רקע
אברהם שלום פרידברג
שני המכתבים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: אחיאסף; 1893–1897

(בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות וחמשים וחמש לבריאת עולם).

אני אליהו בן יצחק בן עמרם, מצאצאי אברהם

בן הונא הדמשקי, כותב את המגלה הזאת לזכרון.

והיתה לך, יקותיאל בני, למשמרת עולם לדורותינו.

אֵם היתה לנו לפני דורות מספר, גברת ממלכה בארץ תימן – ובאחריתה היתה אלמנה עזובה, ובניה נדחו מארץ ממשלתה מלפנים ויהיו כצפור לנוד. גם דודה היתה לך, אָחות יקרה לי ואֵם רחמניה לאחינו בני עמנו; גם עליה צץ נזר מלוכה, כי היה בעלה בן מלך אדיר בארץ גדולה ורחבה, וממשלתו הגיעה מים עד ים – וגם היא ירדה מגדולתה, בקום על ארצנו מושל חדש בעם לא היה, ותעז יד המושל החדש, ויהי עמו לעם נורא מן הוא והלאה.

ואני בהתבונני אל חקר משפחתנו ודברי ימי עמנו, ראה אראה כי גורל אחד לשניהם. כזאת כן זה יעמדו לעולם, כמו יד ממרום תחזיק בם לבל יכחד קימם ולבל יאבדו מקרב הארץ. היד הזאת תנשאם לעתים, תרוממם אֶל על, וכמעט ידמו כי זאת המנוחה, והנה תשוב תורידם ותעמידם בשפל, בסתר המדרגה, וכל טוּבם ואשרם כחלום יעוף!

את המגלה הזאת כותב אני בקורדובה. זאת העיר אשר שמה נודע בזכרונות משפחתנו; בה מצא אחד אבותינו את בת גילו בארח פלא1. אל העיר הזאת באתי עם כל בני משפחתנו, לבקש בה את המנוחה אשר נעדרה ממנו בארץ נחלתנו וממלכתנו.

_____________

בארץ בבל היה רב סעדיה האחרון לראשי גולה ולגאונים אשר לאורם הלכו כל עמנו. ובמותו2 כלה כל כבוד הנשיאות, וגאון התורה ירד לארץ. ישיבות סורא ופומבדיתא רפו מאין אונים, נתמכו רק בנדבות הבאות להן ממרחקי ארץ. – הכליפים אשר משלו בארץ הקדם, אחזו בדרך קיסרי רומה מלפנים, וכמהם כשלו, נפלו ונשברו. קיסרי רומה יסדו להם את צבא הפריטוריָנים, וכליפי דמשק ובגדד יסדו להם את צבא התוגרים, להיות לאנשי חיל השומרים לראשם, ובזה למדו אותם עליהם אלופים לראשם, ויהי בידם ראש מושלם ונזרו למשחק וגם למסחר. בתהפּוכות כאלו רבו המהומות, עצמו השערוריות ותמלא הארץ מוטה ויהי צלמות ולא סדרים בממשלה.

באחרית ימי מרואן השני3 נכחדה משפחת המלוכה לבית אומיה, ותחתיה קמה משפחת בית עבאס, שהתיחשה לדוֹד מחמד. ורק אחד מבית אומיה נמלט מידי המרצחים, הוא עבדורחמן הראשון אשר הרחיק נדוד עד ספרד – הארץ אשר כבשוה המחמדים לפני ארבעים וחמש שנה – וייסד שם ממלכה מיֻחדה4, ויהי הוא ובניו אחריו לכליפים ומושלים בארץ עד היום הזה.

וכליפי בגדד הלכו ודלו, וממלכתם הגדולה התפוררה לרסיסים, נחלקה לשש ממשלות5, מלבד שתי מדינות,6 אשר מושליהן התנשאו גם הם להקרא בשם “כליפים”. לאחרונה נשארה לכליף בגדד רק הכהונה בלבד, כי את הממשלה לקחו להם נסיכי פרס,והמושל בארץ נקרא בשם “עמיר” או “שלטן”.

בימי הכליף הרון אל-רשיד7 יצאו אבותי מדמשק ויבואו לגור בבגדד, אשר היתה לעיר מלוכה. אבל בחליפות הממשלה, בהיות כליפי בגדד תלוים בדעת שרי הצבא הרודים על ידם, חדלו אבותי לצאת ולבוא לפני השליטים, בראותם כי אין מבטח להם ובהם. גם מצב אחינו השתנה לרעה בשנאת נסיכי פרס לכל עם אשר לא באמונתם יחיה.

בעת ההיא נפוצה השמועה על אדות ממלכה יהודית, ממלכת כוזריה, אשר נוסדה לעברי הנהר הגדול, נהר איטיל8. ומלאכים הגיעו מאת המלך אל אחינו יושבי בבל וארם נהרים, לשלוח לו חכמים ומורים אשר יורו לעמו את תורתנו ודתנו, וכל מחסורם יהיה עליו. ואני אז בן עשרים ושתים שנה, ומבית אבי אין לי כי אם אחות יחידה, הצעירה ממני חמש שנים. וישאני לבבי להסתפח אל ארחת אחינו אשר הלכו לשבת שם. ונעבור ארץ פרס עד הגיענו אל ים “כוזריה”, הוא הים הכספי, ומשם עברנו באניה לארך החוף המערבי עד עיר המבצר באב-אל-אבואב9, ששם החומה הגדולה אשר בנה המלך כוזרו נשירואן10 לעצור בעד חיל הכוזרים יושבי הצפון לבל יפרצו בגבול ארצו. וכן הגענו אל ארץ כוזריה, ונשט הלאה עד בואנו למבוא הים במעלה אשד הנהר איטיל; שם עלינו אל העיר הנקראה על שמו. העיר הזאת שלישיה היא – ועומדת על פלגי הנהר. שם העיר האחת סמנדר, ושם השנית בלנגר11 ושם השלישית איטיל. בסמנדר יושבת המלכה עם שרותיה ונערותיה וסריסיה; בלנגר הוא מושב המלך ושריו ועבדיו וסריסיו ובאיטיל יושבים בני עמים שונים: יהודים, מחמדים, נוצרים וגם עובדי אלילים, והיא עיר רבת המסחר, אליה יביאו העמים מרכלתם, הרוסים, הבולגרים, היונים, הארמינים, הגרוזינים והדַר-אַלָנים12, ושלום אמת נתון לכלם, כי שם משפט אחד לאזרח הארץ ולגר הגר בתוכה, ומוֹתר לאחד על השני אין, ולבל יטו משפטם, יש לכלם שופטים מקרבם, וה“חקאן”, הוא המלך, עומד בראש כלם, והוא יהודי נאמן כאבותיו,שבאו בברית ישראל לפני מאתים וחמשים שנה. וזה הדבר אשר יסֻפר לנו מאבותיו:

השבט הכוזרי הוא אחד מעשרת שבטי תוגרמה בן גֹמר בן יפת. ויהי עובד אלילים ככל יתר העמים שכניו. ולו היו תמיד שני מושלים, האחד היה החקאן, הוא המלך הכהן, המתיחש לבית המלוכה מדור דור, ובני עמו נתנו לו כבוד אלהים. הוא ישב תמיד בסתר היכלו, ופניו לא נראו לעמו בלתי אם לעתים רחוקות. אך ימי ממשלתו לא ארכו מארבעים שנה, כי יָראו שרי העם, פן תפוג חכמתו מזֹקן, והביא עליהם רעה אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, – ובהמלא ימיו המיתוהו ויקברוהו במקום נעלם מני עין וימליכו עליהם אחד מצאצאיו, וגם לו וליורשיו אחריו עשו כמשפט הזה. השני היה הפג, הוא המשנה, מלך הצבאות וראש החיל; הוא גם המחוקק והשופט הראש, וכל עניני המדינה נחתכים על פיהו. והעם כלם גבורים, רוכבים חמושים ומלֻמדי מלחמה. לבם לא ידע מֹרך, ומעולם לא נסֹגו אחור ביום קרב, כי חק היה להם, כי כל הירא ורך הלבב, השב על עקבו ממקום המלחמה, מצעיר אנשי החיל ועד מלך הצבאות, אחת דתו להמית – ולזאת חזקו אמצו לבבם וזרועם, ולא שבו מפני כל, ויתנו חתיתם בארצות שכניהם, וממשלתם השתרעה מן הים הכספי ועד הים המַאוֹטי13 והים השחור, ומנהרי יַאיק14 וטַנַאיס15 עד נהר אוּזוּ16 ואָקה. והעמים היושבים בכל שטח הארצות האלו: הבולגרים, הפּוֹליַנים והרַדומיצים והבורטַסים היו להם למס.

בסוף המאה החמישית לאלף הזה משל החקאן הנודע בשמו בוּלאן. המושל הזה הפך לבו לשנוא את הקסמים ואת עבודת האלילים, ויאסור אותם על כל עבדיו הסרים למשמעתו, ויבקש את אלהי האמת, אך לא ידע דרכו. והנה נראה לו מלאך ה' בחלום הלילה, ויברכהו בשם האלהים ויצוהו ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, לטוב לו ולעמו כל הימים. המלאך הזה נראה גם למשנהו, המושל המדיני, ויאמר גם לו כדברים ההם. ואמונתם חזקה בהם, בבוא דבר המלאך – כי בצאתם למלחמה על הדר-אַלַּנים, היה ה' עמם, ויכבשו את אַרדבל עירם הבירה ויאספו שלל זהב וכסף לרוב מאד. אז אמרו לבנות בית לשם ה‘, אך עוד לא ידעו מה שמו ולא הבינו בדרכיו הלוך. והנה באו מלאכי הכליף הבגדדי והקיסר הביצנטי לפני החקאן, וישחרוהו איש איש בשם מלכו, לקבל עליו אמונת אלהיו ולבוא בברית עמו. והוא בחכמתו גזר אֹמר לחקרם אחד אחד, גם העמידם להתוכח יחדו. ויהלל כל אחד את אמונתו, וידבר סרה באמונת השני ויתן היתרון לאמונת ישראל עליה, בהוכיחו לדעת כי היא היסוד המוסד לדתו. אחר כך קרא החקאן גם לאחד מחכמי ישראל ושמו ר’ יצחק סנגרי, ויעמיד את כלם איש לקראת רעהו, והוכח מלים ולהגיש לפניו עצומותיהם. ויהיו כל הדברים יגעים, ואיש איש התפאר באמונתו כי היא העולה על כלן. אז אמר החקאן למלאכי הכליף והקיסר: “הן שניכם כאחד מודים הנכם באמונת ישראל, כי עליה הטבעו אדני דתיכם, ולכן הנני נותן לה היתרון”. ובעצם היום ההוא נמול החקאן, וגם המשנה עם כל השרים הקרובים להם, גם רבים מעם הארץ התיהדו, כי גדל כבוד אלהי ישראל בעיניהם. אך רבים מהם נשארו באמונותיהם הקודמות, כי כן יסד המלך, להיות כל איש הולך בשם אלהיו וחי על פי דתו ואמונתו, אין אֹנס. ואחד מצאצאי בולאן, הנודע בשמו העברי עובדיה, הקדיש כחו ואונו לעבודת ה' אלהינו, ויביא אליו חכמי ישראל מבבל, והם הביאו אתם את ספרי התורה והדת, ללמדם לגרי הכוזרים שומה בפיהם. ויבנו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ויורום ארחות דתנו, להיות ככל קהלות הקדש בעמנו.

מאז והלאה הנה עברו כמאתים וחמשים שנה ומנהגי הכוזרים השתנו כלה – כי עזבו משובתם ויחדלו לנוע בארצות, ויהיו לאכרים ולכורמים ויוגבים, אך החזיקו להם חיל אנשים שכירים מבני דת מחמד, וגם שר הצבא המצביא מהם הוא – ובהם עודם מכבידים אכפם על העמים שכניהם, לבל יפלו איש בגבול רעהו, ולשמור חוקם לתת מס להממלכה הכוזרית, כאשר הטילה עליהם מאז.

בבואי אל הארץ ההיא, היה המלך יוסף בן אהרן הדור השלשה עשר למלכים היהודים המושלים בעם הכוזרי. ולו בן צעיר לימים ושמו דוד, אשר עוד לא נשא אשה, וכבן כאביו מהֻללים הם בפי כל יודעיהם ושמם רומם תחת לשונם.


בעיר איטיל הוכן לי מעון ברובע בני עמי, ברחוב העולה אל השוק הגדול. שם נמצא לי בית קטן ובו חדרים אחדים לשבתי עם אחותי ועם אֹמַנתה מילדותה, ולו גן קטן למזרע ירקות ופרחים, ובמשׂוּכה אשר לו מאחריו דלת פנויה אל גן גדול צומח כל עץ רענן, הוא גן הארמון אשר ברחוב המלך ובו יושב אחד משרי החיל המפקדים צבא מלחמה.

פה המקום להגיד דבר על אדות מרים אחותי.

בת שבע עשרה שנה היתה בעת ההיא, וכילידת ארץ הקדם התפתחה כלה ותהי כלולה בהדרה כתמר פורחת. ונוסף על יפיה ותפארתה הכי נפלאה בזהב שערותיה ותכלת עיניה – ­הסימנים היפים שבהם תצטינה בנות משפחתנו לעתים לא רחקות, לאות ולמופת כי מוצאן מבית המלוכה בישראל. כמראה הזה היה למרים החשמונאית, לבירוניקה אחות אגריפס, לאביגיל הקטנה, בת יהושע הגרסי, לפנינה מלכת תימן ולצנה הנאדרה, הנוקמת נקם משפחתה ועמה מאת הנביא המָשלמי. ומי ימלל מעלות רוחה, חכמתה ודעתה, נדיבתה וטוב טעמה! וגם אלה הטביעו חתם תכניתם על פניה ויוסיפו לה לוית חן וישוו עליה הוד והדר. ועל כן לא נפלאת היא, כי בצאתה שער אלי קרת ראוה רבים וכן תמהו, ועיניהם לא שבעו להביט אליה ולהתפלא על ספיר גזרתה. אולם היא לא אהבה לנוע, ורוב עתותיה פנו בעבודת הבית והגן. היא היתה פרח נעים, ופרחים היו כל מאויי לבבה; אותם רקמה בידי חרוצים על יריעותיה ומרבדיה, מטפחותיה וחריטיה בשבתה בבית, והם היו מעבדיה בגן אשר לפני חלון חדרה. אהבתה זו קרבה אליה את הוסין בַּג, בעל הגן הגדול אשר על גבול מעוננו – כי בהתבוננו אליה בעד המשוכה, ובראותו אותה מסתופפת תמיד בין ערוגות פרחיה, להשקותם ולנקותם ולגדלם בידים אמונות, שלח אליה את שפחתו הכושית, לשחר פניה, לקחת לה ממבחר הפרחים אשר בגן עדנו, להושיבם בגנה לענג, לריח ולתפארת. וכאשר השיבה פניה, במאנה לקחת מידיה גם את צרור הפרחים אשר הביאה לה בשם אדונה, חש בעצמו ובכבודו לבוא אלינו דרך הפתח אשר בין גנינו. התבוננתי אליו, והנה הוא כבן שלשים וחמש שנה, איש רזה וגבה קומה, עוטה מעיל משי ירקרק וחגרתו כסף מרֻקע ואליה מצֻמדת חרב ארוכה, ובית ידה כסף משֻבץ זהב ואבני חן. כקרבו אלינו השתחוה בהדרת כבוד ויאר פניו אלינו ויברכנו ויאמר:

“אכבדה נא להתיצב לפניכם בתור שכן קרוב! אני עבדכם הוסין בג, שר הפרשים אשר לחיל המלך, וימי שבתי במעוני זה מעט, כי שבתי בימים האלה מעיר פרוז-קפּד אשר על נהר יאיק, ששם נשלחתי מטעם המלך, לחזק את המשמר על העם הפטשנֵגי, השואף לצאת ממקומו ולהרגיז את שכנינו, יושבי המערב. אבל מעודי לא שמחוני מעוני וגני כבימים האלה, בהמצא לי שכנים כמכם, אשר תערב עלי קרבתכם, בדעתי מפי שפחתי, כי מדברים אתם בלשון עמי ומולדתי, לשון ערב. בעיר הגדולה הזאת יהפך עלינו המון עמים השונים ללשונותם לארצותם, ובכל אשר אפנה רק שפות לא ידעתי אשמע, כי מעטים מאד הסוחרים הבאים הנה מארץ ערב. על כן אשמח בכם ואקוה כי גם אתם תמצאו חפץ בקרבתי”.

על נעם אמרותיו אלה השיבותי תודות ואגיד לו, כי אמנם ישמח לבי גם אני, בהמצא לי שכן נכבד וטוב המדבר כלשוני. ומרים הניעה לו בראשה, מפני הכבוד, אך עצרה במלים ולא השיבתהו דבר.

“שש אנכי על אמרותיך! – הוסיף הוסין אמריו לי – אבל למה זה תחשה אחותך העדינה ממני? תפתח נא סגור פיה וינעם לי לשמוע מלים בלשון עמי משפתי חן, מפה נעים כפרח שושן! אקוה כי גם היא תאיר אלי פניה כשכנה קרובה ולא תתחמק ממני עקב כבדי אותה כראוי לה”.

“בכל לבב אכבדך, אדני, כשכן טוב, אשר קרבתך לכבוד לנו – ענתה מרים בהשתחותה לו – אם לא תעמיס עלי צרורות פרחיך, לקחתם ממך או מידי שליחיך. כי בכל מותר יהיה עצב וקִרבה יתרה אך להרחיק!”.

“הן לא אמצא עז בנפשי להוכיח אותך בדברים, כי יפיך ויפעתך עז לך, ואיך יתחרה עכביש קצוץ רגלים עם היעֵלה, המהירה במרוצתה על ראש סלע! – אמר הוסין בהַפרזה נעתרה, כדרך המליצה הערבית – אבל תקותי תאמצני, כי עוד תכיריני לטובה, והופעת עלי כשמש צדקה, והייתי גם אני גם פרחי לרצון לך. ועתה הנה זה הדבר אשר אבקש ממך לאות שלום: יהי נא גני נחשב בעיניך כשלך! ובאת והתהלכת בו לרוח היום בין שדרות עציו ובין ערוגות מטעי עם אחיך הנכבד או עם רעותיך אשר בגילך, והיתה דלתו פתוחה לפניך בכל עת ולא תסָגר עוד. ואנכי לא אקרב אליך מדי היותך בגני זה, עד אם תואילי כבדני; תקראיני ואענה, תדרשיני – ואמָצא לך!”

כן אמר השר בהשתחותו לה, ויקחני בזרועי ויוליכני עמו, להראותי את מעונו ומקום משכן כבודו.


