רקע
חיים נחמן ביאליק
הַצּוּר וְהַגָּל
mנחלת הכלל [?]
tשירה

עַל־פִּי אֲרִיסְטוֹטֶלֶס לֵיאוֹרֶנְטִיּוּס


“הַצּוּר! פַּנֵּה דֶרֶךְ!” כֹּה נָהַם עַל־שֵׁן שְׂפַת־הַיָּם

גַּל גָּדוֹל, גַּל שָׁחֹר וְנוֹרָא כִשְׁאוֹל, מִשְׁבָּר רָם.

"הַצּוּר, פַּנֵּה דֶרֶךְ! בִּלְבָבִי הַקַּר שָׂם מִשְׁכָּנוֹ

עֹז רוּחַ זִלְעָפוֹת עִם־גֵּאוּת הַיָּם וְאֵיתָנוֹ.

לֹא־נַהֲמִי אַף לֹא לִבְנַת קִצְפִּי עֱזוּז יַדְרִיכֵנִי –

בִּמְאֵרַת עֲשׁוּקִים אִוָּרֵא, נְקַם־דָּם יִמְלָאֵנִי;

דַּם־דַּכִּים, נִטְבָּעִים וְאֹבְדִים הוּא יֹאמַר אֵלֶיךָ:

בָּא יוֹמְךָ, הַצּוּר, קָרַב קִצְּךָ וּמִי יוֹשִׁיעֶךָ!

עֵת עָצֵב וְנִכְנָע כְּעֶבֶד גַּאֲוָתִי שָׁכַחְתִּי,

וָאֶשְׁפַּל לְלַקֵּק רַגְלֶיךָ וַעֲפָרְךָ לִחַכְתִּי –

אָז בָּזֹה בָזִיתָ בִּלְבָבְךָ לַגָּל, וַתִּתְהַלָּל:

‘רְאוּ, אֵיךְ הַמִּשְׁבָּר הַנּוֹרָא יָשֹׁחַ, יִתְפַּלָּל!’ –

וַאֲנִי, בַּמִּסְתָּרִים, עֵת כַּנְּךָ רָחַצְתִּי, נָשַׁקְתִּי,

שָׁבַרְתִּי גְּאוֹן עֻזְּךָ וִיסוֹדְךָ לֶעָפָר שָׁחַקְתִּי,

וָאֶרְפָּא שְׁבָרֶיךָ בַּטִּיט וּבֶעָפָר מִלֵּאתִי

פְרָצֶיךָ, בִּמְקוֹם אָרְחוֹת אֵידִי עָלֶיךָ סַלּוֹתִי.

שְׁחֵה, הַבֵּט הַמְּצוּלָה וּרְאֵה אֶת־יְסוֹדְךָ מִלְּמָטָּה,

אֲנִי הֲדִקוֹתִיו לֶעָפָר וְנָבוּב הוּא עָתָּה.

הַצּוּר, פַּנֵּה דֶרֶךְ! וּפְעָמַי תָּשֹׁפְנָה רֹאשֶׁךָ

הַגֵּא וְהַזָּקוּף. לֹא עֶבֶד – פְּרִיץ יַמִּים עָלֶיךָ!"


הַצּוּר נִרְדָּם שְׁנָתוֹ, מְעֻטָּף עֲרָפֶל וָאֵד

כַּמֵּת בְּתַכְרִיכָיו שָׁם בָּדָד הוּא נִצָּב כַּנֵּד.

וּבְחַגְוֵי מִצְחֵהוּ הֶחָזָק, הָרָם, הַגָבֹהַּ,

יָרֵחַ מְשׂוֹכָךְ וּמְעֻלָּף אוֹר רְמִיָּה זֹרֵעַ.

וַחֲלוֹמוֹת יְרַחֲפוּן מִסָּבִיב וַאֲנָחוֹת תִּשֹּׁבְנָה,

וְרוּחוֹת כְּעַיִט עַל־פְּגָרִים בַּמַּעְגָּל תִּסֹּבְנָה.


קוֹל נַהַם הַמִּשְׁבָּר וְזַעְפּוֹ, מְחִי שִׁטְפּוֹ הָעָז

זֶה־רִבּוֹא פְעָמִים הִפְגִּיעוּ בַצּוּר – וְלֹא־חָת.

