היש תנחומים על מות היחיד, על אבדן נשמה, יחידה, שאינה נשנית ואינה נכפלת לעולם? מה יתרון לאדם באשר ההוא עמל ועובד וכושל וקם ויוצר ונלחם על נפשו ועל עולמו, אם לפתע פתאום יקפד הפתיל ותהום שחורה תסובבהו?

אין תנחומים ליחיד, ויש תנחומים לבן-האומה.

היחיד הבודד, המתיחד עם נפשו לפני ולפנים מן ה“אני הטהור”, פורש מן הצבור ומטובתו וסוגר לפניו את לבו, אין לו תקנה ונחמה ברגע הגדול והאכזרי של חשכת-תהומות. אוי לו לבודד בחייו, ואוי ואבוי לו במותו. שתי וערב נטותה נשמתה של אדם; האישיות והאומה נעשו שותפים ביצירתה, ואוי לו למי שקורע את המסכת להוציא את השתי או את הערב. אין “אני” יוצר בלי “אתה”; אין יצירה והפראה ביחידות. מי שאין לו בעולמו אלא ה“אני” בלבד, מי שמרחיק לדעת את היסוד הלאומי, הצבורי שבנשמתו, כופר בפעולות-הגומלין ובהשפעת-גומלין ועוקר מלבו את כל הערכים המשותפים וכל הנטיות וההרגשות המשותפות, סופו שיכבה את מאורותיו אחד אחד ולבו יעָשה מדבר שממה. ואף-על-פי-כן יש מקום בחיים גם לקיום עלוב ורצוץ של בודדים ונזירים. עצם הצער והסבל שבבדידות יש בו כדי להעשות תוכן חיים – תוכן חור ופגום אמנם – לנשמה אומללה. פעמים שהאינדיבידואליסמוס המוחלט נעשה סורוגאט לחיים של יצירה.

ואולם, אם קשים חייו של הבודד – קשה ומרה שבעתים מיתתו. היש מדה ומלים לצער התהומי, שנשמה עלובה, נטולת אומה וצבור, צריכה להרגיש, בעת שהוילון השחור יורד עליה לבלי לעלות עוד? מה תקותה ומה נחמתה ברגע האיום של סלוק שכינה וכבוי המאורות? האינדיבידואליסטים הקיצונים מתים מתוך זועה וחרון-נאצה, או, אם פקחים ואוהבי פוזה הם, מתוך העויה של ממוס, מתוך לגלוג ולעג, שאין בהם כדי להאפיל על המרירות ועל הקללה הרוחשת בלב.

לא כן גורלו של בן האומה והצבור, של איש החובה והאחריות. מי שלא התכחש ולא התאכזר אל “לא-אני”, אל יסוד האומה והצבור שבנשמתו, מי שלא בקש את האחדות הפנימית בהרחקת היסוד האחד, אלא השתדל להשלים בין שניהם, לעלותם ולשכללם כאחד באחדות עליונה, אחדות של מפעל ויצירה – אינו יודע צער אבדן וכליה. ההרמוניה המבורכת שבין היסוד האישי והיסוד הלאומי מנחילה לנו שקט ומנוחה בשעת מעבר הגבול ונותנת תקוה ונחמה בלבנו: יש השארת-נפש ליחיד; תכני חייו וערכי-חייו אינם כלים ואובדים במיתתו. אדם שטעם טעם חובה ושרות בהיכלה של האומה יודע, שאין שרות יוצאת לבטלה; יודע הוא, ש“נעימתו” של היחיד אינה אובדת בחלל העולם, אלא היא באה ומצטרפת לסימפוניה הכללית הגדולה. אדם ששתה ממעינה של היצירה האנושית הצנועה והטהורה, לא יבקש לו גדולות, לא יתמרמר ולא יקלל מנהגו של עולם. כי יודע הוא: יש תקוה ליחיד; מפעלו הוא השארת-נפשו, ההשפעה על החיים נותנת שם ושארית למתים.

ומי יודע דרך השפעה זו? יש שתנשא באויר ותבוא מקצוי הארץ, כאבק-פרחים הזה, הבא ממרחקים להפרות את בן-זוגו בשעת ברכה; יש אשר “תפרה בחביון צללים ותנגר בצנעה לחלל העולם, כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו – והוא לא ידע”. השפעה כמוסה זו עומדת וקיימת ומשקה לבבות קרובים ורחוקים, אף לאחרי שנסתם, לכאורה, מקורה הראשון. יש שקרני-האור העליון מאירים לבריות עוד זמן רב אחרי ששקעו הכוכבים מחולליהן.

“אם יש בנו ניצוץ של יצירה אנו קורעים בידינו את הוילון השחור, הפרוש בפני כל החי, ומפעלנו מעיד עלינו, כי קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”.

“הפועל הצעיר”, 18.7.20

יותר ויותר מתרבים בחיינו ימי “יובל” וזכרון, זכרון לאישים שהטביעו את חותמם על הדור, לאישים פועלים ויוצרים בחיי הרוח ובחיי המעשה שלנו. נתרבו ימי הזכרון האלה, עד שעתים אנו שומעים טענות וקובלנות על הגזמה והפרזה. בעצם אין תימה בדבר: תנועת התחיה בישראל, מפעל הבנין והתקומה, הספרות העברית החדשה מוסיפים ימים, מוסיפים זכרונות וימי זכרונות.

יום הזכרון ליוסף ויתקין ז"ל, במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, ראוי לציון מיוחד במדור הזה. כי על כן אין זה יום זכרון לאיש “הרוח” במשמע המצומצם, לסופר שמלאכתו בכך או להוגה דעות מקוריות; זהו יום זכרון לאחד מאבות המעשה החדש בעולמנו, יום זכרון וציון דרך לתקופה חדשה, לערכים ולנכסים חדשים בתנועת תחיתנו – לדור ההגשמה בציונות החדשה.

*

ויתקין לא היה ראשון לראשונים; הוא היה ראשון לדור שני, ראשון לעליה השניה, ראשון למעשה ההגשמה בימי הציונות המדינית. נתון הוא חוליא חשובה, חוליא מרתקת בשלשלת הזהב, אשר ראשיתה בבילו"יים, ואחריתה – מי ישורנה?

ויתקין קנה לו, בעצם את חלקו לעולם הבא הלאומי בשעה אחת, במעשה “קטן” אחד ב“קול הקורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון”, - באותו קול הקורא לנוער העברי בגולה, שיצא לפני שלשים ושתים שנים מארץ ישראל, בשם חבורת צעירים, - קול קורא שאינו מצטיין לא בכח איתנים של יכולת הבטוי האנושי, לא בתגלית של אמת חדשה כל עיקר, ולא בשום סגולה “ראשונית” אחרת, אבל יש בו בטוי להלך-רוח ולצורך-חיים של דור חדש בציונות, בטוי בהיר למה שהיה הומה ותוסס בלבבות רבים בימים ההם, ימי בחינה ופרשת דרכים, ימי חשבון נפש והכרעת גורל לדור בינים. ובשל קול הקורא הזה זכה ויתקין וזכה אותו הקומץ הקטן של “חבורת צעירים”, מראשוני הפועלים הצעירים, חניכי הציונות החדשה ואחוזי שלהבתם של ימי פרץ וסער במזרחה של אירופה, לפתוח תקופה חדשה בציונות ובמפעל הבנין והגאולה, - זכו לפתוח את הפרשה הנהדרה של העליה החדשה וההתישבות החדשה, את פרשת העליה השניה וההתישבות החקלאית העובדת.

*

ויתקין וחבריו, ראשוני העליה השניה, באו לגולל מעל הציונות את חרפת “אוגנדה”; הם אמרו להראות את הדרך לציונות האמיתית, את הדרך לציון ולבנינה. למעשה גללו מעל הדור ההוא יותר מחרפה אחת; הם גללו מעל הנוער היהודי שבמזרחה של אירופה את חרפת המנוסה החדשה מן המערכה, את חרפת המערבולת המהפכנית והטמיעה האדומה; הם גללו מעל הציונות את חרפת האוריריות והמלוליות הריקה, שאין עמה מעשה ולא תחית זרע; הם גללו – או באו לגולל – מעל עבודת ההתישבות בארץ את חרפת העבודה הזרה, הידים הזרות; הם גללו מעל הישוב, מעבודת ההתישבות והבנין את חרפת השתוק והנוון של עמידה ובטלה. דרך העליה, דרך העבודה העברית, דרך ההתישבות החקלאית העובדת – דרך זו הורו ויתקין וחבריו בשעה מכרעת, שעת מבוכה ורצון כאחד, לתנועה ולנוער העברי שבגולה, “לצעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון”. ובדרך זו הלך הדור השני לחלוצי הבנין הלאומי במולדת, הלכה התנועה הציונית.

*

קול הקורא של ויתקין לא קרא לאשליות, לציונות קלה. “חלילה לנו לרמות את עצמנו ואת העם אשר בשמו נדגול לומר קלה היא הדרך וקצרה”. הוא קורא לקרבנות רבים, למלחמות קשות, פנימיות וחיצוניות. אין דרך אחרת. “תהא הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר – עלינו ללכת בה בלי להביט אחורנית”.

“אניותינו כבר נשרפו, מפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל”.

האין הדברים האלה, שנאמרו לפני שלשים ושתים שנים, חדשים אתנו גם היום, האין כחם אתם כאז כן עתה?

הרבה יכולה התנועה ללמוד מויתקין, מאותה הרוח שהחיתה את רוחו ואת פעלו, עד היום הזה.

והרבה יכולים גם תלמידיו, הדוגלים בשמו ובתורתו, ללמוד מתורת הרב, אשר קרא ל“אהבה בלי מצרים לארץ ולעם”, לאחדות לאומית, ל“סבלנות אין קצה”.

“סבלנות” – תרתי משמע.

“הארץ”, י' שבט תרצ"ז 22.1.37

גם הוא איננו עוד. גם שירת חייו הוא, שירת-חיים יפה ועשירה שמעטים כמותה, נפסקה באמצע. נפקדו בלא עת חיים מלאים ענין ומלחמה, חיים של יצירה והתקוממות וקרבנות, שסופם קרבן אחרון אחד, קרבן הנפש.

גזירה נגזרה על הנשמות הגדולות, שישרפו בלהבן.

שטאנד היה מן הגדולים והראשונים לדורו, דור שני לתנועת התחיה. שחר חייו ופעלו חל עם שחריתה של הציונות המדינית.

ימים גדולים ויפים היו הימים ההם. טל בוקר רענן היה פרוש על התנועה הצעירה, וכהניה-עובדיה היו משכימים לפתחה מתוך חרדת גיל, מלאים עוז קודש ובטחת-עולמים, חוסן רוח וחדות-יצירה. עדיין היתה חיה האמונה הגדולה בלבבות, זו האמונה המחוללת נפלאות ומשנה סדרי בראשית. העם היה עוד הפלאי הגדול, שמפתחות כל השערים בידו ואין דבר נשגב ממנו. האמת הגדולה היתה ברורה ובהירה כאור היום. וכחה היה חדש אתה לזעזע נשמות עד עמקי מצולותיהן. ואנשי הפלאות היחידים, אנשי הלב והרוח, שנולדו להיות דברים לדורם, ידעו למשול בלבבות ולהוליכם לקראת שחר חדש.

בימים ההם זרח גם שמשו של אדולף שטאנד. אישיותו היתה טבוע בחותמה הבולט של אותה תקופה רעננה, ואולם גם הוא חזר והטביע בה את חותם אישיותו ורוחו. האנטליגנט הגליצאי הצעיר נעשה לפה ולדבר לחבריו ולבני גילו, שהתחילו תוהים על נפשם ועל עולמם ומבקשים תקנה לניצוצי נשמתם הפזורים לכל רוח. בהיותו בן עשרים וחמש שנים התחיל לערוך את “העתיד” הפולני, האורגן של התנועה הלאומית הצעירה של יהודי גליציה. וכשהופיע אחרי זמן מה תיאודור הרצל על הבמה ההיסטורית, היה שטאנד מן הראשונים, שנענו לקול קריאתו והטילו על עצמם העבודה הגדולה, עבודת חלוצים ומבשרים של הציונות המדינית. ושטאנד ידע ליתן את חילו לתנועה הצעירה ולשפוך עליה מרוחו, כי היה האיש מיחידי הסגולה המעטים שנוצרים להיות שליחים להיסטוריה ולעשות את רצונה. אש תמיד, אש של התלהבות ויצירה, היתה בוערת בלבו, ובכחה של אש זו ידע להלהיב לבבות ולהטיל בהם סערה מזקקת ומצרפת.

ואולם לא רק לב רגש וסוער ומצודד נפשות היה לו, אלא גם דעה צלולה ומעמיקה וחודרת עד שרשי הדברים. שטאנד הקדים מחבריו לעמוד על מהותה הפנימית של תנועת התחיה בישראל. בעצם ימי הרעש וההסתערות של התנועה הצעירה, כשכל הלבבות הלכו שבי אחרי פלאיה, ואורה המזהיר היה מסמא את העינים מלראות נכוחות, ידע שטאנד להתבונן בעינים פקוחות אל המטרה ואל הדרך, ואף הכשרון הגדול של ההתלהבות הראשונה לא העבירהו על דעתו הצלולה. וכשהגיעו אחר כך ימי המשבר לתנועה עם בוא השכרון הנמהר, היה אדולף שטאנד מן הראשונים לעמוד בפרץ ולהגן בכל כוח אישיותו וכשרונו על אפיה ההיסטורי-האורגני. הוא נלחם בכל תוקף בחטא אוגנדה ובציונות המיכנית יולדתו, והוא התוה גם דרכים חדשות לתנועה. שטאנד היה אחד מיוצרי הציונות האיבולוציונית ומסוללי מסלותיה בעולמנו. ראשו היה “קר” ביותר בשביל ללכת שבי אחרי הלב החם, הדוחק את הקץ ואינו רואה את העכובים והנגודים שבמציאות. הוא היה אחד מראשי הנלחמים לעבודה מעשית בארץ-ישראל, לעבודת-בנין מודרגת וממושכת, שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אינה מתנשאת להביא בן-לילה גאולה לבן המלך המקולל ואינה נמנעת מללקט אבן לאבן ולבנה ללבנה לשם ארמון העתיד. והוא היה גם אחד הראשונים שלמדו אותנו עבודה לאומית בכל מקצעות החיים, שיצרו את עבודת-ההווה בצורותיה השונות, את העבודה המדינית והתרבותית בגולה. אגדת-הקסם של הציונות נעשתה לו לתוכן-חיים ולתכנית-חיים, לשיטת עבודה והתאמצות, שכל יום זמנה וכל פנה מקומה. כי ידוע ידע, שגאולתה של אומה אינה באה יום אחד כמתנה מגבוה, אלא בסופו של פרוצס-הבראה ארוך וממושך, של חבלי יצירה קשים ומזקקים, של כנוס הכחות הלאומיים וחזוקם והפראתם בכל שדות החיים והמפעל. הוא ידע, שדבר הגאולה הלאומית לא יקום על-ידי עם רצוץ ועשוק-משפט, המוחל על כבודו וזכותו בנכר ונושא עין למולדת הרחוקה מתוך שפלות-ידים והכנעה אלמת, אלא על-ידי עם מעפיל ויוצר, השוקד יום יום על תקנתו ועל עליתו , תובע דין לעצמו ונלחם כנגד עולם מלא על מקומו תחת השמש. לא היאוש והריזיגנציה של הגלות השוממה, אלא חדות היצירה והתקומה, עבודת בנין וכנוס הכחות של אומה הרוצה לחיות לעצמה וליצור לעצמה, היתה בעיניו מעינה וערובתה של התחיה הלאומית.

