מבוא.    🔗

חכמינו ז“ל במשנה סוף מסכת סוטה ובסדר עולם גם בתלמוד, יספרו לנו כי שלש פעמים נלחמו היהודים ברומאים, את המלחמה הראשונה יקראו בשם “פולמוס¹ של ספינוס²”, את המלחמה השניה בשם “פולמוס אספאסיינוס וטיטוס” ואת המלחמה השלישית והאחרונה יקראו בשם “פולמוס האחרון של טרכינוס³ ואדריינוס”, ועל הפולמוס האחרון הזה, אטיף לך, הקורא, דברים מעטים לברר על ידם את מספר הספר הזה אשר לפניך: כל משכיל המתחקה על שרשי דברי ימי עמנו העתיקים, יודע את דברי הריבות אשר בין הגאון החוקר הנפלא מוה”ר שי“ר נ”י, ובין החכם והמזכיר הגדול ד“ר מ' יאסט נ”י, על אודות זמן חרבן ביתר. כי הגאון שי“ר ישים אותותיו ומופתיו כי בשנת נ”ה לחרבן בית שני נחרבה העיר הבצורה ביתר, והחכם יאסט יוכיח ויעיד עדים נאמנים גם הוא כי בשנת ס“ה לחרבן הבית היתה הריסות העיר הזאת. ואני חלילה לי להכניס ראשי בין הרי מחלוקת כאלה ולחות דעי מי משניהם האציל מפיו דבר אמת. ולא אהי כי אם כהד הרים ואכפיל בזה את דברי החכם החוקר הנכבד מוהר”ר אברהם הכהן קראכמאל אשר הוא ברוח בינתו הכריע את כף מאזני המשפט בדברי ריבות אלה, כי הוא רשאי ולא אני, ואלה הם דבריו: הרב שי“ר קובע מסמרות כי ביתר נחרבה בשנת נ”ה לחרבן הבית, והוכחתו היא מן הברייתא המובאת בירושלמי תענית (פ"ד): אמר רבי יוסי חמשים ושתים שנה אחר חרבן הבית עשת ביתר ע“כ. והוסיף מדעתו למספר הזה שתי שנים ומחצה של מלכות בן כוזיבא, ועלה בידו כי ביתר נחרבה ור”ע נהרג וגם רבינו הקדוש נולד בשנת נ“ה לחרבן הבית. אך באמת אין להוכיח מן הברייתא הלז רק כי בשנת נ”ב לחרבן, החלו כבר אנשי ביתר לתת את דעתם למרוד, וזה אין מקום למחלוקת, וגם סופרי רומי יספרו כי סביב לשנת חמשים נגלתה עצת המרידה להרומיים ע“פ מקרה שבקשו כלי נשק טובים ולא מצאו, אז נודע להם הדבר כי יד היהודים במרד, וע”כ חרשו בשנה ההיא את ההיכל (תענית כ"ט). אך עיקר הדבר יסוב על ציר החקירה לדעת מתי נפרצה המרידה בגלוי ומתי נגמרה? ואחרי החקירה הנאותה הנני אומר כי בזה דעת החכם הגדול ר“מ יאסט צודקת ונאמנת, כי המרידה נפרצה סביב לשנת ס”א ונשלמה על ידי לכידת ביתר בשנת ס“ה לחרבן הבית, וכן גם דעת אאז”ל (הוא הרב נחמן קראכמאל ז"ל) בספרו הנכבד “מורה נבוכי הזמן”, וכדאי הוא להכריע אחרי שראה את המחלוקת שבין הרב שי“ר והחכם יאסט (כ“ח מ”ד). אולם לבל אעמיס עליך קורא אהוב! נטל חשבונות רבים, אעידה לי שני עדים נאמנים אשר יכריחו את הרב שי”ר עכ“פ להודות כי שגגה יצאה מלפניו בקביעת זמן חורבן ביתר ובהגבלת עת הולדת רבי: א) ירושלמי תענית (פ"ד) תני”א רשב“ג א' חמש מאות בתי סופרים היו בביתר והקטן שבהם אין פחות מחמש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים, במכתובים האלה אנחנו יוצאים וכו' ומכולם לא נשתייר אלא אני, וקרא על גרמיה עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. הרי לפניך כי בתחלת המרידה ובזמן שכבר נתפרסמה באיזה פרסום ועד ששבה לשותא דינקוא, היה אז רשב”ג בין התינוקות בביתר אשר למדו שמה בבית הספר, ואם נאמר כדעת הרב החכם שי“ר הנה לא יהיה מתחלת פרסום המרידה עד סופא כ”א כשלש או כארבע שנים א“כ איך הוליד ר' שמעון את בנו רבי בכלות המרידה אם עוד היה תינוק בן שש שנה בתחלתה? או כאשר החלטתי כי גמר המרידה היינו לכידת ביתר היה בשנת ס”ה לחרבן הבית, ואף כי יושביה השיאו עצה להרים נס באיזה פרסום עוד משנת נ“ב ואילך, ואז היה רשב”ג בין התינוקות, וקרוב לזמן שנכבשה בשנת ס“ה הוליד את רבי. ב) עיין מאמר סדר עולם המובא במאור עינים פ' י”ט ח“ל: מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ”ב שנה, ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט“ז שנה, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה, ע”כ. והנה הכוונה בלי ספק בקיטוס על הקוויעטוס הגמון של טרכינוס אשר הוסר משררתו בשנת מ“ח לחרבן הבית בבוא אדריינוס על כסא מלכותו. מעתה צא וחשוב ותמצא כי ביתר נחרבה לפי דעת ס”ע בצאת ס“ה או בחלוף איזה חדשים משנת ס”ו. אחרי כתבי זאת בא לידי ס' ערך מלין להרב שי“ר ובקראי ערך אספסיינוס ראיתי כי הוא החליף קיטוס בטיטוס כו‘, וזה מקרוב באו לעיני שתי חוברות ממכתב עתי של הרב החכם פראנקעל וראיתי כי גם הוא באגרת בקרת על ס’ ערך מלין דחה את דעת הרב שי”ר בראיה שניה שכתבנו, עכ“ל הרב החוקר ר' אברהם קראכמאל. עתה נתחקה ונתפשה מי היה הגיבור העריץ בר כוכבא אשר ברעם גבורותיו הרגיז הארץ. והנה אחרי כל ההתחקות והדרישות נעלם עוד ממני תולדות הגבור הזה והליכות דרכו בטרם למדו אותו היהודים אלוף לראשם⁴. גם לא נדע אם היה בן או נין ונכד להגבור הקירוני לוקיאס אשר פתרונו אור, או אם קרא שמו בלשון ארמי כשם הגבור ההוא לכבוד ולתפארת אך זאת ידענו נאמנה כי רק בפי בני עמנו הוסב אח”כ שם בר כוכבא לבר כוזבא ⁵ בהגלות נגלות כְּזָבוֹ, אמנם סופרי רומי⁶ יכנוהו תמיד בשם כוכבא, וכן יקרא שמו גם בפי כהני הנצרים הקדמונים אשר יכתבו כי במעשה להטים הראה כדור אש ככוכב הולך לפניו כל הימים. אפס כי אנחנו יודעים נאמנה כי לא בלהטים עשה את מלחמותיו הגדולות כי אם באמץ לבו ותעצומות עזו וחכמתו הנפלאה בטכסיסי מלחמה⁷ גם בעזרת תלמידי החכמים⁸ אשר נהרו אליו המונים והציתו אש השנאה ושלהבת הנקם להרומאים בלבות המקשיבים לקולם, גם זאת ידענו ברור כי שם העצם של בר כוכבא הוא שמעון⁹ ושמע גבורתו נפרץ בכל קצוי ארץ, ורבבות אלפי יהודים נקבצו באו אל דגלו, והוא למד ידם לקרב ויורם הליכות המלחמה ותחבולותיה על פי טכסיסי מלחמת הרומאים, ויבצר את הקריות הרבות בכל הר וגבע, וישם בהן כלי נשק וכל כלי יוצר, ובשלהבת חרונם וזעמם התנפלו היהודים על אנשי חיל רומא המפוזרים בארץ ישראל, ויעשו בהם הרג ואבדן, שמות וכליון חרוץ, ועל ידי זה שבו לשמור את השבת ולהמול להם כל זכר, וגם היהודים אשר משכו ערלתם מפחד האויבים, שבו וימולו¹⁰ ובימים מעטים לכד בר כוכבא חמשים ערי מבצר, ותשע מאות ושמנים וחמש ערי פרזות וכפרים, אז נבהלו אלופי רומא, אשתוללו כל גבוריהם, וכל אנשי חיל לא מצאו את ידיהם. ובשנה השנית למרדו עלה בר כוכבא עם חילו הגדול ירושלימה, ובמלחמה עזה השתער עליה וילכדה ויהרוג את כל הרומאים אשר בתוכה, ויושב יהודים תחתיהם, ואז גבה לבו ורמו עיניו וישם כתר מלכות בראשו ויצו לכל עמו לקרוא לו בשם מלך¹¹ גם נתן פקודה לטבוע מטבעות חדשות אשר מעבר מזה חרות עליהן שמו העצמי “שמעון”, ומעבר מזה חרות “ירושלים” והמטבעות ההן נמצאות עוד עד היום הזה בידי אוספי מטבעות עתיקות¹² , אחרי לכדו את ירושלים נהרו אליו עוד רבבות אלפי יהודים מכל אפסי תבל, גם השמרונים, הם הכותים¹³*, נלוו אליו ונספחו אל אנשי חילו לעזור לו במלחמותיו, עד כי היה לו חיל גדול עצום ורב כחול הים וככוכבי השמים, ובעת ההיא בצר בר כוכבא את חומות ירושלים ויבן את בית המקדש על מקומו הראשון בהוד והדר, כבוד ותפארת¹⁴. מלכות בר כוכבא נמשכה עד בוא יוליוס סעפערוס שר צבא הקיסר אדריינוס לארץ יהודה, אשר שלחו הקיסר מאי בריטניא להלחם עם בר כוכבא. אולם גם בבואו ארצה יהודה לא עצר כח לקרוע את הממלכה מיד בר כוכבא בפעם אחת, רק מעט מעט לכד את המצודות והערים והכפרים, ואח“כ עלה ירושלימה ויצר עליה; ולפי דברי סופרי רומא היתה מלחמה נוראה ובסופה לפני שערי ירושלים, כי היהודים נלחמו במר נפשם ויפילו לאלפים במחנות רומא. אחרי לכד יוליוס סעפערוס את ירושלים, נמלטו היהודים אל מבצר ביתר, ובר כוכבא עודנו מושל בתוכה ובמצודות אשר סביבותיה על ראשי ההרים. העם הנמלט לביתר היה רב ועצום במאד מאד, ושר צבא רומא לא יכול להכניעם בכל גבוריו הרבים ימים רבים. חכמינו ז”ל ספרו לנו כי בביתר נהרג רבי אלעזר המודעי, אשר היה מגדולי רבותינו שבדרום מעיר מודעין מולדת בית החשמונאים – כי האיש הקדוש הזה נמלט גם הוא לעיר ביתר הבצורה, ומלשני בסתר הכוהו בלשון לפני בר כוכבא ויאמרו כי יש את נפשו להסגיר את העיר והמצודה ביד הרומאים, ובר כוכבא הרג אותו. ולפי עדות סופרים נאמנים היה הקיסר אדריינוס בעצמו בעת המלחמה הזאת בארץ יהודה¹⁵. ויוליוס סעפערוס התאזר עז וישתער בעזוזו וילחם על מצודת ביתר, ולא השיב ידו מבלע עד אשר לכד את המצודות אשר סביבותיה, ואחרי כן את העיר ומצודתה. לפי מסורת חז“ל נלכדה ביתר בתשעה באב (ראש השנה פ"א דף יח.), שתי (או לנ"א במדרש שלש) שנים ומחצה אחרי מלוך שמעון בר כוכבא בירושלים וביתר (סנהדרין דף צ"ז). כפי המסופר באגדות חז”ל היתה הריגה גדולה ונוראה עד מאד בעיר ביתר¹⁶, וסופרי רומא יספרו בקצרה כי על ידי מלחמת ביתר חסרו מהיהודים חמש מאות אלף ושמונים אלף נפש, לבד מהמון הרב והעצום אשר הלכו בשביה ונדחו לארצות צרפת, ספרד ואשכנז, ומרביתם נמכרו לעבדים, אך אחרי כן פדו אותם היהודים המתגוררים בארץ יון ורומא והמפוזרים בארצות אייראפא, והפדוים ההם לא שבו עוד לארץ יהודה. הרוגי ביתר כסו את פני הארץ מהלך שמונה עשר מיל (הוא מהלך חמש שעות וחצי) ואדריינוס גזר עליהם לבל יאספו ולבל יקברו, ונבלותיהם תהיינה משלכות ארצה למאכל לעוף השמים ולחית הארץ¹⁷. וכן התגוללו ההרוגים הרבים והעצומים ההם עד מלוך הקיסר החסיד אנטאנינוס¹⁸ ויצו לקברם. מלחמת בר כוכבא היתה נסבה כי נחרבה גם שארית ערי יהודה וכל הארץ נהפכה למדבר שממה ונגדעה קרן ישראל. אחרי המלחמה ההיא לא נמצאו עוד עצי זיתים בכל ארץ יהודה, כי הרומאים שפכו את חמתם גם על העצים ההם ויגדעום בחרי אף. ואדריינוס אחרי הרסו את ירושלים עד היסוד, בנה עיר אחרת תחתיה ויקרא לה בשם “איילא קאפיטולינא”, כשם משפחתו “איילא” וכשם היכל אליל יופיטער “קאפיטולינוס” אשר בנה על מקום בית המקדש. ועוד הוסיף אדריינוס לשקץ את הקדש ויצב את סמל פסל נגה (ווענוס) על מקום קדש הקדשים, גם את מצבת כוכב (יופיטער) הציב שמה, ועל שער העיר המפנה בית לחם, הציב תבנית חזיר מיער להכעיס את לב היהודים. וגם בכל אלה לא שככה עוד חמת אדריינוס ויגזור על היהודים לבל תדרוך כף רגלם בשערי העיר הנזכרת, וגם מרחוק לא יעוז איש יהודי להביט עליה. וצלמי תועבותיו ושקוציו היו על האריאל וההראל מאה ושמונים שנה עד מלוך קאנסטאנטין הגדול ויבערם מן הארץ, גם את שם הקדש ירושלים השיב כבראשונה, ויטהר את ארץ יהודה מכל אלילי הרומאים. אמנם גם אחרי אשר שפך אדריינוס כאש חמתו על היהודים, לא נח עוד מזעפו, ויחדש את גזרותיו עליהם ביתר עז וקצף גדול. ובזמן ההוא נהרג רבי עקיבא במיתה אכזרית מאד, גם רבי יהודה בן בבא נהרג על הסמיכה לחכמי הדור ההוא, וגם רבי אלעזר בן שמוע נהרג אז על קדושת שם ה‘. אפס כי שלש שנים אחרי הריסות ביתר, מת אדריינוס, והרומאים הטו אזנם לתחנוני דלת עם היהודים שרידי חרב, ובכסף מלא נתנו להם רשיון לבוא פעם אחת בשנה (בתשעה באב) ירושלימה, לתנות שם על חרבות עיר קדשם ועל שממות בית מקדשם, ומני אז הלכו גזרות אדריינוס הלוך וחסר עד אשר ספו תמו מן הארץ בחמלת ה’ על שארית ישראל. את הדברים המעטים האלה הודעתיך, קורא יקר! למען תבין את הליכות הספור אשר בספר הזה. וידוע תדע כי בספור הלז יצאתי בעקבות הרב החכם המשכיל מוהר"ר שמואל מאיר (דוקטור דער פהילאזאפיע אונד ראבינער אין העכינגען) בספרו המכונה איזראליטישער מוזענאלמאנאך. אך כי פעמים רבות הוספתי על דבריו, ופעמים רבות נטיתי מדרכו, כאשר תראינה עיניך, קורא יקר! בשומך את דבריו ואת דברי נגדך, ותתבונן בהם.

 

א.    🔗

עננה הרת חזיזים שכנה על ראש מצדת ביתר, חומותיה הבצורות מפרצות, שעריה הרמים שוממים, ובריחיה החזקים גדועים, בתי נשקה ובתי מסכנותיה נתוצים, וראשי מגדליה אבלים ולוטים בעלטה. אנשי צבא הרומאים מתהלכים בגאון ורהב ברחובותיה, לפניהם ילך קטב, ויצא רצח לרגלם, ובלעגי מעוג ישפכו בוז וקלס על היהודים על חרמם. והיהודים יושבי העיר הזאת מתנודדים כצללים והולכים חשכים ושחוחים כאנשים אנושים ונואשים מכל תוחלת ותקוה. אפס כי לבם ימאן עוד להענות מפני הרומאים, ונפשם לא השחו עוד תחת תגרת ידי תוקפיהם, ובמסתרים יחרקו עוד שן, ואיש איש בחדרי משכיתו ישית עוד עצה וגבורה למלחמה, כי הוה לשבר בת יהודה, עוד לא סעפו מתוכה הסעפים השאפים לסעף גם סעיפי עץ יהודה הנשארים, עוד לא ספו תמו הפריצים העריצים אשר כל ישעם וכל חפצם להוציא אל הרג גם שארית בני ציון היקרים. והפריצים ההם כדבר באפל הלכו למו ויפיחו רוח עועים ורוח משחית בלבות יושבי ביתר להריק חרב זועמת על עם רומא עם עזוז וגבור אשר נתן חתיתו על כל קצוי ארץ ואיים רחוקים. אך הנה הגיע היום אשר בו נכנעו היהודים גם בלבם, אשר בו השחו את נפשם באמת, כל גבר ידיו על חלציו, על כל מתנים שק, ועל ראש כל קומה יצע אפר. כל העם למגדול ועד קטן יענו בצום נפשם, יבכו בכי במרורים, ויעשו מספד מר. היום ההוא – יום התשיעי בחדש החמישי הוא. כל יושבי העיר נקבצו באו לבית התפלה הבנוי בבקעה רחבת ידים, שם יתפלשו באפר זקן ונער, שם יתנו צרות לבבם ומצוקותיהם העצומות, מרי שיחם וענים ומרודיהם. זה כששים שנה חלפו הלכו למו מיום אשר נהרסה ארצם ושמם בית מקדשם, ועוד לא שכחו רגע קטן את הר קדשם ואת מקדש אלהיהם. ואף גם זאת כי יד הרומאים קשתה עליהם עד מאד, וימינם תרעצם ותרוצצם ותשימם כעפר לדוש, ועל כן תתלקח גם שלהבת משטמה ונקם וזעם בחדרי לבבם, ואך לעיני הרומאים שמו כארץ גום וכחוץ לעוברים. שם במקדש מעט, שם קראו בנהי ובכי תמרורים את מגלת איכה אשר כל דבריה אש להט וכפטיש יפוצצו גם את לב האבן. ככלותם לקרוא את המגלה, שררה דממה דקה בבית התפלה, ואיש זקן אשר הוד נורא והדרת–קדש חופפת עליו, קם מתוך העדה ויעל במעלות ארון ברית ה' לדבר באזני העם. האיש הזה רבי אלעזר המודעי הוא, איש יקר גם בעיני השרים היושבים ראשונה במלכות רומא, ונכבד גם בהיכל הקיסר האדיר אדריינוס. והוא פתח פיהו בחכמה, וידבר דברי אבל גם דברי נחומים על לב אחיו, ויאמר לאמר: “אהה אחי ועמי, נחנו פשענו ומרינו כפלים, על כן לקחנו גם מיד ה' כפלים ככל חטאתינו, כי ביום הזה נהרסה ארצנו ונשרף בית אלהינו זה פעמים. אויה! ביום הזה חרבה עירנו ושׁמם בית מקדשנו וגלה יקרנו ונטל כבוד מבית חיינו, ביום הזה נפלה עטרת ראשנו, נפלה תפארת ישראל, נפלה מראש כוכבים אל תחתיות ארץ, נפלה ולא יספה עוד לקום, בני נכר הנצמדים לשקוצים משוממים ישלטו בארץ קדשנו שלטת, וישימו משטרם על הר קדש אלֹהינו, בתגרת ידם הורם התמיד והשלך מכון מקדש ה‘, וריח עולה וכליל לא יעלה עוד עד כס יה. במקום אשר הושרו שירי הללויה לאל הכבוד, יושרו עתה שירי תועבה לגלולים ואלילים אלמים, ובמקום קדש הקדשים, קדוש משכן עליון, הצב סמל הקנאה ופסל ומסכה. או נא לנו! אלהי אבותינו קצף עלינו עד מאד, כי פיהו מרינו ובתורתו מאסנו. ועתה – עתה שבנו אליו בכל לבבינו, אך הוא – חלץ ממנו, נקעה נפשו מקהל עדת ישראל! – ישועות בל נעשו בארץ, קץ הפלאות רחוק רחוק הוא – אין עוד נביא, אין כל חזון נפרץ, אין אתנו יודע עד מה –. הה מתי ישוב ה’ מחרון אפו וישיב את שבות עמו? מתי ירחם פליטת יהודה ויחמול על שארית צאן ההרגה? –. אך בכל זאת אל נא נתלונן על אל צדיק וישר, גם אל יפל לבנו ויכהה רוחנו. הלא קרוב ה' לכל נשברי לב אשר יקראוהו מן המצר וישובו בכל לב ונפש! ה' שומרנו לא ינום ולא יישן, ועיני קדשו משוטטות עלינו תמיד – אף אם כמסתיר פנים הוא ממנו –. התשכח אשה רחמניה מרחם את בנה יחידה? גם אם תשכח, אך ה' אלֹהינו לא ישכחנו, לא יעזבנו ולא יטשנו. הררי עד תמוש ממנו, ושבועתו אשר נשבע לאבותינו בימי קדם, לא תמוט עולם ועד. השמים וכל צבאם כעלה יבלו, והארץ וכל צאצאיה כעשן יחלפו, ודבר אלֹהינו יקום לעולם! –. על כן לכו ונשובה אל ה‘, נשלמה פרים שפתינו, נזבח לה’ את יצר לבנו תחת זבחי תרועה, ותאות נפשנו תחת אילים וכבשים ועתודים. בחדרי לבבנו נָקִים מזבח לה', ובבתי נפשנו נכונן משכנות לאביר יעקב. נשא רנה ותפלה לאל חי בעד שלום מלכנו הקיסר אדריינוס אשר המליכו מלך הכבוד הממליך מלכים, נתפלל בעד שלום ארצו האדירה והמעטירה, כי בשלום מלכנו וארצו, יהי גם לנו שלום, ונשב בטח ושאנן…” עוד לא כלה האיש הקדוש הזה את דברי קדשו אשר יסודותם בהררי קדשו, והנה קול תלונה דקה מתהלך בכל פנות בית התפלה ודברי הדורש טוב לעמו לא נשמעו עוד, כי מרגע לרגע רבתה המהומה ההומיה ותלך הלך וחזק, עד כי לאחרונה העזו אנשים אחדים את פניהם ויקראו בקול רם לאמר: “האיש הזה איננו דורש שלום ישראל, כי הוא אוהב נאמן להרומאים צוררינו ומחריבי ארצנו, ועל כן התמכר להם לבגוד באחיו ובארץ מולדתו, ולחמוס עלינו מזמות לשאת חרפת מחרפי אל, ולסבול את על הברזל אשר שמו עריצי גוים ההם על צוארינו” –. דברי בלע אלה הרגיזו מורשי לבב החכם הקדוש רבי אלעזר המודעי, ויחפוץ להשיב חורפיו המורדים דבר, ולהוכיח בצדק ובמישור את רב טוב הצפון לשלומי אמוני ישראל הדורשים את שלום מלכם ברוח נאמנה, ואת אחרית המרד ומה רבה רעתו; אך כל מליו נחבאו בשאון רעש העם השואן כשאון מים כבירים, ויחדל מדבר. והנה בתוך הרעש האדיר הזה, התנשא איש צעיר לימים ממקום מושבו, וינופף ידו לאות כי יש את נפשו לדבר באזני העם, וכרגע קם הסער לדממה ויחשו גלי ים זעף זה. עיני כל העדה נשואות אל הנער הזה, ואזניהם קשובות לאמרי פיהו. פני הנער הזה כשלג ילבינו אך מבבות עיניו כידודי אש יתמלטו, ושלהבת עברה וזעם מדלתי שפתיו מתלקחת, ודמיונו כהר שרפה כסוי שלג וחוצב להבות. כעמוד חזיזים התיצב הנער הזה על מעלות ארון הקדש, והוד אימתו גם יראת רום כבודו, ונפלו על כל הקהל הגדול אשר בבית התפלה. דומיה איומה חנה בכל פנות הבית, וקול הנער הנורא זה ירעם מן הסערה, לאמר: שמעו אלי עם אלֹהי אברהם, שמעו אלי וישמע אליכם אלהים, הלא ידעתם כי רבות צררונו אויבינו מיום היותנו לגוי ועד היום הזה: זרע הם העבידו אותנו בפרך, באכזריות רצח הטביעונו בבץ, ותחת אשר החיה יוסף את נפשם ברעב, המיתו הם את ילדינו וישליכום היאורה, בני אשור באפם עשקונו, וכשֹד משדי רבות פעמים שדונו – ובת בבל השדודה הוסיפה עוד סרה ותשלח באש גם את מקדש אלהינו וערי קדשנו, ואת עם ה' הכריעו לטבח –. אך כל העמים העריצים ההם, לא העמיקו שחתו כהרומאים הפראים, לא הרעו בקֹדש גם לא חללו את שם אלהי יעקב כהזדים הארורים האלה –. אויה! ראֹה ראיתי את עני עמי, ונבהלתי מראות! ואת אנקתם שמעתי – ונעויתי משמוע! – כי הנה עם רומא הגוי המר והנמהר המתהלל באלילים, יגדף את שם אל אלהי ישראל, ישפך עליו לעג כמים, ותמיד כל היום שמו מנֹאץ בפי עם טמא שפתים זה. בעברת זדון ישֹׁסוּ את בתינו, ישדדו את שדמותינו, יענו את נשינו ובנותינו, יוציאו אל הוֹרג בנינו, או – עוד רע ומר מזה – ידיחו אותם בחלקת שפתי זרה, ויפתום לעבוד את שקֻציהם וגלוליהם, ואותנו הם מפריעים מעבוד את ה' אלֹהים אמת ומלכת בתורתו חיי רוחנו. ועתה אחי ורעי! בני אל חי ושבט נחלתו! עד מתי יחרף צר את ה' אלהינו אלהי אמן? עד מתי ינאץ אויב שמו לנצח? עד מתי יקניאונו הרומאים בלֹא-אל, יכעיסונו בפסיליהם הבלי נכר¹⁹? עד מתי ישביתו מפנינו את מסורת ברית המולות אשר כרת ה' עם זרע אברהם ברית עולם²⁰? עד מתי נתפלל בבתי עץ שפלי קומה להאל המרומם אשר הסכין לשמוע רנה ותפלה במקדש רם ונשא ובחצוצרות וקול שופר? – עורו נא איפוא, בני אל חי! התעוררו התעוררו נא צבאות אלהי הצבאות! בגבורות ישע ימין ה' נעשה חיל ונבוס קמינו, נשחקם כעפר על פני רוח, כטיט חוצות נריקם נרקעם ונצמיתם מתחת שמי ה‘! כי אל עז לנו, עזוּז וגבור מלחמה, אל נאזר בגבורות רעם, ונאדר בחצי ברקים וזיקי חזיזי זעם! –. ודעו נא אחי ועמי! כי כעת דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל²¹ ומחץ פאתי אדום ²², והאביד שריד מעיר²³, ציי כתים ²⁴ יצללו כעפרת במים אדירים, וישראל יעשה חיל, ירום ונשא וגבה מאד. הר בית ה’ נכון יהיה בראש ההרים, ומקדשו יבנה כמו רמים על גבעת מוריה, ונהרו אליו כל הגוים לשמוע תורת אמת ודברי אלהים חיים מפי נביאינו, כֹהנינו וזקנינו, ולהשתחוות לה' בהר הקֹדש בירושלים –". דברי הנער הנאור הזה מצאו חן בעיני כל שומעיהם, וכרגע נהפך אבלם לששון, ויום הצום ליום חג ומועד, ובקול ענות גבורה קרא ויאמרו: “למה זה אנחנו בוכים ומתאבלים ויושבים לארץ בהיות לאל ידינו לעשות חיל? קומו נא ונחבל עול הרומאים מעלינו! ננתקה את מוסרותיהם ונשב בטח ושאנן בארצנו, גם נבנה את בית מקדשנו, ושם נעבוד את ה' ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות”! –. אז קם רבי אלעזר המודעי עוד הפעם, ויקרא באזני כל העדה, ויאמר: “שמעו נא המורים! שמעו והאזינו חסרי לב ומוכי סנורים! שמעו נא לדברי מורכם הזקן ותחי נפשכם ואל תשמעו לדברי הנער ההולל הזה! הה! אל תפרעו את עצת הזקנים לשמוע בקול הנערים כרחבעם, פן יחזקו מוסריכם ותוסרו בעקרבים תחת אשר נוסרתם עד כֹה בשוטים –. הוי, הנני מגיד לכם מראש כי רגליכם לבאר שחת ירוצו, ותמהרו לשית על דמי ישראל השפוכים נוספות! – אויה נא לנו! לא יום רצון הוא היום הזה, אך יום צרה וצוקה, יום מבוסה ומבוכה, יום אשר בו נהרסה ארצנו ונשרפו כל מועדי אל בארץ זה פעמים – חי ה' כי עצתכם לא תקום ולא תהיה, וכל מעשיכם יהיו לאפס ולאין! אראנו – אך לא עתה, אשורנו – ולא קרוב. וכעת דרך אך כּוֹזֵב מיעקב, וקם שֵׁבֶט על יהודה, ומחץ פאתי ישרון, וקרקר שארית ישראל –, שמעו נא אלי, זרע יעקב! שמעו וייטב לכם, שמעו והאזינו ויחי לבבכם לעד! הטו נא שכמכם וסבלו בדומיה את אשר נטל ה' עליכם על פשעיכם, עבדו את המלך אשר המליך מלך עולם עליכם, ואל נא תמרדו בו ובממליכו, הה! המעט מכם כל התלאות הנוראות, ההרג והאבדן אשר השתרגו על צוארנו בימי אספסיאנוס וטיטוס באשמת הפריצים והקושרים? האין די לכם בנהרי נחלי דמי אחינו אשר שופכו אז כמים לרגלי אנשי המרי…” דברי הזקן הנכבד הזה, לא נשמעו גם בפעם הזאת, כי כל העדה הנודעים בבית התפלה הרימו במרום קולם ויקראו פה אחד: “טוב לנו עבור בשלח מסבול עוד עול הברזל אשר שׂמו הרומאים הארורים על צוארנו!! יקר בעינינו המותה לנו ולנשינו ובנינו משׂאות עוד חרפת מחרפי אלהינו ומהתרפס עוד תחת כפות רגליהם”!! –. לשוא העיד בם רבי אלעזר כי אבד יאבדו, לשוא שוה לנגדם את אחרית המרד ואת רעתו הגדולה, לשוא בכה ויתחנן להם כי ישובו ממחשבות אונס, לשוא שחת את כל דבריו היקרים המיוסדים על אדני התורה והחכמה – כי כפתן חרש האטימו את אזניהם משמוע, וכפראים במדבר השמינו את לבבם מהשכיל, ומכל עבר ופנה נשמעו אלפי קולות הקוראים: “נמליך מלך עלינו מזרע מלכי בית דוד, והוא ימלוך לצדק וישר עלינו ברוח חכמה ודעת, רוח עצה וגבורה, והמלךְ הזה הלא הוא שִׁמְעוֹן אשר יכונה “בֶּן-כּוֹכָב”! חכמינו הגדולים חזו לנו בכוכבים וישימו אותותם אותות כי הוא מָשִׁיחַ אלהי יעקב, והוא יושיענו מכל צוררינו, והוא הַכּוֹכָב אשר ידרוך מיעקב” –. אז פּתח הנער הנערץ שמעון בן כוכב עוד הפעם את פיהו, ויאמר: “הס! עוד לא הופיע יום התשועה אל אחינו היושבים בצפורי ובאלכסנדריא, גם אל בני ציון הנדחים מעבר לנהרי כוש בארץ אפריקא, ואל היהודים המתגוררים בגליא ובארץ סינים, ונודיעם כי קרובה תשועת ישראל לבוא וצדקתם להגלות. יושבי צפורי ואלכסנדריא יקומו וישמידו בעריהם את כל הרומאים אשר בתוכן ביום ההוא אשר נשמידם אנחנו פֹה במקומות מושבותינו. וכל גבורי החיל אשר בארץ כוש, גליא וסינים ימהרו ויבאו הנה לעזור לנו במלחמותינו. ובין כֹה וכֹה נעשה שלום בין כל מפלגות²⁵ בני יהודה, שלום אמת אשר יכון לעד, וברית אחים נכרתה יחדו, ברית מלח, ברית עולם, לבל יחלק עוד לבנו, ולבל תנתק עוד אגודתינו לנצח. נבוכדנאצר לא גבר בכח עלינו בימי הבית הראשון, לולי חלק אז לבב אבותינו, ולולי סר יהודה מעל אפרים; גם טיטוס לא טמא את קדש הקדשים בימי הבית השני, אם לא היתה אז מריבה בקרבנו וחרב איש ברעהו, עד כי סלו כל אביריהם בקרבם” –. ככל הדברים האלה דבר שמעון בן-כוכב בסערת רוח עז, וכל העם ענו קול אחד ויאמרו: “ככל אשר תצונו נעשה, ואת כל אשר תדבר אלינו נשמע; כי אתה מושיענו, אתה משיחנו”! –. אך הוא הוסיף עוד דבר אליהם: “לא אוכל עשות את משאלותיכם כי אם אחרי אשר תשבעו לי אמונה אֹמן באלֹהי אמן להאמין בקול דברי ולעשות ככל אשר אצוה אתכם”. “אנחנו נשבע”!! ענו כלם פה אחד, והוא פתח את דלתות ארון הקֹדש ויקח ספר תורה בימינו ויקרא בקול רם: “השבעו לי כיום בה' אלהי הצבאות ובספר תורתו כי תלחמו באויבינו הרומאים בעד אלהינו ובעד ערי קדשנו עד נטף דמכם האחרון, וכל איש מכם אשר יאבה להשלים עם הרומאים, מות יומת בפלילים ולא יועיל לו כל כפר, למען ישמעו כל העם וייראו ולא יזידון לעשות עוד כדבר הרע הזה” –. כֹה דבר שמעון מתוך סערת לב נגרש כים, וכל העם נשבעו לו לעבדו שכם אחד בכל לב ונפש, ולהלחם עם הרומאים עד אחרית נשמתם. ואז הוסיף עוד שמעון דבר: “ארור האיש לפני ה' אשר לא יקים את דברי השבועה הזאת, גווֹ ישֹׁרש בארץ מתחת, ונפשו תכרת בשמים ממעל”!! – וכל הקהל ענו ואמרו: “אמן, אמן”!!.

