רקע
משה גליקסון
הלל זלטופולסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

שני סוגים הם של אנשי־מעלה, שניתן להם לזרוע טוב ולהרבות תפארת בעולם, ועם זה אין הטוב והתפארת נזקפים על חשבונם לעתיד לבוא ואינם מנחילים לשמם ולזכרם חלק לעולם הבא. הסוג האחד הוא — אמני השתיקה היפה, אותם “ענוי־עולם, אלמי נפש”, אשר עליהם שר הגדול שבמשוררינו את אחד המעולים והעמוקים שבשיריו. הללו, הרוקמים את מסכת חייהם היפים בד' אמות מוצנעות שלהם, הזורעים את יפים ואת חסדם כלאחר יד, בלי כוונה תחילה ובלי מעשה רב ותכונה רבה, — הללו “לא יד להם במערכות חוזים ולא נחלה בבתי משכית”, ולחנם תבקשו את שמותיהם באנציקלופדיות וב“שמות הגדולים”, כי על כן יפי חייהם נגר יום־יום, ללא חשבון וזכות בעלות “אל חלל העולם, כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו — והוא לא ידע”. פעולתם נאה היא ומעניתה עמוקה, אבל נעלמה היא, מוצנעת בחביון צללים ומצטרפת בחשאי לנכסים האנונימיים הגדולים של תרבות־עולם.

גורל אחד לאלה ולאנשי הסוג השני, שאף עליהם נגזר להשתכח מן הלב, — גורל אחד אבל לא אופי אחד ולא סגולות דומות. הללו, אנשי השעה והזירה לפי עצם מהותם, אינם משתייכים על החולמים הנעלמים, אינם עוברים את נתיבות חייהם “על ראשי אצבעות” ואינם רוקמים את מסכתם בסתר, — אדרבה אנשי “פרהסיה” הם עד שרשי מהותם, אלא שפעולתם קשורה במישרין וללא שארית בשעתם ובזירתם; יצירתם היא יצירת השעה לפי כתובת־ארעי, ואין בה מן היצירה “האובייקטיבית”, הקיימת ועומדת לדורות.

כזה הוא גורלם של אמני הבצוע וההצגה הגדולים, של אמן הבמה, של הזמר והנגן, של הנואם בחסד עליון ושל כל שאר האמנים ממין זה, אשר אמונתם עומדת בעיקר על גלויי טמפרמנט, על האימפרוביזציה של הרגע, על הפעולה האישית הבלתי־אמצעית, על הקסם האישי של האמן ועל קשר־מישרין וברית־הרגע שבינו ובין הקהל הנפעל והמקבל השפעה. מן האמנים הגדולים מסוג זה אין הדורות הבאים נוחלים בעצם אלא ירושה דלה של רשמים קלושים מכלי שני או שלישי, מספורי עדי ראיה ושמיעה ראשונים, — רשמים העומדים לא על חויה אישית אלא על אמונה בעדים.

על סוג זה של אמנים לשעתם ולמקומם נמנים רבים מאנשי הטמפרמנט שבעסקני־הצבור, שכחם אינו בחדושים יסודיים, לא בשלמות התיאוריה, שהם מביאים אתם, לא ביצירה אובייקטיבית של מוסדות קיימים לדורות, לא בבנין שלם ומשוכלל של הלכה ומעשה, אלא בגלויי אישיות וטמפרמנט, בדחיפה בלתי־אמצעית למעשים שהשעה והמקום צריכים להם, לפעולת־מישרין היום ובשעה זו ובד' אמות אלו של הזירה הקרובה. הללו, שאינם יודעים חשבון וחסכון במתת־אלהים והמוכנים לקפוץ לתוך כל כבשן הבוער סביבם, פעולותיהם מצטרפות אמנם בסופם של דברים ל“חשבון” הגון, כיד הטמפרמנט והכשרון החיוני הטובה עליהם, אבל אין חשבון זה נזקף על שמם וזכרם, משום שלא נטבע בחותמה של אחדות היצירה והרצון, והוא נגד יום־יום רסיסים־רסיסים לתוך חללו של עולם.

*

אחד מאמני הטמפרמנט מסוג זה, שיכלתם גדולה מנחלתם, ונחלתם גדולה מ“חשבונם”, היה הלל זלטופולסקי ז"ל. עשירותה ורבגוניותה של אישיות זו נעלמו במדה מרובה מן הקהל הגדול, שלא ידעה פנים אל פנים ולא טעם טעם חנה וקסמה. הלל זלטופולסקי לא נספד כהלכה, וחוששני לומר, שכמעט שנשכח מן הלב בחוגים רחבים במשך חמש השנים האלה. ירושתו הרוחנית הממשית, הספרותית והצבורית, אינה גדולה ביותר בהשואה ליכלתו הרבה, לכשרונותיו המופלאים, לשאיפות לבו ולהשגותיו, המחבקות זרועות עולם. ואף זה שעשה ופעל בחייו היה טבוע ביותר בחותמה של אותה אמנות הטמפרמנט והאישיות, אשר עיקר חנה וערכה משתכח ברבות הימים.

לא רבים הם היודעים, שבמשך כמה שנים אזן ותכן (אם כי לא תכן למעשה) תכניות רחבות־נועזות לבנין הארץ מתוך היקף ומעוף כביר, — תכניות לאירגון ההון היהודי בעולם לשם מימון הבנין הכלכלי־המדיני של ארץ־ישראל לענפיו הרבים והשונים, ואף ניסה, בכח נסיונו והתמחותו וקשריו עם העולם הפיננסי הגדול, להכשיר את הקרקע לממוש התכניות האלה. מקצת משאיפותיו וממחשבותיו אלה גילה במאמרו הגדול לבירור הפרובלימות של ההון והעבודה בארץ־ישראל “פרוזדור וטרקלין”, שכתב בשנת תרע"ט ושנדפס במאסף “משואות” באודיסה (“נדפס” ולא נתפרסם, בעטיים של הבולשביקים, שגזרו שאיפה על רוב טופסי המאסף לאחרי שכבשו את אודיסה). במאמר זה הסביר את עיקריה וקויה הכלליים של תכניתו, — שיטה שלימה של פוליטיקה כלכלית ופיננסית למדינה העברית בארץ ושל פעולת הכשרה וארגון ההון לשם כך בגולה.1

אבל חין ערכו של הלל זלטופולסקי לא היה בתכניות מזהירות, שלא יצאו לכלל מעשה. אף הן לא היו אלא פרי טמפרמנט, כביר החיים והתנועה והמאויים, פריה של אישיות, ההולכת בגדולות והמבקשת את המפעלים הנועזים. קובל היה על “קטנות דמוחין”, שנשתרשה בעולמנו, בעניניו הלאומיים הגדולים. ויש שהיה טוען מתוך מרירות רבה, שלא כהרגלו, על מנהיגי התנועה ומוסדותיה, שדרכם בקטנות. “עם רב הנסיון אנחנו, עם שיש לו באי כח גאוניים בכל מקצועות הכספים והכלכלה, ואין לך פינה בעולם, שאין השפעתו מגעת לשם”, ולא עוד אלא שאנשינו “רחוקים מ’מוחין דקטנות' בשעה שהדבר נוגע לעניניהן של מדינות אחרות”, ואלו בענינים שלנו אין לנו לא מעוף ולא אמונה.

והטרגיות שבגורלו של זלטופולסקי היתה זו, שאותו מעוף אישי שלו לא הביא פרי ישוה לו. פעמים רבות לא מצא הפטיש את הסדן, והתנופה יצאה לבטלה. בשדה העבודה הלאומית עשה אמנם זלטופולסקי דברים חשובים ואף דברים גדולים. לא דבר קטן היה זה ליצור ולהחזיק בימי המלחמה ברוסיא רשת שלימה — את הרשת הראשונה — של מוסדות חנוך עבריים: מאות גני ילדים ובתי־ספר עממיים, כמה וכמה בתי־ספר תיכוניים, בתי מדרש למורים ולגננות, ישיבות מתוקנות, שלשון ההוראה בהם לכל המקצועות היתה עברית, ועל יצירה זו, יצירה מהפכנית לפי מסבות הזמן והמקום, יש להכיר טובה בעיקר וביחוד לזלטופולסקי ולביתו. לא דבר קטן היתה גם יצירת הוצאת־הספרים “אמנות” בימים ההם, שאף היא עלתה בממון רב ובמאמצים מרובים: הרי אף יסוד בית־דפוס עברי במוסקבה היה אותה שעה מפעל חלוצי נועז. כיוצא בזה עשה זלטופולסקי הרבה והוציא כסף רב לפרנסתו של העתון העברי היחיד, שהיה קיים בימים ההם, “העם” המוסקבאי, שהיה מתחילה שבועון ונהפך לאחר המהפכה בהשתדלותו ובעזרתו הרבה לעתון יומי. שדה פעולתו החביב עליו ביותר בכל עבודתו הלאומית והציונית היה שדה התרבות והספרות העברית. לצרכים האלה היה עושה ומעשה, ויותר משהיה מעשה היה עושה בעצמו: כשהשעה לא היתה מספיקה לו מחמת עסקיו הרבים והעצומים לעורר למעשה את חבריו העסקנים והנדיבים, היה משלם ביד רחבה כופר הזנחתו: היה חותם על שיקים משלו כפי צרכי הקופה של המוסד (“תרבות” או “העם”), והיה מתנצל כביכול, כדרך ההלצה הטובה עליו, שלטובת עצמו הוא עושה כך, מכיון שבדרך זו של קמוץ זמן לעצמו הוא מרויח הרבה יותר בעסקיו משהוא מפסיד בתרומותיו הנוספות.

אלא שכל המפעלים האלה — שרוח החיה בהם היתה אמנם בתו, הגברת שושנה פרסיץ — קטנים היו בעיניו, עם כל חשיבותם והכרחיותם, ולא להם היו נתונות תכניותיו ומחשבותיו הנועזות. אותן התכניות לא יצאו, כאמור, לידי מעשה. למעשה היה נתון כולו בימים ההם, ימי תקפו וגבורתו במוסקבה, בקיוֶב ובאודיסה (הוא היה באותה תקופה אחד העשירים הגדולים ביותר בין יהודי רוסיא, ואולי לא רק בין היהודים בלבד), לעסקיו הפרטיים העצומים, שבלעו את כל חילו ומרצו הרוחני. ידידו הקרובים יודעים, כי בימים ההם היה נקלע ומתחבט ואפילו סובל יסורים מוסריים בין שני העולמות האלה, עולמו היהודי־הרוחני ועולם העסקים המזהירים; בסופם של דברים לא מצא ספוק בהצלחתו הפיננסית האגדית, אבל המערבולת עָצמה ממנו. הוא שקע בעסקיו הכבירים כארטיסטן באמנותו, כאיש האספורט ומחבב המשחק הנועז. וכדרכם של הבריות בקש להשתיק את הדיין שבלב ולמצוא צד זכות לעצמו: הוא בקש להוכיח לעצמו, שלא לתועלתו הפרטית הוא מתכוון, ועסקיו העצומים, כל אלה הבנקים, בתי־חרושת, מכרות, יערות ואחוזות, אינם בעצמו ותכליתו של דבר בגדר עסקים פרטיים. בקשת הגדולות ותפיסת המרובה בענינים הלאומיים, שאינם נתונים ברשותו, הביאה אותו, כך ניסה להוכיח לעצמו, לבקש את הגדולות בעסקים פרטיים, על מנת להעמיד לעת מצוא את יכלתו העצומה לרשות הצבור. רגיל היה בימים ההם לומר: אם אין האנשים האלה, בעלי ההשגות הקטנות (הכוונה היתה לעומדים בראש המוסדות הפיננסיים של ההסתדרות הציונית), מוכשרים לתפוס את תכנותי ולעשותן שמוש, אין לי אלא לדאוג לכך, שתכניות אלה לא יצטרכו להם להגשמתן, שיהא בידי להגשימן בכחות עצמי. אבל סוף סוף פקח היה האיש מלראות את עצמו, ויש שהיה שופך את לבו בשעת רצון וחשבון הנפש באזני ידיד קרוב וקובל על שניות וקרעים בלב, על מרמה של הנפש, על אמצעים שנהפכים לתגלית לעצמה, על יצר הטוב שבאדם, שנחנק במהותו של העולם הזה. וכך נקלע האיש בין שני עולמות רחוקים ואויבים זה לזה, עשה בין כך וכך כמה מעשים טובים וחשובים, אבל אף בהם לא מצא ספוק גמור לרוחו, ובינתים תם לריק כחו וימיו כלו בבהלה ומחשבותיו הגדולות יצאו לבטלה.

מבחינה אובייקטיבית ודאי יש משקל ואחרית לפעלו. יש עזבון צבורי ורוחני הגון, שכמה מחשובי העסקנים לא זכו לכמותו. יש ההישג הגדול של חנוך עברי שלם, לכל סוגי בתי הספר, במדינות החדשות, יורשות רוסיא ותחום מושבה היהודי, — פריה ופרי דוגמתה של “תרבות”; יש דור שלם, אלפים ורבבות מבני הנוער, ובכללם אלפי עולים וחלוצים בארץ, שחונכו במוסדות אלה וסיגלו לעצמם את העברית החיה; יש מוסדות ומפעלים ציוניים, שהרבה מעבודתו שקוע בהם (קרן היסוד, וכדומה).

אבל לא זה בלבד חכו מהלל זלטופולסקי וחכה הוא מעצמו בימי תקפו. הרבה יותר ממה שנתן — רצה ליתן והיה בידו ליתן בשעתו. אלא שלא אסתייעא מלתא. גם רצונו גם יכלתו היו גדולים בשעתם לאין ערוך מפעלו.

*

זו היתה הפרשה הטראגית בחיי האישיות המזהירה והמיוחדת במינה הזאת. גדולה ועשירה היתה האישיות מפעליה. לא רק סופר עברי, פיליטוניסטן שנון ופקח, עסקן לאומי וציוני חשוב היה האיש, אלא גם, וזהו אולי העיקר, איש עם אנשים, בעל־נפש ושאר־רוח, אדם חריף ושנון ועם זה בעל לב טוב ונדיבות יקרת־המציאות, מעורב בדעת עם הבריות, נשמה אמנותית לפי שרשי מהותה, בעל אינטרסים רוחניים ונפשיים רבים ומגוונים, חסיד חבד“י טפוסי, איש רעים להתרועע, מוקיר סופרים ותלמידי־חכמים, מחבב שיחה נאה ונגינה נאה, וכולו שופע חיים וחדוות־חיים, ניצוצות על חכמה, דעת העולם ודעת בני־אדם; “יהודי של שמחת־תורה”, היה אומר עליו אחד מן החבורה. שולחנו של זלטופולסקי בשבתות ובמועדים — בימי החול לא היה פנוי לכך — היה שולחן שיש עליו דברי תורה וחכמה. אורחים חשובים מסוגים שונים, רבנים ותלמידי־חכמים, חסידים ואנשי מעשה, סופרים ומורים, אמנים ועסקני צבור היו מסובים יחד על השולחן הזה, ואישיותו היתה מאחדת כל אלה ומתווכת ביניהם. זכורני, באחד מימי החגים משנת תרע”ז היינו מסובים על שולחנו, בין המסובים היה גם המנוח ש. אנסקי ז“ל, שעסק אותה שעה ב”דבוק" שלו, ובעל־הבית שר לפניו, בתוך שאר שמירות ונגוני חסידים את הזמר הידוע: “מפני מה, מפני מה ירדה הנשמה”. קפץ אנסקי בשמחה ממקומו ואמר: הרי זהו מה שנחוץ לי לסצינה של פתיחה ל“דבוק”, זה כמה התחבטתי ולא מצאתי ענין נאה לפתיחה זו. ומיד נגש אל הטלפון והתקשר עם המנוח יואל אנגל ז“ל ובקש מאת זלטופולסקי ז”ל, שישיר את הזמר לתוך השפופרת. וכך נקבעה אותה שעה סצינת־הפתיחה הידועה של “הדבוק”, והזמר נעשה לזמר עממי.

וכשם שידע להיות רך ונוח לבריות, כך ידע גם לעקוץ, כשנתגלגלה לו הלצה שנונה; לשם הלצה חריפה היה מוכן גם לפגוע כביכול בעצמו. פעם אחת בא אליו ממוסקבה רב אחד והביא לו את חבורו. הוציא זלטופולסקי ממדף הספרים את ספרו “בתקופת התחיה”, שפרסם בראשית ימי המלחמה, כתב על השער הפנימי “אין תחת אין” והחזיר מתנה לרב.

כזה היה הלל זלטופולסקי, אמן הטמפרמנט והאישיות המזהירה, השופעת ועולה על גדותיה וזורעת סביבה חיים וחדוות־חיים. וגורלו היה כגורל כל אמני־החיים מסוג זה, שכחם העיקרי הוא “לעת מצוא”, לשעתם ולמקומם: הקסם האישי והעושר הנפשי האישי, שהם מפזרים סביבם, יורד אתם אלי קבר.

וחבל, חבל על האי שופרא.


“הארץ”, י“ב כסלו תרצ”ח, 16.11.37


  1. כדאי אולי לשם ציון מחשבותיו ותכניותיו בימים ההם, לספר, שבמאמרו זה בקש את דרך השלום והפשרה בבנין הארץ בין המשטר הקפיטאליסטי ובין המשטר הסוציאליסטי, אשר מלחמתם זעזעה אותה שעה מוסדות עולם, וכאחד מעיקרי הפשרה לפתרון השאלות החמורות, המחשיכות לבני אדם את עולמם, הציא את בטול זכות הקנין הפרטי על קרקעות בא“י. ”הקנין הפרטי בכלל קדוש הוא“, אלא ש”חטא חטאה האנושות עשהכניסה גם את הקרקע לתוך המושג של הרכוש הפרטי. אין קנין עולם לקרקעות: האדם לא טרח ולא יגע ביצירת הקרקע, ומה שאינו פרי יגיעה ועמל אנוש אינו בגדר מכירה וקנין. וכל זמן שלא תתקן האנושות קלקלה זו ולא תוציא את הקרקע מגדר הרכוש הפרטי, יהא החטא הזה מפעפע ותוסס ויביא לידי זעזועים את כל בסיסו של הקנין הפרטי בכלל".

    כזה היה אותה שעה הלך־הרוח בתוך החוגים “הבורגניים” בציונות. זכורני, שבאחת הישיבות לועד המרכזי של ציוני רוסיא, לאחר מהפכת קרנסקי וחבריו, התעוררה השאלה ע“ד התחוקה האגררית העתידה בא”י. מישהו הציע לדרוש את עיקר ההלאמה בקרקעות, ברשותה היחידה של הקרן הקימת לישראל, ולאסור קנין קרקעות על ידי יחידים. תמכו בהצעה זו הלל זלטופולסקי, י. א. ניידיץ ואחרים, והתנגדו לה בורגנים מפוקפקים כמנוח א. אידלסון, ל. יפה וכותב הדברים האלה…  ↩

המלצות קוראים
תגיות