לבנוֹתַי הֲדס וּבֹּשמַת

פרק א': חזיונות שוא ביום שרב

ישבנו בבטן המטוס, דחוקים אל קירותיו, מצפים לצלצול שיזעיק אותנו אל הפתח. צניחת הלילה, שנצנח עוד מעט, היא פתיחה נאה למסע ארוך ומייגע, המזומן לנו בימים הבאים. בשיחה שקדמה לעליה על המטוסים אמר לנו מפקד-הפלוגה, הוא המ"פ:

“בחורים! עברתם את כל אימוני הסיור. עכשיו נבחן אתכם בתרגיל אחרון. התרגיל יהיה קשה, מסובך וידרוש מכם אומץ וכושר סבילות.”

ואמנם, ראינו אחר כך, כשהצצנו במפות, שהמסע יהיה ארוך וקשה במיוחד. אנחנו נצנח אי-שם בנגב, באחד מאפיקיו של נחל לבן, לא הרחק מן המסילה התורכית ההרוסה, שנסללה עוד בימי המלחמה העולמית הראשונה. משם נעלה צפונה. נחצה את גושי החול העצומים הרבוצים בואכה חלוצה. ומשם, עוד הלאה צפונה, אל סביבות העיר באר-שבע. בדרכנו הקשה נצטרך לנהוג כסיירים אמיתיים: לנוע בהסתר, לצפות לכל העברים, לקבוע את מקומנו בעזרת המפה והמצפן ולמצוא לנו מים חיים לעצמנו, מן הבורות שבדרכנו. בערבים נתגנב אל החניונים בחשאי ונשתדל להפתיע את מפקד-הפלוגה וחֵבר מדריכיו, שיארבו לנו, ינסו לגלותנו, להפריע לנו בדרכנו ולהכריחנו להיחבא – ממש כסיירים אמיתיים לכל דבר.

הנה כבר מצלצלים פעמוני האזעקה במטוס, ואורות האיתות מהבהבים. עוד רגע קטן ואנחנו מרחפים בחוץ, בחושך, מתחת לחוּפּוֹת המשי הענקיות של המצנחים, הנפרשׂות מעלינו באין קול, כמו פרפרים ענקיים.

המטוסים מתרחקים צפונה, וכבר כבר כמעט שרעש מנועיהם אינו נשמע. מתחתינו שרועה ארץ החולות הענקית, ארץ הנגב צופנת התעלומות. מעט מאוד אורות למטה, וגם לפיהם קשה לנחש היכן בדיוק אנו נמצאים.

מלאכה לא קלה מחכה לנו על הקרקע, להכיר בדיוק ולהתמצא נכונה בארץ ריקה ובלתי מוּכּרת. עוד שניה, והאדמה הקשה מכה ברגלנו. אנו נופלים-מתגלגלים, וכבר קמים ונחלצים מן ה“רתמות” המעיקות של המיצנח, ורצים אל נקודת הכינוס, שם מחכה לנו מפקד-הפלוגה וחבר מדריכיו. מכל צד מגיחים חברינו וכורעים לעייפה תחת משא חגורם וכליהם. המ"פ מקבל פני כל אחד בדברי עידוד קצרים וחמים, מזכיר לו את מטרת צניחתו וכיווּן מסעו, ומשלח אותו אל תוך הלילה השחור.

חברינו מתלקטים חוליות-חוליות, ממלאים מימיותיהם, קמים ופורשים להם לדרכם. עוד רגע – והמידבר סוגר עלינו מסביב, כשאנחנו נשארים בודדים לגמרי – ארבעה או חמישה בחורים, מטושטשים במקצת מן הצניחה ומן הנחיתה ומבולבלים מעט מן המהירות הגדולה שבה מתרחשים המאורעות.

עכשיו, בשקט, כשנותרנו לבדנו, נזכרנו בדברי התדריך שקיבלנו במחנה: “מיד עם הנחיתה תמצאו סוללת עפר נמוכה וארוכה. זוהי סוללת המסילה התורכית הישנה, בעזרתה תשתדלו למצוא את דרככם בשטח”…

ובאמת, כשאך הבטנו הצידה, ראינו כי דרכנו נמשכת לאורך סוללת עפר נמוכה והרוסה. מסילת הברזל כבר חוסלה מזמן. את פסי הפלדה, אם בכלל היו פה אי-פעם פסים, בוודאי גנבו הבדואים מהסביבה. המסילה היתה תגלית חשובה. הנה, משהו כבר נמצא בידינו, חוט ראשון, ויכולנו להתחיל את מסענו מתוך מעט בטחון. ייתכן מאוד, שאילו היינו יודעים מה שמצפה לנו בהמשך דרכנו, לא היינו משתהים אפילו לרגע, ופותחים מיד במסע מזורז, דווקא בלילה, ככל שתישאנו אותנו רגלינו. אבל… נביאים לֹא היינו, ולא ניחשנו דבר.

ובכן, ישבנו לנו נשענים אל דופן הסוללה, וערכנו בינינו התייעצות חפוזה, “התייעצות-של-חצות”: איך ומתי להמשיך בדרך מסענו. כאן, תיכף מההתחלה, התגלתה המחלוקת הראשונה. חלק מאיתנו טען שלא כדאי להמשיך. ממילא איננו יודעים בודאות היכן אנו נמצאים. וממילא הליכה כזו בחושך היא בחזקת סכנת טעות. וממילא חציו של הלילה כבר חלף. לא נרויח מהליכת הלילה ולא כלום. לכן כדאי לנו לבקש איזה מקום מוגן ומוצל, נוח לשינה, ולהתמקם בו למנוחת הלילה.

ואילו האחרים טענו, שבמידבר החום ביום הוא קשה, וכל שעת הליכה בלילה, בקרירות, היא רווח נקי. ונוסף לזה אנחנו יכולים להיצמד אל דופן המסילה ולהמשיך איתה עוד כמה קילומטרים טובים, בכיוון מסענו.

לאחר דין ודברים קצר אך נוקב החלטנו ללון כאן בלילה. התפרשׂנו בשרשרת רחבה כדי לתור את השטח ולמצוא לנו מיקלט-לילה. סוף דבר היה, שמצאנו שיח רותם ענק, עַב-גזע ורחב-ענפים. החול סביבו היה תחוח, ושם פרשנו את שקי השינה שלנו למנוחת הלילה המרגיעה.

בעצם, היא לא היתה כל כך מרגיעה. אדרבא, כמעט ונהפכה עלינו למנוחת-לילה מעצבנת. והכול בגלל אחד מחברינו, שלא אפרש כאן בשמו. לא די היה לו שהוא עצמו לא נרגע, אלא שדאג לנו היטב שכולנו לא נוכל להירגע ולעצום עין במשך כל הלילה. משמרתו היתה המשמרת השנייה. בחצי הלילה, כשהגיע תורו, העיר אותו השומר מן המשמרת הראשונה. הוא קם, התלבש ויצא לשוטט מסביב לשיח הרותם, כדי לשמור, כביכול, על אנשי החוליה הישֵׁנים. לא עברו רגעים מועטים, וכבר הוא מושך ברגלינו וצועק:

- חברה! קומו מיד! יש משהו חשוד בין השיחים!…

מובן שמיהרנו לקום. מיד נערכנו כולנו, כאילו אומר מִישֶהו להתקיפנו, וזעקנו לתוך החשיכה:

- מי שם? ענה, או שאנחנו יורים!…

איש לא ענה, כמובן, ואנחנו לא ירינו. וכי אל מה נירה?

אל הצללים? אל יצירי הדמיון של חברנו המתוח?

לאחר שעה קלה, שוב העיר את כולנו בלחישה:

- חבר’ה, קומו! שמעתי פיצוצים…

אם שמע פיצוצים ואם לא שמע, את שנתנו קילקל ואת מנוחתנו הפריע ללא תקנה. וגם כשבא סוף סוף הקץ למשמרתו, ושומר אחר החליפו ובא במקומו, לא יכול להירגע, ומתוך שק-השינה שלו, שבו היה מכורבל, היה מזעיק לשווא את השומרים. אח! איזה לילה סידר לנו חברנו זה! האמינו לי, שעוד היום כועס אני עליו בשל כך…

- חבריה, אתם זוכרים את התדריך? – שאל יוחאי.

כיון שאיש לא השיב, המשיך יוחאי:

- הדרך שבה תלכו היתה פעם, בזמנים קדומים, הדרך הראשית שקשרה בין שתי הערים הנבטיות העתיקות: רחובות אשר בדרום וחלוצה אשר בצפון. היום הן גלי אבנים חומות מנותצות וסכרים ששקעו בסחף. אבל פעם, לפני שנים, שקקו בהן המון אדם, רעש והמולה…

- מי זוכר את ההמשך? – שאל יוחאי כמלגלג.

כיון שאיש לא זכר, המשיך יוחאי:

- במלחמת השחרור השתמשו כוחות צה"ל בדרך זו. באופן גאוני הפתיעו את המצרים, שישבו מבוצרים על כביש באר-שבע – ניצנה. במסע מפרך באו עליהם מאחור ומן הצד, הפתיעום וגרמו לנסיגתם המבוהלת…

כך ישבנו לנו תחת שיח הרותם, חסרי נשימה והמומים ממכת החום, וממולנו – במרחק של צעדים אחדים מאיתנו – נמתחת ונמשכת לה דרך הקדומים, נתיב האורחות מימי הנבטים והביזנטים ועד גיבורי צה"ל בזמן הזה. לא היינו מתפלאים כלל, אילו היתה הדרך מתמלאת לפתע פתאום בשיירות גמלים מדנדנות, שחמור קטן נוהג בהן, בטורי סוסים ומרכבות חמושות, הרצות אחריהם וכן בטורי השריונים הרועמים, השועטים דרומה, לאגֵף את האויב, לזנק עליו מעורפו. לא היינו מתפלאים על שום דבר, ומאומה לא איכפת לנו. רק מים צוננים, שוקקים ומרוים, ונתח צל קריר המשיב את הנפש. וזהו.

ויוחאי שאל פתאום:

- חברה – ראיתם בלילה את העיגול מסביב לירח? מיד ידעתי שיבוא חמסין..!

פרק ב': התועים בחולות

כיצד החזקנו מעמד לאורך כל היום הראשון? איך זה לא אזלו המים מהמימיות שלנו מיד עם תחילת החום? ומנין שאבנו לנו מים? הרי בבוקר יצאנו איש איש וזוג מימיות צמוד לירכוֹ, ומימיהן אכן אזלו במהירות. במהירות רבה מדי, מעוררת דאגה.

לא היינו מסיימים את היום ללא תוספת מים, בשום פנים ואופן לא. ואיך הוספנו על מימינו? הנה זו שאלה יפה.

עוד בתחילה המסע, בטרם טיפסנו על המטוסים – ידענו מדבריו של מפקד הפלוגה, שהמים לא יימצאו לנו בשפע. המ“פ אמר, שליד נקודות-ציוּן בולטות בדרך יוטמנו עבורנו מכלי מים נוספים. “כמובן – צחק המ”פ – המכלים לא יוסתרו ממש, אלא יונחו במקום כמעט גלוי. אם תגיעו לנקודת-הציוּן – אמר המ”פ – לבטח תמצאו גם את המכלים!"

אבל אנחנו לא ירדנו בדיוק לסוף דעתו. מה פירוש להסתיר את המים? ואם חס ושלום לא נגיע לנקודת-הציוּן, הרי אנו נדונים לצמא?!

וגרוע יותר! אם, חס וחלילה, נתעה במסלולנו ונאבד את נקודות-הציוּן זו אחר זו, הרי ייתכן שלא נמצא מים עד הערב! איך אפשר ללכת במידבר, בחמסין שכזה, ועוד האיוּם של פיספוס המים רובץ על נשמתנו כל היום?!

ואולי רצה מפקד-הפלוגה לדרבן אותנו שנתאמץ היטב בניווּטנו? אם לכך התכּוון, הרי ברור שכּוונתוֹ היתה לטובה. אבל לפעמים אפשר להגיע לגיהנום דוקא דרך הכּוונות הטובות.

ובכן, נחזור אל השאלה היפה: כיצד הוספו מים על מימינו? וכיצד עברנו את מסע היום הראשון בשלום, בלי לגווע בצמא? לא תאמינו, אבל פשוט שיחק לנו המזל!

סמוך לשעת-הצהרים עברה דרכנו ליד תל של עפר לבן ומבהיק. מישהו מאיתנו אמר, שהתל מעורר חשד בלבו. התקרבנו אליו, אפוא, ובדקנוהו בדוק היטב מכל צדדיו. ובאמת, כדאי היה לגשת אליו. הסתבר, שתל העפר הלבן לא היה אלא פסולת משקעים, שנחפרה והוּצאה מתוך בור מים של בדואים! התכופפנו כולנו ליד פתח הבור לראות: היש בו מים?

הרחק בעומק, בתוך הצל, חלף איזה נצנוּץ חלוש, שאפשר היה לדמותו לנצנוץ של מים עמוקים. הטלנו אבנים לתוכו – ואכן, מקץ שניות אחדות שמענו, איך האבנים פוגעות במים ומעלות את קול השקשוק הערב לאוזן: קולם של מים נשפכים.

מיד אילתרנו חבל ודלי, לשאוב מים מן הבור. פשטנו חולצות, התרנו חגורות ורצועות וקשרנו הכל, אחת לאחת, כמו חוליות בשרשרת ארוכה. בקצה השרשרת תלינו מימיה ריקה, שהנחנו בה אבן כבדה כדי שתשקע בתוך המים. לא היה זה דבר פשוט להגיע אל פני המים, כי הבור היה עמוק מאוד, ובדרך-נס הספיקו לנו בגדינו הקשורים. המימיה סירבה תחילה להישקע במים, ומעשי אמנות ממש נדרשו מאיתנו כדי להשקיעה בתוכם. אוף! איזה מאמצים השקענו ואיזו זיעה הִיגרנו עד שהעלינו בדחילו ורחימו את המימיה הראשונה מן הבור.

וכשהעלינו אותה – התנפלנו עליה כולנו, כדי להחיות את נפשותינו הצמאות מריח מימיה הטובים. ריח טוב? טעות בידכם! ריח מחריד, ריח פיגולים!

מים מצחינים שכאלה לא ראיתי ולא שתיתי מאז ועד היום. מה לא הכילו אותם המים?! תולעים אדומות, נוצות של יוני סלע, קמצוצי עפר וכל מיני מרעין-בישין. אילו היו מציעים לי לשתות מן המים האלה במקום אחר, בזמן אחר – לא הייתי נותן בשבילם אפילו יריקה. האמינו לי, אף טיפה סרוחה מהם לא היתה נכנסת אל פי!

אבל כאן, עכשיו, בתוך הכבשן הלוהט הזה, בצהרי החמסין האלה – זה עניין אחר לגמרי. כאן כל מים שבעולם כשרים וטעימים. אתם צוחקים לבטח, ונשבעים בלבכם שלעולם לעולם – ויהיה מה שיהיה – לא תשתו מים שכאלה. ובכן ידידי, טועים אתם! ועוד איך הייתם שותים מאותם המים, בלי להותיר טיפה! ולא שותים בנחת, אלא לוגמים מתוך להיטות!

זהו מה שעושה הצמאון, ועושים המידבר והמסע המפרך!

אלא שככה סתם לא שתינו מן המים שהעלינו מן הבור. בשבע מסננות ובשבע נפות העברנו את המים: דרך הגרביים, והממחטות, ודרך הכובעים, ודרך כל מה שרק ניתן לסנן בו. ואפילו כאשר כבר היו מסוננים ונקיים כביכול, עדיין לא יכולנו לשתות מהם. כל אחד מאיתנו מצא לו איזו שיטה משלו, כדי להתגבר על טעמם הנאלח. אחד סתם את נחיריו בשתי אצבעותיו, בשעה שלגם מן המים. אחר הכניס לפיו מן סוכריות החמוצות ושתה את המים לאט לאט תוך כדי מציצה. ומישהו שפך לתוכם אבקת פטל אדומה, כדי לסלק מהם ריח וטעם מסלידים. אבל מאומה לא הועיל. המים נשארו מים רעים, ובשום דבר לא ניתן להיטיב את טעמם.

אבל לאחר כמה לגימות התחלנו להתרגל לטעמם ולריחם, כיוָן שהצימאון דחק בנו לשתות עוד ועוד. הסוף היה, שלא שמנו לב כבר ושתינו ממי הבור בכל פה, ממש כאילו היינו שותים מי לימון קרים מן המקרר שבבית.

לא היינו מאמינים, שאי-פעם ניאלץ לשתות מי-פיגולים שכאלה, אבל עובדה: שתינו מהם, ועוד איך! בעזרתם התגברנו על מחסור המים שלנו, בעזרתם שכחנו את צמאוננו, בעזרתם גם התרחצנו קצת והתרעננו. בעזרתם יכולנו לסיים את מסע היום הראשון ללא שום נפגעים ובמצב רוח מצויין.

עד היום אני זוכר לטובה אותו בדואי אלמוני, שטרח וניקה, ממש כאילו בשבילנו, את בור המים השכוח שלו.

פרק ג': צמאים מתחת לאשל

אך לא כל החוליות שפר עליהן מזלן כמונו. לא כולן מצאו את דרכן בין החולות. לא לכולן נתגלו בורות-מים של הבדואים, ולא כולן סיימו את מסע היום הראשון בשלום. אינני מאחל זאת לאף אחד מכם. לא היום ולא בעוד שנים, לא בחורף ולא בקיץ. אדרבה, מוטב שנאחל זאת לכל שונאינו. שיתעו הם במידבר, שיאבדו את דרכם בין החולות, שישתגעו הם מחמת הצמאון!..

היום מתחיל ללהוט מוקדם בבוקר. צמאון מלוה אותך בכל אשר תלך. ממש כספחת, נטפל ואינו מרפה. אילו ידעתם כמה הרביתי לשתות מים אחרי המסע הזה! כן, מים פשוטים, מי-ברז רגילים שברגילים. אח! באיזו הנאה הייתי פותח את הברזים וטובל את אצבעותי במים הזורמים, ומתיז על פני ועל כל גופי. מים חמים או מים קרים, אין הבדל! העיקר שיהיו זורמים, העיקר שיהיו!

הטעות הראשונה נפלה תיכף בבוקר, מיד כשקמו מאצל מסילת-הברזל הישנה והחלו לחצות את ים-החולות, כדי להגיע עם ערב לחורבות העיר חלוצה. אם תקחו מפה בידכם תראו שלכאורה, אין דבר פשוט מזה. המרחק באמת אינו גדול, בייחוד על גבי המפה, והצבעים היפים של המפה אפילו משובבים את הנפש. אבל בשטח, בתוך החולות – הכל נראה אחרת.

כך, בלי משים, איבדו את שבילם הנכון. דבר כזה קורה לא פעם, ולא רק לטירוני סיירים, כמו שהיינו אנחנו אז, אלא גם לסיירים מהוללים ומנוסים. אדרבה, שאלו-נא את פיהם של סיירי הפלמ"ח המפורסמים ויגידו לכם, כמה קל לטעות בארץ הזאת. הרי במפה – “לכל היוָנים אותם הפנים”. כלומר, כל ההרים דומים. ולפעמים קשה, הוי מה קשה, למצוא דוקא את ההר הנכון. אמנם, יש לסיירים מצפן, אולם הראיתם פעם מצפן מידבר שיגיד לכם בקול: לא, רבותי, טעיתם בדרך, חזרו להתחלה!.. והמפה, כידוע, גם היא שותקת ואינה צוֹוחת כשטועים בה.

כך טעו ידידינו, והחלו תועים והולכים ומחפשים לשוא את המקומות המצוינים במפה, שבהם חיכו להם המים הגואלים. “אם התחלת בטעות קטנה, סופך שתגמור בטעות גדולה” – כמו שאומר הפתגם הבדואי. בתחילה אינך מבחין כלל שטעית. הרי אותם החולות מסביב, אותן הגבעות הצהבהבות, אותם שיחי הרותם הפזורים. אבל לאחר שעה או יותר צריך היה להופיע בור מים על השביל. והוא מתעקש ואיננו מופיע. ואחרי שעתיים – צריכות היו להופיע חורבות בתים על השביל – ואף הן התעקשו ולא הופיעו.

כשהבחינו ידידינו בטעותם כבר היה מאוחר, מאוחר מדי. השמש להטה, הם שפעו זיעה מלוחה, והצמאון המטריד הציק יותר ויותר. כמו תמיד במקרים כאלה, החלו מיד להאשים זה-את-זה. כל אחד מהם היה משוכנע בכל לבו, שלא בגללו טעו, אלא בגלל ידידיו. וכל אחד מהם היה משוכנע שאילו היו שואלים אותו, אבל ברגע המתאים, לא באיחור כזה, ודאי שהיה מבחין מיד בסטיה, ועכשיו לא היו תקועים במצב הטיפשי והמייאש שבו הם תקועים.

ככה עמדו וגידפו זה-את-זה מתוך לב מר, עד שהבינו שבדרך זו לא ייחלצו ולא תצמח להם שום ישועה. לכן החליטו לחנות חנייה קצרה, לשתות מעט, מעט מאוד מים, ולנסות לזהות את השטח. אולי, אם יעלו על הגבעה הקרובה וישקיפו סביב, אולי יגלו משהו. איזה עץ, איזה בית, או אולי איזה בדואי מהלך, שבעזרתם יוכלו לקבוע את מקומם המדויק בתוך ים-החולות הצהוב.

אבל כשהגיעו לראש הגבעה, מתנשפים ומזיעים וצמאים כפליים, וכשהשקיפו על סביבם, ראו לפניהם עוד גבעה ואחריה עוד גבעה, ואחריה עוד גבעה… וכולן דומות זו לזו וכולן צהובות וכולן אדישות עד כדי ייאוש…

וכאן, בנקודה זו, החל נתן להשתולל. הם הסכימו ביניהם ללגום שוב לגימה קטנה. שתי מימיות לאיש – זוהי כמות אפסית. בלגימה בריאה אחת אתה יכול להרביץ, בתנאי שתהיה צמא כדבעי, מימיה שלמה כמו-כלום. אבל המים האלה הם כל מנת המים שלהם. ועכשיו, כשטעו ולא יגיעו אל מקומות המיפגש, ולא יחדשו את מלאי המים – צריכים הם לשמור ולחסוך שבעתיים! מי יודע כמה זמן יתעו במידבר? ומי יודע מתי יהיו להם שוב מים די צורכּם.

אבל נתן לא קיבל את דעתם, ורוקן אחת ממימיותיו תוך שנייה.

- נתן, מה זה איתך? – גערו בו.

- אני צמא.

- מה זה: אני צמא? כולנו צמאים!

- אז שתו גם אתם!…

- נתן, יצאת מדעתך? הרי כל היום עוד לפנינו! ומי יודע כמה עוד. מוכרחים להתאפק.

- אז תתאפקו – אמר נתן – אותי זה לא מעניין.

- נתן, מה אתה מדבר? נתן, שכחת מה זה משמעת-מים?!

- אני צָמֵא – חזר נתן – אני משתגע מצמא.

וכך החל נתן להשתגע מחמת הצמא.

המִלה שגעון אינה, כמובן, המִלה המתאימה. אדרבה, ייתכן אפילו שהיא מטעה את הקוראים. אבל ככה קראנו לזה אז, בינינו. וכך נשאר גם הכינוי הזה לכל המעשה.

מובן שנתן לא השתגע בבת אחת, בן-רגע, לא. אלא לאט לאט. עבר זמן עד שחבריו הרגישו בכלל, שמשהו איתו לא בסדר. הלא כולם היו קצת לא בסדר. מיואשים, רעבים וצמאים עד מאוד. הם היו שקועים בדאגה רצינית: איך כל זה ייגמר? ומה אם באמת יסתבר שתעו במידבר? איך ימצָאום ואיך יחלצו אותם? ואיך יוכלו בכלל להודיע שהכל השתבש אצלם?

אבל משהו בדבריו של נתן לא מצא חן בעיניהם. אפשר לומר, שבאותו רגע הרגישו בניצני השגעון המציצים מתוך עיניו של נתן. אבל הניצנים גדלו מרגע לרגע. ולא יצאה שעה ארוכה, והוא רוקן גם את מימייתו השניה. מה פירוש רוקן? הצמיד אותה לפיו וינק ממנה במציצות ממושכות וקולניות. ואחר כך השליך אותה ממנו והלאה, ואמר לחבריו:

- חבר’ה, אני לא יודע מה יש לי. נדמה לי שאני מתייבש. רע לי, רע!

והוא נשכב לו על החול הרותח, כבש פניו בתוך החול וכאילו התחיל מתייפח. חברינו באו במבוכה. ולא מבוכה קטנה, אלא מבוכה גדולה ומעיקה. עכשיו ברור היה כשמש המידבר, שהבחור אמנם השתבש. מה עושים?

מעשה ראשון שעשו – מתחו חולצה מעל לראשו שיהא לו מעט צל, ולא ישכב בשמש הגלויה. מעשה שני שעשו – התירו את מימיותיהם שלהם והשקוהו לרוייה. כל כמה שרצה, שתה. וכך, באיזו עוית של צמאון שאינו יודע סוף, שתה בזו אחר זו ארבע מימיות, או יותר.

מעשה שלישי שעשו, שאולי היה הנבון מכולם – תרו בעיניהם אחר מחסה כלשהו, שיח, עץ או קיר, שיוכלו להניח שם את נתן הנפגע. הציצו סביב כה וכה ובלשו את כל רוחות השמים, עד שראו מרחוק, בין גבעות החול, נקודה ירקרקת המסמנת מקומו של עץ.

- בוא, נתן – אמרו לו – מצאנו עץ. נלך לשבת בצל.

אבל נתן לא ענה.

- נתן, נתן, אתה שומע? קום, נלך!

ונתן אינו נע ואינו זע.

עכשיו הבינו חברינו שמצבו של נתן חמור. ללא שהיות פשטו חולצותיהם מעליהם, כרכו אותן סביב שני רובים ועשו מהן כעין אלונקה מאולתרת. על האלונקה השכיבו את נתן, אחזו בקצות הרובים, הרימוהו ונשאוהו בתוך האלונקה כאחד פגוע קשה.

אך לא רק מצבו של נתן היה חמור, אלא גם מצבם. את שארית מימיהם התיזו על פניו להחיותו. וכשהגיעו סוף סוף, לאחר הליכה קשה ומאומצת, אל הצל – לא נותרה להם אפילו טיפת מים אחת. והעץ היה באמת עץ אשל גדול וענֵף, שהטיל על סביבו מטלית-צל גדולה וקרירה. שם, בצל האשל, הניחו את נתן על האלונקה וישבו סביבו אחוזי-ייאוש, לטכס עצה ולחשוב: מה יהיה עכשיו.

דבר אחד היה ברור: מתחת לעץ לא יצאו. החום הנורא היה מצמיא שבעתיים מחוץ למטלית-הצל שמתחת לעץ. כלומר, עד הערב יישבו בצל-האשל, ינוחו, יאכלו משהו אם רק יוכלו, כי מחמת המאמץ והצמאון פג תאבונם לחלוטין. וברדת הערב ינסו לעשות משהו. מה בדיוק, עדיין לא ידעו. וגם קיווּ כל הזמן בסתר-לבם שיִקרֶה איזה נס. אולי אחת החוליות תזדמן פה, בסמוך, ויקראוה לעזרה. או איזה בדואי, רכוב על גמל, נוהג את צאנו הדל, אולי ייפגש עמהם במקרה. או אולי הג’יפ המשוטט של המ"פ בכבודו ובעצמו, אולי הוא ייתקל בהם ויושיעם. הם קיוו לכל נס שהוא, שרק יבוא.

- אני צמא, תנו לי מים – התחנן פתאום נתן שהתעורר.

מים אין. מה נותנים לו? התחכמו ופתחו את קופסת הלפתן. נתן ינק את כל המיץ, עד הטיפה האחרונה. אחר כך, משלא רפה צמאונו, הוכרחו לפתוח גם את קופסת המלפפונים החמוצים, התירס המתוק וכל מה שהיה נוזל קצת ונתן שתה הכל הכל, באיזה צמאון נורא, צמאון שאין לו קץ.

פרק ד': כמו איש פלאי

בפרק הזה נספר על מעשה הפלאות של יענקלה. איך שָׂם נפשו בכפו. וכפו היא כף אדירים, זאת אני יכול להבטיחכם נאמנה. לחיצת כף אחת שלו – ועצמותיכם תתפוקקנה וכל שריריכם יטיפו מיץ. ואיך חצה את הלילה השחור לבדו, בלא מפה ובלא מצפן ובלא טיפת מים בכליו. ואיך מצא, בדרך-נס שאין להסבירה, את חוליתנו הנרדמת. ואיך הזעיק עזרה לעזרת נתן, הגווע כמעט מן הצמא, ולעזרת שאר חבריו תשושי הכוח והרצון. ואיך בסופו של המעשה הציל את כולם: את נתן, את חבריו, ואת עצמו.

אבל נתחיל מן הראשונות ונסיים באחרונות.

כשירד הערב על חבריו המוכים מתחת לעץ האשל, ושום עזרה משום מקום לא באה אליהם, נתכנסו וישבו להחליט ביניהם איך יצילו את נפשם. ישבו צמאים ומיובשים וגרונותיהם חרבים מן היובש. כיון שלא ידעו היכן הם עצמם שרויים, לא יכלו גם לדעת היכן יש לחפש את שאר החוליות. זה היה מעין מעגל-קסמים נוראי. אינך יודע היכן ראשיתו של מעגל זה, כיון שאינך יודע היכן זנבו. ובלילה, בחושך, הרי לא תימצא להם הישועה לא מן המפה ולא מן המצפן, ולא מאוצר הידיעות שלהם, שרכשו באימוני הסיור.

כאן קם חברנו יענקלה, בחור חזק וטוב, וככה אמר:

- אני אציל אתכם. תנו לי את כל המימיות שלכם, שִׁמרו על נתן החולה ואל תזוזו מכאן. בשם אלוהים: אל תעזבו את האשל הזה!

- מה מה? מה אתה מתכוון לעשות? השתגעת? לבדך, בלילה?

מהלך ארבעים קילומטר?! – כך שאלוהו חברינו. אבל יענקלה לא נרתע.

- אין דרך אחרת – אמר – וזוהי תקוותנו האחרונה. סִמכו עלי, אני אגיע.

באור האחרון, רגע לפני החשיכה, אספו חברינו את כל המימיות, ויענקלה צירף אותן לשרשרת אחת ותלה אותן על כתפיו כמו רתמות. הוא גם לקח קופסת שימורים אחת בכיסו, שלא יהיה רעב בדרך, ונעלם בחשיכה.

כמו איש פלאי הלך בעלטה. שרשרת המימיות הריקות, התלויה בצווארו, משקשקת בקולי קולות והוא שר לעצמו איזה שיר שאהב. כמו איש פלאי הופיע לפנות בוקר על הדרך הראשית לחלוצה אשר בנגב. וכמו איש פלאי, שאיזה מלאך ממרום מנחה את צעדיו, הגיע ממש עד לשוחות החול אשר בצידי הדרך, באותו מקום שחוליתנו נחרה לה קצובות את שנת הלילה שלה.

- עצור! מי שם? – איים עליו השומר המנומנם. והוא עוד מצא לו כוח לענות מתוך העייפות:

- זה בסדר. זה אני, יענקלה.

- יענקלה? – נזעק השומר – מה אתה עושה פה?

- אתה רואה. באתי להזעיק עזרה.

- היי, חבר’ה! תקומו, תראו מי בא – פרץ השומר בזעקות משתוללות.

הוא העיר את כל הישנים. אחת ושתיים ליקט וקושש ענפי רותם יבשים, ומיד העלה מדורה עליזה שנוכל לראות במו עינינו את יענקלה הפלאי, שבא ונתגלה כמו מעבר להרי החושך.

- היי יענקלה, מה קרה לך? מדוע שפתיך נפוחות כל כך? – שאלנו אותו בפליאה.

כוח לענות לא היה לו. הוא חייך חיוך דל מבּין שפתיו המבוקעות.

- מים – לחש – מים!

פתאום, לאור המדורה, ראינו כמה צרובים פניו, כמה נוצצות עיניו וכמה עייף נראה כולו. התחלנו להשקותו. מימיה אחר מימיה הגיר לתוכו. בעצימת עיניים, בהתנשפות כבדה.

- מים – לחש – מים.

עוד ועוד.

כשנגמרו מי-המימיות, מזגנו לו מים מן הג’ריקאן. והוא שתה ולא הפסיק. המים ניגרו על סנטרו, ירדו על חולצתו וטפטפו על כל גופו. הוא לא הושיט אפילו ידו לקנחם. כשגמר לשתות, שכב דומם דקה או שתים, כל כך חסר-כוח היה. אחר כך התרומם ובקול לחשים צרוד החל מספר. הוא סיפר הכל מהתחלה: איך טעו ואיך תעו, איך איבדו דרכם בחולות, איך השתגע נתן מרוב צמאון. ואיך חנו בצל האשל, ואיך איבדו חבריו את תקוותם. הכל סיפר בהפסקות, כמעט מתוך גמגום. לבסוף אמר:

- חבר’ה, מוכרחים להגיע אליהם. מהר, לפני שיהיה מאוחר!

והוא שכב באשר ישב ונרדם מיד. אנחנו ישבנו ושמענו את סיפורו כמוקסמים. הרי הבחור הזה, השקט, הצרוד, עשה ממש נפלאות. כמעט ארבעים קילומטר הלך באותו לילה, והוא עצמו צמא עד מוות, ואיך מצא את דרכו ואיך לא איבד כיווּן. ממש קשה להאמין.

- לפי החוש, חבר’ה, לפי החוש – אמר יענקלה, כשסיפר לנו איך ידע, ממש ידע, שאנחנו מוכרחים להימצא כאן בסביבה, לא הרחק מן הצומת, על הדרך הראשית לחלוצה. כל הלילה הלך לפי הכוכבים ולפי החוש. שיקשק במימיותיו להבריח את החיות הרעות. ושר לעצמו איזה שיר ישן, כדי שלא יירדם וכדי שלא יאבד את צלילות דעתו.

ישבנו מולו, והתמלאנו הערכה שקטה לבחור הארוך הזה. איזה כבוד חרישי רחשנו לו מאז אותו לילה. כבוד צנוע, שקצת קשה להגדירו במלים.

כמה פעמים, כך סיפר לנו קודם שנרדם, התחרט באמצע הדרך על הכל. הרי זה שגעון, הירהר לו. שגעון גמור. לבדו, במידבר הענקי הזה, לבדו בתוך הלילה. ברגעים הקשים האלה היה זוכר את נתן המוכה, השוכב מתחת לאשל, ואת פני חבריו המעונים – סיפר יענקלה, והוא היה קם ומאיץ בעצמו: יענקלה, לך. אל תעצור ואל תעמוד. אתה מוכרח להגיע, אתה מוכרח להציל. אתה מוכרח, אתה מוכרח!..

שועלים בוערי-עיניים חצו את דרכו וצריחות ציפורי המדבר ליווּהו כמעט כל הדרך. מפעם לפעם זינקו ירבועים ארוכי רגליים ממש מתחת לרגליו, ונעלמו בין השיחים, בתוך החול הבהיר. הוא הלך מזרחה, כל הזמן מזרחה. את כוכב הצפון קבע לו מעל לכתף שמאלו ולא זז מכיווּנו כל הלילה. הוא ידע, כך אמר לנו, שאנחנו מוכרחים להיות איפה שהוא בצד מזרח.

וכך הלך. בתחילת הערב עוד ראה את אור השמש השוקעת מאחוריו, אבל אחר כך השחירו כל השמים, ומלבד אותו חוש מופלא שהדריכוֹ מבפנים, וכוכב הצפון ששמר עליו כמו מלאך ממעל – לא היו לו שום סימן ואות. אבל הוא הגיע. עובדה. ארבעים קילומטר ומעלה הלך, ולא סטה ממסלולו כמלוא הנימה. אִמרו אתם: כלום אין מתרחשים עוד ניסים בארץ-ישראל?

- חבר’ה? למה אנו מחכים? – הזדעק פתאום יוחאי, אחד מחברינו הנועזים.

• צריך להזעיק עזרה!

אבל לא די לצעוק. צריך גם לחשוב. מה זה להזעיק עזרה? מניין? ובאמצע הלילה? אין שום יישוב פה, לא כביש, לא כלום. מסביב רק מרחבים עצומים, חוליים, פתוחים, שהרוחות רצות בהם באין מפריע. יוחאי לא נרגע:

- מה זה לחשוב? אפשר לחשוב עד אור הבוקר, ואז כבר יהיה מאוחר. אולי מאוחר מדי…

ותיכף הסתבר לכולנו, שיוחאי צדק. המחשבות לא הועילו, ורק דרך אחת היתה: לרוץ, ולהזעיק עזרה.

ולאן רצים? כמובן, ליישוב הקרוב ביותר. ומיד הודלק פנס ונפרשׂה מפה, והתברר מעל לכל ספק, שיש רק יישוב אחד בסביבה: קיבוץ רביבים. וגם הוא מרוחק לא פחות מחמישה-עשר, עשרים קילומטרים בריאים וארוכים. אבל את יוחאי אי-אפשר היה לעצור. כהרף-עין התלבש, חגר מה שחגר ולקח מה שלקח.

- חבר’ה, מי מצטרף? – שאל יוחאי והביט בנו.

למען האמת מותר להגיד, שאיזה רגע או שניים עמדה דממה בינינו. לכולנו היה ברור, שהעזרה דחופה. אבל לכולנו היה גם ברור שלרוץ עכשיו לרביבים – זה מעשה טירוף.

אך הספקות ארכו רק רגע, כי מיד התנדבו כולם, ויוחאי בחר לו את מי שבחר וקבענו מיפגש, תיאמנו שעונים וכבר יצאו השניים בריצה מהירה.

אחרי ימים רבים, לאחר הכל, הסתבר שריצתם של יוחאי וחברו היתה גורלית. הודות להם הוזעק הצבא, ואחר כך גם המשטרה, ולבסוף גם כל יישובי האיזור. הודות לאותה ריצה החלו חיפושים נמרצים מיד למחרת בבוקר. ביבשה, בים ובאויר, כמו שנהגנו להתלוצץ. מה פירוש בים? הרי אנחנו באמצע המידבר. אבל נמצא מי שפירש: ים – פירושו ים-החולות של חלוצה. יבשה – פירושה אפיקיו החרבים של נחל הבשור, וכל חריציו הרבים המבתרים את הארץ סביב. והאויר – פירושו מטוסי הסיור הקלים, שהוזעקו למחרת לעזור בחיפושים: בתחילה, כדי לאתר את החוליה האבודה, ואחר כך, מאוחר יותר, כדי לאתר את נתן שנמלט בלילה מנוסת שגעון מסוכנת. ועל כל שאר המחפשים והמבקשים: הדרוזים והגששים, והבדואים וחברי הקיבוצים עם הטרקטורים, וכלבי המשטרה – על כל אלה וכל מה שהעלו, עוד נספר.

*

בינתיים רצים יוחאי וחברו מרוצת חיילים אמיתית לאורך הדרך אל קיבוץ רביבים. כשהגיעו שמה ללא נשימה, מרטטים מחמת המאמץ העצום ורטובים מזיעה כמו מגשם – פגש אותם שומר לילה נזעם שהביט בהם, איך נאמר: בחשד גלוי. הוא לא נטה כל כך, אם לומר זאת בלשון עדינה – להאמין לסיפורם המוזר.

• חכו פה עד הבוקר – אמר להם – ומחר עם אור נברר הכל.

אבל יוחאי לא הרפה ממנו.

• לא! אל הטלפון. ומיד, ולא איכפת לי שתעיר את כל הקיבוץ…

השומר הניח אותם בחדר השומרים והלך לחפש את המא"ז, הוא מפקד המקום. הם אך חזרו, ויוחאי הסתער עליהם שוב ודחק בהם בחוזקה:

• מיד אל הטלפון! זה לא צחוק, זה עניין של פיקוח-נפש!

ואלה השניים כמעט הוציאו את הנשמה בכובד תפישתם: עד ששאלו איך ומה, ועד שהבינו ועד שהרשו לגשת אל הטלפון, ועד שהתקבל הקשר, ועד שענתה המרכזנית המנומנמת, ועד שענו לה מפיקוד-הדרום, ועד שמישהו שמע את יוחאי וגם הואיל ברוב טובו לרשום את דבריו – עד שנגמר כל הטקס הארוך הזה – כמעט פרחה נשמתו של יוחאי מקרבו.

בתום השיחה נעשו השומר והמא"ז אדיבים יותר, והציעו לפני בחורינו ארוחת לילה קלה. בחורינו לא סירבו, כמובן. הם ישבו אל שולחן השומרים, והלכה שם זלילה רצינית. רוב הלילה כבר יצא, והבוקר כבר עמד בשולי המזרח. הקפה רתח, הצ’יפס זמזם וריחות ניחוח מרדימים עטפו את חברינו.

למזלם, משך אותם השומר אל איזה צריף עזוב בשולי הקיבוץ, שיתנמנמו שם קצת עד אור היום. אחרת היו נופלים וישנים על שולחן השומרים כתום הסעודה.

נניח עכשיו ליוחאי ולחברו הנמים להם בצריף הנידח, מתאוששים ממרוצת הפראים שרצו כל הלילה. נניח גם ליענקלה האמיץ, המוטל חסר-כוח בתוך שוחת החול על אם הדרך לחלוצה, ושרשרת המימיות המקושרות תחת לראשו. נניח גם לכל חברינו המוטלים בתוך שקי השינה שלהם לאחר יום של טלטולי דרך מפרכים. נניח לכולם ונחזור אל עץ האשל הבודד, אל החוליה האבודה הטובעת בים החולות. נראה מה קרה שם מאז יצא יענקלה למסע ההצלה שלו, ונראה איך נעשו הדברים רעים יותר, חסרי תקוה יותר, עד שכמעט נסתיימו באסון.

פרק ה': הבריחה

מאותו רגע עם רדת החשיכה, כאשר יענקלה יצא למסע שלא ייאמן, התחילו העניינים מתחת לעץ האשל להחמיר מאוד. נתן, ששכב כמעט כל היום חסר-כוח וכמעט חסר-חיים, התעורר התעוררות משונה ולא בריאה והתחיל לדבר ולעשות מיני מעשים, שסופם לא היה טוב. מיד כשהתעורר שאל את חבריו:

• איפה אנחנו?

• זה בסדר, נתן, אנחנו בדרך – הרגיעו אותו חבריו, וקיווּ שישוּב למנוחתו. אבל באיזו דרך מוזרה חזרה אליו, דוקא עכשיו, צלילות דעתו.

• מה זאת אומרת בדרך?! – שאל – הלא צריכים היינו עכשיו כבר להיות במקום המיפגש!

• זה בסדר, נתן, עוד מעט נגיע.

• איך זה נגיע, אם אנחנו רובצים כאן מתחת לאשל? – תמה נתן.

• אה, אנחנו רק חונים כאן חנייה קצרה.

• איזו מין חנייה קצרה היא זו – הרי אנחנו מבלים פה כבר שעות רבות?!

בקצרה, כל הדיבורים לא הועילו. איזה ברק של בינה נגה עליו, והוא הבחין מצוין בין סיפורי-מעשיות לבין דברים ממשיים כמוֹת שהם. מאחר שנסתתמו סיפורי חברינו, החל נתן צועק:

• איפה כולם? איפה כל הפלוגה? ואיפה המ"פ? מה זה, הוא שוב יצא לו לצוד איילות?

וכאשר נתן אמר כך, קם ממשכבו, התקין את תלבושתו והחל לשוטט מסביב לעץ.

• ואיפה הם הסתירו את המים? אני מת מצמא! איפה הם החביאו את המים?!

והוא לא חיכה לתשובה, הסיר מחגורתו את-חפירה קצר, וכמו איזה חקלאי שנכנס בו הדיבוק, החל לחפור ולחטט בתוך החול מסביב.

• נתן, מה יש לך? מה אתה עושה?

• אני מחפש – אמר נתן – אני מחפש את מכל המים!

• איזה מכל? השתגעת?

• אולי השתגעתי, אבל את המכל אני אמצא!

הוא הגביר את קצב עבודתו, אלא שלא היתה לו סבלנות והוא דילג מתלולית לתלולית. נבר כמה נבירות, ורץ הלאה. וכך, בלי להרגיש כמעט, החל להתרחק מן האשל ועוד רגע היה נעלם בחשיכה. חברינו, שהבחינו בכך, קפצו מיד אחריו להחזירו אל האשל.

