רקע
אידה צורית
עוד עונה אחת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תש"ל 1969

פאריס, נניח. וחדר משלה. לאחר אותם חָדשי נדודים מבית־מלון אחד למשנהו, תלוּיה בחיוּכים של בעלי־הבית, חשוּפה לעיניהם הבוחנות של המשרתים – אכן, רוָחה גדולה. זה שבועים היא כאן. את רעיון החדר הגתה ברכבת, וישר מן התחנה נגשה למשרד־תיווּך גדול ובו־ביום חתמה על חוזה עם בעלת־בית, אלמנה המבלה את ימיה בפנסיונים ואת דירתה הניחה שנים רבות בלתי־מוּשׂכּרת, מאחר שהשאירה בה את חפציה. כעת הם מאוחסנים בשני החדרים הנעוּלים שבדירה, ואילו בשלישי… היה בו ארון רחב בן שלושה מדורים ובמרכזו ראי, שולחן עגול ועליו מפת ניילון אדומה, שני כסאות, מיטה רחבה ועליה כיסוּי צועני, מעוטר בגדילים, וילון פרחוני שרקעוֹ אדום, שטיח שדוּגמתו ניטשטשה ונשתחקה מרוב האבק שדבק בו עד היותו עיסה יבשה שאין לגרדה, עוד ארון כפול, לבן, ארונית־לילה ועליה מנורת־שולחן עם אהיל אדום, ועוד מיני קישוטים משוּנים שהדייר הקודם לא טרח להסירם כשעקר משם: שני פנסים סיניים המשתלשלים מן התקרה, מין רשת־דייגים המכסה מחציתו של קיר והחבל המוּשחל בה מקשט את מחציתו השניה במיני סלסוּלים ועניבות, שלפחות אחת מהן מותאמת באופן מושלם לצוָארו של אדם.

החדר שהיא וגרישא התגוררוּ בו במשך שנת לימודיו בפאריס. חָדשי הריונה העצובים של גניה’לה.

בא־כוחה של בעלת־הבית, זה שניהל עמם משא־ומתן על תנאי השכירוּת, סיפר להם בלגלוּג על מיני קסטנייטות וצדפות וספינות הולנדיות וגונדולות ונציאניות ומסיכות אפריקניות (שאחת מהן – כושי חייכן עם שינַיִם מגולות ועינים עגולות שאישוניהן נעים – נותרה לפליטה) וצלחות של חרסינה שקודמם תלה באותה רשת. ואמנם, עקבותיהן ניכרוּ בעשרות המסמרים שנשארו תקועים בקירות. בינתיִם שימשו אלה לגניה לתליית כובע, או תיק עם רצועה, או לוח־קיר עברי, שמישהו משליחי התנועה השאיר אצלם בדרכו לאמריקה. כך קיבלוּ בירושה מן הדייר הקודם, וילון של ניילון מצוּיר פירות, שסגר על האמבטיה, מצרך־מותרות שלא ייצרו כמותו בארץ באותה תקופה, ואשר גניה הביאה דוגמתו מתנה לאמה בשוּבם.

קודמם הדייר… איזה מין יצוּר בודד הוא, שהקיף עצמו בשפע מגובב זה של קישוטים רעי־טעם? איזה מקופח חולה־פינוק־עצמו אומלל?

עדיין היא נהנית. אותה פרטיוּת מוחלטת. אינה חייבת לקוּם, או לנקות, או לברך, או להעמיד־פנים. הבישול בבית, על כל הטרדות הקטנות הכרוכות בכך, גורם לה שמחה. אינה חייבת לנקות? דוקא משום כך אלה הם עיסוקיה בימים אלה: ניקוי, ובישול, וקישוּט הבית. אפילו מוּכנה היתה לארח בחדרה חברה. להתפאר בפרטיוּתה.

כבר קרוב לשלוש שנים מאז חזרו מטיוּלם המשותף בחוץ־לארץ. בחדשים הראשונים לבואם, היה גרישא מרבה בשתיה. וגניה, כדרכה, אינה מתערבת. בפגישות עסקיות, בכינוסים חברתיים, במסיבות. הנערות הצעירות נטוּ לראות בו גריגורי פֶק ישראלי – שאפשר לבטוח בו, שנאה להיראות בחברתו, שנעים להשיח לפניו את הלב. חיבבוהו כדוד והעריצוהו כאב. בהזמינן אותו לרקוד, היה מוליכן כחולם, בצעדים רחבים, כשהבעה של לאוּת־שמיימית נסוכה על פניו. והבעה זו לא סרה ממנו גם בנסותו לעגוב עליהן. בצמצום עין אחת ובהזרמת מבט מחשמל למשנהָ, בלחיצת־מותן וטיפוס אצבעות מהיר לאורך עמוד־השדרה אל איזור הכפתורים, הקרסים, הרוכסנים, בנטילת פני הנערה בין שתי כפותיו כגביע לפרח, ובהצמדת נשיקה לחה אל שפתיה, שרק מבטה המקרי של אשתו מבחין כיצד היא מנגבת את לחלוחיתה בגניבה, משאך הסב ממנה את פניו. ואפה של גניה, הרגיש לריחות, נגעל מריח המשקאות שנדף מגרישא ושהחריף, כמדומה, במשך השנים. מעולם לא היתה אדישה אל בעלה, כבעת התקפי תאוָה עיורת זו שלו, כשהכרתו הלומה, בנסותו למצוא פורקן באשתו, לאחר ערב ארוך של מזמוטים מוסוים עם אותן נערות. מזכירות, וטלפונאיות, ומזנונאיות. “נו, מיידה’לה, תני לנו קפה…” הסמיקה לשמע פנייתו אל המזנונאית הצעירה באותו בית־מידות שבו שוכן משרדו. משמע, באנאליוּת מטופשת של מזדקנים, שאינה פוסחת אף על אסתטיקן כמותו?

משהו לא־גמוּר יש בו, שלא העז להיגמר, הבולט דוקא על רקע תשוקת השלמוּת שלו, בכל אשר ישלח ידו. משהו שחסר את המגע האחרון, הסופי, שרישוּמו נעשה, כאילו, ביד רפה מדי, בלחיצה קלה מדי, שמתבקש כאילו להתחזק, להבליט את קויו, להחריפם.

אכן, התגלית, שמשהו מהוּתי רפה באישיוּתו של גרישא, באה לגניה בתקופה מאוחרת למדי של נישואיהם. ואז – כהפתעה גמוּרה.

בימים אלה גניה מרבה לישון ובשעות של ערוּת היא מדפדפת בז’וּרנלים, טועמת בלהיטוּת מקופסת הבונבונירה הענקית שגרישא הביא מחוץ־לארץ ושבמשך שבועות אחדים התאפקה שלא לפתחה. (כשמישהו תופשה בקלקלתה, היא מתנצלת במבוכה שאת האהובים “על הילד” היא מניחה, ואילו את היתר היא מחסלת כדי להקל על גידי את מלאכת המיוּן), קולטת פה ושם צלילים הבוקעים מן הטרנזיסטור, מוצצת מבקבוקי הפלא היפאניים העשויים מרציפן ממולא בליקר, המשמיעים מיני צפצופים בשעת מציצה, בקבוק־בקבוק וצפצופו – ממתנות הקסם של זיו אוריון. איך ידע לכוון כל־כך? כלום גילה יום אחד את סודה ומצאהּ יושבת ומוצצת סוכר־גביש או בננה – כמנהגה?

וההתרפקוּת על הבטן. המנודה, העורגת לבקבוק חם. החום שמתפשט במעים, שמבשיל את תהליך העיכול. צואה גלילית, מוצקה, חומה־זהבהבה, מפוארת. כלום חומר ממשי זה, שהפרישה ממעמקי הוָייתה, אינו עדוּת לקיוּמה?

איה המוסיפה לטפל בגניה, מתהלכת בבית כאחת ממתיקת־סוד־עם־עצמה. וגניה נכנעת לפקודותיה המוּסווֹת, זיו אוריון והמצאותיו! ניכר בו שאינו אדיש אל אותה אחות צעירה, שכן הוא יוזם שעשועים חדשים לבקרים: גוזר מטוסים מניירות צבעוניים מבריקים, מדביק להם זנבות זרחניים ומפריחם באפלת החדר, כשהם מרהיבים בגוניהם המאירים. וגניה ואיה צוֹוחוֹת מהתפעלוּת.

אכן, נעלה מכל ספק: זיו ואיה לא נלכדוּ ברשתה של אותה לוקרציה!…

לאט־לאט החלה יורדת ממיטתה וכאחת חולמת היא מסתובבת בחדרים, בהזיותיה היא מרבה לשוחח עם גרישא. בקול מסתורי ומצודד תשאל אם אמנם יוסיפו לגוּר פה, בדירת ההורים המיושנת, כל הקיץ… “אמא אומרת שבאוּ ורשמוּ את המקרקעין… בוודאי התכוונה לנוֹשה…” ובטון ילדוּתי־מתבכיין: “אני רואה משהו פאטאלי בזה שחזרנו לגוּר פה עם התינוק… אני לא תופשת איך יכולתי להרשות צעד פאטאלי כזה בגלל חוב כה קטן!…”

בסיוטיה, היא מתהלכת באותו מטבח מיושן ומרוּוח של בית אמה, נעצרת ומאזינה: האת קול אמה היא שומעת? אכן, אמה היא המדברת: “לי להגיד אידיוט!… אני מגיעה הביתה ונתקלת בחושך במישהו שאומר לי אידיוט…”

קיטון ובו שולחן חוּם מרובע וכסאות, מחבר את המטבח עם חדר־המגוּרים. דלתו האחורית פונה לחצר. אלא שבדמיונה, השולחן המרובע מתפצל לשולחנות קטנים נפרדים המוצבים במטבח, והגב' לויט בגפה, אצל אחד מהם, פורצת בצחוק וקוראת: “כל הזמן אני שומעת רעש של שקדים!… אדומים!….”

"האם אַת שומעת רעש של שקדים רק בחושך? " תמלמל גניה, אבודה.

וכבר היא נסחפת אל תהומות רוגשים המציפים אותה בכוח אימתני וכבר היא מפרפרת פרפורי התנגדוּתה האחרונים, כשכפותיו החמות של גרישא אוחזות בכתפיה והוא מנערה רכות משרעפיה.

