רקע
חגית הלפרין
המיתוס הארצישראלי של "פונטנלה" למאיר שלו

מיתוס ארצישראלי – הוא כמעט דבר והיפוכו. מיתוס – מושג שקשור לראשית, לדברים שקרו אי פעם, לפני עידן ועידנים, משהו שראשיתו בערפילי האגדה. לעומת זאת ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל, היא רק בת קצת יותר ממאה שנים.

זהו לכאורה זמן קצר מדי ליצירתו של מיתוס, אך מאיר שלו מצליח בספרו “פונטנלה” (כמו גם ב“רומן רוסי” ) ליצור מיתוס ארץ ישראלי קסום של ראשוני המתיישבים בעמק.

בבסיסו של מיתוס קלאסי מצויה תמיד “תקופת גן העדן” או “תור הזהב” שאליו מתגעגעים הפרט והלאום. גן העדן של הפרט הוא בדרך כלל הילדות האבודה: צפרירי הקיץ של ביאליק, השטים באור השמש, “חולות הזהב” של בנימין תמוז או הפרדסים הזהובים של ס' יזהר. גן העדן הלאומי, הקולקטיבי במקורות שלנו הוא, כמובן, גן העדן שבו “כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל” ובו שיכן בורא עולם את אדם וחווה.

אידיאת גן העדן הפרטי והלאומי נקשרת להשקפת עולם רומנטית- אוניברסלית המתגעגעת לעבר ו“יודעת” שפעם היה טוב, פעם הכל היה הרמוני, זהוב, קסום.

המיתוס של “פונטנלה” גם הוא כפול פנים: אישי ולאומי. במישור האישי מתואר המיתוס הפרטי של מיכאל, הגיבור המרכזי והמספר ברומן, ובמישור הלאומי – “תור הזהב” של תקופת החלוציות. אולם המיתוס של “פונטנלה” מתרחק ממאפייני המיתוס הקלאסי. זהו מיתוס מודרני, מפוכח, רציני ומשעשע כאחד.

גן העדן הפרטי והלאומי ב“פונטנלה” הם בעלי אופי מיוחד במינו.

להלן נראה כי המיתוס האישי מקושר לסיפור גן העדן ואילו המיתוס הלאומי נעלם ואת מקומו תופסים מיתוסים אישיים של הדמויות.

המיתוס הפרטי מתמקד בסיפור גן העדן של מיכאל בהיותו ילד. תקופת גן עדן זו מגיעה לשיאה – ובמידה רבה גם לסופה – ביום הולדתו החמישי. ביום זה נסתיים תור הילדות התמימה והנאיבית, שאין בה “דעת”. במסיבה למלאת לו חמש שנים טועם מיכאל מפרי עץ הדעת, שבשבילו הוא פרי האהבה, וכל חייו משתנים. המאורע שהוביל לשינוי זה הוא השריפה שאליה נקלע מיכאל וכמעט קיפח בה את חייו. בניגוד לאגדות שבהן הגיבור נחלץ להצלתה של הגיבורה היפה וזוכה בה כפרס על אומץ ליבו, ב“פונטנלה” האביר המציל הוא אישה ששמה אניה, המסכנת את חייה ומצילה את מיכאל מהשרפה ואף זוכה באהבתו לצמיתות. ביום השרפה הגורלי הופיע גם הנחש בחייו, אולם בניגוד לנחש של גן העדן, זהו נחש שחור, נחש שאיננו מזיק ואף מועיל לחקלאות, בהיותו טורף עכברים. הנחש של מיכאל הוא בעל תפקיד כפול: הוא אמנם גורם לאסון אך בעת ובעונה אחת הוא גם הפודה והמציל. מיכאל אומר על הנחש שלו בלשון המקרא: “הנחש השחור הוא שהשיאני לבוא לכאן ועתה שב אלי להצילני” (עמ' 27).

בגן העדן שלו פוגש מיכאל באישה אניה שהיא אהבת חייו. את השם “אניה” ניתן לפרש לפחות בשתי אפשרויות: “אניה” היא הצד הנקבי לש מיכאל, אותו פלג גוף שנגר ממנו והוא מתגעגע אליו ושואף להתמזג איתו.1בתור שכזאת ניתן לפרש את שמה כצורת הנקבה של המילה “אני” (“אני” בתוספת ה' של סיומת הנקבה).

