חזיון
הנפשות
אוֹד בֶּרְג, דוקטור לכימיה.
הָרוֹקֵחַ בֶּרְג, אביו.
בּוֹרְגְהִילְד.
לִילִי.
הַמְנַהֵל הַנְסֶן.
אוֹטוֹ, רופא.
סְטֵין.
וִילָה.
דָּנִיאֵל שליחים עירוניים.
נִילְס "
הַגְּבִירָה סְטֵין.
מֶלְצָרוֹת.
שְׁנֵי נְעָרִים קְטַנִים.
I 🔗
האולם העירוני לחגיגוֹת. קבוצות אדונים וגבירות בתלבשוֹת-חג. מספּרים זה עם זה בכל-פה. לשמאל הבימה, לפנים, יושבים על ספה אוֹד בּרג
ובוֹרגהילד.
אוֹד קולו רועד
בּורגהילד!
בּוֹרגהילד
כן.
אוֹד
בורגהילד! התבונני אלי!
בורגהילד מחזירה פניה לעברו. הוא צופה בה מתוך הרהורים שעה רבה. בכאב.
כן, אני מרגיש זאת. הולכת אתּ.
צוֹפה שוב לפניו
בקרוב ילכו כֻלם. ואז… אז…
בוֹרגהילד מתבַּישת קצת
הו, הן עוד זמן רב לא ילכו. וחוץ מזה…
אוֹד
אני מרגיש זאת בנפשי. את הולכת.
בּורגהילד
למה הנך מוזר כֹּה? היום! היום הזה, שבּו הכֹּל גדול כה ונעים בחיינו. אתה השתנית כל-כך מעת שבתּ הבּיתה… מתקרבת אליו, משַׁדלתו בקרוב הן לך אהיה. כֻּלי. כל נימי-לבי לך יהיו.
אוֹד לנפשו
מה-רב יפיֶך ומה-נפלא! בשעה שחלמתּי על-אודותיך בנכר, ודאי שנהפך כל חלום וַיהי לקַו-יֹפי עוד אחד בפניך. בְּעֶדנה עצמה הנה היית. חזֶך התעגל כה וגדל, שפתי פיך…
בורגהילד מתוך שדוּל רב
הס… הם שומעים את דברינו… הם מתבוננים בנו.
היא נושאת את עיניה אל פניו.
אוֹד במורא
אל תסתכלי בי ככה. הוי אינני יודע…
הוא קם ופוסע פסיעות אחדות משם והלאה. היא מביטה בהפתעה אחריו, אַחַר הולכת אחריו, נוגעת בזרועו.
בוֹרגהילד בנעימה מפַקדת כמעט
בֹאָה, שֵׁב פה.
הוא הולך אחריה בהסח-דעת.
הַגידה לי דבר-אמת. דבר-מה אֵרע לך שם, במקום היית. ממכתבך ראיתי, שהנך מעלים דבר-מה מפָּני. כתבת על-אודות המון דברים שלא הבינותים. פגשׁ פגשת איזו אשה, אשה אחרת. אני יודעת זאת.
אוֹד כאלו לא שמע את דברי בוֹרגהילד, חרש, בקול מוזר
ברגע זה נדמה לי, כאִלו החיים כֻּלם שוכנים על כתפי, חיי הכֹּל. ואתּ, אתּ רחוקה כל-כך, והנך נעשית כה גדולה, כה אין-סופית, – אסור לי לנגוע בידך.
בוֹרגהילד
קשה
זאת ידעתי, היתה לך איזו פגישה.
אוֹד כבר אשונה
לבדי הייתי. במשך ירחים. לבדי ביום, לבדי בלילה, אז הייתי מהרהר ומהרהר, ואז בא הדבר, הכּבּיר, האיֹם.
בהתרגשות
כל האנשים האלה!… הם מפחידים אותי… כמעט
לנפשו
עתה הנה הוא
בא, הנה הוא נוטל את הכוס. במורא הוא ינאם… אפשר לכבודי.
בורגהילד
במתינות
שוב אין אתה אותו האיש שידעתי. שוב אין אני מבינה אותך. אין אני מבינה, כיצד אפשר לך לפחד עתה. עתה ששבנו להיות יחד! ביתר רֹך עתה בשבתך כאן! עוד ביתר רֹך אצלי.
אוֹד כחוֹלם
אצלך?… אצלך?…
בו-ברגע מקיש המנהל הַנסן בכוסו.
גבירותי ואדוני! אנו חיים בתקופה נפלאה, תקופת המדע! היו ימים, שבהם ישבו אנשי-המדע כחולמים ידועי-חֹלי בחוריהם ובקשו את “אבן-החכמים”. אל המרחב מוּאר-השמש ואל האויר הצח הֶעתיק עתה המדע את משכּנותיו. ואני אומר את הדבר הגדול" אבן- החכמים נמצאה! תור-הזהב האמתּי הגיע! בחוצות החיים, בין אלפי בני האדם, עולה הדרך להפוך את הברזל לזהב!
הנני רואה חזיון לפָני, גבירתי ואדוני, חזיון-העתיד. אני רואה במרומי האויר באצבעות שלוּחות את מַעַשְׁנות בתי-החרשֶׁת המגיעות עד לעננים; אני רואה את העשן מִתַּמר על-פני העולם כֻּלו ומַגיד, מה פעלוּ ידי אדם; הנני שומע את דפק המכונות, הנני רואה נמלים לאֹרך החוף, שמהם אניות נכריות יוצאות לקשר את עירנו עם החופים היותר רחוקים.
וכשאני נושא עתה את הגביע המקציף, אין זה אלא לאמר “ברוּך הבּא” לאותו האיש, אותו החוקר הגאוני הייתי קורא לו, שאהבתו לעיר-מולדתו נתנה במוחו את התכנית המצֻיָנה, זו נועדנו היום לחֹג אותה, ושהוא עתה שוב בתוכנו. אנחנו שלחנו אותו לארצות-נכר, אתיר לעצמי להגיד, ששלחנוהו מכאן בתור חלוץ מן הצפון. אולם באמונתו למולדתו ולתקוותינו היה מתגעגע לשוב הֵנה, והִנה הוא בתוכנו הערב.
אני מרים את כוסי לכבוד בית-החרשׁת!
אני מרים את כוסי לכבוד הדוקטור אוֹד בֶּרג!
נדחקים מסביב לאוֹד ושותים לחייו. הוא חִור ונרגש מאד. באותו הרגע באות שש גבירות צעירות לבושות לבנים. הראשונה נושאת בידה זֵר שושנים אדֻמות
הראשונה
אנו בָאות בשם הנשים. אנו באות ומנחת-שושנים בידנו. כי הנשים מעריצות את הגבר רב-הפעלים. בעת שהשאלה היא שאלת-האֹשר בבתי-המשפחה וצחוק-הששון בלבב, אז עִמוֹ אנחנו, אז נוסכות אנו יקרת רגש האשה על אלה, ההולכים בראש.
היא מושיטה את השושנים. הוא משתמט מקחתן בידו, והיא מניחה אותן בחיקה של בורגהילד, היושבת אצלו. הנשים משתחוות והולכות. שתיקה שוררת בין אוד ובורגהילד עד הֵעלמן. אחר-כך:
אוֹד צופה בבורגיהלד
מה-יפית הערב!
בורגהילד קורנת
זה לי משום שאני מתגאה בך.
אוד מסתיר פניו בידיו, מבלי שתשים בורגהילד לב לכך.
כמה נעים לראות את כל האנשים האלה במלבושי-חנם ולחשֹׁב בכל העתיד לבוא! בכל החדש, הרענן!
ואנו שנֵינו! כמה נעבוד! כמה יגדל אשרנו אנו עִם אֹשר בני-האדם!
היא מריחה את השושנים
השושנים הנחמדות! אשר נתנו לך, לנו.
ראֵה! שלךָ הן!
היא פונה אל מול אוד, שנשאר במעמדו הקודם
מה זאת?
אוד ביגון עמֹק
אני שומע את קולך. אני מנסה להביט אל לבבך פנימה ולטבּוע את דמותך בקרבי.
מרים ראשוֹ, בנעימה מוּזרה שושנים! כמה אוהב אני את השושנים!
– כלום ראית כמה יֹפי היה בקִָדָּתן, עת הלכו להן?
בורגהילד
כן, האם אין זה ערב נעים? אומרת לתפשֹׁ את ידיו, הוא אוספן אליו.
אוד משתַּנה
כלום היית הולכת אחרַי לכל-מקום, בורגהילד?
בורגהילד
אלו הנחת ידך?… למה לך להניח ידך מזה?
אוד שותק.
בורגהילד
למה לך להניח ידך מזה?
אוד
אתּ מדברת על כל אותו הששון, אשר יבוא. כלוּם מאמינה אתּ בששון, אשר יבוא לבני-אדם?
בין-כך נגש אליהם במתינות הרוקח בֶּרג הוא גֶבר רם וזקוף-קומה, אלא שהוא נושא את ראשו שחוק קצת.
ברג נרגש
האוכל גם אני לשתות לחייך, אוד? בהפסקות, מתוך חפוש בִּטוּיים הדבר היה כה מוזר לי… כה מוזר.
נדמֶה לי, כאִלו עמדו לפָנַי כל אותן השנים אשר חלפו, בשעה שהיו נואמים כה יפה לכבודך… בני-אדם הם טובים כל-כך… גדולים הרבה משמשַׁערים… מגמגם מה-זה היה ברצוני להגיד… כן. נדמֶה לי… רגעים הרבה… הוי, כה הרבה יש… רגעים, שבהם לא ידעתי, איזהו דרך הישר בעולם… הייתי נואָש פעמים רבות… נואש.
.. כן, אמת בפי האומה: להכניס את המדע בכל יחוסי החיים. זאת היא האלכימיה הנכונה.
כן… הרי אני עומד ומדבּר… ובכל-זאת כמעט שלא תבינו לרֵעי… כּה רבּוּ הרגשות, שהתעוררו בלבי הערב… כן… נחנק בהתרגשות. הוא מרים את כוסו על-מנת לשתות “לחיים”. לא יכולתי לשתות לחייך בשעה שהיו כל האחרים סובבים אותך… נדמֶה לי, שלא היתה לי זכות על-כך.
מוחה דבר-מה מעינו, אחר-כך מזדקף
לחייך אוד! לחיים, בורגהילד! לחיים החדשים הבּאים לקראתכם!
לחיי הכֹּל.
נפטר מהם בצעדים מהירים ובראש מוּרם.
בורגהילד
מה-נפלא היה זה!
אוד לנפשו
בעוד אני ילד קטן, היה נדמה לי, כאלו חידה שוכנת בקרבּן. כאלו היה נושא מכאוב מסֻתּר בעמקי לבו. הייתי ירא אותו, וקמתי נגדו. מעולם לא דבּר אלי. אולם אנכי לא אשכח, איך ששמעתי אותו בא אלי פעמים אחדות בלילות ומכַסנו יפה יפה בשמיכה… ואני זוכר את אנחותיו הכבדות.
מסתיר פניו בידיו.
בשעת השתיקה הבּאה לאחר-זה בין אוד ובורגהילד נשמעת השיחה, הבּאה להלן, מתוך קבוצת אנשים היושבים מאחוריהם לצד ימין.
הגבירה סטֵין
איך נוהגים אפוא בזה…באלה המים… אותו… אותו… הגוזל. – מהו השם שקראו לזה, מר וִילה?
וִילה
הגוזל של סִיקַרִד, גברתי.
הגבירה סטין
… הגוזל של סיקרד, כן.. בכל-אֹפן, אין אנכי מאמינה בזה, לעולם לא אוכל להאמין, שאפשר להמציא דוגמתו. אותו הגוזל של… של…
וילה
הגוזל של סיגרד, גברתי.
הגבירה סטין
הגוזל של סיקרד, הגוזל של סיקרד, הגוזל של סיקרד, הבלים, אומרת אני.
ד"ר אוטו
כל-כך אין לה לאמר בודאיות כזו, הגבירה סטֵין!
הגבירה סטין
אפס, מה הוא אפוא? מראהו מה הוא? כיצד בולעים אותו?
ד"ר אוטו בחשיבות של מורה
כן, פרוֹצֶס זה קשה הוא מאד להגדירו, אבל אם הגבירה מתעַנינת באמת בדבר מנקֻדת-הראות המדעית, אורֵהו לה בעֹנג.
אחת משתי הגבירות האחרות שבעִגוּל
בבקשה, יַראהו לנו!
אוטו בנעימה של רופא
הלא תושיט לי את ידה,הגבירה סטֵין?
הגבירה סטֵין מושיטה ידה, אוטו נוטלהּ
שרווּליה ארֻכּים יותר מִדַּי. יש להפשילם קצת.
הגבירה סטין בעגבנוּת
לא-הרבה.
אוטו מפשיל את שרוולה ומחזיק בכף-ידה
זרועות כאלה אין להן צֹרך להתחדש, גברתי.
שתי הגבירות האחרות מוחאות כף.
הגבירה סטין מכה אותו במניפה
אוף, כמה מתֹעב הוא! אינני יודעת, מה מתֹעב ביותר, חכמת הרפואה או הרופאים.
שתי הגבירות האחרות
השִׁמוּשׁ באלה!
הגבירה סטין אל ד"ר אוטו השותק בכַוָּנה
ובכן?
אוטו בנעימה של תלמיד-חכם
בכדי להרכיב את הגוזל של סיקַרד… בוררים… פִּסה ידועה… של העור –סֶנטימֶטר אחד מרֻבּע או שנים בשטחה.. את זו, למשל.
הוא נוגע בפִסה אחת של זרוֹעה ואז… הוא נושק את הפִסה…
אך זה הוא שִׁקוּי-העלומים, גבירה סטן, וככה שותים אותו.
הגבירה סטין במהירות, כאומרת להעלים דבר, לרוקח המתקרב אל הקבוצה
אדוני הרוקח, הוא אדם רציני, מה היא דעתו על שקוי-העלומים? המאמין הוא בזה?
ברג מתענין
כלום מתכַּונת הגבירה לצורתו האורגַנית או שאינה-אורגִַנית?
השיחה נמשכת.
אוד ובורגהילד.
בורגהילד בקול עמום כשהיא מבליגה על יסוריה
אף פעם אחת במשך הערב כֻּלו לא אמרת לי, כי אהבתּני.
אוד בתוגה פתאֹמית, כּבּירה, אבל חשאית
אִלו ידעת את יסורי נפשי..
הוא קם מתוך התרגשות מרֻבּה ונחנקה, עובר במנוּחה אנוסה אל שלחן, העומד בקרבתו מנקש בכוס פעם אחת חרש ואחר-כך בעֹז ומֶרֶץ, עד שכּל העינים פונות אליו.
לאחר שתיקה, כשהוא סוקר את החבה כֻלה, הוא פותח מתוך בטחון רב ומיֻחד
אני מרגיש אתכם בקרבתי, אני מרגיש את הֹלם לבותיכם ואת מרץ מוחותיכם. הנני רואה את פניכם מלאי צפיה לדברַי אשר אֹמַר. בכל רגע תדעו, וידיכם הנשׂוּאות למחיאות-כפים תִּקָּמצנה לאגרופים בחמתכם.
המֻלת-תמהון.
יותר משנה יגורתּי מפני השעה הזאת. עד הרגע האחרון חשבתי, שאולי יעלה לי להפּטר ממנה. אותו הדבר, שאליו נקשרו החלומות הראשונים והרעיונות הגדולים של נעורי, אותו עלי לעזוב. מה שעתיד להיות, אינני יודע.
מבטי-שאלה מאיש לאיש ושתיקה קצרת-נשימה.
בעוד אני יושב באותם הכרכים הגדולים, בעוד אני נודד בין אותם המוני-האדם השחורים, הרוחשים מסביב כָּרמשׂים העמֵלים, בא הדבר.
ראֹה ראיתי דבר.
יש דבר-מה חולני בקרב בני האדם, בקרבּכם, בקרבּי, בקרב הכֹּל.
והאיש היודע זאת, והאיש אשר ראה זאת, הוא – –
– תופש את מצחו בשתי ידיו, כאִלו יצא מדעתו כמעט.
החיים המאירים, החיים החמימים בתוככם, לא למעני הם.
שתיקה קצרה בעוד המֻלת-התמהון הולכת וגדֵלה.
משנה את טעמו
ישבתי והסתכלתי בכם הערב. ראיתי אתכם צוחקים. הגידו לי, השמחים אתם? כלום הרגשתם פעם בחייכם את משמעותה של חוית האדם?
המֻלה. קוֹלות פורצים.
המנהל הנסן
אל הענין!
אוד
אתם רוצים להתעשר. אתם רוצים לשמוע ברעש גלגלי המכונות בעיר מסביב. אתם רוצים בחיים חדשים, בתי-מסחר, ספינות, הובלת מַשאות.
וכל-זה כי יֻתַּן לכם, מה תַּרְוִיחו?
ההתרגשות נהפכת לסער.
מעברים שונים
אל הענין! אל הענין!
אוד אוזר את שארית כחותיו
חלום נעורי, החלום על בית-החרשֶׁת הגדול, גוע וַיָמֹת. זה אולי יעשיר אתכם, אחדים מכם, – ששון לא יתן לכם לעולם.
מתכנסים ונצפפים סביבו, הוא מתעלם בהמון, נשמעים קולות.
קולו של המנהל הנסן
המתכַּון הוא אפוא למשֹׁך את ידו מן ההצעה?
קולו של אוד
כן.
קולות בהמון
חרפה! בושה!
המנהל הנסן מפסיקם
וכלום העלה בדעתו דבָר – – –
הרוקח בּרג שהיה עומד בקרן-זוית מאחורי ההמון, נדחק בין-כך בחפזון אל-תוכם, קולו נשמע בעֹז
הִשמר לנפשך, אוֹד! פן תהיה למאֵרה!
אוד מתוך ההמון
מה הנך מתכַּון לאמר?
ברג
ערב זה היה יום-השָׂשׂוֹן בחיי.
אני מבקש מאתּך, – למען שֵׂיבתי, – למען חיי-מגור, – אל תעשה זאת! אל תמשֹׁך ידך מזה! אל תמשֹׁך ידך מן החיים!
שתיקה קצרת-נשימה. אוד ואביו, שניהם אינם נראים מתוך ההמון.
ברג שוב
אל תמשֹׁך ידך מזה!
אוד חרש
אינני יכול. אין אדם מצַוה לעצמו.
ברג
חָשֹׁב בדבר עוד פעם אחת! – – – למעני!
אוד לאחר שתיקת-רגע, קולו אינו נשמע כמעט
אינני יכול.
ברג בעֹז
ארור אתה!
נחפז לצאת.
מפּה לפה
מה היה!
קללָהוּ?
האמנם קללהו?
בפתח הימני של הכֹּתל האמצעי מופיעות מֶלצָרות אחדות
מה-זה? מה היה?
הקרובות ביותר
אביו אָרר אותו, אומרים הם.
בין גבירה לגבירה
אי-נעימות כזו! בֹאנה ונלכה.
אחרות
נלכה!
יוצאים דרך כל הפתחים, שואלים ומספרים מתוך התענינות ומבוכה. אוֹד בֶּרג עומד תחתיו, באמצע האולם, וכמו היה לאבן.
הגבירה סטין עוברת לפניו, בעוד היא מתכּוננת לצאת דרך הפתח שמימין
חן חן בעד הששון, אשר הביא אדוני.
אוֹד הוא לבדו, בורגהילד, אשר עמדה דומם בירכתי הבימה יוצאת ובאה אל מול הדלת שמימין.
אוד
גם אתּ הולכת?
בורגהילד אינה עונה.
אוד
עד הרגע האחרון חכיתי, אולי מי-שהוא, אולי האחד או השני מבּין ההמון, – אחד בלבד, – יבינני. הם הלכו כֻּלם.
בּורגהילד עומדת דומם כמחכה לדבר-מה
אוד
עד הרגע האחרון חכיתי, אולי מי-שהוא, אולי האחד או השני מבּין ההמון, – אחד בלבד, – יבינני. הם הלכו כֻלם.
בּורגהילד עומדת כמו קֹדם
אוד מתנפל על ברכיו ותופש בשׁולי שמלתה
הִשַׁאַרִי!
בורגהילד
המרכבה מחכה.
אוד יושב ומחפה על פניו בידיו.
**בורגהילד **
הזוכר אתה את האביב קֹדם שנסעת, את טיולי-הערב לאֹרך הנמל, הזוכר אתה כל מה שאמת לי?
הוא אינו עונה.
הזוכר אתה אותו הערב, כשֶׁנָּאמתּ לפני כל בני-העיר באולם-הפועלים, את הטיול בּעגלת-החֹרף אחר-כך, הרחק מחוץ לעיר? – – – נדמה לי שעדַין אני שומעת את צלצול הפעמונים.
נגשת ישר אליו מתוך התרגשות כבּירה, בלחש חצאי ובעֹז, בעוד היא מרכינה את-עצמה למולו
שָׁקרן!
היא יוצאת ממתינות. נשמע קול המרכבה בהתגלגלה משם והלאה. אוֹד בהרגישו פתאם בדממה הַמָּחלטת שהשתררה, מסיר את כפּות ידיו מעל פניו.
אוד ברתת
הָלכה!
יושב תפוש בהרהורים.
הוא נגש עד חלון שבירכתי הבימה, מרים את המסך. מחוץ נראים שמי-הכוכבים.
אלפי-רבבה!
מהַלך הֵנה והֵנה, עומד, פונה לקרת הרואים, במֹעל-כפים
אלפי-רבבה!
המסך.
II: 🔗
בכרך, לַבּוֹרטוֹריוֹן. בקבוקים, גביעים, שפופרות לבחינה, שלד, גלובּוס.
לילי יושבת על עוֹר שטוח על הרצפה. לשמֹאל, וסורגת פוזמקים.
אוד הלך הנה והנה, כשהוא עובד בקערות וצלוחיות ואבקות שונות.
שלחן-העבודה הגדול והַמָּאֳרָך עומד סמוך לכֹתל הימני ומקביל לו.
לילי
הַגידה לי, למה הנך יוצא לטיולים ארֻכּים כל-כך? היש מה שדרוש לך?
היא מרימה את ראשה לשמוע
אתה אינך עונה, דוקטור.
– שמעתי אותך בא בשעה מאֻחרת. ואין אתה מפחד להַלך יחידי!
אוֹד
אני לא הפרעתי את מנוחתך?
לילי
לא, לא,אני רק הקיצותי רגע קל. נדמה לי כאלו מהַלֵךְ ובא בקבוק, בקבוק גדול וכבד, ולו ארבעה ראשים. ואז הקיצותי, כי היה הדבר כה מוזר בעיני, אשר יוכל בקבוק להלך. ואתה זה היית אותו הבקבוק.
– – – למה לא תצחק? אין אתה צוחק לעולם.
– אז צָפיתי בעד החלון. והדבר היה בחצי-הלילה. כה מוזר היה. הכל כה מוזר בלילות. שונה לגמרי.
אני אוהבת כל-כך את כוכב-כְּסִיל. הידעת. מדוע?
אוד מתוך פזור-הנפש
מדוע?
לילי
אתה רוצה, אפשר, שאאמין לך, כי שמעת את שאלתי? אתה אינך שומע את דברַי כלל.
– – משפילה קולה
אבל אחת היא לי סוף-סוף. אני מפטפטת בכל-אׁפן.
בקוֹל מלא תעלומה
כן, כי מאתּו היא שֹוֹּמָה, מאת שליט הזמן, מבין אתּה. שאם לא כן, למה יהיה מראהו כשעון-החול? ממש כשעון-החול.
שקועה בדמיונה
הדַּקים, – הדקים, – הלא באמת אינם אלא אבנים זעירות, זעירות ונעות-נדות, – והן נופלות, – נופלות ונופלות, – משנים העליונים לשני התחתונים, אולם אז פונה הוא כה וכה, מבין אתה, – וככה התחתונים שָׁבים ונעשים עליונים, – ואז הן נופלות שוב למַטה, – וככה נופלות הן ונוֹפלות הן ונוֹפלות ונוֹפלות ונופלות – שוטות שכּמותן – מעלה ומטה גם מעלה ומטה, מעלה ומטה גם מעלה ומטה.
האם לא כן מעשה הזמן, דוקטור?
לנפשה כמעט
מכשף זה ודאי שהוא עסוק עד-מאד היום.
מניחה את פוזמקה מידה ומונה באצבעותיה
זמן, מקום, כֹח, חֹמר; זמן, מקום, כֹח, חֹמר.
הוי, אלי, כמה נהדר יהיה זה! – נהדר!
היא מוחאת כף.
אוד נושא את עיניו
מה-זה לילי? מהו הדבר,שיהיה נהדר כה?
לילי
כאשר תמצא את מבֻקשך.
כי היה בטוח בזה, שתמצאהו! אם רק תמצא את הV. אני חושבת, כי הX הוא נכון. האין גם אתה מאמין, כי הX נכון הוא, דוקטור?
אוד
הX
לילי
הX, כן! הX דוקא!
אוד
איזה X?
לילי
איזה X? שמא לא תמיד X גם V כרוכים יחד? שמא לא באלה דוקא נעים ונחמד כה לנַחש? למצֹא את מהותם.
אוד עודנו שקוע בעבודתו בלבד
אולם מה הוא אפוא הדבר. שאת קוראת לו בשם V?
לילי
האדֹם, כמובן, האדֹם הזה שמצאת. אולם יש למצֹא גם משהו כָּחֹל. האם לא תאמין גם אתה, כי הV יהיה כָּחֹל? ממש בשמַים בהיות הערב.
– עתה עליך לנוּח, דוקטור! עבדתּ כל היום.
עתה אכין את החמים.
אוד יושב על-יד חלון-הימין שבכֹתל-הימין שבכֹתל האמצעי וצופה החוּצה, כשראשו נשען על ידו. לילי מוצאת את הכד ומדליקה את מכונת-השמן, היא עסוקה מאד, אולם עושה הכּל בדממה ובחֵן. זּהר מיֻחד משתקף עתה עם שקיעת החמה מתוך בקבוק אחד עם נוזל אדֹם, העומד על מַדָּף.
לילי
ראֵה אוד!
אוד
מה?
לילי
האח! הבקבוק עם אותו האדֹם. הוא מזהיר. הוא מאיר. דומה ממש כאלו היתה השמש בתוכו.
מחשבה מפחידה אותה שַׁוה בנפשך, אם יתפרץ הפקק ממקומו. שמא לא תחפוץ השמש מעתה לשהות בתוכו?
אוד פונה שוב לעבר החלון, במכאוב ובמתינות
השמש, אומרת אתּ… השמש…
– השמש, השמים, כל מרחב השמים… נמשכים ארצה כמו באבן השואבת. מתכנסים בלבבו של כל אדם ואדם!
כמה נחפזים הם! לא ימצאו מנוח כלל. הם שכחו,כי בני-בנים הם למי שנפח נשמות-חיים באפיהם של אלפי-אלפים… שומעת את לילי?
לילי עומדת שעה קלה דוּמם ומקשיבה, אחר-כך ברצינות רבּה
כן, אך זו רעה חוֹלה.
אוד
הלא מָלא הכֹּל עד אפס מקום.
הִנה אֹדם לבן-תלתלים. הוא מֻכרח לעמוד על רגליו. הוא אוחז ברצועת-העור. אין מי שיפַנה לו את מקום מושבו. אין להם פנאי להרהר בו.
בהתלהבות
כמה אני אוהב אותם!
לילי
הן אף לא תדעם.
בעוד היא מתעסקת בקומקום
עתה רָתַח, רוצח שכּמותך! בו-ברגע איך תוכל לאהוב אותם, ואתה לא ידעתָּם?
היא עוברת עם שטיח-העור ויושבת לרגליו. החשכה מתגברת.
אוד כחוֹלם
בטרם באת אלי הייתי בודד ועזוב. וכאשר עיפתּי, הייתי יושב וצופה בעד החלון חוצה. אז דִּמיתי יותר ויותר, שאלה המהלכים שם למטה אינם אלא ילדים, תינוקות זעירים. הם היו יראים כל-כך, יראים כל-כך, שמא לא יספיקו לעשות כל אשר עליהם לעשות עד בוא הלילה. נדמה היה לי, שהם סובלים כל-כך.
לילי מתוך הרהורים
לא, לא טוב להם. הם אינם מאֻשרים.
אבל אתּה הנך מאֻשר.
אוד
אנכי… הן גם אני אדם.
לילי
כן, וַדאי שהנך… אבל אתה גם שונה מהם, אתה מהלך מלמעלה, מעל לכֻם, אתה רואה את כֻּלם, אתה עולה לקרַאת… לקראת כוכָב-כסיל!
אוד
כן, אולם אין זה אשרו של אדם, כשהוא מֻכרח לראות הכֹּל. שוי בנפשך את אלהים הרואה הכּל! אני איני יכול לשַוות זאת בנפשי, לא בצורה זו שאנו רואים, בכל-אֹפן. כי אלמלי כן, בודאי שהיה מתקדר. והרי ידוע, שהוא הנהו האור.
במה הנך מהרהרת עתה, לילי?
לילי
אתה כה טוב אלַי הערב. – – אינני מהרהרת. הנני מקשבת. הנני מאזינה לקול דבריך. הרי הוא ממש כאלו יצא לא מאתּך, אלא מאת אחר, הרי הוא ממש… כאלו…
אוד נפגע כמעט
אל-נא תדברי על-אודותי.
לילי
אינני מדבּרת על-אודותיך. העולם כֻּלו,על-אודותיו הנני מדבּרת. אתה הנך העולם כֻּלו. שאם לא כן, לא יכולתּ לעשות זאת.
ואתה הנך מאֻשר. הִנְךָ. אין עוד אדם מאֻשר כמוך.
כי… כי… היא מונה באצבעותיה הלא אין לך דבר נעים מזה, כשאתּה רואה את כל המוראות והפחדים האלה… וכן… מונה באצבעותיה דבר כה נעים, כה נעים… כה נעים לדעת, שאפשר לך לתקן את כל-זה ולהיטיב את כל… את כל… מה הוא אותו השם, שהנך קורא לזה… כרגע… מרחב העולם!!
שתיקה קצרה.
אוד
אולם אם אי-אפשר לך?
לילי
לך אפשר!
היא קופצת ממקומה ועוברת ברקוד עד המכוֹנה, שָׁרה
אפשר לך, אפשר לך, אפשר לך, אפשר לך!
היא עורכת במהירות שלחן קטן בלחם, חמאה וגבינה ומוסכת טה. בטרם גמרה ומבלי להחזיר פניה
במה הנך מהרהר? אתה מרבה בהרהורים כל-כך, עד שאני חשה אותם על גַּבִּי.
אוד
אה, לא-כלום.
לילי כשהיא מגישה את הספלים, בעינים מורדות ומתוך עצבון מיֻחד
כך, לא-כלום אפוא.
הוא שָׂם סֻכּר בתוך הטה ונושאו אל אותו החלון, מקום שם הוא אוכל ושותה מעֻמד. אף היא עושה כך על-יד החלון שלשמאל הכֹתל האמצעי.
אוד בעוד שריקה ראשונה של קַטָּר נשמעת
כשאדם מעלה על דעתו, מעלה על דעתו…
לילי בנעימה יותר עליזה
אני מעלָה בדעתי, מעלָה בדעתי.
אוד
…מעלה על דעתו. שמסע זה, הנחפז עתה אל העיר הקרובה, אל כַּוָּרת-האדם הקרובה, – כל המסעות הללו על-פני האדמה כֻלה, – כל האנשים האלה…
לילי
כל הנוסע גם רץ גם מהַלך גם… גם רוכב על אופָנַּעים.
אוד
והבּתים הכבדים הללו עם כל קומותיהם, כל התקרות והכתלים והחלונות וארבּות-העשן… וכל האוֹרות שברחוב…
לילי
לאורות-האלקטרון הנך מתכַּון?
אוד
האלקטרון ופנסי-הגַּז והחלונות… כשמעלה אדם על דעתו…
לילי
אני מעלָה בדעתי כל-כך הרבה, עד שעוד מעט ואתפּקע.
אוד
כל-אלה הרומשים והרוחשים והמהַלכים סביב מרחוב לרחוב, ונוחרים ונושמים ומעלים קיטור גם… כל-אלה… – שגדלו, נבנו והיו על-פי אותם החֻקים, שחקקו הראשונים!
לילי מתוך הרהורים
חֻקים… חֻקים, כן…
מה הם החֻקים, דוקטור? אני מפחדת תמיד כשהנני שומעת מלה זו.
אוד
זהו דבר העובר מעולם לעולם ומיצוּר ליצוּר…
לילי מפסיקה אותו
ממש כחוטי-הטיליפון? היעבור רחש-לחש בהם?
אוד
שַׁוי את-עצמך באמצעותו של חוט-הטיליפון: רחש-לחש עובר בו, המון דברים עובר דרך בו. אולם אין את מבינה מה הם. רק רחש-לחש הוא. ואף-על-פי-כן יהיה זה לאלפי מלים, מלים זעירות, ברורות ומֻבדלות.
זה הוא גם דבַר החֻקים.
לילי
אם הרחמים, אם-כן הלא יש בחֻקים מן הטוב. מה-נחמד! וזה הוא הדבר העובר בעולם כֻּלו?
אוד
כן.
לילי
ממש כבאותו הָרִקוּעַ עם כל אותם הפַּסים המגֻוָנים, הלא כן? מה הללו באים לסמן?
אוד
רשת של שפופרות-הַשְׁעָרָה.
לילי
האח, מה-נחמד! האם גם נשָׁמה יש בה?
אוד אינו עונה.
לילי
שוב הנך נמנע מהשיב… ישנה נשָמה. אני יודעת, שיש בה נשמה!
האח, מה-נעים! אז העולם כֻּלו דומה לאדם ממש… ואלה… אלה החֻקים, הלא הם העצָבים וכדומה?
אוד
אולם הניחי עתה, שיש חֹק יחיד ומיֻחד מעל לכל-זה ואפשר היה להגיע אליו, אלו נתּנה היכֹלת לאַחֵד את כל קשריו של החוט, אשר יַתוֶה את הדרך! או אפשר היה לאדם להתחיל.
לילי
להתחיל?
אוד
כן, אז אפשר היה לו לאדם להתחיל ולסַדֵּר מחדש.
לילי
לסַדר? מה יש לסַדר?
אוד
את האַטוֹמים.
לילי
האטוֹמים! שוב הנך בא באותם האטומים? דעתי היא, שאפשר להמציא מלים הגונות, – שיוכלו בני-אדם להבין!
האטוֹמים, הלא הם אשר תעו ללא-דרך וללא-סדר, הלא כן? – אותם, שעליהם דברת אלי ביום הראשון ההוא בערב, – באשר הוריתני במסִלות הכוכבים, – הכוכבים אשר בגוִיה – אותם הממאנים לעמוד במקום שם נצטוו לעמוד?
– כן, מתוך פניך הנני רואה זאת! הוא הדבר. אל-נא תחשב, שאין אני רואה אותך, אף כי אפֵלה שׂוררת, דוקטור!
היא נושאת את הספלים ומסדרת אותם בארון. בשעת מעשה היא סוקרת בגנֵבה את אוד, שישב על כסאו, והרי הוא יושב ולוטש את עיניו לפניו. מפסיקה ואומרת
חרש בכאב
הרי זה בא שוב!
היא מתגנבת בלי הַשמיע קול עדיהו ושוכבת על שטיח-העור לרגליו. היא פורצת בבכי חרישי, הולך וגדֵל עד היותו ליבָבה.
אוד הַשָׂם רק עתה את לבו אליה
מה לך? מה לך, יקירה?
לילי
היה לך אותו המבּט. מתוך בכי היה לך אותו המבּט…
היא תופשת את חַָזֶהָ בידיה
הוי, הנני מפחדת כל-כך…
אוד מלטף את שערה
לילי עלובה! לילי עלובה!
לאחר שתיקה קצרה הוא קם ממקומו על-מנת לצאת
עלי לצאת לשעה קלה. אשוב מהרה.
לילי עודנה שוכבת, כשהיא מסתירה פניה בשטיח-העור, גבּה מזדעזע מפעם לפעם מבכיה. החשכה התגברה, הפנס רק-הוא נוסך אור קלוש. אז נשמע צלצול הפעמון.
לילי ברתת
הצלצל הפעמון?
הצלצול נשמע שוב.
מי-זה יוכל היות?
היא יוצאת. שבה עם בֶּרְג.
לילי
כאן אפלה כזו שוררת. אני אדליק את העששית.
היא מדליקה.
ברג
כלום יָצא לזמן רב?
לילי
לא.
ברג הסוֹקר סביבותיו
האם מָזכירתו היא?
לילי
תלמידתו אנכי… בגאון ההולכת בדרכיו.
ברג
ההולכת בדרכיו, כך… התרשֵׁני לשים עין על סביבי?
לילי
כן, בבקשה, רק יִזָּהר-נא אדוני.
בוחן כל צלוחית במתינות ובדַיקנות, כשהוא קורא לפרקים ברג
ככה
הוא מוצא לבסוף פנקס על השלחן ומעַין בו בהתענינות מרֻבּה. אז הוא מתחיל לטַיל במהירות אילך ואילך, בחדר, כשידיו נתונות על גבו. עומד פתאם לפני לילי ושואל בנעימה גסה ובחפזון
כלום סוברת גבִרתִּי, שימצא זה את הנוסחה?
לילי באמונה מאירה
כן!
ברג יושב, קודר וזועם
לא!
אין בן-תמותה, שימצא את זו.
סמאל הוא הנותן מחשבה כזאת בלב אדם, השטן.
חוזר מתוך הרהורים, ביתר נחת וביגון אין-סופי
אין בן-תמותה, אשר ימצא את זו. אין בן-תמותה, אשר ימצא את זו.
בעדנה גמורה
לא, את זו לא ימצאו.
את זו לא ימצאו.
הוא קם והולך בחפזון, עומד שוב לפני לילי, ברֹך
מה שמֵך?
לילי
לילי.
ברג
לילי, כך.
הוא מלטף את שערה. בידידות
כלום עוזרת את לו, לילי?
לילי
כן.
ברג
מַשגחת על הַהַפְרָדוֹת?
לילי
כן.
ברג
מחזיקה את הכלים לפניו?
לילי
כן.
ברג
מנקה אותם?
לילי
כן.
ברג
אולם היודעת את, ביסודו של דבר, למה הוא עושה כל-זאת?
לילי
כן! הוא רוצה למצֹא שוב את מי-הַחַיִים.
ברג
דבר, המאריך את חיי האדם?
לילי
לא! דבר, שישלול את הצֹרך בחיים ארֻכּים.
ברג מסֻפק, תמֵה
ישלול את הצֹרך…ישלול את הצֹרך… בחיים ארֻכּים… מה היא כַונתך?
לילי
היודע אתה, אַטוֹמִים מה הם?
ברג מְחַיֵךְ
לילי
אין זה דבר מעורר צחוק כלל. אין לך בעולם דבר קשה מאשר להבין את ענין האַטוֹמִים כדבעי.
בּרג
ניחא, מה הוא אפוא ענין האטומים?
לילי
כן,רואה אתה, האטומים, אמנם, רועדים הם. אך אינם רועדים שעה ארֻכּה כדבעי. ההנך מבין זאת עתה?
ברג
טוב! אולם מה ענין המים לכאן?
לילי
הם ימלאו את כל החורים והסדקים, עד שיתחילו האטוֹמים לרחף ולהכּות גלים על-פניהם ממש כאניות אשר על-פני הים. כי החיים הם נגינה, מבין אה, אבל בני-האדם שכחו לשָׁמעה.
ברג ברצינות
בודאי אף לא יָדעו לשמוע מעולם…
– לילי, זה שמֵך…
לנפשו ביותר
אתּ שונה לגמרי מזו שאהב. היא היתה שחרחֹרת. אתּ בהירה כה.
לילי העומדת בראש מָרכּן ומהרהרת מבלי להביט לעֶברו
הלא יואיל אדוני לחכות? הוא יבוא בעוד רגע.
ברג
המ… מוטב שאלך ואשוב בפעם אחרת… אל-נא תגלי את דבָר היותי כאן. התבטיחי לי זאת?
לילי מנתקת את חוט מחשבותיה, בזריזות.
כן, זאת הנני מבטיחה לאדוני. כי מצא חן בעיני עד-מאד.
היא עוברת בקפיצה פתאֹמית אליו ומחבּקת אותו בזרועותיה
הרכֶּן את-עצמך.
הוא מרכּין את-עצמו, היא נושקת לו.
ברג קולו רוֹעד
תודה, לילי יַלדתי.
הוא הולך.
לילי נשארת על מקום עמדה, כשהיא מאהילה על עיניה בשתי ידיה
אהובי…
היא פוסעת איזה צעדים
אהוב… אנכי… אני…
היא צונחת על הרצפה, קמה, לוקחת את העששית ומסתכלת בראי התלוי על הכֹּתל האמצעי. מחזירה פניה, משיבה את העששית למקומה. שתי ידיה נתונות לה על חָזֶהָ
מכֹערת!
פוסעת איזה צעדים, מעבירה ידה על פניה וצוארה
מכֹערת!
לוחשת בעינים מבריקות
טוב הדבר, שהנני מֻכּת שחפת!
צעדי אוד נשמעים בפרוזדור, הוא נכנס, עובר בזריזות אל שלחן-עבודתו, מלא תנועה שבּאה לו מן הטיול, כנראה, מדליק עששית מיֻחדת לעבודה, לוקח בקבוקים אחדים וסוקרם, מוציא אחד מאלה, מדליק אש מתחת לקדרת-קיטור וכו'. בשעת מעשה הוא מדבּר לעצמו.
אוד
צֵא וַחשֹׁב, אלו לא היה כלום מכל-אלה: רחובות, חוטי-טיליפון, בתים-ארונות, מסִלות-ברזל!… רוח האדם היה יכול לבנות מחדש, מן היסוד הראשון… בהתאם לדרישותיו הוא!… ככוכבים היו פנסי-האלקטרון נתלים על-פני העיר, כוכבים וזֵרים, – כיצורים חיים היו הבתים עוטרים והולמים את מוח האדם, – בנחת היו המסעות עוברים על-פניהם!
כן, הכרח הוּא למצֹא חֹמר, אשר יָחֹן את בני-האדם בכשרון-החיים! כי ייצרו את חייהם על-פי טבעם ומהותם, את חיי היחיד, את חיי הכלל…
הפסקות קצרות בתוצאות עבודתו…
כצמחים המפתחים נצני-פעמונים ופרחים… באילנות הבונים יערות… במקום שם ריחות כֻּלם נִבחָשים יחד לתת ריח אחד חדש, כבּיר ומיֻחד במינו… רחש כֻּלם למקהלה אחת…
שימת-לבו מתעוררת פתאם אל לילי, השוכבת עם הספה בקרן שמֹאל של הכֹתל האמצעי, כשראשה כבוּש בידיה
מה היה לך, לילי?
לילי
כשאני עוצמת את עינַי שוב ומאהילה עליהן בידי, אז הנני רואה דברי-חמוּדות לרֹב. כל מיני גוָנים נפלאים, פֶּנְטִיגוֹנים עם הָקסַגוֹנים, וכוכבים עם מרֻבָּעים, מתחדשים לרגעים, והם עולים ויורדים. האם כך הוא לאחר הַמָּוֶת, לפי-דעתך?
אוד מתוך פזור-הנפש, מתוך עבודתו
לפי-דעתי, אינו כך.
לילי
אולי ככה הוא, כשאוהבים.
אתה אוהב, דוקטור!
אשה נחמדה הנך אוהב.
אוד מחזיר פניו ומתבונן בה.
לילי
…אשה נחמדה… ועפעפיה ארֻכּים ורכים… גאה ואבּירה… לבָנה כחבצלת… וכתפיה כחטובות מִבַּהַט… וחזֶהָ כמו… כמו…
פורצת בבכי.
אוד נגש אליה, נוגע בכתפה.
לילי
לא! לא! בחמת-רוח אל תגע בין הַשֵׁעָר השחור… העינים הקודרות… הללו בקרבּך הם… הרחק במעמקי-לבך… אתה אינך יכול לבחון אבִּיק1 כהוגן, כי עיניה מרחפות נגדך… ידך רועדת מדי החזיקך בבקבוק… אתה, אתה… היא שוכנת בלבבך…
אוד עומד דומם בהמון רגשותיו.
לילי מחזרת פניה פתאם ולופתת את רגליו
הוי, לא… סלח לי! סלח לי!
בקול צלול ושוקט, כשהיא מזדקפת
הָכֵן סלחתּ לי?
אוד מתוך הרהורים קצת, במנוחת רוַת-יגון
הייתי עליז כה, נדמה לי, שראיתי את הדבר בעיני.
לילי בהתלהבות מתוך כאֵב
הוי, אל-נא תאמין, שלא שמעתי כל זאת, בדבַר כוכבי-האלקטרון, בדבר… בדבר…
אוד נופל על הספה
… מדי קחתי בידי בקבוק… אַבִּיק…
לילי עושה תנועה של יאוש, אחר היא קמה ומתגנבת מתוך בושה אל שלחן-העבודה. מתבוננת במה שהוּא מבשל, מתחמקת בחזרה, עומדת לפניו.
לילי חרש ובפחד
דוקטוֹר!
הוּא אינו נע
דוקטור! עתה ודאי שתבוא.
אוד קופץ ממקומו, תופשׂ ברַקוֹתיו, חוזר לעבודתו. בשעת הדממה הבאה נשמע צלצול הפעמון. לילי יוצאת. קול אשה בחוץ.
נכנסות בורגהילד וליל
אוד
בורגהילד! אתּ כאן!
בורגילד
כן. הנה באתי.
אוד
באמת! את הנה באת!
בורגהילד
כן. עיניך הרואות.
אוד מושיט לה ידו, אולם היא נסוגה אחור. בנעימה אחרת
מה אתּ רוצה מאתי?
בּורגהילד מבלי לענות על השאלה
אותה נַעָ.. גבירה זו..?
אוד רוצה לענות, אולם לילי,שעמדה מרחוק, נגשת.
לילי
תקרא-נא לי רק בשם נערה. אני אינני אלא נערה. – הו, הרשני-נא להסתכל בה!
היא עומדת לפני בורגהילד ומשַׁלבת ידיה
מה-יפה היא! היא ברה כחַמה!
זאת היא אפוא… שהוא…
היא כורעת על ברכיה, נושקת את שולי שמלתה של בורגהילד, אחר היא ממהרת לקום, כשידה האחת שׂוּמה על עיניה.
אוד
מַזכירתי.
מה אתּ רוצה מאתי?
בורגהילד
ההנך רואה אותי?
אוד
הנני רואה אותך.
בורגהילד
ההנך זוכר,שהיית מנשק לי?
אוד בהטעמה
הנני זוכר זאת.
בורגהילד
ההנך זוכר כל מה שאמרת לי?
אוד
שמעִיני, בורגהילד!…
בורגהילד
שפתַי עורגות לנשיקות.
שָׁדַי עורגים להיניק ילדים.
לילה בא ולילה חולף…
אוד בא לקראתה בזרועות פתוחות.
בורגהילד שׁוֹלחת ידה למעלה
אל תגע בי!
בעֹז
אתה כִבּית את אור-החיים בעיני!
אוד לוקח את הבקבוק האדֹם, מרימו אֶל עָל, בחגיגיוּת
כאן, בורגהילד, הוא אור-החיים שהִדלקתּ!
בורגהילד שולחת את זרועה, אוד מושיט לה מתוך דחיפה פנימית את הבקבוק. בורגהילד נוטלת אותו, נותנת אותו משְׂחק לאוד, נושאת אותו רומה, שופכתּו אל קערת-המים הסמוכה.
אוד בחֵמה
לכי-לך!
בורגהילד עומדת.
אוד
אני שונא אותך!… לתועבה לי שָׁדַיך!… לתועבה לי עיניך!… לתועבה לי שׂערך!…
בורגהילד אינה זזה ממקומה, בנחת, כשהיא מדגישה כל מלה
כי תהיה בורגהילד לאור-חייך, אז תשלח לקרֹא לי!
המסך.
III: 🔗
חדר יותר פשוט. שלחן עם בקבוקים וצלוחיות בקרן-ימין, עוד אחד באמצע החדר לשֵׁם כלום אחרים, ספלים, מכשירי-תלבֹּשת וכדומה. לילי מוטלת על מטה לשמאל החדר, הכֹתל האמצעי למראשתיה. אוד יושב על כסא סמוך לה. החלון הוא מימין.
לילי
אָנא, הַעתּק את העששית אל השלחן השני.
הוא מעתיק את העששית מן השלחן שבאמצע החדר אל שלחן-העבודה. בעודה ממתינה, היא מושיטה יד-שמאלה ומלַוהאת העששית במבט-עינה. הוא נוטל את ידה לאחר מעשה.
א–ה!
היא מכסה בשתי ידיה על עיניה,מסירה אותן שוב, מתרוממת ומסתכלת באור. במורא
עדַין זאת שם!
אוד
מה אתּ רואה?
לילי
הרי זו לוטשת לי עינה! עשה-נא מחיצה!
הוא עושה מחיצה. היא מחזירה פניה אל הכֹתל. הפסקה קטנה. היא פונה שוב אל מול האור
הו, תן לי לראות את האור! הַרְחֵק את המחיצה!
הוא עושה כמצוָתה.
הרי זו אותה שראיתי הלילה. כאשר נרדמתּ. אותה העיִן. אל-נא תישן הלילה.
היא תופסת את ידו
האִם תבטיחני, שלא תישן?
היא פונה אל הכֹתל, אחר היא מחזרת פניה שוב במהירות ולוטשת עינים נפחדות אל האור. ככה עוברת שעה קלה. אז היא פונה שוב אל הכֹתל. בין-כך מַכָּה מגדל-כנסיה רחוק עשר פעמים, היא מונה את ההכאות כסדרן
אחת– שתים – שלש – ארבע – חמש – שש – שבע – שמונה – תשע – עשר.
השעון העלוב… שנתלה שם בחֹשך… הנני רואה אותו… אוּף, החשכה רבה כה…
הרוח מיַלל בקורות הספון… שומע אתה?
היא מרימה ראשה.
אוד
מה?
לילי
האמנם לא שמעתּ?
אוד
אין אני שומע כלום.
לילי
הם הולכים.
אוד
מי הולך?
לילי
כֻּלם, כֻּלם.
אוד
מי?
לילי
כֻּלם. על-פני רחבי האדמה… ברחוב… בשוק..
היא מתרוממת ומתבוננת בעיני אוד במבט מוזר וחולני
אוד
זאת אינני יודע.
לילי צועקת
אינך יודע זאת?
היא מכסה על עיניה ומיבּבת
אהה, כי אינני יודעת, איפה הנני! ואוד גם הוא לא יַדע מה אוכל עשות?
היא שוכבת, לאחר רגע היא מתרוממת שוב ואומרת, נרעשה
הם צועקים.
אוד
מי?
לילי
העֲגָלים האדֻמּים.
– התוכל לזכּור כל אותם הערבים. כשמצאו אותם.
פעם אחת הקיצותי לאחר חצות. בשעה השניה. נדמה לי שקרה דבר-מה כביר בעולם. שנתי נדדה. לבשתי בגדי. נכנסתי אל הַלַּבּוֹרַטוֹריוֹן.
אתה היית עֵר. התוכל לזכּור זאת? היית עיף ויגע. אבל עיניך הזהירו. אתה מצאת את הX. אולם אני הכינותי אותו. אני שטפתי את הכוסות. אתה הגדתּ לי את המינים, שמהם אקח. אני שקלתּי הכֹּל בַפלס הקטן.
– נדמה לי, שהנך בוכה… שב-נא סמוך יותר… עוד יותר… תנה לי את ידיך.
היא נוטלה אותן בידיה.
מתוך לֵאוּת אנכי… מרגישה… לֵאוּת… כזו.
ראשה נופל שוב על הכר.
אוד לאחר הפסקה, בהרבה רֹך
לילי!
לילי מתוך לאוּת
נדמה… לי… היה מי… הרחק-הרחק… שדבּר…
אוד מרים קולו
אנכי הייתי זה.
לילי בקשי
האתּה היית זה, דוקטור… שדבּרתּ, הלא אמרתּ… לילי.
אוד
כן.
לילי בקשׁי
האמרת להגיד לי דבר-מה דוקטור?
אוד
כן.
לילי
הלא תוכל להגיד. אני שומעת.
אוד במתינות
גם אני עיפתּי לילי.
לילי כמעט, מתבוננת אליו במבט בהיר ושואל מרימה את ראשה
אֱמֹר זאת עוד פעם.
אוד
גם אני עיפתּי.
מרֻדף… מקֻלָּל!…
לילי מתרוממת בקֹשי רב וסוקרת אותו ברצינות.
לילי
דוקטור!… הרימֵני!
אוד
מה אתּ רוצה?
לילי
שָׂאֵנֳי מתוך הַמִטה!
אוד
אתּ יגֵעה יותר מדַּי, לילי היקרה.
לילי
הרימֵני! אני רוצה בכך.
היא פורשת את ידיה. אוד נוטלהּ בזרועותיו.
שׂאֵני אל החלון!
אוד
כאן רוח מוֹשכת. אתּ לא תעמדי בה.
לילי
אני רוצה.
אוד נושאהּ אל החלון.
הָרֵם את הוילון!
הוא מרים. שמי הכוכבים נראים בחוץ.
אתּה הָרְאיַתָם לי.
ראֵה, הנה שם כוכב-כסיל.
הוי, ככה קר שם במרומים. אבל קרני-אורה להם.
בהתלהבות
אוד! לא די בזה שֶׁתְּכַנֵּס את השמש, עליך לכַנס גם את הכוכבים!
הפסקה קטנה.
אוד! אני אהיה קופאת בקברי, אם אתה לא…
אוד
עתה עלינו לשוב.
לילי מתוך לאוּת
אבל… אל תורד… את הוילון… שנית.
– הנני קופאת מקֹר.
באמצע החדר עומד אוד ומנשק לה על מצחהּ
משהשכיב אותה במטה, היא פורשת את ידיה ואומרת בהתלהבות
הוא נשק לי!
נופלת בגסיסתה על הכר, כשהיא לוחשת
הדוקטור… נשק…
במשך שעה קלה יושב אוד ומסתכל בה, – בחלון עם שמי הכוכבים, – ולפניו. אז נופל המסך.
חגיגה עממית. מקום משֻּפּע קצת בפרדס, מֻקף אֵלות. הרחק מאחורי הבימה רצועת-ים מבהיקה. השמש השוקעת דוֹמה לכדור גדול ויוקד. בפתח הבימה שליחים עירוניים מתעסקים בתלִיַת עששיות מגֻוָּנות.
קולות צעירים נשמעים מימין
צֶמֶר נִטְוֶה,
נֶאְגֹד זֶה בָזֶה וגו'.
הרוקח ברג נכנס במתינות משמאל לירכתי הבימה. ידיו נתונות על גבו. הוא עומד באמצע השפּוע לפני הים. הוא מסיר מגבעתו. השיר גֹוֵעַ
אתּ, השמש הכּבּירה!
סלחי לי. תקופת-חיים שלמה, ואתּ היית, ואתּ שקעתּ, הַיָפָה במרגליות העולם,
עֶרב עֶרב. ואני לא ראיתיך.
דניאל הצולע, אל נילס
האמנם חזרה לו ילדותו, לברג הזקן?
ברג פונה למול הרואים, מרים ראשו ושואף רוח
– הרי אני דוֹמה בעיני, כאלו נרדמתּי ואישן שבעים שנה הִנֵּה ערב, ולי נדמה, כאלו היה זה לי הבֹּקר הראשון.
… ריח ניחוח! נשמת האדמה!
פוסע צעדים אחדים
כן, אך זאת היא… אך זאת היא…
הוא עובר שוב צעדים מספר לצד הרואים, שולח את ידו וקוטף עלה מעץ, עומד, רואה בו, מחזיקו לנֶגד עיניו.
גם זו חתיכת-חיים. גם דרך זה העסיס נובע, העסיס הנוזל בעורקי כל-חי.
קורא על-פה
“החיים הם נגינה, אבל בני-האדם שכחו לשָׁמעהּ”.
בעוד הוא פוסע הלאה
שכחו לשָׁמעה, כן.
הוא רואה עתה את שני האנשים כשהוא מתקרב אליהם
ערב טוב, דניאל! ערב נחמד הוא!
דניאל בוחר לו לשון-למודים
כפתור ופרח, אדוני הרוקח, כמאמר המשורר: אַרְגָמָן לְמַרְאֶה כַּכֶּתֶם הַטּוֹב.
ברג
עדַין אתה מתלוצץ, דניאל! כלום לא העלית על לבך מעולם שאתּה.. הנך ככה…
בא-בימים… שהקץ מתקרב ובא.
דניאל מוסיף לתַבּל את לשון-השוק שלו בפסוקי-מליצות
וַדאי שאדם מהרהר בכך, אף בחזון יחזֶנה לפעמים.
ברג
רעיון נורא! האם לא כן?
דניאל
אכן, באמֹר אדוני, כי נורא הוא כל-כך, “לא ירד בני עמכם”, אדוני הרוקח.
ברג
כלום אין הדבר נורא, לפי-דעתך?
דניאל
לפי עניות-דעתי, אדוני הרוקח, יש שיתאַוֶּה אף הקבּצן תאוה לבֹש בגדי-שבּת.
ואם לא נתּנו לו קֹדם, הלא יקבלם במיתתו, בכל-אֹפן.
נילס
רחמנא ליצלן! הס מלהזכיר דברים כאלה!
דניאל
אך לך דומיה תהלה, נילס! רבות הייתי חוקר ודורש במהלך החיים, ידידי.
ואתה, נילס, הן לא תכחד את האמת תחת לשונך, שעַם-הארץ אף לו יש הרגשת היֹפי, אם יש לאמר כן, רבּותי.
האם לא פעמים רבות עמדתּ כמוני לפני אחד החלונות הנאים שבעיר ואמרתּ עם לבבך: בגדים אלה הייתי מתאַוה גם-אני ללבֹש, לפי-מדתי, גם-אני. מגבּעת-פלוּסין זו נחמד אף נעים היה לחבֹש לראשי.
ולמה לא תהיה לך הזכות ללבֹש בגדים כאלה? הלא יש נשמה בת-אלמָות גם-לך,נילס. או שמא תאמר, נשמה אין לך?
נילס
אמנם כן חושב אני, שבאמת…
דניאל
כן, ועתה ראֵה זאת מאתך אבקש: כי תטה אֹזן קשבת להגיונותי, נילס. כי הנה אשמיעך אחת מהשקפותי, שהיא עמֻקה ביותר לשׂוחה שכּמותך. לאדון הרוקח אין לי
מה להגיד.
אלו ראית אפשרות להַקנות לך אותה מגבעת-הפלוסין, נילס ההיית מסכּים?
נילס
אני, –אמנם לא ידעתי, – אכן חושב אני, כי…
דניאל מפסיקהו
לֶך-לך, אינך אלא שוטה. ודאי, שלא היית מסכים.
בגאוה על כח-הגיונוֹ
כי הקבּצן, אין אצטלה זו הולמתו.
הֲצָדַקְתִּי, אדוני הרוקח?
ברג
אכן קֻשיה חמוּרה היא, דניאל.
דניאל מבינהּ בתחלה, בגאון
אדם זה, כשהוא רואה בעיניו, ובינתו המעטה, זו מתנת-אלהים, לא עזבתהו, הלא יוכל להקנות לו השקפות ידועות, כאמור.
ועל-כן אף התחזקתי באמונתי, נילס, וצָחֹק בל תצחק לה. ואל-נא תחשֹׁד, שיש בדעתי להתפאר, כיון שאמרתּי מה שאמרתּי.
כמגַלה סוֹד
שְׁאַל ואגדך מה שראיתי בעיני: כי גלגל החוזר הוא בעולם, הן בחַי והן בדוֹמם. כלום אין הים הגדול עולה ויורד בשצף-קצף, כלום אין השמש והירח עולים ויורדים? וכלום לא בעינינו נראה דבַר יום ביומו, איך שהגלגל חוזר, ומוריד עליונים ומעלֶה תחתונים, אם יש לאמר כך, היום בַּקְּלוּבּ, מחר ברפת. היום יין-שַׁמְפָּניה, ומחר יין-צמוקים.
הבנת לרעי, נילס? מֵבין אדוני הרוקח?
יום אחד יגיע תורָם של תחתונים כמוך וכּמוני, נילס, להֵעשות עליונים.
– –אבל לעת-עתה הנה עלינו להחיש את מעשה העשָׁשית, נילס ידידי. הצללים מגיחים מחוריהם.
אבל בֹּא וראה, כי מרֹב דברים שכחתי לברך את האדון הרוקח ביום-שמחתו זה.
ברג
לברכני? על-מה ולמה?
דניאל
אכן זאת ייטיב הרוקח לדעת ממני.
ברג
לא, באמת, לא ידעתי, דניאל. בזמן האחרון הִרבּיתי כל-כך להתיַחד בין כתלי ביתי.
דניאל
כלום לא ידע הרוקח, שיוחג חג לכבוד בנו, עצמו ובשרו – חגיגה עממית, שהקיפה את כל העיר מעבָרים, בקולות נגינה ובברקים מתפוצצים, בתרועת חצוצרות ורעש התֻּפים?
ברג
לכבוד בני, אמרתּ?
דניאל
אמנם כן, לכבוד הדוקטור.
ברג
לכבוד אוֹד?… כלום יש איזו סבּה מיֻחדה לכך?
דניאל
וַדאי, שיש סבּה לכּך.
מדַקלם הפרס הראשון של התערוכה העולמית בעד בית-החרֹשֶת!
בעיני ראיתי את דינר-הזהב, אדוני הרוקח! אף אין זו מָעָה של נחֹשת לכל-הרוחות!
ברג המשתקע בהרהוריו בחפיז
שלום!
יוצא באותו הפתח, שנכנס בו קֹדם.
בשעת השיחה הבּאה נשמע שוב השיר מימין.
דניאל כשהוא עובד, בלא מליצות
נבון הוא רוקח זה. יש אומרים, שהוא יודע יותר מדַּי. ואם נכונים דברי לַרס, כּי אז… יש להאמין רבּות ושונות… ועד-כמה שאני מכּיר את לַרס,אין דרכּו לשַׁקר.
נילס
מה אפוא היה הדבר, שספר לַרס?
דניאל
הדבר היה באחד הלילות, כשהמתין לַמַּסע האנגלי. בשעה השלישית עבר לפני בית-המרקחת. אז ראה אור בירכתי הבית. הוא טפּס ועלה בגדר והביט פנימה. ומה ראו עיניו, סובר אתה? את הרוקח העומד בכֻתָּנתו ומכנסיו התחתונים ורוקח ומבַשל. כמי שמתכונן לסעֻדת-חתֻנה.
נילס מתעניֵן
רחמנא ליצלן, האמת נכון הדבר, דניאל?
דניאל
כלום היתי מכַזב לך מימי?
אשה זקנה ולה זנב עָבֶה עָמדה ועָזרה על-ידו.
נילס ברֹב ענין
מכשפה זקנה?
דניאל
ודאי כן-הוא.
– אוּלם יאמרו הבריות מה-שיאמרו, הנה אנכי מצדי מצאתי, שהרוקח הוא אדם חושב והוגה-דעות ואפשר לשוחח עמו גם בענינים עמֻקים יותר. אמנם, אין זה ממנהגו להרבות במלים, אבל דעת לנבון נקל, שתפיסה והבנה בענין יש ויש לו.
בעוד הוא מדבּר,מתחילים לבוא מימין צעירים וצעירות, המשַׂחקים במשחק “צמר נִטוה”. הנשים רֻבּן לבושות לבָנים, רַבּות עונדות יֶרֶק וזרי-פרחים לשׂעָרן, אחרות צַמותיהן יורדות על גביהן. הם משַׂחקים ושָׁרים:
צֶמֶר נִטְוֶה
נֶאְגֹר זֶה בָזֶה,
אַף הַבָּכְיֶר יָרוּץ כֵּן.
כֵּן צֶמֶר נִטְוֶה,
כֵּן נֶאֶגֹר זֶה בָזֶה,
צֶמֶר נִטְוֶה,
נֶאְגֹד זֶה בָזֶה,
אַף הַבַּכְיָר יָרוּץ כֵּן.
בֵּינתים
המנהל הַנסן בא במהירות מימין ויוצא לצד שמאל הוא לבוש בגדי-חג עם קשׁוּר של ועדת-החג
עתה הדליקו את העששיות, דניאל. הרי כבר הָדלקו בכל-המקומות
דניאל
כן יהיה, אדוני המנהל!
הם מדליקים את העששיות.
דניאל אחרי גמר המלאכה
הלא עתה נוכל ללכת, נילס. כי מעתה הלא נגמרה השתתפותנו אנחנו בחגיגה.
הם יוצאים לשמאל הבימה.
אוד ובורגהילד באים שלובי-זרוע.
אוד
ערב נפלא!
– עוד השמים מאדימים שם באֹפק. נלכה-נא אל שפוע ההר.
המשַׂחקים גומרים את משחקם, מנגשים ראשיהם זה בזה, מתלחשים ויוצאים קבוצות קבוצות לשמאל.
אוד ובורגהילד יצאו אל השפּוּע, והרי הם עומדים וצופים על-פני הים.
השיחה הבאה בין אוד ובורגהילד נִשֵׂאת בנחת ובמתינות ברוח.
אוד
נדמה לי, כאלו הרוח עצמו בא מן החלל וריח-הניחוח מן האילנות, והם נוטלים ונושאים את חזי ומרימים אותו למעלה, למעלה.
בורגהילד
ההנך שמח עתה, אוד?
אוד
כן, שמח אנכי.
הוּא מחזיר פניו למולה
מה-רב יפיך!… אף שמלה נחמדה ואדֻמה לבשתּ הערב… ההולמת אותך כל-כך… חזךְ עולה ומתנשא באויר… הוי, בורגהילד פעמים רבות נדמה לי, כאלו הנך יותר מבּת-חוה!
בורגהילד לנפשה, ברֹך
ידעתי, כי שעה זו בוא תבוא.
אוד
מה אמרתּ, בורגהילד?
בורגהילד ברֹך
ידעתי, שלי יהיה הנצחון. ידעתי, שתשוּב אלי בחזרה. ביחוד הייתי בטוחה בזה בלילות.
לנפשה, בחמימוּת מוזרה
הלא זה היה רצוני!
בהתרגשות פתאֹמית
ועתה, אוד, חיֹה נחיה!
הקשב-נא לצלילי צחוקם! ראה-נא בכל אותן העששיות המגֻוַנות! ואוּרים הָדלקו בכל העיר! מכּל חלון וחלון שופע אור וריח-פרחים! הכּל מתרוננים, ואתה, אתה, אוד, היוצר את כל-אלה!
אוד
הסוברת אתּ כך?
בורגהילד
אתה, אוד, אתה האיש!
אוד
מעולם לא ידעתי, שהאדמה נחמדה כה!
נדמה לי, כאלו האדמה כֻלה עולה כהִמנון בין שנינו, בורגהילד.
כל היֹפי הזה שבחוץ הרי הוא בתוכנו. אדמומית זו שם אינה רחוקה ממני, בתוֹכי היא.
ואותו החג הגדול שבּלבּותינו, אותו נשוב ונריק. על בני-האדם על-פני האדמה.
בורגהילד
בכל בית שבָּעיר נִפַּח נשמה חגיגית, חגיגה יום-יומית!
אוד
כשאני מאזין לקול דבריך, נדמה לי, כאלו מסתכל אני בבאר עמֻקה, כה עמֻקה, עד שהיא יורדת ונוקבת את לב האדמה, כה שחורה ומלאת-מסתורין.
בורגהילד לנפשה
מה-כּבּירים החיים ורבי-פלאות.
לאוד
צֵא וַחשֹׁב, עתה יהיו כל ימי-חיינו כָּערב האחד הזה!
אוד
המאמינה אתּ, שכּן יהיה, בּורגהילד?
בורגהילד
היֹה יהיה כן!
באותה התמימוּת המוזרה
אני רוצה, שיהיה כן.
אוד לנפשו
היכן הייתי?
בורגהילד לנפשה במקצת
שוב נהיה יוצאים לטיולינו כקדם. ערב ערב… ואתה תביע כל אותם הניבים המתוקים… ואתה תנאם לפני בני-האדם, ואנכי אהיה יושבת ומקשיבה
אוד לנפשו
כן, אלה היו רק תעתועי הדמיון. הונאה עצמית, מכֻשף הייתי ונשבּיתי לבין ההרים.
בורגהילד ברֹך, כמו קדם.
גם הדבר הגדול.
שומע אתה מה שאני אומרת, אוד?
אוד
כן, שומע אנכי. שכחתי, שאתּ היא זאת. כאלו דבר-מה חם באויר נשק לי על לחיי.
בורגהילד
מבין אתה, לְמָה אני מתכַּוֶּנת?
אוד
חזרי על הדברים.
בּורגהילד ברֹך לא-יתֹאַר
וכן יבוא גם אותו הדבר. הדבר הגדול.
אחרי שאוד אינו אמר כלום
מבין אתה?
אוד
אל-מה הנך מתכַוֶּנת?
בורגהילד מלטפת את חָזֵהָ בידה.
בֶּרג נכנס מימין, עומד שעה קלה מנגד, אז יקרב אליהם.
ברג
ערב נחמד.
אוד
האם לא כן?
ברג
ואני זה עתה שמעתי בדבר החג… לכבודך יוּחג. אני לא ידעתי זאת. הייתי מתרחק מכּל-זה בזמן האחרון.
בורגהילד
ואנו לא חפצנו להגיד זאת. חפצנו להפתיע את אדוני.
ברג
אף זכית בפרס של התערוכה העולמית, כי הלא יש להודות, שאתּה הזוכה בו.
בורגהילד
כן, כלום אין מר ברג שמח עתה? כלום איננו מתגאה?
ברג
אנכי הזקנתי יותר מדַּי, בורגהילד.
– אחת אמרּתּי להגיד לך, אוֹד. עת ארֻכּה הייתי מהרהר בה. אולם היה עלי לשקול כה הרבה בראשונה…. זוכר אתה, פעם אחת השתמשתי במבטאים עַזים…
אוד
וַדאי, שלך היתה הצדקה, אבּא.
ברג
אנכי לא צדקתּי, אוד.
אוד חוזר על הדברים
… לא צדקתּ….?
ברג נבוך קצת
אנכי… אני…הנה באתי… לידי תוצאות… אחרות.
פתאם, במהירות ובהחלט
לך היתה הצדקה, אוד. אין סדר באַטוֹמֵי החיים.
בכַלותו את דבריו הוא מהר לצאת לשמאל.
אוד
אטומי החיים? מה היתה כַונתו?
הוא שָׂם ידו על מצחו.
בורגהילד
מה לך, אוד? במה הנך מהרהר?
אוד
אין סדר… באטומי החיים… והוּא אומר זאת…
במֶרֶץ
אני מֻכרח לדבר אתו.
בורגהילד
בֹּא אוד! זכֹר עוד לא יצאנו במחולות יחד.
אוד
מחולות? תכף ומיד?
בורגהילד משׁלבת את זרועה בזרועו
האין זרועי גמישה למַדַּי, אוד?
אוד
הרי זו גמישה כל-כך, גמישה כל-כך.
– –דעי, עזביני לנפשי רגע אחד, בורגהילד, רק רגע אחד.
בורגהילד
למה הנך רוצה להתיַחד?
אוד
מֻכרח אני… מֻכרח אני להתכּוֹנן לקראת החג…
בורגהילד
בֹּא, אוד, ונלכה.
אוד בעֹז פתאֹמי ותַאותני, רוקע ברגלו
אני רוצה להיות לבדי.
בורגהילד הולכת-לה בנחת.
אוד מאחריה
אהה! סלחי-נא לי!… אנכי…אני…
בורגהילד מחזירה פניה. חרש ובכאב
סלחתי לך.
היא יוצאת במתינות לשמאל.
אוד לבדו. הוא יושב על השפוע, כשגבו נתון למול הרואים.
מימין נשמע במשך שעה קלה השיר: צֶמֶר נִטְוֶה.
מאותו הצד באים במרוצה שני נערים קטנים.
האחד
רַקַּיטוֹת זֶה שְׁמָן!
השני
ואני אומר, ששמָן הוא רַקֵּיטות.
האחד
כן, אבל אבּא אומר רַקִּיטוֹת, והוא היודע.
השני
כן, אבל אבּא שלי אומר רַקֵּיטות.
האחד
כן, אבל אבּא שלי יודע זאת אל-נכון. אבּא שלי הוא קַפִּיטַן אבּא שלך תופר לאבּא שלי את מכנסיו.
הנער השני רץ אחריו להכותו, שניהם יוצאים במרוצתם לשמאל.
אוד פונה אגב-ישיבה למול הרואים. אחר-כך בקול עמום וקודר
נדמה לי, כאלו העולם כֻּלו הוא אָדֹם!
הוא נחפז לקום תכף אחרי הוציאוֹ את המלה האחרונה מפיו,
מניע את ראשו בכל-כֹח.
הלאה מזה!
הוא יוצא לשמאל.
מימין באים ארבעה גברים בבגדי-חג, שכורי יין-שמפַּניה, ומַרבּים בתנועות-ידיהם.
המנהל הַנסן
לא יעלה בידו להוכיח כלום, סטֵין, – ששון החיים הוא הוא הממון. – ואין ממון אלא עבודה.
מה דעתו הוא, וִילה?
וילה
אדוני המנהל צודק בהחלט.
הנסן
אם מֻתּר לי לשאֹל, כלום יש בעולם דבר נפלא מזה של מחזור הַמָּמון והצדק האלהי אם יש לאמר כן, שמשפיעים עלינו חֻקיו המיֻחדים של מחזור זה?
סטין
היַרשה מר גם לי שאלה קטנה בטרם ימשיך דבריו? מר אומר, שאין ששון אלא ממון ואין ממון אלא עבודה, ומה יעשו אלה, שאינם יכולים למצֹא להם עבודה?
הנסן
הכֹּל יכולים למצֹא עבודה. מעתה יוכלו הכּל למצֹא עבודה. כל אלה הרוצים בכך.
וילה
נָכוֹן כִּנְכוֹן היום.
הנסן
יַשקף-נא מר סטֵין על סביבותיו, יַשקף על העיר. כלום לא נִדמה לו, שכבר במשך העת הקצרה הזאת השתנתה מן הקצה אל הקצה? כלום לא נדמה לו, שֶׁכֹּחַ מניע זה הֶחדש, תנועה רעננה זו, הרגשה כללית זו של זרם השוטף בתוכנו, כלום לא נדמה לו, שהוסיפו הללו מַדרגות מספָּר של חֹם לדמֵי כל החַי, שלא להוציא אף את הסוסים והכלבים?
סטין
אין אני בא להכחיש את העובדה, שבּא זרם-חיים ידוּע לעולם, כּכה בדרך-כלל, תנועה ידועה באה במחזור הכספים ובחיי החברה. אולם כשיאמר מר לתת לדברים אלה ערך מכריע אף ביחס לאֹשר חייו של היחיד, אז מתעורר בי הספק, הספק הכביר. היוכל מר, למשל, לטעון באמת ובתמים, שגם את המדרגה המוסרית של היחיד אפשר לקַשר עם הכֹּחות הכלליים הללו?
אחרי הפסקות רצופות בדרך לכתם הם מתקרבים אל הפתח בירכתי שמאל ומתעלמים מן העין.
ד"ר אוֹטוֹ והגבירה סטֵין באים, שלובי-זרוע, מימין.
אוטו בטרם נכנס במלֹא גופו, בקול רם מאד
אני אומר, שהגבירה מקשחת את לבה.
הגבירה סטין
אולם הרי אין איש פה
אוטו
אף לא נשמת-חיים.
הגבירה סטין סוקרת את סביבותיה, אחר לוחשת
נַשקני!
הם מנשקים זה לה.
מי מלל בשעת החגיגה האחרונה שחַגֹנו יחדו… בצחוק מרֻסס בשעה שהָראיתָ לי את שקוי-החיים.
אוטו
נסתחפה שָׂדֵךְ סופיה.
כשהם יוצאים לירכתי שמאל, בקול רם מאד
נסתחפה שָׂדָהּ הגבירה סטֵין!
השיר נשמע שעה קלה, בורגהילד ואוד באים משמאל.
אוד
נשב-נא.
הם יושבים על ספסל העומד על השפוע ונוטה קצת לצד ימין.
… בני-אדם אינם מבינים את עצמם… אור פלאות זה, יקירה! הלהבות והנשף המתמזגים יחדו. צלילי-השיר האלה. כה בהירים הם, כה רבה השלוָה בהם… יש בהם משהו מן הנצח… הם שָׂשים לקראת החיים!
…החיים! הששון!
הוא מסתכל בבורגהילד
עיניך עמֻקות כה.
לפעמים דחוקות כה יכול אני להסתכל בעיניך לכל-עָמקן, בורגהילד.
בורגהילד מושיטה לו את ידה.
בורגהילד לנפשה, בלחש כמעט
אתה לא מְשַׁכְתָּהּ בחזרה.
אוד
מה אמרת?
בורגהילד
לפעמים הנך מושך את ידך ממני.
אוד
סלחי-נא לי! אינני יודע, מה הוא הרגש התוקפני לפעמים. אין אדם יודע את-עצמו, בורגהילד.
בורגהילד
אני יודעת אחת, שתוכל ללָמדך להבין את-עצמך. אני יודעת אחת, שיכולה לתת לך גבוּרה אלהית.
אוד
יודעת אתּ, בורגהילד?
בורגהילד
שְׁמַע, הם קוראים הידד!
אוד שותק
בורגהילד מסתכלת בו
מה לך, אוד?
אוד
..אינני יודע… כל אותן קריאות הידד… הרי הן… הן… אינני יודע… הן מַטילות עלי…אימה…
הקריאות מתגברות והולכות. ומשני העבָרים נכנסים גברים וגבירות, זקנים וצעירים, בתלבשוֹת-חג.
כֻּלם
הידד! יחי אוֹד בֶּרג!
בורגהילד מן הרעש
האין זה נחמד ונעים, אוד!
נוטלת את ידיו.
אוד
כן. כן. נחמד ונעים. ודאי קול-הקריאה החזק רק הוא, אשר…
הם שׁותקים שעה קלה בעוד הקריאות נשנות.
בורגהילד
אתה מוצא חן בעיניהם, אוד!
הקריאות נמשכות. אז עולה אוד בשפוע ההר.
אוד
תודה!
הפסקה
אני מביט סביבותי, וכל אשר אפנה, למזרח ולמערב, לדרום ולצפון, הנני רואה יֹפי עם יקוד-גוָנים.
העששיות הנטועות בידי אדם שולחות את שביבי-אורן לקראת קרני-היום האחרונות. ובינות לעלים הנני רואה פני אנשים ומדַמה לראות בנות-צחוק על שפתותם, גברים ונשים, שלבשו מחלצות לבנות ואורות לכבוד הקיץ, לכבוד הששון!
יסערו גלי החיים בתוכנו, רֵעַי! הבה נשלח את מִפרשׂינו ברוח על-פני יַם הַשָׁעות, בעוד הרוח מנשבת אל מול המטרה!
כֻּלם
הידד! הידד!
אוד
אנכי הרהרתי הרבֹה וסבלתי הרבה בטרם הגיע הערב הזה.
חשבתי לפנים, שהאדם יכול לצַוות על החיים, להַתוות את דרכם, לסַדרם כדבּעי.
בקול חזק
הבה נקבל אותם כמו שהם, אחי ורעי!
הבה נתּן להם לצַחק בנו!
הבה נתּן לַשֶמש לזרוח בעינינו ולרוח שיהמה בשעָרנו!
במקהלה
חזק! חזק!
יחי אוד בֶּרג!
אוד
אני אומר הללוּיה על המחול, על האשה, על האהבה!
כֻּלם מוחאים כף ושמחים.
אוד
אנכי הייתי חולם על האין-הסוף. חפצתי להביאו אל תוך חיי האדמה.
כלום אין האין-סוף עמנו? כלום לא תארך כנצח משיכתן של שתי עינַים! כלום לא דַי לשבת במשך חדשים רבים ולהתפלל לכף-רגל קטנה!
קריאות-רצון מצד הגבירות.
יֵש כוכבים מעל לראשינו. אמנם כן הדבר… אבל הנוכל לקרֹב אליהם לעולם? הנגמור לעולם את פעלנו בכוכב זה היותר קרוב אלינו, זה שאנו מהלכים עליו?
אמנם כן-הוא… יש כוכבים…
הוא תופס את מצחו בידיו, עומד שעה ארֻכּה בשתיקה גמורה, פניו מלבינים, הוא מגמגם בחיל
כן… ודאי שגמרתי מה שהיה ברצוני להגיד.
הוא נחפז תכף לצאת בפתח הימין בינות להמון, המריע לכבודו בלי-בטחה. מבטים תמהים מלַוים אותו.
בורגהילד העומדת בירכתי הבימה לימין, בשׁפל קול
הוא הלך… לבדו.
מקבוצת משוחחים:
אוטו
זה נגמר באֹפן מתמיה קצת…
הנסן
אמנם כן-הוא. מוחות חריפים להם לבני בֶּרְג, לשניהם גם-יחד מוחות מזהירים, אבל… יש שדעתּם נטרפת עליהם במקצת.
בינתים פרץ לו ברג דרך בירכתי הבימה.
מה-זאת?… באמונתי, הן לא יבוא אף הזקן לנאֹם.
המֻלה ולחש-תמהון.
בֶּרג הזקן. בֶּרג הזקן.
ברג
היתי רוצה להגיד דברים אחדים בעוד כֻּלכם אַתם פה ובטרם יתחדש המחול. זה יהיה הנאום הראשון, גם האחרון, בימי-חיי.
אל בני זה אני רוצה לדַבּר את דברי. אבל במעמד כֻּלכם. כי בפניכם חטאתי לו.
בני!…בני!
האם איננו כאן? כלום אין אוֹד בזה?
קולות מספר
הוא איננו כאן.
מביאים אותו. בינתים קמה דממה.
ברג
הנה הוא אתנו. אליך אני רוצה לדבּר את דברי, אוד. כי אלה העומדים פה מסביב, הם לעולם לא יבינו אותך או אותי.
המֻלה.
במשך ארבעים שנה ישבתי בעיר הזאת. יותר מימי חיי-אדם. מעולם לא בא איש לדפוק על דלתי.
למה הנכם נוהמים. כלום יש לי על מה להודות לכם? כלום היה איש מעולם, אשר דפק על דלתי מרצונו הטוב?
המֻלה מתגברת.
להשיג סמי-רפואה למחלותיכם, אשר לא יכול איש להכין מלבדי, לשֵם-כך באתם. להשיג מאתי שִׁקויים מאוֹששים באתם.
המֻלה
אני רוצה לדבּר. אני רוצה לדבּר. הפעם הראשונה והאחרונה בימי-חיי.
אני אינני ירא את המונכם. שערותי הלבינו. יודע אני גִבּור עז מכם. עז מכם עד לאין-שעוּר. הַמָּות. שומעים אתם? הַמָּות!
– אתם שותקים. –
כמה הייתי מתגעגע! על בני-האדם, על אהבתם.
עתה זה נודע לי, שאינה שָֹׁוָה כלום. לא-כלום.
המֻלה.
אני רוצה לדבּר. אתם יכולים לגרשני לכשתרצו. אולם לראשונה יש ברצוני לנאֹם את נאוּמי. במשך ארבעים שנה הייתי מהלך במנוחה על-פני רחובותיכם. הייתימסיר את כובעי לכבוד כֻּלכם גם-יחד. ההעלבתי אחד מכם מעולם? מעולם לא עשיתיכזאת. אבל כלום בא איש אחד לבקרני, לדפוק על דלת מעוני? מעולם לא בא מי-שהוא.
אתם לא הבינותם אותי.
– אוד! אליך אני רוצה לדבּר:
אנשים חדשים יש ליצוֹר! חדשים מעִקָּרם מתּחילה! שיהיו בהם אִטּוֹמִים חדשים, אוד!
קולות
הרי זה מָלַא. הוא שתה לשכרה. הקץ לדברי-רוח! הס! הס!
ברג בקול חזק וחגיגי
הזהרו מבּוּז לאדם זקן!
היש לכם במה להאשימני? בני עשה את עירכם למקום מפֻרסם. הוא זכה בפרס היותר גדול של התערוכה העולמית. תנו לאביו לדַבּר!
שתיקה
ברג ממשיך במנוחה כחולם
אוד! גם לי היה לבורטוריון…
עובדה זו לא היתה ידועה לאיש.
שם היה לבבי מכה בחזקה.
הייתי מתחמק מעם צֵלע הורתך. בלילה. עד דמדומי-הבֹקר הייתי עובד.
בני! את נאומך שמעתי.
בקול חזק מאד
אתה שקרת!
– יש חלום העובר מדור לדור. ומי שמרגיש את החלום בקרבּי, הוא חש באות קַין החָרות על מצחו ביַד כל בני-האדם.
אולם כאשר יקרב המות, אז יראה, כי – –
האמת היתה – בחלום.
הפסקה, שבּה הוא מוציא מן הכיס הפנימי שבמעילו בקבוק ובו נוזל אָדֹם. הוא מרימו אל עָל, וזה מבהיק באור-יקרות בתוך האפלולית
אוד! התלך עמי? מכֻּלם והלאה. הרחק, הרחק.
אוד צועד מספּר צעדים לפניו.
בורגהילד באה אחריו ומחזיקה בזרועו.
אוד מראה על בורגהילד.
ברג
התבוא אוד?
בורגהילד מניחה את שתי זרועותיה על כתפי אוד ועוצרת בעדו.
ברג
כּי אז ילך האיש הזקן לבדו.
הוא הולך-לו בתוך דומית פלאים.
אוטו
עתה אל הַוַלס, גבירותי!
הם יוצאים קבוצות קבוצות משוחחות לשני הצדדים. הצעירים שבהם שוב התכוננו למשחק. שרים ומשחקים:
צֶמֶר נִטְוֶה,
נֶאְגֹּד זֶה בָזֶה,
אַף הַבָּכִיר יָרוּץ כֵּן.
כֵּן צֶמֶר נִטְוֶה,
כֵּן נֶאְגֹּד זֶה בָזֶה,
צֶמֶר נִטְוֶה,
נֶאְגֹּד זֶה בָזֶה,
אַף הַבָּכְיָר יָרוּץ כֵּן.
הם יוצאים אגב משחקם לימין. השירה נאלמה.
בורגהילד שעמדה וגַבָּהּ מול אילן בקצה השפוע לשמאלו, פניה מָחזרים חצים לימין, אל מול הרואים
אוד!
אוד שעמד כחולם לימין הבימה, בחלקה הסמוך אל אולם-הרואים, מבלי להביט אליה
מה את רוצה, בורגהילד?
בורגהילד
למה הנך עומד שם?
אוד אינו משיב.
בורגהילד
הבט אלי.
אוד עושה כמצוָתה.
בורגהילד ברֹךְ
אוד! בֹּא!
אוד בא לקראתה.
בורגיהלד ההולכת ויושבת על הספסל, פניה למול הרואים.
כאן!
כְּרַע על ברכיך לפני!
הוא עושה כן.
מי אנכי?
אוד מלטף את ידה ומסתכל בשרטוטיה.
בורגהילד
מי אנכי, אוד?
אוד
בורגהילד… בורגהילד שלי.
בורגהילד
האם אני אֵלָתך?
אוד בעוד הוא מוסיף להסתכּל בידה
אֵלָתִ אתּ.
בורגהילד
האם אני הדבר האחד עלי-אדמות?
אוד
כן.
בּורגהילד
הדבר האחד שבעולם כלו?
אוד אינו עונה.
בּורגהילד
למה לא תענה?
הפסקה. היא מלטפת את שערותיו.
אוד מתעורר
אָנה זה הלך?
בּורגהילד בעֶדנה אין-סופית
הנלך הבּיתה, אוד?
היא מנשקת את שערו, מבלי שישים לב לכך.
אוד סוקר אותה פתאם
מה-זאת, בורגהילד?
בורגהילד
אני נשקתי את שערך ואתה לא שמתּ לב לכך.
אוד בלי-משים
בורגהילד העלובה!… אולי הוא מהלך עתה וסובב בכל אותם הרחובות האפלים, לבדו… היא מניחה את זרועה על צוארוֹ. תניני לראות בך, בורגהילד… עיניך. גרמֵי לחייך אלה… החלק שלמעלה. ממשש באצבעו מבפנים שם היא הַקַּרְקֶפֶת… דומה לכל קרקפת שבעולם.
בורגהילד בקול רועד מרֹב אהבה
ראֵה, אוד, העָלים מרַטטים.
התבונן! דבר-מה מתגנב בעשב, לעֵבר הברֵכה.
זה בא הלילה, אוד. ההנך רואה?
לוחשת פתאם בתַאותנוּת
נשקֵני!
היא נושקת לו.
אוד משתמט מידיה ומזדקף. שָׂם ידיו לעיניו
מה היתה זאת?… עינֵיך! אני לא הכּרתִין!
עומד לפניה
מי אתּ?
בורגהילד
בורגהילד שלך.
בו-ברגע באים המשַׂחקים מימין ויוצאים דרך שמאל, כשהם שרים
כֵּן צֶמֶר נִטְוֶה,
כֵּן נֶאְגֹּד זֶה בָזֶה.
אוד עומד בינתים כשמלחמה פנימית נואשה מתרחשת בו.
כשוב הדממה
הראִית?
בּורגהילד
מה?
אוד
שם… עִם האילן… במקום שעמדתּ…
הוא שולח את ראשו לפניו
לַבנונית היא.קוֹרֶנֶת.
הוא שולח את ראשו יותר ויותר לפניו, לוטש עינים פראיות, המלַוות איזה חזון, מחזיר את ראשו מתוך בלהות-שגעון
לילי!
המסך
-
רֵיטוֹרְטָה (בחימיה), שפופרת לזקוּק וצריפה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.