ט“ו אייר תרצ”ד

(ב“חוג הבימה” לפני הצגת הבכורה “מעשה כשפים” לשלום עליכם)

מנהג טוב הוא שהחזיקה בו “הבימה” – ולואי שהיה נוהג כך כל תיאטרון – לכבד את זכרו או יובלו של סופר ע“י הצגת מחזה קטן מיצירתו במסבת החברים של ה”חוג". אשתקד הציגו את הבדיחה העממית שלי “יום הששי הקצר” ועתה בחרו במעשיה העממית של שלום עליכם “מעשה כשפים”. הבחירה לדעתי מוצלחת מאד, ואכן יצא הספור הזה לפני הרבה שנים בהוצאת “מוריה” יחד עם הספור שלי. “הבימה” נסתה גם בדרך הסצניזציה הזו ליצור מעין ז’נר חדש של “האמנות הזעירה”, וכנראה שהנסיון הראשון הצליח בידה. את המחזה הקודם, שמעתי, העלו עשרות פעמים בפנות שונות בארץ. מזה עברו לנסיון יותר קשה – הספור של שלום עליכם.

הנושא היסודי הוא הבדיחה הידועה, מהבדיחות על אנשי חלם: על החייט שהחליפו לו את העז בתיש. את הבדיחה הזאת הנני זוכר עוד מילדותי. אחי היה מספר אותה ברוב ענין וברוב הומור, ואנשי העיירה הקטנה היו צובאים על פתחו ומתענגים על ספורו זה שחזר עליו לאין ספורות. אחרי כן כשקראתי את הספור המעובד בידו הברוכה של שלום עליכם, ראיתי בזה אב-מלאכה, דבר הפלא שיצא מעטו. על–פי סיפור זה הכרתי את גדולתו של שלום עליכם.

מספרים שהמלך מספרד ראה פעם בחגיגה עממית סטודנט שעמד והתגלגל מתוך צחוק פראי, וכששאל המלך לסבת–צחוקו אמרו לו: או שהוא קורא את דון–קישוט או שדעתו נטרפה עליו… אינני בא להשוות את הנובילה הקטנה הזאת של שלום עליכם עם היצירה העולמית של סרוונטס. אולם בטוחני שכך גם גורלה של בדיחה עממית זו: אחרי מאות שנים עדיין יהיו מתגלגלים מצחוק לשמעה. ולא יהודים בלבד יהנו מיצירות כאלה, אף-על-פי שכל התוכן וההוי הם של העיירה היהודית. חייט קבצן, ומלמד בטלן עם כל השמות הטפוסיים כמו “שמעון-אלי שמע קולנו”, “ציפה-בילה-ריזה” וכו' ועם כל מסכת החיים הזאת, – ואף-על-פי-כן זה יובן במדה שוה לכל אדם שבכל אומה, כי הענין הוא אנושי מאד. רבים אמנם פוסלים את ספרות-ההוי באשר היא קשורה למקום ולזמן. אולם הדבר אמור רק לגבי יצירה בינונית, אך לא לגבי האמנות שהיא מרוממת מעל הזמנים והיא מעבירה אותנו דרך חיים נשכחים ודרך דורות מעם לעם.

אכן, אין כאן אלא בדיחה קלה, אך אל יהיה הדבר קל בעיניכם. לא הכל יודעים מה רב התפקיד של הבדיחה בתולדות הספרויות, וביחוד הבדיחה העממית, שהיא מונחת ביסוד כל הספרויות. העם אינו יכול לשמור בזכרונו דברים גדולים. ולפיכך הוא מצמצם את הויתו בדברים מיניאטוריים. את הפילוסופיה של האומה תמצא לפעמים כשהיא ספונה בפתגמים. אלה נעשים יסוד לספרים שלמים ודרכי-מחשבה רחבים. לפעמים תמצא בדברים קטנים מסכות חיים שלמות של הגבורים, אך העם אינו יכול לספר רומן – הוא יכול לספר בדיחה. העם מקפל לפעמים תמצית-חיים שלמה ומרכז הכל בשם של טפוס.

אחר כך בא האמן ומגולל מתוך אפיטט אחד כזה ספר חיים שלם. מספרים על ר' יהודה הנשיא, ששולח מתנה לאנטונינוס שמלת-משי של מלכות וקפל אותה בקלפה של אגוז, אחר כך פתח את קלפת-האגוז ופרש לפני שמלה גדולה. כך גם האמן מפתח את המקופל בקלפה ומוציא משם עולם שלם. כך מספרים על עושה-כשפים שהניח בתוך גביע אחד את כל האבנים היקרות, התכשיטים והשמלות שניתנו לידו, אחר כך נכנס גם הוא עצמו לגביע וכשהגיע עד הצואר – נעלם ואיננו. וכשבא לביתו התחיל להוציא מן הגביע את כל שהניח בו ומלא את ביתו כל טוב. כך עושה העם. והאמן, מאחז-העינים הגדול, בא ומוציא מתוך הגביע את כל האוצרות המקובצים. די לזכור מה עשה בוקצ’יו לבדיחות ימי-הביניים, הוא מלא בהן ספרים שלמים, מחזות ורומנים. גם שקספיר השתמש בספורי-עם שונים במחזותיו, ובנוסף לזה היה משתמש בכרוניקות שונות שהיה מאסף ושומר עליהן.

גם במחזה שלפנינו – אנו עומדים לפני ההצגה, אבל די לדון על-פי הקריאה בספור בלבד – הננו רואים מה עשה שלום-עליכם בבדיחת-חלם זו. עולם של טפוסים סמליים-נצחיים, “שמע קולנו” הקבצן – ה“שלים-מזל” הקלסי של העיירה והוא בכ“ז גם הגבאי, העסקן הצבורי… ואשתו ציפה-בילה-ריזה ה”חצי-זכר" המושלת בו, וכשהיא מחלקת לו סטירת-לחי הריהו נסמך בכל-זאת מתוך שמחת-נקם על הפסוק “והוא ימשול בך”… או למשל דודי בעל-האכסניא, העושה עסקים אפלים עם גונבי-סוסים, או תקחו את הסצינה הנפלאה של מקח וממכר יהודי בין המלמדת לבין “שמע קולנו” וכו' וכו'. אילו לא נשארו מתוך הגלריה הכבירה של תמונות שלום-עליכם, שטפל במשך שני דורות בקבוץ נדחי-ישראל ואסף גדודים שלמים של טפוסים, אילו לא נשארו מהם אלא גבורי הספור הזה בלבד, היינו יכולים למלא בהם עיירה שלמה. היה מי שאמר שבטפוסי שלום-עליכם אפשר לישב כמה ערים ולא יחסר בהן שום דבר… אולם, כאמור, היינו יכולים לבנות תמונה כבירה של חיי עיירה ע“י המו”מ הזה בלבד של החייט עם שתי העיירות: כתריאליבקה וקוזודוייבקה.

ואני חוזר ואומר, שרעיון מוצלח הוא להציג את הדבר הזה בעיבוד של “הבימה”, אם כי יש כאן רק בדיחה קצרה אחת. כל המסמר הזה נסוג אחור מפני מלוא צהלת החיים של הטפוסים השונים. כמה אימפולסיביות של חיים, כמה מעלות של חום!

יש לברך את “הבימה” על הדרך החדשה של עבוד סצנות מקוריות כאלה. טוב שיקבע הדבר למנהג בכל שנה. וישמח על זאת גם “חוג הבימה”.