אלא שהדבר לא בא להם בקלות. נתן התעקש. דבק בו שגעונם של מחפשי-זהב. בכל אבן, שנתקל בה את-החפירה שלו – דימה לשמוע את נקישת המכל. בכל נצנוץ שבחול דימה לראות נצנוץ של מים. הוא הזיע מאוד, וקצף לבנבן עלה בקצות שפתיו.

• איפה הם הסתירו אותו, המשוגעים האלה? מה הם רוצים, שאחפור את כל המידבר?!

חברינו באו אליו, עמדו מסביבו ודיברו על לבו:

• נתן, בחייך, הירגע. שב לנוח. תיכף תהיה צמא ואין לנו אף טיפת מים. הרי אתה יודע, מה זאת אומרת אף טיפת מים?

• לא ייתכן שישאירו אותנו בלי מים, איפה כל הפלוגה? – הזדעק פתאום – ואיפה המ"פ? כבר חזר מציד האיילות?

כך הלך מצבו של נתן ורע מרגע לרגע. חרף הבנתו, הלך והשתבש. מעניין, שמעשיו היו הגיוניים לחלוטין. הוא חפר כמו שצריך והלך כמו שצריך, אבל דבריו היו חסרי היגיון. איזה מסע של ציד איילות נתקע לו בראשו, והוא החל לחרף ולגדף באוזני חבריו את מפקד הפלוגה ואת סגל מדריכיו, שבמקום לדאוג למעט מים לחוליה האבודה, הם נוסעים להם מי יודע לאן, ומשתעשעים להם להנאתם באיזה ציד מפוקפק, מריצים את כלי-רכבם באיזה מרדף חסר תכלית אחרי איילות נעלמות במידבריות רחוקים.

ראו חברינו והבינו, שנתן כמעט כבר אינו יודע מה שהוא עושה, והחליטו להפסיק אותו מחפירתו המגוחכת. לא קל היה להפסיקו מעבודתו. הוא התעקש, נאבק ואפילו ניסה להכות את חברינו בכלי שבידו. אלא שהם היו רבים ממנו, ועד מהרה גברו עליו והשכיבוהו שוב מתחת לאשל, במקום מרבצו הקודם. אך שמרו עליו שיישאר שוכב. בתחילה שמרו עליו שניים-שניים, שהתחלפו מדי פעם. אבל אחר כך ראו שהעסק מעייף מדי, וסופו שייצאו גם הם משלוותם. או-אז החליטו לקשור את ידיו ורגליו שלא יוכל לזוז.

הם נתכוונו לטובתו, כמובן, אבל הוא לא הבין זאת. הוי! מוטב שלא תשאלו! היה זה מאבק קשה וממושך – וגם די פראי. לבסוף שכב נתן, כפוּת ידיים ורגליים, וחברינו עומדים מעליו, מתנשמים ומתנשפים מחמת המאמץ.

כיוָן שלא נמצאו להם חבלים, כפתוהו בחולצותיהם שהסירו מעצמם. וכך הרויחו שני הצדדים: ידיו ורגליו של נתן היו כפותות, וחברינו השתחררו מלבוש מיותר, כבד, שרק חיממם ללא צורך.

נתן שכב לו, מקופל, כפות, מכוּוץ, והחל לילל:

• מים, חבר’ה, תנו לי מים…

• עוד מעט, נתן, עוד כמה שעות יגיעו המים.

• מים, תנו לי מים!

כך הוסיף להתחנן בשקט כמה רגעים, עד שהשתתק ונרדם. משנרדם, נתכנסו כל חברינו למועצת חירום דחופה. אף שהיו תשושי כוח, החליטו לטכס עצה, כדי לדעת איך לנהוג בנתן, שדעתו השתבשה עליו, ומה לעשות כדי לקדם את פני הבאות: ככל הנראה ברור היה, שתהיינה אך רעות.

ראשית חכמה, הציע מישהו לחזק את קישוריו ולכפות אותו אל גזע האשל. שנית, הציע מישהו אחר להפקיד עליו שומר אישי, שיפקח עליו אין ולא יגרע אותה ממנו כל הלילה וכל היום, עד שתגיע משלחת ההצלה המיוחלת. שלישית, הציע מישהו שלישי ליטול ממנו את נשקו, ובכלל להרחיק את כל הנשק לאיזה מחבוא בסביבה, כדי שלא יקרה חס ושלום שום אסון. ורביעית והאחרונה: נמנו וגמרו, שאם בשעה טובה ומוצלחת תיגמר ההרפתקה הזאת בטוב, הרי שיָשׂימו מחסום מוחלט לפיהם, ומלה לא תצא מהם על כל מה שקרה כאן, מתחת לאשל.

בהרגשה טובה, שעשו את כל שצריך לעשות, הלכו חברינו לישון. תוכנית השמירה נקראה בקול, וכל איש ידע מתי יעלה על משמרתו. קצת בשביל הרגשת הבטחון וקצת בשביל לאותת באיזה סימן בולט, אם מישהו מחפש אחריהם, העלו חברינו מדורה קטנה, שהאירה באור אדמומי ומרצד את פניהם. ריח העשן, שעלה מענפי האשל היבשים היה חמצמץ כלשהו, והוא דבק בבגדיהם ובשערותיהם, בכלי הנשק ובחגור.

• ראיתם איזה דמיונות יש לנתן? – שאל מישהו והוסיף: מעניין מניין מצץ את ציד האיילות של המ"פ. מחר אולי ימציא בשבילנו סיפור חדש, אולי על ציד אריות ונמרים…

• כן – אמר אחר – גם אני שמעתי שמרוֹב צמאון אנשים מתחילים לראות הזיות בהקיץ.

• כן, פאטה מורגאנה, כך קוראים לזה.

• ובלילה, בחושך, גם כן רואים פאטה מורגאנה?

• לא, מה זה איתך, בלילה רואים רק הזיות…

• מה אתה הוזה, למשל, עכשיו? – התבדחו חבריו.

• מה אני רואה? אתה באמת רוצה לדעת? ובכן, אני רואה את מפל התנור שליד מטולה…

ככה ישבו להם חברינו מסביב למדורה קטנה, חלקם מנמנמים, חלקם כמו הוזים בהקיץ. כל אחד ראה מה שלבו הראה לו. דברים טובים ונעימים, קרירים ורטובים, הנמצאים אי-שם בארץ הרחוקה, מעבר לגבעות החול הקודרות המקיפות את המדורה ואת האשל המואר סביב סביב.

כל אחד תכנן לו תוכניות: מה יעשה כאשר ייחלץ מכאן, כשיסע הביתה לחופשה נעימה, אחרי כל המסע הזה. מישהו חשב לו על בריכת-שחייה, שרגיל היה לרחוץ בה, על חוף הים הלח והקריר, על שפעת הגזוז הניגר אל גרונו מול תכלת המים. אחר נזכר במזרקות זכות, המשליכות מימיהן אל-על באיזה זרם שאינו פוסק. ומישהו סתם התגעגע על בני ביתו, על ידידיו, על חברתו ועל הוריו.

לאט לאט נפלה תרדמה על חברינו הרובצים מסביב למדורה, והם הורידו ראשיהם, עצמו עיניהם ונרדמו באשר ישבו. שקט ושלווה ירדו על החוליה האבודה, ורק נפצי הזרדים הנשרפים באש נשמעו מסביב.

ונתן הכפוּת – כאילו רק חיכה לרגע הזה, כאילו שכב וארב כל הזמן בעיניים עצומות, עד שכולם יירדמו. כמו חתול-בר במארב התמלא פתאום כוח ובחשאי חשאין, בלי להשמיע צליל, התיר את קישוריו שחברינו שמו עליו להרגיעו. אלמלא היינו יודעים עליו מה שאנו יודעים, עוד היינו עלולים לראות בו מעין שבוי המתיר את אזיקיו ומבקש להימלט משוביו בחצי הלילה.

וכך אמנם היה. בשקט סילק מעליו את החגורות, בשקט נטל את חגורו ואת רובהו, ובשקט גמור החל להסתלק אט אט מתוך מעגל האור של המדורה.

ייתכן שהכל היה נגמר אחרת, אילו היה מצליח להתחמק בחשאי בלי להותיר עקבות. ייתכן שכל המאורעות היו מתפתחים אחרת, אילו לא הבחינו בו חברינו, ואילו לא היו נזעקים אחריו.

אבל הוא לא הצליח לחמוק בחשאי, ולא הצליח להסתנן מבעד לאור המדורה ולהיעלם בחשיכה. יד המקרה היתה בדבר. או ידו של מישהו אחר. כך או כך – חברינו נזעקו לפתע, התעוררו והרגישו בו מיד. קמה מהומה ליד המדורה, ונערך מרדף קצר אך סוער מאוד. כל החוליה יצאה לדלוק אחריו, דרך השיחים והאפלה.

• לא להתקרב! אני יורה! – נשמעה אזהרתו של נתן מרחוק.

וחברינו נעצרו במקומם. זהירות היא זהירות ומאחד שכזה במצב כזה, חובה להישמר. כך הצליח נתן לחמוק ולברוח. אבל כולם ידעו שברח וכולם ראו את הכיוון שבו נעלם. כולם היו עדים למעשהו הנחפז והבלתי שקול. ואחר כך עמדו כולם במעגל, עשו קולותיהם כאחד, וצעקו אל תוך הלילה:

• נתן חזור! בחייך, חזור!..

• נתן חזור!

• נ-ת-ן, ח-ז-ו-ר!..

אבל נתן לא חזר.

עייפים ונדכאים שבו חברינו למרבץ הלילה שלהם. הרגשת כשלון ומפּלה עלתה בתוכם. הנה, יענקלה שָׂם נפשו בכפו, ועושה מעשים משוגעים לחלצם מתעייתם, והם אפילו לשמור על נתן החולה לא הצליחו! והלא יענקלה, במפורש, ביקש לפני שיצא:

• שמרו על נתן, שמרו עליו היטב!

ועכשיו, הנה נתן ברח, ומי יודע מה הוא עלול לעולל לנפשו ברגעי חולשה שכאלה. איך יביטו בעיני יענקלה מחר, כשיבוא לחלצם? איך יביטו בעיני עצמם, אחרי הבזיון הזה?

ככה שכבו והירהרו להם הרהורים נוּגים עד אור הבוקר.

פרק ו': הילד והענבים

מיני שרצים מסתובבים להם בעולם! שרצים מאוסים, שאינך יודע לשם מה ולשם מי נבראו. איזה מין שרצים אתם שואלים? עקרבים, לדוגמה.

כן, השרצים המאוסים הללו, העקרבים, שפגיעתם רעה והטלת עין שלהם בלבד מפחידה כהוגן. כל הימים הייתי שונא אותם ומתיירא מפניהם. אבל לא מפּגיעה אישית, חס ושלום, אלא ממה שקוראים “מפי השמועה”… עד שאתרע מזלי ונפלתי גם אני קרבן לפני הרמשים הארורים האלה.

השרץ הטמא, שהטיל בי את ארסו – היה עקרב. ולא סתם עקרב, אלא עקרב צהוב, שפגיעתו קשה במיוחד. בחניה, מתחת לשיחי הרותם, באפיקו של נחל בשור, במקום ההוא פגע בי. לא מצא לו זמן אחר, אלא דווקא ברגע שהשתופפתי לשבת, עייף ורצוץ מעמל הדרך ומחום היום הנוראי. כמו דקירה קטנה של מחט חדה הרגשתי בירכי. קוץ דוקר, חשבתי לי לתומי וקמתי, זזתי מעט וישבתי שוב. ושוב דקירה, הפעם חזקה יותר, מכאיבה יותר.

שוב קוץ לעזאזל! – חשבתי לי, קמתי בשנית, ושוב זזתי מעט ושוב ישבתי. ושוב דקירה חזקה בירכי.

הפעם קמתי נרגז מטרדנותו של אותו קוץ משוקץ, שאינו מניח לי. והנה זינק יוחאי ממקומו:

• עקרב! – צעק – אל תזוז!

ומיד קפץ ומעך אותו בעקב נעלו. מעיכה הגונה מעך אותו, עד שלא השאיר ממנו אלא מעין כתם צהוב ולח, שנספג באדמה היבשה.

קוץ נאה! חשבתי לי בבהלה. ומעניין, מאותו רגע שנעקצתי וראיתי שעקרב הוא זה ולא קוץ, מאותו רגע החלו מכאובי.

• ראיתם ממזר! – אמר יוחאי – פעם אחת לא היה די לו. שלוש פעמים עקץ הממזר, שלוש פעמים!..

רגלי החלה להתנפח קצת, וחשתי היטב בכאב המתחיל להתפשט.

איזה מזל, אמרו לי כולם, שנעקצת מעל למכנסים. תאר לעצמך אילו היית ערום!

אבל אני, גם ככה סבלתי, ולא רציתי בכלל לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי לבוש במכנסיים. אדרבה, הודיתי למזלי הטוב שדווקא כן לבשתי מכנסיים. ודווקא מכנסיים ארוכים, מכנסי חיילים, ולא מכנסיים קצרים. הנה, בבת אחת נוכחתי בצדקתם של אלה, האומרים תמיד ומזהירים תמיד: לך בנעליים, לך במכנסיים, אל תתרוצץ יחף, אל תסתובב בחשיכה, וכו' וכו'…

שני חברי פרקו ממני את החגור והנשק, העמיסו אותם על כתפיהם, תקעו את זרועותיהם מתחת לכתפי – ויללה, קדימה!

בצליעה, בדידוי, בקפיצה, בדילוגים – לא חשוב איך, העיקר: קדימה!

ואני, לומר לכם את האמת, אפילו נהניתי מן המצב החדש הזה. אני המסכן, הפגוע, העקוץ והמתנפח… ומי יודע מה עוד מחכה לי בהמשך הערב והלילה. ואין לי תרמיל על הגב, והחגור המעיק והמחניק הוסר מעלי. אמנם, רגלי כואבת – אבל גופי קל. ובסך הכל אולי קל לי יותר מאשר קודם, לפני העקיצה.

גם את הרובה הכבד שלי הטעינו ידידי על שכמם, וככל שביקשתי: תנו לי, תנו לי לפחות את הרובה! – לא נענו לי, ולא רצו גם לשמוע על כך. אמנם הרובה נשק אישי הוא, בבת-עינו של החייל, יחידו אשר יאהב, אבל במצב כזה גם על הרובה הקדוש אפשר לוותר.

האמינו לי, יותר מדי לא הפצרתי בהם… ראיתי שנוח להם בכך, ולי ודאי שהיה נוח בכך, וחדלתי להטריד אותם. אילו היינו צריכים לעשות את כל דרכנו עד לנקודת המיפגש הלילית בשלישיית צולעים שכזאת, מובטחני שלא היינו מגיעים לעולם. התקדמנו בקצב אטי להרגיז, ממש בצעדי צב. לאחר כל כמה פסיעות הכריחוני ידידי לעצור, לשבת לפוש קצת, ולשתות מים מן המימיות. איזה רוחב-לב נהדר גילו פתאום כלפי. ממשמעת המים האכזרית שרדפה אותנו בימים הקודמים לא נשאר גם זכר.

• שתה, שתה! – דחקו בי – עד שתתנפח!..

וזה לא היה מצחיק כלל. ממילא הייתי מוּעָד להתנפחות, אם לא מן העקרב אז מן המים. וכיוָן שכּך, מה איכפת להם לדחוס בי מים, עוד ועוד. שתיתי ושתיתי עד שהמים מילאו את כרסי וכמעט שנשתפכו החוצה מתוך גרוני. כמה יכול אדם לשתות?! הרי אינני גמל! ובינינו לבין עצמנו – טעמם של המים לא היה משובח כל כך. מה אני אומר משובח? טעם פיגולים היה טעמם! לא די בצחנת המימיות המתמדת, הנה נוספה להם גם צחנת מי-הבורות העומדים שדלינו בנחל הבשור, בינות לאשלים. וריח המטפחות והגרביים, שדרכם סיננו את המים – גם הוא לא מן הנעימים…

ופתאום חצתה את שבילנו דרך ממש, מסילה במידבר, שעקבות כלי-רכב ניכרו בה היטב. ולא עוד, אלא שמרחוק ראינו ענן-אבק קרֵב ובא וידענו שמכונית, איזושהי מכונית, מוכרחה להגיע הפעם.

ואמנם הגיעה. ולא די שהגיעה, אלא גם עצרה. ולא די שעצרה, אלא שנהגהּ, איזה פלח מאובק ששב מקציר השעורים, פתח בפנינו את הדלת ואמר:

• נו, חבר’ה, אז למה אתם מחכים?!

נפרדתי מידידי הנאמנים שליווּני בכל צרותי, פרידה נרגשת ממש. הם רצו ללוותני אל הקיבוץ הסמוך, אבל אני עצרתי בעדם, ובכל תוקף. אמנם נושכתי ונעקצתי – אבל בקיבוץ כבר אסתדר בעצמי. והם, הרי מחצית משימתם עדיין לפניהם, מהלך שעות ארוכות עד למיפגש הלילה. וגם שם אולי לא יבוא הקץ לתפקידם, והדבקות במשימה, כך למדנו, היא עיקר גדול לחיילים ואין לסור ממנו כל עוד הדבר ניתן.

ובכן, נטלתי מהם את חפצי, צלעתי על ירכי ונכנסתי לתוך הג’יפ. הנפתי להם ידי לשלום ואפילו, לא תאמינו, הפרחתי אליהם נשיקות-אוויר מצלצלות…

• למה לא? – שאלתי את הנהג האדיב – כלום לא מגיע להם?..

כאן התחלתי לספר לו את כל הסיפור כולו. לא אלאה אתכם בכל החזרות המייגעות: איך צנחנו בלילה, איך איבדנו את השביל שלנו בארץ תלאובות, כלומר לא אנחנו – אלו הם, האחרים. איך דלינו מי-צחנה מן הבורות שבנגב ואיך נעקצתי על-ידי רמש מתועב, שרץ טמא, שרץ מחלאת הברואים שברא הבורא.

הנהג לא היה טיפש, הוא הבין דבר מתוך דבר, וחסך לי גם את כל הסיפור המייגע.

• ניסע ישר אל החובשת – אמר לי.

באמת, אך נכנסנו בשער הקיבוץ, פנה מיד ונסע עד לשערי המרפאה. מה אני אומר שער המרפאה? כמעט נכנס פנימה דרך המרפסת! ועוד ליווה את גיחתנו המרשימה בצפירה, עד שכָּל הקיבוץ כמעט נזעק ובא לראות איזה מלקוח הובא מן הקציר.

החובשת יצאה לקראתנו במתינות נכבדת: אם אין במקום המרוחק הזה רופא, תנהג לפחות היא מנהג של רופאים. בשקט, בשלוה, ללא שמץ של התרגשות שאלה את מיטיבי מה קרה לו. והוא ענה ואמר לה, שלא בו הרפואה מדברת, אלא בי, חייל מסכן ועקוץ, שאסף אל רכבו באמצע המידבר.

בינתיים יצאתי גם אני והסברתי לחובשת מה היה לי. כיוָן שלא התרגשה, הגזמתי קצת – ואיתכם הסליחה – במספר העקיצות שנעקצתי. במקום שלוש, אמרתי לה שש. וקצת גם הגזמתי במספר העקרבים. במקום אחד עלוב, אמרתי לה שהיו שם שניים, ענקיים צהובים כאלה, כמו, כמו…

אבל החובשת הזאת, איזו אשה חזקה, בכלל לא התרגשה. ועוד החלה להרגיע אותי.

• זה שום דבר – אמרה לי – באמת שום דבר!

האמת הפשוטה היתה, שלא היתה בידה שום תרופה למכאובי. לכן נתנה לי איזו גלולה קטנה להרגעת הכאבים, וכוס מים קרים שהיטיבו לי לא פחות, ואולי גם יותר, מן הגלולה.

• ועכשיו אתה יכול ללכת – שחררה אותי החובשת, בטון חמור של חובשים – עוד יש לי כאן עבודה רבה.

אילו היתה שואלת אותי מניין אני בא ואנה אני הולך, אולי לא היתה נפטרת ממני במהירות כזאת. אבל לא היה זה ממנהגה להקשות קושיות מיותרות לחולים אסופיים. והיא שמחה שהטיפול היה קצר, ושהפצוע, הוא אני, עוזב את המרפאה בריא ושלם.

אלא שלי לא היה שום מקום ללכת אליו. וגם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם כאבי העקיצה ועם רגלי המתנפחת ועם כל החגור והנשק שנטפלו אלי כמו קרציות. הייתי נבוך, כמו שאומרים, נבוך מאוד. כיון שהייתי גם עייף ותשוש מן המסע המפרך ומן הלילות חסרי השינה ומכל הרפתקת העקרבים – חשבתי לי, שאין טוב מלנוח מעט בצל האילנות.

אלא שאילנות של ממש לא מצאתי בקיבוץ הנגבי הצעיר ההוא. קטנים היו וצל עדיין לא למדו להטיל. ראיתי שם בניין גדול, העומד בבנייתו, ונכנסתי לתוכו, לחסות בצל קורתו.

זה היה חדר-האוכל החדש והגדול, שרצפתו עדיין לא רוצפה. מתחת לקורות הגג החשופות השתרע חול-ים צהוב, שאין טוב ממנו לתנומה מבורכת, קצרה אבל מאוששת. ואני אכן השתרעתי לי על החול הקריר, והנחתי תחת ראשי את חפצי, שישמשו לי כרית רכה. רכים לא היו, אבל ראשי היה כבד כל כך, שתוך כמה דקות כבר הייתי שקוע בשינה עמוקה, שנת מחלימים אמיתית.

וכמו בתוך חלום מתוק נישאתי לארץ הכרמים הירוקה, זחלתי אל מתחת לגפן פוריה, בצרתי לי אשכול-אדירים, הנוטף דבש, והטלתי את ענביו לתוך פי: גרגיר אחרי גרגיר. והענבים המתוקים החיו את נפשי. בן-רגע שכחתי את ארץ המידבר ואת ייסורי שלי, את טוב-לבה של החובשת הקשוחה ואת הכל. ריחפתי לי להנאתי באיזה עולם קסום של גפנים רעננות ומים צוננים. וקור נעים הרחיף את עצמותי, עד שאמרו שירה.

אם אמרו שירה ואם לא אמרו, אינני יודע. אבל חוטמי השמיע כנראה שירת אדירים, שירת צפצופים ושריקות, עד שהזעקתי אלי ילד חמוד אחד שהתארח בקיבוץ בימי החופש, וראני מוטל בחול ונוחר נוראות. הילד נגע בי והעירני, כדי לשאול אותי מה יש לי.

• אני צמא – אמרתי לו מתוך טשטוש, והוא תיכף נעלם. כעבור רגע חזר, ובידו אשכול ענבים קר כקרח.

• קח – אמר לי – ענבים טובים.

• תודה – אמרתי – תודה רבה.

הוא עמד מולי מוכה פלאים, והסתכל איך האשכול נבלע בקרבי תוך כמה שניות.

• רוצה עוד? – שאל.

• כמובן!

שוב קפץ ונעלם, ושוב חזר בידו אשכול ענבים, מתוך וקר ומנטף רסיסי מים צוננים.

• קח – אמר לי – קח עוד.

הפעם לא חיכה עד שכיליתי את מתנתו. לא הספקתי לגמור, וכבר נעלם בעד הפתח ובידו… ובידו… כן, ובידו שוב אשכול ענבים מתקתקים מנטפי דבש. וכך כיליתי בזה אחר זה כמה אשכולות טובים, עד שרָויתי ושָׂבעתי ולא יכולתי עוד. הילד ישב אצלי בתוך החול, פשפש בחגורי והתעסק בכלי-הנשק שלי.

• אתה חייל? – שאל אותי.

• כן, נכון.

• אתה רעב?

• לא. תודה לך. עכשיו כבר לא.

• הגד, אל מי באת? – שאל.

• אל אף אחד – עניתי – הגעתי הנה במקרה.

• איפה תישן בלילה?

• פה – אמרתי, והראיתי על רצפת החול – פה.

• לא, באמת? – שאל בפליאה.

• אני מחכה – הסברתי לו – מחכה שיבואו לקחת אותי, מן הצבא.

• אתה חולה?

• לא. אני לא חולה.

• אז מה יש לך? – חקר אותי הילד.

• עקרבים – אמרתי – עקרבים עקצו אותי.

• מה, באמת?

• כן, באמת.

• איפה? איפה? – סקרן היה הילד לראות.

• הנה פה – הפשלתי את מכנסי והראיתי לו את רגלי הסמוקה כסלק.

• וזה כואב?

• כן, קצת כואב – הודיתי. אחר-כך התחלפו התפקידים שלנו – אני שאלתי והוא השיב.

• ואתה, מאיפה אתה?

• מתל-אביב.

• ומה אתה עושה פה בקיבוץ, בנגב?

• באתי לדודה שלי.

• ומי זאת הדודה שלך?

• הדודה שלי – אמר הילד – הדודה שלי זו החובשת.

• אהה! – קראתי – החובשת!.. ובלבי חשבתי: איזה פלאים בעולמך, אלוהים…

וכך ישבנו, הילד מתל-אביב ואני, בתוך החול של חדר-האוכל העומד בבניינו, ומעלינו קורות הגג החשופות, ושוחחנו לנו שעה ארוכה. ואיש מאנשי הקיבוץ לא בא לשאול בשלומי. אלמלא הילד הקטן וטוב-הלב הזה, שבא לבלות את חופשתו אצל דודתו החובשת, מכניסת-האורחים, אינני יודע אנה הייתי בא…

עד שפתאום נשמעה מבחוץ צפירת מכונית. ידידי הקטן קפץ לראות, ומיד חזר ובישר לי בשמחה:

• באמבולנס צבאי באו לקחת אותך! אתה רואה?!

ושני חיילים באו אחריו ושמחו לקראתי שמחה גדולה, ואמרו לי:

• סוף כל סוף מצאנו אותך! אין לך מושג כמה חיפשנו אותך. תדע לך, שכל פיקוד הדרום מחפש אחריך…

השתוממתי מאוד, אבל לא שאלתי כלום. אספתי חפצי, נפרדתי מידידי הקטן בלחיצת-יד של חיילים וטיפסתי אל האמבולנס. מבעד לחלון ראיתי את ידידי עומד ומנופף אלי בזרועו הקטנה. הוצאתי את ידי מחוץ לחלון, בניגוד גמור להוראות, ונופפתי לו לשלום ולתודה.

עד שנעלם מעיני בתוך ענני האבק המתאבכים.

פרק ז': טעות לעולם חוזרת

כבר מן הדברים הראשונים שאמרו לי שני החיילים בתוך האמבולנס בדרך אל המרפאה הצבאית – הבינותי, שנפלה כאן טעות. ולא סתם טעות, אלא דווקא טעות מצערת. כמו שאמרו חכמינו הקדמונים: טעות לעולם חוזרת.

כל כך למה? כי הם טעו בי וחשָׁבוני לנתן. ומרוב שמחתם, שמצאו חייל פצוע ובודד באחד הקיבוצים, היו בטוחים שאכן מצאו את נתן האובד.

אך לא אני הייתי האיש שאותו חיפשו. אמרתי להם זאת שוב ושוב, והשתדלתי להסביר להם הסבר היטב, כי לא אני האיש המבוקש. אמנם יפה מצידם שמיהרו אלי באמבולנס לחלצני מבדידותי המשמימה בחדר-האוכל הנבנה, ואמנם יפה מצידם שטרחו לכבדני בממתקים בתוך האמבולנס, ואמנם נאה היה מצידם שמיהרו להוביל אותי אל הרופא הצבאי – אך בכל זאת נפלה כאן טעות, חברים. מצטער מאוד, חברים, לא אני החייל שאתם מחפשים.

• זה אתה – הם אמרו – זה בטוח, לא נפלה כאן שום טעות.

• עוד נראה – אמרתי להם, מיואש מקוצר-השגתם – עוד נראה.

וכיון שלא רצו להכיר בטעותם ולהודות בפני, שהחליפו פצוע בפצוע, לא התעצלתי ופתחתי וסיפרתי להם את כל הסיפור מראשיתו. איך צנחנו בלילה ואיך היכה בנו החמסין בדרך, ואיך ברח נתן ונמלט מעץ האשל, ואיך יצא כל הצבא לחפש אחריו ונראה שטרם מצָאוהו.

• זהו – סיימתי – עכשיו אתם מבינים את טעותכם.

הפעם באמת הצלחתי להביא אותם במבוכה. בטחונם הקודם התפורר לא מעט. שוב לא היו בטוחים כל כך אם אמנם מצאו הפצוע המבוקש, או שמא פצוע אחר נפל בידם. ובעצם, גם לא פצוע אמיתי, אלא סתם חייל שנעקץ בידי עקרב, ולא בגללו קמה כל המהומה הגדולה.

• טוב – אמרו – נגיע ונברר בדיוק.

ומאחר שהשאלה הזאת שוב לא הטרידה אותנו, ביקשתי מהם שיספרו לי מה נשמע, ואיך מתנהל מסע החיפושים. ובכלל – מה חדש בארץ ובעולם. שכּן, זה לי כמעט שבוע ימים שלא קראתי עתון ולא שמעתי רדיו. תקוע אני פה ביַרכּתי ארץ, בפאתי נגב, קורא את אותיות החול ומקשיב לחדשות הרוח…

והם פתחו בסיפור נלהב, התפרצו זה לדברי זה, צחקו והפריעו זה לזה מחמת להיטותם לספר לי את כל החדשות:

• מה, אינך יודע? מה, לא שמעת? את כל הצבא העמדתם על הרגליים! כל הצבא מחפש אחרי… אחרי… אחרי החייל שהלך לאיבוד. מטוסי סיור ממעל ורכב סיירים על הארץ. גם את יחידות המיעוטים, הגששים המופלאים, גם אותם גייסו. תאמין לנו, אין לנו יום ואין לנו לילה, אין ארוחות מסודרות – בהלת החיפושים אחזה בכולם. לכן כל כך שמחנו כשמצאנו אותך. אולי עכשיו יבוא סוף-סוף הקץ לשגעון הזה…

בינתיים רצה לה הדרך וכבר היינו במבואות באר-שבע. עוד דקה ושתיים, והגענו ונכנסנו אל המרפאה הצבאית, אשר במרכז העיר. ליד השער צבאו המונים והביטו בנו באיזו סקרנות חרישית, כאילו קרה לנו איזה אסון. רק אחרי כמה רגעים הבינותי, שגם הם, בעצם, חשָׁבוני לנתן הפצוּעַ, שלבטח מצבו קשה, ובדרך מבטם נתגנבה גם מידה לא קטנה של רחמנות.

שני המלווים שלי לא ידעו להחליט בנפשם איזה מין פרצוף להראות לקהל. אם ייראו עצובים, יטעו כולם לחשוב שבאמת מצאו את נתן האובד, ושאמנם מצבו נואש. ואם יעמידו פנים שמחות, יחשבו כולם שמצאו את האובד, ושמצבו טוב. ושוב אין זו האמת. מתוך מבוכה הביטו זה בפני זה ושניהם יחד הביטו בפני, ולא ידעו מה לעשות.

עד כה ועד כה, והאמבולנס עצר לפני פתח המרפאה וצוות שלם עם רופא בראשו זינקו לקראתנו. הוי! מי יתאר את אכזבתם, מי ימלל את מפח נפשם, כאשר העמדתי אותם על טעותם. ולא די שטעו בי, אלא שגם הכעסתי אותם.

הרי בגללי טרחו טרחת-שוא, שבעצם היתה מכוּוֶנת לאחר. הרי בגללי שמחו שמחת שוא, שבעצם היתה מכוונת לאחר. ועוד מעט, האמינו לי, לא היה חסר הרבה, שיתכעסו עלי באמת וגם יתחילו לגדפני. למזלי, היה הדוקטור הצבאי איש חזק, וגם בעל חוש הומור, והוא פנה אל קהל הצובאים על דלת האמבולנס ואמר:

• אין דבר, אין דבר, מוטב כך מאשר להיפך…

ותוך דקה או שתיים לא נשאר איש ברחבת החניה שלפני המרפאה. ושוב נותרתי לבדי, בודד וזר בתוך המחנה הצבאי הגדול. כמו בבוקר, בחצר הקיבוץ. איש לא פנה אלי לשאול אותי מה לי פה ומי לי פה. וממש כמו בבוקר לא ידעתי מה לעשות ומה יהיה עכשיו. אלא שעכשיו היה קצת יותר מסובך. לא ידעתי מה יקרה לחברי, לא ידעתי היכן חניית הלילה של פלוגתנו, לא ידעתי איך ומתי תחזור הפלוגה לצפון, ובכלל לא ידעתי כלום. וככה עמדתי לי באחת הפינות, כמו איזה הלך זר. הערב כבר החל לרדת ואורות הפנסים הרבים כבר החלו לנצנץ.

הייתי עצוב קצת ומחשבות קודרות ומדאיגות מילאו את לבי. לפתע ניגש אלי חייל ושאל אותי:

• אתה החייל שנעקץ?

• כן – עניתי כמעט בשמחה – אנוכי הוא זה…

• אז בוא אתי – אמר אלי – אני החובש, ננסה לתת לך משהו…

כבר סיפרתי לכם קודם, שגם לחובשת מן הקיבוץ היו הרבה רצון טוב ומעט יכולת. שלא באשמתה כמובן, באשמת הרפואה בודאי… התפלאתי, לכן, אילו סודות וקסמים יכול חובש צבאי זה לחולל, ואיזה מין תרופות פלא חבויות בארונותיו. הלכתי אחריו אל חדרו שבמרפאה ושם ישבתי. והוא טרח בארונות ובמדפים, פשפש בין הבקבוקים ורשרש בכל מיני שקיות נייר.

• שמע – פנה אלי פתאום – אכלת כבר ארוחת ערב?

• לא – אמרתי – איש לא הזמין אותי.

• ואתה רעב בטח, לא?

• ודאי שרעב – אמרתי – מלבד כמה אשכולות ענבים, לא טעמתי מאומה כל היום.

• אם ככה – אמר לי החובש, הפעם בשמחה – אם אתה באמת רעב, אז יש לי בשבילך תרופת-פלאים אמיתית!

הוא נעלם לו בדלת. לא יצאו כמה דקות, והוא חזר ובידו כמה פרוסות לחם מרוחות בגבינה, נתח בצל וכוס תה.

• הנה תרופת-הפלאים שלך – אכול והיית בריא.

והוא התיישב מולי, מחייך מלוא פניו, מרח בשבילי את הפת בבצל, והגיש לפני את כוס התה.

• קח, אכול! – אמר אלי, והשתתף איתי בשמחת סעודת ההבראה, שאירגן לי ככה צ’יק צ’אק בתוך חדרו שבמרפאה.

• זה מה שהדוקטור שלנו אומר תמיד – צחק החובש – קודם לאכול, אחר כך להבריא!

והוא המשיך:

• אני מיד ראיתי שאתה חולה מן הרעב ולא מן השרצים. דרך אגב, תגיד לי, באמת חטפת מן העקרב, או שזה סתם סיפור נאה המצוץ מן האצבע?

וכאן לא התעצלתי, ובפעם השלישית באותו יום סיפרתי שוב את סיפורי מן ההתחלה. ואתם סלחו לי אם אלאה אתכם בכך, שהרי באמת לא היתה לי ברירה. תאמינו לי, גם לחובש הנחמד לא הייתי מספר אותו סיפור, אבל הרגשתי שלא אקנה את אמונו, אם לא אספר לו הכול, באמת, כמו שהיה ומן ההתחלה. והוא ישב מרותק אל כסאו וזקף זוג עיניים תמהות, ובלע את כל הסיפור בצמאון. וכשגמרתי, אמר לי:

• שמע, זה סיפור אדיר! אני מוכרח לספר אותו לדוקטור! נסדר כבר משהו בשבילך…

ובלי לחכות לתשובתי, ברח מן החדר בריצה, לספר הכול לרופא.

• מיד אני חוזר – שמעתי את צעקתו מן המסדרון.

ובכן, ישבתי ואכלתי, שתיתי וציפיתי. ידעתי שמשהו יקרה עכשיו. מישהו יתערב עכשיו במהלך המאורעות. חיכיתי לאיזה שינוי שיבוא: אולי מידו של הדוקטור, ואולי מידו של החובש הנחמד, ואולי סתם כך, מעצמו. הרי תמיד, כשאנו מחכים לאיזה שינוי, הוא מוכרח לבוא!

ובאמת… אך כיליתי את ארוחתי, והנה נפתחת הדלת, ומי עומד לפני אם לא ה… לא, רבותי! הפעם לא ניחשתם! לא החובש וגם לא הדוקטור! אלא המ"פ, מפקד הפלוגה שלנו בכבודו ובעצמו!

קפצתי ממקומי ועמדתי לפניו, כאילו הוא מתכוון לנזוף בי, או כאילו אני מצפה לאיזה עונש מידו. אבל הוא רק צחק וטפח על שכמי בידידות ובחביבות, ואמר לי:

• שמעתי הכול! אני מקווה שהרגל שלך כבר בסדר, טוב שמצאתי אותך פה. זה פשוט מזל. בוא, עלה על הג’יפ הנוסע אל הפלוגה!..

ובדרך, ברוח הערב, בין הגבעות שמצפון לבאר-שבע, סיפרתי לו את כל הסיפור למן תחילתו ועד סופו, בפעם הרביעית באותו יום. אני חושב, אלוהים עדי, שאילו צריך הייתי לחזור עליו עוד פעם אחת, הייתי מתעלף על המקום. אבל המ"פ גילה סקרנות עצומה. והוא דרש: ספר את כל הפרטים שאתה יודע!

ואני אימצתי זכרוני ככל שיכולתי, וסיפרתי לו את כל הפרטים שידעתי.

• מעניין – אמר – מעניין מאוד. אז ככה זה. ואני בכלל לא ידעתי…

וככה נסענו בג’יפ בתוך הלילה, וכאב העקיצות החל לפוג במקצת, והרגל כבר לא בערה כל כך. וגם הדקירות הקטנות, שחשתי בלשוני ותחת אצבעותי, גם הן כבר חלפו. ובכלל התחלתי להרגיש שהכול עוד ייגמר בכי טוב.

ופתאום נראו מדורות קטנות בין הגבעות, וריח עשן וטיגונים עלה באפי. ועוד מעט והגענו אל הפלוגה.

אל תשאלו באיזו חיבה סואנת נתקבלתי בקהל הפלוגה! טפיחות כתף וצביטות, קריאות הפתעה ולחיצות-יד ירדו עלי במבול נורא. ולרגע, רק לרגע באמת, איבדתי את עשתונותי.

• אז מה, חזרת מהגיהנום, מה? בילבלת כהוגן את כל המרפאה, מה?

ואחר כך ישבנו אל המדורות, שתינו משקה רותח ומפעפע וזללנו תבשילי חיילים שריחם נפלא. אבל לספר עוד פעם את סיפורי כבר לא היה בי כוח. וחברי גם לא הפצירו בי יותר מדי. די היה לנו, לכולנו, שאנו יושבים מסובים מסביב למדורה, שותים ואוכלים ומתלוצצים. והכול כאילו לא היה. וְרַק איזה צל היה מרצד וחולף על הפנים המוארות באש, כשהיה מישהו מזכיר במקרה את נתן.

פרק ח': סוף המסע

בתחנת הרכבת של באר-שבע בא הקץ למסענו המפרך ומלא הייסורים. ובעצם לא בתחנת הרכבת של באר-שבע, אלא דווקא בתחנת הרכבת של חיפה. אבל התחלת הסוף היתה בבאר-שבע, ומשם החל מסענו חזרה. מסע מוזר, לילי, שגם אליו נתלווּ כל מיני הרפתקאות קטנות.

עם בוקר קיפלנו אוהלינו, ארזנו חפצינו ויצאנו אל תחנת הרכבת. הלכנו לאורך המסילה, קצת בצד וקצת בין האדנים. מרוב הליכה על גבי האדנים אחזה בנו סחרחורת. כלום ניסיתם פעם ללכת על מסילת הברזל, ולדרוך רק על האדנים? האמינו לי, שאין זה תענוג גדול. המרחק בין אדן לאדן אינו מרחק של צעד שלם, אלא קצת פחות. וכך משתבש קצב ההליכה הרגיל, ואתם מוכרחים להתאים את מקצב-צעדיכם לשורת האדנים, ולמרווחים שביניהם. עד שבסוף, מרוב בלבול, אוחזת בכם סחרחורת. ואז אתם מוכרחים לפנות הצידה מן המסילה וללכת קצת על הסוללה או על שפכי החצץ. וללכת על שפכי חצץ – גם זה אינו תענוג גדול! האמינו לי!

הפעם התכנסה כל הפלוגה כולה, איש לא נעדר. כמובן, חוץ מנתן, שלפי השמועות האחרונות באמת נמצא אתמול, ממש לפני החשיכה, מוטל על איזו דרך-עפר שכוחה, עשרים וכמה קילומטרים צפונה לאותו אשל שממנו ברח.

שיחת הבוקר בפלוגה היתה, כמובן, על נתן. איך ברח ואיך השליך את בגדיו, ואיך רץ לו במידבר יחף, בלי נעליים. ואיך מצאו את אנשי החוליה האבודה: תשושים וחולים ומוכי צמא. ואיך החליפו אתמול פצוע בפצוע, וחשבו בטעות שהחייל שנמצא – הוא הוא נתן. ואיך… ואיך…

השיחה השתלהבה ואיש כבר לא שמע את הפקודות ואת קריאות הקצב של המפקדים. הרי זה מאורע גדול, שאינו קורה כל יום, ואי-אפשר שלא לדוש בו שוב ועוד.

בינתיים התפשטו השמועות, וככה בישרו: מתחנת הרכבת של באר-שבע ניסע כל הלילה ברכבת עד חיפה, ומחיפה למחנה, ובמחנה יהיה מחר יום של צחצוחים, ואחר-הצהריים ייערך מסדר הסיום המיוחל של אימוני הסיור. ובמסדר הזה, בנוכחות מפקדים, הורים ומוזמנים – יוענקו לנו אותו הצניחה וסמלי הסיירים. ואחר כך – איש לביתו, לחופשה הנכספת!

כך סיפרו השמועות והכניסו קצת שמחה בלב. כלום דבר של מה בכך הוא מסדר שכזה, לנוכח עיניהם המשתאות והמעריצות של כל באי המחנה, והסיפורים, הוי! הסיפורים הארוכים ללא סוף שיתלווּ אל המסדר… ובני המשפחות, שישאלו ולא יאמינו למשמע אוזניהם; מה, באמת? כל זה קרה באמת? הרי באמת היה לכם מזל!..

כשהגענו לתחנת הרכבת, לא מצאנו בה אפילו רכבת אחת. מיד התברר, שלא ניסע אלא מאוחר יותר, ברכבת מיוחדת. אולי אחרי-הצהריים ואולי רק בערב.

כל הפלוגה נערכה באחת הפינות של הרחבה הגדולה, ומפקד-הפלוגה אמר כמה מלים:

שאין ברצונו להאריך עכשיו. שאת הדברים החשובים שיש לו לומר, ויכולים אתם לסמוך עליו שיש לו מה לומר, הוא דוחה למחר, לרגע החגיגי והנכסף של מסדר הסיום. אבל התרגיל לא הסתיים. הוא דורש ומצווה שנתנהג כמו חיילים, עד הסוף.

כאב העקיצות שלי נפוג לגמרי. כבר כשקמתי בבוקר, הרגשתי כאילו בכלל לא נעקצתי. הנפיחוּת ירדה עד שנעלמה כליל, וכל ההרגשות המשונות שליווּ את העקיצה חלפו להן לבלי שוב. פה ושם עוד באו ידידים להתעניין איך זה היה, והאם באמת כאב, וכמה עקרבים באמת-באמת היו שם… אבל לבסוף נשכח הכל וכאילו לא קרה כלל. לא רק אני שכחתי את כאבי, אלא גם כל ניצולי החוליה האבודה שכחוהו. שפתיהם חזרו למצבן הרגיל, צמאונם נחלש וכוחם שב אליהם לאחר מנוחה. גם מעשה ההקרבה של יענקלה לא עורר עוד שום התפעלות. משום מה גם הוא כאילו נשכח. ויענקלה עצמו, לא ניכר בו כמעט שום סימן מלֵיל הבלהות שעבר עליו. ורק עור פניו נשתזף ונשרף מאוד מן השמש…

רק חסרונו של נתן היה מורגש כל הזמן. רק בו דיברו. לא הניחו לעניין אפילו לרגע. בחנו אותו מכל צד וצד, הפכו ודשו בו שוב ועוד: איך בדיוק נמצא נתן בידי הדרוזים, סיירי המידבר הנועזים. ובעצם, במקרה, במזל גמור. התברר אחר-כך, שהם לא ידעו מאומה על כל בולמוס החיפושים הענקי. בדרכם חזרה מסיור מידברי ראו פתאום אדם, כמעט ערום, שוכב לו על אם-הדר באמצע המידבר, לא הרחק מאפיקו של נחל הבשור. מובן שמיד אסָפוהו, טיפלו בו והגישו לו עזרה ראשונה, ככל שהיה לאל-ידם. ואחר-כך מיהרו והובילוהו אל הקיבוץ הקרוב, ומשם הוטס לבית-החולים הצבאי.

