רקע
אוריאל אופק
ליל הגשרים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשמ"א 1981

 

בשער הספר

אח, פגישה שכזאת…

היה זה בשלהי קיץ תש"ו, ואני – חוֹבש בגדוד השני של הפלמח – עליתי לגינוֹסר כדי להדריך שם בקורס ארצי לעזרה ראשונה. נראה כי אחרי ליל הגשרים ושאר מיבצעי תנועת המרי הכּיר הפיקוד בחשיבוּתוֹ הגדלה של מקצוע החוֹבשוּת והחליט להקנות אימון בסיסי בעזרה ראשונה למספר רב ככל האפשר של לוחמים.

בעוד אני עומד בפתח אוֹהלי שעל חוף הכנרת, ראיתי פתאוֹם מרחוק נערה פוֹסעת בין העצים. אף שהלכה כשגבּה מוּפנה אלי, נדמה היה לי שאני מכיר אותה, אבל רק לאחר שהסתובבה פתאום לעברי יכולתי לזהותה. היתה זו אחותי שולמית, ששירתה אז כמֵם־כפית בהכשרת דפנה.

הפגישה הבלתי־צפויה לאחר חודשים ארוּכים של ניתוק היתה מרנינה ונרגשת. לאחר שאלות על הבית והחברים, ו“מה נשמע? איך הולך? אהלן…”, לא התאפקתי והחלטתי שאני מוכרח לגלות לאחותי סוד “טרי” על מעללי אחיה האמיץ: “אַת יודעת?” גיליתי לה בלחישה, “אני השתתפתי בפיצוץ גשר עזה.”

אחותי נעצה בי מבט מלבב, שתקה רגע ואחר־כך השיבה לי בחיוך של אַחְוַת פלמחאים: “ואני השתתפתי בפיצוץ גשר מטולה.”

– צַמְבַּל! – אמרתי לה ושנינו פרצנו בצחוק.

בדומה לרבים מחברינו, גם אנו עברנו בליל הגשרים פעולה קרבית ראשונה, שבּה שמענו את שריקת הכדורים מעל ראשינו.

מאז ידענו קרבות קשים הרבה יותר, אך באותו־ליל־ירח קיצי טעמנו לראשוֹנה את טעמה של התרגשות חגיגית מהולה בפחד מתקתק –טעם ראשוני שלא יימחה כנראה לעולם. (ובמאמר מוסגר: תוך כדי עבודה על הספר גיליתי שלתחושה (ובמאמר מוסגר: תוך כדי עבודה על הספר גיליתי שלתחושה זו שותפים עוד לוחמים ומפקדים רבים ממשתתפי ליל־הגשרים).

אולי משום כך שמחתי, כשהוצע לי על־ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד לכתוב ספר על ליל־הגשרים ומיד השבתי בחיוב. להסכמתי זו נלווה גם טעם נוסף: לצד יחסי ה“אישי” לַנושׂא ראיתי בכתיבה זו כמעט שליחות – לסַפר על הפּעוּלה לבני דור המדינה, תוך הבלטת הערכים, שבימים ההם היו מובנים־מאליהם, ואיפיינו מיבצע זה ושאר מיבצעי הפלמח: התנדבות, תושיה, דבקות במשימה, אחוַת־לוחמים.

המקורות שהסתייעתי בהם לכתיבת הספר נחלקים לשני סוגים עיקריים: חומר מודפס על מיבצע מרכולת וראיונות אישיים. מועט, יחסית, היה החומר הכּתוּב שיכולתי להיעזר בּו בעבודתי. רוב המקורות הראשוניים – פקוּדוֹת, דו"חות ומיסמכים אחרים – הושמדו כנראה זמן קצר אחרי המיבצע, כדי למנוע את נפילתם לידי הבריטים. עם זאת עלה בידי לאַתר חומר מודפס בשיעור ניכר – ספרים, חוברות וקטעי עתונים, ששימש בסיס לתחילתה של העבודה. פירוט מלא של חומר זה מובא בסוף הספר.

בנוסף על החומר הכתוב הסתייעתי כאמור גם בראיונות אישיים עם מפקדים ולוחמים רבּים, שהשתתפו בפעולת ליל־הגשרים – ראיונות שקיימתי אני וראיונות אחדים שקיימו אחרים לפנַי. בשל מרחק־הזמן, המפריד בין יום הפעולה ליום הראיוֹן, ניטשטשו או נשכחו פרטים רבים אצל המסַפרים; לא פעם הבחנתי גם בסתירות עובדתיות בין סיפור אחד למישנהו. אפילוּ לשעת־האפס המדוּיקת של הפיצוּץ יש שתי גירסאות: הרוב דבקים בשעה 23.30, אך יש הטוענים כי שעת־האפס נקבעה לחצות־הלילה. ואין תימה שכּך: “עוד צפוּי הכתוב לשכחות ושגגות – כדבריה הנכוחים של רחל סבוראי (ממשתתפות הפעולה בגשר דמיה) – שכחות שגורמן הוא הזמן שעבר, או אולי גם – זווית־ההסתכלות השונה של כל אחד מאלה שהשתתפו בפעולה”. בכל מקרה של סתירה בחרתי להסתמך על כושר שיפוטי ולהעדיף אותה גירסה שנראתה אמינה יותר בעיני.

מִלִים אחדות על הספר. אין כרך זה מתימר להביא את דיווּחו המוסמך והמפורט של מיבצע “מרכולת”. כוונתי (וכן כוונת בית ההוצאה) היתה להביא את סיפוּרוֹ של ליל־הגשרים לקוראים הרבּים, צעירים ומבוגרים גם יחד. כתיבה זו חייבה, כמובן, סגנון סיפורי עלילתי, שיש בו מאווירת הדראמה של אותו לילה. אך למרות הסגנון הסיפורי עשׂיתי כל שביכולתי כדי לשמור על נאמנות מירבית לעובדות וּלסַפר את הדברים כפי שהתרחשו במציאות. חירות־הסופר היחידה שנטלתי לעצמי היא – שיבּוצן של שׂיחוֹת להחיָאַת המסופר, המעוגנות כולן בהווי התקופה וברקע הימים ההם.

הלוחמים שריאיינתי והאנשים שסייעו לי בכתיבת הספר רבים משאוכל להזכירם בשמותיהם. לכולם הודיתי בעל־פה. אך עם השלמת העבודה חש אני חובה נעימה להודות שוּב לעוֹבדי “ארכיון ההגנה” בבית אליהו גולומב, שפתחו לפני תיקים וצילמו למעני כל דף ומיסמך שביקשתי; וכן לאורי ברנר, מפַקד ורֵע, שסייע לי בעצה ובהכוונה, קרא את כתב־היד והעיר לי את הערותיו; ולזרֻבּבל גלעד ועמנואל ביחובסקי מהוצאת הקיבוץ המאוחד, על חלקם בהבאת הספר לדפוס.

ואחרון שהוא ראשון ויקר – יגאל אלון ז“ל, יוזם ליל־הגשרים, שהיה גם מיוזמי הספר והסידרה כולה, על יחסו החם, על העידוד שהושיט, על הרֵעוּת שנקטעה לפתע. זוכר אני את יגאל המפקד, כשבּא במטוס “פּייפּר” לבקר אותנו, נצורי גוש־עציון, כדי לעודדנו בשעות הקשות – ואז נִטווּ קשרי הרֵעוּת הראשונים, קשרי לב שנמשכו ל”ב שנים. זוכר אני שיחה ממושכת עם יגאל בביתו בגינוסר, והוא אז שׂר החינוך והתרבות, שבה עודד אותי לתת יד לכתיבת סידרה על הימים הראשונים, ימים שגיבּוֹריהם חלוצים ולוחמים, “לבל יֵרדו לטמיון סיפורים ועלילות החייבים להישמר גם כחומר קריאה מעולה וגם כעובדות היסטוריות”. נקֵל היה לראוֹת עד כּמה היה איכפּת לוֹ עניָן זה. בשלביה הראשונים של הכתיבה הפניתי אל יגאל שאלות אחדות על אופן תיכנונו של מיבצע “מרכולת”, ותשובתו, שממנה נודעו פרטים בלתי־ידועים על יגאל כיוזם הפעולה ונותן השם למיבצע, הגיעה לידי שלושה ימים לאחר הלווייתוֹ. היה זה איפוא אחד המכתבים האחרונים שכתב לפני שהלך מאִתנוּ בטרם עת.

יהי ספר זה עוד נר לזכרו הבּרוּך של יגאל; לוּ יקראו בּוֹ רבּים – וְיהיה בכך משום מימוּשה של אחת המשאלות שליווּהּ בשנותיו האחרונות.

ערב יום־העצמאות תש"ם

אוריאל אופק

 

“לשרוף את הגשרים?”

ששת הגברים הצעירים התיַשבו מסביב לשולחן המכוסה שמיכה אפורה שבצריף “המערכת”. הם הכירו יפה איש את רעהו מעשרות פעולות משותפות– מסעות, אימונים, ישיבות ועוד – וקשרי רֵעוּת עמוקים נִטווּ ביניהם. הפעם אמרה הבּעת פניהם רצינות וכובד־ראש.

הששה היו: יגאל פייקוביץ (אלון), מפקד חטיבת הפלמ“ח (פלוגות־מחץ) של ארגון “ההגנה”; דב צֶסיס, קצין המבצעים של החטיבה, וכן ארבעת המג”דים: אורי יפה, מפקד הגדוד הראשון, זאב גלזר, מפקד הגדוד השני, שלום חבלין, מפקד הגדוד השלישי, ונחום שׂריג, המכונה “סרגיי”, מפקד הגדוד הרביעי (גדוד המַטה) של החטיבה. כולם היו חברי “המערכת” – הוא כינוי המחתרת של מַטה הפלמח. המַטה שכן אז בקיבוץ מזרע, בצריף שהכניסה אליו היתה אסורה בלא הזמנה, ואשר הוּסוָה כ“צריף מודדי הקרן הקיימת”. ילדי הקיבוץ היו משגרים מבטים סקרניים אל אותו צריף יוצא־דופן ואל האנשים השתקנים שהיו סרים אליו; אבל הם הבינו בחוש שאין להרבות בשאלות על “צריף המודדים” הזה.

– אני שמח לשמוע שעבודות ההכנה על תיקי הגשרים מתקדמות יפה ברוֹב היחידות, – פתח יגאל ואמר בקול, שנמזגו בו שלוָה וסמכוּת – אני מבקש להשלים את הכנת התיקים בהקדם ולהעביר אותם לדֹב.

אחר־כך הוסיף וסיפר על שיחה שקיים עם ישׂראל גלילי ועם ה“זקן”, יצחק שדה, חברי הפיקוד העליון של ארגון “ההגנה”, ונאמר לו כי טובים הסיכויים שמיפקדת תנועת המרי תתן את אישורה לפּעוּלה, שהרי המגמה למאבק חריף יותר ואלים יותר בשלטון הבריטי מקובלת כיום על מוסדותינו. ועוד אמר:


– יש לקווֹת כי מִפְקדת תנועת־המרי תאשר בקרוב את ההצעה שלי לחבל בגשרי הגבול – המשיך יגאל ואמר, תוך שהוא נוטל בידיו את הדף המונח לפניו. – אקרא לפניכם עכשיו את הטיוּטה של פקודת המיבצע. כינוּי־הצופן של המיבצע יהיה “מרכולת”, הוסיף, אחר־כך פתח וקרא בקול שקט ואיטי:

מטרת הפעולה – לנתק את הארץ מן הארצות השכנות, שאיתן היא קשורה ביבּשה, על־ידי ניתוק קוי־התחבורה היבשתיים.

השיטה – ניתוק קַוי־התחבורה. יבוצע על־ידי פיצוץ גשרים, גשרי כבישים וגשרי מסילות־ברזל.

כוחותינו – יחידות מכל גדוד בגודל שמפקד הגדוד ימצא לנחוץ. האויב – כוחות־שמירה קבועים וניידים של המשטרה האנגלית, המשטרה הניידת והצבא, וכל כח מצבאות הוד־מלכותו, החונים או נעים באזור הפעולה או מזדמנים לשם באקראי.

הצד השלישי – תושבי הארץ הבלתי־יהודים, שאין לראותם כאוכלוסיה אוהדת או אדישה, והעלולים לעזור לאויב במתן ידיעות.

על גדודך לפוצץ את הגשרים הבאים.. (בסוף הישיבה ימסור דֹב לכל גדוד את פירוט היעדים שלו).

אופן הפעולה – על כל יחידה לצאת בהסתר מבסיס ההתקרבות, לנוע בהסתר למקום הפעולה ולפוצץ את הגשר שהוּעד לה, עד כמה שאפשר ללא התגרות בכוחות האויב, ובלית־ברירה בחיפוי אש של חוליות, שתיערכנה ותצבנה את נשקן לשם כך מראש. לאחר מכן על היחידה לסגת לבסיס הנסיגה, בנסיגה מסודרת ומזורזת, ובלית־ברירה בהתגנבות יחידים.

הפיצוצים צריכים להיות מופעלים בתאריך ובשעת־אפס אחידה, שעליהם תימסר הודעה מראש.


הפיצוצים צריכים להוציא את הגשרים מכלל שימוש וכן לשווֹת להם צורה של חורבן גמור בעיני כל מסתכל.

יגאל הניח את הדף על השולחן ונטל לידיו דף שני. דממה של רגע ריחפה בחלל החדר הקטן.

– המשפט האחרון דווקא מוצא חן בעיני – העיר אורי כלאחר־יד – לשַווֹת להם צורה של חורבן גמור בעיני כל מסתכל… יופי של ניסוח…

– ומה בדבר נשק, תחמושת, חמרי־חבלה? – שאל שלום – הגדוד שלי עני מאד בכל מה שקשור לציוד הזה.

– אני ממשיך לקרוא – אמר יגאל – חלק מהתשובות כלולות בדף הזה.

זהירות: על היחידוֹת המבצעות לדאוג לטשטוש עקבותיהן בדרך ההתקרבות ובדרך הנסיגה. סילוק הנשק, התחמושת, החגוֹר, בגדי העבודה והפצועים – כמקובל, לפי ההוראות הקבועות לפעולות “יפת” [“יפת” – כינוּי־צוֹפן לכוחות הבריטים].

מינהלה – על מפקד הגדוד לבוא בדברים עם קציני המַטה המתאימים בקשר לכל הסידורים הנוגעים לכל אחד מן הסעיפים הבאים, רק אם איננו יכול להסתדר בגבולות גדודו. הסעיפים הם: נשק, תחמושת וחגור, חמרי חבלה ומכשירי חבלה, מכשירי־קשר ויוני־דואר, עזרה ראשונה, אמצעי־זהירות, מודיעין".

יגאל אלון הניח את הדף על השולחן והביע את תקוָתו כי התכנית אמנם תאושר בקרוב על־ידי מיפקדת תנועת המרי. – ואחרי שתאושר יקבל על עצמו דֹב את ריכוז ההכנות של המיבצע.

– ברגע שיגיע האישור לפעולה אקיים קשר ישיר עם המג"דים ומפקדי הכוחות הפועלים – אמר קצין־המיבצעים – אז גם אוֹדיע היכן יימצא מַטה הפעולה שלי.

המפקדים האחרים החליפו ביניהם מבּטים. הם ידעו: פעולה זו – פיצוץ כל הגשרים שלאורך גבולות הארץ וניתוּקה מן הארצות השכנות – עשׂויה להיות הפעולה הנרחבת והמקיפה ביותר של הפלמח, ושל “תנועת המרי העברי” בכללותה; היא תביא את מאבקוֹ של הישוב היהודי בממשלת המנדט הבריטי לשׂיא חדש. “הגשרים יעלו בעשן” חלף הרהור במוחו של זאב, “האם באמת נשׂרפו כל הגשרים בינינו ובין ממשלת אנגליה?”

אין זאת אלא שבאמת נשׂרפו כל הגשרים.

שנה חלפה מאז הגיעה מלחמת־העולם השניה לסיומה. שלושים־אלף בחורים ובחורות מבּני הישוב, שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי כדי להילחם באויב הנאצי המשותף, התחילו פושטים את מדיהם ושבים איש לביתו; אבל בדרכי אירופה הקמה מהריסותיה עדיין המשיכו לנדוד רבבות פליטי שוֹאה שיצאו ממחנות המוות וניסו למצוא לעצמם בית חדש. מרביתם נשאו עיניהם מזרחה לארץ־ישראל, אבל שערי הארץ היו נעולים בפניהם.

עלייתה של מפלגת העבודה (“הלייבּור”) לשלטון באנגליה, ביולי 1945, עוֹררה תקוָה בלבם של מנהיגי הישוב העברי, כי מפלגה זו, שהביעה פעמים רבות את אהדתה לציוֹנוּת, אמנם תגשים את הדברים שהתחייבה עליהם במצעה ערב הבחירות. הרי כך נאמר שחור על גבי לבן באותו מצע:

אין שום משמעות לבית הלאומי היהודי, אלא אם אנו מוכנים לתת ליהודים הרוצים בכך להיכּנס לארץ־ישראל בכמות שתהפוך אותם לרוב. […] לערבים יש שטחים נרחבים ואין הם צריכים לסגור בפני היהודים ארץ קטנה זו. עלינו להשיג תמיכה כלכלית למדיניות, שתביא להקמת מדינה יהודית פורחת וחפשית בארץ־ישראל.

אבל התקווֹת הורוּדוֹת נתבדו במהרה והפכו לאכזבה מרה. חודשים מעטים לאחר השבעתה של ממשלת ה“לייבור”, בראשותו של קלֶמנט אֶטלי, השמיע שר־החוץ ארנסט בֶּווין נאום בפרלמנט הבריטי, אשר ניפץ את שארית ציפיותיו של הישוב העברי מן הממשלה החדשה וה“אוהדת”. באותו נאום הוֹדיע בווין – אשר שמו הפך במהרה להיות סמל לבוגדנותה של ממשלת אלבּיוֹן – כי ממשלתו החליטה “להמשיך בינתיים” בביצוע מדיניות “הספר הלבן” משנת 1939, האוסר על מכירת אדמות ליהודים ברוב אזורי ארץ־ישראל והמגביל את העליה לארץ ב־1500 נפש לחודש. תוך כדי עקיצה מפורשת כלפי הישוב העברי והיהודים “הנדחפים לראש התור” הטעים בווין, כי “ארץ־ישראל אינה מסוגלת לפתור את עיקר הבעיה היהודית” ועל כן יש צורך לקבל את הסכמת הערבים לכל עליה יהודית נוספת.

באותו יום הודיעו ממשלות לונדון וואשינגטון על הקמתה של ועדת־חקירה אנגלית־אמריקנית, שתסייר במחנות־העקורים באירופה, תשמע עדויות ממנהיגי היהודים והערבים ותמליץ על פתרון לבעיית ארץ־ישראל.

נאומו של בווין, שבישׂר על “גישה מדינית חדשה מצד ממשלת הוד־מלכותו בשאלת ארץ־ישראל”, העמיד את הישוב היהודי והתנועה הציונית בפני הכּוֹרח להחליט על פתיחת מאבק נגד השלטון הבריטי העוֹין – מאבק שיהיה מלוּוה בעת הצורך בהפעלת כוח מזוין. ראשי הישוּב ונבחריו נאספו לכנס־חירום ובו הוכרז שהישוב יילחם בכל האמצעים שבידיו על חופש העליה לארץ ולהשגת עצמאות מדינית לעם היהודי בארץ־ישראל. ב־1 באוקטובר 1945 התקבל מברק מד. בן־גוריון, ששהה בפאריס באותה עת, ובו ניתן אישור להגברת המאבק נגד מדיניות ה“ספר הלבן”, לבלי צמצם את המאבק לפעולות צמודות ליעדים הקשורים בעליה ובהתישבות. באותו מברק נאמר גם שיש להזמין את האצ“ל והלח”י לשיתוף־פעולה בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת. במיפקדת התנועה השתתפו, מטעם “ההגנה” – משה סנה (הרמ"א – ראש המפקדה הארצית) וישראל גלילי, מטעם האצ“ל מנחם בגין, ונתן ילין־מור – מטעם הלח”י. “ההגנה” שמרה לעצמה את סמכות ההכרעה באשר לתכניות המיבצעים ובאשר למבַצעי כל פעולה ופעולה אשר עליה יוחלט, הגם שלא ויתרה על תביעתה לאיחוד מלא של כל הכוחות המזוינים שיהיו כפופים למשמעת לאומית אחת. כיון שלכך לא הסכימו מפקדות אצ“ל ולח”י, לא היתה ברירה אלא להסתפק בשיתוף־פעולה מיבצעי.

נזכיר במקום זה לקורא עוד כמה מפרטי הרקע, המסבירים את הנסיבות הסעורות שבהן מתרחשים האירועים המתוארים כאן. אירועים אלה אינם ראשיתו של המאבק אלא מאפיינים את עיצומו ואף את שיאיו של המאבק נגד הבריטים. את תחילתו אפשר לראות בחידוש שידורי “קול ישראל” במחתרת (אוקטובר 1945) ובשורה של פעולות – מהן פעולות אלימות – שהיו, ככלל, מכווָנות נגד מדיניות הספר הלבן לגבי המעפילים (ביבשה ובים). נזכיר בהקשר זה חיפוש שערך הצבא אחרי מעפילים (מסוריה) בכפר־גלעדי והתנגשות אלימה במהלכו בין המתישבים והצבא ואת השחרור האלים של המעפילים ממחנה עתלית (10 באוקטובר).

אך ספינות המעפילים היו והלכות ונתפסות בזו אחר זו ונוסעיהן נכלאים. בתגובה לכך פוצץ הפלמח את מיתקני הראדאר הבריטיים באזור חיפה ואילו אצ“ל ולח”י תקפו שדות־תעופה צבאיים. בפעולה הזכורה כ“ליל־הרכבות”, פשטו חוליות פלמח על מסילות־הברזל ברחבי הארץ וחיבלו ב־153 נקודות לאורך המסילה.

עוצר, מאסרים וחיפושים הפכו לשיגרה בארץ והישוב הנסער היטלטל מאירוע לאירוע. מטרת המאבק היתה להפגין את הכוח הגלום בישוב, להתנגד למדיניות החיסול של הציונות ולשכנע את השלטונות הבריטיים כי מדיניותם העוינת עלולה להביא לערעור שלטונם בארץ־ישראל.

באחד במאי 1946 הגישה ועדת־החקירה האנגלית־אמריקנית את המלצותיה, שהעיקריות בהן היו: עליה מיידית של מאה־אלף מפליטי השואה, ביטול החוק האוסר על מכירת קרקעות ליהודים והקמת משטר־נאמנות של האו"ם בארץ־ישראל. ראש־הממשלה אֶטלי מיהר להגיב על המלצות אלו וכבר למחרת הכריז כי “ממשלת הוד־מלכותו לא תגשים שום סעיף מן ההמלצות כל זמן שלא יפורקו הצבאות הפרטיים בארץ־ישראל”. כעבור שבועות אחדים – ב־12 ביוני – נשׂא גם שר־החוץ בווין את דברו. בנאום רצוף נעימה אנטישמית חריפה שלל את העלאתם של היהודים העקורים לארץ־ישראל. הוא האשים את ממשלת ארצות־הברית בלחץ בלתי־הוגן להעלאת מאה־אלף פליטי שואה לארץ־ישראל מאחר “שאינם רוצים ביהוּדים רבים מדי בניוּ־יורק” והוסיף: “אם נכניס מחר מאה־אלף יהוּדים לארץ־ישראל אצטרך להכניס לשם דיוויזיה נוספת של צבא בּריטי ולהקציב לשם כך מאתיים מיליון לירות שטרלינג. אינני מוּכן לזאת. אַל תעוֹררוּ את זעמוֹ של החייל הבּריטי. הוּא איננוּ אשם בעסק הזה. אַתם יוצרים שלב חדש של רוּח אנטישמית בצבא הבריטי בגלל מה שקוֹרה בחודשים האחרונים בארץ־ישראל…”

נאום עוין זה, על איומו הברור להביא לחיסוּל הציוֹנוּת, היה אות לפתיחת השלב השני של מאבק הישוב בשלטון הבריטי. פעולות ההעפלה וההתישבות התרחבו, ויחד אתם גדל היקפם של המבצעיים הצבאיים. תנועת המרי העברי קיבלה על עצמה את המשׂימה להוכיח, כי סגירת שערי הארץ בפני יהודים תטיל עול כספי וצבאי כבד על ממשלת אנגליה.

ואז נפלה ההחלטה על מיבצע “מרכולת” – הגדול והמקיף במיצבעי תנועת המרי. לא בכדי נבחרו הגשרים שלאורך גבולות הארץ כיעדֵי המיבצע: “כל עוד העליה נחנקת ונאסרת – אמרו ראשי המאבק – לא נוכל להשלים עם תנועה בלתי־מופרעת של זרים בארץ זו, בגבולותיה ובשכנותה; לא תנועה של צבאות, לא תנועה של ציוד לא תנועה של חומרים”. למען הדיוק, עלה הרעיון לפוצץ את כל הגשרים המחברים את ארץ־ישראל המנדאטורית עם שכנותיה כשנה לפני שאושר על־ידי מיפקדת תנועת המרי העברי. יגאל אלון – כּאמוּר לעיל – הוא שהגה רעיון זה, ועוד לפני שקיבּל את אישור הפיקוד הורה לכמה מיחידות הפלמח להכין “תיקים” לגשרים אלה – “לשעת הצורך”, כפי שהתבטא. גם השם מיבצא “מרכולת” היה שלו, רמז לחשיבותם הכלכלית של גשרי הגבול. ולאחר שהגיע האישוּר קיבל על עצמו דב צסיס, קצין־המיבצעים של הפלמח, את ריכּוּז ההכנות של המיבצע.

“אני מציע שכל פלוגה תטפל בגשר אחד, או בזוג גשרים הקרובים זה לזה”, אמר יגאל אלון לקצין־המבצעים שלו, “תפקידך העיקרי יהיה להשיג תיאום מלא של כל הפעולות, קביעת לוח־זמנים אחיד ומדויק ובדיקת תכניות הנסיגה. רק זה יהיה חסר לנו, שיחידה אחת תפריע לפעולתה של יחידה שניה בדרך אֶל הגשר, או בנסיגה ממנו.”

דב צסיס קבע את מטה־הפעולה בחדר קטן בבנין “סולל בונה” שליד נמל חיפה. שעות ארוכות ישב עם המג“דים ומפקדי הפעוּלות, כשהם רכונים על מפה גדולה של ארץ־ישראל, ועל מפות טופוגראפיות בקנה־מידה 1:100,000; הציעו בסיסי־יציאה, סימנו דרכי־גישה אֶל כל גשר, ציינו דרכי נסיגה, בחרו את היחידות שתצאנה אל הגשים ואת מפקדיהן תיכננו סיורים מוקדמים ושאר דרכים להשׂגת מידע על הגשרים והשמירה המופקדת עליהם. דב הפעיל חוּליות נוספות להשׂגת מידע – “כל מיני אֲסוּפים כאלה”, כלשונו, מן המחלקה הערבית ומיחידות אחרות; הוּא גיבּש עם המפקדים תכניות לאימונים מיוחדים ושאר תרגילים ו”תמרונים" של המחלקות האמורות לצאת אל הגשרים.

“רק תרגול נכון ותיאוּם נכון עם היחידות האחרות יביאו לביצוע מדויק; ורק ביצוע מדויק של כל אחד ואחד מן הלוחמים יבטיח את הצלחת הפעולה כולה”, חזר דב ואמר שוב ושוב. “כמו שאמר הגנראל מה־שמוֹ: זיעה חוסכת דם” הוֹסיף נחום. ובעוד תריסר המחלקות עוסקות – כל אחת במקומה – באימונים ובסיורים, ומזיעות “כדי לחסוך דם”, ריכז דב את המידע החיוני על הגשרים, עקב אחרי האימונים וההכנות, בדק את התכניוֹת והציע תיקוּנים, הפעיל קשרים כדי להשׂיג את חומר־הנפץ הדרוּש, ולבסוף הגיש למַטֶה את רשימת הגשרים והכוחות שנבחרו לפעולה:

גדוד ראשון, בפיקוד אורי יפה –

1. גשר א־זיב, רכבת – כוח בפיקוד נחמיה שיין, מפקד פלוגה א.

2. גשר א־זיב, כביש – כוח בפיקוד הנ"ל, סגנו – יוחנן דולינסקי.

3. גשר שייך חוסיין – כוח בפיקוד מ"מ ברוך (“בוזה”) אקסלרוד מפל' ד.

גדוד שני, בפיקוד זאב גלזר –

4. גשר אלנבי – כוח בפיקוד מ"מ חיים ברוצלבסקי – ברלב (“כידוני”), מפל' ה'.

5. גשר עזה, רכבת – כוח בפיקוד המדריך הגדודי איתיאל (“איתי”) עמיחי.

6. גשר עזה, כביש – כוח בפיקוד הנ“ל, סגנו: מ”מ ישעיהו שקלאר [גביש].

7. גשר בנות־יעקב – כוח בפיקוד עודד מסר, מפקד פל' ט.

8. גשר מטולה, צפון־מערב – כוח בפיקוד מ"מ דוד (דוּדוּ) צ’רקסקי מפל' ט.

9. גשר מטולה, צפון־מזרח – כוח בפיקוד מ"מ דני נוימן מפל' ט.

10. גשר אל־חמה – כוח בפיקוד המדריך הגדודי אהרן ספקטור.

גדוד רביעי (“גדוּד המַטה”), בפיקוד נחם שריג –

11. גשר דמיה – כוח בפיקוד יוחנן זריז, מפקד פל' ז.

12. מנהרת אל־בַּיָאדה – חוליית החבּלה הימית, בפיקוד יוחאי בן־נון.

אחר־כך ישב דב להכין ראשי־פרקים של תכנית הפעוּלה לשלביה, שתהיה משותפת לכל היחידות, על מנת להבטיח שעת פיצוץ אחת בכל הגשרים. שלבי התכנית העיקריים היוּ:

– מיפקד ויציאה אל היעד.

– התמקמות בעמדת ההיערכות.

– יציאה מעמדת ההיערכות. הצמדת חומר־הנפץ לאובייקט.

– שעת פיצוץ אחידה, לפני חצוֹת.

מיד אחרי הפיצוץ – נסיגה לעמדת ההיערכות.

מיד לאחר בדיקת נוכחות – נסיגה לבסיס “ו” ופיזור.

בד־בבד עם ההכנוֹת הממושכות נבחרו הכוחות, תריסר המפקדים נקבעו, התכניוֹת שהגישו המפקדים נבדקו ואושרו – מֵהן לאחר תיקונים קלים.

– עכשיו לא נשאר לנו אלא לקבל את התאריך הסוֹפי של הפעולה – אמר דֹב – וגם להתפּלל שהיא לא תתבטל או תידחה ברגע האחרון, כמו שזה קורה לפעמים.

והמועד הראשוֹן נקבע – ראשית מאי 1946.

– בּוֹאוּ נקווה שהתאריך הזה באמת יישאר תאריך – אמר נחמיה, תוך שהוא מציץ בלוח־הכיס שלו – זהו לילה בלי ירח, שיעזור לנו להתקרב בחסות החושך עד לאובייקט בלי שירגישו בנו.

אבל התאריך נדחה “ברגע האחרון” פעם אחת ופעם שניה, “כמו שזה קורה לפעמים”; לרגע נתעורר החשש שהפעולה תתבטל לחלוטין. עד שלבסוף, בליל שבו השמיע בווין את נאוּמוֹ המקומֵם – נקבע המועד הסופי שלה: היא תבוּצע ארבעה ימים אחרי הנאוּם – ב־16 ביוני, י“ז בסיון תש”ו, לפני חצות הלילה, ותשמש לוֹ תשוּבה הולמת.

באוֹתוֹ לילה ובאותה שעה תצא גם יחידה של לח"י לתקוֹף, בשֵם תנוּעת המרי העברי, את בתי־המלאכה של הרכּבת במפרץ־חיפה. (בפעוּלה זו נפלו 11 חיילי לח"י ו־22 נאסרוּ, ביניהם ארבּע בנות).

– אבל מה אִתם, מה? – אמר נחמיה במעין מחאה – הלא בשעה שנתקרב לאובייקטים יזרח בשמים ירח מלא, שיאיר עלינו כמו פנס ויגלה אותנוּ ממרחק חצי קילומטר.

– כן, ירח או לא ירח, העיקר שנצא סוף־סוף – אמר לו דוּדוּ – אתה יודע מה אמר לי שלשום אחד החברֶ’ה?

– מה הוא אמר לך?

– הוא אמר: שמע נא, דוּדוּ, כבר נמאס לי לקטוף כל הימים מלפפונים בגן־הירק של המשק. או שאתה מוציא אותי לאיזה פעולה, או שאני יוֹצא מהפלמח בהתנדבות…

 

המִנהרה נוֹתרה שלֵמה

– המינהרה הזאת, ראס־אל־בַּיאדה שמה, נמצאת בתוך שטח לבנון, תשעה קילומטר מצפון לראש־הנקרה ועשרים וארבעה קילומטר מדרום לצור – אמר דֹב ליוחאי, כּשאצבעו נוגעת־לא־נוגעת בנקודה שעל המפה הפרוּשׂה לפניהם – לפי הידיעות שבידינו, משמשת מינהרת־רכבת זו לתנועה של רכּבות צבאיות בריטיות בלבד, ולא עוברת בה שום תנועה אזרחית. המשׂימה המוטלת עליך ועל החוליה שלך – לבדוק את המינהרה הזאת מקרוב ולהגיש לנו הצעת תכנית לפיצוּצה.

יוחאי מיקד את מבטו בַנקודה שעל המפה, הממוקמת חֶציה על החוֹף וחציה מעל הים, ושאל בקול שָקט:

– ואחרי שנגיש את הצעת התכנית, נצא גם לפוצץ את המינהרה?

– אני מקווה מאד – השיב דב.

רגע קל של דומיה. עיניו הבהירות של יוחאי נצמדו אל נקודה נעלמת והוא אמר חרש, כדוֹבר אל עצמו: “אולי בפעולה הזאת נצליח לקדש את זכרם של כתריאל והכָּף גִימֶ”ל. הלא… הלא גם הם יָצאו לפוצץ מיתקנים בחוף לבנון ואָבדו בפעולה בעלת אופי דומה."

עוד באותו לילה חזר יוחאי לקיסריה אל בסיס ה“חוליה” שלו – היא חוליית החַבּלה הימית של הפלמח; קרא אל חדרו את חבריו – יוסלה, קמחי, גברוש ועוזי – סיפר בקצרה על המשִׂימה העומדת לפניהם וסיים:

– מחרתים אנחנו יוצאים לביקור ראשון בראס־אל־בַּיאדה.

עוזי נעץ מבטו במפה והשמיע שריקה קצרה:

– שמע, זה נראה לי כמו הפלגה אל הקוטב. בחיי!

מקץ יומיים, עם השכמת הבוקר, עלו חמשת אנשי החוליה על סירת־הדייג האפורה של קיבּוּץ גורדוניה־מעפילים, “גורדוניה”, טמנו את הציוד – מצלמה, פנסים, דפי נייר, מזון ושאר אבזרים – ומתחו מפרשׂים. הם ידעו היטב: סירה זו לא נוצרה להפלגות ארוּכּוֹת ברוחות משתנות. הסטייה שלה היתה ניכרת ומרגיזה והיא לא היתה מסוגלת להפליג בכל רוח, קדמית או נגדית. אך לא היתה להם ברירה והם בחרו להפליג דווקא בה ולא, למשל, בסירת־המנוע היוונית “טריטה”, שבה יָצאו חמישה חדשים קודם לכן ב“ליל מסילות הברזל”, לטבע את ספינות־המשמר הבריטיות בנמל חיפה: שכן, “גורדוניה” היתה ספינת־דייג אָפיינית, אינה עלולה למשוך את מבטן של עיניים חשדניות מדי.

שבעה ימים ושבעה לילות נמשכה הפלגת הסיור הראשונה. רוב הזמן נשבו רוחות נגדיות, שהכבידו על ההתקדמות, ומשך שעות ארוכות ומתישות היו הבחורים חותרים ועוגנים חליפות, עד שהגיעו סוף־סוף אל היעד. הם הבחינו בצוק־הסלע הלבן, המזדקר לתוך המים בגובה מאה מטר מעל לראשיהם. ודאי מכּאן בא לו שמו של המצוק – “ראס־בַּיאדה”, אוֹ בּכינוּיוֹ העִברי מימי המשנה: “ראש לבלבן”… יוסלה הצביע לעבר נקודות שחורות בסלע הבהיר ואמר:

– אם אני לא טועה, אלה הם אשנבי אוורור חצובים בסלע.

– נכון מאוד. – אמר לו יוחאי – בעוד רגע נשליך עוגן. אתה, יוסלה, נשאר לשמור על הסירה. השאר שׂוחים אל החוף, ואחרי שנגיע נטפס בצוק אל האובייקט.

זינוק אל המים הגועשים – ושחייה מהירה לעבר החוף. טיפוס אל ראש המצוק העשוי סלע־קירטון, המתנשא לגובה מאה מטרים, ותפיסת מחסה. תצפית מהירה גילתה: קילומטר וחצי לערך הפרידו בין פתח המערה הצפוני ופתחה הדרומי. שני הפתחים היו מוּסווים ושמורים היטב על ידי זקיפים לבנוניים. לא היתה איפוא ברירה, אלא להיכנס למינהרה בזחילה דרך פתחי האוורור החצובים בסלע הגיר; אלה היו מוסתרים מעיני הזקיפים.

אפלולית טחובה קידמה את פניהם בחלל המינהרה. קמחי ניגש לבצע תצלומים: גברוש ויוחאי עורכים מדידות ורישומים, עוזי עומד על המשמר, אחרים בודקים את אדני המסילה. במוחו של יוחאי מתחילה להתרקם תכנית הפעולה. כעבור דקת אחדות הוא מציץ החוצה דרך פתחי האוורור, מביט בשעונו ואומר: “זהו, צריך לחזור.”

כעבור שבוע העביר יוחאי אל קצין־המיבצעים את הצעתו לתכנית הפעולה:

ביום הפעולה תפליג הסירה צפונה ובה יחידה שתכלול חבלנים וחוליות אבטחה וקשר. עם חשיכה תעגון הסירה במרחק־מה מן היעד (בגלל חשש לגלים מתנפצים) והכוח ישוט בסירת־גומי קטנה עד לרגלי המצוק. כשעתיים לפני שעת האפס יטפסו האנשים על המצוק; חוליות האבטחה והקשר יתפסו עמדות והחבלנים יחדרו בזחילה לתוך המינהרה דרך פתחי האוורור. לאחר שיקבעו את חומר־הנפץ ומנגנוני ההשהיה במקומות המיועדים תיסוג היחידה כולה בדרך הים לבסיסה.

כעבור יומיים הגיעה התשובה: התכנית אושרה.

עתה התחילה תקופת אימונים קצרה ומאומצת. החבלנים למדו להכיר בעל־פה –בעזרת התצלומים והרישומים – את המנהרה לכל מוצאיה וסתריה. נערכו תירגולים של התגנבות יחידים, הורדת זקיפים ועזרה ראשונה. הוכנו חמרי הנפץ ומנגנוני ההשהיה.

בראשית יוני הגיעה פקודת האתראה: הפעולה אמורה להתבצע בעוד כשבועיים.

שוב יצאה החוליה מבסיסה בקיסריה בסירת־הדיג “גורדוניה” לראס־אל־ביאדה, לסיור נוסף שלפני הפעולה. בשעות ההפלגה הראשונות נשבה רוח צפונית חזקה, שהתנכלה לחותרים וזממה לעכּב את ההתקדמות; אלא שפתאום שינתה הרוח כיווּן וחוללה סערה דרומית חזקה; “וזו הביאה אותנו ביעף אל אזור המטרה” – סיפר אחר־כך יוחאי.

אסור היה להשתהות שם גם רגע אחד מיותר. לאור היום שחו הבחורים אל החוף, טיפסו שוב במעלה המצוק וחדרו לתוך המינהרה דרך פתחי האוורור, כשהם בודקים מהי הדרך הבטוחה ביותר להחדיר פנימה את חומר־הנפץ. לאחר אי־אילו מדידות ורישומי השלמה מיהרו החמישה לשוב בסתר אל הסירה.

ואז, ברגע שתפסו במשוטים, קידמה את פניהם סערת־קיץ דרומית־מערבית, שטילטלה את הסירה ללא־רחם ואיימה להפכה על פיה. מישהו הציע למצוא מקום־מסתור בחוף ולהמתין שם עד יעבור זעמה של הסופה; אך יוחאי דחה אפשרות זו: המשמרות הלבנוניים קיבלו הוראה מפורשת (בגלל ההעפלה, שהיתה אז בעיצומה) לירות ללא אתראה בכל זר וחשוד.

לאחר ארבעה ימים של מאבק רצוף בים הסוער הושלכה הסירה אל חוֹפה המסולע של אכזיב, והבחורים מצאו עצמם עירומים ומותשים בין שברי משוטים, תרנים מנופצים וקרעי מפרשים וסלי חכות. המחשבה כי בעוד ימים אחדים יהיה עליהם לעשות שוב דרך־אימים זו העבירה צמרמורת בלב.

עם ערב, לאחר מנוחה קצרה ולגימת מים מן המימיה שנותרה שלמה, קמו החמישה והתחילו עושים דרכם לאורך החוף לעבר נהריה הסמוכה. איש מהם לא דיבר, אבל הכל הירהרו במיטה הרכה המצפה להם בקיבוץ המרוחק.

כעבור שלושה ימים הגיעה פקודת המבצע: “על יחידתך לפוצץ את מינהרת הרכבת שבין ראש־הנקרה וצוֹר. תאריך הפעולה: 16.6.1946. שעת פיצוץ מדויקת: 23.15. המתן לפקודת תזוזה סופית”.

מטעני החבלה ושאר הצרורות והאבזרים הוטענו על סירת־המנוע. אנשי ה’חוליה' ישבו על החוף, מחכים בדריכות לפקודת התזוזה האמורה להגיע בכל רגע. עת רבה ישבו, כשהם לוגמים קפה שחור, מנסים להפיג את המתח בשירת “עם לֵיל חָרְפִּי הָאוֹר בְֹרֶטֶט / נִשְמַע חֵרוּק הָעוֹגֶן הַמוּרָם”. קמחי הרהר באותה מינהרה רחוקה, שנעשתה פתאום קרובה ללבו, ולרגע הצטער על שנגזר עליה לעלות בסערה השמיימה. הסירות התנודדו לאִיטן על הגלים, כאחוזות תנומה.

“שורו נא מה קודר ורוגע הוא הים לעת לילה”, ניסה עוזי את כוחו בדיבור של משוררים.

– אתה יותר טוב תיזהר בדיבור שלך, חביבי – התרה בו גברוש – אחרת יקרה לך מה שקרה למורה לעברית של דגניה.

– ומה קרה למורה לעברית של דגניה? – ביקש עוזי לדעת.

– הוא התרחץ יום אחד בכנרת ופתאום התחיל לטבוע. בדיוק באותה השעה ישבה על החוף כיתת הסיור שלנו; אבל המורה צעק “הושיעו! הושיעו!”, ואף אחד לא הבין מה הוא רוֹצה..

– ואם הוא צעק “הושיעו”, למה אני צריך להיזהר? – השיב לו עוזי בשאלה – הלא אני יודע לשחות!

עוד הם מדברים, הבחינו ביוחאי ההולך וקרב אליהם.

– אפשר להוריד הכל מן הסירה – אמר בקול יבש – הפעולה בּוּטלה

קולות מחאה, אכזבה ורוגז עלו מסביב.

– אבל למה? מה הסיבה?

– סיבה מדינית, – השיב בקצרה – מפני שרָס־אל־ביאדה נמצאת מחוץ לגבולות הארץ.

מישהו סינן גידוף חרישי. אבל קמחי חש מעין שמחה מוזרה בלבו: המנהרה תישאר על תלה!


 

פּיצוּצים בצִפּוֹרֶן הגליל – גשרי מטולה

– הנה, זהו המקום, שהמשורר הקדמון של ספר תהילים כינה אותו “ארץ ירדן וחרמונים”, – אמר דוּדוּ והסיט את עיניו הכחולות אל קניון הנחל, שעץ דולב ענקי צמח מעליו, כאילו יצא מתוך צוק־בזלת, והמים הזורמים באפיקו נשברים לאין־סוף רסיסים הנוצצים בשלל צבעי־הקשת.

"… מראש שׂניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים, דיקלמה דליה מתוך “שיר השירים” והביטה אל פיסגתו הלבנה של החרמון, המתנשׂאת גבוה מעליהם.

– כבר שנה כמעט שאנחנו נמצאים כאן ועדיין לא פגשתי אף אריה אחד, ואפילו לא נמר קטן..

– לפעמים אפשר לגלות פה ושם עקבות של נמר בשטח – גילה דוּדוּ – אבל צריך מזל גדול כדי לראות את הנמר החי, כשהוא מסתובב כאן בגודל טבעי.

דוּדוּ, המם־מם של הכשרת דפנה, הרים עיניו מן הקניון אל הגשר הישן הנטוי מעליו ושקע בהרהור. אולי הוסיף להרהר באריות ובנמרים, ששוטטו כאן בימי קדם; אולי אמר אל לבו דברים שלא העז לאָמרם בקול רם: “הלואי שאצליח להפוך את החברֶ’ה מהמחלקה שלי, שיהיו אמיצים כאריות ועזים כמו נמרים.” ואולי התחיל כבר לרקום במוחו את תכנית הפעולה – כיצד ומאיזה כּיוון יתקרב בהסתר עם בחוריו אל גשר־אבנים זה ויצמיד אליו את מטעני הנפץ.

הנוף היה עוצר נשימה, כמעט גן־עדן לזוגות אוהבי טבע, בעלי־נפש רומאנטית. דוּדוּ ודליה היו שניהם בעלי נפש רומאנטית, אם כי ביישנים מעט באופיים, וכל המביט בהם מרחוק עשׂוּי היה להאמין כי לפניו זוג, שיצא לבלות בחיק־הטבע. הוא לא היה מנחש כלל, כי טיולם זה נשא אופי בלתי־רומאנטי לחלוטין. השניים יצאו למשימת סיור זוגית – שיטה שרווחה אז בפלמח, לפיה הוּסווּ זוגות המסיירים לזוגות נאהבים – לצפות מקרוב בגשר הנטוי מעל נחל דרדרה שעל גבול הצפון, מצפון־מזרח למטולה. הוא – דודו צ’רקסקי, שבא אל הפלמח מכפר־אז"ר, ולאחר שסיים קורסים נשלח לפקד על חבורת הנערים והנערות אוהבי החיים, שבאו משכונת־בורוכוב וקרית־חיים ויצרו יחד את הכשרת דפנה. והיא, דליה הקשרית, חשה עצמה כזאת קטנה וחלשה ליד דוּדוּ, שלא היה קשיש ממנה אלא בשנתיים־שלוש בלבד.

לאחר שעקפו את מפל הטחנה ועלו בשביל הצר הנמשך לאורך שפת הקניון, מצאו נקודת תצפית הנשקפת אל הגשר וסביבתו ואינה גלויה מדי למחנות הצבא הסמוכים. הם ישבו בצלוֹ של סכר־הבטון הנמוך, שעצר את מימי המַעיָן ויצר מֵעֵין שוקת להשקיית סוסיהם של השוטרים הבריטים. אפיק הנחל הזורם תחתם נסתר בתוך סבך צפוף של עצי ערבה, הרדוף ושׂיחי פטל ורוּדי פריחה. בז בודד ריחף גבוה מעליהם. דוּדוּ שלח מבט ממושך לעבר הגשר, הנטוי מעל לקניון העמוק, ותוך כדי תצפית צייר רישום חטוף שלו על דף פנקס.

– מה מיוחד כל־כך בגשר הזה? ניסתה דליה לקשור את השיחה שנקטעה פתאום.

– זהו גשר מיוחד במינו, – ענה דוּדוּ – אין הרבה כמוהו בארץ. בנו אותו בצורת קשת גבוהה, ולפי סגנון הבנייה אפשר לשער שבנו אותו לפני שנים רבות, אולי אפילו בזמן הצלבנים.

היא רצתה להוסיף ולשאול מה פתאום הוא מגלה ענין כה רב בגשר־האבנים הזה, אבל ידעה שאין לשאול יותר מדי. אם ירצה – יגלה בעצמו. אבל הוא לא גילה, ואפשר שהתשובה היתה ברורה לה מראש.

לבסוף קמו השניים ופנו לשוב אל המחנה. הם ירדו במשעול העובר ליד מפלי־המים. פרחי לוע־ארי ופעמוניות קישטו את המדרון. השביל נמשך דרומה־מזרחה בשיפוע חריף.

– שם, מתחת למפל ההוא – הצביע דוּדוּ אל הערוץ שלימינם – נמצאת ברכת־מים חבויה. מספרים כי בנות מטולה נוהגות לטבול בה בלילות ירח, ומכאן בא להן יופיין הגלילי המפורסם.

– חבל שלא נולדתי במטולה… – חייכה דליה.

– דרך אגב, הערבים מכנים את הנחל הזה בשני שמות – הוסיף דוּדוּ ואמר – השֵם האחד, הידוע יותר, הוא ואדי דרדרה; והשֵם השֵני – שֵם די משוּנה, הוא ואדי בּראע’ית, כלומר – נחל הפרעושים…

– אולי השֵם בא לו בגלל רסיסי המים, שנופלים מגבוֹה ומנתרים לכל עבר כמו פרעושים – הביעה דליה השערה של הגיון.

רק אחרי קום המדינה קיבל הנחל את שמו העברי המקורי עִיוֹן, הנזכר בתנ"ך ומופיע בצורתו הערבית בשם הכפר הסמוך מַרְג' עַיוּן.

אחרי שירדו מן השביל חצו את שׂדה־הבּר שבין הגבול ומטעי המשק. מרחוק ראו את הכיתה של איציק מתאמנת בא"ש; החֶברֶ’ה רצו בטור רחב, נפלו ארצה, זחלו ושוב הסתערו. לרגע ביקש דודו להיעלם מעיניהם הסקרניות של הבחורים; אבל דליה חייכה לעצמה. היא ידעה יפה מה אומרים הבחורים על מפקדם: דוּדוּ זה, כשהוא מדבר עם בחורה, אפילו המצח שלו מסמיק…

אותו ערב ישב דוּדוּ באוהלו וצייר מחדש את תרשים הגשר, על מידותיו ודרכי־הגישה אליו. מתחת לתרשים הוסיף את טיוּטת דו"ח הסיוּר:

גשר מטולה – מזרח

הגשר בנוי מעל ואדי דרדרה [נחל עיון], קילומטר אחד מצפון־מזרח למטולה,על גבול הלבנון. עובר עליו הכביש ממטולה למרג' עיון ובקעת הלבנון. הגשר בנוי קשת־אבנים, ארכו – 25 מטר, רחבו 5 מ‘, גבהו – 20 מ’. כ־40 מ' מהגשר – סוכת שמירה, הצמודה לשער מחנה צבאי, בה נמצא זקיף על משמרתו.

משני צדי הגשר נמצאים בסיסי־אויב אלה:

250 מ' ממערב לגשר – בנין משטרת טִייגֶרט ובו שוטרים ערבים וקצינים אנגלים.

מצפון למשטרה – מחנה של חיל־השריון הבריטי. בתי המחנה נמצאים בחורשת אקליפטוסים. כביש באורך 50 מ' מוליך משער המחנה לקצהו המערבי של הגשר.

מצפון למחנה נמצא שדה־תעופה צבאי ובו בית־ספר לטַיס.

200 מ' מדרום לגשר נמצא מחנה של חיל־הספר העבר־ירדני. כמעט בצמוד לגשר נמשך מערך־ההגנה האנטי־טאנקי, שבּנו האנגלים במלחמת העולם, ובו תעלות ושוחות, קיר אבן ובטון ומאגר־מים.

דודו בחן את התרשים, קרא שוב את השורות שכתב והרהר בקימוט מצח:

כן, אפשר לנוע צפונה בואדי העמוק ולהגיע בהסתר אל מתחת לגשר. אבל מי שיעמוד מתחתיו לא יצליח להגיע בכוחות עצמו אל מפלס הגשר, בגלל דפנות הקניון הגבוהים והזקופים. לא תהיה איפוא ברירה, אלא להגיע אל הגשר מלמעלה; כלומר – ללכת בשביל העליון, המקביל לואדי. פירושו של דבר, שאֶת מאתיים המטרים האחרונים עד הגשר, יהיה צורך לעבור קרוב מאד לגדר המחנה, בשטח חשוף כמעט לגמרי; את הבעיה הזאת יהיה עלינו לפתור איך־שהוא.

טוב לפחות כי הגשרון השני, שמצפון־מערב למטולה, על הכביש המוביל לצידון, לא מעורר שום בעיות. הוא קטן למדי, הגישה אליו פשוטה, וחיים הסייר הודיע שלא פגש שום נפש חיה בנקודת הגבול הקרובה אליו. ובכל זאת יהיה כדאי לבקר בו שוב באחד הימים הקרובים. מה שבטוח – בטוח.

בבוקר יום ראשון, הששה־עשר ביוני, התעוררו בחורי ההכשרה במצב־רוח מרומם.

– איזה כף – אמר נתן הקרייתי, בשעה שציחצח את שיניו במקלחת – לא הולכים היום לעבודה. כבר נשבר לי הגב מרוב סחיבת בּלוקים מהבוקר עד הערב…

– אל תשמח לפני שתדע בדיוק מה מחכה לנו במקום זה – ענה לו עמיאל הבורוכובי.

– אתה צודק, אבל איך אפשר לדעת, אם אצל דודו הכל זקס חמוּר? – אמר נתן – לא נדע כלום עד הרגע האחרון.

אחרי ארוחת־הבוקר יצאה המחלקה למיסדר ואיציק המם־כף הודיע בקצרה:

– הבנים והבנות עולים עכשיו על משאית ונוסעים לכפר־גלעדי.

– ומה נעשה בכפר־גלעדי?

– את זה יגידו לכם שם.

אבל אחרי שהגיעו לכפר־גלעדי המשיכו עד חצר תל־חי ויוסקה מדריך החבלה, איש קיבוץ העוגן, המבוגר והרציני, הלך אִתם למתבן הגדול. שם התיישבו הבנים והבנות בין חבילות החציר ונתבקשו ללוש כמויות נכבדות של עיסת זֶ’לניט, אמונל ושאר סוגים של חומר־נפץ.

“כל היום יושבים הבנים והבנות ביחד, לשים ולשים ז’לניט בנחת, ואוכלים קדחת שנמרחת בצלחת..” רטן נתן והוסיף: – איזו שמחה ירדה פתאום על דוּדוּ, שהביא אותנו הנה ללוש אמונל עם ז’לניט ולחטוף כאב־ראש נוראי.

– זוהי כנראה הכנה לאיזו פעולה קרובה – השמיע דוֹבָלה ניחוּש רווּי תקוָה.

– אתה והחלומות שלך על פעולות – אמר בני בביטול – הפעולה הכי נועזת שלנו היתה חפירת סליק באדמה – ובשביל זה לא צריך זֶ’לניט, אלא טוריה ושרירים. זה סתם מין תרגיל, תסמכו עלי.

זהו שנאמר: אצל דודו הכל “זֶקס” חמור. אי־אפשר לדעת כלום עד הרגע האחרון. ישבו איפוא הכל במתבן ולשו במשך שעות, תוך כאב־ראש גובר, ארזו את הזֶ’לניט בתרמילי גב, ובשעת עבודה שרו את הזֶמֶר הפלמחי, שחוּבר כאילו לכבודם במיוחד:

זֶ’לָנִיט הוּא לָש וְלָש ורֹאשוֹ כָּאַב

וְרָאָה הוּא זֶקס חָמוּר בְּמֹו עֵינָיו.