אָחוז בזרוע השר הזה עברתי דרך הגן ואבוא אל ארמונו. שם ראיתי בעיני את כל כבודו ויקר תפארת גדולתו. השתוממתי למראה עשרו הרב המתנוצץ לעינים בכל עברי ביתו ופנות חדריו, והוא העתיר אלי לבחור לי אחד מחפציו היקרים, המפארים את היכלו. וכאשר מאנתי לקחת, הסיר את טבעתו מעל ידו ויאכוף עלי לשימה על אצבעי לזכרון. ועד כמה פעמים השביעני, לאמצהו כאח לי ולהיות לו לחבר ורע נאמן. וכן נפרדתי ממנו בנפש ברכה. ואנשי החיל בראותם את הכבוד אשר חלק לי אדונם בבואי, קמו מפני בצאתי, ויעמדו כתמר מקשה ולא נעו ממקומם עד עברי על פניהם. וכן שבתי אל ביתנו מלא ענג ושבע רצון.

אבל שמחתי הופרה בראותי את פני מרים והנם נזעמים.

“מה היה לך, אחותי, ולמה נפלו פניך?” – שאלתיה בבהלה.

פה לא נפל דבר – ענתה – אבל חמסי עליך, כי בחפזך לא ידעת להזהר ותתרע עם איש אשר טוב היה לכלנו לוּ הרחקת מעליו דרכך!”

“ומה עון מצאת באיש הנעלה הזה, אשר ממרומיו ישפות שלום לנו וכבוד והדר יעטרנו?”

“ומה טוב מצא בנו “האיש הנעלה הזה”, כי כן דבקה נפשו אחרינו לפתע פתאם?” – השיבה אחותי שאלתי לי.

“זאת הלא הגיד לנו בפיהו – עניתי – כי שש לבו לשמוע אותנו מדברים בלשון עמו. ומי זה לא ידע כי בני ארץ אחת אם יפגשו במרחקים, גם כי שונים הם בדרכם ומצבם, ישישו איש ברעהו כאחים נאמנים!”

“אבל אשאלך והודיעני – העמיקה אחותי שאלה – הלא ריב עולם לכוזרים עם הערבים, ואיככה יתכחש איש לעמו וישת ידו עם אויביו? איש ישר לא יעשה כזאת לעולם!”

“מבלי דעת קורותיו, אין לנו הצדקה להרשיעהו – כי מי יודע דבר מה המריצהו לעשות זאת! אנכי רק למראה עיני אשפוט. עיני ראוהו בהאירו אלינו פניו, על כן אהבתיו”.

“ואנכי למראה עיניו אשפוט, על כן שנאתיו – ענתה אחותי – כי אמנם הכל יוכל איש להעלים, בהעמיקו מאדם לסתיר מזמתו, אך לא את עיניו, שהן כראי מוּצק לתכונת נפשו. אל עיניו התבוננתי, ומהן נשקפה לי ערמת שועל, מעילת חתול ואכזריות נמר. גם זאת לדעת: איש ישר לא ידע עשות חנף, ועל כן היה לי מתק שפתיו לגעל נפש”.

“צדקת, בתי, בדבריך! – קראה שרה מיניקתה, אשר שמעה את דברי שנינו – כי פה חנף ישחית תמיד ותחת לשון זהב אך מעל וכחש נמצא. גם אני הייתי צעירה לימים, ורבות שבעה לה נפשי ממחליקי לשון. אל תדמה בנפשך, בני, כי בדברך בלשונו קנית כליותיו ולבו! הן עמך ידבר ויתנה אהבים ועיניו לטושות אל אחותך, בתקותו כי על ידך יצלח למשכה ברשתו. לכן הזהר לך, בני, והיו עיניך פקוחות על האיש הזה מעתה והלאה. הוקר רגליך מביתו ולא ימצא לו פתחון פה להיות בבאי ביתך. ובך, מרים בתי, אבטח, כי תמנעי רגליך מלכת אל גנו, פן יכין שם רשת לפעמיך!”

שרה הזקנה הסכינה מעודנו לדבר עמנו כאם אל פרי בטנה. על כן החשיתי לה גם עתה, בהתערבה בשיחתנו ובענותה אף היא חלקה. ולמרים היו דבריה לרצון – כי את אשר הגה לבה אותה הגידה הזקנה ולא כחדה.

“אשר אחזה לי אני – אמרה מרים – אין טוב לנו כי אם לעזוב את הבית הזה ולבקש לנו מעון במקום אחר, ורחקנו משכן רע והיינו שאננים מפחד רעה”.

“הוי יונות פותות ואין לב! – קראתי אליהן בחמה – למה זה ועל מה זה חרדתן את כל החרדה הזאת? את מי דאגתן ותיראנה? ולו גם יהי כדבריכן, כי דבר בליעל יצוק באיש שלומי אשר בו אבטח ולא אפחד – מה יוכל עשות לנו בארץ אשר שריה למשפט ישׂרו ובעיר אשר מלך יהודי יושב בה לכסא? הן לא כבגדד איטיל ולא כשלטן מחמדי מנהג מלכנו המושל בחסד אלהים. שם רצון כל פחה הוא פקודה עליונה, הוא יגזור – והמון עבדיו וסריסיו אצים לקים דברו בלי דין ומשפט ומבלי אשר ירהיב אדם עז בנפשו לפתוח פה בתלונה ולהתאונן רע על מעשיהם. ופה גבוה מעל גבוה שומר ארחות משפט, וכי יצר איש רעהו, וכי ירהב בן עם אחד בבן עם אחר לעשות לו דבר אשר לא כדת, והובא הדבר לפני נכבדי זקניהם היושבים כסאות למשפט, ופללום יחדו בשם המלך היושב בראשם, אשר כל דרכיו אמת ומשפט ומישרים”.

“כדברים האלה שמענו גם מפי האיש הצעיר, אשר היה בזה, בהיותך בבית השר הערבי” – אמרה שרה בהביטה בערמה אל מרים.

“ומי הוא האיש הצעיר ומה לו בביתנו?” – שאלתי ולבי השתומם בתוכי, בראותי את פני אחותי והנה האדימו כתולע.

“הוא אחד מפקידי המלך – ענתה מרים בהורידה לארץ עיניה – אשר סר אלינו לדעת שלומנו ומעשינו. גם שאל מאתנו אם יש את נפשך להסתפח אל אחת הכהונות, ונתנה לך לפי כשרונך וחפצך”.

"ומה טוב מצא בנו האיש הנעלה הזה, כי התעורר לשאול לשלומנו ולדאג למחסורנו? – שננתי לשוני בשאלי כדברים אשר שאלתני היא על אדות שכננו.

“האיש הזה לא תאנה הוא מבקש להכירנו בגלל אשר מדברים אנו עברית או כשדית – כי אמונתנו, שהיא גם אמונתו, היא אשר תעירהו בצדק לדבר שלום לבני עמנו ולדרוש טובתם באמת ובלב תמים”.

“והמשפט הזה הוצאת למראה עיניך או למראה עיניו?” – הוספתי להתנקם בה על אשר התפארה עלי בחכמתה ודעתה את בני האדם יותר ממני.

“על פי שני המראות כאחד הקימותי דבר – ענתה מרים בהשקט ובטחה – כי ראיתי את אור פניו והנה הם מפיקים אמונה ותם, התבוננתי אל עיניו האמוצות, והנה הן כמים טהורים שקופות אל נפש זכה ולב מתנה”.

“אכן מאֻשר האדם אשר יצלח להפיק ממך רצון! – כי הנך לו למלאך מליץ ולא יחסרו לך מלים להוכיח עליו צדקו וישרו. ומה ענית אותו על שאלתו השנית?”

“בדבר המשרה אשר הוא אומר לתת על שכמך – לא עניתי דבר בלעדיך. הגדתי לו כי סרת אל שכננו הוסין בג, השר המחמדי, אשר העתיר לנו אמריו בבקשו קרבתנו. ובשמוע האיש זאת חורו פניו ועד ארגיעה כֻסו באש פלדות; אך לא דבר מאומה. רק זאת הגיד לי, כי מחר לעת הזאת יסור אלינו שנית, כי לא יוכל עתה עוד להתמהמה, והנהו מקוה למצוא אז גם אותך ולדבר עמך בכל אשר עם לבבו”.

“ואנכי לא כחדתי ממנו מולדתכם ובית אבותיכם – אמרה שרה – לשוא גערה מרים בי ותתנני לזקנה פושקת שפתים, כי על אפה וחמתה אמרתי לו כי מגזע ישי אתם ומבית המלוכה ביהודה מוצאכם. וכשמעו זאת אורו עיניו ופניו הביעו משוש גילו. “אכבדה נא להגיד הדבר למלכי” – קרא בחדוה – “והיתה לו הבשורה הזאת לששון ולשמחת לבב!”. כן אמר ויברכנו וילך. האח, לבי אומר לי כי המלך יפקדכם לטובה וירים קרנכם בכבוד, ועיני תראינה זאת ורחב לבי לעת זקנתי!”.


עוד בערב ההוא נוכחתי לראות ולדעת כי צדקו מרים ושרה ממני. – כנטות היוֹם17 בא אלינו הוסין בג, ואחרי שיתו לנו בחלקות כדרכו, שחר פנינו לבוא עמו אל גנו ולהתענג על הריח הנעים העולה מן הציצים והפרחים במוצאי ערב. ואנכי נעניתי לו, ואקרא גם למרים ללכת עמנו ואפצר בה עד בוש. ולא יכלה עוד להשיב פנינו, ותקם ותלך עמנו בלי חמדה.

באנו אל גן העדנים, ונתהלך בין מטעי חמדתו ונשאף ריח פרחיו אשר היה לנו למשיב נפש. אחר כן הובאנו אל סכה נחמדה קלועה משריגי גפנים וענפי עץ עבות ופרחים נותני ריח. שם ישבנו לנוח במרחב על יצועים נהדרים ערוכים בטעם ארץ הקדם. והשר הרבה שיחה עמנו, בספרו גבורותיו ועזוז נוראותיו אשר עשה במלחמותיו. עד כה וכה פנה היום, ומרים הזכירה לי כי הנה נטו צללי ערב ועת לנו לקום ולשוב לביתנו. אבל השר עצרנו לשבת עוד מעט ולהשיב נפשנו בשקוי השֵׁרְבָּט18. ובדברו הכה כף אל כף, והשפחה הכושית הביאה טס כסף ועליו שלשה גביעי זהב עם כפות כסף, ותתן גביע גביע על כף כל אחד מאתנו. אנכי שתיתי בתאות נפש ואריק את גביעי עד תמו; מרים טעמה מן המשקה רק מעט ותקם ותאץ בי ללכת, אך חוסין שתה לאטו, ועל כן חכיתי לו עד כלותו גם הוא לשתות. אז חפצתי לקום – ומה גדלה פליאתי, בחושי בנפשי, כי אין בי כח לנוע ממקומי. ידי רפו, רגלי כמו בסד הושמו, ראשי כבד עלי כאבן מעמסה, אזני תצלנה מרעש לא אדע שחרו, ובתוך הרעש נדמה לו כמו אשמע קול אחותי קוראת אלי בשמי, אחריה קול שרה כצועקת לעזרה, גם עלה באזני קול שריקות, משק כלי נשק וריב לשונות. התאמצתי לחשוב ולהבין מה זאת, אבל זמוֹתי נתקו, עשתנותי אבדו ולא ידעתי עוד נפשי.

ואשר הֻגד לי אחרי כן אותה אשמור לספר:

אנכי נפלתי על יצועי אחרנית וארדם, כי מטעם השר המחמדי מסכה השפחה הכושית שקוי-שֵׁנה במשקה אשר הביאה לנו. והוסין חכה לי עד אשר יֵראה עלי פעלו, אז התנפל על מרים ויאחז בחזקה בשתי ידיה, והכושית קשרה מטפחת על פיה, לבל ישָׁמע בחוץ קולה, ואחר כך אחזה אותה ברגליה, וכן נשאוה יחדו דרך הגן הארמונה.


ובעיר בלנגר רבה התכונה – כי הנה באו מלאכי גוי, שליחי הרוסים, בני השבט הפוליַני היושב על נהר אוּזוּ, בעיר קיוב וסביבותיה, ויובילו שי למורא, מנחה למלך הכוזרים, כמס אשר הושם עליהם בראשונה, חרב “מכל ארֻבת עשן” – לאמר: מכל בית ומשפחה. הפולינים היו עם שוקט, עובדי אדמתם הפוריה, והיו למס עובד להדרַוליניַם19 שכניהם. כי ריב עולם היה בין שבטי הרוסים אשר נלחמו איש באחיו. וממלכת ביצנץ אשר פחדה ויראה אז מכל גוי נושא חרב, התאמצה לשלח מדנים בין אחים, ומלחמותיהם תמיד הכשילו כחם. ובהיות ממלכת הכוזרים קרובה אל גבול הרוסים, היה הנקל לה לאסוף את כל חלקי ארצם כאסוף ביצים עזובות. אך מאז התיהדו המלך וחלק רב מבני עמו, חדלו לגור מלחמות, ויסתפקו במס אשר שלמו להם שבטי הרוסים, האחים הנצים, מיראתם אותם, בהיות ידיהם עסוקות במלחמותיהם בבית, פן תשיגם יד העם הכביר הזה מחוץ. גם מכס רב שלמו להם הסוחרים אשר באו מרוסיה ויעברו במים וביבשה עד נהר איטיל ועד הים הכוזרי, ויביאו עמם סחרת ידם: עורות חיות, דבש, דנג, תבואת האדמה גם עבדים ושפחות לממכר מבני הנעורים שבויי חרבם, בנפלם בגבולות אחיהם, וימירום בתוצאות ארץ הקדם: ברקמות כסף וזהב, בארג בד צמר גפן, באבקת רוכל, בעדיי כסף וזהב ואבנים יקרות, בכלי נשק וכלי סוסים למרכב. הסוחרים ההם שמרו עתותיהם בשלוּמי המס והמכס, בהיות נהר איטיל הדרך היותר טובה ובטוחה לארחות המסחר. אך מאז החלו הנשיאים הוַריַגים לשום משטרם בארץ רוסיה ולאַחד שבטיה תחת דגלם, חדלו להביא את המס הנטול עליהם. בימי אָלֶג20 ואיגָר21 נפתח להרוסים דרך הים אל קונסטנטינה בירת מלכי ביצנץ, אשר היתה להם פעמים אחדות למשסה, ותהי יראתם על פני מושליה עד כי נאותו לקבל סוחריהם בכבוד ולתת להם מאכל שלחנם כל ימי שבתם בארץ יון לרגלי מסחרם. מאז והלאה חדלו רוב שבטי הרוסים לבוא עוד אל ארץ כוזריה לערוב מערבם. והנה נפל איגר וחילו בחרב הדרַולינים, ואָלגה אשתו המושלת תחתיו22 שמה בראשונה כל מעיניה בנקמת דם בעלה, ולא חשה לגבֵּר חיָלים ולתת מוראה על פני חוץ. וממשלת ביצנץ ראתה כי נשבר שבט מכהּ, ותתן מכשולים על דרך הסוחרים הרוסים ולא נתנה אותם לבוא בשעריה. אז שבו הרוסים להתרפס ולרהב את הכוזרים. והנה זה באו מלאכי הפוליַנים איטילה. ובידיהם המס אשר הוטל עליהם מאז. לכבודם נאסף חיל המלך על הכר הנרחב אשר לפני ארמונו, ושריהם ופקידיהם רוכבים על סוסיהם לפניהם. המלך יוסף יצא בראש שריו ויועציו לפקד צבאו נגדה נא למלאכי הרוסים וסוחריהם שבאו אחריהם, והם עומדים יחד בראש מרומים על המקום אשר הוּכן לפניהם. והאנשים כלם גבהי קומה ורחבי כתפַים, בעלי שפם וזקן מגֻדלים. פניהם שזופים, עצמות לחייהם שֻׁפות, שער ראשיהם אדמדם כהה, עיניהם אמוצות, חטמם קצר וקצהו רחב ומָפנה מעט למעלה. מפרקתם עבה ומבנה גיום איתן, והם עוטים שמיכות עבות הרכוסות מעל שכמם הימנית, ומתחתיהן כתנת בעלת צבעים, היורדת אל מכנסיהם ממעל להם, ועליה חגורת צמר עבה הקשורה על חלציהם בקשר עב, ועל ראשיהם מגבעות מעורות-חיות מעֻבּדים23. ומאחריהם עבדים נושאים מזמרת הארץ ועגלות טעונות חרבות קצרות בעלות פיפיות.

“מה זה נפקד מקום הוסין בג שרכם?” – שאל המלך יוסף בעברו בסך על פני גדוד הרוכבים המחמדים.

"לא נדע, אדוננו! – ענה אחד הפקידים – כי בהחלצנו חושים צונו לעבור לפניו, ויאמר, כי עוד מעט ויבוא גם הוא אחרינו.

“בי, אדוני אבי! – קרא בן המלך ודוד שמו – אעברה נא ואראה מה זה היה לו, כי מעודו לא העביר המועד, ולמה נפקד מקומו עתה? הלא דבר הוא!”.

“עשה, בני, כדבריך!”

ודוד השתחוה אל אביו ויקח עמו עשרת אנשים רוכבי בסוסים מחיל שומרי ראשו, ובפקודתו הריצו סוסיהם כאילות שלוחות והוא בראשם. ועד ארגיעה נעלמו יחדו.


והמלך יוסף כלה לפקד צבא החיל, ויעבור עם השרים היהודים בני לויתו, ויעמוד לפני האֹרחים על המקום הנועד להם. ושרי החיל העבירו גדודיהם על פניו במרוצה רבה, לקול תרועת חצוצרוֹת ורעש תפים. וככלות מפקד החיל קם השר אשר על הבית ויעמוד בראש האֹרחים, ויסב עמם מאחרי המלך ויעבור עמם ועם עבדיהם נושאי המנחה על פניו, וכהתמם לעבור שב המלך עם עדת שריו ויועציו אל היכלו. והאֹרחים הובאו אל חדר האֹכל, ששם ערכו לפניהם שלחן כיד המלך וכטעם הסלַוִים הרוסים – כי יותר שהם מרבים לאכול מרבים הם לשתות שֵׁכר ומי-דבש24, ומראשית שבתם אל השלחן ועד כלותם לאכול לא יחסרו המזג25.

