המשתתפים:

גברים

הנער המבקש (ההופך לרופא)

השטן

האב החולה

אביה של הנערה הבתולה

פרש א

פרש ב

המלך

נשים

הנערה החולה

אשתו של חולה

אמה של החולה

המלכה

שפחה א

שפחה ב

השפחה המחופשת לגבר

הנערה הצנועה

מספר

אמרו כי היה נער אחד במדינה, /

צעיר לימים, אך בעל־תבונה, /

והוא כבן־שבע עשרה שנה. /

ולמצוא את דרכו בחיים התעקש. /

על כן קראוהו “המבקש”.

הוריו / רצו שיהיה רב. /

שהרבנות מרבה שלום בעולם,

ורחוקה מקנאה ושנאה וחמידה. /

ושכרה – בצידה. /

אבל הוא, גם אם היה צעיר לימים /

זכר את דברי החכמים: /

"חפש לך משלח יד ואומנות, /

אהב את המלאכה – ושנא את הרבנות. /

שהרבנות מתהדרת במגבעותיה ובמעיליה. /

אך תחילה היא מקברת אחרים,

וסופה שהיא מקברת את בעליה."

על כן חיפש לו אומן אשר יוכל

לצקת מים על ידיו, /

לשהות עמו זמן מה,

וללמוד ממנו את מקצועו ואת כל סודיו.

הנער (סובב בשוק, בין הדוכנים, שר)

מבית הורתי / וּנְווה יולדתי

אנוד בלי מרגוע.

כל בקר אשכים / אצא לשווקים,

לתור לי מקצוע.

(עובר ליד נפח שחור מפיח)

אראה נפחים / הולמים בפחים.

שחורים הם מפיח!

(עובר ליד סנדלר הפושט עור)

אראה סנדלרים / גוזרים ותופרים.

(מרחרח)

העור כה מסריח!

(עובר ליד רוכל המוהל מים בשמן)

אראה חנוונים /ליד דוכנים

מרמים במכולת.

(עובר ליד רוכל המוסיף אבן למשקל)

גם בין הרוכלים / רבים הנוכלים

הטועים במשקולת.

הו, עוצו עצה: היכן זה אמצא

מקצוע־של־יושר,

בו קל לעבוד, / ויש בו כבוד –

ופתח לעושר…

(ממשיך בדיאלוג)

“אהב את המלאכה”, אמרו חז"ל. /

אך אדם זקוק לא רק למקצוע,

אלא גם למזל. /

ואני – עיוותוני כוכבי שמי. /

לו אהיה סוחר בתכריכין –

לא יגוועון אישים כל ימי. /

ולו יהיהו נרות סחורתי – /

לא יחשך השמש עדי מותי.

(הולך בעודו מפנה ראשוו לאחור)

(השטן, לבוש הדר, נתקל בו במתכוון)

הנער (מבחין בצורתו המהודרת, מתנצל)

אנא סלח לנער פתלתול ועיקש. /

השטן (מעמיד פנים שהוא מופתע לראותו)

אתה הוא הנער, המכונה “המבקש”, /

המחפש משלח־יד אשר יכשר, /

בו יוכל להצליח, בדרך הישר?

הנער

אני הוא. יגעתי ויגעתי, /

ולא תאמין – אך לא מצאתי. /

כי מקצוע שיש בו יושר – אין עושר. /

ואם יש בו עושר – לא בא ביושר. /

כיי אם ידיך טהורות – עליך לזהמן בזיעת־אפים

ואם ידיך נקיות – אות הוא כי אין בך נקיון־כפים.

השטן (מציג את בגדיו ההדורים)

האמנם? הנה בגדי הדורים ונקיים מרבב, /

וגם במצפוני לא דבק גץ מן הגיצים,

או פיח, או שבב. /

וכל ענייני כשרים ומעולים…

הנער

אולי אתה זקוק לשוליה, לנושא כלים?

השטן

אכן, לא פעם עלה הרהור במוחי: /

לא לעולם חוסן, ועוד מעט יעזבני כוחי. /

ואז ירד לטמיון כל נסיוני אשר צברתי

כל שנותי. /

אחפש לי תלמיד, אשר אוריש לו את סודותי…

הנער

נכון אני לצקת על ידיך כאשר תבקש –

מים חמים, או קרים. /

אך מהו משלח־ידך? שופט? וזיר?

או שר מן השרים?

השטן

ארוכה הרשימה. הסכת ושמע:

(השטן שר את שיר המקצועות)

אני שופט – אני וזיר

אני סרסור – אני נזיר

אני סוהר – אני אסיר

כי כל מקצוע לי יפה.

אני טבח, וגם אופה.

אני טייח, וגם רופא.

אני נפח, וגם צופה.

זקיף, עומד על המשמר.

אני סייס, אני חמר.

אני חייט, אני זמר.

אני רצען, אני סנדלר.

אני מטיף, וגם כופר.

אני צעיר – אך מגונה. [אני צעיר – אך מבוגר]

אני מוהל –וגם סופר.

אני אורג – וגם תופר.

אני בנאי – אני חופר.

אני צעיר – אך מבוגר.

אני ספן – אך גם נגר.

אני רוכל – וגם תגר.

אני נוכל – אני ישר.

אני ביישן – אני אונס.

אני צדיק – וגם ליסטס.

שומר מצוות – וקוביוסטס.

אני קבצן – אני קונטס.

אני טוב־לב – כעמלק.

אני נגזל – אני עושק.

אני חשוק – אני חושק.

אני נשוק – ומנשק.

כשה תמים – או כחזיר.

אני שופט – וגם וזיר.

אני סרסור – וגם נזיר.

אני עשיר, אוסף שלל,

וכך סובב לו הגלגל…

הנער

אכן, סובב לו הגלגל. /

אך גם ראשי כמעגל. /

מי אתה, אדם? או מיקסם־שווא?

השטן

אכן לא הצגתי את עצמי עד עכשיו. /

כי חשבתי: מוכר אני לכל.

הנער(נבוך)

סלח נא ומחל…

השטן

אין צורך למחול. / (מושיט את ידו)

עינן הנטש / בן ארנן הדש.

הנער (ממלמל)

נטש? דש? /הרי זה חדש.

השטן

בוא עמי, ואלמדך חכמות בהמון, /

ותנחל שלל וזהב וממון. /

ועד מהרה תהיה גם אתה בין המתענגים, /

האוכלים ושותים וחוגגים, /

ובאהבת העלמות שוגים, /

ולובשים שני עם עדנים, /

ואוכלים מעדנים… /

כי אם רצונך ליהנות מהבלי העולם הזה

ועינוגי השעה – /

אין לך משלח יד טוב יותר מן הרפואה.

הנער

רופא? אתה?

השטן (משתיק אותו)

אל תתוכח. /

בוא עמדי, צעיר פיקח!

תרופת הקיקיון [סיפור]

(השטן ניגש ודופק על דלתו של בית)

קול (מבפנים)

מי הדופק?

השטן

פיתחו לאורח. זה הרופא – ועמו… הרוקח.

האשה (פותחת את הדלת)

שהחיינו וקיימנו שבכם נחזה. /

כי לא היה עוד בביתנו עוד כחולי הזה.

השטן

מי החולה?

האשה

בעלי. שם ישכב. / ולא עוד ישישו בני מעיו.

(ניגשים אל הבעל השוכב על מיטתו)

הבעל (גונח בכאב)

מעי חמרמרו, וקיבתי עצורה. /

סגורה ומסוגרת כעיר נצורה. /

וקיבתי בצרה וצוקה /

ואצטמכתי בוקה ומבוקה ומבולקה. /

אין יוצא ואין בא. כאש בוערת.

השטן

כמה ימים?

הבעל

שבעה. היום – שמיני עצרת.

השטן

עוד מעט יפתחו ארובות השמים. /

ניגש למלאכה ונפשיל שרווליים.

ראשית חכמה – עביט מי רגליים.

הבעל

מנין? אויה. כי גדול אסוני. /

יבש מקורי, וחרב מעייני. /

ואני כבור סיד שאינו מאבד טיפה.

השטן

אך גם הרופא המושל בכיפה /

לא יוכל לחדור חדרי בטן /

אם לא יראה ממראות השתן. /

לכל לכל הרופאים כלל ראשון: /

“ונהר יוצא מעדן, ושמו פישון”. /

(לאשה) היש כאן בבית עביט?

(האשה רצה וחוזרת עם כד גדול)

השטן

פתחתי בכד – והביאה חבית. /

צאי מן החדר, אשה צנועה. /

(לבעל) ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה.

הבעל

מנין? חרב מקורי ויבש. /

וארצי אינה זבה עוד חלב ודבש…

השטן (מנסה לעוררו להשתין)

ישושום מדבר, וציה תשיש… /

והטיפו, והטיפו ההרים עסיס.

הבעל

הוביש היאור. הובישו הנחלים. /

זה שבועיים ניצבו כמו נד נוזלים. /

השטן

ארץ רעשה, נטפו שמיים. /

גם עבים נטפו מים.

הבעל

ועלי – כאילו נגזר

“הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר”.

הנער

אולי נקרא לחוני המעגל, ויוריד גשם מן השמים?

השטן

או למשה אשר הכה בסלע, והוציא ממנו מים?

הבעל

אני על המשבר, וכוח אין ללידה… /

(פתאם) אההה… אההה… אהה!

השטן

תודה! (מציץ בעביט)

סוף סוף הגיר גם הסלע מימיו. /

ומי שלא ראה שמחת בית־השואבה –

לא ראה שמחה מימיו. (מביט את העביט אל־על)

הבעל

אנא, הישמר לבל יתנדף אוצרי כעשן.

כי לא אוכל לתת יין חדש בקנקן ישן.

הנער

מה בקנקן?

השטן

מעט מן הלחות.

הבעל

לא הכמות עיקר, אלא האיכות.

השטן

צדקת. כל טיפה כטיפת השמן הזכה /

אשר בערה שמונה ימי חנוכה.

(מציץ בעביט)אהה!

הבעל

מה קרה?

האשה

כמה הוא חיוור.

הבעל

אלי!

האשה

בר־מינן!

הבעל

הושיעו! מהר! / אנא, גלו לי, רופאים נבונים: /

מים אלה – לי, מים אחרונים?

השטן

אם לא תיקח מיד תרופה ומזור /

שום רופא לא יוכל לעזור.

הבעל

ומה התרופה למעיי?

השטן

לנקיון /אין כתרופת הקיקיון. /

הקיקיון בן־לילה היה, ואבד. /

ותרופתו פועלת בן־לילה, מייד. /

ממיטב ספרי הרפואות מקובצת. /

והיא בספרי איבוקראט רובצת. /

טוב כי הבאתי עמי גם נער פיקח /

אשר יעזור לי כרוקח.

(קורץ לנער ומתחיל לשיר, תוך כדי הכנת התרופה ובחישתה בתוך הקערה)

שיר התרופה

קח כנפי יתושים

ורגלי פרעושים

וזנב צפרדע

ורני זאבים

סנפיר היונה

וקשקשת עורבים

חלב תרנגולת בת שנה

וחול מראשה של בת־יענה

מיץ אבני נחלים

(האשה מרחרחת): ריח פיגולים…

(השניים שרים): וביצי כינים

משני מינים

תבשל במים הזדונים

וכל אלה תכתוש כאוויל במכתש

ותבשל במי־מרה על האש

ואם לא תבוא לידי בזיון

והיה למעיך נקיון.

(הבעל): אההה. השבח לאל עליון!

השטן (גמר לבחוש את התערובת המשונה)

הנה היא התרופה, בתוך הצלחת. /

קחנה, כי השעה מכל השעות משובחת, /

בהיות הלבנה בחוג סרטן צומחת.

הבעל

האמנם תצליח, ולא תיכשל?

ומה אם המשקה אותי לא ישלשל?

השטן

לדברי איבוקראט ויתר החכמים /

יש בו כדי לשלשך עשרים פעמים. /

וגם מקץ יומיים התרופה פועלת /

ועוד נמשכת השלשלת…

(דוחף את הקערה לידיו. הבעל לוגם בהבעת סלידה, והשטן והנער משקים אותו את תוכן הקערה כולה)

האשה

שתה הכל.

הבעל

שום נבלה ככה לא הסריחה.

השטן

הפוך את כל הקערה אל פיך.

הבעל

מוטב לשכב כאבן שאין לה הופכין /

ולא לטעום ממי השופכין /

ויקרא למקום ההוא מי מרה.

האשה

אולי תכינו לו עוד קערה?

השטן

ועכשיו, אחרי שתותך זה המשקה /

הישמר בחדרך, עד אשר כל גופך יינקה. /

ונעלת עצמך על מנעול ובריח /

ואיש מבני הבית לא תטריח /

והישמר לבל יהיה שום חלון פתוח /

כי מי ידע דרך הרוח? /

ואם תצא מחדרך – והיתה לך אחרית.

הבעל

כל הלילה?

השטן

עד קריאת שמע של שחרית. /

(רומז לנער, שוניהם נוטלים את כליהם ועומדים לצאת)

הבעל

אנה זה תלך, מושיעי?

השטן

נחפז אני למלאכתי, רעי. /

כי הזמן קצר ורבים החולים.

הבעל

חלש אני. כוחותי כלים. /

ואם תפעל התרופה, כמאמר חכמים /

חושש אני גם מן הברקים ומן הרעמים. /

שלם אשלם לך טבין ותקילין /

אם בביתי הלילה תלין.

השטן

רבים עוד ממתינים לרופא ולישועתו. /

(מושך את הנער, לוחש באזניו) לא נוכל לעמוד במחיצתו /

שעה שהרפואה את מעיו תְּפַתֵּחַ /

וגפניו סמדר יתנו ריח. /

אך נשוב עם שחר לראות

אם פעלה רפואת הפלא פעולתה, /

ונשמע ממך: הכצעקתה? / ואתה אישי החולה,

זכור: / כל הלילה דלתותיך סגור, /

עד אשר ממך יצאו מהרסיך ומחריביך /

ושוב ישישו בני מעייך.

(יוצאים)

השטן (לנער)

רואה אתה מה קלה מלאכת הרפואה? /

ועם שחר נראה אם תהיה לו ישועה. /

מה לך מביט בחלונות המוארים?

צֵל אנשים את רואה כצל הרים?

מכיר אני אותה.

יום אחד נקראתי לרפא את אביה החולה.

והוא איש צנוע ומעולה, /

ובין הצדיקים על הגדולה. /

וכל גאוותו – בתו הבתולה / (מצביע עליה)

נערה צדקת וביישנית, /

ובין כל הבתולות – אחת, ואין שנית.

ויהי כי חלה אביה את מחלתו, /

ולא יכלתי לסור אליו לביתו, /

שלחתי אליו קערית ריקה, /

וביקשתי כי ימלאנה מי רגליים, לבדיקה. /

ויערה את רוחו לתוך הקערה,

/וישלח אותה אלי ביד הנערה.

האב (הצדיק)

קרבי נא אלי, בתי הבתולה. /

הנה נתתי לידך את כוס התרעלה, /

וקחי אותה לבית הרופא, כאשר אמר. /

אך שמריה מכל משמר /

כי אם יישפך ממנה ארצה, בתי /

שוב לא תיזל כטל אימרתי.

הבת

אשמור לבל תישפך ממנה דבר לרצפה. /

כי חבל על כל טיפה. (יוצאת)

האב (מתמוגג מנחת)

צנועה וטהורה היא, ואין בה רבב. /

בת בתולה תשמח אב. /

(מבחוץ נשמע קול חבטה, ונפילת קערה לארץ)

האב

מה הקול הזה באזני? /

כי אם לארץ נפלה ושופכו אשורי /

לא אוכל להניב שוב תנובה /

כי יבש אני, ובני ישראל יעברו דרכי בחרבה.

(רואים את הנערה, שנכשלה בדרכה, והעביט על הארץ)

הבת

אסון שכזה? מי פילל? מי מילל?! /

נפלה, לא תוסיף קום בתולתישראל.

אויה, אלי, מי יעזור?

הכד נשבר אל המבוע, והגלגל אל הבור. /

מה אעשה? מה אעשה? /

וידי שפכו את הצהוב־הצהוב הזה! /

אציץ בחרכים ובכל הסדקים. /(מחפשת בכד)

אולי נותרו בסדום כמה צדיקים?

אין טיפה. נפלה עטרת ראשנו. /

איך אספר לאבי? וכיצד אראנו? /

והוא לא יוכל למלאנו שוב, /

כי יבשה בארו וצרורו נקוב. /

מה אעשה? ישועה מי יביא לי? /

(לפתע מנצנץ בה רעיון) איך אמרו קדמונים? “אם אין אני לי – מי לי?”

ואם אבי כגרוגרת יבשה וחרבה /

החדלתי אני את מתקי ואת תנובתי הטובה? /

אלך ואנוע אחר העצים או אחר הדלת, /

ואמלא את כל מחסורי, ואקים את סוכת דוד הנופלת. /

(מסתתרת. שומעים רחש קל) רעיון נפלא הבריק בראשי. /

איך תשתפך עלי נפשי! /

הנה. גם הרופא וגם החולה /

המה יקראו אחרי: מלא!

(רצה בשמחה עם העביט המלא אל הרופא)

הנער

ואתה, הרופא החודר חדרי בטן /

לא הרגשת כי קבלת שתן תחת שתן?

השטן

לא הרגשתי? הרגשתי גם הרגשתי,

ואל החולה מיד נגשתי.

(ניגש לחולה, בחגיגיות) לא ייאמן כי ידובר.

האב

מה זה קרה?

השטן

אתה מעובר!

האב

אני?

השטן

כך אומרת חכמת ההגיון. /

(בודק את השתן) מזה השתן יצא הריון.

האב

אני? כל השומע יצחק.

השטן

דוד יקר. / גם שרה צחקה – וילדה בן זכר.

הבת (נכנסת מבוהלת)

מה המהומה? ספר נא, הגד.

השטן

מזל טוב, בתי, כי בא מועד. /

כעת חיה – ואביך יולד!

אין אזני מאמינות למה שהן שומעות.

השטן

יש הרבה ניסים ונפלאות. /

בתולה שילדה – זו פרשה מיוחדת. /

אך אבי בתולה הכורע ללדת? /

נס גדול כזה עוד לא נעשה /

והארץ תזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.

האב

האמנם מי השתן למי אשה הרה דומים?

השטן

ולא סתם הריון. מזל תאומים.

(הבת מתעלפת)

האב

אהה! מה ארע לבתי הבתולה?

השטן

נבעו מצפוניה, וסודה נגלה. /

התפארת כי היא בבתוליה מתבתלת. /

חשבתה לחומה, והנה היא דלת. /

אמרת: מסוגרת. / והנה: מעוברת…

הנער

האמנם כך היתה?

השטן

רק לצון חמדתי. /

אך את האב לקח למדתי. /

כי האב אשר בבתולי בתו בוטח /

מתהלל כחוגר, ואַחֵר – מְפַתֵּחַ…

(צוחק בהנאה)

סוף כל יהירות – מפח־נפש וצער. /

(מבחין שהנער התעצב לפתע)

למה נפלו פניך, הנער? /

והרי חובב אתה דברי היתולים… /

או שמא… גם אתה בין הבתולים? /

אלי, מי האמין כי קיימים עדיין /

עלמים אשר הגיעו לפרקם, בני יוד־זין, /

ועמדו בפני פיתויי הזמן, /

ולא טעמו עוד טעם המן? /

האמנם תמצא עדיין מעין חידוש –

עגלה צעירה, אוהבתי לדוש?

(הנער משפיל עיניו ומהנהן ראשו בבושה)

השטן

אל תדאג. כי אם תשאר עמדי – /

לא זמן רב תישאר תמים כגדי. /

כי הרופא – מלאכתו קלה. /

אם רואה הוא אשה יפה ומעולה, /

הוא אומר מיד לבעלה /

לעזור לה להסיר את השמלה, /

ולהמתין בחוץ, ליד הדלת הנעולה. /

כן, נערי, הגיעה העת, /

שתיגש למצוות ולמעשים טובים באמת!

(תרנגול קורא קריאת בוקר)

בקר הגיע. יום חדש. /

קום. נערי. הבה ניגש /

אל החולה אשר מעיו נעולים, /

לראות אם עזרה לו תרופת הפיגולים.

(נכנסים שוב לבית החולה)

הבעל

הנה הם. השבח לאל עליון.

השטן

וכיצד פעלה תרופת הקקיון?

הבעל

כיצד פעלה? אבוי לבזיון! /

כל הלילה היו מעי חמרמרים, /

הומים כצלצלי תרועה,

תקיעה ושלושה שברים. /

ולא יכלתי לעצום עין. /

נשיאים, ורוח – וגשם אין. /

ובכל פעם חשבתי,

כי הנה תפעל התרופה הבדוקה. /

אך אחר הרוח רעש,

ואחר הרעש – קול דממה דקה.

השטן

לא יתכן שיכזיב הקקיון! /

והוא אצל איפוקראט, גאלינוס, ואפלטון.

הבעל

בגד בוגדים, הקקיון בגד. /

ונתן רק קולות – אך לא ברד. /

לא יכלתי לתת תנומה לעיני. /

עד אשר עלה רעיון מלפני, /

ורוח השירה עלי קפצה, /

וכתבתי כל הלילה שיר ומליצה. /

והשיר שר כתבתי מפואר ונחמד /

אשר כל הבא אליו ועמד. /

והנני שמח עליו כעל כל הון. /

איפה הנחתי את הגיליון? /

הנה, השירה. /

(מושיט לו קלף)השטן

קול אומר: קרא!

הבעל

שיר אהבה / שכולו תאווה. / שירו של פאפוס.

הנער

פאפוס?

הבעל

זה שמי. / בשם זה קראתני אמי /

כי היה בעירנו עלם צעיר…

השטן

עורי, עורי, שבורה. דברי כבר שיר!

הבעל (קורא או שר)

פתחי נא אזניך, יפתי,

אל צעקת פאפוס ורינתו.

(הנער פאפוס!)

גועה כמו שור, וכחמור נוער

כי את היא אתונו ופרתו.

עצוב הוא פאפוס ופניו נפלו,

עלם בקול משמיע שירתו.

דומה הוא לחתול בודד על גג

המצפה לבוא חתולתו

בואי אל פאפוס

בואי אל פאפוס

בואי אל פאפוס

ולטפי את קרחתו!

הבעל

זה השיר. והוא במאזני צדק מאוזן /

ולא עשה כמותו שום משורר או חרזן.

השטן (לוחש לנער)

הכתבה?

הנער

גרועה

השטן

המליצה?

הנער

צולעה.

השטן

המשקל?

הנער

מעוקל.

השטן

החרוז?

הנער

דבר ניבול.

השטן

בקיצור: אין כמותו לחלאה ופיגול.

הבעל

ומה תאמר, אדוני, על שירתי הנאה?

השטן

מדוע זה תאמר כי לא פעלה הרפואה? /

אדרבא, פעלה פעולה נפלאה. /

וניקתה מגופך כל חלאה וטומאה. /

כל הפסולת מגופך זכתה לנקיון. /

אך במקום לצאת מבית חורון תחתון –

יצאה מבית חורון עליון.

(סוף הסיפור)

הנער

אכן היטבת לשחוק על אותו חולה עצרת. /

שמעיו הומים ובת־שירתו מזדמרת. /

כי מימי לא שמעתי שירה כה גרועה ופגומה.

השטן

ועתה, קום נסה אתה את כוחך במלאכת הרפואה.

הנער

אני? רופא?

השטן (שר)

אם תרצה לעמוד בסוד גבירים

ואל כל סתריהם להיות צופה;

אם תרצה למשש את צביות־החן –

צא, ידידי, והיה רופא!

הנער

רופא? ואני לא קראתי כמעט /

בכתבי אבן־סינא, גאלינוס ואיבוקרט. /

בספרי הרפואה עבי המידות, /

אשר בהם כל הצפונות וכל הסודות.

השטן

לא קראת? מה לך נכלם. /

התבונן בכל רופא מלומד ומושלם: /

גם הוא לא קרא ספר מעולם! /

וגם אם יצא שמו עד קצה אפסיים – /

כל חכמתו חוקן ומי־רגלים.

הנער

אבל…

השטן

כי יקראוך אל חולה או גוסס /

רק בי התבונן, ואותי תחפש. /

והיה, אם תראני ניצב למראשותיו – /

דע כי כלו כל תקוותיו, /

ובא זמנו לשכב עם אבותיו. /

אך אם תראני ניצב ליד מיטתו, מן הצד /

תן לו מה שתיתן. אל תירא ואל תפחד. /

זנב צפרדע, או חלב תולעים – /

ממילא ישוב עד מהרה לחיים, /

וקרוביו יתנו לך כל אשר תשאל, /

ותורישמו ידינו, ונחלק שלל.

הנער

לא אוכל חיי אנשים להפקיר. /

בחכמת הרפואה אין לי שמץ זעיר.

השטן

וכמותך מרבית רופאי העיר. /

שום רע לא יאונה אם תתחיל לנסות. /

וזכר: כל מה שעליך לעשות /

הוא לחפש אותי. אם אותי תגלה /

ליד ראשו של חולה

זה התרנגול ילך למיתה. /

אך אם תראני בצד המיטה /

יחלים החולה, ולא ייספה.

קול (מרוחק)

רופא! רופא! הושיעו! רופא!

נערה (באה, מתנשפת מהריצה)

הושיעו! צרה! / אחות קטנה לנו –

ומרפא אין לה.

השטן (מצביע על הנער)

זה הרופא – צרי יתן לה. /אייהי?

נערה

אחותי במטתה שוכבת. /

ונפשה מהחולי דואבת. /

(מבחינה בגילו הצעיר של הנער)

אתה הרופא? עלם עול־שנים. /

כל הרופאים נשואי־פנים, /

בעלי תואר והדרת זקנים. / ואתה?

בן יקיר, נער שעשועים.

השטן

עילוי הרופא. מן העילויים. /

הרופאים הישישים רפי־שכל ותשושים. /

אך הוא בקיא בכל החידושים. /

ואם יפה החולה וצעירה לימים, /

ודאי תבחר במיטב העלומים.

נערה

אחותי צנועה היא ומלאת בושה, /

ולהפשיל שמלתה בפני רופא חוששה, /

שנאמר: לא תעלה בפני גבר שמלת אשה.

השטן

אל חשש. הנשים – בעיני ידינו המלומד /

הן כנרות חנוכה – לראותן בלבד. /

(לנער) רבות הנשים המתביישות, /

אשר להסיר שמלותיהן בפני רופא חוששות. /

אך אם ידע להאריך רוחו /

תפולנה חומותיהן כחומת יריחו, /

ותקע בשופר תרועה גדולה.

הנערה

(מכניסה אותם) הנה הגענו. וכן החולה…

השטן (מציץ תחילה, מופתע מיופייה –)

אם תראה יופייה תעמוד כבד־פה. /

(בקול) איש זה יושיט לה ארוכה ומרפא.

(נערה יפה שוכבת במיטה, מכוסה כתונת ושמיכה)

החולה (גונחת)

אהההה…

הנער

מה אעשה?

(לשטן) היכן תעמוד, וכיצד?