זה טעמה וזו זכותה של העבודה המדינית והפרלמנטרית בגולה, ששטאנד היה מן הראשונים שבכהונה ומן הגדולים שבקרבנותיה. עבודה זו, שבחותמה הוטבעה תקופתו השניה של שטאנד, העסקן והמנהיג – משנת 1906 ואילך -, לא היתה עבודה ארעית, שבאה להפיס דעתם של קצרי-הראות ולמלא את הריקנות שבשעת צפיה; זו היתה עצם הדרך, דרך התקומה והמפעל הגואל, דרך קשה ומלאה חתחתים, שלא ניתנה להכבש אלא פסיעות פסיעות, מתוך עמל ויגיעה מרובה, מתוך קרבנות שאין להם שעור והתאמצות שאין לה סוף. בעבודה זו השקיע שטאנד במשך כל השנים האלה את נפשו, את כל אישיותו וכשרונו, את בנינו וסתירתו, את התלהבותו וזעמו, אהבתו ושנאתו. עד שלבסוף עלה לו מה שעלה לחבריו המעטים, אנשי הלבב והרוח הגדולים שהטילו על עצמם עבודת עם עלוב ועשוק: האש הגדולה אכלה את הלב ההומה וסוער לענות עמו ולחרפתו. אותה המחלה הפטלית, שהפילה כמה חללים בשורותינו הראשונות, מחלת-הלב, היתה גם בו לכבות את נרו בלא עת.

בן ארבעים ותשע היה במותו. יהי זכרו ברוך.

“מעברות” כרך א‘, חוברת ד’.

במורד הר הזיתים נקבר אמש במוצאי שבת אור ליום ב' ניסן. אחד המעולים שביהדות הרוסית. אדם מצוין ויהודי יקר, שלא הניח דוגמתו בדורנו, ר. שניאור זלמן ב"ר שמואל ליב אפשטיין מחולמי פלך צ’רניגוב, שעלה אל הארץ לפני חדשים מעטים.

לא רבים בארץ, היודעים את שמו של המנוח ומעטים עוד מהם היודעים את פעולותיו הגדולות, את תכונותיו המצוינות והיחידות במינן. כי היה המנוח סמל הפשטות והצניעות הטבעית והאמיתית, אחד מיחידי הסגולה “ממעטי דברים ומרבי תפארת” בעולם, הזורעים סביבותיהם חיים וברכה וחסד בלי חשבונות רבים והעושים מה שעושים מתוך הכרח פנימי, מתוך עושר נפשי כביר, המפכה ועולה מאליו להחיות לבבות קרובים ורחוקים, ואין הם יודעים אפילו להחזיק טובה לעצמם על שפע הברכה והאורה, שהם זורעים בדרכם לתומם. ר' זלמן אפשטיין היה אחד המאושרים המעטים, שמפעליהם וכבושיהם אינם עולים להם במלחמות ובהתאמצות, אלא הם נובעים מן המעין הברוך של אישיות עשירה ומרובת הגוונים ומבורכת ברכת הרמוניה וחוסן ושלמות טבעית. לא רבים יודעים את הסוד, שהמנוח היה אחד המעטים, שיצרו והחזיקו בכספם את המוסדות והמפעלים המרכזיים של היהדות הלאומית ברוסיה בשנות המלחמה והמהפכה. לא רבים היודעים, שחלק חשוב מן המיליונים שהוציאה היהדות הרוסית בשנים האחרונות לצרכי התנועה הציונית והסתדרותה, מוסדות החנוך של “תרבות”, הספרות והעתונות העברית וכו' עולה בחלקו של ר' זלמן אפשטיין. ואולם הוא לא היה “נדבן” במשמעות הרגילה, אדם העושה את “חובתו” באמונה; הוא היה נותן לצרכי הכלל ולצרכי הפרט באותה הפשטות והטבעיות המובנת מאליה של אדם הנותן לצרכי ביתו. הוא ידע את האמנות הגדולה לתת מבלי למנות ומבלי לחשוב, לתת ביד רחבה ובעין יפה, מבלי שירגישו אחרים ומבלי שירגיש הוא עצמו, שיש “נותן” ויש “מקבל”. צורך טבעי והכרחי היה לו הדבר לתת מכספו לצרכי הצבור ולצרכי בני אדם קרובים ורחוקים, כל זמן שהיה בידו הכסף הזה. הוא לא השקיע כאחרים את נפשו ואת לבו ברכישת הכסף הזה – הוא זכה בכספו כמו במתנה מגבוה, בפשטות אצילית של משפחת עשירים מלידה ובקלות המבורכת של כח יצירה וסדרנות היוצא מן הכלל – ולא בא לידי צער גדול כשנהפך עליו הגלגל בתוקף המאורעות החיצונים וכספו אבד לו, ולא הצטער אלא על אבדן היכולת “לתת”, ובחדשים האחרונים מיום שעלה אל הארץ – גם על חוסר כח לגשם אפשרויות של חקלאות ותעשיה במקצועות שונים שהיה מומחה להם ושנתגלו לו בארץ.

ואם פסק בימים האחרונים שפע הברכה שהיה זורע בכספו, לא פסק השפע האחר, שהיה יוצא ומשתפך סביביו יום יום ושעה שעה, שפע ברכה של אישיות יפה ועשירה, המאירה ומחממת את הלבבות בכח פלאות יסודי. ר' זלמן אפשטין היה אישיות עממית מבורכת ויפה, נשמה עשירה השואבת מן המלא, מן המקורות הברוכים, המשקים ומפרים לבה של אומה. זה היה תלמיד חכם יהודי במובן היפה, האינטימי של המלה הזאת, ועם זה אדם עממי עד שרשי מהותו, אדם הספוג כולו את ה“ראשוניות” הכבירה והתקיפה, את כח האיתנים המקורי והיסודי, המיחד את ה“אומה” בעולם. הוא היה כולו ספוג ריח תורה ומסורת וצורות חיים יהודיות מקוריות, כפי שהתגשמו במשך דורות בתוך המשפחות המיוחסות בישראל. הוא ידע לאחד להרמוניה מיוחדת במינה את הטוב והיפה והמקורי הנמצא בתחומי היהדות בספירות שונות. תלמיד חכם שומר דת ומסורת, אדם פקח וחריף ושנון ועם זה פשטן ותמים כילד, חסיד חב"די, ציוני נאמן ונלהב, עסקן בעל מרץ ומעשה, קורא יקר המוקיר ומחבב את הספרות העברית החדשה, בעל נטיות גדולות לסוציאליות ולסוציאליים, אדם השופע וזורע כחות רוחניים ונפשיים היוצאים מגדר הרגיל, מעין המתגבר של חיים ושמחת חיים, המקסימים ומשכרים וסוחפים בזרמם את הכל סביבם – כל אלה התלכדו לחטיבה הרמונית ועשוהו לאישיות עשירה ומשוכללת, אשר כל הנוגע בו וראה את עצמו כאילו טבל במעין מבורך של אנושיות יפה וטהורה. לא יפלא אפוא, אם האדם הזה היה חביב על הכל. מספר יודעיו היה מספר ידידיו, אשר אהבוהו אהבת נפש, כי היה בו איזה מעין נפלא של אהבה טהורה, שאפשר למצוא דוגמתה רק בקרב אנשים צעירים, מלאים אידיאליות תמימה ואש של התלהבות. הוא ידע את הסוד הגדול להיות ידיד נפש, וידידיו היו מרובים ושונים. כל תלמיד חכם מן הדור הישן ומן הדור החדש, כל סופר ומורה עברי, כל עסקן צבורי, כל איש רוח וכל איש-מעשה, סתם יהודי מן השוק, כל ילד וכל ילדה שידעו או באו אתו במגע – הכל אהבוהו כנפשם.

והנה נפסקה שירת חיים עשירה ויפה זו. עודנו מלא חיים ומרץ וכח יצירה, עודנו הוגה מחשבות ותכניות על מפעלים שונים בארץ, עוד הלב מלא על כל גדותיו אהבה ותקוה ושאיפות ויעודים – והנה נפקד פקודת כל האדם. והלב הומה ומתכוץ מכאב: התרוששו ידידיו ומכבדיו המרובים, התרושש הצבור העברי, אבד לו לעם ישראל אחד המעולים שבבניו, סמל של תקופה שלמה, של עשרה הרוחני וחסנה המוסרי.

על פטירתו של שניאור זלמן אפשטין יתאבלו אבל כבד כל ידידיו המרובים במרחקי רוסיה הגדולה, יתאבלו המונים המונים מישראל בצ’רניגוב ובהומל, בפטרוגרד ובמוסקבה, בקיוב ובאודיסה.

בן ארבעים ושבע היה במותו.

חבל על האי שופרא!

“הארץ”, 11.4.21

לא רב היה הקהל, שנהר שלשום אחרי ארונו של ש.א. פּן.

סימן טוב הוא למנוח, שלא נספד כהלכה.

אילו היה פן מסוגם של אותם בני העליה, אשר לבם לאוצרות רוחם שלא יבוזבזו ושאיפת-חייהם היא לממש את מהותם במפעל השלם והמרוכז, ודאי שכשרונותיו המצוינים ומזגו החי ורב-התנועה היו עומדים לו ליצור את המפעל השלם והמשוכלל, שהיה מכניסו לשורותיהם של היוצרים והדבּרים בממלכת-הרוח.

ואולם חסר היה פן אותה מדה של אגואיסמוס יפה, של חסכון הכחות הרוחניים, כל ימיו היה מפזר את ניצוצי נשמתו לכל רוח; כל ימיו היה הולך ונשרף בלהבו הפנימי, היה הולך ומשליך את עצמו לכל כבשן הבוער סביבו, היה הולך ונלחם את המלחמות הרבות והשונות, הקטנות והגדולות, החיצוניות והפנימיות, שחיי סבלה של היהדות בגולה הרוסית הטילו עליו מיום ליום. מלחמה לשם שפורה ושכלולה של הרבנות הרשמית, מלחמה בתופעותיה ובצורותיה השונות של האנטישמיות הרשמית והצבורית, מלחמה בטולמאצ’וב הידוע, בשלטון העירוני שבאודיסה, מלחמה במפיצי-השכלה האודיסאים ובשאר מיני מתבוללים, הממעטים את דמותה הלאומית של היהדות, מלחמה בתעלולי הקומוניסטים היהודים, המתנשאים לתקן עולם על-ידי מעשי אלמות ודמים, מלחמה בכל מקום, שראה פגיעה בעניני הצבור, ברגש הצדק והיושר, בחובה ובאחריות הצבורית – זה היה תוכן חייו של שמואל אבא פן במשך עשרות שנים.

וכעבודתו הצבורית כך גם עבודתו הספרותית. כמה מעלות טובות של סופר פובליציסטן היו לו: עט חריף ושנון, השכלה פוליטית מקיפה, ידיעות עצומות בכמה ממדעי הרוח, ביחוד במקצוע המשפט, הכללי והעברי, כוח תפיסה מהירה וקולעת של עלוי טפוסי, טמפרמנט חי וסוער ולוהט – כל הסגולות היפות האלה הכשירו אותו לתפוס מקום חשוב בספרות הפובליציסטית, ואף אמנם התפיסו לו מקום ניכר בעתונות הרוסית של דרום רוסיה. ואף-על-פי-כן לא נתן פן כל מה שהיה יכול לתת לספרות. בהשואה לכוח יכלתו הפנימית ולכשרונותיו המזהירים לא נתן פן הרבה, אם כי נתן הרבה דברים (הוא פרסם אלפי מאמרים, בהם מחקרים מדעיים מקיפים) כי גם בספרות היה מפזר את ניצוצי נשמתו לכל רוח. הספרות לא היתה לו מקדש חבוי ובדול מן העולם, שאדם פורש אליו ברגעים של עלית נשמה, על מנת לשכוח את המהומה ואת החולין שבחיים. הוא לא היה לא “ליטרט” ולא איש המדע במשמע המקובל באירופה. הספרות לשם ספרות, המדע לשם מדע, לשם הנאה וקורת-רוח אסתטית, לא היו מענינו, יחסו אל הספרות היה כיחס אבותינו אל התורה. התורה היא – תורת חיים. לא המדרש עיקר, אלא המעשה.

ואמנם שורש נשמתו היה המעשה, המפעל, הצווי המוחלט והדחיפה הפנימית של הכרת החובה והאחריות לגורלו של עולם זה, שבתוכו אנו חיים ואת אוירו אנו נושמים,

• אותו המפעל, שכל פנה מקומו וכל יום וכל שעה זמנו.

כזה היה פן, העסקן והסופר, כל ימיו. אף לעת “זקנתו” – כמה תמוהה מלה זו ביחס לאיש הטמפרמנט החי הזה! - לא עזבתו התלהבות נעוריו, לא עזב אותו כוח הרצון והמפעל, היוצא מגדר הרגיל.

פן היה כל ימיו, עד היום שמחלה אכזריה קרעה אותו ממערכות העושים והפועלים בחיים, איש מלחמה במשמעה היפה, המוסרי, של מלה זו. לב חם היה לאיש הזה, שהיה מתחמץ והומה לכל תקלה וקלקלה שבחיים, לכל מעשה של עלבון וגזל משפט ועושק-זכויות. יזכרו הקוראים את המאמרים, שפרסם המנוח בשתים-שלש השנים שישב בארץ-ישראל. אחרי המאורעות של מאי תרפ“א התחמץ לבו על העלבון הגדול, שהגיע לנו במולדתנו. הוא לא רק נכנס, בתור עסקן ועורך-דין, לעבודה הקשה והטרדנית של סדור הענינים המשפטיים, שהיו כרוכים במאורעות: אף הפובליציסטן והעתונאי שבו לא ידע מנוחה בימים ההם. ב”הארץ" ב“הפועל הצעיר” וב“קונטרס” – בכל מקום שבא לידו עורר את כל זעם עטו החריף על שונאים ועל “ידידים” ומיחה בדברים כאש על עלבונו וגזל משפטנו. פן, האיש בן חמשים ושבע שנים, בעל דעות מדיניות וחברתיות מתונות, נתבע אותה שעה לדין ביחד עם שני סופרים אחרים, צעירים הרבה יותר ורדיקליים הרבה יותר ממנו. עונש קשה היה צפוי לו בימים ההם, ואף-על-פי-כן לא נענה האיש הזקן והעיף ממלחמות-החיים הקשות להצעה שהוצעה לו: לחתום על גלוי-דעת, שלא היתה כונתו לפגוע במי שהוא, למען תוסר מעליו חרב המשפט המתעופפת…

כזה היה פן, העסקן והסופר, כל ימיו: איש המפעל והמעשה, איש החובה והאחריות המוסרית. ומעלות גדולות אלו נעשו לו מגרעות במשמע האישי. בשלהן בזבז כל ימיו את אוצרות רוחו המרובים והיה משבב את נשמתו העשירה שבבים שבבים.

חבל על האי שופרא!

“הארץ”, כ“ט סיון תרפ”ג

הלילה מת מיתה חטופה ר' בצלאל ב"ר דוב יפה.

כחתף בא האסון. איש לא חשש לו ולא דאג לו. בעוד האיש בעצם גבורתו הרוחנית והמוסרית, בעצם עבודתו הגדולה, מתמידה, הצנועה, הדוממה, בעודנו מלא כשרון המעשה וכוח המפעל במדה שרק יחידי סגולה נחנו בה, בעודנו יושב, איש החובה הקדושה והאחריות העמוקה, ורוקם יום יום ושעה שעה בחשאי ובהצנע את מסכת המפעלים הקטנים – הגדולים – קדמהו המות. הלב החולה שלא ידע מנוחה ומרגוע – הן רבה כל-כך העבודה ורבים כל-כך המפעלים המצפים לתקונם, ואיך ירגע איש החובה והמעשה? הרבים הם היודעים, כי איש המרץ וההתמדה הזה, שהיה כעמוד ברזל לכל דבר קטן או גדול שהוטל עליו, היה חולה זה ימים רבים מחלת לב קשה? – כרע פתאום תחת סבלו, ובצלאל יפה נקרע מן המערכה. נקרע ממערכותינו הראשונות אחד מכהניה החסידים והנאמנים של תנועת התחיה בישראל, אחד מיחידי הסגולה המעטים ממעטי דברים ומרבי תפארת בעולמנו הקטן. בצלאל יפה, העסקן הצבורי הנאמן, שעבד בלי הרף ובלי מרגוע כשלשים שנה את עבודת-הצבור ועבודת-העם, לא היה לכאורה כלל מבעלי הטמפרמנט הצבורי במשמע המקובל, הוא לא ידע את הצורך האישי לנהל, לנהוג, לפקד, לעמוד בראש, להבליט את אישיותו. ואולם שתי מדות גדולות היו בו, שהעמידוהו בלי משים במערכות הראשונות של הטובים והגדולים שבעסקני הצבור: הכרת חובה ואחריות עמוקה וכשרון-מעשה היוצא מגדר הרגיל. העבודה וכשרון-העבודה העמידו אותו על יד ההגה בכל מפעל צבורי ולאומי שבסביבתו. עוד לפני עשרים שנה, בימי תקפה ונעוריה של התנועה הציונית, היה בצלאל יפה מחברי הועד הפועל הציוני הגדול ועמד בראש גליל גרודנא, שהצטיין בימיו בעבודה ציונית יפה ומסודרת. בצלאל יפה היה מן הראשונים, שדאגו לעבודת חנוך ותרבות לאומית, בהשתדלותו נוצר והתקיים המוסד הראשון לחנוך מורים עבריים-לאומיים – הקורסים בגרודנה, - שנעשה אחר-כך היסוד לכל עבודת החנוך העברי במרחבי רוסיא הגדולה. בצלאל יפה היה אחד מן הראשונים שבעסקני הציונות המצוינים, שהוציאו את המסקנא הטבעית מציונותם ועלו אל הארץ לעבוד את עבודתה וכאן נפתח לפניו שדה רחב לעבוד את עבודתו הצנועה והנאמנה בשדה התחיה, לחרוז יום יום ושעה שעה את מחרוזת המעשים הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים: עבודת ההתישבות, הכפרית והעירונית, גאולת הקרקע, עבודת החנוך, הארגון הלאומי – כל אלה מצאו בבצלאל יפה כהן נאמן ועובד חרוץ, שלא ידע ליאות.

“גאולה” עם עבודתה השקטה והמתמידה, שנתנו לנו, בתוך השאר, את רוב שטחי העיר העברית הראשונה בארץ, ועד החנוך, “קהלת”, הקהלה היפואית, שנעשתה בנשיאותו דוגמא של קהלה מסודרת, הועד הלאומי – כל אלה היו שדות עבודתו הנאמנה והצנועה של עסקן רב פעלים וממעט-דברים זה. ומה שהיה בצלאל יפה לישוב העברי בארץ בשנות האימה והפורענות של מלחמת העולם יודעים אולי רק מעטים בערך. בצלאל יפה היה אחד משנים שלשת העסקנים, שגילו בימים ההם כשרון סדורי ענקי והצילו אלפים ורבבות מבני הישוב מחרפת רעב ומשאר מוראות המלחמה.

והנה נפסקה “שירת חיים” עשירה ונאמנה זו, שירת חיים פשוטה “פרוזאית”, כביכול, אבל רבת פעלים וכבירת תוצאות, נפסקה באמצע: רק בן חמשים ושש היה האיש.

בצלאל יפה הלך לעולמו, והלב הומה מצער ומדאגה: הימצאו תשלומים לאבדה זו, לעובד העם הנאמן הזה?

זכרו של בצלאל יפה לא ימוש מלב הישוב, ונפשו תהא צרורה בצרור חיינו.

“הארץ”, י“ז כסלו תרפ”ו

מחר יבוא ליפו ארונו של יוסף פרסיץ ז“ל. בדמי ימיו נקטף האדם היקר, רב המרץ והפעלים הזה, ועדיין לא הגיע לארבעים. ולא זכה לכך, שהארץ, משא נפשו ונושאת תקוותיו ותכניות-חייו, תקלוט אותו בחייו. יוסף פרסיץ היה מן הטפוסים המעולים ויקרי המציאות שבגולה, שהולכים ונעשים נחלת ההיסטוריה, אדם שאחד בקרבו אחדות טבעית והרמונית כמה יסודות ותכונות וסגולות מעולמות שונים ורחוקים זה מזה. יהודי תלמיד חכם מן הסוג הישן, חניך הישיבה של טלז ומוסמך להוראה, בעל השכלה גבוהה, חכם משפטים מוסמך מטעם האוניברסיטה במוסקוה, יהודי חרד, הזהיר בקלות כבחמורות, ואיש חי, רב פעלים ומלא מרץ וטמפרמנט, סוחר בעל אפקים רחבים ומפעלי אינציאטיבה כבירים ואידיאליסט בעל חלומות ורחשי-לב – כל זה התמזג באדם הזה למזיגה שלמה ופשוטה בהחלט. יוסף פרסיץ לא היה מורכב ופרובלימתי כלל וכלל. הוא היה יהודי פשוט ופשטן בתכלית – מדה זו נשתמרה בו גם בימי גדולתו כשעמד במרום המדריגה, בתור אחד הסוחרים הכבירים והעשירים המופלגים שבמדינה – ואיש לא הרגיש בדבר, ואף הוא בעצמו לא הרגיש בכך, כי אדם פשוט זה הוא טפוס יקר המציאות. את יוסף פרסיץ ידעו אך מעטים בתור עסקן צבורי בעל מעוף והשגות רחבות – ידעו אותו בתור נדבן בעל יד רחבה ולכל היותר בתור גבאי של ישיבות ומוסדות של צדקה – ואולם הוא היה עוזר נאמן וחרוץ לחותנו ה' הלל זלטופולסקי ולרעיתו הגברת שושנה פרסיץ בעבודה הצבורית הלאומית החשובה, שנעשתה בימי המלחמה הגדולה במוסקבה. יחד אתם יסד בימים ההם את “תרבות”, חברה לחנוך עברי ולתרבות עברית, שהספיקה ליצור במשך זמן מועט כמה עשרות גני ילדים, בתי-ספר לעם, בתי-ספר תיכוניים, בתי מדרש למורים וכו‘, שלשון ההוראה היתה בהם עברית, ולהעמיד אלפי תלמידים המחונכים חנוך עברי שלם. יחד עם אביו, ר’ זליג פרסיץ ז”ל, ועם חותנו יסד בימים ההם את הישיבה בבוגורודסק על יד מוסקבה – מפעל נועז בין מצד המקום ובין מצד התכנית: לשון ההוראה העברית – שבראשה עמד אחד מגדולי התורה שבדור, הרב בורשטיין מטאורוגן. ומפעל אחד יחד לעצמו: הוא היה הוגה הרעיון והמתחיל בדבר והוא גם עשה את עיקר העבודה – זוהי החברה לחקירה מדעית של “המשפט העברי”. הוא יצר את המפעל הזה, הוא טפל בו, כלכל אותו כל זמן שהיתה אפשרות לכך והוא גם עבד במשך זמן-מה עבודה מדעית במקצוע זה בצוות עם הד“ר שמואל איזנשטדט. במשך השנים האחרונות היו כל מחשבותיו נתנות לדבר אחד: להכשיר לו ולביתו את התנאים לעלות לא”י ולעבוד לבנינה ולהתפתחותה. לפני חדשים אחדים גמר סוף-סוף את עבודת ההכנה והיה עומד לצאת לא"י. אבל לא אסתייעא מילתא. פתאם קדמהו המות, בעודנו מלא מרץ ותכניות ותקוות יפות לעתיד. במקום פרסיץ החי, איש המרץ והמפעל, יבוא מחר לחוף יפו ארון המת. לצבור העברי אבד כח חשוב, אבד אדם יקר וחשוב, שלא הניח רבים כמותו. תהא נפשו צרורה בצרור חיינו.

“הארץ”, כ“ג חשון תרפ”ו

הלך מאתנו אחד מן הגווארדיה הציונית של תקופת ההירואיזמוס והרומנטיקה. אחד מן הראשונים שהרימו בישראל את דגל המרד בגלות, אחד מן המעולים שבדבור ובמעשה, אשר בכח המוסרי של הנפש ובטהרת הרוח הדליק במחשכי רוסיה את אבוקת התחיה ומשך המונים לאורה. אף הוא בא מעולם זר, אף הוא נכנס לתוך חיל הלוחמים בתוקף לחץ מבחוץ. העקמומיות שבלב לא היתה נודעת לו כלל. הוא קבל את רעיון התחיה הישראלית בכל הישרות שבמחשבה, בכל הישרות שבהרגשה, וכך עמד שנים על שנים בשורה הראשונה של התנועה וכך פעל כל ימי חייו וכל השפיע על אנשים מבפנים ומבחוץ. כל עבודתו הצבורית הלאומית היא סמל של עסקן לאומי ממדרגה ראשונה, שאינו מחטט בנפשו ובנפש זולתו אלא הוא מקבל את העולם דרך צנורות הנשמה הישרים ובכך הוא משפיע גם על אחרים. על כן היתה השפעתו כל כך גדולה גם על האנטיציונים. מתוך כבוד התיחסו אליו גם מבחוץ. ואף כל השלטונות השונים בימי מלחמות אוקראינה במשמע, וגם השלטון הסובייטי הידר את פניו וראה בו אחד המצויינים והישרים והנאמנים של הצבוריות הישראלית.

כל מי שחי את החיים הציוניים מראשית התהוותם, ועוד לפני הופעתו של הרצל, יודע מה היה טיומקין בימים ההם. הוא היה לא רק נואם, סדרן, אלא מן הרגע הראשון קפץ לתוך המערכה המעשית של ישוב ארץ-ישראל בארץ עצמה. “תקופת טיומקין” ידועה בדברי ימי הציונות כתקופת הרומנטיקה שלה. כאן בארץ חיים עשרות וגם מאות אנשים, שראו את טיומקין בעבודתו בארץ, ששמעו גם את האגדות, שהיו מהלכות עליו. הוא היה בעיני עם הארץ אחד מ“מלכי ישראל”. גם הודו החיצוני, תפארת קומתו וארשת פניו הביאו את האנשים לקבלו בתור “ראש גלותא”.

זאב טיומקין היה חולה זה עשרות שנים במחלת הלב, כמה פעמים אמרו הרופאים נואש לחייו, אבל רוחו הצעיר ותשוקת העבודה גברו על חולשתו ואחרי כל התקפה – יצא כמנצח, וכמה אופיני הדבר בשבילו, כי לימי זקנה נכנס למערת הריביזיוניסטים.

בשבתו בפאריס בשנות חייו האחרונות לא היתה אף פעולה צבורית אחת שטיומקין לא הלך בה בראש. נדודיו המרובים לטובת אחינו שבמזרח אירופה מהווים פרק מיוחד בפעולותיו של האיש.

הופעתו האחרונה היתה במשפט שוורצבורד. הוא היה שם אחד מ“זקני ישראל”, שבאו לתבוע את עלבון עמם. הוא התחיל אז את נאומו בדברים אלה: אני עומד כבר על פתחו של עולם האמת, ולפיכך לא תחשדו בי, כי בא אני להטיל כתם על איש בלי להיות בטוח, כי הוא הוא האשם בפרעות ובפרט, כי האיש זה כבר נמצא בעולם יותר טוב.

אמנם טיומקין עמד כבר על פתחו של עולם האמת.

כל בני ישראל יבכו את האיש שהלך זה עכשיו מאתנו. כל העם ידע לכבד את זכרו ובכל התפוצות יתאבלו על זאב טיומקין, ששמו חרות בדברי ימי ישראל בפרק יפה ומזהיר: תקופת טיומקין.

בן ששים ושש היה במותו.

“הארץ”, ב' טבת תרפ"ח 26.2.27

הידיעה, שבאה אתמול ב“הארץ”, על פי טלגרמה מחוץ-לארץ, על פטירתו של השופט ד“ר יצחק נפך ז”ל, עשתה רושם מדכא על הצבור, ובצער עמוק ישמעוה כל ידידיו ומכבדיו הרבים של האדם המצוין והיהודי היקר הזה בכל מקום שהם. יצחק נפך היה אחד האישים היפים ורמי המעלה המוסרית בדור השני לציונות. הוא בנו של אחד העסקנים הציוניים הנלהבים והמסורים ביותר, של יהודה נפך במינסק. חנוכו היה מזיגה מצוינת במינה של יהדות והשכלה אירופית: ביום שגמר למודיו בגימנסיה סיים גם את הש“ס. מימי נעוריו התיצב במערכה הציונית והקדיש את כל כוחותיו ואת כשרון העבודה הנפלא שלו למפעל התחיה. יצחק נפך לא היה איש דברים ומליצה. הוא הבין את הציונות כחובה אישית, כתוכן-חיים ותכלית-חיים. הוא היה מן הראשונים בדור, שלא הסתפקו בתעמולה ובהטפה לציונות, אלא הוציאו ראשית-כל מן הציונות את מסקנת החובה לחייהם האישיים. לאחר שקנה לו השכלה מדעית יסודית בתורת המשפטים ובלשונות המזרחיות באוניברסיטה שבפטרבורג, לא בקש מנוחה וחיי רוחה לעצמו אלא יצא לקושטא לשבת שוב על ספסל התלמידים בבית הספר למשפטים בבירת טורקיה, אשר ברשותה היתה אז ארץ-ישראל, על מנת לשמש אחר כך את הישוב בא”י כעורך דין, היודע את לשון המדינה ואת חוקיה וסדריה. במשך שנות שבתו בטורקיה קנה לו ידיעה עמוקה בלשון המדינה, במנהגיה ובתרבותה והתקשר עם כמה מן המנהיגים הפוליטיים שלה. לאחר המהפכה של הטורקים הצעירים, כשהתחילה עבודה פוליטית מסודרת בבירת טורקיה מטעם ההסתדרות הציונית, היה יצחק נפך לעזר רב לעבודה זו על ידי בקיאותו בעיניני הארץ ועל ידי קשריו האישיים עם המנהיגים הטורקיים. בימי המלחמה הגלה נפך מקושטא לאחד המבצרים הטורקיים. כתום המלחמה נשתחרר מגלותו ועלה עם בני ביתו לארץ-ישראל. מתחילה ישב בירושלים ושמש מנהל למשפט השלום העברי, ואחרי כן נתמנה מטעם הממשלה לשופט השלום ביפו, ומשם עבר לשמש בכהונתו זו בתל-אביב.

כשופט הצטיין המנוח במדות תרומיות: באנושיות נלבבה, בכובד ראש, במתינות ובצניעות, בשאיפה נאמנה לחדור לפרטי הדברים ולמסבותיהם, בכשרון עבודה יוצא מגדר הרגיל. שקדנותו היתה עוברת כל גבול. קמצנותה של ממשלתנו בכל מה שנוגע לצרכי הישוב העברי ולצרכי תל-אביב בפרט, מצד אחד, ומדת הצניעות והכרת החובה הרבה של המנוח, מצד אחר, הביאו לידי כך, שבמשך שנים שלמות היה האיש עובד עבודת פרך ממש והיה משמש לבדו שופט, חוקר-הדין, מזכיר וכמעט גם שמש בבית משפט השלום של תל-אביב שעבודתו היתה מרובה מאד, בלי לחשוש לבריאותו ולכוחותיו הגופניים, בלי ליטול לעצמו חופש לנוח ולהחליף כוח. העבודה הרבה והקשה הזאת – שלא היתה חסרה לפעמים גם ענויים רוחניים וקונפליקטים נפשיים – ערערה סוף סוף את בריאותו, ולפני כמה חדשים נפל למשכב. כשלשה חדשים היה מוטל במטתו, ולפני כמה שבועות יצא לחוץ-לארץ לשם נתוח. והנה הקיץ הקץ על החיים האלה, עמוסי עבודה ואחריות. הלך לעולמו אדם יקר, בעל לב ונפש, שהיה חביב על הבריות ומסביר פנים לכל אדם, יהודי מצוין ונאמן-רוח, אשר כל חייו היו שלשלת רצופה אחת של עבודה חובה ואחריות.

זכרו של ד"ר י. נפך לא יסוף מלב מכיריו ויודעי שמו הרבים.

כבן חמשים ושלש היה במותו. תנצב"ה.

“הארץ”, ט“ז סיון תרפ”ט¹ 24.6.29

המרכז הציוני בקישינוב מודיע, שבעיר ייקטירינוסלאב באוקראינה נפטר ד"ר כהן-ברנשטיין.

לפי הידיעות שנתקבלו בימים האחרונים בתל-אביב מייקטירינוסלאב נפגע המנוח בשטף דם במח, ומסתבר שמת בו.

שוב נעדר אחד מן הראשונים במערכה, מזקני “הגווארדיה” הציונית, שהיה מן הראשונים ומן הנלהבים לתנועת התחיה הלאומית בישראל, שהשליך את עצמו, לקריאתה הראשונה, לתוך כבשנה הבוער להטרף בלהבה ולעלות באשה משנה לשנה. עשרות שנים עמד במערכת הכבוד בשורות הראשונות של חולמי חלום התחיה ולוחמי מלחמתה.

וכל השנים הרבות האלה היו שלשלת ארוכה אחת של לבטים ומלחמות, של חבלי יצירה ומכשולי יצירה, של מעלות ומורדות שבתקוה וזעם, נצחונות וכשלונות. היתה טרגיות מיוחדת בגורלו ובעבודתו הלאומית. היו ימים שהגיע למרומי ההשפעה והפעולה בתוך התנועה. את כל לבו החם, את כל הטמפרמנט הסוער שלו, את כל נטיתו האידיאליסטית הקדיש לציונות ולדגלה. תקופתה הזהב שלו היתה – ימי “משרד הפוסטה” בקישינוב, כפי שקראו אז, בלשון חכמים זהירה, למרכז התעמולה הציונית, שהוא עמד בראשו. על מכתבי התעמולה האקטוגרפיים שלו התחנך דור שלם בציונות. כל מכתב ומכתב שלו היה מאורע למאות האגודות בכל רחבי רוסיא ולרבבות חבריהן. מן המכתבים האלה שאב הדור הצעיר בציונות אמונה, התלהבות ונאמנות לציונות. המכתבים ההם שמשו גם מעין אורגן פובליציסטי לבירור שאלותיה של הציונות, והיו ימים שהמנוח, איש הלב והאמת הנלהבה, הסתבך בפולמוס עם המהלך הרשמי של הציונות “הווינאית” ועם המנהיג הגדול ד“ר הרצל. השפעתו של ד”ר כהן ברנשטיין על צעירי הדור בציונות היתה עצומה. לא מקרה הוא, שקישינוב נעשתה מרכז לתסיסות הראשונות בהסתדרות הציונית, לראשית תנועת הנוער הציוני בימים ההם, ל“תחיה” ול“צעירי ציון” ולראשונים שבעליה השניה. ולא מקרה הוא גם, שד"ר כהן-ברנשטיין נלוה לקבוצה של ווייצמן-מוצקין ויחד אתם יצר, בימי הקונגרס החמישי, את הסיעה הדימוקרטית.

כעשר או כשתים-עשרה שנים ארכו ימי מרומיו של המנוח בתוך ההסתדרות הציונית. המנוח, ששנא את החצאיות ואת הכפילות וכולו היה אש בוערה, ניסה לממש את דרישותיה של הציונות בחייו הפרטיים ולא עלתה בידו. פעמים עלה לארץ-ישראל, וכל פעם ישב שנים שלמות בארץ – אבל לא מצא בה קרקע לקליטה ולפעולה. פעמים ראה הכרח לעצמו לעזוב את הארץ, לעזבה בלב נשבר ובנפש מרה. וגדולה היתה ביחוד הטרגיות שבגורלו, כשראה את עצמו אנוס לצאת לרוסיא הסובייטית, אויבתה בנפשה של תקות תחיתנו. שם דעכה סוף-סוף השלהבת.

“הארץ”, ה' אייר תרפ"ט, 15.5.29

מזקני הציונים המדיניים, מן המעולים והנאמנים שבעסקני התנועה, שנענו לקריאתו של הרצל בשחר ימיה של הציונות הקונגרסית ועבדו את עבודתה באמונה, בהתלהבות ובמסירות במשך עשרות שנים – המשמר הראשון, שמערכותיו נדלדלו כל-כך בשנים האחרונות…

ר' אברהם פודלישבסקי היה מטובי המשכילים הלאומיים, אנשי הנפש והפעולה שבדור. הוא היה בן להורים אמידים, שגדל והתחנך באחוזה, למד תורה והשכלה ונמשך בימי נעוריו אחרי הספרות העברית, משך בשבט סופרים, פרסם עוד בילדותו כמה מאמרים בשאלות הזמן, דברי מדע פופולריים, רשימות בלטריסטיות בעברית וביהודית. בעל טמפרמנט חי וסוער היה מעודו, איש הפעולה והמעשה, איש רעים להתרועע, חבר טוב וידיד נאמן, רחים ומוקיר רבנן, עסקן צבורי לפי הטמפרמנט ולפי נטיותיו, עוסק בצרכי ציבור באמונה, בהתמדה, במסירות נפש, שוקד על כל דבר קטן ודבר גדול בעבודה הלאומית ומקדיש לכולם מאונו ומהונו. פודלישבסקי היה ראשון לראשונים בכל עבודה ציונית ולאומית: עבודת ארגון ותעמולה, עבודת הווה, פוליטית וכלכלית, עבודת תרבות, עבודה לשם המוסדות והקרנות הלאומיות. ביחוד היתה קרובה ללבו העבודה לטובת הספרות והעתונות העברית. הרבה מרץ ומאמצים, הרבה קרבנות כסף השקיע ב“הצפירה”, ב“העם” המוסקבאי, ב“תרבות”, המוסקבאית והפולנית. פודלישבסקי עמד במשך עשרות שנים בשורות הראשונות במערכות העבודה הלאומית והצבורית היהודית בפולין. במשך הרבה שנים היה חבר הועד הפועל הציוני, עמד בראש העבודה לטובת הקרנות הלאומיות וטפל הרבה בעסקי חנוך ותרבות. עד ימי זקנה ושיבה שמר את הטמפרמנט החי, את התלהבות הנעורים שלו, את נטיותיו הדימוקרטיות והרדיקליות. (הוא היה חבר נאמן ומסור ליצחק גרינבוים במלחמותיו הציוניות והפוליטיות בפולין).

לפני שנים אחדות עלה לא"י להתישב בה, בנה לו בית והתחיל מבקש לו עבודה צבורית הוגנת לו, שיוכל להשקיע בה את כל מרצו וזמנו. אסון משפחתי – בתו היחידה חלתה מחלה קשה ללא-תרופה – המריצו לצאת שוב אל הגולה. כאן ישב וחכה מיום ליום ומשנה לשנה לשעה שיוכל לשוב אל הארץ משאת נפשו. אבל נטרפה עליו השעה. בווארשה, עיר מלחמותיו ופעולותיו במשך עשרות שנים, קדמהו המות.

זכרו של העסקן המצוין והאדם היקר יהא ברוך לעולם לידידיו ומוקיריו המרובים ולהמוני בית ישראל בפולין.

“הארץ”, כ“ג סיון תר”צ 19.6.30

ד“ר דניאל פסמניק ירד זה כמה שנים מעל במתנו הלאומית-הצבורית. אבל היו ימים, שתפס מקום כבוד בשורות הראשונות של הדור השני לציונות, הוא הדור הראשון לציונות המדינית מיסודו של הרצל. פסמניק היה אדם בעל כשרונות פינומנליים, סופר פורה ובעל כח עבודה יוצא מגדר הרגיל. הוא היה רופא לפי מקצועו – בימי נעוריו היה פרופסור לרפואה בבולגריה, פריוואט-דוצנט באוניברסיטה בג’ניבה – אבל עם זה קנה לו ידיעות עצומות במדעי החברה והרוח. בשנים הראשונות לציונות המדינית מלא תפקיד גדול בתעמולה הציונית ובבסוס האידיאולוגיה של הציונות בתוך חוגי הסטודנטים באוניברסיטאות שבשווייץ. ידיעותיו הרחבות, כשרון פולמוסי חריף, כח דברני בלתי מצוי עשו אותו לאחת הדמויות הפופולריות ביותר במלחמת הדעות ובמפלגות בימים ההם ובאותה סביבה. מג’יניבה יצא לרוסיה בימי הסער וההתפרצות של המהפכה הרוסית הראשונה, השתתף בועידת הלסינגפורס כאחד מראשי המדברים ומחברי הפרוגרמה ההליסינגפורסית הידועה, ושם נבחר לחבר הועד המרכזי לציוני רוסיה. במשך כמה שנים היה ממנהיגי התנועה והשפיע השפעה עצומה על הדור הצעיר בציונות ביחד עם חבריו למערכת ה”רזסווייט" המנוח א. אידלסון, ז. ז’בוטינסקי ואחרים, רב את ריבה של הציונות, בכתב ובעל-פה, מידי מתנגדיה ואויביה ממפלגת ה“בונד” וממפלגות אחרות של שונאי ציון, והרבה לכתוב מאמרים וספרים לבסוס הציונות והתנועה הלאומית בישראל. פסמניק כתב כמה מחקרים בסוציולוגיה ובפילוסופיה של ההיסטוריה הישראלית.

עם עלות הבולשביקים לשלטון ברוסיא נצטרף פסמניק למתנגדיהם ממחנה האמיגרנטים הימניים והמונרכיסטים, השתקע במלחמה בבולשביסמוס בצדם של אלה והתרחק מחבריו ומן התנועה הציונית. בשנים האחרונות היה בודד ומובדל מן העולם, חי חיי דחקות ועוני ומחלה קשה (הוא היה חולה שחפת במשך הרבה שנים, אבל כח חיונותו הרב והתגבר על מחלתו). לפני זמן מה פרסם ספר קטן בצרפתית על מהותה של היהדות. הספר תורגם לעברית והתרגום היה עומד לצאת בקרוב בא"י.

פסמניק השתדל, שהתרגום יצא במוקדם, כי תקפה עליו מחלתו ורצה לראות את הספר בעברית קודם שיסגור את עיניו לנצח. אבל לא אסתייעא מילתא. תנצב"ה.

“הארץ”, י“ב תמוז תר”ץ, 8.7.30

פרופ. בוריס שץ נולד בשנת תרכ"ז בעיירה וורנה אשר בפלך קובנה.

אמן-פסל יהודי רב כשרון, מן הטפוסים המופלאים ביותר שבדורנו. חלוץ האמנות הארצישראלית החדשה ומניח יסוד לה ב“בצלאל”. חולם על אקדמיה אמנותית עברית בא“י, אשר תרכז מסביבה את טובי האמנים בישראל. חולם בית הנכאת העברי הלאומי, שהניח גם לו יסוד בין כתלי “בצלאל” בירושלים. הקים דור שלם של אמנים יהודים צעירים, הממשיכים את מסרתו ושיטתו באמנות הלאומית. הכניס לא”י את אומנות היד, את “מלאכת המחשבת” בכסף, בזהב ובנחשת. התדבק, מאז שובו אלינו מדרך נדודיו בחצרות אמנות זרה, ברוחו של האמן העברי הראשון בצלאל בן אורי ושווה אותו כל ימיו לסמל בדרכו.

שץ היה אמן יהודי בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, אמן לאומי, אמן ציוני. כל יצירותיו – החל מ“יהודה המכבי” ועד יצירתו האחרונה שבאחרונות הן שיר אפוס אחד ליהדות ולהירואיות היהודית.

כל ימיו חיפש את הדרך למקור האמנות העברית, להחיאת גבורי התנ“ך אגב צירוף הטפוס היהודי של היום והטפוס המזרחי בארץ-ישראל, השומר עוד על שרידי הגזע וההוי מלפני אלפי שנים. שץ עצמו נעשה כבר בחייו לסמל, לשיטה, לשם המגדיר, סוג מיוחד של אמנות יהודית, שסללה לה מסלות בעם. “שץ” ו”בצלאל" נעשו זה כבר שמות נרדפים ללא הפרד.

אבל לא כל חלומו של שץ נתגשם בחייו. על יציר טפוחיו “בצלאל” קמו פעם בפעם נחשולי משבר להטביעו, ושץ נאבק ונלחם כארי להצילו. הנה נדמה היה, כי רווח והצלה באו – והנה קם שוב נחשול חדש. המשבר בשנים האחרונות ב“בצלאל” הכריח את שץ לנדוד לאמריקה ולעשות שם נפשות להצלת המוסד היקר לו. שץ חלם עוד להגדיל ולהרחיב את בית-הספר העברי הראשון לאמנות ולעשותו לאקדמיה, שץ חלם עוד להגדיל ולהרחיב את בית הנכאת בירושלים. איש החזון היה וכביר המרץ, אבל באמצע עבודתו מצאו המות בנכר.

אבדה גדולה אבדה ליהדות במותו של שץ, אך זכרו לא יאבד עוד. נשמתו תדובב אלינו מכל יצירותיו ומכל ארון קודש, נרתיק מזוזה והדס מעשה ידי אמני “בצלאל”.

תהי נשמתו צרורה בצרור כל החולמים והבונים, אשר השתתפו ביצירת ארץ-ישראל החדשה!

“הארץ”, 24.3.32

שוב הלך לעולמו אחד מן הדור הראשון של תנועת התחיה בישראל, מן הראשונים והנאמנים, מאנשי החזון הציוני והמעשה הציוני למן התקופה הראשונה – אחד מטהורי הלב ונקיי-הדעת, אשר עבודתם לעמם ולתחיתו היתה להם כל ימיהם עבודת הקודש. אבל הקודש הזה היה תמיד בבחינת “הצנע לכת עם אלהיך”, היה רחוק מן המליצה, מן הפוזה ומן הג’יסטה; היה מתעטף, כביכול, לבוש של חולין ומעשי יום יום.

חיים חיסין, ילדי מיר הליטאית, גדל ונתחנך במוסקבה, ושם נלוה לתנועה ביל“ו מימיה הראשונים, והיה גם מן הראשונים, שצרפו הלכה למעשה ועלה עם הראשונים שבאנשי ביל”ו אל הארץ, והתענה בסבלותיהם, בימי עבודתם במקוה ישראל ובראשון לציון, בימי יסוד גדרה ובשנותיה הראשונות, והיה תמיד לא מראשי המדברים אלא מראשי העושים והמעשים שבחבורה. אחד הדוקומנטים האנושיים הנהדרים ביותר מאותה תקופה גדולה למחשבת התחיה הלאומית בישראל ולפעולותיה הראשונות – הוא “יומן אחד הבילו”יים" לחיים חיסין, שנכתב ונתפרסם תחילה ברוסית, ורק לפני עשר שנים בערך יצא בתרגום עברי.

חיים חיסין לא קורץ מאותו החומר, שממנו עומדים מנהיגים לתנועות ולמפלגות. הוא לא התנשא להיות מורה ומדריך לבני אדם, הוא היה חסר את התכונה העיקרית של מנהיג: את הצורך הפנימי לנהוג, למשול, לעמוד בשורה הראשונה. הוא לא היה איש-דברים, אם כי היה בעל כשרון ספרותי מעולה; הוא ידע לספר ולהסביר דברים בבהירות מופתית, בסגנון צלול ושקוף, בהגיון חותך, אבל לא ידע “ליקח לשונו ולנאום נאום”; בנאומו היה כבד-פה, משום שהיה כבד-מחשבה. או זהיר מחשבה. ואף-על-פי-כן היתה לו תמיד השפעה חנוכית עצומה על קרובים ורחוקים. על מכתבים הארצישראליים של חיסין ב“ווסחוד” הרוסי התחנך דור שלם של חובבי ציון וציונים. וכשנתגלגל ברבות הימים, עם תחילת המאה העשרים, למושבה היהודית-הרוסית בברן, אשר באוניברסיטה שלה למד את תורת הרפואה, נעשה נשיאה ומנהיגה של ה“אגודה הציונית האקדימית”, של אותו קבוץ סטודנטים ציונים, שמלא אחר כך תפקיד חשוב בתקופה השניה לציונות – מעין אותו התפקיד, שמלאו סטודנטי הרקוב בתקופתה הראשונה – והעמיד כמה וכמה סופרים, מורים ועסקני צבור מעולים לתנועת התחיה הלאומית. ישרנותו ויסודיותו, טהרת רוחו המצוינת במינה, אהבתו הטבעית הפשוטה, שנאתו לפראזה השטחית ולהשליה העצמית, הכרת האחריות, הזהירות הקפדנית והמחמירה על עצמה, שכלו הישר והמעמיק, ידיעתו היסודית את ארץ-ישראל, את הישוב ואת נסיונותיו – כל התכונות האלה חבבוהו על הקולוניה הציונית בברן והכשירוהו להיות מנהיג ומדריך טבעי לחבריו הצעירים, בני הדור השני לציונות.

רוב התכונות האלה הכשירוהו גם להיות רופא מצוין, אם כי גם כאן חסר היה תכונה אחת עיקרית של רופא “פופולרי”: הוא לא ידע להעמיד פנים של גדול, להשפיע בכוח ה“אבטוריטה”, זהיר היה במשפטו, ולא היה מתביש אפילו לומר: אין אני יודע.

וכשעלה, לפני עשרים ושבע שנים, בערך, בשניה לארץ ישראל, התחיל מחלק את זמנו בין עבודה רפואית ובין עבודה צבורית, אבל גם עבודתו הרפואית היתה לו בעיקר עבודה צבורית, עבודה לשמה, לתועלת הרבים. גדול לאין ערוך היה תפקידו הישובי, הצבורי התרבותי של הרופא הנאמן ואיש הלבב בימים ההם בישוב העברי בא“י. תיכף לבואו אל הארץ נתמנה להיות בא כוחם של חובבי ציון, כלומר: של הועד האודיסאי לישוב ארץ ישראל, בארץ, ועל משמרתו הקשה ורבת האחריות הזאת עמד עד לאחר המלחמה העולמית. עבודתו של הועד האודיסאי בא”י קבלה מאז אופי של יציבות, של שיטה קבועה ורציונלית, והעיקר של סדר מופתי. הרצאותיו של ד“ר חיסין במשך שנים רבות לועד האודיסאי, הגנוזות כנראה באחד הארכיונים, הן אוצר בלום של סקירות בהירות ומלאות ענין על הישוב העברי בא”י, לבטיו, שגיאותיו, צרכיו, התפתחותו ומגמת דרכו. במשך כל השנים האלה היה ד"ר חיסין אחד העסקנים החשובים, רבי הפעולה וההשפעה בארץ, אם כי היה רחוק מאד מליטול גדולה ופרסום לעצמו.

בשנים האחרונות התרחק חיסין לאט לאט מן העבודה הצבורית, אם כי לבו לא רחק מן הענינים הישוביים-הלאומיים ולא פרש חלילה מן העסקנות מתוך מרירות וכעס. באספות-הנבחרים הראשונות השתתף עוד כחבר, כשם שהשתתף בועד הזמני, והרבה זמן היה מקדיש עוד בימים ההם כבורר וכשופט מכריע, המכובד על הכל, בסכסוכי עבודה. בשנה האחרונה חלה מחלה קשה וממושכת, שהמריצתו להפסיק את עבודתו הרפואית ולחכות במנוחה סטואית ליום פקודתו. לפני שבועות מעטים ראינוהו בחגיגת הבילו"יים בחצר הגימנסיה מטעם “ברית-ראשונים”: הוא ישב בין חתני היובל המעטים, עצוב ושקוע בהרהורים נוגים. זו היתה הופעתו האחרונה בצבור.

“הארץ”, 27.9.1932

שוב הלך מאתנו אחד מאלה, שאנו קוראים אותם בשם משמר ראשון בציונות, אחד הראשונים והנאמנים לתנועת התחיה הלאומית בישראל, שעמדו לה מראשית ימיה ושנתנו לה במשך עשרות שנים את לבם ונפשם, את מרצם וכח פעולתם, את מחשבתם ואת רחשי לבם.

דוד טריטש היה אחד הציונים הראשונים בין יהודי גרמניה, אחד היחידים בין אלה, שטפלו בפרובלימה הלאומית של המוני בית ישראל, בשאלת הנדידה וההתישבות עוד לפני הרצל. והוא היה גם אחד הראשונים המעטים מיהודי גרמניה, שנענו לקריאתו של הרצל ובאו להשתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל.

בקונגרסים הציוניים הראשונים היה דוד טריטש אישיות בולטת, אחד האישים המרכזיים, וכמה פעמים סערה מסביבו סערת הרוחות של מלחמת דעות ופרוגרמות. כי דוד טריטש לא היה מעודו ציוני רגיל במשמע המקובל בימים ההם: אדם המודה בעיקר האמונה הציונית, השמח על אמונה זו והרואה חובה לעצמו ולהכריז עליה מזמן לזמן, לנאום לשמה, להקדיש לה פעמים שעות של עבודת תעמולה וארגון, של קבוץ כספים לצרכי המנגנון, וכדומה. ציונותו של טריטש היתה דבר רציני מאד, דבר שהוא בקום וחשוב, קום ועשה, דוגמת חובת האדם לביתו ולמלאכתו, דבר שבתכנית מעשית, שהיום ושעה זו זמנה. טריטש היה בא לקונגרסים מלא תכניות והצעות לציונות “מעשית”, עמוס תיקים של חומר, של דוקומנטים וסטטיסטיקה וחשבונות מפורטים ומדויקים, מוכן להלחם כארי לדרישותיו ולתכניותיו נגד “הציונים הפוליטיים”, שהיו נוטים בימים ההם לזלזל בציונות ה“מעשית” החסרה את הבסיס הפוליטי של צ’רטר. טריטש היה מעין “הקדמת עתיד” בימים ההם, אנטיציפציה של תקופת-התפתחות מאוחרת, הטיפוס של מדינאי-הכלכלה, “ווירטשאפטספוליטיקר” בנוסח הגרמני, שהציונות בימים ההם, בתקופתה הרומנטית הראשונה, לא ידעה עוד דוגמתו. טריטש היה מעודו ציוני “ההגשמה”, איש “התכנית המעשית” להגשמת הציונות לכל היקפה, למיליונים מרובים מישראל, מעכשיו ולאלתר. איש המעשה לא היה מעשי כלל וכלל לעצמו, בחייו הפרטיים, הוא היה אידיאליסט מכף רגלו ועד קדקדו, אבל נושא האידיאליזם הזה היה – תיק המספרים והחשבונות של “קולוניזציה גדולה”. הוא ראה את עצמו כאדם מפוכח מאד וריאליסטי מאד, אבל זו היתה פכחנות מיוחדת במינה. פכחנות של חולם, אשר חלומו היא לו מציאות, המציאות היחידה; הוא היה נלהב הפכחנות והמעשיות לפי דרכו בימי החזון והלך הנפש, הפורח בתכלת האיתר. ולשם “התכניות המעשיות” שלו נעשה איש ריב ומדון למנהיגים ולאנשי השורה הראשונה בימים ההם. הוא היה רחוק במדה אחת מן הציונים הפוליטיים, תלמידי הרצל הנאמנים, מן הציונים הרוחניים-התרבותיים מיסודו של אחד-העם, ואף מן הציונים “המעשיים” ממשיכי הקו של חבת ציון. הכל, גם הפולטיקה, גם עבודת התרבות, גם העבודה הישובית בארץ ישראל, קבל אצל טריטש צורה מיוחדת ואופי מיוחד, ולפיכך היו ימים, שהכל נלחמו בו. הוא היה תמיד “מכסימליסטן” בציונות, אבל מכסימליסטן לפי שיטה מיוחדת. לבו היה נתון לכאורה גם לעבודה מעשית בציונות, גם לפוליטיקה ציונית גדולה ואף לעבודת תרבות שיטתית (לא לחנם היה ממיסדי ה“יידישר פרלג”), ואף-על-פי-כן לא היה לו מקום בתוך הסיעות והזרמים שבציונות של הימים ההם. ואף בשנותיו האחרונות היתה לו תכנית של פעולה התישבותית משלו, תכנית שהיתה צריכה ליתן את האפשרות להושיב בארץ-ישראל כחמשה-עשר מיליון נפש. אף עכשיו לא ניתן לו להכנס לתוך המערכה לעדור במערכה יחד עם אחרים ולהפרות את מחשבותיו – שבהרבה מהן היה בלי ספק גרעין חיובי בריא – במפעל. וכך נהפכו חייו, רבי התנועה והעלילה, בסופם של דברים, לטרגדיה של בדידות.

