אסופת רשמי נוף ארץ ואדם ומבחר כתבים בנושאי חנוך, הוראה וספרות
סופרים, מורים וחברים על משה בן־מנחם
מאתמשה בן־מנחם
רשימות
מאתמשה בן־מנחם
יְצִירַת עַם נֶהְדֶּרֶת
מאתמשה בן־מנחם
דרכי הכפר שלנו אינן אבלות חלילה. אדרבא! שמחות הן, מתוקנות הן, כבושות וחבושות בחצץ ובזפת, מאושרות ומיושרות בסוללה ומכבש, אשרי הרגל הדורכת עליהן עוז! רק “רחוב ההדסים”1 עדין, אם אפשר לומר כך, מהדס וצולע. עוד לא ישרו את הדוריו וטרם הדרו את פניו, וכולו צרורות ובורות ומהמורות, פחתים וחתחתים, בתות ואשפתות, מעלות ומורדות, ואין מעלה על לב ואין מוריד עליו דמעה.
ברם, רחוב זה משופע באילנות נאים, גם רחב וארוך הוא ובעל צורה הדורה, ויש בו משהו אצילי וצלילי, ריחני ורוחני. והוא מזכיר לעין הרואה שדרות נאות בכפרי העולם שהלכנו בהם בילדותנו הרחוקה, בין הגויים.
אדם עומד בקצה הרחוב מזה ורואה את קצהו האחרון, הירוק, העולה למעלה, כשהוא מתחבר ומתחבק עם האופק המתאפק מרוב מחשבה ומצחו רחב ובהיר כמצחו של תלמיד חכם מובהק, העומד לסיים בפעם השנייה את כל הש״ס. רחוב תלול ומוגבה בסופו — אין לך מקום נאה יותר לעין הימנו! אכן רחוב ורחוב ונופו, ופרצופו, גידולו והכרת פניו. “רחוב ההדסים” שלנו כולו נאה הוא, נשמת אמן יוצר תחיהו ותנוהו.
בחזירתי עשיתי את הרחוב הנ״ל קפנדריה, ונכנסתי לתוכו מאחור, מצדו הצפוני, המורם, ומשם אמרתי לסוב לביתי. עמדתי לפוש קצת על גבעת החול המנושבת רוח קרירה ומסוננת הבאה מן הים, משיב הרוחות הטובות בארצנו החמה. מן הגבעה רואה אני כמה מקומות יפים שרגיל אני לפקדם בדרך טיולי המרובים. הנה ״בין ההדסים״ — גן נעול. וכל מיני פירות משובחים ואילנות נאים גדלים בתוכו.
אני מזין בהם את עיני ואפי, ובנשוב בהם הרוח — גם את אזני. ילדינו אוהבים ביותר פינת יקרת זאת, ובהיותם קטנים עוד היו מושכים אותי לכאן. יושבים היו בצל העצים ומשחקים בחול הזהב ואני עומד עליהם, מעביר יד באהבה על ענפי ההדסים העדינים והריחנים, ונזכר אגב ב“איש העומד בין ההדסים אשר במצולה”, וגם את הדסה, היא אסתר, באהבה זכרתי; ואת קופסת הבשמים שלנו הנחמדה ראיתי בדמיוני, והיא סוגרת במגדלה, הדק והנאה כיד נערה ענוגה, עלי הדסים יבשים. שנשארו “מארבעת המינים”, והם נותנים ריח ארץ־ישראל ומעלים את זכרה לפנינו כל השנה.
הרוח שדממה לרגע נעורה שוב ונתנה את קולה בין ההדסים. ריגוש מהיר ויבש. מסתורי, עבר בין הענפים ודובב את העלים הנוקשים המתאפקים חרש.
נשאתי את עיני והעברתין סביב סביב על פני המושבה הגדולה והרחבה, יצירת עם נהדרת, והנה היא מוטלה בחמה כמין יצור עליון ומשתרע ברב כוח בנמוך ובגבוה, וגלוי וכסוי, משמשים בה בהרמוניה. ואתה מחייך לעומתה כאל נפש קרובה ואהובה, שעצם היותה פליאה בעיניך, והיא מפליאה אותך יום יום מחדש!
-
“רחוב ההדסים” הוא כינויו הספרותי של רחוב בורוכוב המקביל וסמוך לרחוב יהושע חנקין שבו התגורר המשורר. “הגן הנעול” היה שייך למשפחת מיטלר, מעולי גרמניה, שבאו לרעננה בראשית שנות השלושים. ↩
לֹא כְּיָמִים רִאשׁוֹנִים
מאתמשה בן־מנחם
בזכות העלייה הגדולה שופעת המושבה שלנו שפע חיים ומרץ ודרך־ארץ. אוכלוסיה גדולה רוחשת בחוצות הכפר ברוב תנועה ועסק. ״המרכז״ — צר לו המקום פתאום!
שנים על שנים שקט על המידה הבינונית — הכפרית שלו. והנה קפץ עליו דחקו של כרך, וכל היום הוא טורח ורותח. בהול בכלי־רכב וטרוד בהולכי־רגל, ב“הו — הא” של בריות, המסתובבים על הרחבה שלפני בית־הכנסת ובית המועצה המקומית, יושבים וקמים, מסיחים ושותקים, ויש רעש, ויש ב״ה נחת, ויש יהודים.
פנים של גדולה ושגב לבית־הכנסת הגדול. גבוה הוא מכל הבנינים, מרווח וגמלוני, וחלוניו הארוכים, החינניים, נשקפים בסבר הוד על פני הסביבה כולה.
אכן. יש משהו מופלא בחלונות של בית־הכנסת. דומה, כל בתי־הכנסת שבעולם מכירים זה את זה. ואלה באלה מסתכלים ומסיתים זה עם זה בלחש, כמו בתפילת ״שמונה עשרה״ החשאית. ולעומתו — בית המועצה המקומית: סבר פנים של חולין נסוך עליו. חזותו לבנה ודמותו בהירה, וכולו אומר כבוד של שלטון ודרך ארץ, כמעיד על עצמו: אנכי בעל־הבית פה במדינת־ישראל.
מה טוב לשבת בסמוך לשני הבתים האלה ולהסתכל בעוברים ושבים האצים לדרכם. אוכלוסיה מגוונת כזאת אין לראות. כמדומה, אפילו בפריז, ממש תערוכת עמים! לא לחינם הוסמך קיבוץ גלויות לימות המשיח… נסים ונפלאות, אותות ומופתים, מתגלגלים בחוצות ולב האדם גס בהם.
מתבונן אני בפני האנשים הנחים כמוני בצילם של אילנות ומתענגים על הרוח הקרירה המנשבת מן הים הטוב והמיטיב, צופה ומביט ומהרהר: מה נשתנו הימים מאז, מלפני שנה וחצי בערך. כשרעמי התותחים הגיעו עד הנה וזיעזעו את האויר ואת הלבבות! איזה התעוררות שבגבורה ושבקדושה היתה אז כאן, במקום הזה, ואיזו שלוה שאחרי מאמץ עליון, שאחרי הרת־עולם, פשטה עתה מסביב!
“עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש ומשענתו בידו, מרוב ימים”. דברי הנביא זכריה עולים על ליבי, ועיני נמשכות לצד הזקנים והזקנות היושבים בצל הפיקוסים והגרביליאות הנטועים סביב. הנה הם כאן. הישישים הטובים והשקטים, שעמל יומם כבר מאחוריהם, והם אוחזים במשענתם כאחוז בקרנות החיים: עוד ימי שמש מספר, עוד ערבים צוננים אחדים, אל תשליכני מלפניך!
“ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה” אם הם כאן — הכל כאן! דומה, כאילו ברגע זה צצו מתוך ספר התנ״ך הנצחי, הצעיר והחי לעולם “ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה!” הנה ג׳יפים גדושים חיילי צבא ההגנה לישראל חולפים ביעף על פני הכביש. איזה חוסן בפני הבחורים פרועי הבלורית הללו! איזו גמישות חיננית באבריהם החשופים והמוצקים! מה רב הבטחון בעינים הצוחקות שלהם! דומה, גאים הם על מלאכתם השלמה אשר עשו, וכולם אומרים: “כי טוב!”
“לא כימים ראשונים”. כאן, על ספסל זה, ישבתי אז, עם ראשית מלחמתנו, מצפה ליד הדרך לבני אשר בירושלים הנצורה. כל חייל גבוה שנראה לי מרחוק הרעיד את לבי החרד: הוא! כל ג׳יפ עמוס אנשי צבא הצמיד את עיני אליו: ילדי בתוכם! ימים, שבועות, וחדשים עברו והוא לא כתב והוא לא בא. ובינתיים רבו הנצחונות ועצמו הקרבנות. ואני יושב ליד הדרך ומצפה — עד שיום אחד צץ פתאום מאחד כלי הרכב הללו, קפץ מתוכם כנס, כבשורה טובה, כנצחון ללב החרד והיגע.. לא כזבה ירושלים. לא הכזיבו בנינו — בניה!
שיחת שני זקנים טובים מגיעה לאוני: “חיילינו אינם נראים כיתר החיילים שבעולם. סתם “יוון” משלהם רשע הוא, אכזר הוא! ואילו שלנו זיו של קדושה בפניהם, כך נראים יהודים רק בשבת ובחג. נדמה לי שאם יבוא פעם משיח — פניו יהיו כפני הנערים הללו!” רציתי לקום ולקרוא קול גדול: “יהודים, משיח כבר בא! הרבה משיחים באים ויבואו עוד! הנה הם לפניכם!” אך התאפקתי ושתקתי מרוב טובה. מרוב גאולה!
הערב רד, השמש שוקעת, והיא רכונה על הגבעות במערב ובפסיעה אחת עברה את הכביש ועברה למחנה־העולים, השוכן באוהליו עיף ויגע מחום היום הארוך. אני צופה בהם ומתנחם: עתה רווח להם במקצת, האויר הוצן. הלהט רפה, ושקט של שעת בין־ערביים ירד עליהם ומרגיעם ומנחמם, ולא ירגנו עוד באהליהם. הזקנים קמים ממקומותיהם ונכנסים לבית־הכנסת, לתפילת מנחה — מעריב. הילדים נאספים ביד אמותיהם ומובלים באהבה לביתם. נערה צעירה ונאה ביותר הולכת קלות לקראת חייל צעיר, קצין, המחכה לה בקצה המדרכה. רגע יעמדו ויחייכו זה לזה, כמופתעים מיפי העולם ומטובו הרב. אחר ינועו שלובי ורוע וצמודים בשביל שבשדה, השקוי כולו חסד ערביים.
אֶהֶיה אָשֶׁר אֶהֱיה
מאתמשה בן־מנחם
עצי־הליבנה הדקים. השקופים כמעט מבהירות ומרוך כוללים את יפי הנוף כאן. איזו הרמוניה של תכלת, אור וירק. הכל כה מסונן ומצונן ומחונן! הים הקרוב, הנושם באופק המתאפק, האומר כולו גאון ותמהון־בראשית. מאציל מרוחו ודאות־איתנים על התמונה כולה. משבו ומגעו מורגשים במיוחד על הגבעה, ואתה מתמזג באטמוספירה הנישאה שלו ושואף לתוכך אויר המרחב הערוך ככנור לפניך.
איזו התאמה מופלאה בין נשיבת הרוח הבאה מן הים עם תנועת המחשבה שלך! משהו קליל וצלול מאד לוחש לך בקול דממה: קרבת אלהים!
העולה הנה מלב המושבה. ממרכזה הלוהט והסואן. מגיע באחת למחוז־הילדות הרחוקה. שוב אותו החידוש! הכל רענן. חפשי, גבוה ורחב. שוב ההוויה כהתחלה, כניגון חרישי ועמוק. נפלה המחיצה בינך ובין הטבע, הוסר הלוט ונחשפו פני העולם במלוא טהרו ויפיו. ואלהים מגלה לך בפשטות את סוד היצירה, ומגיד ללבך את כל לבו.
אנכי! אהיה אשר אהיה…
שָׁחֲרִית
מאתמשה בן־מנחם
מתון מתון, בהיסוס הדעת ובעמעום רב, כמי שאינו מאמין בעצמו, עושה השחר דרכו בפאתי מורח המאדים. לאטם, כלאחר שינה עמוקה, נפקחים עפעפיו, מתבוננים מתוך אי־אמון ותרים סביבם אם אפשר, אם נתפנה דרך השמים; ואחר שהות של שעה אחת בערך, נפקחת עין הארץ לרווחה, ויהי אורו ויום חדש יצא בטהרה לאויר העולם.
זה נצח נצחים עולה החמה מדי יום ביומו במזרח. ובכל זאת כל זריחה בריאה חדשה היא, חידוש מעשה בראשית, משל היום היא יוצאת בפעם הראשונה להאיר לארץ וליושביה.
אפשר שהעולם לבו גס בשחר ואינו מוצא כל רבותה במנהגו אבל לב השחר עצמו כה חרד ורך למראהו; וככל יוצר אמיתי יש בו יראת הרוממות ממעשה היצירה שלו, והוא מתרפק על יצירתו באהבה.
עוד פני החמה מתבוששים; עוד אינה מעיזה לתפוס מרובה; קרניה מפציעות בתום בישני־ראשוני לכאן ולכאן. והן הולכות ופושטות בהצנע ובהחבא לכל מלוא האופק התמים… ופתאום, כבאין רואה, נוטלת השמש עצמה למרום ומטילה אורה העז בגבורה על העולם המחריש ומשתאה לה, וכובשת היא בחזקת היד את היקום כולו בבת־אחת.
* *
על גבול התנומה וההתעוררות, בין חמה לצל, הולכת ומצטיירת על היריעה הרחבה של היקום תמונת היום החדש.
בפאתי המזרח המתבושש, המסמיק כילדה בפרוח בגופה המתבגר סימני נשיות ראשונים, נרמזים קווי בקר דקים, אבל בולטים; והם פושטים בהצנע מגולה בגוף ההויה המעודן, מרזי הלילה ותפנוקיו הנסתרים; עדיין האור הגדול מעוכב לעולם, עוד מעמעם השחר מרוב ענווה, אבל מתון מתון, אך בוודאות של גבורה ובטחון של מנצח, פוקח הבוקר הבא את עין הארץ, דוחק את רגלי האופל וכופה את האור הגנוז לרדת מן העולמות הגבוהים ולהתפשט למטה למטה.
עין צלולה לבוקר בשביל היופי האלוהי. עין זו היא בבחינת עין־רואי ועין־הקורא כאחד! חדשה היא ונקיה בעינה של חיה. וקוראה היא לכל רואי שמש להשכים ולהתבונן בבינויו של עולם ובנויו, לפני שהוא מתמלא דברי שנאה והבל עם נכון היום.
באור האהבה הראשונה נברא העולם, במאור פניו של הבורא; ובאור זה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו: רואה את פני הבריאה והבריות לא רק מזוית ראייה צרה, המראה רק חלק זעיר מן הצורה הכוללת, זו הצריכה רק לגופו, אלא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מן השלם המושלם; והוא גופו משלים את החסר. בהויתו שלו.
וראיה טובה זו היא בבחינת “כזה ראה וקדש!” שהיא מכוח האהבה, שהיא הדרגה המופלגת שהנשר הגדול, בעל העין הרואה, הרמב״ם, הפליג בשבחה, וזו לשונו: “עד שלא תישאר מחשבה בדבר אחר, אלא באהוב ההוא, והוא החשק בחינת כי בי חשק ויפלטהו.”
* *
אדם משכים ויוצא לבוקר, מיד, עם ראייה ראשונה, לבבו מתמלא אהבה ואבייה לבריאה כולה, שכן אהב ואבה משורש אחד ניתנו, ונפשו אומרת שירה עם צפורי השיר, “ונפש המאזנים” שלו מכריעה את העולם לכף זכות; והוא, אותו אדם, מוכנס כביכול לאותו היכל השלום הנקרא “קן־צפור”, שצפורי עדן אומרות בו שירה ומקלסות לפני השכינה, ומזמינות את משיח שייכנס לאותו היכל — כמובא ב“מדרש גן־עדן”.
ואין לך שעה טובה מזו לחזות בנועם היום, ולראות בזיו הפנים המאירות של מעשי היצירה, מאשר בראיתו של בוקר, בטרם יוצא האדם לפעלו המבוהל, לפני שהוא ורעיונו בהולים, וכל עשייתו היא לרוב עשייה של בהלה וחלחלה.
ואם תמימים וישרים כך, רשעי עולם על אחת כמה; הללו, שהיצרים הרעים סוכנים בהם והם כל ימיהם ברשות שרירות להם, מתוך הבהלה הם מגיעים לחבלה, והן חובלים בעולם הנאה והטוב; ואילולא מעשיהם הטובים של פועלי צדק ורואי נכוחות, שעינם טוב ולבם ישר, היו אותם התועבים מסאבים את העולם ומחריבים את בנינו.
* *
עם עלות השחר, בטרם שחלל העולם מתמלא דברי שנאה וקטגוריה ודברי שטות, והמוחין חדשים כתינוק שנולד, כל הדברים הברואים נראים נאים, מיושבים ושלמים עם עצמם ועם האדם שהוא עצם מעצמיותם; ואין לך דבר שאין לו צורה משופרת בשעה זו! שכן כל הנח והרוגע נראה תמיד מן הצד המתוקן, הרוחני, שהיא הדמות המוחלטת של החומר השקוע בתוך עצמו והוגה בצורת עצמו. והראייה: אין המצייר יכול לתאר ולצייר את המראות אלא בנוחם, שאז הם במעלה שבת ושבת שלהם; ואין צורת האדם האמיתי נתפסת לו לצייר אמן אלא שעה שהוא “יושב לפניו”… רק כשהעצם המצוייר עושה עצמו כמין חומר המכונס לתוך דממתו, כשהוא נח, נחה הרוח על המצייר, והיא מזדווגת עם רוח האיש שלפניו ומדמה לו זיו איקונין שלו מלבר ומלגו; וכשהוא מצומצם במקום הוא אז בהתפשטות הגשמיות, והמצייר הוא כצר צורה בתוך צורה.
שָמַיים כְּחֻלִים גְבוֹהִים וְאוֹרִים
מאתמשה בן־מנחם
כל האומר “רעננה ארוכה היא”, לא ראה את רעננה מימיו; ולא עוד, אלא שמוציא הוא שם רע על אחת המושבות הרחבות ביותר בארצנו! רעננה רחבת ידים היא ורחבת לב, וכארכה כן רחבה, ורק במקרה אין שמה רחובות, רחביה או מרחביה.
לא במרכז ובמרוכז מושבה זו, לא בגלוי. כדברים הפשוטים, כי אם בסתר, כאותם הדברים המעולים, המגלים טפח ומכסים טפחיים ויותר מזה. אורח לשעה, דומה לו שהכל ראהו ולא הוא… כתגר זה. מראה רעננה ראשונה את הפסולת ורק לבסוף — את הסולת. בא אדם למושבה, האוטו של “אגד” עומד ב“מרכז”. הוא יוצא, ונמצא עומד בלב המקום. נושא הוא את עיניו אל הדברים ותוהה: מה יש כאן לראות? דומה נתקפלה כל המושבה כולה כמות שהיא מתחת לרגליו והוא דורך על במותיה.
המרכז של רעננה כיום אינו בעצם המרכז הראשון שלה. לכתחילה. בהיוסד המושבה, לפני למעלה משלושים שנה, היה מרכזה לא במרכז כי אם במקום אחר, רחוק מכאן, במקום שם כעת “סיבוב רעננה — חיפה”. כיצד עקר המרכז את עצמו ממרכזו הראשון והתרכז במקום אחר? — לחוקרי המרכזים בעולם פתרונים.
רעננה שונה ממושבות אחרות בכך, שהיא לא נבנתה לפי תכנית מחושבת מראש, לא תוכננה לפי תכנית, כי אם נולדה — והורתה ולידתה — באהבה. לא ידים ומוחות טיפלו בה בראשיתה, כי אם לבבות ורגשות. היא קמה ונהיתה בלי ראשית של תכנית ובלי אחרית של תכלית. אמנם מהנדס אחד מאמריקה, חבר “אחוזה”, שרטט את “מפת רעננה”, ברם היא לא נבנתה לפי מפה זו והשרטוט נשאר על הנייר. ויפה ציין יהודי יקר אחד, מבוניה — בניה — אוהביה הראשונים של רעננה, — י.ל. קסין שמו, את ראשיתה של המושבה בספרו ״מניו־יורק עד רעננה": “זכרתי לך חסד נעוריך. אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר. בארץ לא זרועה” (ירמיהו ב׳).
היא נבנתה חסד ואהבה, מעין רעננה של מעלה. בעינים עצומות. כהולכים לקראת פלאים, באו הנה חברי “אחוזה” הראשונים. קסין ויהושע ירחע. אחרי חזון נפשם הלכו, יצאו מארצם הגדולה, מאמריקה, ועלו למולדתם והם שכורי אהבה וקסומי חזון, ופה, בשממה הזאת תקעו את אהלם ואת עמלם ובעיקר — את נפשם, נטעו את חייהם בביצות ובתולות, וכך הניחו יסוד מוצק לישוב אחד בישראל — לרעננה. פלאו אך היה הפלא הזה למציאות העולה על כל פלא — היתרי התחלה נאה, מפעל מפואר, וצנורות השפע התמשכו מניו ־יורק עד הנה, מלב בני הגולה אל לב בוני המולדת באהבה עזה, באון ובהון.
כל עיקרה של רעננה, הוא באיתכסיא, בסוד; ויפיה הוא גנוז וחינה מוצנע, כמוס אתה לפני ולפנים… עץ עבות היא רעננה, ופריה הבשל והמתוק מתעלם מן העין, יושב בסתר ענפים ועלים, מציץ בערמה צנועה מן החרכים ואומר: כאן הנני, ואם גם לא תראני!
אמנם למראית עין רעננה מושבה רגילה היא, כמעט עיירה יהודית שהשארנו שם בגולה, והגויים החריבוה, וכל החידוש שבה, לכאורה, הוא, כמרומז לעיל, הכביש הארוך, המבתר אותה בתווך, והוא המטעה את התייר לחשוב שכזאת היא: ארוכה, ותו לא! אך רעננה שבנגלה איננה רעננה האמיתית, רעננה ממש. רעננה כחזון, כיצירה, כתוצאה מרעיון גדול, מתחילה בעצם מן הסוף, — ממקום זה שהעין הרגילה אינה בוחנת אותו כלל. רעננה האחרת, רחוקה היא מן ה“כביש”, והיא איפרכיה גדולה בפני עצמה.
בעת רחמים, בשעת רצון וחסד, רעננה שרה לעצמה את שירת יפיה הגנוז, את חסד הודה המוצנע מעינים שאינן יודעות מה זאת אהבת מולדת ותפארת ישראל, ואשרי האיש המהלך אותה שעה בדרך, בשבילי שבילים של שדות, פרדסים, גנים, ושיכונים חדשים שעלו מן האדמה בפרחים חיים בלולי יופי וחן; אשרי ההולך ועינו פקוחה, ולבו ער, ונפשו מתרוננה עם נפש עמו האומרת שירה של בנין ויצירה.
ארץ נבנית מן הנושאים והנותנים את צוארם בעולם, הנותנים את חייהם ונפשם על חייה; ארץ נקנית רק בשני דרכים: בעבודה וביסורים, אבל לא בכסף, ובכסף בלבד — בודאי לא! “והיה בי תבואו אל הארץ” — ביאה זו היא הדרך אל המלכות הגדולה של שדות תבואה, גני ירק ופרדסי זהב המשתרעים ומתפשטים עד קצה מראית העין!
בואו ושאפו לתוך נשמתכם היבשה את אויר המרחב והמרחק! הקשיבו, לקול הדממה הטהורה המדברת כאן מכל עץ ושיח, מכל בית וביקתה וסוכת שומרים קטנה. בואו הנה למען תראו את שמי ארץ־ישראל הבתולים, הגבוהים, האורים.
בַּשָׂדֶה
מאתמשה בן־מנחם
לבדי תעיתי בשדה. משהו מקדמות העולם, מנעורי הבריאה, המה באותו בקר־אביב בלבי, עלו בקרבי ללא הפוגה ולחש ברורות: כי טוב כי יפה! כי ישר! הפלגתי לשדות הבר, הפלג וחדור לתוך שפעה זו של רעננות־שאננות עולם, והזנתי את עיני, הרעבות לנוף נאה, מיפי האילנות ומחמדת השבלים העדינות, המרכינות ראשן בצניעות לגלי הרוח, הבא עליהן מדי פעם מחדש. אומר לכבשן ביד רכה ואינו יכול.
צר היה השביל בו הלכתי; לא דרוך, לא כבוש עדיין, ומראהו כרצועה של פשתן שנפלה בקו מפותל לאורך הדרך. שבילים אלה מזכירים לי תמיד את ילדותי בכפר: כבר אז בודד הייתי לנפשי, עזוב בכל מלא העולם, והסתיו והאביב העציבוני מאד, הכאיבו לי עד לענג, עד לשמחה. מבטי נמשך עם השביל ונתלה באילנות הגבוהים, הנעים ברוח בנחת. בהגות של חשיבות, המיוחדה ליופי העז, הבוטח, האמתי.
הצפרים, עט פזיז זה, השתובבו, רעשו רבו ואהבו ועשו תרגילי משובה באויר הבהיר; הפריעו לאב שבשמים כילדים נחמדים, תוך ידיעה ברורה שרק בשבילן נברא העולם, ובורא העולם מביט עליהן בעין יפה ונהנה מחן משובתם.
גדולה היא התאוה לחיים של הצפרים, ואולי עולה היא על זו של האדם! כל ימיהן כעין תכונה רבה, חגיגית, לקראת משהו גדול ויפה העתיד לבוא עליהן לטובה. אמן גדול היא הצפור! אין היא אוהבת את הרגיל, היום יומי, הפשוט והקל. את הענף הדק והרך ביותר, המסוכן, היא בוחרת לעצמה להתערסל עליו. הסתכנות זו מראה על קלות־דעת עליונה, שרק המשורר יודע אותה.
בקר זה הסתתי לגמרי את דעתי מן האדם. ואנכי הלא תמיד הוגה באדם, הולך אליו וחותר לבוא עדיו, עד רומו ותהומו מתוך שכחה עצמית שכחתי את האדם. הוספתי ללכת בשביל העולה למעלה, אל שתי שורות הברושים הכהים והגאים, והילוכי קל ועליז, כמי שהולך לקראת פלאים.
פתאום נסתמנו לי מרחוק שני בני אדם. השהיתי מבט ארוך עליהם והבחנתי: בחור ובחורה. הם התקרבו אלי ואני הופתעתי כאלו גליתי את האדם בפעם הראשונה! מאין באו? — מן הגבעה שבצד שמאל, זו הגובלת עם אדמת ריינר האמריקאי, העובד את משקו באהבה ובמסירות של אוהב נאמן ותמים. נאה היא גבעה זו ומעלה חן כעלמה צעירה השוגה בדמיונות. ותמיד, תוך טיולי כאן, חמדתיה ואשתוקק לבנות עליה את ביתי, — בית על גבעה, מפולש לרוחות הים וקשוב להמיית אילנות עם ערב.
מעליה ירדו צמודים, נאים, צעירים באביב, ומשלימים בקוים חריפים ויפים להפליא, את נוף השדות עם בקר.
הם עברו עלי כרוח קלה, בהנאה גלויה ובלתי מתבוששת שראיתים בכך כי גאה הוא האדם על אושר אהבתו כעל הישגו הגדול והצודק ביותר.
עוד באותו יום סיפרתי לאמה של אסתר על הפגישה בשדה. מסרתי לה את התרשמותי מן המראה שראיתי. בוקר־אביב, מורחב, שיר־צפרים. ושיר החיים הטהור של זוג נאהבים נחמד על רקע ירוקו האם חייכה תוך הקשבה מענגת, נהנתה כמבויישת, כאילו סיפרתי זאת עליה עצמה. בת צחוקה אמרה לי הרבה, אם כי היא גופה לא אמרה כלום. ברם, אם אמרת פעם משהו יפה לאשה, היה בטוח שהיא לא תשכח זאת לעולם, ובצר לה היא מעלה את הדבר מגנזי לבה ומתרפקת עליו באהבה וברחמים. עז הוא זכרונה של האשה במה שנוגע לעצם החיים — לאהבה.
— “אתה זוכר עדיין מה שאמרת עליהם בשעה שחזרת מן הטיול, אחרי שפגשת אותם בלכתם בשדה?” — “הם היו כל כך יפים בתוך הנוף הירוק, האביבי! היה תענוג עליון לראותם”. האם בכתה, ואני לחצתי את ידה בלי אומר. וכי מה יכלתי להגיד למראה אסתר השוממה, “היושבת שבעה”, המתאבלת על בעל נעוריה שנפל בשדה ואיננו. — — —
הַגִבְעָה
מאתמשה בן־מנחם
שתים הן הדרכים המובילות לגבעה: הכביש הישר והקצר, ושביל השדות הפתלתול והארוך. אני בחרתי בשני, מפני שרציתי ליהנות מטיול של בוקר, ואין הנאה בלי טורח.
הליכה של כלום — ואני בלב השדה אהוב נפשי מאז. ציוץ החוחית המרחפת נמוך־סמוך לקרקע, הנגלית ונחבאת חליפות בין השיחים, — צליל אחר לה כאן מאשר בתוך המושבה. כאן. במרחב רב המנוחה והדממה, הכל כה אחר, כה צעיר… וילדותו של אדם שמורה לו כביכול בניגונה הראשון, בקדושה ובטהרה.
השעה מוקדמת עדיין וכבר העולם נע ונעור ועובד במלוא חשקו ונשקו! מה רבה התכונה בין הצפרים! דומה. את כל כובד החיים עומסות הן על כנפיהן הקלות. מה עסקניות הן הבריות הקטנות הללו! שיר וצווחה ותנועה בלתי־פוסקת! אך אין מפריעות במאום את הדממה העתיקה. הגוהרת כאן על האדמה מששת ימי בראשית.
שלות בוקר עמוקת הגות ועזת יופי פרושה על השמים ועל הארץ. בטחון צמיחה וגידול מאפסיים. חריש הסתיו זה החל, והאדמה מוטלת בחמה שטוחה־תחוחה מעורטלת וסופגת אל תוכה זרמי אהבה בלתי פוסקת. אי־שם, על גבול הפרדס האפלולי. המוריק, חורש פופוב הזקן את חלקתו, האדמה שחורה ושמנה. המוז׳יק הרוסי שנתגלגל לאדמת ישראל עם ראשית הוסד המושבה והעמיד פה משפחה ענפה רבת בנים ובנות שומר על צביונו מאז ומהווה על סביביו נוף מובדל, עכו״מי. הולך הוא אחר המחרשה ואחר סוסו הלבן בשקט ובבטחה כמו בבית־אבא, בוטח באדם ובאדמה, אשר רק את הטוב יקבל משניהם.
פונה אני ימינה ומשאיר את פופוב ואת מחרשתו וסוסו משמאל. הוגד לי שאין הוא מאוהבי ישראל ואינו חושש לגלות זאת ברבים. חשבון ישן נושן לו עם היהודים עוד מימות ישו הנוצרי; לדעתו נשארו היהודים “פרושים”. כמו אז, דתם היא בחינת נר דולק תחת האיפה ומלח אשר פג טעמו ולא יצלח לכל. אין פופוב זה ודעותיו מחרידים אותי כלל. אין לו שורש בנפשי. ואני נזכר בפסוק מן “הברית החדשה” שלו: “הנה הזורע יצא לזרוע, ובזרעו פזר מן הזרע על־יד הדרך. ויבוא עוף השמים ויאכלנו. ויש מן הזרע אשר נפל על אדמת הסלע ולא היה שם די עפר, וימהר לצמוח מבלי אשר היה לו עומק אדמה”. אכן עומק האדמה לנו הוא כאן, השדות שדותי, יזרע לו הזורע.
מרחוק, מן הגבעה הטובלת באור גבוה ובירק, רומז לי המושב גבעת־חן. והוא מלא חן וסתר ויופי גלוי. לשם פני מועדות הפעם; אך בטרם אבוא שמה עוד אעבור על פני “הבצה הגדולה” ואזין עיני בחורשת האיקליפטוסים השתולה בתוכה. רגע אתיצב כה ואסתכל פנימה וזכרתי את ימי הראשונים במושבה, לכתי אחרי מראה עיני והלך נפשי ואני מבוסם מרוחה וריחה של ארץ־ישראל ומאושר מהויתה האלוהית. במשך השנים נוקזה הבצה והחורשה אף היא לא נוקתה, נגדעה בחלקה, וימי הראשונים, הצעירים, אף הם נגוזו ואינם עוד. אך די לי! לא באתי הנה “לדאוג על איבוד ימי”. כמאמר המליץ, אעבור הלאה במסלה הצרה, החול הזהב הטוב, העולה לגבעת־חן — מחוז חפצי.
קיבוץ “הגרעין” אשר משמאל נחבא כמו תמיד אל העצים העבותים ומובלע בצילם הטוב. שקט רב בתוכו ודממה הרת עשיה ופעולה. איני יכול לעבור על מקום זה בלי להתעכב עליו קצת ובלי להסתכל בו פנימה. לבי מתחיל לפעום ביתר מהירות ומחשבותי נצמדות לכל אשר כאן באהבה וברגשי תודה. “צעירים וצעירות אלה הם הם בוני הארץ האמיתיים, שלא על מנת לקבל פרס, חלוצים נצחיים; הם הם הרוח החיה באופני המהפכה העברית־סוציאלית שלנו, הם מלח האדמה!” כך אומר לי לבי כל שעה שאני עובר כאן.
“קיבוץ” זהו בשבילי הציונות בראשיתה הברוכה, זוהי ההגשמה הגדולה שתהליכה עוד טרם נתגשם.
ולפני הקיבוץ עץ ענק. אילן נאה המפולג לשתי זרועות אדירות. איני יכול לעבור עליו בלי לברכו בעיני החומדות. שרביטיו הארוכים והרכים מורדים ונמשכים כסילוני מים לקרקע, לשורש, לעומק האדמה, אבל הגזע האדיר מאדיר אל על, לתכלת השמים המחרישה אליו; איזה כוח ענקים כבוש בחובו, איזו שתיקה מחוכמת ורבת הבעה בדמותו ובצלמו המופלאים!
אבותינו הקדמונים שחיו כאן “עבדו” בודאי לעץ רענן כזה! הוי, נהיה נא זהירים מאוד בכבוד “עובדי האלילים” הטובים האלה. העבודה! הם לא היו רשעים גם לא נבערים מדעת, הם רק אהבו מאוד מאוד את האדמה הטובה הזאת, ואת אלוהי הארץ ראו באלה ובאלון — ביפי הנוף ובחמדת האדמה. אל נא נרשיעם ונשמיצם בעיני ילדינו הצמודים אף הם לאדמה הזאת, ברעמת אבותיהם הקדמונים, עובדי האדמה וחמודותיה.
אין לך תכשיט נאה יותר לאדמה מן החי המהלך עליה. שדה ואדם, מרעה, אחו ובהמה, ניר נאה וכלב, — ותמונה כלילת הוד לנגד עיניך. שלושה כלבים, אחד לבן, אחד שחור, ואחד, כמדומה לי. חום, נזדמנו לקראתי בדרך.
צותא זו של כלבים בשדה החרוש המוטל באויר ובטנו הרגובה והבגורה למעלה, משכה את עיני ביותר, שבדרך כלל אינה להוטה אחרי כלבים. היה משהו טוב ונאה, אידילי ממש. במעמד כלבים זה. נראים היו לי מרחוק כחברה קדושה שיצאה לערוך תפלה בשדה… ויש ונדמו לי כענוי עולם המתיעצים על צפוניהם וממתיקים סוד לשם תיקון העולם במלכות שדי. שלושה היו, ועמדו יחד כמין שין דפוסה וזנבותיהם זקופים כלפי מעלה ותופסים מקום ניכר בחלל העולם.
קרבת האדם הפריעה כנראה את מנוחתם. האדם מועד לעולם בעיני הכלבים, כשם שהוא מועד בעיני כל בעלי החיים. וכהרף עין החליטו לזוז ולנוע והתחילו להתקרב אל הסכנה הבאה. ריצה אלכסונית, כמנהגם, סימנה אותם במובלט. במין קו שבור התקרבו בכיוון אלי, אך עדי לא הגיעו. יתכן שמקלי עמד להם לשטן ועצר את מהלכם. אדם ומקל לעולם חשודים על הכלבים: בצל האילן הכבד עמדו השלושה, הסתכלו בענוה ואולי לא היתה זאת ענוה כי אם גאוה. לא הרימו קול ולא חרצו לשון. היתה זו פגישה משונה מאוד, ספוגה חשדות הדדיים, היתה זו התמודדות קרה אך הוגנת מאוד, ולבסוף הסתלקו הם, הרבים; לא נסו מן המערכה אלא הלכו ברוב חשיבות, פשוט עזבו את המקום והתפזרו לעברים. הדממה לא הופרעה גם עכשיו במאומה, ואין צריך לומר שקול רגליהם לא עלה מן האדמה הרכה הבולעת הכל.
והנה אני על הגבעה. יש משהו משגב קדומים באוירן של גבעות. גבעה לעולם נושאת את עצמה ואת האחרים עמה. “ונשא מגבעות”. אוירה של גבעה מרימה. הנה הוא הכפר כולו לרגליך, מוגש לך כמו על גבי מגש. אתה מקיף אותו באחת ותופסו כולו כמות שהוא. אתה יודע אל נכון מה למטה ממך ורגש של עליונות ממלא את נפשך.
פעם, לפני היות הכביש, קשה היתה ההליכה לכאן. חולות עמוקים כבלו את הרגלים וגם הכבידו על הנשימה ועל הנשמה. היופי שניתן בעצבון לא ניתן בשלימותו לא הורגש כל צרכו. עם סלילת הדרך נכבש לך כל הנאה והטוב בבת־אחת. הדרך קופצת לקראתך בקלות של שמחה, ויש לך שהות להסתכל. לקלוט ולהתענג. איזו פינת יקרת נחבאת כאן אל הצאלים! כל בית, כל חצר, כל שדה, אילן — חמדה גנוזה. באשר העין תנוח ־ נוי, שובע, בטחון עמל ועוז מעשה.
הגעתי ל“עיגול”. שתי דרכים לפני ההלך — ימין ושמאל. אפנה שמאלה. בדרך זו היינו הולכים יחד. יעקב רבינוביץ ואני בלכתי ללוותו לאכסניה שלו אחרי ביקור בביתנו. כשהדרך היתה עוד דרך חול היה נוהג לעמוד ולפוש מזמן לזמן מעמל ההליכה, עומד ומנגב את עינו הרואה והלא־רואה. עם תיקון הכביש שוב לא היה עושה חניות. היה קל הליכה בדרך כלל, אם גם הלך לאטו. “כביש גבעת חן”, אתה מבין? לא הבנתי מה עלי להבין כאן. כביש אינו סוגיה חמורה כל־כך, ולעולם טוב הוא משיחין בורות ומערות. אבל הוא כנראה, הבין משהו בכביש זה. ״אין כאן מה לדבר״ — הוסיף כמו לעצמו;
האנגלים, אתה מבין, אינם אוהבים את כבישינו, קלות התנועה היא ענין צבאי והם הלא רוצים להכביד, לכבול, לגדור את דרכנו. שתקתי. אהבתי לשמוע את קול דיבורו המקוטע, המרומז, שעם לכתי מעמו התאחד תמיד בקרבי לענין שלם. כי הוא נשא בקרבו את סודה הגלוי של ארץ ישראל כשאת השדה, את יבולו, ואת האדונים האנגלים ראה במפולש, בכל יצר לבם הרע עלינו. “כביש – זהו כיבוש בשטח ובזמן והם, הכובשים, רוצים להיות השליטים היחידים על שניהם יחד”.
הוא דיבר כמו לעצמו, ובכל זאת הרגיש בי וכאילו שמר עלי שאעמוד ׳בסמוך לו. על יד העגול עמד. לא ניחא היה לו שאין המקום מטופח כראוי. מזרקה ופרחים, אתה מבין? צריך שידאגו לחן המקום. די שממה הארץ, ואל לנו להסיג את גבול המדבר; וכבר אמר הגוי המטורף ההוא: “ארור מסיג גבול המדבר”.
הגעתי למקום ששם היה ביתו בבואו לגבעה. הסתכלתי בבית העומד על תלו כמו אז, בעת שהוא היה שרוי בתוכו: בתים אינם משתנים. בתים אינם הולכים לעולמם. רק האדם הוא מהלך, ובשעת שהוא מהלך העולם מהלך אתו ומלוהו על דרכו ומאציל עליו מהודו ומרוחו הנצחי ומנחה אותו עד למקום מנוחתו.
דומם עמדתי על יד הבית והסתכלתי בפניו. שמא יאמר לי מה שהוא, ומפני שלא אמר לי כלום התאפקתי ואלך הלאה לדרכי. הלוך וירוד במורד הגבעה, ואני נחפז ללכת בלי דעת מדוע.
פְּגִישָׁה בָּעֶרֶב
מאתמשה בן־מנחם
א
הארנים הרמים בצדי הדרך אשר בכניסה לכפר, העומדים עמידה זקופה וגאה כמי שמכיר היטב ביחוס עצמו ורוצה שגם אחרים ידעו מי הוא ומה הוא; מזכירים לטייל הבודד. המתהלך כאן בשבילי הכפר למעלה מעשרים שנה, את החורש המופלא ש“על ההר” בעיירת־מולדתו הרחוקה. הנה יגונב אל אזנו אותו לחש־רחש מתוק של עצי אלונים גבוהים, אותה שיחת אילנות בקודש הקוראה אותך אל קצוי עד רחוקים, שתמיד תמיד הלכת אליהם ולא הגעת לגבולם.
המתישבים הראשונים שבאו לכפר לפני שלשים שנה ומעלה, לא קמצו בנטיעות; הם נטעו ביד נדיבה ורחבה ומלאו את המקום שבחרו בו לשבתם, בשפע אילנות, כי למדו וידעו שחייו של האדם מן האילן. שכן מתחילת ברייתו של העולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחילה, אף הם כשנכנסו לארץ־ישראל לא התעסקו אלא במטע תחילה.
מעין בולמוס של נטיעה אחז את הראשונים. ואין לך עץ פרי ואילן סרק שלא שתלוהו באדמת אחיזתם השוממה. בכניסה לכפר, מצד מזרח, במקום שנבחר להיות מרכזה של המושבה מקבלים את פניך הברוש, הקזוארינה, האקליפטוס אורן הגלעין ואורן — ירושלים, ועץ ההדר למינהו.
אזנו של הטיל הבודד קשובה לרוח המספרת; הלא היא אותה רוח שלפני אביב, שנכנפה־מנפנפה בין הענפים המחטניים שבחורשה ההיא ש“על ההר” אשר מאחורי העיירה בפולין, זו שהדירה הנאה מכל ירק דשא. מכל פרח נוי ומכל ניר ואילן נאה. היא היא הרוח הטובה והקדושה של אז; אלא שנעשתה בהמשך הימים הרבים רוחנית יותר, נוגה יותר, וכמדומה — מובנת יתר ללב השומע. שכך דרכם של הדברים היקרים, נעשים הם קרובים וברורים יותר בה במדה שאדם חושש שמא יבלו ויאבדו לו לפתע פתאום.
ב
הטייל הבודד, המוזר לאחיו, קרוב לכל עץ, לכל שביל ולכל גדר דחויה בכפר מגוריו. במשך השנים הלך והתרחק מן האדם והתקרב לאדמה. לעץ־השדה, לצפרים השוכנות בין עפאיו. השרות לו כמו אז ביער הילדות את מיטב ומירב שירתן השמחה. שורה זו של אילנות אשר נטעו ראשונים משני עברי הדרך הארוכה, העוברת את הכפר ממזרח למערב, חביבה עליו ביותר ואין יום שלא יברך על נויה מחדש. מדי עברו יתענג על היופי החריף הזה, העומד פה קוממיות ומפגין את הויתו הירוקה והרעננה ברמה.
במקום העץ שם הצפור! אין כל ספק כי הצפרים מאמינות באמונה שלמה שכל העולם נברא בשבילן. כל המסתכל בחייהן של צפרים ושומע לשיחן ולשיגן מבוקר עד ערב ועד שעה מאוחרת בלילה, מתחיל להאמין אף הוא שאמנם כן הוא, — כל היקום אינו אלא קן אחד, בית מידות נאה ביותר, בשביל עוף השמים. ומתוך דעה זו הוא בא להתקנא בצפרים שככה להן בעולמן.
הו, הצפרים המאושרות הללו! כבר אז, בימים הרחוקים ההם, ב“חורש שעל ההר”. אשר מחוץ לעיירה היהודית המסכנה, הענוה־נאוה בדלותה ובבדלותה מן העולם הגדול, קינא הטייל הבודד הקטן והנעזב בצפרי השיר הנאות, שכן מאושרות היו ממנו, חפשיות יותר, והשירה ניתנה להן בקלות כמתנת אלהים, בשעה שהוא, הנער הרך, התקשה כל־כך בכל דבר, ושום דבר, ולו הקל והפשוט ביותר, לא ניתן לו בקלות; וקושי זה לווהו ונצמד לו לתמיד.
כבר אז, בראשית דרכו, הכיר שאמנים גדולים, אמנים לאלהים הנן הצפרים, וכל ימיהן — שכרון אחד גדול, שכרון שירה ויצירה; ושמחת עולם על ראשן הקל, אשר רק מחשבה אחת מקננת בו תמיד — המחשבה להתרומם, להנשא גבוה־גבוה ולהגיע אל ראש השמחה הרמה אשר לחיים הקלים והנאים.
ג
הטיל מזין את עינו בתפארת האילנות ומאזין לשיר הצפרים הנותנים קול מבין ענפי העצים הנשאים. העפרוני למינהו מתריע על קיומו בעסק גדול. הנה העפרוני המצויץ הענק. הגדול בכל עפרוני ארצנו זה בעל הכתם השחור בכל אחד מצדי חזהו! והנה עפרוני העצים. האורב וצופה מעל העץ אל כל המתרחש סביבו!
הסתכל נא, הלך, בעפרוני המקרין שהוא, כדעת המבינים, היפה בכל מין העפרונים בארץ. גם הבלבל כאן, “הזמיר בן ארץ ישראל” והוא מצפצף בקול רם, למען ידעו מי הוא ומה שיחו. אכן נעים קולו של הבלבל ומחיה הוא את מקום משכנו בשובבותו ובעליזותו הרבה. לבו של הטייל טוב עליו היום, ואין אימתו של העורב השחור, עורב — הנחל, החמסן והשודד הנקרה לו בדרך, עליו. “יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר”… פסוק זה אינו מפריע את שלוות נפשו ואינו משבית את שמחתו. נאה הוא העורב במעופו, כשהוא חוצה כצל שחור את ים התכלת ומשמיע את ה“קרע — קרע” שלו הגרוני, המהדהד במרומים. ייזכר לטוב על שהוא חי תמיד חיי רעות, (“שלושה אוהבו זה את זה, ואלו הן: הגֵרים ועבדים ועורבין”). ותענוג הוא לראותו לעת־ערב מתגודד שפעות שפעות עצומות ונוסע למקום לינתו.
מובדל ופרוש מכל העז אשר בסביבה עומד האקליפטוס האדיר, הבודד בממדיו הגדולים, וכולו כמין יער פרטי שדבר אין לו עם יתר בני מינו וגזעו. בין העצים שנטעו כאן בראשית התהוותו של הכפר, מזדקף ענק אילנות זה. המכונה בפי ערביי ארץ ישראל בשם “אילן היהודים”. בקומתו הגבוהה, בהיקפו הרחב ובעיקר — ענותנותו הלבבית, המזכירה את עניוותו של ההדס, שלמשפחתו הוא משתייך.
בבואו לכפר לפני למעלה מעשרים שנה, נפגש הטייל עם עץ זה על פרשת דרכים והוא אז עוד נמוך ומצומצם, וזה החילו לעשות ענפים ולהרים ראש. הוא זכר לו את חסד “ביער בחדרה” של בעל האידיליות הנלבב, ושפתיו דובבו את פסוקי הזמרה המופלאים:
“שרשיכם בעמקי מעמקים נצח וכבש יחלמו לכנפי רננים נעלסות ענפיכם רעננים יערגו, וגזעכם יזכר עוד ימים, בם חרף האדם את נפשו לתת לכם תקומה בארץ. ואתם בדמו חייתם… בדמו חיתם, אילנות, ואולם לא נשכח, קרבנו מנפשכם היה! ומשנה שלומים שלמתם לארץ בה גזעכם נשרש, לאדם בדמו דושנתם”.
מלים יקרות אלה מתוך האידיליה שפעלה רבות לחבב את הארץ על לב בניה הקרובים והרחוקים, היו תמיד כמו נקראות מאליהן במגלת לבו של הטייל, ומאז כרת ברית עם האקליפטוס הבודד, העומד על פרשת דרכים ומצפה לאורחים, והוא שולח את זרועותיו כלפי המיש המצל, הנצב מולו בקומה זקופה ובנופו העגול ונשקף על פני צריפו הקודר של אפשטיין שתקע פה אהלו בשובו מן הגדוד העברי אחרי מלחמת העולם הראשונה והוא שמח בחלקתו ובפרדסו, וגאותו על עץ המיש בעל הצורה הרחבה הנזכר במסכת תמיד בענין עצי המערכה.
יוצא אדם לשוח בין הערביים והוא משיח עם נפשו ועם נפש כל הדברים הנקרים לו בדרך הילוכו. רעיונותיו של אותו אדם אינם מחכים להזמנה ואין הם מבקשים רשות הדבור. מחשבה בלב איש — ישיחנה לעצמו. וכאילו הוא מדבר עם לב העולם. מהלך לו אותו טיל משתאה אבל אינו מחריש.
יש והוא מתעכב על יד גדר אחת ומתבונן למה שנעשה שם מבפנים. מה נעשה שם באותה חצר פנימה? — לא כלום, או כמעט לא כלום: כלב קשור עושה סיבובים מסביב למלונה או מסביב לעץ, נובח אחת ושתים, מילל יללות יאוש ויללות תנחומים לעצמו ומפסיקם קמעה כדי שיתחיל מחדש. מסתבר שלא טוב לכלב הזה והוא רוצה שיהיה לו טוב. מסתכל האדם ורואה: שתים־שלש תרנגלות מטיילות לתומן ומקרקרות, ואגב קרקורן הן נוקרות בקרקע הסמוך לראשן ומוצאות בדרך זו את מזונן.
באה מחשבה בלבו של המסתכל שזאת היא אידיליה, כלומר: מראה זה שלפניו תמונה של חיי כפר היא. חיים שלווים ושקטים, חיי עבודה כשרה וכו׳. אלא שהכלב המילל סבור, כנראה, אחרת: קולו כמו קורא תגר על הנחה זו, שכן לא יתכן שבאידיליה יהא יצור חי, בריה מבריותיו של הבורא, אסור בשלשלת של ברזל שלא בטובתו.
אידיליה או טרגדיה — אבל אי־אפשר לעמוד על מקום אחד, שמא יחשבוך הבעלים לגנב. בלילה האחרון פרצו לביתו של תלפיות וגנבו חמשה תרנגולי הודו שפוטמו לחג הפסח. נושא הטייל את רגליו ונוטל את עצמו לצד העץ המכונה אקליפטוס, אשר זרעו הובא לארצנו מארץ רחוקה, מאוסטרליה, והסתגלו לתנאי ארץ ישראל ונעשה “אילן היהודים”. גר צדק לכל דבר.
אגב הליכתו הוא אומר לעצמו כך: ידו של האדם בונה ונוטעת הופכת מדבר לישוב ושממות עולם לגן עדן התחתון, בודאי! אבל סוד — הוי יפיו של הנוף ביד אחרת הוא, גדולה ונאמנה יותר מידו הקטנה של האדם. האמת הנצחית של מראות הנוף נוצרת עמוק עמוק בחיק האדמה, ובלב השמים, בנשמת האויר ובמחשבת האופק העמוקה, והכל הכל הוא רק בבואה דבבואה מצלמו ודמותו של הבורא ברוך הוא שאינו מגלה את סוד יפיו לאדם על אדמות.
ועוד הגה ואמר לעצמו אותו אדם משונה עם ערב: כל אדם נושא את חסד יפיו וקסם חינו של אלהים בנפשו, והוא מוליכו אתו ומעבירו ממקום למקום, ובכל מקום אשר תדרך עליו כף רגלו שם יביאנו ויטענו. ומה עניה ושוממה חלקתו של אדם שאין חסדי ימיו מתמשכים לו מראשיתו, ושיחת אילנות ורננת צפרים, מראות זריחה ושקיעה, משב רוחות קיץ וסערות חורף, אינם נעוצים באדמת הקודש של ילדותו. בהתהלכו עם אלהיו בשדה וביער ויהי ברז האחד עם הבורא והבריאה.
ד
ליבב ההלך את “אילן היהודים” בעיניו, ישב בצלו הקריר ונשען לגזעו הלבן והקלוף השענות של חבה וידידות, תלה עינו במיש אשר בחלקתו של אפשטיין ונפל מבטו על הבית החדש שבנה אפשטיין בשנה האחרונה, בית נאה עם גזוזטראות ומרפסות לארבע רוחות השמים. כדי שיהנה בעל הבית בדירתו מן הצל ומן הרוחות הקרירות המנשבות מצד הים בימות החמה הקשים,
השהה האדם, היושב בצלו של העץ ופניו לדרום, את מבטו על הבית הנאה ונתעצב. ומה ראה שנעצב פתאום ככה? ראה את התריסים המוגפים ואת הדלתות הנעולות ואת הדממה העבה אשר מסביב לבית, ועליו ובו, שמע וראה ויצר לנפשו עד למכאוב. בית יהודי סגור על מסגר — מראה עצוב הוא, מראה מביש. זה קרוב לשנתים שאפשטיין איננו כאן, עקר מביתו וממולדתו וחזר לאמריקה אשר משם בא, אפשר יחזור בקרוב ואפשר לא יחזור; לא גלה את מסתוריו לאותו אדם. אבל בינתים שומם בית נאה בישראל ואף נפש חיה אינה מהלכת בתוכו. דומה שגם המיש, האלון. הדקל, החרוב והשקמה, שנטע בחצרו (מפני שהמינים הללו נזכרים במסכת תמיד בענין “וכי כל העצים שוים למערכה”,) גם הם מתעצבים אל לבם ומתגעגעים לבעליהם שעזבם לנפשם, ואפילו את הגדי והעז והכלב וקהל היונים הגדול, ריחק מהם. ורבה העזובה בחצר הזאת.
הסב אותו אדם את עיניו מן המקום שגרם לו עצבות וחזר ותלאן בגזע האילן הרם שבהמשך השנים התפלג לשני פילוגים והיה לשני גזעים שוים בקומתם ובחסנם. לפני הרבה הרבה שנים, כשבנו הבכור עוד קטן היה, היה רגיל לקחתו אל זרועותיו. להרימו מעלה מעלה ולהושיבו בין ענפיו. שמעטים היו ונמוכים, והילד נהנה הנאה מרובה מישיבה זו שכן נפשו של הילד חושקת במופלא ומהלכת ברמות. ראה והתבונן בגזע האדיר — והנה הוא כתוב פנים ואחור, וחרותים בו שמות משמות שונים בכתב האשורי ובכתב הלועזי, אותיות מרובעות ואותיות מעוגלות, וגם סימני הכתב הערבי החד והמסולסל, חקוקים בגופו של העץ. הה, מי הכאיב לך כך, עץ השדה? מי הטיל בבשרך מומים וצלקות אלה, כתובות קעקע שחורות ומחפירות. כאילו סתם בול עץ היית ולא נפש חיה ומרגישה.
קרא אותו איש את כל מיני השמות ומלות החיבה והגנאי שהשחירו מתוך גזעו של האילן הנאה. והבין: שלא בזדון, על מנת להכאיב סתם, כתבו הכותבים את הדברים האלה, אלא מתוך אהבה וגעגועים לנערות הנאות שאתן ישבו בצלו של העץ הזה. ובלכתם חקקו את שמותיהם לזכר עולם. וכמו כבוד גדול עשו לאכסניה שלהם, בהראותם שכך היא ראויה לשמור על סודם ואהבתם, ואין לך כבוד גדול מזה.
ואף הוא, האילן החביב, כמו אמר להלך: אין דבר, ישחקו בי הנערים והנערות היקרים! עץ אנכי על אדמות ולבי פתוח תמיד לרוח האהבה המפעמת את העולם הנדון בטוב ובאהבה! מאז ומעולם שיח ושיג לו עם רוח אלהים המרחפת על פני היקום, כמו אז, בראשית הימים, בהיות אלהים ואדם יחד שוכני עצים ודבר העץ הטוב דברם.
אָהֲבַת יִשְׂרָאֵל
מאתמשה בן־מנחם
בזכותו יש ספריה גדולה במושבה, למעלה מארבעת אלפים ספר. לפני עשרים וחמש שנה בא בגפו מאמריקה והניח את היסוד לבית־העם ו“לבית עקד ספרים” במקום. דרכו לחזור בכל שלש שנים לאמריקה, למשפחתו ומדי שובו ארצה הוא מביא אתו ארגזים מלאים ספרים. מה שלא הביא משם אסף פה. בהשתדלותו נבנה בית־תרבות נאה ומרווח, ושם גם הספריה.
זקן הוא האיש, למעלה משמונים, אבל את תפקידו כספרן לא יתן לאחר, כאן מקום חיותו. קפדן הוא האיש מאין כמוהו, צמחוני ותמהוני, ומלבד הספרנות — צייר חובב הוא וביתו מלא תמונות וציורים, וכל הרוצה — יבוא ויזין את עיניו מהם.
למען העם והארץ מוכן הוא להקריב הכל. ואמנם הקריב למושבה כמעט את כל רכושו את מגרשיו ואת צריפיו, והקים שכונת פועלים על שמו. לעצמו השאיר רק חדר אחד במועדון הזקנים, בסמוך לבית־התרבות. בשעות הפנאי הוא יושב במרפסת ועוסק בתיקון ספרים של הספריה. גם קורא ספרים, אף־על־פי שהקריאה כבר קשה עליו במקצת.
אוהב ישראל בלב ונפש, אבל לא את ר׳ ישראל. אין הפרט נחשב בעיניו הרבה. יחסו לאדם לא מיסוד הנפש הוא ולא ממין החסד שבזיקנה. אתה בא בחשבון רק לפי התועלת שאפשר להפיק ממך בשביל הציבור, לטובת הכלל. קשה לאהוב אהבת ישראל ממין קשה כזה!
בֵּית הַיָדִיד
מאתמשה בן־מנחם
אז, כשבאנו לגור במושבה. היה לנו ביתו הנאה. שעמד בודד בשדה פתוח ושומם, מקלט שופע עידוד וידידות. היינו באים תכופות לביתם כמו אל נוה שלום ומנוחה. פשוט היה הבית, אבל רוח טובה וטהורה היתה שרויה בחללו, ערוך היה בטוב־טעם ובחן. מידת הכנסת־האורחים היתה למשפחה הזאת מידה נפשית מזוככת וטוב היה בקרבתם ובביתם. ביחוד יפים היו ביקורי החג והשבת.
האיש, בעל נימה דתית מזוקקת ובעל השכלה גבוהה, היה שרוי בתוך השבת בדביקות פיוטית והאציל מרוחו על הכל. האשה עדינה בעלת נפש, מבינה בשירה ויודעת נגן. שתי בנות נחמדות כללו את יפי המשפחה הזאת.
עמד לנו במשותף כל הטוב והיקר שבהוויה הארץ־ישראלית שכולנו אהבנו. ישיבתנו החדשה בארץ הנבנית ניתנה לנו כחוויה ובאושר גדול.
איני זוכר עוד מה גרם להתקרבותנו וכיצד התידדנו. זוכר אני רק את הימים הראשונים. הוא מצא בי את האיש כלבבו וגם אמר לי זאת בפשטותו התמימה: אני רוצה לראותך, טוב לי בקרבתך! מה עוד יכול אדם לומר לרעהו?
הזמן בילה את הידידות והפכה להיכרות טובה, מתורבתת. הבית שעמד אז בשדה לבדו עומד עתה ברחוב, דרך־החולות הכבד נהפך לכביש אספלט קל וישר. ברם הדרך לבית ההוא נעשתה כבדה יותר, ארוכה. רק הבית נשאר נאמן לי, מבחוץ.
אַבָּא
מאתמשה בן־מנחם
סימטה צרה ולא נקיה ביותר. בלב המושבה. בתים ללא גינה, גדרות דהויות ועצים מוזנחים, שבורי ענפים, מחמת פגיעת ילדים שובבים. רק בית אחד מסודר ונקי מבחוץ, פרחים בגינה, שיחי שושנים מטופחים, והעצים בעלי צורה נאה. אף ענף אחד אינו תלוי למטה כראש עוף שחוט, שער הגנה סגור יפה על מנעולו והחצר מכובדת ונקיה.
אוי לו לילד שיעיז להכנס לרשות יחיד זו! אך יציג כף רגלו שם — ואבן, מקל, או גללי סוסים יעופו לצידו ויפגעו בו. בעל הבית אינו סובל זרים בחצרו, ולילד־זר לא יתן דריסת רגל ברשותו שלו. “הביתה” — הוא צועק מאחת הפינות הנסתרות שלו. והאבן והצרור וכיוצא בזה מועפים חיש לעברו של ההורס אל הבית הזה.
והבית — נקי ונאה מבחוץ ומבפנים. וילאות ארוכות מצבע הקרם העדין מתנפנפות ברוח כמו בבית הדוקטור בעיירה. וצלילי פסנתר, אקורדים רווים כובד ניגון טוב מתמלטים החוצא דרך החלונות הפתוחים. רואים את הרדיו בפינה ואת האגרטלים הצבעוניים המחזיקים בתוכם את הגלאדיולות הגבוהות. אצילות הגזרה.
בחזית מרפסת מסוגנגת על עמודי תשבץ, “כמו ווילה”. הכל כאן יפה מכל ברם האב — מגושם בתכלית. מאותם המגושמים שכל עיירה ועיירה העמידה מתוכה לכל הפחות אחד. מי לא ידעם, את הבריות הגסות הללו. יהודים בלי לחלוחית של יהדות. שעמדו מחוץ לכל הטוב והאציל שביהודי בן העיירה!
בתחילה השתוממתי שמצאתי גם כאן, במושבה העברית, את הטיפוס הזה. חשבתי שרק שם בעיירה הדוברת אידיש, אפשריים טפוסים כמו שלמהלי הז׳נדרם וכמו מרדכי לייבוש הפחח. והנה מצאתיו כאן! ממש אותו הקול ואותם הדברים, אותו ההילוך ואותה ה“התנהגות”, אותן הקללות הדשנות ואותו רוע הלב “הבלתי יהודי”, זה שאין בו אף שמינית שבשמינית רחמנות ואהבת ישראל, אבל הבת — איזו אצילות ואיזה יופי יהודי מעודן וטוב. גבוהית וגמישה, כאילן רך באביב, באמצע לבלובו המשכר. תלמידת גימנסיה, מצטיינת בלימודיה, מדקלמת ממדרגה אמנותית ונם ספורטיבית — סגולה שבעיירה לא ידעוה בנותינו וכאן היא ממיטב ההישגים של החנוך העברי החדש.
בקר, הרדיו מנגן כמו לעצמו את קונצרט השחרית — הקונצרט לכינור של מנדלסון, והיא עירית, מכבדת את המרפסת ושרה עם הרדיו את הקונצ׳רטו המשכר בואריאציות המופלאות שלו.
איך השתער אותו יהודי, מומר, נכדו של סוקרטס היהודי על המוזיקה הגרמנית, איך מיצה את טוב עסיסיה של המוזה וכמה הצליח בן הגיטו של המאה התשע־עשרה לחדור לנפש נפשה של האמנות הגרמנית. זו שדחתה את היהודי ולא רצתה לא בו ולא בגאוניותה, ובעל כרתו הוא שר את השיר היהודי על אדמת — גרמניה.
עירית שרה בקולה הצלול עם הרדיו, מטאטאה בקצב את רצפת הגזוזטרה. ואפילו המטאטא, שכולו חולין ובלתי־מוזיקלי, נראה נאה וחגיגי על ידה. עירית נאה, המרפסת נקיה — והנה מופיע הוא האב. בא הוא מן המושבה, חזר מעסקיו, עסקי ירקות, סוחב הוא את רגליו בכבדות כמי שמושך אחריו עגלה עמוסה אבנים כבדות, אינו מביט לשום צד, כדרכו, ובכל זאת הוא רואה הכל ושומע כל רחש בחצרו; ופתאום — כח ורקק במלוא גרונו החורק במעמד בתו בסמוך למרפסת, לעיני אנשים שעברו על ידו, כשהוא לוחץ באצבע אחת על גומת האף מכאן ומכאן ואגב לחיצה זו הוא מריק את אפו לארץ ודורס את המיץ במגפו הכבד כדרוס תולעת זוחלת.
“אבא” נשמע במפתיע קול הבת המבוהל מן המרפסת, “אבא!” כמו נתביש יפיה של עירית, והרדיו נמך קולו וצלילו הועם.
אֵם וּבְנָה
מאתמשה בן־מנחם
א
שביל של זהב מוביל אל פתח הצריף הרעוע, שביל צר ונקי הנראה תמיד כרחוץ למשעי. הדשא הירוק בחצר, המקיף את הבקתה השחורה מרוב שנים, מבליט בהבלטה יתרה את הקו הזהוב של הנתיב הדק המתמשך בענות תום כמין חריץ אלכסוני, מכוון, מקצה המדרכה עד לפתחה של הדירה הדלה, בה מתגוררת משפחה בת שלוש הנפשות זה הרבה שנים.
המתישב הראשון, שבנה לפני זמן רב, מראשית הוסד הכפר, את הצריף הארוך הזה, כבר שבק חיים לכל חי; המצבה שעל קברו היא מן הנושנות והראשונות של הכפר; האותיות טושטשו מן השמש והגשמים, ונשארו אך ורק שתי כפות הידים הנשואות למעלה לברכת כהנים, — סימן שכהן היה האיש, כהן צדק.
אלה שבאו אחריו לגור בצריף הזה עניים הם. ומאז השתכנו בצריף לא תקנו בו כלום; והעזובה מסביב צועקת עד לשמים, המתנשאים דוממים, עמוקים וכחולים מאד מעל לצריף ומעל לחצר השוממה, וכדרך השמים מאז ומעולם, מחרישים הם בתכלתם הטהורה ואינם מספרים כלום.
שלושת גרי הבקתה — האב, האם והבן, המזדקן אף הוא, חיים את חייהם כל אחד בפני עצמו ואינם מתאגדים לחטיבת משפחתית אחת. אנשים שותקים אינם מתחברים ואפילו בני משפחה אחת הם. הם לא שתקו אפילו ביחד, ומעולם לא ראום יושבים או הולכים יחדיו. בצאתם את הבית הלכו תמיד בשורה ערפית — ראשון, שני, שלישי; וכך היתה גם דרך כניסתם: ביחידות ולחוד. לפעמים נשמע קול צעקה מבפנים, — היה זה קולו הדק והצרחני של מנלי הבן, שקול נשים לו ופניו חלקים, בלי חתימת זקן. יתכן ששם, בפנים, ברשות היחיד שלהם, התעלל הבן המזקין בזקנים השקטים והעצובים, אותו שקט עצוב של “יורדים” שהגיעו עד חוסר לחם ובכל זאת אינם רואים את עצמם כסתם עניים ואביונים, המרובים כל־כך על פני הארץ.
ואף על פי שותיקים הם בכפר, מראשוני המתישבים, לא רכשו להם כלום במשך הזמן; לא כלים ולא דירה, ולא בגדים נאים; והפרנסה של האב — על מכירת מיני סדקית בבתים, — פרנסה בזויה, שלא הכניסה מעולם אף כדי קיום עלוב.
לפנים, בעירה היהודית ידע כל אחד מה שמתבשל בקדרת חברו, ולא היתה משפחה בישראל שלא ידעו מי ומה היא. אפשר היתה זו מעלה ואפשר חסרון, אבל מכל מקום היתה אחוה והיתה ידידות בין בני ישראל!
בימינו ובמקומותינו אין אנו בקיאים בעניני יוחסין, ואדם לאדם נכרי וזר, ומה שאנו יודעים איש על אחיו ושכן על שכנו אינו בכדי ידיעה של קרבת נפש ואהבת ישראל. וחבל על שאבדו עיירותינו היקרות; הרבה היינו יכולים ללמוד מהן, ואולי היינו מגיעים גם לכלל מעשים טובים, כדוגמתם של אחינו בדורות הראשונים.
בבקרים ובערבים נאים של קיץ וחורף, יש וחן מיוחד נסוך על הצריף ועל החצר של המשפחה הזאת. ירק הדשא. שביל הזהב העדין, העצים מסביב, והגנה המעטה בסמוך לקיר המזרח, הופכים את הפנה הזאת למין אידיליה כפרית, שעליה אנו קוראים בספורי מעשיות טובים. הנכתבים על ידי סופרים יקרים בעלי שאר רוח. אז נראה לך הכל כאן כה נאה וכה צנוע, שמתעורר בך החשק, הכמוס מאז הילדות, להכנס לכאן ולהתישב על הספסל שעל יד הבית ולהתאחד עם כל הטוב והיקר השוכן במקום הזה. שכן לא יתכן שהנאה והטוב שכותבים עליהם כל־כך הרבה וכל־כך יפה יימצאו רק בספרים, בין אותיות. חיות או מתות. פנה נאה בכפר — מן הדין הוא שנאחז בה ונשכין את עצמנו בה לא רק במחשבת אלא גם במעשה.
מרוחקת קצת מן הכביש הראשי ומכונסת בתוך דממתה החמודה. עומדת לה הבקתה מן הצד, שקועה בהרהוריה העמוקים, וכמו מזמינה היא את העוברים על פניה לפקוד אותה ולבקר אצלה בלי שהיות. הלבנים המעטים והדלים המתנפנפים כמין מפרשים ברוח, מזכירים ימים מקדם, ילדות ירקה ויחפה, והם כמו מספרים חרש־חרש עם הרוח את הספור הישן־נושן; שאין כל חדש תחת השמש, שהכל כבר היה, וגם מה שיהיה עד סוף כל הדורות, כבר היה היה לפנים.
אכן, להכנס לחצר פנימה אי־אפשר; אבל להציץ אפשר. ליהנות אפשר, ולזכור נשכחות ולהתרפק עליהם — אפשר ואפשר! חצר זו, ושביל זהב זה, אכן, כבר היו לעולמים; עמוד רגע. הלך, והנה יעלו מעפר אליך וראית אותם וראו גם הם אותך; הם הם לפניך, כמות שהיו אז!
ב
זקנה היא האשה. כבת שבעים, אך משהו מטובה לפנים משתמר עוד בדמותה האריססטוקרטית, האצילה. לא קשה לקרוא בתוי פניה המקומטים את עברה בעירה הרוסית — יהודית, נערה צעירת ונאה, תמירה ובעלת אברים יפים; בת־טובים. בבואה הביתה מן הטיול ביום חורף קר, לבושה פרוה חמה, כולה זוהרת ונוהרת ומחוממת ומשולהבת־פנים מן האויר החריף והמרענן — היא משליכה מעליה בחן משובה את הכובע, הידונית והפרוה, חולצת בעזרת המשרתת את הערדלים הפטרבורגיים והיא מתקבלת על ידי האם, העומדת במטבח ומשגיחה על האוכל, במאור פנים, שכולם אומרים אהבה ונחת למראה העלמה — הבת הצעירה והיפה. — כל היום בחוץ, מוכיחה האם מאהבה, מטילת לה בקור כזה כאילו אביב בעולם! ופניה של פאניה הבת, שוחקות לעומת האם, וכאילו היא אומרת: אכן, אביב בעולם, אביב נצחי! וגם החורף אינו אלא מין אביב קר וחריף, כי טוב הוא, כי נצחי הוא, כמוהו כחיים על אדמות!
זקנה היא עכשו פאניה פלוטקין ובכל זאת נשתמר בה משהו מאותה נערה בעירה מלפני למעלה מחמישים שנה. דומה. שמתחת לעור הבלה הזה מתחבאה צורתה הצעירה והצוחקת, ואין אדם צריך לטרוח הרבה כדי לגלות זאת. החיים אינם מתים, הם רק מסתתרים אי־שם ומציצים מתוך מחבואם, מבין החרכים. פאניה פלוטקין שינתה רק את צורתה, לבשה מסוה של אשה עניה, הגרה זה שלושים שנה בצריף רעוע, אשר שביל הזהב עדיין מוביל מן הרחוב דרך כל החצר אל פתח ביתה.
ג
עם מות האב נעשה מנלי המפרנס היחידי של המשפחה. מנלי בחור משונה הוא והנערות לועגות לו ומתלחשות מתוך חיוך אכזרי בעברו על פניהן. הללו יודעות שאינו מתגלח, שאין לו מה לגלח; וסוד זה מענין ומשעשע אותן. ויודע הבחור שהן יודעות משהו, וזה מרגיז אותו והוא מנבל את פיו בעברו על פני נערות צעירות; ומניבול פה הוא עובר לקללות גסות, לחרופים ולגדופים, שבדרך כלל אין שומעים אותם בארץ הזאת.
מנלי טייח הוא, אך מקצועו אינו מקובל עליו. עוד בחיי אביו ביקש להחליף את מקצועו: כי לא אהב לעבוד קשה. רק סיפוק אחד יש לו בעבודה זו: בעבור איזו נערה צעירה במקום עבודתו הוא משליך עליה טיח, פוגע בה, צוחק ומנבל את פיו. ולמזלו רחמנים הם אנשי הכפר ואין הם סוטרים על פרצופו. סולחים לו לעלוב שכמותו. מפליטים את שמו “מנלי”, בבוז, כמי שאומר: אין הוא כדאי שנגע בפרצופו. ואפשר לא בזכותו הוא אין פוגעים בו האבות והאחים המרומים, אלא בזכות האם, האלמנה העלובה, שדמותה האומרת כבוד מזכירה לכל אחד את עברה הנאה, והיא מאצילה על הבן מהודה ומחפה עליו, ובשלה אין כעורו כעור שלם.
ד
מאז מותו של הבעל נוהגת האשה לצאת לטייל לפנות ערב לבדה. חברות אין לה ועם מנלי אין לטייל בכפר. הבריות לועגות לו גם בלאו הכי, ואם יראה עם האם ברחובות יגדל הצחוק עוד יותר. אין הזקנה מתרחקת מביתה אלא כדי חמשים מטר, עד למעלה הגבעה שעל יד בית הכנסת החדש.
הולכת היא לאטה, מחרישה, ועיניה טורדות כלפי מטה, כלפי המגפים של בעלה המנוח, שהיא נעולה בהם בקיץ ובחורף. אלה הם מגפים שחורים, מעור רך וטוב, כדרך שנעלו הגבירים בימים ההם: מנלי נעל אותם פעמים אחדות עוד בחיי אביו, ומחמת לעגן של הבנות השליכם מעל פניו ושוב לא הכניס בהם רגל. אך אחרי פטירת האב התחילה האשה ללבוש את בגדיו של בעלה: המקטורן, המעיל, כובע הפרוה, השל, ובעיקר המגפים. כאילו נתאהבה בהם וקשה לה להפרד מהם.
במשך הזמן נטשטשו כמעט הבדלי הצורה בינה ובין בעלה, נסתגלו לה רוב קוי דמותו של מוכר הסדקית, והבריות כמעט שחדלו להבדיל ביניהם, כי עיניהם למגפים, והללו כאילו עשו אותם לבשר אחד.
"אִישׁ־הָאֲדָמָה"
מאתמשה בן־מנחם
מעורה בקרקע, כמין כולו עץ קשה ועמוק־שרשים. הוא עומד על אדמת נחלתו אשר בירכתי־הכפר. הזדהות עם האדמה! התמזגות טבעית עם הגינה המקשאה ושדה האילן! קומתו זקופה גבוהה, ואילו הפנים התינוקיים מופנים תמיד כלפי מטה, לקרקע. והעינים הכחולות — דומה, בולשות הן תמיד בשרשי האדמה במעמקיה הברוכים להוציא לחם מן הארץ. דיבורו — נהימות צעקניות שאינן אלא מין התגברות תמידית על מעצורים פנימיים שנחל מן האדמה הדוממה, המתאפקת לעולם. בעצם לא שפת דיבור היא שפתו כי־אם קריאה, כמין “קול קורא במדבר”, לשבר את האוזן כבדת־השמיעה של העולם והאדם.
בודד הוא האיש, לא נקלט בחברה, לא מלגו ואף לא מלבר. מעורב הוא בין הבריות רק במידה הדרושה לקיומו. כזר וכנכרי יתהלך במושבה, הכל מכירים אותו ואיש אינו יודע את נפשו. ואף הוא כך ביחסו לאחרים: מדבר הוא לרבים ואינו אומר כלום אף לאחד. קוראים בשמו כשם שמזכירים שם של איזה דבר ידוע, אבל שמעו ומהותו אינם נודעים בקריאה זאת. יסורי ההשתרשות וחבלי ההיקלטות במשקו נתנו בו את אותותיהם. הוא לא נשתחרר מן השעבוד הקשה שנשתעבד לקרקע, ועדיין ידה החזקה מחזיקה בו בעוז ללא הרף. דומה הוא לעבד שאימת רבו עליו כל הימים; לנרדף, המרגיש על גבו המלא עינים את פחד ידו של הרודף האכזר.
הוא בא הנה מאמריקה. שם עשה כחמש־עשרה שנה, עבד בזיעת אפיו, צבר דולרים, עלה ארצה וקנה חמשה־עשר דונם זיבורית מחוץ למושבה. קנה בזול, בשל תנאי הקרקע והמקום (על גבול כפר ערבי) ובעקשנות ובהתמדה רובינזונית בנה את המשק הזה. כספו אזל מהר ועליו היה להתפרנס מן האדמה, שהתעקשה אף היא ולא נתנה לו כלום.
והנה התחילה פרשת ההתרוצצות ממוסד למוסד, ממשרד למשרד: הלוואות! והלוואה פירושה — בנקים, ובנקים משמע — שטרותו ושוב פרשה קשה של רבית, זמני פרעון, גוביינא ריבית וריבית־דריבית ומסים. והאדמה — הזיעה אמנם ריככה אותה במקצת, פתחה את רחמיה והיא התחילה להיענות לאט לאט לענות העובד הנאמן. אבל טבע האדמה כטבע האדם: קפריזית היא ובעטנית כפרה סוררה. נותנת בימין ולוקחת בשמאל, היו יבולים רעים ונסיעות שלא הצליחו. הפסדים, נזקים ופגעי פגעים!
הוא כמעט אמר נואש. עוד מעט ויפול, יכרע תחת משא הדאגות והצרות, ולא יוסיף קום. ואיש אין שיבוא לעזרתו. שינהלו בעצה טובה ובעזרה כלשהי. אך הוא התעקש: מוכרח הוא להצליח! אדמת ארץ־ישראל לא תשקר! הנה בידו חוברת “השדה” ועוד חוברת אחת טובה ממנה, מארצות־הברית. וכאן כותב אגרונום אחד שבהרכב כגון זה ובטיפול שכזה, — ההצלחה מובטחת לו במאה אחוז. פורמולה מתימטית ממש. מדויק על פי החשבון ועל פי החוק הטבעי. לא יתכן אחרת. שזיפים כאלה ותפוחים שכאלה, אם יצליחו עוד לא ראתה עין הארץ. והוא הרכיב ככתוב. והפרי הרקיב שלא ככתוב. הכזיבה החוברת הטובה והכזיב האגרונום הטוב ולא עמד בדיבורו ובחיבורו. וכסבורים אתם מי אשם בדבר? — כמובן “הם” הפקידים הרשעים. שלא נתנו את היבול כלומר: את ההלוואה, בזמנה, והוא לא הספיק לזבל, לטייב ולשפר בשעתו, כמו שנאמר בחוברת המופלאה הזאת מארצות־הברית.
אך מלחמה ממושכת זו עם האדם והטבע לא הכריעתו ולא ניצחה אותו. להיפך: הוא נעשה עקשן ובקשן יותר. “הם” לא יוכלו לו. בצפרניו יחרוש את אדמתו ובעל כרחה תיענה לו. בידיו השתים בלבד יקים ויקיים את משקו היקר. הוא לא יתן לשתילים להתנוון, לא יסבול שעציו ימותו מחוסר מים, הם לא יביישו את עפר שרשם הטוב. האדמה הזאת השוממת הצחיחה, נתון תתן את יבולה כי היא האדמה טובה היא מטבעה, רק “הם” רשעים ועקרים, ועל אפם ועל חמתם יעשה ויצליח.
עברו שנים קשות, אכזריות, מתנכלות בכל מיני קשיים ופורעניות, והוא עמד בכל הנסיונות האלה ויצא כמנצח. התגבר על כל המכשולים והנחשולים שעמדו עליו לטרדו ממשקו היקר והצליח. לאט לאט הפך ערוגית אחר ערוגית, חלקה אחר חלקה, ולבסוף דונם אחר דונם, לאדמת מטע וצמיחה, ל“ארץ מאכילה את יושביה” ל“משק למופת”. הבור הסרבני שינה את פניו ולבש סבר של ישוב, של נחלה מבורכות של אי ירוק, נאה ונעים. מרחוק נשקפת הגבעה הפוריה כאי ירוק פורח. והיא נושאת הוד של לבלוב ופריון על סביבותיה. אילנות גבוהים פורשים את נופם היפה לפניך ושולחים לך ממרחק פריסת־שלום מוריקה. נעלמה השממה הקודרת ובמקומה אתה רואה בנינים חוסים בצל עצי פרי ועצי נוי. שובך מאושנב, נקוד זהרי יונים מתרומם כמגדל מאחת הפינות הגבוהות שבחצר. ירקוּת שמֵחה ורעננה רומזת לך בעין טובה בהיקף רחב למדי ומזמינה אותך לבוא ולחסות בצלה הטוב.
במה זכיתי שיגלה דוקא לי את מסתוריו? אני זוקף את זכותי זאת על חשבון מקצועי. הוא למד זמן קצר הוראה בניו־יורק. ומאז נשארה לו זיקה ודרך־ארץ למורים ולסופרים. בביתו מצאתי פעם גליונות בודדים של “הדואר” ו“ספר השנה ליהודי אמריקה”. אחרי ששבעתי והותרתי מן האבטיח הטוב והגדול כגלגל שבו כבדני ביד רחבה מארחי האדיב, סיפר לי מקצת מתולדות חיו:
בא לאמריקה מכפר קטן בגליציה המזרחית. תפר שרוולים בבית־חרושת למעילי־נשים, לא הצליח במלאכות כי באמריקה דורשים עבודה מהירה ונקיה ואוי לו לשרוולן שאינו מוציא דבר מתוקן מתחת ידו. פיטורים וזה הכל! אתה רואה את האצבעות הללו? הן לא שירוולו יפה. לאו כל אצבע מסוגלת לתפור שרוולים בצד הנכון. היהודי האמריקאי אינו יודע חכמות: אינך יכול — לך לעזאזל! ירוק אתה בעיניו ומוקצה מחמת מיאוס. כך הם שם — גרועים יותר מאשר כאן. אם כן, במקום ללכת לעזאזל, כעצת ה“בוס” המנוול, הלכתי לבית־המדרש למורים וגם שם לא עשיתי חיל. אתה מבין? — צרת הדקדוק והתנ״ך וגם ההיסטוריה! הורדוס ואדרינוס. וכל מיני הורקנוסים ואריסטובלוסים, והרמ״בם והרמב״ן, והמרב״מן ושרמ״חל ושד״רחל, שמות שרק יחידי סגולה מסוגלים לבטאם בלי שגיאה ולזכרם לפי הסדר, בזמנם ובמקומם. אני לא תפסתי את,ו״ו הידיעה ולא את ה״א המהפך. מוחי התהפך בי מחוסר ידיעה. וכעבור חצי שנה בערך, היסטוריה שארכה מאד בשביל ראשי הכבד, עזבתי אותם ואת חכמתם הגדולה ונעשיתי “פדלר”. כאן, אתה רואה מצאתי קצת את עצמי. אבל מי שלמד פעם דקדוק שוב אין לו תקנה. נמשכתי לקריאת עתוניים עבריים מארץ־ישראל והאמנתי בכל מה שכתוב בהם. היסטוריה כזאת הכתובה בעתון קל יותר לתפוס, ואני נתפסתי לה".
“וכאן” — סיים את סיפורו. ולא בלי התמרמרות, כאילו אני האשם בכל — “כאן אני קבור עשר אמות באדמה ונלחם עם השועלים הארורים, ימח פגרם ועם יתר המחבלים היורדים לחיי וגוזלים את לחמי מפי.”
סיירנו את המשק שלו והוא העבירנו סביב סביב, על עצי הפרי השונים, על הכרם ועל המקשאה, והסביר לי — בקול צעקה כאילו חרש הוא העולם, את הסוגים, המינים והזנים השונים של פרי העץ ופרי האדמה. כשהגענו ללול, נכנסה בו שוב רוח של מרי וזעם והתחיל לקלל את השועל, ולא נתקררה דעתו עד שהוציא חוברת קמוטה ומעוכה מאחד הכיסים הנסתרים שלו. דפדף בה במהירות ופתאום עמד וצעק: הנה הוא הארור ימח שמו: “וולפס נילוטיקה” — השועל המצרי, ימח שמם של המצורעים, עשר מכות על ראשם מוכה — השחין, הם הם, המצרים. המנוולים, המשלחים בנו את רגלי השועל והנמיה, כי ארצם רוחשת כל מיני דבר וערוב, ממצרים ועד הנה.
אתה רואה את הרגלים הקצרות הללו ואת הגוף הכיפח? נקל להכיר מיד, כי הוא מתגנב אל טרפו בזחילה. הסתכל נא בזנבו! שעיר הוא וארוך מאד ומשמש לו כמין הגה ברוצו. בשיניו החדות (“נשיכתם נשיכת שועל”) אכל שלשום שלוש תרנגולות, ייחנק בהן". ושוב: “לו היה בידי מנה אחת אפיים של רעל! זכר לא היה נשאר מהם. אין הם מרגישים ברעל. עד כדי כך לא הגיעו בחכמתם”.
*
אחרי הביקור הזה נעשיתי לאיש סודו. בטח בי שאשתדל למענו במועצה לחלק לו מנה אחת כפולה של רעל: “אתה תסביר להם שאין כל סכנה לתת רעל בידי, אפשר לסמוך עלי שלא ארעיל בו את הנציב העליון ושוטריו. תגיד להם שלמדתי הוראה, ושהייתי חבר ב”אחיעבר“. אוכל להראות להם כרטיס חבר”.
אך ראה אותי ברחוב התחיל להתקרב אלי בצעדת ונחפזים והרחבים, ועוד במרחק עשרים מטר החל צועק: “קיבלת משהו מאמריקה?” (משום — מה האמין שאני עומד בקשרי מכתבים עם ארצות הברית).
עשיתי תנועה כלפי העגלה שלו, כאומר לנגוע בפרי. הוא נזדעזע, ובתנועה של התגוננות, הפליט למולי: “אצלי אסור לנגוע בסחורה! אם תרצה לקנות — קנה. אשקול לך ממיטב השזיפים קח מה שאני אתן לך. כל מגע נוגף את הפרי, עור השזיפים עדין מאד. זהו סנטרוזה שאפילו בקליפורניה אין כמותם”.
*
יום אחד מצאתיו ליד עגלתו, וכמעט שלא הכרתיו. הוא היה מזוקן ומגודל פרע. מעולם לא ראיתיו בגילוי ראש. והפעם נגלה לי ראשו הבלונדיני כמין איקונין של קדושי הנצרות שלא אהבתי מימי ושעוררו בי תמיד פחד ותמהון. ועוד טרם הספקתי לשאלו דבר, פתח ואמר: אני מגדל זקן, אין לי פנאי להתגלח!" הוספתי להסתכל בו בתמהון: המסגרת הצהובה שענדה את פניו החוורים הבליטה ביותר את עיניו התכולות, הילדותיות. הוא נראה לי עתה כמין חיה צהובה שקטה. ׳רכה׳ אך מסוכנת… מבלי משים חיפשתי את צפרניו. הן היו שחורות וארוכות כשפודים ומטילות אימה. ושוב נשאתי עיני לפניו הסגורים במסגרת פלומה צהובה. הבטתי על מצחו הצר ועל פדחתו הקרחה, ולא יכלתי לגרוע מבטי ממנו. עכשיו הרהרתי. קיבל את תיקונו המלא. כך הוא בעצם: אדם קדמוני.
בא איזה קונה, ושוב לא שעה אלי, לא ראני עומד ומתבונן בצורתו, שהזכירתני בבהירות בולטת רגבי אדמה תחוחה ושדה־שבלים צהוב, נע לאטו בשרב הצהריים.
[נדפס בהפועל הצעיר 1955)
ליריקה
מאתמשה בן־מנחם
שירים
מאתמשה בן־מנחם
שירים
מאתמשה בן־מנחם
קול קדומים – פואמות
מאתמשה בן־מנחם
תרגומי שירה ופרוזה
מאתמשה בן־מנחם
תרגומי שירה ופרוזה
מאתמשה בן־מנחם
בשורה מאת המלך
מאתפרנץ קפקא
המלך, כך אומרים, שלח אליך איש-בשורה, אליך היחיד, הנתין המסכן, הדל הזעיר, הבורח לקצוי מרחקים משמשו של המלך. דוקא לך שלח המלך מערש מותו בשורה. הוא צוה לשליח לכרוע ברך לפני מטתו ולחש לו את הבשורה על אזנו. ועד כדי כך נחשב לו הדבר שאמר לו לשליח שיחזור ויגיד לו את דבר הבשורה באזנו.
בהנעת ראש אישר המלך את החזרה, ולעיני כל הקהל הצופה במותו – כל הקירות המעכבים נהרסו, ועל המעלות המתנופפות לרוחב ולגובה, עומדים במעגל כל רבי המלוכה – בנוכחותם של כל אלה שלח המלך את השליח הזה.
כרגע והשליח שם לדרך פעמיו; והוא מין גברתן שכזה שאינו יודע לאות; ובשלחו לפניו פעם את זרועו האחת ופעם את זרועו השניה, פרץ לו דרך בין ההמון.
כאשר נתקל בהתנגדות היה מרמז על חזהו, שם התנוסס סמל השמש. אכן, הוא מתקדם והולך בקלות מאין כמוה. אך העם רב מאד ומקומות משכנותיהם אין להם סוף. אם רק יפתח לפניו המרחב – מה יעוף אז, וחיש מהר תשמע את הלמות אגרופיו על דלתי ביתך. אך מה ייגע האיש! ויגיעו לריק.
ללא הרף נדחק הוא דרך חדרי החרדים1 של פלטרין המלך הפנימי; לעולם לא יתגבר עליהם; ואפילו יעלה הדבר בידו – לא נשכר כלום; עליו להאבק קשה בכדי לרדת במדרגות למטה, ואם יצליח בכך – עדיין לא השיג מאום. את כל החצרות עליו עוד לעבור ברגל; ואחרי החצרות – הבירנית השניה, וכן הלאה הלאה דרך אלפי שנים.
ואם סוף סוף יפרוץ את השער החיצון – אך לעולם, לעולם היה לא יהיה כדבר הזה – והנה המטרופולין כולה משתרעת לנגדו, טבור העולם, מוצברת למרומים רבים ממלוא משתיתה של ארץ.
שום איש לא יבקע את המקום הזה, ומה גם מביא בשורה של מת.
אבל אתה יושב על יד החלון וחולם חלום הבשורה הזאת עם בוא הערב.
-
חדרי חרדים – כך במקור (הערת פב"י) ↩
לפני החוק
מאתפרנץ קפקא
לפני החוק נצב שומר סף. אל אותו השומר מתקרב איש מן הכפר ומבקש רשות כניסה אל תוך החוק. אבל השומר אומר שאין הוא יכול להרשות לו להכנס לפי שעה.
האיש נמלך בדעתו ושואל אם אחר כך יותר לו להכנס. “אפשר הדבר”, אומר השומר, “אבל עכשיו לא”. ומפני שהשער אל החוק פתוח לרווחה תמיד ושומר הסף סר הצדה, התכופף האיש בכוונה להציץ בעד הפתח פנימה.
כראות זאת השומר הצטחק ואמר: – אם מושך אותך הדבר ביותר, נסה נא, על אף אסורי, לבוא פנימה. אך תן אל לבך: אנכי כביר כוח, ואני רק שומר הסף התחתון. אבל על כל אולם ואולם מופקדים שומרים שהאחד אדיר וחזק מחברו, ובפני מראהו בלבד של השומר השלישי, אף אנכי איני יכול לעמוד".
לקשיים כאלה לא פילל איש הכפר, החוק צריך להיות פתוח בפני כל אדם ובכל שעה, חשב בלבו, אבל תוך שהוא מתבונן היטב בשומר הסף העטוף בפרותו, מסתכל באפו המחודד, בזקנו הטאטארי הארוך, הדק והשחור, מחליט הוא כי מוטב לו להמתין עד שיקבל רשיון להכנס פנימה. שומר הסף נותן לו שרפרף ומרשה לו לשבת בצד במרחק מה מן השער.
וכך הוא יושב ימים ושנים. עושה הוא כל מיני נסיונות כדי לקבל רשות כניסה, והוא מלאה את השומר בבקשותיו. השומר בוחן אותו בכל מיני מבחנים קטנים, חוקר אותו על אודות ביתו ומולדתו ועל עוד דברים אחרים. ברם אלה הן שאלות מן השפה ולחוץ, כדרך ששואלים אנשים רמי מעלה, ולבסוף הוא חוזר ואומר לו שעדיין אין ביכולתו להתיר לו את הכניסה פנימה.
האיש שהצטייד בהרבה דברים לדרך זה משתדל עד כמה שאפשר, ושום דבר לא ייקר בעיניו, לשחד את שומר הסף; הלה אמנם מקבל ממנו הכל, אך מוסיף הוא דרך אגב: “אני לוקח מידך הכל, כדי שלא תאמין שהחמצת משהו”.
במשך כל אותן השנים הרבות העמיק האיש להסתכל בלי הרף בשומר הסף, הוא שכח את יתר השומרים ורק זה הראשון נראה לו כמכשול. היחיד בדרכו לבוא אל תוך החוק. בשנים הראשונות היה מקלל בחמתו את המקרה הרע, היה עושה זאת בזעם ובקול רם, אך בהמשך הימים, כשהזקין, אך נהם ורטן לתוך עצמו.
הוא נעשה דומה לילד, ומפני שאחרי שנים של חקירה ודרישה בפרצופו של השוער התחיל להרגיש גם בקיומם של פרעושים בצוארון פרוותו, הפיל את תחינתו גם לפני הפרעושים שיבואו לעזרתו ויהפכו את לבו של השומר עליו לטובה.
לבסוף לקה אור עיניו והוא לא ידע אם הולך ומחשיך הכל מסביבו או עיניו הן המטעות אותו. ברם עכשיו מבחין הוא בחשך במין ברק אור הבוקע דרך פתח החוק ואיננו דועך.
והנה הגיעה שעתו למות, ולפני מותו התרכזו במוחו כל הנסיונות של כל הימים לשאלה אחת גדולה שעד כה לא הציע אותה לשומר. הוא קרא לשומר ברמיזה, באשר לא יכול עוד לזקוף את גופו הנוקשה; השומר נאלץ היה לגחון עליו, שכן ההבדל בגודל הקומה נשתנה מאד בימים האחרונים לרעתו של איש הכפר.
“וכי מה עוד אתה רוצה לדעת בשעה זו?” שאל השומר, “אין אתה יודע שבעה!”
“הכל הלא נכספים אל החוק”, לחש האיש, “ואיך זה קרה הדבר שבמשך כל אותן השנים, שום אדם לא בקש להכנס אל תוך החוק?”
ראה השומר באותו אדם כי הולך הוא למות, וינהום עליו בקולו, כדי שיגיע אל שמיעתו הגוועת: “שום אדם אחר לא יכול היה פה להשיג רשיון כניסה, כי שער זה נועד אך ורק בשבילך; הנני הולך עתה לנעול אותו!”
הַבְּדִידוּת
מאתריינר מריה רילקה
לַגֶשֶם דוֹמָה הַבְּדִידוּת הַגְדוֹלָה.
לִקְרַאת הָעֲרָבִים מִן הַיָם הִיא עוֹלָה,
מֵעֲמָקִים רְחוֹקִים בְּיַרְכְּתֵי הָעוֹלָם,
לַשָמַיִם תִּסַּק, שֶהִיא תָּמִיר בְּיָדָם.
וּמִשָמַיִם תִּפֹּל עֲלֵי עִיר וְאָדָם.
בִּשְעַת בֵּין-עַרְבַּיִם תֵּרֵד כַּמָּטָר,
עֵת כָּל הָרְחוֹבוֹת כְּבָר פּוֹנִים לַמָחָר,
וְכַאֲשֶר הַגוּפִים שֶלֹא הִשִיגוּ דָבָר
מַרְפִּים זֶה מִזֶה מְאֻכְזָבִים וּכְעוּסִים
וּבְנֵי הָאָדָם זֶה עַל זֶה מְאוּסִים
כִּי עַל עֶרֶש אֶחָד הֵם לִישוֹן אֲנוּסִים,
אָז תֵּלֵךְ הַבְּדִידוּת עִם זִרְמַת הַנָהָר.
נְבוּאַת לֵב
מאתריינר מריה רילקה
כְּמוֹ דֶגֶל אָפוּף אָנֹכִי מֶרְחַקִּים.
אָחוּשָה אֶת בּוֹא הָרוּחוֹת וְשׂוּמָה עָלֵי לִחְיוֹתָם,
בְּעוֹד הַדְבָרִים לְמָטָה הֵחֵלוּ לָנוּעַ:
הַדְלָתוֹת נִסְגָרוֹת עוֹד בְּנַחַת וְשֶקֶט וּדְמִי עוֹד בָּאָח:
עֲדַיִן הַחַלוֹנוֹת לֹא יִרְעָדוּ וְכָבֵד הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ.
כִּי אֵדֵע הַסְעָרוֹת כְּבָר מִקוֹדֶם וְרוֹגֵש הִנְנִי כְּמוֹ הַיָם
וְאֲנִי מַרְחִיב אֶת עַצְמִי, וְנוֹפֵל לְתוֹכִי
וּפוֹרֵק אֶת עַצְמִי וּלְבַדִי אֲנֹכִי
בַּסַעַר הַזֶה הַגָדוֹל.
וְזֹאת הַתְּשוּקָה
מאתריינר מריה רילקה
וְזֹאת הַתְּשׁוּקָה: שְכֹן בִּשְאוֹן מִשְבָּרִים
וּבֶן־בְּלִי־בַּיִת בַּזְמַן לִהְיוֹת;
וְזֶהוּ הַחֵפֶץ: הַחֲלֵף דְבָרִים
בַּלָאט עִם הַנֶצַח שָעוֹת עַל שָעוֹת.
וְזֶה הוּא חָיֹה: כִּי מֵאַחַת מֵעִיתּוֹתֶיהָ
הַבּוֹדֶדֶת מִכֹּל הַשָעוֹת לָהּ תֵּרוֹם,
וּבְחַיְכָהּ כֹּה אַחֶרֶת מִשְׁאָר אַחְיוֹתֶיהָ
לִקְרַאת אֱלֹהִים הִיא תִּידֹם.
שִיר מוֹתִי
מאתאלזה לסקר-שילר
הַלַּיְלָה הוּא רַךְ מֵרֹךְ רוּחַ הַוְרָדִים;
בּוֹאָה, וְיָדֶיךָ הַשְׁתַיִם הַגֵּש לִי,
מְאֻחָר מְפָעֵם לְבָבִי,
וְדֶרֶךְ דָּמִי
נוֹדֵד ופוֹנֶה אַחֲרוֹן הַלֵילוֹת
וְהוּא קָרֵב כֹּה רָחוֹק וְנִצְחִי הוּא כַּיָם.
וְאִם אָהוֹב אָהַבְתָּ אוֹתִי מְאֹד –
נָא קַח הַצּוֹהֵל בְּיוֹתֵר מִיוֹמְךָ
וְהַב הַזָּהָב לִי לֹא עֲמָמָהוּ כֹּל עָב.
מִכְּנָף-אֶרֶץ-לַיְלָה עוֹלוֹת מַנְגִינוֹת,
אֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲנִי בָּאָה,
אֲנִי נַעֲשֵית חַיִים,
וְחַיִים עַל חֲיִים יִתְרַפְּקוּ
עֵת הַכּוֹכָבִים בְּגַּן-אֵל מִמַּעַל
יְעַרְסְלוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם הָרִאשוֹנִים.
בִּקְתָה יְהוּדִית עִם גַּג שֶל זָהָב
מאתיחיאל מאָר
1…ועוֹדֶנִי חוֹלֵם עַל בִּקְתָּה לְבָנָה
וְעַל גַּג עָשוּי קַש קַן-חֲסִידוֹת לוֹ מוּנָח:
צְעִירָה הִיא הָאֵם, מִן הַדֶרֶך בָּא הָאָב, –
בִּדְרָכֶיהָ שֶל פּוֹלִין בָּא יְהוּדִי מִן הַתַּנַ"ךְ,
עִם עֶרֶב יְעָרוֹת מִתְלַהֲטִים בַּשְקִיעָה,
חִנְגַּת סְנוּנִיוֹת שִיכּוֹרוֹת מִגִיל;
פַּר מְכַבֵּד מִגְרוֹנוֹ אֶת הַכְּפָר,
נֶפֶש רוֹעֶה מִשְתַּפֶכֶת בְּחָלִיל.
כּוֹכָבִים מִתְנוֹצְצִים, מִקְטְרוֹת אִיכָּרִים,
קְרִיאַת-תַּרְנְגוֹלִים, יְלֵל-כְּלָבִים בַּסָךְ;
עַל סִפִּים, עַל קוֹרוֹת, מְסַפְּרִים מַעֲשִיוֹת,
וְזוֹשָה לֶחָצִיר מִתְגַנֶבֶת אֶל סְטַאךְ.
הָהּ, דְרָכִים בְּפוֹלִין! וּצְלָבִים וְנֵכָר, –
בִּגְבוּלֵךְ עָבַר סַעַר וּבֵיתִי שָם חָרַב:
וּבְכָל יִשוּב וְיִשוּב בָּךְ עָמְדָה לְפָנִים
בִּקְתָּה יְהוּדִית עִם גַּג שֶל זָהָב.
-
יחיאל מאר – סופר יידיש בצרפת. אחיו של משה בן–מנחם. ↩
ילדים בורחים: [שיר של הורים]
מאתפרנץ ורפל
ילדים בוֹרְחִים.
דוֹמֶה כִי עדיין לא רחוק הזמַן,
הדלת נפתחת – והנה הם כָאן,
יושבים חלוקים-מאֻחָדִים לשֻלחָן,
שֶבֶת אחים.
ילדים בוֹרְחִים.
מאז כבר עבר זמן רב מאוד,
תעודה גרועה שוב אין לראות.
שעות של צער, שעות רעות:
אסכרה, שָנִית.
ילדים בורחים.
בנים דבקים בנשים,
בנות נשאות לאנשים.
יש ומכתב מַגִּיעַ,
בִּיקוּר בְּמַפְתִיעַ.
ילדים בורחים.
אך משהו אִתָּם לוקחים.
אנוּ יותר עניים,
הם לְבֵיתָם נקיים,
והשעון הולך לאט ומתַקְתֵק,
סְחוֹר-סְחוֹר לַשֻלְחָן הָרֵיק.
מעגלי הוראה וחינוך
מאתמשה בן־מנחם
מסות ושיעורים לדוגמא
מאתמשה בן־מנחם
מסות ושיעורים לדוגמא
מאתמשה בן־מנחם
משה בן-מנחם – מורה, מחנך ומורה למורים
מאתארי בן־מנחם
בתוך: מסות ושיעורים לדוגמא / משה בן־מנחם; מתוך “הדר השרון”, ארי בן-מנחם, 2012
שלושים וחמש שנים הרביץ משה בן-מנחם תורה בילדי רעננה ובנותיה – “תנא קמא”, איש אשכולות, ספוג תורה-מורשה ותרבות-מערב ומורה בעל שיעור קומה.
שיעוריו בספרות עברית ובתנ“ך היו תמיד חוויה ומאורע לחניכיו. פעמים רבות העידו עליו תלמידיו, שהשנים שבילו בעתיד בבתי ספר תיכוניים ובבתי מדרש למורים, לא הוסיפו להם אלא מעט על תורתם שקיבלו מפי בן-מנחם בלשון, בדקדוק ובתנ”ך, כי משורר היה האיש בנפשו וכל שיעור בשירי הלוי וגבירול, ביאליק ופרץ, היו פרקי שירה והגות ממש, שהעשירו את הנפש. אלפי תלמידיו נושאים עד היום את שמו בליבם.
הבאתי כאן בפרק זה רק “מעט מהרבה” ממורשת ההוראה של משה בן- מנחם; אך די במבחר זה להעיד על עיסת הנחתום.
(ארי בן-מנחם)
ערכה החינוכי של האגדה התלמודית
מאתמשה בן־מנחם
א
עובדה היא, שהאגדה היא עדיין בבחינת “תורה מבחוץ” לגבי תכנית הלימודים העבריים שלנו וטרם תפסה את מקומה וזמנה הראויים לה בבית-הספר בארץ. התעיה והתהיה מרובות בה, לא רק מבחינה דידקטית ומתודולוגית, כי אם בעיקר מצד האיכות, והכמות שבה בתכנית הלימודים.
כל מורה יודע בעצמו, כי “רצוי” ו“חשוב” עד מאוד ללמד את התלמידים אגדה, והריהו משתדל אמנם להגיש לתלמידיו מן “אלו האגדות שריחן וטעמן כתפוחים”, אולם כל מורה עושה בה כבתוך שלו: יש המשלב אותה בנושא מרכזי בתנ"ך, בחינת “עזר כנגדו”, ואחד מלמד אגדה לא כגופי תורה, חלילה, כי אם כפרפראות וכפרוטרוט, כדי למשוך בה את לב התלמידים, אם במים ואם ביין, – הכל לפי המורה והתלמיד, לפי הכיתה והשיטה.
קבלה היא בידינו עוד מן ה“חדר” ומבית המדרש, לראות באגדתא קודם כל את מדרש האגדה – משלים, פתגמים ומבטאים נאים המחדדים את מוחו של התלמיד, ואשר בהם ניכר האדם שתלמיד חכם הוא ויש בו לחלוחית של תורה.
המטרה היא – להשכיל את הילד בדברי חכמים וחידותם, למען יוכל לפסוק את פסוקו במקום ובזמן שצריך, בחינת הנאה לו והנאה לעולם, ובזה יוצאים ידי חובת האגדה בבית ספרנו.
לדאבוננו, אין איש שם אל לב כי לימוד האגדה כחומר לווי לתנ“ך, כהרחבה וכפירוש לו, אינו מעלה את התנ”ך, באשר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואין אגדה נכנסת לידי פשוטה… וכל המנסה להרחיב את התנ"ך ברוח האגדה, בראותו בה “תנא דמסייעא”, – גורם רעה לשניהם, מערבב הוא שני יסודות ראשוניים – דבר הגורם לרבוי הכמות ולמיעוט הדמות.
כי הנשגב שבתנ"ך ערכו לעצמו והמעולה שבאגדה – לעצמו. לא הרי אברהם בתורה כהרי אברהם באגדה (אגב: זה שבתורה הרבה יותר אגדתי מזה שבאגדה עצמה!). ולא הרי משה “ההיסטורי” בתורה כהרי משה באגדה. כאן מתעלה האגדה לאפוס גדול שמעטים כמותו גם בספרות העולם.
הרואה באגדה יצירה שניה במעלה, המיוסדת רק על “מה שנאמר”, ו“כמו שכתוב”, לא ירד כלל לעומקה של זו ולא עמד כל עיקר על טעמה ורוחה. עוד בכיתות הנמוכות רגילים לפטם את התינוקות במדרשי אגדה כמין המשך ופירוש לסיפורי המקרא. דברי אגדה כגון: “גלגל חמה יש לו נרתיק, ובריכה של מים לפניו. בשעה שהוא יוצא הקב”ה מתיש כוחו במים. שלא יצא וישרוף את העולם" – אנו רואים כאגדה, בלי להרגיש בשניות שאנו מכניסים בנפשו של הילד.
מטבע הילד הוא שאינו מבחין בין דמיון למציאות ובין “דרש” ל“פשט”; ואם הוא קורא: “בשעה שנזף הקב”ה בלבנה, נפלה ונפלו ניצוצים ממנה על פני כל הרקיע, והם הכוכבים“, הריהו מאמין שכך הוא ב”אמת", ומכיוון שאין להאמין בדבר והיפוכו. הרי שיאמין או באגדה או במציאות, אם כן לאיזו אמת אנו מחנכים את הילד?
מפי ביאליק ז"ל, מכנס האגדה, אנו למדים: “האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית, היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טפין טפין. יש ששימשו בהיכלה כוהנים גדולים ויש ששימשו בה כוהנים הדיוטים”. על כן מי שהולך אל האגדה חייב לרדת לשתין שלה, עמוק עמוק ואל ילך אצל המים השאובים.
האגדה כחומר לימוד ממש, ולא כחומר קריאה ושעשועים ברכה רבה בה רק אם יוקח ממנה הטוב והמשובח שבה, במטרה ובמחשבה תחילה להכיר על ידיה את עולמו של ישראל, כפי שנתגלה לה לאומה אחרי “חתום חזון” ואחרי חורבן המדינה. ישראל התחיל אז לראות את עצמו ואת עולמו של הקב“ה ראייה אחרת, חדשה. שונה בתכלית מראייתו הראשונה התנ”כית.
“על מה חרבה הארץ? – על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר-מלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר”. כלום תתכן השקפת עולם כזאת בתקופת הנבואה? הנוכל לתאר לעצמנו שעמוס או ירמיהו יביעו דעות “מצומצמות” ויומיומיות כאלה?
הבה ונראה ירמיהו, האחרון בנביאי הבית הראשון בארץ. מהו אומר: “מי האיש החכם ויבן זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על-עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה. וילכו אחרי שרירות לבם, ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם” (ירמיהו ט' יא-יד).
הגם עתה, אחרי קראנו את שתי התשובות על השאלה ההיסטורית הנצחית, נאמר, שהאגדה היא הרחבתו של התנ"ך? האם לא נראה את התהום המבדילה בין שתי התקופות האלה? ירמיהו הנביא רואה את האלהים, ויוצר האגדה – את האדם. הראשון – העולם האלילי עומד במרכז התנגדותו, והאגדה – החברה שבימיה עם כל רשעותה-קטנותה לנגד עיניה.
“מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם; ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות”. ואם את האגדה הזאת ניתן לילדינו, האם לא את המציאות של ימינו נתנו להם? האם לא את הערכת עצמנו בתקופת “הבית השלישי” חשפנו לפניהם?
האגדה היא האמת החדשה של יהודה המנוצחת ושל האדם מישראל המעונה. כאן לא ישראל הוא עם קשה עורף, כי אם להיפך – יוצרו הוא קשה! “אמר אבא חנן: מי כמוך חסין יה? מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע נאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. בשם ר' ישמעאל שנו: מי כמוך באלים ד' – מי כמוך באלים1!” קמצא ובר קמצא – מה ידענום! ומה מסוכנים הם שניהם לירושלים הבנויה של ימינו אלה! ו“החכמים” שלנו, היושבים בסעודה ונוח לבם בחברה הזאת ואינם מוחים! הה, מה מאוד איומה שתיקתם החכמה המדברת בעדם!
את הבקורת העצמית ואת האהבה העצמית עלינו לשאוב מן האגדה, את הנצחי והאמתי שבישראל, זה שיש בו קרן קיימת לדורות, שאין לו גניזה עולמית, ואשר תמיד זמנו, כדוגמת ישראל: “דור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה, וישראל לעולם עומדים, לא נעזבו ולא יעזבו. לא כלו ולא יכלו!”
עולם הנבואה שנבנה זעם מרחם ותוכחה אוהבת, די לו בשלו ואינו צריך להתעשר ממקום אחר. עלינו לתת את עולם החסד של האגדה בלבו של הילד, שבו רחמי האדם סותרים את חמת אלוהים.
רק אגדה זו שהיא “ענוגו של מקרא”, שהיא המתקת הדינין ולימוד זכות על “ישראל החביבים”. נפתח לפני הילד מישראל.
ב
האגדה, כמו ההלכה, ראתה בתנ“ך רק חומר היולי, והיא השתמשה בו למטרתה המיוחדת מבלי להיות כפותה לו. שתיהן בנות חורין הן כשם שכל אמן חפשי הוא לגבי החומר שממנו הוא מעצב את הגיגי לבו. היצירה האמיתית יודעת רק חוק אחד – האמת שבלבה. ואם לחוק הזה היא נשמעת ונאמנה הרי קנתה ובנתה את עולמה. גם התנ”ך לקח הרבה מן המוכן; מן השלילה ומן החיוב שבעולם העתיק. מן המיתוס הקדמון, זה רוח האלוהים שרחפה על פני הגזע האנושי מבראשיתו, והנבואה העברית הפכה אותה לבשר מבשרה ולרוח מרוחה.
האגדה ראתה במאורעות התנ"ך, בדעות ובדמויות שלו, מעין מיתוס קדום שאפשר לעצבו מחדש. להתיכו ולצקת אותו לתוך כלים חדשים של התקופה.
מה שונה הוא ירמיהו “ההיסטורי” מזה של האגדה! דומה שרק כאן, באגדה, באפיקה שלה, מצא את תיקונו המלא. איזו הרמוניה נפלאה בנפשו של האומלל בחוזי יה, איזו שלימות נאצלת בדמותו הגדולה! רק הטרגדיה הנוקבת של אומה יכלה ליצור צורה נשגבה כזאת, רק האהבה הרבה לעם מבקש אהבה, יכלה להשלים יצירה כזאת. הטרגדיה היונית, שהסתמכה לרוב על אידיאות ואגדות אלים, לא הגיעה מעולם לאמת מלאה כזו ולצער מזוקק כזה!
“ירמיהו על קברי האבות” הוא שירת הברבור של עם ההולך למות אך למות הוא אינו רוצה; הוא מתקומם לו בכל האמצעים שביכולתו, הוא צועק, בוכה, מתחנן ודורש משפט! אין דוגמא לאפוס-אגדה זה רק באגדה עצמה, ב“מיתת משה”, שבה מתקומם האדם היחיד למות שנגזר עליו, והוא מרעיש את השמים ואת הארץ וסדרי בראשית וסופו שהוא נופל, מפני שכבר נגזרה הגזירה!
כל דמויות הנשים הגדולות שבטרגדיה העולמית מחוירות ומטשטשות לעומת דמותה הנעלה של אם האומה, של רחל המבכה על בניה. מה נהדר ומלא עצמה דרמתית הוא שילוב הפסוקים הנצחיים של ירמיהו: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”, לתוך המדרש הדרמתי של האגדה. דומה שרק כאן מקבלים הדברים את חיותם השלימה, "זהו ‘שנאמר’ " זה, כאלו נוצר כאן מחדש, ורק במעמד זה נפתחו לפנינו כל גנזי היופי והצער שלו.
התנ“ך, שלפי עצם מהותו דינמי הוא כולו, עינו צרה בהיסטוריוגרפיה סינתטית וסטטית. הכרונולוגיה של התנ”ך מעשית היא, קצרה, מועט המחזיק את המרובה; והיא מצמצמת את עצמה צמצום אחר צמצום, כדי לפנות מקום מכסימלי לחזון ולחזיון, – הכלל והעיקר הגדולים שעליהם עומד עולם המקרא.
אין היצירה התנ“כית יודעת את האגדה המושלמת והמלאה כדוגמת האפוס היוני, שהיסטוריות מיתוס ומסתורין נתמזגו בו יחד להרמוניה עליונה אחת, גם החלק ההיסטורי של התנ”ך היסטוריה פרגמטית היא, – הטעמת סיבות התופעות למטרות מעשיות, הנצרכות לגוף הענין הקדוש. לרוב אין הסיפור התנ“כי מגיע לשיא התפתחותו; הוא נפסק, כמו החיים עצמם, באמצע. ההפסק הוא כל-כך פתאומי, חד וחזק כל-כך, עד כי יחד אתו נפסק גם דמיון הקורא. המשכו הוא ברעיון, במוסר השכל, אבל לא בפבולה, לא בתוכן ובנושא. סיפור המעשה התנ”כי מגיע לנקודתו העליונה דוקא במקום שאין אנו מצפים לו כלל.
בסיפור העקידה שהוא דרמתי, כמו כל סיפורי התנ"ך, מפני שבנוי הוא על שאלות ותשובות ועל דו-שיח קצר, השיא הוא לא במקום שאברהם שולח את ידו לשחוט את בנו ולא בקריאת ד' “אל תשלח2 ידך אל הנער!” כי אם דוקא במקום צנוע ושקט ביותר, בכתוב הקל והנחמד: “וילכו שניהם יחדיו”, ובשאלה הפשוטה והנוקבת עד התהום בתמימותה הקדושה: “ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר, אבי! ויאמר: הנני, בני! ויאמר: ‘הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?!’ " אין לך “בזבזן” כתנ”ך, ואין לך “קמצן” גדול ממנו! כמוהו כטבע – תכלית עצמו הוא ומשתמש בכל האמצעים להשיג את תכליתו – החדרת רעיונו – חוקו האחד והמיוחד ללב האדם והעולם!
לא כן האגדה: היא ראשית כל יצירה ספרותית מחושבת ומתוכנת, השואפת למטרתה הסופית באמצעים “נורמליים”, כלומר: אמנותיים, והיא משיגה את מבוקשה באמצעי יופי וצורה, שיש בהם משום עשייה וחינוך יוצר.
התנ“ך מחנך אותנו לאמת האבסולוטית שאינה יודעת רחמים כי אם דין, שאינה שוחרת אהבה אלא צדק. ואם יש רחמים בתנ”ך, הרי הם הרחמים שאחרי העונש, ואם יש בו אהבה – הרי היא האהבה שאחרי המשפט. המאמר התנ“כי יוצר אותנו מבראשית. בחינת “אני היום ילדתיך”, עמו אנו נולדים מחדש. כי התנ”ך כמו הטבע, מחדש את עצמו תמיד בנפשו, ואתו אנו מחדשים את עצמנו ואת העולם שבלבנו. ואילו האגדה מוסיפה לנו רק נופך משלה, משהו אחר היא מכניסה לתוך הקיים בנו משכבר: מעט אהבה פה, קצת רחמים שם, זיע של סליחה, ניד של בינה, וטעם של נחמה וצער מזוקק שבעתים.
אמצעי ההשפעה של האגדה הם במידה הגדושה של חינוך לאהבה! דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה רחמים. האל הזועם של הנבואה נהפך כאן לשכינה קדושה, לקדוש-ברוך-הוא, אשר רחמיו מתגלגלים מחיבה יתרה, והוא שותף בצערם של ישראל: “ובשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, כביכול, מוריד, שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו."
האגדה היא כולה תקוה ואמונה בגאולת ישראל, מפני שגאולת ישראל היא גאולת העולם כולו. וכל מה שהקב"ה עושה בעולם אינו עושה אלא בשבילם: “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי יולדה”. ושלושה ימים קודם שיבוא משיח יבוא אליהו, יעמוד על הרי ישראל ויכריז: “בא שלום לעולם! באה טובה לעולם! באה ישועה לעולם!”
שושנת יעקב היא שושנת העולם והיא ניכרת בין אומות העולם כשושנה בין החוחים. “ומה שושנה זו מתוקנת לשבתות ולימים טובים, כך ישראל מתוקנים לגאולת מחר.”
ג
השקפת עולם אחת ויחידה שוררת באגדה כולה והיא – ישראל קיימים לעולם! “וכשם שאי-אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי-אפשר לעולם בלא ישראל”. ואידיאה נשגבה זו שישראל אין להם בטלה עולמית, נתנה בלבם של יוצרי האגדה את הודאות הזאת שכל זמן שישראל בירידה התחתונה – הם עולים! אמנם יש ונתעוררה בלב גם החרדה לגורל ישראל בגלות, ואת היראה המזעזעת הזאת הביע רב בדברים קצרים ונוקבים עד הנפש: “אמר רב: מתירא אני ממקרא זה: ‘ואבדתם בגויים…’ " אך רובם של חכמי-האגדה לא התיראו מן האיום הזה הכתוב בספר התנ”ך. מובטח היה להם שישראל הם עליונים על כל האומות, וכל מי שהוא בא להזדוג לישראל להרע להם, סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם. אף הם לא היו משהים הרבה את ישראל בגנזי הצרות המשונות זו מזו אלא הכניסום תיכף לחדרי-חדרים ולגנזי-גנזים של ישועות ונחמות.
האגדה כולה “גאולת מחר” היא “טובה עתידה”, ובה “כתות כתות של מלאכי השרת יושבים ואורגים בגדי ישועה, ועושים כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות ומרקחים כל מיני בשמים ומעדני עולם, וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא”. צנועה וכבושה היא אהבת האגדה לישראל, כולה רוך ועדנה ופיוס מרחם, כולה, בלשונה הזהירה והצנועה, “חבה יתירה”.
עם ישראל איננו, כמו בתנ"ך, העם הנבחר, עם סגולה, מרובה הזכויות ועוד יותר – מרובה החובות; הוא הבן החביב, בני ציון היקרים, הכבשה בין שבעים זאבים, ובהגדרתו העמוקה של ר' עקיבא: האדם החביב שנברא בצלם.
התנ“ך הוא כולו דרישה והאגדה הבטחה; התנ”ך – מציאות קשה ונואשה והאגדה – התעלות מעל למציאות והתנשאות ממעל לקשי השעבוד ומרי הגלות. התנ“ך מאיים תמיד בגלות, בעקירה, ובנטישה מן המולדת היקרה; ואילו האגדה רואה בגלות אחת3 מטעויותיו של הקב”ה, ובין ארבעה שמתחרט עליהם הקב"ה אחת מהן גלות. מידה קשה זו של זרוי ופיזור, היתה למורת רוחה של האגדה והיא הטיחה דברים כלפי מעלה בשל מידה זו, שהיא שקולה כנגד הכל.
מה נפלא הוא האופטימיזם של האגדה, מה נועז, ועם זה מה תמים ופרימיטיבי, ילדותי ממש! מסביב עולם של שנאות אימים ובוז של גאיונים ומנצחים: “ישיחו בי יושבי שער” – “אלו אומות העולם, שהם יושבים בבתי תיאטראות ובבתי קירקסאות”; “לנגינות שותי שכר” – “מאחר שהם אוכלים ושותים ומשתכרים, הם יושבים ומשיחים בי ומלעיגים בי”.
האומה כולה היא במדרגה התחתונה, ומלכות הרשעה מכנסת את עינה הרעה בחייה: כל גוי הוא בבחינת לסטים מזוין וכל דרך בחזקת סכנה: “היו עולים במעלה או יורדים בירידה – לא יבא ישראל למטה ונכרי למעלות אלא ישראל למעלה ונכרי למטה. ואל ישח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו”, וכנגד “השעה החצופה” הזאת עומד ישראל במלוא כל אמונתו ובטחונו שיסורים אלה יסורים של אהבה הם:
“אמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על-ידי יסורים”. לעומת שנאת עולם, נוצרה אהבת עולם לישראל ככוח שכנגד, נוצרה הסיסמה: “חביבין ישראל”; ואין לך מידה טובה ומעלה יתרה שהסנגוריה של האגדה לא ייחסה אותן לישראל, שראו בו את הסיבה הראשונה של הבריאה כולה ותכלית העולם.
ד
בבואנו עתה בפעם השלישית לבנות את עצמנו ואת ביתנו בארץ-ישראל, מצווים אנו להתקשר שוב קשר של קיימא עם האגדה העברית, למען תהיה סם חיים לעצמותינו היבשות ורפאות ללבנו החולה והכואב. “וביותר שאנו חולים מן השעבוד – אין אדם מבקש לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות.”
התנ“ך מחזיר לנו את הניב ואת הנוף של עצמיותנו הקדומות הוא היוצק נהר-דינור לתוך דמנו. בשוט לשונו ובשטף חרונו מעורר הוא בנו את הכרת עצמנו ובקורת עצמנו. על ידו אנו מחזקים שוב את זכרוננו הלאומי-אנושי שכוחו תש בדרך הגלות הארוכה, דבר התנ”ך הוא “הדבר” שעליו אמר המשורר “ויהיה דברך מר כמות, ויהי הוא הוא המות – נשמענו ונדעה.”
ועל ידי האגדה נרכש לנו מעט אהבה עצמית, נרחש יתר אמון לעצמנו, לא שלהבת-יה היא האגדה כי אם נר-אדם, “פתילה באיסר”, כלשונה; אך בה, בפתילה זו, נמצא את המרגלית הטובה של האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל, ואת הזהב הנוצץ של הרחמים לאדם מישראל המעונה, – אלו שכיות החמדה שאבדו לנו בחשכת ליל הגלות הארוכה והמרה. ובהכניסנו את הילד העברי לעולם האגדה העברית, חלילה לנו מחשוש מפני קנאות לאומית יתירה ומפני התנשאות על עמים אחרים, על “אומות העולם”, שהאגדה לכאורה, מצוינת בהן.
האהבה היתרה שבאגדה לישראל, לארצו ולתורתו, אינה מחייבת את שנאת הזולת, ולא כל-שכן את השמדתו. אהבת ישראל אינה ממין האהבה העצמית הידועה, שאומות העולם מונות בה האחת את השניה, חביב אדם שנברא בצלם – אומרת תורת האגדה; ו“ושלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ובישנים וגומלי חסדים”. אהבת ישראל פירושה רחמים גם על השונא: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?” והיא האומרת: “יתמו חטאים ולא חוטאים”.
אמנם האגדה אינה מסיחה את דעתה גם מן “הנקמה באדום”: “ומדוע אדום ללבושך?” – “זו נקמת אדום”, ו“לבוש זה נאה מכל לבושים הראשונים”. ברם, נקמה זו אין פירושה השמדה וכליה פיזית, אלא זוהי התעלותו הרוחנית של ישראל שהוא שוב בן חורין בארצו, חפשי משעבוד מלכויות, והגאוה שנטלה ממנו ונתנה לאומות העולם חוזרת שוב אליו.
יש והדמיון היוצר של בעל האגדה משתעשע קצת בצערם של הגויים עובדי האלילים, שבתוכם שרויים בני ישראל בצער והובלעו בתוך מעיהם. הגויים עוברים על גשר גיהנום ונופלים לתוכה, אחר כך הם עולים ורואים בטובתם של ישראל, ואז הם נופלים על פניהם ואומרים: “כמה נאה אדון זה! כמה נאה אומה זו שאהב אותה ביותר!” מתוך אגדה זו אנו מבינים נקמה עברית מהי! “צמאון” זה לנקמה אינו אלא חינוך מוסרי והחזרת העולם האלילי למוטב, כי עתידה ירושלים ליעשות שוב פנס ומטרופולין לגויים, והם מהלכים לאורה. “פנים של אימה” למקרא.
“פנים שוחקות לאגדה”. מתוך לימוד שניהם יעמוד הילד העברי על שתי פנים של הערכת עצמנו: על הדין ועל החסד. ואם נדע לכוון אותו ביד זהירה, ימצא נוער הלומד את הסינתיזה בין שתי המידות, ואת ההרמוניה בין שני הקולות, העולים אלינו מתוך נבכי הדורות של אומה גדולה ורבת-סבל, אשר שרתה עם גורלה ותוכל לו.
ה
השואה הגדולה שנתחוללה על יהדות העולם, והשעה הגדולה של תקומת מדינת ישראל, מחייבות אותנו לשינוי ערכים בכל שטחי חיינו כאן, ובראש וראשונה – בשדה חינוך, שהוא חיינו וערך קיומנו בארץ, ובו ניבחן בחינת בגרות של עם הראוי לשמו. אחרי שנופצנו אל כל סלעי הצער והיסורים שבעולם, התיצבנו שוב במערכה נגד “אומת העולם”, ושוב עלינו להוכיח “שכל כלי יוצר עליך לא יצלח”, “שלבנו ער לגאולה”, שישראל סלע הוא שאינו נוח להעקר, מפני שהוא מחובר עד התהום, ועד שרשי הבריאה.
ואם המציאות הפכה, בעוונותיו הרבים של העולם, לאגדת זוועה בשבילנו, לחזון בלהות וחזיון אימים, הרי עלינו, לשם שווי המשקל בחיינו, ולשם קיום עצמנו, להפוך את האגדה למציאות, לחזון נפרץ. מצווים אנו היום יותר מתמיד “אגדה לכינור לקחת”, ובה לבכות את ענות עמנו ושברון לבנו, ובה, באגדה המשובחת, לשיר לעצמנו תנחומות – ותהי לנו הרוחה.
עלינו להשליט שוב בחיינו את עקרון האגדה, אשר ממנה יסוד וממנה קנה-מידה לערכו של ישראל בעמים, מצוה עלינו לספר לילדינו את האגדה המרוממת, המנחמת והמושכת את הלב. “ישראל ואומות העולם”, “טיבם של ישראל”, “ישראל קיימים לעולם”, “ארץ ישראל”, “קדושת הארץ ותורת הארץ”, “גאולה וימות המשיח” “לעתיד לבוא”. “קשי הגלות”, “ושעבוד מלכויות”, “קבוץ גלויות”, “חז”ל". “אבות העולם”, וכו' וכו'. אלה צריכים לשמש נושאים מרכזיים בבית-ספרנו, שממנו קרנים יוצאות על כל חיינו בארץ ובגולה.
אוצר בלום של יופי, גבורה, אמונה ותקוה, היא האגדה שלנו. מיוסדת היא על אבני שיש טהור; מחשבתה ברורה ולשונה נקיה. ודרך הבעתה סוגה בצירופי ניב נעלים. אשר זיו מוצנע של שבת – קודש חופף עליהם. סגנונה הוא “דברים של חול בלשון הקודש”, הנאמרים על טהרת האהבה הקדושה, ששפת יתר זרה לה, מפני שהיא מדברת “בלשון יחידו של עולם” – לשון החסד והבינה היתרה. האגדה יצקה את נשמת ישראל סבא לדפוסים חדשים, וכך בראה את האומה בריאה חדשה למען תוכל לעמוד ימים רבים, עד העולם.
בלחש ובקול דממה דקה לחשה האגדה על מכתו האנושה של ישראל הכואב, הטיפה לו ניחומים ועוררה בו את המחאה הגדולה לגלות ואת הכמיהה הרבה לגאולה! כי ידוע ידעה האגדה שאין הדבר תלוי אלא בנו: “אימת שתרצו אתם ירצה הוא”…
יבואו ילדי ישראל וילמדו אגדות ישראל; יכנס הילד התמים, אוהב התורה התמימה, לפני ולפנים של פלטין גדולה ונאה זו – האגדה; ומתוכה ילמד לאהוב את עמו וארצו ואת האדם שנברא בצלם אלהים, כפי שנשתקפו אלה בעינם הטובה של יוצרי האגדה – יוצרים עממיים, יוצרים אמנים גדולים, שפניהם המסבירות והשוחקות הלכו בקרב הדורות, ובשחוקם המאיר ובעינם המזהירה צוו לנו את התקוה: “שאין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא”.
אנו שהגענו ל“סימני גאולה” אלה – דין הוא שנעשה את האגדה ל“באר מים חיים” לדרך חיים ותוכחות מוסר, – לתורה של מדינת ישראל.
אגרת אל העברים
מאתמשה בן־מנחם
א
בעית השלטת הלשון העברית בחיינו בארץ הולכת ומחמירה ואינה סובלת דחוי מהיום למחר, בחינת “לכשאתפנה אשנה”. דוקא עכשיו יש לטפל בפתרונה בכל תוקף. ואין לחשוש שמא אין השעה כשרה לכך ואין הזמן מזומן לעורר שאלות קשות, העשויות להלהיב את היצרים המולהבים בלאו הכי.
אדרבא! בשעה זו דוקא שהמדינה היא בתהליך ההתוך והמזוג, מן הדין הוא להעלות בעיה חיונית התלויה בארץ1 וביושביה ואלה תלויים בה, ולחתור בכל הרצינות לפתרונה המוחלט. עלינו להעסיק בשאלת-קיום זו את הפרט ואת2 הכלל, ולהסיק את המסקנות הקיצוניות3 ביותר המתחיבות מהן, כי בנפשנו הדבר. ולא בשאלת הקניית הלשון לעולים החדשים עסקינן! הותיקים דוקא מעוררים הפעם את תשומת לבנו. הבעיה היא: איך לשמור את לשוננו האהובה מאוהביה, כביכול, לשימה בפיהם של אלה היודעים את רבונותה ומזלזלים בה בגלוי ובסתר.
אין מגמתנו כאן לגלות מומים ולתהות על סבות, שבנקל היינו מוצאים אותן. נסתפק בכך שנזכיר רק גורם אחד עיקרי לקלקלה זו, גורם פסיבי, והוא: חוסר זיקה נפשית עמוקה ללשון, הגובלת עם אדישות מתנכרת כאלו כל ענין הלשון העברית דבר של מה-בכך הוא, מין עסק פרטי או “שאלה מצפונית”, שכל פרט זקוק לה מבחינה אינדיבידואלית, ופותרה לפי מיטב דעתו והכרתו, ואפשר גם לפטרה בלא-כלום.
אכן, קהות חוש האהבה והקנאה הנוגע ללשון, הוא בעוכרינו! ובלי מדה טובה זו של אהבה וקנאה אין לקוות להצלחת שום רעיון ושום פועל, באשר רק אלה חותכות חיים לכל אידיאה, והן אמת-המדה לאמתה וכן להכרחיותה בחברת האדם.
יש להתריע על יחס העברים הטובים והנוחים שלנו לשפל העברי בימינו4; ומה מצער הוא חוסר התגובה מצד אלה להתפשטות להג הלעז בארץ ועל עלית קרנה של ה“אידיש-קדש”, שאחרי שאבדה תקותה מכל הגלויות, גלתה לארצנו עם צרור ה“אידישקייט” שלה העלוב, כדי למצא כאן את תיקונה ולהמשיך על אדמתנו העברית את “שלשלת הזהב” שלה, המועמת מאד.
ובשעה שלענינים אחרים, פחותים בהרבה מענין קפוח לשוננו, נמצאים תמיד קנאים ובנאים המוכנים בכל עת להגיב ולעשות ולדרוש תיקונים מהחברה שקלקלה, הנה לחטאת הקהל כלפי הלשון הלאומית, נשמת האומה, אין מתעורר, ואין דורש ואין משמיע דבר! ולא שמי שהוא, חלילה, מתנגד לה לשפתנו… אדרבא, רבים אוהביה ומרובים דורשי טובתה; וכי מי זה בימינו ובמקומנו אינו מודה שהלשון העברית היא אחד הגורמים העיקריים לתחיתנו ולתקומתנו, בחינת “לשוננו נגביר”, כמו שכתוב בתהלים? הכל מודים – וזה הכל! בחינת מודה ועוזב!…
ונסה נא, אחי הקנאי, להעיר לאיש מן העברים על שהוא מזלזל ומקל ראש כנגד הלשון העברית בפרהסייה ונוכחת ממבטי עיניו ומעקימת שפתיו ומבת-צחוקו הנחתמת על פניו, שאתה בטלן, במחילת כבודך, מין קנאי אויל, ולו הצדקה ולך בושת הפנים. שכן הוא איש החיים הוא, מתנהל לרגל המציאות, ויש לו בעיות אחרות ודאגות יותר חשובות מאשר להתערב בענינים הפרטים של הזולת ולהטיף מוסר לבריות.
הוא, הלועז בראש חוצות ומחלל את כבודה של הלשון העברית, אדם דימוקרטי הוא וותרן, ויש לו הבנה ברוח הזמן, והוא מבין שלשון היא רק אמצעי ולא תכלית ועם ישראל שעם-עולם הוא, קוסמופוליטי, דבר תמיד בלשונות שונות ולא הזיק לו, אדרבא! דוקא אז יצר את האידיאלים הנצחיים ביותר;
רק בינה הוא מלמד אותך, הקטנוני, המוגבל, ה“שוביניסט”; ואתה – למשמע דברי חכמה כאלה – יוצא מאת פניו העזים ולבך כואב ופניך נופלים.
אכן, נאמנו מאוד דבריהם של בעלי המוסר: יותר משהאמת מביאה ברכה לעולם, האמתות המדומות מביאות קללה לעולם.
ב
הלשון העברית היתה אבן היסוד שהונחה בבנין הבית השלישי – מדינת ישראל. חידוש הברית, האמנה החדשה, בין האומה הפזורה ובין ארצה, ניתנה בלשון הקדש, והיא הנכס הלאומי הממשי שכנסנו לאוצר העם שירד מנכסיו. הבונים הראשונים בנים נאמנים היו לעברית, והם קבלו עליהם את מרותה של הלשון הלאומית האחת בלי כל תנאי: ייסדו בתי-ספר, הניחו יסוד מוצק לעתונות העברית והנהיגו את הדבור העברי בבית וברחוב, בשעה שגם הבית וגם הרחוב השתוממו והתקוממו להם;
ברם הם לא השגיחו בשום מכשול ונחשול שעמדו להם בדרכם להפריעם ממעשיהם, וסללו את דרך הקודש ללשון הקודש, ועשוה לשפת החיים. ללשון ההווה, למען עתידם ועתיד עמם.
ורק הודות לאהבתם וקנאתם של קומץ “בטלנים”, – לא בטלה הלשון ברוב הלועזי, והיא הצליחה ונצחה את כל הגורמים שעמדו עליה לטרדה מן העולם. ועד היום תמהים אנו על כחם של ראשונים ולבנו מלא תודה וברכה על המעשה הכביר שעשו לעמנו, בסללם את הדרך לפנינו, והכינו לנו את הכלים שבאמצעותם נוכל להמשיך בבנין העם והארץ, שטרם הגיע לגמר מלאכתו.
הממלאים אנו, היורשים, את חובתנו לראשונים באמונה? הממשיכים אנו במלאכת הקדש של מיסדי המסד והופכים את ניצני נצחונם לעץ חיים ולחק חיים? היכולים אנו להשתוות לבונים הראשונים באהבה, בקנאות ובנאמנות ללשון העברית כשפה השלטת בכל שטחי חיינו, בלי שיור, ובאין חלל ריק ושטח הפקר?
האם לא השכירונו הנצחון שלהם למעלה מן המדה והפך אותנו לנהנים ואינם נענים, משל ליורש עצל העושה בירושה כבתוך שלו ומשלו אינו נותן מלבד תאבונו!
וקימא לן נצחון שאין לו ממשיכים אינו בר-קיימא. ואם איננו פועלים, משליך אותנו אלהים מעל פניו.
הגיעו הדברים לידי כך שהלעז ידו על העליונה5 בבית וברחוב; כנגד כל עתון בעברית – עתון או שנים בלועזית, ופה ושם כבר נראים הנצנים הראשונים של תיאטרון לא-עברי (לפי שעה ב“אידיש”) בארץ. “א מויד א ברען”, “ציפקה פייער”. ו“החתונות” למיניהן: הרומנית, הספרדית, השחורה, האומללה, המאושרת, – “פיעסות” “בזמר ומחול”, “בארבע מערכות ושש עשרה תמונות”, עם “פתיחה” ו“סיום” כנהוג בימים הטובים ההם, ביאס, ברדיצ’ב, קראקא ולמברג, הופיעו שוב בחלל במותינו. וההמונים נוהרים לתיאטר הזה ו“מאמע-לשון” דשנה ולא רעננה בפיהם;
וכדי להרגיל את הילדים במצוות “אידיש-קדש”, הם לוקחים אתם גם תנוקות של בית רבן, ונותנים להם “חנוך יהודי מבית-אבא”: שירים ורקודים “יהודיים”, שיש להם טעם ויש להם ריח, רק רוח של ארץ ישראל ותרבות ישראל אין בהם, והעצמות היבשות לא תחיינה ולא תקומנה על רגליהן הנופלות.
ובעקב “החתונות” – העתונות: שבועונים, ירחונים, רבעונים בשפת-אמא-גלות מופיעים בארצנו בקביעות, ורבים קוראיהם. שכן מה לא יעשה היהודי בשביל הנחת והנוחיות שלו ונוח יותר בשפה זרה שרגילים בה מאז מאשר בעברית, שלאו כל אדם זוכה לדעתה בלי יגיעה.
נואמינו ומרצינו ותרנים הם, ולא אחת עושים הם נחת רוח לקהל בוחריהם ובוחרים בשפה רכה המובנת יותר לשומע, מבלי לחוש בפגיעה שפוגעים הם בנפש האומה, הולכים הם אחר הרוב הלועז, ואינם יודעים שבמקום שיש חלול שמה של הלשון הלאומית, אין חולקין כבוד לרוב.
אין לך אויב גדול יותר לשלמות קיומנו בצוותא מן האורב הלועזי הזה היושב מבפנים, – ואנו, חלוצי העברית ויורשיהם של הלוחמים הראשונים, מחשים; כאלו לא קרה דבר והכל כשורה, וכך צריך להיות, ואי-אפשר ולא רצוי אחרת!
הכנעות גמורה מדעת לאשר לא-מתקבל-על-הדעת, לדבר שאין הדעת סובלתו; חזרה לגורל הגלותי, שכה נלחמנו בו, שככה יראנו אותו!
מבול של לשונות זרות ותרבויות6 נכריות מאיים להציף אותנו, חותר תחת ביתנו החדש שטרם הושלם בנינו, ואנו קוראים בתומת פתאום: גשם נדבות! זרם החיים! גאות ושפל של המציאות היום-יומית, תנועה של גידול וצמיחה!
לעז, התנכרות, זלזול בערכים הקדושים והחיוניים ביותר של האומה בהבנותה – ואיפה? – במדינת ישראל הצעירה, הדורשת אהבה עזה, מסירות נפש! ואימתי? בשעה שכל הויתנו דורשת גבורה, דריכות עוז, נאמנות, ועמידה על המשמר, וחיבה עזה לכל ערכי האומה שאינם סובלים ויתור ורפיון, וכל שכחה וכל מעילה במזיד ובשוגג בציוויים המוחלטים של המדינה המוקפת אויבים מלגו ומלבר, מסכנים את שלום מפעלנו שרק בשלומו ובשלמותו לנו שלום.
ג
הזכרנו לעיל, דרך אגב, את בית הספר העברי, העתונות והתאטרון העבריים, שקמו לנו בזכות הראשונים שדאגו לעתידנו והנחילונו את כל הנכסים הלאומים הללו; ברצוננו עכשיו להסיק מסקנות מרחיקות יותר מעבריותם של אלה: הבה ונראה מה היא השליחות שהללו ממלאים בחיינו ומה היא התועלת שהם מביאים לענין השלטון האבסולוטי של הלשון העברית בחייו של הפרט ושל הכלל כולו.
אמנם אין איש מפקפק בלאומיותם ובעבריותם של המפעלים הללו ושל המפעלים והמוסדות הלאומים האחרים, ואין כל ספק שרבה הברכה בהם וגדולה התועלת שמביאים הם למדינה בעצם הוייתם וקיומם.
ברם במצבנו המיוחד כיום לא סגי שמוסד לאומי מועיל לנו רק מצד עצם היותו ובדרך בלתי-אמצעית. חייב כל מוסד ומפעל ציבורי להיות יעיל ומפעיל באופן ישר ומתוך כוונה תחילה ומחשבה סופית לרעיון הלאומי השלם!
על בית הספר העברי במדינה, זה הנקרא כיום בית-ספר ממלכתי, לשמש את הרעיון העברי ולא רק בזה שהוא מעמיד תלמידים הרבה יודעי לשון וספר, אלא צריך שיחנך דור לוחם מלחמת הרוח העברי: דור קנאים לתרבות העברית, נאמן בלב ונפש לקנינים הרוחנים-לאומיים, למן התנ"ך ועד היום, ומונע על ידי כל אותם זרמי הרוח הכבירים שעזרו לנו מאז ועד היום.
רק המורה והמחנך העושה זאת, המדריך את תלמידיו ברוח נעלה זאת, ייקרא ויכונה מורה עברי באמת ובתמים!
היודע המורה שחינוך צריך כוונה? שכל עשיה טובה תלויה במטרה הקדושה שהעושה מכוון את לבו ונפשו כנגדה והולך אליה בכל יום תמיד?!
וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'. כל המדות הטובות הללו – יסוד המוסר האנושי7-הלאומי – באחת אך תלויות – בידיעת אלהים, – המטרה האחרונה והמידה הנכונה, שבלעדיה אין כל ערך למעשה האדם.
טובה עשה שר האומה עמנו שנתן לנו את צבא ההגנה לישראל, המשמש לא רק כשומר ישראל נאמן אלא גם כמורה ישראל מעולה! דומה הוא לבית הספר העברי:
מה הוא משמש כור היתוך לקטנים, כך הוא, צה“ל, בית אולפן גדול הוא לנערי בני ישראל הבאים אלינו מן הגלויות, ובתוככי צה”ל הם מקבלים את ראשית חינוכם העברי: לומדים לשון עמם ומתבשמים, מי מעט ומי הרבה, מריחה ומרוחה של תרבותנו הלאומית.
ולו היה רחובנו עברי היו חיילינו החוזרים מן השרות, מונעים עצמם מאי-ההגיון של לשונות הלעז והיו רק דוברים עברית, כפי שהורגלו בשנות שרותם בצבא.
ברם חיי הרחוב, הקולנוע שאינו עברי בתוכנו והוא כולו שעשועים קלוקליים המקלקלים את הטעם האמנותי והרוח האנושי-לאומי של הנוער צמאי הראיה והעשיה! ונוסף לה העתונות הלועזית וגם זו העברית ההולכת בחוקות הגויים, שאין לה כל מטרה חינוכית, מלבד מטרת הרווחים ועשית ההון, וכל מגמה נאצלה ממנה והלאה;
כל הגורמים הללו בולעים לתוכם את הצעירים שטרם הכו שורש בקרקע עמם וכל רוח זרה עוקרתם ומטלטלתם שוב לאחור. אל התלישות ואל חוסר ההאחזות ברוח האומה, שבשנות שרותם בצה"ל התחילו להשתרע אליה ולקבלה מתוך רצון ואמונה.
מלבד העתון “אומר” אין, כמדומה, עתון עברי אשר מטרתו היא ללמד ולחנך יהודים ללשון העברית, לתרבותה ולספרותה?! כלל העתונות העברית לכל זרמיה הוא בדרך כלל אדיש לבעיה הזאת שחדלה להיות “שאלה נכבדה” ופגע אקטואלי לעניניה של העתונות העברית.
שבועות וירחים עוברים והעתונות שלנו. שבדרך כלל ערה היא, ועומדת על המשמר, ועינה צופה במקום ובזמן ונושאת את דברה למרחק ולמרחב, – גליונות של חגים וזמנים ינקופו, והיא – העתונות בלשון העברית – אינה נזכרת אף בשורה אחת מאלפי שורותיה שקיימת בעיה תמידית ומלחמה יום-יומית כיצד להקנות את הלשון העברית לאלה שאינם עברים בשוגג ובמזיד, שישנה סכנה רצינית מאד להתלעזות החברה, שהישוב ברובו הולך ומתבולל, בתוהו ובוהו זה המשתלט עלינו מבחוץ, מפני שכל גל עליה חדש בולע את זה שקדם לו, וכולם יחד עומדים להרוס אל החוף ולשטוף את קרקעו שאינו מוצק עוד כל צרכו.
כל זה בודאי ידוע היטב לעתון העברי, אלא שהעתונות יחד, כהויה ציבורית מאורגנת, כחטיבה לאומית אנושית, עוברת על זה בשתיקה מבלי לדאוג את דאגת הלשון הזאת שבקיומה לה קיום!
בקלות היא עוברת לסדר יומה, ואינה מרגישה כל עיקר בשאלה הבוערת, הדורשת יום יום את פתרונה ואת פטרונה.
הזנחה זו שהעתונות בארץ נוהגת כלפי אחד מעיקרי תחיתנו והויתנו, חטא זה שהיא חוטאת גם כלפי עצמה – אין לו כפרה! ואם לא תאחז באמצעים העומדים לרשותה להילחם את מלחמת הלשון העברית הנעזבת על ידי אוהביה, אם לא תקום העתונות כולה לצאת במלחמת-מבצע להפצת העברית ולהשלטתה בקרב העם, – עתידה היא ליתן את הדין ראשונה!
נקמת הלעז, חציה המורעלים ברעל ההתנכרות וההתכחשות לכל קדשי האומה, יפגעו בלבה ראשונה; היא, העתונות העברית שאינה ממלאה את תעודתה, תשלם את בערת הבערות והבורות! ומי כמוה יודע כבר עכשיו ומרגיש והווה מעצמה, שנגע הלעז כבר דוחק את רגליה ועוד ידו נטויה!
על התאטרון העברי העוסק בשאלות חיוניות כמו “תה וסימפטיה”, “בית התה”. “זהירות, סיבוב מסוכן”. ואינו זהיר בסיבוביו המסוכנים סביב עצמו, לא נייחד כאן את הדיבור, בודאי יודע הוא מה שאיננו עושה למען עמו וארצו, כשם שאנו, קהל צופיו, יודעים זאת! יתכן שעוד מוקדם לדבר משפטים עם נטע רך זה שכל רוח מצויה מטה אותו לחפצו והוא נוטה, מחסר רוח עצמית לארבע רוחות העולם בהעלם אחד. אפשר רוצה הוא ואינו יכול. יגע ואינו מוצא? אך כבר הורה אותו גאון: יגעת ולא מצאת, אל תאמין – שיגעת.
ד
כל עצמה של התנועה הציונית בראשיתה היה בדחיקת הקץ, בחוסר הסבלנות וההבנה הסולחת כלפי נצח הגלויות ונצחונה בחיינו הממשיים, חיים-לא-חיים, המחכים ל“מתמהמה” ההוא שיבוא בכל יום מבלי להחיש את בואו, מבלי לעשות משהו להביאו.
יצר המעש הלוהט שנתעורר בנו עם הציונות הפועלת הוא שהביא אותנו לארץ ישראל העובדת, זו הפועלית והפעילה שבעקבותיה באה הגאולה, שהסמיכה את הרצון ליכולת והקימה את המדינה של עבודה ויצירה, כמאמרו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים”, אלא כל מי שיעשה לכך, חזה הוא את חזון המדינה לנגד עיני רוחו השוחרת את תקומת ישראל בארצו.
“הנכס הנצחי, הנכס החלוצי, אדיר היכולת ורב התפארת, שרכשנו לנו מימי העליה השניה ועד עתה, חייב להיות הרוח הממלאה והמנחה את מדינת היהודים”. כך ראה נאה אחד מן הטובים שבמחננו הטהור, יצחק לופבן ז"ל, את חיינו8 מבפנים.
חלוציות פרמננטית – רק היא תתן אפשרות של קיום והתפתחות אנושית, חפשית ותרבותית, להמוני עמנו. והוא הוא, יצחק לופבן היקר, שהציע במאמרו “הנעל המאובקת” (חמישים שנה לקונגרס הציוני) "לנסח קצת אחרת את אמרתו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים9” אלא כל מי שיעשה לכך, כל מי שיעלה על רגליו את הנעל החלוצית המאובקת הזאת, יגיע למדינת היהודים.
שכן “אין דברים כשהם יוצאים מפי עושיהם”, מלמדים אותנו חז“ל. עשה ואל תשב! היתה הסיסמה של התנועה הציונית והיא כללה גם את מצות תחית הלשון בלבו ובפיו של העם המתעורר! בלי המעשה הרב שהציונות המדינית והרוחנית חרתה על דגלה (בדגל עצמו, המצאת המעשה הציוני, היה כבר משום מעשה גדול!) היה סוף התנועה הציונית כסוף כל התנועות המשיחיות, ובודאי היתה אף זו מגיעה באחרונה לאותה הנקודה המתה שהגיעה אליה החסידות, תנועה עממית כבירה שנדונה לנוון ולכליה באשמת העדר כל מעשה וחוסר יכולת של הגשמה, כמוה כ”קבלה המעשית", שהסתפקה “בחקל תפוחין קדישין” במקום חקלאות ממש ותפוחים של חולין מכל המינים.
רק בחיוב שיש בו מעשה יצא צו החיים העבריים מכלל רעיון ערטילאי, מכלל שאיפה רצון טוב, וייעשה לגופי חיים, לעיקרי סדר ומשטר ציבוריים. וחוק לאומי-מדיני.
לו היתה “סבלנות” ו“הבנה” לאליעזר בן יהודה ז"ל, לא היינו זוכים לדיבור עברי חי ומחיה בפי ילדינו. שרק הודות להם עודנו אנשים עבריים בארץ הזאת!
לולא הקנאים הכנים המעטים שבנו, היינו דלים וריקים מאד, ומי יודע אם לעת כזאת היינו מגיעים למלכות ישראל! ואין מלכות של אמת בלי כתר תורה – בלי הוד הלשון העברית, אותה עטרה ישנה-חדשה העוטרת את ישראל בתפארה ובגבורה.
“הפועל הצעיר” 1954
-
“הארץ”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“ואל”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“הקיצונית”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“בימנו”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“העלינה”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“ותרבוית”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“האנוש”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“חינו”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“היהודית”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
פרשת דינה (דוגמה של שיעור בכיתה ז' – ח')
מאתמשה בן־מנחם
א
עוד אנו עומדים בפגישת יעקב ועשיו; עוד הלב נתון ליראתו ולחרדתו של האח הברוך מפני האח הערוך זה הבא לקראתו בארבע מאות1 איש – והכיתה כולה כבר באה שכם אחד לשכם, וכל אחד מציץ בעין חצופה, להלן – בפרשת דינה “בת לאה!”…
לשוא מתאמץ המורה, החושד בשאינם כשרים, למשוך אותם אל בית מדרשו, ולעכבם עוד על יד האחים, שכל אחד אומר להערים על אחיו בתכסיסי מזימה וערמה, בבחינת “ולאום מלאום יאמץ…”.
לב הנערים והנערות, בני שלש-עשרה וארבעה-עשרה, אינו שלם עם ה“הסברה” הענינית של המורה; לא גינוניו של עשו, ולא תחנוניו של יעקב עומדים עכשיו במרכז ההתעניינות של התלמידים, כי אם דווקא אותו מעשה חריף ומענין של אותו בחור נכרי – שכם בן חמור, בדינה בת יעקב!
בת-צחוק שובבית ותאוותנית חתומה על כל פנים… רמזים וקריצות עין מתהלכים כברקים מהבא להתם – מן הבנים לבנות, וחוזר חלילה… כל נערה שהגיעה לפרק ל"ד בפרשת “וישלח”, משהה חיוך רב-משמעות על פרצופה החנני בכוונה להחליפו באחר, – בדומה לו, עם אחד הבנים הקרובים.
שקט בכיתה, רק העינים הלוהטות מדברות; האוירה כמו מחושמלת מן ההוא המופלא “מאותו דבר”, שנעשה פתאום כה חשוף וחצוף לעיני כל, ובהיתר, ממש וימש חשק! “ויקח אותה”… “ויענה…” איזה ביטוי מעיר ומעורר בשביל גיל זה! וגם פירוש רש"י ממולח ביותר, ותאווה לעיונים.
דממה עזה ומלוטשת בחלל הכיתה ה“לומדת” לימוד עצמי; אידיליה, אידיאל של שיעור. תורה לשמה… והשם גורם! בן חמור.. והוא מעלה כל מיני אסוציאציות, זכרי מעשים ותמונות, בדמיון הילד המתבגר והולך והוא עסוק בהם לא מעט.
ובאותה כיתה תבלין חריף נוסף – בת נאה, מפותחת ורותחת למעלה מגילה, ושמה – דינה!… דינה ממש, גאוותנית שכזאת, גבוהה ונשית, והיא כמובן, יודעת היטב את רום מעלתה, ומכירה בערכה, ובה במידה מזלזלת באחרים ונוטה לדברי ריבות עם הריבות וה“ריבים” גם יחד, קלה להסתכסך על קלות וחמורות, ובכל יום כמעט “יש אתה ענין”, וה“ברוגז” אינו פוסק מחברת הילדים בעדה ונגדה כל הימים.
בסתר לבה עוינת הכיתה את ה“יפהפיה”. והנה מצאו עכשיו ענין לענות בו ובה… וקישור הרעיונות עושה את שלו, כדרכו: הוא מעביר את הרחוק לקרוב, את המורגש למוחש. והנדמה בלב נראה לעין. דינה… ושכם בן חמור! וכל העינים משוכות ומעיינות בדינה שבעין, היושבת שם בשורה האחרונה לבדה (היום עונת ה“ברוגז” הגדול עם כל הכיתה!), יושבת – כמו מולכת, גבוהה גם בישיבתה, ומצווארה הנאה ולמעלה זקופה מכל הבנות שאינן מגיעות ליפיה השלם.
וכבר נשמעות בכיתה רחישות ולחישות על ה“גאותנית”, “מלכת היופי” להקניטה ולהקטינה; מתחילה שיחה, כמעט דיבור גבוה, ועוד מעט – והכיתה עלולה לצאת מן הכלים והכללים!
והנה נשמע קול המורה בחריפות ובעוז החלטה, והקול מתקיף מנתק באחת את חוט המזימה הנרקם אי-שם בסתר, והוא ממשיך וקושר נושא בנושא ורעיון ברעיון: “בקש יעקב לישב בשלוה – קפץ עליו רוגזה של דינה, צרת הבת! אכן, דרכו של יעקב – דרך עקוב מסבל היה, דרך של מאבק, “התרוצצות” בלתי פוסקת, מלחמה עם אלהים ואנשים!”
הופסקה לרגע הלחישה הרעה; דבריו של המורה שנאמרו בנחת של תקיף בדעתו, עשו רושם. התלמידים הטובים הנמצאים בכל עת בכל כיתה, והם דרוכים וערוכים תמיד לקראת הטוב והמאיר שבתלמוד תורה, הרימו עין טובה וסבורה, עין צנועה, שיש עמה כוונה ורציה כנה להבין.
היתה שעת רצון. הובעה הדרישה החותכת: “נא לסגור את הספרים!” “לסגור!” הלך וחזק קול המורה “פרשה זו, שעניינה שכם ודינה, נלמד בעל-פה… מתוך שיחה חופשית”; והמורה קם וסגר ראשון את הספר בצורה מודגשת ומופגנת, וממנו ראו וכן עשו גם הילדים שדבר המורה נגע אל לבם. עוד רגע – וכל הספרים מונחים על מקומם בסבר פנים חתומים, וסוד של קדושה דמומה מרחף עליהם.
המורה: עודכם זוכרים בוודאי את פרשת “אמנון ותמר”… אני משער שעם קריאתה עוררה את מחשבתכם ואת השתתפותכם בצערה של תמר האומללה!
(דממה בכיתה… חשיבות של רצינות על כל פנים!).
ענין עגום ומחפיר, אך אין הדבר דומה כל עיקר לפרשה זו שאנו עומדים בה עתה!
שמואל: אותה גסות!
חוה (בצניעות, אבל באומץ): עלבון ואי-צדק, אין הבדל!
גדעון (בהיסוס, אבל ללא חת): סבורני שאמנון מושחת יותר משכם!
חנה. נכון. הוא אח… בן מלך… גס רוח היה ורשע!
המורה: אמנם מקרה רע, חילול כבודה של בת טובים. אבל לא הרי שכם החוי, הערל, כהרי אמנון בן דוד!
רבקה. אבל שכם אהב את דינה. ולא השליך אותה החוצה כמעשה אמנון בתמר…
כרמלה (מתאדמת): נכון מאד! הוא היה מוכן לקחתה לאשה!
המורה: יפה אמרתן, כיוונתן לדעת המדרש, המדרש אומר: ג' לשונות של חיבה חיבב שכם את דינה: “בדביקה”, “בחשיקה”, ו“בחפיצה”, ככתוב: “ותדבק לשונו”, “חשקה נפשו”, “כי חפץ בבת יעקב”. מוכן היה למלא את התנאים הקשים ביותר ובלבד שדינה תנתן לו לאשה. הוא הסכים להכנס בבריתו של אברהם אבינו, הוא ועמו, שכן מקובל היה בימיו, כמו בימי הביניים, שדת השליט היא דת נתיניו. וכל זאת למען אהבתו לדינה, אהבה עזה כמוות. ומה נאמר באמנון?
יצחק: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה2 השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה".
דינה: מנוול, כמו כולם…
המורה: ויחסו של שכם?
אביה: אהבתו גדלה מיום ליום.
המורה: כדרך כל אהבה נאמנה! ובשום אופן לא רצה להפרד מן הנערה שלקח בכוח הזרוע, שחטפה בהיותה לבדה בשדה.
דינה: פחדן!
יעל: גם בני בנימין חטפו בנות…
חמדה: גם שבט הסבינים ברומא כך.
שולמית: מדוע יצאה דינה לבדה?
חינה: היא לא היתה מנומסת…
שולמית: לא היתה זהירה!
המורה: יפה שאלת, שולמית, לבדה בארץ נכריה, בלי ליווי, וכנראה גם בלי צעיף; ואמנם כאן הגענו לעצם הבעיה, לעיקרו של הענין: דינה “בת לאה” היתה, כמאמר המדרש, אף אמה רגילה היתה, שם בארם נהרים מולדתה, להתהלך חפשית וגלוית3 פנים בחוץ, כמו הבנים.
שרה: הבנות שם היו רועות צאן!
המורה: זהו! במולדת אברהם ושרה היו חוקים אחרים ומנהגים אחרים מאשר בארץ כנען ובארץ מצרים. בנוגע למשפט הבנות היתה מסורת ונימוסים שונים מבשאר הארצות. ויפה העירה שרה: רועות היו הבנות.
דינה: שואבות מים ונושאות הכדים על הראש כערביות…
המורה: נכון, ואין לזלזל בזה, גמישות ונאות היו, וגם פקחות ומנומסות. הן באו בחברה ולא התחבאו מפני גבר…
רחל: גם במדיין כך.
המורה: ובנות יתרו יוכיחו!
שמואל: ובנות צלפחד! מהן אפשר ללמוד הרבה על חכמת הבנות בימים ההם.
אורי: היו חכמות וטובות יותר מן הבנות היום!
דבורה: אתה חכם גדול.
דינה: ובעל נימוסין…
המורה: נשוב לעניננו: בארם נהרים, ערש התרבות האנושית, כפי שסבורים, היו לאשה זכויות יתר, התוכלו להביא לכך ראיה?
יהושע: יעקב מתיעץ עם נשיו בשדה בענין הבריחה מבית לבן!
רינה: יעקב מתנשק עם רחל על יד הבאר.
דינה: והוריד דמעות כנער קטן…
גדעון: אלהים אמר לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה.
דינה: ובכל זאת לקח את הגר לאשה… איזו נאמנות!
המורה: הערותיך, דינה, אינן מוסיפות הרבה…
חיים. גם לא מעט, סתם אוהבת להרגיז.
המורה: דינה אוהבת גם להרגיש… אבל שרה אמרה לו לשלח את הגר – והוא ציית.
עדנה: לא הכריחו את הבת להתחתן עם בחור שלא ראתהו תחילה, אלא הציגו אותו לפניה, שאלו את פיה, כלומר: אם מסכימה היא… ככתוב: נקרא לנערה ונשאלה את פיה!
חיה: רבקה התכסתה בצעיף רק בהגיעה לשדות יצחק.
המורה: העניין מתברר יפה, והמסקנה?
נחמה: דינה נהגה כמנהג הבנות במולדתה, יצאה מביתה בלי כל פחד וחשד שמא יורע לה.
אסתר: רגילה היתה בחברת בחורים, כמו בימינו, וחשבה שכולם הגונים!
דינה (בכוונה להקניט): וטעתה טעות מרה! הפתיה!
ראובן: ה“אמהות” היו השוררות בביתן!
המורה: אכן חפשיות היו, ואף דינה הבת היחידה הנאה, מנהג ה“אמהות” בידה, ובבואה לכנען חשקה נפשה לראות בבנות הארץ.
דני: סקרנית היתה…
המורה: שוחרת דעת וחוויות, כי בוודאי סיפרו לה הרבה על מצב הנשים בכנען הרחוקה, על שבתן בבית תמיד, ועל תלותן בגברים המושלים בהן, ועל האיסור לצאת בלי צעיף על הפנים, ועל זכות הבנים בלבד לרעות את הצאן דברים מוזרים ומשונים שלא היתה רגילה בהם…
צבי: האם לא ביקרו אף פעם בבית סבא וסבתא בבאר-שבע?
המורה: הדרך היתה רחוקה מאד, רק סוחרים רגילים היו לעבור מארץ לארץ, ואין פלא איפוא, שדינה – יצר ההסתכלות נתעורר בלבה, לראות פנים חדשות, מראה נוף אחר, והעיקר – לבוא בדברים עם בנות המקום, למצוא חברות שכן מעניין ביותר את האדם הוא – האדם.
דינה: אותי לא! אוהבת אנכי יותר חיות מאשר בני אדם.
אהרן: מצא מין את מינו… (צחוק כבוש…).
המורה: עוד תמצאי ענין באדם, דינה, את זוכרת את שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי, על האמונה באדם?
דינה: “שחקי, שחקי על החלומות…”
שמעון: גם היא כאותה נערה שוחקת…
המורה: שחקי כי עודני מאמין… הוא מאמין בה ובאדם ובאידיאלים של אהבה, דרור וחופש… ודינה האמינה באדם, והיא יצאה אל האדם לראותו בחגו ובשמחתו.
נירה: האם חג היה לעם הארץ.
המורה: מסתבר, שכן. “לראות בבנות הארץ”. במראיהן ובמלבושיהן, לא יכלה ביום רגיל, שאז הכל עובדים ויושבים לרוב בביתם; היא שמעה קול המון בא מן העיר ומגרשיה, תופים ומחולות. וקול חליל ונבל.
רחל: והיכן עמד ביתה?
המורה: האהלים של יעקב, הגר במקום, הוקמו מחוץ לעיר, ככתוב: “ויחן את פני העיר”. התדעו איך רכש לו את המגרש לבנין ביתו?
לוי: אני יודע! (פותח את הספר וקורא:) “ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם, במאה קשיטה, ויצב שם מזבח. ויקרא לו אל אלהי ישראל!”
שלומית: קנה בכסף מלא.
עזרא: קרא בשם ד', הציב מצבת זכרון בארץ הקודש, ומעשה אבות סימן לבנים…
גבריאלה: כמו אברהם: קנה את האדמה וקידשה בשם ד' “שלא יאמרו “גזלנים אתם”, כמו ששנינו ברש”י.
עזרא: במדרש אגדה.
המורה: דייקו ותמצאו שלא במקרה חטף שכם זה את בת יעקב…
יהודה: “ויקן את חלקת השדה – מיד בני חמור אבי שכם…”, משמע: היה משא ומתן ביניהם…
המורה: בוודאי! עניין קנית שדה וחלקת אדמה מצריך משא ומתן ארוך, ודין ודברים מיגעים וארוכים.
יורם: כמו קנית מערת המכפלה… “שמענו”! “שמעוני!” “שמעני!” ושוב “לו שמעני”… ועוד פעם: “אדוני שמעני”, עד ששקל לו אברהם לעפרון החתי “ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”, שקלים גדולים שהם קנטרין, כלשונו של רש"י שם.
עזרא: על כן כתוב עפרן, חסר וו, שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה!
המורה: יפה, עזרא. בקיאותך ברש"י ראויה לשבח! אם כן “חלקת שדה” זו שקנה יעקב אבינו בעסק גדול נעשתה הקניה וברוב דברים, לא אחת ולא שתים ביקר הקונה אצל המוכר והמוכר אצל הקונה, עד שסוף סוף הואיל לנקוב את המחיר הרב בעד החלקה הקטנה: מאה קשיטה!
יוחאי: “טובים וחריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר”, כמאמר רש"י.
יעל: המורה! גם יוחאי ראוי לציון טוב, על שום בקיאותו ברש"י.
דינה: קינא בעזרא!
המורה: לא נקפח גם אותו! יפה דרשת, יוחאי.
יוחאי: תודה המורה! אבא שלי אומר, כי שכם דיבר על לב הנערה דברים המתישבים על הלב: “ראי, אביך בחלקת שדה קטנה, כמה ממון בזבז, אני אשאך ותקני העיר וכל שדותיה”…
עזרא: גם אלה דבר רש"י!
המורה: נכון! הרואים אתם? ממני ומכם מתישבים יפה הדברים. העסקה לא נגמרה, כנראה, ביום אחד, כל צד דחה את השני ב“לך ושוב”, ודינה, שהתהלכה בבית באורח חופשי, ראתה ושמעה הכל; לא פעם נלוה שכם הצעיר לאביו בביקורו במחנה יעקב, וכבר אז נתן את עיניו בנערה היפה וחשק בה… הוא לא ראה כדוגמתה בין בנות עמו! והנה ניתנה לו ההזדמנות שאפילו לא חלם עליה… באחד הימים יצאה מביתה, מחוץ למחנה, והיא לבדה בשדה…
בלהה: בוודאי בעת הבציר קרה הדבר, שאז יוצאות הבנות לחול בכרמים כמו אצל העברים הקדמונים.
מאירה: כפי הנראה השתעממה בבית, לא שמוה רועת צאן, או נוטרת כרמים.
המורה: ויהי היום ובני יעקב יצאו לראות את הצאן הרחק מן המחנה; הנשים והשפחות עסוקות היו בהליכות הבית, ורק דינה נשארה בבית באפס מעשה; ואז לבשה את בגדי החמודות, ומבלי לעטוף פניה בצעיף, ובלי לווי, כמנהג מולדת אמה, יצאה מן הבית והגיעה ברגל קלה ובלב שמח אל ככר גדולה הומה וסואנת… היא נפתעה ממראה עיניה: עולם חדש נפתח לפניה, כל חמדת ארץ האמורי ראו עיניה… המציאות עלתה על הדמיון… אף החצי לא הוגד לה מפי אביה שם בחרן, אשר בעת רצון, בעת שהמה לבו מזכרונות נעוריו בבית אביו, היה מספר לה, לבת השובבה, על ימים מקדם, ועל מנהגי המדינה שממנה יצא לנדודיו הארוכים.
כפרפר הטופף מפרח לפרח, וכצפור דרור המנתרת מענף וענף, כן התרוצצה בת העברים בין החוגגים, התעכבה בתוך הבנות הצוהלות מאושר ומעונג, השמחות בחגן, ועיניה לא שבעו מראות ולבה לא פסק מספוג ומקלוט מראות ורשמם מכל המתרחש לפניה. היא עוררה תשומת לב בין הבנים והבנות יחד; אכן, דמות מופלאה היתה, יופי וחן ושכל טוב בגוף אחד! כמוה לא ראו בעיר זו מאז התהלך פה לפני הרבה שנים אחד אברהם העברי, ורק הזקנים יזכרו זאת והם סיפרו לבניהם ובניהם לבניהם; ומאז נודעה משפחת “העבריים” כמשפחה מיוחסת ומצוינת בעשרה, ובנוי בנותיה, ובגבורת בניה.
עזרא: בפרשת “לך לך” נאמר: ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ; ואומר רש"י: להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם.
חביב: “ויבן שם מזבח” – על בשורת הזרע, ועל בשורת ארץ-ישראל.
המורה: נאה, נאה! ויתכן שבאלון מורה, בחורש זה אשר שם התהלך אברהם אבי המשפחה, התהלכה עכשיו דינה, ובדרך חזרה אל בית אביה הגיחו ממקום מארבם עבדי שכם החמסן וחטפוה!
נעמי: האם לא היה איש שיגן עליה? שיבוא לעזרתה?
המורה: כתפוס כבשה נידחת תפסוה, אחזו בה בידים גסות, עטפוה בצעיף. והביאוה לארמונו של הנסיך הצעיר שחיכה לה בלב דופק ובכליון עינים - - -
עתליה: לא היה לו כדאי!
המורה: וכך לוקחה דינה בשבי, כמנהג המדינה… כמעט באופן חוקי!
כמה תלמידים יחד: כיצד?
המורה: אמרתי “כמעט”, שכן סבור היה שכם החוי כי נערה ההולכת לבדה מחוץ לעיר, והיא גם בלתי רעולה, שפחה חרופה היא או קדשה, ואין לה משפט של בנות חורין שכבודן פנימה, בהדר הורתן, ובדין הוא חוטף אותה!
יאיר: כך סבור היה גם אבימלך מלך גרר בקחתו את רבקה!
המורה: כך סבורים כל החמסנים מאז ומעולם. ותמיד הם מצדיקים את מעשיהם. ואמנם מה שהיה בגדר “נבלה” והפרת חוק אצל בני ישראל, היה בגדר נימוס וזכות אצל הכנענים. עוד דינה שבויה בביתו – והנה בא האב אל יעקב ובניו לדבר על לבם שיתנו את דינה לאשה לבנו, שיסכימו לשידוך ויאמרו לדבק טוב, מוכן הוא לשלם כל מחיר שישיתו עליו ככתוב: - - -
חביב: “הרבו עלי מוהר!”
המורה: “הרבו עלי מאד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי, ותנו לי את הנערה לאשה”.
אליעזר: דברים אלה אמר שכם, כנראה שהוא בא אחרי אביו. שכן בפסוקים ו-ח נזכר רק אבי שכם לבדו.
המורה: אף “החתן” בכבודו ובעצמו הופיע ודיבר על לבם.
מזל: מדוע התחננו כך? הלא היא היתה בידם, והם היו חזקים מיעקב ומבניו.
גדעון: רצו להראות עצמם הגונים.
המורה: רש"י מפרש: “שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול”. פירוש הדבר: שענין החטיפה היה אסור גם אצל אומות העולם, וחמור ושכם רצו לתקן את “הנבלה”. על כן אמר הבן: “הרבו עלי מאד”. ופירוש ספורנו: “כמשיב לכם אשם על מה שחטאתי לכם”.
דינה: מדוע אהב אותה כל כך? ולא נזכר כלל בתורה כי היתה יפה! כתוב רק “דינה בת לאה”, אולי היתה יפה כאמה…
דניאל: ועל שרה, רבקה ורחל נאמר כי יפות היו!
המורה: נכון מאד, כוונתם שניכם לדעת הרמב"ן. הידעתם מי הוא האיש הזה?
שמואל: למדנו עליו בהיסטוריה: רבנו משה בן נחמן, חכם, רופא. פרשן ופילוסוף.
יצחק: במקראות גדולות יש פירוש שלו על התורה.
המורה: כן. והנה אקרא לפניכם את פירושו בענין זה: "וזה טעם וידבר על לב הנערה. ולבך אמר קח לי את הילדה הזאת לאשה, שכבר היא בביתו ובידו ולא יירא מאחיה, כי הוא נשיא הארץ, ואיך יגזלוה ממנו.
הד החינוך 1957
מה נאה אילן זה! (הרהורי-חג לראש השנה לאילנות)
מאתמשה בן־מנחם
א
גדל עצה ורב עליליה הוא העץ בתנ"ך ובאגדה. כשמו כן הוא: עץ – עץ ועצמה. נקח נא לדוגמא רק אחדים מן השמות שלו: אורן, אלה, אלון, ברוש, תאשור, תדהר – כולם לשון של און, איל, אושר, יושר, הדר ודהרה למעלה אל על!
גם נופו – ענפיו, בדיו, סעיפיו וסרעפותיו, הם מיסוד השעיפים והמחשבה: העלה עולה, והאמיר מאמיר ואומר: הדליות, העפאים והיונקות – כולם עפים ודולים ויונקים ממקור המים החיים, ושותים מן השורש ועד הצמרת, שותים בצמא, ממעין הישועה והרפואה, מן החומר הקדמון, הנוזל, המחיה הכל.
הוא חי מן המים והוא גם מרפא את המים הרעים במתיקותו; “ויורהו ד' עץ וישלך אל המים, וימתקו המים”. “ויורהו” – והתורה גופה משולה כעץ1, “עץ החיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר” והחכם הוא “אשלא רברבא” ודומה לאילן גדול, ומי שלומד ממנו “תולה עצמו באילן גדול”. ומהו יופיו של נוף בלי נופו של אילן בלי התנופה-התנובה הנאוה והטובה שלו?!
ב
בראשית דרכנו בתורה אנו נפגשים בעץ בספר בראשית: “וייטע ד' אלהים גן בעדן וישם שם את האדם אשר יצר”. ומובא במדרש: מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב“ה אלא במטע תחלה. אף אתם, כשתכנסו לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחלה. זהו שנאמר: וכי תבואו אל הארץ – ונטעתם. אמר להם הקב”ה לישראל: אף-על-פי שתמצאו את הארץ מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא כשם שנטעו אחרים לכם, כך תהיו נוטעים לבניכם.
ומה היטיב לראות אותו שתום-עין, בלעם, את צמח-צדיק זה, את ישראל, לשבטיו: “כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ד', כארזים עלי מים!” ומה רבים בספר אדוני הכבוד והאהבה לעץ הצומח: “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה! כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?”
גדול ואחראי מאד הוא תפקידו של העץ בחיי האדם: היחס הראשון בין האלהים ואדם בהשקפת העולם המקראית מתחיל באמצעותו של העץ, והוא הקובע את גורל האנושיות על אדמות. עץ החיים ועץ הדעת – האין הם שנים שהם אחד? הלא היא הדעת המכאיבה, נוטעת בנו חיי עולם!
ג
עשרים דורות מאדם הראשון עד העברי הראשון, אברהם אבינו הראשון; ואף הוא, כמו אדם, בחר לשבתו גן, – “באלוני ממרא”, או “אלון מורה”. כאן, על יד העץ, הוא נוטע את אהלו, מכה שורש בארץ שהראהו אלהים, ובבוא אליו אורחים – הוא מכניסם תחת ענפי העץ, ושם הוא מתבשר על לידתו של בנו – יצחק ענף עץ האבות!
לא עוד ילד ערירי בערער בערבה, לא עץ יבש יהיה, כי אם עץ רענן, והפרי ישוה לו, יעשה פרי למעלה ושורש למטה. בוא וראה: בסדום אין זכר לעץ… הרשע עוקר, כורת עצים, ואינו נוטע; לא עץ שתול על פלגי מים הוא, כצדיק, אלא כמוץ לפני רוח, ועצתו – עצת רשעים – תופר ולא תפרה.
אברהם מתהלך בארץ לארכה ולרחבה, ואל כל מקום שיבוא הוא בונה ונוטע. ובהגיע הצדיק הנאמן בכל דרכיו לבאר-שבע – “ויטע אשל בבאר-שבע”. אל נא נכריע כאן ב“פלוגתא” שבין רב ושמואל אם נטע “פרדס” או “פונדק”. “אשל” – אכילה, שתיה לינה! “אשל אברהם” דבר של ממש הוא בימינו. וכל הרוצה יטריח את עצמו אל בירת הנגב שבמדינת ישראל וישען שם תחת העץ!
ד
ואין זה מקרה שבספר “שמות” כולו אין לראות אף צלו של עץ. קודרת ודוקרת היתה הגלות השוממה בצלו של פרעה, ומלבד אגודת איזוב הנמוך והשפל אין בה דבר. אלהים, בפקדו את עמו הנאנח והמעונה מקשי השעבוד, נראה לו בפעם הראשונה מתוך שיח קוצני, כאומר: קוץ – קץ הגלות!
המגע הראשון עם העץ אנו מוצאים רק בפרשת המרגלים (את “עצי השטים העומדים” לא נביא בחשבון העצי. שהרי עומדים ומיוחדים היו לכך מקודם. בפירושו של רש"י; “ויעקב אבינו נטע ארזים במצרים”…). והמרגלים ההולכים לתור את הארץ מצווים בראשית דרכם לראות ולחקור: “היש בה עץ אם אין?!” ראשית הידיעה – הנטיעה! ופירש רש"י: היש בה צדיק להגן עליה! בלי צמח צדיק זה, העץ, אין מגן לארץ; הוא “היש” האמיתי, היקום הקיים לעולם.
והנה באו המרגלים הגבורים והביאו מזמרת הארץ – מזמורת הארץ, בשורה טובה ראשונה מעצי הפרי המפואר. “אשכול!” ישכיל! היתה זו המתיקות הראשונה בכוס הגלות המרה! אשכול ענבים מפרי הארץ!
אכן בשורה טובה זו סימן טוב היתה לבנים, והיא שהמתיקה לנו את כל הגלויות במשך אלפי שנים במדבר העמים, בו עקורים היינו מן האדמה ומברכתה. קראו נא את “התמר מא”י" למנדלי מו"ס, וידעתם, מה היה לנו הפרי של ארץ ישראל בגלות רוסיה השוממה!
ה
אין ערוך לגדולתו וחסנו של העץ בתנ"ך. הדברים החשובים ביותר נעשים תחתיו ואצלו ובצלו. נשכים לשכם “עם אלון מוצב אשר בשכם”: כאן הקים כובש הארץ, יהושע בן נון, מצבה תחת האלה באספת העם האחרונה; תחת עץ זה הטמין יעקב אבינו את אלוהי הנכר של בניו, שבטי יה, וכאן המליכו בני אפרים, “בן פורת יוסף”, “עץ אפרים”, את המלך הראשון – ארז מלך, ככתוב: “הלך הלכו העצים למשח עליהם מלך!”
מאז ומעולם2 היה העץ בתנ"ך לבעל עצה גדול. ודוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, פותח בו את משלו הטוב: “והיה כעץ שתול על פלגי מים…” וירמיהו, שעינו הטובה ראתה ראשונה “מקל שקד”, מברך בו, בעץ, את הגבר – הגבור-בצדיק: “והיה כעץ השתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, והיה עלהו רענן”. ויחזקאל, הנביא המשורר, מיטב שירו סמלו ומשלו. – עץ הוא! “אל מי דמית בגדלך? הנה אשור, (קרא: “תאשור”) ארז בלבנון, יפה-ענף וחורש מצל וגבה-קומה”. וברצותו להדגים אחדות אפרים ויהודה ונטיעתם על אדמת ישראל והריה לעתיד לבוא, לא מצא מעשה יותר טוב ונאה ממשל העץ: עץ יוסף ועץ יהודה יהיו לעץ אחד.
אכן, היטיב הושע הנביא להוכיח: “עמי בעצו ישאל!” שהרי בימיו ישב העם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וגם “תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה”. אוי לו לעם “אשר סר צלו…” שחדל להיות זית רענן יפה פרי תואר, ואויב הצית את דליותיו לקול המולה גדולה!
ברם, אם חפץ אלהי האומה ביקר עמו ובעצמתו, אז יך שרשיו כלבנון, וריח לו כלבנון! ואשרי העם היושב בצל עצמו ומכה שורש באדמתו כעץ אדיר, אותו שום רוח לא יעקור ממקומו, וכל אשר יעשה יצליח
“הד החינוך” כרך ל"ב, 1948
מלכות השמים ומלכות הארץ בתפילת הימים הנוראים
מאתמשה בן־מנחם
א
תפלת “הימים הנוראים” – כל עיקרה: הכרות מלכות אלהים בעולם, והחזרת מלכות ישראל לירושלים: ''תמלוך אתה הוא ד' אלוהינו מהרה לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך!"
“העולם כולו” ו“ציון וירושלים” – חד הם, והאחד משלים את האחת באחדות האלהים; וכן “אלהים” ו“ישראל” מלכות אחת הם, מלכות הקודש, בעולם המתוקן על ידי ישראל עם-קדושים במלכות שדי! “כי מקדישיך בקדושתן קדשת!”
יש כאן הקדשת גומלין שבין המקדש והמקודש, כמו בין האוהב והנאהב, ומלכותו, המושלת בכל, היא: במשפט בגבורה ובקדושה: “ויגבה ד' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה!”
האל הקדוש הוא “קדוש ישראל” – התואר הרווח בנבואת ישעיהו שאלהים נתגלה לו בקריאת המלאכים: “קדוש, קדוש. ‘ד’ צבאות' מלוא הארץ כבודו!” וההתגלות השגיבה הזאת היתה בהיכל ד' – בציון! ונאמר ב“זוהר”: “מציון מכלל יופי אלהים הופיע”, מהמקום ההוא שהוא קצה השכלול של האמונה השלמה.
ציון היא העוז והנקודה של העולם, ומהמקום ההוא נשתכלל כל העולם ונעשה. ומתוכה כל העולם ניזון".
הדין והרחמים, הזעם והאהבה, אינם אלא האצלות מיסוד המלכות: “ויאמר כל אשר נשמה באפו: ד' אלהי ישראל מלך מלכותו בכל משלה!”
אך קודם כל, לפני כל “פעול” וכל “יציר”, צריך האדם מישראל, הפרט, לקבל על עצמו את מלכות אלהים ולעמוד במשפט לפניו ביום הדין, יום הרת עולם! שכן ה“בחירה” מחייבת, ומי כנבחר יודע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא! ומכאן הווידוי הגדול, התופס מקום כל כך נרחב בתפלות ראש השנה ויום הכפורים.
והוידוי, פירוט העוונות, הוא גם לצבור וגם ליחיד, והכלל והפרט משמשים בערבוביה ב“ספר הזכרונות הנקרא מאליו”. ואלהים רב-אנפין הוא, והוא מופיע בפנים שונות: בפנים של אימה ובפנים מסבירות, בזיקנה ובבחרות, בקול דממה דקה, ובשאגה כלביא, כאב רחום וחנון היושב על כסא רחמים, וכמלך איום ונורא דיין ומוכיח, שגם המלאכים, הפמליה של מעלה שלו, חלים ורועדים מפחדו ומהדר גאונו, בקומו לערוץ הארץ.
במבחן גדול עומד האדם הקרוץ מחומר לפני בוראו, שכן לא נשמתו, חלק אלוה ממעל, הועמדה במשפט, כי אם גויתו. יסוד העפר שבאדם, החומר: “כי הנה כחומר ביד היוצר - - -” ומה דלה וריקה עמידת האדם, “שיסודו מעפר וסופו לעפר”, לפני אל המשפט! אין בו מעשים, אין לו פתחון פה ובטחון לב;
הלך אביון לפני מלך עליון, ומרוב הכנעה ויראה אין הדיבר בפיו ואין מלה בלשונו: “אשאלה ממנו מענה לשון!”
ברם חוסר הישע, הפחד והמבוכה, חולפים עם גמר “הוידוי” של היחיד, ובמקום הפרט, האדם מישראל, מופיע עם ישראל; נשכח מהרה “ובכן תן פחדך” עם הסיום המבהיל: “ושמך נורא על כל מה שבראת –” ותחתיו באה הקריאה המעודדת והשמחה: “ובכן תן כבוד ד' לעמך!” עם ישראל עם קדוש הוא, גוי צדיק, והוא, כאמור, שותפו של הקב"ה במלכותו על כל הארץ, וכבוד ישראל הוא כבודו הנצחי, והרי ציון הוא “משכן כבודו”;
אם כן: “תן אלהים שמחה לארצך”, וצמיחת קרן לדוד עבדך"; ורק אז, כי תחזור ותשוב מלכות ישראל לקדמותה – כל הרשעה כולה תכלה ועברה ובטלה ממשלת זדון מן הארץ.
ב
מלכות אלהים כמלכות ישראל עדיין בבחינת “איתכסיא” היא, והופעתה אינה נהירה עוד לכל באי העולם; כף היד הקטנה מכסה את השמש מעין הרואה, ואור אלהים טרם חדר לחדרי לבו של הרשע, – הנבל, האומר: “אין אלהים!” וישראל, שליח האור של אלהים ומבשר אמתו, קורא בתפלתו: “אבינו מלכנו! גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברנה!”
רק כפשע בין היחיד הנואש ובין הכלל הנושע! אדם בשר ודם1 אומר: משול כחרס הנשבר… “וכחלום יעוף…” והעם – בוטח ומאמין: ישראל נושע בד' תשועת עולמים!"
העם, כאלהיו, נצחי הוא, והנצח מנצח את החולף, ומחליף כח!… “ובכן תנו עוז לאלהים על ישראל גאוותו. על ישראל אמונתו, על ישראל מלכותו!” הוידוי וההתנשאות משלימים זה את זה; ואמר ר' נחמן מברצלב: “אי אפשר להשיב המלוכה להקב”ה אלא על ידי וידוי…" ומכאן ההתנשאות של ישראל כאומה: אתה בחרתנו מכל העמים!" שלא עשנו כגויי הארצות…"
אחר הוידוי האינדיבידואלי והקולקטיבי, אחרי ההתפרקות של פירוט העוונות, החטאים והפשעים, באה ההקלה והתקוה הטובה: עלינו לשבח לאדון הכל. לתת גדולה ליוצר בראשית!
תפלה זו, הבלתי נחשבת בשאר ימות השנה, ואינה אלא טפל לתפלה, ונאמרת בחטיפה, ואין האזנים שומעות מה שהשפתיים הומות, ואין הלב בוחן מה שהפה טוחן, עולה פתאום לגדולה בימים הנוראים;
פסוקים נעלים כגון: “לתקן עולם במלכות שדי…” “להפנות אליך כל רשעי ארץ”, שנאמרו אגב קיפול הטלית וטפול באבנט, ובדרך הליכה הביתה, מקבלים כיום את משמעותם האמיתית; כל מלה מבוטאת ומותזת בכוונה מיוחדת. והיא כפנינה יקרה במחרוזת חן שאחת לאחת מצטרפת לענק גדול.
אכן, תפלה עתיקה היא תפילת “עלינו”, ומיוחסת לרב, האמורא הראשון בבבל, הוא אבא אריכא, רבן של כל בני הגולה; הוא שחיבר גם את “תקיעתא דרב” – היא תפילת מלכויות, זכרונות, שופרות, למוסף ראש השנה, ותפילת “עלינו” היא חלק ממנה.
הוד וסוד קדומים חופפים על תפלה זו, וכולה אידיאלים אנושיים ויהודיים-לאומיים כאחד. העולם האלילי והעולם האלוהימי עומדים זה לעומת זה מימות הנביאים ועד היום, ישראל והעמים ערוכים זה מול זה; “אברהם העברי” – כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר…" הם כורעים ומשתחווים לעץ ולאבן לרוח ולחרב, אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!" ומטרתנו – “לתקן עולם במלכות שדי”! עולם התיקון, מלכות הצדק, והמשפט, והשלום, ברוח נביאי האמת והצדק! “להפנות אליך כל רשעי הארץ” – התועים בדרכם לאלהים;
כמאמר המשורר ב“כתר מלכות”: “אתה אלוה – וכל היצורים עבדיך ועובדיך / ולא יחסר כבודך / בגלל עובדי בלעדיך / כי כוונת כולם להגיע עדיך / אבל הם כעוורים מגמת פניהם דרך המלך / ותעו מן הדרך”.
אלהים הבדיל את ישראל מן התועים כדי להחזירם מדרכם הרעה; ישראל הוא מורה הדרך של אובדי הדרך, ומלכות ישראל צורך העולם הוא, חיות העולם, ו“העולם נכלל עם נפש הישראלי בשרשו” – השורש העליון של השכינה, והוא מעט מכל העמים בכמות ורב מכולם באיכות, כמאמר החסידות: “בכל מקום שהשכינה שרויה – מועט מחזיק את המרובה”.
ותפילת יום הכפורים הנשגבה, עם “העבודה” ו“עשרת הרוגי מלכות” – זכרונות מרהיבים-מכאיבים על ישע מלכות ישראל ורשע מלכויות הגויים, ננעלת בקריאת שבע פעמים “ה' הוא האלהים!” ובקריאה גדולה אחת: “לשנה הבאה בירושלים!” “וימליך מלכותיה” אוחז בעקב “ויקרב משיחי!” ומלכות אלהים נוגעת במלכות ישראל כמלוא עולם – – – שכן חיי עם ישראל, חיי עולם, כתובים לחיים אך ורק בירושלים – עיר המלכות הנצחית של נצח ישראל!
“הבוקר” ער“ה תש”ז
-
“ודן”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
לאור הנר (לחג החנוכה)
מאתמשה בן־מנחם
- - - “הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד…” כך פוסקת ההלכה.
אבל הליכות העולם של דברי ימי עמנו, ההיסטוריה, פסקה אחרת: היא נתנה לנו רשות להשתמש בהם כחפצנו ולהראות לאורם.
ואכן שימוש גדול עשינו בנרות החנוכה בגלות החשוכה, ויותר מאשר לשאר נרות הקדש שאנו מדליקים בבתי ישראל. השתמשנו בהם.
זה למעלה מאלפים שנה, מאז הדליקם יהודה המכבי בבית המקדש המטוהר מטומאת הגויים, אנו הולכים לאורם. והמטרה היתה תמיד אחת: ארץ ישראל!
הם, הנרות הזעירים הללו, האירו דרכנו במדבר העמים וביערות החשך של הגויים! ובכוחם הלכנו והגענו עד הלום, למדינת ישראל הרחבה, ולירושלים עירנו השלמה!
– – אלא לראותם בלבד… ואכן, יש ראיה שהיא גדולה מעשיה; שכן עשיה יש לה הפסק. אבל אמונה, שהיא מראה גדול, שהיא בחינת נצח-ישראל, לא תשקר לעולם, היא קיימת לעד.
גם האיש משה, אדון הנביאים, עיקר המעשה שלו, ראשיתו כגואל, היה במראה הגדול, בראיה-תמיהה: “מדוע לא יבער הסנה? מדוע איננו אוכל1?”
והוא סר לראות, וראה את קול אלהים, ושמע את פעמי הגאולה, והדריך את העם-העבד לקראת החרות, לקראת חנוכת בית חיינו – הארץ!
תורת החסידות שהיא תורת גאולת הרוח, הקודמת לגאולת החומר, שהיא תורת ההתגלות של הנר האלוהי בנשמת האדם מישראל, השתמשה הרבה מאד “בנרות הללו”, ועשתה בהם גדולות…
ר' נחמן מברסלב, נכד הבעש"ט, שהיה תמיד במחשבה שלו בארץ ישראל, מפני שלדעתו עיקר החכמה היא בארץ ישראל, וגם המוחין של חוץ לארץ יונקים מהמוחין של ארץ ישראל, “בארץ ישראל ממש, עם הבתים העצים והשדות” כמות שהם.
אמר: "על ידי נר חנוכה נתגלה אור הפנים, בחינת יאיר ה' פניו אליך ויחונך.
"בספר “שפת אמת” כתוב: “למה נקבעה מצות נר חנוכה אצל הפתח: לרמז כי ימי-חנוכה הם פתח והתחלה לגאולה שלמה. ואכן, עלית החסידים היתה לאור הנר הזה! ונביא עוד אימרה נאה מר' צבי אלימלך מדינוב, מחבר ספר “בני יששכר” וזה לשונה: ״על כן נקרא נר-חנוכה – שהוא חינוך והרגל לאור העולם בגאולה העתידה, שיתגלה אור הגנוז, והוא חינוך לגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו.”
וכן מעורר ביאליק את העם למעשה הרב, לבנין הארץ, והוא מצווה למתנדבים בעם, בארץ ובחוץ לארץ:
חִשְפוּ הָאוֹר! גַלוּ הָאוֹר!
נחשפה-נא שכבות האוֹרוֹת הרבים!
הוֹי בני הַמכּבִּים. –
הָקִימו את עמכם, הָקִימו הדור,
חִשְפו אוֹר, חִשְפו אוֹר!
נשוב נא אל הימים ההם, ונתבונן בהם מעט לאור הנר:
בכ״ה בכסלו, 165 שנה לפני הספירה, נכנס יהודה המכבי לירושלים, טיהר את הבירה ואת בית המקדש מטומאת עריצי גויים; ולאות נצחון, נצחון המעטים הטובים על הרבים הרעים, הדליק את נר החרות בירושלים המשוחררת.
המסורת הדתית ולא המדע ההסטורי שלנו, מציינת את הנצחון הראשון של החשמונאים, כנס, “נס חנוכה!” אך באמת היה זה נס של נסיונות קשים ומרים, של “בדמיך חיי” נס שמקורו במסירות־נפשם של גבורי האומה למען החרות המדינית והגאולה הלאומית.
הרבה מלחמות נלחמו החשמונאים הגבורים עד שהגיעו למלכות! כשלון ונצחון שמשו בערבוביה, ורדפו זה את זה כגלי הים הרדופים; היתה זו מלחמה לחיים ולמות; כל בני החשמונאים האמיצים. ויהודה המכבי בראשם, נפלו אחד אחד במלחמה הכבדה הזאת, ובכל זאת ראתה המסורת את מעשי החשמונאים כנס גדול, שהוא מחוץ לדרך הטבע האנושי.
וכדי שהתמונה תהיה שלמה וקבועה בתחומו של הנס החד־פעמי, התעלמה “ההיסטוריוגראפיה” הפרושית מכל המלחמה הגדולה ונאחזה אך ורק “בנס חנוכה”, בפך השמן הסמלי, אגדה המרומזת כבר בצורה אחרת ולשם מטרה אחרת בתנ"ך. בספר מלכים, הלא הוא נס אסוך שמן – אחד מנפלאות הנביא אלישע, אשר מצפחת קטנה של שמן מלאה אשה עניה כלים רבים, ורק כשתמו הכלים הריקים תם השמן, והמעין פסק.
אכן, לא חסרו נסים בבית המקדש גם קודם לכן. האגדה בְּיָדָה הנדיבה לא קמצה בנסים ובנפלאות: “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש” ובין העשרה – "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, “ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים” (אבות ה'.)
תמיד מלומדי נסים היינו, ואם בשנות שלום ובימים כתקנם כך, בימי פולמוס ומלחמה לא-כל-שכן.
נצחון החשמונאים המזהיר השיב את העבודה לבית-המקדש, ששבתה בימי שלטון האימים של אנטיוכוס וגרוריו – מרשיעי הברית, המתיונים בעלי “התרבות המתקדמת” של הימים ההם.
דמיון הפרושים, שחירות דתית יקרה להם מחירות מדינית, שכן אין לך בן חורין אלא מי שלומד תורה, נאחז “בפך השמן”; בעבודת הקדש, שרק בה ובחוקת התורה ראו את הגאולה. וכך נרקמה האגדה הנאה, הנאה לכאורה רק לילדים, שאינם מבדילים בין דמיון למציאות שכן אגדה זו דבר אין לה עם המציאות ההיסטורית הכתובה בספרים החיצוניים, ספרי החשמונאים, המספרים לנו במפורש ובהרחבה את כל פרשת המלחמה הגדולה לכל פרטיה ודקדוקיה.
הלא כך אנו קוראים בספר המכבים על יהודה המכבי: וירב כבוד לעמו / וילבש שריון כגבור / ויהי כאריה במעשיו / וכגור-אריה ישאג לטרף. / וימוגו הפושעים מפחדו / וכל עושי רשע זעו / ותצלח תשועה בידו / וישמח את יעקב במעשיו / ויהי שמו עד אפסי ארץ / ועד-עולם זכרו לברכה.
ופלא! במקורות אלו, שנכתבו בידי אנשים לוחמים ולא חולמים, אין רואים שום נס! רק על מעשי גבורה ועל פעולות מלחמה אנו קוראים בספר הזה! ומתאור זה אנו למדים מה רב היה הנסיון ומה מעט הנס בהאבקות ענקית זו בין יהודה הקטנה ובין האימפריה היונית-סורית הגדולה.
ברם, אגדה תמימה זו על “פך השמן הקטן” שהספיק לשמונה ימים, יוצאת מידי פשוטה ואומרת: “דרשני!” האין כאן בזעיר-אנפין כל מלחמת הגבורה של עם ישראל מאז ועד היום? וכי מהו פך-שמן זעיר זה אם לא סמל כחנו המעט, שלא הספיק לנו, בדרך הטבע, אלא לשעה קלה, ונעשה “נס” והלכנו בכחנו זה בדרך הגלות הארוכה והקשה, שני אלפים שנה!
תמיד, עם כל מלחמה חדשה שנלחמנו על קיומנו, נוספו לנו כוחות חדשים לבקרים, כחות, ושפע חיים, וסגולות קיום, לא שיערנום קודם! לשד האומה ואור נפשה הגנוז עמדו לנו בכל יום מחדש, רוח ישראל התחדש בכל דור ודור ועמד איתן בפני כל הרוחות הרעות שאמרו לכבות את גחלתו-תוחלתו, לטמאו ולהזיקו!..
ונר נשמתו של העם לא דעך ולא כלה בליל הגלות האפל והארוך. – אכן לא בכל יום מתרחש נס! אבל ביומו של נצח-ישראל – יום-אלהים הגדול, שהוא אלף שנה, התרחש לנו נס2 בכל יום, בחינת “יחיינו מיומיים…”
ואמנם במשך אלפים שנה – שני ימים אלוהיים – התרחשו לעמנו שני נסים גדולים: בימים ההם – בימי צבא המכבים, ובזמן הזה – בימי צבא ההגנה לישראל!
וכמו אז, גם היום, לא בא הנס בבת-אחת, במפתיע, אלא “כצאת השמש בגבורתו”: קמעה-קמעה הפציע אור הגאולה! לא חסרו שגגות, לא מעטו המפלות; אך זהר הנצחון גבר, והפלא – תקומת מדינת ישראל – קם והיה. פך השמן הזעיר, כח ההגנה של ישראל, של יעקב הקטן, נעשה לנהר-די-נור, לכח אדיר שהגדיל והפליא לעשות.
נתקימה בנו שירת המשורר:
יֵש יום – ומיָם עד יָם יצאוּ יִשְתומְמוּ
לראות מה-פָעַל קטן-גויים, עם נד!
הפלאנו את העולם ולעצמנו היינו לפלא!.. הנצחון המזהיר על כל בני חם, נראה לנו עד היום כנס!.. התחלנו להאמין באגדות, בפלאי-פלאים, ולא מעטים הם הילדים הגדולים בינינו שהם עוד כיום כחולמים… אכן, רב הוא היופי ועצום הוא הטוב שבנצחון! ומה דלה היא לשון האדם להביע כמו, את גודל שמו.
ואמנם בכל מעשה רב, בכל התארעות גדולה, בכל מציאות נשגבה, יש משום אגדה, משום נס ופלאי-פלאים.
יותר מכל החגים הנאים והיקרים שלנו בגולה, נחרתה בלבנו “חנוכה” כחג-סגולה, כיום-טוב של ילדות טהורה. כימי-אושר מתוקים, חג שאינו דורש לעצמו כלום ונותן כל-כך הרבה!
רוב החגים מיוחסים, הם, בעלי זכויות יתרות; הם חגי קיץ ירוקים;
וזהו חג חרפי, חג ביתי, פנימי, לבבי; קר מבחוץ וחם-נעים מבפנים. תמימי-אינטימי חמימי, וזיו מוצנע של אור שמן-זית-זך לפניו החינָנִיים.
אכן, טוהר השלג וזהרו הצח שבאותם הימים הטובים בעיירה, הניח את חותמו בנפשנו. מה אהבנו את החג הזה, שבעצם לא חגונו אותו בשום פולחן שבקדושה, ועם כי זה כולו קודש היה! כמה אור ונועם שפעו מנרותיו הזעירים-בהירים אל תוך לבותינו, צמאי האור וכמהי הגאולה!
היסטוריה הן ידענו כה מעט בימים הרחוקים ההם! אבל שום חג לא היה היסטורי כמוהו! לא לחנם נאחזה בו התנועה הציונית בראשיתה המבורכת! ואמנם השפיע חג החנוכה השפעה רבה על עבודתו הציונית של הרצל, חוזה המדינה היהודית! הוא ראה “במנורה” את סמל תחית העם בארצו, אשר אורו יבקע ויגדל ויפרץ.
וכך אמר בסיפורו הנחמד – “המנורה”:
“בראשונה דולק נר אחד, עוד אחד ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל. בתוך הצעירים, בני דלת העם, יבקע האור בראשונה, ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה, האנושיות והיופי ובהיות הנרות כולם דולקים – ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השַמָש, משָרת האור”.
דורנו זכה להיות שמש לאור הגאולה; בימינו נדלקו כל האורות בביתנו הקטן; אנו בעלי הנס הזה! נקום נא ונשא את הנס הזה בכח ובגאון הלאה, מעלה, עד לנצחון האמתי – נצחון האור על החושך המכסה לאומים. ורק אז יהיה הנס3 שלם והנצחון שלם – אם אורנו יהיה אור לגויים, ונסנו – נס לעמים!
על מגילת אסתר וחג הפורים
מאתמשה בן־מנחם
מגילת אסתר – הספר הקלאסי של הגלות, ספר האומה החיה בנס והנגאלת בנס היה קטרוג על “שיר השירים” ורבים התנגדו להכניס את קוהלת ו“אסתר” לפנתיאון של כתבי הקודש.
ר' עקיבא למד זכות על שיר השירים, אחר למד זכות על קוהלת, ואילו על מגילת אסתר נאמר שנכתבה ברוח הקודש. אעפ"כ – שם אלהים אינו נזכר בה אף פעם.
והנה, אף שהיה בין הספרים שעמדו להגנז – דוקא עליו נפל אור חוזר ויהי למקור נחמה של האומה במשך ימים רבים: העם מצא בו את אשר בקש – מעט נקמה ומעט שעשועים בימים רעים ומרים.
היסטוריה ואגדה משמשים בספר בערבוביה; חציו אגדה וחציו כרוניקה. השמות הם ספרותיים, שכן אפילו השם אחשורוש הוא בדוי ומסורס (רק נחש ינחשו ההיסטוריונים בזהות השם – קסרקסס וכו'). “המגלה” במקורה והאגדה. כובד הראש המקראי וקלות הראש האגדי.
העם נוהג בו קלות ראש אפילו בבית הכנסת. הפולקלור שנוצר מסביב לפרשה זו: שיר העם. ‘הפורים שפיל’ שבכל הזמנים.
נקבע נא את סוג היצירה של המגלה. מה כאן? היסטוריה או אגדה, אפוס או סיפור עממי? כרוניקה או דרמה כבירה. ואכן – היסוד הדרמתי חזק מאד.
נסתכל נא על שלשת הגיבורים הראשונים של העלילה:
אסתר: יתומה שקטה ותמה שנוצרה לחיי משפחה ולאושר. שמה הדסה – כמו פרח צנוע הוא, גדלה בבית דודה ופתאום היא נלקחת לבית הנשים, להרמון הגדול של האימפרטור הפרסי. היא נושאת חן בעיני כל רואה, היא לא יפה במובן המקובל, לפי התלמוד ירקרקת היתה, ומין1 חן עליון היה שורה על כל הליכותיה. דודה רואה בה כלי מלחמה פוליטי כנגד צוררי האומה (אסתרקה של קז’מרז' מלך פולין).
היא ממלאה את תפקידה בכשרון בכלי זינה הנצחיים של האשה. היא גם דיפלומטית מצוינת כאחת המלכות הגדולות ביותר. כמה היא יודעת לסכסך את הגברים זה בזה, כמה היא משחקת יפה את התפקיד שלה עד הרגע האחרון.
“אסתר מלכה!” כמה חבה ויקר הקדיש לה העם בכל הדורות ולא זכר לה את חטאה הגדול – היות אשה לערל טמא!
קסם שמה וקסם הליכותיה, אחרי האם רחל אין כדמותה ליופי ולהוד.
מרדכי – עובר את מצות המלך – אין הוא משתחווה לרשע. זוהי הגאוה היהודית שאינה נכנעת לפני הכח.
מרדכי וושתי – הצד המשותף ביניהם2 – שניהם מופיעים כאן כמורדים, כבעלי כבוד. אסתר לעומתה מופיעה כצייתנית. גם בגתן ותרש קוצפים ומורדים.
המן – כאבי-אבות הצוררים מעולם. מלשינות המן: היהודים בראי העקום של צורר היהודים. יש כאן תולדות ישראל בגויים בזעיר אנפין.
במגילת אסתר ישראל ועמלק מתכתשים ושלבי הגאולה: קמעה-קמעה כאורו של שחר.
ושמחת בחגך – שמחה של הפקרות קרנבל. דומה כל יצרי השובבות שהיו עצורים בנפש העם מחמת הגלות וסביבותיה השונות פרצו כאן כל גבול.
צאו וראו מה בין חנוכה לפורים. פורים וגבוריו זכו גם למגילה בתנ“ך וגם למסכת שלמה בתלמוד. ו”האגדה" טפלה בה יותר מאשר בחגים אחרים.
וכנגד זה מה עלובה היא חנוכה! לא רק שכל עוצמתה נצטמצם בספרות התלמוד בסיפור בן ארבע שורות, על איזה פך שמן, אלא שבית החשמונאים ומעשותיהם לא זכו בכלל בספרות התלמודית להערכה מתאימה כל שהיא.
והלא המאורע ההיסטורי של חנוכה עולה לאין שעור על האפיזודה הפורימית מכל הבחינות.
מה מגוון ורוגש הוא הפורים ומה צנועים הם נרות החנוכה.
1953
"מֵתֵי מִדְבָּר הַאַחֲרוֹנִים" - על השיר ועל דרך לימודו –
מאתמשה בן־מנחם
“שיר הוא רעיון מוסיקלי” – אומר תומס קרלייל. והמוסיקה הלא היא קודם כל חוויה עמוקה, אמוציה, שיסודה בתת-הכרה; ואכן, עבודת היוצרים היא בעיקרה הפעלת כוחות הנפש הסמויים והבאת האדם לידי הפלאה מן התהיה – אל התודעה. על כן אין להרוס את קודש השירה, את רעיונה העיקרי, המוסיקלי, בלי התקדשות תחילה, בלי הכנה והתקנה.
המשנה אומרת: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ואמנם יפה שעה זו להמשכת השפע העליון, להתבוננות ולדבקות, ויש קונה בה את עולמו – עולם התפארת והסוד שביצירה.
כל הבא ללמד שירה לאחרים נעשה שותף למשורר בפועל; על כן חובה עליו להתיחד עם היצירה ויוצרה עד שיהא מתוקן ללמדה, לגלות מסתוריה, ואז יצליח לעשות את הרעיון המוסיקלי, שהוא בבחינת סוד, לתורת חיים; לחוויה אמתית, שיש בה מתפארת המעשה המועיל והמעלה.
מנסיוני למדתי שאת השיר “מתי מדבר האחרונים” יש ללמד כולו כנתינתו במקורו, ולא לחלקו לשנים, כמו שעשו מסדרי המקראות שלנו: יש שנתנו בכיתה זאת חלקו הראשון עד “על פסגת נבו”, ויש שבכיתה ו' התחילו את השיר מקטע זה. השיר – חטיבה אחת היא, המפצלו – שברי לוחות הוא מראה לתלמיד.
ברם, בשל אריכותו של השיר, ומפני ענינו הניתן לחלוקה חיצונית בלבד ולא פנימית, אני מציע לקרא עד “על פסגת נבו” קריאה מוטעמת-אמנותית, תוך הדגשת אותם המקומות שניחד עליהם את הדיבור בחזרה, אחרי שנמצא כי עיקר המטרה בלימוד שיר זה הוא לא הצד “המוסרי” ו“החינוכי”, כי אם משהו אחר, שאמנם אינו מוציא את הצד-הזה, אבל לא הוא העיקר… ה“רעיונות” בבתים הראשונים גלויים הם לילד מתוך קריאה כמעט רגילה, ואין המורה צריך לפרש את המפורש.
השירה מתפרשת מכללה ולא מפרטיה, מתוך ההרמוניה ולא מצליליה הבודדים. שורה זו או אחרת, אמנם, טעונה מגע מיוחד, הדגשה והעמקה, אבל עצם הרעיון ברור, והוא יכלל אחר כך עם המסכת כולה.
על כן בהגיע המורה לפסקה: “ועל פסגת נבו מול השמש הבא” יעשה הפסקה של אתנחתה ולא של סוף פסוק; ה"רעיון “מוסיקלי” עודנו נמשך, ובין אקורד לאקורד דרוכה הנפש ופקוחה האוזן הפנימית למה שיבוא; אף המשורר לא הפסיק הפסקה שבין שני ענינים; דומה, אף הוא רק נשם נשימה עמוקה, כמי שעומד לעבור לעיקר והוא מחריש רק כדי להחליף כוח ולהעמיק רגש ומחשבה, ולכן הוא פותח בוו החיבור בענין:
וְעַל-פִסְגַת נְבוֹ מוּל הַשֶמֶש הַבָא,
נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַך הַקְּרָב,
יַעֲמֹד יְהוֹשֻעַ בִּן-נוּן יִתֵן קוֹל
עַל רֹאש צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.
המורה יסכם רק דבר אחד: אלה הדברים השמיע יהושע המכניס באזני העם בעמדו על ההר! התורה – תורת משה היא, אבל הקול, הטון, של יהושע הוא, כך מדבר מפקד ולא מחוקק.
מפקד צבאות ישראל פותח דף חדש בהיסטוריה של עם ישראל; תמה פרשת המדבר, השממה, הישימון, הציה, חיי עצלות ו“חלום רב בצלים, שומים”; תקופה חדשה מתחילה – ההליכה אל ארץ השמש וכיבושה על ידי מלחמה, עמל ועבודה!
ורצוי מאד שהמורה, בהגיעו למעבר זה של גמר תקופה וראשית תקופה, יגש אל הלוח, ויכתוב עליו באותיות מאירות עינים – על פסגת נבו
הילד ירגיש פתאום כי כאן נפתח לו משהו חדש, עיקרי. ויש בשלוש מלים אלה משום ענין חשוב לעיני הילד ולרוחו. שם כזה גורם לשמיעה חדשה ולראיה נוספת. ואף על פי שמלים אלה כתובות בספר בתוך השאר, אל יסתפק המורה בכך; לאו כל ילד נותן עיניו בספר במקום מסוים. הוא איננו מעונין עוד להתרכז בדבר, שלפי שעה אינו אומר לו כלום, הוא רואה ואינו מוראה, הוא אולי מחויב, אבל אינו צריך.
בדרך כלל שם גרידא אינו גורם לילד. על כן אתה פתח לו ופקח לו; אותיות מחכימות. ועם הופעת השם על הלוח תופנה תשומת לבו ליהושע העומד על ראש ההר, ואזניו תשמענה מה שפיו מדבר.
“נבו” – מכאן ראה משה את הארץ, הסתכל בה “מנגד”. – – –“מרחוק” – – – והנה עתה עומד פה יהושע ונושא את דברו, הבוער כלפיד אש, לעם לפני עזבו את המדבר ואת משה המת, שאיש לא ידע את קבורתו.
שאלה: מדוע לא ידע איש את קבורתו?
תשובה: שלא יעשוהו אלוהות, שלא יעבדוהו כעבוד לאליל!
ש. מהי שעת היום במעמד יהושע על ההר?
ת. בין הערבים – “מול השמש הבא”.
המורה: ובא השמש וזרח השמש – עד שלא שקעה שמשו של משה – עלתה שמשו של יהושע.
קול: כך נאמר גם בענין עלי ושמואל.
המורה: אין העם נשאר אף לרגע בלי מנהיג, ועולם כמנהגו נוהג. המשורר התכוון בזה לסוף תקופת המדבר ולראשית תקופת ההתנחלות! עיינו: כיצד מתוארים פני יהושע?
ת: נורא הוד, כפני מלאך הקרב.
ש. מאין1 בא לו ההוד הזה?
תשובה א': מאודם השמש השוקע.
תשובה ב': מפני משה שהיו כפני החמה.
תשובה ג': מן העם הרב המביט בו.
המורה: דברים של טעם! היטבתם לראות. ובמה מסיים יהושע את דברו?
ת.: “ישראל! קום רש!”
קול: יהושע ידבר, והמדבר יעננו בקול!
המורה: אכן, קולו של המנהיג הגדול המלא עצמה ועזוז יחיל את המדבר הנורא, המחריש תמיד; אף הוא נזדעזע מדברי יהושע וענה אמן בעל ברחו; צא! קום רש! ועתה נשוה נא את תחילת נאומו של יהושע לסופו, מהו המשותף לשניהם?
תשובה א': בשניהם נאמר לקום ולצאת מתוך המדבר הריק!
תשובה ב': הוא מעוררם לפעולה, למלחמה ולעבודה!
המורה: מהו הרעיון המרכזי בנאומו הגדול של יהושע?
תשובה א': בזעת אפיך תאכל לחם! שנאמר: לא לחם קלוקל, שלו ודגן שמים – לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים!
תשובה ב': לא חיי אוהלים של נודדים, כי חיים של עם עובד הבונה את ארצו בנוי, ארמונות ובתי מידות.
תשובה ג': יהושע אינו מעלים מהם שום דבר. הוא מכין אותם לקראת עמל ועבודה.
תשובה ד': הוא מקלל את מתי המדבר, מפני שחלמו על בצלים ושומים וסיר הבשר.
תשובה ה': הוא מגנה את העבדים שרצו לשוב מצרימה!
המורה: הוא מחשל את רצונם ומהלל את הדור החדש ההולך לקראת עתידו בצהלה ובתרועת גיל.
קול קורא: “ובתרועה יצהיל גם-הדור ראשונה פניו לקראת שמש והדר גאונה”.
המורה: יפה קראת! דור חדש אשר לא ידע את חשכת השעבוד וחיי בטלה, דור דרוך דרור, שואף אור וחופש.
קול: אם תרצו – אין זאת אגדה!
קול שני: אין המדינה מוגשת על מגש של כסף!
קול שלישי: הדגמנו זאת ביום העצמאות!
המורה: קראנו בבית הרביעי של השיר:
"אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פגרי הַנֶחְשָלִים,
שֶבְּעַבְדותָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל הַחלָלִים!"
מה הכוונה כאן?
תשובה א': יהושע היה באמת “נורא הוד”, דברים קשים וכמעט אכזריים!
תשובה ב,: הם חיו ומתו בעבדותם, על כן לא רחמם!
המורה: ועתה נשוה נא את “מתי המדבר” לדור החי החדש (קורא):
"וּמִלְמַטָה כִּכְפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,
מַחֲנֶה כָבֵד כָּחוֹל שְפַת הַיָּם,
הַקְשֵב יַקְשִיב בִדמְמַת קֹדֶש לַקוֹל
הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל רָאשֵי הָעָם".
מה בין אלה לאלה?
קול: אלה עבדים ואלה בני חורין!
קול שני: האבות תמיד התאוננו והתלוננו, לא שמעו לקול משה; והבנים – מקשיבים ואין לה טענות ותלונות.
המורה: ומה מזכיר לנו המעמד הזה?
תשובה: מעמד הר סיני!
קול: צפור לא ציץ, עוף לא פרח. הבריות לא דיברו אלא העולם שותק ומחריש.
המורה: מעמד נפלא! ותורת יהושע לעם המלחמה – תורת משה רבו היא. היא המעשה הגדול: כיבוש הארץ ובנינה!
קול: למדנו באחד השירים של ביאליק: לעבוד ולסבול צוונו גם אל!
המורה: לחם והילחם – משורש אחד הם, עם שיש לו צבא, עובדים ולוחמים בטחונו רב!
קול: הצבא שומר על הגבולות של הארץ שזרים לא ישדדו את תבואתו וצאנו.
המורה: נעיין נא בבית הבא: היכן נמצא יהושע לפי הכתוב?
תשובה: הוא ירד מן ההר אל העם.
תשובה ב: כבר תקעו בחצוצרות למסע, ככתוב בתורה.
המורה (בהדגשה של חשיבות הענין): הכל מוכן לדרך – והנה קרה משהו והעם נשאר על עמדו ואינו נע ואינו זז! מה קרה? “מדוע לא יסע ישראל?”
קול: על הר נבו מת משה!
קול שני: חבל להם על מתי המדבר.
קול שלישי (בנצחון של מגלה טמירין): אני מצאתי: זה כתוב בבית האחרון (קורא): “הן מבקשות את משה המת!”
המורה: מצאת! עיניהם משוטטות בגיא ועולות אל ראש הפסגה - - - את משה רבם ומנהיגם האהוב, שלא זכה להכנס לארץ, הם מבקשים, וראה: יהושע, שעוד לפני רגע נראה להם כמלאך ד' צבאות, בכל מלוא גבורתו ותפארתו, מהלך עתה בקרבם כאחד העם. נשכח המנהיג החי ונדחה מפאת הנביא המת; דומה: יהושע מת ומשה מכניס! כל הלבבות וכל העינים מבקשים ומוצאים פתאום את משה, את הרועה הנאמן.
פתאם נפקחו עיניהם לראותו כמות שהיה וכמות שיהיה לעולם - - - משה איש האלהים, הענו מכל האדם והטוב שבאדם
"וּכְאִיש אָחד כֹל פִּנוֹת הָעָם
כָרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִיש הָאֱלֹהִים,
אֶל מוּל רוֹעָם הַנֶאֱמָן, הָרָם –
ודוק: מול רוחו – לדמותו הרוחנית של משה. לתורת משה הנצחית; וזאת התורה לקחו אתם בדרכם ארצה, והיא תהיה אתם תמיד בכל דרכיהם. בכל מקום ובכל זמן! “כאיש אחד כל פנות העם!” לא כפוי טובה הוא ישראל, והוא שומר אהבתו למשה
ולתורתו עד היום:
תורה צווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב!
ומה יפה הרמז, שם האל עצמו מסתתר, ולא נמצא לדורשו, מוטיב, שהוא אחד מצירי השיר; כאן: ימצא לכם, כל שבידכם הוא להעלותו ממחבואיו שבלב. שם צפון אוצר הזהב ויש לחשפו.
אף אל זה, אל היאור, חי וקיים, אל תומך וסועד: “וחי אל האור, כי כאשר יחשף / כן יפרוץ ולעד לא יאסף”. והרי שם בתביעת המשורר “ואם יש צדק – יופיע מיד!” שימשה המלה לעד סופה של קללת זעם, וגזרתו תוך צפיה של אי סבלנות רבה: “אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע / הצדק יופיע / ימוגר נא כסאו לעד!”.
וראה, אתה מוצא כאן את תרגומו של המושג לעד והוא רפוד הבטחות לעתיד מבורך:
ובחיקכם יניחו את כל געגועיהם / הקדושים – ומסרום לבניהם. ודורות לדורות ינחילו ויצוו: / חיו, עבדו הרבה וקוו".
סיכומו של דבר: בעיר ההרגה מגור ואימים, חשכה ו“אנקת חשאים אחרונה” – “קול ענות חלושה / ממעל לראשך עדיין תלויה כמו קרושה”.
ב“עם שמש” היתה על המשורר רוח אחרת, ע"כ בשורה אחרת – דופקת על לבו כבאותו בוקר מבורך. אמרתו שם:
“אילו שבע שמשות, אל, במרום תלית!” נהפכת כאן לנוסח של סיסמה מעוררת ומעודדת לאחים דכאי הרוח.
בקול עידודין הוא מסיים בצו בעל סבר חיובי: “הוי גמולי מחושך, עתיקי מאמש – תלו שמש על ראשכם, תלו שמש!”
ההד החינוך 1951
-
“מאיין”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
שלום עליך מורי לשעבר..! (מן הדברים שנאמרו במסיבת כיתה ח' בבה"ס ברעננה)
מאתמשה בן־מנחם
מקובל אצלנו: תלמיד שגמר חוק לימודיו בבית-הספר היסודי, וכן תלמיד בבית-ספר תיכון, מכנה את מורו ורבו כבר למחרת ליל מסיבת הגמר, בשם “מורי לשעבר”, כלומר: מורה שסיימו וגמרו איתו יחד עם סיום הלימודים בבית-הספר מאותה שעה שהם עוזבים את כתלי בית המדרש הישן עוזבים תלמידינו גם את רבם, שרוב חכמתם הימנו, גמרנו אתו!
כוונתי לחלוק על הצירוף-התואר הזה: “מורה לשעבר”, שמשתמשים בו תלמידינו לפי תומם בכל הזדמנות. גם שגגת תלמיד עולה עלבון… “מורה לשעבר”, מי שהיה, צירוף כלאים וכלימה הוא, פוסל ופסול. ושלילי מעיקרו! לא ממקור ישראל הוא, ויסודו אינו לפי מסורת עמנו.
וכן הוא הדבר, אם רואה התלמיד את עצמו כ“תלמיד לשעבר”. והוא חותם בברכה באגרת הברכה של ראש השנה: “ממני תלמידך לשעבר”. משל כאילו אומר לרבו: אי אפשי בך, ומהיום והלאה אינך בשבילי אלא מי שהיה, מין דבר שעקר זמנו ובטלה הויתו.
על-פי הלכות תלמוד תורה שלנו ולפי הקבלה הקדומה שבידינו במה שנוגע ליחסי תלמידים ומורים, ובלשון המשנה: “כבוד הרב ומוראו”, אין מורה יוצא מחזקתו גם שעה שאינו מלמד את התלמיד בהווה, ואין התלמיד למד ממנו בשעה זו.
אין התורה לשעבר, אחד מעיקרי האמונה השלמה לפי המורה – הנשר הגדול הוא: “אני מאמין באמונה שלמה, שזאת התורה לא תהא מוחלפת…”
כן לא יהא המורה מוחלף, לאמר: אין הוא בר-חלוף, והוא והתורה שלימד – חד הם. כשם שאין אב לשעבר, כך אין רב לשעבר. ולא עוד אלא שכוחו יפה מכוח האב והוא קודם לו לכל דבר: “שאביו הביאו לעולם הזה ורבו, שלימדו תורה, מביאו לחיי העולם הבא!”
ודוק. על אביו נאמר “הביאו”, בלשון עבר; ואילו על רבו נאמר: “מביאו” – תדיר. ורק אם אביו חכם, מורו ורבו, אביו קודם. והרמב“ם פוסק: ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ויראתו יתר מאביו”.
וישנה פלוגתא במשנה: ומיהו “רבו” שאמרו? – “רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו. רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר את עיניו אלא במשנה אחת – זהו רבו”. וכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו: אבי, אלופי ומיודעי. למד, בעבר, ואפילו כן שמר לו אמונים כל ימיו וקראו “רבי” תמיד.
חסידים מספרים: בשעה שר' מנדיל מקוצק כבר היה הרבי המפורסם בעולם, חזר ובא פעם לעיר מולדתו גוריי, שעזב אותה לפני הרבה שנים. יצאו לקראתו כל גדולי העיר להקביל את פניו, וכל אחד רצה שהצדיק יתאכסן בביתו. אבל הרבי לא נענה לשום איש, אלא הלך להקביל את פני המלמד הדרדקי, שלימד אותו אלף בית וחמשה חומשי תורה בילדותו.
בביקתתו הרעועה התארח ר' מנדיל כל ימי שהותו בעירה. תמהו מקורביו ושאלוהו: ילמדנו רבנו. מה ראה להשיב ריקם את “פני העיר”, עשירים למדנים ואנשי מעשה, והלך אצל אותו מלמד עני, שאינו למדן, ובביתו אין אף מזון סעודה אחת?!
השיב הרב: אתם יודעים תורה וכל מיני דברי חכמה שאפשר להשיב עליהם ולהפריכם. כי פירוש זה אומר כך ופירוש אחר אומר כך. ואילו הוא לימדני תורת אמת. אלף-בית וחומש, ועליה אין להשיג. כך נשארה התורה אצלי. לכן ראיתי לי חובה לילך אצלו ולהקביל את פניו.
“אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת. שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא”. ואכן, האבדה הגשמית יש לה תקנה, ואילו אבדה רוחנית אין לה תקנה לעולם. והמאבד את הערכים של הרב – את עולמו איבד שהרי הרב מכניס אור לתוך התוהו ובוהו של נפש תלמידו, הוא מעצב דמותו ומצייר את זיו גן העדן של איקונין שלו, בלשון החסידות.
נסיים בדברי ישעיהו הנביא. אמר ישעיהו לתלמידיו: “צור תעודה, חתום תורה בלמודי!” צריך שהתורה והתעודה תהינה צרורות וחתומות לעולם בנפש התלמיד וחרותות תמיד בלב! “והיו עיניך רואות את מוריך!” – גם ממרחק מקום וזמן!
וכך אמר אליהו לאלישע תלמידו: “אם תראה אותי לוקח מאתך - - - -” אם תוסיף לראותני גם בשעה שלא אהיה אתך – יהי לך כן, ואם אין – לא יהיה!
והלואי יהיה לתלמידינו פי שנים ופי שבעה מרוח מוריהם! אין רב מקנא בתלמידו! ברם, מצווים הם התלמידים לראות את המורה גם לאחר זמן, כאילו הוא מורם היום! כי אין תלמיד לשעבר, כמו שאין בן לשעבר.
ואז יקוייים בנו דברי ישעיהו: “וכל בניך לימודי ה'!” ופירושו: “ישכילו בחכמה כאילו יהיו תלמידי המקום ב”ה". ורב שלום בניך – בוניך.
על שלושה מורים ברעננה
מאתמשה בן־מנחם
על שלושה מורים ברעננה
מאתמשה בן־מנחם
אדם הולך – "לב יהודי" – על חנוך סבירוני ז"ל (1908-1965)
מאתמשה בן־מנחם
א
נקל יותר לדעת את האדם בכללותו מלדעת אותו בפרטותו. רק לעתים רחוקות מזדמן לו לאדם לראות את רעהו מן העין ולפנים, ביחוד שלו. לרוב אין איש נותן דעתו ליגע ולמצא את הממשות העיקרית של הזולת; ואולי אין הרשות נתונה לו שכן האדם המעולה באתכסיא ניחא לו, בשימת מסוה על פניו.
וראה: נצח אלהים הוא במופלא, בהיותו אל מסתתר; ומה הוא מתחבא בתוך עצמו, בסודו, וחביונו הוא צביונו, אף נשמת האדם, שהיא חלק אלוה ממעל, כך. ואכן החסד לראות את הרוחני המוחלט שבאדם, הדמות האלוהית, נמשך רק למאמין ביופי שבאדם; ורק מתוך אמונה ביקרו אנו מכירים אנוש.
החסידות שתנועה עממית היתה בראשיתה, והלכה מן העם אל האדם, היא שפתחה ראשונה את השער לגן הנעול הזה – נשמת האדם מישראל. אישיה הגדולים עמדו גלויי עינים לפני פלא האדם, ומתוך כך סולקה המחיצה החוצצת בין פנים לפנים.
החסידים שהלכו בכוח הרבי, “צדיק יסוד עולם”, האדם השלם, באמונתם, ראו בעד האספקלריה המצוחצחת של הדר זיוו את צלם האלהים הקורן מאור פניו של כל אדם, וביחוד שביחוד בפני החסיד חברם.
הבעל-שם-טוב צווה על תלמידיו שיגלו את מצחם לפני סמאל, שהוא בחינת מצח נחושה; ראה המ"ם על כל מצח את צלם האלהים ואמר: “בני אל-חי, הרשוני לעמוד עוד שעה קלה ולהביט במצחיכם!”
ב
ר' משה דוד מגד ז"ל, מבני העליה המעטים היה במקומו; מצניע לכת, ורצונו היה לחיות במנוחה ולהמשיך חייו לפי הכלל של דקרט: המיטיב להסתתר מיטיב לחיות; אך משאלתו זו לא ניתנה לו. חייו של מורה עברי חיים של התגלות הם, ושומה עליו להתיצב פנים אל פנים מול פגעי יום-יום והשעה החצופה. ולא עוד אלא שהשעה מצריכה אותו לשחק לפני תלמידיו ולדעת היטב את חכמת המשחק ותכסיסי ההבעה וההופעה על במת בית היוצר שלו – בית הספר.
האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, בעלמא דקשוט, אינו מאיר להם בעולם הזה, ההולך בחשך, ואורו אור רמיה הוא. על כן קשה דרך חייהם של הישרים והתמימים; ברם חיים קשים שלמים הם ואינם רעים לעולם. המאבק שאינו פוסק מעמיק אותם, משפרם, ומוסיף להם כוח, וכוח יוצר הוא תמיד טוב ומועיל.
בתקופה האחרונה של חייו, עם שגברה מחלתו, נתעלה רמ"ד ונזדכך ביסוריו, ומי שלא ראהו בימים אלה לא ראה אדם סובל ומקבל יסורים בגבורה. האדם הוא “מהלך”, והוא נכר בהילוכו, שהוא בבואה נאמנה של הלך-נפשו. הסתכל באדם חולה ובזקן חלש בלכתו בדרך, בגררו רגליו שאינן עוד ברשותו וכבר אינן ערבות לו, וראית מה אדם על אדמות. היד היא חוזק, הרגל מעמד; ובאין מעמד אין מימד, ובמידה שהוא מודד לארץ הארץ מודדת לו.
ר' משה מגד שמהלך ותיק היה, זריז וחובב הליכה מרובה, חלה במשך שנים ברגליו, ותאונת דרכים הוסיפה עוד מכאוב על מכאובו.
איש אחר במצבו היה מתנוון והולך בגוף ובנפש, אבל הוא ככל שגדלו יסוריו חדלו אסוריו, כביכול, ואורח חייו נהג כמנהגו. מה צר היה לראותו בענותו ובת1 צחוק של יגונים קורנת מעיניו. פצעיו צעקו והוא שתק, כפות רגליו כמו נכוו מן הקרקע, והוא התאפק ולא גילה את המסתורין שלו, ותמיד גברה רוחו על בשרו. ומרגלא בפיו: מוטב להלך במכאובים, מלשכב על מצעות טובים.
נאבק על כל מדרך כף רגל, וצעד ולא מעד; וכמו רבי זושא מאניפולי, שבעל יסורים גדולים היה, והיה מכתת את רגליו הפצועות, הזבות דם, מישוב לישוב ומפונדק לפונדק לאסוף מעות מיהודים עשירים לפדיון שבויים, כך היה המורה מגד רץ לבית המדרש ולבית הספר, לועידות מורים, כינוסי תורה, ובמות אמנות וביקורי חברים, ולא אמר קשה עלי ההליכה, ולא שמעו איש, ואפילו מן המקורבים ביותר, מתאונן על גורלו וקובל על מחלתו, כשאר המעונים המרחמים על עצמם ורוצים לעורר גם רחמי אחרים.
ר' משה דוד מגד ידע את ערך הזמן. תמיד מיהר לדרכו כחס על השעה שלא תפנה לריק, כמי שחושש שמא לא יגיע בזמן ויאחר מן המועד.
תמיד היה לו מה לתקן אם בבית ואם בחוץ; הרבה דברים חשובים חכו לו שיבוא אליהם ויעסוק בהם באמונה, כדרך עצי פרי, פרחים, בעלי חיים, תלמידים על מנת לקבל פרס, וגם שלא על מנת לקבל פרס! הנה הוא עובר על ביתך ואתה מעכבו רגע לשיחה על רגל אחת, הוא נענה לך ועומד ומשוחח.
על שאלתך: מה “שלום המלחמה?” כלומר, בריאות הגוף, הוא עונה: טוב ברוך השם, הולכים עם הזמן וכנגדו, ויש רגלים לדבר… מחייך לו. וחיוכו כמאה הדים לקול היוצא ממעמקי נפשו… ופתאום מסיט משקפיו על מצחו, מציץ בשעון היד – ונפגע: אוה! מאוחר, צריך ללכת! הוא עומד והזמן הולך; שלום! ובצעדים מהירים הוא נחפז לדרכו במעלה הרחוב: אתה מביט אחריו ורואהו דורך על במתי מכאוביו.
כשלושים שנה הסתכל אדם זה בחברו, כמדומה היה שכבר מכירו היטב, רואהו מלבר ומלגו, כמות שהוא באמת, ואין כבר מה לראות בו, כבר מיצה ומצא, ושוב אין מה לחדש “בפרק הרואה…” והנה בא יום וראה שלא ראה, תנא ושייר… עם התגבר חוליו נתגלה לו האיש באור חדש; הוא ידע להיות זקן, ויותר מזה – זקן איש-מכאובים וידוע חולי… וככל שהיסורים מרקוהו כן נחשפה יותר תמונתו הצחה, ששפונה היתה במעמקיו ימים רבים.
ג
נכנסו חברים לביתו למסבת פרידה בליל שבת, לפני צאתו מן המושבה למקום אחר. הביאו עמם ספר חדש, כי אוהב ספרים היה מעודו, שישמח משה במתנת ידידיו החתומה בידיהם ומוקדשה לו וללאה רעיתו, אשת חבר כחבר. היה הכל מתוקן לסעודה, כבוד ותקרובת, ופרחים ופרות מן הגן הנאה; בית מלא דברים טובים, פרט ללב שלא היה טוב על שום איש, ולב בעלי הבית על אחת כמה וכמה.
“שבת היא מלזעוק…” אבל הזעקה בלי קול היא הקשה בזעקות, “ודמעה כלואה תיקד עד שאול מטה”, אמר המשורר.
ישבו המסובים לשלחן השבת הערוך, המאיר בזיו מוצנע; פתח המליץ שבחבורה ואמר: “מהרו, ידידים, לשתות במסבה / כי הלילה קצר והמלאכה מרובה…” אבל אין פוצה פה ואין טועם דבר. דממו הרוחות, והיו הידידים מצפים לאתערותא דלעילא, והיא התמהמהה ולא התעוררה ממילא. לא היתה השמחה במעון הזה, מפני שבעל הבית ואשתו לא היו כבר במעונם, שכבר נמכר הבית הזה לאחר, והמארח היה בבחינת אורח, ואין אורח מכניס אורח.
דומה ריחוף של אויר עוין מתהלך בין הכתלים, עין נכרית מציצה מן החרכים, והמקום מתנכר לבעליו הקודמים ולא יכירם עוד מקומם כאן. והעיקר: כל נויו של הבית הנה שכן בארונות המלאים להם ספרים ישנים וגם חדשים;
ר' משה דוד מגד למדן גדול היה, בנעוריו התעתד ‘ליורה יורה, ידין ידין’, והיה קרוב לקבל סמיכות2 לרבנות; כל ימיו לא פסק פיו מגירסה; ולא היה ספר טוב ויקר שלא קנהו, חסך אוכל מפיו ורכש ספרים עובר להופעתם; ולא זו בלבד אלא היה משאיל ספריו לכל מאן דבעי, “ועשה צדקות בכל עת” – כמאמר הגמרא; ועתה, עם ההכנה לעזוב את ביתו בקרוב, בעוד שנים-שלושה ימים, נפלו פני הבית, נתרוקנו הארונות מתכנם; מדפים עמדו כנהדפים, כנזופים למקום חיותם – גוף בלי נשמה.
נחבאו הכלים אל חללם הריק, כבשו פניהם בקרקע, כקובלים: אוי לנו מעלבונה של תורה, שהיא בחוץ, בארגזים, שלא טעמו ולא ראו צורת אות ולחלוחית של של תורה מימיהם, ואנו עמידתנו דלה וריקה.
ד
אין לך מראה עלוב ומדכא מדירה היושבת על הכלים,– יקום של תבות, תרכוסים מזוודות ומזודונות, וארגזים פרוזים וארוזים, נצבים זה אצל זה, וזה על גבי זה, והם תפוסים מרובה ומלא כל הבית כובדם וגדלם.
ערבוביה של חפצים מערבבים את דעתו של האדם, ולא הם שלו אלא הוא שלהם, משועבד לנכסיו; וכוחו של אי-סדר שהוא משליט את הארעי על הקבע וקובע את נפשו של היופי, שכל עיקרו שהוא משובץ במקומו.
אף האדם, שהקבע הוא הטבע שלו, כיון שנתערער עליו סדרו ואינו נוהג כמנהגו, נעשה מין מיטלטלין, ומטלטל עצמו אילך ואילך, יוצא מסורו יוצא מגדרו, גולה ממקומו ותולה בשלומו. כליו וספריו, שקודם לכן הסבירו פניהם לכל פנים, עתה מחמיצים פרצופם כמין כלים חמוצים בערב פסח אחרי ביעור חמץ; נראים כמושלכים וכמופקרים, והם נופלים לעיקרם וחוזרים לשרשם שלפני מעשה-בראשית.
ואם בחול כך, בשבת, שאינה הפסקתו של מעשה-בראשית אלא השלמתו, גולת הכותרת שלו, על אחת כמה וכמה. ביתו של ר' משה מגד במושבה לא בית מהודר היה, אבל בית מסודר, מטופח ומשובח בטוב טעם ובדאגה לסדר. מרת לאה אשה משכלת היא, אשת חיל ממש, והבית הזה בחלקו הגדול יגיע כפים3 הוא. רבת סבלה משפחה עובדת זו עד שהגיעה לכך שיכלה להחליף את הצריף הפגום והעגום לבנין-אבן הגון. שניהם, האיש והאשה, עבדו באהבה את חלקת האדמה שמסביב לביתם. גידלו עצי פרי, טפחו גן ירק וגנת נוי, והענוים היו גאים על פרי כפיהם. אך יכול אדם להצפין את אזלת ידו מן האדם רעהו, אך לא מן הצומח! האדמה דורשת את כוחו של האדם, את ידיו ורגליו הבריאות. לא יכלו בעלי הבית והאדמה לראות בצערם של שותי המים - - עמדו ומכרו את ביתם על כל יקומו ורכשו דירה קטנה בעיר, בקרבת בניהם; שפי האדמה בעיר סתום בחומה ובאבנים, ואין לה פתחון פה כלפי היושב עליה ואינה דורשת ממנו כלום.
בשבת זו שלפני היציאה מביתה היתה מרת לאה, שאשה אמיצה היא, פחות חזקה ברוחה מבעלה. ואף-על-פי שהיא תכננה את העקירה וההנחה, לא נחה דעתה ולא עמדה בה רוחה. בקשה להתגבר על מבוכתה ולהשיב נפשה למנוחתה, עמדה ופרשה עתון של שבת והתחילה לקרא “משהו עמוק ומענין” מענינא דיומא, שהוא ענין של כל הימים, ולא עלתה בידה. בקש אותה בעל הבית הנבוך להפסיק – ועשתה רצונו ולא קראה עוד.
דברו הידידים בשבחה של אכסניה ואמרו מקצת שבחו של ר' משה מגד בפניו, והעלו על נס את מדת למדנותו וענותנותו. מידה טובה המשרשת באדם, ידידיו מודדים אותו בה בעל-כרחו, ואין משגיחים בדעתו על עצמו, וכמו כופים אותו לשמוע את שבחו. חייך בעל הבית, כמי שסולד ואומר: איני ראוי, ואצל מחיוכו הזיוני על כל המסובים. וכאשר גמרו עליו את חצי ההלל, בקש הוא לומר את דברו. הסכימו כולם והתקינו עצמם לשמוע מה בפיו.
ה
מפני רגשת הנפש נעתקו מלים מפיו ונתעתקו דבריו, ועברו כמה רגעים עד שהחזירם ונתקשרו לו לענינו. שכן כציור שבנפש או הכוח המדמה, הוא ההגה של החושים וגם הבלם שלהם כאחד.
עם שהותרה לשונו ונתאפשר לו הדבור, שם כף ידו אחת על מחצית פניו, והיו אצבעותיו, שנתעקלו והכחילו מחמת החולי שבפרקים, סובבות כמין כנפים שמוטות, והן מונחות בין עיניו, וקצותן נוגעות בשיבת ראשו. תוך שהוא מתקין את גרונו תיקן את ישיבתו והצמיד עצמו לכסאו שתהא אחיזתו בו ודאי יותר; וכיון שנכנס לפנים הויתו והביא את נפשו בתוך נפשו, השפיל עיניו ושוב לא זקף עיניו.
“באמת אינני ענותן”, פתח ואמר בעל הבית. האנשים טועים בי… שכן רק קדושה מביאה לידי ענוה, והחכמה תוליד ענוה, ואני לא הגעתי למדרגות אלה, והלואי והיתה בי מדה גבוהה זאת שעליה אמר בעל “התחכמוני”, אלחריזי, “במידות האנוש אין כענוה / והיא יפה לכל משכיל וגאוה”.
חלילה שדברו של ר' משה מגד, שאיש אמת היה, לא באמת יסודם; אלא שרצה לומר: איני מן הענוים שמחמת גאוה מוחלים על כבודם, וגם בזה הם רודפים אחר כבוד. ותדע שכך הוא: שהרי בעבור כמה ימים, לאחר מסבה זו, הראה קבל עם ועדה שבמקום שיש סלוף האמת אין הוא מוחל על כבודו, ואינו רך כקנה. היה מעשה והכריזו עליו באספה גדולה במעמדו שהוא מן “המורים הראשונים” במושבה…
קם ואמר: אני מכריו ומודיע: לא “מן הראשונים” אני, אלא המורה הראשון בבית הספר במקום! והודו לו ראשי המועצה וכתבו בפנקסין: מר משה מגד המורה הראשון ברעננה.
ולא הוסיף רמ"ד לדבר עוד בענין הענוה, ועבר לענין אחר – לחסד נעוריו ואהבתו הראשונה לבחירת לבו, אי שם בעיירה בפולין שהיתה ואיננה עוד, ומאז כן עתה היא חיה וקימת בנפשו.
יש קונה עולמו בשעה אחת… ומשה מגד שלא היה מטבעו איש דברים מובהק, ובין ההרגש הממשי שלו ובין תיאורו הוטלה כעין קורה, והעיצוב נולד בקושי, הלך ובנה והקים מעברו עולם של זכרונות וערגונות, הזיות וחויות צנועות של בחור למדן מופלג בתורה, שהלך אחר בחורה משכלת בגן העדן הירוק של אהבת הנעורים.
ותוך המסכת הפרוצה, שפסוק אחד שלה קולו גבוה ואחד קולו נמוך, וספור המעשה נבוך ומתנהל בכבדות, כמו בסבך של חלום מעובה, הלכה והצטיירה דמותו, שכמוה כאמת – עצובה ונאוה.
…מי זה מהלך על כנפי לב, ועץ אהב בגן אהבה נוטע?! שמע אחד החברים קול קורא מבין פסוקי השיר של ר' שלמה אבן גבירול, “המשורר הנכאב, בלי אם ואב, ונפשו הנדהמה, לבשה שממה, על תבל אדמה”.
ואכן, לא סתם זכרונות ספר ר' משה מגד לחבריו באותה מסבה אחרונה, מין רומן פרובינציאלי בין בחור מזה ובתולה מזה על מוניטין שבעבר; אלא את כל לבו הגיד להם; והקשיבו החברים לקולו שנשמע כתפלת “אהבה רבה” שאומרים אחרי ברכת יוצר המאורות… ואמנם בכל מקום שמהלך אדם על כנפי לב בשבילי גן האהבה, חיי עולם נטועים בתוכו; על כן בפלוגתה של חז"ל אם אומרים בשחרית “אהבה רבה” או “אהבת עולם”, הכריעו הגאונים ואמרו: בשחרית – “אהבה רבה”. וערבית – “אהבת עולם”, לצאת ידי שניהם. למען יהיה יחוד האהבה שלם, בחינת חסד עולם.
ו
נרות הברכה הטו ראשיהם4 כלפי המספר, שפניו האירו אל מול פני המנורה. אף הם, הנשרפים בלהבם, דמעתם על לֶחְיָם. ובכים הוא העונג-שבת שלהם; וכבר נשא המשורר ר' משה אבן-עזרא הספרדי את משלו הנאה על הנר שאורו הוא כליונו.
חולת אהבים לילת בכֹה / תבכה ודמעתה על לחיה / תשחק פני היושבים לרנין / אותם, ואש יאכל שאר גויה". “נר ד' נשמת אדם…”
ולאורו האחרון צייר ר' משה מגד ציור חייו, וצרף שני דיוקנות לצורה אחת, מעין צורה בתוך צורה, הוא והיא הולכים יחדיו ואינם נפרדים, כמו שנצטיירה לו האהבה בדיוקנה הראשון, שעה שבאה לעולם.
תמו דבריו של משה מגד אבל לא נשלמו. והיתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בחייו שלבו גלה לפיו את אשר הרה והגה במעמקיו; והיתה זאת התודות וגם התודעות לחברים בטרם ילך מעמם ואיננו.
ועדיין הוא עומד לפניהם היום באופן שהיה באותו מעמד, אז, במסבה האחרונה: עיניו זולגות דמעות, ונצנוצי קרינה יוצאים מהן, ושקיעה וזריחה משמשות בערבוביה, הראש הלבן – כתר המתחלק לתר"כ נתיבות, וכולם תורה, עמל, וחיים של צער.- - -
כאשר נתפרדה החבילה עם חצות אמר: אני עוד אשוב הנה… ותהו החברים על כונת הדברים האחרונים ושמרו בלבם את הדבר. ואמנם לא היו ימים מועטים עד שהמורה הראשון הושב אל מקומו הראשון – לאותה מושבה בשרון בה חי ועבד קרוב לארבעים שנה. ובהכנסך לבית הספר הישן במושבה, וראו עיניך בשער לוח זכרון וחרות עליו באותיות מאירות:
בית ספר ממלכתי א' על שם המורה משה דוד מגד, זכרונו לברכה.
מלאכת שמיים – על צבי אפשטיין ז"ל (1904-1968)
מאתמשה בן־מנחם
מובא בגמרא: אמר רבי מאיר: כשבאתי ללמוד תורה אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני. הווי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמיים היא. שמא אתה מחסר אות אחת או מיתר אות אחת, נמצאת מחריב את העולם כולו.
צבי אפשטיין ז"ל, ראה במלאכתו, תחילה התעמלות ואחר כך תורת החשבון – מלאכת שמיים. ומי שלמד אצלו חשבון לא במהרה ישכח תלמודו. שכן מחמיר היה, זהיר, ולא חיסר אפילו תג אחד, פסיק אחד בהוראה. ולא לחינם נעשה בשנים האחרונות מומחה להוראת החשבון, ומחלקת החינוך התחשבה בו ושיתפה אותו בתכנית לימודי החשבון ובשיטתו בהוראה.
ידוע היה כקפדן… אבל שמאי הזקן, חברו של הלל, הוא שאמר (במסכת אבות) “והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”; והוא הלא היה שמותי. עכשיו אנו יודעים שכל כוונתו היתה לשם שמיים – למען החינוך, שכן החשבון וההתעמלות הם עניין חשוב לבטחון המדינה.
ורואה אני חובה לעצמי לפרש כאן פרשה אחת בפרשת דרכו האחרונה של אפשטיין: צבי אפשטיין היה איש ידוע חולי, מיחושיו רבים היו ורעים. והוא התגבר על חולשותיו בכוח הרצון שלו לחיות, להורות, ולהינות מיפי עולמו של הקב"ה.
והוא שהביאו לטיולים בארצות אירופה; לראות, לאסוף רשמים ולהשביע את עיניו: הרים, גבעות, יערות, נהרות, נופים, אוצרות אמנות, בתי כנסיות עתיקים. הוא קלט הכל, ובשובו היה מרבה לספר מה שראו עיניו, והוא ידע לספר!
כיומיים לפני שיבתו הביתה, יצא בלילה לטיול קצר בעיר ציריך, להסתכל… כי צמא-יופי היה, ורעב-מראות טבע ואדם.
בשובו הרגיש ברע… התהלך בחדר כמה פעמים, אחר שכב, ואמר: עכשיו טוב לי יותר… טוב… ונפשו יצאה ב“טוב”.
התחלתי ברבי מאיר ואסיים בו: נאמר בתלמוד: בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב “והנה טוב מאוד” (בראשית א ). והנה טוב מות, מוות! נפשו של צבי אפשטיין יצאה ב“טוב”, יותר טוב!!
אמרו חו"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו… צבי אפשטיין נפטר וכול תאוותו בידו – הוא ראה והשביע נפשו בזיו הדרו של עולם אלוהים; הוא ראה את מעשה אלוהים והנה טוב מאוד.
לב יהודי – ד"ר סבירוני ז"ל
מאתמשה בן־מנחם
(שלושים למותו)
מירושלים דליטא, מווילנא, בא בסוף שנות העשרים ללמוד בברלין. צעיר היה, כבן עשרים, בעל קומה בינונית, מהיר תנועה ובעל דיבור מהיר, שוטף ורם, ולקולו אתגר של טיעון צודק ווכחני, אדם שיש לו מה לומר, והוא חוזר ומגיד באזני העולם אמיתות שאינן רצויות לו.
עם הופעתו הראשונה כבר עורר תשומת לב ועין והכל תהו על קנקנו. לאגודת הסטודנטים היהודים בני חוץ לארץ, שדירתה היתה ברחוב פרידריך 125 במזרחה של ברלין, נכנס כמו אל ביתו; איש רעים היה, מעורב עם הבריות ודורש טובתן. הוא בא ותלמודו בידו, אבל כיסו ריק ואין בו אלא שתי ידיו בלבד, אם במקרה לא השתמש בהן בשעת דיבורו הלוהט והעז.
הוא למד בשני מקומות תורה: באוניברסיטה הגרמנית ובבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל. הלימוד באולפן החשוב הזה היה גם סגולה לפרנסה; התלמידים נהנו משני שולחנות – מתורה ומסיוע כספי, כי כסף היה למוסד לא מעט.
השנים שעשה בברלין חנוך דרוץ הצעיר, שנים של מאבק היו; כי עם כל כוחו כאיש דברים וכרודף צדק, חסר היה דבר אחד עיקרי וחיוני מאוד בעולם הזה – מרפקים! ומרפקים משמע ערמה, סתגלנות וויתורים קטנים וגם גדולים לזולת – לפרט ולכלל. היו לו כנפים, דמיון יוצר, נשמה ורוח, אבל רגליו לא עמדו על הקרקע, ובמציאות של חיי שעה לא התמצא. עברה שנה, עברו שנתיים ומעלה, הוא הוסיף דעת – פילוסופיה. כלכלה, ספרות, היסטוריה, עתונאות, והוסיף מכאוב.
מה היה כאבו? מה הדריך את מנוחתו של אדם צעיר ותוסס זה? מדוע לא ידעה נפשו שלווה ומרגוע אף שעה אחת בחייו? לשאלה זו ישנה רק תשובה אחת: גורל! וכבר אמר ולטר ראטנאו, שר החוץ הגרמני, שנרצח בגלל גורלו היהודי בשנת1 1922 בידי לאומני גרמני: יש לחלק את בני האדם לשני סוגים: האחד שיש לו גורל, והאחד שאין לו גורל… כמובן שאת עצמו ראה ראטנאו כאיש הגורל.
ד"ר סבירוני בעל גורל היה. וגורל פירושו: צער ומכאובים. טרגיקה. הוא לא גרס את האימרה הרומאית – “העולם רוצה שירמוהו, אם כן רמה אותו!” הוא נקט בכלל הגדול של המוסר היהודי: עולם חסד יבנה, וחותמו של אלהים – אמת!
פרנץ קפקא, החכם התמים, אמר: “בקרב שבינך ובין העולם, ההווה עומד לצדו של העולם!” והוא, הענעך דרוץ, אחר כך ד"ר חנוך סבירוני, היה מסוכסך עם העולם ותמיד התייצב נגדו.
“יש מטרה ואין דרך”, אמר אותו פ. קפקא. יש משפט, אבל השער שלפני החוק נעול. אבל ד"ר סבירוני גרס: אם יש מטרה מן הדין לסלול דרך אליה, ואם יש חוק ויש שער יש לפרוץ את השער בכוח האמת, בחזקה: באגרופים, בראש ובלב… כי “הומה לי לבי, לא אחריש”. לשבור – עד שבירת הלב ושרפת הנשמה.
כעבור עשרים שנה בערך ראיתיו שוב, פה. הלך ברחוב במושבה כפי שפורץ לו דרך בעולם: צעד כמין נרדף, ואולי כרודף, מי יודע. ובטרם הספקתי לגשת אליו הקדימני וניגש אלי. שמח על הפגישה כמנהג אדם טוב. היה בעל לב טוב וחם ופתוח לכל אדם, והיה מקדים בשלום כל אדם ואפילו ילד ברחוב, בעל מאור פנים היה ובלכתו בדרך כמו הלך אתו כל הרחוב וכל האדם ברחוב, וידעו כולם כי אדם הולך.
ופלא: פגישתנו האחרונה אף היא היתה באותו רחוב רמב“ם. היה לילה, ונלווה אלי לבית חבר. שם הירבה לספר על סביר עיירתו, הנמצאת כ-80 ק”מ מווילנא. במחוז סבינציני. דיבר על בית אביו ותיאר את העיירה החביבה על אנשיה ונופה ומתוך כך בא לספר על ילדותו: פעם הלך עם אביו ביער ועברו על גשר צר, רק קורה אחת, הנטוי על נהר עמוק, והוא פחד לעבור ואביו לקחו ביד והעבירו.
בבוא היום ופזורי רוחו של ד"ר סבירוני יקובצו לאכסניה אחת, בספר, נכיר אותו לא רק כרכז תרבות של ציבור הפועלים וכמציג סופרים ואמנים לפני קהל השומעים, אלא גם כאדם בעל שאר רוח, כסופר שמלאכתו בכך, סופר בפועל שיש לו יחס עמוק לרוחני המוחלט.
הוא לא נטל הרבה מן העולם הזה, לא גנז למטה; אבל עם שבזבז את לבו הטוב בעולם הזה גנז הרבה לעולם הבא, וראוי הוא שיאמרו עליו מה שהוא אמר על עיירתו סביר באחד המאמרים הנאים שכתב עליה כעורך הספר “יזכור”: “חדל לפעום לב יהודי טוב ומיטיב”.
-
“השנת”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
ביקורת הספרות
מאתמשה בן־מנחם
[מעבר לשער האפל – לדמותו של דוד פוגל: בתוך הכותר “בנתיב האור”](https://benyehuda.org/read/22533)
מעבר לשער האפל – לדמותו של דוד פוגל: בתוך הכותר “בנתיב האור”
גיבורים בערפל – על שירת שאול טשרניחובסקי
מאתמשה בן־מנחם
מפליאה העובדה שטשרניחובסקי “היוני” “הדיוניסי”, מעריץ היופי שבגבורה ואוהב התפארת שבנצחון הכוח, נאחז בשירתו התנ"כית וההיסטורית דוקא באותם הגבורים “שהסכילו ושגו הרבה מאוד”, אלה שלא השכילו להצליח, והם נפלו ולא הוסיפו קום.
לא דויד, הגבור הוקם על, נעים זמירות ישראל ותקוותיו, עורר את כינורו של המשורר שאול, כי אם דוקא שאול הנרדף, הנופל והכושל, השוגה והשוקע תמיד; דמותו המעונה היא שקסמה לו, ואל חייו האומללים ואל גורלו המר נצמד באהבה רבה, וחדר עמוק לנבכי נשמתו, והעלה משם את רובד יסוריו של אדם מלך זה שנספה בלא משפט.
הנושא “שאול” כמו הנושא “בר־כוכבא”, אופיני הוא לשירתו הלאומית־אנושית שנקלעה תמיד בין הקצוות: בין “אמת היחיד” ובין “אמת הרבים”, בין אמת השמים ובין אמת האדמה.
ולבסוף הכריעה זו הראשונה, והקרקע נשמטה מתחת רגלי העם, הרבים, והם נשארו תלויים בין השמים והארץ, ללא כל אחיזה ושורש בקרקע עולם, תלושים מן האם־האדמה הטוב והנצחית.
בשאול המלך־האכר, הארצי, רואה טשרניחובסקי, בניגוד למקובל, מושל צדיק וגבור, “ברוך אלוהים מגברים, משיח־אל הגדול על פני אחיו”. דמות טרגית נעלה שנתעלתה ונתקדשה בסבל וענות, “אדם עליון ספוג שכרון חוזה וגלוי עינים לחזות צל אל חי”.
ארבע פעמים נזקק המשורר למוטיב מדאיב זה. ובכל פעם הוא נאחז בו באהבה ובהערצה יתרה, במיצוי כל אישיותו המעונה, השרויה באור היסורים הממרקים והמעלים. וכה קלט והחזיר את האור הנאצל של הנשמה הדוויה, והגיע עד יסוד־יקוד מכאובי נפשו שאין כדוגמתם בין אישי התנ"ך, נאמני בית הכואבים, יודעי צער החיים והוד יגונם.
ראה ומצא טש. במלך שאול איש כלבבו – איש הרוח הטהור, בן־נביא, שהמופלא שבחיים קורא לו והוא הולך אחר צו זה ברוח ממריאה אל על, וכנפיו נוגעות בשולי האין־סוף.
לא רק גאולת נפשו מבקש שאול בין הנביאים, כי אם את גאולת כל האדם. שאיפתו היא להתפשט מכל גשמיות ולהפיל את החיץ החוצץ בין אדם לבין הבריאה כולה. “ויפל ערום כל היום ההוא וכל הלילה”. ערום מערמה, משנאה, מכעור, משלטון; טהור מכל דופי.
כמו יל“ג ב”צדקיהו בבית הפקודות", כן טש. בשירי שאול המלך תולה את נפילתו של המלך בתורת הנבואה, בשלטון התיאוקרטי, שעינו צרה מאז ומעולם בשלטון החילוני, בכוח האדם היוצר את גורלו בידיו הוא.
שלם היה בן אכרים זה בגופו ובנפשו, והנה בא הנביא הזועם והכניס בן את הרוח הרעה של השניות, שסע את נפשו לשנים ושסה את שני החלקים המפורדים זה בזה. וכך נוצר הניגוד־השבר בנפשו התמימה, – השגעון! – פילוג האני לשני קרעים עוינים שלא התאחו לעולם.
פרוצס זה של דיכוי מלכים גדולים על ידי נביאים גדולים, חוזר ונשנה בתנ"ך בפנים שונות. שמואל קם על בית עלי ועל בית שאול. אליהו רודף את אחאב, עמוס את ירבעם השני, ישעיהו עוין את אחז, וירמיהו מייסר בלי רחמים את צדקיהו.
דומה, לא מעשה היסטורי מעלה לפנינו הסיפור התנ"כי, אלא אפוס מכוון על נושא היסטורי. חומר היסטורי בלבד אינו נעשה מציאות היסטורית מבלי שתגע בו יד אמן־יוצר גדול, שרק הוא נופח בו רוח חיים נצחית.
המוטיב התנ"כי משמש לטשרניחובסקי כמין חומר גלמי ליצירתו הלאומית והאישית כאחד, וממנו שאב את רעיון המרד והמלחמה בישן, את שנאתו העזה לרעה החולה – לחוסר האונים שבחיי הגלות המושפלים.
דרך שער הכבוד הרם של הוד התנ“ך נכנס טש. הצעיר אל עולם הקדומים של ישראל הצעיר, ובכוח הגבורה הזה הלך והוליך את דורו גם מחוץ לתחומי התנ”ך. מנגינת הדם והאש קראה תמיד למשורר, והיא שעוררתו לשיר, להגות ולקרוא לעמו לשוב אל עצמו, לחדש את ימיו כקדם.
בהיסטוריה, כמו בטבע, ראה “לא רגעי שנית וחלומות ימתקו”, רומנטיקה וזכרונות נעורים יפים, כי אם “רגש וסערות הקרב”, לאמר: מלחמת הקיום, מאבק איתנים של נוי וכוח נצחיים. את התנ"ך ראה טש. כספר המעשים הכבירים והמופלאים, שכל הרעיונות האנושיים הנועזים נובעים ממנו. באבות העריץ בעיקר את כוח מעשיהם. כיבוש כנען בסערה, ובמעשה גדול זה ראה סימן לבנים בכל הדורות:
וְכִבְשוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶם בָּהּ
וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לְדוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא.
אין טש. מחסידי “הרוגי מלכות”. מבכר הוא על פניהם את הורגי מלכות הרשעה, המתקוממים לרע, לשעבוד הזר, ומנצחים אותו בכוח.
אכן הזדהותו הנלהבת עם קדמות קדמותו הארצית, הגבורית, של ישראל הנער, ישראל־צבא ולא “ישראל־סבא”… הוא החיוב הגדול ביותר של “שירתו־שירתנו הצעירה”, שעוררה בשעתו את התפעלותו העזה והרעננה של ביאליק הצעיר.
ואמנם שירת טשרניחובסקי היא סוף האסכולסטיקה העקרה של הפיוט המשכילי וראשית “שירות החי על אדמות”, תרועת העוז שבחיים בכבודה ובעצמה – תרועת טשרניחובסקי.
ואשרי העם שמשורריו יודעי תרועה הם, ששירתם היא בחינת “נחל איתן בהמולת אביב, זרמי חיים ושללם”.
ומכאן הערצת טש. עד לפולחן ממש את הגבור בר־כוכבא, בן־הכוכב, בן הכוח, זה “השני”, “הנאדר והחסון, הענק שהחריד את מלוא אסיה ואיי הים, וגם רומא על שבעת שפייה אחזה חיל”. ומפליא הדבר: דוקא במנוצח בר־כוכבא ולא במנצח יהודה המכבי ראה את התגלות הגבורה הישראלית הקדומה! רק בו, בגבור הנופל, המכזיב את תקות ישראל לגאולה ולחרות מדינית, ראה וקדש את סמל הגבורה הנצחי שבנצח ישראל.
וַיִהְיוּ בְּךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִל וְהָעֹז
כָּל זִרְמֵי בְנֵי עָמְךָ הַגֵאִים,
אֲשֶר אֲבותֵיהֶם עוד שָׁרוּ עִם אֵל
וּבְחֶזּקַת־יָד לָקְחוּ בִּרְכָתוֹ:
וַיִהְיוּ בְּךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִים וְהָאוֹר
לֵחֵנוּ, עֻזֵנוּ, עֹז־אֻמָּה.
ולא את שמם של המכבים המנצחים, משחרר המולדת מעולה של יון, הוא קושר עם “אחרית הימים” שבחזונו, “כי יקום העם”… אלא מזהה הוא את חזון הגאולה שלו עם שמו המנואץ של בר־כוכבא שהיה לבר־כוזיבא, למשיח שקר, שהכזיב את התקוה המשיחית של העם בגאותו הרמה ובמפלתו העמוקה; בשמו ובזכרו של הגבור הנופל הוא קושר את חזון המדינה לעתיד לבוא, חזון שהיה בימינו ולעינינו למציאות:
לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה
לֵב־כָּל מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְדִיבִים בָּעָם,
בְּנֵי־חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָעָם!
תקופת היידלברג, תקופת ההיסערות וההשתערות של הרעיון הציוני והשירה הלאומית־ציונית, גרסה יותר שאיפה נועזה מחשבונות שקולים.
תקופה זו בשירת טש. ננהתה אחרי קול שירו של “בן האגדה”, הרצל, ולא שעתה לשבט אורו של “המורה” – אחד העם. אסכולה זו העדיפה את “רוח הגבורה” על “רוח הקודש”. “הלב השמם”, “הלב חסר האון”, נאחז במקסם השיר, ולא התמהמה הרבה על “פרשת דרכים” כדי לשאול: “לאן?” ודמותו של בר־כוכבא הענק, הגבור שמתחתיו צמח, לא כהן ולא נביא, לא עשיר ולא חכם, זה שנגלה בעב־ענן, כספיח הים וכשירו שאין לו פתרונים;
דמות מופלאה זאת קסמה לו יותר מדמותו המקודשת של בן הכוהנים – יהודה המכבי. הוא לא זהה את דמיו הרותחים עם דם המכבים. לא! וכך הוא אומר במפורש: “מי אתם דמי רותחים בי? דם המכבים? לא! עצבי שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי”.
במלחמת המכבים־הפרושים ראה מלחמה בין שתי דתות, או בין “שתי תורות”, והוא לא הכריע מעולם נגד “עצבי השיש” של יון, נגד היופי והפילוסופיה היוונית! עברי קדום היה בדמו ובנפשו ואת “שומרינו – חונטינו לדורות” לא סבל, נלחם בהם ומרד בתורתם.
אדמת התנ"ך הדשנה והטובה, ולא ים התלמוד העמוק שאין לו סוף, הצמיחה לו כנפים ונתנה לו קול. חרב הגבורים, ולא עט הסופרים, הלהיבה את רוחו העזה; את “החיל לאוריתא” בלבד לא גרס מימיו.
"חַיִל לְאוֹרַיְתָא – לָמָה הוּא לָהּ?
שָא נָא עֵינֶיךָ,
רְאֵה תַלְמִידֶיךָ
טְרוּטֵי הָעַיִן וְקִצְרֵי הָרְאוּת,
דַלֵי הֵשְרִירִים וּמֻכֵּי הַטְחוֹרִים,
יָרְדוּ וְעָכְרוּ הַמַיִם הַטְהוֹרִים.
וְאִם יָפָה תוֹרָתֵך, כְּעוּרָה הַכְּסוּת!"
את “מרחיבי הדת” ראה כמחריבי המולדת, כמוהו כרבו יל"ג. הפרושים, לפי תפיסתו, לא עמדו בפרץ כי אם להפך – הוסיפו פרץ על פרץ בעם, ובעטים חלק העם, מפני שהיו מתנשאים על “עמי הארץ” – זה הבן הנאמן תמיד למולדת ולאדמה; ואילו נושאי התורה ראו בו יצור שפל, “מטמא הארץ”, שמותר לקרעו כדג.
ובבר־כוכבא, בן העם הפשוט ו“עם הארץ”, מצא דמות תנ“כית מובהקת, כדוגמת גדעון ויואב, שדם כובשי כנען בסערה קלח בעורקיו ולא נח; אדם בן־חורין, ששום מסורת לא אסרה את רוחו, ש”רצועות של תפילין" לא כבלו את יצריו העזים, ורק מטרה אחת לפניו – חרות העם ומיגור האויב ביד חזקה ומוחצת. ואז נדמה לו רגע שהאויב הוא מבפנים, ויהא זה אפילו אדם כר' אליעזר המודעי, תלמיד חכם זקן ומיוחס, הרי הוא מכריעו בבעיטה אחת!
אכן כאחד מגבורי המקרא האגדיים מופיע לפנינו “בן הכוכב” המזהיר. מה רבה אמונתו בעצמו, מה איתנה היא השענותו על כח ידיו. וכדמות מיתולוגית רבת הוד מעלהו המשורר מערפלי הדורות:
גִיבּוֹרִים בָּעֲרָפֶל!
שָם נִגְלוּ לִי פְּנֵי הַשֵנִי
הַנֶאְדָר, הֶחָסֹן…
מִי תִּכֵּן רוּחֵךָ, הַגֵד־נָא? מִי בָּא
עַד חֵקֶר זוֹ נַפְשְךָ הַנַעֲלָה?…
את כל אהבתו והערצתו ליפה ולנעלה מעניק המשורר העברי לגבורו האהוב; את געגועיו העדינים והיפים הוא מעורר על “הגבור בערפל” שהיה לבוז. ומתוך חיבה יתירה לדמות הנערצה הוא בא לידי שנאה מופרזת לאלה שלא אהבוהו, שלא העריכוהו, שלא היו מסוגלים להבין לרוחו, והם זרקו אבן אחרי הנופל ורגמו את ארונו וזכרונו.
אכן לא נספד, לא הושר כהלכה, בר־כוכבא, כמו שלא נספד קודמו, אחיו לגורל ולגאון – המלך הראשון בישראל – שאול.
ומה עזים ונוקבים דברי המשורר על גורלו של הגבור הנופל:
אַךְ אַתָּה נָפַלְתָּ – וַתִהְיֶה לָבוּז!
־ הַהֵם יוֹקִירוּךָ? אִם הֵמָה,
עֲדַת הַנַנָסִים הַנְמִבְזִים, אֲשֶר
יַקְטִירוּ לֵאלֹהִים מַרְעִימִים
וּבֶרֶךְ יִכְרְעוּ אַךְ לַשָב מִן הַקְרָב
בַּעֲטֶרֶת־נִצְחוֹן עַל מִצְחוֹ?
אִם הֵם יעֲרִיצוּךָ – עִם שָפָל וְלֹא עָז?…
רק אחד הבין את הגאון בר־כוכבא ויאהבו כנפשו, ויקשור את גורלו בגורלו – הלא הוא עקיבא בן יוסף, מי שהיה עם הארץ, רועה נקלה לאדון תקיף ועשיר! רק הוא, האדם והחכם הנעלה, בן דלת העם, ראה בבן בלי שם בן־כוכב עולה ודורך מיעקב; ולאורו הגדול, אור המשיח, הלך והוליך את אלפי תלמידיו, כוכבים עולים אף הם בשמי עמם וארצם לקרב האחרון עם רומי, הזאבה הטורפת.
נפל הכוכב המזהיר ושקע בערפלי הדורות! ובנפלו גבר החושך בעם שבעתיים. עמק הכאב והחרבן גדל לבלי הרפא עוד! המשיח היה למשיח שקר, הבונה להורס, והנאמן לבוגד, שכל פה מקללהו ומזכיר את שמו בבוז על שפתיו: בן־כוזיבא, בן הכזב המכזיב!
אך המשורר הצעיר בן תקופת התחיה, מחזיר את כבודו הראשון לגבור הנעזב, והוא מבטיח לו, למקופח, ולמנוכר, ריהביליטציה שלמה בימים יבואו, "באחרית הימים, כי יקום העם, עם נקי מחלאת הגלות, שעינו לא כהתה עוד מאבק ספרות שוא ומדוחי המתעים, ויפעה לה, יפעת שדמות הבר, – אז על אדמת מטעם יחרד ויגיל ברעדה לב כל מעריציו.
רק עם של בני חורין יאהבו ויעריצו את הגבור המופלא הזה, שהיו בו כל מעינות החיים והאור החיל והעוז של עמו הגדול, “בטרם עוד היתה בו יד הגלות שחנטה אותו לדורות”.
ובסכום לדברים האמורים לעיל: האם לא מאלה השנים – משאול ומבר־כוכבא, נפתח לנו שער סתרים לעולמו הפנימי, הסגור, של המשורר שאול טשרניחובסקי? האם לא את דמות עצמו טבע ואת עלבון עצמו תבע מבעד לשתי הדמויות האלה שצר ושר בצער ובאהבה?
נציץ נא דרך נפשם לנפשו של המשורר ונראהו מבעד למעטה השיר המאיר, שבו החביא את סוד יסוריו מעינינו כהחביא ים סוער את פניניו על קרקעו העמוק והאפל.
אכן, על טש. הפנתיאיסטן, האסתטיקן, הצייר, הליריקן, ה“יוני”, וכו' וכו', הרבו לכתוב ולדרוש תלי תלים של הערכות להלכות, וכל המרבה את המסובך הרי זה משובח! אין שיר ופואימה, סונטה ובלדה ואיגידליה, שלא דרשום הדרשנים ולא פרשום הפרשנים; ואילו את טש. האדם, “האדם שאינו אלא…” לא ידעו ולא הבינו!
והוא, השר ולא השיר, נשאר “זר ונכרי ללב אומתו”, “ערירי כי הופיע וערירי כי ילך, באפס לבב קולט אותו וללא בת־קול, כאותה צוחת נשר בודד, צוחת פרא, וכאותה רוח, אשר תדוד לעולמים”.
ופלא: את דבריו כפשוטם לא דרש איש ושום מבקר לא קלט אותם כהויתם.
למה התכון כאן המשורר? האם לא הרגיש טש. ששירו אינו זר ונכרי ללב אומתו? האם לא ידע שיצירתו, ואם במאוחר במקצת, נתקבלה באהבה ובהערצה על לב העם? כל סוגי יצירתו נקלטו סוף סוף ועיניו ראו זאת.
האידיליות נתחבבו, נלמדו ונחרתו בלבבות. הובנו גם השירים ה“קשים”, ואפילו הסונטות – בטויו הפנימי והעמוק ביותר, מצאו להם מהלכים בלב יודעי שיר, והפליאו בעז הבעתם ובצליל זהבם הדק, “מועט המחזיק את המרבה”, גם את אלה שפקפקו בשירה זו וראו בה מלאכה גדולה ולא שירה כנה.
לא! שירתו לא נכריה היתה לנו, נכרי היה הוא עצמו, המשורר. הוא לא הובן כל צרכו, לא נתפס נוף נפשו ושורש נשמתו. זר – משום שלא התקרבו אליו עד כדי ראיה מלגו, מן השירה ולפנים. מפני שרק התענגו על יפיו ולא תהינו על טובו. מפני שקבלנו ממנו הרבה ולא החזרנו לו אפילו מעט.
הלא כך הוא קובל באחד משיריו האחרונים, האישיים ביותר:
אֲנִי – לִי מִשֶלִי אֵין כְּלוּם, גַם לֹא שֻלְחָן.
הסתפקנו בהודאות בעל השיר כי “נטע זר הוא לעמו”, וראינו את עצמנו פטורים מלקרב אלינו את “הזר” ולהזמינו אל שולחננו.
נודה ונבוש ונכאב מאד כי שאול טשרניחובסקי כפרט, כאדם הגורל, כאמן נאמן לאמת היחיד וליגון היחיד שלו, נשאר לנו חידה שאיש לא נסה עדיין לפתור אותה.
וכי מי נתן דעתו על המשורר הגר “בין ד' כתלים של חדר לא לך, אשר גבי זרים הטילו בו לכלוך וטשטשו צבעים במבט ובמגע”. ידוע היה לו למשורר המזקין כי “לעולם לא יבנה בית לעצמו…” האם ידוע היה גם לאבות העיר העברית הגדולה הסוד הזה? הדאג מי שהוא לבנות בית קטן עם גינה קטנה ונאה למשורר הנכסף לכך?
והוא לא תפס מרובה: ו“לו אך שלחן! אותה פנה קטנה, שבה אדם רגיל להתיחד עם אור עולם־כל עולמותיו…”
ואמנם מי שבקר בביתו־חדרו של המשורר החולה ידע וראה שלא הגזים המשורר בקובלנתו זו. לא היה לו משלו אפילו כסא שלם! לא בארץ גלותו ולא בארץ אבותיו. איש שהעניק לנו משולחנו, שלחן גבוה, כל כך הרבה, טובה, משלו לא היה לו כלום! הוי, כמה עניים היינו לגביך, שאול טשרניחובסקי!
ומי שתבע את עלבונם של שאול המלך ושל בר־כוכבא גבור ישראל, את עלבונו הוא הוא תבע מאלה שהתנכרו לו, שלא ראוהו “בשעת חולשה חורה”, ב“התפללו בלאט – אין אומר ודברים – אל יד מלטפת ברוך, אל לב יחיל דומם, המחריש אתך, כואב את כאבך, בצערך לו צר ובגעגועים שלך על רמז כל שהוא מעבר לקטנות”.
הוי, כי לא נענינו גם לך בשעה שנרמזנו. כי לא ראינוך, הגדול, מעבר לקטנות… לא הגענו אליך “עד שעמדת… לא עיף, אף לא יגע ממעש – באמצע הדרך מלכת”.
מה רבו מבקריו של טשרניחובסקי! אך היכן הוא אוהבו שהתיחד פעם עם “יגון היחיד” של המשורר העליז והשמח? איה הוא חוקר טשרניחובסקי ששמע את קול נפשו הבוכה במסתרים? ידענו תמיד את טש. של “את מי אוהב”, של “אגדות האביב”, של “קסמי יער”, של “השירים לאילאיל”, של האידיליות השקויות אור “בקר שאין דוגמתו רבים…” אך הידענוהו מאידך גיסא – בשעותיו הקודרות, בשעה שכנורו מועב וזוך שירו מוקדר?
וְאָנֹכִי יָדַעְתִּי בָּעוֹלָם הַגָדוֹל
לֹא יַחְדְלוּ חָדֹל
הַדָם וְהַדִמְעָה לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
וְאִם לֹא נִשְמַע קוֹלָם.
אכן, הדם והדמעה שלו, של נפשו הפצועה, קולם לא שמענו, על כן חשבו וטעו רבים כי רק משל היו, מיטב השיר הכוזב.
עִם אֲנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָה תִפְרֹץ גַם אַנְחָתִי
וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָם עִם דְמֵי כֹּל דוֹר וָדוֹר!
צער העולם ויגון היחיד רקומים במסכת אחת – נפשו של המשורר, ואין המשורר נתפס אלא על צערו הוא ועל פצעיו עצמו.
“אַךְ מִיָמַי לֹא רָשַמְתִי שִיר קוֹדֵחַ אֶלָא בְּאוֹר עַל דְיוֹ־רְשָמַי”.
ודוק: “שיר קודח”… מדם התמצית בא לו השיר למשורר, והוא מואר באור הנפש ההולך ופוחת –
וּבַמנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִיז, בָּהִיר, גָדוֹל,
אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, אִם דַי הַשֶמֶן בָּהּ?
אויה, לא היה די שמן למאור, ואנחנו השתמשנו בו להנאתנו עד הרגע האחרון! ובדעוך נר חייו בקש רק דבר אחד קטן:
דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה: עַל שוּלְחָנִי
אַךְ אַנְדַרְטָה אַחַת בָּאֶבֶן אוֹ בָּעֵץ.
תֵּעָש הָאַנְדַרְטָה מֵאֶבֶן יְהוּדָה,
קָשָה כַּחַלָמִיש, תוֹסֶסֶת בְּדָמִים;
קָשָה בִּפְנֵי גְדוֹלִים וְלֵב שוֹתֵת דָמָיו,
שִכּוֹר מֵחֶזְיוֹנוֹת, מִצֶדֶק רָם עַל כֹּל;
הַר גַעַש, הַר פּוֹלֵט בְּרַד אֶבֶן יְקָרָה,
רַב־מָג בְּקֶסֶם נִיב וְהֶגֶה לֶהָבוֹת,
חוֹלֵש עַל רְעָמִים יַתִּיז פִּיו הַקָדוֹש;
שוֹבֶה אֻמוֹת־עוֹלָם בְּרֶשֶף זַעְמוֹ,
נְגִיד חוֹזֵי־חָזוֹן, ־ תַעָש הָאַנְדַרְטָה
דְמוּת מְנַחֵם עַמִי יְשַעְיָה בֶּן אָמוֹץ.
הנה כך עצב ברוחו הוא את אנדרטת עצמו! הבה ונבנה לו מצבת זכרון כפי רצונו. נעשנה “מאבן יהודה קשה כחלמיש, תוססת בדמים”, כמות שהיה!… נעמיד אותה לנוכח הים, ומול “כוכבי־השמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים…” אשר אליהם נשא את עיניו לפני מותו ושאל בפעם האחרונה: “מה חזון ומתי קץ החזון?” תעשה אנדרטה! ונחרות עליה את הדברים העזים האלה שחרת הוא בדמותו של בר־כוכבא הנאהב והנערץ:
לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה,
לֵב־כָּל־מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְדִיבִים בָּעָם
בְּנֵי חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָעָם.
"וַיִהְיוּ בְךָ מַעְינוֹת הַחַיִים וְהָאוֹר
לֵחֵנוּ, עֻזֵנוּ עֹז אֻמָה".
תֵעָש הָאַנְדַרְטָה!!!
קולות אנוש חמים (על שירת יצחק שלו)
מאתמשה בן־מנחם
גדולה אהבה שקול אלוהים היא באנוש ואין לה בטלה לעולם. ואשרי המשורר היודע מה זאת אהבה. שירת יצחק שלו לא רק אומרת אהבה אלא גם נושמת אותה בכל מהותה.
רבה אהבתו לאהבה בעיקר באלגיות על מות האהבה, ו“השיר אל הזמן העובר” כולו דאגה וחרדה לבאות: “שקולנו יֶחְלַש להצריד…”. “כי יש יום והוא קץ הימין”. ירא הוא את “נקמת הדברים היפים שחלפו על פנינו” ואנו לא נהנינו מהם. במקום הרינה שם הקינה. על כן הוא שר נוגות על העלומים שנעלמו.
וְתִדְמִי לַנוּגִים בַּדְבָרִים: לְצַנְתֵר אוֹ לַנֵּר
הַדוֹלֵק בָּאוּלָם עַד יוֹצְאִים הַקְרוּאִים לֶחָצֵר,
וְנִשְאָר, לְבָדָד וְכָלֶה בְקוֹל דַּק, וּבוֹעֵר.
עינו ואזנו של המשורר נתונות למראות ולקולות החבויים של החיים ושר להם את שירו היפה, הממזג בתוכו קול וצבע וריח ועושם לחטיבה אחת.
בשירו “קולות וצבעים” הוא ממחיש את הנשמע בנראה: קול סופראנו נראה לו כעצם זיו־התכלת, ירקרק־חרוץ הטינור, ועין־זהב לקונטראלט. ברם כל קול ושורש האהבה שלו כי החיים אהבה הם.
ניכרת השפעתם של גדולי יוצרינו על שירתו של שלו וחנם וטובם עליו. בשירים האפיים – הצירופים התיאוריים שלהם מזכירים את תרגומי טשרניחובסקי וגם את המקור של טשרניחובסקי, אמן האידיליה.
זוהי השפעה ברוכה, שכן הובלעה במחזור דם היצירה של המושפע והיתה למקור. וטוב עשה שלו שלא נתפס להלך החומר והצורה של האידיליה, והאנפסט וההכסמטר שלו הם על טהרת השיר המודרני ואינם מזכירים את האידיליות המחוקות של מחקי טשרניחובסקי ושמעוני.
לא לו, לבעל הקולות הרמים החמים, שקט האידיליה האבהי. הוא, שצמח על טרשי ירושלים וקוציה – לו נאה הקול החם והצבע הלוהט, הבוער כתנור־ירושלים.
ואם נזכרו קודם “השפעות” הרי השפעת התנ"ך על שלו היא טבעית ומכריעה, מורשת היא לו מחלב אמו ומדם עמו. כי נוף שירו הוא נוף ירושלים. הקול, המראה והריח אשר לשירו מזדהה ומתמזג עם כל הויתה של ירושלים “אשר לה מכוון לבו כשעון לשעה היעודה”.
“אהבתיכם קולות, קולות אנוש רבים, / בוקעים מאדמה בזרם חם, / אהב שירת אדם מכל כלי השיר, / מכל הכוכבים – את ארץ הכוכב” –
בצליל נאמן זה מסיים יצחק שלו את ספרו. הומניות כזו “ברחובות המאה העשרים”, שאדם לאדם מפלגה ואנוש באנוש פוגע כמין פצצת־אטום “ובכיה באויר וקרניו של הרדיו־אקטיב” – הומניות כזו מציאות יקרה היא בבית היוצר הצעיר שלנו. וטוב לדעת שיצחק שלו הוא פרי מפרי הארץ, חניך בית־ספרה, והוא גם מחנך ומורה. האין בעובדה זו משום הפרכת כל הטענות שהושמעו לא פעם, כי הארץ מגדלת בנים לא־אמון־בהם, אגואיסטים, בני תרבות לבנטינית? הנה לפנינו אחד מן החבריא, צבר מארץ הצברים, וסולם־קולותיו המוצב ארצה שואף למרום אהבת־האדם.
ראויה היא שירת יצחק שלו, שהיא אינדיבידואלית בשרשה והומניסטית ואנושית־לאומית בגזעה ובצמרתה, ככל שירת אמת, שתהא משמשת גורם חינוכי בחי הנוער בארץ. יש בשירה זו כמה מהתכונות הטובות שב“צבר”, מן הישראליות המוצקה, הפועלת.
שלו הוא ממשוררי “עולם היום” שלנו שצמח על תלו של התמול השולח את נופו הנפלא לחללו של המחר – “גאולת מחר” שלנו. ומן הדין שקולו הטוב ישמש כאחד התריסים בפני הקול המזוייף של כמה ממשוררי “עולם המחר” שאינו מחרנו והוא בבחינת “מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר: ‘מה לכם ולד’ אלהי ישראל!” – ככתוב בספר יהושע, כובש הארץ.
יותן השיר הטוב של יצחק שלו לנער ולנערה הלומדים וקוראים, כי המשך טוב הוא לשירה העברית השרשית, האמתית, לדורותיה. התמטיקה שלנו צריכה תגבורת, ערכים לאומיים־אנושיים, שנוצרו עם לידת המדינה החיה בדמי הבנים היקרים שחיו ומתו עליה. המהפכה שלנו קוראת אלינו מן האדמה שרוותה דם יקר ודמיו של המשורר עונים לה בקול חם:
נֵאָסְפָה נָא יַחְדָּו נַעֲרֵי הַשְמִינִית,
וְנֵשְבָה נָא כְּשֶבֶת כִּתָּה בַשֵנִית;
הַשָעָה שְעַת רָצוֹן, נְבוֹנָה, סוֹלְחָנִית;
“קול, מראה וריח” וכולם על טהרת רקע הטבע של ארץ־ישראל החדשה – על שלושה אלה, שלושה שהם אחד בהרמונית השיר, עומד עולמו של יצחק שלו. שירתו היא אות לטובה ביצירת הדור החדש של משוררים שקמו עם מלחמת השחרור ולאחריה. עם קריאת טובי שיריו שוב יתן הקורא העברי אמון בשיר העברי כמו בימים הטובים ההם. ה“אקטואליות” שבשירי יצחק שלו – אם כי לעתים היא פוגמת בשירה – הרי בדרך כלל אינה מפחיתה מערכם.
יש אקטואלות שהיא בחינת פרי בעונתו וטעמו וריחו נולדים עמו ונשמרים ועומדים ימים רבים. וטוב שמשורר ישראלי צעיר יודע שהשירה אינה עונג פרטי, מין “אנית־טיול שוקטת” המתנהלת בקלות על מי־מנוחות.
מאז ומעולם היה היוצר העברי חולם ולוחם, “במעלה עקרבים” יעלה ואל עקרבים הוא יושב. משורר אמת – “תחת ירק דם – זו הדמעה נתקה”. יצחק שלו הלך גם אחר קול הארי השואג של המשורר־המורה הגדול וכתב על פי “מתי מדבר” את שירו “במים עזים נתיבה”, שיר הדיור המעפיל –
תִּתְגַדַל עַל פְּנֵי מַיִם רַבִּים, תִּתְקַדֵש בִּסְעִיפֵי הַצוּרִים
מְקוֹם שָם יְהוּדֶיך עוֹלִים אִיש לִבֵית מִקְדָשְךָ, אֱלוֹהִים!
חובב הליריקה ייהנה למקרא הליריקה הצלולה, המילודית מאד, כגון “עננים על עירי”, “אורן” ובעיקר – “מות הסוסה דומית־אלם” – פנינה זכה בשירה הדמומה־רחומה של יצחק שלו.
גם רוח משובתו של שלו יש בה כדי לשובב את נפש הנוער, כי קולותיו – קולותיהם, מראותיו – מראותיהם, והריחות אשר יאהב – יאהבו גם הם, “פרצופים, פרצופים חביבים”.
אל נאות שעשועי ילדותם וגעגועי שחרותם יביאם המשורר, כי עצמם ובשרם הוא והם אחיו ואחיותיו הטובים אשר יאהבם אהבת נפש. “הלא המה תמצית אלף דור ומכוח האלף – כוחם”.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.