יום-ההולדת של בתי מתקרב ובא. בתי, כדרכה מודאגת ושואלת:
“אבא, מתנה תהיה?”
“תהיה,” אני משיב, “בטח שתהיה!”
“אתה מבטיח, אבא? שלא תשכח!”
“שאני אשכח? מה את מדברת? והרי אפילו לפני שנתיים, בחורף שלאחר המלחמה לא שכחתי…”
נזכרתי, איך הבאתי לבתי בחורף ההוא מתנת יום-הולדת מיוחדת. וגם הבטחתי לה אז, שאספר לה מניין הגיעה לידי המתנה היפה. הנה הסיפור:
מיד לאחר תום הקרבות נאחזנו ב“מובלעת”, השטח שנכבש מידי הסורים. החורף בא, ומרוב דאגות נשכחו מאיתנו כמעט ימי-ההולדת, החגים וכל השמחות הקטנות של העורף. פעם אחת ירדנו מן התלים הגבוהים והקרים של הגולן, להינפש קצת בבקעת גינוסר. הארץ הירוקה והחמימה קיבלה את פנינו בחיבה. התוודענו מחדש לקטנות שהורגלנו בהן מקודם. בפרדסי האשכוליות התנהל הקטיף כתמיד, הכבישים המו נוסעים ואל בתי המלון של טבריה וסביבתה החלו להגיע תיירי החורף. בערבים היינו “פולשים” אל המלון החביב של קיבוץ גינוסר, שותים משקאות ששכחנו את טעמם ומציצים בטלויזיה. המלון העמיד לרשות החיילים שירות טלפונים חינם, וכל חייל יכול היה לברך את בתו ביום-הולדתה, ישר מן הכורסה הנוחה, ממול לדוכן המשקאות שבמלון.
חג החנוכה התקרב. במלון כבר תלו העובדים קישוטים על הקירות. על מדפי-הספרים שבכניסה הניחו אלבומים צבעוניים על המעטים שגברו על הרבים. התיירים היו משתהים קצת בכניסה, מדפדפים באלבומים, קוראים ברפרוף על אותם המעטים. היו מעבירים עיניהם על החיילים שמסביב ונאנחים: כאילו לא בימי החשמונאים הרחוקים מספרים האלבומים, אלא בימים האלה ובחורף הזה. הם היו עולים למעלה אל הקומה השניה, סועדים בחדר-האוכל, חוזים בסרטונים, מביטים בשקופיות וממהרים למטה, אל האולם כדי לא להחמיץ את החדשות בטלויזיה. למחרת היו מצטופפים בתוך האוטובוסים הגדולים ויוצאים למסעם.
ערב אחד ישבנו, חבורה של חיילים, על המרפסת. הצפיפות במלון היתה גדולה. קבוצה רעשנית של תיירים יהודים הגיעה לפני שעה קלה, ולפי דיבורם ניתן היה לנחש, כי באו מארצות-הברית. משפחות ועימן עם רב של נערים דברניים. התלוצצנו בינינו על התיירים האמריקנים הללו, שעוד לא חלפו חודשיים מאז פרוץ המלחמה – והם כבר מתחילים למלא את הארץ, את בתי המלון, את הכבישים. לפתע קרבו אל שולחננו שני אנשים לא צעירים. הם צירפו כיסא לכיסא ובאו לשבת בינינו, אל מול פני המים. לגמו קפה, כרסמו מן העוגות ושאלו:
– “אתם חיילים?”
“כן, כמובן, חיילים.”
“כלומר, אנחנו מתכוונים, אם אתם חיילים ממש, כלומר, האם השתתפתם בקרבות?”
“כן, השתתפנו. למה?”
“ומה מעשיכם פה, במלון?”
“נחים,” אמרנו, “בין מלחמה למלחמה.”
“והיכן לחמתם?” הוסיפו ושאלו.
“בכל מקום,” השבנו, “בחושניה, בתל-שמס, במזרעת בית-ג’אן.”
“היה קשה?”
“היה. למה אתם שואלים?”
“אנחנו נהגים. נהגי האוטובוסים של התיירים.”
“יפה,” אמרנו, “ומה בכך שאתם נהגי האוטובוסים?”
“ובכן… העניין הוא… שחיפשנו אתכם.”
“אותנו?” התפלאנו, “והרי איננו מכירים בכלל!”
הם היו נבוכים קצת והסתכלו זה בזה, כאילו אינם יכולים להחליט אם לגלות לנו סוד חשוב.
“ובכן… העניין הוא שחיפשנו אתכם… אתם בדיוק החיילים שאנחנו מחפשים. יופי שנפגשנו.”
“אבל מהו העניין?” שאלנו בקוצר-רוח, “ומדוע אנחנו?”
