(העתקה בתוספות ושנוים הרבה).

---

(בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים לבריאת העולם).

אני אברהם בן אליקים בן יצחק בן יקותיאל בן אליהו לבית המלוכה הכוזרית כותב את המגלה הזאת, והיתה לך, שלמה בני, למשמרת עולם לדורותינו.
במגלת ספר זו הנני כותב לזכרון דברי ימי, האחוזים בקֹרות עמנו בארץ אשכנז. הדברים כתובים פה בדיו, אבל הקֹרות נרשמו שם בנהרי נחלי דם ודמעה אשר כסו מלא רחב הארץ ההיא. יקראם דור יבוא ותסמר שערת בשרו מפּלצות נצחת – כי רעה נוראה כזאת לא נראתה ולא נשמעה בכל הארצות ובכל הגוים, וגם בתוכנו, העם אשר הסכין לצרות ומכאֹבים מאז מעולם, לא היתה כזאת אף בימי אנטיוכס ואדרינוס, אויבנו מקדם.

אך אספרה נא בראשונה דברי ימי אבותי, והתבוננת וידעת את טלטוליהם והעתים אשר עברו עליהם מדור לדור עד הגיענו ארצה אשכנז.

---

אבי אבותי, אליהו בן יצחק, בא עם משפחת המלוכה הכוזרית לקורדובה אשר בספרד, בבקשם להם מנוחתם בצל המושלים הערבים¹. אכן המנוחה השלמה נמצאה רק לאלה אשר השיבו רוחם אל האלהים בטרם תעבורנה עשרים שנה לשבתם שם. אל המנוחה הזאת באה מרים אחות אליהו עם דוד בעלה, הנשיא הכוזרי. אשריהם כי ראו בטובה לפני בוא ימי הרעה, ימי הקשר והמרד בממלכה. אז התנשא סולימן, שר צבא החיל הברברי², ויורד את הישאם השני, הכליף הערבי, מכסאו וישם את העיר הבירה לשׁמה וישפוך דם יושביה כמים בקרב חוצות. במהפכה הזאת³ נהרג אליהו אבינו הזקן והדסה אשתו, ובנם אשר נשאר אחריהם ובני דוד, היתומים, אשר גדלו בבית אליהו, נפזרו אל אשר היה הרוח. בני דוד הלכו ללמוד תורה בישיבה הגדולה אשר בעיר טולידה⁴, ויקותיאל בן אליהו, הנודע בשמו הערבי: “אבן אל חסאן”, שם פעמיו לסרגוסה. שם גדל ויהי לאיש, וה' נתן את חנו בעיני המלך יחיא אבן-מונדהיר, ויהי הולך וגדול עד כי שמהו ל“שר השרים”. אז הגדיל יקותיאל לעשות בעמו כחסדאי בן יצחק מלפנים, ויהי נדיב ועושה חסד לאלפים, ומכלם הכי גדל חסדו לנער עזוב ונדח ושמו שלמה בן יהודה. אבי הנער היה מפליטי קורדובה וימת בארץ נודו. ויחמול יקותיאל על הילד היתום ויאספהו אליו ויהי לו לאב. והנער היה הולך וטוב, עושה חיל בתורה וחכמה ומפליא לעשות במליצה ושיר, ושמו גדל בעמנו – הלא זה המשורר והחכם הנודע, נעים זמירות ישראל, ר' שלמה אבן-גבירול! ברוח השירה אשר פעמתהו מנעוריו, שלם תודות למגנו זה, בהקדישו לו ראשית בכוריו: השיר אשר ערך לכבודו⁵ בעודנו בן שבע עשרה שנה⁶. אבל לא כביר הופיעה עליו נהרה! כי שנה אחת אחר זה⁷ נאסף נגהו בעצם תֻּמו: מלכו ומגנו, יחיא אבן מונדהיר, נפל בידי שארו הקרוב אליו, אשר התקשר עליו וימיתהו, ויכל חמתו גם בכל שרי המלך ואוהביו הנאמנים, וגם יקותיאל הנשיא לא נקה מידו, כי אסרהו בנחשתים ויעש בו משפט מות. אז נתן שלמה לאֵבל כנורו ושירתו לקינה לוקחת נפשות⁸.

בעת ההיא האיר אור חדש על עמנו בספרד, הוא ר' שמואל הלוי אבן-נגדילה, אשר גדלהו המלך חבוס מושל גרנאדה, וישימו בראש כל שריו, והמשרה הזאת נשארה על שכמו גם אחרי מות חבוס, במלוך בנו באדיס תחתיו. ר' שמואל הלוי היה גם הוא מפליטי קורדובה, וידע את יקותיאל ואת יהודה, אבי בן גבירול, מנעוריהם. לעזרת נשיא ישראל זה קוו שני היתומים העזובים, בן גבירול ובן יקותיאל, הוא יצחק, אבי אליקום אבי. ויאספם ר' שמואל אליו ויט להם חסד. אבל לשוא יחלו כי יספחם אל אחת הכהונות בממשלה – כי נזהר השר היהודי הזה מתת כל פקודה נכבדה לאחיו בני בריתו, לבלתי תת בזה פתחון פה למקנאיו המחמדים, להתאונן עליו ולהביא דבתו רעה אל המלך. ויעזוב בן גבירול את גרנאדה וישב לסרוגסה, וגם שם לא הונח לו – כי משך עליו חמת אחדים מתקיפי העיר, עשירי הקהלה, בדברו בם משפטים על גאותם וגאונם ועל עזבם שפתנו הקדושה מפני לשונות “אדום וקדר”⁹. כן שבעה ברעות נפש משוררנו זה, ועל כן לבשה שירתו רוח כהה; בה השתפכה נפשו בצר לה על גורלו ועל גורל עמו, השבע נדודים כמהו!

ואבי נשאר בגרנאדה ויהי חבר ורע ליהוסף בן ר' שמואל, אשר אחז בדרך אביו ויגדל בתורה ובחכמה. ובמות ר' שמואל¹⁰ מלא בנו מקומו בממשלה. אז הוטב גם לאבי, ותהי משרה נכבדה על שכמו, כי ר' יהוסף הנגיד נהג נשיאותו ברמה. ולא שת לבו אל אשר יאמרו עליו מקנאיו. וגם בבית המלך היה עושה הכל כחכמתו וכלבבו, וכאשר חשב המלך הברברי רעה על הערבים יושבי עיר ממשלתו הפיר עצתו וימנעהו, מבוא בדמים. אז מצאו אויביו עתותיהם, להסיר את לב המלך מאחריו, ולהעיר חמת ההמון הברברי על השר היהודי, המתנשא לכל לראש, ועל בני עמו “הזרים”, אשר ידם בכל משלה. ויהי ביום שבת קדש¹¹ בשבת יהוסף במנוחה בהיכל תפארתו, השתרעו אויביו על ביתו לפתע פתאם, ויפלו עליו וימיתוהו ויוקיעו את גויתו על פתח השער לראוה בו. וההמון שלח ידו ביהודים לאבדם ושללם לבֹז. יותר מאלף וחמש מאות משפחות ישראל נהרגו ביום ההוא ובתיהם נבֹזו ונהרסו ¹², ורק מתי מספר נמלטו, בעור שִׁניהם. בתוכם היה יצחק בן יקותיאל, אשר המליט את אלמנת השר ההרוג ואת בנה הקטן וגם את אשתו אשר נשא לו ואת אליקים בנו יחידו אשר ילדה לו, אל העיר אליסנה¹³. אז גמר יצחק, אבי הזקן, לעזוב את ארץ ספרד וללכת עם אשתו ובנו ארצה אשכנז, אל העיר וירמיזא¹⁴, מקום מושב חותנו. שם גדל הבן ויבוא לישיבת ר' יצחק “סגן לויה”, תלמיד רבנו גרשון “מאור גולה”; שם למד אליקים יחד עם שלשת בני ר' יצחק הלוי, וה' האיר עיניו בתורתו, ובהמלא ימיו זכה להתחתן עם משפחת כהונה, עם בת ר' יצחק הכהן' אשר היו לו שמונה בנים¹⁵ ובת אחת, ועשרו וכבוד ביתו נודעו לשם בעמו ולברכה בקרב הארץ. אחר כן לקחוהו אנשי עדתו אחרי כבוד וישימוהו לרב ומורה צדק בקהלתם.

---

וירמיזא היא אחת הקהלות העתיקות אשר בה נאחזו אבותינו משנות קדם, בהיות אשכנז ארץ לא נושבה. מסרת קדומים יש לקהלה הזאת, כי נוסדה בימי שפוט השופטים, ומוצאה מאלף האיש מאנשי בנימין, אשר נמלטו על נפשם, בהגדע שבטם מישראל על דבר הפלגש בגבעה¹⁶. בימי עזרא הגיעה אל יושבי וירמיזא אגרת מירושלים עיר הקדש, בה נקראו לעלות לרגל ככל היהודים יושבי ארצות הגוים, והם השיבו דבר לאמר, כי כבר נואשו מירושלים הישנה, ותחתיה יש להם על נהר רינוס¹⁷ ירושלים חדשה אשר לא נופלת היא בעיניהם מהראשונה¹⁸. הגדות כאלו רבות הן אשר אולי המצאו בתוכנו לשכך כעס וחמה. כי מאת הכהנים היתה שׂומה בכל עת, לזכור לעמנו עון אבותיו בדבר המשפט שנעשה בירושלים בגואלם הנוצרי, מיסד דתם. ולבעבור זאת לא נמנעו יהודי אשכנז גם מחלל כבוד מולדתם, ויבדו דבר לאמר, כי אנשי חיל טיטוס לקחו להם נשים משבי היהודים ויביאון אל משמרותיהם על יד נהרי הרינוס והמוינוס¹⁹, והילדים אשר נולדו להם גדלו על פי אמותיהם בדת ישראל, ומהם נוסדו רוב הקהלות אשר באשכנז. – אך זה דבר ברור, כי על מושב אחינו בארץ הזאת כבר עברו מאות בשנים. וגם זה לנו אות: כי בין שלשת המלאכים אשר שלח הקיסר קרל הגדול אל הכליף הרון-אל-ראשיד בַּגדדה, היה איש יהודי ושמו יצחק. ובמות שני השרים האשכנזים בדרך, היה היהודי המלאך האחד אשר הביא לאדוניו את תשובת הכליף ותשורותיו, והקיסר קבלהו בכבוד גדול באַקוִים-גרַנוּם²⁰ עירו הבירה. אכן לא נשתוו היהודים יושבי אשכנז במעמדם המדיני להנוצרים אזרחי הארץ, כי כן יסדו להם אבות הכנסיה הנוצרית מאז ומקדם. אבל הקיסר קרל וצאצאיו אחריו שמרו להם ארחות צדק ולא עווּ משפטם. בימי הקיסרים הסַכסים נאסרה להם לשלוט בנכסי הארץ; אבל לא מפני אשר יהודים הם, כי על פי משטרי הממלכה היה השלטון בנכסי הארץ נתון רק לאצילי העם. לעמת זה היה כל סחר הארץ בידי היהודים באין מפריע, רק מס מיֻחד הוּטל עליהם לשלם לאוצר המלוכה, המס אשר היה נהוג עוד בממשלת רומה, מימי אספסינוס והלאה.

בימי רבנו גרשון “מאור הגולה”, חרה אף הקיסר הינריך השני על היהודים יושבי מגנצא^ftn21] בגלל כהן נוצרי ושמו ויצילינוס, אשר התגַיר ויבוא בברית עַמנו, ויכתוב מגלת איבה מלאה דברי נאצה על דתו הקודמת. הדבר הזה העלה חמת הכהנים עד להשחית, ועל פיהם צוה הקיסר לגרש את כל היהודים יושבי מגנצא וסביבותיה²¹. אבל הגזרה הזאת לא ארכה – כי אחרי שנה אחת שבו היהודים אל נויהם, וגם אלה אשר המירו דתם מפני חמת המציק, שבו אל אמונתם ועמם, ור' גרשון גזר חרם על כל אשר יעז בנפשו להעלל בם ולזכור להם חרפתם. הגזרה ההיא הזכירה את בני עמנו, כי גרים הם בארץ לא להם; אבל כעבור הרעה שכחוה ולא שמוה עוד אל לב. אמנם נמצאו תמיד כהנים קנאים אשר התנכלו להם להסיר משפטם, אבל לב המלכים והשרים לא היה רע להם וגם האזרחים ועם הארץ היו שלמים אתם, ועל כן ישבו לבטח ושאננים מפחד רעה. כן נמשכו העתים עד ימי הינריך הרביעי²², וגם הוא היה אך טוב לישראל יושבי ארצו. הוא גם הגדיל זכיותיהם²³ על אף הפפא גריגור השביעי, אויבו בנפש. ויהי הדבר למֹרת רוח הכהנים, ההולכים אחרי אביהם הקדוש, הפפא היושב ברומה. ויחלו לעולל עלינו עלילות ברשע ולעורר עלינו חמת עם הארץ, בבטחם כי עם לא יבין ילך אחריהם כבהמה בבקעה וכחפצם יעשה בנו.

בעת ההיא נבאו לנו מחשבי קצים כי קרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו להגלות. אלה מצאו חשבון כי בתשע מאות ותשעים שנה לגלותנו יבוא הגואל המשיח²⁴, ואלה דחו שנת בואו לעוד עשרים ושמונה או שלשים ושש שנה, עד אשר תשלמנה מאתים וחמשים ושש תקופות למחזור הלבנה²⁵. אמנם נהיתה חדשה בארץ אחרי עבור עוד עשרים ושמונה שנה, היא – צרה חדשה, אשר השכיחה לנו את הישנות, כי כמוה לא היתה בתוכנו מאז גלה ישראל מעל אדמתו!

---

בטרם אספר קורותינו בארץ מגורינו, עלי להזכיר את הדברים אשר היו אז בארץ הקדושה, ארץ מולדתנו והריסותנו.

ארץ ישראל היתה הרת האמונה הנוצרית, ועיר ירושלים מקום מפעלות יוצרה ומיסדה; שם נשא מדברותיו ושם גם נשא וסבל את אשר הוטל עליו. על כן זכרונן קדש לכל העמים הנוצרים, ואדוקי האמונה נהגו מראשית הימים לעלות שמה לרגל, להתרחץ במי הירדן, מקום טבילת משיחם, לשׂאת רנה ותפלה על קבר גואלם ולראות בעיניהם את כל מקומות קדשיהם; בהם התקדשו ויהי זה שכרם חלף כל עמל דרכם ונדודיהם. יציאת הנודדים לארץ הקדושה ושיבתם ממנה הנהגו במנהגי כבוד, אשר הרהיבו לבבם ויעוררו רבים לאחוז בדרכם ולהתענות בכל אשר התענו המה. בהליכה בסך ובהמון חוגג קדש הכהן הראש את המתנדב בעם לעלות בקדש, בשומו עליו את הכתנת והצלב, את התלי והילקוט ובתתו בידו את המַטה, בצקון לחש ובהזאת מים. והכהנים והעם הלכו אחריו בשירים ורננים ובדגלים פרושים ומעופפים על פני רוח, לשלחהו בדרך. ובשובו בשלום מדרכו נאסף כל העם לכבודו אל בית הכניסה; שם ברך את האל אשר שמרהו בדרך, ויושט להכהן כַּפּת תמר אשר הביא עמו מארץ הקדושה, להציגהו לפני אלהיו על מזרחו למזכרת קדש. וכל העם רואים ומתברכים בו וקוראים ואומרים: אשר האיש שככה לו!

קונסטנטינוס, הנוצרי הראשון בקיסרי רומה, אחז בדרך הילנא אמו, לטהר ולפאר את כל המקומות אשר נקדשו באמונתם. ויצו את מקריוס, בישוף ירושלים, להסיר את ערמות העפר מעל הקבר, הנמצא לפי המסרה לרגלי גבעת גלגתא, ולקדש את המקום כראוי לו. אז הוקמה שם כִּפה יפה נשואה על עמודים גבוהים, ועל ידה נבנה בית תפלה הדור ומפֹאר כיד הקיסר²⁶. לפני הקבר הקדוש נבנתה חצר מרבעת ולה מרצפת אבני זהר, ומשלשת עבריה שלשה טורי גזית מעשה חרשים. ולפאת הקבר מזרחה נבנה היכל גדול בקומתו וארכו ורחבו. קירותיו מחוץ מכֻסים אבני שיש בעלות צבעים שונים. כפתו מפֻתחה מקלעות כרובים ותמרות ופטורי ציצים, גגו מצֻפה עפרת, למחסה מרוח ומזרם, וכל מראהו פנימה מתנוצץ מזהב ומפז רב. מבואו מפאת קדים, ושלשה פתחים לו, ולפניהם שנים עשר עמודים כמספר השליחים האפוסטולים, עומדים כחצי גרן עגולה, והקיצונים מגיעים אל פתחי ההיכל מזה ומזה. לעברי ההיכל דרומה וצפונה נבנו אולמים אשר כפותיהם מצֻפות זהב סגור. כפות האילמים הקיצונים, אשר על יד המבוא, נשענות על עמודים יפים ונהדרים, ולכפות הרחוקות – משענות פשוטות. בטרם יגיע ההלך אל ההיכל, יעבור דרך טורי עמודים ואילמים יפים, ומשם יבוא אל החצר הפנימית, אשר גם לה עמודים ואילמים משני עבריה. את ההיכל הזה חנך קונסטנטינוס בהמלא שלשים שנה לימי מלכותו, וירב לו נדבותיו ויעשירהו בהכנסות גדולות כידו הרחבה. ומכל מדינות ממלכת רומה נעו באו הנוצרים ירושלימה לחג הגדול ההוא, וישמח לבם ויגל כבודם בישועתם – כי הנה הקיסר הגדול אשר אין חקר לממשלתו מתפלל במקום הקֹדש על פי דרכם, והנהו עומד בענוה וביראה לפני הבישוף איזיביוס, כהנם וקדושם, ושומע מפיהו את המשא אשר ישא לכבוד הקבר הקדוש! גם באלוני ממרא, במקום אשר נראה ה' אל אברהם אבינו, בנה קונסטנטינוס בית תפלה לאלהיו, ואמו הילנא גם היא בנתה שני בתי תפלה, האחד בבית לחם, על יד המערה אשר בה נולד גואלם ומשיחם, והשני על הר הזיתים אשר ממול ירושלים. ובנה הקיסר כבר מקומם ויפארם מהונו בכל פאר²⁷.

מאז והלאה החלה העליה לרגל מכל פנות ממלכת רומה הגדולה, מכל מקום אשר שם הנוצרי ודתו מגיע. כלם האמינו אֹמן, כי כל העולה לרגל ירושלימה הנהו בן העולם הבא, גם כל חוטא ופושע יזכה בה להטהר מכל חטאתיו ונצדק ברקש. בכל הערים הגדולות נבנו אושפיזיות ובתי מלון לעולים האלה, ששם התנדבו אנשי אמנה לשרתם ולכלכלם ולמלא כל משאלותיהם. כי כל העולה לרגל קדוש נאמר לו, וכל אשר לא היה לו הכח או הרצון להתקדש בנפשו לעלות שמה, מצא לו כֹפר טוב, בהחזיקו בידי אחד האֹרחים ההם ובהעניקו לו מטובו ככל אשר מצאה ידו.

גם בהכבש כל ארץ הקדש על ידי הערבים בימי הכליף עמר²⁸, לא חדלה העליה לרגל. הערבים עוד הביטו על זאת בעין יפה, כי על ידה רבו הכנסות הארץ וגם המסחר גדל ועלה למעלה. אך מאז נפלה ארץ הקדש בידי הזלדשוקים, התוגרים²⁹, הורע מצב הנוצרים היושבים בה, והעולים שמה לרגל נשאו חרפות ומכאֹבים מאת אדוני הארץ השאטים אותם מסביבותם. המנצחים החדשים שמו מס כבד על כל החפץ לבוא אל עיר הקדש, וגדודיהם הפראים התפרצו אל בתי הכניסה, ויחרידו את המתפללים בהקימם שאון ומהֻמה רבה, ויעלו על המזבחות ויהפכו את כלי הקדש וירמסום ברגליהם ויהרסו את העמודים ואת הצלמים והתמונות, וישלחו יד בכהנים בעמדם על עבודתם, גם תפשו את הפטריקו, הוא הכהן הראש, וימרטו משער ראשו וזקנו ויפילוהו לארץ ויסחבוהו אל בית האסורים, למען קחת כפר רב מידי הנוצרים הארץ קדם, וכאשר תגדל צרת נפש האֹרחים על ידי לוחציהם ומציקיהם, כן ירבו העולים לרגל וכן יגדל כבודם בשובם לארצם. כי זאת תורת האדם: לשאת ולסבול הכל בעד אמונתו, והיא תפארתו ותהלתו. וכאשר הקשו הזלדשוקים את לבם ויכבידו אכפם על הבאים, לתת את המס הגדול אשר שמו עליהם, כן רבו האֹרחים העניים אשר נשארו לפני שער העיר באין לאל ידם לשלם, ויתגוללו שם לאלפיהם מבלי מחסה ומסתר, ומעֹצר רעה ורעב תמו לגוֹע מבלי משים. ואשר נתן שארית כספו בשלוּם ויזכה להכנס ולבוא העירה, נפל למשא על הכנסיה הנוצרית, המעֻשקה והדלה, – כי לא נמצא בבתי המלון די מקום להכיל את כל העניים הבאים. רבים מהנוצרים יושבי ארץ הקדש נעו נדו לאירופה, לתנות צרותיהם לפני אחיהם ולבקש מהם עזרה בצרות. והעולים לרגל, אשר רבת שבעה לה נפשם בהיותם שם, קימו דבריהם ואתם יחד הרימו קול ענות ויצעקו לעזרה. לקול שועתם התעוררו רבים אל החפץ לעלות בהמון אל ארץ הקדש ולחוש לעזרת אחיהם, ולבוא למלחמת ה' בבני הכחש והמרי וליסרם קשה על עלילותיהם. רוח הגבורה אשר נחה אז על האצילים “הפרשים”³⁰, מגני הארץ, העירה לבב כלם לעלות על התוגרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ולנקום בהם חרפת דתם ואמונתם. התנועה וההתעוררות בעמי המערב הלכה ורבה, ולב כלם היה כנערת, אשר תתלקח על נקלה בהריחה אש. לא חסר בלתי אם נצוץ אחד אשר יפול בם והיו למוקדי עולם – והנצוץ הזה קל מהרה נמצא מאד.

---

בשנת 1093³¹, קם אחד הנזירים ושמו פטר המתבודד, ויעזוב את בית מקלטו בעיר עמין³² אשר בצרפת, ויעל אל ארץ הקדש. ויהי בבואו ירושלימה וירא בעיניו את כל התלאה אשר מצאה שם את הנוצרים בני בריתו, וישמע באזניו את נאקות הכהן הראש והמחללים קדשיהם לעיני כל – ותגדל קנאתו ותבער כמו אש חמתו. ויהי כשובו משם וישא את רגליו רומאה וילך אל הפפא אורבאן השני ויבא לו מכתב הפטריקו אשר בירושלים, ויספר לו את כל המוצאות אותו, וידבר על לבו, לעורר את העמים, לחוש לעזרת אחיהם ולנקום חרפת דתם מאת בוזיה ומנאציה. וייטב הדבר בעיני אורבאן, וימלא את ידו לדרוש ברבים ולהלהיב את הלבבות למלחמת קדש. במראהו הדל והכחוש, במעילו הקרוע הדבק לעורו בחבל אשר על מתניו, בפנים הרזים והקמוטים ובעיניו הנוצצות והמזרות אש קנאות, העיר הנזיר הזה לבב כל, להתבונן אליו ברכבו על אתונו, בעברו יחף וגלוי ראש בכל מדינות איטליה וצרפת. בימינו היה הצלב ובקולו החזק חצב להבות אש, בקראו שֹד וחמס על חלול הקדש ועל עשק והמרצה הנעשה בארץ הקדם. קולו זה השמיע ברמה בבתי הכניסה ובכל מקום האסף בני אדם: בערים ובכפרים, בשוקים וברחובות, על כל הר וגבע ועל כל פרשת דרכים, ובאשר אנשים שם הוא וקינתו על לשונו, בספרו לעם צרות אחיהם הנודדים, העשוקים והמֻכים, הנתפשים והנהרגים בעד דתם, אשר היתה לבוז ולחרפות על ידי המחמדים הזדונים, המחללים כל קדש להפר ברית, ויעירם ויעוררם לבוא לעזרת האֵל ולעשות נקמות במחרפיו ומנאציו. גם הרבה להם חזיונות לבו ויראה אותם מכתבי אֵל אשר ירדו אליו מן השמים – לדבריו אלה התרגש כל לב ותתעורר כל רוח, ויהי הסער הולך וגדול.

כאשר נכונו הלבבות והאנשים התרגשו דַים, קרא הפפא עצרה, ויאסוף את כל הכהנים ואת כל קצות העם אל העיר קלירמון אשר בצרפת הדרומית. ותהי האספה גדולה והעם רב מאד, וכאשר לא נמצא בנין די הכיל את כל ההמון הרב, היתה האספה על כר נרחב תחת כפת השמים. שם נשא הפפא מדברותיו, בספרו לכלם את ענוּת הנוצרים בארץ הקדש וזדון התוגרים אויביהם בנפש, וישביע את כלם לצאת לעזרת אחיהם בני בריתם ולהציל את מקומות הקדש מידי מחלליהם. ויבטיח לכל המתנדבים לצאת למלחמה, כי בעלותם לעזרת האל יכפר להם כל עונותיהם וחטאותיהם לא תזכרנה עוד. “ועתה אם יש אלהים בלבבכם – כלה דבריו בקול כרעם – הבה, קחו איש את צלב קדשו והשליכו נפשכם מנגד לשם גואלנו ומשיחנו!”

וכל השומעים בכו, נאנקו, רגשו, התגעשו והארץ חרדה לקולם, בקראם אחרי הכהנים בלשון רומי: “דיו-ס לוֹ בוּלט; דיוס לו בוּלט!”³³. ולאלפיהם כרעו על ברכיהם לקחת ברכה מאת האב הקדוש, בהתנדבם להמנות בקהל העולים למלחמת הקדש. ואחד הבישופים הגדולים התוַדה בעד כלם, והפפא סלח לכל עוניהם כאשר אמר. כאצילים וכבני ההמון תפרו להם איש על שכם ימינו צלב אָדום, לאות כי נמנים הם בחיל הקדוש העולה להלחם בשם האל. על כן נקראו בשם “נוסעי-הצלב”. רבים מהם הבעירו את אות הצלב בברזל מלֻבן באש על מצחם, ובזה נכבדו על פני כל העם ולקדושי עליון נחשבו.

מלבד קריאת הפפא ודרשות פטר הנזיר ותאנות הנודדים השבים ונוצרי ארץ הקדם המחזירים על הפתחים במערב אירופה, היו עוד סבות נכונות אשר עוררו את עמי המערב להתנדב למלחמת הקדש, סבות אשר יסדתן במשטרי הממשלות והמדינות. כי יושבי הארץ נחלקו אז לשתי פלגות: לכובשים ולנכבשים, לאדוני הארץ ולעבדיהם עולם. הראשונים ראו בטובה ויבלו ימיהם בשמחה ומשתה ותענוגים, ולא ידעו עבודה אחרת כי אם לצוד ציד, לבוֹז את הסוחרים העוברים דרך גבולם, להתחרות בגבורה את חבריהם ולגור מלחמות עם שכניהם – ובתוכם נמצאו כאלה אשר ברוב הונם ואונם נתנו כתף סוררת למלך הארץ. והאחרונים נאנחו מעבודה קשה ויבלו ימיהם בעֹני וחֹסר כל. תבואת האדמה אשר עבדו בזעת אפם לא היתה להם כי אם לבעלי הנכסים, אדוניהם הרודים בם, וכן היה גורל נשיהם ובנותיהם. בינונים לא נמצאו ביניהם בלתי אם היהודים היושבים בתוכם. על כן עלץ לבב כלם לקול הקריאה למלחמת הקדש: המלכים שמחו כי הנה ינָערו מארצם רבים מהאצילים הסוררים הבועטים בהם ובממשלתם, ואוּלי ילכו בדרך לא ישובו עוד, כי אז תסב כל נחלתם לאֹצר הממלכה. האצילים שמחו לקראת נשק, במצאם יד להם להראות גבורתם ולרכש להם בה גם חיי עד. והעבדים הלא מצאו דרך לצאת לחפשי בצאתם למלחמה הזאת, ואדוניהם לא יוכלו עוד לעצור בעדם, – כי השבע השביע הפפא בשבועת האָלה ויקרא חרם על כל איש אשר יניא את בן אמונתו מהמנות בקהל נושאי הצלב לעלות למלחמת הקדש.

גם אחינו בני ישראל מצאו חשבונם בעת ההיא, כי נוסעי הצלב נתנו בכסף את כל אשר היה להם, לקנות נשק ולהצטיד לדרכם הרחוקה. אכן ראו בני עמנו שכר טוב במסחרם זה, אבל יקר להם שכרם אחרי כן, כי בנפשם שלמו מחירו!

---

סערת המלחמה חמה יצאה ותניע את עמי המערב ממקומם. מכל קצות העמים והארצות עלו חלוצים לאחוז בכנפות הארץ הקדושה ולנער את התוגרים ממנה, לבד מארץ ספרד – כי שם היו הנוצרים מלאות עבודה במלחמותיהם עם המחמדים שכניהם, מבלתי יכלת להסיח דעתם מהם ולשאת נפשם מרחוק.

האצילים הפרשים אשר קבלו עליהם את אות הצלב, אחרו ירחים אחדים להכין להם חיל ונשק וצדה ככל הנחוץ. אבל המון העם לא יכלו למשול ברוחם ולחכות עד בוא האביב – כי כלתה נפשם להסיר מעליהם על סבלם ולהחיש דרכם אל מקומות הקדש, לגאלם מיד צר. מהם יצאו כארבעים אלף איש ובידיהם אין כל, ובראשם אחד הפרשים אשר נאה להם, כי כן נקרא בשמו “וַלטר מאין כל” ³⁴. לדעת בקדש דרכם הוליכו לפניהם אַוז אחד ועזים אחדים, בהמינם ברוב אולתם כי רוח ממרום נחה על הברואים האלה להורות להם הדרך העולה ירושלימה. האספסוף הזה אשר יצא בנפש ריקה להחריד ארץ הקדם על יושביה, עטה אל השלל מראשית דרכו. והנה נמצאו בנזירי הכהנים יועצי בליעל אשר אמרו להם: “הנה אנחנו יוצאים להלחם באויבי אמונתו היושבים במרחקי ארץ – ולמה זה תחום עיננו על האויבים אשר בתוכנו הם יושבים? הלא גם היהודים אויבים לנו, כי צלבו את משיחנו!”. ולחזק את דבריהם הראום מכתבים אשר נפלו להם מן השמים, כי “זה רצון האל”. וכל ההמון חגרו חמות, ובקנאתם ואש עברתם ובתאותם למלא נפשם התנפלו על היהודים עושבי המקומות אשר עברו, וירצחום באכזריות חמה ויבזו את יגיעם. בעיר רוֹען³⁵ אשר בצרפת דחפו את כל היהודים אל בית הכניסה וישימו חרבותם על לבותם בקראם להם לבחר באחד משני אלה, במָות או בצלב! גם בעיר טרויש³⁶ ובעיר מיץ³⁷ וסביבותיה עשו כן ליהודים אשר נפלו בידם. אולם בצרפת ומעבר לנהר רינוס עוד לא הקיפה הרעה את כל הארץ, כי הנסיכים והכהנים הגדולים מושלי הארץ הניאו את אנשי הדמים מעשות זר מעשיהם ביד רמה. אך כמעט עברו את הנהר רינוס ויבוא ארצה אשכנז, לא נמצא להם עוד מעצור. כי הקיסר הינריך הרביעי התגורר אז באיטליה, וריבותיו עם האב הקדוש היושב ברומה והרעוֹת אשר השביעו אויביו בהקימם את בנו לשטן לו, משכו עיניו מן הרעה הגדולה הנעשתה בקרב ארצו. שם מצאו צוררי היהודים ידים לפעלם הנורא, עד כי לא נכר הצלב האדום, אות קדשם אשר שמו עליהם, מפני הדם הרב אשר על בגדיהם, דם היהודים אשר שפכו כמים.

עוד אחינו יושבי אשכנז מצפים לגאולה. מחשבים קצים בתקופות וגימטריאות, והנה נרעשו לפתע פתאֹם מסער מתחולל על ראשם להביא עליהם קץ וקרץ כתומם יחד! וכראותם את הרעה הולכת וקרובה “תפשו אומנות אבותם” וירבו צומות ותפלות, ויחדו נשבעו לאמונה, לבחור במות ישרים מהציל נפשם כתמורה וכחש. השבועה הזאת קימו אנשי טריר ³⁸ לראשונה – ויהי כי קרב האספסוף לבוא, ויקומו רבים מהם וישחטו את ילדיהם ואחר הביאו סכיניהם בלבותם וימותו יחדו. נשים ובתולות קשרו אבנים בבגדיהן ותשלכנה נפשן בנהר מיזא ³⁹, בבחרן לטבוע במים מנפול ביד בני עולה, הפוחזים המתקדשים. גם אלה אשר נפתו לעצת אחד מרבניהם ושמו מיכאל, לשמוע דברי הבישוף עגילברט ולהמיר דתם, שבו אל דת אבותם כעבור אימת נוסעי-הצלב מעליהם. ורק הרב בלבדו שמר הברית להבישוף וישאר באמונתו החדשה ⁴⁰. כן עשו גם בעיר מיץ והקהלות אשר סביבותיה. משם פנו הצוררים מזרחה אל נהר רינוס, ושמם הנורא הלך לפניהם, ותהי רק זועה הבין שמועה.

---

הגיע חג הפסח, יום הארבעה עשר עבר ויהי ערב. אבי הלך אל בית הכנסת לקבלת החג, כמשפט, ואמי נשארה בבית לערוך את הסדר. ותכס את השלחן הטהור במפת בד לבנה כשלג, ועליה כלי פורפירה⁴¹ וכלי זכוכית וכלי כסף טהור. בראש השלחן הושמה קערת כסף גדולה ועליה שלש מַצות שלמות מונחות זו על זו ומטפחות בד ביניהן ומטפחת משי מרֻקמה על העליונה ממעל. ובתוך לשלחן טס כסף ועליו חמש קערות קטנות עם גדולות: האחת מלאה מרורים, השנית ירקות, השלישית מי מלח והרביעית בְּלִיל תפוחים ושקדים וקנמון כתושים ומהולים במעט יין, והן סובבות לקערה החמישית, אשר בה חתיכת בשר צלוי וביצה צלויה. מאחרי הטס – מנורת כסף כבדה בעלת שלשה קנים ובקבוק גדול מלא יין אָדום. מלבד כל אלה הוכנו קערות ומטפחות וכוסות וכלי אֹכל לכל עברי השלחן וגם סדר הגדה למקרא בעד כל אחד מאנשי הבית. למושב הראש הוכן כסא רך מצֻפה עור ירוק ומשענות רכות לשני עבריו, ועל המשענה השמאלית כר משי אדמדם ברקמת חוטי כסף.

אנכי הייתי ילד בן חמש שנים ויחיד לאבותי, ובראותי כל התכונה הנפלאה התעוררה נפשי לדעת מה זאת. וארבה לשאול את אמי ואעתיר לה להגיד לי פשר דבר. אבל היא דחתני באחת, כי כל זאת יגיד לי אבי בשבתו עמנו אל השלחן. עד כה וכה שב אבי מבית הכנסת ויבוא החדרה ויקרא “יום טוב!” ואנכי רצתי לקראתו ואחבקהו. וישק לי אבי וישם ידיו על ראשי ויברכני כדרכו. אז פנה אל אמי ויאמר:

“התפארי עלי רעיתי, כי הנה הבאתי לך תשורה נאה לחגנו!”.

“ומה תתן ומה תוסיף לי, בעלי הטוב, ולי יש כל! – ענתה אמי בנעם קולה – כן יחיינו ה' למועדי קדש האחרים, הבאים לטובה ולישועה ולנחמה עלינו ועל כל אחינו בני ישראל באשר הם שם!”

“ובכל זאת הלא תשמחי על המתנה היפה אשר הבאתי לך מבית התפלה, כי אותה הלא תבקשי זה כמה!” – אמר אבי במאור פניו.

אמי עמדה ותחשוב מחשבות, כי לא זכרה מה הדבר אשר בקשה ואשר הובא לה עתה ממקום הקדש.

“לשוא תחשבי, תמתי, כי לא תדעי. לכן דעי נא כי הנה בת הבאתי לך, אשר תאהבי אותה כפרי בטנך! היום הובאו ילדים מעיר מיץ, יתומים אשר הרגו אבותיהם על קדשת שם אלהינו, ואשר המילטום פליטי אחינו בהעלמם מעיני הרוצחים מבקשי נפשם. כולם עמדו לפני פתח בית הכנסת ויבקשו אוכל מאת אנשי קהלתנו, בשובם ללכת איש אל ביתו ומשפחתו. כל אשר תשיג ידו לקח עמו ילד אחד מהאומללים האלה אליו. ובהביטי עליהם נמשכו עיני ולבבי אחרי נערה קטנה אשר לקחה לבי במראה הנעים. אז זכרתי כי לבת כזאת התפללנו זה כמה – ואקחנה עמי ואביאנה אלינו, לגדלה כבת לנו, אם יהיה ה' בעזרנו. ידעתי כי יהי הדבר לרצון לך, כי הלא אשה טובה את. ומה ינעם לי עתה לקרוא את ההגדה, בקימי את המאמר “כל דכפין ייתי ויכול” לא רק בדבור שפתים כי גם במעשה”.

“ואיה הילדה?” – שאלה אמי ורחמיה נכרו על פניה.

“הנה היא במבוא ביתנו, שם הצגתיה לחכות עד אשר אקדמך בדברי”, – ענה אבי ופתח את הדלת ויקרא: “בואי בתי!”

בעד הדלת צעדה ילדה קטנה כבת שבע שנים. פניה יפים מאד ומפיקים עצבת. תנועותיה נעימות ומעידות כי מוצאה מנכבדי עם והוריה גדלוה למישרים. שערותיה פרועות ושלמותיה עליה בלי סדרים, והיא באה הביתה במורך לב ובכובד ראש; אך אבי ואמי אספוה ויקראו אליה: “בואי, בואי, ילדה, קרבי נא אלינו והיי כילידת בית!”

ואמי הציגה כסא גבוה על יד המושב הערוך לי, ותושיבנה עליו בחמלה רבה ותשם לפניה מערכת כלי אוכל ומשתה, עם כל נפשות ביתה.

הבטתי אל האחות הקטנה אשר הושיבו אבותי על ידי, ורחמי נכמרו עליה מאד.

“הידעת קרוא עברית?” – שאל אבי אותה בשבתו אל השלחן.

“כן, גם פרוש המלות אדע”.

“טוב מאד! – אמר אבי – וממי למדת זאת?”

“מאבי, זכרו לברכה! לי היה אב טוב ונעים – גם אם אהובה וחביבה” –

ובדברה כסתה פניה בכפות ידיה ותבך חרש.

כולנו התרגשנו ועינינו מלאו דמעה, כי נגע המראה עד הנפש.

“ומה שמך” – שאל אבי בהרימה ראשה אחרי רגע.

“שרה שמי”, – ענתה הילדה.

“ומי היו אבותיך?”

“אבי היה צורף זהב ושמו אוריאל, ושם אמי אסתר”.