מישהו אמר שכל העניין עם הדרוזים הוא סתם בלוף. סתם מעשייה שמישהו בדה מלבו. לא הדרוזים מצאוהו, אלא דווקא הגששים הבדואים הם שגילוהו. הם שנסעו עם יענקלה עד למקום שממנו החל נתן לברוח. ואחר-כך הם הלכו בעקבותיו כל היום, עד שמצאוהו. בדרכם אחריו ליקטו ואספו מן החול את חגורו, את בגדיו ואת כל הדברים שהשליך מעליו בעת מנוסתו המבוהלת מן הצמא המרדפוֹ. ובאמת, הם הם שמצאוהו לבסוף ליד הדרך באפיקו של נחל הבשור, ומשם מיהרו והובילוהו לבית-החולים.

אבל יוחאי אמר, כי שני הסיפורים אינם אמת. אתמול הוא הזדמן במקרה לפיקוד-הדרום, ושם שמע סיפור אחר לגמרי. לא הדרוזים הם שהצילו את נתן, וגם לא הגששים הבדואים המופלאים. נתן ניצל במקרה על-ידי חברי אחד הקיבוצים, שיצאו בבוקר לעבודתם במטעי המשמש. פתאום הבחין נהג הטרקטור בגוף אדם השוכב על הדרך. מיד עצר בטרקטור ובעזרת חבריו הרים את נתן, הסתובב חזרה והביאו מיד אל המרפאה, ומשם כבר נאסף אל בית-החולים הצבאי.

פרק ט': אל ארץ היישובים והפרדסים

מיד קמו חסידים לכל אחד מהסיפורים האלה, והמלחמה פרצה בכל עוז. אלה טוענים: הדרוזים מצאוהו! אלה טוענים: לא, כי הגששים גילוהו! ואלה טוענים: לא אלה ולא אלה… אלא נהג הטרקטור ועובדי המטעים, הם הם שהצילוהו!..

לבסוף הציע מישהו: נקרא למפקד-הפלוגה ונשאל את פיו! ואמנם, קראו לו והוא גם בא. אבל את הסתירות לא ידע ליישב. הפרטים, כך אמר, עוד אינם ידועים לי בדיוק. אבל בימים הבאים לבטח נדע. תשובה ברורה וניצחת לא השיב, אבל הויכוח דעך לאט לאט, עד שחדל.

כך בילינו את כל היום ברחבה של תחנת הרכבת. בדיבורים, בשיטוטים קצרים, במנוחה ובציפייה נרגשת לרכבת. אחר הצהריים היא הופיעה פתאום, רכבת-משא ענקית. רוב קרונותיה היו מלאים וממולאים בכל מיני סחורות. אבל בקצה הרכבת נסעו גם כמה קרונות פתוחים וריקים.

לקרונות האלה העלה אותנו מפקד-הפלוגה, וכל אחד התקין לו משכב נוח מתרמילו ושמיכותיו, כדי שיוכל לבלות את הדרך הארוכה בנמנום נעים. אמנם נשמתנו יצאה עד שהרכבת הואילה לזוז. ומשזזה, נסעה באיטיות משגעת. אבל לאט לאט הגבירה מהירותה. וכשיצאה מתוך הגבעות והתרחקה מהן, כבר נסעה במהירות של ממש.

עד כה ועד כה ירד הלילה. חשכה ענקית עטפה את כל ארץ הנגב שמסביב. עוד זמן קצר – ואל שקשוק הגלגלים וחריקת הדלתות נוספה גם נחרתם הקצובה של אנשי הפלוגה העייפים.

רק אני לא יכולתי להירדם. משום מה עינו אותי המחשבות. אל מה התכוון נתן, כשצעק על מפקד-הפלוגה וציד האיילות? מניין נולד במוחו רעיון כל-כך משונה ומופרך? ואולי אין זה רעיון כל-כך בלתי-מתקבל-על-הדעת? אולי רצה נתן להביע בזה משהו? אולי כעס במקצת על מפקד-הפלוגה וחבר מדריכיו, שלא נמצאו איתו באותם רגעים קשים? ומי יודע, אולי באמת עסקו בציד איילות? גם כל העניין של הסתרת המים לא מצא חן בעיני… אמנם נכון שבאימונים צריך להקשות עד כמה שאפשר, אבל את המים אסור להסתיר!.. קילומטר מרובע על גבי המפה אינו גדול יותר מסנטימטר, אבל כלום ניסיתם לחפש כד מים בשטח של קילומטר מרובע? ועוד בתוך החול, בחושך?..

ומצד שני, אולי גם נתן לא היה כל-כך בסדר… איך זה נשבר כל-כך מהר? איך זה התנפל מיד על המים? ואולי טוב שהתגלתה חולשתו דווקא באימונים, וכך לא יכול היה לסכן את חבריו, בשעת קרב אמיתי? ומה האסון, אם לא יהיה סייר אמיתי? כלום באמת חסרים בשבילו תפקידים אחרים בצבא?

בקצרה, ישבתי לי בדלת הקרון, רגלי משולשלות החוצה ונתתי לכל השאלות המטרידות לזרום מתוך ראשי בקצב דהירת הרכבת.

היה ליל ירח בהיר והפסים נצצו כשני נחשים דקים וארוכים. מפעם לפעם חלפה הרכבת על גשרים גדולים. ולמטה, בתוך הנחלים, אפשר היה לראות עיני שועלים מבריקות באפלה. כל הלילה ישבתי כך, ולא יכולתי להירדם.

ומבחוץ חלפה עברה לה ארץ-ישראל הלבנה, מוארת הירח. מן המרחבים הפתוחים של הנגב נסענו אל ארץ היישובים והפרדסים, אל ארץ שדרות הברושים הכהות ונצנוץ הממטרות. ומשם עוד הלאה, אל ארץ הים המכסיף בחשיכה, מבהיק ומתנצנץ בכל גליו. ואתם, אמרו את האמת, הראיתם פעם את ארץ-ישראל בליל ירח מכסיף, מבעד לדלתו הפתוחה של קרון משא? חיי, שהיא נראית יפה! כולה לבנה. כולה נקייה. כולה ריחנית. כדאי לכם לערוך מסע שכזה, ולוּ רק פעם אחת בחייכם…

לפנות-בוקר עצרה הרכבת בחיפה. כל העיר היתה שקועה בשינה עמוקה. גם בתחנת-הרכבת לא היה איש, רק הפנסים הבליחו באורותיהם הקרים. מרוב שמחה על שנגמר המסע, ומרוב התרגשות לקראת המסדר שיבוא, וקצת סתם כך, מתוך רצון להתפרק – עשינו קצת רעש. מה אני אומר קצת? הרעשנו דווקא די הרבה, ואפילו הרבה מאוד!

משום מה נדמה לנו, שכל העיר היתה צריכה להיות ערה בשעה זו, ולקדם את פנינו כקדם פני גיבורים השבים מן המלחמה: בתזמורות, בדגלים ובהמון מריע ושואג… והנה, במקום כל אלה – שקט ודממה, והכול ריק, אין איש. אם להודות על האמת, הרגשנו אכזבה מרה. ולכן התנקמנו בדיירי הסביבה. צעקנו ושאגנו, הטלנו פחים על הכבישים, גלגלנו חביות על המדרכות והשלכנו ירקות רקובים אל התריסים הסגורים:

“מה לכם, ישני חיפה! קומו התעוררו!..”

כך צעקנו במקהלה ולא חיכינו לתשובה. בחלון אחד נדלק פתאום אור ואיזה איש סקרן שלח ראשו החוצה.

“בוקר טוב, אדוני! – קיבלנוהו בשאגות – הגיע הזמן לקום!..”

מובן שהמשאיות התאחרו, והיתה לנו שעה פנויה להשתולל ברחובות המנמנמים של חיפה. אל תשאלו, מוטב שלא אספר את כל הדברים היפים והטובים שעשינו באותו לילה. כבר קיבלנו את עונשנו מידי מפקד-הפלוגה, וכבר נתנו על-כך את הדין…

כשהגענו סוף סוף למחנה, כבר האיר היום. נכנסתי אל האוהל, התרתי את קישורי תרמילי והוצאתי מתוכו את שק השינה. כשפרשׂתי אותו על מיטת השדה, נפל ממנו איזה צרור על הרצפה. התכופפתי לראות מה זה היה – וכמעט התעלפתי.

זה היה עקרב צהוב ותשוש, שנסע איתי לאורך כל הדרך, ארוז ומהודק בתוך שק השינה שלי! דרסתי אותו בנעלי בזעם נורא. כאילו בגללו נתן לא חזר, כאילו בגללו אני נעקצתי וכאילו בגללו קרו כל הדברים הרעים במסענו במידבר.

ראיתם חוצפן שכזה? שרץ משוקץ שכזה! – צעקתי אל העקרב המרוטש – ראיתם רמש נתעב שכזה! לא די שהוא שורץ בנגב, הוא עוד מעז לבוא אחרינו, בתוך שק השינה שלי!..

ולא חדלתי מלדרוס אותו, עוד ועוד, תקוף כולי באיזו חימה נוראה, עד שחברי ניתקו אותי ממש בכוח מן העקרב המעוך, והרגיעוני.

– די – אמרו – די לך! הרי כבר לא נשאר ממנו זכר!

בקושי רב נרגעתי, בקושי שכבתי במיטתי, ובקושי גדול עוד יותר נרדמתי, לבסוף, תרדמת עייפים עמוקה.

פרק י': ביקור חולים מוזר

מקץ כמה חודשים הסכמנו בינינו, כמה מידידיו של נתן, שעלינו לנסוע לבית הוריו בחיפה ולערוך לו שם ביקור-חולים. תשאלו, מדוע חיכינו כל-כך הרבה זמן, ומדוע החלטנו לקיים את הביקור דווקא בבית הוריו ולא בבית-החולים? ובכן, העניין היה בכך, שלאחר שנמצא, אושפז נתן בבית-חולים צבאי. בכל עת שהיינו שואלים לשלומו, היה אומר לנו המ“ם-פ”א:

– זה בסדר. הוא משתפר. מצבו הולך וטוב.

אבל לבקרו לא הרשו הרופאים. וגם לכתוב אליו מכתבי-עידוד לא הרשו.

– אין בכך צורך – אמר המ“ם-פ”א – הוא יחלים והכול יהיה בסדר.

כך שכב נתן בבית-החולים כמה שבועות. אחר-כך שוחרר במפתיע והוסע לבית הוריו. פעם אחת חזר אחד מחברינו מביקור קצר בחיפה, והיה מוכן להישבע בפנינו בכל הקדוש לו, שאכן ראה את נתן פנים אל פנים ברחוב הראשי, מול אחד מבתי-הקולנוע. משהו נראה לנו מוזר בכל הסיפור. אם החלים נתן וחזר לביתו, מדוע לא חזר אל הפלוגה? ואם לא החלים ועודנו שוכב במיטתו – איך זה ייתכן שראוהו מטייל להנאתו ברחובות חיפה? המ“ם-פ”א לא הועיל לנו הרבה. או שלא ידע באמת מה מצבו, או שלא רצה לגלות לנו איזה סוד, או השד יודע מה. עובדה: הוא לא אמר כלום.

• בבוא היום – היה אומר – תדעו הכול.

ומתי יבוא היום? בעוד עשר שנים? ומה נדע שאסור לנו לדעת עכשיו?

בקיצור, נמלכנו בדעתנו והחלטנו לערוך לו ביקור חולים, בביתו, בכל הצינעה הראויה. את כתובת הוריו שבהר-הכרמל לא התקשינו למצוא. עיון קל בספר-הטלפונים הסגיר את הסוד בידנו. ונוסף לזה, הרי יצאנו לקיים מצוה – ועוד מצוה חשובה! – מדוע שנתבייש ממישהו?

ובכן, תארו בנפשכם אותנו, חבורת חיילים צעירים ונרגשים, עומדים בפתח בית הוריו של נתן, בשכונה נאה שבהר-הכרמל. מצלצלים בפעמון ומצפים בלב נרגש במקצת לפגישה הראשונה עם נתן, לאחר כל כך הרבה זמן. האמת ניתנה להיאמר, שלא ידענו בעצמנו איך תתגלגל השיחה. מצד אחד היינו סקרנים נורא לדעת אם הבחין נתן בשגעון-עצמו, או לא הבחין? זאת ועוד: האם הוא זוכר את קורות אותם הימים והלילות, וביחוד אותו לילה, שבו נמלט מידי שוביו, מתחת צל האשל הענק וחמק אל תוך המידבר, רדוף הזיות צמאונו הנורא. ומצד אחר רצינו לשמוע מפיו – איך בדיוק נמצא. ואיך הובל לבית-החולים ואיך עברה עלי תקופת החלמתו. ואולי – כך ציפינו בסתר לבנו – אולי גם גילו הרופאים את אוזנו מה באמת קרה לו?

סמכנו על סקרנותנו הבריאה והטבעית, שכבר תובילנו לשיחה מרתקת ומעניינת. נתן גם הוא, לפני כל מה שקרה, היה איש-שיחה מתלהב, ולא מן המתביישים בציבור. כך עמדנו מול הדלת וציפינו שתיפתח. אבל הדלת לא נפתחה.

צילצלנו בשנית ובשלישית והדלת לא נפתחה. אלא שאחרי הצלצול השלישי שמענו איזה רחשים מאחורי הדלת, קול הזזת רהיטים, קול דפיקות וצרימות ואחר-כך הושלך הס. ואז נשמעו צעדים מקישים ברצפה, ועד רגע והדלת נפתחה. לפנינו עמדה אשה מבוגרת ומחייכת כולה, לבושה בחלוק-בית ארוך. ניחשנו שזוהי אמו של נתן.

– שלום לכם, בחורים! ברוך בואכם!

– שלום שלום – ענינו בשפה רפה, מבויישים במקצת.

– יפה מצדכם, יפה מצדכם עד מאוד, שבאתם לבקר – חייכה אלינו אמו של נתן – אבל כדי שלא תהיה בינינו אי-הבנה, אומר לכם מיד – נתן איננו בבית!

מהומה חרישית חלפה בינינו. מה, נתן איננו? איפה הוא, אם כן?

– נתן עדיין בבית-החולים – המשיכה אמו – עוד לא שוחרר משם כידוע לכם. ואנחנו, כל המשפחה, משתגעים כבר לראותו כאן בבית, בינינו.

חשבנו, לפי דבריה, שתסיים שיחתה אתנו כאן במבוא, בעודנו עומדים בפתח. אבל היא הזמינה אותנו פנימה.

– אדרבה! בואו היכנסו נא! שבו קצת. מיד אוציא בשבילכם איזה כיבוד.

“אח איזו הפתעה! כמה חבל שנתן איננו פה…” – שמענו אותה קוראת בדרכה אל המטבח. חברנו, שהיה מוכן להישבע בפנינו שראה את נתן מול בית-הקולנוע, הסמיק כאש. אחת מן השתיים: או שלא ראה את נתן, ורק תקע לנו בלוף, או שראה באמת את נתן – ואמו היא המשקרת…

הוא ישב ושתק ולא העז לפתוח את פיו. בעצם, כולנו ישבנו ושתקנו. הרי לא באנו לבקר את אמו של נתן, אלא את נתן עצמו. ואם הוא איננו בבית עדיין, מן-הדין שנודה לה על נדיבותה, ניפרד ממנה יפה לשלום, נמסור דרישת-שלום חמה ולבבית לנתן – מה שנקרא: ברכת החלמה מהירה! – ונסתלק מכאן בכל המהירות.

ובאמת, כבר התכוונו לקום ולהסתלק, אלא שפתאום, בעוד אמו של נתן טורחת במטבח ומכינה בשבילנו איזה כיבוד קל, ראינו משהו על השולחן, שהקפיא את דמנו מרוב תדהמה: שתי מערכות סכו"ם ושתי צלחות היו מונחות על השולחן, זו כנגד זו, כאילו הפסקנו בצלצולנו הפתאומי איזו סעודה משפחתית מלבבת. מבלי שנדברנו בינינו, התחלנו כולנו חושבים ומנסים לפתור את החידה שנתגלתה לעינינו. מי היו זוג הסועדים על השולחן, שהפסקנו אותם באמצע הסעודה? אילו היה אביו של נתן בבית, או איזה אורח – הרי לא היה מסתתר מפנינו! אדרבה, בודאי היה שָׂמח להצטרף לחבורתנו הצעירה, כדי להתבשם קצת מאווירת הנעורים והצבא שהיינו טבולים בה. ואמו של נתן, ודאי שאינה סועדת לבדה בשתי מערכות כלים! מיהו, אם כן, האלמוני, שסעד עם אמו של נתן והתחבא מפנינו? עכשיו נזכרנו כולנו, שהדלת לא נפתחה לפנינו עם הצלצול הראשון. וזכר הרעשים והרחשים המוזרים שאחרי הצלצול השלישי – כלום אין בו לשפוך מעט אור על התעלומה?

כלום ייתכן שאמו של נתן, אשה מבוגרת ונכבדה זו, כלום ייתכן שהיא משקרת לנו ומסתירה מאתנו את האמת ואת נתן?

כשחזרה מן המטבח והניחה לפנינו את הכיבוד, עשינו מעשינו כנחפזים. נטלנו קמצוץ מן הכיבוד, לגמנו כמה טיפות מן המשקאות ששָׂמה לפנינו, ומיד עמדנו והתחלנו להיפרד.

– נורא מצטערים – אמרנו – אבל זמננו קצוב. ועוד מעט אנו מוכרחים להתייצב שוב במחנה.

האשה הפצירה בנו: – שבו עוד קצת, עוד מעט. אני כל-כך שמחה להיפגש סוף-סוף עם חבריו של נתן!

אבל שום דבר לא עזר. בפתח, לפני הדלת, ביקשנו ממנה, שתשלח בשמנו ברכת-החלמה לנתן. – אנו מצפים מאוד לראותו שוב בינינו, במהרה בימינו. כל הפלוגה כבר מחכה לו – הבטחנו לה – הגיע הזמן שיחזור.

עוד מלה. עוד נפנוף-יד, עוד הבטחה, וכבר המדרגות, ואנו שוב ברחוב. רק ירדנו לרחוב, ופולמוס קולני השתלהב בינינו. מה קרה שם למעלה. בדירת הוריו של נתן? ההיה שם נתן בזמן ביקורנו או לא היה? האם שיקרה לנו אמו, כשאמרה שהוא בבית-החולים – או שאמרה אמת? מיד התפלגנו לכמה מחנות, וכל מחנה השמיע טענותיו בקולי-קולות, בצווחי-צווחות, כאילו אין בכלל אנשים אחרים ברחוב וכאילו אין איש שם לב לצעקות.

כולנו צעקנו בעת ובעונה אחת, ניסינו להתגבר איש על רעהו. צווחנו והתרגשנו, והכול לחינם. עד שנרגענו קצת, התפרקנו מההתרגשות הראשונה והחילונו לדבר בהיגיון ולהקשיב לדברי חברינו.

וכך צעדנו ברחובות חיפה השוקקים, מהר-הכרמל ועד תחנת-הרכבת. ערכנו בינינו דיון-דברים נוקב, כדי להבין אל-נכון: מה הסתירה אותה אשה, אמו של נתן מפנינו? הויכוח לא נגמר כשעלינו על המכונית, והוא לא נגמר גם כשהגענו לשערי המחנה. כֵיוָן שראינו, שלא נוכל להגיע לאחדוּת-דעות, החלנו לאסוף את כל חברינו בפלוגה, כל “מוקירי זכרו” של נתן ולהביא בפניהם את המעשה.

אף-על-פי שנסיעתנו היתה בחשאי וביקורנו היה עניין של סוד, ראינו שאין לנו מה להסתיר ומוטב לברר את הדבר דווקא בפומבי גדול. מה בדיוק אמרו באותו פולמוס ומה לא אמרו – כבר אינני זוכר. היו בינינו שהטיחו באמו של נתן את כל חמת זעמם, גידפוה, קראו לה “שקרנית” וכעסו עליה, כאילו באמת היתה חייבת להם משהו. והיו אחרים, שדווקא נחלצו להגנתה וטענו, כאילו בשמה, ממש כאילו דיברה איתם ונתנה להם ייפוּי-כוח, שלא כל שקר הוא דבר-תועבה. לפעמים – כך טענו – גם השקר נחוץ. מי יודע? אולי הגנה על נתן מפני ביקורנו המפתיע? אולי בכלל לא היא שפּתחה בשקר, אלא הוא, נתן, הוא שאילץ אותה בעל-כורחה להחביאוֹ ולהכחיש בפנינו את מציאותו בדירה?

בקיצור, היה שמח! קרבות-המלים נמשכו לתוך הלילה ואולי לא היו מסתיימים כלל, אלמלא הזעיק מי שהזעיק את המ“ם-פ”א, הוא מפקד-הפלוגה בכבודו ובעצמו. הוא בא, לא שאל שאלות ולא דרש פירושים. פשוט ציווה על החבר’ה “להיעלם מיד! להתחפר בתוך שקי השינה!” ואחר-כך כיבה בעצמו את האורות, איחל לכולנו “לילה טוב!” והלך לו.

אבל הספיקות, שעינו את לבנו, לא הלכו. המשכנו להתלחש זה עם זה, בחשיכה, כמו ילדים קטנים.

גם אני התלבטתי בשאלות האלה, וגם את מנוחתי הדריכו. גם אני לא יכולתי להירדם בקלוּת והתהפכתי על משכבי, התהפך וחזור. ואולי זאת הבוּשה? אולי נתן פשוט מתבייש מאיתנו, חבריו, ומשום כך הסתתר מאיתנו? הרי גם אני, גם יענקלה וגם יוחאי, כל אחד מאיתנו – כלום לא הייתה אוחזת בנו הבוּשה אילו היינו מתנהגים כמוהו? ואפילו שלא נהג כך מרצונו; ואפילו שכאילו הוכרח לנהוג כך בידי שגעון-הצמא, שכמעט הוציא אותו מדעתו – הרי ברגע שעבר הכול, ברגע ששכב לו בבית-החולים רגוע, שָׂלֵו, ברגע שהתפכח והחל לזכור כל מה שהיה – כלום לא הסתערה עליו הבושה? כן! הבוּשה הפשוטה מפנינו! איך לא עמד במסע, שבעצם היה מין מבחן לכל תקופת האימונים הארוכה שעברנו. ואיך לא עמד ב“משמעת המים” החמוּרה, ואיך, פשוט, לא הוכיח עצמו כראוי לסייר אמיתי. איך זה יוכל לשבת בביתו, ליד השולחן, ולהציץ בפנינו, עין-בעין? זה אנושי בהחלט להתבייש. ואם לא עמד במבחנים הקשים, איזה טעם יש לפגישה איתנו?

כך ובדומה לכך הצדקתי את מעשיו של נתן בעיני עצמי. משום-מה לא נעים היה לי שכָּך נגמרה הפרשה. יותר מאשר לראות סתם את פניו, רציתי לפתור את החידה המוזרה שחד לנו נתן בכל התנהגותו. אפילו לרגע אחד לא דנתי אותו לכף-חובה. במקרה-במקרה לגמרי קרה הדבר דווקא לו. הרי יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו! ומה טעם, לכן, בכעס או בטינה או בשמירת-איבה?

מאז אותו ביקור לא נפגשנו עוד. שמעתי מפֹּה ומשם מחברים, מפי השמועה, שנתן החלים לחלוטין וגם הלך ללמוד באוניברסיטה. יודעים אתם מה הלך ללמוד? לימודי-הרפואה! להיות דוקטור חשקה נפשו! ואני חושד בו, שבחר בלימודי-הרפואה, כדי להבין, ולוּ במקצת-שבמקצת, את המאורע המפליא שקרה בו בעצמו. אבל החידה הגדולה, שנושא איתו נתן, מה באמת קרה לו שם, בין החולות הרותחים ההם, לא נפתרה עדיין. פליאה הייתה זו בעיני, ופליאה נשארה.

באביב שלאחר המלחמה הרבינו לסייר ברמת-הגולן. איש לא ידע כמה זמן תימשך הפסקת-האש, ואיש לא ידע האם יתחדשו הקרבות. לכן הרבינו באימונים. מבעוד בוקר היינו יוצאים, רכובים על גבי הג’יפים, מסיירים בואדיות העמוקים, מציצים במפלים הנסתרים, שאפילו אינם מסומנים במפות, ומנווטים ללא סוף. ניווּטי יום וניווטי לילה. מסעות רכובים ומסעות רגליים. בעזרת המצפנים ובלעדיהם. עד שהותשנו. ואלמלא היה האביב יפה כל כך, ואדמת הבזלת פורחת כל כך, והתקוה לקץ המלחמה עזה כל כך, אולי לא היינו מחזיקים מעמד.

ויום אחד, בצהרי אביב חמימים, באחד הנחלים הנסתרים שמעל לכינרת, מצאנו את עצמנו משוטטים ובודקים בין חורבותיו של כפר סורי נטוש. ועמוס אמר:

“אתם רואים? הנה הסימנים הרגילים שהיה פה פעם כפר. עצי האקליפטוס הננסיים, התאנים החשופות שהחלו מנפחות את פקעיהן ושרידי משוכות הצבר.”

“כן,” אמר עמי, “חסרות פה רק להקות הכלבים. כלבי-הפרא המשוטטים.”

ירדנו מן הג’יפ לחלץ מעט את עצמותינו הכואבות, להשתחרר לשעה קלה מרתמת-החגור המעיקה. גלי בזלת נמוכים השתרעו בכל פינה. התפזרנו כה וכה, לבלוש בשרידי הכפר, הצצנו בבריכות-המים העזובות, טיפסנו על גבי משקופי-בזלת שבורים וחיפשנו מציאות שאפשר למצוא בהן ענין.

“אילו היה כאן מטבעות.” אמר עמי, “אני משתגע אחרי מטבעות עתיקים.”

“או שבריות,” אמרתי, “תארו לעצמכם: חרבות דמשקאיות עקומות-להב.”

עמי צחק. “טוב שאינך רוצה יותר. תאר לעצמך שהיינו מוצאים גם פנינים משובצות בנדניהן.”

אבל אני לא צחקתי. “למה לא?” שאלתי, “הלוואי והיינו מגלים כאן פנינים.” עמי הלך והתרחק מן הג’יפ ואני, בלי להרגיש, משכתי אחריו. התלוצצנו, הפרחנו תקווֹת מדומות וקראנו דרור לדמיוננו. אילו היה עומד מישהו על התל שמעל לחורבות-הכפר, היה מדמה אותנו לשלושה ילדים המחפשים “נוצץ” בגרוטאות, ולא לשלושה חיילים הנחים לשעה קלה מאימוני-הסיור המפרכים.

ופתאום קרא עמוס מן העֵבר האחר, הסמוך אל קירות הנחל: “חבר’ה בואו הנה. בואו מהר. תראו מה שמצאתי.”

הפכנו פנינו ומיהרנו אליו. בתחילה לא ראינו אותו, והדי קולו המשתברים בין הקירות המצוקיים הטעו אותנו. אבל עמי מיהר וטיפס על גל-חורבות, השקיף סביב, ראה את עמוס ומשך אותי אחריו.

“הביטו,” אמר עמוס, “זהו מין מקלע ישן ושרוף. ואולי רובה.”

בידיו היה כלי-נשק מוחלד. חלקי-העץ שלו שרופים לגמרי, וחלקי-המתכת חלודים ומעוקמים. כל כך חלודים, עד שצורתו של הרובה ניטשטשה והוא נראה כמו גוש של עפר מוחלד.

ועמי אמר: “הכה על הבזלת, שהלכלוך ירד.”

עמוס הקיש בסלע והנשק החל ללבוש צורה – וכבר יכולנו להבחין בקנה, בגוף ובשרידי הקת. מסמרי-המתכת, שסימרו את חלקי-העץ, לא נשרפו; ועכשיו, כשהכה עמוס בסלע, הם התגלגלו מתוך גושי-האפר. עמוס התכופף ורצה לאספם, אבל אני אמרתי: “עזוב, למה לך? הרי אלו רק מסמרים.”

עמוס קטף עשבי-בר והתחיל לשפשף את מכיתות המתכת.

המירוּק עזר קצת ועמי אמר: “כדאי לשפשף בעזרת חצץ הבזלת הדק.”

“אבל לא חזק מדי,” אמרתי, “אחרת הרובה יתפורר.”

“אל תדאגו,” אמר עמוס, “הוא לא יתפורר. אם החזיק מעמד פה בגלי-האשפה האלה, כל כך הרבה שנים, החצץ הדק לא יזיק לו.”

ואנחנו טרחנו סביב הרובה. הבאנו מים מן הנחל, יצקנו לתוך החצץ ומירקנו בעיסה את הרובה, עמי קפץ אל הג’יפ, הביא סמרטוטים וניגב את המתכת העתיקה. ושוב טבילה ומירוק, שפשוף וניגוב, עד שראינו את החריצים שעל הקנה מציצים מתוך החלודה.

“ועכשיו רק מעט שמן,” אמר עמוס," והרובה יהיה נקי."

“מה זה נקי?” אמר עמי, “מצוחצח. ישר למסדר המפקד.”

ואני אמרתי: “עד שלא נוכל לקרוא את האותיות החרוטות בגוף, הוא לא נחשב נקי.”

“תראו תראו,” אמר עמי, “זה לא ספר. זה רק רובה.”

אבל עמוס הצטרף אלי: “זה נכון,” הוא אמר, “אנחנו מוכרחים לדעת איזה מין רובה זה, באיזו שנה נוצר, מי יצר אותו, ובכלל, צריך לדעת.”

“אתם משוגעים,” אמר עמי, “אני מעדיף מטבעות. ובעצם, חרבות דמשק.”

“עם פניני ארגמן מנצנצות,” הזכרתי לו.

“ובלי כתובות מחורבנות,” אמר עמי, “בלשון שלא נוכל לפענח.”

"ושוב רכנו על הרובה העתיק, לנקותו. עמוס הפשיל כבר את שרווּלי-חולצתו וידיו התכסו באבק החלודה, באפר ובבוץ. ככה המשכנו לעסוק ברובה שעה ארוכה, עד שקצרה רוחו של עמי והוא אמר:

“בחייכם חבר’ה, מספיק להיום. בואו נחזור אל הג’יפ. אני כבר רעב.”

עמוס חיתל את הרובה בסמרטוטים וניגש אל הנחל להתנקות. התנהלנו לאיטנו בין גלי-הבזלת במעלה הדרך, מן המפל אל הג’יפ. האוויר היה מוצף אור וגלי ריחות נפלאים, ריחות פריחת הבר, חלפו עם הרוח. שום קול לא נשמע, לבד מקולם של המים המתרחקים, הנופלים מן המפל, ולבד מזמזום דבורי-הבר המרחפות באלפיהן על פני הפרחים.

עמי כבר טיפס על הג’יפ והחל לפרוק את מערכת-הכלים שלנו להכנת ארוחת-הצהריים. הוא כבר השתחל בין הזוודים ופתח את המכסה כדי להגיע אל מנת-הקרב שלנו. ופתאום עצר, הכה על מצחו ואמר:

“איזה טיפש אני, בחיי. איזה טיפשים כולנו. יש לי רעיון מצויין.” הוא קפץ במין זריזות משונה והחל ללקט ולאסוף כל מה שהוריד מן הג’יפּ ולהטיל הכול בחפּזון בחזרה על הרכב.

“מה העניין עמי?” שאלנו, “מה קרה לך?”

“יש לי רעיון נפלא. רעיון גאוני. אספר לכם אותו בדרך. נו, למה אתם חולמים? עלו כבר על הג’יפ!..” ובעודנו קופצים ומזנקים אל הג’יפ, כבר התניע עמי ונסע.

בדרך המתפתלת ויורדת אל הכינרת אמר לנו עמי: “אתם מכירים את מסעדת ‘ורד הגליל’? מסעדה יפהפיה שבּין ראש-פינה לטבריה? מכירים? יפה. אתם גם מכירים את בעל המסעדה, דייב, חובב כלי-הנשק העתיקים? לא? אינכם מכירים אותו? חבר’ה, איפה אתם חיים? הרי הוא ידוע כמטורף לכלי-נשק עתיקים!..”

עמוס ואני לא ירדנו לסוף דעתו. דבריו החפוזים והמבולבלים שיצאו דחופים מפיו לא הקלו עלינו אל ההבנה. “על מה אתה מדבר, עמי? מה זה, הרעב משגע אותך?”

עמי צחק לעצמו בקול רם. כל רגע היה נראה ששמחתו גוברת. כאילו כבר השלים במוחו איזו תחבולה מופלאה, וכאילו עלתה בידו והצליחה מעל לכל המשוער. כל כך שמח, עד שחרדנו לגורל הג’יפ המופקד בידיו. חששנו שעוד מעט יתחיל להסביר לנו את תכניתו, וישכח את ההגה שבין ידיו.

“תיכף תבינו,” אמר עמי מתוך צחוקו, “אם רק יש לכם קצת שכל, ואם אינכם אטומים לגמרי.” וכשהדרך יצאה מסבך פיתוליה, והחלה מתיישרת לכיוון החוף אמר עמי: “דייב בעל המסעדה משוגע לכלי-נשק עתיקים. ואנחנו משוגעים לארוחות-הצהרים הנפלאות שב’ורד הגליל'. זה ברור לכם?”

הרוח שרקה באוזנינו שריקה רכה וממושכת. שיחי השיזף שלאורך הדרך נתנו את ריחם ולהקות של שחפים הכסיפו בתוך המים. עוד מעט ונחלוף על פני גשר הירדן. ועמי אמר: “תראו חבר’ה, במלים פשוטות: אנחנו נגיע ל’ורד הגליל'. נקשור את הג’יפ אל הקורה, ממש כמו במערב הפרוע. נזנק מעל אוכפי-המושבים וניכנס בדלת בהליכה קשוחה. עמוס, אתה תסתיר את הרובה החרוך מאחורי גבך. נתייצב אצל הדוכן, אתם תישענו עליו משני הצדדים ותַפנו ראשיכם לאחור, אל אולם-המסעדה ההומה, ותמרחו על פרצופיכם הבעה אדישה ככל האפשר. ואני, אני אפנה אל דייב, ועל פני מתוח החיוך המתוק ביותר שהעליתי אי-פעם על פני… ואומר לו: הלו דייב, מה שלומך? איך העסקים? מסביב יציצו אלי כל הפוחלצים המקשטים את קירות-העץ של המסעדה. אבל אני לא אתרגש בכלל. לא מראשיהם המפחידים של חזירי הבר, לא מעיניהם המאיימות של חתולי הבִּצה הענקיים וגם לא מקרני הדישונים המחודדות… שמעתי, דייב, שאתה מתמצא בכלי-נשק עתיקים, מה? וכשדייב ישמע זאת, הוא יניח מידיו את כל הסירים והצלחות, ישאיר הכול לנערים, וילחש לי: שמע חייל, בוא אחרי אל החדר האחורי. ואני כמובן קורץ לו לשם הסכמה. אבל אני אינני מזניח שני חברים מעולים שכמותכם, לא! אני לא בוגד בכם ברגע האחרון, כמו שקורה בסרטים. ואתם באים אחרי. לגמרי במקרה, נגררים כאילו נגד רצונכם. ושם, בחדר האחורי והחשוך אני אומר לדייב: מה דעתך על זה? ואז אתה, עמוס, מסתובב לאיטך, עד שגבך יפנה אלי. אני אקח ממך את הרובה החרוך, אניח אותו על השולחן ואמשוך את הסמרטוטים מעליו לאט לאט. עד שייחשף קנה המתכת המבהיק…”

“הקנה חלוד.” הזכיר לו עמוס. “ואפילו אם תרצה הוא לא יבריק.”

“בסדר,” אמר עמי, “אבל אנחנו ננהג כאילו הוא מבריק. ואז, ברגע שהוא יתגלה, יבריק הברק בעיניו של דייב, והוא ישאל בקול חלוש מחמת התרגשות: זהו זה! זה הרובה שהתגעגעתי אליו כל חיי. כמה אתה רוצה במחירו? ואני לגמרי מתוך פיזור הדעת אגלגל עיני מסביב כאילו כל זה אינו נוגע לי. ואגיד לו: כמה? נאמר… כמה?.. ארוחת-צהריים לשלושה!..”

עמי פרץ בצחוק פתאומי והוא סיים את דבריו באורח מפתיע כל כך, עד שגם אנחנו נגררנו לצחוקו, וחייכנו. איזה בעל דמיונות, והכול בשביל ארוחת-צהריים. ועמוס אמר מתוך חיוכו: “ואל תשכח להגיד לו: ארוחת-צהריים לשלושה – אבל עם הנחה לחיילים!..”

כשהגענו אל המסעדה היתה שעת אחר-צהריים מוקדמת. בגינות כבר פרחו הוורדים הראשונים. ורדי הגליל הצבעוניים, באביב שלאחר המלחמה. עמי החנה את הג’יפ ברחבת החנייה, והשתופף לרגע אל גדר העץ, ממש כאילו היה קושר את רצועת-העור אל העמודים…

כשעמדנו להיכנס בדלת שאל עמי: “עמוס, מה עם הרובה?”

עמוס נבוך. הרובה נותר עטוף בסמרטוטיו בתוך הג’יפ. גם אני לא חשבתי שעמי התכוון ברצינות. הייתי בטוח שהוא רק התלוצץ. אבל עמי לא הרפה: “אני לא צוחק. אני באמת חושב להציע אותו לבעל המסעדה. תביא אותו, עמוס. אל תשאיר אותו ככה, מופקר, בחוץ.”

עמוס היסס רגע ואחר כך ירד לאיטו אל הג’יפ והביא את הרובה החרוך, מחותל בסמרטוטיו.

“עד עכשיו, עמי,” אמרתי, “עסקת בדיבורים, עכשיו נראה אותך במעשה.”

אבל עמי לא השתהה אפילו לשנייה. אך הגיע עמוס והוא פתח את הדלת ואמר: “בואו אחרי.” הוא לא הסיט עיניו לשום צד והלך ישר אל דוכנו של בעל המסעדה. אנחנו נגררנו אחריו, ממהרים להשיגו, ואפילו לא השבנו על ברכות ידידים שהניפו לנו לשלום מן השולחנות הרחוקים.

“שלום דייב,” אמר עמי, ממש כאילו היה מכרו הטוב של בעל המסעדה. דייב פנה אלינו לאיטו, וניכר בפניו שאין הוא יודע מי הוא עמי, מי הוא עמוס ומי אני. התקרבנו אל הדוכן. אל קיר לוחות-העץ שמאחוריו הי נעוצים מאות שטרי-כסף צבעוניים מכל ארצות תבל. על אחדים מהם חתמו האורחים אפילו בכתב ידם.

“תן הנה את הרובה,” אמר עמי ומשך מידיו של עמוס את הרובה המפוחם. הוא הניח אותו לאיטו לרוחב הדוכן, ובעודו מחלץ אותו מחיתוליו שאל, מבלי להרים את ראשו:

“ומה דעתך על זה, דייב?”

לא יכולנו להאמין למשמע אוזנינו. הדברים התרחשו כמעט כמו בתסריט שחזה עמי בדמיונו. דייב נדהם למראה עיניו. הוא שלח ידו לאט לאט אל הקנה המוחלד ומישש אותו מסביב.

“בואו אתי,” אמר אלינו בשקט. הוא הסיר את סינורו והפקיד את העופות המיטגנים בידי הנערים.

“בואו נשב רגע בשקט ונבדוק מה שהבאתם.”

ועמי אמר אלינו: “באדישות חברה, באדישות. שאף אחד באולם לא ירגיש.” סגרנו שלושתנו על דייב. אלא שהא לא משכנו אל החדר האחורי. הוא הניח את הרובה על שולחן צדדי קטן, במעבר שבין המטבח לאולם.

“שבו, שבו. הבה נראה מה מצאתם. כתובת גיליתם? מספרים חרוטים מצאתם? סמלים או ציורים?” ישבנו אצלו ועקבנו בסקרנות אחרי בדיקתו הקפדנית. הוא האריך בבדיקה, הפך את הרובה כה וכה, פנים ואחור, והציץ בכל סדקיו. סבלנותנו כמעט שפקעה. ועמי אמר: “אז מה דעתך על המציאה, דייב?”

“מה אתם רוצים שאומר?”

“אל תאמר כלום,” אמר עמי, “פשוט, תן לנו ארוחת-צהריים.”

“השתגעתם? לשלושתכם?”

“כן,” אמר עמי, “לשלושתנו, והרובה – יהיה שלך.”

דייב ניקה את ידיו בסמרטוטים. הוא העביר את הסמרטוט לכל אורך ידו, ואחר כך לכל אורך הרובה. “אתה ממש סוחר, חייל שלי,” אמר דייב.

ועמי אמר: “תראה, דייב, אין לנו הרבה זמן. אנחנו ממש באמצע האימונים. אתה עושה איתנו עסק או לא?”

“אל בחפּזון, בחורים,” אמר דייב. הוא רצה ולא רצה את הרובה כאחת. לפתע קם ממקומו, אחז ברובה, השליך את הסמרטוטים הצדה ואמר:

“יש לי רעיון מצוין. בואו איתי”.

ושוב חצינו את אולם המסעדה אחרי דייב, ממש כבחלום. עמי לא צריך היה לומר לנו שוב לנהוג באדישות. הלכנו הילוך נוקשה, לא נשאנו ראשינו לא שמאלה ולא ימינה. קבענו את עינינו בין הרצפה לתקרה. ואפילו לא השבנו על ברכות של ידידים שצעקו וקראו בשמנו מקצווי המסעדה.

דייב הוליך אותנו לפינה אחת. שם הסבו לשולחן שני קציני או"ם קשישים. דייב צירף כמה כסאות אל השולחן הקטן והציג אותנו בפני הקצינים.

“ומה דעתכם על זה?” שאל, והניח לפניהם את הרובה המפוחם.

אחד הקצינים קם ממקומו, אחוז התרגשות עמוקה. והוא אמר:

“זהו… זהו… זהו הרובה שאני מכיר טוב כל כך…” הקולונל הקנדי נטל את הרובה לידיו, העביר את אצבעותיו על פני הקנה ולא חדל מללחוש: “איזה פלא! בחיי! מי היה מאמין? אחרי כל כך הרבה שנים…”. כולנו שתקנו ואפילו דייב לא הפריע לקולונל להתרגש. רעש הסועדים שבקע מעמקי המסעדה כאילו נעצר לפני שולחננו ולא הגיע אלינו.

“זהו ממש הרובה הקנדי שאליו אני מתגעגע כל ימי. אתם צריכים להבין, אתם מוכרחים להבין: הן זהו הרובה שהיה בידי כשנחתנו בחוף צרפת. לפני מיליון שנים…”

הוא דיבר בהתרגשות רבה עם קצין האו"ם, חברו. אחר כך הזמין אצל דייב בירה בפחיות. דייב לא רצה לנטוש את שולחננו, כיון שהענין עוד לא נגמר. והוא קרא לאחד הנערים, מעובדי המסעדה, שירוץ ויביא לנו בירה.

“איפה מצאתם את הרובה?” חקר הקולונל הקנדי, “היכן יכול היה להיסתר כל כך הרבה שנים?”

דייב ניסה להיות מעשי ושאל את הקולונל, אם הוא בטוח שאכן זה רובה קנדי מימי מלחמת-העולם. ואם כן, היכן כל הכתובות והסימנים החרוטים במתכת גופו. אבל הקולונל צחק מהתרגשות, ואפילו לא רצה לשמוע: “בחייך, דייב. אני מכיר אותו בעיניים עצומות. אלמלא הייתי חושש שיתפורר פה, לעינינו, על השולחן, הייתי מדגים לפניכם טעינה ופריקה, ממש כמו שעשינו אז, בצבא הקנדי…”

הקולונל הקנדי לא ידע מה לעשות מרוב התרגשות. הוא התיישב ושוב קם כאילו בקפיצה. ושוב ישב ושוב עמד, ואחר כך הקיף את שולחננו בהקפות מהירות ועצבניות:

“אתם מוכרחים להבין: כל יום הפלישה חוזר ועומד לנגד עיני. איך יכול היה הרובה להתגלגל לכאן? אתם מוכרחים להבין: אני מכיר בו כל בורג, כל מסמר, כל פיסת מתכת… הנה…” והוא אחז ברובה החלוד ממש כאילו היה אוחז רובה חדש ונקי. “… הנה: זהו תפס בית-המחסנית. וכאן, בשקע הצר של הכידון המתקפל היינו מסתירים סיגריות, כדי שהמפקדים שלנו לא יידעו…”

דייב ניסה להרגיעו. הוא אמר, שאולי הגיע הרובה אל הסורים דרך סוחרי-הנשק, לאחר מלחמת-העולם. ואולי גם דרך חיילים קנדיים משוחררים, שמכרו את רוביהם כדי להרויח מעט כסף…

“לא, זה לא ייתכן!” קרא הקולונל, “זה ממש לא ייתכן!” והוא לא יכול היה להירגע. הוא הפך את הרובה החרוך לכל צדדיו. בלש בכל הסדקים. העביר את ציפורניו בתוך חריצים נעלמים, כאילו הסתיר שם לפני שנים איזו פתקה סודית…

לפתע קם ממקומו ואפילו לא המתין עד שנגמור ללגום מן הבירה, משך את כולנו אחריו, וקרא:

“אל האוּרווֹת, דייב! אני מוכרח להירגע! ואתם, חיילים, בואו אלי! נצא לרכוב על הסוסים!”

נשתררה תדהמה קלה ליד השולחן. אנחנו נדהמנו, מפני שלא ציפינו למפנה כזה במהלך הדברים. הן עמי הבטיח לנו במפורש ארוחת-צהריים על חשבון הרובה. והנה עכשיו רכיבה על סוסים! דייב נדהם במקצת, מפני שלא ציפה שהקולונל יתרגש כל כך ויתייחס לרובה ברצינות כזו. וכשראה הקולונל שכולנו מהססים, קרא:

“על חשבוני! מה אתם חוששים כל כך? נצא לרכוב לכבוד הצבא היהודי ולכבוד הצבא הקנדי…”

הבטנו נבוכים זה על זה ולא ידענו מה נעשה. אבל עמי התאושש מיד, קם והצטרף אל הקולונל ואמר לנו בשקט: “אין דבר, חברה. נאכל כבר אחר כך. ועכשיו בואו נרכב. אסור להחמיץ את ההזדמנות.”

יצאנו לאיטנו אחרי הקולונל הקנדי ודייב אל החצר. כאן ראינו מה שלא יכולנו לראות מרחבת-החנייה: אל המסעדה, מצידה האחורי, היתה צמודה אוּרוַת-סוסים גדולה. והאורוה מוקפת בחצרות קטנות. הקולונל צעד במהירות כמכיר את המקום ואנחנו מיהרנו אחריו. דייב קרא לנערים, והם אכפו מיד את הסוסים וחבשו את הרתמות לראשיהם. לכל סוס היה שם מפורש וכרטיס ביקור מודפס הקבוע בפתח תאו. הקולונל שאל: “דייב, אתה מצטרף אלינו?”

ודייב אמר: “לא, לא. אני מוכרח לחזור למסעדה. אני סומך עליך.”

“יהיה בסדר,” אמר הקולונל, “וכשנחזור אל תשכח: תכין לנו פחיות-בירה. אני רוצה שנשתה לחיי הצבא הקנדי ולחיי צה”ל."

דייב פנה אלינו ואמר: “ממזרים שכמותכם. ממני לא הצלחתם להוציא ארוחת-צהריים. אבל את הקולונל אתם רוצים לסדר.”

צחקנו זה אל זה במבוכה. הרי לא היו לנו שום כוונות רעות. הכול התגלגל בשל דמיונות ההזיה של עמי. אלמלא הטירוף שאחז בו בג’יפ אולי לא היינו כאן בכלל. כבר היינו מסובים לנו מתחת לקירות-המפל, חוסים בצל האקליפטוס הגמדי ואוכלים את מנת-הקרב שלנו בין משוכות הצבר, ולעולם לא היינו מגיעים ל“ורד הגליל”, ולא היינו מתפתים ללכוד את דייב חובב-הנשק. ובוודאי לא היינו נפגשים עם הקולונל הקנדי.

אבל עמי אמר: “אין דבר, דייב. אתה לא תפסיד שום דבר. ואולי עוד נעשה עסקים טובים בעתיד. אתה הרי יודע, שאנחנו מסיירים בכל הפינות השכוחות של רמת הגולן.”

“וחוץ מזה,” אמר פתאום עמוס, " חוץ מזה מה זה אכפת לך בכלל. הרי הקולונל משלם!"

בינתיים השלימו הנערים את חבישת הסוסים והוציאו אותם אל הרחבה, שבראש מסלול הרכיבה. ואנחנו, אף-על-פי ששנים רבות כבר חלפו מאז רכבנו על סוסים, קפצנו ועלינו על האוכפים. הנערים סייעו למי שהתקשה והרגיעו את הסוסים.

“אל תדאגו,” אמר הקולונל, “אלה הם סוסי-רכיבה ממושמעים. גם ילד שלא לומד יוכל לרכוב עליהם בביטחון.”

הקולונל ניהג את סוסו אל השביל היורד במדרון ואנחנו אחריו. עמי בראש, עמוס אחריו ואני בסוף שורת הרוכבים. אך יצאנו מחצר-האוּרוות – ולפנינו נגלה נוף שהִכּה אותנו בתדהמה. מדרונות הבזלת הוריקו בירק נפלא. ובתוך הירק פרחו פרחי-אביב צבעוניים נהדרים.

הקולונל הקנדי דיבר אלינו בהתרגשות רבה. הלשון שיצאה מפיו היתה אנגלית מעורבת בעברית והוא לא יכול להירגע: “אני זוכר את חוף הנחיתה כאילו היה זה רק אתמול. אני זוכר את העיירה הצרפתית, את שאון התותחים המתקרב…”

הכינרת רבצה תחתינו ושמש אביבית רכה, שכבר החלה לנטות מערבה, הפזה את מורדות ההרים שבמזרח. מעל לכינרת תימרו לאיטם אדים תכלכלים. והרחק באופק, לכיווּן ישובי עמק-הירדן, אפשר היה להבחין בנצנוץ כנפיים של להקות ציפורי-המים.

“עכשיו ספרו לי,” אמר הקולונל, “איך והיכן מצאתם את הרובה.”

שביל הרכיבה היה צר, ולא יכולנו כולנו להצטרף אל הקולונל. עמוס אמר: “ספר לו, עמי. דייב איננו כאן.” עמי רכב לידו והשיב על שאלותיו. ואנחנו, מאחור, היינו מוסיפים ומתקנים. “ומה תעשו ברובה?” שאל הקולונל. עמי נבוך מן השאלה והסתכל לעברנו. אבל עמוס לא חיכה הרבה ואמר: “אם אתה רוצה בו – נוכל לתת לך אותו במתנה.”

הקולונל שתק ולא השיב. הוא לא פנה לעברנו, ולא יכולנו לראות מאחור מה הוא חושב לעצמו. לפנינו, מבּין עיקולי המסלול, נפרשׂה והתגלתה טבריה העיר, שולחת את בתיה אל הגבעות שמסביבה. למטה בנמל הדייגים התכוננו כבר סירות-הדיג למלאכת הלילה שלהן. סירה בודדה חצתה את הכינרת ומשני צידיה נמתחו גלים אלכסוניים, כאילו היתה ציפור-מים ענקית.

“לא,” אמר הקולונל, “תודה רבה לכם, אבל אני לא אקח את הרובה.”

עמי הפציר בו: “קח את הרובה אם לא במתנה מאיתנו, לפחות למזכרת מן הימים שאתה לחמת נגד הגרמנים.” אבל הקולונל סירב. כל בקשותינו לא הועילו.

“אתם מצאתם אותו. הוא שלכם,” אמר, “תעשו בו מה שאתם רוצים.”

מסלול הרכיבה התחיל להשתפל בתלילות מעל לחורשות טבחה. מרחוק האפילו כבר מצוקי הארבל. המראה היה יפה עד כדי כאב עיניים.

“מה הבאת אתה מן המלחמה?” שאל הקולונל לפתע את עמוס.

“אני לא מביא שלל מן המלחמות,” אמר עמוס.

“אם כן,” אמר הקולונל, “אני מבקש ממך: הבא את הרובה הזה לילדיך. אם לא במתנה כמו שאמרתם קודם – אז לפחות כמזכרת. מזכרת ממני: מימי המלחמה העולמית השניה.”

הקולונל עצר את סוסו ליד סלע בזלת עצום, ושידל אותו במלים רכות שיטפס עליו בזהירות. מן הסלע נשקפו מורדות הגולן מאוֹדמים באור שלפני השקיעה. עמי ואני קירבנו סוסינו אל הסלע ונצמדנו אל הקולונל. וגם אנחנו אמרנו: “מה יש, עמוס? הוא שלך. אתה הרי מצאת אותו. הוא לגמרי שלך. והוא גם לא שלל אמיתי, אלא רק מזכרת.”

עמוס שתק ולא השיב. ואני אמרתי: “מזכרת מן האביב שלאחר המלחמה.” עמוס התקשה לדבר. ולבסוף אמר: “טוב בסדר. אני מסכים הפעם. אבל תדעו כולכם, שאני לא הבאתי שלל אף פעם, לא לילדים ולא לאף אחד!..”

עמוס נשתתק וגם הקולונל שתק. ועמי ואני היינו מוכרחים להצטרף אליהם, ולשתוק גם אנחנו.

כשחזרנו ל“ורד הגליל” כבר המתינו לנו הנערים ליד החצרות. הם סייעו לנו לרדת ואנו השבנו לידיהם את הסוסים. השמש כבר שקעה כמעט ועוד מעט תרד האפלה. נפרדנו מן הקולונל בשתיקה. את דייב אפילו לא טרחנו לראות. ריחות הטיגון והבישול הנפלאים שעלו מן המסעדה ממש שיגעו אותנו. קפצנו אל הג’יפ בשתיקה. ובשקט גמור התכרבלנו במעילים. ורק כשיצא הג’יפ מרחבת-החנייה ומיהר אל כביש ראש פינה, אמר עמי:

“חבר’ה, אני רעב. מה דעתכם שנאכל ארוחת צהריים?”

אל העיירה הסורית הקטנה מזרעת בית-ג’אן הגענו באביב תיכף אחרי המלחמה. העיירה היפהפיה היתה נטושה וכבר התחילו לכרסם בה השיניים הקשות של ההרס. מאז הפשרת-השלגים, חודשים אחדים קודם לכן, גבר זרמוֹ של הנהר, נהר בית-ג’אן, החוצה את העיירה לכל אורכה, ואפשר היה לראות את סימני גיאות המים על הגשרים ההרוסים.

העיירה היתה ריקה ומרוקנת. כל תושביה הסוריים ברחו בימי הקרבות. ברחובות השוממים והיפים שוטטו כלבים עזובים, חתולים מהירים חצו בבהלה את החצרות הפרוצות, וחיילינו התבצרו בגבעות שמסביב לעיירה.

בימים הראשונים לבואנו הוכינו בתדהמה. המקום היה יפה להמֵם. גדות-הנהר היו נטועות מטעים צפופים של עצי-פרי, ומשוכות של צפצפות גבוהות כמו חילקו את גושֵי המטעים למשבצות קטנות. גשרים רבים, קטנים וגדולים, נטויים היו על פני הנהר בכל מקום, ומהם נתמשכו דרכי עפר ונהדרות אל תוך הגבעות, אל מרגלות החרמון ואל שטחי הבזלת.

– לא ייתכן שאין איש בכל העיירה – אמר עמוס.

– יתכן וייתכן – אמרנו לו – הקרבות היו כאן קשים, לא בקלות ויתרו הסורים על העיירה.

– כן, אני יודע – אמר עמוס – אבל כל כך הרבה בתים, וכולם ריקים? וכל כך הרבה חצרות, וכולן שוממות? ממש קשה להאמין.

– חכה, תתרגל ותאמין – אמרנו לו.

למחרת בואנו כבר יצאנו לסיורים. נסענו בכל הדרכים שמסביב לעיירה. טיפסנו בעליות התלולות אל מוצבי התצפית וירדנו אל הערוצים העמוקים הנוהרים אל נהר בית-ג’אן. מרחוק השתרעה לה בקעת דמשק, מצועפת אדי אביב כחלחלים. בדרכנו חזרה חלפנו על פני גבעה גבוהה והשקפנו אל העיירה. ועמוס קפץ פתאום:

– הביטו, עשן! מישהו מבשל ארוחתוֹ בעיירה! הבטנו כולנו לכיווּן שהצביע עמוס, ובאמת תימר שם עמוד עשן דק וכמעט שקוף מעל אחת החצרות.

– תזכירו לי – ביקש עמוס – לבדוק אחר כך מי העלה את העשן.

בשעת אחר צהריים יפה ומופזת פשטנו בין החצרות המוזנחות. רוב השערים נעקרו ממקומם, ואפשר היה לעבור מחצר לחצר כמעט ללא מאמץ. שוטטנו ככה עד שעייפנו. בכל חצר ראינו תמונה דומה: עץ תות רחב צמרת, חומה נמוכה העשויה לבני חומר, שערים קרועים מברזל וארובות מעוקמות. “כעשן יבוא וכעשן ימהר לחלוף”. עשן, מה? – ליגלגנו על עמוס.

אבל עמוס לא נכנע:

– ראיתי עשן, אמר. וגם אתם ראיתם. בואו נמשיך לחפש.

המשכנו לחפש כמעט עד רדת החשיכה. אחדים מאיתנו נואשו כבר ונשמטו להם אחד אחד אל המאהל. שם רעמו החיים בכל עוזם, שלא כמו בעיירה השוקטת: מנועי כלי-הרכב הצבאיים טירטרו בלי-הרף, מכשירי הקשר השמיעו בקול קטעי שיחות ממרחק למרחק, ומעל לכל אלה הרעישו הפזמונים הצרחניים שבקעו מתוך הטרנזיסטורים.

– אולי די, עמוס? – אמרנו – אפשר להמשיך בחיפושים גם מחר.

ההליכה בין ההריסות היתה קשה ומסוכנת בחושך. מכתשי פגזים הפתיעו את הרגליים בכל מקום. קורות גג מתנדנדות איימו בכל רגע ליפול על ראשו של מישהו. פחים דפקו מוטחים בגלי הרוח.

ובכלל, עיירה שוממה שאינה מוּכּרת מפחידה קצת עם רדת החשכה.

– טוב, אמר עמוס – אבל מחר נמשיך.

בדרך אל המאהל שלנו, שניטה לחוף נהר בית-ג’אן הרועש, דיברנו על לבו של עמוס. ניסינו לשכנע אותו כי אין שום אזרח נעלם בכל העיירה הכבושה הזאת. באמת, איזה פליט יעז לחזור ולהתגורר כאן, כשהוא צפוי בכל לילה לחידוש ההפגזות? ובכלל, הייתכן שמשפחה תשוב להתגורר בביתה בלי שרשויות הצבא יידעו על כך?

אבל עמוס בשלו. בדבקות. בעקשנות בלתי רגילה.

– ישנם כאן אזרחים – אמר – אני ממש מרגיש בחוש אולי הם צריכים משהו? אולי אין להם מה לאכול? מוכרחים למצוא אותם!

הלילה עבר עלינו בנעימים. צפינו בשידורי הטלוויזיה הסורית. ראינו מקהלות נגנים, נערות מתעמלות ואת הנשיא אסד נואם בכל מקום.

יותר מאוחר הפתיע אותנו הטבח שלנו, והכניס אל החדר צ’יפס ריחני, קפה ותפוזים. השומרים שוטטו על מרפסות הבטון בחוץ בחוסר מנוחה, וכלבים נבחו מכל החצרות.

למחרת, מיד עם תום הסיור, הצטרפנו אל עמוס בחיפושיו. סרקנו סמטאות שלא הספקנו לבדוק ביום הקודם. לאט לאט נצטמצם השטח שלא חקרנו. נותרו עוד גבעת המסגד וכמה בתים הפזורים מסביב לה.

– רגע אחד – אמר עמוס פתאום – בחיי שאני מריח עשן!

הזדקפנו כולנו, הרחבנו נחירינו ושלחנו את ראשינו קדימה. עמוס צדק, באמת נישא ריח קלוש של עשן באוויר.

– זה כאן, רבותי! – התלהב עמוס – לא טעיתי, מישהו גר כאן באחת החצרות.

– זהירות, עמוס – אמרנו – עכשיו צריך להיזהר. אולי אלה חיילים בורחים או מחבלים?

– שטויות – אמר עמוס – אני מרגיש שאלה הם אזרחים.

– אולי – אמרנו – אבל לשם מה להסתכן?

עמוס לא רצה להקשיב, אבל הכרחנו אותו להיזהר.

התחלקנו לחוליות. בעוד חוליה אחת חודרת לחצר, השגיחה החוליה השניה שלא יפתיעו אותה מאחור. התנהלנו לאט לאט ובדקנו בכל פינה, בכל בור, מאחורי כל קיר.

לפתע נשמע קריאתו של עמוס:

– בואו מהר, בואו תראו מה שגיליתי!

התקבצנו במהירות בחצר ונדהמנו למראה עינינו. זוג זקנים סורים ישבו להם על מדרגות הבית והבעירו לעצמם מדורה קטנה.

– מה אמרתי לכם? – צעק עמוס בהתרגשות ודילג לאורך החצר – אתם רואים? אפשר לסמוך על החושים שלי!

קרבנו אל הזקנים והִקפנו אותם כבמעגל. הם הי זקנים מאוד, שזופים מאוד ולבושים בגדים ארוכים ולא נקיים. מסביבם התגוללו קנקני פלסטיק סדוקים, שמיכות קרועות וכורסאות שבורות.

– זהירות – אמרנו – לזקן יש גרזן.

– אין מה להיבהל – אמר עמוס – בגרזן הוא רק חוטב את כפיסי העץ למדורה.

הזקנים השגיחו בנו וניסו להתרומם מתוך מבוכה. הזקנה התקשתה לקום, רגליה לא נשמעו לה, והזקן ביקש לסייע בידה.

– אין צורך – אמר להם עמוס – אתם לא חייבים לקום.

הם הביטו בפנינו מופתעים, והזקן התחיל תיכף למלמל מתחת לשפתיו. שיניו המעטות היו שחורות והן נחשפו כשניסה לחייך לקראתנו. הזקנה כיסתה את פניה בצעיפה והביטה אלינו בחשד.

– נו, חבר’ה, מי יודע קצת ערבית? – שאל עמוס – בלי ערבית לא נוכל להבין מה הם רוצים.

כל אחד מאיתנו התאמץ ונזכר במעט הערבית שידע מימי לימודיו, וכולנו יחד התחלנו לחקור את שני הזקנים. נכנסנו זה לדברי זה, תיקנו זה את שגיאותיו של זה – וכל אחד חשב, שהוא מסביר יותר טוב מחבריו. הזקנים היו מבולבלים לגמרי. שטף השאלות הפתיע אותם והם ישבו לפנינו שותקים.

– לא ככה – אמר עמוס – לא בבת-אחת. ככה הם לא יבינו אותנו לעולם.

בין כה וכה ראינו, שהחצר שלהם דלה וביתם פרוץ ואין להם מלבד עצמם שום דבר.

– מאין אתם? – שאלנו.

– מכאן. מן העיירה מזרעת בית-ג’אן.

– ואיך זה שאתם היחידים שנשארתם כאן?

– בהתחלה – אמרו הזקנים – נבהלנו גם אנחנו מן המלחמה. וגם אנחנו התחלנו לברוח כמו כולם. אבל אחר כך חזרנו.

– ואיך זה חזרתם? החיילים לא עצרו אתכם?

– לא – אמר הזקן – הלכנו והלכנו עד שהגענו אל החצר.

– ואינכם מפחדים?

– ממה נפחד? הישראלים הם טובים. והחיילים הסורים כבר ברחו. ממי יש לפחד?

– אבל המלחמה עדיין לא נגמרה. וכל לילה יכולות ההפגזות להתחדש. מה תעשו?

– אין לנו מה לעשות – אמר הזקן – אנחנו מכאן. מהעיירה הזאת.

– וממה אתם חיים? מה אתם אוכלים? מה אתם שותים?

– החיים באמת קשים עכשיו – אמר הזקן – אנחנו אוכלים מעט. ומים אנחנו מעלים ושותים מן הנהר. אולי מחר יהיה יותר טוב.

– אנחנו חקרנו ושאלנו ועמוס התרגז והתרגז עלינו ואמר:

– מה אתם שואלים וחוקרים כל כך הרבה? אתם לא רואים שהם רעבים? במקום לדבר כל כך הרבה, צריך למהר ולהביא להם קצת אוכל.

חזרנו אל המאהל, ועמוס רץ תיכף אל המטבח ואסף שם מכל הבא ליד.

– חכה, אל תמהר – אמרנו לו – תיכף יבוא הג’יפ ותוכל להסיע הכול אל הזקנים.

ככה דיברנו על לבו, אבל אי-אפשר היה לעצור בעדו. הוא פשוט התפרץ אל הזקנים.

– אין לי זמן לחכות עד שיגיע הג’יפ. הזקנים חיכו כבר מספיק.

והוא נעלם במעלה הסמטאות.

וככה אימצנו לנו זוג פליטים זקנים. כל בוקר, עם צאתנו לסיור, היינו סוטים מנתיבנו ועוברים דרך חצרם לראות אם שלום להם. עמוס היה יורד מן הרכב ומביא להם ממה שאסף: גבינות, שאריות לחם, תפוזים. הזקנים כבר היו יושבים ליד המדורה הקטנה שלהם ומעבירים עליה את כפות ידיהם לחממן. אחרי הצהריים, כשחזרנו מן הסיור, שוב היה עמוס נחפז אליהם. כל יום סייע להם במשהו אחר: הביא להם תנור שמצא מתגולל באחד הבתים ההרוסים, הסיע אליהם כסאות, כורסאות ואפילו שולחן קטן. הוא תיקן להם את סולם העץ שלהם, כדי שהזקן יוכל לעלות אל הגג ולהוריד משם את שקי הבצל והשום שנבטו כבר לאחר הפשרת השלגים.

בערב, לפני החשיכה, היינו מתכנסים בחצרם כדי לשוחח איתם קצת ולהשתעשע. הזקן למד עד מהרה מה שברצוננו לשמוע, וכבר היה חוזר על כך עד לשעמום: הסורים הם רעים, והם שפתחו במלחמה. הישראלים הם טובים, בודאי גם ישיבו לו את ביתו כאשר מלחמה ארורה זו תיגמר.

פעם ביקש מאיתנו שנלך לראות מה שלום עצי הפרי שלו שלגדת נהר בית-ג’אן. עצי הפרי הנשירים כבר החלו לפרוח, והזקן התקשה לרדת אל הנהר.

– הגשרים נהרסו מן הפצצות – אמר הזקן – וגם מכוניות השריון שלכם נוסעות כמטורפות, ואני כבר זקן, ומפחד.

ואנחנו היינו באים אל חצרו ומספרים לו בשבח האגסים הישישים שלו ובשבח האפרסקים הטובים שלו, שניצתם הוורודה כבר החלה לבקוע. בעיקר התלהבנו מן האגוזים הענקיים שגדלו ממש בתוך המים. אגוזי בית-ג’אן העצומים.

– חבל שבאתם רק אחרי השלגים – אמר הזקן – אילו הייתם מקדימים קצת, הייתי מכבד אתכם באגוזיי הנפלאים.

ואחר-כך סיפר לנו איך הצנחנים שהקדימונו התנפלו על מטמורות האגוזים, שמצאו בעליות הגג. ואיך הרבו לאכול מן האגוזים הנפלאים הללו, עד שכמעט נהפכו לסנאים.

אבל הימים המתוקים של מזרעת בית-ג’אן לא ארכו. עד-מהרה נתחדשו ההפגזות והחיים נעשו קשים יותר, וכבר לא יכולנו להיפנות בכל יום אל הזקנים ולשאול לשלומם. רק עמוס לא ויתר. בכל הזדמנות שנקרתה לו היה קופץ אל חצרם ומגיש להם ממה שאסף למענם במטבח, שואל בקצרה לשלומם וממהר להסתלק.

הזקנים היו מודים לו ומפצירים בו שיישאר עוד מעט ליד המדורה, שיספר להם על שום מה נתחדשה שוב המלחמה. אבל עמוס מיהר לשוב אל הסיור או אל המוצב, ולא יכול להישאר.

– אסור להזניח אותם – אמר עמוס, כשדיברנו על ליבו שיניח לזקנים. ההליכה עכשיו, בסמטאות העיירה, נעשתה ממש מסוכנת. מעולם לא יכולת לנחש מתי ואיפה יתפוצצו הפגזים.

– אין להם מקלט בחצר – אמר עמוס – ואין להם גם מרתף שיוכלו להתחבא בו.

עמוס דאג לזקנים, והזקנים דאגו לעצי הפרי שלהם. הם לא הניחו לו: איך מתקדמת הפריחה? ומה צבעם של הפרחים עכשיו? האם החלו כבר האגוזים ללבלב?..

– ועמוס היה יורד אל שפת הנהר בהפוגות שבין הפגזה להפגזה, לאור הירח או לפנות בוקר, ממשש את עיני האגוזים התופחות, מרחרח את ניצת האגסים הבהירה ומנחש מה יהיה יבול האפרסקים השנה.

– הכול בסדר – אמר לזקנים – העצים בריאים ומלבלבים יפה!

יום אחד הגיעה אלינו פקודת הפינוי, שציפינו לה חודשים רבים. בסיור האחרון שערכנו הקפיד עמוס להראות לחיילים, שבאו להחליף אותנו, את חצר הזקנים, לא פחות משהקפיד להראות להם היכן נסתרו עמדות התצפית של הסורים.

– ואל תשכחו להביא להם משאריות המטבח שלכם – השביע אותם עמוס – ואל תשכחו לרדת יום יום אל גני הפרי ולראות מה שלום העצים שם!

בערב האחרון החלטנו להסתכן ולערוך לזוג הזקנים ביקור פרידה קצר. הלכנו בדרכי העיירה העקלקלות, חובשי קסדות, מוכנים כל רגע להשליך עצמנו אל האדמה עם נחיתת הפגז הראשון.

אבל היה שקט. שום תותח לא הרעים. הסורים כיבדו משום מה את הביקור האחרון שלנו אצל הזקנים. כשהגענו לחצרם, שמחו לקראתנו מאוד. הזקן החל מיד לטרוח ולבקע בגרזינו כפיסים מן הכורסאות הנושנות. אבל עמוס עצר בעדו:

– אסור להדליק אש – אמר – צריך להיזהר עכשיו. שלא יפגיזו אותנו.

שוחחנו איתם קצת ועמוס אמר להם שאנחנו באנו להיפרד. ממחר יטפלו בהם חיילים אחרים חדשים.

הזקנים התרגשו מאוד. הזקנה ניסתה להגיד משהו, אבל לא הצליחה מרוב הדברים שנדחקו אל פיה. והזקן אמר:

– חכו, מיד אשוב.

והוא קם לאיטו והלך בזהירות אל מאחורי הבית וחזר ובידו אגודת שבטים דקים ולחים.

– קחו – אמר – זה בשבילכם. מתנה ממני.

– מה אלה? – שאלנו.

– שתילי אגוזים – אמר לנו הזקן – מהגן שלי שלמורד הנהר.

לקחנו את שתילי האגוזים הדקים, נפרדנו לשלום מן הזקנים ושבנו אל המאהל שלנו המתכונן לתזוזה. במהומת ההחלפה והחזרה אל ה“ארץ” נשכחו השתילים מאיתנו. מישהו עטף אותם בשק רטוב והשליכם בין ערימות הנשק והציוד שעל המשאיות הכבדות. ורק לאחר כמה ימים, כאשר פרקנו את כל מטענינו, שבנו וגילינו את השבטים הרכים והדקים.

לאחר שהשתחררנו, לפני שנפרדנו איש לביתו, חילקנו בינינו את מתנת הזקן. וגם אני קיבלתי את חלקי. וכששבתי לביתי, תקעתי את השתילים באדמה.

מה יכול להיות? – אמרתי לעצמי – או שייקלטו או שיתייבשו ויילכו לאיבוד.

והשתילים – למרבה הפלא – נקלטו. והרי הם מוריקים כעת בגינתי. עוד שנה-שנתיים אולי יעשו אגוזים. וכשאני יושב ורואה את עיניהם התופחות, את עליהם המלבלבים, אני משתתק פתאום ונזכר במתנת הזקן ובאביב ההוא שלאחר המלחמה. ואני מחייך כשאני חוזר ושומע מה שאמר הזקן על הצנחנים הגרגרנים, שמרוב אכילת אגוזים נהפכו כמעט-כמעט לסנאים…

ואני מהרהר לעצמי שאני צריך להזהיר את ילדיי, שלא ירבו בכרסום. וגעגועים מוזרים תוקפים אותי. האם אשוב ואראה אי-פעם את אגוזי בית-ג’אן העצומים?

יום-ההולדת של בתי מתקרב ובא. בתי, כדרכה מודאגת ושואלת:

“אבא, מתנה תהיה?”

“תהיה,” אני משיב, “בטח שתהיה!”

“אתה מבטיח, אבא? שלא תשכח!”

“שאני אשכח? מה את מדברת? והרי אפילו לפני שנתיים, בחורף שלאחר המלחמה לא שכחתי…”

נזכרתי, איך הבאתי לבתי בחורף ההוא מתנת יום-הולדת מיוחדת. וגם הבטחתי לה אז, שאספר לה מניין הגיעה לידי המתנה היפה. הנה הסיפור:

מיד לאחר תום הקרבות נאחזנו ב“מובלעת”, השטח שנכבש מידי הסורים. החורף בא, ומרוב דאגות נשכחו מאיתנו כמעט ימי-ההולדת, החגים וכל השמחות הקטנות של העורף. פעם אחת ירדנו מן התלים הגבוהים והקרים של הגולן, להינפש קצת בבקעת גינוסר. הארץ הירוקה והחמימה קיבלה את פנינו בחיבה. התוודענו מחדש לקטנות שהורגלנו בהן מקודם. בפרדסי האשכוליות התנהל הקטיף כתמיד, הכבישים המו נוסעים ואל בתי המלון של טבריה וסביבתה החלו להגיע תיירי החורף. בערבים היינו “פולשים” אל המלון החביב של קיבוץ גינוסר, שותים משקאות ששכחנו את טעמם ומציצים בטלויזיה. המלון העמיד לרשות החיילים שירות טלפונים חינם, וכל חייל יכול היה לברך את בתו ביום-הולדתה, ישר מן הכורסה הנוחה, ממול לדוכן המשקאות שבמלון.

חג החנוכה התקרב. במלון כבר תלו העובדים קישוטים על הקירות. על מדפי-הספרים שבכניסה הניחו אלבומים צבעוניים על המעטים שגברו על הרבים. התיירים היו משתהים קצת בכניסה, מדפדפים באלבומים, קוראים ברפרוף על אותם המעטים. היו מעבירים עיניהם על החיילים שמסביב ונאנחים: כאילו לא בימי החשמונאים הרחוקים מספרים האלבומים, אלא בימים האלה ובחורף הזה. הם היו עולים למעלה אל הקומה השניה, סועדים בחדר-האוכל, חוזים בסרטונים, מביטים בשקופיות וממהרים למטה, אל האולם כדי לא להחמיץ את החדשות בטלויזיה. למחרת היו מצטופפים בתוך האוטובוסים הגדולים ויוצאים למסעם.

ערב אחד ישבנו, חבורה של חיילים, על המרפסת. הצפיפות במלון היתה גדולה. קבוצה רעשנית של תיירים יהודים הגיעה לפני שעה קלה, ולפי דיבורם ניתן היה לנחש, כי באו מארצות-הברית. משפחות ועימן עם רב של נערים דברניים. התלוצצנו בינינו על התיירים האמריקנים הללו, שעוד לא חלפו חודשיים מאז פרוץ המלחמה – והם כבר מתחילים למלא את הארץ, את בתי המלון, את הכבישים. לפתע קרבו אל שולחננו שני אנשים לא צעירים. הם צירפו כיסא לכיסא ובאו לשבת בינינו, אל מול פני המים. לגמו קפה, כרסמו מן העוגות ושאלו:

– “אתם חיילים?”

“כן, כמובן, חיילים.”

“כלומר, אנחנו מתכוונים, אם אתם חיילים ממש, כלומר, האם השתתפתם בקרבות?”

“כן, השתתפנו. למה?”

“ומה מעשיכם פה, במלון?”

“נחים,” אמרנו, “בין מלחמה למלחמה.”

“והיכן לחמתם?” הוסיפו ושאלו.

“בכל מקום,” השבנו, “בחושניה, בתל-שמס, במזרעת בית-ג’אן.”

“היה קשה?”

“היה. למה אתם שואלים?”

“אנחנו נהגים. נהגי האוטובוסים של התיירים.”

“יפה,” אמרנו, “ומה בכך שאתם נהגי האוטובוסים?”

“ובכן… העניין הוא… שחיפשנו אתכם.”

“אותנו?” התפלאנו, “והרי איננו מכירים בכלל!”

הם היו נבוכים קצת והסתכלו זה בזה, כאילו אינם יכולים להחליט אם לגלות לנו סוד חשוב.

“ובכן… העניין הוא שחיפשנו אתכם… אתם בדיוק החיילים שאנחנו מחפשים. יופי שנפגשנו.”

“אבל מהו העניין?” שאלנו בקוצר-רוח, “ומדוע אנחנו?”

“התיירים, שהבאנו לכאן הערב, אינם תיירים סתם. זוהי חבורה של יהודים משיקגו, שבאו עם בניהם לחוג את הבר-מצוה שלהם ליד הכותל המערבי.”

“ובכן, מה כל זה נוגע לנו?”

“רגע, חבר’ה, סבלנות. מיד תבינו. המלחמה פרצה כמה ימים לפני שהיו צריכים לנסוע. נסיעתם נדחתה, כמובן. ועד שהתפנו מטוסי הנוסעים ועד שהפסקת-האש נכנסה לתוקפה ועד שהכול נרגע. ועכשיו הם באו. וכבר היו בירושלים, וכבר היו בכותל וכבר בכו דיים.”

הירח המלא יצא לפתע מתוך חיתולי-העננים, והכינרת שמתחתינו הבריקה מולנו, מאירה את הכול באור כספי, מתנועע. הנהגים לגמו מן הקפה שלהם והמשיכו:

“הנערים… לפני הטיסה… התאספו, שוחחו ביניהם ונדרו נדר קטן.”

“נדר?” שאלנו, “מה ענין הנדר לכל הסיפור?”

“תיכף תשמעו,” השיבו הנהגים, " תיכף תבינו. הנערים ויתרו על הכול: על מתנות הבר-מצוה שלהם, על המסיבות, על הבגדים החדשים. ובכל הכסף הזה רכשו שי. שי לחיילים."

“הו, עכשיו זה מתחיל לעַניין!”

“בדרך,” המשיכו הנהגים, “הנערים שואלים אותנו: אנחנו נוסעים לגולן? נו, אתם יודעים, הצבא טרם פינה את כל הדרכים לתנועה. יש עוד מחסומים פה ושם. קשה, ואולי גם לא נגיע.”

“ומה אמרו הנערים?”

“טוב, אמרו הנערים, העיקר שתביאו אותנו למקום שיש בו חיילים…”

פרצנו בצחוק והנהגים צחקו איתנו. הרי לכם תמימוּת של נערים.

“ובכן, החלטנו בינינו… שנפגיש אותם עם חיילים… אבל חיילים כמוכם…”

“כלומר?” שאלנו.

“כלומר…” היססו הנהגים, “כלומר, חיילים, שהשתתפו בקרבות. מההתחלה ועד הסוף.”

“הנערים ביקשו זאת?”

“לא, לא.” אמרו הנהגים, “זה אנחנו החלטנו בינינו…”

השתררה שתיקה על המרפסת. הנהגים סיימו לשתות את הקפה.

“והשי? איזה מין שי הוא זה?”

“אה!” גיחכו הנהגים, “השי – זאת הפתעה!”

“גלו לנו, אנא, אל תמתחו אותנו…”

“נגלה, נגלה, אל דאגה,” חייכו הנהגים, “אבל גם אתם צריכים לתרום משהו לעִנין.”

“כן? מה, למשל?”

הנהגים קמו, משכו את כסאותיהם ואמרו:

“מה שאתם תתרמו זו מסיבת חנוכה לנערים בני השלוש-עשרה שבאו במיוחד משיקגו הרחוקה עד גינוסר, כדי לשמח את לבכם ולהגיש לכם שי!..”

על מרפסת המלון הושלכה דממה. בקשת הנהגים הפתיעה את כולנו. רצינו לחוג את החופשה בביתנו, מסובים עם משפחותינו, ולא כאן, במלון, עם נערים שלא ראינו בחיינו… השתהינו ולא השבנו לנהגים דבר. אבל הם זירזונו:

“נו, חבר’ה, עשינו עסק? מסיבה תמורת השי? ואתם יכולים להאמין לנו שלא תצטערו. אלה נערים נחמדים. נו, מה אתם מפקפקים?..”

קמנו לאיטנו גם אנחנו. משכנו בכסאות ופנינו לעבר האולם.

“נו מה? עשינו עסק?” דחקו בנו הנהגים.

“כן,” אמרנו לבסוף, “עשינו עסק.”

הלכנו אחריהם דרך אולם הקבלה, חצינו את החצר, את רחבת החניה הגדולה, זרועת השלוליות שהבריקו באור הירח ונכנסנו לאחד החדרים. כשנפתחה לפנינו דלת החדר – הסתנוורנו מן האור הגדול שהאיר בו. החדר היה מלא וממולא בבני המשפחות משיקגו. הם ישבו ושרו, פרטו על גיטרות וצחקו. על השולחן עמד בקבוק יין, ומסביב דלקו נרות. כשנכנסנו השתתקו כולם, והביטו לעברנו – ואחר כך פרצו במחיאות כפיים מפתיעות. איש חבוש כיפה ובעל זקנקן קצר קם בשמחה אלינו ולחץ את ידינו.

“ברוכים הבאים, חיילים! חג חנוכה שמח! בואו, שבו אתנו.”

והוא הגביה את הגיטרה בידו, מעל לכתפיו, הקיף את כל היושבים בעיניו, עשה אות להתחלה ופצח בזמר. המלים היו כמוכרות לנו. אך את המנגינה לא הצלחנו לזהות מיד.

“מה איתכם חבר’ה? מדוע זה אינכם שרים?”

“איזה מין שיר אתם שרים?”

"איזה? זה השיר הידוע ‘מעוז צור’.

“לא, לא,” צחקו הנהגים, " הוא מתכוון לשיר ‘שבחי מעוז’ של נעמי שמר."

“כן, כן,” קרא החזן בהתלהבות, " שיר יופה! יופה מאוד! שיר נהדר. נעמי שמר הנהדרת!.."

בני המשפחות והנערים שרו בהתלהבות את “שבחי מעוז”, וביחוד הגבירו קולם במלים הלקוחות מן השיר מעוז צור. דרך שירתם הצחיקה אותנו מעט. קולם מורם, מאומץ, המלים העבריות אינן נשמעות להם, הגייתם האמריקנית בולטת מאוד והם משתדלים בכל כולם להישמע לניצוחו של החזן.

כשנגמר השיר, היסה החזן את כל הנאספים ואמר:

“בואו נציג את עצמנו. בואו נשבור את המבוכה והזרות. הרי אנחנו כולנו יהודים, לא? ובכן אנחנו המזמרים, משיקגו. אני החזן, ואלה הנערים, בני-המצוה שלא ויתרו על ביקורם בארץ, אפילו בגלל המלחמה…”

“דווקא! דווקא!” קראו הנערים והפסיקוהו, “דווקא בגלל המלחמה! לא חשוב ישראלים, לא חשוב אמריקנים – כולנו עם אחד!” והם קמו ממקומם, נער אחרי נער, הציגו את עצמם בשמם ובשם משפחתם וחזרו וישבו בביישנות.

“עכשיו תורכם, חבר’ה!” קרא החזן, “אנא, אל תתביישו!”

וגם אנחנו קמנו ממקומנו, חייל אחרי חייל, וקראנו בשמנו הפרטי ובשם משפחתנו. וגם הוספנו, בשביל האוירה הטובה, מאיזה יישוב בארץ באנו, אבל החזן כבר נתפס להתלהבות, ולא נתן לנו לחזור למקומותינו מתוך אותה המבוכה שבה קמנו.

“לשיר, חבר’ה, לשיר! בואו נשיר ונתאחד כולנו! נערים וחיילים! הרי כולנו יהודים, לא?” והוא מזג יין בכוסיות, ואחר כך, כשהרוחות התחממו והכוסיות לא הספיקו לכולם, שתינו ישר מתוך פי הבקבוק. והבקבוק המתרוקן סבב והלך בין המסובים. הנערים חיקו את מנהגינו ושתו גם הם. נראה היה, שאינם מורגלים בלגימה. פניהם הסמיקו, מצחם עלתה בו זיעה והם הרבו לחייך לכל העברים, נבוכים מעט. החזן פנה אלינו, נתן בידינו את הגיטרה ואמר:

“עכשיו אתם, חיילים, שירו לנו משירי ציון שלכם…”

ואנחנו, בלי לחוש כמעט, נענים לקולות הפריטה הראשונים של הגיטרה, התחלנו לשיר דווקא את השיר “לו יהי”, שהתפרסם כל כך בשבועות העצובים של המלחמה. בחדר הושלך הס. הנערים ובני המשפחות פנו אלינו והביטו, ממש הביטו, אל תוך שפתינו השרות. ואנחנו, בלי להרגיש, הצטופפנו זה אל זה, על הספות, על הרצפה, בכל מקום שישבנו. ושרנו את השיר הזה בקולות שקטים, מלאים ועמוקים. נזכרנו בימי המלחמה שעברו, בדרכים הארוכות שעשינו, באבק הבזלת המאפיר. הנערים החלו להצטרף אלינו. בקולות חרישיים, מהוססים, עוקבים אחרי המלים בזהירות, שלא לטעות. עוד דקה ושתיים – וכל החדר שר עמנו את השיר. המלים והמנגינה יצאו כרוכים יחדיו, ישר מתוך הלבבות, באיזו אמת פשוטה וישרה. בעיני כמה מן האמהות גם החלו לנצנץ דמעות. ואנחנו המשכנו ושרנו. את כל הבתים, את כל השורות, בדבקות משונה. לא הרשינו לעצמנו לפסוח על אף מלה. וכשנגמר השיר חזרנו עליו עוד פעם ועוד פעם. איש מאיתנו לא רצה לחדול. הגיטרה מילאה את ההפסקות והרטיטה את הלבבות בין שורות השיר. באמת, אינני יודע כמה זמן עבר עלינו בשירה הזו. ודאי חלף זמן רב. ואחר כך עוד נמשכה השתיקה, ואיש מן החוגגים לא מצא כוח בנפשו להפסיקה. עד שאמר החזן, בקול חרישי:

“כל כך יפה שרתם… כמו תפילה…”

אבל הנהגים לא שׂבעו נחת משירתנו:

“למה אתם שרים שירים עצובים? הרי מספיק עצוב לנו גם ככה. ועכשיו הרי עוד מעט חנוכה…”

“אין דבר,” אמר החזן, “תנו להם לשיר מה שהם רוצים! תנו להם לשיר מה שהם מרגישים באמת.”

