המשתתפים:

גברים נשים

הנער המבקש(ההופך לרופא) הנערה החולה

אשתו של החולה

השטן אמה של החולה

האב החולה המלכה

אביה של הנערה הבתולה שפחה א

פרש א שפחה ב

פרש ב השפחה המחופשת לגבר

המלך הנערה הצנועה

מספר

אמרו כי היה נער אחד במדינה,/

צעיר לימים, אך בעל-תבונה,/

והוא כבן-שבע עשרה שנה./

ולמצוא את דרכו בחיים התעקש./

על כן קראוהו “המבקש”.

הוריו/ רצו שיהיה רב./

שהרבנות מרבה שלום בעולם,

ורחוקה מקנאה ושנאה וחמידה./

ושכרה – בצידה./

אבל הוא, גם אם היה צעיר לימים/

זכר את דברי החכמים:/

"חפש לך משלח יד ואומנות,/

אהב את המלאכה – ושנא את הרבנות./

שהרבנות מתהדרת במגבעותיה ובמעיליה./

אך תחילה היא מקברת אחרים,

וסופה שהיא מקברת את בעליה."

על כן חיפש לו אומן אשר יוכל

לצקת מים על ידיו,/

לשהות עמו זמן מה,

וללמוד ממנו את מקצועו ואת כל סודיו.

הנער (סובב בשוק, בין הדוכנים, שר)

מבית הורתי/ וּנְווה יולדתי

אנוד בלי מרגוע.

כל בקר אשכים/ אצא לשווקים,

לתור לי מקצוע.

(עובר ליד נפח שחור מפיח)

אראה נפחים/ הולמים בפחים.

שחורים הם מפיח!

(עובר ליד סנדלר הפושט עור)

אראה סנדלרים/ גוזרים ותופרים.

(מרחרח)

העור כה מסריח!

(עובר ליד רוכל המוהל מים בשמן)

אראה חנוונים /ליד דוכנים

מרמים במכולת.

(עובר ליד רוכל המוסיף אבן למשקל)

גם בין הרוכלים/ רבים הנוכלים

הטועים במשקולת.

הו, עוצו עצה: היכן זה אמצא

מקצוע-של-יושר,

בו קל לעבוד,/ ויש בו כבוד –

ופתח לעושר…

(ממשיך בדיאלוג)

“אהב את המלאכה”, אמרו חז"ל./

אך אדם זקוק לא רק למקצוע,

אלא גם למזל./

ואני – עיוותוני כוכבי שמי./

לו אהיה סוחר בתכריכין –

לא יגוועון אישים כל ימי./

ולו יהיהו נרות סחורתי – /

לא יחשך השמש עדי מותי.

(הולך בעודו מפנה ראשוו לאחור)

(השטן, לבוש הדר, נתקל בו במתכוון)

הנער (מבחין בצורתו המהודרת, מתנצל)

אנא סלח לנער פתלתול ועיקש./

השטן (מעמיד פנים שהוא מופתע לראותו)

אתה הוא הנער, המכונה “המבקש”,/

המחפש משלח-יד אשר יכשר,/

בו יוכל להצליח, בדרך הישר?

הנער

אני הוא. יגעתי ויגעתי,/

ולא תאמין – אך לא מצאתי./

כי מקצוע שיש בו יושר – אין עושר./

ואם יש בו עושר – לא בא ביושר./

כיי אם ידיך טהורות – עליך לזהמן בזיעת-אפים

ואם ידיך נקיות – אות הוא כי אין בך נקיון-כפים.

השטן (מציג את בגדיו ההדורים)

האמנם? הנה בגדי הדורים ונקיים מרבב,/

וגם במצפוני לא דבק גץ מן הגיצים,

או פיח, או שבב./

וכל ענייני כשרים ומעולים…

הנער

אולי אתה זקוק לשוליה, לנושא כלים?

השטן

אכן, לא פעם עלה הרהור במוחי:/

לא לעולם חוסן, ועוד מעט יעזבני כוחי./

ואז ירד לטמיון כל נסיוני אשר צברתי

כל שנותי./

אחפש לי תלמיד, אשר אוריש לו את סודותי…

הנער

נכון אני לצקת על ידיך כאשר תבקש –

מים חמים, או קרים./

אך מהו משלח-ידך? שופט? וזיר?

או שר מן השרים?

השטן

ארוכה הרשימה. הסכת ושמע:

(השטן שר את שיר המקצועות)

אני שופט – אני וזיר

אני סרסור – אני נזיר

אני סוהר – אני אסיר

כי כל מקצוע לי יפה.

אני טבח, וגם אופה.

אני טייח, וגם רופא.

אני נפח, וגם צופה.

זקיף, עומד על המשמר.

אני סייס, אני חמר.

אני חייט, אני זמר.

אני רצען, אני סנדלר.

אני מטיף, וגם כופר.

אני צעיר – אך מגונה.

אני מוהל –וגם סופר.

אני אורג – וגם תופר.

אני בנאי – אני חופר.

אני צעיר – אך מבוגר.

אני ספן – אך גם נגר.

אני רוכל – וגם תגר.

אני נוכל – אני ישר.

אני ביישן – אני אונס.

אני צדיק – וגם ליסטס.

שומר מצוות – וקוביוסטס.

אני קבצן – אני קונטס.

אני טוב-לב – כעמלק.

אני נגזל – אני עושק.

אני חשוק – אני חושק.

אני נשוק – ומנשק.

כשה תמים – או כחזיר.

אני שופט – וגם וזיר.

אני סרסור – וגם נזיר.

אני עשיר, אוסף שלל,

וכך סובב לו הגלגל…

הנער

אכן, סובב לו הגלגל./

אך גם ראשי כמעגל./

מי אתה, אדם? או מיקסם-שווא?

השטן

אכן לא הצגתי את עצמי עד עכשיו./

כי חשבתי: מוכר אני לכל.

הנער(נבוך)

סלח נא ומחל…

השטן

אין צורך למחול. / (מושיט את ידו)

עינן הנטש / בן ארנן הדש.

הנער (ממלמל)

נטש? דש? /הרי זה חדש.

השטן

בוא עמי, ואלמדך חכמות בהמון,/

ותנחל שלל וזהב וממון./

ועד מהרה תהיה גם אתה בין המתענגים,/

האוכלים ושותים וחוגגים,/

ובאהבת העלמות שוגים,/

ולובשים שני עם עדנים,/

ואוכלים מעדנים…/

כי אם רצונך ליהנות מהבלי העולם הזה

ועינוגי השעה – /

אין לך משלח יד טוב יותר מן הרפואה.

הנער

רופא? אתה?

השטן (משתיק אותו)

אל תתוכח. /

בוא עמדי, צעיר פיקח!

תרופת הקיקיון

(השטן ניגש ודופק על דלתו של בית)

קול (מבפנים)

מי הדופק?

השטן

פיתחו לאורח. זה הרופא – ועמו… הרוקח.

האשה (פותחת את הדלת)

שהחיינו וקיימנו שבכם נחזה./

כי לא היה עוד בביתנו עוד כחולי הזה.

השטן

מי החולה?

האשה

בעלי. שם ישכב. / ולא ישישו בני מעיו.

(ניגשים אל הבעל השוכב על מיטתו)

הבעל (גונח בכאב)

מעי חמרמרו, וקיבתי עצורה./

סגורה ומסוגרת כעיר נצורה./

וקיבתי בצרה וצוקה/

ואצטמכתי בוקה ומבוקה ומבולקה./

אין יוצא ואין בא. כאש בוערת.

השטן

כמה ימים?

הבעל

שבעה. היום – שמיני עצרת.

השטן

עוד מעט יפתחו ארובות השמים./

ניגש למלאכה ונפשיל שרווליים.

ראשית חכמה – עביט מי רגליים.

הבעל

מנין? אויה. כי גדול אסוני./

יבש מקורי, וחרב מעייני./

ואני כבור סיד שאינו מאבד טיפה.

השטן

אך גם הרופא המושל בכיפה/

לא יוכל לחדור חדרי בטן/

אם לא יראה ממראות השתן./

לכל לכל הרופאים כלל ראשון:/

“ונהר יוצא מעדן, ושמו פישון”./

(לאשה) היש כאן בבית עביט?

(האשה רצה וחוזרת עם כד גדול)

השטן

פתחתי בכד – והביאה חבית./

צאי מן החדר, אשה צנועה./

(לבעל) ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה.

הבעל

מנין? חרב מקורי ויבש./

וארצי אינה זבה עוד חלב ודבש…

השטן (מנסה לעוררו להשתין)

ישושום מדבר, וציה תשיש… /

והטיפו, והטיפו ההרים עסיס.

הבעל

הוביש היאור. הובישו הנחלים./

זה שבועיים ניצבו כמו נד נוזלים./

השטן

ארץ רעשה, נטפו שמיים./

גם עבים נטפו מים.

הבעל

ועלי – כאילו נגזר

“הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר”.

הנער

אולי נקרא לחוני המעגל, ויוריד גשם מן השמים?

השטן

או למשה אשר הכה בסלע, והוציא ממנו מים?

הבעל

אני על המשבר, וכוח אין ללידה…/

(פתאם) אההה… אההה… אהה!

השטן

תודה! (מציץ בעביט)

סוף סוף הגיר גם הסלע מימיו./

ומי שלא ראה שמחת בית-השואבה –

לא ראה שמחה מימיו. (מביט את העביט אל-על)

הבעל

אנא, הישמר לבל יתנדף אוצרי כעשן.

כי לא אוכל לתת יין חדש בקנקן ישן.

הנער

מה בקנקן?

השטן

מעט מן הלחות.

הבעל

לא הכמות עיקר, אלא האיכות.

השטן

צדקת. כל טיפה כטיפת השמן הזכה/

אשר בערה שמונה ימי חנוכה.

(מציץ בעביט)אהה!

הבעל

מה קרה?

האשה

כמה הוא חיוור.

הבעל

אלי!

האשה

בר-מינן!

הבעל

הושיעו! מהר! / אנא, גלו לי, רופאים נבונים:/

מים אלה – לי, מים אחרונים?

השטן

אם לא תיקח מיד תרופה ומזור/

שום רופא לא יוכל לעזור.

הבעל

ומה התרופה למעיי?

השטן

לנקיון /אין כתרופת הקיקיון./

הקיקיון בן-לילה היה, ואבד./

ותרופתו פועלת בן-לילה, מייד./

ממיטב ספרי הרפואות מקובצת./

והיא בספרי איבוקראט רובצת./

טוב כי הבאתי עמי גם נער פיקח/

אשר יעזור לי כרוקח.

(קורץ לנער ומתחיל לשיר, תוך כדי הכנת התרופה ובחישתה בתוך הקערה)

שיר התרופה

קח כנפי יתושים

ורגלי פרעושים

וזנב צפרדע

ורני זאבים

סנפיר היונה

וקשקשת עורבים

חלב תרנגולת בת שנה

וחול מראשה של בת-יענה

מיץ אבני נחלים

(האשה מרחרחת): ריח פיגולים…

(השניים שרים): וביצי כינים

משני מינים

תבשל במים הזדונים

וכל אלה תכתוש כאוויל במכתש

ותבשל במי-מרה על האש

ואם לא תבוא לידי בזיון

והיה למעיך נקיון.

(הבעל): אההה. השבח לאל עליון!

השטן (גמר לבחוש את התערובת המשונה)

הנה היא התרופה, בתוך הצלחת./

קחנה, כי השעה מכל השעות משובחת,/

בהיות הלבנה בחוג סרטן צומחת.

הבעל

האמנם תצליח, ולא תיכשל?

ומה אם המשקה אותי לא ישלשל?

השטן

לדברי איבוקראט ויתר החכמים/

יש בו כדי לשלשך עשרים פעמים./

וגם מקץ יומיים התרופה פועלת/

ועוד נמשכת השלשלת…

(דוחף את הקערה לידיו. הבעל לוגם בהבעת סלידה, והשטן והנער משקים אותו את תוכן הקערה כולה)

האשה

שתה הכל.

הבעל

שום נבלה ככה לא הסריחה.

השטן

הפוך את כל הקערה אל פיך.

הבעל

מוטב לשכב כאבן שאין לה הופכין/

ולא לטעום ממי השופכין/

ויקרא למקום ההוא מי מרה.

האשה

אולי תכינו לו עוד קערה?

השטן

ועכשיו, אחרי שתותך זה המשקה/

הישמר בחדרך, עד אשר כל גופך יינקה./

ונעלת עצמך על מנעול ובריח/

ואיש מבני הבית לא תטריח/

והישמר לבל יהיה שום חלון פתוח/

כי מי ידע דרך הרוח?/

ואם תצא מחדרך – והיתה לך אחרית.

הבעל

כל הלילה?

השטן

עד קריאת שמע של שחרית./

(רומז לנער, שוניהם נוטלים את כליהם ועומדים לצאת)

הבעל

אנה זה תלך, מושיעי?

השטן

נחפז אני למלאכתי, רעי./

כי הזמן קצר ורבים החולים.

הבעל

חלש אני. כוחותי כלים./

ואם תפעל התרופה, כמאמר חכמים/

חושש אני גם מן הברקים ומן הרעמים./

שלם אשלם לך טבין ותקילין/

אם בביתי הלילה תלין.

השטן

רבים עוד ממתינים לרופא ולישועתו./

(מושך את הנער, לוחש באזניו) לא נוכל לעמוד במחיצתו/

שעה שהרפואה את מעיו תְּפַתֵּחַ/

וגפניו סמדר יתנו ריח./

אך נשוב עם שחר לראות

אם פעלה רפואת הפלא פעולתה,/

ונשמע ממך: הכצעקתה?/ ואתה אישי החולה,

זכור: / כל הלילה דלתותיך סגור,/

עד אשר ממך יצאו מהרסיך ומחריביך/

ושוב ישישו בני מעייך.

(יוצאים)

השטן (לנער)

רואה אתה מה קלה מלאכת הרפואה?/

ועם שחר נראה אם תהיה לו ישועה./

מה לך מביט בחלונות המוארים?

צֵל אנשים את רואה כצל הרים?

מכיר אני אותה.

יום אחד נקראתי לרפא את אביה החולה.

והוא איש צנוע ומעולה,/

ובין הצדיקים על הגדולה./

וכל גאוותו – בתו הבתולה/ (מצביע עליה)

נערה צדקת וביישנית,/

ובין כל הבתולות – אחת, ואין שנית.

ויהי כי חלה אביה את מחלתו, /

ולא יכלתי לסור אליו לביתו,/

שלחתי אליו קערית ריקה,/

וביקשתי כי ימלאנה מי רגליים, לבדיקה./

ויערה את רוחו לתוך הקערה,

/וישלח אותה אלי ביד הנערה.

האב (הצדיק)

קרבי נא אלי, בתי הבתולה./

הנה נתתי לידך את כוס התרעלה,/

וקחי אותה לבית הרופא, כאשר אמר./

אך שמריה מכל משמר/

כי אם יישפך ממנה ארצה, בתי/

שוב לא תיזל כטל אימרתי.

הבת

אשמור לבל תישפך ממנה דבר לרצפה./

כי חבל על כל טיפה. (יוצאת)

האב (מתמוגג מנחת)

צנועה וטהורה היא, ואין בה רבב./

בת בתולה תשמח אב./

(מבחוץ נשמע קול חבטה, ונפילת קערה לארץ)

האב

מה הקול הזה באזני?/

כי אם לארץ נפלה ושופכו אשורי/

לא אוכל להניב שוב תנובה/

כי יבש אני, ובני ישראל יעברו דרכי בחרבה.

(רואים את הנערה, שנכשלה בדרכה, והעביט על הארץ)

הבת

אסון שכזה? מי פילל? מי מילל?!/

נפלה, לא תוסיף קום בתולתישראל.

אויה, אלי, מי יעזור?

הכד נשבר אל המבוע, והגלגל אל הבור./

מה אעשה? מה אעשה?/

וידי שפכו את הצהוב-הצהוב הזה!/

אציץ בחרכים ובכל הסדקים./(מחפשת בכד)

אולי נותרו בסדום כמה צדיקים?

אין טיפה. נפלה עטרת ראשנו./

איך אספר לאבי? וכיצד אראנו?/

והוא לא יוכל למלאנו שוב,/

כי יבשה בארו וצרורו נקוב./

מה אעשה? ישועה מי יביא לי?/

(לפתע מנצנץ בה רעיון) איך אמרו קדמונים? “אם אין אני לי – מי לי?”

ואם אבי כגרוגרת יבשה וחרבה/

החדלתי אני את מתקי ואת תנובתי הטובה?/

אלך ואנוע אחר העצים או אחר הדלת,/

ואמלא את כל מחסורי, ואקים את סוכת דוד הנופלת./

(מסתתרת. שומעים רחש קל) רעיון נפלא הבריק בראשי./

איך תשתפך עלי נפשי!/

הנה. גם הרופא וגם החולה/

המה יקראו אחרי: מלא!

(רצה בשמחה עם העביט המלא אל הרופא)

הנער

ואתה, הרופא החודר חדרי בטן/

לא הרגשת כי קבלת שתן תחת שתן?

השטן

לא הרגשתי? הרגשתי גם הרגשתי,

ואל החולה מיד נגשתי.

(ניגש לחולה, בחגיגיות) לא ייאמן כי ידובר.

האב

מה זה קרה?

השטן

אתה מעובר!

האב

אני?

השטן

כך אומרת חכמת ההגיון./

(בודק את השתן) מזה השתן יצא הריון.

האב

אני? כל השומע יצחק.

השטן

דוד יקר. / גם שרה צחקה – וילדה בן זכר.

הבת (נכנסת מבוהלת)

מה המהומה? ספר נא, הגד.

השטן

מזל טוב, בתי, כי בא מועד./

כעת חיה – ואביך יולד!

אין אזני מאמינות למה שהן שומעות.

השטן

יש הרבה ניסים ונפלאות./

בתולה שילדה – זו פרשה מיוחדת./

אך אבי בתולה הכורע ללדת?/

נס גדול כזה עוד לא נעשה/

והארץ תזדעזע ת“ק פרסה על ת”ק פרסה.

האב

האמנם מי השתן למי אשה הרה דומים?

השטן

ולא סתם הריון. מזל תאומים.

(הבת מתעלפת)

האב

אהה! מה ארע לבתי הבתולה?

השטן

נבעו מצפוניה, וסודה נגלה./

התפארת כי היא בבתוליה מתבתלת./

חשבתה לחומה, והנה היא דלת./

אמרת: מסוגרת./ והנה: מעוברת…

הנער

האמנם כך היתה?

השטן

רק לצון חמדתי./

אך את האב לקח למדתי./

כי האב אשר בבתולי בתו בוטח/

מתהלל כחוגר, ואַחֵר – מְפַתֵּחַ…

(צוחק בהנאה)

סוף כל יהירות – מפח-נפש וצער./

(מבחין שהנער התעצב לפתע)

למה נפלו פניך, הנער?/

והרי חובב אתה דברי היתולים…/

או שמא… גם אתה בין הבתולים?/

אלי, מי האמין כי קיימים עדיין/

עלמים אשר הגיעו לפרקם, בני יוד-זין,/

ועמדו בפני פיתויי הזמן,/

ולא טעמו עוד טעם המן?/

האמנם תמצא עדיין מעין חידוש –

עגלה צעירה, אוהבתי לדוש?

(הנער משפיל עיניו ומהנהן ראשו בבושה)

השטן

אל תדאג. כי אם תשאר עמדי –/

לא זמן רב תישאר תמים כגדי./

כי הרופא – מלאכתו קלה./

אם רואה הוא אשה יפה ומעולה,/

הוא אומר מיד לבעלה/

לעזור לה להסיר את השמלה,/

ולהמתין בחוץ, ליד הדלת הנעולה./

כן, נערי, הגיעה העת,/

שתיגש למצוות ולמעשים טובים באמת!

(תרנגול קורא קריאת בוקר)

בקר הגיע. יום חדש./

קום. נערי. הבה ניגש/

אל החולה אשר מעיו נעולים,/

לראות אם עזרה לו תרופת הפיגולים.

(נכנסים שוב לבית החולה)

הבעל

הנה הם. השבח לאל עליון.

השטן

וכיצד פעלה תרופת הקקיון?

הבעל

כיצד פעלה? אבוי לבזיון!/

כל הלילה היו מעי חמרמרים,/

הומים כצלצלי תרועה,

תקיעה ושלושה שברים./

ולא יכלתי לעצום עין./

נשיאים, ורוח – וגשם אין./

ובכל פעם חשבתי,

כי הנה תפעל התרופה הבדוקה./

אך אחר הרוח רעש,

ואחר הרעש – קול דממה דקה.

השטן

לא יתכן שיכזיב הקקיון!/

והוא אצל איפוקראט, גאלינוס, ואפלטון.

הבעל

בגד בוגדים, הקקיון בגד./

ונתן רק קולות – אך לא ברד./

לא יכלתי לתת תנומה לעיני./

עד אשר עלה רעיון מלפני,/

ורוח השירה עלי קפצה,/

וכתבתי כל הלילה שיר ומליצה./

והשיר שר כתבתי מפואר ונחמד/

אשר כל הבא אליו ועמד./

והנני שמח עליו כעל כל הון./

איפה הנחתי את הגיליון?/

הנה, השירה./

(מושיט לו קלף)השטן

קול אומר: קרא!

הבעל

שיר אהבה/ שכולו תאווה./ שירו של פאפוס.

הנער

פאפוס?

הבעל

זה שמי. / בשם זה קראתני אמי/

כי היה בעירנו עלם צעיר…

השטן

עורי, עורי, שבורה. דברי כבר שיר!

הבעל (קורא או שר)

פתחי נא אזניך,יפתי,

אל צעקת פאפוס ורינתו.

(הנער פאפוס!)

גועה כמו שור, וכחמור נוער

כי את היא אתונו ופרתו.

עצוב הוא פאפוס ופניו נפלו,

עלם בקול משמיע שירתו.

דומה הוא לחתול בודד על גג

המצפה לבוא חתולתו

בואי אל פאפוס

בואי אל פאפוס

בואי אל פאפוס

ולטפי את קרחתו!

הבעל

זה השיר. והוא במאזני צדק מאוזן/

ולא עשה כמותו שום משורר או חרזן.

השטן (לוחש לנער)

הכתבה?

הנער

גרועה

השטן

המליצה?

הנער

צולעה.

השטן

המשקל?

הנער

מעוקל.

השטן

החרוז?

הנער

דבר ניבול.

השטן

בקיצור: אין כמותו לחלאה ופיגול.

הבעל

ומה תאמר, אדוני, על שירתי הנאה?

השטן

מדוע זה תאמר כי לא פעלה הרפואה?/

אדרבא, פעלה פעולה נפלאה./

וניקתה מגופך כל חלאה וטומאה./

כל הפסולת מגופך זכתה לנקיון./

אך במקום לצאת מבית חורון תחתון –

יצאה מבית חורון עליון.

(סוף הסיפור)