דן אביטל בהזיותיה – אותו נער בלונדי, בן הפחח, “מלך” השכונה ואביר־הלב של נעוריה.

ופאוּלי מתנהג בביתם כבתוך שלו. פותח לרוָחה את המקרר ומוציא מיני ירקות, (צנוניות! היא רואה צנוניות…) מנסה לחבקהּ והיא משמיעה צחקוקים, ותנועותיה חמקניות ומתפתלות: “אם לא תפסיק אקרא לגרישא!…” נראה שהוא מרבה לשדלה בדברים, שכן היא מעווה את פניה ומוחה: “אין מחיצה בין הדלת והתקרה!…” או: “איך אתה מעז בנוכחוּת העוזר האציל שלנו!…” (כך בפירוש: עוזר, ולא עוזרת…) או: “לא! הדלת איננה מזכוכית!…” ואילו גידי חוזר, בהזיותיה, להיות תינוק. על בהונות היא נכנסת לחדרו, שלא להעירו משנתו, ועל בהונות היא נרכנת מעל מיטתו, מצפה “שיתעורר” ואחר שואלת בקול רך: “רוצה כבר לאכול?…” או שהיא קופצת באורח בלתי־צפוּי לפני גרישא בקריאת “בוּם”, ושואלת אם הכין כבר אותו משקה פירות עם דבש, כי התינוק רעב… על שתיקותיו של גרישא היא מוחה: “כמו שפאולי אומר… אתה מגיב כמו הד!…”

ופעמים היא אפילו נתקפת חרון־אף. בפנים זועמות היא בודקת, כביכול, במטבח, פינה אחר פינה, לגלות קנים של ג’וקים. ותוך כדי פעילוּת היא צועקת: “עקרב שחור וארסי!… שרץ מקשקש בקופסה ריקה!… לא מספיקים להסתובב וכבר היצורים המאוּסים האלה מתחילים לזחול לך מתחת לרגלים!…”

האם גניה היא הצועקת? או שמא סילביה היא שצועקת מגרונה? עקרבים. בעלי־החיים הראשונים שהופיעו ביבשה בעידן הפלאוזוני. גידי… גידי יקירה…

סילביה עולה מפעם לפעם להתעניין במצבה של גניה, אך עינה הרגישה של איה, המבחינה מבעד להבעת החרדה שעל פניה ציפיה פראית לאיד – אינה מניחה לה להיכנס.

גם על זיו נאסר לבקר את ידידתו “בימים הרעים”, או כפי שהם כוּנוּ בפי בני־המשפחה “ימי רגז ירח”. ימי רגז ירח!… איש אינו זוכר כיצד עשה לו ביטוּי זה שימוש של קבע בבית הצחים, או מי המציאו. פאולי, על־כל־פנים, תמה עליו ביותר, ובהזדמנות נאותה אף חזר עליו באָזני עמיתיו בבית־החולים. ואיה, שהיחסים בינה לבין זיו נתאמצוּ, ולדעת גרישא “הם כבר מזמן אינטימיים”, העזה לגלות לו באחד מאותם “ימי רגז ירח” שמעה את גניה מתווכחת בשנתה עם איזו פלונית: ומה אם לא ימצאו במעבדה את המבחנה הנכונה?… מה אם ימסרו לאימוץ מבחנה אחרת?…" או: “ואולי גם תציעי לקשור סביבן סרטים צבעוניים?…”

היו גם ימים נוחים יותר, שבהם השתוקקה גניה לפתוח לרוָחה את כל החלונות שבבית ולהניח לציפרים להתעופף באין מפריע ולנקר להנאתן מן העוגות הטעימות של איה.

את אמה היא מסרבת לראות “עד אשר” – כך אמרה לעצמה – “יוחזר למקומו ראשך המותז…” ואילו אל איה היא פונה בלשון רבות, או כאל אחת המפקדת על גדוד של נערות. “הן מרגישות את עצמן חָפשיות מדי אצלנו, הבנות האלה…” תטען באָזני גרישא. ברוּח טובה, עם קורטוב של עליצוּת, אפילו.

פולחן הראי, להשקיע בו את פניה. לראות את מסכנוּתה. לא לחשוש. שלב מוקדם לחמלה, היו בני הזוג האנגלי אומרים, חמול על עצמך. ראה את מסכנוּתך וחמול. שלב מאוחר יותר: חמול על זולתך, הלא רק כך מובטח לך שלא תתנשא, שתראה בזולתך אח למקרה הלידה הממאיר, לגרוטסקה הטראגית של מקרה ההיות –

שכן אתה חי בשני מישורים מקבילים. היום־יומי והמופשט – שבו נשאלות כל השאלות המסוּכנות, שהתשוּבה עליהן היא גם הברירה היחידה: טרוף את נפשך. המקום, הזמן, הנסיבות – לפי בחירתך. אינך אמיץ כדי כך? המישור הריאלי שלך אינו רופף כדי כך? עד כדי כך אתה תלוּי בו? מכוּר לו? השקע פניך בראי וחפש את מסכנוּתך. מובטח לך שתגלינה. התקוָה היחידה.

התסרוקת, הצבעים, הגיזרה, הסגנון. לא במקרה נולדה כזאת. פרצוף, גיזרה, שַם, הורים… אפשר שהיתה נולדת עם פרצוף אחר כמות שהיא? עם טעמה, משיכתה לזה ולזה, דחייתה את זה ואת זה? ממילא היתה מסגלת לעצמה תסרוקת אחרת, צבעים אחרים, גיזרה אחרת, סגנון אחר. “הכירי את עצמך” – ססמת כל בית אָפנה, כל מכון ליופי. “הכירי את עצמך”… איך?

להתחיל מהראי. פנים אל פנים מוּל מסכנוּתה.

פאריס. לבדה בקולנוע. הצגה יומית. האולם ריק כמעט כולו, אך ההוא שנכנס מתחשק לו להתיישב דוקא לצדה. ולנשום ישר לתוך פניה. נשימה כבדה, הקוטעת כבר באבה כל תקוָה לאשליה־רומנטית־בת־שעתיִם. עדיין אינה מעיפה מבט לעברו. נשימתו מגעילה אותה. היא מוציאה מארנקה איזה חפץ ושומטת כאילו באקראי. הזדמנות להתכופף ולהרים ובינתים “לטעות” במושב ולהתרחק מן האיש. רק ביציאתה מן האולם תציץ אליו: בגיל העמידה, שמן, ממושקף, נעלב, ללא כוָנות זדון.

היא מרבה בנסיעות ארוכות, מקצה העיר לקצהָ. לבדה, בשעות־ערב מאוחרות, בוחרת לה כמטרה את ביתה של איזו קרובת־משפחה רחוקה. בבקרים היא יוצאת להתרוצץ בחנוּיות.

שמחה זו שקפצה עליה עקב השינוּי שחוללה בחייה, מסתבר שאינה נמשכת אלא ימים ספוּרים. כבר בערב הראשון לשהותה במקום־מגוּריה החדש, היא שומעת מיני קולות חריקה בוקעים משני החדרים הנעולים… גם החבל התלוּי מאיים עליה בערבים, אך היא אינה מורידה אותו, שלא להניח לחוּלשה להכניעהּ. כך הכוּשי בעל העיניים החייכניות, המתגרה בה, כך הצלליות האדומות המשתקפות אליה בראי. מפחד הגנבים ועכברושים אינה פותחת חלון אפילו בלילות של מחנק.

ייסוּרי הבדידוּת. הבתים שצבע מראהָ להם. המסתורין שצבע עובש לו או מים.

העליבוּת. חדר־מדרגות מלוכלך המדיף צחנת צבע מקולקל ושמן זול. המַעבר אליו דרך חצר אפלה, טחובה, שריחות האשפה שבפחים עולים ממנה. אין פוגשים שכנים בחדרי־המדרגות של הבתים האלה, למרות ריבוּי הדירות. רק את צעקותיהן ההיסטריות של האמהות שומעים ואת קולותיהם של האבות. מה מסתתר שם בחדרים מכוערים ועלוּבים אלה, שאורותיהם עמומים ושבאמצעּות העין השלישית, עינו של השתיין, או הרומנטית, או האמנוּתית, הם עשוּיים להיראות קסוּמים ורווּיי אושר?

היא יוצאת אל הרחוב, המתנכר לזרים, עוֹינם. על־נקלה מבחינים בה שהיא זרה. אפילו אינה פוצה פיה. אפילו היא קונה את כל מלבושיה בעיר הזאת. אפילו יצאה זה עתה ממספרה מקומית. וכשמתברר לו לפלוני כהרף־עין שאמנם זרה היא, מיד יתיצב לצדה, שרץ עלוּב שכמותו, וידבק בה ולא יניח עד שילוונה עד לפתח ביתה, לאור הצהרים, והיא במשך כמה ימים תחשוש לצאת החוצה, שמא אותו עלוּב עדיין אורב לה.

והרכבת התחתית, קוצר־הנשימה, הפיח, התעיה האין־סופית במנהרות הארוכות, השוממות גם כשהן מלאות אדם, ההידחקוּת בהמון־ההמון הזה, העליה במדרגות התלוּלות, הירידה האין־סופית.

הכסף נעשה חשוּב לה יותר משהיה אי־פעם. שנים על שנים חשה שהיא גופה האשראי הטבעי שלה. כעת היא נעשית תלוּיה יותר ויותר בחפצים שירמוּ את העין הרואה. שיעניקו לה עצמה את אשליית ערכה. ככל שהאדם קשיש יותר, העניוּת יפה לו פחות. סימני הגיל ניכרים יפה בפניה. היא מתחילה לאבד את בטחונה, נוטה להסתתר מעיני הבריות. זמן וכסף. זמן למחשבה בלתי־נלאית על עצמה. שתהיה נעימה למַראֶה שלא תידחה, שאישיוּתה תענה בה ולא זִקנתה. מאוחר לקלוט? מאוחר להתלהב? העיפוּת משתלטת על הכל? העליבוּת?

וכך – בדרך הביתה.

נראה שאיה כמוה. התרגשוּת חריפה, בלתי־פוסקת, חומר־דלק מתמיד לחוּשים, לרגש , לאינטלקט, סטימולאציות. שלא ייוָתר חלל. מבפנים, כלומר – שהרי זה מוות. על אחת כמה וכמה מבחוץ: כשמאבדים את המסגרת, את הבטחון, היציבוּת, כשנאלצים לצאת, לתקוע יתד מלאכוּתית, ואז, כבמעגל־קסמים, שוב החלל שבפנים.