אבי לא יסף עוד לשאול, לבלתי העציבה, ויחל לסדר את הפסח כחוק. הילדה קראה את ההגדה בשפה ברורה ובנעימה. ואנכי הבטתי פעם אל אבי ופעם אל אחותי החדשה, ואתבונן אל כל המנהגים ויהיו לפלא בעיני. ויהי כאשר כלינו לקרוא הוסר הטס על כל קערותיו מעל השלחן, ותחתיו הובא משתה הערב. ויהי בעת האוכל ואפן אל אבי ואמר:

“אבי! מה כל התכונה הזאת והסדר הזה? הן שאלתי את אמי ותאמר לי כי אתה תענני ותגיד לי פשר דבר – הגידה נא לי איפוא, אבי!”

"גם בלעדי תשאל, עלי ללמדך חוקינו, כי כן צונו ה' אלהינו לאמר: “והיה כי יאמרו אליכם בניכם: “מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם: זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל”. לכן דע לך, בני אהובי! החג הזה יזכירנו כי עבדים היו אבותינו בארץ מצרים. שם העבידום בפרך עד כי קצרה רוחם, ויזעקו אל ה' בצר להם, ויחמול ה' עליהם ויגאלם בלילה הזה ויוציאם באתות ובמופתים אשר עשה לעיניהם. אבל לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש, ברוך הוא! כי עיני ה' אלהינו גם עלינו, לגאלנו מכל רע ולהצילנו מיד כל הקמים עלינו לבלענו”.

“ולמה זה נתן את אבי ואמי להרג ואת כל עדתנו למות ולהרצח ביד נוסעי-הצלב הרעים והאכזרים?” – שאלה שרה לתֻמה.

“בתי! – ענה אבי – לא לנו לחקור דרך ה' ואחרי מעשיו לבקר, כי הוא עון פלילי. עלינו רק להכיר גדלו ואמונתו ולהכיר כי “את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה”. “יקר בעיני ה' המותה לחסידיו”, אך “הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט”. אל נכון רבה חטאת עמנו לפני ה‘, על כן יסר יסרנו וימוגנו ביד עונינו. ובכל זאת נקוה לו, כי עוד ישוב יאיר פניו אלינו ויחננו כרוב חסדיו. כי אמנם רבות רעות מצאונו מאז ועד הנה, ובכלן עמדנו בנסיון ובאמונתנו נשארנו לנס עמים כיום הזה. הן כל דברי ימינו כתובים בדמנו, וכל איש יהודי הנושא וסובל צרות ומכאובים באשר הוא יהודי, הנהו מקדש את ה’ ברבים וקדוש יאָמר לו!”.

בדברים האלה התרגש אבי ויאָנק דם, וימח דמעה מעל פניו.

“כי אישי יקירי! – קראה אמי – שים נא מרגוע לנפשך! הלא חג לנו עתה, ועת לשמוח בחסד עליון ולא להתעצב במרי שיח. שית לבך לילדים, לבאר להם פרשת החג, ואל תשעה בדברי עצב!”.

"צדקת ממני, רעיתי הטובה! כי אמנם מקרי הימים האלה עכרוני לבלי חק. אך נשובה לדברינו – ובדברו קם ויעמוד על רגליו ויקח את טס הקערות וישיבהו אל השלחן ויפן אלי ויאמר:

“עתה הסכת ושמע, בני! הנה המצה הזו אשר נאכל היא לנו לזכרון עגות המצות אשר אפו אבותינו בחפזון בצאתם ממצרים, בנשוא העם את בצקו טרם יחמץ, כי לא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם”.

“אבי, מנוחתו עדן, הוסיף לי על זה עוד כַּונה אחת” – אמרה שרה.

“ואיזו היא?” – שאל אבי בהביטו אליה באהבה רבה.

“הוא הואיל באר לי, כי המצה, השמורה מכל מחמצת, היא סמל הענוה והתֹּם, אשר לא יתנו ללב העברי להתבוצץ בגאוה ובתאוה, הדומות ל”שאור שבעיסה".

“מזה אראה כי חכם אביך ולבו הבין דעת; אבל הכונה הזאת עמוקה מתבונת ילד בן חמש שנים, אשר אך זה מעט החל ללמוד מקרא” – ענה אבי אותה, ובלבו התפלא על חכמתה והשָׂגתה. ואחר כן השיב פניו אלי ויוסף לאמר:

“הנה חתיכת בשר צלוי – לזכר קרבן הפסח, שה לבית אבות, אשר אכלו את הבשר צלי אש. המרור הזה יזכירנו את צרות אבותינו במצרים, ששם שבעו במרורים בהתענגם תחת ידי אדונים קשים. החרסת הזאת אשר מראֶהָ כטיט חוצות, יזכירנו את עמלם הקשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה אשר עבדו בפרך. מי המלח יזכירנו ברית מלח, ברית עולם אשר כרת ה' עם אבותינו לדור ודור. הביצה הצלויה רומזת על הגלגל החוזר בעולם וכי אין דבר קים ועומד בחיינו, והכרפס – בו צפונה כַּונה נפלאה! כי הנה הירק הקטן הזה נפלא בכח הצומח אשר לו, כי בעצם היום אשר יכרתו מעליו עליו, ישוב יצמיח ויעלה אחרים תחתיהם. דמיונו כעמנו הקטן והדל, אשר אם יכרת ועוד יחליף, – כי גזעו חי וקים לעולם. הנה זאת פרשת כל הדברים אשר אתה רואה לפניך, הבן יקיר לי, ויותר מזה תלמוד לדעת ולהבין כאשר תגדל”.

ומה הכר הרך אשר על משענתך השמאלית?".

“זה לנו מנהג אשר מוצאו מארץ קדם, ארץ מולדתנו מלפנים. שם מנהג השרים והחוֹרים לשבת במרחביה ולהסב על צד שמאלם מדי אעלם. והמנהג טוב לכל – כי בזה יקל להקבה לעַכל את המאכלים. וכן אנחנו עושים בלילה הזה, למען דעת כי כבני חורים נֵחשב עתה בעינינו גם אנו, בבטחנו בחסד אלהים, כי כאשר הטיב עם אבותינו ויגאלם כרוב חסדו, כן יחיש לגאול גם אותנו, וכן ישיש עלינו להשיבנו בשלום ולהושיבנו לבטח בארץ קדשנו ותפארתנו, הנמצאה מעבר לירדן, מזרחה שמש”.

כתום סדור הפסח הוּשרה שירת דודים, שיר אהבים בין אלהי מרום וכנסת ישראל אשר בחר לסגֻלתו, הוא שיר “הגאולה” ⁴² לנשיא משוררינו ר' שלמה בן גבירול הספרדי, אשר שירי קדשו קבל אבי מאת יצחק אביו, שהיה חבר ומודע למשורר האלהי הזה, בהיותם יחד בבית ר' שמואל הנגיד. הוא השיר בן ארבעה בתים המתחיל במלות

"שְׁבִיָּה עֲנִיָּה בְאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

לְקוּחָה לְאָמָה, לְאָמָה מִצְרִיָּה".

אשר בראש כל בית נמצאה אחת מאותיות שמו. אך בימי החג נהג אבי לשיר רק את הבית הראשון והאחרון, לבלתי הפיר שמחת החג בדברי העצב אשר בשני הבתים התיכונים. וכן היה דרכו: את הבית הראשון למד אותי לשיר לבדי, ואת האחרון, המשמיע דברי נחמה על אֹדות הגאולה העתידה, שרו כלם במקהֵלה, גם הוא, גם אמי, גם האורחים הקרואים אל שלחננו. ולבל יהיה השיר בפי כמצות אנשים מלֻמדה, באר לי את הדברים וישימם בפי וישננם לי עד כי ידעתי אותם היטב. והנעימה⁴³ היתה מַתאֶמת עם תכן הדברים עד להפליא, וטעמה נעים מאד ולוקח נפשות. ושרה אחותי החדשה שמעה אותי מנעים זמרות בלשוננו הקדושה, ותכל נפשה ללמוד את השירה הזאת. ואבי בחן את קולה, והנה הוא נעים ונחמד כקול הזמיר בעת האביב! ויתענג למשמע אזנו, ויברכנה ויאמר לה, כי ביום מחר ילמדנה את דברי השיר ונעימתו, ובסדר השני תשמיע קולה עמי יחד.

---

ביום השני השכים אבי וילך אל בית הכנסת, ויקח גם אותי עמו. תפלת השחר נגמרה, ויוציאו את ספר התורה ויקראו בו פרשת החג כמשפט. אחרי הקריאה עלה אבי על הבימה וידרוש דרשה מעניני היום, ויזכור את מקרי העת הזאת והשעות הרעות המתרגשות לבוא, ויאמץ לבב כל שומעיו, להיות נכונים בכל עת, למסור נפשותם על אמונת אבותינו וקדושת שם אלהינו. עודנו עומד ודורש ומלהיב הלבבות באש דת, והנה קם שאון בהיכל ה' – כי אחר מעבדי אלברנדוס, בישוף וירמיזא, בא, ודבר לו אל רב העדה. ואבי הפסיק דרשתו וירד אל העבד, לדעת מה בפיהו. ויגד לו העבד בשם אדוניו, כי הנה יצאו נוסעי-הצלב מעיר מיץ, והם מתעתדים לעלות כשאה על קהלות היהודים אשר על הנהר רינוס. ועל כן נחוץ להיהודים יושבי וירמיזא למלט נפשם והונם אל ארמון הבישוף, ששם יפנה להם מקום והוא יהיה להם מחסה ועֹז. כשמוע העם את הדברים האלה ויחרדו חרדה גדולה, וימהרו ויצאו דחופים ומבֹהלים מבית הכנסת וירוצו איש אל ביתו, להציל נפשות משפחתו וכל אשר לו. עד מהרה נקבצו באו כל קהל עדתנו על הככר אשר לפני בית הכנסת, המון רב מאד, זקנים וזקנות, אנשים ונשים, בחורים ובתולות, ילדים וילדות, עוללים ויונקי שדים – כלם נדחקו יחדו בבהלה ומגור, הנשים געו בבכיה, והילדים שאגו בקול, ותהי המהֻמה רבה מאד. ואבי התאמץ לנחמם ולדבר על לב כלם, להפקיד עתותיהם ביד ה' ולהכין נפשם אל כל אשר יטול עליהם. כעבור המהֻמה הראשונה צוה אבי להוציא את ספרי התורה מארון הקדש ולקחתם אתם. ספר אחד שם על זרוע ימינו ויתר הספרים חלק בין ראשי העדה, יקירי קרת. וכן החל מסע הקהלה אל ארמון הבישוף, ואבי הולך לפניהם, ובהגיענו שמה הביאנו הבישוף אל החדרים הגדולים והמרֻוחים אשר פנה למעננו בארמונו, בקומה השניה.

בבהלה וחרדה עברו עלינו ימי החג, והארמון סגור ומסֻגר, והצר הצורר עודנו מתמהמה בסביבות העיר מיץ ומכלה את שארית ישראל, אשר נפוצו מפניו כעדרי צאן מפני זאבי ערב. בתשיעי לחדש השני הגיעה השמועה כי הפוחזים עלו במתי מעט על העיר אשפירה ⁴⁴ביום השבת, ויתפשו עשרה אנשים מנכבדי העיר ויסחבום אל בית הכניסה ויפילו עליהם אימים להמיר דתם, אבל הם החזיקו באמונתם ויחדו נהרגו על קדושת שם אלהינו. ואשה אחת אשר נפלה בידיהם שלחה יד בנפשה ותבחר מות מחיים ⁴⁵. ושאר היהודים נקהלו ויעמדו על נפשם, והבישוף יוהנסין היה בחילו עזר למו, ויעש משפטים בצוררי עמנו אשר נפלו בידו. והפוחזים חתו נבהלו ויעלו מעל העיר.הדבר הזה עודד לבבנו כמעט, ורבים מאחינו עזבו את הארמון וישובו למקומתם העירה.

כן עברו עלינו עוד שבועות שנים ונפשותינו נעות ומרחפות בין תקוה ופחד. ופתאם לפתע באשמרת הבקר ⁴⁶ הקיצונו בחרדה משנתנו לקול רעש גדול, קול הקריאה הנוראה "דיוֹס לוֹ בוּלט! דיוֹס לוֹ בוּלט! ". השקפנו בעד החלונות והנה המון רב למאד הולך וקרב אל העיר, בהם רוכבים ורגלים יחד, אנשים ונשים וטף, חמושים בחרבות, ברמחים, בקרדמות, בקלשונות, בבולי עץ ובאבני השדה, איש כאשר השיגה ידו. רובם הולכי יחף, לבושי סחבות מגֹאלות בדמים, ומהם עוטפי יריעות משי ירקרק או אדמדם ברקמת זהב וכסף – הן פרֹכות המסך אשר שדדו מארונות הקדש בבתי ה'. כלם עדת פראים, שכּורי יין וחמה, ולפניהם כמריהם נושאי דגליהם וצלמי קדשיהם, המתימרים בשם כבוד האמונה, לשום מעטה צדק על רֹע מעלליהם.

אחינו אשר נשארו בעיר נסו בראשונה לעמוד על נפשם. אבל האויבים חזקו מהם במספרם הרב והעצום, ובראותם כי צר כחם לעמוד מפניהם, התחזקו באמונתם וישחטו איש את אחיו ואיש את קרבו, הנשים שחטו את ילדיהן והחתנים את כלותיהם, ואשר לא מצאו ידים לשלוח בנפשם הקריבו חיתם לצוררים הממיתים, בקראם יחדו קול אחד: “שמע ישראל! ה' אלהינו, ה' אחד!”. וכאשר תמו אחינו ואחיותינו לגוע, שלחו האויבים ידם בבתינו ויבֹזו את כל אשר מצאו, ויציגום ככלי ריק, ויהרסום בחמה. גם כלו חמתם בספרי התורה אשר נמצאו בבתי התפלה האחרים, ויחללום ויקרעום ויתעללו בם וירמסום ברגליהם ויבוססום בבצות הדמים אשר שפכו ידיהם.

שבוע תמים התהוללו הפוחזים בעיר ההרס כסבאם סבואים ובהתגוללם בקיאם על חרבותינו. ויהי לשבעת הימים ⁴⁷, ויפנו הצוררים בכל שאונם אל ארמון הבישוף, ויקיפוהו מסביב וידפקו על דלתות השער בקול קריאתם הנוראה. וימהר הבישוף ויצא אל היציע אשר בקומה העליונה ויפן אל ההמון וישאל: “מה חפצכם פה?”.

“חפצנו ביהודים הנחבאים עמך. הוציאם אלינו ונדעם!”.

“ומה עשו לכם כי אתם עולים עליהם לכלותם?”.

“הם שפכו את דמי משיחנו, והננו לקחת נקמתו מהם!”.

“משיחנו סלח לכל אויביו בהערותו למות נפשו, ולא לכם להיות גואלי דמו ולעשות משפטו ודינו!”.

“אנחנו לא באנו הלֹם לקחת תורה מפיך, כי אם לעשות זבח בעם חרמנו. ועתה צַוה לפתוח את השער, ואם לא – ונדעה!”.

בדברים האלה החלו להכות בקרדמותיהם על השער בכל מאמצי כח.

“ומה תאמרו אם יֵאותו כלם לבוא בבריתנו ולהיות כמונו?” – שאל הבישוף אחרי חשבו מחשבות.

“אם כזאת יעשו והיתה נפשם להם לשלל!”.

“הבה, אלכה ואציע לפניהם עצתי. ואתם השקטו ואל תחפזו עד שובי מהם אליכם!”.

“אבל מהרה ועשה כדבריך, כי אין את נפשנו לחכות עד בוש”.

אז בא הבישוף בחדרינו ויפן אלינו בדברים רכים אשר יצאו מפיהו באנחות לבב דוי לאמר:

“צר לי מאד, ידידי! לא אוכל להגן עליכם בלתי אם כאשר תקבלו את הדת הנוצרית. שימו זאת אל לבכם ושמעו לעצתי! אך אל נא תתמהמהו, כי ההמון הולך וסוער”.

“לא נאבה ולא נשמע!” – ענו כלם פה אחד.

"תנה לנו שתי שעות ונחשבה דרכנו! – בקשהו אבי.

“רבנו!” – קראו כלם וישתוממו מאד.

“אנכי יודע את אשר אדבר!” – ענה אבי בקול אמיץ. וישב ויפן אל הבישוף ויביע שאלתו שנית.

“אנכי אנסה דבר אל ההמון, אולי יאבה לחכות עד העת אשר דברת” – ענה הבישוף וישב ויצא אל היציע ויקרא:

“היהודים נאוֹתוּ לנו; אך בטרם אכניסם בבריתנו עלי להוּרותם ראשית דעת ולהכין לבבם לדתנו. על כן חַכו לי שתי שעות והיו לנו!”.

הכהן הגדול כחש להם, בחפצו לתת לאבי את שאלתו, וההמון נרצה לו, וירבץ על מקומו מסביב לארמון.

SPLIT_

כמעט יצא הבישוף מחדרנו, ואבי מהר ויסגור דלתים במנעול ובריח, ויאסוף את כל העדה סביביו ויקרא לאמר:

“שמעוני אחי וישמע אלינו אלהים! לא ממרך לב או מרפיון אמונה בקשתי להעלות לנו ארוכה, כי אם למצוא עת ולקחת לנו מועד להכין נפשנו למות בעד אלהינו ודתנו. וראשית דבר אעשה חובתי כיאות לרועה עדתו. בספר קדשנו כתוב לאמר: “כי תצא למלחמה על אויביך… ונגש הכהן ודבר אל העם ויאמר אליהם! שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה… אל ירך לבבכם!…ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישֹׁב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו” ⁴⁸. הנה גם אנחנו קרבים עתה למלחמה, מלחמת היצר הטוב עם היצר הרע, והנני קורא אליכם בשם ה' אלהינו: מי האיש אשר לא ימצא עז בלבבו לעזוב חיי שעה מפני חיי עולם, יעזבנו נא וילך לו אל אשר ישאהו רוחו – כי אין חפץ לה' בקרבן אשר לא יובא בלב תמים, ולא בקרובים כאלה יִקָדֵש! אבל מי האיש הנכון בכל לבבו להקריב נפשו קרבן לה', ישא ידיו קדש לאלהינו שבשמים ויקרא בקול: בידך אפקיד רוחי!”

" בידך אפקיד רוחי!" – קרא כל אחד מהעדה, בנשאם יחדו כפיהם השמימה.

אז הוציא אבי מכנף מעילו מאכלת-שחיטה, ארוכה וחדה, ויקרא ברגש לאמר:

“אחינו בני ישראל, זרע קדֹש, צאצאי אברהם אבינו, אשר כבש את רחמיו מבנו יחידו לשחטהו ולהקריבהו לעולה לפני ה‘! אשריכם אחי! מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם ומה יפה ירושתכם! הפעם יכבדו בכם אבותינו, וכל קדושינו יאספוכם בשמחה אליהם. אבל שמעו נא ידידי אלהי עליון! אם באמת ובתמים יש את נפשנו לבוא בסוד קדושים, עלינו להטהר בראשונה מכל חטאתינו לפני ה’. לכן יזכור נא כל אחד מכם וישיב אל לבו: אם יש פה איש אשר עשה לרעהו עול או עצבו מימיו, יפיסהו הפעם ויבקש סליחתו, ונרצה לו רעהו ויכפר לו. ובדבר הזה אחל אנכי: מי בכם אשר פגעתי בכבודו או הפסדתי ממונו ברב או במעט, בצדיה או בבלי דעת, – הנני תוהה ומתחרט על זה בפני קהל ועדה ומבקש סליחתו. וכן גם סולח אני בלבב שלם לכל אלה אשר עצבוני בחיי!”.

וכל העדה נשאו את קולם ויבכו בכי גדול ויקראו:

“לא, מורנו ורבנו! מעודך לא פגעת באיש מאתנו ולא הפסדתנו שלא בצדק, כי רועה נאמן היית לעדתך. עדים אנחנו כלנו על זה ברגעי חיינו האחרונים!”.

“עד ה' ביני וביניכם!” – קרא אבי ועור פניו קרן באור ה' אשר עליו זרח.

“ה' אלהינו עד בנו!” – ענתה כל העדה.

אז נפלו כלם איש על צוארי רעהו ויבכו ויתחננו איש אל אחיו בדמעות שליש לסלוח ולמחול זה לזה. וקול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, מרגשת לב וקרב. וכבכותם דַים התעודד אבי ויאמר:

“הנה עשינו חובתנו כדברים שבין אדם לרעהו, עתה נבואה חשבון בדברים שבינינו לבין אבינו שבשמים! אנכי אקרא את הודוּי של יום הכפורים, וכל הנמצאים בזה, מאיש ועד אשה, למגדול ועד קטן, ישנו אחרי בדממה ובכונה עצומה ובהכנעה רבה לפני ה' אלהינו!”.

"ואבי החל להתוַדות, וכל העדה ענו אחריו בבכית חאש ובהשתפכות הנפש לפני ה'. –

“ועתה התאמצו, אחי ואחיותי, וחזקו לבבכם באמונתנו ברגע האחרון! – קרא אבי בכלותם לקרוא אחריו את הוידוי הגדול – אשריכם, כי בחרתם בטוב, בהמירכם חיי הזמן בחיי הנצח, בעזבכם עמק עכור ללכת באור ה‘! “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא – אמרו חכמינו בקדשם – התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין!” ⁴⁹. ועתה אחוכם שמעו לי! בטרם נשיב אל אֵל רוחנו, נתקדש בקריאת “שמע” – והיתה הקריאה הזאת בנו לעדה, כי הננו מוסרים נפשנו על קדשת אמונתנו בה’ אלהינו. אחר כן ישחט כל אחד את אשתו וילדיו, ואז נפילה גורלות מי מאתנו ישחט את רעהו ראשונה, והאחרון אשר ישאר לבדו ישלח יד בנפשו. הטוב הדבר בעיניכם?”.

“טוב הדבר ועצתך ישרה מאד!”.

"אנכי אחל סדר השחיטה ראשונה, – אחל בבן יקיר לי, – ילד שעשעי! – אמר אבי בהשפל קולו כאב מארץ, ולבנת פניו וחרדת שפתיו נתנו עדיהן על רגשת לבבו.

“לא, מורנו ורבנו! – קראו כלם – אל נא תהיה אתה המתחיל בתוכנו, פן תשוח עליך נפשך ותקצר רוחך – ומי איפוא יעמוד לנו להכין לבנו ולאמץ רוחנו ברגע האחרון כי יבוא? לכן טוב כי תקריב אתה קרבנך לאחרונה!”.

“לו יהי כדבריכם!” – נעתר אבי להם, ויחל לקרוא בכונה את יסוד אמונת ישראל, וישא קולו לאמר:

“שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!”.

וכל הנמצאים עמו קראו אחריו את הדברים בקול חזק ובלב נכון. אחרי כן אסף איש איש את נפשות ביתו סביביו, ובטרם יחלו האבות את פעלם הנורא, פנה אבי אל כל הילדים, וישאלם לאמר:

“צאן קדשים! היש את נפשכם למות בשם ה' כאשר לבני ישראל יאתה?”.

וקולות דקים כחלילים ענו מכל עבר ופנה, קולות הילדים התמימים, בהשיבם פה אחד:

“יש ויש!”.

“אולי עוד יש פה איש, אשר לבבו לא כן יחשוב, יעזבנו וילך לו!”.

אבל איש לא עזב מקומו, כי לא נמצא כזה בתוכנו. אז לקח אבי את המאכלת וימסרנה ליד ראש הקהלה, בקראו דברי נעים זמרות ישראל:

“כִּי עָלֶיךָ הֹרָגְנוּ כָל-הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה!”.

והילדים פשטו את צואריהם ויסָפו דוּמם בידי אבותיהם. ויפחו נפשם באין פוצה פה ומתאונן. וכן עברה מאכלת הדמים מיד ליד עד כי לא נשארו עוד בלתי אם אבותי ושרה ואנכי.

למראה המתים הרבים סביבנו פרש אבי כפיו ויקרא:

“גופות קדושות, תהי נא מיתתכן כפרה על עונות כל בית ישראל ותהיינה נפשותיכן צרורות בצרור החיים! נשמות זכות וטהורות, צאתכן לשלום ועליַתכן לשלום ובואכן לשלום למעון השלום! ויהי נעם ה' עלינו ומעשה ידינו כונה עלינו ומעשה ידינו כוננהו!”.

אז פנה אלי ויאמר:

עתה, בני האהוב, הנני אליך! הביטה וראה חבריך, הילדים התמימים האלה, אשר מסרו נפשם בשמחה על קדשת אלהינו – היה תמים גם אתה והשיבה אל אֵל רוחך כמוהם!".

“כן אעשה אשר דברת, אבי!” – השיבותי בפשטי צוארי אל מול המאכלת אשר בידו.

“אנא בעלי, הואילה נא ברחמיך לשחוט אותי ראשונה, ואל אראה במות הילד!” – התחננה אמי אליו.

האב נאות לה. ותקרב אמי אלי ותחבקני ותשקני ותברכני, ואחר כרעה ותקרא בלב אמיץ:

“בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי ה' אֵל אֶמֱת!”⁵⁰;

ותפשוט צוארה לשחיטה - - -

ואבי הואיל לפנות אלי ולשחטני אחריה, והנה נגשה הילדה שרה ותחנן קולה ותאמר:

“אנא רבי! יהי נא חסדך עמדי לשחטני לפניו, פן תרף ידך אחרי בצעך מעשיך בבנך יחידך אשר אהבת, ולא ימָצא עוד איש אשר יחמול עלי לאסוף גם חיי עם אלה אשר לפנינו”.

"הוי ילדה נעימה ואֻמללה! " – אמר אבי במחותו דמעה מעל פניו – גם אַת תבקשי מות מידי! העל זאת באת בצל קורתי? "

“לבי לא יכני על בואי בצל קורתך – השיבה בשחוק נעים על שפתיה הקטנות – כי טוב לי למות בידי רב ומורה בעמי, ממוּת בידי בני עולה, הזרים האכזרים!”.

ובדברה פשטה צוארה הלבן – ועליצות קדש נראתה בעיניה הקמות בצאת נפשה. ואבי קרא עליה:

“גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחך, ה'!” ⁵¹.

לאחרונה כרע אבי לפני, וירם את המאכלת ביד רועדת, ועיניו החשכות דלו למרום, בקראו בקול פחדים: “חזקני נא ואמצני אלהי אברהם אבינו!”, ויתחזק וישם את המאכלת על צוארי. אבל – רגשות לב האב גברו על נדבת פיהו – וקול פרוע ומוזר פרץ פתאם מקירות לבו ויפול ארצה ויתעלף! ואנכי קראתי, שאגתי אליו, עוררתיו, הניעותיו, אבל לשוא – כי לא נותרה בו נשמה! ומה לעשות עתה? קנא קנאתי מאד בכל חברי השוכבים במנוחה סביבותי. נסיתי להרים את המאכלת, אשר נפלה מיד אבי, ולקחת את נפשי בידי, אבל לא יכלתי – כי לא עצרה אבי, ולקחת את נפשי בידי, אבל לא יכלתי – כי לא עצרה היד הקטנה כח לעשות זאת. הבטתי סביבי והנה חלון פתוח לנגד עיני. זכרתי כי מקומנו בקומה השנית אשר לבנין הזה. עד ארגיעה חשבתי – עשיתי, ואסיע אחד הכסאות אל החלון, ואטַפס ואעל עליו – ואתנפל ממרומיו אל ארץ תחתית.

SPLIT_

כאשר שבה אלי רוחי, ראיתי והנה אני בחדר גדול ויפה, ולנגד עיני צלם דמות אדם על צלב גדול העומד על כּן גבוה ונשען אל הקיר אשר ממולי, ולשני עבריו תמונות קדושי הקתולים. השתוממתי למראה עיני ואחשבה לדעת ולהבין, מה לי ולמקום הזר הזה ואיך באתי הנה. זכרון יום אתמול היה בעיני כחלום רע ולא האמנתי כי הדברים כן נקרו ויאתיו כאשר יתעני כח הדמיון לחשוב. ותהי ראשית פעלי לעשות את אשר הסכנתי מעודי בהקיצי משנתי, וארים קולי ואקרא: “אמי!”.

והנה בא איש זר אל חדר משכבי, ויקרב אל מטתי וישאלני בידידות: "מה חפצך, בן אהוב? ".

התבוננתי אל האיש הזר והנה הוא כבן חמשים שנה. שער ראשו וזקנו האדום ופניו המלאים אבעבועות העירו בי געל נפש.

"לא בן אני לך, כי זר הנך לי – אמרתי, בהסבי פני ממנו – אבל איה אבי ואמי? איפוא הם? ".

“היום הזה אתחשב לאב לך – ענני בידידות כבראשונה – כי גאלתי משחת חייך. כאשר נפלת אתמול מגֹבה הארמון, נתפשת בידי אחד נוסעי-הצלב, ובראותו כי מילדי היהודים אתה, התיעץ עם עדת חבריו, אם להשאירך בחיים או להמיתך ככל בני העם הזה. והנה עברתי על פניהם, ואראה אותך ותמצא חן בעיני, כי אמנם נער יפה אתה. ואעתר להם לתתך לי, ויהי כן. ואקחך על זרועותי ואטבול אותך במי קדשנו ואנצרך ואשים שמי עליך ואהי לך לאב. השיבה זאת אל לבך, בני אהובי, וחכם! אם תכירני לאב ותהי לי לבן מקשיב, ארחמך ואאהבך כאב את בנו ירצה, ואם לא – והלכתי גם אני עמך בקרי, והייתי לך לאדון קשה”.

אבל איה אבי הראשון?".

“הוא חולה אָנוש ובאשר שכב לא יוסיף עוד לקום”.

שמעתי ואבך מרה.

והאיש הוציא מכיסו צלב קטן, מעשה ידי אמן, ויתנהו לי ויאמר:

“השקטה נא, אהובי; הא לך דבר יפה מאד לשעשע נפשך! קחה ושקה לו, בני, כי זה צלם אלהינו, אותו תאהב ובו תדבק מעתה ועד עולם”.

ואנכי מאנתי לקחת.

“לא! – עניתי – אבי אמר לי תמיד כי אלהינו יושב שמים ואין לו דמות הגוף”.

“השמר לך ואל תוסף דבר עוד כזאת, פן תעלה חמתי ואיסרך קשה!”.

אחרי רגע שב אפו ממני, וישב ויאמר לי בלשון רכה:

“השיבה אל לבך וחכם, קריסטוף אהובי, לטוב לך כל הימים!”.

“לא קריסטוף שמי כי אם יוסף!”.

“השם יוסף לא יזָכר ולא יפקד עוד, כי בהנצרך קראנו לך קריסטוף, ושמך זה לא ישנה עוד! ועתה רד לך בני ממטתך ולכה עמדי להתפלל!”.

קמתי ממשכבי ואלבש את בגדי, ואבי החדש היה עזר לי. רק אחד מבגדי בקשתי ולא מצאתי, הוא – הארבע-כנפות.כאשר הגדתי להאיש מה אבקש, ענה ואמר לי, כי הבגד הזה נשרף אתמול באש, כי לא יצלח לי עוד לשאתו. אחר כן טבל אצבעותיו בכלי מים אשר על יד הקיר, ויזרוק עלי מעלה ומטה ימינה ושמאלה, לאות השתי והערב, ויקרא לפני תפלה “פטר-נוסטיר” ⁵², ואנכי נדרשתי לשנות אחריו מלה במלה.

“הנה כן, אהובי, ישרת בעיני – אמר בהאירו אלי פנים – ומעתה היֵה תמיד ילד תמים ומקשיב, אז ייטב לך באהבתי אותך מאד”.

קול הפעמונים נשמע לשעת הצהרים, ואבי החדש הוליכני אל השלחן. כאשר הושיבני על מקומי, העברתי ידי על ראשי, והנה הוא מגֻלה! ואחיש ואקום ללכת החדרה.

“אנה פניך מועדות?” – שאלני אבי החדש.

“לבקש כפתי לכסות את ראשי”.

“ולמה לך זאת?”.

“אבי הורני כי אסור לשבת אל שלחן ה' בראש גלוי”.

הוי, הוי! – קרא האיש ויעוה פניו – הנני רואה כי רב עמל וכעש אשבע עד אשר יעלה בידי להסיר אולת דרכי היהודים מלבבך. ועתה שמעה ודעה לך: כל אשר לא אאסור אנכי עליך, הרי זה מוּתר לך ואין בו חטא".

אחר כן קרא לפני אחת התפלות הערוכות על שפתיו, ואנכי שניתי אחריו, אז הושמה לפנינו ארוחת הצהרים.

בשבתי אל השלחן הבטתי אל כל עבר ופנה, והנה אין כל נפש חיה לנגד עיני, בלתי אם האיש ואשתו הזקנה. ואשאל פיהו:

“איה ילדיך וצאצאיך?”.

“אין לנו בן או בת חוץ ממך. ומה טוב חלקך בחיים בהאספך אל ביתנו! הן אנכי עשיר בעמי; לי יש בתים ושדות וכרמים וגם כסף וזהב רב, אבל אין לי בן אשר יירש את כל הוני אחרי. והיה כי תלך בדרך ישרה, והאזנת למצותי ושמרת כל חקי – והיית אתה היורש האחד לי. לכן חכם בני ושים אמרי בלבבך, ואל תהבל עוד כבני העם אשר עליו נחשבת לפנים, אשר עצמו עיניהם מראות אור, ויתעקשו להחזיק בדתם ובגללה חרפו נפשם למות. ולמה זה הבל יהבלו? ומה טוב לך כי התנצרת! כי הנה נעשית בן חורים כאחד מאתנו. והיה כאשר תגדל ומצאת לפניך עולם מלא; בו תמצא חיים ושלום וכבוד. בכל אשר תחפוץ תעסוק בלי מעצור, ואל כל אשר תאבה תלך לבטח באין מכלים דבר, ואת כל אשר תתאוה נפשך לאכול, אותו תאכל לשָׁבעה, ושמחת בחייך והתענגת על כל טוב אשר תמצא נכון לפניך”

“נפשי כלתה לראות את אבי!” – אמרתי מבלי משים לב אל כל דבריו.

“אך זה ענין רע! – קרא האיש וירקע ברגליו – היהודים עם קשה עורף! אם תכתוש את היהודי במכתש, לא תסור יהדוּתו ממנו!”.

"אנכי לא אקשה ערף וכל אשר תצוה עלי אעשה. אבל חנני נא ותנני לראות את אבי אך פעם אחת, פעם אחת ולא יותר! – התחננתי אליו בדמעות שליש.

“טוב הדבר, הנני לעשות בקשתך. אחרי המשתה אנהגך אביאך אליו. אז אראה אם תשמור מוצא שפתיך ותקשיב לכל אמרי”.

הדברים האלה הרגיעוני, ואחרי כלותו לאכול מלא האיש את דברו, ויקחני ויוליכני עמו. הלכנו דרך רבע היהודים, השמם כמהפכת זרים. כל הדלתות שבורות, כל החלונות מנֻפצים, ובכל המקום הָשלך הס, אין קול ואין קשב. ומה נורא מראה החוצות והרחובות! ימים אחדים היה גשם על הארץ, והאדמה נמלאה רפש, שברי כלים, נוצות כרים וכסתות, קרעי ספרים ובגדים – כי כל אשר לא יכלו הפוחזים לקחת עמהם, אותה אבדו בידיהם ויכַלו ברשעת לבבם.

עברנו על פני בית הכנסת ושֵׁמה החזיקתני ממראה עיני. אין חלון, אין שער ואין גג נראה בבנין הקֹדש, הקירות השחורים מעשן נשקפו אלי בחלוניהם החלולים, כרפאים העומדים לנגדי ולוטשים לי עיניהם השקועות בחוריהן. לפני בית הכנסת מתגוללים שברי המושבות והעמודים ומטות השׁכָבה אשר מסביב לבימה. וקול זועות פרץ מלבי הנשבר בראותי את החיה הטמאה, אשר בשרה נחשב ליהודים לתועבה, רובצת ברפש על גלילי ספר תורה אשר קרעו העריצים בזדונם!

הלכנו הלאה עד הגיעו אל בית אבותי. למראה המקום ההוא חם לבי בקרבי ונחל דמעה פרץ מעיני.

“אויה, נסורה נא שמה, כי הבית הזה היה מקום משכן אבותי!” – דברתי תחנונים אל האיש הנוהג בי.

“הוי ילד פתי! – ענה – מה לך ולקן המשֻלח הזה! הלא טוב ונאה לך ביתי מכל משכנות היהודים אשר ראו עיניך”.

“אנא, תנני נא לראותו אך פעם אחת!”.

גם הבקשה הזאת נִתּנה לי.

צעדתי אל הבית, התבוננתי בלב נשבר ונדכה אל כל פנותיו, ואפרד מהן בבכי תמרורים – כי היה בעיני כמו נפרדתי מן רעי הטובים והאהובים, חברי שעשועי מילדותי.

עברנו על פני האחו אשר מקדם לעיר; שם התגוללו חללי בני עמי המשלבים לכל עבר, וחלחלה אחזתני למראה פצעיהם העמוקים אשר שחרחרו מדם הקפוא. זכרתי את אמי, את שרה, ותפעם רוחי, ויָעק לבבי תחתיו עד מחנק נפש, ולא יכלתי עוד למוש ממקומי.

אבל האיש האיץ בי ויאחז בידי וימשכני הלאה עד הגיעו עמי אל ארמון הבישוף. עברנו דרך החדר הנורא, אשר נהפך ממקום מפלט לבית מטבחים. החדר כבר רֻחץ למשעי, ונקה מן הדם הרב אשר שֻׁפך בו, ולמראהו הנעים עתה לא יוכל עוד כל איש לשוות לנגדו מה נורא היה המקום הזה ביום אתמול! עברנו עוד חדרים הרבה עד בואנו אל דלת נעולה – ומעבר לדלת נשמע לאזנינו קול אנשים מתלחשים יחדו. הקשבנו ונשמע את הדברים האלה:

“כבד הדבר מאד לעשותו!”.

“אבל חיי האדם תלוים בזה!”.

“לנו יקרה נפש נוצרית אחת מכל חיי אנשים כאלה! הן את לב האב לא נוכל להטות אלינו, בעוד אשר הילד יצלח להיות כמונו, אם יתחנך על פי דרכנו”.

“אולי נתנה עמו, כי יתנצר, ואז נתן את הילד לבוא אליו?”.

“גם זה ללא הועיל! כי כאשר אך יחיה מחליו, וקם והתהלך בחוץ – וברח מאתנו אל ארץ אחרת ושב אל עמו ואמונתו. מעשים כאלה כבר ראינו למכביר. אתה לא תדע את העם הזה ואת ערפו הקשה. גם נפשם וחיתם לאֵל נחשבו להם, בהתעקשם לעמוד על דעתם ולהוביש מבטנו – ומי זה לידי יתקע כי לא יחֵנק את הילד בידיו למען הוציא נפשו מידינו? מי זה יערב לי כי לא ילמדהו להקשות ערפו ולתת לנו כתף סוררת? הוא אשר דברתי: אין טוב לנו כי אם להחזיק בדברינו הראשונים. כי נהרג הילד מידי נוסעי-הצלב, ולהילד נגיד כי אביו מת ואיננו עוד. והיה כי תקום עצתי והאב והילד לא יראו איש רעהו, אז אמנם יתֹּם האב לגוע ביכונו; אבל הילד ישאר לנו, ואמונתו תכה שרש בלבבו אף תשא פרי ברכה”.

"נלכה ונשובה הביתה, כי אביך איננו עוד פה! " – קרא אלי אֹמני, בשמעו את הדברים מאחרי הדלת.

“אבל איהו, איפה הוא?” – קראתי בקול קורע לבב.

“למה זה נזעקת? מהרה ולכה עמדי!” – ענני האיש קשה, באחזו בי ובמשכו אותי אחריו. והנה נפתחה הדלת, והבישוף שלח ראשו בינה ובין המזוזה וישאל מה קול הזעקה. ברגע הזה העיפותי עיני בחדר דרך הפתח, וארא דמות איש מתגולל בפאת מטה, שמלותיו קרועות, שערותיו פרועות. פניו נפלו מאד והודו נהפך למשחית. רגע התבוננתי אליו והנה הוא – אהי!".

“אבי, הוי אבי!” – צעקתי בקול גדול ואקפוץ אל הדלת.

“בני, הוי בני!” – נשמע קול עונה מן החדר…

והנה יד רומזת והדלת נסגרת, ואומני חתפני וינטלני על זרעותיו וימהר וירד מן המדרגות וירץ החוצה. לשוא קראתי, צעקתי, שאגתי מנהמת לבי, – כי על כפים נשאני האיש עד הביאו אותי אל ביתו. כל היום בכיתי, יללתי ואקרא אל אבי, אבל שומע לא היה לי. וביום המחרת נלקחתי במצות הבישוף ואובא אל מקלט הנזירים, ששם חנכוני ויגדלוני ויאכפוני לשמור חקיהם ולא אמיש.

SPLIT_

הדברים הנוראים אשר שמעתי מפי אמני החדשים בשיחותיהם על אדות חבריהם נוסעי-הצלב והיהודים עם חרמם, שרשו עמוק במֹחי ובלבבי; אפס קציהם אזכרה ואותם אשמור לספר:

ביום ההוא אשר בֹּשו נוסעי-הצלב משברם, בהתפרצם אחרי שתי שעות אל החדר הגדול אשר בו נדחקו היהודים בצאת הבישוף מפניהם, והנה כלם פגרים מתים, עשוקים בדם נפשותם אשר כסה את כל הרצפה – בעצם היום ההוא פשטו על היער הקרוב אל העיר ויקיפוהו מסביב ויחפשו את כל מסתריו, וימצאו שם עוד יהודים הרבה, אשר חשו מפלט להם שמה לפני שמונת ימים, אחרי אשר תם לריק כחם בהלחמם בם בראשונה, ויפלו עליהם וימיתום. ורק מתי מספר מבחורי ישראל אסרו בחבלים ויסחבום סחב והשלך אל בית הכניסה להטבילם ולנצרם בחזקה. בתוכם היה גם שמחה דודי, הפלטה הנשארת למשפחת הכהונה, לבית ר' יצחק הכהן אבי אמי, אשר נרצח עם שבעת בניו הגדולים כעמדם על נפשם. חנקום נקמת אביו וכל אחיו, מסר נפשו ביד מרעים. ויהי בטבול הכהן את האנוסים לנצרם כמנהג, והוא בן אחות הבישוף, אשר שת ידו עם נוסעי-הצלב, ויחכה לו דודי עד אשר קרב אליו, ופתאם הוציא סכין מתחת למדיו ויתקעהו בבטנו. הכהן נפל מת ארצה ועליו התנפל כל ההמון ויקרעהו לגזרים. ויהי מספר החללים קדושי וירמיזא יותר משמונה מאות נפש, מלבד אלה אשר נפלו ביד רשע, בהזרותם ביער ומסביב לעיר.

משם פשט ההמון על קהל מגנצא – והארכיבושף רוֹטהַרר, אשר שאף דמי היהודים והונם, קרא אותם אליו להחבא בהיכלו עד יעבור זעם. והיהודים הביאו אליו כל הונם ורכושם, והוא פתח לפניהם את מעון משגבו ויביאם אל חצרו ואל חדריו בהמון רבה; כלם חתים ונמֹגים מפחד רעה. שם בכו יחדו ויצומו למגדול ועד קטן ועד יונקי שדים, ובעטוף נפשם שפכו כמים לבם ויזעקו אל ה' בחזקה. אבל רבבות השמים כמו נסתמו בעדם מעבור תפלה. ההגמון העמיד אנשי חיל על הארמון למשמר, אבל כקרוב אליהם מרעים ⁵³ התאחדו גם אלה עמם, וישברו על נקלה את השערים ואת הדלתות ויפלו על היהודים כזאבים בעדרי צאן. אז שב המחזה הנורא אשר חזו עיני בוירמיזא. בקול קריאת “שמע ישראל!” נפלו כלם על חלליהם, במאכלת אחיהם או בחרב אויביהם. ויהי מספר החללים אשר הוצאו בעגלות והשלכו חוצה לעיר, אלף ושלש מאות נפש, ואת כל רכושם ואוצרותיהם לקח הארכיבישוף אליו ויחלקם עם מתי סודו.

וששים יהודים ממיֻדעיו החביא הכהן הגדול בראשונה בבית מקלטו, ומשם הוליכם להסתירם בכפרי הסביבה; אבל גם שם לא היתה להם פלטה, כי נפלו עליהם האויבים וימיתים. רק מתי מספר נסחבו אל בית הכניסה והומרו למרת רוחם, אבל גם אלה בחרו מות מחיים. בתוכם הכי נודעו שני חסידים יראי ה‘, שם האחד ר’ אוריה ושם השני ר' יצחק בן דוד הפרנס, ולו שתי בנות בתולות יפות ונעימות כתאמי צביה. במהֻמה הראשונה שמו כזב מחסם ויתנצרו למראה עין, אבל עד מהרה השיבו אל לבם וינחמו על מעשיהם. ויהי ביום השלישי ⁵⁴ויקם ר' יצחק וישחט את שתי בנותיו וישרוף עליהן את ביתו באש, ומשם הלך עם חברו ר' אוריה אל בית הכנסת השָׁמם ויציתו בו אש ויחדו עלו בו על מוקדם. ואש יצאה מבית הכנסת ותגע בבתי הקריה וחלק רב מהעיר מגנצא היה לשרפה מאכלת אש.

ביום ההוא הגיעו נוסעי-הצלב אל סביבות העיר קולוניא ⁵⁵ לעלות על העדה היותר עתיקה בקהלות הקדש בגרמניה. יהודי קולוניא נכונו לשאת מיד ה' בבל אשר יטול עליהם, אך נסו לבקש להם מחסה אצל הבישוף והתושבים הנוצרים. ויחמלו עליהם שכניהם ויאספום אל בתיהם. ויהי ממחרת ⁵⁶בעלות השחר, ויעלו הפוחזים כשאה על משכנות ישראל, והנה הם ריקים מאדם! ויכלו חמתם בעצים ובאבנים, ויבֹזו את כל הרכוש הנמצא, ויהרסו את הבתים ואת ספרי הקדש השליכו לארץ ויקרעום וירמסום ברגליהם בעצם היום ההוא אשר נִתּנה התורה לישראל על הר סיני! בעת ההיא היה רעש גדול והאדמה רגזה תחתיה. אבל הכהנים הקנאים הורו לאנשי הדמים, כי גם זה אות רצון הוא הנתּן להם מן השמים כי טוב עשו – ויוסיפו לעשות זר מעשיהם באף ובחמה ובקצף גדול. ובכל זאת לא נעדרו ביום ההוא מישראל בלתי אם איש אחד ואשה אחת אשר נפלו בידם. ועוד בלילה ההוא המליטם הבישוף מבתי הנוצרים אשר בעיר אל שבעת הערים והכפרים אשר תחת ידו. שם נחבאו שלשה שבועות בלב חרד ונמוג מאימת הימים הבאים. ובשמעם כי האויב גלה מסתריהם והנהו נכון לעלות עליהם, צמו שני ימים, לילה ויום, ולא נתנו אֹכל אל פיהם גם ביום השלישי עד בוא כשֹאה אידם, ויחדו ספו תמו מן בלהות. רבים שלחו יד בנפשם ויתרם נפלו מידי האויבים, ומהם נשארו רק מתי מספר אשר הומרו באֹנס, בהענותם תחת ידי מציקיהם עד אבדן עשתנותיהם. רבים מהקדושים עשו נוראות ויהיו מופת לאחיהם, בהורותם להם דרכי מות. הרב הישיש ר' שמואל בן יחיאל בעיר ויבלינק ⁵⁷ בא עם בנו, הבחור הנעלה, במעמקי מים. שם ברך עליו ברכת הזבח בשם ומלכות, והבן ענה “אמן!” בקול רם, וכל העם קראו את “שמע”. וכאשר נגמרה השחיטה הכשרה, השליכו כלם יחדו – במספר מאתים נפש – את נפשותם במצולה וירדו תהומה. בכפר אילינדא ⁵⁸נחבאו יחדו כשלש מאות נפש ובראותם כי הצרה קרובה, התנדבו חמשה חסידים לקים בכלם מצות השחיטה. וכאשר כלו לעשות פעלם הנורא, קם אחד מהם וישחט את ארבעת חבריו, ואחר כך עלה על ראש מגדל גבוה, ובהתנפלו משם ארצה התפרקו כל יצוריו ויהי לגל עצמות.

ביום ההוא הגיעה הרעה גם אל היהודים אשר התחבאו בכפר זנטא ⁵⁹. שם נמצא אחד קדוש מפליטי צרפת, ויורה להעם לאמר: “כך עושים במקומנו!” – ויחפור בור עמוק וירד בו, ושם ברך על השחיטה ויחתוך גרונו בסכין אשר בידו וימת. ממנו ראו כלם וכן עשו – ויחפרו להם קבריהם, ואחרי קראם את שמע ברכו ברכת הזבח על נפשם וימותו לפני ה'.

בכפר מירא ⁶⁰נתפשו כל היהודים לפתע פתאם ויאָסרו אחד אחד וינתנו במשמר – לבל יוכלו לשלוח יד בנפשם. רק שתי נשים נשארו על מקומן במגדל; האחת היתה חולת מחלת הקדחת והשנית שכבה בציריה, כי המליטה בן, – ואִתּן נשארה הבת הבכירה, נערה בת עשר שנים. ויהי בראותן את כל אשר נעשה, ותחגורנה שארית כחן ותקומנה מערשות משכבן, ותשחטנה את הנערה, ואת הרך הנולד כרכו בעריסתו ותשלכנה אותו עמהן יחד מראש המגדל ארצה. למחרת היום הוצאו היהודים ממשמרותיהם ויובאו אל בית הכניסה. אבל רבם מסרו נפשם להורגים, במאנם להמיר דתם. וחסיד אחד, ר' שמריה שמו, איש נכבד מאד ונשוא פנים, שחד את גזבר הבישוף מכספו, להציל אותו ואת ביתו. ויוליכם הגזבר אל היער, ושם עצר אותם עד אשר הוציא מר' שמריה את כל כספו וגם את כסף בניו היושבים באשפירה – ואז גלה מסתרם ליושבי הכפר הקרוב, אשר תפשום ויוליכום אליהם להמיר דתם. ויתחנן ר' שמריה אליהם לחכות לו ולביתו עד יום מחר, כי עיפה נפשם מאד, ובערב הזה עוד יניחום לאכול בכשרות ולהשתמש בסכין חדש כדת, ומחר יעשה את חפצם. ויאותו לו אנשי הכפר, כי ידעוהו ויכבדוהו מאז. ויקם בעוד לילה וישחט את אשתו ובניו ובנותיו ויעביר הסכין גם על צוארו, אבל נפשו עלפה וידו רפתה ולא יכול לבצע חפצו. ויהי ממחרת ויבואו אנשי הכפר ויראו את אשר עשה, ויוציאוהו אליהם ויאמרו לו, כי הנם נכונים לסלוח לו על כל אשר עשה, אם יאות להם להמיר דתו, ואם לא – יקברוהו חיים בבור אחד עם הנפשות אשר המית. ויכרו קבר גדול וישליכו בו את החללים. ור' שמריה אמץ לבבו וירד שמה ויציע משכבו בין חללי ידו, ויניח את אשתו לימינו ואת צאצאיו לשמאלו, וישכב בינהם. אז החלו לשפוך עליו עפר, וישאלוהו פעם בפעם אם חפץ חיים הוא או לא. ובראותם כי הוא עומד במריו חרה אפם וישליכו עליו את העפר בזעף ויקברוהו חיים.

כאלה וכאלה מתו והומתו על קדושת שם ה' בכל קהלות הקדש אשר על הנהר רינוס. ויהי מספר חלליהם בשני ירחי אֹפל ⁶¹שנים עשר אלף איש, שנים עשר אלף עקדות גדולות ונוראות מעקדת יצחק על הר המוריה! חוץ מאלה אשר לא נגלה מקום תבוסתם ולא נודעו בשם, או אשר עיפה נפשם להורגים ויומרו באֹנס – וגם הם התנצרו רק למראה עין עד יעבר זעם.

ותקות האנוסים האלה באה לתקופת השנה, כשוב הקיסר הינריך הרביעי מאיטליא לאשכנז ארצו. ובהודע לו את כל אשר עשו נוסעי-הצלב לקהלות היהודים על נהר רינוס, התעצב אל לבו, ויתן רשיון לכל המומרים באֹנס, לשוב אל אמנתם ודתם. ותהי הפקודה הזאת לישועה ולנחמה לשארית ישראל אשר בארצו, ולא אחרו לעשות ככל אשר הֻתר להם מטעם המלך. לשוא התמרמר על זה האב הקדוש, קלמנס השלישי, הפפא ברומה, ויבוא בריב עם הקיסר על חללו כבוד הדת בעון אשר לא יוכל כפרו – כי לא שת הינריך אליו לבו. גם הואיל לעשות משפטים ברוטהרר הבישוף המגנצי, על העשק אשר עשק את היהודים בהמלטם אליו להציל משחת נפשם. והכהן הגדול מיראתו חמת הקיסר, עזב מקום קדשו ויברח וימלט.

SPLIT_

לא ארכו הימים ומכל האספסוף אשר יצא בראשונה לקנא קנאת אלהיהם, מכל ההמון הרב אשר היה במספר שלש מאות אלף איש בצאתו להפוך ארץ הקדם על יושביה, שבו רק מתי מספר ערומים ויחפים. רעבים ללחם ושבעי חרפה וכלמות – כי אחרי בצעם מעשיהם ביהודים יושבי אשכנז וביתם, באו אל ארצות הדנוביוס ⁶², ובבטחם בעשק וגזל כדרכם התקוממו עליהם העמים ההונגרים והבולגרים היושבים שם, ויפלו עליהם כעל חיתו טרף וימיתו מהם רב, ויתרם נפלו בחרב התוגרים אשר השמידום מלפניהם במלחמה אחת על יד העיר ניקיאה אשר באזיה הקטנה. ורק מתי מעט נמלטו משם וישובו בבשת פנים אל ארצם.

אבל רגשת עמים כהמות ימים בעבור עליהם רוח סערה, ולא מהרה ישובו אל מנוחתם. המחנה הראשון, מהאספסוף אשר בעם, היה כמץ עובר וכקש לפני רוח, ומחנה אחר הגיח ממקומו, גדול פי שנים מן הראשון ונהוג בידי שרים ואצילי ארץ, אשר השכילו לעצור בו בדעת ובמשפט ובסדרים, ותהי אך מטרתם לנגד עיניהם, ולא שלחו ידם בעמים אשר על פניהם עברו. המה ראו את ארץ הקדש, וגם כי נפל מהם רב במלחמותיהם שמה, גם נשארו מהם רבים במדינות אשר כבשו, הגיעו במספר ששים אלף עד ירושלים הבצורה ויעלו עליה בסערה ויבקיעוה אליהם ⁶³. אבל שם שלחו רסן מעל פניהם, ויערכו מטבח נורא בהמחמדים אזרחי העיר, ויכלו חמתם גם ביהודים היושבים שם, ורבים מהם, רבנים וקראים יחדו, הדפו אל בית הכנסת ויציתו אותו עליהם באש ⁶⁴. והנסיכם, ראשי המחנה, חלקו ביניהם ארץ סוריה וארץ הקדש, ויסדו בהן ממלכות קטנות למשול בהן על פי דרכם. ותהי ירושלים לנחלה להאלוף גוטפריד הבוליוני, ואחרי מותו ⁶⁵ מלך בה אחיו בלדוין הראשון. אבל חלוקת הארץ היתה בעוכריהם, כי איש איש מהם דאג רק לנפשו ולחלקו, ולא היו עוד שכם אחד לעמוד בפרץ ולהשגב מפני התוגרים, אשר לא נתנו דמי להם ולא חדלו לעשות בהם מלחמות ולהכותם אחד אחד בהיות לאל ידם.

SPLIT_

עשרים ושלש שנה עברו מאז החל המסע הראשון לנוסעי-הצלב, ותשע עשרה שנה – מאז היתה ירושלים לעיר ממלכה נוצרית. והנה הגיעה שמועה רעה לאנטוכיא הבירה. הנחשבה בשניה לירושלים עיר הראשה, כי הגבור אילגזי, שר צבא התורקמנים, עבר את נהר פרת בחיל ששים אלף איש צבא, והנהו עולה על ארץ הקדש, להוציאה מידי הנוצרים ביד חזקה, וכבר עומדות רגליו במבצר קיתון, הרחוק שתים עשרה פרסה מאנטוכיא, ומגמת פניו עתה אל העיר הזאת. שמע הנסיך רוגיר, מושל אנטוכיא, ויעט כמעיל קנאה, ויאסוף את חילו ויצא לקראתו עד אֵרטיזא, העומדת על חצי הדרך בין קיסתון ובין אנטוכיא. ויקרא אליו את ברנהֵרד הכהן הנשיא מירושלים, לצקת רוח גבורה על הנוצרים בהלחמם את המחמדים. הכהן הנשיא יעצהו לאמונה, לקרוא לעזרה את מלך ירושלים ולדחות את יום המלחמה עם האויב הכביר עד אשר יבוא בלדוין אליו עם חילו לעזרה. אבל רוגיר לא שעה אליו, כי נטה אזנו אל עצת חבריו הפרשים, בעלי הנכסים הקרובים, אשר עוררוהו להשען עליהם ועל מעט החיל אשר עמו, ולמהר ולאסור את המלחמה, מבלי חכות לעזרת אחרים. ולחזק את לבב אנשי חילו, צוה את ברנהרד הכהן הנשיא לבוא אל מחנהו. והכהן הנשיא נתן ברכתו לו ולכל החיל אשר עמו, ויפרד מעליהם בלב חרד וישב לדרכו ירושלימה.

ואבירי הנוצרים, מלאי רוח גבורה וקנאת דת ונשענים על כח ידם, העתיקו אהליהם אל העמק אשר ליד בעלת בקרבת הנהר עפרין ויתבצרו שם. ושרי צבא התורקמנים, כשמעם כי הנוצרים נסעו יצאו ממקומם, האיצו באילגזי למהר ולהעלותם עליהם למלחמה. ומרגלי אילגזי הגידו לו כי לא שקדו הנוצרים להכין מחיה להם ולבהמה אשר ברגליהם. וישמח לבו. ובדעתו כי גם מים אין בעמק אשר בחרו, הערים לדחות את המלחמה, באמרו לשרי צבאו, כי מחכה הוא לחיל הברית הנכון לבוא אליו מדמשק. אבל הם דרשו ממנו בחזקה להוליכם לקרב, ובראותו כי כבּד ממנו לעצרם, השביעם בשבועת האָלה, להלחם בחרף נפש ולהתאזר עז נגד האויב, לבלתי שוב ממנו עד כלותו. אז יצא אילגזי עם חילו, ועוד בערב ההוא עמדו לא רחוק ממחנה הנוצרים. ולמען הסר עיניהם מן הרעה אשר נגד פניהם, צוה לאחדים מגדודיו לעלות על מצודת צרפת ⁶⁶ולהחרידה. לשאון המלחמה העולה מפאת נגב רוגיר גדוד פרשיו לסור שמה ולראות מה קול ההמון העולה באזניו, ובהתחבר פרשי רוגיר עם חיל המשמר אשר להאלוף אַלנוּס, שר המצודה, היה הנקל להם להשיב אויביהם המעטים אחור. אז שבו אל המחנה בגאון נצחון, ויתפארו בגבורתם, ויהתלו בהתורקמנים, אשר בהריחם מלחמה יחתו וינוסו מפניהם. הדבר הזה אִמץ לבב כלם, ורוגיר גזר אֹמר לעלות ביום מחר על האויב ולהכותו עד חרמה. כל הלילה התעלס עם רעיו במשתה שמנים, ולאור הבקר שם עליו את חליצותיו וירק את חניכיו ויאסוף את חילו. ועל פי פקודתו בא פטר בישוף אנטוכיה עם עדת כהניו, לברך את אנשי החיל ולהקדישם ליום קרב, כחוק.

והבישוף פטר בא עם עדת כהניו ויעברו בצלביהם וצלמי קדושיהם על פני מחנה רוגיר, וכל העם כרעו על ברכיהם ויתודו ויתפללו מקרב לבם. והכהנים סלחו לעונותיהם ויזו עליהם מי קדש ויקדשום באות השתי והערב ויברכום בשם האל, אשר מלחמותיו הם נלחמים בהמחמדים, בני הכחש והמרי. בעצם העת ההיא עמד האימַם ⁶⁷אבוּפַדהל וישא מדברותיו אל המחמדים בשם אַלַּה ונביאו, ויזכירם כי מות כל אדם רשום בספר השמים, ואיש לא יוכל להחיש בואו במלחמה או לעצרהו אך רגע אחד בהשתרעו על יצועו בחדר משכבו – כי הכל קבוע וחתום על פי גזרת קדומים אשר נגזרה מאת אַלה מראשית הימים ⁶⁸. גם הזכיר להם את השכר הצפון במרום להולכים בדרך אַלה, הנלחמים למען שמו, ואת מנעמי גן העדן אשר הוכן למאמינים, את בגדיהם ומעדניהם ויצועיהם שמה, ובנות החן אשר “תהיינה להם למנה” ⁶⁹. החזיונות האלה הדליקו לבות המאמינים, עיניהם רבו ברקים ונפשותיהם גחלים להטו ויחד התגעשו בשאון למהר ולהעלותם על האויב למלחמת הקדש.

ככלות הכהנים לברך את חיל הנוצרים, נתן רוגיר אות לשריו להעתיק את החיל ממקומו. אבל ברגע הזה באו הרצים דחופים ומבֹהלים מקצות המחנה ויודיעו, כי הנה צבאות התורקמנים יורדים מן ההרים משלש רוחות, וכל מוצאי העמק ומבואיו מלאים מהם עד כי אין תקוה עוד לצאת מעמק עכור זה לרוָחה. עוד הם מדברים, ודגלי האויב נראו במורדות ההרים מבינות לעצי הזית הגדלים שם למכביר. זאת ראו הנוצרים ויפול לבם; אבל האלוף רוגיר התחזק ויער גם רוחם ולבבם, בהזכירו להם את נדרם ושבועתם. ויחלק את חילו לשלשה ראשים, הראש האחד תחת ידי האביר רינהולד פנה אל האויב ההולך אליהם בדרך סרמין; הנזיר גוטפריד וצלבו הגדול בידו התפרץ עם גדודו על החיל הבא מפאת צרפת, ורוגיר וחיל שומרי ראשו עמו, הניחו ימינה על החיל הראש.

כסופות בנגב השתרעו האויבים איש אל רעהו, ורבים חללים נפלו מחיל המחמדים, בהתנגש אבירי הנוצרים עמם ברוח כביר ובחמה שפוכה; אבל עצומים היו הרוגיהם המה, כי חיל התורקמנים רב מהם. גם התחוללה רוח סערה בעמק ההוא ותעל אבק רב למעלה, ויהי חשך אפלה במחנה הנוצרים עד כי לא ראו איש את אחיו. במבוכה הזאת השתמשו התורקמנים ויורו עליהם חצים ובני רשף כברד כבד, ולעת הצהרים ⁷⁰ נכבש העמק לפניהם. רוב אבירי הנוצרים הוצעו חללים, ויתרם נפלו בשבי. רוגיר נלחם על נפשו בכל תעצומות עזו – וגם הוא נפל בחרב אחד התורקמנים אשר בצעהו בראשו. אחריו נפל גם הבישוף, אשר נשא את הצלב לפני הנסיך ולא עזבהו גם בעת אשר רוב גבוריו כשלו נפלו. והפליטים, אשר נסו מן המערכה אל מקום המחנה, מצאו גם שם את האויבים נכונים לקראתם, ויפלו בחרב או בשבי. ויהי השלל רב מאד, וכל העֹשר הנמצא הובא לפני אילגזי, אשר לקח עמדתו באהל רוגיר. אבל הוא לקח לו רק את חליצות הנסיך, ואת היותר נתן לשריו ה“עמידים”, לחלקם בין אנשי הצבא. מספר השבוים היה רב מאד, הזקנים והחלשים בהם הומתו על מקומם, והבריאים והיפים אֻסרו בכבלים והוּלכו אל העיר חלבון ⁷¹, ושם נמכרו לעבדי עולם.

SPLIT_

היום עבר ויהי ערב. הירח המלא שפך אורו על שדה המלחמה, ששם הוצעו חללי הנוצרים לאלפיהם, והם מתבוססים בדמיהם ומראיהם נורא מאד. והנה איש זקן הולך עם משפחתו לשוח בשדה הדמים, וכמו חלב ודשן תשבע נפשו ממראה עיניו ויבטא בשפתיו: “בו יאבדו כל אויביך, ה'!”.

“למה תחטא בשפתיך, אבי? – קראה אליו נערה בת שש עשרה שנה, ההולכת על ידו – הלא האמללים האלה, גם כי לא מבני אמונתנו היו, ובדעותיהם והליכותם שנו ממנו, לא נחשבו מעולם באויבי ה', כי יחדו הכירו את אלהי האמת כמונו”

“הכירו; אבל לא אבו בדרכיו הלוך! – ענה הזקן – אוי, לו ידעת בתי, את אשר עוללו האנשים האלה לאחינו בארצות המערב, כי עתה לא היית להם למלאך מליץ, להגיד להם ישרם”.

ומי הגיד לך כי הם המה האנשים אשר רחצו פעמיהם בדמי אחינו?".

“בשנאתם אותנו הלא כלם נשתוו, ואם לא הם עשו לנו רעה, אזי לא נזרו ממנה מעודם, בהיות לאל ידם”.

“ובכל זאת צר לי מאד, ולבי עליהם יזעק: הוי אמללים באדם, כמה אמות רחמניות, כמה נשים אהובות יושבות עצובות בארץ מולדתם ומחכות בכליון עינים ליום שובם!”.

“עודך ילדה תמימה, והבל יפצה פיך. נשובה לדרכנו!”.

המשפחה שבה בדרך הלכה. אבל כמעט עברה צעדים אחדים עמדה הנערה פתאם ותקרא: “הס, כי הנה שמעה אזני!”

“ומה שמעת?”.

“כקול אנחה נשמע לי בין החללים”.

“אין זאת כי אם אחד הפצועים נפח נפשו” – ענה הזקן במנוחה.

אבל הדבר כמעט יצא מפיהו והנה נשמעה אנקת חלל מקרוב להם.

“השמעת, אבי?” – קראה הנערה שנית ותמהר ותרץ אל המקום אשר ממנו יצא הקול. והנה היא עומדת לפני איש צעיר לימים המתגולל בדמו, והוא נאנח לרגעים ומתאמץ להרים ראשו, ומפיהו נשמע אנקת גֹוע: “הוי מים – מים – בשם אלהי הרחמים!”.

מבלי שמוע אל קול אביה הקורא אליה, עברה הנערה כחץ יעוף אל המלונה הקרובה, ואחרי רגעים אחדים שבה ובידה חַמת מלאה מים, ותגש אל פיהו ותשקהו.

“יגמלך האל!” – קרא הפצוע בהרימו קולו וישק את היד אשר השקתהו.

“האח, אבי! – קראה הנערה בעליצות נפשה בשובה אליו – בלילה הזה תערב עלי שנתי, בדעתי כי טוב עשיתי, בהשכילי אל חולה להקל מכאֹביו. אבל הס! הנה רחש לבי דבר טוב: נאסוף נא את האיש אל ביתנו ושם נכלכל מחלתו – אולי יצלח לנו להעלות לו ארוכה ולרפאהו!”.

“מה זה הבל תהבלי? היש בביתנו הצר מקום לעוד נפש אחת זולתנו?”.

“אנכי אפנה לו מטתי, וכל עת היותו בביתנו אישן על הארץ בשומי תבן יצועי”.

“ואם ימות האיש בביתנו – הלא יתעוללו עלינו הנוצרים הגרים במקומנו, ואמרו, כי אנחנו הֵמתנוהו. גם עלילות כאלו כבר היו עלינו ורבות נשאנו בגללן”.

“אבל לעמת זה, אם יחיה מחליו, מה תנעם לנו הדעת בלבבנו, כי אנחנו הצלנו ממות נפשו! ואולי עוד ישוב האיש הזה אל ארצו ומולדתו, ויספר לבני עמו את הטוב והחסד אשר עשינו לו, והשיבנו גמולנו לאחינו היושבים בתוכם. הלא תדע אבי כי פעלנו זה הוא “קדוּש השם”, אשר לצדקה יחשב לנו בני ישראל, בהצדיקנו את דת קדשנו לעיני הגוים אשר סביבותינו”.

“אכן נערה ישרה וחכמה אַת! – קרא האיש בחבקו את בתו באהבה – הבה, נעשה כדבריך!”.

כל המשפחה, האיש ואשתו ובתו ושני נעריו אשר האחד הוא בן עשר שנים והשני בן שבע שנים, קרבו אל הפצוע, וירמיהו לאטם מן האדמה, וינטלוהו וישאוהו יחדו אל ביתם. האָב, אשר ידע קצות דרכי הרפואה, חבש את פצעיו ויכן לו שקוי משיב נפש. אבל להחולה היה לבלי הועיל, כי אחזתהו קדחת עצומה ואש נשקה בעצמותיו ועשתנותיו אבדו. שני ימים תמימים שמרו עליו האב ובתו חליפות ויכלכלו מחלהו בתנובה ובידי חרוצים. ביום השלישי בהיות הבקר רפתה מחלתו כמעט. אז נתן האב מרגוע לנפשו, כי יום השבת היה, ובטרם ילך להתפלל בקר עוד הפעם את החולה ויתבונן אליו היטב, וישֵׁמח לבב בתו בבשורה הטובה, כי הנה הוטב לו והרפואה קרובה לבוא.

SPLIT_

לעת הצהרים שב האב עם שני בניו מבית הכנסת אל ביתו, ויברך את אשתו ובניו כדת היום, ויפשוט טליתו מעליו ויקדש על היין, ואחר רחצו כלם את ידיהם ויסבו אל השלחן ויאכלו סעודתם ויברכו את ה'. אז קרא האב אל שני נעריו לגשת אליו, וישאלם: “מה למדתם אצל מוריכם בשבוע הזה?”.

שני הנערים קפצו לענות כאחד. ויהס אביהם אותם ויזהירם מהרים במרום קולם, פן יעירו בשאונם את החולה השוכב בבית. ויצו להגדול לענות ראשונה.

“אנכי למדתי שלשה פרקים בספר ישעיה ושני דפים גמרא” – ענה.

“ואנכי למדתי חמש פרשיות מן ספר שמות” – אמר הקטן.

“פתח פיך, יצחק, ויאירו דבריך!” – אמר האב אל הגדול.

“הן תמיד תבחן אותי לאחרונה – התאונן הצעיר – בי אבי, בחנני נא הפעם ראשונה!”.

“לו יהי כדבריך”.

"וימהר הקטן ויביא את ספרו, ויפתחהו לפני אביו, ועד מהרה רץ דברו בקראו את פסוקי הקדש בנעימה ובהעתקה נכונה. פתאם ראה האב והנה בין עלי הספר מתנוצצת אגוֹרת כסף, ויתפלא על זה וישאלהו, מה לה פה ומאין נמצאה לו.

“אותה נתן לי מורי לתשורה, עקב אשר העמקתי שאָלה בלמודנו”.

“ומה שאלת, בני?”.

“אנחנו למדנו פרשת “בשלח”. שם נאמר כי נהפך לבב פרעה ועבדיו ויאמרו: “מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדנו?”. ויהי בהגיענו אל הכתוב: “ויקח שש מאות רכב בחור”, ואשאל את מורי לאמר: מאין נמצאו לו סוסים? הלא הכה הברד בכל ארץ מצרים מאדם ועד בהמה, כל אשר נמצא בשדה?”.

“הטבת לשאול, בני! – אמר האב בפנים מאירות – ומה ענה רבך על זה?”.

“הוא ענני לאמר: אם כן הלא נוכל גם לשאול, מאין נמצאו לפרעה אנשים לרדוף אחריהם? הלא הכתוב אומר כי הכה הברד מאדם ועד בהמה?”.

“גם רבך הטיב לשאול, ומה השיבות על זה?”.

“השיבותי לאמר: בשלמא אדם נוכל להבין על פי השכל, כי הוא רק האדם השכיח לגבי בהמה, הם הרועים הֻכו מהברד, כי לא מדרך כל האנשים להיות בשדה. אבל בבהמה הלא נהפוך הוא, כי מקומה ביום הוא דוקא להיות על המרעה, בשדה – ואם כן הלא חזרה קושיתי למקומה: מאין נמצאו לפרעה סוסים לרכבו? הלא הֻכו כלם בשדה בהיות הברד!”.

“הטבת גם להשיב, בני! – אמר האב ופניו צהלו – ומה ענה רבך על זה?”.

“הוא ענני, כי היו סוסי המצרים ההם, אשר יראו את דבר ה' ויניסו את מקניהם הביתה. ועל זה העירותי לאמר: מזה יש להוכיח כי כל המצרים רדפו אחרי אבותינו – והלא הדברים קל וחמר: אם כה גדלה לישראל שנאת המצרים יראי ה', עד כי נתנו את סוסיהם לרכבי פרעה לרדוף אחריהם, המצרים אשר לא יראו את ה' – על אחת כמה וכמה!”.

כשמוע האב זאת וימלא שחק פיהו, ויפן אל הילד ויאמר: “מחר תזכירני דברי, ואתן לך גם אני אגֹרת כסף גמול שאלתך החריפה והערתך החרוצה”.

“האח! האח! – קרא הנער במחאו כף – ממפלת המצרים עשרתי מצאתי הון לי! מחר כעת חיה והיו לי שתי אגורות כסף בצלחתי!”.

“אל תצעק, נער שובב! – גער בו האב בכעס גלוי וחבה נסתרה – הלא תפריע בשאונך את החולה ממנוחתו!”.

ודבריו נאמנו מאד – כי מקול צהלת הנער ומחיאת כפיו התעורר החולה ויפקח את עיניו ויתאמץ להרים ראש ויבט אל החדר בתמהון. ברגע הזה קם האב ממושבו ויקרב אל מטת החולה וישאל לשלומו.

“איפוא אני? – שאל החולה כאחזו ביד בעל הבית – ומה שם המקום הזה?”.

"שם העיר הזאת – חלבון ".

“ושם האיש היקר אשר אספני אל ביתו ויכלכל מחלתי האהבתו וחמלתו?”.

“אליקים שמי, הרב לקהלת ישראל פה”.

הרב! – קרא החולה ויתפלא בשמחה – ובתוך יהודים אמצא? מה נפלאו מעשיך, ה'! ברוך אלהי אבותי אשר נחני ויביאני עד הלם!".

“הלנו אתה?”.

יהודי נולדתי ".

“ואיך באת בחיל הנוצרים?”.

“הדברים ארוכים מלספר” – ענה החולה ופניו זעפו מאד. חורת מות כסתה את לחיו וראשו נפל אחרנית, כי אבדה נשמת אפו ויתעלף.

“מהרו, הבו ייו! הבו חֹמץ!” – קרא הרב.

והנערה רצה אל הארון ותוציא בקבוק יין וצנצנת חמץ חזק ותביא להחולה והרב נתן מן היין אל פיהו ואל נחיריו, וימשח בחֹמץ את רקותיו ואת אצילי ידיו ואת חזהו, ויבט אליו בדאגה רבה עד אשר נראו בו אותות חיים. אחרי רגעים שבה אליו רוחו ויפקח את עיניו ויושט ידו להרב ויפתח שפתיו עמו לאמר:

“בי, אדוני הרב! אם גמר ה' משפטי, והמטה אשר העליתני עליה לא ארד עוד ממנה – ועשית לי כמשפט מתי עמך, וקברתני בקבורתם – כי יהודי נולדתי, ולא ברצוני הובאתי בברית הנוצרים. עשה לי זאת, אז יגדל אלי חסדך האחרון מן הראשון!”.

“בטח בי ותוחלתך לא תכזב! – ענה הרב בלב רגש – אבל שמע גם אתה לבקשתי הפעם: תן מרגוע לנפשך שעות מספר ואל תוסיף דַבּר, כי הנה נרעשת מאד ועורקיך לא ישכבון”.

החולה שמע לפקודתו, ויסב פניו אל הקיר וישכב דוּמם וינם ויישן. וכל בני הבית יצאו אל החדר השני, לבלתי הפריע את החולה ממנוחתו.

SPLIT_

צללי ערב נטו. הירח שלח קרני אורו בעד החלון אל חדר החולה ויאר את פניו. והחולה פקח את עיניו ויבט סביביו וירא והנה הנערה אשר חשקה נפשו משחת בלי יושבת ממולו ומשכלת אליו בכל לבה.

"מה תשאל נפשך? " – שאלתהו בקול נעים, בקומה ממושבה ובקרבה אליו.

“אודך על טובך, בת נדיב! – ענה – אינני שואל לנפשי מאומה, כי טוב לי עתה מאז; אבל רואה אני אותך יושבת בודדה בחדר – ואיה כל אנשי הבית?”.

“אבי ואחי הלכו אל בית הכנסת להתפלל ערבית, ואמי הלכה לבקר את רעותה החולה. ועל כן נשארתי אני, להשגיח אליך ולתת לך משאלותיך בהקיצך”.

“אלהים יגמלך כרוב טובך, עלמה יקרה! אבל צר לי מאד כי בגללי נעצרת בבית לעת הערב, ולא יצאת לשוח עם רעיותיך לרוח היום”.

"ללכת לשוח הוא ענג לגוף, אבל לעשות טוב הוא עדן לנפש ".

“הכן תחשובנה כל רעיותיך, בנות עמך?”

“רעיותי – כלן. כי מעשה הצדקה והחסד ירשת עולם היא לנו מאבותינו על פי תורתנו ודברי ימינו. בתורתנו הקדושה כתוב: “ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים” ⁷², ומי כעמנו ישראל שבע רעות ומכאבים? הצרות והחמלה קרובות הן אשה לרעותה, ואשר שבעה ברעות נפשו הוא יודע את נפש האיש אשר נפל ברעה ולכן ירום לרחמהו”.

“אנא, נערה עדינה, אל נא תקצפי עלי אם ארהיב בנפשי עז לשאול לשמך!”.

“ולמה זה אקצוף? – השיבה בשחק תֹּם – שרה שמי”.

"שרה! – שנה החולה אחריה ופניו הפיקו אהבת נפש; אבל כרגע נעצב אל לבו ופניו קבצו פארור.

“השם הזה יזכירך דבר עצה” – אמרה העלמה בהתבוננה בו.

“הוי, כי כדברך כן הוא! חברת שעשועים היתה לי בילדותי, אשר אָהבתי כאחות לי, והיא נקראה בשמך. ילדה אהובה ונעימה היתה, אבל רק ימי מספר שָׁמחתי בהיותי לה לאח, כי נעדרה ממני במקרה נורא אשר קרנו”.

“גם אני אתיחש בשמי למקרה נורא” – אמרה שרה באנחה.

ברגע הזה נשמע קול רעש, המולת ילדים עליזים.

“הנה הם באים! – קראה שרה – אלכה נא רגע אחד לקראתם, לקחת ברכה מאת אבי במוצאי השבת, כמשפט, ואחר אשובה”.

דלת החדר החיציון נפתחה בשאון ושני הנערים קפצו בשמחה לפני אביהם בשובו הביתה.

“השקטו ואל תתגעשו, בנים שובבים! – קרא הרב בחֵמה – זכרו כי איש חולה שוכב פה בבית!”.

“ובכן לא נוכל עוד לזמר זמירותינו למוצאי השבת כדרכנו?” – שאל יוסף הקטן בקול עצב.

“בעיני ה' טוב מעשה החסד מכל דברי שיר” – ענה האב.

ושרה קדמה פני אביה בברכה ותקרא: "שבוע טוב לך, אבי! ותשק ידו לפיה.

"שנה טובה לך, בתי אהובת נפשי! – ענה האב וישם ידיו על ראשה, ושפתיו לחשו בדממה את הברכה הידועה: “יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום!” ואחר השח אליה וישקנה על מצחה באהבה.

רגש האב מלא ספקו ורגש החמלה מלא מקומו.

“ומה שלום החולה?” – שאל בדאגה.

“הוא הקיץ משנתו וטוב לו עתה מאז”.

“ברכה ותודה לאלהי חסדנו!” - קרא הרב בשמחה.

“עד מהרה הדלקו הנרות והרב נשא ברכת ה”הבדלה" כמשפט, ויסר אל חדר החולה, אשר מהר וישב על המטה, בהואילו לקדם בכבוד פני איש חסדו.

“מה שלומך, ידידי הצעיר?” – שאלהו הרב בידידות.

“הנה רָוַח לי, איש יקר! ובנפשי אחוש כי אעצור כח לקום ממשכבי ולהתהלך בחדר”.

והרב נגש אליו וימשהו ופניו אורו משמחת לבב.

“כזאת אדמה גם אני – ועתה אם יש את נפשך לנסות כחך, הנני לתת לך שמלתי הרחבה אשר אתכסה בה למעטה מנוחה, ונשענת על ידי ובאת עמי אל החדר השני לשבת אתנו”.

השלמה הובאה והרב עזר להחולה לרדת מעל מטתו, ויעטהו עטה, ויוליכהו אל החדר השני, ששם פנה לו מקומו בכסא הרך אשר בראש השלחן. כל בני הבית ישבו סביביו ויתבוננו אליו דומם עד אשר לא יכל עוד הבן הקטן להתאפק ויקרא ויאמר:

"עתה אבי, בשבת אורחנו עמנו, הלא נוכל לזמר זמרותינו למוצאי השבת!

“אבל יראתי פן יכבד עליו לשמוע”.

“לא, אדני הרב! כי בכל לבי ונפשי אכסוף לשמוע זמרה עברית, אשר דרך עֹצב בה ומוצאה מקרב ולב עמוק. הוי, זה לי עשרים ושלש שנה אשר נעדר לי הענג הזה מילדותי!” – השיב החולה בנפש נוגה ויתאנח.

“אם כה ינעם לך לשמוע – הבה, ילדַי, לכו נרננה זמרתנו למוצאי השבת!”.

הנערים נתנו קולם וגם שרה נלותה עמהם, ולקולם צללו שפתי הרב בנעימה לאמר:

מוֹצָאֵי שַבָּת.

כְּבָר צִלְלֵי עֶרֶב יֵרָאוּ,

השֶּׁמֶש תֵּחָבֵא בִמְעוֹנָה;

המַּלְכָּה, לָהּ שַבָּת קָרָאוּ,

תִּתְעוֹפֵף לנְוֵה אַפִּרְיוֹנָה.

וּלְמָחֳרַת הַשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר

הַיְהוּדִי משְׁנָתוֹ יִתְעוֹרֵר

וּבְלֵב מָלֵא דְאָגָה אֵין חֵקֶר,

לַלֶּחֶם בַּנֵּכָר יתְגּורֵר

יִתְהַלֶּך וּצְרוֹרוֹ עַל שָׁכֶם,

וּלְחוּם רִשְׁפֵּי שֶׁמֶשׁ בֹּעֶרֶת,

יָגֶעַ גַּם רָעֵב לַלָּחֶם,

אַף יִרְעַד מֵרוּחַ סֹעֶרֶת.

אַךְ יִשָּׂא בִמְנוּחָה סֻבָּלוֹ,

אַף יִלְעַג לַלַּעַג, לַתְּלָאָה

נַפְשֵׁהוּ לֹא תִקְצַר בַּעֲמָלוֹ

אִם אַך טֶרֶף בֵּיתוֹ יִמְצָאָה.

כֹּה עַד יוֹם הַשִּׁשִּׁי לָעֶרֶב,

בֵּאָסֵף “פִּדְיוֹנוֹ” בְצַלַּחַת.

יָנוּעַ בְּלִי נוֹחַ, בּלִי הֶרֶף;

אַך רוּחוֹ בִּנְוֵהוּ, נְוֵה נַחַת.

אַךְ נָטְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מַעֲרָכָה.

קָוֶּיהָ אַט אַט יֵעָלֵמוּ,

הַנּוֹדֵד הָעִירָה יִקְרָבָה,

שָׁם אִשׁתּוֹ וּבָנָיו נָעֵמוּ

אָז יֶחֱרַץ וּפֳעָמָיו יָרִימָה

לֹא יֵדֶע עוֹד מְרִירוּת גוֹרָלוֹ,

וּבְחֶבְרַת בְּנֵי בֵיתוֹ הַנְּעִימָה

חִיש יִשְׁכַּח תּוּגָתוֹ וַעֲמָלוֹ.

וּלְעֵינֵי הָרוֹכֵל יֵרָא שָׁם

לֹא רָחוֹק הַשַׁאֲנָן נָוֵהוּ;

“הַבִּיטוּ, יְלָדִים, מִי בָּא שָׁם!”

וּכְרֶגַע יָרוּצו אֵלֵיהוּ

וּכְרֶגַע לוֹ סָבִיב הַקְּטַנִּים

צֶאֱצָאָיו “אָבִינוּ!” יקְרָאוּ,

בַעֲלִיצוּת וּבְגִילַת שַׁאֲנַנִים,

יָדֵמוֹ אֵלֵיהוּ יִשָׂאוּ.

אָז יָבוֹא בְּלֵב עָלֵז הַמְעוֹנָה,

חִיש יַשְׁלִיך מֵעָלָיו אַמְתַּחְתּוֹ,

עִם דַּאֲבון הַנֶּפֶשׁ וִיגוֹנָהּ,

גַּם יָרִיק מִכֶּסֶף צַלַּחְתּוֹ.

אָז יִרְחַץ מֵאָבָק פָּנֵיהוּ,

מֵעַבְדוּת רוּחֵהוּ נִפֳעָמָה,

אַף יַעֲטָף-שִׁית קֹדֶשׁ גֵּוֵהוּ;

תִּתְחַדֵּש כַּנֶּשֶׁר הַנְשָׁמָה.

אָז יָבוֹא אֶל מִקְדַּשׁ אֱלוֹהַּ,

מְלֹא זֹהַר וּכְאוֹר הַחַשְׁמַלָּה,

וּכְקוֹל שַׁדַּי, יִשְׁמַע, מִגָּבוהַ,

בְרָן יַחַד:

“לְכָה, דּוּדִי, לִקְרַאת כַּלָּה!”.

וּמְלֵא אֹמֶן לִבּוֹ בַּתְּפִלָה

יִתְעַנֵּג בִּנְעִימוֹת שָׁמַיִם,

אָז יָשׁוּב הַבַּיְתָה מְלֵא גִילָה

אֶל בָּנָיו יְפֵי העֵיָנִים

כֹּה יַעַבְרוּ בְּשַׁבּת הָרְגָעִים

בִּנְעִימוֹת עֲדָנִים וָנָחַת;

לָעֶרֶב יָשׁוּבוּ הַפְּגָעִים

וּדְאָגָה מֵאֶרֶץ צֹמָחַת.

כּה יַעַבְרוּ יְמֵי עָנְיוֹ וּמְרוּדוֹ,

עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן יָפוּחַ,

אָז יתְּמוּ יְמֵי אֶבְלוֹ, שְׁנוֹת נוּדוֹ,

מִסִּבְלוֹ יִתְנַצֵּל הָרוּחַ.

אָז תָּחֵל לָהּ שַׁבַּת עוֹלָמִים

יוֹם ענֶג וּנְעִימוֹת נִצַּחַת;

הַתְּלָאוֹת, הַפְּגָעִים נֶעֱלָמִים

הַדְּאָגָה לָנֶצַח בּרַחַת.

אָז תַּעַד כְּלי נֹגַהּ הַגְּשָּׁמָה

הוֹד זֹהַר הַנֵּצַח עָלֶיהָ,

וַעֲדַת כְּרוּבֵי נֹעַם בָּרָמָה

יוֹפִיעוּ וִיקַדְּמוּ פָנֶיהָ.

תִּתְעוֹפֵף עֲדוּיַת תִּפְאֶרֶת,

וּלְמַטָּה לִרְגָעים נִשׁקֶפֶת

שָם עָנְיָהּ וַעֲמָלָה זֹכֶרֶת

וּבְגִילָה לָעֵדֶן שֹׁאֶפֶת.

אָז תּבוֹא אֶל מִקְדַּשׁ אֵל שָׁמָּה,

בּוֹ כְּרוּבִים יַנְעִימו שִׁירָתָם;

שָׁם תַּקְשִׁיב, תִּתְעַנֵּג הַנְּשָׁמָה

תִּשְׁתַּפֵּך גַּם הִיא בִּנְגִינָתָם.

שָם תָּשִׁיר תִּתֲענֵּג הַנְּשָׁמָה

בִּנְעִימוֹת אֵין קֵץ הַמַּנְגִּינוֹת;

שָׁם תִּשְׁכַּח כָּל תְּלָאוֹת אֲדָמָה

יִתַּמּוּ שָׁם אֵבֶל וְקִינוֹת.

SPLIT_

השיר הושר על פי האב והאם והבת ושני הנערים בנעימה נחמדה וברגש נעלה, וקולותיהם השונים במעלות הנגינה התערבו יחד בתבל ⁷³נפלא לקחת נפש כל שומע. הוא נגע גם עד לב האורח, אף כי שמעהו בשפת לא ידע. רוחו נפעמה מאד ונטפי דמעה ירדו מעיניו ויזלו על לחיו כל העת אשר שרה המשפחה את שירה. וככלותה לשיר קרא ברגשת לבבו לאמר:

"ברוכים אתם לה' על הענג הרב אשר הנחלתוני, בהשיבכם אותי לימי ילדותי, עת שמעו אזני זמירות קדש כאלה מפי אבי ואמי בכל שבת ומועד. עוד בלילה האחרון לשבתנו בביתנו, ככלות הסדר הראשון לחג הפסח, שרנו יחד שיר נחמד ונעים, אשר יסודתו בהדרי קדש. אמנם נשכחו דברי השיר כמת מלבי, כי ילד בן חמש שנים הייתי בעת ההיא, ומאז ועד עתה הנה עברו עלי עשרים ושלש שנה – אבל תבנית נעימתו הנחמדה עוד אזכרה כיום הזה, כי ראשיתו עצב ואחריתו נחמה ובטחון. גם זאת אזכרה, כי השיר הוא הגוּת לב איש ספרדי אשר כבדהו אבי כאיש אלהים, ואותיות שמו נמצאות בראשי החרוזים, אבל שכחתי את החרוזים ואשכח גם את שמו.

“בני! – קרא הרב ברעדה – נשירה נא שירת ידיד אבי מנעוריו. שירת דודים אשר בין כנסת ישראל לאלהי עליון בעל נעוריה; השיר אשר הנהגתי לזמר בבית הכנסת בשבת ראשונה שאחרי הפסח, ואשר בלילי שמורים נשיר ממנו רק את הבית הראשון והאחרון, לבלתי הפר שמחת החג בדברי עצב האצורים בשני הבתים התיכונים. גם עתה יהיה השיר לנו כליל התקדש חג – כי הלילה הזה הוא זמן שמחתנו, בהגלות סוד אורחנו כי לנו הוא”…

אז קמו כלם ממקומותם ויעמדו לפני הרב כחצי גרן עגולה, והנער יוסף נשא קולו הדק והנעים ויזמר בנעימה את שיר “הגאולה” אשר לר' שלמה בן גבירול, לאמר:

"שְׁבִיָּה, עֲנִיָּה, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

לְקוּחָה לְאָמָה, לְאָמָה מִצְרִיָּה,

מִיּום עֲזַבְתָּה, לְך הִיא צֹפִיָּה.

הָשֵׁב שְׁבוּתָה, רַב הָעֲלִילִיָּה!

וְאם עֲשִׂירִיָּה, תְּהִי שְׁלִישִׁיָּה!

וְחִישׁ קַל מְהֵרָה, ובַשְּׂרָהּ בְּאֵלִיָּה:

רָנִּי בַּת-צִיוּן, הִנֵּה מְשִׁיחֵנוּ!

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ?

ה' חָנֵנוּ! לְך קִוִּינוּ.

ה' מַלְכֵּנוּ – הוּא יוֹשִׁיֵענוּ!"

הקול הדק והנעים נדמה כקול אשה מצֵרה, אשר עזבה בעלה בקרב צרה, והנה היא מתגעגעת על אלוף נעוריה ושופכת לפניו מרי שיחה, כמו היה לנגד עיניה.

ועיני האֹרח נטיו אל הנער המזמר, כמו נאספו אליו רוחו ונפשו, ופניו הפיקו רגשת לבבו, אשר הלכה הלוך וגדול, הלוך וסעור. כמראה הזה נראה גם על פני הרב בנשאו עיניו ונפשו אל אֹרחהו זה, הרועד בגילה נצחת והנענה בראשו אל רננת הנער ודבר שפתיו, ומראהו כאיש שבע רגז ונדודים ברגע שובו אל ביתו ומשפחתו.

ככלות הנער יוסף את הבית הראשון, הרעימו כלם יחדו בקול עז, בזמרם יחדו את הבית האחרון לאמר:

הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל? גּוֹלַת אֲרִיאֵל!

עִמְדִי וְצַהֲלִי, בְּתוּלַת יִשְרָאֵל! —-

והנה זה פלא! כי גם קול האֹרח התערב בזמרת כל בני הבית. ומאשר נסה להיות בצבא, התנשאה ידו מבלי הדעת. ויך באגרופו על לוח השלחן, כקול התף למסע החיל. קירות לבו רננו לו בזכרו ראשונות, אור נפלא נשפך על הוד פניו הלבנים, ומבלי אל סביביו צהל קולו בראש כלם ויקרא: “האח! מצאתי! מצאתי את שירתי!”

ובקראו כה הוסיף לשיר:

"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמוֹד מִיכָאֵל,

וְיִקְרָא עַל הָהָר: וּבָא לְצִיּון גּוֹאֵל" –

"לא, לא! – קרא יוסף – כי עוד החסרת חרוז אחד:

לְעֵת הָרָשוּם בְּסֵפֶר דָנִיאֵל" –

אבל כזה כן זה שרו לבדם ולקולם אין עונה! כי חרדו כלם למראה פני האב אשר שנוּ מאד, עיניו כמו יצאו מחֹריהן וכל עצמותיו רחפו מרטט וחיל אשר החזיקוהו. רגע הושיט זרועי ידיו אל מול פני האֹרח, ומשנהו השיבן אחור בחרדה, ופתאם קם ממקומו וימהר ויצא בפיק ברכים אל החדר השני.

“הוי בעלי! הוי אבינו!” – קראו כלם יחדו, במהרם לרוץ אחריו.

“אין דבר, אהובי, אין דבר! – נשמע קולו מן החדר – הניחו נא לי רגעים אחדים ואשב לבדי!” –

דומיה איומה שררה בבית. האם וילדיה נעצבו יחדו, אין דובר מהם דבר. גם האֹרח נעצב אל לבו. אשר הגיד לו, כי בגללו הופרה מנוחת הבית, ויחשוב לדעת ולא יכל הבין שרש דבר נמצא בזה.

עד מהרה שב הרב אליהם. הוא התאמץ לשאת על פניו מסוה מנוחה; אבל פניו הביעו מבוכת לבבו, ועיניו העידו כי זה מעט ירדו דמעה.

סלח נא, איש יקר, אם העצבתי רוחך – אמר הארח – כי אמנם לא אדע במה עצבתיך".

“אל תפחד לשוא, אורחי אהוב לבבי! הלא תדע כי יש אשר יבכה האדם מגילת לבב, והדמעה בת האֵבל היא גם בת השמחה”.

הוא שב וישב אל השלחן, ויפתח שפתיו בשיחה אחרת ויתאמץ להצהיל פניו, ועיניו לא השע מן הארח בהתבוננו כל העת אל תארו ומראהו, ועל פניו נראתה הגות לבו, כי אשר נחשב לו עד כה לספק, נהפך מעט מעט לדבר ברור.

בערב הזה לא אֵחרו שבת, כי בפקודת האב קדמו כלם לעלות על משכביהם לישן שנתם.

SPLIT_

אחרי שני שבועות נרפא האֹרח כלה מחליו. אבל כאשר הוסיף לשוב לאיתנו כן גדל עצבונו ותוגתו – כי עוד מעט ועזב למרת רוחו את הבית אשר יקר מאד ללבבו, כי מעודו לא ראה בטובה כבבית הזה, אשר כל יושביו אהבוהוּ נדבה ויצרוהו כאישון עינם. ימי חליו ומכאביו היו הטובים בכל ימי חייו – ועל כן התעצב מאד אל לבו, בראותו כי הנה שעת הפרידה הולכת וקרבה, כי לא יוכל עוד להשאר בבית הזה ולהיות למשא על הרב הטוב והנדיב אשר לא בצל העשר יחסה.

את עצבונו זה ראה הרב וישם אל לבו.

ויהי היום, בהיות רק הוא ואֹרחו לבדם בבית, ויפן אליו וישאלהו בידידות, מדוע פניו זעפים.

והאֹרח לא הסתיר ממנו סודו, ויגד לו דבר יגונו ומצוקתו, כי הנה הוא שב לאיתנו, ולחרפה יחשב לו להשליך עוד יהבו על איש חסדו, וכל עצה אבדה ממנו למצוא לו מקום נאמן לשבתו – כי לשוב אל הנוצרים לא יוכל, ולשבת בתוך עמו לא יכירנו עוד מקומו.

"הנחם נא, אהובי, ואל תדאג לנפשך, כי אנכי מגן לך, ויותר ממה שאתה נהנה ממני אני נהנה ממך, בהיות לאל ידי להטיף לך. כי כן אמרו חכמינו, יודעי תכונת הנפש, בנשאם על זה משלם לאמר: “יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק” ⁷⁴.

“אכן איש נדיב ויקר אתה! – קרא האיש הצעיר בלב רגש – צדקתך תהם רבה וחסדך עד מרום! ובהתבונני אל חקר טובך, הנך בעיני כאָב שני, הנמצא לי במקום אבי הראשון, אשר אבד לי בילדותי!”.

אהיה נא בעיניך כאביך הראשון, כי – אני, אני הוא! – קרא הרב אשר לא יכל עוד להתאפק, ויפול על צוארי האיש הצעיר ויחבקהו וינשקהו וילחצהו אל לבו באהבת אב רחום.

ומה נעים לאדם להאמין בדבר אשר הלב יחפוץ! האֹרח הביט אל איש חסדו, התבונן אל עיניו, אל חזות פניו ומראהו – וכל זכרונות ילדותו בו התעוררו. ויכר את אביו, ויפול על צואריו גם הוא, ויבך וישמח יחד.

הנוצרי הצעיר, אשר נפצע במלחמה ויובא אל בית הרב בעיר חלבון, ששם כלכלוהו באהבת חסד עד כי הוּשב לחיים ויוּשב גם אל אביו – הוא אביך, כותב המגלה הזאת.

SPLIT_

אחרי עבוֹר סערת רוחנו ועליצותנו הרבה, אמר לי אבי בשחוק מרחיב לב:

“הראית איך עיני האב הזקן הטיבו לראות מעיני הבן הצעיר? דע לך כי אנכי הכרתיך עוד בערב ההוא, במוצאי השבת, בשמעי מפיך על אדות המשורר הספרדי, אשר את שירו שר אביך בליל השמורים עמך ועם אמך בילדותך. לבי נשאני אז לנפול על צואריך כרגע ולקרוא לך “בני אתה!”; אבל בעודך חולה וכואב יראתי להרעיש לבבך בבשורה נפלאה כזאת – על כן התאמצתי לעצור ברוחי, וכאשר לא יכלתי עוד להתאפק עזבתיכם פתאם ואבוא אל החדר השני ואבך שמה. אנכי הכרתיך אז ואדע כי אתה הוא בני האובד, אשר עליך התאבלתי כל ימי ונחֹם נסתר מעיני – ואתה לא הכרתני עד כה! ומה גדלו חסדיך, ה'! כי ראות פני יוסף בני לא פללתי עוד, והנה הוּשב לי לעת זקנה, והנהו לנגד עיני כיום הזה! עתה אתה בני יקירי, נשבה נא במרחביה על היצוע ונספר איש לרעהו את המוצאות אותנו מאז ועד הנה. ספר אתה ראשונה! כי כלתה נפשי לדעת קורותיך!”.

קרבנו אל היצוע ונשב יחדו, ואפתח את פי ואספר לאמר:

“ביום הנורא ההוא אשר שלחו אחינו בוירמיזא ידם בנפשם”…

“הדבר הזה אזכרה היטב – נפל אבי בדברי – כאשר תעלפתי מרוב רגשותי, רגשות אב, כי התגברו, קפצת אתה בעד החלון. ואחד מנוסעי-הצלב תפש אותך במעוּפך, ואז נמסרת לאחד התושבים, אשר המיר דתך עוד ביום ההוא. ביום השני כלתה נפשך לראותי, ותפרץ לבוא אלי החדרה; אך נעצרת בידי תופשיך אשר הרחיקוך בחזקה – כל זאת אדע אל נכון. ועתה ספרה נא הלאה!”

"בפקודת הבישוף הובאתי ביום השני אל מקלט הנזירים, ששם חנכוני ביד חזקה בדת הקתולית, ויתאמצו להעביר היהדוּת מלבבי ולאַבד כל זכר לה. על יד המקלט היה גם בית ספר; בו למדוני בין הילדים הנוצרים אשר כגילי. בראשונה היה כבד עלי מאד להסכין עם החיים החדשים ההם. כל חברי בזו לעגו לי על אהבתי לדת אבותי, וישביעוני בחרפה. פעמים הרבה חפצתי לנוס ולברוח מן המקום ההוא; אבל תמיד נתפשתי בכף שומרי אשר ענשוני וייסרוני קשה, עד אשר נכנעתי לפניהם. ואערים מזמה להתחפש ולהתמכר אל דתי החדשה, למען יאמינו בי, ואחכה למועד אשר יעלה בידי להמלט אל ארץ אחרת ולשוב שם אל דת אבותי. עד כה וכה עשיתי חיל בלמודים שכם אחד על כל חברי, וכל מורי הללוני על חשקי וכשרוני – וכה גדלתי עד הגיעי לשנת העשרים. אז בא אבי החדש ויחפוץ להביאני אל ביתו ולקחת לי אשה מבנות הארץ. אבל חפצו רחק מלבבי – כי המעט לי שאתי על פּני מסוה, בהחזיקי בדת אשר לא נאמנה אִתּה רוחי, כי עוד אקים דור חדש אשר יהיה כמוני? גם מאנתי להואש מתקותי, אשר בה התנחמתי עד כה, כי עוד אמצא לי עצה לעזוב את ארצי ולשוב אל דתי. להפר מחשבות אבי החדש, לא מצאתי תחבלה אחרת כי אם להתקדש ולהיות לכהן נזיר. ובכן נשארתי על מקומי במקלטי, ואשקוד על תורת האמונה בכל עז רוחי, עד כי נבחנתי ואמָצא ראוי לכהונה. ומורי סמכו ידיהם על ראשי וישימוני לנזיר אחיהם.

"בשנה העברה הגיעה השמועה כי שלטן מצרים מתעתד לעלות על ארץ הקדש ולהוציאה מידי הנוצרים, וכבר שכר עליהם גדודי התוקמנים להתגרות בם למלחמה. וקנאת הדת עוררה לבב רבים בארצנו להתאזר למסע-צלב חדש. המקרה הזה היה לי כאות ממרום, למצוא לנפשי רוָחה. ואחלה פני ראש המקלט לתת לי הרשיון, להסתפח על החיל ההולך אל ארץ הקדש. בראשונה מאן הכהן הגדול לעשות בקשתי, וכאשר פצרתי בו עד בֹש נעתר לי, אך צוה לנזירים האחרים הנלוים על נוסעי-הצלב, להיות עיניהם פקוחות עלי לשמור ארחותי – כי גם בהתחפשי ובהתקדשי לעין כל, לא האמין לי, כי כן אני עמדי.

“בשמחת לבב יצאתי מן המשמר אשר בלה ימי ילדותי ונעורי, ואהי בעיני כאסיר כלא יושב חשך בהפּתח לפניו שער לצאת למרחביה; אבל אסורי לא נמסו מעלי גם אחרי כן – כי חברי הנזירים לא גרעו ממני עיניהם וכל צעדי ספרו. ורק תקוה אחת שחקה לפני: כי תקרנו מלחמה וגברה יד המחמדים, והיה גורלי מות או שבי. ושני אלה יחדו נחשבו לי כגואלי נפשי, כי בלבי גמרתי אֹמר: אם אפול בשבי, אקבל עלי את דת האסלם, למען הסר מעלי את עֹל העבדוּת, כמשפט, ואז אעבור אל ארץ. אחרת ואשוב אל דת ישראל. ואלהי אבותי הנה היה בעזרי ויתן לי יותר מאשר קויתי, ויזכני לראות בטוב אשר לא חלמתי ולא עלה על לבי – כי בדרכו פליאיה הביאני אליך, אבי, עטרת ראשי! במלחמה הנוראה בעמק בעלת נפלתי מֻכה ופצוע וחיי לשאֹל הגיעו. ויתר הדברים הלא תדע יותר ממני – כי עד היום לא אדע איך נקרית אלי לרַוחתי, לישועתי ולשמחתי עולם!”

האח, בן יקיר לי! נחמתי וגאוני לעת זקנָתי! – קרא אבי ועיניו נזלו דמעות גיל – הן ראה פניך לא פללתי, ומי מלל לי כי כה אמצאך עוד בחיי! ועתה הסכת ושמע קורותי אני!

SPLIT_

"ככלות שתי השעות אשר נתנו לנו שואפינו – ספר לי אבי – פרצו נוסעי-הצלב אל חדרנו לשמוע גמר דעתנו. למראה הנורא אשר נגד עיניהם לא הוטלו המרצחים ההם, ולא התעורר בלבם כל רגש חמלה – כי עוד שמחו להביט אל חללי אחינו המתבוססים בדמיהם, וישפכו עליהם לעגם. ובראותם כי עוד נשמת חיים באפו, הואחלו להמית אותי. והנה עמד הבישוף ביני וביניהם ולא נתנם להרע עמדי, בהבטיחו אותם על תהו, כי יצלח להטות לבבי אחריו ולהעבירני על דתי. ויביאני הבישוף חדריו, ובעת אשר השליכו העריצים האכזרים את גופות חללינו לכלבים ⁷⁵ הניחוני על יצוע רך וטוב; שם התעטפתי כחלל ולא ידעתי נפשי. לעת הערב הקיצותי וארא ראשית לי לקרוא אליך. ויענוני ויאמרו לי כבר שכנה דומה נפשך, כי בהתנפלך בעד החלון נהרגת באבני המקום. אז זעקתי מרה ואשתער בחמת רוחי עד כי אבדו עשתונותי ובינתי החלה להסתתר. ברגעים אשר שבה אלי רוחי נסה הבישוף אלי דברו – להעבירני על דתי; אבל עמלו עלה בתהו. כן עבר עלי יום תמים ושגעוני ועלוף-נפשי התקיפוני חליפות. ויהי באחד הרגעים אשר הונח לי כמעט, ואשמע את הבישוף מתלחש עם הרופא ויחדו יתוכחו, אם יתנו להילד לבוא לפני או לא. הרופא אמר, כי אם יתנוני לראות פניך אשוב ואחיה מחליי הקשה. אבל הבישוף ירא לנפשך, פן אמיתך בידי או אחַזק לבך באמונתי. פתאם שמעתי את קולך בעד הדלת – אז ידעתי אל נכון כי עודך חי, והדבר הזה נתן מרגוע לנפשי, ויער בי את התשוקה לחיים, ועד מהרה שבתי לאיתני. עד כה וכה יצאו נוסעי-הצלב מעיר וירמיזא ויאחזו דרכם הלאה. אז עזבתי את ארמון הבישוף, עזבתי גם את העיר אשר בה נשארתי לבדד, כרעה אשר טרפו זאבי ערב עדר צאנו, ובלבי גמרתי לעקור משכני אל ארץ ממשלת המחמדים. ללכת ארצה ספרד מאנה נפשי, אחרי דעתי דרך המושלים הקטנים, כי רוח העריצים האלה כזרם קיר. ועל כן הרימותי פעמי אל ארץ הקדם, ואשבע נדודים, ואסובב ערים וקהלות עד בואי הנה. פה בעיר הזאת מצאתי לחמי בראשונה, בלמדי תורה לנערים, ומעט מעט נודע שמי בקהלה, ובמות הרב הזקן נבחרתי אני למלא מקומו.

“וה' הקרה לפני אשה טובה וישרה, אשר בה נחמתי אחרי אמך הקדושה, מנוחתה עדן! ויברך אותנו בילדים שלשה: בבת נעימה ונחמדה ובשני בנים טובים ובעלי כשרון, שהם ישמחוני וירנינו לבבי לעת זקנתי. את הנערה קראתי בשם שרה, על שם הילדה הקדושה אשר בראשונה אספתיה אל ביתי בחמלה רבה, ואחר כן שחטתיה בידי לפני ה' ביום הנורא ההוא. ואת בני הצעיר קראתי בשמך, למען תזָכר לפני בכל עת. לפני שבועות אחדים יצאתי עם משפחתי לשוח בשדה המלחמה, ובלבי היתה המחשבה רעה – לראות בעיני את מפלת האנשים אשר הרעו לנו ככה באכזריות חמתם; אבל האלהים חשבה לטובה – כי בלכתנו כה בין החללים שמעה אחותך קול אנחת אחד הפצועים. ואנכי הקשיתי לבבי ואחפוץ לעבור מבלי התבונן; אבל חמלת אחותך גברה על קשי לבב אביך, והיא נתנה לך מים להשיב נפשך, היא הֵרכה גם את לבי הקשה, ומאתה היתה שומה להביאך אל ביתי ולהשביך לחיים כיום הזה”.

“האח, עלמה נחמדה! – קראתי בעליצות נפשי – עתה לא יחר אפך בי, בתתי לך תודה כי אוהב אני את בתך – האף אין זאת, אבי? גם אמנם טוב מאד כי התודענו היום זה לזה – כי לעת מחר גמרתי בלבי לעזוב את ביתך בלאט ולהשאיר לכלכם תודתי וברכתי בכתובים. והרבה דמעות היו עתידות להשפך מעינינו: דמעות אני, בעזבי את העלמה אשר אהבתיה כנפשי, וגם דמעותיה היא, בדעתי כי גם היא אהבתני בסתר לבבה”.

“הנה היא באה! השמר והשקט בני, אל תדבר דבר, – וראית את השחוק אשר אעשה לנו!”.

ושרה צעדה הביתה בפנים צוהלים.

SPLIT_

“מאין בואך, בתי?” – שאל אותה האב בנעים קולו.

“הנני באה מבית האשה יסכה, הזקנה החולה”.

“ומה עשית שם?”

“אמי שלחַתני להביא לה מרק בשר להחיות נפשה. והזקנה הרבתה להודות לי, ותברכני למצוא בשובי את כל אשר אבקש לנפשי”.

“ומה עוד תבקש נפשך? האם יחסר לך דבר מה בבית אבותיך?”.

שרה התאדמה ותדם.

“התבונני אל האיש הצעיר הזה! התדעיהו?”

"שרה השתוממה ותאמר:

“יודעת אני כי הוא האֹרח, הגר אתנו זה שבועות אחדים. יותר מזה לא אדע מאומה”.

“גשי נא ושקי לו, בתי!” – אמר האב בשחוק על שפתיו.

והנערה התמה נבוכה מאד ולחייה התלקחו באש פלדות. ותמהר ותכס פניה בשתי ידיה.

“נשקי לו, שרה, הלא צויתיך!” – קרא האב בקול מושל.

“בי אבי, למה תכלימני? ואנכי לא הסכנתי לשמוע מהתלות כאלה מפיך!”.

“הביטי אל פניו ואל פני והתבונני מאד – א תמצאי חידתי!”

שרה עשתה כדבר אביה – ופתאם שֻׁנו פניה ורעדה אחזתּה.

“ועתה הגידי, אם חכם לבך: מי הוא האיש הצעיר הזה?”.

“אבי! הנני משתוממת למראה עיני, כי פני שניכם נשתוו מאד. אין זאת כי אם קרוב ושאר בשר הוא לך!”.

“ועד כמה תגיע קרבתו לי וגם – לך?”.

“אבי! – קראה הנערה ותגל ברעדה – מעודי שמעתי אותך מדבר, כי עוד תקותך בך למצוא את – את” –

“היטבת להבין; כַּלי, כלי דבריך!”.

אבל שרה לא דברה עוד מאומה, וגם אני לא יכלתי דבֵּר – כי נסתם פי מעתרת נשיקות.

“רב לי, אמותה הפעם! כדבר יעקב אבינו – כי עוד יוסף בני הבכור חי, ולנו, לנו הוא!” – קרא אבי, וזרם דמעות פרץ מעיניו בחבקו ובנשקו את שנינו גם יחד.

“שרה, הנאהבה-והנעימה! – קראתי בכל לב, בשוב אלי רוחי – עתה הנה קשורה נפשי בך כפלים, בחבלי אַחוה ובעבותות תודה אשר לא ינתקו עוד לעולם. ולכן משנה שמחה אשמח בך בזה היום אשר עשה לנו ה'!”.

עד כה וכה שבו שני הנערים מן החדר, ובהודע לילדים מי וּמה אני להם, קפצו רקדו משמחה ויתָּלו על צוארי יחדו, וירעש כל הבית לקול מצהלותיהם. אך אחרי הרעש התעצב יוסף הקטן פתאם, ויאמר בקול דממה דקה, כי ירא הוא לנפשו, פן מות ימות עתה – כי לא יֵעשה כן בישראל להיות שני אחים נקראים בשם אחד. וינחמהו אבינו לאמר, כי עוד מעט וקורא לי שם חדש אשר פיו יקבנו לאזני כל – כי כקטן שנולד אֵחשב, ושם חדש ינתן לי בשבת הבאה, בשובי אל עמי ואלהי במקרא קדש ובהמון חוגג.

SPLIT_

ואבי קים את דברו ביום השבת – כי קרא עלי מועד בבית הכנסת, ובמקהלות עם ברכני בשובי אל דתנו. ככלות תפלת השחרית עלה אבי אל הבימה, ויתן אמרי שפר, ויספר לעם בדברים יוצאים מן הלב את כל הקורות אותי מאז ועד היום ההוא. ועיני כל השומעים מלאו דמעה, וקול בכי גדול נשמע מעלית הבית, מחדר הנשים המתפללות – כי נגעו הדברים עד לב כלם. וככלותו המשא אשר נשא, נפתח ארון הקדש, ואבי לקח את ספר התורה בידו, וישאלני באזני כל הקהל, אם באמת ובתמים הנני שב אל ה' אלהי ישראל. וכאשר השיבותיו לאמונה, הושיט לי את הספר הקדוש, ואשקהו ברגש לעיני כל. אז הונח הספר על הבימה, ובהגיע הקורא אל הפרשה השלישית, נקראתי לברך על התורה, כברכה אשר נשא אבי לפני. ולפני הקריאה שנה את שמי ויקראני בשם אברהם – כמשפט כל גרי הצדק. ואחר זה ברך אבי עמי את ברכת “הגומל”, בהבינו לעם, כי כל ארבעה הדברים שעליהם צריכים להודות כתֻמם באו עלי – וכל העם ענה: “מי שגמלך טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה!”. אז הורידני אבי מעל הבימה ויעבור עמי מסביב לה על פני כל המתפללים בבית הכנסת וכלם נדחקו אלי ויושיטו לי ידיהם באהבה ואחוה, ייקראו לי בקול: “אחינו אתה!”.

ככלות העם להתפלל, קרא אבי את כלם אל בית הקבל, ששם קדמום אשתו הרבנית ושרה בתו וכל הנשים החשובות אשר בעדתנו, ותערכנה שלחן לפני הגברים כיד ה' הטובה עליהן. וכלם שתו וישמחו עמי כל היום הקדוש ההוא.

מאז והלאה נקראתי בשמי החדש, לשמחת לב אחי הקטן, אשר שֵׁם יוסף נשאר לו לבדו. ואבי הואיל לחלק לי מכבודו, ויגזר אֹמר, כי כל הקורא אותי בשמי, יקראני על שמו: אברהם בן אליקים – למען דעת כי לא מבני הנכר אני, כי היתה הורתי ולידתי בקדושה. ולהקל את קריאת השם הארוך הזה, נהגו תלמידיו ואחריהם כל העם, לקראני בראשי השמות בלבד: אבר' בן אל' – וכן נצטרפו האותיות למלה אחת: “אברבנאל”. זה שמי לעולם וזה יהיה זכרי לדורות הבאים!

שנה תמימה למדני אבי תורה ומצות עד כי הייתי ליהודי גמור, נאמן עם אֵל ושומר כל פקודיו לעשותם. ולתקופת השנה השיא לי אשה, בת סוחר עשיר מעיר בגדד, אשה נאה וחסודה, אשר עמה אֻשרתי לראות חיים ולראות בטובה – היא אמך הטובה והיקרה בנשים. וחותני ספחני אל עסקיו, וה' צוה את הברכה בכל מעשי ידינו, ובית מסחרנו נודע לשם ולתהלה ובו יתברכו רבים. כן יתן ה' וכה יוסיף להראות חסדו לצאצאי אחרי!

SPLIT_

בני יקירי! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת, והיתה שמורה בביתך גם לזרעך אחריך עד העולם. עמה יחד אשאיר את המאכלת, אשר בה נשחטה הקהלה הקדושה בוירמיזא, במסרה נפשה על קדושת ה‘, ואש היתה מונחת גם על צוארי – ורק מאת ה’ היתה שומה להותירני לפלטה ולשימני לשארית כיום הזה. את המאכלת הזאת בקשתי ואמצא אצל הבישוף הוירמיזי, בהיותי באמנה אתו בימי חרפי, ואותה שמרתי עמי כל הימים, ותהי לי למזכרת קדש. ויתר זכרונות משפחתנו הלא הם ערוכים ושמורים ביד אבי הרב כל הימים אשר יחיהו ה' לפנינו. והיה באחרית הימים, והיו גם המה לך למורשה אחרי.

תמו דברי אביך

אברהם בן אליקים

המכֻנה

אברבנאל.

SPLIT_

---