גֶניה היא אשה קטנה, אך לא מיניאטוּרית, בת ארבעים ומשהו. שנים אחדות ודאי עוד תוסיף להחרידה העשרת ארבע כל אימת שתופיע בסמוך לשמה, גניה לוויט־צח, על איזה מסמך.

–מה פתאום ארבעים? – תשאל את עצמה ותתאפק שלא להציץ בגניבה בראי הפודריה שבארנקה. ובאמת, מה פתאום? שכן גניה צח, או כפי שכינוּהָ מכריה הוותיקים, גניה’לה צח, בצירוף הל' הסגולית של תחילת שמה הבתולי לֶוויט, הנערה השאטֶנית היפה (“בושה להיות יפה כל־כך”, היתה אומרת לעצמה בחשאי, כשהיתה מגלה את קלסתר פניה באיזו מראה ציבורית), בעלת העינים האפורות והאף השוֹבבי הפכה (מתי?) לאשה מזדקנת.

צח, גרישא־צבי צח, בעלה של גניה, הוא אדריכל־גנים, בעל נטיות מודחקות של פסל. גבוה, רזה, הופעתו קורנת אֶסתטיוּת, חוץ מאיזור הפה, שהוא רפה מדי רך והססני וזהיר בדרך־כלל ביחסיו עם הבריות, גרישא צח אינו חסר תקיפוּת כשהדברים נוגעים בהבחנות של טעם בהיותו בוטח בחוּשיו שלא יטעוּהוּ. מענין שאותו רפיון באיזור הפה (השׂפתים והסנטר) אָפייני גם לו וגם לאשתו, שעקימה פתאומית שמתהווה בפיה בשעת דיבור, משווה לה כהרף־עין ארשת גברית. ואף קולה הרך, הלירי, נופל לפתע ונעשה קול באס חמוּר, המזכיר את הסטאקאטוֹ התקיף של גרישא כשמדובר בענייני אֶסתטיקה. כך גם ה“צח” החד, שבפי שניהם, בתשובה לצלצול הטלפון. אצלה – כבד־ראש, מרוכז, קפדני; אצלו – עניני, כמתגבר על איזו עיפוּת חולפת, מוכן להשתנות בכל רגע לחברי, על לב טוב, ואָמנם, איש לא היה חושד בגרישא ובגניה צח שלבם אינו טוב על ידידיהם; אף כי חוט של לא־כל־כך־טוב מבצבץ לעתים – אמנם רחוקות – מאיזה מצמוץ־עפעפיִם של גניה או מרמז של קמט במצחה, ומאיזו תנועת קוצר־רוּח של גפיִם ברגע של תקלה בדיבור אצל גרישא. אף יש שניתן לגלות איזה מבט מוּפשט, תועה, תוהה, שהם שולחים זה בזה, כששמו של איזה ידיד ותיק עולה, במקרה, בשעת שיחה. אך אותו קמט מאונך במצחה של גניה, בין הגבוֹת, המתעמק בכל פעם שהיא מתרכזת באיזה ענין שאינו קל לניתוח, או בשעה שהיא דואגת לבנה – סטודנט תמהוני המתחקה, כך אומרים, על עקבותיהם של דינוזאוּרים באזורנו, ומגלה, עם זאת, פעילוּת פוליטית מאד בלתי־מקובלת, אותו קמט אין למצוא אצל גרישא, שמבטו מגיע אל איש־שיחו בגל לאֶה ורך, ואחר־כך כמו נח עליו, ואילו מבטה של גניה שוהה מרוכז רק הרף־עין, ואחַר מתעופף, ויש שבמעופו הוא נפגש עם מבטו של גרישא.

ידידיה של גניה צח, ואף היא עצמה, לא היו אומרים עליה שהיא נוטה למסתורין; להיפך, הנטיה לבהירוּת, היא שבולטת אצלה, וממש נוגע ללב לראות איך אשה קטנה זאת נתקפת כולה תכוּנה פנימית ועירנוּת אינטלקטואלית “כשקורה הנס” ונוצרת אותה נכונוּת מרַגשת להגיע (בחבורה) “באמת ובכנות” להבהרת “יחסנו” כלפי איזו תופעה מעניינת – אנושית פרטית, או חברתית, או אמנוּתית, אלא שבזכרונה נחרת דוקא משפט שאמר לה גרישא בראשית היכרוּתם: יש בך מתח של המאה העשרים, אמר לה, אך כולך געגועים למאה התשע־עשרה. כך או כך, בעיני ידידיה איפיינה אותה גישתה החקרנית הרציונאלית לחיים. ובכל־זאת נסתבכה בענין אחד, מסתורי, שגרר אחריו ענינים מסתוריים נוספים והפלגות במחשבות מסתוריות, ותחילתו של דבר בצלצוּל ממוּשך, תובעני, כמעטו־תוקפני, בפעמון שבדלת־הכניסה.

השעה היתה קרובה לתשע בבוקר, וגניה אך זה התעוררה משינה ערבה, ממושכת, “גואלת”. בשנתה היתה מתנדנדת במין נדנדת־ענק, אשר זיו אוריון, אותו בַּדרן צעיר שהידידוּת המוּזרה שנקשרה ביניהם הפתיעה את כל מכריה, התקין למענה בחדרו, חדר, שגדל בחלומה לממדים פנטסטיים. “איזה חופש!… איזוּ עצמיוּת!”… – היתה מכווצת את כתפיה ועוצמת את עיניה, מתמוגגת מכעין תחושּה של אושר עליון – “כמה טוב היה לי!… והעיקר שזיו שמח כל־כך בשמחתי!…”

בקוּמה נזכרה לפתע, שנוסף על עיסוקיה השיגרתיים־השוטפים התכוונה אותו בוקר לגשת ולברר את האפשרוּת לדחות איזה תשלום, לפי בקשתו של גרישא. אותה שעה היתה עסוקה בהחלָקה אחרונה וסופית של שׂערה הגזוז, שתלתל סורר אחד מסרב־להתיישר עיוות את צוּרתו לאחר התספוֹרת. “זאת לא היתה נדנדה רגילה” – חזרה ושיקעה עצמה בזכרון המתוק של החלום – “שכן ניתן היה לעוּף בה בכל מיני מסלוּלים… ומה היו מעשיו של זיו בשעה שאני התנדנדתי לי?” –ניסתה להשחיל קצהוּ של חוט סרבני בקוּף זכרונה – “היה, כמדומה, מנצח על איזה פעולת־צוות גדולה… הצגת תיאטרון?.. הסרטה?.. שאף פאולי ידידנו ודן אביטל השתתפו בה?…”

הציצה בשעונה ונתקפה בהילוּת, מה גם שטיפות הגשם, שאת תיפוּפן – איטי וכבד תחילה, וחפוּז וקליל מיד לאחר־מכן – שמעה מבעד למסך התחרה העדין של חלומה, הפתיעו אותה בבוקר זה של ראשית הסתיו. מעיל־הגשם שלה תלוּי עדיין במדור העליון שבארון, בין יתר בגדי החורף, וגניה נמוכת הקומה אינה מגיעה אל הקולב הגבוה, אפילו כשהיא עומדת על שרפרף. יכולה היתה, אמנם, להסתפק במטריה, אך שׂמלת הג’רסי חסרת־השרווּלים שלבשה לא תגן על זרועותיה הרגישות לרבמטיזם, ואילו ז’קט הדיפטין הירוק אינו מתאים לשמלה וּודאי שלא לארנק; להחליף את השמלה לחצאית לא תספיק, שכן הפגישה בעניין דחיית התשלום נקבעה לשעה עשר. וכך, אובדת־עצות, רוגזת על אי־יעילוּתה, הציצה עוד פעם אחת בראי, ניסתה עוד יישוּר נואש אחד של תלתלה הסרבני – כשלפתע נשמע הצלצוּל.

גניה נהגה לנחש את זהוּתה של הדמוּת שמאחורי כל צלצוּל בדלת המבוא. הצלצוּל המוּכר ביותר, האהוב והמצוּפה ביותר, היה של גרישא – קצר, החלטי ורך ועָרב ללב, כשל מי שבטוּחַ שבואו רצוּי תמיד. הצלצוּל של אִמה, שהיתה כמו נשענת על הפעמון אחרי עליה יגעה לקומה העליונה – חד, פתאומי, מתפרץ. הצלצוּל של גידי, הבן – עליז כלשהו, מזכיר את צלצוּלה של השכנה, בדומה לזה של הדוָר, בא להטריד, להזעיק, עשוּי להבהיל, ואילו צלצוּלה של סילביה, אותה ציירת “נברוטית” שמצלצלת בדלת בשעות בלתי מתקבלות על הדעת של היום והלילה – הססני, קטוּע, מרוּסק, חוזר על עצמו, כמו מתחנן על נפשו שבעלי־הבית ייענוּ לו, אפילו השעה אינה מתאימה להם, אפילו הביקור הוא לטורח רב עליהם. אך הפעם, אם מפני החיפזון ואם מפני אותה רוגזה פתאומית על מראהָ בתסרָקתה הסוררת ועל אי־יעילוּתה, בבוקר גשוּם זה של ראשית הסתיו, פתחה את הדלת כמעט בלי להעיף מבט בנכנס. “רוכל, לעזאזל…”, אמרה בלבה, כשגל של ריח חריף ומבחיל עולה באפה, “כמו זה של העוזרת”, הוסיפה, וכל הוָייתה ההוּמאנית מתקוממת נגד אי־סובלנוּת אינסטינקטיבית זו, שלא היתה לה שהוּת להדחיקה. ובעודה מהססת לסגור את הדלת בפניו, בעודה ממלמלת בהצטדקוּת: “סליחה, לא היום.. אני ממהרת מאד…”, כבר עמד האיש על הסף ואמר בקול נמוך, תובעני: “בגדים… נעליִם…”

“אלטע זאכן?” אמרה כשהיא מנסה למחות מעיניה את רָשמו הקודר, האָפל של האיש עליה.

“בגדים… נעליִם…” חזר האיש והושיט כף־יד גדולה, מרובעת, ללמדה שהוא מתכוון לנדבה.

עדיין לא יהיה בזה משם “מסתורין” אם נתאר את התנהגוּתה הלא־כל־כך־ מתקבלת־על־הדעת של גניה, שהכניסה את הקבצן פנימה, הושיבה אותו במטבח, ובעצמה הלכה וגררה את שולחן־הטוּאלט שבחדר־המיטות עד לארון, עלתה עליו, והתחילה מחַטטת בין בגדי החורף שבנפטלין, למצוא משהו בשביל הקבצן, אף־כי היססה לעשות כן דקות אחדות קודם־לכן כשנצרכה למעיל־הגשם. את התנהגוּתה זאת אפשר, אולי, להסביר בעיפוּת הפתאומית מההסתרקוּת הממוּשכת שלא עלתה יפה, במחשבות המייגעות על צירופי הלבוש השונים, ביאוש שתקפהּ כשהציצה בשעונה ונוכחה לדעת שבשום פנים ואופן כבר לא תצליח להגיע בזמן לפגישה העסקית, בבושה שמילאה אותה סלידתה מהריח שנדף מן הקבצן, או בעוּבדה הפשוּטה שעמידתו העקשנית של האיש על הסף הפריעה לה לסגור בפניו את הדלת; אך יותר מכל – באותו חלום, שכל הטרדות, ואי־הנעימוּיות לא היה בהם כדי לטשטש את רישוּמו, וכך אירע, שבדיוּק ברגע שהציג הקבצן את נעלו המאוּבקת והמרופטת בהוֹל המוּאר של דירתם, נזכרה גניה שבחלומה ניתקה הנדנדה לפתע והיא עפה עמה מן החדר החוצה. ובעוד הקבצן מתמקם לו בין המלבושים האחדים, שנשארו תלוּיים על הקולב שבפרוזדור מאז החורף שעבר, שוּב פקדה את גניה אותה תחוּשה חריפה של עונג מתוק, שידעה בשעה שצנחה מן הנדנדה והחליקה הישר על גב של מעין־קונוּס רחב שלא היה אלא אוהל ענקי, נטוּי על שׂפת הים. נקל לשער שנוכחוּתו של הקבצן היתה לה אותו רגע מיוּתרת ומרגיזה ומשהתברר לה שכבר מאוחר לסלקו, ביקשה לפחות, שלא להימצא אתו במחיצה אחת. לפיכך הושיבה את הקבצן במטבח, ואת עצמה מצאה בחדר־השינה, מטלטלת את שולחן־הטוּאלט עד לארון ומבטיחה לעצמה תוך כדי טיפוס, שלא תפקיר בידי הסמרטוּטר הזה אלא את הבגדים הפחות־נחוצים. ואף־על־פי־כן תלשה מן הקולב חליפה תכוּלה של גרישא, שאָמנם לא נתפרה אצל חייט אלא נקנתה בחנוּת של קונפקציה באחת מבירות אירופה לפני כשנתיִם, אך שצבעה הבהיר היה מקורי לגבי חליפת צמר ושעדיין היתה ראויה בהחלט לשימוש יום־יומי.

בעודה עומדת על השולחן והחליפה בידיה, נזכרה בבעליו של אותו אוהל שצנחה עליו בחלומה. היה זה מתבודד שׂעיר ועז־רוּח, שרעש צניחתה החרידוֹ משלוָתו, אשר נגלה אליה מתוך הערפל החלומי כשהוא נבהל לצאת מפתח אוהלו, סר וזעף, לאתר את גורם המהומה. אחוזת שׂרעפים, מעוּלפת מריחוֹ המהם של הנפטלין, ירדה גניה לאִטה מן השולחן. בדרכה למטבח עוד הספיקה לצוד בעיני רוּחה את זוהר מבטו הרך, המתרצה של המתבודד מן החלום, כשהבחין לפתע בדמוּתה מבעד לערפל הסמיך שבחוף. משמע שלא היה בלבו עליה, הופתעה שמשום מה איכפת לה כל־כך יחסו של אותו אלמוני מהחלום.

בעברה בהוֹל, חשה בגל של קור עז, שחדר מבין שתי כנפותיה של דלת הזכוכית המפרידה בין הסלון והמרפסת; בצעדים חפוּזים חצתה את החדר ומשהציצה החוצה נגלוּ לפניה השמים, שמי סתיו אפורים־כהים, קודרים, קרועי חלונות סגולים־קסומים, זורחים כפני נערה לאחר בכיה ממושכת – עדיין שטופי דמעות, אך כבר מחייכים קמעה, עד לגל העכור שיעלה וישטפם שוּב. מה השתוממה כשנזכרה שאותו מראה עצמו נגלה לפניה בחלומה, כאשר עקבה אחר המתבודד, שנשא את עיניו לשמים ואוֹתת אל מה שנראה לה כעת כאורותיהם של להקת אוירונים זעירים, כלי־טיס למרחקים קצרים, והזמינם לנחות על החוף וליטול אותה עמהם אל איזו מדינה רחוקה. והנה, ברגע שלִבּהּ של גניה נצבט למחשבה על הפרידה ההכרחית מן האלמוני המתבודד, נפלטה קריאת־בהלה מפיה משנתקלה לפתע, אגב הילוכה הסהרורי, ברגלו המושטת של הקבצן היושב שפוף על הכסא שבמטבח. אך הצעקה קפאה על שׂפתיה כשגילתה כמה דומה ראשו הכבד, השׂעיר, פרוע־התלתלים־השחורים־והמאובקים של הקבצן, לראשו של המתבודד (כמעט אמרה “הנזיר”), שאך זה שבה את לבה בחלומה. ברוב מבוכתה מיהרה להשליך את החליפה לעבר הקבצן. והלה, שנראה שתגובותיה של הגברת לא גרמו לו שום הרהורי פליאה או מבוכה, נטל את החליפה, קם וצא אל ההוֹל ובדקה מול האור, אחר־כך גילגל את המכנסיִם וצררם בתוך המקטורן, נתן את הצרור כולו תחת בית־שחיוֹ, ובלי אומר יצא מן הבית כשהוא טורק מאחוריו את הדלת. גניה נשארה עומדת בהוֹל. דבר כזה עוד לא קרה לה! ראשית־כל, לתת לקבצן חליפה שלימה של גרישא, שלא עלה בדעתה להוציאה מכלל שימוש. (“ואפילו תודה לא אמר, החצוף”). ושנית… שנית, אותה זהוּת אבסורדית בין הדמוּת החלומית, שהסבה לה שמחה… כן, שמחה כה רבה!… ובין אותו קבצן… מסריח… כן!

בחוץ גָבר הגשם. פתאום נעשה לה קר והיא נכנסה לחדר־השינה למצוא משהו להתעטף בו. ז’קט הדיפטין הירוק, שמדדה קודם בואו של הקבצן, היה מונח עדיין על מיטת־הזוג הכפולה. כרכה אותו ברישול על כתפיה ושיקעה עצמה, מצונפת, במיטה. הטלפון צילצל, והיא לא מצאָה בה כוח לקוּם ולענות. וכשכבר התאזרה לקום – פסק. חשבה: צריך לגרור את שולחן־הטוּאלט בחזרה למקומו. לסגור את דלתות הארון לדאוג לארוחת־הצהרים. לפתע נזכרה בעיניו של אותו אלמוני שבחלום, שהן כעיניו של זיו אוריון, ידידה הצעיר שכה התחבב עליה.

כשעברוּ ימים אחדים ומזג־האויר לא השתפר, שאל גרישא על החליפה התכולה. אולי בפעם הראשונה בחייהם המשותפים שיקרה לו גניה ביודעין וענתה בקול חלוּש מהרגיל, שאינה מבינה כיצד זה קרה, אך העש עשה שמוֹת בחליפה וכשהזדמן לפני ימים אחדים, קבצן, “שעשה רושם של עולה חדש, אינטליגנטי שממש התבייש להביט בפנַי כשביקש בשפה רפה איזה שהוא לבוש חם”, נתנה לו אותה וכך עשתה מצוָה וגם מנע מעצמה עָגמת־הנפש למראה החליפה המוּשחתת…גרישא קיבל את ההסבר, תמה מעט, ועם זאת שמח להזדמנוּת לקנות לעצמו חליפה חדשה. “ואולי ז’קט מזאמש?” הציעה גניה בעצב, כלי מלא אשמה.

זה זמן רב חושב גרישא על סיוּר מקצועי בחוץ־לארץ. אך מאז הוזמן משרדו להשתתף בתכנון אותה עיר בנגב, שהקמתה עמדה להיות גוּלת־הכותרת של תכנית הפיתוח באיזור, החל בא בקשרי מכתבים עם אחד מחשוּבי אדריכלי הגנים ברוטרדם, והלה הזמינו לבוא ולשהות זמן־מה בעירו. ההזמנה קסמה לגרישא, שקיווה ללמוד הרבה מנסיון מתכנניה של עיר מישורית זאת, שבניני ציבור, אנדרטאות וגנים ציבוריים רבים תוכננו בה מחדש, לאחר שנהרסה כמעט כליל במלחמה. כעת יוכל לממש את רצונו ולצאת לחוץ־לארץ מיד לאחר סיום עבודתו הנוכחית: תכנון הגן של “יד לבנים”, כלומר – בעוד חָדשיִם. היה בדעתו לשהות בהולנד שבועות אחדים, ולחזור לארץ, לאחר סיור קצר בצרפת, באביב – עם התחלת ההכנות לקראת הפרוֹיֶקט החדש.

בעצם הימים האלה התחילו מתרקמות גם בלבה של גניה מחשבות על מסעות. ולא עם גרישא. לבדה (“כמו שילד מפונק משתעשע במחשבות על מוות, אני משתעשעת במחשבות על בדידוּת, כשהחמלה העצמית המתלווה למחשבות אלה, דייה להקהות את עוקץ המרירוּת שעוררה אותן”) ולא מסעות של כיסופים, בנופי אביב פלאיים, עם מאהב אגדי אביר־לב. מסעות של מצוקה. של מסכנוּת ואלמוניוּת, של זרוּת. כאילו בשביל לתרגל את עצמה. לחַסן את עצמה לתמיד מפני אותה הרגשה של אי־ריאליוּת שמשתלטת עליה בכל פעם שגרישא יוצא מן הבית, אפילו לתקופה קצרה. הרגשה של אין־משקל, של ניתוק מהיבשת, מהמולדת, מהנוף שחייתה בו כל ימיה. של חוסר־כובד. קלילוּת של זקנוֹת בלוֹת, סחוּטות לשד, מיוּבשות ליח. של אי־קיום או של קיום שהוא מיוּתר לחלוטין, של היא לחוד והממשות לחוד. ומשהיתה שבה מאותם מסעות דמיוניים אל המציאות, נראו לה חייה עם גרישא מאושרים פי כמה. נחשבה בעיניה בת־מזל.

היא לבדה. כעת. בזה הרגע. לכוּדה במטוס קטן, בגובה רב. תנודות האויר מזעזעות אותה, הודפות אותה לרגע ממושבה (פעמַיִם נלוותה אל גרישא בנסיעותיו העסקיות, ובפעם האחרונה, לפני שנתים, הצטרפה אליו בלונדון, לאחר ששהה כחודש באירופה לבדו, וידעה טעמה של טיסה). החגורה מהודקת, הדיילת מחייכת. מעליהָ כחול עז, מרוכז, מתחתיה רכסי עננים. מהו שדוחפה לאותו מסע שהיא רוצה־לא־רוצה בו? מהו אותו מוח עריץ שנוהג אותה בשמים, ששולט בה בארץ, שמכוון את צעדיה? הנה שדה של שלג, או ערפל, או יבשת צפה באויר. ענני יבשת, או להיפך. עולם הפוך. מחשבת נסיגה: “ואולי ידידנו דן אביטל נוסע אף הוא באותו מטוס? אולי אני מגלה אותו, להפתעתי הרבה, בין עסקנים מפלגתיים או מועצת־המנהלים של איזה מוסד הסתדרותי, בחליפה תפורה אצל חייט מעוּלה, כדרכו, במבט גלוי (האוּמנם?) לא מתחמק (כמה שנים “עבד” על מבט זה?), אינו יודע את נפשו משמחה למראי (ושמא הוא זועם, שמא נוכחוּתי אינה רצוּיה לו? מבעד לחיוּכו הנצחי, כשהוא חושף את טור שיניו הלבנות־תואמות כעורכן לקרב, לעולם אין לדעת…) אבל מעמיד פנים כאילו יכול היה להיות צפוּי, כאילו אין בכך מן המסעיר…” אך לא. היא לא תמתיק לעצמה את הדין. היא תמשיך במסע לבדה. שום דן אביטל אינו מזדמן לה במטוס, וחסל סדר התפנקוּת.

גרישא וגידי מנופפים מעל מרפסת שדה־התעופה… עצור! עצור! איזה כישוף נעשה בה, שהיא נסה על נפשה מפני אהוּבי נפשה, היחידים בעולם כולו? ופאולי, חבר נעוריה, (כן, בכן־זאת…) ודן אביטל, וכל הידידים האלה אמש, בבית, שבאו ליטול ברכת־פרידה (לעמוד על פשר נסיעתה הפתאומית – זהוּ שגירה אותם לבוא…). הו, החמיצוּת, החמיצוּת הזאת…

כמו לפני שנתיִם. היא קשורה בחגורה אל הכסא והיא מרחפת מעל שלגים, בקרון־מטוס שטס במעוּמד, עוד שעה, עוד שעתיִם, עוד חמש, עוד שנתיִם, אלא שאז ידעה שגרישא מחכה לה בשדה־התעופה של לונדון. הזמן מודד את המרחק, חותך את הימים, מווסת את הריגושים, יוצר מגָעים. היא נזכרת: אשה התיישבה לידה. מה שאלה? על־כל־פנים, שמחה לענות. נוצר מַגע. אפילו אינה מבנות עַמהּ, אינה מבנות גילה, יש להן תחנה זמנית משותפת. בין תחנה לתחנה היא חשה לפתע את שיניה. בין חיוּך לחיוּך, בין רצון טוב לרצון רע. ואותו פּרח־עסקים שביקש לקשור שיחה עם הדיילת. כשעוצמים את העינים נוסעים אחורנית. כשפוקחים אותן נוסעים קדימה. מה פתאום מזדמר לה בין תנודה לתנודה? הקוניאק שהזמינה אצל הדייל עולה לראשה איה האופק הבהיר, המתחייך. פיסת קרקע בטוחה באויר?

כעבור ארבעה־עשר יום בדיוק, כשנשמע שוב אותו צלצול בדלת – ממושך, תובעני, כמעט תוקפני – נקפץ לבה של גניה ונשימתה נעצרה, אף כי לא ניחשה מי המצלצל.

אותו בוקר יצא גרישא לסייר בנגב באיזור הפיתוח שבתכנוּנו עמד להשתתף. לאחר ערב ארוך של ויכוחים עם שוּתפו על צורּת המאבק שיהיה עליהם לנהל עם המועצה האזורית לגבי התוואי של הכביש שישמש עורק תנועה ראשי מן העיר ואליה – יצא שופע מרץ ובריאות ומראהוּ כאחד שנכונו לו עלילות גדולות. קשה היה לגניה להודות, אפילו בפני עצמה, שמראהו הרענן של בעלה בן הארבעים ושבע, הוא שנסך בה אותו עצב חמוץ־מתוק ואותה הרגשה של כובד וליאוּת, בעיקר באיזור הרחם והירכיִם

גרישא עמד לחזור רק בערב וגניה נזכרה שעוד אמש נדברה עם סילביה לערוך ביקור משותף במוזיאון.

עוד נזכרה גניה באותו בוקר, שהבטיחה לגרישא לרדת העירה לקנות איזה אלבום של אונסק"ו על שימור הקרקע במכסיקו, ספר שהיה דרוּש לו לשם תכנון הטֶראסוֹת לייעוּר השטח. ואמנם, גניה נטלה חלק פעיל בכל עיסוקיו של בעלה, בהיותה אחת מאותן נשים, שאישיוּתן מתעצבת בדמוּת הגבר שאתו הן חיוֹת. לא הנשים החיוֹת בצל בעליהן, אלא אלה שהן־הן צִלם.

החורף נעשה עובדה קיימת. קר וטחוּב כשהתעוררה משנתה, חילצה את עצמה בבת־אחת מן הכניעה המתוקה לתשישות האברים, שטפה את גופה בחמים ובצוננים, לבשה חצאית בֶּז' צרה וסוּדר של צמר־כבשׂים, נעלי בוֹרדוֹ נמוּכות־עקב, כדי שתתאמנה לצבע הארנק, משכה על כתפיה את מעיל הדיפטין הירוק, והרגישה את עצמה ספורטיבית ואלגנטית כאחת. מצב־רוחה השתפר והיא תפשה את סל־הקניות הקלוע ורצה למכולת ולירקן, כדי שתספיק לסיים את הבשול טרם תצא לפגישה עם סילביה. ואז –

צלצוּל הפעמון מצָאָהּ עומדת במטבח ומפרקת את סל־הקניות. משפתחה את, הדלת, זיהתה מיד את ראשו המגודל, עטוּר התלתלים השחורים־העבותים של הקבצן, צומח על צוָאר עבה, הלבוש בחליפתו התכולה של גרישא. גופו היה מושפל כלשהו, עיניו השחורות הזעירות־הפוזלות, האטומות כעיני עיוור, שקוּעות עמוק בחוריהן ופיו רוטן: “בגדים, נעלים…” ושוב, עוד לפני שמצאה גניה עוז בלבה לגמגם “אין לי… הפעם..” ניצב הלה תקוּע על הסף. “תיכנס…” פלטה, ואין להשיב, סל־הקניות, שתכנו מפורק בחלקוֹ, ניבט אליה מבעד לדלת המטבח הפתוחה. גניה נתנה את דעתה לכך שהמים עומדים לרתוח, שעוד לא סיימה לחתוך אל הירקות ולהכניסם לסיר.

“הקבצן הזה רוצה ממך מַשהו שאינו בגדים או נעליִם”, שמעה את לבה לוחש לה, ובדאגה אמרה לעצמה שבזמן האחרון קורים לה דברים מוּזרים; כמו עם הנער ההוא (או שמא היתה זו נערה?) שפגשה לפני שבועות אחדים בחדר־המדרגות, יורד או יורדת בריחוף מן הקומה העליונה. היה בוקר והיא חזרה הביתה מחיפוש הזדמנויות במכירה הכללית של סוף העונה, עמוסה חבילות לעיפה. היא לא האמינה למראה עיניה; יצור אנושי יפהפה, עור שקוף, שחום, מתוח, תוי פנים חטוּבים ורכים, שׂער פשתן ארוך וחלק, עיני איזמרגד ירוקות בהירות, נוצצות, הוזות, דק וארוך במכנסי־ג’ינס דהויים ובאפודת שק–שק ממש, של שעורים או של בולבוסים – כאפודת בנאים. “האם אני חולמת?” תהתה אז, ואמנם, אלמלי ההרהור המיידי שיש ביצור המקסים הזה משהו בלתי־שפוי, היתה מדמה לראות בו התגלמוּת של חזון היופי. כל־כך היתה נפעמת, שניטעה במקומה מהופנטת, וכמוהָ אותו יצור, משך עליה לרגע את מבטו ההזוּי ואחר ירד במרוצה במדרגות. ביד רועדת ביררה את המפתח משלל המטבעות שבארנקה, נדחפה פנימה, אל דירתה, שוכחת בחפזונה להתיקוֹ מחור המנעוּל, וכשהיא מתפרקת מחבילותיה שמתפזרות על פני רצפת ההוֹל, רצה לחלון להעיף עוד מבט באותו יצור קסוּם. שעה ארוכה עמדה בחלון ותרה אחריו, אך היצור הפלאי לא נראה עוד. רק בשעה מאוחרת יותר, בהיותה מנַערת את השטיחים (העוזרת לא הופיעה אותו שבוע), דימתה לראותו נכנס לחנות־המכולת שממוּל. השטיח נשמט מידיה ונשר לחצר, והיא, מסוּמרת למקומה, בכוח הפלא שנגלה לפניה שנית, בסתם יום של חול שרבי זה, ניצבה כך עוד רגעים אחדים, ואחר ירדה לאִטה־לאטה במדרגות, רועדת בכל גופה, נאחזת במעקה לבל תמעד, להעלות את השטיח. אך שוּב לא חיפשה את הפלאי; בהיחבא חמקה לחדר־המדרגות ובידיה השטיח, עם שהיא מדלגת בעלותה על מדרגה או שתיִם.

גם כשסגרה אחריה את הדלת, עוד שמעה את הלמוּת לבה, ועוד ימים אחדים לאחר־מכן כך, בכל פעם שדמוּתו של אותו יצור אנדרוגיני, שהזכיר לה דמוּיות של קדושים בציוּרים רומנסקיים, הופיעה בעיני־רוּחה כהתגלמוּת של יופי מוּשלם, “שהוא תמיד על גבול של אי־שפיוּת”.

עכשיו הוליכוּה רגליה, פיזור־רוח, כמו בפעם הקודמת, אל ארון־הבגדים שבחדר־השינה, אך היא נמלכה בדעתה והחליטה לחטט בארונית־הלילה הישנה שבחדר־האמבטיה. לשם כך היה עליה לעבור את ההוֹל. הקבצן עמד שם, ראשו שחוּח, ידיו בכיסי המקטורן של גרישא. “הוא יקרע את המכנסים”, חלף הרהוּר בראשה. מן המטבח עלוּ אדי המים הרותחים בסיר. גניה נכנסה לרגע וכיבתה את הגאז. אחר־כך חָמקה לחדר־האמבטיה והתכופפה לפני הארונית, בהוּלה למצוא בערימת הנעלים הישנות את נעליו של גידי, שמאז ימי הגדנ"ע לא נעלן והן עבשו ונתרפטוּ בארון. הטלפון התחיל מצלצל – פעם ועוד פעם. גניה מיהרה ליטול את השפופרת. “סילביה!” קראה בשמחה מוּפרזת, “יופי שאת מצלצלת”, הוסיפה במין גיחוך מוּזר, שנתלווה גם להמשך שיחתה המלאכותית, המאולצת, עם ידידתה, כשגבה הפונה אל הקבצן, כואב ממתיחוּת. “אני כבר אתקשר אתך…”, “לא, אני פשוט מוכרחה להפסיק עכשיו… כן… מישהו מחכה לי כאן… אני כבר אמצא אותך… להתראות”.

“תסלח לי,” הפטירה כלפי הקבצן, אחר שהניחה את השפופרת במקומה ופנתה לחזור אל חדר־האמבטיה, ואמנם, תודות לסדר שערכה בארונית לאחר הסיוּד שלפני החגים, נמצאו הנעלים מיד והיא מיהרה לעטפן בעתון ולהגישן לקבצן. אלא שהפעם לא הזדרז ליטול את שללו ולצאת. ראשית השיל את העטיפה המיותרת וגילה את תוכן החבילה; אחר כך בחן את הנעלים בחינה קפדנית, מכל צד. ואז, מבלי שפניו הסתומות תגליה אף ברמז את התרשמותו, נתן גם הפעם את שללוֹ תחת בית־שחיוֹ, פתח את הדלת ויצא.

“הוא אינו מרוצה,” נעצבה גניה אל לבה, ועם־זאת רגזה על עצמה שאיכפת לה אם “הקבצן הזה” מרוּצה אם לא. חזרה וחיטטה בארונית להיוָכח אם אין שם נעלים שהיו מסַפקות אותו יותר ונתקלה בזוג ערדליִם ישנים שלה. “אולי היה לוקח נעלי גברת?” חשבה, ובהעלותה על דעתה שייתכן שיש לו אשה, נעשה לרגע פחות מסתורי בעיניה. “ואולי גם ילדים… אבל למי זה איכפת!” נתכעסה על עצמה ובה־בשעה עטפה את הערדלים באותו עתון מקוּמט, שהקבצן השליך על רצפת ההוֹל. “שבפעם הבאה לא אצטרך לחפשׂ…” התגלגלוּ מחשבותיה מוּכנית, אך מיד התקוממה: “בפעם הבאה אכיר את הצלצוּל הארור הזה ולא אפתח את הדלת!” אלא שהוודאוּת שתכיר את צלצוּלו של הקבצן העבירה בה צמרמורת. מדוע תכיר את הצלצוּל שלו!… ובכלל, איזו רוּח שטוּת נכנסה בה שהיא מקדישה מחשבה רבה כל־כך לאיזה קבצן עלוּב, בן־בלי־שם, שברוב חוּצפה מעז להתפרץ לדירתה בחליפה של בעלה ולתבוע ממנה – כן, לתבוע! – בגדים ונעלים ומי יודע מה עוד. (“הוא לא תבע”, התגונן בתוכה סניגור קטן “והוא גם לא התפרץ”. ומה שגרוּע מזה: היא עודדה אותו לשוּב ולחזור. לא בדברים שאמרה, אלא בדרך שאמרה אותם, לבה אמר לה שיחזור, והאשמה בה). נכנס למטבח והדליקה שוּב את הגאז. עד הערב עוד תהיה לה שהוּת לבשל. אמרה לדחות את הקניה בשביל גרישא למחר, ולהסתפק היום בקצת גיהוץ, או להעתיק את המאמר של גרישא בשביל הירחון לארכיטקטורה. משום־מה לא היה את נפשה לצאת מן הבית, שמא מחכה לה הלה בחדר־המדרגות? רגזה על עצמה שהיא נכנעת לפחדים לא־סבירים, עשתה אי־אילו סידורים במטבח, ומיהרה לצאת העירה למלא את חובותיה.

לברוח… לברוח… שרץ ירוק זוחל במיטתה ומפעם לפעם מתעופף וכמעט נוגע בה בכנפיו. והמיטה אינה שלה: היא, גניה, מתארחת אצל מישהו, שאינה זוכרת מיהו, מישהו שלא היתה חושדת בו שמיני חרקים כאלה שורצים בביתו, (ירכו השמנמנה והשׂעירה של פאוּלי ידידה עולה בדמיונה, והיא, מלטפת אותה במין רוך שבשאט־נפש…) היא מנסה להרים את ידה, להבריח את השרץ, אך בהיותה שקוּעה בשנת עינוּגים עמוקה ידה נעשית כבדה ומשותקת־רצון ואינה נשמעת לה.

לברוח – – – היא בחוץ־לארץ. שְׁמָהּ… מה שמה? היא נסיכה, בת למשפחת נסיכים שנתרוששה, שנוּשלה מרכוּשה בידי משטר עוֹין. שמא אנַסטַסיה? הצאצאית לבית רומַנוב שהאגדה מספרת עליה שניצלה והיא חיה בעילוּם־שם אי־שם בעולם? לא… כל זה יפה מדי. סנסַציוני מדי. ושמא היא צאצאית לגזע נסיכים קדוּם הרבה יותר. שמא קַבּלה היא שמהלכת במשפחתה ונשמרת כסוד כמוס מדורי־דורות, עוד מתקופת יוָן העתיקה, עוד מן המיתולוגיה?

קור עז בחדר הבלתי־מוסק וכשהיא חוזרת אליו מחדר־האורחים של מלוֹנה הזול, מישיבה מול האח היחיד שבבית, בחברת נשים זקנות, בודדות, בכורסה מיושנת, ממוּרטטת ריפוד, רחבה ועמוקה ורכה וטובענית – מכה הקור בפניה, מקפיא את אצבעות רגליה; והיא משקעת עצמה במיטת־העץ הכבדה, בתוך המזרן המרודד, השקערורי ובקבוק חם לרגליה, להגן עליהן מפני נשיכות הקור של הסדין הדק, השקוף משימוש, (נפשה של האשה נפגעת, כמדומה, ממזג־אויר קיצוני יותר מזו של הגבר, כאילו היה בכך משום עלבון לנשיותה…) ובצהרים, כשהיא פוקחת את עיניה, ועם קרני חסד חיורות ובנות־שעה המאירות את וילון־הברוקד הדהוּי המאובק, שב ומציף את חזה מין רוך שהוא תקוָה והיא קופצת בבהילוּת ממיטתה ומתעטפת בכל הבא ליד, לצאת… לצאת לרחוב… מהר.

אותו טיול עם גרישא באנגליה, לפני שנתיִם, כשהוא עסוק בעניניו, ואילו היא מהלכת לה ברחובות הכרך, כערוּכה למסע של קניות. קר וזר, והכל בהוּלים. ומה היא מחפשת, בעצם?לא יותר מאשר איזה בית־קפה חמים ואינטימי, להתיישב ליד חלון רחב הפונה לרחוב, כשלפניה ספל קפה מהביל (אביזר מקוּבל בתפאורת מסע־הכמיהות הרומנטי של כל אשה), ולהתבונן בעוברים־ושבים ברחוב ובנכנסים־יוצאים בבית־הקפה, להשווֹת עצמה עמהם, למדוד עצמה על פיהם, להסיק מסקנות ולתכן תכניות כשהיא משולהבת כוּלה מפעילוּת פנימית קדחתנית זו. ואיפה יימצא לה מקום כזה במרכזה של עיר מאוכלסת־יעילה זאת, שאין בה אהדה או סובלנוּת למבלי־עולם כמוה?

דמיונותיה מתעופפים; ממה תחיה? שמא מהכנסותיו של בית־דירות שהוריש לה איזה דוד אמיד? לא־גדול – שלוש ארבע דירות וכמה חנוּיות באיזה רובע עני ומרוחק, שאם לא כן יהיה טוב מדי, נוח מדי, ולא מסע של נוחיוּת גזרה על עצמה… בית שדייריו אינם מכירים בבעלוּתה עליו ומסרבים לשלם לה שכר־דירה… אכן, הולם בהחלט, שהרי מצב זה מסבכה עם עורכי־דין ומדגיש עוד יותר את זרוּתה, את החשד והאיבה והתיעוּב שמגלים כלפיה. ודוקא אותם שאינם מבני־הארץ, דוקא הזרים, המהגרים, הצבעוניים למיניהם ובני־האיים. ובינתיִם היא עסוקה בחיפוש אחר זהוּת עצמית. כיצד להתלבש, כיצד להתנהג להיות מוגדרת. בשנות הארבעים לחייה חייבת אישיותה של אשה להיות בת־הגדרה!… למצוא את עצמה בעיר גדולה, כלומר, זרה, בין המוני בני־אדם, להיות אחת מהמון, להתחשל, להתחסן, לקראת מה? בשביל מה?

לא יהיה זה מדוּיק לומר שהקבצן העסיק את מחשבותיה של גניה. בריוח־הזמן שבין ביקורו הראשון והשני לא הירהרה בו, כמדומה, אפילו פעם אחת. ואילו בין הפעם השניה לשלישית ובין השלישית לרביעית (גניה השגיחה שהקבצן עשה לו חוק לבוא תמיד בימי חמישי בהפרש־זמן של שבועים בין ביקור לביקור), לא היתה מתחילה לחשוב עליו אלא יום־יומַים לפני מועד ביקורו; אז היתה דמוּתו צפה ועולה כאילו מתוך פנימיוּתה ונתקעת בבית־בליעתה כגוש של מסתורין ואימה.

כל אותה תקופה האריכה גניה בשינה. זכרון החלומות המתוקים שהיו פוקדים אותה משאך עצמה את עיניה, משכהּ כבחבלי־קסם בחזרה אל המיטה, אל המצעים הרכים והחמימים, אל השכחה, מתת החסד האלוהי, אל עולם של טוב, אשר נברא, כך אמרה לעצמה, מכוח נצנוּץ של חיוּך, אפילו, מקורטוב של איחולים, מפירורים של טוב הנושרים מפעם לפעם, אולי שלא במתכוון, משולחן החוּלין של חיינו. “רק נגמור לערוך את ההקפה המסורתית של הפעולות השגרתיות ההכרחיות ביותר ונשוּב אל הטוב המצפה לנו…” היתה משככת את געגועיה לחלום שנקטע, משאך קמה משנת הלילה או הצהרים. הנדנדה שבה והופיעה בחלומותיה. היתה מתנדנדת ביחידות ולפעמים בחברת מישהו שלא יכלה לזהותו. שמא אחד מחבריו של גידי, כפי שהוא זכוּר לה מתקופת התבגרוּתו?

בכל־זאת, באותם ימי חמישי מועדים, גניה הופתעה למצוא את עצמה מצפה לקבצן ולא עוד, אלא שתיכננה את זמנה כך, שבקרים אלה נתייחדוּ לגיהוץ ולתיקוּנים ולסידוּר המגרות של גרישא, ואילו את הקניות לשבת דחתה לאחר־הצהרים. אשר להרגשת המחנק והבחילה הקלה שנתלוותה לאותה צפיה, ולתחוּשת העלפון שבאה בעקבותיה – איך אפשר היה לצפות מאשה קטנה זאת, שעד לשנות הארבעים לחייה לא פינקה את חיי הנפש שלה על־ידי טיפוח של מותרות, שסימנים אלה ישמשוּ לה אות־אזהרה? – אף כי משהו בהוָויתו הפחיד אותה. כאילו גילם בדמותו לגביה איזה מוחלט, אפל מוחלט. אך משכיוונה את מחשבותיה הלהיבן מהו, חשה שהיא מערפלת אותן בכוָנה שלא־לדעת. פעם כבר חשה כך לגבי אחד מהורי הילדים שלמדוּ עם גידי בבית־הספר העממי, אך אינה זוכרת אביו של מי, אף־על־פי שהכירה את כל ילדי הכיתה ואף ידעה לזהות את הוריהם. היתה נתקלת באיש בימי קבלת ההורים ובמשרד בית־הספר, ותמיד היתה מלווה אותה ההרגשה שבאיש הזה יש משהו מוחלט לגביה, וש“מוחלטיוּת” זאת מתבטאת באותם זיקוקים קומיים־גרוטסקיים שהבזיקוּ בעיניו הקטנות המנצנצות, בדרך הטיית ראשו הגדול והמרובע, החום־המקורזל, בתנועות ידיו הארוכות, שהיו משנות במפתיע את קצב פעילוּתן, בנוהג הילוּכו הגנדרני שאינו תואם את מבנה גוּפו, העבה כלשהו, או את רגליו הארוּכות ביחס לגופו, בדיבוּרו המהיר, פורץ הסכרים, כשהמלים מתבלבלות בפיו כחַלוּקי נחל, ולבעליו אין שליטה עליהן. לא ידעה אפילו מה מקצועו של האיש. רק זאת זכרה, שראתה אותו פעם מתהלך הנה והנה כשלידו מתרוצץ כלב שחור גדול מייבב בקול קורע־לב. האם באמת התאנה האיש לכלב, לעיניה, או שרק בדמיונה ראתה אותו מתאכזר לכלב ואף מטיל את מורא טירופו על בנו? ו“האיש הגרוטסקי”, כפי שהיתה מכנה אותו במחשבותיה, העלה מתהום הנשיה של חוָיות ילדוּתה עוד דמוּת אחת מטוּשטשת של מי, אשר משום־מה נקבע בזכרונה כחברו הטוב של דודה, צעיר אחיו של אביה, שהיה נטע זר ציוני במשפחתם היהודית שומרת המצווֹת, שבעיירה הרוּסית. חבר זה של דודה מתקוּפת היותו סטודנט, מופיע כעת בזכרונה בדמוּת “האיש הגרוטסקי”, רק רזה קצת יותר, ושׂערו המקוּרזל נטוּע גבוה יותר מעל למצח. והמעניין הוא, שדמוּתם של שני אלה האחרונים, דומה דמיון מפליא לדודה, שהוא כאילו אבי אותו גזע של מקוּרזלים־חוּמים, בעלי עינים זעירות מנצנצות, שאישוניהן מתרוצצים ללא מטרה בגלגל העין – “הציוני”, כפי שכינוּהוּ במשפחה, שעלה ארצה שנים אחדות לפניהם והקים כאן משפחה, וכיום הוא שולח ידו במסחר וכמעט שאין היא מתראה אתו או עם משפחתו.

לאן כל זה מוליך? היתה חוזרת ושואלת את עצמה. מה גם שמימיה לא ראתה בדודה זה דמוּת גרוטסקית. אלא מה? זה שהוא מרבה לרווֹת נחת מבדיחותיו התפלות, המלוּווֹת תמיד בצחוקו האוילי?

בזכרונה הקרוּע והמעורפל מופיעה איזו תמונה מימי ילדוּתה; היא, ילדה כבת ארבע־חמש, עולה במדרגות לביתם הדו־קומתי, לבוּשה, כמדוּמה לה, במעיל־שכמיה אדום. היא דופקת על דלת המבוא, בטוּחה שתמצא בפתח את אמה, כרגיל. והנה, הדלת נפתחת – ואיש זר ניצב לפניה. גדול, מקורזל, מצח גבוה, עינים קטנות וערמוּמיות, שחייכנוּתן מעוררת אי־אמון וחלחלה בלב הילדה. “איפה אמא?” היא חושבת או שואלת, אך האיש הזר אוחז בידה ומכניסה פנימה, בלי שתינתן לה שהוּת לאזור אומץ, להתנגד. כן, כעת היא בטוּחה שאמנם היתה לבוּשה שכמיה אדומה… שהרי האיש הזר הסירה מעליה… ומה עוד? מה עוד עשה האיש הזר, שדמוּתו זהה כעת בזכרונה עם “האיש הגרוטסקי” ועם חברו של דודה, שהוא־הוא דודה?… זכוּר לה שהזר היה מסתובב בדירתם כבתוך שלו. אך מה עשה בה? מה עשה?

גניה לא התעקשה להוליך זרם אסוציאטיבי זה עד מקום שפכוֹ. היתה מתגוננת מפניו ושמה לו מחסום. אלא שימים אחדים לפני בואו של הקבצן, משהו זר היה מתקשה בתוכה, משהו שלא הכירה בעצמה קודם, אָפל ומקורזל ועב־צואר, פוזל ואילם וכמו מבקש על נפשו.

בפעם השלישית, וזאת עוד לפני שגניה גילתה לעצמה את הבחנתה בעיתוּי המדוּיק־כמעט של בואו פגשה בו ברחוב. היה זה באחד מימי חמישי, כשערכה את קניותיה לפני הצהרים. הגשמים, שעטו על החורף בתחילתו, לא הרפוּ ממנו אלא בהפסקות קצרות מאד, והבריות היו יוצאים בדרך־כלל מבתיהם מתוך כורח ולא מתוך תענוג והיו מזדרזים להגיע למחוז חפצם בלי להתעכב ולהציץ בעוברים על פניהם. אף גניה, מכורבלת במעילה, מטפחת לראשה וסל בידיה, יצאה מדירתה החמימה אל חדר־המדרגות הקר והאפל, שריח של לחוּת עומד בו, ואצה לרחוב, שלפחות הוא חוּץ והקור והלחוּת אינם זרים לו ולכן אין הוא נוסך בה קדרוּת אלא להיפך: אומץ ובריאוּת. כך, כשידיה תחובות בכיסי מעילה ורגליה הקטנות, הנתוּנות באנפילאוֹת מרוּפדות, מנסות לעקוף שלוליות, הוֹעידה פניה תחילה אל האיטליז שברחוב הראשי, מול תחנת האוטובוסים הבאים מהתחנה המרכזית ומטבוּר העיר. והנה, בהתקרבה כמעט עד עמוד התחנה וכבר היטתה את ראשה לעבר חלון־הראוָה של האיטליז להציץ אם התור ארוך, נעצר בסמוך אליה אוטובוס ואנשים שנדחקוּ לעלות לתוכו לפני שהכרטיסן יסגור בפניהם את הדלת, ואחרים שזה עתה נפלטו מתוכו והיו מפלסים להם דרך במרפקיהם בין העולים, התחככוּ במעילה ודחפוּה עד אשר הוזחה מטפחתה וקישוּרה גלש מסנטרה אל לחיה. ובהיותה מיטלטלת קדימה, מנסה, אגב כך, להתיר את הקשר כדי להדקו מחדש במקום הנכון, החליקה מן המדרכה, שומעת את צעקותיו של הכרטיסן המכוּונות אליה: "נוּ, גברת, איך את הולכת? פתאום קופצת מהמדרכה למטה! נמאס לך? – לים…” נתקלו עיניה בזוג נעלי־עבודה גבוהות, מחופות בשולי מכנסיִם תכולים־בהירים (צבע שאינו מקובל בחליפות צמר ולכן מעורר תשומת־לב). כשנשאה אינסטינקטיבית את עיניה ולבה מבשׂר לה רע, ראתה לפניה אותו. הקבצן (רק עתה הסתבר לה, שפנים אלה ממש נשקפוּ אליה מאז הבוקר מדפי העתון מתמונתו של איזה גנרל דרום־אמריקני שהיה מעורב בקשר על השלטון; ואחר־כך, מאוחר יותר, ראתה אותם בצלליתו של החלבן). כעת, מול איטליזו של הקצב, לא שהופתעה לפגשו, אותו עצמו, אלא שנבהלה מנבואת־לבה.

“אתה אלינו?” פנתה אל הקבצן, והוא אמנם, נעצר, למשמע דבריה, אך לא השיב. פניה של גניה לבשוּ אותה ארשת קודרת־מודאגת כבשעה שהיו מעירים בחברה איזו הערה שגניה לא עמדה על משמעוּתה החברתית־הרכילוּתית המצומצמת, או כאשר היתה קוראת בעתון על שטפון בנגב או על מפולת באיזו חפירה ארכיאולוגית – ידיעות שעוררוּ מיד את דאגתה לבנה השוטטן. ארשת זאת התחלפה בהבעה חמוּרה, מרוכזת, כשפנתה מעל הקבצן ונכנסה לאיטליז מתייצבת בשקט בסוף התור. ואמנם, הפגישה השלישית עם הקבצן נחשבה בעיניה כ“גורלית”, כי בצאתה מן האיטליז ובראותה את הקבצן מצפה לה, ואחר־כך, הולך בעקבותיה עד לחנות־המכולת ולירקן בדרכה הביתה, ידעה־פתאום שהיא שבוּיה בידי אותה דמוּת “מוחלטת” חדשה, ושדמוּת זאת, בדומה ל“איש הגרוטסקי”, תלווה אותה עוד ימים רבים. הקבצן טיפס אחריה במדרגות, אך נראה שלא עלה כלל בדעתו לעזור לה בנשיאת הסלים. רק לאחר שפתחה את הדלת והכניסה אותם פנימה, התייצב כדרכו על המפתן עד אשר אמרה “תיכנס” וסגרה אחריו את הדלת. לפתע נתקפה גניה רעב, בעיקר נמשכה אל גבינת ה“ברינזה” החדשה, שכבר טעמה ממנה במכולת, בהמלצת החנוָני, והוכחה כי טעמה משובח. כל־כך גברה בה להיטוּתה לשים בפיה נתח מאותה “ברינזה” בתוספת של זית שחור, שביקשה מהקבצן לחכות בהול עד שתגמרו לפרוק את הסלים. “להיטוּת זאת לדברי מאכל אָפיינית לנשים השרוּיות במתח נפשי,” נתפשה לדיאגנוזה של שבועוני נשים, “ועָנשה של ההשתעבדוּת לה ובעיקר אצל מי שנוטה להשמנה, הוא בהרגשת אשמה, המביאה בסופו של דבר לאדישוּת כרונית ולדכאון”. ואף על פי כן המשיכה גניה להמס בפיה בתאוָה רבה את נתח ה“ברינזה” אגב פריקת הסלים, אך בזהירוּת, כדי שלישוּש לסתותיה וקול בליעתה לא יישמעוּ בהוּל. ואָמנם, לאחר שתאוָתה נתמלאה לא חשה שמחה, שכן הגיע תורה של ההתייסרוּת הצפוּיה של הבוּשה על שהיא, אשה נאורה, כביכול, ומפוקחת, נופלת קרבן לתאוָה פחותה כתאוַת הזלילה. וכל זה בשעה שקבצן מסכן עומד בכניסה ומצפה בסבלנוּת לאיזה “אלטע זאכן” ומי יודע אם בא כבר משהו לפיו הבוקר… לפתע פרץ הדם לראשה ולבה החל הולם. היא יודעת מה תעשה. היא תציע לקבצן כוס קפה! איזה רעיון פשוּט ואנושי, ששיחרר אותה בבת־אחת ממועקת האשמה והבזיון. מחתה מעל שפתיה את שארית הגבינה שדבקה בהן ופנתה להוֹל, לתת פורקן לנדיבוּת־לבה. “תשתה קפה?” שאלה. שריר אחד בצוָרוֹ של הקבצן נמתח לשמע השאלה, אך ראשו נשאר שמוּט כשהיה. גניה חיכתה רגע למענה, אך משבושש המענה לבוא, אמרה: “טוב, אז אני אכין קפה”. יצאה למטבח וחזרה והביאה לו כסא, “שב בינתים, עד שיהיה מוּכן.”

האם נחשוד בגניה שהיא עצמה השתוקקה לספל קפה שחור וחם, ומן הספל הסדוק, דוקא, בשעה זו של היום וכקינוח הולם לסעודת הגבינה האסוּרה שלה, ומשעלה ניחוחו המדומה בנחיריה, שוּב לא היתה מסוגלת לדחות את שתייתו, ומצוקת־לבה (בשל ייסורי־מצפון, שוב, בהחלט מעורר מיאוס…) היא שהכתיבה לה מחוֶה זה של נדיבות־לב? ייתכן. אך האם לא נוכל לתרץ באופן כזה כל מחוה של נדיבות־לב בצורך האנוכי לספק איזה יצר עצמי? – תוך כדי צפיה למים שירתחוּ, המשיכה לפרק את הסלים ולמיין את המצרכים בהתאם למקומם במזוה או במקרר. אחר־כך הוציאה מן הארון קופסת־פח עגולה ובה קפה־מין־משובח והכניסה שתי כפות גדושות לפינג’אן, ועם זאת התפלאה על עצמה שהיא מתקשה כל־כך לנַחש את מוצאו של הקבצן. ריחו החריף של הקפה הרגיע מעט את תאוָתה החדשה. “צריך סוף־סוף לקנות מטחנה ולהתחיל לטחון לבד”. תיבלה בהֶל ובזנגביל ובסוכר, חיכתה רגע שכ־כמעט ירתח ומזגה לשני ספלי חרסינה.

הקבצן, שישב מכוּוָץ בכסאו, נטל את ספל־הקפה מידיה כדרכו, בלי תודה, ולגימתו הקולנית נשמעה רק לאחר שגניה חזרה למטבח. שם, אך נגעוּ שפתיה בשוּלי הספל, כשהיא מתכוננת לשתות בעמידה, שמעה מן ההוֹל את קול צלצול כלי החרסינה הנוגע ברצפה. גניה הניחה את כליה מידיה ומיהרה להוֹל להרים את הספל שהקבצן הניח בסמוך לכסאו, לא כל־כך מחשש ל“סֶרוויז”, כמו מפני קוצר־רוּחו המשוער של הקבצן, שביקש בדרך זו לזרזה – כך נדמה לה, לתת לו את מבוקשו ולפטרו מכאן. “ודאי נעלב”, אמרה בלבה, “על שאיני מכניסה אותו לחדר, או לפחות למטבח”, וכדי לכפר על עווֹן זה שלה, החליטה לתת הפעם לקבצן את שארית בגדי הילדים הנאים של גידי, אותם שהניח למשמרת בטרסקל, מתוך סנטימנטים מיוחדים, “בלאו הכי יעלוּ עובש”, ניחמה את עצמה, “והחורף קשה השנה במיוחד, וילדיו לבושים, ודאי, בלויי־סחבות. חטא ממש לשמור על בגדים שיצאוֹ מכלל שימוש”.

“יש לך ילדים?” שאלה.

הקבצן הינהן בראש.

“טוב, אז רק רגע”, אמרה ונחפזה לחדרו של גידי להוציא מן הטרסקל המחוטב כמה מן הבגדים השמוּרים שם בנפטלין. צררה אותם והגישה לו כמנצחת. “הפעם הוא מוכרח להיות מרוּצה,” חשבה מתוך הרגשת הקלה.

הקבצן נטל את החבילה במיושב, אחר־כך קם ממקומו, ומבלי לפתחה, כמנהגו, ולבדוק מה בתוכה, השתהה רגע ואחר הפטיר כמין משפט קצר בשפה מבולבלת, שככל שגניה הפכה בו, לא הצליחה לפענח את משמעוּתו.

במבנה גופו המוצק, המלבני, הזכיר לה במשהו את דמוּיות האיכרים של ואן־גוך, קומתו הממוצעת, אופן הטיית ראשו, שאפו המוארך, המתוח כמו בסרגל, מושכו בזוית שמאלה. אך לא מחרשה היתה נותנת בידיו התפוחות, הגרמיות, שאצבעותיהן העבות כמו חתוּכות בקצותיה, כי אם גרזן לרסק אברי חיות. להיות קצב. (לנופפו על ראשי אנשים? להיות פרנקנשטיין?)

שאלה את עצמה אם הוא אילם, שכן יותר מן המלים “בגדים… נעלים…” דומה כי לא שמעה מפיו. חשבה שאינו שומע עברית, אך נוכחה שהוא מבין כשפונים אליו.

נזכרה בפושט־יד אילם מימי ילדוּתה, שהיה משמיע קולות מבולבלים בחפזון, בלהיטוּת. בה־הא–בה… אמ־מה–בה… יחסיו עם הילדים – של סיוט הדדי, של משיכה ודחיה, של הצקות והפחדות.

בה–הא–בא… אמ–מ–בה!… היו קוראים אחריו לחקותו. ואילו הוא היה מניף אגרוף באוויר לאיים עליהם, ובחמת־קצף היה מסתבך בגמגומיו: בההאבהאמבה!… בההאבהאמבה!…

בדמיונה היא משוטטת. חדרים שׂכוּרים, בתי־מלון ממדרגה שלישית, בעלות־בית חשדניות, אדיבות או אדישות, או – באורח פלא – טובות, נעימות. בכל מקום מראות. בזו היא כך, בזו היא כך. חדר חדש, אנשים חדשים. בכל מקום קר מאד. מתעטפים בכל הסוודרים, לובשים את כל הגרבים. אין זו עוד שאלה, למה היא נמצאת בכל המקומות הזרים האלה, בחדרים השוממים, לבדה במיטות הרחבות, עלוּבה, מטושטשת – זאת היא – בפניה החיורים, הנפוחים, המציצים אליה מן המראות של שולחנות הטוּאלט, מבעד לסודר הגדול העוטף את ראשה – אין זו עוד שאלה, למה אינה מצוּיה במקומה, במולדתה, בין בני־משפחתה, ידידיה… הבכי בא תמיד במועדו. להתייפח, להתייפח… לפנות בוקר באה השינה.

יום שני שלאחר סוף־שבוע.. יום־עבודה ארוך ומייגע צפוּי לבעלת־הבית שלה כאן, אשה בגיל העמידה, שבמקרה הטוב ביותר, אולי תאיר אליה פנים ותברכנה בבוקר טוב. בדרכה לחדר־הרחצה תראה אותה כורעת על ברכיה לפני האח ומגרפת מרצפת השיש את נתזי הפחמים, כמו שנהגה לעשות אותה אנגליה צעירה למדי, שבמלונה התאכסנו לפני שנתיִם. היא רכוּנה על הכיור ומכבסת.

“האם יש לך מים חמים לכביסה?” תשאל גניה מתוך השתתפות, מתנצלת, בהמון רחשי תודה. על מה? היא משלמת לה טבין ותקילין. לא הרבה, אין זו אכסניה מפוארת, אך מספיק כדי לכסות את הוצאות אכסוּנה ועוד להותיר לבעלת־הבית ריוח כלשהו. “אני בת־מזל,” תענה, “יש לי מים חמים”. “ואינך שותה קפה?” תקווה להסב עמה. “כן,” תענה, “את יודעת, תוך כדי כביסה”.

חלון חדרה פונה לחצר. הדשא מבצבץ מבעד לשלג, עצים, שבארץ נדמים לה ערומים, חשׂופים לכל פורענוּת, נטועים כאן לבטח במקומם. לא כל הציפרים נודדות, כידוע, לארצות החמות; אותן שחורפות במולדתן אמיצות בעיניה מחברותיהן המשוטטות. אי־היכולת להתגבר על חוסר־הנוחוּת מעוותת, כמדומה את צלמם של רבים מבני עמה. חושפת את כיעוּרם, את חוּלשתם. ואיך אפשר שלא להתמלא רחמים על אחת כמוה. למשל? ואילו בעלת־ביתה, כאותן נשים נכריות שגורלן קשרן עם ארצה של גניה וכך נזדמן לה לעמוד על סגולותיהן, אינה רוטנת, אינה מתאוננת, אינה מענה את נפשה ואת נפש אהוביה, עושה את מלאכתה, מחשבת כל צעד, כך וכך הכנסה, כך וכך הוצאות, חיים בחשבון. המאוַיים, הדמיון ניתנים, מסתבר, לריסוּן. מפיקה טוב מן המעט. אולי אינה יודעת שהיא יודעת מה זה אושר. תיזכר בגרישא. גרישא הטוב. איזו רוּח שטנית נשאה אותה למרחקים האלה להתרפק על נפש טובה של אחת זרה בעוד בביתה שלה… איך התבטאה אז בעלת אכסנייתם כשסיפרה על בתה הקטנה שמתה? “She is sort of dead” (מיאנה לדבר סרה בגורל? בטבע, שחוקיוּתו נשגבה מבינת אדם?) יש שמש בארצות הצפון ורואים שמים. גבוהים, מכוּסים עננים. שקט שם, רק צפצוף ציפרים. כשהיא תיזכר ברעש במקומותיה – רדיו, דיבורים קולניים, זמזוּם של מטוסים… תרצה שהתמונה הפסטורלית הזאת שבכאן תישאר חרוּתה בזכרונה. שהשקט הזה ינוח במקום־מבטחים בין כל אותם רעשים שמילאו את חייה.

בפעם הרביעית כבר ידעה מתי לצפות לבואו של הקבצן: ביום חמישי, שבועים למן הביקור האחרון.

ידידיהם של גניה וגרישא היו שואלים את עצמם כיצד זה יתכן שגניה זאת, אשה משכילה ואינטליגנטית, לא התמחתה באיזה מקצוע שתוּכל למצוא בו ענין מחוץ למשק ביתה. לפחות איזו מלאכת־מחשבת, קרמיקה, או אריגת־יד, שלא לדבר על פעילוּת ציבורית, אחות סוציאלית, מוסדות־ילדים, מ–שהו. משהו עצמאי, שאינו קשור בגרישא, שייחד אותה כאישיוּת בזכוּת עצמה. ואילו גניה לא חשה, כמדומה, בהכרחיוּתו של חוסר סיפוק כתוצאה ממצבה. להיפך, אילו הניעה משהוא לגילוּי לב, ודאי היתה מתוודה שלא רק סיפוק היא מוצאת בחייה לצד גרישא, או בצלוֹ, כי אם אושר! אושר, במלוא מובן המלה. שכן, נוסף להיותה שותפת לתכניותיו ולפעלו של בעלה, היא מאושרת לטפח את ביתה האהוּב וּודאי שלא היתה ממירה את תפקידה כעקרת־בית בשום מקצוע “מכובד” שבעולם.

מה גם, שבמשך עשרים־ושלוש שנות נישואיהם לא נתעוררה בין בני הזוג צח אף מריבה קולנית אחת. עוּבדה שניתן להסבירה בהיעדר תכוּנת העריצוּת בשניהם. וכמובן – במעצורי התנהגוּת.

בהיותו גנן באותו קיבוץ בגליל, ידע גרישא, בעל החוּשים האסתטיים הדקים, להבחין מיד במיניאטורה אמנוּתית נדירה זו המתקראת גניה’לֶה, שנשלחה אליו יום אחד על־ידי סידור־העבודה יחד עם שתים מחברותיה להכשרה המגוּיסת – ולהעריך את חין־סגולותיה.

האם התאהב בה? בוַדאי שהיה מוקסם. ונפעם. כמובן שהתאהב בה. והמשיך לאהבה מאז, אך מעולם לא היתה זו, כמדומה, אהבה סעורה עד כדי חוֹלי. ואולי רק התשוקה החזקה לעשותה קניינו גרמה לו אז שייאבק עליה עם מי שנחשב כמאהבה וכחברה האינטימי – חובש ההכשרה היֶיקי העצוּב – פאול הַיִים.

האם מפני שכבר מן הרגע הראשון ידע שזכה בה? שלעולם יוּכל לבטוח בנאמנוּתה?

אותה תכוּנה של מקוריותּ וכנוּת שבה. ועם זאת, אותה קבלת עול של מסגרות מהכרה. המקורי בתוך הקונפורמיסטי, תוך התבוננוּת שקטה על סביבתה וביקורת סמוּיה עליה.

ואולי אחרי הכל לא יהיה נכון לומר שמעולם לא היתה זאת אהבה סעורה? באותה תקוּפה קצרה שלפני הנישואין, כששהוּ יחד בקיבוץ והוא חיזר אחריה בעקשנוּת, נראה שיצור ענוג ומתוק זה, שנזדמן לו, הסעירוֹ למדי. בטיוּלי לילה ארוכים שלהם אל מחוץ למשק, בפגישות של אקראי בחדר־האוכל, במשתלה או בסידור־העבודה. חיש מהר עבר הקול במחנה: גרישא ואותה נחמדה מן ההכשרה – זוג.

מיד לאחר שנישאוּ, ביקש גרישא חופשה לשנה מן הקיבוץ, כדי לנסוע לצרפת ולהשתלם שם באדריכלוּת־גנים.

הוא נתקבל לבית־הספר הממלכתי הגבוה לנוֹי בוורסיי, לאחר שעבר, עוד בהיותו בקיבוץ, את בחינות המֶטריקוּליישן בכתב. לוורסיי היה נוסע ארבע פעמים בשבוע מחדרם השכוּר שברובע קלישי שבפריס. ואילו גניה – הריונה, שהיה באיבו, העסיקה.

המילגה שקיבל מבית־הספר הספיקה להם כדי קיוּם דחוּק. גבריוּתו של גרישא התקוממה על הדחקוּת, וגניה סבלה ממנה. אף זאת: גרישא זה, שבארץ, על רקע הקיבוץ, נצטייר לה במלוא שיעור גבריוּתו ואנושיוּתו – כאן, על רקע של נוף תרבוּתי זר, לא־לו, אירע לו, כך נדמה לה, מה שמתארע לישראלים רבים: היהודי הגלוּתי שבו, שבארץ לא היה רמז לקיוּמו, קם והשתלט על כל מראהו.

בלי משים היה חולף בה הרהוּר, שחסר הוא מידה של סופיסטיקאציה. מידת המשחק, הפלפוּל, יכולת הפגישה עם הזולת בספירת הרמזים הדקים, מלאכת־המחשבת של גילוּי טפח וכיסוּי טפחַיִם. האומנם כך הוא. – עצם העימוּת עם המחשבה, דיוֹ היה לדכּאהּ.

קהוּת־מה שבו שמעולם לא חשה בה קודם לכן, כבדוּת־מה. והרי תמיד ידעה לפרש זאת כביישנוּת, כהתכנסוּת בתוך עצמו, כקושי למצוא מגע הדוק עם זולתו, מתוך איזה חשש עמוק שהזולת מצפה ממנו ליותר משהוא מסוגל להעניק. שהוא קטן מן התקווֹת שתולים בו, שאינו יכול לעמוד בלחץ הדרישות המוסריות עליו, והרי תמיד הבינה זאת כמועקה הרובצת עליו, מועקת המנוּכר שלעולם אינו מסוגל להתערוּת מלאה בסביבתו.

דברים שאינם מתיישבים: העדר סופיסטיקציה אצל בעל רגישוּת אסתטית כמותו? האם תכונה איכרית היא זו שדבקה בו בשנות חייו הארוכות בקיבוץ? (בן שש־עשרה היה כשהצטרף לגרעין ההכשרה של החלוץ בביאליסטוק, וכעבור שנה עלה עמם להתיישבוּת בארץ), או שמא אותה התבטלוּת עמוקה, מאז, של אינטליגנט בפני פרולטרים, בבקשו לסגל עצמו ל“פשטוּת” שנתחלפה לו לעתים, מחמת קשיי־המגע, בפשטנוֹת?

בתחילת נובמבר 1947 חזרוּ לארץ. גניה היתה בסוף החודש השמיני להריונה והוחלט שעד אחרי הלידה תתגורר בבית אמה בתל־אביב, שהתפרנסה מהשכרת חדרים עם פנסיון. ימים אחדים לפני פרוץ מלחת העצמאוּת, נולד גידי – גדעון – שנקרא על שם אביה של גניה, שנספה בגלוּת סיביריה. גרישא הצטרף לאחת מיחידות חי"ש ונלחם בהרי ירושלים. עם שוך הקרבות עלוּ הוריו ואחותו הצעירה מרוּסיה. האב, שהיה סוחר זעיר של טכסטיל בביאליסטוק לפני בוא הגרמנים, היה עתה, לאחר אובדן בנו הבכור שנורה בשעת מנוסתם, ולאחר כל התלאות שעברוּ עליו ועל משפחתו ברוֹסיה, שבוּר וחולה מכדי להתחיל לדאוג לפרנסתו. כך נמצא עוֹל המשפחה כולה מוטל על גרישא.

נסיונו כגנן סייע בידו לעשות שלוש שנות לימוד של בוטניקה בשנה אחת, ואף שעל־פי התקן של אותו מוסד בוורסיי היה עליו להשלים עוד שתי שנות לימוד של אדריכלות־גנים, החליט בשוּבו, לעזוב את הקיבוץ ולקבל מיד הזמנות של תכנון גנים, כדי שיוכל לתמוך במשפחתו לאלתר. ואת הדיפלומה – חשב – ידחה לכמה שנים, לכשירווח.

כל אותן שנים… כבר היתה בוגרת, אך כאילוּ לא חיתה. רק את קיוּמה החוּשיי היא זוכרת, כמו היה זה גלגוּלה הקודם. רעיה, מבני דורות שונים, חולפים על פניה, אך היא כמו נשארת מעוגנת בגיל הנעורים. אלה המעורים במציאוּת – נראים לה, שהם צומחים ממנה ונבטים בה – אינם רוחשים אמון לאחת שכמותה.

ומן הגברים לא קיבלה גניה מעולם תשובה ישרה וגלוּיה על שאלותיה. האם סבלה מן הספק יותר משהיתה סובלת מגילוּי הלב המכאיב?

כבר בהתחלה היתה חוזרת ושואלת את עצמה, אם גרישא אמנם אוהבהּ, כמו שכעבור שנים היתה שואלת את עצמה, אם ייתכן שפאולי חדל לאהבהּ. אף פעם לא ידעה באמת, אם אצל גרישא זאת חיבה, או הרגל, או אחריוּת, או כל אלה יחד. אף פעם לא ידעה מה באמת יחסם של הגברים אליה. היתה רוצה לעשות שיאהבוה. היתה רוצה לנגן את המנגינה הנכונה בקצב הנכון, להטעים את ההטעמות הנכונות. לנוּח בצפיה דרוּכה וסבלנית בהפסקות המתאימות. האם קוצר־רוּחה הוא בעוכריה? להיטותה? כנוּתה? נכונוּתה? כשנתפשה אז ברשתוֹ של גרישא, ידעה שפאולי אוהבה, אך גרישא קסם לה יותר. גבריוּתו, בגרוּתו (בשבע שנים היה בוגר מפאולי, שהוא בן גילה), כוח־שיפוּטו האסתטי, ישרוּתו, אותו משהו מעורר אמון אצל נשים, שיש במי שאינו מחפשׂ בהן סעד דוקא, או אישור לקסמיו שלו, אלא שבסעדו אותן הוא נכון אף למחוה של התבטלוּת זמנית בפני קסמיהן.

אף פעם לא היה ספק בלבה שתלותה בו גדולה לאין־שיעור מתלוּתו בה. ובכל־זאת, שנים רבות לא היה לה צל של ספק בנאמנוּתו.

לקראת בואו של הקבצן בפעם הרביעית שינתה, איפוא, גניה את סדר־יומה הקבוּע ודחתה את הקניות של שבת לשעות אחר־הצהרים של יום החמישי. מה שמוּזר בכל־זאת הוא, שלמן הבוקר השכם, מאז פקחה את עיניה אל אותו אור אכזרי שפרץ לחדר מבין חרכי התריס ושבימים כתיקנם היה חושׂפהּ בבת־אחת אל מציאות חייה “בפרופורציה הנכונה שלהם וללא אשליות”, חשה כאילו משהו בלתי־רגיל עומד להתרחש. חגיגי אך משום־מה לא נתנה את דעתה על כך, ש“משהו חגיגי” זה קשוּר אולי בקבצן. נתנערה מן השמיכות, ניתרה מן המיטה, לבשה חלוק, פתחה לרוָחה שתים מדלתות ארון־הבגדים, שבהיפערן חשפוּ לעיניה את שלל הגוָנים של מלבושיה, וחזרה והתיישבה על המיטה מתוך אותה התרוממוּת הרוּח הפוקדת נשים, שעה שהן בוחרות את לבוּשן בצפיה לאיזה מאורע מסעיר.

ובכן, מה תלבש? – מכנסי הטפיטה והסוודר עם צוארון־הגולף, הולמים, אמנם, את מצב־רוּחהּ ומתאימים בהחלט ליום של גיהוץ. ואשר קבצן… אמנם כן, והרי אי־אפשר להתעלם מן העוּבדה שהוא עומד לבוא היום… במה יאה לקבל את פניו? – – – נרתעה מעצם המחשבה שבעיה מעין זו עשוּיה להעסיקה. “מה זאת אומרת, במה לקבלו – בשל בגד שהוא!…” רגזה על עצמה הלך וגבר “כאילו נשיוּתי עומדת כאן למבחן…” המחשבות, הפוכות ומעוקמות, הסתדרו להן מלים־מלים, אך משנקבעו בראשה, קיבלוּ לפתע תוקף שלא ציפתה לו. “מה פתאום שנשיוּתי תעמוד כאן למבחן?”, לפני אחד עלוב, פרימיטיבי, מזוהם, גס־רוּח, סדיסט…" – גניה תרה נואשות אחר כינוּיים נוספים, שירמסוהו, ימעכוּהוּ, אך ברוב קצפה בגדוּ בה גם המעטים שבפיה, ואילו אחרים, חריפים יותר, מוחצניים יותר – לא באוּ לעזרתה. ובכן, קרוב לוודאי שהיא נערכת לקרב עם סדיסט. “אחד שמפיל את חיתתו על אשתו וילדיו, המזדעזעים מפני כל שינוי קל במצב־רוּחו… והוא מתעלל בהם…”.

וכבר שטפוּ את ראשה מחזות של אלימוּת ואכזריוּת וכמו קדחת אחזה בה, נגיעה של טירוף, והיא התחילה להיאבק על הדרך בחזרה אל ההתבהרוּת. “הוא, הבריה הנחוּתה, עריץ בביתו!” הערימה על עצמה וחזרה ונתבצרה בטון מהורהר, כביכול, נתחני, שפוּי – “הוא, שכוּלו מורך־לב וכניעה בבואו לביתה (“לא, לא כניעה”, התקומם קול בתוכה, “ואף לא מורך־לב…”), שאינו מעז להוציא הגה מפיו (“אינו רוצה, וזה מה שמרגיז, אינו רוצה…” המשיך הקול להתגרות), או אפיל להרים ראשו (“אינו מעוניין להיבט בך, אינך מעניינת אותו, את זקנה מדי בשבילו…”). פתאום גילתה שציוּר אחד שציירה בילדוּתהּ, בהיותה כבת שלוש־עשרה, בשיעור לציוּר בבית־הספר, חוזר ומרחף לעיני רוּחהּ כל אותה שעה שהיא נאבקת במחשבותיה עם דמוּתו “הבזוּיה־נערצת” של הקבצן. בציוּר – דמות של גבר, פנים וצוָאר, ומקטרת־ענק בפיו. והראש גדול, מרוּבע, נטוּע על גבי צוָאר עבה, איתָן, כמו על גבי כַּן של פסלים בכיתה חי”ת, ציירה זאת, כמדומה, על נושא נתוּן: “דמוּת”. אין זו הפעם הראשונה שהיא נזכרת בציוּר ההוא. והכל פעם היא כמו נתקפת געגועים־שאין־לכלאם אל אותה דמוּת, ורק ה“ידיעה” שדמות כזאת אמנם קיימת באיזה אופק רחוק של הוָייתה ושהיא יכולה לשאוב ממנה שלוַת־נפש שלמה, מלאה, בכל שעה שיתקפהּ אותו בולמוס תובעני – עשוּיה לפייסה. והדמוּת, איזה אופל מוחלט בה, המפרקה ממתח ההתגוננוּת, מן העמידה על המשמר, המשחרר את נשימתה, רגיעה שלאחר מימוּשה של תאוָה, כן.. אך בלי הלהיטוּת ללכוד את האושר ולכלאו, להחזיק בו, להבין את משמעוּתו. כל “זה” – בלי החידה המעַנָה. היא זוכרת היטב את שבחיו של המורה על אותו ציוּר. בעיקר מצא חן בעיניו הרקע הצבעוני המשובץ, כמין פסיפס לא־סימטרי, שהצבע השחור שולט בו וריבועי צהוב אדום וירוק משווים לו מראה של משחק אור צל מבעד לסורגים. והמקטרת גם היא בשחור, עם טבעת חומה שעוטרת את ראשה, ופני האיש כהים.

שמעה את שריקת הקומקום ונזכרה שגרישא עוד לא יצא למשרד. מיהרה והוציאה משקית הניילון את הסוודר הכתום־הדהוּי עם צוָארון־הגולף, נטלה את מכנסי הטפיטה מעל התלי הנייד שבגדיו של גרישא נערמו עליו למעמסה, בתנופה אחת השליכה מעל כתפיה את החלוּק, פשטה את כתונת־הלילה, התיזה על עצמה מי־קולון והתלבשה. אחר העבירה על פניה צמר גפן טבוּל במי־שושנים (מתנת הד"ר פאול היים, שנהג לצאת מדי קיץ עם אשתו לאירופה ושאף פעם לא שכח להביא לגניה’לה איזו תשורה בעלת אופי נשיי־אינטימי) ומשחה אותם במעט קרם־יום. אחר סרקה את שׂערה השאטֶני הגלי וגזוז, תיקנה את קשת גבותיה בעיפרון, איבקה את לחייה במעט אודם והצטרפה אל בעלה, שהסב עדיין אל השולחן במטבח, מרותק לעיתונו, נהנה שאשתו הגיעה בדיוּק כשהתעצל למזוג לעצמו ספל קפה. גרישא תהה רגע למראהָ הרענן, אך דחה את המחשבה על כך עד לאחר הקריאה. ואילו אחר־כך, משהציץ בשעונו וראה שהשעה מאוחרת, לגם בחיפזון לגימות אחדות מן הקפה, וקם בהוּל ממקומו, חוטף את תיקו, ובהתעכבו בפתח עוד הספיק להפטיר “שלום… נו, איחרתי כבר… יש פגישה עם מנהל־החשבונות… ישלחו הנה מישהו לקבל את התכנית…” ואילו גניה התיישבה אל השולחן – נינוחה, כוּלה חיוּכים. כעבור שעות אחדות ראתה את הקבצן מן המרפסת. כשפניו מועדות אל ביתה.

גניה נזכרת בידידיה ולבה קופא. מה שהם מכנים חוּש־הוּמור!… היא חשה מצוקה, מוגיעות אותה עד מוות הבדיחות, אותם רמזי־רמזים שמטלטלים את כל המסוּבים בטלטלת צחוק פרוּעה. הלצות שאוצר האסוציאציות העומד לרשוּתה דל מלהבינן. היא מזיעה בשרשי נשמתה. היא רואה בצחוקם של המסוּבים גסוּת־רוח, התעלמוּת זדונית מקיוּמה, פגיעה מדעת מרשעוּת, התגרוּת וחוסר־התחשבוּת; גרישא טוען שהצרה אתה היא שאין לה חוּש־הוּמור. וּמה אם לאלה יש? אז הם פוחדים פחות? שינסו להתחכם לסבל! הם נוחים יותר להידבר עם זולתם? להבין לנפש חיוֹת? הם פתוחים יותר לשמחה? חוּשיהם מחוּדדים יותר? ליחסים השונים שבינינו ובין הטבע, למשל? לא־פעם נדמה לה, שבעלי חוּש־ההומור עומדים מצדו האחד של מתרס החיים והחסרים אותו – מצדו השני. ומאחר שהיא, גניה, נמנית עם הקבוצה השניה, אין לתמוה שמוסדי החברה הם לגביה, למרות כל הרהורי הכפירה, צוּרות אלוהיות שאין היא מעזה להרהר אחריהן. וההם? כלום הם מוּכנים לצחוק על סדרי־הבריאה? אינם נרתעים מלהתבדח על אלוהים? אכן, היא שונאת הומור!…

– – – מנסים לקשור עמה שיחה. רוּחה רעה, זועפת, חורשת מזימות. היא מנסה להפגין אדישוּת. היא עוֹינת. עליה להעמיד פני מזלזלת. אסור להם, לדברים, שיתקיימוּ בלעדיה, שיפסחוּ עליה, שיניחוּ אותה בחוץ.

כשהמאהב־משכבר חדל לגלות תשומת־לב, – חשבה. אז לכי והצטיידי בהוּמור!…

גניה שאלה את עצמה, איך זה שהקבצן אינו נושא עמו צרור של בגדים שאסף במקומות אחרים. כלום ייתכן שהוא עושה את כל הדרך הארוכה הזאת (מניין לה שארוכה?) רק בשבילה? – כלומר… רק בשביל נדבתה? בשתי הפעמים הראשונות, נדמה לה, נשא איזה שׂק, אף כי אינה בטוחה בכך. אף לא שמה לב אם צילצל אצל שכנתה שממוּל או זו שמתחתיה. גם לא ראתה אם נכנס לחדרי־מדרגות אחרים. בפעם השלישית, הבחינה, אמנם, שפסח על השכנה, אך חששה להציץ בחלון, לעקוב אחר מהלכיו.

“גרישא אמר שלא אחכה לו לצהרים…” נזכרה וחשה שאותה מערבולת של רוגז־דאגה־נוחם מטלטלת אותה רגע – ומרפה. “ומדוע חייך, ספק מהתל ספק מצטדק, כשאמר שיחזור לפנות ערב, כרגיל?” גניה נשאה את עיניה מן העתון וכיוונה אותן לאותו חלל שבכסא, שרק לפני שעה קלה היה מלא את בעלה. רגע פניה האפירו ולבשוּ אותה ארשת של ריכוז, כבשעה שהיתה נפגעת – או, נכון יותר, מתעצבת – מהערה כלשהי, שלא התכוונה אולי להעליב, אך הטעם הטוב, לפחות, חייב למנעה. “או שמא רגישוּתי היא בעוכרי?” נותרו שבוּעַיִם עד נסיעתו של גרישא… ובכן, כבר זה התחיל? אותה רגישוּת מופרזת, כלפיו וכלפי האחרים, אותה מצוּקה, מסכנות… ומניין לה שאָמנם היה בחיוּכו מאותה משמעות שברוב טפשוּתה ייחסה לו? “שלא אשכח להיות בבית כשיבואו מן המשרד לקבל את התכנית”. פיזרה במחי־יד עננה של קדרוּת, ובתוך כך חשה כיצד היא הולכת ושוקעת באָזלת־היד הפוקדת אותה בל פעם שגרישא מצווה עליה בטוֹן תקיף מהרגיל למלא איזו חובה.

שעה אחת לאחר־מכן היתה כולה פעילות. איווררה את המצעים, ובינתים מיינה את הבגדים שנערמו בערבוביה על שולחן־הטוּאלט ועל השרפרף היחיד שבחדר ועל התלי הנייד. ביררה מה שלה ומה של גרישא, מה לתליה ומה לקיפול ומה לכביסה ואיפה חסר כפתור והמחרוזת לתיבת־התכשיטים וקופסת־הטבק של גרישא שמקומה בחדר־העבודה, והמכתב של גידי שנתקבל אתמול ושהניחה על השידה כדי לחזור ולקרוא בשלישית או ברביעית, ונזכרה אגב כך (אותו לחץ חוזר) שגידי ביקש לשלוח לו את פנקס קופת־חולים שלו, ושוּב נתפסה לדאגה, שהרי אין זה מטבעו של גידי לזכור ענין כזה, אלא אם כן זקוק הוא לאותו פנקס בדחיפוּת. רק אתמול ניחמה את עצמה שאולי בגלל פצעי הבגרוּת שלו, שעדיין לא נפטר מענשם ושהטרידוהו בעת האחרונה, אך היום כל מיני אפשרוּיות אחרות עולות בדמיונה. היתה עולה לירושלים. אך מניין לה שתמצאנו שם? צריך להיוָעץ בגרישא… אך בינתים יש לשגר את הפנקס. ומתי? – הבוקר לא בא בחשבון… היא עסוקה. השליח שצריך להגיע מאותו משרד. אחר־הצהרים, אם־כן, לפני הקניות לשבת. שרק לא תשכח… הציעה את המיטות, שטפה את הכלים של ארוחת־הבוקר, החליפה אל המים באגרטלי הפרגים שהיא וגרישא קטפו בטיוּלם בשבת (“תזרקי אותם”, אמרה לה פעם אותה עוזרת שרע לה להיזכר בשמה. “מביאים מחלות, אלה”). ונגשה להכין את הכבסים לגיהוץ. החליטה שאין לה היום סבלנוּת למגירות של גרישא, שדי שתשליט קצת סדר בכל הניירת הזאת שעל השולחן. הפעילה את הטרנזיסטור. תהתה על “השיר הדֶבּילי הזה” שהפעם אין הוא עולה לה, משום־מה, על העצבים… הציבה את קרש־הגיהוץ בחדר הבן והניחה למגהץ להתחמם. התחילה בכותנות של גרישא. ואולם אָזניה היו קשוּבות כל העת לאותן פסיעות כבדות, גסות ומדוּדות, (בנעלי־העבודה של גידי שלה? (שקולן שמוּר בזכרונה זה שבועיִם ימים, מאותו יום שהקבצן עלה אחריה במדרגות, כל שלוש הקומות, עליה שנדמתה לה אז כנצח. כשהגיעה שעתן של החולצות שלה, ושל הפיג’מות והמפות, ומשאחת ה“שלישיות” פצחה בשיר על השלום שיבוא, הרגישה ששלוַת רוּחה נתוּנה בסכנה. אז החליטה להינפש ולפצות את עצמה בכוס קפה שאת מלוא ההנאה משתייתו אמרה להפיק, בהיותה שרוּעה על כסא הנוח שבמרפסת, שבשעה זו של היום היא מוצּפת שמש חָרפית מרגיעה ומענגת, שקרניה חודרות לכל תא מתאי הגוף ומיטיבות עמו ומיישנות אותו בנשיקה. “או שבלי משים מהממות אותו ומערפלות על בעליו את הכרתו,” הופתעה מאיזה קול זר, מרוחק, המשמיע למענה איזו קביעה אובייקטיבית. ראתה זאת כאזהרה שלא להתמכר לשמש. אמנם כן… לעמוד שוב ושוב על משמר השפיוֹּת… ניגשה לשפות את הקומקום, אך בדרכה למטבח, משחשה ברקותיה את מתח עצביה, שינתה את דעתה ואמרה להמיר את הקפה בתפוח. כעת, בהיותה נוגסת מן התפוח, כופפה את גופה לצד המעקה כשידה האחת לופתת את סורגיו ומבטה העקשני ננעץ באותה נקודה סמוּיה שבין המדרכה הימנית לאותו ענף כבד של פיקוּס, שממנה, לפי המשוער, צריכה להגיח דמוּת – נעלים גבוהות, חומות, נעלי־עבודה מרובעות־חרטום ומעליהן, כשני מפרשים שבוץ בשוליהם, זוג מכנסים תכולים, רחבים, ומעליהם מקטורן תכול רכוּס שצוארונו זקוף, הדוק הרבה יותר מדי לגוף, ובתוך המקטורן צוָאר שקוע, כתפים מוגבהות, וראש גדול, מושפל, אשר רק תלתליו הסתוּרים, השחורים, שצבעם העמוּם, הדהה, הוא ממש עלבון לשמש הצהרים החָרפית, הזכה, המרנינה – מכסים עליו. המגהץ התקרר בוודאי וגוּפה של גניה, המתחמם בשמש, התכסה זיעה מתחת לסוודר־הגולף העבה. אך היא לא מָשה ממקומה על כסא הנוח, שהישיבה המעוותת הזאת בקצהו גרמה לה כאב בצלעותיה, ומבטה לא ניתק מאותה נקודה סמוּיה.

לפתע חזר ותקָפה הרוגז: להכריח אותה לחכות לו במשך כל הבוקר!… הממזר הערמומי!…

פניה היו סמוקים מלהט השמש ומן ההתרגזוּת, שׂערה שמוּט על מצחה, שרירי צוָארה מתוּחים ממאמץ ההסתכלוּת המרוכזת והממושכת לכיוון אחד. לא עצרה כוח ונכנסה פנימה. השׂתרעה על המיטה ופרצה, השד יודע מה פתאום, בבכי. משנרגעה, קמה והחזירה את שארית הכבסים המגולגלים לחים לגיהוץ אל סל־הנצרים, קיפלה את קרש־הגיהוץ, כרכה את הכבל סביב המגהץ, הניחה כל דבר במקומו ואמרה לעצמה שדי להיום, שהגיע הזמן להכין איזה תבשיל לארוחת־הערב. יש לה בשר לגוּלש והיא תבשלו עם פטרוזילין ועם הרבה עגבניות מקולפות, ולזה תוסיף אורז ספרדי עם כוּרכום. רגע הבזיקה במוחה מעין ודאוּת, שהיתה מונחת לה שכוּחה באיזה קימוּר אפל: גרישא אינו אוהב כוּרכום, אך מיד כבתה. אמרה ועשתה: העמידה את הגוּלש על להבה אחת, ועל השניה הרתיחה מים בשביל האורז. הוסיפה שמן רותח, מלח וכוּרכום. כעת, אמרה, נשטוף את האורז, נרתיח עשר דקות, ואחר־כך נעביר לאש קטנה. ובינתיִם, עד שיתבשל… אך עוד לפני שגמרה בנפשה מה תעשה עד שיתבשל, שמעה קול אשה קורא בשמה. “מי זו יכולה להיות…” נתלוותה דאגת־מה לניחושיה ברוּצה למרפסת. ובטרם תספיק להשיב לעצמה שסילביה היא הקוראת, ראתה מעבר לרחוב, דמוּת מגוּדלת בתכול, מסוּרבלת אברים, שבדיוּק באותו רגע עצמו הגיחה מבעד לענפי הפיקוּס, רשלנית בהילוּכה, מקפיאה את דמה של גניה ומהפנטת אותה.

"גניה! שמעה שוּב את קולה של סילביה. “גניה!…” רק כעת השגיחה בידידתה הציירת, העומדת על המדרכה שמול פתח ביתם, ראשה מכוּון אל מרפסתם וידה מנופפת לה לשלום. סילביה, הצעירה מגניה בשנים אחדות, היא גרושתו של איתמר רז, המוסיקאי הידוע. הרזים חָיו יחד כחמש־עשרה שנה והיתה להם בת בשם נטע (נַטוּשה), שאחרי גירושיהם, לפני כארבע שנים, בהיותה בת שלוש־עשרה, נשלחה לקיבוץ, לאחר שאמה לקתה בדכאון ולא היתה מסוגלת לטפל בה. באותה תקופה נסע אביה לשנת השתלמוּת באמריקה – לנוּח, כך אמרוּ, מהמתח שהיה שרוּי בו עקב פרשת הגירושין. כעת נמצאת הבת באמריקה יחד עם האב, שהביאה אליו מאחר שהאריך את שהוּתו שם. איתמר רז היה ידוע כבעל למופת, המעודד את אשתו לעסוק במקצועה וממעט בדרישות כלפיה בכל הנוגע למשק־הבית או להתחייבוּיות חברתיות. וסילביה מצדה ידעה, לפחות לפי וידוּייה באותה תקופה, להעריך את גורלה ולהתברך בו. ולכן הדהימה השמועה על הגירושין החפוזים של הזוג רז את כל מיודעיהם. לאחר ההתאוששוּת מן התדהמה, משהיו מוּכנים להפוך בנושא ולבחוש בו ולשער ונתח ולהגניב איזה בדיחה, או עקיצה, או קטרוּג, ולהוציא פסק־דין, נודע על אותו משבר נפשי חמוּר שפקד את סילביה ושבעטיו אוּשפזה במוסד. אמנם פרטי למחצה, ומיועד בעיקר למקרי־גבול קשים, אך עצם האסוציאציות האפלות הקשורות במושג “מוסד” דיין היה לבלום את פי המרכלים.

אשר לאיתמר, שהיה מקובל על הכל כאדם נוח וסובלני, כבעל ואב למופת, ודאי שלא היה מה לקטרג עליו ולא נותר אלא “לדאוג” לו ולנסות לנחש מה יזמן לו עתידו. כשנה לאחר שאוּשפזה, עזבה סילביה את המוסד. “במבט ראשון” אמרוּ “היא נראית פורחת, אך משמתבוננים ביתר תשומת־לב, מגלים שהיא פשוט נפוּחה. ובפניה ניכרים עקבות של סבל ממושך”. כבר בשבוע הראשון לצאתה מהמוסד התקשרה סילביה עם הצחים ומאז היא נצמדת אליהם, ובעיקר אל גניה, עד שלפעמים זו נאלצת להודות ש“סילביה מסוגלת המ… להיות קצת לטורח, אם אתם מבינים…”

היום, מלבד צירוף־מקרים, שזימן אצלה את סילביה רז ואת הקבצן בעת־ובעונה־אחת (אם כך ואם כך יצא שאני היא שחייבת להתנצל בפניה, אף כי תמיד היא זו שמתפרצת לרשותי…), גם היה עדיין “הסיפור המלא” של תולדות מחלתה של סילביה, שהצחים שמעוּ אותו ימים אחדים קודם־לכן בפעם הראשונה מפי ידידם, הד“ר פאול היים, טרי בראשה, והיתה לה רתיעה שבפחד מפני ההתראות עם גיבורתו. “שלום סילביה!” קראה גניה, כשעצבנוּתה ניכרת היטב בקולה, הרם והצרחני שלא כרגיל. “מה שלומך?…” ובעוד סילביה מביעה את משאלתה לעלות, גניה קלטה מרחוק את צעדיו הכבדים והאיטיים, המתקרבים של הקבצן, וגמרה אומר לעכב, ויהי מה, את בואה של זו. “אני מצטערת, סילביה, אני מחכה למישהו… משהו קרה… כן, רציני… אספר לך אחר־כך… אצלצל אליך… לא, לא אצלנו… אני אצלצל…” ובתוך כך הבחינה בזוית עינה בצלליתו של הקבצן בפתח חדר־המדרגות של ביתה. ראשה של גניה הלם כפטיש־אויר. “זה לא מהקבצן, ההתרגשוּת הזאת… זאת הפגישה עם סילביה, בעקבות כל מה שנודע לי על המחלה שלה…” מערומיה של מחלת־הרוּח, כשהם חשופים לעין זר… קולה של סילביה בלבד דיו שימתח פסים של קור בגבה של גניה. לא, אין זה כלל קשור בקבצן…” חזרה ואישרה לעצמה בהישמע הצלצוּל בדלת.

“הפעם הוא תובע,” קבעה, “לא עוד מבקש על נפשו…” התכוונה לחכות לצלצוּל השני, לא לגלות את בהילוּתה, עמדה מוּל הפתח, אחוזת־יראה.

קרעי־דברים ששמעה מפי פאולי ערבים אחדים לפני־כן, התערבלו בראשה כעלעוֹל. “אותו שגעון של סילביה… ענין הקרבן שהיא כאילו חייבת למישהו… לאיזה כוח עליון… שכורח הוא לה… את היקר מכל… האהוב מכל… את הבן שכה ייחלה לו.. שהוא, לכן, גם הנבחר…” “להיות הקרבן, כלומר…” פירשה לעצמה את דברי הד"ר. “מכאן הסיוט שלה להיכנס שנית להריון… שמא הפעם ייוָלד בן… הו, איזה טירוף!…”

לאחר שניות אחדות של צפיה, משהצלצוּל מיאן להישמע בשנית, נתקפה פניקה. שמא הסתלק?… ואז, בדחף אחד, פתחה את הדלת לרוָחה. הוא עמד שם, כדרכו. גניה חשה איך התיעוּב והזעם עולים בה למראהו.

הפעם הכינה חפצים בשביל אשתו. שׂמלת מוהיר אחת שלה, שנראתה עדיין חגיגית, אך כבר חוּדשה כמה וכמה פעמים וכבר נמאסה עליה, שתי אפודות־צמר שהתכווצו בשעת כביסה ושני זוגות נעלי־עקב, אמנם חדשות כמעט, אך שיצאו מן האָפנה. עד עתה היססה לתתם בשביל האשה. גם מפני אותה חולשה ישנה שלה, הקושי להינתק מחפציה האישיים, וגם משום שלא ידעה אם המידות תתאמנה. “אשר למידות”, אמרה בלבה, “אם לא תתאמנה לאשה, יתקינו לבת ולכל היותר ימכרוּ לסמרטוטר…”

ריח הגוּלש והכוֹרכום מילאו את ההוֹל וגניה רמזה לקבצן שיחכה ויצאה למטבח לכבות להבה אחת ולהנמיך את השניה. “באת מאוחר היום…” נפלט מפיה כשחזרה, ועם זאת התקוממה לשמע הצליל הרך והעצוב שעלה מקולה. הקבצן נתן בה עין אחת חדה. “הוא כבר קבע לי דיאגנוזה…” מילמלה בלבה, כשהיא מנסה בכל כוחה להיחלץ מן הבוץ הטובעני של רגשנוּתה. “של אחת מסובבת…” ו“הו”, פלטה ולא יספה, מתאמצת לחפות על אנחה כבדה “ידו על העליונה… ואני, אני מחוסלת…” והן רק לפני שעה קלה ראתה בו, כמדומה, את בן המעמד הנחוּת, המנסה לשמור על גאוָתו המעמדית… היה זה אחד מהלכי־הרוח שפעלו עליה, חליפות, כשישבה במרפסת, צמודה למעקה, ומבטה רתוּק לאותה נקוּדה. “וכי מה אני יודעת על האיש הזה ועל התנהגוּתו בסביבתו הטבעית”, צעדה לה שם המחשבה, ספורטיבית, מאוששת. “אולי רק כאן, לפנַי, הוא לובש שריון של גָלמיוּת, כדי לא להיראות מתרפס, כדי לשמור על אותה גאוָה אנושית יסודית שלא תיפגע מן הפגישה עם היחס הגס, המשפיל, של אותם בורים, החושבים את עצמם אצלנו לבאי־כוחה של התרבוּת המערבית…”

“החבילה מוּכנה כבר”, נשמע קולה זהיר וחרד, “אך אם תרצה, תוכל לנוּח מעט…” הקבצן תר בעיניו אחר החבילה, אך באותו רגע ממש, גניה שכחה היכן הניחה אותה. “שוּב אני נתפסת לפניקה…” נזפה בעצמה. “לאט לאט… יש להיזכר בנחת… והעיקר שהוא לא יהיה עֵד לחיפושי…” בו־בזמן תרה אחר תחבולה כיצד להעבירו לחדר אחר. “במרפסת אי־אפשר, שכן יעורר את סקרנוּתה של העוזרת שממוּל… ובמטבח אי־אפשר, בגלל הריחות האלה שעולים מן התבשילים ושגם כעת הם מגרים, ודאי, את תאבונו של האיש, שהוא בלי ספק רעב…” מראות של סמטאות עתיקות מאוכלסות עניים, אכילה במסעדות ברחוב מרכזי כשעיני חבורת נערים מן הפרברים לטושות אל צלחתה, צפוּ ועלוּ בזכרונה, ואילו מקום החבילה נשכח ממנה כליל. ניסתה להיות יעילה, אמרה לעצמה שכל השאלה היא לאן להכניס בינתים את הקבצן. לסלון אי־אפשר. מנקר עינים יותר מדי ועוד התמונות המודרניסטיות המקשטות את הקירות… (אכן, היא מתביישת מפני הקבצן באותן תמונות מופשטות מקוריות שלה, שעליהן גאוָתה)… ואשר לחדר־העבודה – הן אפשר לסלק אותם רישומי־עירום של גרישא ולדחוף למגירות… אמרה ועשתה: סגרה בעדה קלות את הדלת, הורידה מן הקיר את שלש הסקיצות שגרישא רשם לאחרונה (האם אלה מודֶלים חיים? – הציקתה שוב השאלה) והסתירה בתא שבשולחן. “עד שאוריד את החבילה מן העליה,” אמרה לקבצן כשהנחתה אותו לחדר והציעה לו כסא, שהרחיקה לשם כך מאצל שולחן־השרטוט של בעלה. “לאמיתו של דבר הוא כולו מתיחוּת…” חשה לרגע עליונוּת על הקבצן. “אפילו מן האופן שבו הוא מתיישב על הכיסא ניכר… האם הוא חושד בי? במה? הוא נשמר מפנַי? רק מפני שייכוּתי ל’מעמד' אחר? לעדה אחרת? או שהוא מבחין במשהו… אבל במה?… ואיפה, לכל השדים, שׂמתי את הסמרטוטים הארורים האלה שהכנתי בשבילו?” נכנסה למטבח, כיבתה את הלהבה השניה, והתכנסה לה סמוך לכיריםִ, כדי לחשוב. “ארזתי את החבילה לפני שהעוזרת באה לנקות ביום הששי שעבר זה בטוח. הרי את השמלה הורדתי מעליית הארון, מיד לאחר ביקוּרו האחרון של הקבצן, והשארתי מונחת על התלי הנייד שבחדר־השינה” (לרגע עברהּ גל של חיבה עצמית, משנזכרה בגרישא, שהתעניין מדוע אין היא לובשת עוד אותה שמלה שכה הלמה אותה תמיד…). ואילו את הנעלים ארזה יחד עם האפודות, וצררה עם השמלה. וכל זה לפני בוא העוזרת, שכן לא נתקלה עוד בשמלה כשהשליטה סדר בבגדים שעל התלי, אותו יום ששי. החליטה לחפש באורח שיטתי. לארונות שבחדר־השינה לא היתה מכניסה, כעת כשהם דחוסים כל־כך בכל בגדי החורף… במדורים העליונים שנתרוקנו? והרי בכוָנה הורידה משם את השמלה, שלא תצטרך לטרוח בנכחוּת הקבצן! וגם בחדרון של גידי לא, שכן מוסכם עליהם לא להפוך חדר זה למעין “כלבויניק”, כפי שמתפתים לנהוג בחדר קטן שאין משתמשים בו, אלא להניחו פנוֹי ומסודר, מוֹכן ומזוּמן לקלוט את גידי בכל שעה שירצה לקפוץ הביתה…

ובינתים הקבצן הזה יושב ומחכה. ודאי חושב שמי־יודע־מה מזוּמן לו שם.. ממש בוּשה להציע לו כעת, לאחר הצפיה הממושכת הזאת, אותן סחבות בלות… לפתע נזכרה בחלומה: חדשים אחדים חיתה, מסתמא, מחוץ לביאוגרפיה שלה, איבדה את זהוּתה, שכחה מי היא. למן חודש… איזה? ועד לאחד החדשים הראשונים של מה שכוּנה בחלומה “זמנים חדשים”. ספירה חדשה, שלוּח הזמנים המוּכּר לא “תפש” בה. ומעניין, שסביבתה לא הבחינה כלל שזכרונה אבד, שהיא נוּתקה. גרישא, נאמר לה, הרבה לצאת ולבלות באותה תקופה. חיי המשפחה האידיאליים, לכל הדעות, של אחותו הצעירה התמוטטו, ואילו את גניה החזיקו, מסתבר, בהסגר באותו קיבוץ שאליו יצאה להכשרה, שבו הכירה לראשונה אל “גרישא הגנן”, והיא מצדה לא הביעה כל משאלה להיחלץ. “היית נשארת שם לנצח…” התגרוּ בה (מי? והרי לא היא היתה זו שהחליטה שלא יחזרו לקיבוץ…) בחלומה… זהו, יותר לא זכרה דבר מהחלום. לעומת זאת נזכרה פתאום שהניחה את החבילה האבודה בבטן הספה, זו שבחדר־העבודה, אשר גרישא העמיס עליה אתמול את כל אותם הארגזים עם הייחורים הנדירים שהשיג בשביל הגנן ההוא מהנגב. אכן, מצאה לה היכן להושיב את הקבצן!… חשה רוגז על גרישא, שהוא מקבל על עצמו אחריות לדברים החורגים מתחום התחייבויותיו. ועוד התחייבוּת הכרוּכה בעבודה פיסית ממש! וכי מי זה שמע שאדריכל־גנים ימציא לגנן ייחוּרים ועוד יסחבם בעצמו לקומה השלישית, ועם הכאבים האלה בגב שתקפוהו לאחרונה? – כן, הנוסטלגיה המפורסמת שלו לתקופת החלוציות, יאמרו. והיא, גניה, תתמה – אם בחיבה, אם בשמץ לגלוּג. דבר אחד ברור: יש למצוא אמתלה להוציא את הקבצן מחדר־העבודה!

בירכתי מוחה היה בהיר לה מה תעשה. עוד מראשית הבוקר. אך אילו העז מי לרמוז לה שהיא מכוונת את צעדיה לקראת אותו מעשה היתה נדהמת, מסרבת להאמין. ההחלטה להזמין את הקבצן לארוחת־הצהרים גמלה בה, כך שיערה, לפתע־פתאום. הברקה היא, דרך להיחלץ ממצב ביש, פתרון לשעת הדחק. “והרי אין פשוט מזה”, נמשך עליה חוּט של אצילוּת, “להציע לאיש עני ארוחת־צהרים…” בבת־ראש התפרקה ממועקת אשמה ותיעוּב עצמי, כל אותן מחיצות של נוקשוּת וחשד ופחד מסתורי מפני איזה נעלם אָפל שורץ מזימות היו כלא היו. אדם קשה־יום הוא שניצב לפניה. שניתן להיטיב עמו על־ידי גילוּי של יחס אנושי פשוט.

“תשמע”, פנתה אליו, מעלימה בקושי את החגיגיוּת שנתלוותה לקולה ושהקפיצה את ראשו של הקבצן כמו נשתחרר איזה קפיץ סמוּי בצוָארו. “היות ונזכרתי שהכנסתי את החבילה לספה הזאת…”, “לא, לא…” מיחתה כשהבחינה במצמוּץ של איבה בעיניו, “אתה תקבל את החבילה עוד היום, כמובן, אלא, אתה מבין, זה יקח קצת זמן עד שאוריד אל הארגזים האלה מהספה…” הקבצן היטה את ראשו אל הספה וחזר והשפילו בעקשנוּת, כמי שפוסק שאין לצפות ממנו לשום עזרה בהורדת הארגזים. אלא שגניה כלל לא קיוותה למחוה אבירית זו מאדם שבני מעמדה מגלים כלפיו יחס כה משפיל, עד שאין להתפלא שהוא חושד בכל אחד מהם בכוָנה לנצלו. “ולכן,” המשיכה בלא שמץ עלבון, “מה אני מציעה? שתאכל בינתים ארוחת־צהרים…” הקבצן הסב את ראשו בסרבנוּת גלוּיה, וגניה שראתה בכך תגובה של אי־הבנה, מיהרה להבהיר שהכוָנה שיאכל פה, אצלה, בביתה, “בסדר?” חתמה. הקבצן הישיר אליה את מבטו ומיהר לקוּם. “בסדר”, ענתה במקומו, אמונה על שתיקותיו העקשניות, והורתה לו ללכת בעקבותיה למטבח. נטלה צלחת שטוּחה גדולה, נתנה בה מלוא התרוָד אורז, פיזרה עליו קוביות גוּלש ויצקה רוטב של בשר. הניחה את הצלחת על השולחן, הקיפה אותה בסכו“ם ואמרה: “טוב, אז בתיאבון לך…” ויצאה מן המטבח. בו־ברגע שמעה את צלצוּל הפעמון ונזדעזעה, אך משנהו נזכרה בשליח מן המשרד, האמוּר לבוא ולקבל את החומר שהשאיר גרישא. רצה אל חדר־העבודה, נטלה את הגליונות והכניסה למעטפה, ואצה לפתוח את הדלת ולהגישה לשליח לפני שהספיק לבקשהּ. “מה יש לי להסתיר”. צפה השאלה ממצוקת לבה הפתאומית, כשסגרה אחריו את הדלת. “האם עלי להתבייש בכך שאני גומלת חסד לאדם עני?” ובכל־זאת לא יכלה שלא להתנחם בכך ש”מזל שלא ראה אותו…"

גניה הורידה את הארגזים אחד־אחד ובזהירות והניחה אותם על הרצפה. וכשהרימה את מושב הספה, גילתה שם, אמנם, את החבילה. בינתים סיים הקבצן את מנתו, קינח את הצלחת בפרוסת לחם וכשגניה נכנסה למטבח והחבילה בידה, מצאה אותו לועס בעמידה. הקבצן נטל את החבילה ונתנה תחת בית שחיוֹ ושוּב, כבפעם הקודמת, מבלי להתירה, מיהר אל הדלת, הפטיר אותו מלמוּל עילג וכשגניה פתחה לו – יצא בחפזון.

אותו יום לא החזירה את הארגזים למקומם הארעי על הספה. “שיישארוּ עד שגרישא יבוא…” פטרה את עצמה בדכאונה הגובר, שלא ניסתה כלל למצוא את סיבתו. סילקה את שיירי האוכל מן השולחן והכניסה את הכלים לכיור מבלי לשטפם. פרסה לעצמה לחם, הטביעה בו נתח גבינה צהובה שהוציאה מן המקרר, נטלה מן המזוה זיתים אחדים ואכלה במעומד. אחר־כך נכנסה לחדר־השינה, חָלצה את נעליה ונרדמה בבגדיה, עד שגרישא, שקרא בשמה כשנכנס, החרידה משנתה. גרישא עזר להעלות בחזרה את הארגזים. “צריכה הייתי להוציא משהו מן הספה”, אמרה. את שנתה בשעה כה בלתי־מקובלת תירצה בכאב־ראש. התעלמה מכך שגרישא עיקם את פיו למראה האורז הצהוב מן הכוּרכום, ולאחר שענתה על שאלותיו השגרתיות, אם היו אילו טלפונים בשבילו, ואם שלחה לגידי את פנקס ההסתדרות, ואם בא השליח מאותו משרד, וכו', ולאחר שגרישא, מצדו, מסר לה דו"ח קצר על המשא־ומתן שניהל עם “כל מיני נודניקים מן המועצות”, הסכימו שניהם שאין טוב מאשר להקים תשכב לישון.

שעה ארוכה לא הצליחה להירדם. שכבה נים־ולא־נים ודמדמה. “לשתות חתול שחור…” נטרפו במוחה הכבוּי־למחצה מלים ללא שחר. “לשתות חתון שחול…”לתלוש חלות שחון…"

כתפה, חלל־השן העקורה, זרועה השמאלית – אברים מועדים לרגישות ריבמאטית – היו מושכים בקצב משתנה.

אותם בעלי אכסניה אנגלים צעירים, שהיא וגרישא התגוררו אצלם, שום דבר, מסתבר, אינו קושרם לשום מקום. ללא כל קושי עשוּיים היו לארוז את מעט מיטלטליהם ולהגר לכל ארץ שאנשיה דוברים את שפתם. אין הם חייבים תודה למולדתם על חייהם, אמרו, למה יעדיפוה על־פני כל ארץ אחרת? הם אינם קשורים במיוחד לנופה, לאקלימה. מולדת זו לא היטיבה עמם מעולם: שום חינוך ראוי לשמו לא ניתן להם כאן, לעומת זאת גייסו את הבעל, בגיל צעיר, לצבא. להילחם, בשביל מה? האם מידת שיתוף הגורל שלהם עם בני מעמד אחר בקרב עמם רבה יותר מאשר עם משכילים מבני מעמדם הם בכל עם אחר? אלה, שאינם יודעים טעמו של קיפוח גזעי, הקיפוח החברתי, הוא המדריך את מהלך־מחשבתם, פעוּלתם. חוסר התקוָה, החיים האפורים בין לידה ומוות. הללו – שום דבר אינו קושרם. הם המהגרים הפוטנציאליים, שהעולם רואָם בעין אוהדת. ואילו היא?

כשהללו מדברים על ביטול היחידה הלאומית, על אזרחוּת עולמית, על קשרים בין בני־אדם ולאו־דוקא בין לאומים, כשהללו טוענים שהיחידה הלאומית היא יצירה מלאכותית, שההיסטוריה ידעה גם מסגרות אחרות, שהאיכרים הסיניים לא ידעוּ ממי הם סובלים יותר, מהצבאות היפאניים או מן המשעבדים הסיניים, או מן השבטים הברבריים; כשהללו אומרים, שאין להם מה לאבד – היא מקשיבה להם. משהו מוסכם, שאין עליו עוררין, מתעורר לפתע ומטיל בה מין מהומה, מין ספק… (הו, כן.. מוכרחים לשוחח על כך עם גידי, שלאחר הכל השקפותיו אינן שונות כל־כך מהשקפותיהם..). נמצא לה זמן למכביר לשוחח עם בעלי האכסניה, שהרי גרישא היה טרוד רוב היום בענייניו, וחוץ מאותם ערבים שהיו יוצאים לתיאטרון, היה חוזר הביתה בשעה מאוחרת בלילה, כשהבית כוּלו כבר נם את שנתו.

ולא שחשדה אז במשהו. איך יכלה? לאחר כל אותה פרשה של ייסוּרים והשפלה שקדמה לנסיעתו של גרישא, ואשר היא הודפת את זכרה מעליה כהדוף גוש אָפל וכבד המאיים למחוץ אותה?

בכל־זאת היא נזכרת: בהיותה שוכבת ערה במיטתה, מכורבלת בשמיכותיה, אורה האכזרי של מנורת 100 הוואט מכה על עיניה העצומות־למחצה, השעה שעת־חצות וגרישא עדיין איננו, נפלטה לפתע קריאה מפיה: “תהום של אינטימיוּת!…”

ותחושת גופה, שהוא כלאָהּ… שעות אחדות קודם־לכן כבר היתה שוכבת וממתינה לטלפון המצוּפה. בקוצר־רוח גובר והולך. אמר שיתקשה בסביבות 7.30. ב־8.00 שכבה לנוח עם ז’ורנל. 8.15…. 8.45… 9.15… 9.45… איפה הוא? הראש כבד, ואותה בחילה קלה. לאות באברים. יצרים שהנה־הנה יפרצו מכלאָם. נקם, קולו השרקני־הצורמני של הרדיו. טלפון… היא קורעת את דלת חדרה. קול רך, ילדתי, קולה של בת השכנים בת השתים־עשרה: הלוֹ, מַמי פה?… ידה רפה, בכל־זאת יש משהו מנחם בכך שקטנה זו עדיין מתרוצצת בחוץ. הזר, העוֹין, שגרישא שלה ו… שמה – שהכאב טישטשו – של ההיא, שרק מאוחר יותר נודע לה על קיוּמה.

לה, שכל־כולה מוקרנת בגרישא, שאין לה ולא היתה לה כל ודאוּת־עצמית אחרת. שהמנוּחה היחידה שהיא יודעת – כשהיא לצדו.

אותו זוג אנגלי. הוא פקיד במשרד פרטי, כעין שוליה של עורך־דין, מן הדקים שצומחים לגובה, מעלובי המראה. אפו אדום, עיניו טרוטות, מחייך לעתים רחוקות, אינו צוחק לעולם. מקשי־היום ממרי־הנפש. אילו היה מר יותר, מוכשר יותר, אנוכי יותר, שאפן יותר… כמות שהוא, אינו אלא שוליה של עורך־דין. עושה את המוטל עליו, אינו מגלה יוזמה, אינו מוצא ענין בעבודתו, דאגות הפרנסה מקפיצות עליו את הזִקנה. אין מוצָא. אין תקוָה. הם מחליטים לאמץ בת. בנם בן שש שנים וילדים אחרים אינם יכולים להביא לעולם. אך בארץ הזאת אין אימוץ הילדים נעשה אלא באמצעוּת הכנסיה. ואילו בעיני הכנסיה אינם כשרים. לא הטבילו את בכורם. מדוע? פשוט לא הרגישו צורך בכך. גם מצפוּנם לא הניח לחתום על ההתחייבוּת הנדרשת, שיתחילו לבקר בכנסיה בימי ראשון ובחגים.

– – – אילו היתה נסיכה… בדימוס, אינקוגניטו, לא חשוּב. כמו שהיא באמצעיה הדלים, בגילה, במראה פניה, רק בשביל ההגדרה העצמית בשביל הזהוּת. ואילו עתה – אלפי נשים בודדות מסתובבות בערים הגדולות והיא ביניהן. אחת מאלפים. ממיליונים. אינה נראית טוב. שׂערה דלל, פניה נפולים, כחשה. ובכל־זאת יכולה היתה להיות יפה למען מישהו. למען מי? בעלת האכסניה תשאל אם רצונה באמבט. האח בוערת כל היום, תאמר, ויש מים חמים לרוב. הו, גניה תהיה מתמוגגת מרחשי תודה לאותה אשה. איך זה שאינה בזה לאחת כמותה, שאינה דנה אותה לכף חובה? ומה היתה אומרת אילו ידעה שדיירת נכריה זו שלה זנחה את בעלה, את בנה, איך היתה מתייחסת אליה אז? הם תוהים על קנקנה, אך אינם מעיזים להציג שאלות? בינם לבין עצמם יַרבּוּ, ודאי, לדבר בה. גם החנוָני יהיה תוהה עליה, ובעלת המכבסה והירקן, כל הכרטיסנים באוטובוסים שבו שלהם יעיפו בה מבט תוהה, יזכירו לה מתי לרדת. יצור תמהוני. היא. אילו לפחות היתה נסיכה בדימוס! – – –

אותו טיול שלהם, לפני שנתים, כשגרישא היה נעלם לשעות רבות והיא שוטטה לה באפס־מעשה ברחובות, גילתה את בית־הקפה של התיאטרון המקומי. סוף־סוף מקום כלבבה. בית־קפה שהוא בתחום התיאטרון, פתוח במשך כל שעות הבוקר, ובזכות ספל קפה שהזמינה, יכלה לשבת שעה־שעתיִם באין מפריע ולחזות בקהל המגוּוָן של שחקנים, במאים, מחזאים, בוהימה. וגם סתם גברים ונשים מדיירי הסביבה, הנמלטים מפני הבדידוּת. היא בתוך זה. יימצא מי שישים לב אל אחת כמותה? ישבה יום, יומַים – איש לא שם לב. אחר־כך ניסתה תסרוקת חדשה. פסעה בגילוּי ראש (במקום אותו כובע־פרוָה נצחי שהתקינה לעצמה לפני הנסיעה) ונוכחה שיש מי שעוקב אחריה בעיניו. והוא אינו יחיד. מתעניינים בה! ולאו־דוקא מתוך חמלה על הזר, מתוך איבה. ללא רחמים, תוהים עליה הפעם – כך נדמָה לה.

כעת צפוּיים לה שבועיִם של ציפיה. נואלת, מורטת עצבים באוילוּתהּ. ציפיה למה?

הקבצן הזה מבקש ממנה משהו, שהיא גניה, כפוּיה לתת לו. ואין טעם שתתעלם מכך. אבל מה? מהו אותו דבר? ושמא היא־היא המבקשת ממנו? והרי עוד סימן למצב הנלעג של התייסרוּת עצמית וחטטנוּת מַזוֹכיסטית, שהשד יודע כיצד נקלעה לתוכו!…

ובכן, לכאורה המצב פשוט בתכלית; וכי לא הוא שבא אלי? ולא משתמע מכך, שהוא המבקש? ושמא יותר משהעגל רוצה לינוק וכו'?…

מוטב שתצטייר תמונה. כן. הרי לכם קבצן, חוזר על הפתחים, שיום אחד, אגב שיטוּטיו, מגיע אל ביתה ומבקש בגדים, נעליִם… והיא – נותנת… מרחמים, מאשמה, מהכורח להפיס את רצונו של איזה נעלם… ש… כן! נניח, אפילו שהוא גורלה, אולי. ו…אותו קבצן שועה אל נדבתה… (אז מה? אז מה? כבר סימן שהוא מתרצה? כבר סימן שנוצרים כאן אילו יחסי־גומלין? כבר המיסטיפיקציה?) כלומר, הוא מסכים לקבל מידיה את מבוקשו?.. אך לא. לא בזאת העיקר. העיקר הוא שכשהסכר נבקע ומתחילים להיוָצר יחסי־גומלין… הוא חוזר ומבקש. היא חוזרת ונותנת. הוא חוזר ומבקש. ושוב, ושוב… עד מתי?

תחילה יהלך בקטנות, ויסתפק בבגדים ובנעלים שיצאוּ מכלל שימוש, אך מי יערוב לה שלאט־לאט לא יגבה לבו? מי יערוב לה שלא יבחל באלה ושלא ידרוש נאים יותר, טובים יותר, חדשים? ואחר־כך ילטוש עינים לחפצים אחרים, שאינם דוקא בגדים או נעלים… לפסלונים הקטנים מאפריקה, למשל, או לתמונות… (מכל חפצי הבית היא חוששת שיחמוד דוקא את חפצי האמנוּת!…) ואחר־כך, למה ילטוש עינים אחר־כך. והלא הוא בסך־הכל קבצן, קבצן! לא שודד, אף לא רודן עריץ.. וקבצן, עיקר חפצו הוא לעורר רחמים, כן.. מוטב שתשים זאת אל לבה… אך מי אני שאתקן את שקילקל גורלו?" היא קוראת מנהמת לבה. ושמא דוקא אלה, מקופחי־גורל וקרבנותיו, הם שמייראים אותה כל־כך? שמא דוקא עמם אינה רוצה כל עסק? שהרי רק בזכות אותו תחום שהיא תוחמת היא נשמרת… ניצלת… (“הקש בעץ! הקש בעץ!”) מן המחסור, מן החולי, מן האסונות… וכעקרת־בית, כאֵם, היא חייבת לבצר את ביתה… לא לתת לכל אלה דריסת־רגל אצלה…

למה, אם כן, הכניסה לביתה אותו חלכה? ומדוע לכל השדים, היא מצפה בדריכוּת כזאת, בקוצר־רוֹח כזה, ב…געגועים כאלה, חה!… לשוּבו? או שמא צוּרה של השבָּעָה היא לה… סגולה כנגד עין הרע… תכניס את זה, כלומר, ותמנע את הגרוע ממנו.. אך לא! אין בזה כל ערובה! די שתפתח כדי סדק, וכל הנחיל הרב והעצום הזה של חלכאים ונדכאים, צרועים וזבי־דם ומשוגעים, על כל אותן רוּחות שהם מייצגים, יינשאוּ מארבע כנפות הארץ ויעלוּ כארבה על ביתה… אז למה, למה פתחה סדק?… איזה מין שליח־שטן פיתה אותה בוקר אחד של חורף, לפני חודש ומשהו לפתוח את דלת ביתה לפני אותו קבצן? כאילו רצתה לחסן את עצמה? כלומר, לא שליח־שטן, אלא משום בריאוּת הנפש? למיני חדקים חיים היא נזקקת? שיחסנוה בפני המגיפה? שלא תישאר מעודנת מדי, ספוּנה מדי בחדריה. פגיעה מדי? הגבול… שרק תדע לשמור על הגבול… והרי בשביל להתחסן לא די להניח לאותו חידק להתעופף שעה קלה בביתך.. צריך שייעשה לו משכן של קבע!… בגופך, כלומר שיתערב בך, שייספג בדמך…

רצונה לומר? רצונה לומר שעליה להכניס את הקבצן לביתה? – איזה רעיון אבסורדי!.. לתת לו לצאת ולבוא כרצונו… שיאכל וישתה בביתה… רק זאת? שיתרבה בתוכו!… שיביא את אשתו וילדיו, את קרוביו, שכניו, מכריו…

אכן, הקבצן הזה מבקש ממנה שתיפתח לקראתו, וכך תשלים את הווייתה. או־אז תוכל לנשום חָפשית, או־אז לא תצטרך לחזור ולהַשְׁבִּיע שוּב ושוּב את גורלה. בהתמדה הזאת, בעקביוּת הזאת, בעמידה הזאת חסרת־הליאוּת על המשמר. שהרי אז לא יהיה עוד מפני מה להישמר… קשוח, אלים, גס, מחוּספס, פרימיטיבי, פסיכופאטי, הנחמל שנהפך לברוטאלי. האכזר, שבהיותו ממאן להשלים עם דמוּת עצמו המסכנה, זו דרכו להתגונן.

אבר־זכרוּת שחור, תפוח, נכרך סביבה וחונק, חונק… עינים רושפות אש, לשון אדומה, שלוּחה… אך לא!… הו, אלי!… רוך כזה בעינים, כפות־ידים רחבות, שלחייהן תפוחות, ואצבעותיהן העבות, הפשוקות, מרופדות הפרקים, מלטפות בעדינוּת מופלאה את ירכיה… שפתיִם, שנוגעות ואינן נוגעות… היא נמסה… נמוגה בתוך אֶתר אין־משקל, אין־כובד… חָפשית, חפשית, בין שמים וארץ, אביב נצחי… היא מתחילה להבין משהו: רגע רגע… כבר היא נוגעת… כמעט… אך לא!… נעלם. שוּב אין היא מבינה דבר. אכן, האֵלים מהתלים בה. קץ ההתחברוּת. האכזבה הגדולה. גן־העדן האבוד. היא, במוקד הטרגדיה האנושית. היא, גניה’לה צח הזעירה, בת הארבעים ומשהו, במוקד הטרגדיה האנושית – – –

“מזל רע, זה…” אמרה העוזרת וידה האוחזת במטלית נכונה לתפוש את השׂממית החולפת עקלתונית על־פני קיר ההוֹל. “צריך להרוג!…” ואילו גידי טוען שבעיני המלאיים, למשל, היא נחשבת דוקא כמבשׂרת טובות. וגניה, בכל פעם שהיתה מגלה את השׂממיות בדירתה, במטבח או באמבטיה או במרפסת, אותן שצבע עורן הוורדרד־התכלכל־השקוף הוא כצבע עורו של הרך הנולד וצורתן כצוּרת מאוּבן עתיק־יומין, שׂריד מיניאטורי של גזע אדירים שנכרת ונכחד מן הארץ, היתה עומדת ומתבוננת בהן כמהוּפנטת. “הצירוף הזה של תום בראשיתי, עם חָכמה עתיקת ימים”, חשבה, “יכול להיות גם גרוטסקי…” והרי באיש ההוא, הגרוטסקי, בפירוש היה משהו ארכאי…

במובן מסוּים – היתה ממשיכה לטווֹת את חוט מחשבתהּ – בכל בעלי־החיים קיים הצירוף הזה של תום עוללים וחכמת זקנים. “ושמא עיסוקו של גידי הדביק אותי בהרהוּרים משונים אלה?…”

בסופו של דבר היתה מוצאת עצמה נבוכה בעומדה כך מסתכלת הישר בעיניו של בעל־חיים. כאילו נתהפכוּ היוצרות, ונמצא בעל־החיים מתבונן בה, לוטש עינים.. בוחן כליות ולב! לגבי ציפורי־הלילה למיניהן, ניחא – חשבה – שהרי זאת סגולתן, לראות בחשכה. אך לגבי שממית? או מקק? או עכביש? להיות נבוכה בפני מקק?!… איזו מין ברית־קדומים שהופרה היתה כרוּתה אי־פעם בנבכי הזמנים, בינה לבינם? באיזה עולם קדוּם, פרה־היסטורי, חיו היא והם בברית, באושר?.. וכך גם חתולים וכלבים וסוסים… אך תתן עליהם, בלי־משים את דעתה, מיד תיתקל במבטם הנוקב, המתחנן־מבקש־על־נפשו, או הדורש במפגיע, הנדבק־לבלי־הינתק, המפציר… הם הולכים בעקבותיה: חיות מעוּנות, למוּדות־סבל, סַגפניות… לפעמים הן מתנפלות עליה, נוהמות חורקות שינַיִם, זועפות… לפעמים הן מגישות לה את בשרן לאָכלה. מזוהמות, מרופשות, מוקאות. האוּמנם על־ידיה?… ומה הן רוצות כעת? שתעכלן מחדש? .. מה הן תובעות?… פעם – וזה ממש לא יאמן לגבי אשה אדוקה בנקיון כגניה – גילתה במיטתה פשפשים. ברגע הראשון נדהמה עד כדי כך, שלא תפשה, פשוט לא תפשה, את פשר התגלית. ובמשנהו – משהקיץ החשד שזהו – חשה שהיא נפגעה עד עומק נשמתה. פשפשים – אצלה… אילו הגיע לאָזניו של מי ממכריה!… איזה עלבון!… כל־כך התביישה, שאפילו לגרישא לא סיפרה. ורק ריחו החריף של הרעל שריססה על־פני כלי הבית, הוא שהסגירהּ. בסופו של דבר הרגיעה את מצפוּנה בהאשימה את העוזרת, שאמנם לא הצטיינה בנקיון, ובגדיה וארנקה ומסרקה העידוּ. אך בסתר לבה האמינה שהפשפשים מבקשים ממנה משהו. אמנם כן, גם הפשפשים. מבקשים שתכיר בהם? שתודה בזכוּתם להתקיים בעולמה? ושלא תשכח חלילה, שלא תתעלם? ולכן יצאוּ מקניהם האפלים לתבוע את זכוּת קיוּמם? אמנם כן. זהו. וכך הלטאות, והנחשים שבאים בחלומות, והזאבים האיומים, והמקקים המזנקים מבעד לחלונות, והחתולים המטורפים הנדבקים ואינם מרפים, שהיא קורעת אותם מעליה עם פסים־פסים מעורה.. וכלבי הבוּלדוג מזעיפי הפנים, שפיהם קשה, והיא מתנשקת עמם בחלומה וטעם הנשיקה, טעם הנשיקה, עודו בשפתיה, והסוסים החוּמים עם המתג אשר בפיהם, וגם המֶדוּזות, וגם אותן מפלצות מיתולוגיות, המַמוּתות, שהן אמהיות כל־כך, לחוֹת עינים, כמין כלבות־ספנייל ענקיות באות בימים, או קנגוּרו, הרובצות על אֵם הדרך ומבקשות על נפשן.

והקבצן – מה הוא מבקש? –

אותו זיהוּם שהיה לגידי ברגלו ושבגללו ביקש מהוריו, לפני כשבוּעיִם, שישלחוּ לו את פנקס ההסתדרות, מסתבר שלא נרפא עדיין. ידידה של גידי, שדאגה לשלומו, כתבה על כך לגניה, והיא החליטה לעלות לירושלים בלי שהיות ולעמוד על המצב מקרוב. מה גם שעבודתו של גרישא בתכנוּן הגן של “יד לבנים” נשתבשה במקצת, וכתוצאה מכך נדחתה נסיעתו לימים אחדים – דבר שלא הסב לגניה שמחה ואך הגביר את המתח שהיתה שרוּיה בו. היה זה יום אחד לפני מועד בואו המצוּפה של הקבצן בפעם החמישית – עוּבדה שנמחתה כליל מזכרונה מאז ביקוּרו האחרון וששבה וצפה בהיותה מכונסת במושב האחורי שבמונית, בדרכה לירושלים. ברי לה שלא תספיק לחזור מחר הביתה, אלא בשעות אחר־הצהרים המאוחרות…

תחילה יהיה עליה לברר מה בדיוּק מצב הרגל… (לפתע לבה מנבא לה את הרע ביותר…) ייתכן שתצטרך להעבירו לבית־החולים עוד הלילה?… ושמא הוא שוכב כבר בבית־חולים זה כמה ימים? ואפילו שבועות? האם אחד כגידי יניח למישהו, או למישהי, להזעיק את הוריו, אם אין מצבו בכל רע?… גניה חשה שהפניקה מתחילה להשתלט עליה וגמרה בלבה, לשמור ויהי מה, על קור־רוח. לשם כך יש לסלק מראשה כל מחשבה על מצבו של גידי, עד אשר תראנו פנים אל פנים. ומחשבות אחרות, על נסיעתו של גרישא, למשל, אך תרבינה את מצוקתה. דיפדפה בעתון ערב ולא קלטה את אשר קראה. לפתע נתקלוּ עיניה בכותרת צדדית: “מפלצת מוּזרה נתגלתה בסיציליה” והחלה לקרוא בעיון:

הקבצן… מה יעשה כשיבוא ולא ימצאנה בבית? יעמוד ויחכה בחדר־המדרגות? במישורת הכניסה? באכסדרה למטה? ואולי בפינת הרחוב? או שמא יחפשה בחנוּיות… הרי פעם כבר הלך בעקבותיה מחנוּת לחנוּת וחזקה עליו שידע היכן היא נוהגת לערוך את קניותיה… וכשלא ימצאנה? ילך לשנורר אצל שכניה? גניה חייכה לעצמה, משתעשעת, מששיוותה לנגד עיניה את הבעת־פניו המטומטמת של הקבצן לכשיסתבר לו, בסופו של דבר, לאחר צלצוּלים חוזרים ונשנים, שהדלת אינה מתכוונת להיפתח לפניו היום. האם יחוּש אכזבה? צער? עלבון? שמחה לאידו. של מי? של אותו יצוּר אנושי נחוּת?… כאיKו היו שוי־ערך?… כאילו ייתכנו, בכלל, יחסים של שויון בינה לבינו?… כאילו ייתכן ביניהם משהו הקרוב להתמודדוּת, להתנצחוּת?… שוּב נמלאה רוגזה על עצמה, כבכל אותן פעמים שהוודאוּת היתה הולמת בה באורח בלתי־צפוי: הקבצן הזה אכן ממלא פונקציה בחייך. "אך המטריד ביותר הוא, שכעת אין לדעת אם לא יפתיעני זה במועד לגמרי לא צפוּי!… ואמנם, החשש מפני הפתעה אפשרית כל יום, כל שעה, ועוד בהיעדרו של גרישא, העיבה לפתע על כל שאר טרדותיה ודאגותיה. והרי כל צלצול בדלת יקפיצני ממקומי… ומה יהיה אם יחליט להופיע דוקא בשעה שאמא תהיה בבית? או גידי?… אז מה בכך? כאילו באה באיזו ברית חשאית עם הקבצן? או שיש לה כוָנות בלתי־כשרות כלפיו? הרהורי זימה, או משהו… כמה שכל זה משפיל!

בדרכה חזרה הביתה למחרת בערב, באוטובוס האחרון שיצא מירושלים, היתה דעתה נוחה מכך שהשאירה את גידי, שנותח באותו יום אצל כירורג ידוע ויצא מכלל סכנה, בידיה הנאמנות של בעלת־הבית שלו ובטיפולה של נערה מאוהבת. גניה לא יכלה שלא לחייך כשנזכרה באותה נערה, אשר אמרה לה ברצינוּת של סטודנטית המצטטת את דבריו של פרופיסור נערץ: “הגברים בימינו הם אנטי־גיבורים, והם אינם מתביישים להתנהג בהתאם… להיפך, זוהי האָפנה.. הגברים בימינו מחפשים נשים־אמהות, שתבנה את… משוגותיהם”. “משוגותיהם”. כך בפירוש אמרה.

אך פגישתה המקרית, החטופה, עם דן אביטל, הותירה בה מצוקה שפשרהּ אינו נהיר לה.

דן אביטל… בנם בכורם של נכבדי אחת המושבות הוותיקות. דן החסון, השחום, שעיניו ירוקות, ובלוריתו המהוללת, שלפנים היתה גאיונית, היא כעת מפרץ שחור שמימיו פרועים, שזור חוטי כסף קורנים. דן אביטל. מה לו ולאחת גניה, עירונית שאין בה, כמדומה, שום ייחוּד בעיני אחד שכמותו? ובכל־זאת משאך נתנה לבה עליו, כבר נמנה עם מחזריה. כעת הוא פעיל־מפלגה קנאי, שזנח לא־מכבר את קיבוצו ועבר לגוּר בדירה שכוּרה בעיר. אך ילדיו מאשתו שהתאבדה חוּנכו כל השנים בקיבוץ ובנו בכורו מועמד כעת לחברוּת בו. פעם, לפני שנים, היה צ’לן מבטיח ותקופת־מה אף ניסה את כוחו ביצירה. מכאן היכרותו עם איתמר רז, עוד מימי לימודיהם במדרשה. אך בה־בשעה שאיתמר התמיד באמנוּתו, שמר דן אמונים לתנועת־הנוער, יצא להכשרה, אחר־כך לגרעין היאחזוּת, ולאט־לאט ובמין גאוָה ועקשנות תמוּהה, עבר לפעילות מפלגתית, ששמה קץ לקאריירה שלו כמוסיקאי. “ככה זה, כשהפרטי מתערב עם הציבורי”, שמעה פעם גניה את איתמר מעיר בנידון, כשהוא מוסיף לאחר הרהור: בכל־זאת, עקרוּתו האמנוּתית היא בעוכריו.."

זכוּר לה היטב הרושם הראשון שעשתה עליה אשתו המנוחה, חוָה. פליטת־השואה, בלונדית זהובת שׂער ותכוּלת עין, שאפה הסולד עורר תהיות לגבי מוצאה. משפגשה אותה, בחברתו של דן, באחד מביקוריה עם גרישא בקיבוצם, תמהה על אי־ההתאמה הבולט שבין בני הזוג. פניה היפים, הרכים וכמו מעוּנים, של חוה, שהיו ניגוד חריף לפניו המוצקים, המתגרים־כאילו של בעלה, וכן הפער העצום ברמת ההשכלה שביניהם. עם זאת, הוקסמה מן התעלומה שבהוָיתם המשותפת של שני אלה. האוירה האצילית שהיתה שרוּיה באותו חדר קיבוצי סטנדרטי, הטעם המעוּלה שנתגלה בבחירת כל פריט ופריט שבו. ידו של מי היתה כאן? ידה של חוה? ידו של דן?

משביקרוּ אצל האביטלים כעבור שנים אחדות, לא הכירה, במבט ראשון, את חוה. ולא מפני השינוּי שחל בגוּפה בהיותה נושאת בכרסה את ילדתם. אותה הבעה מעוּנה סרה מפניה ופינתה את מקומה למעין קרינה פנימית רגועה ומאושרת. שׂערה, שבביקורם הראשון היה מתוח לאחור בקפידה, גלש רכות על כתפיה, ובלבושה היה פאר מוצנע (חלוּק של סאטן תכון בבית ושמלת־הריון מהודרת בצבע הענבר, בצאתם לטיוּל קצר בסביבות המשק). יום אחד, שנה לאחר מכן, זמן־מה לאחר שהחל דן לכהן בתפקיד מרכזי בתנועה, נמצאה חוה באותו חדר קיבוצי שלהם ללא רוּח־חיים.

ענין התאבדוּתה של חוה היה, תקופת־מה, לשיחת היום בחוג מכריהם של הצחים. ואז אף שמעה גניה אותו סיפור, כי שנה ומשהו לפני מותה הטראגי של חוה, איתרה אותה, לאחר חיפושים, דודתה באמריקה, עשירה מופלגת. דודה זאת, כך סיפרוּ, הרעיפה על בת אחיה הצעירה מתנות ואף שלחה לה כרטיס־טיסה לאמריקה והזמנה לביקור לזמן בלתי־מוגבל, אם לא לשהיה של קבע, אך חוה לא ניצלה, משום־מה הזדמנות זאת. כך גניה ניסתה להסביר לעצמה את הידוּרה של חוה בעת פגישתם האחרונה, אף כי פיקפקה בכך אם גילוּי הדודה, הוא שחולל את הפלא במראיהָ וברוּחה באותם הימים.

“לב נחוש לו”, היתה אז גניה משננת לעצמה, “קישח… לא כמו פאולי, שהייתי באה אליו חמוּשה לקרב הסמוּי בין המינים, מחודדת־צפרניִם, יפה, והחיוך הרפה הזה שלו מקבל את פני כאומר: כל זה לכבודי?…” (אילו ידע אז פאולי המסכן, שאָמנם, זמן קצר, למענו היה!…) ואילו דן, מידה גדולה של אהבה עצמית יש בו. בטחון רב יותר בכשרונו, בקסמו… אף כי לגבי אשתו (חוות־דן היו נוהגים לכנותה. ללמדך שאין קיוּמה אלא כנסמך לשמו). עד כמה שהדבר אינו מתקבל על הדעת, לא היתה גניה בטוּחה כל־עיקר שאמנם הצליח לסחררה בקסמיו, ואולי ניתן להסביר בכך את תחוּשת הכשלון המרה שליוותה, כמדומה, כל השנים את מי שהיה נחשב בעיני הכל ככובש הנשים הגדול? אך כעת, בהיותה מכונסת במושבה באוטובוס, כשהאפלה הזוהרת של הערב החורפי, עם שלוות ההוד של הרי ירושלים, משווֹת לנסיעת ערבית זו שלה ייחוּד נדיר – גניה אמרה בלבה שהחיים אינם אידיליה: לא כל מי שליטף אי־פעם את ידך, כאילו נשבע לך אמוּנים לנצח.

כשהגיעה הביתה, משאך תקעה את המפתח בחוֹר־המנעוּל שבדלת המבוא צצה לקראתה שכנתה מן הדירה הסמוּכה, בכתונת־לילה, פניה משוּחים בקרם ושׂערה מגולגל בסלילים, ובקוצר־רוּח, בישׂרה לה ש“איזה טיפוס… איך להגיד… אלטע זאכן, או משהו דומה…” צילצל וחזר וצילצל אצלם במשך כל הבוקר. ותוך־כדי דיבוּרה הלהוּט, מבטה בולש בחשד את ארשת־פניה של גניה, שלא להניח לשוּם תגוּבה לחמוק מעיניה. “לתפוש אותי בקלקלתי…” אמרה גניה בלבה.

עם כל יום שחלף קיוותה שיבוא למחרתו. שהרי אין להעלות כלל על הדעת שכעת תיאלץ לחכות שוב שבועים תמימים… ארבעה־עשר יום!… ריקים, תפלים, מיותרים, נשרכים בעצלתיִם… כן, כן, אי־אפשר שלא להודות… “ועם כל יום שעובר אני הולכת ומזדקנת… ואילו גרישא נוסע בעוד… מה היום? ראשון? אכן… כמעט שבוע…”.

בבקרים היא ממעטת לצאת מן הבית, שמא תחמיץ את בואו של הקבצן, וכשהיתה נאלצת לקפוץ לחנות, נעצה בדלת פתק “תיכף אשוּב”. אפילו על החפיפה השבועית שלה אצל הספר ויתרה הפעם. ועם זאת היתה משביעה כל צלצול בדלת: “שרק לא יהיה זה הוא!…”

הפעם כבר הכינה בשבילו שמיכה ישנה, זוג וילונות פרחוניים, שהיו תלוּיים פעם בחדרו של גידי, חלוּק־רחצה מטולא של גרישא, כתונת־לילה שלה, של פלנל ממורטט, וכבר נכונה עמה תכנית גם לביקור הבא: תנור־אפיה נייד ישן, של פח. הביקור הבא!…ומי ערב לה שאמנם יהיה הביקור הבא? שעוד יראה את פניו ביום מן הימים?

ובכל־זאת, צריך שתפגוש בו, צריך שתפגוש בו. אבל איך?… מי יודע איפה הוא מסתובב? מאז חזרה מירושלים היא מחפשת לה תואנות לשוטט בבקרים ברחובות הסמוכים לביתם. פעם היא נזכרת בעקב משופשף של איזו נעל ישנה שיש למסור לסנדלר, פעם – במכנסים של גרישא הצריכים תיקון אמנותי, וכמובן – תמיד יש להוציא איזה צרור מסניף הדואר, או שהעט זקוק למילוּי חדש… ותוך כדי הליכה היא פוזלת לצדדים, בודקת בעירנוּת כל עובר־ושב… דימתה לראותו בדמוּת איזה פועל בנין שהיה צורר את צידתו בחנות־המכולת, או בדמוּת אחד מסַפקי המזון, או הגאז, או אפילו בדמוּתו של צייר אחד בוהמיאן, טיפוס מוּכר בשכונתם, או בדמוּת מנהל סניף הבנק המקומי, ההדוּר כל־כך בלבושו.. אך משחלפוּ הימים והקבצן עדיין לא נקרה לה, נעורה בה תקוָה חדשה: שמא בכל־זאת יופיע ביומו הקבוע, אך הפעם מקץ שבוע ימים, כלומר: ביום החמישי הבא?… וגרישא עומד לטוּס במוצאי־שבת…

אירופה, שלפני שנתים ערכוּ בה, היא וגרישא, מסע־תשוּבה דומם, מלווים ארון־מתים עטוף שחורים, שלא נמצא להם מקום ראוּי להטמינו. ההיא, שרק מאוחר יותר נודע לה על קיוּמה. הדס. מה פתאום?!… פניה העגלגלות הילדוּתיות, שערה הקצוץ. עורה השחום, צוָארה החלק, העבה משהו, גוּפה הדשן. כמשרתת חשוּקה נראתה לה, שלעולם עומדת היא במריהּ שלעולם אינה משביעה את רצון גברתהּ, אך בסרבנוּתה היא נושאת חן בעיני אדונה.

גרישא זה. אין ספק שאיבד את עשתונותיו בעטיה. שאם לא כן, כיצד יכול היה לנהוג כך באשתו, בארץ זרה, לעיני זרים, בעיצוּמו של מסע־כיפורים, בידיעה שגניה עושה למעלה מכוחה בנסיונה להשכיח מלבה כל זכר לפרשה האפלה והעכוּרה האחרת, שקדמה לנסיעתם.

והדס לא היתה משרתת. ציירת תפאורה היתה, ישראלית ששהתה באנגליה לצרכי השתלמוּת, ואשר גרישא הזדמן למסיבה בביתה שבלונדון שבוע ימים בלבד לאחר שהגיע לשם בגפו.

האם בה הוא נזכר כשפניו מתעדנות עתה לפתע? ואותה אנחה עמוקה, ושפתיו שמתפשקות קמעה, ועיניו שמצטעפות… לא פעם נוכחה בשינוּי זה שחל בו, בעיקר בטיוּלים של חג במכוניתם התכוּלה, אשר גרישא רכשהּ זמן קצר לפני חיסוּלה של פרשת האהבים שקדמה לנסיעתו (רק אז למד לנהוג) או בהזדמנה במקרה בחדרו שעה שהיה שקוּע בכורסתו ומקטר בלהיטוּת אחת מקטרותיו.

גבול שלטונם הטראגי של העריצים: מחשבותיו של הזולת, ואילו גניה רחוקה מלהיות עריצה. על אחת כמה וכמה, שגם לה הפלגות רומנטיות לאיי־חמד שבזכרון.

ובכן, פשוט להפסיק לתת את דעתה לכך כתנאי למינימום של חופש בחיי הנישואין? וגם – למלט את נפשה?

ולחשוב שכל זה נודע לה מפיה של הנערה עצמה, כשזו טלפנה אליה יום אחד וביקשה לקבוע עמה פגישה. התמימה! כה נאה היתה בעיני עצמה, כה מאושרת, כה בטוחה באהבת גרישא אליה, עד שחפצה להיראות יפה וראוּיה אף בעיני אשתו. סיפרה על עצמה. ילדוּת קשה, קיבוץ, הורים שנפרדו, מטפלות רשעות, מפלות, אהבה אחת נכזבת. בתמימוּתה האכזרית, בחוסר־נסיונה, בנשיוּתה המבשילה, האנוכית, ניסתה לעורר את אהדת יריבתה הקשישה.

גניה שמעה ולא שמעה. תחילה לא הבינה. כשקבעה לה פגישה ב“פאב”, נסתקרנה. חשבה שבקשר לגידי. במבט ראשון נראתה לה כאמור, משרתת, וסקרנוּתה גברה. משפתחה ואמרה “גרישא”, כך פשוט, בשמו הפרטי, שמעה ולא תפשה. אחר נתקפדה בבת־אחת. עיניה קפאו. עדיין לא חשה בדבר. רק קפאון. קולה של ההיא הלך והתרחק. חומת הקפאון שבקרבה הלכה והתעבתה. פניה הילדוּתיות של ההיא, שכה עוררוּ את סקרנוּתה, ניבטוּ אליה מבעד לצעיף של מדוּחים. עינים שקרניות זרחוּ בזוהר כזב. קולה, שגוֹן עבה של חשק הסגירוֹ, הצטרח באָזניה כסרט של רשמקול שמהירוּתו הוכפלה. לפתע לא עצרה עוד כוח. קמה באמצע גמגוּמה המתחסד, נטלה את מעילה ויצאה מה“פאבּ”. נזכרה וחזרה כדי לשלם מבלי להעיף עין לעברה של ההיא. אחר שוטטות שעות אחדו ללא תכלית. אחר עלתה על האוטובוס שהובילה הביתה, לאכסניה. גרישא ציפה לה מכבר. משנתנה בו מבט, חשה שהחרון והזעם חונקים את גרונה. הדם פאץ אל ראשה. אגרופיה נקמצו והיא החלה הולמת בחזהו בזרועותיה הרפות. שיהוקי בכי תקפוֹהָ והיא התנפלה על המיטה בעוויתות התייפחוּת.

משהתעוררה בבוקר, נמצאה לכוּדה בקוּרי עכביש.

הדס, עם פני־הילדה הסרבניות, צפה ועולה בזכרונה בכל פעם שהיא מנסה להשקיעה. כואב, אך מרַגש. אכן, יש להודות, גם זה. שכן, קיימת דראמה. גירוּי רגשי, נושא אירוטי מרגש, שאפילו הוא קשוּר בכאב, ביצרי נקם פרוּעים, בהסתכנוּת בעינוּיי השגעון, אולי הוא טוב מן השגרה, מן האדישוּת, מן ההסתיידוּת האיטית? אולי נחוּצה לה, באיזה אורח פרוורסי, החיוּת שהוא מספק. והאין זו אותה צביעוּת קטנה המחשידה עליה תמיד מראש כל התייחסוּת פסקנית למשברים בחייהן של משפחות ידידים כל זמן שאין הם מביאים לידי התמוטטוּת ממש? והתבוּנה הזהירה והמאוזנת למנוע התמוטטוּת, מנין תימצא. ההקשבה ההדדית הדקה, הרגישה, שעה שתנועה מכשילה, קלה שבקלות, מלה מיותרת, הדגשה מוטעית, נשימה שלא במקומה…

בדמיונה היא עוזבת א העיר ק., אותה עיר עצמה שהיא וגרישא חלפוּ על פניה בטיולם. משאירה מזכרות: סיכת־זהב לגברת ותנ"ך לאדון (אותה גברת… אותו אדון…). ערים אחרות, שלא ביקרה בהן עם גרישא, לא היתה, כמדומה, מסוגלת אף להעלות בדמיונה.

ומדוע זה אין גידי כותב? הייתכן שאין מעבירים אליו את מכתביה?… ואילו גרישא עדיין מוסיף לקיים את מה שנחשב לפי מושגיו כחובתו כלפיה: כותב לעתים נדירות יותר ויותר – בתואנה שאין הוא יכול להדביק את קצב שינוּי הכתובות שלה. אינו מזכיר אף אחד מהידידים. כאילו כוּלם מתוּ שם. ומכתביו הולכים ומתקצרים. איך־שהוא מצליח לחבר משפט למשפט בלי לומר דבר!… ובכל־זאת: מכתב… סם־חיים…

היא מתיישבת באוטובוס שלא התעניינה כלל בכיווּן נסיעתו, מיטלטלת מעיר קטנה אחת לעיר קטנה אחרת. סוף־סוף למדה לחוּש הנאה (מזוכיסטית, אין להכחיש) מן הבדידוּת. מן הזרוּת. מערבים ארוכים של שוטטוּת בערים נכריות. נקלעת לאותה עיר של תעשיה כבדה. ב. עיר עצומה, שכוּלה ברזל, מבנים של ברזל, גשרים, קשתות ברזל המסתבכות אלו באלו. אנשים, אנשים… היא וגרישא עברוּ גם בה. עיר קשה. הפעם היא אוכלת ביחידוּת ליד הבאר ב“פאבּ”, בבתי־התה, במסעדה יוָנית, איטלקית, סינית, סיאמית, פאקיסטאנית… תמיד ספר ביד, או עתון, או נייר־מכתבים לעשות את הרושם המתאים. שמא יטעוּ בזהוּתה… תשהה כאן ימים אחדים. עד אז תכירנה כל העיר: הכרטיסנים, בעלי המסעדות, עוברי־אורח, משוטטים…

אותו זוג אנגלי שבביתם התאכסנו, שהיא וגרישא כינוּם “הקוסמופוליטים שלנו”… והרי היו קדושים!… תורתם האנטי־לאומנית, לא כתוצאה של ניתוח שכלתני, אלא כהתייחסוּת רגשית… ניתוק רגשי ממה שמכנים “נכסי תרבות” לאומיים, או “יוּקרה” לאומית… "כל הבאלון הזה המנוּפח המתקרא ‘רגש לאומי’… והרי… והרי היה זה הד לרעיונותיו של בנה, שגרישא, ואף היא עצמה, לפעמים, כל־כך בושים בהם!… אותם רעיונות שמעלים את חמתו של גרישא עד להשחית, ושבסופו של דבר מקוממים את משפחתם הקטנה איש על אחיו… אך כאשר הם יוצאים מפיו של אותו זוג אנגלי, שפשוט לא הכירו מימיהם רגש “לאומי” כזה, בהיותם בנים לדורות של פועלים, לא כאלה הלהוטים “להכות שורש בקרב מעמד הפועלים”, כאלה שכל מאויים להיתלש ממעמדם…

“המאמץ הזה להשתייך,” טוען גידי, “כדי לרצות לחזור ולהיתלש?” והרי כל השתייכוּת בעיניו היא כלא… המצמיח מרירוּת, קנאה, שנאה, אכזריוּת… “ראוּ מה הביאה לנו השתייכותנו הלאומית החדשה…” הוא מטיח כנגד הוריו, “שנאה!… שנאה עזה כמוות – מסביב!… ובנוּ היא הצמיחה גאוָ מנוּפחת, קנאוּת, ושוּב: שנאה… שנאה…”.

בסתר־לבה נוטה גניה להסכים עם בנה. “כל הטיח הזה שטחוּ בו את עינינו – מבצר של טענות ומענות והוכחות חותכות, שלא נברא אלא להגנה מפני הספקות שניקרוּ בנוּ… בהכרח שבכל־זאת..” כשניסוּ אז, היא וגרישא, להביא “הוכחות” אלו לפני מארחיהם האנגלים, הפריכוּן אלה במין פשטוּת שכזאת, אחת לאחת… במין תמימוּת משכנעת!… וכל־כך הגיוניים נשמעו הדברים בפיהם!… ישרים וגלוּיים, ונכנסים ללב. אז למה לא תעז להתנגד לגרישא? למה לא תודה, לפחות בינה לבין עצמה, או אפילו כלפי חוץ, למה לא, שהיא מזדהה עם השקפותיו… של אותו זוג אנגלי? עם השקפותיו של בנה?

ביום הרביעי בבוקר הלכה גניה למספרה. אותו ערב הציעה לגרישא שיצאוּ לקולנוע, שכן צר היה לה על שׂערה “העשוי” שלא תנצלנו ל“יציאה”.

“למה?” שאל גרישא, כשהוא מרים את ראשו מגליון השרטוט שלפני, ומסב אליה את פלג גופו העליון.

“למה לא?” נלכדה גניה במבוכתה. השעין את ידיו על ירכיו וכשהוא מחייך חיוּך מתחטא ועיניו בוחנות את תסרקתה, הוסיף להתקלס בה:

“למה לך ללכת לקולנוע?”

"מה זאת אומרת ‘למה’? ניסתה לשווֹת לתנועותיה קלוּת, ולמעמד כולו – היעדר־חשיבוּת. אך קולה, שנמשך בהיסוס אל הטונים הנמוכים, בגד בה.

“היית היום אצל הספ­ר?” חזר והקשה.

“כן…” היססה, וכשהיא מתאזרת אומץ: “מה פתאום החלטת לחקור אותי?…”

מבטו של גרישא נעשה לאה לפתע: “אַת־לא־אַת בזמן האחרון…” וכשידו המלטפת ברוך את שערה עונה על המית־החיבה המשתקפת בעיניו, הוסיף בעצב: “ייתכן שבנסיעתי אני עושה לך עוול גדול”.

הם הלכו איפא לקולנוע. ואחרי הקולנוע הזדמנוּ עם זוג מכרים בבית־קפה. ולפתע־פתאום שמעה גניה את עצמה משמשת שופר לדעותיו היוצאות־דופן של גידי, בוויכוּח שהלך וסער “על המצב”, וגרישא, שמלבד אי־אילו הערות כדי להעמיד את גניה על דיוּקן של עוּבדות, כמעט שלא השתתף בשיחה, נמצא מחייך לעצמו עגמומית, כאילו הירהר עתה בפעם הראשונה באשה קטנה ובלתי־מציאוּתית זו שגידי הוא גלגוּלה, ושהנה היא חוזרת ומתגלגלת בדמוּתו של בנה.

כאילו אפונה קטנה שהיתה טמוּנה במיטתה, תופחת ותופחת בתוכה וממלאה את כל גופה, ואת חלל ראשה, עד שהיא נבלעת בתוכה. ותחוּשה זו ששרשיה מסתעפים הרחק־הרחק, עד לימי נעוריה, עד לימי ילדוּתה, שיש בה מן העצב חסר־הצבע שריחו כריח הכליון, עם הכאב המתוק שבהתייסרוּת, נוסכת בה מין נועם חוּשיי, מין התמכרוּת למרגוע סופי, שתחילתו אזעקה פולחת, סכנה…

הפעם החליטה לקבל את פני הקבצן בשחורים. התכוונה למשהו מכובד וסולידי, אך יצא בוהימי, נועז. עם זאת הכריע מה שהיא כינתה “הרצון להתרצות עמו…” כביכול מראיה בשחור יש בו כדי להפיג את כעסו מיד עם כניסתו… הרעיון המשובב לקשור סרט־קטיפה רחב לראשה – צל ממאיר כיסה עליו משרק נבט. אותו רגע שמעה יבבות חתול מבחוץ. כמו מנהמת לבה. נזכרה באותה זמרת, נוֹרמן, שנהגה לקשור סרטים צבעוניים לראשה… וכבר היא בתוך שדה ללא שמים, זרוּע מצבות, שכל הרוּחות, כקטנות כגדולות, שנשקוּ אי־פעם בחייה, נקבצות שם…

“היא פשוט בורחת…” היו ידידותיה לוחשות משפקעה סבלנוּתן לצפות לתגובה “אנושית” איזושהי מצדהּ על היחסים ה“גלוּיים לעין כל” שבין גרישא לאותה זמרת: “ומה החכמה? להתחפר בגוּמת חול כדי לא לראות? היא פשוט פוחדת מהחיים…” אלא שהרינוּנים וה“ניתוחים” חלפוּ על פניה ואליה לא הגיעוּ. רק מברק־המחשבה שעבר בה, שמא יחפוץ גרישא להתוודות לפניה – חרדה. אף אחת ממכרותיה, כך נדמה לה, לא יכולה היתה לעמוד בכך בכבוד. בספיגת הווידוּיים אולי כן, זהו תפקיד נשיי למדי, שרבות היו מוכנות לשמש בו, אך לא בתנאי השבי המשפילים של נשף, כשאינך רוצה, או אינך מסוגלת למלא בו פעילוּת יזוּמה (מצב המוּתר בדרך־כלל רק לנערות צעירות מאד, שלהיטוּתן להיות נערצות חתוּמה בפניהן – כשהן נקלעות לנשף של קשישים).

אותו נשף… שלוש שנים חלפוּ… לכוּדה היתה שם כהוגן… כוּלם ראוּ, אבוּדה. וגרישא ידע!… אותה שמלה שחורה שלבשה, ע הפרח המלאכותי על המותן, מוחרמת אצלה מאז. תלויה מבוּישת בארון. (לא, לא תמסרנה לקבצן… גואל ראוּי יותר יימצא לה…) משהו הדומה לפעילוּת יזוּמה דוקא ניסתה לגלות שם, למרות התנגדוּיות שהן ביסוד טבעה. לא היה מנוס מכך. כשמצאה את עצמה לפתע יחידה באותה כורסה, באפלולית של מזימות רוחשות, מוקפת עשרות זוגות מתנועעים, שבפניהם המחייכות בהזיה, לאה או קורנת, או הקפואות־להכעיס, או הסרבניות־המתפנקות, או הספקניות־המתרצות, או הצוהלות – התביישה להציץ. לעומת זאת כיוונה את עיניה – כביכול מתוך סלחנוּת –למעגלי האבק שהעלוּ הרוקדים, לברק העכסים, לברכים הנפשקות. נסיון נואש להתקשר אמנם עשתה, גם אם כל ישוּתה התקוממה לכך – אל זוג חומק־עובר, אל נערה צונחת־מתנשמת על משענת כורסתה. את נעליו של גרישא, את ברכיו הכפופות קמעה בשעת מחול – לא גילתה בין הרוקדים. גם לא חיפשה. באותה דירת־גג של זוג הארכיטקטים הצעיר (הוא: חוץ, היא: פנים) היו גם חדרי־שינה, מרפסת רחבה, מטבח עם פינת־אוכל – הכל לשירוּת הנשף (את הפעוטות העבירו לפני כן אל הסבתא) ולכי חפשׂי את הרוּח באחוּ!…

לא היתה צריכה לבוא לכאן. לא רצתה. גרישא הוא שהתעקש. יכולה היתה לתאר לעצמה מה צפוּי לה בחברה צעירה זאת, בין נערות־זוהר ואמנים ועתונאים מזדקנים הנהנים כל־כך להתבדח על חשבון נשים בנות גילם – בפניהן, לראות במבוכתן. עישנה בשרשרת. לא הניחה מידה את כוסית המשקה. אפילו שלחה יד אל האיצטבה שמעליה, לדפדף בירחוני ארכיטקטורה. ואולי בכל־זאת תקום לחפשׂ את גרישא? באמתלה כלשהי? לבקש גלוּלה לכאב־ראש? או סיגריה? כשכבר אמרה לקוּם, הבחינה באותו פַּסל. בשנות הארבעים, חזר זה עתה משהִיה ממושכת בפאריס והביא עמו תצלומים של “עבודות”: קבוצות־קבוצות של אבנים שהוא ערכן מבלי לשנות כהוא־זה מצוּרתן המקורית. “אלה הם התינוקות העזובים שלי…” הניח בטפיחה מעטפה גדולה עם תצלומיו, כשנקרה לפני הצחים ערב אחד בבית־קפה דיזנגופי לאחר הצגה למנוּיים. והכינוּי “תינוקות” צרם את אָזניה של גניה, מאחר שרק ימים אחדים קודם־לכן שמעה עליו, שזנח בפאריס אשה עם שלושה פעוטות במצוקה קשה. אם אינה טועה, הוא מתקרב אליה… מקווה, ודאי, שתמליץ עליו לפני בעלה, המסרב בעקשנוּת בלתי־מנומקת להזמין פסל משלו לאחד מגניו הציבוריים… הרי אינה סובלת אותו, הרי היא פשוט מתעבת את נוכחוּתו… אז למה היא מחייכת אליו במאור פנים שכזה?… כבר הוא בא לשבת לצדה…

“למה אַת עצוּבה?”

“לא עצוּבה…”

“אז על מה את חושבת?”

“גם לא חושבת…”

“סתם משתעממת?”

“למה? נהנית…”

"מנוחיוּת הכורסה? כל רהיט פה – בוּל!…

“יש מה לראות…”

“עזבי, אף אחד פה לא יודע לרקוד!…”

“דוקא יודעים…”

“איפה בעלך?”

(צחוק מאולץ) “שותה באיזה מקום…”

“הבאר כאן”, (מורה ביד) “לא?… רוצה לרקוד?”

"לא… לא… היא לא תיכנע… רק לא להעניק לטיפוס השפל הזה את ההרגשה שהוא הצילה… רק לא לגרום לו סיפוק כזה… אחד כמוהו… לא יספיק לגמור אתה סיבוב אחד, וכבר ירוץ אל גרישא ויבשׂר לו: “רקדתי עם אשתך!… היא ישבה שם בצד, כל־כך עזוּבה…” רק לא לתת לו הזדמנות לחשוב שגרישא עשוּי להכיר לו טובה על כך…

“לא, תודה. יש לי כאב־ראש,…”

וכבר הוא מציע להשיג לה גלולה, וכבר יש לו עילה לחפשׂ את גרישא ולהוכיח לו עד כמה הוא דואג לאשתו… ולזכות (השיג את שלו, המנוּול!…) בחיוּך של הכרת טובה מגרישא… ובהתנצלוּת (שהוא מטיל את אשתו על זר?…) ואולי בקריצה־שבהבטחה שיזכור לו את החסד?… חשה דקירה בראשה. כעת באמת מתחיל לכאוב… משמע, אם יביא גלוּלה לא יהיה רע כל־כך… אכן… ואז נפל מבטה על ההוא, מבקר־התיאטרון, באמצע שנות השלושים, שסיפרוּ שניסה לשים קץ לחייו לפני חדשים אחדים, וממש בנס ניצל.

התאבדוּת, או נסיון התאבדוּת, גירוּ תמיד את דמיונה של גניה ועוררו בה סקרנוּת והזדהוּת. מה גם שהאיש יושב לו מַשמים ובודד כמוה, טרף למלנכוליה… ומי יודע אם אין זה מעשה של פיקוח־נפש ממש, לקשור עמו שיחה?… התאזרה עוז וקמה. רגליה משוּתקות מן הישיבה הממושכת. לחץ בחלציה, הילוּכה צפוד, מתנדנד, כתפיה מכוּוָצות וראשה נטוּי לצדו. היא חוצה בחירוף־נפש את האולם ופניה אל הבַּאר. בלגימה אחת הריקה כוסית ברנדי. המוסיקה נדמה ואחרוני הרוקדים הצטופפוּ ליד הבאר. דרך לנסיגה – אין. כדי להגיע למקום מושבו של אותו מבקר־תיאטרון, יהיה עליה לחצות שוּב את האולם, אף כי בצלע קצרה יותר. ובכן – כאשר אבדת… ראשה כמעט התפוצץ מן הדם שהציפו. לבה דפק. “שלום לך!” קראה בקול נמוך, נמרץ, והצמידה את סנטרה אל צוָארה להרבות בטחון. “שמי גניה צח…” כבר היא מתחרטת. מהדרך שבה היטה מתוּן־מתוּן את ראשו, מגבתו המורמת – היא יודעת. שתיקה. “אשתו של צבי צח…” הוסיפה ברוּח נמוכה, “אדריכל־גנים…”

“נעים מאד…” סוף־סוף… הואיל… מופתע, מתראה מופרע. בשום אופן לא אדיב. אבל היא ממשיכה: “הזדמן לי לקרוא אך מאמרך על ‘הקרנן’…” כן? שמח לשמוע…" אדיש? חס לבזבז עליה מלים? מוכן בכל־זאת לקבל מחמאה? אך מניין לו הבטחון שנתכוונה להחמיא? אמנם נתכוונה להחמיא. אף כי בשעת קריאה התקוממה על המאמר. אפילו אמרה לגרישא שהאיש חסר כל הבחנה. “ברוב הדברים הסכמתי אתך… ובכלל!…” אלא שהדברים נפלוּ על אוזן ערלה. שכן פניו של המבקר אמנם אורוּ לרגע, וכשגביניו מזדקפים בחיוּך זוהר, פתח את פיו להשמיע משהו – אך משום־מה חזר וקפץ את שפתיו, ובעודו בולע את רוקו, חזר ועטה אותה הבעה מלנכולית קודרת כמקודם. מוכנית הפנתה גניה את ראשה למטרה שאליה נתכוון להשמיע את קריאתו. גברת צעירה, שחוּמה, פנים חדשות בנשף, שׂער שחור־פחם, חלק ומבריק, רגלים דקיקות בנעלי־זהב רמות־עקב, ניצבה שם. אך במקום לשעות לשמחתו המזמינה של המבקר, לטשה זוג אישונים רחבים אפלים, שנראוּ תמהים מתוך האיפור הכבד, וכשהיא מושכת את לחייה במאמץ לשווֹת צוּרת דובדבן לפיה הענוג, עפה, באצילים פרושים, הישר אל אותו פסל “פריסאי” שניסה להתבדח קודם־לכן עם גניה ושיצא להביא לה גלוּלה לכאב־ראש!… לא זאת בלבד: היא מניחה את זרועותיה הדקות, הקטיפתיות, על כתפיו של אותו טרדן, ואילו זה – לא נע ולא זע. כאילו דבר של מה־בכך הוא לו!… כעת הבחין בגניה. ומה רואות עיניה? הוא מסיר בעדינוּת את ידיה של העלמה מעל כתפיו, קד לה קידה של חן, מוציא משהו זעיר מכיסו וכשהוא מניף את זרועו אל על, והחפץ הזעיר בין אצבעותיו, הוא פוסע מחייך לקראתה: “הגברת צח – בבקשה!…” הודתה לו במבוכה. כעת הבחינה בכך, שהמבקר המלנכולי צופה במחזה מבעד לעפעפיו, “לבל תיפגם אותה הבעה מלנכולית?” נדה לילדותיוֹתם של הגברים. "הי!…, קורא מבקר־התיאטרון ומושך בשמלתה של גניה, ובעינים המתראות כעצומות הוא קרב את פיו אל אָזנה. “אני שמח שמאמרי נשא חן בעיניך…” – וזאת בלחישה עבה, בהתזת אותיות. ריח האלכוהול שנדף מפיו כיווץ את גרונה בבחילה עזה. למזלה, ברגע זה עצמו הופיע לפניה הפסל ובתנועה דרמטית רחבה הושיט לה את הגלוּלה: “גבירתי, מבעלך הנכבד ש… (הצצה במבקר העוקב בעירנוּת מוסווית אחר המתרחש, חוכך רגע בדעתו) על כל פנים, מאחל לך החלמה מלאה ובילוּי נעים, לפחות במידה שהוא עצמו מבלה…”

הו, עד כמה שכל זה עלוּב!…

בדרך־כלל היא מניחה את גרישא לנפשו במסיבות כאלה ומקפידה שלא לבלוש אחריו. אפילו נתקלה בו, שלא במתכוון, היא מתעקשת להסב את תשומת־לבה לצדו האחר של החדר ובלבד שלא יעסיק את מחשבותיה. ואילו הוא, לאחר פרעון־חוב של ריקוד אחד או שניִם, מפקירה לגורלה, ולא מתוך רשעוּת. אף לא היה לו מקום לחשוש מקנטוּרים ותוכחות בשוּבם הביתה. אין זה ממנהגה של גניה. אלא שבמקרה זה… מה קרה לו, באמת, שעד כדי כך הפקירה? שאפילו מן המחוה הקלה הזאת של ריקוד או שניִם התחמק? האם ידע מראש שההיא שם? והיה להוּט לבלות כל רגע בחברתה? מוטב לה שלא תעַנה את נפשה בשאלות־סרק אלה… כל מה שרצונה לומר הוא, שיש מצבים שבהם הבעל חייב להושיע… שאין מנוס מבקשת העזרה…

נטלה את הגלוּלה מידי הפסל, ובתירוּץ שאינה יכולה לבלוע בלי מים – קמה והסתלקה. מישהו קרא בשמה, וכאילו נתפשה בקלקלתה: גילתה את עצמה בולשת אחר זוגות מתעלסים שמילאו את חללו האָפל ורווּי־העשן של איזה חדרון שנקלעה לתוכו. עברה על לאו מפורש בעקרונותיה: היא מחפשת את גרישא. בעירנוּת, בקדחתנוּת, בגלוּי, במוּפגן. שיחלצנה מכאן!… ואז נפל מבטה לראשונה על אותו ראש זהוּב־אדמוני עטוּר בסרט־קטיפה כחול, ראשה של נורמן, הזמרת, כשהוא צמוד אל לחייו של גרישא. “אפילו לא הירפה ממנה כששמע שקוראים בשמי…” חזרה ועלתה בה תחוּשת הטחב של מרתפי מוות.

גניה לא משה ממקומה. גם כשראתה את שפתיו תרות אחר שפתיה של זו, וכמו נתגלתה לפניה ערוַת אביה. כמכושפת הוסיפה לצפות במחזה. עד שבא אותו צעיר. נער!… “זיו אוריון שמי. לפנים זוסיה אורינובסקי. ילד מניצולי השואה. כעת בדרן”. הושיט את ידו, והיא נענתה חלוּשות: “נעים מאד…” לא תפשה. איזה תעלול שטני מרקיחים לה כעת? “רוצה לטייל אתי קצת באויר יותר… צח?…” ואגב כך נטלה בזרועה והוציאה מן החדר. “יש לך כאן מעיל?” התעכב. וכשהינהנה בראשה, הובילה אל חדר־השינה של המארחים. “אולי את רוצה את הזמש הזה?” שאל בחטטו בערימת המעילים שעל מיטת הזוג הרחבה, כדי שתזהה את שלה. “או את הפרוָה הזאת? אל תחששי לקחת, אני כבר אסדר את החשבון עם הגברת…”לבסוף נמצאה מעילה. הלילה היה בהיר וקר וגניה בושה בשיניה הנוקשות. לפי בקשתה, הושיבהּ במונית וליווה אותה לביתה. משקמה לצאת מן המכונית, הצמיד את שפתיו על כף ידה, רגשנוּתו גוברת על שובבוּתו, ועוד הספיק להפטיר “אל תקחי ללב..” כשהמונית זזה. בן כמה היה אז, עשרים וחמש? שש?

למחרת הנשף, כשהתעוררה, גרישא ישן עדיין. בצהרים, כשקם, הכינה לו קפה שחור. אחר־כך אמר שהוא יוצא לביקור חטוף במשרד. בערב סעדוּ כדרכם, קראוּ עתונים, הגיבו על החדשות. כעבור שבועַיִם, כשערכה סדר בניירות, נתקלה בקבלה על־שם הגב' נורמן.ובסוגרים: על־חשבון הגינה היפנית. דם פרץ לראשה. “משמע שהוא מתכנן את גינתה של זו… צח מתכנן את גינתה של זו.. (כך בפירוש: “צח”, בהתזה) יפה… יפה…” יצאה מגדרה והפרידה את הקבלה משאר הניירות והניחה אותה במקום בולט, מתחת למאפרה. בערב העיפה עין לראות אם עודנה שם. לא היתה. למחרת הקדים גרישא לשוּב. “זה בשבילך…” אמר והושיט לה ספר. “שנים רחוקות” לפאוסטובסקי. “הא, יופי…” אמרה בלי חמדה ודיפדפה בפיזור־נפש בספר הטרי, שריח הדפוס עדיין נודף ממנו. הניחה אותו ליד מיטתה וחזרה לשאול אם ישתה קפה. בשעת שתיה, תוך כדי מציצה קולנית של המקטרת להציתה, הפטיר: “נכנעתי. קיבלתי על עצמי לבצע הזמנה מן הסקטור הפרטי…” ובהיותו נושף במקטרת בכוח: “בהחלטה שזאת באמת הפעם האחרונה…” שתיקה. גניה בולעת את רוּקה. “תכנון גינה יפנית. בשביל משפחת נורמן. (“משפחת” נורמן… הו! לשם מה לו כל זה!…) נתפתיתי… מה אגיד לך… סכום רציני… וגם: לא בכל יום מזדמנת גינה יפנית…” ישבה בראש מוּרכן.

אחר־כך, היא זוכרת, בא חג. ארבעה ימי חג (עם “יום־גשר” ביניהם) ישבו בבית. גרישא עם שתיקותיו, עם סגירוּתו בעצמו. היא עם ספרהּ, עם מחשבותיה. דומה היה שכל אחד מנסה להפליג בים משלו, ונמצא חותר בבוץ. חוסר התקוָה שיבוא שינוי לטובה… שהרי הזמן, הזמן פועל לרעתך… שנת לילה ממושכת. ושנת אחר־הצהרים. מחנק. לבשה שמלה יותר חגיגית והתיישבה במרפסת – לקרוא. “הווישניאק של אמא!…” נזכרה. לגמה לאטהּ, להשהות את הטעם, כוסית ועוד כוסית ועוד. בנשאה את עיניה לחלל היא רואה גוש שחור מרחף. פרחחים מצטווחים. אזרחים פוסעים בנחת בצמדים ובחבורה. שיחות מתוּנות. מתעכבים והולכים, ממתינים וממשיכים. ועוד מעט לילה. לילה של חג. איזה חגים עצובים יש ליהודים!…

ואחר־כך באו ימים רעים. היעדרוּיות ממושכרות של גרישא. איחורים קבוּעים לארוחות, נסיעות תכוּפות ליומַיִם ולשלושה, עד שיום אחד מסרה לה החנוָנית במאור־פנים, “דרישת־שלום מבעלך. בתי פגשה אותו באילת בחברת איזו קרובה שלכם, היא חושבת, אמריקאית…” אכן, נורמן היתה אמריקאית, שהגיעה לארץ עם הוריה כנערה. כאן נישאה לאיש־עסקים יהודי משנחאי המבלה את רוב חָדשי השנה במזרח הרחוק. אותו זמן לקתה ראייתה של גניה וזמן־מה היתה מרכיבה משקפיִם. אז גם התחילה לבקר אצלם סילביה. וכעבור זמן קצר נסע גרישא לאירופה וגניה הצטרפה אליו כעבור חודש ימים. הכוָנה היתה למסע של כיפורים, כבר מלכתחילה. של מחילה, של ירח דבש שני. במשך אותו חודש שלפני נסיעתה אירע, כמדומה, רק פעם אחת שגניה יצאה בערב מביתה. זיו אוריון טילפן יום אחד והזמינה לצאת אתו למסיבה. שמחה לקולו. כל־כך חיבבה עלם זה, שמאז אותו ערב אומלל אצל הארכיטקטים התקשר כמה פעמים ואף נעתר להזמנתה לבוא אל ביתם לקפה של אחר־הצהרים. ידעה שתדחה את הצעתו, אך חששה לאכזבו גם רצתה להאריך את השיחה עמו, גם פחדה לאבדו, אם אמנם תסרב לו הפעם. כל־כך נתרופף בטחונה. ועוד לגביו, שהענין שהוא ממשיך לגלות בה נפלא בעיניה. נטלה לעצמה שהוּת בהציגה לו שאלות. איפה מתקיימת המסיבה, מי ומי הקרואים, לכבוד מה ומה. התשובות שקיבלה חיזקו בה את הודאוּת שלא תלך. לבסוף התאזרה אומץ ואמרה: "באמת, זיו, אני זקנה בשבילך!…, ועל כך ספגה מקלחת של אמרי־מוּסר ברוּח הליצנוּת הטובה על זיו – עד שלבסוף הלכה עמו. אפילו לא הרבתה בהכנות רק חפפה את ראשה, התאימה לעצמה ברגע האחרון תלבושת באדום – סוודר ישן וחצאית קטיפה – הרכיבה עגילים לאָזניה, והלכה. וזיו נתגלה כמחזר אגדי. רקד עמה כל הערב. הציג בפניה את ידידיו. הגיש לה משקאות. התבדח והשתובב. לבסוף, בדרך הביתה, נשבע לה שהיתה האטרקציה של הערב. ואָמנם, לבה אמר לה בוודאוּת, שהפעם לא היתה מסכנה. אף לא מגוחכת. ובכל־זאת משנפרדה מזיו והגיעה מתנשמת עד לדלת דירתה, לאחר שעלתה בדילוגים קלילים ומהירים במדרגות, לא עצרה בעד הדמעות שהחלוּ לזרום על לחייה. איש לה היה בבית והיא יללה לה כאוַת נפשה שעה ממושכת.

היום היה בהיר, נאה, ומבעד לחלון חדר־השינה ראתה את תחילת לבלוּבהּ של האזדרכת. גניה, בשחורים – חולצת טריקו ארוכת־שרווּלים וחצאית קוֹרדרוֹי רחבה עם כיסים תפוחים – ובנעלי בלרינה ורוּדות, חשה עצמה נערה לכל דבר. נתקפה חשק לצייר. אולי בפעם הראשונה מאז ימי ילדוּתה. תאוָה… כמו לאיזה דבר־מאכל. מיטת הזוג סתורה עדיין, בגדיהם מאמש מוטלים על הכסא, או תלויים ברישוּל על התלי, שיירי ארוחת־הבוקר – ספלי קפה, פירורי לחם, קרום של גבינה צהובה, קופסת לקס משומנת שכנף דפנה מזדקרת כלפי מעלה, מאיימת לפצוע – פזורים עדיין על שולחן הפורמייקה שבמטבח. המים בצנצנות־הפרחים עדיין לא הוחלפו. אך גניה, משולהבת, נחפזת אל חדרו של גידי, מושכת ביד רועדת את מגירת השולחן ומוציאה תיבת צבעי פסטל – מתנה שקיבל גידי מאביו עוד בהיותו תלמיד – נוטלת גליונות שרטוט מן האוגדן של גרישא ומתיישבת מוּל החלון הפונה לגינה הציבורית הגובלת עם ביתם – לצייר.

העצים בגן צפופים ושטח הנייר הלבן מתמלא תשלובות של קוים אלכסוניים וקשתות – ענפים סבוכים, בפחם שחור. הגליון הבא התמלא משולשים שלובים זה בזה ומשיקים. גגות ולמטה מהם צפרים כגזורות מקרטון, פורשות כנף רחבה, כעומדות לצנוח, האחת על גב רעוּתה, בעת מעוּפן הנמוך והכבד.

נשפה על שני הגליונות לסלק את פירורי הצבע ומשכה אליה גליון שלישי. עיגולים עיגולים, כטבעות עשן, רקע למקטרות מעוטרות. ופני גברים חצוּיים בינותן. האחד, לפחות, דמה לגרישא. לפתע ראתה בדמיונה את סילביה מאוננת. “זהו יחסה אל בנה שלא נולד”, קבעה, “של אוננות…” הניחה את שלושת הגליונות זה על גב זה מבלי לזכּוֹתם במבט נוסף. חשה התרוקנוּת והסיטה את הכסא אל מקומו. סגרה את תיבת הצבעים ותחבה בחזרה למגירה, שטפה את ידיה מן הצבע ופנתה למלאכת יומה.

בשעה עשר לערך שמעה את התנשמויותיה של אמה המטפסת בכבדוּת במדרגות. “דוקא עכשיו!…” עלה בה רוגזה. ומחשבת נקם: היא לא תפתח!… וכבר היא רואה בדמיונה את אמה יושבת על המדרגה לנוּח, “עד הנה נסחבה המסכנה, למצוא את דלת בתה נעולה!…:”ואחר־כך מתרוממת במאמץ, כשהיא נשענת במלוא כבדה על המעקה, ויורדת לאטה ברגלים כושלות… “מזל שיש לה מפתח…” מילטה עצמה מן החטא וכבר עצביה מתוחים לקראת הצלצוּל, שנשמע, אפילו היה צפוּי, פתאומי, מזעיק בחַדוּתו־התמשכוּתו, וראשה תר בקדחתנות אחר איזו תושיה.

קודם־כל כוס חלב… לחזק את לבה… אחר־כך תספר לה בזהירות… לא, מוטב בקוצר־רוּח, כמכניסה את אמה בסוד שובבני וערמומי – שגרישא עומד לחזור בכל רגע בלויית אילו נכבדים מן הממשלה… ושהיא, גניה, מתכוננת לברוח מן הבית – שלא תצטרך להתייגע ולהגיש כיבוד… אגב כך תציע לאמה ללווֹתה עד התחנה ותבטיח לבוא ולבקרה בערב…

ומה אם תפגושנה אותו בדרך?

עוד צלצול. הפעמון נמעך הפעם תחת משא הגוף הנשען עליו. ניגשה לפתוח.

“פגשתי את הקבצן שלך”, נדחפה אמה פנימה, נושמת ומתנשפת במלוא ריאותיה.

האֵם, המזומנה לחבּל באושר החוּשיי, הגן־עדני האסור של בתה, הרואה את תפקידה האמהי כמכוננת אושרה החוקי על־ידי ניתוּקו ממה שלדידה אינו אלא אשליה…

קנאתה הפראית ב“אושר־של־מותרות” שבתה מטפחת לה בחשאי ושאין לה, לאֵם, שום דריסת־רגל בו.

מלחמתה הנואשת של האֵם על זכוּתה לפקוח עין על כל מעשי בתה ומחדליה, לקבוע את מהוּת אושרה על־פי שיפוּטה ושיקוליה. הו, היא תילחם נגד כל צוּרה של “אושר סודי” שבתה תתרפק עליו, אפילו יש בו מטעם הייסורים.

להתגונן, לגונן על סודה. לסתום את כל הפרצות שדרכן תוכל האֵם להציץ, להתפרץ…

להסתגר. להתגונן.

“איזה קבצן?” שאלה גניה בקול רפה, אינה מאמינה למשמע אָזניה.

“זה שנתת לו את החליפה התכוּלה של גרישא. הוא עבר שם עכשיו על־יד התחנה, שוּב באותה חליפה. תיכף הכרתי אותה, כשרק ראיתי אותו אז אצלי – סיפרתי לך? – עומד בדלת עם התינוק ההא על הידים… אוף, אני מוּכרחה להתיישב… מה פתאום נתת לו חליפה כל־כך טובה? גרישא כבר לא לובש אותה? איפה מתיישבים אצלכם, בסאלון? במטבח, נדמה לי, יותר חם…”

לאחר־מכן, אם זכרונה אינו בוגד בה, אמה העירה שבעצם היא בדרך לרופא־השינַיִם, שנכנסה רק לרגע, שיש לה תור ב־12.00. רופא־השינים של אמהּ גר בקרבת מקום. כלומר, ודאי לא יצאה מכאן לפני 11.30… אז מה התרחש כאן במשך שעה וחצי?!… דובר, אמנם, על נסיעת של גרישא… על כך שיש להכין רשימה של מתנות שכדאי שיביא מאירופה… אך דוּבר, כמדומה לה, גם על איזה תינוק… של מי? של סילביה? של הקבצן? ועל זה ש“המנוּול” כרך כעין תחבושת סביב ראשו, לעורר רחמים… ועל הברדס הקטן שגרישא הביא בשעתו לגידי התינוק… וכן על איזה סם, שאמה חשדה שהקבצן מרדים בעזרתו את ילדו, שלא יפריעו באיסוף הנדבות…

ורושם של גשם… גשם סוחף… שלפי דברי אמה ירד, כאילו, בלי הפוגות בשעת ביקורו של הקבצן אצלה ואילצה לעכבו בביתה ולנסות לעורר את הילד כדי שיסעד את לבו. לבסוף שאלה לשלום רגלו של גידי. וכאן נתנה גניה, כמדומה, אילו הסברים לאקוניים באשר לשיטת הטיפול ברגלו… אך כל אותו סיפור על הקבצן ותינוקו – מציאוּת, או דמיון?.. ואם דמיון – של מי? שלה? של אמה?