שוב הלך לעולמו אחד מן הדור הראשון של תנועת התחיה בישראל, מן הראשונים והנאמנים, מאנשי החזון הציוני והמעשה הציוני למן התקופה הראשונה – אחד מטהורי הלב ונקיי-הדעת, אשר עבודתם לעמם ולתחיתו היתה להם כל ימיהם עבודת הקודש. אבל הקודש הזה היה תמיד בבחינת “הצנע לכת עם אלהיך”, היה רחוק מן המליצה, מן הפוזה ומן הג’יסטה; היה מתעטף, כביכול, לבוש של חולין ומעשי יום יום.

חיים חיסין, ילדי מיר הליטאית, גדל ונתחנך במוסקבה, ושם נלוה לתנועה ביל“ו מימיה הראשונים, והיה גם מן הראשונים, שצרפו הלכה למעשה ועלה עם הראשונים שבאנשי ביל”ו אל הארץ, והתענה בסבלותיהם, בימי עבודתם במקוה ישראל ובראשון לציון, בימי יסוד גדרה ובשנותיה הראשונות, והיה תמיד לא מראשי המדברים אלא מראשי העושים והמעשים שבחבורה. אחד הדוקומנטים האנושיים הנהדרים ביותר מאותה תקופה גדולה למחשבת התחיה הלאומית בישראל ולפעולותיה הראשונות – הוא “יומן אחד הבילו”יים" לחיים חיסין, שנכתב ונתפרסם תחילה ברוסית, ורק לפני עשר שנים בערך יצא בתרגום עברי.

חיים חיסין לא קורץ מאותו החומר, שממנו עומדים מנהיגים לתנועות ולמפלגות. הוא לא התנשא להיות מורה ומדריך לבני אדם, הוא היה חסר את התכונה העיקרית של מנהיג: את הצורך הפנימי לנהוג, למשול, לעמוד בשורה הראשונה. הוא לא היה איש-דברים, אם כי היה בעל כשרון ספרותי מעולה; הוא ידע לספר ולהסביר דברים בבהירות מופתית, בסגנון צלול ושקוף, בהגיון חותך, אבל לא ידע “ליקח לשונו ולנאום נאום”; בנאומו היה כבד-פה, משום שהיה כבד-מחשבה. או זהיר מחשבה. ואף-על-פי-כן היתה לו תמיד השפעה חנוכית עצומה על קרובים ורחוקים. על מכתבים הארצישראליים של חיסין ב“ווסחוד” הרוסי התחנך דור שלם של חובבי ציון וציונים. וכשנתגלגל ברבות הימים, עם תחילת המאה העשרים, למושבה היהודית-הרוסית בברן, אשר באוניברסיטה שלה למד את תורת הרפואה, נעשה נשיאה ומנהיגה של ה“אגודה הציונית האקדימית”, של אותו קבוץ סטודנטים ציונים, שמלא אחר כך תפקיד חשוב בתקופה השניה לציונות – מעין אותו התפקיד, שמלאו סטודנטי הרקוב בתקופתה הראשונה – והעמיד כמה וכמה סופרים, מורים ועסקני צבור מעולים לתנועת התחיה הלאומית. ישרנותו ויסודיותו, טהרת רוחו המצוינת במינה, אהבתו הטבעית הפשוטה, שנאתו לפראזה השטחית ולהשליה העצמית, הכרת האחריות, הזהירות הקפדנית והמחמירה על עצמה, שכלו הישר והמעמיק, ידיעתו היסודית את ארץ-ישראל, את הישוב ואת נסיונותיו – כל התכונות האלה חבבוהו על הקולוניה הציונית בברן והכשירוהו להיות מנהיג ומדריך טבעי לחבריו הצעירים, בני הדור השני לציונות.

רוב התכונות האלה הכשירוהו גם להיות רופא מצוין, אם כי גם כאן חסר היה תכונה אחת עיקרית של רופא “פופולרי”: הוא לא ידע להעמיד פנים של גדול, להשפיע בכוח ה“אבטוריטה”, זהיר היה במשפטו, ולא היה מתביש אפילו לומר: אין אני יודע.

וכשעלה, לפני עשרים ושבע שנים, בערך, בשניה לארץ ישראל, התחיל מחלק את זמנו בין עבודה רפואית ובין עבודה צבורית, אבל גם עבודתו הרפואית היתה לו בעיקר עבודה צבורית, עבודה לשמה, לתועלת הרבים. גדול לאין ערוך היה תפקידו הישובי, הצבורי התרבותי של הרופא הנאמן ואיש הלבב בימים ההם בישוב העברי בא“י. תיכף לבואו אל הארץ נתמנה להיות בא כוחם של חובבי ציון, כלומר: של הועד האודיסאי לישוב ארץ ישראל, בארץ, ועל משמרתו הקשה ורבת האחריות הזאת עמד עד לאחר המלחמה העולמית. עבודתו של הועד האודיסאי בא”י קבלה מאז אופי של יציבות, של שיטה קבועה ורציונלית, והעיקר של סדר מופתי. הרצאותיו של ד“ר חיסין במשך שנים רבות לועד האודיסאי, הגנוזות כנראה באחד הארכיונים, הן אוצר בלום של סקירות בהירות ומלאות ענין על הישוב העברי בא”י, לבטיו, שגיאותיו, צרכיו, התפתחותו ומגמת דרכו. במשך כל השנים האלה היה ד"ר חיסין אחד העסקנים החשובים, רבי הפעולה וההשפעה בארץ, אם כי היה רחוק מאד מליטול גדולה ופרסום לעצמו.

בשנים האחרונות התרחק חיסין לאט לאט מן העבודה הצבורית, אם כי לבו לא רחק מן הענינים הישוביים-הלאומיים ולא פרש חלילה מן העסקנות מתוך מרירות וכעס. באספות-הנבחרים הראשונות השתתף עוד כחבר, כשם שהשתתף בועד הזמני, והרבה זמן היה מקדיש עוד בימים ההם כבורר וכשופט מכריע, המכובד על הכל, בסכסוכי עבודה. בשנה האחרונה חלה מחלה קשה וממושכת, שהמריצתו להפסיק את עבודתו הרפואית ולחכות במנוחה סטואית ליום פקודתו. לפני שבועות מעטים ראינוהו בחגיגת הבילו"יים בחצר הגימנסיה מטעם “ברית-ראשונים”: הוא ישב בין חתני היובל המעטים, עצוב ושקוע בהרהורים נוגים. זו היתה הופעתו האחרונה בצבור.

“הארץ”, 27.9.1932