“התיירים, שהבאנו לכאן הערב, אינם תיירים סתם. זוהי חבורה של יהודים משיקגו, שבאו עם בניהם לחוג את הבר-מצוה שלהם ליד הכותל המערבי.”
“ובכן, מה כל זה נוגע לנו?”
“רגע, חבר’ה, סבלנות. מיד תבינו. המלחמה פרצה כמה ימים לפני שהיו צריכים לנסוע. נסיעתם נדחתה, כמובן. ועד שהתפנו מטוסי הנוסעים ועד שהפסקת-האש נכנסה לתוקפה ועד שהכול נרגע. ועכשיו הם באו. וכבר היו בירושלים, וכבר היו בכותל וכבר בכו דיים.”
הירח המלא יצא לפתע מתוך חיתולי-העננים, והכינרת שמתחתינו הבריקה מולנו, מאירה את הכול באור כספי, מתנועע. הנהגים לגמו מן הקפה שלהם והמשיכו:
“הנערים… לפני הטיסה… התאספו, שוחחו ביניהם ונדרו נדר קטן.”
“נדר?” שאלנו, “מה ענין הנדר לכל הסיפור?”
“תיכף תשמעו,” השיבו הנהגים, " תיכף תבינו. הנערים ויתרו על הכול: על מתנות הבר-מצוה שלהם, על המסיבות, על הבגדים החדשים. ובכל הכסף הזה רכשו שי. שי לחיילים."
“הו, עכשיו זה מתחיל לעַניין!”
“בדרך,” המשיכו הנהגים, “הנערים שואלים אותנו: אנחנו נוסעים לגולן? נו, אתם יודעים, הצבא טרם פינה את כל הדרכים לתנועה. יש עוד מחסומים פה ושם. קשה, ואולי גם לא נגיע.”
“ומה אמרו הנערים?”
“טוב, אמרו הנערים, העיקר שתביאו אותנו למקום שיש בו חיילים…”
פרצנו בצחוק והנהגים צחקו איתנו. הרי לכם תמימוּת של נערים.
“ובכן, החלטנו בינינו… שנפגיש אותם עם חיילים… אבל חיילים כמוכם…”
“כלומר?” שאלנו.
“כלומר…” היססו הנהגים, “כלומר, חיילים, שהשתתפו בקרבות. מההתחלה ועד הסוף.”
“הנערים ביקשו זאת?”
“לא, לא.” אמרו הנהגים, “זה אנחנו החלטנו בינינו…”
השתררה שתיקה על המרפסת. הנהגים סיימו לשתות את הקפה.
“והשי? איזה מין שי הוא זה?”
“אה!” גיחכו הנהגים, “השי – זאת הפתעה!”
“גלו לנו, אנא, אל תמתחו אותנו…”
“נגלה, נגלה, אל דאגה,” חייכו הנהגים, “אבל גם אתם צריכים לתרום משהו לעִנין.”
“כן? מה, למשל?”
הנהגים קמו, משכו את כסאותיהם ואמרו:
“מה שאתם תתרמו זו מסיבת חנוכה לנערים בני השלוש-עשרה שבאו במיוחד משיקגו הרחוקה עד גינוסר, כדי לשמח את לבכם ולהגיש לכם שי!..”
על מרפסת המלון הושלכה דממה. בקשת הנהגים הפתיעה את כולנו. רצינו לחוג את החופשה בביתנו, מסובים עם משפחותינו, ולא כאן, במלון, עם נערים שלא ראינו בחיינו… השתהינו ולא השבנו לנהגים דבר. אבל הם זירזונו:
“נו, חבר’ה, עשינו עסק? מסיבה תמורת השי? ואתם יכולים להאמין לנו שלא תצטערו. אלה נערים נחמדים. נו, מה אתם מפקפקים?..”
קמנו לאיטנו גם אנחנו. משכנו בכסאות ופנינו לעבר האולם.
“נו מה? עשינו עסק?” דחקו בנו הנהגים.
“כן,” אמרנו לבסוף, “עשינו עסק.”
הלכנו אחריהם דרך אולם הקבלה, חצינו את החצר, את רחבת החניה הגדולה, זרועת השלוליות שהבריקו באור הירח ונכנסנו לאחד החדרים. כשנפתחה לפנינו דלת החדר – הסתנוורנו מן האור הגדול שהאיר בו. החדר היה מלא וממולא בבני המשפחות משיקגו. הם ישבו ושרו, פרטו על גיטרות וצחקו. על השולחן עמד בקבוק יין, ומסביב דלקו נרות. כשנכנסנו השתתקו כולם, והביטו לעברנו – ואחר כך פרצו במחיאות כפיים מפתיעות. איש חבוש כיפה ובעל זקנקן קצר קם בשמחה אלינו ולחץ את ידינו.
“ברוכים הבאים, חיילים! חג חנוכה שמח! בואו, שבו אתנו.”
והוא הגביה את הגיטרה בידו, מעל לכתפיו, הקיף את כל היושבים בעיניו, עשה אות להתחלה ופצח בזמר. המלים היו כמוכרות לנו. אך את המנגינה לא הצלחנו לזהות מיד.
“מה איתכם חבר’ה? מדוע זה אינכם שרים?”
“איזה מין שיר אתם שרים?”
"איזה? זה השיר הידוע ‘מעוז צור’.
“לא, לא,” צחקו הנהגים, " הוא מתכוון לשיר ‘שבחי מעוז’ של נעמי שמר."
“כן, כן,” קרא החזן בהתלהבות, " שיר יופה! יופה מאוד! שיר נהדר. נעמי שמר הנהדרת!.."
בני המשפחות והנערים שרו בהתלהבות את “שבחי מעוז”, וביחוד הגבירו קולם במלים הלקוחות מן השיר מעוז צור. דרך שירתם הצחיקה אותנו מעט. קולם מורם, מאומץ, המלים העבריות אינן נשמעות להם, הגייתם האמריקנית בולטת מאוד והם משתדלים בכל כולם להישמע לניצוחו של החזן.
כשנגמר השיר, היסה החזן את כל הנאספים ואמר:
“בואו נציג את עצמנו. בואו נשבור את המבוכה והזרות. הרי אנחנו כולנו יהודים, לא? ובכן אנחנו המזמרים, משיקגו. אני החזן, ואלה הנערים, בני-המצוה שלא ויתרו על ביקורם בארץ, אפילו בגלל המלחמה…”
“דווקא! דווקא!” קראו הנערים והפסיקוהו, “דווקא בגלל המלחמה! לא חשוב ישראלים, לא חשוב אמריקנים – כולנו עם אחד!” והם קמו ממקומם, נער אחרי נער, הציגו את עצמם בשמם ובשם משפחתם וחזרו וישבו בביישנות.
“עכשיו תורכם, חבר’ה!” קרא החזן, “אנא, אל תתביישו!”
וגם אנחנו קמנו ממקומנו, חייל אחרי חייל, וקראנו בשמנו הפרטי ובשם משפחתנו. וגם הוספנו, בשביל האוירה הטובה, מאיזה יישוב בארץ באנו, אבל החזן כבר נתפס להתלהבות, ולא נתן לנו לחזור למקומותינו מתוך אותה המבוכה שבה קמנו.
“לשיר, חבר’ה, לשיר! בואו נשיר ונתאחד כולנו! נערים וחיילים! הרי כולנו יהודים, לא?” והוא מזג יין בכוסיות, ואחר כך, כשהרוחות התחממו והכוסיות לא הספיקו לכולם, שתינו ישר מתוך פי הבקבוק. והבקבוק המתרוקן סבב והלך בין המסובים. הנערים חיקו את מנהגינו ושתו גם הם. נראה היה, שאינם מורגלים בלגימה. פניהם הסמיקו, מצחם עלתה בו זיעה והם הרבו לחייך לכל העברים, נבוכים מעט. החזן פנה אלינו, נתן בידינו את הגיטרה ואמר:
“עכשיו אתם, חיילים, שירו לנו משירי ציון שלכם…”
ואנחנו, בלי לחוש כמעט, נענים לקולות הפריטה הראשונים של הגיטרה, התחלנו לשיר דווקא את השיר “לו יהי”, שהתפרסם כל כך בשבועות העצובים של המלחמה. בחדר הושלך הס. הנערים ובני המשפחות פנו אלינו והביטו, ממש הביטו, אל תוך שפתינו השרות. ואנחנו, בלי להרגיש, הצטופפנו זה אל זה, על הספות, על הרצפה, בכל מקום שישבנו. ושרנו את השיר הזה בקולות שקטים, מלאים ועמוקים. נזכרנו בימי המלחמה שעברו, בדרכים הארוכות שעשינו, באבק הבזלת המאפיר. הנערים החלו להצטרף אלינו. בקולות חרישיים, מהוססים, עוקבים אחרי המלים בזהירות, שלא לטעות. עוד דקה ושתיים – וכל החדר שר עמנו את השיר. המלים והמנגינה יצאו כרוכים יחדיו, ישר מתוך הלבבות, באיזו אמת פשוטה וישרה. בעיני כמה מן האמהות גם החלו לנצנץ דמעות. ואנחנו המשכנו ושרנו. את כל הבתים, את כל השורות, בדבקות משונה. לא הרשינו לעצמנו לפסוח על אף מלה. וכשנגמר השיר חזרנו עליו עוד פעם ועוד פעם. איש מאיתנו לא רצה לחדול. הגיטרה מילאה את ההפסקות והרטיטה את הלבבות בין שורות השיר. באמת, אינני יודע כמה זמן עבר עלינו בשירה הזו. ודאי חלף זמן רב. ואחר כך עוד נמשכה השתיקה, ואיש מן החוגגים לא מצא כוח בנפשו להפסיקה. עד שאמר החזן, בקול חרישי:
“כל כך יפה שרתם… כמו תפילה…”
אבל הנהגים לא שׂבעו נחת משירתנו:
“למה אתם שרים שירים עצובים? הרי מספיק עצוב לנו גם ככה. ועכשיו הרי עוד מעט חנוכה…”
“אין דבר,” אמר החזן, “תנו להם לשיר מה שהם רוצים! תנו להם לשיר מה שהם מרגישים באמת.”