ושוב נעשה שקט, הגיטרה חזרה לנגן והשירה זרמה לה. שרנו בכל נפשנו. שירים שקטים, שירים ישנים וסתם שירי מולדת משכבר הימים. הנערים ישבו מוקסמים משירתנו האחידה, המתואמת. והחזן הצטרף אלינו בקול הטנור הרך והנעים שלו וסילסל סלסולים שבכלל לא היו כתובים בתוים… בשל השירים נפתחו הלבבות. החזן הראה לנו מתקליטיו שהביא עמו מאמריקה. על גבי עטיפת התקליט קראנו את שמו, את שם מקהלתו ואת שם בית-הכנסת שלו בשיקגו. בתמונה המבריקה נראו נערי-המקהלה מזמרים בפיות פתוחים ופניהם מכוּונות לירושלים הרחוקה. הנערים סיפרו לנו בהתלהבות על ביקורם בירושלים המאוחדת, על תפילתם ברחבת-הכותל ועל הבכי שבכו שם, בעומדם מול האבנים הענקיות. השיחה התלקחה בעברית ובאנגלית חליפות. כרטיסי ביקור הוחלפו, נרשמו שמות, כתובות ומספרי טלפונים. האוירה נעשתה טובה ונעימה, והחזן כבר קפץ ממקומו והאיץ בחוגגים לרדת אל רחבת המלון ולצאת במחולות.

“בואו, חבר’ה, בואו נרקוד, הלא כולנו עם אחד!”

עוד רגע – וכולם כבר עמדו בחדר, נדחקים אל הדלתות. אבל הנהגים קפצו וקראו:

“רגע אחד, רבותי! ומה עם השי?”

“כן, באמת, מה עם השי?” נשמעו קולות מסביב, “מה עם המתנות בשביל החיילים שלנו?”

“אוי!” קרא החזן, “אוי ואבוי! שכחתי לגמרי! והרי הנערים הכינו לכבודכם שי ממש!”

הוא זירז את הנערים, והנהגים צחקו ואמרו שכדאי לערוך טקס קצר, ולא להזדרז כל כך. ובכן, נערכנו בשתי שורות, אלה מול אלה, הנערים מול החיילים. והתיירים הצעירים משיקגו הגישו לנו שי נאה: טרנזיסטור זעיר לכל חייל.

“זה בשביל שתוכלו לשמוע מנגינות יפות,” אמרו לנו.

הם לחצו את ידינו ואנחנו צבטנו את לחייהם הסמוקות מן היין לאות חיבה. הטרנזיסטורים היו קטנים ונחמדים, והתאימו בדיוק לכיס החולצה הצבאית. בהמולה רעשנית ירדנו במדרגות הביתן אל רחבת המלון. אי משם צץ והופיע אקורדיון, וגם תופים הובאו אל הרחבה. הגיטרות של התיירים החלו להשמיע קולן בחוזקה. ומעל לכלי התזמורת העליזה ריחף בגבהים הטנור הרך והנעים של החזן משיקגו. כל מבקרי המלון יצאו מחדריהם, קרבו ובאו לראות מה פשר השמחה. והחזן רקד בין כולם וקרא אליהם ללא ליאות להצטרף אל מעגל הרוקדים. העננים הסתלקו מזרחה, אל מעֵבר להרים. הירח זרח מלמעלה, מי הכינרת זרחו מלמטה, ובלבבות זרחה שמחה פשוטה ואמיתית, שמחת חג החנוכה שלאחר המלחמה…

אחרי ימים אחדים יצאתי לחופשה קצרה לביתי. עוד לפני כניסתי למשק, בעודי עומד בשער, קפצה עלי בתי ושאלה:

“אבא! כמה טוב שבאת! ומה הבאת לי מתנה ליום-הולדתי?”

בלי לחשוב הרבה פתחתי את כיס החולצה הצבאית, הוצאתי מתוכו את הטרנזיסטור הזעיר והיפה, נתתי לה אותו ואמרתי:

“את רואה? לא שכחתי אותך! הרי לך מתנה נחמדה ליום-הולדתך…”

מספר שבועות לאחר הפסקת-האש ערכנו, חיילי קבוצת-סיור, מסע ארוך ב“מובלעת”. טיפסנו אל מרגלות החרמון, עלינו על תלי-הגעש הכבויים, ירדנו אל המעיינות החבויים של נהר בית-ג’אן, ואפילו הצלחנו פה ושם לתלוש מאגוזי מזרעת בית-ג’אן המשובחים.

בדרכנו חזרה העפלנו אל הכפר הדרוזי הגדול חדר, שתושביו לא נטשוהו. הכפר שוכן בין הרים נישאים, וממש מעליו, לצדו הצפוני, מתרומם כקיר גבוה רכס החרמון המושלג. ומכל עבריו הוא מוקף פסגות נישאות, עמיקם תלולים וגיאיות מקסימים.

הג’יפים שלנו הבקיעו לרחבת הכפר בשעות אחר הצהריים. בדיוק באותה שעה המתה הכיכר מאות תלמידים, שיצאו לשחק בחוץ לאחר ימי הגשם והקור. עוד אנו מחפשים פיסת-מקום פנויה להחנות בה את הג’יפים – וכבר קפץ עמי, נהגנו הנמרץ, והחל לשוחח עם הילדים. וכיוָן שעמי אינו מיטיב לדבּר ערבית, וילדי חדר הדרוזים מעולם לא העלו בדעתם שיצטרכו לדבר עברית – קלחה לה השיחה במעין שפה מעורבת, שאינה ערבית, אבל גם עברית איננה. יש בה הבעות-פנים משונות וטלטולי ידיים מהירים והעיקר: קריאות-גרון מצחיקות.

“הנה המורה להתעמלות!” קרא אלינו עמי, מיהר ונעלם בין קהל הילדים.

ואנחנו הפשרנו לאטנו מקור-הנסיעה, פשטנו את מעילי הרוח הכבדים, הסרנו את משקפי-האבק שלחצו על פנינו, הורדנו מעל ראשינו את הקסדות המכבידות והתכוננו לחניה ארוכה. זריזים שבינינו כבר פנו כה וכה, לחפש חנות מכולת קרובה או בית-קפה קטן, שניתן לשבת בו שעה קלה במנוחה, להשקיף על הנוף היפהפה ולפטפט מעט עם ילדי הדרוזים. בקצרה, להרגיש – ולוּ רק לרגע קט שאנו כאן כמו תיירים הנהנים ממראה הארץ החדשה, ולא חיילים החייבים לפקוח עין חשדנית סביבם כל העת.

“חבר’ה, לכאן!” קרא אלינו לפתע עמי, ולידו כבר מהלך דרוזי צעיר, לבוש חליפה מגוהצת.

“בואו הנה! זהו המורה להתעמלות. נערוך תחרות!”

תוך רגעים התקהלנו כולנו סביב עמי והמורה להתעמלות והתברר לנו, שעד שאנחנו מתארגנים לאטנו ושקועים בכל מיני דברים קטנים, כבר ערך עמי היכרות עם המורה להתעמלות וכבר הספיק להסביר לו, בלשון-התערובת המפוקפקת שלו – שזמננו מועט וזוהי הזדמנות נפלאה ובלתי-חוזרת לערוך תחרות בין-לאומית במשחק “מחניים” בין ילדי הכפר חדר לבין חיילי קבוצת הסיור הישראלית.

“אתם רבים כל כך! ממש המונים!” אמר עמי למורה להתעמלות, “לא תהיה לכם שום בעיה לנצח!” הוא חשש, שהמורה ייבהל מהצעתו ולא יסכים לערוך תחרות בין ילדיו, הזריזים כשֵׁדים, ובינינו, חיילים בריאים, כבדים וחזקים (כפי שודאי נראינו לו). לכן הניח לו עמי לזכות מההתחלה במין יתרון של שיתוף ילדים רבים במשחק.

ואלינו קרץ עמי בעינו ואמר:

“אין דבר, חבר’ה! מה יש, אפילו נפסיד – העיקר להתחמם קצת, לא?”

בינתיים חברו סביבנו גם אחדים מהילדים הבוגרים, שהריחו באוויר מה מתחיל להתבשל כאן, ליד הג’יפים. הם החליפו ביניהם קריאות נרגשות והיה ברור, שהם מעודדים את המורה להסכים לתחרות.

באמת, היה זה מראה משונה: מורה להתעמלות לבוש חליפה שחורה וענוב עניבת-צמר, שעל צווארו תלויה משרוקית גדולה, קשורה לשרשרת-כסף יפה, והוא מדבר אל הילדים אשר סביבו בקול תקיף ומצווה.

מבין ילדי הדרוזים כבר הקפיץ מישהו כדור עור מנופח אל המקום שעמדנו בו, ותיכף גם החלו לשחק ביניהם במהירות, רצים לכאן ולכאן, מעיפים את הכדור מעל הג’יפים – כאילו ערכו אימון-הכנה למשחק.

עמי לא המתין להחלטת המורה, וכאילו מתוך משובה קפץ פתאום, חטף מידי הילדים את הכדור והחל למסרו אלינו, מתוך כוונה ברורה שלא יפול שוב לידי הילדים.

“חבר’ה! – קרא עמי – תתחילו גם אתם לקפוץ קצת! הזיזו את עצמותיכם היבשות!..”

וכך, בלי משים, התלהט פתאום על פינת-הרחבה, בין הג’יפים החונים – משחק-חטיפות מהיר והפכפך. הכדור טס במהירות מסביב, ולרגעים אי-אפשר היה להבחין מי המחזיק בו: ילד דרוזי מילדי הכפר חדר – או חייל מקבוצת-הסיור הישראלית…

אבל הכפר חדר אינו מגרש-אימונים מובהק. אדרבה! מי שלא התנסה בהתפרעות פתאומית, כשהוא עטוף שכבות-בגדים עבות כנגד הקור – אינו יודע מהו לבוש-ספורט שאיננו הולם… וגם רחבת-החניה עצמה, מול בית-הספר של הכפר, אינה נמוכה. הכפר שוכן בגובה עצום! כמעט אלפיים מטרים מעל פני הים התיכון. ומי שלא התרוצץ בגבהים הללו בלי להתרגל לכך תחילה – אינו יודע מה פשר חוסר-אוויר…

“אין דבר, אין דבר!” עודד אותנו עמי כשראה עד כמה חסר החמצן לריאותינו. “זהו אימון מצוין! הם לא ינצחו אותנו בקלות!..”

ילדי הדרוזים לא המתינו עוד, ומכל צד ועבר החלו לזרום כדורי-משחק. תוך מספר דקות היינו מוקפים לגמרי חבורות-חבורות המקפיצות ביניהן את הכדורים, מתחממות ומתלהבות לקראת התחרות.

איש כבר לא שאל לדעתו של המורה. הילדים הבינו הכול מעצמם. ומאליהם, בלי שיספיק המורה אפילו להתערב, כבר נחלקו למחנות – והמחנות התחילו להיאבק זה בזה בהכנה למאבק הגדול, המצפה להם עוד מעט.

ועמי אמר אלינו:

“משחק ידידותי, חבר’ה! אל תשכחו, אלה הם רק ילדים. ובלי אלימות, בבקשה!”

המורה שרק בכל כוחו במשרוקית הקשורה לצוארו ותוך דקות נשמעו לו הילדים הנלהבים, התפזרו על פני הרחבה ללקט אבני-גיר רכות והחלו לסמן בהן את המגרש. גם המורה לא התעצל, חייך אל עמי, ובדק והקפיד שהקווים יותוו בדיוק ברוחב המתאים ושיהיו עבים וברורים, שאיש לא יוכל לטעות בהם ברתחת המשחק.

ואז הוטל מטבע, הילדים זכו בכדור והמורה התנדב, כמובן, לשפוט בין המחנות. הוא בחן את כל הכדורים שהובאו לפנינו – ובחר את הטוב שבכולם. עמי האיץ בנו לגשת אל הג’יפים ולפשוט מעלינו כל לבוש מסורבל ומיותר.

“וברחמנות, חבר’ה, ברחמנות!” לא שכח להזכירנו.

והמשחק התחיל.

אבל במשחקם של יריבינו לא היה גם צל של רחמנות. אדרבה! הם ממש הממו אותנו בדקות הראשונות של המשחק! הם התנפלו על הכדור ועלינו כאילו לא מדובר בתחרות ידידותית, אלא באמת במשחק בין-לאומי חשוב ומכריע. והקהל! אלוהים, איזה קהל!.. מאות גרונות קטנים, צפופים ודחוקים ממש עד הקווים, מרעידים ומעודדים את חבריהם ומחרישים את אוזנינו… הכול אפשר היה לסלוח ליריבינו הקטנים: זה שהתעקשו לשחק את משחק-המחניים לפי החוקה הסורית דווקא; וזה שהמחנה שלהם מנה פי שלושה שחקנים מאשר המחנה שלנו; וזה שהשופט הקל עמהם והחמיר עמנו; כל זה אפשר היה לסלוח. אבל איך אפשר לסלוח להם אותה חימה שפוכה שבּהּ הסתערו עלינו, חיילי הסיור, מבוגרים וכבדים, ששכחו מזמן את משחקי המחניים אשר שיחקו בילדותם? ואיך אפשר היה לסלוח להם, שמאותו רגע ששתי הקבוצות התייצבו במגרשיהן, החלו גם לצחוק לנו מעט וללגלג עלינו?

וכל כך הירבו לבטוח בנצחונם, עד שעמי אמר:

“חבר’ה, ככה זה לא יילך! אסור לנו להפסיד!”

אבל מה יכולנו לעשות כנגד שדים זריזים שכמותם?

מבּין הילדים הדרוזים, יריבינו הקטנים, הצטיין מיד עם שריקת-הפתיחה של המורה ילד ג’ינג’י נמוך וחסון. זריזותו הכתה אותנו בתדהמה. הוא נע כקפיץ מקו לקו, ואפשר היה לראות את ראשו הג’ינג’י צץ ומופיע בכל פינה של מגרשם.

מיד כשנפל בידיהם הכדור היו מעבירים אותו אליו, והוא היה מכה – ללא שום השתהות – ופוגע בנו להפליא! ותמיד כיוֵן אל הרגליים, נמוך מאוד, או אל הראש, גבוה – כך שלא יכולנו לתפוש את הכדור בשום פנים ואופן!..

לאחר שזרק מספר כדורים מפתיעים, ואלה הכו אותנו בפרצופינו ואף הכאיבו לנו לא-מעט, התרגזנו עליו. אז קם בינינו מעין קשר חשאי: לעשות הכול כדי למגר את הג’ינג’י המסוכן!..

“כדור אלי! מסרו אלי!” קרא עמי, שרק הוא מבֵּין כל חיילי קבוצת הסיור הצליח להיזכר בגירסת-ילדותו ולהסתגל במהירות לקצב המשחק.

לבסוף נקלע הילד הג’ינג’י לתוך מלכודת. כולנו חברנו עליו, מתוך מגרשנו וגם מחוץ לקוים. כדורים חזקים היו מעופפים מעליו בשריקה חדה. אבל הוא, כמו להכעיס, הפליא להשתמט מהם. זריזותו בהתחמקות מן הפגיעות לא נפלה במאום מזריזותו בפגיעה. הכדורים היו מכים בפני הקרקע, מקפצים מעליו או חומקים ביו רגליו המתפשקות בדיוק מדהים, וממש מסרבים לפגוע בו!..

עד שכשל פתאום באחד מדילוגיו, כנראה נתקל באיזו אבן מאבני הרחבה – ונפל לרגלי עמי, ממש מרחק של כלום מעבר לקו המגרש. עיניו הביטו בעמי בהתגרות גלויה, שום בקשת-חסד לא עלתה בהן, שום בקשת-רחמים.

“זהו!” קרא עמי מתוך חמת-המשחק, “עכשיו נפלת בידינו!”

והוא כיוֵן היטב, הניף את זרועו בחזקה ופגע בג’ינג’י פגיעה ניצחת.

שום דבר לא הועיל עכשיו לג’ינג’י המהיר: לא חוקת-המשחק הסורית שהיה רגיל בה, לא כובד רגלינו, שממש מיאנו לשאתנו, ולא ההתרגשות שאחזה בעמי. הוא נוצח בבירור.

בקרב הילדים הדרוזים הושלך הס ומבוכת-מעט אחזה בהם. כל משתתפי המשחק, גם הם גם אנחנו, נעצרו לרגע ועקבו מתוך סקרנות משונה: מה יעולל הג’ינג’י עכשיו?..

הם קם, ניקה קלות את מכנסיו, עבר ויצא ממגרשו אל מעבר לקו, ממש מתחת לאפו של עמי. הוא נשא אל עמי מבט גא, שלא הושפל לארץ, גם לאחר שחלף על פניו. שם נעצר, הביט לכאן ולכאן ונראה כשוקל בדעתו באיזה תכסיס יבחר ובאיזו דרך יגבר עלינו עכשיו. פתאום נפנה לאחוריו. נתן ידיו בכיסיו והחל מסתלק לעבר הסמטאות, במעלה הכפר.

חבריו לא האמינו למראה עיניהם:

“עצור!” קראו אליו, “מה נעשה בלעדיך?..”

אבל הוא לא עצר. ואולי גם לא רצה לשמוע. המשחק חדל לעניין אותו לפתע והוא התרחק לו בצעדים מתונים, כאילו לא נלחם כארי רק לפני רגע וכאילו לא היו תלויות בו כל תקווֹת חבריו, עד שנעלם בין הבתים.

מאותו רגע התחיל משחקם של הילדים הדרוזים דועך. ונצחוננו, נצחון קבוצת-הסיור הישראלית – שוב לא הוטל בספק. לאחר שניצחנו באותה מערכה כבר חשבנו שניצחנו במשחק כולו. גם כוחנו אזל, וחשבנו שאין טוב מלגמור כך. אבל יריבינו הקטנים, והמורה בראשם, לא רצו לשמוע על כך.

“מוכרחים לשחק עוד מערכה!”

כך דורשת חוקת-המשחק הסורית. וכך דורשת ההגינות, ובכלל מי זה שמע שינצחו במשחק-מחניים במערכה אחת בלבד?

“אין ברירה, בחורים!” אמר אלינו עמי, “מוכרחים לגמור!”

המערכה השניה חלפה לה במהירות. גיבור משחקם, הג’ינג’י הנמוך, לא היה איתם עוד, ואנחנו הכינו בכדורים מהירים, בלי שום רחמנות.

עמי חמד לו לצון, ומשתם המשחק סיכם עם המורה, שכבר רצה להסתלק, כי ייערך מעין טקס רשמי קצר. הסתדרנו בשורה אחת, נלחצנו זה אל זה, ליישר את שורתנו, ועמי צָעַד צַעַד אחד לפנים ואמר:

“בשם חיילי קבוצת-הסיור אני מודה לכל ילדי הכפר חדר!..”

רגע היתה דממה לא-נוחה ואז ניגשו אלינו ילדים מעטים, לחצו את ידינו בביישנות והמורה גם הוא לחץ ברפרוף את ידיו של עמי ומיהר להיעלם.

עייפים עד מאוד ומיוזעים היטב מתחת לבגדינו החמים הלכנו לאטנו אל עבר הג’יפים. האוויר ממש אזל מתוכנו. התנשפנו בכבדות, ובקושי רב גררנו את רגלינו. וכך עמדנו סביב הג’יפים, וכבר שלפנו את מעילי-הרוח, את המשקפיים והקסדות והתחלנו למשוך הכול עלינו ולהתלבש. באוויר הרחבה עמדה איזו הרגשה לא נוחה, לא נעימה. לא רצינו עוד להשתהות, וחשבנו שאין טוב עכשיו מאשר לקפוץ על הרכב ולהסתלק מן הכפר. גם הערב קרב, והנסיעה בכבישי ה“מובלעת” בלילות היתה בחזקת סכנה. לכן נחפזנו לתמרן את כלי הרכב חזרה אל היציאה ולרדת מיד, עוד לפני החשיכה.

כּמָה ילדים דרוזים הלכו אחרינו לאטם. הם היו האחרונים שנותרו ברחבה. הם לא התקרבו ממש עד הג’יפים, אלא עמדו בחוסר-נוחות ובמעין חשש במרחק-מה והחליפו ביניהם דברים בקול נמוך.

“כן?” שאל אותם עמי, “מה הענין?”

הם לא השיבו בשפה ברורה. אבל עמי התקרב אליהם ועמד איתם זמן קצר. מיד אחר-כך קרא אלינו:

“חבר’ה, שביתת-נשק! לפני הפרדת הכוחות אנחנו מוזמנים לקפה!..”

ההחלטה לא היתה פשוטה: מצד אחד הרגשנו באווירה המתוחה, שנשתררה בעקבות נצחוננו. ומצד אחר חשבנו, שבעצם כל ביקורנו בכפר ילך לאיבוד. שהרי לא ידוע, אם עוד נשוב אי-פעם אל הכפר היפה הזה. ואם לא נראה עכשיו את כל פלאיו – אימתי נראה אותם?

הילדים כאילו הרגישו בלבטינו. הם התקרבו קצת, מחייכים.

“כן, כן,” הזמינונו, “בואו לשתות קפה!..”

“טוב!” אמר להם עמי בשם כולנו. “אנחנו רק מתלבשים ובאים!”

השארנו משמר על הג’יפים והלכנו אחרי הילדים. לא הרחק מן הרחבה, על מדרגת-סלע גבוהה, עמד בית יפה וגדול, צבוע בצבעים מרהיבים. ברושים קטנים צמחו מול כניסתו, ונדמה היה לנו שראינו בגינתו עץ ארז אמיתי…

ואחר כך, ממש לפני החשיכה, זכינו לקבלת-פנים נהדרת. קבלת-פנים שהיתה לנו כפיצוי על כל המאמץ והמתח של התחרות, ועל כל אי הנעימות שנגרמה לכולנו בגללה.

הורי הילדים, מארחינו, הוציאו לכבודנו יין-ענבים מתקתק, ואפילו ענבים טריים ממש הוגשו לפנינו. הוי, הוי, טעם הענבים האפילים שטעמנו לאחר התחרות בכפר חדר שב“מובלעת”, עומד בפינו עד היום! ממש התקשינו להאמין למראה עינינו: ענבים חיים וטריים – באמצע החורף!..

וגם קפה לגמנו שם. קפה דרוזי אמיתי. וגם תאנים משומרות אכלנו. ואפילו התכבדנו בלעיסת היריעות החמצמצות של מישמש מיובש, הקרויות בפינו “לדר” או “סוליה”. ובין הקפה לענבים הודינו למארחינו וגם שוחחנו איתם מעט. הם סיפרו לנו איך צומחים ענבי-חדר על מדרגות הבזלת, איך משכיבים את הגפנים ומותחים את גזעיהן לאורך הערוגות מפַּחד הרוחות החזקות, השלגים והקור. כולנו שיבחנו והיללנו את טעם הפירות, את חריפוּת הקפה וכמובן – את הג’ינג’י הכשרוני, שנעלם לו באמצע המשחק…

על הכיפות המושלגות שבראש רכס החרמון כבר ניצנצו אורות המוצבים הגבוהים. מסביב ירדה אפלה. רוח מקפיאה נשבה בפנינו, כשירדנו, חיילי קבוצת-הסיור, בג’יפים הפתוחים מן הכפר חדר. איש מכל החיילים הרבים, שחנו בצדי הכבישים הצרים, אשר עליהם חלפנו, לא שיער בנפשו, כי זכינו היום בתחרות-מחניים בין-לאומית וכי כרתנו ברית-שכנים עם ילדי הדרוזים בכפר חדר שבמורדות החרמון…

פרק א': נחיתה לילית

בלילה השני או השלישי של המלחמה ישבתי בתוך זחל“ם, ואף-על-פי שלא יכולתי להועיל לו, דחפתי בכל כוחי את דופנות-הפלדה שלו, כדי שיטפס מהר יותר במעלה הכביש. לפני זמן מועט עזבנו את חניון עין-גב. בחושך הפכו ההרים לגושי צל, ואת חורשות-האיקליפטוסים שלחוף הכינרת אי-אפשר היה לראות בכלל. רק חלקת-המים הענקית של האגם הבהיקה באור מכסיף. היא נעלמה ונתגלתה ושוב נעלמה בכל פעם שהזחל”ם היה פונה בעיקולי הכביש.

ליד אחד המסעפים שבדרך האט הזחל“ם. נתקענו, כנראה, לתוך המאסף של שיירה ענקית. ולפתע-פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, צנחו לתוך הזחל”ם שלנו ארבעה או חמישה בחורים צעירים. הייתי אומר “נחמדים”, אבל לא הכרתי אותם אז, בשעה הלילית ההיא. הם באמת היו נחמדים, אבל נוכחתי בזה רק בימים הקשים והארוכים שבאו אחר-כך.

צניחתם היתה כל-כך מפתיעה, עד שלא הספקנו לומר שום דבר. ואילו הם – אנחת-רווחה עצומה פרצה מפיהם, ואחד מהם אמר בקול רם:

• זהו זה. סוף כל סוף! עכשיו גם אנחנו בדרך הנכונה.

עשינו הכרה חפוזה.

• אני שמי אבישי. הזחל הזה שייך לגדוד השלישי. כל החטיבה נעה עכשיו אל הרמה. החלוץ שלנו ודאי כבר משתתף בקרבות ליד אל-על, ואולי כבר הלאה. נפלתם לגדוד קרבי. היזהרו. ומי אתם?

הם היו מאושרים: גדוד קרבי? החטיבה כבר נלחמת? מצוין! אתם רואים, המזל שיחק לנו.

ואחר כך הציגו עצמם בפני בשמותיהם.

• זה קצת לא נעים – אמרו – כי בעצם אנחנו בורחים.

• בורחים? – נדהמתי.

• כן – אמרו – הסתלקנו מן המחנה שלנו במרכז הארץ. לא יכולנו לשאת את המחשבה, שכָּל הצבע וכל העם יצאו למלחמה – ורק אנחנו נמשיך שם את עסקי ההדרכה העלובים שלנו עם הטירונים.

השיירה זחלה צעד אחר צעד. דקת נסיעה ושלוש דקות של המתנה. מצד מזרח כבר נראו הבהקי ההפגזות, והשאון העמום של התותחים הגיע לאוזנינו כשרעש השיירה היה משתתק קצת.

• טוב, חבר’ה – אמרתי – בעצם, מה אכפת לי אם ברחתם או לא? מה אכפת לי מהיכן אתם באים? אתם כאן, וזה העיקר! אתם ודאי רעבים?

הם היו רעבים וצמאים כהוגן. שעות ארוכות עמדו והמתינו במסעף התלול עד שהצליחו לקפוץ אל תוך הזחל"ם.

• אם אתה רוצה לדעת – אמרו – הרי לא טעמנו שום דבר מאז אתמול.

מיהרתי ושמתי לפניהם מן הכיבוד שהיה באחד הארגזים.

• קחו ואכלו עד שתיחנקו – אמרתי – הדודות הטובות של יבניאל הציפו אותנו בעוגיות, בפירות ובקפה.

הם התנפלו על הכיבוד וכירסמו בכל פה. ואני שָׂמחתי להגיש להם מכל הטוב שהיה בזחל"ם. כשהתרגלתי לחשיכה, יכולתי להבחין שהיו אלה בחורים צעירים, צעירים אפילו מאנשי יחידת-המילואים שלי. הם אכלו בשקיקה ואחר-כך שתו מן הקפה.

• אני מצטער – אמרתי – שהקפה כבר קר. עד עין-גב הוא שמר איכשהו על חומו.

• אין דבר, אין דבר! – קפצו לתוך דברי – חם או קר, העיקר שהוא קפה. תן, נשתה עוד.

ואני ישבתי אצלם ומזגתי להם קפה ככל אשר רצו. מדי פעם היה הזחל“ם שלנו יורד מן הכביש אל השוליים, או דוהר כמטורף לעקוף איזו משאית זחלנית. ואז היינו כולנו, עם כל הציוד שעל הזחל, מיטלטלים בתנופה ונחבטים מדופן אל דופן. הקפה שהיה בידי נשפך, כמובן, על הבגדים, על הקרטוֹנים, על הקסדות ועל רצפת הזחל”ם. אבל הם פרצו בצחוק רענן כזה, שאני, אף-על-פי שבכלל לא רציתי לצחוק, אלא להיפך – לקלל אולי ולרגוז על הנהג ועל השיירות המטורפות ועל המלחמה המפתיעה ועל הכול – הייתי מוכרח להצטרף אל צחוקם הצעיר.

• כמה זמן אתם כבר נוסעים ומיטלטלים ככה? – שאלו אותי. ואני השבתי להם בקצרה:

• ביום שבת, כשפרצה המלחמה, גוייסנו, ואחר-כך עשינו במחנה את היום ואת הלילה. ומאז אנחנו בדרך. ואתם, יש לכם מזל, מפני שאני כאן עם אחד מאחרוני כלי-הרכב של הגדוד. רוב החבר’ה כבר למעלה, ברמה. ואם יהיה לנו מזל, ונצליח סוף-סוף לצאת מתוך הזרם הזה, האין-סופי, של השיירות, אולי נגיע אל חניון הגדוד בבוקר.

• אנחנו רואים שהצלחנו – אמרו – יש לנו הרגשה שנפלנו ליחידה טובה.

• כן – אמרתי – יחידה טובה באמת.

• טוב מאוד – אמרו – זה מגיע לנו, אחר כל הציפייה הארוכה והמחורבנת הזו בכבישים ובצמתים.

וככה ישבנו, שעוּנים אל דופנות הזחל"ם, שׂבֵעים ורווּיים מן הכיבוד של אמהות-יבניאל הזכורות לטוב, ושוחחנו בינינו. וקשה היה להאמין שבחוץ, בין גבעות הבזלת, לא הרחק מן הזחל המתנודד, מתנהלת מלחמה קשה ואכזרית.

• ואתם – שאלתי – איך הגעתם אתם לכאן?

• אנחנו קבוצת קצינים צעירים – אמרו לי – עסקנו בהדרכה. המפקד ניחש שבכוונתנו להסתלק והִתרה בנו מבעוד יום. הבט – אמרו לי – אין לנו שום דבר איתנו מלבד המדים שלגופנו.

• מה פירוש? – שאלתי – והיכן הנשק והחפצים וכל הציוד שלכם?

הם צחקו בלבביות. – במחנה – ענו – חששו שנימלט ולכן הטמינו את כל ציודנו. ונשק לא הספקנו לקחת, כי כבר נעשה מאוחר. תאר לעצמך: מאז מוצאי-שבת אנחנו מתגלגלים בדרכים. אבל איש לא רצה בנו, ככה, כמו שאנחנו.

• מה פירוש “כמו שאנחנו?” – רציתי להבין.

• זאת אומרת: קצינים בודדים, ללא יחידה, ללא ציוד, ללא כלים.

• אין דבר – ניחמתי אותם – אצלנו בגדוד כבר תקבלו הכול. ציוד ונשק ויחידה. אני מבטיח לכם שתוך כמה ימים הכול יסתדר.

וכאן אני חייב לסטות לרגע ממהלכו התקין של הסיפור ולוֹמר, שאמנם, בנבואתי הטובה בתוך הזחל המתנודד – צדקתי! אולי היה זה בשל נסיוני, או אולי משום שראיתי את הקצינים הצעירים הללו בעליבוּתם ורציתי לעודד את רוחם. אך הגענו אל הגדוד, והם מיהרו והתייצבו במחלקות ומיד, ממש תוך כדי הקרבות, רכשו להם נשק וציוד למכביר. עוד חודשים רבים לאחר-מכן, כשהיינו נפגשים לפעמים, הם היו טופחים על שכמי ומזכירים לי: “אתה רואה? אתה צדקת! יש לנו הכול, אנשים, ציוד ויחידה…” ואני, מה יכולתי להגיד? “יש לכם מזל, שנפלתם ליחידה הגונה!” ובלתי חשבתי לעצמי: איזה מזל שניצלו מן ההפגזות, מקרבות-ההבקעה, מן המארבים וממלחמת ההתשה! והם טעו במחשבותי וחשבו שאני מצטער ואמרו לי: “אל תצטער, זה לא נורא. גם הגדוד הרוִיח, לא רק אנחנו”. “כן, כן – אמרתי – בודאי ובודאי. גם הגדוד הרויח. גם פיקוד הצפון הרוויח. גם עם ישראל הרוויח.” והם צחקו ומיהרו לדרכם. וממש לפני שחלפו על פני, פלטו: “אבל לא נשכח לך איך שעודדת אותנו אז, בלילה הראשון, בעלייה מעין-גב”. – והסתלקו להם אל אנשיהם.

ככה הכרתי לראשונה את סגן עמי, את סגן ניר, את סגן חזי, ועוד אחרים, ששמותיכם כבר נשכחו ממני. אבל מכולם התקרבתי אל סגן עמי. ובימים הרעים והארוכים שבאו אחר-כך, בחודשים הארוכים בלא-קץ שבּילִינו במובלעת הסורית, במוצבים ובמחנות האימונים נעשינו ידידים. בקולו הצרוד, המחוספס מעט, ובידיו החזקות קנה את לבי מיד. בתוך החשיכה ראיתי משהו מבהיק על אמת-ידו הימּנית.

• מה יש לך על היד? – שאלתי אותו.

• אה! זה צמיד. צמיד כסף.

• מה פתאום צמיד? – שאלתי – זה לא הולם קצין.

• למה לא? – שאל עמי – זה לא רק צמיד, אלא גם קמיע.

• קמיע נושאים על הצואר – אמר אחד הקצינים, מחבריו של עמי.

• מי זה אמר שרק על הצואר? – שאל עמי.

• ככה זה מקובל – השיב הקצין.

• שטויות! – אמר עמי – הקמיע שלי הוא צמיד מכסף. וזה לא סתם צמיד, אלא זהו נחש.

• אם זה נחש – אמרתי – הרי שזנבו קצר. קצר מדי.

• ולשם מה נחש עם זנב ארוך? – צחק עמי.

• והקמיע בשביל מה? – שאל הקצין.

• לא בשביל מה – אמר עמי – אלא נגד מה.

• טוב – אמר הקצין – הקמיע נגד מה?

• שמע – התרגז עמי פתאום – מה זה נגד מה? חסרים דברים, שצריך להיזהר ולהישמר מהם? אני יודע? קמיע נגד תאונות-דרכים, קמיע נגד רסיסי-פגזים. קמיע נגד קטיוּשות. קמיע נגד “מיגים”. איזו שאלה זו בכלל?

משני צידי הכביש ומעבר לו ובין חורשות-הזיתים הדלילות חנו המוני גדודים. אבל העומס על הכביש לא פחת, והתנועה התנהלה עליו באיטיות משגעת. במזרח הוארו השמים בכל רגע בהבזקי פגזים משונים. הזחל“ם שלנו סיגל לו מין נסיעה דומה לתנומה. רעש המנוע הרדים כאילו את כל אביזרי המתכת שעליו. אבל אסור היה להתפתות לשלוה המדוּמה. כי אם רק הרשית לעצמך לשניה אחת תנומה מרגיעה, מיד זינק הזחל”ם וקפץ קפיצה קשה, וטלטלה ומדחפות ושבירת-עצמות היו מנת-חלקך אם לא נצמדת היטב-היטב אל הדופן.

• ממי קיבלת את נחש-הכסף הזה? – שאלתי אֶת עמי.

• אהה! שאלות אישיות, מה? טוב, לא אכפת לי להגיד. כשנוסעים אל המלחמה, הרי אין מה להסתיר. את הצמיד קיבלתי מדורית.

• דורית? מי זו דורית?

• בטח החברה שלו – צחק אחד הקצינים.

• דורית? זו ודאי הפקידה של מפקד-המחנה, שממנו הסתלקנו – אמר אחר.

• לא – אמר עמי – אתם טועים שניכם. אם תפסיקו לנחש – אגיד לכם מי היא דורית.

• אבל בלי בלופים! – אמר אחד מחבריו.

• לא – אמר עמי – בלי שום בלופים. דורית היא אשתי. התחתנו לפני שלושה חודשים. ואת הצמיד נתנה לי במתנה לפני שבוע.

• היא ידעה שהמלחמה קרובה? – שאלתי.

• לא – אמר עמי – מה פתאום? מי יכול היה לנחש? אבל עכשיו, זה כאילו היא נתנה לי את הקמיע בשביל המלחמה.

• לבה הגיד לה – צחק אחד הקצינים.

• קמיע יפה – אמרתי.

• דורית יפה יותר – אמר עמי – אילו היה פה קצת יותר אור, הייתי מראה לכם את תמונתה.

• תחכה עד הבוקר – אמר אחד הקצינים – הוא כבר לא רחוק.

• אח אח – אמר עמי – מה אתם יודעים? דורית משגעת לי את הלב!

על הזחל"ם ירדה שתיקה. כל אחד התכנס בהרהוריו. ואני חשבתי לי: איזה מזל למצוא חבורה כזו של קצינים צעירים ונחמדים. ואיזה מזל יש לי, שאני עולה איתם לרמה. ובגדוד הרי ודאי חסרים המון קצינים, והשָליש ישמח נורא כשיראה איזו חבורה נחמדה הבאתי לו מלמטה, ממסעף עין-גב. אבל מצד שני הם כל כך צעירים. וזוהי מלחמה ראשונה בשבילם, בלי כל ספק. מה יעשו מחר? איך ינהגו בהפגזה? בהסתערות? מול השבויים? איך ירכשו את לב החיילים הותיקים שלנו, שכבר נוסו הרבה בכל הדברים האלה?

הקצינים הצעירים, שישבו מולי ממש, כאילו ניחשו את מחשבותי. הם שאלו:

• תגיד, אבישי, חסרים קצינים בגדוד?

• בטח – אמרתי – יש מחסור תמידי בקצינים. כולם ישמחו שבאתם.

• ואיך הפלוגות? – פלוגות טובות?

• פלוגות מצוינות – אמרתי. ואחרי רגע הוספתי: – עַם ישראל, הרי אתם יודעים, עַם הטובים ועַם הרעים, ככה זה.

• איזו פלוגה הכי טובה? – ביקשו הקצינים לדעת.

• כל הפלוגות הכי טובות – הרגעתי אותם – ובאמת, אין ביניהן הבדלים גדולים. ישנם אנשים נחמדים בכל מקום. ואני בטוח שתמצאו לכם חברה נחמדה.

• ואיך המג"ד, מפקד הגדוד?

• איש קשה – אמרתי – מלוּמד ניסיון ושְׂבע קרבות.

• תגיד, אבישי, אפשר יהיה להסתדר איתו?

• מאה אחוז – אמרתי – תוכלו להסתדר איתו מצוין, אם רק תעבדו כמו שצריך ולא תנסו להתחמק. הוא יבחין מיד בכל מה שתנסו להסתיר.

• בחייך, אבישי, מה יש לנו להסתיר? הרי ברחנו ממחנה הטירונים בשביל להשתתף במלחמה, לא בשביל להתחמק.

• אני יודע – אמרתי להם – אבל כדאי שתדעו. החיים בגדוד אינם רק מלחמה. עוד תראו בעצמכם. והפעם, אני מבטיח לכם, זה לא ייגמר כל-כך מהר.

• אַל תדבר שטויות – אמר עמי – הבטחתי לדורית לשוב הביתה בעוד שבועיים לכל היותר.

הקצינים פרצו בצחוק. הם היו בטוחים שהמלחמה תסתיים בעוד כמה ימים, בחג-הסוכות, והנה עמי מדבר על שבועיים תמימים!

• תראו – אמרתי – אני לא רוצה להרגיז אתכם. אבל הפעם זה יהיה באמת סיפור ארוך. הלואי שתזכו לשוב הביתה להדלקת הנרות של חנוכה.

הם הסתערו עלי מיד. בצעקות, בצחוקים ובלגלוגים.

• מה איתך, אבישי? אַתה משוגע או מה?

• כן – אמרתי – ועוד דבר אחד: מהגדוד הזה, גם כשיימאס לכם, לא תוכלו לברוח. כי לא יהיה לאן לברוח.

הקצינים הצעירים חברו עלי כולם ועוד רגע היו נוחתים עלי, אבל עמי עצר בהם פתאום ואמר:

• חבר’ה, הירגעו! אתם לא רואים שהוא צוחק? וחוץ מזה, מי יודע, אולי הוא אפילו צודק.

עמי עמד מעלי, ושלח את ידו ענודת-הצמיד אל מחוץ לדופן הזחל"ם. הבהקי הפגזים הרחוקים נשתברו על נחש-הכסף וריצדו מסביב לאמת-ידו. הוא עמד ככה זמן מה, כאילו נושא איזו תפילה או שבועה. ואף-על-פי שלא שמעתי שום רחש מפיו, אני בטוח שהוא אמר משהו. אולי שוחח עם דורית. אולי חזר והבטיח לה לשוב הביתה בעוד שבועיים.

ואולי, מי יודע, אולי רמז לה שהפעם זה לא ייגמר כל-כך מהר ומוטב שתדע כי המלחמה תימשך אולי גם עד אחרי חנוכה.

חורשות הזיתים שבצד הכביש בישרו את סוף דרכנו. חלפנו על פני היישובים החדשים בני-יהודה וגבעת-יואב ופנינו לצומת אל-על. כאן, לא הרחק, חונה הגדוד. לא קל יהיה לי לזהות את חניוֹן הגדוד בחשיכה. ואל הקצינים אמרתי:

• זהו, רבותי. אנחנו קרבים לחניון הגדוּד. תעזרו לי לזהות אותו.

הזחל"ם שלנו סטה מן הכביש לעבר דרך עפר רבת-מהמורות. פה ושם ניצנצו פנסים. חבורות של חיילים כרעו סביב מפות. בכל מקום נזהרו שלא להעלות אש.

• מה נעשה כשנגיע לגדוד? – שאלו הקצינים.

• אין לכם מה לדאוג – אמרתי להם – אקח אתכם לשָליש, והוא כבר יחלק אתכם בין הפלוגות.

• איזה מין בן-אדם הוא השליש? – שאלו הקצינים.

• השליש הוא ממזר ערמומי – אמרתי – ממש כמו ששליש צריך להיות.

• באיזו פלוגה אתה משרת? – שאל עמי.

• מה זה חשוב? – אמרתי.

• זה חשוב לי – אמר עמי – אני רוצה לדעת.

• אני מבטיח לך – אמרתי לעמי – שגם אם נשרת בפלוגות שונות, נישאר ידידים.

• בסדר – אמר עמי – בסדר גמור.

מרחוק נשמעו קולות מוּכרים. הנהג הצמיד את הזחל“ם שלנו אל שורת זחל”מי הגדוד, ואני מיהרתי וירדתי וקראתי לקצינים אחרי.

• היכן המגדיה? – שאלתי.

• שלום, אבישי! – קראו קולות מסביב – כבר חשבנו שטבעת בכינרת.

• אַל תדאגו – אמרתי – אני לא טובע כל-כך מהר. וחוץ מזה הבאתי אתי תגבורת.

על פני השדה החרוש עשינו דרכנו לעבר אוהל המג“ד. בכל מקום חפרו שוחות-הגנה, מתחו רשתות-הסוואה והתקינו את הכלים. הקצינים הצעירים מיהרו אחרי. הם הצטופפו לחבורה קטנה. יכולתי להרגיש עד מה הם זרים, בלתי-מוּכרים וחוששים מפני מה שיבוא. באוהל המג”ד היתה המולה גדולה. מפקדי הפלוגות טרחו על המפות, קציני החימוש והאספקה ניהלו מלחמת טלפונים קולנית, והרצים של המג"ד יצאו דחופים בזה אחר זה, להודיע כל מיני הודעות.

ניגשתי אל השליש, אמרתי לו שלום ומשכתי בשרווּלו.

• בוא אתי רגע החוצה – לחשתי לו – הדבר דחוף.

הוא הביט בי באי-אֵמון וכבר רצה להיפטר ממני ולזעוק באוזני שהוא נורא טרוד ומה זה אני נדחף דווקא ברגע הבלתי-מתאים הזה. ואיך אני לא רואה שכאן, ממש על שולחנו, מוכרע כרגע גורל המערכה כולה? אבל משום-מה ראה בעיני שיש לי משהו רציני להגיד לו, והוא יצא אחרי. אמרתי לו:

• אלה הקצינים הצעירים והנחמדים שצנחו לתוך הזחל"ם שלי לא הרחק מעין-גב. הם נטשו את מחנה המשתמטים שבעורף, ועכשיו הם מחפשים פעילות.

השליש לא האמין למשמע אוזניו. דווקא בשעה הקשה הזו תגבורת נפלאה כזו של קצינים? הוא כמעט נתלה על צוארי לנשקני.

• לא, תודה – אמרתי – תנשק את עצמך! – ולקצינים אמרתי: – לילה טוב!

והם חיבקו את כתפי ואמרו לי: – תודה רבה, אבישי, נתראה מחר. – ואני חייכתי לעצמי, כששֵׂירכתי דרכי בין הרגבים הגדולים לעבר המאהל של פלוגתי. איזה מחר? הלא כבר עכשיו, ממש ברגע זה, מתחילים שמי המזרח להאיר!

פרק ב': פחנוע של תכלת

ובאמת הפכנו סגן עמי ואני לידידים, ואפילו לידידים טובים. אמנם, במהלך הקרבות לא הרביתי לראות את עמי, וכל הפגישות בינינו היו חטופות מאוד ומקריות מאוד. אבל, בכל זאת, הספקתי לקרוא לעברוֹ ברכה קצרה, והוא היה מניף אלי את אמת-ידו, הצמיד היה מנצנץ אלי מרחוק באור-הכסף שלו, ואני ידעתי שהכול בסדר. אבל לאחר הפסקת-האש, לאחר שוֹך הקרבות, התחלנו להיפגש לעתים תכופות יותר. ופעם אחת, כשכבר פחת המתח בחזית, והחיילים החלו יוצאים לחופשות קצרות לבתיהם, נפגשתי עם סגן עמי והוא אמר לי:

• מה דעתך שנצא יחד לחופשה?

• למה לא? – הסכמתי בשמחה.

שנינו התגוררנו מדרום לחדרה, ואת רוב הדרך עשינו ביחד. רכב של הגדוד הסיע אותנו עד סביבות הכינרת ומשם המשכנו הביתה בטרמפים.

• איך הפלוגה, עמי? – שאלתי אותו.

• פלוגה נפלאה – אמר עמי – חיילים מצוינים. תראה: זמן קצר כל-כך אני איתם והריני כבר כאחד מבני-המשפחה.

• ואתה מוצא בה את מקומך? – שאלתי.

• הו, אין לך מה לדאוג, אבישי – אמר עמי – התמקמתי בה בלי בעיות.

והוא סיפר לי איך היתה הפגישה הראשונה עם החיילים הוותיקים, ואיך הצליח לגשר על הבדלי הגיל והנסיון שביניהם, ואיך אימצו אותו כמה מחיילי מחלקתו והם מטפחים אותו ומטפלים בו ממש כאילו היה ילד קטן, חסר-אונים.

כך חלפה לה הדרך בנעימים. הארץ היפה שלנו שבה ונתגלתה לעינינו אחרי זמן רב, ואנחנו ראינו בתמיהה שבכל מקום מתנהלים החיים כסדרם, ממש כמו ביום שעזבנו את בתינו ויצאנו לצבא.

לפני שנפרדנו אמר לי עמי:

• אתה תחכה לי בתום החופשה בצומת עפולה. משם אני כבר אסיע אותך אל הגדוד.

• יש לך מכונית? – השתוממתי – אם כך מדוע לא סיפרת לי?

עמי צחק.

• לא, עדיין אין לי מכונית, אבל מחר תהיה. – והוא סָתם ולא פירש, ולא הוסיף עוד.

• אם כך להתראות – אמרתי – וחופשה נעימה!

• גם לך – אמר עמי – ואל תשכח, המתן לי בצומת עפולה.

נפרדנו כל אחד לביתו. החופשה הראשונה חלפה כברק. בקושי הספקתי לומר “שלום” לחברים, לנשק לילדים, להתקלח ולסדר כמה ענינים, וכבר חלפו להם ארבעים ושמונה השעות. הילדים ביקשו מזכרות, ואני התנצלתי שלא היה בידי כלום משלל המלחמה.

• אז בחופשה הבאה תביא – אמרו לי, כשעמדנו להיפרד.

• כן – הבטחתי – בחופשה הבאה אביא לכם איזו מזכרת.

ובלבי חשבתי: איך זה יכולתי להיות חפוּז כל-כך, שכחן כל-כך, ולבוא אל הילדים בידיים ריקות? הן מעצמי צריך הייתי לנחש, שהם מצפים לאיזו מתנה, לאיזו הוכחה על הימים הקשים שהייתי מנותק מהם. אבל כך היה יוצא תמיד. למִן הרגע, שהיו מודיעים לי על חופשה קרובה, הייתי נתקף במין קדחת של התרגשות ולא זכרתי שום דבר. בקושי היו החברים מכריחים אותי לארוז את חפצי, כדי שלא יתפזרו בהעדרי.

• כן – הבטחתי לילדים – כן כן. בחופשה הבאה ודאי אביא לכם משהו של ממש. מזכרת שאפשר למשש אותה בידיים. שלא תצטרכו לשבת מול אבא, לשמוע את סיפוריו ולראות הכול רק בעיני הדמיון שלכם.

נשקתי לילדים ויצאתי לדרכי, כלומר – לצומת עפולה. הדרך לצומת עפולה היתה מלאה וגדושה כלי-רכב צבאיים. בכל צומת עמדו עשרות עשרות חיילים, שהמתינו גם הם לטרמפים כדי לחזור מחופשתם. היה כבר סופו של הסתיו, והגשם הראשון כבר לא היה רחוק. הימים עוד היו חמימים קצת, אבל בלילות כבר צריך היה ללבוש מעילים. וכך התגלגלתי מטרמפ לטרמפ עד שהגעתי לצומת עפולה, ושם, ממש מתחת לבית-החולים המרכזי של העמק, עמדתי והמתנתי לעמי שיבוא.

מסביבי היתה תנועה ערה מאוד של נוסעים. חיילים באו וחיילים נסעו, ורק אני עמדתי לי מופרש קצת מן הציבור, קצת בצדי הצומת. רציתי שעמי יבחין בי תיכף ולא יצטרך להתאמץ כדי לזהות אותי בין שאר הממתינים, ובעיקר רציתי שלא ימהר לחלוף על פני הצומת וישאיר אותי בהמתנתי, שכוּח, וימהר במכוניתו אל הגולן.

כך חלפו להן שעות הבוקר, וגם שעות הצהריים כבר עמדו לחלוף, ועמי איננו! עיני כבר כאבו מהמאמץ לזהות בכל רכב מתקרב את עמי ואת מכוניתו. האמת היא, כמובן, שלא ידעתי בכלל איזו מכונית יש לעמי. אף-על-פי-כן, כל מכונית משוּנה ומוזרה שחלפה בכביש עוררה את סקרנותי. ובעיקר אם היה יָשוב ליד ההגה שלה סגן צעיר, לובש מדים, ובעל צמיד של כסף.

לבסוף התייאשתי ומרוב עייפות ומתיחות הלכתי לי לצדי הכביש והתיישבתי מעל לתעלה. בלבי כבר התחילו מתרוצצות הדאגות בזו אחר זו: אולי נחפז עמי והבטיח לי הבטחת-שוא? אולי אין לו כלל מכונית ולא הצליח להשיג את זו שרצה? ואולי חלף כבר על פני מזמן, ונזכר בי רק כשהיה בטבריה או אפילו רחוק יותר, וכבר לא יכול היה לחזור ולקחתני והוא סומך עלי שאגיע איך-שהוא, בכוחות עצמי. שהרי חיילים ותיקים שכמותי אינם הולכים לאיבוד אף פעם. וכבר התחרטתי על כל העסקה שעשינו בינינו לפני יומיים. ואולי טעיתי, ועמי לא אמר עפולה, אלא כפר-תבור, למשל, או צומת גולני. הרי לך עסק מחורבן! – אמרתי לעצמי, כולי מלא ספקות וחששות. והמרגיז ביותר: כל כמה דקות היתה עוצרת בצומת משאית גדולה, שיש בה מקומות עד-בלי-די ומישהו היה צורח מתוכה בקול מחוספס:

• לרמת הגולן! או: רק עד קונייטרה! או: לאל-על, דרך עין-גב! – ואני עמדתי וראיתי איך חיילים, שזה-עתה הגיעו אל הצומת, כבר מטפסים על המשאית ומפליגים בה לדרכם הרחוקה. ואני, שהקדמתי אותם בשעות רבות, עדיין תקוע כאן כמסמר בתוך בול עץ!

וכבר פקעה סבלנותי לגמרי, ואני קמתי מן התעלה בהחלטה נחושה לזנוח את התחייבותי לעמי, ולעלות ברכב הראשון הנוסע לרמת-הגולן. וכמו שאני קם ומתחיל להתקרב אל עדת החיילים הממתינה לטרמפ – אני שומע מאחורי, מכיווּן בית-החולים, צעקות צרודות:

• אבישי! אבישי! בוא הנה!

הפניתי את ראשי לאחור וראיתי את סגן עמי עומד ומנפנף לי בידו עטויית הצמיד. מיהרתי אליו, וכבר רציתי להתפרץ עליו בשאגות ולפרוק עליו את כל זעם ההמתנה הממושכת שנאלצתי להמתין לו, אבל הוא הקדימני ובחיוך נפלא הצביע על מכונית קטנה, מכונית של תכלת, ושאל אותי:

• נו, מה דעתך? נחמדה, נכון?

ואני, בבת-אחת, התרוקנתי מכל הזעם והעלבון שמילאו אותי. חיוכו היה מקסים והמכונית הכחילה לה באור הסתווי, והחיים נראו בבת-אחת עליזים משום-מה, קלים כל-כך, עד ששכחתי, שבעצם אנחנו חוזרים מבתינו, בתום החופשה הראשונה, כדי לשוב אל העמדות והמוצבים שבּקַו הפסקת-האש.

• כן – אמרתי – היא נחמודת, אבל קטנטונת כל-כך!

• הו – אמר עמי – אל תדאג. קטנה, אבל חזקה.

• איך קוראים לה? – שאלתי, כיוָן שלא הייתי מבין גדול במכוניות.

• זוהי מכונית צרפתית – אמר עמי – סיטרואן דה-שבוֹ.

• מה פירוּש? – שאלתי.

• פירושו של שמה – אמר עמי – שזוהי מכונית סיטרואן בעלת שני כוחות-סוס.

• אם כך – אמרתי – אפשר לקרוא לה גם “דו-סוסית”.

• למה לא? – אמר עמי – דו-סוסית, דה-שבו, דה-שבו דו-סוסית. זה דווקא מצלצל לא רע. שני סוסים זה לא הרבה, מה? אבל זה יספיק!

ועמי פתח בפני את דלתית המכונית ובתנועה אבירית מנומסת הזמינני להסב לכיסא שמימינו. הוא ישב אל ההגה, התניע את המכונית ואמר:

• אל תתפלא אם הכיסא שלך יזוז בשעת הנסיעה ויחליק לפנים. אל תתרגש גם אם הוא יזוז לאחור. פשוט, הברגים לא כל-כך מחוזקים.

הסתכלתי מסביבי במכונית וראיתי שהיא לא כל-כך חדשה, אפשר לומר אוּלַי ישנה, ואפילו מיוּשנת. אמנם, היא היתה צבועה מבפנים בצבעים ירקרקים-אפורים. אבל מבעד לשכבות הצבע, שנתקלפו פה ושם, אפשר היה לראות עד כמה ישישה היא המכונית.

• מה אתה בוחן כל-כך? – שאל עמי.

• ככה, סתם, אני מסתכל – אמרתי לו – וחוץ מזה אתה יודע שאני קצת כועס עליך.

• בגלל ההמתנה הארוכה? – שאל עמי.

• כן – אמרתי – בגלל ההמתנה הבלתי-נסבלת.

עמי צחק בכל גופו.

• תגיד תודה – אמר בין צחוק לצחוק – תגיד תודה שהפחנוע הזו בכלל נוסעת.

• פחנוע? – שאלתי – מה פירוש פחנוע?

צחוקו של עמי גבר.

• מה, אתה לא יודע מה זה פחנוע?

• לא – אמרתי – מיָמַי לא שמעתי את השם הזה.

• פחנוע – אמר עמי – זהו כינוי לגלגני במקצת למכונית הזו, לסיטואן דה-שבוֹ שלנו.

כיון שלא הבנתי, המשיך עמי ופירש לי:

“פח” – כיון שהיא עשויה מפח. ו“נוע” – כיון שהיא נעה ונוסעת.

עכשיו חייכתי גם אני. אכן, שם נאה למכונית-התכלת של סגן עמי.

• אבל אתה שלא תלגלג עליה – אמר בקול רציני – ושלא תעליב את הסיטרואנית שלי.

והוא ליטף בידו את ההגה, את מנוף-ההילוכים ואת לוח-השעונים, והוא סיפר לי איזו חופשה מתוחה ומשוגעת היתה לו. רק הגיע הביתה, בטרם פשוט מדיו, הודיע לדורית אשתו שהוא הולך לחפש ולקנות מכונית ויהי-מה. לשׂאת לא יוכל את השעות הארוכות החולפות בדרך מן הגולן עד לביתו. אילו היתה מכונית תחת ידו, היה עושה את הדרך ממש בקפיצה, ברבע הזמן.

ואף-על-פי שדורית כעסה, ולא רצתה שילך, והפצירה בו שיישב קצת בבית אחרי השבועות הארוכים האלה, הוא לא יכול להירגע. והוא הלך לאן שהלך וקנה את הסיטרואנית התכלכלה הזו.

• כן – אמר עמי – אני יודע, היא זולה, היא גרועה, היא מטורפת, אבל אני מוכרח שתהיה לי מכונית!

כששב הביתה עם ה“מציאה”, לא רצתה דורית להאמין. היא ביקשה ממנו שיחזיר מיד את הסחורה הזו למקום שממנו לקח אותה. אבל עמי הפציר בה שעה ארוכה וניסה לשכנעה, עד שהסכימה.

בכניסה לכפר תבור הבחין עמי בתחנת-דלק בצד הכביש. – רק רגע – אמר לי – נתעכב רק לרגע.

הוא החנה את המכונית וירד אל מנהל-התחנה. גם אני יצאתי מן המכונית החורקת והשארתי את הדלתית פתוחה. פשוט, פחדתי לסגור אותה, שמא תישבר.

עמי הלך אל מאחורי הביתן, שוחח רגע עם מנהל-התחנה וחזר תיכף ובידו קופסה גדולה של צבע.

• עיקר שכחתי – אמר – צריך לפרסם את שמה ברבים. והוא רכן אל הפגוֹש הקדמי, המקומט, וצָבע עליו בצֶבע לבן מכסיף באותיות ענקיות: דורית.

• מה דעתך? – שאל אותי ובחן את מעשה-ידיו.

• שאתה משוגע – אמרתי.

• למה משוגע? – שאל עמי, לנהגי המשאיות מותר? ולנהגי הזחל"מים מותר? אז למה שלי יהיה אסור? וחוץ מזה זה מגיע לדורית.

הוא הפסיע מול הפגוֹש הנה והנה, נהנה מאוד מן השם המבהיק, ואמר:

• שם יפה, דורית, נכון? שם מקסים! שמעת מימיך שם יפה יותר? תגיד את האמת, אבישי!

מה יכולתי להשיב לו? שהשם נפלא, שחיבתו אל דורית גם היא נפלאה. ושהמכונית הזו, הגרוטאה המצוּבעת הזו, מי עוד כמוה נועד לשאת את שמה של דורית בכבישים הרעועים של הגולן. וכמה יפות אותיות-הכסף המלבינות על רקע התכלת של הפחנוע. ובכלל, מי פילל ומי מילל, שנשוב אל החזית בפחנוע חורקני כזה? ואני אמרתי לו:

• באמת, עמי, אתה נחמד. זה כל מה שאני יכול להגיד.

והוא צחק והודה לבעל-התחנה, ואחר-כך טפח על שכמי וטפח גם על גגונה של הסיטרואנית.

• בזהירות, עמי – אמרתי לו – שלא תהרוס את הגגון!

עמי היה מאושר וכולו זרח. הוא השתקע לו בהגיגי-אוֹשר משלו, שלא רצה לשתפני בהם, עד שאבד לו חוש-הכיווּן. ואני, מן הכיסא שלידו, נאלצתי לכוון אותו כדי שלא יטעה: “כאן שמאלה, כאן ימינה, כאן ישר!” אחרת היה מתבלבל בכל צומת ובכל מסעף. עד כדי כך היה מבולבל מרוב שמחתו שהוא מסיע את הסיטרואנית הקטנה, זו הנקראת מעכשיו “דורית”. והרי זה כאילו הוא יושב עם דורית הממשית ומשלים את השעות שהחסיר ממנה בחופשה, כשהתרוצץ אחר המכונית.

חיש-מהר חלפנו על פני הכפרים והמושבים בואכה בקעת יבניאל. הירידות התלולות והסיבובים החדים היו כצחוק בעיניו של עמי. והוא אמר לי:

• תראה איך היא לוקחת את הכביש!

וכבר יצאנו מבּין בתיה של יבניאל והתיישרנו בכביש העולה לכיווּן פוריה. ואז, לפתע, ללא שום אזהרה מוקדמת, באמצע הקטע של כביש ישר וחלק לחלוטין, חירחרה הסיטרואנית חרחור מוזר, השתעלה, השתנקה, ופתאום נחנקה בבת-אחת ונבלמה על המקום.

נשארנו על כסאותינו המומים. הכיסא שלי, ממש כדבריו של עמי, החליק בשל העצירה ונסע קדימה, וברכיי נחבטו כמעט בזגוגית החלון. ריח לא נעים פשט בתוך התא. רציתי לצאת, אך הייתי כלוא בין הכיסא ודופן המכונית.

• עמי – קראתי – צא כבר. תראה מה קרה.

• בלי בהלה – אמר עמי – רק בלי בהלה.

והוא קם לאטו, פתח את הדלתית ויצא מתוך המכונית, אחר-כך עשה סביבה כמה סיבובים איטיים כדי לראות מה אירע.

• אולי תשחרר גם אותי? – ביקשתי.

• סליחה – אמר עמי – לא שמתי לב שאתה סגור.

והוא סייע לי לצאת. הכיסא היה סרבן במקצת ונאלצנו לפעול בכוח כדי שיזוז לאחור, למקום שממנו יצא.

• אולי זה פנצ’ר בגלגל? – שאלתי.

• לא – אמר עמי – כל הגלגלים תקינים.

• אם כך – אמרתי – אולי זו תקלה במנוע?

עמי הביט אלי כמתפלא ואמר:

• זה רעיון. בוא נפתח את מכסה המנוע.

אבל קודם-לכן היינו צריכים לדחוף את הפחנוע אל שולי הכביש, כדי שלא יפריע לתנועה. והמכסה – גם הוא לא נאוֹת להיפתח מיד. עמי היה צריך לשלוף מפתח גדול מתוך ארגזו, כדי שהמכסה ייעתר לפניו וייפתח.

כשנפתח המכסה, עלה מתוך המנוע ענן קל של עשן מאדים. סרחון של דלק פשוט מסביב. עמי תקע את ראשו, הפך בחלקיקים כה וכה, ואחרי דקה ארוכה אמר אלי בעינים כבויות:

• עסק ביש. כנראה נפגעה משאבת הבנזין.

פרק ג': חוט הברזל המצוי

יצאנו שנינו אל הכביש, להזעיק עזרה. חשבנו לעצור מכונית עוברת, וכשנהגהּ ייצא אלינו וישאל: “חבר’ה, מה קרה לכם?” – נוכל לספר לו סיפור שלם ולבקשו אחד מהשניים: או שיסייע לנו להתגבר על התקלה הארורה במשאבת-הבנזין, או שיואיל בטובו ויגרור אותנו עד למוסך הקרוב ביותר. אבל עמי לבו לא היה שלם עם העמידה על הכביש, ובכל רגע פנה ורץ בחזרה אל המנוע הפתוח של הפחנוע. שוב ושוב הוא ניסה להתניע ושוב ושוב נוכח לדעת שהמשאבה מקולקלת והמנוע אינו ניצת.

– שאני אסביר לך מה התקלקל במנוע? – שאל עמי.

– לא, תודה – אמרתי – אבל אולי לא תתרוצץ כל כך מן הכביש אל המכונית וחזרה?

– שאני אראה לך איפה נקרעה הצינורית של הדלק? – חזר ושאל עמי.

– לא! בחייך, עמי, לא! תסביר את זה לנהג הטוב שיעצור למעננו.

אבל שום נהג טוב לא עצר למעננו. ואינני יודע מדוע. לא היתה לכך שום סיבה ברורה. כביש יבניאל – כינרת המה מכלי-רכב, וביניהם רבים היו כלי-הרכב הצבאיים. מכוניות מכל הסוגים והגדלים עלו בו וירדו, וביניהן לא-מעטות שנראו לי ממש כמוסכים ניידים. אבל לא הועיל לנו כלום. לא הפחנוע המוטלת פעורת-מיכסה בצד הכביש, בין האקליפטוסים, ולא המדים שלנו, ואפילו לא תנועות התחינה שעשינו בכל אברי גופנו.

איזו מחווה של בקשה לא ניסינו? עיקמנו את ידינו בכל עיקום אפשרי, פרשנו את אצבעותינו לכל רוח וטילטלנו את כל גופנו ממש כאילו היינו מוקיונים ולא חיילים מהוגנים הממהרים לשוב למחנה. אבל זרם המכוניות כאילו התעוור. הנהגים ישבו צמודים אל ההגה ואפילו לא הסיטו ראשם לשניה אחת לעברנו.

– שאני אתעצבן? – שאל אותי עמי – שאתחיל לזרוק אבנים?

– חס ושלום! – אמרתי לו – מה זה עלה בדעתך? לרגום את צבא ישראל?

– צבא ישראל – גיחך עמי – הרי עוד מעט נתייבש כאן, בצד הכביש, ולצבא ישראל כלל לא אכפת!

– סבלנות, עמי – אמרתי לו – סבלנוּת וקצת אמונה באדם.

– באדם אני דווקא מאמין – אמר עמי – אבל בחייל לא. ביחוד לא בחייל היהודי הממהר לביתו.

– אם ירצה השם – צחקתי – עוד הכול יסתדר.

– כן – אמר עמי – אבל מתי? אתה הרי יודע שאני צריך להחליף קצין אחר בפלוגה, והבטחתי לו להגיע עד הצהריים. אתה מתאר לך איך הוא מתעצבן? איך הוא מאבד את שלוותו? איך הוא מציץ שבעים ושבע פעמים לכיווּן הכביש, לראות אם לא שבתי כבר מן החופשה.?לעזאזל! – רגז עמי.

– אבל אין לך מה לרגוז – אמרתי – כי זו התערבות גסה של מה שקוראים כוח עליון.

– לך תסביר זאת לקצין שצריך לצאת הביתה – אמר עמי.

ככה יצאה לה שעה ארוכה, והישועה מן הכביש בוששה לבוא. עמי כבר לא שלט כל כך בעצמו והטיל את עצמו, ללא חשש, אל אמצע הכביש, מנפנף בידיו כמשוגע וצורח במלוא גרונו:

– אולי תעצרו כבר, נבלות? אתם לא רואים שאנחנו תקועים!

אבל הנהגים הממהרים סטו ממנו כמפני מצורע. היו מושכים בהגה בפתאומיות, צופרים נוראות ומטלטלים כלפינו יד מזהירה. וכבר חשבנו לעשות מעשים נואשים ולחסום את הכביש באבנים, או לגרום לאיזו תאונה, כדי שמישהו יעצור סוף-סוף. פשוט לא האמנו שאיזו מכונית תאט או תבלום או בכלל תתעניין בגורלנו. ובעוד אנו מתייעצים בינינו איזה מעשה יאוש לעשות ראשון, החליק לו טרקטור אדום וקטן אל צד הכביש ועצר ליד הסיטרואן. מן הטרקטור ירד לו בנחת הטרקטורן ואמר אלינו בשלווה:

– בוקר טוב, חיילים. מה נשמע? אפשר אולי לעזור לכם במקצת?

לרגע נדהמנו ולא יכולנו להאמין למראה עינינו. אבל מיד התעשתנו ומיהרנו אליו. עמי קילל את צבא הנהגים לישראל בקללות נמרצות, ואמר:

– יופי שבאת! ארגז כלים יש לך?

האיש קרב אל מכסה המנוע, הסיט את שפמו המגודל שלא ייתקל ברצועות, וטרח להציץ פנימה.

– זו צינורית-הדלק שלכם – אמר – נקרעה, כנראה. צריך לתקן אותה.

עמי הביט אלי כמנצח.

– שאני אגיד לו כמה הוא צודק? – שאל.

והאיש המשיך ואמר: – שמי חנא, ואני מן הכפר הצ’רקסי כפר-קמא שליד כפר-תבור.

– מה אמרתי לך? – שאג עמי – הישועה לא תבוא מן היהודים.

חנא הלך וחיטט בארגז-הכלים שעל הטרקטור. הוא חזר ובידו מפתחות וצינורות.

– אם נצליח – אמר – נוכל לקצר קצת את הצינורית ולסתום אותה.

– ואם לא? – שאלתי.

– אם לא – אמר חנא – הרי יש איתי כבל-גרירה, ואוכל לגרור את המכונית שלכם לאחד מן המשקי שביבניאל.

ואחר-כך טרחו חנא ועמי שעה ארוכה על תיקון המשאבה הארורה. חנא שלף חוט-ברזל דק וארוך מבין כלי הטרקטור, קשרוֹ והידק היטב את הצינורית המקוצרת. ואני, על פי פקודתו של עמי, נכנסתי אל המכונית, התיישבתי על מושב הנהג ולחצתי, עד שלבסוף נעור המנוע לפעולה והיה מרטט לו ומרעיד לו ומהמה והומה, כאילו שמח גם הוא לעזור לנו.

חנא השיב את הכלים למקומם, קירב את הטרקטור אל המכונית ואמר:

– למה לא תסעו אתי לכפר-קמא? לאכול משהו בביתי, ולשתות עם המשפחה קפה הגון?

עמי ניקה את ידיו, חיבק את חנא ואמר:

– אח שלי! אתה ממש אח שלי! מהיום אנחנו משפחה אחת.

אבל כשחזר חנא על בקשתו והפציר בנו לנסוע אחריו, אמר עמי:

– תראה, חנא כל הכבוד לעזרה שהגשת לנו. אבל הפחנוע הזו קטנה מדי וחלשה מדי, כדי לעשות עכשיו את כל הדרך חזרה עד לכפר-קמא.

ואני הוספתי:

– והדרך לשם כולה עליות תלולות. המנוע לא יעמוד במאמץ.

ראה חנא שלחינם בקשתו, עלה על הטרקטור האדום ואמר:

– אתם, חיילים, הנוסעים הרבה בכבישים, כדאי שתדעו דבר אחד: תמיד שיהיה לכם חוט-ברזל!

והוא צחק אלינו, נפנף בידו לשלום, מילמל משהו לברכת-הדרך ופנה לעבר יבניאל.

התכנסנו בתוך הסיטרואנית וישבנו דוממים כמה דקות. עמי התנשף עוד ממאמץ התיקונים, ואני סתם הירהרתי לי על הצ’רקסי חנא טוב-הלב. הכביש היה הומה כמקוֹדם, אבל לא שמנו לב עכשיו אל זרם המכוניות.

– שנטוס עכשיו, אבישי? – שאל עמי.

כאילו ידע, שגם אני זמני קצר, וגם אני התחייבתי לשוב בהקדם מן החופשה, וגם לי מחכה חבר בפלוגה, שיוכל לצאת לביתו רק אם אני אשוב במועד. וגם הוא יושב עכשיו ליד שער המחנה, מצפה לשובי בקוצר-רוח נוראי ואולי אפילו מכוסס את ראשי אצבעותיו.

– שנעוף עכשיו, אבישי?– חזר ושאל עמי.

ואני התעוררתי מהזיותי ואמרתי לו מתוך איזו שמחה מוזרה:

– כן, עמי. תעיף את דורית שלך מעל לעמק הירדן ומעל לכינרת ומעל לכל רמת הבזלת. נראה אותך!

עמי צחק, נגח בכתפי קלות ואמר:

– שאצרף גם אותך למשפחה? גם אתה רוצה להיות בין האחים שלי?

והוא נהג את הסיטרואן אל מרכז הכביש, והאיץ בה ממש כאילו היה מריץ אותה לקראת ההמראה.

פתחתי את החלון הקטן והוצאתי את ידי החוצה. השטחתי את כף-ידי והנעתי אותה הנה והנה, ממש כאילו היתה כנף-אוירון קטנה. יכולתי לכוון את משבי הרוח כרצוני. כל-כך השתקעתי במישחק הזה עד שעמי אמר: – היזהר, אבישי, אל תגזים.

המושב שלי, שהתיר קודם את מוסרותיו ואיים על שלמוּת גופי, הוזז אל מקומו וחוּזק ברצועות-חבלים. על כל מקרה. שאם יתחשק לו לעמי, לבלום עוד פעם בפתאומיות כזו, שלא אמצא את מצחי מחוץ כולו ודבוק לשמש הקדמית.

מעבר לרכס פוריה נגלה לפנינו מראה נהדר. הכינרת שנשקפה לה למטה התכילה בקצף-גלים קליל. יישובי עמק הירדן נראו כמו טבולים בתוך גני-התמרים, וממול התנשאה רמת-הגולן מגוּונת להפליא. צבעיה המתחלפים ממש שיגעו את עמי. הרחק באופק יכולנו לראות את ראשי התלים הרחוקים מתנשאים מעל רמות הבזלת. וגבוה מעל כולם ריחף ראשו הכהה של החרמון.

– שאפצח בשיר? – שאל אותי עמי.

המראה היה יפה כל-כך, הרוח הרעננה, שהכתה בפנינו היתה טובה כל-כך והתחושה של הרחיפה במכונית הקטנה היתה נעימה כל-כך – עד שמה נשאר לנו מלבד לפצוח בשיר?

– כן – אמרתי, – אבל שלא תזייף.

עמי פרץ בצחוק. – אני שר מהלב – אמר – ולא מהבטן או מהגרון, כמו ששרים הזמרים.

– כן – אמרתי – אבל גם כששרים מן הלב, לא מוכרחים לזייף.

– זה נכון, אבישי – אמר עמי – אבל אצלי השירה באה ככה, לא מאורגנת, לא מתוכננת, ואני לא יכול לשלוט בה.

והוא פצח בזמר. בידו הימנית שצמיד-הכסף מנצנץ עליה, ניצח על עצמו, ואחר-כך גם עלי, אחרי שהצטרפתי אליו, ובסוף ניצח על שלושתנו: עליו, עלי, ועל הסיטרוֹאנית הקטנה שכאילו הצטרפה גם היא. קולו המחוספס, הצרדרד, התנשא מעל לשאר הקולות ופשוט סחף גם אותי עמו. שרנו ושרנו ועמק הירדן שינה את צבעיו משני צדי הדרך. הדקלים והגפנים כאילו הריעו לשירתנו, ובכל מקום שהופיע חיוכה החמקמק של הכינרת ידענו ששירתנו עולה יפה. עמי שר את כל השירים שידע: משירי הכינרת הישנים ומשירי רחל ומשירי המלחמה החדשים, שנקלטו זה-מקרוב. הוא דילג משיר לשיר וכשלא זכר את המלים, פשוט בימבם לו במבומים לפי הקצב.

“הוי, כינרת שלי!” – המה קולו הצרוד, והוא הסיע את ראשו הלוך וחזור מן הכביש אל חופי הכינרת ושוב אל הכביש. מרוב התלהבות טפח על שכמי ועודד אותי להצטרף אליו בקול רם יותר, חזק יותר.

– לא שומעים אותך! – קרא אלי באמצע שירתו. – ואני קירבתי את פי אל אוזניו וצרחתי בכל כוחי: – “ההיית או חלמתי חלום?!”

ועמי, כאילו לא שמע בכלל, שם כפו על אוזנו כאפרכסת, התקרב עוד יותר ושאל:

– אתה שר? לא שומעים אותך בכלל!

וככה שרנו וצרחנו והשתוללנו. בזה אחר זה חלפנו את המושבה כינרת, את משטרת צמח, וכבר היינו שועטים בין שׂדֵרוֹת האקליפטוסים שמתחת לתל-קציר. מתוך המכוניות שחלפו על פנינו הביטו אלינו פרצופים נדהמים, שלא הבינו כלל מה פשר ההתהוללות שלנו בתוך הפחנוע החורק. פה ושם, בצמתים ובמסעפים, עמדו חבורות של חיילים המצפים להסעה, וגם הם הטוּ ראשיהם אחרינו, כאילו היינו ניידת של משוגעים ולא חיילים כמותם, החוזרים מן החופשה. לאט-לאט אזל קולי, גרוני נצרד ונשימתי נתמעטה. אבל עמי לא חדל אפילו לדקה קטנה אחת. הוא אפילו רקד בתוך כסאו, בישיבה, כשידיו מקישות את קצב השירים על גבי ההגה.

“ואולי, לא היו הדברים מעולם…”

אני כבר חדלתי לשיר לגמרי. עוד רגע, ושירתו המלוהטת של עמי נראתה גם לי מגוחכת במקצת. הרי מלחמה עכשיו בעולם, ואנחנו אפילו איננו יודעים להיכן אנו שבים ולהיכן אנו יכולים להיטלטל עוד הלילה, וזה נותן את כל נשמתו בשיר: “ממרומי עגלה עמוסת אלומוֹת…” – כאילו ימים כתקנם עכשיו, כאילו אנו חוזרים לנו מן הטיול השנתי או מטיול תנועת-הנוער, ולבבנו מחשב להתפקע מרוב חויות-הנעורים שנאגרו בתוכנו. לבסוף הרגיש גם עמי שהצטננה התלהבותי ושאל:

– מה קרה, אבישי? אתה מתחרט כבר?

– על מה? – שאלתי – על מה יש לי להתחרט?

– על כל ההרפתקה הזו – אמר עמי – עם הסִיטְרוֹאֶנִית התכולה.

– לא – אמרתי – מה פתאום מתחרט? איתך אני מוכן לנסוע אפילו לאפריקה!

– לא באמת – אמר עמי – מוּתר לך להתחרט. אם לא היית תקוע איתי, יכול להיות שכבר מזמן היית במחנה.

– אז מה? – אמרתי – מה יקרה אם נאחר קצת?

– לא – אמר עמי – לי זה בטח לא אכפת ובמקום שיסע איתי איזה חייל זר, אני מעדיף שאתה תסע איתי.

– תודה, עמי – אמרתי – באמת, תודה רבה.

– שאני אנחש? – שאל עמי – אתה נעלבת.

– לא, מה פתאום? – אמרתי – בחיי שלא!

– אז מה קרה לך באמצע השירה?

– שום דבר – אמרתי – פשוט נמאס לי לשיר. אני גם לא כל-כך שמח. הרי המלחמה עוד לא נגמרה.

עמי השתתק וגם אני נשתתקתי. עין-גב הלכה וקרבה אלינו במהירות. יכולתי לראות עכשיו את החורשות שלחוף הכינרת, שבהן עצרנו וחנינו בלילה ההוא, שבו עלינו אל המלחמה. הנה כאן ראינו את קרב-האוויר הראשון שמעל לכינרת. הנה כאן, בין שדות האספסת, ראינו את האמבולנסים הראשונים יורדים מן הרמה וממהרים אל בתי-החולים בטבריה ובעפולה, וכאן, לא הרחק מן הכניסה לעין-גב, צנחו אל תוך הזחל"ם שלי, בלילה, כמה קצינים צעירים ונחמדים, שעִם אחד מהם, הסגן עַמי, יצאתי היום להרפתקה מוזרה. ועמי, ממש כאילו ניחש את מחשבותי, אמר:

– סמוך על הצ’רקסים, אבישי. וסמוך על חנא מכפר קמא. ואל תסמוך על צבא הנהגים לישראל. והעיקר: אל תשכח את חוט-הברזל!

פרצנו שנינו בצחוק. מה פתאום חוט-הברזל דווקא? אבל עובדה, דווקא חנא הצ’רקסי בעל הטרקטור האדום, ודווקא חוט-הברזל הם שהצילו את המצב. הצחוק שצחקנו שיחרר אותנו קצת מן המועקה שנתפסנו לה אחרי השירים. נכון, יש מלחמה בעולם. נכון, אין לנו בטחון אפילו בלילה הבא. נכון, מי יודע כמה זמן יחלוף עד לחופשה הבאה, אבל למה שלא נשיר? ולמה שלא נתהולל קצת? ולמה שלא נוקסם ממראה הכינרת וההרים העוטרים לה? הבטתי בנחש-הכסף הצמוד לאמת-ידו של עמי וחשבתי לי שגם אני זקוק לאיזה קמיע, איזה חפץ יפה מכסף או ממתכת אחרת, שאפשר לתלותו על הצואר. איזה…

שורה של נפצוּצים מוזרים, שבקעו פתאום מתחתית הסיטרואן, קטעו את חוט מחשבותי. עמי שנבהל הִדמים מיד את המנוע.

– אלוהים! – אמר עמי – שוב משאבת-הבנזין הארורה הזאת?

אבל הרעשים לא חדלו, אפיל אחרי שהמנוע השתתק. ומיד גם הורגשו זעזועים קלים ודחיפות לא-חזקות מכיווּן החלק האחורי של המכונית.

הבטתי בעמי והוא הביט בי. החוַרנו שנינו וכמעט פסקנו לנשוֹם. והמכונית, כאילו נכנסה בה נשמה מוזרה, המשיכה להחליק לה, תוך דילוגים מפתיעים הלוך ודלג עד שנעצרה ממש מול הכניסה לעין-גב.

החיילים, שהמתינו במסעף, התנפלו עלינו בבת-אחת, כאילו עצרנו לכבודם. וכבר חברוּ עלינו מכל עבר והתפרצו אל הדלתִיוֹת.

– רגע אחד! – צעק עמי ונחלץ בקושי מתוך הדלתית – רגע אחד. מה אתם מתנפלים? אתם לא רואים שהמכונית שבורה ועוד רגע תתפורר?

פרק ד': חלב צונן בעין-גב

עמי היה מעוצבן וחסר-מנוחה. הוא דחק בחיילים, שיתרחקו מעט מן המכונית, כדי שיוכל לאתר את התקלה. החיילים התרחקו כמה צעדים מן המכונית, עגו סביבנו ועמדו לצפות במחזה. כל אחד מהם השתדל לעזור לעמי בעצה טובה, בדברי עידוד ואפילו בבדיחה. אבל עמי הזעיף להם את פרצופו והלך ובעט בכל הגלגלים, כדי לראות אם הם שלמים. אחר-כך כרע מתחת לפחנוע, טילטל שם מה שטילטל ואמר:

– אבישי, בוא רגע. רד ותעזור לי כאן.

השתופפתי לידו, כדי לעזור לו לבדוק את הצירים ואת החלקים שמתחת למכונית. ממעגל החיילים הצופים בנו נזרקו ועפו אלינו המון הצעות:

– שמע, נהג, זה הציר הקדמי נסדק!

– שמע, סגן, אני יכול להגיד לך בדיוק מה שקרה. יש לבן-דודי בדיוק מכונית שכזו.

– שמע סגן, אני אומר לך שהשלדה התעקמה.

ואלה שרצו לצחוק קצת או להלעיג עלינו, אמרו:

– תחפשו בצד של האין-מנוע, אולי תמצאו שם.

– מה? היה מנוע? אבל אין כאן מנוע!

כאילו שמחו במקצת למשבתנו. כאילו שמחו לאידנו מפני שלא לקחנו אותם בטרמפ ומפני שכבר היו מלאי תקוה כל-כך כשראו את הפחנוע מתקרבת. ומפני שלא איחרנו לאכזבם עם התקלה הארורה במכונית. ועכשיו הם עומדים במעגל סביבנו, רוצים ואינם רוצים לסייע בידינו. ובינתיים חולפות להן מכוניות על הכביש והם מפסידים שעות יקרות.

אבל עמי זחל ויצא מתחת למכונית ואמר:

– אבישי, איתרתי את התקלה. אני חושש שהמתלה האחורי נפגע.

המומחים שבין הטרמפיסטים רק קלטו את המלה “מתלה”, ומיד החלו לצרוח:

– איזה מתלה? אתה בעצמך מתלה! לך תתלה את עצמך!

– עם נהג כמוך ומכונאי כמוך אין פלא שהגעתם רק לשער של עין-גב.

– שמע לי, סגן, בן-דודי לא הזכיר אף פעם את המתלה הזה.

עמי התרגז עכשיו באמת וקרא:

– אולי תפסיקו לקשקש? אם אני אומר מתלה, זה מתלה. ואל תבלבלו את המוח! – והמשיך אלי בקול שקט יותר:

– בוא, אבישי, נעמיס את הפחנוע על הכתפיים ונכניס אותה למוסך של הקיבוץ. אולי יסכימו שם לתקן אותה.

בין החיילים הצרים עלינו פרצה מהומה. הם לא יכלו להסכים לרעיון, שאנחנו שנינו נישא את המכונית על כתפינו. התפתח ביניהם דין-ודברים תקיף, צעקות, גידופים; והכול בקולי-קולות. עד שעמי הפסיק אותם בחיוך מקסים על שפתיו ואמר:

– שאני אציע לכם משהו? תנו כתף, חברים נחמדים שכמותכם, ונישא כולנו את הפחנוע אל המוסך.

– המכונית משקלה אולי משקל-זבוב, אבל אני לא מטומטם – אמר אחד החיילים ופרש לו הצידה אל הכביש.

עמי ואני עמדנו וציפינו לראות מה יהיה. עוד כמה חיילים התייאשו מאיתנו, מן הפחנוע, מן הסיכויים לזכות בטרמפ מהיר – ופרשו גם הם. אבל האחרים הסכימו. אולי בשל שעות-ההמתנה הארוכות שעברו עליהם כאן, ואולי בשל חיוכו המתוק של עמי.

– טוב – התחיל עמי לפקד – שימו כולכם כתפיים!

החיילים הסתדרו מסביב למכונית הקטנה.

– ועכשיו – קרא עמי – בתנופה! להרים!

הפחנוע הורמה אל גובה הכתפיים, כאילו היתה צעצוע ולא מכונית אמיתית.

– ועכשיו בזהירות! – קרא עמי – אנו חוצים את הכביש!

הלכנו לאט-לאט, מתנשמים ומתנשפים מחמת כובדה של המכונית. חצינו את הכביש ונכנסנו בשער הקיבוץ. עמי מוביל מלפנים ופקודותיו נשמעות ברמה.

– צד שמאל! מה קרה לכם? לא אכלתם ארוחת-בוקר היום?

עד-מהרה התלקטו סביבנו חברים מן הקיבוץ, ילדים וסתם סקרנים, שבאו לראות את הדבר המפליא הזה: מכונית של תכלת נוסעת על רגלי חיילים!

– היכן כאן המוסך? – שאל עמי, ומיד התנדב אחד הילדים להדריכנו. המוסך היה סמוך לשער הקיבוץ. למזלנו, מפני שכוחנו אזל ומפני שרבים מבּין החיילים שהתנדבו לעזור לנו כבר התחילו להתחרט. עוד רגע היו מניחים את המכונית באשר עמדנו, מודים לנו יפה ובאדיבוּת ומסתלקים מכל העניין.

הילדים הרחיבו את פתח המוסך, הסיטו את דלתות-ההזזה לצדדים והנחו אותנו ישר אל מיתקן ההגבהה שעמד, למזלנו ריק ופנוי.

– ועכשיו בזהירות! – קרא עמי – להוריד בזהירות! והעיקר: תשמרו על הידיים שלכם, שלא יימחצו.

המכונית ירדה אט-אט, עד שנחה לה בקול-חריקה חרישי על מיתקן ההגבהה. החיילים לגמו אויר מלוא ריאותיהם והניעו את ידיהם, כדי להפיג את כאב הסחיבה. ועמי אמר:

– תודה רבה לכם. אתם ממש אחים שלי. שאצרף אתכם למשפחה שלי?

הם חייכו, התנודדו, סבבו קצת במוסך, והחלו לשוב אל הכביש.

– אני מוותר על המשפחה שלך, סגן – אמר אחד החיילים, – אבל לא הייתי מוותר על הטרמפ שלך.

עמי צחק, לחץ את ידו והודה לו שוב. ומיד, בלי להשתהות, שלח את הילדים להזעיק את עובדי-המוסך. וכמו שאנחנו עומדים לנו כך ליד מיתקן-ההגבהה, התייעצנו בינינו בקול חרישי מה יהיה: הרי כבר מתחיל להיות מאוחר, ולפנינו עוד דרך ארוכה וקשה. ובמחנה כבר מצפים לנו בכליון-עיניים, ואולי יותר מזה: אולי כבר נסע הגדוד ועבר למחנה אחר. ואם כך – מצפה לנו עוד התרוצצוּת נוראה בלילה בכבישים ההרריים, בחיפושים אחרי הגדוד. ואולי אפילו יותר מזה. אולי כבר כועס שם מי שכועס בשל האיחור שלנו מן החופשה ובשל הבטחות-השוא שלנו, ואולי אפילו כבר שוקל שם מי ששוקל להטיל עלינו עונש מרתיע, כדי שלהבא נדייק לשוב מן החופשה. איזה עונש מרתיע? למשל, לעכב את חופשתנו. למשל, לרתק אותנו אל המחנה לכמה שבועות, למשל…

אבל כאן נכנס למוסך בחור שמח ועליז, לבוש חלוק לבן ונעול מגפיים, ובמבטא אמריקני בולט אמר:

– בואו, חבר’ה, אחרי אל הרפת. אני ראיתי איך שסחבתם את הטרנטה הזאת. ואתם בטח צמאים, אז בואו ונשקה אתכם חלב קר.

ואנחנו מיהרנו אחריו אל מכון-החליבה של הקיבוץ.

– אני שמי פיליפ – אמר לנו – ואני מתנדב מארצות-הברית.

– ואנחנו – אמר לו עמי – שני חיילי-מילואים החוזרים מן החופשה.

– כן כן – אמר פיליפ – כל הכבוד לחיילים של הצבא! הסורים כבר היו קרובים מאוד לעין-גב, והחיילים של הצבא גירשו אותם. אז בואו לשתות חלב קר.

הלכנו אחרי פיליפ, והוא אמר:

– כל החברים כאן, בעין-גב, רוצים כבר לנסוע לרמה לראות איך היתה המלחמה, אבל הצבא לא מסכים.

– נכון – אמר עמי – בגלל שזו רק הפסקת-אש עכשיו, והקרבות יכולים לפרוץ מחדש בכל רגע.

– אני יודע – הסכים פיליפ – אבל שמענו שיש המון טנקים סוריים שרופים, ואנחנו רוצים לראות.

– בסדר גמור – אמר עמי, כאילו השלים איזו עיסקה עם פיליפ – ברגע שירשו לאזרחים לעלות לרמה, אני אבוא לקחת אותך.

פיליפ שמח. הגענו למכון-החליבה. כמה נערים, שעזרו לפיליפ, סיימו לחלוב את הפרות האחרונות והאחרים כבר ניקו את המכונות.

– שבו – אמר פיליפ – אני אביא לכם חלב.

התיישבנו ליד שולחן-הקפה הקטן, בפינה, ומעלינו התנשא מקלט-רדיו ענקי, שמתוכו הרעימו המנגינות ברעם גדול. פיליפ הניח לפנינו קומקום וספלים ומזג לנו חלב קר כקרח, ישר ממכל החלב המקורר.

– יש לי שאלה – אמר פיליפ – כשירשו לאזרחים לעלות לרמה, ואתה תבוא לקחת אותי לטיול, אני אוכל לקחת איתי כמה חברים שלי?

– ודאי! – צחק עמי – אלא מה חשבת?

שתינו מן החלב הצונן של רפת עין-גב והִשקנו את ספלינו לאות-ברכה עם פיליפ המתנדב. הוא קרא לנערים, שיפסיקו לרגע מעבודתם ויבואו אל שולחננו. גם הנערים מזגו להם ספלי-חלב והביטו אלינו בחיוך ביישני.

– מה אתם מתביישים? – שאל אותם עמי – הרי כולנו יהודים. עם אחד ולב אחד. כל העם צבא וכל הצבא שייך לעם.

כיון שהנערים לא ענו, ואפילו נראה שמבוכתם גברה, אמר להם עמי:

– בסדר, חבריה, אני רואה שלא נוח לכם איתנו. אז תבואו כשתסיימו כאן את המשמרת. אני מזמין אתכם למוּסך. בואו, תראו את המכונית התכלכלה שלי, את הדו-סוסית שלי שקוראים לה “'דורית”.

הוא לגם לגימה הגונה מן החלב הקר והמשיך:

– ואתם יודעים מדוע צבעתי את שמה של דורית על הפגוֹש הקדמי? שאספר לכם? ושאתם לא תסמיקו? מפני שדורית היא האשה הכי חמודה שבכל העולם. והיא גם אשתי! אבל מה אם מסמיקים פתאום? הרי הבטחתם שלא תסמיקו!

הנערים חייכו עכשיו מתוך מבוכתם, קרצו זה אל זה והשתוממו ודאי על פיליפ, שמביא אורחים מטושטשים כאלה למכון-החליבה. וכמו שעמי לגם שוב לגימה הגונה מן החלב, ובודאי התכונן לשאת שוב איזה נאום הגון לפני הנערים ולפני פיליפ המביט אליו בעיניים מעריצות, הגיעו הילדים ששלחנו קודם מן המוסך.

– כן? – שאלתי, כשראיתי אותם נכנסים – מה בפיכם?

– איש המוסך – אמרו הילדים – כבר הגיע והוא נורא מבקש שתבואו גם אתם.

– איזו שאלה?! – קרא עמי – אנחנו תיכף באים! נפרדנו מפיליפ ומן הנערים החולבים, הודינו להם על המשקה הקר, מחיה-הנפשות, שמזגו לנו והזמנו אותם בכל לשון של בקשה שיבואו לבקרנו במחנות הרחוקים ברמה.

– כשרק ירשו – הבטיח פיליפ – כשרק יפתחו את המחסומים.

עמי לחץ את ידיהם, טפח על שכמם ואמר:

– אתם רוצים להיות אחים שלי? אתם רוצים שאצרף גם אתכם למשפחה הענקית שלי?

אבל הם לא השיבו ורק חייכו, ואנחנו מיהרנו אחרי הילדים אל המוסך.

איש-המוסך קידם אל פנינו בלחיצת-יד, מתחת למיתקן-ההגבהה, ואמר:

יש לכם מזל, חיילים. מה יש לדבר? מזל גדול! עמי הציג את עצמו והציג גם אותי ושאל:

– מהו המזל הגדול שלנו?

– המתלה האחורי – אמר איש-המוסך – השתחרר לגמרי מבּרגיו ועוד רגע היה נופל.

עמי זינק וקפץ על גבי והריע:

– מה אמרתי לך? המתלה האחורי, אתה רואה!

לא הבנתי כלל מה הוא שמח כל-כך. הרי בנס ניצלנו מתאונה קשה. הרי יכולנו להתהפך או להיתקע בשדרות-האקליפטוסים או פשוט להחליק ישר אל מימי הכינרת.

– חיזקתי גם את הברגים – אמר איש-המוסך – אבל יש עוד המון עבודה. מתי אתם רוצים לנסוע?

– מיד – אמר עמי – תיכף ומיד!

– לא אעכב אתכם – אמר איש-המוסך – אבל כדאי שתדעו: המכונית במצב נורא. היא זקוקה לשיפוץ יסודי.

– אתה מספר לנו? – אמרתי.

איש-המוסך שיחרר את מיתקן-ההגבהה, התקין את השיפועים ושאל:

– אגב, איך הצלחתם להגיע איתה עד למוסך?

– על הידיים – אמר עמי – כלומר, על הרגליים.

– אני באמת לא מאמין – חייך איש-המוסך, והוריד את המכונית מן המיתקן.

– שאנשק אותך, ידידי? – שאל עמי.

– לא תודה – אמר איש-המוסך – שמור את נשיקותיך לעצמך ולדורית.

– שאחבק אותך, ידידי? – הוסיף עמי לשאול.

– לא, תודה – הצטחק איש-המוסך – אבל ראה, הזהרתיך.

– אז איך להודות לך? – לא הרפה ממנו עמי.

איש-המוסך הסיע את המכונית לאִטה לכיווּן הדלת ואמר:

– בשני דברים תודו לי. יותר נכון, בשתי הבטחות. האחת, שתכניסו את המכונית מיד לשיפוץ כללי…

– בטח – אמר עמי – רק נגיע אל הפלוגה, ונתלבש עליה כולנו.

– והשניה – אמר איש-המוסך – שלא תשכחו אף פעם את ארגז-הכלים.

לא יכולנו להתאפק ופרצנו בצחוק גדול. איש-המוסך כמעט נעלב, כיון שלא הבין מהו הקשר בין הצחוק הזה ודבריו.

אבל אני הרגעתי אותו ואמרתי:

– אנחנו צוחקים, כי כבר קיבלנו היום אזהרה דומה מחנא, הצ’רקסי מכפר קמא. הוא אמר: “לעולם אל תצאו לדרך בלי שיהיה עמכם חוט-ברזל!”

איש-המוסך הצטרף גם הוא לצחוקנו ואנחנו דחפנו שלושתנו, צוחקים, את הסיטרואנית אל הרחבה שלפני המוסך.

– היי שלום עין-גב! – קרא עמי וניפנף בידיו אל איש-המוסך ואל הילדים שניצבו בחוץ – היי לנו ברוכה, עין-גב!

הוא התניע והפלגנו לדרכנו. ליד חבורת החיילים, שהמתינה מול השער, האט עמי את מהלכה של הפחנוע, שרבב את ראשו דרך החלון וצעק אל החיילים:

מִתְלֶה, שְׁמִתְלֶה! שתתלו את עצמכם בעצמכם! בכל זאת היה זה המתלה האחורי!

וצוהל כולו הניף אל מולם בידו, ללגלג עליהם, והגביר את מהירותה של הפחנוע. מבעד למראות הקטנות ראינו אותם מתגודדים נזעמים, מניפים אל מולנו אגרופים. אבל אנחנו כבר היינו טסים על הכביש הפתוח, ממהרים לצומת אל-על.

– החלב הקר היה נפלא – אמרתי – ופיליפ הוא בחור נחמד.

– כל הקיבוצניקים הם נחמדים – אמר עמי – תאמין לי שאילו רק הייתי חופשי, הייתי עובר לקיבוץ.

– מי זה מפריע לך? – שאלתי.

– זה עניין משפחתי – אמר עמי – דורית לא רוצה.

– תביא אותה פעם לביקור בעין-גב – הצעתי – אולי תתרצה.

עמי צחק ולא השיב. מן הפניה של נחל-סַמַק החל הכביש להעפיל במעלה. אנחנו הכרנו היטב את הדרך לאל-על ולא השלינו את עצמנו לרגע, שהנסיעה תהיה קלה. אדרבה, בסתר לבנו התפללנו – עמי בלבו ואני בלבי – שנבואתו של איש-המוסך מעין-גב לא תתאמת, והפחנוע שלנו תגיע בשלום למעלֵה הרמה.

הדרך העולה מעין-גב לאל-על היא יפה להפליא. מכל צד ועבר נשקפים מראות נהדרים. אבל לבנו לא היה פנוי להסתכלות בנוף. היינו מודאגים ומוטרדים בשל המכונית. כך חלפה לה הדרך וכבר עברנו על פני היישובים החדשים בואכה אל-על. חניוני צבא הציצו אלינו מבעד לחורשות-הזיתים, וניכר היה בעליל שאנו מתקרבים אל שטח הפסקת-האש.

ולפתע, על הכביש ממולנו, ממש במבואות אל-על – מחסום! ציבורי קרשים, סלילים של חוטי-תיל, ובצד הכביש בקתה קטנה של המשטרה הצבאית, מכוסה בשקי-חול. מתוך הבקתה יצא לקראתנו בנחת שוטר צבאי, הרים את ידו לאות-עצירה ואמר:

– מצטער מאוד, בחורים. העלייה לרמה בכל כלי-רכב אזרחי אסורה בתכלית-האיסור!

פרק ה': שוטר חמוץ וקישח

המחסום הפתיע אותנו לחלוטין ושיבש את כל תכניותינו. עיכוב נוסף – ואנחנו נאחר נורא! גם ככה אנחנו מפגרים ובמחנה כבר מצפים לנו. גם אילו היינו ממשיכים מכאן, מן הצומת, בנסיעה רהוטה, היו צפויים לנו עוד כמה עיכובים ומכשולים קטנים. אבל המחסום הזה היה מיותר לחלוטין!

– בוקר טוב – הנעים עמי פניו לשוטר בחיוך מקסים.

– בוקר טוב ומבורך – אמר השוטר – כאן הכביש מתרחב קצת. תוכלו להסתובב ולחזור.

– בחייך, חבוּב – המשיך עמי – אתה לא רואה שאנחנו חיילים?

– מי לא חייל בימים אלה? – שאל השוטר – וחוץ מזה, לא לכם אני אוסר את הכניסה אלא למכונית שלכם.

– גם כן מכונית! – אמר עמי – זוהי סתם פחנוע!

– אני מצטער – אמר השוטר – אבל זוהי מכונית אזרחית, ולרכב אזרחי אין כניסה.

אני מיד הבחנתי, שהשוטר הזה הוא אטום וקישח. לכן התפלאתי על נסיונות החיוך והשכנוע של עמי, ואמרתי לו בשקט:

– עמי, חבל על הזמן ועל המאמצים. אתה לא רואה עם מי יש לנו כאן עסק?

– כן – השפיל עמי את קולו – אבל אין לנו ברירה. מוכרחים לפרוץ את המחסום.

ואל השוטר אמר: – חבוּב, רוצה סיגריה טובה?

– לא, תודה לך – אמר השוטר – יש לי פה הספקה שוטפת של סיגריות.

– שמע, חבוּב – אמר עמי – אל תעמיד פנים שאתה כל-כך קשוּח. יש לי כאן גרעינים קלויים מצוינים מתוצרת עפולה. אתה רוצה?

והשוטר, ממש כמו שחזיתי, השיב בארשת יבשה:

– לא, תודה לך באמת. אין צורך. החברים שלי יביאו גרעינים.

החלפנו מבטים בינינו. עמי אמד בעיניו את רוחב המחסום, את חוזקו ואת שיעור הנזק שייגרם למכונית, אם ננסה לפרצוֹ בכוח.

ואני בחנתי את שולי הכביש, את התעלה ואת הסלעים שמעברי הכביש.

– לא, לא ילך – לחשתי לעמי.

– אני רואה – לחש עמי – המצב מחורבן.

אבל עמי לא התייאש. הוא פתח את הדלתית והחל לשוחח עם השוטר בנימה אישית חביבה, ממש כאילו היו ידידים משכבר.

– שמע, חבוּב, אל תעשה לנו קשיים. אנחנו מוכרחים להגיע עוד היום לבסיסנו. והבסיס רחוק. תאר לעצמך, מקונייטרה מהלך של חצי שעה עד שעה. התעכבנו למטה, בארץ, בשל כל מיני תקלות. החבר’ה, שאנחנו צריכים להחליף אותם, כבר יושבים על גבי גחלים. מה דעתך?

– הסיפור יפה – אמר השוטר – אבל אתם מוכרחים לחזור. ואם אתם באמת ממהרים, כדאי שתפסיקו את הדיבורים ותצאו לדרך.

– אבל תראה – המשיך עמי, כאילו לא חש בסירובו של השוטר האטום – לא ידענו שיש סדרים חדשים שכאלה. כשיצאנו לחופשה, הם לא היו בתוקף ולא היו שום שלטי אזהרה למטה. ובכלל זה לא הוגן. שמע, חבוב, תזיז את המחסום רק טיפונת ואנחנו כבר נעבור. תסגור מיד אחרינו ואיש לא ירגיש. ואם יעצרו אותנו וישאלו איך עברנו במחסום, נגיד שלא באנו מכאן, בכלל, אלא מאיזו דרך-עפר צדדית. בחייך, אני מבטיח לך שלא נסגיר אותך!

אבל השוטר הקישח העלה חיוך על קצות שפתיו ואמר:

– למה אתם מתעקשים? למה אתם מוכרחים לעשות בעיות? אתם רוצים דווקא שאטלפן אל הקצין שלי? אתם רוצים דווקא שיעצרו אתכם עם המכונית שלכם במשטרה הצבאית? למה אתם לא מבינים בטוב?

– כי מה שאתה אומר ועושה – התפרצתי, מפני שלא יכולתי עוד לשאת את קשיחוּתו – זה לא טוב. אתה לא מתחשב בכלל בחיילים קרביים, שהיו כאן כל המלחמה. אתה חושב ששׂיחקנו במחסומים ובחיפושים ובשלטים כמוך?

– טוב, זה מספיק – אמר השוטר והתרחק מן המכונית – או שאתם מסתלקים מיד או שאני מזעיק את קצין-המשמר.

עמי נכנס לאיטו, סגר את הדלתית והתניע. ואלי אמר:

– עשית טעות, אבישי. אני הייתי מורח לו עוד כמה סיפורים והוא היה מרים את המחסום!

– חלומות – אמרתי, כולי רועד ורוגז מן הדברים שהטחתי בשוטר הצבאי – חלומות! מטומטם שכזה!

עמי הסב את הסיטרואנית בלי חשק. הכול הלך בסדר עד התחלת האיומים. אבל עכשיו זה אבוד. צריך לוַתר. ואנחנו קיפלנו את זנבנו בין רגלינו והתכוננו לשוב חזרה על עקבותינו.

אבל לפני שהתרחקנו מבקתת השוטר, עוד הספקתי לצעוק אליו בכל כוח גרוני:

– מם-צדיק מטומטם שכמוך!

הוא קפץ ממקומו ורצה להשיב לנו, אך המכונית החישה נסיעתה ונמלטה מן המקום.

ובדרך חזרה, בעוד עמי נצמד אל ההגה בשתיקה ופניו קודרות, ובעוד שנראה לנו כי נצטרך עכשיו לעשות עיקוף עצום ולנסות שוב את מזלנו באחד מגשרי הירדן העולם אל הרמה, עלה בי רעיון נפלא ואני קראתי:

– שמע עמי, איזה מזל, הרי יש כאן דרך עפר עוקפת!

– איזו דרך עוקפת? – שאל עמי – על מה אתה מדבר?

– אני זוכר – אמרתי – מן הימים הראשונים של המלחמה. גם אז נחסם הכביש, ואנחנו עקפנו את צומת אל-על באיזו דרך אבנים ומהמורות.

עמי חשב רגע ושאל:

– אתה בטוח? אתה זוכר בדיוק?

– כן, בטח – אמרתי – אני זוכר בדיוק. חבל שאין לנו כאן מפה. אבל גם בלי מפה אני זוכר בדיוק. אני חזק בזכרון-דרכים – חייכתי.

עמי הירהר ושוב שאל:

– והפחנוע תעבור? כלומר, איך הדרך מבחינת עבירוּת?

– זו הבעיה – אמרתי – כאן צריך להתפלל. אבל – עודדתי אותו – אם יעמוד לנו הלאה המזל שעמד לנו עד עכשיו, עבור נעבור!

שלפתי ראשי מחוץ לחלון, כדי שלא נחמיץ את הפניה אל דרך-העפר. זכרתי היטב: לאחר הבתים הישנים, בתי הבזלת המשחירים, ולאחר חורש-הזיתים מתנשאים כמה גלי-אשפה ואליהם מתקרבת דרך-עפר צנועה, שאיננה מעוררת כל חשד. אבל אחרי גלי-האשפה, מעבר לקימור הגבעה, במקום שאין רואים מן הכביש, הדרך מתרחבת פתאום, משתפרת במקצת, פוֹנה בקשת רחבה וחוזרת אל כביש אל-על.

אימצתי את עיני היטב, כדי שלא אחטיא את הנקודה המדויקת.

– כאן ימינה – אמרתי לעמי – ועד לאשפתות סע לאט.

ישבנו מתוחים והדוקים אל מושבינו. לאט-לאט נתרבו המהמורות, הסלעים והבורות. עמי נזקק לכל כוחו כדי לשלוט בסיטרואנית המדלגת.

– אני מתפלל לדבר אחד – אמר אלי בקול חרישי – שהמתלים יחזיקו מעמד.

– אין מה לדאוג עמי – טפחתי על שכמו – הרי חוט-הברזל עמנו! – שמחתי כשראיתי, שפניו נחו במקצת מן המאמץ והמתח וקצהו של חיוך טיפס בשפתיו.

כאן היו עוד סימנים ברורים למלחמה שניטשה לא-מכבר. ערימות של תרמילי-פגזים התגוללו בצד הדרך. שמיכות קרועות היו מוטלות על הקוצים המשחירים. פה ושם, בתוך השדות, עוד ניצבו שלדי הטנקים הסוריים השרופים. ופתאום היינו לבדנו בתוך המרחב. אין כבישים, אין תנועת צבא, אין המולת מחסום. רק רוח של אחר הצהריים העולה מן הכינרת ומראות המלחמה שחלפה.

– שאגיד לך משהו? – שאל עמי.

– למה לא? – אמרתי – הרי תמיד יש לך מה להגיד.

– מזל גדול – אמר עמי – שאתה קורא מפות וזוכר את המסלולים. ומזל גדול שיש לך זכרון-שטח. אילו אני הייתי צריך כאן לנווט, היינו מגיעים ישר לבית-הקפה בטבריה.

צחקנו מתוך הקלה. דרך-העפר השלימה את עקיפתה ועוד מעט השארנו אחרינו את מחסום אל-על עם השוטר האטוּם. לפנינו רץ עכשיו הכביש לכיווּן רמת-מגשימים. הרחק באופק כבר ראינו את דבשתו העצומה של תל-פרס מתנשאת מעל למישורים, ועמי אמר:

– בחיי, עכשיו רק צריך לרוץ. יש עוד סיכוי שנגיע בזמן.

ואני אמרתי:

– אם לא יהיו לנו הפרעות מיותרות בדרך, נגיע. מכאן עד חושניה מהלך של-כלום. מחושניה לקוניטרה קפיצת-הדרך. ומקוניטרה למחנה זה כבר באמת שום דבר.

חלפנו על פני מושב רמת-מגשימים. הגדרות תוקנו, הבתים שופצו, ובגינות הוריקו שוב פרחים. זכרתי את מראה המושב בימי הקרבות. הגדרות היו מנותצות ופרוצות במקומות רבים. טנקים סוריים נלכדו ונשרפו ממש בין חוטי-התיל, ובכל מקום התגוללו שברי ארגזים, חלקי מתכת מנופצים וזבילים ריקים של פגזים.

– אתה זוכר, עמי – שאלתי – את ארגזי העגבניות, שעמדו מוכנים ממש להעמסה בסככת-העמסה?

– איך לא אזכור? – אמר עמי – הרי היו אלה הירקות הטריים הראשונים שבאו אל פינו אחרי זמן רב.

– ואת הביצים שליקטנו בלולים אתה זוכר? – ואת תרנגולי-ההודו שהתרוצצו בין בתי המושב העזובים אתה זוכר?

– ודאי שאני זוכר – אמר עמי – תרנגולי-ההודו המסכנים היו טעימים מאוד.

– השחיטה – אמרתי – אולי לא היתה כדת, אבל הזלילה היתה כדין וכדת.

עמי חייך והעביר את לשונו על שפתיו הנה ושוב. גם בי עוררו הדברים זכרונות נעימים. איך הופתענו למראה העגבניות הרחוצות והארוזות, שנזנחו על רחבת סככת-האריזה, ואיך התנפלנו עליהן, ואיך טרפנו מהן – ממש עד כאב בטן! ואחרי ששׂבענו מהן, היו בין חיילי הפלוגה בחורים טובים, והם הציעו:

– בואו נוציא אל הכביש את הארגזים שנותרו, ונחלק לשיירות העוברות.

החיילים העייפים שבזחל"מים ובטנקים קיבלו את פנינו ואת פני העגבניות בהתלהבות, ואנחנו עמדנו בצדי הכביש, בכניסה למושב, וזרקנו מלוא חופנינו עגבניות לתוך כלי-הרכב החולפים עד שנתרוקנו הארגזים וכל העגבניות תמו. ובערב הבערנו באש את הארגזים המנופצים וטיגַנו את בשר תרנגולי-ההודו האומללים. העופות המורעבים והצמאים פרצו את רשתות הלולים והסתובבו בתוך המושב העזוב, ללקט משהו לאכילה. היו מהם שנלכדו בתוך סבך חוטי-התיל של הגדרות וצרחו אלינו בכל גרונם. ואנחנו אמנם באנו ושיחררנו אותם גם מן הגדרות וגם מייסורי השיטוט במשק הנטוש. עד היום אני מתגעגע לסעודות הבשר והעגבניות שערכנו ליד הגדרות הפרוצות של רמת-מגשימים.

הכביש פנה כה וכה בפניות שאינן חדות, ועוד מעט עמדנו להגיע להצטלבות של כביש-הנפט. מרחוק יכולתי לראות איזו התקהלות על הכביש. כלי-רכב חונים, וחיילים משוטטים בצדם. מבלי-משים הפלטתי:

– אוי ואבוי לנו! שוב מחסום?

עמי התחלחל. שלח עיניו למרחקי הכביש ואחר-כך הרים את ידו הימנית, ענודת צמיד-הכסף ושאל:

– שאישבע עכשיו שבועה לדורית?

– מה, השתגעת? – שאלתי אותו – איזה שבועות עליך?

אבל הוא נשק את צמיד-הכסף פעם ופעמיים, הרים את ידו הימנית עד שנתקלה בגגוֹן-הפח ואמר בקול-נשבעים חגיגי:

– אני נשבע לך, דורית, בשם כל היקר לנו, שהפעם לא יחסמו בעדי. את המחסום הזה אני פורץ ויהי-מה. על גופתי! שמעת, דורית?

והוא התקפל כולו מול ההגה, התרכז בנהיגה התרכזוּת משונה, והגביר את מהירות הסיטרואן.

חושי לא בגדו בי. כשהתקרבנו, ראינו להוותנו, כי שוב חסמו בעדנו את הכביש. טנדרים של המשטרה הצבאית עמדו לרוחב הכביש וסמל משטרה צבאית, מצוחצח כהלכה, עמד בצד ואותת לנו לעצור. היינו המומים לגמרי. מחסום בלתי-צפוי שכזה, ועוד אחרי שהערמנו וחלפנו על פני מחסום אל-על! מה מתרחש כאן היום? האם ייתכן שכָּל הכבישים ברמה – עד קוניטרה ועד בכלל – חסומים דווקא היום: דווקא כשאנחנו נחפזים וממהרים כל-כך לשוב אל בסיסנו? הרי אפשר להשתגע!

הבטתי על עמי. פניו חוורו ושפתיו מילמלו איזה מלים, שלא יכולתי לשמוע. הסמל המצוחצח קרב אלינו והודיע לנו באדיבות:

– הכביש חסום, רבותי. יש הפגזות לאורך כל הקו. – וכבר חשב להסתלק ולהניח לנו להסתובב לאחור. אלא שעמי קרא לו בקול מעוּבה, מלא חשיבוּת:

– בוא הנה, רב-סמל. בוא, התקרב. אני לא חייב לצעוק.

הסמל קרב אלינו בחשדנוּת ואמר:

– אני רק סמל, סגן. אל תגזים, בבקשה.

– אין דבר – אמר עמי – בשבילנו אתה רב-סמל. הקשב, רב-סמל: אני קצין-מודיעין. שמי עמי. את שם משפחתי לא אוכל לגלות לך, לצערי. זה עניין חסוי. בידי יש חומר סודי ביותר ואני מוכרח להביא את החומר במהירות למפקדה בקוניטרה.

– ומי זה? – שאל סמל-המשטרה הצבאית והורה עלי בידו.

– זהו סמל אבישי – אמר עמי בשקט ובאטיות – הוא העוזר שלי במודיעין.

– כל הכבוד לך, סגן – אמר השוטר לאחר הרהור קצר – אבל באמת שאני לא יכול להרשות לך לעבור.

– מצוין! – אמר עמי, ושלף מכיסו פנקס ועט ירוק – בוא ותחתום פה שהייתי אצלך במחסום בשעה זו, ואתה לא איפשרת לי להמשיך. זה הכול.

דבריו של עמי בילבלו את השוטר לחלוטין. הוא נע בעצבנות מרגל לרגל. הקיף את הדו-סוּסית שלנו פעם ופעמיים ולא ידע מה לעשות.

– נו, רב-סמל – זירז אותו עמי – מה אתה חולם? זמננו יקר, ואני רוצה להיות בסדר מכל הבחינות. בוא תחתום לי פה, בבקשה.

שומר-המחסום נבוך לגמרי. הוא פנה לעבר המחסום וזרק אלינו: – רק רגע. אני מוכרח להתייעץ.

ומיהר אל המכוניות.

לחשתי לעמי:

– לא הגזמת הפעם, מה?

עמי הביט אלי. חיוְרונו טרם סר ממנו. נראה, שלא היה רגיל לבדות סיפורים. הוא שב ונשק את נחש-הכסף ומילמל:

– יהיה בסדר, דורית, אני מבטיח.

בינתיים חזר אלינו סמל המשטרה הצבאית ואמר:

– אני מוכן לאפשר לכם את המעבר, אבל אתם מוכרחים להבטיח לי משהו.

– קדימה – אמר עמי – אנו מבטיחים לך הכול.

– אתם צריכים להבטיח לי, שאם יעצרו אכם בדרך וישאלו איך חלפתם במחסום, תגידו שיצאתם מהשטחים באחת מדרכי-העפר.

– אתה מאה אחוז, רב-סמל, – אמר לו עמי והושיט לו את ידו מבעד לחלון – שנלחץ ידיים, רב-סמל?

השוטר היסס. כל העניין לא נעם לו כנראה. אבל בטחונו של עמי ודרישתו הנחרצת שיחתום את פרטיו בפנקסו עשו את שלהם.

– סע אחרי – אמר השוטר לעמי.

נסענו לאטנו אחריו והוא הורה לנהגי המחסום לפנות לנו מעבר.

– לא ראיתם אותי – קרא לעברנו.

– לא, בטח שלא! – השיב לו עמי.

– ושתיזהרו בדרך – הוסיף השוטר – כי באמת מפגיזים היום לאורך כל הקו.

– שתהיה לנו בריא, רב-סמל! – אותתנו אליו לשלום ופרצנו במהירות לעבר קוניטרה. נאנחתי אנחת-רווחה עמוקה: – הוי – אמרתי לעמי – הלוואי וגם לי היה קמיע משלי!

פרק ו': בשק"ם של קונייטרה

במבואות קוניטרה התפתח בינינו פולמוס קטן, אם לעצור ולחנות בשק“ם המפורסם של העיירה או לנצל את הצלחתנו ולהמשיך בתנופה אחת לעבר צומת-אחמדיה וממנה אל ה”מובלעת".

אני, שרגש-החובה שלי גבר על כל השאר, וכבר מאוד לא נעמו לי האיחור שנתאחרנו והטלטול שניטלטלנו, תמכתי, כמובן, בנסיעה ישירה ללא שום חניות בדרך.

הבט, עמי – אמרתי – בוא ואסביר לך את מצבנו: עד לצומת-אחמדיה כחצי שעה. ובצומת-אחמדיה, כידוע לך, שוב צפוי לנו עיכוב ממושך. וזה עוד לא הכול: עוד לפנינו צומת חן-אוּרֵינְבָּה ואחריו טלטול לא כל-כך מענג עד סביבו תֵל-שַׁמְס.

– אז מה – שאל עמי – הרי איננו יכולים למהר יותר משאנו ממהרים.

– כן – אמרתי – אך זה עוד לא הכול. עוד אינך יודע היכן הגדוד. שהרי אם באמת מפגיזים לאורך כל גבול המובלעת, הרי ייתכן שהגדוד התפרס, עזב את המחנה ותפס עמדות בגבעות שמסביב. תאר לעצמך: הפחנוע התכולה נכנסת בשער, צופרת צפירות-שמחה חגיגיות, מבשרת על בואה ברעשים, בנפצוצים ובהעלאת עשן, ומסביב – דממה. איש אינו קופץ לקבל את פנינו. בחדר-האוכל הגדודי דממת-מוות, ברחבת הטיפולים עזובים כלי-הרכב המקולקלים לנפשם ואיש אינו מטפל בהם. ובמשרדים מצלצלים הטלפונים ואין להם משיב.

– שמע, אבישי – אמר עמי – ייתכן שהצדק עמך. ייתכן וכך הוא המצב באמת. אבל אני לא אוכל להמשיך לנהוג אפילו מטר אחד נוסף אם לא נעצור בשק"ם. לא די שאני רעב וצמא עד שגעון, אלא שאני פשוט זקוק למנוחה הגונה.

– אני רואה שפרשת קצין-המודיעין מתחה אותך כהוגן – הערתי.

– כנראה – אמר עמי – אני פשוט איני רגיל להסתבך בשקרים.

– אתה הנהג – אמרתי לאחר שהייה קלה – עשה כרצונך.

– שאני אסכם את הויכוח? – שאל עמי.

לא השבתי לו. הבטתי מבעד לחלון. בתיה ההרוסים של קוניטרה חלפו במהירות על פנינו וברחובות השוממים לא נראו אנשים רבים.

– ובכן – אמר עמי – החלטנו. ישר אל השק"ם.

חלפנו על פני בית-הקולנוע הישן והעזוב. עוד מעט ורחבת השק“ם צצה לפנינו. על אף ההפגזה היתה הרחבה מלאה כלי רכב, ומבית השק”ם עלתה המולה רבה. כשנכנסנו בדלת, קידמו את פנינו קריאות שמחה וצהלה:

אהלן, עמי! שלום, אבישי! מאין ולאן?

חיילים מגדודנו, מכרים ושאינם-מכרים, היו מסובים בין שאר הסועדים, מיטיבים את לבם בנקניקיות חמות ובמשקאות קלים. ההפגזה שבחוץ ואותות האזעקה לא עניינו אותם כלל.

– איך התגלגלתם לכאן? – חקרו אותנו החברים – הרי כל הכבישים חסומים!

– תתפלאו – אמר עמי – אבל הצלחנו לפרוץ את כל המחסומים.

– כל הכבוד לזחל"ם שלכם – אמרו החברים.

– זה לא זחל"ם – אמרתי.

– לא זחל"ם, אלא מה? – התפלאו חברינו – איך הצלחתם לפרוץ דרך כל תחנות המשטרה הצבאית?

– תתפלאו – חייך עמי – יש לנו רכב-פלא.

– עזוב שטויות – אמרו החברים – הנח להתחכמויות. באמת: איך הגעתם?

עמי ניגש אל חלון השק"ם, סילק את הוילון לצדדים ואמר:

– בואו תתקרבו. בואו תראו את רכב-הפלאים שלנו.

החברים ניגשו אל החלון, השקיפו אל הרחבה ומיד פרצה ביניהם מהומה. הם טפחו על שכמו של עמי, לחצו את ידיו ולא חדלו להביע את השתוממותם.

– הדה-שבוֹ העלוב הזה? הסיטרואן המקרטע הזה הפחנוע המתפרק הזה? אתה רוצה להגיד לנו, שאיתו עלית מן הארץ?

עמי חייך במלוא פיו. הוא אפילו התאפק ולא התנפל על כריך הנקניקיות שהגיע אליו.

– קודם כול שאתקן אתכם? – שאל אותם כמנהגו. וכיוָן שלא השיבו לו, אלא ציפו שימשיך את דבריו, המשיך ואמר:

– סיטרואנית-התכלת הזו, שאתם רואים לפניכם, שמה דורית, וידידי אבישי קורא לה: “דוּ-סוּסית”. וזוהי המכונית החבובה ביותר שאני מכיר.

החברים סבונו ולא הניחו לנו.

– השתגעת לגמרי? קנית מכונית-אזרחית רעועה? מטורף, בחיי!

– לא לשם עצמי – אמר עמי – אלא לשם הציבור.

– איזה ציבור? על מה אתה מקשקש?

– שתקו רגע ותקשיבו – אמר עמי – דורית הקטנה הזו תוקדש למטרה אחת: אני מנדב אותה לרכב-החופשות של הפלוגה.

מחיאות-כפיים קיבלו את דבריו על עמי. בקבוקי מיץ אשכוליות הושקו “לחיים” והנקניקיות בלחמניות הדלות נחטפו בכל פה.

– לחייך, עמי!

– כל הכבוד, סגן עמי!

– לחיי רכב-החופשות של הפלוגה!

ואחד מחברינו התלוצץ וקרא:

– לחיי דורית – צעק – זו שעל הגלגלים וזו שבארץ.

עמי הצטרף בהתלהבות להשקת הבקבוקים. הוא עצם את עיניו, מתח את ראשו כלפי התקרה ומילמל:

– בחיי נחש-הכסף, בחיי הקמיע שנתנה לי דורית, שככה יהיה לי טוב! – ואחר כך הסבנו אֶל השולחנות הַקטנים בחברותא רעשנית, זללנו מן הכריכים ושתינו תה ישר מן המיחם. היה נעים לשוב ולהִיָדֵחק בתוך החבורה הצפופה של ידידינו מהגדוד ואני אמרתי:

– אז ספרו, חבר’ה, מה נשמע בגדוד?

התשובות ירדו עלינו בשטף כזה, שבקושי יכולנו להבחין ביניהן ולהבין את המלים. בשל מצב הכוננות התפזר הגדוד כבר לפני כמה ימים. ואז, משהחלו ההפגזות, התפרס הגדוד, נטש את המחנה ועבר לחנות בגבעות שמעליו.

– אבל זו לא הפגזה רצינית – חייכו החבר’ה – ואין לכם מה לדאוג. פשוט טפטוף דליל של פגזים. פעם פה ופעם פה. ואפילו לא כל היום.

עמי התעניין בעיקר בגורל פלוגתו. ובעיקר שבעיקר ברחבת הטיפולים שלה, בצביקה סמל-הרכב ובחבר-עוזריו.

– גם אנשי הרכב נטשו את המחנה? – שאל.

– כנראה שכן – השיבו חברינו – אבל לא לזמן רב. בלילות, כשנרגעים התותחים הסוריים, הם שבים אל כלי-הרכב הניזוקים ועובדים עליהם כמטורפים.

– טוב מאוד – שמח עמי – צביקה הוא בחור נפלא. אפשר לסמוך עליו בכל מצב.

– ואיך הוא ישמח – אמרתי – כשיגיע ויראה את רכב-החופשות שלך!

שמעו חברינו, שאנו מדברים על חופשות ופתחו פתח למצוקת-לבם.

– רק דבר אחד גרוע – אמרו לנו – יש בהפגזות הללו.

– שאני אנחש? – שאל עמי – כרגיל, עיכוב חופשות!

חברינו נאנחו לאות הסכמה ואחד מהם אמר:

– החופשות הן הדלק האמיתי שלנו. אם תיטול מאיתנו את החופשות, הרי זה כאילו שהשבתת אותנו. ממש כאילו קירקעת אותנו.

כל המסובים לשולחנות הסכימו לדבריו מתוך צער. יכולנו לראות בעיניהם כמה נכספים הם לחופשות. כמה מתגעגעים הם לבני-משפחתם. כמה מייגע אותם השירות הצבאי הממושך. ולפתע הרגשנו שלא-בנוח. הן זה-עתה שבים אנו מן החופשה. מבתינו, מבני-משפחותינו. חלפנו ועברנו את נתניה, טבריה, עפולה, וראינו שהחיים בארץ נמשכים כסדרם. משהו מאוירת החיים האזרחיים דבק בנו ולא הספיק לפוג. אולי בשל כך נצמדו אלינו החברים כל-כך. אולי בשל כך ביקשו את קרבתנו. אולי בשל כך עוררה פרשת הפחנוע סערה כזו בלבם.

– מי יודע – אמר אחד החברים לאחר שתיקה ארוכה – מי יודע: אולי לקראת חנוכה נזכה לחופשה ארוכה יותר?

– הלוואי – הסכימו החברים לדבריו – מהפה שלך לאוזניו של אלוף-הפיקוד.

הרמקול שמעל דוכן המכירה כיחכח, השמיע קולות-מתכת צרחניים. כל באי השק"ם השתתקו. והרמקול הודיע בקול רם ואדיש:

– חדשות טובות לכל באי השק"ם בקוניטרה. אות-ההרגעה ניתן זה-עתה. תודה.

כולם נאנחו לרוָחה. אף-על-פי שההפגזה לא הטרידה אותם ביותר, ואפילו לא מנעה אותם מלהסב לשולחנות השק“ם, שמחו שההפגזה חלפה והחיים מתעוררים עכשיו. ובאמת, מבעד לחלון הפתוח אל הכביש ראינו איך מתחדשת מרוצת השיירות על הכביש ואיך מתחילים נוהרים ובאים אל השק”ם חיילים מכל קצות רמת-הגולן.

עמי קם מן השולחן, לחץ ידי מכרים פה ושם ואמר אלי:

– זהו זה, אבישי. כדאי שנזוז. עכשיו יש רגיעה במצב וכדאי לנצל את ההזדמנות.

חברינו נפרדו מעלינו בברכות ומיהרו אל החלון, כדי לחזות במו-עיניהם בפלא הפחנוע התכולה. ועמי ירד מתון-מתון אל הרחבה, פתח לפני את הדלתית בתנועה אבירית ואחר-כך נדחק ונכנס אל מושב הנהג.

– שים לב – אמר אלי – ההצגה צריכה להיות מושלמת. הם מסתכלים בנו ואורבים לכל משגה.

הסיטרואנית הותנעה בנקל, ובעוד עמי מתמרן ויוצא מרחבת החניה, הנפתי את ידי לשלום אל מול חלון השק"ם הפתוח. מתוך החלון הונפו מולנו ידיים רבות ואיחלו לנו הצלחה בהמשך הדרך.

עמי צפר כמה צפירות, לא מפני שהיה הכרח בדבר, אלא סתם כך, לתפארת היציאה אל הכביש. בנסיעה רהוטה שטפנו ויצאנו דרך רחובותיה הצרים של קוניטרה אל הכביש המוליך לצומת-אחמדיה.

– חברותא נפלאה – אמר עמי – אני כל-כך שמח שנפלתי אל הגדוד הנחמד הזה.

– כן – אמרתי – גם אתה כנראה מוצא חן בעיניהם, אף-על-פי שאתה נמצא איתנו רק זמן קצר.

– ותאמין לי, אבישי – אמר עמי – כל-כך חרדתי בלילה ההוא, כשנחתתי עליך, בזחל"ם, עם שאר הקצינים.

– ממה היה לך לחשוש? – שאלתי.

– הוי, מהמון! – אמר עמי – יחידה חדשה, אנשים זרים, מפקדים בלתי-מוּכרים, וכל זאת עם החשש מפני הקרבות הצפויים ומפני המאמץ והלחץ.

– אבל הסוף טוב, לא כן? – שאלתי.

– סוף מצוין – אמר עמי – אני ממש גאה לשרת עם האנשים האלה.

– ועכשיו קנית אותם לגמרי – אמרתי – עם השגעון הזה שלך, רכב-החופשות.

עמי חייך ולא השיב דבר. כבר השארנו אחרינו את אחרוני הבתים של העיירה ואל-מולנו נפתחו גבעות-בזלת משחירות, מוצבים נטושים וגדרות מושלכות. בכל מקום שרצו על הקרקע כבלי טלפונים קרועים, ושלטים צבעוניים הזהירו מפני שדות המוקשים הסמוכים אל הכביש. טוב שהזכרת לי, אמר, בעניין רכב-החופשות. כמעט שנגמר לנו הדלק. מוכרחים למלא בתחנה הקרובה ביותר.

הבטתי אליו כאילו הוא משטה בי. היכן נמצא תחנת-דלק, כאן, בכניסה אל המובלעת? מה זה עלה בדעתו? אבל דלק היינו מוכרחים להשיג – אם מהתחנה, אם מן הג’ריקנים הצבאיים ואם מכל מקום אחר.

– בצומת אַחְמַדִיֶה – אמרתי – יש הכול. הלוואי ויהיה שם גם דלק בשבילנו.

לפני הצומת מימין התנוסס הגשר התורכי הישן מעל לאפיקו של נחל-הרוקד. הגשר היה שרוף ומפוצץ ועל-גבו נלכדה שיירת זחל"מי נ.מ. סוריים. התותחים השרופים היו נטויים עדיין לשמים, ממש כאילו ברגע זה נלכדו, ממש כאילו עודם מתכוונים להמשיך בתנועה – לחצות את הגשר, להתיישר על הכביש ולהסתער על המוצבים הישראליים. אבל המטוסים שלנו היו זריזים יותר והקדימו את השיירה. ועכשיו היא ניצבת ליד הצומת, כאילו היתה מחכה לפקודת תזוזה.

ועל הכביש, לכל רוחבו, השתרע מחסום נוסף. מחסום המשטרה הצבאית של אחמדיה. כאן נעצרו ונבדקו כל כלי-הרכב הנכנסים אל המובלעת והיוצאים ממנה. בצד המחסום הוקם מחנה קטן לחיילי המשטרה הצבאית. צריפון אחד או שניים, כמה אוהלים, ומאחוריהם ראינו לשמחתנו מצבור של מכלי-דלק.

– אני מקווה שהפעם ניחלץ גם בלי עזרת נחש הקמיע – אמר עמי, ושלח את ידו הימנית לפנים.

