רקע
משה גליקסון
ש. ז. אפשטיין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

במורד הר הזיתים נקבר אמש במוצאי שבת אור ליום ב' ניסן. אחד המעולים שביהדות הרוסית. אדם מצוין ויהודי יקר, שלא הניח דוגמתו בדורנו, ר. שניאור זלמן ב"ר שמואל ליב אפשטיין מחולמי פלך צ’רניגוב, שעלה אל הארץ לפני חדשים מעטים.

לא רבים בארץ, היודעים את שמו של המנוח ומעטים עוד מהם היודעים את פעולותיו הגדולות, את תכונותיו המצוינות והיחידות במינן. כי היה המנוח סמל הפשטות והצניעות הטבעית והאמיתית, אחד מיחידי הסגולה “ממעטי דברים ומרבי תפארת” בעולם, הזורעים סביבותיהם חיים וברכה וחסד בלי חשבונות רבים והעושים מה שעושים מתוך הכרח פנימי, מתוך עושר נפשי כביר, המפכה ועולה מאליו להחיות לבבות קרובים ורחוקים, ואין הם יודעים אפילו להחזיק טובה לעצמם על שפע הברכה והאורה, שהם זורעים בדרכם לתומם. ר' זלמן אפשטיין היה אחד המאושרים המעטים, שמפעליהם וכבושיהם אינם עולים להם במלחמות ובהתאמצות, אלא הם נובעים מן המעין הברוך של אישיות עשירה ומרובת הגוונים ומבורכת ברכת הרמוניה וחוסן ושלמות טבעית. לא רבים יודעים את הסוד, שהמנוח היה אחד המעטים, שיצרו והחזיקו בכספם את המוסדות והמפעלים המרכזיים של היהדות הלאומית ברוסיה בשנות המלחמה והמהפכה. לא רבים היודעים, שחלק חשוב מן המיליונים שהוציאה היהדות הרוסית בשנים האחרונות לצרכי התנועה הציונית והסתדרותה, מוסדות החנוך של “תרבות”, הספרות והעתונות העברית וכו' עולה בחלקו של ר' זלמן אפשטיין. ואולם הוא לא היה “נדבן” במשמעות הרגילה, אדם העושה את “חובתו” באמונה; הוא היה נותן לצרכי הכלל ולצרכי הפרט באותה הפשטות והטבעיות המובנת מאליה של אדם הנותן לצרכי ביתו. הוא ידע את האמנות הגדולה לתת מבלי למנות ומבלי לחשוב, לתת ביד רחבה ובעין יפה, מבלי שירגישו אחרים ומבלי שירגיש הוא עצמו, שיש “נותן” ויש “מקבל”. צורך טבעי והכרחי היה לו הדבר לתת מכספו לצרכי הצבור ולצרכי בני אדם קרובים ורחוקים, כל זמן שהיה בידו הכסף הזה. הוא לא השקיע כאחרים את נפשו ואת לבו ברכישת הכסף הזה – הוא זכה בכספו כמו במתנה מגבוה, בפשטות אצילית של משפחת עשירים מלידה ובקלות המבורכת של כח יצירה וסדרנות היוצא מן הכלל – ולא בא לידי צער גדול כשנהפך עליו הגלגל בתוקף המאורעות החיצונים וכספו אבד לו, ולא הצטער אלא על אבדן היכולת “לתת”, ובחדשים האחרונים מיום שעלה אל הארץ – גם על חוסר כח לגשם אפשרויות של חקלאות ותעשיה במקצועות שונים שהיה מומחה להם ושנתגלו לו בארץ.

ואם פסק בימים האחרונים שפע הברכה שהיה זורע בכספו, לא פסק השפע האחר, שהיה יוצא ומשתפך סביביו יום יום ושעה שעה, שפע ברכה של אישיות יפה ועשירה, המאירה ומחממת את הלבבות בכח פלאות יסודי. ר' זלמן אפשטין היה אישיות עממית מבורכת ויפה, נשמה עשירה השואבת מן המלא, מן המקורות הברוכים, המשקים ומפרים לבה של אומה. זה היה תלמיד חכם יהודי במובן היפה, האינטימי של המלה הזאת, ועם זה אדם עממי עד שרשי מהותו, אדם הספוג כולו את ה“ראשוניות” הכבירה והתקיפה, את כח האיתנים המקורי והיסודי, המיחד את ה“אומה” בעולם. הוא היה כולו ספוג ריח תורה ומסורת וצורות חיים יהודיות מקוריות, כפי שהתגשמו במשך דורות בתוך המשפחות המיוחסות בישראל. הוא ידע לאחד להרמוניה מיוחדת במינה את הטוב והיפה והמקורי הנמצא בתחומי היהדות בספירות שונות. תלמיד חכם שומר דת ומסורת, אדם פקח וחריף ושנון ועם זה פשטן ותמים כילד, חסיד חב"די, ציוני נאמן ונלהב, עסקן בעל מרץ ומעשה, קורא יקר המוקיר ומחבב את הספרות העברית החדשה, בעל נטיות גדולות לסוציאליות ולסוציאליים, אדם השופע וזורע כחות רוחניים ונפשיים היוצאים מגדר הרגיל, מעין המתגבר של חיים ושמחת חיים, המקסימים ומשכרים וסוחפים בזרמם את הכל סביבם – כל אלה התלכדו לחטיבה הרמונית ועשוהו לאישיות עשירה ומשוכללת, אשר כל הנוגע בו וראה את עצמו כאילו טבל במעין מבורך של אנושיות יפה וטהורה. לא יפלא אפוא, אם האדם הזה היה חביב על הכל. מספר יודעיו היה מספר ידידיו, אשר אהבוהו אהבת נפש, כי היה בו איזה מעין נפלא של אהבה טהורה, שאפשר למצוא דוגמתה רק בקרב אנשים צעירים, מלאים אידיאליות תמימה ואש של התלהבות. הוא ידע את הסוד הגדול להיות ידיד נפש, וידידיו היו מרובים ושונים. כל תלמיד חכם מן הדור הישן ומן הדור החדש, כל סופר ומורה עברי, כל עסקן צבורי, כל איש רוח וכל איש-מעשה, סתם יהודי מן השוק, כל ילד וכל ילדה שידעו או באו אתו במגע – הכל אהבוהו כנפשם.

והנה נפסקה שירת חיים עשירה ויפה זו. עודנו מלא חיים ומרץ וכח יצירה, עודנו הוגה מחשבות ותכניות על מפעלים שונים בארץ, עוד הלב מלא על כל גדותיו אהבה ותקוה ושאיפות ויעודים – והנה נפקד פקודת כל האדם. והלב הומה ומתכוץ מכאב: התרוששו ידידיו ומכבדיו המרובים, התרושש הצבור העברי, אבד לו לעם ישראל אחד המעולים שבבניו, סמל של תקופה שלמה, של עשרה הרוחני וחסנה המוסרי.

על פטירתו של שניאור זלמן אפשטין יתאבלו אבל כבד כל ידידיו המרובים במרחקי רוסיה הגדולה, יתאבלו המונים המונים מישראל בצ’רניגוב ובהומל, בפטרוגרד ובמוסקבה, בקיוב ובאודיסה.

בן ארבעים ושבע היה במותו.

חבל על האי שופרא!


“הארץ”, 11.4.21

המלצות קוראים
תגיות