ושוב נעשה שקט, הגיטרה חזרה לנגן והשירה זרמה לה. שרנו בכל נפשנו. שירים שקטים, שירים ישנים וסתם שירי מולדת משכבר הימים. הנערים ישבו מוקסמים משירתנו האחידה, המתואמת. והחזן הצטרף אלינו בקול הטנור הרך והנעים שלו וסילסל סלסולים שבכלל לא היו כתובים בתוים… בשל השירים נפתחו הלבבות. החזן הראה לנו מתקליטיו שהביא עמו מאמריקה. על גבי עטיפת התקליט קראנו את שמו, את שם מקהלתו ואת שם בית-הכנסת שלו בשיקגו. בתמונה המבריקה נראו נערי-המקהלה מזמרים בפיות פתוחים ופניהם מכוּונות לירושלים הרחוקה. הנערים סיפרו לנו בהתלהבות על ביקורם בירושלים המאוחדת, על תפילתם ברחבת-הכותל ועל הבכי שבכו שם, בעומדם מול האבנים הענקיות. השיחה התלקחה בעברית ובאנגלית חליפות. כרטיסי ביקור הוחלפו, נרשמו שמות, כתובות ומספרי טלפונים. האוירה נעשתה טובה ונעימה, והחזן כבר קפץ ממקומו והאיץ בחוגגים לרדת אל רחבת המלון ולצאת במחולות.
“בואו, חבר’ה, בואו נרקוד, הלא כולנו עם אחד!”
עוד רגע – וכולם כבר עמדו בחדר, נדחקים אל הדלתות. אבל הנהגים קפצו וקראו:
“רגע אחד, רבותי! ומה עם השי?”
“כן, באמת, מה עם השי?” נשמעו קולות מסביב, “מה עם המתנות בשביל החיילים שלנו?”
“אוי!” קרא החזן, “אוי ואבוי! שכחתי לגמרי! והרי הנערים הכינו לכבודכם שי ממש!”
הוא זירז את הנערים, והנהגים צחקו ואמרו שכדאי לערוך טקס קצר, ולא להזדרז כל כך. ובכן, נערכנו בשתי שורות, אלה מול אלה, הנערים מול החיילים. והתיירים הצעירים משיקגו הגישו לנו שי נאה: טרנזיסטור זעיר לכל חייל.
“זה בשביל שתוכלו לשמוע מנגינות יפות,” אמרו לנו.
הם לחצו את ידינו ואנחנו צבטנו את לחייהם הסמוקות מן היין לאות חיבה. הטרנזיסטורים היו קטנים ונחמדים, והתאימו בדיוק לכיס החולצה הצבאית. בהמולה רעשנית ירדנו במדרגות הביתן אל רחבת המלון. אי משם צץ והופיע אקורדיון, וגם תופים הובאו אל הרחבה. הגיטרות של התיירים החלו להשמיע קולן בחוזקה. ומעל לכלי התזמורת העליזה ריחף בגבהים הטנור הרך והנעים של החזן משיקגו. כל מבקרי המלון יצאו מחדריהם, קרבו ובאו לראות מה פשר השמחה. והחזן רקד בין כולם וקרא אליהם ללא ליאות להצטרף אל מעגל הרוקדים. העננים הסתלקו מזרחה, אל מעֵבר להרים. הירח זרח מלמעלה, מי הכינרת זרחו מלמטה, ובלבבות זרחה שמחה פשוטה ואמיתית, שמחת חג החנוכה שלאחר המלחמה…
אחרי ימים אחדים יצאתי לחופשה קצרה לביתי. עוד לפני כניסתי למשק, בעודי עומד בשער, קפצה עלי בתי ושאלה:
“אבא! כמה טוב שבאת! ומה הבאת לי מתנה ליום-הולדתי?”
בלי לחשוב הרבה פתחתי את כיס החולצה הצבאית, הוצאתי מתוכו את הטרנזיסטור הזעיר והיפה, נתתי לה אותו ואמרתי:
“את רואה? לא שכחתי אותך! הרי לך מתנה נחמדה ליום-הולדתך…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.