אניה היא תערובת של אם ואהובה כאחד. לאחר שהיא מצילה אותו מן השרפה, היא כביכול יולדת אותו מחדש. מיכאל נצרב באש ממש כשם שישעיהו הנביא נצרב ברצפת האש שנלקחה מעם המזבח ובה נגע האל בשפתיו. מיכאל מיטהר לקראת האהבה הגדולה, היחידה והאמיתית והוא מוקדש מעתה לאניה. הוא לא רק נצרב באש, אלא גם נטבל במי הואדי על ידי אניה וגם הטבילה מסמלת את ההתקדשות והלידה מחדש. האש והמים שבהם הוא מתנסה מעצבים את דמותו. מיכאל נולד בשנית ומעתה אניה היא אמו החדשה ואהובתו הנצחית. על כן מבקשת אניה לקרוא לו שם חדש. כאשר היא שואלת אותו: “מה שמך” נבהל מיכאל, משום שהוא מבין את גורליותה של השאלה. הוא נזכר שאמומה סבתו סיפרה לו “איך האדם בגן עדן נתן שמות לכל החיות” וככה “נקבעה בעלותו עליהן”. אניה קוראת לו בשם סודי, שרק שניהם יודעים עליו. היא קוראת לו “פונטנלה” – על שם המרפס הפתוח בראשו, שלא נסגר כאשר בגר התינוק והיה לילד2. ברגע התקדשותו של מיכאל נוקטת אניה תבנית לשון אלוהית ומצווה על מיכאל: “אני אניה תזכור ואל תשכח”. במשפט זה נרמזת גם האפשר לפרש את שמה של אניה במשמעות “אני יה”.

אניה היא כמעט היפוכה של חנה3 אמו האמיתית של מיכאל. חנה היא אבטיפוס (ובעצם אם טיפוס) של דמות קנאית לאידיאולוגיה ולהשקפת עולם וקרובה רחוקה של חנה הקדומה – האם הקנאית מתקופת החשמונאים, המקריבה את שבעת בניה על מזבח אמונתה. חנה שהיא צמחונית פנאטית באמונתה, מייצגת את הצד הנוקשה של האלוהות. ו“שריון חוקיה, מוסרות כלליה ומבטי הצדק הנזעמים” שנשלחים אל מיכאל ואל אביו, מקשים עליהם לחיות במחיצתה. ואילו אניה היא בראש ובראשונה מעין אלת האהבה, או הכוהנת הגדולה של האהבה. היא אומרת למיכאל כי בשם שנתנה לו “יש גם אהבה”. היא מייצגת את הארוס, היצירתיות, והמרד במוסכמות.

במשפחת יופה נולדים תאומים רבים לאורך הדורות. מיכאל מצטער שלו עצמו לא נמצא תאום גנטי, אך נראה שמיכאל מצא לו נפש תאומה והיא אניה – האם החדשה והאהובה הנצחית.

גן העדן הלאומי - קולקטיבי היה אמור להיות תקופת החלוציות, תקופת בניין הארץ. אך גן העדן הקולקטיבי לא מתואר בספר כפשוטו משום שלפי מאיר שלו כלל לא היה קיים גן עדן כזה ובמקומו מתוארים געגועים נוסטלגיים כוזבים אליו. לפי מאיר שלו, גן העדן הקולקטיבי הוא אשליה של הדורות האחרונים. שלו מתאר את ההתיישבות בעמק כהתיישבות של פרטים שבאו בגלל נסיבות אישיות ולא כהתיישבות עם חזון ציוני - חלוצי. הוא מתאר את דור הנפילים של החלוצים כאנשים בשר ודם, בעלי תכונות שליליות. בראש השבט עומדים הזוג המיתולוגי אמומה ואפופה, שצליל שמותיהם כבר מרמזים על אופיים המיתי4. שמו האמיתי של אפופה הוא דוד, אך הוא מקושר בסיפור הרבה יותר לגולית הן בכוחו האגדי והן במוח הציפור שלו. אפופה הוא אכזר, חסר רגישות ולעתים אף טיפש. זהו אדם יצרי, צמא לאהבת אם, שגרם עוולות לבני משפחתו הקרובים.

על כן הנוסטלגיה המזויפת, המייפה את דור האבות ומתגעגעת למיתוס החלוציות שבעמק, אינה לרוחו של מיכאל. הוא מסרב להתגעגע לעבר המושלם, ומסתכל באירוניה על כל מי שעושה זאת.

את הגעגועים למיתוס הקולקטיבי מייצגים ברומן “החתן” אהרן ומדריכי התיירים הבאים לסיורים בעמק. “החתן” מתואר כ“גאון טכני צולע על ירכו” והוא מקושר לדמותו של האל היווני, הנפח הפייסטוס. “החתן” חוזר ומתגעגע לימים שבהם “כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והייתה עזרה הדדית”. או “אז אהבה הייתה אהבה” (עמ' 94), משפטים שבלוניים אלה, המצוטטים מפיו, מסמלים את הנוסטלגיה המזויפת.

המספר, מיכאל ודודתו רחל, אינם מסכימים עם “החתן” אהרון, וכשהם מזכירים לו שאשתו היפה פנינה הייתה נעולה כל השנים מאחורי מנעול, ועל כן מוטב שלא יזכיר את התקופה שבה לא נעלו דלתות – מתכרכמים פניו והוא משתתק.

המיתוס החלוצי מזדייף לחלוטין בהסבריהם המגוחכים של מדריכי התיירים הבאים לכפר. מדריכים אלה מוליכים את קבוצותיהם לשדרה שנטע אפופה לכבוד לידת בנותיו, ומספרים לקבוצות התיירים, שוב בהתאם לשבלונות של מיתוס ההתיישבות בעמק, כי זוהי השדרה “שנטעו המייסדים ביום השנה הראשון לעלייתם על הקרקע.” ואפופה, כשעוד היה כוחו במותניו נלחם בזיופי מיתוס הראשונים ובחגיגות “העלייה על הקרקע” היה צועק – “זה לא היה ככה, שקרנים!”. אך כשתש כוחו נקבעים המיתוסים השקריים בתודעה הציבורית וכבר אין מי שיזים אותם.

בכל זאת נראה שהרומן “פונטנלה”, למרות שהוא משתדל להתרחק מן הגעגועים הסנטימנטליים, יש לו – אף על פי כן ולמרות הכל - יחס של כבוד ואפילו של הערצה לעבר. אפופה, לדעתו, הוא “גדוד העבודה של איש אחד” (עמ' 123). הרומן מדגים את הפיחות שחל בגיבורי העבר ובמיתוסים של העבר. מהמיתוסים המפוארים נשארו שרידים עלובים בלבד. מבחינה אנושית עולים הנינים, אורי ואילת, על אחדים ממולידיהם, אולם דמויותיהם ציוריות פחות, מעניינות פחות, ומעוצבות באופן ריאליסטי יותר מאשר מיתי. נכדיו וניניו של אפופה נראים כצילם החיוור והדהוי של דור הנפילים.

אחת מהסצנות שבאמצעותה ניתן לגלות את התפוגגותו של המיתוס, והתחושה של “הולך ופוחת הדור” זוהי הסצנה המתארת את האופן שבו הגיעו אבות משפחת יופה לעמק. סצנה זו מתארת את אמומה, העולה על גבו של אפופה, רוכבת עליו, והוא נושא אותה דרך רחוקה מאד עד לעמק. כל הדרך היא מורה לו באצבעה מהי הדרך הנכונה ומהו הכיוון שעליו לבחור בו עד לאות ולסימן שהיא נותנת לו לכך שהדרך תמה ובמקום שהיא קובעת שם הם בונים את ביתם.

סצנה זו היא גלגולה של “לך לך” המקראי, הסצנה שבה אלוהים מצווה על אברהם “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

“סצנת הרכיבה” חוזרת כמה פעמים בסיפור ומגלה את ההידרדרות של משפחת יופה והתדלדלותו של מיתוס הראשונים. בפעם השנייה שמופיעה סצנת הרכיבה, לא האם אלא הבת בתיה רוכבת על אביה ומורה לו את הדרך לכפר שאליו ברח החמור האבוד. בפעם השלישית עולה שוב אמומה על גבו של אפופה, כדי למצוא את בתם בתיה, שברחה מבית אביה, כדי להינשא לבחור גרמני. אך הפעם אין ברכיבה של אקט של אהבה ורצון לשיתוף. הרכיבה בפעם השנייה מגלה את הכיוון הטרגי שלובשים יחסיהם. האהבה של אמומה לאפופה התחלפה בשנאה עזה ( עמ' 267 ).

בפעם הרביעית ישנה סצנה פרודית, שבה אלונה, אשתו של מיכאל, מנווטת את מיכאל בעלה בטיולם בחו"ל, והניווט מקושר למסעם של אפופה ואמומה:

“אלונה לימיני ומערכת הניווט מולי ושתיהן חביבות וטובות, לא רוכבות על גבי אבל מורות לי את ה”לאנים" ועוצרות אותי ב“כאנים”".

הפעם האחרונה שבה מופיעה הסצנה היא מתוארת באור קומי-טרגי. הפעם עולה מיכאל, לא על גבו של גבריאל בן דודו אלא על האופנוע שלו, והם נוסעים לבקר את אניה הגוססת. מותה של אניה מסמל את קץ המיתוס.

גבריאל, בנה של פנינה היפה, שנולד לה מחוץ לנישואין, מרמז אולי יותר מכל על הידלדלותה של השושלת. דמותו של גבריאל הוא פרודיה על הבן הגברי, הגיבור הצבאי, משאת נפשו של אפופה. אפופה אימץ את נכדו גבריאל לבן לו. אולם אפופה מעולם לא גילה, כי בן זה בנטייתו המינית הוא הומו, ולא ימשיך את השושלת. אפופה עצמו, גולית הגיבור, מסיים את חייו באינקובטור שהכין בזמנו לגבריאל שנולד פג.

למעשיהם ולפועלם של גיבורי “פונטנלה”, בני משפחת יופה, ראשוני החלוצים בעמק, מוקנית משמעות מכוח המיתוס שיצר מאיר שלו. אמומה ואפופה אינם רק אבות משפחת יופה הפרטית, אינם רק גיבורים היסטוריים, החלוצים הם גם צאצאיהם הישירים של גיבורי המקרא. הם חלק מספר ה“תולדות” הלאומי שלנו. בספר “בראשית” מתוארת השושלת האנושית: “זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוהים אדם [ –] ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת [ - - ] ויחי שת חמש שנים ומאת שנה ויולד את אנוש [- - ] ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן ויחי קינן שבעים שנה ויולד את מהללאל.”

סיפורה של השושלת של משפחת יופה מקושר לסיפורה של השושלת האנושית בתנ“ך. אפופה הנושא את אמומה על גבו חש “שלעד ללא ייתמו כוחותיו, שכך יוכל ללכת לעולם, 'לחצות נהרות והרים, גם את הארי ואת הדוב להכות, לרדת מצריימה ולשוב ולעלות – כי זה לא סיפור סתם, אלא, כמו בתנ”ך, תולדות” (עמ' 93).

אולם הקישור בין מעשה החלוצים בעמק לבין המקרא אינו פוסח על “אלפיים שנות גלות” נוסח “הכנענים”. הקישור לגולה ולעבר היהודי, נעשה באמצעות טקסט תשתית נוסף והוא הספר “פתחו את השער” מאת הסופרת היידית קדיה מולודבסקי שתורגם לעברית על ידי טובי המשוררים הישראליים5, והיה אחד הספרים האהובים על ילדי ישראל משנות הארבעים ואילך. מיכאל שומע סיפורים מהתנ“ך, מהמיתולוגיה ומשירת ישראל בגלות. הדודה רחל סיפרה למיכאל סיפורים מן התנ”ך ומן המיתולוגיה ואילו אניה קראה לו שירים “אבל רק מספר אחד, ‘פתחו את השער’ שמו, שכתבה משוררת ושמה קדיה מולודבסקי.” לפעמים השמיעה לו “שורה ביידיש כדי לשעשע אותי, כי חשבתי שהיידיש שמורה לזקנים בלבד” (עמ' 45 – 46). מיכאל מעריץ את הספר ראשית משום שאניה אהובתו קוראת לו אותו, אולם דרך קריאתה הוא גם “מפנים” את גורל הילדים היהודיים בגולה, מזדהה עמם ובעיקר מתעצב על גורלה של “הילדה אילת עם שמשיה כחלחלת”. גורלה של אילת שהאם מאיימת עליה תדיר “זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם” עד שהיא נעלמת מן הבית בדרך פלאית, דומה לגורלה של אניה עצמה, המגורשת בסופו של דבר מן הכפר ובכך נעשה קישור נוסף בין “אז” ל“עתה”. לא מקרה הוא אפוא כי מיכאל קורא לבתו “אילת”. אין זה רק משום שזה שם יפה, כפי שהוא מסביר לבתו, אלא מתוך רצון להנציח הן זכרה של אותה אילת קדומה, הילדה הנצחית, בת עמו, שגורלה כה נגע לליבו והן את אניה אהובתו שסיפרה לו על אילת.

פעם בפעם חוזר המיתוס של “פונטנלה” ומתקשר בחוטים דקים ועבים למיתוס היהודי-ורשאי של מולודובסקי. כאשר מיכאל מונה את “האינוונטר” המשפחתי הוא אומר: " [ - -] ויש לנו סבא וסבתא ודוד ודודה, ונכדים ונינים במרכבת פנינים. [ - - ] וקישורים צריך לקשור וכפתורים צריך לתפור, וקצת לקרוא בטעם וקצת לכתוב בטעם, זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם! והנה עגלה מגיעה, מרכבת קלה, ובה גבר זקן וקירח ואשה צעירה“. כך הוא מקשר בין סיפורו הוא לבין הפתיחה של “פתחו את השער” והשיר “הילדה אילת”6:”פתחו את השער פתחוהו רחב, / עבור תעבור פה שרשרת זהב: / אבא / ואמא / ואח/ ואחות / [ - -] ודוד/ ודודה, / ונכדים ונינים/ במרכבת פנינים".

כאמור המיתוס הלאומי-קולקטיבי, בנוסח הציוני השגור, כמעט לא מתואר בספר “פונטנלה” אלא בראי עקום ובאופן פרודי. אולם מסתבר כי הוא לא נעלם אלא שינה את פניו. המיתוס הלאומי נטמע ונספג בתוך המיתוס האישי של בוני העמק מדור הנפילים. למיכאל, דמות המספר ב“פונטנלה” וכותב תולדותיה של משפחת יופה, חשוב מאד להנחיל לדורות הבאים את סיפור המיתוס המשפחתי. אך מסתבר, כי ספר “התולדות” המשפחתי של משפחת יופה הוא בעצם גם המיתוס הלאומי שלנו, והוא משתלשל והולך מספר “בראשית” דרך “פתחו את השער” ועד לימי ראשית ההתיישבות בארץ.



  1. בתשתיתו של הקשר בין מיכאל לאניה מצוי המיתוס המתואר בהרחבה ב“המשתה” לאפלטון, ולפיו היו בימי קדם שלושה מינים של בני אדם: זכר, נקבה ואנדרוגינוס שכלל את הזכר והנקבה. אך לאחר שחטא האנדרוגינוס, הוא נענש בידי זיאוס ונוסר לשניים. שני החלקים שנגזרו, הזכר והנקבה, חיים עתה בנפרד, אך כל חייהם הם מתגעגעים זה לזה ומחפשים זה את זה ברצותם לשוב ולהתמזג.  ↩

  2. ניתן לפרש את המרפס הפתוח בין השאר גם כ“ראש פתוח” לעולם, לרעיונות חדשים, ראש מקורי, ילדותי אך בילדותיות זו יש גם מן החיוב משום שהוא כילד רואה את העולם באופן בלתי אמצעי, ראייה ראשונית ומקורית. יתכן ש“פונטנלה” פתוחה היא, לדעת שלו, תכונה החשובה למי שהוא סופר.  ↩

  3. אולי כדאי גם לשים לב לדמיון השמות חנה – אנה  ↩

  4. גם ארבע בנותיהן ומשפחתם המורחבת נסמכים על דמויות מיתולוגיות ואגדתיות. בתם פנינה היפה היא תערובת של נמפה והיפהפייה הנרדמת. חנה אחותה התאומה מקושרת כאמור לחנה הקנאית מהסיפור על “חנה ושבעת בניה”, בתיה – המורדת הגדולה, מגלמת את האהבה שאין לה גבולות, והיא גלגולה המודרני (ואולי גם המנוגד) של יוליה השקספירית.  ↩

  5. הספר נדפס לראשונה בשנת 1947 בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”, ושיריו תורגמו על ידי המשוררים נתן אלתרמן, לאה גולדברג, פניה ברגשטין ואברהם לוינסון.  ↩

  6. אזכורים נוספים של “פתחו את השער” ראו גם בעמ' 377, 394, 474, 487 – 488.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!