גדולה פורענותם של קוצר-רוח ועבודה קשה, של המהומה, הפזור והטרדות המרובות, שמינה לנו גורל אכזרי בשעה אכזרית-מכרעת ושמביאים אותנו לפעמים לקפח או להזניח את הטוב והיקר ביותר שבחיינו, את היחסים שבין אדם לחבירו. אתה מתהלך לכאורה שנים רבות “בחברתו” של אדם, שיש לך אליו זיקה פנימית, רוחנית ונפשית; אתם נפגשים לכאורה בשטח משותף של עבודה, של ענינים, תפקידים ושאיפות, ואי-שם, בסתר-לבך, תופסים האיש ופעלו מקום מסוים – ופתאום, ביום עברות אחד, כשהאיש נקרע בגזירת הגורל מן המערכה, מתגלה לך, שבעצם לא הספקת אפילו בכל השנים הרבות האלה לשוחח אתו פעם אחת שיחה ממצה על הענינים שלפני ולפנים מן השטח העליון, לא הספקת לא ליתן לו ולא לקבל מידו את המעולה והחשוב ביותר מנכסי-חליפין שברוח, והעיקר נשאר תלוי ועומד ביניכם כחלום לא הגוי או כתפקיד שלא נתמלא, ומעכשיו תקנן בלבך במשך ימים רבים ההרגשה הכבדה של חוב שלא נפרע ושלא יפרע עוד לעולם…

הרגשה כזו יש בלבי בימים האלה ביחס ליוסף אהרנוביץ ז"ל.

היו בינינו יחסים, שבלשון המקובלת נוהגים לסמן אותם כיחסי ידידות; היו בינינו במשך זמן מסוים יחסים קרובים של עבודה במחיצה ספרותית אחת, היה בינינו במדה חשובה שתוף השאיפות, הדעות וההערכות. אהרנוביץ היה הראשון, שהכניסני לעבודה ספרותית-עתונאית בארץ. למחרת בואי אל הארץ, בסתיו 1919, בקרני והזמנני לעבוד עבודה קבועה ב“הפועל הצעיר” וב“מעברות”, שנוסדו אותה שעה, ובמשך שנתים בערך עבדתי עבודה קבועה כסופר מן החוץ בשתי הבמות האלה, שבועונה וירחונה של מפלגת “הפועל הצעיר” בימים ההם. הדיפרנציאציה המפלגתית הכללית שלנו לא הגיעה עוד אותה שעה ל“מסקנותיה ההגיוניות” ולא עשתה עוד שמות בחיינו, ואחודן של שתי מפלגות הפועלים, שהיה עתיד לטבוע בתנועת העבודה בכללותה את סמניה המעמדיים המובהקים ולהרחיב את הפרץ שבין צבור הפועלים ובין שאר חלקי הישוב, לא יצא עוד אותה שעה מגדר של שאיפה, שנתקלה בהתנגדותו הנמרצה של “הפועל הצעיר” דוקא, אשר לא הסכים לטשטש את מהותו ולוותר על אפיו העממי, הבלתי-מעמדי, של תנועתו. אותה שעה אפשר היה עוד לאדם מן החוץ, שלא קבל את הפרוגרמה של המפלגה ואת מרותה, לעבוד במחיצתה עבודה חפשית, לפי רוחו ונטיות-לבו, להשתתף אתה שתוף של חיוב ושלילה במדה שישנו ולפרוש ממנה ומאחריותה במקום שאינו. מעולם לא טושטשו הגבולים בינינו בימים ההם של עבודה משותפת, לא “הסתגלנו” זה לזה לא סיגול תכנים ודעות ולא סיגול צורה ומיתודה; מעולם לא הרגשתי בתביעה ל“קרבן אינטלקטואלי”. זכורני, למשל, כששב אהרונוביץ ז“ל מועידת “הפועל הצעיר” בפראג, בקיץ תר”פ, מסר לי, כי חברים חשובים באירופה המרכזית אין דעתם נוחה מן המאמרים שפרסמתי ב“מעברות” נגד רוסיא הסובייטית (חוסר ידיעה, ומתוך כך גם חוסר הבנה במציאות הרוסית, גרם לכך, שרבים מן הצעירים האינטלקטואליים באירופה, שנלוו בימים ההם לתנועת “הפועל הצעיר”, היו נוטים לתלות תקוות יפות ברוסיא החדשה לתקון העולם והאדם). מניח אני, שלא ממאמרים אלה בלבד לא היתה דעתם של חברים אלה או של חברים אחרים נוחה ביותר, אלא שכחו של השולחן הערוך המפלגתי לא היה עוד גדול ביותר אותה שעה….

*

במשך עבודתנו המשותפת בא לידי לעמוד על סגולותיו המצוינות של אהרונוביץ, על מעלותיו ואף על חסרונותיו.

בנאומים ובמאמרים אחרי מטתו של אהרונוביץ הוטעם מצדדים שונים הקו האפייני העיקרי בתכונותו: הישרנות הרבה, הפשטנות של הקו הישר, הדעה הצלולה, אהבת האמת וגבורת האמת. פשטנית היתה גבורתו של יוסף אהרונוביץ, אבל בה היתה גם חולשתו. לא תמיד ניתנה האמת הטהורה, העילאית, ל“פשטנים”; מדת האמת ומדת הפשטנות היתרה היא חד-צדדית מטבעה, אין עמה ממדת העיון המעמיק, השוקל, הבוחן, החותר לשרשם של דברים. נוטה היא לראות את הדברים פשוטים ביותר, לעשותם “ישרים” יותר מדאי, להסתכל בהם מבחינת אמת-המדה המקובלת וה“הלכה” הפסוקה. ישרנות ממין זה קנאית היא מטבעה, משום שאין עמה חוש הגוונים ובני-הגוונים.

ודווקא כשהיא קשורה באהבת-אמת ובגבורת-אמת, שאין לפניה פקפוקים והסוסים, היא עלולה להחטיא את מטרת האמת, לירות, כביכול, ממעל למטרה, משום שהיא חסרה מדת-מה של ספקנות ריגולטיבית, של בקורת עצמית, של סבלנות. באהרנוביץ וב“הפועל הצעיר” שלו היתה, ביחוד בשנות העשרים של שניהם, מדה יתירה של חריפות וקנאות. אין זה דבר שבמקרה, ש“הפועל הצעיר” מרד בשעתו באחד-העם: דרכו “המתונה” של המורה – המתונה מתוך מדה עילאית של תבונה “קרה”, שוקלת ובודקת מצדי צדדים, לא היתה דרכם.

*

ונראה לי, שכאן היה יסוד ועילה למדת-מה של נגודים פנימיים בתכונתו ובנטיותיו של אהרנוביץ ז"ל, והנגודים האלה התבלטו כמדומה ביותר בשנות חייו האחרונות. מדת האמת הטבעית שבו גברה לפעמים על אותה מדה של “פשטנות”, שהמפלגה טובעת ממילא בעובדיה. לא היה, כמדומה, כאהרנוביץ, חבר מסור למפלגה ועובד את עבודתה באמונה, בשלמות, ללא פניות ושאיפות אישיות. אבל דומה, שמעטים מחבריה הנאמנים הרגישו כמוהו בעולה ובעריצותה המוסרית של זו. דומה, שבשורש נשמתו לא היה איש-המפלגה, לא יכול להשתעבד ללא שארית לתורתה ולדרכיה. ביסודו היה איש-העם, ולא איש המפלגה או המעמד. לא במקרה התרחק בשנים האחרונות מן השורה הראשונה של מנהיגי המערכה המפלגתית או המעמדית, לא במקרה הסתלק מעריכת השבועון שיצר ושהשקיע בו במשך שנים רבות את מיטב כוחותיו ומרצו הרוחני והנפשי. דומה שדבר-מה נפצע או נקרע בלבו עם אחוד שתי מפלגות הפועלים, - שהוא עצמו הסכים לו אמנם מתוך רצון באחוד-אמת – עם תגבורת הנטיות החדשות בתנועת-העבודה, עם הבלטת אפיה המעמדי-ההמוני, עם עלית האנשים החדשים-הצעירים במערכות התנועה. לא היתה לו לאהרנוביץ בשנות חייו האחרונות, עם כל עסקנותו רבת הענפים והברכה, אותה ההשפעה המכריעה במפלגה, שהיה ראוי לה לפי אפיו וסגולותיו; לא היתה לו, ודומה שאף לא בקש אותה.

ופעמים היתה הרגשה ברורה שההתפתחות החדשה מכבידה עליו, גורמת לו מצוקה של קונפליקטי-מצפון. פעמים רבות דבר באזני על הצורך ביצירת אורגן חדש, בלתי מפלגתי בהחלט, שבועון, שלא יהיה תלוי בשום מפלגה או חוג ושיהיה מוקדש למלחמה צבורית טהורה בחזיונות השליליים שבחיינו, בכל מפלגה ומעמד וחוג שיהיה. וכשנזדמן לי זמן מועט לפני פטירתו לנסוע יחד אתו לירושלים לשם ישיבה של ועדה מכינה בעניני החנוך, שפך לפני את לבו על הלקויים שבעבודת החנוך בישוב, על עם-הארצות שפושטת בעולמנו, על העדר זיקה והבנה ביחס לערכים של מסורת וכדומה. ובהזדמנות זו קבל לפני גם על מצב הענינים בעירית תל-אביב, על פולמוס הסיעות, על חוסר רצון ושאיפה למצוא את הלשון המשותפת ואת דרך הפעולה המשותפת, על העדר הבנה ואחריות נוכח המצב החמור של השעה – ולא ניקה גם את חבריו לסיעה…

*

כשהלכתי אחרי ארונו העיקה הרגשה כבדה על הלב: שלכת.

אחד מחבריו הצעירים של אהרנוביץ למפלגה בקש לנחמני: ראה את הקהל העצום והמלוכד הזה! הנה הוא הכח הקולקטיבי הגדול, בו הנחמה ובו התקוה.

רחוק אני מן הנטיה לזלזל בכח הקולקטיבי הזה. אלא שיש מקום לשאול: האין הכח העולה הזה בהמוניו רחוק ביותר מן האהרנוביצ’ים המעטים, משאיפותיהם, מרצונותיהם ומערכיהם הלאומיים-העממיים, עם היותם קרובים להם לכאורה קרבת מפלגה ופרוגרמה?…

“הארץ”, כ“ד ניסן תרצ”ז, 15.4.37

עם פטירתו של ר' מרדכי בן הלל הכהן נסתם הגולל על תקופה שלמה. מן הישישים האחרונים לדור ראשון לתחיה היה, ממבשריה ומעובדיה הנאמנים הראשונים של תנועת שיבת ציון והתחיה הלאומית בישראל; ועד ימיו האחרונים לא כהתה עינו הבהירה, לא סר כוחו ולא נס ליחו.

וכחו היה גדול לא בעיון מעמיק וחודר לשרשם של דברים, לא בחדושי הלכות ועיקרי אמונה של הדור; כוחו היה גדול במעשיות מבורכה. איש חי היה תמיד, רב פעלים, אם כי שרת את חבת ציון ואת הציונות בעטו, עט סופר מהיר. הכל ניתן לו בקלות, את הכל תפס בקלות רבה, יתרה. הוא לא עג מעולם עוגה מצומצמת ומרוכזת לעצמו, לא בספרות ולא בחיים. ראשון במערכה לא היה מעולם – אין זה מגורלם של אנשי הקלות המבורכת – אבל במשך עשרות שנים היה מראשי המדברים בכל מקום, בספרות, בעתונות, בעסקנות לאומית וצבורית. הוא היה סופר פורה ורב-ההשפעה במשך שני דורות, ז’ורנליסט חי, זריז וקל-התנועה, מראשוני הז’ורנליסטים הטובים בעתונות העברית; הוא היה פובליציסטן בעל טמפרמנט וכשרון, בלטריסטן חביב על הקוראים, כותב זכרונות מן המעולים, וכל הימים היה שופע חיים ותנועה ופעולה. בשלוש לשונות – בעברית, ברוסית ובאידיש – עבד את עבודתו למחשבה הלאומית החדשה בישראל, למן ה“רזסווייט” הראשון בפטרבורג ועד “הארץ” בירושלים נתן מכוחו לעתונות הלאומית הטובה, המחנכת, והיה מהנה אותה מברכת עטו המגוון ורב-הענפים. ועבודתו הספרותית לא קפחה את עבודתו הצבורית. הוא ראה חיל גם בזו וגם בזו. מן “המוצלחים” היה, מן המעטים שבסוללי המסלות, הרואים את עולמם, את פרי עמלם, בחייהם. מרדכי בן הלל הכהן זכה להיות עד יומו האחרון מראשי העושים והמעשים בארץ-ישראל המחודשת. וסמל יפה הוא זה, כי מצא את מנוחתו האחרונה באחת המושבות הצעירות שבארץ. בבנימינה, אשר בה ממשיכים שני בניו לפי דרכם את עבודת הבנין הלאומי, נחצב לו קבר.

יש בזה לכאורה ממעוט דמותו של המנוח, אשר במת פעולתו במשך ששים שנה ויותר, היתה גדולה ורחבה מזו המסתמלת במושבה אחת קטנה; אבל יש בזה גם מהטעמת העיקר והיסוד לבנין הדורות, אשר את עבודתו הענפה, רבת הפנים והגונים, עבד המנוח במשך שני דורות.

“הארץ”, כ“ד כסלו תרצ”ז, 8.12.36

(אחרי מטתו של ידיד נעורים)

ד"ר יעקב מאיר זלקינד, שמת מיתה חטופה במוצאי שבת, היה אדם מופלא ויחיד במינו, אישיות צבעונית מקורית, רבת פנים וגוונים, שמעטות דוגמתה בדור מפוכח זה. הוא היה איש רעים להתרועע, נוח לבריות, חבר טוב וידיד נאמן, ועם זה בודד בעולמו, מהלך בצדי דרכים ומבקש כל ימיו את שבילו המיוחד, - אדם שאינו יכול לפי עצם מהותו להכנס או לעמוד זמן רב בשום מסכת או מסגרת מקובלת; תלמיד חכם מובהק, גדול בתורה ומצוין במדע, למדן חרף ומעמיק ובקי, רב הכשרונות והידיעות, בעל תפיסה מהירה וקולט אוצרות למודיים בקלות של משחק, ועם זה לא עשאם מעולם שמוש ראוי ומפרה, אלא חלקם בזבז ופזר לכל רוח וחלקם גנז בפינות רוחניות רחוקות ומוזרות, ולא הגיע מעולם למדריגה ניכרת של יצירה והשפעה בעול הרוח; אדם בעל טמפרמנט צבורי ואינטרסים צבוריים, ציוני נלהב עד כדי קיצוניות לוהטת משחר ילדותו, אבל לא ידע להתיצב במערכה עם המחנה ולתפוס בה את מקומו הראוי לו; אדם המעורה כולו, בשרשים מוצקים ובנימי נשמה דקות מן הדקות, בקרקע המסורת היהודית, ועם זה עתים מפציע לצדדין ומבקש גם כאן את השבילים הבודדים והמתרחקים מן המקובל, שאבק מרדנות דבק בהם. יעקב מאיר הלוי זלקינד היה יהודי חבור פרובלימות, אחוז סתירות ונגודים, נוטה מטבעו, טבע של אדם שאינו מסתפק במועט, לאופוזיציה ולמרדנות, תוהה ובוחן וחוקר ומבקש דרכו כל ימיו, רחוק, עם כל טוב לבו ונדיבות רוחו של אדם אופטימיסטן מיסודו ואל הנחלה הרוחנית. בחיצוניותו היה לכאורה אדם מרושל, כבד תנועה ופעולה, שאין לו שום נטיה לקחת “מושכות” בידו, ועם זה היה בפנימיותו כולו תסיסה ותהיה ונדודי-נפש נצחיים. שמרן היה האיש – ומעולם לא נרתם בעגלתה של מפלגה מן המפלגות השמרניות; מרדן היה ותובע ונטול-מנוחה כל ימיו – ומעולם לא זלזל ולא בעט במסורת הדורות.

בדברים רבים ושונים ניסה את כחו, ב“מלאכות” שונות שלח את רוחו, ולכאורה ידע כל פעם לטבוע במלאכתו חותם של מקוריות ועצמיות, אבל מעולם לא הגיע ל“שיא”, כפי שאפשר היה לכאורה לחכות לפי כשרונותיו המצוינים. דברים הרבה למד באוניברסיטה, לשונות ומקצועות לאין מספר ממש, ואין אני יודע, במה הצליח ביחוד. הוא ניסה את כחו בעבודה ספרותית, כתב ופרסם בימי נעוריו כמה מאמרים לשאלות השעה (וחתם עליהם “מבני היכלא”), כתב ופרסם קצת אגדות נחמדות בעברית יפה להפליא, פוריסטית וחיה כאחת – ולא המשיך; כתב מאות מאמרים, רשימות וספורים בלשונות שונות, כתב כמה מחקרים בתולדות ישראל, כמה קונטרסי תעמולה לציונות, לעברית ולשיטתו המיוחדת בתקון עולם – כתב והפסיק. נאמן ונלהב ודבק בציונות היה בימים ההם, ימי הזוהר ומלחמת-הכבוש לתנועה, אבל מי שמע על פעולתו והשפעתו בתנועה? אף בתוך חבריו לדעה ולשאיפות בברן, באותה החבורה, שעמדה בקשרי מלחמה כבדה עם ההתבוללות האדומה, וכל “כח” היה יקר בעיניה. – אף כאן לא מצא בעצם את דרכו ואת שדה-פעולתו, ואך בתוך חוגים מצומצמים ידע לפעול ולהשפיע. אדם עממי היה לפי כל טבעו, וכשהתחילה התסיסה הדימוקרטית בחוגי הסטודנטים הציוניים, שהביאה ליצירת הסיעה העממית הידועה, הזדרז זלקינד לגייס את השמרנים ואת ה“לויאליים” שבין הסטודנטים ולהעמיד אופוזיציה לאופוזיציה הדימוקרטית. רוח של אופוזיציה, ובמקצת אף של “להכעיס” הביאה אותו בימים ההם ליצור “קורפורציה” דוקא של מנין סטודנטים ציוניים, בנוסח הקורפורציות באוניברסיטאות של גרמניה, ולהכניס לחוג פעולתה גם את תורת הסיוף והשתיה כדת ושאר הדינים של אותו שולחן-ערוך.

כזה היה זלקינד הסטודנט, וכזה, אחוז תסיסות ותהיות ובקשת-דרכים, היה גם לאחר שיצא לבמת-החיים. הוא, האדם העממי והציוני הנלהב, לא שב לתחום-המושב שברוסיא, משכן המוני בית-ישראל, ואף לא עלה אל ארץ-ישראל, כמו שעשו רבים מחבריו, אלא יצא לאנגליה. ואף כאן לא הלך ב“תלם”. שמש זמן-מה רב (בקארדיף), ערך זמן-מה עתון אנארכיסטי באידיש (הוא בקש אידיאולוגיה חדשה לציונות ורצה להעמיד את תנועת התחיה בישראל דוקא על יסודותיו של אנארכיזם אינדיבידואליסטי, או קורפורטיבי, מעין זה של קרופוטקין, בזווג עם המסורת היהודית ושלטון הצדק המוחלט ברוחם של נביאי ישראל), נלחם בציונות הרשמית באנגליה, עבד עבודה ציונית לפי דרכו – הוא היה מיוצרי ה“אחוזה” הראשונה באנגליה, שקנתה ויסדה את כרכור – ועסק בתורה לפי דרכו. ודוקא כאן, בעסקו בתורה, נתגלו נטיותיו “האינדיבידואליסטיות”: הוא נגש – לתרגם התלמוד לאידיש. מי שראה את תרגומו ואת פירושו, אף הוא באידיש, למסכת ברכות, לא יוכל שלא להשתומם על העמל הרב ועל החריפות והלמדנות העמקנית, שהשקיע האיש בעבודה זו, שאין לשום איש צורך בה: הקורא הזקוק לתרגום לא יבין בשום אופן את הפירוש הלמדני, עם כל בהירותו, ומי שמסוגל להבינו, אין לו צורך בתרגום לאידיש. בשנים האחרונות, בשבתו בארץ, הסתלק זלקינד מתכנית זו ועסק במפעל נועז אחר: בחבור פירוש חדש וממצה, בעברית, למשנה. לא עלה בידי לראות פירוש זה, אבל מפי ביאליק ז“ל, שראה פרקים ממנו, שמעתי תהלות ותשבחות נלהבות על החבור. ואמנם גדול היה האיש בתורה, עם כל נטיותיו לשבילין מיוחדים ותמוהים, חריף ובקי ועמקן כאחד הלמדנים המובהקים שמלאכתם בכך. וכשקראתי הבוקר בעתוננו את מודעת האבל של המשפחה, המכתירה את הנפטר בתורת “הרב הגאון”, היה אמנם הצירוף הזה: “הרב הגאון” וידיד נעורי ד”ר זלקינד תמוה קצת בעיני, אבל על צד האמת היה המנוח גדול בתורה ולא פחות מכמה רבנים מפורסמים, שתואר זה “מגיע” להם לכל הדעות.

כזה היה האיש כל ימיו (כבן ששים היה), כך חי והתהלך והתלבט בתוכנו האיש המופלא והתמוה הזה, איש האשכולות, איש הכשרונות המזהירים והידיעות העצומות , שלא ידע מעולם לעשותם שמוש כהוגן. כמה שנים התהלך בתוכנו בארץ, ואך מעטים ידעו את האיש ואת שיחו ופעלו, ואף ידידיו ומוקיריו הקרובים לו לא יכלו בעצם לעמוד על סודו ועל לבטיו ותהיותיו, אם כי היתה להם ההרגשה הברורה, שאף כאן לא בא האיש אל המנוחה ואל הנחלה, אף כאן לא ידע אושר וספוק-רוח…

דומה שהאיש המופלא הזה, אשר הוציא שלשום את נשמתו בחיפה, לקח אתו אלי קבר איזה סוד לא נדע שחרו.

יבוא שלום ינוח על משכבו.

“הארץ”, כ“ג טבת תרצ”ח, 27.12.37

על סוג מיוחד של אנשי עליה אמרו חכמים: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. הללו הם הענווים והצנועים שבאנשי המעשה הטוב, שאינם מחזיקים טובה לעצמם ואינם מבקשים שכר, לא כבוד ולא שם טוב, על מעשיהם, אלא מעשיהם הטובים הכרח וגזירת טבע הם להם, והם קורנים מנשמתם כקרון אורה משמי תכלת בהירים. ולא שמיתתם מוסיפה להם גדולה אלא היא מגלה אותה יתר גלוי: בחייהם אין הבריות יודעים להוקיר את הטוב, שהללו זורעים סביבם לתומם, והם מקבלים אותו כמתנת-טבע, כאוירו ושמשו של בוקר אביב רענן, ואין מרגישים בו אלא בהעדרו.

כזה היה שמואל וויינברג, האיש הטוב והמיטיב, שהיה זורע סביבו יום-יום ושעה-שעה טובה וברכה וחסד-עליון של עין יפה, ורבים ממכיריו כמעט שלא הרגישו או לא הכירו בדבר, ולאחר שהלך לעולמו הופתעו לשמוע על כמה מעשים מופלאים שלו, שהיה בהם ממדתם של חסידים הראשונים. כי רחוק היה האיש לא רק מלהתהלל במעשיו או אפילו אך מלרמז עליהם לעת מצוא, אלא דומה היה לפעמים, כאילו מתבייש האיש בנטיות משונות שלו, שאינן ממנהגו של עולם, ועתים היה משוה למעשה טוב שלו אופי של צחוק ולעג מטוב לב, ויש שהיה שם על דברים שבכובד-ראש מוסרי עמוק צעיף של הלצה וקונדסיות, שלא רבים יכלו לעמוד על אפיין. מבחינה זו נראה לפעמים האיש הפשוט והלבבי הזה כחידה, אבל החידה לא היתה סתומה ותמוהה ביותר, כי על כן חסיד היה האיש, ומדת הבטול העצמי, זו המדה הפסיכולוגית-המוסרית המסובכת, שלא כל אדם מן השוק יכול לעמוד על טיבה, לא היתה זרה לו. חכמינו מספרים על גלוי מדה זו של בישנות, כביכול, במעשה הטוב בצורה של תמימות הנוגעת עד הלב. מר עוקבא היה רגיל לזרוק בכל יום לשכנו העני ארבעה זוזים בצנור הדלת ונזהר, שהלה לא יראה. פעם אחת הרגיש בו העני ויצא אחריו לראותו, ברח מר עוקבא ונכנס לתנור גרוף להסתתר מפני העני ונכוו רגליו. אותה תמימות של ראשונים אינה מדה בימינו; שמואל וויינברג היה “נמלט” לפעמים ממעשים טובים שלו בצלה של ליצנות או של אירוניה עצמית; הוא היה נמלט לפעמים מעצמיותו, כבדת המוסר והצידקות, למסור ה“קונדסיות”. כששהה כאן במשך כמה חדשים חד מחשובי סופרינו, היושב בחוץ-לארץ, לא נלאה וויינברג לטפל בו כל אותם הימים, להנעים לו את שבתו בארץ, לדאוג לענינים קטנים וגדולים שלו ולהראות לו את אלף סימני החבה ותשומת-הלב, שאך הנפש היפה וההרגשה הדקה עומדות עליהם. ועם זה היה מתלוצץ מטוב לב ומתוך ביישנות הסמויה מן העין על יחסי ה“רבי” ו“השמש”, היה שואל בטלפון: “ההיה אצלך הרבי? תמסור לו בבקשה לכשיבוא, כשהשמש שאל לו”, וכדומה. כשאמרתי לו פעם אחת דרך אגב, שיש בדעתי לכתוב דבר-מה, לכשאפנה, על פלוני הסופר הוגה-הדעות, אלא שלא כל ספריו מצויים בידי, מהר ושלח לי למחר את הספרים מספריתו הפרטית החשובה; היה לו זה צורך טבעי לסייע למישהו בדבר-מה, להנות מישהו במישרין או בעקיפין.

ודומה שזו היתה תכונתו היסודית, עיקר תכנו בחיים. הכרתי אותו איזו שנים, נפגשתי אתו כמה פעמים, ידעתי שיש לו איזו אינטרסים מדעיים (הרכב הספריה העשירה שלו העידה על כך), אבל מעולם לא דברנו, כמדומני, על נושא מדעי; הוא היה אדם בעל טמפרמנט צבורי ואינטרסים צבוריים, אבל תמה אני, אם בא לידנו לשוחח פעם על שאלה משאלותינו הצבוריות “הבוערות”; אין אני יודע אפילו היכן היה מקומו המדוייק במוזאיקה של פלגות בית ישראל. יודע אני רק, שדבר התחיה הלאומית והתרבות הלאומית במשמעו המקיף והעמוק ביותר היה לו עיקר אמונה ותכלית חיים המובנים מאליהם, ואלו כל השאר, כל מה שהומה ומהמה וגועש ומתרוצץ על-פני זירות המפלגות, לא לקח ביותר את לבו. עיקר העיקרים היה לו תמיד האדם החי, הריע, העמית; היחס החי, הטבעי-הראשוני, שבין אדם לחברו, ללא מחיצה של מפלגה, של אידיאולוגיה, או אפילו של “כלל”; חובת-הלבבות, שהיא גם זכות-הלבבות, הזכות הגדולה שניתנה לאדם לעשות דבר-מה לחברו, להקל לו את מצוקת הבדידות, לעודדו בשעת צרה, להחיות בלבו את האמון ואת האמונה באדם חברו.

שמואל וויינבגר היה איש רעים להתרועע: רבים היו מכריו, ידידיו, אנשי בריתו ודורשי שלומו. אבל נראים הדברים, כאילו תכונה זו ניתנה לו בעיקר לצרכי הריע ולא לצורך עצמו. היה מעורב בדעת עם הבריות, אבל לא היה מרבה לדבר על עצמו. אין אני זוכר, אם שמעתי פעם מפיו דבר-מה בשבח עצמו או קובלנא ותרעומת על מישהו. אף ברגעים של חדוה והרחבת-הדעת, ברגעים שלאחר סעודת חברים, למשל, לא שמעתיו מספר להנאתו בגלוי-לב בשבח עצמו, כמנהגם של גדולים וטובים ברגעים כאלה. אפשר שאני טועה, אבל נראה לי, שהמפתח לגנזי הלב של האדם היקר הזה ניתן לשמוש אך למעטים מאד, ואך ברגעים ספורים של עלוי-נשמה וגלוי-נשמה. וויינברג לא היה מן השתקנים, אבל ברוב דברים לא יחדל סוד.

משמת שמואל וויינברג בטלה בעולמנו הקטן ענוה אמתית ופסקו חסידים ואנשי הלב הטוב והמעשה הטוב.

“הארץ”, י“ז אדר ב' תרצ”ח 20.3.38

מרובים וקשים וסבוכים עניני הימים, התובעים את בירורם ואת תקונם, אבל אין הלב פנוי בשעה רותחת וצווחת זו אלא לדבר אחד: לאסון האחרון שקרה אותנו, לאבדה האחרונה הגדולה שאבדה לנו עם מיתתו, מות קדושים, של אבינועם ילין.

והמית הלב, הסוער לקרבן-הדמים היקר, נתונה קודם-כל לאסונם של ההורים השכולים והאלמנה האומללה, - זו המשפחה המכובדת והמקובלת על הישוב כולו, המושרשת זה דורות על דורות בקרקע המולדת ועיר בירתה הנצחית והמשמשת סמל ודוגמא מפוארת לבנין מכורת-עם על יסודות עתיקים-מחודשים.

כמה יהמה הלב לדברים, הנשגבים בפשטותם והטבועים ברוחה של אמונה קדושה ומוסר יהודי נעלה, שהשמיע האב השכול עם סתימת הגולל על קבר הבן הקדוש. האב הישיש מתנחם, שמעל הר הזיתים תהיינה עיני הבן יקיר לו פקוחות נוכח ירושלים עירו לראות את שלומה ואת שלום הארץ, אשר מסר את נפשו עליו. בקול חנוק מדמעות התפלל האב השכול, כי האלהים הנותן שלום על ישראל יתן שלום על ארץ-ישראל. כמה גדולה מעלתו הדתית-המוסרית של אדם, אם תפילה כזו על לשונו בשעה כזו.

והאם השכולה, אשר רוח בית-אבא, ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל, חי בלבה, יודעת לספר על קברו הפתוח של בן זקוניה בשבחו, כי נקרא לאמריקה, לחיי כבוד ורווחה ושלוה של פרופיסור בפילדלפיה, ובחר בירושלים ונפל בה קרבן; האם האומללה, שידעה להביא את “עפרו הקדוש של בנה הקדוש קרבן לה'”, ידעה גם לשאול מאת שלטונות הארץ את השאלה המזעזעת: “היבואו גם הנה לירות באבינועם, היוכלו לירות גם לתוך הקבר”? - ולהשיב את התשובה המזעזעת: “לא, כאן אין הוא מפחד עוד”. לא הרגישה אולי האם לא נוחמה, כי תשובה מרירה זו יש בה מן הסמל לגורלה העגום של האומה, אשר עליה שר הפייטן האנגלי הגדול:

גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר,

סלע השפן, ויהודה רק קבר…

וכדברי הפרידה של ההורים השכולים עם סתימת הגולל על קבר בנם האהוב נוגעים עד הלב דברי הפרידה של בן מעל הוריו, עם כבות אור עיניו. מזעזעים דבריו האחרונים של הקרבן הקדוש, שמסר דודו ר' יוסף מיוחס בהספדו: לבי-לבי להורי הזקנים היקרים…

ששים שעה דאג וחרד הישוב לשלומו ולחייו של אבינועם ילין לאחר שכדור מרצח פלח את קרביו; וכשהגיע שעת הפקודה האחרונה, והוילון השחור, החוצץ בין שני העולמות, ירד על הקרבן הקדוש, המו כל הלבבות מכאב ומצער על האבדה הגדולה, המו מרגש של רחמים והשתתפות באבלם הכבד של ההורים השכולים, ורבים לא יכלו להתאפק מלשפוך אתם דמעות חמות מלב סוער…

*

אם היה עוד צורך בראיה נוספת לשפלותם התהומית של שונאינו, הממלאים את הארץ חמס ודם נקי, הרי פשעם המתועב האחרון הזה, רצח אבינועם ילין, הוא ראיה נצחת לדבר. כדור המרצח פגע לא רק באדם יקר ונעלה, איש שלום וישר-דרך, אשר כל ימיו היו קודש לתרבות אנושית, לתורה, למדע ולעבודת-חנוך, אדם אשר הוא ואבותיו היו מעורים בקרקע הארץ הזאת זה ארבעה דורות; כדור המרצח פגע הפעם באדם, אשר יחס הכבוד והחבה לעם הערבי, ללשונו, לספרותו ולתרבותו, מסורת היא במשפחתו. אביו, ר' דוד ילין שליט"א, הוא אחד המעטים בארץ הזאת – המעטים גם בקרב הערבים – הבקיאים בלשון ובספרות הערבית, והרבה מכחו הרוחני ומלמדנותו המדעית הקדיש לתרבות הערבית: אף הקתדרא המיוחדת לו באוניברסיטה העברית בירושלים, השירה העברית בתקופת ספרד, קשורה קשרים פנימיים אמיצים בתרבות ובשירה הערבית. ואף הבן יצא בעקבות האב, אף הוא הקדיש הרבה ממרצו ומכשרונותיו ללמוד הלשון והספרות הערבית ולהרבצתן בצבור העברי. ואף הוא כאביו בקש באמת ובלב תמים את דרך השלום והאחוה של שני העמים, הקרובים זה לזה קרבת גזע ורוח; אף הוא בקש את שתוף העבודה התרבותית עם העם הערבי, את התחדשותה של אותה שותפות היצירה התרבותית, שהיתה בשעתה לכבוד ולתפארת לשני העמים גם יחד.

ועל האיש הזה הורמה יד המרצח, שליחה של התנועה “הלאומית” הערבית; ולתפארת לשני העמים גם יחד.

אכן, אין חקר ואין גבול לשפלותה של “תנועה” זו. רצח אבינועם ילין אינו אלא חוליא חדשה בשלשלת המעשים המפוארים של רציחות ילדים, של יריות וזריקת פצצות על גני ילדים, בתי-ספר ובתי מושב זקנים, של רצח אחיות רחמניות, המטפלות בחולים ערבים, וכדומה.

*

הגברת איטה ילין שאלה, כאמור, על-יד קבר בנה את השאלה המרה: “היבואו גם הנה לירות באבינועם?” והנה אנו שומעים, שלאחר ההתנקשות בחייו של אבינועם ילין החליטו שלטונותינו לדאוג לכך, שתהיה מנוחה לפקידי-הממשלה היהודיים לא רק בקבר בלבד. אנו קוראים: “המשטרה הציבה משמרות קבועים של שוטרים מזוינים ליד משרדי מחלקת החנוך במקום שהתנקשו בחייו של א. ילין, ובסביבה, עד שער ציון”. ולא זו בלבד. אנו שומעים גם כי “משרדי מחלקת החנוך הממשלתית הנמצאים על הר ציון, יועברו החל ממוחרם לדירה חדשה”.

יש רק להצטער, שאותה החלטה נאה “להעמיד משמרות קבועים של שוטרים מזוינים” וכו' אחרה קצת. והרי זה כבר יודעים הם שלטונותינו מן הנסיון, עד היכן מגיע תיאבונם של “פטריוטים” ואנשי כנופיות שונות לדמם של פקידים, ולא רק של פקידים יהודים אלא גם של פקידים בריטיים בכלל.

אין אנו יודעים, מה פירושה של אותה החלטה: להעביר את משרדי מחלקת החנוך הממשלתית לדירה חדשה. אם הכוונה היא להרחיק את פקידי המשרדים האלה מן הסכנה שבסביבת אויבים ולהעבירם לסביבה, שאינה חשודה על מעשי איבה ושפיכת דם יהודים ובריטים, נקבל את ההחלטה בקורת-רוח. נשמח מאד, אם סוף-סוף יבוא הקץ לנטיה המשונה, הקיימת במחלקות השונות של הממשלה, לאכסן את משרדיהם דוקא בשכונות של אויבים פוליטיים.

*

לבן-צבי היה אומץ-רוח להגיד על יד קברו הפתוח של קרבננו הקדוש קצת מלים הכרחיות כלפי-פנים. הדברים האלה, העשויים אולי בשעה קשה זו לעורר תרעומת בקצת מחוגי הישוב, הם ברוחו של המנוח, איש השלום והתרבות והמוסר היהודי. “שום טירור לא יפחיד אותנו ולא ישבור רצוננו לגאולה”. אנו נדע להתיצב נגד כל אויב ומתנקש. “אבל לא בדרך של רצח ממארב, של שפיכת דם נקיים”. “לא יכופר דם צדיק זה ברצח עובר אורח לתומו”. היו ימים והימים האלה אינם רחוקים עוד מאתנו, שלא היה צורך בהחלט בדברים כאלה; לא היה צורך להטיף מוסר לנו, כשם שלא היתה תועלת בהטפת מוסר לאויבינו. חדשים אחרי חדשים עברו עלינו בפורענות ובפגעים קשים ומרים. חדשים אחרי חדשים היינו מטרה לכדורים ולפצצות של מרצחים מן המארב, הותר דמנו, הותר דם עולל ויונק. דם אשה וזקן, רכושנו ופרי-עמלנו, בתינו ושדותינו ניתנו למשיסה ולבעירה, זועזעו יסודות בניננו ועתידנו. ואנו עמדנו במסרתנו היהודית: ידענו להגן על חיינו וכבודנו, אבל נמנענו ממעשי נקם בעלמא, מפגיעה באנשים נקיים. ורוח זו של כבוש היצר וגבורה מוסרית היתה לנו לא רק לכבוד אלא גם לברכה. בכחה החזקנו מעמד כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד; היה בה לא רק מן התפארת המוסרית אלא גם מן החכמה הפוליטית. אילו נואלנו לרדת להשגותיהם המוסריות של אויבינו, אילו היינו יוצאים בדרכם, היינו מסייעים בידינו לנצחונם הפוליטי, שאליו שאפו ואותו לא השיגו. לא היינו יכולים לעשות להם נחת-רוח גדולה יותר מאשר בדרך זו של הסתגלות וחקוי למעשיהם.

חדשים וחדשים עמדנו עמדת כבוד וגבורה במערכה, ורוחנו לא נפל, ורצוננו המוסרי לא נשבר. עד שלבסוף הגיעו קצת מאתנו לידי חולשת הדעת. לא יהא זה לא מחכמה ולא מן התועלת, אם נתעלם מן הלך-הרוחות החדש, שהתחיל מפעם חוגים מעטים וחלשי-רוח שבנו. אין פלא, אם היסורים המרובים והממושכים העבירו קצת בני אדם על דעתם ועל הכרתם המוסרית. וכל אסון חדש הפוגע בנו, כל תועבה חדשה של שונאינו עשויים לחזק אותו הלך-הרוח, המתפרנס מן היאוש.

אל נתן ליאוש ולעצותיו הרעות להשתלט עלינו. אף בשעה קשה זו של כאב וזעם אל נתכחש לעצמנו, לעצמותנו הלאומית-המוסרית.

ביום שזכה ישראל לשמש שופר ומבשר לדברת-האש האלהית: לא תרצח! – בו ביום נקבעה עצמותו הלאומית המיוחדת לעולם ועד; בו ביום נאמר לו: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם.

*

לפני חמש-עשרה שנה, בשעה שהיתה לנו אף היא שעת נסיון ופורענות, פשטה שמועה על מעשה נקמה, שעשו איזו צעירים מישראל ברוחם של שונאינו. אותה שעה כתב המורה הגדול לדרך הרוח בישראל, אחד-העם ז"ל, את הדברים האלה (אולי עוררו אף הם בשעתם קצת תרעומת):

…דמנו נשפך כמים בכל ארבע כנפות הארץ במשך אלפי שנה ואנחנו דם לא שפכנו; אנחנו זכרנו תמיד, כי התורה המוסרית הגדולה אשר הנחילונו אבותינו היא תורת העתיד, אשר עלינו לשמרה ולמסור נפשנו עליה עד שתהיה לקנין כל המין האנושי, והחיה שבאדם תחדל מהיות שלטת בחיי הפרט והכלל. כך חי עמנו דור אחר דור, חי בארצות נכר, בין עמים אשר על חרבם חיו, ושפיכות דמים היתה מלאכת-ידם כל הימים, והוא, העם הנרדף בכל מקום, עם כל שפלותו החיצונית, הביט בגועל-נפש על שכניו, אשר ידיהם מגואלות בדם, ובעמקי לבו ידע, כי אין לו ולא יהיה לו לעולם, שום יחס לחיי פראים כאלה; כי בידו שמורה האמת המוסרית הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכת דמים בכל העולם. ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תרתו המוסרית, אשר עליה הורג במשך אלפי שנה"…

האמנם יש יום וימצאו בארץ-ישראל החדשה, השבה לתחיה. יהודים, אשר ישכחו את תורתו המוסרית של עמם, אשר יהיו נוטים לערער את היסודות המוסריים הגדולים, שבהם סוד קיומנו וזכות קיומנו בעולם?

האומנם ימצאו בקרבנו קלי-דעת וקצרי-השגה, שיאמרו למחול על כבודנו, על יתרוננו וכחנו המוסרי הגדול בעולם?

אף בשעת כאב זו, אחרי מיטתו של קדושנו אבינועם ילין, ראוי לנו, שנתן לעצמנו דין-וחשבון לאומי ולא נגרר אחרי הרגשות סמויות של זעם ונקם.

אם היסודות המוסריים הנצחיים, יסודות קיומנו הלאומי והאנושי, יתמוטטו – מי ומה יעמוד לנו בעולם זר ואויב זה?

מי יתן ותשמע תפילתו של האב השכול על קבר בן זקוניו, הצופה פני ירושלים, לשלום העיר, העם והארץ…

“הארץ”, כ“א חשון תרצ”ח, 26.10.37