– וחוץ מזה – אמרתי – הוא ודאי כבר עייף מרוב נסים שעשה לנו היום.

– שאני אגיד שזה מגוחך? – שאל עמי.

– מה מגוחך? – ביקשתי שיסביר.

– קמיעות אינם מתעייפים – אמר עמי.

– מניין לך? – קראתי – מאין לך פתאום הידיעה הזו על הקמיעות?

– אל תתחמם, אבישי – אמר עמי – דווקא עכשיו אנחנו צריכים להיות רגועים. חכה ותראה מה שאני מתכוון לעשות.

– רק שלא תסבך אותי – ביקשתי.

– אל דאגה – הבטיח לי עמי – אם נסתבך, נסתבך שנינו. ואם ניחלץ, ניחלץ שנינו. אותך אני לא מפקיר כאן בשום פנים ואופן!

בעצם, הירהרתי לי, מצדי יכול המסע להגיע כאן לסופו. ולא אכפת לי שלא יאשרו לנו את הכניסה.

בצד מחסום-המשטרה ראינו המון כלי-רכב אזרחיים, שלא הורשו להמשיך ונאלצו לחנות כאן, בלב השדה הפתוח. המרחק מכאן אל מחנה גדודנו כבר באמת אינו גדול. מלבד זאת מכאן כבר ייקח אותנו כל אחד. גם לעמי אולי ייטב הדבר, אם יחנה כאן את הפחנוע עד לחופשתו הבאה. האם באמת הוא מתכוון להפוך אותו לרכב-החופשות הפלוגתי? האם ברצינות הבטיח מה שהבטיח בשק"ם שֶׁל קוניטרה? והרי מכונית רעועה זו, שגם היום התגלגלה לכאן בקשיי-קשיים, איך תעמוד בלחץ הנסיעות התכופות לארץ ובחזרה?

– אתה שוב מתחרט, אבישי?– הפתיע אותי עמי בתוך מהלך הרהורי.

– לא – אמרתי – לגמרי לא מתחרט, אבל האמת היא…

– האמת היא – נתקע עמי לתוך דברי – שנמאס לך כבר הטלטול האין-סופי הזה על הכיסא המחוזק בחבלים.

– לא – אמרתי – האמת היא, שמצדי אין צורך להיאבק גם עם המחסום הזה. מצדי אתה יכול להשאיר כאן את הדה-שבוֹ. מכאן כבר נוכל להמשיך בכוחות עצמנו. וכאן היא גם תישמר טוב יותר. אפילו בשעת ההפגזות.

– מה קרה לך, אבישי? – שאל עמי – שאני אענה במקומך?

– כן – אמרתי – תנסה פעם אחת גם לענות במקומי.

– אתה התעייפת – אמר עמי – נשבר לך כבר מהנסיעה הזו.

– הו, לא! – קראתי – מה פתאום? אבל עכשיו כבר מאוחר ועוד מעט יֵרד הערב ואין לך טיפת-דלק אחת במכל-המכונית.

הגענו אל המחסום. השוטר שבבקתה אותת לנו להפנות את רכבנו לרחבת-החניה של כלי-הרכב האזרחיים. אבל עמי השים עצמו, שלא הבחין באיתותו של השוטר, קרב לאטוֹ ממש עד למחסום והחל לצפור בקוצר-רוח.

השוטר הזועם זינק מתוך הבקתה ועט על הפחנוע.

– מה יש לך, סגן? – שאל בזעם – אתם מחוץ לחוק?

מסביבנו התארכו השיירות של כלי-הרכב המבקשים לעבור. בדיקת הרשיונות היתה אטית ומסורבלת והתארכה זמן רב. וממולנו, מעבר למחסום, יכולתי לרואת איך מתארכת השיירה שפניה החוצה. הנהגים משתי השיירות היו קצרי-רוח ועצבניים וצבאו לפני צריפון המשרד של המשטרה הצבאית. בלב הדוחק והמהומה הזו, בתוך גוּש השיירות הצבאיות של כלי-הרכב הענקיים, ישב לו סגן עמי, ידידי, בתוך הדה-שבוֹ שלו המבהיקה מתכלת ולחץ על הצופר בכל כוחו.

– אולי תפסיק לצפור כבר? – זעק השוטר וסָתם את אוזניו בשתי ידיו – אתה חושב שאתה כאן לבדך?!

פרק ז': קצין הקישור של האו"ם

עמי השיב לשוטר המצעק בשלווה, ואפילו לא הזיז את גופו לעבר החלון:

– חבל על הצעקות, חביבי. קרא, בבקשה, לקצין שלך.

השוטר נפגע מעט, ואפילו סירב תחילה לקרוא לקצין. אבל עמי חזר וביקש בשקט ובאדיבוּת:

– הבט, חביבי, זהו ענין רציני. אבקשך מאוד לקרוא לכאן את הקצין הממוּנה על המחסום.

כשהתרחק השוטר לעבר הצריפון, שאלתי את עמי חרש:

– ועכשיו, עמי, מה יהיה עכשיו?

– עכשיו – אמר עמי – יהיה בסדר גמור. הפעם אנחנו צוות של קציני-קישור לאו"ם הממהרים אל עמדת המשקיפים הנטושה. אתה רק תעשה באמונה מה שאני אבקש ממך, והכול ילך למישרין.

השוטר חזר מן המשרד בלויית קצין משטרה צבאית צעיר ונחמד.

– שלום לך, סרן! – קידם עמי את פניו, והקצין הצעיר הסמיק עד למעלה מאוזניו.

– אני רק סגן – אמר – ולא כדאי להגזים. ובמה הענין? במה אוכל לעזור?

אדיבותו הפתיעה אותנו לגמרי. אחרי ההתנפלות חסרת-החן של השוטר ציפינו לקצין קשוּח ויהיר. אבל הבחור הצעיר הזה היה נחמד, והרגשתי שהפעם יעלה בידי עמי להתחמק עוד ביתר קלוּת.

– שמע, סרן – המשיך עמי להעלותו בדרגה, כאילו לא שמע כלל את הסתייגותו הביישנית – אני קצין-קישור של האו“ם. שמי סגן עמי. אתה יודע מה זה קצין-קישור או”ם, נכון?

– כן – אמר הקצין – ומי הוא האיש לידך, ומדוע אתם נוסעים במכונית אזרחית דווקא?

– זהו רב-סמל אבישי – אמר עמי והראה עלי באצבעו – הוא הנהג, הקשר והטבח של עמדת-הקישור של האו"ם. הרכב הזה, בעצם, אינו לגמרי אזרחי. זוהי מין הסוואה כזאת, אם אתה מבין למה אני מתכוון. לא רצוי שניסע לעמדת המשקיפים דווקא ברכב צבאי.

הקצין בחן את המכונית, בחן מקרוב את פנינו, את המדים שעלינו ואת חבילות הציוד שבתוך המכונית.

– הבעיה היא – אמר – שעד עכשיו היו הפגזות בשטח. ופשוט לטובתכם ולטובת המכונית הזו אסור לי להכניסכם אל המובלעת.

– דווקא בגלל ההפגזה אנחנו ממהרים כל-כך – אמר עמי – עמדת-הקישור שליד עמדת-המשקיפים שממזרח לתל-שמס התרוקנה מאנשיה עוד אמש ועד עכשיו טרם אוּישה מחדש. אתה מבין איזו חשיבות עצומה יש לדבר?

– כן – אמר הקצין הצעיר – אבל מדוע לא קיבלנו שום הודעה על כך?

– זה לא יכול להיות – אמר עמי בשקט ובשלוה – אלו הן רק בעיות תקשורת. ודאי בשל מהומת ההפגזה נשכחה הידיעה באיזה-שהוא מקום.

ועד שהקצין שוקל את הדברים בינו לבין עצמו ומנסה להגיע לכלל החלטה, אמר אלי עמי בקול רם דווקא:

– שמע אבישי, אני מקווה שלא שכחת את הפַּק-פַּק של העמדה. ולא את בלון-הגז להחלפה. ובעיקר לא את הדלק.

הקשבתי היטב לדבריו, כי ידעתי שהוא מנסה לרמוז לי על משהו שלא כדאי שהקצין יבין. חשבתי מעט, עד שנתחוורה לי כוונתו. עשיתי לו בידי תנועה זעירה שנרמזתי היטב, והשבתי גם אני בקול רם, וכאילו אל קצין המשטרה הצבאית העומד מעבר לחלון:

– את הדלק שכחתי. זאת אומרת, לא הספקתי להכין כמו שדיברנו.

– טוב – אמר עמי – אני מקווה שזאת לא תהיה כאן בעיה. הסרן ודאי ישמח לתדלק אותנו.

ראינו שהסגן הצעיר מתחבט ומתקשה להחליט, ורצינו לזרזוֹ. עמי קרא אליו:

– תראה, אולי הגיע בינתיים, בזמן שאנחנו חוֹנים פה ומתעכבים לפני המחסום, טלפון ממטה קציני-הקישור שליד מטה המשקיפים של האו"ם?

האמת היא שאינני יודע מה הועיל לנו יותר באותה שעה. חיוכיו האדיבים של עמי, נוהגו המצחיק להעלות תמיד את בני-שיחתו בדרגה, אוֹ מראה הדה-שבוֹ התמים עד כי להטעות את לבו הטוב והמיטיב של הקצינון הצעיר מן המשטרה הצבאית. הוא חייך אלינו לפתע ואמר:

– טוב, רבותי, לא תתעכבו עוד. מזלכם שבאתם עכשיו. לפני שעה עוד עלה עשן לכל רוחב הגיזרה, והדי ההתפוצצויות נשמעו אפילו כאן, באחמדיה, היטב-היטב.

הסגן ניגש אל הצריפון, סימן למחסומאי לפַנות לנו מעבר והלך אחרינו אל מעבר למחסום. הוא חזר ואמר:

– לא אוכל להרשות לכם לנסוע לבדכם ככה, עכשיו, בכבישים האלה. אני אלווה אתכם עם הטנדר שלנו.

– לא צריך, לא צריך – נבהל עמי והזדרז לדחות את הצעתו הנדיבה – באמת שלא צריך! אל תטריח את עצמך. אנחנו בהחלט מסוגלים להסתדר לבדנו. אלא שיש לנו בעיה אחת. בעיה קטנה, אמנם, ולא כל-כך נחשבת, אבל בכל זאת בעיה. ואם כבר הואיל הסרן הנחמד לעזור לנו עד כה, אולי יוכל לסייע לנו גם בפתרון הבעיה הקטנה הזו.

– מה הבעיה? – שאל הקצין.

– אנחנו זקוקים לתדלוק – הודה עמי.

– סע אחרי – אמר הקצין בפשטות והוליך אותנו מאחורי המחנה הקטן, ישר אל מצבור הדלק הנסתר. הוא חיפש ומצא את החייל המופקד על הדלק ואמר לו בקצרה:

– תדלק את האו"מניקים האלה. אבל מהר!

והוא עמד עליו והשגיח שיעשה את מלאכתו יפה ומהר. כשסיים הדלקן לתדלק את המכונית, אמר לו הקצין:

– תן להם גם ג’ריקן נוסף. שלא ייתקעו בדרך בלי דלק.

עמי ממש התרגש.

– שאתן לך קבלה או איזשהו מסמך? – שאל את הקצין.

– לא – אמר הקצין – אין צורך. ואם אתם מוכנים, עלו על הכביש והמתינו לי. מיד אשוב עם הטנדר.

עמי התחייך ופנה אלי. וכמעט שהתחבקנו בעליצוּת בתוך התא הקטן של הסיטרוֹאנית. מהלך הדברים היה כל-כך מהיר וכל-כך מפתיע, ונוהגו של הקצין היה כל-כך נלבב עד שטֶרֶם עיכלנו את כל הפרשה. עד-מהרה שב הטנדר ואנחנו יצאנו בעקבותיו. בכל המרחב שמסביב לא היתה תנועה. הכביש היה ריק ומרוקן. זעיר פה זעיר שם, על התלים הרחוקים ומעבר לעמקים נסתרים, עוד ראינו שרידים עשֵנים שנותרו משעות ההפגזה. ככה צלחנו את כבישי המובלעת כנוסעים יחידים ומוזרים בתוך השקט המשוּנה שמסביב. קצין המשטרה הצבאית מיהר מאוד, ואנו לא ידענו עד להיכן בדיוק בכוונתו ללווֹתנו. לכן נסענו אחריו בחשש-מה.

– יש לנו מזל – אמר עמי – שהוא לא הציע לנו ברוב אדיבותו שניסע אתו בטנדר אל עמדת-התצפית של האו"ם.

פרצתי בצחוק. איזו עמדת-תצפית? ואיזה אנשי או“ם? ומה היה קורה אילו באמת היינו צריכים לציין את עמדתנו ולקרוא במפורש בשמה? ואיך היה נוהג הסגן הצעיר אילו באמת פגשנו על הכביש במשקיפי או”ם אמיתיים?

מן החניונים שבצדי הדרך ניפנפו לנו חיילים בידיהם לשלום. שריונאים, שעמדו בצד הכביש, מסרו ד"ש חפוז לחבריהם, ואפילו החובשים שהתהלכו בתוך רחבת המרפאה הצבאית הריעו כאילו לכבודנו. עמי היה דרוך כולו, שלא לאבד את עקבות הטנדר ולא להתרחק ממנו יותר מדי. אבל אני הייתי פנוי לכל המראות שחלפו בצדי הדרך ויכולתי לבחון את השינויים שהתחוללו כאן מאז יצאנו לחופשה. וכך הגענו לצומת חַאן-אוּרֵינִבָּה. שם עצר הטנדר והקצין ירד אלינו ואמר:

– עד כאן, רבותי. הלאה מזה כבר לא שטח-שיפוט שלי.

עמי היה ממש נרגש ויצא אליו להודות לו.

– איך להודות לך? – שאל את הקצין – שאספח גם אותך אל משפחת האחים שלי? שנכריז על ברית-ידידות?

הקצין הצחק בביישנוּת.

– תעזבו, זה בסדר. העיקר שתגיעו אל עמדתכם לפני החושך.

– סרן – אמר לו עמי לפני שנפרדנו – סרן, אתה חבוב! ואם תיקלע פעם לאיזור הגדוד שלנו, ננהג בך בכבוד-מלכים!

הסגן הצעיר שוב הסמיק וטיפס על הטנדר. אחר-כך יכולנו לראות אותו קטן והולך, כשהתרחקנו מן הצומת בדרכנו אל חניון הגדוּד.

כבר היה מאוחר, לפנות ערב, ועוד מעט תרד החשיכה. במזרח התנשאה לפנינו צלליתו הגבוהה והכהה של תֵּל-שַׁמְס. מן התל השולט על כביש דמשק עוד יש לנו לפנות שמאלה, אל בין הגבעות הטרשיות עמוסות הבזלת. הכביש מתפתל בין ציבורי הבזלת, מרחף מעל למעיינות נסתרים, חומק בין חומות גבוהות של קני-סוף עד שנכנס בשערי המחנה הסורי הנטוש, שגדודנו נאחז בו לאחר הקרבות.

השמש כבר ירדה מעבר להרים שבמערב, ורק ראשו של החרמון המתרומם גבוה מעלינו עוד היה מואר באורה.

– יש לי נקיפות-מצפוּן – אמרתי לעמי – שהגענו באיחור כזה.

– אני איתך, אבישי – אמר עמי – גם לי יש הרגשה לא כל-כך נוחה. אבל אני מבטיח לך שהרגשתך תשתפר, כאשר תראה איך ישמחו החבר’ה לבואה של הפחנוע.

– לא הייתי רוצה להיות במקום אלה המצפים לשובנו מהחופשה.

– אם היה להם קצת שכל – אמר עמי – ודאי יצאו כבר. הרי יכלו להשתגע אם היו צריכים להמתין לשובנו.

– כן – אמרתי – אבל אתה יודע מה הן ההוראות. איש לא ייצא לחופשה עד שלא ישוב קודמו.

– כן – אמר עמי – אני יודע, אני רק מקווה שיצאו, לטובתם.

נכנסנו בשער המחנה. עמי השתגע פתאום והעלה אורות בבת-אחת והחל לצפור כמו משוגע. נסענו על הכביש הראשי, בהילוך הֲכִי איטי, במלוא אורות הפנסים, צופרים וצורחים מבעד לחלונות הפתוּחים, ומעלים את רעשי המנוע הקטן ככל שרק ניתן.

סבבנו את המשרדים, את רחבות-הטיפולים, התעכבנו מול מיפקדת הגדוד, ושוב פנינו בהילוך מקרטע לעבר חדר-האוכל, המטבח והמחסנים. איש לא יצא לקראתנו. משום ביתן לא פרצו לקראתנו החיילים, כאשר ציפינו.

עמי חדל מצפירתו המטורפת והסיע את הפחנוע לאט לעבר ביתן הפלוגה. הוא התקדם דרך המרפסת, ממש אל מול הדלת, כאילו רצה להיכנס עם הפחנוע לתוך הבניין. אבל הדלת נותרה סגורה, ולא ראינו איש מכל אנשי הפלוגה.

– מה קורה כאן? – שאל עמי בפליאה.

– איזה מחנה-רפאים זה? – התפלאתי גם אני – לאן זה נעלמו כולם?

ישבנו דוממים בתוך הפחנוע, מאוכזבים מקבלת-הפנים שלא התקיימה. לפתע התקרב אלינו חייל, לא-מוּכר לנו, לא מאנשי הפלוגה, ואמר:

– לחינם אתם מקימים רעש. כל הגדוד התפרס בגבעות. מה זה, אינכם יודעים שהיתה כאן הפגזה כל היום?

– מתי ישובו החבר’ה? – שאל אותו עמי.

– עם חשיכה – השיב החייל – אני פשוט נרדמתי בתוך הבונקר, וכשהתעוררתי כבר לא היה איש מסביב.

“איזה מפח-נפש! – חשבתי – איזו התבדות לא-נעימה של כל תקוותינו!”

– אם אין לכם לאן ללכת – אמר החייל – אתם יכולים לבוא אתי אל הבונקר שלי. התקנתי שם תאורה ויש גם משהו לאכול.

– לא, תודה – אמר עמי – אנחנו נמתין כאן לגדוד.

– כרצונכם – אמר החייל – לילה טוב.

והוא נעלם בין הביתנים, בתוך החשיכה המתקרבת.

ישבנו בתוך הסיטרוֹאן ולא הוצאנו מלה מפינו. עמי העביר את כפותיו על עיניו, נאנח, התפהק ושאף אוויר. גם אני הרגשתי פתאום שאני עייף. הנסיעה, פריצת המחסומים, התקלות, ההתרגשויות של הדרך – כל אלה הצטברו עכשיו בתוכי לגל של עייפוּת. ברצון הייתי מניח עכשיו הכול כמו שהוא ופורש לביתן מחלקתי, להתנמנם מעט. אבל ידעתי שעמי לא יניח לי לפרוש עכשיו. הוא ידחק בי להישאר איתו עד אשר תשוב הפלוגה: אני מוכרח לראות איך הם מקבלים את פני הפחנוע. אני מוכרח לראות איך הוא מנדב שוב, בטקס חגיגי, את הדה-שבוֹ התכולה, ומקדיש אותה לרכב-החופשות של הפלוגה. אני מוכרח לראות איך מסתערים עליה צביקה, סמל-הרכב וחבר עוזריו, איך הם מתלבשים עליה עוד הלילה, מתקינים ומשפצים אותה, עד שתיראה כמכונית חדשה לכל דבר. אני מוכרח לראות את חיילי הפלוגה צובאים על המכונית ועל עמי ושומעים שוב ושוב, ממש מבלי להתעייף, את סיפורי הרכישה והקנייה, את סיפורי “דורית” ואת סיפורי המסע המשוגע שלנו היום.

אבל עייפותי גברה, ואני אמרתי לעמי:

– אם לא אכפת לך, עמי, בשבילי זה מספיק להיום. תוריד אותי, בבקשה, ליד ביתן מחלקתי.

– לא, אבישי – אמר עמי – שאתה תיעדר מהפגישה החגיגית?

– אין דבר – אמרתי – אני אשמע מרחוק את קריאות-השמחה. ומה שלא אשמע הערב, ודאי אשמע מחר בבוקר.

– אתה יודע מה? – שאל אותי עמי.

– מה?

– אתה זקוק באופן דחוף לקמיע משלך. ראית איך זה מביא מזל?

העליתי חיוך עייף על פני ואמרתי:

– זה לא הקמיע, עמי. שנינו יודעים שזה גם לא נחש-הכסף.

– אלא מה? – אמר עמי.

– זה פשוט מאוד – אמרתי ולא יכולתי להתאפר מלגחך – זהו חוט-הברזל של הצ’רקסי חנא מכפר קמא.

עמי הצטרף אלי וצחקנו יחדיו. צחקנו כל-כך, עד שלא הרגשנו כיצד חולפות הדקות, החשיכה מתעבה וראשוני הגדוד שבים מן הגבעות. עמי הסיע אותי אל מול ביתן מחלקתי וכשחזר אל ביתן פלוגתו, שמעתי את שאגת אנשיו למראה המכונית. הצעקות והקריאות ושמחת-הפגישה ארכו זמן רב. לא נותר אחד מן הפלוגה שלא חיבק את עמי ולא מישש את הפחנוע חזור ומשש. וכשהודיע עמי בקול רוגש במקצת, שהוא מקדיש את הסיטרוֹאנית הקטנה הזו, את הדוּ-סוסית החביבה הזו, לחבריו אנשי הפלוגה, הִרקיעה המהומה שחקים. מרחוק, מביתן המחלקה שלי, יכולתי לשמוע את קריאותיהם הקצובות של אנשי הפלוגה:

– עמי! עמי! עמי!

ואחר-כך, אחרי הפוגה קצרה:

– דורית! דורית! דורית! ושוב, ובקול רם עוד יותר: – דו – רית! דו – רית!

הידיעה על רכב-החופשות שהגיע בנס אל מחנה-הגדוד פשטה במהירות בכל ביתני המגוּרים. חברַי, מן המחלקה שלי, שלא ידעו על מסעי הארוך עם עמי במשך כל היום, מיהרו לביתן ושאלו:

– האם שמעת, אבישי? שמעת על שגעונו החדש של הסגן עמי?

ואני, מה יכולתי לעשות? להעמיד פנים כאילו לא שמעתי דבר ולשמוע שוב ושוב את גוזמאותיו של עמי מסוּפרות בפי אנשי מחלקתי? או לגלות את האמת לחברַי ולומר להם:

“שמעו, חברים! אל תספרו לי יותר אף לא מלה אחת על עמי ועל הפחנוע שלו. אני באתי אתו היום מן הארץ. ואני לא מאמין לאף מלה אחת ממה שסיפר לכם!”… או פשוט להעמיד פני מתנמנם ולשתוק ולא להשיב דבר?

ורק בשעת לילה מאוחרת, כששכבו כולם בתוך שקי-השינה שלהם והרוחות נרגעו לגמרי, שאל אותי אחד מחברי הקרובים:

– אז איך היתה החופשה, אבישי?

פרק ח': משאית מטורפת

למחרת בבוקר נקראה מחלקתי לגִזרה אחרת. מיהרנו לארוז ולצאת עוד לפני עלות השחר. את סגן עמי ואת פלוגתו לא ראיתי חודשים ארוכים. רק מדי פעם, ביציאה אל החופשות או בשיבה מהן, או על כוס תה מן המיחם בשק"ם של קוניטרה, כשהייתי פוגש מישהו מן הגדוד, הייתי שואל על עמי ועל הדוּ-סוסית. אם היטיב לי מזלי, הייתי פוגש לפעמים גם חיילים מתוך פלוגתו של עמי. ואז הייתי שוכח עולם ומלואו וחוקר את בן-שיחי חקירה ארוכה ומדוקדקת:

האם נכון הדבר שסגן עמי וצביקה, סמל-הרכב של הפלוגה וחבר עוזריו, שיפצו את הפחנוע עד שאי-אפשר להכיר אותה? האם נכון הדבר שהיא נראית ממש כמו חדשה ואפילו יותר מחדשה?

האומנם? האם קיים עמי את נדרו ונידב אותה לפלוגה? האם באמת נהפכה “דורית” התכולה לרכב-החופשות של הפלוגה? ואיך היא עומדת בעומס העצום הזה, לעלות ולרדת מן הגולן לארץ ושוב לרדת ולעלות מן הארץ אל תלי הגולן הגבוהים?!

אם היה בן שיחי מקורב לעמי או לצביקה שפר מזלי. ואז היה מספר לי מתוך עצמו, גם בלי שהייתי צריך לדחוק בו יותר מדי. וכך שמעתי שהמכונית אמנם נהפכה לרכב-החופשות הפלוגתי. אלא שהפלוגה לא היתה כפוית טובה כפי שחשבתי. עוד בימים הראשונים ערכו החבר’ה מגבית ביניהם כדי לכסות, ולו במעט, את הוצאותיו של עמי על רכישת המכונית. יותר מזה: עמי סירב לקבל אפילו לירה אחת מידי חייליו.

– ידעתי – אמרתי כאן לבן-שיחי – אני מכיר את עמי. הוא לא יקח פרוטה מחייליו.

בן-שיחי המשיך את סיפורו:

– אנשי הפלוגה נמנו וגמרו ליסד קרן לתיקון הסיטרואן ואחזקתה על חשבון הפלוגה. ומה אתה חושב לך? שהיא לא התקלקלה? שלא נגרמו לה תאונות קלות? שלא צריך היה מדי פעם להחליף בה חלקים?

– והדלק? – שאלתי את בן-שיחי – איך פתרתם את שאלת הדלק?

– בכספי הקרן – השיב לי – בכספי אותה קרן פלוגתית.

כאן היה קורץ לי קריצה רבת-משמעוּת, מנמיך את קולו שלא יישמע בשולחנות הסמוכים ולוחש:

– כמובן, מבלי לקחת בחשבון את הדלק שהשיג עמי ממקורות צבאיים.

פרצתי בצחוק גדול. תיארתי לעצמי איך הסגן עמי שב ומתחזה בכל פעם לדמות אחרת, כשהוא צריך לפרוץ את מחסומי המשטרה הצבאית. אמרתי לבן-שיחי:

– עמי השיג ודאי את הדלק לצורכי קציני הקישור של האו"ם, לא כן? או נכון יותר, לצורכי עמדת-מודיעין קדמית?

בן-שיחי הצטרף לצחוקי.

– לא – אמר – אתה טועה. בכל המחסומים של הרמה למדו להכיר את הסגן השובב בעל מכונית הדה-שבוֹ הזעירה. בכל מקום היו לו ידידים טובים, והוא לא נזקק עוד לכל התחבולות הללו כדי לחלוף בשלום בין המחסומים.

ואחר כך הגיעו חודשי-החורף הקרים. ירדו גשמים, ואפילו שלגים. נשבו רוחות עזות, שלא היינו רגילים אליהן למטה, בארץ. וההפגזות אף הן ליווּ את רוב חודשי שהייתנו במובלעת. לפעמים היו מתגברות ומתחזקות, עד שהיינו נאלצים לנטוש את מחנות-הקבע שלנו ולנדוד אל הגבעות. אלה היו ימי סבל וקשיים לכולנו. תמיד תהיתי מה עלה בגורלו של עמי באותם ימים ובעיקר מה עלה בגורלה של המכונית הזעירה, הדו-סוּסית הרכּה והחלשה.

בן-שיחי היה מספר לי בפרטי-פרטים איך ליוותה אותם הפחנוע בכל תקופת נדודיהם. איך עמדה בשלגים ובקוֹר. איך הועפה פעם ברוח במורד התל, ואיך כוסתה פעם בשלג עמוק עד שלא יכלו לזהותה. הפלוגה היתה מקצה לה מקום של כבוד. תמיד דאגו בשבילה למחפורת יבשה ונקיה, למחסה משובח. ואפילו בשעות הכוננות, כשכל הכלים החמושים היו דרוכים ומוכנים לתזוזה בכל רגע, אפילו אז לא ניתקו את הפחנוע מן השיירה הפלוגתית.

צביקה, סמל-הרכב, ניסה אפילו להפוך אותה פעם לרכב קרבי. כיצד? הוא השתדל למצוא בין כלי-הנשק והשלל המרוּבים שנפלו בידי הפלוגה איזה מקלע מיוחד, קטן ולא-כבד מדי, שיתאים לרכב הרך הזה, אבל הדבר לא עלה בידו.

חיילי הפלוגה התקשרו אל הדה-שבוֹ התכולה והיא נהפכה בשבילם לקמיע הפלוגתי.

כאן הייתי קופץ ממקומי, חורג משלוותי ושואל:

– תגיד לי, חבר, סגן עמי עוד עונד לאמת-ידו הימנית את נחש-הכסף?

– כמובן – היתה תמיד התשובה – אלא מה חשבת?

– ותגיד לי עוד דבר – המשכתי – השם “דורית” עודו צבוע בצבע כסף עז על הפגוֹש הקדמי של הפחנוע?

– ועוד איך! – באה התשובה – וגם כשנצבעה הפחנוע מחדש בצבע תכלת-ירקרק, טרחו החבר’ה והביאו ממקום שהביאו צבע כסוף-לבן, עז ובוהק, וכתבו על הפגוֹש הקדמי באותיות ענקיות: דורית.

שמחתי בשמחת הפלוגה ובשמחתו של עמי. הנה, בכל זאת עלה נדרוֹ יפה, וההקדשה שהקדיש, בשעה של התלהבות, עומדת במבחן הימים הקשים.

אך עדיין היתה שאלה אחת בפי:

– תגיד לי עוד רק זאת: שמת לב אולי אם יש איזו חתיכה של חוט-ברזל בתוך המכונית?

– בחיי – השיב בן-שיחי – בחיי שאתה צודק! הגד את האמת: ודאי נסעת בה אתמול או לפני כמה ימים. נכון?

– לא! – אמרתי.

– אם כן מהיכן את היודע?

חייכתי ולא השבתי.

ואז סיפר לי בן-שיחי, שעמי תלה חתיכה של חוט-ברזל, חוט בצבע-כסף שאיננו מחליד, ממש לפני עיניו של הנהג – באותו מקום, שנהגים רבים נוהגים לתלות בו בובות צבעוניות או דמויות אחרות החביבות עליהם. החוט תלוי ומתנודד לו בשעת הנסיעה. רבים מחיילי-הפלוגה כבר תהו ותמהו על מה ולמה תלוי ומשתלשל לו חוט-הכסף, ממש מול פרצופו של הנהג, אבל עמי רק מעטה על פניו הבעה מלאת מסתורין ואומר: “אמנם יש לי קמיע, ולא סתם קמיע אלא קמיע שעמד במבחן הימים. אבל נוכחתי לדעת, שגם לקמיע צריך לסייע לפעמים!”

נוסעיו היו מקשים:

– איזו מין עזרה אתה יכול לעזור לנחש-הכסף עם החוט המשתלשל הזה?

ועמי היה מחייך אל תוכו פנימה, ובאותה נימה של מסתורין היה משיב:

– האמינו לי, חברים, אף פעם אי-אפשר לדעת. אסור להסתכן בניחושים. תמיד נחוץ שיהיה במכונית משהו הגורם למזל. וזה בנוסף לארגז-הכלים.

והוא היה מניח אותם בתמהונם, וגם כשהפצירו בו שיפרט לְמה בדיוק הוא מתכוון, שתק, סירב ולא פירט.

אבל היו גם נהגים אחרים לפחנוע, נהגים שנקבעו על-ידי הפלוגה, מעין נהגים מיוחדים לחופשות. אלה היו שניים-שלושה בחורים מאנשי-אמונו של עמי, שסייעו לו בהפעלת רכב-החופשות. שהרי לא יכול היה לעמוד בכל העומס לבדו. ואלה – אך היו נכנסים אל המכונית – היו מיד תולשים ומורידים את חוט הכסף ממקומו. תחילה לא היו משיבים אותו למקומו גם בתוֹם הנסיעה, אבל עמי הבחין בכך ונזף בהם מיד.

– שאנזוף בכם, בחורים? – אמר – בכל דבר שבמכונית אתם יכולים לנגוע כרצונכם, אבל בחוט הזה שלא תיגעו!

הנהגים משכו כתפיים, נבוכים מעט, והקלו ראש בדבריו של עמי. אבל עמי לא ויתר, וגם כשדבריו נשמעו כדברים שאין בהם הגיון מיוחד, לא התיר להם להשתעשע בעניין הזה.

יום אחד הותר למשפחות החיילים לעלות אל הרמה ולערוך ביקור במחנה הפלוגה. היה זה יום-חג לכל החיילים, אבל בעיקר – לעמי, ועיקר שבעיקר – לפחנוע. המכונית צוּחצחה, מורקה ושוּפשפה, עד שיָפתה להפליא. היא ניצבה בראש שיירת כלי-המלחמה של הפלוגה. ואיזו שמחה היתה זו, כשדורית, אשתו של עמי, פתחה את הדלתית ונסעה בה לצדו של עמי במעין מסע חגיגי, לנוכח עיניהם המתלהבות של בני המשפחות!

חיילי הפלוגה יצאו ממש מכליהם. בסוף יום-הביקור הניפו לשמים את דורית האמיתית – שנבוכה מאוד – ואת “דורית” על ארבעת הגלגלים.

“משקל זבובה” – היו אומרים בפלוגה – אבל איזו זבובה חבּוּבה!

כך חלפו להם החודשים הארוכים. החורף חלף ובא שוב האביב. התראינו מעט מאוד, אבל החלפנו דרישות-שלום בינינו. ואני עקבתי מרחוק, ככל שהרשוני עיסוקי, אחרי סגן עמי והדה-שבוֹ המקרטעת שלו.

עד שנפגשנו שוב, בנסיבות אחרות לחלוטין.

בתום המלחמה וכתום חודשי-השירות הארוּכים נערך מסדר-סיום חטיבתי. מסדר-ענק, שבו התכוונו לסכם את השירות הממושך, להזכיר את שמות הנופלים, לכבד את זכרם ולומר כמה דברים על הצפוי לנו בעתיד. המסדר נערך על מגרש חולי, ליד אחד מן השיכונים הגדולים שבמפרץ חיפה. המגרש הענק היה מיועד לבנייה. ובאמת, נערמו סביבו חומרי-בנייה למכביר. בשל כך גם יוּשר כל-כך ופוּלס, והיה טוב מאין כמוהו לשמש כרחבת-מסדרים.

ילדי השיכון צבאו על המגרש מכל העברים והביטו בנו בעיניים כלות. מאז שעות הבוקר, מאז הגעתי לשטח הכינוס, לא חדלתי מללחוץ ידיים, לומר שלום ולשאול: “מה נשמע אצלך? איך עברו החודשים הארוכים הללו? ומה נשמע בבית? מה שלום האשה והילדים?”

פגשתי מכרים ותיקים וידידים נאמנים, שלא ראיתי אותם מאז הלילה ההוא, שבו נקראנו לפתע אל המלחמה. אחדים מהם אמנם פגשתי פה ושם באיזו מקריוּת משמחת באחד הימים. אחד פגשתי במפתיע בראש החרמוֹן, ואחרים במוצבים נידחים או על אם-הדרך, בתוך שיירה ארוכה, שאין לה קצה. אבל היום היו כולם שמחים ומאושרים. לאחר המסדר ישובו סוף כל סוף איש-איש לביתו. כל אחד לעבודתו, שהפסיק באמצע, למשפחתו ולביתו – וחסל סדר מארבי-לילה, פתיחת צירים לפנות בוקר ושמירות שאינן נגמרות. חסל סדר תוֹרנוּיוֹת והתנדבויות, ואפילו חסל סדר חופשות.

תוך כדי הטפיחות, החיבוקים ולחיצות-הידיים חתרתי ללא-ליאות לעבר פלוגתו של עמי. לא קל היה למצוא אותה בתוך המון המדים שמסביב, אבל לבסוף איתרתי אותם וניגשתי אליהם.

עמי עמד כרגיל מוקף חיילים מעריצים וסיפר להם איזה סיפור כובש-לבבות בקולו הצרוד והמחוספס. תוך כדי דיבורו הניף את ידו לצדדים ולגובה ואפשר היה לראות את צמיד-הכֶּסֶף מנצנץ על אמת ידו הימנית באור השמש. עמדתי לי בצד והחרשתי. המתנתי עד שיסיים את המעשייה. אבל הוא הבחין בי פתאום, קטע את סיפורו באמצע והבקיע לו דרך אלי מבעד לעדת חסידיו.

– אהלן, אבישי! שלום לך, חמודי היקר כאח לי! היכן התגלגלת בכל החודשים הארוכים הללו?

חייליו, שהתאכזבו בגלל הסיפור שנקטע באמצע, הביטו אלינו בתמיהה; אבל אחר כך, אחרי שראו כי זאת היא פגישת-ידידים אמיתית, פרשו להם לצדדים. אולי משום שלא רצו לפגוע ברגשותינו והחליטו לאפשר לנו מפגש פרטי, ואולי משום שהבינו שאם הוסט עמי לנושאים אחרים, שוב לא ישוב כל כך מהר אל סיפוריו הקודמים. לפתע נותרנו עומדים בשולי המגרש הענק, ללא קהל וללא דוחק. עמי הניף את ידו לעבר הכביש המהיר חיפה – עכו ואמר לי:

– הבט לשם, אבישי. אתה רואה? מאחורי תחנת האוטובוסים חונות עשרות מכוניות של חיילי-החטיבה. אם תאמץ את עיניך, תוכל להבחין בכתם של תכלת מבהיקה. כן, ידידי, זוהי “דורית” שלנו – אותה סיטרואן דה-שבו, שרכשתי לאחר הפסקת-האש.

– שניגש אליה, אל הדו-סוּסית, להתרשם מיופיה? – שאלתי בסגנונו של עמי.

– לא כדאי – אמר עמי – המסדר צריך להתחיל בכל רגע ואני חייב לעמוד בראש אנשי.

– מה אתה מתכוון לעשות בה, עכשיו, אחרי השחרור? – שאלתי.

– עוד לא החלטתי – אמר עמי – אני באמת מתלבט.

התהלכנו לכאן ולכאן, בשולי המגרש, בין ערמות חומרי הבנייה, ועמי המשיך:

– באמת שאני מהסס. יש לי כל מיני תוכניות. אולי אמכור אותה. אתה יודע שלאחר הטיפול של צביקה, סמל-הרכב, עֶרְכָּהּ ודאי עלה. אולי אשמור אותה למזכרת בחצר ביתנו. אולי אתרום אותה למחנה החטיבה. שיציבו אותה על האנדרטה, יחד עם טנקי-השלל הרוסיים. מה יש? אתה חושב שחלקה בניצחון היה פחות משלהם? ואולי לא, אולי פשוט איפטר ממנה באיזה מגרש-גרוטאות.

– היא כבר גמורה לגמרי? – שאלתי – כבר אין לך ממנה שום תועלת?

– די – אמר עמי – היא עשתה את שלה והיא צריכה ללכת. וחוץ מזה דורית כבר מעוצבנת עליה. היא נמאסה עליה לגמרי והיא רוצה להחליפה במכונית אחרת, חדשה יותר, אנושית יותר…

כל הימים הרבים שחלפו מאז הלילה ההוא צפו ועלו בזכרוני. כמה ידידים רכשנו לנו, על כמה מקומות חלפנו ביעף. ואיזה חורף ארוך וקשה עברנו. ובכלל, הלב נצבט קצת מצער לא מוגדר. אולי הצטערתי על הימים הנפלאים שביליתי בחברת האנשים האלה. אולי הצטערתי על הרגשת החברוּתא הטובה שהקיפה אותנו ועכשיו גם היא סופה לחלוף.

– אתה זוכר – אמר עמי, ממש כאילו קרא את מחשבותי – אתה זוכר איך הפתענו ונחתנו עליך, בזחל"ם שלך, בליל העלייה אל הגולן, לא הרחק מעין-גב?

– ודאי שאני זוכר – אמרתי לעמי – ונדמה לי שלעולם לא אוכל לשכוח.

– ואתה זוכר – המשיך עמי – את חנא הצ’רקסי, את פיליפ איש-החלב מעין-גב?

– ואת איש-המוסך הלבבי? – שיסעתי אותו – ואת הסמל החמוּץ והמטומטם של המשטרה הצבאית, שעוד רגע והיית מכה אותו?

– אני? מכות? מה פתאום? – חייך עמי – הרי היו גם שוטרים טובים.

– כן – אישרתי – קצין-הקישור של האו"ם וקצין-המודיעין הנושא איתו מידע סודי ודחוף.

– כן – אמר עמי בנימה מהורהרת – היו ימים. היו ימים והם שוב לא ישובו עוד.

מסביב נשמעו צפירות ושריקות והרמקולים החלו לשאוג. המסדר הענקי עמד להתחיל. ההמון העצום של החיילים החל להתפלג לגדודים, לפלוגות ולמחלקות. נפרדנו חפוזות ומיהרנו איש ליחידתו.

הליקופטרים כבר ריחפו מעל למגרש. דגלים הונפו ותרועות-חצוצרה ניסרו עד השיכונים הרחוקים. האלופים ירדו מן ההליקופטרים, מיהרו בריצה אל הבימה הקטנה, השמיעו את דבריהם, הצדיעו ללוחמים המשתחררים ונחפזו לשוב על עקבותיהם. רבי-הסמלים שאגו במלוא גרונם והמפקדים שלנו נפרדו מחייליהם בהתרגשוּת. ואפילו המכוניות הטסות על הכביש המהיר לעכו האטו קצת את מהלכן, ונהגיהן כאילו הצטרפו גם הם לברכות ולהצדעות.

רוח אביבית טילטלה את הדגלים והרעידה את התרנים הדקים שנתקעו בתוך מגרש-החול לצורך המסדר. ואז, כשהמסדר כבר נגמר כמעט, כששאגת: “חוֹפ-שים” אדירה הגיעה עד לגבעות הרחוקות, ממש שניה לפני שהוּתר לאנשים להתפזר, נשמע קול דריסה חזק צורמני מכיווּן מגרש-החנייה של מכוניות החטיבה. כל בעלי-הרכב פרצו בריצה מהירה אל המגרש, לראות אם אירע איזה נזק לרכבם. ענן אבק סמיך התאבך מעל למקום, וקשה היה לראות תחילה מה באמת קרה.

גם אני הצטרפתי אל הרצים ומיהרתי אל המקום. מרוֹב צפיפות ודוחק לא יכולתי בתחילה לראות שום דבר. לאט-לאט, בעזרת מרפקי וכל מיני טכסיסי-הבקעה פיניתי לי שביל בין המצטופפים, עד שהגעתי אל השורה הראשונה. תחילה לא הבחנתי בשום דבר, אבל אחר-כך ראיתי גל גרוטאות כחלחל ומבהיק, שעדיין העלה עשן. מתוכו הזדקר פגוֹש קדמי חבוּל ומדוּבלל, ועליו מוּתווֹת האותיות המכסיפות בלבן “דורית”!

עמי כבר עמד שם, כולו חיוור מהתרגשוּת.

– משאית מטורפת – אמר לי – שדהרה בכביש חיפה – עכו, סטתה פתאום הצידה וחיסלה את הפחנוע.

הנחתי את ידי על כתפו של עמי ואמרתי בקול חרישי:

– אחרי המלחמה, אחרי השלגים והרוחות, אחרי כל הטלטולים האלה, המחפורות והבוץ, אחרי כל העליות התלולות והמדרונות המשופעים, אחרי כל אלה להימחץ מתחת למשאית ארורה, בכביש חיפה – עכו, זה ממש חוסר-מזל!

עמי הרים מול עיניו, מבלי משים, את ידו הימנית. נחש-הכסף המוּכר היה צמוד אליה היטב. ואני חשדתי, שעמי מירק גם אותו, במיוחד לכבוד המסדר.

– כן – אמר סגן עמי – גם למכוניות דרוש מזל.

הרוח, שחדרה מבעד לגל הגרוטאות, טילטלה והנידה חפץ דק ומבריק. כשהתקרבתי לראות מהו החפץ המיטלטל, ריאתי להפתעתי חוט-מתכת שאיננו מעלה חלודה, תלוי על בלימה ונע אילך ואילך ברוח.

– כל הכבוד עמי – אמרתי, מופתע כולי – אתה לא נטשת את חוט-הברזל המצוי, מה?..

לא – אמר עמי – וגם לא את ארגז-הכלים.

והוא כרע וירד אל הגרוטאה הממועכת, כדי לנסות ולהציל מתוכה לפחות את שרידיו של ארגז-הכלים.