גדולה אהבה שקול אלוהים היא באנוש ואין לה בטלה לעולם. ואשרי המשורר היודע מה זאת אהבה. שירת יצחק שלו לא רק אומרת אהבה אלא גם נושמת אותה בכל מהותה.

רבה אהבתו לאהבה בעיקר באלגיות על מות האהבה, ו“השיר אל הזמן העובר” כולו דאגה וחרדה לבאות: “שקולנו יֶחְלַש להצריד…”. “כי יש יום והוא קץ הימין”. ירא הוא את “נקמת הדברים היפים שחלפו על פנינו” ואנו לא נהנינו מהם. במקום הרינה שם הקינה. על כן הוא שר נוגות על העלומים שנעלמו.

וְתִדְמִי לַנוּגִים בַּדְבָרִים: לְצַנְתֵר אוֹ לַנֵּר

הַדוֹלֵק בָּאוּלָם עַד יוֹצְאִים הַקְרוּאִים לֶחָצֵר,

וְנִשְאָר, לְבָדָד וְכָלֶה בְקוֹל דַּק, וּבוֹעֵר.

עינו ואזנו של המשורר נתונות למראות ולקולות החבויים של החיים ושר להם את שירו היפה, הממזג בתוכו קול וצבע וריח ועושם לחטיבה אחת.

בשירו “קולות וצבעים” הוא ממחיש את הנשמע בנראה: קול סופראנו נראה לו כעצם זיו־התכלת, ירקרק־חרוץ הטינור, ועין־זהב לקונטראלט. ברם כל קול ושורש האהבה שלו כי החיים אהבה הם.

ניכרת השפעתם של גדולי יוצרינו על שירתו של שלו וחנם וטובם עליו. בשירים האפיים – הצירופים התיאוריים שלהם מזכירים את תרגומי טשרניחובסקי וגם את המקור של טשרניחובסקי, אמן האידיליה.

זוהי השפעה ברוכה, שכן הובלעה במחזור דם היצירה של המושפע והיתה למקור. וטוב עשה שלו שלא נתפס להלך החומר והצורה של האידיליה, והאנפסט וההכסמטר שלו הם על טהרת השיר המודרני ואינם מזכירים את האידיליות המחוקות של מחקי טשרניחובסקי ושמעוני.

לא לו, לבעל הקולות הרמים החמים, שקט האידיליה האבהי. הוא, שצמח על טרשי ירושלים וקוציה – לו נאה הקול החם והצבע הלוהט, הבוער כתנור־ירושלים.

ואם נזכרו קודם “השפעות” הרי השפעת התנ"ך על שלו היא טבעית ומכריעה, מורשת היא לו מחלב אמו ומדם עמו. כי נוף שירו הוא נוף ירושלים. הקול, המראה והריח אשר לשירו מזדהה ומתמזג עם כל הויתה של ירושלים “אשר לה מכוון לבו כשעון לשעה היעודה”.

“אהבתיכם קולות, קולות אנוש רבים, / בוקעים מאדמה בזרם חם, / אהב שירת אדם מכל כלי השיר, / מכל הכוכבים – את ארץ הכוכב” –

בצליל נאמן זה מסיים יצחק שלו את ספרו. הומניות כזו “ברחובות המאה העשרים”, שאדם לאדם מפלגה ואנוש באנוש פוגע כמין פצצת־אטום “ובכיה באויר וקרניו של הרדיו־אקטיב” – הומניות כזו מציאות יקרה היא בבית היוצר הצעיר שלנו. וטוב לדעת שיצחק שלו הוא פרי מפרי הארץ, חניך בית־ספרה, והוא גם מחנך ומורה. האין בעובדה זו משום הפרכת כל הטענות שהושמעו לא פעם, כי הארץ מגדלת בנים לא־אמון־בהם, אגואיסטים, בני תרבות לבנטינית? הנה לפנינו אחד מן החבריא, צבר מארץ הצברים, וסולם־קולותיו המוצב ארצה שואף למרום אהבת־האדם.

ראויה היא שירת יצחק שלו, שהיא אינדיבידואלית בשרשה והומניסטית ואנושית־לאומית בגזעה ובצמרתה, ככל שירת אמת, שתהא משמשת גורם חינוכי בחי הנוער בארץ. יש בשירה זו כמה מהתכונות הטובות שב“צבר”, מן הישראליות המוצקה, הפועלת.

שלו הוא ממשוררי “עולם היום” שלנו שצמח על תלו של התמול השולח את נופו הנפלא לחללו של המחר – “גאולת מחר” שלנו. ומן הדין שקולו הטוב ישמש כאחד התריסים בפני הקול המזוייף של כמה ממשוררי “עולם המחר” שאינו מחרנו והוא בבחינת “מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר: ‘מה לכם ולד’ אלהי ישראל!” – ככתוב בספר יהושע, כובש הארץ.

יותן השיר הטוב של יצחק שלו לנער ולנערה הלומדים וקוראים, כי המשך טוב הוא לשירה העברית השרשית, האמתית, לדורותיה. התמטיקה שלנו צריכה תגבורת, ערכים לאומיים־אנושיים, שנוצרו עם לידת המדינה החיה בדמי הבנים היקרים שחיו ומתו עליה. המהפכה שלנו קוראת אלינו מן האדמה שרוותה דם יקר ודמיו של המשורר עונים לה בקול חם:

נֵאָסְפָה נָא יַחְדָּו נַעֲרֵי הַשְמִינִית,

וְנֵשְבָה נָא כְּשֶבֶת כִּתָּה בַשֵנִית;

הַשָעָה שְעַת רָצוֹן, נְבוֹנָה, סוֹלְחָנִית;

“קול, מראה וריח” וכולם על טהרת רקע הטבע של ארץ־ישראל החדשה – על שלושה אלה, שלושה שהם אחד בהרמונית השיר, עומד עולמו של יצחק שלו. שירתו היא אות לטובה ביצירת הדור החדש של משוררים שקמו עם מלחמת השחרור ולאחריה. עם קריאת טובי שיריו שוב יתן הקורא העברי אמון בשיר העברי כמו בימים הטובים ההם. ה“אקטואליות” שבשירי יצחק שלו – אם כי לעתים היא פוגמת בשירה – הרי בדרך כלל אינה מפחיתה מערכם.

יש אקטואלות שהיא בחינת פרי בעונתו וטעמו וריחו נולדים עמו ונשמרים ועומדים ימים רבים. וטוב שמשורר ישראלי צעיר יודע שהשירה אינה עונג פרטי, מין “אנית־טיול שוקטת” המתנהלת בקלות על מי־מנוחות.

מאז ומעולם היה היוצר העברי חולם ולוחם, “במעלה עקרבים” יעלה ואל עקרבים הוא יושב. משורר אמת – “תחת ירק דם – זו הדמעה נתקה”. יצחק שלו הלך גם אחר קול הארי השואג של המשורר־המורה הגדול וכתב על פי “מתי מדבר” את שירו “במים עזים נתיבה”, שיר הדיור המעפיל –

תִּתְגַדַל עַל פְּנֵי מַיִם רַבִּים, תִּתְקַדֵש בִּסְעִיפֵי הַצוּרִים

מְקוֹם שָם יְהוּדֶיך עוֹלִים אִיש לִבֵית מִקְדָשְךָ, אֱלוֹהִים!

חובב הליריקה ייהנה למקרא הליריקה הצלולה, המילודית מאד, כגון “עננים על עירי”, “אורן” ובעיקר – “מות הסוסה דומית־אלם” – פנינה זכה בשירה הדמומה־רחומה של יצחק שלו.

גם רוח משובתו של שלו יש בה כדי לשובב את נפש הנוער, כי קולותיו – קולותיהם, מראותיו – מראותיהם, והריחות אשר יאהב – יאהבו גם הם, “פרצופים, פרצופים חביבים”.

אל נאות שעשועי ילדותם וגעגועי שחרותם יביאם המשורר, כי עצמם ובשרם הוא והם אחיו ואחיותיו הטובים אשר יאהבם אהבת נפש. “הלא המה תמצית אלף דור ומכוח האלף – כוחם”.