אִם־יֶחֱמַר הַגַּל, אִם יִשְׂתָּעֵר – הוּא שָׁקַט בִּמְכוֹנוֹ;

אַךְ עַתָּה הִתְחַלְחַל הַצּוּר וַיִּכָּשֵׁל גְּאוֹנוֹ:

"מָה רָגְשׁוּ מֵימַיִךְ, בַּת־גַּלִּים, עַל־מִי הֲרִימוֹת

גְּאוֹן קוֹלֵךְ? מִי הִלְבִּישׁ אֶת־מִצְחֵךְ תַּעֲצוּמוֹת וָעֹז?

הַאוֹתִי הַצּוּר, שֶׁמֵּעוֹלָם הִסְכַּנְתְּ, בַּת־תְּהֹמוֹת,

לְהַלֵּךְ עַל־רֹאשׁ מְנוּחָתִי הִרְהוּרִים וַחֲלֹמוֹת,

וּלְרַחֵץ אֶת־רַגְלַי בְּזִרְמֵךְ הַקַּר ולְיַשְּׁנֵנִי –

לַהֲפֹךְ מִשֹּׁרֶשׁ וּלְפוֹרֵר תֹּאמֵרִי? –הִנֵּנִי!

אַךְ־דְּעִי־לָךְ, נֶאְפֶּדֶת הַקֶּצֶף, וּשְׁמַע־נָא, הַגָּל,

כִּי תִכְבַּד מִמְּךָ הַמִּלְחָמָה: גַּם־בִּי דֵּי אֱיָל!"


– "הַצּוּר! שְׁמִי נְקָמָה, מִיָּמִים, מִשָּׁנִים נִשְׁכָּחוֹת

מַשְׂטֵמָה וּכְאֵב גְּדֵלוּנִי, רוֹמְמוּנִי אֲנָחוֹת.

מִלְּפָנִים רַק אֵגֶל שֶׁל־דִּמְעָה הָיִיתִי, רְסִיס דָּם –

וְעַתָּה – רְאֵה, הִכָּנֵעַ! – גָּדַלְתִּי וָאֶשְׂגַּב כַּיָּם.

הִתְעוֹרֵר! כִּי נָשְׁבָה בְּךָ רוּחַ רִקָּבוֹן וּנְקָמוֹת

מִמֵּימַי, שֶׁשַּׂמְתָּם לִשְׁאוֹל וַתִּזְרָעֵם עֲצָמוֹת.

יְצִיר שְׁנֵי אֵיתָנִים אָנֹכִי: בְּרֶגַע שֶׁל־זַעַף

מִגֵּאוּת הַיָּם חוֹלְלַנִי הָרוּחַ הָרַהַב,

וַיִּתֵּן הָרוּחַ מֵרָהְבּוֹ עָלַי, בֶּן־אַשְׁפָּתוֹ –

הַצּוּר, פַּנֵּה דֶרֶךְ! כִּי כְבָר קָץ הַיָּם בִּשְׁתִיקָתוֹ.

אָנֹכִי אֹיִבְךָ הַנִּצָּב כַּצָּר לִקְרָאתֶךָ –

עֲנָק בָּא עָלֶיךָ!" –


וַיִּדֹּם הַצּוּר. אָז יִתְמַרְמֵר הַגַּל וַיִּשְׂתָּעֵר,

וַיִּבְלַע הַגֹּלֶם הַנָּבוּב וְהָיָה לְבָעֵר.

וַיְפוֹרֵר הַגַּל אֶת־הַצּוּר וַיְמוּגֵהוּ כַּמֶּלַח,

וַיִּמַּס וַיִּמּוֹג וַיֵּלַךְ.

אָז תִּשְׁאַג עַל־טַרְפָּהּ הַמְּצוּלָה וַיִּנְהֹם הַתְּהוֹם

וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָעַד, אָטַר פִּיו. וּבִמְקוֹם

הָעֲנָק לֹא יֵרָאֶה מְאוּמָה; רַק־גַּל קַל וּבָהִיר

יְשַׁעֲשַׁע וִיצַחֵק עַל־קֶבֶר הַשָּׁדוּד הַיָּהִיר.


תרנ"ו

המלצות קוראים
תגיות