השטן (לוחש לו)

הנה אני עומד מן הצד. /

אות הוא כי ידעתי פשר גניחותיה. /

בא יומה לשכב, אך לא עם אבותיה.

(הנער ניגש אל החולה, פוער פה למראה יופייה)

(הנער הרופא שר לחולה)

הרופא שהפך לחולה

(עפ"י ד"ר אפרים לוצטאו)

הנער (שר)

ילדה יפה אחת, ומאד אוהבת

קראה את הרופא ליתן מרקחת.

אמרה כי זה ימים נפשה דואבת,

ובלילות רחק ממנה נחת.

ניצבתי לידה והיא שוכבת.

והיא יפה, לוהטת וקודחת.

גם בלבבי ניצתה פתאם שלהבת;

אהה, נפלתי מן הפח – לפחת.

השטן

נדהם אף משתאה עומד הגבר.

עד החולה פנתה לשאול בטעם:

החולה

בי אדוני, האין מרפא לשבר?

הנער

צבייה נאה, תרופה אל־נא תחשוכי.

חיבשי נא את פצעי, כי זאת הפעם

לא הרופא, כי החולה אנוכי.

השטן

פיך סגור / ומתניך חגור.

האב

גאון הדור, סגולת כל סגולה. /

אל, נא רפא־נא לה. /

ומהר והשב לחיים את רוחה / לבל תמות,

בדמי ימיה, כאמה המנוחה.

השטן (לנער פעור־הפה)

אל תשכח, היא היא החולה ולא אתה. /

משש את דופק זרועה – וידעת.

האב

אך משש את הדופק מעל השמיכה והאדרת. /

כי כן חוק כל צנועה וכל גברת.

השטן

גש, נערי, אל המלאכה. /

ומשש את הדופק מתחת לשמיכה.

(הנער ניגש בהססנות, משחיל יד מתחת לשמיכה, מגשש בזהירות. הנערה משמיעה אנחה: אההה..).

האב

קול ענות אני שומע.

השטן

קול ענות חלושה. / אך עוד מעט תזדעק,

עד כי לא תדע נפשה. /

כי ידידי הרופא לא יסור מעליה, /

עד אשר ימשש בכל כליה. /

כיוסף אשר חיפש בשקו של בנימין, /

לראות היכן את הגביע הטמין. /

כך ידידי הרופא, יחפש ויזיע /

ולא ישקוט עד אשר יגיע / לגביע.

(החולה שוב משמיעה אנחה: אההה…

הנערה( אחותה)

ידו האחת מחזיקה בשמיכה,

וידו השניה עושה במלאכה.

אויה, כי לבי כתנור בוער.

החולה (ממלמלת לפתע)

אני ישנה, אך לבי כבר ער.

האב

מה אמרה?

השטן

הס. הס. היא נמה. / שפתיה נעות,

אך קולה לא ישמע. / היא ישנה.

הנער (ממלמל תוך מישוש)

אך לבה הולם! /

אלי, אלי, הייתי כחולם.

האב

מי יתן ותחלים ותבריא כעת.

החולה (לנער)

שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת

האב

אויה לי. כי כך אמר יעקב ליוסף /

טרם נקרא אל אבותיו להיאסף. /

הוישעה נא, הרופא, ועזור!

החולה (ממלמלת)

דוד שלח ידו מן החור / ומעיי המו עליו.

הנער

כאבה כאבי.

החולה (לוחשת לו)

הישמר לך מפני אבי.

האב (שמע את סוף דבריה)

עלי היא חושבת!

(לבת) מה תבקשי?!

החולה

חיפשתי את שאהבה נפשי. /

חיפשתי, וחיפשתי ואמצאנו. /

ומעתה לא ארפה ממנו.

הנערה (רואה את הנעשה)

רופא בן־חייל. ידו נטויה

ומעשים גדולים יעשה בגוויה. /

ועגלת המרבק איך עליו תתרפק!

הנער (לוחש לשטן)

עוד מעט לא יוכל יוסף להתאפק.

השטן

אויה, כי מחלתה קשה. / ומן המוות תיושע /

רק אם ינהג הרופא כאליהו או כאלישע.

האב

אליהו הנביא?

הנערה

מה עשה, אדון?

השטן

בעליית הגג, בצרפת, בצידון /

השיב נפש חולה, ילד תמים /

עת התמודד על הילד שלש פעמים. /

הנערה

זה מעודד. / להתמודד?

האב

בצידון? בצרפת? זאת כפרתי.

השטן

לכן קרוי ריפוי זה “ריפוי צרפתי”. /

וגם אלישע תלמידו בנבואה /

אשר למד מאליהו את חכמת הרפואה /

החייה את הילד המת משונֵם /

עת סגר את הדלת בעד שניהם /

ויגהר על הילד מלוא אפיו /

פיו על פיו, כפיו על כפיו /

וייחם בשר הילד מן המגע החמים /

ויזורר הנער עד שבע פעמים.

החולה

שבע פעמים?

הנערה

שבע פעמים?

השטן

כך כתוב בספר דברי הימים. /

(מביט בחולה) אויה. כי הולכת ומחמירה מחלתה. /

ובטרם תיפח החולה את נשמתה /

נצא מן החדר ונניח לשניהם, /

ויגהר עליה, הרופא, כמעשה הנביא בשונֵם. /

פיו על פיה, ישים הרופא המלומד. /

ורגל תחת רגל, יד תחת יד. /

ויצמודד ויגהר ומתים יעורר. /

ולא יסור מעליה עד אשר תזורר. /

האב

האוכל לחזות בנס במו עיני?

החולה (נאנחת אנחה ארוכה)

אהההה…

הנער

חלילה! הוציאו כל איש מעלי! /

כי המעשה אשר עלי עתה לעשות /

דורש תעצומות נפש סודיות וכמוסות, /

והריפוי סודי הוא, ולא אגלנו לאֶחַי. /

ולא יראנו אדם – וחי!

(השטן מוציא את כולם החוצה)

(עומדים חוץ לדלת)

האב

סודות? אומר לי לבבי /

כי הרופא הוא הוא אליהו הנביא. /

הנערה

כה צעיר? וזקנו לא צימח שערה.

השטן

הוא פושט צורה ולובש צורה. /

(מן החדר נשמעת אנקת־עונג ממושכת)

האב

מה הקול אשר אזני שומעות?

השטן

תשבי מתרץ קושיות ובעיות.

(בעוד הרופא עם הנערה החולה מתייחדים בחדר, יושב השטן ושולף זנבו. מדבר לעצמו ולקהל)

הם מתעלסים יחדיו כעת

והוא נושק לה שם בחם.

ושם ילך מחטא אל חטא

סופו לרדת גיהנום.

אני מלא שמחה על כי

עשיתי כאן מלאכה נאה

אבל עמוק בתוך תוכי

אחוש גם שמץ של קנאה

כי את כולם אני אחטיא.

ומי ומי יחטיא אותי?

חטא חמור הוא חוטא, התחיל לנפול

ובזכות חטא זה ירד לשאול.

(גניחת־הנאה נשמעת מן החדר)

החולה (– יוצאת לפתע מהחדר, מאושרת כולה)

אההההה!

האם (לרופא, היוצא אחריה)

מצווה גדולה עשית. מצווה גדולה. /

ובזכותה תעלה לגן־העדן, ותטעם מן הלוויתן.

החולה

לגן העדן?

הנער

היינו בו רק לפני זמן קטן. /

השטן

(נרגז) עלינו ללכת!

(לעצמו) לא הרווחתי עוד כלום

החולה

ללכת?

הנער

כבר?

האם

ומה עם התשלום?

הנער (נבהל, מחפש בכיסיו)

תשלום?

כיסי ריקים כולם.

השטן

(מעיר לו) לא אתה המשלם, אלא המשולם. /

אט, חלילה, קיבלתי כבר די והותר. /

האם

לא קיבלת דבר

השטן

(לוחש לו) אל תוותר!

כל הרופאים נוכלים הינם. /

אך גרוע מכל רופא חינם!

הנער

לא אקח. (לאם) זו היתה…

באמת… איך לומר? /

אהבה שאיננה תלויה בדבר.

השטן

(ממהר לטשטש אאת הדברים) אהבה למקצוע,

כוונתו. / איזהו רופא טוב

האוהב את אומנותו. /

(לעצמו) חשבתי כי יפריז במחירו לשאול, /

וכך יחטא עוד חטא, אשר יקדמנו לשאול. /

אך שוב גן־עדן אותו ממני גזל. /

משנה מקום משנה מזל?

נצא מכאן למקום אשר בו יחטא. /

(בקול) נלך!

החולה

כבר הולכים?(צונחת כמתעלפת) אההה…

האם

היא שוב חלתה

הנער

מהרו ושאוה אל המיטה. /

לא אוכל להגיש לה שוב, מיד /

מן הטיפול אשר לבבה חמד. /

אך אשוב מחר, כעת חיה /

להפיח רוח בגוויה. /

החולה

(ממלמלת) אל תשכח להביא שוב אותה

תרופה מובחרת /

את הקנה, ואת השפורפרת.

הנער

השפופרת? אל דאגה, בתי. /

כי תמיד אשא אותה איתי. /

כי זה כלל הרווח בין הרופאים: /

אשה נאה ראוייה לכלים נאים.