רֶגַע קָט כִּמְעַט הָיָה בָּעִנְיָנים –

אַךְ לִבְסוֹף סִדְרוּהוּ – לְמִטְבַּח זְקֵנִים…

רק לפנות־ערב, כשצנחה השמש מאחורי הר נפתלי, כינס דוּדוּ את המחלקה בחצר תל־חי. הבנים והבנות התיישבו לרגלי המרפסת, שבּה התבּצרו לפני 26 שנה טרומפלדור וחבריו והשיבו אֵש לתוקפים, ואז גילה להם מפקדם בקולו השקט והצרוד מעט את פשרוֹ של ה“זֶקְס” ומדוע ולמה נאספו כאן. הוא דיבּר, כדרכו, במשפטים ציוניים, אך כיון שדבריו יצאו מן הלב הם גם נכנסו ללב מאזיניו. וכך אמר, בערך:

“הלילה יוצא הפלמח למיבצע הגדול ביותר שלו, המכוּוָן נגד השלטון המנדטורי. בתשובה לנאומו הבוגדני של בווין יפוצץ הפלמח סמוך לחצות אחד־עשר גשרים, המוליכים מגבולות ארץ־ישראל אל הארצות השכנות. על המחלקה שלנו הוטל לפוצץ את שני הגשרים הצפוניים ביותר הנמצאים משני צדי ה’ציפורן' של ‘אצבע הגליל’: את הגשר שעל ואדי דרדרה, המוליך לבקעת הלבנון, ואת הגשרון הסמוך לגבול מצפון־מערב למטולה. השטח המוביל אל הגשרים מוּכּר לכם יפה, כי התאמנתם וסיירתם בו לא פעם. בעוד שעה וחצי נצא לדרך. ועכשיו ברור בוַדאי לכולכם לאיזו מטרה לשתם היום את הז’לניט.”

– ועוד איך ברור – מישש נתן את מצחו הכואב – ועכשיו נצטרך גם לסחוב אותו על הגב…

הוא צדק. אחרי ארוחת־הערב פוצלה המחלקה לחוליות – חוליה חוליה ותפקידה: חיפוי, חסימה, רתק, חבלה ו“סבלים” – והכל יָצאו לקבל את הנשק והציוד. עשׂרת ה“סַבָּלים” חזרו ונכנסו אל המתבן, וכל אחד מהם עמס על גבו תרמיל מלא 25 קילוגרם חומר־נפץ. דני נוימן (נעמן), המם־מם של מחלקת כפר־גלעדי, הוא שמסר לכל סבל וסבל את תרמילוֹ מן הערימה שעל חבילות החציר, והוא גם יצא אחר־כך בראש הכיתה שהעפילה אל הגשרון הצפוני־מערבי.

באותה שעה קיבּלו אנשי חוליות החיפוי והחסימה תת־מקלעים שהוצאו מן הסליק; אֵהוד המקלען קיבל בחרדת־קודש מידי יוסלה הסליקר את מקלע־האימוּנים היחיד של הגדוד השלישי – זה הַבְּרֶן' הישן והמתפרק, שחוּטי־ברזל נכרכו סביבו כדי לחזק ולהדק את נקודת־התורפה. ובת־זוגו, “מקלען מספר 2” – הלא היא המם־כפית שוּלה – העמיסה על שכמה את תרמיל המחסניוֹת. כמעט מיותר להוסיף, שהכָּל קיבלו גם רימוני־יד – שני רימונים לאיש – אותם תקעו בחגורות, או שפשוט תחבו אותם אל כיסיהם.

בתשע בדיוק נערך מיסדר־היציאה, ודודו השמיע משפטים קצרים על כך ש“הישוב כולו בוטח בנו שנמלא את המוטל עלינו ולא נכזיב”; ברגע זה תקפה פתאום את הכל התרגשות בלתי־צפויה. אפילו נתן החניק ובלע את ההערה הצינית שעמדה על קצה לשונו. ומה הפלא? הנה הם יוצאים סוף־סוף לפעולה הראשונה שלהם, והם ינועו אל היעד שעל הגבול כשבידיהם נשק של ממש ולא עוד מקלות קפא"פ כתחליף לרובים…

עוד דקות אחדות, והטור הארוך יצא מחצר תל־חי ופנה מערבה, חצה את מטע התפוחים של כפר־גלעדי ועקף את המשק, עד שעצר כעבור עשרים דקות ליד מכון־המים שמצפון לקיבוץ, ליד עין־רואחינה (הנקרא גם עין־השומר, לזכרם של אנשי ארגון “השומר”, בוני כפר־גלעדי). שם התפצלה המחלקה לשניים: כיתה מוגברת בפיקודו של דני נוימן פנתה צפונה מערבה והתחילה מטפסת בשביל אל מדרונו של הר נפתלי, לעבר הגשרון שעל כביש מטולה־צידון; ואילו יתר הכוח המשיך את דרכו את נחל דרדרה והגשר שעליו, מרחק שבעה קילומטרים. לאחר שחצו במהירות את כביש ראש־פינה –מטולה ירדו לערוצו של ואדי ועקפו מדרום את הכפר הערבי־הנוצרי אֶבֵּל־אל־קמח, השוכן על ראשו של תל גדול, החולש על סביבותיו. כלבים פתחו בנביחה רמה והבחורים עצרו מזרחה לתל כדי לנוח; שלחו עיניהם לכיוון הנביחות, אך לא ראו אלָא צמרת של דקל ובתי אבן קטנים הדבוקים לפסגה המתנשאת מעליהם.

– הי, רוצה מסטיק? – לחש בני אל אהוד והושיט לו את ממתק הלעיסה העטוף נייר.

– תודה – נטל אהוד את הממתק – ואתה ידעת שאֶֹבּל זאת בנויה על ההריסות של אבל בית־מעכה, שהיתה עיר ואם בישראל ויואב בן־צרויה שפך עליה סוללה?

בֶּני כבר שמע על כך, ועל כן לא השיב לא דבר.

– ממשיכים – אמר דודו וקם ממקומו, – ומרגע זה אנחנו הולכים בדממה מוחלטת!

עתה פנה הטור צפונה, לכיווּן מפל התנור. ראשונים הלכו הגששים וחוליית החסימה, אחריהם – חוליות המקלע והרתק, יוסקה החבלן, ה“סבלים” והמאסף. הם עלו בשביל הנמשך לאורך שׂפתו המזרחית העליונה של הנחל, וככל שהוסיפו לעלות הלך הואדי והעמיק, עד שהיה לקניון של ממש. הם זכרו את הסיורים וּמַשַק המים הצונחים ברעש בארבעת המפלים נשמע למרחוק. אז גם הבינו את משמעותו של השם “ואדי דרדרה”, שכן הזרם העז גלש בקול דרדור, כקולו של תוף. עתה יבש האפיק כמעט לגמרי, אבל הירח המלא התלוי עתה עגול וגדול מעל רכס החרמון, שופך את אורו החיוור על עמודי פריחה גבוהים של ערברבה. אבן מידרדרת הפריחה להקת יוני בר, שקיננו בַכּוּכים שבמצוקי הסלע.

לאחר שעה של הליכה מאומצת ושקטה עצרה המחלקה ליד התעלה האנטי־טאנקית, החפורה ממש על קו־הגבול. הבחורים כרעו ברך ודוּדוּ הציץ בשעונו. מחוגי הזרחן הראו על 10.55. עתה הרים ראשו ושלח עיניו לעבר השטח המקומר, המוליך אל הגשר. הגשר עצמו, קרוב ככל שיהיה, לא נראה מאותה נקודה. – שׂימו לב, – אמר בקול חרישי, בלתי־נשמע כמעט – מכאן יהיה עלינו לעבור מאתיים מטר בערך בשטח גלוי וחשׂוּף עד הגשר. נצטרך לזחול קרוב לגדר המחנה. למזלנו השטח הזה מוצל לגמרי, כי עצי האיקליפטוס מסתירים את אור הירח, ואם השומרים לא ישמעו אותנו, נקווה שהם גם לא יראו אותנו.

הוא שתק רגע קל. עתה עליו לשלוח את החוליות לעמדותיהן, וכפי שלימדוהו בקורסים המלים שעליו לומר עכשיו הן “חוליית החיפוי – פעל!” אבל משום־מה אין הוא מסוגל להשמיע ברגע זה פקודה רשמית וקרה זו, ובמקומה אמר: “אהוד ושולה, שיהיה בהצלחה!”

זוג המקלענים התחיל זוחל לעבר העמדה, שנמצאה מאחורי קפל־קרקע קטן, כחמישים מטר מהגשר. אהוד כיוון את לוע ה“ברֶן” לעבר סוּכּת השומר הצמודה לשער, ושולה פתחה את התרמיל והושיטה לו מחסנית. אחריהם זחלו איציק זייד המם־כף, בני ויוסקה אל עמדת החסימה, החולשת על התחַבּרוּת הכביש אל הגשר; ואילו דוּדוּ ויוסי החבלן קרבו בזחילה ועלו על הגשר עצמו. עמיאל, הראשון בכיתת הסַבּלים, זחל בעקבותיהם, בעוד נושאי התרמילים האחרים שכבו צפופים מאחורי קפל־קרקע סמוך וחיכו איש־איש לתורו. מאחר שלא ניתן להצמיד את המטענים מתחת לגשר, או אל העמודים התומכים בו כדי למוטטו לגמרי, החליטו בלית ברירה להניח את תרמילי הז’לניט על גבּי האספלט המכסה את פני הגשר. אם המטענים יונחו בצורת האות N – כך קיוו – “יחתוך” הפיצוץ את “גג” הגשר, או לפחות יגרום לו נזק רציני.

בעוד עיניו של אהוד צמודות אל סוּכּת השומר הדוממת (והשוממת משום־מה), הגיע עמיאל בזחילה אל הגשר, מסר לידי יוסקה את התרמיל הכבד ונסוג לאחור, כשהוא מותח בתוך כך בהנאה את כתפיו הכואבות, שהשתחררו סוף סוף מן המשא המעיק. עוד הוא חוזר, קרב דובלה בזחילה אל הגשר, ואחריו קרבו בזה אחר זה גם שמונת הסַבּלים האחרים, מסרו איש איש את תרמילו לידיו המושטות של יוסקה ופנו לשוב אל עמדת־ההיערכות, שמאחורי קפל־הקרקע. שם שכבו מרוּכּזים ושקטים, ממששים את כתפיהם הכואבות ומצפים לשלב הבא. צינת־חצות של ליל־קיץ גלילי התחילה עוטפת אותם. מלבו של המחנה הסמוך התגלגל הֵדוֹ של צחוק מוזר, כמין מצהלת שיכורים. אפשר שהעובדה כי לילה זה הוא מוצאי יום א' היא שטישטשה את עירנותם של השומרים.

אלא שבעוד מטעני חומר־הנפץ נערמים על הגשר, דימה יוסקה שהוא שומע קול דובר אנגלית ליד שער המחנה וצלָה של דמות חלפה ונעלמה בין האיקליפטוסים. מי היה זה? האם ראה אותו אלמוני את השניים הכורעים ברך בצורה חשודה על הגשר? לעולם לא ידעו את התשובה; אלא שבמקרה זה מוטב לאמץ את האפשרות הפסימית יותר. על כן מיהר להניח את המטענים צפופים זה־לצד־זה לרוחב הכביש, סמוך למרכזו של הגשר, בלא שיתעכב לסַדרם ברווחים שווים בצורת האות N. ולאחר שחיבר במהירות מיומנת את הפתילים אל המטענים הפעיל את עפרון־ההשהיה. השעה היתה 11.25.

– זהו זה, אני גמרתי – אמר לדוּדוּ הרובץ לצידו. המלה המוסכמת “פוצץ” נראתה בעיניו מיותרת עתה לגמרי.

–– אחרַי! – השיב לו דודו, רמז גם לחוליות החיפוי והחסימה והכל פנו במהירות אל נקודת ההיערכות, שבה הצטופפו הסבלים מאחורי קפל־הקרקע.– בשוּרה – אחרי! חזר דודו ואמר, הפעם לסבלים, והמחלקה כולה קמה ופתחה בנסיגה מהירה. בקומה שפופה הלכו־אצו בדרך שבאוּ בה, לאורך השביל הגלוי לעין במרחק עשרים מטרים לערך מגדר המחנה הצבאי.

הם לא הספיקו לעבור מאתיים מטר, ובהיותם עדיין בשטח החשׂוף ליד גדר המחנה, הציף הֶבְהק אדום ומסַמא את השטח – והרעם האדיר התנפץ לרסיסים בחלל האויר. הבחורים שלחו מבט מהיר לאחור, והתמונה שנתגלתה לעיניהם נראתה כלקוחה מסרט בדיוני. גוש־ענק של להבת אש התרומם מעל הגשר אל השמים, “כמו בית בוער בן שלוש קומות”, כתיאור הציורי של נתן. ההתפוצצות הרעידה את האזור כולו. שמשות נופצו במיבני המחנה הצבאי הסמוך וכן בחלונות הבתים הקיצוניים של מטולה. ואחרי שהברק דעך והרעם חלף, נותר מעליהם ענן אפור מהול בריח חריף של אבק־שריפה.

… אלא שלא ניתנה להם שהות רבה להתפעל מן המחזה שהעלו במו ידיהם. שכּן באותה שניה ממש, כמו לפי פקודה, נפתחה לעברם אש עזה מתוך המחנה הצבאי – שורה צפופה של קני־יריה מכל הסוגים, שדומה כי הוצבה לכל אורך־הגדר, ירקה לעברם אש מהירה ומפחידה, והכדורים הזוהרים חלפו מעל לראשיהם ואבדו אי־שם בחלל האפל. רצון עז התעורר בהם לנפול ארצה, להתחפר מאחורי קיר־סלע, או לקפוץ לתוך התעלה האנטי־טאנקית הסמוכה…

–לא לענות להם!– נשמע קולו המצעק של דודו – לרוץ! בריצה מהירה, אחרי!

מזלם שהאש לא היתה מכוונת ביותר. נראה שרעם הפיצוץ הבלתי־צפוי הטיל בלבול חושים בשוכני המחנה לובשי־המדים, והם כיוונו את כלי־נשקם לארבע רוחות השמים וירו שעה ארוּכּה, ארוּכּה. למחרת נודע לבחוּרים שהחיילים ירו גם על מטולה, פרצו לבתי המושבה וחיפשׂו זרים, שלא מבני המקום. הטור הוסיף לרוץ במורד השביל, כעבור רגע פנה מזרחה, עבר את החפירה האנטי־טאנקית נכנס לשטח “מת” ונעלם מעיני היורים. אבל האש נמשכה, כאילו ביקשה לרדוף אחריהם, והם הוסיפו לרוץ הלאה במורד השדה. ואחד מהם (שמו לא חשוב) רץ מהר יותר מכולם; בזריזות נפלאה כל־כך רץ, עד שדוּדוּ – אשר חשש פן ילך הבחור הזריז לאיבּוּד – נאלץ לשלוף את אקדחו ולקרוא אחריו: “אם אתה לא עוצר מיד – אני לוחץ על ההדק!…”

סוף סוף התרחקו מן הגשר, המחנה והיורים, וגם נרגעו מעט מעוצמת חוויותיה של טבילת אש ראשונה; ועתה התחילה הנסיגה הארוכה אל הבסיס – הלא הוא קיבוץ דפנה – מרחק תשעה קילומטרים. הם צעדו במהירות, בשטח שהכירוהו כמעט ככף־ידם, שכּן בילו בו ימים ארוכים באימוני־שדה, זחילות והתגנבות יחידים, ריצות וסיורים. מכאן היו חוצים זוגות־זוגות – בן עם בת – את הגבול אל שטח לבנון, מגיעים כמעט עד למבואות הכפר הגדול ע’ג’ר וחוזרים הביתה נרגשים ומלאי חוויות. גם עתה הם צעדו על אדמת לבנון, סמוך מאד לקו הגבול, כשנעליהם הגבוהות צועדות־בוססות בתוך יובלי מים קטנים, מאותם יובלים רבים מספור, המנמרים את אזור הגבול ונשפכים אל החצבאני (הוא נחל שניר). בתוך מימי היובלים צעד הטור – ולא הותיר אחריו כל עקבות. הגששים וכלביהם שיבקשו ללכת בעקבותים ישובו כלעומת שבאו – בידים ריקות.

אך ברגע שהגיעו אל הגשר הרומאי, הנטוי על החצבאני במיפגש הגבולות לבנון־סוריה וארץ־ישראל, ראו מולם ערבי וחמורו, המבקשים גם הם לעבור את הגשר – לכיווּן ההפוך. ראה הערבי דמויות מופיעות מולו מכּיווּן הלבנון ושאל “מין האדא?” בקול רם וידידותי.

“לואיהן בַּרוּח טָאריק?” ענה לו בּני בשאלה, בהיגוי פולני דשן, כשהוא מבקש כביכול לשאול לאן מובילה הדרך הזאת.

אלא שדוּדוּ מיהר לקטוע את השיחה בעודה באבָּה ויעץ לערבי להסתלק לטובתו מן הדרך: הערבי וחמורו הרימו את רגליהם ונמלטו על נפשם, בלא לחכות לבקשה חוזרת. סוף־סוף הבינו מי ומי ההולכים לקראתם.

לאחר שעברוּ את הגשר, שבו הבחורים לצעוד הלאה במימי יוּבלים – הפעם יובלים שמימיהם נשפכים לתוך דן. הלכו עד ששמעו כלבים נובחים והבינו שהם קרובים לכפר הערבי הקטן שוֹקָה תחתית, אשר שָרַץ בימים ההם מבריחי־גבול לָרוֹב (כיום נמצאים שָם מטעי האבוקדו של דפנה). לאחר שעקפו את הכפר הגיעו אל מעברת הדן וחצו את הנחל, שזרמו העַז והצונן דגדג את ברכיהם. לאחר שחצו את הנחל וכבר היו קרובים לקיבוץ, עצר דוּדוּ פתאום את הטור ופקד:

– היכּוֹן למיסדר ביקורת הנשק!

המיסדר נערך, כשהבחורים העייפים תוהים בלבם איזה מין יתוש עקץ פתאום את מפקדם: – עכשיו? כאן? מיסדר?! אבל דוּדוּ עבר מבחור לבחור, בדק את כלי־הנשק עד שגילה כי דובלה איבד בעת הנסיגה רימון־יד אחד. לאבד רימון הרי זה חטא שלא יכופר וחסרון שלא יוכל להימנות.

– לא טוב, לא טוב. רע מאד, – פתח איפוא דוּדוּ בהרצאה “ציוֹנית” בהטעימו שוב עד כמה מועט נשקנו ויקר, וכל כדור נרכש בעמל ובסכנות אין־קץ. לא פעם עשׂוּי רימון יחיד לחרוץ את גורלו של קרב שלם; ואילו הרימון הזה שאָבַד עלול – אם יימצא – לסייע לאויב לעלות על עקבותינו ולסַכֵּן את בעליו, אם יתגלו עליו טביעות־אצבעות. לרגע חשב – כך אמר – לצוות על דובלה לשוב על עקבותיו ולחפש את הרימון האבוד; אלא שיש להניח כי האויב כבר יצא בעקבותינו ואולי אף מצא את הרימון. על כן אין לנו ברירה אלא להצטער על האבידה ולהמשיך את דרכנו. קדימה!

והם המשיכו בדרכם, וכעבור דקות אחדות כבר ראו מולם את שער המשק, ומן השער יצא לקראתם חיים־שלמה המא“ז (מפקד האזור),שקיבל את פניהם בשמחת התרגשות. הוא וה”סליקר" נטלו מהם את נשקם, ולאחר מכן אמר דוּדוּ:

ועכשיו ישר למקלחת!

והם הלכו ישר למקלחת; שם חיכה להם נחמן, מנהל המכבסה, שנטל מהם את כל בגדיהם המאובקים והלחים, לרבות הנעליים העטופות בוץ, והעבירָם לדוד־כביסה רותח, לסלק מהם כל ריח ואבק של חשד. ואחרי ששטפו את גופם יפה־יפה הביאה קוֹניָה המחסנאית בעלת לב־הזהב לכולם בגדים נקיים, שריח המגהץ נודף מהם עדיין. בשעה שלוש לפנות־בוקר הוזמנו הבחורים לחדר־האוכל, שם התישבו מסביב לשולחנות ערוכים ולעסו בתיאבון רב את הלחם הטרי ואת הדגים המלוחים ולגמו תה מתוק. למרות העייפות הרבה נתמלא לבם חמימות לנוכח אותה קבלת־פנים פשוטה ונלבבת של הקיבוצניקים. לפתע התחילו לראותם בעינים אחרות, מבינות יותר. הרי הם, חברי המשק, חילקו במשך חדשים ארוּכּים עם בחורי הפלמח את מעונם ואת מזונם, את דאגותיהם ואת שמחתם. יחד אתם יצאו אל השדה ואל השמירה. מהם למדו לעבוד, להסתפק במועט, להבחין בין החשוב והטפל. פתאום הבינו שבעצם, בלי הבית הפתוח של הקיבוץ לא יכול היה הפלמח להתקיים… ואז התעורר רצון בלִבָּם לקום ולבקש סליחה מאנשי המשק שופעי החיבה על אותן “פשיטוֹת” שלהם על הלול, ועל הסחיבות שסחבו ממחסן הפרודוקטים כדי לגוון את הקומזיצים שלהם…

אבל בינתיים התחיל להאיר הבוקר. מה טוב היה להיכנס עכשיו לאוהל, לתת מנוחה לגוף הכואב ולרגליים העייפות, לחטוף תנומה אחרי ליל־השימורים. אלא שדוּדוּ חשב אחרת ואמר: אנחנו לא הולכים עכשיו לישון. האנגלים עלולים לבוא הנה בכל רגע כדי לערוך חיפוש ולעצור חשודים; עלינו להיות מוכנים לקבל את פניהם, או לבצע הסתלקות מהירה.

אלא שהאנגלים לא הופיעו אותו יום בדפנה; ובמקום להיכנס למיטות יצאו הבחורים לעבודה. עמיאל פנה אל הרפת, ונתן יצא שוב לסחוב בלוקים.

בשעה שדוּדוּ ובחוריו ערכו את החניה הקצרה לרגלי אבֵל בית־מעכה, כבר עשתה הכיתה המוגברת, שהתפצלה מהם ליד מכון־המים, את דרכה בשביל העולה צפונה־מערבה, לעבר הגשרון הסמוך לגבול. המם־מם דני נוימן צעד בראש הטור, אך במרחק־מה לפניו הלך גשש צנום וקל־תנועה – הלא הוא חיים פיינר (חפר), שהִכּיר יפה את השטח מאותם ימים לא־רחוקים, כאשר נמנה על חוליית ההעפלה, שהעלתה והחדירה יהודים דרך הגבול היבשתי הזה – מעפילים מסוריה והלבנון. הם טיפסו במשעול הצמוד לואדי – מרחק שלושה וחצי קילומטרים אורכו – כשאור הירח העולה מאחוריהם מטיל את צלָם על פני המדרון הטרשי, וקול צעדיהם השקט נשמע למרחוק בדממת הלילה. לאחר ארבעים דקות הליכה מאומצת הגיעו עד סמוך לגשרון, כחצי־קילומטר מן הגבול הלבנוני. הכיתה כרעה ברך מאחורי סלע חשׂוּף, ואילו חיים ומוטקה ידידו קרבו בזחילה עד לנקודת הגבול שעל הכביש המוליך לצידון, ריחרחו סביבה דקות אחדות ואחר־כך חזרו ובישרוּ: הנקודה ריקה. אין בה נפש חיה, לא שוטר ולא צל של שוטר.

– או־קיי, פעַל! – אמר דני.

חוּליית־החיפוי תפסה עמדה מול הגשרון, חוליית־החסימה מיהרה להציב מחסומים משני צדי הגשרון, ואחר־כך קרבו ה“סַבּלים” עם החבלן יהושע נבו אל הגשרון ןמילאו את חללו במאתיים קילוגרם זֶ’לניט. יהושע חיבר בתנועות מהירות את פתיל־ההפעלה והודיע לדָני: מוכן לפיצוץ.

הכל התנהל כה מהר וחלק, עד שכמה מן הבחורים חשו טיפת אכזבה בלבם. לא כך תיארו לעצמם את ליל הפעולה הראשון שלהם. אלא שדני לא מיהר כל־כך לעבור אל השלב הבא. הוא הציץ בשעונו ואמר:

– יפה, אבל מוקדם. אפילו עוד לא אחת־עשׂרה. נחכה קצת, עד לפיצוץ של דודו – ואז נפוצץ גם אנחנו את הגשרונצ’יק שלנו ונסתלק מכאן.

שכבו איפוא הבחורים איש במקומו והמתינו בשתיקה. וכי ברירה היתה להם? הם שכבו והביטו אל השמים הזרועים כוכבים, אל הירח המלא, הרוחץ אותם באורו הצהבהב, ואל כתר־החרמון, שנראה פתאום קרוב־קרוב אליהם. והדקות הוסיפו לזחול באיטיות מטילת תרדמה ומוטקה עצם עיניו וכמעט נרדם, אלא שחיים טלטל את כתפו ולחש באוזנו: דחילק מוטקה!…

דקה ועוד דקה ועוד דקה – ובאחת־עשרה וחצי הם ראו את עמוד־האש האדום, שהתרומם גבוה מצדה המזרחי של מטולה, ושניה אחר־כך שמעו גם את רעם הפיצוץ המתגלגל, ואז קרא סוף־סוף דני “פוצץ!” – וקם על רגליו.

יהושע הצית את פתיל־ההשהיה, וכעבור שלוש דקות – בשעה שהבחורים הנסוגים נמצאו כבר בואדי – השיגם הפיצוץ הקרוב והעז, שבישר בקולו הרועם כי הגשרון “שלהם” נהרס עד היסוד.

הפיצוץ העז מחה את שארית העייפות, שהתחילה משתלטת על הבחורים בעת ההמתנה הארוכה. עתה פתחו בנסיגה מהירה לעבר כפר־גלעדי, כשחוליית המאסף משתדלת לטשטש את עקבות רגליהם. כעבור שעה נכנסו בשערי המשק ופנו איש לאוהלו.

חלפה יממה אחת, וביום שלישי עם שחר הקיף גדוד בריטי מתוגבר, שהגיע למקום בזחלילים ומשורינים נושאי־מקלע, את כפר־גלעדי ושָׂם עליו מצור. לאחר שהחיילים שברו את השער הנעול פרצו כלי־הרכב לחצר המשק. יצחק פורטוגלי, בנו של איש “השומר” מנדל פורטוגלי, השתטח על הארץ מול הפולשים, ואחד הזחלילם עלה עליו ופצעו בשתי רגליו. תוך מאבק אלים ניסו החיילים להפריד בין הגברים והנשים ופצוּעים נפלו משני הצדדים.

משנודע בסביבה על המצור והחיפוש יצאו עשרות אנשים ממשקי הגליל לעזרת כפר־גלעדי. התגבורת נעה דרך ההרים, עד שנחסמה על־ידי פרשי חיל־הספר, שכיתרו את הקיבוץ. ברגע שנכנסו ההולכים לחורשת תל־חי פתחו עליהם אנשי חיל־הספר באש עזה. המותקפים השתטחו מיד על הארץ ואחד מהם הניף מטפחת לבנה. בכל־זאת המשיכו אנשי חיל־הספר לירות בהם מטווח קרוב; עשרה מאנשי מטולה, חולתא, יסוד־המעלה ומחניים נפגעו באש, ושלושה מְהם מתו אחר־כך מפצעיהם: צבי אשכנזי, בן 25 נכדו של בונה יסוד־המעלה; הרצל פרל בן 26 פרטיזן יליד צ’כיה, שהצטרף לקיבוץ מחניים, ומאיר זיכרר, בן 27, מעפיל מניצולי השואה שהצטרף לקיבוץ חולתא.

החיפושים המדוקדקים של האנגלים בכפר־גלעדי לא העלו דבר חשוד, ולבסוף עזבו הפולשים את המקום בלא לעצור איש.

בתוך שבועיים תיקנו האנגלים את הגשרון ההרוס ואת גשר־האבן המערבי, שניזוק באופן בינוני. אך בראשיתה של מלחמת־העצמאות חזר הפלמח ופוצץ בשנית את גשרי הצפון, כדי למנוע חדירת לוחמים ערבים מסוריה והלבנון לארץ־ישראל. הדבר היה במסגרת מיבצע “הלמד־הא” (15 בפברואר 1948), ובהודעת מטה הפלמח, שפורסמה לאחר הפעולה, נאמר בין השאר:

יחידה מגדוד הגליל ביצעה התקפה על גשר בכביש הראשי, 500 מטר מזרחית למטולה, ועל מעביר־מים גדול 800 מטר מערבית למטולה, בדרך עוּדֵיסה. שני הגשרים פוצצו. לאנשינו ולנשקם שלום".

חודשיים אחר־כך, בי“א ניסן תש”ח, נפל המם־מם דוּדוּ צ’רקסקי בַּקרב על נבי־יושע (מצודת כ"ח), לאחר שנפצע ופקד על אנשיו להפעיל את חומר־הנפץ על גופו, כדי להשלים את המשימה. דוּדוּ נפל, ופיקודיו, שאהבו אהבת־נפש את מפקדם זה, אשר “היתה לו בלורית מקורזלת שער, היתה לו בת־צחוק בעינים” – לא ידעו כיצד לתת ביטוי לכאבם. הם ישבו מסביב למדורה וזימרו חרש את השיר החייכני שהיה אהוב עליו, אותו פזמור שכתב חיים פיינר (חפר) באוהל המְפַקד ימים אחדים אחרי ליל הגשרים:

בשש־עשרה לחדש יוני ארבעים ושש,

בטרם הוא הלך לגשר והריח אש…

את הכלי הוא לא נצר,

לחץ – כדור עקר…

“דחילק, מוטקה” – היא אמרה לו,

ככה היא אמרה.


 

גשר בנות יעקב

ארבעת הבחורים עברו על פני המושבה הקטנה והמנומנמת משמר־הירדן והמשיכו ללכת מזרחה. לאחר שפסעו דקות אחדות לאורך הכביש, פנו ימינה ועלו על שביל המוליך אל תל נמוך, שעץ אַלוֹן ענֵף ניצב על ראשו. הם לבשו חולצות כחולות ומכנסיים קצרים והיו מצוידים בתרמיל־צד, מצלמה, משקפת־שדה, מגדיר צמחים ומכשירי־כתיבה – ציוד “הסוואה” אופייני לסיירי פלמח, שיצאו לשטח במסוה של סטודנטים חובבי־טבע. משעמדו בצלוֹ של האלון קירב עודד מסר את המשקפת לעיניו וסקר את הנוף שנפרש לרגליהם – החורשה והכביש, הירדן, הגשר, תחנת־המשטרה. בראשית השבוע קיבּלוּ מפקד הפלוּגה עודד והמם־מם מאירקה הוראה ממפקד הגדוד, שלום חבלין, להשלים את התיק על גשר בנות־יעקב לרבות הצעה לתכנית פיצוץ הגשר.

– נוף יפה – אמר עודד, תוך שהוא מוסר את המשקפת למאירקה העומד על ידו.

– לא רק יפה – אמר מאירקה פילבסקי (פעיל) – זהו אחד המקומות הכי מעניינים, ואפילו הכי חשובים, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של ארץ־ישראל.

אחר־כך ישבו הבחורים בצל האלון, ובעוד מאירקה מצייר רישום חטוף על דף פרוּשׂ, הביע צַחי תמיהה על שמו המוזר של הגשר:

– למה פתאום נתנו לו את השם גשר בּנות יעקב? ואם כבר, אז עד כמה שאני זוכר את שיעורי התנ"ך, היתה ליעקב רק בת אחת. לא?

– גם מסביב לשמו של הגשר יש כמה אגדות וסיפוּרים מעניינים – אמר מאירקה, שספרֵי גיאוגרפיה והסיטוריה נראו תמיד על מיטתו. ובלא שחיכּה להזמנה פתח וסיפר:

“רבּים קוראים לגשר הזה לא גשר בנות־יעקב אלא גשר יעקב; שכּן לפי אחת המסורות עבר במקום הזה יעקב אבינו את הירדן במקלו, בשוּבוֹ מחרן לארץ כנען וכאן נאבק עם המלאך. ואחרי שעבר את הירדן היה הוא הראשון שהקים כאן גשר, שנקרא על שמו, ועל־יד הגשר בנה חאן לאורחים. הערבים הצביעו גם על בית הרוס שעמד על־יד הגשר וסיפרו שזהו ביתו של יעקב, שבו התאַבּל על אבדן יוסף בנו; על כן יש הקוראים למקום גם בשם ‘מעבר הצער’. האגדה מוסיפה ומספרת כי כשנודע לבנותיו של יעקב על גורלו המר של אחיהן, הן עברו במקום הזה כדי לנחם את אביהן והזילו דמעות צער. את הדמעות האלה נוכל לראות היום בדמות אבני הבזלת השחורות, הפזורות לרוב בסביבות הגשר. מדרום לגשר מצויה ברכה קטנה ונטושה, שבה נהגו בנות יעקב, על־פי האגדה, להתרחץ בעברן בגשר ועל כן היא נקראת ‘חמאם בנאת יעקוב’ (מרחץ בנות יעקב). ולא רחוק ממנה, בצל אילנות עתיקים, מצביעים תושבי המקום על קברי בנות יעקב. אז מה הפלא כי השם ‘גשר בנות יעקב’ ניצח לבסוף את השם ‘גשר יעקב’?”

עוד לפני שהוקם גשר במקום הזה כבר עברו כאן בני־אדם את הירדן. בעת שנעשו עבודות ניקוז לאורך הנהר נתגלו בָּאזור שׂרידים מימי האדם הקדמון, כלי־עבודה מאבן ועצמות פילים וקרנפים, שהעידו כי אתר ארכיאולוגי זה הוא מן הקדומים בארץ. כאן עברה דרך־הים הנזכרת כבר בתנ"ך, שנמשכה מחוף הים אל חצור הגלילית ודרך רמת־הגולן אל דמשׂק. הביזאנטים בנו כאן, במאה הראשונה לספירה, לראשונה גשר ראוי לשמו, אלא שהוא נהרס בקרבות. השליט המַמֵלוּכּי בַּייבּראס בנה במקומו בסוף המאה ה־13 גשר גדול, שנשען על שלוש קשתות־אבן, והוא תוקן והורחב פעמים אחדות. תייר שעבר כאן בראשית המאה ה־19 סיפר, כי “הגשר גודלו מאה אמה, הוא בנוי אבני בזלת גדולות וגובהו כחמישים אמה מעל פני המים.” בשל חשיבותו האסטרטגית התחוללו סביב הגשר ועליו קרבות רבים במרוצת ההיסטוריה. הצלבנים בנו מולו מבצר, שהתבצרו בו אלף איש, אבל נוּר־א־דין, שליט דמשׂק, הביס כאן בסוף המאה ה־12 את באלדווין הרביעי, מלך ירושלים הצלבני.

“דרך־העפר המסתעפת מעיקול הכביש דרומה מוליכה אל תל קרוב, החולש על הירדן והגשר,” סיפר מאירקה, “התל נקרא קסר עתרה (מצד עתרת) ועליו אפשר לראות את חורבות המבצר הצלבני. אגב, הצלבנים שחנוּ בו גבוּ מס מכּל מי שעבר על הגשר, והכסף היה קודש לאחזקת מנזר־נשים. שהיה תחת חסוּתם בצפת ושמו ‘בנות יעקב’ (על שם יעקב אחי־ישו). יש הטוענים כי שֵם המנזר הוּא שהביא את שמו גם לגשר… גשר בנות־יעקב היה גם הנקודה הצפונית ביותר, שאליה הגיע צבא נפוליאון במסע כיבושיו בארץ, והמצביא הצרפתי הציב עליו משמר כדי למנוע מעבר תגבורת מדמשק לעכּו הנצורה. במלחמת־העולם הראשונה התחולל קרב מסביב לגשר, בין גדודי אלנבי לבין התורכים הנסוגים. בעת נסיגתם פוצצו התורכים את הגשר במרכזו, אבל יחידת הנדסה אוסטרלית תיקנה אותו, כדי לאַפשר את המשך ההתקדמות לעֵבר דמשק. הגשר הנוכחי שוּפץ על־ידי האנגלים לפני כעשרים שנה.”

– ועכשיו הגיע כנראה תור הפלמח לפוצץ אותו – אמר צחי.

– אם נקבל פקודה לפוצץ את הגשר – אנחנו נפוצץ אותו – אמר עודד – שכן לפקודה תמיד אנחנוּ… ועכשיו בואו נשוב לאַילת־השחר.

עוד סיורים אחדים יצאו מאילת־השחר אל הגשר וסביבתו – סיורי־יום וסיורי־ליה. ערב אחד, למשל, יצאו מאירקה ודיתקה, בת־זוּגוֹ לַמשׂימה, לטיול “רומאנטי” אל חורשת הקאראנטינָה הסמוכה לגשר (שם נמצאה תחנת־הסגר־לבהמות). תוך כדי טיול עלה הזוג על הגשר כשמאירקה – המעמיד פני תם – מנסה לקשור שיחה ידידותית עם הזקיפים הערבים ולהוציא מפיהם פרטים על סידורי השמירה שלהם. דקות אחדות שהו השניים על הגשר, כשהם סוקרים אותו היטב לכל פרטיו. ולאחר שהחשיך נבלעו מאירקה ודיתקה בחורשת הקאראנטינה, כדי להמשיך ולצפות ממנה לעבר הגשר, לראות מה מתרחש עליו בשעות הלילה. תחילה לא אירע דבר שראוי לספר עליו. שני זקיפים משועממים עמדו שָם על משמרתם, זה בצדו המערבי וזה בצדו המזרחי, כשהם משוחחים ביניהם בקול רם. אך מקץ שעה לערך נשמעו פתאום נקישות של נעליים צבאיות מסומרות קרבות אל הגשר מכיוון משמר־הירדן. הרעש שהקימו נשמע חזק פי כמה בדומיית הלילה. עוד אלה הולכים, הידהדה פתאום קריאה רמה מכיווּן הגשר:

Halt, who’s there? (עצור! מי שם?)

– Friends (ידידים)– ענה אחד מן הבאים.

– Friends must be recognized (ידידים חייבים בזיהוי) – השיב לעומתו הזקיף הקרוב בהיגוי ערבי בולט.

ארבעת ה“ידידים” – שלא היו אלא חיילים אנגלים, כנראה מן המחנה שליד ראש־פינה, ומגמת פניהם: הבסיס שממזרח לירדן – הגיעו אל הגשר ועצרוּ עליו, ולאחר שיחה קצרה וחטופה עם הזקיפים המשיכו דרכם הלאה, מזרחה.

מאירקה עקב בעניין רב אחרי מה שראו עיניו ושמעו אזניו; אחר־כך שקע בהרהור, וכעבור דקות אחדות לחש בהתרגשות: – יש לי רעיון איך להוריד את השומרים מהגשר. ועכשיו כדאי לשוב למשק.

מיום ליום נוספו פרטים ונתונים בקשר עם הגשר; ולבסוף ישבו עודד ומאירקה במיפקדת הפלוגה באַילת־השחר כדי להשלים את תיק גשר בנות־יעקב. מן הידיעות שהצטברו בתיק ניתן להכין דו"ח מודיעיני זה:

הגשר בנוי אבן ובטון מזוין והוא נתמך על־ידי שני עמודי קיר. אורכו 35 מטר, רוחבו 6 מטר, גובהו מעל פני המים – 12 מטר. על הגשר מוצב משמר קבוע של שוטרים ערביים: שני זקיפים, המתחלפים בזמנים קבועים, ניצבים אחד בכל צד של הגשר, בעוד יתר אנשי המשמר (15–20 בערך) שוהים בתחנת־המשטרה, הממוקמת בבית החאן הישן, בעברו המזרחי של הירדן. בלילה ישנים השוטרים במדיהם, כשנשקם לצדם, כדי שיוכלו בשעת הצורך לחוש לעזרת הזקיפים.

סביבות הגשר: בצדו המזרחי – תחנת־משטרה וביקורת גבולות, הנמצאת בבנין דו־קומתי ישן, בעל גג מחודד, מוקף עצים, ששימש בעבר חאן ופונדק־דרכים. 2 קילומטרים ממזרח לגשר, בכביש המתפתל ומטפס אל הגולן וקונייטרה, נמצא בית־המכס העליון, שהוא בניין גדול ומפואר, בו חונה יחידה סורית, שגודלה אינו ידוע.

בצדו המערבי, במרחק 8 ק"מ מן הגשר,מול ראש־פינה,נמצאמחנה צבא בריטי. משמר הגשר נמצא בקשר טלפוני וקשר אלחוטי עם מחנה הצבא בראש־פינה.

עודד חזר וקרא את שורות הדו"ח, קימט את מצחו ואמר בהרהור:

– מה שברור לי כבר עכשיו הוא זה: אל“ף, בליל הפעולה יהיה צורך למנוע את הזקיפים מכּושרָם לפעול, בטרם יספיקו להעיר את חבריהם הישֵנים, או להזעיק עזרה מראש־פינה. בי”ת, נצטרך לחסום חסימה גמורה ומוחלטת את כביש ראש־פינה – משמר־הירדן. ואחרון: אפשר שאציע גם פעולת־הטעיה קטנה, שתמנע משלוח תגבורת ממחנה הצבא אל הגשר.

במשך ימים אחדים עסקו עודד ואנשי מטהו בתכנוּן ההתקפה על גשרי מטולה, שגם אותם עמדו לפוצץ מחלקות מפלוגה ט'). לאחר שתיכננו והציעו וָריאציות שונות, הגישו אותן לאישורם של מפקד הגדוד שלום וקצין־המבצעים של החטיבה.

כעבור שבועות אחדים של ציפיה אושרה תכנית פעולה א', ולאחר דחיות אחדות הגיעה אל מפקדת הפלוגה גם “פקודת מיבצע מרכולת” ובה מועדו הסופי: 16 ביוני 1946, שעה 23.30.

מאז שעותיו המוקדמות של בוקר יום א' אפפה תכונה בלתי־רגילה את מחנה הפלמח באילת־השחר. אורחים בלתי מוכּרים וחמורי־סבר אצו־רצו בין האוהלים, ולעומת זאת “נעלמו” מן השטח כמה וכמה מבחורי המחלקה הפעלתנים. כל המם־כפים התכנסו לישיבה ממושכת באוהל המם־מם, וגם על הצריף הסמוך, שב שוכן מַטה הפלוגה, נחה רוח בלתי־מצויה, כשכמה בחורים ניצבים על־ידו באבטחה.

– אני מריח משהו באויר – אמר דב הג’ינג’י – תסמכו עלי.

חיימקה הליצן זקף את ראשו, ריחרח את אווירו החמים של יום הקיץ ואמר:

– כן, גם אני מריח משהו… משהו “זקסי” מאד־מאד.

ורפי ה“הלאנגר” אמר גם הוא:

– גם לי יש הרגשה מוזרה בבטן, שהלילה יקרה משהו רציני בסביבה.

בשעה ארבע נסתיימה סוף־סוף הישיבה באוהל המם־מם והמפקדים יצאו מתוכו לשאוף אויר צח. מיד הקיפו אותם בחורי המחלקה, לשמוע מפיהם איזו מלה טובה, שתספק את סקרנותם; ומאירקה המם־מם הביט בהם בשתיקה, כמבקש למתוח עוד מעט את סקרנותם, ולבסוף אמר בחיוך:

– אז זהו זה. הלילה אנחנו יוצאים. כדאי לכם להתחיל כבר בהכנות: לבדוק נעליים וחגור. בשמונה אפס־אפס עליכם להיות בחדר־התרבות.

היתה השׂמחה רבה. והיתה התלהבות שאין לבטאה במלים: סוף־סוף יוצאים לפעולה! עכשיו נַראה לממשלת הספר הלבן מה זה “אנו אנו הפלמח”! הרי לשם כך התאַמנו והזענו כל החודשים האחרונים הללו!

והיתה סקרנות רבה ויוקדת: לאן יוצאים? אולי אל ה’קמפ' בראש־פינה? ואולי אֵל בסיס מעבר לגבול? או…

בשבע בערב נכנסו בחורי המחלקה לחדר־האוכל של המשק. מוֹטקה ורוּביק התישבו על־יד הבוּלגריות מחברת־הנוער, שיגרו לעברן קריצה רבּת משמעות, ניסו לעשות עליהן רושם ולעורר גם בהן סקרנות לאשר עומד לקרות הלילה. אבל לרוב הבחורים אבד התיאבון. הם בָלעו את הארוחה בחפזון, לגמו ספל תה וּמיהרו אל חדר־התרבות של המחלקה.

משנכנסו אל המועדון הופתעו למצוא בו גם כּיתה מוגברת מהכשרת חולתא הסמוכה.

– מה אם עושים כאן? – שאלו בסקרנות את האורחים.

– קיבלנו פקודה לבוא – אז באנו – השיבו האורחים ולא פירשו.

– הם יהיו הסַבּלים שלנו – הביע רפי השערה של בדיחותא, ולא ידע עד כמה צדק בהשערתו.

בשעה שמונה בדיוק נכנס עודד מפקד הפלוגה למועדון דף נייר בידו. בן־רגע הושלך הס בחדר והכל היפנו את ראשיהם לעבר המפקד ממוצע הקומה, שבלורית סוררת נופלת על מצחו. עודד סקר את הבחורים היושבים מולו בעיניו החודרות, ואחרי שתיקה של רגע פתח ואמר בקולו האטי והשַקט, שהיגוי וינָאי מורגש בו:

“אנחנו יוצאים הלילה לפוצץ את גשר בנות־יעקב שעל הירדן. באחת־עשרה וחצי בלילה, כשנפוצץ אנחנו את הגשר שלנו, יחבלו יחידות אחרות של הפלמח בעשרה גשרים נוספים לאורך גבולות הארץ. אנחנו נבצע את המשימה בכל התנאים ובכל מחיר.” לאחר שפירט במשפטים אחדים את תכנית הפעולה על כל שלביה, קרא מן הדף שבידו את שמות היוצאים, המתחלקים לשבע חוליות אלה: חוליית־הטעיה, שכבר יצאה מן המשק כדי להעפיל על הר־כנען ולבצע שם פעולת הסחה: שתי חוליות־חסימה – מזרחית ומערבית – לחסימת דרכה של תגבורת אויב; חוליית־רתק, לאבטחת החבלנים ומניעת יציאתם של אנשי המשמר מתחנת המשטרה; חוליית־פריצה, שתתקרב אל הגשר ותנטרל את הזקיפים המוצבים עליו; חוליית־חבלה, שתצמיד את חומר־הנפץ אל הגשר ותפעילו; אל חוליה זו תתלווה כיתת ה“סבלים” מהכשרת חולתא, שתשא על גבה 300 קילוגרם ז’לניט. ואחרונה – חוליית עזרה ראשונה, שתימצא בנקודת האיסוף, ליד חוליית־הפיקוד.

– בעוד שעה בדיוק נצא לדרך – סיים עודד את דבריו – עד אז יסביר כל מפקד חוליה לאנשיו את תפקידם המדויק. ואחרי ההכנות אני ממליץ על מנוחה עד לשעת היציאה.

באותה שעה כבר עשתה חוליית ההטעיה את דרכה ברגל מחצר בִּירְיָה אל פיסגתו של הר כנען. חמשת הבחורים טיפסו חרש אל ראש ההר ותפסו עמדה מאחורי סלע מוקף שיחים, בין מצודת המשטרה הגדולה, הבנויה על הפסגה, לבין המחנה הצבאי הסמוך, שבו שכנו חיילים בריטיים ואנשי חיל־הספר הירדני.

– זכרו – חזר מפקד החוליה אברהם, המכוּנה פרֶדו, ולחש באזני אנשיו אֶת המלים המוכרות להם היטב – המשימה שלנו היא לבצע התקפה פצפוֹנת, שתעורר רושם כאילו עומדת להיערך כאן התקפה רצינית על המחנות. מטרת ההתקפה הזאת היא לא רק לרתק את הכוחות לבסיסים שלהם אלא למשוך הנה גם תגבורת ממחנה ראש־פינה.

ארבעת בחורי החוליה הנהנו בראשם והתרחקו מעט איש מרעהו, דרכו את נשקם ונעצו מבטם אל המטרה. קריאות רמות באנגלית בקעו מחלונות הבנין הפתוחים והתגלגלו אל חלל הלילה. כאילו בתשובה הדהדו מאחור נביחות כלבים זועפות, ואחריהן – דממה מתוחה. כשהראו מחוגי השעון את השעה 11.20 בדיוק השמיע פרדוֹ את הפקודה “אש!” והטיל רימון אל המרפסת הקרובה של תחנת המשטרה. עוד שניים־שלושה רימונים נזרקו, וצרור ארוך נורה לעבר מחנה חיל־הספר. במשך רגע ארוך כוסו שני היעדים באש מפוזרת, פעם אטית ופעם מהירה, כשאנשי החוליה משַנים מדי פעם עמדה או כיווּן, להגברת הרושם.

הרושם היה מדהים. קשה לתאר את שהתחולל אותה עת על ההר. החיילים האנגלים והירדנים זינקו בבהלה ממיטותיהם ותפסו את נשקם. מטר־יריות עז וזועף מלא את חלל הלילה. דומה שכל כלי הנשק שנמצאו בבסיסים נטלו חלק בהילולת האש. כדורים זורחים פילחו את החשכה. רקטות אדומות הציתו את כיפת הרקיע השחורה וקראו לעזרה. אנשי חיל־הספר כיוונו את אִשָם לעבר בנין המשטרה, ושוכני הבנין האנגלים שיגרו בתשובה את יריותיהם לעבר המחנה הירדני. במשך שעה ארוּכּה “הצליחו” אלה לירות על אלה, ונראה היה שכל צד סבר כי ההתקפה מכוּונת ישירות אליו דווקא… המפקד הבריטי שיגר קריאות “אס־אוֹ־אס” בהולות לראש־פינה, דיווח על נפגעים וביקש עזרה ותגבורת. ואמנם לא עברה רבע־שעה ושורה ארוכה של כלי־רכב צבאיים נראתה מטפסת באורות מלאים בכביש המתפתל מראש־פינה לעבר בירת הגליל. אין ספק, פעולת ההטעיה השיגה את מטרתה במלואה: היא הסיחה את דעתם של האנגלים מגשרי הירדן אל בסיסיהם בגליל ורוקנה כמעט לחלוטין את מחנה ראש־פינה מכוחותיו המבצעיים.

– זהו זה – אמר פרדוֹ למראה השיירה הגדולה – אנחנו את שלנו עשינו. עכשיו חוזרים בשקט אל הקיבוץ.

חמשת הבחורים גלשו לאחור במורד המדרון התלול אל ואדי פאר־עם ונסוגו בדרך־לא־דרך, כשרגליהם ניגפות בסלעים. משהגיעו אל קרקעית הואדי ישבו רגע לנוח. פרדו ניגב בממחטה את ברכו שנשרטה, ולאחר שהחזיר את הממחטה לכיסו הוציא מתוכו תעודת־זיהוי, שצלב־קרס מתנוסס על כריכתה.

– אתם רואים? – אמר בקול חרישי לחבריו המשתאים – זוהי ההוכחה היחידה שיש לי כי נשארתי בחיים. הגרמנים נתנו לי אותה… אבל הורי נשארו שָם… ועכשיו, קם פתאום על רגליו – בואו נמשיך בדרך.

באותה שעה, שבה עשתה חוליית־ההטעיה את דרכה אל פיסגת הר כנען, עמדו שאר בחורי המחלקה במיסדר לילי ליד פרדס האשכוליות של אַיֶלת־השחר. עודד השמיע הוראות אחרונות, חזר והטעים את החשיבות העליונה בהקפדה על שעת הפיצוץ המדויקת – 23.30, שהיא גם שעתם של עשרת הגשרים האחרים. ולאחר שהזכיר כי עם הישמע פקודת הנסיגה חייבים הכל לפנות צפונה, לכיוון אפיק הירדן ושאל:

– יש שאלות? – לא היו שאלות

– כולם מוכנים? – הכל היו מוכנים.

– כל העגלות הגיעו? – כל העגלונים הגיעו עם עגלותיהם.

– קדימה, לדרך! שלושים וששת בחורי המחלקה פנו לעבר העגלות, שבאו כדי להסיעם עד סמוך למשמר־הירדן ובתוך כך להעלים את עקבות רגליהם. ברגע שהתחילו עולים על העגלות, אחזה פתאום התרגשות מוזרה את הבחורים; התרגשות שביטאה את שיאו של מתח מצטבר, ואולי גם אמרה לחפות על מועקה ופחד סתום, הפוקד רבים מהיוצאים אל הפעולה הקרבית הראשונה שלהם. יוסקה נראה מחבק פתאום את רפי העומד לצדו, כאילו היה אחיו אהוּבו. דוּבי לוחץ את ידו של דודיק חברו, ששובץ בחוליה אחרת; ואילו יהודה וראוביק טופחים זה על שכמו של זה ואומרים: “אז שיהיה בהצלחה!” טוב שהירח מסתתר עדיין מאחורי צמרות העצים והאפלה מחפה על ההתרגשות התלויה בחלל.

– דיו! דפקו העגלונים בסוסים, ושלוש העגלות יצאו ועלו על הדרך המוליכה למשמר־הירדן. בעגלה האחרונה נסעו אנשי חוליית־החסימה. משהגיעו לכביש מחניים-משמר־הירדן ירדו ממנה שניים בקפיצה, קיבלוּ מחבריהם שלמעלה שלטים ושאר חפצים והניחום בתפזורת לכל אורך הכביש. על השלטים התנוססו המללים “זהירות – מוקשים!” בשלוש השפות הרשמיות, וליד כל שלט הונח מוקש גדול. היום מותר לגלות כי ה“מוקשים” לא היו אלא קופסאות־פח גדולות וריקות, שהורכבו ועוצבו כיד־הדמיון־והאמצאה הטובה של החבלנים. אבל שלטים ו“מוקשים” אלה עשו את שלהם: פטרול בריטי ממונע, שיצא זמן־מה אחרי הפיצוץ לעבר הגשר התעכב בדרכו שעה ארוכה, עד שהצליח לפנות ברוב זהירות את הכביש ולהודיע כי הוא פתוח ובטוח לתנועה.

ליד משמר־הירדן ירדו הבחורים בקפיצה מן העגלות; ובעוד העגלונים מסובבים את סוסיהם לאחור, טיפס מפקד חוליית־החסימה על עמוד הטלפון הסמוך וניתק את חוטיו. מכאן המשיכה המחלקה את דרכה ברגל לעבר הגשר. במרחק קילומטר לערך ממנו ירדה המחלקה מן הכביש, פנתה צפונה־מזרחה ונעה בחשאי לעבר החורשה הסמוכה לירדן. שם, בין האילנות הקדומים, נמצאים לפי אמונת הערבים קברי בנות יעקב. ושם, בצלו של האילן הגבוה מכולם, היתה נקוּדת הריכוז. הבחורים התישבו והמתינו בדממה דקות אחדות. עודד כינס אליו את מפקדי החוליות והחליף אתם קטעי שיחה לחשניים. כשמחוגי השעון הראו על השעה אחת־עשרה אמר להם: “פעל!”

בזוֹ אחרי זו קמו החוליות ונעו חוליה־חוליה למקומה. החובש ועוזריו האלונקאים התמקמו בנקודת האיסוף, שהיתה בקפל־קרקע סמוך. חוליות החסימה והאבטחה תפסו עמדות משני צדי הכביש, מוכנות לחסום כל תנועת רכב ולאבטח את החבלנים. מוטקה המקלען זחל עם ה“בּרן” שלו עד לעמדתו שמאחורי תלולית עפר וכיוון את לוע המקלע לעבר פתחה של תחנת המשטרה, שקודקוד גגה המחודד בּוֹלט מעברו המזרחי של הגשר. כפות ידיו נחו על הקת ושמוּרת־ההדק ובמוחו חזר ושינן את ההוראה שקיבל: “ברגע שיוצאים מתוך הבנין אנשים שינסו להפריע לנו בעבודה – אתה פותח עליהם באש מדויקת!”

עתה הגיעה תורה של חוליית־הפריצה לצאת אל היעד. תפקידה, כזכור, להשתלט על הזקיפים ולהוציאם מכושר פעולה. בהתאם לתכנית, שגובשה באותו סיור לילי, צעדו החמישה אל הגשר, לבושים מדי צבא בריטי, מקטרות תקועות להם בין שיניהם והסטֶנים תלויים בגינדור מאחור. כעבור רגע כבר ראו את שני הזקיפים הערבים, כשהם עומדים משני צדי הגשר ומשוחחים בקול רם. פתאום השתתקו השניים ונעצו מבטם בצללים המתקרבים אליהם.

– Halt! Who’s there? – שאל הזקיף המערבי ודרך את נשקו.

– Friends! – השיב לו יאיר המם־כּף באנגלית “אוקספורדית” מצוחצחת; והחמישה הוסיפו להתקרב אל הגשר, כאילו הם רגילים לעשות זאת ערב־ערב.

– Also friends must be recognied אמר הזקיף שעל הגשר, כצפוי.

אבל החמישה הלכו וקרבו, וגם הזקיף המשופם, שניצב מעברו המזרחי של הגשר, הלך וקרב בסקרנות אל עמיתו אשר בצד המערבי.

– האַוּ דוּ יוּ דוּ? – ניסו השומרים לקשור שיחה עם הבאים.

– פיין… פיין… – היתה התשובה.

ואז, בעוד שני הזקיפים עומדים זה לצד זה נשענים על רובי־הציד שלהם ומביטים בחמשת הבאים בלא לחשוד במאומה – זינקו לעברם פתאום ארבעה מבין הבאים בזריזות פנתרית. היה זה אחד מאותם זינוקי בָּזַק קלאסיים הנקרא “הורדת זקיף”, ועוד בטרם הספיקו הזקיפים להבין מה קורה פה, או להשמיע קריאת הפתעה, וכבר מצאו עצמם לפותים בצבת של זרועות חזקות ופיותיהם אטומים בכף־יד איתנה. רגע נוסף – וגרביים נתחבו אל בין שׂפתיהם, ורצועות בד הונחו על פיותיהם ונקשרו היטב מאחור, על העורף. חבלים נכרכו מסביב לידיהם ורגליהם ואחר־כך נקשרו אל העצים הסמוכים – “כדי שיוכלו לעקוב מקרוב ולראות איך הפלמ”ח מפוצץ גשרים" כדברי מוטקה); ואילו רוביהם, שנשמטו מידיהם ונפלו על הכביש, הושלכו מעל מעקה הגשר לתוך מימי הירדן הגועשים. למחרת – כך סיפרו יודעי ח"ן – התלונן אחד הזקיפים באזני קצין המשטרה כי היהוּדים שתקפו אותו תחבוּ לפיו בכוונה גרב ישן ומסריח…

– אין לכם מה לחשוש – אמר להם יאיר, כמתנצל על שהוא וחבריו נאלצו להערים עליהם ולנהוג בהם באלימות, – אם תעמדו כאן בשקט כל רע לא יאונה לכם.

עודד שיגר מבט בוחן לעבר תחנת משטרה שמעבר לגשר. היא עמדה רוגעת ודוממת, טובלת באורו הכסוף של הירח המלא. איש לא יָצא מן הבנין. אַף לא אחד מדייריו לא שמע את אשר אירע לַשומרים בחוץ.

– חבלנים, פעל! – השמיע עודד פקודה חרישית.

חוליית החבלנים קמה ממקומה. עַמי, מפקדה, רמז לכיתת הסבלים ללכת אחריו, וכעבור דקה כבר נבלעו כולם מתחת לגשר הגדול. תריסר הסבלים עמדו מתחת לקמרונו המערבי של הגשר, פרקו במהירות את התרמילים גדושי הז’לניט שנשאו על גבם, ומסרו אותם בזה אחרי זה לאנשי חוליית־החבלה. כל סַבל שהתפרק מתרמילו פנה לאחור ושב בריצה אל נקודת ההיערכות, כשתחושת הקלה מענגת מלטפת את גבּוֹ וכתפיו. עתה תפסו החבלנים את התרמילים והצמידו כל אחד ואחד מהם אל המקומות שנקבעו מראש, ושהם הכּירום כל־כך טוב לאחר האימונים הרבים שעשו על מיתקני הדֶמֶה: משני צדיו של קיר־התמיכה המרכזי, מתחת לקמרון, משני עבריו של הגשר, בחלקו התחתון. אחר־כך חיברו היטב את פתילי ההצתה אל המטענים, הרכיבו את מנגנון ההפעלה ואת המרעום והתקינו את העיפרון המשהה והנַפָּצים; ולאחר שהכל היה מוכן לפיצוץ הציץ עַמי בשעונו: המחוגים הראו על ארבע דקות לפני שעת האפס. יפה; הבחורים הותירו בידו פנאי לשוב ולבדוק את מערכת המטענים והפתילים הסבוּכה הזאת, אם חוּבּר הכל והותקן כהלכה. ובשעה שהמחוגים הראו על 23.29 לחץ מיכה באצבעו על ה’עיפרון האדום. נשמע קול הנפץ החלוש של הפיקוֹת – ובּה בשניה קרא בקול: “פּוּצַץ!”

חמשת החבלנים קפצו אל שפת הנחל, טיפסו על גדתו וחזרו בריצה שפופה אל עמדת ההיערכות.

“פוצץ!” חזר עודד על הקריאה והרים ידו, אות להתחלת הנסיגה.

אנשי האבטחה, החיפוי והחסימה חזרו גם הם לנקודת הריכוז. אחרון שב והגיע מוטקה המקלען. כלי הנשק היו קרים כולם: אף כדור אחד לא נורה.

– איך המרגש? – טפח יוסקה על כתפו של רפי, משהבחין בידידו הכורע ברך לצדו.

אך בטרם הספיק הלה לענות ניפֵּץ רעם אדיר את דומיית הלילה. להבה מסמאת התרוממה מכיווּן הגשר וגררה אחריה תימרות עשן ואבק. השמיים האדימו לרגע, כאילו היכה בהם ברק ארגמני, ולרגע נדמה היה כי אש אחזה גם בצמרות העצים הקרובים. גושי בטון, שברי אבנים ומטילי מתכת התנשׂאוּ באויר ואחר־כך צנחו ונפלו באשר נפלו. גשר בנות־יעקב הגדול והישן קרס ונפל ברעש אל ערוץ הירדן.

הבחורים נעצו איש ברעהו מבטים שהיו בהם אֵימה, השתאות וחרדת אלוהים.

– בכל ימי חיי לא שמעתי מין בּוֹמבּה שכזאת! – פלט רובקה ספק לעצמו, ספק לאלה העומדים על ידו, לאחר שהרעם נעלם והותיר צלצול טורדני באזניו.

אלא לא זה הזמן ואף לא המקום המתאימים להחלפת רשמים. שכן ברגע זה, משחלפה תדהמת ההלם, התעוררה תחנת־המשטרה לתחייה. דלתות נפתחו ונסגרו בטריקה, קריאות רמות ופקודות נרגזות רדפו זו את זו.

– גששים, קדימה! – פקד עודד – אנחנו נסוגים מפה במהירות. כולם אחרי!

המחלקה יצאה לדרך בטור עורפי, כשהרגליים צועדות צפונה בקצב מהיר. הם לא הרחיקו עדיין ללכת – ויריות שנוֹרוּ מתחנת המשטרה התחילו לרדוף אחריהם – צרורות מקלע ארוכים וכדורי רובה; אלא שהכדורים שרקו גבוה מעל לראשיהם, כאילו כּוּונוּ אל צמרות העצים. וכיון שהיריות דמו לנביחות סרק שאין בהן כדי להזיק, לא התעכבו הבחורים להשיב אש, שכן חייבים היו להתרחק מסביבות הגשר מהר ככל האפשר, לפני שיספיקו הבריטים להגיע לכאן, להקיף את השטח ולחסום את כל הדרכים והשבילים. גם את ההתפקדות עשׂוּ תוך כדי הליכה, כשכל צועד בטור משמיע את מספרו הסידורי באזני הצועד לפניו וכן הלאה – עד לעודד הצועד ראשון. איש לא נעדר.

הגשר המפוצץ נותר הרחק מאחוריהם, גם היריות הלכו וגוועו, והמחלקה פתחה במסע רגלי מזורז לעבר יסוד־המעלה ומשם הלאה – אל מקום המחבוא הארעי. היה יסוד סביר לחשש כי מחר עם שחר יקיפו יחידות צבא בריטיות את הישובים העבריים הקרובים ביותר לגשר, כדי לחפש בהם את הטרוֹריסטים מבַצעֵי מעשה החבלה, ועל כן מוטב להיעלם במקום מסתור בטוח עד יעבור זעם.

הבחורים צעדו בּדרך־העפר הארוּכה הצמודה אל גדתו המערבית של הירדן. משמאלם שטף הנחל במהירות, חבוי בתוך צמחייה סבוכה. מימינם השתרעו מטעים ושׂדות־בוּר. הם הלכו במהירות, נושאים בשתיקה את כלי הנשק שלהם. רק מוטקה המקלען נאנק בכאב וגידף בלבו אותו נַשק או סליקר, על ה“פאטנט” המסובּך, שהרכיב אל ה“ברן” חבל כפול תחת רצועת העור המקורית. אלא שרצועות־חבל אלה התחככו וחתכו בכתפיים בלא־רחם והכבידו נוראות על ההליכה.

ראו הבחורים את מצוקתו של מוטקה והתנדבו לסייע לו ככל האפשר. וכך עבר ה“ברן” מיד אל יד, או ליתר דיוק, מכתף אל כתף, תוך כדי הליכה, כאשר כל “סַבּל” משַתק כמעט אחת מכתפיו בבוא תוֹרוֹ, ואילו דב הג’ינג’י הגוּץ כמעט צנח והתמוטט תחת נטל ה“ברן”, בעל־הפאטנט הנוראי.

– בעצם, אנחנו לא צריכים לרטון עכשיו – אמר חיימקה חציוֹ מלגלג וחציוֹ חולמני – ברן עם רצועות־חבל כאלה הוא נשק מתאים מאד לצבא של פרטיזאנים. אבל אתם יכולים להיות בטוחים, כי ברגע שהפלמח ייהפך פעם, בקרוב, לצבא סדיר ולֶגאלי, יהיו גם לנו מקלעים עם רצועות־עור דה־לוקס…

וגם הוא עצמו לא חָלם כמה מהר יתממש חזונו זה.

לאחר שלושים דקות של הליכה מהירה ומתישה, עברו בסמוך לתל־המעברה תְלוּל המדרון, הנראה כּמין חצי־אי בתוך פיתולו החובקני של הנהר מיד עם צאתו מאגם החולה, והמכונה כך משום שלרגליו נמצאה אחת ממעברות־הירדן הקדומות. אחר־כך פנו צפונה־מערבה וצעדו לאורך חופו המערבי של ים־החולה, כשחלוּקי האבן הקטנים משמיעים חריקה קצובה מתחת לסוליות הנעליים. הירח וריבואות כוכבים השתקפו בראי־המים החלק, והנוף המכושף השכיח לרגע את גלי העייפות הממלאים את הגוף. אחר־כך עקפו הצועדים את קיבוץ חולתא, חצו את רחובה הראש של המושבה יסוד־המעלה, עברו בין בתי אבן ישנים, המטויחים טיח אדמדם, חלפו על פניו של האיקליפטוס הזקן ועָב הגזע. ולאחר שעברו את שמונת הקילומטרים בשעה בקירוב עצרו ליד מעגן־הסירות של דייגי החוּלה. שם קיבּלו את פניהם שני נציגים ממפקדת הגדוד, שעמדו ליד טנדר כבוי אורות. עודד החליף את משפטים אחדים.

– שמענו את הפיצוץ. מה למסור למַטֶה?

– המשימה בוצעה. אין נפגעים.

– כל הכבוד. הסירות מוכנות.

אחד מהם קפץ ועלה על הטנדר והבחורים מסרו לו את כלי־נשקם. אחר־כך עלו על חמש סירות של דייגי חוּלתא ויסוד־המעלה, תפסו במשוטים והתחילו חותרים אל לב האגם. כארבעים דקות חתרו צפונה, אל ג’ונגל הביצות הפראי. פני האגם היו חלקים כראי. שכשוך המשוטים במים נשמע כמין ניגון מוזר, והטיפות הנושרות מהן נראו כפניני־כסף. בחרטום הסירה ישב הנוט, ועל־ידו פנס לוקס בוער, שאורו מוכהה על־ידי דפנות פח.

סמוך לשעה שתיים לפנות־בוקר נכנסו הסירות אל תוך שטח הביצות, פילסו דרכן בתוך סבך הגומא, הקנה והאגמון, עד שהסיירים הביאום אל מקום המחבוא. הבחורים ירדו מן הסירות ופקחו עיניים משתאות: בתוך הג’ונגל הפראי, שדומה כי רגל אדם לא דרכה בו לפניהם, גילו חניון קטן שהוכן במיוחד למענם. היה בו מצע של חבילות קש לשינה ומנוחה, שמיכות, מזון, ציוד רפואי, ספרים ומשחקים, ואפילו כילות נגד יתושים עוקצניים. אכן, היה מישהו במפקדה שחשב על הכּל.

– הי, תגידו, כמה זמן אנחנו צריכים לבלות במקום הזה? – שאל מישהו בפתיעה למראה “המלון”, עם כל הנוחיות – שבועיים? חודש? או…

– עד יעבור זעם – השיב עודד – אולי יומיים, אולי שלושה. תלוי בתגובה של האנגלים על פיצוץ הגשרים. יודיעו לנו מראש מתי נוכל לחזור למשק.

וכעבור דקות אחדות השׂתרעו הכל על מצע הקש, התכסו בכילות ושקעו בתנומה עמוקה ומרגיעה. רק אחד נותר ער לשמור עליהם.

שתי יממות שהו בחורי המחלקה במקום־מחבוא זה, והשעות חלפו עליהם במהירות יחסית. הם צפו במטוסי הסיוּר, החגים בשמיים ומחפשים “טרוריסטים”. משחקי החברה השונים, שהובאו לכאן יחד עם הציוד האחר, שימשו לרבים מהם הזדמנות מלהיבה לקיים שורת תחרויות רבות־מתח על אליפות המחלקה בשחמט, דמקה, שֶש־בֶּש ו“רביעיות”. היוּ שעסקוּ, כמוּבן, בקריאה, ואילוּ מוֹטקה, רפי ויוסקה חננאל ישבו לחבּר יחד פזמונים לכנס הפּלוּגה, האמוּר להיערך בקרוב בקיבוץ חוקוק. את שעות הערב היוּ מבלים מסביב למדוּרה מואפלת בשירה שְקֵטה, או בהחלפת רשמים וחוויות על הפעולה; ומכאן היה המרחק קצר להפרחת צ’יזבאת. סיפרו על עַבּד, הזורק רימון למרחק שמונים מטר, וכשהיה צריך פעם להשחיל רימון למטרה המרוחקת ממנו חמישים מטר בלבד הלך שלושים מטר לאחור – וזרק… והשַיט הלילי עם פנסי הלוקס הזכיר למישהו את הסיפור על מָרְדוּך, ששט עם החבר’ה בסירה והם אמרו לו: “זרוק את הלוקס למים, נראה אם יש לך אופי”, ואחרי ויכוח ארוך־ארוך אתם השליך מרדוך את הלוקס למים ואמר: “נו, מה תגידו עכשיו?” והם ענו לו: “אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך…”

והיו כמה חֶבר’ה, שצָפו במשך שעות בחיי הטבע הרוחשים סביבם, בשפע הצמחייה העשירה והצפופה, המשתרגת זו בתוך זו, כאילו נלחמים הצמחים אלה באלה על מרחב מחיה וקיום; שאפו מלוא חזה את ריחם העז והחריף של צמחי הבּיצה – נענת־מים, פטל קדוש, ערבי־נחל, וארכוביות, ועלי נופר, שאין ביניהם גם עלה אחד שידמה לאחיו, כי השוני שביניהם הוא ייחודם. שחף נועז ורעבתן היה מתקרב מדי־רגע לבקש פירור לחם. להקת שׂקנאים המריאה פתאום מתוך סבך גומא הפאפירוס ומילאה את האויר במשק כנפיים רם. ובל נשכח את הטבלן המחויץ, והקורמורן הגמדי והסוּפיה כהת הנוצות, שהיו מציצים לרגע מתוך הסבך ונעלמים. ובעלי העין החדה היו מגלים פתאום שבלול־מים המכונה שחריר מטפס לאטו על עלה סוף דמוי־כידון, או את עכביש־הגלגל הטווה קורים בטל הבוקר.

בלילה היתה צנה לחה עוטפת אותם, ובצהריים היה החום גובר והאוויר היה רועד בשקיפות מוזרה. אותן שתי יממות בלב הביצה גילו לבחורים בעלי־העין עולם־פלאים מרהיב, שידעו רק מעט על קיומו, והשהייה בו היתה לחוויה נדירה, שליוותה אותם שנים רבות. אך אם ירצה מי מהם לשוב ולפקוד מחדש אותו מקום־מחבוא ולַחוות שוב אותה חוויה, הוא לא יוכל לעשות זאת. שכן אגם החולה יוּבּש ונעלם, ומן הביצות רוחשות החיים לא נותרה אלא שמורת־טבע מטופחת. הימים ההם נותרו בבחינת חוויה חד־פעמית.

ביום שלישי עם חשיכה נפרדו הבחורים ממקום־המחבוא שלהם וחזרו ברגל איש איש לקיבוצו ולאוהלו. בבואם לאילת־השחר הוזמנו לבוא אל חדר־האוכל, שם חיכתה להם ארוחת־ערב חגיגית. המא"ז ועוזריו מוועדת הבטחון ערכו לפלמחאים קבלת־פנים חמה, הירבו לשיר ומיעטו לדבר, וכמו שאמר אז מוטקה המקלען: “זו הרגשה נפלאה לראות את עצמנו כשליחי העם ועושי רצונו.”

למרות העייפות הם לא הבחינו בשעות החולפות. רק בשתים אחרי־חצות חזרו הבחורים למחנה, נכנסו איש־איש לאוהלו וצנחו יגעים על מיטותיהם. לא היה להם כוח להתפשט; אבל הלב היה מלא על גדותיו.

למחרת ישבו הבחורים במועדון וקראו בעיתונים כל שנכתב על ליל־הגשרים, על החיפושׂים במשקים, על המעצרים והאבֵדות. סוֹפֵר “דבר” בצפון כתב שההתפוצצות האדירה נשמעה היטב גם בצפת, וכי שמשות רבּוֹת נוּפצוּ במשמר־הירדן. “מיד אחרי ההתפוצצות החלה תנועת צבא למקום, אך המוקשים עיכבו את הרכב הצבאי. מכונית של משטרת ראש־פינה עלתה על מוקש שהתפוצץ, אך לא גרם נזק. בין הגשר והמחסן נמצאה קופסת קרטון ובה מחסנית ריקה של תת־מקלע. למקום באו מפקד משטרת קונֵיטרה ועוזריו וראו את הגשר שקוע בצדו הארץ־ישראלי בירדן. השוטרים הארץ־ישראליים, המתגוררים בתחנה שממזרח לירדן, נותקו מן הארץ והם מקבלים אספקה מסוריה. כלבי הגישוש לא גילו כל עקבות…”

יומיים אחרי הפיצוץ כבר הקים חיל־ההנדסה הבריטי גשר ביילי ארעי לצד הגשר שפוצץ. ובחודשים הבאים טרחו האנגלים לבנות גשר חדש ליד הריסותיו של הגשר החרב. אך בראשיתה של מלחמת־העצמאות (11 בינואר 1948), כשאיים הצבא הסורי לפלוש לארץ־ישראל, שבו חבלני הפלמח אל גשר בנות־יעקב ופוצצוהו שנית. כעבור חדשים אחדים (18 במאי 1948) צלחה פלוגת פשיטה מן הגדוד השלישי של חטיבת “יפתח” את הירדן מדרום לגשר בנות יעקב, העפילה אל בית־המכס העליון ופוצצה בסיס סורי קדמי, על מצבורי הנשק והתחמושת שהיו בו. אך לאחר שלושה שבועות צלחו כוחות סוריים חזקים את הירדן מצפון ומדרום לגשר ההרוס וכבשו זמנית את משמר־הירדן.

באותה עת כבר לחמו אנשי הכשרת חולתא ומחלקת אַיֶלת־השחר ברחבי הגליל העליון. ובשעות הפנאי המעטות שבין קרב לקרב היו הבּחוּרים מזמרים גם אֶת בּוֹאוּ תראו" – זה הפזמון שחיבּרוּ מוטקה, רפי ויוסקה חננאל במסתור יצות החולה, למחרת ליל־הגשרים:

…עוד יום יבוא של דרור,

הביתה תחזור

ואת שנותיך בפלמח לנצח עוד תִּזָכֵר.

בואו תראו,

בואו תראו

איך הפלמח על כל מכשול הוא מתגבר…


 

הגדוֹל מֵכּוּלם – גשר הירמוך

– תראה, איזה גשר רציני לאללה – אמר צביקה הסייר.

– צחוק צחוק, אבל זהו הגשר הכי גדול בארץ – השיב לו ראובן המם־מם – קונסטרוקצית ברזל באורך מאה ושלושים מטר!

ארבעת הסיירים כרעו ברך בשוליה של חורשת האקליפטוס, שניטעה לאורך הגדה הצפונית של הירמוך וסקרוּ בעזרת מישקפת את הגשר וסביבתו הקרובה. הם צפו אל הכביש המתפתל וגולש משפת הכנרת דרומה־מזרחה, אל בקעת חמת־גדר; אל שורת מבני הבטון המכוּנים מְצָדִיוֹת, שבנו הבריטים במלחמת־העולם השניה כדי להגן על הנתיב האסטרטגי הסמוך לגבול; הם צפו אל המשכו של הכביש, הפּוֹנה מאזור המרחצאות מזרחה, עד למיפגש שלושת הגבולות סוריה–עבר־הירדן–ארץ־ישראל, כביש העוקף את תל־דווֵיר העתיק, ששוכניו הקדומים הגנו גם הם ממבצרָם שבראש הגבעה על הנתיב החשוב: ובעיקר צפו הסיירים לעבר הגשר הגדול, שכּן זו היתה המטרה העיקרית של סיורם: לעשות היכּרוּת קרובה ככל האפשר עם גשר־רכבת זה, הנטוי מעל הירמוך.

– אולי מפני שהוא גשר גדול וחשוב כזה, הדביקו לו שלושה שמות שונים, – העיר אלעד בחיוך – אחדים קוראים לו סתם גשר אל חַמה, – על שם הבקעה שהוא נמצא בה, ואשר שמה העברי הוא חמת־גדר. הבדווים קוראים לו ג’יסר אלהאווא, כלומר – גשר הרוחות, אולי בגלל הרוחות החזקות שנשבו כאן בזמן הבנייה, ואולי בגלל סיבה אחרת. אחרים אומרים, שג’יסר אלהאווא הוא שיבּוּש השם ג’יסר אלהאווי, כלומר: גשר הנחש, אולי מפני שהירמוך מתפתל כאן כמו נחש. אבל אם תשאלו אותי, הכי נוח לקרוא לו, פשוט, על שם הנהר “גשר הירמוך” – וזהוּ זה…

ארבעת הסיירים כבר הספיקו ללמוד ולדעת, שגשר רב־שמות זה נמצא על שלוחה של מסילת־הברזל החיג’אזית, שלוחה המתחילה בחיפה ומסתיימת באדרעי שבעבר־הירדן. בסוף המאה התשע־עשרה התחרו ביניהן כמה חברות־סלילה בין־לאומיות על קבלת זכיון מן השולטן התורכי לבניית מסילת־ברזל, להסעת עולי הרגל המוסלמים למכה. המהנדסים הגרמניים מתכנני המסילה בחרו משום־מה לסלול אותה בתוַאי הקשה ביותר – בתוך בקעת הירמוך הצרה ורבת־הפיתולים – שחייב הקמת שלושה גשרי ברזל גדולים ומנהרה למעבר הרכבת. סלילת השלוחה נמשכה חמש שנים, וּב־1905 נפתח הקו לתנועה. בנסיעת הבכורה יצאה הרכבת מחיפה, התעכבה בעפולה, בית־שאן וצמח, עברה את הגשר והמשיכה לאדרעי.במלחמת־העולם השניה הירבו האנגלים להעביר ברכבת זו ציוד צבאי, ואז הקימו ליד הגשר עמדת שמירה עשויה בטון, לשמור עליו מפני תוקפים וחבלנים.

ראובן סקר במשך רגע ארוך את עמדת־הבטון מבעד למשקפת ואמר:

– משונה, אני רואה ברור מאד את העמדה, אבל אי־אפשר בכלל לראות מכאן את השומרים – כמה הם, אם בכלל…

נכוֹן, המצב הטופגראפי שהגשר נמצא בו מאד לא נוח – העיר צביקה – גם את הנהר אי־אפשר לראות מכאן, ולך תדע באיזה גובה נמצא הגשר מעל פני המים.

– אין פלא שהמצב הוא כזה – הסביר אלעד – הזרימה החזקה של המים בחורף העמיקה מאד את אפיק הנחל ויצרה סלעים זקופים וגבוהים כמו חומה.

– כדאי לקחת גם בחשבון שהקניון הצר והעמוק הזה הוא מקום טוב להעברת כוחות בסתר. הדבר יעזור לנו לנצל את גורם ההפתעה – הוסיף שייקה, – עכשיו בואו ונחזור לאפיקים.

עוד כמה וכמה סיורים וביקורים עשׂו הסיירים של פלוגה ג' (מחלקת אשדות־יעקב ומחלקת אפיקים) אל אפיק הירמוך. היו יורדים בזוגות או רביעיות אל הקניון, מפלסים דרכם בצמחייה הסבוכה, בין שיחי אשל, מלוח והרדופים שרֵיחָם משכר; יש והבריחו נמייה, או נרתעו מול הופעתו הפתאומית של דרבן סמור־קוצים. הם חצו בדרכם שביל קדום – שׂריד ל“מעבר השוּלטן” הקדום, שנמשך לאורך ערוץ הירמוך, ולעיתים עברו על־פני שרידיו של מבנה עתיק, שהוכיח להם כּי עֵמק פורה זה משך כבר בימי קדם בני־אדם להתישב בו. פעם או פעמיים גם העזו לבוא אל סביבות הגשר דרך אזור המרחצאות. ואז לבש הזוג – הוא והיא – בגדים מגוהצים וירד לאל־חמה במסווה של זוג תיירים או מחלימים. השניים עברו ליד חלקות־ירק מטופחות, שערביי מקום עיבדו והשקו במימי הנחל; עקפו את המאהל של שבט מנדרה, שאנשיו פשטו על הבקעה ואוהליהם שיווּ למקום מראה הדומה יותר למחנה בדווי מאשר למקום מרפא. נערי השבט היחפים רעו את הצאן והבקר ואילו המבוגרים – כך אמרו – היו שודדים בעבר שיירות סוחרים שעברו בבקעה, או גובים מהם כופר ודמי חסות.

אחר־כך עברו ליד שׂרידיו של האמפיתיאטרון הרומי, המרחצאות ובית־המלון הקטן. הם ידעו שלא מכבר נחשׂפה במקום רצפת פסיפס של בית־כנסת קדום, בה אפשר לראות כתובות עבריות וציורי אריות; אבל החליטו שלא להתעכב הפעם ליד הרצפה ובמקום זאת ירדו באין רואה אל אפיק הנחל והמשיכו דרכם לעבר הגשר, כדי להתבונן בו הפעם מלמטה למעלה. עמדו כמעט מתחתיו, אמדו את מידותיהם של ארבעת עמודי הבטון הענקיים, המתנשאים לגובה עשׂרים מטרים ותומכים בארבע פינות הגשר, וגם סימנו מקום, שבו ניתן לרדת בקיר־הסלע הזקוף משפת הקניון אל תחתיתו וגם לטפס בחזרה למעלה. אמנם, עוד אין וַָדאות שיהיה צורך להשתמש במעבר זה, שאפשר לראותו בקושי בלילות אפלים, אך יש לקחת הכל בחשבון.

באותו יום א' של אמצע יוני הציף גל־חום יבש ומעיק את עמק־הירדן; אבל בחדר המיפקדה הקטן שבאפיקים, שצמרת אקליפטוס מצילה על גגו, שררה חמימות. ארבעה גברים צעירים ישבו מסביב לשולחן־העץ הקטן, לגמו מים מהולים במיץ־לימון ועיינו במפה ובתרשימים, שנשלפו מתוך תיק־הקרטון החום.הארבעה – מפקד הגדוד שלום חבלין, המדריך הגדודי ארונצ’יק ספקטור, מפקד הפלוגה נתנאל חיטרון והמם־מם ראובן נצר – התכנסו לפגישת סיכום אחרונה לפני היציאה לפעולה. השיחה קלחה בקולות שקטים, מאופקים.

– מה נשמע אצל החֶברַ’ה? – שאל המג"ד.

– אין בעיות. הם מריחים שהולך לקרות משהו. כל מיני שמועות פורחות באויר ומסביב למדורה.

– בגלל האימונים המרוכזים שעברו בשבועות האחרונים?

– כן, בעיקר בגללם, אך לאלה צריך להוסיף גם את החוּשים המיוחדים שפיתחו.

מבלי שהרגישו כיצד, התחילו האימונים לקבל אופי שונה, או מוטב לומר כיווּן שונה; כאילו ביקשו המפקדים להעלות במהירות רבּה ככל האפשר את איכותו של הלוחם, הפרט, ולשלבו בתוך היחידה: חוליה, כיתה, או מחלקה. שוב ושוב שיננו לבחורים כי הפלמחניק צריך לדעת הכל, ולבצע את שהוא יודע טוב יותר מן האויב. הכל – מקליעה למטרה ועד התמצאות בשטח, מהורדת זקיף ועד “הורדת” גשר. ועוד אמרו להם, כי הדבר החשוּב ביותר בפלמח הוא האדם היודע את אשר לפניו, המבין את המשימה שהוא נשלח אליה. בצאתו לשטח עליו להתבונן בכל פרט ופרט, בלכתו בשבילי הארץ עליו להכיר ולזכור כל אבן, כל עץ וּוַאדי; ובהתקרבו אל היעד עליו להכירוֹ כאילו היה זה ביתו שלו.

בטרם שחר היו משכימים לקום ומבצעים את המכסה היומית של ריצת בוקר בחגור מלא. היו רצים קילומטר ועוד קילומטר, רצים בנשימה כבדה וברגליים מיוּסָרות – אבל רצים עד הסוף. אחרי ארוחת־הבוקר היו יוצאים לאימונים, ולצד אימוני־השדה והנשק התחילו מבצעים גם תרגילים שנועדו לפתח בהם כושר סבילות, העזה ותוקפנות, זריזות ואומץ־לב; תרגילים שהכשירוּ אוֹתם לקראת המשׂימה שעמדו לבצע. היו משתלשלים ויורדים בחבל מראשו של צוק זקוף אל מורדותיו ואחר־כך שבים ומטפסים בחזרה למעלה. היו קופצים מראשו של מגדל־המים לתוך יריעת ברזנט מתוחה וטועמים את טעמה של חדוַת ההסתכנות. גלשו ב“אומֶגה” מראשו של מגדל והלכו הליכת־זיקית על חבל המתוח מעל תהום פעורה. טיפסו על עמוד או קיר סלע כאילו היו קופים וינקו על זקיף כאילו היו נמרים.

וכך יום אחרי יום אחרי יום; מה גם שבּימים האחרונים התחילו עושים תרגילי התגנבות של יחידים ושל חוּליוֹת יחד עם הצמדת מטעני חַבּלה אל “גשר” מדוּמֶה עשׂוּי צינורות וחביות וחבילות־קש. וכי פלא הוא ששמועות התחילו פורחות כי הם עומדים לפני “זקס” רציני? וכי פלא הוא שאיציק הג’ינג’י הכריז בקול רם מראש המגדל, לפני שקפץ לתוך היריעה המתוחה למַטה: “טוב לפוֹל בעד ארצנו?”…

ובעוד אנשי המחלקה עוברים ליד צריף המטה הסגוּר ומשגרים עינים סקרניות אל הדלת המוגפה ואל האורחים הבלתי־מוכּרים, הנכנסים ויוצאים בה, עברו המפקדים פעם נוספת על תכנית הפעולה לכל שלביה ופרטיה, בדקו אחת לאחת את החוליות – הרכבן, תפקידיהן ומיקומן מסביב ל“אובייקט”, הציעו תיקונים קלים ואפשרויות חילופיות למקרה של תקלה בלתי־צפויה והשוו את השעה המדויקת בשעוניהם. עוד מעט תגיע שעת הצהריים.

– אתה בטוח ששלוש־מאות קילו חומר יספיקו? – שאל שלום המג"ד את שייקה, מדריך החבלה, שנכנס לפני רגע אל החדר.

– בהחלט – השיב החבלן, בן כפר־מל"ל – חישבתי ששבעים קילו יספיקו כדי להוריד כל עמוד ועמוד. לא הגובה של העמוד קובע פה, אלא העובי שלו… אגב, אני מקווה ששום רכבת לא תבוא פתאום ותפתיע אותנו באמצע העבודה.

– זה בסדר. בדקנו אתמול שוב אם לא חל במקרה איזה שינוי בזמני היציאה של הרכבות – אמר נתנאל – שום רכבת לא תעבור את הגשר בשעות הלילה. ומלבד זאת, חוליות החסימה ידאגו למנוע כל הפתעות וביקורים פתאומיים משני צדי המסילה.

אחר־כך הזכיר מי שהזכיר שהאנגלים בילו ודאי את יום ראשון זה שהוא יום המנוחה שלהם, בלגימה כדת ושאר בילויים שיגרמו לטשטוש ערנותם. אבל המג"ד ואנשי מַטהו החליטו שלא לסמוך על גורמי הסחה אלה:

– כשאתם תהיו בדרך אל האוֹבּיקט יצאו כמה חבר’ה לבצע פעולות הטעיה בסביבה, פעולות שירתקו את האנגלים לבּסיסים שלהם; הדבר האחרון שיחשבו עליו יהיה – מה שלום גֶשר הרוחות…

–…ובאופן כזה, רבותי, יֵלך גשר הרוחות לכל הרוחות! – השלים את המשפט בֶּני מרשק, שנכנס רגע זה לחדר יחד עם מַתי מגד. שני אנשי התרבות וההסברה (“הפוליטרוקים”) הגיעו כדי להצטרף אל הפעולה כמשקיפים מטעם מַטה הפלמח.

שעה ארוכה ישבו־רבצו־כרעו בחורי המחלקה בין עצי הפרדס, לבושים בגדי עבודה ומצפים לשעת היציאה. אחרי הצהריים גילה להם ראובן המם־מם את בשורת היציאה בשורה שהעבירה בהם גלי התלהבות ושָמה קץ לגלי השמועות והניחושים: הלילה יוצאים לפוצץ את הגשר הגדול שעל הירמוך! ולאחר שהמם־מם חילקָם לחוליות – גששים, חוליות של אבטחה, חיפוי, חסימה, סבלים, חבלנים ואנשי עזרה ראשונה – ואחרי שכל אחד ואחד למד והכיר יפה את תפקידו שלו בחוליה, התפזרו החֶבר’ה בין העצים, לנוח ולאגור כוח עד לשעת היציאה.

השמש הגולשת לאִטָה מערבה לקחה אתה את חוּמוֹ המתיש של היום. הבחורים הוסיפו לשבת בצל העצים, דיברו על דא ועל הא, החליפו הלצות, השתדלו שלא להרהר במה שיעשו והיכן יהיוּ בעוד שלוש־ארבע שעות. מופרש מן השאר ישב ארונצ’יק, מפקד הפעולה, רכון מעל תרשים או מפה מצויֶרת ביד. מדי פעם היה קורא לאחד המפקדים ומחליף אתו חרש מלים אחדות.

“הפלאטפורמה מתקרבת!” עברה סוף־סוף הרינה בין הבחורים. העגלה הגדולה, הרתומה לטרקטור, עצרה בשולי הפרדס. היא היתה עמוסה חבילות חציר, ועמוק בין החבילות היו טמונים כלי הנשק, הרימונים ומטעני החבלה.

“הקשב!” קרא ראובן המם־מם, והבחורים כולם קמו וניצבו דרוכים ומתוחים.

עתה נערך מסדר־יציאה קצר. הבחורים עמדו בשלוש שורות וּבֶני מרשק דיבר על השליחות הציונית של הפעולה והחדיר בלב האנשים בטחון בכוחם וביכולתם. ואחר־כך עלו הכל על הפלאטפורמה הגדולה, התישבו עליה סביב סביב, כשהגב נשען אל חבילות החציר המסתירות בתוכן את הסוד הגדול – ויצאו לדרך. עתה הם נראו ממש כפלָחים תמימים, היוצאים אל השדה. שני פרשים רכבו לפניהם על גבי סוסים – גששים המאבטחים את הדרך ומוודאים שאין בה עוברי אורח בלתי־קרואים.

עתה, משירד הערב על הבקעה ומשָב לטפני בידר את מצחם של היושבים על העגלה, הלך גם מצב־הרוח ועלה. הם נסעו בדרך־העפר, והנוף המוּכָּר נראה מסביר פנים; עוזי התחיל לשיר “הדרך נראית לי כל־כך רחוקה”, ואיציק הג’ינג’י ענה לו בזמר נגדי: “שתהיה פרטיזן שימושי…” ולאחר שנסעו כרבע שעה עצרוּ ליד שפתה של בריכת הדגים, שכמעט נוגעת בגדתו הצפונית של ערוץ הירמוך; שם ירדו הבחורים בקפיצה מן הפלאטפורמה, נטלו במהירות את כלי הנשק, הרימונים ותרמילי חומר־הנפץ, שהמתינוּ להם בין חבילות החציר, וגלשו אל מסתור הערוץ. ובעוד הטרקטור הגורר את הפלאטפורמה מסתובב כדי לחזור אל המשק, נכנסה המחלקה אל סבך הצמחייה – מרחק ארבעה קילומטרים מן הגשר. שם נחלקו האנשים לחוליותיהם, ושם יחכו שעה נוספת, יאכלו ארוחת־ערב חטופה וימתינו לרגע שבו יתחילו לנוע לעבר הגשר הגדול.

ועד שתתחיל המחלקה לנוע לעבר הגשר, נניח לה ולאנשיה לשעה קלה ונשוב לאפיקים.

בשעה 9.30 יצאו משער הקיבוץ ששה בחורים, שפנו צפונה, לעבר הכנרת. הם היו מן ה“צנחנים” (טינורים) של מחלקת ההכשרה, ותפקידם היה להציב חסימות על הכבישים, כדי להפריע לכלי־רכב אנגליים להגיע לעמק־הירדן. החסימה האחת הוצבה מול מיסעף הכביש, היורד מן המחנה הצבאי הבריטי בפוריה ומתחבר עם כביש טבריה–צמח, והחסימה האחרת הוקמה מול גשר דגניה. תוך דקות אחדות צמחו על הכביש שני מחסומים מרשימים, שקלטו אל תוכם מכל הבא ליד – מחביות ואבנים ועד בולי עץ וארגזים – כאשר שלט גדול “זהירות – מוקשים!” מקשט כל מחסום. זאביק הגבוה גם תקע גולגולת פרה על ראשו של מוט גבוה באחד המחסומים וטמן בתוכה “אצבע” של חומר־נפץ לשם שיכנוע. אחר־כך שכבה החוליה במארב־תצפית לא הרחק מן המחסום הצפוני, לבדוק את יעילותו ותועלתו. ואמנם, לאחר המתנה של חצי־שעה לערך, נראה משורין בריטי מתקרב במהירות מכיווּן טבריה, נעצר בחריקת בלמים מול המחסום המפחיד וכעבור רגע מסתתובב לאחור וחוזר כלעומת שבא.

באותה שעה לערך נכנסו שני אנשי פלמח חמושים באקדחים אל בנין הדואר שבמושבה כנרת, פנו ישר אל מרכזיית הטלפונים ופקדו על המרכזן כי יקשר אותם מיד עם משטרת טבריה. לאחר שהקשר הושג נטל הגבוה שבין השניים את השפופרת והודיע באנגלית לקצין התורן:

– זוהי הודעה מתנועת המרי העברי. לפני דקות אחדות הוטמן בבנין מטען דינאמיט גדול, שעלול להתפוצץ בעוד חצי שעה. אנו מייעצים לפנות מיד את התחנה, כדי למנוע פגיעה בחיי אדם!

אחר־כך נתבקש המרכזן לחייג גם למשטרת צמח והתראה דומה נמסרה גם לתחנה זו. לבסוף נצטווה עובד הדואר הנפחד לקום ולעמוד כשפניו אל הקיר. ´עמוד כך עשר דקות בלי לזוז!" ציוו עליו השניים – ויצאו במהירות מן הבנין.

ההודעות השיגו את מטרתן. בכל בסיסי הצבא והמשטרה, לרבות המחנה הבריטי הגדול בפוריה, הוכרז מצב כוננות. בנייני המשטרה פונו מיד והחיפושים אחרי חמרי־הנפץ שהוטמנו בהם כביכול נמשכו כמעט עד אור הבוקר. אף־על־פי שלא נמצאו כל מטעני חבלה בתוך בנייני המשטרה, או בקרבתם, נתקפו הכוחות הבריטים והערבים שחנו בהם במתח עצבני, שהסיח את דעתם מן הנעשה באזור. וכאשר נורה אי־שם צרור של מקלע לתוך הלילה, פשטו במהרה היריות לכל אורך חופה הדרומי של הכנרת, והן נמשכו כמעט עד אור הבוקר.

באותה שעה – בין עשר לאחת־עשרה בלילה – כבר הלכה המחלקה בפיקודו של ארונצ’יק וקרבה אל הגשר הגדול. לאורו של הירח המלא דילגו על פני תעלות־השקיה צרות, חצו שדה מנומנם, עברו מדרון טרשי, שאבני בזלת שחורות מנמרות את פניו, עד שהגששים אותתו להם לעצור. במרחק שלוש־מאות מטר מהם נראה גשר־הברזל הגדול נטוי על־פני תהום, כאשר נוֹגה הסהר השפוך עליו משווה לו מראה מוזר, אולי אף מפחיד מעט. עמדת־הבטון העגולה שלצדו נראתה גם היא בבירור, כשומר צמוד ונאמן.

המחלקה כרעה ברך בעמדת היערכות שמאחורי קפל־קרקע סמוך. חוליות־החיפוי תפסו עמדות והגששים התחילו נעים בחשאי לעבר עמדת־הבּטון. מקץ רגע הם נעלמו מן העין. דממה מתוחה נפלה מסביב. האזנים דרוכות לקלוט רחש כלשהו – קולו של אדם, או דרדורה של אבן. שקט ודממה. כף־היד לופתת את קנה־המתכת הצונן של התת־מקלע. סוף־סוף,לאחר חמש־שש דקות חזרו הגששים ובפיהם הבשורה המפתיעה:

– הפִּלבּוקס ריק לגמרי. בלי שומרים ובלי בטיח. והגשר שוכב לו בשקט – נוצה בהר…

ארונצ’יק פלט אנחת רווחה למשמע הידיעה. בעיה מטרידה אחת נפתרה מאליה. – החוליות פעַל! – פקד.

חוליות החיפוי והחסימה תפסו עמדות משני צדי הגשר. העינים צופות בדריכות לכל עבר; שהרי גם אם עמדת־השמירה ניצבת נטושה וריקה, אין לשכוח שסמוך מאד למקום הזה נפגשים גבולותיהן של שלוש ארצות. שייקה ממהר בראש חוליַת החבלה אל הגשר, וה“סָבּלים” בעקבותיהם. עשׂרים התרמילים הממולאים ז’לניט עוברים מיד אל יד, עד שהם מוצמדים אל ארבעת עמודי התמיכה הענקיים של הגשר. אלעד, שייקה ועוזריהם מהדקים את המטענים אל אדני הברזל וחישוקי הפלדה. שעה ארוכה טרחו הבחורים במלאכה זו, כשהם עולים ויורדים בעמודים הגמלוניים; ולאחר שהמטענים הוצמדו היטב אל המקומות שנחברו למענם בארבע פינותיו של הגשר הועברו הכבלים החשמליים ממטען אל מטען, חוברו אל מנגנוני ההפעלה, ואחר־כך נשאו את הכבל הלאה, עד לעמדת ההפעלה החבויה מאחורי סלע ענק, מרחק חמישים מטרים מן הגשר. ובעוד עוזי מאבטח את הכבל ומשגיח שהבחורים לא ייתקלו בו בדרכם החפוזה ולא ינתקו את חיבוריו, היה אלעד רכון עדיין מעל המטען שהוצמד לעמוד־התמיכה המרוחק של הגשר. רק לאחר שהכבל חוּבּר גם אל מטען זה התחילו החבלנים לטפס במעלה החלקלק והתלול של המצוק – מעלה שאין כמעט במה להיאחז בו. הם אימצו שרירי ידים ורגלים, שילחו כף־יד מגששת אחרי איזו שהיא בליטה, או אחרי גבעול שאפשר לתפוס בו לרגע. הוסיפו לטפס, שרטו זרועות וברכים, ואולי גם נזכרו בתודה באותם תרגילי טיפוס מייגעים, שבהם ראוּ עצמם כקופים ועתה הבינו את ערכם ותכליתם.

סוף־סוף עלו כולם ונאספו שוב בנקודת ההיערכות.

– מוכן לפיצוץ! – הודיע שייקה.

– כולם כאן?

מפקדי החוליות סוקרים את אנשיהם.

– כולם.

“פוצץ!” נשמעה הפקודה המיוחלת.

שייקה לחץ על המתג – ורעם אדיר מרעיד את הבקעה. הגשר הגדול הזדעזע לשניה, כאילו ניסה להתרומם, אך מיד התעטף כולו באש ועשן, צנח ברעש והתמוטט על שני חלקיו אל מעמקי התהום. היה גשר – ואיננו עוד.

הבחורים הביטו אל הנקיק העטוף עשן סמיך, כמבקשים להיווכח במו עיניהם שאמנם הגשר נעלם ואיננו. עוצמת הרגע המהמם נטלה מלים מפיהם, ורק ארונצ’יק קם ואמר מלה אחת: – נסוגים!

הכל קמו בשתיקה, אך בעינים נוצצות, והסתדרו בשורה עורפית; ועוד לפני שהאחרונים הגיעו למקומם בטור כבר שילח ארונצ’יק את הגששים לדרכם. כעבור חצי־דקה אמר “אחרי”, והטור התחיל עושה את דרכו בחזרה לבסיס. שעה קלה צעדו במהירות לאורך שׂפתו הצפונית של אפיק הירמוך, כשהם מדלגים מסלע אל סלע ועוקפים שיחים או מהמורות. בפיתולו הבא של ערוץ הנחל גלש הטור וירד אל הואדי, ואחר המשיך לצעוד לאורך האפיק, הצר ודל־המַים בימי קיץ אלה. שעה קלה הלכו הבחורים לאורך האפיק, כשהם מפלסים דרכם בחומת הסוף והגומא; הבריחוּ בדרכם עדר קטן של חזירי־בר, ואחר־כך חצו את הנחל ועלו אל גדתו הדרומית.

לא הספיקו ללכת כברת־דרך, ופתאום מאותתים הגששים: זהירות – סכנה! הכּל מיהרו להסתתר מאחורי הצמחייה שמשׂמאל. דממה. אך לא עברה דקה ומתוך הלילה המכַסֶה על קו־הגבול צצו והופיעו דמויות כהות, שהלכו וקרבוּ אל הערוץ. עד מהרה ניתן היה להבחין גם בזהותם של הרוכבים לאור הירח; היו אלה ארבעה פרשים, פטרול רוכב של הלגיון העבר־ירדני. אפשר שיצאו לסייר לאורך הגבול כדי ללכוד מבריחים; וסָביר לא פחות ששמעו את הפיצוץ העז ויצאו לבדוק מי פוצץ ומה פוּצץ. פתאום הרים מפקד הפטרול את ידו והרוכבים נעצרו במקומם.

– מין האדא? – קרא המפקד לתוך הלילה.

אין קול ואין עונה. רק הלבבות הגבירו את קצב פעימותיהם.

מין האדא?! – חזר הסַמל ושאל, הפעם בקול רם יותר.

קול שקשוקו של בריח נשמע. אפשר שהמשמר הבחין בהם בשעה שיצאוּ מתוך הוואדי.אין ברירה, מוכרחים לסַלק אותם – ומיד, לפני שיגלו הם אותנו.

ארונצ’יק הרים בלאט את התת־מקלע וכיוון היטב.

צרור קצר נורה – ורוכב אחד נפל על צוואר סוסו. שלושת הרוכבים האחרים חזרו על עקבותיהם ומיהרו להשיב אש בלתי־מכוונת. צרור שני נורה מתוך הסבך – ולגיונר נוסף נפגע ונפל על רעמת סוסו. עוד רגע – וכל הסוסים הסתובבו לאחור והסתלקו בדהרה ממקום התקרית; הם הוסיפו לדהור דרומה עד שנעלמו מן העין. שוב חזרה הדממה לרחף בחלל ורק ריח אבק־השריפה נשאר תלוי באויר. אבל הבחורים הוסיפו לכרוע ברך מאחורי הסבך עוד דקות אחדות, לוודא שהדרך פנויה לחלוטין. ולבסוף קם ארונצ’יק ואמר קצרות: ”ממשיכים".

המשיכו – ועתה החליטו לחזור בדרך הקצרה ביותר אפילו אם אותה דרך קצר תעבור בחלקה בעברו השני של הגבול, בתחום ממלכת עבדאללה.

צעדו במהירות, חצו שׂדה־בּוּר רדום סמוך לכפר הפרסי עֵדַסיָה שבתחומי עבר־הירדן. התעלמו מנביחותיהם הרמות של כלבי הכפר, הוסיפו לצעוד בין בוסתנים, חצו ערוצים קטנים ותעלות שהוליכו בעבר מים להשקות את המטעים ועתה יבשו ורק הקשו על הרגלים הצועדות והניגפות בהם. ואחרי שצלחו בחזרה את הירמוך והתחילו צועדים לאורך שפתה של בריכת הדגים הבחינו פתאום במגדל־המים הלבן של הקיבוץ, שראשו הבהיק באור הירח המלא. הוא נראה בעיניהם כמו תמרור, או כאבן־שואבת – ידידותי ומשרה בטחון יותר מכל חוליית חיפוי ואבטחה. ורק מַתִּי שהיה בו ניצוץ של משורר טען בעקשנות “שהוא ליווה אותנו בדרכנו כל הזמן, שהוא ניבט בנו כל העת בלבנונית חיוכיו, זוהר מול ירח מלא. והוא הבטיח לנו חזור והבטח שהוא עומד על מכוֹנוֹ, שהוא היה סמל שבממש כי הנה יש קרקע מוצקה במקום שיצאנו משם לפעלנו ושאליו נחזור עם שחר…” כן, חזר מתִי ואמר בשעה שתיאר את ליל הפעולה, “כל אותה העת היה המגדל הלבן משקיף עלינו מרחוק. יכול אתה להביא ק”ן טעמים ונימוקים ולומר שממרחק כזה וכל־שכן בלילה, אין לראות את המגדל… ובכל־זאת מתעקש אני ואומר: ראינוהו, את המגדל הלבן. הוא היה צופה עלינו גם מבעד לעירוֹם זה של אבני בזלת, שדרדרים מעטים נאחזים בפינות סֵתר שלו וטפיפת־נעליים על אבנים שבּו מהדהדת עמומות."

מסתבר שמראהו של מגדל־המים הלבן לא היה אלא סֵמל – סמל של הבית, או של המקום המצפה לשוּבָם מן הלילה וסכנותיו. אך גם בסֵמל יש ממשות אם מאמינים בו. והם – או רוּבּם – האמינו. עוּבדה – כל הדרך חזרה, לוּותה יריות בלתי־פוסקות שהגיעו מחופה הדרומי של הכינרת – כל הדרך חזָרה שמר עליהם המגדל הלבן…

בשעה שלוש לפנות־בוקר נכנסה המחלקה בשערו של קיבוץ אשדות־יעקב. אף־על־פי שאנשי המאסף דאגו כל העת לטשטוש העקבות, העדיפוּ גם כאן – כמו ברוב בפעולות האחרות בלילה זה – שלא לחזוֹר אל הבסיס שממנו יצאו לפעולה. ליד השער כבר המתינו להם מפקד האזור והאחראי על ה“סליק”, שקיבלו את פניהם בריגשה מאופקת ונטלו מהם את נשקם. ואחרי שרחצו גופם והחליפו את בגדיהם נכנסו לחדר־האוכל, שם חיכתה להם ארוחה כיד המלך, או מוטב לומר: כידה הטובה של האקונומית של המשק. ואחרי שהתישבו מסביב לשולחנות – אך לפני שפתחו בסעודה – קם בני מרשק על רגליו ואמר בקול רם וחגיגי, כשעיניו נוצצות בהתרגשות־אמת וידו הימנית מושטת קדימה:

– אני רוצה לומר לכם רק מלים אחדות. כל הכבוד, חברים, באמת – כל הכבוד!… אני מאמין – אני בטוח! – שמעכשיו יימשך המאבק שלנו ויגבר יותר ויותר, בלי שום פסקי־זמן – עד הנצחון. בתיאבון!

עם שחר הפסיקו שוטרי טבריה וצמח את החיפוּשים אחרי מטעני חבלה, שהוטמנו כביכול, בבנייני המשטרה שלהם, בלא שמצאו דבר. ולאחר שביררו ומצאו כי הודעות־השווא נשלחו מבית־הדואר במושבה כנרת, ולאחר שסילקו את מחסום האבנים והגרוטאות שהוצב ליד המושבה, יצאו כוחות הבטחון המנדטוריים לפעולת־נגד מהירה ונמרצת.

עם זריחה הקיפו יחידות צבא ומשטרה את המושבה כנרת ואת קיבוץ מעגן, ששכן אז בחצר כנרת הישנה. לאחר אתראה פרצו החיילים והשוטרים הבריטיים לחצר המשק ובמשך שלוש שעות ערכו חיפושים מדוקדקים, בעזרת מכשירי גלאי מגנטיים, בלא שיצליחו למצוא דבר מחשיד. אך כדי שלא יצאו בידיים ריקות נטלו אתם המחפשים שני גברים “חשודים”.

באמצע החיפוש פרצה דליקה בשדה קוצים שממערב למשק. האֵש התפשטה במהירות על מדרון ההר, כילתה חורשת זיתים והתחילה מתקרבת אל בתיו הקיצוניים של הקיבּוּץ. החיילים שהקיפו את הנקודה לא איפשרו לחברי המשק ולמכוניות כיבוי לכבות את הדליקה; ורק משהתחילו המחפשים לעזוב את המקום ניתן לחברי הקיבוץ לגשת למלאכת הכיבוי.

למחרת היום ישבו אלעד, שייקה וחבריהם במועדון וקראו את עיתון־הבוקר, שעמודיו הראשונים היו מלאים ידיעות, כתבות והודעות רשמיות על ליל הגשרים. בין השאר – ואולי בעיקר – משכו את עיניהם ולבם של הבחורים שורות אלו:

הידיעה על פיצוץ גשר הרכבת מעל הירמוך עוררה זעזוע בדמשׂק. גשר זה, שהוא אחד מגשרי הרכבות החשובים ביותר, הִנוֹ רכושה של חברת מסילת־הברזל החג’אזית. מנהל החברה ועוזרָיו יָצאו למקום ההרס, ואחר־כך הודיעו כי תנועת הרכבת תופסק עד להודעה חדשה.

במשך הלילה ולפנות בוקר נורו יריות רבות אל פטרולים של צבא בין טבריה, צמח ודגניה. שני אנשי צבא נפגעו. חמישה יהודים נעצרו.

זהותם של חמשת העצורים לא נתבררה עד היום.

עשרים ואחת שנה לאחר מכן – ב־10 ביוני 1967 – נמצא אלוף אלעד פלד בחדר־המלחמה של האוגדה שבפיקודו. היה זה היום האחרון למלחמת ששת־הימים, ואל החדר זרמו בזו אחרי זו הודעותיהם של מפקדי הכוחות המתקדמים בדרום רמת־הגולן: כוח מוצנח השתלט על צוקי תאופיק… כוח משורין נע דרך מעבר הירמוך… אל־חמה נכבשה ללא־קרב…

דומה כי נימה סמויה נעה בקרבו של האלוף קר־הרוח למשמע השֵם האחרון. אל־חמה – הן שָם נמצא גשר־הרכבת שפוצץ בתש"ו, בפעולה הקרבית הראשונה שלו! עוד באותו יום, בשעה שיצא לסייר בגיזרה שפקד על כיבושה, סר גם אל בקעת הירמוך. ומשהגיע אל חמת־גדר צָפה לעבר הגשר “שלו” וחיוך של סיפּוּק עלה על פניו: הגשר היה עדיין הרוס.


 

הזִיו שֶכָּבָה – גשרי א־זיו

– תביט, יא מוסטאפה! תסתכל אל המדרון ההוא. גם אתה רואה מה שאני רואה?

מוסטאפה, שישב ליד אחמד שכנו בבית־הקפה הקטן שבשולי הכפר א־זיבּ, שלח מבט מאומץ אל המדרון היורד אל ואדי קורין (היום: נחל כזיב) – וראה גם כן. הם ראו שלושה בחוּרים יהודים, לבושים בגדי עבודה בצבע החאקי, יורים מראש הגבעה אל הואדי. ככל שהלכו וקרבו ניתן היה להבחין בהליכתם כּי אינם רוצים שיבחינו בהם; עיניהם היו שלוחות כמעט כל העת אל סביבתם הקרובה – הפרדס, הכפר, גשר הרכבת, תחנת הנוטרים, גשר הכביש… מראה בחורים יהודים המסתובבים באזור זה היה חזיון נדיר למדי באותם ימים, מה גם בחורים כמותם, שכל התנהגותם מעוררת חשד.

– מה תגיד, יא מוסטאפה? – שאל אחמד.

– מה אוֹמַר ומה אדבּר? מוטב לנו לקום וללכת אל תחנת הנוטרים ולספר לעבדאללה מה ראו עינינו.

קמו השניים ופנו ללכת אל תחנת הנוטרים הקרובה, “מתים” לספר מה ראו עיניהם, בתוספת נופך וצבע, כיד הדמיון הטובה עליהם.

ובעוד שני אלה הולכים וקרבים אל תחנת הנוטרים, ירדו שלושת הבחורים אל אפיקו של הנחל, נעוּ מערבה בין עצי אלה וליבנה, כשעיניהם צופות קדימה – אל גבב הבתים של הכפר הערבי ואל שני הגשרים הנטויים על הנחל.המועד – יום מעונן חלקית באמצע מארס 1946, יום־יומיים לפני פורים.

השלושה היו סיירים מפלוגה ו' של הפלמח, יונתן דולינסקי (דותן) מגבעת־חן המכונה ג’וני, מפקד מחלקת גניגר, המם־כף שוּקי והסייר יוסלה. משׂימתם היתה: להתקרב ככל האפשר אל גשר הרכבת וגשר הכביש שליד הכפר הערבי א־זיבּ, רצוי מבלי להתגלות או לעורר תשומת־לב, ולאסוף פרטים רבים ככל האפשר על הגשרים, סביבתם ודרכי הגישה אליהם. גם כיסוי נאות היה להם למקרה שיתגלו: הם רפתנים מקיבוץ מצובה, שיצאו לחפש שלוש פרות אובדות.

חלוקי החצץ הזעירים חרקו מתחת לסוליות נעליהם. פס המים הנוצץ התפתל לשמאלם. שׂרידיה של טחנת־מים קדומה היו דבוּקים אל צלע המדרון. האויר הצונן היה רווּי ריחות של טרם־אביב. הם כרעו ברך בין שני שיחים וצפו נכחם.

– קשה לראות מכאן בברור את הגשרים – אמר יונתן – ואם נתקרב עוד יותר – אנחנו עלולים להתגלות.

יוסלה נבר באצבעותיו באדמה שלרגליו, הרים קונכית חלזון סלילית ואמר, כדובר לעצמו:

– מעניין אם גם הוא נתן פרנסה לאבותינו?…

– למה אתה מתכוון, יוסלה מלמד? – שאלו חבריו.

– החכם רבי יוסי סיפר, שהלך פעם מאכזיב לצור ופגש זקן אחד; שאל אותו רבי יוסי במה הוא מתפרנס, והזקן ענה לו: מהחלזון הזה… כדאי שנֵדע כי בכפר הזה, א־זיב – או בשמו העברי הקדוּם אכזיב – מקופלת חתיכת היסטוריה. מן החלזונות שהיו כאן בשפע הכינו פעם צבעי תכלת וארגמן, ואכזיב היתה מרכז לתעשׂיית צבעים. בתל העתיק שמצפון לכפר אפשר למצוא חרסים מתקופות קדומות. צבאות רבים עברו בדרך־הים הזאת, ומלבד זאת היתה אכזיב ידועה בלסטים ובשודדי הדרכים שהסתובבו בה וארבו לנוסעים תמימים…

עודו מדבר – ופתאום נראה פרש ערבי מתקרב אליהם בדהרה.

לרגע סברו כי זהו אחד מאותם שודדי דרכים שיוסלה סיפר עליהם כרגע; אבל זה היה שוטר־רוכב, שיצא מתחנת הנוטרים כדי לעצור אותם, ועתה ציווה עליהם לבוא אתו לחקירה לפני הקצין הבריטי.

היתה להם ברירה? קמו והלכו אתו בלא ויכוחים, עם חשש קל בלב. אלא כמו שאומרים – מעז יוֹצא לפעמים מתוק.

– השוטר הזה עשה לנו שירות שלא יסולא בפז – ציין יונתן כשנתבקש כעבור זמן לספר את מאורעות אותו יום – הוא הוליך אותנו בתוך הואדי, עבר אתנו ממש מתחת לשני הגשרים, ובהיסח הדעת איפשר לנו לאסוף הרבה יותר אינפורמציה מאשר חלמנו שנצליח לאסוף בסיור הזה.

לאחר שהזינו עיניהם באין־מפריע בגשרים וסביבתם וחרטו בזכרונם פרטים ואומדני מידות, הובאו לפני הקצין הבריטי; הלה ביקש לדעת מה חיפשו בפינת ארץ זו. ואילו הם הרימו קולם והשיבו במחאה נרגזת – מה רוצים מאתנו, מה? אנחנו בסך הכל רפתנים מקיבוץ מצובה. יצאנו לחפש פרות אבודות. שלוש הפרות הכי טובות שלנו ברחו מהרפת והעקבות שלהן הוליכו אל הואדי. זה בדיוק מה שעשינו פה, סֵיר. אולי הערבי שהלשין עלינו הוא זה שסחב את הפרות? ואם אינך מאמין לנו– צלצל בבקשה למזכּירוּת הקיבוץ ותשמע את כל אמת על הפרות ועלינו…

הקצין נענה להם וטילפן אל הקיבוץ, ולאחר שיחה קצרה עם המזכיר נשתכנע כי השלושה דיברו אמת והם בסך־הכל רפתנים תמימים שנעצרו על לא עוול בכפם. קרא לנוטר וציווה ללוותם אחר כבוד אל תחנת האוטובוסים.

הנוטר הערבי, שביקש לכפר על אי־הנעימות שגרם ליונתן וחבריו, הזמין אותם לבית־הקפה הצופה על הגשרים. ובעודם לוגמים ספלוני קפה תורכי ומנהלים שיחה חטופה ומגומגמת עם הנוטר, רשם יונתן בפנקסו מלים אחדות, מספָרים אחדים וגם תרשים חטוּף של ה“אובייקט”.

– זה מה שנקרא מזל! – אמרו זה לזה בחיוך, כשעמדו בתחנת האוטובוסים הסמוכה לגשר, לאחר שהנוטר נפרד מהם ברוב ידידות – המעצר הקצר הזה היה ממש מתנה מהשמַים…

כעבור שעתיים־שלוש כבר היו השלושה בעין־חרוד. יונתן ישב באוהלו של נחמיה שיין, מפקד פלוגה ו', סיפר לו את קורות היום הממוזל שלהם בתוספת פרטים מדויקים על הגשרים וסביבתם:

הגשרים נטויים על ואדי קורין, בגבולו המזרחי של הכפר הערבי א־זיבּ, מרחק חצי־קילומטר משפת־הים. גשר הרכבת נעדר מעקה, ועליו זקיף ערבי אחד, ולפעמים שניים. ארכו כ־12 מטר, רוחבו כשלושה ומשהו מטרים, והוא נתמך על־ידי שלושה עמודי אבן חלולים עם יציקת בטון בתוכם. כחמישים מטר מערבה ממנו נמצא גשר־הכביש, הנשען על קימורי אבן עם עמודים הדומים לאלה של גשר הרכבת. על גשר הכביש אין שמירה, אבל מצפון לגשר ממוקם צריף משטרה, שבו גרים הנוטרים וממנו יוצאים מחליפי המשמרות. מדרום לגשר, ממש בקצה הכפר, נמצא בית־קפה ולפעמים יושבים בו אורחים עד שעת לילה מאוחרת לאורה של מנורת לוקס. ואחרון חשוב – בסביבה נמצאים כמה מחנות צבא בריטי.

נחמיה האזין לדיווּח בשתיקה; אחר־כך תלה עיניו במם־מם הצעיר ואמר:

– יפה, ג’וני. עשיתם עבודה יסודית. עכשיו נצטרך להכין דו"ח כתוב, יחד עם מפת הסביבה ותרשימי הגשרים, ולצרף אליו הצעה מפורטת של תכנית הפעולה. את אלה נגיש לאורי יפה (המג"ד) לאישור. ועד שיגיע האישור נצא באחד הלילות הקרובים עוד פעם אל הגשרים לסיור לילי, כדי להכיר אותם מקרוב.

כעבור עשרה ימים התבשרו נחמיה ויונתן: התכנית אושרה. עתה הגיע תור האימונים והתרגילים.

השמש פיזרה את חומה על־פני העמק רחב־הידים, אך בין עצי החורשה שליד מעין חרוד שררה קרירות נעימה. ארבעים הבחורים – ממחלקות עין־חרוד וגניגר – ישבו ועמדו בין עצי האקליפטוס. ב“קרחת” אשר ממולם ניצבו מיבנים מוזרים עשויים קש, מתכת ועץ, שנראו כתפאורה של הצגת תיאטרון סוראליטית. מול הבחורים עמד מפקד הפלוגה נחמיה, מקל קפא"פ בידו, והוא מסביר במשפטים קצרים ותמציתיים:

– שימו לב. מה שאתם רואים כאן, אלה הם דגמים, בגודל טבעי, של שני גשרים וסביבתם הקרובה. החביות הקרובות אלינו, עם חבילות־הקש שעליהם – הם גשר הכביש. המחרשה הזאת מסמלת בית־באר שנמצא בפרדס, מדרום לגשר. ערימת הגבבה ההיא מסמלת את תחנת המשטרה שמצפון לגשר, וחבילות־הקש הפזורות מסביב הן החושות של הכפר הערבי. התפקיד שלנו יהיה להגיע אל הגשרים בהסתר ולפוצץ אותם. עכשיו נתַרגֵל את המשימה באופן זה: ברגע שתגיע היחידה שלנו אל סוף השביל שבין הפרדס וגשר הרכבת תתפצל מתוכה חוליה אחת, תתקרב בהסתר אל שני הזקיפים שעל הגשר ותדאג שלא יפריעו לנו יותר. אם יהיה רק זקיף אחד – תצטמצם הבעיה בחמישים אחוז. אחר־כך תפנה החוליה לשני צדי המסילה ותחסום את הגישה הצפונית לגשר. בו בזמן תפנה חוליה שניה אל תחנת המשטרה ותנטרל אותה, אין יוצא ואין בא. חוליה נוספת תתפרץ אל בית־הקפה, תאיים בנשק על יושביו ותדאג שאלה יימלטו על נפשם. חוליה נוספת תחסום את דרכי הגישה אל גשר הכביש. בתוך כך תגיע כיתת חבלנים מספר אחד במהירות אל מתחת לגשר הרכבת ותפרוק את המטען שלה במקומות המיועדים ליד עמודי הבטון.כיתת חבלנים מספר שניים תפרוק את המטען שלה מתחת לגשר הכביש. אחרי שכל מטעני ההחבלה יונחו במקומם ייכנס לפעולה ג’וני, מפקד החבלנים. זהו. אני רוצה להדגיש עוד דבר חשוב: שני הדברים היחידים שצריכים להיפגע בפעולה הזאת הם הגשרים בלבד! אין פגיעות באדם. או ליתר דיוק: עלינו לבצע את המשימה שלנו עד כמה שאפשר בלי שפך־דם! זהו. יש שאלות?

אליק מכּיתת החבלנים שאל אם יש להניח את מטעני החבלה משני צדדיהם של עמודי הגשר, או רק מצדם האחד.

– שאלה לענין – ענה נחמיה – יש להניח את המטענים בצדם הדרומי של עמודי הגשר; אני חוזר: בצד הדרומי בלבד. ויש לכך גם סיבה ברורה: הצד היָחיד שממנו עלולים לפתוח עלינו באש הוא תחנת המשטרה שמצפון לגשר. מכאן ברור כי הצד הדרומי של העמודים הוא זה שאיננו חשׂוּף לאֵש, ובמקרה של יריות זהו הצד הבטוח גם לחבלנים וגם לחומרי החבלה.

אף אחד מן הבחורים לא ידע עדיין בודאות אם אמנם תתבצע הפעולה, ואם כן – מתי בדיוק. אבל הם התאמנו ותירגלו והזיעו שעות רבּוֹת יום־יום, כאילו הפעולה שהם אמורים לצאת אליה ממתינה להם מאחורי הכותל. הם תקפו ו“פוצצו” עשרות פעמים את גשרי־הדֶמֶה שבחורשה, תירגלו על שולחן־חול, יצאו שוב לפקוד את הגשרים בסיורי יום וסיורי לילה, עד שנחמיה יכול היה לדווח לאורי יפה ולסגנו דן לנר שהפעולה על כל שלביה ומרכיביה כבר ספוגה אצל הבחורים “בדם” וכל אחד מהם מכיר את תפקידו בעינים עצומות.

לבסוף – לאחר שרשרת של דחיות מרגיזות – הגיעה סוף סוף פקודת המיבצע הסופית: “פעל ב־16.6.46, שעת האפס – 23.30”.

שלוש־מאות קילוגרמים של ז’לאניט, שהוענקו על־ידי מחצבות “סולל בונה”, מגיעים לחורשת עין־חרוד, וכיתת החבלה עוסקת, בניצוחו של יונתן, החבלן הראשי, בכתישתוֹ ולישתו; בידיים וברגליים לשו אותו, יום אחרי יום, כדי להגביר את עוצמתוֹ; ולבסוף ארזו את חומר־הנפץ הרגיש בתריסר תרמילים, 25 ק"ג בכל תרמיל.

עוד יונתן מנצח על מלאכה זו, קורא לו פתאום נחמיה הצידה ואומר:

– שמע, ג’וני. אני מתכונן להכניס שינוי קטן בתפקידים, ואני מקווה מאד שלא תתנגד לשינוי הזה.

– גם אני מקווה – השיב לו יונתן – מהו השינוי הקטן?

– אתה יודע שעמיחי ויוסקה יו"ד חזרו השבוע מקורס מפקדי חבלה. והם סיימו אותו בהצלחה. אז… אני מקווה שתסכים אתי שצריך לתת צַ’אנס גם לצעירים ותסכים להעביר את התפקיד שלך אליהם…

– מה?! – נזדעק יונתן – שהם יפוצצו את הגשרים ואני אשב לי מאחור? לא נחמיה, תשכח מזה.

– לא אמרתי שאתה תשב מאחור – מיהר מפקד־הפלוגה לפייס את המם־מם שלו. – להיפך. בזאת אני ממנה אותך לַסגן שלי. ואֵלה שני הנושאים שתהיה אחראי להם: ארגוּן הנסיגה אחרי הפעולה וטשטוש העקבות.

יונתן קיבל על עצמו את הדין. וכי ברירה היתה לו? וכיון שנעשה ממונה על טשטוש העקבות קם למחרת ונסע לחיפה. סרק את השוּק ורוקן בחצי־תריסר חנויות ודוכנים את מלאי הפלפל השחור הטחון שהיה בהם. אחר־כך חילק את שׂקיות הפלפל למאספי הכיתות והחוליות בתוספת הסבר:

– את האבקה הזאת עליכם לפזר לאורך תוַאי ההליכה שלנו, בסיועה לא יתאפשר לכלבי הגישוש למצוא את עקבותינו.

טמנו הבחורים את שקיות הפלפל עמוק בכיסיהם, ויודהלה – שהיה כנראה אלרגי יותר מחבריו – פלט עטישה מפולפלת ורמה ואמר תוך כדי מחיית דמעותיו: – אנ’לא יודע מה יקרה לכלבי־הגישוש על־ידי הפלפל. מה שאני כן יודע הוא, שהם ישמעו אותו מתעטש ממרחק של קילומטר…

בשבת, 15 ביוני, נתכנסו הבחורים בחורשה לשיחת מפקדים מסַכּמת. המג"ד אורי ודן סגנו חזרו והטעימו שוב ושוב את החשיבות הגדולה – אולי גם הגורלית – בשמירה על לוח־זמנים מדויק: “אתם לא תהיו יחידים שתצאו מחר לפעולה. א־זיבּ הוא רק מקום אחד בתוך מבצע ארצי מקיף, מגבול הצפון עד גבול הדרום, החייב להיערך בדיוק באותה שעה. אם נפוצץ את הגשרים מוקדם מדי – נגרום לכוננות במקומות אחרים ונסכן את חברינו שיפעלו שם. ואם נאחר לתקוף – יימצאו הזקיפים באכזיב בכוננות ואנחנו עלולים לפול למלכודת. אך הואיל ואנו מכירים אתכם וראינו כמה זיעה השקעתם באימונים, אנחנו מאמינים שתפעלו בדייקנות של שעון שווייצרי.”

למחרת עם בוקר התחילו ארבעים הפלמחאים – ביניהם אנשי רזרבה, שנקראו במיוחד להשתתף בפעוּלה – מגיעים בקבוצות קטנות ומפוצלות אל בסיס היציאה שלהם, הלא הוא קיבוּץ מצוּבה שבהרי הגליל המערבי. עוד הבחורים יוצאים חוליות־חוליות, והנה מופיע באוהלו של נחמיה יוסוּף גדרון מבית־השיטה ואומר בקצרה: “אני כאן.”

– מה אתה עושה פה? – פקח עליו נחמיה עינים תמהות – ומי קרא לך?

– אף אחד לא קרא לי. אבל ציפור קטנה לחשה לי משהו על גשרים – והגעתי. כמו שכּתוּב בַהמנון: לפקודה תמיד אנחנו…

– אבל תבין, יוסוּף, אתה ברזרבה עכשיו, איש מילואים… תחזור לבית־השיטה, אל הכוורות שלך. ומלבד זה, יש לנו כבר חמישה יוספ’ים ביחידה, ועוד יוסף אחד רק יבלבל את החבר’ה…

– קודם כל, אני לא יוסף אלא יוסוּף – השיב איש הרזרבה בקריצה – ומה שנוגע לכוורות שלי, הדבורים הבטיחו לי לשמור את הדבש המתוק שלהן עד מחר…

והוא נשאר, וצורף אל חוליית הריתוּק שתוּפנה אל גשר הרכבת.

עד הצהריים נאספה היחידה כולה במצובה – ארבעים בחוּרים ובחוּרה אחת מפלוגות א' וו' של הגדוד הראשון. כרבע־שעה לאחר שהחוליה האחרונה באה בשערי המשק, נכנסה אחריה מכונית פרטית אפורה, שנעצרה על גבול החורשה. גבר צעיר תמיר וגבה־מצח יצא מתוכה ונרכן להודות לאחיו הנהג:

– מילאת מצוָה, רון. מסור שלום להורים ולרמה.

– נהניתי מן הטיול, יחיעם. שלום, ולהתראות מחר.

המכונית שבה על עקבותיה ונעלמה מן העין, ואילו הגבר הצעיר שיצא מתוכה הלך וקרב אל הבחורים שישבו בין העצים.

– יחיעם וַייץ! – קרא נחמיה בשמחה למראה הבא – טוב לראות אותך.כבר חששתי שלא תספיק להגיע.

– גם אם יתמהמה יחיעם – בוא יבוא – השיב לו האורח בסגנון הספרותי האהוב עליו. ולאחר שהתישבו השניים פתח יחיעם, שהיה מדריך של פלוגה ו' ואחר־כך המדריך הגדודי של הגדוד השלישי, עד שנטל חופשה בת־שנה ועבר ללמוד כימיה באוניברסיטה, וסיפר כיצד הצליח להגיע לכאן ברגע האחרון כמעט:

ביום שסופח למילואים קיבל הבטחה מקצין־המיבצעים דב צסיס ומן המג"ד אורי יפה, כי יודיעוּ לו מראש על פעולות העתידות להתבצע. ואמנם בראשית יוני פגש אורי את יחיעם בירושלים וסיפר לו על ליל־הגשרים הממשמש ובא יחיעם תבע להשתתף בפעולה ואורי העיר: “אותו לילה יותקף גם גשר אלנבי, הקרוב יותר לירושלים. אולי תעדיף להשתתף בפעולה זו? כך תוכל לשוב הביתה כבר באותו לילה.” יחיעם הבטיח לשקול בדבר, שכן אולי בכל־זאת יעדיף את הגשר המרוחק: “הלא פּלוגה וַו היא הפלוגה שלי!”

כעבור ימים אחדים נפגש יחיעם גם עם חיים כידוני (ברלב), שסיפר לו על הפעולה המתוכננת בגשר אלנבי והוסיף:

“בפעולה תשתתף גם כיתה מהרזרבה הירושלמית; אשׂמח לראות גם אותך ביניהם.” יחיעם עיין בלוח־הכיס שלו ושָאל מתי אמורים הבחורים לשוב לירושלים. “נחזור במסע רגלי דרך המדבר,” השיב לו חיים,“הדרך תימשך כנראה יומיים.”

“חבל. הייתי מצטרף ברצון”, אומר יחיעם, “אך ביום שני יש בחינה באוניברסיטה שאני חייב להשתתף בה.” אחרי זה הרים את שפופרת הטלפון והודיע לאורי יפה: “אני בא!” וכי כיצד יכלו השניים לדעת כי המסע במדבר יימשך לילה אחד בלבד? למחרת בבוקר הסיע שרון את יחיעם אחיו במכוניתו לעין־חרוד. משהגיע למשק לא מצא שם אלא את מזכירת הפלוגה, מפיה למד שהמחלקה יצאה כבר לבסיס היציאה, קיבּוּץ מצובה. שרון התנדב להסיע את אחיו לאותו קיבוץ הררי, לבל יחמיץ את היציאה לפעולה – פעולה שממנה לא חזר.

– איזה תפקיד אתה מועיד לי? – שאל יחיעם את נחמיה.

– אמרו לי שאתה בא כמשקיף מטעם מטה החטיבה – השיב לו נחמיה – אבל אם תרצה, תהיה איש־הקשר, המתאם בין הכוח שיתקוף את גשר־הכביש ובין זה שיטפל בגשר הרכבת.

בשעה תשע יצאה המחלקה משערי מצובה בטור עורפי ארוך לעבר ואדי קוּרין (נחל כזיב). לראשונה בתולדותיה נעה המחלקה כשכל אנשיה לבושים חאקי ובידיהם נשק אנגלי, רובים ו“טומי־גאנים”. היה עליהם להידמות לחיילים בריטיים, כדי לצמצם את סכנת ההתנגדות מצד שומרי הגשר ולהקל על סילוּק היושבים מבית־הקפה. ראשונים צעדו הסיירים־הגששים, ובמרחק־מה מהם – המפקדים המובילים את חוליות האבטחה, החיפוי והחסימה, אשר בנוסף לנשקם נשאו גם בקבוקי מולוטוב ושלטי “זהירות”, להציבם משני צידי הגשרים. אחריהם צעדו החבלנים וה“סבלים”, שנשאו על גבם למעלה משלוש־מאות קילוגרם ז’לאניט. יונתן נשא בתרמיל־הצד שלו שתי יוני־דואר, שנועדו להעביר למפקדת הגדוד דו“ח ראשוני על מהלך הפעולה. נחמיה נע בהילוכו הגמיש, כשהוא מביט מדי פעם לצדדים ולאחור, סוקר את פקודיו המוכנים ללכת אחריו באש ובמים. אחריו צעד יחיעם ברגליו הארכניות, המחותלות בקפידה ב”פאטס" וחגורו חגור בדייקנות טרזנית – שהרי היה עליו להידמות הלילה לקצין בריטי. אחריו פוסעת הקשרית זהרה לביטוב – הנערה היחידה בטור, שחורת־שער, קלת־תנועה ועירנית; ומיד אחריה – החובש הפלוגתי יעקב ברלינגר מקיבוץ דפנה, ממושקף ומכונס בעצמו.

הטור העורפי הארוך גולש ונבלע בוָאדי האפל; ליל־ירח מקסים. והבחורים צועדים בדממה, חוצים שדה שלף, אינם מעלים בדעתם כי לרבים מהם יהיה זה לילה אחרון בחייהם.

נביחות כלבים ליווּ אותם לאורך הדרך; תחילה נעצרוּ ונצמדו לגדר־אבנים, אך כיוָן שהנביחות לא עוררו את שוכני החוּשוֹת הסמוכות, הן גם לא עיכבו את הבחורים בדרכם. אך ברגע שעלוּ מן הוַאדי והתחילו נכנסים לבוסתן, אותתו הגששים אות־אזהרה והכל עצרו במקומם וכרעו ברך. שלושה ערבים נראו מטפסים בשביל הסמוך, ועדיין קשה היה לדעת אם הם הבחינו בנעשה או לא.

נחמיה מציע בלחישה להקדים תרופה למכה, לטפל בשלושת אלה ולקשור אותם – ידיים, רגליים ופה. הרי לא חסרוּ להם חבלים וסמרטוּטים. אבל יחיעם אומר: “נניח להם. הרי רואה אתה שהם צועדים במעלה השביל, המרחיק אותם מן הכפר והגשר.”

עוד הם מתיעצים ביניהם, התגלגלה ובאה קריאת שאלה בערבית מכיווּן ההולכים בַשביל: “מין האדא?”

ויחיעם מיהר לענות באנגלית מפולפלת, מָשל היה קצין אנגלין עצבני:

Clear off and get out of here, you bastrds!"

הערבים מיהרו לשאת רגליהם… אך לאן? האם נמלטו לאחר החושות הקרובות, או שמא שבו על עקביהם וסיפרו מה שראו ושמעו לזקיפים המוצבים על הגשר, כדי שיפקחו עיניהם ויגבירו את כוננותם? חידה היא ותהי לחידה.

לאחר שנעלמו שלושת הערבים מן העין נכנסה המחלקה אל המטע. שם ערך נחמיה את האנשים מחדש, ציווה על חוליות־האבטחה להגביר עֵירנות, היסה אחד הבחורים שהתלחש בלחישה רמה מדי; אחר־כך הציץ בשעונו ואמר:

“עשר וארבעים. עשינו את הדרך די מהר ועכשיו נוכל לנוח. אבל בדומיה מוחלטת!”

הבחורים התישבו בין העצים. זהרה ישבה ליד חברה מילדוּת עמיחי קליבנר מרחובות, שהופתע מאוד לפגוש אותה בין ההולכים. נחמיה ניצל את רגעי המנוחה, חזר בלחישה עם הסיירים על פרטי התוַאי, סיכּם עם יונתן את שתי האלטרנטיבות של דרך הנסיגה: אם תסתיים הפעולה כמתוכנן תתפצל המחלקה לשתי יחידות, כשהאחת נעה לעבר מצובה והאחרת לעבר קיבוץ געתון שנמצא אז במבואות נהריה; הכוח שיפנה למצובה יתפצל שוב לשניים: חלק ייטמע בתוך חברי הקיבוץ והחלק האחר ימשיך אל חניתה וישהה בה “עד יַעבוֹר זעם”. במקרה שהצבא הבריטי יקדים אותם וינסה לחסום את הדרכים תסתתר המחלקה בנקיקים שבין הרי הגליל, תעשה את דרכה רק בשעות הלילה עד שתגיע, כעבור יומיים, לעין־חרוד. רגעי המנוחה חלפו מהר. 22.45. “ממשיכים!”

הטור העורפי הארוך פנה עתה אל השביל הנמשך על שפת הואדי, חסוי כולו במשוכת שיטים וצבר. מהלך עשר דקות מכאן – גשר הרכבת. אפשר לצעוד בהסתר לאורך השביל עד למרחק עשרים וחמישה מטרים מן הגשר בלא להתגלות לעיני הזקיפים או הנוטרים שבתחנה. שם תהיה, איפוא, נקודת־הזינוק.

“אחרי!” – ומחלקת הגשר התחילה עושה את דרכה האחרונה.

באותה שעה עמדו המג"ד אורי יפה וסגנו דן לנר בפתחו של מטה הגדוד הראשון שבשער־העמקים, והרהוריהם נושאים אותם אל המחלקה הרחוקה, הצועדת בשביל שבין הבוסתנים. הם שיגרו מבט מודאג אל הירח המלא, המציף את שדות העמק באור כסוף. הפעולה הזאת לא תוכננה כלל להתבצע בלילה בהיר שכזה. אילו רק היו השמיים מתעננים פתאום…

הד עמום וברור של התפוצצות רחוקה התגלגל ובא לפתע מכּיווּן צפון־מערב וקרע את דממת הלילה. דן ואורי החליפו מבטים של הפתעה ודאגה. למרות המרחק הגדול לא היה כמעט ספק מאַיִן הגיעו הדי הפיצוץ. אבל מחוגי השעון הראו על אחת־עשרה־אפס־חמש בלבד. “הם הקדימו בעשרים וחמש דקות. למה? מה קרה שם?”

קשה, קשה עד מאד לספר מה בדיוק קרה שם.

לאחר עשר דקות של הליכה הגיעה המחלקה כמתוכנן לעמדת הזינוק שבקצה השביל.

“חוליות האבטחה והריתוק – למקומות!” נלחשה הפקודה.

בעוד ראשוני הבחורים מתחילים לעבור את עיקול השביל, נשמעה פתאום קריאת צעקה מאחור: "מין האדא? ומיד אחריה ירד על הטוּר מטח־אש מכּיווּן בלתי־צפוי, לא מעמדת הזקיפים, או מתחנת הנוטרים שבצפון באה האש, אלא מדרום דווקא מאחור – מבית־הבאר אשר בפרדס, מרחק מאה מטרים מהם!

מתי ומדוע הגיעה כיתת הנוטרים הערבים אל גגו השטוח של בית־הבאר? והרי בכל הסיורים נמצא המבנֶה ריק ושומם! כלום נודע לאנגלים משהו על העתיד להתרחש כאן, והם החליטו להגביר את השמירה על הגשרים? או שמא החליטו שלושת הערבים, שבהם נתקלה המחלקה בדרכה, לשוב על עקבם ולספר לנוטרים מה ראו ושמעו? ואולי, פשוט, חום הקיץ הכבד הוא שהוציא את כיתת הנוטרים מבנין התחנה המחניק והם החליטו לבלות את הלילה על גגו המאוּוְרָר של בית־הבאר, פרשׂו עליו שמיכות לתנומה – וגילו פתאום את הטור החמוש הצועד בשביל לעבר הגשר? כך סיפרו כעבור זמן כמה מהערבים בסביבה ל“מסתערבים” (אנשי המחלקה הערבית של הפלמח), שיצאו לאסוף ידיעות על מה שהתרחש כאן באותו ליל חרדוֹת; ובכל־זאת, ספק אם יש תשובה אחת ומוחלטת לשאלה. עם שריקת היריות הראשונות נשמעה צעקתו של נחמיה:

כולם למקומות! חולית אבטחה, אל המטרה – אש!"

חוליית האבטחה תפסה עמדה והתחילה לירות אל בית־הבאר, אך נענתה מיד באש חזקה יותר. ששה רובים ומקלע אחד שיגרו אש מכוּוֶנת היטב מעמדת־הירי הנוחה שעל הגג השטוח. עוד חילופי האש נמשכים – ורקטה אדומה נורתה לשמים והאירה את הסביבה בנוֹגה ארגמני. מבוכה של רגע תקפה את המחלקה; אך קריאתו החוזרת של נחמיה “כולם למקומות!” עוררה אותם לחיים. ראשוני האנשים התחילו רצים איש איש למקומו המיועד. שלושת אנשי חוליית החסימה הצפוֹנית – ששמות כּוּלם יוֹסף – תפסוּ עמדה מול הגשר והציבוּ מלכודות ושלטים על הכביש: Stop! Mines! (עצור! מוקשים!)

עוד הם רצים, נראה פתאום יחיעם וייץ עוצר ונופל לארץ, לאחר שכדור נקב את גופו. יוסוף גדרון מיהר לכרוע ברך לצידו כדי לחבוש אותו, ומיד אחריו רכנה מעליו גם זהרה לביטוב, תרמיל עזרה ראשונה פתוח בידיה. אך מבט מהיר גילה להם שאין עוד הרבה מה לעשות. פצע פּעוּר בגודל אגרוף נפער בחזהו; וכשהרימוהו מעט כדי לחבוש את פצעו ראו כי הכדור שניקב את השכם יצא מן החזה תוך שהוא מרסק כל מה שפגש בדרכו. יחיעם הבין גם הוא את מצבו. הוא הביט בַּשניים ומלמל בשארית כוחותיו:

הניחו לי… בי לא כדאי לטפל יותר… אני גמרתי… המשיכוּ… תדאגו לרֶמה…"

האש נמשכה וכבר היו עוד נפגעים. יהודה גביש נפצע ברגלו, ושאול גרר אותו אל בין עמודי הבטון של הגשר. חיים מַיינצֶר (מגן) מחוּליַת המקלע נפצע בבטנו ובצווארו וגרר עצמו אל מתחת לשיח צבר, כדי לפַנות דרך להולכים אחריו. בינתיים הצטרפו גם זקיפי הגשר ונוטרי התחנה להילוּלת היריות.

– סַבּלים, למקומות! – צעק נחמיה, שיחרר רימון מנצרתו והטילו לעבר בית־הבאר.

תריסר נושאי התרמילים ושני החבלנים גלשו במורד הואדי ותפסו מחסה בין עמודיו העבים של גשר הרכבת. מתורגלים היטב הצמידו אנשי החוליה הראשונה את תרמילי הז’לאניט אל צידם הדרומי כפי שהתאַמנו פְּעמים אין־ספור, אפס לא נתנו את דעתם כי צד זה חשׂוּף לאש הבאה מבית־הבאר. עתה היו גם חמישים המטרים, המפרידים בין גשר הרכבת וגשר הכביש, מכוסים אש צפופה והמעבר מגשר אל גשר היה בחזקת סכנה. סַבּלי החוליה השניה, שהיה עליהם להעביר את מטענם אל מתחת לגשר־הכביש, נשארו עומדים רתוקים בעל־כורחם למקומם שמתחת לגשר־הרכבת, בלא שיעזו לצאת אל השטח המכוסה אש צפופה. רק שלושה בלבד – שאול פינצ’וק (אָפק), דודיק בן־יהודה מגבת וצחיק – הצליחו להגיע בשלום אל מתחת לגשר־הכביש ולהצמיד את המטענים אל עמודיו; אך רוב חבריהם נשארו מאחור, ביניהם עמיחי קליבנר, שנשא את הפתילים והנפצים להפעלת חומר־הנפץ. השלושה עמדו אפוא נבוכים במקומם וחיכּוּ לבּאים.

בינתיים הבחין נחמיה בבחורים הרבים מדי, המצטופפים מתחת לגשר הרכבת. מבט מהיר הבהיר לו, כי סבלי החוליה השניה, ואולי גם חוליות נוספות, תפסו מחסה בין עמודי הבטון וחוששים לחשׂוף עצמם לאש הגוברת. והרי גשר הכביש הוא שנועד “להתעופף” ראשון, לפי התכנית! מיד ירד בדהרה במורד הואדי, כשהוא רץ בין הקליעים השורקים סביבו ושואג במלוא גרון:

– להתפזר! כל אחד למקומו! בריצה – ומיד!!!

אנשי חוליית האבטחה, שכּרעו ברך על שפת הואדי, ראו לאור הירח את דמותו התמירה קרבה בריצה אל קבוצת הסבלים, המתגודדים מסביב לעמוד הבטון. באותו רגע רץ דודיק בן־יהודה אל הבקתות הסמוכות לגשר, כדי להוציא מתוכָן את הערבים, לבל ייפגעו מן הפיצוץ. ואז – באחת־עשרה אפס־חמש בדיוק – הבזיק וניצת עמוד־אש מסַמֵא, שהאיר את הסביבה באור־בלהות. רעם אדיר התנפץ והיכה על תופי האוזן והחלל התמלא אבק מהול עשן שחור. גושי ברזל ובטון אדני מסילה, אבני חצץ ומטילי מתכת נתלשו ממקומם, חגו באויר ונפלו באשר נפלו. בחורים אחדים הוטלו ארצה בהדף־האויר ואבק מריר חדר לפיהם, לאזניהם לעיניהם.

– מה קרה? שאל אחד בקול חנוק.

איש לא ענה. איש לא ידע עדיין, איש לא תפס שכדור זוהר הוא שפגע כנראה במטען הז’לאניט שמתחת לגשר ופוצץ את מאות הקילוגרמים של חומר־נפץ רגיש זה, אשר שלושה־עשר איש נשאו על גבם, או כרעו ברך או עמדו בצמוד אליו.

משוכות קרסו, עמוד חשמל נטה על צדו. שמשות התנפצו בהדף. ושיח־הצב, שיחיעם שכב לידו, נפל כולו וכיסה את הגופה החמה. במרחק־מה ממנו הטיל הדף־האויר את חיים מגן הפצוע אל בין השיחים שלצד השביל והוא נקבר בתוכם ואיבד את הכרתו.

היריות נדמו, כאילו הוכּו היורים כולם בהלם, ובתוך דממת המוות נשמעה רק קריאתה הנבהלת של זהרה לביטוב:

– התעוורתי! אני לא רואה כלום!

קולה עורר את הבחורים הקרובים אליה. מישהו תפס בידה וגרר אותה בריצה אל נקודת הריכוז. רעש מכאיב הלם בראשה והיא איבדה את הכרתה. אחרים פנו לעבר הגשר כדי לחפש נפגעים, אבל ענן־של־אבק־ועשן כיסה את הואדי ולא היה אפשר לראות דבר.

דודיק בן־יהודה נטש את הבקתה שעל שפת הואדי וחזר בריצה אל גשר־הכביש כשצלצול מחריש מנסר באזניו.

“למה הם הקדימו כל־כך בפיצוץ?” שאלו דודיק. צחי ושאול זה את זה, “הרי היינו צריכים לפוצץ קודם את הגשר שלנו, ורק אחרי שניסוג למקום הריכוז היו הם צריכים לפוצץ את הגשר שלהם.”

מאחר שלא היה עוד באפשרותם לפוצץ את הגשר שלהם – הן בשל כמותו הזעומה של חומר־הנפץ והן בגלל חסרונם של פתילי הצתה ומנגנון הפעלה –החליטו השלושה לחזור לנקודת הריכוז ולשאול מה עליהם לעשות. הם הגיעו בריצה אל גשר־הרכבת, או מה שהיה עד לפני רגע גשר. עמוד־ענן־ואבק גדול ריחף מעל הריסות הגשר והסתיר את פני הירח. דממה גדולה היתה מסביב והם לא ראו איש.

דקה לפני כן עמד יוסוף גדרון בעמדת הריתוק, מרחק עשרים מטר מן הגשר, וכיוון את התומי־גאן שבידו אל תחנת הנטרים. פתאום שמע התפוצצות מאחוריו. “ההתפוצצות לא נשמעה חזקה במיוחד,” הוא נזכר אחר־כך, “ובשניה הראשונה חשבתי שמישהו זרק רימון על־ידי.” אך בשניה הבאה תקף אותו זעזוע, ואפלה סמיכה עטפה אותו. כשחזר ופקח את עיניו לא ראה עוד את הגשר. רעד מוזר צימרר אותו, והוא לא הבחין עדיין כי הוא פצוע וזב דם. היתה דממה, ובתוכה שמע פתאום את קולו של יונתן: “כּולם חוזרים למקום הריכּוז!”

יונתן נמצא אותה שעה בעמדת הפיקוד, מרחק שמונים מטר מן הגשר. גבּו נשען אל דופן הואדי וידו השמאלית נגעה בתרמיל־הצד, בו נמצאו יוני הדואר. הדף־ההתפוצצות הפתאומי הטיל אותו הצדה, ובעוד פניו כבושים בדופן הואדי שמע את חלקי הגשר ההרוס נופלים מסביב לו. לאחר שנמוג רעש הוא התרומם ושלח מבט אל מקום הגשרים. הוא ראה את הענן השחור התלוי באויר. ריח צורב של תבערה עלה בנחיריו. בלא שידע עדיין מה אירע הרים את ראשו וצעק: “כולם חוזרים לנקודת הריכוז!”

בזה אחר זה נאספו ובאו כמה מאנשי חוליית האבטחה. הופיע יוסוף, פצוע וזב דם. באו גם שאול, דודיק וצחי מגשר הכביש. בא גם שלמה, הגורר את זהרה המעולפת, כשפניה מכוסים דם. והגיעו עוד פצועים אחדים, על פניהם הנבהלים מרחפת שאלה אילמת. יונתן סקר אותם בשקט ואחר־כך הורה להם להתפקד. עשרים ואחד בלבד נמנו. חמישה־עשר נעדרו עדיין.

“בואו,” אמר אל כמה מן הבריאים, “נרד לגשר לחפש את החבר’ה.” ארבעה עלו בואדי וירדו אל הגשר; עמדו בתוך העשן וצעקו שמות:

– נחמיה! יענקלה! איציק! עמי! יוסקה!– – –

קראו גם בשמות האחרים – ואין תשובה. רק נביחת כלבים רחוקה ודומיה מפחידה. קראו בשמות נוספים, ומשורין בריטי שחלף בדהרה על גשר הכביש שילח צרור ארוך ממקלעו, שקליעיו חלפו גבוה מעל לראשיהם. הם שבו וצעקו שמות, השמיעו גם את הסיסמה – “יהודה המכבי” – אך לשווא. שום זכר מחבריהם הנעדרים לא נמצא במקום שבו עמדו מכונסים רק לפני דקות אחדות.

היכן הם? לאן נעלמו? הייתכן כי נסוגו מכאן בכיוון הפוך? אל חוף הים? או לאחר הפרדסים? או – –

בלב כבד חזרו הארבעה לנקודת הריכוז. יונתן הבין כי בהעדרו של נחמיה נופל עתה עליו נטל הפיקוד.

– אנחנו חוזרים למצובה – אמר בקול נמוך – ובואו נקווה שבקרוב מאד ניפגש גם עם ה…שאר.

עבר רגע – ואיש לא זז עדיין. היתה איזו ציפייה בלבבות. לבסוף אמר יונתן “אחרי” והתחיל צועד בחזרה אל המטע, בהובילו את עשרים חבריו אל נחל כזיב. ההוראה המוקדמת אמרה, אמנם, לפצל את הנסוגים לשתי קבוצות, אבל עכשיו ביקשו להיות וללכת יחדיו, ובשל הפצועים רצו להגיע מהר ככל האפשר אל הישוב הקרוב ביותר. איש לא חשב עתה על טשטוש עקבות. הם טיפסו במעלה ההר, בנושאם לפי תור את זהרה המעולפת ואת שלמה הפצוע ברגלו.

מבעוד לילה הגיעו העשרים ואחד – יגעים ומדוכדכים – לשערי מצובה. מסרו מיד את כלי הנשק לאחראים על ה“סליק” והחליפו את בגדיהם. את פניהם קיבל הרופא איש ה’הגנה' ד"ר גראוס מקבוץ חניתה; הוא בדק אותם, הגיש להם עזרה רפואית ופסק: הפצועים והזקוקים לטיפול נשארים בקיבוץ ו’מתבוללים' בין חברי המשק. אחד־עשר האחרים – ביניהם יונתן ושני פצועים קל – ימשיכו דרכם ברגל יעפילו אל חניתה הקרובה. עם שחר הגיע למצובה המקלען חיים מגן, פצוע בצוָארו ובבטנוֹ. כשעה לאחר שחבריו נסוגו התעורר מעלפונו ומצא עצמו לבדו, “קבור” בתוך הצמחייה שעל שפת הואדי. נשך את שפתיו, החניק כאבו וזחל כל הלילה במעלה ההר עד שהגיע לשערי הקיבוץ, בהורידו את מספר הנעדרים לארבעה־עשר. לא היה אפשר עוד להביאו למקום־מחבוא, שכן מכוניות עמוסות חיילים בריטיים כבר סגרו על המשק. לא עברו שעתיים מרגע בואו, והוא נעצר והובא לכלא עכּוֹ. כעבור יומיים הועבר לבית־החולים הממשלתי בבת־גלים, ולאחר שהחלים נשלח למחנה־המעצר בלטרון.

כלבי הגישוש שעלו על עקבות הנסוגים, הם שהנחו את הבריטים אל מצובה. חיילי הוד־מלכותו מצאו את שער הקיבוץ נעול וחסום בחביות, ומפקדם הנרגז הודיע ברמקול שאם תוך חמש דקות לא ייפתח השער יצווה על אנשיו לפרוץ למשק בכוח. עוד לפני שחלפה דקה אחת התחילו חיילים לקעקע את השער הסגור וכעבור דקה נוספת כבר פשטה הפלוגה בין בניני הקיבוץ. בתוך שעה הועלו כל הגברים על שתי משאיות והוסעו לכלא עכּוֹ. האשמה: סירוּב להזדהות.

הרעש שהקימו האנגלים וכלי רכבם עורר את זהרה מעלפונה. היא פקחה עיניה ומצאה עצמה שוכבת במיטה קטנה, באחד מחדרי בית־הילדים של המשק, מכוּסָה סדין לבן ועל ידה מטפלת צעירה.

– מה אני עושה כאן? – שאלה – ולמה בוערות לי העינים ואני רואה הכל במטושטש?

סיפרו לה הכל: כיצד הובאה לכאן, וכי הוחלט להסתירה בבית־הילדים מאחר שאנגלים מחפשים במשק את מפוצצי הגשר. למחרת הועברה זהרה לבית־חולים, ושבועות אחדים אחרי פציעתה נאלצה ללכת במשקפי־שמש. שנתיים לאחר מכן בכ“ז בתמוז תש”ח (3 באוגוסט 1948) נספתה טייסת חיל האויר זהרה לביטוב בהתרסק מטוסה בהרי ירושלים. זמן מה לפני התאוּנה נשאלה מדוע בחרה במקצוע מסוכן כטיס והשיבה: “הן ממילא ידעתי כי אמות צעירה”.

בטרם שחר המשיכו יונתן ועשרת חבריו לטפס במעלה־ההר עד שהגיעו לחניתה. כמה מאנשי המשק כבר המתינו לבואם; אך בטרם הספיקו הבחורים להינפש, וכבר הודיע קריין החדשות של “קול ירושלים”, כי “כוחות הוד־מלכותו יצאו לחפש את מפוצצי הגשרים בישובים הסמוכים”. מיד החליפו הפלמחאים את בגדיהם – בגדי הפעולה הושרו בגיגית נפט, כדי לסלק מהם ריחות מחשידים – ויצאו בלוויית שניים מחברי חניתה אל מקומות הסתר שנבחרו למענם על רכס המצפה: שני הפצועים קל – הלא הם יוסוף גדרון ויעקב ר., איש עברון, המכונה צ’ולי – הובאו אל מערת אבן־הגיר הקטנה, המוסתרת בסבך החורש במדרונו המערבי של ההר, כששייקה איש חניתה מופקד על שלומם. תשעת האחרים טיפסו עם קסיה, חבר הקיבוץ, אל פתח מערת הזקיפים (המכונה היום ‘מערת הסולם’) שבמרכז כיפת־ההר.

“כשהעלו אותנו לראש ההר וקסיה אמר לנו להשתחל אל הנקיק הזעיר”, נזכר יוסף יוספיה, “חשכו עינינו. מזל שהיינו רזים, אחרת לא היינו מצליחים להיכנס פנימה.” הבחורים זחלו לעומק חמישה־עשר מטרים בחשיכה מוחלטת, עד שהגיעו אל אולמה של מערת נטיפים יפהפיה. “קיבלנו בתור ציוד ראשון נרות ושני פנסי רוח, ארבעה כיכרות לחם ושני כדי מים, שמחציתם נשפכה בדרך מפני שהיה קשה להעביר את הכדים מבעד לנקיק במצב זקוף; הגענו לאוּלם התת־קרקעי ואמרו לנו: חבר’ה, זהו מקומכם!”

בעוד הבחורים מתחילים להסכין לרעיון שנגזר עליהם להיות זמן־מה שוכני מערות, הסתער הצבא הבריטי על חניתה וערך בה חיפוש ומעצרים אלימים. החיילים נאלצו להיאבק בחברי המשק – גברים, נשים ובני־נוער, שהתנגדו לחיפוש במקלות ובסריטות – ובנוסף על כך הוכרחו להילחם גם ב…נחילי דבורים, ששוחררו מכוורותיהם ועקצו את הזרים ברוב זעם. בין חברי המשק שנעצרו היה גם דן רם, ממפקדי פלוגה ב' של הפלמח, שחזר אותו שבוע לביתו לאחר מעצר של שנה וחצי בלטרון, ועתה גררוהו החיילים בכוח על הקרקע כדי להחזירו ללטרון לשבועיים נוספים.

אבל “יושבי המערות” לא נמצאו, והם בילו בהן יומיים תמימים. הפצועים הסתתרו, כאמור, במערת־הגיר, כאשר רופאה נופשת, ששהתה אז במקרה בבית־המרגוע של המשק, התנדבה לטפל בהם ושייקה איש חניתה דואג למחסורם ומקיים קשר־עין עם הקיבוץ למקרה שאנגלים ירחיבו את חיפושיהם אל סביבות המשק והרכס. מישהו העלה חשש, שאם יגלו האנגלים את המערות הם עלולים להשליך פנימה רימונים, ועל כן נקבע, כי ברגע שיבחינו במשק כי האנגלים יוצאים להרחיב את החיפושים יניפו דגל בחלון המכונה “העמדה של איתמר” – סימן מוסכם לצאת מן המערה ולהסתתר בחורש העבות. " והנה, מעשה שטן", נזכר שייקה בחיוך כעבור זמן. “פתאום ראיתי נפנוף נמרץ מחלון העמדה של איתמר, הנפנוף נמשך ונמשך, הולך וחוזר, והוא נראה כמו דגל שאינו דגל…” רק מאוחר יותר התברר לו שאמנם היה זה נפנוּף – אך של וילון המתנופף ברוח הקלה…

הקשר בין שוכני מערת הזקיפים המרוחקת לבין הקיבוץ קוּיים לא על־ידי דגל מתנופף, אלא על־ידי אמצעים “רומנטיים” יותר. זוג מחברי המשק היה מתנדב לצאת אל סביבות המערה ל“טיול־של־אהבה”, ובתוך כך הביאו לעשרת המסתתרים (לרבות קסיה) ידיעות, מים ומזון, בעיקר מוצרי נקניק מתוצרת “המפעל לנקניק” של חניתה באותם ימים.

“חת־שתיים התברר לנו שאי־אפשר לשבת במערה הזאת ואי־אפשר לשכב בה”, נזכר יוספיה, “הקרציות מילאו כל פינה ופחדנו נורא שהן ידביקו אותנו באיזו מחלה לא נעימה. כדי להתגבר על הטחב, האפלה והשיעמום חילקנו את הזמן באופן די מדויק: רבע שעה ישבנו, רבע שכבנו ורבע שעה עמדנו…”אט אט התגברו הבחורים על הדכאון והדכדוך על־ידי השמעת סיפורים ובדיחות. כעבור שנים הם שבו ונזכרו כיצד ניסה, למשל, יונתן המכונה ג’וני ליטול לידיו את שרביט־הפיקוד גם בשטח הבידוח – עד שנפל בפח. ומעשה שהיה כך היה:

לאחר שדלל מעין הסיפורים והדממה חזרה לחלל המערה היה ג’וני עושה עצמו כנזכר פתאום “בעוד סיפור אחד” ואומר: “שכּה אחיה, חבר’ה, זהו סיפור נורא טיפשי ונורא מצחיק…” הבחורים היו מפצירים בו שיספר את הסיפור המצחיק שלו, אלא שאז היה ג’וני מביט בשעון ואומר בקול סמכותי: “לא. קיצוב. סיפרנו כבר די היום. את הסיפור שלי אני דוחה לעוד שלוש שעות… זהו זה!” ולא עזר שום דבר. הזמן זוחל בעצלתיים. שלוש שעות ארוכות של שיעמום משגע. ואז, דקות אחדות לפני תום שלוש השעות נזכר יוסף ק' הבדחן שגם לו יש סיפור משלו – “משהו מצחיק וטיפשי על זוג עכברים שתלויים במהופך” – והתחיל לספר אותו. הכל מאזינים וצוחקים בהנאה, ורק ג’וני אינו צוחק כלל. אדרבה, הוא נעשה רציני ומחמיץ פניו; שכן אותו מעשה בזוג עכברים הפוכים היה – כן, כן! – אותו סיפור עצמו, שהוא שמר כל הזמן בבטנו כדי לספרו “אחר כך”…

וכאשר חזר השיעמום לענותם החליטו העשרה להנציח את שהותם במערה לדורות וחרתו את שמותיהם על הזקיף הקטן לאמור:

“פ.נ. [=פה נחבאו. ויש הקוראים: פ.ו., כלומר – פלוגה ו'] יונתן, יוסף ז., יהודה ב., יהושע ג., שלמה ה., שאול פ., יוסף ק., יוסף ס., יוסף י., קסיה. 16.6.46”

למחרת יצאו אחד־עשר הבחורים מן המערות לשוב איש למקומו – והכתובת שחרתו על אותו זקיף נשכחה מלבם. רק כעבור עשרים ושלוש שנים, בחורף 1969, ביקרה קבוצת מטיילים מטעם החברה להגנת הטבע במערת הזקיפים (שבינתיים הוחלט להפכה למקלט טבעי ומקום איחסון, וע־כן קדחו פתח בשכבת הסלע שבראש כיפת־ההר, וגם סולם־ברזל באורך 9 מטרים הורד לתוכה, ועל כן קורא שמה “מערת הסולם”). בעוד המדריך מספר למטיילים את סיפור המערה והנחבאים בה, גילתה הנערה שישבה ליד הזקיף הקטן את הכתובת החקוקה עליו ופרצה בקריאה נרגשת: “הנה אבא שלי! השם שלו הוא ראשון ברשימה!”

אכן, אותה נערה היתה בתו של ג’וני, הוא תת־אלוף יונתן דותן (מפקד הנח"ל לשעבר). כבר באותו ערב סיפרה הבת לאביה על תגליתה; האב סיפר על כך לשאול פינצ’וק, הוא אלוף־משנה שאול אפק, מפקד מחוז חיפה. וביום י“ח בסיון תשכ”ט, ביום הזכרון הכ"ג לליל הגשרים, נאספו עשרת המסתתרים לפגישה מחודשת במערה, הפעם עם נשיהם וטפם.

רק לאחר שחזרו הניצולים ליחידותיהם יכול היה מטה הפלמח למנות את מספרם המדויק של החוזרים, העצורים והנעדרים. אבל איש לא האמין עדיין שכל י"ד הנעדרים אמנם ניספו בהתפוצצות.

למחרת הפעולה יצאו מחיפה אנשי “חברה קדישא”, בליוו סַמל בריטי, ואתם אנשי מודיעין של “ההגנה” מחופשים לקברנים, אל מקום ההתפוצצות, כדי לחפש את גופות הנופלים, או שרידיהם. גופתו של יחיעם וייץ היתה האחת שנמצאה שלמה ואפשר היה לזהותה. הלווייתו יצאה מחיפה, במעמד רבבות אנשים, כשהעיר כולה שובתת ממלאכה. אחר כך הועבר הארון לירושלים, כשהוא מלווה משמר־כבוד של חבריו. ליד קרית־ענבים ומעלה־החמישה נעצר המסע ואנשי פלוגה ח' של הפלמ"ח כיסו את הארון בפרחים. הארון נטמן בהר הזיתים במעמד אלפים. האב יוסף וייץ, מנהל מחלקת הקרקעות והיעור של הקרן הקיימת לישראל אמר “קדיש” על קברו הפתוח של בן־זקוניו. הוא נפרד מבנו בקינה חרישית, מעין שיחת אב עם בנו המאזין: ובשעה שאמר “קדיש” נזכר האב בחיבור שכתב יחיעם בצעירותו, שבו חזה מראש את גורלו:

“שדה מלחמה. אנו שוכבים בחפירה מכונסים. מעל ראשינו עפים כדורים. פה ושם מתנשאת רקיטה בקול רעש, ממריאה למעלה ויורדת בדמות ניצוצות. פצצה שורקת מעל החפירה ומרימה ענן עפר גבוה. לידינו מטרטרת מכונת יריה… האויב מתקיף… יריות חזקות… אני מרגיש דפיקות חזקות בראשי… כוחי כלה. אני מרים את ידי וצולל כעופרת לתוך המים…”

במשך יום תמים אספו אנשי “חברה קדישא” בסביבות הגשר חלקי גוף וחלקי איברים. כל מאמצי הרופאים לקבוע לפיהם את מספר הניספרים עלו בתוהו. לבסוף נטמנו השרידים בקבר־אחים, בבית־העלמין שליד חוף הכרמל, בלוויה משותפת עם זו שנערכה לאחד־עשר חיילי לח"י שנפלו אותו לילה בהתקפה על בתי־המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. כעבור חודשים אחדים הונחה על הקבר שנמצא בחלקת הקדושים (חלקה ב, שורה 16 קבר 16); מצבת אבן שכתובתה ציינה כי “פה נטמנוּ איברים שנקרעו לגזרים, שרידי הקדושים שניספו במערכה ליד גשר א־זיב”.

אבל גם עכשיו לא היה איש מוכן להאמין, שכל שלושה־עשר הנעדרים אמנם נספו בהתפוצצות. גם ההודעה הבריטית הרשמית מסרה תחילה על ששה יהודים (בלבד) שנהרגו ליד הגשר. “היינו עשויים להבין שכולם נהרגו”, אמר אורי יפה, “אבל כך להיעלם כליל מעל פני האדמה?” היעלמותם היתה בבחינת תעלומה מעיקה, ותעלומה יוצרת בהכרח גלים של שמועות. השמועות היו רבות ושונות: אחת טענה כי רוב תוקפי הגשר נפצעו או לקו בהלם, ואחר־כך נאספו על־ידי הנוטרים הערבים, או בידי יחידה בריטית שעברה במקום. שמועה אחרת סיפרה, כי הנוטרים הערבים הסגירו את השבוים לידיהם של כפריי הסביבה ואלה הרגום והסתירו את גופותיהם. (אחרי קום המדינה נתגלה ליד עכו קבר ובו שלדים מנוקבים בכדורים. אבל בדיקה רפואית הוכיחה ששלדים אלה נקברו שנים רבות לפני ליל הגשרים, ונראה שהיו אלה ערבים שנהרגו ב־1938). על־פי שמועות אחרות נכלאו הנעדרים בכלא תדמור שבסוריה, או שהוסגרו לחיילים הודיים שהוציאו אותם מגבולות הארץ.

מיד לאחר האסון פתחה “ההגנה” בחקירה מסועפת ורחבת ממדים, שתכליתה לאסוף כל פירור של מידע על גורלם של הנעדרים.,מסתערבים“, מאנשי הפלמח ומודיעים ערבים הגיעו לא־זיב ושאר הכפרים בגליל המערבי ואספו פרטים מפי התושבים, הנוטרים והחיילים הבריטים. הם סרקו את הואדי ואת אזור הגשרים והעבירו ממש במסננת את אדמת המקום. נאספו כפתורים, חלקי שעונים ושברי עטים, ומימצאים אלה חיזקו את החשש כי רוב הנעדרים אמנם נהרגו בהתפוצצות. גם החקירות בכפרים הערבים ובמחנות הצבא הבריטי – לרבות שיחה עם חייל אנגלי שהתגייר – הפריכו את השמועות והחששות כי מישהו מהנעדרים נחטף או נפל בשבי. רופא שנסע מן הארץ להודו חקר שם את השמועה על הסגרת שבויים ליחידה הודית – וגם היא הופרכה לחלוטין. “למדנו להכיר היטב את האנגלים והערבים”, אמר אורי יפה, ואפשר לומר בבטחון שאלה ואלה אינם מסוגלים לשמור סוד מסוג זה בצורה כל־כך מוחלטת. אילו היה שמץ אמת בשמועות האלה, אין ספק שהסוד היה מתגלה בסופו של דבר”.

אף־על־פי כן סירבו עדיין מפקדי ה“הגנה” להאמין שאותם חלקי גופות שנאספו הם כל מה שנותר ושרד מן הנופלים ליד הגשר, ותקופה מסויימת שררה דעה כי הצבא הבריטי אמנם מצא כמה גופות וערך להן קבורה חשאית בלא שיודה בכך. ברוח זו ניסח ישראל גלילי את המכתב ששלחה המפקדה הראשית של תנועת המרי העברי לשלוש־עשרה המשפחות השכולות כחצי שנה אחרי האסון:


5 בדצמבר 1946

לכבוד משפחת…

מאז העדרם של י"ג חברינו, שהשתתפו בפעולת ־א־זיב, השקענו מאמצים ואמצעים רבים כדי לגלות את נסיבות היעדרם, בתקוה למצוא אחדים מהם בחיים. עתה הוברר ללא ספק שכולם נפלו, ובתוכם גם חברנו בנכם.. הננו להביא את הפרטים שנודעו לנו: עם התקרב היחידה לקרבת הגשרים התגלו על־ידי השוטרים, אשר פתחו באש עזה לעבר יחידתנו. אנשינו שיתקו ביריות את אש האויב והסתערו באומץ על הגשרים. בשעת ההסתערות נפל יחיעם וייץ מכדור שפילח את חזהו. הגשרים נכבשו על־ידי הבחורים, שהחלו עוסקים בהכנות לפיצוצם. אנשי הצבא [הבריטי] הירבו ביריות רקיטות לבקשת עזרה. אחת הרקיטות פגעה בדרך מקרה בריכוז הגדול של חומר־נפץ וגרמה להתפוצצות מוקדמת כתוצאה מכך נהרס הגשר וכל הבחורים שעסקו בהגשת החומרים והנחתם נהרגו. חלקי הגופה שהובאו לקבורה בבית־העלמין בחיפה בעילום שֵם הם של אחדים מהנעדרים. יתר החללים נאספו על־ידי הצבא, אשר ערך להם קבורה חשאית. אמנם, שלטונות הצבא מסרבים להודות בכך, בחששם מפני תלונות מוסדות הדת על פגיעה בדיני ישראל; אך ממקורות מהימנים נודעה לנו עובדה זו. ערביי הסביבה לא פגעו לרעה באיש. ארבעה־עשר חללי הפעולה בא־זיב מצטרפים לרשימה גיבורי האומה ונאמניה, אשר הקריבו נפשם במלחמת ישראל על גאולתו. בשם “תנועת המרי העברי” וחבריה הנני מביע את דאבון לבנו הגדול על השבר שהושברנו. עם זה גאים אנו על רוח ההקרבה שפעמה בבנכם והניעה אותו להיחלץ לעזרת העם במלחמתו על קיומו.

המפקד


יחד עם המכתב קיבלה כל משפחה מענק־פיצוי ותמיכה בסך 300 לא“י, אשר רבע ממנו בא מקופת הביטוח של הפלמח והשאר –ממטה “ההגנה”. אבל היו עדיין הורים ובני־משפחה, שסירבו להאמין כי יקירם ניספה ולא ישוב עוד. עצם המלה “נעדר”, והשמועות כי גופות רבות לא נמצאו וכי בקבר־האחים בחיפה נטמנו רק לוחמים בודדים, הפיחו שביב תקוָה בלבם. היו גם משפחות וחברים רבים, שלא ידעו כלל על קיומו של אותו קבר־אחים. עובדה היא, כי עשרים שנה בקירוב – מאז הונחה מצבת־האבן הקטנה – כמעט ולא פקד איש את הקבר, הכתובת על מצבת־האבן כּוּסתה עפר, והשטח כוסה כולו צמחיית־פרא. כל אותן שנים שלטה בציבור סברה כי פרשת היעלמם של י”ג לוחמי א־זיב היא תעלומה ללא־פתרון, בדומה לתעלומת כ"ג יורדי הסירה, שחידת היעלמם לא פוענחה עד היום.

רבה היתה על כן ההפתעה בציבור, למקרא הכותרת הראשית, שהתנוססה ביום 22 במאי 1966 לרוחב עמודו הראשון של “מעריב”: נתגלה קבר חללי גשר א־זיב. בידיה סופר על “שרידי גופותיהם של 13 לוחמי הפלמ”ח, שנספו בליל הגשרים, הוטמנו בשעתו בבית־העלמין של חיפה – אך איש לא פקד את הקבר מפני שלא ידעו על קיומו".

פּקָּד שלמה בן־אלקנה ממשטרת ישראל הוא שהחליט לנסות להאיר את הנקודות, שנחשבו בעיניו כּ“תעלוּמת” היעדרם של מפוצצי הגשר; אך במהלך חקירתו נוכח בן־אלקנה במהרה כי לא קיימת, למעשה, כל “תעלומה” הקשורה בגורלם של הלוחמים: אין ספק שכל השלושה־עשר ששהו מתחת לגשר ניספו בעת ההתפוצצות ואין שום בסיס לשמועות שנפוצו על גורלם. חלקי הגופות שנטמנו בקבר־האחים הם איפוא השרידים היחידים שנותרו מי"ג הנופלים.

ואמנם, ברוח דומה לזו הגיבו ארגון חברי הפלמח וארגון ותיקי “ההגנה” על הידיעה שנדפסה ב“מעריב”: “מקום קבורתם של חללי הגשר היה ידוע לנו ולמוסדות הישוב והדבר אף נמסר למשפחות; אך מחמת תנאי המחתרת באותם ימים פירסום הדבר היה אז לקוי”. בכל־זאת מילאה הידיעה גם תפקיד חיובי. באמצעותה הגיע סיפורם של גשר א־זיב ונופליו לידיעתם של רבבות צעירים, שלא שמעו על ליל הגשרים. זאת ועוד: ההד שעוררה הידיעה גרם לכך ששרידי הגופות יובאו למנוחות במקום נפילתם. ביום־השנה ה־22 לנופלם, י“ז בסיון תשכ”ח, הובאו השרידים למנוחת־עולמים בטקס ממלכתי רב־משתתפים, בצל האנדרטה שהוקמה לזכרם ליד הגשר. כעבור שנה, בי“ח בסיון תשכ”ט (5 ביוני 1969) הוסר הלוט מעל מצבת הזכרון שהוקמה באתר־הנצחה “יד לי”ד", שעל קברם החדש. ביום הזכרון מתאספים בני־המשפחה, חברים לנשק ואנשי הסביבה, כדי להעלות את זכר הנופלים.

אתר זה היה נדבך נוסף בשוּרת מפעלי הנצחה שהוקמו לזכרם של הנופלים בגשר א־זיב:

כחצי־שנה אחרי ליל הגשרים, בד' בכסלו תש“ז (17 בנובמבר 1946), עלה קיבוץ “הסלע” של “השומר הצעיר” אל חורבות מבצר ג’ידין שבגליל המערבי והקים שם את הישוב יחיעם שנקרא כפי שנאמר בטקס העליה, “על־שם יחיעם וייץ וי”ג חבריו, שנפלו לא הרחק מכאן”.

בי“א באב תש”ז (28 בילי 1947) הגיעה לחופי הארץ ספינה, שיצאה מאיטליה ועל סיפונה 685 מעילים, ושמה – “י”ד חללי גשר א־זיב".

בכ“ו בטבת תש”ט (27 בינואר 1949) נוסד ליד אכזיב הנטוש הקיבוץ גשר־הזיו. מיסדיו מאנשי בית־הערבה, שנאלצו לנטשה במלחמת השחרור, וחלוצים מארצות הברית – קראו לישובם “על שם גשר א־זיו הקרוב וּלזכר זיו־העלומים של י”ד הצעירים שניספו עם פיצוצו".

בשנת תשי“ב (1952) הוקמה מול אכזיב אכסניית־הנוער יד לי”ד. מקימיה – המועצה האזורית סולם־צור לשכת הנוער של משרד החינוך והתרבות ואגף הנוער של הקרן הקיימת לישראל – הקדישו אותה “לזכר י”ד הלוחמים אנשי הפלמח אשר נפלו בליל הגשרים".

ואלה שמות ארבעה־עשר הנופלים (לפי סדר האלף־בית):

שמעון אלכסנדר – עלה ארצה כמעפיל מצ’כיה מולדתו והשתתף בייסוּד קיבוץ געתון. איש הרזרבה של הפלמח. בן 27 בנופלו. הניח שני ילדים.

יהודה אסף (פולני) – יליד תל־אביב. לאחר שסיים בית־ספר מקצועי הצטרף להכשרת ה“חושלים” ושירת במחלקת גבע. בן עשרים בנופלו.

אליהו בלום – יליד ירושלים. היה מדריך בצופים וגילה כשרון אמנותי. בן עשרים בנופלו.

יעקב ברלינגר – עלה לארץ מגרמניה והצטרף לקיבוץ דפנה. חובש פלוגתי. במכתבו האחרון כתב: “כל חיינו נלחמנו על כך שנאפשר לאחרים את החיים. להגשמת שאיפה זו דרוש שאחד יתן את חייו”. בן 27 בנפלו.

יהודה גביש – יליד חדרה. היה חניך בית־ספר מקצועי ומדריך ב“נוער העובד”. הצטרף לפלמח במסגרת הכשרת “שדמה” והיה מ"כ. בן 19 בנפלו.

יחיעם וַייץ – יליד יבנאל. למד בגימנסיה העברית בירושלם ובאוניברסיטאות לונדון וירושלים. היה ממייסדי קיבוץ ג' של “השומר הצעיר” בארץ ומראשוני הפלמח. איש הרזרבה. בן 25 בנפלו. הניח אשה. בתש"ח הופיעו אגרותיו בספר “מכתבים”.

יצחק סטרוסטינסקי – יליד קישינוב. בגיל 20 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ דליה. איש הרזרבה. עמד לצנוח באירופה הכּבושה בזמן מלחמת העולם. בן 32 בנפלו.

יחיאל סלור – יליד פתח־תקוה. בצאת הוריו את הארץ התעקש להישאר בה והצטרף להכשרת “החושלים” בגבע. בן 18 בנפלו.

דוד סימן טוב – יליד ירושלים, דור שלישי לארץ. לאחר שסיים את גימנסיה “בגרות” התגייס לפלמח. בן 20 בנפלו.

יעקב קובַץ – יליד רומניה. לאחר סיום לימודיו עלה לארץ והצטרף לקיבוץ עברון. איש הרזרבה. בן 29 בנפלו.

יוסף קינדרמן – בעודו ילד, עלה עם הוריו מגרמניה לארץ. למד בתל־אביב. היה מדריך ב“צופי דיזנגוף”. בן 19 בנפלו.

עמיחי קליבנר – נולד בבן־שמן. למד ברחובות וסיים את בית־הספר החקלאי “כדורי”. בפלמח היה סייר וחבלן. בן 20 בנפלו.

יוסף רוזנפלד – יליד פולין. בגיל 8 עלה עם משפחתו לארץ ולמד בנָוֶה־שאנן. עבד במכונאות במחנות הצבא. בן 20 בנפלו.

נחמיה שיין – נולד בפתח־תקוה ולמד במרחביה ובירושלים. מחניכיה הראשונים של עין־חרוד ומראשוני הפלמח. כשנתמנה כמפקד פלוגה כתב על “הרצון להעמיס תפקידים ולשאת בעוּלם, באימון בלתי פוסק, בחידושים המתמידים ובשאיפה להגיע לדרגה מושלמת יותר”. היה מפקד הפעולה. בן 25 בנפלו. איגרותיו, רשימותיו, חרוזיו ודברים לזכרו נדפסו בספר “נחמיה שיין”, (עין־חרוד, תש"ז).

הרוח מבדרת את ענפי האקליפטוס הצופה על לוח־זכרון אשר בין הגשרים. הנוף ירוק ורוגע. הגשר תוקן, אך רכבות אינן נוסעות עליו עוד. והאותיות החקוקות על לוח־הזכרון מספרות בלא קול את אשר אירע כאן אז:

… כי בלילה ההוא הובקעו אחד־עשר גשר ממטולה עד עזה. קול ענות־העם: מלחמה אם אין מוצא. עמוסי נפץ וכפופים לשליחותם נפרדו פה חוליות הבטחה וההורסים יצאו אל מוסדי הגשר. לא נחלצו לקרב – ואש־פתע ניחתה בהם וַיִפול האחד. “איש למקומו” – חזקה הפקודה, וַירוצו. המה באים תחת הגשר – ונפץ אדר נפל פתאום, לא נודע מאין. רעדה הארץ, נעתמו שמים. וכשוך הכל לא היה עוד הגשר, ושלושה־עשר בנים נמוגו אל דממת הירח, אפסו באמצע לכתם. ומכל תפארת עלומיהם לא נותר עמנו זולת שמם חקוק בלבנו במסד הארץ ובאבן הזאת.


 

“כִּתַּת חַבְּלָנִים בַּסְבָךְ” …גשר שייך חוסיין

– מוזר, בחיי – אמר זאביק – לפחות שמונים פעם עברתי במקום הזה והעפתי מבטים לעבר הגשר, פעם קרוב יותר ופעם פחות; בעבודה, במסעות, או סתם בטיול. היה נדמה לי שאני מכיר אותו היטב. אבל רק עכשיו אני מגלה פתאום שבעצם, אני לא יודע עליו כמעט כלום…

– ומכאן נוכל ללמוד איך זה כּשמסתכלים על גשר, או על בית, או גבעה כמו על חלק מהנוף, ואיך זה כשמסתכלים על אותו אובייקט עצמו כמו על מטרה ויעד לפעולה צבאית. – אמר סיומקה המם־כף.

ואמנם, סיומקה וחבריו הסיירים היו משוכנעים שהם מכירים היטב גשר זה, הנקרא על שמו של אחד, שייך חוסיין, ואשר היה במחצית השנה האחרונה חלק מן הנוף היומיומי שלהם. הרי הוא נמצא בסך־הכל במרחק שני קילומטרים בקירוב מן הבסיס שלהם – קיבוץ מעוז־חיים שבעמק בית־שאן. ומה פלא שהם חשוּ מעין בוז מהול בעלבון קל כשהטיל עליהם המם־מם זלמן אכסלרוד, המכוּנה בפי כל בוזה, משימה “סודית ביותר” – לערוך סידרת סיורים ותצפיוֹת על גשר זה ולהכין דו"ח שיסייע להכנת תכנית לפיצוצו. אלא שפקודה היא פקודה, ומה גם שפעמים אחדות נלוָה גם בוזָה עצמו לסיורי היום והלילה.

שעות הסיור המועדפות ביותר היו עם השכמת הבוקר, לפני שהחוֹם המעיק משתלט על עמק בית־שאן. היו יוצאים אז מן המשק אם ברגל, או בעגלה, כאילו היו עובדי פלחה היוצאים לשדה. עולים היו על הגבעה הנמוכה, שילדי מעוֹז מכנים אותה בחורף “גבעת הכלניות” ובשלהי הקיץ –גבעת החצבים". צופים לעבר המאהל הבדווי שבדרום, או אל עדר העיזים הקטן שרועה ערבי משגיח עליו. משתדלים היו להתקרב אל הגשר קרוב ככל האפשר, בלא לעורר חשד וסוקרים אותו בעין של סייר. אמת, הגשר מוּכּר, אבל עכשיו יש לאסוף כל ידיעה אפשרית עליו, ולהכין גם תרשימים ותמונות. איך אמר בוּזָה: כל פרט ופרט – גם הכי קטן – יש לו חשיבות גדולה. דרכי הגישה לגשר, הסביבה הקרובה, המידות; מי הזקיפים המופקדים עליו, מה מספרם, זמן חילופי־המשמרות. בקיצור – הכל. שהרי כשנצא לפוצץ את הגשר הזה – אם נצא לפוצץ אותו – יוטל עלינו להתגנב אליו, בלי שירגישו בנו ולפוצצוֹ, אם אפשר, בלי קרב ובלי פגיעה בנפש.

– בעצם, מיהו שייך חוסיין זה, שהגשר נקרא על שמו? – שאל זאביק, תוך שהוא צופה במשקפת לעבר הזקיף הבודק את תעודותיה של מכונית צבאית שנעצרה לידו.

– כל שידוע לנו עליו, שהיה זה קדוש מוסלמי, שהקבר שלו נמצא ממזרח לירדן, לא רחוק מהמקום שבּו נבנה הגשר ב־1931 – היתה התשובה – ואם זה מעניין אתכם – בכל הסיפּוּרים עליו מובלט שהוא חבש נזר ירוק…

באחד הסיורים הצטרף אליהם גם “בבל”, שהכּיר את בקעת־הירדן ככף־ידו, ובשעה שהסיירים ישבו בצל של שיזף ריחני פתח ואמר:

"הגשר הזה נמצא במקום שהיה אחד המעברים המפורסמים ביותר על הירדן, מעבר שקישר את בית־שאן עם אדרעי ויבש־גלעד שבמזרח. כמה לוחמים עבריים קדוּמים ניהלו קרבות ומסעות במקום הזה, ביניהם השופט גדעון ויהודה המכבי; גם צבאות רבים פלשו דרכו לארץ – מן הארמים והרומאים ועד המונגולים…

ועכשיו הקשיבו לסיפור קטן הקשור בגשר, סיפור אמיתי הנשמע כאגדה", – אמר בבל והמשיך לספר:

במלחמת־העולם הראשונה צלח את הירדן במקום זה חלק מהצבא התורכי המובס, במהלך נסיגתו לעבר סוריה. בין הנסוגים היה גם קצין עותמאני אחד, שהוביל אתו עשרים ושלושה ארגזים מלאים מטבעות זהב – אלפים רבּים של לירות תורכיות. כשגילה הקצין הזה, שהאנגלים רודפים אחריו ואחרי יחידתו בקצב מהיר מדי, חשש הם יניחו את ידם על ארגזי הזהב שלו. מה עשׂה? נטל את הארגזים והטמינם בתוך הירדן. כעבור שלוש־עשׂרה שנה, כשהחלו בהכנות לבניית הגשר, הופיע פתאום אותו קצין לפני השלטונות הבריטיים בירושלים, סיפר את סיפורו וביקש רשות לחפשׂ בירדן את מטמון הזהב שלו. הרשות ניתנה לו, הוא שׂכר פועלים וצוללים, חיפשׂ ימים רבים – אך העלה חרס. הארגזים לא נמצאו. תשאלו למה? מי יודע? אולי מישהו גילה אותם לפניו ונטל אותם לעצמו; אולי נגרפו בזרם הנהר; ואולי… אולי הם טמונים עדיין שם במים, על־יד הגשר, ומחכים לאיזה פלמחניק בר־מזל שיבוא ויגלה אותם?"

הסיפור הלהיב את דמיונם של ארבעת המאזינים. אבל בּוּזה קם ואמר בחיוך:

– נדחה את החיפושׂ להזדמנות אחרת. עכשיו נחזור למשק. צריך להתחיל סוף סוף בכתיבת הדו"ח.

וזה היה הדו“ח שהכין בוזה בשביל אורי המג”ד, לאחר שריכז בידיו את כל פרטי המידע שאספו הוא ואנשיו על הגשר:

גשר שייך חוסיין נמצא בגובה 280 מטר מתחת לפני הים, ובגובה 8 מ' מעל פני הירדן. אורכו 30 מטר, רוחבו – 5 מ'.

הישוב המערבי הקרוב ביותר אליו – מעוז־חיים (2 ק"מ).

הישוב הקרוב ביותר ממזרח – וַקאס (4ק"מ).

בסביבות הגשר מצויים אוהלי בדווים, המשַנים מדי פעם את מקומם.

הגשר בנוי קונסטרוקציה של קורות ואדני־ברזל, והוא נשען על שני עמודי תמיכה גדולים מאד, עשויים אבנים ובטון מזוין.

שמירה: הגשר נמצא בשמירה מתמדת ויעילה (כנראה בעיקר נגד מבריחים). השמירה מורכבת משתי יחידות שונות: הצד המערבי נשמר על־ידי שוטרים ערבים ממשטרת פלשתינה (א"י). במרחק 50 מטר ממערב לגשר נמצא בית־מכס קטן, בו שוהים השוטרים שאינם בתפקיד.

הצד המזרחי נשמר על־ידי יחידה מהלגיון הערבי. תחנת משטרה בנויה אבן נמצאת במרחק 100 מטר בערך ממזרח לגשר ושולטת עליו באש. מדרם־מזרח לגשר נמצא מחנה של הלגיון, שגודלו משתנה מדי־פעם (בין 15 – 20 אוהלים).

כל מכונית העוברת על הגשר, אם למזרח או למערב, נבדקת על־ידי הזקיפים.

תכנית פעולה (הצעה): הכוח יצא ברגל מבסיסו 60 דקות לפני שעת האפס ויתקרב אל הגשר בחשאי, בלי להתגלות. לאחר ניתוק קו־הטלפון יתפסו חוליות החסימה, האבטחה והחיפוי עמדות ויחפו על החבלנים. חוליית החַבּלה תנוע בערוץ הנחל, כשהיא מוסתרת על־ידי הצמחיה הסבוכה. אחרי הנחת המטענים במקומות שיקבעו מראש על־ידי קצין החבלה והצתת פתיל־השהיה, תימסר לזקיפים אתראה שתזרז אותם להתרחק מן הגשר, לבל ייפגעו בפיצוץ. אחרי הפיצוץ לא ישוב הכוח לבסיסו, אלא יסוג לבסיס ח', המרוחק מן הגשר.

עוד לפני שהיתה ודאות כלשהי, שהפעולה אכן תתבצע, נכנסה המחלקה (היא הכשרת המחנות העולים" שהקימה את קיבוץ כַברי יחד עם נוטשי בית־הערבה) למשטר של אימונים. הבחורים שעבדו שבועות רבים רק בענפי המשק השונים, מפלחה ורפתנות ועד שטיפת־כלים במטבח – רוח אחרת ירדה עליהם פתאום. אם היו כאלה שרטנו, כי הכלים היחידים שהם לומדים להכיר בפלמח – ולהשתמש בהם ולנקות אותם – הם טוריה, את וסכו"ם, הרי שעתה נסתתמו טענותיהם. לא נותרו עוד זמן וכוח לרטינות.

בטרם שחר היו הבחורים משכימים קום לריצת־בוקר ארוכה – עד עשרה קילומטרים. ולא סתם ריצה, אלא “בחגור מלא”. וכיון שחגור מלא לא היה, והנשק נמצא עדיין ב“סליק”, היו הבחורים רצים כשידיהם אוחזות מטילי ברזל במקום רובים. מיד אחרי ארוחת־הבוקר – האימונים למקצועותיהם השונים: א“ש יום וא”ש לילה, נשק וקליעה למטרה, סיורים וטופוגרפיה, מעבר־מכשולים, טיפוס על גדרות־אבן וקירות־בטון, חבלה ועזרה ראשונה, ופעמים, לשם קינוח, גם תרגילי־סדר אחדים. “פקודות המבצע” שקיבלו מפקדי הכיתה הכילו את כל הנתונים של ה“קרב” או הפעולה. המם־כף צריך היה להסביר לבחוריו את טעמה של הפקודה וכיצד תוכנן התרגיל. בעת התרגיל עצמו עשו המם־כפים הכל כדי להחדיר בלבות אנשיהם את ההרגשה שהם מבצעים פעולה של ממש, כאשר כל תנועה בלתי־מחושבת עלולה לקבוע גורל של חיים. תחושה זו היו משתדלים להחדיר בבחורים יום־יום, לפני היציאה לתרגיל ובעת התרגיל עצמו, בעת התגנבות היחידים והסתערות על ה“יעד”; בעת הסיורים הליליים, שבהם עברו בחשאי בין אוהלי הבדווים שעל גדות הירדן, ובעת המסע חזרה וטשטוש העקבות. ולאחר שהסתיים התרגיל היו האנשים יושבים עם המם־כף או המם־מם, עורכים סיכום משותף ומסיקים מסקנות.

– היום, אחרי כל מה שעברנו – אמר, כעבור זמן, אחד המם־כפים שהיה למפקד בצה"ל, – אני יוֹדע שהעבודה היתה כדאית. הבחורים היו ללוחמים, ועוד איזה! לפי רמז בלבד היה המם־כף פועל עם אנשיו, והמחלקה כולה היתה כמו גוף אחד, כמו לב הפועל בקצב אחיד ובטוח בשעת הפעולה!

סוף סוף הביא המג“ד, אורי יפה, את האישור לפעולה, שבו פורטו המועד ושעת־האפס המשותפים לכל הארץ. ויום הפעולה הגיע – י”ז בסיון תש"ו, יום קיץ צורב, בו נחתו קרני החמה על בקעת בית־שאן והביאו עמהן להט מסנוור ואבק. כל אותו יום ישב בוזה עם המם־כפים באוהלו, והרכיב אתם יחד את החוליות השונות – חוליה־חוליה ותפקידה המדויק; חזרו על שלבי הפעולה וסיכמו אלטרנטיבות למקרה של שינוי בלתי־צפוי, בדקו שוב את תוַאי הנסיגה. אחרי ארוחת־הערב נאספו אנשי המחלקה במועדון; ולאחר שהיטיבו גרונם בזמר, נכנס בוזה ובישר להם בקול שקט ומאופק, שהתרגשות קלה ניכרה בו, כי השמועות שנלחשו בימים האחרונים באוהלי המחנה לובשות ממשות: הלילה תצא המחלקה לפוצץ את גשר שייך־חוסיין הסמוך. הוא קרא באזניהם מן הדף שבידו את תכנית הפעולה, את תפקידי החוליות ומפקדיהן, והוסיף שאם הדרך עד הגשר תהיה קצרה (וחשאית), הרי הנסיגה ממנו תהיה ארוּכּה (ומאוּמצת).

ואחרי שסיים בוזה את דבריו נטלה רחל את גליון “לאחדוּת העבודה”, שהגיע למשק באותו יום, וקראה מתוכו את שורות המדור “מסביב למדורה” של י. נודד, הלא הוא יצחק שדה, “הזקן” של הפלמח:

נוער, שמע!

מישהו, אי שם, מחזיק את מאזני חיינו בידינו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועולות.

על הכף האחת – שואת ישראל, תקומת ישראל ומלחמת ישראל. ועל הכף השניה – תככי מסחר ופוליטיקה.

והתככים – משקלם כבד מאד.

נוער, זכור:

בבוא השעה – השלך עצמך על כף המאזנַים! השלך עצמך בכוח ובאומץ!

זה יכריע, המאזן ישתנה!

הבחורים האזינו בדממה למלים הפשוטות, החזקות. “בבוא השעה – השלך עצמך על־כף המאזניים…” השעה מגיעה, והם הבינו: הדרך אל הגשר היא גם הדרך אל כף־המאזנים, מאזני חיינו.

אחר־כך, לאחר שהתפזרו הבחורים איש לאוהלו – מי למנוחה חטופה, מי להכנות אחרונות – התקבּצו אחדים מהם באוהל המם־מם; התישבו על המיטה, על דרגש, על פח־נפט ריק, או על הרצפה; לגמו קפה שחור מריר־מתוק והחליפו מלים ומשפטים קטועים. ביניהם נמצא זרבבל גלעד, עורך עלון הפלמח, שהצטרף לפעולה כמשקיף מטעם מַטה החטיבה וצורף לחוליית האבטחה. הבּחוּרים בּיקשו והוא סיפר מעט ממה שהולך בפלוגות. על המדף עמד שעון מעורר, שמחוֹג פעמונו מכוּוָן לשעה תשע בדיוק.

ובעוד השיחה קולחת וספלוני הקפה מתרוקנים לאיטם, היו העינים נשלחות בגניבה אל מחוגי השעון. עוד רבע שעה… עוד עשר דקות… עוד שלוש דקות…

יוצאים!

הבחורים יצאוּ מאוהליהם ונערכו למיסדר יציאה לפי סדר ההליכה: חוליית גששים וחסימה, חוליית־חיפוי ואבטחה, חבלנים וכיתת “סבלים”, חוליית פיקוד ועזרה־ראשונה. דני רוֹזוליוֹ ה“סליקר” ועוזריו הנַשקים מוסרים להם את כלי־הנשק: רובים, סטנים, רימוני־יד. החבלנים ועוזריהם מקבלים את תרמילי המטען ומנגנוֹני הפיצוץ.

“מחלקה – דום!”

הכל מתמתחים וקופאים במקומם. הם נראים כגוש אחד.לא עוד בוגרי תיכון לחוד ו“חוג עולה” לחוד, כפי שהיו בימים הראשונים, שאינם כה רחוקים, אלא גוש אחד. נכון יותר – גוף אחד. רק בנות ההכשרה עומדות מופרשות בצד, מביטות בשתיקה בחבריהן היוצאים ובחגית המם־כפית שהצטרפה אל הכוח כמפקדת חוליית־אבטחה. ואילו מרגלית רוטנת בשקט בשם חברותיה, שתרעומת ומחאה ממלאות את ליבותיהן: בשביל ללוש 250 קילו ז’לאניט אנחנו טובות: ולקלוע עטיפות משתיקות־קול לסוליות נעליהם של החבלנים והסַבּלים, כדי שצעדיהם לא יגיעוּ לאָזני הזקיפים בעת שיעלו על הגשר – גם לזה אנו טובות. אך כשיוצאים סוף־סוף לפעולה – משאירים אותנו מאחור…

בוּזה עומד לפני המחלקה, משמיע מלים אחדות, והדברים חגיגיים מעט, כפי שהמעמד מחייב: “לראשונה בתולדות המחלקה אנחנו יוצאים לפעולה עם נשק ביד. לרוּבּנוּ תהיה זו טבילת אש ראשונה, ופעם ראשונה כזאת לא שוכחים. כל אחד ואחד מכם יודע ומכיר היטב את תפקידו; ואת אשר למדנו באימונים ובתרגול נגשים הלילה בפעולה על הגבול. אנחנו ועוד עשר יחידות פלמח הפועלות בשליחות הישוב המאורגן והמוסדות המוסמכים. והישוב העברי יודע וסומך עלינו שלא נכזיב. גששים – קדימה לדרך. המחלקה בטור עורפי – אחרי!”

השעה תשע־ושלושים. הבחורים מכתיפים את נשקם, וברגע שהטור מתחיל לנוע נשמע קול קורא מאחור:

– שלום! שלום! – קוראות הבנות,– להתראות, חבר’ה! ובהצלחה!

– שלום – עונה להן מישהו מתוך הטור – ולהתראות!

הרי בסך־הכל הם מרחיקים ללכת שני קילומטרים בלבד משער המשק, ולמה ההתרגשות הזאת, הלופתת פתאום את הגרון? איך אפשר להסביר למה? אולי בגלל מילות הפרידה והדאגה של הבנות הנשארות מאחור; ואולי בגלל המלים הפשוטות והיוצאות מן הלב של בוזה; אולי בגלל הנשק הלפות ביד; אולי בגלל הראשוניות שבמעמד הזה…

אבל יש כאלה המנסים להתנער מן הרגשנות הזאת, שאינה יאה לבחורים כמותם. זאביק מנסה לפזם לעצמו מרש רוסי. מימין נראים לוּלי המשק. אה, כשנחזור הנה, למעוז, נעשה שוב פשיטה לילית על לול העופות, ונשוב לאוהל עם איזו פרגית צעירה וטעימה… (איך אמר פעם סיומקה? “לא איכפת לי כל־כך שאתם סוחבים תרנגולות מן הלול, אבל אם יתפסו אתכם חלילה – זה יהיה הסוף שלכם!”). אבל הלוּלים נשארים הלילה מאחור. הטור יצא את שער המשק: אחד מחברי הקיבוץ, שעמד ליד השער, ניפנף יד לברכת הצלחה. הגששים פנו לעבר כביש בית־שאן – שייך־חוסיין והטור צעד אחריהם. חוליית החסימה פנתה אל תל־מלחה הסמוך, שם גילגלו הבחורים במהירות אבנים למחסום על הכביש והניחו ביניהן כמה קופסאות־פח עם שלטים גדולים: ”זהירות – מוקשים!" בינתיים טיפס זאב, מדריך הספורט, על עמוד הטלפון הסמוך וניתק את חוּטיו. אח־כך חצה הטור את הכביש, אך במקום לפנות אל הירדן הקרוב – המשיכו לצעוד צפונה, לעבר מטעי בית־יוסף. איך נאמר שָׁם, בדו"ח הצבאי: “הכוח ביצע איגוף גדול והתקרב אל היעד מאגפו הצפוני”.

ובכן, זוהי המדרגה התחתונה של בקעת בית־שאן, שנמשלה לפתחו של גן־העדן. אפילו העשבים נראים כאן, בסמוך לנהר, כשיחים עבותים. לאחר עשרים דקות של צעידה בין השדה ואפיק הירדן נכנסו לתוך ואדי יבש ורדוד, גולשים דרכו מזרחה, לכיווּן הירדן, וכעבור רגע כבר נבלעים בתוך הג’ונגל הסבוך, ששיחים ועצים לרוב – מצפצפת־הפרת ואשל־הירדן ועד שיחי פטל וקנה מצוי – צומחים בו זה לצד זה, זה בתוך זה. רק עתה, משהתחילו צועדים בג’ונגל זה, מפלסים דרכם ושורטים את זרועותיהם, התחילו מבינים את מלוא משמעותו של הביטוי “גאון הירדן”. חצי־שעה בקירוב צעד הטור הארוך דרומה בתוך שפעת הצמחיה הסבוכה. הירדן הזורם לשמאלם עשה גם הוא את דרכו הארוכה דרומה בתוך האפיק המתפתל כנחש עקלתון, מסתתר פתאום מעיניהם, חומק לרגע ולפתע שב ומתגלה, כאילו שיחק אתם במחבואים. אך למרות פיתוליו הרבים עשו מימי הנהר את דרכם במהירות, בתאוצה רבת־עוצמה, ברעש סואן שהחריש והבליע את צעדי רגליהם בסבך.

ופתאום ראו את הגשר גבוה מולם – מעין קורת־תקרה צרה וארוכה, הנמשכת מגדה אל גדה, רוחצת באורו הכסוף של הירח המלא. בלא פקודה האיטו הבחורים עתה את צעדיהם, עד שעצרו וכרעו ברך איש מאחורי רעהו. רק הירדן הוסיף לזרום ברעש רם ומונוטוני, כאילו לא איכפת לו כלל מה עתיד להתרחש כאן בעוד שעה קלה.

– כל הכבוד לירדן הזה – לחש סיומקה לזאביק הכורע ברך לצדו – הרעש של המים בולע לגמרי את קולות הצעדים שלנו. נוכל להגיע בשקט עד הגשר ולטפס עליו, בלי שהשומרים יספיקו לשמוע אותנו…

בתוך כך, נעה חוליית הפיקוד קדימה ותפסה עמדה בסבך, כשבעה מטרים מקיר־התמיכה המערבי של הגשר. מחוגי השעון הראו רבע לפני אחת־עשרה. בוזה קרא אליו את מפקדי החוליות והחליף אתם משפטים אחדים, לוודא שהכל מוכנים לפעולה. אחר־כך המתין עוד חמש דקות ולבסוף השמיע את הפקודה הקצרה: “החוליות – פעל!”

בזו אחרי זו קמו חוליות האבטחה והחיפוי, טיפסו במעלהו התלול של דופן הנהר ותפסו עמדות הסויות משני צדי הגשר. רפי המקלען כיוון את לוע הַ“בּרֶן” שלו אל בית־האבנים הקטן, שבּוֹ אמורה להיות כיתת השוטרים. חגית וחולייתה תפסו עמדה מאחורי תלולית קטנה, החולשת על קצהוּ המערבי של הגשר. מבטים בוחנים נשלחו לעבר הגשר כוּלוֹ. מוזר, שום שוטר לא נראה עליו ברגע זה. “אוּלי כדאי לנצל הזדמנוּת זו, לקפוץ למים ולחפש את ארגזי הזהב שנטמנוּ כאן?” חלף פתאום הרהור משעשע במוחו של חיימקה.

בינתיים הגיעו החבלנים אל קיר־התמיכה המערבי, שנראה כמין קוּפסת־בטון איתנה ועבה, שמונה מטרים גובהה. צדו המזרחי של הקיר, הפונה אל הנהר, מחולק לתשע “משבצות” גדולות, שזיזים בולטים מפרידים ביניהן. שני צִידָיו האחרים צמודים לחלוטין אל דופן העפר של אפיק הנהר, ללא כל רווח ביניהם. כדי למוטט את הגשר יהיה צורך איפוא להניח את חומר־הנפץ למעלה, בנקודת החיבּוּר שלו אֶל ראש הקיר. בזינוּק זריז ומיומן – פרי אימון ותרגולים של חדשים ארוּכים – התחילו החבלנים לטפס על הסוללה והעמוד, כשהם נעזרים בזיזי הקיר הבולטים ובסבך השיחים הסמוּכים להם. ולאחר שהגיעו שני החבלנים הראשונים אל ראש הקיר נשכבו על שפתו – או ליתר דיוק: על שפת התהום – ושלחו ידיהם למטה, אל חבריהם. בּרלה וחבריו ה“סבּלים” העלו את תרמילי חומר־הנפץ בשיטת השרשרת, כשהם נמסרים ומועברים מיד ליד, מלמטה למעלה. זאביק קיבּל אחרון את המטענים והצמיד כל אחד מהם במקום המיועד לו, בנקודות החיבּוּר של מפלַס הכביש אל הקיר ולאורך אדני הברזל העבים.

אותה עת הוסיפו אנשי האבטחה והחיפוי לשכב בעמדותיהם, עיניהם שלוחות אל הכביש והגשר הדומם… אך לא, הוא כבר איננו דומם. שכן פתאום הופיעו שתי דמויות מתוך האפלה, כּשהן צועדות לאטן זו לצד זו. השוטר הפלשתיני והלגיונר הירדני קרבו בנחת לעבר הגשר, הולכים משׂוחחים בקול רם, כדי להתגבר על רעש המים, בלא שינחשו כלל מה מתרחש ברגע זה מתחת לרגליהם.

שכּן ברגע זה מחבר זאביק את הפתיל השחור אל תשעת המטענים ומצמיד את עפרון־ההשהיה אל הפתיל. השעה אחת־עשרה ורבע.

“מוכן לפיצוץ!” הוא לוחש לעבר השניים השוכבים לצדו.

הם מתרחקים ממנו, גולשים במורד הסוללה ופונים, יחד עם כיתת הסבלים, אל נקודת־הריכוז אשר בסבך.

גבוה מעל הסבך עלוּ בינתיים השוטר והלגיונר על הגשר, כאשר קולותיהם הרמים נבלעים בשאון המים הזורמים.

מתחת לרגליהם מושך זאביק בפתיל־ההשהיה ומפעילו, נושם עמוקות ופולט צעקה רמה ומהדהדת: “פוצץ!” מיד אחר־כך הוא קופץ וגולש מטה, לתוך הסבך.שלוש דקות בלבד נותרו עד לפיצוץ.

“פוצץ!” צועק גם בוזה – אות לכל החוליות לבוא לנקודת הריכוז ולהתכונן לנסיגה.

עם הישמע הקול קמו הבחורים ומיהרו להיאסף בעמדת ההיערכות. עכשיו יש למהר ולהתרחק מן המקום, לפני שהנפצים והמרעום יפעילו את תשעת מטעני הנפץ.

אבל שם, על הגשר, עומדים עדיין שני הזקיפים; נשענים אל המעקה ומביטים סביב, לוודא אם אמנם שמעו קול צועק, או שמא רעש המים הטעה את אזניהם…

… מוכרחים לקום, לתת פקודת נסיגה ולהסתלק מכאן, לפני שמאתיים־ועשרים קילוגרם הז’לאניט יעיפו את הגשר יחד עם השומרים שעליהם!… אבל בפקודת המבצע הרי נאמר במפורש שיש להימנע ככל האפשר מפגיעה בחיי אדם. ושני אלה שם הם בני־אדם כמוך, שאין לך נגדם ולא כלום. יש להרחיק אותם מהגשר, ומיד! כן, מיד… אבל איך?

בלא לחשוב יותר מדי קפץ בוזה עד לשפת הסוללה, הרים ראשו וצעק בקולי קולות בערבית:

“רוצו! הסתלקו מכאן! מהר – לפני שהגשר יתפוצץ!”

עוד הספיק לראותם נתקפים חרדה ונושאים רגליהם מזרחה, לכיוון עבר־הירדן; ואחר־כך גלש בחזרה אל הסבך, רץ אל הבחורים המחכים בעמדת ההיערכות וצעק: “כולם במהירות – אחרי!”

לא הספיקו להגיע אל עיקול הנהר הקרוב – וקול־הנפץ האדיר היכה על עורפם. הדף־האויר הרטיט את הסבך, כאילו תקפה רעידת־אדמה את אפיק־הנחל, ובאותה שניה נשמעה גם אנקתו החורקנית של הגשר הקורס ונופל לירדן. וכמו שאמר אחר־כך זאביק: “ברקים, רעמים ועשן…”

אנשי חוליית־המאסף שהביטו לאחור יכלו לראות את הגשר – והנה הוא שַלם כמעט לכל אורכו, אבל מוטל עתה פתאום באלכסון כלפי מטה, כשקצהו המערבי שקוע כולו בתוך המים. כאילו צנחה סכין ענקית משמים וחתכה את האדן המשעין את מיסעד הגשר אל עמוד־התמיכה.

“הלכנו!”

ברור שלא ישובו עתה אל בסיסם במעוז־חיים, הקרובה כל־כך לגשר (שהָיה), שכּן האנגלים עלולים לפרוץ עם בוקר אל הקיבוץ ולעצור חשודים. על כן ימשיכו מכאן צפונה עד לקיבוץ חמדיה שעל מורדות רמת־יששכר, מרחק שבעה קילומטרים מכאן. ויש לגמא את המרחק הזה מהר ככל האפשר, לפני שפטרולים אנגליים יתחילו לנוע בדרכים. הבחוּרים פתחו איפוא בצעידה מהירה, פילסו דרכם בסבך והבריחו מתוכו עופות־בר, שפרחו להם במשק־כנפיים רם – ברווזי־בר היו אלה, או אולי שחפים. ומשהגיעו סמוך לשפך נחל חרוד הנשפך אל הירדן טיפסו ויצאו אל המישור, והמשיכו ללכת הלאה בדרך־לא־דרך, כשאנשי חוליית המאסף מפזרים כל העת אבקת פלפל שחור על הקרקע, למחות את ריח העקבות מכלבי־הגישוש העלולים לרדוף אחריהם.

כעבור שעה קלה נקלעו הנסוגים אל שטח בריכות הדגים של משקי הסביבה. הירח המלא השתקף בתוך ראי־המים החלק של הברכות רחבות־הידים, ולרגע לא היית בטוח איזה הוא הירח האמיתי – התחתון או העליון… אבל לא זה הזמן להתפעל מן הנוף הרומאנטי. יש להמשיך וללכת הלאה בדרך הקצרה ביותר, וללא איגופים מיותרים. הדרך הקצרה ביותר עוברת, כמובן, בתוך הברכות עצמן; ויש בדרך זו גם יתרון נוסף, שכן העובר בתוך המים איננו משאיר אחריו שום עקבת שאפשר לראותן, או להריחן.

“קדימה!” – והטור הארוך נכנס לתוך הברכה הרדודה, החוסמת את דרכו. אך אם קיוו לחצותה במהירות, נכונה להם אכזבה מתסכלת. הרגלים בוססו לאטן בקרקעות הבוצית, כשכלי הנשק נישאים גבוה מעל הראשים וכל צעד וצעד נעשה במאמץ מתיש ומרגיז. הבגדים נספגו מים צוננים, הנעלים הכבדות נתמלאו בוץ דליל וחלקלק. וכשיצאו סוף־סוף, כל עוד נפשם בם, מן הברכה הראשונה ועמדו על שפת השניה, היו כמה מהם אחוזי צמרמורת.

“זאת היתה חוויה מאד לא נעימה”, נזכר זרבבל כעבור שנים באותה נסיגה, “ומאז, תמיד כשאני עובר באזור ברכות־הדגים של עמק בית־שאן, נעשה לי קר נורא בכפות הרגלים…”

אבל הם נמצאו עדיין רק בראשית הדרך, ויהיה עליהם לחצות עוד כמה וכמה ברכות כאלה עד שיגיעו לחמדיה. אבל אם ימשיכו לבוסס גם הלאה בתוך המים יש חשש כי יגיעו – אם יגיעו – לחמדיה אחרי זריחת השמש.

מה עושים איפוא?

אחרי התיעצות קצרה החליטו בוזה וסיומקה: אין ברירה, חוזרים למעוז־חיים.

הבחורים פנו איפוא דרומה, עלו במהרה על הדרך המוכרת להם וכעבור חמישים דקות הגיעו לשערי מעוז – רטובים, מכוסי בוץ, עייפים, אך מאושרים על שהחוויה הגיעה סוף־סוף לסיומה הטוב. הם לא חזרו איש לאוהלו, אלא פוזרו בחדריהם של חברי המשק; והיה אם יפרצו האנגלים עם שחר לקיבוץ ימצאו את אוהלי הפלמ"ח ריקים מאדם. זמן־מה אחר־כך – בטרם יעלה השחר – יָצא עדר־הבקר משערי המשק ועלה על עקבותיהם של הפלמחאים השבים לבסיסם ומחה אותם עד שלא נותר מהם זכר. (אולי משום כך, ובשל שאר הצעדים שנעשו לטשטוּש העקבות, לא פרצו האנגלים למעוז חיים, לא מחר וגם לא בשבת השחורה).

אך דעתם לא היתה נתונה לשינה. ללא הוראה התכּנסו באחד מבּנייני המשק, ובשכחם פתאום את עייפותם, שילבו ידיים, פערו פּיות ופתחו בשירה וריקוד עליזים ורועשים כל־כך, עד שאלישע, מרכז המשק, נאלץ לסור אליהם ולבקש שיקטינו מעט את עוצמת הרעש: “כל המשק התעורר בלילה מהפיצוץ. עכשיו לפחות תנוּ לישון קצת…”

בבוקר שלמחרת הפעולה נפגשו סיומקה, זאביק ועוד כמה בחורים בחדר־האוכל והחליפו ביניהם רשמים וחוויות מאותו ליל שימורים ארוך. להט הקיץ המסַמא שב לרבוץ על עמק בית־שאן.

– אתה יודע – אמר זאביק לסיומקה – כל הלילה זימזם בתוכי בלי־הפסק שיר־לכת רוסי, ששמעתי באיזה סרט; המנגינה הזאת מלווה אותי גם עכשיו. כדאי לך לשמוע אותה.

סיומקה האזין ללחן הקצבי – מארש קליט ומעורר שדומים לו נשמעים אז באוהלי הפלמח – ואמר:

– יופי! ועכשיו, אם תשב ותכתוב מלים למנגינה הזאת, יהיה לנו שיר שינציח את ליל הגשרים…

זאב מייזלר ישב איפוא וכתב מלים למנגינה – שורות פשוטות, קצביות, אולי חובבניות מעט, אך הולמות מאד את הלך־הרוח של אותו לילה. עוד באותו ערב הושר הזמר במועדון ההכשרה; לא עברו ימים רבים, ו“שיר הגשר” התפשט בדרכים עלומות והושר בכל מחנות הפלמח, מדפנה ועד כפר־מנחם.

לַיְלָה סַגְרִיר,

שְׁמֵי חוֹרֶף קוֹדְרִים

כִתַּת סַיָּרִים כָּאן בַּסְבָךְ.

צֵל גֶּשֶׁר מַשְׁחִיר,

יַרְדֵּן אֶת מֵימָיו יַגִּיר,

אֵי אָנָה יִצְפּוּ בַּחוּרִים?

לֵילוֹת עַל לֵילוֹת

רַבּוּ סִיוּרִים,

מְאוּם לּא שֻנָה מִסָּבִיב.

הַגֶשֶׁר נִיּצָב,

יַרְדֵן יִשְׁלַח מֵימָיו,

לְמָה יְצַפּוּ בַּחוּרִים?


לַיְלָה בָּהִיר

וּשְׁמֵי לְבָנָה,

כִּתַּת חַבְּלָנִים כַּאן בַּסְּבָךְ.

הַגֶּשֶׁר מַלְבִּין,

שׁוֹאֵל וְאֵינוֹ מֵבִין

לָמָה רַגְשוּ בַּחוּרִים.

הַכֹּל כְּבָר הֻשְׁלַם,

דְּמָמָה מִסָּבִיב,

חֶבְרַיָה עוֹצְרִים נְשימָתָם.

קוֹל נֵפֶץ מַחֲרִיד

אֶת כָּל הַיְקוּם יַרְעִיד –

בְּרָקִים, רְעָמִים וְעָשָן.

הֶאָח, חֶבְרַיָה

הֻשְׂגָה הַמְשִׂימָה,

הַבַּיְתָה נָשוּבָה מִיָּד.

עִם שַחַר נַשְׁכִּים בּאֵת וּמַכּוּש בַּיָּד –

כָּאֵלֶה חַיֵּי פַּלְמַחים…

הבחורים שבו איפוא לעבוד “באת ומכוש ביד”, וראו כיצד האנגלים מקימים גשר חדש במקומו של הגשר ההרוס – גשר־ברזל עם מעקי עץ גדורים בסבך של תיל. גם השמירה על הגשר תוגברה, כשגברה המתיחות באזור אחרי 29 בנובמבר 1947 הקים הלגיון הערבי עמדות משני צדדיו ומחסומי חביות וגדר־תיל.

אבל גם גורלו של הגשר החדש נחרץ בידי הפלמח, וגם הפעם יצאו מפוצציו ממעוז־חיים. במוצאי שבת, ד' באדר א' תש,ח (14 בפברואר 1948) – אור ליום שיועד על־ידי האויב כמועד ההתקפה על ישובי הצפון – יצאה יחידה מן הגדוד הראשון לפוצץ את הגשר, כדי למנוע מעבר כוחות אויב מעבר־הירדן לארץ.

לפני חצות תפסו חוליות חיפוי ואבטחה, מצוידות ברובים, מקלע, מכונת־יריה ומרגמה עמדות מצפון ומדרום לגשר. חוליית הרובאים הסירה בחשאי את המחסום המערבי, ובאותה שעה יצאה ממעוז־חיים מכונית “שברולט” קטנה ושחורה, שדלתותיה הוסרו ממנה ובתוכה קרונית עמוסה 300 ק"ג חומר־נפץ עם מנגנון הפעלה. ליד ההגה ישב הנהג, עמיקם אלון, ולידו נמצא החבלן, צבי פרוצל. על־פי התכנית אמורה היתה המכונית לעבור במהירות את המחסום הפתוח, לעקוף את עמדת הלגיון תוך גרירת גדר־התיל ולעצור על הגשר. תך כדי זינוק החוצה אמור היה החבלן למשוך בחוט הקשור לידו השמאלית והמפעיל את המנגנון, ואז יסוגו השניים בריצה מן הגשר ויצטרפו לחוליית־החיפוי הדרומית.

“פרצנו במהירות את המחסום שנמצא מאה מטר לפני הגשר,” סיפר עמיקם, –"כשחיילי הלגיון צועקים אחרינו ‘ענדק!’ (עצור!). לא עצרנו – והמשכנו במהירות אל הגשר. התחילו יריות. כל כדור שפגע במכונית יכול היה לפוצץ את הז’לאניט. הגברתי מהירות, ופתאום נתקלנוּ במחסום־תיל שני, עשוי חוטים עבים, שלא ידענו על קיומו. המכונית נמשכה קמעה לעומק, עד שבלמתי אותה במרחק חצי־מטר מהעמדה.

צביקה משך בחוט המפעל את המנגנון ומיד קפצנו שנינו החוצה כדי למלט את נפשנו. ראיתי לגיונר מכוון אלי את רובהו, ובזינוק מהיר קפצתי על המעקה הנמוך, כדי לקפוץ לתוך־הירדן. לאחר ששיחררתי את רגלי מן התיל שנמתח על המעקה קפצתי לתהום הפעורה. תוך תנופת הקפיצה נתפס האקדח הקשור למתני בסבך התיל. האקדח הוא שבלם את נפילתי, ואני צנחתי לאט אל הבוץ שעל גדת־הירדן. היריות רדפו אחרי, ואני צללתי במים, התרחקתי מן המָקום עד שעצרתי ליד גדר־אבנים נמוכה.

רבצתי לידה דומם, ולפתע קול נפץ אדיר הרעיד את האויר…" הגשר נהרס שנית.

אחרי דקות אחדות הגיע עמיקם אל חוליית האבטחה. גופתו של צבי פרוצל נמצאה למחרת בצדוֹ המזרחי של הגשר.

מאז נותר גשר שייך־חוסיין הרוס וכלי־רכב אינם עוברים עליו עוד. אך למרות היותו חרב הוא זכה לאחר קום המדינה לשם עברי – גשר מעוז, על־שם קיבוץ מעוז־חיים הסמוך. ואנו נוסיף – גם לכבוד עוז רוחם של לוחמי הפלמח, שפוצצו אותו פעמיים.


 

נוֹכח אדם העיר – גשר דמיה

באחד מימי ניסן שטופי השמש נכנס טנדר מאובק אל קיבוץ עין־שמר שבחבל מנשה ועצר סמוך לאוהלי הפלמח. נחום שׂריג המכונה סרגיי, מפקד הגדוד הרביעי, יצא ממנו ופנה אל אוהלו של יוחנן זריז, מפקד פלוגה ז'; נכנס אל האוהל העגול והתיישב על המיטה המכוסה שמיכת־צמר מחוספסת אפורה.

– מה נשמע? – תלה סרגיי את מבּטוֹ במפקד הצעיר.

– אין חדש. הכל כרגיל. רק…

– רק מה?

– הבחורים. אתה יכול לשמוע אותם רוטנים: האנגלים תופסים ספינות מעפילים, ואנחנו מה? אוספים חצים. בשביל זה הלכנו לפלמח? ואם תשאל אותי, סרגיי, הם צודקים.

– אני מסכים אתך – אמר לו המג"ד – ולכן באתי הנה. – שתק רגע קל ואחר־כך הוסיף בקול נמוך: – יש סיכויים טובים, שתצא בקרוב עם האנשים שלך לפוצץ גשר.

– גשר? איזה גשר?

– גשר דמיה. שמעת עליו?

כן, הוא שמע עליו, ואפילו ראה אותו מרחוק. זה היה באותו מסע־סיירים בלתי־נשכח של פלוגה ג' לקרן הסרטבה, שנערך לפני שנתיים, שבּוֹ נתקפו הבחורים במכת־שמש. אבל דבר אחד הוא להכיר את הדרך, ודבר שני – לבוא בהסתר אל הגשר עצמו ולפוצצו. מפה טופוגראפית נפרשה על השולחן, יוחנן מציץ בה רגע קל, מאתר את מקומו של הגשר וקורא:

– שמע, הלא הגשר הזה תקוע בלב אזור ערבי טהור, נקי מכל נציגות יהודית. הישוב העברי הקרוב ביותר אליו הוא… רגע, תן למצוא – כן, טירת־צבי, מרחק ארבעים קילומטר לפחות, שצריך ללכת ברגל. והרחק דרומה ממנו נמצאת בית־הערבה, במרחק דומה לזה, פחות או יותר. מאיזה כיוון כדאי לנו לדעתך להגיע אליו?

– את ההחלטה הזאת אני משאיר בידיך – השיב לו נחום – הייתי רוצה לקבל ממך בהקדם הצעה לתכנית־פעולה, לרבות ידיעוֹת על הגשר, מידותיו, השמירה המופקדת עליו, כמות חומר־הנפץ הדרושה לדעתך, דרכי גישה ונסיגה – כל מה שתמצא לנכון.

– מתי אתה רוצה לקבל את התכנית הזאת? – שאל יוחנן כשעיניו מוסיפות לסרוק את המפה.

– בתוך עשרה ימים. ולא אתנגד לקבל אותה גם בעוד שבוע. הרי לא בחרת לך את השם זריז כך סתם…

טפיחת כתף ידידותית – וסרגיי יצא את האוהל. ריח בּשׂוּם של פריחת הדרים התגלגל ובא ממרחקים על כנפי רוח קלילה.

פקודה היא פקודה, ולא לחינם אומר השיר “לפקודה תמיד אנחנו”. והשלב הראשון לפעולה כגון זו הוא כמובן, סיור מכין, שרק באמצעותו ניתן להכיר אותו גשר רחוק ואת סביבתו.

היום השלישי בשבוע, 30 באפריל, היה יום ניסן הדור ונאה. עם בוקר יצאה מתחנת המוניות של חדרה מונית שחורה שישבו בה חמישה נוסעים לבושים בגדי טיול אביביים. ליד הנהג ישב יוחנן זריז ומאחור – שני בנים ושתי בנות, כולם ממחלקת הסיור של הפלוגה: אפרים בלוך, הידוע יותר בכינויו “העֵז”, סייר־חבלן ותיק ורב־תושיה, שדומה כי אין שביל בארץ שלא עשה עמו הכרה: דוד ניב, המכונה “ביבי”, הנוהג לשלב בסיוריו גם “חקירות היסטוריות” של השטח; וכן כרמלה שחורת הצמות ובתיה חדת העין.

“הפעם נסע אתך לטיול די ארוך,” אמר יוחנן לנהג הקשיש, ששמו האמיתי היה אליעזר קפלן,אבל ידידיו הפלמחאים כינוהו “יוסי”. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו במאה אחוזים. מפה לאוזן סיפרו שיש בטקסי שלו מיתקן מיוחד ל“סליק” וכי ביום הוא מוביל נוסעים ואילו בליל הוּא מעביר נשק מישוב לישוב. וכשמתקרבת ספינת־מעפילים אל החוף, הוא נקרא להסיע פליטים ממקום ההורדה לאזור מבטחים.

“יוסי” התניע את הרכב וחיכה בשתיקה להוראות נוספות.

– אנחנו יוצאים עכשיו לטיול אל בית־הערבה כדי לבקר שם כמה חברים – אמר יוחנן – ניסע בכביש בית־שאן–יריחו; אבל כשתגיע לצומת הג’יפתליק אתה מתבלבל לא בכוונה, טועה בדרך, ובמקום להמשיך דרומה אתה פונה שמאלה, עובר את בית־המכס וממשיך הלאה, עד לגשר.

– ושם? – שואל הנהג תוך כדי נסיעה.

– שם המשמָר יעצור אותך, כמוּבן – השיב יוחנן – ועד שהם ישאלו שאלות, ויבינו כי טעית בדרך, וירשו לך להסתובב ויסבירו לך את הדרך הנכונה – יעברו עשׂר דקות או רבע שעה לפחות. וזהו בדיוק הזמן שאנחנו צריכים כדי לעשות הכרה קצרה עם המקום.

– הבנתי – אמר הנהג וסובב את ההגה שמאלה. המונית יצאה את המושבה ופנתה לכביש הצר המוליך לואדי ערה. הוא ידע שאינו צריך להרבות בשאלות והסתפק בנהיגה בטוחה וזהירה. התשובות לשאלות המסקרנות אותו תבואנה וַדאי מאליהן.

המכונית טיפסה במעלה ואדי ערה ואחר־כך ירדה אל צומת מגידו. בתי אבן קטנים היו דבוקים אל מורדות ההרים מוקפים מטעי זית ותאנה.

– איזה פרטים הספקת כבר למצוא על הגשר דמיה? – שאל יוחנן את ביבי, שספרי גיאוגרפיה והיסטוריה היו נושרים תמיד מחיקו.

– לא הרבה. אבל קודם־כל בוַדאי יעניין אתכם לדעת כי דמיה הוא הצורה הערבית של השם התנ"כי אדם. כלומר, הגשר נמצא ממש במקום שבו שכנה בימי השופטים אדם־העיר. זהו המקום שבו נבקע הירדן והמים היורדים מלמעלה עמדו נד אחד, כשיהושע בן־נון וכל בני ישראל עברו את הירדן. ועל המעבַּרות האלה לחמוּ, בין השאר, גדעוֹן, יפתח ואבנר בן־נר. – השֵם גשר אדם מוצא חן בעיני יוֹתר מגשר דמיה – העירה כרמלה.

– אדם־העיר נבנתה על הגדה המזרחית של הירדן, בערך קילומטר מדרום לשפך נחל יבוק, שהערבים קוראים לו ואדי זרקה – המשיך ביבי בהסבריו – היום נמצא שם תל עתיק בשם תל דמיה. אם יהיה לנו מזל – נוכל לראות אותו. בחפירות שנעשו שם לפני שנים אחדות נתגלו חרסים מן התקופה הישראלית, ויתכן מאד שזהו המקום בכיכר הירדן, שבּו יצק שלמה המלך את כלי־הנחושת בשביל בית־המקדש, כמו שכתוב בספר תהילים “לָקחתָּ מתנות באדם.”

– ולכן החליטו לבנות גשר במקום הזה? – שאל יוחנן, שכבר התחיל להגות במוחו כל מיני תכניות ורעיונות נועזים ודמיוניים, כיצד לפוצץ את הגשר הזה.

– יתכן מאד. אבל לפני שבּנו שָׁם גשר היתה במקום ההוא אחת ממעברות הירדן הידועות, למַעבָר ברגל. אחד המלכים הממֶלוּכּים שנקרא בַּיבָּרַס המנצח, שהירבה לבנות בתים וגשרים, כבש באמצע המאה השלוש־עשרה את ארץ־ישראל וציוה לבנות גשר במקום המעבר הקדום שמול אדם־העיר. הגשר שלו נפתח לתנועה בשנת 1266.

– גם את התאריך הספקתָּ לברר ולמצוא? – העירה כרמלה בחיוך.

– זהו תאריך שקל לזכור אותו – השיב ביבי – אגב, עמוּדי הגשר התמוטטוּ אז, מיד אחרי שהבֹּניה נגמרה, והיה צורך לתקנם. אבל הגשר שאנחנו נראה היום נבנה כמובן בתקופה מאוחרת יותר. לא הצלחתי לברר מתי בדיוק.

המכונית יצאה את בית־שאן הרדומה וכעבור שעה קלה כבר ניתרה וקירטעה על פני דרך סולינג משובשת ורצופה מהמורות.

– מה אתם עושים לי, מה? – פתח סוף־סוף הנהג את סגור פיו – הלא כל הטָיירים ילכו לי בנסיעה הזאת. יש לכם מושג כמה עולה היום טָיֶיר חדש?

– אתה לא תפסיד, תסמוך עלי! – מבטיח לו יוחנן.

– כן, תרשמו אותי בספר הזהב, מה? – עונה לו הנהג ומתמרן בזריזות, כדי לעקוף אבן שבחרה לנוח באמצע הכביש.

עוד שעה קלה של נסיעה. העיניים גומעות את הנוף השומם.

– עוד דקות אחדות אנחנו מגיעים לג’יפתליק – מזכיר ביבי.

– אגב,– פונה אליו בתיה – למה נקרא המקום בשם הזה? – ג’יפתליק היא מלה תורכית, שפירוּשה אחוזה – הוא משיב – בשם הזה נקראו האדמות שהיו שייכות לשולטן התורכי. ובג’יפתליק שאנחנו מתקרבים אליו נמצאת עכשיו תחנה של משטרת הגבולות.

אוהלים נמוכים ושחורים של בדווים היו דבוקים אל מדרונה של גבעה נמוכה. הלאה משם נזדקרה פסגתה המחודדת של קרן הסרטבה – היא מצוּדת אלכסנדריון – הנראית ממרחקים והיו מדליקים עליה בימי בית שני משואות להודיע על ראשי חודשים ועל מועדים. משמאלם נמשך רכס הרי הגלעד, הטובלים באור כחלחל. עוד דקות אחדות של נסיעה, וכבר נתגלה מולם הבנין הנמוך של משטרת הג’יפתליק, הניצב על ראשה של גבעה. שוטר ערבי בודד נראה יושב בצל הבנין, משגר לעבר המכונית מבט ספק־סקרני ספק־אדיש. בהגיעם אל הצומת מסובב ‘יוסי’ הנהג בתנועה מהירה את ההגה והמכונית פונה שמאלה ועולה על הכביש הצר, המוליך משכם לסאלט שעל הרי הגלעד.

נסיעה מהירה של חמש דקות לאורך הכביש הצר והשומם, בין שיחי אשל־הירדן וצמחיית בר סבוּכה. והנה סוף סוף מתגלה גם הגשר, צץ ועולה מתוך תלתלי הירק הפרוע, כאילו חיכה כל העת לבואם. לרגע עולה תמיהה בלב הנוסעים: הגשר נראה ריק ועזוב, ללא כל שמירה.

אבל לא. ברגע שעצר “יוסי” הנהג את המונית במרחק חמישה מטרים מצריף המכס הסמוך, יצא מתוכו שוטר ערבי בודד, שנעץ מבט משתאה מהול בחשש קל באורחים הבלתי־צפויים. הוא הרים אליהם את ידו, ונראה כמי שאינו יודע באיזו שפה לפנות אליהם.

– אהלאן, יא־עמי! – פנה אליו יוחנן – הָאדָא אֶלטָאריק לאר־ריחָא? (זאת הדרך ליריחו?)

– לא – ענה השוטר בתמיהה רבה – הדא אלטאריק לאס סאלט.

דלת המונית נפתחת וביבי ואפרים “העז” יוצאים מתוכה, על פניהם שפוּכה הבעת “הפתעה” מעוּשׂה למראה המקום שנקלעו אליו פתאום. ובעוד יוחנן והנהג מעסיקים יחד את השוטר המבולבל בשאלות על המקום והסביבה והדרך הנכונה שעליהם לנסוע בה, קרבו שני הסיירים אל הגשר ובדקוּ אותו בעיניהם ורגליהם. אפרים מדד את אָרכּוֹ ורוחבו בעזרת צעדי רגליו הארוכּוֹת ורשם את המידות על דף נייר. ביבי השיט את מבטו על הגשר וסביבתו הקרובה, על המים הזורמים מתחתיו, ובשעת מעשה ניסה לאתר בעיניו את מקומו של תל דמיה הרחוק. אפרים מישש בידיו את מעקה הברזל של הגשר ואת עמודיו וצייר על הדף במהירות טיוטת תרשים.

– גשר בינוני למדי – העיר ביבי בקול נמוך.

– כן הסכים אתו אפרים, תוך שהוא מוסיף קו אחרון לתרשים זאת לא תהיה בעיה גדולה להוריד אותו.

בינתיים הלכה וקרבה השׂיחה עם השוטר לסיומה. אז יצאה גם כרמלה מן המונית, קטפה בדרך זלזל פורח מאחד השיחים הצומחים לידו ותקעה אותו בשׂערה; אחר־כך ניגשה אל הסיירים ואמרה שאם גמרו את תפקידם כדאי לחזור אל המכונית. ואכן הם חזרו והתישבו במקומותיהם, מרוצים למדי מן ההספק והתוצאות.

מקץ עשרים דקות של “תעייה בדרך” הסתובבה המונית מאה ושמונים מעלות לאחור וחזרה אל צומת הג’יפתליק; אלא ששם, בצומת שלרגלי המשטרה, כבר חיכּו להם שלושה שוטרים ערביים ביד מורמת לעצירה. ולאחר שנעצרה המונית קירב קורפוראל השוטרים את ראשו אל ראש הנהג ושאל את מי הם מחפשים כאן ושמא יוכל הוּא להיות להם לעזר.

– כן – אמר לו יוחנן – אולי תוכל לומר לנו איפה אנחנו?

– אתם בג’יפתליק – השיב השוטר בנעימת תמיהה על שאלה נואלת זו, שכל תינוק יודע את התשובה עליה.

– זאת לא הדרך לירושלים?

– לירושלים? לא, לא! הדרך לירושלים היא זאת, מכאן! –הצביע השוטר אל הכביש הפונה מערבה, בּוֹאכה שכם.

–בטוח?

– בטוח לגמרי, במאה אחוזים!

לבסוף נפרדו אלה מאלה בתודה וברכה, ויוחנן אמר ליוסי הנהג בקול נמוך: “נו, טוב, שיהיה ככה. נחזור הבּיתה לבסיס דרך שכם וג’נין.”

והמכונית עקרה ממקומה והמשיכה דרכה מערבה, בעוד השוטרים הערביים שולחים אחריהם מבטים של תמיהה מהולה בחמלה: ירחם אללה על “לא־יוּצלחים” אלה, היוצאים לנסיעה ארוכה כל־כך בלא שיבדקו תחילה מהי הדרך ליעדם.

– יש! – הכריז אפרים, כשנכנס כעבור שלושה ימים לאוהלו של יוחנן ותרמיל־צד תלוי על כתפו.

השניים התישבו על המיטה שבאוהל הסמ“פ בקיבוץ שׂריד – הוא הבסיס החדש שאליו עברה המחלקה מעין־שמר. אפרים הוציא מתיקו תרשים מקצועי” של גשר דמיה, על מבנהו, מידותיו ועמודיו, ואמר בנעימתו המקצועית:

– אז ככה. אני מציע שנקיף את הגשר הזה ב“נקניק” של חומר־נפץ, ובתור תוספת נניח גם כמות של ז’לאניט על־יד העמודים. בסך־הכל – עשרים ושבע נקודות פיצוץ, מאה קילו חומר־נפץ.

– כמה זמן תימשך עבודת ה“הקפה” הזאת? – ביקש יוחנן לדעת.

– שעה של עבודה, פחות או יותר – השיב הסייר החבלן. ומשהבחין בקמט הדאגה שנחרש על מצחו של איש־שׂיחו, הוסיף משפט של הרגעה: – שעה זה אולי הרבה זמן, אבל צדוק מהמחלקה הערבית חזר הבוקר מהגשר והודיע שלא עבר שם בלילה אפילו חתול; גם את שני השומרים לא הצליח לראות. כך שאין לך מה לדאוג. ה“נקניק” הזה יחתוך את הגשר עד תום, ואחרי הפיצוץ יהיה כּוּלוֹ במים.

נראה שדעתו של יוחנן נחה אחרי הסבר זה והשניים ישבו לערוך את תכנית הפעולה ואת חלוקת הכּוֹח:

1 מפקד הפעולה – בעמדה מול הגשר.

1 חבלן ראשי – חיבור חומר־הנפץ לפתילים, לפצצים ולשעונים.

6 עוזרי חבלה – קשירת מטעני החומר אל הגשר במקומות שנקבעו.

4 מאבטחים (בנים ובנות) – זוג סמוך לגשר וזוג במרחק־מה ממנו.

1 שומר – ליד הצֵידה והמכונית.

סך־הכל – 13 אנשים.

שיטת ההפעלה – על־ידי מנגנון השהָיה (שעוֹן), כדי שהיחידה תהיה מרוחקת ככל האפשר מן הגשר בשעת הפיצוּץ.

כשבוע אחרי ביקורו של המג"ד, שלח אליו יוחנן את תכנית הפעולה המפורטת, כאשר נתבקש. מקץ חמישה ימים נתקבלה התשובה המיוחלת: התכנית אושרה.

עתה התחילה תקופה של אימונים והכנה ארוכה וקפדנית. הבחורים התאמנו ב“התגנבות־יחידים”, במעבר־מכשולים והורדת זקיפים. הבנות תפרו שקיות בד בשביל חומר הנפץ. אחר־כך תירגלו שעות ארוּכוֹת קשירת שׂקיות אל עָמודים וצינורות, כשהחברֶ’ה מנסים לנחש “בשביל מה זה טוב” ולאיזו פעולה בדיוק נועדו אותם “נקניקי בד”: אולי לצורך פריצת שער אל מחסן־נשק, או חבלה בכלי־רכב אנגלי ימי או יבשתי, או…

– ואני אומר לכם שסתם מעסיקים אותנו על ריק – רטן חיימקה הספקן – כדי להרגיע, שלא נתלונן יותר מדי על חוסר־תעסוּקה…

אחר־כך ישבו הבחורים וחתכו פתילי־הצתה – מהם ארוכים ומהם קצרים, בהתאם למידות־האורך הדרושות לחיבּוּרם אל השקיות. אל כל פתיל הוצמד פצץ, ואלה קוּפלו והוטמנו בקופסאות עגולות, שעל כל אחת מהן סוּמן מספר, או סימן־היכר אחר, בהתאם למקום שנקבע לה. ואפרים “העז”, שביקש להוציא מתחת ידו עבודה מושלמת, ישב ובדק שוב ושוב את השעונים ומנגנוני ההצתה, לוודא שהכל “ידפוק בדיוק, לפי השעון”.

בבוקר יום ראשון, 16 ביוני נכנסה לקיבוץ שריד מונית נהוגה בידי אליעזר קפלן החדרתי1 , המכונה “יוסי”. במושבים האחוריים כבר ישבו הסיירת כרמלה וחברתה רחל סבוראי, בת עין־חרוד. המונית עצרה ליד אוהלי הפלמח, וכעבור רגע נכנסו לתוכה יוחנן זריז ומפקד־הכיתה שלמה שלאוך (שילוח), איש גבעת־ברנר.

– טוב לראות אותך, בחיי! – טפח יוחנן על כתף הנהג – עכשיו ניסע למעוז־חיים, שם נאסוף סייר ותיק, את זרובבל אַרבֵּל, שבקעת הירדן מוכרת לו היטב, אחר־כך נפנה לטירת־צבי.

במתבן של טירת־צבי כבר יושבת אותה שעה כיתת בחורים בפיקודו של אפרים “העז” ועוסקת בדחיסת מאה קילוגרם ז’לאניט לתוך השקיות התפורות. מרגע לרגע גוברים אצל הבחורים כאבי הראש והבחילות – מנת־חלקם של העוסקים בלישת ז’לאניט, המפריש מתוכו גאזים רעילים. אבל הבחורים כובשים בתוכם את היסורים, מגדפים חרש ואינם מנסים להשתמט: הם כבר יודעים בדיוּק “בשביל מה זה טוב”; רק מתפּללים בלבם לסיומה המהיר של העבודה.

אותה שעה עומדת קבוצת בחורים אחרת בצילה של סככת המסגריה ועוסקת בהעמסת מכונת־כביסה גדולה דמוית דוּד על משאית “פורד”. בתוך דוּד המכונה מורכב ‘סליק’ סמוי שבו טמונים תרמילי הז’לאניט וכן כלי־הנשק – סטנים, אקדחים ורימונים. כרמלה ורחל מצטרפות אל הבחורים ומסייעות בהעמסת תרמילי אוכל ומימיות מים. אחד מבחורי המוסך מורח בבוץ את לוּחיות־הזיהוי של ה“פורד”, כדי לטשטש במעט את הספרות. הנסיעה תהיה אמנם בלילה, אך מה שבּטוּח – בטוח. ההעמסה נסתיימה ושמונה בחורים עלו והתיישבו על גבי המשׂאית, כולם לבושים בגדי עבודה מוכתמים.

– אני חוזר שוב – מזכיר להם אפרים – אם עוצרים אתכם בדרך ומתחילים לשאול כל מיני שאלות – אתם קבוצת מכונאים, שנוסעת מעפולה להרכיב את הדוד הזה במכבסה של בית־הערבה. הכל ברור?

– ברור ורבע – ענה אחד מן השמונה, ושמו איציק – רק בואו נתפלל שאלה שישאלו אם ישאלו – לא יבקשו שנַראה להם גם איך מרכיבים דוּד כזה.

אפרים עומד לרדת מן המשאית, אבל פתאום הוא פונה לאחור ואומר: – אחרי שנגיע לצומת אַתם מצטרפים אלי. רק אתה, איציק, נשאר על־יד האוטו, כדי לשמור על הציוד?

– מה?! – נזעק איציק בקול גדול – אתה מתכוון ברצינות שאני אשָאר לשמור על הציוד? תוציא לך את זה מהראש כבר עכשיו. מה אני בעיניך, איזה קָליקֶר מסכן, או מה? אני הולך עם כולם אל הגשר!

רק לאחר פעולת ריכוך ממוּשכת, שבה הובטח לו לאיציק, כי הוא שייך בעצם לחוליית האבטחה של שלמה וכרמלה, נתרצה הבחור ונשתכנע, שגם אבטחה הוא תפקיד חיוני להצלחת הפעולה.

בחמש לפנות־ערב יצאה המונית את חצר המשק ובמהרה עלתה שוב על כביש בית־שאן – יריחו, כשמגמת פניה דרומה. ישבו בה יוחנן ואפרים, רחל וכרמלה ואיש־המודיעין זרוּבבל ארבל, וכמובן – “יוסי” הנהג השתקן, שהדרך היתה זכורה לו מנסיעתו הקודמת. חבורת “הטיילים” הקדימה את צאתה, כדי לוודא שהמקום שנבחר לחניית המכוניות אמנם כָּשר ומתאים לתפקידו, וכן כדי להסתובב מבעוד מועד לאחור במקרה שייתקלו לפתע ביחידה בריטית או בכוח עויין אחר. אלא ששום כוח כזה לא נקרה על דרכם, זולת אי־אלה רועים בדווים, שחצו את הכביש עם עדריהם הדלים. מקץ שעה ורבע של נסיעה קפצנית בכביש השומם והרצוף מהמורות עצר “יוסי” את מכוניתו במקום שהוסכם עליו מראש, במרחק חצי־קילומטר מצומת הג’יפתליק, צמוד אל משוכת השיטים שצמחה לצד הכביש.

לא עברו עשר דקות ומאחורי המונית עצרה גם המשאית בחריקת בלמים. שמונת ה“מכונאים” ירדו ממנה בקפיצה, הוציאו במהירות את כלי הנשק וחמרי הנפץ ממחבואם וניצבו בטור מול אפרים. באותה עת יצאו גם נוסעי המונית לתוך הלילה ויצרו את חוליות האבטחה והשמירה.

– אתם נשארים לחכות לנו כאן, בצל המשוכה – הזכיר יוחנן לשני הנהגים – עם הפנים לכיווּן בית־הערבה. אם איזה שוטר או סקרן אחר שואל אתכם מה הבעיות, אתם עונים לו: האוטו־משׂא התקלקל פתאום, המנוע לא רוצה לעבוד, ואתה יוסי עוזר לשמוליק לתקן את הקלקול. השתדלו לחכות לנו כאן כמה שרק אפשר, רצוי מאוד עד שנחזור; ואז נשמח לעשות אתכם גם את הדרך בחזרה.

הנהגים הבטיחו כי, ככל שהדבר תלוי בהם, ישמחו לחכות לבחורים עד שובם הרי גם להם נעים יהיה לעשות דרך שוממת זו בחזרה בלוויית אנשי פלמח. יחד עם הבנות הורידו את המימיות ותרמילי המזון והניחו אותם בתוך סבך השיחים שלצד הכביש. איציק בחר לעצמו עמדת שמירה בקרבת הציוד, ולא הרחק ממנו תפסו גם כרמלה ושלמה עמדת אבטחה משלהם. אפרים “העז”, לבוש עבאיה ישנה וכהה, אמר בקול נמוך: הגששים – לדרך!

צדוק וסוליימאן אנשי “שחר” (המחלקה הערבית) נתלשים ממקומם, נכנסים לתוך שדה הבּוּר ונבלעים בתוך האפֵלה. הם לבושים כערבים וכל הליכותיהם ערביות, כאילוּ זה ביתם וכאן הם מתגוררים מאז ומתמיד. כעבור רגע יצאו גם אפרים ואנשיו לדרך בעקבות הגששים, צעדיהם מהירים והם משתדלים שלא להקים רעש בלכתם. עמו בתוך כיסי העבאיה טמונים מנגנוני ההשהיה המכווָנים לחצות; ששת עוזריו נושאים על גבם את חומר־הנפץ הארוז וקשור בשקיות.

דקות אחדות צעדו לאורך הכביש. לפתע ניתַק אחד הבחורים מחבריו, טיפס בזריזות על עמוד הטלפון הסַמוך וקצץ בצבת את חוּטיו. לאחר שירד וחזר בשתיקה אל חבריו נבלעו בתוך שׂדה־הבּוּר האפֵל ומגמת פניהם – הירדן הזורם כאן בפיתולי עקלתון.

פתאום נראו הגששים עוצרים במקומם, עושים בידיהם סימן מוסכם.

– מחנה בדווי נתגלה בשטח – רטן אפרים – לעזאזל! בסיור הקודם לא היה שום מחנה. הבדווים האלה לא מצאו להם זמן אחר להתישב פה. אלא דווקא עכשיו?

אין ברירה אלא לעקוף את המַאהל הזה, ללכת בדרך־לא־דרך מתישה, לחצות תעלות, לפלס דרך בין משוכות שיטה. כל צל־אוהל, כל תעלה ומשוכה עיכבו את ההתקדמות בדקות אחדות. והשעונים מוסיפים לנוע קדימה בקצבם הקבוע.

– השעון יפעיל את המטענים בחצות, אבל אנחנו מוכרחים להסתלק מכאן שעה לפני הפיצוץ, לכל המאוחר – אמר יוחנן בינו לבינו.

סוף־סוף נתגלתה במרחק מה מהם צללית הבקתה הסמוכה לגשר. הגששים חיפשו ומצאו משעול־ירידה נוח מן השדה אל אפיק הירדן, ועשרת הבחורים נבלעו בתוך סבך הצמחיה, הגודשת את גדות הנהר. במרחק מטר־שניים מהם זרמו מימי הנחל בהמיה רמה ומונוטונית. הבחורים פילסו דרכּם בסבך באטיות, כּשהתרמילים הכבדים מאיטים עוד יותר את קצב התקדמותם. טוב שסאון המים הזורמים מחריש במעט את צעדיהם. עוד מעט והגשר נתגלה לעיניהם פתאום על רקע השמיים הבהירים.

– מה, זה באמת הוא? – לא פיללו לראות את הגשר מהר כל־כך מולם.

כן, היה זה הגשר; וכעבור רגע לחש יוחנן לאנשיו: “פּעַל!”

שתי חוליות האבטחה מיהרו להתפרס משני צדי הגשר, צדוק וסוליימאן מצדו הדרומי, רחל וזרובבל – מעברו הצפוני. אפרים הסיר את העבאיה הכבדה והסתירה בסבך, נטל אחד ממנגנוני ההשהיה והתחיל מטפס בעקבות ששת עוזריו על עמודי הגשר. בתנועות מהירות ומיומנות התחילו מצמידים וקושרים את שׂקיות הז’לאניט אל העמודים ואל מטילי הברזל התומכים בהם – מצִדָם התחתון, נסתרים מעינו של הירח המלא. מלאכת הקשירה הושלמה במהירות. אין זאת אלא שהאימונים החוזרים ונישנים הוכיחו עצמם היטב.

– בוא תעזור לי עם מנגנון ההשהיה – לחש אפרים אל דוּבּי עוזרו. הוא נטל את השעון בידו – לעזאזל! המנגנון לא פועל, פתאום נעצר לו.

– קפוץ ותביא את השעון השני – לחש אפרים, – השארתי אותו בכיס המעיל, שם למטה, בסבך.

דובי ירד אל הסבך – ובושש לחזור. כעבור שלוש־ארבע דקות נשלח אחריו בחור שני – וגם הוא לא חזר. בעוד אפרים מחכה לשובם של עוזריו בקוצר־רוח מהול בכעס, הגיעו לאָזניו הדי רעש ומהומה, שבאו מקצהו המערבי של הגשר.

“מה הולך שם, לכל השדים?” רטן אפרים, קפץ למטה ועלה לבדוק מה אירע שָם.

וזה מה שקרה שם:

בעוד החבלנים עסוקים בקשירת שקיות הנפץ אל העמודים, הופיע פתאום מכּיוון מערב ברנש גמלוני ומגודל, שקרב אל הגשר וביקש לעבור בו. עד היום לא נודע מי היה האיש – זקיף לבוש אזרחית, מבריח חשיש או סתם גברתן מנוודי הסביבה. כך או כך, מיד זינקו צדוק וסולימאן וקראו אליו בלשונו: “עַנדַק! (עצוֹר!)” הלה קפא תחתיו, והשניים קרבו ואמרו לו בנעימת ידידות – לטובתך, לא כדאי לך לעלות עכשיו על הגשר. אם תשב אתנו ותשתוק – לא יאונה לך כל רע.

אלא שאותו גברתן אלים לא היה מאלה המוכנים לשמוע עצות של ידידות; במקום זאת הרים עליהם את קולו וצעק תוך נפנוף ידים: – “מי אתם, מלעוּנין (מנוולים) שתאמרו לי מה עלי לעשות לטובתי?! אם אני רוצה לעלות על הגשר – אני עולה על הגשר, ושום דבר לא יעצור בעדי!”

הפנה אליהם את גַבּוֹ – והמשיך בדרכּוֹ. לא היתה ברירה, אלא להפעיל קורטוב של כוח לשֵם שיכנוע… אך אותו ברנש אלים הוסיף להתעקש. בתנועה מהירה שלף פגיון ממורט והתנפל על השניים בחמת־רצח. מיד נתחוללה תיגרה “לחיים ולמוות” ליד הגשר – וזו היתה המהומה ששמעוּ אפרים ושני עוזריו.

– אולי לשלוח אליו כדור אחד למזכרת? – דרך דוּבּי את הסטן שבידו.

– לא, זה מסוכן – השיב לו חברו – לא פותחים באש בלי פקודה. האורח הלא־קרוא נתגלה כפרא מסוּכּן, שהזעם מטריף עליו את צלילוּת דעתו. השניים לא הצליחו כלל לרסנו. לאחר שדקר את סוּליימאן בפגיונו, הסתער הברנש בשאגה לעבר צדוק. אז קפץ זרובבל מעמדתו ומיהר לעזרת חבריו; שלח את ידו האחת לעבר היד האוחזת בפגיון ובידו האחרת ניסה לסתום את פיו של הערבי המשתולל. אלא שהלה פער עוד יותר את פיו ונעץ את שיניו החדות עמוק בתוך אמת־ידו של זרובבל. עמוק עמוק נעץ ולא הירפה, עד שזרובבל פלט זעקת כאב ונרתע לאחור, מתפתל ביסורים.

אז הצטרף לתיגרה גם אפרים, מלא חימה על בריון זה, המעז לשבש את תכניות הפעולה; הוא הסתער עליו בזינוק מהיר ופתאומי, תלש בכוח את הפגיון מידו ודקר אותו פעם, פעמיים ושלוש, עד שהלה צנח לרגליו חסר־הכּרה. עתה מיהרוּ לקשור את ידיו ורגליו, כרכו ממחטה מסביב פיו ועורפו וגררו אותו למטה, אל אפיק הנחל.

– ומה אם הוא ימות שם– שאלה רחל בחשש.

– שיתפגר! אנחנו יעצנו לו לשבת בשקט, לטובתו – אמר צדוק – בואו נקווה שהשומרים בביקתה לא שמעוּ מה הלך פה.

לא, השומרים לא שמעו דבר. נראה שהיו שקועים בתרדמה עמוקה.

סוף־סוף נפטרו מהפרעה בלתי־צפויה זו, שגזלה מהם דקות יקרות. עתה נטל אפרים את מנגנון־ההשהיה ומיהר להשלים את מלאכת ההרכבה. מאחר שהשעון הרֶזרבי יצא מכלל פעולה, החליט ברגע האחרון, תוך הברקה פתאומית, לאלתר מיתקן נוסף ליתר בטחון: הוא מילכֵּד את מנגנון־ההשהיה במיתקן פרימיטיבי אך יעיל.

– זהו זה – אמר בסיפוק, תוך שהוא מוחה את מצחו בגב ידו – אם ינסה עכשיו מישהו לפרק את המטענים, או שיעז לנגוע בקופסה המשונה הזאת, אני לא מקנא בו: הוא יעוף יחד עם הגשר.

לאחר שבדק פעם נוספת ואחרונה את מעשה ידיו וּוידא שהכל כשורה, גלש אפרים מן הגשר אל אפיק הנחל והצטרף אל הבחורים המחכים לו.

– עכשיו נסוגים למקום המפגש – אמר יוחנן, – אני מקווה מאד שהמכוניות מחכות לנו עדיין על־יד הכביש.

השורה העורפית טיפסה ויצאה מן האפיק. מחוגי השעון הראו על 21.56. כעבור חצי־שעה גילו הבחורים לשמחתם את המכוניות ונהגיהן הממתינים להם, אַף שגם עליהם עברו דקות של מתח בלתי־צפוּי.

–פטרול בריטי ביקר פה לפני חצי שעה – סיפר “יוסי” לבאים.

– ואחרי שהאנגלים הסתלקו החזקתי את שני אלה בכוח מפני שגם הם רצו להסתלק לנו – הוסיף אליעזר מחוּליית־השמירה.

– טוב, עכשיו בואו ונסתלק מכאן – אנחנו אמר יוחנן – ומה שיותר מהר יותר טוב.

המכוניות הסתובבו 180 מעלות לאחור והכל עלו והתישבו בהן, איש איש במקומו. ובעוד הם נוסעים צפונה לאורך הכביש החשוך, סיפר “יוסי” ליוחנן וחבריו את אשר עבר עליהם בעת ההמתנה:

בשעה תשע וחצי לערך נראו אורות מכונית יורדים מתחנת הג’יפתליק. מיד עשוּ עצמם שני הנהגים עסוקים ב“תיקון” המנוע של המשאית; כעבור רגע עצר לידם טנדר־משטרה והרב־סַמל שאל אותם למעשיהם.

ענו לו: המשאית נסעה להרכיב מכונת־כביסה בבית־הערבה והמנוע שלה השתתק פתאום. הטקסי הזה עבר פה, במקרה, ועכשיו הם מנסים להתגבר ביחד על הקלקול.

שאל הרב־סמל: איך זה שעברת פה במקרה? אולי באת “במקרה” לפגוש כאן בדווים שמבריחים חשיש מעבר־הירדן?

“יוסי” הכחיש אשמה זו בתוקף רב ואמר: הובלתי נוסעים מירושלים ליריחו ועכשיו אני נוסע לבקר חברים שלי בעין־חרוד

הרב־סמל כיוון את פנסו לעבר פניו של “יוסי” ושאל – ספק בצחוק ספק ברצינות – אם יהיה מוכן לסור אתו אל תחנת המשטרה לשיחת ידידות נוספת. ויוסי השיב לו מיניה וביה, תוך הברקה פתאומית: כן, בתנאי שיהיו לי שם כמה:פארטנרים למשחק בקלפים…

הרב־סמל פרץ בצחוק רם; הבדיחה מצאה חן בעיניו ויחד אתה הוא בלע גם את הסיפור שסיפרו לו הנהגים אך פטור בלא כלום אי־אפשר; הוא פנה אל נהגו ופקד עליו לרשום את מספרי לוחיות הזיהוי של המונית והמשאית.

שתים־שלוש דקות לאחר שהפטרול הבריטי עזב אותם ביקשו שני הנהגים המפוחדים להסתלק מן המקום ולשוב על עקבותיהם. אלא שאז ניגש אליהם אליעזר, דיבר על לבם ושיכנעם כמעט באיום שמחובתם לחכות עוד דקות אחדות לבחורים, שיבואוּ עייפים מן הפעולה המסוכנת.

דברי השכנוע עשו את שלהם.

– אם נראה אורות רכב באים ממול – אמר יוחנן ל“יוסי” בעת הנסיעה – כמעט בטוח שיהיה זה הפטרול האנגלי, שחוזר מבית־שאן אל הג’יפתליק במקרה כזה אתה מעט, אנחנו קופצים החוצה וחוזרים ברגל אל הבסיס.

אבל שום פטרול לא בא ממול, וסמוך לחצות הגיעו בשלום עד לשערי עמק בית־שאן. דקות ספורות לאחר מכן הגיעו לאָזניהם פתאום הדֶיהָ של התפוצצות עזה מכּיוון הירדן.

מנגנון־ההשהיה שלך פעל בדיוק בזמן – אמרה כרמלה לאפרים.

– לא, אמר יוחנן – ההחתפוצצות לא באה מגשר דמיה, אלא ממקום קרוב יותר. אני מניח ששמענו את גשר שייך־חוסיין המתפוצץ. ואם אני צודק, אז בעוד דקות אחדות יהיו כל הכבישים הראשיים מלאים מכוניות צבא ומשטרה אנגליות.

כיוון שכך, החליט יוחנן לרדת מן הכביש הראשי. כעשר דקות נסעו באורות כבויים לאורך דרכי עפר, עד שעצרו ליד שייך א־רחבאב, היא תל־רחוב הקדומה, כחמישה קילומטרים מדרום לבית־שאן.

– כאן אנחנו יורדים ממשיכים ברגל עד לקיבּוּץ מסילות – אמר יוחנן.

נפרדו בתודה מן הנהגים, ואלה המשיכו דרכם צפונה, חלפו עם מכוניותיהם ביעף ברחובות בית־שאן הרדומה עד שהגיעו בשלום לקיבוץ בית־השיטה.

שתי הבנות ואחד־עשר הבחורים המשיכו דרכם ברגל לקיבוץ מסילות הסמוך. הקיבוץ נמצא אמנם רק כשלושה־ארבעה קילומטר בקו־ישר מתל־רחוב, אך מרחק קצר זה נתארך מאד בַּשָׁדות האפלים, החרוצים יוּבלים וּתעלות־השקיה.

מחסום ראשון בדרכם היה פלג רחב, וצדוק וסוליימאן השריריים התנדבו להעביר את הבנות וכמה מן הבחורים העייפים על גבם. אחריה ניגרו בדרכם עוד כמה תעלות ויובלים, אך את אלה כבר חצו הכל ברגליהם, כשהם בוססים במים עד ברכיים. ואחר־כך, כשאורות הקיבוץ מסילות כבר קרצו מולם בעליצות, נעצרה פתאום רחל ולחשה בקול בלתי־נשמע כמעט:

– נדמה לי ששמעתי קולות.. באנגלית… ואם אני לא טועה – הם באים ממכשיר־קשר.

הבחורים התפרסו ונצמדו לקרקע. וכעבור דקות אחדות אמנם הופיעו מתוך הלילה שתי דמויות כהות, שאחת מהן החזיקה בידה מכשיר־קשר. לפתע נעצרו ההולכים, כאילו הבחינו במשהו חשוד.

–Who’s there?– קרא באנגלית הגבוה מבין השניים.

כמה מן הבחורים השוכבים דרכו את נשקם, מצפים לפקודת־אש. אך במקומה ענה יוחנן לשאלה בשאלה נגדית – ובעברית: “מי שם?”

– אנחנו – היתה התשובה – השומרים.

היו אלה שומרי קיבוץ מסילות, שיצאו לסייר בשׂדות המשק, קלטו מלים אנגליות במכשיר־הקשר שלהם וניסו לאתר ולזהות את הדובר. גם רגע־מֵתח זה נסתיים בכי־טוב. עם שחר נכנסו הבחורים בּלווּי השומרים לחצר הקיבוץ וזכו לקבלת־פנים חמה. הם מסרו את כלי הנשק ל“סליק”, נהנו ממקלחת חמה, החליפו בגדים, נתכבדו בארוחת־בוקר דשנה; ואחר־כך התפזרו הכל איש לבסיסו, איש איש בדרכו שלו: אלה נסעו בעגלת החלב, אלה בטנדר של המשק ואחרים עלו על האוטובוס הנוסע לחיפה וירדו בתחנת שׂריד. כולם הצליחו להגיע בשלום לבסיסם בלא שנעצרו על־ידי המשמרות הבריטיים, שכּבר שוטטו בדרכים וחיפשו טרוריסטים מפוצצי־גשרים.

כל אותו בוקר ניסו יוחנן ואפרים – שהגיעו גם הם לשׂריד – להשיג ידיעות בדוּקות על מצבו של גשר דמיה “שלהם”. לבסוף קלטו במהדורת החדשות האנגלית הודעה רשמית של ממשלת המנדט, בה נאמר בין השאר כי ליד גשר דמיה נמצא זקיף כָּפוּת ופצוע וכי משמר בריטי גילה מסביב לגשר מטעני־חבּלה ומנגנוני־פיצוץ שלמים ובלתי־מופעלים.

שעה ארוּכּה התהלכו השניים כאבֵלים, אחוזי תיסכול וכעס: אחרי כל אותן תלאות וסכנות ומאמצים – נשאר הגשר “שלהם” עומד על תלו בלא פגיעה! אז אֵיפה הצדק?

רק בשעת הצהריים הגיע למשק נחום שׂריג ואתוֹ הידיעה המעוּדכּנת:

נכון, השעון המפעיל את מנגנון הפיצוץ לא פעל בחצות, ולעוֹלם לא נֵדע בגלל איזוֹ תקלה או שיבּוּש. בחמש בבוקר הגיע אל הגשר פטרול בריטי, שנשלח לבדוק אם לא התנכּלוּ לו בלילה (כמו לשאר הגשרים שלאורך הגבולות), ובעת הבדיקה נתגלו מטעני החבלה הצמודים אֵליו. מיד הוזעק למקום קצין־חבלה מחיל־ההנדסה של צבא הוד־מלכותו; הלה רָכן מעל מנגנון־ההשהיה כדי לפרקו, אך ברגע שנגע בו הפעיל את מיתקן המילכוד – וכל מאה הקילוגרם של הז’לאניט התפוצצו ברעם אדיר יחד עם הקצין ועם הגשר, שנהרס כליל וצנח אל גאון הירדן.

יוחנן ואפרים החליפו ביניהם מבטי גאוָה ופלטו אנחת רווחה.

– אז הפעולה שלנו הצליחה בכל־זאת – אמר סגן מפקד־הפלוגה והכל הודות לַמלכודת הגאונית שלך.

– ובכך הושלם פיצוץ הגשרים באיחוּר של שמונה שעות – הוסיף “העז”, כאילו היה קורא מתוך דו"ח רשמי דמיוני, – ונהרס הגשר הרחוק ביותר מישוב יהודי, במיבצע שחייב את החדירה העמוקה ביותר של לוחמי המחתרת…

השניים הרגישו עצמם כמעט כאותם צדיקים, שזכו ומלאכתם נעשׂית בידי אחרים.

– עוד משהו – נזכר פתאום נחום – האנגלים מחפשים עכשיו בנרות את שתי המכוניות, שראו בלילה על־יד הג’יפתליק: אוטו משׂא, שמספרו N 537 M וטקסי שמספרו L 947 M. את מספר המשׂאית המטושטש הם רשמו למזלנוּ בשגיאה ושמוּליק לא צריך לדאוג. ואילו הטקסי של “יוסי” נמצא כבר במקום בטוח. המקום הבטוח, שאליו הובאה המונית, היה המתבן של בית־השיטה. שבועות ארוכּים היתה המונית קבורה עמוק עמוק בין חבילות החציר והקש; ואפילו בחיפוּשׂ המדוקדק שערכו הבריטים במשק ב“שבת השחורה” לא הצליחו למצוא אותה. ואשר ל“יוסי” הנהג – הוא “הושתל” תחילה בקיבּוּץ אשדות־יעקב, ובמשך שנה וחצי שוטט עם יחידוֹת הפלמח בין משקי עמק־הירדן ועמק־יזרעאל, בשֵם בּדוּי, כשכרמלה דואגת למחסורו וטורחת להפגישו מדי פעם עם רעייתו נִשְקָה. רק בסוֹף ימֶיה של ממשלת המנדט ה“מתקפּלת” הצליח עורך־הדין של ה“הגנה”, אהרון חוטר־ישי, לשכנע את הבולשת הבריטית לסגור את תיקוֹ של נהג המונית החשוד, ו“יוסי” יכול היה לשוב לפרדס חנה לביתו ולמשפחתוֹ.

כשלושה חדשים אחרי הפיצוץ נפתח גשר דמיה מחדש לתנועה, והשמירה עליו תוגברה וחוזקה. עשרים ואחת שנה לאחר מכן, בעיצומה של מלחמת ששת־הימים, נעה חטיבה עיראקית לעבר הגשר, כדי להיכּנס דרכו לשומרון; אז פוצץ הגשר ונהרס בשנית, הפעם על־ידי חבלני חטיבת השריון של סא"ל משה יטבת. כעבור חדשים אחדים החליטה ממשלת ישראל על מדיניות הגשרים הפתוחים, ואז הוקם גשר חדש ליד הריסותיו של הגשר הישן, ושם עברי ישן־חדש ניתן לו – גשר אדם.


 

מכת כידוֹן בגאוֹן הירדן – גשר אלנבי

– הנה, במקום הזה עברו בני ישראל את הירדן – אמר עוזי נרקיס – כמו שכתוב בספר יהושע: והעם עברו נגד יריחו.

חוּליית הסיור כרעה ברך בתוך צמחיית הפרא שלחופו המערבי של הירדן וצפתה לעבר הגשר הגדול, הנטוי על הנהר במרחק שלוש־מאות מטר ממנה. היה זה סיור חמישי של הבחורים אל הגשר וסביבתו, והם כבר הכירו יפה את דרכי הגישה ואת צורת הגשר ומבנהו; אבל כמו שאומר כידוני: “עוד סיור קטן אף פעם לא יזיק”. ארבעה זוגות עינים בחנו את גוש־הבטון־הפלדה־והאבן הגדול, המקשר את שני צדי הנחל, את השמירה המופקדת עליו, את המבנים הסמוכים אליו, את כלי־הרכב העוברים עליו מזרחה ומערבה.

עוּזי כיוון את עדשת המצלמה שבידיו ולחץ על הכפתוֹר. גידי העביר קווי שרטוט על הדף שבידיו. חיים כידוני רשם משהו בפנקס־הכיס הקטן שלו. אריה טפּר סקר בעיניו את שבילי הגישה והנסיגה. הם כבר ידעו שהמרחק מן הגשר ליריחוֹ הוא תשעה קילומטרים, וכי הוא נטוי על הירדן באמצע הכביש המקשר את שתי ערי־הבּירה – ירושלים ורבת־עמון – כחמישים קילומטר פחות או יותר לכאן ולכאן.

– פעם עמד כאן גשר־עץ בינוני, שהתורכים בנו וקראו לו אלע’וֹארניה – על שם הע’וֹר, שהיא בקעת־הירדן – הוסיף עוּזי להרביץ תוֹרה לחבריו. – כשנסוגו התורכים במלחמת־העולם הראשונה נהרס גשר־העץ, והאנגלים ניגשו לבנות במקומו גשר־חביות, כדי לצלוח עליו את הנהר. והנה משהו מעניין, ששייך לנו: יחד עם האנגלים לחמו כאן לפני עשרים ושמונה שנה גם חיילי הגדוד העברי. קצת צפונה מן המקום שעומד היום הגשר הזה הם הקימו על הגדה המזרחית ראש־גשר, ממנו עלו אחר־כך לעבר א־סַלְט. וכשבנו האנגלים כעבור שנים אחדות את הגשר הגדול הזה הם קראו לו, כידוע לכולנו, על שמו של הגנרל אלנבי, כובש הארץ.

– ככה זה. כל מקום שבו דורכות רגלינו, דוקטור עוזי ישלוף לנו סיפור מעניין עליו – העיר כידוני בחיוך – עכשיו נעשה אחורה־פנה ונשוב לבית־הערבה. בעוד ימים אחדים נבוא הנה שוב, אבל בסיור־לילה.

החמישה גלשו לתוך הסבך של גאון־הירדן. זנבן אפור־נוצה המריא מתוך הסבך בקריאה רמה.

– דרך אגב – עוזי היה שקוע עדיין ברקע ההיסטורי של הגשר – בהזדמנות אַראה לכם ציור מענין מתוך מפת מידבא. במקומו של הגשר הזה מצויר עלָיו גשר צר נשען על סירה.

אין ספק, היה מעניין מאד לראות אותה מפה קדומה, העשויה במקורה פסיפס, שבה נראים דגים שטים להנאתם בירדן, וכל דג גדול יותר מן סירה שהגשר נשען עליה,ואילו הגשר הצר עצמו נראה יותר כמחסום רכבת מאשר כגשר. כן, נחמד היה לראות את ציור הגשר ואת התפעלותו של עוזי ממנו, ואפילו אי־אפשר היה להיעזר בו להכנת דו“ח המודיעין הדרוש ל”תיק גשר אלנבי“. ואחרי שנאספו כל הנתונים על הגשר וסביבתו ישבו כידוני, גידי אילת סגנו ועוזי מפקד הסיירים והכינו יחד תרשים מדויק של הגשר, אליו צירפו דו”ח ענייני זה:

גשר אלנבי. – הגשר בנוי קונסטרוקציות של פסי פלדה. הוא ניתמך על־ידי ארבעה קורות אבן ובטון מזוין ומעליו עובר כביש אספלט. אורך הגשר – 35 מטר, רחבו – 6 מטרים, עובי שני הקירות הפנימיים – 1.20 מטר. רוחב הנחל הזורם מתחת לגשר – 25 מטר.

סביבות האובייקט: מצד ארץ־ישראל – בית־מכס, תחנת־משטרה, מספר צריפי מגורים וצריף נוסף, המשמש בית־קפה ומקום מנוחה לזקיפי הגשר.

מצד עבר־הירדן – בנין משטרה בן שתי קומות.

כוחות אויב: מספרם המדויק אינו ידוע. הערכה – 15–25 שוטרים, ולהם לפחות כלי־נשק אוטומאטי אחד. כמו כן מסתובבים בשטח שני כלבי שמירה.

הגשר נשמר ביום ובלילה על־ידי שני זקיפים, העומדים על־ידו.

שני צופים קבועים מוצבים על בנייני המשטרה.

כוחות אויב נוספים בסביבה: מחנות צבא על־יד יריחו.

על כוחות בעבר־הירדן אין ידיעות בדוקות.

ההוראה להכין את “תיק גשר אלנבי” הגיעה אל חיים כידוני, מפקד מחלקת בית־הערבה, ממנחם רוסק, מפקד פלוגה ח‘, עוד בפברואר 1946. בפורים נערכו הסיורים הראשונים אל הגשר וסביבתו, ובעקבותיהם באו התכנון המוקדם, האימונים בין גבעות החַוואר הצחיחות והסבך של גאון־הירדן. אלא שחלפו שבועות וחודשים ופקודת המיבצע בוששה לבוא. ככל שעבר הזמן עזבו יותר ויותר אנשים את בית־הערבה. עוזי נרקיס יצא להדריך בקורס מם־כפים שנערך בשדמות־דבורה וחיים כידוני נתמנה מפקד פלוגה ד’ ויצא לבית־השיטה, שם שָכנה מיפקדת הפלוגה. אך בראש־חודש סיוָן קיבלו שניהם שדר דחוף לשוב לבית־הערבה. מועד הפעולה קרב ובא.

שבוע ימים לפני ליל הפעולה יצאו כידוני, גידי ומפָקדי החוליות לסיור מסכם באזור הגשר, שבו גוּבּשוּ סופית תכנית הפעולה וחלוקת הכוחות. הימצאותו של הגשר בלבּוֹ של אזור ערבי, הרחק מישוב יהודי, וכן ההכרח להתקרב ולהגיע אליו בהסתר חייבו תנועה חשאית מכיווּן בלתי־צפוי, הווה אומר: דרך סבך ה“ג’ונגל” של גאון־הירדן.

הכוח שלנו ימנה שלושים וששה אנשים – אמר כידוני לחבורת המפקדים שישבה מולו, תוך שהוא מציץ מדי פעם בדף שלפניו – המספר הזה כולל ארבעה־עשר אנשי רזרבה (מילואים) ונהג אחד. הנשק שנקח איתנו יכלול מקלע עם שמונה מחסניות ושלוש־מאות וחמישים כדורים, שמונה סטנים וששים כדורים לכל אחד, תשעה־עשר אקדחים עם שתי מחסניות לכל אקדח, שני רובים עם חמישים כדור לכל רובה, ארבעים רימונים וששה מוקשי זריקה. נוסף על אלה נקח איתנו כמובן שנים־עשר תרמילים מלאים חומר־נפץ, עשרים וחמישה קילו ז’לאניט בכל תרמיל. ועכשיו – פנה לסיום אל המם־כפים – קחו את הבחורים לשטח, לתרגול נוסף של גישה לאוביקט והצמדת המטענים בדרך הנכונה ובמינימום של זמן.

הוא ליוה את אנשיו אל שולחן־החול, שעליו “הוקמו” הגשר וסביבתו בקנה־מידה מוקטן והוסיף:

– הצלחת הפעולה שלנו תלויה בתנאי אחד ויחיד: אם היא תבוצע במהירות כזאת, שהכוח המגן על הגשר לא יספיק להגיב על ההפתעה שאנחנו מכינים לו. ההנחה שלי היא, שאם נצליח לפוצץ את הגשר תוך שלוש דקות מהרגע שנתגלה, לא יספיקו הכוחות שבסביבה להתערב. אבל אם תימשך ההתקפה שלנו יותר משלוש דקות, עלולים כוחות נוספים להיכנס לפעולה, ואז – גם אם נצליח לפוצץ את הגשר יהיו לנו נפגעים, שיביאו לכשלון העסק כולו. הבעיה שלכם ושלי היא, אם כן, – הישיר כידוני את מבטו אל המפקדים הצעירים – להביא את החבר’ה למצב שבּוֹ יהיו מסוגלים להניח את שלוש־מאות הקילו של הז’לאניט במקומות הנכונים מתחת לגשר בשלוש דקות בדיוק, ואף לא שניה אחת יותר. וכדי שיהיו מסוגלים לעשות את זה צריכה כל חוליה להימצא עם התחלת הקרב בנקודת ההתקדמות הנכונה שלה.

– ברור – אמר דוד – התכנית נראית פשוטה למדי.

– נכון, התכנית נראית פשוטה למדי – הסכים אתו חיים – אך כמו שאמרתי – ההצלחה שלה תלויה בדייקנות הביצוע של כל החוליות. וכדי להשיג את דיוק הביצוע חייב כל אחד ואחד מהבחורים להכיר היטב את האובייקט, את הגישה אליו ואת המקום שבּוֹ עליו להימצא. טעות אחת קטנה – והעסק כולו עלול להיכשל.

וכדי למנוע כל טעות אפשרית הקימו כידוני ואנשיו באחד הערוצים המבותרים שבין גבעות החוואר דגם של הגשר וסביבתו בגודל טבעי. הדגם נבנה מחבילות־קש גדולות; במרכזו ניצב כידוני, שעון־עֶצֶר בידו והוא מנצח על החוליות הנעות לעבר היעד.

– המבנה הזה שמשׂמאלו הוא תחנת המשטרה – חזר ואמר כידוני, כשהוא מצביע על הדגמים שמסביב – זהו בית־המכס ושָם נמצאים צריפי המגורים. עכשיו נְתָרגל שוב את התנועה בהסתר אל האובייקט. ואני רוצה שלכל אחד מכֶּם יהיה ברור, שמהרגע שמגָלים אותנו אסור לאַבּד שניה. ולַמִלָה “מגלים” יכולים להיות שלושה מובנים: כשפותחים עלינו באש, או כשמישהו צועק “מי שם”, או כשהכלב של תחנת המשטרה מתחיל לנבוח. עד כאן ברור? יפה. ועכשיו יתחילו החוליות לנוע בהתאם לתכנית אל האובייקט… פעל!

הבחורים מתחילים שוּב לנוע לעבר ה“גשר”, כפי שתירגלו אותו יום חמש פעמים לפחות. פתאום קורא כידוני בקול רם: “מין האדא?” ומיד הוא לוחץ על כפתור העצר ומביט במחוגיו. כהרף־עין מתפצלות שבע החוליות, כשכל אחת ממהרת אל עמדתה הקבועה מראש.

– שלוש ורבע דקות. לא רע – אמר כידוני לאחר שהקריאה “פוצץ” באה מפי מפקד החבלנים. – עכשיו נבצע את התרגיל שוב, עם אפשרות התגלות שונה.

הוא אינו משאיר דבר ליד המקרה. תרגול רדף תרגול משמדי פעם הוא משנה את אופי ההתגלות: פעם נתגלה הכוח כשהוא מרוכּז לפני ההתפצלות; פעם שניה הוא נתגלה כשחלק מן החוליות התחילו לנוע אל עמדותיהן, פעם שלישית – בעת ההתגנבות להורדת הזקיף המוצב על הגשר. בסיומו של כל תרגיל היה מכריז על הזמן שעבר, מנתח את התוצאה ומסיק מסקנות; ולאחר התרגיל האחרון ידע כל איש־חוליה את המוטל עליו, כשהתנועה המהירה ומשמעות הזמן, לגבי הצלחת הפעולה, טבועים עמוק בתודעתו.

בליל שבת, 48 שעות לפני שעת־האפס, יצאה חבורת המפקדים לסיור לילי אחרון בסביבות הגשר. הם שלחו מבט מודאג אל הירח העולה, שנתלה עגול ומלא מעל הר נבו ושפך את אורו הקסום על ערבת הירדן. לילה רומאנטי למהדרין, אך בלתי־מתאים כלל ללוחמי מחתרת, החייבים להגיע בהסתר אל יעדם. בגלל אורו הבהיר של הירח החליט כידוני להסיט מעט את מקומה של עמדת הפיקוד. ולאחר שווידאו שכל מפקדי החוליות מכירים את נתיבי הגישה אל עמדותיהם גם בעיניים עצומות, פנו לשוב אל בית־הערבה.

למחרת ישבה חבוּרת הפּיקוּד שעה ארוּכה באוהל המַטה ועברה על תכנית הפעולה, כפי שאושרה על־ידי קצין־המיבצעים, וכונתה על־ידי מיפקדת תנועת המרי “פעולת חבלה מספר 9”:

…שיטת הפעולה – חדירה לילית שקטה לאובייקט, תוך הקצבת חוליות הבטחה. הנחת המטען (300 ק"ג) משני צדי הקיר הפנימי המערבי. הפעלה על־ידי עפרון משהה והסתלקות שקטה. במקרה של היתקלות באויב – לפתוח באש מחפה על־ידי חוליות הבטחה, פריצה לאובייקט, הצתה על־ידי פתיל והסתלקות תוך חיפוי.

חלוקת הכוחות: חוליה מספר 1 – 3 לוחמים, 3 תמ"תים, 6 רימונים; חוליה מספר 2


וכך הלכה התכנית ופירטה את שמונה החוליות על נשקן וציוד החבלה שלהן; ולאחר שקרא את המשפט האחרון “מפקד הפעולה נע עם חוליה מספר 4 – 1 אקדח, 1 רימון”, הוסיף כידוני ורשם בסגנונו הענייני, כדי למנוע ספק; “אין כל כוחות אחרים שלנו בשטח”.

למחרת הגיעה מרמת־רחל כיתת פלמח שהתישבה בסככת המסגריה ועסקה בהכנת חומר־הנפץ. שעות ארוכות ישבו הבחורים, לשו את הז’לאניט, נשמו את הגאז החריף וארזו את החומר בתרמילים – 25 ק"ג בכל תרמיל; ולאחר שסיימו את מלאכתם עלו אל האוטובוס כשהם גונחים מכאב־ראש ושבו לירושלים כלעומת שבאו. אותה עת ישב כידוני שוב עם מפקדי החוליות ואמר להם בקולו השָלו והאיטי:

”שימו לב. אני חוזר על התכנית הסופית של הפעולה. היחידה שלנו תנוע במרוכז במכונית מן המשק עד לנקודת־היציאה הסמוכה למנזר, ארבעה קילומטר מן הגשר. נסע במשאית של חברת־האשלג, שרבות כמוה נעות בסביבה ולכן לא תעורר חשד. שם, בנקודת היציאה, תישאר חוליה מס' 8 עם הנהג; הם יאבטחו את המכונית ויתריעו על סכנה אפשרית. אחרי שנרד בשקט מהמכונית ננוע ברגל במרוכז אל עמדת ההיערכות. שם נתפצל וכל חוליה תתפוס את מקומה. חוליית האבטחה תגיע לנקודה א‘, אל המעבר המערבי של הגשר ותחפה בפני אש אויב משתי גדות הנחל. חוליית הרתק תגיע לנקודה ב’ ותרתק את כוחות האויב החונים במשטרת פלשתינה אַ“י…”

וכך הוסיף כידוני ופירט בדַיקנוּת את תכנית הפעולה שלב אחרי שלב – מן ההיערכות והפיצוץ ועד הנסיגה הארוכה – וסיים לאטוֹ: “אם ניתקל בזמן התנועה, או החניה, ביחידות אויב – נשלח יונת־דואר להודיע על התקלה. אחרי שנגיע בהסתר לרמת־רחל יפוזרו האנשים איש איש למקומו.”

אחריו השמיעה יהודית, החובשת הפלוגתית כמה הנחיות במקרה של פגיעה: הפצועים קל יועברו במכונית למקום־מסתור שהוכן על־ידי הקיבוץ; הפצועים קשה, אם יהיו, יקבלו טיפול על ידי רופא, שיחליט אם להשאירם במשק או להעבירם למקום המסתור, כל חוליה תקבל תרמיל עזרה ראשונה, וכל האנשים יקבלו לפני היציאה הנחיות הקשורות בטיפול בפצועים ובפינויָם.

– יש שאלות? – העביר כידוני את מבטו על הבחורים שלפניו.

– מה אם ניתקל באויב בשעת הנסיעה אל נקודת היציאה? – שאל אריה. כידוני מהרהר רגע ואחר־כך עונֶה בשלוָה:

– אם ניתקל בכוח־אויב קטן בשעת הנסיעה, תישלח אליו חוליה, שתשתדל לשתק אותו על־ידי איום או שימוש בנשק קר, כלומר – מקלות קשירה. אם ניתקל בכוח־אויב גדול – תקפוץ החוליה מהמכונית, תוך כדי נסיעה, ותשיב אש לעבר אש האויב. אחר־כך תיסוג החוליה ותשוב ותתקבץ במהירות המקסימלית בנקודת המפגש הראשונה, או בנקודת ההיערכות.

– ומה במקרה שדרכי הנסיגה ייחסמו על־ידי כוחות אויב?

– במקרה כזה – משיב כידוני – או בכל מקרה של תקלה בנסיגה תוך כדי נסיעה במכונית, אנחנו עוברים את הירדן לצדו המזרחי ונשארים חבויים בתוך הסוף עד יעבור זעם.

עוד שתים־שלוש שאלות, ואחריהן ירדה שתיקה קלה, שתיקה שנמהלו בה מתח וציפיה.

– אם אין עוד שאלות – אמר חיים – אני ממליץ להקדיש את השעות שנשארו עד היציאה למנוחה. כולנו צריכים להיות ערים ורעננים לא רק בזמן הפעולה, אלא גם – וזה חשוב לא פחות – בנסיגה הארוכה.

לא עברו עשר דקות – ותמר נכנסה לאוהל הממם־מם ובפיה פנייה חוזרת בשם הבנות, התובעות לצאת יחד עם הבנים לפעולה:

– אנחנו חושבות שהבנות הן חיילות לא יותר גרועות מהבנים – השמיעה את האני־מאמין שלה – ואנחנו גם מסוגלות להוכיח את זה.

– התשובה שלילית – השיב כידוני בשלוָה תקיפה. אך משהבחין בהבעת המחאה שעלתה על פניה הוסיף כמתרצה: – נו, טוב. אַת ויונה תחכו לנו על המזח של קליה. ואחרי שהסירה תפליג יחד אתנו תשובו למשק ותמסרו דו“ח למא”ז. זהו. עכשיו אַת מרוצה?

וכי היתה לה ברירה?

בשעה שמונה ושלושים בערב ניצבה המחלקה במיסדר־יציאה על נִשקה, ערוכה טורים־טורים בחורשת האקליפטוסים – מיסדר לילי חמוש, ראשון בהיסטוריה, של מחלקת בית־הערבה; חמושים רובים, סטֶנים ואקדחים, עם אשפות־כדורים ורימונים תקועים בחגורות. כיתת ה“סבלים”, שהורכבה מאנשי הרזרבה הירושלמית, נשאה על כתפיה את תרמילי חומר־הנפץ. כידוני עמד מול שלושים וחמשת אנשיו ודיבר קצרות; הזכיר כי בלילה זה יפוצצו יחידות הפלמח את הגשרים, שעל גבולות הארץ, כי הישוב העברי בוטח בנו ומאמין שנמלא את המשׂימה שהוטלה עלינו, “והרשו לי להבטיח לו בשמכם שאנחנו לא נכזיב”.

שניות אחדות של דומיה, ופתאום עוברים הכל ל“דום” ושרים את המנון הפלמח; והקולות הרמים מתגלגלים הרחק, עד שאובדים בלב הערבה השוממה:

נתיב לנשר בשמים,

שביל לפרא בין הרים,

מול אויב דרכנו יעל

בין נקרות ובין צורים – – –

טוב שמסביב לילה והאפלה מסתירה את הפרצופים הנרגשים. אבל מדוע לא יהיו נרגשים? אפשר להבין אותם: ככה הם לא שרו מעולם את ההמנון שלהם. פתאום קיבלו המילים משמעות חדשה, שהרי הפעם באמת “מול אויב דרכנו יעל בין נקרות ובין צורים”…

הדי השיר אבדו באויר, ושוב נשמע קולו של כידוני:

“כולם אחרי!”

המחלקה עולה על דרך־העפר, שם כבר ממתינה המשׂאית הגדולה של חברת האשלג, מכוסה יריעת ברזנט גדולה. הכל עולים עליה ונבלעים מאחורי הכיסוי. יהודית החובשת נכנסת לתא־הנהג ומתישבת ליד אהר’לה, הנהג המשוּפם, המשגר אליה חיוך מאוּפק. הוא וַדאי כבר יודע מה צפוי לו בהמשך הלילה. בלי להרבות במילים הוא מתניע את מכוניתו ומעביר להילוּך ראשון. ארבעים דקות של נסיעה אטית וזהירה באורות נמוכים. נוסעים צפונה בדרך־העפר שבין בריכות־הדגים לבין הירדן, המכונה “דרך חוגלה” (על שם בית־חוגלה שמצפון לבית־הערבה, הנזכרות בספר יהושע), עד שעוצרים לא הרחק ממנזר יוחנן המטביל. הערבים מכנים מנזר זה “קצר אל יַהוד”, אולי מפני שכאן עברו, לפי המסורת, בני־ישראל את הירדן.

כידוני מרים את שולי היריעה והכל יורדים בקפיצה ארצה.

שלושת אנשי חוליה 8 ניגשו עתה אל אהר’לה ויהודית וקשרו אותם בחבלים איש למושבו. “אני מקווה שאתם לא כועסים עלינו יותר מדי” אמר רובקה מפקד החוליה בחיוך. הם לא כעסו, שהרי ידעו את הסיבות ל“משחק”" זה: אם יעבור פטרול בריטי בסביבה יש בפיהם סיפור מן המוכן: הנהג ונערתו יצאו במכונית למסע רומאנטי לאור הירח, ופתאום התנפלו עליהם טרוריסטים, אילצו אותם להסיעם עד לכאן, ואם לא די בכך – אף קשרו אותם והפקירום לנפשם…

אך כדי שלא יהיה משעמם מדי לשניים, תפסו שלושת אנשי החוליה עמדה במרחק־מה מן המכונית, כדי לאבטח אותה ולקדם פני סכנה, אם תתגלה.

– חזרו מהר, בבקשה! – קוראת יהודית אחרי אנשי המחלקה המתרחקים – כולכם!

– להתראות! – שלושים ושניים הבחורים יורדים דחוקים כגוש אחד אל נקיק צר, המבתר את אדמת המלֵחה הבהירה.

שעה וחצי של הליכה מתישה בעקבות הגששים אורי ואריק, כשכלי־הנשק ותרמילי הז’לאניט מעיקים על הגב. תחילה צועדים במישור החוואר בין גבעות הגיר המבותרות – “בין נקרות ובין צורים”, כפי ששרו לפני שעתיים בחורשה. ההליכה קשה וכל צעד כרוך בטלטול איברים. ברגע שהירח המלא טיפס מעל פסגת הר־נבו ירדה המחלקה אל גאון־הירדן והתחילה מפלסת דרכה במשעול צר, בתוך ג’ונגל של קנה וסוּף, פטל־בר ואשל־הירדן – ג’ונגל שהיה לפנים משכנם של אריות ונמרים. באותה שעה עצמה יצאו מסביבות המאהל הבדווי שבין־יריחו לערבת הירדן שלוש־ארבע דמויות לבושות בגדים ערביים; הן קרבו במהירות אל הכביש הראשי והקימו עליו מחסום אבנים; אחד מהם טיפס בזריזות על עמוד הטלפון הסמוך וניתק את חוטיו. כעבר רגע מיהרו הללו להסתלק אל תוך האפלה ונבלעו בה כלא היו. היתה זו חוליה מן המחלקה הערבית של הפלמח – וזו היתה תרומתם הצנועה של ה“מסתערבים” לפיצוצו של גשר אלנבי.

בינתיים נעה המחלקה לאטה בשורה עורפית בתוך סבך הירדן, עד שעצרה – השעה היתה עשׂר דקות לפני אחת־עשרה – בנקודת ההיערכות, המוסתרת בתוך הצמחיה, מרחק כמאה ועשרים מטר מן הגשר, שהוא טווח המאפשר לשמוע את שׂיחתם הקולנית של שני הזקיפים, המרימים את קולם כדי לגבור על אימת הלילה. הירח משגר קרני־גישוש לתוך הסבך, וגם מימיו הרצים של הנהר מבליחים באור החיוור. מחוגי השעון מראים אחת־עשרה.

דממה קצרה ומתוחה. אחת־עשרה וארבע דקות. הזקיפים מנהלים עדיין את שיחם הרם. כידוני משגר מבט מאומץ לעבר צללית הגשר שמעליו ופוקד בקול נמוך על החוליות לנוע אל עמדותיהן. החוליות יוצאות בהליכה שפופה – כל אחת אל עמדתה.

חוליית־האבטחה תפסה עמדה כחמישה־עשר מטר מדרום־מערב לגשר ודרכה את נשקה, מוכנה לחפות על חוליית־החבלנים. אותה עת זחל מדריך־הספורט, אורי בר־רצון, לעבר אדני הפלדה של הגשר, במטרה לטפס עליהם ולהוריד בחשאי וללא רחש את הזקיף הניצב בצדו המערבי. ככל שהתקרב יכול לראות בבירור, לאור הירח, את הזקיף כשזה נשען מנומנם אל רובהו.

בינתיים נעו ארבעת אנשי חוליית הרֶתק אל העמדה האמורה לחלוש על המשטרה. הם פילסו דרכם בתוך הצמחייה העבותה שמתחת לגשר, רמסו קנים יבשים והקימו בלכתם רעש שנשמע באזניהם כקולות נפץ. מרחק קצר מאד היה עליהם לעבור – אך הוּא בעיניהם הוא נראה ארוך עד אֵימה. ואז, משהגיעה החוליה למרחק ארבעה מטרים מצריף בית־הקפה, פילחה לפתע קריאה רמה את החלל:

– Halt! Who’s there? (עצור! מי שם?).

האם האויב גילה אותם, או…? אך לא זה הזמן למחשבות רבות. בתנועה מהירה הרים כידוני את האקדח שבידו, ירה פעם ופעמיים לעבר הזקיף וקרא בקול רם: “פעָל!!”

ובכן, התכנית המקורית – “חדירה שקטה לאובייקט” – עלתה בעשן עם הירייה הראשונה, ודומה כאילו הגשר עצמו התעורר פתאום לחיים, הוא וכל אשר בו. הזקיף המבוהל זינק במהירות לעבר עמדת־השׂקים שלצד הגשר ופתח משם באש רובים לעבר עמדת הפיקוד. חיש מהר הצטרפו אליו עוד שלושה רובאים, שפתחו באש מבנין המשטרה לעבר החוליות הנעות לעמדותיהן. אורי קטע את הטיפוס בראשיתו ואץ אל חוליית־החבלה.

ראקטת אזעקה מבנין המשטרה צובעת את כיפת־הרקיע בנוגה אדמדם. הכדורים הנותבים חולפים בשריקה מעל הראשים. פחד קל מתגנב אל הלב, מאיים לשתק את הגוף העובר עתה טבילת־אש ראשונה בחייו. מה עוֹשׂים עכשיו? האם תוקעים את הראש בתוך הסבך, או שמא מוטב לקפוץ לנהר ולחפשׂ מחסה בטוח? לרגע נשכחת ההוראה, כי מרגע ההתגלות יש למהר ולסיים את המשימה תוך שלוש דקות. אלא שכידוני זוכר יפה מאד את תפקידו.

– אַנַא כּוּרדי, חביבי – הוא אומר בקולו השלֵו – שָלחו אותי לפוצץ את הגשר הזה, אז אני הולך ומפוצץ אותו לפי התכנית. הוא מתרומם ומשליך רימון לעבר עמדת השׂקים. כמוהו עושים גם גידי סגנו ועוזי איש הרתק. שלושת הרימונים מתפוצצים ברעש – ועמדת השׂקים משתתקת.

“חוליות אבטחה וחיפוי –אש!” קורא כידוני. הוא שולח מבט מהיר לשמאל וקורא לעֵבר דוד קליין בקול משועשע־במתכוון: “קלֵיינבאום, לָמה אני לא שומע אותך לירות?”

מישהו פורץ בצחוק בעל־כרחו. המתח הראשוני מתפרק והכל ממהרים לעשות את המוטל עליהם, כפי שלמדו בתרגילים האינסופיים. חוליות האבטחה והרתק פתחו באש לעבר עמדות המשטרה. רק איציק המקלען פלט פתאום גידוף חרישי; הברן שלו, המכוּון לעבר בנין המשטרה העבר־ירדני, השתתק פתאום. בתנועות מיומנות הוא ממהר לתקן את קפיץ התושבת וכעבור שתים־שלוש שניות חזר המקלע לפעול.

עוד שתים־שלוש ראקטות ממריאות מבנין המשטרה לעבר השמים, מלוּווֹת ביריות דלילות – אל עמדת החיפוי.

– הם יורים אלינו כדורים זוהרים – העיר כידוני – זה טוב. זה עוזר לחוליות שלנו לירות אש מדויקת יותר… תֵנְק יוּ, ג’נטלמן! – הוסיף בנעימת ההומור המפורסמת שלו. אחר־כך פנה אל מפקד החבלנים ואמר לו: “עכשיו התור שלכם, דויד. רוצו לטפל בגשר – ובהצלחה!”

“חבלנים וסבלים – אחרי!” נשמעה הקריאה, וארבעה־עשר בחורים פתחו בצעידה מהירה לעבר החלל שמתחת לגשר. תריסר מהם נשאו על גבם תרמילים גדושי ז’לאניט. ברגע זה ממש חלף מעל ראשיהם צרור ארוך של מכונת־ירייה, והבחורים – אנשי הרזרבה הירושלמית – מיהרו באופן איסטינקטיבי לתפוס מחסה מימין לשביל. אלא שהם שכחו כנראה כי הם הולכים ממש על שׂפת הירדן ונפלו למים עם תרמילי חומר־הנפץ. הירדן לא נקרע הפעם לשניים למגע כפות־רגליהם. גרשון, שצעד במאסף, סייע להם לצאת מן המים ודחק בהם בקולו הרועם: “רוצו מהר! אל העמוד ההוא!”

ליד עמוד־התמיכה המערבי כבר חיכו להם אורי ודוד, שנטלו את התרמילים מידי הסבלים והניחום משני צדי קיר־הבטון הגדול, ששה־ששה מכל צד. בעוד חילופי היריות בין הזקיפים לבין חוליות החיפוי והרתק נמשכים, סיימו הסבלים לפרוק את התרמילים מעל כתפיהם וחזרו בריצה אל עמדת ההיערכות; ובעוד אלה נסוגים, מיהרו דוד, אורי וגרשון לחַבר את מנגנון ההפעלה אל המטענים. בעוד הם מותחים את הפתיל הרועם, גילו שהוא קצר מדי ומיהרו להזיז מעט תחת אש היריות את המטענים הצמודים לצדו המזרחי של הקיר. לבסוף חיברו את הפתיל הרועם אל חומר־הנפץ, הציתו את הפתילים והפעילו את “העפרון האדום” – הוא מנגנון־ההשהיה בן שתי הדקות.

“פוצץ!” פילחה הקריאה הרמה את חלל האויר, הספוּג עשן ואבק־שׂריפה, ושלושת החבלנים גלשו בריצה מהירה אל עמדת ההיערכות.

למשמע הקריאה תָקע כידוני משרוֹקית אל פיו, השמיע שריקה מוסכמת ומיד אחריה קרא גם הוא בקול רם: “פוצץ!”

זה היה האות לנסיגה הכללית. שבע החוליות קמו ממקומן והתחילו לנוע בסדר שנקבע מראש לעבר גאון־הירדן. אלא שמטר הכדורים הוסיף לשרוק מעל לראשים – צרורות ארוּכּים של מכונת־יריה מגגה של משטרת פלשתינה ואש מיקלע מבנין המשטרה הירדנית. המקלען של חוליית־הרתק מחפה באשר מדויקת על החבלנים שאיבדו את שביל הנסיגה, נתקעו בתוך סבך הפטל הדוקרני ויצאו ממנו קרועי בגד ושרוטים מברך ועד מצח. כדורי העופרת ניתזים מסביב כגרגרי ברד. עוד רקיטת תאורה מתפוצצת בשמָיים ומציפה את השטח באור ארגמני והכל שוכבים בעמדת ההיערכות שמאחורי התלולית ומחכים לרעם הפיצוץ. נותרה עוד דקה בערך עד לרגע זה, אלא שהרגע בושש משום מה לבוא… ואז – כשמחוגי השעון מורים אחת־עשרה ורבע – הגיע לאזניהם קול הפיצוץ. אך אבוי! לא רעם אדירים היה זה, כַּמצופֶה, אלא קול ענות חלושה, מין "פוּק עלוב ומדולדל…

“אוי ואבוי” אמר כידוני באכזבה משהו התפנצ’ר שם. צריך לחזור ולראות מה קרה שם…"

אך לפני שהספיק לקום התחיל יורד ונופל סביבו ברד אדיר של אבנים, שברי־בטון ומטילי־מתכת מרוטשים. גשר אלנבי שהוּעף לשמַיים חזר ארצה כשאיבריו מרוסקים. אז הבין כידוני ואנשיו כי דבר לא התפנצ’ר, ורק רעם הפיצוץ ששמעו לא היה עז כל־כך כפי שציפו.

עתה באו שתים־שלוש שניות של דממת־הלם, כאילו שיתוק אחז בכל ותערובת של פורקן וסיפוק וגאוָה מילאו את הלב: עשינו את זה! ואמנם, הצצה מהירה לאחוֹר גילתה את הגשר הגדול טובל ראשו ורוּבוֹ במימי הירדן. כידוני ממהר לנצל את הלם־המבוכה שירד על האויב וקם על רגליו.

“עכשיו נסוגים מפה במהירות אולימפית” הוא מכריז.

המחלקה שבה ונבלעת בתוך הסוף, נסוגה תחת מטר היריות הרודפות אחריה. תוך כדי נסיגה היא חוצה “קרחת־ג’ונגל” גדולה, שמוטב לה שלא נבראה במקום זה, כשהירח המלא מציף אותה באורו. נדמה כי עכשיו הם גלויים לעיני האויב הנזעם; דומה – עוד רגע והרקיטות היורדות משמיים יפלוּ בתוכם. יש רצון לקפוץ למים ולמצוא מחסה במעמקי הנהר. אבל כידוני מדרבן, ממריץ, מושך את אנשיו למהר ולצעוד בעקבותיו.

הולכים, נחפזים, כמעט רצים. חוּליית־המאסף מפזרת תוך כדי הליכה אבקת פלפל על השביל, כדי לטשטש את נתיב הנסיגה מרודפים וכלבי גישוש. טוב לפחות שתרמילי חומר־הנפץ אינם מעיקים עוד על הכתפַים. כמוּת התחמושת פחתה אף היא, וגם זה משהו בעת נסיגה מהירה. מקץ עשרים דקות מגיעה המחלקה למקום המפגש שליד החורבה ומיתפַקדת. השבח לאל ולמזל הטוב: אין פצועים, אין נעדרים. כולם נוכחים. עתה אפשר לנוח מעט, ללגום מים. ואחר־כך ממשיכים לצעוד הלאה, אל נקודת היציאה; שם מחכים להם המשאית עם אנשי חוליה 8, הנהג ויהודית החובשת שכבר הותרו מכבליהם.

פגישה נרגשת ועצורה בין המחכים והבאים. ובחצות־וחצי עולים הכל שוב על המשאית, אהר’לה הנהג מתניע – ושוב נוסעים באורות כבויים בדרך־העפר החוצה את המישור המבותר.

– שמעתם את הפיצוץ? – שואל פתאום כידוני את אנשי חוליה 8. קול־ענות החלושה ששמע הוסיף כנראה להטרידו.

– ועוד איך שמענו! – השיבו לו בהתפעלות – זה היה משהו אדיר, כאילו כל העולם מתהפך סביבנו…

– מוזר מאד. אנחנו שמענו רק מין “פָּק” קטן – אמר כידוני. הוא שקע בהרהור ואחר־כך הוסיף לאטו, כדובר לעצמו: - אפשר שגל הקול עבר מעלינו והתפשט על כל הסביבה. ואולי יש גם סיבה פסיכולוגית לעובדה שהפיצוץ נשמע באזנינו כל־כך חלוש ועלוב. היתה זו פעם ראשונה שפוצצנו שלוש־מאות קילו חומר־נפץ, והייתי בטוח שהרעש שאשמע יהיה כמעט כמו של פצצה אטומית… ועוד דבר: היתה זו גם פעם ראשונה שהיינו תחת אש בקרב ממש, ורעש היריות יחד עם כל ההתרגשות והמהומה עוד צילצלו באזנַים וצימצמו כנראה את רעם ההתפוצצות.

לאחר נסיעה איטית של חצי־שעה עוצרת המשאית בין ברכות־הדגים של בית־הערבה. שם, על שׂפתה של אחת הבריכות, ממתינה להם חוליה: “המא”ז (מפקד האזור),ה“סליקר” ושני עוזרים שתקנים. הם מקבלים את כלי־הנשק מידי הלוחמים שעל המשׂאית וטומנים אותם בתוך חביות גדולות. כעבור רגע מוכנסות החביות אל מימי הבריכות ולא נודע כי באו אל קרבן. רק אקדח ושלשה רימונים נותרו בידי המחלקה, להגנה עצמית בשעת הצורך.

ושוב נוסעים, אך לא לכיוון בית־הערבה.שהרי אין כמעט ספק כי בעלות השחר יפרצו למשק כוחות צבא ומשטרה בריטיים, לחפש את ה“טרוריסטים” מפוצצי הגשר. יש איפוא לסגת מכאן למרחק גדול ככל האפשר, ומה רחוק ו“תמים” יותר מקיבוץ רמת־רחל, הצמוד לשכונת תלפיות הירושלמית? אמת, ברמת־רחל שוכן מטה פלוגה ח' של הפלמח (וזהו סוד כמוס!); אבל קיבוץ זה שוכן במרכז הארץ, הרחק מן הגבולות והגשרים שפוצצו באותו לילה; ומשם קל לפזר את אנשי המחלקה, איש לביתו ולאוהלו. אך מהי הדרך הבטוחה, שבה ניתן להגיע מערבת הירדן לרמת־רחל? גם על כך נתנו כידוני וסייריו את דעתם.

לאחר שיצאה משטח בריכות הדגים, פנתה המשאית דרומה־מזרחה, לעבר מפעל האשלג שלחופו הצפוני של ים־המלח. רוב בחורי המחלקה הכירו יפה את מפעל־האשלג, שכּן עבדו בו ימים רבּים בנשיאת שקי “פוטאש” על הגב ובשאר עבודות המסייעות לחישול השרירים וכושר הסבילות. כמה מהם אף ידעו על התיאוּם הקיים בין פעילי ה“הגנה” ואנשי חברת האשלג. על כן הם לא הופתעו ביותר משגילו כי המשאית חוצה את שטח המפעל, פונה הישר אל מעגן הסירות הסמוך לחוף קליה, עולה על מזח־העץ הגדול ונעצרת בקצהו. שם, קשורה אל המזח, חיכתה להם סירת־מנוע, שגררה סירה גדולה להובלה המכוּנה “מָעונה”. בזה אחרי זה קפצו הבחורים מן המשׂאית ועלו על הסירה בלא שכף־רגלם תדרוך על הקרקע. שום עקבות לא הותירו אחריהם, למרבה אכזבתם ותסכולם של הגששים וקציני הבולשת הבריטיים.

שלושה חיכו להם על הסירה: תמר ויונה, שקיבלו מחיים דו"ח קצר (ורווּי סיפוק וגאוָה צנועה) על הפעולה, ואחר־כך חזרו עם יהודית החובשת במשׂאית לבית־הערבה; וכן גבר החבוּש כובע־סַפנים, שהתניע את הסירה ואחר־כך תפס את מקומו ליד מוט ההגה. בינתיים התמַקמו הבחורים על הסירה ומצאו אותה טעונה מכל טוב: שמיכות, בגדי מסע להחלפה, תרמילי גב גדושי ציד ומצרכי מזון למסע בין שלושה ימים, מימיות, זוג יוני־דואר ואפילו ספרי לימוד וציוד בוטאני וזואולוגי.

– זה כמובן להסואה – הסביר כידוני – מן הרגע שאנחנו מחליפים בגדים, אנחנו סטודנטים, שיצאו למסע לימודי לחקור את הצומח והחי של מדבר יהודה.

הכל מיהרו לפשוט את בגדי הקרב הלחים, המכוסים בוץ וספוגים ריחות אבק־שריפה וז’לניט, ולָבשו את בגדי המסע. וברבע־לשתים לפנות־בוקר ניתקה הסירה מן המזח ויצאה לדרך – דרומה. שעתָים ורבע של הפלגה באפלה שקופה על פני ים בהיר וחלק שבהן ניסו הבחורים לחטוף תנומה קלה ולהחליף כוח, ועם דמדומים ראשונים של שחר עצרה הסירה בחוף עין־ע’ווייר (עינות קנה) שמדרום לעין־פשחה.

“כאן אנחנו יורדים וממשיכים הלאה ברגל”.

הכל קמים, מכתיפים את התרמילים עם הציוד ויורדים אל החוף הצחיח, הרפוד חלוקי־אבן מלוחים; מסתדרים בשורה עורפית ופונים דרומה, תוך טשטוש העקבות. מרגע לרגע הולכים השמיים ומתבהרים, ומעל לחלקת המים החיוורים צצו והופיעו ענפים וסלעים עטופים שכבת מלחי גבס, כמוהם כחיות־קדומים שהפכו לנציבי־מלח. לאחר שעת הליכה הגיעה המחלקה לעין־תרייבה אשר באמצע הדרך, בין עין־פשחה ועין־גדי (לרגלי מצפה שלם של היום).

“כאן ננוח בשעות היום, ועם חשיכה נתחיל לטפס על ההר” אמר כידוני.

בעוד האנשים תרים בין שיחי האשל והמַלוּחַ, ומחפשים מקום נאות למנוחה, התישב חיים על אבן וכתב מלים אחדות על דף: “המשימה בוצעה. לכולם שלום. נקודה ד, 17.6, שעה 0500”. תלש את הדף וקיפלו, הצמידו אל רגלה של יונת־הדואר ושיחררה, כדי שתעוף למיפקדת הפלוגה ברמת־רחל; “אבל” גילה לימים “היוֹנָה לא הגיעה עד היום לבסיס…”

כל שעות היום ההוא שהו הבחורים בעין־תרייבה, “וזה היה החלק הקשה ביותר של יום הפעולה” כדברי כמה מן המשתתפים. שעות ארוּכּות שכבו בתוך הסוּף שגובהו לא עלה על חצי־מטר ולא היה בו כמעט מסתור מקרניה הצורבות של שמש יוני. ובכל־זאת חלפו שעות היום במהירות יחסית. לאחר ארוחת־בוקר פרטיזאנית ותה ספוג עשן־מדורה השׂתרעו הבחורים מתחת לשיחים, מי למנוחה ומי לתנומה. בשעות הצהריים נראה מטוס־סיור בריטי חג מעל המדרונות והרכסים, מנסה לגלות “טרוריסטים” העושים דרכם ברגל מן הבקעה להרים. ואחרי שנעלם המטוס התחילו הבחורים מחליפים רשמים וחוויוֹת על ליל הפעולה והימים שקדמו לה. כך נרקמים סיפורים וצ’יזבאטים, שיונצחו אחר־כך בילקוטי הכזבים למיניהם: סיפרו על דודיק, שהתלהב כל־כך בעת הנסיגה מן הגשר לערוץ הירדן, עד שהשתטח אפיים ארצה, תפס את כתפוֹ וקרא בקול גדול: “נפלתי, חבר’ה… שלום… המשיכו בלעדַי…” וסיפרו על גרא הקמצן, שלא רצה בשום אופן לזוז מהעמדה שלו לפני שימצא את חצי־הגרוש הנוצץ, שנפל לו מהכּיס. וסיפרוּ על מוסא, שחזר מהסיור הראשון אל הגשר והביא אתו דו"ח בזה הלשון: “שני שומרים מסתובבים כל הזמן על־יד המעקה, אותם נוכל לסדר בקלות. שניים אחרים עומדים על גג המשטרה, אלה יהיו נייטרלים. אבל יש שם כלב בוּלדוג אחד – פחד אלוהים…” גם שעות אחרי־הצהריים עברו ואתן חלף החום היוקד. הערב ירד באיטיות על ים־המלח ועל צוקי־הסלע הבנויים אבן־גיר ודולומיט. עם דמדומי ערב ראשונים סיימו האנשים ללגום את ספלוני הקפה השחור והתכוננו להמשיך דרכם בחסות הלילה; ובשש ורבע כינס אותם כידוני ואמר:

“הקשיבו, חבר’ה. על־פי התכנית יש לנו שהות של שני לילות לעבור ברגל את הדרך מכאן לרמת־רחל. הדרך היא, כידוע לכולנו, ארוּכּה ולא קלה. אבל אני מקווה שנַחתם יפה, ועל כן אם נצעד במרץ נוּכל אולי לעשות את הדרך בלילה אחד ולהגיע למשק לפנות בוקר.”

הבחורים “לקחו שווּנג” וגימאו את מדבר יהודה – מרחק ארבעים קילומטר בקירוב במעלה ההר, בדרך־לא־דרך ובהסתר – בלילה אחד. הם טיפסו כמו קופי־סלע במעלה תרייבה, ומשם המשיכו לאורך נחל דרגה, והלכו ומשכו וצלחו את המדבר לאור הירח והכוכבים. אחת לשעתיים לערך ישבו לנוח ובאשר ישבו – לגמו מים במשורה. ופעם אחת כרעו ברך ושתו מבּוֹר “עכור ומסואב”, כלשונם, כדי לחסוך את המים שברשותם לעת צרה, אם תבוא.

“שכּה אחיה” אמר אורי “ביום אחר ובזמן אחר לא הייתי רוחץ במים האלה אפילו את הרגלים שלי. אבל עכשיו זה משהו אחר. טוב לפחות שחושך ואי־אפשר לראות את המיקרובּים…”

והם המשיכו ללכת; וככל שארכה הדרך התחילו הרזרביסטים הקשישים וחסרי־האימון לצלוע ולפגר מעט; אחד מהם, שהיה (כפי שהסתבר אחר־כך) חולה אסטמה, נתקף שיעול קשה, והיה צורך לעצור, להפשיטו מבגדיו ולחבוֹט על גבו. ואחרי שהבחור התאושש המשיכו הכל ללכת, עקפו כפרים ערביים ורדומים ומאהלי בדווים. בטרם שחר התחילו כלבים רחוקים משמיעים את קולם. ארבע־חמש פעמים הידהדו גם קריאות “מין האדא?” מתוך הלילה, אבל הם לא ענו והמשיכו ללכת, חולמים על מיטה רכה וארוחה הגונה, ואין ספק שהשתוקקו גם לראות את עיני החבר’ה שיקבלו את פניהם בבואם אל שערי הקיבוץ.

אבל העייפות המתפשטת בגוף ומכבידה על האיברים מטשטשת לפעמים את החושים. לאחר שעקפו את הר־הורדוס ראו אורות ישוב מנצנצים במרחק.

– אלה אורות רמת־רחל – אמר גידי בשׂמחה.

לא – פסק אריה הסייר, תוך שהוא מנסה להתגבר על עייפותו – אלה לדעתי אורות בית־לחם.

המשיכו ללכת. עקפו עוד מאהל בדווי ואז נכשל הסייר שבראש הטור בשגגה, בהקדימו לפנות ימינה, ונכנס עם המחלקה אל הואדי הלא־נכון. בשל כך נאלצה המחלקה להאריך את דרכה בשעה אחת. טעותם נתגלתה עם אור ראשון, כשהבחורים מצאו עצמם פתאום לא בבקעה שלרגלי רמת־רחל, אלא בעמק שמתחת לארמון הנציב. על גג הארמון התנוסס הדגל הבריטי, והגבעה כולה רחשה חיילים ושוטרים אנגלים, ששמרו על הוד־מעלתו הנציב העליון ובני־ביתו. לא היה חסר הרבה שאחד השוטרים חדי העין יגלה את המחלקה הצועדת בעמק שלרגליו. בהחלטה מהירה כינס כידוני את אנשי המחלקה בצלו של עץ ואמר להם: “עוד מאמץ אחד קטן, חבר’ה, ואנחנו מגיעים. אבל לא נעלה למשק במרוכז, אלא נתפזר וניכנס אליו אחד אחד.” הבּחורים התפזרו ברחבי העמק, וכאשר עמדה השמש לזרוח בחמש ורבע לערך, נשלחה יונת־הדואר השניה, ואל רגלה צמודה הבשורה: “מקווים להגיע תוך חצי־שעה. להתראות!” והיונה פרשה כנפיים והגיעה לתעודתה, וכחצי־שעה אחריה נכנסו הבחורים בזה אחרי זה, באור־יום מלא, בשערי רמת־רחל כשהם – כפי שכתבנו בבית־הספר – “עייפים אך מרוצים”.

שעתיים־שלוש לאחר־מכן, לאחר רחצת בוקר, ארוחה ומנוחה, עלו מרביתם על האוטובוס ונסעו איש למקומו. עתה, בהיותם באוטובוס, או ברחובה של עיר, לא יכלו עוד לדבר על מה שעשו תמול־שלשום, שהרי נשבּעו לנצור בלבם את סודות המחתרת. אבל הם יכלו גם יכלו לשבת בנחת ולקרוא את שלל הידיעות שנדפסו בעמודו הראשון של העיתון על ליל הגשרים. ואמנם, העיתון היה מלא ידיעות, כתבות והודעות רשמיות על אשר התרחש בסביבות גשר אלנבי וגשרים אחרים. בין השאר קראו הבחורים כי –

– בחילופי היריות בין תוקפי הגשר לבין השומרים נפצעו שוטר פלשתיני, נער ערבי ואשה מעובדות המשטרה, המפקחת על החיפושים אצל הנשים העוברות דרך הגשר.

– מעוצמת ההתפוצצות התמוטט גם גג הבנין של תחנת משמר־הגבול ונגרמו נזקים לבנייני המכס הסמוכים.

– בעת ההתקפה על הגשר חיבלו התוקפים גם בתא השידור הסמוך למשטרה, כדי למנוע קריאות לעזרה ותגבורת.

– למחרת ההתקפה, עם בוקר, הוקף משק בית־הערבה על־ידי כוחות בריטיים, ששמו מצור על הקיבוץ. חיילים חמושים בתת־מקלעים ושריוניות נושאות מקלעים פרצו אֶל המשק וציוו על האנשים להזדהות. לאחר שהדרישה נתקלה בסירוב ניסו החיילים להפריד בין הגברים והנשים, ומשלא הצליחו בכך התנפלו באלות ובקתות־רובים על חברי המשק ופצעו רבים מהם. 62 מאנשי המשק – ביניהם נוער עולה – נעצרו והועברו ללטרון. לאחר שהצבא פינה את הקיבוץ נהרו לעזרתו עשרות מפועלי ירושלים, וסביבתה וכן ממפעל האשלג. (כעבור יומיים נערך חיפוש גם במפעל האשלג, שם נמצא נשק רב ונעצרו 16 פועלים, ביניהם מנהל העבודה).

– בחצות תקפה קבוצת יהודים מזוינים, כנראה בנסיגתם מגשר אלנבי, בדווים המתגוררים במאהל לא הרחק מן הגשר. בדווי אחד נפצע…

“האם זה מעשה ידי המסתערבים, או שמא הדמיון המזרחי הוא שהמציא את הסיפור הזה?” תמה כידוני למקרא הידיעה האחרונה. אחר־כך קיפל את העיתון וישב לכתוב את הדו"ח על הפעולה. לאחר שפירט בלשון עניינית את ההכנות, פרטי התכנית והביצוע הוסיף גם “הערות אחדות למהלך הפעולה”:

מפקדי החוליות שלטו יפה באנשיהם, כיוונו אִשָם ומנעו בזבוז תחמושת. התנהגות האנשים – בסדר גמור, בהתחשב בעוּבדה כי רוּבּם היו פעם ראשונה תחת אש.

הערות כלליות:

א. יש לציין את עזרתם הרבה של מנהלי האחדוּת [“ההגנה”] בבסיסי היציאה. סידורי ההובלה הימיים והיבשתיים פעלו בסדר, דייקנות ומסירות.

ב. ניכר באנשי הרזרבה שלא התאמנו זמן רב. זה הכביד, בעיקר במסע חזרה.

ג. הוברר שללא בדיקה מוקדמת כמעט מן הנמנע היה למצוא במדבר מקום מסתור ליחידה מעין רואים.

ד. נערך סיכום עם מפקדי החוליות, שהעירו הערות שונות בדבר שכלולים טכניים בציוד, בחגור וכו'. בסיכּוּם יש לציין שהכל “דפק” לפי התכנית. רוח האנשים טובה.

לאחר שסיים את כתיבת הדו"ח יצא כידוני לטייל ברחובה של עיר כשפרח ציפורן אדום ולוהט תקוע בדש חולצתו. רק מעטים מאלה שהכִּירוהו השׂכּילו לנחש את פשר מצב־רוחו המרומם.

כעבור יומיים חודשה התנועה מירושלים לרבת־עמון באמצעות גשר ארעי, שהוקם לצד הגשר ההרוס; וכשלושה חדשים לאחר מכן הבחינו הסיירים שיצאו מבית־הערבה: גשר אלנבי שוקַם ונפתח שוב לתּנועת כלי־רכב וכדי לשמרו מפני עין רעה ועל מנת לשנות את מזלו, שינו הירדנים גם את שמו. מעתה נקרא בפיהם גשר חוסיין – על שמו של חוסיין אבי עבדאללה ואבי־סבו של המלך חוסיין.

חלפו שנים, ובאחד מימי יוני 1967, ביום הרביעי למלחמת ששת הימים, ירדו שני ידידים אלופי צה“ל לערבת יריחו וצפו בשלבי המלחמה האחרונים בגיזרה זו. השניים היו אלוף חיים ברלב (כידוני), סגן הרמטכ”ל, ועוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז. שעות אחדות קודם לכן פוצצו חבלני צה"ל את הגשר הגדול שעל הירדן, כדי למנוע מעבר תגבורת אויב אל הגדה המערבית. הם שנתנו את הפקודה לפוצץ את הגשר הזה, גשר אלנבי.

האויר היה לוהט וריח של אבק־שריפה ומלחמה ריחף בו עדיין. השניים הביטו במה שהיה פעם גשר ונזכרו: לפני עשרים ואחת שנה בדיוק – גם אז היה זה חודש יוני – רבצו שניהם בעמדת־הפיקוד שבסבך הנוגע בגשר הזה ופקדו על פיצוצו.

איך שרנו כשהיינו בפלח? – “רבותי, ההיסטוריה חוזרת”.

אבל איך אפשר להשוות!…


 

באפיק הבשוֹר – גשר עזה

– ספל קקאו עם סנדויץ' גבינה צהובה – אמר איתיאל למגישה; אחר־כך העביר את עיניו אל היושבים מולו ושאל: – שלוש פעמים?

– שלוש פעמים – הסכימו הנשאלים.

איציק ונחום ישבו מול איתיאל ליד השולחן הקטן והביטו סביב. כל השולחנות האחרים בחדר היו ריקים. הם היו האורחים היחידים כאן בשעת יום זו.

– מקום לא כל־כך מקוּבּל בשביל פגישה מהסוג שלנו. אינך חושב? – העיר איציק.

–אולי לא מקוּבּל, אבל נוח מאד– השיב איתיאל המכוּנה איתי, סגן־מפקד הגדוד השני של הפלמח – שמתם לב אולי שהמגדניה הזאת נמצאת באמצע הדרך – בין גבעת־ברנר וגבעת־חיים. ואם אחליט אחרי השיחה הזאת לשלוח אחד מכם אל עַבֶּד בגבעת־חיים ואת האחר אל שייקה בקיבוץ נען, אני יכול להיות די בטוח שתגיעו באותה שעה, פחות או יותר…

המקום – ה“מגדניה” שעל קומת־הגג, ברחוב נחלת־בנימין בתל־אביב. היה זה מזנון שקט, השייך לחברי “השומר הצעיר”, שבו נהג איתי להיפגש לפעמים עם אנשי גדודו. עתה ישבו השלושה ליד השולחן שבפינה, לגמו להנאתם מן הקקאו המתוק ושוחחו בקולות נמוכים.

– אז איך עבר הסיוּר? – שאל איתי – שני הגשרים עומדים עדיין על הוָאדי ומחכים לנו?

– עומדים ומחכים, במרחק שלושים מטר זה מזה, שמונה קילומטר מדרום לעזה, כידוע לכולנו.

יצחק זמיר, המכוּנה “העיניים של הנגב”, הוציא דף נייר מקופל מתרמילו, פרשׂ אותו על השולחן, הציץ בחשאי ימינה ושמאלה מתוך הרגל שהפך לטבע שני, והמשיך בקול שָקֵט:

– הגשרים גדולים מעט יותר מאשר האומדן שהיה לנו בסיור הראשון. אורך גשר־הרכּבת חמישים מטר בערך, רוחבו חמישה־ששה מטרים, והוא נתמך על־ידי קורות של אבן ובטון מזוין. גשר־הכביש קטן ונמוך יותר. אבל לא הגודל שלהם הוא שצריך להדאיג אותנו, אלא השמירה הקבועה עליהם. על שניהם. בשני הסיוּרים פגשתי זקיפים ערבים, שיושבים או עומדים להם בעמדות־בטון עגולות, משני צדי גשר־הרכּבת.

– זאת אומרת, פילבוקסים – הוסיף נחום תרגום כתוספת להסבר.

– האזור כולו מלא כידוע מחנות צבא בריטיים – המשיך יצחק – במרחק חצי־קילומטר מהגשרים נמצא קמפ של “כלניות”, ולא רחוק ממנו –שדה־תעופה צבאי.

– ומה שמדאיג לא פחות – הוסיף נחום – השטח כולו ישר שָם כמו השולחן הזה. בלי שום קפל־קרקע או צמחיה למסתור. יהיה די קשה לחבלנים או לחוליות החסימה והאבטחה להתקרב אל הגשרים בלי להתגלות.

איתי נעץ את מבטו בתרשים ועיניו נעצמו למחצה. לרגע נדמה לשני הסיירים שמצב־רוחו המרומם נעכר במעט.

– נכון, יהיה קשה, אבל נהיה מוכרחים להתגבּר איך־שהוא על הקושי הזה – אמר בקול מהורהר. – כנראה לא תהיה לנו ברירה, אלא לבצע פעולת הטעיה על איזה אובייקט בסביבה, כדי “לבלבל את האויב”, כמו שאומרים, ולמשוך את תשומת־לבו מן המטרה העיקרית שלנו.

צפירה עצבנית של נהג משאית קצר־רוח עלתה מן הרחוב. הבחורים העיפו מבט דרך החלון הפתוח החוצה, אך כל שראו לא היה אלא גג־הרעפים האדמוני של הבית שממול ופיסת שמים תכולים.

– אולי תרצו עוד סנדויץ', או עוגת גבינה? – שאל איתי את סייריו, והוסיף: – כדאי לכם לאסוף כוח. בסוף השבוע נצא יחד לסיור לילי בגשרים.

באותם ימים היו כבר מחלקות הגדוד השני נתונות במשטר של אימונים מרוכזים, אימונים שהקיפו את כל המקצועות: סיור, חבלה, מטווחים, עזרה ראשונה, ו…“זקס”.

ערב אחד נכנסו ארבעה בחורים בצעד רב־חשיבות אל מחנה האוהלים המרובּע של הכשרת נען; בגדיהם מאובקים ופניהם קורנים סוד גדול וכמוס.

– אהלן, חבר’ה – קידמו חבריהם למחלקה את פניהם בשמחה מהולה בסקרנות, – סוף־סוף חזרתם, מה? אז סַפּרו, ספרו – איפה הייתם? ומה עשיתם?

הארבעה שותקים, פיותיהם חתומים. ורק אחד מהם, אהרן שמו וג’ימי כינוּיו, פולט לאחר רגע של דומיה:

– היינו מספרים לכם ברצון, אבל קיבּלנו פקודה לשתוק. זקס!

– בכל־זאת, איפה הייתם? החבר’ה אינם מניחים להם, עיניהם בוערות בסקרנות.

– אצל הדוֹדה… –עונה ג’ימי תשובה של התחמקות.

– ומה עשיתם שם?

– אצל הדודה? כלום… שום דבר… עבדנו…

– בחייך! ואיפה היא גרה, הדודה הזאת?

– זקס! – היתה התשובה – די, הפסיקו לשאול שאלות. בקרוב גם אתם תצאו לעבוד אצלה, ואז תהיה לכם הזדמנות להכיר אותה.

”זקס" היה המונח המחתרתי לפעולה סודית, והדודה לא היתה כמובן אלא מלת כיסוי לפעולות סיור בחוליות קטנות ושאר תרגילי חדירה אל מרחבי הדרום. לפתע פתאום היו “נעלמים” שלושה־ארבעה מאנשי המחלקה, ובמשך יומיים־שלשה סורקים היו שדות וערוצים, חודרים אל כפרים ערביים, מגלים בארות ושבילים נסתרים, מאתרים פרצות בגדרי־תיל ומשוּכות צבר, לומדים לנַווט את דרכם בלילה בעזרת הכוכבים, וחוזרים ומביאים לשייקה גביש המֵם־מם תרשימים ותצלומים של גשרים ותחנות־משטרה.

המנצח על סיורים אלה היה יצחק זמיר איש עברון, זה שכינוהו “העיניים של הנגב”. הוּא היה קשיש בשנתיים־שלוש בלבד מחניכיו, אבל מלא וגדוש ידיעות כאנציקלופדיה המהלכת על שתים. צועד היה עם החוליה שלו לאורך נחל עזה, מביט ימינה ושׂמאלה ואומר:

– בעצם, השם הנכון של הוָאדי הזה הוא לא נחל עזה, אלא נחל הבשׂוֹר, כפי שהוא נקרא בתנ"ך. אולי במקום הזה חצוּ אוֹתוֹ דוד ואנשיו בשעה שרדפו אחרי הפושׁטים העמלקים. ואולי כאן עבר גם שמשון הגיבור בלילה, כשהוא נושא על כתפיו את שער עזה. הלא התל שאנחנוּ רואים ממערב לגשרים – תל עג’וּל שמוֹ – הוא לדעת כמה חוקרים מקומה של עזה הקדוּמה. אבל אני משער כּי שָם שכנה בימי בית שני העיר בית־עַגְלַיִם.

כעבור דקות אחדות היה יצחק עוצר את החוליה ליד שיח של רותם־המדבר, מסביר כיצד אפשר לקלוע חוטים מסיבי הצמח ומוסיף: “הבדווים נוהגים לעקור את שרשי הרותם ולשרוף אותם לפחמים, השומרים את החום זמן רב. בעצם, את התורה הזאת יָדעו כבר אבותינו, שהרי גחלי־רתמים נזכרים כבר בספר תהלים.” לפעמים עצרו ליד שרידי מצד קדום, ויצחק היה מסביר כי זהו שריד של תחנת משמר רומית, אחת מתוך שרשרת של תחנות גבול, שהעמידו הרומים לרוחב הארץ, מרפיח עד ים־מלח, כדי לגונן על ישובי הקבע מפשיטות־הפֶתע של נוודי המדבר.

ובעוד חוליות הסיירים חורשות את מרחבי הדרום – כמו שנאמר: בכל צבא תפקידו של הסייר לגלות את האויב, בפלמח תפקידו לגלות את המוֹלדת – היתה כּיתה אחרת יושבת בצריף־הפח הסמוך לגדר הדרומית של נען ומתאמנת בשיטות חבּלה. האצבעות היו מתַרגלות חיבור פתילי השהיה אל אצבעות ז’לאניט, וג’ימי היה מוציא פתאום מכיסו פנקס ועפרון, סוקר את דפנות הצריף, מחשב חישובים ולבסוף מכריז בידענות: “הביאו לי שני קילו וחצי ז’לניט ושידית ואני מעיף לכם את הצריף המסכן הזה.”

האימונים נמשכו גם לאחר ששלושים ושמונה הבחורים ממחלקות נען וגבעת־ברנר הגיעו במשׂאית לקיבוץ בארות־יצחק שמדרום־מזרח לעזה. השמועות העקשניות אמרו אמנם, שהם הגיעו לקיבוץ דתי זה כדי לצאת ממנו לאיזו פעולה רצינית – אולי התקפה על אחד הבסיסים הבריטיים שבסביבה, או פריצה למחנה המעצר ברפיח. אך מאז שעות הבוקר לא עסקו הבחורים אלא באימונים ותרגילים: הצמדת מטעני־חבלה אל קירות ועמודים, חיבּוּר נַפָּץ והרכבת מַרעוֹם, זחילה וגרירת פצוע, התקנת אלונקה מאולתרת משׂמיכה ושׂקים ומוטות ועוד. החום הנֶגבי היה מתיש, הבחורים הזיעו, אך הוסיפו להתאמן בלא לרטון. אלא שנחוּם איננו מסתפק ברצון טוב ובמסירות. הוא דורש ביצוע מושלם, פוקד על תירגול חוזר, ואומר: “אני רוצה שכל צעד, כל פסיק שלכם יהיה חָלָק כמו שֶמן וידפוק כמו שעון. אז בבקשה לקום. נעשה את התרגיל פעם נוספת.”

בצהרים החליט נחום פתאום לחלק את אנשיו לחוליות: פָנָה אל השלושה שעמדו מולו ואמר:

– אתם תהיו חוליה מספר אחד. מה השמות שלכם?

– פוגי, ג’ימי, פיני – השיבו לו.

ואז חייך אליהם המפקד הקפדן, טפח על שכמם ואמר: “שמות תמאם!”

פתאום, ללא אתראה מוקדמת, התקלף נחום מקפדנותו היתירה והתחיל מתבדח עם פקודיו, מעין התבדחות שניסתה לחפות על מתח פנימי. ובקרב הבחורים הלכה והתחזקה ההרגשה: בכל־זאת יוצאים כנראה הלילה לפעולה!

בארבע ושלושים התכנסה המחלקה בצִלה של סככת־הפח הצמודה אל הרפת של בארות־יצחק. איתי עמד מול הבחורים וחשף באזניהם לראשונה של פרטיו של ה“זקס” הגדול:

“בעוד ארבע שעות נצא מכאן כדי לפוצץ את שני הגשרים הנטויים על נחל עזה ומקשרים את הארץ עם מדבר סיני. עוד מעט יסבירו לכם מפקדי הכיתות והחוליות מהו בדיוק תפקידה של כל חוליה וחוליה. אחרי הפעולה לא נשוב לבארות־יצחק, כי יש להניח שמחר בבוקר יבואו האנגלים לחפשׂ אותנו כאן. אנחנו ניסוג ברגל לדורות ורוחמה. זה יהיה מסע מהיר, ארוך מאד ולא קל; אך אם נפעל בדיוק לפי התכנית ולוח־השעות, נגיע אל הקיבוצים לפני אור היום. את השעות שנותרו עד היציאה אני מציע לנצל למנוחה הגונה.”

כעבור חצי־שעה כבר התפרקדו הבחורים על השׂקים שנפרשו על רצפת הסככה. נשימת הפרות עלתה מן הרפת חמה וקצובה. השמש הצונחת מערבה הטילה ריבועים ועיגולים זהובים על הארץ. איתי ונחום פרשׂו מפה טופוגראפית על חבילת חציר ורכנו מעליה, מודדים אזימוט ומרחק, בודקים שוב את תוַאי הנסיגה ובוחרים נקודות למנוחה. איציק שָכב ועילעל בחוברת “במעלה”. עמוס עסק ביישוּר שק־המצע שלו, גבעול קש בפיו ועיניו בוחנות את כתם־השמש הזהוב שלרגליו. ואורי, שהוא חובש במקצועו ומשורר לעת־מצוא, שלף את פנקס־הכיס שלו, העביר את עיניו על החברים הנחים סביבו, על פניהם החתומות, נָשם מלוא חזהו את אוירת הציפיה האפרורית, ופתאום נחה עליו הרוח והוא פתח את הפנקס וכתב:


הַלּוֹחֲמִים נָחִים. שְׁעַת עַרְבַּיִם.

מַשָּׁב עָיֵף דּוֹאֶה מִמַּעֲרָב.

הַשֶּׁקֶט מְדַבֵּר מִן הָעֵינַים:

בְּלַיְלָה זֶה רֵעִים יוֹצְאִים לַקְּרָב.

הוֹלְכִים הִנָּם אֶל הַבִּלְתִּי יָדוּעַ,

וְלָמָּה כָּל אֶחָד כָּזֶה שָלֵו?

הגִ’ינְגִ’י מְפַזֵּם “לַמָּה, מַדּוּעַ”…

אַךְ מִי יוֹדֵעַ מַה יָשִׁיר בַּלֵּב?

הַשְׁקֵף, גּוֹרָל־אוֹ־אֵל, מִמְּרוֹם שִׁבְתֶּךָ,

רְאֵה כַּמָּה טוֹבִים מַבָּטֵיהֶם.

קַחֵם הַלַּיְלָּה תַחַת חָסוּתְךָ

וַהֲשִׁיבֵם עִם אוֹר אֶל בָּתֵּיהֶם.

– ואני אומר לכם – נשמע פתאום קולו של פיני קטן־האמונה – שגם בפעם הזאת לא נצא לשום גשר. ברגע האחרון יופיע איזה שליח ויודיע: נא לחזור. הפעולה נדחתה…

– שום פעולה לא תידחה הלילה, תסמכו עלי – השיב כנגדו ג’ימי – בחודש שעבר נדחתה הפעולה, כי אותי השאירו מאחור, ואחר־כך שלחו אותי להודיע לכם על הביטול. אח, כמה שׂמחתי אז שבּיטלו אוֹתה! אבל הפעם אני כאן, נכון? ועוד בחוליה אל’ף, אז ברור כשמש שאנחנו יוצאים!

והם יצאו.

בשעה 8.30 עלו בחורי המחלקה על המשׂאית: הסַבּלים העומסים על גבם את חומר־הנפץ הארוז בתרמילים; חוליות האבטחה, החסימה והריתוק, שאנשיהן חמושים בתת־מקלעים. יַצה המקלען מחזיק בשתי ידיו את מקלע הבּרֶן שלו. כל בחור קיבל גם שני רימוני־יד, אותם תקע בחגורת המכנסיים. רק לפני רבע שעה קיבלו הבחורים את הנשק מידיהם של הנשקים ולא היתה שהות בידם לנסותו ולוודא שהוא פועל בלא מעצורים.

דלת תא־הנהג נטרקת, המשאית מותנעת ויוצאת באורות כבויים אל דרך־העפר.

– יוצאים או לא יוצאים? – לחש ג’ימי כמנצח. איש לא ענה לו. לאחר נסיעה דמומה ואיטית של עשרים דקות עצרה המשאית בשוליו של פרדס. הבחורים ירדו בקפיצה על הקרקע החוֹלית והסתדרו בשורה עורפית. ולאחר שהאחרון ירד והמשאית התרחקה ונעלמה, יצאה המחלקה בצעד מהיר דרומה־מערבה, אל נחל עזה הקרוב. ומיד לאחר שאחרוני הצועדים גלשו במדרונו התלול של הואדי, עלה במזרח ירח מלא ועגול.

עתה צעד הטור על קרקעיתו הטוֹבענית של הואדי, הנקרא היום שוב נחל הבשור, כאשר דפנותיו התלולות משמשות לַהולכים חומת־מסתור מימין ומשמאל. לאחר עשר דקות הרים איתי את ידו והכל עצרו וכרעו ברך. גשר הרכבת נתגלה לעיני הגששים – כמין קַו־רקיע גבוה וארוך, רוחץ באור הירח.

“אז זהו זה,” לחש מישהו. גם בלא להביט בפני הבחורים ניתן היה לחוש את התרגשותם. עוד רגע הם יקומו וינועו איש־איש ליעדו והפעולה תתחיל – פעולה קרבית ראשונה בחייהם.

“מפקדים אלי!”

איתי מכנס סביבו את מפקדי החוליות, חוזר במהירות על מהלך הפעולה לשלביה, מבקש לוודא שהכל יודעים ומכּירים היטב את תפקידיהם. פניו גלויים לירח, מבעם חמור־סבר אבל עיניו קורנות חברוּת. הוא סוקר את פניהם של המפקדים הסמוכים אליו. הם שותקים. אין שאלות.

“פעל!”

בזו אחר זו מתרוממות החוליות ונעות כל אחת למקומה. חוליות האבטחה תוֹפסות עמדות החולשות על שני צדי הגשרים. חוליית־הרתק תפסה עמדה מאחורי תלולית עפר שבמורד הואדי, מול עמדת הפילבּוֹקס הסמוכה לגשר הרכבת. חוליות החסימה הציבו את השלטים הגדולים “זהירות, מוקשים!” משני צדיו של גשר־הכביש “כושי” טיפס על עמוד הטלפון וניתק את חוטיו.

“סבלים וחבלנים – אחרי!” לוחש נחום.

הבחורים קמו וקרבו בקומה שפופה אל דופן הואדי, תרמילי המטענים הכבדים על גבם.

אותה שעה כבר קרבה לסיומה פעולת ההטעיה, שביצעה כיתה בפיקודו של גרשון, שכווּנה הבסיס הצבאי הבריטי הסמוך לתחנת־הרכבת בדיר סֻניד (בין עזה ליד־מרדכי). הכיתה, שהסתתרה בפרדס הסמוך, פתחה באש רובים ומקלע לעבר מתקני הבסיס וגם הטילה שניים־שלושה רימונים. ובעוד מכוניות עמוסות תגבורת היו דוהרות לעבר דיר־סֻניד, ובכל מחנות־הצבא שבאזור הוכרז על מצב כוננות,נסוגה הכיתה חרש ליד־מרדכי וסייעה בעקיפין להצלחת ההתקפה על הגשרים.

נחזור איפוא אל הגשרים.

בעוד ה“סבלים” והחבלנים זוחלים לאורך שׂפת הואדי ומתכוננים לגלוש במורד קיר־האבן – שלושה מטרים גובהו – כדי להגיע אל העמודים התומכים בגשר־הרכבת, חסמה את דרכם פתאום גדר־תיל מתוחה לרגלי הקיר.

“לעזאזל החמישי!” פלט נחום גידוף “התיל הזה לא כלול כלל בתכנית. איך זה שלא השגחנו בו בזמן הסיור?”

ידו אותתה הוראה שמשמעה “שַנֵה כיוון”, ומיד פנה לגלוש בחזרה אל הוואדי; הבחורים גלשו אחריו, משתדלים לחמוק מאור־הירח ולהתמזג עם העפר הרך שמתחתם.

בעוד נחום מנסה למצוא מעבר בגדר־התיל, פילחה את השקט קריאה רמה בערבית מעמדת הזקיף שליד גשר־הרכבת: “מין האדא?”

שתי שניות של דומיה מתוחה, ואחריהן נשמעה בבירור נקישתו של בריח הרוֹבה.

אך בטרם הספיק הזקיף ללחוץ על ההדק מיהר איתי לשלוף את אקדחו שלו, כיוון, ירה כדור אחד ופלט צעקה: “אש!!”

הגשרים וכל אשר סביבם כמו נעורו לחיים והכל התחיל לנוע עתה במהירות אחוזת תזזית.

חוליַית הרתק פתחה באש מכוּונת לעבר ה“פילבוקס” וסביבתו. יַצָה הצמיד את קת המקלע אל כתפו ושיגר צרור ארוך ומדויק אל המטרה, ורוּביק ששכב לידו התרומם, שלף ניצרה והטיל רימון. הזקיפים המבוהלים הסתגרוּ בעמדת הבטון שלהם ושיגרו מתוכה רקטה אדומה, שהאירה את כיפת השמיים באור ארגמני הזועק לעזרה.

בינתיים הצליח נחום להרחיב את הפרצה בגדר־התיל, עבר בה ראשון והושיט דרכה את שתי ידיו:

“הגישו את התרמילים! מהר!!”

הסבלים מיהרו לפרוק מעליהם את תרמילי־הגב ומסרו אותם מבעד לפרצה לידיו של נחום; והוא נטל אותם בזה אחר זה והביאם אל מתחת לגשר. אחרי התרמילים עברו גם החבלנים ועוזריהם את הגדר וסייעו לנחום להצמיד את מטעני חומר־הנפץ אל עמודי הבטון, בקרקעיתם ולחבר אליהם את הפתילים והנַפצים. ובעוד האצבעות המאומנות עוסקות בחיבּוּר חפוּז של הפתילים אל המטענים, ובעוד היריות מוסיפות להתנפץ מעל הראשים והכל “מתים” לסיים במהירות את המלאכה ולהסתלק מכאן למקום שקט ובטוח יותר, הרים נחום פתאום את ראשו ובעיניו מהבהב זיק חייכני.

– הי, אורי – קרא לעבר חברו הטוב, שגהר מעל המטען הסמוך, שקוּע במלאכתוֹ – בוא הנה. אני רוצה לספר לך משהו.

– מה העניינים? – שאל אותו אורי.

– שמע דבר יפה – אמר נחום וסיפר לידידו בדיחה על הסקוטי הקמצן, שמשום־מה נזכר בה דווקא ברגע זה. סיים את הבדיחה – והשניים פרצו בצחוק רם ומתגלגל.

הסתכלתי עליהם כמו על זוג ליצנים מופלאים – נזכר פיני כעבור זמן באותו מעמד – נכון, הם היו כבר לוחמים ותיקים ובעלי־נסיון; אבל החפשיוּת הזאת והטבעיוּת שבה התנהגו בלילה ההוא מתחת לגשר, בעוד אני וכל ה“סבלים” האחרים מתוחים ואפילו קצת נפחדים – זה עשׂה עלינו רושם עצום. המתח התפוגג, הבנתי שהשד הנורא איננו נורא כל־כך.

באותה שעה עלתה כבר כיתת חבלה מספר שניים על גשר־הכביש. גשר זה, שנמצא כשלושים מטר ממערב לגשר הרכבת, היה גשר אירי שלא נשען כלל על עמודי תמיכה. על כן הוחלט להניח את חומר־הנפץ על האספלט, במרכז הגשר, בהנחה כי הפיצוץ יחתוך אותו לשניים. לערך באותה עת נסתיימו בשני הגשרים עבודות ההכנה. נחום פָקד על כיתת הסבלים לחזור בריצה לנקודת הריכוז; ואחר־כך הוא מצית את פתיל־ההשהיה והקריאה הרמה מהדהדת בחלל: “פוצַץ!!”

הבחורים רצים במהירות, מגיעים אל הקיר הגבוה, מטפסים עליו, קופצים לעברו השני וממשיכים לרוץ. היריות מוסיפות להתנפץ מעל לראשים – אש חלשה ובודדת של הזקיפים עם צרורות המקלע של יַצה. נדמה – הבחורים כבר הסכינו לרעש הזה, ובכל־זאת – ההרגשה אינה נעימה ביותר. והרגליים רצות הלאה. רוב הכיתה כבר עברה את קיר־האבן. אלא שֶפּוּגי כבד־הגוף מנסה שוב ושוב לטפס עליו בכוחות עצמו ואיננו מצליח. הוא נמוך כזה והקיר גבוה.

– עזור לי, בחייך – הוא מבקש מזה שרץ לצדו – תן לי יד!

אך הלה רץ הלאה בבהילות, כמי שאיננו שומע את הבקשה.

– אחר־כך נודע לי מיהו – סיפר פוגי כעבור זמן – אבל היתה בינינו מעין הסכמה אילמת, שלא לייחס תשׂוּמת־לב רבה מדי להתנהגותו של חבר, שאמנם מילא את תפקידו, אבל במקרה אחד לא עמד על הגובה הדרוש.

פתאום ראה פוגי יד המושטת אליו. ידו של ג’ימי. הוא הבחין במצוקת ידידו וחזר על עקבותיו כדי לעזור לו. אחר־כך המשיכו השניים לרוץ עד שנעצרו ליד גדר־התיל; שם נעצר ג’ימי, התכופף ועבר באטיות זהירה ומופגנת בין החוטים הדוקרניים, לבל תיתפס חולצתו חלילה בין קוצי התיל… אחר־כך רצו השניים בשטח פתוח, כשלושים־ארבעים מטר מן הכביש, ופתאום הבחינו באורות־מכונית הולכים וקרבים לעברם. מיד זינקו וקפצו אל התעלה שלצד הכביש ונצמדו אל קרקעיתה. המכונית הלכה וקרבה – קומנדקאר עמוס אדומי־כומתה – כשהנהג ממשיך בנסיעתו המהירה ומתעלם לחלוטין מן הנעשה סביבו. במרחק מאה מטר מן הגשר הסתובב הקומנדקאר שמאלה ועלה על דרך־עפר המוליכה אל המחנה הצבאי.

בינתיים התגלגל בחלל הדה של התפוצצות עמוּמה מכּיווּן גשר־הכביש.

“שמת לב שעוד לא שמענו שום התפוצצות מכֹיווּן גשר־הרכבת?” אמר פוגי, “אולי קרה משהו?”

נחום, שכרע בֶּרך בעיקולו של הואדי בציפיה להתפוצצות, נתמלא גם הוא תמיהה ודאגה נוֹכַח הדממה החשודה שעטפה את הגשר. לאחר שהציץ בשעונו – השעה היתה כבר 11.35 – החליט לשוב אל עמוּדי הגשר ולבדוק לדממה זו מה עושה. כעבור רגע כבר כרע נחום ברך בשנית מעל מטעני החבלה השלמים והפתילים הסרבנים, מישש ובדק, עד שגילה מה שגילה ופלט חרש: “ינעַנדינכּוּם!” דווקא עכשיו זה היה צריך לקרות! ואיך לא הבחין בפּתיל המנוּתק כשבדק את החיבורים לפני ההצתה? מיהר איפוא לחזק את החיבוּר, הוסיף פתיל חדש וּוידא שהפעם יהיו כל חיבורי הפתילים מותקנים במאה אחוז. תוך כדי בדיקה העיף מבט גם בתרמילי הז’לאניט המקיפים את עמודי הגשר, כשהם מונחים על הקרקע. להרף־עין עלתה מחשבה בלבּו שמוטב היה להצמיד את המטענים אל העמודים בנקודה גבוהה יותר, במרכזם או אף סמוּך לראשם. אלא שעתה היה כבר מאוחר מכדי לתקן את המעוּות. הצית איפוא פעם שניה את ה“עפרון” האדום, צעק “פוצץ!” ומיהר לשוב בריצה על עקביו.

ברגע שהגיע אל נקודת הריכּוּז היכה רעם ההתפוצצות על אזניו. הוא עצר, הסתובב ושלח מבט לעֵבר היעד, וכמוהו עשׂו גם כולם. המקום שבו נמצא הגשר היה מכוסה עתה כולו ענן־אבק־וחול עצום, שהסתיר כליל את הנוף מעיניהם.

– הצלחנו, סיני. מה? – אמר נחום לגבר גבה־הקומה שעמד לצדו.

– הצלחנו – השיב לו ארנן עזריהו המכונה “סיני”, קצין ההסברה של הפלמח, שהצטרף אל המחלקה כמשקיף מטעם מַטה החטיבה.

בינתיים התחילו החוליות להגיע זו אחר זו אל נקודת הריכוז. הגיעו חוליות החסימה והרתק. אחריהם קרב ובא יצה כשהוא מדדה קלות, המקלע על כתפו והוא מנסה להעלים צליעה מטרידה ברגלו.

“זה שום דבר, באמת,” השיב לשאלתו של אורי החובש, “כשקפצתי מן העמדה לוָאדי חטפתי כנראה נקע קטן ברגל.” סיפר תוֹך סירוּב עקשני לחבוש את קרסולו, או לבלוע כדוּר נגד כאבים.

הבחורים שבים ומסתדרים בשורה עורפית. מתפקדים במהירות, איש לא חסר. אפשר איפוא להתכונן לנסיגה הארוּכּה. אך לפני שיוצאים לדרך עובר אורי החובש מבחור לבחור, נותן לכל אחד כדור זעיר ולגימת מים.

– בשביל מה זה טוב? – שואלים אותו; והוא משיב:

– זה כדור־מרץ. הוא יעזור לנו לעשות את ארבעים הקילומטר בחצי ריצה ובלי מנוחה כמעט.

עוד לפני שסיים את החלוקה פָּנה אליו אחד הבחורים וביקש כדור נוסף: “הראשון נפל ונקבר בחול,” אמר כמצטדק. אורי הושיט לו כדור שני, ולבסוף גילה כי השקית שבידו ריקה ולא נותר לו גם חצי־כדור לרפואה בשבילו עצמו. שאל עצמו בדאגה – מה יהיה? והשיב: יהיה מה שיהיה, אלך עם כולם בלי כדור־מרץ…

אך עוד לפני שהספיק לשוב למקומו בשורה, נשמע קולו של ג’ימי: “אוי, הרימונים שלי!”

– מה קרה לרימונים שלך? – שואל איתי.

– הם נפלו לי בנסיגה מהגשר – השיב ג’ימי בקול מודאג – אני חוזר למצוא אותם.

– אתה לא חוזר למצוא אותם – אָמר לו איתי בהחלטיות. – אלא שָב מיד למקומך בשורה!

– אבל תבין… – ניסה ג’ימי לערער – בוקר ימצאו אותם האנגלים ויגלו עליהם את טביעת־האצבעות שלי. ואז…

– ואז ידעו מיד שהרימונים האלה היו שייכים לג’ימי שמידט ממחלקת נען. מה? – אמר איתי בחיוך שחציו לגלגני וחציו סלחני. – חזור למקום שלך, ג’ימי, ובלע את כדור־המרץ, אם לא בלעת אותו עדיין. אנחנו זזים!

ג’ימי חזר למקומו בשורה. כדור־המרץ שלו היה נתון עדיין בכף־ידו הקמוצה; אבל עתה החליט שלא לבלעו, במחאה על הפקרת רימוניו. שידעו להם!…

“הגששים – לדרך!” נאמרה הפקודה. והנסיגה הגדולה התחילה, מסע רגלי מהיר בן ארבעים קילומטרים, מן הואדי ועד לדורות ורוחמה, אותם חייבים היו לגמא בשש שעות לכל היותר. וכל מי שהשתתף באותו מסע והלך־רץ בטור הארוך באותו לילה קיצי – טעמה של החוויה ההיא נותר חרות בזכרונו לעד.

כל עוד פסעו בוָאדי החולי, טרחו אנשי המאסף לטשטש את העקבות שהוטבעו בחול בעזרת שַׂק. אך משיצאו את הואדי ועלו על שדה שלף, החליט איתי שיצא ידי חובת טשטוש־עקבות ומכאן ואילך לא יעכב עוד את השורה בשל ענין פעוט שכּזה. כעבור חצי־שעה כרעו ברך מאחורי קפל־קרקע, מול כביש עזה – באר שבע וצפו בארבע מכוניות צבאיות, הדוהרות מערבה, אולי כדי לשמש תגבורת במצוד אחרי ה“טרוריסטים”. ולאחר שהמכוניות נעלמו מן העין והכביש האפל שָב ונרגע, עברו אותו בריצה. אחר־כך התחילו חוצים במהירות את המישור האין־סופי, החרוש בּתרונות וערוצים שנוצרו על־ידי גשמי חורף, אשר ירדו פתאום באזור זה, המכוּנה “גבול הצחיחות”. הלכו במהירות מטרפת – גששים בראש, מאסף מאחור – והעיניים בולשות ימינה ושמאלה. איתן צעד ראשון, כקטר הגורר אחריו שיירת קרונות ארוכה – נמוך־קומה, רחב כתפיים, הילוכו קצוב ונמרץ וה“טומיגאן” תלוי לו על חזהו באלכסון.

עקפו מאהל בדווי וחושות ערביות, התעלמו מנביחות כלבים רחוקות. ובעודם הולכים נזכרו באותם מסעי־סיור סודיים יותר וסודיים פחות, שעשו בסביבה זו בשליחותו של שייקה המם־מם: כיצד קרבה הכיתה אל בארו של הכפר הערבי והצטלמה לידו, בעוד הפלחים משגרים לעברם מבט חשדני, נועצים עין זועמת מאד בבחורים ועין זועמת פחות בבנות; כיצד עברו ליד משוכת הצבר והוקפו פתאום על־ידי להקת כלבים צמאת דם; וכיצד היו הקטנים והחצופים שמקרב השבּאב מְיַדִים בהם אבנים – ומיד נושאים רגליים ונמלטים כל עוד נפשם בם… ועכשיו הם חוצים שוב את המישור הזה, והשעה כבר אחרי חצות־הלילה, ויש ללכת מהר, מהר, מהר, להגיע אל הקיבוץ הרחוק לפני זריחת החמה. וכיון שיש ללכת מהר הם מרחיבים צעד, משתדלים לשמור על רווחים שווים ביניהם. אלא שהרווח אשר בין יַצה והבחור ההולך לפניו הולך וגדל אט־אט, ונראה שצליעתו הולכת גם היא וגדלה. אבל הוא מוסיף לצעוד בשתיקה, נושך שפתיו, מעביר מדי פעם את המקלע המכביד מכתף אל כתף.

יד מונחת פתאום על כתפו הפנויה. ידו של שייקה הצועד אחריו.

– תן לי את הבְּרֶן, יצה – אומר לו שייקה – אני אסחוב אותו קצת במקומך.

– לא בא בחשבון! – עונה המקלען המשופם.

– אבל למה, יצה? אם תרצה – נתחלף: אני אתן לך את התומי שלי, ואתה תמסור לי את הבְרֶן שלך. בסדר?

– לא בא בחשבון – אומר יצה שוב, שותק רגע קל ואחר־כך מוסיף בקול נמוך – שאלת למה, נכון? אז הקשב ושמע: המקלע לא בגד בי, ירה בלי אף מעצור. אז אני גם לא בוגד בו… – אמר והשתתק, כאילו התבייש בתשובתו הרגשנית.

הוסיפו ללכת צפונה־מזרחה – בקו ישר, בקצב מהיר, ללא מנוחה. רק פעם אחת או פעמיים עצרו לחמש דקות, כדי ללגום מעט מים מן המימיה ולתת מרגוע לכפות־הרגליים. אחר־כך קמו והמשיכו דרכם לאורו של הירח המלא, הגולש מערבה. עוד שעה קלה ישקע והם יפסיעו לאור־הכוכבים, והגששים ינווטו דרכם על־פי כוכב־הצפון הנטוע במקומו ממש מול עיניהם. בלכתם היו הבחורים נזכרים בסיורי הלילה שעשו בשדות אפלים אלה, כאשר סמוך לחצות שלח אותם שייקה לראות מה שלומה של באר רחוקה, או לעבור מתחת לגשר של מסילת־ברזל, או לחדור לכפר נידח ושכוח אל. ולאחר שהשלימו את המשימה, עוד היה עליהם לשוב ברגל אל הקיבוץ לפי כּווּן הכוכבים… ופיני, בהיזכרו באותם סיורי לילה פרץ פתאום בצחוק. שאל אותו ג’ימי ההולך לפניו למה הוא צוחק ופיני אמר לו:

“אתה זוכר את הלילה ההוא, שבו חזרנו מיִבְּנֶה ולא הצלחנו למצוא את הקיבוץ?”

הוא זכר, ועוד איך. ליל האחד יצאה חוליית הסיירים לראות מה שלומו של הגשר שעל־יד יבּנה. הגיעו לגשר – והתחילו לחזור. כל זמן שהירח האיר בשמים הלכו בלי בעיות. אך בחצות נעלם הירח. השמיים התכסו בעננים והארץ התכסתה בערפל. קורה. המשיכה הארבעה ללכת וללכת עד שאמרו זה לזה: מוזר, לפי כל הסימנים כבר היינו צריכים להיות מזמן במשק. התיעצו מה לעשות והחליטו להמשיך בחיפוש אחרי הקיבוץ שנעלם. אחרי שעתיים נוספות של חיפושים התיאשו הבחורים והחליטו לחכות לזריחה. נשכבו במקום שעמדו בו, הניחו ראשם על התרמיל ונרדמו. עם בוקר העיר אותם שומר־השדות של נען ואמר: “למה לכם לישון על־יד השער? בואו, היכנסו פנימה…”

אבל הפעם לא היו הגששים צריכים לטרוח ולחפש את המשק. בחמש לפנות־בוקר, כאשר פאתי המזרח התחילו מחווירים,כבר נראה מרחוק מגדל־המים הגבוה של דורות נטוע במקומו, כעץ גמלוני קדמון, והוא מאותת ברכה לאורחים ומבשר על סיומה של הדרך ועל מנוחה קרובה. לאחר דקות אחדות התפצלה המחלקה לשניים: המחצית האחת המשיכה לעבר דורות הקרובה והמחצית האחרת פנתה מזרחה, אל רוחמה השכנה.

עם זריחה נכנסו הבחורים למשק. בבואם מסרו את הנשק לאנשי הבטחון ונכנסו לחדר־האוכל, שם כבר המתינה להם ארוחת־בוקר “בריאה”. ולאחר שהשביעו רעבונם ורחצו את פניהם, ישבו על הדשא לחטוף מנוחה קלה, עד לתזוזה הבאה.

נראה שעוף השמים הוליך את הקול על טיבם וזהותם של האורחים; שכּן פתאום התחילו ילדי הקיבוץ להתקבץ סביבם, לטשו עיניים וניסו לקשור אתם שיחה. ואז קיבץ נחום אריאלי את הילדים סביבו והתחיל לספר להם סיפורים מסמרי שער על מעללי טרזן מלך הג’ונגל ומלחמותיו הנועזות באריות, בנמרים ובקרוקודילים. והזאטוטים לטשו עיניים והאזינו לו בנשימה עצורה ובעיניים פקוחות לרווחה, כאילוּ הוא הוא טרזן מלך הג’ונגל, או לפחות נושא כליו הנאמן. אחר־כך קם נחום והשיג לעצמו אי משם סרבל ישן, מרח אותו בשמן־מכונות, משל היה שרברב או איש־מוסך, עלה על משאית ונסע בלבוש זה העירה, לבלות חופשה חטופה בתל־אביב המעטירה.

בחורי ההכשרה עשו דרכם לנען באוטובוס, בטרמפ ובכל דרך אחרת. חוליות א' וב' ירדו מן האוטובוס בצומת ביל"ו וערכו ביניהם תחרוּת הליכה, מי יגיע ראשון למשק. ג’ימי הגיע ראשון, אבל פוגי אמר לו:

”זאת לא חכמה. הלא לך יש הרגליים הכי ארוּכּוֹת בפלמח…"

למחרת ישב איתי במגדניה שברחוב נחלת־בנימין וקרא את עיתוני הבוקר. העיתונים היו מלאים סיפורים על ליל הגשרים – ידיעות מאת כתבי העיתון לצד הודעות רשמיות של ממשלת פלשתינה (א"י). הוא קרא על החיפושים הנרחבים שעשה הצבא הבריטי בקיבּוּץ בארות־יצחק: ואף־על־פי שחמש־מאות החייילים המצוּידים במכשירי חיפּוּש מגנטיים לא מצאוּ כל דבר “חשוּד”, עצרוּ כמה מחברי המשק, (ששוחררו כעבור ימים אחדים). הוא קרא את ההודעה הרשמית, לפיה ניזוק גשר־הרכבת מעל נחל עזה קשה, לאחר שעמודי הבטון התומכים בו פוצצו בתחתיתם; “הרכבת ממצרים התעכּבה שמוֹנה שעות בתחנת רפיח, ואחרי תיקון זמני של הגשר המשיכה בדרכה”. (“אילו היה מצמידים את המטענים גבוה וקרוב יותר לאדני המסילה – היה הגשר כולו עף ומתמוטט”, אמר נחום). ואילו גשר הכביש ניזוק באופן בינוני והוצא זמנית מכלל שימוּש. הנזק לשני הגשרים נאמד ב־1,800 ליש"ט. “כוחות הוד־מלכותו מצאו על הגשר 4 תרמילים צבאיים מלאים חומר־נפץ והרחיקו אותם בשלום” נאמר בהודעה. לבסוף קיפל איתי את העיתונים וחייך לעצמו בעגמומיות.

“ג’ימי יכול איפוא להיות שקט, הרימונים שלו לא נמצאו…” – הירהר.


 

למחרת הלילה

בבוקר יום שני, 17 ביוני 1946, השכימו תושבי ארץ־ישראל משנתם והופתעוּ לשמוע כּי עשרה מגשרי הגבול, המקשרים את ארצם עם המדינות השכנות, פוצצו סמוך לחצות על־ידי לוחמים מתנועת המרי העברי. הקשר היבשתי בין הארץ לשכנותיה נותק כמעט לחלוטין. תנועת הרכבות וכלי־הרכב הצבאיים והאזרחיים בין ארץ־ישראל לבין מצרים, סוריה, לבנון ועבר־הירדן שבתה אותו יום. אך למרות “דומיית הגבול” עוררה ידיעה מרעישה זו הדים עזים, שחצו גבולות והותירו את רישומם ברחבי תבל.

תגובתם הראשונית של שלטונות המנדט הנזעמים היתה – חיפושים אלימים ומעצרים. כוחות מתוּגבּרים של צבא, משטרה וחיל־הספר הירדני פרצו אל הישובים הסמוכים לגשרים שפוצצו – חניתא ומצובה, מתולה וכפר־גלעדי, כנרת ומעגן, בית־הערבה, מפעל האשלג ובארות־יצחק – חיפשׂוּ בהם כלי נשק ו“חשודים” הנראים כאנשי פלמח וכלאו עשרות חברים מהקיבוצים במחנות־המעצר. כן הציבו הבריטים באותו יום מחסומים בדרכים הראשיות, חיפשׂוּ בכלי־הרכב וברחובות הערים. אֶלא שמעשים אלה לא היו (כפי שהתברר אחר־כך) אלא מעין הקדמה־ואתראה ל“שבת השחורה”, שבאה לאחר שנים־עשר יום והיתה “מכת הנגד” של בריטניה הגדולה לליל־הגשרים.

בצהרי יום ב' הגיע גנרל בארקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ־ישראל, אל מעונו של נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן ברחובות, כדי להזהירו מפני התוצאות הקשות, הצפויות לישוב העברי, אם פעולות טרור כגון זו תימשכנה גם בעתיד; אך תוך כדי שיחה לא יכול היה הגנרל הבריטי לעצור ברוחו מלהביע את התפעלותו מכושר הביצוע המעוּלה של “הבחורים” ומן הפעולה הנקייה וההקפדה על הימנעות משפיכות־דמים. למחרת היום הוזמן פרפ' וייצמן אל ארמונו של הנציב העליון, סיר אלן קאנינגהם, כדי להגיש לו את מחאתה של ממשלת הוד־מלכותו על פיצוץ הגשרים – פעולה שהביאה את מעשי הטרור" בארץ לשׂיא חדש.

אך ממשלת הלייבור לא הסתפקה במחאה שקטה זו. ראש־הממשלה קלמנט אֶטלי עלה על דוכן הנאומים בפרלמנט הבריטי, הכריז שממשלתו לא תיכנע לטרור, מכל צד שיבוא, ואף שאל את מנהיגי הישוב העברי: “איזו תועלת אפשר להפיק מהחרבת רכבות, הריסת גשרים והריגת חיילים? וכיצד יכולה אלימות מסוג זה לקרֵב אותנו לפתרון הבעיה?”

הנהגת הישוב לא נשאה חייבת תשובה לאטלי. בנאוּם שנשׂא דוד בן־גוּריוֹן באספת־מחאה בפאריס נגד מדיניותה של ממשלת המנדט (4 ביולי), אמר יושב־ראש הנהלת הסוכנוּת בקול שניכּרוּ בו כעס כבוש והתרגשות:

מר אֶטלי רוֹגז על הגשרים שפוצצו על־ידי תנועת המרי היהודית. אך ממשלת אנגליה הרסה עוד לפני עשׂרים שנה את הגשרים בין החלק המזרחי והמערבי של ארץ־ישראל, ואֶטלי ובווין אישרו מעשה זה בהקימם בעבר־הירדן מדינה ערבית. אך מה ערך להריסת גשרים, שאפשר להקימם מחדש תוך שלושה ימים, לעוּמת הריסת חייהם של מאות־אלפי יהודים, הנמקים במחנות־ריכוז ושאין להם מוצא אחר זולת ארץ־ישראל?

גם הערבים – הן תושבי הארץ והן אזרחי המדינות השכנות – הוּכּוּ בתדהמה: הרי מרבית הפעולות נעשו “מתחת לחוטמם ממש” (כדברי יגאל אלון). ממשלות סוריה, לבנון ועבר־הירדן העמידו את צבאם ב“מצב הָכֵן” ושלחו יחידות נבחרות לאזורי הגבול. המלך עבדאללה שלח מברק־מחאה לממשלת לונדון על הפגיעה בגשרים ובאנשים ששמרו עליהם. קצינים ופקידים בכירים הגיעו אל אזורי הפעולה, כדי לראות מקרוב את אשר חוללו לוחמי המחתרת העבריים. ומאחר שהמיבצע גרם להפסקת התחבורה היבשתית בין ארץ־ישראל ושכנותיה, עשתה הידיעה כנפיים והיתה לשיחת היום בכל ארצות ערב.

מיבצע ליל הגשרים זכה גם לכותרות ראשיות ברוב עיתוני העולם. “הטרור מתגבר בארץ־ישראל” – הכריזה הכותרת הראשית ב“ניו־יורק טיימס” למחרת הפעולה; ומאמר העורך תקף אותו יום את בווין על “גסותו שאין לה כפרה”, והטעים כי “לא יתכן שיפור במצב כל עוד נשארת בעינה המדיניות הבריטית הנוכחית בשאלת ארץ־ישראל והבעיה היהודית”.

ליל הגשרים היה לנקודת מפנה במאבקו של הישוב העברי בממשלת המנדט. והיטיב לבטא מפנה זה ישראל גלילי במאמר שנכתב מיד אחרי הפעולה ונדפס בבטאון המחתרתי “עוז” של “אחדות העבודה”:

המערכה עלתה על שלב חמור יותר. שוב לא היו אלה מיבצעי אזהרה בלבד, הפעולות היו מכוּונוֹת לגרימת נזק ממשי לשלטונות [הבריטים] והנזק נגרם הן נועדו להפסיק את התחבורה בין הארץ לשכנותיה – והתחבורה נפסקה. הפעולות הוכיחו, שכל עוד לא יהיה פתרון ציוני לארץ, לא תוכל הממשלה לשלוט בה.

אין ספק כי המיבצע השיג את ארבע המטרות העיקריות, שהדֶרג המדיני הציב לעצמו בשעת תיכנונו: הוא הוכיח מחדש לממשלת אנגליה, שלא ישרור שקט בארץ־ישראל כל עוד לא יושג פתרון נאות לבעיית פליטי השואה, לרבות ביטול “הספר הלבן”; הוא הבהיר לאנגלים כי ארץ ישראל לא תוכל לשמש להם בסיס צבאי במזרח התיכון בלא הסכמה יהודית; הוא המחיש היטב את כוחָם הצבאי של ארגון “ההגנה” ופלוגות־המחץ שלו וכושרם לפגוע בעת ובעונה אחת במספר רב של יעדים אסטראטגיים; ואחרון חשוב – המיבצע שיבּש את תִפקוּדוֹ התקין של המימשל המנדטורי על־ידי ניתוק הארץ משכנותיה, ובעקבות זאת פגע קשה ביוקרתה של בריטניה הגדולה.

זה היה המֶסר שביקשה הנהגת הישוב להעביר לאנגלים; ואין ספק שהם קלטו אותו היטב, גם אם לא הסיקו מיד את המסקנות המתבקשות ממנו.

חשיבות לא פחותה היתה לפעולה זו – הגדולה והדרמאטית שבכל פעולות הפלמח במחתרת – ללוחמים עצמם. לרוּבּם היתה זו פעולה קרבית ראשונה בחייהם, אחרי חודשים ארוכים של אימונים, סיורים, הכנות – וּדחיות, וההתרגשות לקראתה היתה צפויה ומובנת. ואם יורשה לי לשלב נעימה אישית לדברים, אומַר כי ההרגשה שפקדה אותי בשעה שיצאתי אותו לילה עם חברַי אל גשרֵי נחל עזה היתה כמעט כהרגשה של חג. היתה זו חוויה ראשונית, חד־פעמית, בלתי־נשכחת לכל מאות הבחורים שיצאו בלילה ההוא אל הגשרים. לצַד הכאב הצורב על הנופלים בגשר א־זיב חשו הפלמחאים גם סיפוק וגאוָה על שהוכיחו כושר, תושייה ודבקוּת במטרה – סגולות שסייעוּ מאד להצלחת המיבצע. להעלאת המוראל של הלוחמים תרמה גם פקודת־היום (אשר כּוּנתה “הודעה ליחידות”), שפירסם מטה הפלמח כשבוע לאחר הפעולה ואשר בסיומה נאמר:

א. גם בפעולה הזאת היינו נאמנים לצַו המוסרי, המציין את פעולותינו כולן: להימנע ככל האפשר מלהפיל קרבנות. בכל המקומות בהם יכולנו לפַנות תושבים ושוטרים ממקום הסכנה, או להזהירם, נעשה הדבר בעוד מועד.

ב. ברוב המקרים היו הפעולות קשות ואנשינו גילו כושר ביצוע למופת.

ג. הירח היה במלואו. דבר זה הכביד על פעולת יחידותינו וחייב אותן למאמצים נוספים, שבליל חושך אין בהם הכרח – הליכה בהסתר וזהירות־משנה.

ד. פעולות נרחבות אלו שהקיפו את כל גבולות הארץ, חייבו תיכנוּן מדוקדק ותיאום, כדי שפעולה אחת לא תכשיל את רעותה, או את נסיגת היחידות השונות. התיאום עלה יפה. יש לציין שהמבצע בכללו הצליח.[…]

הישוב גאה על כושר פעולתן ונכונותן של יחידותיו.

כעבור שנים חזר יגאל אלון – הוגה הרעיון של מבצע “מרכולת” – וסיכם ביתר הרחבה את הישגי המבצע ואת לקחיו.

לאחר תיאור תמציתי של פעולות־המישנה בעשׂרת הגשרים כתב מפקד הפלמח:

… אם נביא בחשבון את אור הירח המלא אותו לילה, את דרכי ההתקרבות והנסיגה הארוכות, את סייגי ההימנעות ככל האפשר משפיכוּת־דמים, וכן את בעיית התיאום בקנה־מידה ארצי, ואחרון־אחרון: את הצלחתו הכוללת של המיבצע – רשאים אנו לראותו כמבחן מעורר אמון בכושר הביצוע של הפלמח. ואמנם מיבצע זה, שהשתתפו בו מאות פלמחאים מן השורה, ולאו דווקא לפי בחירה מיוחדת, שימש מבחן ליסודות האימונים והחינוך שלנו. הלוחמים גילו סבילות וכושר גופני מובהקים, שעמדו להם במסעי הנסיגות הארוכים בדרכים־לא־דרכים. הם גילו זריזות ושיקול־דעת במבחנים אישיים, כגון בשעת התגנבם באורך־רוח אל המטרה, בהורידם זקיפים ובטפלם בחומרי־נפץ במטר אש. יחידות החיפוי – אלה שהופעלו – גילו כשרון מעשה בהפעלת הנשק ובמשמעת האש. המפקדים הוכיחו בדרך כלל הבנה טאקטית בהבטחת אזורי הפעולה, בחיפוי, ביזימת הטעָיות ובשיקולים ילידי השעה תוך כדי מהלך הפעולות. כולם הוכיחו התמצאות בשטח, לרבות באזורים ערביים טהורים – פרי מסעות וסיורים מגמתיים. היה זה מבחן אישי ומבחן קיבוצי כאחד, שהוכיח שוב, וביתר שאת, עד מה נכוחה היתה דרכו המקצועית והחינוכית של הפלמח. (ספר הפלמח א‘, עמ’ 570).

אין פלא איפוא, כי “מבצע מרכולת – ליל הגשרים” נעשה כעבור שנים נושא לימודי בצבא הגנה לישראל במסגרת שיעורי “מורשת הקרב של צה”ל“, במטרה “להציג לפני החיילים פעולת פשיטה לילית בסדר־גודל מחלקתי מוגבר, כדוגמה ומופת לפעולת כוחות חי”ר קטנים”, וכן כדי ליצור בלב החיילים הצעירים הזדהות עם “ערכי לחימה שהתגלו במיבצע זה והמהווים עד היום אבני־מסד בצה”ל: הנכונות להתנדב לכל משימה לאומית, דבקות במטרה, יוזמה, כושר אילתור, אומץ־לב ומוסר לחימה גבוה".

פיצוץ הגשרים שיבש, כאמור לעיל, את הקשר היבשתי בין ארץ־ישראל ושכנותיה; אך לא היה זה שיבוש לאורך ימים. תוך חודשים אחדים תוקנו רוב הגשרים שחוּבּלוּ (רק גשר הירמוך נשאר הרוס מאז ועד היום) והנזק הכספי שהיסב המיבצע לאוצר הבריטי נאמד בחצי מיליון ליש“ט. אבל גם לאחר שהגשרים תוקנו, או נבנו מחדש, לא חזרה התנועה לעבור בהם לאורך ימים. בראשיתה של מלחמת־העצמאות שב הפלמח ופוצץ בשנית את גשר שייך־חוסיין (שלא תוקן עוד), ואת גשר בנות־יעקב וגשרי מטולה; ובמלחמת ששת־הימים פוצץ צה”ל שוב את גשר אלנבי וגשר אדם (דמיה). אך משהוחלט על מדיניות הגשרים הפתוחים הוקמו גשרים חדשים לצד ההרוסים; שכן גשרים פתוחים חייבים להיות גם גשרים שלמים.

גשר שפוצץ וקרס – ניתן להקים גשר חדש תחתיו. אבל לוחמים שנפלו מתחת לגשר שקרס – לא יקומו עוד. רק אנדרטה תוקם לזכרם במקום שבו נפלו. בי“ז בסיון תשט”ז, במלאות עשר שנים לליל הגשרים, נערכה אזכרה ממלכתית ליד היד לי"ד הנופלים בגשר א־זיב, ויוסף וייץ, אבי יחיעם, אמר אותו יום בשם ההורים השכּוּלים דברים של יגון וגאון:

“כשאני שואל עצמי כאָב שכּוּל אִם הפעולה היתה דרושה וכדאית, אני עונה בחיוב – כי הנופלים בפיצוץ הגשרים היו סוללי הדרך לעצמאותנו”.


הַגֶּשֶׁר

הַסַּהַר! לְאוֹרְךָ הִתְפַּלַּלְתִּי כִּי יִסָּתֵר.

הָרְגָבִים הוֹלִיכוּ אֶת רַגְלַי בַּשָּׂדֶה.

(צְמַרְמוֹרֶת נוֹאָלָה זוֹ בֶחָזֶה!)

וַחֲלוֹם צָלַל בַּדָּם

כְּכוֹכָב נוֹהֵר.

מֵרָחוֹק־מֵרָחוֹק, מֵעֵבֶר לַדּוֹרוֹת,

נָשַׁם הַבַּיִת. וְהַגַּן.

תִּינֹוק פָּעָה נִפְעָם.

וְצִלְצְלו שַרְשָרוֹת.

רָבַצְנוּ לְיַד הַגֶּשֶׁר קַשּׁוּבִים עַד דַּק.

הַלֵּב הִכָּה בָּרְגָבִים שֶמִּתַּחְתָּיו.

(חֲלוֹם שֶׁצָּלַל וּצְחוֹק הַטַּף – –)

וְהַיָּד

שְׁלוּחָה

לַחוּט

הַדָּק…

*

בַּעֲבוֹתוֹת חֶדְוָה יְרַתֵּק הַגֶּשֶׁם

אֲדָמָה וְשָֹמַיִם.

מִתַּחַת מָסַך עוֹפֶרֶת וּלְהָבִים,

בְּלֵב צָהֳרַיִם,

תַּעֲלֶה רִנַּת יִחוּד

כִּבְלֵיל אֲהָבים.

וְאֵין אָדָם.

אֵין עֵץ וָאֶבֶן.

מַיִם.

מַיִם

מַיִם

בֵּין נְבָטִים וְחֶדְוַת

בָּרָק וָאֶבֶן –

גּוּפְךָ נוֹפֵל אַפַּיִם – –

שוֹתֵק וָעַז, כִּפְלָדָה צוֹרֶבֶת,

נִצָּב חֲלוֹמְךָ

וְראשוֹ בַּשָּׁמַיִם

זרובבל גלעד


ואלה שמות משתתפי “ליל הגשרים” שנפלו במלחמת העצמאות ואחריה2

אברהם ליכט, מניצולי השואה, השתתף בחוליית ההטעיה במיבצע פיצוץ גשר בנות יעקב. נפל בקרב על שחרור צפת בא' אייר, תש"ח.

יאיר הכטר, סמ"פ, ממשתתפי פיצוץ גשר בנות יעקב. נפל במלחמת העצמאות, בקרב ניצנה.

נחום אריאלי, מ“פ. נפל בכ”ז אדר ב' תש"ח בקרב הקסטל. החברים מעידים שברגעי הקרב הקשים, לפני שנהרג פקד: “הטוראים נסוגים, המפקדים יחפו על נסיגתם!”

אהרן שמי־שמידט (ג’ימי), נפל על “המשלט המשותף” בדיר אבן, בט“ז תשרי תש”ט.

איתיאל עמיחי (אִיתי) אל“מ. נספה בתאונת דרכים באפריקה בכ”ב שבט תשכ"ג, שם מילא תפקיד של נספח צבאי (חוף השנהב).

יצחק זמיר, קצין־סיירות. נספה בכ“ו כסלו תש”ט, כאשר מטוס הסיור שלו התרסק בעת משימת סיור בחזית הדרום. “העינים של הנגב” נעצמו לא הרחק מנחל הבשור שאותו חרש ברגליו וחקר, בינות שיחי רותם־המדבר האהובים עליו.


 

מקורות


כללי:

ראיונות בכתב ובעל־פה עם מפקדים ולוחמים.

עיתוני הימים ההם (יוני 1946).

ספר הפלמ"ח, מכונס וערוך בידי זרבבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1953. (בעיקר: כרך א, עמ' 567–570, 650–665).

מערכות פלמ"ח מאת יגאל אלון, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966 (כינוס הפרקים “מגמות ומעש”, שנדפסו תחילה ב“ספר הפלמ”ח").

מבצע “מרכולת”, מערך שעור בנושא ליל הגשרים, הוצאת צבא הגנה לישראל, קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, מדור מורשת קרב, פברואר 1980 (חוברת משוכפלת).

גשרי מטולה:

שתי שבלים וחרב, מאת יוסף אורי, הוצאת הקיבוּץ המאוּחד 1952. (פרק ו: “הגשר”, עמ' 101–110).

גשרי א־זיב:

נחמיה שיין הוצאת עין־חרוד, תש"ו.

יחיעם וייץ: מכתבים, הוצאת עם עובד, תש"ח.

חידת חללי הגשר, אביעזר גולן, “ידיעות אחרונות”, ערב ראש־השנה תשכ"ה (6.9.1964).

ב־16 בחודש יוני, מאת עמוס כרמלי. “דבר השבוע”, 30.5.1969, עמ' 18–19).

הגשר, מנחם תלמי, “ימים ולילות” (מעריב), 3.6.1966, עמ' 17–18.

העקבות הוליכו אל חניתה, ספיחיו של ליל הגשרים, מאת מ.י. [משה ידעיה], בהוצאת “גנזי מוזיאון חניתה”, קיץ 1969.

גשר בנות יעקב:

מפלמ“ח עד צה”ל, מאת מרדכי יעקבוביץ, הוצאת “עמיחי” 1953. (הפרק “ליל הגשרים”, עמ' 48–52).

גשר דמיה:

איך פוצץ גשר דמיה, מאת צבי אילן. “דבר”, 16.6.1972.

לפיצוץ גשר דמיה, מאת רחל סבוראי. "דבר'', 10.7.1972.

קראו לו יוסי, מאת ג. משעולי, “מעריב”, 7.4.1978.

גשר הירמוך:

המגדל הלבן, מאת מתי מגד, הוצאת ספרית פועלים תש"ט.

גשר אלנבי:

2 אלופים, אל“מ ו־3 סא”לים בפעולה אחת, מאת זאב ענר, “במחנה נח”ל", 1.6.1965.

גשרי עזה

חברים מספרים על ג’ימי, הביאו לדפוס ההורים. הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966. (בעיקר עמ' 40–43).



  1. נהג המונית, אליעזר קפלן לא היה חדרתי, אלא ממתישביה הראשונים של המושבה פרדס חנה שנוסדה בשנת 1929 – הערת פב"י.  ↩

  2. תיאור נפילתם לא נכתב בגוף הספר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות