רקע
יצחק בר לוינזון
אור לארבעה עשר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אודסה; תרכ"ד (1864)

אור לארבעה עשר1

מאמרי הגדה (Mythen)

בדברי חז“ל ע”ה לתשובת חכם נוצרי.


להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם.

(משלי א-1)

כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל"ב)

ואם רק הוא מכם הוא (תלמוד ירושלמי סיכה)

-——


כאשר קם וואָלטער בצרפת וטען מה שטען נגד ספרי דת הנוצרים, השיבו כהני הנוצרים המלומדים תשובה כוללת, לאמר: פֿינדעט מאַן דונקלע אונד שווערע שטעללען דאַרין, זאָ מוסס מאַן אַנפֿאֶנגליך מיט עהרפֿורכֿט דאַס יעניגע אַנבעטהען, אין וועלכֿעס אונז דיא שוועכֿע אונזערער איינזיכֿט ניכֿט צו לאָססט איינצודרינגען; דענן דיא געדאַנקען גאָטטעס זינד זאָ ווייט פֿאָן דען געדאַנקען דער מענשען ענטפֿערנט אלס דיא היממעל פֿאָן דער ערדע ענטפֿערנט זינד (ישעיה נ"ה ט') וכו' וכו'"2.

ויישר חילם של הכהנים הנוצרים, כי יפה אף נעים השיבו, ע“ד שהזכירו גם חז”ל: “ואם רק הוא מכם הוא” כי כן הוא מחובת כל איש אמון לדתו, לבטל דעתו וחכמתו נגד רבותיו, וכן אנחנו בני ישראל תלמידי חכמי התלמוד אשר מפיהם אנו חיים והמלמדים אותנו דברי אלהים חיים, בדיני התורה והמצוה והמדות והמוסר וכדומה; אם נמצא באגדותיהן ומליצותיהן שלשה או ארבעה גרגרים הנראים כזרים, בין אלפי אלפים ורבי רבבות מאמריהם הנפלאים, והנגלים לכל קורא, שכלם דברי חן ומלאים חכמה ומפיקי מדע, חסידות ומוסר השכל, וכדומה; אז מחובותינו לתלות החסרון בשכלנו, ולא בהם, כי בלתי אפשר שחכמים גדולים וידועים כמותם – מוסף על צדקתם ותמימותם – אשר נפגע בספריהם בכל שעל ושעל, בהלכותיהם, היינו בדיני המשפטים ויתר המדעים, דעה שלמה ומופלגת, חכמה רמה ונשגבה, ובפלפולם ומשאם ומתנם בהלכות הללו עם רעיהם החכמים, המה מפלסים כל רעיון וכל מלה בפלס השכל הישר, ומרחיקים כל רעיון או מלה המתנגד אל שכל הישר כחוט השערה3 – ופתאם בקצת דברי אגדות יתהפכו אלה החכמים עצמם למאמיני כל זרות אשר לזר יחשב בעיני קטון האנשים! וצדיקים כמותם ובעלי מוסר ומדות הדורשים כל מדה נבונה, ומלמדים את האדם לבחור לשון ערומים, ולהתרחק משפה מגונה ודבר און במפתן ונחש, לפתע יתלכדו הם בעצמם לדבר אל העם איזה דברים מגונים וכו', אין זאת כי דעתנו קצרה. – כאשר שאלו את סוקראַט (Socrates), להגיד משפטו על ספרי העראַקליטוס (Heraklitus) באשר מאמריו סתומים וזרים מאד, ענה סוקראט, ואמר: “יש בספריו מאמרים שהבנתי מהם, והמה נפלאים מאד ויקרים, ומזה אני מקיש על השאר שאף אלה הבלתי מובנים לי גם הם טובים ויקרים כמוהם” (Diog. Laertius II. 22), כן נאמר על דברי חז"ל הללו.

ובפרט שכבר הקדימו חז“ל בעצמם הקדמות כוללות, בם יורו לנו שיש בדבריהם לפעמים חידות נעלמות שאין תוכן כברן, וכי ידברו לפעמים ברמזים, המרמזים לדברים גבוהים וקדושים, והסתירום תחת מעטה זר למנוע אותם מהמון, ואמרו כי הולכים בדרכיהם הללו על דרך רבותיהם סופרי התנ”ך, וכמו שדברנו מזה במקום אחר באריכות, והחזקנו דברינו אלה בעדיות מחכמי ישראל וחכמי הנוצרים הבקיאים הגדולים בליטעראטור התלמודית.

גם היו אלה המאמרים הזרים המעטים גם בנוסחי התלמוד שהיו לפני הרמב“ם וזולתו גדולי חקרי לב, והניחום כמו שהם לפנינו, ולא אמרו אולי שלטו בתלמוד ידי זרים מתנגדינו למען תפוש בית ישראל מאמיניו ומקדישיו, וזה אות כי היו לפני הרמב”ם וכל גדולי חכמינו המאמרים הללו חשובים יקרים כמו יתר דברי האגדה, והבינו בהם, ומצאו להם שובר, ועיין בפירוש המשניות להרמב“ם סנהדרין ריש פרק חלק בד”ה: ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים.

וזה לי ימים אחדים, הגיעני מכתב מאת ידידי הרב הגאון הגדול החכם השלם המפורסם הגביר והנכבד פאר ישרון כבוד מ' דוד לוריא נ“י הנודע בשם ר' דוד ביחעווער מן ר”ח טבת תרי“ג, בה יגיד לי שאדון נוצרי (חכם ונכבד בעמו נודע לאיש אוהב מישרים, ואשר אהבת האדם בכלל נוגעת עד לבבו, באין משוא פנים) הראה לו – לפני איזה ימים – קונטרס קטן שכתב נגד התלמוד, בו הולך ומונה מאמרים אחדים (ונער יכתבם) בדברי האגדות שבתלמוד ומדרשים אשר אין דעתו נוחה מהם, והוקיעם נגד השמש, (ואשר כבר צוחו מתנגדי התלמוד, ואין זה חדשות), וזה האדון החכם כי רוכלא קא אזיל ומזכיר גם ארבע וחמש מליצות שהשתמשו חז”ל באגדותיהם, אשר העדר הצניעות ושפת און מבין שורותם יזעקו, ומהם גם בהלכות שבתלמוד כתובות וקדושין בדברי אישות, לכן טוען זה האדון החכם קבל עם, ויאמר להשמידם מהתלמוד, וימחו מספר החיים, לא יבואו בקהל ה' פן ישחיתו את ילדי העברים, כאשר השחיתום עד הנה, כי מאמרים כאלה אש צרבת המה, יעירו ויעוררו בלב הנער חשק עגבים, ויבערו שניהם יחדו, ואין מכבה.

והנה זה ידידי הרב הגאון מהרד“ל הנ”ל מבקש ממני לעיין בדברי זה החכם הנוצרי, והנני קמתי הפעם וציינתי הדברים הללו כיד ה' הטובה עלי, ואומר:

תם אני לא אדע ולא אבין טענותיו של זה האדון הנכבד והנבון; כי בקצת דינים בדיני אשות שמזכיר התלמוד מליצות כאלה, כגון מטענות בתולים וכדומה, המה באמת דברים ההכרחים להזכירם כי לדינא הם בכל אומה ולשון, ומעתה לא ילמדו הנערים גם החומש? כי הוא המקור לדינים הללו: “ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים”, “והוציאו את בתולי הנערה אל זקני העיר”, “ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה לפני זקני העיר”, “נערה בתולה וגו' ומצאה איש בעיר ושכב עמה” וכדומה, ועוד “ארור שוכב עם כל בהמה”, “ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה”, “ואשה אשר תקרב” וגו‘, וכל דיני עריות עם מליצותיהן, ד"מ: “כי את מקורה הערה”, “והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה”, “ודבק באשתו והיו לבשר אחד” וכדומה הרבה, ואף במליצה הפשוטה “והנערה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה” "וראית בשביה וגו’ תבוא אליה ובעלתה“, “וכל אשה ידעת איש למשכב זכר” והמונים כאלה, וא”כ גם החומש טעון גניזה! – ועל טענות זה האדון על המליצות המעטות אשר בהגדות שמזכיר, הלא כפלי כפלי כפלים וגם יותר מבוררות, ועוד ועוד נמצאו בספר הקדוש שיר השירים, על הסדר, מהחל ועד כלה, ובפרט בספר הנביא אלהי יחזקאל, עיין לדוגמא על הסדר קאפ' ט“ו וקאפ' כ”ג ואשר באמת כבר התלוצצו על המליצות בשיר השירים ויחזקאל כמה כופרים אויבי ה', כוואָלטער והדומה לו, וכן המליצה בספר איוב “תטחן לאחר אשתי יעלוה יכרעון אחרין” ובפרט המליצה בשופטים “רחם רחמתים לראש גבר”4, וכדומה.

מעתה ישים נא אל לבו כל משכיל אוהב מישרים נוצרי ועברי אשר ספרי התנ“ך לשניהם מראש ועד סוף כיום קדש קדשים המה, ואם ד”מ באיזו ארץ רחוקה באיי הים, הבלתי נודעת למו דת יהודית ולא נוצרית, ולא ידעו ולא קראו את התנ“ך, ובא איש אחד ומלומד כהאדון שלפנינו – והסדיר על הסדר מהתנ”ך כל הפסוקים הללו שהזכרנו והדומה להם, והעתיקם בלשון המדינה לפני חכמיהם הגדולים וראשיהם הישרים לאמר: שפטו נא אדוני! היש עול גדול מזה ללמד עם הנערים את הספרים הללו? והנה זה פריה! הפסוקים הללו שסדרתי לפניכם, ולא עוד אלא שאומרים שיש בזה סודות מסודות ה'!! מעתה האם לא נעלמה ידיעת התלמוד מרוב חכמי הנוצרים ושריהם הנכבדים, כמו מאלה יושבי האיים הרחוקים ידיעת ספרי התנ"ך?

והנה באמת מאמינים היהודים והנוצרים שיש בספר שיר השירים סודות גדולים, ושכלו קדש קדשים, ומסור ה' אל יראיו, וראינו ששלמה המלך איש אלהים והחכם מכל אדם, לא השתמש במליצות אחרות להלביש בהן סוד ה' כי אם מליצות החשק, הלא דבר הוא! ולכן אנחנו בני ישראל יד לפה נשים, אם גם חכמי התלמוד (תלמידי הנביאים) וגם המקובלים הליטו סודות ה' במעטה מליצות הדומה לאלה. ועל דבר המליצה דאיוב שהזכרנו ודשופטים בשירת דבורה, והמליצות הפשוטות ביתר ספרי התנ“ך ובפרט ביחזקאל, מלבד שיוכל להיות שגם בהם יש לפעמים סודות וסתרי התורה, כי פי ה' דברם, נאמר ג”כ בדרך כלל שהנביא אלהי הלבישם כסות המליצה הנהוגה בעם, כי באמת מליצות כאלה אם זרות הנה אולי לאיש איראפא, אינן זרות כלל לאזן אנשי המזרח, כידוע לבקי בלשונות הללו, וגם חכמיהם וחסידיהם ומלמדי העם, גם המה ישתמשו לפעמים במליצות כאלה שמשתמשים העם, כי מדרכי הלשון המה, וכבר אמר החכם “ההרגל מיפה החסרון”; ראה נא הבן סירא (והוא חברו בלשון ארמית הסורית), החכם הזה הוא המלמד מוסר ומדות ודעת ותבונה לכל העולם וספרו יקר ונכבד ונעתק ברוב הלשונות היקרות, ונספח מהנוצרים אל הביבליא, והנה שמע נא מליצתו ותשתומם. הוא אומר: (קאפ' כ“ה ל”ד) “ואן (אנתתך) לא איתה בתרך, בסרך קצץ, הב לה, ושדיה מן ביתך”, והכונה “כרות לך את הערוה, ותן לה”, – ובשם בסר (פֿלייש) ישתמש הארמי והסורי אל זה האבר, כמו העברי בתנ“ך אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ"ג), גדלי בשר (שם ט"ז), רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (ויקרא ט"ו), הכל הכוונה ערות הזכר, וכן ערות הנקבה יתואר ג”כ בשר, דם יהיה זובה בבשרה (שם ט"ו).

מעתה המאמרים הללו במליצות כאלה בדברי הגדה שבתלמוד, יש גם מהם שתוכם רצוף מסוד ה' או מאיזה ענין אחר יקר, ויש מהם מליצות המתהלכות בלשונות המזרחיות, כעם ככהן, כמלומד כבלתי מלומד, – ואם כי זרות המה היום בזמננו ובמקומות מושבותינו באיראפא.

הנה נודע כאשר נתפשט התלמוד מארצות המזרח מארץ שנער ובא אל ספרד ראשונה ע“י ר' משה השבוי, – זה זמן פחות מאלף שנה – ומספרד נתפשט בצרפת ואיטאליא ואשכנז וכדומה, היה צריך התלמוד לבאורים ופירושים, כי לא הבינו לשונו על בוריה, והיא לשון ארץ בבל אז בזמן ההוא שחברו התלמוד; והנה ההלכות שבהם, נתפרשו פעם בפעם, כי הוא לדינא, ותקנו פעם בפעם הגרסאות מהשבושים שנפלו בו, ובפרט בלשון הזרה כמוה, ועד היום מתקנים בהלכות שבתלמוד גרסאות עפ”י ידיעת לשונות בני קדם, וע“פ ידיעת קדמוניות, שמתגלות בכל יום ויום, ועפ”י ידיעות אחרות ובקיאות גדולה בכל חלקי ספרי רבותינו הקדמונים. ואולם בחלק ההגדות שבתלמוד נשתיירו עוד כמה מאמרים ותיבות בלי פירוש מספיק, ונשתבשו כמה תיבות מסופר לסופר וממעתיק למעתיק, כי לא היה דפוס בעולם, ולהיותם מאמרים לא מעניני הדינים לדעת מה יעשה בישראל במצות התורה, לא רבים עסקו בהם. והנה בדורות האחרונים התחילו יותר לחקור בהם החכמים ודורשי לשונות בני קדם מבני ישראל וחכמי העמים הבקיאים בלשונות הללו, והראו באמת נפלאות בתקון השבושים בתבות והאותיות לפעמים שנתחלפו מהמעתיקים, או באותיות הדומות במכתב, וכדומה, וכמו שהראיתי גם אני תהלה לאל הרבה כזה באגדות ומדרשים ותרגומים הארמים והסורים על תנ"ך.

גם נודע לכל, שמעת שנתפשט התלמוד באירופא, נשאלו לפעמים חכמי הדור כל אחד במקומו ובזמנו, מאת תלמידיהם, לבאר להם איזו הגדות בתלמוד, הנראות לפעמים לדברים של מה בכך, או למעשה זר וספור בלתי מוסכם עם שכל הישר, ופירשו להם, מהם: שקבלו מרבותיהם עד הגאונים ורבנן סבוראי והאמוראים מיסדי התלמוד, והראו בהם שובר אל חידותיהם הסתומות, וגלו מצפוניהם בסודות ורמזים באלהות ובנפש ובמדות ובמוסר, ומהם: שחקרו בעצמם עפ“י רחב שכלם וידיעותיהם הרחבות בחכמות ודברי הימים וקדמוניות וחכמת הלשון בלשונות בני קדם, והראו בזה באורים יקרים הפלא ופלא, כגון רב האי גאון, רבינו חננאל, רבינו נסים גאון, הרמב”ם, אבן עזרא, הרשב“א וזולתם, ומהאחרונים המהרש”א, הכותב, והבונה, וזולתם בכל דור, איש לפי ידיעותיו, ובקיאותו ושכלו, ובפרט כאשר החלו להתגלות יותר הקדמוניות, והספרים הישנים שהיו טמונים בבתי עקד הספרים כתבי היד, ועין לא ראתם, ונתגלה יותר ידיעת לשונות בני קדם, והמון קדמוניות ונסתרות, מדרכי ארצות המזרח, ששם נתחבר התלמוד, ללשונותם בארצותם. – וע“י זה נתגלה לנו פעם בפעם יותר ויותר באורי התיבות ומאמרים שלמים הסתומים בתנ”ך ובאגדות ותרגומים, ומדרשי חז“ל, ונתגלו ע”י זה תקונים הרבה בגרסאות התלמוד והתרגומים והמדרשים, ותקון השבושים שנפלו ע“י המעתיקים והסופרים השונים בכתיבת ידם, ולכן קצת המאמרים שהיו מאז כמו זר נחשבו, תחזינה עינינו בם היום דברי חכמה ומוסר השכל ויראת ה', כמו בכל המאמרים זולתם, ואם נשתיירו עודנה קצת מאמרים מעטים אשר עדיין לא נתבררו, נקוה כי ימים יבואו וגם הם יתישרו בעזר החונן לאדם דעת, ע”י התגלות יותר ויותר הידיעות הנזכרות.

ועתה אבוא לתשובת שאלות זה החכם האדון ואומר:

אחרי שהתבוננתי בעזר ה' במאמרים הללו, ולפי קט שכלי ובקיאותי שחנני ה‘, נראה לי שאינם זרים כלל, ואם לא אבוא לבאר כל שאלותיו ופליאותיו של זה האדון. כי אם "ארבעה עשר מאמרים שהאיר ה’ עיני בהם, כי באמת יש עוד כמה מאמרים שלא אוכל הפעם להולמם כראוי בעמדי על רגל אחת, וכי יחסר לי רב חכמה ודעת ובקיאות יותר וידיעות שלמות, מאשר מנע ה' ממני, וגם מחוסר ספרים הנני מאד, אמנם אבטח בה' ובצדקת רבותינו ע“ה, כי גם המה יתישרו בטוב טעם ודעת מחכמי הזמן – ממדינתנו וחוץ למדינה – אשר קטנם עבה ממתני, ואיך נאבד בידים חלילה דברי קדמוניות מחכמי קדם, בעבור שלא נוכל היום עוד לרדת לסוף דעתם, בגלל חסרון ידיעתנו בקדמוניות וסתריהן ובלשונות בני קדם, וכמו שאמרו חז”ל “וכי בשביל שנדמה נעשה!” והלא בכל אומה ולשון מתוקנת וחכמה, יקדישו ויעריצו כל דבר עתיק וישן נושן.

-—–

א

“אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שהקב"ה מתפלל? וכו‘, מאי מצלי? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי וכו’, תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע” וכו' (ברכות ז' ע"א).

-—–

הטרם תדע שהכל היא מליצה על תגבורת מדת הרחמים על מדת הדין, וכן אמר ה' אל משה כשהתפלל לפניו “פני ילכו והניחותי לך” ונאמר “כי רגע באפו” עיי"ש בתלמוד כל הענינים הללו וכיוצא בם על הסדר – וידוע שיש לפני כביכול “עת רצון” כמו שנאמר: ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ונאמר: בעת רצון עניתיך.

ובכלל אומר הלא המליצה זו “יהי רצון” הכוונה “לו” “הלואי” ומקרא מלא מצינו שאמר ה' יתברך מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים, ר“ל “הלואי” וא”כ הלא גם השם יתעלה כביכול מתפלל!

-—–

ב

“מאן הויא ליומא וכו' וכו',” – (יומא דף י"ח)

בימי קדם היה רבוי הנשים דבר רגיל, וכל אבותינו הקדושים וגדולי ישראל זולתם לקחו למו נשים רבות, וגם פילגשים, וכוונת הצדיקים הללו היתה, לא חלילה לתאוה עצומה ולהשביע א“ע ממשגל, אך או למען הרבות בנים, או למען חסידות להשמר מן החטא, כי אין אפוטרופוס לעריות, והמכשול קרוב מאד. ושמע נא דברי נוצרי קדמון מאד והקדוש להנוצרים אויגוסטינוס (St. Augustinus), – וז”ל5: “דיא פאַטריאַרכֿען האָבען בייא פֿיללען ווייבערן איינע גענוירע קיישהייט בעאָבאַכֿטעט אַלס פֿערשיעדענע אנדערע וועלכֿע נור איין ווייב האַבען” עכ“ל. – והדברים הללו שאמר אויגוסטינוס על אבותינו הקדושים הקדמונים הנזכרים בתנ”ך, כגון אברהם, יעקב, דוד, ושלמה וכדומה, נאמר אנחנו גם על רבותינו אלה הקדושים בעינינו.

גם נודע שהפילגש היתה בלא חופה וקדושין ובלא כתובה, רק התנה עמה שתהיה מיוחדת רק לו לבד, והיתה הפילגש הזו לפעמים רק על זמן ידוע, כפי שהתנה עמה, ובניה הנולדים לה ממנו, זרע כשר המה, ומצינו גם אצל גדולי ישראל במקרא שהיו למו לפעמים פילגשים בעיר אחרת, ובאו אליהן לפרקים, ולא גרו עמהן בעירם, כמו שמצינו אצל השופט הגדול לישראל שבחרו ה‘, הוא גדעון בן יואש, אשר עשה טובות רבות לישראל, ובטל ע"ז מישראל, וה’ דבר עמו, ועשה נפלאות לישראל על ידו; ראה הכתוב אומר: “ולגדעון היו שבעים בנים יצאי ירכו כי נשים רבות היו לו, ופילגשו אשר בשכם ילדה לו גם היא בן וישם את שמו אבימלך” (שופטים ח') וגדעון הלא היה יושב בעפרת ולא בשכם.

גם נודע שמלת “יום” בלשון הקדש יש לפעמים שמורה זמן, וכשיאמר “מאן הויא ליומא” הכוונה שתהיה לו על זמן כנהוג בפילגשים, וראיה גדולה שלא היתה הכוונה בלשון “ליומא” על יום אחד, הרי התלמוד אומר שם שקודם הנשואין צריכה האשה לישב ז' נקיים? - גם אין הכוונה חלילה “מאן הויא ליומא” על שם זנות, כי התלמוד אומר שם על זה המאמר “תבעוה להנשא” גם אמרו שם “שהיה מכריז” ומי סכל אשר יכריז ברבים אם יתכוון לזנות? – ולהיות האמוראים הללו רב ור' נחמן שהיו רגילים (עיין רש"י שם) לבוא פעם בפעם אל שתי העירות האלה, רב לדרשיש ור"נ לשכנציב, רצה כל אחד מהם לקחת לו על זמן פילגש שמה, וכמו שהיה אז המנהג לקחת פילגשים על זמן, ולהיותם מתעכבים פעם בפעם שם בעירות האלה, עשו זאת מטעם חסידות, ולהשמר מחטא. גם יורה לנו שם התלמוד בפירוש שלא נתיחדו עמהן. – ואחר כל הדברים הללו, נראה בבירור שם שלא יעשה כן איש ההמוני, כי אלה הקדושים עשו זאת לרוב חסידותם ובכדי להשמר מן רשת החטא המזורה על בני האדם, לא כן בני האדם הפשוטים, להם לא הותר על אופן זה, ויוכל לצמוח מזה רעה בזמן מהזמנים, כמבואר שם בתלמוד, מעתה התלמוד וכסאו נקי.

ומה שהביא פה האדון הזה אחר מאמר זה דיומא “מאן הויא ליומא” גם המאמר דקדושין “ואי הואי נסיבנא בארביסר הוי אמינא וכו'” ומשלבן יחד להראות גנות קדמונינו,הנני אי"ה להשיבו גם על זה במאמר מיוחד להלן.

-——

ג

ירושלמי דמגלה. שאנטונינוס מל עצמו ונתגייר, וכן מה שאמר התלמוד (בפרק הנזקין) שנירון קיסר נתגייר, ולא נשמע מזה בשום ספר דברי הימים לרומייים?

דע שהתלמוד אמר על אנטונינוס רק שמל עצמו, ומסדר התלמוד אמר שאולי זה הוא שאומרים עליו שנתגייר, אבל לא אמר לדבר ברור שנתגייר. – וענין זה שמל עצמו יוכל להיות, כי לא היה זה דבר חדש גם אצל חכמי יון הגדולים, כמו שמצאנו שפיטאגארוס הפילוסוף מל עצמו מן כהני המצרים, בכדי שילמדוהו המיסתורין שלהם, (עיין חלק שני מספרי בית יהודה צד 212 בהערה), ונראה מזה שאף כהני מצרים חשבו אז זאת לחטא ללמד לאיש שאינו נמול את סודותיהן. וא"כ אין מהתימא אם גם אנטונינוס פיוס עשה זאת למען קחת לקח מתורתנו מפי רעו רבינו הקדוש, ובודאי דבר כזה לא עשה אנטונינוס בגלוי, ויירא מן הרומיים6.

עוד אומר אני שבקהלת רבה (פרשה ט' בד“ה ר' זעירא הוה מהמר למיחמי לר' יוסי בר”ח) יסופר ג"כ זה המעשה ושם הגירסא “אנטלימוס” ולא “אנטונינוס”, והיה זה אולי איזה חכם או שר יוני או רומי איש מפורסם ונודע בימים ההם. ובתחלה דמיתי אולי נפל במדרש איזה שבוש מטעיות הכותבים או המדפיסים שלא בכוונה, אבל כאשר התבוננתי היטב מצאתי שהשם הזה יש לו באמת יסוד ושורש ביונית “Antlema” ובאמת כל שמות אנשים ביונית וברומית יש להם שרש ובאור והוראה, כי נבנו משמות או מפעלים בלשונות הללו7.

ועל דבר נירון קיסר (Nero) כבר מביא המלומד הנפלא ר' שמואל שולם בהגהותיו לספר יוחסין (בערך רבי מאיר), בשם כמה סופרים קדמונים מן האומות האומרים שנירון קיסר ברח מרומא, ולא היה נודע לרומיים איו. עכ“ל. מעתה אם התלמוד מספר על רבי מאיר אחד מגדולי חכמי התלמוד שיצא מחלציו לדבר ברור. א”כ הוא אמת ויציב, והמכחיש זה עליו להביא ראיה.

-——

ד

“ויברכהו ה' (שופטים י"ג אצל שמשון) ברכו באמתו אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף” עכ"ל (סוטה דף י').

ראשונה אברר פה תיבת “אמתו”. דע שהנפרד מזה “אַמָּה”, והוא מלשון התלמוד אַמַּת המים, ובלשון רומית “Canalis” (איין קאנאל, רינגע, ראָהרע), ובלשון רומית ואשכנזית ישמשו בלשון הזה על הגידים וכלי הגוף שנמשכים ונוזלים דרך שם כבצנור איזו ליחות, וכן הוא פה בל' התלמוד (ובמקרא נכלל בשם “מקור” (קוועללע) ונמצא “מְקֹרָהּ” הערה (ויקרא כ' י"ח) והכוונה הזיבה (פֿלוסם), והוא פה ליחת הדם, ושאר ליחות היוצאות מהנדה). – וכן נקרא הזרע של אדם בשם “מָקור” (תהלים ס“ח כ”ז) וכן בשם “מַיִם” (ישעיה מ"ח א').

ועתה אבוא לגוף המאמר הזה. התלמוד אומר שברכו באמתו, ר“ל שברך את מקורו ללדת הבנים חזקים וגבורים, בדומה לו. – וידוע שמעוט הזרע, או שאינו מוליד כלל, או עכ”פ מוליד חלשים, ורבוי הזרע מוליד גבורים. – וקרוב לזו המליצה מצינו בתורה שברך יעקב את יוסף: “ברכת שדים ורחם” (בראשית מ"ט). – ויהיה הפעם לשון התלמוד פה “ברכו באמתו וזרעו כנחל שוטף” ממש המליצה שאמר שלמה המלך (משלי ה'): שתה מים מבורך (כנוי אל אשתו) ונוזלים מתוך בארך. – יפוצו מעינתיך, חוצה (ר"ל זרעך, פי' בניך), ברחובות “פלגי מים” (משל לרבוי הבנים) וגו' “יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך”. – והפסוק הזה האחרון “יהי מקורך ברוך” הוא ממש המליצה אות באות “ברכו באמתו” ר"ל “ברכו במקורו”.

-——

ה

ותזנה עליו פילגשו (שופטים י"ט) ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה, אשכחיה ר' אביתר לאליהו (הנביא), א“ל מאי קא עביד קודשא בריך הוא? א”ל עסיק בפילגש בגבעה וכו' וכו‘, אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו כו’ שכל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לידי שלש עבירות גלוי עריות ושפיכות דמים וחלול שבת" עכ"ל (גיטין ו' ע"ב).

ראשונה אומר יען שקודם זה המאמר מביא זה ר' אביתר (הנזכר פה) הפסוק הילד כזונה (יואל ד' ו') ומבאר שאין הכוונה בתאר זונה אל מנאפת כי אם אל מוכרת מזון (כבאורו בכמה מקומות מתנ"ך) ויפה הוכיח ר' אביתר זה עיי“ש בדבריו, ולזה מביא אח”כ מסדר התלמוד גם את דברי ר' אביתר זה על הפסוק ותזנה עליו פילגשו, שגם שם אין הכוונה זנות ממש (כי אז היתה אסורה עליו) אלא שהוא ג“כ מלשון מזון היינו שמצא במאכלו דבר נמאס, והקפיד על דבר קל ע”כ מאס בה, וההקפדה זו הקטנה והטלת אימה עליה בדבר קל כזה, גרמו שהלכה לה אל בית אביה ותעזבהו, וזה גרם אח“כ עבירות רבות גלוי עריות ושפיכות דמים וכו' כמסופר שם בפרשה זו. – והמוסר היוצא מזה הוא האמור שלעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. – ועתה אבוא לבאר בעזר ה' דברי ההגדה (Mythe) והחידיי המשולבים במאמר הזה בדבר העסק של קודשא ב”ה ששאלו ר' אביתר זה לאליהו הנביא, ותשובת אליהו הנביא שהוא עוסק בפילגש בגבעה, ונאמר:

אני בעניות דעתי רואה פה בזה המאמר “ההגדיי והחידיי” ענין נפלא יקר, וכנהוג באגדות לפעמים לדבר על אופן המשל והחידה, ולהסתיר תחת כנפיו למוד וענין יקר.

יש דברים בהנהגות העולם וקורותיו ותמורותיו המתהיות והשתלשלות הסבות הנראים לפעמים בעינינו רק למקרה והזדמנות, וכאלו לא נתהוו בכוונה מיוחדת מאת גבוה על כל גבוה מלך העולם; יען נראות חלילה כעול ממנו וכפעולה בלתי צדק וישר, ואיך אפשר ליחס לה' מקור הצדק והיושר, מקור החכמה והמדע, התמורות הללו והקורות, וכאלו עזב ה' את הארץ, ויעש אדם כדגי הים וכרמש אין מושל במו, וכבר באו בתנ"ך מגדולי הנביאים שאלות ופליאות ותרעומות על אופני סדרי המערכה ותמורות כאלה בעולם, וגם אחרי הנביאים בכל דור ודור ישאו ויתנו חכמי הפילוסופים, יחקרו ויתפלאו וישאלו על ענינים כאלה.

אך האמת היא שחקר אלוה לא ימצא האדם, לרום שמים איך יעוף קצוץ כנפים, גבהי שמים מה ידע אנוש נבער מדעת, והדברים האלה המה מסתרי פליאות, וסוד אלוה, וה' הוא הצדיק, וכל מעשיו מפולסים במאזני הצדק והיושר והחכמה והדעת והתבונה, וכמו שנאמר ע“י אבי הנביאים: הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. והשגחתו על כל בני האדם בכלל ובפרט, וכמאמר חכמי התלמוד “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה”.

גם רואות עינינו שרוב השתלשלות הסבות והתמורות וקורות העולם בין בני האדם, והיותר נפלאים ונוראים שנתהוו ושהרעישו את העולם כלו – היתה ראשית התחלתם עפ“י רוב מדבר קל שבקלים, הנראה ראשונה בהתחלתו למקרה קל, אשר אינו כדאי להרהר אחריו, וכמעט יהיה בלתי אפשר שמדבר הבל וקל כזה, יתהוה אח”כ איזה דבר, ומכ"ש שיצמח מזה דבר גדול וענין נורא, ענין המרעיש אלפי אלפים בני אדם, ויכריעם לטבח, ולהפילם במהמורת הפגעים הנוראים והרעות הגדולות, ולפעמים ראינו שתהיה התחלתה זו רק מפסיעה קטנה שעושה אדם אחד קטון האנשים, או מדבור קל, וכדומה, והולכת ומשתלשלת סבה אחר סבה, הקטנה הולידה את הגדולה ממנה, והגדולה עוד גדולה ממנה. – וכל זה שהזכרנו פה נראה לכל מי שיביט בעין חודרת ובהשכל, בקריאתו על הסדר ספרי קורות העתים לכל אומה ולשון.

והנה אחד מגדולי המקריים בספרי התנ“ך, ועל אופנים הללו שהזכרנו היינו מהתחלת מקרה קל וקטן, הוא המעשה של פילגש בגבעה: “אשה אחת פילגש באה במקרה עם בעלה ללון במקום אחד, וקצת אנשי בליעל עשו עמה עול” ודבר כזה או בדומה לו איננו מקרה נורא ומופלג, ועל לב מי יעלה שממקרה זה הקטן, יתהוה אח”כ ענין גדול ונורא? ושיהרגו על ידי זה כמה אלפים ורבבות מישראל, והיתה חרב איש ברעהו, ישראל בישראל אחיהו, ואבד כמעט גם כל השבט בנימין עד שלא נשארה מכל שבט בנימין שום נקבה, ומהזכרים רק שש מאות איש. והשנאה צמחה כ"כ בין כל השבטים ובין שבט בנימין, עד שנשבעו שלא ליתן להם אפילו נשים, כלל הדבר למחות מתחת שמי ה' השבט בנימין כלו, עד לאחד, והשבט הזה הלא הוא החביב בעיני ה' והנקרא בברכת משה בתאר “ידיד ה'”! והשכינה בחרה לשכון בין כתפיו!

והנה מעין חקירתנו הלא נעלמה מכל וכל סבת הרעה זו הגדולה שנתהוית ולעינינו נראה חלילה כעול גדול בעולם, כי לפי ראות עיני בשר אי אפשר שיצאה כל זאת הרעה מהסכמת ה' וברצונו הצדק, וכמעט נראה בזה המעשה שעזב ה' את הארץ למקרים חלילה, כטענות הכופים בהשגחה, והרחוקים מהתורה והאמונה מכל וכל.

בזו החקירה והפליאה העצומה מהתמורות בעולם המתהות על אופנים הללו והדומה להם, נשאו ונתנו ביניהם שני חכמים מחכמי התלמוד אביתר ורעהו, ויכונה אצלם פה בדרך כלל כל התמורות הללו בתאר פילגש בגבעה כדרך התלמוד לתלות כל חקירה הכל בתנ“ך8, ולהיות באמת מקרה זה של פילגש בגבעה מהדברים היותר מפליאים בענין הזה בכל התנ”ך כי לא נמצא שם כדוגמא זו.

גם תדע שהתלמוד יכנה תמיד כל פליאה או ספק בשם “אליהו” (הנביא), כמו שדברנו מזה באריכות בספרנו אפסדמים יעוין שם.

גם תדע שאחד מהדברים המקובלים בתלמוד שפינחס (בן אלעזר בן אהרן הכהן) זה אליהו, וכמעשה זה של פילגש בגבעה היה אז פינחס כהן גדול, ושאלו על ידו באורים ותמים, וה' ענה שילכו למלחמה על בנימין, כמו שנאמר “וישאלו באלהים וגו' ויאמר ה' יהודה בתחלה וגו' וישאלו בה' האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי ויאמר ה' עלו אליו וגו‘, וישאלו בני ישראל בה’ וגו‘, ופינחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל, ויאמר ה’ עלו כי מחר אתננו בידך”.

ואחר שהקדמנו אלה הדברים נבוא בעזר החונן לאדם דעת אל כלל הענין הזה, ונאמר:

הכתוב מראה לנו התחלת זה המעשה מדבר קל “ותזנה עליו פילגשו” זו הסבה הראשונה, והסבה זו הולידה סבה אחרת שהלכה ממנו, ואח"כ חזרה, ובאה עם בעלה ולנו בגבעה, והלאה והלאה, עד שצמחה ונולדה ונתגדלה הרעה זו העצומה, וה' הסכים על המלחמה זו, והרעה הגדולה זו.

והנה התחלתה היתה קלה מאד היינו. “שזנתה פילגש תחת בעלה”, וחכמי התלמוד הלכו בזה המעשה אל התחלה עוד יותר קלה. היינו התחלת “דבר הבל וקפדנות בדבר קל מאד”, ואמרו שהזנות פה אינו נאוף, (שעכ"פ יש בזנות חטא ועון, והקפדה ראויה לבעלה) אבל הוא סבה אולת וקלה, ויכנו אצלם פה המקריים היותר קלים בתאר “נימא” ובתאר “זבוב” כי התאר “נימא” יבוא בתלמוד על דבר היותר קל כאמרו “כמלא נימא” וכדומה, והתאר “זבוב במקרא יבוא ג”כ על דבר היותר קל “זבובי מות יבאיש” וגו' (קהלת י'), ירצה בו הכתוב להגיד כי דבר גדול ונכבד מאד יפסד לפעמים ע“י דבר קל והבל. והלשון עסק אצל השי”ת בלשון חז"ל מורה הסדר באיזה דבר שעושה ה' בעולם, להוציא מחשבתו הנעלמה בראשיתו, מכל האדם – אל הפועל9.

ומעתה יובן זה המאמר החידיי על בוריו, ונבין מענין העסק של השם יתברך בפילגש בגבעה, ומה לאליהו פה. – ויורה לנו דרך כלל זה המאמר החידיי שכל המקריים והתמורות הגדולות הנפלאות בעינינו וזרות מאד והמתהוות מהתחלת דבר קל הערך מאד, לא במקרה והזדמנות עורת נעשו, חלילה! אבל הוא עסק של קודשא ב“ה, ר”ל הכל נעשה בהשגחתו המופלגת, וכיון שבהשגחתו הוא, אין ספק עוד שבודאי נעשה בצדק ויושר וחכמה.

ויתר צדדי הפרטים במאמר הזה ע"פ כלו, הולכים לבצע המשל החידיי הזה, ואינם בנמשל, והבקי בתהלוכות השרים בעלי ענג ותאוה בארצות המזרח עם נשיהם ופילגשיהם הרבות שעל דבר קל הערך שימצא בגופה או במאכלה ירחיקו אותן מביתם, והתלמוד להיותו נעשה בארץ המזרח ובקי מאד בכל עניניהם, מדבר במשליו כפי דרך אנשי המזרח והנהגתם.

ובכלל אומר מה שנוגע לפרטי המשל כבר באר לנו הרמב“ם ז”ל במידה דרכי המשל, ועיין היטב בספרנו “בית האוצר” מחברת הראשונה “שרשי לבנון” במבוא לספר שיר השירים.

וכבר הראינו לדעת (בספרנו “ימין צדקי”) בדרוש אחד מדרושינו באריכות, ובהמון ראיות שהרבה חקירות עמוקות בהשגחת השי“ת וביתר עניני המעטאַפֿיזיק חקרו ודרשו חז”ל והסתירום מן ההמון, וכתבום בדרך חידה כל שאלה וכל ספק שהיו להם בדבר ההשגחה ובמעטאַפֿיזיק, בכדי שהחכמים יעמיקו בהן, וההמון אשר לא יקשה לו כלל, יעבור עליהן לתֻמו, כעל דבר מעשה וספור בעלמא, ואם היו הקושיות הללו מבוארות עד שגם ההמון יבינן,יגרום זה להם היזק גדול, ויזיקו גם לחברת מן האדם, כמו שנראה בימינו מן רוב האפיקורסים מההמון, שלא למד וריק מכל חכמה, טוען טענות נגד ההשגחה ונגד ה' בכלל ותורתו, מה ששמעו מפי איזה חכמים שלא נזהרו בדבריהם, ושמע ההמון והותרה הרצועה.

וחכמי התלמוד נזהרו תמיד בשאלות האלה מלבררם, וכמו שעשו פה שהסתירו במעשה זו של פילגש בגבעה, וההמון הקורא יעבור עליו, והיה בעיניו ספור מעשה, וידעו חכמי התלמוד להוציא לפני ההמון עכ"פ מספור הזה ענין מוסרי “שלא יהיה אדם מטיל אימה יתרה בתוך ביתו, וימנע מהקפדנות”.

-——

ו

(נעין פ' הנזקין)

א) בדבר טיטוס קיסר רומא שמכנים אותו שם בעלי התלמוד בתאר רשע, ומספרים ממנו תועבות גדולות ומעשים רעים וחטאים מאד, וזה הכל בהפך ממה שמספרים עליו כל סופרי האומות הקדמונים, ועמהם גם היוסיפון (אשר לא זזה ידו מידו) ואמר עליו בפה מלא שהיה צדיק וישר בכל דרכיו? –

ב) בדבר “היתוש” המסופר שם ספור זר כל השומע ישום?

דע שגם אנכי רבות נפלאתי מעודי על דבר טיטוס שגנוהו חז“ל, עד שבאתי אל חדרי ספרי ד”ה המספרים לתֻמם מחיי הקיסרים שברומא, וקריתי חיי זה הקיסר טיטוס, והנה ראה זה מצאתי בפי סופרים שונים, שמע נא יקירי! דבריהם: “טיטוס בעלותו על כסא אביו אחר מותו10 נתהפך מיד במעשיו ומדותיו מן הקצה אל הקצה, עזב רשעו ודרכיו הרעים, ויעש מן היום ומעלה רק הטוב והישר בכל מדרך כף רגלו, עד להפליא; כל מפעליו היו רק בצדק וחסד, יודעיו ומכיריו מאז הפליאו את הנצחון הזה הגדול שנצח את נפשו, יותר מכל הנצחונות הגדולים שנצח במלחמותיו את מתקוממיו ואויביו”. – מעתה יקירי! צדקו חז“ל, שידעוהו מירושלים, עת חי חיי רשע, וגם צדקו סופרי האומות והיוסיפון שידעוהו אח”כ ברומא, עת חי חיי צדק ומישרים.

עוד שמע נא מה שמספרים הסופרים מחייו, וז“ל: “מלכותו נמשכה זמן קצר, וכל ימי משך מלכותו, חלו בארצו ארץ איטאליא ובעיר רומא, רעות רבות וצרות, ושרפות כבירות, ודבר כבד מאד, עד שנעשתה הארץ זו הטובה שמה וחרבה; וכמה עירות גדולות וכבודות מארצו, כגון: הערקולאן פאָמפעיא, סטאַבעאַ, וזולתן, נתהפכו כרגע כסדום ובנותיה ע”י ההר וועזוף המוריק אש – וימת הקיסר טיטוס בשנת הארבעים ושתים לימי חייו” עכ"ל11 ועיין בספרי בית יהודה (צד 21 בהערה) ספור נפלא (בשם גדולי הסופרים) השייך לענין הזה שכתבתי פה.

כל אוהב אמת יראה פה בעינים פקוחות, כי כל הרעות הגדולות הללו שקרו אז לרומיים ובחיי הקיסר זה טיטוס, היו עונשים מן השמים בעבור הרעות שהסבו אלה לבני ישראל ולארצם ולמקדש ה'.

הן ראית מהמדובר לפני זה שטיטוס היה מנעוריו רשע גמור, ואחר ששב מירושלים לביתו תיקן את מעשיו, וגם היו לו מן אז חיי צער וצרות רבות במדינתו.

מעתה נבוא בעזר החונן לאדם דעת לבאר המאמר הגדיי זה לרבותינו ז“ל בענין היתוש דטיטוס (מוזכר במקומות שונים ובגרסאות שונות, היינו במסכת גיטין בפרק הניזקין, ובפרקי דר' אליעזר, ובב“ר פ' י' ובויקרא רבה פ' כ”ב, ובמדרש תנחומא פרשת בלק) והחכם בעל מאור עינים חבר על ענין זה פרק מיוחד בספרו (הוא פרק ט“ז מא”ב) ותוכן דבריו הוא: שהשנויים האלה בפי הספרים הללו שהזכרנו, זאת לעדה שאין זה מעשה אמתי, ועוד מוכיח זה החכם בעל מאור עינים שם, ומראה שמעשה זה הוא “מעשה בדוי” מחכמי התלמוד, כמו שנוהגין המשוררים והמליצים, עיי”ש כל הפרק. עוד מזכיר שם החכם בעל מאור עינים שסופר אחד נוצרי בדורו פירינטיללה שמו, בספוריו על מלכי יון, יספר מעשה זה של היתוש הנכנס בחוטם, על אנטיוכוס איפיפֿאני צורר היהודים בימי החשמונאים, הנודע בנס חנוכה, והסופר הזה יספר זה המעשה סתם, ולא באופנים הזרים והנפלאים שמספרים רז“ל, עיי”ש במאור עינים.

ולי נראה שזה הספור של היתוש הוא משל וחידה, ושמעו נא דברי:

“אלהים המפליא לעשות הטביע בנפש האדם חק, שאחרי עשות האדם איזה דבר רע נגד בני האדם, שלא ינוח ולא ישקוט לבבו, והיא החרטה וההרגשה בלב הנקראת בשם “געוויססענסביססע”, כאלו לבבו בקרבו ינשכהו, וזהו “ויך לב דוד אותו” (שמואל א' כ"ד), ופי' ויך פה מלשון נקירה ונשיכה, כמו (יונה ד') “וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וייבש”, (עיין בספרי שרשי לבנון מחברת א' שרש ידע); חרטה זו נקראת בתלמוד ג”כ בתאר המורה נקירה (לאֶכֿערן) והיא הל' נקיפה “לבו נוקפו”12 והוא ממש כמו ויך לב דוד אותו שהזכרנו.

חרטה זו והרגשת כאב הזה המוסרי והרוחני, כתוהה על הראשונות, נמצאת אפילו ברשעים שלא חזרו למוטב, ורק ברגע אחד אחר גמר מעשה רשע; כמו שאמרו חז“ל “רשעים מלאים חרטה” ובכל זאת אח”כ חוזרין לסורן. ומכ"ש שנמצאת הרגשה זו כפולה ומכופלת באותן שחזרו מדרכם הרעה, ורואים בו מדת הדין מתוחה עליהם יום יום, ופגעים רבים פוגעים בהם פעם בפעם, עד שיראו די ברור, כי זה להם ענש מאת ה' על גדל חטאתם שהרבו לחטוא, מדה כנגד מדה, לאלה האנשים לא יתנו הרגשותיהם הללו מנוחה, ותמיד מעשיהם הקדמונים הרעים עומדים חיים וקימים לפניהם, ולא ימושו מזכרונם, ולא יזיחו ממוחם, ונוקרים אותו באין הפוגות, (ומליצה זו שגורה ונהוגה בכל השונות, “דיא געהירען לאָכֿערן” כשרוצה לבאר דאגה רבה שדואג עליה מאד.

עוד תדעו מליצת חז“ל הרגילה אצלם, כשרוצים לבאר פחיתות האדם, ושאין לו להתגאות כלל, ושראוי שימנע מן הרע, אזי יאמרו לנו במליצתם לאמר: “ברא הקב”ה את האדם באחרונה, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך”.

ומעתה יהל לפנינו אור המאמר הזה של היתוש עם טיטוס, שכאשר בא אח“כ טיטוס לרומא, והחל לתקן מעשיו, והיה לבו נוקפו בהעלותו על זכרונו את כל מעשיו הרעים שעשה מעודו עד היום הזה, וכל הצרות והפגעים אשר עברו בחייו על עמו וארצו, ומכות בלתי סרות, והרגיש מסתמא שהם באו לו ולעמו על חטאיו וחטאי עמו, והיה זה הדבר נוקר את מוחו בתולעת כמה שנים רצופות, עד יום מותו, והיתה זאת החרטה וההרגשה, הולכות וגדולות מאד מיום ליום, וזו היא המליצה שנעשה כצפור דרור וכו', מעתה כל השנויים המסופרים מזה המעשה בספרי חז”ל, לא מעלין ולא מורידין, כי יתר הדברים הפרטים המה מדרכי המשל והחידה שאין מהצורך שיהיו כלולים במשל, וכן יוכל להאמר זה המשל גם על אנטיוכוס הרשע, כי כפי המסופר בספרי חשמונאים מת גם הוא בתחלואים רבים והיה מתחרט והרגיש בכל הרע אשר עשה לישראל, ובקש מישראל שיתפללו עליו לה'.

ואקוה שהחכמים הבקיאים במשלי חידות בעלי אגדה והמשוררים הקדמונים מחכמי יון ורומא יתנו עדיהן ויצדיקו דברי אלה, כי אגדות כאלה לאלפים נמצא לקדמוני היונים והרומיים, שהעליטו ענינים יקרים במעטי משלי חידות כאלה, ובמשלים היותר סתומים וזרים, והמפליאים את הקוראים הבלתי מבינים משל ומליצה, ועל זה צוה המלך החכם מכל אדם ואמר: להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. ולדמיון ספור כזה מיתוש של טיטוס וכו' יעלו נא – הקוראים הבקיאים האלה שהזכרנו – על זכרונם, את דבר העיט המנקר בתמידות בכבדו של Prometheus, ויקראו נא את דברי הסופרים האחרונים המבארים את הספור הזה.

וברוך אלהי ישראל אשר שם בפי עוד דבר אחד נפלא להגיד בענין הזה, תת יתר עוז לאַמת דברי אלה, ובו אדע כי הנחני ה' בדרך אמת, – ואומר:

החכם הגדול והסופר הנשגב לרומים ציצערא באחד מספריו13 אמר שכל פרטי הספורים מהעונשים והפגעים והצער הנורא שסובלים החוטאים בתפת על ידי הרוחות הרעות (Furien) וכדומה שמזכירים המשוררים הגדולים והסופרים החכמים מקדמוני היונים והרומיים, הכל כאשר לכל אין להאמין בפשיטות כחומר הספור והמלות, אבל הם רק משל וחידה אל צער החרטה (געוויססענסביססע) שמרגישים החוטאים באנשים, עיי"ש בספרו.

מעתה הלא די באר יורו לנו דבריו שגם סופרי היונים והרומים, הלבישו את צער החרטה שבלב החוטא במשל חידה, בנשים רעות מפגיעות (פֿוריען) שבידם כידודי אש לוהט וכו', ומכלב נורא בעל שלשה ראשים Cerberus שמו, וכדומה, – ומה לי יתוש – כצפור דרור וכגוזל, ומה לי אשה רוח רעה בלפיד אש בידיה, או כלב משונה, וכדומה.

וראוי להזכיר פה – בהיותי בזה הענין מצער החרטה (געוויססענסביססע) מה שמצאתי בדברי סופר גדול הכותב תולדות נערא14(הוא נירון קיסר האכזר הנורא, והנודע בתלמוד) איך הקיסר האכזר הזה הודה בפה מלא ואמר שצער החרטה יפלח כחץ את לבבו, וייסרהו באין הפוגות, לא יוכל להפטר ממנו אף רגע אחד.

-——

הערה

פה המקום להעיר על דבר אחד שהעירו אותנו שני סופרים גדולים ומפורסמים מאד בין חכמי ישראל והנוצרים, ואשר לדבריהם היקרים בענין הזה יש יסוד גדול בדבר ה' על ידי נביאיו. – ואעתיק דבריהם, ואוסיף הערות בשולי היריעה, להאיר את דבריהם.

א) בספר המהלל דברי הימים ליהודים שחבר בזמננו הנוצרי החכם הסופר הגדול להצרפתים Georg. Bernhard Depping 15 מזכיר שם (בחלק שני מספרו זה סוף פרק האחרון) את חכם עמנו ר' שמואל אוסקע (Samuel Usque) איש פארטוגאלי, ומזכיר שם לשבח גדול גם את הספר שחבר זה החכם אוסקע בלשון פארטוגאלית16, ומביא שם ממנו לדוגמא כמה מאמרים להראות יפים וטובם, ובתוכם הביא גם מאמר אחד, בו יורה שכל אלה שעשו רעה לישראל קבלו על זה מאת ה' ענש גדול. – והנני להציג אות באות את המאמר הזה בלשון רוסיא כמו שהוא בהעתקה הרוסית הנ“ל, וז”ל:

“Такъ Сизебуть, Готскiй Король, Филиппъ VI французскiй, Iоаннъ II португальскiй умерли внезапно за то, что, изгнали Израильтянъ; Испанцы обречены на б\*дственную войну въ Италiи; противъ Англичанъ возстали Шотдландцы; Турки безпрестанно тревожили н\*мцевъ.”

עכ"ל.

ב) החכם ר' מנשה בן ישראל בספרו היקר שכתב בלשון לעז הנקרא “Spes Jsraelis” והנעתק גם לעברית הידוע בשם מקוה ישראל כתב שם (פרק י“ח סי' ס”ח) וז"ל:

סוף דבר, משה אמר (דברים ל“ב ל”ד) לי נקם וגו‘, וגם ירמיה (ב' ג') אמר "קדש ישראל לה’ וגו‘, (שם ל' פסוק י' י“א ט”ז) ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו’ כי הנני מושיעך וגו' ושב יעקב ושקט וגו' וגו‘, וזאת מצאנו וראינו שמיום מלכות נבוכדנצר עד עתה לא היתה תקומה לשונאי ישראל, כמו אנטיוכוס, פומפיאוס17 סיסיבוטא18 פיליפוס מלך צרפת19 דון אלפונסוס בן דון יואן השני נענש עד דור רביעי, והמלך דון סיבאסטיאן נהרג עם כל שרי פוטוגאל במלחמת אפריקא במקום אשר הושיב את היהודים העניים על שפת הים, וענה אותם ביסורים קשים, שם נפל שדוד עם כל שריו, מקום הרשע שמה המשפט, וגם שאר מדינות שונאי ישראל נשפטו בדבר ובחרב ושאר צרות, והמלך פֿערדינאנד20 ואשתו אזבל (Jsabella) מארץ ספרד שהיו שונאים אותנו יותר מכל שונאינו נראה מה עלתה להם, המלכה מתה ביסורים קשים, והוא הגלה מן חתנו בעל בתו, ומשרתיו בני עמו ועבדיו הגלו אותו ממקום למקום, ובנו יחידו בן שבע עשרה שנה, נשא אשה ומת באותה שנה בלי זרע, ובתו אשר חשב בדעתו שתהיה יורשת מלכותו והתחתן במלך עמנואל מלך פורטוגאל על מנת שגם הוא יגרש את היהודים מארצו או ימירו דתם, ילדה בעיר סארגוזא ומתה, והילד אשר נשאר חי, אשר עליו שמחו העם אשר במלכות קאסטיליא ומלכות ארגון ומלכות פוטוגאל שימלא מקום אבותיו, מת בן שמונה עשר חדש. ובכן נעקר ונשרש גזע וזרע המלך ספרד בעיר מאנטובא21. – ומי הוא זה שאינו יודע את הלחץ שלחצו אותנו להמיר דת בעיר מאדריד שנת שצ“א לאלף הששי ולמנין הנוצרים אלף תרל”ב, ועיני המלך והמלכה אינפנטן רואות, ובחטאת אבותיו האכזרים נהרג בחדש הזה בנו קארל, ומהזמן ההוא והלאה נראה לעין כל מפלת ספרד; את כל הגזרות והשמדות הנזכרות תראה בטיב בספרי ספר המעשים22 שחברתי עם כל הגזרות שבספר ר’ יוסף הלוי23 אם יגזור השם אותנו לחיים" עכ“ל24. וראיתי להזכיר פה דבר אחד יקר ונפלא מה שמספרים סופרי הנוצרים בספר דברי הימים הכללי כפי שהעיר לי אזן במכתב, איש צעיר בימים משכיל ושנון מבני עמנו25 וז”ל: “דבר נפלא ראיתי שם (צד 638) כי אפיאן האלכסנדרוני הבליעל הנודע, אחרי אשר הרבה לעג על מצות מילה אשר אצל היהודים, נלחץ גם הוא למול את בשר ערלתו (בעבור מחלה עזה אשר עברה עליו) בפקודת הרופאים, אמנם לא לעזר ולא להועיל היתה לו, כי אחרי אשר עלה רקבון במכתו ותבאש, מת מיתה משונה ובזויה”, עכ“ל הסופרים הנכבדים הנוצרים הללו ועד כאן לשונו של זה המשכיל העברי נ”י.

“ואי הוה נסיבנא בארביסר היה אמינא” וכו' וכו‘. (קדושין כ"ט). כבר הזכרנו זה המאמר כלאחר יד לעיל סי’ ב‘, כי הוא היה מצורף מהשואל האדון אל שאלתו במאמר דיומא “מאן הויא ליומא”, והבטחנו לתת לזה המאמר דקדושין מדור בפני עצמו. – ואומר: מָי לא ידע טבעי בני האדם בארצות המזרח, וחמימות דמם, וכמו שהפירות וכל זרועים יתבשמה כרו שמה בזמן קצר וירקבו אח“כ בזמן קצר, כן אצל בני האדם תאות המשגל תתעורר בקטנותם, עד שגם בני שמונה שנים כבר תאותם עזה וחזקה, ואח”כ בהיותם בני ארבעים כבר נחלש כח גברא אצלם, וכנודע מאנשי מצרים, והחכם בעל זה המאמר "ואי הוה נסיבנא וכו’" אמר זאת ע“ד חסידות ופרישות מן החטא, ולפני אנשי זמנו ומקומו. ויש לפרש המאמר הזה באופן אחר (עיין א“ב פרק י”ז, ודבריו היו נר לרגלי) – ואומר: דע יקירי! שהרבה חכמים טבעיים ומדיניים וסופרים מובהקים מחכמי ישראל והאומות הסכימו, כי קודם י”ד שנה אין אצל הטבע הכנה להקים זרע, וגם אחרי כן אינו מוליד זרע שלם, עד שמונה עשרה שנים, וע“ז היסוד קיימו וקבלו חכמי המשנה “בן שמונה עשרה לחופה”, והממהר להזדווג קודם שמונה עשרה הסכימו כל החכמים הנזכרים שהוא מחליש אברי התולדה, ותפר האביונה בבואו לימי העמידה, ואין היצר שולט בו יותר, וא”כ הוא טוב מצד אחד ורע מצד אחד; רע מצד אחד: כי יחסר לו מהר כח גברא בהיותו לאיש, וטוב מצד אחד לענין המוסרי, כי אז יוכל האדם הזה לתת כל מחשבתו למושכלות, לתורה ולחכמה, כי חפשי הוא מכל הרהורי אשה אז בימים ההם. וזהו שאמר רב חסדא, זה שאנכי היום בהיותי לאיש, חכם ובעל סברא ישרה ומשכיל על כל דבר יותר מכל בני גילי חכמי הזמן, הוא מטעם שהמה נשאו נשים בהיותם בני שמונה עשרה, וא"כ עדיין כח גברא להם וככחם אז כחם עתה למלא תאותם, אך אני שנשאתי אשה בן שש עשרה כבתה אש תאותי הרבה בימים ההם, ואם הייתי נושא אשה עוד שתי שנים קודם לכן, אז אש התשוקה היתה נדעכה בקרבי היום עד היסוד, ואז הייתי עולה עוד במעלה יתרה בחכמה ודעת על כל חברי.

וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירושלים שהרג את הנפש" עכ"ל (סנהדרין פרק א').

א) הלא בתורה מצאנו דוגמא לזה, במרביע את הבהמה שאמרה התורה “ואת הבהמה תהרגו” ובהמה הלא אין לה דעת, וחז“ל נתנו טעם יקר לזה מפני כבוד האדם, עיין בדבריהם. ב) הלא אמרה התורה בפירוש בשור שהרג את האדם “סקול יסקל השור” (שמות כ"א), וגם בשרו אסרו לאכילה (אם שחטו קודם שנגמר דינו) שנאמר השור יסקל (שם), ועל זה אמרו בתלמוד שם “השור יסקל”, וכן בהמה וחיה ועוף כיוצא בו, דגמר שור שור משבת, וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירושלים “שהרג את הנפש” עכ”ל התלמוד; ומה לי שור ומה לי בהמה אחרת או חיה או עוף? – ומה שתמה השואל היוכל תרנגול להרוג אדם, נאמר לו, הלא התלמוד אמר שהרג את הנפש, שמשמע שהיה ילד קטן בהולדו, ויכול להיות שדחפו בכנפיו ונפל מערשו לארץ ומת, או כמו שפי' רש“י (ברכות דף כ“ז ע”א) וז”ל שנסקל תרנגול: שנקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף ונקב את מוחו עכ“ל. ויכול להיות גם באדם גדול, שדחף תרנגול והניע איזה דבר קשה ונפל על ראש האדם ומת, וכדומה לסבות כאלה. ולמען תת מתג ורסן על שפתי המלעיגים בנו, הנני להעתיק פה אחד מחוקי התורות של היונים האתינים, שנתן להם מחוקקם הקדמון החכם דראַקאן (Drakon) היוני26 הובא בספרי הקדמוניות ליונים, ולדוגמא עיין בספר ד”ה להסופר האשכנזי שרעקק27 וז“ל: “זה המחוקק דראַקאָן התאמץ להעיר בלבב עמו אנשי אתונא (Athen) תועבה גדולה נגד הריגת נפש אדם: ולזאת נתן חק בדת תורתו לענוש אף את כל דבר הבלתי בעל חי, אשר על ידו נהרג איזה אדם. ודרך משל, אדם אשר התנגף בעמוד ומת, אזי יעקרו את העמוד הזה ממקומו וישליכוהו מחוץ לגבול אתונא” עכ”ל. ואחרי ראותך את הדברים האלה קורא עברי משכיל! תבין היטב כמה מאמרי חז"ל בקהלת רבה פרשה ח' (בפסוק את כל זה ראיתי וגו' עת אשר שלט האדם באדם) אף אילני סרק עתידים ליתן דין וחשבון, ועיין היטב בבראשית רבה (פרשה כ"ו) אפילו זאב וכלב, אפילו מקל אפילו רצועה.

חד אמר סרסו וחד אמר רבעו (במעשה דחם עם אביו) (סנהדרין דף ע')

דעה זו שסרסו היא דעה קדמונית ומקובלת בכל ארצות המזרח, וגם הנוצרי הכהן הראשי (בישוף) החכם קאַלמעט הצרפתי מביא זאת הדעה כלאחר יד, כדבר ידוע לכל, ומוחלט, Kalmet’s Biblische Untersuch. T S. 29128 וכן מביאים דעה זו שסרסו כמה סופרים נוצרים בשם הסופר הקדמון Berosus היוני שכתב ד"ה לכשדים, סופר נכבד מאד. ואחר כתבי זאת מצאתי כל הענין הזה מוזכר בספור ארוך בדברי הסופר קדמון הקדמונים (אשר הזכרתי אותו בספרי בית יהודה כמה פעמים) הוא Sanchuniathon עיין Eusebeus praep. Evang L 1 c. 10 p. 38 וכן מזכיר הענין הזה בספור ארוך ובקצת שנוי הסופר הקדמון היוני העסיאָדוס – Hesiodus Theogon. v.154–182 והנה הקדמונים הללו סאַנכֿוניאַטהאָן והעסיאָדוס, מכנים פה את נח ובנו חם בשם סאטורן ויופיטער, כמו שבארו לנו כמה חכמים נוצרים, ובתוכם החכם הגדול באָכאַרט Bochart. Phaleg. P. 8.

“בלעם קוסם באמתו היה” גם אמרו שם שעשה עם האתון מעשה אישות (סנהדרין דף ק"ה)

כבר התפוצצו הררי עד מחכמי הנוצרים על דבר בלעם ונביאותו, ועל דבר התגלות ה' אליו, וסוף סוף הסכימו רובם שבלעם רשע היה, וכבר מצאנו שהתגלה ה' בחלום גם לפרעה ולאבימלך וללבן, וכדומה, וסוף מעשהו של בלעם הלא מעיד עליו שהיה בלבו שונא ישראל נגד רצון ה' יתברך, והסית את המואבים להפקיר בנותיהם לזנות, והאביד כמה רבבות מישראל. – וגם בני ישראל הרגוהו אח“כ, ואם היה צדיק מדוע הרגוהו? והוא ברך את ישראל, וקוסם, ומסתמא היה חייב מיתה בידי אדם, בעבור רשעתו. והכתוב העיד עליו שהיה קוסם קסמים, וכן יכנהו הכתוב בתאר קוסם, בלעם בן בעור הקוסם (יהושע י"ג), והקוסם הלא זה השואל באוב, שנאמר קסמי נא לי באוב (שמואל א' כ"א), והאוב הלא הוא הפתום והוא פתן (piton) הנודע בלשון היונית, והוא שהעלה את המת דרך זכרותו, כמו שמספרים לנו סופרי האומות הקדמוניות, וכנדע מן האשה הנביאה של היונים הקדמונים שהיתה משמשת בהיכל אפאָללאָן בעיר דעלפֿה ונקראת זו הנביאה בשם “pitia”, על שם שירותה, והיתה מעלת הרוח המגיד עתידות דרך נקבותה, ואז הגידה עתידות שלא מדעתה, כנודע בספרי ד”ה ליונים ורומיים, וכבר נודע מאליל “Priapos” וכל ענינו, ומי לא ידע מהרבה עבודות אלילים בימי קדם שהיה רק ע"י זנות ובתועבות מגונות מאד, וגם עם הבהמות עשו תועבות רבות כעדות הכתוב על אנשי ארץ כנען,והזהירה עליהן לרוב מציאות זו התועבה בארצות המזרח, וגם היום. ואין ספק אצלי שכל תועבות בלעם ומעשהו, היו נודעות בארצות המזרח בין האומות והיהודים, בימים ההם.

בלעם מת בן “ל”ג" או “ל”ד" שנים, שנאמר (תהלים נ"ב): אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (סנהדרין דף ק“ו ע”ב). בטוב טעם ודעת אמרו זאת חז“ל, כי מצינו בתורה שאמרה לו אתונו: אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. (עיין ילקוט תורה בפסוק הזה בד"ה הא למדת שלא היה זקן). והנה החמורים חיים בערך שלשים או ארבעים שנה (כמו הסוסים), ועכ”פ היה בלעם ערך בן עשר שנים כאשר החל לרכוב, והיתה אתונו עכ“פ אז ערך בת שלש שנים כאשר החל לרכוב עליה, ורכב עליה עד יום מותו, כי בשנה זו (שאמרה לו אתונו במעשה דבלק “הלא אנכי אתונך וגו'”) מת בלעם כעדות הכתוב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במלחמת המדינים הנזכרת בפרשת מטות), וא”כ יפה כוונו חז“ל, שמת בלעם צעיר לימים, ולא הגיע לשלשים וחמש שנים שהוא המחצה מחיי האדם עפ”י רוב, כאמור (תהלים צ) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והביאו אסמכתא מהכתוב לא יחצו ימיהם.

“איבריה דר' ישמעאל בר”י וכו' חמת בת ט' קבין" עכ"ל (בבא מציעא דף פ"ד)

רואה אני פה מכל הענין אשר לפני המאמר הזה, שטעות קטן נפל פה ע“י המעתיקים מספר לספר, היינו חלוף אות ט' באות א' וצריך להיות “טיבוריה” תמורת איבריה29. כי התלמוד מספר שם בספורי הגדה זו, שזה ר' ישמעאל בר”י שהזכרנו היה בעל כרס גדול (ר"ל שהיה לו בטן עב וגדול), ועל זה אמר אח“כ ר' יוחנן שטיבוריה זה של ר' ישמעאל בר”י, היה גדול כמו חמת (שלויך) המחזקת תשעה קבין (היינו סאה ומחצה). – ודע שהטבור הוא גובה הכרס, (כמו טבור הארץ, שופטים ט', יחזקאל ל"ח, שהכוונה בו גובה הארץ). – ודוגמא זו לדמות גובה הכרס אל חמת המחזיק בקרבו כמה קבין, היא דוגמא השייכה והראויה אל הכרס, אך לא אל ערות הזכר באדם30. – גם תדע שבתאר חמת ישמש התלמוד לפעמים ג“כ אל הכרס (ר"ל הבטן); ד”מ (שבת דף קנ"ב): “אשה חמת מלאה צואה, ופיה מלא דם והכל רצין אחריה”. גם תדע שבלשון ארמית וסורית נקרא הטבור כזה: “טיבור”. ד“מ בתלמוד נדה (דף י"ג): תקצץ ידו על טיבורו, והרבה כמוהו. – וכן כתב החכם געזעניוס בשרשיו ערך טבור, וז”ל: “טבור הארץ (שופטים ט' יחזקאל ל"ח) בתלמוד נמצא כזה: טיבור (דער נאַבעל) ועיקר הוראתו כפת הבטן (דיא וועלבונג דעס בויכֿעס, נאַך דעם נאַבעל צו)” עכ“ל. – עוד כתב שם וז”ל: “בלשון השמרונים טבר גם טברה הוראתו הר (בערג)” עכ“ל. ובכלל בא זה המאמר ההגדיי להורות איך כחות האנשים הולכים ומתמעטים מדור לדור; כי ר' ישמעאל זה היה קודם רבי יוחנן, ור' יוחנן קודם רב פפא. – (ונראה לי שהוא רב פפא בר אבא שאמרו עליו (ב“ק דף י”א ע"ב) שהיה בעל בשר מאד). גם תדע קורא נעים! שרבינו ברוך (והוא היה בערך זמן הרמב"ם) מבאר “אבר” פה “זרוע היד” (דער אַרם), ומביא לו ראיה מן התלמוד עצמו במקום אחר שמכנה זרוע היד בשם אבר, כמובא ביוחסין (דפוס זאלקווא חלק א' דף מ“ג ע”ב). ויש לי לחזק גם דברי רבינו ברוך אלה, ובאורו של אבר, שהכונה בו זרוע היד – ואומר: א) אבר, כנף, זרוע, שלשתם המה שמות נרדפים בעברית שבמקרא: מי יתן לי אבר כיונה (תהלים נ"ה) הוראתו כנף (פֿליגעל), ארך האבר (יחזקאל י"ז) הוראתו כנף. – ונקראת הזרוע של אדם “כנף” (כי הזרוע באדם הוא תמורת הכנף בעופות), ובהפך: גם בכנפיך נמצאו דם (ירמיה ב') פי' בזרועות ידיך. – ומזה ופרשת כנפך על אמתך (רות ג'), ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך (יחזקאל ט"ז), (עיין היטב בספרי שרשי לבנון מחברת א' שרש כנף). – וכן כנף שקוץ משומם (דניאל י') מפרש רבינו סעדיה גאון “כנף יד” עיין בפירושו על דניאל שם. – ולפי הראיה שמביא רבינו ברוך גם בלשון ארמית הסורית שבתלמוד הוראת אבר הוא הזרוע31. ב) בכל התלמוד והמדרשים כשיזדמן להזכיר ערות הזכר מאיש צדיק וישר מזרע ישראל, יבוא תמיד רק התאר “מילה” או “ברית”, בדוק בכל התלמוד והמדרשים אם לא תמצא כדברי, ד”מ: אצל רבי ורבי יוסי “מימי לא נסתכלתי במילה שלו” (שבת דף קי"ח), כשראה עצמו דוד המלך בבית המרחץ ערום ממצות כו', עד שנסתכל במילתו (מנחות פרק התכלת), וכדומה. – והתלמוד הלא מדבר פה מרבי ישמעאל וזולתו, אנשים גדולים וצדיקים, ומגדולי רבותינו. ועוד לי ראיות לאַמת דברי ודברי רבינו ברוך, ולא רציתי להאריך.

“היכא דנשקי ארעא ורקיעא” וכו' (בבא בתרא פרק הספינה דף ע"ד).

בספרי בית יהודה (חלק א' צד 139) העתקתי דברי הרי“ף מתשובותיו בבאור המעשה דרבב”ח “היכא דנשקי ארעא ורקיעא” שכתב וז“ל: “כך שמענו שמלך של אלכסנדריא בנה מקום במדבר ועשה בו דמות רקיע וגלגל, אמר להראות בו חכמתו וראה אותו רבב”ח” עכ“ל הרי”ף ז“ל. והנה באמת כך היה דרך החכמים הקדמונים לספר דבריהם על דרך הזר והחידה, המפליא את שומעיהם, ומצאתי הפעם לאבי המשוררים היונים האָמער בספרי אדיססעע (Homer Odyssee) שכתב וז”ל: “למעלה מן אָרטיגאַ32 נמצא אי אחד נקרא סיריי33 “שם יכולים לראות את סבובי השמש וחלופיה” עכ”ל. והנה רבו כמו רבו המבארים על שני החרוזים הללו קדמונים ואחרונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, עד שהסכימו היום המבארים החדשים שכוונתו של המשורר היא: ששם באי סיריי היה נמצא אבן השעות (איינע זאָנגענאוהר), וזה היה דבר מאודי בימיו.

“יכרסמנה חזיר מיער זה עשו” (מדרש אגדת שמואל גם ילקוט ורש"י בתהלים).

ידוע שרבותינו ז"ל מכנים תמיד מלכות רומא הקדומה (בעודם היו גוים (היידען) עובדי אלילים אלמים) בשם “אדום”, ואמרו שרומולוס (Romulus) המיסד עיר רומא היה מיוצאי חלצי אליפז בן עשו, (ובספרי זרובבל פרק ט"ז כתבתי מענין זה דרוש ארוך). ומספרי קדמוניות לרומיים ידוע שהיו להרומיים הקדמונים הגוים (היידען) פסלים (בילדער) בתבנית חזיר, שהיו מעמידים על השדות ועל כל עמוד גבוה; כי החזיר היה להם אות הגבורה, וכן מצינו בספרי דברי הימים שהקיסר אנדרינוס העמיד בירושלים בשער הפונה אל עיר בית לחם פסל של חזיר34.


  1. הרב הגדול הגאון המפורסם ר‘ דוד לוריא מבוחאָוו אחרי קבלו הקונטרס הזה אור לי"ד מהרב המחבר בכתובים, ענהו במכתבו זה: כבוד ידידי וכו’ מו“ה יצחק בער לעווינזאהן נ”י. הקונטרס על האגדות כלו יפה ואך עליו יאמר: כי קצורו הוא חסרונו, כי היה מהצורך לבאר עוד איזה הגדות שרשמתי לו. גם לתועלת גדולה יהיה חבורו קטן הכמות ורב האיכות “תער הסופר” לחברו עם זרבבל יחד. ידידו דוד לוריא מבוחאב ישן.  ↩

  2. Nonnot. D. Jrrth.d. H. v. Voltaire uebers. Presb. 1781 T. 2 Haupts XII  ↩

  3. וכאשר יאמר לפעמים חברו איזה דבר שהוא נגד הכתוב כל שהוא, אז יטעון נגדו מיד ויאמר לו “מי כתיב!” וכיוצא בו ממליצות כאלה, ואם יאמר חברו איזה דבר שהוא נגד השכל הישר כל שהוא, מיד יטעון נגדו ויאמר לו: “ותסברא!” “סלקא דעתך” “כד נייס ושכיב” וכו' וכדומה עד שמישרים הענין ויעמידוהו על אדני האמת.  ↩

  4. ואפשר תהיה גם המליצה “ראש גבר” כפירושו של חכם אחד מחכמי זמננו, שהוא כמו “ראש הגויה”, תאר לאבר הזכר. – ואני אביא לו ראיה חזקה לזה הבאור; כי בלשון סוריא נקרא אבר הזכרות “גברא” עיין תרגום המכונה ליונתן (דברים כ"ה) ויזנב בך, שכתב: “וקטע בית גבריהון” והבן. – ומזה ג“כ המליצה ”כח גברא“ והמליצה במקרא (משלי ל) ודרך ”גבר" בעלמה.  ↩

  5. בהעתקה אשכנזית.  ↩

  6. והחכם בעל א“ב פרק ז' דף ע”ג כתב בענין זה שברא אחרת היינו שלפי שיטת התלמוד “כל הכופר בעבודת אלילים כמודה בכל התורה כולה”, “כל הכופר בעבודת אלילים נקרא יהודי”, וכבר נודע שאנטונינוס זה חבר בלשון רומית ספר מהולל נגד עבודת אלילים והוא מודפס בקובץ הספרים של הקדוש לגוצריס Justin mart.  ↩

  7. וראיתי אמנם למפרש חדש על מדרש קהלת ענף יוסף, שכתב שאנטלימוס הוא אנטונינוס, משמע מדבריו שאנטונינוס היה נקרא ג“כ אנטלימוס, אני בעניי לא אדע זאת, כי דבר חדש הוא בעיני, והמפרש הזה איננו בר סמכא אצלי בדברים כאלה, כי הנני רואה בכל באורו שאין לו מבוא כלל לא בלשונות המזרחיות ולא בלשון היונית והרומית, ועפ”י רוב אפילו בביאורים פשוטים שמביא ממבארים שקדמו לפניו, אין בהם טעם וריח, ובכלל אומר שאין לנו עוד באור טוב על המדרשים, ומי אני כי בוש אבוש לפעמים בראותי כי לא ירדו לכוונת המאמרים.  ↩

  8. ושמות ההשכמיים כאלה במליצות התלמוד מדברי הכתובים הוא דבר מצוי מאד בתלמוד ומדרשים, ואינם חדשים להבקיאים השלמים בדברי חז“ל. – ד”מ דבר נאה ויפה באיזו שמועה כנו בשם “כפתור ופרח” (שמות כ"ה) שהיה דבר נוי למנורה. והבלתי מתקבל על הלב כנו בשם “לא ירד בני עמכם” (בראשית מ"ב) וכדומה הרבה.  ↩

  9. ולדוגמא עיין בראשית רבה (סדר מקץ פ' צ"א): “ויאמר ישראל למה הרעתם לי וגו' אמר הקב”ה אני “עוסק” להמליך את בני במצרים, והוא אומר למה הרעתם לי, הד“א למה תאמר יעקב וגו‘ נסתרה דרכי מה’” וגו':  ↩

  10. וזה היה אחר ששב טיטוס מירושלים, אחר שהחריבה.  ↩

  11. Истор. Кайд. С.–Петербургь 1843 част. 1 Ст 271.  ↩

  12. וז“ל הרד”ק בשרשיו שרש נקף “ואחרי עורי נקפו זאת (איוב י"ט) פירוש: שברו ונקרו התולעים זאת, ואמר זאת על העצם עכ”ל הרד“ק. – ואני אוסיף ואומר שרש נקף הוא ממש כשורש נקב בבי”ת כי דומים בהברתן המזרחית, וגם בהוראתן.  ↩

  13. Or. pro Rosc, Amer C. 24  ↩

  14. Jveton in Neron. C.39  ↩

  15. והנעתק מקרוב מלשון צרפת גם ללשון רוסיא ונדפס בפ"ב בשנת 1848.  ↩

  16. גם השבש יהודה והשלשלת מזכירים את זה הספר.

    הספר הזה יכונה בלשון פורטוגאלית בשם:Concolacam as Aribulacoeus de Jsrael (ור"ל נוחם ישראל). – הספר הזה (לפי עדות זה החכם דעפפינג) יקר מאד במציאות ונדפס רק פעם אחת, ויקר מאד בתוכן ענינו, גם נפלא מאד בצחות מליצתו. – והרוצה לדעת יותר ממעלת זה הספר הנכבד, יקרתו והכרתו, יעיין בספר ד“ה הזה להחכם דעפפינג, כי הוא מעלה אותו עד שמי מעל. – ואני תמה מאד על חכמי עמנו בארץ שאכנז וצרפת וכדומה, (המשתדלים היום אחר ספרים עתיקים) שאינם משתדלים להשיג את זה הספר הנפלא, ולהעתיקו ללשון עברית או עכ”פ לאשכנזית וכדומה.  ↩

  17. מה נוראה היתה מיתת זה הבליעל, וסופרי קדמוניות יספרו לנו כי הוא נשבע פעם אחת בשבועה להכחיד שם ישראל מהארץ, ועוד מלתו על לשונו פתאום אחזוהו מכאובים נוראים וחליים רעים ומאוסים, עד שהיה מוכרח להודות שכל זאת באתהו לעונש מאת ה' בעבור רשעתו נגד עם ישראל, ימים רבים הוכח במכאובים הגדולים הללו עד יום מותו.  ↩

  18. סיסיבוע זה היה מלך הגאָטען בשפניא, כמו שהזכרנו לעיל דברי החכם אוסקע.  ↩

  19. הוא פיליפ הששי, כמו שהזכרנו לעיל שם.  ↩

  20. הוא פערדינאנד החמישי המכונה “דער קאטהאָלישע”.  ↩

  21. וגם פערדינאנד בעצמו מת בתחלואים קשים במחלת הנפיחה (וואסערזוכט), וסבת מחלתו זו היתה אשתו השניה (Germaine de Foir) אשר לקח אחרי מות אשתו איזבל הנ"ל, שנתנה לו לשתות איזה משקה המחזקת אברי ההולדה. (עיין Convers. Lexicon) ופליאה בעיני שהיתה כל זאת נעלמה מאת ר' מנשה בן ישראל; כי סופרי ספר זה (Convers. Lexicon) לא מלבם הוציאו זה הספור, והוציאו מספרי דברי הימים.  ↩

  22. מי יודע אם לא כבר אבד הספר הזה, וחבל על דאבדין.  ↩

  23. נ“ל שצריך להיות ”ר' יוסף הכהן".  ↩

  24. ברוך ה' אלהי ישראל שכבר מימים רבים חדלו הרעות והגזרות והשמדות, ובכלל חדלה השנאה והמשטמה נגדנו, ואנחנו יושבים היום בטח ושאנן בין מלכי איראפא, ונשבעה חסדם וטובם.  ↩

  25. שמו: ר' יחזקאל פייוול הלוי ראטהשטיין נ“י מעיר ראסיין בנובערני קאוונא, וכבר באו שני מאמרים ממנו נדפסים בפרחי צפון מחברת שניה, ויש לסמוך על דבריו, כי לא ישקר חלילה, והוא כתב לי מכתב בשנת תר”ד ובין ענינים אחרים מלומדים, משיח לפי תומו מה שמצא בספר קורות התבל הכללית: (דיא אין ענגלאַנד דורך איינע געזעלשאַפֿט פֿאָן געלעהרטען אויסגעפֿערטיגט וואָרדען 12טער טהייל, נעתק לאשכנזית ע"י זיגמונד יאַקאָב בוימגאַרטען. נדפס בהאַללע 1752.  ↩

  26. הוא חי בערך 600 שנים לפני חשבון הנוצרים.  ↩

  27. ויען שאין בידי הפעם ספר ד“ה הזה בלשון אשכנזית, ורק בלשון רוסיא, לכן אעתיק מלשון רוסיא הנדפס בפ”ב 1833 והיא מהדורא הששית בחלק ראשון צד 71.  ↩

  28. בהעתקה האשכנזית ע"י Jo. L. Mosheim  ↩

  29. חלופי אותיות כאלה מזדמנים בתלמוד (ומדרשות ספרי וספרא ומכילתות וכדומה מספרים הקודמים של חז"ל) פעם בפעם, וכמעט בכל דף ועמוד, ולא לבד בדברי אגדה שבתלמוד (שמעטים המה המעיינים בהן לעומקא) אלא אפילו בדברי הלכה שבתלמוד (שרבו בו מאז המעיינים החריפים, והגדולים, שמדקדקים בם, מפני שצריך לדינא), וד“מ: באלפס (ברכות פרק ח' דף מ“ה ע”ב) בד”ה: לתרומה (והוא מן התלמוד) שמביא שם רבינו יונה בשם רבינו חננאל והרי“ף שגורסים ”לפקק“ תמורת הגירסא ”לפרק“ עיי”ש, והוא נפקא מינה רבה לדינא. – בפרק קמא דבבא קמא (דף י“א ע”א) גרס התוספות שם בתלמוד “יביא ארורה לב"ד” ובשם יש אומרים גורס “יביא עדורה לב"ד (מלשון אחת מהנה לא נעדרה), ורש”י גורס עדודה (מלשון בבוקר יאכל עד, ר"ל שלל). – יזכור פה הקורא “אבחת חרב” תמורת “עבחת הרב” חלוף ע‘ בא’, והוא במקרא (יחזקאל כ"א).  ↩

  30. ודמיונים כאלה בעבור מצוים בלשונות המזרחיות “שררך אגן הסהר אל יחסר המזג” (שה"ש ז') במהלל היפה בשנים, ועי‘ היטב ברש"י שם. – ועי’ להלן מה שכתב החכם געזעניוס.  ↩

  31. ודע שכל שרש אבר במקרא לכל משקלו והוראותיו, כגון אביר, הוראתו העיקרית זרוע, והוא כנוי אל הכח העצום, איש זרוע לו הארץ (איוב כ"ב), וכדומה והרבה בדניאל עיי“ש היטב. – ומזה ויפוזו זרועי ידיו, מידי אביר יעקב (בראשית מ"ט) כאלו אמר מידי זרוע יעקב, ור”ל כח זה בא לך מאביך (כי האב מזכה את בנו גם בכח), וגבורת יעקב המופלגת נודעת מהכתיב כי גלל בעצמו האבן הגדולה מן הבאר, שהיה צריך לזה קבוץ כמה אנשים, ובספרנו השרשים נברר כל המקרא הזה ויפוזו וגו', די באר, ועל אופן זה, וגם את החלק האחרון, משם רועה אבן ישראל.  ↩

  32. “Ortyga” שם מקום ידוע.  ↩

  33. אי סירי הוא Syros אחד מאיי ציקלאדו (Eine der Cycladischen Jnseln).  ↩

  34. אחר כתבי זאת הגידו לי משמו של הרב הגאון החסיד המפורסם ר' מנחם מענדיל שניאורזאהן נ"י מליובאוויטש, שאמר כדוגמא זו, אבל אמר שבמדרש נאמר יכרסמנה חזיר מיער זה מלכות יון הקדומה (כאנטיוכוס וחבריו בזמן החשמונאים), ואמר שהחותם של היונים הללו הקדמונים היתה תבנית חזיר.

    ואני לא אדע איפה נמצא זאת במדרש שחזיר מיער הוא מלכות יון הקדומה זו שהזכיר? והשנית איה נמצא בספרי דברי הימים הקדמונים שהחותם של היונים הקדמונים היה חזיר?

    ואני אמנם יש לי עוד ראיה ברורה מקהלת רבה (פרשה א' פסוק מה שהיה הוא שיהיה) שהכוונה דוקא על אדום, שאמרו שם בפירוש ששאלה מלכות הרומיים את ר‘ מאיר למה נקרא שמו חזיר? אמר להם שעתיד להחזיר את המלכות לבעליו, עיי“ש היטב, וידוע מאמר חז”ל על הפסוק וידו אוחזת בעקב עשו. – ועיין בערוך ערך קסלפונס, ושם גם הוא מביא את דברי המדרש רבה מקהלת שהזכרנו, ושם נראה די גלוי שמלכות זו ששלחה לרבותינו לשלוח להם את ר’ מאיר היא מלכות רומי עיי“ש, וכבר הבאתי דברי הערוך הללו בספרי שרשי לבנון ערך אסתר בהערה עיי”ש.  ↩

המלצות קוראים
תגיות