(השטן והרופא יוצאים)

החולה

(מנופפת לשלום, שרה שיר אהבה קצר)

מה מאד שנית איוויתיך

דוד אוהב, נאה רועים.

כי מרגע בו ראיתיך

כל קרבי לך נשמעים.

בוא תבוא שוב ברננה

וכעכשיו רעננה

אהיה לך יום יום שעשועים

האחות (יום יום?)

כי טובים מצוף ומיין

אהבה וחשק דודים.

האחות

ואני לא טעמתי עדיין

מן הדבש והמחמדים.

החולה

אם תפלי אל המשכב

הרופא ישלח ידיו

ורפואה לכל מכה יקדים!

(אחרי שיר אהבה קצר)

הנער (עוצר את השטן הממהר)

למה זה תרוץ ולא תעמוד? /

הן ראית כיצד מיהרתי ללמוד! /

השטן

אכן, מיהרת ללמוד את תורת הלחשים, /

ודרך רופא ואורח נשים. /

אך במלאכת הרפואה יש כלל יקר מפז, /

“למהר שלל!” – חש בז". /

מה אומר כל רופא על חולה, ידידי?

“ארדוף, אשיג, תורישמו ידי!” /

ורופאים הרוצים להראות נכבדים /

מעלים בקודש – ולא מורידים!

הנער

שמעתי, ולהבא ארבה במחירים. /

אך הפעם? פעם ראשונה לי היתה.

ראשית ביכורים. /

כל ההתחלות קשות – ושופעות חידושים. /

לכן מכרתי הפעם בכורתי –

אך לא בנזיד עדשים.

השטן

וזכור: מיהם הרופאים המאושרים? /

אלה שיש להם חולות צעירות – וחולים עשירים.

הנער

דבר אחד עדיין לא אדע: /

לכל רופא יש מרפאה, או מעבדה /

בה יראה מפעליו / וגודל מעלליו. /

גם ציפור מצאה קן, ודרור מצאה בד. /

ואתה סובב, נע ונד, / איה סדנתך?

השטן

לא תאמין, אך הגענו אליה.

(מוצאים עצמם עומדים בתוך בית־עלמין ובו מצבות)

הנער

בית עלמין?

השטן

היש מקום יותר מתאים /

להראות מה־גדולות פעלו הרופאים? /

הבט סביבך ותוכל לראות /

מה רבו נפלאות הרפואות!

הנער (נתכופף כדי לקרוא מצבה אחת. המצלמה מתעכבת עליה)

לנערה יפה וצנועה

עלמה יפה מכל עלמה

תשכב פה. אך לא יִימָצֵא

מדודיה איש שירצה

לשכב אצלה, להיות עמה

(כתובת שניה, על מצבה זעירה)

לאדם ננס

ציון זה אל אדם ננס

בזה הוא לקבורתו.

ובבת אחת עת פה נכנס

תולע קטן בלע אותו.

(מצבה גדולה ושמנה, ועליה באותיות שמנות)

לאשה שמנה

אשה שמנה פה, התולע

כמעט בשרה מאכול חדל.

לכן, לבל יקיא אשר בלע

שימו בצידה קערת חרדל.

(המצלמה עוברת אל קערת חרדל קטנה, המונחת בצד המצבה, במקום אגרטל פרחים).

לאשת מדנים

פה נטמנה אשה נאמנה וכשרה

שעשתה רצון בעלה ותמת מהרה.

ועוד לאשת מדנים

כאן שוכנת אישתי המנוחה

אך במות אשה ישמח לב גבר

כי מאז מותה יש לשנינו מנוחה:

לי בבית – ולה בקבר.

לקמצן

איש לא יאמר אודותיו: אללי.

הוא חי ככילי ומת ככילי.

באחת הוא החזיר נשמתו לשמים

כי רצה לחסוך ארוחת־צהרים.

הנער (מדבר)

ועל כל מצבה נכתב ונכתם: /

“תנצב”ה. בגן עדן תהיה נשמתם."

השטן ( מצחקק)

“לגן עדן” כתוב. אך ודאי שמעת /

כי יש גם כאלה היורדים למטה… /

וגם אם כאן “לגן עדן” נרשם – /

הם יורדים בסערה ישר לשם…(מצביע למטה)

הנער(בחשד)

מדוע אתה כה שמח לאיד? /

ובקיא בשבילי התופת – כשד? /

השטן

נהירים לי שבילי התופת כשבילי הרקיע.

הנער

מי אתה, בעצם?

השטן

הזמן הגיע, / לגלות לך את שמי המפורש.

הנער

עינן הרטש בן ארנן הדש… / (מהרהר)

נטש? דש? שם מוזר

השטן

הפוך בו והפוך בו,שם גדול,ימין ושמאל.

הנער

נטש?…הפוך?… ש־טן… דש? הפוך? שד…

השטן

על יד, על יד…

הנער

שד. שטן בן שד…

השטן (בהשתחוויה)

אתכבד – ואתחשד. עינן הנטש /

בן ארנן הדש / בן עזמוות /

בן למות / בן חצרמוות /

בן דבר / בן שבר / בן אשמאי /

בן ארמאי / בן אשמדאי מלך השדים /

אשר כל בני תופת לו לעבדים.

הנער

לא ייאמן…עינן…ארנן… /

הנה אנכי יצאתי – לשטן?

השטן

הנני מצאצאי הנחש הקדמון נחשון, /

אשר עוד בגן־העדן נודעה תהילתו.

הנער

השטן? אינך נראה כמותו.

השטן

יש בי חלק אחד – בצלמו ובדמותו.

(ושלף זנב ממכנסיו, זנב שעיר וארוך)

הנער (המום)

כרופא התחזֵיתָ…

השטן

נערי הקטן. / כל הרופאים הם בני־השטן. /

הנער

ומדוע, אפוא, פיתית אותי?

השטן

זה משלח ידי, זו אומנותי. /

אם אפגוש צעיר תמים ויפה /

אפתנו מיד להיות רופא. /

ואם יתפתה – מלאכתי קלה. /

אז דרכו לגיהנום מרוצפת וסלולה. /

שכבר אמרו חכמינו באיזה מקום: /

“טוב שברופאים – לגיהנום!” /

כי הרופאים – כמונו – ממיתים את קרבנם. /

אך הם תמורת שכר, ואנחנו – חינם.

הנער (מתרגז)

גם אם כתוב באיזה מקום

טוב שברופאים לגיהנום

אני אהיה רופא אחר,

הדואג לחוליו ולהם עוזר,

ארפא כל זב ומצורע

ואקפיד על מצוה קלה כחמורה

לא ארבה במחיר, לא אגרוף זהב,

השטן

– אם כל תעשה תמות ברעב!

הנער

אקיים את שבועת הרופא לחוליו

כך מצוות אאסוף,אעזור לכל

ולגן־עדן אלך, ולא לשאול.

השטן

רופא חולים? אתה הן בהיותך לבד /

לא תדע להבחין בין דם לצפרדע,

בין שחין לברד…

הנער

למדתי דבר־מה. ואומר ההגיון /

כי אין חכם כבעל־נסיון.

השטן

זכור כי תחשב כרופא מעולה /

רק אם תמצאני ליד מיטת החולה.

הנער

מצוות אאסוף, ולגן־עדן אל־על /

עלה אעלה, ויכול אוכל.

השטן

גן עדן? לשם מה לך לשם לעלות, /

ושם כל הצנועות, הכעורות והבתולות. /

מוטב לך בתופת להיצלות, /

אך בחברת היפות, הנואפות וההוללות.

(השטן מתחיל לשיר)

השטן (שר)

מה לי בעדן־גן? ושם אין אוהבת;

נפשי בגן־עדן תהיה עצבת.

כי מי הנשים העולות לעדן?

צנועות וכעורות, האומרות: “אל־גשת!”

בידיהן חיים אל־נא אפולה!

תופת! בעיני אין כמוך נחמדת.

כי בך מצויות כל צביות־החשק.

על כן ארד בששון שאולה.

הנער

אם כה יפות הנשים בתופת, כאשר תגלה /

מדוע זה אתה יורד משם אלינו…

כלומר, עולה? /

וכל היום בדרכים נד וטורח?

השטן

מפני אשתי אני בורח.

הנער

מפני אשתך?

השטן

לילית בת לילית.

ולא סתם לילית, אלא ערלית. /

ולה לשון – להט החרב המתהפכת. /

בגללה עוד אעדיף לגן־עדן ללכת.

הנער

מי האמין לבשורה המרה /

כי ביד אשה ימכור ה' גם את סיסרא? /

(מצביע על השטן) גם לשטן אשה אוהָבֶת?

השטן

לא סתם אשה. מלאך־המוות! /

רגזנית, קולנית, דברנית, סקרנית. /

מתי כבר אוכל לומר עליה כך: /

אדוני נתן, אדוני לקח! /

מתי כבר יקח את אשר נתן? /

ושוב לא תפתח את פיה – לשטן?

(מרים עיניו למעלה)

אתה, אשר חילצת את דוד מיד הפלשתי – /

מתי תחלצני מידי אשתי? /

כי אם רק אשמע הד קולה באזני /

אימלטה מיד בעור שיני!

(נשמעת פתאם שעטת סוסים מתקרבת.)

(השטן מתחלחל)

גירוש השטן

(שני פרשים נכנסים, לבושים בבגדים אכזוטיים)

פרש א

איפה הוא, הרופא?

הנער

אני הוא. פה.

פרש ב

השבח לאל שהצלחנו למצאו.

פרש א

דרך ארוכה נשלחנו לקחתו.

הנער

לקחתני? לאן?

פרש ב

אתנו בוא!

הנער

אך לאן? אנא, אימרו לי תחילה.

פרש א

אתה הוא הרופא הידוע לתהילה?

השטן

ידידי, מה אתם מהססים?

זהו האיש אשר אתם מחפשים.

פרש א

נשלחנו אליך מטעם המלכה.

הנער

המלכה?

פרש ב

ממדינת סמרקנד הרחוקה.

הנער

סמרקנד?

פרש א

המלך חולה.

השטן (בצד)

זה טבעי, בגילו.

פרש ב

ושלחה המלכה כי תבוא להצילו.

הנער

מה דבק במלך?

פרש א

הדיבוק, אדוני.

הנער

הדיבוק?

השטן

אל תשכח! הדיבוק – זה אני!

פרש א

לשווא ביקשה המלכה מכל החרטומים /

להוציא את הדיבוק. הובישו כל החכמים. /

פרש ב

השטן נכנס בתוך הגוויה.

השטן

השטן? אין שטן! רק משל היה.

פרש ב

בוא עמנו, ואם תציל את המלך משברו – /

ככה (פורש ידיו) יעשה לאיש,

אשר המלכה חפצה ביקרו.

הנער

כסף וזהב? נלך!

השטן

בלעדי?

הנער

ודאי. /לי עתה כל החכמות, /

כי למדתי שנים פתרון חלומות. /

לא לחינם קראוני “צפנת פענח”.

השטן (מתרה בו)

אל יתהולל חוגר כמפתח!

הנער (לפרשים)

לדרך! עד מתי אנו מתמהמהים?

השטן

כל המנסה לנוס מן השטן

רק מוליך שולל את עצמו.

כי לכל אשר יעזב ולכל אשר יפנה

יפנה גם השטן עמו.

וגם אם יברח לארץ רחוקה –

ויסתיר פניו כה וכה –

ברגע בו יחשוב כי נפטר מן השטן –

ישמע לפתע את צחוקו –

כי כל אדם נושא את השטן –

בתוכו… לכל אשר יפנה

דרך צלחה! יהי עמך אלוהים!

(הנער –הרופא ושני הפרשים מתרחקים בדהרה על “סוסיהם”)

השטן (מספר)

וירכבו שלושה לילות ושלושה ימים, /

מעבר להרי החושך הנישאים והרמים. /

ויבואו אל עיר, ובה צריחים ומסגדים, /

ותעלות מים, וארמונות נחמדים. /

ובוסתנים, וגנים בהמון /

וייפתחו לפניהם שערי הארמון.

המלכה (מקדמת את פניו בדלת הארמון)

אתה הרופא?

הנער (משתחווה)

הוד מלכותה.

המלכה

המלך חולה, והוזה בשנתו. /

ואם תוכל להחזיר אליו את שלוותו /

ולא יהיה עוד כאלון־בכות – /

מה בקשתך ושאלתך, עד חצי המלכות.

הנער (מלא בטחון)

יכול אני לפתור על חלום ופשרו.

איפה הוא המלך?

המלכה

הנה, בחדרו.

(מכניסה את הרופא ל"חדר" המלך. המלך שוכב במיטתו, ממלמל וקודח )

המלך (ממלמל מתוך קדחת)

המלכה

התוכל לעזור?

הנער

אני אביא למלך מרפא ומזור. /

(מבחין בשטן, העומד הפעם למראשות־המלך, מחייך בהנאה)

אתה? כאן?

השטן

אני. למראשותיו. /

אות הוא כי נקרא לשכב עם אבותיו. /

ויחד אתו תעלה גם אתה לישיבה של מעלה.

הנער

אני?

השטן

הבט המלכה. הסכת ושמע לה.

המלכה (נכנסת, גדולה ומאיימת ותקיפה, ניגשת ישר לרופא)

אם לא תשיב מיד למלך שלווה ומנוחה /

חרב חדה מונחת על צוארך.

השטן (מצחקק בהנאה)

הנער

חרב?! (מעביר ידו על צווארו בפחד)

המלכה

אם ימות המלך – ימלוך תחתיו אחיו. /

והוא אותי בכלא יושיב.

הנער

ויורש? בן?

המלכה

אין. נסינו, אך לשווא. /

על כן, אם לא יפקח מיד המלך עיניו – /

תתנדנד אתה על עץ, חמשים אמה.

השטן

והשמעת משם קול בכי ברמה.

(מצחקק, ונשכב לצידו של המלך, מעמיד פני ישן, נוחר, רואה ואינו־נראה)

הנער (אחוז מחשבות. לפתע מבריק בו רעיון. פונה בלחש למלכה)

הוד מעלתך, לכי לשלום /

כי עוד מעט יירפא המלך מן החלום. /

ועל כן צווי נא כבר עתה ויינתן /

צו לאסוף כל יודע־נָגֵן, /

כל מכה בתוףותוקע בשופר. /

ייאספו ויבואו לכאן, אל הכיכר.

(מצביע על החלון)

והיה כי ארים המטה לאות, /

– ותקע כל העם בשופרות. /

כי הבריא המלך, וממות ניצל. /

המלכה

עשה אעשה.

הנער

ויכול אוכל! (אומר זאת בספק. אינו בטוח עדיין)

המלכה

אך אם לא יקיץ המלך – יקיצך התליין. (יוצאת)

השטן

צר לי עליך, אחי יהונתן. /

ועד שתרפא את המלך מסיוטיו – / (מפהק)

תמיד נכספתי במיטת־מלך לשכב… (נרדם)

הנער (מרים עיניו למעלה, נושא תפילה קצרה בשיר(

עוזר דלים – הושע נא!

סומך נופלים – הושע נא!

אתה העוזר

לכל חולה ורפה –

עזור נא הפעם

גם לרופא!

(אחרי שיר קצר של הנער־הרופא)

הנער־רופא (ניגש למיטת המלך. השטן ישן בצד המלך, נוחר)

המלך (ממשיך למלמל מתוך קדחת)

הקוף… סור מעליהן, שעיר שעיר, לעזאזל!

הנער (מביט במלך, בשטן הישן, ניגש על קצות אצבעותיו לחלון ומניף את המטה)

הנה הניפותי את המטה לאות, /

ויתקעו כל העם בשופרות.

(מבחוץ נשמעת תרועה אדירה של חצוצרות ותופים, המרעידה את כל החדר)

השטן (מתעורר בבהלה, מנומנם כולו)

מה זה?

הנער

קום, צא מעמק־הבכא.

השטן (מטושטש עדיין)

מי הקרב לכאן?

הנער

אשתך!

השטן

אשתי? לא לשווא צללו אזני. /

כי עלה מלאך המוות בחלוני.

(מזנק בבהלה ממקומו, ורץ החוצה. הוא מתגלה לעיני כל ללא מכנסיו, וזנבו השעיר נראה לכל. הכל פורצים בצחוק)

קריאות

השד!

אשה א

הדיבוק!

גבר א

יש לו זנב!

אשה ב

הביטו!

גבר ב

אויה!

אשה א

איה מכנסיו?!

השטן

אויה לי. איה בגדי וכסותי? /

איככה זה אסתיר את ערוותי?

הנער (מניף שוב את מטהו לתרועה נוספת)

השטן

איך תחריש אשתי אזנים /

אם תמצאני ללא מכנסים.

הנער (נותן סימן שלישי למנגנים, והכל תוקעים שוב בחצוצרות ובתופים)

השטן

אויה, היא קרבה!

ומוטב לי לסבול בושה וחרפה /

מאשר לפגוש שוב את ה"קליפה".

(הנער זורק לו את מכנסיו, השטן לנער:)

חכה, תשלם עוד פרי מעלליך. /

עוד יראו גם אותך, באין מכנסיך עליך.

(בורח החוצה)

המלך (מתעורר, בריא. מתיישב במיטתו)

מה זה היה לי?

המלכה

המלך קם! (לרופא)

ברוך תהיה. לא תשוב ריקם.

המלך (נורמלי לגמרי)

מה החלום אשר חלמתי?

ומהו הרעש, אשר ממנו נפעמתי?

המלכה

המלך בריא! אלך ואכין לו מרקחת, /

מעשה ידי, מתוקה ומשובחת. (יוצאת)

המלך (לרופא)

ברוכה תהיה חכמתך הזכה.

הנער

לא לי התודה, אלא למלכה.

המלך

אשתי? צדקתה לעד תעמוד. /

אשה כמוה מתגלית לו, לאדם רק בחלומות. /

(נזכר לפתע בחלומותיו, ממלמל)

חלומות?…נזכרתי… הקוף.

הנער (נבהל שהמלך חלה שוב)

אויה לי!

המלך

חלום אחד הטריף יומי ולילי. /

חלמתי תמיד כי קוף אחד, פלישתי, /

מקפץ על צווארי פילגשי ואשתי. /

אני הולך אל אשתי והנה קוף! /

הולך לפלגשי והנה קוף!

ממשקוף למשקוף קוף!

ואתה, היודע על חלום לקרוא, /

מה החלום הזה, ומה פישרו?

הנער

קוף? מקפץ? (מתחיל לחפש בספר הגדול, ספר פתרון החלומות)

המלך

ולא רק על צווארה.

(מבחין בהבעת פנים חמורה על פני הרופא)

מה הפתרון? הטוב הוא, אם…

הנער

רע.

המלך

אנא, ענני. כי בריא הנני.

הנער

איה המלכה? בלשכתה?

סריס

יצאה אל הגן עם שפחתה.

המלך

כל בקר היא יוצאת עם שפחתה אל הגן, /

לראות: הפיתח הגפן, הנץ השושן?

(נוטל את הרופא בזרועו, ויוצא עמו לגן)

(גן – עצים גזומים, מזרקות־אריות)

המלך

בוא, הרופא, ואחוז בימיני, /

ואראה לך מה יפה הוא גני. /

שיר: כתנת הפסים

כתנת פסים לבש הגן, וכסות ריקמה מדי דישאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ, ולכל עין הראה פילאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש, יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עובר, מלך – אל־על הורם כסאו.

מי לא ישתה יינו בגן – האיש ההוא ישא חטאו.

(המלך מושיט לרופא גביע יין. נער צעיר מגיש להם קנקן נוסף)

הנער

היין נאה, ונאים הכלים. /

אך חלילה לי לשתות יין־נסך עם ערלים.

המלך

גם אנו, ידידי, הישמעלים, /

אסורים על היין. ואף על פי כן – /

לעמוד בפניו לא יתכן.

(מרים הכוס, מתבונן ביין, בגביע הבדולח מול השמש)

היין בתוך הגביע גועש. /

הבדולח – כקרח. היין – כאש. /

זה לבן, זה אדום. זה צונן –זה ילהט. /

טובים השנים מן האחד.

(מרים את הגביע ושותה. מבחין שהנער מהסס. חוזר על דברי השיר)

מי לא ישתה יינו בגן –

האיש ההוא ישא חטאו!"

(הנער מושך בכתפיו: יש לי ברירה? שותה בהנאה. הנער מוזג לו מיד עוד)

(המלך והרופא מטיילים בגן שלובי־זרוע)

המלך (מתגאה בגינתו)

הנה תעלות המים, וזו המיזרקה… /

ראה את גינתי המוריקה, הירקרקת…

(לפתע הם נתקלים במראה המלכה המתנשקת בצל אחד העצים עם השפחה היפה)

הנער (מופתע מאד)

המלכה… נושקת לה בשפתיה…

המלך

כי אוהבת היא את בנות־ערב, שפחותיה.

הנער (לעצמו, שר)

בפח השפחה גם אני נלכדתי,

ובגללה להיות נקבה חמדתי.

כי את הנקבות היא מנשקת

ובשביל שאני זכר בפסדתי.

המלכה (נושקת את נערתה גם אחרי שמבחינה שראו את שתיהן, ושרה)

באהבת נערות אין חטא ואשמה,

ואין רע בחשוק עלמה בעלמה.

כי כל בת־ערב יפה וחמה

יפה בלבושה ובעירומה.

כי כל בת־ערב יפה וחמה

והיא בזימה תדע כל מזימה.

על כן… באהבת נערות אין אשמה

ואין רע בחשוק עלמה בעלמה.

המלך (לרופא)

באהבת נערות אין חטא ואשמה,

ואין רע בחשוק עלמה בעלמה.

הנער (למלך)

ומה תאהב אתה מכל? נקבה?

(מצביע על השפחה)

המלך

את הזרוע, הלחיים והקיבה.

(מראה בתנועות: גוף אשה)

הנער (ניגש לשפחה)

הפוך בה, והפוך בה, ומשש בה. /

אל תסתכל בקנקנית, אלא במה שיש בה.

(מסיר את שמלתה של השפחה. מתגלות רגלים שעירות של גבר בלבוש אשה)

אכן כנשרים יעלה אבר. /

לא יעלה כלי אשה על…

המלך

גבר?!

השפחה המחופשת (כורע על ברכיו)

אדוני המלך. נפשי היתה מלאה כרימון. /

תשוקה עזה לנשי ההרמון. /

ולא ידעתי איך אוכל במימיהן לשקוע. /

עד אשר יעצה לי האשה החכמה מתקוע /

וגילחתי מגופי את השערות והזיפים /

כי הייתי שעיר כאחד הקופים. /

ושמתי עלי לבוש אחת השפחות /

והייתי בהרמון, בין הרקחות והטבחות. /

ויגלוני הנשים, ויאמצוני אל לבן /

ולא נודע כי באתי אל קרבן.

המלך (למלכה)

לכן יצאת כל בקר עמו הגנה?

המחופשת

בנות רבות עשו חיל ואני עליתי על כולנה.

המלך

אוי לי, כי בעוד אני טרוד במלאכת יומי /

נאחז הקוף בסבך במקומי.

המלכה

מלכי, אנא, אותי אל תגרש. /

כי חשבתי: אולי כך יוולד לנו יורש?

המלך

אכן, הוכחת נאמנה לבעלך ולנתינייך /

כי הכתר נמצא בראש כל מעינייך. /

לכן פרשי נא עם נערותייך לחדרך, /

שם תמצאי מרגוע עד אשר אבוא לבקרך.

המלכה (מתבוננת הנער־הרופא במבט חומד)

אשכב בערשי היפה והנעים. /

אל תיפרד מבלי לראותני,

המעיר והיפה שברופאים.

(קורצת לו פתאם. הבעת פניו מופתעת. ניכר שהמלכה נשאה חן גם בעיניו)

המלך (לסריס שנתפש)

ואתה, חמתי עליך דלקה, /

על כי גילית ערוות הארץ והמלכה. /

קוף חשקת להיות, ואותי תעקוף? /

הקשב איפוא למעשה המלך ובקוף.

(המלך שר “מעשה במלך – ובקוף”)

מעשה במלך – ובקוף

(המלך שר)

יום אחד נחלש האריה וחלה

וגדל כאבו, ואחזתו חלחלה.

ולא יכול למצוא טרף לפיו.

ויטרוף את החיות אשר סביב.

ויטרוף את החמור ואת הגמל.

ויהי כי הגיע תור השועל

וינס השועל, וימלט את נפשו

בטרם יסיר האריה את ראשו.

ויחפש האריה את השועל הנמלט

ולא ידע היכן מצא לו מקלט.

וישאל את הקוף איה השועל.

ויאמר הקוף, המלשין הנגעל:

"אדוני המלך, שמעתי אני

כי נמצא השועל במקום פלוני… (לוחש לאזנו)

והא מקפץ ימים ולילות

על כל התרנגולות!"

וישלח האריה את הכלב והזאב

לחפש את השועל. כי המלך רעב.

ויגיעו למקום השועל ומעונו

ויספרו כי הלשין עליו הקוף בלשונו.

ויכן השועל לאריה מתנה –

רפואה טעימה, ערבה ודשנה.

וישובו אצל האריה שלושתם –

הזאב, השועל והכלב התם.

ויאמר האריה לשועל בחימה:

“לאן נעלמת מעל פני האשמה?”

ויאמר השועל וכולו תחינה:

"חיפשתי למלך תרופה עדינה.

רק פרי אחד לא נצלחתי לקטוף.

המלך: ומהו הפרי?

השועל: אשכים של קוף.

כי כתוב בכל ספרי הרפואות

שאין תרופה מהירה מזאת.

ויאמר האריה: תיפשו את הקוף

ומילקו לו יד, כמלוק העוף.

ויעשו כדברו, כי המלך דוחק.

והקוף צועק, והשועל צוחק.

צוחק השועל ואומר: ידידי

זיכרו כי לפגוע בשועל לא כדאי.

כי צוחק רק זה הצוחק בסוף

זה סוף הסיפור

על המלך – והקוף!"

הסריס (מקשיב בתדהמה, שולח אינסטינקטיבית את ידו להגן על מפשעתו)

אדוני המלך, עודני נער… /

אל נא יצווה להשחיז את התער…

המלך (צוחק)

שערותיך וזיפיך גילחת בלי ויכוח. /

מדוע לא נמשיך במלאכת הגילוח?

הסריס (משתטח לפני המלך בפחד)

אנא, אדוני / קבצן הנני. /

וזה כל רכושי והוני.

המלך

נוס לך, דודי, ואל תסתכן /

בטרם יעלה עליך הגרזן. /

כי אם יתפוש אותך בעל התער /

לא יהיו לך אז דובים, ולא יער.

(הסריס נס משם, אינו מאמין שניצל)

המלך (צוחק בהנאה, פונה בחיבה לנער־הרופא)

ואתה, המעולה ברופאי נוא־אמון, /

השאר נא עמנו מעט בארמון. /

ונכין לך חדר, ומיטת אפריון. /

ובגן תטיל, ותשמע צליל חליל. /

עד אשר אדע כי החלמתי כליל.

(המלך פורש. הנער־הרופא נשאר בגן, מתבונן סביב)

הנער

מי האמין כי המבקש הקטן /

ימצא את דרכו לארמון השולטן? /

זה עתה טעמתי לראשונה מן האהבה ומעדניה, /

וכבר קרצה לי המלכה בעיניה? /

האמנם תזמינני לחדרה? /

והיא יפה, חשוקה וצעירה… /

אצא לטיל מעט בגן, /

ואמתין שתיתן לי אות וסימן.

(יוצא ומטייל בגן… קולות מוסיקה. המזרקה… ניגש וממלא גביעו ביין הניתז מפיהם של האריות)

(לפתע נופל לידיו מלמעלה תפוח־עץ. הוא מופתע)

הנער

מה זה? תפוח, בא מאליו? /

(מרים עיניו למעלה)

החדלת להוריד לנו מן ושלו /

והורדת לשם קינוח– / תפוח? /

(מתבונן בו בהנאה)

דבר בעתו. כי מעי מתהפכים. /

ברוך אתה, מלך העולם, המרפדני בתפוחים.

(נוגס נגיסה גדולה מהתפוח. אוכל לתאבון, מריח אותו בהנאה)

אה! התפוח / בשמים משוח. /

ולא בא עוד כניחוח הזה…

(מקרבו לאפו, כדי להריחו, ואז מבחין בכתובת החרותה עליו)

האמנם? כתובת פה אחזה? /

מישהו חרת על התפוח דברי מזמור, /

לאמור: (מנסה לקרוא, מסובב את התפוח) /

"בוא, דודי, כי אני כלואה בחצרים /

וממתינה לך בחדרי חדרים".

(מרים עיניו למעלה)

כלואה? המלכה? לי היא ממתינה. /

אבל איה היא, העדינה?

(מסובב את התפוח, קורא)

"ואם תרצה, דוד, לראות פני – /

בוא אל… " דווקא כאן נגשתי בשיני. /

אויה! ממתינה לי המלכה /

ולא אדע איה היא מחכה. /

והיא ממתינה עד בוש מאחורי הוילון. /

אשיר לה, אולי תשמעני,

בעודה מיבבת בעד החלון?

("הנער־הרופא שר סרנאדה)

הנער (שר סרנאדה)

חיי תלויים הם בעגיל אזנייך

ואין לי בחלדי – רק שתי עינייך.

בלתך אני נשכח כמת מלב.

אחיה – ובהביטי למאור פנייך.

גם לשוני קצרה מלספר

את כל שבחי יפייך וקנינייך.

הו, תניני ללחך עפר רגלך.

הניחי לי לדרוך מפתנייך.

כי קשתותיך בי חצים יורות.

אמות היום – כיתר מעונייך.

הו, אנא, תני סימן: היכן את, כי

חיי תלויים הם בעגיל אזנייך.

(ממתין. מביט סביב. אין תשובה.)

הנער (בדיבור דרמטי)

אויה, כי לא אשמע את הד קולה. /

אקרע בבגדי קריעה גדולה! /

ואתפלש לארץ, לעפר. /

כי מזלי עלי שוב לא שפר. /

ואני כמשה רבנו בהר נבו. /

ראיתי מנגד את הארץ –

אך אליה לא אבוא! (כורע ארצה בתנועת־אבלות)

(לפתע קול מוסיקה מזרחית. חבורה של שלש בנות יפות, בתלבושות של רקדניות בטן ותחרה שקופה מופיעות לפניו, מרקדות ומניעות את מתניהן)

הבנות (שרות)

יבוא, יבוא דודי לגנו.

ושם יאכל פרי מגדנו.

הנער (מתקשה להאמין למראה עיניו)

מה רואות עיני? חזיון תעתועים? /

בנות יקירות לי, ילדות שעשועים…

נערה א

אמרה המלכה: "בוא יבוא ברינה. /

מרבדים פרשתי. ערשי רעננה. /

מיטתי אפיריון אטון מצרים.

נערה ב

אך לפני שתיכנס מן הפרוזדור אל הטרקלין /

עליך לטבול את גופך. שהלילה הזה אנחנו

שהלילה הזה אנחנו מטבילין. /

קדש ורחץ / כרפס יחץ / זרוע, ביצה /

מוציא מצה. / ולא נניח לך עד אשר

כיבסנו גופך בנתר ובבורית אותו ניקינו, /

ואם יהיו אבריך אדומים כשני –

אצלנו כשלג ילבינו.

(רוחצות ומקרצפות אותו, וגופו ערום למחצה. אדי מרחץ סביב)

הנער

אני מוכן אפילו להישלק ברותחין,

ואת גופי להפקיר. /

מה לי תופת – אם גן־עדן ממתין לי

מעבר לקיר?

חיפשתי, ועוד מעט אמצא את המטמון.

נערה ב (מעמידה פני מבוהלת)

אויה, כי הגיע אדון ההרמון!

הנער

המלך? אויה. והלא הוא ידידי. /

איך ימצאני, וחצי תאוותי בידי?

(גבר בעל זקן, שחרבו שלופה בידיו ופניו מכוסים בכפייה מתפרץ פנימה)

הנער

אויה. לפניו איש כולו מלא זין, /

והוא שיכור ולא מיין. (מתנפל לרגליו)

אנא, אדוני, אם לב אציל /

רחם על עבדך, אשר את חייך הציל!

(חושש להרים מבטו לראות את פני האיש)

האיש

רחמים תבקש, אך הסרת בגדיך. /

אם לב אציל לבי? ראה במו ידך!

(מניח את ידו של הנער על חזהו, או חושף את חולצתו. מתגלה חזה עירום של נערה יפה)

הנער

אויה, כי אחזתני החולשה. /

הקול קול גבר והחזה, חזה אשה.

האיש

אכן, אני אשה. משפחותיה של המלכה. /

וחמדתי לצון, כדי להגביר בך את התשוקה.

הנער

אין צורך. כי אם יחמדו בי כך לצון

עוד כמה פעמים /

ולא תהיה לי תקומה לעולמים.

האשה המחופשת

הסר כל בגדיך מעליך עתה, /

עצום עיניך, ובוא, כי המלכה במיטתה. /

(נוטלת אותו בזרועה, והוא עירום כולו.

עיניו נוצצות מן הצפיה לבאות. היא מכניסה אותו לחדר. הוא עוצם עיניו. היא מקרבת אותו לפני מיטת אפיריון)

עצום עיניך, דודי. הסר את שמיכתה. /

כי המלכה ממתינה לך – ומה לוהטת תאוותה.

(הנער מגשש דרכו לעבר המיטה, מסיר את השמיכה במהירות. מתחת לשמיכה – השטן ידיו, חציו גופו התחתון עירום ושעיר, בעל זנב)

הנער (נוגע בשער הזנב, פוקח עיניו)

אתה?!

(מסביב מגיחות כל הנערות, המלכה והמלך, כולם תופשים אותו בקלקלתו, ללא מכנסיו עליו)

השטן

הרי הבטחתי לך כי אשיב לך כמעלליך, /

וגם אתה תחשף לעין־כל,

באין מכנסיך עליך. / (למלך)

אדוני המלך, זהו הצדיק הצנוע לתהילה /

אשר נשבע כי מימיו

לא נשא עיניו אל בתולה. /

השתחווה למלך והחווה קידה. /

וזכור: כל המתגרה בשטן –

תשולם לו מידה כנגד מידה…

(כל הקהל מתחיל לשיר את שיר הסיום, בעוד הנער מנסה להתלבש במבוכה.)

שיר הסיום

המלכה (באמצע השיר)

נס! נס גדול היה פה עכשיו! /

כה צחקתי למראה ערייתו ומבושיו, /

עד כי נעו בי אמות הסיפים, בקיצור: /

לפתע נבקע רחמי העצור, /

ואני חשה… לא ייאמן… /

כי כעת חיה אלד למלך בן!

המלך

מצווה גדולה היא, רופאי המלומד. /

בזכותה תעלה לעדן מיד.

השטן

ואני עבדתי ועבדתי. /

ובגלל המצווה אותו הפסדתי. /

שוב היא בגדה בי, חכמת הרפואה… /

הנער (לשטן)

אולי… בפעם הבאה?

(כולם שרים את שיר הסיום)

כולם (על הרופא)

מבית הורתו / ונוה יולדתו

נדד בלי מרגוע.

כל בקר השכים / סבב בשווקים

לתור לו מקצוע.

החליט הוא להיות / רופא לבריות

לרוות איזו נחת.

כמעט שכשל. / כמעט שנפל

לתופת רותחת.

השטן

עשיתי הכל, / כדי שלשאול

סוף סוף הוא יגיע.

הנער

הרביתי לטעות, / אך בזכות המצוות

אעלה לרקיע.

אדם כל העת / חושב: אין בי חטא.

פושע נחשב הוא.

עת שי בו אשם / דווקא אז נרשם

שמלמד־ו"ו הוא.

הנער

אמשיך לבקש / בדור העיקש

אולי עוד אמצא לי…

השטן

אמשיך בדרכי, / הוא חף ונקי,

אך יש עוד תקווה לי…

(השטן הולך לצד אחר. הרופא לצד השני. המלכה מלטפת את ביטנה. המלך מחייך)

– סוף –