גֶניה היא אשה קטנה, אך לא מיניאטוּרית, בת ארבעים ומשהו. שנים אחדות ודאי עוד תוסיף להחרידה העשרת ארבע כל אימת שתופיע בסמוך לשמה, גניה לוויט־צח, על איזה מסמך.

–מה פתאום ארבעים? – תשאל את עצמה ותתאפק שלא להציץ בגניבה בראי הפודריה שבארנקה. ובאמת, מה פתאום? שכן גניה צח, או כפי שכינוּהָ מכריה הוותיקים, גניה’לה צח, בצירוף הל' הסגולית של תחילת שמה הבתולי לֶוויט, הנערה השאטֶנית היפה (“בושה להיות יפה כל־כך”, היתה אומרת לעצמה בחשאי, כשהיתה מגלה את קלסתר פניה באיזו מראה ציבורית), בעלת העינים האפורות והאף השוֹבבי הפכה (מתי?) לאשה מזדקנת.

צח, גרישא־צבי צח, בעלה של גניה, הוא אדריכל־גנים, בעל נטיות מודחקות של פסל. גבוה, רזה, הופעתו קורנת אֶסתטיוּת, חוץ מאיזור הפה, שהוא רפה מדי רך והססני וזהיר בדרך־כלל ביחסיו עם הבריות, גרישא צח אינו חסר תקיפוּת כשהדברים נוגעים בהבחנות של טעם בהיותו בוטח בחוּשיו שלא יטעוּהוּ. מענין שאותו רפיון באיזור הפה (השׂפתים והסנטר) אָפייני גם לו וגם לאשתו, שעקימה פתאומית שמתהווה בפיה בשעת דיבור, משווה לה כהרף־עין ארשת גברית. ואף קולה הרך, הלירי, נופל לפתע ונעשה קול באס חמוּר, המזכיר את הסטאקאטוֹ התקיף של גרישא כשמדובר בענייני אֶסתטיקה. כך גם ה“צח” החד, שבפי שניהם, בתשובה לצלצול הטלפון. אצלה – כבד־ראש, מרוכז, קפדני; אצלו – עניני, כמתגבר על איזו עיפוּת חולפת, מוכן להשתנות בכל רגע לחברי, על לב טוב, ואָמנם, איש לא היה חושד בגרישא ובגניה צח שלבם אינו טוב על ידידיהם; אף כי חוט של לא־כל־כך־טוב מבצבץ לעתים – אמנם רחוקות – מאיזה מצמוץ־עפעפיִם של גניה או מרמז של קמט במצחה, ומאיזו תנועת קוצר־רוּח של גפיִם ברגע של תקלה בדיבור אצל גרישא. אף יש שניתן לגלות איזה מבט מוּפשט, תועה, תוהה, שהם שולחים זה בזה, כששמו של איזה ידיד ותיק עולה, במקרה, בשעת שיחה. אך אותו קמט מאונך במצחה של גניה, בין הגבוֹת, המתעמק בכל פעם שהיא מתרכזת באיזה ענין שאינו קל לניתוח, או בשעה שהיא דואגת לבנה – סטודנט תמהוני המתחקה, כך אומרים, על עקבותיהם של דינוזאוּרים באזורנו, ומגלה, עם זאת, פעילוּת פוליטית מאד בלתי־מקובלת, אותו קמט אין למצוא אצל גרישא, שמבטו מגיע אל איש־שיחו בגל לאֶה ורך, ואחר־כך כמו נח עליו, ואילו מבטה של גניה שוהה מרוכז רק הרף־עין, ואחַר מתעופף, ויש שבמעופו הוא נפגש עם מבטו של גרישא.

ידידיה של גניה צח, ואף היא עצמה, לא היו אומרים עליה שהיא נוטה למסתורין; להיפך, הנטיה לבהירוּת, היא שבולטת אצלה, וממש נוגע ללב לראות איך אשה קטנה זאת נתקפת כולה תכוּנה פנימית ועירנוּת אינטלקטואלית “כשקורה הנס” ונוצרת אותה נכונוּת מרַגשת להגיע (בחבורה) “באמת ובכנות” להבהרת “יחסנו” כלפי איזו תופעה מעניינת – אנושית פרטית, או חברתית, או אמנוּתית, אלא שבזכרונה נחרת דוקא משפט שאמר לה גרישא בראשית היכרוּתם: יש בך מתח של המאה העשרים, אמר לה, אך כולך געגועים למאה התשע־עשרה. כך או כך, בעיני ידידיה איפיינה אותה גישתה החקרנית הרציונאלית לחיים. ובכל־זאת נסתבכה בענין אחד, מסתורי, שגרר אחריו ענינים מסתוריים נוספים והפלגות במחשבות מסתוריות, ותחילתו של דבר בצלצוּל ממוּשך, תובעני, כמעטו־תוקפני, בפעמון שבדלת־הכניסה.

השעה היתה קרובה לתשע בבוקר, וגניה אך זה התעוררה משינה ערבה, ממושכת, “גואלת”. בשנתה היתה מתנדנדת במין נדנדת־ענק, אשר זיו אוריון, אותו בַּדרן צעיר שהידידוּת המוּזרה שנקשרה ביניהם הפתיעה את כל מכריה, התקין למענה בחדרו, חדר, שגדל בחלומה לממדים פנטסטיים. “איזה חופש!… איזוּ עצמיוּת!”… – היתה מכווצת את כתפיה ועוצמת את עיניה, מתמוגגת מכעין תחושּה של אושר עליון – “כמה טוב היה לי!… והעיקר שזיו שמח כל־כך בשמחתי!…”

בקוּמה נזכרה לפתע, שנוסף על עיסוקיה השיגרתיים־השוטפים התכוונה אותו בוקר לגשת ולברר את האפשרוּת לדחות איזה תשלום, לפי בקשתו של גרישא. אותה שעה היתה עסוקה בהחלָקה אחרונה וסופית של שׂערה הגזוז, שתלתל סורר אחד מסרב־להתיישר עיוות את צוּרתו לאחר התספוֹרת. “זאת לא היתה נדנדה רגילה” – חזרה ושיקעה עצמה בזכרון המתוק של החלום – “שכן ניתן היה לעוּף בה בכל מיני מסלוּלים… ומה היו מעשיו של זיו בשעה שאני התנדנדתי לי?” –ניסתה להשחיל קצהוּ של חוט סרבני בקוּף זכרונה – “היה, כמדומה, מנצח על איזה פעולת־צוות גדולה… הצגת תיאטרון?.. הסרטה?.. שאף פאולי ידידנו ודן אביטל השתתפו בה?…”

הציצה בשעונה ונתקפה בהילוּת, מה גם שטיפות הגשם, שאת תיפוּפן – איטי וכבד תחילה, וחפוּז וקליל מיד לאחר־מכן – שמעה מבעד למסך התחרה העדין של חלומה, הפתיעו אותה בבוקר זה של ראשית הסתיו. מעיל־הגשם שלה תלוּי עדיין במדור העליון שבארון, בין יתר בגדי החורף, וגניה נמוכת הקומה אינה מגיעה אל הקולב הגבוה, אפילו כשהיא עומדת על שרפרף. יכולה היתה, אמנם, להסתפק במטריה, אך שׂמלת הג’רסי חסרת־השרווּלים שלבשה לא תגן על זרועותיה הרגישות לרבמטיזם, ואילו ז’קט הדיפטין הירוק אינו מתאים לשמלה וּודאי שלא לארנק; להחליף את השמלה לחצאית לא תספיק, שכן הפגישה בעניין דחיית התשלום נקבעה לשעה עשר. וכך, אובדת־עצות, רוגזת על אי־יעילוּתה, הציצה עוד פעם אחת בראי, ניסתה עוד יישוּר נואש אחד של תלתלה הסרבני – כשלפתע נשמע הצלצוּל.

גניה נהגה לנחש את זהוּתה של הדמוּת שמאחורי כל צלצוּל בדלת המבוא. הצלצוּל המוּכר ביותר, האהוב והמצוּפה ביותר, היה של גרישא – קצר, החלטי ורך ועָרב ללב, כשל מי שבטוּחַ שבואו רצוּי תמיד. הצלצוּל של אִמה, שהיתה כמו נשענת על הפעמון אחרי עליה יגעה לקומה העליונה – חד, פתאומי, מתפרץ. הצלצוּל של גידי, הבן – עליז כלשהו, מזכיר את צלצוּלה של השכנה, בדומה לזה של הדוָר, בא להטריד, להזעיק, עשוּי להבהיל, ואילו צלצוּלה של סילביה, אותה ציירת “נברוטית” שמצלצלת בדלת בשעות בלתי מתקבלות על הדעת של היום והלילה – הססני, קטוּע, מרוּסק, חוזר על עצמו, כמו מתחנן על נפשו שבעלי־הבית ייענוּ לו, אפילו השעה אינה מתאימה להם, אפילו הביקור הוא לטורח רב עליהם. אך הפעם, אם מפני החיפזון ואם מפני אותה רוגזה פתאומית על מראהָ בתסרָקתה הסוררת ועל אי־יעילוּתה, בבוקר גשוּם זה של ראשית הסתיו, פתחה את הדלת כמעט בלי להעיף מבט בנכנס. “רוכל, לעזאזל…”, אמרה בלבה, כשגל של ריח חריף ומבחיל עולה באפה, “כמו זה של העוזרת”, הוסיפה, וכל הוָייתה ההוּמאנית מתקוממת נגד אי־סובלנוּת אינסטינקטיבית זו, שלא היתה לה שהוּת להדחיקה. ובעודה מהססת לסגור את הדלת בפניו, בעודה ממלמלת בהצטדקוּת: “סליחה, לא היום.. אני ממהרת מאד…”, כבר עמד האיש על הסף ואמר בקול נמוך, תובעני: “בגדים… נעליִם…”

“אלטע זאכן?” אמרה כשהיא מנסה למחות מעיניה את רָשמו הקודר, האָפל של האיש עליה.

“בגדים… נעליִם…” חזר האיש והושיט כף־יד גדולה, מרובעת, ללמדה שהוא מתכוון לנדבה.

עדיין לא יהיה בזה משם “מסתורין” אם נתאר את התנהגוּתה הלא־כל־כך־ מתקבלת־על־הדעת של גניה, שהכניסה את הקבצן פנימה, הושיבה אותו במטבח, ובעצמה הלכה וגררה את שולחן־הטוּאלט שבחדר־המיטות עד לארון, עלתה עליו, והתחילה מחַטטת בין בגדי החורף שבנפטלין, למצוא משהו בשביל הקבצן, אף־כי היססה לעשות כן דקות אחדות קודם־לכן כשנצרכה למעיל־הגשם. את התנהגוּתה זאת אפשר, אולי, להסביר בעיפוּת הפתאומית מההסתרקוּת הממוּשכת שלא עלתה יפה, במחשבות המייגעות על צירופי הלבוש השונים, ביאוש שתקפהּ כשהציצה בשעונה ונוכחה לדעת שבשום פנים ואופן כבר לא תצליח להגיע בזמן לפגישה העסקית, בבושה שמילאה אותה סלידתה מהריח שנדף מן הקבצן, או בעוּבדה הפשוּטה שעמידתו העקשנית של האיש על הסף הפריעה לה לסגור בפניו את הדלת; אך יותר מכל – באותו חלום, שכל הטרדות, ואי־הנעימוּיות לא היה בהם כדי לטשטש את רישוּמו, וכך אירע, שבדיוּק ברגע שהציג הקבצן את נעלו המאוּבקת והמרופטת בהוֹל המוּאר של דירתם, נזכרה גניה שבחלומה ניתקה הנדנדה לפתע והיא עפה עמה מן החדר החוצה. ובעוד הקבצן מתמקם לו בין המלבושים האחדים, שנשארו תלוּיים על הקולב שבפרוזדור מאז החורף שעבר, שוּב פקדה את גניה אותה תחוּשה חריפה של עונג מתוק, שידעה בשעה שצנחה מן הנדנדה והחליקה הישר על גב של מעין־קונוּס רחב שלא היה אלא אוהל ענקי, נטוּי על שׂפת הים. נקל לשער שנוכחוּתו של הקבצן היתה לה אותו רגע מיוּתרת ומרגיזה ומשהתברר לה שכבר מאוחר לסלקו, ביקשה לפחות, שלא להימצא אתו במחיצה אחת. לפיכך הושיבה את הקבצן במטבח, ואת עצמה מצאה בחדר־השינה, מטלטלת את שולחן־הטוּאלט עד לארון ומבטיחה לעצמה תוך כדי טיפוס, שלא תפקיר בידי הסמרטוּטר הזה אלא את הבגדים הפחות־נחוצים. ואף־על־פי־כן תלשה מן הקולב חליפה תכוּלה של גרישא, שאָמנם לא נתפרה אצל חייט אלא נקנתה בחנוּת של קונפקציה באחת מבירות אירופה לפני כשנתיִם, אך שצבעה הבהיר היה מקורי לגבי חליפת צמר ושעדיין היתה ראויה בהחלט לשימוש יום־יומי.

בעודה עומדת על השולחן והחליפה בידיה, נזכרה בבעליו של אותו אוהל שצנחה עליו בחלומה. היה זה מתבודד שׂעיר ועז־רוּח, שרעש צניחתה החרידוֹ משלוָתו, אשר נגלה אליה מתוך הערפל החלומי כשהוא נבהל לצאת מפתח אוהלו, סר וזעף, לאתר את גורם המהומה. אחוזת שׂרעפים, מעוּלפת מריחוֹ המהם של הנפטלין, ירדה גניה לאִטה מן השולחן. בדרכה למטבח עוד הספיקה לצוד בעיני רוּחה את זוהר מבטו הרך, המתרצה של המתבודד מן החלום, כשהבחין לפתע בדמוּתה מבעד לערפל הסמיך שבחוף. משמע שלא היה בלבו עליה, הופתעה שמשום מה איכפת לה כל־כך יחסו של אותו אלמוני מהחלום.

בעברה בהוֹל, חשה בגל של קור עז, שחדר מבין שתי כנפותיה של דלת הזכוכית המפרידה בין הסלון והמרפסת; בצעדים חפוּזים חצתה את החדר ומשהציצה החוצה נגלוּ לפניה השמים, שמי סתיו אפורים־כהים, קודרים, קרועי חלונות סגולים־קסומים, זורחים כפני נערה לאחר בכיה ממושכת – עדיין שטופי דמעות, אך כבר מחייכים קמעה, עד לגל העכור שיעלה וישטפם שוּב. מה השתוממה כשנזכרה שאותו מראה עצמו נגלה לפניה בחלומה, כאשר עקבה אחר המתבודד, שנשא את עיניו לשמים ואוֹתת אל מה שנראה לה כעת כאורותיהם של להקת אוירונים זעירים, כלי־טיס למרחקים קצרים, והזמינם לנחות על החוף וליטול אותה עמהם אל איזו מדינה רחוקה. והנה, ברגע שלִבּהּ של גניה נצבט למחשבה על הפרידה ההכרחית מן האלמוני המתבודד, נפלטה קריאת־בהלה מפיה משנתקלה לפתע, אגב הילוכה הסהרורי, ברגלו המושטת של הקבצן היושב שפוף על הכסא שבמטבח. אך הצעקה קפאה על שׂפתיה כשגילתה כמה דומה ראשו הכבד, השׂעיר, פרוע־התלתלים־השחורים־והמאובקים של הקבצן, לראשו של המתבודד (כמעט אמרה “הנזיר”), שאך זה שבה את לבה בחלומה. ברוב מבוכתה מיהרה להשליך את החליפה לעבר הקבצן. והלה, שנראה שתגובותיה של הגברת לא גרמו לו שום הרהורי פליאה או מבוכה, נטל את החליפה, קם וצא אל ההוֹל ובדקה מול האור, אחר־כך גילגל את המכנסיִם וצררם בתוך המקטורן, נתן את הצרור כולו תחת בית־שחיוֹ, ובלי אומר יצא מן הבית כשהוא טורק מאחוריו את הדלת. גניה נשארה עומדת בהוֹל. דבר כזה עוד לא קרה לה! ראשית־כל, לתת לקבצן חליפה שלימה של גרישא, שלא עלה בדעתה להוציאה מכלל שימוש. (“ואפילו תודה לא אמר, החצוף”). ושנית… שנית, אותה זהוּת אבסורדית בין הדמוּת החלומית, שהסבה לה שמחה… כן, שמחה כה רבה!… ובין אותו קבצן… מסריח… כן!

בחוץ גָבר הגשם. פתאום נעשה לה קר והיא נכנסה לחדר־השינה למצוא משהו להתעטף בו. ז’קט הדיפטין הירוק, שמדדה קודם בואו של הקבצן, היה מונח עדיין על מיטת־הזוג הכפולה. כרכה אותו ברישול על כתפיה ושיקעה עצמה, מצונפת, במיטה. הטלפון צילצל, והיא לא מצאָה בה כוח לקוּם ולענות. וכשכבר התאזרה לקום – פסק. חשבה: צריך לגרור את שולחן־הטוּאלט בחזרה למקומו. לסגור את דלתות הארון לדאוג לארוחת־הצהרים. לפתע נזכרה בעיניו של אותו אלמוני שבחלום, שהן כעיניו של זיו אוריון, ידידה הצעיר שכה התחבב עליה.

כשעברוּ ימים אחדים ומזג־האויר לא השתפר, שאל גרישא על החליפה התכולה. אולי בפעם הראשונה בחייהם המשותפים שיקרה לו גניה ביודעין וענתה בקול חלוּש מהרגיל, שאינה מבינה כיצד זה קרה, אך העש עשה שמוֹת בחליפה וכשהזדמן לפני ימים אחדים, קבצן, “שעשה רושם של עולה חדש, אינטליגנטי שממש התבייש להביט בפנַי כשביקש בשפה רפה איזה שהוא לבוש חם”, נתנה לו אותה וכך עשתה מצוָה וגם מנע מעצמה עָגמת־הנפש למראה החליפה המוּשחתת…גרישא קיבל את ההסבר, תמה מעט, ועם זאת שמח להזדמנוּת לקנות לעצמו חליפה חדשה. “ואולי ז’קט מזאמש?” הציעה גניה בעצב, כלי מלא אשמה.

זה זמן רב חושב גרישא על סיוּר מקצועי בחוץ־לארץ. אך מאז הוזמן משרדו להשתתף בתכנון אותה עיר בנגב, שהקמתה עמדה להיות גוּלת־הכותרת של תכנית הפיתוח באיזור, החל בא בקשרי מכתבים עם אחד מחשוּבי אדריכלי הגנים ברוטרדם, והלה הזמינו לבוא ולשהות זמן־מה בעירו. ההזמנה קסמה לגרישא, שקיווה ללמוד הרבה מנסיון מתכנניה של עיר מישורית זאת, שבניני ציבור, אנדרטאות וגנים ציבוריים רבים תוכננו בה מחדש, לאחר שנהרסה כמעט כליל במלחמה. כעת יוכל לממש את רצונו ולצאת לחוץ־לארץ מיד לאחר סיום עבודתו הנוכחית: תכנון הגן של “יד לבנים”, כלומר – בעוד חָדשיִם. היה בדעתו לשהות בהולנד שבועות אחדים, ולחזור לארץ, לאחר סיור קצר בצרפת, באביב – עם התחלת ההכנות לקראת הפרוֹיֶקט החדש.

בעצם הימים האלה התחילו מתרקמות גם בלבה של גניה מחשבות על מסעות. ולא עם גרישא. לבדה (“כמו שילד מפונק משתעשע במחשבות על מוות, אני משתעשעת במחשבות על בדידוּת, כשהחמלה העצמית המתלווה למחשבות אלה, דייה להקהות את עוקץ המרירוּת שעוררה אותן”) ולא מסעות של כיסופים, בנופי אביב פלאיים, עם מאהב אגדי אביר־לב. מסעות של מצוקה. של מסכנוּת ואלמוניוּת, של זרוּת. כאילו בשביל לתרגל את עצמה. לחַסן את עצמה לתמיד מפני אותה הרגשה של אי־ריאליוּת שמשתלטת עליה בכל פעם שגרישא יוצא מן הבית, אפילו לתקופה קצרה. הרגשה של אין־משקל, של ניתוק מהיבשת, מהמולדת, מהנוף שחייתה בו כל ימיה. של חוסר־כובד. קלילוּת של זקנוֹת בלוֹת, סחוּטות לשד, מיוּבשות ליח. של אי־קיום או של קיום שהוא מיוּתר לחלוטין, של היא לחוד והממשות לחוד. ומשהיתה שבה מאותם מסעות דמיוניים אל המציאות, נראו לה חייה עם גרישא מאושרים פי כמה. נחשבה בעיניה בת־מזל.

היא לבדה. כעת. בזה הרגע. לכוּדה במטוס קטן, בגובה רב. תנודות האויר מזעזעות אותה, הודפות אותה לרגע ממושבה (פעמַיִם נלוותה אל גרישא בנסיעותיו העסקיות, ובפעם האחרונה, לפני שנתים, הצטרפה אליו בלונדון, לאחר ששהה כחודש באירופה לבדו, וידעה טעמה של טיסה). החגורה מהודקת, הדיילת מחייכת. מעליהָ כחול עז, מרוכז, מתחתיה רכסי עננים. מהו שדוחפה לאותו מסע שהיא רוצה־לא־רוצה בו? מהו אותו מוח עריץ שנוהג אותה בשמים, ששולט בה בארץ, שמכוון את צעדיה? הנה שדה של שלג, או ערפל, או יבשת צפה באויר. ענני יבשת, או להיפך. עולם הפוך. מחשבת נסיגה: “ואולי ידידנו דן אביטל נוסע אף הוא באותו מטוס? אולי אני מגלה אותו, להפתעתי הרבה, בין עסקנים מפלגתיים או מועצת־המנהלים של איזה מוסד הסתדרותי, בחליפה תפורה אצל חייט מעוּלה, כדרכו, במבט גלוי (האוּמנם?) לא מתחמק (כמה שנים “עבד” על מבט זה?), אינו יודע את נפשו משמחה למראי (ושמא הוא זועם, שמא נוכחוּתי אינה רצוּיה לו? מבעד לחיוּכו הנצחי, כשהוא חושף את טור שיניו הלבנות־תואמות כעורכן לקרב, לעולם אין לדעת…) אבל מעמיד פנים כאילו יכול היה להיות צפוּי, כאילו אין בכך מן המסעיר…” אך לא. היא לא תמתיק לעצמה את הדין. היא תמשיך במסע לבדה. שום דן אביטל אינו מזדמן לה במטוס, וחסל סדר התפנקוּת.

גרישא וגידי מנופפים מעל מרפסת שדה־התעופה… עצור! עצור! איזה כישוף נעשה בה, שהיא נסה על נפשה מפני אהוּבי נפשה, היחידים בעולם כולו? ופאולי, חבר נעוריה, (כן, בכן־זאת…) ודן אביטל, וכל הידידים האלה אמש, בבית, שבאו ליטול ברכת־פרידה (לעמוד על פשר נסיעתה הפתאומית – זהוּ שגירה אותם לבוא…). הו, החמיצוּת, החמיצוּת הזאת…

כמו לפני שנתיִם. היא קשורה בחגורה אל הכסא והיא מרחפת מעל שלגים, בקרון־מטוס שטס במעוּמד, עוד שעה, עוד שעתיִם, עוד חמש, עוד שנתיִם, אלא שאז ידעה שגרישא מחכה לה בשדה־התעופה של לונדון. הזמן מודד את המרחק, חותך את הימים, מווסת את הריגושים, יוצר מגָעים. היא נזכרת: אשה התיישבה לידה. מה שאלה? על־כל־פנים, שמחה לענות. נוצר מַגע. אפילו אינה מבנות עַמהּ, אינה מבנות גילה, יש להן תחנה זמנית משותפת. בין תחנה לתחנה היא חשה לפתע את שיניה. בין חיוּך לחיוּך, בין רצון טוב לרצון רע. ואותו פּרח־עסקים שביקש לקשור שיחה עם הדיילת. כשעוצמים את העינים נוסעים אחורנית. כשפוקחים אותן נוסעים קדימה. מה פתאום מזדמר לה בין תנודה לתנודה? הקוניאק שהזמינה אצל הדייל עולה לראשה איה האופק הבהיר, המתחייך. פיסת קרקע בטוחה באויר?

כעבור ארבעה־עשר יום בדיוק, כשנשמע שוב אותו צלצול בדלת – ממושך, תובעני, כמעט תוקפני – נקפץ לבה של גניה ונשימתה נעצרה, אף כי לא ניחשה מי המצלצל.

אותו בוקר יצא גרישא לסייר בנגב באיזור הפיתוח שבתכנוּנו עמד להשתתף. לאחר ערב ארוך של ויכוחים עם שוּתפו על צורּת המאבק שיהיה עליהם לנהל עם המועצה האזורית לגבי התוואי של הכביש שישמש עורק תנועה ראשי מן העיר ואליה – יצא שופע מרץ ובריאות ומראהוּ כאחד שנכונו לו עלילות גדולות. קשה היה לגניה להודות, אפילו בפני עצמה, שמראהו הרענן של בעלה בן הארבעים ושבע, הוא שנסך בה אותו עצב חמוץ־מתוק ואותה הרגשה של כובד וליאוּת, בעיקר באיזור הרחם והירכיִם

גרישא עמד לחזור רק בערב וגניה נזכרה שעוד אמש נדברה עם סילביה לערוך ביקור משותף במוזיאון.

עוד נזכרה גניה באותו בוקר, שהבטיחה לגרישא לרדת העירה לקנות איזה אלבום של אונסק"ו על שימור הקרקע במכסיקו, ספר שהיה דרוּש לו לשם תכנון הטֶראסוֹת לייעוּר השטח. ואמנם, גניה נטלה חלק פעיל בכל עיסוקיו של בעלה, בהיותה אחת מאותן נשים, שאישיוּתן מתעצבת בדמוּת הגבר שאתו הן חיוֹת. לא הנשים החיוֹת בצל בעליהן, אלא אלה שהן־הן צִלם.

החורף נעשה עובדה קיימת. קר וטחוּב כשהתעוררה משנתה, חילצה את עצמה בבת־אחת מן הכניעה המתוקה לתשישות האברים, שטפה את גופה בחמים ובצוננים, לבשה חצאית בֶּז' צרה וסוּדר של צמר־כבשׂים, נעלי בוֹרדוֹ נמוּכות־עקב, כדי שתתאמנה לצבע הארנק, משכה על כתפיה את מעיל הדיפטין הירוק, והרגישה את עצמה ספורטיבית ואלגנטית כאחת. מצב־רוחה השתפר והיא תפשה את סל־הקניות הקלוע ורצה למכולת ולירקן, כדי שתספיק לסיים את הבשול טרם תצא לפגישה עם סילביה. ואז –

צלצוּל הפעמון מצָאָהּ עומדת במטבח ומפרקת את סל־הקניות. משפתחה את, הדלת, זיהתה מיד את ראשו המגודל, עטוּר התלתלים השחורים־העבותים של הקבצן, צומח על צוָאר עבה, הלבוש בחליפתו התכולה של גרישא. גופו היה מושפל כלשהו, עיניו השחורות הזעירות־הפוזלות, האטומות כעיני עיוור, שקוּעות עמוק בחוריהן ופיו רוטן: “בגדים, נעלים…” ושוב, עוד לפני שמצאה גניה עוז בלבה לגמגם “אין לי… הפעם..” ניצב הלה תקוּע על הסף. “תיכנס…” פלטה, ואין להשיב, סל־הקניות, שתכנו מפורק בחלקוֹ, ניבט אליה מבעד לדלת המטבח הפתוחה. גניה נתנה את דעתה לכך שהמים עומדים לרתוח, שעוד לא סיימה לחתוך אל הירקות ולהכניסם לסיר.

“הקבצן הזה רוצה ממך מַשהו שאינו בגדים או נעליִם”, שמעה את לבה לוחש לה, ובדאגה אמרה לעצמה שבזמן האחרון קורים לה דברים מוּזרים; כמו עם הנער ההוא (או שמא היתה זו נערה?) שפגשה לפני שבועות אחדים בחדר־המדרגות, יורד או יורדת בריחוף מן הקומה העליונה. היה בוקר והיא חזרה הביתה מחיפוש הזדמנויות במכירה הכללית של סוף העונה, עמוסה חבילות לעיפה. היא לא האמינה למראה עיניה; יצור אנושי יפהפה, עור שקוף, שחום, מתוח, תוי פנים חטוּבים ורכים, שׂער פשתן ארוך וחלק, עיני איזמרגד ירוקות בהירות, נוצצות, הוזות, דק וארוך במכנסי־ג’ינס דהויים ובאפודת שק–שק ממש, של שעורים או של בולבוסים – כאפודת בנאים. “האם אני חולמת?” תהתה אז, ואמנם, אלמלי ההרהור המיידי שיש ביצור המקסים הזה משהו בלתי־שפוי, היתה מדמה לראות בו התגלמוּת של חזון היופי. כל־כך היתה נפעמת, שניטעה במקומה מהופנטת, וכמוהָ אותו יצור, משך עליה לרגע את מבטו ההזוּי ואחר ירד במרוצה במדרגות. ביד רועדת ביררה את המפתח משלל המטבעות שבארנקה, נדחפה פנימה, אל דירתה, שוכחת בחפזונה להתיקוֹ מחור המנעוּל, וכשהיא מתפרקת מחבילותיה שמתפזרות על פני רצפת ההוֹל, רצה לחלון להעיף עוד מבט באותו יצור קסוּם. שעה ארוכה עמדה בחלון ותרה אחריו, אך היצור הפלאי לא נראה עוד. רק בשעה מאוחרת יותר, בהיותה מנַערת את השטיחים (העוזרת לא הופיעה אותו שבוע), דימתה לראותו נכנס לחנות־המכולת שממוּל. השטיח נשמט מידיה ונשר לחצר, והיא, מסוּמרת למקומה, בכוח הפלא שנגלה לפניה שנית, בסתם יום של חול שרבי זה, ניצבה כך עוד רגעים אחדים, ואחר ירדה לאִטה־לאטה במדרגות, רועדת בכל גופה, נאחזת במעקה לבל תמעד, להעלות את השטיח. אך שוּב לא חיפשה את הפלאי; בהיחבא חמקה לחדר־המדרגות ובידיה השטיח, עם שהיא מדלגת בעלותה על מדרגה או שתיִם.

גם כשסגרה אחריה את הדלת, עוד שמעה את הלמוּת לבה, ועוד ימים אחדים לאחר־מכן כך, בכל פעם שדמוּתו של אותו יצור אנדרוגיני, שהזכיר לה דמוּיות של קדושים בציוּרים רומנסקיים, הופיעה בעיני־רוּחה כהתגלמוּת של יופי מוּשלם, “שהוא תמיד על גבול של אי־שפיוּת”.

עכשיו הוליכוּה רגליה, פיזור־רוח, כמו בפעם הקודמת, אל ארון־הבגדים שבחדר־השינה, אך היא נמלכה בדעתה והחליטה לחטט בארונית־הלילה הישנה שבחדר־האמבטיה. לשם כך היה עליה לעבור את ההוֹל. הקבצן עמד שם, ראשו שחוּח, ידיו בכיסי המקטורן של גרישא. “הוא יקרע את המכנסים”, חלף הרהוּר בראשה. מן המטבח עלוּ אדי המים הרותחים בסיר. גניה נכנסה לרגע וכיבתה את הגאז. אחר־כך חָמקה לחדר־האמבטיה והתכופפה לפני הארונית, בהוּלה למצוא בערימת הנעלים הישנות את נעליו של גידי, שמאז ימי הגדנ"ע לא נעלן והן עבשו ונתרפטוּ בארון. הטלפון התחיל מצלצל – פעם ועוד פעם. גניה מיהרה ליטול את השפופרת. “סילביה!” קראה בשמחה מוּפרזת, “יופי שאת מצלצלת”, הוסיפה במין גיחוך מוּזר, שנתלווה גם להמשך שיחתה המלאכותית, המאולצת, עם ידידתה, כשגבה הפונה אל הקבצן, כואב ממתיחוּת. “אני כבר אתקשר אתך…”, “לא, אני פשוט מוכרחה להפסיק עכשיו… כן… מישהו מחכה לי כאן… אני כבר אמצא אותך… להתראות”.

“תסלח לי,” הפטירה כלפי הקבצן, אחר שהניחה את השפופרת במקומה ופנתה לחזור אל חדר־האמבטיה, ואמנם, תודות לסדר שערכה בארונית לאחר הסיוּד שלפני החגים, נמצאו הנעלים מיד והיא מיהרה לעטפן בעתון ולהגישן לקבצן. אלא שהפעם לא הזדרז ליטול את שללו ולצאת. ראשית השיל את העטיפה המיותרת וגילה את תוכן החבילה; אחר כך בחן את הנעלים בחינה קפדנית, מכל צד. ואז, מבלי שפניו הסתומות תגליה אף ברמז את התרשמותו, נתן גם הפעם את שללוֹ תחת בית־שחיוֹ, פתח את הדלת ויצא.

“הוא אינו מרוצה,” נעצבה גניה אל לבה, ועם־זאת רגזה על עצמה שאיכפת לה אם “הקבצן הזה” מרוּצה אם לא. חזרה וחיטטה בארונית להיוָכח אם אין שם נעלים שהיו מסַפקות אותו יותר ונתקלה בזוג ערדליִם ישנים שלה. “אולי היה לוקח נעלי גברת?” חשבה, ובהעלותה על דעתה שייתכן שיש לו אשה, נעשה לרגע פחות מסתורי בעיניה. “ואולי גם ילדים… אבל למי זה איכפת!” נתכעסה על עצמה ובה־בשעה עטפה את הערדלים באותו עתון מקוּמט, שהקבצן השליך על רצפת ההוֹל. “שבפעם הבאה לא אצטרך לחפשׂ…” התגלגלוּ מחשבותיה מוּכנית, אך מיד התקוממה: “בפעם הבאה אכיר את הצלצוּל הארור הזה ולא אפתח את הדלת!” אלא שהוודאוּת שתכיר את צלצוּלו של הקבצן העבירה בה צמרמורת. מדוע תכיר את הצלצוּל שלו!… ובכלל, איזו רוּח שטוּת נכנסה בה שהיא מקדישה מחשבה רבה כל־כך לאיזה קבצן עלוּב, בן־בלי־שם, שברוב חוּצפה מעז להתפרץ לדירתה בחליפה של בעלה ולתבוע ממנה – כן, לתבוע! – בגדים ונעלים ומי יודע מה עוד. (“הוא לא תבע”, התגונן בתוכה סניגור קטן “והוא גם לא התפרץ”. ומה שגרוּע מזה: היא עודדה אותו לשוּב ולחזור. לא בדברים שאמרה, אלא בדרך שאמרה אותם, לבה אמר לה שיחזור, והאשמה בה). נכנס למטבח והדליקה שוּב את הגאז. עד הערב עוד תהיה לה שהוּת לבשל. אמרה לדחות את הקניה בשביל גרישא למחר, ולהסתפק היום בקצת גיהוץ, או להעתיק את המאמר של גרישא בשביל הירחון לארכיטקטורה. משום־מה לא היה את נפשה לצאת מן הבית, שמא מחכה לה הלה בחדר־המדרגות? רגזה על עצמה שהיא נכנעת לפחדים לא־סבירים, עשתה אי־אילו סידורים במטבח, ומיהרה לצאת העירה למלא את חובותיה.

לברוח… לברוח… שרץ ירוק זוחל במיטתה ומפעם לפעם מתעופף וכמעט נוגע בה בכנפיו. והמיטה אינה שלה: היא, גניה, מתארחת אצל מישהו, שאינה זוכרת מיהו, מישהו שלא היתה חושדת בו שמיני חרקים כאלה שורצים בביתו, (ירכו השמנמנה והשׂעירה של פאוּלי ידידה עולה בדמיונה, והיא, מלטפת אותה במין רוך שבשאט־נפש…) היא מנסה להרים את ידה, להבריח את השרץ, אך בהיותה שקוּעה בשנת עינוּגים עמוקה ידה נעשית כבדה ומשותקת־רצון ואינה נשמעת לה.

לברוח – – – היא בחוץ־לארץ. שְׁמָהּ… מה שמה? היא נסיכה, בת למשפחת נסיכים שנתרוששה, שנוּשלה מרכוּשה בידי משטר עוֹין. שמא אנַסטַסיה? הצאצאית לבית רומַנוב שהאגדה מספרת עליה שניצלה והיא חיה בעילוּם־שם אי־שם בעולם? לא… כל זה יפה מדי. סנסַציוני מדי. ושמא היא צאצאית לגזע נסיכים קדוּם הרבה יותר. שמא קַבּלה היא שמהלכת במשפחתה ונשמרת כסוד כמוס מדורי־דורות, עוד מתקופת יוָן העתיקה, עוד מן המיתולוגיה?

קור עז בחדר הבלתי־מוסק וכשהיא חוזרת אליו מחדר־האורחים של מלוֹנה הזול, מישיבה מול האח היחיד שבבית, בחברת נשים זקנות, בודדות, בכורסה מיושנת, ממוּרטטת ריפוד, רחבה ועמוקה ורכה וטובענית – מכה הקור בפניה, מקפיא את אצבעות רגליה; והיא משקעת עצמה במיטת־העץ הכבדה, בתוך המזרן המרודד, השקערורי ובקבוק חם לרגליה, להגן עליהן מפני נשיכות הקור של הסדין הדק, השקוף משימוש, (נפשה של האשה נפגעת, כמדומה, ממזג־אויר קיצוני יותר מזו של הגבר, כאילו היה בכך משום עלבון לנשיותה…) ובצהרים, כשהיא פוקחת את עיניה, ועם קרני חסד חיורות ובנות־שעה המאירות את וילון־הברוקד הדהוּי המאובק, שב ומציף את חזה מין רוך שהוא תקוָה והיא קופצת בבהילוּת ממיטתה ומתעטפת בכל הבא ליד, לצאת… לצאת לרחוב… מהר.

אותו טיול עם גרישא באנגליה, לפני שנתיִם, כשהוא עסוק בעניניו, ואילו היא מהלכת לה ברחובות הכרך, כערוּכה למסע של קניות. קר וזר, והכל בהוּלים. ומה היא מחפשת, בעצם?לא יותר מאשר איזה בית־קפה חמים ואינטימי, להתיישב ליד חלון רחב הפונה לרחוב, כשלפניה ספל קפה מהביל (אביזר מקוּבל בתפאורת מסע־הכמיהות הרומנטי של כל אשה), ולהתבונן בעוברים־ושבים ברחוב ובנכנסים־יוצאים בבית־הקפה, להשווֹת עצמה עמהם, למדוד עצמה על פיהם, להסיק מסקנות ולתכן תכניות כשהיא משולהבת כוּלה מפעילוּת פנימית קדחתנית זו. ואיפה יימצא לה מקום כזה במרכזה של עיר מאוכלסת־יעילה זאת, שאין בה אהדה או סובלנוּת למבלי־עולם כמוה?

דמיונותיה מתעופפים; ממה תחיה? שמא מהכנסותיו של בית־דירות שהוריש לה איזה דוד אמיד? לא־גדול – שלוש ארבע דירות וכמה חנוּיות באיזה רובע עני ומרוחק, שאם לא כן יהיה טוב מדי, נוח מדי, ולא מסע של נוחיוּת גזרה על עצמה… בית שדייריו אינם מכירים בבעלוּתה עליו ומסרבים לשלם לה שכר־דירה… אכן, הולם בהחלט, שהרי מצב זה מסבכה עם עורכי־דין ומדגיש עוד יותר את זרוּתה, את החשד והאיבה והתיעוּב שמגלים כלפיה. ודוקא אותם שאינם מבני־הארץ, דוקא הזרים, המהגרים, הצבעוניים למיניהם ובני־האיים. ובינתיִם היא עסוקה בחיפוש אחר זהוּת עצמית. כיצד להתלבש, כיצד להתנהג להיות מוגדרת. בשנות הארבעים לחייה חייבת אישיותה של אשה להיות בת־הגדרה!… למצוא את עצמה בעיר גדולה, כלומר, זרה, בין המוני בני־אדם, להיות אחת מהמון, להתחשל, להתחסן, לקראת מה? בשביל מה?

לא יהיה זה מדוּיק לומר שהקבצן העסיק את מחשבותיה של גניה. בריוח־הזמן שבין ביקורו הראשון והשני לא הירהרה בו, כמדומה, אפילו פעם אחת. ואילו בין הפעם השניה לשלישית ובין השלישית לרביעית (גניה השגיחה שהקבצן עשה לו חוק לבוא תמיד בימי חמישי בהפרש־זמן של שבועים בין ביקור לביקור), לא היתה מתחילה לחשוב עליו אלא יום־יומַים לפני מועד ביקורו; אז היתה דמוּתו צפה ועולה כאילו מתוך פנימיוּתה ונתקעת בבית־בליעתה כגוש של מסתורין ואימה.

כל אותה תקופה האריכה גניה בשינה. זכרון החלומות המתוקים שהיו פוקדים אותה משאך עצמה את עיניה, משכהּ כבחבלי־קסם בחזרה אל המיטה, אל המצעים הרכים והחמימים, אל השכחה, מתת החסד האלוהי, אל עולם של טוב, אשר נברא, כך אמרה לעצמה, מכוח נצנוּץ של חיוּך, אפילו, מקורטוב של איחולים, מפירורים של טוב הנושרים מפעם לפעם, אולי שלא במתכוון, משולחן החוּלין של חיינו. “רק נגמור לערוך את ההקפה המסורתית של הפעולות השגרתיות ההכרחיות ביותר ונשוּב אל הטוב המצפה לנו…” היתה משככת את געגועיה לחלום שנקטע, משאך קמה משנת הלילה או הצהרים. הנדנדה שבה והופיעה בחלומותיה. היתה מתנדנדת ביחידות ולפעמים בחברת מישהו שלא יכלה לזהותו. שמא אחד מחבריו של גידי, כפי שהוא זכוּר לה מתקופת התבגרוּתו?

בכל־זאת, באותם ימי חמישי מועדים, גניה הופתעה למצוא את עצמה מצפה לקבצן ולא עוד, אלא שתיכננה את זמנה כך, שבקרים אלה נתייחדוּ לגיהוץ ולתיקוּנים ולסידוּר המגרות של גרישא, ואילו את הקניות לשבת דחתה לאחר־הצהרים. אשר להרגשת המחנק והבחילה הקלה שנתלוותה לאותה צפיה, ולתחוּשת העלפון שבאה בעקבותיה – איך אפשר היה לצפות מאשה קטנה זאת, שעד לשנות הארבעים לחייה לא פינקה את חיי הנפש שלה על־ידי טיפוח של מותרות, שסימנים אלה ישמשוּ לה אות־אזהרה? – אף כי משהו בהוָויתו הפחיד אותה. כאילו גילם בדמותו לגביה איזה מוחלט, אפל מוחלט. אך משכיוונה את מחשבותיה הלהיבן מהו, חשה שהיא מערפלת אותן בכוָנה שלא־לדעת. פעם כבר חשה כך לגבי אחד מהורי הילדים שלמדוּ עם גידי בבית־הספר העממי, אך אינה זוכרת אביו של מי, אף־על־פי שהכירה את כל ילדי הכיתה ואף ידעה לזהות את הוריהם. היתה נתקלת באיש בימי קבלת ההורים ובמשרד בית־הספר, ותמיד היתה מלווה אותה ההרגשה שבאיש הזה יש משהו מוחלט לגביה, וש“מוחלטיוּת” זאת מתבטאת באותם זיקוקים קומיים־גרוטסקיים שהבזיקוּ בעיניו הקטנות המנצנצות, בדרך הטיית ראשו הגדול והמרובע, החום־המקורזל, בתנועות ידיו הארוכות, שהיו משנות במפתיע את קצב פעילוּתן, בנוהג הילוּכו הגנדרני שאינו תואם את מבנה גוּפו, העבה כלשהו, או את רגליו הארוּכות ביחס לגופו, בדיבוּרו המהיר, פורץ הסכרים, כשהמלים מתבלבלות בפיו כחַלוּקי נחל, ולבעליו אין שליטה עליהן. לא ידעה אפילו מה מקצועו של האיש. רק זאת זכרה, שראתה אותו פעם מתהלך הנה והנה כשלידו מתרוצץ כלב שחור גדול מייבב בקול קורע־לב. האם באמת התאנה האיש לכלב, לעיניה, או שרק בדמיונה ראתה אותו מתאכזר לכלב ואף מטיל את מורא טירופו על בנו? ו“האיש הגרוטסקי”, כפי שהיתה מכנה אותו במחשבותיה, העלה מתהום הנשיה של חוָיות ילדוּתה עוד דמוּת אחת מטוּשטשת של מי, אשר משום־מה נקבע בזכרונה כחברו הטוב של דודה, צעיר אחיו של אביה, שהיה נטע זר ציוני במשפחתם היהודית שומרת המצווֹת, שבעיירה הרוּסית. חבר זה של דודה מתקוּפת היותו סטודנט, מופיע כעת בזכרונה בדמוּת “האיש הגרוטסקי”, רק רזה קצת יותר, ושׂערו המקוּרזל נטוּע גבוה יותר מעל למצח. והמעניין הוא, שדמוּתם של שני אלה האחרונים, דומה דמיון מפליא לדודה, שהוא כאילו אבי אותו גזע של מקוּרזלים־חוּמים, בעלי עינים זעירות מנצנצות, שאישוניהן מתרוצצים ללא מטרה בגלגל העין – “הציוני”, כפי שכינוּהוּ במשפחה, שעלה ארצה שנים אחדות לפניהם והקים כאן משפחה, וכיום הוא שולח ידו במסחר וכמעט שאין היא מתראה אתו או עם משפחתו.

לאן כל זה מוליך? היתה חוזרת ושואלת את עצמה. מה גם שמימיה לא ראתה בדודה זה דמוּת גרוטסקית. אלא מה? זה שהוא מרבה לרווֹת נחת מבדיחותיו התפלות, המלוּווֹת תמיד בצחוקו האוילי?

בזכרונה הקרוּע והמעורפל מופיעה איזו תמונה מימי ילדוּתה; היא, ילדה כבת ארבע־חמש, עולה במדרגות לביתם הדו־קומתי, לבוּשה, כמדוּמה לה, במעיל־שכמיה אדום. היא דופקת על דלת המבוא, בטוּחה שתמצא בפתח את אמה, כרגיל. והנה, הדלת נפתחת – ואיש זר ניצב לפניה. גדול, מקורזל, מצח גבוה, עינים קטנות וערמוּמיות, שחייכנוּתן מעוררת אי־אמון וחלחלה בלב הילדה. “איפה אמא?” היא חושבת או שואלת, אך האיש הזר אוחז בידה ומכניסה פנימה, בלי שתינתן לה שהוּת לאזור אומץ, להתנגד. כן, כעת היא בטוּחה שאמנם היתה לבוּשה שכמיה אדומה… שהרי האיש הזר הסירה מעליה… ומה עוד? מה עוד עשה האיש הזר, שדמוּתו זהה כעת בזכרונה עם “האיש הגרוטסקי” ועם חברו של דודה, שהוא־הוא דודה?… זכוּר לה שהזר היה מסתובב בדירתם כבתוך שלו. אך מה עשה בה? מה עשה?

גניה לא התעקשה להוליך זרם אסוציאטיבי זה עד מקום שפכוֹ. היתה מתגוננת מפניו ושמה לו מחסום. אלא שימים אחדים לפני בואו של הקבצן, משהו זר היה מתקשה בתוכה, משהו שלא הכירה בעצמה קודם, אָפל ומקורזל ועב־צואר, פוזל ואילם וכמו מבקש על נפשו.

בפעם השלישית, וזאת עוד לפני שגניה גילתה לעצמה את הבחנתה בעיתוּי המדוּיק־כמעט של בואו פגשה בו ברחוב. היה זה באחד מימי חמישי, כשערכה את קניותיה לפני הצהרים. הגשמים, שעטו על החורף בתחילתו, לא הרפוּ ממנו אלא בהפסקות קצרות מאד, והבריות היו יוצאים בדרך־כלל מבתיהם מתוך כורח ולא מתוך תענוג והיו מזדרזים להגיע למחוז חפצם בלי להתעכב ולהציץ בעוברים על פניהם. אף גניה, מכורבלת במעילה, מטפחת לראשה וסל בידיה, יצאה מדירתה החמימה אל חדר־המדרגות הקר והאפל, שריח של לחוּת עומד בו, ואצה לרחוב, שלפחות הוא חוּץ והקור והלחוּת אינם זרים לו ולכן אין הוא נוסך בה קדרוּת אלא להיפך: אומץ ובריאוּת. כך, כשידיה תחובות בכיסי מעילה ורגליה הקטנות, הנתוּנות באנפילאוֹת מרוּפדות, מנסות לעקוף שלוליות, הוֹעידה פניה תחילה אל האיטליז שברחוב הראשי, מול תחנת האוטובוסים הבאים מהתחנה המרכזית ומטבוּר העיר. והנה, בהתקרבה כמעט עד עמוד התחנה וכבר היטתה את ראשה לעבר חלון־הראוָה של האיטליז להציץ אם התור ארוך, נעצר בסמוך אליה אוטובוס ואנשים שנדחקוּ לעלות לתוכו לפני שהכרטיסן יסגור בפניהם את הדלת, ואחרים שזה עתה נפלטו מתוכו והיו מפלסים להם דרך במרפקיהם בין העולים, התחככוּ במעילה ודחפוּה עד אשר הוזחה מטפחתה וקישוּרה גלש מסנטרה אל לחיה. ובהיותה מיטלטלת קדימה, מנסה, אגב כך, להתיר את הקשר כדי להדקו מחדש במקום הנכון, החליקה מן המדרכה, שומעת את צעקותיו של הכרטיסן המכוּונות אליה: "נוּ, גברת, איך את הולכת? פתאום קופצת מהמדרכה למטה! נמאס לך? – לים…” נתקלו עיניה בזוג נעלי־עבודה גבוהות, מחופות בשולי מכנסיִם תכולים־בהירים (צבע שאינו מקובל בחליפות צמר ולכן מעורר תשומת־לב). כשנשאה אינסטינקטיבית את עיניה ולבה מבשׂר לה רע, ראתה לפניה אותו. הקבצן (רק עתה הסתבר לה, שפנים אלה ממש נשקפוּ אליה מאז הבוקר מדפי העתון מתמונתו של איזה גנרל דרום־אמריקני שהיה מעורב בקשר על השלטון; ואחר־כך, מאוחר יותר, ראתה אותם בצלליתו של החלבן). כעת, מול איטליזו של הקצב, לא שהופתעה לפגשו, אותו עצמו, אלא שנבהלה מנבואת־לבה.

“אתה אלינו?” פנתה אל הקבצן, והוא אמנם, נעצר, למשמע דבריה, אך לא השיב. פניה של גניה לבשוּ אותה ארשת קודרת־מודאגת כבשעה שהיו מעירים בחברה איזו הערה שגניה לא עמדה על משמעוּתה החברתית־הרכילוּתית המצומצמת, או כאשר היתה קוראת בעתון על שטפון בנגב או על מפולת באיזו חפירה ארכיאולוגית – ידיעות שעוררוּ מיד את דאגתה לבנה השוטטן. ארשת זאת התחלפה בהבעה חמוּרה, מרוכזת, כשפנתה מעל הקבצן ונכנסה לאיטליז מתייצבת בשקט בסוף התור. ואמנם, הפגישה השלישית עם הקבצן נחשבה בעיניה כ“גורלית”, כי בצאתה מן האיטליז ובראותה את הקבצן מצפה לה, ואחר־כך, הולך בעקבותיה עד לחנות־המכולת ולירקן בדרכה הביתה, ידעה־פתאום שהיא שבוּיה בידי אותה דמוּת “מוחלטת” חדשה, ושדמוּת זאת, בדומה ל“איש הגרוטסקי”, תלווה אותה עוד ימים רבים. הקבצן טיפס אחריה במדרגות, אך נראה שלא עלה כלל בדעתו לעזור לה בנשיאת הסלים. רק לאחר שפתחה את הדלת והכניסה אותם פנימה, התייצב כדרכו על המפתן עד אשר אמרה “תיכנס” וסגרה אחריו את הדלת. לפתע נתקפה גניה רעב, בעיקר נמשכה אל גבינת ה“ברינזה” החדשה, שכבר טעמה ממנה במכולת, בהמלצת החנוָני, והוכחה כי טעמה משובח. כל־כך גברה בה להיטוּתה לשים בפיה נתח מאותה “ברינזה” בתוספת של זית שחור, שביקשה מהקבצן לחכות בהול עד שתגמרו לפרוק את הסלים. “להיטוּת זאת לדברי מאכל אָפיינית לנשים השרוּיות במתח נפשי,” נתפשה לדיאגנוזה של שבועוני נשים, “ועָנשה של ההשתעבדוּת לה ובעיקר אצל מי שנוטה להשמנה, הוא בהרגשת אשמה, המביאה בסופו של דבר לאדישוּת כרונית ולדכאון”. ואף על פי כן המשיכה גניה להמס בפיה בתאוָה רבה את נתח ה“ברינזה” אגב פריקת הסלים, אך בזהירוּת, כדי שלישוּש לסתותיה וקול בליעתה לא יישמעוּ בהוּל. ואָמנם, לאחר שתאוָתה נתמלאה לא חשה שמחה, שכן הגיע תורה של ההתייסרוּת הצפוּיה של הבוּשה על שהיא, אשה נאורה, כביכול, ומפוקחת, נופלת קרבן לתאוָה פחותה כתאוַת הזלילה. וכל זה בשעה שקבצן מסכן עומד בכניסה ומצפה בסבלנוּת לאיזה “אלטע זאכן” ומי יודע אם בא כבר משהו לפיו הבוקר… לפתע פרץ הדם לראשה ולבה החל הולם. היא יודעת מה תעשה. היא תציע לקבצן כוס קפה! איזה רעיון פשוּט ואנושי, ששיחרר אותה בבת־אחת ממועקת האשמה והבזיון. מחתה מעל שפתיה את שארית הגבינה שדבקה בהן ופנתה להוֹל, לתת פורקן לנדיבוּת־לבה. “תשתה קפה?” שאלה. שריר אחד בצוָרוֹ של הקבצן נמתח לשמע השאלה, אך ראשו נשאר שמוּט כשהיה. גניה חיכתה רגע למענה, אך משבושש המענה לבוא, אמרה: “טוב, אז אני אכין קפה”. יצאה למטבח וחזרה והביאה לו כסא, “שב בינתים, עד שיהיה מוּכן.”

האם נחשוד בגניה שהיא עצמה השתוקקה לספל קפה שחור וחם, ומן הספל הסדוק, דוקא, בשעה זו של היום וכקינוח הולם לסעודת הגבינה האסוּרה שלה, ומשעלה ניחוחו המדומה בנחיריה, שוּב לא היתה מסוגלת לדחות את שתייתו, ומצוקת־לבה (בשל ייסורי־מצפון, שוב, בהחלט מעורר מיאוס…) היא שהכתיבה לה מחוֶה זה של נדיבות־לב? ייתכן. אך האם לא נוכל לתרץ באופן כזה כל מחוה של נדיבות־לב בצורך האנוכי לספק איזה יצר עצמי? – תוך כדי צפיה למים שירתחוּ, המשיכה לפרק את הסלים ולמיין את המצרכים בהתאם למקומם במזוה או במקרר. אחר־כך הוציאה מן הארון קופסת־פח עגולה ובה קפה־מין־משובח והכניסה שתי כפות גדושות לפינג’אן, ועם זאת התפלאה על עצמה שהיא מתקשה כל־כך לנַחש את מוצאו של הקבצן. ריחו החריף של הקפה הרגיע מעט את תאוָתה החדשה. “צריך סוף־סוף לקנות מטחנה ולהתחיל לטחון לבד”. תיבלה בהֶל ובזנגביל ובסוכר, חיכתה רגע שכ־כמעט ירתח ומזגה לשני ספלי חרסינה.

הקבצן, שישב מכוּוָץ בכסאו, נטל את ספל־הקפה מידיה כדרכו, בלי תודה, ולגימתו הקולנית נשמעה רק לאחר שגניה חזרה למטבח. שם, אך נגעוּ שפתיה בשוּלי הספל, כשהיא מתכוננת לשתות בעמידה, שמעה מן ההוֹל את קול צלצול כלי החרסינה הנוגע ברצפה. גניה הניחה את כליה מידיה ומיהרה להוֹל להרים את הספל שהקבצן הניח בסמוך לכסאו, לא כל־כך מחשש ל“סֶרוויז”, כמו מפני קוצר־רוּחו המשוער של הקבצן, שביקש בדרך זו לזרזה – כך נדמה לה, לתת לו את מבוקשו ולפטרו מכאן. “ודאי נעלב”, אמרה בלבה, “על שאיני מכניסה אותו לחדר, או לפחות למטבח”, וכדי לכפר על עווֹן זה שלה, החליטה לתת הפעם לקבצן את שארית בגדי הילדים הנאים של גידי, אותם שהניח למשמרת בטרסקל, מתוך סנטימנטים מיוחדים, “בלאו הכי יעלוּ עובש”, ניחמה את עצמה, “והחורף קשה השנה במיוחד, וילדיו לבושים, ודאי, בלויי־סחבות. חטא ממש לשמור על בגדים שיצאוֹ מכלל שימוש”.

“יש לך ילדים?” שאלה.

הקבצן הינהן בראש.

“טוב, אז רק רגע”, אמרה ונחפזה לחדרו של גידי להוציא מן הטרסקל המחוטב כמה מן הבגדים השמוּרים שם בנפטלין. צררה אותם והגישה לו כמנצחת. “הפעם הוא מוכרח להיות מרוּצה,” חשבה מתוך הרגשת הקלה.

הקבצן נטל את החבילה במיושב, אחר־כך קם ממקומו, ומבלי לפתחה, כמנהגו, ולבדוק מה בתוכה, השתהה רגע ואחר הפטיר כמין משפט קצר בשפה מבולבלת, שככל שגניה הפכה בו, לא הצליחה לפענח את משמעוּתו.

במבנה גופו המוצק, המלבני, הזכיר לה במשהו את דמוּיות האיכרים של ואן־גוך, קומתו הממוצעת, אופן הטיית ראשו, שאפו המוארך, המתוח כמו בסרגל, מושכו בזוית שמאלה. אך לא מחרשה היתה נותנת בידיו התפוחות, הגרמיות, שאצבעותיהן העבות כמו חתוּכות בקצותיה, כי אם גרזן לרסק אברי חיות. להיות קצב. (לנופפו על ראשי אנשים? להיות פרנקנשטיין?)

שאלה את עצמה אם הוא אילם, שכן יותר מן המלים “בגדים… נעלים…” דומה כי לא שמעה מפיו. חשבה שאינו שומע עברית, אך נוכחה שהוא מבין כשפונים אליו.

נזכרה בפושט־יד אילם מימי ילדוּתה, שהיה משמיע קולות מבולבלים בחפזון, בלהיטוּת. בה־הא–בה… אמ־מה–בה… יחסיו עם הילדים – של סיוט הדדי, של משיכה ודחיה, של הצקות והפחדות.

בה–הא–בא… אמ–מ–בה!… היו קוראים אחריו לחקותו. ואילו הוא היה מניף אגרוף באוויר לאיים עליהם, ובחמת־קצף היה מסתבך בגמגומיו: בההאבהאמבה!… בההאבהאמבה!…

בדמיונה היא משוטטת. חדרים שׂכוּרים, בתי־מלון ממדרגה שלישית, בעלות־בית חשדניות, אדיבות או אדישות, או – באורח פלא – טובות, נעימות. בכל מקום מראות. בזו היא כך, בזו היא כך. חדר חדש, אנשים חדשים. בכל מקום קר מאד. מתעטפים בכל הסוודרים, לובשים את כל הגרבים. אין זו עוד שאלה, למה היא נמצאת בכל המקומות הזרים האלה, בחדרים השוממים, לבדה במיטות הרחבות, עלוּבה, מטושטשת – זאת היא – בפניה החיורים, הנפוחים, המציצים אליה מן המראות של שולחנות הטוּאלט, מבעד לסודר הגדול העוטף את ראשה – אין זו עוד שאלה, למה אינה מצוּיה במקומה, במולדתה, בין בני־משפחתה, ידידיה… הבכי בא תמיד במועדו. להתייפח, להתייפח… לפנות בוקר באה השינה.

יום שני שלאחר סוף־שבוע.. יום־עבודה ארוך ומייגע צפוּי לבעלת־הבית שלה כאן, אשה בגיל העמידה, שבמקרה הטוב ביותר, אולי תאיר אליה פנים ותברכנה בבוקר טוב. בדרכה לחדר־הרחצה תראה אותה כורעת על ברכיה לפני האח ומגרפת מרצפת השיש את נתזי הפחמים, כמו שנהגה לעשות אותה אנגליה צעירה למדי, שבמלונה התאכסנו לפני שנתיִם. היא רכוּנה על הכיור ומכבסת.

“האם יש לך מים חמים לכביסה?” תשאל גניה מתוך השתתפות, מתנצלת, בהמון רחשי תודה. על מה? היא משלמת לה טבין ותקילין. לא הרבה, אין זו אכסניה מפוארת, אך מספיק כדי לכסות את הוצאות אכסוּנה ועוד להותיר לבעלת־הבית ריוח כלשהו. “אני בת־מזל,” תענה, “יש לי מים חמים”. “ואינך שותה קפה?” תקווה להסב עמה. “כן,” תענה, “את יודעת, תוך כדי כביסה”.

חלון חדרה פונה לחצר. הדשא מבצבץ מבעד לשלג, עצים, שבארץ נדמים לה ערומים, חשׂופים לכל פורענוּת, נטועים כאן לבטח במקומם. לא כל הציפרים נודדות, כידוע, לארצות החמות; אותן שחורפות במולדתן אמיצות בעיניה מחברותיהן המשוטטות. אי־היכולת להתגבר על חוסר־הנוחוּת מעוותת, כמדומה את צלמם של רבים מבני עמה. חושפת את כיעוּרם, את חוּלשתם. ואיך אפשר שלא להתמלא רחמים על אחת כמוה. למשל? ואילו בעלת־ביתה, כאותן נשים נכריות שגורלן קשרן עם ארצה של גניה וכך נזדמן לה לעמוד על סגולותיהן, אינה רוטנת, אינה מתאוננת, אינה מענה את נפשה ואת נפש אהוביה, עושה את מלאכתה, מחשבת כל צעד, כך וכך הכנסה, כך וכך הוצאות, חיים בחשבון. המאוַיים, הדמיון ניתנים, מסתבר, לריסוּן. מפיקה טוב מן המעט. אולי אינה יודעת שהיא יודעת מה זה אושר. תיזכר בגרישא. גרישא הטוב. איזו רוּח שטנית נשאה אותה למרחקים האלה להתרפק על נפש טובה של אחת זרה בעוד בביתה שלה… איך התבטאה אז בעלת אכסנייתם כשסיפרה על בתה הקטנה שמתה? “She is sort of dead” (מיאנה לדבר סרה בגורל? בטבע, שחוקיוּתו נשגבה מבינת אדם?) יש שמש בארצות הצפון ורואים שמים. גבוהים, מכוּסים עננים. שקט שם, רק צפצוף ציפרים. כשהיא תיזכר ברעש במקומותיה – רדיו, דיבורים קולניים, זמזוּם של מטוסים… תרצה שהתמונה הפסטורלית הזאת שבכאן תישאר חרוּתה בזכרונה. שהשקט הזה ינוח במקום־מבטחים בין כל אותם רעשים שמילאו את חייה.

בפעם הרביעית כבר ידעה מתי לצפות לבואו של הקבצן: ביום חמישי, שבועים למן הביקור האחרון.

ידידיהם של גניה וגרישא היו שואלים את עצמם כיצד זה יתכן שגניה זאת, אשה משכילה ואינטליגנטית, לא התמחתה באיזה מקצוע שתוּכל למצוא בו ענין מחוץ למשק ביתה. לפחות איזו מלאכת־מחשבת, קרמיקה, או אריגת־יד, שלא לדבר על פעילוּת ציבורית, אחות סוציאלית, מוסדות־ילדים, מ–שהו. משהו עצמאי, שאינו קשור בגרישא, שייחד אותה כאישיוּת בזכוּת עצמה. ואילו גניה לא חשה, כמדומה, בהכרחיוּתו של חוסר סיפוק כתוצאה ממצבה. להיפך, אילו הניעה משהוא לגילוּי לב, ודאי היתה מתוודה שלא רק סיפוק היא מוצאת בחייה לצד גרישא, או בצלוֹ, כי אם אושר! אושר, במלוא מובן המלה. שכן, נוסף להיותה שותפת לתכניותיו ולפעלו של בעלה, היא מאושרת לטפח את ביתה האהוּב וּודאי שלא היתה ממירה את תפקידה כעקרת־בית בשום מקצוע “מכובד” שבעולם.

מה גם, שבמשך עשרים־ושלוש שנות נישואיהם לא נתעוררה בין בני הזוג צח אף מריבה קולנית אחת. עוּבדה שניתן להסבירה בהיעדר תכוּנת העריצוּת בשניהם. וכמובן – במעצורי התנהגוּת.

בהיותו גנן באותו קיבוץ בגליל, ידע גרישא, בעל החוּשים האסתטיים הדקים, להבחין מיד במיניאטורה אמנוּתית נדירה זו המתקראת גניה’לֶה, שנשלחה אליו יום אחד על־ידי סידור־העבודה יחד עם שתים מחברותיה להכשרה המגוּיסת – ולהעריך את חין־סגולותיה.

האם התאהב בה? בוַדאי שהיה מוקסם. ונפעם. כמובן שהתאהב בה. והמשיך לאהבה מאז, אך מעולם לא היתה זו, כמדומה, אהבה סעורה עד כדי חוֹלי. ואולי רק התשוקה החזקה לעשותה קניינו גרמה לו אז שייאבק עליה עם מי שנחשב כמאהבה וכחברה האינטימי – חובש ההכשרה היֶיקי העצוּב – פאול הַיִים.

האם מפני שכבר מן הרגע הראשון ידע שזכה בה? שלעולם יוּכל לבטוח בנאמנוּתה?

אותה תכוּנה של מקוריותּ וכנוּת שבה. ועם זאת, אותה קבלת עול של מסגרות מהכרה. המקורי בתוך הקונפורמיסטי, תוך התבוננוּת שקטה על סביבתה וביקורת סמוּיה עליה.

ואולי אחרי הכל לא יהיה נכון לומר שמעולם לא היתה זאת אהבה סעורה? באותה תקוּפה קצרה שלפני הנישואין, כששהוּ יחד בקיבוץ והוא חיזר אחריה בעקשנוּת, נראה שיצור ענוג ומתוק זה, שנזדמן לו, הסעירוֹ למדי. בטיוּלי לילה ארוכים שלהם אל מחוץ למשק, בפגישות של אקראי בחדר־האוכל, במשתלה או בסידור־העבודה. חיש מהר עבר הקול במחנה: גרישא ואותה נחמדה מן ההכשרה – זוג.

מיד לאחר שנישאוּ, ביקש גרישא חופשה לשנה מן הקיבוץ, כדי לנסוע לצרפת ולהשתלם שם באדריכלוּת־גנים.

הוא נתקבל לבית־הספר הממלכתי הגבוה לנוֹי בוורסיי, לאחר שעבר, עוד בהיותו בקיבוץ, את בחינות המֶטריקוּליישן בכתב. לוורסיי היה נוסע ארבע פעמים בשבוע מחדרם השכוּר שברובע קלישי שבפריס. ואילו גניה – הריונה, שהיה באיבו, העסיקה.

המילגה שקיבל מבית־הספר הספיקה להם כדי קיוּם דחוּק. גבריוּתו של גרישא התקוממה על הדחקוּת, וגניה סבלה ממנה. אף זאת: גרישא זה, שבארץ, על רקע הקיבוץ, נצטייר לה במלוא שיעור גבריוּתו ואנושיוּתו – כאן, על רקע של נוף תרבוּתי זר, לא־לו, אירע לו, כך נדמה לה, מה שמתארע לישראלים רבים: היהודי הגלוּתי שבו, שבארץ לא היה רמז לקיוּמו, קם והשתלט על כל מראהו.

בלי משים היה חולף בה הרהוּר, שחסר הוא מידה של סופיסטיקאציה. מידת המשחק, הפלפוּל, יכולת הפגישה עם הזולת בספירת הרמזים הדקים, מלאכת־המחשבת של גילוּי טפח וכיסוּי טפחַיִם. האומנם כך הוא. – עצם העימוּת עם המחשבה, דיוֹ היה לדכּאהּ.

קהוּת־מה שבו שמעולם לא חשה בה קודם לכן, כבדוּת־מה. והרי תמיד ידעה לפרש זאת כביישנוּת, כהתכנסוּת בתוך עצמו, כקושי למצוא מגע הדוק עם זולתו, מתוך איזה חשש עמוק שהזולת מצפה ממנו ליותר משהוא מסוגל להעניק. שהוא קטן מן התקווֹת שתולים בו, שאינו יכול לעמוד בלחץ הדרישות המוסריות עליו, והרי תמיד הבינה זאת כמועקה הרובצת עליו, מועקת המנוּכר שלעולם אינו מסוגל להתערוּת מלאה בסביבתו.

דברים שאינם מתיישבים: העדר סופיסטיקציה אצל בעל רגישוּת אסתטית כמותו? האם תכונה איכרית היא זו שדבקה בו בשנות חייו הארוכות בקיבוץ? (בן שש־עשרה היה כשהצטרף לגרעין ההכשרה של החלוץ בביאליסטוק, וכעבור שנה עלה עמם להתיישבוּת בארץ), או שמא אותה התבטלוּת עמוקה, מאז, של אינטליגנט בפני פרולטרים, בבקשו לסגל עצמו ל“פשטוּת” שנתחלפה לו לעתים, מחמת קשיי־המגע, בפשטנוֹת?

בתחילת נובמבר 1947 חזרוּ לארץ. גניה היתה בסוף החודש השמיני להריונה והוחלט שעד אחרי הלידה תתגורר בבית אמה בתל־אביב, שהתפרנסה מהשכרת חדרים עם פנסיון. ימים אחדים לפני פרוץ מלחת העצמאוּת, נולד גידי – גדעון – שנקרא על שם אביה של גניה, שנספה בגלוּת סיביריה. גרישא הצטרף לאחת מיחידות חי"ש ונלחם בהרי ירושלים. עם שוך הקרבות עלוּ הוריו ואחותו הצעירה מרוּסיה. האב, שהיה סוחר זעיר של טכסטיל בביאליסטוק לפני בוא הגרמנים, היה עתה, לאחר אובדן בנו הבכור שנורה בשעת מנוסתם, ולאחר כל התלאות שעברוּ עליו ועל משפחתו ברוֹסיה, שבוּר וחולה מכדי להתחיל לדאוג לפרנסתו. כך נמצא עוֹל המשפחה כולה מוטל על גרישא.

נסיונו כגנן סייע בידו לעשות שלוש שנות לימוד של בוטניקה בשנה אחת, ואף שעל־פי התקן של אותו מוסד בוורסיי היה עליו להשלים עוד שתי שנות לימוד של אדריכלות־גנים, החליט בשוּבו, לעזוב את הקיבוץ ולקבל מיד הזמנות של תכנון גנים, כדי שיוכל לתמוך במשפחתו לאלתר. ואת הדיפלומה – חשב – ידחה לכמה שנים, לכשירווח.

כל אותן שנים… כבר היתה בוגרת, אך כאילוּ לא חיתה. רק את קיוּמה החוּשיי היא זוכרת, כמו היה זה גלגוּלה הקודם. רעיה, מבני דורות שונים, חולפים על פניה, אך היא כמו נשארת מעוגנת בגיל הנעורים. אלה המעורים במציאוּת – נראים לה, שהם צומחים ממנה ונבטים בה – אינם רוחשים אמון לאחת שכמותה.

ומן הגברים לא קיבלה גניה מעולם תשובה ישרה וגלוּיה על שאלותיה. האם סבלה מן הספק יותר משהיתה סובלת מגילוּי הלב המכאיב?

כבר בהתחלה היתה חוזרת ושואלת את עצמה, אם גרישא אמנם אוהבהּ, כמו שכעבור שנים היתה שואלת את עצמה, אם ייתכן שפאולי חדל לאהבהּ. אף פעם לא ידעה באמת, אם אצל גרישא זאת חיבה, או הרגל, או אחריוּת, או כל אלה יחד. אף פעם לא ידעה מה באמת יחסם של הגברים אליה. היתה רוצה לעשות שיאהבוה. היתה רוצה לנגן את המנגינה הנכונה בקצב הנכון, להטעים את ההטעמות הנכונות. לנוּח בצפיה דרוּכה וסבלנית בהפסקות המתאימות. האם קוצר־רוּחה הוא בעוכריה? להיטותה? כנוּתה? נכונוּתה? כשנתפשה אז ברשתוֹ של גרישא, ידעה שפאולי אוהבה, אך גרישא קסם לה יותר. גבריוּתו, בגרוּתו (בשבע שנים היה בוגר מפאולי, שהוא בן גילה), כוח־שיפוּטו האסתטי, ישרוּתו, אותו משהו מעורר אמון אצל נשים, שיש במי שאינו מחפשׂ בהן סעד דוקא, או אישור לקסמיו שלו, אלא שבסעדו אותן הוא נכון אף למחוה של התבטלוּת זמנית בפני קסמיהן.

אף פעם לא היה ספק בלבה שתלותה בו גדולה לאין־שיעור מתלוּתו בה. ובכל־זאת, שנים רבות לא היה לה צל של ספק בנאמנוּתו.

לקראת בואו של הקבצן בפעם הרביעית שינתה, איפוא, גניה את סדר־יומה הקבוּע ודחתה את הקניות של שבת לשעות אחר־הצהרים של יום החמישי. מה שמוּזר בכל־זאת הוא, שלמן הבוקר השכם, מאז פקחה את עיניה אל אותו אור אכזרי שפרץ לחדר מבין חרכי התריס ושבימים כתיקנם היה חושׂפהּ בבת־אחת אל מציאות חייה “בפרופורציה הנכונה שלהם וללא אשליות”, חשה כאילו משהו בלתי־רגיל עומד להתרחש. חגיגי אך משום־מה לא נתנה את דעתה על כך, ש“משהו חגיגי” זה קשוּר אולי בקבצן. נתנערה מן השמיכות, ניתרה מן המיטה, לבשה חלוק, פתחה לרוָחה שתים מדלתות ארון־הבגדים, שבהיפערן חשפוּ לעיניה את שלל הגוָנים של מלבושיה, וחזרה והתיישבה על המיטה מתוך אותה התרוממוּת הרוּח הפוקדת נשים, שעה שהן בוחרות את לבוּשן בצפיה לאיזה מאורע מסעיר.

ובכן, מה תלבש? – מכנסי הטפיטה והסוודר עם צוארון־הגולף, הולמים, אמנם, את מצב־רוּחהּ ומתאימים בהחלט ליום של גיהוץ. ואשר קבצן… אמנם כן, והרי אי־אפשר להתעלם מן העוּבדה שהוא עומד לבוא היום… במה יאה לקבל את פניו? – – – נרתעה מעצם המחשבה שבעיה מעין זו עשוּיה להעסיקה. “מה זאת אומרת, במה לקבלו – בשל בגד שהוא!…” רגזה על עצמה הלך וגבר “כאילו נשיוּתי עומדת כאן למבחן…” המחשבות, הפוכות ומעוקמות, הסתדרו להן מלים־מלים, אך משנקבעו בראשה, קיבלוּ לפתע תוקף שלא ציפתה לו. “מה פתאום שנשיוּתי תעמוד כאן למבחן?”, לפני אחד עלוב, פרימיטיבי, מזוהם, גס־רוּח, סדיסט…" – גניה תרה נואשות אחר כינוּיים נוספים, שירמסוהו, ימעכוּהוּ, אך ברוב קצפה בגדוּ בה גם המעטים שבפיה, ואילו אחרים, חריפים יותר, מוחצניים יותר – לא באוּ לעזרתה. ובכן, קרוב לוודאי שהיא נערכת לקרב עם סדיסט. “אחד שמפיל את חיתתו על אשתו וילדיו, המזדעזעים מפני כל שינוי קל במצב־רוּחו… והוא מתעלל בהם…”.

וכבר שטפוּ את ראשה מחזות של אלימוּת ואכזריוּת וכמו קדחת אחזה בה, נגיעה של טירוף, והיא התחילה להיאבק על הדרך בחזרה אל ההתבהרוּת. “הוא, הבריה הנחוּתה, עריץ בביתו!” הערימה על עצמה וחזרה ונתבצרה בטון מהורהר, כביכול, נתחני, שפוּי – “הוא, שכוּלו מורך־לב וכניעה בבואו לביתה (“לא, לא כניעה”, התקומם קול בתוכה, “ואף לא מורך־לב…”), שאינו מעז להוציא הגה מפיו (“אינו רוצה, וזה מה שמרגיז, אינו רוצה…” המשיך הקול להתגרות), או אפיל להרים ראשו (“אינו מעוניין להיבט בך, אינך מעניינת אותו, את זקנה מדי בשבילו…”). פתאום גילתה שציוּר אחד שציירה בילדוּתהּ, בהיותה כבת שלוש־עשרה, בשיעור לציוּר בבית־הספר, חוזר ומרחף לעיני רוּחהּ כל אותה שעה שהיא נאבקת במחשבותיה עם דמוּתו “הבזוּיה־נערצת” של הקבצן. בציוּר – דמות של גבר, פנים וצוָאר, ומקטרת־ענק בפיו. והראש גדול, מרוּבע, נטוּע על גבי צוָאר עבה, איתָן, כמו על גבי כַּן של פסלים בכיתה חי”ת, ציירה זאת, כמדומה, על נושא נתוּן: “דמוּת”. אין זו הפעם הראשונה שהיא נזכרת בציוּר ההוא. והכל פעם היא כמו נתקפת געגועים־שאין־לכלאם אל אותה דמוּת, ורק ה“ידיעה” שדמות כזאת אמנם קיימת באיזה אופק רחוק של הוָייתה ושהיא יכולה לשאוב ממנה שלוַת־נפש שלמה, מלאה, בכל שעה שיתקפהּ אותו בולמוס תובעני – עשוּיה לפייסה. והדמוּת, איזה אופל מוחלט בה, המפרקה ממתח ההתגוננוּת, מן העמידה על המשמר, המשחרר את נשימתה, רגיעה שלאחר מימוּשה של תאוָה, כן.. אך בלי הלהיטוּת ללכוד את האושר ולכלאו, להחזיק בו, להבין את משמעוּתו. כל “זה” – בלי החידה המעַנָה. היא זוכרת היטב את שבחיו של המורה על אותו ציוּר. בעיקר מצא חן בעיניו הרקע הצבעוני המשובץ, כמין פסיפס לא־סימטרי, שהצבע השחור שולט בו וריבועי צהוב אדום וירוק משווים לו מראה של משחק אור צל מבעד לסורגים. והמקטרת גם היא בשחור, עם טבעת חומה שעוטרת את ראשה, ופני האיש כהים.

שמעה את שריקת הקומקום ונזכרה שגרישא עוד לא יצא למשרד. מיהרה והוציאה משקית הניילון את הסוודר הכתום־הדהוּי עם צוָארון־הגולף, נטלה את מכנסי הטפיטה מעל התלי הנייד שבגדיו של גרישא נערמו עליו למעמסה, בתנופה אחת השליכה מעל כתפיה את החלוּק, פשטה את כתונת־הלילה, התיזה על עצמה מי־קולון והתלבשה. אחר העבירה על פניה צמר גפן טבוּל במי־שושנים (מתנת הד"ר פאול היים, שנהג לצאת מדי קיץ עם אשתו לאירופה ושאף פעם לא שכח להביא לגניה’לה איזו תשורה בעלת אופי נשיי־אינטימי) ומשחה אותם במעט קרם־יום. אחר סרקה את שׂערה השאטֶני הגלי וגזוז, תיקנה את קשת גבותיה בעיפרון, איבקה את לחייה במעט אודם והצטרפה אל בעלה, שהסב עדיין אל השולחן במטבח, מרותק לעיתונו, נהנה שאשתו הגיעה בדיוּק כשהתעצל למזוג לעצמו ספל קפה. גרישא תהה רגע למראהָ הרענן, אך דחה את המחשבה על כך עד לאחר הקריאה. ואילו אחר־כך, משהציץ בשעונו וראה שהשעה מאוחרת, לגם בחיפזון לגימות אחדות מן הקפה, וקם בהוּל ממקומו, חוטף את תיקו, ובהתעכבו בפתח עוד הספיק להפטיר “שלום… נו, איחרתי כבר… יש פגישה עם מנהל־החשבונות… ישלחו הנה מישהו לקבל את התכנית…” ואילו גניה התיישבה אל השולחן – נינוחה, כוּלה חיוּכים. כעבור שעות אחדות ראתה את הקבצן מן המרפסת. כשפניו מועדות אל ביתה.

גניה נזכרת בידידיה ולבה קופא. מה שהם מכנים חוּש־הוּמור!… היא חשה מצוקה, מוגיעות אותה עד מוות הבדיחות, אותם רמזי־רמזים שמטלטלים את כל המסוּבים בטלטלת צחוק פרוּעה. הלצות שאוצר האסוציאציות העומד לרשוּתה דל מלהבינן. היא מזיעה בשרשי נשמתה. היא רואה בצחוקם של המסוּבים גסוּת־רוח, התעלמוּת זדונית מקיוּמה, פגיעה מדעת מרשעוּת, התגרוּת וחוסר־התחשבוּת; גרישא טוען שהצרה אתה היא שאין לה חוּש־הוּמור. וּמה אם לאלה יש? אז הם פוחדים פחות? שינסו להתחכם לסבל! הם נוחים יותר להידבר עם זולתם? להבין לנפש חיוֹת? הם פתוחים יותר לשמחה? חוּשיהם מחוּדדים יותר? ליחסים השונים שבינינו ובין הטבע, למשל? לא־פעם נדמה לה, שבעלי חוּש־ההומור עומדים מצדו האחד של מתרס החיים והחסרים אותו – מצדו השני. ומאחר שהיא, גניה, נמנית עם הקבוצה השניה, אין לתמוה שמוסדי החברה הם לגביה, למרות כל הרהורי הכפירה, צוּרות אלוהיות שאין היא מעזה להרהר אחריהן. וההם? כלום הם מוּכנים לצחוק על סדרי־הבריאה? אינם נרתעים מלהתבדח על אלוהים? אכן, היא שונאת הומור!…

– – – מנסים לקשור עמה שיחה. רוּחה רעה, זועפת, חורשת מזימות. היא מנסה להפגין אדישוּת. היא עוֹינת. עליה להעמיד פני מזלזלת. אסור להם, לדברים, שיתקיימוּ בלעדיה, שיפסחוּ עליה, שיניחוּ אותה בחוץ.

כשהמאהב־משכבר חדל לגלות תשומת־לב, – חשבה. אז לכי והצטיידי בהוּמור!…

גניה שאלה את עצמה, איך זה שהקבצן אינו נושא עמו צרור של בגדים שאסף במקומות אחרים. כלום ייתכן שהוא עושה את כל הדרך הארוכה הזאת (מניין לה שארוכה?) רק בשבילה? – כלומר… רק בשביל נדבתה? בשתי הפעמים הראשונות, נדמה לה, נשא איזה שׂק, אף כי אינה בטוחה בכך. אף לא שמה לב אם צילצל אצל שכנתה שממוּל או זו שמתחתיה. גם לא ראתה אם נכנס לחדרי־מדרגות אחרים. בפעם השלישית, הבחינה, אמנם, שפסח על השכנה, אך חששה להציץ בחלון, לעקוב אחר מהלכיו.

“גרישא אמר שלא אחכה לו לצהרים…” נזכרה וחשה שאותה מערבולת של רוגז־דאגה־נוחם מטלטלת אותה רגע – ומרפה. “ומדוע חייך, ספק מהתל ספק מצטדק, כשאמר שיחזור לפנות ערב, כרגיל?” גניה נשאה את עיניה מן העתון וכיוונה אותן לאותו חלל שבכסא, שרק לפני שעה קלה היה מלא את בעלה. רגע פניה האפירו ולבשוּ אותה ארשת של ריכוז, כבשעה שהיתה נפגעת – או, נכון יותר, מתעצבת – מהערה כלשהי, שלא התכוונה אולי להעליב, אך הטעם הטוב, לפחות, חייב למנעה. “או שמא רגישוּתי היא בעוכרי?” נותרו שבוּעַיִם עד נסיעתו של גרישא… ובכן, כבר זה התחיל? אותה רגישוּת מופרזת, כלפיו וכלפי האחרים, אותה מצוּקה, מסכנות… ומניין לה שאָמנם היה בחיוּכו מאותה משמעות שברוב טפשוּתה ייחסה לו? “שלא אשכח להיות בבית כשיבואו מן המשרד לקבל את התכנית”. פיזרה במחי־יד עננה של קדרוּת, ובתוך כך חשה כיצד היא הולכת ושוקעת באָזלת־היד הפוקדת אותה בל פעם שגרישא מצווה עליה בטוֹן תקיף מהרגיל למלא איזו חובה.

שעה אחת לאחר־מכן היתה כולה פעילות. איווררה את המצעים, ובינתים מיינה את הבגדים שנערמו בערבוביה על שולחן־הטוּאלט ועל השרפרף היחיד שבחדר ועל התלי הנייד. ביררה מה שלה ומה של גרישא, מה לתליה ומה לקיפול ומה לכביסה ואיפה חסר כפתור והמחרוזת לתיבת־התכשיטים וקופסת־הטבק של גרישא שמקומה בחדר־העבודה, והמכתב של גידי שנתקבל אתמול ושהניחה על השידה כדי לחזור ולקרוא בשלישית או ברביעית, ונזכרה אגב כך (אותו לחץ חוזר) שגידי ביקש לשלוח לו את פנקס קופת־חולים שלו, ושוּב נתפסה לדאגה, שהרי אין זה מטבעו של גידי לזכור ענין כזה, אלא אם כן זקוק הוא לאותו פנקס בדחיפוּת. רק אתמול ניחמה את עצמה שאולי בגלל פצעי הבגרוּת שלו, שעדיין לא נפטר מענשם ושהטרידוהו בעת האחרונה, אך היום כל מיני אפשרוּיות אחרות עולות בדמיונה. היתה עולה לירושלים. אך מניין לה שתמצאנו שם? צריך להיוָעץ בגרישא… אך בינתים יש לשגר את הפנקס. ומתי? – הבוקר לא בא בחשבון… היא עסוקה. השליח שצריך להגיע מאותו משרד. אחר־הצהרים, אם־כן, לפני הקניות לשבת. שרק לא תשכח… הציעה את המיטות, שטפה את הכלים של ארוחת־הבוקר, החליפה אל המים באגרטלי הפרגים שהיא וגרישא קטפו בטיוּלם בשבת (“תזרקי אותם”, אמרה לה פעם אותה עוזרת שרע לה להיזכר בשמה. “מביאים מחלות, אלה”). ונגשה להכין את הכבסים לגיהוץ. החליטה שאין לה היום סבלנוּת למגירות של גרישא, שדי שתשליט קצת סדר בכל הניירת הזאת שעל השולחן. הפעילה את הטרנזיסטור. תהתה על “השיר הדֶבּילי הזה” שהפעם אין הוא עולה לה, משום־מה, על העצבים… הציבה את קרש־הגיהוץ בחדר הבן והניחה למגהץ להתחמם. התחילה בכותנות של גרישא. ואולם אָזניה היו קשוּבות כל העת לאותן פסיעות כבדות, גסות ומדוּדות, (בנעלי־העבודה של גידי שלה? (שקולן שמוּר בזכרונה זה שבועיִם ימים, מאותו יום שהקבצן עלה אחריה במדרגות, כל שלוש הקומות, עליה שנדמתה לה אז כנצח. כשהגיעה שעתן של החולצות שלה, ושל הפיג’מות והמפות, ומשאחת ה“שלישיות” פצחה בשיר על השלום שיבוא, הרגישה ששלוַת רוּחה נתוּנה בסכנה. אז החליטה להינפש ולפצות את עצמה בכוס קפה שאת מלוא ההנאה משתייתו אמרה להפיק, בהיותה שרוּעה על כסא הנוח שבמרפסת, שבשעה זו של היום היא מוצּפת שמש חָרפית מרגיעה ומענגת, שקרניה חודרות לכל תא מתאי הגוף ומיטיבות עמו ומיישנות אותו בנשיקה. “או שבלי משים מהממות אותו ומערפלות על בעליו את הכרתו,” הופתעה מאיזה קול זר, מרוחק, המשמיע למענה איזו קביעה אובייקטיבית. ראתה זאת כאזהרה שלא להתמכר לשמש. אמנם כן… לעמוד שוב ושוב על משמר השפיוֹּת… ניגשה לשפות את הקומקום, אך בדרכה למטבח, משחשה ברקותיה את מתח עצביה, שינתה את דעתה ואמרה להמיר את הקפה בתפוח. כעת, בהיותה נוגסת מן התפוח, כופפה את גופה לצד המעקה כשידה האחת לופתת את סורגיו ומבטה העקשני ננעץ באותה נקודה סמוּיה שבין המדרכה הימנית לאותו ענף כבד של פיקוּס, שממנה, לפי המשוער, צריכה להגיח דמוּת – נעלים גבוהות, חומות, נעלי־עבודה מרובעות־חרטום ומעליהן, כשני מפרשים שבוץ בשוליהם, זוג מכנסים תכולים, רחבים, ומעליהם מקטורן תכול רכוּס שצוארונו זקוף, הדוק הרבה יותר מדי לגוף, ובתוך המקטורן צוָאר שקוע, כתפים מוגבהות, וראש גדול, מושפל, אשר רק תלתליו הסתוּרים, השחורים, שצבעם העמוּם, הדהה, הוא ממש עלבון לשמש הצהרים החָרפית, הזכה, המרנינה – מכסים עליו. המגהץ התקרר בוודאי וגוּפה של גניה, המתחמם בשמש, התכסה זיעה מתחת לסוודר־הגולף העבה. אך היא לא מָשה ממקומה על כסא הנוח, שהישיבה המעוותת הזאת בקצהו גרמה לה כאב בצלעותיה, ומבטה לא ניתק מאותה נקודה סמוּיה.

לפתע חזר ותקָפה הרוגז: להכריח אותה לחכות לו במשך כל הבוקר!… הממזר הערמומי!…

פניה היו סמוקים מלהט השמש ומן ההתרגזוּת, שׂערה שמוּט על מצחה, שרירי צוָארה מתוּחים ממאמץ ההסתכלוּת המרוכזת והממושכת לכיוון אחד. לא עצרה כוח ונכנסה פנימה. השׂתרעה על המיטה ופרצה, השד יודע מה פתאום, בבכי. משנרגעה, קמה והחזירה את שארית הכבסים המגולגלים לחים לגיהוץ אל סל־הנצרים, קיפלה את קרש־הגיהוץ, כרכה את הכבל סביב המגהץ, הניחה כל דבר במקומו ואמרה לעצמה שדי להיום, שהגיע הזמן להכין איזה תבשיל לארוחת־הערב. יש לה בשר לגוּלש והיא תבשלו עם פטרוזילין ועם הרבה עגבניות מקולפות, ולזה תוסיף אורז ספרדי עם כוּרכום. רגע הבזיקה במוחה מעין ודאוּת, שהיתה מונחת לה שכוּחה באיזה קימוּר אפל: גרישא אינו אוהב כוּרכום, אך מיד כבתה. אמרה ועשתה: העמידה את הגוּלש על להבה אחת, ועל השניה הרתיחה מים בשביל האורז. הוסיפה שמן רותח, מלח וכוּרכום. כעת, אמרה, נשטוף את האורז, נרתיח עשר דקות, ואחר־כך נעביר לאש קטנה. ובינתיִם, עד שיתבשל… אך עוד לפני שגמרה בנפשה מה תעשה עד שיתבשל, שמעה קול אשה קורא בשמה. “מי זו יכולה להיות…” נתלוותה דאגת־מה לניחושיה ברוּצה למרפסת. ובטרם תספיק להשיב לעצמה שסילביה היא הקוראת, ראתה מעבר לרחוב, דמוּת מגוּדלת בתכול, מסוּרבלת אברים, שבדיוּק באותו רגע עצמו הגיחה מבעד לענפי הפיקוּס, רשלנית בהילוּכה, מקפיאה את דמה של גניה ומהפנטת אותה.

"גניה! שמעה שוּב את קולה של סילביה. “גניה!…” רק כעת השגיחה בידידתה הציירת, העומדת על המדרכה שמול פתח ביתם, ראשה מכוּון אל מרפסתם וידה מנופפת לה לשלום. סילביה, הצעירה מגניה בשנים אחדות, היא גרושתו של איתמר רז, המוסיקאי הידוע. הרזים חָיו יחד כחמש־עשרה שנה והיתה להם בת בשם נטע (נַטוּשה), שאחרי גירושיהם, לפני כארבע שנים, בהיותה בת שלוש־עשרה, נשלחה לקיבוץ, לאחר שאמה לקתה בדכאון ולא היתה מסוגלת לטפל בה. באותה תקופה נסע אביה לשנת השתלמוּת באמריקה – לנוּח, כך אמרוּ, מהמתח שהיה שרוּי בו עקב פרשת הגירושין. כעת נמצאת הבת באמריקה יחד עם האב, שהביאה אליו מאחר שהאריך את שהוּתו שם. איתמר רז היה ידוע כבעל למופת, המעודד את אשתו לעסוק במקצועה וממעט בדרישות כלפיה בכל הנוגע למשק־הבית או להתחייבוּיות חברתיות. וסילביה מצדה ידעה, לפחות לפי וידוּייה באותה תקופה, להעריך את גורלה ולהתברך בו. ולכן הדהימה השמועה על הגירושין החפוזים של הזוג רז את כל מיודעיהם. לאחר ההתאוששוּת מן התדהמה, משהיו מוּכנים להפוך בנושא ולבחוש בו ולשער ונתח ולהגניב איזה בדיחה, או עקיצה, או קטרוּג, ולהוציא פסק־דין, נודע על אותו משבר נפשי חמוּר שפקד את סילביה ושבעטיו אוּשפזה במוסד. אמנם פרטי למחצה, ומיועד בעיקר למקרי־גבול קשים, אך עצם האסוציאציות האפלות הקשורות במושג “מוסד” דיין היה לבלום את פי המרכלים.

אשר לאיתמר, שהיה מקובל על הכל כאדם נוח וסובלני, כבעל ואב למופת, ודאי שלא היה מה לקטרג עליו ולא נותר אלא “לדאוג” לו ולנסות לנחש מה יזמן לו עתידו. כשנה לאחר שאוּשפזה, עזבה סילביה את המוסד. “במבט ראשון” אמרוּ “היא נראית פורחת, אך משמתבוננים ביתר תשומת־לב, מגלים שהיא פשוט נפוּחה. ובפניה ניכרים עקבות של סבל ממושך”. כבר בשבוע הראשון לצאתה מהמוסד התקשרה סילביה עם הצחים ומאז היא נצמדת אליהם, ובעיקר אל גניה, עד שלפעמים זו נאלצת להודות ש“סילביה מסוגלת המ… להיות קצת לטורח, אם אתם מבינים…”

היום, מלבד צירוף־מקרים, שזימן אצלה את סילביה רז ואת הקבצן בעת־ובעונה־אחת (אם כך ואם כך יצא שאני היא שחייבת להתנצל בפניה, אף כי תמיד היא זו שמתפרצת לרשותי…), גם היה עדיין “הסיפור המלא” של תולדות מחלתה של סילביה, שהצחים שמעוּ אותו ימים אחדים קודם־לכן בפעם הראשונה מפי ידידם, הד“ר פאול היים, טרי בראשה, והיתה לה רתיעה שבפחד מפני ההתראות עם גיבורתו. “שלום סילביה!” קראה גניה, כשעצבנוּתה ניכרת היטב בקולה, הרם והצרחני שלא כרגיל. “מה שלומך?…” ובעוד סילביה מביעה את משאלתה לעלות, גניה קלטה מרחוק את צעדיו הכבדים והאיטיים, המתקרבים של הקבצן, וגמרה אומר לעכב, ויהי מה, את בואה של זו. “אני מצטערת, סילביה, אני מחכה למישהו… משהו קרה… כן, רציני… אספר לך אחר־כך… אצלצל אליך… לא, לא אצלנו… אני אצלצל…” ובתוך כך הבחינה בזוית עינה בצלליתו של הקבצן בפתח חדר־המדרגות של ביתה. ראשה של גניה הלם כפטיש־אויר. “זה לא מהקבצן, ההתרגשוּת הזאת… זאת הפגישה עם סילביה, בעקבות כל מה שנודע לי על המחלה שלה…” מערומיה של מחלת־הרוּח, כשהם חשופים לעין זר… קולה של סילביה בלבד דיו שימתח פסים של קור בגבה של גניה. לא, אין זה כלל קשור בקבצן…” חזרה ואישרה לעצמה בהישמע הצלצוּל בדלת.

“הפעם הוא תובע,” קבעה, “לא עוד מבקש על נפשו…” התכוונה לחכות לצלצוּל השני, לא לגלות את בהילוּתה, עמדה מוּל הפתח, אחוזת־יראה.

קרעי־דברים ששמעה מפי פאולי ערבים אחדים לפני־כן, התערבלו בראשה כעלעוֹל. “אותו שגעון של סילביה… ענין הקרבן שהיא כאילו חייבת למישהו… לאיזה כוח עליון… שכורח הוא לה… את היקר מכל… האהוב מכל… את הבן שכה ייחלה לו.. שהוא, לכן, גם הנבחר…” “להיות הקרבן, כלומר…” פירשה לעצמה את דברי הד"ר. “מכאן הסיוט שלה להיכנס שנית להריון… שמא הפעם ייוָלד בן… הו, איזה טירוף!…”

לאחר שניות אחדות של צפיה, משהצלצוּל מיאן להישמע בשנית, נתקפה פניקה. שמא הסתלק?… ואז, בדחף אחד, פתחה את הדלת לרוָחה. הוא עמד שם, כדרכו. גניה חשה איך התיעוּב והזעם עולים בה למראהו.

הפעם הכינה חפצים בשביל אשתו. שׂמלת מוהיר אחת שלה, שנראתה עדיין חגיגית, אך כבר חוּדשה כמה וכמה פעמים וכבר נמאסה עליה, שתי אפודות־צמר שהתכווצו בשעת כביסה ושני זוגות נעלי־עקב, אמנם חדשות כמעט, אך שיצאו מן האָפנה. עד עתה היססה לתתם בשביל האשה. גם מפני אותה חולשה ישנה שלה, הקושי להינתק מחפציה האישיים, וגם משום שלא ידעה אם המידות תתאמנה. “אשר למידות”, אמרה בלבה, “אם לא תתאמנה לאשה, יתקינו לבת ולכל היותר ימכרוּ לסמרטוטר…”

ריח הגוּלש והכוֹרכום מילאו את ההוֹל וגניה רמזה לקבצן שיחכה ויצאה למטבח לכבות להבה אחת ולהנמיך את השניה. “באת מאוחר היום…” נפלט מפיה כשחזרה, ועם זאת התקוממה לשמע הצליל הרך והעצוב שעלה מקולה. הקבצן נתן בה עין אחת חדה. “הוא כבר קבע לי דיאגנוזה…” מילמלה בלבה, כשהיא מנסה בכל כוחה להיחלץ מן הבוץ הטובעני של רגשנוּתה. “של אחת מסובבת…” ו“הו”, פלטה ולא יספה, מתאמצת לחפות על אנחה כבדה “ידו על העליונה… ואני, אני מחוסלת…” והן רק לפני שעה קלה ראתה בו, כמדומה, את בן המעמד הנחוּת, המנסה לשמור על גאוָתו המעמדית… היה זה אחד מהלכי־הרוח שפעלו עליה, חליפות, כשישבה במרפסת, צמודה למעקה, ומבטה רתוּק לאותה נקוּדה. “וכי מה אני יודעת על האיש הזה ועל התנהגוּתו בסביבתו הטבעית”, צעדה לה שם המחשבה, ספורטיבית, מאוששת. “אולי רק כאן, לפנַי, הוא לובש שריון של גָלמיוּת, כדי לא להיראות מתרפס, כדי לשמור על אותה גאוָה אנושית יסודית שלא תיפגע מן הפגישה עם היחס הגס, המשפיל, של אותם בורים, החושבים את עצמם אצלנו לבאי־כוחה של התרבוּת המערבית…”

“החבילה מוּכנה כבר”, נשמע קולה זהיר וחרד, “אך אם תרצה, תוכל לנוּח מעט…” הקבצן תר בעיניו אחר החבילה, אך באותו רגע ממש, גניה שכחה היכן הניחה אותה. “שוּב אני נתפסת לפניקה…” נזפה בעצמה. “לאט לאט… יש להיזכר בנחת… והעיקר שהוא לא יהיה עֵד לחיפושי…” בו־בזמן תרה אחר תחבולה כיצד להעבירו לחדר אחר. “במרפסת אי־אפשר, שכן יעורר את סקרנוּתה של העוזרת שממוּל… ובמטבח אי־אפשר, בגלל הריחות האלה שעולים מן התבשילים ושגם כעת הם מגרים, ודאי, את תאבונו של האיש, שהוא בלי ספק רעב…” מראות של סמטאות עתיקות מאוכלסות עניים, אכילה במסעדות ברחוב מרכזי כשעיני חבורת נערים מן הפרברים לטושות אל צלחתה, צפוּ ועלוּ בזכרונה, ואילו מקום החבילה נשכח ממנה כליל. ניסתה להיות יעילה, אמרה לעצמה שכל השאלה היא לאן להכניס בינתים את הקבצן. לסלון אי־אפשר. מנקר עינים יותר מדי ועוד התמונות המודרניסטיות המקשטות את הקירות… (אכן, היא מתביישת מפני הקבצן באותן תמונות מופשטות מקוריות שלה, שעליהן גאוָתה)… ואשר לחדר־העבודה – הן אפשר לסלק אותם רישומי־עירום של גרישא ולדחוף למגירות… אמרה ועשתה: סגרה בעדה קלות את הדלת, הורידה מן הקיר את שלש הסקיצות שגרישא רשם לאחרונה (האם אלה מודֶלים חיים? – הציקתה שוב השאלה) והסתירה בתא שבשולחן. “עד שאוריד את החבילה מן העליה,” אמרה לקבצן כשהנחתה אותו לחדר והציעה לו כסא, שהרחיקה לשם כך מאצל שולחן־השרטוט של בעלה. “לאמיתו של דבר הוא כולו מתיחוּת…” חשה לרגע עליונוּת על הקבצן. “אפילו מן האופן שבו הוא מתיישב על הכיסא ניכר… האם הוא חושד בי? במה? הוא נשמר מפנַי? רק מפני שייכוּתי ל’מעמד' אחר? לעדה אחרת? או שהוא מבחין במשהו… אבל במה?… ואיפה, לכל השדים, שׂמתי את הסמרטוטים הארורים האלה שהכנתי בשבילו?” נכנסה למטבח, כיבתה את הלהבה השניה, והתכנסה לה סמוך לכיריםִ, כדי לחשוב. “ארזתי את החבילה לפני שהעוזרת באה לנקות ביום הששי שעבר זה בטוח. הרי את השמלה הורדתי מעליית הארון, מיד לאחר ביקוּרו האחרון של הקבצן, והשארתי מונחת על התלי הנייד שבחדר־השינה” (לרגע עברהּ גל של חיבה עצמית, משנזכרה בגרישא, שהתעניין מדוע אין היא לובשת עוד אותה שמלה שכה הלמה אותה תמיד…). ואילו את הנעלים ארזה יחד עם האפודות, וצררה עם השמלה. וכל זה לפני בוא העוזרת, שכן לא נתקלה עוד בשמלה כשהשליטה סדר בבגדים שעל התלי, אותו יום ששי. החליטה לחפש באורח שיטתי. לארונות שבחדר־השינה לא היתה מכניסה, כעת כשהם דחוסים כל־כך בכל בגדי החורף… במדורים העליונים שנתרוקנו? והרי בכוָנה הורידה משם את השמלה, שלא תצטרך לטרוח בנכחוּת הקבצן! וגם בחדרון של גידי לא, שכן מוסכם עליהם לא להפוך חדר זה למעין “כלבויניק”, כפי שמתפתים לנהוג בחדר קטן שאין משתמשים בו, אלא להניחו פנוֹי ומסודר, מוֹכן ומזוּמן לקלוט את גידי בכל שעה שירצה לקפוץ הביתה…

ובינתים הקבצן הזה יושב ומחכה. ודאי חושב שמי־יודע־מה מזוּמן לו שם.. ממש בוּשה להציע לו כעת, לאחר הצפיה הממושכת הזאת, אותן סחבות בלות… לפתע נזכרה בחלומה: חדשים אחדים חיתה, מסתמא, מחוץ לביאוגרפיה שלה, איבדה את זהוּתה, שכחה מי היא. למן חודש… איזה? ועד לאחד החדשים הראשונים של מה שכוּנה בחלומה “זמנים חדשים”. ספירה חדשה, שלוּח הזמנים המוּכּר לא “תפש” בה. ומעניין, שסביבתה לא הבחינה כלל שזכרונה אבד, שהיא נוּתקה. גרישא, נאמר לה, הרבה לצאת ולבלות באותה תקופה. חיי המשפחה האידיאליים, לכל הדעות, של אחותו הצעירה התמוטטו, ואילו את גניה החזיקו, מסתבר, בהסגר באותו קיבוץ שאליו יצאה להכשרה, שבו הכירה לראשונה אל “גרישא הגנן”, והיא מצדה לא הביעה כל משאלה להיחלץ. “היית נשארת שם לנצח…” התגרוּ בה (מי? והרי לא היא היתה זו שהחליטה שלא יחזרו לקיבוץ…) בחלומה… זהו, יותר לא זכרה דבר מהחלום. לעומת זאת נזכרה פתאום שהניחה את החבילה האבודה בבטן הספה, זו שבחדר־העבודה, אשר גרישא העמיס עליה אתמול את כל אותם הארגזים עם הייחורים הנדירים שהשיג בשביל הגנן ההוא מהנגב. אכן, מצאה לה היכן להושיב את הקבצן!… חשה רוגז על גרישא, שהוא מקבל על עצמו אחריות לדברים החורגים מתחום התחייבויותיו. ועוד התחייבוּת הכרוּכה בעבודה פיסית ממש! וכי מי זה שמע שאדריכל־גנים ימציא לגנן ייחוּרים ועוד יסחבם בעצמו לקומה השלישית, ועם הכאבים האלה בגב שתקפוהו לאחרונה? – כן, הנוסטלגיה המפורסמת שלו לתקופת החלוציות, יאמרו. והיא, גניה, תתמה – אם בחיבה, אם בשמץ לגלוּג. דבר אחד ברור: יש למצוא אמתלה להוציא את הקבצן מחדר־העבודה!

בירכתי מוחה היה בהיר לה מה תעשה. עוד מראשית הבוקר. אך אילו העז מי לרמוז לה שהיא מכוונת את צעדיה לקראת אותו מעשה היתה נדהמת, מסרבת להאמין. ההחלטה להזמין את הקבצן לארוחת־הצהרים גמלה בה, כך שיערה, לפתע־פתאום. הברקה היא, דרך להיחלץ ממצב ביש, פתרון לשעת הדחק. “והרי אין פשוט מזה”, נמשך עליה חוּט של אצילוּת, “להציע לאיש עני ארוחת־צהרים…” בבת־ראש התפרקה ממועקת אשמה ותיעוּב עצמי, כל אותן מחיצות של נוקשוּת וחשד ופחד מסתורי מפני איזה נעלם אָפל שורץ מזימות היו כלא היו. אדם קשה־יום הוא שניצב לפניה. שניתן להיטיב עמו על־ידי גילוּי של יחס אנושי פשוט.

“תשמע”, פנתה אליו, מעלימה בקושי את החגיגיוּת שנתלוותה לקולה ושהקפיצה את ראשו של הקבצן כמו נשתחרר איזה קפיץ סמוּי בצוָארו. “היות ונזכרתי שהכנסתי את החבילה לספה הזאת…”, “לא, לא…” מיחתה כשהבחינה במצמוּץ של איבה בעיניו, “אתה תקבל את החבילה עוד היום, כמובן, אלא, אתה מבין, זה יקח קצת זמן עד שאוריד אל הארגזים האלה מהספה…” הקבצן היטה את ראשו אל הספה וחזר והשפילו בעקשנוּת, כמי שפוסק שאין לצפות ממנו לשום עזרה בהורדת הארגזים. אלא שגניה כלל לא קיוותה למחוה אבירית זו מאדם שבני מעמדה מגלים כלפיו יחס כה משפיל, עד שאין להתפלא שהוא חושד בכל אחד מהם בכוָנה לנצלו. “ולכן,” המשיכה בלא שמץ עלבון, “מה אני מציעה? שתאכל בינתים ארוחת־צהרים…” הקבצן הסב את ראשו בסרבנוּת גלוּיה, וגניה שראתה בכך תגובה של אי־הבנה, מיהרה להבהיר שהכוָנה שיאכל פה, אצלה, בביתה, “בסדר?” חתמה. הקבצן הישיר אליה את מבטו ומיהר לקוּם. “בסדר”, ענתה במקומו, אמונה על שתיקותיו העקשניות, והורתה לו ללכת בעקבותיה למטבח. נטלה צלחת שטוּחה גדולה, נתנה בה מלוא התרוָד אורז, פיזרה עליו קוביות גוּלש ויצקה רוטב של בשר. הניחה את הצלחת על השולחן, הקיפה אותה בסכו“ם ואמרה: “טוב, אז בתיאבון לך…” ויצאה מן המטבח. בו־ברגע שמעה את צלצוּל הפעמון ונזדעזעה, אך משנהו נזכרה בשליח מן המשרד, האמוּר לבוא ולקבל את החומר שהשאיר גרישא. רצה אל חדר־העבודה, נטלה את הגליונות והכניסה למעטפה, ואצה לפתוח את הדלת ולהגישה לשליח לפני שהספיק לבקשהּ. “מה יש לי להסתיר”. צפה השאלה ממצוקת לבה הפתאומית, כשסגרה אחריו את הדלת. “האם עלי להתבייש בכך שאני גומלת חסד לאדם עני?” ובכל־זאת לא יכלה שלא להתנחם בכך ש”מזל שלא ראה אותו…"

גניה הורידה את הארגזים אחד־אחד ובזהירות והניחה אותם על הרצפה. וכשהרימה את מושב הספה, גילתה שם, אמנם, את החבילה. בינתים סיים הקבצן את מנתו, קינח את הצלחת בפרוסת לחם וכשגניה נכנסה למטבח והחבילה בידה, מצאה אותו לועס בעמידה. הקבצן נטל את החבילה ונתנה תחת בית שחיוֹ ושוּב, כבפעם הקודמת, מבלי להתירה, מיהר אל הדלת, הפטיר אותו מלמוּל עילג וכשגניה פתחה לו – יצא בחפזון.

אותו יום לא החזירה את הארגזים למקומם הארעי על הספה. “שיישארוּ עד שגרישא יבוא…” פטרה את עצמה בדכאונה הגובר, שלא ניסתה כלל למצוא את סיבתו. סילקה את שיירי האוכל מן השולחן והכניסה את הכלים לכיור מבלי לשטפם. פרסה לעצמה לחם, הטביעה בו נתח גבינה צהובה שהוציאה מן המקרר, נטלה מן המזוה זיתים אחדים ואכלה במעומד. אחר־כך נכנסה לחדר־השינה, חָלצה את נעליה ונרדמה בבגדיה, עד שגרישא, שקרא בשמה כשנכנס, החרידה משנתה. גרישא עזר להעלות בחזרה את הארגזים. “צריכה הייתי להוציא משהו מן הספה”, אמרה. את שנתה בשעה כה בלתי־מקובלת תירצה בכאב־ראש. התעלמה מכך שגרישא עיקם את פיו למראה האורז הצהוב מן הכוּרכום, ולאחר שענתה על שאלותיו השגרתיות, אם היו אילו טלפונים בשבילו, ואם שלחה לגידי את פנקס ההסתדרות, ואם בא השליח מאותו משרד, וכו', ולאחר שגרישא, מצדו, מסר לה דו"ח קצר על המשא־ומתן שניהל עם “כל מיני נודניקים מן המועצות”, הסכימו שניהם שאין טוב מאשר להקים תשכב לישון.

שעה ארוכה לא הצליחה להירדם. שכבה נים־ולא־נים ודמדמה. “לשתות חתול שחור…” נטרפו במוחה הכבוּי־למחצה מלים ללא שחר. “לשתות חתון שחול…”לתלוש חלות שחון…"

כתפה, חלל־השן העקורה, זרועה השמאלית – אברים מועדים לרגישות ריבמאטית – היו מושכים בקצב משתנה.

אותם בעלי אכסניה אנגלים צעירים, שהיא וגרישא התגוררו אצלם, שום דבר, מסתבר, אינו קושרם לשום מקום. ללא כל קושי עשוּיים היו לארוז את מעט מיטלטליהם ולהגר לכל ארץ שאנשיה דוברים את שפתם. אין הם חייבים תודה למולדתם על חייהם, אמרו, למה יעדיפוה על־פני כל ארץ אחרת? הם אינם קשורים במיוחד לנופה, לאקלימה. מולדת זו לא היטיבה עמם מעולם: שום חינוך ראוי לשמו לא ניתן להם כאן, לעומת זאת גייסו את הבעל, בגיל צעיר, לצבא. להילחם, בשביל מה? האם מידת שיתוף הגורל שלהם עם בני מעמד אחר בקרב עמם רבה יותר מאשר עם משכילים מבני מעמדם הם בכל עם אחר? אלה, שאינם יודעים טעמו של קיפוח גזעי, הקיפוח החברתי, הוא המדריך את מהלך־מחשבתם, פעוּלתם. חוסר התקוָה, החיים האפורים בין לידה ומוות. הללו – שום דבר אינו קושרם. הם המהגרים הפוטנציאליים, שהעולם רואָם בעין אוהדת. ואילו היא?

כשהללו מדברים על ביטול היחידה הלאומית, על אזרחוּת עולמית, על קשרים בין בני־אדם ולאו־דוקא בין לאומים, כשהללו טוענים שהיחידה הלאומית היא יצירה מלאכותית, שההיסטוריה ידעה גם מסגרות אחרות, שהאיכרים הסיניים לא ידעוּ ממי הם סובלים יותר, מהצבאות היפאניים או מן המשעבדים הסיניים, או מן השבטים הברבריים; כשהללו אומרים, שאין להם מה לאבד – היא מקשיבה להם. משהו מוסכם, שאין עליו עוררין, מתעורר לפתע ומטיל בה מין מהומה, מין ספק… (הו, כן.. מוכרחים לשוחח על כך עם גידי, שלאחר הכל השקפותיו אינן שונות כל־כך מהשקפותיהם..). נמצא לה זמן למכביר לשוחח עם בעלי האכסניה, שהרי גרישא היה טרוד רוב היום בענייניו, וחוץ מאותם ערבים שהיו יוצאים לתיאטרון, היה חוזר הביתה בשעה מאוחרת בלילה, כשהבית כוּלו כבר נם את שנתו.

ולא שחשדה אז במשהו. איך יכלה? לאחר כל אותה פרשה של ייסוּרים והשפלה שקדמה לנסיעתו של גרישא, ואשר היא הודפת את זכרה מעליה כהדוף גוש אָפל וכבד המאיים למחוץ אותה?

בכל־זאת היא נזכרת: בהיותה שוכבת ערה במיטתה, מכורבלת בשמיכותיה, אורה האכזרי של מנורת 100 הוואט מכה על עיניה העצומות־למחצה, השעה שעת־חצות וגרישא עדיין איננו, נפלטה לפתע קריאה מפיה: “תהום של אינטימיוּת!…”

ותחושת גופה, שהוא כלאָהּ… שעות אחדות קודם־לכן כבר היתה שוכבת וממתינה לטלפון המצוּפה. בקוצר־רוח גובר והולך. אמר שיתקשה בסביבות 7.30. ב־8.00 שכבה לנוח עם ז’ורנל. 8.15…. 8.45… 9.15… 9.45… איפה הוא? הראש כבד, ואותה בחילה קלה. לאות באברים. יצרים שהנה־הנה יפרצו מכלאָם. נקם, קולו השרקני־הצורמני של הרדיו. טלפון… היא קורעת את דלת חדרה. קול רך, ילדתי, קולה של בת השכנים בת השתים־עשרה: הלוֹ, מַמי פה?… ידה רפה, בכל־זאת יש משהו מנחם בכך שקטנה זו עדיין מתרוצצת בחוץ. הזר, העוֹין, שגרישא שלה ו… שמה – שהכאב טישטשו – של ההיא, שרק מאוחר יותר נודע לה על קיוּמה.

לה, שכל־כולה מוקרנת בגרישא, שאין לה ולא היתה לה כל ודאוּת־עצמית אחרת. שהמנוּחה היחידה שהיא יודעת – כשהיא לצדו.

אותו זוג אנגלי. הוא פקיד במשרד פרטי, כעין שוליה של עורך־דין, מן הדקים שצומחים לגובה, מעלובי המראה. אפו אדום, עיניו טרוטות, מחייך לעתים רחוקות, אינו צוחק לעולם. מקשי־היום ממרי־הנפש. אילו היה מר יותר, מוכשר יותר, אנוכי יותר, שאפן יותר… כמות שהוא, אינו אלא שוליה של עורך־דין. עושה את המוטל עליו, אינו מגלה יוזמה, אינו מוצא ענין בעבודתו, דאגות הפרנסה מקפיצות עליו את הזִקנה. אין מוצָא. אין תקוָה. הם מחליטים לאמץ בת. בנם בן שש שנים וילדים אחרים אינם יכולים להביא לעולם. אך בארץ הזאת אין אימוץ הילדים נעשה אלא באמצעוּת הכנסיה. ואילו בעיני הכנסיה אינם כשרים. לא הטבילו את בכורם. מדוע? פשוט לא הרגישו צורך בכך. גם מצפוּנם לא הניח לחתום על ההתחייבוּת הנדרשת, שיתחילו לבקר בכנסיה בימי ראשון ובחגים.

– – – אילו היתה נסיכה… בדימוס, אינקוגניטו, לא חשוּב. כמו שהיא באמצעיה הדלים, בגילה, במראה פניה, רק בשביל ההגדרה העצמית בשביל הזהוּת. ואילו עתה – אלפי נשים בודדות מסתובבות בערים הגדולות והיא ביניהן. אחת מאלפים. ממיליונים. אינה נראית טוב. שׂערה דלל, פניה נפולים, כחשה. ובכל־זאת יכולה היתה להיות יפה למען מישהו. למען מי? בעלת האכסניה תשאל אם רצונה באמבט. האח בוערת כל היום, תאמר, ויש מים חמים לרוב. הו, גניה תהיה מתמוגגת מרחשי תודה לאותה אשה. איך זה שאינה בזה לאחת כמותה, שאינה דנה אותה לכף חובה? ומה היתה אומרת אילו ידעה שדיירת נכריה זו שלה זנחה את בעלה, את בנה, איך היתה מתייחסת אליה אז? הם תוהים על קנקנה, אך אינם מעיזים להציג שאלות? בינם לבין עצמם יַרבּוּ, ודאי, לדבר בה. גם החנוָני יהיה תוהה עליה, ובעלת המכבסה והירקן, כל הכרטיסנים באוטובוסים שבו שלהם יעיפו בה מבט תוהה, יזכירו לה מתי לרדת. יצור תמהוני. היא. אילו לפחות היתה נסיכה בדימוס! – – –

אותו טיול שלהם, לפני שנתים, כשגרישא היה נעלם לשעות רבות והיא שוטטה לה באפס־מעשה ברחובות, גילתה את בית־הקפה של התיאטרון המקומי. סוף־סוף מקום כלבבה. בית־קפה שהוא בתחום התיאטרון, פתוח במשך כל שעות הבוקר, ובזכות ספל קפה שהזמינה, יכלה לשבת שעה־שעתיִם באין מפריע ולחזות בקהל המגוּוָן של שחקנים, במאים, מחזאים, בוהימה. וגם סתם גברים ונשים מדיירי הסביבה, הנמלטים מפני הבדידוּת. היא בתוך זה. יימצא מי שישים לב אל אחת כמותה? ישבה יום, יומַים – איש לא שם לב. אחר־כך ניסתה תסרוקת חדשה. פסעה בגילוּי ראש (במקום אותו כובע־פרוָה נצחי שהתקינה לעצמה לפני הנסיעה) ונוכחה שיש מי שעוקב אחריה בעיניו. והוא אינו יחיד. מתעניינים בה! ולאו־דוקא מתוך חמלה על הזר, מתוך איבה. ללא רחמים, תוהים עליה הפעם – כך נדמָה לה.

כעת צפוּיים לה שבועיִם של ציפיה. נואלת, מורטת עצבים באוילוּתהּ. ציפיה למה?

הקבצן הזה מבקש ממנה משהו, שהיא גניה, כפוּיה לתת לו. ואין טעם שתתעלם מכך. אבל מה? מהו אותו דבר? ושמא היא־היא המבקשת ממנו? והרי עוד סימן למצב הנלעג של התייסרוּת עצמית וחטטנוּת מַזוֹכיסטית, שהשד יודע כיצד נקלעה לתוכו!…

ובכן, לכאורה המצב פשוט בתכלית; וכי לא הוא שבא אלי? ולא משתמע מכך, שהוא המבקש? ושמא יותר משהעגל רוצה לינוק וכו'?…

מוטב שתצטייר תמונה. כן. הרי לכם קבצן, חוזר על הפתחים, שיום אחד, אגב שיטוּטיו, מגיע אל ביתה ומבקש בגדים, נעליִם… והיא – נותנת… מרחמים, מאשמה, מהכורח להפיס את רצונו של איזה נעלם… ש… כן! נניח, אפילו שהוא גורלה, אולי. ו…אותו קבצן שועה אל נדבתה… (אז מה? אז מה? כבר סימן שהוא מתרצה? כבר סימן שנוצרים כאן אילו יחסי־גומלין? כבר המיסטיפיקציה?) כלומר, הוא מסכים לקבל מידיה את מבוקשו?.. אך לא. לא בזאת העיקר. העיקר הוא שכשהסכר נבקע ומתחילים להיוָצר יחסי־גומלין… הוא חוזר ומבקש. היא חוזרת ונותנת. הוא חוזר ומבקש. ושוב, ושוב… עד מתי?

תחילה יהלך בקטנות, ויסתפק בבגדים ובנעלים שיצאוּ מכלל שימוש, אך מי יערוב לה שלאט־לאט לא יגבה לבו? מי יערוב לה שלא יבחל באלה ושלא ידרוש נאים יותר, טובים יותר, חדשים? ואחר־כך ילטוש עינים לחפצים אחרים, שאינם דוקא בגדים או נעלים… לפסלונים הקטנים מאפריקה, למשל, או לתמונות… (מכל חפצי הבית היא חוששת שיחמוד דוקא את חפצי האמנוּת!…) ואחר־כך, למה ילטוש עינים אחר־כך. והלא הוא בסך־הכל קבצן, קבצן! לא שודד, אף לא רודן עריץ.. וקבצן, עיקר חפצו הוא לעורר רחמים, כן.. מוטב שתשים זאת אל לבה… אך מי אני שאתקן את שקילקל גורלו?" היא קוראת מנהמת לבה. ושמא דוקא אלה, מקופחי־גורל וקרבנותיו, הם שמייראים אותה כל־כך? שמא דוקא עמם אינה רוצה כל עסק? שהרי רק בזכות אותו תחום שהיא תוחמת היא נשמרת… ניצלת… (“הקש בעץ! הקש בעץ!”) מן המחסור, מן החולי, מן האסונות… וכעקרת־בית, כאֵם, היא חייבת לבצר את ביתה… לא לתת לכל אלה דריסת־רגל אצלה…

למה, אם כן, הכניסה לביתה אותו חלכה? ומדוע לכל השדים, היא מצפה בדריכוּת כזאת, בקוצר־רוֹח כזה, ב…געגועים כאלה, חה!… לשוּבו? או שמא צוּרה של השבָּעָה היא לה… סגולה כנגד עין הרע… תכניס את זה, כלומר, ותמנע את הגרוע ממנו.. אך לא! אין בזה כל ערובה! די שתפתח כדי סדק, וכל הנחיל הרב והעצום הזה של חלכאים ונדכאים, צרועים וזבי־דם ומשוגעים, על כל אותן רוּחות שהם מייצגים, יינשאוּ מארבע כנפות הארץ ויעלוּ כארבה על ביתה… אז למה, למה פתחה סדק?… איזה מין שליח־שטן פיתה אותה בוקר אחד של חורף, לפני חודש ומשהו לפתוח את דלת ביתה לפני אותו קבצן? כאילו רצתה לחסן את עצמה? כלומר, לא שליח־שטן, אלא משום בריאוּת הנפש? למיני חדקים חיים היא נזקקת? שיחסנוה בפני המגיפה? שלא תישאר מעודנת מדי, ספוּנה מדי בחדריה. פגיעה מדי? הגבול… שרק תדע לשמור על הגבול… והרי בשביל להתחסן לא די להניח לאותו חידק להתעופף שעה קלה בביתך.. צריך שייעשה לו משכן של קבע!… בגופך, כלומר שיתערב בך, שייספג בדמך…

רצונה לומר? רצונה לומר שעליה להכניס את הקבצן לביתה? – איזה רעיון אבסורדי!.. לתת לו לצאת ולבוא כרצונו… שיאכל וישתה בביתה… רק זאת? שיתרבה בתוכו!… שיביא את אשתו וילדיו, את קרוביו, שכניו, מכריו…

אכן, הקבצן הזה מבקש ממנה שתיפתח לקראתו, וכך תשלים את הווייתה. או־אז תוכל לנשום חָפשית, או־אז לא תצטרך לחזור ולהַשְׁבִּיע שוּב ושוּב את גורלה. בהתמדה הזאת, בעקביוּת הזאת, בעמידה הזאת חסרת־הליאוּת על המשמר. שהרי אז לא יהיה עוד מפני מה להישמר… קשוח, אלים, גס, מחוּספס, פרימיטיבי, פסיכופאטי, הנחמל שנהפך לברוטאלי. האכזר, שבהיותו ממאן להשלים עם דמוּת עצמו המסכנה, זו דרכו להתגונן.

אבר־זכרוּת שחור, תפוח, נכרך סביבה וחונק, חונק… עינים רושפות אש, לשון אדומה, שלוּחה… אך לא!… הו, אלי!… רוך כזה בעינים, כפות־ידים רחבות, שלחייהן תפוחות, ואצבעותיהן העבות, הפשוקות, מרופדות הפרקים, מלטפות בעדינוּת מופלאה את ירכיה… שפתיִם, שנוגעות ואינן נוגעות… היא נמסה… נמוגה בתוך אֶתר אין־משקל, אין־כובד… חָפשית, חפשית, בין שמים וארץ, אביב נצחי… היא מתחילה להבין משהו: רגע רגע… כבר היא נוגעת… כמעט… אך לא!… נעלם. שוּב אין היא מבינה דבר. אכן, האֵלים מהתלים בה. קץ ההתחברוּת. האכזבה הגדולה. גן־העדן האבוד. היא, במוקד הטרגדיה האנושית. היא, גניה’לה צח הזעירה, בת הארבעים ומשהו, במוקד הטרגדיה האנושית – – –

“מזל רע, זה…” אמרה העוזרת וידה האוחזת במטלית נכונה לתפוש את השׂממית החולפת עקלתונית על־פני קיר ההוֹל. “צריך להרוג!…” ואילו גידי טוען שבעיני המלאיים, למשל, היא נחשבת דוקא כמבשׂרת טובות. וגניה, בכל פעם שהיתה מגלה את השׂממיות בדירתה, במטבח או באמבטיה או במרפסת, אותן שצבע עורן הוורדרד־התכלכל־השקוף הוא כצבע עורו של הרך הנולד וצורתן כצוּרת מאוּבן עתיק־יומין, שׂריד מיניאטורי של גזע אדירים שנכרת ונכחד מן הארץ, היתה עומדת ומתבוננת בהן כמהוּפנטת. “הצירוף הזה של תום בראשיתי, עם חָכמה עתיקת ימים”, חשבה, “יכול להיות גם גרוטסקי…” והרי באיש ההוא, הגרוטסקי, בפירוש היה משהו ארכאי…

במובן מסוּים – היתה ממשיכה לטווֹת את חוט מחשבתהּ – בכל בעלי־החיים קיים הצירוף הזה של תום עוללים וחכמת זקנים. “ושמא עיסוקו של גידי הדביק אותי בהרהוּרים משונים אלה?…”

בסופו של דבר היתה מוצאת עצמה נבוכה בעומדה כך מסתכלת הישר בעיניו של בעל־חיים. כאילו נתהפכוּ היוצרות, ונמצא בעל־החיים מתבונן בה, לוטש עינים.. בוחן כליות ולב! לגבי ציפורי־הלילה למיניהן, ניחא – חשבה – שהרי זאת סגולתן, לראות בחשכה. אך לגבי שממית? או מקק? או עכביש? להיות נבוכה בפני מקק?!… איזו מין ברית־קדומים שהופרה היתה כרוּתה אי־פעם בנבכי הזמנים, בינה לבינם? באיזה עולם קדוּם, פרה־היסטורי, חיו היא והם בברית, באושר?.. וכך גם חתולים וכלבים וסוסים… אך תתן עליהם, בלי־משים את דעתה, מיד תיתקל במבטם הנוקב, המתחנן־מבקש־על־נפשו, או הדורש במפגיע, הנדבק־לבלי־הינתק, המפציר… הם הולכים בעקבותיה: חיות מעוּנות, למוּדות־סבל, סַגפניות… לפעמים הן מתנפלות עליה, נוהמות חורקות שינַיִם, זועפות… לפעמים הן מגישות לה את בשרן לאָכלה. מזוהמות, מרופשות, מוקאות. האוּמנם על־ידיה?… ומה הן רוצות כעת? שתעכלן מחדש? .. מה הן תובעות?… פעם – וזה ממש לא יאמן לגבי אשה אדוקה בנקיון כגניה – גילתה במיטתה פשפשים. ברגע הראשון נדהמה עד כדי כך, שלא תפשה, פשוט לא תפשה, את פשר התגלית. ובמשנהו – משהקיץ החשד שזהו – חשה שהיא נפגעה עד עומק נשמתה. פשפשים – אצלה… אילו הגיע לאָזניו של מי ממכריה!… איזה עלבון!… כל־כך התביישה, שאפילו לגרישא לא סיפרה. ורק ריחו החריף של הרעל שריססה על־פני כלי הבית, הוא שהסגירהּ. בסופו של דבר הרגיעה את מצפוּנה בהאשימה את העוזרת, שאמנם לא הצטיינה בנקיון, ובגדיה וארנקה ומסרקה העידוּ. אך בסתר לבה האמינה שהפשפשים מבקשים ממנה משהו. אמנם כן, גם הפשפשים. מבקשים שתכיר בהם? שתודה בזכוּתם להתקיים בעולמה? ושלא תשכח חלילה, שלא תתעלם? ולכן יצאוּ מקניהם האפלים לתבוע את זכוּת קיוּמם? אמנם כן. זהו. וכך הלטאות, והנחשים שבאים בחלומות, והזאבים האיומים, והמקקים המזנקים מבעד לחלונות, והחתולים המטורפים הנדבקים ואינם מרפים, שהיא קורעת אותם מעליה עם פסים־פסים מעורה.. וכלבי הבוּלדוג מזעיפי הפנים, שפיהם קשה, והיא מתנשקת עמם בחלומה וטעם הנשיקה, טעם הנשיקה, עודו בשפתיה, והסוסים החוּמים עם המתג אשר בפיהם, וגם המֶדוּזות, וגם אותן מפלצות מיתולוגיות, המַמוּתות, שהן אמהיות כל־כך, לחוֹת עינים, כמין כלבות־ספנייל ענקיות באות בימים, או קנגוּרו, הרובצות על אֵם הדרך ומבקשות על נפשן.

והקבצן – מה הוא מבקש? –

אותו זיהוּם שהיה לגידי ברגלו ושבגללו ביקש מהוריו, לפני כשבוּעיִם, שישלחוּ לו את פנקס ההסתדרות, מסתבר שלא נרפא עדיין. ידידה של גידי, שדאגה לשלומו, כתבה על כך לגניה, והיא החליטה לעלות לירושלים בלי שהיות ולעמוד על המצב מקרוב. מה גם שעבודתו של גרישא בתכנוּן הגן של “יד לבנים” נשתבשה במקצת, וכתוצאה מכך נדחתה נסיעתו לימים אחדים – דבר שלא הסב לגניה שמחה ואך הגביר את המתח שהיתה שרוּיה בו. היה זה יום אחד לפני מועד בואו המצוּפה של הקבצן בפעם החמישית – עוּבדה שנמחתה כליל מזכרונה מאז ביקוּרו האחרון וששבה וצפה בהיותה מכונסת במושב האחורי שבמונית, בדרכה לירושלים. ברי לה שלא תספיק לחזור מחר הביתה, אלא בשעות אחר־הצהרים המאוחרות…

תחילה יהיה עליה לברר מה בדיוּק מצב הרגל… (לפתע לבה מנבא לה את הרע ביותר…) ייתכן שתצטרך להעבירו לבית־החולים עוד הלילה?… ושמא הוא שוכב כבר בבית־חולים זה כמה ימים? ואפילו שבועות? האם אחד כגידי יניח למישהו, או למישהי, להזעיק את הוריו, אם אין מצבו בכל רע?… גניה חשה שהפניקה מתחילה להשתלט עליה וגמרה בלבה, לשמור ויהי מה, על קור־רוח. לשם כך יש לסלק מראשה כל מחשבה על מצבו של גידי, עד אשר תראנו פנים אל פנים. ומחשבות אחרות, על נסיעתו של גרישא, למשל, אך תרבינה את מצוקתה. דיפדפה בעתון ערב ולא קלטה את אשר קראה. לפתע נתקלוּ עיניה בכותרת צדדית: “מפלצת מוּזרה נתגלתה בסיציליה” והחלה לקרוא בעיון:

הקבצן… מה יעשה כשיבוא ולא ימצאנה בבית? יעמוד ויחכה בחדר־המדרגות? במישורת הכניסה? באכסדרה למטה? ואולי בפינת הרחוב? או שמא יחפשה בחנוּיות… הרי פעם כבר הלך בעקבותיה מחנוּת לחנוּת וחזקה עליו שידע היכן היא נוהגת לערוך את קניותיה… וכשלא ימצאנה? ילך לשנורר אצל שכניה? גניה חייכה לעצמה, משתעשעת, מששיוותה לנגד עיניה את הבעת־פניו המטומטמת של הקבצן לכשיסתבר לו, בסופו של דבר, לאחר צלצוּלים חוזרים ונשנים, שהדלת אינה מתכוונת להיפתח לפניו היום. האם יחוּש אכזבה? צער? עלבון? שמחה לאידו. של מי? של אותו יצוּר אנושי נחוּת?… כאיKו היו שוי־ערך?… כאילו ייתכנו, בכלל, יחסים של שויון בינה לבינו?… כאילו ייתכן ביניהם משהו הקרוב להתמודדוּת, להתנצחוּת?… שוּב נמלאה רוגזה על עצמה, כבכל אותן פעמים שהוודאוּת היתה הולמת בה באורח בלתי־צפוי: הקבצן הזה אכן ממלא פונקציה בחייך. "אך המטריד ביותר הוא, שכעת אין לדעת אם לא יפתיעני זה במועד לגמרי לא צפוּי!… ואמנם, החשש מפני הפתעה אפשרית כל יום, כל שעה, ועוד בהיעדרו של גרישא, העיבה לפתע על כל שאר טרדותיה ודאגותיה. והרי כל צלצול בדלת יקפיצני ממקומי… ומה יהיה אם יחליט להופיע דוקא בשעה שאמא תהיה בבית? או גידי?… אז מה בכך? כאילו באה באיזו ברית חשאית עם הקבצן? או שיש לה כוָנות בלתי־כשרות כלפיו? הרהורי זימה, או משהו… כמה שכל זה משפיל!

בדרכה חזרה הביתה למחרת בערב, באוטובוס האחרון שיצא מירושלים, היתה דעתה נוחה מכך שהשאירה את גידי, שנותח באותו יום אצל כירורג ידוע ויצא מכלל סכנה, בידיה הנאמנות של בעלת־הבית שלו ובטיפולה של נערה מאוהבת. גניה לא יכלה שלא לחייך כשנזכרה באותה נערה, אשר אמרה לה ברצינוּת של סטודנטית המצטטת את דבריו של פרופיסור נערץ: “הגברים בימינו הם אנטי־גיבורים, והם אינם מתביישים להתנהג בהתאם… להיפך, זוהי האָפנה.. הגברים בימינו מחפשים נשים־אמהות, שתבנה את… משוגותיהם”. “משוגותיהם”. כך בפירוש אמרה.

אך פגישתה המקרית, החטופה, עם דן אביטל, הותירה בה מצוקה שפשרהּ אינו נהיר לה.

דן אביטל… בנם בכורם של נכבדי אחת המושבות הוותיקות. דן החסון, השחום, שעיניו ירוקות, ובלוריתו המהוללת, שלפנים היתה גאיונית, היא כעת מפרץ שחור שמימיו פרועים, שזור חוטי כסף קורנים. דן אביטל. מה לו ולאחת גניה, עירונית שאין בה, כמדומה, שום ייחוּד בעיני אחד שכמותו? ובכל־זאת משאך נתנה לבה עליו, כבר נמנה עם מחזריה. כעת הוא פעיל־מפלגה קנאי, שזנח לא־מכבר את קיבוצו ועבר לגוּר בדירה שכוּרה בעיר. אך ילדיו מאשתו שהתאבדה חוּנכו כל השנים בקיבוץ ובנו בכורו מועמד כעת לחברוּת בו. פעם, לפני שנים, היה צ’לן מבטיח ותקופת־מה אף ניסה את כוחו ביצירה. מכאן היכרותו עם איתמר רז, עוד מימי לימודיהם במדרשה. אך בה־בשעה שאיתמר התמיד באמנוּתו, שמר דן אמונים לתנועת־הנוער, יצא להכשרה, אחר־כך לגרעין היאחזוּת, ולאט־לאט ובמין גאוָה ועקשנות תמוּהה, עבר לפעילות מפלגתית, ששמה קץ לקאריירה שלו כמוסיקאי. “ככה זה, כשהפרטי מתערב עם הציבורי”, שמעה פעם גניה את איתמר מעיר בנידון, כשהוא מוסיף לאחר הרהור: בכל־זאת, עקרוּתו האמנוּתית היא בעוכריו.."

זכוּר לה היטב הרושם הראשון שעשתה עליה אשתו המנוחה, חוָה. פליטת־השואה, בלונדית זהובת שׂער ותכוּלת עין, שאפה הסולד עורר תהיות לגבי מוצאה. משפגשה אותה, בחברתו של דן, באחד מביקוריה עם גרישא בקיבוצם, תמהה על אי־ההתאמה הבולט שבין בני הזוג. פניה היפים, הרכים וכמו מעוּנים, של חוה, שהיו ניגוד חריף לפניו המוצקים, המתגרים־כאילו של בעלה, וכן הפער העצום ברמת ההשכלה שביניהם. עם זאת, הוקסמה מן התעלומה שבהוָיתם המשותפת של שני אלה. האוירה האצילית שהיתה שרוּיה באותו חדר קיבוצי סטנדרטי, הטעם המעוּלה שנתגלה בבחירת כל פריט ופריט שבו. ידו של מי היתה כאן? ידה של חוה? ידו של דן?

משביקרוּ אצל האביטלים כעבור שנים אחדות, לא הכירה, במבט ראשון, את חוה. ולא מפני השינוּי שחל בגוּפה בהיותה נושאת בכרסה את ילדתם. אותה הבעה מעוּנה סרה מפניה ופינתה את מקומה למעין קרינה פנימית רגועה ומאושרת. שׂערה, שבביקורם הראשון היה מתוח לאחור בקפידה, גלש רכות על כתפיה, ובלבושה היה פאר מוצנע (חלוּק של סאטן תכון בבית ושמלת־הריון מהודרת בצבע הענבר, בצאתם לטיוּל קצר בסביבות המשק). יום אחד, שנה לאחר מכן, זמן־מה לאחר שהחל דן לכהן בתפקיד מרכזי בתנועה, נמצאה חוה באותו חדר קיבוצי שלהם ללא רוּח־חיים.

ענין התאבדוּתה של חוה היה, תקופת־מה, לשיחת היום בחוג מכריהם של הצחים. ואז אף שמעה גניה אותו סיפור, כי שנה ומשהו לפני מותה הטראגי של חוה, איתרה אותה, לאחר חיפושים, דודתה באמריקה, עשירה מופלגת. דודה זאת, כך סיפרוּ, הרעיפה על בת אחיה הצעירה מתנות ואף שלחה לה כרטיס־טיסה לאמריקה והזמנה לביקור לזמן בלתי־מוגבל, אם לא לשהיה של קבע, אך חוה לא ניצלה, משום־מה הזדמנות זאת. כך גניה ניסתה להסביר לעצמה את הידוּרה של חוה בעת פגישתם האחרונה, אף כי פיקפקה בכך אם גילוּי הדודה, הוא שחולל את הפלא במראיהָ וברוּחה באותם הימים.

“לב נחוש לו”, היתה אז גניה משננת לעצמה, “קישח… לא כמו פאולי, שהייתי באה אליו חמוּשה לקרב הסמוּי בין המינים, מחודדת־צפרניִם, יפה, והחיוך הרפה הזה שלו מקבל את פני כאומר: כל זה לכבודי?…” (אילו ידע אז פאולי המסכן, שאָמנם, זמן קצר, למענו היה!…) ואילו דן, מידה גדולה של אהבה עצמית יש בו. בטחון רב יותר בכשרונו, בקסמו… אף כי לגבי אשתו (חוות־דן היו נוהגים לכנותה. ללמדך שאין קיוּמה אלא כנסמך לשמו). עד כמה שהדבר אינו מתקבל על הדעת, לא היתה גניה בטוּחה כל־עיקר שאמנם הצליח לסחררה בקסמיו, ואולי ניתן להסביר בכך את תחוּשת הכשלון המרה שליוותה, כמדומה, כל השנים את מי שהיה נחשב בעיני הכל ככובש הנשים הגדול? אך כעת, בהיותה מכונסת במושבה באוטובוס, כשהאפלה הזוהרת של הערב החורפי, עם שלוות ההוד של הרי ירושלים, משווֹת לנסיעת ערבית זו שלה ייחוּד נדיר – גניה אמרה בלבה שהחיים אינם אידיליה: לא כל מי שליטף אי־פעם את ידך, כאילו נשבע לך אמוּנים לנצח.

כשהגיעה הביתה, משאך תקעה את המפתח בחוֹר־המנעוּל שבדלת המבוא צצה לקראתה שכנתה מן הדירה הסמוּכה, בכתונת־לילה, פניה משוּחים בקרם ושׂערה מגולגל בסלילים, ובקוצר־רוּח, בישׂרה לה ש“איזה טיפוס… איך להגיד… אלטע זאכן, או משהו דומה…” צילצל וחזר וצילצל אצלם במשך כל הבוקר. ותוך־כדי דיבוּרה הלהוּט, מבטה בולש בחשד את ארשת־פניה של גניה, שלא להניח לשוּם תגוּבה לחמוק מעיניה. “לתפוש אותי בקלקלתי…” אמרה גניה בלבה.

עם כל יום שחלף קיוותה שיבוא למחרתו. שהרי אין להעלות כלל על הדעת שכעת תיאלץ לחכות שוב שבועים תמימים… ארבעה־עשר יום!… ריקים, תפלים, מיותרים, נשרכים בעצלתיִם… כן, כן, אי־אפשר שלא להודות… “ועם כל יום שעובר אני הולכת ומזדקנת… ואילו גרישא נוסע בעוד… מה היום? ראשון? אכן… כמעט שבוע…”.

בבקרים היא ממעטת לצאת מן הבית, שמא תחמיץ את בואו של הקבצן, וכשהיתה נאלצת לקפוץ לחנות, נעצה בדלת פתק “תיכף אשוּב”. אפילו על החפיפה השבועית שלה אצל הספר ויתרה הפעם. ועם זאת היתה משביעה כל צלצול בדלת: “שרק לא יהיה זה הוא!…”

הפעם כבר הכינה בשבילו שמיכה ישנה, זוג וילונות פרחוניים, שהיו תלוּיים פעם בחדרו של גידי, חלוּק־רחצה מטולא של גרישא, כתונת־לילה שלה, של פלנל ממורטט, וכבר נכונה עמה תכנית גם לביקור הבא: תנור־אפיה נייד ישן, של פח. הביקור הבא!…ומי ערב לה שאמנם יהיה הביקור הבא? שעוד יראה את פניו ביום מן הימים?

ובכל־זאת, צריך שתפגוש בו, צריך שתפגוש בו. אבל איך?… מי יודע איפה הוא מסתובב? מאז חזרה מירושלים היא מחפשת לה תואנות לשוטט בבקרים ברחובות הסמוכים לביתם. פעם היא נזכרת בעקב משופשף של איזו נעל ישנה שיש למסור לסנדלר, פעם – במכנסים של גרישא הצריכים תיקון אמנותי, וכמובן – תמיד יש להוציא איזה צרור מסניף הדואר, או שהעט זקוק למילוּי חדש… ותוך כדי הליכה היא פוזלת לצדדים, בודקת בעירנוּת כל עובר־ושב… דימתה לראותו בדמוּת איזה פועל בנין שהיה צורר את צידתו בחנות־המכולת, או בדמוּת אחד מסַפקי המזון, או הגאז, או אפילו בדמוּתו של צייר אחד בוהמיאן, טיפוס מוּכר בשכונתם, או בדמוּת מנהל סניף הבנק המקומי, ההדוּר כל־כך בלבושו.. אך משחלפוּ הימים והקבצן עדיין לא נקרה לה, נעורה בה תקוָה חדשה: שמא בכל־זאת יופיע ביומו הקבוע, אך הפעם מקץ שבוע ימים, כלומר: ביום החמישי הבא?… וגרישא עומד לטוּס במוצאי־שבת…

אירופה, שלפני שנתים ערכוּ בה, היא וגרישא, מסע־תשוּבה דומם, מלווים ארון־מתים עטוף שחורים, שלא נמצא להם מקום ראוּי להטמינו. ההיא, שרק מאוחר יותר נודע לה על קיוּמה. הדס. מה פתאום?!… פניה העגלגלות הילדוּתיות, שערה הקצוץ. עורה השחום, צוָארה החלק, העבה משהו, גוּפה הדשן. כמשרתת חשוּקה נראתה לה, שלעולם עומדת היא במריהּ שלעולם אינה משביעה את רצון גברתהּ, אך בסרבנוּתה היא נושאת חן בעיני אדונה.

גרישא זה. אין ספק שאיבד את עשתונותיו בעטיה. שאם לא כן, כיצד יכול היה לנהוג כך באשתו, בארץ זרה, לעיני זרים, בעיצוּמו של מסע־כיפורים, בידיעה שגניה עושה למעלה מכוחה בנסיונה להשכיח מלבה כל זכר לפרשה האפלה והעכוּרה האחרת, שקדמה לנסיעתם.

והדס לא היתה משרתת. ציירת תפאורה היתה, ישראלית ששהתה באנגליה לצרכי השתלמוּת, ואשר גרישא הזדמן למסיבה בביתה שבלונדון שבוע ימים בלבד לאחר שהגיע לשם בגפו.

האם בה הוא נזכר כשפניו מתעדנות עתה לפתע? ואותה אנחה עמוקה, ושפתיו שמתפשקות קמעה, ועיניו שמצטעפות… לא פעם נוכחה בשינוּי זה שחל בו, בעיקר בטיוּלים של חג במכוניתם התכוּלה, אשר גרישא רכשהּ זמן קצר לפני חיסוּלה של פרשת האהבים שקדמה לנסיעתו (רק אז למד לנהוג) או בהזדמנה במקרה בחדרו שעה שהיה שקוּע בכורסתו ומקטר בלהיטוּת אחת מקטרותיו.

גבול שלטונם הטראגי של העריצים: מחשבותיו של הזולת, ואילו גניה רחוקה מלהיות עריצה. על אחת כמה וכמה, שגם לה הפלגות רומנטיות לאיי־חמד שבזכרון.

ובכן, פשוט להפסיק לתת את דעתה לכך כתנאי למינימום של חופש בחיי הנישואין? וגם – למלט את נפשה?

ולחשוב שכל זה נודע לה מפיה של הנערה עצמה, כשזו טלפנה אליה יום אחד וביקשה לקבוע עמה פגישה. התמימה! כה נאה היתה בעיני עצמה, כה מאושרת, כה בטוחה באהבת גרישא אליה, עד שחפצה להיראות יפה וראוּיה אף בעיני אשתו. סיפרה על עצמה. ילדוּת קשה, קיבוץ, הורים שנפרדו, מטפלות רשעות, מפלות, אהבה אחת נכזבת. בתמימוּתה האכזרית, בחוסר־נסיונה, בנשיוּתה המבשילה, האנוכית, ניסתה לעורר את אהדת יריבתה הקשישה.

גניה שמעה ולא שמעה. תחילה לא הבינה. כשקבעה לה פגישה ב“פאב”, נסתקרנה. חשבה שבקשר לגידי. במבט ראשון נראתה לה כאמור, משרתת, וסקרנוּתה גברה. משפתחה ואמרה “גרישא”, כך פשוט, בשמו הפרטי, שמעה ולא תפשה. אחר נתקפדה בבת־אחת. עיניה קפאו. עדיין לא חשה בדבר. רק קפאון. קולה של ההיא הלך והתרחק. חומת הקפאון שבקרבה הלכה והתעבתה. פניה הילדוּתיות של ההיא, שכה עוררוּ את סקרנוּתה, ניבטוּ אליה מבעד לצעיף של מדוּחים. עינים שקרניות זרחוּ בזוהר כזב. קולה, שגוֹן עבה של חשק הסגירוֹ, הצטרח באָזניה כסרט של רשמקול שמהירוּתו הוכפלה. לפתע לא עצרה עוד כוח. קמה באמצע גמגוּמה המתחסד, נטלה את מעילה ויצאה מה“פאבּ”. נזכרה וחזרה כדי לשלם מבלי להעיף עין לעברה של ההיא. אחר שוטטות שעות אחדו ללא תכלית. אחר עלתה על האוטובוס שהובילה הביתה, לאכסניה. גרישא ציפה לה מכבר. משנתנה בו מבט, חשה שהחרון והזעם חונקים את גרונה. הדם פאץ אל ראשה. אגרופיה נקמצו והיא החלה הולמת בחזהו בזרועותיה הרפות. שיהוקי בכי תקפוֹהָ והיא התנפלה על המיטה בעוויתות התייפחוּת.

משהתעוררה בבוקר, נמצאה לכוּדה בקוּרי עכביש.

הדס, עם פני־הילדה הסרבניות, צפה ועולה בזכרונה בכל פעם שהיא מנסה להשקיעה. כואב, אך מרַגש. אכן, יש להודות, גם זה. שכן, קיימת דראמה. גירוּי רגשי, נושא אירוטי מרגש, שאפילו הוא קשוּר בכאב, ביצרי נקם פרוּעים, בהסתכנוּת בעינוּיי השגעון, אולי הוא טוב מן השגרה, מן האדישוּת, מן ההסתיידוּת האיטית? אולי נחוּצה לה, באיזה אורח פרוורסי, החיוּת שהוא מספק. והאין זו אותה צביעוּת קטנה המחשידה עליה תמיד מראש כל התייחסוּת פסקנית למשברים בחייהן של משפחות ידידים כל זמן שאין הם מביאים לידי התמוטטוּת ממש? והתבוּנה הזהירה והמאוזנת למנוע התמוטטוּת, מנין תימצא. ההקשבה ההדדית הדקה, הרגישה, שעה שתנועה מכשילה, קלה שבקלות, מלה מיותרת, הדגשה מוטעית, נשימה שלא במקומה…

בדמיונה היא עוזבת א העיר ק., אותה עיר עצמה שהיא וגרישא חלפוּ על פניה בטיולם. משאירה מזכרות: סיכת־זהב לגברת ותנ"ך לאדון (אותה גברת… אותו אדון…). ערים אחרות, שלא ביקרה בהן עם גרישא, לא היתה, כמדומה, מסוגלת אף להעלות בדמיונה.

ומדוע זה אין גידי כותב? הייתכן שאין מעבירים אליו את מכתביה?… ואילו גרישא עדיין מוסיף לקיים את מה שנחשב לפי מושגיו כחובתו כלפיה: כותב לעתים נדירות יותר ויותר – בתואנה שאין הוא יכול להדביק את קצב שינוּי הכתובות שלה. אינו מזכיר אף אחד מהידידים. כאילו כוּלם מתוּ שם. ומכתביו הולכים ומתקצרים. איך־שהוא מצליח לחבר משפט למשפט בלי לומר דבר!… ובכל־זאת: מכתב… סם־חיים…

היא מתיישבת באוטובוס שלא התעניינה כלל בכיווּן נסיעתו, מיטלטלת מעיר קטנה אחת לעיר קטנה אחרת. סוף־סוף למדה לחוּש הנאה (מזוכיסטית, אין להכחיש) מן הבדידוּת. מן הזרוּת. מערבים ארוכים של שוטטוּת בערים נכריות. נקלעת לאותה עיר של תעשיה כבדה. ב. עיר עצומה, שכוּלה ברזל, מבנים של ברזל, גשרים, קשתות ברזל המסתבכות אלו באלו. אנשים, אנשים… היא וגרישא עברוּ גם בה. עיר קשה. הפעם היא אוכלת ביחידוּת ליד הבאר ב“פאבּ”, בבתי־התה, במסעדה יוָנית, איטלקית, סינית, סיאמית, פאקיסטאנית… תמיד ספר ביד, או עתון, או נייר־מכתבים לעשות את הרושם המתאים. שמא יטעוּ בזהוּתה… תשהה כאן ימים אחדים. עד אז תכירנה כל העיר: הכרטיסנים, בעלי המסעדות, עוברי־אורח, משוטטים…

אותו זוג אנגלי שבביתם התאכסנו, שהיא וגרישא כינוּם “הקוסמופוליטים שלנו”… והרי היו קדושים!… תורתם האנטי־לאומנית, לא כתוצאה של ניתוח שכלתני, אלא כהתייחסוּת רגשית… ניתוק רגשי ממה שמכנים “נכסי תרבות” לאומיים, או “יוּקרה” לאומית… "כל הבאלון הזה המנוּפח המתקרא ‘רגש לאומי’… והרי… והרי היה זה הד לרעיונותיו של בנה, שגרישא, ואף היא עצמה, לפעמים, כל־כך בושים בהם!… אותם רעיונות שמעלים את חמתו של גרישא עד להשחית, ושבסופו של דבר מקוממים את משפחתם הקטנה איש על אחיו… אך כאשר הם יוצאים מפיו של אותו זוג אנגלי, שפשוט לא הכירו מימיהם רגש “לאומי” כזה, בהיותם בנים לדורות של פועלים, לא כאלה הלהוטים “להכות שורש בקרב מעמד הפועלים”, כאלה שכל מאויים להיתלש ממעמדם…

“המאמץ הזה להשתייך,” טוען גידי, “כדי לרצות לחזור ולהיתלש?” והרי כל השתייכוּת בעיניו היא כלא… המצמיח מרירוּת, קנאה, שנאה, אכזריוּת… “ראוּ מה הביאה לנו השתייכותנו הלאומית החדשה…” הוא מטיח כנגד הוריו, “שנאה!… שנאה עזה כמוות – מסביב!… ובנוּ היא הצמיחה גאוָ מנוּפחת, קנאוּת, ושוּב: שנאה… שנאה…”.

בסתר־לבה נוטה גניה להסכים עם בנה. “כל הטיח הזה שטחוּ בו את עינינו – מבצר של טענות ומענות והוכחות חותכות, שלא נברא אלא להגנה מפני הספקות שניקרוּ בנוּ… בהכרח שבכל־זאת..” כשניסוּ אז, היא וגרישא, להביא “הוכחות” אלו לפני מארחיהם האנגלים, הפריכוּן אלה במין פשטוּת שכזאת, אחת לאחת… במין תמימוּת משכנעת!… וכל־כך הגיוניים נשמעו הדברים בפיהם!… ישרים וגלוּיים, ונכנסים ללב. אז למה לא תעז להתנגד לגרישא? למה לא תודה, לפחות בינה לבין עצמה, או אפילו כלפי חוץ, למה לא, שהיא מזדהה עם השקפותיו… של אותו זוג אנגלי? עם השקפותיו של בנה?

ביום הרביעי בבוקר הלכה גניה למספרה. אותו ערב הציעה לגרישא שיצאוּ לקולנוע, שכן צר היה לה על שׂערה “העשוי” שלא תנצלנו ל“יציאה”.

“למה?” שאל גרישא, כשהוא מרים את ראשו מגליון השרטוט שלפני, ומסב אליה את פלג גופו העליון.

“למה לא?” נלכדה גניה במבוכתה. השעין את ידיו על ירכיו וכשהוא מחייך חיוּך מתחטא ועיניו בוחנות את תסרקתה, הוסיף להתקלס בה:

“למה לך ללכת לקולנוע?”

"מה זאת אומרת ‘למה’? ניסתה לשווֹת לתנועותיה קלוּת, ולמעמד כולו – היעדר־חשיבוּת. אך קולה, שנמשך בהיסוס אל הטונים הנמוכים, בגד בה.

“היית היום אצל הספ­ר?” חזר והקשה.

“כן…” היססה, וכשהיא מתאזרת אומץ: “מה פתאום החלטת לחקור אותי?…”

מבטו של גרישא נעשה לאה לפתע: “אַת־לא־אַת בזמן האחרון…” וכשידו המלטפת ברוך את שערה עונה על המית־החיבה המשתקפת בעיניו, הוסיף בעצב: “ייתכן שבנסיעתי אני עושה לך עוול גדול”.

הם הלכו איפא לקולנוע. ואחרי הקולנוע הזדמנוּ עם זוג מכרים בבית־קפה. ולפתע־פתאום שמעה גניה את עצמה משמשת שופר לדעותיו היוצאות־דופן של גידי, בוויכוּח שהלך וסער “על המצב”, וגרישא, שמלבד אי־אילו הערות כדי להעמיד את גניה על דיוּקן של עוּבדות, כמעט שלא השתתף בשיחה, נמצא מחייך לעצמו עגמומית, כאילו הירהר עתה בפעם הראשונה באשה קטנה ובלתי־מציאוּתית זו שגידי הוא גלגוּלה, ושהנה היא חוזרת ומתגלגלת בדמוּתו של בנה.

כאילו אפונה קטנה שהיתה טמוּנה במיטתה, תופחת ותופחת בתוכה וממלאה את כל גופה, ואת חלל ראשה, עד שהיא נבלעת בתוכה. ותחוּשה זו ששרשיה מסתעפים הרחק־הרחק, עד לימי נעוריה, עד לימי ילדוּתה, שיש בה מן העצב חסר־הצבע שריחו כריח הכליון, עם הכאב המתוק שבהתייסרוּת, נוסכת בה מין נועם חוּשיי, מין התמכרוּת למרגוע סופי, שתחילתו אזעקה פולחת, סכנה…

הפעם החליטה לקבל את פני הקבצן בשחורים. התכוונה למשהו מכובד וסולידי, אך יצא בוהימי, נועז. עם זאת הכריע מה שהיא כינתה “הרצון להתרצות עמו…” כביכול מראיה בשחור יש בו כדי להפיג את כעסו מיד עם כניסתו… הרעיון המשובב לקשור סרט־קטיפה רחב לראשה – צל ממאיר כיסה עליו משרק נבט. אותו רגע שמעה יבבות חתול מבחוץ. כמו מנהמת לבה. נזכרה באותה זמרת, נוֹרמן, שנהגה לקשור סרטים צבעוניים לראשה… וכבר היא בתוך שדה ללא שמים, זרוּע מצבות, שכל הרוּחות, כקטנות כגדולות, שנשקוּ אי־פעם בחייה, נקבצות שם…

“היא פשוט בורחת…” היו ידידותיה לוחשות משפקעה סבלנוּתן לצפות לתגובה “אנושית” איזושהי מצדהּ על היחסים ה“גלוּיים לעין כל” שבין גרישא לאותה זמרת: “ומה החכמה? להתחפר בגוּמת חול כדי לא לראות? היא פשוט פוחדת מהחיים…” אלא שהרינוּנים וה“ניתוחים” חלפוּ על פניה ואליה לא הגיעוּ. רק מברק־המחשבה שעבר בה, שמא יחפוץ גרישא להתוודות לפניה – חרדה. אף אחת ממכרותיה, כך נדמה לה, לא יכולה היתה לעמוד בכך בכבוד. בספיגת הווידוּיים אולי כן, זהו תפקיד נשיי למדי, שרבות היו מוכנות לשמש בו, אך לא בתנאי השבי המשפילים של נשף, כשאינך רוצה, או אינך מסוגלת למלא בו פעילוּת יזוּמה (מצב המוּתר בדרך־כלל רק לנערות צעירות מאד, שלהיטוּתן להיות נערצות חתוּמה בפניהן – כשהן נקלעות לנשף של קשישים).

אותו נשף… שלוש שנים חלפוּ… לכוּדה היתה שם כהוגן… כוּלם ראוּ, אבוּדה. וגרישא ידע!… אותה שמלה שחורה שלבשה, ע הפרח המלאכותי על המותן, מוחרמת אצלה מאז. תלויה מבוּישת בארון. (לא, לא תמסרנה לקבצן… גואל ראוּי יותר יימצא לה…) משהו הדומה לפעילוּת יזוּמה דוקא ניסתה לגלות שם, למרות התנגדוּיות שהן ביסוד טבעה. לא היה מנוס מכך. כשמצאה את עצמה לפתע יחידה באותה כורסה, באפלולית של מזימות רוחשות, מוקפת עשרות זוגות מתנועעים, שבפניהם המחייכות בהזיה, לאה או קורנת, או הקפואות־להכעיס, או הסרבניות־המתפנקות, או הספקניות־המתרצות, או הצוהלות – התביישה להציץ. לעומת זאת כיוונה את עיניה – כביכול מתוך סלחנוּת –למעגלי האבק שהעלוּ הרוקדים, לברק העכסים, לברכים הנפשקות. נסיון נואש להתקשר אמנם עשתה, גם אם כל ישוּתה התקוממה לכך – אל זוג חומק־עובר, אל נערה צונחת־מתנשמת על משענת כורסתה. את נעליו של גרישא, את ברכיו הכפופות קמעה בשעת מחול – לא גילתה בין הרוקדים. גם לא חיפשה. באותה דירת־גג של זוג הארכיטקטים הצעיר (הוא: חוץ, היא: פנים) היו גם חדרי־שינה, מרפסת רחבה, מטבח עם פינת־אוכל – הכל לשירוּת הנשף (את הפעוטות העבירו לפני כן אל הסבתא) ולכי חפשׂי את הרוּח באחוּ!…

לא היתה צריכה לבוא לכאן. לא רצתה. גרישא הוא שהתעקש. יכולה היתה לתאר לעצמה מה צפוּי לה בחברה צעירה זאת, בין נערות־זוהר ואמנים ועתונאים מזדקנים הנהנים כל־כך להתבדח על חשבון נשים בנות גילם – בפניהן, לראות במבוכתן. עישנה בשרשרת. לא הניחה מידה את כוסית המשקה. אפילו שלחה יד אל האיצטבה שמעליה, לדפדף בירחוני ארכיטקטורה. ואולי בכל־זאת תקום לחפשׂ את גרישא? באמתלה כלשהי? לבקש גלוּלה לכאב־ראש? או סיגריה? כשכבר אמרה לקוּם, הבחינה באותו פַּסל. בשנות הארבעים, חזר זה עתה משהִיה ממושכת בפאריס והביא עמו תצלומים של “עבודות”: קבוצות־קבוצות של אבנים שהוא ערכן מבלי לשנות כהוא־זה מצוּרתן המקורית. “אלה הם התינוקות העזובים שלי…” הניח בטפיחה מעטפה גדולה עם תצלומיו, כשנקרה לפני הצחים ערב אחד בבית־קפה דיזנגופי לאחר הצגה למנוּיים. והכינוּי “תינוקות” צרם את אָזניה של גניה, מאחר שרק ימים אחדים קודם־לכן שמעה עליו, שזנח בפאריס אשה עם שלושה פעוטות במצוקה קשה. אם אינה טועה, הוא מתקרב אליה… מקווה, ודאי, שתמליץ עליו לפני בעלה, המסרב בעקשנוּת בלתי־מנומקת להזמין פסל משלו לאחד מגניו הציבוריים… הרי אינה סובלת אותו, הרי היא פשוט מתעבת את נוכחוּתו… אז למה היא מחייכת אליו במאור פנים שכזה?… כבר הוא בא לשבת לצדה…

“למה אַת עצוּבה?”

“לא עצוּבה…”

“אז על מה את חושבת?”

“גם לא חושבת…”

“סתם משתעממת?”

“למה? נהנית…”

"מנוחיוּת הכורסה? כל רהיט פה – בוּל!…

“יש מה לראות…”

“עזבי, אף אחד פה לא יודע לרקוד!…”

“דוקא יודעים…”

“איפה בעלך?”

(צחוק מאולץ) “שותה באיזה מקום…”

“הבאר כאן”, (מורה ביד) “לא?… רוצה לרקוד?”

"לא… לא… היא לא תיכנע… רק לא להעניק לטיפוס השפל הזה את ההרגשה שהוא הצילה… רק לא לגרום לו סיפוק כזה… אחד כמוהו… לא יספיק לגמור אתה סיבוב אחד, וכבר ירוץ אל גרישא ויבשׂר לו: “רקדתי עם אשתך!… היא ישבה שם בצד, כל־כך עזוּבה…” רק לא לתת לו הזדמנות לחשוב שגרישא עשוּי להכיר לו טובה על כך…

“לא, תודה. יש לי כאב־ראש,…”

וכבר הוא מציע להשיג לה גלולה, וכבר יש לו עילה לחפשׂ את גרישא ולהוכיח לו עד כמה הוא דואג לאשתו… ולזכות (השיג את שלו, המנוּול!…) בחיוּך של הכרת טובה מגרישא… ובהתנצלוּת (שהוא מטיל את אשתו על זר?…) ואולי בקריצה־שבהבטחה שיזכור לו את החסד?… חשה דקירה בראשה. כעת באמת מתחיל לכאוב… משמע, אם יביא גלוּלה לא יהיה רע כל־כך… אכן… ואז נפל מבטה על ההוא, מבקר־התיאטרון, באמצע שנות השלושים, שסיפרוּ שניסה לשים קץ לחייו לפני חדשים אחדים, וממש בנס ניצל.

התאבדוּת, או נסיון התאבדוּת, גירוּ תמיד את דמיונה של גניה ועוררו בה סקרנוּת והזדהוּת. מה גם שהאיש יושב לו מַשמים ובודד כמוה, טרף למלנכוליה… ומי יודע אם אין זה מעשה של פיקוח־נפש ממש, לקשור עמו שיחה?… התאזרה עוז וקמה. רגליה משוּתקות מן הישיבה הממושכת. לחץ בחלציה, הילוּכה צפוד, מתנדנד, כתפיה מכוּוָצות וראשה נטוּי לצדו. היא חוצה בחירוף־נפש את האולם ופניה אל הבַּאר. בלגימה אחת הריקה כוסית ברנדי. המוסיקה נדמה ואחרוני הרוקדים הצטופפוּ ליד הבאר. דרך לנסיגה – אין. כדי להגיע למקום מושבו של אותו מבקר־תיאטרון, יהיה עליה לחצות שוּב את האולם, אף כי בצלע קצרה יותר. ובכן – כאשר אבדת… ראשה כמעט התפוצץ מן הדם שהציפו. לבה דפק. “שלום לך!” קראה בקול נמוך, נמרץ, והצמידה את סנטרה אל צוָארה להרבות בטחון. “שמי גניה צח…” כבר היא מתחרטת. מהדרך שבה היטה מתוּן־מתוּן את ראשו, מגבתו המורמת – היא יודעת. שתיקה. “אשתו של צבי צח…” הוסיפה ברוּח נמוכה, “אדריכל־גנים…”

“נעים מאד…” סוף־סוף… הואיל… מופתע, מתראה מופרע. בשום אופן לא אדיב. אבל היא ממשיכה: “הזדמן לי לקרוא אך מאמרך על ‘הקרנן’…” כן? שמח לשמוע…" אדיש? חס לבזבז עליה מלים? מוכן בכל־זאת לקבל מחמאה? אך מניין לו הבטחון שנתכוונה להחמיא? אמנם נתכוונה להחמיא. אף כי בשעת קריאה התקוממה על המאמר. אפילו אמרה לגרישא שהאיש חסר כל הבחנה. “ברוב הדברים הסכמתי אתך… ובכלל!…” אלא שהדברים נפלוּ על אוזן ערלה. שכן פניו של המבקר אמנם אורוּ לרגע, וכשגביניו מזדקפים בחיוּך זוהר, פתח את פיו להשמיע משהו – אך משום־מה חזר וקפץ את שפתיו, ובעודו בולע את רוקו, חזר ועטה אותה הבעה מלנכולית קודרת כמקודם. מוכנית הפנתה גניה את ראשה למטרה שאליה נתכוון להשמיע את קריאתו. גברת צעירה, שחוּמה, פנים חדשות בנשף, שׂער שחור־פחם, חלק ומבריק, רגלים דקיקות בנעלי־זהב רמות־עקב, ניצבה שם. אך במקום לשעות לשמחתו המזמינה של המבקר, לטשה זוג אישונים רחבים אפלים, שנראוּ תמהים מתוך האיפור הכבד, וכשהיא מושכת את לחייה במאמץ לשווֹת צוּרת דובדבן לפיה הענוג, עפה, באצילים פרושים, הישר אל אותו פסל “פריסאי” שניסה להתבדח קודם־לכן עם גניה ושיצא להביא לה גלוּלה לכאב־ראש!… לא זאת בלבד: היא מניחה את זרועותיה הדקות, הקטיפתיות, על כתפיו של אותו טרדן, ואילו זה – לא נע ולא זע. כאילו דבר של מה־בכך הוא לו!… כעת הבחין בגניה. ומה רואות עיניה? הוא מסיר בעדינוּת את ידיה של העלמה מעל כתפיו, קד לה קידה של חן, מוציא משהו זעיר מכיסו וכשהוא מניף את זרועו אל על, והחפץ הזעיר בין אצבעותיו, הוא פוסע מחייך לקראתה: “הגברת צח – בבקשה!…” הודתה לו במבוכה. כעת הבחינה בכך, שהמבקר המלנכולי צופה במחזה מבעד לעפעפיו, “לבל תיפגם אותה הבעה מלנכולית?” נדה לילדותיוֹתם של הגברים. "הי!…, קורא מבקר־התיאטרון ומושך בשמלתה של גניה, ובעינים המתראות כעצומות הוא קרב את פיו אל אָזנה. “אני שמח שמאמרי נשא חן בעיניך…” – וזאת בלחישה עבה, בהתזת אותיות. ריח האלכוהול שנדף מפיו כיווץ את גרונה בבחילה עזה. למזלה, ברגע זה עצמו הופיע לפניה הפסל ובתנועה דרמטית רחבה הושיט לה את הגלוּלה: “גבירתי, מבעלך הנכבד ש… (הצצה במבקר העוקב בעירנוּת מוסווית אחר המתרחש, חוכך רגע בדעתו) על כל פנים, מאחל לך החלמה מלאה ובילוּי נעים, לפחות במידה שהוא עצמו מבלה…”

הו, עד כמה שכל זה עלוּב!…

בדרך־כלל היא מניחה את גרישא לנפשו במסיבות כאלה ומקפידה שלא לבלוש אחריו. אפילו נתקלה בו, שלא במתכוון, היא מתעקשת להסב את תשומת־לבה לצדו האחר של החדר ובלבד שלא יעסיק את מחשבותיה. ואילו הוא, לאחר פרעון־חוב של ריקוד אחד או שניִם, מפקירה לגורלה, ולא מתוך רשעוּת. אף לא היה לו מקום לחשוש מקנטוּרים ותוכחות בשוּבם הביתה. אין זה ממנהגה של גניה. אלא שבמקרה זה… מה קרה לו, באמת, שעד כדי כך הפקירה? שאפילו מן המחוה הקלה הזאת של ריקוד או שניִם התחמק? האם ידע מראש שההיא שם? והיה להוּט לבלות כל רגע בחברתה? מוטב לה שלא תעַנה את נפשה בשאלות־סרק אלה… כל מה שרצונה לומר הוא, שיש מצבים שבהם הבעל חייב להושיע… שאין מנוס מבקשת העזרה…

נטלה את הגלוּלה מידי הפסל, ובתירוּץ שאינה יכולה לבלוע בלי מים – קמה והסתלקה. מישהו קרא בשמה, וכאילו נתפשה בקלקלתה: גילתה את עצמה בולשת אחר זוגות מתעלסים שמילאו את חללו האָפל ורווּי־העשן של איזה חדרון שנקלעה לתוכו. עברה על לאו מפורש בעקרונותיה: היא מחפשת את גרישא. בעירנוּת, בקדחתנוּת, בגלוּי, במוּפגן. שיחלצנה מכאן!… ואז נפל מבטה לראשונה על אותו ראש זהוּב־אדמוני עטוּר בסרט־קטיפה כחול, ראשה של נורמן, הזמרת, כשהוא צמוד אל לחייו של גרישא. “אפילו לא הירפה ממנה כששמע שקוראים בשמי…” חזרה ועלתה בה תחוּשת הטחב של מרתפי מוות.

גניה לא משה ממקומה. גם כשראתה את שפתיו תרות אחר שפתיה של זו, וכמו נתגלתה לפניה ערוַת אביה. כמכושפת הוסיפה לצפות במחזה. עד שבא אותו צעיר. נער!… “זיו אוריון שמי. לפנים זוסיה אורינובסקי. ילד מניצולי השואה. כעת בדרן”. הושיט את ידו, והיא נענתה חלוּשות: “נעים מאד…” לא תפשה. איזה תעלול שטני מרקיחים לה כעת? “רוצה לטייל אתי קצת באויר יותר… צח?…” ואגב כך נטלה בזרועה והוציאה מן החדר. “יש לך כאן מעיל?” התעכב. וכשהינהנה בראשה, הובילה אל חדר־השינה של המארחים. “אולי את רוצה את הזמש הזה?” שאל בחטטו בערימת המעילים שעל מיטת הזוג הרחבה, כדי שתזהה את שלה. “או את הפרוָה הזאת? אל תחששי לקחת, אני כבר אסדר את החשבון עם הגברת…”לבסוף נמצאה מעילה. הלילה היה בהיר וקר וגניה בושה בשיניה הנוקשות. לפי בקשתה, הושיבהּ במונית וליווה אותה לביתה. משקמה לצאת מן המכונית, הצמיד את שפתיו על כף ידה, רגשנוּתו גוברת על שובבוּתו, ועוד הספיק להפטיר “אל תקחי ללב..” כשהמונית זזה. בן כמה היה אז, עשרים וחמש? שש?

למחרת הנשף, כשהתעוררה, גרישא ישן עדיין. בצהרים, כשקם, הכינה לו קפה שחור. אחר־כך אמר שהוא יוצא לביקור חטוף במשרד. בערב סעדוּ כדרכם, קראוּ עתונים, הגיבו על החדשות. כעבור שבועַיִם, כשערכה סדר בניירות, נתקלה בקבלה על־שם הגב' נורמן.ובסוגרים: על־חשבון הגינה היפנית. דם פרץ לראשה. “משמע שהוא מתכנן את גינתה של זו… צח מתכנן את גינתה של זו.. (כך בפירוש: “צח”, בהתזה) יפה… יפה…” יצאה מגדרה והפרידה את הקבלה משאר הניירות והניחה אותה במקום בולט, מתחת למאפרה. בערב העיפה עין לראות אם עודנה שם. לא היתה. למחרת הקדים גרישא לשוּב. “זה בשבילך…” אמר והושיט לה ספר. “שנים רחוקות” לפאוסטובסקי. “הא, יופי…” אמרה בלי חמדה ודיפדפה בפיזור־נפש בספר הטרי, שריח הדפוס עדיין נודף ממנו. הניחה אותו ליד מיטתה וחזרה לשאול אם ישתה קפה. בשעת שתיה, תוך כדי מציצה קולנית של המקטרת להציתה, הפטיר: “נכנעתי. קיבלתי על עצמי לבצע הזמנה מן הסקטור הפרטי…” ובהיותו נושף במקטרת בכוח: “בהחלטה שזאת באמת הפעם האחרונה…” שתיקה. גניה בולעת את רוּקה. “תכנון גינה יפנית. בשביל משפחת נורמן. (“משפחת” נורמן… הו! לשם מה לו כל זה!…) נתפתיתי… מה אגיד לך… סכום רציני… וגם: לא בכל יום מזדמנת גינה יפנית…” ישבה בראש מוּרכן.

אחר־כך, היא זוכרת, בא חג. ארבעה ימי חג (עם “יום־גשר” ביניהם) ישבו בבית. גרישא עם שתיקותיו, עם סגירוּתו בעצמו. היא עם ספרהּ, עם מחשבותיה. דומה היה שכל אחד מנסה להפליג בים משלו, ונמצא חותר בבוץ. חוסר התקוָה שיבוא שינוי לטובה… שהרי הזמן, הזמן פועל לרעתך… שנת לילה ממושכת. ושנת אחר־הצהרים. מחנק. לבשה שמלה יותר חגיגית והתיישבה במרפסת – לקרוא. “הווישניאק של אמא!…” נזכרה. לגמה לאטהּ, להשהות את הטעם, כוסית ועוד כוסית ועוד. בנשאה את עיניה לחלל היא רואה גוש שחור מרחף. פרחחים מצטווחים. אזרחים פוסעים בנחת בצמדים ובחבורה. שיחות מתוּנות. מתעכבים והולכים, ממתינים וממשיכים. ועוד מעט לילה. לילה של חג. איזה חגים עצובים יש ליהודים!…

ואחר־כך באו ימים רעים. היעדרוּיות ממושכרות של גרישא. איחורים קבוּעים לארוחות, נסיעות תכוּפות ליומַיִם ולשלושה, עד שיום אחד מסרה לה החנוָנית במאור־פנים, “דרישת־שלום מבעלך. בתי פגשה אותו באילת בחברת איזו קרובה שלכם, היא חושבת, אמריקאית…” אכן, נורמן היתה אמריקאית, שהגיעה לארץ עם הוריה כנערה. כאן נישאה לאיש־עסקים יהודי משנחאי המבלה את רוב חָדשי השנה במזרח הרחוק. אותו זמן לקתה ראייתה של גניה וזמן־מה היתה מרכיבה משקפיִם. אז גם התחילה לבקר אצלם סילביה. וכעבור זמן קצר נסע גרישא לאירופה וגניה הצטרפה אליו כעבור חודש ימים. הכוָנה היתה למסע של כיפורים, כבר מלכתחילה. של מחילה, של ירח דבש שני. במשך אותו חודש שלפני נסיעתה אירע, כמדומה, רק פעם אחת שגניה יצאה בערב מביתה. זיו אוריון טילפן יום אחד והזמינה לצאת אתו למסיבה. שמחה לקולו. כל־כך חיבבה עלם זה, שמאז אותו ערב אומלל אצל הארכיטקטים התקשר כמה פעמים ואף נעתר להזמנתה לבוא אל ביתם לקפה של אחר־הצהרים. ידעה שתדחה את הצעתו, אך חששה לאכזבו גם רצתה להאריך את השיחה עמו, גם פחדה לאבדו, אם אמנם תסרב לו הפעם. כל־כך נתרופף בטחונה. ועוד לגביו, שהענין שהוא ממשיך לגלות בה נפלא בעיניה. נטלה לעצמה שהוּת בהציגה לו שאלות. איפה מתקיימת המסיבה, מי ומי הקרואים, לכבוד מה ומה. התשובות שקיבלה חיזקו בה את הודאוּת שלא תלך. לבסוף התאזרה אומץ ואמרה: "באמת, זיו, אני זקנה בשבילך!…, ועל כך ספגה מקלחת של אמרי־מוּסר ברוּח הליצנוּת הטובה על זיו – עד שלבסוף הלכה עמו. אפילו לא הרבתה בהכנות רק חפפה את ראשה, התאימה לעצמה ברגע האחרון תלבושת באדום – סוודר ישן וחצאית קטיפה – הרכיבה עגילים לאָזניה, והלכה. וזיו נתגלה כמחזר אגדי. רקד עמה כל הערב. הציג בפניה את ידידיו. הגיש לה משקאות. התבדח והשתובב. לבסוף, בדרך הביתה, נשבע לה שהיתה האטרקציה של הערב. ואָמנם, לבה אמר לה בוודאוּת, שהפעם לא היתה מסכנה. אף לא מגוחכת. ובכל־זאת משנפרדה מזיו והגיעה מתנשמת עד לדלת דירתה, לאחר שעלתה בדילוגים קלילים ומהירים במדרגות, לא עצרה בעד הדמעות שהחלוּ לזרום על לחייה. איש לה היה בבית והיא יללה לה כאוַת נפשה שעה ממושכת.

היום היה בהיר, נאה, ומבעד לחלון חדר־השינה ראתה את תחילת לבלוּבהּ של האזדרכת. גניה, בשחורים – חולצת טריקו ארוכת־שרווּלים וחצאית קוֹרדרוֹי רחבה עם כיסים תפוחים – ובנעלי בלרינה ורוּדות, חשה עצמה נערה לכל דבר. נתקפה חשק לצייר. אולי בפעם הראשונה מאז ימי ילדוּתה. תאוָה… כמו לאיזה דבר־מאכל. מיטת הזוג סתורה עדיין, בגדיהם מאמש מוטלים על הכסא, או תלויים ברישוּל על התלי, שיירי ארוחת־הבוקר – ספלי קפה, פירורי לחם, קרום של גבינה צהובה, קופסת לקס משומנת שכנף דפנה מזדקרת כלפי מעלה, מאיימת לפצוע – פזורים עדיין על שולחן הפורמייקה שבמטבח. המים בצנצנות־הפרחים עדיין לא הוחלפו. אך גניה, משולהבת, נחפזת אל חדרו של גידי, מושכת ביד רועדת את מגירת השולחן ומוציאה תיבת צבעי פסטל – מתנה שקיבל גידי מאביו עוד בהיותו תלמיד – נוטלת גליונות שרטוט מן האוגדן של גרישא ומתיישבת מוּל החלון הפונה לגינה הציבורית הגובלת עם ביתם – לצייר.

העצים בגן צפופים ושטח הנייר הלבן מתמלא תשלובות של קוים אלכסוניים וקשתות – ענפים סבוכים, בפחם שחור. הגליון הבא התמלא משולשים שלובים זה בזה ומשיקים. גגות ולמטה מהם צפרים כגזורות מקרטון, פורשות כנף רחבה, כעומדות לצנוח, האחת על גב רעוּתה, בעת מעוּפן הנמוך והכבד.

נשפה על שני הגליונות לסלק את פירורי הצבע ומשכה אליה גליון שלישי. עיגולים עיגולים, כטבעות עשן, רקע למקטרות מעוטרות. ופני גברים חצוּיים בינותן. האחד, לפחות, דמה לגרישא. לפתע ראתה בדמיונה את סילביה מאוננת. “זהו יחסה אל בנה שלא נולד”, קבעה, “של אוננות…” הניחה את שלושת הגליונות זה על גב זה מבלי לזכּוֹתם במבט נוסף. חשה התרוקנוּת והסיטה את הכסא אל מקומו. סגרה את תיבת הצבעים ותחבה בחזרה למגירה, שטפה את ידיה מן הצבע ופנתה למלאכת יומה.

בשעה עשר לערך שמעה את התנשמויותיה של אמה המטפסת בכבדוּת במדרגות. “דוקא עכשיו!…” עלה בה רוגזה. ומחשבת נקם: היא לא תפתח!… וכבר היא רואה בדמיונה את אמה יושבת על המדרגה לנוּח, “עד הנה נסחבה המסכנה, למצוא את דלת בתה נעולה!…:”ואחר־כך מתרוממת במאמץ, כשהיא נשענת במלוא כבדה על המעקה, ויורדת לאטה ברגלים כושלות… “מזל שיש לה מפתח…” מילטה עצמה מן החטא וכבר עצביה מתוחים לקראת הצלצוּל, שנשמע, אפילו היה צפוּי, פתאומי, מזעיק בחַדוּתו־התמשכוּתו, וראשה תר בקדחתנות אחר איזו תושיה.

קודם־כל כוס חלב… לחזק את לבה… אחר־כך תספר לה בזהירות… לא, מוטב בקוצר־רוּח, כמכניסה את אמה בסוד שובבני וערמומי – שגרישא עומד לחזור בכל רגע בלויית אילו נכבדים מן הממשלה… ושהיא, גניה, מתכוננת לברוח מן הבית – שלא תצטרך להתייגע ולהגיש כיבוד… אגב כך תציע לאמה ללווֹתה עד התחנה ותבטיח לבוא ולבקרה בערב…

ומה אם תפגושנה אותו בדרך?

עוד צלצול. הפעמון נמעך הפעם תחת משא הגוף הנשען עליו. ניגשה לפתוח.

“פגשתי את הקבצן שלך”, נדחפה אמה פנימה, נושמת ומתנשפת במלוא ריאותיה.

האֵם, המזומנה לחבּל באושר החוּשיי, הגן־עדני האסור של בתה, הרואה את תפקידה האמהי כמכוננת אושרה החוקי על־ידי ניתוּקו ממה שלדידה אינו אלא אשליה…

קנאתה הפראית ב“אושר־של־מותרות” שבתה מטפחת לה בחשאי ושאין לה, לאֵם, שום דריסת־רגל בו.

מלחמתה הנואשת של האֵם על זכוּתה לפקוח עין על כל מעשי בתה ומחדליה, לקבוע את מהוּת אושרה על־פי שיפוּטה ושיקוליה. הו, היא תילחם נגד כל צוּרה של “אושר סודי” שבתה תתרפק עליו, אפילו יש בו מטעם הייסורים.

להתגונן, לגונן על סודה. לסתום את כל הפרצות שדרכן תוכל האֵם להציץ, להתפרץ…

להסתגר. להתגונן.

“איזה קבצן?” שאלה גניה בקול רפה, אינה מאמינה למשמע אָזניה.

“זה שנתת לו את החליפה התכוּלה של גרישא. הוא עבר שם עכשיו על־יד התחנה, שוּב באותה חליפה. תיכף הכרתי אותה, כשרק ראיתי אותו אז אצלי – סיפרתי לך? – עומד בדלת עם התינוק ההא על הידים… אוף, אני מוּכרחה להתיישב… מה פתאום נתת לו חליפה כל־כך טובה? גרישא כבר לא לובש אותה? איפה מתיישבים אצלכם, בסאלון? במטבח, נדמה לי, יותר חם…”

לאחר־מכן, אם זכרונה אינו בוגד בה, אמה העירה שבעצם היא בדרך לרופא־השינַיִם, שנכנסה רק לרגע, שיש לה תור ב־12.00. רופא־השינים של אמהּ גר בקרבת מקום. כלומר, ודאי לא יצאה מכאן לפני 11.30… אז מה התרחש כאן במשך שעה וחצי?!… דובר, אמנם, על נסיעת של גרישא… על כך שיש להכין רשימה של מתנות שכדאי שיביא מאירופה… אך דוּבר, כמדומה לה, גם על איזה תינוק… של מי? של סילביה? של הקבצן? ועל זה ש“המנוּול” כרך כעין תחבושת סביב ראשו, לעורר רחמים… ועל הברדס הקטן שגרישא הביא בשעתו לגידי התינוק… וכן על איזה סם, שאמה חשדה שהקבצן מרדים בעזרתו את ילדו, שלא יפריעו באיסוף הנדבות…

ורושם של גשם… גשם סוחף… שלפי דברי אמה ירד, כאילו, בלי הפוגות בשעת ביקורו של הקבצן אצלה ואילצה לעכבו בביתה ולנסות לעורר את הילד כדי שיסעד את לבו. לבסוף שאלה לשלום רגלו של גידי. וכאן נתנה גניה, כמדומה, אילו הסברים לאקוניים באשר לשיטת הטיפול ברגלו… אך כל אותו סיפור על הקבצן ותינוקו – מציאוּת, או דמיון?.. ואם דמיון – של מי? שלה? של אמה?

-———

מכתביהם של בעלי אותה אכסניה לונדונית, שגרישא וגניה התארחוּ בה, כתוּבים בפשטוּת סטואית, בענותנוּת, ומצטיינים ביפי התיאור – קצר לרוב – של מצבים, אנשים, בדייקנוּת, בחוּש־הוּמור דק ורגיש, המכוון בעיקר לעצמם. גניה תכתוב להם על תכניותיה… קרוב לוודאי שהפעם תענה האשה. היא תביע את שמחתה לאפשרוּת הנפלאה שניתנה לגניה לנסוע בעולם, לפגוש אנשים חדשים, לראות נופים, להכיר חיים אחרים מאלה שחייתה כל ימיה. ההזדהוּת המלאה עם “אָשרהּ” של גניה תהיה ניכרת בכל מלה שבמכתב. מדוע, אם כן, לא תהיה אמנם מאושרת?…

היא משוטטת בדמיונה באירופה… טלטולים ארוכים ומייגעים באוטובוסים, בין ערים נידחות, שכוּחות, קודרות, קרות, אפורות, זרות, נכריות, שנוּאות, לבדה הפעם. עיפה, עלוּבה, בודדה, ללא מטרה, ללא סיבה, ללא ענין וטעם, עם מטען כבד, רוּבו ללא שימוש, באותה חליפת ג’רסי שחורה מתאימה לכל האירועים שאף פעם אינם מתארעים, שאינה מתרבבת לעולם, שאינה מתבלה.

השלג פורח על כל העצים והעשבים. ערבת־הבכוּת הרחבה שהיא חולפת על פניה מזה יומַיִם מזילה דמעות של קרח אל־תוך הנחל, שהברווזים שטים בו בין שברי־הקרח. חורף. ואביב. וקיץ. וסתיו. וחורף. ונדמה לה שהנסיעה הזאת באוטובוסים לא יהיה לה סוף. נשים מתרפקות על בעליהן, מצחקקות. בפתחי תחנות־הרכבת, בערי הברזל הגדולות, נשיקות פרידה ענוגות, דמעות, מלים חנוּקות, מבטים לטפניים, אהבה. מעילה החוּם, סרט הקטיפה הכרוּך על כובעה, תיק העור המרופט – חיות־לוייתה הנאמנות, העלובות. חתולי־הבית של בתי־המלון מעולם לא היו אורחים רצוּיים בחדרה. כבשׂים שמנות, מפוטמות, לוחכות את הדשא שמתחת למעטה השלג, האיילות, הצבאים…

ב“אמנות השיחה” אין גניה מצטיינת. דרך דיבוּרה עילגת, אטית, מגומגמת־קמעה – מאמץ לא־מתפשר להגיע לשרשי הבעיה, ולוּ גם בעיה “תפלה” מתחום התזונה או האָפנה. ברצינוּתה הזהירה, דקת הרגש והמעמיקה חקר, השוקלת ומשווה, אין לגביה עדיפוּת לנושא אחד על משנהו. תהליך המחשבה בשקיפוּתו, רקמה דקה, מסתבכת פה ושם מרוב עדינוּתה, אך חוזרת תמיד לתקנה, סדורה לפי דרכה.

“כמובן שהיא נחמדה”, אומרות נשות החברה ה“עצמאיות”, “אבל היא מצחיקה”. ואילו אותו קומץ גברים שראה בגניה אישיוּת מובהקת, אף כי מיניאטוּרית, מפרנסת עצמה בתסיסה מתמדת של כוחות יצירה – דוקא אלה ייחסוּ למבטה המרוכז והשקוע, בזמן האחרון, איזו אפלה מסתורית, שמתוכה מבזיקה מחשבה חדשה, נדירה, שהנה־הנה תפעים בטוהר היבראוּתה את לב שומעיה.

זיו אוריון, אותו בדרן צעיר, נספח על קומץ מעריציה מאז נהייה, תקופה קצרה אחרי צאתם יחד למסיבה, דייר־משנה אצל הגב' לויט. החום האמהי של גניה ואותה רגשת נעורים־נצחית שלה השפיעוּ עליו, קרוב לוודאי, כטבילה במי־רחם.

ד"ר פאול היים נמנה עמהם זה שנים רבות, עוד מאז פגש בגניה לראשונה באותו משק בצפון הארץ, שאירח את ההכשרה המגוּיסת של גניה ואת הקורס לחובשוּת של פאולי. אז התאהב בה. זמן קצר לאחר־מכן נישאה, כמסוּפר, לגרישא, גנן־הקיבוץ, אך פאולי עוד הוסיף לשמור לה אמונים שנים אחדות, עד אשר הגב' לויט, שפאולי היה דיירה הראשון – מיד לאחר היוָדע לה על מות בעלה בסיביר – והחביב מכולם, שידכה לו נערה תימניה, ששירתה אצלה כעוזרת־בית – והוא נשָׂאָהּ לאשה.

ודן אביטל, שגאוָה וכעין־ביישנוּת, עם מידה רבה של אהבת־עצמו, הם שגרמוּ, כמדומה, להתנהגוּתו החמקנית כלפי הצחים זמן קצר לאחר מות אשתו. אף־על־פי שהזמינוהו חזור והזמן להתארח בביתם, השתמט מפניהם.

האם ייתכן שאף אחד ממעריציה לא נתן את דעתו על גניה, אלא בשעת פגישה עמה – כאילו אש־התמיד הבוערת בה אינה משפיעה חוּמה עליהם אלא ברדיוס קטן סביבה?

זכרון רע שנשאר לה מחתוּנתו של פאולי קשור באותו הרף־עין שבו נפגש מבטה בעיני הכלה, שדמתה אז לנער, בתסרקתה ובמבנה־גופה. אותה מוּעקה לחה. אותו נכר. ואבי הכלה, ואחותה ואחיה וכל קרוביהם המרובים, שפתאום נהיתה להם חזקה על פאולי שלה.

בשׂר כבשׂ ממוּלא באורז. מגדני אגוזים בדבש, דובשנים ופחזניות. פניו של פאולי זורחות מאושר. היא – מיותרת.

לא הרי פאולי של אז כהרי פאולי של היום. לא החובש המלנכולי, מבניה המאומצים של עליית־הנוער, כאותו רופא נמרץ, מנהל המחלקה הפנימית של בית־החולים הממשלתי ביפו. הזיווּג עם אותה בת־תימן עלה יפה, מסתבר. בשנות נישואיהם הראשונות כמעט ולא התראוּ עם הצחים, בהיותם מושכים בעולם של מלחמת קיוּם ולימודים: היא מכשירה את עצמה לעבודה סוציאלית והוא – לרפואה. אחר־כך נסעוּ לשנים אחדות לשווייץ, להמשך לימודיו של פאולי. חזרוּ מטוּפּלים בשני פעוטות. הד"ר היים התקבל מיד לעבודה בבית־החולים. אשתו החלה מתבססת במקצועה. בביתם שררה אוירה של שביעוּת רצון עצמית, נחת מהילדים, מה שקוראים – הרמוניה. הם היחידים, אולי, שגניה הרגישה עצמה בחברתם נחשלת.

אותו בוקר זינקה סילביה ממיטתה בהרגשה ודאית שלא במקרה הופיעה גניה כל הלילה בחלומותיה, ושבליל־שבת שעבר, כשהתאספו אצל הצחים להיפרד מגרישא, היתה התנהגוּתה של גניה מוּזרה ביותר: מוטרדת, מפוזרת, מאלצת את עצמה לחייך, כשניכר בה שאין דעתה נתוּנה כלל לסובב אותה, נכשלת בלשונה, עוברת מנושא לנושא, משתהה שעה ארוכה במטבח ולבסוף חוזרת ומגישה כיבוד של מה־בכך, שאינו מצריך טרחה או הכנה ממושכת. לא ייתכן שכל זה בשל נסיעתו של גרישא… לגבי אשה מנוסה בפרידות כמוה!… כמה ימים חלפוּ מאז, ארבעה? חמישה? איך זה שרק עכשיו עלה בדעתה שאסור היה להשאירה לבדה בבית?… אצה לטלפון וחייגה את מספרם – הקבוע בזכרונה יותר מכל מספר אחר – של הצחים.

ואמנם. הצלצוּל האכזרי התפרץ לראשה החולה של גניה בהיותה במצב של דמדוּמי יקיצה, כשהשינה מתאמצת נואשות לדכא את הערוּת המתקוממת עליה. שדה רחב־ידים היא רואה. ריק, לאור השקיעה. וחלוּקי נחל עגולים גדולים, בהירים־תרוגים, שנערמוּ לגל. שרע, שכשלון, שאין מה לצפות – היא יודעת. ביד רפה הרימה את השפופרת. “הלו, גניה?” נשמע ממנה קולה של סילביה, חרד ועולץ. “הלו! מי זה? גניה? גניה!…” חוף ארוך ושומם וסוסים דוהרים מושכים עגלה ריקה. היא יחידה על החוף, החשוף לעין כל. דרך להימלט אין.

עצמה את עיניה בחזקה וכיסתה את ראשה בשמיכה.

מבחינתה של סילביה אין לגניה תחליף. נוכחוּתה אינה מפריעה כנוכחוּתן של האחרות, וביתה החם קולטהּ שעה שהאחרות משתמטות מפניה בגלוּי וללא תירוצים, כמעט. “גניה בסכנה… גניה בסכנה…” חזרה עתה סילביה ומילמלה בפעם המאה עם שהיא בוחשת בערמת הסוודרים להעלות משהו שיהלום את הנסיבות. “כדורי־שינה בוודאי!…” וכן את חצאית הפליסה בצבע בורדו. עדיין לא התרגלה לממדי גופה החדשים אחרי צאתה מן ה“מוסד”, שהצריכוּ הרחבת כל בגדיה. נתייגעה מעצם המחשבה. הלכה וקנתה לעצמה שתי חצאיות פליסה, בורדו וירוק (“מה פתאום פליסה!” התפרצה אז גניה ונראה שהתחרטה מיד, “זה משמין נורא!…”) התאימה להן סוודרים – כתום (לבורדו, דוקא) וסגול (לבורדו ולירוק) חרזה לעצמה כמה מחרוזות ארוכות ססגוניות וכך היתה מתהלכת, כשהתוו המסחרי – “זאת ציירת” – טבוּע בהופעתה. התרגשוּתה לא ידעה גבול. כעת נזכרה שכבר למחרת הפרידה מגרישא התכוונה בעצם להתקשר עם גניה, אך שוּבה של לוקרציה העוזרת לעבוד אצלה, לאחר הפסקה של שנים אחדות, טרף את כל תכניותיה. לוקרציה. גוון יוצא־דופן שכזה לגבי ההוָיה הצבעונית הדהה שבה חיתה בחדשים האחרונים!…

כפות־רגליה רעדוּ כשדישדשוּ בנעלי הזמש המרוּפטות והמוכתמות, החביבות על נועלתן דוקא בשל הגון הירקרק הזהוב שנוסף על צבען הצהוב המקורי ושיווה להן מראה של עתיקוּת.

לבה עלה על גדותיו משפע של רצון טוב ונכונוּת לעזור, רק לרגע העיבה החרטה על התרגשוּתה, משנתקלה בשלושה זוגות הנעלים שקנתה זה אחר זה בשבוע שעבר, כשכל אחד מהם נרכש מתוך בולמוס של רצון לתקן את כשלון הקניה הקודמת. חטפה את תיק הרפיה עם האבזם המזרחי המשובץ אבני־חן, ענדה על הזרת טבעת פיתוחים הודית ופרצה בריצה למטבח לסחוט לעצמה מיץ אשכוליות. ואז נזכרה שעדיין לא הסתרקה. שׂערה, שחור, גלי, שהיא עורכת לו “שטיפה” ביתית לכסות על מעט השׂיבה שבצדעיה, מגולגל לאחור ב“בננה”. הדגישה בחפזון את חוט שׂפתיה, ומילאה בקוראל. וכבר היתה בחצי הדרך למטה (סילביה המשיכה להתגורר באותה דירת־גג שאיתמר שיפץ למענה זמן־מה לפני הישלחה ל“מוסד”) כשהבזיקה בה המחשבה: יש לנעוץ פתק בדלת בשביל לוקרציה, שבוודאי שכחה כי היא נוהגת להשאיר מפתח במכולת (עם מרבית השכנים בבית היתה מסוכסכת). חיטטה בארנקה ביד רועדת ושלפה מתוכו עט. פירקה קופסת סיגריות וכתבה באותיות גדולות, עגולות, מרוסקות. וכבר היא מקפלת ואומרת לנעוץ, והנה עלה בדעתה להתחכם לעוזרת. והוסיפה: “רשמי את השיחות הטלפוניות”. “כעת”, קרצה לעצמה בשובבוּת, “לא תדע אם הכוָנה לשיחות שמגיעות אלי, או לאלה שהיא עצמה מנהלת, השד יודע כמה!…” תקעה את הפתק בחריץ שבחישוק החריר – וגלשה למטה.

ביתה של סילביה ניצב בלב תל־אביב, באחד הרחובות הצדדיים החוצים את השדרה. כרגיל היתה מגיעה אל הצחים ב“שירות”, אך הפעם, הורה לה חוּש־הסגנון שלה, שברגע הרה־אסון וחגיגי זה – יש לקחת “ספֶשל”. בהיותה במונית נזכרה במכתב לבתה, המונח בארנקה זה יומַיִים, וביקשה לעצור ליד תיבת־דואר. בהתכנסה שוּב במכונית, נוספה תחוּשת הסיפוק שבמילוּי החובה לבתה, על התרוממוּת הרוּח הכללית שלה.

והנה, דוקא ברגע זה, שוּב אותה מחשבה טורדנית שרדפה אותה אז, כשנפרדה מאיתמר, ואשר שבה להציק לה בשבועות האחרונים: “אילו אמרתי בפסקנוּת שאני נפרדת, עוד היתה תקוָה לחיינו המשותפים… והרי גם בענין הנעלים… בפירוש הכרזתי שלא אקנה בעונה זו!… כלומר ייתכן שאפשר היה להסתפק בעצם ההחלטה?… ואז, כאילו כבר עשיתי את המעשה?…”

גניה כמעט אינה קמה ממיטתה בימים אלה. אותו יום חמישי אחרון שלפני נסיעתו של גרישא, נתקבל על שמו מכתב אנונימי במשרדו והוא פרשׂו לפניה, פיו פעור מעט בהעוויית גיחוך ועיניו מרצינות אל אשתו בדאגה.

“לאדון צח צבי הנכבד” – וזאת על נייר־טיוטה צהבהב במכונת־כתיבה – “אנו, הח”מ, רוצים להסב את תשומת־לבו לעוּבדה שאשתו, הגב' גניה צח, מקבלת בביתו גברים זרים בהיעדרו". חתום: “אגודת פוקחי עין”.

כמפל מים אדיר היכוּ הדברים על ראשה וסחפוּהָ אל אבדון חרוּץ. רעד וחנק וזרמי מים רבים. ללא הפוגה. את נפשה הם מבקשים.

כמעט יומַיִם שכבה במיטתה, מנמנמת לקולות המים הרבים. נמנומים קרועים, טרופי חלומות. אך הו, רגעי היקיצה הללו!… הקטנוּת, הקטנוניות… המוגבלוּת!… מחסום לכל: לנשימה, לעיכוּל… מכשול על גב מכשול… צל שעוקב אחריה. תמיד. ועוד דבר. ברר!… הנורא מכל. שתי נשים. בשחור. בתצלום כלולות, שהיא ראתה על השידה כשפקחה לרגע את עיניה ושמעולם לא היה שם לפני־כן. אכן, עוד התעללוּת!… העינים חוזרות ונעצמות בחָזקה, אך היא נמשכת. רק לבדוק אם מציאוּת היא או חלום… האחת, היותר מבוגרת, מתקרבת אליה. מנסה לתחוב את יד השוכבת בחמוקי שדיה הרכים, במבושיה. הו, והיא כמעט מתפתה! אך לא… כעת גם השניה באה. שתי הנשים נופלות האחת לזרועות חברתה. מתגפפות. יבורך האל! היא ניצלה. וכעת האיש החצוּי העולה מן הים… היא מחכה למישהו באפילה ופוגשת בו. הוא מדבר והיא הולכת לצדו ומקשיבה לדבריו המבולבלים. מכניסתו לביתה. מתפללת בלבה שרק לא יתמקם בחדר הילדים. ומיד לאחריו – איזה דקורטור העובד בדירתה ושהיא מתמסרת לו ככה סתם, ללא שום סיבה… וכל הזמן הפחד מפני אותם הנחשבים לשקטים והגונים, אך אחת כמוה ישנאו בעיוָרון, שעצם הוָייתה מבעירה בהם את השנאה. שהיא רק נתקלת בהם, וכבר היא קוראת אותה בעיניהם. כבר היא רואה אותה מטפסת על פניהם, מקפיאה בהם כל שריר. מאבנת. נחקקת ככתובת־קעקע. היא צורחת לעזרה: הרופאים!… אך אין תקוָה. הם לא יאמינו. לשונאיה אופי טוב, נוח. גברים, אזרחים למופת, גוף ושאר־רוּח, עם תחביבים. אשר בהיצת בהם השנאה ירכיבו משקפי־שמש. אש! להבעיר אש!… היא סלמנדרה. אפופת להבות לא יכירוה, ושונאיה לא יזהוּה!… “אש!…” היא תצעק וגרישא יבוא. ויהסנה. וילטף בידו האמונה את שׂערה. ירגיענה.

ביום השישי ערך גרישא את הקניות. בערב קמה לקבל את פני האורחים הלא־קרוּאים. בשבת בבוקר עזרה לפנות את השיירים, על אף הפצרותיו של גרישא שתחזור לשכב. סייעה באריזה. בעיקר כדי לא לעכב את גרישא מנסיעתו. לא העזה. וגם הוא לא הצליח להסתיר את להיטוּתו. מסתבר שנוסף לסיור־הלימודים, היה גם סיכוי לאיזה פרוֹיקט אירופי בשותפוּת עם חברת־הבת ההסתדרותית, שדן אביטל עמד בראשה. בלא עמל רב הצליחה לשכנעו שאָמנם הוטב לה, ולאחר שוּרה של הוראות שהשמיע באָזניה: לנוּח הרבה – לעבוד מעט, לאכול הרבה – לחשוב מעט, לטייל הרבה, לא לדאוג וכו', הוסכם שגניה תיעזר באמה בזמן היעדרו. דעתו של גרישא נחה, כמדומה, לחלוטין. גידי בא במוצאי־שבת להיפרד. נאמר לו שאמא חָלתה קצת ולא תוכל ללווֹת את אבא לשדה־התעוּפה. גידי אמר לחזור מלוד ישר לירושלים, בהבטחה שבהזדמנות ראשונה יבוא לבקר את אמא. ברגע שזזה המכונית, אשר הסיעה את גרישא וגידי לשדה־התעופה, חזרה גניה אל מיטתה.

הנדודים. הנדודים הממרקים. הניחוּהָ לבדה, סוף כל סוף, לנדודי דמיונה. הפעם במטוס. מן השמים – אל עיר אחרת, שפה אחרת, פנים אחרות. אילו ניתן היה להגיע לכל מקום בעולם בכוח המשאלה בלבד, בלי להזדקק לאמצעי תחבורה… היא מניחה לטייס להובילה. לנהג. לקטראי. לכל אותם אלמונים שיסיעוּה בדרכי נדודיה. איך תפקיר בידי אלה את חייה? פחדים… פחדים… מפני זרים, מפני גברים, מפני גויים… היהודים. המֵח הלח של העמים… מצפוּנם הרגיש… עיניהם הרטובות… פושטי־היד הנצחיים הניצבים בפתחם. בסכנה, בהתאהבוּת, משתחררים מאותם פחדים שהיא חשה בהם את גבולות השגעון. פחד הגבהים ופחד המרחק ופחד העומק והאפלה ופחד ההילכדוּת. ואובדן המשקל – של הגוף כולו, של אבר אחד בו (ידה שנהפכה לאבר ענק, עצמאי); היא נוסעת ואינה היא. כמו הד, נעדרת־משקל. אל ערי הצפון הגדולות, הזרות, שנכנסים אליהן בלילה. יפהפיות העולם שהיא פוגשת ברכבות, במטוסים, פותרות חידות־תשבץ וקוראות רומנים. מחשבותיה הזחלניות אינן מסוגלות להדביק את הדפים שהן הופכות…

היום הראשון לשהותה שם, בעיר הנכריה, היא מתהלכת כבתוך תמונה. לא היא. היא שבתמונה. איזור של בתי־מרזח, זנוּת, סמטאות צרות, בנינים נושנים של לבנים אדומות, עקומים, נוטים אל צדם, מתפוררים, לאורך תעלות של מים. אמשטרדם? אכן. עד לכאן הגיעה אז במסעה הסהרורי־למחצה עם גרישא באירופה. סמטאות אלה לא נועדוּ אלא לנדודיה. זונה בלונדית, גבוהת־קומה, עבת־בשׂר, שטוחת־נעל. עם כלבה הדק, החום־הקטיפתי, התולה בה עינים רטובות־כמהות, מתרומם על רגליו הדקיקות לחכך את פיו בפיה – בהתמכרוּת! והיא עונה לו בחיוּך של חביבוּת, של טוב. לבה הטוב של זונה. עבת־קרסול, לבנת־בשׂר, כלום אינה לקוּחה מגלריית־הדמוּיות של חלומותיה? ושוּב – ימים של קור בחדר־האורחים הנצחי של בית־המלון הזול. מפות־שטיחים כבדות, כהות, דהוּיות, בצבע ארגמן כחול לבן. אותו מלון עצמו שהתאכסנה בו עם גרישא. תוכי מקשקש בכלוּב ותיבת־נגינה מפיקה את להיטי הימים. שוּם מכּר או מוֹדע אין לה כאן. “לורה… קמון לורה…” מקשקש התוכי בכלוּב – קולות אנוש החוזרים אליה בערבוביה סיוטית. “חה חה!” הוא פוצח פיו, “קום האר… קום ווטרחילו…” הולנדית וגרמנית ואנגלית. שיפסיק כבר ה“קוואצקו” הזה! השרקן, ההד־חוזר הזה.

קוואצ’קופף – ראש של תרח. גרמנים בכל מקום. לך דע את האויב!… שותים, אוכלים משלמים – הרבה. היחידים שקונים מוסיקה קלאסית מתיבות־הנגינה הללו. בחורות נאות, גמישות, חבורות־חבורות, לבוּש מעוּלה, לשון מעוּדנת, מאכלים משובחים, ובמידה. מיטב הקונים הסולידיים של אירופה. לא במלונה, כמובן. מבעד לכניסות של המסעדות המפוארות היא משקיפה עליהם. מי מהם?!… מי מהם?!… גברים שריריים, אתלטיים, נעימי־הליכות, מקדימי ברכה, יודעי חן. גם אדום הפרצוף שממוּלה הוא גרמני. גם ז’אן גאבן זה שמצדה. אדום הפרצוף חשוד עליה. השני משלח בה מבטי תהִיה. עוד זוג. נאה, ספורטיבי. גרמנים? אכן. מה הם מתרוצצים כך בעולם? מה מבריח אותם מבתי־החומה הנוחים שלהם, שחלונותיהם זעירים וּוילונותיהם כבדים? גם היא מתרוצצת בעולם. בני עמה כולם. השונאים עם השנוּאים. אנשי־אין־מנוח! מה הם מצפים לראות בעיני האנשים? את השכחה? את הסליחה? את הקבלה?

עליה לכתוב אל אותם אנגלים ולומר להם שעדיין היא חדוּרה היטב ברגשות הלאומיים הללו, המחלקים את העולם לנאהבים ולשנואים, לנסבלים, לשאינם נחשבים.

אותו בוקר, משהחזירה גניה ביד רפה את השפופרת אל עריסתה, חזרה, כאמור, לאותו נמנום, טרוף חזיונות בוהקים של חוף־ים – חוף ומגרשי אבנים ריקים. משפקחה את עיניה, נזכרה בצלצוּלה של סילביה. ראשה כאב מהשכיבה הממושכת, מהאויר המעופש העומד בחדר, מקרן האור המסנוורת הפורצת בעקשנוּת מבעד לחרכי התריס המוגף היטב. דבר חדש: ערגה חוּשיית. לא טובה ולא רעה, אך גניה אסירת־תודה לה עד דמעות. ריחוֹ של אותו טוֹרט שקדים פריך, שמנוני, שהעוזרת של אמה הכניסה בזהירוּת למקרר בצירוף ברכת החלמה. ואם לא חדוָה ממש? ואם רק צל־צלה של חדוה? התרשה לעצמה לזלזל בה? תודה. תודה לאמא. (הגב' לידיה לויט טרוּדה בימים אלה “הו, למעלה ראש!” בתינוק החדש, השלישי, של משפחת פאול היים, דיירה הוותיק והאהוּב, שמאז סוכלה תכניתה ובתה דחתה את ידו, לא חדלה לכפר על “הפגיעה האכזרית שנגרמה לנפשו העדינה של הגלמוד הזה”. ואמנם, כאֵם היתה לו. ואם “הצליח בחיים”, כך האמינה, בזכוּת מסירוּתה ועידוּדה ועצתה הנאמנה הצליח). נועם לא־צפוּי לטעם העוגה המיוחל. ערפל רך העולה לראשה… חלומה. הזיה מעולפת. מתוּקה מכל מתוק. נשיקה? הגעגועים קודם. האויר הבשׂוּם, השכרון. שׂפתים בשׂפתים. בשׂר במערומיו. פי הבאר. שוּב: הגעגועים, הגירוּי הממושך, ההבשלה האטית, הפרי מתפוצץ, העסיס הניתז מלטיפה ראשונה, פרי חם. מוצקוּתו רכה, מתיקוּתו חריפה. ההתמשכוּת. ההתמשכוּת – – – ההלל. ההודיה. האושר. מי היה זה, שכך היטיב עמה? שאת אשליית קסמה הנשי המושלם טיפח בה?

מצאה כוח להיחלץ מן השמיכות, לפתוח חלון, להעלות את התריס, ליטול מן האצטבה את אפודת הכבשים הבהירה, הרכה, המלטפת, את מכנסי־הגרבים השחורים והחצאית הסקוטית, להיחפז לחדר־הרחצה, להתיז מים צוננים על ידיה, על צוָארה, לשטוף את בתי־שחיה, את שדיה, מזיעת הלילה הארוך, כדי שתי יממות, להיזכר ששכחה את לבניה, לרוּץ בחזרה לחדר־השינה כשהיא עטופה במגבת, לפתוח בדרך את הרדיו ולשמוע קול באס מלאכותי שאיזו זמרת סיגלה לעצמה, הקורא לה, לגניה, להתפנק עם איזה מוצר של לבני נשים, לחזור ולאסוף את חלקי התלבושת השונים, להסתרק, להדק את שׂערה שנזקק לתספורת בשׂרוך, להעמיד את הקומקום על הגאז ועם זאת לשמוע “עלים נופלים” בקולו הזהיר־החוּשיי־הכל־יודע־המבטיח של איב מונטאן, שהתערב בדמיונה עם דמוּתו הצעירה, שטוּפת האור התכול של זיו אוריון, ו…הו, מין בחילה דקה, מסחררת: נורמן. גם היא שרה שיר זה.

הצלצוּל הפתאומי בדלת. במפגיע. מי הוא זה שמהין להתיקה מעולם ומלואו זה של עלפון־החוּשים־למחצה (שקיעה נרפית בגורן ביום־קיץ…) אל שוּלי איזו מציאוּת תפלה, “קונקרטית”?

ואילו סילביה, משאך נתנה מבטה בגניה, סומק של מבוכה בלחייה הרעננות לאחר טבילה, חנניוּת נערית בלבוּשה ובתסרקתה, ועיניה מצועפות בערפילי שחר ומבריקות מטל – כה נלעגת היתה לפתע בעיני עצמה! מאחורי גבה הערימה עליה וקמה לתחיה!… ועוד היתה לה עדנה!… עיניה ציפוּ לאפלולית דמוּמה. נחיריה ייחלוּ לשאוף טחב עם בושם של תרופות. להכניס את ראשה למיטה חולה ביקשה. ואילו זו – פריחה אפילה נדלקה בה. ההוֹל היה קודר, אך האור שקרן מחדר־השינה והחום שעלה מן המטבח, שריח של קפה מהביל לו, כל זה עם נד אויר צח שפלש מן המרפסת, בילבלוּ את חוּשיה של סילביה, שלא ידעה פתאום את מאוייה: הלהישאר היא רוצה, אם לנוּס על נפשה. “מה קרה לטלפון שלך, מקולקל?” נשמע לה קולה שלה נעלב, הססני, מדוכדך. ואילו באָזני גניה הוא נשמע מלגלג, מאשים, עוֹין. “ישנתי…” היא עונה לה, “טילפנת?” ואישוניה גולשים לזויות העין – חמקניים. סילביה מצדדת את ראשה כמהופנטת. “מה זו מסתירה?” מבטיהן נפגשים במפולש. “תיכנסי בבקשה…” היא אומרת נכלמת וכבר, כמדומה, מייחלת למלוא האהדה.

טעם הפולחן הקטן של קפה־של־שחרית עם טוֹרט שקדים פג זה כבר. “תשתי קפה?” שאלה ברפיון, וסילביה, נפשה כלה לאותה פרוסה שמנונית אפרורית־תכולה־חוּמה, שניחוחה הענוג, הבתוּלי עורר בה השד יודע איך, גל של ערגה חוּשיית, כיסוּפים שמקורם הרחק־הרחק נוגע־לא־נוגע באותו תחוּם שלא מהכא של נוסטלגיה טרום־בראשיתית, כמו. “הו…” היא עונה וכבר אין טעם, ומוטב שלא לטעום ממנה. כה חושקת היא בה!…

בצלחת לבנה מבהיקה, על מפה צבעונית משובצת, במטבח מצוחצח וממורק. כמו הציצה לא־קרוּאה, לחגיגה, שכל־כולה אינטימיוּת. ועל השולחן, בצנצנת, זר של פרחי איריס. סגול דהה, נבוּל, שמאוּרותיהם אפלות עדיין, לחות, וכבר הן צוננות צינת מוות.

זו מוּל זו הן נערכות בישיבה, כביכול ענין של יום־יום. האדמה איבדה, כמדומה, את כוח־משיכתה לגביהן. אין־אונים הן יושבות, והמטבח הקטן של משפחת צח, אי־ודאוּת תלוּיה בו. השׂפתים רוטטות והלב אינו מגלה. חטא שיחטיא? הדבקוּת בזולת, ההידבקוּת בזולת, לא כל שכן כשהוא שונאך – חטא הוא?

טורט השקדים בינותן. אישוניה המבריקים בלבני עיניה הצהובים־החולניים של גניה מעידים, שהעינוּיים אינם נותנים כאן תוקף. סילביה הזכירה את לוּקרציה. עלבון צורב כהרף־עין בלבה של גניה. והרי כבר הגליד!… לוקרציה. השם הזול הזה מצוּפה בצבע זרחני. העוזרת שהם ירשוּ מסילביה כשזו אוּשפזה. לא נשארה לעבוד אצלם זמן רב. כעת אין הדברים נוגעים בה, אבל אז… צחוק עשה לה הגורל שגם העוזרת שלה תקוּם ותתאהב בגרישא!… ומשלא תצליח בפיתוּייה, תאשימו בתקיפה. וכל זה בתקופה ההיא, כשבקושי התראתה עם בעלה…

ניחוחה של אותה עוזרת חצופה, גסת־עור, עבת שפה, עדיין עומד בפינות מסוּימות בבית הזה. דבשי־מזוּיף, אטוּם, זדוני, חורש מזימות.

סיפוּרה על נישואיה הראשונים, כיצד שאלה את מכנסיו של מאהבה לצורך תחפושת־פורים וכיצד, בהחזירה לו אותם, חמותה לעתיד מצאה בכיס המכנסים שממית מתה צבוּעה בפסים אדומים וכחולים. הממזרת, אפילו לאחר כל אותן שנות נישואין וגירושין לא הסכימה להודות בפני גניה שהיה זה מעשה־ידיה, למשכו אליה בכשפים.

סילביה, מסתבר, נהנית מרודנוּתה. הפקודות שהיא מחלקת על ימין ועל שמאל משעשעות אותה. חריפוּתה, חדוּת־לשונה, הטמפרמנט הדרמטי… היא מעריצה את זריזוּתה, שום־שכלה, תבוּנת־כפיה, חוּשה האירגוני. היא מתמוגגת. לוקרציה אשת־החיל, לוקרציה קוטלת־הגברים, לוקרציה נוקמת ונוטרת, המכלכלת את דרכיה בעָרמת נשים, הכורכת את כולם על אצבעה הקטנה… וכעת נישאה בשנית. “לאיזה חדל־אישים, שהצליח להפרותה ארבע פעמים בין תקופת מאסר קצרה אחת למשנה…” וכאן נכונה לגניה הרצאה שלמה, שמוסר־השׂכל בצדה, בנוסח־סילביה, מלקט אימרי־השפר של לוקרציה על הגברים: “הגברים”, מתרגמת סילביה לשפתה את רעיונותיה הקטוּעים של לוקרציה, “ירצו ממך את כל התענוגות, אך כשתעניקי להם אותם, הו!… אחרי כל הפחדים (ההיסוסים, המעצורים…) הם יבחלוּ בזונה שבך, ועיניהם בולשות שוּב אחרי הבתוּלה…”

או: “המאהב האמיתי הוא זה שמוּכן לראות את האשה כמו שהיתה רוצה לראות את עצמה, (מעניק לה את אשליית נשיוּתה המושלמת) זה שמתעלם מגילה, מפגמים בגופה, זה שבחברתו היא היפה והנערצת והאהובה מכוּלן, זה שאינו מגלה שום פקפוק בסיפוריה על הצלחותיה אצל מאהבים אחרים. אז גם הגמוּל שלו יהיה שלם. היא תתגלה לפניו במלוא יָפיה, במלוא כשרה לאהוב, במלוא קסמה הנשי…”

ולפתע, אף כי לא בלתי־צפוּיה, באה השאלה: “אז מה בדיוּק קרה אז בין לוקרציה ובין גרישא? –”

סילביה… הלילית היושבת בתוכה… עטופת שחורים, כנפיה מגואלות בדם… זוללת תינוקות בתאוָתה. אהבתה־שנאתה העצמית, אנוכיוּתה, שעבוּדהּ לרצונה, רצחנוּתה. אותו משהו רך בחובי־חובה שהיא חוזרת וממיתה משאך יתחזק דיו לתת ראש ולהגיח מתוכה… בעודו באִבו תמיתנו, תקרע את בשׂרו בשיניה, תטרפנו בהמון רחמיה. לאבד ולהשחית. בסערה!… תילי־תילים, חורבן והרס, התנפצוּת של אבדון. כליון.

ושמא אף היא מאוהבת בגרישא?!… שאם לא כן, מה הביקורים התכופים הללו בביתם?… והן איש לא יחשוד, חה! שבה היא מתעניינת… סילביה מקנאה באָשרה. (“כן, יקירתי… למרות הפיתוּיים הקטנים של גרישא, שאת מלקקת את אצבעותיך לשמעם…”) בהיותה אם לבן. (המחשבה שמכשפה זו מתקנאה בה בגלל גידי מעבירה בה צמרמורת. יש להתרחק מן האשה הזו… האֵל יודע באילו אפיקים עלול טירופה לפרוץ…) וכעת היא מנסה לכפות את טירופה על גניה. שתימצא עמה באותו צד של המתרס, בצד השגעון. עליה להיזהר… עליה לאמץ את כל כוחותיה ולהתגונן. הו, כעת היא תשושה כל־כך… ובלבד שלא להיגרף… הנה, הנה היא נגרפת… “גניה זו”, אמרה סילביה בלבה לאחר שתיקה ממושכת, “כשהשאלה אינה לרוחה, כאילו אינה שומעת”.

היעדר הקבצנוּת בעולמה? העלמת העין מן הקבצנוּת הרוחשת סביבה, שכל חלל עולמה מלא בה?… גידול־הפרא הממאיר בדמוּת אותו איש. החנקת הרחמים שהפרוּהוּ, הזינוּהוּ? פחדיה. הסתגרוּתה. אי־האומץ. אכן, חממה אידיאלית!.. והוא גדל ומתעצם בתוכה. והורס את תאיה הבריאים – כחוק. והוא ניזון מלשד חייה ומכלם, שכן, גידול קבצני פשה בה. פושט־יד, השולח בה שרשים – לחנקהּ.

על בשׂרה היא חשה את עוצם אחיזתה המגנטית של סילביה. ואת צפרניה של לוקרציה, שלַכָּה אדומה כדם, היא זוכרת, משוחה עליהם. הקשר הזה של שתי הנשים נגדה. לוקרציה, שבשעתו בהוּלה היתה להזהיר את אמה מפני הרזון שפשה בבתה. וסילביה, שמטיפה לה מוּסר על זללנוּתה… כעת, כשכוח־התנגדוּתה פוחת והולך, תעשינה בה כרצונן. שכן ידיעה יש להן עליה, שהיא עצמה חסרה… אם מפני שנבצר הדבר מבינתה, אם מפני שמעלימים. ומכוח אותה ידיעה הן עושות בה כישוף ושולטות בגורלה. רוצות – מפרידות בינה לבין גידי, או בינה לבין גרישא. רוצות – נוטלות את רכושה, עוקרות אותה מביתה, הופכות אותה לשפחה כנוּעה, אילמת. וכל זה מכוח אותה ידיעה שאולי לא רק הן שותפות לה… שייתכן מאד מאד, שעוד אנשים מעורבים בבריתן?… לא גרישא!… שותף לידיעה – אולי… אך בשום אופן לא מעורב בברית!… ואמה?… ופאולי?… אז למה הם שותקים?!… למה אינם מזהירים אותה?… אמה – האמונה שבתה נשתבשה כביכול דעתה היא שמעכבת אותה?… ופאולי! פאולי!… חה!… הרופא שבו!… לכי ותני אמון באנשים!… נורמן שותפה… בזה אין כל ספק!… והרי יש לזו כוח על גרישא… וזו, הקטנה – הדס?…

היא לכוּדה. היא אבוּדה. אין לה שום תקוָה והם יודעים זאת. אין הצלה.

סילביה התבוננה בגניה כמהופנטת: ישיבתה השפופה, כתפיה המכוּוָצות, ברכיה הנצמדות ברפיון, ראשה השקוּע בין כתפיה ואישוניה הבולטים בקפאונם בגלגל העין. “זה מתחיל להיות לא בשבילי”, צילצל בה פעמון־אזעקה. וגוש של כפור החל מטייל בראשה. נשתקפה לעצמה במראה, כמו אז, ערב העברתה למוסד: מכוערת. פגומה. “וההתקפה – כמוה כמאניה של יַכנאוּת…” השאלה האחרונה שהציגה לגניה? פנס שהודלק – וכבה. לפתע נתקפה פאניקה: לטלפן הביתה ולקרוא ללוקרציה!… לא… רע… (השאלה שהציגה לגניה – מהי?…) להודיע לאמה של גניה… לפאולי (“הדוקטור”, שניאוף סמוּי במבטו)… לדן אביטל זה, שאינה סובלת… (מראיה של הגב' לויט כשהיא גוררת את רגליה החולות פסיעה אחר פסיעה…) לאותו נער, זיו, דיירה של אמא לויט… (לגמרי במקרה גילתה אותו שם, אצל הצחים לפני חדשים אחדים. עברה ברחוב לפנות־ערב וראתה אור. כשעלתה, מצאה את הדלת פתוּחה. גניה היתה ישוּבה בכורסא, הוא על דרגש לרגליה. סילביה נעצרת בפתח הסאלון, מסוּמרת: "מה בין שני אלה?… דממה. אין אומר. הוא תולה בגניה עיני עגל צמאות. היא – פיה מתעקם במאמץ עליון לבטא איזו מחשבה שכבר היא חתוּמה באותו חריץ שבין עיניה. “א… אהמ… אח…” והוא, הנער יפה־התואר, שותה בצמא את גמגוּמיה. “המ… שלום!… סילביה!… תשבי!..” מגיבה גניה בפליאה על נוכחוּתה הפתאומית, כשעיניה נוצצות עדיין מן התגליות שאותו ילוד־רגע של מחשבתם ההדדית, שלה ושל הנער, כביכול חשׂף לפניה זה עתה. ואילו הוא, האורח – התעלמוּת מלאה מן הבאה. הבזיק אליה, כמדומה, עינים בוהות לשניה, אך חזר לתלותן באשת־שיחו). שנער פיקח, מוכשר, תוהה על הוָיות־העולם כמוהו, יעדיף את גניה’לה הפתיה על פניה!… את גניה’לה המשעממת בהגינוּתה הפשטנית, שלא נתנסתה, כמדומה, בשום נסיונות מיוחדים להחכימהּ, את גניה’לה, שהיא בסך־הכל – נאמנה! זו הבובתית, נעדרת־הדמיון, כבדת המחשבה והביטוּי… ובעצם, למה לא לשתף אותו נער בצרתה של ידידתו הקשישה?

“מי אני… מי אני…” צובטת גניה’לה הילדה את בשׂרה בכל פעם שממשוּת קיוּמה נתוּנה בסכנה. “מי אני…” התחננה, לפני שנים רבות, אל גרישא, שלא הבין, שלא הכיר מנסיונו, שלא תפש את משמעוּת עינוּייה. ובאותו שיעור־לדוגמה שבו נכשלה, שכתוצאה ממנו הסתלקה מן הסמינר חדשים אחדים לפני בחינות־הסיום וכך ויתרה על תואר ומקצוע. כל בנות כיתתה נכחוּ שם, מוריה, מפקחיה… הקשיבו למשפטיה הקולחים, המסודרים, שלפתע־פתאום נמצאוּ מתפרדים מאישיוּתה, שהחלוּ לנוּע החוצה – בלעדיה…

נעלמת. זאת התחוּשה. התודעה חלשה. כבר הטבע הזעיק, עוד בהיותה בבטן אמה, שדממה משך כל הריונה. מופקדת בידים אמיצות מילדוּתה. קודם אמא, אחר־כך גרישא. אבא לא היה. חזר לרוסיה, סיפרוּ, קומוניסט אידיאליסט היה. ונפטר שם, בגלוּת סיביר. את תחוּשת המציאוּת היא מבקשת בלהט, את תחוּשת עצמה. שיתייחסוּ אליה, שיאהבוּ אותה. התלהטוּת הגוף, כן… כשהזולת חושק בה… אך דומה שלא די בכך. גוף ורוּח. המציאוּת כוּלה. בכמיהתו אליה, אישור לקיוּמה, להוָיתה, נמצא לה. מן האנשים הנערצים, שמשכמם ומעלה, עליה לקבל את האישור. את תחוּשת קיומה – מידיהם, על מגש של כסף.

מדברים ואין יודעים אל מי. לא אליה. מתייחסים אל תכונות שאינן… מזלזלים באלו שישנן… פירושים שאין להם אחיזה בה.

ההיעלמוּת, שכל לחץ חיצוני מגביר אותה, כל השפעה חריפה על החוּשים: חום, מחנק, צפיפוּת, סגירוּת יתר, יתר מרחב, גובה, עומק, שליטה של צבע, ססגוניוּת יתר, שינוּי במצב הריאלי – נסיעותיו של גרישא. שינוּי הורמונאלי. אשמה – – –

וכעת – אותה שניה של איבוד הזכרון. מסך ברזל כבד ואָפל. איננה יודעת מי היא. כבר אין מדברים על זהירוּת. לא גבוּל. מעֵבר. המחלה עצמה.

מבעד למרחק הגובר והולך שבין שדה הקליטה של חוּשיה לשדה תפישתה שמעה את השם המרנין יוצא מפי רועצתה. ובכן, גם על תקוַת אביב צחה זו של חייה, הניחה את ידה. לאחר העלטה המוחלטת – מעגל האימה.

למזלה של סילביה לא השיגה בטלפון את זיו אוריון. “איזה מין מעשה שטות היה זה להזעיק את הנער הזה…” הטיחה אחר־כך כלפי עצמה. תחת זאת, הבהילה מבית־החולים את הד"ר פאול היים.

קולו הצלוּל, האבהי. הו, יבורך האֵל!… תחבושת פלא מרגיעה, מצננת. על כל צליל מצלילי קולו היא מתרפקת. אגרוף הברזל הקשוּח המוטל בראשה הולך ונמס. פתאום, איזה אושר!… זרמי מים מציפים את ראשה. נהרות־נהרות. פכפוּכי התייפחוּיות. פאולי!…

בכל־זאת… החוט הדק־דק הזה. ממרחק ממרחק… היא אומרת פאולי: תהום של אינטימיוּת!… יחד על אותו כוכב. והם ראוּ איש את רעהו. אף כי אין מביטים. אף כי אִלמים. פאולי. החיים. היא רואה אותו, ואת הבלתי־מובן הזה היא רואה, עין בעין. את הבלתי־מובן המופלא הזה, המשגע הזה, החי, התוסס הזה ש… אלוהים. מה הוא? מה הוא?… פניו שכמו מתוכה הם צפים. כמו נטבלוּ בחלבה ודמה. גל של חום עוברהּ. המחשבה נעצרת, כמו היו אלה עילוסי ליל אימש. היא מוצצת בתאוָה שפופרות של חלב מרוכז וממותק – וסיגריות, לסירוגין. באינטנסיביוּת חולפים לעיניה המראות. מהתחלה. לא לאבד דבר. הטוב הנפלא הזה – מתי?

היה – או לא היה. הרחם עודו בוער בלהבה קטנה, אך מתמדת. הבטן כולה אפופה חום. רפיון אברים, סחרחורת. היה, או לא היה. בצמר, דק ורך היא עטוּפה ממותניה ומעלה. ובחצאית־שמשיה. שׂערה סתוּר מעט, רגליה מקופלות בכורסה – יחפות. שדיה נכונים, כשהוא בא ומשקיע בהם את ראשו. היא מלטפת את רקתו. שפתיהם נטרפות, כשאצבעותיו מגששות את ברכיה והוא מקימה וגברוּתו מתקשה על ירכה. נשימותיהם מתהבלות. ידיו המשילות את סודרה, מפתחות את חזייתה, שדיה הצונחים אל כפותיו. החצאית נושרת כמצנח. תחתוני תחרה מתקלפים משוקיה כסליל. “נשכב…” הוא לוחש לה ובקולו אש רכה. להשהות את הרגע. לדעת. מהו שהם רוצים זה מזה עד כלות? מהו שיש בכוחו להעניק לה, שיפתור את כל החידות כולן בנשימה אחת, ברגע אחד של אהבה. הדביקוּת. ההזדווגוּת. רגע החולף בטרם נהווה. טעם הבריאה. נגיעה הססנית בה. האוּמנם זהו? – ההיצמדוּת, שהניתוּק חבוּי במהוּתה. אני ישני. אתה ישנך. ודאוּת קיוּמנו כעת. ברגע חולף זה. הא, אלי…

אחר־כך שקט. מזוככים, מטוהרים, הזמן כולו להם. נצח של זמן. לא להתנער אל החולין. עוד לא! זהיר־זהיר. לברור את המלים. את הקול לכוון. רגיש. לכסות ערוָה, מוטב. מן הכמיהה, קרוב־קרוב לסוד, אל ההודיה. בלא מעידות, אנא!

אהבה צרוּפה. האוּמנם, פאולי? – – –

אירופה. אחת היא במציאוּת, לפני שנתים, ובדמיונותיה. רוּח־הפרצים המרגיזה. מה פתאום פותחים פה חלון באמצע החורף. וכל האנשים שכאן, הנראים כמיטיבים את לבם, מדוע אינם מבקשים מהמלצרית לסגרוֹ? אינם סובלים מן הרוּח? אינם רגישים כמוה? רוצה לומר, אינם מפונקים כמוה. ובדרכי הנדודים, בחָרפי הכפור, בערבים הארוכים, כשכל אורחי בית־המלון מתקבצים בחדר־המגורים הרחב, להתחמם ליד האח היחיד שבבית, כשהקור בחדרים הוא שיחת הערב, מדוע לא יעלה בדעתם לבקש שׂמיכה נוספת? מדוע רק היא בעלת הבקשות המיוחדות? בסולמות שונים של טונים, בכל הניואנסים האפשריים, בהתאם לטיפוסי בעלי־הבית, בהתחשב עם מצב־רוּחם, היא מביימת לעצמה מראש את צוּרת הפניה, את הגישה, את הדרך ללבם. בנסיונה הממושך שגתה לא־מעט, אך בסופו של דבר גיבשה לעצמה שיטה בדוּקה לשאת חן, ולוּ לשעה קלה זו, שבה לא תינתן להם שהוּת להשיב את פניה ריקם. ובמסעדות – אוכל חם יותר, מיני קומבינציות שאינן רשוּמות בתפריט… גזע מפונק. נופלים ברוּחנו לאי־הנוחיוּת הקטן ביותר. כשהיא פוגשת בבני עמה בארצות נכר אלה… חייהם הנוחים, דירותיהם המחוּממות, משרתיהם, הקלוּת שבה הם מבזבזים את כספם על הנוחיוּת… השנאה… השנאה…

מוכרחים להפריד בין המציאוּת ובין הזכרונות. היא פוגשת בדן בהוֹוה (אותה פגישה מקרית בירושלים) והכל מת ביניהם. אזלת המלים, המחווֹת הקפוּאות, הוודאוּת של חוסר־תקוָה עוד בטרם פגישה. מראהָ רע במיוחד הפעם, היא יודעת, אך כל זה טוב מהגרוע ביותר – מזיק של תקוָה, מאיזה טוב חטוף, בלתי־צפוּי, המעלה בגל את כל סימפטומי המחלה מאז, את כל הנחשול הזה של רגשות, שאינו מומס, אינו מתעכל, אינו נספג בדם, שהוא מונח לו כך, שנים, בשיפולי הנפש בצוּרת גאזים מרעילים. לחיצת כף־יד. ויד שניה לופתת. החום הנוגע בה, המוּכר, ההוא, הזכוּר, שכל־כולה מתמוגגת בו. וכבר אין בה מוצקות, וכבר כולה אֵדים. אז מה למלים המגומגמות, שאין בכוחן לאצור את אלפית פרודתו של עלפון־החוּשים הזה? לכי והתקיני לך עמוד־שדרה!… לא לומר דבר, אם כן? להתבצר בתוך הזכרונות? שתהיוּ שבוּיים שם עד יום מותכם. את והוא?

והיא פוגשת בדן בזכרונות, בהרהורי עבירה של אז: היא הולכת לעשות אהבה הערב? מחר? מחרתים?… לא. מוטב הערב. הערב!… אי־השקט הזה, הקלילוּת הזאת בראש, ברגלים, המחשבות המתעופפות עם עשן הסיגריות, אבדן התיאבון, אי־הסבלנוּת. לא לכל… לא לכל… שהרי זה סימן מובהק: ראוּ במה היא מתעניינת ודעוּ במי היא מאוהבת. לא תטלפן אליו כעת. גם הוא לא יטלפן אליה. אחרי־הצהרים תלך לקנות לה בגד חדש. אביבי. ירוק. או סגול. או טוּרקיז. תלבש חזיה חדשה. תגלגל את השׂער. הוא לא יטלפן מפני שטילפן אתמול. ושלשום היא. ולפני שלשום הוא. היום הוא החליט להישמר לנפשו. יש לה בעל, בן בוגר, היא זרה. (שוב היא משתקעת בחמלה עצמית? הראש כבד? העפעפים נשמטים? לישון… לישון… אינה כשרה הערב לאהבה?). בכל־זאת. היא רוצה להיות אתו. הערב. מחר. עוד לא להתעורר בחדרו בבוקר. מה יחשבו עליה מכריו? לא טובות. זה יהיה או לא יהיה? זה בידה? יש בה געגועים. הוא רוצה בה פעם אחת? אינו רוצה לרצות בה? איזה קול של צלילוּת־דעת אומר לה שלא תעבור את המחסום. איזה זכר של השפלה אומר לה. אותו גיחוך משפיל…

הרופאים, הרופאים – – –

ליפול לידיהם ולאבד את צלמך האנושי. לשכוח את מוצאך, משפחתך, קשרי־עבודה, חברה, מחשבות נעלות יותר או פחות שהגית, נסיון שצברת בשטח המקצועי, או הציבורי, או הרומנטי, עמדה שהשגת ביגיעה, בזיונות וכאבי לב וחרטות, והצלחות עלובות שהסבוּ לך שמחת עולם בשעתו, וכשלונות שהביאוּך כמעט עד לבור־שחת. את כל אלה מוטב שתשכחי, אם נפלת לידי הרופאים. או שתזכרים, בכוַנת זדון, כמשמרת סוד מעורפל, רחוק, שהיה שייך להוָיה אחרת, למזל אחר. משהו שאינו ממשי, שכמו לא לך אירע, או שאירע לך כשלא היית את עצמך. דמוּתך המצטיירת מכרטיסיית בית־החולים: שם, גיל, כך־וכך מחלות מאחוריך, מאחורי הוריך, שארי־בשרך, אלה־ואלה תולדות מחלתך הנוכחית, כפי שהיא נרשמת מפיך, בלשונך העילגת, בקוצר דימוּייך, בנטייתך לאי־דיוּק, להפלגות של דמיון, להדחקות, במורך־לבך… או כפי שהיא משתקפת בעקומות השונות של פעילוּת לבך, מוחך, בלוטת־המגן, לחץ־הדם, הקיבה, השתן, צילומי הרנטגן, חילוף החָמרים.

בית־החולים הממשלתי שבו שימש פאולי מנהל מחלקה ושגניה אושפזה בו (“לצורך בדיקות כלליות קודם־כל…”) הוקם עוד בימי הבריטים על חוף ימה של יפו, בקצה שכונתה הדרומית, ג’בלייה, על גבול בת־ים. היו אלה, לכן, ביתנים ישנים למדי, אף כי מרוּוָחים, תקרה גבוהה, קירות שהטיח מתקלף מהם ונושר, חלונות גבוהים ומקושתים, תריסי עץ מתפרקים, חדרי שירותים שקירותיהם אינם מצופים ושריחות רעים, רצפה ספוגת שתן ואגן שאינו מודח – הם מסימניהם הקבועים. ואף־על־פי־כן, כשהוסעה גניה בכסא־גלגלים בידי אותו אח־חובש בדרך מחדרי־המיוּן למחלקה, (עקיפות האמבולנס בסמטאותיה של יפו – קארוסלה חלומית שאין לנדנודיה סוף ) נראה לה שטח בית־החולים, על מדשאותיו המפרידות בין הביתנים השונים, על הספסלים הפזורים בשביליו ועל הדמוּיות בלבן החולפות על פניה – כסנטוריום מרכז־אירופי, מרוחק ומבודד מן העולם, המבטיח לבאים בשעריו שלוַת־נפש, מרגוע שלם לזמן אין־סופי, חופש מסיוּטים, לחצים, התייסרוּיות. ופס הים שנסתמן באופק, זעם כחול במעיו, אך הרוּח העולה ממנו, משיבה חיים.

והרי שעה אחת קודם ראתה את המוות. “זהו המוות” עוד הספיקה לשמוע קול בתוכה ומיד לאחריו – כיבוּי ההכרה. ואחר־כך התעוררוּת לתוך עולם של לובן, כששני אחים אוחזים בזרועותיה להעבירה אל האלונקה.

כל הדרך הארוכה של הייסורים… ההווים והצפוּיים… הניתוק הפתאומי מכל החוטים, עבים ודקיקים, הקושרים אותה (עד לפני שעה, עד רגע לפני ההכרה שהנה, זוהי ההתקפה…) אל המציאוּת הזאת שבה חיתה, בחלק זעיר זה של כדור־הארץ, בקטע אפסי זה של חיי הקוסמוס. היא, עצמה, לא בעורק הראשי, לא במים העמוקים שאף תחתיה מצוּיה קרקע. באויר, בין העולמות…

בית־החולים הממשלתי שהד"ר פאול היים משמש בו מנהל המחלקה הפנימית. כעת הוא ממושקף, מקריח, עורו לבן, אך קומתו הזדקפה. פניו, שהיו פעם צרובי שמש, מבהיקים בחִורונם השקוף, ופיו הרחב, המכוּוץ קמעה, משווה להם הבעה מתגרה, מתנצחת. הילוּכו, שהיה לפנים הססני, מרושל, כעת הוא בטוח, יציב, כשעורפו משמש כן נאות לגולגלתו הקשה, המעוגלת. כולו אומר חשיבוּת והכרת ערך עצמו. אפילו אותו עפעוף עצבני שהתפתח אצלו דוקא בשנים האחרונות, מופיע, כמדומה, בעיקר בפגישותיו עם מכרים ותיקים, אלה שהכירוהו מאז, מהתקופה שקדמה לנסיעתו לחוץ־לארץ. כעת ניתנה לגניה ההזדמנות להשקיף על מחזרה מנוער ממרומי המיטה הצחורה שבפינת האולם, שבו הושכבה, עם עוד שבע נשים, כשמיטתה ניצבת מול חלון הפונה לפרוזדור, הגובל בכיכר הקטנה שבטבור החצר.

פאולי מתנהג בהגינוּת ובהתחשבוּת. אינו מטרידה יתר על המידה, אך גם אינו מתעלם ממנה. מניח לרופאים אחרים לבודקה באבריה המוצנעים, אך אינו נמנע מבדיקות שיגרתיות בלתי־מביכות אחרות: לחץ־דם, דופק, רפלכסים, ועוד. אינו מבליט בפני החולים את יחסו הידידוּתי כלפיה, אך גם אינו מעלים את עוּבדת קשריו האישיים עמה ועם משפחתה. ואף־על־פי־כן משפיל אותה יחסו המקצועני־הסודי כלפיה שעה שמדוּבר במחלתה, הדיסקרטיוּת המופגנת, המרגיזה, שבה הוא מגיב על נסיונה לדובבו בצוּרה חָפשית וגלוּיה. יחס זה מעורר בגניה חשדות מטורפים באשר לחוּמרת מצבה, כביכול מעלימים ומסתירים רק ממנה, ואילו בידי האחרים אינפורמציה שאינה מוטלת עוד בספק.

המבוכה שהוא מטיל על־ידי ערפוּל תשובותיו לשאלותיה, הענוּתוֹ בלב־ולב להפצרותיה החוזרת ונשנות (האם אינו שומע בהן זעקת תחנונים?) לשבת עמה בניחוּתא, שבת איש עם רעהו, ולהסביר לה בלשון פשוטה ובהירה את מחלתה – מקוממות אותה נגדו, ואילו שימוש היתר שהוא עושה בנוכחוּתה במונחים לאטיניים־מקצועיים – מעורר בה בוז.

סד הברזל של ההיֶרארכיה. יחסים משפילים בין עובד למעביד, חייל לקצין, אסיר לסוהר, חולה לרופא. פגיעוּתו של הנשלט. רגישוּתו. נסיונו הנואש לשמור על ייחוּדו האישי, על כבודו. מה לה ולכל זה שעה שמנהל המחלקה שבה היא מאושפזת היה מאהבה? בכל־זאת נמצאה נאבקת על כל אלה. האם משום שהזדהתה עם יתר החולות? האם משום שראתה עצמה בדמוּתן?

ענין של יוּקרה: המקרה באותה רופאה הרה, שרמזה לפאולי להוציא את גניה מחדר־הרופאים, באמצע בדיקה שנערכה לה שם, ביום חמסין אכזרי, כיוָן שהרופאה נתקפה לפתע בחילה והתחילה להקיא. יהירוּתה המקצועית לא הניחה לה להיראות לעיני חולה מאושפזת, אפילו לשעה קלה, כשוָה בין שווֹת. ופאולי נענה לרמז והוציא את גניה. ברגע זה הוא, ידידה מנוער, מאהבה העקשני, זה שניסה להפגין את האינטימיוּת שביניהם בכל הזדמנוּת חוץ מאשר בין כתלי בית־החולים, שהיה מעיר לה בנוכחוּת גרישא הערות שעוררו אסוציאציות אינטימיות בשניהם בלבד, וכך היה מוציא, כביכול, את הבעל מהמשחק, הזדהה עם חברתו למקצוע, לדרגה, למעמד, וכמו הצהיר בגלוּי על הזדהוּתו זאת. האם היא, גניה, לא היתה נוהגת כך במקומם? ורגישוּת מופרזת ובלתי־רציונאלית זאת, האינה הוכחה חותכת נוספת למצבה המעורער?

היה בלבה על פאולי. הוא אמנם מקובל על החולים, כ“פרימיטיביים” כ“נאורים” והם רוחשים לו כבוד ואמון בשל גישתו הרצינית והבלתי־מתחכמת, לרוב, הבלתי־מתנשאת, אך המכירה בערכו המקצועי, החמוּרה, אך הכנה. ואילו בעיני גניה, פאולי מתייחס אל החולי לכל היותר כווטרינר אל יצוּריו.

אָמנם כן, הוא נוטל את ידה העבה של אותה “ממה מייה!…” טוניסאית שמנה ומחזיק בה – כך גניה מאמינה – מתוך כוָנה אמיתית להרגיעה, לנחמה, אך יותר מכל: לעורר בה אמון. שתהיה סרה למשמעתו. וזה טוב, כמובן. אך האם החולים משוּלים לחיות? ואפילו הן נתוּנות לחסדי וטרינר ממדרגה ראשונה? אם כן, הרי טוניסאית זו משוּלה לפרה. נמוכת־קומה, עורף עבה, הראש עם עטרת השׂיבה המקורזלת שקוּע בצוָאר כמו בבור, שתי צמות שהיו לפנים עבותות וכעת הן דקיקות, מתנדנדות בקצב אִטי וכבד, כמו איזה ערסל או ספינה עמוסה לעיפה. היא נשענת על כריה, פרה שנחה מלהעלות גרה. נפוּחה מעלבון בשל מצבה “האנושי”? מכעס? משממון? מפעם לפעם היא משמיעה אותו “ממה מייה!…” שלה, קטוע, פסקני – ומשתתקת. חם לה. אינה חדלה להשיב אויר על פניה, על צוָארה העבה, על מפלי בשׂרה. ביום שאושפזה הפכה במיטתה את סיר־הלילה וכל השתן נשפך על הסדינים. ומאחר שאסורה היתה עליה הקימה, גררה את עצמה עד לכסא, צנחה לתוכו באנחה קורעת־לב והביטה במפח־נפש גמוּר בנעשה. משהחליטה שאין עצה, פלטה “ממה מייה…!” קולני, חזרה וטיפסה על המיטה, ובהבעת יאוש הוסיפה לבהות נכחה. ד“ר פאול היים דובר אליה איטלקית. גניה מזדהה עמה. אילו נקלעה לבית־חולים על המאדים, לא היה מצבה שונה. ואותה סבתא־בשביס, מחַלֶבּ, אותה שועלה זקנה מתורבתת – שמנמונת, עגלגלת, ששיניה אינן מפסיקות מטחון, בעיקר תפוזים, סובלת מ”סוכר". גם הלב נחלש. במו־ידיה היא מזריקה לעצמה אינסוּלין לפני כל ארוחה. ערמומית זאת, אין לשחדה; לא בבדיחה, לא במגע. היא, כמו שאומרים, מכירה בני־אדם. גם בני־אדם אשכנזים. הרופא, בעיניה, לא אֵל ולא שׂטן. בממדיו הטבעיים תראנו. תשמע להוראותיו. תדע את מגבלותיו. היא חייבת בבריאוּתה. הרי קודם־כל היא אֵם!… והראיה: שתילי הזיתים המרקדים סביב למיטתה בשעות הביקור. ולא רק לילדיה היא אֵם. גם לנכדיה, שאמם, היא כלתה, זנחתם, כדבריה, כאשר הסתלקה מבעלה והלכה עם אחר, “מפני שיותר יפה”. כל היום היא נאנחת על בניה, שעובדים קשה, על נכדיה, שגורלם לא יהיה, ודאי, טוב מזה. היא חייבת בבריאוּתה. ובריאוּתה ניתנת לה מידי האֵל, באמצעוּת הרופאים. ועל־כן יש לנהוג בתבונה – לשמוע להם ולשתוק. ואחר־כך, בינה לבין עצמה, לבדוק את הדברים, להפוך בהם, לברור את הבר מן התבן.

ד"ר היים מדבר אליה עניינית. אינו מנסה להפעיל עליה את קסמיו. היא תעשה כמצוּוה. תהפוך בדבר, תתרגם למושגיה, אך תשלים. סוף־סוף הרופא יודע יותר ממנה, אף כי לא תמיד, מה טוב בשבילה.

וכרמלה. הנערה העירקית בת העשרים ושלוש, שכבר היא אֵם לשניִם. סוסת־עבודה עם מצבי־רוּח. מרוב בהלה, כשבעלה הבוגדני, שהיא פרושה ממנו זה שנה, גילה אותה בשעת שיחה שקטה עם שכן, נתקפה בהלם, שכתוצאה ממנו, כך האמינה, לקתה בדלקת־הפרקים. היא מעריצה את ד"ר היים. “תראי איזה יופי של רופא. יש לו כזאת צוּרה יפה!…” אפילו בחלומותיה לא היתה מעיזה להתאהב בו, אך שפחתו הנרצעת – היתה ששה להיות. “כרמלה, מה שלומך?” הוא פונה אליה בשעת הביקור היומי. וזו, שכבר מצפה לשאלה שתישאל, בסדר מלים זה עצמו, כששמה מצלצל מתוק כל־כך בפי הרופא הנערץ, ועוד בראש המשפט, אינה מייחלת ליותר מזה. בזהירוּת, בזהירוּת, היא בוררת תשובותיה, שתשאנה חן מלפניו. מבקשת בעָרמה להאריך את שהוּתה בבית־החולים. פאולי אמנם חיבבה, אך יום אחד ציוָה עליה לסתום את פיה ולא לפצותו כל אותו היום. פה גדול לה, שפתים תפוחות, פשוקות תמיד, כמי שמרחרחת בפיה. המסכנה! שלש שעות החזיקה את פיה סגור כמצוּוה – ולא עצרה כוח. חזרה להתערב בכל דבר… מחלקת עצות לכל צד, מפציצה ממעלה מיטתה את החולות, האחיות, החובשים, בכל מיני שאלות מביכות. (גילך מה? וגיל בעלך? הילדים? איפה עובדת? כמה זמן נשוּאה? וכו' וכו') מצווה ומפקדת, בלי שתזכה בסיפוק לראות מישהו ממלא את פקודותיה. כשם שהן מידרדרות מפיה, כך הן חוזרות אליה – הד אומלל. ואולם, “הלב הוא מזהב” או, כפי שמתבטאת אותה איטלקיה בגיל־העמידה השוכבת ממוּלה “un coure d’oro” וזאת, תוך כדי התנפלוּת בשצף־קצף על כרמלה, בכל פעם שזו תוחבת את חָטמהּ בענין לא לה. “לה טוב… נה בונה… אין סקל!…” ידים גדולות וגסות, ידי פועלת, לכרמלה שחומת־העור, שמצפים מפניה שיהיו מחוֹררים ומתפלאים שאינם אלא כמגורדים במגרדת. ושיני סוס לה. ובכל־זאת היא נחמדה. בנה הבכור, בן החמש, לומד זה שנה במיסיון. וכרמלה, כל גאוָתה על החינוך שהיא מעניקה לו, שהוא “כל־כך קטן וכבר מדבר צרפתית” ושהוא בעל נימוסים ויש לו דרך־ארץ, לא כשאר ילדי השכוּנה הלומדים בבית־ספר עברי, שפיהם מלא קללות והם מרביצים ואינם מצייתים להוריהם.

גניה, ממש תאוָה היא לה להתבונן בחולות, לשמוע את תולדות־חייהן, ובשעת קבלת קהל, להסתכל בקרוביהן.

כאן, בבית־החולים, בין ערב־רב זה של דמוּיות, נעורה בגניה, אולי לראשונה, קנאה עזה במקצועה של אשת פאולי. איזו שגיאה פאטאלית שגתה כשלא המשיכה את לימודיה! להיות עובדת סוציאלית. והרי זה מקצוע מכובד ומלא ענין, אידיאל! וכמה הוא הולם אשה שכמותה! מדוע לא חשבה על כך כל השנים? והרי יכולה היתה להמשיך בלימודיה גם לאחר נישואיה. בפריס, למשל, או אפילו אחרי הולדת גידי. והרי רבות עושות כן בהיותן אמהות, אפילו ליותר מילד אחד. כמה היא מתחרטת על שהחמיצה הזדמנות זאת של חייה!

פניה מעלים סומק, שעה שהיא מדמה את עצמה עובדת סוציאלית. לבה הולם מתוּנות, חמימוּת נעימה שוטפת אותה. פה, בלי שתחוש כיצד אירע הדבר, נהייתה עובדת סוציאלית מוכתרת על־ידי החולות. דומה שאליה בעיקר פנוּ, בעצתה שאלוּ, בפניה התוודוּ. וגניה, שהתחילה להאמין כי אמנם הוּסמכה, מצבה החדש מתוק היה בעיניה. דומה שבסתר לבה העריצה בכל־זאת אותן נשים “עצמאיות” ששנים רבות מיאנה להימנות עמהן.

בעלה של כרמלה שזנחהּ הוא פועל דפוס. היא עצמה פועלת נקיון במגדניה. פיה חסר כל מעצורים. היא מחרפת ומגדפת או מרעיפה את רגשות אהבתה, המוצאים את פורקנם ב“מותק!…” הזה לתיאבון, באצבעות קמוצות לפיה בנשיקה מצלצלת. אבל במעשיה… הפחידוּה, המסכנה, שאם תבגוד בבעלה, יוכל לדרוש גט. היא בוּרה גמוּרה. פרימיטיבית במלוא מובן המלה. אינה יודעת לצרף אות לאות – “לא אהבתי ללמוד…” – חסרת כל תרבוּת. היא רואה עצמה כאבודה. כל תקוָתה בילדיה. “אלא מה, שיצאו כמוני? חס וחלילה!…” עיקר דאגתה שיהיו נקיים ומסודרים ושלא יוציאו מפיהם “שום מלים מלוכלכות”. פאולי באמת מתייחס אליה בחיבה. הוא מתקשה אפילו להעיר לה ש“אין זו צוּרת דיבור…” כשהיא מתפרצת ומתאוננה על כאביה, שעה שהוא עסוק בבדיקת חולה אחרת. אביה של כרמלה רמז לו ערב לפני־כן, וכרמלה ידעה על כך, שדי, מספיק לפנק את בתו בבית־החולים, שעה שילדיה מונחים כריחיים על צוָארה של אשתו. וכרמלה חששה שהדוקטור ייכנע לגיצים הרושפים מעיני אביה – וישלחנה. אין פלא שהיתה עצבנית. ורגישה!… פרצה בבכי כשפאולי העיר למה מה שהעיר, ובלב טוב דוקא, בשלוַת־נפש. כשנודע לו שכרמלה אינה אוכלת – היטב חרה לו הדבר. בפעם הראשונה ראתה אותו גניה יוצא מכליו ממש, בתחומי בית־החולים. פקד להביא את אביה. איים עליו שאָמנם ישלח את בתו הביתה, למרות שמחלתה עודנה בעיצומה, אם לא תפסיק את שביתת־הרעב־למחצה שלה. שכן קפריזית גדולה היא בענייני מזון. מלבד פירות מסוּימים ומיני מתיקה – כמעט אינה מביאה אל פיה דבר.

בתחילה גניה חשדה בפאולי שהוא מתכוון לספח את כרמלה על שורת קרבנותיו, זו המוּרכבת מידידות כעוּרות, רוָקות או נשוּאות צמאות לאהבה, שפאולי מגרן ומעוררן בקולו הדבשי והשמנוני, ביחסו האבירי־כביכול, בנימוסיו, ב“ידידוּתו”, וסופן שהן נופלות בפח הטמוּן להן, מבולבלות חוּשים ורגשות, שאף פעם לא באוּ על סיפוקם, בושות בעצמן וחשוּבות כנחוּתות בעיניהן (לעומתו, שכוָנותיו “נאצלות” ולכן אינו מסוגל לדעת או לנחש את מניעיהן ה“שפלים”…) אך עד מהרה למדה להעריך את כובד־הראש שבו פאולי מתייחס אל מקצועו (לפחות בתחום והצר שבו התגדר) ואת קנאתו לעקרונותיו.

בפעם השניה ראתה אותו גניה מתפרץ על אָשרה. “כבר אינו מתבייש מפנַי?…” החל אותו ספק מכאיב מנקר בה.

אָשרה. “כמו טפשה היא מסתובבת…” אומרת עליה כרמלה. בדמוּתה הארוכה והדקיקה עקומת־הכתף ונפוּחת־הבטן, עטופה בחלוּק פרחוני, ששולי הפיג’מה הלבנה של בית־החולים מבצבצים ממנו, בשׂערה הפחמי־הגלי הגולש על כתפיה, בפניה הלבנות המחוטטות. בת שמונה־עשרה היא, פוזלת. חולה מאד. יוצאת־ונכנסת בבתי־חולים מילדוּתה: ניתוחי־לב, דלקת־הפרקים, כיס־המרה, ואם לא די בכל אלה: גידול בקיבה. לכאן באה הַישר מבית־החולים לחולי־נפש, שבו שימשה אחות מעשית מתלמדת. משוטטת היא במסדרונות הארוכים של בית־החולים כמין אוֹפֶליה, עיניה ממצמצות והיא כוּלה מרחפת כמו בערפל. סחור־סחור היא הולכת – ושרה. קול שבא לה במאמץ, מונוטוני, יגע. כרמלה חיפשה את ידידוּתה, אך נפגעה קשה מאָשרה שביכרה על פניה איזו ספרית־מתלמדת, כלבתא צעירה היכולה להיחשב נאה בין בנות גזעה הפחותות, ופיה אינו חדל מהעלות גרה. נראה שאושרה, טובת־הלב ורכת־הנפש, לא היתה מסוגלת, בגילה הצעיר, למצוא ענין בכרמלה, המחוספסת כל־כך. רק בגיל מאוחר יותר מתפתחת, כפי הנראה הנטיה לפילנטרופיה. אושרה אינה ישנה בלילות. יש לה כאבים והיא מאבדת הרבה דם. גלולות־שינה כבר אינן פועלות עליה. היא סובלת ממיחוּשי ראש ומבחילה. נמאס לה, המסכנה. מדי פעם היא מנסה להתמרד. מסרבת לקבל תרופה, משתמטת מאיזו בדיקה, דורשת מנה נוספת של גלולות, צועקת שעירויי־הדם אינם מועילים, שהתרופות אינן מקילות… האחיות חסרות־אונים, מוסרות לרופאים. הרופאים חסרי־סבלנות, נפגעים. ממאנים “להיכנע לקפריזות”. אפילו לאלו של אושרה. ואז היא מתפרצת קצת, מתבכיינת, מתאוננת על היחס, מאיימת שבסוף תשתה ליזול… רק זה היה חסר! ד"ר פאול היים זה! רק שמע את המלה “ליזול” יוצאת מפיה של אושרה, הסמיק כולו, קמץ ופשט חליפות את אגרופיו, עפעפיו החלוּ מתמצמצים כמטורפים ומלים נעתקוּ מפיו. חולה שהוא טיפל בה, שיָזמתו ומחשבתו המקצועית עשוּיים להחזירה לאיתנה… הרי זה חילול קדושה הרפואה!… “אני רק רוצה להגיד לך דבר אחד”, שמעה אותו גניה מגמגם במתיחוּת גוברת והולכת, “שאם עוד פעם אחת אשמע מפיך… את האיום הזה!…” – “כן, כן…” התפרצה אושרה בוכיה לתוך גמגומיו, “לא איכפת לכם החולה!… מוכנים לטלטל אותו לחינם, מבית־חולים אחד לשני… מבדיקה אחת לשניה… מוסרים ידיעות לא־נכונות… הבטחות בלי כיסוּי… כן… אני יודעת…” ואָמנם. היא יודעת. שמות לאטיניים של אבחנות, בדיקות, תרופות, מלות נדירות – נושרים מפיה כפסוקים מפי תלמיד־חכם. במונחים רפואיים, על־כל־פנים, אי־אפשר להוליכה שולל. וּודאי וּודאי שלא במליצות. במחלות של אחרים היא מתמצאת. כל שכן במחלותיה שלה. שמא אף עוּבדה זו הרגיזה את פאוּלי? השכלה מדיצינית שכזאת אצל ילדה… שאין כמעט אבר אחד בגוּפה הארוך והצנוּם שאינו מכריז, באנקות רפאים צורמניות, על מעמדה כפאציינטית? כחולה?

ואז שמעה גניה מפי פאוּלי את האיום האכזרי ביותר, הגועלי והנואל ביותר, שרופא מסוגל להטיח בחולה אנוש חסר מגן, התלוּי כוּלו ברחמיו, “אני אשלח אותך לבת־ים… שתהיי שם ביחד עם חברתך הטובה…” והכוָנה היתה לנרקיס. הנערה מתרשיחה, שניסתה להתאבד בשתיית רעל עכברים, ושהד"ר היים ציוָה להעבירה בשעת לילה מאוחרת לבית־החולים הממשלתי לחולי־רוּח בבת־ים. ברגע האחרון הוא ניסה, אמנם, לשווֹת לקולו הנרגז איזה גוֶן¹ של קלוּת־ראש, מתוך עקימת שפה מכוערת, אך לשוא. הדברים נשמעו כפי שנאמרו: כהפגנת־כוח. גס, אלים, מייאש.

גניה נתקפה פחד מפניו. בידי האיש הזה היא מפקידה כעת את חייה!… בשעות של צלילוּת הדעת – ניחא… אז היא עומדת על המשמר, מערימה עליו, רומזת לו בשעת הצורך שכוָנותיו גלוּיות לפניה. מעירה פה ושם הערות עוקצניות על יחסי רופאים־חולים, אך נשמעת להוראות, עושה כמצוּוה וביחסה אליו ואל עמיתיו מתראה כנאורה בין נאורים, ואולם מה יהיה אם תיטוש אותה צלילוּת־דעתה והיא תיוָתר בלתי־מוגנת, קרבן לרהבם, לשחצנוּתם ולקשיחוּתם של “מקצועים” כפאוּלי? או שמא יגלוּ שמקננת בה מחלה פיסית חשוכת־מרפא, או מחלה שתהליך ריפוּיה מורכב, ממושך, מפוקפק? הרי אז תצטרך גם היא להפקיר את גופה, את רוּחה, בידי אלה, שהיקף־מחשבתם מוגבל לתחום המקצועי, הנסיוני, העוסקים ברפואה מַשווה, שוָה לכל נפש, לפי אמת־מידה נתוּנה. ומה אם יימאס עליה לשלוט בעצמה? כמו שנמאס על אומללה זו, אושרה?… אכן, הרכנת הראש בפני הייסורים, שאיש אינו מוגן בפניהם… מידה מסוּימת של ענותנוּת בפני הייסורים, שאיש אינו מוגן בפניהם… מידה מסוּימת של ענותנוּת נוצרית… זו, משמע, לא תזיק לרופאינו…

בצהרי יומה הרביעי בבית־החולים מסרה גניה לפאולי את מפתח תיבת־הדואר וביקשה שיעבור ליד ביתה לראות אם נתקבלו מכתבים. ואמנם, בערבו של אותו יום, בהגיעו לתורנות־לילה, הביא לה שתי גלוּיות מגרישא. פותחות ב“גניה יקרה” ומסיימות ב“שלך באהבה”. ובאמצע – חרדה לשלומה (את דבר אישפוּזה מעלימים ממנו כמוסכם בינה לבין פאולי), עצות לבילוּיים שקטים, תיאור העיר רוטרדם, מלה או שתים על המארחים, בית־המלון, מזג־האויר, סדר־היום, אפשרוּיות הלימוד וכיוצא באלה, התנצלוּת על הרווח הגדול שבין הגלוּיה הראשונה (מפריס, להסדיר את שהייתו הקצרה שם בדרכו הביתה) לזו הנוכחית, באמתלה של קוצר־זמן, אלפי התרוצצוּיות, ענינים ארגוניים, ו־סתם דכדוך “לא רציני”. אפילו לא שאלה את עצמה לפשר הדכדוך. גרישא רחוק. על־אף ודאוּת קיוּמו לגביה, שקיוּמה מותנה בו, פאולי, הוא שמילא כעת את חלל עולמה.

ציפתה לביקורו כל הערב. שיציץ לפחות. ייחלה שיזמינה לטיול קצר בחצר בית־החולים או לספל קפה בחדר־הרופאים. לבסוף פקעה סבלנוּתה ויצאה למסדרון לחַפשׂוֹ. במחלקת הגברים שמעה קוראים בשמו. יצא מאחד החדרים בלויית האחות. עיניו אדומות, לחייו נפוּלות, כוּלו אומר עיפוּת. משנתנה בו עיניה – חזרה אליה שלוַת־נפשה. ואילו הוא, משנח עליה מבטו, נראה כשוקל מה, אחר ניענע ראשו לשלום והמשיך לפסוע בלויית האחות. היטב חרה לה הדבר. אפילו לא נעצר לשאול למבוּקשה.

נכנסה וכתבה לו פתק נמהר, מאשים ומשופע בתארי גנאי. הכניסה למעטפה והדביקה ורשמה את שמו והניחה על הספה בחדר־הרופאים.

חדוַת השחרור שבטעם הכאב הפתאומי, הבלתי־צפוי לחלוטין, שהסבה ולוּ רק לרגע, למי שהיה אהוב־נפשה עד לפני שתי פעימות־לב, כאשר כלל לא היה מוכן לכך, כשבאיוולתו חשף ביהירוּת את חזהו השׁעיר זעיר פה וזעיר שם (“איזוב אפל ולחלוחי…” מילמלת, רוויה, טיטניה!…) לחִצהּ המורעל, הממית, (היא מקוָה…) ופיו היה פעור מהשתוממוּת. אינה יכולה שלא להתייחס להרגשה זו במלוא הרצינוּת הפולחנית. הו, כן!… והיא מסרבת להפר את חגיגיוּתו, אפילוּתו, בשמו הכבד, הקלאסי, של רגע זה במה שהבדחנים מכנים הוּמור!…

לרומם ולנשא את הרגע הזה, לשאתו כרביד כבד ויקר על צוָארה, בין שדיה. להזינוֹ, ולטפחוֹ ולפנקוֹ בתוכה. הו, כן… כעת יפי הלובן שבקצות כנפה הנפרשׂת של היונה בבוקר. כעת גבו החשוף, העבה, של אחד משני הבחורים המותחים חוטי אנטנה, כמדומה, על הגג שמנגד. הוא במיושב, ואילו חברו – במעומד, בפעלתנוּת, בשרווּלי חולצתו הכהה, המופשלת. זאת בתנועה. ואילו בכתמים – פרחי ג’רניום אדומים כדם.

היא תנשום לרוָחה כעת. שכן רצונה הוא שפסק. בשניה האחרונה ממש, לפני שנסתאבה באותה דייסה סמיכה ודביקה של רגשנוּת מבולבלת. מביכה. בשניה האחרונה ממש, לפני שכלאה באזיקים את הסער הפראי שהלם בה, שהלם בה, הו, והצפיה המחלה הזאת שנעלמה!… היא תנשום לרוָחה. הצפיה לקול המתוק־מדי, הדבשי, המחניף, המתייפייף, שהיא מייחלת לו, למרות הכל, (הו, כן, היא תחנוק, היא תחנוק…) שהיא מנסה לשוא להדחיקו בכוחו של קול אחר.

ושמא הדוקטור זקוק לתיעובה? שמא תיעובה מפרה את אהבתו? הו, לבה נשבר – מקוצר־רוּח, מכמיהה, מ… רוּחה סרה.

ובכן, היא מתחילה להתאהב – מחדש – בפאולי?…

כאשר אושפזה, היתה בקשתה הראשונה שלא יבקרוּה. לא גידי ולא אמה, וּודאי שלא סילביה, או אשתו של פאולי, או זיו או דן. לא רצתה לראות איש. האם שגתה בכך שבודדה את עצמה? ואפילו כן, מה טעם שתודה בכך? כעת, כשפאולי מתכחש אליה, זיו אינו מעניינהּ. זיו הצעיר, השרמנטי, המבריק, השנוּן. ואילו פאולי הקהה, המתחסד, הצבוּע, הלא־אטרקטיבי, שלחייו שמוטות, כתפיו צרות, ראשו מקריח והוא מתחיל לגדל כרס קטנה – חדר כעת כרעל לעצמותיה?

הריח הזה של חלב חמוּץ שהיתה חשה תמיד במחיצתו, מעורב בבושם של סבון־טואלט סטנדרטי “משובח” וסיגריות מנטה. ריח של גמול שהזקין. ופה רחב עם שפתים רפוּיות ושינים צהובות מרוּוָחות ועם ריח של גבריוּת חולנית, מרוקנת. “בוודאי שאינו גברא רבא”, היתה אומרת בלבה, “אם כי, לעולם אין לדעת…” כשהוא ישן, ודאי לה שעולה מפיו ריח של רקבון. מאכליו האהוּבים: שעועית וכרוּב. את טעמו הלקוּי אי־אפשר לכנות שמרני. מאידך גיסא, קשה לסווגוֹ כחוסר־טעם. היה בוחר לו את פריטיו – אותו סבון סטנדרטי “משובח”, למשל – כדרך אלה שעמדוּ זמן רב ברוָקוּתם: במין קפדנוּת עריצה, מתוך הפגנה של יתרונו כאדם חָפשי ובלתי־תלוּי בטעמה הכפוּי של אשה.

“איך הייתי… אני, בין הרהיטים האלה?…” היתה שואלת את עצמה לא־פעם באותה תקופה לא־ארוכה שהיתה מבקרת אצלו מדי כמה שבועות, בתקופת־הבינַיִם שלפני נישואיו, לאחר שעזב את ביתה של הגב' לויט ושכר לו דירה לעצמו. הספה המרופדת בעלת המשענת, שאותה קרובה־רחוקה של משפחת לויט, שהיתה משמשת לו כעקרת־בית בשכר, הצמידה לה מין כיסוּי לבן ומעוּמלן של תחרה; הכורסה החדישה בעלת הצוּרה הגיאומטרית ה“נועזת” שהוא צירפהּ, לאחר התלבטוּיות ממושכות, למערכת הרהיטים הישנה במועד מאוחר יותר; אותם פסלים מעוּותים וציוּרים מקוריים, שצבע האוקר שלט בהם ושעל בחירתם ודרך תלייתם המשוּנה עיקר גאוָתו. וטעמו הצמחוני מתוך חרדה לבריאוּתו, ואותו בולמוס של אכילת שעועית וכרוּב שהיה תוקפו לעתים. בשנות היכרוּתם הראשונות חשבה אותו לטוב־לב מאין־כמוהו. היה שולח לה פרחים (בחירה אישית: קקטוס בודד מעוטר בצפרנים, למשל). מזמינה לגלידת פרפראות, (אף פעם לא לארוחות ממש) קונה לה ערמונים קלוּיים. וזאת גם לאחר נישואיה לגרישא. אחר־כך, לא שהתחילה לפקפק בטוב־לבו, אלא שחדלה להתפעל ממנו, משנוכחה לדעת עד כמה הוא מחזיק לעצמו טובה על כך. אילו חיתה במחיצתו, היתה מרבה לריב עמו, חשבה, בהיותו מאלה שאינם מודרכים על־ידי יצריהם, דוקא, אלא על־ידי הצורך להוכיח את עצמם לפני זולתם, ולפני עצמם, כמובן. היה מכנה בשם עקרונות אף אותן הצדקות לסטיותיו הקטנות. מכאן האופי המתחסד־הדוחה של הופעתו, חשבה, לפחות בעיני אניני־הטעם. ובכל־זאת החניפוּ לה חיזוריו. נועם הליכותיו, לא כשל הצעירים הישראליים של אז, שסבבוה, קולו הרוה, מגעו הלטפני, המרגיע… לא. אינה רוצה להיזכר בו כעת לטובה. כל אותם דברים שאינה סובלת בו… התחכמוּיותיו התפלות, מעטה החשיבוּת שהוא עוטה בשעת ניתוח ענין של מה־בכך… דיבוּרו במין נחת, מתוך העמדת פנים של הכרת־ערך עצמית, משוא־הפנים שלו, שאינו מתגלה – כעת ידעה – ביחסו לדרג הנמוך, לחָליו, אלא לגבוהים ממנו. הפגנת התמצאוּתו הנונשלאנטית כביכול, בכל נושא העולה מאגב שיחה. הוא ממש מקוממה בכך! באותה העמדת דברים על דיוּקם המדעי, כביכול, גם כשאלה נוגעים בבעיות אישיות, שאותו ניסוּח על חוּדה של הגדרה הופכם למוצגים של בית־מרקחת.

ובכל־זאת נגע ללבה. באותו משהו פתטי שבו. אפילו באותה קורקטיוּת שלו, שאינה לפי רוּחה. הפמיליאריוּת המסורבלת והמביכה שבה היה פונה אל אנשים פופולריים או אל בעלי־שררה, רוחב־היד שלא במקומו שהיה מפגין בפני זרים, ההקפדה על מבטא זר מאוּלץ, אפילו באותה האדרה מרגיזה של ידידיו־מימי־עליית־הנוער, שהיה משתבח בהם בפניה בכל פעם שניסה להתגונן מפני קסמיה. לאט־לאט זכתה להכיר את כל החבורה, שהיתה מורכבת רוּבה ככוּלה מנשים כעוּרות־מראה ומתוּסבכות להפליא, גרוּשות על־פי הרוב, ומזוגות אומללים, או אומללים־למחצה, שמצאוּ נוחם בחסוּתו של ידידם הרוָק הנחמד.

ההנאה שהפיקה גניה מפירוט חולשותיו של פאולי, והרוגז הבלתי־סביר שתקפהּ בשעת מעשה, עוררוּ בה תמיד חשד. עד כדי כך נגדוּ הדברים את מזגה ועקרונותיה, שבאותה תקופה שלאחר נישואיו של פאולי, נמצא אפילו גרישא מגן עליו מפני ההערות העוקצניות והביקורתיות שהיתה שולחת בו. “נטיה היא אצלי, כלומר?”, היתה סולדת מעצמה, “לגלות חולשותיהן של בריות? לנבור בכל האשפה, הפסולת, שהותירוּ חיוּכיהם, צחוקם הקולני, אמרי־השפר, התשובות ה’קולעות', הפקחויות… הפקחויות? –” ואילו פאולי, דומה שהיה שמח ביותר לשמוע דברי ביקורת על גרישא. בעיקר כשהם נאמרים בנוכחוּת גניה. שהרי אז ניתנה לו ההזדמנות להיראות בפניה במלוא אבירוּתו, כשהוא יוצא חוצץ להגן על ידידו.

העיקרון שאימצה לה במשך השנים, לא למתוח ביקורת על ידידים אלא לקבלם כמות שהם ולאהבם על חולשותיהם, כמו שיש לאהוב את ילדינו, את הורינו – נראה שלא חל עליה במקרה זה. ממרומי מיטתה, באותו אולם מאוכלס חולות, היא מוצצת בדמיונה בהתמכרוּת אותן שפתים רפוּיות, מכוּוצות קמעה, של ידידה הדוקטור, שבזמנו בחלה בהן, שדיה מתפרקים על חזהו מדובלל־השער, (כפתורי חולצותיו הלבנות המעומלנות פתוחים תמיד בקיץ) ירכיה נלטפות בעדנה באצבעות ידיו האמונות, כפות־רגליה מתחככות בכפותיו, מתחבטות בין קרסוליו. פעם כבר התאוותה אליו ככה. באותה חתונה שלו, שהוא נראה בה מאושר כל־כך. היטב חרה לה הדבר. שהרי עד אז נחשב פאולי קניינה הפרטי, שבטחונה בו הוא מן הדברים שאין עליהם עוררין… “הביטי באיזו קלוּת השתחרר ממך!” חשבה אז בלבה ונזכרה בדברים שאמר לה (בצחוק!) ימים אחדים לאחר שנישאה לגרישא: “אל תדאגי, לא אתאבד בגללך”. צחוק גס, לא מנוּמס, עם קורטוב של בוז. לא להותיר בה אבק של אשליה. כמובן, איש לא יתאבד בגללה. היא אינה חודרת לדם כרעל, רק משתאים עליה. ניחוחה הענוג, אולי, גוני הפסטל של נשיוּתה. הם מוצאים עצמם מעורבים מעט, אמנם כן, אך אינם מסתבכים יתר על המידה. אינם מסתכנים. ומשחשים בסכנה – מסתלקים. בצער, שאינו מכרסם את הלב. בגעגועים – שאינם מעבירים על הדעת. החיים אפילו אינם משתבשים.

וכעת נרקיס. אויבתו המושבעת של ד“ר היים. אותה נערה ש”בקוצר־שכלה", “בטעמה הרע, הפרימיטיבי…” ניסתה להתנכל לחייה והעזה להצהיר – כשנשאלה – שתחזור על נסיונה האומלל שנית…

“מישכנה!” קוראת אחריה האיטלקיה בלהט, וידיה מדגישות את גודל מסכנוּתה של ההיא בתפיפות על המצח, על הראש, בקימוץ ידים, המשתלבות מיד כדי תפילה, בנענועי גוף לצדדים, כמתוך אינרציה שאחרי הדבקוּת, עיניה עצומות ושפתיה ממלמלות בין נשיפה ושריקה, כמגיבות בתדהמה וביראה על איזה חזון שנגלה לה בלבד, ושבו נחרץ, גורלה של אותה “מישכנה”. זו, עבת אברים, אף תפוח, עיניים בולטות, לחיים שתפיחוּתן נפולה, שׂער חלק קצרצר, סרוק אל מאחורי אָָזנים, שעגילי־זהב קטנים משתלשלים מתנוכיהם ומוסיפים על אָרכם הטבעי. פ־תאום היא מתעוררת: “אקות!…” (אחות!) “אקות!…” “שיר!…” במחי־יד נקרעת ההזיה מעל פניה: “אקות!… שיר!..” ולא נותרת אלא אותה מועקה אומללה. חמישה בנים ובנות גידלה, כך היא מספרת בעברית, שהיו בה תשעה קבין של איטלקית. באין בעל, או מקצוע, או שפה, שלחה ידה בכל עבודה וחרפת רעב נמנעה מהם. כעת לכוּלם משפחות משלהם והם חיים כאמידים, אך כל אחד מטיל את האֵם החולה על אחיו, בתירוצים שונים. רתוקה למיטתה, תלוּיה בחסדן של אחיות טרודות וממורמרות, היא בוכה ומספרת. בוכה ומספרת.

האם החיים – מקשה גניה בינה לבינה, על הדרמה שהם צופנים – הם, אמנם, מעל לכל? משמע, לחיות כל עוד ניתן הדבר? האפשרוּת שמשהו מסעיר יתארע? בעולם החיצוני? בחייה היא?… וגידי שאין להפקירו? שכל עוד היא ישנה – הוא חי לו, כאילו, את חייו העצמאיים, משוטט, אוהב, יותר מכל צמא לאהבה, להנאה, הנאת החוּשים המעודנת, הבררנית, לחופש… אך כשלא תהיה עוד, תישמט מתחתיו הקרקע?

גידי, שעיניו החוּמות־החמות הן לעתים בארות יבשות, שכה קל להעניק לו אושר וכה קל לזרוע בו תחוּשת אבדון. גידי חסר־הישע, הבולע את עלבונו משום אחיזתו הרופפת, שגלגלי מחשבתו נעים לפעמים פקעות פקעות באי־יכלתו להשתחרר מאותה מדוּזה פנימית שבו – חמקמקה, אמורפית, טורפנית.

כלומר – לחיות בשביל גידי? ואנוכיוּתה, האם תעמוד בכך? ומה על אותו מומנט דרמטי מכל, חדוַת הנצחון שאין דומה לה, הגילוּי הנשגב ביותר של חירוּת הרוּח, כשהאדם חורץ מדעת את רגע מותו? כאילו היה כל זה ענין לשעשועי המוח!… כאילו – בהיותה שרוּעה לה שם על אותו כסא־נוח מקולל שבמרפסת ביתה, באויר הלח, העומד, של ראשית הקיץ, למשל, לא היה הגל השחור עולה בה בת־אחת, מצמק את ריאותיה, משנק את גרונה, מציף את ראשה באותה מערבולת עכורה של אימפולסים המערפלים את מוחה, את עיניה, ממלאים אותה חימה שפוּכה, זעם אין־אונים, לא תאוַת־נקם. חדלון.

כאילו היה כל זה ענין של שעשועי־המוח!…

לחזור אל נרקיס. “היא נקלעה לתופת”, אמרה גניה בלבה, ונזכרה בדן. איך אמר לה אז, כשנפגשו במקרה בירושלים, שצריך לפתח כוחות חדשים להתגוננות?… שאנחנו סומכים יותר מדי על שליטתנו העצמית?… הופתעה מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי דן. כעת היא נזכרת בהם בכל פעם שהיא נאבקת על שפיוּתה. כוחות חדשים להתגוננוּת, משמע… אבל אֵילו? אילו?…

בפעם הראשונה ראתה אותה גניה כשחלפה על־פני חלון חדרם במסדרון המחלקה. “הביטי עליה!…” קראה אז כרמלה, “זאת ניסתה להתאבד!…” גניה הסבה במהירוּת את פניה. מתאבדים מלהיבים את דמיונה מאז ומעולם. ראתה ראש זהוּב גדוּש שׂער גלי, הגולש על כתפי נערה צעירה בחלוּק בית־חולים מפוספס ופרופיל צהבהב חמוּר, ישר זוויתי, של מי שיצאה זהובה בניגוד לחוקי התורשה. למחרת, כשישבה נרקיס על הספסל התקוע בטבוּרה של הכיכר הקטנה החבוּיה בין פזורי מבניו של בית־החולים, לחשה כרמלה לגניה: “תראי את השער שלה… נופל כולו!…” ואמנם, גניה הבחינה בקווּצות־קווּצות של שׂער נשוּר, על חלוקה של נרקיס, ובדלילוּת בולטת של רעמתה, שאך אתמול נראתה בעיניה מלכוּתית. “זה מהרעל־עכברים שהיא בלעה… גם כדורי־שינה וגם רעל עכברים… הכל ביחד…” היא ישבה מכונסת בתוך עצמה, ראשה נטוּי על צדו, כמקשיבה בדריכוּת לאיזו שוֹאה העלולה להתחולל בכל רגע, ומאחר שאין בכוחה למנעה, לא נותר לה אלא לשבת ולצפות בשקט לבואה. “ממה היא מפחדת…” הירהרה גניה. “איזה מין ניתוק בינה ובין העולם… מהו אותו מנגנון אשר פעולתו הסדירה נשתבשה אצלה, ואשר ברוב חרדתה ובהילוּתה להחזירה לתיקנה, איבדה כליל את השליטה עליו?…” רגליה הנתוּנות בפיג’מה הלבנה, פשוקות קמעה. רגלים ארוכות, ישרות, קרסולים חטובים. לעולם אינה מגביהה את עפעפיה אלא בשעה שפונים אליה בשאלה. אושרה, וזו הספרית־המתלמדת, ציחקקו על־ידה, פיטפטוּ, שרוּ. נראה כי בכל־זאת הונח לה בחברתן מאותו “טרנס” של מחשבות מסתבכות, שסחט את לשדה. ענתה על שאלותיהן, אף כי קצרות, ואפילו חייכה קלות, חיוּך שאינו מסכין עמה. כאחת שנתפשה בצערה ונצטוותה לחייך לפני המצלמה. עינים ירוקות לה, הנאחזות במין דבקוּת מביכה בדובר אליה, כאילו היה הוא העולם כולו. גניה, משנכנסה עמה בשיחה, ימים אחדים לאחר־מכן, לא יכלה שלא להתחמק ממבט מפגיע זה שלה.

כרמלה הפסיקה את בהייתה הקדחתנית של גניה בדמוּת שמנגדה. “תראי! תראי!” היא קוראת, " איך החתוּל הממזרתא הזאת הולכת לטרוף את הגוזל!…" ובו ברגע היא ניתרת ממקומה, נוטלת אבן ויורה אותה לעבר החתולה המרפה בבהלה מטרפה ונסה על נפשה. “מסכן החתול!…” נשמע לפתע קולו של ד"ר היים, שניצב אותה שעה בחלון הפונה לכיכר, משיח עם האחיות וצופה בלי משים במחזה. “למה גזלת ממנה את ארוחת־הבוקר שלה?…” ניכר שדברי הרופא הנערץ עליה בילבלוּה. כבר לא היתה בטוּחה בצדקת מעשה. ואילו אל גניה פנתה בחידה, כשחיוך ממזרי בעיניה המצומצמות, בפיה הפעור כמי שרגילה להזדהות על־פי שיניה: “תגידי אַת, מאיין אני יודעת את המלה גוזל? הא?…” ובעוד גניה תרה מגמגמת, אחר תשוּבה, נטלה את ידה ותירצה: “הבן שלי!… הוא אמר לי!… טיילנו יום אחד בגינה והוא אמר: אמא! תראי… גוזל!… ואני שאלתי: מה זה גוזל?… אז הוא ענה: גוזל!… ציפור קטנה!… גוזל!… ציפור קטנה!…” סיימה את סיפורה כשהיא מתמוגגת כוּלה מהנאה. “גוזל!… ציפור קטנה!…”

למחרת ראתה גניה את נרקיס יושבת על הספסל לצד אחותה. גבעול תמיר ודק זה!… שלוּבת רגלים ארוכות־ארוכות, חשופות־ברך, היא יושבת, מרפקיה שעוּנים על ברכיה, תומכים בגוָה הארוך־ארוך והכפוף קמעה, כשכפות־ידיה משמשות גביע לפניה החיורים, המעודנים, החטובים להפליא, העטורים שׂער שחור־עמוק, גלי, פני נסיכה פרסית ספונה בחדריה. “מבין השתיִם, האוּמנם נרקיס היא זאת שכוח־חיוּתה חזק יותר?” תהתה גניה. “ואותם שכוח־חיוּתם חזק, משמע, מושכים אליהם את השֵד? שמוצא בהם אתגר? טרף דשן לנעוץ בו את ציפרניו?…” בימים אחרים נראתה נרקיס יושבת לצד חברתה “זאת שמצאה אותה מעולפת מתחת למיטה”. מסיפוּרה של אושרה מסתבר, שנרקיס השאירה פתק: “לא להאשים איש”, עם ציוּן הכמוּת המדוּיקת של הרעל ומספר הכדורים שבלעה. “למות רצתה?… או אולי רק לנוּח מאותו טרנס של מחשבות מכושפות שהיא שרוּיה בו ללא הרף?…”

על מצע של שמיכות שהוצאוּ לאיוורוּר היא שוכבת, מקופלת כעוּבר, וראשה נח בחיקה של אושרה, או בחיקה של הספרית־המתלמדת – הנעורים, בתוך סביבה זו של מבוגרים בעיקר, הם אולי המשותף היחידי ביניהן. כדבר נערה אל נערה הן משוחחות עמה, בחפשיוּת, בטבעיוּת, ונרקיס משתתפת בניענוע ראש, בשאלה לענין, אפילו במלת הסכמה – חציה עמן, וחציה במלכודת מחשבותיה.

מיטתה ניצבת ליד החלון, שכנפותיו סגורות רוב שעות היום, אך בוקר אחד, כשגניה חלפה על פניו בדרכה לחדר־הרחצה, פרצה אותו הרוּח, והיא ראתה את נרקיס שוכבת במיטתה באותה תנוחה עוּברית מוּכרת, כשמטפחת חאקי משולשת וקמוּטה קשורה לראשה. ההסבר מפי כרמלה לא איחר לבוא: נרקיס התקרחה. אף שׂערה אחת לא נותרה עוד בראשה. בצהרי אותו יום נזעקה גניה לפרוזדור מקולות צעקה שעלוּ מן הגינה. “אין לי כוח לחיות!… אני לא רוצה לחיות!… אין לי כוח לעמוד על הרגלים!..” חברותיה המבוהלות הזעיקוּ את האחות. לאחר זריקת הארגעה נפלה על נרקיס דממת־מוות שנמשכה שעות ארוכות.

בוקר אחד, כשחיכתה גניה לתורה במרפאה, באה אף היא לשם, בלויית אושרה. במטפחת החאקי שעל ראשה, נראתה כאחת מורטת נוצות בשוק. גניה הזדרזה לפנות לה מקום על ספסל ההמתנה.

האם משום שהעזה לעבור את הגבול שרבים ניצבים עליו, שבתה אותה נערה זו? לא רק עם גניה דיברה על ענייניה. אחת כמוה, המשוועת לעזרה, תחזור על סיפוּרה לפני כל מי שיפתח לה. וגניה פתחה לה. ומיד נרתעה. משנתקלה באותו מבט שננעץ הישר בתוך עיניה, שנאחז בפיה, שהתנפל על כל דיבוּר שלה, על כל ניצוץ תגובה שלה, כעל מקור־ישועה שנקרה לפניה בדרך נס. וגניה חשה את עצמה מרמה. ונראה שנרקיס הבחינה בכך, שכן פיה נתעקם מעט, וצל־צלוֹ של כעין־חיוּך נפרשׂ עליו. אותו רגע נקראה נרקיס למרפאה וגניה חשה רוָחה על שהשיחה ביניהן נקטעה.

היא מתרשיחה. בת למשפחה מרוּבת־ילדים מפרס. בבית רעש, צעקות… אב אלים מפיל חיתתו על הכל. אֵם על בניה טועמים את נחת זרועו, מעשה־בכל־יום. מנבל את פיו. זורע מהומה בלב הילדים הרכים באיומים, במעשים שלא־כדרך־הטבע, מטיל עליהם פחד ואשם. היא – תלמידה מצטיינת, בעיקר בחיבורים. “הייתי כותבת חיבורים נפלאים”, סיפרה לגניה ביודעה שבתחום שהיא עומדת בו, אין מקום לערכים “נאצלים” כענוָה או… כגאוה. בת תשע־עשרה היא נוטשת את ביתה ועוברת לגור לחדר שכוּר בתל־אביב. (הוריה טוענים שאילמלא עזבה את הבית, שאילו היתה מתחתנת, כדוגמת אחותה הבכירה, יולדת ילדים, לא היה קורה לה כל זה…) למדה פקידוּת, התחילה לעבוד כמזכירה, התהלכה עם בחור, שאהבה אותו, שהוא אהב אותה. ביקש את ידה. ברשותו עמדה דירה גדולה בשיכון חדש. בעבודתו, כמסגר עצמאי, יכול היה לפרנסה בכבוד. “הייתי יכולה לחיות כמו מלכה…” אמרה, ומיד הוסיפה: “מן הרגע שהציע לי נישואים התחילוּ כל הצרות”.

נישואים… משפחה… בית… אבא־אמא… גניה רואה בדמיונה המון ילדים צורחים, מייללים… ריח של שתן וצואה… ריר נוזל מהאף, מהפה… עינים נפוחות תמיד, שת חשוף… בעיטות ואגרופים ודם זב… פרוסות לחם יבש, כתמי חלב… גידופים וקללות… מכות, מכות…

גניה מנסה להשתחרר מתמונת הזוָעה, אך זו שבה ומתחייה לפניה: נישואים… גוש אלים, ענק, נופל על מערומי אמה… כמעט וחונקה… היא, הקטנה, צועקת מאֵימה… הגוש קם בחשכה, צלוֹ הענקי מתקרב אל מקום מקום משכבה של הילדה המתכווצת מזוָעה, ומנחית על ראשה מכת אגרוף המשתקת לרגע את כל חוּשיה ומיד מדליקה בבת־אחת בכל עצבי ראשה זרמי כאב חד, עוקצני. ראשה של הילדה קודח. היא סותמת את פיה בכף־ידה הקטנה, שמא יחריד בכיה את המפלצת ממרבצה על גוף האֵם. האם נאנקת בעינוּייה, אך הילדה כלא־שומעת. יש לה כעת ייסוּרים משלה. משפחה… גוש אָפל, קשה, שבמרוצת הימים מוסיף להתקשות, עד היותו לגוש מתכתי, ענקי, עננת מתכת, הרובצת־מאיימת מעל קדקדה, צלהּ נופל על עיניה. לאט־לאט מקבל הגוש תכונות של מגנט. כל מעייניה נמשכים אליו. מדברים אליה, והיא כלא־שומעת. מאהבה מתאר לפניה את ביתם לעתיד, את חייהם המשותפים, וכאילו לא אליה מכוּונים הדברים. הוא מחבקה, מגפפה, אך מחשבותיה נמשכות אותה שעה אל הגושה והוא כחיץ בינה ובין חוּשיה.

גניה רואה בדמיונה את נרקיס ומאהבה פוסעים ברגל קלה לאורך הירקון. ידו האחת עוטפת את כתפיה והשניה, הנה תחבוק את מתניה, אך חלף זאת הוא חותם נשיקה חפוזה על שפתיה וסוחפה עמו במרוצה שובבנית אל עבר הסירות. לילה אביבי, הירח כמעט במלואו. הוא יורד אל תוך הסירה והיא קופצת אחריו. הוא נוטל את המשוטים והיא נצמדת אליו, ידה חובקת את מתניו. לאט־לאט הם חותרים בתוך המים, שחורים ועליהם מעטה של כסף. נדמה ששכחה. שהיא חָפשית. שהא!… טוב לה!… אך עוד לפני שהספיקה ודאוּת ההרגשה להבשיל בה, וכבר נאחזו שערותיה בסבך של שיחי סוף, שסירתם נקלעה לתוכו כשהבחור שמט מידו את המשוטים בעת התלפפוּתם. בבת־אחת נקבעת בראשה תודעת הגוש. שערה נאחז בסבך והיא חשה לפתע את אצבעות אביה, השריריות, הבשׂרניות, מושכות בו וצעקה. הבחור שנתבהל, החל מתירו קווּצה־קווּצה ובזהירוּת, אך היא – הגוש היה כבר מעליה, צלו על פניה. היה לה קר. הוא חיבקה והיא לא חשה דבר. שוּב נוּתקוּ מעייניה… היא פה ולא פה… היא שם… הגוש שולט בה… היא שייכת לגוש. הגוש מלך… הגוש מכונת־תופת אלימה שהכל בה מכוּון אליה. שגלגליה שוחקים את כוּלה. שכופה את עצמה על כל ישוּתה ומשעבדת אותה כליל. שהיא שבוּיה בערוּציה. דֶמוֹן הוא ששולט בה. שעומד מעליה ומצליף עליה בשוטו, שצוחק את צחוקו הפרוּע, המפלצתי, ואין שום כוח בעולם שישחררנה משלטון־עריצים זה. כך נגזר עליה. קללת עולם. מכאן ואילך תהיה כוּלה ראש. שכן הגוש פגע בה בראשה וכעת הוא רבוּץ עליו. לכל מקום שתפנה, כל מה שתעשה – הגוש עמה. כבר אין היא חשה דבר. רק הראש לוהט ממחשבות שכוּלן מכוּוָנות אל הגוש. אין הן מחשבות קלות, או גמישות. הן מחשבות מסוּרבלות, והן באות גושים גסים, הן היוליות, גָלמניות, והראש אינו נח מהן. הן חורקות במסילה. הן דופקות.. דופקות…

באותם הימים היתה מדפיסה שבעים מלה לדקה. משהורע המצב מאד, משלא הסיחה עוד את דעתה אף לרגע מגוש הברזל הזה המוטבע בראשה, מאותו דמוֹן מגנטי התאב למחשבותיה… מחשבותיה… מחשבותיה… שמעלעַ כל אחת מהן, על דמה, בעודנו חם, שהוא זוללן וסובאן והיא חייבת לספק לו עוד ועוד… משהפכה כוּלה חרושת־מחשבות, משנסחטוּ כוחותיה כליל – התחיל הבחוּר להיבהל. “אינני רוצה להתחתן מתוך רחמים”, אמר – ועזבהּ. ואז התמוטטה. נלקחה למוסד פרטי, שהתה שם חָדשים ושבה לחדרה. אך מששמעוּ מעבידיה שהיתה במוסד – סירבוּ להחזירה. ואז עשתה מה שעשתה.

להבין אנשים על־ידי כניסה לתוך עורם, אמרה גניה בלבה, זאת ניתן רק מן הצד הרציונאלי של הדברים. מן הצד האנאליטי הטהור, מצד הפכּחון. אם להביא בחשבון את כל הגורמים, הנסיבות, בלי לראות את הטמפרמנט. והרי זה האחרון בא ומשבש את כל הנוסחאות!

וסוד שליטתנו באנשים? בגילוּי עליונוּתנו עליהם? עליונוּת פאסיבית, מכוח אָפיינו, גילנו הצעיר, בריאוּתנו, מעמדנו; או אקטיבית – בתוקף התנהגוּתנו, דיבוּרינו, שהם תוצאת מזגנו, תבונתנו, אנוכיוּתנוּ?

פאולי זה, מעט הטוב שהיה לו עם גניה בימי רוָקוּתו, כשנהגה לבקרוֹ, תחילה בבית אמה ואחר־כך בדירתו שלו – מראש ידע שלא יוכל להימשך לעולם. מראשיתו חזה את סופו. ולכן, כבר מאז נישאה לגרישא, בנה את חייו בנפרד מן הטוב הזה, בידיעה שברגע שיעשנו יסוד מוסד בחייו, הוא ייהפך לגביו לכוח הרסני, מחבּל, וממילא יחדל להיות טוב. ואף־על־פי־כן החניפה לו ידידוּתה. יהירוּתו זקוּקה היתה לאָזנה הקשבת, אפילו לא תמיד איחלה לו טוב – נעים היה להתפאר בפניה. בין שיחמיא לה בין שיכאיב לה – לעולם לא תהיה אדישה להצלחותיו.

גניה היתה בטוחה שלאותה שיחה עם נרקיס במרפאה יבוא המשך. ולכן הופתעה כל־כך ואפילו נפגעה, (רק הראית שמץ של נדיבוּת־לב בלתי־מחייבת, וכבר את נמנית עם הפילנטרופים!…) כששמעה שנרקיס קיבלה שוב התקפה (צעקה שלא רוצה לחיות, שאין לה טיפת כוח, שתחזור שוּב על מעשיה…) בצהרי אותו יום עצמו. כשנכנסה בהוּלה למחלקתה של נרקיס, גילתה אותה מכוּוצת במיטתה, מוקפת בחברותיה. בפעם הראשונה ראתה אותה צוחקת עמהן, צחוק חושף שינַיִם, ורק הברק המוּזר שבעיניה הסגיר את הפחד שמאחוריו. התעלמה מגניה לחלוטין. “היא נוקמת בי על אי־הטבעיוּת שבה נהגתי עמה בבוקר…” חשבה גניה, מתוך צער ובושה. “בכוָנה היא הפגינה את קרבתה לנערות אלה, כדי להדגיש את הבוז שהיא רוחשת לי… על שהולכתיה שולל… על שהתנפחתי בפניה ב’אינטלקטואליות' שלי, שעה שהיתה זקוקה למלים חמות, כנות, ליחס אנושי בלתי־אמצעי, כזה שנערות פשוטות אלה מסוגלות לגלות כלפיה…” עמידתה כך בחדר, פרושה מן החבורה, נראתה כעת בעיניה טפשית, חסרת־שחר. אמרה שלום ונענתה בנענוע ראש. מרחוק, בקצה הפרוזדור, ראתה את פאולי עומד ומסביר משהו בלהיטוּת לאחות התורנית, שמילאה את מקום האחות הראשית. ודאי לה שהבחין בכך שיצאה מביקור אצל נרקיס, אך כמנהגו בימים אלה, התנכר לה. אחר־כך, כששכבה במיטתה אצל החלון, שמה לב לתכוּנה שבפרוזדור. אחים ואחיות הסתודדוּ עם פאולי, אחר יצאו בהוּלים, בשליחוּיות מיוחדות. אותו ערב עצמו נלקחה נרקיס באמבולנס לבת־ים. אושרה וחברתה למגוּרים ליווּהָ. ואילו גניה נתבקשה להשאיל את תיקה, כדי לצרור בו את חפציה המעטים. למחרת בבוקר גילתה בתיק, שהוחזר לה בשעה מאוחרת בלילה, שארית של שוקולדה מעוּכה. “המשוגעים שם התנפלוּ על התיק וחטפוּ את שני התפוחים ואת הכמה־וַפלים שהיו שם”, סיפרה כרמלה מפי אושרה כשראתה את גניה רוחצת את התיק מן העיסה הדביקה שנמרחה עליו. “מסכנה נרקיס… הכניסו אותה לחדר עם המשוגעים הכי קשים… שקושרים אותם לאמבטיה… רק היא באה וכבר אחת ניגשה אליה וצעקה: רואה אותי? אני שוברת זכוכית!… בשביל זה אני פה. כל זכוכית שאני רואה – אני שוברת!…” נרקיס אושפזה במחלקה הסגורה, משמע, בין החולים הפרוּעים. הוודאוּת שנעשתה כאן לפחות טעוּת מחרידה, אם לא עוול זדוני משווע, העמידה את גניה במהלומה אכזרית אחת, מוּל אותו עולם אטום, קשוּח, שחוסר־התקוָה לפרצו משתק באנשים מסוגה כל קורטוב של רצון, מותירם חסרי־כוח. למה עוללו לה זאת?…

אותו ערב, סיפרה אושרה, נרקיס נתקבלה על־ידי רופאה תורנית, ששאלה אותה בדרך שגרתית מה הניעה למעשה ואם יש בדעתה לחזור עליו שנית. ונרקיס זאת, בעקת־נפשה, בהיצמדוּתה הפראית לכל יד המושטת כאילו לעזרה, הודתה בתום־לבה (וכי אפשר שלא בתום־לב, במצבה?) שאמנם כן, היא מתכוננת לחזור על המעשה שנית, אלא שהפעם, היא מקוָה, ביתר הצלחה. ודייה היתה כנוּת זאת “להרשיעה” ולשלחה לאותו אי־שדים – “המחלקה הסגורה”. רוּחות רפאים שקצצו את כנפיהן וכלאוּן בכלי זה המתקרא גוף אנוש… תאוות וחשקים פרועים שכבלוּם אל עמודי מקלחת… דמיונות חסרי־רסן, שצחוק דקיק, סהרורי, קטוּע־אבר, מסגיר את פעילוּתם הקדחתנית… כמיהות של כאב ואושר בגוף וברוּח, ללא תכלית…

“אושרה…” התחננה נרקיס, “הלא אַת מבינה בדברים כאלה… אני שייכת למקום הזה?!…” ואושרה, הטובה, הנבונה, עונה לה כמיטב הבנתה: “אם תתנהגי יפה, בשכל, אם תשלטי בעצמך… יעבירו אותך למחלקה פתוּחה…” אושרה חתמה!… והלא זאת כל הבעיה… להתנהג יפה… בשׂום־שכל… לשלוט בעצמך… להיות ילדה טובה… נורמלית… בריאה… אושרה, שהייסוּרים הקפיצו עליה את הבגרוּת בטרם עתה, שנאחזת בחיים בכוח צחוקה בלבד – – –

החלטה דרסטית זאת, להעביר את נרקיס לבית חולי־רוּח, באה לפי כל הסימנים מפאולי. האם עלתה לו באיזו התייסרוּת?

גניה שהיתה בולשת בפרוזדור, שמעה את האחות הראשית אומרת שלא ציפתה להחלטה נמהרת כל־כך, לביצוע כה מיידי…

דמוּתה של נרקיס רדפה אותה. הכרח היה לה לדובב את האחים, האחיות המוסמכות, המתלמדות, חברותיה לחדר. נראה שכולם הזדעזעו אך כולם כמו קשרוּ קשר של שתיקה.

האם מקומה של נרקיס שם? דבר אחד נעלה מכל ספק: על־ידי שילוּחה לשם, נפטר ד“ר היים מבעיה טורדנית, שאינה בתחוּמו, שהוא מסרב לחדור לתחומה. שהרי הד”ר פאול היים מתעב בעיות הנוגעות למה שהוא מכנה “התחום המפוקפק של חיי הנפש”. פחדה של גניה גבר. אסור לה לבטוח בפאולי. לא זו בלבד: עליה להישמר מפניו. שכן פאולי הוא מסוג הפילנטרופים הזקוקים לחולשות קרבנותיהם, ועם־זאת הם מתעבים אותן. האם הוא מתנקם על־ידי כך בחולשותיו שלו? והאם היה זמן שפאולי ראה עצמו כקרבנה?… אף פעם לא חשבה על כך במושגים כאלה… אם כן, השערה זו מחזקת את הרגשתה שפאולי אמנם מסוכן בשבילה. לא כשהיא “בריאה”, לא כשהיא שולטת על רצונה, שהרי אז קלפיו גלוּיים מכדי להפחידה, אולם מה אם תאבד את השליטה על הכרתה? יש להיזהר ממנו… שכן הוא־הוא שהשליך את נרקיס לגיהנום.

אימה הולכת וכובשת הפילה על גניה המחשבה שאותו עוול זדוני, גלוּי, אי־הצדק החשוף, המשווע, המייאש, המשתק – בא לנרקיס ולשכמותה מידי רופאים!… מידי אותה חטיבה אנושית שהחסד מתבקש ממנה. החסד הפשוט, המוּבן לכל, אהבת האדם בטהרתה… והרי כבוד מלכים חייבים היו לתת לנרקיס על ייסוּריה!… מיטב הנוחוּת, למען שלוַת־נפשה!…

סוף־סוף נמצאה לה אוזן קשבת. בדמוּת אחות חמוּדה בשם איה. קטנת־קומה ובעלת קלסתר סיאמי, שהיתה מאוּשרת להפליג עם גניה לאותם הרהורים רחוקים על רעיונות הומניים־מופשטים ומקוריים, בלי שיעלה בדעתה שפירות נאורים אלה מבשילים בגניה כשהם מלוּוים פחדים עוצרי־נשימה והתגוננוּיות של יאוש מפני מעידות מסוכנות, אל תחום שבו חנק וטביעה ושריפה הם מן הייסורים שאינם מביאים בסופו־של־דבר את המוות הגואל. על כך שיש להכיר בשגעון כבמצב לגיטימי בחברה האנושית, הן שוחחו. שבעצם החברה זקוקה למשוגעים. שהרי הדֶמונים קיימים בעולם ומוטב להשלים עמם ולאמצם כשהם גלוּיים בגופם של אחרים, מאשר להיבעת בחלום, או בהקיץ, כאשר הם מציצים ממקום־סתרם בגופך שלך… “בכלל… היחס הרציונאלי הזה של הרופאים אל חולה־הרוּח!…” מנסה גניה לשווֹת לקולה הרועד נימה של סופיסטיקציה “כאילו באמת היו מבינים בכל זה משהו!… ועוד הרצינוּת שבה הפסיכיאטרים הללו מתייחסים לעצמם!… מבצר הפלדה שהם עושים אותו חיץ בינם ובין החולים… כאילו יש בכוחו להגן עליהם מפני הדֶמון…”

התנכרוּתו של פאולי, התכחשוּתו אליה, כיצד הצליח לעקרהּ כך מלבו? כך להיגמל ממנה? אמת, שנים עברוּ, והדיבוק יצא מזמן, אם אמנם נכנס בו אי־פעם. אך תודות למה? האם היה בכוחם של נישואיו לגרום לו אותו זעזוע מרפא? עד כדי כך העמיק יחסו אל אשתו? והרי בתחילה לא היה כך, בתחילה היה להוט להיפגש עם גניה ביחידוּת לפחות פעם או פעמיִם בחודש, ועם כל האיבה שרחש לה, ידעה שהיא שולטת ברגשותיו. אילו יכלה לקרוא את מחשבותיו!… להציץ בחלומותיו! אילו היה לפחות מסביר לה בלב טוב כיצד נגמל ממנה. עם כל העלבון, הכאב, לפחות סקרנוּתה היתה באה על סיפוּקהּ. השתיקה, אי־הוודאוּת, הקֶצֶר, מחלים יותר מכל. אך הוא לא יאמר לה לעולם דברים גלוּיים. הוא פשוט יחמוק לו בחשאי כשיחוּש שהוא מעורב מדי, כשיתברר לו שהמחיר יקר מששיער. פאולי זה שומר נפשו היטב. ואילו היא, משנכנס בה הדיבוק!… שפחת געגועיה, אסירת מצוקתה. כתולעת הוא מכרסם במחשבותיה, חזור וכרסם וכרסם וכרסם… נדמה שלא יימצא דבר בחייה שיסיח דעתה ממנו לחלוטין.

ימים אחדים אחרי שנלקחה נרקיס לבית חולי־הרוּח, השתחררה כרמלה. לבשה סוודר־“גולף” אדום כדם, חצאית בורדו המתפוצצת על מתניה – והלכה. לגניה הבטיחה שתתחיל לבקר בקורסים. לפני לכתה עוד הספיקה לצעוק על אחת אשכנזיה גסת אברים וקול שתתבייש להסריח בחלל החדר. (חלונות הן מסרבות לפתוח, הרחימאיות. חוששות ממשב קל של רוּח, אפילו חמסינית…) הותירה קדרות וזקנה בלכתה. במיטתה השכיבו זקנה הדוברת ערבית בלבד. עגילי זהב לתנוכיה, מטפחת לבנה למצחה, טבעות־טבעות לאצבעותיה ועל ידה שעון שאף הוא זהב. קמטיה מגוּלפים כערוכים לצחוק. ואכן, משהיא פורצת בצחוק, זקנה עליזה זו, כל קמטיה יאמרו. והיא מדברת!… כוּלה אור ושמחה, בקול דקיק, בערבית, שטף חָלָק של דברים – בלי שאיש יבינהּ… ובלילות היא מתהלכת כסהרורית, המטפחת למצחה, ידיה מגששות לפניה, חייכנית, נוהרת, קלה־קלילה. שאין מבינים אותה, אין זה מטרידה. היא השואלת והיא העונה. ללא היסוסים, ללא מעצורים, בלי קשר לאיש־שיחה. היא גם חרשת. יש לצעוק אל תוך אָזנה. וכן בעלה: חרש, עם מכשיר צמוד, ואף צולע. צליעה אצילית, זקופה, כפיפת ברך – צעד. עוד כפיפה – עוד צעד.

וגם אושרה יצאה. לחופשה ארוכה. לא היה עוד טעם להשאירה כאן, מאחר שהטיפולים שניסוּ בה לא היטיבוּ את מצבה. נעשה לה עצוב, לגניה. רוב הבדיקות שערכוּ לה כבר נסתיימוּ ואת הנותרות לא היה הכרח לעשות דוקא בתחומי בית־החולים. יום שלם חשבה כיצד תגייס את כשרונה להעמיד פני “נאורה” ולהערים על פאולי בעזרת אותו טון “נון־שלנטי”. ואמנם מצאה לה שעת חסד והצליחה לכפות את רצונה על הדוקטור, שהבטיח לשחררה.

ההוָיה הקבצנית שבה, הויה נפשית עלוּבה, גָלמנית, מנוערת מיופי, עירומה מאשליות, משהו אפור־צהבהב, חמצמץ, מחפיר כזה… אותו סיוט של קבצנוּת שהופיע במדומדם, בלי שתתן את דעתה עליו, בזמנים שונים של חייה למן ימי נעוריה – התבלבל לה – הו, תעתועי לעג־לרש אשר לפסיכיקה! – עם משהו רומנטי.

משנסע גרישא והקבצן נעלם, נותר בה רק זכרון של הוָיה עלובה, מבישה, שטוּחה וריקה ממסתורין (אותו דבר שהתחלף לה אז במסתורין עצמו!…), דבק ואינו מרפה, צל תמיד על הגיגיה. רק צלליתו חולפת לעיניה, ספק מציאוּת ספק תעתועי־דמיון, מתערבת בצלליתו של עץ בשדרה, של עמוד בצדי הדרך, של מוט שעוּן על גדר, או חבית, או פח אשפה. מרוב הבהלה והדוחק, מחוסר־האונים המוחלט להתמרד כנגד הוָיה זו, להתנער הימנה, כמעט והיא מתפתה להתרפק עליה.

כהרף־עין היא נהפכת לשפחתו הנרצעת של משטר רודני, אכזר, שאזרחיו אבק־אדם, אינם נחשבים בעיניו. כל־כך, שאין גם טעם שיקפחוּם. צלליות־אדם, תולעים נרמסות, דחלילים בסחבות, פחוסי־פנים, בטלים בשישים, מתמוססים בסביבתם כבצבעי הסוָאה, נמוגים.

המטמורפוזה המיידית שהיא עוברת בהשילה כהרף־עין את ייחוּדה, בהיוותרה בבגדי־השרד של אלמוניוּתה. אף לא זה. מסה אמורפית ושקופה, שער גזוז ודק ונמשים. גניה’לה הילדה?

אורחת לא־קרוּאה. נכרית, זרה. שהגיעה באקראי, שקיוּמה מפוקפק, אלא אם כן גרישא מאציל עליו מחוּמו, מוודאוּת קיוּמו.

בחממתו של גרישא – הא! מהתלת־הטבע! במסגרת השגרה הברוּכה והקביעוּת, נהפכת לה אותה הוָיה שטוּחה, חד־גונית, שהאנשים נעים בה כיצוּרי־קרטון נעדרי ממשוּת גופנית או רוּחנית, אשר מימד העומק היחיד בהם הוא החרפה – למוּשא של רומנטיקה ומסתורין!

הרי לה הפרברסיה במערומיה.

מנגינת בין־הערביִם הנצחית שבקעה אז מתיבת־הנגינה של המלון באמשטרדם בטיוּלם (אקט רומנטי לכל הדעות) לפני שנתיִם, באירופה.

בדמיונה היא לבדה, יום שני בשבוע. היא מתעוררת בצהרים ועד הערב מבלה את השעות בשוטטוּת בין חנוּיות הבגדים (אינה קונה. רק מודדת ומודדת…).

ערב חג יהודי. חושבת לגשת לבית־הכנסת המקומי, אך אינה מוצאת בעצמה די מרץ. נשארת אצל השולחן, כוס בירה ענקית לפניה והיא משווה לפניה הבעה מהורהרת. עדיין לא יצאה מחליפתה השחורה, שתודה לאל כבר הצליחה לרפטה קמעה. עדיין לא נמצא לה בחנויות הבגדים של עיר זו, תחליף לאותה חליפה. משהו “שיהלום את אישיוּתה”.

הגרמניה ההיא הממושקפת, שפגשוּ בבית־המלון, בעלת הכתפיים המגוּבנות, מושיטה את פיה לנשיקה. זה אשר עמה – קולטה. פניו אינן נראות, אך המקטורן המורכב בהדרת־כבוד על גבו הזקוף מעיד על מה שמתכנה “גבריוּתו”. מדברים גרמנית, כמובן. הצעיר המלנכולי שאינו חדל לשלשל מטבעות לתוך תיבת־הנגינה, קושר עם שיחה. הוא מצטרף אל שולחנם. ההיא שוּב מושיטה את פיה לנשיקה. רגליה דקות, חזהָ נפוח, נמוך.

* * *

התוכי רוטן היום. גזר על עצמו שתיקה. אכזבה לכל ששת הילדים שבאוּ לכאן עם הוריהם לחוג את הפסחא. עוד שלושה בחוּרים, צעירים מאד, דוברי אנגלי. זו שנטפלים אליה עכשיו אינה עוד נערה. לבוּשהּ דל למדי וגם אינה שומעת שום שפה חוץ מהולנדית. אינם מרפים ממנה. ניכּר בה שהיא משועשעת. עדיין אינה מאמינה שאכן היתה לה עדנה. שואלים אותה מאין באה… אהה!… מה תכניותיה להערב… גניה הבודדה תוציא בהיחבא את הפוּדריה. תציץ בראי. אינה נראית כל־כך רע… איש אינו פונה אליה.

גרמנים. מן הגושים האפלים, הרדומים, שלא הפכוּ בהם – היא מפחדת. האביב בפתח. מבעד לחלון האוטובוס שמסיעהּ אל הכפרים, היא רואה את השדות מתכסים נבטים ירוקים, את מי הנהרות והפלגים והאגמים שזה עתה הפשירו, זוהרים בשמש. מה נשתנה?

האור מכה בשמשות האוטובוס ויש להסיט את הוילון. היא מזיעה בבגדי הצמר השחורים. יש להחליף את כובע־הפרוָה במטפחת, ללבוש חליפה קלה. איך “תמצא” את עצמה בין כל התיירים שהנה־הנה, בבוא־הקיץ, ימלאו את ארצות העולם?

יש להמשיך לנדוד. להתחכך. להתכתש. ובלבד שלא להיחנט בשגרה. ולמלא את המחשבות בתפילה. לא להניח להן לרחף סתם. כמו הנזירות הממלמלות בשפתיהן ברכבות. נפשה קצה בדיבורים הגבוהים, ביופי המטופח, בכיעוּר, בהתחכמוּת, בפריחות הזדוניות, השדיות, של המוח האנושי, בהעמדת־הפנים הנצחית.

ומתי תהיה בשלה לחזור הביתה?

כל אותם שירים המשתוררים בקרבה כשהיא מתמלאת זכרונות של אהבה…

ניסו לשלוח את גניה לבית־הבראה, אך היא סירבה בתוקף. הטרחה של אריזה וטעינה ופריקה וחוזר חלילה!… והשממון!…

האחיות היו מתחלפות, אם כן, בביתה של גניה כל כמה ימים ובכל אחד מהן חָשדה שהיא משתפת פעוּלה עם אויבותיה. ראשונה באה גיזה, או כפי שזיו התעקש לכנותה “לחי”. (“אני לא לחי” – התחכמה עם זיו בהיטפלה אליו יום אחד כשבא להשגיח על גניה, והוא, חסר־סבלנות, פוטרה ב“הו, לכי!…” “אני מהשומר־הצעיר!”) רומניה רוָקה זאת, בבריאוּתה השופעת, במרצה שאינו יודע לאוּת, ובבוזה העמוק לכל מה שהיא קוראת “סתם פינוק…” רק הצליחה להגביר בגניה אותם רגשי־אשמה, שלדברי הפסיכיאטור ששוחח עמה במסגרת הבדיקות השגרתיות של בית־החולים, לא תיפטר מהם, “אלא אם כן תחשוף את מקורם הרחוק והסמוּי”.

אחרי גיזה־“לחי”, באה שוּלה. כאילו ההיפך הגמוּר ממנה: קטנת־קומה ובעלת אברים דקים, שרושם עדינוּתם מקורו, בעיקר, בעקימוּתם. נשוּאה, ממושקפת, חיוך רפה וקול מצפצף, אוהבת לצייר פרחים. אך מה מתברר? שאף היא רודנית! ובעוד “לחי” רודה לאור היום, שולה רודה במחתרת. בעוד האחת חורקת שינים בגלוּי, עושה זאת השניה בהיחבא. מכל־מקום, כראשונה כשניה, הותירוּ אחריהן עקבות של אנרגיה פעילה, מאומצת, אשר בין זו גלוּיה, ובין זו מודחקת, נמצאוּ פוגעות בכושר הנשימה והבליעה של גניה, עד שאפילו פאולי מצא לנכון להרחיקן.

אותו מוּם. אותה השפלה המציפה את ראשה בעכירוּתה. אותו אֵל עריץ הכופה עליה השפלה. אותו גורל… היא תעשה זאת בכניעה, מתוך קבלת־הדין. היא תקבל זאת כגזירה. כריצוּי עונש על חטא משכבר הימים, אולי. חטא עקשני, ששום וידוּי, שום מחילה, לא ירככוּהו. חטא שאולי אפילו לא היא חטאה, כי־אם איזה יצור שהיא גלגוּלו… בשגעון תרצנוּ.

האמת הוודאית שנפרשה לפניה כהיפרש השמים. הבהירוּת המפתעת. ההצטללוּת. הו, כמה היא אסירת־תודה שסוף־סוף ניתנה לה בינה!… שהרי אין עוד בכך שום ספק: הקבצן… הוא־הוא בעלה של לוקרציה!…

ההשפלה… העונש… ההתרפשוּת… הגעגועים. לראותו בלעגו, בבוזו, בהתעללוּתו. כל אותם רעיונות!… ללכת אל ביתה של סילביה, לפגוש שם את לוקרציה ולהציע לה עסקה: בעל תחת בעל!… לא מפני שהיא חושקת בקבצן, תבהיר לה הבהר היטב, אלא מפני התיעוּב. הנה, בכך תנקום את נקמתה!…

מראהָ של לוקרציה: מכנסי ג’ינס דהוּיים הדוקים לגופה העבה. ירכיה – גלים כהים, גבוהים. חולצת טריקו שחזה דשן וחצוף מתפוצץ בה, מטפחת פרחונית קשוּרה על עורף שחום ומבריק. שירי הגל הקל מלווים אַלט צרוד נוסך רעל. גניה נחנקת מהלמות לבה. מבטה העגום־הבהוּל בנוכחוּתה של ההיא, קולה המשתנק, ידיה הרועדות ואם לא די באלה, אותן אבעבועות שצצות יום אחד ומכסות את פניה של גניה להשחית…

כסאות שהוצבו הפוכים על השולחן והספה – ככידונים. כורסות שהודחו בלב גס למרפסת, שטיחים מגולגלים לערימה וכנפותיהם פרושׂים בערבוּביה כעדת צפרי־טרף. שלוליות־שלוליות מבהיקות על הרצפה השטוּפה־למחצה… בפתח – דלי ומכבד, כזקיפים.

בית משכן הרוּחות. לוקרציה אשר על המפתחות. בדיוטה העליונה שוכב הוא, שלפתע נמצא לה שם בשבילו: אנטיפטר. המלך שנחשב כמת, אך עודנו חי ונושם. גניה מכושפת. מתעלפת. סילביה מזעיקה לעזרה את דיירי הדיוטות התחתונות.

סיוּט.

כל אותם בקרים שהיא אונסת עצמה להזדחל אל תוכם כגנבת.

לבדה בבית. שש לפנות ערב. זה עתה קמה משנת אחר־הצהרים. סתורת־שׂער, בחלוּק משי מרופד, עם עיטורי מלמלה. חום בפה, כלאחר פעילוּת חלומית אינטנסיבית. תקוָה: הז’ורנל שנתקבל בדואר והמונח עדיין תוּמם. קר. (והרי אביב!…) יש למלא את התנור בנפט ולהדליקו. ולשטוף את מעט הכלים מארוחת־הצהרים. טוב היה אילו גידי הופיע פתאום. משוּנה היה לערוך הבוקר קניה בידיעה שרק לעצמה… בכל אותן פעמים קודמות שגרישא נסע נותר לה לפחות לטפל בבנה. וגם אמה היתה מבקרת. כעת, אפס־המעשה הזה. היא עם עצמה. וּלכל תנועה שלה יש לפתע משמעוּת עצוּמה. בין אחות לאחות, נותרה ימים אחדים לבדה. מצרכי מזון לקיים את עצמה. להנעים את בדידוּתה. לקיים ולהנעים. להנעים לקיים. אילו מצא עוז בנפשו להינתק ממנה ולשאת את הדס – יש לשער שכך היו נראים חייה: מיום ליום. מהצצה אחת בראי למשנהָ. מהתאמת איפור זו לאחרת, מתסרוקת זו לאחרת, מאביזרי תלבושת אלה לאחרים. התכונה לקראת יציאה וההסתפקוּת בעצם התכוּנה. או הטיול השגרתי של לפנות־ערב, שכבר אין מצפים ממנו להפתעות. טוב שיש ספרים בעולם. אפילו הרדיו של השכנים חדל להטריד, אדרבא, שיגלוּ סימני־חיים!… יש לחדש קשרים שנותקו. להזמין אנשים. זוגות ובודדים. לתכנן כיבוד, להשקיע את דמיונה בהכנתו, לקשט את הבית בפרחים, להוסיף אביזרי מטבח, ליצור אוירה חמה, נעימה, להשפיע חום על ידידיה, חכמה, נדיבוּת, לדאוג שיימצאוּ תמיד מטעמים במקרר, קפה משובח, יין… שיהיה נעים אצלה. שירצוּ לטלפן אליה, לשאול בעצתה.

לא להתוודות. הווידוּיים מביכים אותה. לשוחח, נאמר, על דא ועל הא. אמנות, פוליטיקה, שיספרוּ על הילדים. תמיד אהבה להקשיב לסיפורי אנשים על ילדיהם. הם נעשים אז מפוּיסים כל־כך, ניכר בהם שהדבר נוגע בשרשי נשמתם. גם אם אינם מגלים את האמת, הם מכסים אותה בחירוף־נפש. שום גאוָה, נראה לה, אינה ראוּיה, אינה שלמה, אינה גורמת סיפוק רב יותר, מגאוַת הורים על הישגי ילדיהם, כמו ששום תחוּשת כשלון אינה תהומית, אינה ראוּיה לרחמים, כתחוּשת הכשלון לגבי הילדים.

השעה קרובה לשבע. אפשר להתחיל בהכנת ארוחת־הערב. או שמא תרד קודם אל השכנים שחָזרוּ זה עתה מחוץ־לארץ ותברכם לשוּבם?

לפתע הכתה בה הוודאוּת שגרישא אמנם מסוגל לעזבה. לא בדעה צלולה, לעולם לא, אך בהשפעת חולי־אהבה, שמי יערוב לה כי לא יתקפנו שוב?

הדס. שם צעיר של קיץ צהוב־דהוּי, יבש, ראש קל ולב מעיק. געגועי־חולי וכאב. געגועים לכאב? רוצה היתה לראותה. פוחדת ורוצה. פילנטרופיה אמהית? הזדהוּת עם נעוּרים? שניהם כאחד? בחילה קלה יש לה מעצמה. ולפתע – הולם לבה פורץ את כתליו. דמה משנק את גרונה. הם נפגשו באירופה!… במשך כל אותן שתי שנים התכתבוּ, וכעת נפגשו! איך לא העלתה בדעתה?! כעת, בזה הרגע עצמו, הם שרוּיים בצותא… בפריס! כמובן… האם לא לשם כך האריך את שהוּתו באירופה? אותו רעיון תמים של “סיור מקצועי נוסף בצרפת”!…

ראשה פועל בקדחתנוּת: להריץ מברק. לצלצל אל פאוּלי. אל דן.

היא מרימה את השפופרת ומחייגת. משהה את הספרה האחרונה שעה ארוכה, ואחר מרפה ומניחה את השפופרת במקומה. תבוּנתה מכריעה הפעם. ובלבד שלא יעזבנה! בלבד שכוח־שיפוּטו לא יהיה מסומם. שהרעל לא יפשה בו כדי כך. שלא ייקלע לאותו מאבק נואש שבין חולי־האהבה לחולי־המצפון, שתוצאתו האפשרית היחידה היא ייחוליו למותה.

גרישא רגיל לפרידות ומשלים עמן. נפרד – ומיד פונה לדרכו בשקט, בלי להסב את פניו לאחור, בלי לנופף לשלום.

כשהגיע המברק המבשר את שוּבו מאירופה, ניסוּ ידידי המשפחה להתקשר עם גידי בירושלים, אך לא הצליחו לאתרוֹ. וכך אירע שדן אביטל בא לבדו לשדה־התעופה לקבל את פניו. עוּבדה זו הגבירה את דאגתו של גרישא לשלום גניה, למרות הגלוּיה האופטימית שפאולי שלח לו, שלא באה אלא לטשטש את הרושם, שהיעדר המכתבים המוחלט מאשתו יכול היה לעשות עליו.

כששקע גרישא, לצדו של דן, במושב ה“פז’ו” החדיש של ידידו, בחליפתו האירופית, במעילו הירקרק־האפור ובמגבעתו התואמת, תיק העור הגדול על ברכיו ומזוָדתו האחת על המושב האחורי, כשישבו זה ליד זה, שני גברים תמירים ונאים בשנות־העמידה, צץ לפתע החשד בלבו של גרישא, שמא אשתו נתפתתה בשעתה לחיזוריו, המאופקים אמנם, של דן, שזה פשר המכתב האנונימי שמשום־מה הסיח גרישא את דעתו ממנו, ושבתקופת היעדרו אמצוּ הקשרים בין גניה ודן, וייתכן, אפילו, שבשל כך נמנעה מלכתוב אליו. אלא שבאותו רגע ממש שגרישא החליט לנהוג כאביר ולהקל על ידידו את מועקת השתיקה בסיפורים מאוּלצים על מסעותיו, פתח דן את פיו במפתיע, אותו פה המתעקם כתריס לפני איזו פגיעה צפוּיה ובהתעקמו מעלה את הגבה, ובמעין־חיוּך, שנדמה כי הנה־הנה ייהפך לחרון, וללא הקדמות ועקיפין, גילה לגרישא שהוא עומד לשאת אשה. ובעוד גרישא, תוהה ונדהם, מאמץ את פיו למלמל “מזל טוב…” לשאול לשמה של המאושרת, החנה אביטל את מכוניתו לפני בית הצחים, נטל מידי גרישא את המזוָדה והעלה אותה למעלה. אחר נפרד מידידו בפתח הדירה והבטיח לחזור למחרת.

מאז צאתה מבית־החולים סירבה גניה לראות את אמה, ופאולי עשה בשליחוּתה והסביר לאמא־לויט “בזהירוּת”, שעל גניה עובר איזה משבר קטן הקשור, כפי הנראה, ב“מַעבר” שהסימפטום שלו הוא ההתנגדות לאֵם. וכיוָן שהגב' לויט נתייתמה מאמה בילדוּתה, לא יכלה לבדוק את אמיתוּת הקביעה, ובאמונתה בפאולי ובהערצתה לשיקוליו – הסכימה להוקיר את רגליה מדירת בתה והסתפקה באותן שיחות טלפון קצרות ונדירות שאמנם אישרו את הדיאגנוזה של ידידה הדוקטור. רק לקראת שוּבו של גרישא, קיבלה היתר מבתה להכין לכבוד האורח דגים ממוּלאים ועוּגה ולשלוח את המטעמים, בידי פאולי, אל ביתם של “הילדים”.

זיו אוריון הכין שמפניה ופרחים, העוזרת של השכנה ניקתה ומירקה, ואיה, אותה אחות צעירה שלאחר שידולים והפצרות מצד פאולי נאותה לקבל חופשה מבית־החולים ולטפל בגניה, התקינה את “החולה” לכבוד המאורע: סייעה לה בחפיפת הראש ובגלגוּל השׂער, בחרה יחד עמה את הסרפַן וחולצת־התחרים שבהם תקבל את פני האורח, הבריקה את נעלי הלכּה השחורות שלה, מרחה את לחייה במעט אודם, ונתנה לה כמוּת קצת גדולה מהרגיל של גלוּלות הארגעה החדשות שפאולי המציא לה. בהישמע הצלצוּל בדלת הסתתרה איה בחדר־האורחים וגניה, לבה בין שִניה, רצה לפתוח.

אותן נשים בוגדניות שלעולם אינן מסמיקות, ודאי שגניה אינה נמנית עמהן. ובכל־זאת, כשהיו היא ופאולי מעוניינים להסתיר את סודם, לא ניכרוּ היחסים, התמימים למדי, שקיימוּ, אפילו במבטיהם. ואילו עם דן אביטל, שהיחסים ביניהם לא התקיימוּ אלא בדמיונה:

מלכודת גבהים. ירח – רחם ענקי, מלא תפוח – תלוּי בחלל והם מעליו. פניו המשתקפים מבעד לערפל. משני עברי השביל התלוּל מערות־מערות חצוּבות בסלע – כוּכי מסתור לנוָדים נאהבים, אורחים־לשעה, שהנוף הפלאי מושכם לכאן מכל קצוי ארץ. המראה הקסוּם הזה!…

“איש השמש”, אמרה, “פאתוס, שׂגב… חושב על אשה במושגים ארכיטיפיים… אני בשבילו – אחת נמסיס. ואילו הוא – אפולו, אשף שבעת המיתרים”. הבן־יקיר של משפחת הטליתמנים, מזקני המושבה ונכבדיה? “משובב לבב אמו בין זית ותמר,” אמרה, “ניזון בנקטר ואמברוזיה…” אפולו!… אמו הגדולה, הטליתמנית, אמו הטובה, גוננה עליו מפני זעפם של האלים שנחרדוּ מנגיחות קרניו. האם למד את לקחו, דן אביטל זה? הקשתה גניה. את עצמו, על־כל־פנים, ניסה ללמוד. וכעתה, נדמה, ביתר מתינוּת.

אֵל־השמש – ואילו גניה חוששת מן האפלה הקורנת מדמוּתו. ומן הפאתוס, כאמור, ומן השׂגב… מחמדת־אמו ומשוש־אביו. איש־המפלגה. הפעמונים המכים בראשו… האחוָה הקוסמית שסוחפתו במחול השדים… דם הדגלים וגלי הרגלים… שלל הטוָסים הממוּכנים הנעים קדימה, קדימה. בראשו. ראשו.

האוּמנם אילו רצתה באמת ובתמים?… האוּמנם היתה הזריחה חוזרת?… הוא שהיה מצילהּ מן ההוצאה הוודאית להורג? הוא גורלה? הוא אָשרה? בצל תארו והדרו היתה מוצאת לה מחסה מסכנת היורים, יורים, יורים… ללא הבחנה, סתם מתוך קפריזה?… ילדיו שהיא אוהבת כמו את ילדיה. יותר!… איזו אידיליה!…

כעת, משאיחרה את המועד… משכל זה אינו אלא מליצות, מליצות…

סילביה היתה נוהגת להטיל בו ארס: לא לנשים הוא זקוק, כי אם לקרבנות… (הבינה אותו, המכשפה!…) לא למאהבות, כי אם לכוהנות – במקדשו. של האֵל הטראגי, סילביה. אפולו!… אכן.

כיצד היתה באמת הפגישה בין גניה לבין גרישא אחרי שוּבו ממסעו, משנפרד מדן אביטל בפתח דירתם? האם היה זה בוקר אביבי, קורן שמש גאה, אבירית, מאופקת – כוּלו נהרה?

היא וגרישא מבוֹססים בתוך עלוָה לחה בשביל שעל שפתו של נחל, נמלטים לכאן ממבוּכת ארבעה כתלים, מעיני ידידים בולשות, מפחד שקיפוּתם של הרהורי העבירה, משאלות־הלב?

ראשם הומה. ציוּץ הציפרים, קסם מהפנט, געש המים הנופלים אל הנחל, נביחת הכלב הרץ בעקבותיהם וכבר הוא מתרועע עמם. כלב, ענין של ממש.

שלל הצלילים והגוָנים ההולם בראשם בהרמוניות מופלאות. ריחות. ריח רקבובית העלים הנושרים, הנספגים בלחלוחית האדמה, ריח המים, הכלב שמתחכך ברגלה. ריח הכלב.

האפלולית שבסבך עצי האקליפטוס. של עצים ואדמה אפלה, ועורו השחום של כלב־הזאב, ושיחי הפטל השחור. גדות הנחל. קני־סוף רמוּסים ושיחי־סירה קוצנית דוקרניים.

גללים. דגי־רקק נרקבים. רקב האדמה. לא מראה־עינים? מקסם־כזה שמחזירה חלקלקות אל הזכרון המחלֶה של הוָייתה האירוטית?

יפיָם נורא־ההוד של הגוָנים והצוּרות המתגלה בכל לעין האוהבים. פלא המרחבים ילידי הערגונות. הפיתוּי. בכל.

פחד האורב מצלליות העצים ומרחש הרוּח בעלים, מן המפלצת אשר במים ומן החיה אשר בכלב ומתהום הבאר שלא גידרוּה ומרוחות־הרפאים המרחפים במערות – מן האויב ומן האוהב.

כיצד באמת היתה הפגישה בין גניה ובין גרישא?

הוא בפתח. “אנטיפטר…” היא קוראת בקולה הנמוך, ראשה מצודד, צוָארה מתוח וארשת־פניה חמוּרה. ועוד גרישא תוהה, נבוך, ניצב על הסף, היא מכריזה: “כשהאחרים עושים… ואילו אתה, אנטיפטר!…” ועם שהוא גורר פנימה את המזוָדה, מנסה להצטחק כלשמע בדיחה, וכבר חוּשיו נאבקים להיאָטם, היא מגבירה את קולה, וכנשבעת אמונים לדגל מוסיפה: “כשהאחרים אוהבים… ואילו אתה, אנטיפטר!…” ועוד הוא מנסה להתנער מן הסיוּט, היא נצמדת אל גופו הארוך, הרפוּי כל־כך לפתע, וממלמלת: “אנטיפטר… אנטיפטר האהוב!…”

הוא מנסה ללטף את שׂערה. להצמידה את חזהו… “באמת, מה העניינים… גניה’לה…” אך אות־האזעקה שבראשו צורח כציפור משוגעת. היא כלא שומעת. היא עוצמת את עיניה – גבותיה מכוּוצות בריכוז – ובפָנים מעוּנות מאושר לוחשת: “לרגע הזה ציפיתי כל ימי חיי”.

גל של רוגז. זו מתנקמת בו אישית…

המבט הממושך והמאשים שגניה נותנת כאילו בו, שחולף דרכו למרחקים נעלמים. אז איה יוצאת מחדר־האורחים ומציגה את עצמה לפני גרישא. ומכאן ואילך מתרחשים הדברים כבחלום: גניה נתקפת עוית של זעם, ובקול באס גברי צרוד מעט, גוָה זקוף וסנטרה קשוּח, נותנת בקולה על איה כשהיא מורה עליה בידה: “להסתלק מפה – מיד!…” איה, לאחר היסוס קל, מבטה הנבוך נתקל בפניו הצהובות־הצמוקות של גרישא, נוטלת את מעילה ויוצאת בלי אומר מהבית. גניה מתרוממת על קצות אצבעותיה ולוחשת באָזנו של בעלה: “כעת אביא לך את הצרור… הכנתי המון בגדים במשך כל החדשים האלה…”

גרישא מאלץ את פיו לחייך, מנסה לשלוט בקולו הרועד, ומפטיר: “מה קרה גניה’לה…, כבר לא מכירה אותי?…” ובהיותו מעווה פניו כנעלב: “הספקת לשכוח אותי?… הא, גניה’לה?…” אך משהוא קולט את הארשת המאובנת שנחתמת בפניה, הוא מוסיף: “הצטערתי מאד שגידי לא בא לשדה־התעופה…” אינו מצפה לתשובה. ואילו היא איזה עצב זע בסמוך לפיה לשמע השם “גידי”, נאחז בכך כבקרש הצלה: “כדאי שאפרק את החבילות, הא?… הבאתי לך כמה מתנות…” ושוב, באותה העמדת־פנים של שאננוּת.

חבילות!… אכן. גניה “קולטת” את הרמז… ריצה עניינית קצרה והיא בחדר־העבודה, וגרישא, על המשמר, אחריה. בתנופה אחת היא מניפה את מכסה הספה הכבדה, חופרת בבטנה ומוציאה צרור גדול קשוּר, סוגרת בהטחה אחת, מיישרת את הכיסוּי, ומנַצחת – מגישה לגרישא. “הא לך! חבילה… כמו שהבטחתי…” גרישא נוטל מידיה את הצרור, ומניחו בפינת ההוֹל. “כעת אני רוצה להסתדר קצת…” ימלמל וכבר הוא בורח אל הפעלתנוּת. יטכס עצה איך להסתגר בחדר־השינה ולהזעיק בטלפון את פאולי. גניה עוקבת אחר תנועותיו בעיני נץ. נכנסת אחריו לחדר ומתיישבת על המיטה הכפוּלה, נועצת בו את מבטה ואינה מַרפּה. ידיו רועדות כשהוא פותח את הארון להוציא איזה לבוּש ביתי, מתכוון להתפשט בחדר־האמבטיה ולחפש בינתיִם דרך אחרת להגיע ביחידוּת אל הטלפון. פיה מתעקם לכעין חיוּך ערמומי שבהזיה. ומשחוזר גרישא מן האמבטיה, היא ניגשת אליו ומחליקה על חזהו העטוף בסוודר ביתי חוּם, עבה, מעשה־ידיה של אמא־לויט. “הוא הולם אותך מאד, הסוודר של בעלי…” תלחש. והוא, בתושיה בת־רגע, מגייס את חיוּכו המצודד ביותר ומפציר באשתו שתכין קפה לשניהם. וזו אמנם נלכדת בפח ויוצאת אל המטבח להרתיח מים. מיד הוא עט על הטלפון מנסה להתקשר עם בית־החולים. פאולי על הקו. אך גניה, שנראה כי חשדה מיד באיזה קשר, מתפרצת לחדר, ובחמת טירוף חוטפת מידו את השפופרת ומניחה אותה בכוח בעריסה. ואכן מתארע אותו דבר בלתי־צפוּי: גניה מתירה בתנועה נמרצת את כפתורי חוּלצתה ונלחצת אל גרישא, אגב מאמץ להיחלץ מכתפיות הסרפַן הכובלות את תנועותיה, ואילו הוא מנסה להרחיקה מעליו על אף רקיעותיה וטלטוליה ונשיפותיה החמות אל תוך פניו ולחוּת שפתיה התאֵבות התרות אחר שפתיו. בהיוָתרה בתחתוניתה בלבד, הוא מנסה להרכיב על כתפיה את חלוּקה, אך גניה משליכתו מעליה ומוסיפה להתפתל סביב גופו הארוך של גרישא ולהתחכך בו כלטאה בגזע העץ. וכאן מגיעה הדרמה האומללה אל שיאה: גניה, שאצבעותיה מגששות במבושיו, קופצת על המיטה, פניה לוהטים, עיניה מזרות אימה, והיא מכוונת אליו את אגודלה וצועקת לעברו במלוא גרונה: רוצח… רצח!… הצילוּ!!…

תוך כדי מאבק עמה הוא גוררה על המיטה במאמץ לקשור בסדין את ידיה ורגליה המפרפרים אל מוּל פניו. אך לשמע צלצוּלו החד והקולני של הטלפון היא משתתקת בבת־אחת ובפישוט אברים, נושמת ונושפת, צונחת מיוגעת על המזרן החשוף. גרישא מתגנב אל המכשיר. פאולי על הקו. מבטיח לסוּר בצהרים ולהחזיר עמו את האחות המטפלת. גניה שוקעת בתרדמה עמוקה. וגרישא, זקן לפתע, מוציא ביד רועדת מכיס מעילו את קופסת הטבק, צונח לתוך הכורסה שבסאלון, מבלי להעיף עין בשולחן הערוך, העמוס דגים ממוּלאים ויינות ועוגת ענק מקושטת ונרות ופרחים.

הפגישה עם גרישא… כיצד באמת אירעה?

פאריס, נניח. וחדר משלה. לאחר אותם חָדשי נדודים מבית־מלון אחד למשנהו, תלוּיה בחיוּכים של בעלי־הבית, חשוּפה לעיניהם הבוחנות של המשרתים – אכן, רוָחה גדולה. זה שבועים היא כאן. את רעיון החדר הגתה ברכבת, וישר מן התחנה נגשה למשרד־תיווּך גדול ובו־ביום חתמה על חוזה עם בעלת־בית, אלמנה המבלה את ימיה בפנסיונים ואת דירתה הניחה שנים רבות בלתי־מוּשׂכּרת, מאחר שהשאירה בה את חפציה. כעת הם מאוחסנים בשני החדרים הנעוּלים שבדירה, ואילו בשלישי… היה בו ארון רחב בן שלושה מדורים ובמרכזו ראי, שולחן עגול ועליו מפת ניילון אדומה, שני כסאות, מיטה רחבה ועליה כיסוּי צועני, מעוטר בגדילים, וילון פרחוני שרקעוֹ אדום, שטיח שדוּגמתו ניטשטשה ונשתחקה מרוב האבק שדבק בו עד היותו עיסה יבשה שאין לגרדה, עוד ארון כפול, לבן, ארונית־לילה ועליה מנורת־שולחן עם אהיל אדום, ועוד מיני קישוטים משוּנים שהדייר הקודם לא טרח להסירם כשעקר משם: שני פנסים סיניים המשתלשלים מן התקרה, מין רשת־דייגים המכסה מחציתו של קיר והחבל המוּשחל בה מקשט את מחציתו השניה במיני סלסוּלים ועניבות, שלפחות אחת מהן מותאמת באופן מושלם לצוָארו של אדם.

החדר שהיא וגרישא התגוררוּ בו במשך שנת לימודיו בפאריס. חָדשי הריונה העצובים של גניה’לה.

בא־כוחה של בעלת־הבית, זה שניהל עמם משא־ומתן על תנאי השכירוּת, סיפר להם בלגלוּג על מיני קסטנייטות וצדפות וספינות הולנדיות וגונדולות ונציאניות ומסיכות אפריקניות (שאחת מהן – כושי חייכן עם שינַיִם מגולות ועינים עגולות שאישוניהן נעים – נותרה לפליטה) וצלחות של חרסינה שקודמם תלה באותה רשת. ואמנם, עקבותיהן ניכרוּ בעשרות המסמרים שנשארו תקועים בקירות. בינתיִם שימשו אלה לגניה לתליית כובע, או תיק עם רצועה, או לוח־קיר עברי, שמישהו משליחי התנועה השאיר אצלם בדרכו לאמריקה. כך קיבלוּ בירושה מן הדייר הקודם, וילון של ניילון מצוּיר פירות, שסגר על האמבטיה, מצרך־מותרות שלא ייצרו כמותו בארץ באותה תקופה, ואשר גניה הביאה דוגמתו מתנה לאמה בשוּבם.

קודמם הדייר… איזה מין יצוּר בודד הוא, שהקיף עצמו בשפע מגובב זה של קישוטים רעי־טעם? איזה מקופח חולה־פינוק־עצמו אומלל?

עדיין היא נהנית. אותה פרטיוּת מוחלטת. אינה חייבת לקוּם, או לנקות, או לברך, או להעמיד־פנים. הבישול בבית, על כל הטרדות הקטנות הכרוכות בכך, גורם לה שמחה. אינה חייבת לנקות? דוקא משום כך אלה הם עיסוקיה בימים אלה: ניקוי, ובישול, וקישוּט הבית. אפילו מוּכנה היתה לארח בחדרה חברה. להתפאר בפרטיוּתה.

כבר קרוב לשלוש שנים מאז חזרו מטיוּלם המשותף בחוץ־לארץ. בחדשים הראשונים לבואם, היה גרישא מרבה בשתיה. וגניה, כדרכה, אינה מתערבת. בפגישות עסקיות, בכינוסים חברתיים, במסיבות. הנערות הצעירות נטוּ לראות בו גריגורי פֶק ישראלי – שאפשר לבטוח בו, שנאה להיראות בחברתו, שנעים להשיח לפניו את הלב. חיבבוהו כדוד והעריצוהו כאב. בהזמינן אותו לרקוד, היה מוליכן כחולם, בצעדים רחבים, כשהבעה של לאוּת־שמיימית נסוכה על פניו. והבעה זו לא סרה ממנו גם בנסותו לעגוב עליהן. בצמצום עין אחת ובהזרמת מבט מחשמל למשנהָ, בלחיצת־מותן וטיפוס אצבעות מהיר לאורך עמוד־השדרה אל איזור הכפתורים, הקרסים, הרוכסנים, בנטילת פני הנערה בין שתי כפותיו כגביע לפרח, ובהצמדת נשיקה לחה אל שפתיה, שרק מבטה המקרי של אשתו מבחין כיצד היא מנגבת את לחלוחיתה בגניבה, משאך הסב ממנה את פניו. ואפה של גניה, הרגיש לריחות, נגעל מריח המשקאות שנדף מגרישא ושהחריף, כמדומה, במשך השנים. מעולם לא היתה אדישה אל בעלה, כבעת התקפי תאוָה עיורת זו שלו, כשהכרתו הלומה, בנסותו למצוא פורקן באשתו, לאחר ערב ארוך של מזמוטים מוסוים עם אותן נערות. מזכירות, וטלפונאיות, ומזנונאיות. “נו, מיידה’לה, תני לנו קפה…” הסמיקה לשמע פנייתו אל המזנונאית הצעירה באותו בית־מידות שבו שוכן משרדו. משמע, באנאליוּת מטופשת של מזדקנים, שאינה פוסחת אף על אסתטיקן כמותו?

משהו לא־גמוּר יש בו, שלא העז להיגמר, הבולט דוקא על רקע תשוקת השלמוּת שלו, בכל אשר ישלח ידו. משהו שחסר את המגע האחרון, הסופי, שרישוּמו נעשה, כאילו, ביד רפה מדי, בלחיצה קלה מדי, שמתבקש כאילו להתחזק, להבליט את קויו, להחריפם.

אכן, התגלית, שמשהו מהוּתי רפה באישיוּתו של גרישא, באה לגניה בתקופה מאוחרת למדי של נישואיהם. ואז – כהפתעה גמוּרה.

בימים אלה גניה מרבה לישון ובשעות של ערוּת היא מדפדפת בז’וּרנלים, טועמת בלהיטוּת מקופסת הבונבונירה הענקית שגרישא הביא מחוץ־לארץ ושבמשך שבועות אחדים התאפקה שלא לפתחה. (כשמישהו תופשה בקלקלתה, היא מתנצלת במבוכה שאת האהובים “על הילד” היא מניחה, ואילו את היתר היא מחסלת כדי להקל על גידי את מלאכת המיוּן), קולטת פה ושם צלילים הבוקעים מן הטרנזיסטור, מוצצת מבקבוקי הפלא היפאניים העשויים מרציפן ממולא בליקר, המשמיעים מיני צפצופים בשעת מציצה, בקבוק־בקבוק וצפצופו – ממתנות הקסם של זיו אוריון. איך ידע לכוון כל־כך? כלום גילה יום אחד את סודה ומצאהּ יושבת ומוצצת סוכר־גביש או בננה – כמנהגה?

וההתרפקוּת על הבטן. המנודה, העורגת לבקבוק חם. החום שמתפשט במעים, שמבשיל את תהליך העיכול. צואה גלילית, מוצקה, חומה־זהבהבה, מפוארת. כלום חומר ממשי זה, שהפרישה ממעמקי הוָייתה, אינו עדוּת לקיוּמה?

איה המוסיפה לטפל בגניה, מתהלכת בבית כאחת ממתיקת־סוד־עם־עצמה. וגניה נכנעת לפקודותיה המוּסווֹת, זיו אוריון והמצאותיו! ניכר בו שאינו אדיש אל אותה אחות צעירה, שכן הוא יוזם שעשועים חדשים לבקרים: גוזר מטוסים מניירות צבעוניים מבריקים, מדביק להם זנבות זרחניים ומפריחם באפלת החדר, כשהם מרהיבים בגוניהם המאירים. וגניה ואיה צוֹוחוֹת מהתפעלוּת.

אכן, נעלה מכל ספק: זיו ואיה לא נלכדוּ ברשתה של אותה לוקרציה!…

לאט־לאט החלה יורדת ממיטתה וכאחת חולמת היא מסתובבת בחדרים, בהזיותיה היא מרבה לשוחח עם גרישא. בקול מסתורי ומצודד תשאל אם אמנם יוסיפו לגוּר פה, בדירת ההורים המיושנת, כל הקיץ… “אמא אומרת שבאוּ ורשמוּ את המקרקעין… בוודאי התכוונה לנוֹשה…” ובטון ילדוּתי־מתבכיין: “אני רואה משהו פאטאלי בזה שחזרנו לגוּר פה עם התינוק… אני לא תופשת איך יכולתי להרשות צעד פאטאלי כזה בגלל חוב כה קטן!…”

בסיוטיה, היא מתהלכת באותו מטבח מיושן ומרוּוח של בית אמה, נעצרת ומאזינה: האת קול אמה היא שומעת? אכן, אמה היא המדברת: “לי להגיד אידיוט!… אני מגיעה הביתה ונתקלת בחושך במישהו שאומר לי אידיוט…”

קיטון ובו שולחן חוּם מרובע וכסאות, מחבר את המטבח עם חדר־המגוּרים. דלתו האחורית פונה לחצר. אלא שבדמיונה, השולחן המרובע מתפצל לשולחנות קטנים נפרדים המוצבים במטבח, והגב' לויט בגפה, אצל אחד מהם, פורצת בצחוק וקוראת: “כל הזמן אני שומעת רעש של שקדים!… אדומים!….”

"האם אַת שומעת רעש של שקדים רק בחושך? " תמלמל גניה, אבודה.

וכבר היא נסחפת אל תהומות רוגשים המציפים אותה בכוח אימתני וכבר היא מפרפרת פרפורי התנגדוּתה האחרונים, כשכפותיו החמות של גרישא אוחזות בכתפיה והוא מנערה רכות משרעפיה.

דן אביטל בהזיותיה – אותו נער בלונדי, בן הפחח, “מלך” השכונה ואביר־הלב של נעוריה.

ופאוּלי מתנהג בביתם כבתוך שלו. פותח לרוָחה את המקרר ומוציא מיני ירקות, (צנוניות! היא רואה צנוניות…) מנסה לחבקהּ והיא משמיעה צחקוקים, ותנועותיה חמקניות ומתפתלות: “אם לא תפסיק אקרא לגרישא!…” נראה שהוא מרבה לשדלה בדברים, שכן היא מעווה את פניה ומוחה: “אין מחיצה בין הדלת והתקרה!…” או: “איך אתה מעז בנוכחוּת העוזר האציל שלנו!…” (כך בפירוש: עוזר, ולא עוזרת…) או: “לא! הדלת איננה מזכוכית!…” ואילו גידי חוזר, בהזיותיה, להיות תינוק. על בהונות היא נכנסת לחדרו, שלא להעירו משנתו, ועל בהונות היא נרכנת מעל מיטתו, מצפה “שיתעורר” ואחר שואלת בקול רך: “רוצה כבר לאכול?…” או שהיא קופצת באורח בלתי־צפוּי לפני גרישא בקריאת “בוּם”, ושואלת אם הכין כבר אותו משקה פירות עם דבש, כי התינוק רעב… על שתיקותיו של גרישא היא מוחה: “כמו שפאולי אומר… אתה מגיב כמו הד!…”

ופעמים היא אפילו נתקפת חרון־אף. בפנים זועמות היא בודקת, כביכול, במטבח, פינה אחר פינה, לגלות קנים של ג’וקים. ותוך כדי פעילוּת היא צועקת: “עקרב שחור וארסי!… שרץ מקשקש בקופסה ריקה!… לא מספיקים להסתובב וכבר היצורים המאוּסים האלה מתחילים לזחול לך מתחת לרגלים!…”

האם גניה היא הצועקת? או שמא סילביה היא שצועקת מגרונה? עקרבים. בעלי־החיים הראשונים שהופיעו ביבשה בעידן הפלאוזוני. גידי… גידי יקירה…

סילביה עולה מפעם לפעם להתעניין במצבה של גניה, אך עינה הרגישה של איה, המבחינה מבעד להבעת החרדה שעל פניה ציפיה פראית לאיד – אינה מניחה לה להיכנס.

גם על זיו נאסר לבקר את ידידתו “בימים הרעים”, או כפי שהם כוּנוּ בפי בני־המשפחה “ימי רגז ירח”. ימי רגז ירח!… איש אינו זוכר כיצד עשה לו ביטוּי זה שימוש של קבע בבית הצחים, או מי המציאו. פאולי, על־כל־פנים, תמה עליו ביותר, ובהזדמנות נאותה אף חזר עליו באָזני עמיתיו בבית־החולים. ואיה, שהיחסים בינה לבין זיו נתאמצוּ, ולדעת גרישא “הם כבר מזמן אינטימיים”, העזה לגלות לו באחד מאותם “ימי רגז ירח” שמעה את גניה מתווכחת בשנתה עם איזו פלונית: ומה אם לא ימצאו במעבדה את המבחנה הנכונה?… מה אם ימסרו לאימוץ מבחנה אחרת?…" או: “ואולי גם תציעי לקשור סביבן סרטים צבעוניים?…”

היו גם ימים נוחים יותר, שבהם השתוקקה גניה לפתוח לרוָחה את כל החלונות שבבית ולהניח לציפרים להתעופף באין מפריע ולנקר להנאתן מן העוגות הטעימות של איה.

את אמה היא מסרבת לראות “עד אשר” – כך אמרה לעצמה – “יוחזר למקומו ראשך המותז…” ואילו אל איה היא פונה בלשון רבות, או כאל אחת המפקדת על גדוד של נערות. “הן מרגישות את עצמן חָפשיות מדי אצלנו, הבנות האלה…” תטען באָזני גרישא. ברוּח טובה, עם קורטוב של עליצוּת, אפילו.

פולחן הראי, להשקיע בו את פניה. לראות את מסכנוּתה. לא לחשוש. שלב מוקדם לחמלה, היו בני הזוג האנגלי אומרים, חמול על עצמך. ראה את מסכנוּתך וחמול. שלב מאוחר יותר: חמול על זולתך, הלא רק כך מובטח לך שלא תתנשא, שתראה בזולתך אח למקרה הלידה הממאיר, לגרוטסקה הטראגית של מקרה ההיות –

שכן אתה חי בשני מישורים מקבילים. היום־יומי והמופשט – שבו נשאלות כל השאלות המסוּכנות, שהתשוּבה עליהן היא גם הברירה היחידה: טרוף את נפשך. המקום, הזמן, הנסיבות – לפי בחירתך. אינך אמיץ כדי כך? המישור הריאלי שלך אינו רופף כדי כך? עד כדי כך אתה תלוּי בו? מכוּר לו? השקע פניך בראי וחפש את מסכנוּתך. מובטח לך שתגלינה. התקוָה היחידה.

התסרוקת, הצבעים, הגיזרה, הסגנון. לא במקרה נולדה כזאת. פרצוף, גיזרה, שַם, הורים… אפשר שהיתה נולדת עם פרצוף אחר כמות שהיא? עם טעמה, משיכתה לזה ולזה, דחייתה את זה ואת זה? ממילא היתה מסגלת לעצמה תסרוקת אחרת, צבעים אחרים, גיזרה אחרת, סגנון אחר. “הכירי את עצמך” – ססמת כל בית אָפנה, כל מכון ליופי. “הכירי את עצמך”… איך?

להתחיל מהראי. פנים אל פנים מוּל מסכנוּתה.

פאריס. לבדה בקולנוע. הצגה יומית. האולם ריק כמעט כולו, אך ההוא שנכנס מתחשק לו להתיישב דוקא לצדה. ולנשום ישר לתוך פניה. נשימה כבדה, הקוטעת כבר באבה כל תקוָה לאשליה־רומנטית־בת־שעתיִם. עדיין אינה מעיפה מבט לעברו. נשימתו מגעילה אותה. היא מוציאה מארנקה איזה חפץ ושומטת כאילו באקראי. הזדמנות להתכופף ולהרים ובינתים “לטעות” במושב ולהתרחק מן האיש. רק ביציאתה מן האולם תציץ אליו: בגיל העמידה, שמן, ממושקף, נעלב, ללא כוָנות זדון.

היא מרבה בנסיעות ארוכות, מקצה העיר לקצהָ. לבדה, בשעות־ערב מאוחרות, בוחרת לה כמטרה את ביתה של איזו קרובת־משפחה רחוקה. בבקרים היא יוצאת להתרוצץ בחנוּיות.

שמחה זו שקפצה עליה עקב השינוּי שחוללה בחייה, מסתבר שאינה נמשכת אלא ימים ספוּרים. כבר בערב הראשון לשהותה במקום־מגוּריה החדש, היא שומעת מיני קולות חריקה בוקעים משני החדרים הנעולים… גם החבל התלוּי מאיים עליה בערבים, אך היא אינה מורידה אותו, שלא להניח לחוּלשה להכניעהּ. כך הכוּשי בעל העיניים החייכניות, המתגרה בה, כך הצלליות האדומות המשתקפות אליה בראי. מפחד הגנבים ועכברושים אינה פותחת חלון אפילו בלילות של מחנק.

ייסוּרי הבדידוּת. הבתים שצבע מראהָ להם. המסתורין שצבע עובש לו או מים.

העליבוּת. חדר־מדרגות מלוכלך המדיף צחנת צבע מקולקל ושמן זול. המַעבר אליו דרך חצר אפלה, טחובה, שריחות האשפה שבפחים עולים ממנה. אין פוגשים שכנים בחדרי־המדרגות של הבתים האלה, למרות ריבוּי הדירות. רק את צעקותיהן ההיסטריות של האמהות שומעים ואת קולותיהם של האבות. מה מסתתר שם בחדרים מכוערים ועלוּבים אלה, שאורותיהם עמומים ושבאמצעּות העין השלישית, עינו של השתיין, או הרומנטית, או האמנוּתית, הם עשוּיים להיראות קסוּמים ורווּיי אושר?

היא יוצאת אל הרחוב, המתנכר לזרים, עוֹינם. על־נקלה מבחינים בה שהיא זרה. אפילו אינה פוצה פיה. אפילו היא קונה את כל מלבושיה בעיר הזאת. אפילו יצאה זה עתה ממספרה מקומית. וכשמתברר לו לפלוני כהרף־עין שאמנם זרה היא, מיד יתיצב לצדה, שרץ עלוּב שכמותו, וידבק בה ולא יניח עד שילוונה עד לפתח ביתה, לאור הצהרים, והיא במשך כמה ימים תחשוש לצאת החוצה, שמא אותו עלוּב עדיין אורב לה.

והרכבת התחתית, קוצר־הנשימה, הפיח, התעיה האין־סופית במנהרות הארוכות, השוממות גם כשהן מלאות אדם, ההידחקוּת בהמון־ההמון הזה, העליה במדרגות התלוּלות, הירידה האין־סופית.

הכסף נעשה חשוּב לה יותר משהיה אי־פעם. שנים על שנים חשה שהיא גופה האשראי הטבעי שלה. כעת היא נעשית תלוּיה יותר ויותר בחפצים שירמוּ את העין הרואה. שיעניקו לה עצמה את אשליית ערכה. ככל שהאדם קשיש יותר, העניוּת יפה לו פחות. סימני הגיל ניכרים יפה בפניה. היא מתחילה לאבד את בטחונה, נוטה להסתתר מעיני הבריות. זמן וכסף. זמן למחשבה בלתי־נלאית על עצמה. שתהיה נעימה למַראֶה שלא תידחה, שאישיוּתה תענה בה ולא זִקנתה. מאוחר לקלוט? מאוחר להתלהב? העיפוּת משתלטת על הכל? העליבוּת?

וכך – בדרך הביתה.

נראה שאיה כמוה. התרגשוּת חריפה, בלתי־פוסקת, חומר־דלק מתמיד לחוּשים, לרגש , לאינטלקט, סטימולאציות. שלא ייוָתר חלל. מבפנים, כלומר – שהרי זה מוות. על אחת כמה וכמה מבחוץ: כשמאבדים את המסגרת, את הבטחון, היציבוּת, כשנאלצים לצאת, לתקוע יתד מלאכוּתית, ואז, כבמעגל־קסמים, שוב החלל שבפנים.

משמע, התרגשוּת שאינה מערערת את היציבוּת? לא הפנימית, על־ידי התנכלוּת לבטחון העצמי, ולא החיצונית, על־ידי התנכלוּת לשלמוּת המסגרת? סטימולאציה שאינה הרסנית? שמדליקה ואינה שורפת למוות?

אין כמוה פוחדת מקרבנות, שהרי הקרבה כמוה כערעור ההגנה העצמית, ואילו בכוח האנוכיוּת תוכל לשמור, אולי, על קיוּמה הרפה.

האני החלש מבקש בטחון. כשהוא מצוּי – קיים החשש לאבדו. למען שלות־הנפש רצוּי, אם כן, בטחון רזרבי. לגניה נמצאה אשליית פאולי. לאיה – גרישא, אכן.

והאצילוּת מחייבת. הזולת שם בך את מבטחו ואתה מקבלו – עליך לעמוד בהתחייבוּתך. אינך מסוגל לאורך ימים, אינך יכול שלא לאכזבו? אל תתפלא שפגיעתו קשה, שהתקוממותו פראית. דמו בראשך. כך גרישא, שלא ניער מעליו בזמנו את הדמוּת היציבה, המוּסרית־האחראית ללא רבב, הרגישה, המתחשבת, שגניה סגדה לה שנים על שנים, ושבגלותה בה סוף־סוף בקיעים, לא עמדה לה בגרוּתה להכיר בהם ולאמצם. ומוטב היה לה לאחז את עיני הנערה בת־דמוּתה, ולהוריש לה את אלילה, שלם בתכלית כביכול, וללא פגם.

כך פאולי, שהתראה כידיד גדול למקורביו, מוכן לכל קרבן, שהפגין רוחב־יד, כביכול, ועמידה על עקרונות, שבתקופות מסוּימות בחייה היתה מוכנה לייחס לו את כל הישגי המדע כוּלם, כמו שהיתה מייחסת לדן את כל הישגי המוסיקה.

נשים נוחות לאשליות. והן דבקות בגדלוּת. הגדלוּת של איש הכבוד והגאוָה הגברית שגניה טיפחה בדן אביטל. העדינוּת שראתה אצלו מאחורי הקשיחוּת, הפיוט שמאחורי החספוּס, אותו עולם שלם של מסתרי־הרוּח – שקיוּמו אצלו היה ודאי רק לה לבדה. הגדלוּת שביושר, בחכמה, בכשרון, בעצמאות, במקוריוּת שנשים תולות בגבר האידיאלי. התנפצוּת אשליית הגדלוּת, היקרה באשליותינו, שכמוה כשואה. מפח־הנפש הפתאומי שמערער בבת־אחת את אמוננו בכל ידידינו. החשד הנורא במניעיהם, בכונותיהם, הספק הטורדני במהימנוּתם, חרון אין־האונים, האיבה הקשה, הנקמה. אין הם עוד אנשים בעינינו, כי אם שעירים מעוּותי־צלם. האם חולשותינו הן המשתקפות אלינו מצלמם המעוּות בעינינו?

ומה גם כשהמדובר בנושא אהבתנו!… שרק בזכוּת הבטחון הגופני שאנו מעניקים לו… או, להיפך, בזכות הבטחון הרוּחני… כשגוף האיש מסוכסך עם רוּחו בקנאתם לנפש האהובה…

העיפוּת השתלטה על גרישא וגניה צח. ואותה הרגשת תבוּסה שמנחילה לבעליה כשלון אחר כשלון. כל התקווֹת שהתחילוּ מאירות פנים בסתיו, סופן שהנחילוּ אכזבות, כעת, כשהקיץ על ספם. בוטל הפרויקט של תכנון הגנים באותה עיר מרכזית בנגב. המשא־ומתן בחוץ־לארץ נכשל. ידידם האדריכל זכה בתחרות, שמשרדו של צח השתתף בה. מחלתה של גניה. הו, כמעט ונתפשוּ לאמונות תפלות!… וידידיהם? האוּמנם מתרחקים? וסתם מכרים? מתכחשים? מתעלמים? שמחים לאיד? פאולי שמח לאיד?

גילוּי מוזר: גרישא כאילו ציפה לכשלון. כאילו ייחל לו. כאילו מצב זה אך טבעי הוא לו, ואילו כל אותן שנות הצלחה, לא היו אלא מקסם־שוא, חזיון־תעתועים. ובכל־זאת נראה שנדהם מחזוּתו הגלמנית, הקשוּחה, מפני השתיקה השוטמת אשר לו, או האיבה הצוהלת, או האדישוּת המשועממת. קדרוּת נשתלטה עליו. אך עדיין היה מקווה לקול. שיזכרוהו. זיו ואיה נסעו לירח־דבש. ומוטב כך, חשב. בין כך ובין כך הוא עייף. יותר משאיה משערת לעצמה. נוצרה ריקנוּת, שלא היה מוכן לה. האוּמנם נשכח? האוּמנם נדים באמת? נדים – והולכים? כמו בבית אבלים? מסתלקים, וזהו?…

סעודותיהם האבלות. ישיבתם הקודרת זה מוּל זה. משהו שנגדע בכל אחד מהם. ההזיות הארוטיות – בגניה?… נראה שכל אותה תקופה שלאחר שוּבו של גרישא היא נוטלת מהן ברכת פרידה. הזיותיה האירוטיות!.. מחלתה האהובה, המטופחת, המפונקת. נברוזה פרטית מתוקה שלה. שכואב להיפרד ממנה, שצר להיגמל ממנה, אך שכבר היא חשה את התהליך האכזרי של ההחלמה ממנה.

ימשיך להזדחל. באותה דממת־בדידוּת שבה הם שרוּיים, גם בשריקת הקומקום יש משום נחמה. יבקרו באותם מקומות, יתנועעוּ באותם חוגים. רק שקט יותר. בראש רכוּן קצת יותר. בעינים מהורהרות קצת יותר. עם שנים מעיקות קצת יותר. ואותו משהו שמנקר את לבם. העינים הרעות שנותנים בהם?

גניה תוהה: האם בהיותה משוחררת מאותה נברוזה של הזיות ארוטיות, שעדיין היא משתוקקת אליה כאל סם, שעודנה מכוּרה לה כל־כוּלה, ששנים על שנים, מסתבר, שלטה במאוייה, במניעיה, במחשבותיה, שקבעה את חליפות־רוּחה, אורחה־ורבעה, יחסה למשפחה, לידידיה, לכל הסובב אותה – תשתחרר גם מן החרדה?

משולשים וזויות, צוּרות גיאומטריות צבעוניות, בחוּמים ובאפורים, דכאון אפל. בחילה. מסגרת חמוּרה, נוּקשה, של חובות ומפחי־נפש ועלבונות המכוּונים אל עצם קיוּמם: כשלונותיו של גרישא, למשל, מחלתה של גניה. בור רחב, שומם, פתוח, באמצע השדה. גרישא. כעת הוא תופר את חלומותיו טלאי על גבי טלאי. סיוּטיו, תקווֹתיו. אך על הכל, כאמור – העיפוּת.

לאחר שחזרו זיו ואיה מירח־הדבש, היה זיו נכנס מפעם לפעם. רגליו הארוכות הפשוטות בלובן מכנסיו כשהוא משתרע בניחותא בכורסתו של גרישא, שולטות בחדר כולו. עיניה של גניה נתקלות בלי־משים במבושיו. היא מסמיקה, עדיין אותן קרני מחושים מופלאות העוברות ממנו אליה וממנה אליו, היוצרות אותה התייחסוּת אינטימית סמוּיה ומודחקת ביניהם. לובן מכנסיו על רקע האגוז הכהה של הבודרמאייר.

“איה צריכה לחזור בכל רגע”, הוא אומר ומציץ בשעונו, להדגיש את חשיבותו המשנית לגבי גניה, ממתי זה? בסך־הכל הריהו נבוך כמוה. אף כי צעיר. עדיין מצפה להפתעות מן העתיד. מוטב שישאר במבוכתו, חשבה. היא יאָה לו. הדיבור המגומגם בטלפון, ארשת של דכדוּך ונוקשוּת־מה בעת פגישה עם אנשים שאינם דוקא מידידיו. מידה יתירה של בטחון עצמי, ולוּ גם חולף, לא תהלמנו. היא נתפשת לחששות. כאילו ראתה את הנולד: העמדות־פנים, אירוניה קלה ביחסו אל אותם שאינם עוד באָפנה, שההצלחה חדלה להאיר להם פנים.

וכך, יום אחד כשזיהה עצמו זיו בטלפון וגניה, כדרכה, אמרה לפרוץ לקראתו כוּלה מאור־פנים ב“כן, זיו, הכרתי את קולך!…” נעתקוּ מלים מפיה. הבאמת יתגלגל באותה דמוּת כנבוּאת־לבה?

ארץ של אור לבן, חד, חשפני, מסנוור. אור של ארץ שטוחה, חשוּפה, זממנית. אור בוהק, ניאוֹני, שאינו מותיר מקום למסתורין, ועם זאת הופך למסתורין כל פינה מוצלת, כל טפח מכוּסה.

ארץ של זמזומים. של קהוּת השמע וחדוּתו. האזנה שמבעד לקולניוּת, ראיה שמבעד לאור המסנוור. גס. פתוח. בלי גוָנים.

ארץ של ארס. לשונות של ארס, מזימות, קנאה, עוקצנוּת. אך על הכל – האור.

ארץ של יצרים. של תאוָה, נקמה, יצריוּת, שמזרימה את הדם, המספק חמצן לגוף, המספק אויר לריאות – בחום הגדול.

הנצרוּת שאפשר היה שתהיה גאולתה? אינה הולמת ארץ זו. הארצות הקרות, שטבען מתוּן, ממוזג, הן קרקע גידוּלה.

ארצה של גניה. הסכנה הצהובה האורבת מכל צד. כבר היא נותנת בה את סימניה: חרדה. הכל חסוּם. רק שב וצַפה לחסדי שמים.

איננו ככל האנשים? למה נבחרנו להיות שנואים?

המסתורין שהיא חרדה ממנו. מאז חזרה לכאן אינה חדלה להתבונן בבריות. ההתנכרוּת של ידידיה הופכת את מעיה. והרי הסכנה עושה אותם אחים, אחים־תולעים, אחים בערימת־הזבל…

האור זה. וכי לא גדלה בו? וכי לא גידלה בו את בנה? אינה אוהבת את מכורתה? אז מה בכך? כל הודי, מושפל או גאה, טמא או אדון, לא יחשוש לומר לה כדברים האלה: אינני אוהב את מכורתי. וסינים, ויוצאי האיים למיניהם.

ארץ של גמדים. חזרה מארצות של אנשים לארץ של גמדים, בתים גמדיים, דירות גמדיות, מכולת גמדית, כיכר גמדית, אנשים גמדיים, יחסים גמדיים, מושגים. יש להתגמד. גמדים זקנים, לא חמוּדים, מכוערים. בתי־טיח גמדיים מתקלפים על כרעי עמודים. תריסונים בשלל צבעים. יש גמדים חרוצים, בכפרים, בקיבוצים, יש מלומדים מופלגים. ריח הדרים בלילה, שריקות כדורים, זמזום מטוסים, המיית גלי הים. הלילה שעוצר בכוח את אור היום, שכולאו ביד חזקה, פרא של אור, שמא יפרוץ פתאום ויכה את כולם בסנוֶרים.

ארץ לסַפּר עליה אגדות. להתגעגע אליה. לא אל בתיה או אל אנשיה. אליה.

כל חייה עברוּ כאן. צריך רק להתגמד. לחזור אל הילדוּת. השכוּנה, החצר, המחוזות הגמדיים שנראו פעם ענקיים. מחוז הילדוּת. מחוז החלומות והסכנות והתקווֹת והפחדים והאהבות והקנאות והשכרונות והאמונות. ארץ הנעורים.

גמדים זקנים זה לא יפה.

מהו מקום בלי היא שמהלכת בו. מה הוא בלי היא שמתיחסת אליו? אף וּפה וצבע שׂער, ומין וקול ושפה והתנהגוּת? מה לה נוף קסוּם כשהיא בו זקנה, ומרה, ומכוערת? ממשוּתם של דברים בלי יחסנו אליהם? אינה קיימת!…

לחזור אנשים אל ארץ של ילדים וגמדים. הבית אינו בית, העץ אינו עץ, הספסל אינו ספסל. לא לצרכיהם של אנשים. לא לפי מידותיהם. להפוך את הכמו־בית לבית? את הכמו־עץ לעץ?

ערי אירופה אינם לטעמם של ילדים. הן מוגמרות מדי. הבית שם בית. העץ עץ. השפה שפה. ארצות של מבוגרים. מוגמרות מדי. אין מקום להפעיל את הדמיון.

בילדוּתה אהבה, כמדומה, ארץ זאת.

האין האנשים המשיקים אל חיינו שייכים בתודעתנו לזמנם ולמקומם בלבד? כך ארץ, כך עיר, כך בית. נסי לעקרם ולנטעם במקום אחר בחייך, בזמן אחר – והאכזבה תהיה שלמה.

הבוקר התעוררה במיטתה. מי היא אותה ציפור שאת שירתה לא שמעה ימים רבים? שרקרק משתורר? בולבול? לפני ימים רבים, רחוקים, היתה פוקחת את עיניה בבוקר־בבוקר, כשתקוַת היום הגדולה, מהוּלה באור יקרות, פורצת עם קול זמרתה ומציפה את כל ישוּתה.

עתה אינה מעוררת בה לא ריגוּש של שמחה ולא צביטה של צער. קצוצי־כנפים. נופלים על אדמתם. קצוצי־כנפים.

ההתחלה. במוח. העוית הקלה בשׂפתים. וכבר מתערפל. לא להיכנס לפאניקה. להתרכז, לפזר את הערפל. משב של רוּח. לא קרירה. מרעננת. ההנאה מן הישיבה הזאת כאן, במרפסת בית־הקפה התל־אביבי המהודר. הערב, ליל־שבת. הם משוחחים סביבה אנגלית, צרפתית. נוער. תיירוּת עממית צעירה. אוירה בין־לאומית. גם עברית שומעים. מפי ההוא, המרצה למדעי־המדינה, למשל, שמשום־מה מעמיד פנים כאינו מבחין בה. דיבוּרו הרהוּט שאינו מועֵד לעולם, שהיא מאבדת את אחיזתה וטובעת בזרמו השוטף. לפתע הוא פונה אליה בשאלה. מלותיה נעתקות מפיה, היא נכשלת, תשוּבתה אינה מוכנה במועד, כוּלה מתערערת מלשונו החלקה, המנוסחת, המהוקצעת, שאין בה שמץ של ספקנוּת, תהִיה, פקפוק או רתיעה.

ובכל־זאת, ההנאה. לבוּשה נאה, שׂערה החפוף והנוצץ גולש על כתפיה, לאחר אמבט של שבת. המלצר הצעיר מנעים אליה פנים. שחרחר, מסולסל, עיניו פוזלות בחייכו וגומות לחייו זורחות. היא לוגמת קפה קר בקצפת. התקוָה. מה דרוּש לו לאדם. ולחשוב שרק אמש…

היום אהבה את דם וסתה, הצלוּל, המלכוּתי. הספרית החדשה אמרה “שערך מקסים…” הספרית החדשה שיש לה “כאלה קריזוֹת”, “בגלל החבר הזה שלי, שלא מצלצל”. ו“גניה’לה!” קרא מישהו שלא זיהתה ממכונית דוהרת והיא נופפה בידה לשלום. הבוקר שתתה קפה עם אותה חצוצרנית צעירה, בת־השכנים, שפניה הרחבים עגומים תמיד, חוץ מבשעה שהיא מחצצרת. שנתיִם חיתה עם בעלה המהנדס וכעת התגרשה ממנו. “כשאַת חיה עם גבר שאינו נותן לך כלום… כלום…” אמרה “רק אז אַת יודעת טעמה האמיתי של בדידוּת. ואילו כעת, כשאני לבדי, אינני בודדה…”

מה עוד דרוּש לה לאשה. נאה, רכה, ובקו הבריאוּת, נדמה. ומה על הפיתוּי לראותו? “ידיד חדש יורה לך דרך חדשה” נאמר בהורוסקופּ שלה השבוע. מיהו אותו ידיד חדש ואיזו דרך?

היא נעשית לאה. לא לזמן רב, מסתבר, היא ניזונה מקרינה עצמית זו שלה.

לא לצפות לאיש. להחזיק באותה הנאה שהיא נהנית מבדידוּתה. להישען על אהבת עצמה. להתלבש להתאפר, להקפיד על תסרקתה, להקסים את עצמה, להשתכר מעצמה, לפנק את עצמה במאכלים מעודנים, במלבושים, בסיגריות מעוּלות, בטיוּלי שחרית וערבית, בשינה, לא־ממושכת מדי. סיוּרים בחנוּיות, סקירת חלונות־ראוָה, ישיבה בבתי־קפה. ספורט קל, שחיה בבריכה, ביקור במכון יופי, במספרות, מעדניות, בבוּטיקים למיניהם, טיוּל בגנים ציבוריים. נסיעות ללא־מטרה באוטובוסים בין־עירוניים, למרחקים קצרים. לשכוּנות חדשות, נקיות, של וילות בסגנון בניה מודרני. לכתוב יומן. איך לא עלה בדעתה!… כל הפולחן הסודי והמתוק הזה!… אותה התרפקוּת על חיי־הנפש… לא בבית. בקרון־המסעדה של הרכבת העולה לירושלים, למשל, או לחיפה. ואחר־כך להכניסו למגירה. כמעט ואמרה: לתנור־אפיה. שיהי נאפה שם מעצמו. על כל החמרים המשובחים שהכניסה בו. על טעמיו ותבליניו. וכעבור זמן־מה לפתוח קמעה ולהציץ… כוּלה ריגוּש וסקרנוּת, לראות מה אירע בו. מראהו, וצבעו, וריחות מעודנים הנודפים ממנו, וטעמו…

לטפס על הכרמל. לטייל בגנים שם. לשבת בקפה שם. לשוטט ברחובות. לנסוע ללא מטרה לשכונות מרוחקות, נקיות, הנשקפות למפרץ, או להרים ולים. וילות מודרניות. ופסלים בגינות־הנוי. לבקר בגן הבאהאי. לעלות ולרדת בכרמלית, בלבוש מפולפל, בתסרוקת הולמת, להיות נאה ומושכת. בעיני עצמה – קודם־כל.

או לירושלים, כאמור. לשוטט בעיר החדשה. קפה־גן, נקי, אירופי, אוירה בין לאומית.

זוג קשישים מיקירי ירושלים מתווכחים על ביקורת המקרא. “ביקורת המקרא!” יתפרץ האחד לפתע, “יש לנו ליהודים היסטוריה אנושית כלום?” ובעל־הבית, שמזדהה בטלפון “צוריאנו שלום”, יושב שבת־אחים עם מלצריו־לשעת־דחק, חבורה עליזה של יוצאי עליית־הנוער.

“אתה עובד משהו?” פונה קרובתו של צוריאנו אל אחד הבחורים, צרפתי מגודל בלורית.

“במשרד הבטחון”.

“אבל היית מודד בעיריה”, מעיר צוריאנו והחבורה פורצת בצחוק.

“ולפני זה היינו ברומניה”, אמר הנכנס החדש, מוצק, רחב־כתפים, מלח. “בקונסטנצה. והספקתי להסתובב גם בקופנהגן”.

וקרובתו של צוריאנו, כשהיא מעלה עין סוררת על מסרגתה: “ראינו אתמול סרט טוב ב’וינא' Belle de jour עם קטרין דנב. עם בעלה היא לא רוצה לעשות כלום. עם אחרים כן. איך היה עם היפני?”

“ומה הענין שם?” שואל הצרפתי.

“הענין שחטפה מכות”.

“הו, צ’ארלי”, פונה אחת דובשנית שחוּמה במיני ובמגפי זמש אל הצרפתי, “כמה שז’אן סורל יפה!”

קרובתו של צוריאנו קמה בבהלה: “הו, הו, ישרפוּ העוגות!”

ו“קול ישראל” בעברית קלה, וגבר בגיל העמידה בטלפון:

Oh, no, you are not putting me off at all“”

ו“מה נשמע, ספר”, אומר צוריאנו למלח. “בבית מה נשמע?”

“היום ‘הרצל’ יצאה לארגנטינה. אתה יודע מה זה ארבע־עשר יום בים כעת?”

אחת דקה, ממושקפת בחצאית ובסוודר, עם פצעי בגרוּת, מתיישבת בצד לנהל חשבונות.

ממשיכים לענות בסרט, “אני בוכה בסרטים”, אומרת הדובשנית ואילו העדינה בפלרינה ירוקה מתריסה: “אני אבכה בשביל סרט כזה?”

ואחר־כך: “שמעתי שפיטרו את ישראל. ממזר כזה. את יודעת מי מדווח לי? מנשה. אני פוגשת אותו במרתף. חומר טוב שם. חבורה סגורה. תקליטים. בנות נחמדות. רק שיָקר שם”.

לבקר בשכונות ותיקות, בקריית האוניברסיטה. לא במוזיאון. לא תערוכות, או קונצרטים או תיאטרון. לא שום דבר שמזמין חברה, או שמעורר געגועים על חברה, או שמעורר געגועים. ספרים קלים, רומנטיים, או קצת פחות קלים, הנרי ג’ימס, מוריאק, גרי, או סטנדל, פלובר.

לפנק את עצמה בגבולות תקציבה הצנוע. בהתחשב ברגישוּתה. לא להעתיר על עצמה שפע רב מדי של תפנוקים – שמא יכבידוּ. יעיקוּ. ובסופו של דבר ימרידו על עצמה. ואז – הקץ לאהבה עצמית, לפינוק, להקסמה, לשכרון. ו…חזרה לדכאון, לחולי, לתלוּת, חזרה לכל זה.

ומה עושה הוא כעת? והוא – מי?

הזמזום… העוית בשׂפתים… הערפל… לא להיכנס לפאניקה. להתרכז. בליל־שבת יש תזמורת בקפה. משוּנה שרק כעת הבחינה בכך. הרוּח נעשית קרירה יותר. כעת היא מגיעה מצפון. האם רק נדמה לה שהוא עבר כאן כעת בחולצה ארוכת שרווּלים? – והרי קיץ עדיין, קיץ עדיין, קיץ עדיין…

ושום נס לא קורה. וההילוּך הזה אינו שלו כלל.

וחלומות בהקיץ האוּמנם מתגשמים באיחור? משכבר ניטל מהם הנס? ונושא חלומותינו? גיבורם? זה שאת אבקת־הזהב של רגעי האושר הספורים כל־כך שמזדמנים במחיצתו היא אוספת בחרדת־קודש למען החלומות? שלמענם היא מסרבת, פשוט מסרבת, להודות בקוצר־ידו, קטנוניותו, מורך־לבו, בינוניוּתו, מגבלות שכלו, לבו, דמיונו?

מציאות זאת, שבזכות הדומן שנצבר בה פורחות ההזיות פריחה מזהרת, מלכוּתית.

אשה כבת שבעים התיישבה מוּלה. האם התרפקוּתה על זכרון האשליות הרומנטיות של חייה “פתטית” יותר מזו של הבתולה הרוקמת בחשאי את הזיותיה?

המטרה. תכלית כל זה. להגדיר את המטרה. לדבוק בה. למצוא בה תכלית.

“המטרה שלי לא להביא הרבה ילדים”, אומרת אשה צעירה וחננית, עם צמה עבותה, מבנות המזרח, היושבת וממתינה בצד גניה לתורה אצל רופאת־הנשים של קופת־חולים. “אבל הרופאה הזקנה פה, שדומה לאייכמן, אפילו תתחנני אליה לא תעשה לך הפלה.”. “היא צודקת”, מתריס כנגדה גבר צעיר המלווה את אשתו הדקה והגרומה שחניכיה הנחשפים בשחקה משווים לה מראה אוילי. “אם כולם יתחילו לעשות הפלות־הפלות, איך המדינה תתקדם?”

ומטרתו של פאולי, מה? הרפואה? ההצלחה? ומטרתו של דן? קשה להאמין, שעליה בסולם המנגנון המפלגתי. ילדיו, אם־כן? יציבוּת משפחתית, הפעם, עם אותה שהוא עומד לשאתה? וזיו? ואיה? זיו מתבזבז בעולם הבידור, חשבה. שמא יש לו מטרה סמוּיה להתקדם באמנוּת? ומטרתה של איה – זיו? וסילביה מַשלה את עצמה שמטרתה הציוּר? ומה מטרתו של גידי? של הזוג האנגלי היא יודעת: להצליח להתקיים. בכבוד. הם וילדיהם. לא חשוּב איפה. ביושר, עם אפשרוּת למצוא זמן פנוּי לקריאה, טלביזיה, עם קצת יותר כסף למסעות, אולי. הו, כן!… אך זה כבר בתחוּם משאת־הנפש. ולא להתבזוֹת. בפני בוסים למיניהם, בפני סמכוּיות.

ומה בכל־זאת מטרתו של גידי? חופש? אהבה?

“אהבה ונפלה בפח”, אומרת במנוד־ראש אותה חננית, מן התור אל רופאת־הנשים, כשהיא מתכוונת לבחורה זהובה, נמוכת־קומה, שזה עתה מילטה את נפשה מלינץ' בנסותה להיכנס שלא בתורהּ. אך בהגיע הסערה אל שיאה, עבר קול: “מתנדבת מחוץ־לארץ… תעזבי אותה…” והרוּחות שככוּ. “מן האוניברסיטה היא”, אישרה בבטחון החננית, שצעקה “אשכנזיה יש לה פרוטקציה!…” רגע קודם־לכן. “מה ששם נעשה! ואללה!… נופלות בפח, מסכנות, ששים־שבעים ביום!…”

ומטרתו של גרישא? חָלמה עליו בלילה. על אביה, כלומר. נמצאו באזכרה לאביה. “כעת, משאבי מת”, היא אומרת בלבה בחלומה, “הרומן שאני מנהלת עם פלוני, ענין גלוּי הוא. אינו עוד בבחינת סוד. אף כי גם בחייו של אבי לא היה סוד”.

ומטרתה שלה? עם אמה היא מרקדת בחלומה באותה מסיבת־מחזור המתקיימת בגן, שתכניתה הרשמית נסתיימה והריקוד נראה כמוצא יחיד משממונה. רגליהן הקלילות טופפות ב־Fondue (הגב' לויט מרבה להלל את רגליה הקטנות והחטובות של בתה וכמו היא מבכה בכך את רגליה שלה, שכך עלה להן) עם אמה היא שוכבת בחלום אחר, פה דבוּק לפה בנשיקה ממושכת.

והמטרה? תכלית כל זה?

במלחמה, בשואה חיצונית, אין שואלים, כמדומה. רק אותן מלים שבבת־אחת הן מקבלות את מלוא משמעוּתן: להפקיר את עצמה לגורל, להיות מוטלת על כף מאזניו. ואותה הרגשה של שכיבת־אפרקדן על חזהו של ים, דרוּכה לנשימתו העולה ויורדת, עולה ויורדת, מתוּן־מתוּן, סדירה, רגוּעה, כמעט־כמעט מפתה, להתרפק, לעצום עינים, ולנשום לרוָחה, רפוּיה, מתפוגגת, לעולמי־עולמים… רועם באָזנים. העינוּי, הגמוּל. שילומים רצתה לומר ויצא גמוּל. כך, כך, אלפית מטעמו של סיפוק.

גלולה מיד. במכה אחת תהרוג את הקולות. פחד, הלב מפרפר. מה כל האדם, חוּשיו, גופו בתהפוכות הגיונו, הנפש המכתיבה לגוף. הציפרים המרעידות את נימי השחר ועדיין לא באה השינה. הירגעי… הירגעי… את המחשבות התועות בראש לרכז בעינים, המחשבות העריצות. חיש. אחת לאחת לכלאן שם, חזק, וזהיר־זהיר להשחילן בחלומות – להקפיצן מעֵבר לתהום. ולסתום עליהן את הגולל. שתתהפכנה בקברן !…

דמות של גבר. יברכנה לשלום. בנעימות רבה, כמדומה. פניו סתמיות. אינן מסגירות דבר. בינתיִם. אינה מזהה אותו? יתפלא. תתאמץ להיזכר. לא. על כל פנים: תקוָה.

אמש קראה בעתון־ערב על שוּבה לארץ של הזמרת נורמן, לאחר שהִיה של שנתים באמריקה. הרי זו חדשה! בצר לה טילפנה אל פאולי. “פגשתי את בעלך הבוקר”, פתח לפני שהספיקה להיתלות בתירוץ כלשהו. “בבית־הקברות. אותו פסל ישראלי מצרפת. אמו, היתה פציינטית שלי הרבה שנים”.

אכן, סיפר לה שהיה בבית־הקברות, אך לא על פגישתו עם הדוקטור. “דיברנו קצת”, המשיך, “היחסים בין המנוחה והבן, אַת יודעת, באמת ענין טראגי…” לא. אינה יודעת.

הבוקר שאלה על כך את גרישא, שנראה מופתע ביותר. מעולם, אמר, לא שמע מפי הד"ר היים שום מלה על הפרשה. מה גם, שכלל לא דיבר עמו בבית־הקברות. אפילו לא ראהו שם.

מי מהם משקר? באוילוּת כזאת, שקר פשטני שעלול להתגלות בהזדמנות הראשונה, ולאיזה צורך?

בצהרים, כשעמדה אצל הכיריִם ובחשה את הרפרפת, הלמה בה הוודאוּת בדפיקות לב עזות: גם נורמן היתה שם.

מחברת לרשימות בוטניות. בהדרכתו של גרישא. עבה ומרופטת, בכריכת רפיה שהתקינה במו ידיה, מתקופת שהוּתה בקיבוץ. בקדחת הסידורים של השבועות האחרונים, בהעבירה מסמכים ותעודות מארון לארון נתקלה בה. כתב־ידה מאז, בתהליך של השתנוּת ממעוגל לנמרץ, נוטה לתקוע יתד באותיות החותרות מטה ולהעיז בתנופה באותן המתנשאות מעלה. כותרת: “ביקור במשתלה”. “באדמה שמטייבים למשתלה משמידים עשבי־בר, יבלית, מַפרים אותה בזבלים, שמפתחים פרוצס אורגני של יצוּרים מיקרואורגניזמיים ובאופן כזה מכשירים אותה לגידול מהיר יותר חזק יותר, של שתילים מפותחים אשר אינם נרמסים על נקלה…”

לא. היא אינה מכירה את גרישא… כמעט חצי יובל שנים חיתה במחיצתו ואין היא מכירה אותו… אינה יודעת מי הוא…

הוסיפה לעלעל: “צמחי צל מגדלים בבתי־זכוכית: יהודי נודד סגול, קיסוס החורף, פיקוס פונולה, קיסוס החורש גמדי, שיפלירה, שהריבוּי הקלאסי שלה הוא מזרעים”. ובסוגריִם: “גרישא ניסה לגזום ולהרבות מהייחורים”. “ריבוּי על־ידי ייחורים או חטרים ונצרים הוא ריבוּי וגטטיבי, חוטר – שתיל שיוצא מהגזע. נצר – שתיל שיוצא מהשורש. חוטר מגזע ישי, נצר משרשיו יפרה… עץ תמר ממין זכר מבשיל רק זכרים. ממין נקבה – רק נקבות”.

יחסו האמיתי כלפיה מהו… ושל פאולי? – תחוּשת ההשפלה קיימת אצלו רק כאשר תופשים אותו בקלקלה…

“קלירודנדרום פשוט עם פרחים לבנים ובעל פרחים אדומים הפורח בחורף… קטלב, צמח בר הגדל בסביבות קריית־ענבים, על הר־עצמון… המנבטה כמוה כבית־תינוקות. אם נובטים ארבעים אחוז ממאה, הרי זו הצלחה…”

היא, שזופה, בשמלת ווֹלָנים אדומה מנוקדת, “גנדרנית” לפי המושגים של אז, פוסעת בשבילי המשתלה בסנדלים לבנים שבקושי הצליחה לנקותם אחר־כך, מחברתה פתוחה, והיא גומעת בהערצה כל משפט היוצא מפיו. הוא, משכמו ומעלה, במכנסי חאקי קצרים וחולצת תכלת, דיבוּרו בנחת, מתוּן, רגוע.

“התנאים הטבעיים של הצמח הם, כמובן, בגן הפתוח. המנתור, למשל, הוא צמח־בר שהופיע בקיר מסולע של בנין עתיק ביפו”. ובסוגריִם: “גרישא גילה אותו שם”.

המחצית הראשונה של העשור הרביעי בחייה של אשה… כשבתמימוּת מופלאה נודעת לה לפתע האמת המרה, שהזמן, אבוי, פועל לרעתה… עדיין באופן תיאורטי, לרוב, לא על־פי סימנים חיצוניים, אך כבר אין לה מנוס אלא להקיש מנסיון קודמותיה…

“ריבוּי גנטי, על־ידי זרעים, אינו קונסֶקוונטי… ממיינים, מרבים, יוצרים ואריינטים חדשים…”

את גידי היא מכירה. את אי־יכולתו לעמוד מוּל עצמו…

“פינוס מריטימה – אורן החורף¹. כאשר גדל בתנאים אידיאליים סופג הרבה מים, זבל, עשוּי להגיע תוך עשר שנים לגובה של עשרים־וחמישה מטר. ברוש – עץ שאינו ניתן להעברה. זית – כן…”

פחות מכל היא מכירה את גרישא… אינה מבינה אותו… אף כי גם את פאולי לא, או את דן, או את זיו, שעוד מעט, עוד מעט יתחיל ללבוש את המסיכות…

“רוסקוס” – צמח ליצוא. לבגרס – עשב האהבה. מגנוליה – צמח טרופי, עלים דומים לפיקוס, פרק לבן, ענק, בגודל צלחת, משכּר. ארקטוטיס – מזריע את עצמו. סימן שאינו סובל, שטוב לו… גם נר־הלילה מרבה את עצמו…"

אך בעלה זר לה מכוּלם… אף כי בכלל, איך אפשר להבין בני־אדם?

“אקוקנטרה יפוניקה רוברה – רעל מסוכן מאד… סטריליציה – ציפור גן־העדן. עלים כמו בננה, לא מפנקים אותו. כשמגדלים בבתי־זכוכית הוא סובל מהעברה…”

לאחר אותה אפיזודה בודדת שהיתה לה עם פאולי (נשיקה, נשיקה בלתי־צפוּיה, ותו לא) אחרי נישואיו, שאלה את עצמה, היא זוכרת, בדאגה, אם חיים יצריים אינטנסיביים מדי אינם גורמים להזדקנוּת…

ולפתע, שוּב אותו משפט מתנגן מאמש: “נאוָה, משוש חיים של חוָה…” על סף ההירדמוּת, כשהסתדרה בתנוחת הרפיה, כשדימתה שהיא שוחה בבריכה, שחיית־חזה מתוּנה, שלוָה, שרירי הראש רגועים, רפוּיים, או שהיא שקוּעה אפרקדן באמבטיית חול חם, והשמש נעימה, מלטפת, או שהיא מיטלטלת במכונית בדרך ארוכה, טלטלה אחידה, מאוזנת, לא דילוגים פתאומיים, לא קפיצות, טלטלת־נדנדה מיישנת… מיישנת… רק עוד נקודת־אור אחת במוח ערה, פקוּחה. הנה, הנה תכבה. “נאוָה, משוש חיים של חוה…” להקשיב לנשימותיה, אטיות, קצובות, חָטמה שנרווח לסילון האויר הדק, הצח, אותו חריק־חרק בראש…

עם שחר עוד הוסיף להתנגן: “נאוָה… משוש חיים של חוה…” בתו של דן אביטל ואשתו המנוחה…

המחלה שהיא פשרה בין איבוד־לדעת לקיוּם של שגרה, שהוא בלתי נסבל…

עוד כותרת – “תנאי הארץ”: “עונות השנה בחוץ־לארץ דרסטיות, בעוד שאצלנו המעברים רכים. שם שלג מכסה את הנבטים בשמיכה חמה, ובאביב, לאחר שינה מתוקה, הצמח מלבלב ופורח…”

“איש מת אני אהבתי”, חזרה ושיננה לעצמה – היא נזכרת, בשוּבה מביתו של פאולי (ביום, בהיעדרה של אשתו) לאחר אותה נשיקה גורלית. “אני אהבתי איש מת…”

“השמש שלנו הורסת את צבע הפרחים. כך ניתן לראות בבוקר צמח בעל ניצן אדום, עלים נוצצים, מפיץ ריח, ובצהרים, אותו צמח עצמו, כשהניצן ורוד דהה ובערב הוא כבר לבן”.

למה אין מקשיבים לה. דבריה מיטשטשים כמו לא נאמרו. בחברה של יותר מאיש אחד או שניִם, כלומר. היא נכשלת בלשונה? אינה מוצאת את המלים המתאימות? את הניסוח הנכון? השיחה מוסיפה לקלוח בלעדיה. כאילו לא דיברה.

“באירופה נוטעים עצים נשירים, שתחדור שמש. אצלנו – בלתי נשירים, להצל. אילינטוס – עץ נשיר, בקיץ ירוק…”

גרישא אף פעם לא רצה בילד נוסף. מדוע? בכל־זאת היא וגידי הם מסגרת האישיוּת שלו… חיי־המשפחה הם יותר מכל מסגרת לאישיוּת…

“באיזור החוף – צמחים שעומדים בפני המליחוּת של הים… מלוח – מופיע כזוחל וכשׂיח על שׂפת הים. בערבות־הנגב מנסים לגדלוֹ בתור מספוא… גן־ישראלי הולם את גבעת הכורכר, שהוא שילוּב של סלע וקפלי קרקע. גידי כורכר מלאכותי עם בטון, שהוא חיקוּי למתכונת הטבע. הבית פנימה – כמו מערת־קברים… מטמינים את הבית בתוך ההר… האופי, המבנה הטופוגראפי – ים־תיכוני… באותן עונות שהצמחיה הישראלית דלה בהן באפקט יש למלא את החללים הריקים בצמחי תרבות…”

ההרפתקאות, ההוללות, כמוהן כיציאה מן האישיוּת, זניחת האישיות, שעם כל ההנאה השמימית מן הסם החוּשיי, יותירוּ את טעם החדלון אשר לריקנוּת…

“אוליאנדר ורדנון, גדל על חוף הירדן, רק על חוף נחלים יופיע כשולט…”

יש אנשים שחייהם שגרתיים ומונוטוניים, אך כלפי חוץ הם נדמים מסתוריים… דן אביטל, למשל. ופאולי, שהיא יודעת שאינו טוב לה לבריאוּת.

“בקפלי קרקע, באדמות מפולת, על מדרונות של אדמה גולשת, סחף, יש תמיד להעדיף צמחים זוחלים שקטים, שמחזיקים את החולות שלא ינדדוּ. אקאציה צייאנופיליה, אחי – רותם ורותם: ספרציום ורתימה רותם”.

עוד כותרת: “פריחה אפילה”. “מעונינים שהצמח יכנס לפריחה כשהוא חסון באופן פיסי. בהיותו חלש מאיזו סיבה שהיא, חולני, או כשהקרקע דלה, הצמח חושש שמא ימוּת והוא להוּט להקים זרע”.

ובסוגריִם, הערה מוּזרה: “והרי כלל הוא שלהיטוּת רבה מדי מקלקלת את השורה”.

“זוהי פריחה מוקדמת, טרם זמנה. שתיל קטן שעושה ניצן לפרח – קוטמים אותו. כך נעצרת הפריחה והצמח מלבלב, מתחסן, ומגיע אל הפריחה מאוחר יותר… תופעה שכיחה בפרדס: עלים חִורים, דלי כלורופיל, עמוסים בפריחה… מנערים את הפריחה, מזבלים בזבלים חנקניים. החנקן מדרבן את הווגטציה, עלי הפרח מתרבים, מוריקים, מתחזקים, והפריחה פוחתת. כך מחסנים את הצמח. זבלים חימיים זרחניים מעוררים את הצד המיני. באופן כזה מאזנים בין הגידול הווגטטיבי והפריחה…”

פתאום ידעה שהיא בהריון. אל־אלהים!… עצרה נשימתה. שוּב זיע. והקימוּר שנתהווה בבטנה. יצוּר חי!…

זה כשבועיִם היא חשה בו? יותר? כלומר… בסוף חדשה הרביעי? תחילת החמישי? והיא “מתקדמת”, משמע, אף יותר מאיה?… הכל מיטשטש לה… ולחשוב שהיתה משוכנעת שגאזים!…

שוב! פרפור של גל. פרכוּס. ישמרנה אלהים ממה שהיא כבר בטוחה שאמנם זהו!…

כל אותם הדברים, ההשמנה הפתאומית, הכרס התופחת, דקירות בגב, כבידוּת בצד, ההשתנה התכופה, בחילות, סחרחורות, התעלפוּיות. המטומטמים! כל מיני בדיקות שבעולם ערכוּ לה שם בבית־חולים – חוץ מבדיקה גניקולוגית. נכון ששאלוּה אם יש שינויים בווסת… פאולי שאל… בשעת רישום, דרך שגרה, כביכול. דוקא הוא. מובן שענתה בפסקנוּת, שבכלל לא… הפתי!… וכי למה ציפה? – אף כי היו שינוּיים…. שהדחיקה אותם והתעלמה מהם. כמוּת הדם שנתמעטה עד היותה, לפני כחמישה חדשים אמנם… כתמים חוּמים (כעבור חודש חזרה לתיקנה, פחות או יותר, אך הרי מקרים כאלה קורים!…) קשרה, עם “המַעבר”. וגם את ההשמנה, ואת הגאזים, ואת הדקירות והבחילות, הכל הכל… “המעבר”. “המעבר” המאיים.

חמישה חדשים, כלומר. לא כפרק־הזמן שעבר מאז נסיעתו של גרישא?… מאז היעלמו של… עוית של כפור בלבה. זמן רב כבר לא נתנה דעתה על אותו חלכה…

ילד יוּלד לה? כעת? משאמרה לפרוש מכל וכל? תינוק. כל זה!… מחדש?

ככל שהיא מחשבנת. נתערפל לה לחלוטין. “רפי את השרירים, הפיגי כל מתיחוּת, נשמי בשקט…”, “לפקודתך, לפקודתך, פאולי יקירי…” מה קדם למה. פורים. איה וזיו מחופשים כזברות. איה – שכרסה בין שיניה. איזו בדיחה תפלה!… פאולי מתכונן לטוס לקונגרס רפואי בציריך (היה או לא היה משהו בינו לבין אותה רופאה יחסנית בהריון? – ושמא בכלל… שמא בכלל!… והרי בפירוש הסגיר את עצמו אז בגילוּיי הדאגה הקיצוניים והבלתי־סבירים שלו… כדי־כך ששכח להעמיד פנים בנוכחות גניה… שקיוּמה ממש נשכח ממנו…) חמסין. המכרז שיריבי גרישא זכו בו.

מה פתאום פורים! – לפחות חדשיים לפני־כן! ראש השנה האזרחי. שגרישא חגגו בפאריס והיא במיטה (וגם הוא, גם הוא ודאי) כאב עם מרירוּת. זרוּת. כלימה שעקמימוּתה גלוּיה לה.

מי הוא. באותם שבועות, משמע… נסי להיזכר. לא מתוך לחץ. לא במפגיע.

קשי־החלטה, האנשים. או שמטרתם אינה ברורה להם. או שהיא קרובה וארעית. רבים מאותם שעוברים כעת על־פני חלונה, חוזרים ועוברים – הבחינה.

באותם שבועות ממש פגשה את דן אביטל בירושלים. זיו אוריון ביקר בדירתה בוקר אחד הזוּי ואפלולי, ומשאך הסבה לרגע את עיניה גילתה את צלליתה של סילביה… ובאותה פגישה עם דן בירושלים – מה ארע?

פאולי. רוצה היתה שממנו?

הקבצן.

זוג סוסי־עבודה גרומים פורצים למדרכה שברחובם ההדור גוררים אחריהם עגלה ריקה. ככל שגרביהן של הזקנות ססגוניים יותר, כן מראיהן בלה יותר – חשבה. ואותו גבר ספורטיבי בגיל העמידה נראה בהחלט מאוהב בעלם הברוּנֶטי המהלך לצדו והמביט נכחו בתהיה ערמומית.

הקבצן.

כמה מן הנשים הצעירות שעוברות כאן מתחלפות לה בחברות־נעוּריה. הבוֹס השמן והמשׂוּפם הואיל להופיע סוף־סוף לפגישה עם ההוא הצולע, שמצפה לו בקרן הרחוב זה שלושת־רבעי שעה.

אותו יום חגיגי וגשוּם שפאולי אספהּ במכוניתו כשעמדה בתחנה וציפתה מהורהרת לאוטובוס. חדשים רבים לא התראוּ. הפצירה בו שיעלה ויסעד עמם. אותו ערב סיפר להם את תולדות מחלתה של סילביה.

רוצה היתה שמפאולי?

גרישא היה נרגש ושופע תכניות. למה מצא פאולי לנכון לסַפּר דוקא אז על מצבה של סילביה? היה נבוך בפני גרישא? על שפלש, עם אשתו, אל נוָם לא־צפויים, רטובים ומתנשמים ונרגשים?

לפני־כן ערכוּ הקפה קטנה במכונית. במושב האחורי של מונית, שנסעה לפניהם, התנשק זוג. נדהמה. פני הנערה כאילו היו כולן צלקת איומה. כהרף־עין. אחר־כך נוכחה שהיה זה שׂערה שגלש על לחיה. פנוּ למגרש ריק ברחוב הירקון ונעצרוּ להסתכל בים הסוער. אך למה על מחלתה של סילביה דוקא?

ייתכן שרוצה היתה שמפאולי.

הקבצן. משהו אפל שאירע. של קדושה? שליח סומא של קדושא? חרש ואילם ושליח־מבשר? משולח שנעלם כלעומת שבא. וזהו שרצה לבשרה? ואותה דמוּת אנדרוגינית קסוּמה שלפניו? ואביו של הילד, בעליו של הכלב – גם הוא? משולחים? שליחים־מבשרים? כולם?

האחוָה החמה. השייכוּת. דוקא כעת, כמדומה, יותר מאשר אי־פעם. אשה ישראלית. כן. מפוקחת וללא מסתורין. מרצונה או שלא מרצונה? יהודיה. מצח נחושה. במאבק חצוף על קיוּמה. (מאבק? בין עלבון בגידתו של הבעל למועקת המתיחוּת בארצה? או שמא על המאמץ להינתק מרומן מרתק לשמע צופרי האזעקה?) אפילו יש חכמה בכך שלא בידה הבחירה. שהרי במוקדם או במאוחר אין מנוס מן ההגדרה. משפחתך, ידידיך, עמך – לטוב ולרע.

וכעת ההריון. החרדה. לעת עיפוּתה? לעת חשבון אחרונה? לא מגרישא, או מפאולי, או מדן שכל־כולו אשליה. לא מאותה הזיית שחרית תמה שהיא וזיו אוריון הזוּהָ, כשצלליתה של הלילית אורבת לה להשחירה.

הקבצן. אכן, אותה סעודת־מצוָה. וכעת לישון. די לה בידיעה. הרבה למעלה מכוחה. מבינתה. אלא שהשינה בורחת ממנה. דוקא כעת, כשהיא עורגת אליה עד כלות. גופה כמו ישן ומוחה ער. ואותם גלים של צינה העוטפים את לבה, החולפים במוחה. שעות על שעות היא מתגלגלת מתנוחה לתנוחה, מתאמצת בכל כוחה להשחיל עצמה בשינה – וזו חומקת. ביאושה היא לוחצת על כפתור החשמל. ידה שנדמית לה כרכיכה, ושתי השומות שעליה, כמשושי חלזון.

דבר ודאי: שאינה נחשבת. שקיוּמה ניטל ממנה. שמשתעשעים בה כוחות שלא מתחום השגתה.

וגרישא וגידי שכמו נעים במציאוּת אחרת, ופאולי, ודן וזיו ואמה – שהיא צופה עליהם כעת מתודעה זרה וגופה המוסיף לפעול, מכוח הגזירה, מכוח קיומו של החומר. שהיא שם ומוסיפה להתהלך כאן, ולנהוג כמנהג המקום שעה אחר שעה, ושיח ולהג ושחוק. היא האשה הקטנה. גורלה שהוא נשגב ממנה.

תקופה ארוכה לפני נסיעתו האחרונה של גרישא לא קיימו יחסי מין. אף כי המשיכו לישון במיטת־הזוג הרחבה, אף כי גניה נהגה להשקיע מדי פעם את ראשה בגומחת הכתף של בעלה, כשכל אחד מכורבל בשמיכתו. ומעת לעת היה נושק נשיקה חטוּפה לצוָארה. אך כדי התרגשוּת מינית לא באוּ. אף לא מצאוּ צורך לשוחח על כך. נוח היה להם לטפח את מועקתם, איש־איש לעצמו. המכתב האנונימי שנתקבל ערב נסיעתו. לשון־ארס צהובה משתלחת. וכעת הנקמה. סוף־סוף יבואנה העונש. טלטלת חרדה: איך תסביר לו?

עד היום לא חשד, כמדומה, במאומה. אפילו לא היה מבחין שהשמינה, אלמלא העירה היא עצמה את תשומת־לבו לכך. וזאת משום הצורך לתרץ את מאמציה להימנע מדייסות ומיני מתיקה, בהתגוננה מפני גרישא הנוהג לשדלה להרבות באכילה.

איך תסביר לו? יהרגנה!… דוקא אחד כמוהו, שקט, עדין־נפש. והרי אומרים שדוקא כאלה… אינה שפוּיה? שׂכלָהּ משטה בה? כל אלה אינם אלא תעתוּעי הזיות חולניות? והקבצן?… לא היה ולא נברא? או שהריונה היסטרי?

הריאליוּת. הריאליה שלה. היא, גניה, אשתו של צבי צחובל־צח, אדריכל־גנים, אמן. אמו של גדעון צח, הומניסט, פליאונתולוג המתמחה בחקר זוחלים קדם־היסטוריים. בתו של גדעון לויט, אידיאליסט, ושל לידיה כגן־לויט, עקרת־בית, פילנטרופית. הריאליה שלה. ראשית כל, יהודיה, חייבת בצידוק קיוּמה. ישראלית, משמע לוחמת ותיקה, לב עיקש, הכרה צלוּלה, קבל עולם. רגשי־נוחם והתמרדוּיות־נפל ופרישוּת מופגנת, זועמת, מן המחנה. וחזרה בתשובה אליו.

אשה. לא שאפתנית, לא ברוכת־כשרונות, שאף בנעוּריה לא היה יפיָה מכה בסנוֵרים.

רעיה. אַם. אשה. קוקטית, חקרנית, רגשנית, אך לא עד כדי חבלה בעצמה, במשפחתה. שאהדתה נתוּנה לחלש, למקופח, אך רק לעתים נדירות כדי מעשה של ממש. קנאית לצדק, כואבת עד ליאוש כשמתנכלים לו, אך נוחה להתנחם. במלה טובה, במזג־אויר נאה, בלבוש חדש, בקניה מוצלחת של פריט זה או אחר לבני־ביתה, לאמה, במתנה נאה לחמיה, לגיסתה, בספל קפה חריף ומהביל, בסיגריה, בתסרוקת הולמת, במחמאה ערבה, באשליות. רומנטיות – רוּבן ככוּלן.

אשה בשנות הארבעים לחייה. שקומתה הנמוכה, ורגליה העקומות קמעה, אינן נזקפות עוד לזכות חנניוּתה. לא רעננה. אף כי עיניה מביעות חיוּניוּת ותסיסה, אף כי לא סרת־טעם. גם לא נבוּלה. נבונה. שמשתדלת ללמוד לקח מנסיון־חייה, אך גם מודה בכשלונה לעשות כן. שעל סף בלוֹתה היתה לה עדנה. מעין הריון־בתוּלים. פרתנוגנסיס. התפתחות הביצה ללא הפראה. או שבדרך הטבע בלא ידיעתה? בלא ידיעתה בשעת־מעשה, או בשכחונה עכשיו, כחמישה חדשים לאחריו? כשתודעתה מעורפלת אז, או כשזכרונה חולה עכשיו?

רוצה היתה שלא מגרישא? שיהיה גלגול חדש? היא עיפה. רוצה היתה שלא היה ולא נברא.

הצמאון הזה שהחל לפקדה, חסד הצמאון של שרשי הנפש לאותו נעלם, שלפנים יחסתו לגעגועים אל מצב של טרום־הוּלדת, אך כעת היא יודעת שאינו נתחם בזמן מוגדר. הצמאון להיזכרות? להארת־פתע של דברים שאפשר שאירעו לה חוץ לחוקי־הטבע?

אינה משתוקקת אלא אל שלוַת־הנפש. אל ההשלמה עם הנס שפקדה? לא היא שהשגיחו בה. היא פרודה זעירה מאותה הוָיה על־טבעית, שכוחות שמחוץ לעולם הגשמי פעלוּ בה, או דרכה, בשל מניעים שהם למעלה מהשגתה.

שלוַת־הנפש. אינה מדמה לה גמוּל הולם יותר על תפילותיה. וקבלת־הדין. כך או כך, לא בה המדובר. והן גבול ההבנה קיים אף ביחסים המוּכּרים לה מנסיונה: גבוּל הבנת זולתה, או היכולת להקיש מנסיונו, או אי־היכולת לרצות בכך.

המנזר, אם־כן? היעדר החציצה בין עולם ההתרחשוּיות שבהן היא נעה ובין אלה שהיא נפעלת על־ידיהן, אך שאין בינתה משגת את משמעוּתן? או מוטב שתייחל לאקט של הפיכת־הלב? כשכל עצמותיה תאמרנה ולא תחשוש מפני חוּלשת תודעתה במאבקה עם היצרים הנחוּתים המתנכלים לה?

פלא המנזר. הגשמי הכפוף לנשגב, החומר המקבל את מרוּת הרוּח, כאילו היה זה מדרך הטבע.

ומצבה הגוּפני, עדוּת להפיכת הגשמי לרוּחני? החטא הקדמון, שהנשגב מבינת־אדם הדבירוֹ תחתיו?

יוצא שאינה אחראית עוד למצבה האנושי, שטבעה ונסיבות־חייה עשאוהו מה שהינו? שאין היא אחראית לשום התרחשות בחייה, במחשבה או במעשה, ותביעותיה המוּסריות כלפי עצמה בטלות ומבוטלות? ומועקת האשם שעשתה לה קן בלבה תיעלם כלא היתה?

קלה־קלילה, פרפרית, כבאותם ימי שרב רחוקים, כשחדוַת נעוּריה מבקיעה לפתע את סגירוּת ביישנוּתה הבתוּלית. הריוֹנה. הריוֹנה הקדוש.

בבגדים לבנים היא מתלבשת בימים אלה. ריפס ואורגנזה וקרֶפ־דה־שין מעוטרים בסלסלות ומקלעות ותחָרים או חרוזים ואבני־חן צבעוניות, שהיא קונה בחנוּיות של סידקית ומחברת במו ידיה לשמלות המאוושות בלכתה. ובלילות הצוננים עדיין, היא מתעטפת בגלימת ברוקאד רחבה, ששרווּליה ואמרתה חושפים את לובן השמלה, או בצעיף לבן שגדילים בצדדיו. לרגליה נעלי בלרינה ואת שׂערה, שהיא מגדלת זה כמה חדשים, היא מגלגלת עד עָרפהּ ומכסה בשביס עד למטה מאָזניה.

כל־כולה שקועה באותה מהפכה־זוטא שחוללה בבית: הורידה את מסכי הקטיפה הכבדים ותלתה במקומם וילונות לבנים דמוּיי טפטה מרוקמים, שמלילות בשוליהם.

את מיטת הזוג הרחבה כיסתה בציפוּי חדש, אולטראמַרין עם כוכבי זהב, מקובץ בצדדיו ואמרתוֹ זהב, ותלתה מעליה כילה דמוֹיית אפריון – להגן מפני המעופפים בקיץ, אמרה.

את רהיטי הטיק שבסאלון החליפה לאט־לאט, בחלקם, בחפצי ברוֹק מוזהבים, שליקטה בשקידה בחנוּיות לעתיקות. ואת הקירות ציפתה בטפיטים.

פה ושם, רכשה חלקי סרוויזים מוזהבים, בכחול ואדום עתיק, וקופסות בשׂמים וכלי־גביש מחוטבים ומפת פיליגרין עם ציצים. ואת אגרטלי השיש והנחושת וכלידי² הכסף מילאה בנוצות של טוָסים ובענפי דפנה ופרחי שדה ארוכי גבעול.

ואת ההוֹל ריהטה בסגנון מזרחי, עם דלפקי עץ מעשי פסיפס, וראי ענק במסגרת עץ כהה עם פיתוחים.

ואת התמונות האוריגינליות שהורידה מן הקירות שבסאלון, איחסנה בחדרו של גידי. אך מלבד זאת אספה ידיה מחדר זה ואף מחדרו של גרישא ולא ערכה בהם שום שינוּיים.

חלומות… חלומות…

בין ראשי כרוב היא מטיילת. חלקות רחבות עמוסות ראשי כרוב לעיפה, והיא מטיילת בינותם בהנאה גלוּיה – בדרך לביתה.

חלום אחר – כוחותיה עזבוּהָ כליל. היא פותחת את פיה לקרוא לגרישא, אך קולה נאלם.

חלום אחר – הצער הנורא. גרישא מת וצערם הנורא, שהיה לו גבול. הגנת קיוּמם?

וגם היא, גם היא ידעה שיש קרקעית לבכי, שאינו נמשך בלי קץ. אף כי הכירה את האבל, הו, כן! – את החלל שאין לו ממלא לעולם.

הלכה בסמטאות. נתקפה חשק לצייר וביקשה צבעים. “לא זאת אַת מבקשת”, אמרוּ לה האלמנות המנוסות, “אלא את כנף־בגדו שחלף ביעף לעיניך. מחנות לחנות, מסמטה לסמטה את מבקשת את כנף בגדו. כך אירע לי וכך אירע לי”.

כנפות הדלת שבין החדר והמרפסת נשארוּ פתוּחות קמעה. עוד בחייו. “והן אפשר לסגרן”, אמרה. וסגרו. וגם את החלון סגרו כדי מחציתוֹ והשאירוּ סדק צר. היה בדיוּק טוב. והן באמת אפשר היה שיהיה טוב.

היא רכוּנה על כן ומציירת. דן מחייך, כמדומה.

חלום אחר, חוזר, אושרה. הנערה מבית־החולים. שמתרפקת עליה, מתחננת לגילוּי חיבתה.

משמע שיש לאמץ את המחלה, ־ חשבה – ואת המוות. את האביונוּת ואת המסכנוּת ואת האכזריוּת. ואת השנאה ואת הזרוּת ואת הבדידוּת. וגם את המפלצות של גידי, הו, כן! – איגואנות מהפנטות עם זנב וכרבולת, ודרקונים מעופפים בצבעיהם המבעיתים, ולטאות־ענק ארסיות שראשן כראש תנין, וסלמנדרות וסירנות וקרנפים, מיני פילים שפטמות בשיניהם. כל בניה של משפחת זוחלי־הענק מסוף עידן־הגיר, שנכרתוּ מעל פני האדמה, כך משערים, עקב התנגשות עזה בין כוכבנו וכוכב־שביט, לפני כמאה מיליון שנה.

ללמוד לחיות, משמע, בגיל ארבעים־פלוּס!…

עכשיו, שהתרחש בה הנס, היא יכולה.

גידי עומד לנסוע. מלאיה, קולומביה, ברזיל, הסתכלות ומחקר. ואותה נערה סטודנטית עמו. ישׂאנה לאשה? נדמה לה שרוצה היתה, שכן. וגם שמחה שהוא נוסע. למנוע ממנו מבוכה.

את גורלה תשׂא לבדה. את תחוּשת ייחוּדה. בלי בהלה. שהרי פעם אחת לפחות ידוע שאירע… להבדיל, להבדיל, כמובן. היא יודעת. פעם אחת לפחות, היא מאמינה. ובסך־הכל קרוב לאלפַיִם שנה, בתבל ששנותיה כך וכך ביליון.

שוב ושוב ושוב. ככל שתפשפש בזכרונה, לא הופרתה. רק החשש מפני היצוּר שיוָלד. שמא… שמא… לטאה! ששש!… הס!… ייסכר פי השטן! מוחה חולה או מה? בגודל של תינוק… שיגדל, וישמן, ויצמיח זנב, או כרבולת, או כנפיִם, או מי יודע מה, ובמקום לדבר – ישיר!

גק – הו! גק – הו!

קו – גה! קו – גה!