עודם יושבים ומיטיבים את לבם, והמלך בא אליהם עם אנשי לויתו לברך את הלחם והמלח כמשפט. ובדברו עמם שאלם לשלום הנשיאה אָלגה ולשלום סויָטוסלַב בנה, יורש העצר. וזקניהם הרבו שיחה ויספרו לו את הנוראות אשר עשתה בהדרַוליַנים, בנקמה מהם את דם בעלה אשר שפכו. כי מוֹלא נסיכם נשא אליה עיניו ויתאַו יפיה, וישלח אליה מלאכים ללכת אחריהם ולהיות לו לאשה. ותצו המלכה ויחפרו בור עמוק בחצר ארמונה, ויקברום שם חיים. ואחר כן שלחה ציריה להגיד להנסיך ולעמו, כי אם באמת יש את נפשם לקחתה אחרי כבוד, ויספו שלוח לה שרים גדולים ונכבדים מהראשונים, ונכבדה בהם לעיני בני עמה ונתנוה ללכת אחריהם. הדרולינים עשו כדבריה. ויהי בבוא שריהם קיובה, ותשלח להגיד להם כי לא תוכל ראות פניהם עד אם היו בבית הרחצה, כמנהג העם. ויהי בהיותם שם ותצו אָלגה וישרפו עליהם את הבית באש. אז שלחה להגיד להדרולינים כי הנה היא הולכת לבוא אליהם – ולכן יכינו נא שֵׁכר ומי-דבש הרבה על המקום אשר הומת איגר בעלה. שם תספוד לו ותבכהו, ואחר כן תעשה משתה על קברו להזכרת נשמתו כמשפט. אז תנקה ממנו ותוכל היות לאיש אחר. הדרולינים עשו כדברה, ויכינו מי דבש למכביר, ויבואו בהמון רב לעשות את ההזכרה, לכפר פני בעלה המת. והיא באה שמה במתי מעט, ואנשיה שרתו לפני הדרולינים, אשר שתו לשכרה כמנהגם, וכסבאם סבואים נתנה אות לאנשיה, ויקומו על השכורים וישחטום ולא השאירו מהם איש. ואז כאשר נעדרו מבחר אנשיהם אספה אָלגה את אנשי חילה ותעמיד את בנה בראשם ותעל על הדרולינים למלחמה, ותכם ותניסם מלפניה ותכבוש את עריהם. רק קורוסטין העיר הראשה שגבה ממנה, ותלחם עליה כל ימי הקיץ ולא יכלה לה. אז הערימה עצה ותשלח לאנשי העיר לאמר: “הנה לקחתי מכם די נקמות. ועתה הכנעו מפני ואעשה שלום לכם. ואנכי לא אכביד עליכם מס, אך שלחו לי מכל בית שלש שלש יוֹנים ושלשה שלשה בני צפור, הלא מצער הוא, ואדע כי נכנעתם מפני, ולא אוסיף עוד ליסרכם”. על זאת שמחו הדרולינים מאד, וימהרו ויעשו כדבר המלכה. והיא צותה לקשור פתילים בוערים אל כל בני הכנף ולעזבם לנפשם. הצפרים עפו אל קניהן אשר בגגות הבתים, ואש אחזה בעיר בכל קצותיה, ותהי מהֻמה גדולה בתושביה, וימהרו וינוסו מן העיר הבוערת – ויפלו בידי הפולינים אשר הכום לפי חרב.26

ככל הדברים האלה ספרו האורחים לפני המלך יוסף ושריו, והם הקשיבו וישמעו וישימו אל לב. ויהי כשובם יחדו אל חדר המועצה, ויקרב אחד מזקני השרים ויאמר: “המלך לעולם יחיה! הן כל שמעה אזנך. המלכה הרוסית אשת חיל היא ואבירת לב, ועמה כלם חזקי מצח וגרמיהם כמטילי ברזל, והנה היא חונכת את סויטוסלב בנה על פי דרכה. והיה כי יגדל הנער ושב לאַחד את שבטי העם הזה, והיה לגוי עצום מאד, והיה המעט לו כי יחדָל לתת מס ולשלוח לנו ברכה, כי עוד יעלה עלינו להשחיתנו, ולקח מאתנו בפעם אחת את כל אשר הובא לנו מבני עמו זה מאות בשנים!”

“הראית, מלכנו, את החרבות השלוחות אליך בפעם הזאת למנחה? הן קצרות הנה, אבל שתי פיות להן – קרא השני – הלא זה אות הוא כי קרבת האויב יחפצון ביום קרבות, בסמכם על זרוע עזם ועל להט חרבם המתהפכת!”27.

“ומה עצתכם איפוא?” – שאל המלך ועל מצחו שכנה עננה.

“עצתי היא – אמר הראשון – לבחור לנו אנשים יודעי לשון הסלַוים, אשר יצאו ויבואו בקרב העם הזה, לשלח מדנים בין שבטיו ולסכסכם איש באחיו – ואז יאכלו איש את רעהו ויחדו מארץ יכרתו”.

“עצת שטן היא, הנאותה למלכי ביצנץ ליוָנים הערומים ולא לנו. חלילה לנו מה' לעשות כזאת! כי מה משפט האיש הקם על רעהו מאחריו לרצחהו נפש? הלא יהיה דראון לכל בשר – ואף כי לעשות כן לעם כלו!”.

“זה כמה היתה עצתי אמונה – אמר השני – להגדיל חיל צבאנו, להרבות מבצרי מעזנו ולהחזיק בהם משמר נגד כל צר ואויב כי ידרוך בגבולינו!”

“ואנכי זה כמה העידותי בך, אדוני! – אמר השלישי – כי לא טוב לנו כי אם להרים אנשים לצבא מבני עמנו ואמונתנו. כי חיל נכרים אשר בכסף ישָׂכר, מבטח בוגד הוא ביום צרה”.

“הלא זה כל ישע וכל חפץ דוד בני! – אמר המלך – אולם העצה הזאת רחקה ממני. כי בני אמונתנו בלבד מעטים הם במספר, ולהכניס בצבאנו ערב רב מכל בעלי האמונות היושבים בארצנו, ורבו הסכסוכים ודברי הריבות בינותם, ותחת היותם שכם אחד במלחמה על האויב ישיבו צור חרבם אל לבם ותהי יד איש ברעהו. גם להגדיל מספר החיל מבני הנכר לא טוב לנו בעת שלום, כי אז יכבדו המסים על התושבים לכלכלת חיל הצבא. ולכן אל נא נבקש חדשות, כי הלא בארץ שלום אנחנו בוטחים, וריב אין לנו עתה עם שכנינו העמים אשר סביבותינו. אנחנו לא נתחר בם, וגם הם לא יתגרו בנו, בדעתם כי החיל אשר עמנו די הוא להגן על ארצנו וכל הנוגע בנו לא ינקה רע. אך זאת נעשה לטוב לנו: אנחנו נוסיף עוד מבצרים אחדים על גבולותינו. אותם נבנה בידי החיל אשר אתנו, כי למה זה יאכלו עמל עמנו ויקבלו שכרם חנם באפס כל עבודת מעשה? והמבצרים אשר יבנו לנו בעת שלום הם יסכנו להיות לנו למעוז ומבטח בעת מלחמה. ואנחנו נשכיל להחזיק את השלום עם שכנינו, ועל כלם – עם הרוסים, הנותנים חתיתם בארץ. והיה כשוב מלאכיהם לדרכם, ושלחתי על ידם ברכתי אל המלכה, גם אשא משאות מאת פני להם ולה ולשריה, לאות ברית בינינו ובינם, ושלום יהיה לנו בעזרת אלהי צורנו ומגן ישענו סלה!”.

בדברים האלה קם המלך ממקומו לאור כי כלתה האספה, והשרים קמו עמדו וישתחוו לו ויהיו נכונים גם המה לעזוב את חדר המועצה – והנה שעטת פרסות סוס נשמעה מן הככר אשר לפני הארמון, ודוד בן המלך קפץ מעל סוסו ויבוא החדרה אל סוד המועצה ויקרא: “הוי כי נבלה נעשתה בתוכנו! שר הרוכבים הערבים, הוסין בג, שלח ידו במשפחה עברית אשר באה הנה מבגדד לחסות בצל ממלכתנו, ולולא הספקתי לבוא בעוד מועד ולסכל עצת רשעתו, כי אז מי יודע מה היה לה!”.

כל השומעים נבהלו יחדו ויתמהו איש אל אחיו. והמלך שב אל מקום שבתו, לשמוע מפי בנו את אשר נעשה. ודוד ספר לו ולהשרים את כל אשר נודע לו מפי מרים אחותי ושרה אֹמנתּה – כי אנכי נדמיתי אז כאבן מן התרדמה אשר נסך עלי הערבי הבליעל.


מאז נקראנו מאת הוסין להתרועע אתו ולהתהלך עמו בגן לרוח היום, לא ידעה שרה שלֵו, ולבבה ורגליה נשאוה אל המשׂוּכה המבדלת בין שני הגנים, ולא גרעה ממנו עיניה כל העת עד בואנו אל הסכה. אז התגנבה דרך הפתח ותתחמק בין העצים ותתחבא בין סבכי הנטיעים המגֻדלים מסביב לסכה. משם ראתה את הכּושית בנשאה את הטס, והיא שומרת להחזיק שני גביעים לבד וגביע אחד לבד. ויפלא בעיניה הדבר ותוסף להטות אזן ולהקשיב קשב. ופתאם שמעה קול פחדים אשר נחבא בסתום – ותמהר ותקפוץ אל הסכה בקול צעקה, ובפגשה בהוסין ושפחתו הנושאים את מרים, נפלה עליהם ותאבק עמם להציל את הנערה מידיהם. והוסין חגר חמות ויאחז רגלי מרים בידו האחת, ובשנית הוציא מאכלת חדה מתחת למדיו ויעופפנה על שרה להכותה נפש. ברגע הזה הגיע דוד עם אנשיו אל המקום ההוא – כי בבואו אל בית הוסין מצאהו ריק מאדם, כי את כל עבדיו, שהם אנשי חילו, שלח הוסין לפניו אל הצבא הנאסף על ככר המלך. משם בא דוד הגנה, וקול צעקת שרה הגיע לאזניו, וימהר וירץ אחרי הקול עד הגיעו שמה. ורעדה אחזה את הוסין ושפחתו, וירפו ממרים לפתע פתאם עד כי נפלה לארץ. “בן המלך!” – צללו שפתי הוסין בזעם וחרדה. ומרים נשאה עיניה – והנה הוא האיש הצעיר אשר היה ביום ההוא בביתנו, ואשר משך לבבה אחריו!

עוד הפעם נִשאה מרים בידי שנים, בידי גבר ושפחה – כי בעבור הבהלה התעלפה, ודוד ושרה נטלוה וישאוה הביתה, שמה הובאתי גם אני אחריה. ואנשי החיל סבו את הוסין בפקודת בן המלך ויובילוהו אל ביתו. שם עמדו עליו למשמר עד בוא אליהם דבר המלך ויוָדע מה יֵעשה לו. עוד בלילה ההוא יצאו שתי מרכבות מחצר המלך ותעבורנה אל הרחוב העולה על השוּק הגדול. באחת הובאתי אני ומרים ושרה אל מעון המלך, ובשנית הובל הוסין אל בית המשמר אשר על יד הארמון. על פי התרופות אשר נתן לי רופא המלך הקיצותי לעת הבקר משנתי העמוקה, ואז נודע לי כל אשר נעשה. ואודה לבן המלך על ישועתו וחסדו אשר עשה עמנו להפליא. והמלך יוסף דבר עלי טובות וימשכני חסד וישימני לחבר ומורה לדוד בנו.

כנכון היום הוכנו התשורות למלאכי רוסיה ולהנשיאה ושריה כיד המלך, ולעת הצהרים באו המלאכים לברך את המלך בטרם יעזבו את עירו הבירה לשוב אל ארצם. והמלך יוסף וכל שריו וגדוליו עמו נאספו אל חדר המוּעדה; שם קבל פני האֹרחים בפעם האחרונה, ויתן להם ברכתו שלום. ופתאם קם שאון על הככר אשר לפני הארמון – כי נאספו הרוכבים הערבים, כל גדוד הוסין בג במספר חמש מאות איש וידרשו לקרוא לאלופם דרור, ואם לא – והוציאוהו לחפשי ביד חזקה. לדברים האלה נבוך המלך, אבדה עצה משריו ולא ידעו מה לעשות. כי לתת להקושרים את שאֵלתם, הלא ילמדו אנשי החיל להתפרץ מפני מלכם ולעשות את אשר לבם חפץ! ולהשיב פניהם – מי יודע את אשר יעשו בחמת רוחם! במבוכה הזאת התחמק דוד מחדר המועדה ויצא אל החצר אשר מאחרי הארמון ויצפצף בשפתיו, וקול שריקות ענה אחריו מן המבואות והרחבות המָפנים אל המקום ההוא, ועד ארגיעה נשמעו דהרות אבירים, וגדודי פרשים פרסים כאלפָּים איש חמושים בקשתות וכדונים יצאו חוצץ כלם ויסובבו את הגדוד הערבי מכל עבריו, ויעמדו הכן למוצא פי בן המלך, להתנפל על הגדוד המתפרץ ולהדוך אותו תחתיהם. כי אמנם חזה דוד מראש, כי לא יתנו הערבים מוט לפקידם ואלופם, ויהיה דברו עוד בלילה ההוא עם ראשי גדודי הפרסים, אויבי הערבים ואנשי ריבם מעולם – כי הם בעלי השיע28 בעוד שהערבים הם בעלי הסוּנה29 – להיות נכונים ליום הזה לשית ידם על גדוד הוסין בג, אם יצטוו על ככה.

ברגע הזה נשמע קול חליל מן זרוע הנהר המחבקת את האי ימינה. סרתי אל החלון לראות מה זאת, וארא והנה אנית שיט קטנה עוברת מסמנדר לבלנגר; בה יושבת מרים אחותי עם שרה אֹמנתה ולפניהן הדסה, בת המלך – כן הֻגד לי – נערה בת שש עשרה שנה, יפה ונעימה, שערותיה כפשתה כהה ארוכות ושלוחות ונטושות מאחרי ערפה, פניה ארוכים מעט ואפה ישר, עיניה אמוצות ומאירות, פיה רחב מעט ולרגעים מתקפלת שפתה העליונה ובלחיה הימנית מתכוצת גומה קטנה – משחוק נעים המרחף על פניה; בו יתגלו שִניה הקטנות והקצובות כשני חרוזי פנינים. צוארה ארוך וגם קומתה וגזרתה דיה לפי ערך שנותיה, והיא לבושה מעיל שני קצר עם אפודת ארגמן ברקמת חוטי כסף, ועל ראשה צניף משי ירוק ממֻלא בתרשיש, ובזרועותיה וקרסוליה המגולות – אצעדות וצמידים משבצים אבני חן. והנה ידה אֹחזת במשוט, ובשנית – קנה לבן ובקצהו קשורה מכמרת קטנה, לציד הדגים, הרבים מאד בפלגי הנהר הגדול הזה. והיא מביאה ברכת הבֹקר לאביה ולאחיה כדרכה יום יום. העבדים הקריבו את האניה אל החוף ויקשרוה אל העמוד העשוי לדבר. והנערה היפה והתמה קפצה כאילה על מדרגות השיש החצובות במעלה החוף בואכה הארמונה, ואחריה עלו מרים ושרה ושתי שפחות הוֹדיות, המשרתות את בת המלך. בהגיען אליה אחזה את אחותי ביד ימינה ותעל עמה אל הארמון, והן מדברות יחדו עברית, הלשון אשר בה נדבר גם המלך וגם דוד בנו עמי ועם אחותי – כי שפת הכוזרים לא ידענו והם אינם שומעים ערבית. מהליכות הדסה עם מרים הבינותי בינה, כי כבר נקשרו שתי הנפשות הזכות האלו בקשר אהבה וידידות, ובלבי שמחתי, כי יותר מאשר קוינו בא לנו.

אבל הרעש אשר על ככר הארמון הזכירני כי לא עת עתה לשמוח. והדסה ומרים שמעו את הנשמע והנעשה, וחלחלה אחזתן.

“לא, אבי! – קראה הבת היחידה ותרקע ברגלה – לא אֹבה כי ישפך דם אדם בקרית מועדנו! אמנם חטא האיש הבליעל חטאה גדולה, וגם גדודו העמיק סרה – לכן גרש נא אותו ואת גדודו יחדו, ילכו בסערות תימן ולא יזכרו עוד בשמם! אבל לבוא לשפך דמים בקרב חוצות – היה לא תהיה כזאת בתוכנו!”.

“לא נכון לעלמה תמה כמוך להתערב בעניני הממשלה! – הוכיח אותה היועץ הראש, אשר יעץ אתמול לסכסך את שבטי הסלַוים איש באחיו – לכן הואילי נא, בת מלך, ושובי בשלום אל מקומך, ולנו הניחי לעשות משפט במתקוממים ולבער הרע מקרבנו!”

ומרים ראתה את דוד מתרוצץ עם סוסו בראש הגדודים הפרסים, להתנפל עמם על הגדוד הערבי, ויתר לבה ממקומו, ותספוק כפיה ותפרש בידיה ותבך לפני הדסה ותתחנן אל המלך למנוע את בנו מבוא בדמים, כי אין הצר שוה בנפשו היקרה, ונכונה היא לסלוח לעון הערבי, רק לבל יבֻלע לבן המלך בגללו.

שמע היועץ הזקן את הדברים האלה ויתעבר. והמלך התבונן בה ועל שפתיו רחף שחוק קל. ויפן אל עדת שריו ויקרא לאמר:

“לא אוכל לשפוך דמי אנשים אשר שפכו דמם למעני זה כמה; אבל לא אוכל גם לסלוח לעון אלופם ולחטאתם מרי. ועל כן זה משפטי אשר חרצתי: הוסין וחצי גדודו יעברו מזה אל נהר טנאיס לבצר את סַרקל, העיר הלבָנה, ולהקיפה בחומה וחל, לעשותה לנו למבצר משגב. וחצי גדודו השני יעבור אל נהר יַאִיק, לבצר את העיר סַקסין ולחזק בדקי חומתה. ועליהם נפקיד שומרים מחיל הדרבַּדים30, אשר ישגיחו אליהם לבל ישובו עוד לכסלה. ואת פָּני לא יֵרָאו עד אשר יבצעו מעשיהם שם באמונה ותֹם לבב, כאשר הסכן הסכינו לעשות עד כה – או אז אסלח לעונם וחטאתם לא אזכור עוד”.

הדברים האלה נקראו לפני הגדוד הערבי ולפני חיל דוד העומד מסביב לו. כלם שמחו למשמע אזניהם, ויודו למלך חסדו כי פדה בשלום נפשם ולא העיר חמתו לשפוך דם לאַבד נפשות. גם מלאכי רוסיה הללוהו בפה מלא, כי לעיניהם גלה צדקתו, בזכרו לחילו חסדו ואמונתו. אבל פניהם הביעו מחשבת לבם, כי לא כן עשה, בסלחו לבני עולה, כי יהיה זה להם למכשול עון ומרי, ובחיל כזה אין מבטח עוד ביום שידֻבר בו, בקום עליו אויב מבית או מחוץ לדבר אתו בשער.

אבל הדסה ומרים שמחו מאד, כי סר הפחד, ואימת המות לא תבעתן עוד. ותחבק הדסה את אביה, ותגער באחיה האכזר, ותאַימהו בדברים, כי אם כה יוסיף לחפוז, וקראה אותו בשם “חתן דמים” – והסירה לבב מרים מאחריו…

ופני מרים אדמו כתולע ועיניה שחו לארץ.