משמע, התרגשוּת שאינה מערערת את היציבוּת? לא הפנימית, על־ידי התנכלוּת לבטחון העצמי, ולא החיצונית, על־ידי התנכלוּת לשלמוּת המסגרת? סטימולאציה שאינה הרסנית? שמדליקה ואינה שורפת למוות?

אין כמוה פוחדת מקרבנות, שהרי הקרבה כמוה כערעור ההגנה העצמית, ואילו בכוח האנוכיוּת תוכל לשמור, אולי, על קיוּמה הרפה.

האני החלש מבקש בטחון. כשהוא מצוּי – קיים החשש לאבדו. למען שלות־הנפש רצוּי, אם כן, בטחון רזרבי. לגניה נמצאה אשליית פאולי. לאיה – גרישא, אכן.

והאצילוּת מחייבת. הזולת שם בך את מבטחו ואתה מקבלו – עליך לעמוד בהתחייבוּתך. אינך מסוגל לאורך ימים, אינך יכול שלא לאכזבו? אל תתפלא שפגיעתו קשה, שהתקוממותו פראית. דמו בראשך. כך גרישא, שלא ניער מעליו בזמנו את הדמוּת היציבה, המוּסרית־האחראית ללא רבב, הרגישה, המתחשבת, שגניה סגדה לה שנים על שנים, ושבגלותה בה סוף־סוף בקיעים, לא עמדה לה בגרוּתה להכיר בהם ולאמצם. ומוטב היה לה לאחז את עיני הנערה בת־דמוּתה, ולהוריש לה את אלילה, שלם בתכלית כביכול, וללא פגם.

כך פאולי, שהתראה כידיד גדול למקורביו, מוכן לכל קרבן, שהפגין רוחב־יד, כביכול, ועמידה על עקרונות, שבתקופות מסוּימות בחייה היתה מוכנה לייחס לו את כל הישגי המדע כוּלם, כמו שהיתה מייחסת לדן את כל הישגי המוסיקה.

נשים נוחות לאשליות. והן דבקות בגדלוּת. הגדלוּת של איש הכבוד והגאוָה הגברית שגניה טיפחה בדן אביטל. העדינוּת שראתה אצלו מאחורי הקשיחוּת, הפיוט שמאחורי החספוּס, אותו עולם שלם של מסתרי־הרוּח – שקיוּמו אצלו היה ודאי רק לה לבדה. הגדלוּת שביושר, בחכמה, בכשרון, בעצמאות, במקוריוּת שנשים תולות בגבר האידיאלי. התנפצוּת אשליית הגדלוּת, היקרה באשליותינו, שכמוה כשואה. מפח־הנפש הפתאומי שמערער בבת־אחת את אמוננו בכל ידידינו. החשד הנורא במניעיהם, בכונותיהם, הספק הטורדני במהימנוּתם, חרון אין־האונים, האיבה הקשה, הנקמה. אין הם עוד אנשים בעינינו, כי אם שעירים מעוּותי־צלם. האם חולשותינו הן המשתקפות אלינו מצלמם המעוּות בעינינו?

ומה גם כשהמדובר בנושא אהבתנו!… שרק בזכוּת הבטחון הגופני שאנו מעניקים לו… או, להיפך, בזכות הבטחון הרוּחני… כשגוף האיש מסוכסך עם רוּחו בקנאתם לנפש האהובה…

העיפוּת השתלטה על גרישא וגניה צח. ואותה הרגשת תבוּסה שמנחילה לבעליה כשלון אחר כשלון. כל התקווֹת שהתחילוּ מאירות פנים בסתיו, סופן שהנחילוּ אכזבות, כעת, כשהקיץ על ספם. בוטל הפרויקט של תכנון הגנים באותה עיר מרכזית בנגב. המשא־ומתן בחוץ־לארץ נכשל. ידידם האדריכל זכה בתחרות, שמשרדו של צח השתתף בה. מחלתה של גניה. הו, כמעט ונתפשוּ לאמונות תפלות!… וידידיהם? האוּמנם מתרחקים? וסתם מכרים? מתכחשים? מתעלמים? שמחים לאיד? פאולי שמח לאיד?

גילוּי מוזר: גרישא כאילו ציפה לכשלון. כאילו ייחל לו. כאילו מצב זה אך טבעי הוא לו, ואילו כל אותן שנות הצלחה, לא היו אלא מקסם־שוא, חזיון־תעתועים. ובכל־זאת נראה שנדהם מחזוּתו הגלמנית, הקשוּחה, מפני השתיקה השוטמת אשר לו, או האיבה הצוהלת, או האדישוּת המשועממת. קדרוּת נשתלטה עליו. אך עדיין היה מקווה לקול. שיזכרוהו. זיו ואיה נסעו לירח־דבש. ומוטב כך, חשב. בין כך ובין כך הוא עייף. יותר משאיה משערת לעצמה. נוצרה ריקנוּת, שלא היה מוכן לה. האוּמנם נשכח? האוּמנם נדים באמת? נדים – והולכים? כמו בבית אבלים? מסתלקים, וזהו?…

סעודותיהם האבלות. ישיבתם הקודרת זה מוּל זה. משהו שנגדע בכל אחד מהם. ההזיות הארוטיות – בגניה?… נראה שכל אותה תקופה שלאחר שוּבו של גרישא היא נוטלת מהן ברכת פרידה. הזיותיה האירוטיות!.. מחלתה האהובה, המטופחת, המפונקת. נברוזה פרטית מתוקה שלה. שכואב להיפרד ממנה, שצר להיגמל ממנה, אך שכבר היא חשה את התהליך האכזרי של ההחלמה ממנה.

ימשיך להזדחל. באותה דממת־בדידוּת שבה הם שרוּיים, גם בשריקת הקומקום יש משום נחמה. יבקרו באותם מקומות, יתנועעוּ באותם חוגים. רק שקט יותר. בראש רכוּן קצת יותר. בעינים מהורהרות קצת יותר. עם שנים מעיקות קצת יותר. ואותו משהו שמנקר את לבם. העינים הרעות שנותנים בהם?

גניה תוהה: האם בהיותה משוחררת מאותה נברוזה של הזיות ארוטיות, שעדיין היא משתוקקת אליה כאל סם, שעודנה מכוּרה לה כל־כוּלה, ששנים על שנים, מסתבר, שלטה במאוייה, במניעיה, במחשבותיה, שקבעה את חליפות־רוּחה, אורחה־ורבעה, יחסה למשפחה, לידידיה, לכל הסובב אותה – תשתחרר גם מן החרדה?

משולשים וזויות, צוּרות גיאומטריות צבעוניות, בחוּמים ובאפורים, דכאון אפל. בחילה. מסגרת חמוּרה, נוּקשה, של חובות ומפחי־נפש ועלבונות המכוּונים אל עצם קיוּמם: כשלונותיו של גרישא, למשל, מחלתה של גניה. בור רחב, שומם, פתוח, באמצע השדה. גרישא. כעת הוא תופר את חלומותיו טלאי על גבי טלאי. סיוּטיו, תקווֹתיו. אך על הכל, כאמור – העיפוּת.

לאחר שחזרו זיו ואיה מירח־הדבש, היה זיו נכנס מפעם לפעם. רגליו הארוכות הפשוטות בלובן מכנסיו כשהוא משתרע בניחותא בכורסתו של גרישא, שולטות בחדר כולו. עיניה של גניה נתקלות בלי־משים במבושיו. היא מסמיקה, עדיין אותן קרני מחושים מופלאות העוברות ממנו אליה וממנה אליו, היוצרות אותה התייחסוּת אינטימית סמוּיה ומודחקת ביניהם. לובן מכנסיו על רקע האגוז הכהה של הבודרמאייר.

“איה צריכה לחזור בכל רגע”, הוא אומר ומציץ בשעונו, להדגיש את חשיבותו המשנית לגבי גניה, ממתי זה? בסך־הכל הריהו נבוך כמוה. אף כי צעיר. עדיין מצפה להפתעות מן העתיד. מוטב שישאר במבוכתו, חשבה. היא יאָה לו. הדיבור המגומגם בטלפון, ארשת של דכדוּך ונוקשוּת־מה בעת פגישה עם אנשים שאינם דוקא מידידיו. מידה יתירה של בטחון עצמי, ולוּ גם חולף, לא תהלמנו. היא נתפשת לחששות. כאילו ראתה את הנולד: העמדות־פנים, אירוניה קלה ביחסו אל אותם שאינם עוד באָפנה, שההצלחה חדלה להאיר להם פנים.

וכך, יום אחד כשזיהה עצמו זיו בטלפון וגניה, כדרכה, אמרה לפרוץ לקראתו כוּלה מאור־פנים ב“כן, זיו, הכרתי את קולך!…” נעתקוּ מלים מפיה. הבאמת יתגלגל באותה דמוּת כנבוּאת־לבה?

ארץ של אור לבן, חד, חשפני, מסנוור. אור של ארץ שטוחה, חשוּפה, זממנית. אור בוהק, ניאוֹני, שאינו מותיר מקום למסתורין, ועם זאת הופך למסתורין כל פינה מוצלת, כל טפח מכוּסה.

ארץ של זמזומים. של קהוּת השמע וחדוּתו. האזנה שמבעד לקולניוּת, ראיה שמבעד לאור המסנוור. גס. פתוח. בלי גוָנים.

ארץ של ארס. לשונות של ארס, מזימות, קנאה, עוקצנוּת. אך על הכל – האור.

ארץ של יצרים. של תאוָה, נקמה, יצריוּת, שמזרימה את הדם, המספק חמצן לגוף, המספק אויר לריאות – בחום הגדול.

הנצרוּת שאפשר היה שתהיה גאולתה? אינה הולמת ארץ זו. הארצות הקרות, שטבען מתוּן, ממוזג, הן קרקע גידוּלה.

ארצה של גניה. הסכנה הצהובה האורבת מכל צד. כבר היא נותנת בה את סימניה: חרדה. הכל חסוּם. רק שב וצַפה לחסדי שמים.

איננו ככל האנשים? למה נבחרנו להיות שנואים?

המסתורין שהיא חרדה ממנו. מאז חזרה לכאן אינה חדלה להתבונן בבריות. ההתנכרוּת של ידידיה הופכת את מעיה. והרי הסכנה עושה אותם אחים, אחים־תולעים, אחים בערימת־הזבל…

האור זה. וכי לא גדלה בו? וכי לא גידלה בו את בנה? אינה אוהבת את מכורתה? אז מה בכך? כל הודי, מושפל או גאה, טמא או אדון, לא יחשוש לומר לה כדברים האלה: אינני אוהב את מכורתי. וסינים, ויוצאי האיים למיניהם.

ארץ של גמדים. חזרה מארצות של אנשים לארץ של גמדים, בתים גמדיים, דירות גמדיות, מכולת גמדית, כיכר גמדית, אנשים גמדיים, יחסים גמדיים, מושגים. יש להתגמד. גמדים זקנים, לא חמוּדים, מכוערים. בתי־טיח גמדיים מתקלפים על כרעי עמודים. תריסונים בשלל צבעים. יש גמדים חרוצים, בכפרים, בקיבוצים, יש מלומדים מופלגים. ריח הדרים בלילה, שריקות כדורים, זמזום מטוסים, המיית גלי הים. הלילה שעוצר בכוח את אור היום, שכולאו ביד חזקה, פרא של אור, שמא יפרוץ פתאום ויכה את כולם בסנוֶרים.

ארץ לסַפּר עליה אגדות. להתגעגע אליה. לא אל בתיה או אל אנשיה. אליה.

כל חייה עברוּ כאן. צריך רק להתגמד. לחזור אל הילדוּת. השכוּנה, החצר, המחוזות הגמדיים שנראו פעם ענקיים. מחוז הילדוּת. מחוז החלומות והסכנות והתקווֹת והפחדים והאהבות והקנאות והשכרונות והאמונות. ארץ הנעורים.

גמדים זקנים זה לא יפה.

מהו מקום בלי היא שמהלכת בו. מה הוא בלי היא שמתיחסת אליו? אף וּפה וצבע שׂער, ומין וקול ושפה והתנהגוּת? מה לה נוף קסוּם כשהיא בו זקנה, ומרה, ומכוערת? ממשוּתם של דברים בלי יחסנו אליהם? אינה קיימת!…

לחזור אנשים אל ארץ של ילדים וגמדים. הבית אינו בית, העץ אינו עץ, הספסל אינו ספסל. לא לצרכיהם של אנשים. לא לפי מידותיהם. להפוך את הכמו־בית לבית? את הכמו־עץ לעץ?

ערי אירופה אינם לטעמם של ילדים. הן מוגמרות מדי. הבית שם בית. העץ עץ. השפה שפה. ארצות של מבוגרים. מוגמרות מדי. אין מקום להפעיל את הדמיון.

בילדוּתה אהבה, כמדומה, ארץ זאת.

האין האנשים המשיקים אל חיינו שייכים בתודעתנו לזמנם ולמקומם בלבד? כך ארץ, כך עיר, כך בית. נסי לעקרם ולנטעם במקום אחר בחייך, בזמן אחר – והאכזבה תהיה שלמה.

הבוקר התעוררה במיטתה. מי היא אותה ציפור שאת שירתה לא שמעה ימים רבים? שרקרק משתורר? בולבול? לפני ימים רבים, רחוקים, היתה פוקחת את עיניה בבוקר־בבוקר, כשתקוַת היום הגדולה, מהוּלה באור יקרות, פורצת עם קול זמרתה ומציפה את כל ישוּתה.

עתה אינה מעוררת בה לא ריגוּש של שמחה ולא צביטה של צער. קצוצי־כנפים. נופלים על אדמתם. קצוצי־כנפים.

ההתחלה. במוח. העוית הקלה בשׂפתים. וכבר מתערפל. לא להיכנס לפאניקה. להתרכז, לפזר את הערפל. משב של רוּח. לא קרירה. מרעננת. ההנאה מן הישיבה הזאת כאן, במרפסת בית־הקפה התל־אביבי המהודר. הערב, ליל־שבת. הם משוחחים סביבה אנגלית, צרפתית. נוער. תיירוּת עממית צעירה. אוירה בין־לאומית. גם עברית שומעים. מפי ההוא, המרצה למדעי־המדינה, למשל, שמשום־מה מעמיד פנים כאינו מבחין בה. דיבוּרו הרהוּט שאינו מועֵד לעולם, שהיא מאבדת את אחיזתה וטובעת בזרמו השוטף. לפתע הוא פונה אליה בשאלה. מלותיה נעתקות מפיה, היא נכשלת, תשוּבתה אינה מוכנה במועד, כוּלה מתערערת מלשונו החלקה, המנוסחת, המהוקצעת, שאין בה שמץ של ספקנוּת, תהִיה, פקפוק או רתיעה.

ובכל־זאת, ההנאה. לבוּשה נאה, שׂערה החפוף והנוצץ גולש על כתפיה, לאחר אמבט של שבת. המלצר הצעיר מנעים אליה פנים. שחרחר, מסולסל, עיניו פוזלות בחייכו וגומות לחייו זורחות. היא לוגמת קפה קר בקצפת. התקוָה. מה דרוּש לו לאדם. ולחשוב שרק אמש…

היום אהבה את דם וסתה, הצלוּל, המלכוּתי. הספרית החדשה אמרה “שערך מקסים…” הספרית החדשה שיש לה “כאלה קריזוֹת”, “בגלל החבר הזה שלי, שלא מצלצל”. ו“גניה’לה!” קרא מישהו שלא זיהתה ממכונית דוהרת והיא נופפה בידה לשלום. הבוקר שתתה קפה עם אותה חצוצרנית צעירה, בת־השכנים, שפניה הרחבים עגומים תמיד, חוץ מבשעה שהיא מחצצרת. שנתיִם חיתה עם בעלה המהנדס וכעת התגרשה ממנו. “כשאַת חיה עם גבר שאינו נותן לך כלום… כלום…” אמרה “רק אז אַת יודעת טעמה האמיתי של בדידוּת. ואילו כעת, כשאני לבדי, אינני בודדה…”

מה עוד דרוּש לה לאשה. נאה, רכה, ובקו הבריאוּת, נדמה. ומה על הפיתוּי לראותו? “ידיד חדש יורה לך דרך חדשה” נאמר בהורוסקופּ שלה השבוע. מיהו אותו ידיד חדש ואיזו דרך?

היא נעשית לאה. לא לזמן רב, מסתבר, היא ניזונה מקרינה עצמית זו שלה.

לא לצפות לאיש. להחזיק באותה הנאה שהיא נהנית מבדידוּתה. להישען על אהבת עצמה. להתלבש להתאפר, להקפיד על תסרקתה, להקסים את עצמה, להשתכר מעצמה, לפנק את עצמה במאכלים מעודנים, במלבושים, בסיגריות מעוּלות, בטיוּלי שחרית וערבית, בשינה, לא־ממושכת מדי. סיוּרים בחנוּיות, סקירת חלונות־ראוָה, ישיבה בבתי־קפה. ספורט קל, שחיה בבריכה, ביקור במכון יופי, במספרות, מעדניות, בבוּטיקים למיניהם, טיוּל בגנים ציבוריים. נסיעות ללא־מטרה באוטובוסים בין־עירוניים, למרחקים קצרים. לשכוּנות חדשות, נקיות, של וילות בסגנון בניה מודרני. לכתוב יומן. איך לא עלה בדעתה!… כל הפולחן הסודי והמתוק הזה!… אותה התרפקוּת על חיי־הנפש… לא בבית. בקרון־המסעדה של הרכבת העולה לירושלים, למשל, או לחיפה. ואחר־כך להכניסו למגירה. כמעט ואמרה: לתנור־אפיה. שיהי נאפה שם מעצמו. על כל החמרים המשובחים שהכניסה בו. על טעמיו ותבליניו. וכעבור זמן־מה לפתוח קמעה ולהציץ… כוּלה ריגוּש וסקרנוּת, לראות מה אירע בו. מראהו, וצבעו, וריחות מעודנים הנודפים ממנו, וטעמו…

לטפס על הכרמל. לטייל בגנים שם. לשבת בקפה שם. לשוטט ברחובות. לנסוע ללא מטרה לשכונות מרוחקות, נקיות, הנשקפות למפרץ, או להרים ולים. וילות מודרניות. ופסלים בגינות־הנוי. לבקר בגן הבאהאי. לעלות ולרדת בכרמלית, בלבוש מפולפל, בתסרוקת הולמת, להיות נאה ומושכת. בעיני עצמה – קודם־כל.

או לירושלים, כאמור. לשוטט בעיר החדשה. קפה־גן, נקי, אירופי, אוירה בין לאומית.

זוג קשישים מיקירי ירושלים מתווכחים על ביקורת המקרא. “ביקורת המקרא!” יתפרץ האחד לפתע, “יש לנו ליהודים היסטוריה אנושית כלום?” ובעל־הבית, שמזדהה בטלפון “צוריאנו שלום”, יושב שבת־אחים עם מלצריו־לשעת־דחק, חבורה עליזה של יוצאי עליית־הנוער.

“אתה עובד משהו?” פונה קרובתו של צוריאנו אל אחד הבחורים, צרפתי מגודל בלורית.

“במשרד הבטחון”.

“אבל היית מודד בעיריה”, מעיר צוריאנו והחבורה פורצת בצחוק.

“ולפני זה היינו ברומניה”, אמר הנכנס החדש, מוצק, רחב־כתפים, מלח. “בקונסטנצה. והספקתי להסתובב גם בקופנהגן”.

וקרובתו של צוריאנו, כשהיא מעלה עין סוררת על מסרגתה: “ראינו אתמול סרט טוב ב’וינא' Belle de jour עם קטרין דנב. עם בעלה היא לא רוצה לעשות כלום. עם אחרים כן. איך היה עם היפני?”

“ומה הענין שם?” שואל הצרפתי.

“הענין שחטפה מכות”.

“הו, צ’ארלי”, פונה אחת דובשנית שחוּמה במיני ובמגפי זמש אל הצרפתי, “כמה שז’אן סורל יפה!”

קרובתו של צוריאנו קמה בבהלה: “הו, הו, ישרפוּ העוגות!”

ו“קול ישראל” בעברית קלה, וגבר בגיל העמידה בטלפון:

Oh, no, you are not putting me off at all“”

ו“מה נשמע, ספר”, אומר צוריאנו למלח. “בבית מה נשמע?”

“היום ‘הרצל’ יצאה לארגנטינה. אתה יודע מה זה ארבע־עשר יום בים כעת?”

אחת דקה, ממושקפת בחצאית ובסוודר, עם פצעי בגרוּת, מתיישבת בצד לנהל חשבונות.

ממשיכים לענות בסרט, “אני בוכה בסרטים”, אומרת הדובשנית ואילו העדינה בפלרינה ירוקה מתריסה: “אני אבכה בשביל סרט כזה?”

ואחר־כך: “שמעתי שפיטרו את ישראל. ממזר כזה. את יודעת מי מדווח לי? מנשה. אני פוגשת אותו במרתף. חומר טוב שם. חבורה סגורה. תקליטים. בנות נחמדות. רק שיָקר שם”.

לבקר בשכונות ותיקות, בקריית האוניברסיטה. לא במוזיאון. לא תערוכות, או קונצרטים או תיאטרון. לא שום דבר שמזמין חברה, או שמעורר געגועים על חברה, או שמעורר געגועים. ספרים קלים, רומנטיים, או קצת פחות קלים, הנרי ג’ימס, מוריאק, גרי, או סטנדל, פלובר.

לפנק את עצמה בגבולות תקציבה הצנוע. בהתחשב ברגישוּתה. לא להעתיר על עצמה שפע רב מדי של תפנוקים – שמא יכבידוּ. יעיקוּ. ובסופו של דבר ימרידו על עצמה. ואז – הקץ לאהבה עצמית, לפינוק, להקסמה, לשכרון. ו…חזרה לדכאון, לחולי, לתלוּת, חזרה לכל זה.

ומה עושה הוא כעת? והוא – מי?

הזמזום… העוית בשׂפתים… הערפל… לא להיכנס לפאניקה. להתרכז. בליל־שבת יש תזמורת בקפה. משוּנה שרק כעת הבחינה בכך. הרוּח נעשית קרירה יותר. כעת היא מגיעה מצפון. האם רק נדמה לה שהוא עבר כאן כעת בחולצה ארוכת שרווּלים? – והרי קיץ עדיין, קיץ עדיין, קיץ עדיין…

ושום נס לא קורה. וההילוּך הזה אינו שלו כלל.

וחלומות בהקיץ האוּמנם מתגשמים באיחור? משכבר ניטל מהם הנס? ונושא חלומותינו? גיבורם? זה שאת אבקת־הזהב של רגעי האושר הספורים כל־כך שמזדמנים במחיצתו היא אוספת בחרדת־קודש למען החלומות? שלמענם היא מסרבת, פשוט מסרבת, להודות בקוצר־ידו, קטנוניותו, מורך־לבו, בינוניוּתו, מגבלות שכלו, לבו, דמיונו?

מציאות זאת, שבזכות הדומן שנצבר בה פורחות ההזיות פריחה מזהרת, מלכוּתית.

אשה כבת שבעים התיישבה מוּלה. האם התרפקוּתה על זכרון האשליות הרומנטיות של חייה “פתטית” יותר מזו של הבתולה הרוקמת בחשאי את הזיותיה?

המטרה. תכלית כל זה. להגדיר את המטרה. לדבוק בה. למצוא בה תכלית.

“המטרה שלי לא להביא הרבה ילדים”, אומרת אשה צעירה וחננית, עם צמה עבותה, מבנות המזרח, היושבת וממתינה בצד גניה לתורה אצל רופאת־הנשים של קופת־חולים. “אבל הרופאה הזקנה פה, שדומה לאייכמן, אפילו תתחנני אליה לא תעשה לך הפלה.”. “היא צודקת”, מתריס כנגדה גבר צעיר המלווה את אשתו הדקה והגרומה שחניכיה הנחשפים בשחקה משווים לה מראה אוילי. “אם כולם יתחילו לעשות הפלות־הפלות, איך המדינה תתקדם?”

ומטרתו של פאולי, מה? הרפואה? ההצלחה? ומטרתו של דן? קשה להאמין, שעליה בסולם המנגנון המפלגתי. ילדיו, אם־כן? יציבוּת משפחתית, הפעם, עם אותה שהוא עומד לשאתה? וזיו? ואיה? זיו מתבזבז בעולם הבידור, חשבה. שמא יש לו מטרה סמוּיה להתקדם באמנוּת? ומטרתה של איה – זיו? וסילביה מַשלה את עצמה שמטרתה הציוּר? ומה מטרתו של גידי? של הזוג האנגלי היא יודעת: להצליח להתקיים. בכבוד. הם וילדיהם. לא חשוּב איפה. ביושר, עם אפשרוּת למצוא זמן פנוּי לקריאה, טלביזיה, עם קצת יותר כסף למסעות, אולי. הו, כן!… אך זה כבר בתחוּם משאת־הנפש. ולא להתבזוֹת. בפני בוסים למיניהם, בפני סמכוּיות.

ומה בכל־זאת מטרתו של גידי? חופש? אהבה?

“אהבה ונפלה בפח”, אומרת במנוד־ראש אותה חננית, מן התור אל רופאת־הנשים, כשהיא מתכוונת לבחורה זהובה, נמוכת־קומה, שזה עתה מילטה את נפשה מלינץ' בנסותה להיכנס שלא בתורהּ. אך בהגיע הסערה אל שיאה, עבר קול: “מתנדבת מחוץ־לארץ… תעזבי אותה…” והרוּחות שככוּ. “מן האוניברסיטה היא”, אישרה בבטחון החננית, שצעקה “אשכנזיה יש לה פרוטקציה!…” רגע קודם־לכן. “מה ששם נעשה! ואללה!… נופלות בפח, מסכנות, ששים־שבעים ביום!…”

ומטרתו של גרישא? חָלמה עליו בלילה. על אביה, כלומר. נמצאו באזכרה לאביה. “כעת, משאבי מת”, היא אומרת בלבה בחלומה, “הרומן שאני מנהלת עם פלוני, ענין גלוּי הוא. אינו עוד בבחינת סוד. אף כי גם בחייו של אבי לא היה סוד”.

ומטרתה שלה? עם אמה היא מרקדת בחלומה באותה מסיבת־מחזור המתקיימת בגן, שתכניתה הרשמית נסתיימה והריקוד נראה כמוצא יחיד משממונה. רגליהן הקלילות טופפות ב־Fondue (הגב' לויט מרבה להלל את רגליה הקטנות והחטובות של בתה וכמו היא מבכה בכך את רגליה שלה, שכך עלה להן) עם אמה היא שוכבת בחלום אחר, פה דבוּק לפה בנשיקה ממושכת.

והמטרה? תכלית כל זה?

במלחמה, בשואה חיצונית, אין שואלים, כמדומה. רק אותן מלים שבבת־אחת הן מקבלות את מלוא משמעוּתן: להפקיר את עצמה לגורל, להיות מוטלת על כף מאזניו. ואותה הרגשה של שכיבת־אפרקדן על חזהו של ים, דרוּכה לנשימתו העולה ויורדת, עולה ויורדת, מתוּן־מתוּן, סדירה, רגוּעה, כמעט־כמעט מפתה, להתרפק, לעצום עינים, ולנשום לרוָחה, רפוּיה, מתפוגגת, לעולמי־עולמים… רועם באָזנים. העינוּי, הגמוּל. שילומים רצתה לומר ויצא גמוּל. כך, כך, אלפית מטעמו של סיפוק.

גלולה מיד. במכה אחת תהרוג את הקולות. פחד, הלב מפרפר. מה כל האדם, חוּשיו, גופו בתהפוכות הגיונו, הנפש המכתיבה לגוף. הציפרים המרעידות את נימי השחר ועדיין לא באה השינה. הירגעי… הירגעי… את המחשבות התועות בראש לרכז בעינים, המחשבות העריצות. חיש. אחת לאחת לכלאן שם, חזק, וזהיר־זהיר להשחילן בחלומות – להקפיצן מעֵבר לתהום. ולסתום עליהן את הגולל. שתתהפכנה בקברן !…

דמות של גבר. יברכנה לשלום. בנעימות רבה, כמדומה. פניו סתמיות. אינן מסגירות דבר. בינתיִם. אינה מזהה אותו? יתפלא. תתאמץ להיזכר. לא. על כל פנים: תקוָה.

אמש קראה בעתון־ערב על שוּבה לארץ של הזמרת נורמן, לאחר שהִיה של שנתים באמריקה. הרי זו חדשה! בצר לה טילפנה אל פאולי. “פגשתי את בעלך הבוקר”, פתח לפני שהספיקה להיתלות בתירוץ כלשהו. “בבית־הקברות. אותו פסל ישראלי מצרפת. אמו, היתה פציינטית שלי הרבה שנים”.

אכן, סיפר לה שהיה בבית־הקברות, אך לא על פגישתו עם הדוקטור. “דיברנו קצת”, המשיך, “היחסים בין המנוחה והבן, אַת יודעת, באמת ענין טראגי…” לא. אינה יודעת.

הבוקר שאלה על כך את גרישא, שנראה מופתע ביותר. מעולם, אמר, לא שמע מפי הד"ר היים שום מלה על הפרשה. מה גם, שכלל לא דיבר עמו בבית־הקברות. אפילו לא ראהו שם.

מי מהם משקר? באוילוּת כזאת, שקר פשטני שעלול להתגלות בהזדמנות הראשונה, ולאיזה צורך?

בצהרים, כשעמדה אצל הכיריִם ובחשה את הרפרפת, הלמה בה הוודאוּת בדפיקות לב עזות: גם נורמן היתה שם.

מחברת לרשימות בוטניות. בהדרכתו של גרישא. עבה ומרופטת, בכריכת רפיה שהתקינה במו ידיה, מתקופת שהוּתה בקיבוץ. בקדחת הסידורים של השבועות האחרונים, בהעבירה מסמכים ותעודות מארון לארון נתקלה בה. כתב־ידה מאז, בתהליך של השתנוּת ממעוגל לנמרץ, נוטה לתקוע יתד באותיות החותרות מטה ולהעיז בתנופה באותן המתנשאות מעלה. כותרת: “ביקור במשתלה”. “באדמה שמטייבים למשתלה משמידים עשבי־בר, יבלית, מַפרים אותה בזבלים, שמפתחים פרוצס אורגני של יצוּרים מיקרואורגניזמיים ובאופן כזה מכשירים אותה לגידול מהיר יותר חזק יותר, של שתילים מפותחים אשר אינם נרמסים על נקלה…”

לא. היא אינה מכירה את גרישא… כמעט חצי יובל שנים חיתה במחיצתו ואין היא מכירה אותו… אינה יודעת מי הוא…

הוסיפה לעלעל: “צמחי צל מגדלים בבתי־זכוכית: יהודי נודד סגול, קיסוס החורף, פיקוס פונולה, קיסוס החורש גמדי, שיפלירה, שהריבוּי הקלאסי שלה הוא מזרעים”. ובסוגריִם: “גרישא ניסה לגזום ולהרבות מהייחורים”. “ריבוּי על־ידי ייחורים או חטרים ונצרים הוא ריבוּי וגטטיבי, חוטר – שתיל שיוצא מהגזע. נצר – שתיל שיוצא מהשורש. חוטר מגזע ישי, נצר משרשיו יפרה… עץ תמר ממין זכר מבשיל רק זכרים. ממין נקבה – רק נקבות”.

יחסו האמיתי כלפיה מהו… ושל פאולי? – תחוּשת ההשפלה קיימת אצלו רק כאשר תופשים אותו בקלקלה…

“קלירודנדרום פשוט עם פרחים לבנים ובעל פרחים אדומים הפורח בחורף… קטלב, צמח בר הגדל בסביבות קריית־ענבים, על הר־עצמון… המנבטה כמוה כבית־תינוקות. אם נובטים ארבעים אחוז ממאה, הרי זו הצלחה…”

היא, שזופה, בשמלת ווֹלָנים אדומה מנוקדת, “גנדרנית” לפי המושגים של אז, פוסעת בשבילי המשתלה בסנדלים לבנים שבקושי הצליחה לנקותם אחר־כך, מחברתה פתוחה, והיא גומעת בהערצה כל משפט היוצא מפיו. הוא, משכמו ומעלה, במכנסי חאקי קצרים וחולצת תכלת, דיבוּרו בנחת, מתוּן, רגוע.

“התנאים הטבעיים של הצמח הם, כמובן, בגן הפתוח. המנתור, למשל, הוא צמח־בר שהופיע בקיר מסולע של בנין עתיק ביפו”. ובסוגריִם: “גרישא גילה אותו שם”.

המחצית הראשונה של העשור הרביעי בחייה של אשה… כשבתמימוּת מופלאה נודעת לה לפתע האמת המרה, שהזמן, אבוי, פועל לרעתה… עדיין באופן תיאורטי, לרוב, לא על־פי סימנים חיצוניים, אך כבר אין לה מנוס אלא להקיש מנסיון קודמותיה…

“ריבוּי גנטי, על־ידי זרעים, אינו קונסֶקוונטי… ממיינים, מרבים, יוצרים ואריינטים חדשים…”

את גידי היא מכירה. את אי־יכולתו לעמוד מוּל עצמו…

“פינוס מריטימה – אורן החורף1. כאשר גדל בתנאים אידיאליים סופג הרבה מים, זבל, עשוּי להגיע תוך עשר שנים לגובה של עשרים־וחמישה מטר. ברוש – עץ שאינו ניתן להעברה. זית – כן…”

פחות מכל היא מכירה את גרישא… אינה מבינה אותו… אף כי גם את פאולי לא, או את דן, או את זיו, שעוד מעט, עוד מעט יתחיל ללבוש את המסיכות…

“רוסקוס” – צמח ליצוא. לבגרס – עשב האהבה. מגנוליה – צמח טרופי, עלים דומים לפיקוס, פרק לבן, ענק, בגודל צלחת, משכּר. ארקטוטיס – מזריע את עצמו. סימן שאינו סובל, שטוב לו… גם נר־הלילה מרבה את עצמו…"

אך בעלה זר לה מכוּלם… אף כי בכלל, איך אפשר להבין בני־אדם?

“אקוקנטרה יפוניקה רוברה – רעל מסוכן מאד… סטריליציה – ציפור גן־העדן. עלים כמו בננה, לא מפנקים אותו. כשמגדלים בבתי־זכוכית הוא סובל מהעברה…”

לאחר אותה אפיזודה בודדת שהיתה לה עם פאולי (נשיקה, נשיקה בלתי־צפוּיה, ותו לא) אחרי נישואיו, שאלה את עצמה, היא זוכרת, בדאגה, אם חיים יצריים אינטנסיביים מדי אינם גורמים להזדקנוּת…

ולפתע, שוּב אותו משפט מתנגן מאמש: “נאוָה, משוש חיים של חוָה…” על סף ההירדמוּת, כשהסתדרה בתנוחת הרפיה, כשדימתה שהיא שוחה בבריכה, שחיית־חזה מתוּנה, שלוָה, שרירי הראש רגועים, רפוּיים, או שהיא שקוּעה אפרקדן באמבטיית חול חם, והשמש נעימה, מלטפת, או שהיא מיטלטלת במכונית בדרך ארוכה, טלטלה אחידה, מאוזנת, לא דילוגים פתאומיים, לא קפיצות, טלטלת־נדנדה מיישנת… מיישנת… רק עוד נקודת־אור אחת במוח ערה, פקוּחה. הנה, הנה תכבה. “נאוָה, משוש חיים של חוה…” להקשיב לנשימותיה, אטיות, קצובות, חָטמה שנרווח לסילון האויר הדק, הצח, אותו חריק־חרק בראש…

עם שחר עוד הוסיף להתנגן: “נאוָה… משוש חיים של חוה…” בתו של דן אביטל ואשתו המנוחה…

המחלה שהיא פשרה בין איבוד־לדעת לקיוּם של שגרה, שהוא בלתי נסבל…

עוד כותרת – “תנאי הארץ”: “עונות השנה בחוץ־לארץ דרסטיות, בעוד שאצלנו המעברים רכים. שם שלג מכסה את הנבטים בשמיכה חמה, ובאביב, לאחר שינה מתוקה, הצמח מלבלב ופורח…”

“איש מת אני אהבתי”, חזרה ושיננה לעצמה – היא נזכרת, בשוּבה מביתו של פאולי (ביום, בהיעדרה של אשתו) לאחר אותה נשיקה גורלית. “אני אהבתי איש מת…”

“השמש שלנו הורסת את צבע הפרחים. כך ניתן לראות בבוקר צמח בעל ניצן אדום, עלים נוצצים, מפיץ ריח, ובצהרים, אותו צמח עצמו, כשהניצן ורוד דהה ובערב הוא כבר לבן”.

למה אין מקשיבים לה. דבריה מיטשטשים כמו לא נאמרו. בחברה של יותר מאיש אחד או שניִם, כלומר. היא נכשלת בלשונה? אינה מוצאת את המלים המתאימות? את הניסוח הנכון? השיחה מוסיפה לקלוח בלעדיה. כאילו לא דיברה.

“באירופה נוטעים עצים נשירים, שתחדור שמש. אצלנו – בלתי נשירים, להצל. אילינטוס – עץ נשיר, בקיץ ירוק…”

גרישא אף פעם לא רצה בילד נוסף. מדוע? בכל־זאת היא וגידי הם מסגרת האישיוּת שלו… חיי־המשפחה הם יותר מכל מסגרת לאישיוּת…

“באיזור החוף – צמחים שעומדים בפני המליחוּת של הים… מלוח – מופיע כזוחל וכשׂיח על שׂפת הים. בערבות־הנגב מנסים לגדלוֹ בתור מספוא… גן־ישראלי הולם את גבעת הכורכר, שהוא שילוּב של סלע וקפלי קרקע. גידי כורכר מלאכותי עם בטון, שהוא חיקוּי למתכונת הטבע. הבית פנימה – כמו מערת־קברים… מטמינים את הבית בתוך ההר… האופי, המבנה הטופוגראפי – ים־תיכוני… באותן עונות שהצמחיה הישראלית דלה בהן באפקט יש למלא את החללים הריקים בצמחי תרבות…”

ההרפתקאות, ההוללות, כמוהן כיציאה מן האישיוּת, זניחת האישיות, שעם כל ההנאה השמימית מן הסם החוּשיי, יותירוּ את טעם החדלון אשר לריקנוּת…

“אוליאנדר ורדנון, גדל על חוף הירדן, רק על חוף נחלים יופיע כשולט…”

יש אנשים שחייהם שגרתיים ומונוטוניים, אך כלפי חוץ הם נדמים מסתוריים… דן אביטל, למשל. ופאולי, שהיא יודעת שאינו טוב לה לבריאוּת.

“בקפלי קרקע, באדמות מפולת, על מדרונות של אדמה גולשת, סחף, יש תמיד להעדיף צמחים זוחלים שקטים, שמחזיקים את החולות שלא ינדדוּ. אקאציה צייאנופיליה, אחי – רותם ורותם: ספרציום ורתימה רותם”.

עוד כותרת: “פריחה אפילה”. “מעונינים שהצמח יכנס לפריחה כשהוא חסון באופן פיסי. בהיותו חלש מאיזו סיבה שהיא, חולני, או כשהקרקע דלה, הצמח חושש שמא ימוּת והוא להוּט להקים זרע”.

ובסוגריִם, הערה מוּזרה: “והרי כלל הוא שלהיטוּת רבה מדי מקלקלת את השורה”.

“זוהי פריחה מוקדמת, טרם זמנה. שתיל קטן שעושה ניצן לפרח – קוטמים אותו. כך נעצרת הפריחה והצמח מלבלב, מתחסן, ומגיע אל הפריחה מאוחר יותר… תופעה שכיחה בפרדס: עלים חִורים, דלי כלורופיל, עמוסים בפריחה… מנערים את הפריחה, מזבלים בזבלים חנקניים. החנקן מדרבן את הווגטציה, עלי הפרח מתרבים, מוריקים, מתחזקים, והפריחה פוחתת. כך מחסנים את הצמח. זבלים חימיים זרחניים מעוררים את הצד המיני. באופן כזה מאזנים בין הגידול הווגטטיבי והפריחה…”

פתאום ידעה שהיא בהריון. אל־אלהים!… עצרה נשימתה. שוּב זיע. והקימוּר שנתהווה בבטנה. יצוּר חי!…

זה כשבועיִם היא חשה בו? יותר? כלומר… בסוף חדשה הרביעי? תחילת החמישי? והיא “מתקדמת”, משמע, אף יותר מאיה?… הכל מיטשטש לה… ולחשוב שהיתה משוכנעת שגאזים!…

שוב! פרפור של גל. פרכוּס. ישמרנה אלהים ממה שהיא כבר בטוחה שאמנם זהו!…

כל אותם הדברים, ההשמנה הפתאומית, הכרס התופחת, דקירות בגב, כבידוּת בצד, ההשתנה התכופה, בחילות, סחרחורות, התעלפוּיות. המטומטמים! כל מיני בדיקות שבעולם ערכוּ לה שם בבית־חולים – חוץ מבדיקה גניקולוגית. נכון ששאלוּה אם יש שינויים בווסת… פאולי שאל… בשעת רישום, דרך שגרה, כביכול. דוקא הוא. מובן שענתה בפסקנוּת, שבכלל לא… הפתי!… וכי למה ציפה? – אף כי היו שינוּיים…. שהדחיקה אותם והתעלמה מהם. כמוּת הדם שנתמעטה עד היותה, לפני כחמישה חדשים אמנם… כתמים חוּמים (כעבור חודש חזרה לתיקנה, פחות או יותר, אך הרי מקרים כאלה קורים!…) קשרה, עם “המַעבר”. וגם את ההשמנה, ואת הגאזים, ואת הדקירות והבחילות, הכל הכל… “המעבר”. “המעבר” המאיים.

חמישה חדשים, כלומר. לא כפרק־הזמן שעבר מאז נסיעתו של גרישא?… מאז היעלמו של… עוית של כפור בלבה. זמן רב כבר לא נתנה דעתה על אותו חלכה…

ילד יוּלד לה? כעת? משאמרה לפרוש מכל וכל? תינוק. כל זה!… מחדש?

ככל שהיא מחשבנת. נתערפל לה לחלוטין. “רפי את השרירים, הפיגי כל מתיחוּת, נשמי בשקט…”, “לפקודתך, לפקודתך, פאולי יקירי…” מה קדם למה. פורים. איה וזיו מחופשים כזברות. איה – שכרסה בין שיניה. איזו בדיחה תפלה!… פאולי מתכונן לטוס לקונגרס רפואי בציריך (היה או לא היה משהו בינו לבין אותה רופאה יחסנית בהריון? – ושמא בכלל… שמא בכלל!… והרי בפירוש הסגיר את עצמו אז בגילוּיי הדאגה הקיצוניים והבלתי־סבירים שלו… כדי־כך ששכח להעמיד פנים בנוכחות גניה… שקיוּמה ממש נשכח ממנו…) חמסין. המכרז שיריבי גרישא זכו בו.

מה פתאום פורים! – לפחות חדשיים לפני־כן! ראש השנה האזרחי. שגרישא חגגו בפאריס והיא במיטה (וגם הוא, גם הוא ודאי) כאב עם מרירוּת. זרוּת. כלימה שעקמימוּתה גלוּיה לה.

מי הוא. באותם שבועות, משמע… נסי להיזכר. לא מתוך לחץ. לא במפגיע.

קשי־החלטה, האנשים. או שמטרתם אינה ברורה להם. או שהיא קרובה וארעית. רבים מאותם שעוברים כעת על־פני חלונה, חוזרים ועוברים – הבחינה.

באותם שבועות ממש פגשה את דן אביטל בירושלים. זיו אוריון ביקר בדירתה בוקר אחד הזוּי ואפלולי, ומשאך הסבה לרגע את עיניה גילתה את צלליתה של סילביה… ובאותה פגישה עם דן בירושלים – מה ארע?

פאולי. רוצה היתה שממנו?

הקבצן.

זוג סוסי־עבודה גרומים פורצים למדרכה שברחובם ההדור גוררים אחריהם עגלה ריקה. ככל שגרביהן של הזקנות ססגוניים יותר, כן מראיהן בלה יותר – חשבה. ואותו גבר ספורטיבי בגיל העמידה נראה בהחלט מאוהב בעלם הברוּנֶטי המהלך לצדו והמביט נכחו בתהיה ערמומית.

הקבצן.

כמה מן הנשים הצעירות שעוברות כאן מתחלפות לה בחברות־נעוּריה. הבוֹס השמן והמשׂוּפם הואיל להופיע סוף־סוף לפגישה עם ההוא הצולע, שמצפה לו בקרן הרחוב זה שלושת־רבעי שעה.

אותו יום חגיגי וגשוּם שפאולי אספהּ במכוניתו כשעמדה בתחנה וציפתה מהורהרת לאוטובוס. חדשים רבים לא התראוּ. הפצירה בו שיעלה ויסעד עמם. אותו ערב סיפר להם את תולדות מחלתה של סילביה.

רוצה היתה שמפאולי?

גרישא היה נרגש ושופע תכניות. למה מצא פאולי לנכון לסַפּר דוקא אז על מצבה של סילביה? היה נבוך בפני גרישא? על שפלש, עם אשתו, אל נוָם לא־צפויים, רטובים ומתנשמים ונרגשים?

לפני־כן ערכוּ הקפה קטנה במכונית. במושב האחורי של מונית, שנסעה לפניהם, התנשק זוג. נדהמה. פני הנערה כאילו היו כולן צלקת איומה. כהרף־עין. אחר־כך נוכחה שהיה זה שׂערה שגלש על לחיה. פנוּ למגרש ריק ברחוב הירקון ונעצרוּ להסתכל בים הסוער. אך למה על מחלתה של סילביה דוקא?

ייתכן שרוצה היתה שמפאולי.

הקבצן. משהו אפל שאירע. של קדושה? שליח סומא של קדושא? חרש ואילם ושליח־מבשר? משולח שנעלם כלעומת שבא. וזהו שרצה לבשרה? ואותה דמוּת אנדרוגינית קסוּמה שלפניו? ואביו של הילד, בעליו של הכלב – גם הוא? משולחים? שליחים־מבשרים? כולם?

האחוָה החמה. השייכוּת. דוקא כעת, כמדומה, יותר מאשר אי־פעם. אשה ישראלית. כן. מפוקחת וללא מסתורין. מרצונה או שלא מרצונה? יהודיה. מצח נחושה. במאבק חצוף על קיוּמה. (מאבק? בין עלבון בגידתו של הבעל למועקת המתיחוּת בארצה? או שמא על המאמץ להינתק מרומן מרתק לשמע צופרי האזעקה?) אפילו יש חכמה בכך שלא בידה הבחירה. שהרי במוקדם או במאוחר אין מנוס מן ההגדרה. משפחתך, ידידיך, עמך – לטוב ולרע.

וכעת ההריון. החרדה. לעת עיפוּתה? לעת חשבון אחרונה? לא מגרישא, או מפאולי, או מדן שכל־כולו אשליה. לא מאותה הזיית שחרית תמה שהיא וזיו אוריון הזוּהָ, כשצלליתה של הלילית אורבת לה להשחירה.

הקבצן. אכן, אותה סעודת־מצוָה. וכעת לישון. די לה בידיעה. הרבה למעלה מכוחה. מבינתה. אלא שהשינה בורחת ממנה. דוקא כעת, כשהיא עורגת אליה עד כלות. גופה כמו ישן ומוחה ער. ואותם גלים של צינה העוטפים את לבה, החולפים במוחה. שעות על שעות היא מתגלגלת מתנוחה לתנוחה, מתאמצת בכל כוחה להשחיל עצמה בשינה – וזו חומקת. ביאושה היא לוחצת על כפתור החשמל. ידה שנדמית לה כרכיכה, ושתי השומות שעליה, כמשושי חלזון.

דבר ודאי: שאינה נחשבת. שקיוּמה ניטל ממנה. שמשתעשעים בה כוחות שלא מתחום השגתה.

וגרישא וגידי שכמו נעים במציאוּת אחרת, ופאולי, ודן וזיו ואמה – שהיא צופה עליהם כעת מתודעה זרה וגופה המוסיף לפעול, מכוח הגזירה, מכוח קיומו של החומר. שהיא שם ומוסיפה להתהלך כאן, ולנהוג כמנהג המקום שעה אחר שעה, ושיח ולהג ושחוק. היא האשה הקטנה. גורלה שהוא נשגב ממנה.

תקופה ארוכה לפני נסיעתו האחרונה של גרישא לא קיימו יחסי מין. אף כי המשיכו לישון במיטת־הזוג הרחבה, אף כי גניה נהגה להשקיע מדי פעם את ראשה בגומחת הכתף של בעלה, כשכל אחד מכורבל בשמיכתו. ומעת לעת היה נושק נשיקה חטוּפה לצוָארה. אך כדי התרגשוּת מינית לא באוּ. אף לא מצאוּ צורך לשוחח על כך. נוח היה להם לטפח את מועקתם, איש־איש לעצמו. המכתב האנונימי שנתקבל ערב נסיעתו. לשון־ארס צהובה משתלחת. וכעת הנקמה. סוף־סוף יבואנה העונש. טלטלת חרדה: איך תסביר לו?

עד היום לא חשד, כמדומה, במאומה. אפילו לא היה מבחין שהשמינה, אלמלא העירה היא עצמה את תשומת־לבו לכך. וזאת משום הצורך לתרץ את מאמציה להימנע מדייסות ומיני מתיקה, בהתגוננה מפני גרישא הנוהג לשדלה להרבות באכילה.

איך תסביר לו? יהרגנה!… דוקא אחד כמוהו, שקט, עדין־נפש. והרי אומרים שדוקא כאלה… אינה שפוּיה? שׂכלָהּ משטה בה? כל אלה אינם אלא תעתוּעי הזיות חולניות? והקבצן?… לא היה ולא נברא? או שהריונה היסטרי?

הריאליוּת. הריאליה שלה. היא, גניה, אשתו של צבי צחובל־צח, אדריכל־גנים, אמן. אמו של גדעון צח, הומניסט, פליאונתולוג המתמחה בחקר זוחלים קדם־היסטוריים. בתו של גדעון לויט, אידיאליסט, ושל לידיה כגן־לויט, עקרת־בית, פילנטרופית. הריאליה שלה. ראשית כל, יהודיה, חייבת בצידוק קיוּמה. ישראלית, משמע לוחמת ותיקה, לב עיקש, הכרה צלוּלה, קבל עולם. רגשי־נוחם והתמרדוּיות־נפל ופרישוּת מופגנת, זועמת, מן המחנה. וחזרה בתשובה אליו.

אשה. לא שאפתנית, לא ברוכת־כשרונות, שאף בנעוּריה לא היה יפיָה מכה בסנוֵרים.

רעיה. אַם. אשה. קוקטית, חקרנית, רגשנית, אך לא עד כדי חבלה בעצמה, במשפחתה. שאהדתה נתוּנה לחלש, למקופח, אך רק לעתים נדירות כדי מעשה של ממש. קנאית לצדק, כואבת עד ליאוש כשמתנכלים לו, אך נוחה להתנחם. במלה טובה, במזג־אויר נאה, בלבוש חדש, בקניה מוצלחת של פריט זה או אחר לבני־ביתה, לאמה, במתנה נאה לחמיה, לגיסתה, בספל קפה חריף ומהביל, בסיגריה, בתסרוקת הולמת, במחמאה ערבה, באשליות. רומנטיות – רוּבן ככוּלן.

אשה בשנות הארבעים לחייה. שקומתה הנמוכה, ורגליה העקומות קמעה, אינן נזקפות עוד לזכות חנניוּתה. לא רעננה. אף כי עיניה מביעות חיוּניוּת ותסיסה, אף כי לא סרת־טעם. גם לא נבוּלה. נבונה. שמשתדלת ללמוד לקח מנסיון־חייה, אך גם מודה בכשלונה לעשות כן. שעל סף בלוֹתה היתה לה עדנה. מעין הריון־בתוּלים. פרתנוגנסיס. התפתחות הביצה ללא הפראה. או שבדרך הטבע בלא ידיעתה? בלא ידיעתה בשעת־מעשה, או בשכחונה עכשיו, כחמישה חדשים לאחריו? כשתודעתה מעורפלת אז, או כשזכרונה חולה עכשיו?

רוצה היתה שלא מגרישא? שיהיה גלגול חדש? היא עיפה. רוצה היתה שלא היה ולא נברא.

הצמאון הזה שהחל לפקדה, חסד הצמאון של שרשי הנפש לאותו נעלם, שלפנים יחסתו לגעגועים אל מצב של טרום־הוּלדת, אך כעת היא יודעת שאינו נתחם בזמן מוגדר. הצמאון להיזכרות? להארת־פתע של דברים שאפשר שאירעו לה חוץ לחוקי־הטבע?

אינה משתוקקת אלא אל שלוַת־הנפש. אל ההשלמה עם הנס שפקדה? לא היא שהשגיחו בה. היא פרודה זעירה מאותה הוָיה על־טבעית, שכוחות שמחוץ לעולם הגשמי פעלוּ בה, או דרכה, בשל מניעים שהם למעלה מהשגתה.

שלוַת־הנפש. אינה מדמה לה גמוּל הולם יותר על תפילותיה. וקבלת־הדין. כך או כך, לא בה המדובר. והן גבול ההבנה קיים אף ביחסים המוּכּרים לה מנסיונה: גבוּל הבנת זולתה, או היכולת להקיש מנסיונו, או אי־היכולת לרצות בכך.

המנזר, אם־כן? היעדר החציצה בין עולם ההתרחשוּיות שבהן היא נעה ובין אלה שהיא נפעלת על־ידיהן, אך שאין בינתה משגת את משמעוּתן? או מוטב שתייחל לאקט של הפיכת־הלב? כשכל עצמותיה תאמרנה ולא תחשוש מפני חוּלשת תודעתה במאבקה עם היצרים הנחוּתים המתנכלים לה?

פלא המנזר. הגשמי הכפוף לנשגב, החומר המקבל את מרוּת הרוּח, כאילו היה זה מדרך הטבע.

ומצבה הגוּפני, עדוּת להפיכת הגשמי לרוּחני? החטא הקדמון, שהנשגב מבינת־אדם הדבירוֹ תחתיו?

יוצא שאינה אחראית עוד למצבה האנושי, שטבעה ונסיבות־חייה עשאוהו מה שהינו? שאין היא אחראית לשום התרחשות בחייה, במחשבה או במעשה, ותביעותיה המוּסריות כלפי עצמה בטלות ומבוטלות? ומועקת האשם שעשתה לה קן בלבה תיעלם כלא היתה?

קלה־קלילה, פרפרית, כבאותם ימי שרב רחוקים, כשחדוַת נעוּריה מבקיעה לפתע את סגירוּת ביישנוּתה הבתוּלית. הריוֹנה. הריוֹנה הקדוש.

בבגדים לבנים היא מתלבשת בימים אלה. ריפס ואורגנזה וקרֶפ־דה־שין מעוטרים בסלסלות ומקלעות ותחָרים או חרוזים ואבני־חן צבעוניות, שהיא קונה בחנוּיות של סידקית ומחברת במו ידיה לשמלות המאוושות בלכתה. ובלילות הצוננים עדיין, היא מתעטפת בגלימת ברוקאד רחבה, ששרווּליה ואמרתה חושפים את לובן השמלה, או בצעיף לבן שגדילים בצדדיו. לרגליה נעלי בלרינה ואת שׂערה, שהיא מגדלת זה כמה חדשים, היא מגלגלת עד עָרפהּ ומכסה בשביס עד למטה מאָזניה.

כל־כולה שקועה באותה מהפכה־זוטא שחוללה בבית: הורידה את מסכי הקטיפה הכבדים ותלתה במקומם וילונות לבנים דמוּיי טפטה מרוקמים, שמלילות בשוליהם.

את מיטת הזוג הרחבה כיסתה בציפוּי חדש, אולטראמַרין עם כוכבי זהב, מקובץ בצדדיו ואמרתוֹ זהב, ותלתה מעליה כילה דמוֹיית אפריון – להגן מפני המעופפים בקיץ, אמרה.

את רהיטי הטיק שבסאלון החליפה לאט־לאט, בחלקם, בחפצי ברוֹק מוזהבים, שליקטה בשקידה בחנוּיות לעתיקות. ואת הקירות ציפתה בטפיטים.

פה ושם, רכשה חלקי סרוויזים מוזהבים, בכחול ואדום עתיק, וקופסות בשׂמים וכלי־גביש מחוטבים ומפת פיליגרין עם ציצים. ואת אגרטלי השיש והנחושת וכלידי2 הכסף מילאה בנוצות של טוָסים ובענפי דפנה ופרחי שדה ארוכי גבעול.

ואת ההוֹל ריהטה בסגנון מזרחי, עם דלפקי עץ מעשי פסיפס, וראי ענק במסגרת עץ כהה עם פיתוחים.

ואת התמונות האוריגינליות שהורידה מן הקירות שבסאלון, איחסנה בחדרו של גידי. אך מלבד זאת אספה ידיה מחדר זה ואף מחדרו של גרישא ולא ערכה בהם שום שינוּיים.

חלומות… חלומות…

בין ראשי כרוב היא מטיילת. חלקות רחבות עמוסות ראשי כרוב לעיפה, והיא מטיילת בינותם בהנאה גלוּיה – בדרך לביתה.

חלום אחר – כוחותיה עזבוּהָ כליל. היא פותחת את פיה לקרוא לגרישא, אך קולה נאלם.

חלום אחר – הצער הנורא. גרישא מת וצערם הנורא, שהיה לו גבול. הגנת קיוּמם?

וגם היא, גם היא ידעה שיש קרקעית לבכי, שאינו נמשך בלי קץ. אף כי הכירה את האבל, הו, כן! – את החלל שאין לו ממלא לעולם.

הלכה בסמטאות. נתקפה חשק לצייר וביקשה צבעים. “לא זאת אַת מבקשת”, אמרוּ לה האלמנות המנוסות, “אלא את כנף־בגדו שחלף ביעף לעיניך. מחנות לחנות, מסמטה לסמטה את מבקשת את כנף בגדו. כך אירע לי וכך אירע לי”.

כנפות הדלת שבין החדר והמרפסת נשארוּ פתוּחות קמעה. עוד בחייו. “והן אפשר לסגרן”, אמרה. וסגרו. וגם את החלון סגרו כדי מחציתוֹ והשאירוּ סדק צר. היה בדיוּק טוב. והן באמת אפשר היה שיהיה טוב.

היא רכוּנה על כן ומציירת. דן מחייך, כמדומה.

חלום אחר, חוזר, אושרה. הנערה מבית־החולים. שמתרפקת עליה, מתחננת לגילוּי חיבתה.

משמע שיש לאמץ את המחלה, ־ חשבה – ואת המוות. את האביונוּת ואת המסכנוּת ואת האכזריוּת. ואת השנאה ואת הזרוּת ואת הבדידוּת. וגם את המפלצות של גידי, הו, כן! – איגואנות מהפנטות עם זנב וכרבולת, ודרקונים מעופפים בצבעיהם המבעיתים, ולטאות־ענק ארסיות שראשן כראש תנין, וסלמנדרות וסירנות וקרנפים, מיני פילים שפטמות בשיניהם. כל בניה של משפחת זוחלי־הענק מסוף עידן־הגיר, שנכרתוּ מעל פני האדמה, כך משערים, עקב התנגשות עזה בין כוכבנו וכוכב־שביט, לפני כמאה מיליון שנה.

ללמוד לחיות, משמע, בגיל ארבעים־פלוּס!…

עכשיו, שהתרחש בה הנס, היא יכולה.

גידי עומד לנסוע. מלאיה, קולומביה, ברזיל, הסתכלות ומחקר. ואותה נערה סטודנטית עמו. ישׂאנה לאשה? נדמה לה שרוצה היתה, שכן. וגם שמחה שהוא נוסע. למנוע ממנו מבוכה.

את גורלה תשׂא לבדה. את תחוּשת ייחוּדה. בלי בהלה. שהרי פעם אחת לפחות ידוע שאירע… להבדיל, להבדיל, כמובן. היא יודעת. פעם אחת לפחות, היא מאמינה. ובסך־הכל קרוב לאלפַיִם שנה, בתבל ששנותיה כך וכך ביליון.

שוב ושוב ושוב. ככל שתפשפש בזכרונה, לא הופרתה. רק החשש מפני היצוּר שיוָלד. שמא… שמא… לטאה! ששש!… הס!… ייסכר פי השטן! מוחה חולה או מה? בגודל של תינוק… שיגדל, וישמן, ויצמיח זנב, או כרבולת, או כנפיִם, או מי יודע מה, ובמקום לדבר – ישיר!

גק – הו! גק – הו!

קו – גה! קו – גה!


  1. “החורף” במקור המודפס, צ“ל: החוף, הערת פב”י.  ↩

  2. “כלידי” במקור המודפס, צ“ל: כלי. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות