לפורים שנת תרצ"א, במלאות למ. דיזנגוף שבעים שנה, הביא חתן־היובל שלנו “משלוח־מנות” “לאחיו אנשי תל־אביב, שעמם סבל ועמם עבד במיטב שנות חייו” — ספר קטן “עם תל־אביב בגולה”, פרקי זכרונות מימי המלחמה העולמית. ספר זה איננו היחידי, איננו הגדול ואולי גם לא החשוב ביותר בין הרשימות ההיסטוריות על מה שקרה את הישוב בכלל ואת תל־אביב בפרט, שנכתבו על־ידי עסקנים ואנשי־מעשה, שהיו שותפים למעשי הימים ההם. כרכים שלמים של “מלחמת־העמים” למרדכי בן הלל הכהן, כרך שלם של כתבי משה סמילנסקי — הכרך השלישי מזיכרונותיו, כשלש מאות וחמישים עמודים — מוקדשים לתלאות ולפגעים שמצאו את הישוב בימי הרעה ההם. ועוד זאת: ספרו הקטן של דיזנגוף נכתב “בעודו עסוק וטרוד בעניני צבור ובאין אתו גם רשימות ויומנים מאותו פרק”, ואף הוא “לא נתכוון לכתוב פרקי היסטוריה אלא למסור את רשמי המאורעות ההם”, בלי דיוק של מוקדם ומאוחר, ולפיכך יש בספרו הקטן הזה כמה פרטים, שאינם מדויקים כל־צרכם מבחינה היסטורית טהורה.

ואף־על־פי־כן אינני חושש לומר, שהספר הקטן הזה הוא אחד הספרים היקרים והמצוינים ביותר, שיש לנו בספרות הזכרונות שלנו. מי שאיננו מכיר די הצורך את מאיר דיזנגוף, את האיש ופעלו, יוכל לעמוד על־פי פרקי הזכרונות המעטים והיפים האלה על תכונותיה וסגולותיה המצוינות של האישיות היקרה הזאת ועל פרשת פעולותיו הכבירות להצלתו ולישועתו של הישוב באותה שעת חירום וסכנה.

דיזנגוף מתגלה בפרקי זכרונות אלה קודם־כל כסופר בעל־כשרון, היודע את הסוד החשוב לספר את העיקר במלים קצרות ופשוטות, להתרחק משפת־יתר, מדברי מליצה רגשנית בעלמא, למצוא את הבטוי ההולם, המכוון־המדויק, לסיטואציה או למאורע ולמשוך מתוך כך את לב הקורא. את אחד ועשרים פרקי זכרונות אלה אתה מוכרח לקרוא ב“העלם” אחד בלי הפסקות. אבל לא בזה עיקר חשיבותו של הספר. העיקר הוא בפתח שהוא פותח לנו לאישיותו של דיזנגוף, למדותיו ולסגולותיו האישיות הנעלות. דיזנגוף אינו מבליט כאן את אישיותו, אין הוא מעמיד את עצמו במרכז הענינים והפעולות, — אדרבה הוא יודע להבליט ולהטעים זכויותיהם ופעולותיהם של אחרים; הפרק על אלברט ענתבי, למשל, הוא תעודה אנושית יפה מבחינה זו — אבל מדת האמת הפשוטה מונעת אותו מענוות־שוא, המקלקלת גם היא את שורת האמת, והרי הוא נמצא עומד ובולט מאליו במרכז הענינים, כפי שמתארים אותו, אגב, גם חבריו לזכרונות ולפעולה מן הימים ההם, משה סמילנסקי ומרדכי בן הלל הכהן.

אבל לא בעצם פעולותיו הרבות והעצומות בלבד מפליא אותך האיש; עוד יותר מעוררות כבוד, הערצה וחבה הסגולות האנושיות המופלאות, שבאות לידי גלוי בפעולותיו וביחסו לדברים ולאנשים. הוא מפתיע אותנו קודם־כל במדת־המרץ הענקית, בכשרון־העבודה המופלא, שהוא מגולל ומפתח יותר ויותר, כרבות תפקידיו, כרבות הצרות והאסונות והמכשולים והסכנות, האורבים לו יום־יום. הוא אץ־רץ כל הימים, טס על כנפי נשרים, כביכול, מתל־אביב לירושלים, מירושלים לתל־אביב, מתל־אביב למושבות, מן המושבות לתל־אביב, מיהודה לגליל ומן הגליל ליהודה, הנה הוא מתענה בענים של הגולים בפתח־תקוה ובכפר־סבא, עמל וטורח ומטפל בהם, והנה הוא ממהר לחיפה, נחפז לדמשק, יוצא לקושטא להשתתף בועידה חשאית, והדרכים משובשות בגייסות, במכשולים ובמוקשים, ואין קץ לעמל, לעבודה ולמאמצים למצוא מקורות עזרה לישוב, לאלפי הגולים, להציל אותם ממיתת רעב ומגפות.

והסגולה השניה המופלאה, המעוררת בך השתוממות, היא המדה הגדולה של אומץ־רוח, פרי הכרת חובה ואחריות מוחלטת, בבחינת יהרג ואל יעבור על חובתו. הנה הוא נאסר פעם ופעמים ושלש, בפשטות או “בדרך כבוד”, מבהילים אותו כפושע המסכן את שלום המדינה אל העריץ הגדול, המפיל את חתיתו על כל הארץ, אל ג’מאל פחה, מזמינים אותו להיות “אורחו” של מפקד צבאי פלוני בחיפה, וחייל מזוין שומר ראשו, והוא נחשד בבגידה, בקשר עם מרגלים, עם ממלכות האויב. הוא נשלח בלוית משמר צבאי לדמשק, — והוא נאבק ונפתל ונלחם עם העריצים הגדולים והקטנים למיניהם, מעמיד עצמו שוב ושוב במקום סכנה, שומע איומים, שיתלו אותו על העץ בתל־אביב שלו — והוא עושה את שלו, אינו נבהל מגערת עריצים ואינו נפחד מזעמם, הוא עומד לפניהם בלי פחד ובלי הכנעה, מדבר אליהם כבן־חורין, בגאון ומתוך הכרת הכבוד העצמי, ומכריח את העריצים המשתוממים לשנות את טעמם, להתיחס אליו בכבוד ואפילו בקצת אמון ולמלא קצת מדרישותיו לעזרת הישוב.

אבל הסגולה הגדולה והיקרה ביותר של האיש, המשתקפת מכל פרק ומכל עמוד של הספר הקטן והיפה הזה, היא אותה המדה המרכזית, “שידבק בה האדם” לפי הערכתו של ר' יוחנן בן זכאי — הלב הטוב, המדה הפשוטה של רחמים אנושיים, של חלה ליצור העלוב, של אהבה עזה ונאמנה לא רק לכלל כולו אלא גם לכל ראובן ושמעון בשוק, — אותה המדה הגדולה־הפשוטה, שאך מעטים מעסקני הצבור שמלאכתם בכך זכו לה. אי־אפשר לקרוא בלי רטט־הלב את השורות הפשוטות־המזעזעות, המתפרצות כביכול מאליהן, על כל העוני והיסורין, אשר ראה דיזנגוף בימים הנוראים ההם. הנה לדוגמה הפרק על מה שראו עיניו בכפר־סבא, לאחר שובו מקושטא ומדמשק, לאחר שעבר מתוך צרות ותלאות בלי סוף את החזית עד הנקודה הדרומית הקיצונית שבידי הטורקים, היא כפר־סבא (פתח־תקוה היתה כבר בידי האנגלים). המצב בכפר־סבא היה רע ומר והיא ניתקה ממקור חיותה, מסניף ועד ההגירה שבפתח־תקוה, שממנו היו גולי כפר־סבא מקבלים את הספקתם. דיזנגוף מספר בקוים אימפרסיוניסטיים מעטים וחותכים על פגישתו עם גולי תל־אביב במחנה כפר־סבא: “השמש שוקעת בירכתי אופק אדמדם, ופלג־סהר עומד ומחויר בלב שמים זכים וטהורים — ומרחוק נשקפה לי כפר־סבא. גגות אדומים ואהלים בין עצי אקליפטוס — מראה אידילי מרחוק לכפר כבשעת שלום ועבודה… שתיקה גמורה מסביב… ומה שם? אצל חורשת האקליפטים קהל גברים, זקנים עם נערים יחד עומדים ומתנועעים לאור הירח… קדוש לבנה בכפר־סבא — ודמעות הקדירו את עיני למראה ה”רוקדים" כנגד הלבנה… והנה כולם נחפּזו נבהלו למראה העגלה הבאה עם קצין וג’נדרם, — אך משעמדתי וקראתי להם: “שלום עליהם!” — והנה פני ששון ושמחה על סביבי… ורבים מן הנאספים נתנו קול — געו בבכיה… כל הלילה שבעתי נדודים, ולבוקר — הוי כמה עמל ותלאה ראו עיני למחרת הבוקר בבקרי את אחי במעונותיהם! אין בית ואין אוהל, אשר אין שם חולה בטיפוס הבטן… דלות מנוולת ורעב ודוחק — ומכל עבר עינים בדמעה צופיות אליך בשאלה נאלמה: ומתי, מתי יבוא ה“קץ”? — ומה אומר להם אני? האספר להם, כי גלות חדשה נכונה להם, לנוע עד חדרה?… ובנפש נרגשה ונכמרה נפרדתי מעל אחי, גולי תל־אביב אשר בכפר־סבא. ‘מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?’ — הגה לבי בי. אולם איך אשיח את אשר הגה לבי באותה שעה?…"

וכך בדברי חמלה אנושית פשוטה, יודע דיזנגוף לספר גם על צרותיהם של נכרים, שנתקל בהן בימים ההם.

*

נוגעים ביחוד אל הלב, דבריו שהוא מביע דרך אגב, על רעיתו וחברת חייו, על צינה דיזנגוף ז"ל. במשך כל השנה האחרונה, שעשה בגולה, לאחר שנכבשה תל־אביב לפני האנגלים, הגיעתו רק פעם אחת ידיעה על שלומה, דרך שווייץ. עכשיו, כששב לכפר־סבא, הוא מספר: “מביט אני לצד פתח־תקוה — שם את רעיתי, את חברת־חיי, את צינה שלי עזבתי, וזה כמה חדשים, שלא שמעתי עליה דבר. מה שלומה? החיה היא?… העוד בפתח תקוה היא יושבת או שעברה כבר אל ביתנו, אל תל־אביב שלנו, מיטב חלקנו בחיים?…” ולהלן: “ואנכי — מי יתןן לי כנפים, אעופה ואשובה! אעופה ואראה את חברת־חיי, ידידת נפשי, ואת תל־אביב אראה — אחר אשובה!… זכורני, כל אותו הלילה התהפכתי על משכבי כחולה קודח, נדדה שנתי בראותי כי כה קרוב אני אל מחמדי נפשי — ולראותם לא אוכל”. אף הפעולות והמפעלים הגדולים של “ריש גלותא”, איש החובה המוחלטת, לא יכלו ליתן ספוק גמור לאיש הלב, לא יכלו לעמוד בפני תביעות־הלב.

אבל לא עברו חדשים מועטים, והלב הטוב בא על שכרו. נכבש גם צפון הארץ לפני האנגלים, לשמחת־תורה שנת תרע"ט שב דיזנגוף לביתו, ובמלים מעטות וחגיגיות הוא מספר: “אל ה' ויאר לי את יום החג בביתי בתל־אביב ועמי חברתי בחיים!”…

*

בקוים המעטים האלה לדמותו ולפעלו של מאיר דיזנגוף, כפי שהם מאירים לנו מתוך ספר זכרונותיו, אי־אפשר היה לי שלא להזכיר, ולוא יהא דרך אגב ובמלים ספורות, את חברתו ואשת נעוריו, את צינה דיזנגוף היקרה, זכרה לברכה ולתודה. לא רק מאיר דיזנגוף לבדו, כל באי־ביתו, כל ידידיו, מכיריו ומוקיריו הרבים, כל תושבי תל־אביב, יזכרו היום, מתוך רגשי חבה וצער, ל“גברת העיר” את חסד נעוריה, — יזכרו את האשה אצילת־הרוח, עדינת־הנפש ויפת־הנמוסים, נות ביתו וחברת־חייו של מאיר דיזנגוף.

לפני עשרים וחמש שנים לעת כזאת, באביב תרע"א, זכיתי לבקר בפעם הראשונה בבית הזה. בגזירת הגורל לא זכינו לעמוד היום באותו הבית היפה. ביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, כמו כל חייו הפרטיים נעשה נחלתה של העיר תל־אביב, נהפך למוזיאון תל־אביב.

אבל ביום חגו־חגנו זה מרגיש ר' מאיר דיזנגוף כמונו—כולנו:

כל תל־אביב היא ביתו, ביתו ולא ימוט — חלקו לעולם הבא של האומה.

“הארץ”, ט“ו תרצ”ו, 9.3.36