לכן דעי לך, כי העלם הנכבד הזה אחיה הוא, ואותו שת אבינו למורה לי – ואם תלכי עמי בקרי, ונקמתי בך שבעתים בבוא יומך, עת פקודתך!" – ענה דוד באחזו בימיני ובהציגו אותי לפניה.

השתחויתי להדסה ואברכנה במו פי, ובלבי חשקתי לאחוז בילדה הנעימה, לחבקה בזרעותי ולנשקה מנשיקות פי – והנה האדימו פניה, וגם עיניה שחו לארץ.


המלאכים פנו יצאו וילכו לדרכם, והדסה ומרים ושרה שבו אל ההרמון מעבר לזרוע הנהר, ואני ודוד נשארנו בסוד המועצה. המלך ישב ראש והזקנים התלחשו יחדו; כלם התעצבו אל לבם ממקרה היום הזה – כי בו נגלתה ערות הארץ, עון החיל הכוזרי, לעיני מלאכי העם ההולך ומתחזק. בו נודע גם רפיון המלך, אשר לא ביד חזקה ימשול בארצו. אמנם טוב ומטיב הוא וסועד בחסד כסאו, אבל לא במשפט יכוננהו – כי חסר לו כח המושל הכביר, המקריב את הפרט בעד הכלל, כמעשה המנתח החרוץ, המסיר את האבר הנגוף למען יבריא הגוף כלו. ואם כה ילמד החיל הזר לעשות כרוחו, בלי משמעת מלך ושר, מה הבטחון אשר יבטח בו לעת רעה, כשיבוא צר ואויב בשערי הארץ!

המחשבות האלה דכאו רוחם, אבל איש מהם לא נועז להעלותן על דל שפתיו ולהעציב לב המלך בדברים לא יועילו. והנה נפל דבר חדש אשר הסיר דאגה מלבבם ויעודד רוחם! כי איש אחד מעמנו ושמו יעקב בן אליעזר בא מארץ נֶמֶץ31 ומכתב בידו מאת איש יהודי, שר וגדול בחצר הכליף עבדורחמן השלישי, המושל בקצה ארץ המערב, במדינת אנדלוסיה אשר בספרד, ושמו חסדאי בן יצחק אבן-שפרוט, והמכתב ערוך למלך הכוזרים! בו יביע שמחתו, בהודע לו על ידי מלאכי חוֹרוֹסאן32, ואחרי כן גם מפי שלוחי ממלכת ביצנץ, כי יש מלך יהודי המושל בארץ כוזריה ושמו יוסף. ותכל נפשו לבוא עמו בדברים ולדעת משפחתו ושבטו וכח חילו ומשפט עמו ומנהגיו והליכותיו לכל מעבדיו, גם “מספר המדינות אשר הוא רֹדה בהן והמס אשר ישיבו לו והמלחמות אשר הוא עושה והעמים אשר בהם ילחם”, ואם יש לו ולעמו “זכר לחשבון קץ הפלאות” ומה כחם כי ייחלו? “כי איככה אוכל – אומר השר במכתבו – לתת דמי על חרבן בית תפארתנו ועל פליטת חרב אשר באו באש ובמים? כי נשארנו מעט מהרבה, ונרד מכבוד, ונשב בגולה, ואין לאל ידנו, באמרם לנו כל היום: “לכל עם ועם יש מלכות, ולכם אין זכר בארץ!” וכאשר שמענו את שמע אדני המלך ותקף מלכותו, נשאנו ראש, ותחי רוחנו, ותחזקנה ידינו, ותהי ממלכת אדני לנו לפתחון פה”. “ואלו ידעתי כי נכון הדבר, הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי ונוטש משפחתי, והייתי הולך בים וביבשה עד בואי אל המקום אשר אדני המלך חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל!”.

מפני מרחק המקום סבב המכתב ירחים ושנים עד הגיעו למקומו. בראשונה שלחהו השר על ידי איש אחד ושמו יצחק בן נתן, אשר נתן לו השר היהודי “שכר גדול לרוב וכסף וזהב הרבה להוצאותיו, לו ולמשרתיו” גם שלח על ידו מנחה למלך קונשטנטינה, היא ביצנץ, ויחל פניו, לעזור לשלוחו זה להגיע אל מקומו. השליח הזה נלוה על עדת האנשים אשר הלכו במלאכות הכליף לקושטנטינה. אבל המלך ההוא סבבהו בכחש, כי ירא לנפשו, פן תצמח רעה למלכותו מהתחברות הנשיא היהודי אשר בספרד עם המלך היהודי אשר בכוזריה. ועל כן עשה מרמה ויעצרהו אתו כששה ירחים עד שוב מלאכי הכליף ספרדה, וישלח גם את יצחק עמם. ויתן בידו מכתב אל השר חסדאי, לאמר: “לא יתכן לעבור אל ארץ הכוזרים בדרך היבשה, כי ריב עולם בין העמים היושבים שם” וכל הימים יגורו מלחמות, גם לא דרך הים – כי “הים סוער תמיד ולא יעבור בו אדם באניה כי אם בזמן ידוע”. כראות רב חסדאי כי נכזבה תוחלתו ויתעצב אל לבו. בצר לו נמצאו אנשים מאחינו אשר אמרו להוליך מכתבו דרך ירושלים ונציבין וברדעה33 עד היום הכספי ועד ממלכת הכוזרים. עוד הוא מחשב דרכו, והנה באו מלאכים מארץ רחוקה, ארץ הגבלים34, הצקלבים35, נושאי מנחה להכליף עבדורחמן, ובתוכם שני יהודים, מר שאול ומר יוסף. והיהודים האלה קבלו עליהם להביא את המכתב בשמו אל מלך הגבלים, אשר יעשה זאת למענו ולכבודו של השר הספרדי, וימציאהו אל היהודים היושבים בארץ ההגרים36, והם ישלחוהו לרוסיה, ומשם יובא לבלגריה37, וכן יגיע אל מחוז חפצו. אף אמנם הגיע כן אל יד יוסף המלך בעצם היום ההוא אשר נבוכו הוא ושריו מפני המלאכים הרוסים, אשר ראו בעיניהם בהתפרץ החיל מבני הנכר מפני אדוניהם.


המכתב הזה החיה את רוחם – כי הנה שר וגדול ליהודים, יועץ ומנהיג למלך אדיר, אשר “מלכי מזרח ומערב יובילו שי לו ויחלו פניו במנחות ובחמודות”, נשיא ישראל זה התעורר מקצה הארץ לשמע הממלכה הכוזרית, והנהו נכון “לעזוב כבודו וגדולתו וללכת בים וביבשה לראות את המלך יוסף בחדרו” – ומה נקל לשר הגדול הזה להביא את המלך בברית עם המלכים אנשי שלומו, להיות נכונים בכל עת לעמוד לימינו! ומי יתנהו פה, וראה את הכל, וידע לתקן ולנהוג בחכמתו את הכל! המחשבה הזאת עודדה לבב כלם ותדץ לפניהם דאבה.

“הנני למהר ולהשיב להשר הזה דברים על כל אשר שאל – אמר המלך – אבל איך יגיעו הדברים אליו? הן היהודי יעקב בן אליעזר לא בא מארץ ספרד אף לא ידע את הנשיא היהודי היושב בה, כי מארץ “גמץ” הוא בא, בעברו בארץ בולגריה לרגלי מסחרו – ושליח טוב ונאמן אשר ידע אותי וממלכתי ואשר יצלח להגיע ולבוא אל ספרד ולעמוד בהיכל מלך לפני הנשיא היהודי ולקחת עמו דברים על כל אודותינו – מאין ימצא?”

"אנכי אלך! – קראתי בלב נכון – הן ארץ ספרד ידועה לי, כי בה התגורר אחד אבותי בהיות איתן מושבו בבגדד, והדרך העולה שמה כתובה במגלה38 השמורה עמי לזכרון. גם את הנשיא חסדאי אבן-שפרוט יודע אני על פי השמועה, כי הוא השר אשר עליו שׁר אחד מבני עיר מולדתי, לאמר:

בְּמִזְרַח וּבְמַעֲרָב / שְׁמוֹ גָדוֹל וָרָב,

וּבֵית עֵשָׂו וַעֲרַב / בְּחַסְדוֹ נִדְבָּרִים.

וְכָל מֶלֶךְ יֶחְרַד, / וּמִכִּסְאוֹ יֵרַד,

וְאֵלָיו לִסְפָרַד / מְשִׁיבִים אֶשְׁכָּרִים39.

ובעמנו גדול שמו, ונדיבתו מגעת עד אחינו שבבבל, בהעניקו להם מטובו להחזיק במעוז התורה, ועל כן כבדוהו ראשי ישיבותינו שמה וישימוהו ל“ראש כלה”40. ועתה אם יש עם לבב אדוני המלך להשיב להנשיא דבר דבור על אפניו, יצוה נא לכתוב דברים בספר, ואנכי אקחהו עמי ואביאהו אל חסדאי, אף אדע לכלכל דברי עמו, אם יצליח ה' את דרכי!"

“טובה העצה היעוצה!” – קראו כלם פה אחד.

“אבל על מי אטוש את אחותי בלכתי בדרך רחוקה כזאת? ואני אח יחיד לה וגואל ומגן אין לה בעולם חוץ ממני”.

אנכי מגן לה!” – קרא דוד בתם לבבו ועיניו הזהירו באור יקרות. “בי אבי ומלכי! – התנפל לרגלי יוסף – תיקר נא נפשי בעיניך ותנה נא את אחותו, את מרים, לי לאשה – כי מאז ראיתיה אהבתיה ותדבק נפשי בה, וחלדי כאין בלעדיה!”

“אבל מי זה יערב לי כי אהבתך לרצון לה? – שאל המלך – הלא דעתה אותך זה מעט, והאהבה מאין תמצא?”.

“אנכי אערבנה! – עניתי בשחוק על שפתי, – כי יש אשר ימים על שנה יסובב גבר את האשה אשר חשק בה ותוחלתו ממנה והלאה, ויש אשר רגע אחד תפגשנה הנפשות אשר נוצרו מאת ה' אשה בעד רעותה – והן נקשרות בחבלי אהבה, והקשר אמיץ וקים לעד”.

“לו ידעתי כי כן גם נפשך גם נפש הדסה בתי עמכם – אמר אלי המלך במאור פניו – כי עתה הדבקתי גם נפשותיכם יחד, והיתה אגדתנו שלמה ושמחתנו כפולה!”

“קטנתי מכל הטוב והחסד אשר אדוני אומר לעשות לאחותי ולי – קראתי, בנפלי לפניו על ברכי – ומי יתן ותבוא שאלתי אשר אותה הגדת במו פיך, והייתי מאֻשר בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה!”

“אבל מי זה יערב לי כי יהיה הדבר לרצון לבתי? והיא יחידה לי, ולא ישאני לבבי להטיל גורלה בחיק איש אשר לא תאהבהו”.

“אנכי אערבנה! – שנה דוד אחרי דברו בשחוק על שפתיו – כי כבר שמעה שמעו מפי ומפי מרים רעותה. ואנכי התבוננתי אליה בהתבוננה בו, ואדע כי הן מהנפשות אשר נוצרו אשה בעד אחותה מאת ה' מן השמים”.

“לכו איפוא, בָּני, ודברו על לב רעיותיכם, בנות גילכם, ועוד מעט ואבוא גם אני אחריכם, ואם אמצא אותן נכונות לשאת ידן לכם ולתמוך גורלן בחבלכם – וברכתי אתכם בשם ה'!”.

בדברים האלה השתחוינו אני ודוד למלך ולשריו ונצא מאת פניהם.

“היום גלֹתי את חרפת מולדתנו מעלינו! – אמר המלך לשריו אחרי צאתי מלפניו – הן הנשיא חסדאי חושב אותנו לאחד שבטי ישראל, והוא לא ידע כי מבני נכר אנחנו, גרים אשר התכנסו בברית עמו. עתה יתפאר נא עלי, כי הנה התחתנתי עם זרע המלוכה בישראל, עם אח ואחות אשר מוצאם מבית דוד בן ישי, ואל הבית הזה עיני כל ישראל נשואות, כי ממנו יבוא להם גואל צדק לעת קץ הפלאות!”

_________

הנה כן נוסדה אגֻדתנו לברכה בקרב הארץ, ואחרי ימים אחדים היתה מרים אחותי לאשה לדוד בן המלך, ואני ארשתי לי את הדסה אחותו, הנאהבה והנעימה, באמונה ואהבת עולם, ואת זמן חתונתנו יעדנו לעת שובי בשלום מדרכי הרחוקה אשר נמצאתי נכון לעשות בשם ה'.

אחרי חתונת אחותי הצטידתי לדרכי, ואשק להדסה ולכל מחמדי נפשי וארד באניה ומכתב המלך יוסף בחיקי. בו ערך להשר חסדאי דברים כאלה עם לבבו, וישיבהו על כל אשר שאל. ואנכי הוספתי בו אמרים, כי ארצו ויחס מלכו ידועים לנו בשכבר הימים ממגלות ספר אשר “כבר היו לעיני אבותינו, והדבר שמור בספרינו” ועוד “נשים אותו ירושה לבנינו”. ואת המכתב כלה יוסף בדברים האלה: “זכרת באגרתך שאתה מתאוה לראות פני. גם אני מאד כוסף ומתאוה לראות פניך הנעימים ויקר תפארת חכמתך וגדולתך. ומי יתן והיה כדבריך; לו זכיתי להתחבר עמך! – אתה תהיה לי לאב ואני אהיה לך לבן, ועל פיך ישק כל עמי, ובדברך הייתי יוצא ובא ובעצתך הנכונה!”.

האניה פרשה נס ותשט במעלה הנהר מערבה עד המקום אשר יט אליו מפאת צפון41. משם עברתי דרך היבשה לרחבה עד הגיעי אל נהר טַנאיס. שם שבתי ירדתי באניה אשר הלכה במורד הנהר עד היום המאוטי והים השחור. משם עברנו דרך הבוספורוס התרצי42 ועל פני איי יון עד הגיענו אל הים התיכון, ונפליג לשוט עד חוף מַלַגה אשר בספרד, ואבוא קורדובאה בשנה השנית לצאתי ממקומי.

ואשר לא פללתי ראיתי! כי במכתב חסדאי אל יוסף, אשר בו הרבה להלל את הארץ הזאת, לא הֻגד אף החצי מכל אשר ראו עיני בה. כי מאז היתה הארץ הברוכה הזאת נחלה לבני הערב, אשר ירשוה וישבו בה, נהפכה אדמתה לעדן ותמלא ברכת ה' בדגן תירוש ויצהר ורוב תנובות שדי, ותמלא גנות ופרדסים צומחים כל עצי מאכל הנושאים מבחר כל פרי. מעיניה ונהרותיה הרבים הם כמסגרות כסף למראות הצובאות בעמקיהם וגיאיותיהם; מראות הטבע אשר יענדם פאר בציציו ופרחיו שלל צבעים רקמתם. שם ירננו הכוכבים במסלותם; שם צפרים מנעימי זמרה מבין עפאים יתנו קול, וכל עצי הדר ימחאו כף. שם בני האדם מתעדנים בתענוגות החיים, ויבלו ימיהם בשמחה ובשירים. כי רוח השירה צררה את כלם בכנפיה, ומהמלך היושב על כסאו עד צעיר הפקידים בממשלתו כלם ישוררו ויזמרו משכיל. כל מכתבי רֵעוּת ואגרות ידידוּת ואף כל כתבי הממשלה בבתי הפקידות נכתבים בשירים להיטיב טעמם, וכל מאמריהם נגמרים בחרוזים להנעים קריאתם.

גם נשיא ישראל, חסדאי בן יצחק, עלה לגדולה ויזכה לכל הכבוד והיקר על ידי שיר קטן אשר ערך בימי עלומיו לתהלת מלכו. וזה הדבר אשר ספר לי בהיותי שם:


יצחק בן עזרא, אבי חסדאי, היה גביר לאחיו בעיר גַּאִין הקרובה לקורדובה. ויהי כי גדל הנער חסדאי, וישלחהו אביו ללמוד חכמת הרפואה וידיעת הלשונות בבית מדרש החכמה אשר הוקם בעיר המלוכה לתהלה בארץ. כי בימים ההם ובעת ההיא גדל כבוד החכמות והמדעים בספרד, בשבת הכליף עבדורחמן השלישי לכסא מושלים, כי אהב אותם מאד ויהי שמש ומגן לחכמים ואוהב נאמן לכל יודעי דעת. וחסדאי עשה חיל בחכמה, ויגביר ללשונות ערב ורומה. פעם אחת התהלך בגן המלך לשוח לרוח היום, ובשבתו בבין פרחים להתענג על צבעיהם הנחמדים ועל ריחם הטוב העולה באפו, זכר את חסדי הכליף וצדקותיו אשר הוא עושה לחוסים בצלו, ותחל רוח השירה לפעמו, ויוציא גליון מחיקו, ויכתוב חרוזים בלשון ערב. אך כהתָּמו לכתוב לא מצאו חן בעיניו, ויקרע את הגליון לשנים ויקמוט ויגולל את קרעיו וישליכם הלאה אל הסבכים, ויקם וילך וישב לביתו. זאת ראה אחד מחבריו, מבני הערב, אשר קנא בו וישנאהו מתמול שלשם. ויקרב אל המקום ההוא וימצא את הגליון הקמוּט, ובקראו את הכתוב בו, רשם בצדו את שם כותבו וימציאהו לידי הכליף.

ויהי ממחרת, בשבת חסדאי על מקומו בבית המדרש לשמוע בלמודים, הנה פקיד צבא בא עם אנשי חיל מזֻינים ויעמידם פתח הבית ויקרב ויאמר:

“היש פה תלמיד יהודי ושמו חסדאי בן יצחק?”.

“אני הוא!” – ענה העלם בקומו ממושבו.

“מהרה ולכה עמי אל אדוננו הכליף!”

“ולמה?”

“שם יוָדע לך!”

המורה והתלמידים חרדו נבהלו מאד, אבל מקנאיו הרעים שמחו לאידו.

ואנשי החיל סבו את חסדאי ויוליכוהו אל היכל המלך, ויביאוהו לפני הכליף, אשר בהלהו בחרונו ויקרא:

“הוי יהודי נבזה! הזה גמולי על כל הטוב והחסד אשר עשיתי עם בני עמך, כי תכתוב עלי מרֹרות? עתה אנקום בך ובעמך שבעתים ככל חטאתכם!”

לדברים האלה התחלחל חסדאי מאד ופניו הלבינו כשלג, אך בכח בינתו שגב על חרדת לבבו, ויפול על ברכיו ויקרא:

“מלך רב חסד! היטיבה נא ברצונך את צעיר עבדיך, והואילה להגיד לי במה חטאתי לך כי כה סמכה עלי חמתך?”.