 

ב.    🔗

אחרי הדברים האלה, יצאו כל העם מבית התפלה, וילכו לבתיהם שחוח קדקוד וקרועי בגדים כאנשים מתאבלים ונכנעים תחת ידי תוקפיהם, וכל זה לבל יכירו הרומאים את הטמון בחֻבּם –. אך רבי אלעזר המודעי הלך סר וזעף באמת ובלב נשבר ונדכה מאד, ויבוא אל אהל ביתו, וישב על הארץ ויקרא שנית את מגלת איכה. ככלותו לקרוא את הקינה הראשונה, נתן עוד הפעם את קולו בבכי תמרורים, ויספוק כפיו ויאמר: “גם אנחותי רבו, ולבי עלי דוי! הוי, עוד לא באה כל רעת הרומאים לפני ה‘, עוד לא שלם עונם, וחטאת יהודה צפונה עוד באוצר עם ה’, וחמת אל זועם נתכת עוד כאש על שארית ישראל”!! –. לדברים האלה הוסיף עוד לבכות ולצעוק מנהמת לבו עד כי נפל מלוא קומתו ארצה ויאנק נאקת חלל – וידם. וקטורה בתו היחידה הניחה את ידה ממגלת הקינות ותמהר ותרץ אל אביה המשתרע כמת ארצה, ותאמר: מה לך אבי היקר! למה זה חורו פניך פתאֹם? מדוע תרעדנה כל עצמותיך? הה! נפשי תצא מדי אראה כי תתן ראשך מים ועיניך מקור דמעה לילה ויום! זכר נא אבי יקירי כי אנכי בתך יחידתך, ומושיע אין לי בלתך בצוק העתים האלה! – זכר נא כי בלתך הנני כאניה סערה בלב ימים, וכשה נדחה בהררי טרף – כי רק בצלך אחיה, בצל איש נכבד גם בעיני הקיסר והשרים כמוך, ובאורך אראה אור גם אני. אך מה תהי אחריתי אם תקפד ביגון גם יתר שנותיך, ותקציר באנחה גם טפחות ימיך, ואנכי אותר יתומה הומה ואין אב? – אויה לי! הרעיון הזה כחץ יפלח כליותי ולבי, ולולא דאגתי לשלומך ולחייך היקרים, כי עתה לא יכולתי להעביר רעיון נורא כזה על דל שפתי – עד מתי תתאבל בלי דומיה? למען ציון עד מתי לא תחשה? ולמען ירושלים עדי אן לא תשקוט“? – “אם אישכחך ירושלים, ישכחני ה' לנצח”! – ענה הזקן ואנח בשברון מתנים – “אם לא אזכרכי ציון מכלל יֹפי, לא יזכרני אל עליון כל ימי עולם! ידעתי גם ידעתי כי לא כמות כל האדם אמות אנכי באהל ביתי, ופקדת כל הארץ לא יפקד עלי על ערש יצועי – אך את בתי! את לא תהי עזובה ועצובה, כי אבי יתומים הוא גם אביך, והוא ישמרך מכל רע, ישמרך כאישון בת עין אם אךְ את תשמרי את משמרתו ותעשי הטוב והישר בעיניו” –. אז נתנה קטורה את קולה בבכי ותאמר: “מדוע, אב יקר! מדוע לא תשמח גם אתה בשמחת כל קהל עדת ישראל? מדוע תואש רק אתה מכל תוחלת ותקוה? ראה נא אבי: עיני כל ישראל ליום גאולה ישׂברו, וכאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשם תערג אל תשועת עולמים כי קרובה לבוא – רוח עצה וגבורה התעוררה בלבות כל שארית יהודה לגרש את הרומאים מארצנו הקדושה, על חרפם את ה' אלהינו ואת תורת קדשו, ועל שפכם את דמי חסידנו כמים. רוח ה' שפוכה על נערינו וזקנינו, על בחורינו ועל בתולותינו, וכלם יתנדבו לחרף נפשם על מרומי שדה מלחמה למען טהר את אדמת הקֹדש מעובדי גלולים, ולבנות את בית קדשנו ותפארתנו כבתחלה” –. “גם עליך, בתי! – ענה הזקן ויניע בראשו – גם עליך נחה הרוח השפוכה על כל בית יעקב בימים האלה – הה, לא רוח ה' הוא, רק רוח עועים, רוח זלעפות ורוח קטב! –. בצע אמרתו, ויביא עלינו כל הרעה אשר עתּד לנו ביד הנביאים, אך ישראל לא יאבה עוד להכניע את ערפו הקשה, ימאן עוד שבת דומם ולשאת את תגרת יד ה‘, לתת בעפר פיהו ולמכהו לחי ולשום כארץ גוו –. הה, הבן הסורר יתקצף על אביהו כי ייסרהו בשבט מוסר למען היטיב את דרכו לטוב לו כל הימים. על כן יעיב ה’ באפו את בת ציון, על כן יעיר כל חמתו על שארית יהודה – אויה נא לי! מדוע רק אנכי גלוי עינים לראות מראשית אחרית? מדוע רק עיני תצפינה את הרעה הצפונה באוצרות העתיד”? –. ובדברו את הדברים האחרונים האלה, התפלץ במאד מאד, וישב משומם ומשמים וידם אך קטורה לא התבוננה זאת, ותאמר: “מדוע לא נצא בעקבות אבותינו הצדיקים והישרים בלבותם, אשר נלחמו מלחמות ה' עד כי נפלו כלם חללים, ואשר בחרו להקבר תחת עיי מפלת בית מקדשם מתת אותו ביד צר? הלא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אשר יערו נפשם למות על קֹשט ודת? – ומה גם כי בה' אלהינו אנחנו נשענים, כי בשם קדשו בטחנו, והוא ישלח לנו עזרתו מקדש ומציון יסעדנו! ואם אין, מות נמות כלנו”… “מות נמות כלנו!!” – צעק הזקן ויתּר ממקומו – “מות נמות! כלנו מתים!! – בא קצנו! – אויה, אויה נא לנו”!! – הוסיף הזקן לצעוק כגבר אשר אחזהו השבץ. אחרי רגעים אחדים שבה נפשו למנוחתה, ויאמר: “הן אמת, בתי! כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אשר יערו למות נפשם על דבר אמת וצדק, אפס כי אנחנו רק מתחסדים ולא חסידים, טהורים אנחנו בעינינו, ומצֹאת חטאותינו לא רֻחצנו. על כן חרה אף ה' בנו, על כן הסתיר פניו מבית יעקב, לא יצא בצבאותינו, אף ישיב צור חרבנו ויכריענו לטבח ולמה זה נוציא להורג בנינו? למה זה נאבד נפשנו לדעת? –. עתה עוד אנחנו יושבים בארץ מולדתנו ואם נֵט שכמנו לסבול עול הרומאים בדומיה והשקט, אז ירימו מעט מעט את עולם מעל צוארנו ויטו אלינו חסד, והקיסר אדריאנוס יתן לנו רחמים וירמנו – אם אך יודע לו כי אנחנו עבדים נאמנים לו –. אך אוי ואבוי אם ישמע הקיסר את דבר הקשר הזה! כי אז ישטפו דמי ישראל כנחלים, אז ינפצו עוללינו על הסלע, הריותינו תבקענה, ועצמות זקנינו יהיו נפזרים לפי שאוֹל, והנמלטים מחרב רעה, יגלו בראש גולים, ועינם לא תשוב עוד לראות את הארץ הקדושה!” –. אך קטורה השיבה אמריה לו, ותאמר: “אבי! אתה הוא הגבר אשר ראה עני בשבט עברתו בנפול עמנו ביד טיטוס צורר היהודים, בהתערער חומות בת ציון ובהשאות המקדש שמם, ובלהות צלמות ההן נצבות עוד נכח פניך יומם ולילה, ועל כן תרעד נפשך לרגעים ותמאן כי יבוא טוב לנו ושלום על ישראל” –. “לא! לא אאמין כי יבוא טוב לרגלי קשר ומרד! –. לא בחרב ולא בחנית ובמלחמות תנופה תושע יהודה! –. אבותינו העוו דרכם וימקו בעונם, ואנחנו יוספים עוד לספות חטאת על חטאת; אני אני הייתי בירושלים בעת אשר צרו עליה אספסיאנוס וטיטוס, ועיני ראו את השערוריה האכזרית אשר נהיתה אז בעיר ה‘, את זדון לבב הפריצים, ואת רעת אנשי צבאם המורדים והפושעים באלהיהם ובמלכם. ה’ אלהים צבאות קרא בימים ההם לבכי ולמספד, לצוֹם וענות נפש, לשוב איש איש מדרכו הרעה ומן שנאת חנם אשר בלבם, והנה ששון ושמחה, הרֹג בקר ושחֹט צאן, שתה יין לשכרה, והלֹך בשרירות לבם לשנוא איש את אחיהו חנם, לצרור מפלגה את רעותה, ולהפיח מדנים בין אחים, אשר אל אחד בראם, אב אחד לכלהם ותורה אחת להם –. והפריצים עם אנשי צבאותיהם דברו בגאות ובעזות מצח, לאמר: העיר והמצֻדה גם המקדש, בצורים הם במאד מאד ורב תבואות ומגד פרי הלולים אצורים בבתי האוצרות, ומה לנו עוד? ממי נירא? וממי נפחד? יסֹבו האויבים את ציון ויקיפוה, יצורו עליה וישבו למו ארב כזאבי ערב, ואנחנו נשיש בשמחה, נמסוך ביין את בשרנו, ונאכל למעדנים, כי עיר עז לנו, וכל טוב צפון בתוכה”. אך חכמי לב הרואים את הנולד, הוכיחו את דרכיהם על פניהם, באמרם: הה אחים ורעים! אל נא תקשרו קשר על הקיסור, אל נא תחפצו קרבות, כי השלום הוא מקור חיים, וממלחמה תוצאות מות –. לכו ונשלימה את הרומאים, נכרתה להם ברית אחים, כי איום ונורא הוא אם הלֹחמים מרי הנפש אשר שלהבת איבה ונקם בוערת בם – יתנפלו על אנשי מלחמתם כאריות שואגים משחרים לטרף וצמאים לדם! הוי, אז לא ירֻחם גם עולל ויונק, כל הנמצא ידקר, וכל הנספה יפֹּל בחרב או ימכר לצמיתות לעקר אויב ה' וצורר היהודים. אולם אם יש את נפשכם לצאת בחרב לקראת אויבכם, אשר יתעוללו עליכם עלילות ברשע להכרית מארץ זכרכם, אז, תכניעו תחלה את האויב אשר בקרבכם, תשקיעו את אש הריב והמדון אשר נשקה במפלגותיכם, ותעשו שלום אמת איש את רעהו להיות כאיש אחד חברים – כי אח נפשע הוא כנחש צפעוני אשר אין לו לחש ומלחמת האזרחים דמיונו כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן, אשר יעבור וירמוס ויטרוף ואין מציל – ודעו נא עוד וראו כי גם עריצי הגוים לא ענו אותנו מלבם, גם לא דכאו את עמנו מנפשם מאז היותנו לגוי עד היום הזה, רק מקרבנו יצאה הרעה בכל פעם, ומהרסינו ומחריבינו רק ממנו יצאו – דרשו נא מעל ספרי תולדות הימים, ותמצאו כי כנים דברינו! –. הנה רעה ומרה תהיה אחרית המרד במלכות רומא, אך הפריצים לעגו למו ויהיו מעיבים בדבריהם, ויאמרו: “אך נרפים אתם, נרפים, יראים מברק חרב וחרדים מלהבות חנית, על כן תחפצו לעשות שלום לצוררינו ומחריבי ארצנו, ולא תשיתו לב אם יבוא צר ואויב בשערי ירושלים ויבזו ארמנותיה, אולם אנחמנו נשׂימה חחים בלחייכם ומתג בשפתותיכם, ובחזק יד נמשככם למלחמה עם הרומאים” –. ובעברת זדונם קמו הפריצים ההם ויציתו אש בכל בתי האוצרות, ויהי רעב איום ונורא בעיר – ואחרית הדבר הלא מודעת היא גם לך, בתי!…” “לא כימים הראשונים, הימים האלה! – אמרה קטורה – כי עתה כרתו כל העם ברית אחים, ושלום אמת בכל המון בני ישראל”. "שלום אמת בישראל? – אמר הזקן ויאנח – “מתי היתה כזאת בישראל? – מתי לא התלקחה אש שנאת חנם בלבב העם האֹבד הזה? – הה! ומתי תשקע אש שחתּ זאת? – אוי אוי נא לנו! האש הזֹאת תבער ביעקב עד…” “אך עתה כבר שקעה האש! – השיבה קטורה – עתה יקום השלום ויתעודד לנצח. שִמְעוֹן בן אחותך, זָרע זֶרע השלום על תלמי לבב כל זרע אברהם, והם הקימו אותו עָל להיות נגיד ומצַוה עליהם, כלם ישתוממו על עז רוחו – רוח ה' המתנוססת בו – כלם יתפלאו על גבורת ישע ימינו ותעצומות עֻזוֹ, על חכמת לבבו ורוחב בינתו, על עצותיו הנפלאות ועל דרכיו בקֹדש, וכלם יקראו לו בשם “בֶּן-כּוֹכָב”, כאשר ידעת גם אתה” –. “ואני קֹרא לו “בֶּן-כּוֹזֵב”! – קרא הזקן בזעם אפו – אויה! כי מבית אבי יצא חטר רשע כזה, ובן ממר לאלהים ומלך, אשר בזדונו ירעץ וירוצץ את שארית צאן ההרגה, צאן קדשים, ואשר קול דמיהם ודמי בניהם יצעקו לנצח אל ה' מן האדמה…” הזקן הנכבד עצר במלים, כי תוגתו העזה הדביקה לשונו אל חכו, ואחרי כן הוסיף לקרוא את מגלת איכה בנהי ובכי תמרורים, וקטורה חמקה עברה לה בלב נפעם ובנפש סוערת. אלפי רעיונות שונים סערו ויתגעשו בחבה, כי שמעון כוכב יעקב אשר התעתּד למשיח נגיד ומלך ישראל, הוא אהב אותה אהבה עזה כמות, והיא גם היא אהבתהוּ אהבת נפש, ובכליון עינים קוו למו לבוא במסוֹרת ברית עולם כדת משה. שׂעפּים מאליפים מבשרי שמחה נצחת הכריעו כרגע את מורשי לבבה בזכרה את רב טוב הצפון לה אם חפץ ה' ביד דוֹדה יצלח, וכרגע דכאו רעיוני תוגה לארץ חיתה, בשומה על לב את דברי אביה החכם והקדוש אשר ינבא כי בן-כוכב משחית לחבל הוא ויחבל גם את שארית יהודה הנמצאה. אך לאחרונה גברה אהבת נפשה על נבואת אביה, ואמונת רוחה בכל נפלאות אוהבה ודודה הֵעֵזָה ידה על כל הגיון עצב אשר העירו דברי אביה בקרבה, ורוח כל המון בית ישראל חִיה את רוחה –. בימים ההם היה רעש גדול בארץ²⁶, וירעשו דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל רמש האדמה, הררי עד התפוצצו, וגבעות עולם התקלקלו, מגדלים גבוהים כקנה רצוץ נשברו, וטירות נשגבות כנבלי חרש נֻפצו. מופתים מבהילים נראו בשמים ובארץ, נהרי דמים ואש מתלקחת ותמרות ערפלי עשן. השמש נהפך לחשך, והירח לדם. ורוח גבורה צלחה על כל המון בני ישראל, וינבאו בניהם ובנותיהם, זקניהם חלומות חלמו, ובחוריהם חזיונות ראו, וגם על העבדים ועל השפחות הערה רוח עצה וגבורה, רוח חכמה ודעת. עיני כל אל משיח אלהי יעקב מיחלות, אשר ידו תהי בערף אויביו, אשר ישב על כסא דוד אביו, כל אחיו יהודוהו, וישתחוו לפניו כל זרע ישראל. וכלם האמינו כי שמעון בן-כוכב הוא האיש אשר משחהו ה' למלך המשיח, ועליו נחה רוח אלֹהים, צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו, והוא יכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע, הוא יושיע ערי יהודה, יבנה חומות ירושלים, יכונן בית ה', וישיב שבות אהלי יעקב כימי עולם.

 

ג.    🔗

כאשר יספה ירושלים לרדת יום יום פלאים, כן הוסיפה העיר קֵסַרְיָה ²⁷ להרים קרנה בכבוד מיום ליום. העיר הזאת נבנתה על ראש סלע כבד, על חוף ים התיכון. סטראַטא שר צבא הסורים, בנה טירה נשגבה בתוכה, והורדוס הגדול הגדיל עוד את יקר תפארתה, ויקרא לה בשם “קסריה” לכבוד הקיסר אויגוסטוס, והיהודים קראו לה בשם רוֹמָא. ברוב רכלתהּ ועֹשר כבוֹדה וחריצות ידי יושביה, הלכה מחיל אל חיל, ויצא לה שם בגוים עד למרחוק. בתי חמד נבנו בה לתלפיות, היכלי ענג התנוססו ברוב הדרם בתוכה, בתי משחק ובתי רחצה התגאו ברחובותיה, עד כי היתה תהלה כלילת יפי ומשוש כל ערי אזיא. נציב הקיסר ישב בה ברוב הוד והדר, בחירי אנשי המלחמה החזיקו המשמר בתוכה, גם כסאות למשפט ישבו בה. טורנוסרופוס, נציב הקיסר בימים ההם, ישב בעיר ההוללה הזאת ספון בארמון גדול ורחב ידים מחמד בת עין, מזרקי יין נוצצים על השלחן אשר לפניו, והוא שֹׁתה לשכרה להפיג דאגתו הסוערת בחֻבו. פָּפּוֹס איש כותי נצב על ימינו בפנים זועפים, ובקול פחדים יאמר: “הה צאֶזאר! היהודים נועצו לב יחדו למרוד במלכות רומא. הקשר הזה על הקיסר קשור הוא בלבות כל העם הקשה הזה, ופתאם תלהט המלחמה כלהבה תלהט הרים. מלאכים חרש שֻלחו אל כל עיר ועיר להיות עתידים ליום מועד, יום נקם, להתקומם על הרומאים ולהכרית מארץ זכרם. כי היהודים יודעים כי קצר קצרה ידך לעמוד לפני המונם הרב והעצום, במעט אנשי החיל אשר אתך, ועל כן ימהרו יחישו לבצע מזמתם בטרם ישלח לך הקיסר חיל עוֹזר. שמעון בן אחות אלעזר המודעי, הוא נגיד חיל היהודים, מלך משיחם ומפקד צבא מלחמותיהם, יען כי הם מאמינים אשר עליו כתוב בתורת משה כי ידרוך כּוֹכָב מיעקב וימחץ את ראש הרומאים גם יאבד שריד מעיר רוֹמָא והנבואה הזאת נבא בשנים קדמוניות נביא גדול מעם אחר הנודע למשגב ונאור בכל נביאי העמים” –. חיל אחז את טורנוסרופוס בשמעו את דברי פפוס האחרונים, כי הוא האמין בכל הנבואות העתיקות אשר נבאו נביאי ימי הקדם. אך בכל זאת התאמץ ויחזק את לבבו, ויוסף לשתות יין. אפס, כי גם רוח היין לא עצר כח להחיות את רוחו הכהה, ויקם מכסאו ויתהלך בארמונו הנה והנה תפוש במזמות עצבונו. – ופתאֹם התיצב על יד פפוס ויבט בו בעינים חֹדרוֹת, ויאמר: " הביאה עֵד כי כנים דבריך!“. לדבר הזה רעמו פני פפוס, ויען ויאמר כמתאונן: “הה צאֶזאר! ההסכן הסכנתי לדבר אליך שקרים כי תמאן להאמין בי בפעם הזאת? ענה בי אם לא עבדתיך באמת ובתמים מיום אשר עמדתי לפניך עד היום הזה”! –. “צדקת בדבריך” – ענוהו רופוס – “באמת ובתמים עבדתני עד כֹה, ואנכי אשלם לך בכסף מלא כיד נציב המלך – אפס כי בדבר הקשר הזה לא אוכל האמין בך עד כח תעיד עדים נאמנים; כי אם אהי פחז ונמהר לעשות שפטים ביהודים בטרם יודע כי אמת נכון דבר הקשר, הלא אז יצדקו גם בעיני שֹרי הרומאים אם יעמדו על נפשם בחרב ובמלחמה, ואז יעשן בי אף הקיסר על כי בפחזותי הסבתי במרד היהודים, ובחרות אפו בי יסירני מפקודתי או יסיר את ראשי מעלי”. “גם אנכי” – ענהו פפוס – גם אנכי יודע את הרעה הנשקפת עליך אם יודע להקיסר כי בתגרת ידך התפרצו היהודים מפני אדוניהם – געסיוס פלארוס מחץ רגליו בדם היהודים שנואי נפשו ולא ירא מפני חמת הקיסר וזעם אפו, יען כי אשת חיקו היתה מאֻשרת ונרדה נתן ריחו בהיכל הקיסר – אך רופינא רעיתך איננה צלחה כמוה, ועל כן יאוֹת לך להזהר. ואשר אחזה אני אין טוב לך כי אם עשות תחבולות עד אשר ימרדו היהודים ביד רמה לעיני השמש, כי רק אז לא יחקור עוד הקיסר ולא יתחקה על שרשי דברי הריבות וצעקת חמס אשר אולי ישלחו היהודים אליו על עלילותיך אשר עוללת למו” –. רופוס התיצב על יד פפוס וידם מספר רגעים תפוש ברעיוני לבבו, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר: “יגורתי מאד פן יט הקיסר את אזנו אל צעקת היהודים אשר יצעקו עלי חמס – ואנכי יודע כי רבו צרי ואויבי בחצר הקיסר, והם ישימו עוד אש ועצים הרבה על שלהבת חמת הקיסר עד כי ירשיעני בהשפטי ויגזר אֹמר כי אנכי הסִבֹּתי בכל הרעה הזֹאת –. “למה זה נפלו כה פניך, צאֶזאר! – אמר פפוס – הלא יש לאל ידך לעשות תחבולות להכעיס את לב היהודים בדבר אשר קטן הוא בעיני הקיסר ושריו, וגדול הוא מאד בעיני היהודים עד כי בעבורו יתפרצו מפני מלכות רומא ביד רמה, ואז תצדיק את נפשך בהיכל הקיסר באמרך כי לא יכולת לעצור ברוח עם שובב ופריץ כזה כי אם ברדוֹת בו בשבט ברזל לבל ירימו יד במלכות” –. " איש אֹבד עצות אנכי היום, וכל תחבולה תבצר ממני כעת”! – ענהו רופוס בלב נפעם – “אך הכרת פניך ענתה בך כי בלבך צפנת עצה ותחבולה להוציאני ממבוכתי וממצוקתי” –. “ערום לבי נגדך – ענהו פפוס – אך אתה לוּ שמעני”!. “ומה היא התחבולה”? שאלהו רופוס בתאות נפש, “מה היא”?. פפוס החשה רגעים אחדים לבעבור עורר עוד יותר את תשוקת רופוס. “מה היא התחבולה? הגד נא! הגד”! צעק רופוס ועיניו הפיצו זיקי אש. “אל נא תבהל רוחך, צאזאר”! ענהו פפוס בשובה ונחת בידעו כי בידו עתותי העריץ הזה, “לבבי יחשוב כי יש לאל ידך להסיר את ראש הנחש הקדמוני²⁸ מבלי ישוב עוד לאיתנו” –. “באר נא דבריך”! צעק רופוס, “ולמה זה תענני בחידות”?. “אנכי אדמה – ענהו פפוס וינהג לשונות בכבדות – אנכי אדמה כי יש לאל ידך לתפוש את שמעון בכף ולחייב את ראשו להקיסר” –. “אך איך אמשוך את הלויתן הזה בחכה”? שאל רופוס בעינים בערוֹת כלפידים. “בתחבולה! כי גבורה בלי תחבולה לא תקום לאֹרך ימים”. “אך מה היא התחבולה? במה אפתה את הנמר הזה כיונה פותה? הגד נא מה היא התחבולה”?. “האהבה היא! – ענהו פפוס – האהבה! היא בלבטיה תהפוך לב חכם לסכל, כי תחלוש את גבור מלחמה כגבר אין איל. היא לקחה את החכמה משלמה החכם מכל אדם, ואת הגבורה משמשון ראש כל הגבורים, והיא תקח את שתיהן יחד משמעון בן כוכב” –. “מי היא אהובתו? – שאל רופוס בחשק לבב – מי היא? מי”? –. “הלא היא קטורה”! ענהו פפוס, קטורה היפה בבנות ישראל, בת אלעזר המודעי אחי אם שמעון. הראית יפת תֹאר ויפת מראה כמוה בכל בנות הארץ? עוד אזכרה איך נפלאתה יפעת הודה בעיניך בראותך אותה לפני חדשים אחדים במצודת ביתר – והיפה ביפות הזאת היא אהובת שמעון וארוסתו, כי אביה הבטיחהו לתתה לו לאשה אם יעשה שלום בארץ וישבית כל ריב וכל מרד בבני ישראל – אך הוא נשבע לבלתי קחת אותה לו לאשה עד אשר ישמיד את כל הרומאים מן הארץ הזאת וירכיב את בני עמו על במתי ארץ. ועתה עשה בתחבולה והביאה את קטורה אל ארמונך, אז“….. פפוס לא בצע אמרתו וידם רגעים מעטים ועיניו מפיקות בוז וקצף על רופוס אשר יקוד האהבה והנקמה יקד באישון בת עינו. “פפוס! – אמר רופוס בחפזה – פפוס! אם עשׂה תעשה תחבולה להביא את קטורה הנה, אשימך לשר חצי הפלך, גם כסף וזהב ארבה לך”. “הלא גבור צייד אתה – אמר פפוס – ואם צוֹד תצוד את הצפור הגדול, כי אז תחרד גם הצפור הקטנה אחריו” –. רב לך ענות נפשי בחידות! ודעת שפתיך ברור ידברו”. “הביאה את אלעזר אליך, ענהו פפוס, והוכיחהו על פניו כי הוא הסב בקשר אשר קשרו היהודים – והוא לא יכחד ממך דבר, כי הוא מבקש שלום ועם שונים לא יתערב, גם הוא חפץ זה ימים רבים למצוא תואנה לדבר אתך ולחלות פניך כי תרחיק כפך ותשיב אפך מהיהודים – ואני ידעתי כי בלכת הזקן הנה, תלוה גם בתו אליו, כי היא לא תעזבנו ללכת לבדו פן יקרהו אסון בדרך לעת זקנתו – ובנות ישראת בנוֹת חיל הן, ומנעוריהן הן מגֻדלות על ברכי הגבורה והמלחמה ולא תשובנה מפני כל, ולכן לא תֵחת קטורה לבוא בהיכל גבור ושליט רב וגדול כמוך, ואז בבוא האב והבת אל היכלך, שלח תשלח את האב, ואת בתו תקח לך לערבון בעד שלום הארץ, ובן-כוכב בשמעו כי אהובתו נסגרת בארמונך, ידא כנשר אליך לשלח אותה לחפשי, ואתה תצודנו בחרמך ותעשה אתו כטוב וכישר בעיניך” –. לדברים האלה צהלו פני רופוס ויתן לפפוס מלא כף שקלי זהב, ויאמר: “חי יופיטער! כי העצה הזאת – אף אם גם לא תקום ולא תצליח – שֹׁוָה היא די זהב. עתה לך לשלום ועשה את מלאכותיך באמונה, וזכור כי איש כמוני יש לאל ידו להרבות שכרך ולגמלך כל טוב”

 

ד.    🔗

פפוס יצא מהיכל רופוס אל האולם, והנה שם נצבים השרים והסריסים שומרי הסף, ובראותם אותו השחו ראשיהם למולו ויברכוהו בשלום, אך הכרת פניהם ענתה בם כי בקרב לבבם בוֹז יבוזו לו וישטמוהו. פפוס ברך גם אותם בכבוד ובידידות, ויקח את תבת הרוכלים אשר הוא נושא תמיד – כי הוא התחפש לרוכל – וישימנה על שכמו ויצא החוצה. אנשי חיל נושקי חרב וחנית, עומדים על משמרתם כמשמרות נטועים פתח שערי ההיכל, בני כשיים, נצבים במשטר ומצפים לפקודת רופוס אדוניהם, ובני גערמאניא מסבלים בשערות ארוכות וזקן גדול, סובבים הולכים תמיד סביבות המסדרוֹנה להחזיק המשמר. כצאת פפוס מחומת העיר וחוצה, התיצב על דרך המלך וימלא שחוק פיהו בזדון ובגדל לבב ויאמר: הוי פּתָים חכמים בעיניהם! וסכלים נגד פניהם נבונים! הידעתם כי בידי עתותי כל הארץ הזאת? הינבא לכם לבבכם כי אנכי אנכי אפיל עליכם שד פתאֹם ושבר גדול כים, ואביא על כלכם יחד הרג ואבדן? – ואתּ קטורה – אתּ – אתּ תּדעי את ידי כי עזה ואת נקמתי כי קשׁתה! האח, מה מתוקה היא הנקמה! – מתוקה היא גם ממנעמי האהבה עם כל תענוגיה! התדמי בנפשך כי לא אקח נקם על הבוּז אשר בזיתני בגאות לבך? הוי סכלה! עוד מעט ותנחמי על גאותך – הן אמת כי הטבע שם עינו בי לרעה בעת אשר רקמתי עוד בתחתיות ארץ, בתתו לי עינים ירקרקות ושערות אדֻמות, רגלים עקומות וזרועות ארוכות מאד, פנים שחורים משחור וחוטם שרוע וקלוט, שפתים עבוֹת וסרוחות, ועצמות לחיים חדוֹת ושֻפוֹת. אך בכל אלה הלא יקר עשׁר מיפי, וחכמה מכל הוד והדרת גויה! ואנכי איש עשיר אשר מלאתי חדרי משכיתי כסף וזהב, ומשכיות לבבי חכמה ודעת –. הה! באמת ובתמים אהבתי אותך, קטורה! ובכל לב ונפש אויתיך, גם את אביך שכני הקרוב אלי אהבתי באמת גם כבדתיו באמונה, ואתּ – אתּ בזיתני בשאט בנפש! תחת אהבתי תשטמני, ותחת חפצי להושיבך עם נדיבים, תחפצי להפשיט מעלי כבודי ולהושיבני במחשכים, וגם אביך דחֹה דחני בשתי ידים, וימלא פּני קלון. הוי, ביראת הכבוד נגשתי אל אלעזר, ובמו פי התחננתי אליו כי יתן לי את בתו לאשה, ואנכי הרבה ארבה לו מתן ולה מֹהר וכל יקר וסגולה, אך הוא השיבני דבר, לאמר: “פפוס! הטרם תדע כי יקרת בעיני גם נכבדת, אפס כי איש כותי אתה ולא אוכל תת לך בתי”. אז נשבעתי לו כי אעזוב את תורת הכותים ואדבק בתורת הפרושים והסופרים; אך הוא ענני: אתה נולדת על ברכי דת הכותית, וכאשר תתעב נפשי אותה, כן קשורה נפשך בה מנֹער, כי למודי הילדות חרותים בעט ברזל ועופרת על לוח לב האדם עד זקנה ועד שׂיבה, ואף אם תטוש את דתך לעיני רואים, לא תסיר אהבתה מלבך. בפיך ובשפתיך תכחש בה, ובלבבך תכבדנה ואחרי ימים מעטים – אחרי עבוֹר סערת האהבה הראשונה לבתי – תשוב אל דת ילדותך, תחזיק בתרמיתה ותלך אחריה הבליה. עוד לפני שנים רבות התאמצו היהודים לטעת את תורת ה' הנאמנה בלבות אבותיך הראשונים, אך כל יגיעם נשאר מעל. מיראת האריות אשר שלח בם ה‘, קבלו עליהם את תורת משה וישראל, וכעבור הוֹות שבו אל עבודת אליליהם. בכל עת אשר יברך ה’ את עמו ישראל בשלום ויגדל כבודם והודם, אז תבואו אתם אלינו ותספחו על בית יעקב ותאמרו: “עברים אנחנו”! ובראותכם כי אזלת ידנו ויצר לישראל, אז תתנכרו לנו ותאמרו: “ככל הגוים אנחנו, ואין לנו חלק ונחלה באלהי ישראל” גם תלוו אז אל צוררינו ותהיו זרוע לבני נכר לגדע את זרוע בת יהודה. וגם אתה פפוס תשבע כעת להדבק בדת משה הטהורה, אך אחרי אשר תשקע מעט אש אהבתך הראשונה לבתי, אז תשוב לדת אבותיך –. לא ידידי! חיה חיי ישרים, אהוב את כל האדם, והחזק בדתך, ובתי – תהי לאיש יהודי בן אמונתי ודתי“. כן דבר אלי הזקן בכל פעם, אך אנכי הפצרתי בו מבלי הפוגה יום יום, עד כי נלאה נשוא, ויאמר: “שמע נא פפוס! אף כי יש לאל ידי לתת את בתי לאיש אשר אבחר בו אני, בכל זאת לא אכביד עליה אכפי למענך, ואם תחפוץ היא בך לא אניא אותה גם אני” –. אך קטורה השיבה אמריה לו, ותאמר: “אהה אבי! איככה אהי חברה לאיש כותי נתעב ונאלח”? –. ומני אז נשבעתי לנקום מאתה נקם נורא אשר כל שומעיו תצלנה שתי אזניו, ולא אנוח ולא אשקוט עד עשותי ועד הקימי את מזמות לבבי –. וגם אתה המולך בחלום חזיון לילה! אתה שמעון בן-כוכב, אתה אשר ביפי עיניך הצת אש האהבה בלבב קטורה עד כי מאסה אותי ותכלימני, גם אתה לא תנקה מנקמת אפי, כי קשה כשאול קנאה! –. וגם אתה העריץ כנמר והירא כשפן, גם אתה הה רופוס! אתה רחב הנפש ורודף תענוגות בשרים, גם אתה תדע את ידי ואת נקמתי! האח, גם אותך אשלח לעזאזל – כספך וזהבך אשר הבטחת לתת לי, לנדה הם לי, ואין בהם כח לכפר את פני על הבוז והלעג אשר שפכת עלי רבות פעמים, ועל הרעות הגדולות אשר הרעוֹת לבני עמי תמיד. התאמין כי לבעבור החיות את נפשי הרעבה אנכי נושא תבת בשמים על שכמי כרוכל? הידעת כי בביתי כל הון יקר ואבני חפץ, ותבת בשמי אך תואנה היא לפתוח על ידה שערי שרים לפני, כי היא תביאני פתחי נדיבים, היא תובילני לחדרי רוזנים, היא תסל לי מסלות ללבות היועצים והסגנים, והיא תתן לי מהלכים בין אבירי העם ומושליו –. שריך חנפי הלב ועזי הנפש יקנאו בי על אשר אני נושא חן ומפיק רצון משרי המלוכה היושבים ראשונה במלכות, כי הם ידמו אשר על ידי חנם ורצונם אשתכר זהב וכסף רב, אך לבם צפון משכל כי כל אלה רק כלי משחית בידי הם, ובהם אשחית הרומאים שנואי נפשי בידי היהודים עם חרמי, ואת היהודים ביד הרומאים –. ומי יודע אם לא יצלח עוד בידי הכותים להיות אדוני הארץ, ואנכי אצלח למלוכה ואמליך עליהם, כי נכבד אני בעיניהם מאין כמוני….” פתאם עצר הכותי במלים, כי שמע קול צעדים מאחריו, ובעת ההיא התהלכו מרגלים חרש בתוך העם מתחפשים בבגדי יהודים, ואזניהם קשובות לכל הגה היוצא מפי איש ואיש, ורבים מבני ישראל אסרו בכבלי ברזל וסגרו בתחתיות בור צלמות על לא חמס בכפיהם ומבלי דעת מה פשעם ומה חטאתם. ומלבד המרגלים ההם אשר שלח רופוס בארץ, נפלגו גם היהודים לפלגוֹת שונות, ואשה תצרור את רעותה במסתרים, ואף כי כל המפלגות התאמצו לפרוק עול רומא מעל צואריהן, בכל זאת לא אל מטרה אחת כוננו את חצי מזמותיהן: הפרושים המפצירים מאד בהליכות התורה ומשמרים על יתר כל מנהג וכל גדר וסיג, התאוו להיות חפשים למען בנות את בית הבחירה ולהקריב קרבנות כבימי קדם. הצדוקים קלי הדעת בכל תהליכות קֹשט ודת, שאפו רוח הדרור לבעבור תהי לאל ידם לבלות ימיהם בנעימים ושנותיהם בתענוגות בני אדם כפי לקח עפיקור היוני – אשר על שמו נקראו כל ההולכים בדרכיו בשם אפיקורסיס –; האסיים נזירי ה' ואנשי הֹקדש כבני הנביאים לפנים, חפצו להיות בני חורין למען יוכלו לחיות חיי מנוחה הרחק מתשואות חלד לחזות בנועם ה‘, להתחקות על שרשי חכמתו תחת כל השמים, ולהגביה עוף על כנפי רוח בינה גם ממעל לחוּג שמים וראש כוכבים, לשבוע נעימות נצח בסוד מלאכי אלהים ושרפי קֹדש – והשמרונים או הכותים חשקה נפשם להיות חפשים למען יוכלו לשוב ולבנות להם את מקדשם על הר גריזים כבשנים קדמוניות²⁹. וכל הפלגות האלה – אף כי חֵפץ אחד לְכֻלָהַן – לא הִתלכדו יחד במחשבה אחת, ואשה את אחותה לא עזרה באמת ובתמים, ולא הֶאמינה אשה ברעותה – ויותר מכלן לא נתנו מכל הַפְּלַגוֹת אמונה אֹמֶן להכותים אנשי תהפוכות מעולם אוהבי בצע ונָדים בכל מעשיהם כְּנוֹד הקנה במים. הכותי עצר במלים ועיניו משוטטות הנה והנה, וירא והנה איש רם קומה וגדל כֹח לקראתו, והאיש ההוא הלֹך ילך ברגלים מהירות ובצעדי אונים למולו. הכותי התבונן בו והנה הוא מעֻלף בטלית כאחד הפרושים, טוטפות גדולות על ראשו, סדר התפלה בידו, ושפָתיו נָעות כמתפלל אך קולו לא ישמע. פפוס בֵּרַך אותו בשלום, אך הוא לא ענהו שלום עד כלותו להתפלל, ויאמר: "סלח נא לי כי לא השיבותי לך שלום, כי אנכי התפללתי אֶל ה’, וחכמינו הקדושים גָזרו אֹמֶר לבלתי עֲנוֹת שלום בעת התפלה אף אם נחש יִשֹׁך את עֲקֵב המתפלל". פפוס הביט בו בעינים חֹדרות, ויאמר: “יקר מאד למצוא בעת הזאת גבר יְרֵא ה' כזה אשר ישליך את נפשו מנגד על התורה והעבודה – כי בני הדור הזה אך בפיהם ובשפתם יכַבדו את אֵל הכבוד, ובעד אגורת כסף יכַחשו בו ובתורתו – רבים יתאמרו כי יראי ה' הם כאברהם אשר בשמחת לב הֶעלה את בנו יחידו עֹלה לה', ובאמת הם רודפי זִמה כאבימלך אשר חָשקה נפשו באשת רעהו” –. הפרוש עִוה פניו וילטוש עיניו ויאנח בשברון מתנים! ויאמר: “מי חטאת יהודה? הלא הרומאים! ומי השחית את דַרכי בני ציון? הלא עַם שובב הזה צורר תורתנו והוֹרֵס ארצנו!” –. צָדקת בדבריך – ענהו פפוס – הרומאים השרישו שרשי פּוֹרִים רוש ולענה על תלמי לבב בני עמנו! בלמודי דתם הם מַתעים את עַם ה' לזנות אחרי אֱלִיל היין³⁰, אחרי אליל הגנבים ואליל המרצחים³¹ ואחרי אלילת החמדה הנמבזה³²). המונים המונים מבחורי ישראל ינהרו יום יום אל בתי טֵאַטְרוֹתֵיהֶם, אל בתי מלחמות החַיות, ואל בתי הרחצה אשר רוח זנונים בתוכם, גם לובשים פְאֵר כאצילי בני רומא, ויבנו להם היכלי עונג וטירות חמד כמוהם –. “לא אאמין – אמר הפרוש – לא אאמין כי כלם הולכים למקומות הטמאים ההם למען התענג בתענוגות עובדי האלילים, אך רבים מהם יאבו רק לראות דברים חדשים ולשמוע שיחות בני מרום עם הארץ, כי גם מהם יצֵא לקח טוב”…. “כן אחשוב גם אני – ענהו פפוס – רבים מתחפשים לעיני רואים ויטמינו בחֻבם את מגמת פניהם – רבים יתראו כעובדי אלהי ישראל, ובאמת הם עובדי הבעל” –. הפרוש הֵסב את פניו בשחוק בהוָדע לו כי הכותי הִכִּירו אף כי התחפש בבגדי הפרושים. כי הוא היה קאיוס שר המרגלים ושר הטבחים אשר מנה רופוס בארץ, ופפוס למד אותו – בפקֻדת רופוס – את דת ישראל וכל הליכותיה על פי קבלת הפרושים, והוא היה תלמיד מקשיב ויודע להתחפש חפש מחֻפש עד כי גם פפוס מוֹרוֹ לֹא הִכִּירוֹ עד כי התבונן בו זמן רב, ועתה הוא הולך במַלְאֲכות רופוס אל ביתר להביא את רבי אלעזר המודעי לקסריה. אך בלכתו בדרך הזה, צוהו רופוס להתנכר ולהתחפש כאחד הפרושים לבעבור יחקור וידרוש את מחשבת היהודים, כי רופוס לא האמין בדברי פפוס אשר דבר על דבר קשר היהודים. ופפוס הֵבין את אחרית המַלאכות המסֻתָּרה הזֹאת, ויעלוץ לבו כי זֶרַע השחת אשר זָרע בתרמיתו על תלמי לבב רופוס, מהר עשות פרי בזמן קצר כזה.

 

ה.    🔗

קאַיוס ופפוס – אשר ידעו איש את מחשבות רעהו – נשאו את רגליהם וילכו שניהם יחדו, ובדרך הליכתם פגעו במקום הרחצה אשר רבבות עם ינהרו אליו מכל עברים. שם יראו בני יונים משחקים³³ ומתעתעים³⁴, בני אדם ההולכים במחול ומרקדים, בני נוֹף ותחפנחס אֹחזי עינים וקוסמים, חוברי חברים ומכשפים אשר יראו נפלאות באזרם נחשים צפעונים במתניהם, ובשחקם בפתנים חרשים ושרפים מעופפים כציפור, ועוד דברים רבים מבהילים נפש רואיהם כאלה, בני תענוגים יושבים תחת חֻפּוֹת כַּפּוֹת תמרים ושריגי גפנים ושותים אשישי ענבים משיבי נפש, והם ממלאים שחוק פיהם ומספרים זה לזה את מעשה תרמיתם ומזמתם הרבה אשר עשו לפני ימים מעטים. פה מתהלכים סופרים וחכמי ישראל תופשי התורה ומורי ישֻרון, ומתעשקים גם יריבו על דבר בֵּאור בדת ודין, אך הם דוברים בקול דממה ומתלחשים וכל הרואה יאמין כי יהדפו באיבה איש את אחיהו ופיהם למהלומות יקרא ומכות חדרי בטן, אך באמת הם אוהבים נאמנים ושלום אמת ביניהם, ועל ידי ריבוֹת שפתם יתלכדו עוד איש ברעהו בקשר אהבה נצחת; ושם יתענו עבדים ושפחות תחת ידי נוגשים אכזרים בחרבוני קיץ ולהט השמש, וקללות נמרצות תתמלטנה מדלתות שפתותיהם בשפה עמוקה ולשון נלעגה משמוע. אך מכל ההמון הגדול אשר במקום הרחצה ההוא, אין דובר דָבר על דְבַר הליכות המדינה ומסבּוֹת תהפוכות הזמן ועל דבר החדשות הנשמעות בארץ. על פני כלם – גם על פני השמֵחים והעליזים – שֹׁכנת עננה הרת עצב, ועל פני כל הככר הנחמד ההוא שוררת תוגה חרישית ודומיה איומה, כדמי הר שרפה טרם יחצוב להבות אש, וכדממת שקט החונה על פני ארץ פוריה בטרם תגעש ותרעש ממקומה ועמודיה יתפלצון. שרי רומא מתהלכים בגאות ובגובה אפס הנה והנה, ובוז יבוזו לכל העובר על פניהם, ובכל זאת עיניהם נטויות וצוֹפיוֹת הליכות כל איש ואיש, ואזניהם קשובות לכל הגה היוצא מפי כל אחד ואחד, למען הביא דבתם לרופוס נציב הקיסר. קאיוס נשא את רגליו וילך אל עיר ביתר, ופפוס התיצב בתוך ההמון הרב אשר נהרו לבית הרחצה ויקרא בקול גדול כאחד הרוכלים לאמר: “מי האיש החפץ בשמים ראש, צרי ערבי ונרד סורי, שמן ששון³⁵) ושמן הדסים, שקדים וענבי נפת, מֹר ואהלים, קנה הטוב וקנמן בשם, שרשי הרים ואצבעות החנוטים לקסם קסם ולהעלות מתים, מחטי זהב ופנינים יקרים, אצעדות וטבעות, מטפחות וסדינים חטובים אטון מצרים, יריעות דמשק וכל משכיות לבב?, מי האיש החפץ בחמודות האלה? אתיו הנה! התנגשו ובואו אלי ותקנו במחיר קטן ככל אות נפשכם” –. ומכל עבר ופנה רצו אנשים רבים לקנות חפציהם מיד הרוכל הנודע בשערים אשר יד לו ושם בהיכלי שרים ורוזנים, ואשר יש בו כח למלא משאלות לב כל איש ולהפיק רצון מאת כל הדתות השונות ומכל העמים והלשונות; אך אחד מהמון הרב ההוא נגש אליו ויאמר: " רוכל! הימצא בתבתך סם חיים אשר ישתה האדם וחי לעולם"? –. ופפוס פנה אליו ויענהו: " לוּ היה בידי סם חיים כזה, כי עתה לא סבלתי עוד על שכמי את סבל תבתי ולנוע מעיר לעיר, כי אדונינו הקיסר אדריאן שׂמני אז לראש גוים בעד חיי עולם כהסם הזה –. “הבה!” אמר אליו האיש ההוא, “אנכי אתן לך סם חיים כזה ובלי מחיר! הסם הזה לא ימצא בבתי נכאת גלעד גם באוצרות רומא, בלתי אם בספר נעים זמירות ישראל, והוא: “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה! אך אדם אין אשר יחפוץ בסם חיים זה, וגם בעיניך לא יקר הוא כאשר יענה בך פיך”….. פפוס התבונן בפני האיש ההוא ויכירהו ויאמר: “השכחת כי המלך החכם מכל אדם גזר בחכמתו אֹמר כי עת לחשות ועת לדבר? וגם אנכי אדבר דברי בעתם כיאות לאיש רוכל; אך בכל דברי המהתלות אשר תצמיד לשוני בתוך קהל ועדה, לא אחשוב להתל באנוש רק ליפּוֹתאת ניב שפתי, ושרינו מושלי הרומאים יאמרו כי המהתלות והשנינות אשר ידבר איש בינות, הן הן כּבֹשׂם לאֹכל וכמלח למטעמים. ועתה דע לך כי לאיש כמוני יאות להיות שמח וטוב לב תמיד, ולהרבות דברים ולהצמיד להג הרבה לבעבור אמהר למכור את רכולתי, אך לך חכם לבב וחכם הרזים יאות להרב אמרי למען אסוֹף נדבות כסף בעד עניי עם ואביוני אדם ההוגים בתורת ה‘. אמנם גם לבי טוב מלשוני, כאשר ידעת גם אתה איך אנכי עומד לימין צדקך תמיד לזרוע צדקות בקרב בית ישראל למודי ה’, ובכל חפציך אמצא חפץ גם אני, וגם עתה אודיעך כי חלקתי את נדבות הכסף אשר שלחת על ידי לעניי ישראל היושבים בשבת תחכמוני בעיר בית לחם וצפורי. ומי ימלל רֻבּי שמחתם ותודתם וברכתם בגלל החסדים הנאמנים אשר הגדלת לעשות עמהם! והא לך תעודת ראשי העדה אשר יתנו עדיהם כי הם קבלו מידי את פרשת הכסף אשר שלחת להם על ידי” – ובדברו הוציא מכיסו מכתב קטן ויתנהו ליד החכם, והחכם ההוא אשר ידע נאמנה כי מעולם לא שלח נדבות ביד הרוכל הזה השכיל ממוצא דבריו כי דבר סתר ספון במכתב ההוא, ויאמר: “פפוס! תשואות חן חן לך על עמלך וטובך, ויהי נא חסדך עמדי ללכת אתי לחדר משכני, ושם אתן לך עוד נדבות כסף גם בעד תלמידי אשר בעיר ברוקא” –. וילכו שניהם יחדו, ויבאו בחדר קטן, והחכם סגר את הדלת ויקרא את המכתב ההוא. ומה מאד השתומם לבו בקרבו בראותו כי הוא מכתב שמעון בן-כוכב וכתוב בו כדברים האלה: “שמעון שולח את ברכתו לאלופו ומורו רבי עקיבא, על פי האיש המוביל את הגליון הקטן הזה”. “לפי ראות עיני – אמר רבי עקיבא אל פפוס – לפי ראות עיני שֻלחת במלאכוּת שמעון בם כוכב אלי, ולכן אחלה פניך כי תגלה את אזני את כל הדברים אשר שׂם שמעון בפיך להגיד לי! אך דבר נא בלאט כי אזנים לכותל, ואף אנכי לא אגורה מפני איש ולא אחת מפני כל, אך יראתי פן נסכל את עצתנו בהודעה בלא עתה – על כן כתוב נא על הגליון הזה את הדברים אשר נתן שמעון בפיך, ואת כל החדשות אשר ידעת” –. פפוס עצר במלים רגעים אחדים, ויאמר: “יגורתי פן יבולע לי אם אכתוב את הכמוס עמדי גם על ספר”. אך רבי עקיבא הבין כי אך מתחפש הוא, ויאמר אליו: “צדקת בפחדך, ואשרי אדם מפחד תמיד – אפס כי עתה אין כל פחד נגד עיניך, כי בה' אשבע לשרוף את הגליון אחרי קראי את דבריך אשר תכתוב עליו”. אז אמר פפוס: “אדוני הנכבד! פקודתך קדושה היא לי” –. וישב אל השלחן ויכתב כדברים האלה: " היהודים היושבים בביתר נועצו לב יחדו לנתק את מוסרות הרומאים מעליהם, וכלם מאמינים אמונה אֹמן כי שמעון בן-כוכב משיח ה' הוא, ובידו תושע יהודה תשועת עולמים והיכל ה' יוסד, גם כל תופשי התורה ויודעי בינה לעתים מאמינים בו ובנפלאותיו, וכלם עוזרים לו בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאֹדם. מלאכים חרש שֻלחו במלאכות בן-כוכב לרבבות אלפי ישראל היושבים באלכסנדריא וצפורי כי יתקוממו על הרומאים גם הם ביום מועד וישמידום עד אחד. ועיני כל ישראל נשואות עליך, איש קדוש ואיש קנא לה' ולתורתו! כי תרים פעמיך אל אחינו האֹבדים בארץ אפריקא מעבר לנהרי כוש, והנדחים בארץ גליא וארץ סינים, לעורר גם את רוחם כי יעברו חלוצים ויבואו אלינו לעזור לנו במלחמותינו” –. כקרוא רבי עקיבא את דברי הספר הזה, צהלו פניו כפני ילד שעשועים, שביבי אש השמחה מבּבות עיניו התמלטו, וכל עצמותיו דֻשנו בשמעו את הדבר הגדול הזה, ובשמחת כל לבב לקח את העט בידו ויכתוב את מגלת ספר כדברים האלה: “הנני נותן את בריתי שלום לאיש שלומי הדורש שלוֹם ישראל – ובכל מאמצי כח אהי בעזרך אם אך אוכחה כי מלאך ה' צבאות אתה באמת, ובמלאכותיו אתה עושה מעשיך” –. פפוס לקח את המגלה הזאת מיד רבי עקיבא ויקֹד וישתחו לפניו ביראת הכבוד ויצא מאֹהל ביתו. רבי עקיבא היה בימים ההם זקן ומלֹא ימים הגיע כמעט לשני חיי משה איש האלהים, וכמוהו לא כהתה עינוֹ ולא נס לחֹה, כמוהו התנוססה רוח עז בקרבו ולבו לב אריה אשר לא יחת מפני כל, וכמוהו אהב את עמו ישראל יתר הרבה מחיי רוחו ונפשו. לפי מסורה קדומה היה סיסרא שר צבא יבין הצוּר אשר ממנו חֻצב, ויעל אשת חבר הקיני מקבת בור נֻקר מנוּ, כי בעת אשר נס סיסרא מנוסת חרב מפני בני ישראל, הסתירה אותו יעל בסתר אהלה, ולא חשכה ממנו להתעלס אתה באהבים – ואחרי כן תקעה את יתד האֹהל ברקתו ותמיתהו. עד שנת הארבעים לימי חייו, היה החכם הזה רועה עדרי איש עשיר בירושלים, ובעת ההיא מתה עליו אשתו, ויאבה לקחת אשה חדשה לגדל את בניו העזובים. אך בת אדוניו³⁶ – בת עדינה ובעלת נפש טהורה – אהבה את הרועה הזה אהֵבה עזה בגלל תֻמתו וישריו, והוא גם הוא אהבה אהבת נפש, והיא נשבעה להיות לו לאשה אם אך יקדיש שנותיו לתורה ולחכמת סופרים, והוא נדר נדר לה' לבלתי תת שנת לעיניו עד אשר יהי למוד ה' כאחד מתופשי התורה בישראל. ומני אז שקד הוא עם בנו על דלתות בית המדרש, ושניהם כאחד למדו ראשית למודי התורה מפי תלמידי חכמים היושבים לפני ה' בבית המדרש ההוא. בעוני ובחסר כל הלך קדר כל הימים, הוא וכל בני ביתו, כי בת העשיר ההוא אשר נשבעה להיות לו לאשה, ואשר הקימה את שבועתה ותהי לו עזר כנגדו כדת משה וישראל – האשה ההיא נגרשה מבית אביה בחרות אפו בה על היותה לרועה עדריו לאשה, ויחרימנה מהסתפח בנחלתו לנצח ומתת לה אף לחם צר כל הימים. ויהי כאשר למד החכם הזה את ראשית למודי התורה, עזב את בית מדרשו וישא את רגליו וילך לעיר יבנה – עיר חכמים וסופרים בימים ההם, בה ישבו שבעים ואחד ראשי חכמי ישראל, ובה הישיבה הגדולה והנבחרת בכל הארץ. ואל עיר חכמה ההיא בא החכם הזה לשתות שם בצמא דברי אלהים חיים, ולהתאבק בעפר רגלי למודי ה' ותופשי התורה. עשרים וארבע שנים ישב בשבת תחכמוני ההיא ויהגה בתורת ה' יומם ולילה עד כי נחה עליו רוח חכמת אלהים ובינת נבוניו, וידיו רב לו בכל חדרי התורה ובכל סתרי מצפוניה מאין כמוהו בכל המון חכמי ישראל, ואחרי מות רבן גמליאל הוקם בעצת כל החכמים לראש ומורה בעיר ברוקא, אחת מערי שבט דן. תלמידים רבים נהרו אליו מכל קצוי ארץ לשמוע רֻבי תורתו וחכמתו, ומקץ ימים לא כבירים עלה מספרם עשרים וארבעה אלף תלמידים גדולים חקקי לב. וזה היה שכר לעמלו אשר עמל עשרים וארבע שנים בתורה בטרם ידע עוד מה תהי אחרית כל העמל ההוא –. כל דבר הקשה בהליכות עולם, הגישו חכמי הדור אליו, כל ריב בדת ובדין וכל שאלה עמוקה בחכמה ודעת, הובאו לפניו, וכעונה באורים כן ענה לכל אחד את אשר שאל ממנו. ומיום ליום הלך שם כבודו הלך וגדול עד כי האמינו עליו כל גדולי החכמים אשר הוא היה ראוי לקבל את התורה מסיני כמשה עבד ה' ונאמן בכל ביתו. מסורה מסֻתרה³⁷ היתה ביד אלופי יהודה כי האיש הקדוש הזה לא ימות כמות כל אדם, רק הוא צפוי אלי מות אכזרי ונורא מאד בידי עריץ וצורר היהודים. וזאת פתשׁגן המסורה ההיא³⁸: "כעלות משה לקבל התורה מיד ה‘, נפתחו לפניו השמים ושמי השמים, וירא מראות אלהים, ותמונת ה’ הביט, והנה קול אל שדי מדבר אליו: “משה עבדי הנאמן! הא לך תורתי התמימה, חמדה גנוזה בבית אוצרי תשע מאות ושבעים וארבעה דורות בטרם בראתי שמים וארץ. התורה הזאת תהיה לאור עולם להאיר את החשכה המכסה את כל העמים עד הנה, ולהצליח את זרע אברהם אוהבי הצלחה נצחת ואֹשר עולמים, אך דע לך כי דברים עמוקים לאין תכלית הם דברי התורה הזאת הכתובה באש שחורה על אש לבנה, ורק איש חכם אשר חכמת אלהים בקרבו יבוא עד תכונתם ויחשוף מצפוניהם; על כן אשלח בימים יֻצרו איש חכם ועקיבא בן יוסף שמו, והוא יגלה בתורה הזאת את מסתּריה, את רזיה, ואת הסודות הנפלאים הספונים וטמונים בכל אותיותיה, ובכל קויה ונקודותיה” –. ויאמר משה אל ה‘: “אנא אל ראי! הראני נא את האיש הנעלה ההוא”. ויענהו ה’: "רד ממרומך והשפילה ראות – “. וירד משה ממרום חביון קדשו וירא והנה חכמים רבים יושבים במעגל, ובתוך יושב איש זקן ונשוא פנים ודורש הליכות התורה. משה הטה את אזנו ולבו ויקשב וישמע כי החכם הקדוש הזה יביע בקהל תלמידיו הרבים העוטרים אותו, את רוח ה' המתנוססת במצפוני אותיות התורה והמסתתרת בכל קויה ונקודותיה – כנשמת שדי במעטה הגויה –. ובכן שמע משה גם פרשת רזי התורה וסודותיה בטרם נתנהּ עוד לישראל. “הוא האיש! אמר ה' אל משה: הוא האיש אשר אמרתי לך”. ויאמר משה אל ה‘: "אלהי הצבאות! איש קדוש כזה שוכן בהיכל קדשך, ומדוע לא תתן את התורה על ידו? –. ויענהו ה’: “הס ילוד אשה! כן גזרה חכמתי –”. ויוסף עוד משה דבּר: “הראני נא את רב טובך אשר צפנת לבחירך זה”? –. ויענהו ה‘: “הבט מאחריך… אך מה לך, בן עמרם, כי תסג אחור ברעדה ונבהלת מראות”? –. “אהה שופט צדק! – צעק משה מנהמת לבו – איך לא אבהל מראות אחרי רֹאי כי עובדי גלולים מפשיטים את עור חסידך זה מעל בשרו! – אויה! זו תורה, וזה – שכרה!!”. "הס ילוד אשה! – ענהו ה’ מן הסערה – הס! עוד לא התנערה נפשך מעפרות תבל, ולכן עודך קצר עינים לראות תעלומות אל” –. ככל הדברים החתומים והסתומים האלה, היו מסורים ושגורים בפי חכמי הדור ההוא, וגם רבי אלעזר הגדול נבא עליו כי ימות מות אכזרי מאד אשר לא נשמע עוד כמוהו. ובלעדי כל אלה היה רבי עקיבא נכבד ומרומם במאד מאד בעיני כל ישראל גם בגלל צדקת פזרונו ונדבות לבו, כי פזר את כל הונו ורכושו ליושבים לפני ה' בבית מדרשו, גם אסף נדבות כסף מכל עשירי ארץ ונדיבי עם בעד העניים והאביונים אשר בארץ יהודה, ולא הפלה בצדקתו בין בני עמו ובין עניי בני עם אחר, כי על כלם עברה רוחו הנדיבה תמיד. כל הימים צהלו פניו ועלץ לבו, לא חת מפני כל אסון, ובכל רעה אשר מצאתהו, השכיל למצוא את הטוב הצפון בתוכה –. נפשו קותה תמיד כי עיניו תראינה עוד בשוב ה' את שיבת ציון ויכוֹנן בית מקדשו כבתחלה, בלב אמיץ הרביץ תורה ברבים, ובלי כל מורא ופחד הגיד לנציב הארץ את פשעו ולשרי המדינות את עונם. כל דבריו נחשבו בעיני כל ישראל כדברי אלהים חיים, ושמעון בן-כוכב ידע נאמנה כי אם יאמין בו גם האיש המכובד והמרומם הזה, אז יעזרו אחריו גם כל היהודים לפלגותיהם. ובעת ההיא יצא שם “בן-כוכב” כשם אחד הקדושים אשר בארץ, וכלם האמינו כי נחה עליו רוח ה' ובשמן קדשו משחהו למשיח נגיד, ורק רבי עקיבא לבדו מאן עוד להאמין בו ולתמוך ידו, הוא עם תלמידיו הרבים והעצומים, עד אשר יתחקה על שרשי הליכות דרכו וידע אל-נכון כי נקבצו באו בו כל התכונות הרמות וכל הסגלות הקדושות אשר יאותו למשיח אלהי יעקב אשר בידו תושע יהודה תשועת עולמים –.

 

ו.    🔗

רבי אלעזר המודעי הֵרים פעָמיו לעיר קסריא, וקטורה בתו הלכה אתו גם היא. בהגיעם לקסריא, הובא הוא להיכל טורנוס רופוס, ובתו סֻגרה בחדר קטן לבדה. רופוס ישב על כִּסא כבודו, ובנַהם כַכפיר נָהם על רבי אלעזר: “מדוע אתה מֵסית את עמך לקשור על הקיסר ועל כִּתרו קשר!! –”. אך החכם ענהו בנחת לאמר: “האיש אשר רִגֵל בי לפני כֵס כבודך, דֹבֵר שקרים הוא ומֵפִיחַ חמס. חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה! אני שלום, וכל ישעי וכל חֶפצי רק לזרוע זֶרע השלום על תלמי לבב היהודים”. רופוס הבריק עליו עין זעם, וַיַרְעֵם בקול גאונו: “רק למראה עין תדבר שלום! – ואם יש בפיך נכונה מדוע לא תעצור ברוח בן אחותך, בן פריץ ושובב, אשר יחפוץ קרבוֹת ויתעה את היהודים באמרו כי ה' משחהו למלך עליהם? –”. “הן אמת – ענהו הזקן בשובה ונחת – הן אמת כי בני עמי מצפים לישועה, אך התשועה הזאת רחוקה היא, ורק באחרית הימים תגלה…. ועתה אתה אדונינו! הקל נא את עֻלך מעל עם אֹבד ואומלל כבני עמי, ואז חי ה' כי כל העם הזה והיה לך עבד נאמן בכל לב ובכל נפש ובכל מאֹד”. “אנכי – ענה רופוס ברוח שוקטת – אנכי פי מלך אשמור, וכאשר יצוני הקיסר כן אעשה. ומה צדק הוֹד מלכותו במשפטו, באמרו אלי תמיד כי הדרור ביד היהודים הוא כמפּץ וכלי משחית בידי נער חסר לב –”. “אך היאבה אדוניך כי תדכּא גם תּרמוֹס את העם האֹבד הזה ותכהו מכות בלתי סרות עד כי ימצא מנוס לו בלתי אם בפרוץ פרץ? – אין זאת אדוני! הה, אין זאת! ונַהפוך הוא כי הקיסר האדיר יודך עוד אם תרעה את צאנו במקל נעם ותנהלם על מי מנוחות – בּמוֹ פיו יהללך אם תמלא את מקום כבוד מלכותו בצדק ובמישור בחסד וברחמים – הניחה נא לנו לעבוד את ה' אלהי אבותינו וללכת בתורתו, ואז ידמה ישראל כשה תמים…”. “תורתכם – ענהו רופוס בקול מושל – תורתכם תורה אתכם לשנוא אותנו תכלית שנאהלהוֹנוֹתֵנוּ ולעשות לנו כל דְבַר בליעל – תורתכם תרהיב בנפשות עבדים שפלים ונבזים כמוכם גאוה נמרצה וגֹדל לבב, להאמין כי אתם עַם סגֻלה מכל העמים, ורק למענכם נבראו השמים וכל צבאם והארץ וכל צאצאיה…”. “סלח נא, הה צאֶזאַר! – אמר החכם בענוה צדק – סלח נא, מי יתן והתבוננת בדברי תורתנו בלי משטֵמה ומבלי בוז למחזיקים בה, כי אז ראית כי שגית ברֹאה, אז ידעת ובחנת כי תורתנו תורה אותנו לאהוב את כל בני האדם אהבת נפש, וגם בעלי דתות אחרות רעים ואחים הם לנו, כי אל אחד בראנוּ – אך לא זו העת להתוכח בדבר הזה! – אך זאת יודע לך כי ה' אלהי ישראל הוא מְקוֹר האהבה, החסד והרחמים, ותורתו תביע גם היא אך אהבה, אך חסד, אך רחמים לכל העמים, וזאת היא גם גאותנו כי יש לנו תורה כזאת, אשר תביע אהבה ותדבר שלום לכל העמים. הניחה נא לנו להִתגאות בזאת! הניחה נא לנו להִתהלל כי רק אנחנו גוי אחד בארץ אשר נעבוד רק את אֵל אחד! ומה תעשה גאוה כזו למושל ארץ? גוי אשר יתגאה כי הוא עובד אֵל אחד, אלהי האהבה והחסד והרחמים, ושומר את תורתו אשר תורת חסד ואהבה על לשונה, גוי שומר אמונים כזה יכבד גם את מלכו אשר המליכו מלך עולם, ויעבוד גם את מושליו אם אך ימשלו בו בלי שטף אף ואכזריות חמה על לא חמס בכפו” –. רופוס החשה רגע קטן ואחרי כן הרעים בקול גאונו על רבי אלעזר: “הטרם תדע כי הַמְנַצֵחַ יוכל עשות עם הַמְנֻצָח כטוב וכישר בעיניו? הלא המשפט הזה נודע הוא לכל גויי הארצות, ורק אתם נבזים וגאים, רק אתם תמאנו להכּיר משפט כל הארץ הזה”! –. אך הגידה נא, הה צאזאר! האם לא יאות גם להמנַצֵחַ להיות איש נלבב? – אתם תכנו את כל הגוים זולתכם בשם “פראים” בגלל אכזריות לבבם לבני הנכר, ורק אתם תתאמרו כי גוי חכם אתם, ואיה חכמתכם אם תדרכו תרמסו ברגליכם על עם עני ודל אשר כבשתם? האם תנסו את גבורת ימינכם לשפוֹת בעפר מות את החלשים מכם וגדועי זרוע השׂמים כעפר גום וכחוץ לעוברים? – תחת שבט הפרסים, שבט מישור, היינו מאשרים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ובכל יום נשאנו רנה ותפלה בבית מקדשנו בעד שלום מלכינו, מלכי חסד ההם. אך למן היום אשר שלטו הרומאים עלינו, לא ישמע בבני עמי רק זעקת שבר, ולא יראה רק עוני ולחץ, רק צרה ומצוקה מרבה להכיל“!! –. “דֹם יהודי נתעב! – נתן עליו רופוס בקול זעמו – איך העזת פניך לדבר אתי קשות? אתי עתה לא יפלא עוד בעיני אם בני עמך מתפרצים כעת מפני אדוניהם, אחרי כי גם מורם ומאשרם ידבר גם באזניהם דברי בלע כאלה. הבה! אנכי אקח ממך ערבון לבל תוסיף עוד השבית את שלום הארץ. הנה בתך תעצר פה בארמוני על יד רופינא רעיתי עד אשר אדע איך יפל דבר” –. אז נבהל החכם והצדיק רבי אלעזר, ופניו כשלג הלבינו. זמן רב עמד דומם מבלתי יכולת דבר דבר, רק שפתיו נעות כמתפלל. אחרי כן פתח פיהו ויאמר: “מעת אשר צויתני לבוא אליך אמר לי לבי כי דבר בליעל יצוק בזה, אך רוח מבינתי מאנה האמין כי איש בינות ישליך עוד זפת וגפרית על התבערה אשר תלהטהו מסביב – ואף כי סמוך לבי ובטוח בבתי כי היא לא תתגאל בגלולי הזמה, וכי לא תשלח יד בנפשה בטרם תעשה לה דבר אשר לא כדת; בכל זאת אגיד לך מראש כי תסכן מאד בעצרך את בתי בארמונך, כי אז תהפוך בפועל כפיך את יונה תמה לכפיר אריות שואג לטרף! כי בהודע ליהודים כי גם על מחמדי פרי בטנם תפרוש ידיך, ואין מעצור לרוחך מלרמוס ברגל כל משא נפשם וכל יקר סגולותיהם, אז יגעשו ירעשו כשאון מים כבירים שוטפים המתפרצים ממסגרותיהם, וכהרי שרפה יפיצו נהרי נחלי שלהבת ולהבות אש יוקדת –. אם יש את נפשך להרגיע את יושבי הארץ, שלח נא אל אדונינו הקיסר כי ישלח אליך חיל חדשים אחרי כי קצר קצרה ידך להתיצב נגד המון בני ישראל באנשי חיל המעטים אשר ברגליך – אך מה תוכל עלמה רפת רוח וקצרת ידים כבתי להושיע לך ולהשקיע את האש הגדולה המתלקחת על כל סביבותיך…” רופוס חרד חרדה גדולה בשמעו את הדברים האלה מפי גבר חכם ונכבד כרבי אלעזר, ובכל מאמצי כחו התאמץ להרגיע את סערת לבבו, אך אש חשקו היוקדת בחֻבו לקטורה היפה בבנות מימים רבים, גברה על רוח בינתו, ויחרוץ משפטו לבלתי שלח את קטורה מארמונו למלא את תאות נפשו. ועל כן הרעים בקול עז לאמר: “זקן! לך מזה, ואנכי אנכי אשבית את הקושרים מן הארץ” –. אז התנפל הזקן לרגלי רופוס ארצה ויאמר: הה צאזאר! ראה נא הנה אנכי כורע ומשתחוה לפני הדום רגליך, הכבוד הזה לא נתתי עוד לילוד אשה, והנני בן מות בתתי את כבוד אלהים לבשר ודם, אך למען אחי ועמי אנכי עושה כזאת, ומה לי חיי? – הה צאזאר! השיבה נא לי את בתי יחידתי למען שלום הארץ ולמען שלומך ומצבך, למען – חייך! ובן אחותי יקחנה לו לאשה, כי אני הבטחתיו לתתה לו אם יכנע תחת הרומאים וישקיט כל ריב וכל מדון בארץ. אמנם אם יודע לו כי ארוסתו אהובת נפשו ומחמד עינו נסגרה בהרמוניך, כי אז תבער כאש חמתו, ובשלהבת קנאתו ישחית ויחבל וישים שמות בארץ…”. אך רופוס לא נתנו לכלות את דבריו, ויאמר: “ברח לך, זקן! ובן אחותך יבא הנה, ואדע מה לעשות לו” –. ויקרוץ בעיניו אל רבי אלעזר כי יצא מהיכלו, והסריסים הבהילו אותו ויוציאוהו החוצה. בלב נשבר ונדכה יצא הזקן הקדוש הזה מאת פני רופוס, רסיסי דמעות נזלו מעיניו וירדו על זקנו, ואנחות רבות התפרצו מקירות לבבו, ויאמר: אויה נא לי! עיני ראו את הריסות ציון וירושלים ושרפת בית קדשנו, ועתה תראינה עיני גם שממות ביתר, והרעה הנוראה הנשקפת על שארית יהודה הנמצאה… והנה קול ממרום כקול רעם בגלגל קורא באזניו: “עיניך לא תראינה את הרעה הזאת, כי לפני הרעה תאסף אל אבותיך” –. כשמוע הזקן את קול אלהים זה, התעוררה רוח חדשה בקרבו, ובמנוחת לבב שב אל ביתו. את בתו היחידה הפקיד ביד ה‘, והוא התכסה בשק ויתפלש באפר, לא אכל גם לחם צר ולא שתה גם מים לחץ, לא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה, ויתפלל אל ה’ כי ישוב מחרון אפו ויחמול על עמו ונחלתו פליטת יהודה. בעת ההיא בא פפוס ביתה שמעון בן-כוכב ויתן לו את המכתב אשר שלח רבי עקיבא אליו, גם גלה את אזנו כי כל יושבי הארץ חפצים להתקומם כאיש אחד ולגרש את הרומאים מן הארץ, אך לא יערבו עוד את לבם לעשות כן ביד רמה בטרם יסכימו כל הסופרים והחכמים עמהם, וביניהם ימצאו עוד אנשים רבים אשר הם אוהבים את הרומאים ודורשים שלומם וטובתם, גם הגיד לו כי הוא יודע שמות מרבית החכמים העומדים לשטנה בדרך הזה, כמו רבי אלעזר המודעי……" “מה ידעת או שמעת על אדות האיש הזה?” קרא שמעון בזעם אפו. “אנכי לא אדע מאומה אך שמעתי מפי אנשי אמת כי הוא…” מה שמעת? הגד“! צעק שמעון. “שמעתי כי הוא נתן את קטורה בתו ביד רופוס לערבון….” “שקר! שקר הדבר!” הוסיף שמעון לצעוק בקצף נורא. אנכי ארמסך כתולעת אם שקר בפיך” – ובחמה שפוכה רץ אל בית רבי אלעזר, ויקרא: “אי קטורה בתך? איה”? אך רבי אלעזר השיבו בנחת: “היא בהיכל הצאזאר לערובה בעד שלום הארץ”. אז עלתה חמת שמעון עד להשחית, ויזעק בקול אדיר וחזק: “הידעת כי בן מות אתה בשברך שלום עם הרומאים! התחפוץ כי יגל כבוד ביתך ובתך, ושמך יהיה לחרפות ולדראון עולם”? –. ובטרם שמע עוד תשובת רבי אלעזר, מהר ויצא החוצה, כי לבו נמלא משטמה על כל גדותיו, ומחשבות ותחבולות רבות מתרוצצות בקרבו כברקים, איככה ובמה יציל את ידידות נפשו מיד רופוס לבל יעשה אתה נבלה או כלה, ובלי שים לב אל אחרית דבר, הרים פעמיו וילך לעיר קסריא.

 

ז.    🔗

בהגיע שמעון להיכל רופוס, צוהו שומר הפתח להתפשט את כלי נשקו אשר עליו, כי לא יראה פני הצאזאר בכלי קרב. אחרי אשר פשט שמעון את אָזֵנוֹ, הובא לבית רופוס על ידי אנשי חיל. “מה חפצך בביתי?” הרעים עליו רופוס בקול גאונו. “כי תתן אל ידי את קטורה בת אחי אמי ואשיבנה לבית אביה”. “היש לך בה משפט הגאולה יותר מאביה?” שאלהו רופוס בזעם. “אביה איש זקן ואין אונים אשר בבכי ובתחנונים יבקש עזר מצר תחת עשות בחיל ובזרוע רמה” – כה דבר שמעון בלב אמיץ, ורוח בינתו שב אליו ויבן כי רופוס לקח בחזקה את קטורה אליו. רופוס שלח בו את חצי עיניו, וידבר בגאוה ובוז: “כבר שמעתי עליך כי גבור מלחמה אתה, ובתעצומות עוזך תעשה נפלאות, עד כי תתאמר בגדל לבב היות שמשון הגבור בדור הזה – הבה! הראני נא במה כחך גדול לקחת את קטורה מידי?” “אנכי עומד הכן להלחם אתך או עם מבחר ראשי גבוריך”! “האתי תחפוץ להלחם!” – נתן עליו רופוס בקול בוז וקלסה, אך גם ביראה מסתרה בהתבוננו כי דברי שמעון ועז רוחו העירו רוח שמחה בלבות רומאים רבים שרי החילים: אויביו ושונאי נפשו –. “נער חסר לב! – הוסיף רופוס דבר בלעג וקלס גם בשצף קצף – איכה תרהיב בנפשך עזות נמרצה כזאת? הילחם עבד צעיר ונבזה עם אדוניו רב ושליט? כבוד גדול כזה לא ינתן לך! אך באותי לראות את גבורתך ובכחך הגדול, תלחם עם פריץ חיות –. הלא משבט יהודה אתה אשר נדמה לגור אריה, ואשר גם על דגלו התנוססה תמונת אריה, ואתה – כאשר שמעתי – נולדת בעת אשר הגיע השמש למזל אריה, וממזל אריה הגיע למזל בתולה, ובגלל זאת לחם אתה את האריה בעבור הבתולה! לחם את האריה, כי גם שמשון גבור עמך שסע כפיר אריות כשסע הגדי”. אחרי דברו קרץ בעיניו, וכרגע הובאו נחשתים כבדי המשקל לאסור בם את שמעון איש חרמו, אך שמעון מהר ויחזק בנחשתים ההם וינתקם בזעם כהנתק פתיל הנעורת בהריחו אש, ויאמר: “עם האריה אלחם, אך להאסר – לא אניח לאיש החפץ חיים כל עוד רוח חיים בי”! ברגע ההוא סבו אנשי מלחמה חמושים את שמעון ויביאוהו אל המקום הנורא אשר שם נלחמים אנשים עם חיתו יער לעיני רואים. ופפוס התהלך בשוקים וברחובות קריה ויקרא לכל יושביה להקבץ אל בית המשחק³⁹ הגדול לראות בהאבק שמעון בן כוכב עם כפיר אריות. ומכל עברים נהרו המונים המונים בשמחות וגיל אל בית המשחק ההוא להתענג במראה המלחמה אשר ילחם גבור יהודה עם ארי נורא. רופוס ישב בתא ⁴⁰ הסגנים מול פתח השער אשר ממנו יוצאות החיות הטורפות בהתאבקן עם אנשים. ועל גפי מרומי הבית ישבו כל השרים והחורים וכל רבי נציב הקיסר, גם כהני יופיטער ומארס ושופטי העם, וממעל להם אנשי המלחמה חגורים בכלי נשקם, וגבוהים עליהם כל יושבי העיר הבאים להשתעשע במחזה המלחמה ההיא. מרחוק יראה כלוב ברזל, ומבעד הסבכה נשקף ארי איום מזנק מפנה לפנה, פוער פיהו, ילטוש עיניו, ינהם, יגעש ירעש בזעף אף ושואף בתאות רצח להתנפל על טרפו. אך יותר ממנו שאפו הרומאים להתענג על המראה הנורא הזה אשר ינעם להם תמיד. ויותר גם מהם יחכו היהודים הנאספים שם לראות אצבע אלהים ואות ומופת במלחמה ההיא איך תעז יד בן-כוכב על האריה, והאריה יכנע תחת רגליו כיאות למשיח אלהי יעקב. דממת-מות שוררת סביב סביב, אין מרים יד ואין מניע רגל, ועיני כלם נטויות בכליון נפש על המעגל מקום המלחמה. פתאום הורה רופוס באצבעו, ושרי הטבחים החישו מעשיהם ויביאו את שמעון בן-כוכב ויציגוהו בתוך המעגל להתיצב הכן למלחמה, והוא ערום ויחף ובידו אין מאומה. הדממה שבה לאיתנה, וכל הקהל הרב מצפים בגילה ורעדה ולבם יפחד וירחב בקרבם. והנה רופוס הורה באצבעו שנית, וכרגע נפתח הכלוב ואריה משחית התפרץ בנהם נורא ויתנפל על שמעון – כל הרומאים הריעו תרועה גדולה וימחאו כף ויאמינו כי האריה יכלה את איש מלחמתו כרגע, אך לא כאשר דמו כן היתה! שמעון התיצב קוממיות מול האריה ויור בו חצי עיניו בלי כל פחד ומגור, והאריה נבהל ונחפז ויתר ממקומו – כעשרה צעדים נסג המשחית הזה אחורנית, וינהם רגעים מעטים ויחלוף רוח ויגבר חיל ויקפוץ שנית בשאגה נוראה על שמעון, ויסב מפניו גם הפעם בראותו כי הוא נצב כסלע כבד בלב ים, ובמנוחת לבב יראהו עין בעין. כחמשה צעדים משמעון כרע רבץ האריה, ומעבי חזהו יהגה, יהום וירעם פחדים, ובעינים קדחי אש רצח יביט על פני איש מלחמתו העומד שקט ושאנן ולא יגרע ממנו עיניו. דומיה איומה בכל בית המשחק, וגם האריה נדמה כרגע… אך בפתע פתאום התמלטה שאגה גדולה ונוראה מפי האריה, חזיזי זעם מבבות עיניו ירוצצו, ולהב אש אכלה מפתחי פיהו יצא, מנחיריו התאבכו גאות עשן, ומשעטת פרסות עֻזו רגזה ותחל הארץ, וכברק שמים ובקול רעם אדיר התנשא וידלג ויקפץ ויחזק בפרסותיו את שמעון… הרומאים הריעו תרועת השמחה כי נאסף כוכב יעקב, והיהודים הרימו קול יללה…. אך פתאם לפתע נדמו גם אלה וגם אלה… כי שמעון אשר עמד עד כה כהר איתן וכסלע מצוק, מהר ויסב אחור, וכחץ מקשת עף ויעל וישב על עבי גב האריה, ובעזוז ידו מחץ ראשו וערפו ולא השיב ידו עד כי הממו בתגרת מהלומות אגרופיו. האריה התקצף וינער ויטלטל את שערות צוארו, ויז קצף מהול בדם מכפל רסנו, וינס בכל מאמצי כחו להפיל את רוכבו אחור, וינהם כנהמת ים, וישאג שאגה איומה כרעם מתהולל עד כי נעו אמות ספי בית המשחק ועמודיו התפלצו. אך בראותו כי אזלת ידו ונשתה גבורתו, ועוד מעט ותשבר מפרקתו מהלמות ידי רוכבו העזוז והגבור העריץ, הכניע את זדונו ואת אכזריות חמת רוחו, וירגע וידום, ויט שכמו לשאת ולסבול את רוכבו בדומיה, ויהי כסוס מקשיב אשר רוכבו יטהו לכל אשר יחפוץ. אז עלץ לב היהודים, וישמחו שמחה בלי-מצרים, ויתלחשו איש אל רעהו, ויאמרו: “אכן נודע הדבר – החמור נהפך לאריה… אברהם רכב על חמור לבוא אל הר המוריה, אך מלך המשיח ירכב על אריה ויבא בשערי ירושלים, וכשמשון יושיע את ישראל מיד שֹׁסיהם ובוזזיהם” –. אך פתאם עף חץ שנון על ראש בן-כוכב, ובהמולת מות סב החץ הצדה ויתקע בעץ ארז השתול בירכתי בית המשחק. “רצח! רצח חרש[^41!” קראו המונים המונים מעברים, ותהי מהומה ומבוכה בכל ההמון הרב ההוא, ותתגעש ותבקע הארץ לקולות רבים ושונים, ותהי לחרדת אלהים, ובתוך הסער הגדול והשאון והתמהון ההוא, מהר רוכב האריה וירכב ויחץ את ההמון הגדול ובין רבבות אדם סלל לו מסלה, ויגיע עד שער הבית ויסע בחֹזק יד את הבריח עם המשקוף וימלט אל נפשו, והאריה נשאהו במרוצה נמהרה, העלהו הרים, ויורידהו בקעות עד כי נעלם מעיני הרואים. ורופוס צעק בקול רם ובקצף גדול: “רדפו אחרי המורד הזה ותפשוהו!!” אך הוא כבר נס ויעלם וגם עקבותיו לא נודעו. אז חרץ רופוס משפט גם גזר אמר כי בן-כוכב קוסם הוא ומכשף ועם שאוֹל עשה חזה, ורק בקסמים אשר בידו הוא עושה את כל מעשיו הגדולים. וכהני יופיטער מלאו את דבריו גם שמו עוד עליהם נוספות, ויענו בקול גדול ויאמרו: “כל היהודים קוסמים הם ומכשפים!”. ורופוס החליט מהם ויצעק: “יגרשו כל המכשפים הארורים האלה מעיר קסריא!!” – וברגע ההוא נגרשו כל היהודים האומללים במכות אכזריות ובקללות נמרצות וחרפות וגדופים מעיר קסריא, וכל זהבם וכספם הונם ורכושם שסו להם הרומאים. סר וזעף, נכלם ונעצב שב רופוס אל היכלו, ויתהלך דומם אחת הנה ואחת הנה תפוש במזמות לבבו, ופתאום התיצב על יד החלון ויאמר בחרי אף: “העורב נמלט מפח – אך היונה עודנה בפח אשר יקושתי לה, גם לא תמלט ממנו” –. וילך ויבא אל חדר קטורה, ויגש אליה בנחת ויאמר בלשון רכה: “עלמה עדינה! שמעי נא אלי וייטב לך! הטי נא לבך לאהבתי העזה היוקדת בחֻבי אליך, ואת כל הון ביתי אתן לך באהבה”. ובדברו התנוצצו עיניו כשביבי שלהבת, ופניו האדֻמים תמיד מיין, התאדמו עוד ביתר עז. ”צאזאר!" השיבה קטורה אמריה לו “צאזאר! לא ידעתי מה זה תחפוץ ומה תבקש ממני” –. “אהבה!” אמר רופוס “אהבה אני מבקש מידך, ואת עשי נא חשק לבבי…..” “בקש אהבה מאשת נעוריך גברת הנשים, ומה לך לבקש אהבה מאת עבריה עניה?” –. “לא עניה את, יפתי!” – אמר רופוס, ובאישון בת עינו התלקחו רשפי החשק – “לא עניה את! כי היופי יקר הוא מכל עושר, ואת הלא היפה את בבנות היופי, ועשירה כמוך אין בכל הארץ! יפה את מווענוס⁴¹), ברה מיוּנה⁴²) וחמודה ממנרפא⁴³), הה! ולוּ תשמעני, כי אז אנטלך אנשאך ואשימך גברת על כל שכיות חמדתי, רבתי בהיכלי ושרתי על משכיות לבבי” –. “מה לי וליפי אליליך? – ענתה קטורה – אנכי לא אדע רק אל אחד, אל מושיע לכל ישרי לב והולכי תום! ומה לי ולכל חמודותיך? מאפס ותהו נחשבו לי! – ה' לי, ומה לי עוד?” –. “תשובת אפע כזאת תשיבי לי תמיד – דבר רופוס בגאות – ואנכי נלאיתי עוד נשוא תשובות און כאלה! ועתה דעי לך הה סורבה כי מעתה אודיעך את ידי כי עזה וזרועי כי קשתה!” –. “עֹצם ידך וזרֹעך הנטויה הבל נדף הם מול זרוע אלהי! – השיבה לו קטורה – ואם ה' לי ממי אירא?” –. “מי יתן וידעתי במה כח אלהיך גדול? – שאל רופוס – ואם כביר כח הוא, מדוע לא יוכל הציל את היהודים עמו מיד הרומאים עם עברתו אשר יכעיסוהו על פניו תמיד?” –. “התאמין כי ידכם רמה? התדמה כי בכחכם גברתם עלינו? לא, לא! ה' אלהינו מכרנו בידכם על כי חטאנו לו, והוא רק הוא הרכיב אתכם לראשנו, כי פיהו מרינו” –. “עוד מעט – הרעים עליה רופוס בקול זעמו – עוד מעט ואראך לדעת כי קצר קצרה יד אלהיך מפדות, ואין בו כח להציל אותך מידי!!” –. ורוח ה' לבשה את קטורה, עיניה הזהירו כזהר כוכבי רקיע, פניה נהרו כפני מלאך אלהים, ובהוד קול עז ענתה ואמרה: “הה צאֶזאר! דע לך כי אהבתי לאלהי ולעמי, עזה גם ממות, והיא תנהגני על מות – ומה זה אירא מפני תנופת חרבך? זרוע בשר לא תכלה בלתי אם את בשר איש אך על נפשו לא תשלוט שלטת!” –. “אולי נתת את דודיך לאחר – שאל רופוס – ועל כן געלה נפשך בי” –. לדבר הזה התאדמו פני קטורה, ותאמר: “לא אכחד כי כנים דבריך, וגם בגלל זאת לא אבה ולא אשמע לך – הוי צאזאר! השע נא ממני – השכחת את גבורת בנות ישראל בנוח עליהן הרוח? זכור נא את אשר עוללה יעל אשת חבר לסיסרא שר צבא יבין, ואת אשר עשתה יהודית להולופרנוס, זכר נא אלה וחרדה לרגעים!!”….. הדברים האחרונים האלה נחתו כחצים שנונים עם גחלי רתמים בחדרי לבב רופוס, ואימות מות נפלו עליו, כי איש כשדי נבא לו לפני ימים רבים כי באחריתו ירצח בערמה ביד אשה – וכאשר התאמץ כל הימים להלעיב בנבואה הזאת ולהכזיבה, כן הוסיף להאמין בה ולירוא מפניה תמיד, כי כמוהו ככל הרומאים האמין בתרפים ומשאות שוא ומדוחים, וככל עריצי אדם וקשי לב, היה גם הוא ירא נמוֹג לב וחרד מפני עלה נדף –. בעין להטת רצח השקיף על פני קטורה, וילך לו ויסגור את הדלת אחריו ברעם ורעש. ומני אז נתן את קטורה לרופינא אשתו לשפחה, ורופינא אשר ידעה כי בעל נעוריה עוגב על קטורה ונפשו חשקה בה, העירה עליה רוח קנאה קשה כשאול, ותתעמר בה ותענה בכל עבודה קשה. ורופוס האמין כי על ידי הלחץ והבוז תכניע קטורה את לבבה לאהבה אותו ולהיות גברת ביתו וגברת גבירתה הרומסת עליה ברגל גאוה ורֹדה בה בפרך, ואז – כאשר תכנע קטורה תחתיו – אז יקח את נקמתו ממנה בחרפה ובוז. אך היא הטתה שכמה ותשא כל גדופה וקלסה וכל עבודת פרך כשפחה מקנת כסף, כי קותה כל הימים כי לא ימשכו ימי עניה ומרודיה וה' ישיב את שבות עמו ויפקד גם אותה בישועתו אשר ישלח מקדש ביד שמעון בן-כוכב משיחו ודודה האוהב אותה אהבת עולם.

 

ח.    🔗

בימים ההם עבר אחד קדוש בארץ, ויתהלך מכפר לכפר ומעיר לעיר. האיש הזה בעל שער הוא, ואזור עור במתניו, פניו פני להבים ומראהו נורא מאד. האיש הזה אליה הנביא הוא. הוא בשר לשארית ישראל כי בעוד ימים מעטים בוא יבוא משיח אלהי יעקב, כדבר ה' אשר דבר ביד מלאכי, חותם הנביאים, לאמר: “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם⁴⁴”. והנביא הזה קנא קנאת ה' צבאות בקול אדיר וחזק כרוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים, כקול רעש הארץ וכלפידי אש להבות ביום זעם, גם בקול דממה דקה כנעים קול מנים ועוגב. הוא בִשר לענוים, חבש לנשברי לב. לכל חכמי ישראל השיב על שאלותיהם בהליכות עולם, וכל פשר דבר בדת ודין הודיע במועצות ודעת. גם עשה אותות ומופתים גדולים לעיני כל קהל עדת ישראל, וכלם האמינו בו אמונה אמן, כי הכירו אותו לאיש קדוש, ודבר ה' בפיו אמת וצדק. ובימים ההם הכבידו הרומאים את עולם על היהודים ביתר עז, וילחצום באכזריות רצח יתר הרבה מבתחלה, וירעצום וירוצצום בשטף אף ובחמת רשע עד כי קצרה נפשם למות. ובגלל אלה חגרו היהודים חמות, גם חגרו את כלי נשקם, וכאיש אחד יצאו חוצץ כלם לצור על העיר הבצורה קסריא מכון שבת רופוס אשר ממנו תוצאות כל מצוקותיהם, להלחם על קרית עז זאת ולהבקיע אותה אליהם ולהמליך מלך בתוכה את בן-כוכב. גם נשים וילדים לבשו רוח גבורה ויצאו בעקבות גבורי החיל להלחם באויביהם. כגלי ים סוער התגעשו כל אנשי המלחמה סביבות קסריא, כרעמים אדירים הריעו עליה סביב, עד כי רגזה ותרעש הארץ ומוסדי הרים נמוטו, ואף כי לא למדו ידיהם לקרב כהרומאים אנשי מלחמות מנעוריהם, בכל זאת עמדה להם רוח גבורתם, עזוז שנאתם להרומאים, וקנאתם העזה לה' אלהי אבותיהם, לתורתם הקדושה ולארץ מולדתם, ויעמדו כחומה נשגבה על חומות קסריא, וישליכו את נפשם מנגד לתגר מלחמה עם גבורים עריצים אשר נתנו חתיתם תחת כל השמים. ושמעון בן-כוכב רוכב על האריה הנורא בקרב מחנה ישראל ודמיונו כאל גבור בהלחמו ביום קרב, ודבריו כטל מאת ה' להחיות כל לב ונפש. ברוח גבורה ירה חץ לתוך העיר ועליו מצֻמדה מגלה קטנה כתוב עליה בכתב ולשון יונית, כדברים האלה: “הנה זה העם אשר מאסתם בו, עתה רבו צבאיכם וצאו להלחם בו”! –. ואלפַיִם בחורים מחיל היהודים קצצו בידיהם את בהונות ידם לעיני הרומאים אשר על החומה להראותם את אמץ לבם ואהבתם העזה לארץ מולדתם, יומם ולילה שפכו סוללות סביבות העיר הנצורה, הקימו עליה מצֻרות, בנו צריחים ובחונים, חנו כדור עליה, וכל חצי הרומאים אשר ירו מעל החומה עליהם, התמוללו ברדתם אל מחנה היהודים, וישובו ריקם. ושמעון השתער ויגיח מהמארב ויעל בתחלה על הסוללה ויט בכידונו, וכרגע עלו אחריו כל אנשי המלחמה בקול פחדים ובקול רעש גדול אדיר וחזק וימטיר ים⁴⁵) חצים ומות, אבני אש ואבני קלע אל תוך העיר, ויהרגו בה הרג רב, וישימו בה שמות. ורופוס חרד חרדה גדולה בראותו כי אזלת ידו ונשתה גבורתו להלחם במתי מעט עם העם הרב והעצום ההוא, ונציב סוריא קצר יד גם הוא לשלוח לו חיל עוזר, יען כי גם באנטיוכיא קשרו היהודים קשר ובמלחמה נוראה הם נלחמים בו. גם בעיר צפורי – בירת ארץ הגליל – גם שם הרגו היהודים את כל הרומאים אשר בתוכה. וגם באלכסנדריא התקוממו היהודים בחרב נוקמת להנקם בהרומאים מציקיהם ונוגשיהם. ואף גם זאת כי היהודים סגרו את מבואות הים אשר לקסריא, ולא הניחו להביא לחם וצדה לתוכה; כי על כל אלה נמס לבב רופוס, ויהי איש אבד עצה וגבורה למלחמה, ולא נשארה לפניו דרך אחרת, בלתי אם להתנפל במתי מספר אנשי חילו על היהודים הרבים, ולנפול עמהם בחרב עם עברתו על מרומי שדי קטל, או להסגר בתוך העיר ולמות שם ברעב הוא עם האנשים אשר ברגליו, כי לא קותה נפשו למצוא חסד ורחמים בעיני היהודים גוי ממֻשך ומוֹרט בתגרת ידו, ונגש ונענה בזדון לבבו עד כה, ואף גם זאת כי לבֹשת גם לכלמה הוא להרומאים להכנע תחת רגלי עם בזוי בעיניהם אשר כבשו בחרבם הקשה, תחת אשר הסכן הסכינו לדרוך ברגל גאוה גם על במתי עמים אדירים –. והנה בהיותו שקוע ביון מצולה באין מעמד כזה, התרוצץ פתאֹם רעיון חדש בקרבו, ובחזיז שמים האיר את חשכת ליל מבוכתו, וימהר ויקרא אליו את קטורה, ויאמר אליה: “עיניך הרואות את אשר עוללה בת עמך לי – אך מה זה יצהלו כה פניך? למה זה יתמלטו שביבי השמחה מאישון בת עינך? אל תשמחי אֹיבתי לי! ואל יתהללו החוגרים כמפתחים! – ועתה דעי לך כי בידך עתותי כל בני עמך וחייהם: פַּתִּי נא את אוהבך ההולל והשולל כי יעלה מעלינו, ואנכי אמלא כל אשר תשאל נפשך וכל משאלות היהודים” –. “הטרם תדע, הה צאזאר! כי כל משאלות לבנו הלא הן לפרק עולך מעל צוארינו, ולעבוד את ה' אלהינו במקדשו כבימי קדם, ורגל רומאי לא תדרוך עוד בגבול ארצנו הקדושה” –. “רב לך הצמד דברי בלע! – הרעים עליה רופוס בקול פחדים – פתי את דודך הפריץ והמשוגע כי יעלה מעלינו כרגע, ואם אין…” “ואם אין – אמרה קטורה ברוח רגש כנביאה – ואם אין תפול העיר והמצודה בידו, וכל אנשי חילך יפלו…” "הוי מגערת⁴⁶! – צעק רופוס בחמה שפוכה, וירקע ברגליו, וישאג וינהם כאריה ביער עת יירה חץ מות בעבי חזהו – “מהרו – הוסיף להרעים בגערתו – מהרו והעלו את העבריה הארורה הזאת על במת המטבח אשר על החומה!!” –. הדבר יצא מפיו ואלפי ידים ממהרות להשחית תפשו את קטורה ויעלוה על במת מטבח הבנויה על החומה הנשקפת על מחנה היהודים, ורופוס ירה חץ מעל החומה אל מחנה ישראל, ועל החץ מֻדבק מכתב קטן בלשון רומית, לאמר: “אם לא יעלה ראש המורדים מעל העיר, תנֻתח קטורה רעיתו לנתחים באכזריות נוראות על במת מטבח הזאת” –. פני שמעון הלבינו כפני מת בקראו את דברי המכתב הזה, וישא מרום עיניו וירא והנה קטורה נצבת על מעקה הבמה בפנים צהלים כפני כלה כצאתה מחֻפתה, ובעינים מפיקות אהבה וחן היא מבטת על פני שמעון ידיד נפשה. עוד לא מצא שמעון את ידיו ואת רגליו להתמלט מאימת צלמות אשר אחזתהו, והנה קול קטורה כקול מלאך ה' צבאות קורא אליו, לאמר: “מותי יפלס נתיב אל העיר והמצודה הזאת – הנה אנכי מתה בשמחת לבב בעד עמי וארצי, כי יראתי פן תנחם מהלחם עוד אם אנתן אליך במחיר השלום – על כן הנני מתה – ואתה ראה חיים! חֲיֵה, חַיֵּי רוחי! חֲיֵה למען החיות רוח בני עמנו ולחיות חומות ירושלים והמקדש מעפרות הריסותן – רעה צאנך, צאן קדשים! בשבט מישור, בצדק, בחסד וברחמים! – וכל העמים ינהרו אל הר בית ה' ואל מקדש אלהי יעקב, ילכו בארחותיו, ארחות חיים, יתמכו אשֻרם במעגלותיו, מעגלי צדק, ויטו כלם שכם אחד לעבדו בלב שלם ולתת פאר וכבוד למלכו ומשיחו אשר נסך ואשר משח על ציון הר קדשו. שמעון! משיח ה‘! נחם נא את אבי הזקן – בידך ה’ אפקיד רוחי!” –. כה דברה קטורה ותתנפל מראש הבמה והחומה ארצה, ובטרם הגיעה עוד לרגלי החומה, פּוֹץ התפוצצו עצמותיה ותמת כרגע. שמעון לא האמין למשמע אזניו ולמראה עיניו, ויהי כאיש מושמם וכגבר הלמו רעם, אך אחרי כי נוכח ויודע לו אל-נכון כי מתה ידידות לבו ומחמל נפשו, נשבר לבו בקרבו, ונפשו שחה לארץ, ומרגע לרגע התלקחה חמה נוראה בחבו, אש לא נֻפח נשקה בכליותיו, וירם ימינו ושמאלו וישבע בחי העולמים לבלתי תת שנת לעיניו ומרגוע לנפשו עד אשר ינקום נקמת דמי קטורה מיד הרומאים צוררי היהודים ומיד רופוס ראש מציקיהם. וכרגע תקע בשופר גדול לאות רעש מלחמה, ואחריו תקעו כל שרי חיליו בשופרות ויריעו תרועה גדולה, ובטרם מצאו עוד הרומאים את ידיהם, הרעישו היהודים את החומה כרעש ימים סוערים ביום סופה וסערה, וכלם כאחד דלגו שׁור ויעלו על החומה. שם התלהטה מלחמה נוראה במאד מאד, הרומאים התאוששו ויעוררו גבורתם וילחמו כגבורים משכילים בעד חייהם ובעד כבודם, והיהודים התאזרו עז ותעצומות וילחמו בעד תורתם ובעד ארץ מולדתם. חצים כברקים עופפו מכל עברים, ואבני קלע כאבני רעם התגלגלו מאפסים, חרבות שלופות כאש פלדות התעופפו סביב סביב, כידונים וחניתות שנונות כרעש הרי געש רעשו בכל פנה, וקם שאון ותמהון, ויהי קולות וברקים ולפידים, רעם ורעש סופות וסערות, ותגעש ותרעש הארץ, מוסדי שמים רופפו, ותהי לחרדת אלהים, חללים לאלפים מתגוללים מראשי החומות ארצה מתבוססים בדם, ונהרי נחלי דמים מתפרצים משתי המחנות ויורדים מתועפות המגדלים לתוך העיר. כן נלחמו הגבורים הנוראים ההם מהבקר עד הצהרים, ולא נודע עוד יד מי רוממה, עד כי לאחרונה נשתה גבורת הרומאים מפני תגרת גבורי ישראל הלוחמים בשנאה עזה ממות ובחמה קשה משאול. שמעון בן-כוכב נדמה אז כמלאך משחית אשר שֻלח בעברת אל זועם ביום הנגף לנגוף רבבות עם, וחרבו הגדולה והחזקה כלהט חרב אל נוקם מלאה דם אכלה בשר אבירים ורותה דמי גבורים. גם על כל שרי צבאות היהודים צלחה אז רוח גבורה נפלאה, כי אצל שמעון מרוחו עליהם, ויעשו גם הם גבורות נפלאות כמוהו, עד כי סלו את כל אבירי חיל רומא ויזו לארץ נצחם. אפס כי בכל זאת לא נסו הרומאים מנוסת חרב, ויוסיפו להלחם עד כי פנה היום וינטוּ צללי ערב, ואז כשלוח השמש את חצו האחרון אל העיר קסריא המלאה חללי חרב וזבת דמי אדם רב, אז נסוגו פליטי גבורי הרומאים אחור במכות חדרי בטן ובבושת פנים וישובו ויסָגרוּ בתוך המצודה אשר בעיר ההפוכה ההיא.

 

ט.    🔗

ושמעון אשר בגבורת ישע ימינו לכד את עיר גבורים קסריא ויורד עז מבטחה, לא מצא עוד מרגוע לנפשו בטרם הביא צור חרבו בלב רופוס אשר סבב בנפש קטורה. ואף כי ידע נאמנה כי סוף סוף לא ימלט גם הנמר הזה מפח יקוש, בכל זאת לא נח ולא שקט ונפשו ירעה לו תת מנוח להעריץ הזה אף לילה אחד, וברוח משחית חשב להשחית גם את המצודה אשר ישׂגב בה רופוס, להבקיע אותה אליו ולתפוש את איש חרמו בכף, חי או מת. אפס כי פתאום נגלה אליו אליה הנביא, ויאמר: “משיח ה‘! אתה הראית את גדלך ואת ידך החזקה במלחמת תנופה, אך העם אשר ברגליך עיפים הם ויגעים מאד, ואם תדפקם גם בלילה לא יעצרו כח להאבל חל⁴⁷ וחומות המצודה הבצורה הזאת אשר גם במעט גבוריה תוכל להשגב, ואנשי חילה המעטים ימצאו די אונים להפיל חללים רבים בקרב מחניך, ולמה תמגר אלפי ישראל אל הרג חנם. כי אעצך נשיא אלהים! ינפשו נא אנשי חילך עד חצי הלילה ויחליפו כח, ואנכי אהי בעזרך להביא אותך וכל אנשי צבאך בראש האשמורה האחרונה אל תוך המצודה בלי כל שאון ובלי רעש מלחמה, כי בראש האשמורה האחרונה תעמיד את מבחר גבוריך על יד יער הארזים אשר אצל פנת העיר בירכתי צפון, ושם מתחת לארץ תמצא מערה מסֻתּרה אשר עשה הורדוס הגדול בחכמתו וגבורתו ודרך המערה ההיא אנהגך אביאך, אותך ואת גבוריך, אל תוך המצודה – שמע נא בקולי כי בשם ה’ אלהי הצבאות אני דֹבר אליך!”. שמעון שמע בקול דברו, אך זה האיש אשר התחפש לאליהו הנביא, היה פפוס הכותי צורר היהודים גם שונא הרומאים, אשר חמס מזמות ועולל עלילות ברשע להשחית את הרומאים ביד היהודים, ולהשמיד אחרי כן את היהודים ביד הרומאים –. אחרי הדברים האלה נשא פפוס את רגליו ויבוא עד שערי המצודה ויקרא אל השֹׁער לאמר: “פתח לי השער, כי דבר נחוץ לי אל רופוס”. והשֹׁער מהר ויגד זאת לשר הצבא, ויצו לפתוח לו, והוא שִׂכֵּל את לשונו ויאמר כי במלאכות נציב סוריא שלוח הוא אל רופוס להגיד לו כי יהיה סגור במצודה עוד ימים אחדים, ואז יבוא הוא עם חילו הגדול לעזור לו. אך בכל זאת לא הניח רופוס את הכותי לבוא אליו, כי חרה אפו בו על העצה אשר יעצהו לקחת אליו את קטורה אשר בגלל זאת באה עליו הרעה הגדולה מידי שמעון. ולכן הובא הכותי אל מקום משכן אנשי המלחמה, והוא הצהיל פניו אליהם, וידבר על לבם דברים טובים, דברים נחומים. “אך בכל זאת – אמר פפוס אליהם – אל תתנו שנה לעיניכם בלילה הזה, פן יתנפל עליכם מלך היהודים, ופה במצודה לא ימצאו אוזות אשר יעירו אתכם משנתכם להתקומם על אנשי מלחמותיכם כאשר העירו לפנים את אבותיכם בעת אשר התנפלו עליהם גוים פראים בפתע פתאם בהיותם סגורים בהארמון⁴⁸ אשר ברומא” –. “מה לנו ולתשועת האוזות? – ענהו קאיוס פקיד אנשי החיל בעת ההיא – הלא זרוענו תושיענו וימיננו תורנו נוראות! – אין חפץ לנו באוזוֹת, גם בקסמים ונחשים כאשר יעשו היהודים לפי דברת כהנינו. ובאמת כל היהודים הם קוסמים, מעוננים ומכשפים, כי בלעדי אלה לא עצר בן-כזב כח לרד לפניו ארי נורא גם לתפוש ביום אחד את העיר הגדולה והבצורה הזאת. ואף אמנם כי הרומאים הראו רבות פעמים גבורות כאלה, אך איככה יוכל עשות כמוהם איש אשר לא מבני רומא הוא, ומה גם איש יהודי, בלי נחש וקסם?” “רק בגלל כי נחש ביעקב וקסם בישראל, רק בגלל זאת לא תתנו שנת לעיניכם בלילה הזה – אמר הכותי אליו – כי כן גורל גבורי הרומאים להכנע תמיד תחת רגלי המנחשים והקוסמים אנשי מצותם –. הערמאן הגרמאני לחם בקסמים אשר בידיו עם פארוס שר צבאותיכם ויוכל לו, כי בלי קסם לא היתה לאל ידו להתגבר על שר הצבא הזה ועל כל חילו הרב והעצום ביער טייטומבורג; גם הדאציער היו קוסמים ובקסמיהם הכניעו את גאון דָאמיציאַנוס קיסרכם ביום קרב, כי בלעדי זאת היו קצרי יד וחדלי כח להכביד אכפם על גבור משכיל כזה עד אשר לא מצא מפלט לו בלתי אם קנות את השלום מידיהם במחיר המס אשר הטילו הם עליו לתת להם מדי שנה בשנה” –. “אתה לועג תמיד להרומאים – אמר קאיוס אליו – והנך מלעיב בגבורינו גם כי עיניך הרואות גבורותינו הנפלאות כל הימים. ועתה ברח מזה, כי איש מרמה אתה!” – ובדברו לקח את המפתח לפתוח לו השער ולהוציאו החוצה, אך פפוס מלא שחוק פיהו בראותו כי דברי מהתלותיו העירו חמת קאיוס, ויאמר: “עתה אאמין כי רק אותך יוליכו היהודים שולל ברוב כשפיהם וקסמיהם עד כי לא תכיר בין אוהב לאויב – אמנם לא בך האשם, רק היין הסב את חכמתך אחור בגלל אשר בגדת בו ותנזר ממנו זה ימים אחדים. ועתה אתה גבור החיל אשר היית גבור גם לשתות יין ואיש חיל למסוך שכר כל ימי שבתך בארץ גרמאניע, האתה תצמא ליין גם בארץ יהודה? לא, לא אדוני! הביטה נא וראה כי אנכי צפנתי לך ולאנשי חילך יין לבנון ויין חלבּוֹן פה בארגזי, שתה נא אתה ואנשיך, ותחי נפשכם” –. אנשי החיל התאוו תאוה אל האדום האדום הזה, ויחלו את פני קאיוס פקידם כי יתן להם את שאלתם לשתות מעט יין אחרי עבודת המלחמה הקשה אשר עֻבד בהם כל היום לבעבור יחליפו כח לצאת לקראת נשק ביום המחרת. קאיוס נתן להם את שאלתם, אך הוא התאפק ולא נתן בכוס עינו למען תהיינה עיניו פקוחות על דרכי הכותי. ואנשי המלחמה אך הריחו ריח היין, ותהי רוח אחרת אתם, כי הוא חייהם כמים לדגים, ומרגע לרגע חלף רוחם, וישמחו וירננו וישירו שירי עז וילכו במחול משחקים. וקאיוס לא יכול עוד להתאפק וישת יין גם הוא, וישת וישכר עם אנשי חילו. אך היין ההוא היה מהול בסמים המפילים שנת תרדמה עזה על שותיהם, כי פפוס עשה כן בצדיה להשכירם ולהפיל עליהם תרדמת עועים. בחצות הלילה נפל קאיוס ארצה בתגרת יד השכרוֹן והתמהוֹן, גם כל אנשי המלחמה נפלו אחד אחד על רצפת הבית ותרדמה עזה כמות החזיקתם. אז לקח פפוס את המפתח מיד קאיוס, ויפתח בו את השער הנסתר אשר למערת הורדוס, וילך דרך המסלות הצרות והעקלקלות החצובות בתוכה, ויבוא אל השער השני אשר מחוץ למצודה על יד יער הארזים, והנה שם מחכה שמעון עם מבחר גבוריו כאשר צוהו אליהו הנביא בשם ה‘. ופפוס הודיע להם את הדרך אשר ילכו בה עד בואם אל המצודה, וירדו אחד אחד דרך השער אל המערה, ויעברו במסלותיה הצרות והעקלקלות עד הגיעם אל שער השני אשר למערה הזאת, ומשם עלו כאיש אחד ויבואו בתוך המצודה. עוד לא מצאו השֹׁערים את ידיהם, ובחורי ישראל הכריעו אותם לטבח ויורידום דומה, אך הרומאים אשר על החומה, מהרו ויריעו בחצוצרות להעיר ולעורר את אנשי המצודה, ויקראו בקול נורא: “בגד! בגד!” ועד מהרה ירדו מעל החומה לבוא אל המצודה, אך גבורי יהודה נצבו כנד ויניאום להבקיע אל מחוז חפצם. אז הריקו הרומאים את חרבותיהם ויעופפו על ראשי היהודים, אך פתאם ראו והנה עמודי אש וגלגלי קיטור עולים מהיכל רופוס השמימה – כי הציתו בו היהודים אש –. אפס כי בכל זאת לא הפנו הרומאים ערף, וילחמו במלחמת תנופה, ולא חדלו מהלחם עד כי נפלו כלם לפי חרב ולא נותר מהם עד אחד. והיהודים הריעו תרועה גדולה צהלו כאבירים, ובחצוצרות התרועה ובקול רנה וישועה פרשו את נס דגל יהודה על ראש המצודה, ונזר האריה אשר על הדגל ההוא התנוסס ברוח לנֹגה הירח ולעיני כל ישראל. אך שמעון לא נח ולא שקט עוד, וכל ישעו וכל חפצו לתפוש את רופוס בכף, חי או מת. והנה לפני פתח ההיכל הבוער באש, משלכת נבלת איש מלאה פצעים ופניה שרופים באש, ומעיל הארגמן וחשׁן הממשלה אשר עליו, נתנו עדיהם כי נבלת רופוס היא, ועל יד נבלתו מתגוללת נבלת אשה מעולפת בבגדי רופינא אשתו, אשר גם היא היתה לשרפה מאכולת אש, וכל היהודים האמינו כי רופוס ואשתו נשרפו וישָמדו מתחת שמי ה’, וירימו קול רנה וקול זמרה, קול ששון וקול שמחה, ויתקעו בשופרות ויריעו בחצוצרות ויתופפו בתֻפים ותבקע הארץ לקולם, כי כלם כאחד היו שכּוֹרי יין השמחה, כלם כאחד היו כחולמים, ובחלום חזיון דמיונם ראו עין בעין כי שב ה' את שבות עמו, ירושלים בנויה כעיר שחֻברה לה יחד כל הוד והדרי קדש, ציון שתולה בנוה במרום הר ה‘, ומקדש אלהי ישראל מתנוסס ביפעת קדשו כבימי עולם. בשמחות וגיל, בהלל וזמרה, ובקול ברכה ותודה כרעו היהודים על ברכיהם, ושאון קול מצהלותיהם עלה השמים ונשמע עד למרחקי ארץ, ועד עלות השחר שמחו ועלזו בכל לב ובכל נפש, ולא היתה כשמחה ההיא מיום הוסד בית ה’ בפעם הראשונה ביד שלמה מלך ישראל.

 

י.    🔗

בהיכל שן ספון בזהב ומתנשא בשיא חֹסן יקרו בעיר רומא תפארת גאון תבל, בהיכל עֹנג ומחמד בת עין ההוא ישתרע הקיסר האדיר אדריאנוס על מרבדים יקרים חטובים אטון דמשק ומעולפים פטורי ציצי זהב מעשי ידי אמן נפלא. על מצח הקיסר שֹׁכנת עננה, ועל עפעפיו צלמות, כי תוגה חרישית כמסוס נסס מתנוססת במשכיות לבבו, ועֹצר דאבה ויגון כעש וכרקב עצור בעצמותיו. סאבינאַ רעיתו ואשת נעוריו נצבת עליו בפנים זֹעפים ושפתיה נאלמות, ואחרי רגעים אחדים פתחה את פיה ותאמר: “מה לך צאֶזאר כי תשב מַשמים כאיש נואש אשר סך אלהים בעדו? הלא אתה הוא מלך עליון ונורא לכל מלכי ארץ, משאתך יגורו יושבי קצות, ורעם גבורותיך ירגיז כל אפסי תבל ואיים רחוקים! ומי מכל קיסרי רומא היה מאֻשר ומרומם על כל בני תמותה כמוך”?… “מה יתנו ומה יוסיפו לי כל אלה? – ענה הקיסר בפנים נזעמים – ומה יסכנו לי עוד רבבות חמודת וסגֻלות יקרות כאלה אם תוחלתי להיות כאלהים – נכזבה?. אני צויתי לשלשה החכמים הרואים פני תמיד כי יתנו לי כבוד אלהים ותהלתו, אך הם לא אבו הקשיב למצותי. הראשון ענה ואמר: “אין אדם מורד במלך בתוך היכלי המלך רק מחוצה להם, ועתה צא לך מתוך היכלי מלך הכבוד ה' צבאות והיית לאלהים, והיכלי ה' הלא הם השמים והארץ מעשה ידיו” –. השני ענה ואמר: “אוהב אני אותך אדוני המלך בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאדי ואיככה אוכל וראיתי באבדן הוד מלכותך, וה' אלהים דבר בקדשו ביד נביאיו כי אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה” –. והשלישי נפל לפני מלוא קומתו ארצה, ויבך ויתחנן אלי ויאמר: “הושיעה אדוני המלך! הנה כל הוני ורכושי נתונים הם כעת באנית סוחר בלב ים, והים הולך וסֹער בעים רוח סֹעה וסער, והאניה תחשב להשבר” –. “הרגע נא” אמרתי אליו “הרגע ואנכי אשלח בים צי אדיר להציל את אניתך”. אך הוא הוסיף דבר אלי: “אהה מלכי! בין כה וכה תצלול האניה כעֹפרת במים עזים – אך הפלא נא חסדך לי וגער בים וישקוט, צו את הסערה ותקום לדממה” – “הן קצר קצרה ידי – אמרתי אליו – ואין בי כח לעשות כן”. “אם כן הדבר – הוסיף החכם דבר – אם כן הדבר כי אין לאל ידך למשול ברוח ובמים, איך תחפוץ לתת לבך כלב אלהים אשר לו הים והוא עשהו, ואשר יקם סערה לדממה, אשר הוא מושל בגבורתו עולם וכל צבא השמים והארץ משתחוים לו” –. הנה כי כן דברו שלשת החכמים אלי, יען כי הם למדו מהיהודים לבלתי כבד רק אל אחד, אל מסתתר אשר לא יראנו האדם וחי, ואשר הוא מרום על כל אֹמר והגיון –. בחמת רוחי הלכתי אל סוד שרי המועצה ושבת תחכמוני⁴⁹), והודעתי להם את משאלות לבבי להכבד כאחד מאילי מרום, אך ברגע ההוא בא ציר ממהר ויודיע כי היהודים מרדו בי ויעשו הרג ואבדן באנשי צבאי אשר ביהודה ואשר בצפורי ואלכסנדריא, ואם לא אמהר לשלוח חיל עוזרים לשר הצבא המצביא בקסריא אז יפלו כל אנשי חילי עם כל המבצרים והמצודות בידי היהודים. הדבר הרע הזה עמד לי לשטן בדרך מהפיק את זממי, כי היה לבי סחרחר ומלא כעש וחמה, גם לבות כל שרי המועצה רגזו ויסערו עד כי לא יכלו פנות אל דברי שאלתי” –. סאבינא חשבה מחשבות רגעים אחדים ותען ותאמר: “אל נא יפלו פניך, הה צאזאר! ולמה זה תשאל ממתי חלד כדבר הזה? מה לך ולהחכמים עמקי המחשבות, או לשרי המועצה הדוברים בלב ולב, גם להכהנים עדת חנף ורעי הלב? הלא הפקיד אלהים סגולה יקרה בידך, ועתה השיבה נא אותה אליו והיית כאלהים –.” “ומה היא הסגולה?” שאל אדריאנוס בתאות נפש. “הנשמה היא!” השיבה סאבינא. “הנשמה?” שאל הקיסר, איכה אחיה אם אאסוף אליו נשמתי?" “אם כן הדבר!” ענתה סאבינא “הלא כמוך ככל האדם, ואיככה תחפוץ להיות לבני האדם לאלהים?⁵⁰, אך שמע נא, צאזאר! רב לך כבוד והדר, עז ותפארת, אם גם כאחד האדם תמלך לצדק, תצמיח ישע ותפליא חסדיך תחת השמש – מה הועיל קאַליגולאַ העריץ וחסר הלבב, ומה הסכין לו דאמיציאַנוס האכזר ולב האבן, בתתם את לבם כלב אלהים ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמם? הלא הניחו את שמם לחרפה וקלסה, וזכרם ללעג וגדֻפים לדור דורים! – ואתה שטה ממעגליהם הנלוזים, וצא לך בעקבי טראַיאַנוס הקיסר הישר, זרע לצדקה כמוהו, היה משען לקשׁט דבר אמת, מחסה ליושר ונכוחה, ומעוז לענוה צדק כאשר היה המלך המרומם ההוא; אז יבֹרך שמך לעד בפי כל העמים, וזכרך יקדש בלבות כל שוכני תבל, רבבות משוררים ישירו ישרך בכל דור, ולפני שמש ינון שם הדר כבוד מלכותך” –. אדריאנוס הפיץ עברת אפהו על דברי סאבינא לצאת בעקבי טראַיאַנוס, וידבר באפו: “אנכי אעשה כדבריך ואלכה לי בדרכי טראיאנוס – ומלא אמלא את דברי פקודתו אשר פקד לעשות להיהודים! כי רק הם הסבו בדבר לבל יֻתן לי כבוד אלהים, רק מהם יצאה התורה כי בשמים ובארץ לא ימצא רק אל אחד ואין עוד מלבדו, ומהם למדו גם חכמי רומא – ועל כן אנחם מצרי אלה ואנקמה מאויבי”… עוד לא כלה לדבר, והנה אחד השרים הגיד לו כי רופוס נציב ארץ יהודה נצב אחורי הדלת ומפציר מאד להראות פני הקיסר ולדבר אתו פה אל פה. “יבוא!” השיב הקיסר בקול גאונו ובפנים נזעמים, ושלהבת חרונו בערה בו. רופוס בא לחדר הקיסר וישתחוה לו אפים ארץ. “מה חפצך?” שאלהו אדריאנוס אחרי אשר החשה רגעים אחדים ולא הביט פני רופוס בגאות לבו. “אהה מלך מלכים!” ענהו רופוס ביראה ורעד “כל אנשי צבאיך נפלו בחרב היהודים המורדים, ורק אנכי ורופינא נמלטנו ממות!” – אז נבהל אדריאנוס, שמה החזיקתהו וישאג וינהם וירץ הנה והנה כאריה ביער אשר קשת נחֻשה חלפתהו, ובשצף קצפו הרעים על רופוס: “ואתה – אתה עוד תעז פניך לראות פני!! – אתה בן פריץ! אתה דכאת כחלל את היהודים וברשעת נפשך טחנת פניהם עד כי יצאו בחרב לקראתך! ולו הקשבת למצותי למשכם אחריך בעבותות אהבה, כי עתה לא שֻפכו דמי מבחר גבורי חנם” –. “אני יודע אחריתי – דבר רופוס רתת – אני יודע כי אחריתי להכרית, ורק לבעבור קחת מהיהודים נקם לא שלחתי יד בנפשי” –. “התאמין עז נפש” – נתן עליו הקיסר בקול פחדים – “התאמין כי אנכי אוסיף עוד תת אנשי חיל חדשים תחת ידיך למען תוריד גם אותם לבור שחת? – צאן מרעיתי אשר הפקדתי בידך, הורדת אותם שאולה, ועתה רד גם אתה דומה לרעות את צאן ההרגה ההם”!! –. “אנכי” – אמר רופוס בלב חרד – “אנכי ורופינא נמלטנו מיד שאול בעזרת איש רוכל אשר הביא לי ולה בגדי יהודים בהתגעש סערת מלחמת המורדים, ויחביאנו בסתר אהלו עד כי עברה הוות, ואז הביאנו אל אניה היורדת איטאליאה. התדמה כי באתי הנה רק לבעבור הגיש צוארי לפי חרב לולי קויתי למצוא פה גם לנקמתי תוצאות? – הוי, עם נבל כהיהודים השכינו לעפר כבודי, ואנכי אמותה בטרם מחצתי רגלי בדם הארורים האלה? – כי על כן אנכי מפיל תחנתי לפני הדום רגליך כי תשיבני ארצה יהודה ותושיבני על כני אך עד אשר יוסרו המורדים והפושעים ההם… ואתה מלך מלכים! אם תיסרם אך במשפט, לא יונח לך כל הימים ויוסיפו עוד להרים יד בכס קדשך, כי עם מרי הוא! עם שובב ופרוע! עם קשי ערף ועז נפש! – אך אם תניף עליהם חרב נוקמת באף ובקצף ובתוכחות חמה שפוכה ונקם אכזרי, ולא תשיב צור חרבך עד אם קהה הברזל בדמי אויבי אלהינו ומלכנו, אז ייראוך עם עז, גוים עריצים יפחדו וחרדו מפניך, וכל שוכני ארץ יוסיפו תת לך כבוד והדר, בסוד אלהים אדירים יושיבוך, ובקהל בני אל-מות ייחדו כבודך, וכלם יענו ויאמרו כי לא קם עוד מלך כמוך אשר יפליא חסדי הנאמנים לכל ישרי לב וייסר בזעם אפו את הזדים הארורים המורדים בו” –. לדברים האלה צהלו מעט פני אדריאנוס, ויקרוץ בעיניו לאות כי דברי רופוס מצאו מסלות ללבבו, ויאמר: “אנחנו נבחין אם כנים דבריך” וירמוז ויצא רופוס מעל פניו. בימים ההם יצא קצף גדול על היהודים בגלל תורתם ואמונתם, וזאת היא הנסבה: הרומאים אשר כל ימיהם הטביעו נפשם במלחמות גדולות ועצומות, לא הרבו לחקור בדבר אלהים והליכות דרכו, וימשכו אחרי בני אַטהען וספאַרטאַ גם באמונת האלילים כאשר נמשכו אחריהם גם בכל דבר חכמה ובינה. אמנם אחרי אשר השבית אדריאנוס מלחמות עד קצה הארץ, והרומאים ישבו שלוים ושקטים בעשתות שאנן בבתי חמד והיכלי עֹנג, אז החלה רוח בינתם להנער לאט לאט, ומחשבות לבבם שוטטו ויעמיקו לחקור דבר אלהים ולהתחקות על שרשי האמונות והדעות אשר לכל עמי התבל, וימצאו כי תורת משה תורה נפלאות וקשׁט אמרי אמת, תפתח את השמים ותראנו כי רק אל אחד מושל בגבורתו עולם, אל מסתתר מעיני בשר ונגלה לעיני הרוח, אל נעלה על כל תהלה ומרומם על כל ברכה. ולפי מסורה עתיקה נמצאו אז גם שרים גדולים בעיר רומא העומדים בהיכל אדריאנוס אשר בחדרי משכיתם הלכו בתורת משה ושמרו מצותיה, גם היו אז רומאים רבים אשר דבקו בדת הנוצרית – אשר אשיותיה מיֻסדות על אדני תורת משה – והנוצרים נחשבו אז לפלגה אחת מפלגות היהודים. סוף דבר כי תורת היהודים היתה מֹרת רוח לדת האלילית השלטת אז בכל הארץ, וכל אלילי הגוים נעו מהדר גאון קדשה, וכהני האלילים חרדו לרגעים פן יבֻלע להם בהגלות נגלות הדת הנאמנה ההיא לעיני כל העמים, גם המלכים אשר לבשו גאות ויאמרו “אלהים אנחנו” אף צוו לבנות להם היכלות ומזבחות, גם המלכים ההם רעמו פנים ויתקצפו על לקח היהודים הנצב לשטן למו בדרך –. ובגלל זאת מצא גם רופוס אזנים קשובות לדברי בלע אשר תצמיד לשונו על היהודים. ואדריאנוס אשר חרה גם לו על היהודים אשר הסבו את לבב הרומאים אחֹרנית מעשות אותו להם לאלהי תעתועים, גזר אמר לחדש על היהודים את כל הגזרות הרעות והנוראות אשר גזר עליהם טראַיאַנוס בחרות אפו בהם, ואשר נִחם אחרי כן על הרעות ההנה. אפס כי גם הן אך קטנות בעיני אדריאנוס נחשבו, ויוסף עליהן עוד משפטים רעים וגזרות אכזריות, הלא הן: לבלע ולהשחית את העיר ירושלים ולשומה כעפר לדוש, ועל מעי מפלתה תבנה ותכונן עיר חדשה אשר תקרא בשם עליאַ קאפיטולינא, כשמו העצמי עליא וכשם מקדשו קאפּיטולינא, להציב סמל תבנית חזיר – תועבת היהודים – על שער העיר, ולבנות היכל לאליל יופיטער על המקום אשר היה שם מקדש ה‘, ולהעמיד את צלם האליל הזה בהיכל ההוא. ועל כל היהודים חרץ כליון, הרג ואבדן: ראשיהם, חכמיהם וסופריהם יהרגו בחרב, אי נקי! בחוריהם ודלת העם ימכרו לעבדי עולם אל איים רחוקים, נשיהם ועולליהם וטפם יהיו לבז ולמשסה, וכל רכושם יחרם לאוצר רומא. והנמלטים מחרב רעה וישארו עוד על אדמת יהודה, ישפטו משפט מות אם לא יכחשו בה’ אלהיהם ולא יעזבו את תורתם ואמונתם להדבק בתורת הרומאים ודתם. ולכלות בם את כל מגפותיו, שלח אל אי בריטאניאה לקרוא אליו את יוליוס סעפערוס שר צבאו, גבור עריץ ומשחית לחבל מאין כמוהו, ויתן בידו את כל אנשי המלחמה הנמצאים בארץ סוריא, ארמעניע וארם נהרים, ואשר שבו ממלחמת הפרתים אחרי כי השלימו את הרומאים. ואת שר הצבא הזה עם כל החיל הגדול והנורא ההוא, שלח על היהודים עם עברתו לבצע בם את כל חצי נקמתו ואת אכזריות חמתו. גם רופוס נלוה אל שפעת המשחיתים ההם לצקת עוד גפרית וזפת בוערה על ראשי היהודים האומללים, להשמידם ולמחות את שמם מתחת השמים. אך אדריאנוס צוה את יוליוס סעפערוס להעמיד את רופוס כל עוד אשר יהי עזר לו לבער אחרי בית יהודה עד תמם, ואחרי אשר יבצע את כל מעשהו ביהודים, ישלח את רופוס מארץ החיים וישבית מאנוש זכרו.

 

יא.    🔗

זה יותר מששים שנה לא שמעה ירושלים ההרוסה תרועת מלחמה, לא ראתה להב חרב וברק חנית, בחוצותיה שררה רק דממת-מות, וברחובותיה אך דמי, אך שאיה. והנה בפתע פתאם פרצו אליה אנשי מלחמה כפרץ מים כבירים שוטפים, דרכיה השוממות תהימנה מחיל רב ועצום, חיל גבורי רומא, רגלים עם פרשים, הרגלים אוחזי חרב פיפיות בידם, על עבי גבי מגנם תרנה אשפה הרת זיקים חצים ומות, כובעי נחשת על ראשיהם, מצחת נחושת על רגלם וכידון נחשׁת בין כתפם. הפרשים רוכבים על סוסים אבירים, מבחר סוסי ערב ומצרים, צואריהם לבושים רעמה, ברעש ורגז יגמאו ארץ, יחפרו בעמק וישישו בכח, מקול מצהלותיהם ירגזו הרים, והוד נחרם אימה! –. את החיל הנורא הזה שלח נציב סוריא, אחרי כי נגף לפני היהודים במערכה בשדה קטל, לבצר את חומות ירושלים ולחזק בריחי שעריה, בטרם ישגבו היהודים בתוכה ויבנו את בית מקדשם כבראשונה. בחיל ובכח בנו הרומאים את מצודת ציון, הקימו מגדלים גבוהים על חומת ירושלים, בנו צריחים ובחונים בתוכה, ויסגרו שעריה גם עמדו הכן למלחמה. הלילה פרש צלצל כנפיו על הרי יהודה ומבין מפלשי עב יגיח הירח וישלך נגה כספו על ראשי המגדלים – דממה דקה מֹלכת בשוקים וברחובות, אין קול ואין קשב בחוצות, אין ער ואין אור נר בבתים, רק קול הצופים משבית לפעמים את הדומיה השלטת בירושלים הבצורה, ועתר ענן הקיטור העולה ממצולות ים המלח, יעכיר לפעמים את נגה הירח בליל הבהיר ההוא. והנה כרגע חרדה הדומיה ההיא, רעם תֻפים ורעש קול חצוצרות ישמע סביבות חומת ירושלים, צלצלי חרבות ושאון כידונים, המולת קול מחנה כבד וקול נחרת סוסים ומצהלות אבירים. הצופים אשר על המגדלים תקעו בשופרות ויקראו: “היהודים! היהודים!” ועד מהרה נעורו הרומאים ויחגרו כלי מלחמותיהם ויעלו על החומה וישאו את עיניהם והנה שמעון בן-כוכב עם רבבות אלפי יהודים נסבו על העיר, יהודים אשר נהרו אל דגל שמעון ממדבר תימן ומערבות ארץ ערב, מארץ גליא ומארץ סינים ומכל הארצות אשר נפזרו שמה. “עמדו!” נתן בן-כוכב בקולו על אנשי צבאותיו. וכרגע נצבו כל הקהל הגדול ההוא כמו נד, אין מניע יד ואין מניד עפעף, ודומיה דקה בכל משלה, גם הרומאים אשר על החומה נדמו כרגע ופתאם התנשא האריה אשר שמעון רכב עליו, וישאג שאגה נוראה, ואחריו צהלו כל הסוסים, נערו כל החמורים, ותרעש הארץ ותחל. אך שמעון הכה באגרוף את לחי האריה וידם, וגם כל הסוסים והחמורים שבו למנוחתם ויחשו. ועיני כל הרומאים נטויות על שמעון בן-כוכב הרוכב בגאותו על אריה משחית ויבלום כפל רסנו ברסן זהב משֻבץ אבני אש ונוצץ לנֹגה הירח. אך אזני כל ישראל קשובות לקול דברו אשר ידבר בסערת עז רוחו לאמר: “אחי ועמי! פה עומדות רגלינו על המקום אשר השמיע ה' את הוד קולו על סנחריב מלך אשור, ונחת זרועו הראה אל המתהללים באלילים בזעף אף ולהב אש אוכלה, נפץ וזרם ואבני ברד, ויך במשמניהם מאה ושמונים וחמשה אלף איש! – אל נקמות ואל גבור ההוא יחשוף גם עתה את זרוע קדשו וישמיד את כל הרומאים הצובאים על האריאל, ירדפם באף ויכלם כרגע! – התחזקו נא לוחמי מלחמת ה'! התאוששו והיו לאנשים!” –. אחרי דברו את הדברים הקצרים והנמרצים האלה, ירה חץ שנון מאיתן קשתו ויאמר: “חץ תשועה לה' וחץ תשועה ברומאים, והִכינו את הרומאים עד כלה!!” –. אחרי כן תקע בשופר גדול לאות רעש מלחמה, ואחריו תקעו כל שרי חיליו בשופרות, וכל אנשי המלחמה הרימו קול אדיר וחזק וכאיש אחד העפילו עלות על חומת העיר… והרומאים אשר לא פללו גם לא האמינו כי בלי הנפש מעמל הדרך ובלי הכן הכל למלחמה, יהינו היהודים להרעיש את חומת העיר הבצורה, השתוממו במאד מאד וכל רעיוני לבבם נבוכו, ועד אשר התנערו ממבוכותיהם, עמד שמעון עם מבחר גבוריו על ראש החומה, ובלהט חרבותיהם להטו את אויביהם סביב. מלחמה נוראה ואיומה אשר לא נהיתה כמוה מימי טיטוס, התלקחה על החומה… ושמעון עם אלף גבורים קפצו מעל החומה אל תוך העיר, ובחרבותיהם סלו להם מסלה, ויעברו על אלפי חללים עד הגיעם אל שער העיר ויסיעו את המזוזות ויגדעו את הבריחים ויפתחו את השער, וכל צבאות היהודים פרצו ויעברו השער ויבואו העירה… עפעפי השחר אך נפקחו, ופליטי הרומאים נסו מנוסת חרב או לֻקחו בשביה, והיהודים היו אדוני העיר הקדש….

 

יב.    🔗

בחוצות ירושלים השוממים, ישמע קול תשואת השמחה ומצהלות תרועת הששון. מארבע כנפות הארץ ינהרו המונים המונים אל עיר אלהים זאת להקיף אותה בחומות חדשות ובצורות כמקדם, לכונן מצודת דוד, להקים בחוניה ולבנות מגדליה כבראשונה, והעולה על כלם לבנות בתוכה את הבית הגדול והקדוש לשם ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים. שירי זמרה ושירי הללויה יושרו בכל פנות העיר, בשוקים וברחובות ירֻנן ירֹעע, ועיר הקדש צהלה ושמחה. כל הידים עמלות להסיע אבני גזית ואבני שיש, אבני מסע ואבני גיר, אבני פנה ואבני מוסדות, גם עצי ארזים ועצי ברושים, חֹמר ושׂיד, נחשת וברזל, כסף וזהב וכל המחסורים אשר יחסרו למבנה היכל ה' ודביר קדשו. זקנים עם נערים, בחורים גם בתולות וכל העם מקצה חֻברו כאיש אחד חברים לעשות במלאכת הקדש הזאת. עיני כל ישברו אל שמעון כוכב יהודה ומשיח ה' כי יופיע בהדרת קדשו לירות את אבן הפנה במקדש האל הקדוש. הכהנים ישמחו וירננו כי מתוכם יבחר הכהן הגדול אשר יעבוד עבודת בית המקדש ואשר ינהל צאן קדשים ברוח אלהים אשר בקרבו. הלוים פצחו רנה כי עוד מעט וישובו לשיר שירי ציון בבית ה' בלוית חצוצרות הקדש וכל כלי זמרה אשר היו לפנים בהיכל ה‘. החכמים והסופרים נתנו שמחה בלבם כי יחדשו את ימיהם כקדם לשבת כסאות למשפט בלשכת הגזית ולהורות משפטי ה’ ליעקב. וכל העם יתרועעו אף ישירו כי שב ה' את שבות אהלי יעקב, ובחר עוד בירושלים להשכין את שמו בתוכה. לרגלי הר הבית יושב רבי עקיבא בשמחת לבב ובפנים צוהלים, ולרגליו יושבים אנשים רבים אשר בגלל זקנתם או בגלל רפיון גויתם לא יצלחו עוד למלאכה, ואזניהם פקוחות לאמרי פי החכם הקדוש הזה, והוא יספר להם תורת בית המקדש הראשון כדברים האלה: "דעו נא אחי היקרים! כי הר המוריה זה היה לפנים הר רם ונשא, ולרגליו השתרעה העיר ירושלים בהודה והדרת קדשה. ההר הזה הוא הנבחר והנקדש מכל הרי יהודה ומכל המקומות הנבחרים אשר בירושלים. זה ההר אשר מעפרת קדשו יצר צור עולמים את אדם הראשון יציר כפיו והצור אשר ממנו חֻצבנו, ועל במתי ההר הזה בנה האדם את המזבח הראשון לה‘, ויקרב עליו שור פר מקרין מפריס, גם קין והבל הביאו פה את מנחתם לה’. זה ההר אשר עליו עקד אברהם את יצחק בנו, ואשר עליו נגלה האלהים ליעקב אבינו, אפס כי יקרת ההר הזה ותפארת עזו ויפעת הדרת קדשו – אשר בעבורם בחר בו ה' להשכין את שמו שם לעולם – כל אלה היו נעלמים ונסתרים מעיני כל העמים תחת השמים, וגם מעיני בני ישראל, ורק ראש מלים רמז ה' למשה עבדו על אדות הדבר הזה בספר שמות (ט“ו, י”ז) ובספר דברים (י“ב, י”א). כי לו ידעו זאת הגוים המתהללים באלילים, אז הפכו את ההר הזה משרש, וגם שבטי ישראל לו ידעו זאת, אז היתה מלחמה ביניהם וכל אחד התאוה לרשת אותו – אך אחרי מות דוד, אשר אז ישבו כל שבטי יה במשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות איש איש על נחלתו אשר נפלה לו לחבל, רק אז צוה ה' לבנות בהר הזה בית זבול לו, מכון לשבתו עולמים. ושלמה בן דוד בנה – על פי ה' – כמו רמים את הבית הנכבד והנורא ההוא על מרום הר הקדש הזה. המלך הגדול והחכם מכל אדם הזה, חלה את פני מלך מצרים כי ישלח לו חכמי חרשים לבנות את ההיכל, אך פרעה שלח לו אנשים ידועי חולי אשר רק למראה עינים יפי תאר הם ובקרבם ישים המות ארבו, ואין בהם כח לאור באור החיים עד כלות מלאכת הבית הגדול ההוא. אך שלמה ברוב חכמתו הבין את נכלי מלך מצרים כי חפץ הוא למלא אוצרותיו זהב בעד בני תמותה ההם, וילבש את האנשים ההם בתכריכי מתים, וישלחם אל אדוניהם, ויצו להגיד לו כדברים האלה: “המבלי אין קברים במצרים, שלחת את עבדיך לחצוב להם קבר בירושלים?” – וישם פניו אל מלך צור שכנו, מלך עזוז וחכם לבב, גם רע דוד אביהו, והוא מלא את חפצו בשמחת לב, וישלח לו לאמר: “שמעתי את אשר שלחת אלי, אני אעשה חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים”. ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חטים מכלת לביתו, ועשרים כור שמן כתית שנה בשנה. מיער הלבנון הורידו הצוריים עצי ארזים, ובוני חירם גם בוני שלמה והגבלים הסיעו אבנים גדולות, אבנים יקרות ואבני גזית ליסד הבית. תולעת השמיר – אשר דמות שעורה לה⁵¹ ואשר בה סגולה נפלאה לבקע צורי חלמיש בנגעה בם – התולעת הזאת אשר הניח אותה משה על אבני המלואים לחשן ולאפוד, ועל ידה פִּתַּח בם את שמות שבטי יעקב, התולעת הנפלאה הזאת נעלמה מימות משה ולא נודע מקומה איה בימי המלך שלמה. ורבות פעמים שמעתם מפי חכמינו וסופרינו את התחבולה אשר עשה שלמה עד אשר השיג אותה ויפתח על ידה את פתוחי אבני הקדש⁵² –. אבני הגזית ואבני המסע הובאו בעגלות אל הר המוריה, ועצי הארזים הורדו מן הלבנון ימה על ים יפו ומשם הובלו הנה. עבדי חירם מלך צור היו חכמי חרשים בחרשׁת עץ ואבן ובמלאכת הבנינים מאין כמוהם, ועל ידם עמדו על המלאכה בהר הלבנון שלשים אלף איש מבני ישראל, חליפות עשרת אלפים בכל חדש. שבעים אלף נושאי סבל היו לשלמה, ושמונים אלף חוצב בהר, לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות. וכל ההמון הרב והעצום הזה עבדו עבודת בית ה' באמונה ובלב שלם ונפש חפצה. ואין קצה לאוצרות הכסף והזהב ולכל אבני חפץ וסגולות כל המדינות אשר הביא שלמה למבנה הבית הגדול והקדוש הזה אשר נבנה במשך שבע שנים. כי המלך דוד הקדיש עוד כל השלל אשר לקח מכל הגוים במלחמותיו הרבות, לבית ה‘: זהב שבא וזהב סגור, כסף צרוף וכסף מרוקע, נחשת קלל ועשת ברזל, אבני חפץ ואבני יקר, גם נדב עוד מאוצרותיו זהב ופז רב, כסף טהור ואבני אש עד בלי די, זולת כל הנדבות הרבות אשר נדבו כל נדיבי עם אלהי אברהם. ואת כל האוצרות והמטמונים והסגולות ההן אשר לא נראו כמוהן גם באוצרות מלכי פרס, יון ורומא, אסף המלך שלמה לבנין בית המקדש, והוא הוסיף עוד עליהן אלף פעמים ככה. ואנחנו נתמה תמה ולבבנו ישתומם בתוכנו על תפארת ההיכל הנשגב והמרומם הזה, על תועפות רום הודו וכבודו, ועל יפעת הדרי קדשו, ובאמונה אמן נאמין כי רק בעזרת מלאכי אלהים יצא כליל כל יופי ואוצר כל חמדה זה לאור. אמנם מה נהדר היה גם הבית השני! מאין כמוהו בכל אפסי ארץ! ואנכי ראיתיו בעיני בימי ילדותי, ותמונת קדשו נצבת עוד נוכח פני, ולבבי בוער באש התשוקה לראות גם את הבית השלישי כלול בהדרו. ואל עליון ישלח לנו את מלאך פניו לבנות ולכונן אותו, להכינו ולסעדו מעתה ועד עולם, ואז – אמותה בשמחת לבב. ודעו נא אחי ועמי! כי כבוד הבית הזה האחרון גדול יהיה משני המקדשים הראשונים, שלום אמת ישכון בו, שם ה’ אלהי הצבאות יקרא עליו, אליו גוים ידרשו, בו ישתחוו ובו יתפללו לאלהי ישראל, אל אחד, אל עולם, אל אמת. מעודי לא חדלתי מיחל כי בימי ולעיני ישלח לנו ה' מושיע ורב, יבנה ערי יהודה ויכונן בית מקדשו, והתוחלת הזאת היתה אורי וישעי בלכתי חשכים ואין נוגה לי, חיי רוחי ונר נשמתי בימי עניי ומרודי עצבי ורגזי. לפנים הלכתי מעיר יבנה לשפוך שיח בהר הקדש הזה, ואתי הלכו חכמי ישראל: רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, והנה בלכתנו בדרך שמענו שירי הרומאים, שירי גבורה ושירי יין אשר ישירו מטוב לב ומרוב כל, אז בכו החכמים ההם מנהמת לבם, אך אנכי שחקתי בטוב לב ובפנים צוהלים, והחכמים קצפו עלי קצף גדול, ויאמרו: “איככה תוכל למלא שחוק פיך בשמעך את שירי אויבינו ומחריבי ארצנו, קול מצהלותיהם ותרועת שמחתם בעת אשר אנחנו שפלים ונבזים בעיניהם, נגשים ונענים בתגרת ידיהם, ונרמסים כטיט חוצות תחת כפות רגליהם?” אך אנכי השיבותי להם דבר ואמרתי: “על הדבר אשר אתם בוכים, אנכי שמח, כי אם ייטיב ה' ככה לעוברי רצונו המכעיסים אותו על פניו תמיד, מה רב טובו אשר צפן ליראיו וחושבי שמו הדבקים בו בכל לב ובכל נפש ועל שם כבוד מלכותו יבואו באש ובמים!” –. ובבואנו אל המקום אשר היה שם קדש הקדשים, ראינו והנה שועל מקפץ על עיי החרבות אשר שמה, אז הרימו החכמים ההם עוד הפעם קול בכי תמרורים בלב נשבר ונדכה, ואנכי שחקתי עוד הפעם בלב שמח, ויקצפו עלי החכמים שנית ויתנו עלי בקולם: “איך מלאך לבך להרים קולך בשחוק בראותך את שממות בית קדשנו ותפארתנו, ושועלים הולכים במקום קדש הקדשים? אויה נא לנו! כי עינינו רואות את אשר ראה ירמיהו הנביא ויבך וייליל ויאמר: על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו!” –. אך אנכי עניתי ואמרתי להם: “רק בגלל זה אני צוהל ושמח! כי אם הביא ה' עלינו את כל הרעה אשר דבר עלינו, הלא יקים גם את כל הטובות אשר הבטיח לנו ביד הנביאים כי ישלח לנו עזר מקדש, ישים לנו שלום אין קץ, יבנה את ערי יהודה, יכונן את בית מקדשו כבתחלה, ואת עם מרעיתו ירעה בנוה הצדק ונאות השלום⁵³ –. והנה עת נחמה ההיא הנה היא באה ונהיתה! קץ הימין בא בא! האח, קץ הפלאות הן עתה הגיע! על כן לכו נרננה לה', נשירה עוזו, נזמרה גבורתו, כי הקשיב לקול תחנוננו כהיום הזה”,,,, ככל הדברים האלה דבר חכם הרזים רבי עקיבא, וכל העדה תקעו כף ויריעו תרועה גדולה בשמחות וגיל. והנה שאון עליזים עלה באזניהם, רעם רבבות תופים, רעש חצוצרות וצלצלי מצלתים, והמון עם רב ועצום מעפילים עלות על מרום הר המוריה, ובתוכם הלך ילך שמעון בן-כוכב. שם על ראש ההר קדמו שׁרים את פניו, אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות ונשים משחקות. והוא ירה את אבן הפנה במקדש ה' החדש, וכל רבבות אלפי ישראל הריעו תרועה גדולה, ותבקע הארץ לקולם, ועמודי שמים רופפו ויתמהו. והכהנים יצקו שמן משחת קדש על ראש שמעון, גם עטרו לו עטרת מלוכה בכבוד והדר, וכל קהל ישראל אמרו פה אחד: “יחי המלך! יחי מלך המשיח לעולם!” –

 

יג.    🔗

האולם והמזבח מתנוססים כאבני נזר בתוך ירושלים הבנויה, גם ראשי הדביר והעזרות יראו השמימה, ועוד מעט ויבנה כל המקדש עם תאיו ואליו ואלמיו ככל המראה אשר ראה יחזקאל –. הכהנים שבו לעבוד את עבודת ה' כבימי קדם, שרי הלוים העמידו את אחיהם המשוררים בכלי שיר, נבלים וכנורות ומצלתים: אלה בנבלים על-עלמות, ואלה בכנורות על השמינית לנצח, אלה במצלתים נחשת להשמיע, ואלה בחצוצרות כסף לפני ארון ברית ה‘, ושר המשא המשוררים עומד לנצח עליהם. עיר האלהים מלאה תשואות השמחה, קול רנה וישועה באוהל בת ציון, קול זמרה וקול תודה בשוקים וברחובות, ולא היתה כשמחה הזאת למיום הוסד בית ה’ על ידי שלמה בן דוד… אך פתאום נשמע קול המולה דקה מתהלך בין עושי המלאכה, הכהנים יתמהו והלוים ילבשו חרדות, וכל העם משתאים ומביטים איש אל רעהו ואותות תמהון על פניהם… צלצלי המצלתים ורעש החצוצרות נדמו כרגע, קול זמרת הלוים ושירי עוזם לא נשמעו עוד… ופפוס הכותי מתהלך לאט ובפנים נזעמים כשד משחת וישמיע לכל קהל עדת ישראל שמועה רעה ונוראה במאד מאד, שמועה אשר מבלהותיה נמס כל לב, רפו כל ידים, וכל ברכים תלכנה מים, הלא היא: כי אנשי מלחמה גבורי חיל רבים ועצומים עד אין מספר באו מעיר רומא הבירה ויפשטו בארץ יהודה, והנם נטושים על מבואות ים קסריה. והאויב הנורא יוליוס סעפערוס בלוית רופוס – אשר נחשב עם יורדי בור – שניהם מפקדים את צבאות מלומדי מלחמה ההם. כל הערים אשר עברו האויבים והמתנקמים בהנה, שרפו באש, יושביהן הפילו לפי חרב, וכל בתיהם ושדותיהם וכרמיהם השמו. היהודים הנבהלים מקול פחד פתאום זה, נשאו את עיניהם אל עבר הים. והנה גאות עשן ועבי קיטור עולים השמימה. רגעים מעטים נצבו כנציבי שיש וכהלומי רעם מתחולל, אך עד מהרה התנערו מתרדמת חרדתם, וברגע אחד ובפה אחד הרעימו בקול רעש גדול אדיר וחזק, קול מרגיז שמים ומרעיש ארץ, קול קורא “למלחמה!!!” וכרגע חגרו את חרבותיהם וילבשו את שריוניהם ויעזבו את ירושלים ואת בית מקדשם. והעיר הזאת אשר זה מעט היתה תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה ורבתי עם רב ועצום כחול הים וככוכבי השמים, העיר הזאת נשארה עוד הפעם עיר שַמה ונשַמה, אבֵלה ועזובה כאשר היתה בתחלה.

 

יד.    🔗

ירושלים קדש הלולים נפלה ביד צר עוד הפעם, בית ה' אשר בנו ידי היהודים זה מעט, נהרס שנית ביד הרומאים, הכהנים והלוים הכרעו לטבח, וכל אנשי המלחמה נפלו בחרב, נסו בשבעה דרכים או נפלו שבי בידי אויביהם, ושמעון בן-כוכב החיש מפלט לו עם רבי גבוריו למצודת ביתר. כל ערי הבצורות וכל המצודות אשר לקחו היהודים בחרבם ובקשתם, נסבו שנית אל ידי הרומאים, ותחת עול סבלם שבה ותאנח כל ארץ יהודה. היהודים הנשארים מחרב רעה, הכו באכזריות רצח אם נועזו להרים אך קול בוכים ולהאנק דום על אבדן מולדתם וכל מחמדיהם. ורק העיר הגדולה והבצורה ביתר המלאה לה רבבות אלפי יהודים, רק היא לא נכבשה בתגרת ידי הרומאים, יען כי יושביה לא יגורו מלחמה איש ברעהו, שלום אמת ביניהם, ואיש את אחיו יעזרו, אשר בגלל זאת לא חלו בה ידי האויבים גם בעת אשר הרס טיטוס בעברתו את כל מבצרי בת יהודה, וגם עתה יתאמצו יושביה ויטו שכם אחד להלחם עם הרומאים בעד עיר מעוזם שארית הפליטה אשר נשארה להם בארצם. כל יושבי העיר נאמנים מאד לשמעון בן-כוכב, הוא המוציא והמביא אותם, הוא מבטחם ומגן עזרתם וצור משגבם. אך הוא הולך קודר כל הימים בלחץ יגונו ועצבונו, כי קטורה רעיתו תמתו חיי רוחו ונשמתו, נגזרה מארץ החיים, לשמה ולזכרה יחלוף רוחו העז וכעסו הנמרץ ומכאובו הנעכר. ועוד יתר הרבה בזכרו כי רופוס נמלט ממות באֹרח פלא, והנקמה אשר נשבע להנקם בו, לא באה עוד ולא נהיתה. “מה יתן ומה יוסיף לי נזר מלכותי – קרא שמעון בלב נשבר – ומה מני יהלוך אם אלפי אדם כורעים ומשתחוים להדום רגלי? אנכי הוקמתי להיות מושיע לבני עמי, ואין בי כח להושיע גם לי ולמלט את נפשי מיד היגון הנורא. הה! כל נזרי המלכים וכל סגולות התבל וחמודותיה לא יוכלו להיטיב לי את הרעה הגדולה אשר באתני – אך בכל זאת לא אֹבה לבכות כנער ולעשות אבל כאשה, לא! נפשי מתאמצת לעשות גדולות וגבורות נוראות כגבור מלחמה להודיע את שוסי הצלחתי את ידי ואת גבורתי, וכבר חשפתי את זרוע עוזי זה פעמים רבות, והרומאים נפלו חללים חללים לפי חרבי החזקה, נפלו כעמיר מאחרי הקוצר, הֻכו מכות אנושות ובלתי סרות, הֻכו וינוסו. רוח העז והגבורה לא כהתה עוד בלבות היהודים, בני יעקב אם ילחמו מלחמת ה' בעד קשׁט ודת ובעד ערי קדשם, אז ירוצו גדוד כלביאות נוראות אשר חמתן מתלקחת בהן על הצידים שודדי גוריהן. ירדפו אויביהם וישיגום, ולא ישובו עד כלותם או עד אשר יֻכלו הם בידיהם. אך אהה! כי חלק לב העם הזה, חלק רוח דתם ואוָתם, משטמה נושנה כמוסה בחבם לשטום זה את זה חנם, ושנאה מסותרה כדבר הוות תהלך בין בני ישראל, והיא תשיב צור חרבם וכל קשתותם תשבר –. מה יועיל הנצחון אשר יקנה בדמים רבים, אם התשועה אשר תצמח ממנו לא תועיל ולא תצלח למאומה? – מדוע לא אבו בני עמי לשמוע עצתי לבצר את מצודת קסריא ולשמור את מבואות הים לבל יעוז האויב לחתור היבשה? ואיככה נמלט רופוס ממות אם לא יד בוגד היתה במעל הזה? הן אמת כי סעפערוס – אשר הֻכה מתגרת ידי זה כעשר פעמים – לא יחרף עוד את נפשו לצור על העיר הזאת, כי הוא חרד מאיתן קשתי ורשפי בני אשפתי, אך גם אנכי לא ארהיב בנפשי עז לצאת מהעיר ולהלחם אתו על מרומי שדה, יען כי אפחד ולא אבטח באמונת לבב בני עמי, ואם גם ידעתי כי עז בידי וימיני משלה לי להכריע תחתי את האויב העריץ הלוחם בי, אך מי יעמוד מול האויב המתחפש כאוהב? – הן הבגד כעש לבגד הוא, אשר בלי שאון ורעש מלחמה יאכלנו ויירשנו עד כלה, וכחתף יארוב במסתרים אשר לא יזהר איש ממנו עד נפלו בעצומיו. הה! ימי הפלאות חלפו ואינם – אליהו הנביא לא יגלה עוד לעיני – הוי, מי יתן והשלמו כל היהודים יחדו, כי אז רעדה רומא שנית מפני ירושלים”! –. עודנו יושב תפוש במזמות יגון כאלה, והנה הדלת סובבת על צירה, ואליהו הנביא נצב עליו ומדבר בקול עז כדברים האלה: “כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים, אל נא יפל לבבך ואל נא תעצב, כי קרובה ישועתך לבוא וצדקתך להגלות”. כה דבר הנביא ויעלם. ובן-כוכב התעורר ויתעודד ויודה לה' בכל לבבו – אשר לא עשה כן זה ימים אחדים, יען כי לבו נהפך לאבן, ורוח ה' עזבו זה כחדש ימים –. אפס כי בהיותו נאחז בסבכי מחשבותיו העמוקות לא התבונן כי אך פפוס הכותי בא הביתה והוא דבר אליו הדברים ההם, ורק אחרי אשר התנער ממחשבותיו התבונן כי פפוס נצב עליו ביראת הכבוד כעבד נאמן לפי מלכו ומדבר אליו לאמר: “סלח נא לי, מלכי! כי הפרעתיך ממנוחת לבבך” –. בפנים נזעמים הביט בן-כוכב על הכותי ויאמר: “מנוחה? מה לי ולמנוחה?” –. אך עד מהרה נחם על דבריו, כי זכר את הבשורה אשר בשר לו אליהו הנביא לפני רגע קטן, ואולי תבוא התשועה ההיא ביד פפוס, ויהס את המית רוחו, ויאמר: “התאמין כי הר שרפה האוצר בסתרי כליותיו שלהבת שאול ומוקדי אבדון, הוא הוא ינוח וישקוט, גם אם על פניו נשקפת מנוחה שאננה? – אנכי חושב מחשבות במה אוכל להכות את הרומאים חרם בפעם אחת” –. “אתה חושב – ואנכי – עושה!” ענהו פפוס. “איך ערבת את לבך להאשימני כי אנכי מתרפה במלאכת ה'?” “מה לא אערב את לבי בגלל ארץ מולדתי? – ועתה שמע נא אדוני המלך את המעשה הגדול אשר עשיתי: אתה ידעת איך יקרתי בעיני בני דתי – אשר אתם מאסתם אותם – ואיך אזניהם קשובות תמיד לקול דברי. והנה אנכי עשיתי תחבולות רבות ושונות למשוך אותם אחריך, עד כי נעתרו אלי להתחבר אליך וללחום את מלחמותיך עם אנשי חילך יחד. בסתרי חדרי משכיתם חגרו את אזֵניהם והנם מחכים עלי עד אשר אצום לשמוע בקול מצותיך” –. לדבר הזה התמלטה שלהבת ששון מעיני המלך, וקרני אור השמחה הופיעו על פניו, וכפור היגון וקרחו תמס הלכו ונמוגו כרגע. שפתיו הביעו תודות וברכות לפפוס אשר נגלה אליו כמלאך מושיע ביום צרתו. “פפוס!” אמר המלך אליו בפני להבים, “פפוס! נביא ה' בשר לי כי אתה תהיה לי לישועה בגבורת ישע ימינך – ועתה הנני נשבע לך בנזרי ובשבט מלכותי כי אם נבוס קמינו, וצרינו ננגח, הרבה ארבה את שכרך, כרע כאח תהיה לי, משנה למלך אשימך, ובני דתך יחשבו כאזרחי בני דתי בארצי”…. “אך בכל זאת – אמר הכותי בטרם בצע עוד המלך את דבריו – אך בכל זאת לא באנו עוד אל מחוז חפצנו”….. “מי יוכל לנו אם כאיש אחד חברים נחלץ חושים ונצא בחרב לקראת אויבינו?” “המריבה וחלוקי הדעות יוכלו לנו”! – ענה הכותי ויעמד פניו ויאנח, ובחזק יד הסתיר את שאט נפשו ואת משטמתו תחת מסוה חנף ורמיה – “המריבה? הה המריבה!” צעק המלך בחרי אף. “אל אלהי ישראל! חזקני נא ואמצני אך הפעם ואנקם את נקמתך ואת נקמת היכלך ועמך מיד הרומאים הזידונים והפראים”! –. “התאמין כי רק הרומאים הם אויבינו וחורפי ארצנו?” – אמר פפוס באנחת לב – “דע לך כי גם בבני ישראל ובעיר הזאת ימצאו אויבים רבים” – “בעיר הזאת?” צעק המלך, “הנך משוגע או מלשין”!! –. “בוא נא אתי! – השיב פפוס אמריו לו – בוא נא אתי, אדוני המלך! ונוכחת כי רק אמת יהגה חכי” –. למורת רוחו ובלי חמדה הלך המלך את הכותי, והוא הוליכהו ארחות עקלקלות עד אשר הביא אותו אל פתח בית התפלה הגדול, ויאמר: “בוא נא במקדש מעט הזה, ואזניך תשמענה כי כנים דברי” –. בבית התפלה ההוא עומדים המונים המונים מנכבדי העיר ואזניהם קשובות לדברי רבי אלעזר המודעי, וכל מעיניהם אך בו, עד כי לא שמעו ולא ראו גם בבוא המלך בתוך הבית. ורבי אלעזר נצב במעלות ארון הקדש ומדבר ברוח משפט וברוח גבורה כדברים האלה: “אנכי העידותי בכם לבל תתגרו מלחמה את הרומאים אשר הרכיבם ה' לראשינו על חטאות נפשנו, גם התחננתי אליכם במוֹ פי כי תכרתו להם ברית שלום, אך אתם לא שמעתם בקולי, לא אביתם לי ותפרעו עצתי, על כן באה עלינו הרעה הגדולה הזאת, באו מים עד נפש, ומלאכי זעם יהדפונו אל מצולות המים הזידונים ההם! –. ועתה שמעו נא את החזון הנראה אלי: אמש בנשף בשבתי בתוך האפר בלב נשבר ונדכה ועיני יורדות מים על שבר בת עמי, התרוצץ פתאם בבתי נפשי שביב אור יקרוֹת כברק שמים בתוך חשרת עבי נשף, ותנומה נעימה מאד נפלה על עפעפי, ואישן, עיני בשר סגרו, ועיני רוחי נפקחו, ואראה חזון נורא מאד חזיון יום המשפט הגדול והנורא, נשאתי מרום עיני ואראה והנה אלהי המשפט יושב על כּס הזיזים, ושרפים עומדים ממעל לו. נהר אש יגעש וירעש לפני כסא כבוד אל, ומלאכים לרבבות עומדים על שפת הנהר האיום הזה. והנה פתאם הרעים קול שופר שדי, ומכל קצוי התבל ינהרו כל העמים וכל הלשונות בהמולה גדולה ובקול שאון ורעש אדיר וחזק לעמוד לפני כסא המשפט, כן יתגלגלו גלים על גלים בנהרות איתן ביום סער, וכן ירוצו וישתברו משברים על משברים בלב הים הגדול ביום סופה וסערה. אך קול מלאך אלהים קורא בכח: “עם רומא, גש הנה”! –. והרומאים בגובה אפם נגשו עם כלי נשקם ועטרות עוזם, ואת אותות כבוד וגבורתם אלה הניחו לרגלי מלאך האלהים. אך עתיק ימים היושב על כס החזיזים, ענה ואמר: “גבורת ימינכם מודעת לי, בים וביבשה שמתם שמות, ותכבשו ארצות תבל בחרב נוקמת ובאש להבות – ומי לא שמע את גבורתכם? – אך הגידו נא לי מה עשיתם בעד ישראל עמי? – ראו הנה תורתי פה בחיקי, הידעתם כי אהבתי רק את החרדים על דברי התורה הזאת, ואשנא את המציקים לה ולשומריה? – והרומאים נצבו מרעידים ומתפלצים, ויאמרו: “הלא בנינו בתי רחצה אשר אין כמוהם בכל רחבי תבל, תִּכַּנּוּ שוקים גדולים ורחבי ידים, וכל תענוגות בני אדם הוצאנו לאור ביגיע כפינו ועמל נפשנו, ולמי כל העמל הזה? הלא רק למען עמך ישראל, לבעבור ישקדו על דלתות התורה אשר נתת להם ולא לנו, ולבעבור ישמרו את כל מצותיה בלי חסר כל ומרוב טוב. כי לנו לא נתנה התורה הזאת למורשה, ומצותיה לא אלינו כוננו, ועל כן תמכנו ידי עמך ישראל אשר אך עליהם הופעת, וחקי קדשך אך להם הודעת” –. אבל אלהי המשפט ישיבם ויאמר: “סכלים! הממני יפלא כל דבר? הלא אנכי רואה ללבב וחופש כל חדרי בטן, בטרם תחשבו מחשבה, הן אני ידעתי כלה. את אשר בניתם, תכנתם ועשיתם – הם רק להרבות חילכם ועוזכם, ולמען התענג בתענוגות בשרים, ולא אחד בכלם אשר נתן כבוד לתורתי. לא אחד בכם אשר לא שם מועקה במתני בני ישראל שומרי התורה הזאת”⁵⁴ –. אז יצאו גבורי הרומאים ונכבדיהם מבהלים ודחופים וחפויי ראש מלפני שופט כל הארץ. אך אנכי הקיצותי ופלגי מים ירדו עיני, כי אנכי יודע את פתרון החלום הזה. אויה! אנכי ראיתי כי בני עמנו נושאים עוד את עיניהם על חמודות התבל ומנעמיה אשר הם כצל עובר, אך את חיי עולם, את חיי נשמות, לא יעלו על לבם – הם מתאוים תאוה כל הימים לבנות להם היכלי עונג, ללבוש משי ורקמה, שני עם עדנים, ולעדות עדי זהב ופנינים כאחד שרי הרומאים, ולהשתרר על אחיהם בגאוה ובגדל לבב, ועל כן אמרו הרומאים לפני אל דעות ה' כי גם בית יעקב מתענגים בתענוגותיהם אשר הכינו בארצם –. אויה לי! עד מהרה ירוץ דבר ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים על בית ישראל! – עד מהרה יפיצנו ה' בגוים ויזרה אותנו בארצות – הה! שובו שובו נא ולמה תמותו בית ישראל! כי עוד עת לחננה ועוד עת רצון לה' –. בחרו לכם את דרך השלום, ואל נא תחפצו קרבות! אכלו את יגיע כפיכם בארצכם אף כי יקדמו אתכם ימי עוני –. ישראל עמי! התאבה לנוד בארצות נכריות כצפור נודדת מקנה ומעופפת מבד לבד להמלט מחצי הצידים? אם תבקש לך גדולות, הה, אז תהי אך נע ונד בארצות תבל ולא תמצא מנוח ללבבך ומרגוע לנפשך, אמנם אם לא תשחר רק את לחם חקך די שבר רעבונך, אז יהפך לך האסון לששון והנגע לעונג” –. חרדת מות נפלה על כל האנשים אשר שמעו את דברי האיש הקדוש הזה אשר ינבא להם כי אם לא יכנעו תחת יד הרומאים יזרו בארצות ויהיו נודדים בגוים. אך בן-כוכב התרגז מאד וחמתו בערה בו, ובכל מאמצי כחו התאמץ לעצור ברוח זעמו, ויעזוב את בית התפלה ויבוא אל היכלו ויצו לאסוף אליו את זקני העם ועיני העדה, חכמיה, שופטיה וסופריה; וגם רבי אלעזר המודעי קרא אל האספה ההיא, והוא – אף כי לבו נבא לו נוראות – הלך ברוח שקט ובמנוחת נפש אל היכל בן אחותו. בהתאסף האספה הנכבדה ההיא, ישב בן-כוכב על כסאו, ויפתח את פיהו ויאמר: “שופטי צדק! אתם ידעתם כי כל קהל ה' נשבעו באלהי אמן ובתורתו לבל ידברו שלום אל הרומאים, והאיש אשר לא יקים את השבועה הזאת, מות יומת בפלילים ולא יועיל לו כל כופר. והנה זה מעט שמעתי באזני כי דודי רבי אלעזר המודעי דבר בבית התפלה על לב בני עמנו לכרות ברית שלום עם אויבינו מחרפי אלהינו ומחריבי ארצנו, ואם ילחמו בם מרה תהיה אחריתם ורעה גדולה תאונה אליהם, ומי הגיד לו זאת? איככה הוא יודע מראשית אחרית? האם נביא הוא ופי ה' דבר אליו? הלא זה עד נאמן כי הוא בא בברית עם הרומאים, את טורנוס רופוס עשה שלום, ועם יוליוס סעפערוס עשה חזה בסתר! ואף כי מיום אשר עזב את קטורה בתו בהיכל רופוס העריץ, ידעתי כי בוגד חרש הוא ומפיר אלה, בכל זאת החשיתי ואתאפק עד אשר שמעה אזני כי במקהלות ידבר שלום אל עם רומא ומרפה הוא את ידי אנשי המלחמה – ועתה שפטו נא את משפט הבוגד ומפיר אלה הזה! שפטו נא את משפטו בלי משוא פנים! כי לה' המשפט”!! –. “כנים דבריך!” – ענה רבי אלעזר “כנים דבריך! את בתי עזבתי בהיכל רופוס – אם כי לא ברצוני רק בחזקת היד – והיא חרפה את נפשה למות באהבתה אותי ואת ארץ מולדתנו, ומי יתן ויכולתי גם אנכי לקנות בדמי את שלום ארצנו ושלום עמנו, ולעשות שלום עם הרומאים”…. “השמעתם?” צעק בן-כוכב בקול רם ובקצף גדול – “השמעתם? הוא עזב את בתו ביד רופוס האכזר, והוא כרת אתו ברית שלום”!–. השופטים נבוכו מאד, כי נלחצו בין המצרים ולא ידעו כל תוצאות למו. נפשם יודעת כי בן מות הוא האיש החפץ להשלים את הרומאים בעת מלחמה כזאת, למען יראו כל העם וייראו עוד מחשוב מחשבות כאלה, כי אם לא ילחמו כל העם בלבב שלם עם הרומאים, הלא אז תפל העיר בידי האויבים מבלי כל תוחלת ואבד גם שארית יהודה, אך בכל זאת לא נועזו לחתוך משפט מות על איש זקן וקדוש כרבי אלעזר המודעי אשר מדת חכמתו ארוכה מארץ ורחבה מני ים, אשר יראת אלהים היא אוצרו, אהבתו לעמו ולמולדתו עזה כמות, ופניו קמטו מצום ובכי ומספד על שבר בת עמו. ואף גם זאת כי מרבית העם היושב בביתר האמינו כי כל עוד אשר האיש הקדוש הזה בחיים חיתו, לא תנתן העיר ביד צר. במבוכה כזאת נבוכו השופטים ויחשו ולא דברו על רבי אלעזר למטוב ועד רע –. “אתם מחשים?” צעק בן-כוכב בקצף נורא מאד, וכל יצורי גוו רעדו מעצם קצפו, עד כי נדמה כמכה בשגעון. “אתם מחשים? – אם כן תאחז ידי במשפט – כי מלך אנכי”!! – ובזעם אפו שלף להבת חניתו מתערה ויעיפנה כחזיז זעם אל לב רבי אלעזר, וכרגע נפל הזקן הקדוש הזה ארצה ודמו זֹרק על פני השופטים המשתוממים והרועדים, והאיש הקדוש התנשא בפעם האחרונה בפנים לבנים כמת ויאמר בקול דממה דקה: אשרי וטוב לי כי לפני בוא הרעה נאספתי! ואתם אחי ועמי דרשו נא את שלום הארצות אשר יפיצכם ה' שמה, והתפללו בעד מלכיכם ושריכם, כי בשלומם וטובם גם לכם שלום ורב טוב. שמעון! עשה שלום עם הרומאים לבל תאבד שארית יהודה בגוים – אך הה כבר עברה העת! – בידך אל אמת אפקיד רוחי, קחני נא בחסדך”… כה דבר ויפל ארצה. ונפשו עלתה לעדן גן אלהים לחזות בנעם ה' ולשבוע בהקיץ את תמונתו. אך כל הנצבים בהיכל בן-כוכב חרדו חרדה גדולה מאד על הרצח הנורא הזה, והמלך הביט בעינים מזרות זועה על גופת דודו קדוש ה' וקדוש ישראל, כי אחרי עשותו, נחם ויכר את עותתו, לבו הכה אותו בלי הפוגה, כליותיו יסרוהו מוסר אכזרי, נחשים צפעונים אשר אין להם לחש הזילו נהרי נחלי רעל וקטב מרירי בכל מסלות לבבו ומסלולי עורקיו, עד כי קדר עליו היום, קרסליו מעדו וברכיו כשלו, ויתנפל מלא קומתו ארצה לרגלי דודו הנרצח מידו, וידם כאבן.

 

טו.    🔗

יום התשיעי באב בא בא – יום צרה ליעקב מימים קדמונים – השמש עלה מלב הים הקרוב לגליל ביתר, ויפז את שריוני הנחשת אשר על גדודי הגבורים היורדים מתועפת הר המצודה. הגבורים האלה, צבאות חיל היהודים המה אשר ירדו מהמסלה הרמה הנקראת “מסלת הנחש” בגלל עקלקלותיה הרבות והשונות הדומות לנחש עקלתון; בראש החיל יצא שמעון בן-כוכב מלכם, על ראשו תתנוסס מצנפת ארגמן, במרום מצחו יציץ זר זהב מעלף ספירים, ומעיל שני משבץ באבני אש יעטוף את קומת גויתו המחטבה תבנית היכל. בידו החזקה יחזיק חנית גדול כמנור אורגים, על ירכו מצמדת חרב גדולה ותערה מחספס בתורי זהב ונקודות אבני שהם וברקת, ועל גבו תרנה אשפה הרת חצי מות ונוצצת כחזיז שמים. בּרום תפארת הודו הנורא הוא רכב על עבי גב האריה אשר קוֻצות צוארו יפיצו פלצות, והוד קול נחרו ירגיז ארץ. הגבור העזוז והאיום הזה הסב את פניו הנזעמים על מצודת ביתר, ומקירות לבו נלחצה אנחה כאנחת חלל עת יפח נפשו מקרבו. הוא נסע יצא ממקומו להלחם מלחמת תנופה עם הרומאים על מרומי שדה, ועשרת אלפים איש שולפי חרב מבחורי אנשי חילו הולכים לרגלו, ואחריהם יתר צבאותיו עם החלוץ והמאסף, ואלפים איש נשארו בעיר לשמור את המצודה ולהתחקות על שרשי רגלי יושביה לבל יבגדו בגד –. על ראש הפסגה הנשקפת על פני מחנה האויב, התיצבו גבורי היהודים ויעמדו הכן למלחמה, ולעומתם נצבים הרומאים במערכות מלחמה ואין מספר לגדודיהם. שמעון בן-כוכב עמד בתוך אנשי חילו וידבר ברוח גבורה את הדברים האלה: “אחי ועמי! היום הזה יוכיח אם בכח נגבור על אויבינו, או נפל חללים לפי חרבם. הה ליום אם יגבר האויב! כסער קטב ישתער אז על פליטת בת יהודה, כמשלחת מלאכי רעים ישלחו בנו הרומאים עברה וזעם וצרה, מות ואבדון, זקן ונער יהרגו, בחורים גם בתולות ירצחו, הריותנו יבקעו, עוללים ינפצו על הסלע, את בתי אלהינו ישרפו באש, ואת כל בתי העיר יהרסו ולא ישאירו אבן על אבן, ואין קץ וקצב לאכזריות חמתם ועברת זדונם אשר יעוללו להכרית כל זכר לנו! – אך אם בישע אלהים נתגבר אנחנו על אויבינו, נתן כעפר חרבם, כקש נדף קשתם, ונרדפם באף ונשמידם מתחת שמי ה‘; האח, אז יגיל יעקב גילה נצחת, ישמח ישראל שמחת עולם, ופליטת בית יהודה תפרח כחבצלת בכרם ה’ צבאות, הר הבית ירום ונשא וגבה מאד, ומקדש ה' יתנוסס עליו כאבן נזר במשכיות קדש. חזקו והתחזקו איפוא לוחמי מלחמת ה'! – היו במחנה אויביכם כסלעים אדירים מוצקים בלבב ימים, אשר ישחקו להמית סופה וסערה, ורבבות גלים ומשברים על תעצומות עֻזם ישָברו! – להבות חרבותיכם תעופפינה כחזיזי זעם מתוך חשרת ענני רגש! – רשפי קשתותיכם יצאו כברקים להטים מחשכת עבי צלמות! – מרעש קול ענוֹת גבורתכם ידֹם הרעם בגלגל ועמודי שמים ירופפו ויתמהו!” –. ובדברו את הדברים האלה בערו עיניו כלפידים ופניו פני להבים, והאריה אשר הוא רכב עליו – אשר זה דרכו מדי הריחו רוח עז וגבורת רוכבו, להשמיע קול רעמו – הניע תלתלי צוארו, ומעבי חזהו הרעים שאגה נוראה מאד, ושמעון שלף חרבו מתערה ויך את הלהבת על ברזל חניתו ויצאו ממנה ניצוצי אש, וכל שרי החילים שלפו גם הם את חרבותיהם ויכו חרב איש בחרב רעהו בקול שאון, וילכו להבות ורשפי שלהבת לנגה השמש, עד כי כל אנשי החיל נראו מרחוק כבוערים באש – וכל התפים הרעישו קול אחד, וכל השופרות, והחצוצרות כל צלצלי שמע וצלצלי תרועה, השמיעו צליל קולותיהם במרום, גם כל הסוסים צהלו בקול מצהלותיהם, ומשעטות פרסותיהם על אבני החצץ חֻצבו להבות אש, ויהי קולות וברקים, רעמים ולפידים, ותגעש ותרעש הארץ, וכל אנשי המלחמה הריעו תרועה גדולה ויקראו: “חרב לה' ולשמעון!” אחרי כי קם הסער לדממה, הוסיף עוד בן-כוכב לדבר: “עתה אחי ועמי! עתה ידעתי כי ה' אלהי הצבאות יצא בצבאותינו וילחום את מלחמותינו, כי רוח גבורה שבה ותחיני כעת כמלפנים עת דלגתי לראשונה על חומת קסריא גם על חומת ירושלים – כי ימין ה' עוד רוממה. ימין ה' עוד עשה חיל, ואין מעצור בעדו להושיע ברב או במעט –. אך אם כה ואם כה יהי, נחגור שארית חמות ונלחמה ברומאים, נלחמה בם עד אשר נפל כלנו לפי חרב – אם יגזור ה' ככה – או עד אשר נצמיתם אנחנו ולא נשאיר מהם כל נשמה”!! – –. “נקמה!” השמיע ההר את קולו כצאת הגה “נשמה” מפי שמעון, “נקמה!” ההד הזה נשמע מרגלי הר המצודה אשר שם רובצים עשרת אלפי כותים הבאים בעצת פפוס להושיע את היהודים אם יגבור עליהם האויב. אך פפוס כרת ברית בסתר עם יוליוס סעפערוס שר צבא רומא ועם רופוס נציב הקיסר, לעזור להם במלחמה הזאת ולהכרית את גבורי היהודים בתחבולות ערמתו ונכליו –. כי את עשרת אלפי הכותים הביא בערמה רק למען פתות את בן-כוכב ולנתקו מהמצודה הבצורה מאד להלחם ברומאים על מרומי שדה בהשענו על חיל עוזר ההוא –. “האח!” קרא אז פפוס “האח! שמעון נפל בפח יקוש אשר יקושתי לו! נפל כתוא מכמר! אנכי, אנכי נתתי חחים בלחיי התנים הגדול, והדבקתי דגת יאֹריו בקשקשותיו, והעליתיו היבשה, ופה על פני השדה יפול, לא יאסף ולא יקבר, לחית הארץ ולעוף השמים יהי לאכלה –. קטורה אהובתו מתה בתחבולותי, גם אלעזר אביה נפל בחרב על ידי ערמתי ונקמתי – האח, מה מתוקה היא הנקמה, ומה נעמה! – גם כל היהודים לקוחים להרג ומטים לשחת בפעל ידי, ואין מושיע להם. משטמתי העזה כמות עשתה זאת! ונקמתי כי קשתה כשאול הנה היא באה ונהיתה ועיני רואות –. אך מחשבתי להיות מלך על הארץ הזאת, אך היא לא קמה עוד, גם לא תקום לנצח, יען כי עם הארץ ישנאוני תכלית שנאה בגלל דתי, ולא יאבו להמליך איש כותי עליהם, גם הרומאים לא יחפצו לתת כתר מלכות בראש איש אחר זולת מלכם האחד היושב על כס רומא. על כן אנכי מתאמץ להיות למצער נושא חן ומפיק רצון מאת שליטי רומא, למען הרבות הוני ואוני הודי וכבודי, על כן הצלתי את נפש רופוס ממות, ועל כן סגרתי את שמעון וכל חילו ביד סעפערוס”…. רבים מאנשי חיל שמעון לא האמינו בפפוס, ויעידו בשמעון להזהר מהנחש הערום הזה, גם רבים משרי המועצה הזהירו אותו להשמר מהכותי הבליעל הלז, כי שוחה הוא כורה לרגליו, אך עוד רבים מהם האמינו בו ודבקו אחריו, כי לא הבינו איך יוכלו הכותים לעזור להרומאים? הלא על ידי הבגד הזה ירעו וישחיתו גם להם ולארצם! –. ורוח ה' סר מבן-כוכב למן היום אשר רצח את נפש דודו קדוש ישראל, ורוח רעה מאת אלהים בעתתהו כל הימים. לבו ינבא לו כי אחריתו להכרית, מלאך מותו נצב נגד פניו תמיד בחרב שלופה מלאה דם, ועל כל מדרך כף רגלו יפצה קבר צלמות את לועו לבלעהו ולהורידהו דומה. “אבי ספר לי – אמר שמעון לאוהביו ומיודעיו – אבי ספר לי את אשר ראו עיניו בעת הרס טיטוס את מבצרי בת יהודה ושרף את מקדש ה‘: הגבור העריץ הזה טמא את קדש הקדשים, בזה לקשט ודת, חרף את אלהי ישראל ויעש כל תועבת ה’ וכל הרע בעיניו. בחרב נטפת דם דקר את פרכת ארון הקדש, והנה נטפי דם שפכו מהפרכת, וישמח העריץ, ויאמר כי הביא צור חרבו בלב צור ישראל – והוא לא ידע כי הדם ההוא היה דם הקרבנות אשר זרק הכהן הגדול על הפרכת ביום הכפורים –. אחרי לכדו את ארץ קדשנו, ירד העריץ הזה באניה לשוב לארצו עם שלל ירושלים ושבית יהודה, ויקם רוח סערה בים, רוח גדול ונורא וירתיח כסיר מצולה, וישם הים כמרקחה, ואת האניה נשא ויקלע מול פני כפים וסלעי מגור עד כי חשבה האניה להשבר ולצלול במים עזים, אז נטה טיטוס אל אל ידו, ועל שדי דבר בצואר עתק לאמר: אלהי העברים אך גבור מלחמה הוא בים ובנהרות, את פרעה וחילו גער בים סוף, ועל סיסרא וצבאות גבוריו הציף את מי נחל קישון, אך ביבשה קצר יד הוא ואין אונים – יבוא וילחם אתי ביבשה ונראה אם יעמוד לפני חרבי”! –. עודנו מדבר והסערה קמה לדממה, הגלים ישתקו וישֹׁכו, הים הוליך כשמן מימיו, והאניה רחפה על פניו בהשקט ובטחה עד כי הגיעה למחוז חפצה. ויהי אך יצא טיטוס מהאניה ויצג כף רגלו על היבשה, והנה קול ממרום קורא באזניו: “הוי הולל! הנה צעיר יצורי יצא להלחם בך ביבשה, ואתה אזר נא כגבר חלציך והכריעהו תחתיך אם תוכל לו!” –. וברגע ההוא סבוהו המון יתושים, ואחד מהם הצעיר והקטן בהם, עף על פני טיטוס ויכנס בתוך נחירי חוטמו, ומשם עלה אל מרום מוחו וינקרהו בלי חָשָך. לשוא עמלו הרופאים בו! לשוא הביאו עצות, עשו תחבולות! אין עצה ואין חכמה ואין גבורה נגד היתוש! – פעם אחת עבר טיטוס על פתח חרש ברזל, ומקול מהלומות הפטיש חדל היתוש לנקר את מוחו, ומני אז צוה להכות בפטיש ולהשמיע קול הלם פעם באזניו תמיד, אך היתוש הסכן הסכין לקול רעש והמולה זאת וינער כפעם בפעם וישב וינקר את מוח עצמותיו כבראשונה. סוף דבר כי היתוש נקר את מוח העריץ וישת את מיץ חיתו לילה ויום, עד כי הלך הלך וגדול כגוזל בת היונה. חרטומו נהפך לנחשת קלל, וצפרניו לעשת ברזל ולא ארכו הימים וטיטוס מת בתגרת ידי צירים וחבלים נוראים מאד⁵⁵). ראו נא! – הוסיף שמעון לדבר – ראו נא! אנכי אנכי יודע פשר דבר החידה הזאת, ומבשרי אחזה, אל מה ירמזון אמריה, כי הה! היתוש ההוא ינקר גם את מֹחי, היתוש ההוא ימֹץ גם את לשד חיתי יומם ולילה, היתוש הזה הוא – הנֹחם אשר ינחם הרשע אחרי עשׂתו ואחרי כי יכיר את רשעתו ואת עותתו! והנחם ההוא כמסס נסס הוא במח הפֹשע, כעש במורשי לבבו, וכרקב בעצמותיו וכליותיו, ואף כי על ידי תשואות החלד והמון ענינים רבים ירדם הנחם ויחדל הרע, אפס כי אך נרדם הוא, ובהקיצו יחליף עוד כח וחילים יגבר, כנחש ישך וכצפעוני יפריש, עד כי לאחרונה יעצם עצמותיו ויורידהו אבל שאולה –. אויה לי! צלם דמות קטורה רעיתי נצב מול עיני תמיד, ולרגעים אראנה מנפצת על הסלע, ועצמותיה לפי ירכתי בור מפזרות – לרגעים אראה את גוית אלעזר אביה מתבוססת בדמיה, ודברי קטורה האחרונים אלי לנחם את אביה הזקן, כרעמים נוראים ירעמו באזני לילה ויום מבלי דומיה –. כי על כל אלה אקומה נא ואטביע את נפשי בשאון רעש המלחמה להפיל תרדמה על היתוש יליד השחת אשר בצפרני ברזל יכרסם מסלות לבבי וינקר מחי וכחי, לבי יכסוף לשדה קטל ולמקום ההרגה, ורוחי יְאַוֶה להֶמית מלחמת תנופה ולרעש מערכת קרב – ואם אתמהמה יום או ימים, תכלינה כליותי בחיקי וישפך לארץ כבדי בעזוז יד פשעי כי התגברו"… אמנם לא חזון שוא הוא חזון לב האֹבד הזה! לבו ראה אחריתו,, ונפשו ידעה מאד כי נכונו לו ימי חשך וצלמות –. השמש יצא מקצה השמים וישלך שביב זהבו על רבבות השריונות והכובעים אשר במחנה הרומאים, והאריאל אשר על אנשי הצבא נתן אות כי המלחמה החלה… היהודים לחמו כאריות, אחד מהם רדף עשרה, ושנים הניסו מאה, כל אחד עורר חניתו על חללים רבים, ויכו ברומאים מכות חרב הרג ואבדן, ויכום ויכתום ויזו לארץ נצחם, אך בכל זאת לא גברו עוד מהמון האויבים הרבים והעצומים כחול היום –, השמש עלה בחצי חוג השמים, והמלחמה לא הוכיחה עוד יד מי רוממה –. השמש ירדה לקצה תקופתה, ועוד לא נודע למי הנצח וההוד –. רגע יריעו היהודים אף יצריחו ועל אויביהם יתגברו, ורגע יחליפו הרומאים כח בישע חילי עוזריהם אשר יבואו חליפות וקשתם בידם תחליף – אך לאחרונה גבר ישראל ונשתה גבורת הרומאים, כי איש קדוש ונורא הופיע פתאם במערכות ישראל, איש זקן אשר קוצותיו הלבנות יורדות על מעיל ארגמן, ולבנת זקנו הוד אימה, ובימינו דגל מחנה יהודה – האיש הזה רבי עקיבא הוא, אשר בא בעשרים וארבעה אלף איש לעזור את אחיו –. הוא עף כברק שמים לפני צבאות היהודים, ועל כל מדרך כף רגלו נפלו חללי רומא כשבלים לפני הקוצר. והרומאים בראותם כי אזלה ידם ועמדו מכח, החלו לנסוג אחור – אך בפתע פתאם נשמע תרועה גדולה במחנה הרומאים, כל התפים רעמו יחד, וקול החצוצרות יקרעו לב השמים, וכל אנשי החיל קוראים בכח: “יחי הקיסר לעולם”! –. והיהודים בשמעם את קול הקריאה הזאת ובהודע להם כי הקיסר אדריאנוס בא לפקד צבא מלחמה, נבהלו מאד, ומהומה גדולה היתה בין אגפיהם, כי הם מעטים ועיפים, והאויבים ירביון לרגעים ויחליפו כח –. ואז בא מלאך מאת שמעון אל פפוס כי יסיע את אנשיו לעזור להיהודים הנחשלים. ופפוס עם עשרת אלפי אנשיו נסעו יצאו ממקומם ויבואו עד אהל בן-כוכב ויספחו אל אנשי חילו. אמנם בתוך סערת המלחמה הגדולה והאיומה הזאת, עף פתאם חץ רעל וינחת בלב האריה אשר בן-כוכב רוכב עליו והאריה כרע רבץ בנהם נורא תחת רוכבו, אך עד ארגיעה התנשא בשאגת רעם ויתנפל בתוך צבאות הרומאים ועבר ורמס וטרף כמלאך משחית אשר אין מידו מציל, עד כי ירו בו המורים עוד חצים שנונים ויפל שדוד ארצה. אך גם אז התגבר עוד ויזחל על גחונו ויגיע לרגלי המלך אדוניו באהבתו אותו אהבה עזה מאד, וישתרע לפניו ויבט בו בפנים זעפים ויאנק אנקת חלל וימת. והמלך השח ראשו על עבדו הנאמן הזה להחליק בפעם האחרון את תלתלי צוארו, והנה חץ מות עף מסתר רעם המלחמה ויחץ את קשקשת שריונו וינחת בצדו השמאלית עד כי נפל אחרנית בקול רעש גדול, ומהומת אלהים היתה בין כל אנשי החיל אשר סבו את מלכם המט למות. אך פפוס עם אנשיו התנפלו בחמה שפוכה על הרומאים ויחדש את המלחמה הנוראה ההיא. וגבורי ביתר הריעו בקול פחדים על אויביהם וימטירו זיקים חצים ומות על ראשיהם, אש וגפרית, אבני קלע וכלי בלע. כחומות נחשת עמדו על מקומם, וכעמודי ברזל לא משו ממצבם גם לא השיבו צור חרבם עד אשר נפלו לפי חרב הרומאים ולא נותר מהם עד אחד. הלילה פרש את צעיף אבלו על פני גיא ההרגה המכֻסה חללי חרב וכבד פגר. הרומאים שבו אל אהליהם עיפים מאד, מכים ופצועים. אך על פני שדה קטל מתהלכת תמונה איומה כשד עיפתה, התמונה הזאת הוא פפוס הכותי אשר ירה חץ מות על ארי גבור יהודה, ואשר רצח את נפש שמעון בזדון לבבו. הכותי הארור הזה מתהלך בין החללים ומבקש את גופת שמעון בן-כוכב. ובמצאו אותה כרע על ברכיו וילאט באזני שמעון לאמר: “מלך המשיח! אהוב נא את פפוס וברכהו על אשר הביאך אל קטורה אהובתך” –. ובדברו שלף חרבו ויכרות את ראש המלך הנופל כגבור במלחמה, ואת הראש הזה הביא אל אהל רופוס וסעפערוס. והם שלחו אותו אל אדריאנוס. אך מירכתי היער הקרוב אל שדה המלחמה, הגיח נחש גדול וילפות בעגילי גוו את גו המלך שמעון ואת גוית האריה השוכב לרגליו, לאות ולמופת כי גבורת גור אריה יהודה נשתה בערמת הכותי הנחש הערום מכל חית השדה –.

 

טז.    🔗

במערה עמוקה בתחתיות ארץ רבץ צלמות ומאורת פלצות וזלעפה נצחת, במערה אשר רוח דבר וקטב עצור בין חגויה וישחית כל הנשמה, במערה אשר חשכת עולמים לבושה ואשון צלמות חתולתה, במערת רפאים זאת יושב רבי עקיבא בליל צום העשור, ידיו אסורות באזיקים, ורגליו לנחשתים כבדי המשקל הגשו. לרגלי הזקן הקדוש והנאור הזה יושבים לארץ ראשי חכמי ישראל, ובתוכם גם רבי מאיר – מאיר עיני חכמים בהליכות עולם – ורבי יהודה, רבי שמעון בן יוחאי ורבי יוסי בחירי תלמידיו וידידי נפשו. כלם יושבים דומם, מעיני עיניהם דללו וחרבו, ואנחות לבבם סגרו על מסגר ואסרו בחבם, ולשונם אל חכם דבקה – דומית דומה ואבדון סביבם, ודמיונם כיורדי בור –. והנה קול צלצל נחשתים נשמע, ורבי עקיבא התנודד כה וכה וידבר באזני העדה הקדושה היושבת לרגליו ויאמר: “הנה שבתם בני היקרים! הנה שבתם לראות את פני מורכם וידידכם הזקן הלקוח למות מות אכזרי מאד ביד אויב ומתנקם, ועוד מעט ויספה לעיניכם באין מציל – אך אל תבכו לי בני ואל תספדו לי – בכו בכה על חטאת נפשנו כי חטאנו לה' – הה! נבכה ונתחנן לה' כי יכפר פשעינו ביום הכפורים הזה –. אשרי וטוב לי כי תראוני במצב הזה! מותי יהיה כפרה על עותתי! הה, מאד מאד העויתי דרכי כי האמנתי בשמעון בן-כוכב, ואיך לא ידעתי כי גבה עינים ומהיר חמה כמותו לא יתכן להיות משיח ה‘? איך לא ידעתי כי מלך המשיח לא ירכב על אריה ופריץ חיות בעטרת פז ובגאה ורהב, כי אם על חמור ועל עיר בן אתונות ירכב בענוה צדק ויבוא בשער ירושלים? –. אך תורת ה’ תמימה היא ועומדת לעד, היא חיי רוחנו לנצח למענה נשימה נפשנו בכפינו, למענה נבוא באש ובמים, ועליה נהרג כל היום. בעת צרה כזאת יאות לנו לא לבד להורות בפינו ובשפתינו לבני עמנו כי תורתנו בת אל אמת ומלך עולם היא, כי אם להראות זאת גם בפעל כפינו ובמעשה ידינו לבל ידח המון העם להמיר חיי נפשות זאת בחיי בשרים ותעתועי הבלי התבל. ירושלים עיר הקדש איננה עוד, ספה תמה מן בלהות, ועיר אחרת תבנה ותכונן ביד הרומאים על אדמת קדשה –. היכל אליל יתנוסס על מקום מקדש ה‘, ועל מקום ארון העדות ינתן שקץ משומם –. ביתר העיר הגדולה לאלהים נהפכה לעיים וגלים נצים, אדמתה רותה מדמי רבבות אלפי אחינו, ועפרה מחלב חסידנו ונזירינו ידשן. על סעפי סלעיה נפצו אויבינו את עוללינו, ובראש כל חוצותיה בקעו את הריותינו, גם כל סביבותיה נהפכו לנהרי נחלי דמים, דמי אחינו בני עמנו ואלהינו, וגליהם האדמים יהמו ישקו וישתפכו לגלי הים הגדול ויהפכום לדם. כל אשר ימלט מחרב רעה, ימכר כבהמה בשוקים לעבדי עולם, בני ציון היקרים יהיו נפוצים ופזורים ונודדים בין כל גויי הארצות, ישאו חרפת רעב בארבע רוחות השמים, ויסבלו תלאות ורעות נוראות בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים. הבן יפרד מאביהו, הבת מהורתה, אהובת רע תנתק מזרעות בעל נעוריה, והזקן ינתש מחוג ניניו ונכדיו. האבדים והאומללים ההם הנם מתפלשים בפעם האחרון בערמת אפר בתיהם השרופים, מחבקים את שרידי אבני מעונתם, ומנשקים בשפתים דולקים ולב נמס את אדמת ארץ מולדתם בטרם יגרשו מעליה ולא ישובו עוד לראותה עד עולם. איום ונורא הוא קול יללתם! נהמת לבם כנהמת ים, ושאגותיהם נתכות כמים כבירים. אויה אויה לנו! איך נפלה תפארת ישראל! איך נפלו גבורינו! איך נפלו כוכבי שמינו וברגלי זדים ומחרפי אל ירמסו! – הוי, כלו בדמעות עיני! כלו כליותי בחיקי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי! –. ימים רבים ישבו בני ישראל בארצות שונאיהם מנדיהם ובוזזיהם, ימים רבים יעברו עליהם ללא כהן מורה וללא תורה, ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו, ונפשם תכלה לחבק בזרעותיהם את עפר הר ציון השמם, להוריד את פלגי דמעותיהם על הריסת בית מקדשם, ולשאת חבלי שאול וצירי מות בחיק ארץ שממותם. ימים רבים יאנחו בשברון מתנים, ובמגנת לב ועינים כלות ישבו יחיל ודומם לתשועת ה‘, קרביהם כחלילים יהמו, ועם בני קרח ישפכו לפני ה’ שיחם לשוב ולראות פניו בהר הקדש בירושלים, ושארית הפלטה, שרידי חרב ורעב, דבר ושבי ומגפה, אשר יותרו בארצנו הקדושה, ישפטו במשפט מות אם לא יכחשו בה' אלהי ישראל ויפרשו כפיהם לאל זר, אם לא יעזבו תורתנו הקדושה וידבקו בתועבות דתי עובדי גלולים. וגם עתה לא יתנו אותנו אויבינו להקהל ביום צום כפור ולהתפלל אל ה' – ותפלת רבים הלא טובה היא ורצויה מתפלת יחיד –. אהה! קצתי בחיי מפני בני רומא, ובחרתי במות! ומה הוא המות? הלא הוא רק המעברה אשר נעבור בה מחיי התבל חיי ההבל אל חיי עולם, חיי נשמות, חיי שמחות ונעימות נצח בעדן גן ה‘! – כי על כן חרפתי נפשי למות והוריתי תורת ה’ לקהלת יעקב חרף הדת אשר נתנה עלינו לבלתי הגות בתורה⁵⁶). ופעם אחת בהתאסף קהל ועדה ברחוב העיר לקחת מפי תורה, נקרה נקרא גם פפוס הכותי ברחוב ההוא, ובשמעו כי אנכי מורה דרכי התורה בתוך קהל רב ולעיני השמש, נתן עלי בקולו ויאמר: “מדוע אתה עובר את מצות המלך, וחיבת את ראשך בפלילים! הטרם תדע כי יצאה פקודה מאת קיסר רומא לבער אחרי תורת משה וישראל, ואשר יעבור את הפקודה הזאת מות יומת ולא יועיל לו כל כפר?” –. אך אנכי השיבותי לו דבר ואמרתי: “האתה הוא פפוס אשר תתאמר כי חכם לבב אתה? עתה אחזה כי נהפוך הוא! והן אמשול לך משל: פעם אחת הלך השועל על שפת הים וירא והנה הדגים משוטטים הנה והנה ברעדה, ויאמר אליהם: “מה לכם אחי ורעי כי הנכם נעים ונדים בלי מנוח? ממי תיראו? ממי תפחדו פה במי מנוחות?” –. “מפני הדיגים יראים אנחנו! –ענוהו הדגים – מפני הדיגים המשליכים בים חכה ופורשים מכמרת על פני מים”. “אם כן הדבר – אמר השועל אליהם – אם כן הדבר, עלו נא אלי היבשה ואנכי אהיה מגן בעדכם, ובמנוחות שאננות נשב יחד כאשר ישבו אבותיכם עם אבותי”. אך הדגים השיבו לו אמרים: “האתה הוא השועל החכם מכל חית הארץ? לא חכם אך סכל אתה! הן במקום חיינו יראים אנחנו ממוקשי מות, אף כי במקום אשר לא נוכל לחיות רגעים מעטים!” –. כן גם אנחנו בית ישראל: אם בעת אשר אנחנו הוגים בתורה חיי רוחנו ונשמת אפינו, תפול עלינו אימת מות, אף כי בעזבנו את התורה ונשליכנה מעל פנינו!” –. פפוס הניע בראשו, כי לא האמין בדברי, וילך לו. ולא היה ימים מעטים ופקידי רופוס הבהילוני בבשרי צדק בקהל רב, ויאסרוני בכבלי ברזל ויביאוני אל אדוניהם. ורופוס ידעני פנים אל פנים – כי רבות פעמים חליתי את פניו כי ירים נדבה מכספו לעניי בני עמנו, אך הוא לעג לי ויעט בי בכל פעם באמרו: “הלא אלהיכם אהב עניים הוא, ומדוע לא יכלכלם הוא לבדו וינהלם בלחם ושמלה⁵⁷, ומה לי ולבני אל אחר? יעזבו האוילים ההם את אלהיהם המסתיר פנים מהם וילכו אחרי אלהי הרומאים, אז אטיבה להם וארכיבם על במתי ארץ” –. וכאשר הובאתי אליו אסור בכבלים, הביט בי בבוז וקלסה, ויאמר: “זקן! הלבקש נדבה בעד עניי עמך באת אלי הנה, או לבקש על נפשך עתה באת?” אך אנכי השבותי לו: “חלילה לי לבקש על נפשי מאנוש ימות! כי אם לא יחפוץ ה' במותי, מה יעשה בשר לי? ואם הוא חפץ להמיתני, הלא רבבות מלאכי מות עומדים הכן לבצע חפצו! – אך אתה אויב ה' אל אמת! אתה דע לך כי אל רחום וחנון הוא ה' לאוהביו ולאוהבי האדם אשר ברא בצלמו, אך גם נוקם הוא ונוטר לשונאיו ולשונאי בני האדם! ואתה הוא שונא ה' ושונא כל אדם, אתה שפכת דמי נקיים לרוב, אלמנות וגרים הרגת, יתומים רצחת, חסידים וקדושים הורדת דומה, וכל רע בעיני אלהים ואדם עשית, עד כי גם את מלכך אשר הרבה להיטיב לך, גם אותו שנאת בלבבך, וגם עליו תחמוס מזמות”…. עוד לא כליתי את דברי, ורופוס התקצף קצף גדול, גידי פניו שורגו, מנחיריו יצא עשן, ואש מפיו תאכל, וירעם בקול פחדים: “מות יומת עז נפש הזה!” וכרגע סחבוני הטבחים וישליכוני במערת רפאים הזאת אשר פה אני מחכה בשמחות וגיל למות, כי נפשי אותה להראות לבני עמנו איך יאהב איש ישראל את אלהיו ואת תורתו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ואיך יאמין אמונה אמן כי ה' אלהינו ה' אחד הוא, אל אלהי הרוחות אשר למענו נחיה ולמענו נמות. עתה הנה באה ונהיתה הנבואה אשר נבא עלי רבי אליעזר בן הורקנוס כי מות אמות מות אכזרי מאד בידי עריצים”… “למה זה ועל מה זה חזה עליך חזות קשה כזאת?” שאלוהו התלמידים המקשיבים לקולו, והוא השיבם אמריו, לאמר: “בעת אשר פרח עוד כרם ה' צבאות ביבנה, היתה אז מחלוקת בין חכמי ישראל על דבר הליכה אחת מהליכות התורה, וכל החכמים נוסדו אח”כ יחד לדעה אחת, ורק רבי אליעזר לבדו לא אבה בזאת ויסל לו מסלה אחרת בהליכה ההיא. וגיסו רבן גמליאל הנשיא הכריע את כף המאזנים להטותה אחרי הרבים. אך רבי אליעזר השיב אמרים לאמר: “החרוב ההוא יוכיח כי אנכי צדקתי מכם!” וכרגע נעתק החרוב ממקומו ויך שרשיו במקום אחר. אמנם כל החכמים ענו פה אחד ואמרו: “מה לנו ולחרוב? לא לו נתנה התורה למורשה כי אם לנו” –. אז אמר רבי אליעזר: “מי המעין הזה יוכיחו כי אמת יהגה חכי!” וכרגע סבו מי המעין וילכו אחרנית, אך הם הוסיפו דבר: “גם למי המעין הזה אין אנחנו שמים לבנו”! –. “אם כן – הוסיף רבי אליעזר דבר – אם כן הדבר יוכיחו כתלי בית המדרש כי צדקי בי!” וכרגע נטיו כתלי בית המדרש ויחשבו לנפול, ויקם רבי יהושע על רגליו ויגער בכתלים ההם לאמר: “מה לכם ולנו כי תתערבו בריב לא לכם!” –. והכתלים לא נפלו ארצה למען תת כבוד לרבי יהושע, גם לא שבו למקומם לכבוד רבי אליעזר והנם כפופים עד היום הזה כאשר ראיתם בעיניכם. אך רבי אליעזר בקנאתו קנאת האמת החרה החזיק בדעתו ויקרא אל השמים מעל, ויאמר: “מן השמים יוכיחו אם אנכי צדקתי במשפטי!” וכרגע הרעימה בת קול ממרום ותקרא: “מה לכם חכמי ישראל ולרבי אליעזר? הלא הלכה כמוהו בכל מקום!” – אפס כי רבי יהושע עמד על רגליו שנית ויאמר: “אין אנחנו משגיחים בבת קול! כי אלהים דבר בקדשו “אחרי רבים להטות” ומה לנו עוד?” – בעת ההיא הטבעה ההליכה ההיא כפי דעת החכמים הרבים, וכן התמה המחלקת. על כן חרה אף רבי אליעזר, ולא בא עוד אל בית המדרש ההוא. וחכמי ישראל בראותם כי רבי אליעזר הקשה אליהם בדבר אשר כל עמודי הדת עליו מיסדים, הכו אותו חרם, להראות לעיני כל ישראל ולהוכיחם לבל יהרס עוד איש אחד להכביד אכפו על הרבים להטותם אחרי דעתו, כי אז יהרסו כל שתות התורה⁵⁸ –. וכל תופשי התורה ידעו כי חכמי יבנה פרשו חרמם על רבי אליעזר, ורק הוא לבדו לא ידע עוד את דבר החרם ההוא, כי לא נמצא אחד בין למודי ה' אשר חפץ להודיע זאת לרבי אליעזר. אז אמרתי אל החכמים: “הנני, שלחוני! אני אלך ואגיד לו זאת, פן יודע לו הדבר מפי איש אחר מבני עמי הארץ והתקצף עלינו וימסור דינו לשמים” –. בבגדי אבלים ובמגנת לב הלכתי לעיר לוד מקום שבת רבי אליעזר, ואבוא אל אהל ביתו ואשב על הארץ רחוק ארבע אמות ממנו. כאשר ראני אמר אלי: “עקיבא! מה אות האבל הזה?” “רבי! עניתיו בפנים זעפים, רבי! אדמה כי חכמי ישראל נזרו מאחריך” –. אז ידע ויבן את אשר נהיתה ואשר נגזרה עליו, ויאנח בשברון מתנים, ויבך בכי תמרורים, ויחלוץ נעליו, גם קרע שמלותיו וישב לארץ. וברגע ההוא התקדרו השמים בעבים, השמש אספה נגהה, הארץ אבלה ונשמה, וכל יבולה גם כל פרי עציה הרימו קול ילל ונהוּ נהי ומספד מר –. אחרי ימים רבים שמענו כי הוא נפל למשכב ושוכב על ערש דוי, ונלך לבקרהו בביתו. אך הוא קבל אותנו בפנים נזעמים ובעינים מפיצות זעם על אשר רחקנו מעליו עד כה, ויאמר אלינו: “אפונה מאד אם כמות כל אדם תמותו אתם, ואם פקודת כל הארץ יפקד עליכם” –. “רבי! אמרתי אליו, רבי! איזה מות נחתך עלי? “עליך!” – קרא בחרי אף ובחמה שפוכה – “עליך – הוי, איום ונורא הוא המות אשר נחתך עליך! אתה תמות מות אכזרי בידי עריצים! מות אכזרי אשר לא נהיה כמוהו מן העולם תחת כל השמים! – עקיבא! עקיבא! אנכי אהבתיך אהבת נפש, ואתה בנת לרעי, אתה! – ובכל אות נפשי אויתי להביאך בכל חדרי התורה, ולגלות לך מצפוניה ומסתרי קדשה – בכל אות נפשי אויתי ללמדך רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי בממלכת הטבע – אך אתה לא חפצת להטות אזנך לי ולקחת מפי לקח, ומעין החכמה הנובע בלבבי נשאר מעין חתום עד היום הזה, ועתה – עתה הנני עומד על עברי פי קבר ולא עת היא ללמדך תעלומות חכמה, ואוצרי הטוב אתי על עפר ינחת” –. אז עמד רבי יהושע על רגליו ויאמר: “הורם החרם!” ואנחנו ענינו ואמרנו: “הורם החרם והוסר”! –. אך אנכי בכיתי מנהמת לבי, ונפשי מאנה הנחם אל הלקח מורה יקר כזה מעל ראשי, מורה אשר בכל חכמי ישראל אין מורה דעה כמוהו, ובכל פליטת סופריהם אין משיב לי על שאלותי ומבאר כל סתום כל חתום בדת ודין כמוהו⁵⁹, אך זאת היתה נחמתי כי אנכי אמות מות קדושים על קדושת שם ה' ועל תורת קדשו. אמנם אתם בני היקרים! אתם לא תמותו, כי תחיו להגדיל תורה בישראל ולהאדירה, להרים נס קדשה בכל תפוצות שארית יהודה, ולהרחיב מקום אהלה ממזרח שמש עד מבואו. אתה מאיר! אתה תמלא את מקומי אחרי להורות לבני עמנו דרכי התורה ולהוליכם בהליכות עולם. ואף כי ילדי העתים ימיטו עליך תלאות רבות ושונות, וחכמי ישראל לא יחפצו דעת דרכיך בהליכות התורה – כי לא ירדו לסוף דעתך – אך לאחרונה יודוך אחיך, ירוממוך בקהל עם אחרי כי יבינו עמקי מחשבתיך, וישכילו כי אתה הוא מאיר עיני כל ישראל בדברי תורה ותושיה –. ואתה שמעון! אתה הוא בעל קנאות ולוחם מלחמת האמת והאמונה, על כן תשָׂנֵא ותֵרָדֵף כל הימים –. אך בכל זאת לא תרפינה ידיך מעשות חיל בתורה עד כי יגלו לפניך רזיה העמוקים ועיניך תצפינה את מצפוניה ומסתריה הנעלמים מעיני כל חי, שמך יברך עד העולם, וזכרך יכבד עד אחרית הימים –. גם עליך יוסי! גם עליך תעבר כוס התרעלה, ותלאות נוראות תשתרגנה תעלינה על צואריך, אך אתה תטה שכמך לכל סבל התבל ולכל רעות ותלאות החלד, ובלי כל תלונה תשח ראשך לכל גלי ים צרה העוברים עליך –. ואתה יהודה! אתה תהי מאשר גם בארץ גם בשמים, כי התורה והחכמה תַשְלֵמְנָה בנאות צדקך, כאחיות תאמות תשבנה בצלך כל הימים, וכל בני ישראל יתנו לך כבוד והדר, תהלה ותפארת. ואתם כל חכמי לב ולמודי ה' הנועדים בזה! חיו כלכם בטוב ובנעימים! חזקו והתחזקו להחזיק במעוז תורת אלהיכם! שלום אמת ינוה באהליכם, כי השלום מקור חיים הוא ותוצאות כל טוב וברכה, אהבו איש את רעהו כנפשו! אל נא יחלק לבכם לפלגות שונות בדרכי התורה והעבודה! בקשו צדק, בקשו ענוה ודרשו ה' ותורתו בפרושים, רדפו שלום ועשו חסד והתחזקו על שרשי רזי התורה ופליאות נתיבות חכמתה כהנזירים האסיים, אך שטו ועברו מדרכי הצדוקים והשמרונים, ויותר מכלם השמרו בנפשותיכם ממעגלי קלי הדעת ועורי עינים בני העפיקורים –. שלום לכם, בני ותלמידי הנאהבים והנעימים! ודרשו נא בשמי את שלום אהובי נפשי ההם בפעם האחרונה, ואמרו אליהם כי יצפנו בלבם את אשר הורתי אותם היום בבקר לפני הפרדם מעלי מחיי התבל. שאו שלומי האחרון לכל שלומי אמוני ישראל הנשארים, והגידו להם כי חרפתי נפשי למות על דברי אלהינו ותורתו הקדושה. ועתה בני ותלמידי היקרים! עתה התנגשו וקחו ברכה מאת מורכם הזקן אשר יברך אתכם לפני מותו, הנה אנכי נושא ידי מתוך הנחשתים הכבדים ואברך אתכם בברכה המשלשת האמורה מפי ה' לאהרן ולבניו הכהנים לברך בה את בני ישראל: יברככם ה' וישמרכם – יאיר ה' פניו אליכם ויחנכם – ישא ה' פניו אליכם וישם לכם שלום” –. כה ברך הזקן הקדוש רבי עקיבא את תלמידיו בשומו ידיו על ראשיהם, והם הרימו קול בכים חדר חדרי לבב, קול יללה ונהי תמרורים מפרק נפש ורוח ומשבר כליות ולב אבן. אך פתאם נשמע תשואת דלת בית הכלא הסובבת על צירה, ופפוס הכותי הובא שמה רתוק באזיקים ורגליו בסד. “הגם אתה פה?” שאלהו רבי עקיבא “הלא אתה הוא ידיד רופוס ואהוב סעפערוס!–, “הוי” – ענהו פפוס בפנים לבנים כמת ובחרדת חמה שפוכה – “הוי, כהתימי לבגוד בגדו גם בי, ככלותי לנקום נקם, הושב נקם גם אל חיקי! – אנכי, בעזוז שנאתי לשמעון בן-כוכב ולכל היהודים, אנכי רצחתי את מלך בני שחץ זה, גם אנכי סבותי בנפש קטורה רעיתו האהובה ובנפש אלעזר המודעי אביה, אף הכיתי אותך עקיבא בלשון עד כי נחתך עליך משפט מות, ואת כל המון גבורי ביתר הורדתי לטבח על-ידי הבגד אשר בגדתי בם עד כי כליתי בם את חצי שנאתי וקנאתי. ועתה כאשר חפצתי לאכול פרי מעללי, עתה כאשר האמנתי לקחת כבוד ויקר, הון ועשׁר על כל עמלי אשר עמלתי בעד רופוס וסעפערוס, עתה – הה! עתה הנני לקוח למות!! – כי רופוס העריץ ישנאני בלבבו, יען מה? יען כי חרפה היא לו וכלמה לראות האיש אשר חיי רוחו היו בידיו בעת אשר לכד שמעון את מבצר קסריה על פי ערמתי, כי אז הצלתי את נפש רופוס ממות –. גם הוא ירא מפני פן אגלה את נבלותו ואודיע את מעלליו הרעים ונכליו הרבים לשליט רומא –. גם סעפערוס עוין אותי מיראתו פן יודע לאדריאנוס כי רק אנכי הסגרתי בידו את מצודת ביתר וכל מבצרי בת יהודה, וימנעהו מכבוד ותהלה –. על כן נתנו לי ידם ללכת בשרירות לבי ולעשות כל תועבה, גם הרימו אותי מעל כל השרים הגדולים ומרומי עם הארץ ושרי החיל גם שרי המדינות קנאו בי בראותם כי מיום ליום ינוב חילי ויצמח אשרי, עד כי נלאו עוד שאת את שאתי ואת גדלי, ויאמרו פה אחד אל רופוס כי אין את נפשם לעבוד עוד את איש רוכל שובב ומעול וחומץ כזה. לדברים האלה נוצצו זיקי ששון בעיני רופוס, עד כי בנקל הבינותי כי רק על פיו היתה שומה בפי השרים לדבר ככה “גם אנכי שמעתי – השיב רופוס אמריו להם – גם אנכי שמעתי כי הוא עושה בשמי מעשים אשר לא יעשו. ועתה אראה לעיני כל כי גם לאוהבי ואיש שלומי לא אכיר פנים במשפט” – הדברים האלה הממוני עד כי נבוכו רעיוני ועמדתי משמים ודומם. והנה תרועת קול שחוק ומהתלות באזני, ואנשי מלחמה שמו בסד רגלי, הכבידו נחשתי ויאסרוני בכבלי ברזל אלה, אז התנערה נפשי מתרדמתה ואקרא בזעם אל רופוס: “אל תשמח לי עריץ ומרצח, גם עליך תעבר כוס על בגדך כי כאשר עברה עלי על הבגד אשר בגדתי אני! – הקיסר אדריאנוס לא ישא לעונך כי הורדת את מבחר שלישיו לבאר שחת”… עוד לא כליתי את דברי, ורעם קול שחוק וקלסה עלה שנית באזני, ואנשי החיל סבוני ויסחבוני אל מערת צלמות זאת –. ראה נא עקיבא! אנכי עשיתי כל דבר רע, ואתה עשית אך הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, ומקרה אחד יקרה את שנינו – אמור נא, היש אל גמולות בשמים ממעל? –. ועתה אך אחת אתאוה לראות במות רופוס, ואז מתי בשמחת לבב גם אני”. אז התפלץ רבי עקיבא ויאמר: “עתה אבחר במות לבל תראינה עוד עיני בוגד ומרצח נורא כזה”! –. וברגע ההוא בא שר בית האסורים להוציא את רבי עקיבא למקום ההרגה. בפנים צהלים ובלב שמח הלך הזקן הקדוש הזה אל המקום האיום ההוא אשר שם נקהלו גם יהודים רבים בפקודת רופוס גם על פי מצות רבי עקיבא למען יראו בהקדישו את שם אלהי ישראל ברבים. גם רופוס ורופינא באו לראות את המחזה הנורא הזה, ועוד שרים רבים ונכבדים וכל רבי המלך וכֹהני האלילים נקבצו באו שמה. כֹּהן הראש אשר בהיכל יופיטער לחש באזני רופוס דברים אחדים, ואחרי כן הסב רופוס את פניו מול רבי עקיבא ויאמר: “שמע נא, זקן! אם תאבה לעבוד את אלהינו ככל הרומאים, אז תחיה גם תנחל חיל, כבוד ועשׁר.” אך רבי עקיבא שחק וילעג לדבריו, ויאמר: “איכה אתן כבוד אל אמת לפסילים מעשה ידי אדם? בשמחת כל לבב אני הולך למות על קדושת שם אל עליון, אלהי ישראל, למען השב במותי את חמתו מעמו ונחלתו, ולמען הראות את בני עמי כי התורה הקדושה אשר הנחילנו אלהינו, היא הטובה וההצלחה הגדולה תחת כל השמים מאין כמוה! גשו נא הנה, טבחים! ועשו כאשר צֻויתם”. וההורגים נגשו אליו ויפשיטו את בגדיו מעליו ויציגוהו ערום ועריה, ואחרי כן אסרוהו אל עמוד ברזל, ובמסרקות ברזל בעלי פיפיות סרקו את בשרו מעט מעט לבעבור האריך את מכאוביו הנוראים, וכל היהודים הסבו את עיניהם בבכי ובנהי תמרורים מהמראה האיום הזה. אך הקדוש רבי עקיבא לא הרים קול צעקה, רק נשא מרום עיניו ויקרא: “שמע ישראל! ה' אלהינו! ה' אחד⁶⁰)!” וכן קרא ושנה ושלש את דברי אלהים חיים אלה עד אשר יצאה נשמתו הקדושה והטהורה ממסגר גויתה הקרועה והפצועה ומתבוססת בדם. דומיה נוראה שוררת במקום ההרגה, ופתאום נשמע קול זעקת מות יוצא ממערת בית הכלא הקרובה אל המקום ההוא. הקול ההוא היה קול פפוס הכותי במותו, כי ברגע ההוא חנקו אותו הטבחים בפקודת רופוס ורופוס לקח גביע יין מיד רופינא אשתו, ויקרא:,את היין הזה אשתה על מפלת היהודים הקושרים -!” ובשמחות וגיל שתה את היין, ויפל מת ארצה, כי היין ההוא היה מהול ברעל וסם המות אשר ימית כרגע את שותיו, ורופינא אשתו עשתה כן, כי היא עגבה על סעפערוס שר צבא רומא, ובגלל זאת שלחה את בעלה מעל פני האדמה. אך בשמים ממעל צעקו האראלים, ומלאכי השלום מר בכו: “אל שופט צדק! האף תספה צדיק עם רשע? והיה כצדיק כרשע!” –. והנה קול ה' נשמע מהיכל קדשו, וברעם אדיר ונורא הגיע גם אל מקום ההרגה בארץ מתחת: “אשריך עקיבא! למעני חיית חיי מישרים, ולמעני מַתָּ מות ישרים! עתה תשבע שמחת עולם ונעימות נצח בעדן גני!” –.