אז הוציא הכליף פסת גליון, ויַראנה אותו ויאמר: “הכר לך זה, הכתב ידך הוא אם לא? תן תודה, ואוי לך אם תכחש, והוספת חטא על פשע!”

וחסדאי לקח את הגליון וימצא עליו כתוב כדברים האלה,

לכליף עבדול-רחמן.

הִתְעַלָּה וַיֵשֶׁב לַכִּסֵּא

בָּרֶצַח, בֶּחָמָס וָרֶשַֹׁע

מֵעוֹדוֹ לֹא שָׂם לוֹ מַטָּרָה

אַךְ חָכְמָה וָחֶסֶד, אַךְ אַהֲבָה.

ככלותו לקרוא עבר שחוק על שפתיו, ויען ויאמר במנוחת לבב:

“אמנם כתב ידי הוא, אבל הגליון איננו שלם – ובמקום אשר נמצאה מחציתו לא יכבד למצוא את כלו. ולכן יואל נא אדני ומלכי, לשלוח עמי אחדים מעבדיו, לבקש את המחצית החסֵרה! בטוח אני כי נמצאנה, ואם לא – הנני לכתוב כרגע על פי הזכרון את הדברים אשר ערכתי שם על אדותיך!”

בפקודת הכליף נתנו לו גליון וקסת, ומבלי חשוב הרבה שב חסדאי ויכתוב את הדברים אשר היו בקצהו.

“הבה, נראה אם כן הוא כאשר דברת”! – אמר הכליף, ויצו לעבדיו ללכת עם העלם אל המקום אשר אמר. אף אמנם נמצאה המחצית השניה, ואחד מאנשי החיל לקחה אליו ויביאנה לפני אדוניו וישתחו ויאמר: “הנה זאת מצאנו בין הסבכים!”

והכליף לקח את פסת הגליון הקמוטה, וישטחנה שטוח ויקרא בה את הדברים התפֵלים האלה:

החסיד החכם שיר-תהלה

בִּלְבַב מָלֵא אַהֲבָה רוֹמָמָה;

מֵעוֹדוֹ לֹא נַפְשׁוֹ נִכְתָּמָה.

הַחֹנֶף, הַחֶמְדָה, הַתַּאֲוָה;

הֵם פְּנִינֵי עֲטַרְתּוֹ הַנַאֲוָה!

אז נסה לאָחה את הקרעים, והנה גם הם גם הדברים הכתובִּים בהם מתאימים יחדו, ואלה הם:

לכליף עבדול-רחמן. / החסיד החכם שיר-תהלה

הִתְעַלָּה וַיֵשֶׁב לַכִּסֵּא / בִּלְבַב מָלֵא אַהֲבָה רוֹמָמָה;

בָּרֶצַח, בֶּחָמָס וָרֶשַֹׁע / מֵעוֹדוֹ לֹא נַפְשׁוֹ נִכְתָּמָה.

מֵעוֹדוֹ לֹא שָׂם לוֹ מַטָּרָה / הַחֹנֶף, הַחֶמְדָה, הַתַּאֲוָה;

אַךְ חָכְמָה וָחֶסֶד, אַךְ אַהֲבָה / הֵם פְּנִינֵי עֲטַרְתּוֹ הַנַאֲוָה!

ככלות הכליף לקרוא אורו פניו, ויהלל את חסדאי, ויקח מעל שלחנו צרור מלא דינרי זהב ויתנהו לו.

“בלעדי, אדני ומלכי! – קרא בן יצחק הנדיב – יהי נא הכסף הזה קדש לעניי העיר, לשית בו על צדקותיך נוספות, כי חנני אלהים ויש לי כל; ולי שמר נא את חסדך אשר בכל הון לא יסֻלא, והיה זה משוש חיי וחלקי בחיים!”.

הדברים האלה נגעו עד לב הכליף. וישם כף ידו על שכם העלם ויאמר:

“לכן אשמר לך חסדי כדבריך, ובהשלימך חקך בלמודים תבוא אלי ואדע מה אעשה לך!”.

אף אמנם קים המלך את דברו. וככלות חסדאי את חק למודיו ותעודת תהלתו בידו, בא ויעמוד לפני הכליף כאשר צוהו. ועבדול-רחמן זכר לו את דברו ויושיבהו בהיכל כבודו, וימנהו לסופר ומעתיק דברי המלכים והמדינות. ויהי חסדאי למליץ בינו ובין מלאכי העמים, אשר באו לפניו למצוא חפץ ולדבר דבר. ויהי חסדאי הולך וגדול בחצר הכליף, וכל אשר עשה ה' הצליח בידו. ויתן עז למלכו ויגדל כבודו בלאמים ושם תהלתו הגיע עד אפסי ארץ. ואשר היה מלכו בעולמו הגדול, היה חסדאי בעולמו הקטן – כי הגדיל לעשות בעמו, ויחזק את התורה והחכמה בלמודיהן. גם הפליא לעזור לשפת קדשנו, בתמכו ידי סופריה, מליציה ומשורריה, אשר החלו לתת לרוּחה “משקל” ולחרוז בה שירים כשירי ערב במתכֻּנתם. בימיו “החלו צפרי ישראל לצפצף”, פצחו רנה לאביב הבא בספרות עמנו, לפקוד עליה ולחדש פניה, ולהחיותה ולעשותה כגן רוה, כברכת ה' עליה.


בן ארבעים ושמונה שנה היה רב חסדאי בעת בואי אליו43, ומראהו היה כבן ששים – כי עמלו הרב בבית המלך הוגיעהו ויכשיל כחו, ובטרם יבוא בימים קפצה עליו זקנה, וייבש לשדו וילבינו שערותיו. גם מות אוהבו ומגנו הכליף עבדול-רחמן44 הנחילהו כאב נעכר ויסתר נחם מעיניו. אמנם היה הכליף אל חכים טוב לו כאביו, כי כמהו היה גם הוא מלך חכם ורב חסד, אבל חסר לו אֹמץ לבבו ויחדל מהתעשק עם מלכי הארצות הרחוקות ומהתערב בעניניהם כאביו. בהודע לי זאת ידעתי עם לבבי כי עמלי בדרכי הרחוקה לא ישא פרי ישוה לו, ובכל זאת לא נמנעתי מעשות חובתי, ואבוא לפני השר הזה בחדר משכיתו לעת אשר נועדה לי. ויהי בהגידי לו מי אני וכי יש בידי מכתב ממלך הכוזרים, ויפג לבו, ויקפוץ ממקומו מעליצות נפש, אך בקראו את דברי המכתב נפלו פניו, כי נכזבה תוחלתו. הוא דמה בלבבו כי הכוזרים הם משבטי ישראל ומלכם בראשם מזרע המלוכה בעמנו, והנה הראהו המכתב לדעת, כי כמהם כמלכם מבני הנכר, ממשפחות העמים הפראים, אשר לא ידעו דרך השכֵּל, ולא מהם תצמח גאולה ותבוא ישועה לבני אברהם יצחק ויעקב! ובכל זאת שמח על דברי המכתב, ויתפלא לראות כי הגביר המלך יוסף ללשוננו הקדושה, והוא כותב עברית כאחד החכמים הסופרים בישראל!

מפני הכבוד הללתי גם את מכתבו, אשר בו הפליא לפתוח דבריו בחרוזים ולשום בראשיהם אותיות שמו ושם אבותיו ומשפחתו: “אני חסדאי בר יצחק בר עזרא בר שפרוט” – וזאת חדשה היא בלשוננו, אשר לא רבים יחכמו לעשותה. הדברים האלה היו לו לששון ולשמחת לבב. ויספר לי, כי מאז הפליא ה' חסדו לו, הנה זה משוש דרכו, להחזיק בידי חכמי ישראל וסופריו, וזה כל ישעו וחפצו, להחיות את לשוננו המתה, לברוא לה ניב שפתים, גם לתת עליה מהוד הלשון הערבית ולסַגל לה את מליצותיה ופאר חמֻדותיה.

"ומי הוא זה השֵׁם השני הבא אחריך במכתב ההוא בראשי החרוזים, אשר בצרוף האותיות יצאו המלות “אני מנחם בן סרוק?” – שאלתי את הנשיא לתֻמי.

הדבר יצא מפי ופני חסדאי חורו ותכה מכעש עינו. בפיק ברכים קרב אל ארגז השלחן ובידים רועדות הוציא ממנו את פתשגן הכתב אשר שלח אל יוסף מלך הכוזרים, ויצרף האותיות אשר בפתח דברו, וימצא כי כדברי כן הוא. אז קפץ ממקומו ויספוק את כפיו.

"הוי כחש ובגד בוגדים! – קרא בחמה שפוכה, ברוצו בחדר הנה והנה – את האיש הזה לקחתי אחר כבוד ואמשכהו חסד, ואמנהו לי לסופר ומזכיר, ואשימהו לאיש עצתי, וכל אשר שאלו עיניו לא אצלתי ממנו, וגם את סוד מכתבי גליתי לו, ואתנהו בידו להעתיקהו – והנה נועז בנפשו להכניס בו גם את שמו, בחשבו עם לבבו לאמר: “ידע נא המלך הכוזרי המושל בקצה הארץ כי להשר חסדאי בן שפרוט, יועצו ואיש סודו של הכליף האנדלוסי, יש סופר עברי והוא איש סודו ועצתו, היודע כל תעלומות לבבו; הוא הכותב, הוא המליץ, הוא המשורר, הוא המפליא לעשות ומאשר לו עשיתי את כל הכבוד הזה!”

בדברו זאת בחמה ספק את כפיו, ואחד העבדים בא ויעמוד פתח החדר.

“לכה והגידה לסוכן אשר על ביתי – קרא השר אליו – כי צויתי לגרש מזה את מנחם בן סרוק ולבלי תת לו לבוא עוד לפני ואף לרמוס חצרי!”

“ילך לו איפוא אל מלך הכוזרים! – דבר אל לבו בצאת המשרת מלפניו, בעודנו רץ ושב בחדר בחמת רוחו – יהי לו שם למשנה, ישים את כסאו ממעל לכל שריו ואלופיו, כי הלא סופר עברי הוא, הממליץ מליצות ולו המליצה!”

“ופקודתו אצלי יקח אחר – הוסיף אמריו בפנותו אליו – כי אתננה לדונש בן לברט, הטוב ממנו!”

"הלא זה האיש הנקרא בשמו העברי “אדונים?”

“כן הוא. ומאין תדעהו?”

“אני יליד בגדד כמוהו. גם יודע אני את שיר התהלה אשר ערך לכבודך בשמעו שמעך מארץ מרחק”.

לדברים האלה אורו פניו וחמתו שככה. ויוסף ויאמר:

“הוא צעיר לימים ממנחם בן סרוק, אבל קטנו עבה ממתניו. ולוּ ראית את ה”תשובות" אשר כתב על “מחברת מנחם”, ושיר התוכחה אשר ערך לו במאה ועשרה חרוזים, כי עתה ענית ואמרת כמוני, כי גדול הוא ממנו ואין ערוך לו בדעת שפתנו וחקר לשוננו".

הנה כן גֹרש מנחם בחרפה מבית חסדאי אדוניו, אשר שטנהו תחת אהבתו. וקנאת סופרים עזרה להשחית – כי נמצאו בהם אנשים נרגנים, אשר בראותם כי נהפך חסדאי לאויב לו – אף שכסה סבת שנאתו במשאון, כי בוש לגלותה לאיש אחר מבלעדי – הוסיפו להעלות עליו חמתו, עד כי בשוב מנחם אל טורטוסה עיר מולדתו, לשבת עם אחיו בבית אבותיו, גם שם לא הונח לו. בפקודת חסדאי פרצו שוטרים יהודים אל ביתו ביום המנוחה, יום שבת קדש, ויכוהו ויפצעוהו ויענוהו קשה. ובחג הפסח שאחריו שָׁבו נפלו על ביתו ויהרסוהו עד היסוד בו. והנרדף האמלל אשר לא ידע מה פשעו, בצר לו קרא לעזרת מגנו מלפנים, וירבה אליו תחנונים לחוש לרַוחתו לישועתו. אבל הנשיא הקשיח לבו מחמלתו, וישיבהו בלעג שנון לאמר: “אם העוית, כבר הביאותיך למוסר, ואם לא העוית – הביאותיך לחיי העולם הבא!”. אז לא יכל עוד מנחם להתאפק, וישלח מכתב תוכחה לחסדאי הנשיא; בו שלח רסן מפניו ויערוך לפניו משפט ויוציא כל רוחו על מר נפשו. “לא דין תורה דנתני – קרא האמלל במרי שיחו – לא משפט תחכמוני שפטתני. התשפוט בלי ראות? הלא עיני בשר לך! משפט אלהים שפטתני, דין עליון, אשר הוא העד, הוא הדַין ולו הנסתרות!”45.

את הדברים האלה קראתי ולבי נתר ממקומו. זכרתי כי אני האשם בכל אלה, – כי לולא שאלתי את פי הנשיא על דבר הסופר האמלל הזה, אזי לא מצא את עונו ולא נהפך לבבו לשנוא אותו ולא העיר עליו כל חמתו. אז התעוררתי ואדבר על לב חסדאי להשיב אפו מאיש חרמו. גם הגדתי לו כי אם עוד יקשה לבבו, אמָצא אני לו ואחוש לעזרתו, כי הלא בשלי היה כל הסער הזה, ואיככה אוכל וראיתי באבדן האיש התם אשר לא חרש על אדוניו רעה ורק תאותו לכבוד סופרים היתה בעוכריו, וכבר לקח שבעתים כפי חטאתו! כאלה וכאלה דברתי על לב הנשיא עד אשר שככה חמתו. ואנכי לא הרפיתי ממנו עד כי השיב לו דברים טובים, דברים נחומים.

אחרי הדברים האלה ברכתי את חסדאי ואשוב לדרכי, כי לא מצאתי עוד כל חפץ לשבת בספרד, ונפשי כלתה לראות את הדסה מחמד עיני ואת כל אהובי נפשי, היושבים בקצה הארץ ומיחלים לבואי כתוחלתי אני.


בהגיעי אל מדינת קימריה46, הנחשבת על ארצות כוזריה, צללו אזני לשמועה הרעה כי לא לשוא פחדנו פחד מפני העם הרוסי. כי הנה הֻכה חיל יוסף במלחמה, ועיר המבצר סרקל היתה למעי מפלה! כי מאז הגיע סויַטוסלב למלוכה אחרי אָלגא אמו47, החל להכניע את שבטי רוסיה וליחדם אליו להיות לעם אחד. ויהי בהגיעו דרך סבכי היערות אל הויאָטים48, ובהודע לו כי הם משלמים מס למלך כוזריה, חגר עז ויסיע את חילו לנהר טנאיס ויגיע עד סרקל, והמלחמה נפוצה על פני הערבה. והנה הפך גדוד ערבי ערף לפני האויב, באשמת השר אשר עמד בראשו, ובמנוסתו הביא מהֻמה ומבוכה במערכת צבאנו. אז גבר האויב ויך את חילנו מכה רבה ויפרוץ אל העיר ויבקיענה אליו ויעש בה שַׁמות ולא שב ממנה עד אשר הרסה כלה. ובאין מעצור עוד נפתחה לפניו כל הארץ אשר על יד הנהר עד העיר טָנה49 אשר על קצה הנהר הזה בנפלו אל הים המאוטי. משם עבר לאֹרך החוף המזרחי ויכבוש את מדינת היפָניה50, ועתה עומדות רגליו במדינת מטרכא51 הצופיה פני בוספור52 אשר על חוף קימריה, וישב איפוא להיות שכן קרוב לנו גם במקום הזה, ורק רצועת הים, הקצרה והצרה, מפרדת ביננו.

“ומה שם שר הגדוד הערבי?” – שאלתי, בזכרי ראשונות.

“שמו הוסין בג – ענוני – ועתה נגלה כחשו, כי שת ידו עם סויטוסלב המנצח, גם את גדודו העביר אליו ויספחהו על חילו”.

הנה כן נסכלה עצת יוסף אשר חס על הבוגד הזה ולא שפטהו כרשעתו בהיות לאל ידו. ומי יודע את אשר עוד יעשה לנו, אם יוסיף להסית בָֹּנו את סויטוסלב, הגבור האדיר, אשר לא ישוב מפני כל! כן חשבתי ותגדל דאגתי. אך זאת היתה נחמתי, כי בעמוד חיל הרוסים עתה לרגלי ההר קוקזוס, הנה הרחיקו מעל נהרותינו דרכם, ולא יכבד עלי איפוא לשוב במעלה נהר טנאיס ולהגיע אל מחוז חפצי בדרך אשר עברתי לפני שנתים ימים, בצאתי למסעותי.

עוד כשני ירחים עניתי בדרך כחי עד הגיעי אל נהר איטיל. שם ירדתי באניה אשר עברה קל מהרה במורד הנהר ותביאני אל העיר הבירה. ואשמח לראות את הדסה ידידות נפשי והנה התפתחה בכל הדרה ותהי כלילת יפי, קומתה כתמר והודה כזית. מרים אחותי היתה לאם מבֹרכה בבן אשר ילדה לדוד בעלה המאֻשר בגברים. שרה אֹמָנתה תשבע נחת בהיותה עתה אֹמנת לילד היוּלד לה. רק על פני המלך יוסף מרחפת רוח כהה, כי נעצב הוא אל אבדן עיר סרקל וכל חבל טנאיס, ולא יכל לשכוח את הרעה אשר עשה לו הוסין בג פקידו בבגדו בו. ותשובתי בידים ריקות ממסעי הרב עוד הוסיפה לו מפח נפש – כי אמנם הרע המלך הביצנטי מאד לעשות, בעצרו את שליח חסדאי עמו במרמה ששה ירחים, ואחר כן הושיבהו אליו ריקם ובזה העביר המועד – כי עד כה וכה מת הכליף עבדול-רחמן, ולא יכל עוד חסדאי מצוא עתותיו להביא את יוסף בברית עם מלכי הארצות האחרות, הקרובות והרחוקות, לעמוד איש לימין רעהו לקראת כל צר ואויב אשר ידרוך בגבולו. ואנכי התפלאתי בכל זאת על המלך יוסף, אשר נצחון סויטוסלב הרך לבו ויבהילהו עד כה. ואנחמהו ואדבר על לבו, כי הלא מלך גדול הוא גם עתה וידו לא תקצר מהרבות חיל וצבא למגן לו, ואולי עוד יעלה בידו להתגבר על אויבו זה ביום קרב.

“לא במספר האנשים יגבר החיל במלחמה, כי אם בתכונתם! – ענה יוסף ואמר לי – אם קשה הוא ולא ידע רֹך, אז יבטח כי רב כחו ועל אויביו המפֻנקים יתגבר. זה סוד גבורת כל העמים הפראים, אשר השביתו ממלכות עד קצה הארץ ועמים גדולים וטובים מהם תֻּכו לרגליהם – כי פראותם היא ראשית גבורתם, ועל כן לא יכלו כל העמים המיֻשבים עמוֹד מפניהם. סטויטוסלב הוא עז כנמר וקל כנשר, וכמהו כן כל חילו עמו יגדל פרא. וזה דרכו ומנהגו: הוא לא יוליך עמו עגלות משא, וכל דוּד וקלחת לא נמצא במחנהו, גם כל אהל לא יטה למשכן לו, כי בסוסו יש לו כל. בחייו נצמד הוּא לו כגוף אחד, ובמותו יצלה בשרו על גחלים והיה לו לאכלה, ובשכבו על האדמה לישן, ישים לו שמיכת סוסו ליצוע תחתיו, יניח כר מרכבו למראשותיו ועור החיה אשר יעטה יומם הוא יהיה לו למכסה לילה. כן הוא הנשיא הזה וכן גם העם הנהוג על ידו, יחדו הם מֻצקים כברזל עשות. ועל כן פחד לבי, פן יהיה לשוא כל עמלי, גם אם אאסוף כחול חיל, מי יודע אם אעצור עוד כח לעמוד בפניהם!”.

“הלא תמיד היה חיל הכוזרים אמיץ לכח ונורא על כל סביביו – ולמה זה חדלת לבטוח בו?”

“אמנם היו עתים אשר גם חיל הכוזרים היה חזק וקשה כמו אלה. אבל זה היה לפנים, בטרם תכה תורת קדשנו שרשיה עמוק בלב אבותי המלכים אשר היו לפני, עד לא נקבעו החקים הטובים והמשפטים הצדיקים לגר ולתושב ולאזרח הארץ ולחיל הצבא העומד על משמרתו למגן לכלם – והחוקים והמשפטים האלה הֵרכו לבב כלם, על כן לא יצלחו. אמנם טובים החקים והמשפטים האלה בעתותי שלום ומנוחה; לא כן בעת מלחמה, עת אשר כח הזרוע ייקר מכל דבר חק ומשפט – וזרוע כאל אין לנו להשיב אחור את אויבנו עז, עת יט עלינו את ידו הקשה, הגדולה והחזקה”.

כן התהלך המלך יוסף קודר בלחץ לבבו ודאגתו לימים יבואו. לא כן היה דוד גיסי עמו – כי מאז נפל לו חבל בנעימים לראות חיים עם מרים אחותי, ומאז נולד לו ילד שעשעיו, עזב את דברי הממלכה, השליך את כל הענינים המדינים אחרי גוו, ויהי לו כל ישע וכל חפץ בהיכלו פנימה. שם מצא לו שלות השקט אשר יקרה בעיניו מכל תשואות חלד.

“מה בצע בממלכה הרת רבים עמים – היו דבריו אלי – המלאה שאון לאֻמים, השונים והרחוקים זה מזה בדתיהם ודעותיהם ודרכי חייהם? לוּ אבה אבי שמוע לי, כי עתה עזב את כל בני הנכר עם ארצותיהם גם יחד, ויאסוף לו את אחינו עובדי אלהים אחד, להושיבם לבטח במדינה אחת, להיות שם לעם אחד וממלכה אחת!”

“אבל מי יערב לך כי שם ישכנו לבטח באין מחריד? מי זה לידך יתקע, כי לא ימָצא עם נועז אשר תצר עינו בשלום אחינו וכלה גרש יגרש גם את המלך גם את כל עמנו מארץ מבטחך? זכר נא כי כבר היתה לעמנו ארץ טובה ומבֹרכה, אשר הנחילהו ה' מראשית דרכו, וארץ הקדש יקרא לה עד היום הזה. בה חיו איש תחת גפנו ותאנתו ככל אשר סֻפר לנו מאבותינו – והנה גֹרשו ממנה פעם בפעם בחרב אויב, והנם גולים ותועים, מפֻזרים ומפֹרדים, אובדים ונדחים בכל הארצות והממלכות כיום הזה!”

“ומה התורה היוצאת מדבריך אלה? מי זה לא ידע כי בלעדי רצון אלוה לא תעשינה ידינו תושיה? אכן לא לעולם חסן – והעל כן יאסוף האדם ידו ולא יעמול עוד לנפשו להיטיבו באחריתו? והעל כן יאמר עמנו נואש ולא יחפוץ עוד להקים הריסותו? עלינו להתחזק בכל מאמצי כחנו בעד עמנו, למצוא לו פנת ארץ, לבל יהיה עוד נודד בגוים וה' הטוב בעיניו יעשה. נמצא לעמנו פנת ארץ אשר תהיה לו לבדו, וגם באין מבטח מחרב אויב מחוץ, הלא ימצא למצער מרגוע לנפשו בארץ מושבו פנימה, בהיות כלו שפה אחת ודת אחת, והארץ לא תרגז תחתיו כארצנו זו המתנודדת כמלונה מקנאת העמים המתרוצצים בקרב, השונים ללשונותם, לאֻמותם, לאמונותם, לדעותם ולכל הליכותם!”.

“ואיפה תמצא לו את פנת הארץ אשר תבקש למענהו? היש גוי או ממלכה בארץ אשר יתנדבו מטוב לב לפנות מקומם בעד עם אחר, יען אשר הוא נקי אֹבד?”.

“לכן אין טוב כי אם להושיב את עמנו על מקומו מלפנים, להשיב לו את ארץ אבותיו אשר בה ישב מימי עולם. שם יכירהו מקומו; שם יעבוד אדמתו כימי קדם, ישוב אל אֵתו ומחרשתו וישוב אליו כבודו, ולא יהיה עוד למפגע לעמים אחרים אשר כקוץ מֻנד הוא בעיניהם!”

“השכחת כי הארץ ההיא “ארץ הקדש” יקרא לה בפי כל העמים? כי אמנם קדושה היא גם לבעלי הדתות האחרות, ואף כי העיר ירושלים, אשר היתה לראש פנה ביסודי אמונותיהם! הנוצרים יוקירוה, כי שם חי גואלם, מיסד אמונתם, ושם השיב רוחו אל האלהים, בכפרו בדמו על עונות כל בני חלוף. והנה זה באו המחמדים ויאמרו כי להם משפט הבכורה, כי אל העיר “אֵל-קוּדש” זו נשא המלאך גבריאל את נביאם להעמיד רגליו על האבן השתיה53, ובה בנה הכליף עמר את בית המסגד הגדול, במקום אשר היה מקדשנו מלפנים. ואשר אחזה לי אני, עתידה מלחמה גדולה וארוכה להתפרץ בין עמי הנוצרים והמחמדים בגלל פנת ארץ זו, בהתאמץ כל אחד להחזיק בה בלבדו. ואם יעלה בידי אדם לעשות דבר אשר לא יתכן, לכבוש את הארץ אשר עיני כל אליה נשואות ולהשיב את עמנו על מקומו כבתחלה – והתעוררו עליו כל גויי הארצות איש מקצהו, והתקוממו כל עמי המחמדים והנוצרים גם יחד, וכבו את גחלתנו וכלו את השארית הנמצאה!”.

“בדבריך אלה תקח ממני את שארית נחמתי – אמר דוד ופניו נזעמו – כי מה איפוא תקות עמנו לימים יֻצרו? הן כל עוד יהיה נע ונד בארצות, ישא עליו חרפת עמים, אשר ידחוהו מדחי אל דחי, ולשוב אל ארצו ומולדתו לא יוכל עד עולם – כי שם תאכלהו חרב כל הגוים מסביב. ואיה איפוא תקותו לשלום וישע רב, כי יגיעוהו באחרית הימים?”

“לאחרית הימים אל תרבה חקר – עניתיו – כי אז יתֻקן העולם במלכות שדי ונגלה כבוד ה' על כל בשר, וסרה הרוח הרעה המסכסכת עם כעס ואיש ברעהו, וחדלו המלחמות והריבות והמדנים מן העולם, כי יֵהפך על העמים שפה ברורה ולב נכון, ושלום אמת יהיה לכלם”.

“אשרי המחכה ויגיע לקץ הימין הזה!”

“אם יתמהמה נחכה לו – כי מאתו תבוא גאולת עמנו ובו עולם נוָשע!”.


והדסה היתה כבכרה קלה משתוללת בתֻמתה. היא לא עזבה משחקי ילדותה גם בהמלא ימיה, בבוא לה עת דודים. רֻבי עתותיה בלתה על הנהר הגדול, נהר איטיל, וציד הדגים היה מבחר שעשועיה. אמנם אף היא כדג נדמתה ואליו נמשלה – כי כמוה שטה במים, בפרשה מכמרתה הקטנה מאני-השיט אשר חמדה לשבתה. ובהתחולל רוח סערה, בהכותו גלים במלך הנהרות הנוהם עליו כנהמת ים, היו לה שני משוטי אניתה ככנפים פרושות, ותעף ביעף על משבריו וגליו, ויהי אז דמיונה כאחת הדילפנות54, בנות הים, העולות מבטן תהֹם להפליא עיני הרואים במקסם יפיָן וחן תנועותיהן. בה עוד נכרו עקבות מולדתה, כי מוצאה מעם פרא מלפנים; אבל משובתה המעטה הוסיפה לה לוית חן, ובה קנתה כליותי ולבי. בחברתה שכחתי את כל עמל החיים וחיל תמורותיהם. ובהיותה לי לאשה שבתי לימי ילדותי, וחפשי מכל דאגה התמכרתי לאילת אהבים זו, אשר אהבָתני בכל לבה ונפשה; עמה התעלסתי ואהי בעיני כמוצא שלום. בימי החרף השתעשענו על הקרח המכסה את הנהר, ונפשנו רותה ענג בהביטנו אל המישור הגדול והרחב המשתרע לפנינו על פני הנהר הקפוא ועליו יתעלם שלג. ובאביב שבה הדסה רעיתי אל מקומה באני השיט אשר לה, להסתופף בין רגבי הקרח הצפים על פני הנהר מעליותיו בארצות הצפון, או לשוט בין אניות סוחר העוברות עליו לאלפיהן. בימי הקיץ ישבנו בכרמים ובגני העדנים הסובבים לערינו, או עברנו אל אחד האיים הרבים המלאים את הנהר במורדותיו. ולפעמים סרנו אל מבואות העיר איטיל מזרחה, מקום מגורי הסוחרים הזרים, הבאים אלינו באניותיהם מכל קצוי ארץ לסחור מסחרם ולערוב מערבם. שם התענגנו לראות את עורות כל חיתו טרף למיניהן, מעורות הנמרים המובאים מקצות ארץ הקדם ועד עורות השועלים השחורים המובאים מקצה הצפון על ידי הבורטָסים55, והעורות יקרים מאד ומלכי הארצות מרבים מאד במחירם לעשות מהם כובעיהם ולכסות בהם שולי אדרותיהם.

לפעמים הלכנו על ככר הנמל, לראות בסוחרים הרוסים הבאים הנה לרגלי מסחרם. כלם עובדי אלילים והם פראים פרועים כמנהגיהם. בהשארם לשבת פה בחרף יבנו להם בתי עץ גדולים, בהם יגורו עד עשרים סוחרים יחדו. לכל אחד מצע עץ ארוך ורחב, לו ולאשתו ההולכת עמו ולהשפחות אשר הביא אתו לממכר. אשתו, אשר גם היא כשפחה נחרפת לו, תגיש לו בכל בֹּקר ספל מים; בו ירחץ את פניו וידיו ושערותיו, והיא תסרוק אותן במסרק, וכל החלאה העולה עליו תשטוף במי הספל ובכל זאת ישפשף האדון בהם את פיהו, ואחריו גם עדת שכניו הגרים אתו, מבלי החליף את מי הרחצה. לפני בתיהם יציבו להם פסילי אלהיהם, אחד גדול וסביביו קטנים, אותם יעבודו ואליהם יתפללו גם יקריבו להם קרבנות, לקחת מהם ברכה במשלח ידם. אם יחלה איש מהם, אזי יוציאוהו מן הבית ויטו לו אהל בלבד, הרחק ממקום מגוריהם. שם יניחו לו לחם ומים ויעזבוהו לנפשו. רק יום יום יקרבו לראות ולדעת מה היה לו, אך אין דובר אליו דבר, כי יראים הם את הרוח הרעה השלטת בו. אם יקום ממשכבו ישיבוהו אליהם, ואם מת בחליו ישרפוהו באש. רק אם עבד או שפחה הוא, ישליכו את הנבלה לעוף השמים ולחית הארץ.

נפלאים הם במנהגיהם עם המת. אם עני הוא ובגפו בא, יניחוהו בסירת דוגה וישרפוהו עמה, ואם עשיר הוא ובעל בעמיו, ולקחו את כל הונו וחלקוהו לשלשה: החלק האחד יתנו לקרוביו, בעד השני יכינו לו מלבושי כבוד, ובעד החלק השלישי יקנו מי-דבש, לשתות לשכרה ביום אשר תומת אשתו ותשרף עמו יחדו.

בעיני ראיתי שרפה כזאת, במות להם איש נכבד בעמו. הקרובים שאלו את נשיו, מי מהן תחפוץ להלווֹת אל בעלה לעולם הבא. ואחרי המצא להם אחת מהן – כי האלמנוּת נחשבה בעיניהן לחרפה הכבדה מנשוא – העמידו אצלה שתי נשים לשמרה ולשרתה ולרחוץ את רגליה. ואז הורידו את המת אלי קבר, וישימו אצלו מי-דבש ופרי קיץ ונבל-עשור. ויבכו עליו עשרה ימים, כי כן החק, לעצרהו בקבר עד אשר יספיקו קרוביו להכין לו מלבושיו לפי כבודו. והאשה שותה בכל יום ומשמחת את לבבה וכל אשר תשאל ינתן לה. ביום העשירי שמו סירת דוגה על ארבעה עמודים המוקפים פסילי עץ, ובה אֵדר יקר ושמיכות משי וכרי משכב מרֻקמים זהב. ויוציאו את המת מקברו עם כל הטמון שם למענהו, ויפשטו מעליו בגדי הבד שבהם הובא אלי קבר וילבישוהו משי ורקמה וישאוהו אל הסירה. שם עטוהו באדרו ויכסוהו בשמיכה ויסבוהו בכרים וכסתות וישימו לפניו מי-דבש ופרי-קיץ וסמים נותני ריח, גם לחם ובשר ובצלים, וגם את נשקו הניחו אצלו. אחר כן הביאו כלב ושני סוסים ושתי פרות ותרנגול ותרנגלת ויבתרום לבתרים וישליכו את בשרם אל הסירה. והאשה הנכונה למות מתהלכת הנה והנה עד הנתן לה אות. אז באה אל החדר אשר על יד הסירה, ששם יתיחד עמה אחד מקרובי המת או מאוהביו. בצאתם משם סבוה הגברים במעגל ויושיטו לה את כפות ידיהם ויעמידוה עליהן ויניפוה תנופה שלש פעמים. בפעם הראשון קראה: “רואה אני את אבי ואמי!”, בשנית – “רואה אני את כל קרובי שמתו!”, ובשלישית – “הנני רואה את אדני; הנהו יושב בגן העדן, והגן יפה ונחמד לעינים. הנה הוא קורא אותי, הניחוני ואלכה אליו!”. אז הוליכוה אל הסירה. שם הסירה מעליה את עדייה ותתנם לאשה הזקנה העתידה לנחותה בדרך עולם ולשתי השפחות המשרתות אותה. אחרי כן באו אנשים נושאי מגנים וקרדומות ויושיטו לה כוס מי-דבש, והיא לקחה את הכוס מידם ותשר שיר פרידתה מן העולם ותשת. ויתנו לה כוס שנית, ותשב ותשר שיר ארוך. אבל האשה הזקנה האיצה בה לכלות שירתה ולשתות כוסה ולמהר ולבוא אל אדונה המחכה לה. אז חורו פני האֻמללה, ובראות הזקנה כי מתאמצת היא להשאר על מקומה, תפשה אותה ותסחבנה בחזקה החדרה. והגברים החלו לתופף ולהכות בקרדומותיהם על מגניהם לבל ישָמע קול צעקת האשה האֻמללה. וששה גברים באו אחרי הנשים החדרה, שנים אחזוה בידיה, שנים ברגליה, והזקנה שמה חבל על צוארה ותתן שני קצות החבל לשנים האנשים האחרונים, והם משכו את החבל איש אל עבר פניו. והזקנה לקחה סכין רחב ותתקעהו בין צלעותיה, ובהוציאה אותו הוסיפו האנשים למשוך בקצות החבל עד כי נפחה נפשה. אז בא שאר המת הקרוב אליו, והוא ערום כהולדו, ובידו שחיף עץ משוח בזפת, ויצת בו אש ויָבער בו את העצים הצבורים תחת הסירה, ואחריו מהרו כלם ובידיהם נסֹרת עץ וכל דבר הנקל להתלקח וישליכום אל המוקד, ועד מהרה התאבכו גאות עשן, ויהי הכל למאכלת אש. וכאשר היה הכל לאפר שפכו עפר הרבה על מקום התבערה, עד שנעשה תל גבוה, ויעמידו שם עמוד עץ ויכתבו עליו את שם המת ושם הנשיא המושל בעמם, ואז נפרדו וילכו איש למקומו56.

פרעות כאלו רבות ראיתי בבני העמים הפראים אשר מרחוק הובילום רגליהם בתוכנו לגור. ומדי התבונני בם השתוננו כליותי ולבי השתומם בתוכי: "הזה הוא סוד הגבורה והנצחון, שבהם עמים יֻכתו, כדבר יוסף חותני? ואם גם אלה הגוים יחכמו ישכילו, האמנם יֵעורו פראים אחרים מירכתי ארץ וישיתום הדום לרגליהם? ואם כה יסב הגלגל על ציריו וישוב האופן על כל עם בִּינות – מה תהי איפוא אחרית כל אלה? הלעולם יסבו כה בני האדם בלכתם, וכמעט יצעדו קדימה ויחלו להשכיל להיטיב, יבוא כח האגרוף ויהדפם לאחור וישליכם למטה מן המעלות אשר עלו? – לא כן הדבר! – התנחמתי בלבבי – לא תהו ברא ה' את הארץ ומלואה, כי לשֶבת יצרה! לכל תכלה יש קץ וסוף סוף יגיעו בני האדם אל המטרה אשר הציג להם ה' מראשית דרכם, והושם משפט לקו וצדקה למשקלת, אז ישכילו העמים יחדו, וסר כח האגרוף וחדל לעולם. בדבר הזה תוכל ממלכתנו הכוזרית להיות מופת לרבים, כי הלא חדלה זה כמה לגור מלחמות, ואת חילה הקטן תחזיק רק למשמר על גבול הפטשנגים, פן יהרסו אל ארצנו לפרוע בה פרעות. במשמר הזה תטיב גם לכל מדינות הדרום והמערב – כי בנפול העם הפרא הזה עלינו, לא ינקו גם שכנינו ממנו, כי אז יפרץ גם אליהם להחריד רבצם ובכל אשר יפנה ירשיע.

המחשבה הזאת משכה אחריה מחשבה אחרת אשר נתנה שמחה בלבי. עתה ידעתי על מה החשה נשיא רוסיה ממנו ולא יסף עוד להחרידנו! – חשבתי בנפשי – כי הנה השיב אל לבו, כי אין טוב לו מהיות ממלכת כוזריה שכנה קרובה לארץ ממשלתו – כי בשמרה על עצמה תשמור גם עליה מתת לעריצי גוים לבוא בשעריה. ובזאת אני בוטח, כי עוד ישיב לנו את המדינות אשר קרע מעל גבולינו והיתה פקודתנו שלום ושלות השקט ובטחה עד העולם!


כשנתים ימים השליתי את נפשי בתקות השלום; אבל תקותי לא באה ותוחלתי נכזבה, כי קרץ מצפון בא ויבא רע! בשוב החרף להיות על הארץ57, ונהר איטיל נקפא ויכֻסה בקרח עב, הגיח סויטוסלב ממקומו ויסיע את חיל רוכביו על פני הנהר, ויעל על ארצנו, ויכבוש את ערי קוּראן וגדראן וסיגיסאן וסאַדיל, ויהי הולך וקרב אל עירנו הבירה. ובדעתנו כי מעט החיל אשר אתנו, לא אצנו לצאת נגדו למלחמה על מרומי שדה, ונתבצר במעוז בלנגר הבצורה. וסויטוסלב הקריב ויכבוש את סמנדר ואיטיל באפס יד, ויתנן לבז ולמשסה ויפרצן פרץ על פני פרץ ואחר כן עלה בחזק יד על עיר מעזנו. ואנחנו התאָזרנו עז ונצא עם חילנו לקראת נשק. ותהי מלחמה גדולה כיום תמים על יד החומה; בה נפלו חללים מזה ומזה, והנצחון הלך מחיל אל חיל ואיש לא גבר על השני. פתאם נשמע הקול כי נפצע המלך ויחרד כל העם אשר במחנה וינוע ויסֹג לאחור, וימהר וישב דרך השער העירה ואנחנו אחריו. פצע המלך היה קל למראה עין, כי חלף חץ שנון בשכמו הימנית ויקרע את בשרו. אבל אנחנו יראנו מאד לנפשו, בדעתנו, כי חצי האויב משוחים ברעל58, וכמעט יפגעו בעור האדם ונגע הרעל עד הנפש, והיה בבשרו כאש צרבת, אשר תאכלהו על הדם ולא תשוב ממנו עד כלותו. ואשר יגרנו בא לנו! כי עוד בלילה ההוא תם אבינו לגוֹע, ובמכאֹביו הנוראים נפח נפשו, ואנחנו נשארנו אבלים ושוממים, בוכים ומיללים על מתנו אשר לפנינו ולבנו חרד מפחד היום הבא. ובדעתנו את נפש הנשיא הרוסי, כי כפחזותו כן גם גדלה נדיבותו, שלחנו אליו מלאכים לחלות פניו להסיר ידו מעלינו ולתת לנו ארוכה זמן שבעת ימים ונקברה את מתנו מלפנינו. וסויטוסלב נתן לנו את שאלתנו, ונבך ונמר על מתנו, ונקברהו בכבוד מלכים ונספדהו כמשפט ונמליך את דוד בנו אחריו. וכמלאת שבעת הימים שבה המלחמה לקדמותה, אך לא יצאנו עוד לקרב, כי נסגרנו בחומת עירנו. והאויב שם עליה מצור ויסגור את כל מוצאיה ומבואיה. ויהי כי חזק הרעב בעיר, ונאסוף את שארית הלחם הנמצאה, ונחל לחלקהו במנות קטנות דבר יום ביומו. אז חלק לבב העם: אנשי החיל אמרו להתחזק בכל מאמצי כח עד אשר יראה האויב כי שגבה העיר ממנו ויעלה מעליה, ורוב יושבי העיר אמרו כי הנה חזק הרעב, ורבו החליים הרעים שבאו לרגליו וכשל כח הסבל. וכראות המלך דוד כי אין מבטח עוד בעם הארץ, וימאן להשליך מנגד את נפשות הנאמנים בבריתו. וישלח מלאכים אל סויטוסלב, לשחר פניו, לחמול על העיר מהשחיתה. ויעתר לו הנשיא הרוסי על פי הדברים האלה: החיל הכוזרי יתפשט את כלי מלחמתו והניחם לרגליו; כל המדינות אשר לעברי הנהר תחשבנה מעתה והלאה על גבול רוסיה. לממלכת כוזריה תשאר רק מדינת קימריה; אליה יוכל המלך להעתיק מכון שבתו באין מעצור. ועל יושבי העיר לבחור להם אחת משתי אלה: להשבע שבועת אמונים לנשיא הראש אשר לעם רוסיה, ואז ישארו על מקומם וישבו לבטח, ואשר ימאנו להשבע ילכו להם באשר ילכו, אף לא יניאם מעבור ארצה קימריה ולהשאר באמונתם לדוד מלכם.

על פי הדברים האלה נשבעו רוב התושבים כדבר הנשיא הראש. גם מהיהודים נשארו הרבה על מקומם, ויתרם נפוצו וילכו אל אשר נשאתם רוחם: אלה נעו אל עיר השערים59 וישבו בה ובאגפיה; אלה נדו ארצה פרס ויאחזו בה בקרב אחיהם היושבים שם, ואלה נסעו עברו אחרי המלך לבוא ארצה קימריה, לכונן שם ממלכה שפלה, אשר תיקר להם מכל ממלכות הארץ – כי להם תהיה ומלך יהודי ישב בה לכסא!

והמלך דוד לקח את מרים אשתו ואת שני בניה ואת שרה אֹמנתם ואת שריו הקרובים לו ואת עבדיו ושפחותיו ואת שארית אוצרותיו אשר נשארו לו מאבותיו, ויעבור דרך היבשה והמדינות אשר נחשבו עד כה על גבול ממשלתו. וסויטוסלב שלח עמו את פריטיטש שר צבאו עם גדוד רוכבים לשלחהו בדרך ולשמור עליו ועל כל אשר לו עד בואו בשלום אל העיר טנה, במקום אשר ישפך פלג נהר טנאיס אל הים המאוטי. שם נפרד שר הצבא הרוסי מעם המלך הכוזרי, ומשם עבר דוד עם בני לויתו באניה מערבה-דרומה עד בואו אל העיר בוספור60 אשר בקימריה. ובבואו שמה ותהום כל העיר, ואחינו היהודים היושבים שם שמחו לקראתו ויקראו: “יחי המלך דוד לעולם!”


הגיע חדש האביב, ונהר איטיל התפתח מחרצֻבותיו, השליך מעליו קרחו וישאהו בשטף עובר אל הים הכספי. ומתי מספר מבני עמנו הנכונים ללכת אל קימריה עוד נשארו בעיר הבירה, לחג את חג הפסח כמשפט. גם אני נשארתי שם עם רעיתי מחמל נפשי, אשר קשתה עליה פרידתה מן הנהר הזה, כי אליו הסכינה מילדותה ומעודה ועד ימי המלחמה העברה היה הוא מבחר שעשעיה. הנה כן יצאנו אני והדסה אחרונים מהיכל חמדתנו ונרד באני-השיט אשר לה, לשוט על הנהר הזה בפעם האחרונה. ואת עבדינו שלחנו לפנינו, לחכות לנו במעלה הנהר, במקום אשר יט דרכו מזרחה, ששם יחל להתחלק לפלגיו, הוא המקום אשר בו עברתי בנסעי ארצה ספרד.

רוח מערבית נשבה על פני הנהר ביום ההוא ותשא גליו במורד, ועל כן לא פרשנו נס, אך הדסה חזקה ידיה ותעבוד במשוטיה, והאניה הקטנה עפה כצפור על יד החוף, ששם לא יזרמו המים במרוצתם, ותעבור על פני האיים הרבים המלאים את הנהר במורדותיו. וכאשר עיפו ידיה ישבתי תחתיה ואמלא מקומה ואשַׁכל את ידי לעשות כמוה.

ביום השני אחרי הצהרים עברנו על פני אחד האיים הקטנים הקרובים אל החוף, והנה נשמע לאזנינו קול המולה מבין הקנה והסוף אשר על האי, וסירת דוגה יצאה משם ותשט על הנהר לפנינו, ואחר לפתה דרכה אלינו. ואיש עוטה מעיל ירקרק ואשה כושית יושבים בה, וכמו מתנכלים הם לנו, לחסום עלינו את הדרך ולהניענו אל היבשה. כרגע הכרתי את האשה הכושית כי היא שפחת הוסין בג, ואז היה נקל לי להכיר גם את אדונה הבליעל היושב עמה. הגדתי זאת להדסה, אשר ידעה דרכם ומעלליהם, ותבן כמוני כי אורבים הם פה לנפשותינו. רגע אחד חורו פניה מחרדת פתאם, ואחר התאדמו מחמה עזה ועיניה רבו ברקים ויתנוצצו כאש פלדות. ברב כח הטיתי אניתנו אל מרחבי הנהר בהפנותי את קברניטה, והדסה אמצה זרעותיה ותעיפנה כחץ מקשת לשטות מעל סירת הדוגה ולהעבירה, אבל הסירה היתה קלה מאניתנו וידי הוסין גם הן היו אמונות לתפוש במשוט. אז החלה תחרוּת עצומה ומרוצה נמרצה בין שני כלי השיט, והנוהגים בהם חתרו בכל מאמצי כח לבצע איש חפצו, ובתוך שאון המים ממשק המשוטים נשמע פתאם קול הוסין בקראו אלי בלשון הכוזרים לאמר:

“אך שוא תקותך, יהודי נבזה, להמלט מידי! אנכי אמנם בקשתי את אחותך, אך לא מצאתיה. לכן הנני אליך, והיתה לי אשתך תמורתה!”.

“בוז לך, ערבי ארור, כי לא ניראך, וירק נירק בפניך!” – קדמתני הדסה במענה פיה. ובדברה הניחה ידיה, עזבה משוטיה, והאניה נשאה בשטף המים במורד.

“מה זאת עשית, ידידות נפשי!” – קראתי אליה ואושט את ידי לתפוש במשוטים אשר הניחה.

“הרגע ודֹם, יקירי! – ענתה – כי לא יקרנו רע”.

עד כה וכה קרב הערבי אל אניתנו וישלך חבל דק אשר התעופף ברוח, וקצהו הקשור בוָו ברזל נאחז באניתנו, ואז משך הערבי את החבל אליו, וסירתו עפה אל עבר פנינו.

והדסה עודנה יושבת דומם, וגם אותי תניא מעשות מאומה. רק בהוציאי חרבי מתערה הניעה אלי בראשה ותצוני להניחה אצלי להיות מוכנה לפני, ולמהר ולאחוז בשתי ידי בחזקה בעברי האניה – כי נחוץ הדבר מאד לעשותו.

הדברים האלה דברה אלי עברית, לבל ישמעם האויב הקרב אלינו.

ברגע הזה קפץ הוסין אל אניתנו וחרבו שלופה בידו נטויה עלי להכותני נפש. אבל כהרף עין הניעה הדסה את האניה, ותטלטלנה טלטלה ותטנה בחזקת היד הצדה עד כי נמוטו פעמי הערבי ולא מצא מעמד, ויכשל ויפול מבטן האניה אל מעמקי מי הנהר הרבים והעצומים, והאניה נהפכה כמעט על פניה מעֹצם נטיתה. אבל הדסה השכילה לעצור בה, בהטותה את כל גופה לעבר השני, ואז חכתה להערבי עד אשר נשאתהו השבֹּלת למעלה, ובפרשו ידיו לשׂחות הכתה על ראשו במשוט אשר בימינה פעם אחת ולא שנתה לו – כי הממתהו במָחצה את ראשו, ומעצמת המכה אבדה נשמת אפו, ובטרם תשוב אליו רוחו בלעתהו מצולה. והאשה הכושית הרימה קול צעקה גדולה ותקללנו קללה נמרצת. ואנכי קשרתי את הסירה בחבל אל תרן אניתנו להובילה אחרינו שבי. אך היא קפצה פתאם אל תוך הנהר ותצלול כעפרת במים האדירים ותרד אחרי אדוניה תהומה.

הנה כן נקמנו מאויבינו נקמה אחת אפים, ובטרם נרחיק לשוט נראו גויות הערבי והכושית צפות ועוברות בשטף המים הרבים, וכהרחיקן מאתנו כן קטנו למראה עינינו עד כי נעלמו כלה ולא הכירן עוד מקומן. –

אז נגשתי אל רעיתי האבירה ואפול על צוארה ואקרא ואומר:

“זאת הפעם יֵצר לי על אבדן ממלכתנו, כי לך יאתה. הן תפארתך תשוה עליך הוד מלוכה, ואמץ לבך ישיתך לגברת בעמים!”.

“הפעם הזאת יצר לי ולבבי יחרד בקרבי כלבב כל אשה מצַרה – ענתה, בהתרפקה עלי באהבה עזה – בי בעלי, אחוז נא אתה במשוטינו, כי רפו ידי ולא תעצורנה כח להניעם ממקומם!”. .

התבוננתי אליה ואבהל – כי ברגע הזה שֻׁנתה מאד ופניה נהפכו לירקון.

“מה היה לך, רעיתי חמודתי!” –קראתי בלב חרד.

“השקטה נא, בעלי, ואל תירא, כי עוד מעט וגם זה יעבור. הן בסערת חמתי שכחתי כי אשה אני, ועלי לשמור את נפשי – בעד הנפש הקטנה, הצרורה בצרור חיי” –

הבשורה הזאת הרעישתני עד היסוד בי. ואביט אל אשתי, והנה שבו אדמו פניה, כי נכלמה בדברה ואפול שנית על צואריה ואבך ואשחק יחד. –

אחר הדברים האלה השיבותי אניתנו אל עבר החוף כבתחלה, ששם ישקטו המים ולא ישאוה במורד בכח זרמתם. הרוח שנה דרכו ויסב צפונה, ואנכי חזקתי כן תרננו ואמתח עליו מפרָשו, והרוח נשב בו וישא אניתנו על אברתו. אז הנחתי את המשוטים מידי ואושב את רעיתי ממולי ואביט באהבה רבה אל הכתם הכהה אשר נראה במצחה – ואל תפארת רום עיניה, ואתפלא למראה עיני – כי נדמה לי כמו שֻׁנתה כלה. עד כה היתה כילדה שובבה וכבכרה קלה, מלֵאֲתי רגש ותנועות החיים, ועורקיה לא נחו אף רגע, ועתה הנה היא יושבת דוּמם, תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ועל פניה שכנה ענוַת תֹּם, אשר לא הסכנתי לראות בה כזאת מעודה.

“מה זה עמקו מחשבותיך, ידידתי מחמל נפשי!” – שאלתיה באחזי בשתי ידיה.

רגעים אחדים החרישה, בהוסיפה לחשוב מחשבות. אחרי כן דובבו שפתיה, כמדברת אל לבה, לאמר:

“לי לא יצר עוד מאומה על אבדן ממלכתנו, אף לא על כל הדברים אשר הרהיבוני עד כה ויתנו שעשעים לנפשי, – כי הנה פקח ה' את עיני להכיר ערכי ומקומי, כי אשה עבריה אני, אשר לא תבקש לה גדולות, ותענוגות עולם זרו לה – כי כל כבודה באֹהל פנימה, כל מעיניה בבעלה, אלוף נעוריה, וכל שעשעיה – בילדים אשר יחֹן ה' אותה. אלה הם מחמדיה ומשוש דרכה וחלקה בחיים! כן היא מרים אחותך, הטובה והתמה, וכן אתאמץ גם אני לחיות על פי דרכה!”.

“וכן תכירי גם אותי – קראתי ברגש לבבי – כי איש עברי אני, בעל בעמי, אשר כל עמלו לביתו, וכל רגעי חייו נתונים61 הם לאשת חיקו, ולילדים אשר יתן לו ה‘; אליה ואליהם ישא נפשו, כי תהיה היא מבֹרכה בבנות עמו, וכי יהיו הם לאותות ולמופתים בישראל ולברכה בקרב הארץ. זה יהיה גורלנו, ובו יאֻשר חלקנו בארץ החיים, אם יהיה ה’ אלהינו עמנו ויתן לנו שנות חיים!”.

“אמן, כן יתן ה'!” – ענתה רעיתי התמה, בנשאה מרום עיניה.


מאז והלאה לא נתתי עוד להדסה לתפוש במשוט, ואחתור לבדי ככל הנחוץ, והעבודה לא כבדה עלי, כי רוח הדרום ישמור שם תמיד מועדו בחדש האביב, ורק לעתים רחוקות ישנה דרכו. ולפיהו ערכתי את המפרשׂ והוא נשא את אניתנו באֹרח ישר מערבה עד המקום אשר יעדנו לנו, ששם חכו לנו עבדינו וכל הכבודה אשר לרגליהם. שם עלינו על היבשה, שם נפרדנו מעל הנהר הזה, אשר מי יודע אם נשוב עוד לראותו! והדסה זכרה בפעם האחרונה את כל משחקיה ושעשעיה עליו מלפנים, ולא יכלה לעצור ברוחה, ותבך מנהמת לבה.

והעבדים העמיסו את האניה על עגלה חזקה, רתומה לסוסים אמיצים, ויחדו עברנו את חבל הארץ אשר בין נהרי איטיל וטנאיס, ובהגיענו אל הנהר השני, שָׁבוּ הורידו עבדינו את אניתנו המימה ונשט במורד הנהר הזה עד הים המאוטי ועד חוף בוספור, ושם העיר מלפנים פַּנטיקַפָּעַ. ונעל שמה על היבשה ונבוא אל העיר הזאת אשר אוה דוד גיסי למושב לו. ודוד ומרים יצאו לקראתנו ונחבק וננשק איש את רעהו ואשה את אחותה, ויחדו בכינו בכי רב על מות יוסף אבינו ועל אבדן ממלכתנו הגדולה אשר היתה לנס עמים, ודוד ומרים אספונו אל ביתם לגור בחדריהם עד אשר יבנה לנו בית נאמן לשבתנו.

בהיותנו שם נוכחתי לדעת עד כמה נגרעה נחלתנו בנצחונות סויטוסלב עלינו – כי מכל הממלכה הגדולה והרחבה לא נשאר לנו מאומה. כל ארץ היבשה, כל מדינות איטיל וטנאיס ואוּזוּ מזרחה מערבה, מן הים הכספי ועד נהרי יַאִיק וקַמַּה, ומהים השחור עד הנהר אָקה דרומה צפונה, הכל היה לנחלה לו, וכל העמים הנכנעים לפנינו התכחשו לנו ויתרפסו וירהבו את המנצח החדש הזה. ומה תתן ומה תוסיף לנו מדינת קימריה הקטנה הנקראה על שמנו? הן מבחר אדמתה, כל החוף הדרומי עם הרריו ויעריו הטובים והיפים ובקעותיו הפוריות והנחמדות, מתּאודוסיה62 מזרחה ועד כרשון63 וגוזלבה64 וכל חוף היום ועד למן65 הנהר אוזו מערבה – כל זה נחלת היונים היושבים שם, אשר חסותם בצל ממלכת ביצנץ היא להם למבטח עז. בגללם עשתה הממלכה הזאת חֹנף לנו כל הימים אשר היתה ידנו תקיפה, ועתה במוט ידנו הנה תסתר פניה ממנו. ושכנינו אלה עלינו יגדילו, כי לגור אתם מלחמות כשל כח זרוענו, גם נירא להרגיזם, פן יכלו חמתם באחינו היהודים היושבים בתוכם. לא נשאר לנו איפוא בלתי אם החוף הצפוני והמערבי אשר על יד הים המאוטי, והים הרקב66 אשר מאחרי החוף המערבי, והערבה אשר בתוך האי, והיא אדמת ציה, ארץ מלחה ולא תשב. גם היהודים היושבים בזה שונים הם למוצאיהם, ואיש לא ישמע שפת רעהו, ועל כן חלק לכם ואין שלום במגורם בקרבם. אלה יושבים שם מקדם קדמתה, והם שרידי בני הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, או צאצאי ההילנים והפרושים אשר עזבו את ארץ הקדש בימי החשמונאים67, ואלה שרידי הפלטים אשר נמלטו שמה בצוק העתים מכל ארצות פזורינו, מארצות יון ובבל ופרס ומדי – וגם פה היתה בם יד ה' לרעה, כי אכלתם חרב הגוים הפראים והעריצים, האַלַּנים והגותים והסרמַטים וההוּנים, אשר באו זה אחר זה ויעשו שַׁמות בארץ, ועל כן נשארו בה אחינו מעט מהרבה. וגם אלה המעטים לא קרבו זה אל זה, כי נפרדים הם לדתיהם ודעותיהם: אלה מחזיקים בתורתנו המסורה, ככל אשר הורונו מורינו חכמי בבל מאז ועד הנה, ואלה מכחישים בה ואוחזים רק בתורתנו הכתובה, כמנהג הצדוקים מלפנים או כ“סבל הירושה” אשר העמיסו ענן ושאול בנו, מיסדי הדת הקראית. ובפלגות אלה על חלקת אדמה כזאת היעמוד לב אדם, אם תחזקנה ידיו לכונן בה ממלכה ולבחור מהן אנשי חיל אשר ישמרו עליה ויפַקחו על שלומה מבית ומחוץ?

הנה כן נאחזנו במדינה הזאת בלי חיל וצבא ובלי שלטון ממלכה, רק שם “נשיא” נשאר לדוד, בהכבדו בקרב אחינו התלמודים על גדולתו מלפנים ועל אמונתו לדתנו, בשמרו אותה לקַימה בכל מצותיה וחקיה ומנהגיה המסורים לנו מאבותינו. ומכבודו זה נאצל גם עלי. אך בָנו היה ההפך מנשיאי הארצות – כי תחת אשר אלה יתכלכלו מעמיהם בכבוד הראוי להם, פזרנו אנחנו מהוננו לאחינו בני בריתנו, לפאר בתי הכנסיות, לכלכל את לומדי התורה ולתמוך בידי כל מבקשי עזרתנו. וברכות אחינו לנו היו גמולנו על כל הטוב אשר עשינו בתוכם, ובלדת הדסה אותך, הבן יקיר לי, היה חג גדול לכל אחינו היושבים שם – כי גשם נדבות הנפנו לכל מעשי הצדקה ביום בואך בברית עמֵנו. אבל מכלנו הכי הפליאה מרים אחותי עשות צדקה וחסד, ותהי לאֵם בנשי ישראל ואחות יקרה לכל אֹבד וקשה יום המבקש עזרתה. וכן נשאר לנו כתר אחד אשר יקר היה לנו מכל עטרות מלוכה – הוא כתר שם טוב אשר נחלנו לנו במעשינו ובצדקת פזרוננו. זכרה לנו זאת אלהי לטובה!


בשחת סויטוסלב את סרקל שחת גם לו, ובהרסו ממלכתנו פרץ גם את מעשיו. כי הנה הוסר המשמר מעל העמים הפראים אשר התפרצו מפאת קדם לעלות על מדינות הסלאוים ולשחתן. כן יצאו הפטשנגים ממקומותם בין נהרי איטיל ויַאִיק וינועו מערבה דרומה בין נהרי טנאיס ודנוביוס68 ויתקעו יתדותם במדינת דַציה69, ואחר כן הניחו על אשדות נהר אוזו, ומשם הפילו חתיתם על הפוליַנים ועל קיוב הבירה ויפשטו גם על החוף הכרשוני70, ויחרידו גם את ערבת קימריה ויפרעו פרעות גם בנו. ובאחת התגרות אשר היו ביניהם ובין חיל הרוסים, בארבם להם על יד צורי נהר אוזו במורדותיו, נפל סויטוסלב חלל71. ונשיא הפטשנגים כרת את ראשו מעליו, ומעצם גלגלתו עשה לו ספל אדיר למשתֵּיהו72.

וסויטוסלב חלק בחייו את הארץ לשלשת בניו: ליארופּולק, אָלג וּולאדימיר. ויהי ריב ומדון בין האחים אחרי מות אביהם על דבר נחלת ירשתם. השני נפל על ידי אחיו הבכור, והבכור – בחרב אחיו השלישי, אשר לקח את כל הארץ לנחלה לו. בראשונה עשה ולאדימיר כל רע. הוא הרבה את האלילים בארצו ויַקרב להם זבחי אדם. גם אהב נשים רבות, ויקח בחזקה את רוגנידה היפה, בת רוגוָלד הוַריַני, נשיא פּאָלָצק, ארושת יארופּולק אחיו, אחרי המיתו את אביה ושני אחיה. גם את אשת אחיו אשר המית לקח לו בעודנה הָרה מיארופּולק בעלה. ועליהן הוסיף לו עוד שתי נשים, האחת ממדינת ביהם והשנית מבולגריה, ומלבד אלה היו לו שמונה מאות פלגשים, וכל אשה יפה אשר ראו עיניו לא אצל ממנו73. ובכל זאת לא הטו נשיו את לבבו, ויהי מושל כביר בעמו, ובמלחמותיו אשר עשה גברה תמיד ידו ובכל אשר פנה הצליח. לאחרונה נחם על מעשיו וימאס בעבודת האלילים, ויחל לתת היתרון לאמונת אל אחד, אך לא ידע באיזה דת יבחר. אז יבואו אליו מלאכי גוים לדבר על לבו לבחר בדתם ולבוא בבריתם. מלאכי הבולגרים המזרחים74 הללו לפניו את דתם המחמדית. אמנם נמשך לבב ולאדימיר אחרי גן העדן המחמדי עם הנערות היפות המשרתות את הצדיקים המֻשלמים בעולם הבא75; אבל מצות המילה לא הפיקה ממנו רצון והנזירוּת מן היין זרה לרוחו. “היין ישַׂמח לבב הרוסים, ולא נוכל להיות בלעדיהו!” – היו דבריו בהשיבו פניהם ריקם76. אחריהם באו מלאכי אשכנז ויהללו לפניו את דתם הקתולית. “שובו לדרככם – ענה אותם בהשיבו פניהם – אבותינו לא הכירו את הפּפּא הרומי וגם אנחנו לא נאבה דעתו!”.

בהגיע השמועה אלינו באה תקוה בלבב דוד גיסי, אולי יהיה עם לבב הנשיא הראש לבוא בבריתנו, כאשר עשה בוּלאן, המלך הכוזרי, מלפנים, והיתה ישועה גדולה לנו, ולכל עמנו ייטב בגללנו. וישלח דוד אותי עם אחדים מנכבדי אחינו קיובה. ויהי כבואנו לפני ולאדימיר, וישאל אותנו לאמר:

“היש לכם ארץ וממלכה?”.

“גם ארץ גם ממלכה היו לנו לפנים – ענינו – ומי לא ידע את ירושלים הקדושה, אשר היתה עירנו הבירה? אך קצף ה' עלינו ויגרשנו מעל פניו ויזרנו בארצות כיום הזה!”.

“הן אתם נושאים חמת ה', גערת אלהיכם – ואיך ישאכם לבכם להורות גם לאחרים דרככם – ענה ולאדימיר – אין את נפשנו להיות נעים ונדים בעמים כמוכם!”.

אז בא לפניו חכם יוני, ויספר לו בדברים קצרים את הכתוב בספרי הקדש והברית החדשה, ואחר כן הראה לו תמונה אחת, המתארת את האדון ה' צבאות, בשבתו על כסא דין. לעבר האחד נראה דמות הצדיקים ההולכים אל גן העדן, ולעבר השני – דמות הרשעים היורדים לבאר שחת, לענוּיי נצח. התמונה הזאת נגעה עד לב ולאדימיר, ויאנח ויקרא: “אשרי הצדיקים, ואוי ואבוי לרשעים החטאים בנפשותם!”.

“קום והיה נוצרי – קרא המורה היוני – ובאת גם אתה בגן העדן, והכירך מקומך בין הצדיקים היושבים בו!”.

הנה כן השכיל היוני להטות לבב הנשיא אחרי דתו. וגם אחרי כן, בלכת שליחי ולאדימיר אל ערי העמים מסביב, לראות את עבודת אלהיהם בבתי כניסותיהם, השכילו היונים מכלם לפארה לעיניהם בכל הדר תפארת עד כי מלאה נפש השליחים ממנה, ובשובם אמרו פה אחד, כי לדת היונים ראוי היתרון על כלם77. ויאסוף ולאדימיר חיל גדול ויעל על מושבות היונים בקימריה וישם מצור על כרשון, העיר העשירה והמהֻללה, ויכבשנה. ואז שלח לפניו מלאכים אל שני האחים, בִסיליוס וקונסטנטינוס, קיסרי ביצנץ, להעיד בהם, כי אם לא יתנו לו את אַנּה אחותם לאשה, יעלה על קונסטנטינה הבירה וכאשר עשה לכרשון כן יעשה לה. והאחים נאותו לו, אם יעזוב את עבודת האלילים ויבוא בברית הדת הנוצרית. ויהי כן. וישלחו קיסרי ביצנץ את אחותם באניה כרשונה, ועמה עדת שרים וכהנים גדולים. שם התנצר הנשיא הגדול, מושל רוסיה78 ועמו כל בניו ועדת שריו ואלופי עמו, ואחר כן היתה אַנה לו לאשה. והנשיא נתן את כרשון הנכבשה לקיסרי קונסטנטינה לאות ברית עולם, גם שלח אליהם גדודי גבוריו לעזרה מפני עבדיהם אשר התפרצו מפניהם. רק את הכהנים היונים לקח עמו מכרשון ויביאם קיובה, להורות את דתם לו ולעמו. ומאז והלאה נהפך ולאדימיר לאיש אחר, ויחדל לגור מלחמות, ויתאמץ להשכיל להיטיב, ויבער את הגלולים מארצו ויאכוף על כל בני עמו לעזוב את עבודת האלילים ולקבל עליהם את הדת הנוצרית-היונית לדורות עולם. ובזה הטיב גם מדותיהם ויגדיל כבוד עמו וארצו, וייקר שמו מאד.

בעצם העת ההיא אשר קדש נשיא רוסיה בעיר כרשון את הדת הנוצרית ברבים, התעורר אחד מעבדינו אשר עבד מלפנים בחילנו, וילך כרשונה ויבוא לפני הכהנים היונים, ויעזוב את דתו המחמדית וימירנה בדת הנוצרית, ויקרא שמו בעמים גיאוֹרגיוס צוּלוּ. ואז התנשא לקחת לו את שם כבוד אדוניו, ויעש לו חיל מאנשים אשר כגילו, ויהי עליהם לחקאן ומושל בחבל ארצנו. והיונים לא כהו בו, וגם אנחנו לא קנאנו לשם כבודנו, בדעתנו עם לבבנו, כי גם הוא אך צל עובר ולא יעמוד, ולא יאריך ימים בממשלתו79. ובהודע לנו כי הוא חורש עלינו רעה להצמיתנו, גמרנו אני ודוד אֹמר, לעזוב את הארץ הזאת אשר קצנו בה מפני האויבים המכתירים אותנו מסביב. ונאסוף את שארית הוננו, ונקח את נשינו ובנינו ואת כל אנשי שלומנו, ונרד באניה ההולכת אל הים התיכון, ונרחיק נדוד עד ארץ ספרד, בדעתנו כי שם פקד ה' את עמנו לתת לו מנוחה בצל מלכי ערב, ורוח ה' תניחנו למרבה התורה והחכמה. שם חכמים ינחלו כבוד ויראי ה' לא יחסרו כל טוב. ואת אשר קוינו מצאנו בבואנו לקורדובה – כי גם במות רב חסדאי הנשיא80, וגם בהאסף הכליף אל-חכים אל עמיו81, לא אספו מושלי קורדובה את שלומם מן עמנו החוסה בצלם. כה יתן ה' וכה יוסיף להטיב לנו ולעמנו כל הימים עד בוא לנו גאולת עולם!


בני! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת, ואת שני המכתבים מכתבי הנשיא חסדאי ויוסף המלך, אשר על ידם למדתי לדעת את הארץ הטובה הזאת בשכבר הימים. מאת ה' היתה זאת – למען נגיע ונבוא בה אל המנוחה אשר אליה נשאנו את נפשנו, ולמען נוכל לחנוך את בנינו ברוח עמנו ולהדריכם בדרך החיים, דרך התורה והחכמה, אשר אותה אנחנו מבקשים.

תמו דברי אביך אליהו.


  1. התכריך.  ↩

  2. ד“א ת”ש.  ↩

  3. תק"י  ↩

  4. תקט"ז.  ↩

  5. קירואן, פיס, הורוסאַן, ארם נהרים, פרס וערב.  ↩

  6. קאירה וקורדובה.  ↩

  7. תקמ“ו – תקס”ט.  ↩

  8. aгBor  ↩

  9. שער השערים – היא העיר Дepбeнтъ.  ↩

  10. התכריך.  ↩

  11. Acтpaxнъ.  ↩

  12. יושבי מדינת אדרביגן ( ).  ↩

  13. Mȁotis הוא AȢoʙckoe.  ↩

  14. Ypaлъ  ↩

  15. oнʙД  ↩

  16. нʙllpъД  ↩

  17. “היות” במקור המודפס, צ“ל: היום – הערת פב”י.  ↩

  18. שקוי הנהוג בארץ הקדם – עשוי ממיץ פרי קיץ מהול בנפת צופים וסמים נותני ריח.  ↩

  19. יושבי היערות על נהר פריפט. ועוד היום יקרא לחבל הארץ הזאת בשם Lloдѣcѣя.  ↩

  20. 912–879.  ↩

  21. 945–912.  ↩

  22. 957–945.  ↩

  23. Ibn Poszian.  ↩

  24. Mёдъ.  ↩

  25. Kapaиȣинъ Иcт. Гocyд. Pocc T I,llpимѣЧ. 70  ↩

  26. Hecтopъ Дѣтollиcъ.  ↩

  27. שם.  ↩

  28. מאמיני הקוראן בלבד, שהוא להם כתורה שבכתב.  ↩

  29. מאמיני המסורה והקבלה, שנוספו עליו כתורה שבע"פ.  ↩

  30. שבט קלמיקי.  ↩

  31. גרמניה.  ↩

  32. עיר ממלכה עזה באזיה התיכונה, למזרח הים הכספי.  ↩

  33. בארמניה המערבית.  ↩

  34. יושבי ההרים (גָּבָל בערבית “הר”).  ↩

  35. Cдaʙoнiя  ↩

  36. על גבול הונגריה. Beнгpiя  ↩

  37. הממלכה שהיתה על נהר וואָלגא בשכנות הכוזרים.  ↩

  38. התכריך.  ↩

  39. שירי דונש בן לברט.  ↩

  40. שם.  ↩

  41. עליו עומדת עתה העיר цapицин.  ↩

  42. רצועת הים המאחדת את הים השחור עם הים המרמרי – על פני העיר קונסטנטינופול.  ↩

  43. תשכ"ג.  ↩

  44. תשכ"א.  ↩

  45. מכתב מנחם לחסדאי (בית האוצר לשד“ל ל”ב).  ↩

  46. Kpъιмъ  ↩

  47. תשי"ז.  ↩

  48. השבטים שגרו בפלכי קלוגא, טוּלא ואָרעל.  ↩

  49. AȢoʙъ  ↩

  50. Hipanis – שם נהר Kyбaнʙ מלפנים.  ↩

  51. Tмyтa pakaнъ – היא הנודעת עתה בשם aнъмTe  ↩

  52. Kepчъ  ↩

  53. Rurkhardt  ↩

  54. Delphinus (בכורות ח'.)  ↩

  55. השבטים שגרו בפלכי סאראטאָוו וסימבירסק.  ↩

  56. Kapaмaȣинъ Иeтoч Гoeyд Pocciӥekaгo T. I. llpиʞѣчaнie 364  ↩

  57. תשכ"ט.  ↩

  58. Kapaмaинъ שם הערה 125.  ↩

  59. Дepбeндъ  ↩

  60. Kepчъ.  ↩

  61. במקור המודפס מופיעה המלה “נתונים” פעמיים רצופות – הערת פב"י.  ↩

  62. фeoдoeiя  ↩

  63. Kopeyнъ  ↩

  64. Eʙǁaтopiя  ↩

  65. имaнъЛ – מקום מבוא נהר בים (ירוש' יומא פ"ג).  ↩

  66. Cиʙaшъ  ↩

  67. הדבר ידוע על פי המצבות העתיקות שנשארו לזכרון.  ↩

  68. Дyнaӥ  ↩

  69. Pyминiя  ↩

  70. חוף הים השחור בין קרים ואשד הדניעפר, ונחשב על גבול היונים יושבי כרשון אשר בקרים הדרומית.  ↩

  71. תשל"ב.  ↩

  72. 7Kapaмзинъ.  ↩

  73. שם, 9 гд.  ↩

  74. גרי ים הכספי מזרחה ודרומה.  ↩

  75. הצלחית 239.  ↩

  76. KapaмȢинъ, שם.  ↩

  77. שם.  ↩

  78. 988 = תשמ"ח.  ↩

  79. הנבואה הזאת באה אחרי כן – כי בשנת תשע"ו (1016) השתתף חיל בסיליוס השני, קיסר ביצנץ, עם מיטיסלב בן ולאדימיר, המושל במדינת תמאן, ויעלו על קימריה הכוזרית ויכבשוה, ויקחו את גיאורגיוס צוּלו בשבי וכל הארץ היתה לנחלה להיונים (464 (Cedrenus, hist. Compendium(J  ↩

  80. תש"ל  ↩

  81. תשל"ו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות