על תעודת הכנסיה התרבותית / חיים נחמן ביאליק

בועידה הארצית של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית

בקיוב, (חשון תרע"א)

להכנסיה התרבותית בתור מוסד עליון, מוסד מחוקק של כל העבודות התרבותיות של העם העברי, יש שלשה תפקידים: ראשית כל, יש לה תפקיד של הכרזה, להכריז על דבר היסודות המונחים בעבודה התרבותית; התפקיד השני הוא המעשי, והשלישי – המוסרי.

התפקיד של הכרזה מהו? זאת אומרת, שעל הכנסיה להטיל לתוך מחנה ישראל מעין דברות חדשות, שעל ידן יבין הקהל העברי את ערכם של קונגרסים כאלה ואת אשר באנו לחדש: כי ירגיש העם שעבודה גדולה הולכת ונעשית, וישתדל להחיש את עבודת התחיה.

אחת מן הדברות היא, לדעתי: לשים קץ לדעה הקדומה והנוראה מאד הקימת בנו, שאין מקום בתוך היהדות ועל קרקע היהדות לאינטליגנטיות. כשקוראים בשם “אינטליגנט” מבינים בזה איש שפרש מן הקולטורה העברית ועבר את הגבול למחנה החדש. האלפא-ביתא הרוסית זהו הגבול של האינטליגנטיות. אנשים שקראו ושנו, בעלי חנוך מדעי ומוסרי, שנשארו בתחום היהדות – הם אינם אינטליגנטים, ולאיש קולטורי לא נחשב אלא זה שלמד א“ב לועזית. דרוש לשים קץ ליחס המוזר הזה אל כל עבודת הקולטורה במשך אלפים שנה של העם, שכבר היו לו בזמנים שעברו בתי-ספר נמוכים (“חדרים”), גם בתי-ספר בינוניים (“ישיבות”) בעלי טפוסים שונים. אמת הדבר, שבתי-ספר אלה נתדלדלו בימים האחרונים, אך בשעתם עמדו על הגובה התרבותי של העת ההיא. בתשובה אחת, שנדפסה לפני שלש מאות שנה, יסופר, כי בישיבות למדו – גם פילוסופיה, בקורת, תשבורת, ועוד. אחרי-כן נצטמצם הלמוד ועמד על גפ”ת בלבד, אך זהו רק במאת השנים האחרונות. השם “תלמיד-חכם” – הטפוס היותר מרומם שבראה הספרות העברית: איש חכם, בר דעה, בר-אורין ובר-שכל, נרדף עכשיו ויורד מכהונתו ובמקומו עלה לגדולה האיש שעזב את כל קניני האומה שלו ולמד א"ב לועזית!… היש חזיון כזה אצל עם מן העמים? התוכלו לתאר לעצמכם אנשי-תרבות, שלא ידעו על הקולטורה של עמם, על דברי-הימים של עמם? ולנו, העם הקולטורי, יש מושג של אדם תרבותי שאיננו יודע כלל את התרבות שלו!

ואת הכרוז הזה עלינו להכריז מעל במתי הכנסיה: להחזיר את כבוד ה“תלמיד-חכם” שלנו לישנו.

הכנסיה צריכה להכריז עוד, שהאוצר הרוחני היחידי שלנו לכל ההרגשה התרבותית היא רק הלשון העברית. המכה היותר גדולה שהוסבה לנו היא רבוי הלשונות ויצירת המדע והספרות בלשונות שונות, לשנות נכר. אמנם גם לפנים, מסבות היסטוריות שונות, רבו הספרים בערבית וספרדית, אבל הספרים ההם נכתבו בלשונות אלו לא בתור לשון המחשבה היהודית, כי אם לצורך השעה כדי שיבינם המון-העם – ורק על הלשון העברית הביטו כעל אוצר התרבות העברית. הם לא חשבו את לשון ארצם ללשון היהודים, אלא שלפרקים מצאו צורך היסטורי בדבר: להכניס את התוכן היהודי גם לתוך לשונות אחרות; אבל אילו היה בא אליהם איש והיה מציע לפניהם להמיר את הלשון העברית בלשונות אלו – היו מזדעזעים. המומרים הרוחניים הראשונים שלנו היו אלה, שהשוו את לשונות הנכר לעברית. בזה פרצו גדר ועכבו את גאולת לשוננו והתפתחותה, ומאז הולכת ספרותנו ומתדלדלת, והרוצה ללמוד מדע עברי צריך שילמוד קודם לשונות רבות. עלינו לשוב אל לשון הספרות העברית ולהשיב לה את כל הניצוצות הפזורים. לתרגם לעברית את כל יצירות רוחנו, להביע רחשי בוז לכל אלה מחכמי ישראל, שהיו צריכים לחכות עד אשר באנו אנחנו להכריז על הדרך המסוכנה שהעמידונו עליה.

הכנסיה צריכה להכריז עוד, שהגיעה לנו השעה לעבוד לשם חובה. עד עכשיו הרי היינו רק חובבים: חובבי ספרות, חובבי ציון, חובבי שפת עבר. הקץ לחבה זו! נתחיל במעשים ובמפעלים ממשיים לטובת קנינינו הלאומיים והתרבותיים. רוצים אנו להעמיד על מסלה חדשה את כל מהלך ההיסטוריה, ולפיכך יש בנו מקום לקרבנות גדולים, לקרבנות עצומים. בלי קרבנות לא נעשה דבר.

עלינו להטיל על עצמנו מצוות. בימי עזרא, גודר הפרץ. העמיסו על עצמם אבותינו מצוות, גזרו על הנשים הנכריות ועל כל מה שיש בו ריח של טמיעה. אף אנו צריכים לגזור תחלה על עצמנו ואח"כ על האחרים: לגרש את המורה הלועזי, את האומנת הנכרית, את הספרות הזרה מהיות שולטים בביתנו, ולהמשיל תחתם את החנוך העברי, לעשות את התנועה הלאומית לצורך פרטי ואישי. איש אחד שבא לארץ-ישראל והטיל על ביתו חובה לדבר עברית, חולל מהפכה כזו, שהדבור העברי נעשה עכשיו מקובל בארץ. נטיל, איפוא, חובה גם על עצמנו. כל עוד שלא נעמיד עלינו מצוות, לא נפעל דבר. אנחנו “מדברים על הדבור” ואיננו מקיימים שום מצוה. ועל הכנסיה להכריז, שהגיע הקץ לדבורים ולקיים את התחיה למעשה יום ויום.

עבודה מעשית וסדורית כיצד?

הכנסיה צריכה לקבוע את ההסתדרות לפרטיה ולכל חלקיה ולדבר על מהות העבודה התרבותית שלנו. צריך לקבוע את מקום המרכזים הקולטוריים שלנו, שמהם יוצאים צנורות ההשפעה של העבודה התרבותית ברוסיה, באמריקה, בשוויץ, בצרפת ובכל מקום. לדעתי, על הכנסיה להתאסף רק אחת לחמש שנים, לפי שהכנסיה יש לה ערך רב לחיינו עלינו לשמור על האוטוריטט שלה ולא לזלזל בה על-ידי אספות תכופות, המפחיתות את ערכה של כל כנסיה. ואז עתידה כל כנסיה להכניס זרם חדש לתוך היהדות.

מתנגשות אצלנו הסתדרויות שונות: “עבריה”, “חובבי שפת עבר” ועוד… איך הוא יחסן אלינו ויחסנו אליהן? לי ברור למדי ההבדל בין ההסתדרות העולמית הגדולה ומהמקיפה, ובין החברות שיש בהן הרבה מן הספורט. אלה הן אבעבועות קטנות שעלו על השטח העליון בכח התסיסה שנמצאת במעמקי חיינו. הכנסיה בתור מוסד עליון צריכה להקיף את כל העבודות הללו, לקבוע לכל אחת את מקומה הנכון ואין לערבב זו בזו, חלק של העבודה עם הכלל. כל החברות התרבותיות צריכות להבלע בתוך ההסתדרות התרבותית.

העבודה התרבותית שלנו מתחלקת לכמה סעיפים: סםרות, עתונות, אגודת סופרים, אמנות, חנוך, הדבור העברי, יסוד אקדמיה, ועוד. הפצת הספרות הקימת וחזוק המוסדות הספרותיים הקיימים – זוהי חובתנו הראשית, בזה נסייע בידם לפתח ולשכלל את עבודתם. והייתי מיעץ למיסדי הוצאת הספרים הגדולה שלא יחליטו שום דבר בלי דעתה של הכנסיה. עלינו לתת לכנסיה סמכות רחבה כדי שתוכל להשפיע ברוחה על כל המוסדות הספרותיים.

יש עוד רעיון אחד שאני נושא בחבי: על דבר קנין לאומי. הכל יודעים, ששפתנו עשירה מאד בכל מקצועות הספרות – וספר אין. כל אחד מרגיש בצערו של תלמיד בית-הספר העליון המבקש ספרים עבריים לקריאה, הרוצה לדעת את תכנה ומהותה של הספרות העברית, להכיר את תכונת עמו לא על יד סרסור. יש בידינו אלפי כרכים ולא סדר אחד של ספרים.

לפנים היה מונח בבית כל יהודי ספר אחד “עין-יעקב”, “חק–לישראל” או ספר אחר, שהיה לועס וחוזר עליו כל ימי חייו. ועכשיו אין לנו ספר כזה, שיהיה לנו “חק”, שנמצא בו את מהותה של ספרותנו. האמנם אי אפשר למצוא בכל ספרותנו העתיקה והחדשה סדר אחד של ספרים? הן בכל הימים שחקנו ובכינו, הצטערנו, חיינו, וכל צורות החיים היו מתבטאות בספרותנו. ולכן דרוש לעבור על הספרות הזאת ולהכשירה לבן-זמננו, באופן שתהא הקריאה בה נוחה לכל השדרות של עמנו. יש ספרים הראויים לאנשים מפותחים ויש ספרים עממיים. דרוש, איפוא, לכנס את כל הרכוש הזה, כדי שיהא כשר ונוח לקריאה לזמננו. העיקר הוא לדעת במה לבחור ומה להשאיר, וכל זה אי אפשר לו שיעשה ע"י איש או אנשים פרטיים כי אם על ידי הסתדרות, שבראשה יעמוד אוטוריסט גדול כהכנסיה.

מלבד העתונות האגיטציונית צריך הקונגרס להוציא ירחון מיוחד לכל שאלות הלשון העברית. היו נסיונות להקציע מקום קטן בעתונים ובירחונים בשביל חדושים בלשון העברית, בקובציו של מר זאב יעבץ ובמאספים ועתונים אחרים בארץ-ישראל, אבל כל אלה הנסיונות אינם מצטרפים לעבודה גדולה. עלינו לברוא דבר, שיש לו ערך קיים; לברוא ירחון במובן היותר רחב, שבו יבואו לא רק הצעות על דבר הרחבת הלשון במובן הפילולוגי והפילוסופי של המלה המוצעת, כי אם גם ליצור את מדע הלשון העברית. בראשו של ירחון זה יש להעמיד בלשן מפורסם. הירחון צריך להיות מוקדש לא רק לעבודה יבשה, כי אם לצורך התחיה, לא כאוביקט של חקירה מדעית, כי אם כלשון המתעוררת לתחיה.

לדעתי צריך להחליט להוציא ירחון גם ליצירות העממיות שלנו שבלשון העברית וביתר הלשונות. עלינו להעלות את הניצוצים ולתקן ולשכלל את היצירה העממית עלינו לשים לב ליצירות העממיות העבריות שבכל הדורות, באגדה, בספרים העתיקים; ולאסוף את כל השמועות, השיחות והחדודים, ללקט אם כולם והם ישמשו לנו ליסוד של עבודת היצירה האמנותית העתידה לבוא.

כמו כן החובה על הכנסיה ליסד עתון לחכמת ישראל בלשון העברית. את “חכמת ישראל” דרוש להוציא מרשותם של חכמי אומות העולם. אין מחסור בעובדים בשביל מקצוע זה בספרותנו המקורית, אלא שאין להם מקום אשר בו יוכלו להתפתח. מי יודע כמה צונצים וגייגרים היו בתוכנו, אילו היתה לנו ספרות ומכון ספרותי ליצירות מדעיות?

נחיצותה של אגודת הסופרים אינה טעונה בירור. כבר הרבו לדבר בזה וכבר עשו כמה נסיונות לברוא אותה ולא עלה בידינו עד עכשיו כלום. על הכנסיה מוטלת החובה להגשים את תכנית האגודה הזאת. אחדים מסעיפי התכנית הם: יסוד קרן קימת לתמיכת סופרים ובית-דין שיבוא לעזרת הסופרים הנעשקים מאת המו"לים.

בזמן האחרון מרבים לדבר על האמנות העברית הלקויה, אבל עד כה לא נעשה עוד דבר להרמת האמנות. יש מקצועות רבים של האמנות שאינם אצלנו במציאות כלל. היהודים משתתפים אמנם ביצירה האמנותית אבל במקצועות אחרים. ולכן עלינו לאסוף את כל מה שנוצר בתוכנו, לבקר ולקבץ את הנכסים שיש לנו כדי לברוא מוזיאום לאמנות שלנו, תערוכות לאסוף את כל המנגינות העבריות, הנוסחאות הדתיות, לעבד תכנית מקיפה את חלקי האמנות במקצועות שונים ולתמוך בכל עבודה, הנעשית בזה.

במקצוע החנוך יש לנו די עבודה. אם גם יהיה מורה, אין לנו ספרי למוד. הכל יודעים את מצוקת נפשו של המורה בא“י, שאין לו ספרי למוד, והוא מוכרח לברוא חדשה, יש מאין, לפני כל שעור. עלינו לברוא איפוא מוסד מיוחד, כ”קהלת", להוציא ספרי חנוך מכל המינים, להושיב קומיסיה שתאסוף את כל הפרוגרמות של למודי בתי הספר, שכבר ישנן אלא שהן מפוזרות במקומות שונים, ולעבד תכנית קבועה של חנוך.

עוד אחת: אני מוצא שיש אפשרות ליסד באחת מערי אירופה בית ספר עברי בינוני, וכמדומה לי שאיני מפליג בזה. בא“י כבר יש, כידוע,,בית ספר כזה, יש הרבה אבות בתפוצות ישראל שהיו רוצים לתת חנוך עברי לבניהם על יסודות היהדות. אך לא כל יהודי רוצה ויכול לשלוח את בניו לא”י. אם יש בכחו של העם העברי לכלכל ישיבות ולבזבז גדולים סכומים בכל שנה למוסדות שכבר עבר זמנם – ודאי שיש היכולת לתמוך במוסד חנוכי מסודר כזה. יוסד פונד תמידי לבית ספר בינוני, והאבות – תחת להכניס שכר למוד בעד תלמידים נוצרים, כדי שיצליחו להכניס את בניהם לבית-ספר – יוכלו להקדיש את כספם לצורך בי"ס שלהם, שהלמודים יהיו בו לפי הדרישות בכל הארצות.

למען הדבור העברי יכולה הכנסיה וצריכה לפעול הרבה, ליסד אגודות להוציא ספרי למוד לעברית, להוציא מלונים בשביל הצבור העברי הנערכים באופן אחר מכפי שנערכים עכשיו, לא לפי א"ב כי אם לפי הענינים: צמחים לחוד, מאכלים לחוד, כלים לחוד וכדומה. מלונים כאלה יועילו הרבה להתפתחות הדבור העברי.

עלינו להתאמץ למשוך אלינו את כל הכחות האינטילקטואליים החשים בירידה התרבותית שלנו. יש סימני תשובה וחיים בין כחותינו הספרותיים. חכמי ישראל התחילו לחוש את צער הגלות אשר גלתה חכמת ישראל לספריות אחרות, ואם צעקתנו לא תמצא הד בלבבם גם הפעם והם יוסיפו לתת תנובתם ללשונות זרות, אז עלינו למחוק אותם מספרי החיים שלנו.

באחת: הכנסיה התרבותית יכולה וצריכה להיות המוסד המחוקק של כל העבודה הקולטורית הרחבה העומדת לפנינו.

נראה לי, שצריך להיות סכומים גדולים.

בועידה הראשונה של “חובבי שפת עבר” (“תרבות”) במוסקבה, (אייר תרע"ז)

רבותי! מתקשה אני בתפקידי לדבר על “אומה ולשון”, כי אפשר ואפשר להכניס אל תוך ענין זה יותר מאשר יש לי. לכאורה אין שני הדברים הללו אלא אחד – זוהי מין טאבטולוגיה, “כפל ענין במלים שונות”. הלשון והאומה – דומה כאלו היינו אומרים: הצמיחה והצומח. הדבור מיחד את האדם מן החי, הדומם והצומח, הלשון היא – “נפש חיה” – רוח ממללה, היא רוקמת את ה“אני” הלאומי, הדבור קובע את עצמיותו הלאומית של העם, הוא הוא הצורה הלאומית היחידה והוא גם ה“סך-הכל” של האוצר הרוחני, הרגשותיו וחליפת-רוחו של העם. הלשון היא המבדלת בין אומה אחת לחברתה, והיא החוט, שעליו נחרזות תמורות הנפש הרבות, ה“אני” של האומה נרקם על גבה. הכל שוטף ומתחלף, הכל נלקח, נגזל, ניטל, אף קרקע נגזלת – הכל, לבד הלשון. התכנים (דת, מצוות ומעשים, מחשבות, דעות ואמונות, מנהגים), כלים משתנים וחולפים, והצורה (הלשון) עומדת; היא הנצחית, העולמית.

אין שום קנין בעל תוכן נצחי. גם השיטות הקבועות והנראות כמוצקות אף הן חולפות, אבל הן משאירות אחריהן קומץ של מלים, ועל ידי קומץ קטן זה עוברת השיטה מדור לדור, עוברת וחיה. על ידי צורת לשון זו ובטויים אלה אנו מקיימים את השטה שוב ומשיבים לה את נפשה. לא רק בראשית היה הדבר, אלא גם באחרית, הלשון היא השארת הנפש היחידה של שיטות ודעות.

בצאתנו בגולה ותרנו על הכל, ותרנו על הארץ, ותרנו על המקדש – אבל לא ותרנו על הלשון. ואם תאמרו: הדת והספרות? שתיהן הן מיסודה של הלשון, על ידה נשמרו גם הללו מכליה.

בדרך נדודיה הרבים של האומה צריכה היתה למעט במשא, כדי שתוקל עליה המלחמה, החליפה את המרובה ב“מועט המחזיק את המרובה” והגיעה לידי הפשטה עליונה. הלשון נעשתה, איפוא, שומרת-חנם של כל הקנינים הלאומים. משל למי שנתן את כל נכסיו במרגלית אחת ובלעה – מיראה מפני הליסטים. המרגלית – זוהי הלשון. הלשון היא שטר – שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאברינו. מי ששומר בידו את השטר – זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר – פקעה זכותו על הכל.

מפני זה הייתי חולק את האומה לא לפי המפלגות הדתיות והפוליטיות, אלא על פי מדת רחוקן וקרבתן אל הלשון העברית. יש יהודים “מקוריים” הקשורים לקרקע נשמתה של האומה, ויש יהודים “מתורגמים”, החיים את חייהם לא בשפתם הם, אלא בשפות נכריות. מיגואל סירונטס אמר: “התרגום היותר טוב הוא רק הצד התחתון של הרקמה”. מי שמשתמש בלשון נכריה, מי שמכיר את היהדות בתרגומה – הרי הוא כאלו מנשק את אמו דרך המטפחת. כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת ואינו מרגיש את כל הטעם בה ואת כל מאווי נשמתה, כי היא, הלשון, רק היא שפת הלב והנפש. מי שעמדו רגליו על הר סיני זה, מי שכרת ברית-אהבה ראשונה עם לשונו הלאומית וקשר עמה את חלומות נעוריו ומשאת-נפשו, – הוא לא יבגוד עוד בעמו לעולם. הבגידה הלאומית התחילה לא עם רפיון הדת והחלשת האמונה, אלא עם הזנחת הלשון; והאלכסנדרונים, שלא השאירו זכר בעם, יוכיחו. אלפי היהודים, שהשתמדו בימי הבינים, כולם היו קודם מזניחי הלשון, ועל ידי זה באו לידי כליה לאומית. מי שידע עברית נטל את מקלו בידו ותרמילו שם על שכמו – ויצא אל הגלות. שוכחי הלשון נשתמדו, והבגידה הזאת מלפפת את זניחת הלשון בכל ארץ וארץ. כל מקום שאתה מוצא זניחה גמורה של הלשון העברית – שם גזרת כליה על האומה. בתקופתנו האחרונה תפשנו לה לשפה גלותית חדשה, לשפת יהודית-זרגון. אבל כל שפה חדשה ונכריה מוליכה רק אל המרת הרוח, אל השמד של הנפש. זכות האזרח נתנת כבר אף לשפות נכריות, ובמערב נכנסה שפה זרה אף להיכל (טמפל).

“ארור האיש שילמד את בנו יונית” ו“ארור מי שיגדל חזירים בארץ-ישראל” – מפני מה באו שני אלה סמוכין? מי שעושה שפת נכרים שפת הנפש לבנו – סופו של בן בנו לגדל חזירים…

הקדמונים הכירו בסכנה זו, וכשנתרגמה התורה לארמית (אעפ"י שהיא קרובה לעברית) נזדעזעה ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. אין לאומה שלמה יצירה ושמחת-יצירה בלשון נכריה, אין הזדווגות נפשית עם העולם החיצון, אין רוחה ואין קורת רוח וחרות פנימית.

סכנת ההסתגלות לשפות אחרות התחילה אצלנו לפני מאה וחמשים שנה, כי את הנסיונות של סופרי ימי-הביניים לכתוב לועזית אין להביא בחשבון. אלה היו רק נסיונות מעשיים, שלא נתכוונו בהם החכמים אלא להסביר את דעותיהם לעם בלשון המדוברת. כל עיקר דבריהם נכתבו עברית, והשפה הערבית בתור שפת הספרות היתה כיוצאת מן הכלל. מזמנו של בן-מנחם ואילך התחילה ההסתגלות מקבלת צורה של שיטה, בגלל הצמאון הגדול לשווי-זכויות. רוצים היו הסופרים להראות לעולם את ערכם האנושי – וכה התחילה הסכנה הגדולה. האומה הישראלית נתפרדה על ידי הלשונות האלה לכמה וכמה אומות.

עתה, עם בוא החופש, עוד גדלה הסכנה. בשעה שכל העמים, הממלאים את רחבי רוסיה, יתחילו לחיות את חייהם העצמיים, אז אנו, המועטים, נתפורר עוד יותר ולא שלש לשונות תהיינה לנו, אלא הרבה יותר מזה. מי יודע, אפשר שבקרוב, יהיו לנו גם ליטאים בני דת משה ואוקראינים בני דת משה. גדול ורב הוא כח הסתגלותנו, והרבה מאלה ה“מסתגלים” שבנו כבר אספו סכום עצום לשם בנין “היכל החופש” בפטרוגרד. אלה הם העבדים הרצים לפני המרכבה. כשהרצל התחנן לפניהם שיתנו לו עשרים מיליון רובל לקנית הארץ – הקשיחו את לבם ולא נתנו, ועכשיו הם מביאים את צרורותיהם לשם בנין מבצר ההתבוללות.

רבותי! גדולה ונוראה היא הסכנה, ואשרנו שהכרנו בה והקדמנו רפואה למכה. מדברים על גניוס לאומי וקובלים: אלמן ישראל. אבל גניוס כיצד נעשה? במקום שאין התרכזות אין גניוס. מה מקום יש לגניוס לאומה המפזרת את כחה לכמה וכמה לשונות? אלו הצטמצמנו במחיצה אחת, אילמלי היתה לנו רק ספרות אחת וסופרים וקוראים שיחיו רק עליה, על ספרות זו (לא שאסורים עלינו היניקה והשפע ממקורות אחרים, אלא שתהא ספרותנו היסוד והראש) – כי אז היו גם לנו גאונים. לנו יש פרורים, ואין תימה בדבר, כי בשעה שאנו מעסיקים את בנינו בפתותי-שירה ובפתותי-תרבות – יש רואים את כל הענין הזה בלתי-רציני. יותר מזו: גם צעירינו הלאומיים, אלה שנראים כחיים על תרבותנו שלנו – אינם שייכים בלבם ובנפשם לנו, אלא לעולמות אחרים. הם שייכים ונשבים לטולסטוי ולטורגניוב ולא לישעיהו ולהלוי, כי אין לאהוב את הדבר שאין יודעים אותו.

ועוד מכה אחת יש: כל תקופה ותקופה היא תוצאת התקופות הקודמות לה, שנבלעו בתוכה; היא קולטת את הטוב והנצחי של העבר, וכך מתהוה שלשלת הזהב, שחוליותיה אחוזות ומסורגות זו בזו. אצלנו אין הדבר כן. חסרה לנו השלמות, אנו כותבים בכמה וכמה לשונות, ואין לנו שלשלת הזהב, אלא חוליות-חוליות זו בצד זו, זו אחורי זו, אבל לא זו בתוך זו. אין פלא שמעמיסים אנו על בנינו ספרות של כמה וכמה תקופות, כי זולתה אין כל. אבל כבד המשא מנשוא ואין האוצר הזה נקלט כולו – ובינינו יוצאים מבית-הספר בעלי-מומים.

כל זה משום מה? מפני שלא היתה השפה נחלת העם כולו. בכל יש זיוף, בכל יש טשטוש הדמות. סופרים רבים עוזבים אותנו לאנחות ואנו מפרפרים בחבלינו, בחבלי הלשון. אלה מאתנו שמרגישים בקרבם רוח יתרה ימאסו במצב כזה, ואם כח בהם לעזוב את המחנה ולצאת – יוצאים. בוחרים הם להיות חוט ארוג במסכת זרה מהיות טלאי חדש על גבי טלאים ישנים. האנשים האלה יתנו לאחרים את כל חמדת רוחם, את ששון עלומיהם ואת גבורת כשרונם, ואלינו ישובו – אם ישובו – לעת זקנה, ככלות כחם, או יש אשר יביאו אל בית-הקברות שלנו רק את פגרם המת.

רבותי! כל זמן שלא נקליט את שפתנו בנשמת הילד – אין לנו תקוה לתחיה!

ואני שואל אתכם, המאמינים: אתם המאמינים השלמים בתחיה ובקבוץ הגלויות, מהו אותו האמצעי שעל ידיו נכנס את הניצוצות הפזורים שלנו? הגידו, אם יש אמצעי אחר מלבד השפה העברית? ריחוק הלבבות נובע מתוך התפרדות הלשונות. חלומנו הנה היה: הגזרות המחפירות נתבטלו, אבל במה תבראו רצון אחד כביר שיחשל את כח העם?

יש כח גדול בעולם וגעגועים שמו. הוא המעביר את האדם דרך אלפי פרסאות, הקורע לפניו ימים ומדבריות, כדי להתקרב למשאת נפשו, להסתכל רגע אחד בקלסתר פנים אהובים לו, לשאוף ריחו וצלו. רגש געגועים לאומים כאלה, בחינת “וינהו בני ישראל אחרי אלהים” – יוכל להתעורר רק באמצעות לשון לאומית אחת.

כמה קשה הבדידות שהנפש תתחבט בה בגלותה! ואם ייצר לה פתאום המקום לנפש – לאן תוליך את רוחה? היא עורגת אל אחיה, היא רוצה להתלכד עמהם ולהשתפך בשירת הנפש היחידה, בשירת הלב הנאמנה.

וביסוד וסבה זו הכירו כבר גדולי הרוח שלנו, סמולנסקין ואחד-העם. הראשון נותן לנו ב“עת לטעת” פרוגרמה שלמה של חנוך לאומי. אחד-העם ראה וברר את הדבר הזה ביתר עמקנות. אבל במשך שלשים שנה לא הספקנו לירד לסוף דעתו. אחר כך עמדנו כולנו על זה, אבל למרות כל ההחלטות שנתקבלו עד עתה בקונגרסים, להכניס לתוך עבודת הציונות את החנוך העברי – לא נעשה עדיין כמעט כלום, ולכל פנה שאנו פונים עכשיו – אנו רואים דלות נוראה ומחפירה. מי שמסתכל בספרותנו – פחד יאחזהו. אין לנו עד היום ספר דקדוק עברי (בשעה שלגרמנים יש דקדוק עברי), אין לנו עוד תולדות הספרות שלנו – אפסות הכחות בכל, המביאה לידי יאוש, רפיון ידים וזועה. הספרות העברית כמעט שאינה באה במגע עם הדיוטות העליונות של המחשבה האנושית. הלא גם תרגומי היצירות של הגאונים העולמיים – שכספיר, גיטה, היינה – אין לנו עדיין; ואיככה זה נוכל לקוות, שספרותנו תהא מכובדת? הלא כל הלמודים לא יועילו לנו, אם לא נספיק לנפשו של הילד את המזון הרוחני, אם נגדל אותו בלשונות נכריות. נחדל מדבורים יפים – ונתחיל בעבודה, וצריך להתחיל הכל מא"ב.

הספרות שלנו היא ספרות דרדקאית, הכל נראה כמעשי ילדות. הסולם צריך להיות שלם בכל מדרגותיו. צריך לברוא אורגניזציה של הוצאה עברית. גם באוצרותינו שלנו יש עוד הרבה ממה שראוי לשים אליו לב ואותו צריך לגלות ולהכשיר לשמוש רחב לכל יודע ספר. זה בנוגע לספרות, וגם בנוגע לחנוך אי אפשר לעמוד על המדרגה התחתונה ולא לעלות. יצרנו את הגן העברי – ומה עשינו עוד? צריך ליצור ולהוסיף, כי חנוך שאין לו סוף – גם ראשיתו אין לה ערך.

סמולנסקין ואחד-העם הטיפו ללמוד הלשון העברית. אנו מוסיפים את הדבור, וזהו החדוש הפרינציפאלי שלנו – הדבור העברי.

הלשון אינה אמצעי לקנין ידיעות של היהדות והעבר, אלא היא בעצמה גם התכלית, היא צריכה לשמש לנו תריס בפני ההתפרדות ופני הקרע הפנימי. היא באה לברוא לב אחד לכל חלקי האומה ולהביא גאולה לנפשנו.. רוצים אנו שלא נהיה זרים ונכרים איש לאחיו. אחדות הלשון תגרום לאקונומיה מרובה בכל העבודות התרבותיות שלנו, וממילא תוסיף להן כח ועצמה. הכרת שלטונה העליון של לשון לאומית אחת היא גם הכרזה על מציאותה של האומה הישראלית בתור חטיבה אחת ומאוחדת ברצון לאומי אחד. וכל הכופר בזה הריהו כופר באחדותה של האומה.

צריכים אנו לברר גם את יחסנו אל הלשון המדוברת – אל האידיש. במחלוקת זו אני רואה סכנה גדולה. על אותם האידישיסטים הכופרים בעיקר בלשון העברים – לא אדבר כאן, הללו כופרים גמורים הם באחדותה של האומה. אולם נשים נא לבנו לאלה האידישיסטים, המכירים גם בערכה ותעודתה הרמה של הלשון העברית. הם אומרים: הגלות יש לה זכות הקיום, והאידיש – אף הוא, מכיוון שהוא קיים – בדיעבד יש גם לו זכות קיום. יהי כן! בדיעבד נודה גם אנו בקיומו של האידיש, נתיחס אליו באופן פסיבי ולא אקטיבי. נשתמש בו לצורך פרופוגנדה. זו חובתנו, ובמובן זה הזרגון הוא גם גורם חנוכי. גם אבותינו עשו את האידיש אמצעי. אסור לנו לגזור עליו כליה, אבל נזכור כי התכלית – העברית, והאידיש הוא אמצעי. ואם כה נעשה נוסיף לנו כח ונגביר את מחננו. אנו מכירים בה, בלשון היהודית – בדיעבד ולא לכתחילה.

רבותי! עברה שעת הדברים והגיעו ימי המעשים. הלשון – שטר חוב הוא שהוציא העם על עצמו, אבל שטר חוב שלא בא לידי גוביינא פסול הוא ואסור להלינו. עיקר אמונה שאינו מביא לידי מעשים – עקר הוא וסופו להעקר מן הלב ומן ה“סדור”. הרי נעקרה אמונת המשיח והגאולה מסדורם של הרפורמטורים במערב. אל נא נאבד את הזמן בדברים. אספו את שארית הפליטה של כחותינו הרוחניים וגשו לעבודה מסודרת ומשוכללת. שעת-הכושר היא עתה, אל נא נחמיצנה. אל נא נגדיל את עלבוננו הלאומי. בשעה שכל עיר ועיר על תלה בנויה, וכל עם מקומם את הריסותיו, אנו, רק אנו נגררים כתה כתה לבד, כל אחד לעצמו מתרפס לזרים: אספוני אל תחת דגלכם!…

אין אנו יודעים מה היא היד הנעלמה, אשר נחתנו בדרך קשה וארוכה, מלאה עקלקלות וחתחתים, מורדות ומעלות של היסטוריה בת ארבעת אלפים שנה. היד הזאת עשתה אותנו עד לאומים. ראינו במפלתם של עמים עתיקים גדולי תרבות, ואנו עדים חיים עתה לתקומתם ותחיתם של עמים קטנים ושפלים בני תרבות בת-יומה.

נבזים ונבלים נהיה אם ביום החג הגדול והנצחון, ביום שלו הטיפו ונבאו הנביאים, לא נרים את דגלנו שלנו, דגל האחדות של עם אחד ושפה אחת. כלימה תכסה את פנינו. לא ריקם יצאנו מארצנו. הארץ לא הקיאה אותנו. כפרי דשן ובשל הנושר מן האילן כן נשלנו מארצנו, מרשות היחיד שלנו, לרשות הרבים של האנושיות.

אנו הכנסנו לתוכה את כל החזיונות הנעלים, שעליהם עוד חיה האנושיות עד עתה. הזוכרים אתם את המאמר הנוגה והעצוב של אותו התלמודי: " מסתפינא מהאי קרא – “ואכלה אתכם ארץ אויביכם”, אולי יאכל הפרי…

הלא כל התרבות שלנו נעשית לקנין כל האנושיות. ואם נחלק את כל רכושנו עד תמו – במה נשוב לארצנו, לעצמנו? – אז, כשנגיע אל החוף – היכן תהיה השפה שתצמיח לנו ותגדל פרי חדש? איך נשא את פנינו בפני אלהינו והדורות הבאים? נשמור נא על נשמתנו, עלינו להביא לארצנו את שפנו, שפת נפשנו.

בנעילת הועידה הנ"ל

אילו היינו מתפתחים בדרך הטבע – לא היינו מרגישים חבלי-לידה או חבלי-תחיה; הדבר היה הולך ומתפתח כדרך כל העולם, ובתי-ספרנו הלאומים הישנים, שהיו משמשים מדור לחנוך העברי במשך מאות שנים ושהעמידו לנו הרבה חכמים וסופרים – היו הולכים ומתפתחים בטבעם. מאימתי התחילו החבלים האלה? מאותו הזמן, שיד זרים נכנסה והתחילה מעכבת את התפתחותנו.

הנה העמיסו עלינו מבחוץ “רבנות מטעם”, שכלפי פנים לא היה לה שום תפקיד וצורך, אבל חפצו להעמיד מליץ, מתורגמן בין הקהלה והממשלה, וקראו לו בשם “רב”. זו היתה רק גניבת דעת כלפי פנים וכלפי חוץ. העם לא הודה בו, ברב זה, והלז לא הביא שום תועלת. ומכיון שישב רב על כסאו וקבל את שכרו – אי אפשר היה להפטר ממנו והיו מוכרחים ליתן לו איזו עבודה. בכלל עבודה זו היה בית-הספר “הקאזיוני” (הרשמי), שאף הוא היה מיותר לגמרי. מטבע ברייתו היה מתנגד לבית-ספר לאומי, והיה משרה בתוכנו את ריח ה“קזיונשצ’ינה. מתוך כך נעזבה אצלנו הרבנות הדתית, גם בית-הספר וגם הישיבה היו עזובים, מפני שהאנרגיה הלאומית נתפלגה ונדלדלה: בית-הספר ה”מודרני" אי-אפשר היה לו להיות לאומי ונסתאב בעם-הארצות, ובית-הספר הלאומי אי-אפשר היה לו להיות “מודרני”… ולתקן את המעוות ההיסטורי קשה מאד. החדר נעשה בעינינו לסמל השמצה ואי-הנקיון, שלשמעו תאחז אותנו פלצות, המלמדים – לסמל עם-הארצות והגסות. הצליחה הסיסמה של בית-הספר החדש: חס וחלילה להזכיר בשמו של החדר! אבל לחנם חושבים כך. גם החדר היו לו כמה מן היסודות הבריאים, הדרושים לכל בית-ספר, והצורות שלבש לא נבעו מתוך הפרינציפים הפנימיים שבו. הקלקולים באו מתוך תנאי הזמן והמקום. הלא אין זה מיסודותיו של החדר, שהרבי יהיה דוקא בור ועם-הארץ, והעז תהיה מלחכת את תבן הגג של החדר, והילדים ילמדו דוקא “תזריע מצורע” ומסכת “כתובות”. גם איסור למודי החול אף הוא אינו כלל מן הפרינציפים של החנוך העברי.

ואחרי כל אלה צריך להודות, שחדרנו עמד למעלה מבתי-הספר של הנכרים,ובמובן הדתי והמוסרי עלו ה“ישיבות” על כל יתר בתי הספר של הגויים. אבל מיום שהושיט החזיר את טלפיו למחננו, נתחלל הקודש ונכנסה הטומאה. חכמי התלמוד קראו לחדר העברי אסכולה אסכולה וחדר – חד הם. היסודות הבריאים של חדרנו יכולים לשמש בסיס ליסוד בית-הספר החדש.

קובלים, למשל, על הישיבה האודיסאית על שלא הוציאה אף רב אחד. הלא זוהי תפארתה של הישיבה, שלא העמידה רבנים, כלומר, לא נתכונה דוקא לשם זה ולא הכריזה על כך. הישיבות הישנות, ביחוד המעולות שבהן, כוולוזין וחברותיה, אף הם לא שמו להן למטרה להעמיד רבנים דוקא, אלא להעמיד תלמידים, לומדי תורה סתם. ישיבת וולוזין שמשה מקלט לכל בחור מעולה ובעל רוח יתרה, זו היתה מעין “זאפורוג’ה” שלנו, שהתלקטה ממבחר בחורינו לשם ה“קאזאצ’סטבה” הצעירה והשואפת לחרות רוחנית.. והבה אגלה לכם סוד: לא היו מקפידים שם ביותר על יראת-שמים, לא היו בודקים בציציות, ואף ההשכלה לא היתה נרדפת שם כל כך, כל זמן שלא פרצה גדר ולא גרמה לבטול תורה. למוד התורה היה מכפר שם על הכל. ספורי המשכילים על דבר הקנאות והחשכה ששלטו בישיבות – יש בהם הרבה מן ההפרזה.

יודע אני רק ישיבה אחת, שנוסדה, כמדומה, לכתחלה לשם חנוך הבנים – ישיבת סלובודקה. ואולם מטרה מכוונת כזאת עלולה להרבות צביעות. וזוהי חשיבותה של הישיבה האודיסאית, שלא התעסקה ברבנות ולא גדלה את הצביעות אלא עסקה בתורה ובחכמה. היא לא בדקה בציציותיהם של התלמידים, אלא דאגה להתפתחותם והשתלמותם; ואם תלמידי הישיבה נעשו סתם יהודים בני-תורה – תבוא עליהם ברכה. המחזור הראשון של הישיבה הוציא צעירים בני תורה והשכלה, שיש ביניהם עתה בעלי-שם.

בעת האחרונה קבלה, אמנם, הישיבה צורה אחרת, אבל חיים יש בה. אין ספק כי טעות היא להעמיס על כל היהודים את למוד התלמוד. הדברים הגיעו לידי כך, שראינו חובה לעצמנו לא רק ללמד את התלמוד, אלא גם לגמור אותו כולו. ובכדי שנספיק במלאכתנו – התחלנו מעמיסים על הילד את עול התלמוד כמעט מן העריסה. אילו היינו שומעים בקול חכמינו (“בן חמש-עשרה לגמרא”) ודאי שלא היה למוד התלמוד מתנוול ולא היה מסרס את כשרונות הילד לעשותו להדיוט ועקום-מח.

נטיות כאלה, להעמיד את התלמוד בראש הלמודים, היו כבר באשכנז וצרפת, ודבר זה הביא את הרמב"ם לידי “היד החזקה”. ידוע אותו הפתגם השנון: “אילו הייתי יכול אני לעשותו דף אחד – לא הייתי מאריך אף מה שהוא”. בכלל אין התלמוד כמו שהוא ספר למוד. כלום ראיתם מימיכם שילמדו אנציקלופדיה? והתלמוד הלא הוא אוצר שלם של הקנינים הרוחניים שלנו. וכי אפשר ללמד ספר כזה לתינוקות? צריך לדעת את התלמוד, אבל בצורה אחרת ובאופן אחר. אפשר להוציא מן התלמוד חלקים שונים ולעשותם מטעמים על פי תכניות-למוד שונות. יש ללמוד את התלמוד לאו דוקא לשם החכמות והמוסר וההלכה שיש בו, אלא בעיקר מן הצד הספרותי והלשוני. יש לתלמוד חשיבות גדולה לתחית הלשון וסגנונה. במקום שהלשון היא מדוברת – כל הדיאלקטים זורמים לדיאלקט אחד, העיקרי. לשוננו אינה לשון חיה, ואם אין אנו רוצים לבנותה מתה ומפוצלת לאברים מדולדלים שונים אנו צריכים לדלות ממעינות קדומים. הרבה מעינות חיים נשארו חתומים בתוך שפתנו וכל אחד יש לו גוון שלו ופרצוף שלו. אנו צריכים לחשוף את כל אלה, למצוא את הסינתזה בלשון ולעשותה חיה וגמישה, שיהא דמה קולח ונוזל. מצד זה יש ערך גדול לתלמוד, אבל אין זה נותן אותו ענין לתלמידים, אלא למלומדים, כי לא כל התלמידים עתידים להיות מחיי-הלשון.

מנדלי הכניס לתוך לשוננו את סגנון המשנה והאגדה. אפשר גם להכניס את סגנון הפילוסופיה העברית של ימי-הבינים וכיוצא בזה. כל אחד יכניס את שלו, ורק בדרך זו, דרך הספרות החדשה, לשוננו תקום לתחיה ותפרח. אבל אי אפשר בשום פנים לעשות לשם זה את התלמוד כמו שהוא חובה על התלמידים בבתי-הספר לעם. ודאי, שאי-אפשר לבתי-ספרנו בלי תלמוד לגמרי, יש בו צד ספרותי, קלסי, חלקי האגדה הראויים ויפים למקרא וללמוד. יש ביניהם מרגליות יקרות. מקצוע זה ודאי נכנס לתכניות הלמודים, אבל בצורות לקוטים בלבד.

ובעצם הענין הרי אין זה דבר חדש כלל. במשך כל הדורות היו לאבותינו מעין כריסטומטיות תלמודיות, כגון “חק לישראל” וכיוצא בזה, שבהן היה עוסק כל יודע ספר. כלום אפשר היה לפטם את כל היהודים בתלמוד? בבתי הספר העליונים יש אמנם לעשות את התלמוד חובה, אבל צריך שיהיה נלמד כראוי ובאופן מדעי.

(בועידת המורים העברים הראשונה באודיסה, אלול תרע"ז)

אין עכשיו בכחי להרצות לפניכם על ה“פלטפורמה שלנו”. לא לשם משא ומתן ודין ודברים נתאספנו כאן ולא להשמיע חדשות. מטרתנו גלויה. אנחנו דורשים חנוך עברי שלם. הדבר הזה היה לנו לצווי מוחלט, ל“אימפרטיב קטגורי”, שאין מהרהרים אחריו ואינו זקוק לראיות יתרות. דבר זה אינו דרישה פוליטית לבד, אלא דרישה הנובעת ממעמקי נפשנו. כולנו, המורים העברים שנתחנכנו ונתגדלנו בסביבה עברית ועל הספרות העברית, אין אנו יכולים לצייר לעצמנו חנוך מתוקן, שאיננו בתחום הלשון העברית והמדע העברי. רגילים להזכיר במקרים כאלה את שמו של ר' יוחנן בן זכאי, שהציל את קיום האומה ע"י יבנה, אבל שכחו להזכיר עוד איש אחד, שפעל פעולה עוד יותר גדולה מזו של יבנה, והתלמוד זוכר אותו לטוב – “ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו” – הוא הושיב ילדים בני שש ושבע שנים ולמדם תורה. דבר זה חל כחמש שנים לפני החורבן. אם יבנה היא הגג של הקולטורה העברית, בית המדרש הגבוה, הנה בית הספר העממי, שנוסד לפני אלפים שנה, ושהקדמנו בזה את אירופה, היה היסוד של כל תרבותנו. ואם ראשו ורובו של עמנו היום, יודע ספר – יש להודות על זה להמוסד של ר' יהושע בן גמלא.

בכל נקודת מהפכה בהיסטוריה אנו נתקלים תיכף בשאלת הלשון והחנוך. כשיצאנו בגולה דאגנו כבר לבית-הספר העממי. בתקופה השניה, שבאה אחריה, בתקופת ספרד קבלו כל הספרות והתרבות, הלשון והחנוך העברי צורה אחרת, מהלך אחר, ואנו רואים כאן בפעם הראשונה חכמים יודעי לקסיקונים. אז חובר הדקדוק הראשון. הלשון והחנוך עומדים על המשמר כשומרי הסף בפתחה של כל תקופה חדשה. ובזמן החדש, בתקופת מנדלסון, כשחפצו לחדש את חיי האומה, כשהיתה התסיסה הגדולה בישראל, אנו נתקלים מיד בשאלת הלשון והחנוך. ר' נפתלי-הירץ ויזל הוציא אז את המניפסט שלו “דברי שלום ואמת”, גם התחילו לדאוג לשכלול הלשון, וגם חברו ספרי דקדוק ולקסיקונים חדשים. בית הספר העברי הקדמוני לא היה מעולם בית ספר בלי פדגוגיה. אם אדם מדבר ואינו יודע את הדקדוק של לשונו, אין זה סימן שאין לו דקדוק. יש מנגנים בלי תוי-נגינה. אם היה בית-ספר היתה גם פדגוגיה, אם כי לא מפותחת ומשוכללת. גם בתלמוד אנו מוצאים עצות רבות בשאלת החנוך, בדבר טיב המורים ודרכי ההוראה הנכונה. אפשר להוציא מתוכן שיטות שונות בעניני פדגוגיה.

ועם זה, שהיו לו בתי ספר עממיים, בשעה שעמים אחרים עוד לא חלמו על זה, הגיע למדרגה נמוכה כזאת, ש“למוד והשכלה” פירושם בעיניו: למוד והשכלה בלשון נכריה. הלא בזמננו חסרון ידיעת לשוננו תחשב להדור והתגנדרות. מי שאינו יודע את הלשון העברית הוא משכיל, ומי שיודע אותה – הוא בחזקת בער. הלא זוהי חרפה שאין דוגמתה, שעם יחשוב, שהשכלה היא דוקא ידיעת לשונות זרות ומדע זר.

אין לנו לרמות את עצמנו. ריב הלשונות, ששוב צפה בעינו, אינו מקרה בלבד. הריב הזה הוא בת-קולו של שלש השקפות-עולם שונות. ההכרה שלנו נסתעפה לשלשה סעיפים, שלשה מחנות עומדים זה מול זה.

המחנה האחד – בעלי השקפה היסטורית, דובנוביסטים, בעלי-השלוש. הם מחליטים, כי כל התקופות ההיסטוריות נוטלות חלק ומשתתפות בבנין האומה, ולפיכך כל התקופות וההשפעות יש להן זכיות שוות. לא אחדות הטריטוריה מאחדת את העם. האומה הישראלית היא, לפי דעתם, טפוס מיוחד, שהכל בה שוטף, כל תקופה היא חוליה מיוחדת בחוט-השדרה של האומה. היצירה העברית והחנוך העברי יצוירו, לפי דעתם, בכל הלשונות. האומה היא לפי דעתם מין תחש ססגונא, רב הגוונים, שהיו לו, לפי האגדה, שתי שדראות. האומה הישראלית יש לה, לפי דעתם, שלש שדראות, היכולות להחליף זו את זו.

המחנה השני – בעלי האידיש. הם חותכים את השדרה בסכין, תופשים חוליה אחת של ההיסטוריה ועושים אותה עיקר. הלשון המדוברת, מפני שהיא חיה עתה בפינו, היא הלשון הלאומית, לדעתם. הם מחלקים את האומה הישראלית לכמה אומות מיוחדות, ואלה שאינם מדברים אידיש יוצאים מן הכלל, אם אינם משתעבדים למדברי אידיש. הללו רואים את הקלקלה כנורמה, מפני שהאריכה ימים, ואינם מבינים, כי שפה וארץ אינן נתנות בכל פעם.

אולם אנחנו, המחנה השלישי, היודעים, שלשון וארץ הן מתנות הנתנות מאת ההיסטוריה רק פעם אחת, אנחנו רואים את כל השנויים כקלקלה, כמום, כמקרע רע. האסון נשאר אסון, אפילו אם הוא מאריך ימים. העוור אפילו אם הוא מאריך ימים במומו, אינו חושב את מומו לנורמה אלא לאסון. ולפיכך אנו אומרים, שכל זמן שלא נתיאשנו מן הגאולה ויש אמונה לתחיה, הקלקלה נשארת מום ולא נורמה.

וכשאנו שואלים את עצמנו, מדוע זה היה כך, שהעם, שיצר את בית-הספר העממי לפני אלפים שנה, עומד עכשיו כעני בפתח ומבקש עצות, איך לבנות את בית-ספרו, – עלינו לבקש מענה בצורות החנוך הנושנות. מה היה מושג “למוד התורה” בזמנים הקדמונים? בברור אין אנו יודעים זאת, אבל יש מוכיחים, שבחנוך העברי מצא מקום לא רק חנוך דתי, אלא גם חנוך חילוני וגם גופני. יש ראיות לזה בתלמוד (חייב אדם ללמד בנו אומנות, טוב תורה עם דרך ארץ, חייב אדם ללמד את בנו לשוט על פני הנהר), בכל אופן החנוך עמד אז בצורה נמוכה מאד, אבל בימי הבינים יש לנו כבר תעודות יותר ברורות. על-פי התעודות האלה אנו יודעים, שגם בבתי המדרש וגם בבתי הספר העממיים היו מלמדים את הלמודים החילוניים. בכלל בזמן עלית האומה היו מתרחבים תחומי החנוך, וגם בארץ פולין, כשהחנוך בכלל התקלקל – הגיע למוד התורה עצמה בבתי הספר לידי שלמות ידועה (חדר, ישיבה, בית-מדרש וכו'). אולם בחנוך היו קלקלות ואין לנו להביא ראיה מהן. ראשית, החנוך היה דתי והוציא כל מה שלא היה בגדר הדת (עד היום הלמוד בחדר העברי מוציא מתוכו את כל הלמודים חוץ מלמוד התורה). הקלקלה השניה היא זו, שהיו מחנכים רק את הזכרים. חצי העם נשאר מחוץ לכל חנוך. זה היה עוון פלילי ואסון מסוכן. אם הנשים הנכריות היו למכשול בימי עזרא ונחמיה, הנה נשינו אנו היו לנו לנשים נכריות והיו לנו למכשול בחנוך בנינו. הקלקלה השלישית, המושג המקובל, כי סתם השכלה מצוירת בלשון נכריה, והחנוך העברי נחלק לשנים: חציו לכם וחציו לה': בעברית – חנוך יהודי, ובלשונות זרות – השכלה המביאה לידי חיים טובים.

אותן שלש הקלקלות הביאו את בית-הספר העברי עד הדיוטה האחרונה ביחס לבתי הספר האירופיים. ואם אנחנו עומדים על הפתח ומבקשים תקנות לחנוך העברי מוכרחים אנו להניח הנחות אלו: א) החנוך העברי צריך להיות שלם בכל מדרגותיו, מבית-הספר הנמוך עד הגבוה. בית-הספר שלנו צריך לתת לילד את האפשרות להגיע עד המדרגה העליונה. אין רע, אם לא כל התלמידים יגיעו בבת אחת למדרגה עליונה, כך הוא גם אצל אומות העולם. העיקר היא האמונה וההכרה של האב, שבנו יכול לזכות לעלות עד למדרגה העליונה. חנוך נמוך בלי בינוני ועליון אין לו שום ערך. ב) חנוך כולל גם את הלמודים החילוניים וגם את למודי הקודש. ג) חנוך מאוחד, מצד הלשון העברית, שצריכה להיות השלטת בכל הלמודים, גם הכלליים וגם העבריים. ד) חנוך מאחד את הזכרים ואת הנקבות. אם ישאלוני: האפשר לנו, בתנאי חיים זרים, להציג לעצמנו תעודה גבוהה כזו? תרבות זרה – הנעמוד בפניה? והלא שואפים אנו לחנוך עממי ודימוקרטי. הטוב שנציג לפנינו תעודה, שיזכו בה, אפשר, רק יחידים? ואולם אדם, שאינו זוכה לשלמות של השכלה ומדע, צריך לראות את זה כאסון בחייו, שהוא לא זכה לכך. ראוי כל אדם להיות כמשה רבנו, ואם איננו מה שהוא ראוי להיות אסון הוא זה לו. השאיפה צריכה להיות גדולה והתעודה מחזקת אותה ונותנת לה תוקף ההכרה, שבזמן מן הזמנים תתגשם. אם אפילו רק יחידים יקבלו חנוך שלם, הלא שאר חלקי העם יהיו להם געגועים לחנוך כזה. אנו צריכים לפרנס את הגעגועים, לפרנס את הרגשת האסון של חסרון השכלה עברית שלמה.

יתאדמו פני איש יהודי, שאינו יודע עברית, ויתבייש כבושת גנב. עכשיו הרי הרבה נבערים מדעת מתהדרים ויש להם החוצפה להיות קופצים ועומדים בראש מוסדות חנוך. ההכרה והשאיפה הן בעיני העיקר. מתחבטים בשאלה אם מותר להתחיל את הלמוד בעברית, בלשון בלתי מדוברת. ובזה באים בתביעה מן הפדגוגיה – האפשר לשלול מן הילד את תענוג התחלת הלמוד?

איך לקרב את הילד למלה העברית – זוהי כבר שאלת האמצעים, שאלה מיתודית, אבל העיקר, שהתחלת הלמודים, המומנט הראשון של החנוך, שנשאר קדוש לכל ימי האדם, צריך להיות קשור למלה העברית וללשון העברית. זהו לא פרט, אלא פרינציפיון חשוב, שכל נימי הלב והנפש תהיינה קשורות לעברית. זוהי מיסתיקה המובנה בכל לשון. כל הרשמים הראשונים של הילד והחנוך. אפילו אם הם מפסידים קצת בתחלה ע"י הלשון העברית, צריכים להיות בלשון זו. הרושם הפסיכולוגי הוא עמוק כל כך, שאין לנו לוותר על הלשון העברית. האגדות הקלסיות ודאי יותר יפות במקורן. אבל מצד הרושם יותר רצוי שיקרא הילד אפילו אגדות כלליות בעברית, כדי שהקריאה תהיה דוקא בעברית, וכשיקרא אותן אחר-כך במקורן יזכור את הרושם הראשון של קריאת הספר בתרגום עברי.

כל תענוג רוחני, שאפשר להוציא מתוך החנוך, צריך שינתן ראשונה בצורה עברית ובלשון עברית.

אל נא תשאלו את הפדגוגיה אם מותר לנו לברוא חנוך עברי. הפדגוגיה בעצמה היא כפיה. כל חנוך הוא שלשלת שלמה של כפיות. החופש, שמדברים עליו, אינו אלא שיגרא דלישנא. הפדגוגיה מבקשת אמצעים,,איך להפוך את הכפיה לתענוג, אבל באמת הכפיה נשארת כפיה. החקוי – כפיה היא. יש צוויים כאלה שאינם משתעבדים למדע. הפדגוגיה תתן לנו את האפשרות להוציא אל הפועל את שאיפתנו. אפשר, שזהו חלום, אבל חלום בעינים פקוחות. אנחנו עומדים על הדרך הנכונה ורואים את קצה. חוני המעגל, כאשר קם משנתו, תמה ושאל, אם זהו חלום. בשעה שישן נברא עולם חדש והוא לא מצא את ביתו. אנחנו אין אנו מכירים את המצב הזה, שבמשך שני דורות תשכח שפה, למצב נורמלי. זה נעשה בשעת תרדמתנו, ואנחנו, כשנקיץ לתחיה, נמצא את ביתנו.

גשו לעבודה, אל תרפינה ידיכם ותהי השכינה שרויה במעשי ידיכם!

---

(מתוך הוכוחים בועידה זו על החנוך הדתי)

מה זה דת? דת היא הרגשה דתית, לבוש דתי. כל אותה מחברת הדברים, שקורין לה דת, זה בנין מסובך מהרבה יסודות, וצריך להחליט על איזה יסוד מדברים. גם כל פרט ופרט של הדת מרכב מהרבה יסודות.

אם יש ערך למצוות המעשיות בחנוך – שאלה זו התעוררה עוד בימי ר' עקיבא: תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו וגמרו, שתלמוד גדול, שהוא מביא לידי מעשה.

הלשון גם היא ספוגה ריח כל הדורות וכל הזמנים וספוגה היא גם דתיות.

כל אחד מבין לפי רוחו, ואין להוציא החלטות מסוימות בזה. יעשה כל אחד לפי רוחו.

העם בעצמו יקח מן הדת את הצדדים הדרושים לו, הניחו להם לבניהם של אברהם אבינו: אם אינם נביאים – בני נביאים המה.

---

(דברי נעילה בועידה זו)

עשרים וחמש שנה נמלאו היום למות המשורר י. ל. גורדון ושנה נמלאה אתמול למות המשורר ש. פרוג. אני רואה בזה מין סמל. אתם זוכרים את המלים המרות של יל“ג “אם לא האחרון במשוררי ציון הנני”. אחרי שגורדון התיאש מתחיה וכתב את שירו: “למי אני עמל” – פנה אל המשורר פרוג בלשון נכריה בשיר “ציץ נובל אנכי, אתה מלא ליח”. החשב אז גורדון כי תעבורנה כ”ה שנה, וועידת מורים תכריז על תחית השפה העברית?

“המורה” – למרות מצבו החומרי השפל – מלה קדושה מאד. מלה זו מובילה אותנו אל אותו היום, שנאמר עליו: “היום נהיית לעם” – זהו מתן תורה.

המלמד הראשון שלנו משה רבנו, הוא היה נביא, מחוקק, אולם העם קרא אותו בשם “רבנו”. השם נביא נשאר רק בספרות, ובפי העם הוא “רבנו”. כל יוצרי היהדות נקראים בשם “רבנים”.

החנוך – זה העמיד אותו על הדת, זה על החכמה, זה על הלאומיות וידיעת הלשון, ואחר כך באו וצרפו לזה גם ידיעת ההיסטוריה. אבל כל אלה הם רק פרטים. האמת היא, שהחנוך הוא התורה, ו“התורה” כוללת בה את הכל. כל מה שעושה את האדם לאיש, כל מה שמשפר אותו – זהו תורה, מיום שעמד העם על הר סיני ועד היום. אמנם היו ימים, שהגבירו יסוד אחד על השני, אולם סך-הכל של כל הזמנים הוא: כל הטוב והנשגב, שאסף ישראל בדרכו, את הכל הכניס לתוך אוצר הקודש, שקרא אותו בשם “תורה”.

הועידה בבנותה את ההסתדרות ובהניחה אבן הפנה לחנוך, עשתה דבר גדול. בלקחנו את הטוב שהיה בחנוך הישן, צרפנו לו את כל הטוב והנשגב של כל הזמנים, הכנסנו לחנוך את כל אוצרות העם העברי: נביאינו, הספרות של ימי הבינים, כל השלשלת מיום היותו לעם עד היום הזה, כל המדעים הכלליים. לנו אין מחיצה. הכל נכנס לרשותנו. אם גורדון, הראשון, סגנן את השאיפה של בני זמנו: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך” – אמרנו אנחנו בסגנון אחד-העם: היה יהודי ואדם באהלך ובצאתך". אנו בחרנו את החומר המעולה והמשובח והנחנו אותו ביסוד החנוך. הבנין בנוי על יסודות מוצקים כאלה יאריך ימים ולא יהרס מהרה.

מפתח הזהב של החנוך העברי הוא הלשון העברית. אתם, שנמסר בידכם המפתח לנשמת העם, אותו החבל, שבו נאחזנו בשעה שאניתנו היתה מטורפת בים – אתם בשובכם לבתיכם, השתדלו למסור את המפתח הזה לכל העם העברי ולבניו ולבנותיו כאחד, ואז נפתח בעצמנו את השער הגדול לתחיה ולתקומה שלמה.

כנסיה נעלה! לא רצה האל, שתהיה שמחתנו שלמה היום, זה היום שקוינוהו, יום התחלת גאולה, יום בשורה, שהתפללנו לו אלפים בשנה מתוך מדורות אש ומצוקות שאול. קוה קוינו לקבוץ אלפים ורבבות מישראל, לכנסית שליחי העם מכל תפוצותיו, מארבע רוחות העולם, בהשמע קול שופר גאולתנו, ומה אנו רואים? לפנינו אין שליחי כל העם שבגולה. ובשעה זו כשאני מביט אל מתי המעט שלנו, אל החלק הקטן מכל שליחי ישראל, שהיו רוצים לבוא הנה להטות את אזנם ולשמוע לקול הקריאה של התחיה – עיני נשואות לא אל אלה אשר אתנו היום, אלא אל אלה שאינם עמנו, אל אלה מאות הצירים שלא יכלו לבוא, כי קיר ברזל חוצץ בינינו וביניהם, ומי יודע אם בת-קול רחוקה מהכנסיה שלנו הגיעה אליהם. מי יודע את הצפוי להם עוד בארצם, ואם נזכה בכלל לראותם עוד בחיים ולהועד עמם יחד. בשעה זו נכון לב כולנו לשלוח לפחות מרחוק את ברכותינו לאחינו ההם, שיזכו, – אם לא לגאולה שלמה, לפחות – להצלה מהגיהנום וגיא הצלמות אשר הם חיים בם. נכוון נא את לב כולנו לארץ אשר שם נשארו מחצית אחינו, הנדונים אולי לכליה, ולא נתן דמי לנו עד שנמצא להם מוצא מן המיצר.

שמחתנו אינה שלמה – את זאת הרגשנו מן השעה הראשונה כשבאנו הלום,אבל ננחם נא, כי מן המצב הנורא הזה יקח עמנו לקח וילמד מפיו תורה. הלא תזכרו את התקוות, שרחפו לעינינו לפני ארבע שנים, בהגיע אלינו הבשורה בעצם ימי המהפכה, ואנחנו חשבנו: עוד מעט והיה הנס והפלא הגדול, שנצא מן הגולה ברכוש גדול ונבוא אל הארץ לרשתה. אצבע אלהים – אמרנו על הכרזת בלפור. הנה היא הגיעה בשעת חורין, ההשגחה בחרה בשעת רצון גדולה, ומה היה לתקותנו והיכן רכושנו? כל אשר היה לנו בגולה היה לשוד ולבזה ולהפקר. וזכרו נא איפוא, כי אין אחרית ותקוה בגולה לכל רכוש ולכל קנין כי גם אשר נרכש בעמל אלפי שנים, רוח באה ועוקרתו והופכתו לאין. אל ישמרו, איפוא, בני ישראל את הרכוש לעצמם ויתנוהו למקום, שיבטיחוהו בטחון עולם. הגיעו ימי העלילה, המפעל והמעשה. עיפה נפשנו מחלומות, מדברים בלי מעשים, מפירודים בדעות. אפשר כי תחת קרקע המפעל נמצא את האחדות, ימצא שרשנו האחד. רק על פני השטח העליון ובהיות העץ באויר יפורר לענפים וסעיפים, אבל מתחת לקרקע מונח הגרעין האחד המפרה, הוא אוצר הכח לשגשוג וגידול. כל המחלקות שבתוכנו אינן אלא ענפים עליונים. תנונו קודם להכות שורש אחד בארץ, להתערות כאזרח רענן על האדמה! הנה פה אתם ימניים ושמאליים ותיכוניים, ואתם מדיינים אלה עם אלה בספרות, בעולם הדברים, אבל כשתגיעו לשעת מפעל תראו גם כמה מן הקל וכמה מן הריק בסכסוכי הדעות האלה. בכור המעשים תצורפו, הפסולת תזרק והכלי יצא מזוקק.

אנשי הימין, התדעו כי המעשה היותר גדול בעולמנו נעשה ע"י הצעירים משמאל? הם הולכים בכח ליצור לנו חיים חדשים, בעוז ובבריאות. הננו עדים לחזיון היסטורי גדול: בניהם ובני בניהם של חנונים ותגרים וספסרים ומלמדים ובטלנים נוהרים, מתוך סכנת נפשות ממש, בידים פשוטות ובעינים צמאות, לארץ חזונם. הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם מומתים גם בידי רוצחים, הם עולים ונמשכים לאותה ארץ. רחוקה לעבוד בה עבודת פרך במשך ימים רבים, חדשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם!

הגידו לי, איפה נשנה חזיון כזה? יש כי תעבור רוח מהפכה בארץ ותסחף זרם צעירים אחריה, אבל זרם רוחני אמיץ כזה לשם יצירת מהפכת עם, להפכו מעם רועה רוח לעם עובד פרך, כמדומה, שזאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה. אם יש תקוה, שינצחו בעולם רעיונות חדשים – הם יציצו לראשונה מן המקום ההוא ומתוך לבב הצעירים האלה. הם יגשימו בחיים את החלום הגדול של האנושיות, לא בכח האגרוף, ולא בחיל, אלא מתוך המעשה והעבודה. לא תהיה להם העבודה למעשה גנדרנות, לפוזה, לדבר שעשועים, אלא ליסוד חייהם כמו שהתיחסו האורטודוקסים לתרי"ג מצוות. אותה דת העבודה שהטיפו לה ברנר וגורדון, יסודות עמוקים בחיי עמנו יבנו. לא דת של עבודה, אלא עבודה, עבודת דת ממשית. אפשר, שהעבודה תקבל עוד אצלנו צורה דתית, ואולי יהיה לנו במשך ההיסטוריה שלנו עוד “שולחן ערוך” לעבודה ולמטרתה, אשר יורה יורה וידון ידון בהלכות עבודה לכל פרטיה, איך ומתי צריך יהודי לעבוד את עבודתו, איך עליו להתאמץ ולהינות מיגיע כפיו וכו'.

ואתם, אנשי השמאל, אל תבוזו לאמונים על האמונה והמסורת. אל תזלזלו ואל תקלו ראשיכם בהם. אולי הם הביאוכם עד הלום, הם שמרו עלינו ועל תורתנו, היא תורת הזכות ההיסטורית שיש לנו על ארצנו, היא השטר היחידי הדורש פרעונו לנו. אלמלא הם, מי יודע אם הייתם בוחרים בא"י דוקא. אם דוקא בת הייתם מבקשים את תקון נשמתכם ונשמת העם. שימו לב אל רכוש המורשה אשר לנו בזכותם.

ואתם, אנשי הבינים, היושבים על כסאות האמצע, המתונים והצלולים בדעת, הבונים הכל על-פי חשבון וספירה, האומנם בעלי חשבון אתם? איפה הייתם לפני עשרים ולפני שלשים שנה? מדוע לא עבדתם אז את עבודת העם וגאולתו? העשיתם חשבון כמה עולה לנו הגלות בכל שנה? כמה היתה עולה לעם ישראל זכות “הישיבה מחוץ לתחום”? כמה עלו לנו הפורענויות, הפוגרומים, המלחמה והמהפכה? האמנם לא כדאי היה, מתוך טעמים של חשבון, לפניכם, אנשי החשבון, להיות הראשונים לעבודה עוד בימים ההם? לו הייתם מביאים אז את פרוטותיכם לא היינו יושבים בכנסיה הזאת מדוכאים ומדוכדכים כל כך. לא חשבון עשיתם. אין כאן חשבון, לא! לא בכסף ולא בחרב נגאל. לא נשמע קול ברזל בבית בהבנותו, אבל יש דרך אחת, דרך העבודה, דרך כבוש העבודה! אם אתם תתנו את הכסף, יתנו הצעירים את הכבוד. הם יסירו מעלינו את חרפת הפרזיטיות!

ועתה דברי לנשיאינו, שהבענו להם את אמוננו. עם ישראל על ידי ציריו הביע לכם את אמונו, וכשם שהעם האמין בכם כך אתם צריכים להאמין בעם. אתם תקראו והוא יענה, הוא ידרש לשואלים כמוכם. אבל אין עבודתנו צריכה להיות רק חקוי רע. עלינו לשים ביסוד התחיה רעיון נעלה. אם לא נצור לנו צורת-חיים יותר מתוקנת, אם לא נמליך עלינו רעיון נאצל, לא תעלו, כי אין ה' בקרבכם. יש לנו סמל קדום: מחנה כהונה, מחנה לויה לפנים, העם מאחור וארון ה' נשא על כתפים באמצע, והיה בנסוע הארון ונסע העם אחריו. נשא נא גם לפנינו ארון הברית, נאסף נא סביב לרעיון גדול, נשא נא את אבוקת האידיאל לפני העם – והלך למסעו קדימה. בעבור שעה קשה גם על משה, תמכו בו מזה ומזה הכהונה והאמנות (היא העבודה),ואם הימין והשמאל יתמכו בעם – וגבר ישראל!

(במועצה לתרבות העברית בקרלסבד בזמן הקונגרס הי"ב)

נאספים נכבדים! רבים מתפלאים, על זה, שלמרות ההכרזה מעל במת הקונגרס – לא הרצאתי שם על התרבות. עלי לבאר את סבת הדבר. נסתלקתי בכונה תחלה מלדבר בקונגרס ואין אני מרגיש אף שמץ של מוסר-לב על סירובי זה. זה נעשה כבר למין הרגל מיכני להעמיד בכל קונגרס את שאלת התרבות העברית בתור סעיף, שיקשט את סדר היום לנוי ולתפארת הקונגרסים. הכוונה היא לגרום נחת-רוח לצירים, שאינם מוצאים ספוק נפש כל צרכו במהלך הדברים שבקונגרס. רוצים, שבשובו הביתה יוכל הציר לכסות על ערות הריקנות בעלה-התאנה של רוח, לאמר: היו לנו שעות של התרוממות הרוח, טפלנו גם בתרבות ובדברי רוח, יחי הקונגרס!.

בעשרה קונגרסים מדברים על שאלת התרבות, אבל מה עשו בשבילה מקונגרס לקונגרס?.

לא רציתי איפוא, לתת לצירי הקונגרס גם הפעם אפשרות של הונאה עצמית. יתפזרו לבתיהם וימסרו את המצב כמו שהוא, בלי כחל ופרכוס, בלי זריקות סמי-מרפא מלאכותיים.

כולכם יודעים כמה חמורה השעה, שאנו עומדים בה. מדברים על תחיה, אבל תחיה זו – מהי? הוה אומר: תחיה – זו רוח חיים; בלי זה – אין עם ואין תקוה לעתיד. ומה אנו רואים? כל העבודה החשובה הזו – עבודת החנוך והספרות – היתה תלויה בהתנדבותם של יחידים. ההסתדרות הציונית לא עשתה את חובתה בנידון זה?

וזה, אמנם הביאנו למצב של קפאון ותהו ובהו השורר כיום. כל עבודת התרבות בעשר השנים האחרונות התרכזה בחברות “חובבי שפת עבר”, “תרבות”, “עבריה” וכו' – וקבלה צורה זעירה ואפסית. היה הדבר לענין של שעשועי-ילדים והתגנדרות רוחנית בלי תכן ובלי רוח חיים. לא היו כל רכוז, כל התאמה ואחוד של אותה העבודה, שנעשתה במקומות שונים.

ועכשיו? מרכז חשוב לעם ולתרבות נהרס. רוסיה נחרבה. על עיי המפולת של ארץ זו עומדת יהדות שבורה ומרוסקת, המפרכסת ביסוריה ומתאבקת עם חבלי-גסיסה. והאם עכשיו זמן לנאומים ולדברים בעלמא? צריך לתפוס את הדברים כהויתם. אנחנו סובלים עתה מזה, שעסקני התרבות לא יצרו גופים לרעיונותיהם, מוסדות לתרבות. לו היו יוצרים בזמנם מוסדות קימים – לא היינו עומדים כיום לפני קיר ברזל גדול. לו הקימונו לפני עשר שנים בית-מדרש למורים היו לנו כעת מחנה של מורים למאות, שהיו מתפשטים בכל תפוצות ישראל, היו פותחים בתי-ספר לעשרות ולמאות והיו ממשיכים את קיומנו בתור עם תרבותי חי.

אלפי רבבות הוציאו על מטיפים ודרשנים, שילכו ממקום למקום לשם הפצת תורת הציונות – אבל לא דאגו לחנוך אנשים, שיפיצו את תורת ישראל ברבים. השוו לנגד עיניכם את הערך שיש לנואם-מטיף כלפי הערך שיש למורה המחנך אנשים חדשים, דור חדש! ספר, שמתיחד אתו הקורא בסתרים – חשוב פי-עשרה מאיזה מאמר מקרי, שקוראים אותו ושוכחים וערכו הולך לטמיון. בחוגים הציונים לא הבינו זאת ומשום כך עומדים אנו עכשיו לפני חליל ריק.

ברוסיה יצרו לפני עשרים שנה בתי-מדרש למורים – וחניכי המוסדות האלה הם-הם, שהביאו מהפכה בחיי עם. כך יוצרים אצל אומות העולם – ומה פעלנו אנו בשדה זה?

רבונו-של-עולם, כמה כסף הוציאו אצלנו על עתונים, ודוקא לא עבריים – העתון העברי היומי היחידי סובל ממעוט-דמים ומתאבק עם החדלון. ומה עשו בשביל הספר העברי? הלא אסון הוא: כשמגיע הילד לגיל שלש-עשרה – אין לו כבר מה לקרוא בשפתנו.

עכשיו עובר אני לספר לכם על הנעשה ברוסיה.

ליהוי ידוע לכם, כי הכל נחרב, באה כליה על היהדות הרוסית, אותה היהדות, שהיתה מקור חיים להרבה מרכזים גדולים של היהדות. נסגרו בתי-ספר, נהרסו השעורים למורים ולגננות, נסגרו הרבה מבתיי-הדפוס העבריים. באופן רשמי אין אמנם איסור על הלשון העברית – אבל למעשה אין זו מוצאת לה מקום אף באחד מבתי-הספר. ביחוד דואגים לזה ומצטיינים ברדיפת העברית ה“חברים” היהודים שבמוסדות הממשלה. גוזלים את הדירות מבתי-הספר העבריים ותופסים אותן בכל מיני האמצעים שיש בידם. אין גם איפה להדפיס ספרים עבריים, בכל בתי-הדפוס עסוקים בהדפסת ניירות-תעמולה בלבד. בנידון זה נוהגים הסוביטים על-פי מנהגה של ההסתדרות הציונית, להבדיל. החרימו את הספרים, עד כמה שהיתה להם האפשרות – השליכום לאורוות ולרפתים, שם מונחים הם חמרים חמרים עד החורף, שאז משתמשים בספרים לשם הסקת תנורים.

בעיני ראיתי כיצד הוציאו מתוך ערמות הספרים את כרכי השירים של שניאור וטשרניחובסקי ועוד. היו שם גם הרבה מספרי רומ"ל. במקרה זה אין הסוביטים מבחינים בין קודש וחול, בין ישן וחדש. ואין גם תקוה, שיבואו שנויים במצב זה. חורף לעולם יהיה, עצים וחמרי הסקה אינם ולא יהיו גם בעתיד הקרוב – ושנוי שיטה אינו נראה עכשיו לבוא.

עומדת, איפוא, סכנה, שבעוד שנים אחדות יכחד הספר העברי משטח אדמת רוסיה. ברם, לא נואשה היהדות הרוסית והיא מתאמצת להחזיק מעמד בימים הרעים האלה. הנה לדוגמא המוסד של “הבימה” במוסקבה.

כדאי להתעכב ולספר לכם על מהותו ומעשיו של מוסד זה. לומדים הם, חברי הבימה, בסטודיה בהנהלתו של סטניסלבסקי, הרז’יסור האמן הרוסי הידוע. מקסים גורקי אמר לי, כי “הבימה” – זוהי עכשיו הפנה היחידה במוסקבה, שיש למצוא בה קורת רוח. וכמה גדולה מסירות-הנפש של החברים, לומדים הם מתוך רעב וקור ממש, מתוך צמאון גדול שותים הם ממעין האמנות ובולעים כל מה שמביאים להם אחרים. והמורה לאמנות הוא ארמני והוא כמעט מתיהד ביניהם.

בטוח אני לכשתגיע השעה והם יעזבו את רוסיה ויעברו לאירופה – יהיה זה מסע-נצחון לא רק לאמנות אלא גם ללשון העברית. מעודי לא שמעתי לשון יפה, מקורית ומצלצלת כזו ששמעתי מפיהם. והמשחק שלהם – גם אלה שאינם מבינים עברית – שוכחים, כי משחקים כאן בשפה זרה להם. נתכנסו כאן בבמה זו טובי הכשרונות האמנותיים. אין זה ענין של דיליטנטים, המשתעשעים באמנות – אלא אנשים, שהאמנות היא חייהם. וכמה קשה המלחמה, שנלחמים הם לקיומם. קראתי את הפרוטוקולים של המו“מ בין “הבימה” ובין הצוררים היהודים בממשלת הסוביטים. מצד “הבימה” – פרופסורים (איבנוב ועוד) ידועים, שדברו על “הבימה” בטון כזה ובתוכן כזה כמו שהיה מדבר יהודי גדול ונאמן במקרה זה; ומצד שני איזה יהודון דימנשטין, מה”יבסקציה". על השפה העברית התבטא דימנשטין: “זוהי נבילה, שצריך להשליכה לדומן – אחרת היא מסריחה” אלה הן מלים לקוחות מתוך סטנוגרמה. בתנאים כאלה חיים אנשים יוצרים ומתפתחים. צמח, מנהל “הבימה” – איש מוצק זה שאינו חת מפני כל ועומד על המשמר בעקשנות נפלאה – הוא המכניס רוח קדושה וגבורה לתוך “הבימה”. יש לכרוע ברך לפני האומץ הבלתי-שכיח של אדם זה, שלא נע ולא זע במצב הנואש ביותר. הוא אחד האנשים הגדולים שלנו, שיש לשימו על נס. שאלתי את צמח: למה לא תלכו לאירופה? וענני: לא אלך עם אנשים שעדין לא גמרו את דרך התפתחותם. פה נשתכלל, דבר שאינו מתוקן לא אוציא מתחת ידי, רק אז נלך לחוץ-לארץ, ואחר-כך – לארץ-ישראל.

ואני שואל אתכם: האם לא נתן יד לגאוני האמנות האלה? הנתן להם לפול תחת כובד משאם? הנה לפניכם המצב השורר שם, עלינו איפוא לעשות איזה דבר ממשי, שיקדם את פני הרעה הנשקפת לנו.

הייתי גם בקושטא, מרכז המזרח. שם המצב אינו טוב בהרבה מאשר ברוסיה. נפגשתי שם עם ציונות ריקה, שאין בה כל תוכן. כל נשמת הציונות – מכירה שקל. הם הולכים לטמיעה. אין שם כל ניצוץ של יהדות. אין ספר ואין בתי-ספר ואין גם הדרישה לכך. כל העברית שלהם – זוהי הקומנדה העברית של “המכבי”, אוצר של מאה מלים עבריות – זוהי תרבותם העברית, ומי יעמוד בפרץ? ארץ-ישראל אינה יכולה לשנות את המצב. כחותיה מעטים וגם הוואלוטה הגבוהה מפריעה להוציא ספרים. עלינו איפוא רובץ תפקיד חשוב: לעשות את המעשה הגדול, להתאמץ ולהמציא כסף ואנשים לשם פעולות ממשיות שתים, הלא הן: מוסד למורים ומוסד לספרות. על פרטים לא אעמוד עכשיו. העיקר הוא טביעת הכלל היסודי. אם לוקחים אנו כעת מעשר לבנין הארץ – הרי מעשר ממעשר זה יהיה קודש לצרכי התרבות. אם לא נעשה זאת – היו בטוחים: הקונגרס הי“ג יהיה עוד יותר עני וריקני מהקונגרס הי”ב.

עליכם לבוא הביתה כל אחד ואחד – להפיץ דעה זו ורעיון זה לסייע להקמת מוסדות אלה.

הבינו, הבינו:

“לא תעלו אם אין ה' בקרבכם”.

(מתוך נאום בחגיגת הפתיחה של בית הועד בברלין, טבת תרפ"ב)

… המספרים משמשים מלים לצרופים מדויקים ומכוונים של מעשים ובנינים ממשיים; האותיות, שהן מסמלות צנורות ההשפעה הרוחנית ומציינות את דרך-הרוח, צריכות ליעשות שותפים למעשה בראשית יחד עם המספרים; ולא עוד, אלא שטעות היא בידי אלה הרוצים להעמיד את כל עולמנו על המעשה “המוחשי” ועל החשבון הקר. המשבר הקשה, העובר עתה על תנועת התחיה שלנו והמעצורים שאנו פוגשים בדרכינו, אינם עלולים להסתלק ע“י חשבונות מסחריים ותכניות-בנין בלבד, אלא בעיקר ע”י התעוררות לאומית גדולה, שתקיף את כל העם מקצהו ותביא אותו לידי מלחמה בקשיות-ערף בעד בנין המולדת ותקומת האומה, – מלחמה שתגבר באותה מדה שמתגברים המעצורים והמכשולים החצוניים. ולפיכך, יש אשר ההסטוריה משטה בנו ועושה לנו מעין אחיזת-עינים: מפנה תשומת לבנו למעשים הממשיים, כביכול, הנעשים בגלוי, לאור השמש, שאנו מתגנדרים בהם וחושבים שהם מחישים את הקץ, בשעה שהמעשים הגדולים באמת, שהם בנין אב להתפרצות כחות-האיתנים שבעם, נעשים בחשאי, והם בבחינת “נסתר”. כך היה אף בשעת לידת דתות חדשות, ששלוחיהן בודאי נחשבו בשעתם לבטלנים מבלי עולם, עשו מעשיהם במסתרים ועוררו צחוק של חמלה ומנוד-ראש מצד שליטי החברה ואנשי המעשה, עד שלבסוף השקיעו את רוחם בנשמת ההמונים הנרדמים וע“י התעוררותם לפעולה הפכו את הקערה של המדינה הרומאית התקיפה על פיה, והוא הדין בכל התנועות הרבולוציוניות, החברותיות והלאומיות. תקופתנו היא הרת מאורעות כבירים ובחיקה טמונים זרמים של העתיד הרחוק. גם אצלנו פועלים במחשכים כחות רעננים, “חלוצי” העבודה והיצירה, המכינים את הקרקע לתחית העם ושפעולותיהם נראות כדלות ומגוחכות בעיני אנשי המעשה והמספר המדויק, בעיני אלה שאינם יודעים להעריך את הרטט הנפשי הטמיר ואת פולחן העבודה היוצרת הבנויה על האמונה ומסירת-הנפש. אבל כלנו צריכים לחדור למחשכים אלו ולהאירם באור התרבות העברית, שאף היא נדחפת לצדדים ע”י דברי “המעשה” שבדורנו. כגנבי ליל המתגנבים מחוץ למחנה, מתחלקים לכנופיות-כנופיות ושולחים אש בבתי-חרמם מארבע קצות העיר – כן צריכים אף אנו, בוני התרבות העברית, לעזוב את שאון המחנה ולהבעיר את הבערה הגדולה שתהיה לשלהבת, אשר לאורה ילך עם, יעזוב את חורבות חייו ויתכונן לבנין חייו. ואז, כשתגיע שעתנו ל“התגלות” – תצטרפנה ה“אותיות” ל“מספרים” של אנשי המעשה – ובנין האומה יקום.

(הרצאה ב“בית הועד” בברלין, אדר תרפ"ב)

רבותי! חשבתי לדבר בפני קהל מצומצם, ידידם וחברים, שלבי גס ורגיל בהם, התכונתי לשיחה בעלמא, מתוך התגלות הלב, שאין צורך להקפיד ולדקדק כל-כך. לצערי, או לשמחתי, בא קהל רב, וקהל זה מחיב את המרצה, מטיל אחריות… ומרגיש אני אימתא דצבורא. הדברים שאני רוצה לדבר היה בדעתי להציעם בתור הרהורים, שברי מחשבות, שאני רגיל להציע במסבת חברים. הרצאה זו אינה אלא שיחה, ואם תמצא לומר – מעין דרש. מזלזלים אצלנו בדרש. כשרוצים “לבטל” אומרים “אין זה אלא דרש”. מכאן – שהפשט קודם לדרש. אני חושב, שכל המוקדם בסדר “פרד”ס" הוא פחות במעלה, והדרוש הוא במדרגה יותר עליונה מן הפשט. הדרוש קולע יותר אל הפרוש. הפשט הוא מטומטם, זוחל. הוא אינו רוצה ללכת בשבילים עקלקלים, ובשבילי-שבילים, וכל-שכן שאינו מבקש גדולות ונצורות, בפרוטה יצא ובפרוטה ישוב. הרעיונות הגדולים אנו מוצאים רק בדרש – ואין מקפחים שכר שיחה נאה. הדרש הוא כעין סקרן, האוהב להציץ בסדקים ובחרכים לרשות שאינה שלו, ולפיכך יש שהוא הולך ריקם – ושב מלא.

הודיעו שארצה על “השניות בישראל”. אין צרך להרבות דברים על עצם השניות בפסיכיקה הישראלית. על השניות בתור תכונה יסודית של האומה הישראלית עמדו הרבה מחקרי תכונתנו הלאומית. בשניות זו רואים את מקור אסוננו ועניינו היותר גדול וגם את מקור אשרנו וכוחנו. שניות: כלומר, שלטון שתי תכונות בנפש האומה, הסותרות זו את זו ומתנגדות זו לזו.

שניות זו מהפכת את נשמת האומה לשדה קרב, למערכת מלחמה בלתי פוסקת. מלחמה זו מדלדלת; שני היסודות מתרוצצים ומתנגדים ומטשטשים זה את זה. וע"י כך הם מחלישים ומטשטשים את פרצופה של האומה. מצד אחד מעשירים היסודות ההפוכים את התוכן הלאומי שלנו. הם אינם מניחים לנו להתנמנם. שני כחות מתנגדים מולידים על-ידי זווגם, והאומה נעשית על-ידם רבת צדדים ורבת גוונים…

במה נתגלתה השניות בישראל? אין לבקשה הרבה ולהפליג למרחקים, היא נתגלתה בכל החזיונות הראשיים והטפלים של ההיסטוריה הישראלית. די להזכיר את שתי המגמות התמידיות המשמשות בנפש האומה כאחת זו בצד זו, וגם לסירוגין בזו אחר זו, אחת שוקעת לשעה ואחת זורחת – ושוב לשעה. אני מתכון אל הנטיה להתפשטות והתרחבות ואל השאיפה להתכנסות ולהתיחדות. שתי הנטיות האלו הטביעו את חותמן על כל דברי-הימים מראשיתם ועד סופם. על כל צורות החיים של האומה, על כל מחשבותיה ועל ראשי מפעליה מדעת ושלא מדעת. ולא רק בימי הגלות. אם נחקור בתקופות הקדמוניות, ואולי גם בתקופה שלפני ההסטוריה, גם כן נמצא שתי הנטיות. מצד אחד השאיפה לצאת מן המרכז – ומהצד השני הרצון להכנס ולהדבק במרכז. אין כאומה הישראלית שואפת להבליע את עצמה בגופות אחרים – וביחד עם זה להשאר בריה בפני עצמה, בריה שאינה בטלה אף באלף. עם הבונה גיטו לעצמו במקומות פזורו, עם המסתגל לצורות חיים של אחרים – ונהרג על ערקתא דמסנאי, עם המסתגל לצורות החיים של כל העולם כלו ונשאר בכל זאת “עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”. הדברים ידועים, וכבר דשו בהם רבים.. מבקשים להם ביאורים שונים, אבל בעצם העובדא אין איש כופר.

השניות מתגלית גם בקנינים היותר חשובים – בדת: אין כעם ישראל משקיע נשמתו בחלקה המפשט, האנושי-כללי, וגם להפך, – אין כעם ישראל מוקיר וחרד על החלק המעשי – המצוות. הרעיון המשיחי הוא אחד ממרכזי הרוח של האומה. מצד אחד נצטיר המשיח בתור גואל העולם כולו, שימליך את ה' בכל העולם, ומצד השני הוא הגואל הלאומי, שישיב את העם לארצו עם מלכות בית-דוד, בצורה של כנוס והתבדלות. רעיון המיסיון, השליחות, נולד בתוך אותם החוגים של האומה שהיתה להם הנטיה, בתחלת צמיחת הכתה של ה“תעודה”, דוקא להתפשטות, היינו, השאיפה להבליע את עצמם באומות העולם, הם הכריזו על הערך השוה שלנו, הם לגלגו על ה“אתה בחרתנו”. והמשכילים הראשונים השתדלו – לשם השגת זכויות! – לבטל את עצמות הלאום העברי ואמרו שהאומה יש לה “תעודה” להפיץ את המונותיאיסמוס, וממילא באו בסופם לידי “אתה בחרתנו” נורא, מסקנה המיוסדת לכאורה על ההנחה המתנגדת לה, שהעם העברי אינו מיוחד ושונה מאחרים. והנה פלא: רעיון לאומי שואף להתכנסות יוצא מהרעיון של התפשטות. והרי לכם שהשניות הזאת מתגלית גם ברעיון המיסיון. ובשאר ארחות החיים אנו רואים מצד אחד התקדמות ומהצד השני – ביחס לקניניה הקדמונים – קונסרבטיביות שאין למעלה הימנה. וול. סולוביוב הגדיר את היהדות בתור דת ריאליסטית-אידיאליסטית, מצד אחד להיטות אחר הגדולות “בקפיצה בראש”, ומצד שני ענותנות, קב חרובין של תרבות מצומצמת ועולם-הבא, כל ההפכים הם אופיים בזמן הזה, אבל יש להם שרשים גם בזמנים קדומים והם מתגלים בכל הזמנים ואפילו היותר רחוקים.

השניות הזאת היא באמת הריטמוס הטבעי, שתי אבני-המשקל, הנותנות פלס, העליות והירידות הבאות בזו אחר זו והמוליכות אל חיי הנצח.

יש חזיון מיוחד במינו בישראל, שאין דוגמתו בתולדות העמים, חזיון של תחיה כפולה, ויש אומרים משולשת. אתם יודעים את הספור שיש בו תערובת של אגדה על דבר שיבת העברים ממצרים לא“י ואח”כ שיבה “היסטורית” – העליה מבבל. תשובה לארץ אחרי גלות העם ממנה אין לה דוגמה בשום אומה. עליה משתוממים, אבל אין להכחישה. יש אומרים שכבר היתה חזרה משולשת, הרבה מהחוקרים רואים בכניסת אברהם לא“י את החזרה הראשונה, כלומר, שבטים מבני עבר הקדמונים כבר כבשו להם את א”י פעם אחת ובימי אברהם חזרו. כמובן אז לא היו עדיין אומה. ויש סמוכין לדבר, מפני שבמקורות העתיקים בהרצאת המאורעות, המתיחסים לזמן יוסף, נאמר: “כי גנב גנבתי מארץ העברים”. ויש עוד הרבה רמזים עתיקים. והאגדה ע“ד הכתוב: “והכנעני אז בארץ” מראה בודאי על זה שהיה זמן שהכנעני לא היה עדין בארץ. והאגדה אומרת, שהכנעני היה הולך וכובש אתה מזרעו של שם. הרבה חוקרים מוכיחים מתוך חפירות, כי הרבה מן השבטים הקדמונים נתפזרו באשור ובבבל והביאו מתרבות בני-עבר ושבו בימי אברהם לא”י. זוהי השיבה הראשונה. השיבה השניה היתה בימי משה ושבו ברכוש תרבותי יותר גדול. מתרבות ארץ גלותם קבלו השפעה וחזרו לארץ אבות. אחרי מאות שנה יצאו עוד הפעם ברכוש גדול והשפיעו על התרבות הבבלית והפרסית והושפעו מהן, ושוב חזרו לארצם; הרי שלש חזרות. וכעבור מאות שנים אחדות, לאחר שיצרו תרבות מחודשת, יצאו עוד הפעם ברכוש יותר גדול ובדת, שצמחה על קרקעם ושכבשה את העולם העתיק. האמנם מקרה הוא זה? אלו לא נמצאו באומה שני יסודות הפוכים, השולטים בה במדה שוה, לא יכול היה להשנות החזיון של כנוס ופזור כמה פעמים בזו אחר זו. ואי-אפשר לבאר חזיונות כאלה בהכרח ובתנאים אוביקטיביים בלבד. “כשאין עם רוצה לגלות אינו גולה”. יש עמים שאינם רוצים לגלות והם כלים ואובדים בארצם; ויש עמים גולים ואובדים בגלותם. אבל אם עם יוצא וחוזר ושוב יוצא – הרי זה גלויו של כח פנימי. יציאה – הוה אומר: הגיעה שעתה של תכונת ההתפשטות; חזרה –היינו:: הגיעה שעתה של התגלות תכונת ההתכנסות.

אבל מדוע מתקיימות שתי הנטיות זו בצד זו ושתיהן עושות את מלאכתן כל אחת בשעתה? לדעתי: מקורן ושרשן בזמנים היותר-קדומים, והן נובעות מתוך ההרכבה הגזעית, מתוך הבניה המיוחדת של גוף עם ישראל.

עוד בימיה הראשונים ראתה האומה את עצמה כגוף מרכז משני “חמרים”: רועי-צאן ועובדי אדמה. במציאות ההסתורית יש שאומות פוסחות ומדלגות על כמה ממדרגות ההתפתחות, ויש שהכרתן הלאומית מתחילה מתקופה אחת: או זו של רועי-צאן, או זו של עובדי אדמה. ההכרה הלאומית של ישראל התחילה בתקופה ששבטי הרועים והאכרים היו זה בצד זה, ומדת השפעתם על חיי הקבוץ המאוחד היתה שוה. ומכאן – התעמקות והתבלטות של שתי הנטיות, שתכונותיהן היסודיות ידועות לנו בכללן. האכר הוא בעקרו כבד-תנועה, משמר, משועבד לחפצים, לקנינים; בנגוד לו – הרועים הם קלי-תנועה ואינם משועבדים לנכסי דלא ניידי. וההגדות הקדומות מספרות לנו על התרשמות שתי הנטיות הללו בדמיון העם. קין והבל – הר עובד אדמה ורועה-צאן. על הרוצח להיות נע-ונד. הרי הד המלחמות שבין שבטי הרועים והאכרים שנמשכו זמן רב – וזכר למנהגיהם, לגאולת הדם ול“קללה”. הקללה של “נע-ונד תהיה בארץ”… ומצד שני – הספורים של דבר בני קין, הרועים היושבים באהלים, ע"ד תפקידים של יונדב בן רכב, הקינים, המתוארים בתור שבט השומר על המסורת של המדבר, של הנזירים הפורשים מהיין, שהנביא (ירמיהו) מציגם למופת בחייהם הכשרים. אברהם ויצחק – הרי שתי תקופות, אברהם – רועה צאן, המבקש מקומות-מרעה לצאנו; יצחק – אכר (“ויזרע יצחק”); ובתקופות מאוחרות, כשהשבטים התחברו יחד ושכנו זה בצד זה וגם זה תוך זה, – התחילה המלחמה בין יהוה – אלהי המדבר ובין הבעל – אלהי עובדי-האדמה. ומכאן ההתרוצצות של שתי הנטיות והתכונות בכל המנהגים החקים והמשפטים. מכאן השניות בחגים, שהיו חגיהם של עובדי-אדמה (חג האביב, האסיף וכו') ונעשו גם לחגים של האומה, שזכר הנדודים והעליה לארץ הונח ביסודם (“זכר ליציאת מצרים”). השבת – שביסודה היא פרי התרבות של עובדי-אדמה (“למען ינוח עבדך, שורך וחמורך”) – אפילו היא נעשית “זכר ליציאת מצרים”, לברית בין עם גולה מארץ לארץ ובין אלהיו. וכן במצוות “קטנות”, כגון ציצית ותפילין. בתפילין, בטוטפות וברצועות, בודאי יש רמז לתרבות-הרועים העתיקה עם מושגיה על התכשיטים והנוי., ומצינו אף נשים שהיו יוצאות בטוטפות, והיו עושים אותן הכל מעור ואפילו תופרין בגידין. אין לזלזל במנהגי-עם, כי דוקא במנהגים, שאין איש יודע טעמם ונמוקם, אפשר לעמוד על דברים גדולים, כמו בלשון, למשל, מתוך המלים שכבר חדל להן ארח בחיים או בספרות.

סודות כאלו משתמרים, למשל, ב“חק של שעטנז”. כבר גלו, שבחק הזה יש זכר לשנאה הגדולה ששררה בין הרועים – שהיו לובשים בגדי צמר – ובין עובדי-האדמה, שהיו לובשים בגדי פשתן; והתערבות שני המינים בלבוש אחד היתה עלולה להביא את האדם הלובש מלבוש כזה לידי סכנה, מפני שבני שבטו היו יכולים בטעות לחשבו לבן השבט הזר ולהתנפל עליו – מעשים בכל יום אף בזמננו בין שבטי הבדואים האויבים זה לזה. הציצית עם פתיל התכלת, מוצאה מתקופה יותר מאוחרה ומצותה דוקא בשעטנז – סמל השלום שנכרת בין השבטים שהתחברו ל“עם” אחד והכירו באחדותם הלאומית. במשך הזמן נעשו גם הציצית גם התפילין ללבושים דתיים ול“חקים דתיים” שאין להם טעם ברור. ובתקופה יותר מאוחרה אנו מוצאים צלם של הנגודים הקדמונים במנהגים של הנסוך: שמואל ואליהו עוסקים בנסוך המים, וכל הנביאים מגינים על מסורת המדבר של הרועים הנודדים בנגוד לנסוך היין, שקבלו בני-ישראל משבטי עובדי-האדמה עובדי הבעל. נסוך יין היה זר לשבטי הרועים; במדבר אין יין ואין כרמים. היין נחשב שם למשקה השטן.

ושניות זו, שהתגלתה במצוות ובמנהגים של האומה המרכבת משני יסודות ומשתי נטיות נפשיות שונות ושהתגלתה בכל הדת המעשית – הראתה את כחה גם במוסר, באמנות ובכלכלה ובכל מה שיצר רוחו של עם ישראל. ומפני שהעם לא קשר את גורלו באחד מהזרמים האלו ומכיון שכחן של שתי נטיות אלו היה יפה במדה שוה – הרי נשאר שלטונה של שניות זו בתכונתנו הלאומית עד היום הזה.

עם, שבגורלו מושלת נטיה אחת בלבד ושהעמיד את כל כחו על יסוד אחד – בשעה שמגיע זמן, שאין הכח הזה יפה וממשלתו פסקה – צריך לרדת מעל הבמה. אבל עם הנתון במדה אחת תחת שלטונם של שני הכחות – חייו חיי עולם.

אכן מוצאם של שני היסודות האלו עתיק. אצל האכרים, כלומר אצל רוב עם ישראל בשבתו על אדמתו, התפתחה הרגשת הקנין. בהרגשה זו אפשר למצוא יסודות פסיכולוגיים שונים. יש בה גם מהרגשת הכח שמשקיעים ברכוש, ויש בה גם מהרגשת ההנאה הכרוכה בקנין לשעה ומהרגשת הבטחון והבטחה העצמית שהוא נותן לעתיד. ברם, הביאורים האלו יש להם פירכא. הרגשת הקנין יש בה ביותר מרגש הקנאה, דוגמת קנאת הבעל לאשתו. קנה וקנא – יש סמוכין ביניהם בלשון העברית. אם תעמיד את הרגשת הקנין על הכרת הכח המושקע ברכוש – הרי יש קנין שבא בירושה, במתנה ועל-ידי מציאה. ושמא תעמידהו על ההנאה – הרי מתגלית הקנאה לקנין אף אצל בני אדם העמוסים ברכוש כה רב, שברי להם שהם לא יהנו ממנו אף במקצת, שלא ראו ושלא יוכלו לראות את כל קניניהם, ובכל-זאת יחרדו לרעיון שיגזלו מהם את רכושם; הוה אומר: יחס מיסטי, אירוטי, יש בין הקונה והקנין, בין בעל החפץ והחפץ, יחס שאינו שונה מיחסו של הפרא לאשה. האדם היה קונה חפץ כשם שהיה קונה אשה. בקנין החפץ, כמו בקנין האשה, היתה הרגשה של כריתת ברית. “בראיה בעלמא קונה” – כשרואה אדם חפץ וחומד אותו בלבו הוא “קונה” אותו על ידי חמוד. נפש החפץ דבקה בקונה והם עושים חליפין, כורתים ברית בין זה לזה. נדמה לו שלחפץ יש נשמה; מתוך חמדה והסכמה נפשית הדדית הם כורתים ברית. הם השכינו נפשותיהם זה בזה. ואם הכתוב הקדמון אומר: “לא תחמוד אשת רעך… בית רעך ושורו… וכל אשר לרעך” – אין זה מפני שהפסוק משוה את האשה לחפצים, אלא מפני שמדמה את החפצים לאשה ומעלה אותם למדרגתה. והוא הוא היחס של האדם הקדמון לחפץ, וגם יחסם של התינוקות אל החפצים, שהם דבקים בהם. כשהתינוק משבר את החפץ – הרי כאילו סרו הנפשות זו מזו. ומכאן הבטויים העבריים: “נפשי בחלה בך”, “נקעה נפשי ממך”, “פן תקע נפשי” – כמו האבר שנקע ויצא מן הגוף. זהו היחס הפיטישיסטי של האדם הקדמוני. זהו יחסו של האכר לאדמתו, לזרעיו וצמחיו – שהוא משעובד להם. “בעל” בעברית – אדון ביחס לחפץ וגבר ביחס לאשה. אבל המושג “קניו” במובננו אנו לא נולד אצל האכרים, כי נשמת החפצים אינה ניתנת למכירה. “קנין” – זהו מושג שנולד בין שבטי-הרועים, אנשי המקנה. קנין – זוהי ההפשטה הראשונה, ועובדי-האדמה, שיש להם עסק עם דברים שאינם ניתנים לחילופין – איך יהיו מחליפים זה שהכו בו שרשיהם ושחייהם מזה! אנשי המקנה, שהיו מטפלים רק בנכסי דנידי, הם הסוחרים הראשונים. הנכסים הנודדים, המטבעות הראשונות – “קשיטות” של צאן. החליפין ו“הקנינים” הראשונים בימי הנדידה הם שהביאו לידי הכרה, שאין הדברים עצמם חשובים, אלא ערכם ושווים. קרקע לא רק אינה נגזלת, אלא אף אינה נמכרת. אבל הרועים, בעלי החליפין וההתפשטות, הגיעו מהפשטה ראשונה – קנין המיוסד על החליפין וההערכה – להפשטה שניה; הסימנים – קשיטת עור ואח"כ מתכת בדמות מטבעות, ולאחר זמן – הפשטה יותר עליונה: השטר. הכמות של הקנין המוחשי מתמעטת ופוחתת והאיכות חבויה וגלומה בחתימת מתכת קטנה ואף מצמצמים אותה בפיסת ניר, ומגיעים לידי ההפשטה היותר עליונה, הלא הוא הדבור: בהבל פה, בדבור בבורסה – גונזים אלפי אלפים ומפשיטים את החפצים עד לידי שלילת הכרתם הכמותית והעמדתם על ערכם בשביל האדם.

אלו הן דרכי האנושיות מן המוחש אל המופשט. זהו פרוגרס; פרושו: הליכה מן המוחש המרובה המחזיק מועט, אל המופשט המועט המחזיק מרובה. והאומה הישראלית הלכה והולכת בשתי הדרכים. כשהיינו מחוברים לקרקע – העמדנו את חיינו על המוחשי, על הכמות, על הנכסים שהשקענו בהם את נפשנו ושחדרו לתוך נפשנו אנו. בימי הגלות התגבר בתוכנו היסוד השני, יסוד ההתפשטות; זה שמעמיד את הכל על המופשט, על הכרת האיכות, על הערך וההערכה. הלכנו מהפשטה להפשטה. משנעשינו תלושים מן הקרקע צמצמנו את כל רכושנו בדת; ורכוש דתי זה צמצמנו בספר אחד, בתנ“ך. צררנו את כל רכושנו בשטר אחד, בפסת ניר שגלמנו בה את כל רכושנו – גניזה של אלפי אלפים עולמות. ומהפשטה עליונה זו הגענו להיותר-עליונה – לפסוק אחד שבתנ”ך: “שמע ישראל”, שעל המלה האחרונה שבו, על “אחד”, הסכמנו והעמדנו קבלת עול מלכות-שמים וקדוש השם בעולם. ואף ההפשטה הזו, היותר-עליונה, התבטאה בצמצום שאין אחריו ולא כלום: רעיון הכפירה בעבודה זרה – “כל הכופר בע”ז כאלו מודה בכל התורה כולה“, ונוסח שלילי זה – הוא הצמצום היותר-קצוני של ההפשטה היותר-עליונה, שנוסחה החיובי התבטא בדבור היותר-בכיר באיכותו – ב”שמע".

בסוף בית ראשון יצאו בני-ישראל לבבל ברכוש רוחני רב – תורת הנביאים והיהדות המקורית; בסוף גלות בבל כאלו התרוקנה האומה, והתחילה לקבל השפעה מהבבלים והפרסים עד שבשובה לארצה העשירה את רוחה ועבדה את כל החומר הזר, קלטה אותו לתוכה ויצרה תרבות מקורית מחודשת. אנו, בשובנו עתה בשלישית או ברביעית לארצנו, אחרי נדודים של אלפי שנים ואחרי חליפין והערכות אין קץ, אחרי השתחררות האדם מכבלי החפץ הדומם ואלהותו ובימי תגברת השאיפה להשתחרר אף משלטון הקנין, אחרי שהשפעתו על כל העולם כלו, ולאחרי שספגנו לתוכנו את הכל – למרות שובנו אל הקנינים המוחשים ולהתגברות הנטיה של ההתכנסות והדבקות בנכסים הלאומיים, – עתידים אנו עוד ליצור תרבות גדולה ועשירה שבעתים מזו או מאלו שיצרנו או שקלטנו.

ומי יודע – אולי כעבור עוד מאות שנים שוב נרהיב עז בנפשנו ליציאה חדשה, שתובילנו להתפשטות רוחנו על העולם ולשאיפה מתמידה אל הנצח? – –

(שיחה עם ב“כ סט”א אדר ב' תרפ"ד)

… אם תשאלני מה דעתי על מצב היהדות ברוסיה או בארצות גולה אחרות, לא אדע לענותך עכשיו בדברים ברורים על המצב של עכשיו בכמה ארצות, אולם יכול אני לאמור לך על המצב של יהודי מזרח אירופה. בגרמניה, שכולם מרגישים הם את עצמם כאילו הם נמצאים באכסניה מזוהמת, שאין דעת בעליה נוחה מהם, האורחים מתאכסנים אצלם שלא ברצונם הטוב. כולם כאלו עומדים הם על רגל אחת באיזה יריד, ואין שום מובן וטעם לקיומם. מארצות מולדתם לא הביאו אתם מאומה ובמקומם החדש לא יצרו מאומה. אין אדם יודע את מחרתו. כל רוח מצויה עוקרת אותם שוב ממקומם ומשליכה אותם למקום אחר. הם כמו עלים נושרים בימי הסתיו, נשואים הם ממקום למקום ע“י כל גל קל של רוח כל שהיא. מקור חיותם היחידי – המעלות והמורדות של הואליוטה וכל הצרופים התלויים בשער הכסף. אין שום סימן לעבודה של יצירה ובנין. אם בארצות מולדתם בגולה, היתה לחיים היהודיים דמות כל-שהיא של קביעות, הנה בגולה הכפולה של גרמניה אין אפילו סימן וזכר לקביעות כזאת. הדור הצעיר הולך וגדל ללא תרבות, ללא מסורת, ללא חנוך וללא תכלית ומטרה; הוא ממלא רק את בתי ההוללות, בתי הקפה ובתי הבורסה; הכשרים שבהם מתנוולים, ואלה שחיו חיי כעור בארצם הולכים ומתכערים כאן שבעתים. נסבלים הם בדוחק גדול ע”י התושבים העיקריים של המדינה, הרואים אותם בעין רעה. בעיני אזרחי המדינה נחשבים הם לפרה חולבת ומקור של נצול ויחד עם זה הם למעמסה עליהם. “כספם כשר והם טרפה” – רק פרזיטים יכולים להשלים עם קיום כזה.

ואשר למצב הציונות שם – לדעתי אין לגלות שום מושג אמתי על דבר כל מה שמתהוה והולך כאן בא“י. אלו היו יודעים את הנוצר והמתהוה כאן, דברים כהויתם, כי עתה הגיעה לציונות בגולה שעה של עליה ותגבורת הרוח; רבים מבעלי היכולת, הפקפקנים והספקנים היו מביאים את אמצעיהם ואת כשרונותיהם לא”י. התעמולה הציונית אינה מספקת, המציאות בא"י יכולה בל ספק להמציא חומר לתעמולה יותר מכרעת מזו של עכשיו. כל בעלי הנפש מרגישים עתה ברפיון הקיום של הגלות ובכשלונו. אבל הלאות והרשלנות בעבודת ההסתדרות הציונית מצד אחד, והפולמוס של האופוזיציה מצד שני – מסיחים את הדעת מן העיקר.

שאלתני מה הם רשמי הראשונים מא“י? – אין אני ממהר לקלוט רשמים ולהביע את דעתי הברורה מיד, קולט אני רשמים לאט לאט, במשך זמן רב. עוד לא ראיתי הרבה בא”י עכשיו, בפעם הזאת, אולם, גם על-פי הרשמים הראשונים שלי – “הוספתי על השמועה”. לא האמנתי למראה עיני, כל מה שראיתי עד עכשיו הוא ממש מחזה מדהים. יצירה כזאת בתל-אביב, מכרעת היא בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני אם יש בכל העולם פנה כזאת לישראל. בנין בתים כאלה, אך ורק ע"י יהודים, מן המסד ועד הטפחות – זה מחזה מרהיב עינים. יודע אני כי יש מצוקה ודוחק בחיים הכלכליים, אבל באיזה מקום בעולם אין כיום מצוקה כלכלית? די ביצירה זו של עיר עברית שלמה כדי להכניס אמונה בלב הספקנים והפקפקנים, שדבר תקומת הארץ היא עובדה שאין לבטלה.

ואשר למצבה של הספרות העברית בחוץ-לארץ שאתה שואל? – המלחמה והמהפכה ברוסיה כמעט שהביאו כליה על כל העבודה של הוצאת-ספרים עבריים שם. אלה מן המו’לים שנמצאו מחוץ לגבולות רוסיה שבו לאט לאט לעבודתם, אולם ירידתם הזמנית של בתי הוצאת הספרים המשובחים מעל הבמה גרמה להרבות מספר המו“לים ההדיוטים ברומניה, בפולניה ובליטה, שהציפו את השוק במין ספרות “מעשה חרושת”, ביחוד במקצוע ספרי הלמוד והחנוך. הדרישה לספרים כאלה שגדלה לרגלי התרבות בתי הספר העבריים, העממיים והתיכוניים, בארצות ההן – היא היא שמשכה אל מקצוע המו”לות כל מיני ידים עסקניות. אנשים שאין להם שום יחס אל הספרות, אלא רואים אותה כשאר הסחורות, הם שכבשו את השוק. אולם בצדם של אלה שבו לאט לאט לעבודתם גם המו"לים המומחים ובני-הסמך, וגם נוצרו בתי הוצאת ספרים חדשים, כגון “שטיבל” “אמנות”, “אשכול”, “דביר” ועוד, שעבדו בשלש השנים האחרונות עבודה כבירה ונמרצה והביאו לעולם מספר מסוים של ספרים טובים ומועילים.

על ידי ההוצאות הללו, שקבעו את ישיבתן בגרמניה, נוצר כעין מרכז ספרותי שם, אולם יש להודות כי המרכז הזה איננו טבעי ולא יעמוד לאורך ימים. סוף סוף מקום חיותה של הספרות העברית הוא בארצות שבהן יש אוכלוסין יהודים. יש לראות את ברלין כמרכז זמני, כמין מעבר, וכבר יש סמנים מובהקים שכחו של מרכז זה הולך ותש. הספרות העברית תחזור אל האכסניות הטבעיות שלה, לפולניה ולארץ-ישראל. ואמנם המשבר לא אחר מלבוא. השנה האחרונה שנת המשבר לגרמניה הביאה שם משנה-שברון לספר העברי. המארה נשתלחה פתאום במקצוע זה. נסגרו כמה בתי דפוס ובטלו כמה בתי הוצאת ספרים. רוב בתי הוצאת-הספרים העברים שואפים לעבור לא"י, “המרכז” בגרמניה הוא בן יומו. אך ישיבתם הארעית של יוצרי הספר העברי בגרמניה לא עברה, כמובן, בלי השפעה מסוימת על היהדות הגרמנית. ואמנם לא מעט השתוממו חכמי גרמניה בראותם את התחיה והתנועה הרבה בספרות העברית, ויש מהם שנטפלו לעבודה זו.

המאסף המדעי “דביר” נברא לכתחלה לשמש גשר בין עובדי הספרות והמדע העברי. לפי ידיעתי עשה מאסף זה רושם כביר בחוגי אנשי המדע של המערב; הוא רכז סביבו רבים מהם,ולא עוד אלא שהשפיע על העומדים בראש האקדמיה להתקדמות המדע הישראלי בברלין לעורר בקרבם הרהורי תשובה בנוגע לערכה הלאומי של הלשון העברית, לגבי יצירת המדע העברי. וכבר יש מהם כאלה שאמרו להריק את יצירותיהם ללשון העברית. גם ברוסיה לא פסקה לגמרי עבודת היצירה העברית, עם כל הרדיפות והגזרות. מתוך המכתבים שהגיעו אלי מרוסיה יודע אני כי נצברו שם הרבה כתבי-יד, וביניהם מכתבים חשובים מאד, המצפים לגואל; אבל, לפי התנאים המדיניים הקיימים עכשיו ברוסיה, מספקני אם ימהר לבוא יום גאולתם.

(בפתיחה החגיגית של האוניברסיטה בירושלים, ניסן תרפ"ה)

קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם. באזני כל קהל הנצבים פה עלינו להגיד אפוא בקול רם ובלב תמים, כי הבית שנפתח לפני שעה קלה על הר הצופים על-ידי אורחנו המרומם הלורד בלפור איננו לפי שעה בלתי אם מכון בן-יומו, כמעט שם בלבד. לפי שעה איננו בלתי אם כלי, העלול להתמלא תוכן ועתידו עודנו מקופל בתוכו ותלוי במזלו, ואעפ“כ בטוח אני, כי אלפי ישראל הנקהלים פה ועמם רבבות אלפי ישראל בכל קצוי תבל – לב כולם הרועד עתה מגיל יגיד להם, כי החג אשר יוחג היום במקום הזה איננו חג אשר בדה אותו מלבו מי שהוא, כי אם יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו. בטוח אני, כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כלם יודעים מרגישים, כי ברגע הזה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד. כי יאמרו מה שיאמרו: אומה משונה זו, ששמה ישראל, על אפם ועל חמתם של כל גלגולי המאורעות המתרגשים ובאים אליה יום-יום ושעה-שעה זה אלפים שנה לטורדה מעולמה ולעקור אותה מאוירה ומשרשי חייה, – אומה זו, אומר אני, שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות-הרוח שעבוד עולם. כאן, במלכות-הרוח, היא מכירה את עצמה אזרח רענן ומתערה, ובקרקע-עולם זה נעצה את כפות רגליה בכל כחה ולא תזוז משם. כל מ”ט שערי טומאה של הגלות הארורה לא העבירוה על דעתה, וכל מ"ט שערי יסורים של העניות המנוולת לא שנוה מתכונתה היסודית. בוותרה מתוך אונס על חיי שעה לשם חיי עולם, למדה בימי עניה ומרודיה לשעבד את צרכי גופה לצרכי נפשה ולהכניע את דרישות החומר לתביעות הרוח. בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקיימוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים.

ביה"ס הלאומי בכל יצירותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד בין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחידי שנשאר עוד בידנו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. אי-אפשר להמנע מלהזכיר ברגע זה מאמר אחד מחכמינו, שאיני יודע כמותו למרירות וליגון: אותו החכם התלמודי כשהגיע למקרא שכתוב “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים” וכו' – אמר במרירות: “לא מאסתים ולא געלתים – וכי מה נשתייר להם לישראל בגלות שלא נמאס ולא נגעל? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם – מה נשתייר להם? זה ספר תורה, שאלמלא היה קיים לישראל לא היו משונים מאומות-העולם כלום”.

המושג “תורה” התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם היתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מפשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא “ישראל ואוריתא חד” לא היתה מימרא בלבד. בן עם כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג “תורה” במלוא תכנו ומשמעו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה, אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שעור על כל אלה; מושג מסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקסמית. התורה היא כלי אומנותו של יוצר העולם, בה ברא את העולם ובשבילה העולם נברא. התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשה החיה של העולם. בלעדיה אין קיום ולא זכות-הקיום. “גדול תלמוד-תורה יותר מבנין בית-המקדש”,“גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות”, “אין בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה”, “התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים”, “אפילו עובד אלילים ועוסק בתורה הוא ככהן גדול”, ו“ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ”.

על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה כמעט במשך שבעים דורות; בהתאם להן בנתה את בתי-חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגו ובזכותן נתקיימו. בית-הספר העברי העממי נבנה קרוב לזמן החורבן והחזיק מעמד עד היום. מתוך חנוך ממושך כזה נוסף להם לישראל כמין חוש ששי בכל מה שנוגע לצרכי-הרוח, חוש דק ועדין עד מאד, שנפגע תחילה לשאר איבריהם והוא משותף כמעט לכל אישי האומה. אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה שלא יעסקו ישראל בתורה לא תחריד את עצמותיו. אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם יתפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלהיו יום יום “וחננו מאתך דעה בינה והשכל”. ואמהותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' בעת הדלקת הנרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? הי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אילו נענה אלהים לאחת האמהות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא: “שאלי מה אתן לך”? – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: “לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא יהי רצון, רבונו של עולם, שתתן לבני לב להבין בתורה בחכמה ולדעת בין טוב לרע”.

רבותי, כולכם יודעים מה שעלתה למבצרי רוחנו הלאומיים הישנים בגלות בתקופה האחרונה, ולא פה המקום והשעה לדבר בזה. עם כל כחם וחזקתם הפנימיים, למרות האנרגיה המרובה, שבזבזה האומה על בנינם ושמירתם, לא עמדו ביום זעם ותקומה לא היתה להם. בגזרת ההסטוריה התמוטטו והתערערו כולם עד היסוד, ועמנו הוצג על חרבותיו ריקם. הלא זוהי מארת הגלות וקללתה, שאין הברכה שולטת, אי-אפשר לה שתשלוט, במעשה ידינו בכל זמן היינו זורעים כור ולא היינו קוצרים אפילו סאה. רוחות מצויות מידי עברן אינן פוגעות תחילה אלא במעשה ידיהם של ישראל, ובעקרן בשעה קלה יגיע כפיהם ועמל רוחם של דורות שלמים לא ישאירו להם שורש וענף. מתוך נסיונות ויסורין קשים ומרים, מתוך מפח-נפש ותקוות נכזבות, מתוך כל הקיתונות, שנשפכו על פנינו פעמים אין מספר, נקנתה לנו לאט לאט ההכרה הברורה, כי בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג “תרבות” במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי “תורה”. באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו.

עמנו בארצות פזוריו – מי זה יכחיש כי גם הוא מרבה ליצור תרבות? תמיהני אם יש בעולם מקום ליצירת תרבות, שהוא פנוי לגמרי מן היהודי. ואולם מפני שיצירת היהודי בגולה מובלעת כמעט תמיד בשל אחרים היא מתעלמת מן העין ולעולם אינה נרשמת בפנקס לזכותו. חשבוננו התרבותי בעולם הוא אפוא חשבון שכולו חייב, דביט בלי קרדיט. העם היהודי בגולה נמצא מצד זה במצב של טעות מכאיבה עד מאד: בהיותו על צד האמת ולפי כל הסימנים בבחינת התרבות עם-הפרולטריון, כלומר יוצר בכלים ובחומר של אחרים ולשם אחרים, נגלה הוא בכ"ז לאחרים – לפעמים גם לעצמו – בדמות פרזיט תרבותי, שאין לו משלו כלום. עם החס על כבודו לא ישלים לעולם עם מצב כזה, עם כזה יקום יום אחד ויאמר לנפשו: רב לי, טוב לי קב אחד וודאי שכולו שלי מתשעה קבין דמאי, ספק שלי ספק אינו שלי. טוב לי פת חרבה ובביתי ועל שולחני, משור אבוס ובביתם ועל שולחנם של אחרים. טוב לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפרותיהם ואין חלקי ניכר בבנינם. יהיו מזונותי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והמלא של מתנת ידי עצמי.

מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת. לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות-היחיד כל שהיא ליגיע כפינו ולעמל רוחנו. גדולות עוד לא עשינו פה, עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים, ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי שעה יש רק התחלה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקיים שלשה ימים רצופים בלי תורה. גם בשעה ראשונה זו יש לנו צרכים תרבותיים, שאין לדחותם ואי אפשר לנו להתקיים בלעדיהם. יש לנו מלבד זה גם דאגות קשות וכבדות, שמטרידות אותנו בנוגע לגורלו התרבותי של עמנו בארצות פזוריו. עממים בני תמול שלשום חושבים באולתם להמית בצמא רוחני, על-יד נומירוס קלאוזוס, אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו איפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל, בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון, ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים

רבותי, יש אגדה עתיקה בישראל, כי בימות הגאולה עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להעקר, הם וחוליות אדמתם עמם, ולבא לא"י. דברי אגדה אלה, אי אפשר להם, כמובן, שיתקיימו במלואם. בית-המדרש לתורה ולחכמה, שהוקם על הר הצופים, יהיה משונה הרבה גם בחומר הבנין וגם בתוכנו ובצורתו מבתי-המדרש הישנים. אבל, רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני שתיה ואבני יסוד לבניננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים האלה. בשעה קדושה זו הייתי מתפלל תפלה קצרה: מי יתן ולא תשכחנה האבנים האלה! מי יתן וידענו להרים את החכמה ואת המדע, אשר יצאו מן הבית הזה, אל אותו הגובה המוסרי, שהרים אליו עמנו את תורתו. לא היינו כדאים לחג הזה, אילו אמרנו להסתפק בחקוי רע וגרוע למעשי ידיהם של עמים אחרים. יודעים אנו, כי החכמה האמיתית היא זו הלומדת מכל אדם. חלונות הבית הזה ושעריו יהיו איפוא פתוחים לארבע רוחות השמים, להביא אליו את כל הטוב והנעלה מכל תנובות רוחו היוצר של האדם בכל הזמנים ובכל הארצות. ואולם גם אנחנו לא טירונים אנו במלכות הרוח, ובלמדנו מכל, יש לנו גם מה-שהוא ללמד. ובטוח אני כי יבוא היום ואותם העיקרים המוסריים שהונחו ביסודם של בתי תורתנו, כגון אלה המנויים בברייתא הקצרה והמופלאה, שנקראת פרק “קנין התורה”, יעשו לנחלת האנושיות כולה.

רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהשמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבנה; מוכנים הם להערות את כל משא נפשם ולבבם ולהריק את כל כח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים סלעים ומיבשים בצות וסוללים דרכים ברנה ובצהלה. הצעירים הללו ידעו להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת הגוף למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו באש קדש אלה את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאלה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו – “כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה”.

– – – – – – – –

ולבסוף עוד מלים מספר כלפי בא-כחו הנעלה של העם האנגלי הגדול, כלפי הלורד בלפור.

“מי בז ליום קטנות”? וביותר יש להזהר מלבוז לקטנות בארצנו הקטנה, הארץ הזאת סגולה יתרה נתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות. לפני כארבעת אלפים שנה התלקטו אל הארץ הזאת, מאור כשדים, מארם, ממצרים וממדבר ערב כנופיות כנופיות של רועים נודדים מפורדים לשבטיהם, שמהם נבנה לבסוף אחרי גלגולי מאורעות, לא חשובים לכאורה, עם קטן ודל גם בזמנו – עם ישראל. מעטים ורעים היו ימי העם הזה בארצו. “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. ואולם הוא הקים מקרבו אנשים – רובם קטני ארץ אף הם, רועי צאן ובוקרים, חורשי אדמה ובולסי שקמים כיתר אחיהם – אשר נשאו סערת רוח אלהים בלבם ואת רעמיו וברקיו בפיהם. האנשים ההם, בדברם על גוי ואדם ובנשאם משא על דברי ימי דורם ולצרכי שעתם, הפעוטים, לכאורה – העיזו לפנות אל הנצח, אל השמים ואל הארץ, והם הם שנתנו בסופם לעולם את אבן השתיה לתרבותו הדתית והמוסרית. מעבר למאות דורות וממעל לראשי עמים עולים ויורדים בבמת ההיסטוריה – הגיע קולם אלינו עד היום והוא אדיר ונשגב ומלא גבורת אלוהים עוד יותר מבראשונה, כאלו היה הולך ומתגבר ומוסיף כח עם מרחק הזמנים. אחרי ההכרזה של כורש התלקטו שוב אל הארץ הדלה והחרבה הזאת כמה עשרות אלפים מגולי בבל, שהיו שוב לקבוץ קטן ודל – קטן ודל עוד מן הראשון. לא עברו כשלש מאות שנה, ומן הארץ הקטנה הזאת עמד שוב אחד מבני ישראל, בן נגר ישראלי, שהביא בשורת הגאולה לעולם האלילי ופנה את הדרך לימות-המשיח. כאלפים שנה עברו מן היום ההוא – וכולנו עדים היום, כי לא כל האלילים חלפו עוד מן הארץ. תחת האלילים העתיקים קמו חדשים, לא טובים מן הקודמים להם. והנה באה ההכרזה של בלפור. ישראל מתלקט אל ארצו בפעם השלישית. מדוע לא ישונה איפוא הפלא גם הפעם הזאת? רצתה ההשגחה לשתף את גורלו של עם ישראל בגורלם של כל עמי התרבות שבעולם, וזה שגרם אולי לגדל ולטפח בקרבם את הכרת האחריות המוסרית על שמירתם של קניני אותה התרבות ואת החרדה הגדולה לאחריתם – במדה יתרה מזו של יתר העמים.

עוד לפני שנים רבות מצאה הכרה זו את בטויה המרומם בפי אחד מחכמינו: “לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כולו – כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי; עבר אדם עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף חובה”. מי יודע: מה שלא יכלו לעשות עמים רבים וגדולים מתוך מהומת עושר – אותה תמצא לעשות יד עם עני ודל בארצו הקטנה מתוך עוני. מי יודע אם לא מתוך כתלי בתי-מדרשו עתידה באחרית הימים לצאת תורת הכרת האחריות הזאת על גורלה של האנושיות כלה ולהתפשט אחרי-כן בכל העמים? לא לחנם נחתה יד אלוהים את העם הזה בין מצרי שאול ומצוקות שחת דרך ארבעת אלפים שנה ותשיבהו אל ביתו זאת הפעם השלישית.

ספר דברי הימים, האחרון בכתבי הקדש, איננו האחרון לדברי ימי ישראל: אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא “אדם שת נח” וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי –ההכרזה של בלפור, וסופה בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.

(הרצאה במועצת הסופרים בתל-אביב, טבת תרפ"ו)

במסבה זו של סופרים רבים ומו"לים אינני צריך להרבות בדברים ובפירושים על המצב ועל היחס שנוצר לספר העברי ולספרות. היתה לנו רשות לקוות, כי הספרות, שעמדה בראש התחיה העברית, שהיא הביאה – אולי – לעולם היהודי את תנועת התחיה, תזכה לראות גם בנחמת עצמה, עם בואה של התחיה, שהיתה כוכב-הלואי שלה. והנה מתירא אני להגיד כי במדה שאנו משתקעים יותר ויותר בבנין הארץ ובמדה שאנו מתקרבים יותר להתגשמותם של כמה וכמה מחלומותינו, בה במדה כמעט מאבדת הספרות את ערכה; דמותה מתמעטת בתוך העם העברי והתפתחותה מתמעטת. השפעתה הולכת ומצטמצמת, ואם נבוא להשוות את כחה של ספרותנו והשפעתה על עמנו בזמן הזה לעומת השנים הקודמות, נבוא לידי מסקנות מעציבות מאד. ולא רק המצב החמרי של הספר והספרות העברית הוא עדות נאמנה על עת הצרה שקמה לספר, אלא עוד יותר מזה המצב הרוחני, נתקלקל איזה ברג במכונת הרוח שלנו. הגיעה תקופה מוזרה, בין מלכא למלכא, בספרותנו, ובאו ימי מבוכה גדולה, שאנו כלנו מרגישים בה.

סבות רבות גרמו לדבר. יש אומרים, שזהו חזיון כללי בכל העולם. הממשלה, כביכול, של הספר ירדה בכל הארצות ובכל העמים, מפני שאותם היסודות הרוחניים, שעליהם ומתוכם נבנתה הספרות, נתמוטטו, ומצד אחד לא נתאוששו כראוי היסודות החדשים של העתיד, וגם הספרות כאילו מתנועעת בין שני עולמות. ואולם בכל העולם כלו, במקום שיש המוני קוראים למיליונים, כשיורדים מעל הבמה הרבה מקצועות של ספרות, עדיין נשארות הוצאות גדולות, לצרכי יום יום, החל מספרי למוד וכלה בספרי שמוש, וחלקי הספרות, שהם בבחינת לחם לקורא, נושאים על גבם את חלקי הספרות האחרים, שאינם רווחים כל-כך ואינם בבחינת צורך הכרחי של השעה. מה שאין כן אצלנו, שהקהל שלנו הוא כל-כך מצומצם ואין לנו שום מקצוע שהוא בבחינת צורך גמור, מפני שמוסיפים אצלנו להשתמש בלשונות ובספרים זרים – מצבנו אינו גרוע הרבה יותר ממצבה של ספרות אחרת. אם לעמים אחרים יש אלפי דברים שמחיים את האומה, הרי אצלנו הספר הוא סוף סוף החוט היחידי שמאחד אותנו בכל העולם, ותפקידו חשוב ביותר, מפני שהוא בא במקום יסודות אחרים של שתוף הענינים הרוחניים, ודאי שהיה צריך לעמוד בראש דאגותינו הרוחניות. אולם הדאגה לספר העברי מוטלת למעשה רק על הסופר העברי, כאלו זהו הענין של יחידים בודדים, המוכרחים לאחוז בקרנות המזבח הזה, ואין אנו מרגישים כלל במציאות של אנשים מסביבנו, המשתתפים בדאגת הספר והספרות למלא את מחסוריהם הם.

חלמנו, כי כאן בא“י תתחיל להתפתח ספרות מלאה ושלמה בכל מקצועות היצירה, וכמדומני, שאם נשוה גם בפנה זו את הספרות שלנו עכשיו לספרותנו לפני שלשים שנה, בתקופת בן-אביגדור ו”אחיאסף", נרגיש גם בזה את המשבר ואת הירידה. יש מעין צמצום המקצועות, והענפים לא נתרבו, ודומה כאלו הם הולכים ומצטמצמים. באירופה יוצאים אלפי ספרים בכל חודש בכל מקצועות היצירה, ואנחנו אין אנו רואים, שיגיע אלינו בת-קול מכל הרכוש שהולך ונצבר שם ואין אנו מתפתחים משנה לשנה, אלא נחלשים והולכים ומתרחקים מכל צנורות הרוח.

אין אני יודע, במה אפשר לתקן את המצב, אבל יודע אני, ששעת צרה באה, שיש להתריע עליה, גם בהתרעה יש חפץ באין מעשה אחר. אתם כולכם צריכם להגשים את הצעקה הזאת, במה שאתם יכולים ואיך שאתם יכולים, כל אחד צריך להעשות כלי שרת לצרך השעה, כי אם נאחר את המועד – מי יודע מה ילד יום?

מתוך הרגשתי בתור סופר נדמה לי שאין כאן משבר של כסף, או משבר מסחרי בלבד. – אילו היה הדבר כך לא היה כדאי לפנות לאספה זו, אבל זהו ענין שנמשך והולך כמה שנים, נשבר איזה דבר בעצם המכונה. זהו המשבר, אין לזה גורמים חמריים בלבד, או כוונים של צורות ספרותיות.

יש דבר-מה פנימי בנו, המיוחד לספר העברי, שאין דוגמתו בספריות אחרות ובספרים לועזיים. גם שם יש התפלגות, התפרדות, יש ספרים יקרים וזולים, מכל המינים והסוגים, גם שם יש משבר רוחני, אבל שם יש קיום לספרות. הספרות היא צורך וממלאה תפקיד שהכל מרגישים בו ולכל אחד יש מקום להשפעה. אצלנו החבורה של הקוראים פוחתת והולכת. “בעל-הבית” העברי, שהיה גם הקונה של הספר וגם הקורא, המתפעל ממנו ומשפיע בהתפעלותו על הסופר – החלב שהסופר יונק ממנו – הוא איננו עוד. יחס של שוויון-נפש גמור משתלט יותר ויותר ואין כמעט קורא קבוע לספר. אם הספר העברי נמכר במאות אכסמפלרים במשך שנה – הרי זאת אומרת שאין קורא ואין קונה לספר העברי. יש מתנחמים בקהל החדש, שהולך ונוצר בין חוגי הפועלים. הקורא מסוג זה הוא ודאי הטוב שבקוראים, אבל הוא מעט מאד. ולא עוד אלא שמשתדלים, לדעתי, להעתיק אותו ממקורות הספרות והיצירה העברית. והספר העברי הכללי, שגם עד עכשיו היה חודר אליו בקושי, איננו חודר אליו עכשיו כמעט לגמרי. היה זמן שהחסידות בראה לה ספרות לעצמה, אבל חוץ מספרות מיוחדת זו, היה שטח ספרותי משותף לכל אישי-האומה במדה כזו, עד שהצורה הספרותית והתכן הספרותי שיצרה החסידות בטלו ברוב; היו חמשה חומשי תורה, מדרשים, עין יעקב וכדומה. והנה אני זוכר, שבחוגים האלה התחילו בועטים לפני עשר שנים אפילו באבות הספרות האידישיסטית, מפני שהוא בורגנית, היו בעיטות כלפי פרץ, מנדלי ושלום עליכם. ברוסיה הבולשביסטית העמידו את כל הספרות על סופרים אחדים מן הבולשביקים. כאן, כמובן, אין הדבר עדיין כך, יש בלי ספק קשר ידוע בין הקורא הצעיר ובין הספרות. אבל לפעמים יש שבלי כוונה נכנסת לענין טנדנציה מזיקה, שלא חשבו אולי עליה המתחילים בדבר. ועדת התרבות של הסתדרות העובדים מוציאה ספרים בשביל הפועל העברי, היא באה למלא מחסור, היא עושה מה שאחרים אינם עושים, ומוציאה ספרים העוסקים בשאלות כלכליות וסוציאליות, אבל ספרים אחרים אינה מוציאה כלל, אם לא נחשוב שנים שלשה ספרים שיש קשר ביניהם ובין הפועל בא“י. לאט לאט מתרגל הפועל לחשוב, שהספר הוא רק זה שעוסק בחוג עניניו. אמנם הם כולם חניכי הספרות החדשה ומעריצים אותה; אבל לא יעברו ימים רבים וההתעסקות בנקודה אחת לגבי מקצועות אחרים תביא לידי קרע בין עבודה ועסקנות ספרותית שבמחנה הפועלים ובין שאר המקצועות הספרותיים, שהולכים ונעשים ע”י אחדים. אין לנו איפוא להתנחם בזה שעתיד לקום קורא ספרותי כזה, שימלא את מקום העסקן. אני סובר, להפך, שזה יכול להביא לידי צמצום יותר גדול.

הספרות, כלשון, אינה יכולה להעשות קנין של מפלגה אחת, דאגת הלשון משותפת לכולם. לגבי הספרות אין מפלגות, וכל זמן שלא נבין דבר זה, לא נגיע לידי מעשה מסוים ולא נוציא את עגלתנו מתוך הבצה. ע"י התפלגות ודאי שלא נעשה כלום, אולי נצטרך לקשור קשרים חזקים עם אמריקה. אחרי סגירת שוק הספרים ברוסיה ובפולין נשאר השוק היחידי שם. יחד עם הרהורי תשובה על דבר מגמת כל עבודתנו התרבותית עלינו לדאוג גם לצרכיה החמריים של ספרותנו, אך בכל אופן נחוץ אחוד גמור של פעולותינו, פעולות הסופרים בארץ-ישראל ובגולה.

(בקבלת פנים שנערכה ע“י הפדרציה הציונית בלונדון, שבט תרפ”ו).

– לא דבר נקל היה זה בשבילי לעזוב את שלחן-עבודתי. צפיתי לעבוד מתוך מנוחה בא“י אחרי שנות הנדודים הרבים. הישיבה בא”י בתוך אחי הוא העונג הגדול ביותר בשבילי. עדיין לא שבעתי ממראה עיני: עדיין לא התחממתי דיי לאור השמש, וקור הגלות עדיין לא חדל מלאכול את עצמותי. קויתי להמשיך את עבודת-חיי בא“י, מפני ששם קוצרים ברנה את כל פרי-העבודה במלואה ואף טפה אחת אינה הולכת לאבוד. ועוד יותר קשה היה עלי להפרד מגגי החביב, כי מעל גג א”י רואים יום יום דברים מפליאים: איך שמדבר הולך ונהפך לגן-עדן; איך שצעירים וצעירות באים, תוקעים יתד., מקימים אהלים, כובשים אדמה שממה ובתים מבצבצים בן-לילה. כמו בקסם, שטחי-ארץ נטושים, מצורעי-אבנים, נרפאים ע“י המחרשות של העובדים היהודים. על כל כדור הארץ אין פנה הנבנית ברנה ובשירה כמו שנבנית א”י, מפני שכל עובד מכיר, שהוא עובד בעד העם. הם בונים את הארץ באותה ההתלהבות, שבה בנו היהודיים את המשכן.

אולם מה שהשפיע עלי לעזוב את הארץ ולצאת לדרך הוא – מראה-עיני בזמן האחרון, לפני שנים אחדות נדדתי מרוסיה לאירופה ושם היתה לי ההזדמנות להסתכל ולהתבונן אל חיי היהודיים, ובבואי אח“כ לא”י, שבה ישבתי כשנה וחצי, עשיתי חשבון-העם ונוכחתי, שהסך-הכל שלנו הוא מעציב ונורא מאד. היה לנו ברוסיה קבוץ יהודי ענקי, שבמשך עשרות השנים האחרונות היה לכח עצום שאין דוגמתו בכל ארצות הגלות. דוקא בתקופת הרדיפות והגזרות פרחה וגדלה היהדות הרוסית והשפעתה המוסרית היתה רבה על כל העם. התנועה הלאומית התפשטה מרוסיה לכל הארצות האחרות: השפה העברית שגשגה שם והספרות העברית התפתחה והזהירה עד שהתחילה לתפוס מקום בין ספרויות העולם. היהדות הרוסית חדרה גם אל החיים הרוסים ותפסה מקום חשוב בכל מרכזי התרבות הרוסית, ולמרות המכשולים והמפריעים הרבים העשירו היהודים גם את החיים הרוחניים ברוסיה עושר רב. המלחמה והשחיטות הנוראות שבאו אחריה והחריבו את היהדות הרוסית ועכשיו היא מתגוללת באשפה, בין עיי חורבנה, שסועה וקרועה וזבת דם וכל עוד רוחה בה. מתוך יאוש היא פורשת את כפיה לעזרה, אבל קצרה ידנו מהושיע לה ואין אנו יכולים אף לקרוב אליה ולהושיט לה יד להרימה מאשפתה. המצב בפולין הוא נורא אולי לא פחות מאשר ברוסיה. מעולם לא הגיעה היהדות הפולנית לירידה כזו, שבה היא נמצאת עכשיו. מקרי אבוד-עצמי לדעת לרגלי אבוד ממון, יכולים להוכיח עד כמה החיים הרוחניים של היהדות הפולנית נתרוקנו מתכנם. היהדות הגרמנית, שהיתה תמיד נושאת דגל החכמה והתרבות, יורדת פלאים משנה לשנה. יהדות זו, שנתנה לנו את צונץ, גייגר, גרץ ודומיהם עמדת מלדת, ומעיניה דללו וחרבו. בכל מקום פוגשים אנו רבבות יהודים תועים מארץ לארץ תלושים וקרועים ונתונים כמו בתוך כף-הקלע. נחמתנו האחת היא עכשיו אמריקה, אבל גם בה חלילה לנו לבטוח, שהרי היו לנו כבר מרכזים עצומים בגלות, שבטלו לבסוף ועברו מן העולם.

אין לבטוח בגלות: אלכסנדריה וערב, אפריקה ואיטליה, צרפת וספרד, בכל אלה המקומות היו לנו קבוצים גדולים, שמלאו בשעתם תפקידים גדולים בחיינו, אבל כלם בטלו וגם זכר לא נשאר להם. שביב תקותנו היחידי כעת היא א“י, אבל מה גדול התפקיד ומה קטן הסיוע הניתן לבנינה. היהודים אינם מבינים עדיין את מצבם ואת ערך העבודה בא”י. הגיעה השעה, שכל העם יטה שכם לשאת בעול שהוטל על כתפותיהם החלשות של קומץ. החלוצים. העם איננו, כנראה, מכיר עדיין שא“י היא חשובה לא רק בשביל קומץ היהודים החיים בא”י, אלא בשביל כל היהודים הפזורים בכל העולם כולו, ואולי חשובה היא עוד יותר בשביל הגלות מאשר לאלה שעלו אליה.

עם הצהרת בלפור מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו. האגדה מספרת לנו, שאחר שנצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש התכנסו כל אומות העולם וטפחו לישראל על פניהם, ואמרו להם: יש לכם אלוה גדול כזה ואתם משתחוים לצלם! – ועמדו ורקקו בפניהם עד שטבעו ברוק. אגדה זו מתאימה מאד לתקופה זו שאנו חיים בה. עד עכשיו התקיימנו ע"י שנאה. השנאה לאדם או לעם מוכיחה סוף סוף שאחרים עדיין מתחשבים אתו, כי אפשר לשנוא ולכבד כאחד, אבל יותר נורא הוא כשבזים לעם, כי אז אין כל אפשרות לו להתקיים הרי הוא נידון לכליה. עד עכשיו סבלנו משנאת העמים, אבל עתה, אם לא נשתמש ביכולת שניתנה לנו להגאל, הרי צפויים אנו לבוז וסופנו להטבע ברוק…

עלינו בעצמנו לבחור בין כליה וגאולה. שארית-ישראל, שעברה באש ובמים ובמשך דורות רבים נשאה בגאון זר-ענויים וצרות ולא נכנעה – לא תעשה עולה ותכיר את התפקיד הגדול המוטל עליה להציל את נפשה מרקבון הגלות וחורבנה. כל יהודי שחונך להתפלל ג' פעמים ביום על ירושלים, צריך להבין שבנין ירושלים הוא המאורע הגדול ביותר בחיינו ולחשוב עליו לא ג' פעמים ביום אלא כל היום. כל יהודי צריך להכיר, שהמעט שאנו בונים בא"י הוא שקול אלף מונים נגד כל מה שאנו בונים בגלות; כל אחד מאתנו מחויב להטות שכם ולשאת בעול העבודה. מי שאינו לוקח חלק בבנין הארץ עליו הכתוב אומר: “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?” – אחינו הנמצאים בחזית, מקריבים את חלבם ודמם בעד כל שעל אדמה ויוצרים חיים נצחיים בשביל העם, ואלה העומדים מרחוק חוטאים לעמם חטא לא יכופר: הגיעה השעה שאנו כולנו נכיר בזה ושנאזור את כל כוחותינו למלא את החובה הגדולה שהטילה ההיסטוריה על בני עמנו.

על השליחות לאמריקה / חיים נחמן ביאליק

(בנשף פרידה לצאתו לאמריקה בשליחות קרן-היסוד, שבט תרפ"ו)

קשה עלי הפרידה מהארץ, כי עדין לא הספקתי להכות שרשים בארץ. אני מטבעי הנני בכלל מכבדי ההקלטות, אני מתקשר לאט לאט אל סביבה ואל עצמים. רק שנה ומחצה לשבתי בארץ, עדיין לא התאזרחתי בה, עדיין איני מרגיש אותה. עדיין איני חי אותה. בזמן קצר כזה ובימים של טרדות מרובות פרטיות וכלליות, לא היה ספק בידי להתקשר אל הארץ, להכירה, להתודע אליה. ובטרם באו הימים המקווים והנה הוציאוני בעל-כרחי מעולמי וחברי גזרו עלי לצאת לדרך. חברי יודעים כמה נאבקתי בשליחות זו. לא מפני שאני רואה אותה כפחותה במעלה, אלא מפני חששותי שמא איני ראוי לכך. אמריקה היתה מטילה עלי תמיד קצת אימה. אני כבד-התנועה, חושש שמא אבוך בטימפו המהיר של אמריקה, אובד כטפה בים הגדול, אולם חברי גזרו עלי ורבי אחד-העם הסכים לכך, אבל אף הסכמתו עדיין לא הוציאה אותי מפקפוקי, איני יודע עדיין מה אני יכול ליתן ומה להביא.

קצת מכבידה עלי ההכרה – מה שנרמז בדברי הנואמים – שאל התפקיד הרוחני שבשליחותי מצורף גם תפקיד חמרי. תולים בי תקוות גדולות לפתוח את הלבבות כדי שיפתחו הכיסים. לגבי רכישת כיסים אני בעל-מום גמור. אולי יש מי שבוטח בכחי זה, אבל אני כשלעצמי איני מאמין בכך. אלא שחברי שאני חוסה בצלו ומחזיק בכנף בגדו – שמריהו לוין – הוא הוא המדבר על לבי זה כמה שנים, והוא שמפיג קצת את האימה. כך, איפוא, יש לי על מי להשען וזה מנעים עלי את דרכי, עם חבר טוב כמוהו לא קשה לצאת לדרך רחוקה אף לאיש עמוס פקפוקים כמוני. הוא ישאני בחינת נשר הנושא את גוזליו, ואולי אשא גם אני אותו קצת…

ויש עוד דבר אחד המרגיע אותי קצת: כך הוא המנהג בא“י, שמשתמשים בכחות שלא כדרכם ולא כטבעם. אני איני מתפעל ביותר מן התופעות המצויות בא”י שהעגלון, למשל, אינו עגלון על פי טבעו וכשרונותיו אלא מר בר רב אשי. שסטודנט משמש בתור מצחצח נעלים. לדעתי, יש בזה משום בזבוז כחות לבטלה, דבר המתנגד לתרבות. אבל ההכרח המר והנמהר המר והנמהר לא יגונה, ואולי יש בתופעה דבר המתנגד לתרבות.

זו משום “תשובת-המשקל” – כפרה על חטא שחטאנו בגולה, שגם שם לא חיינו חיים נורמליים. השתמשנו בכשרונותינו שלא כדרכם ושלא כטבעם ובזבזנו כחת לבטלה. כשאני רואה בחורות ישראל יושבות על ערמות חצץ ומפוצצות אותו בפטישים – הריני אומר שבימים כאלה צריך כל אחד לכוף את ראשו ולקבל עליו משא שלא לפי כחו. זוהי דרך עקומה, שבמצבנו היא כנראה הדרך הישרה, והיא תביאנו אל דרך העתיד. ומטעם זה גם לי, כנראה, אסור לפרוש מן הצבור.

אבל אם סבורים אתם, ששליחיכם יש בידם להביא לכם את המפתח מכיס אחיכם שבאמריקה, טועים אתם:; המפתח הוא בידכם, כבר השמיע לכם ד“ר וייצמן, שהכל תלוי בזה איך נחיה כאן בארצנו ואיך נתנהג בה. אחינו בני הגולה רוצים לראות כאן אצלנו את החסר להם שם בחיי הגלות, בחיים התרבותיים הרוחניים והמוסריים; הם רוצים למצוא בא”י קצת נחת-רוח, מעט נחמה. ואנו צריכים להמציא להם את הטיפוס של חיים עבריים שלמים. ואם לא נמציא קורת-רוח זו לאומה המרוסקת והמקוטעת – אז שוא כל תקוותיכם, שאתם תולים בשליחיכם. ואם הידיעות והשמועות מכאן, ביחס להתנהגותנו, תהיינה רעות וקשות, לא יועילו לכם כל הקוסמים והמכשפים שתשלחו מכאן. ולפיכך אנו צריכים לתקן לנו “עקרי אמונה ממלכתיים”, המשותפים לכל חלקי הצבור שלנו, וכל זמן שלא יהיו לנו עקרי אמונה אלה, לא תהיה לנו תקוה. ודוקא בזמן האחרון נראו בקיעים ופרצים ביסודות שלנו, כמו למשל, בנוגע לחנוך וללשון ולארגון הכללי של האומה. פרצות אלו פורץ הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני – ותופעות אלו אין בהן כדי לגרום קורת-רוח לתפוצות ישראל. כל זמן ששם לא ירגישו, שכאן יש עקרים בלתי מתמוטטים, לא נמצא נתיבות ללב אחינו שבגולה ולכיסם. א"י צריכה ליתן לגולה משהו יותר ממה שיהודי כל ארץ אחרת יכולים ליתן: משהו שיש בו מרוח הקודש, שהוא למעלה מן הרגיל והמצוי. אני מאמין שעם כל הקושי שבדבר נוכל להראות את הנס הזה, כי בעצם כל בנין הארץ עד עכשיו נעשה בדרך נס, ואני מאמין שנס זה ימשך עוד זמן-מה עד שנעשה כאן בני-אדם פשוטים ונחיה חיים פשוטים – בשעה שנפסק מהיות סמוכין על שלחן אחרים.

(הרצאה באספת־עם עברית בלונדון, שבט תרפ"ו)

כבר היתה לי ההזדמנות, עוד לפני המלחמה, בימי הקונגרס האחד־עשר בווינה, להרצות על הנושא הזה, “כנוס הרוח”, ובשעתה עוררה הרצאה זו פולמוס בספרותנו ¹. דברתי אז על ההכרח הנמרץ לעשות קבוץ־גליות רוחני ולכנס את כל היצירות שיצר הרוח העברי במשך כל דורות הגלות. אבל לא רק כנוס־סתם, מכל הבא ביד, אלא כנוס של בחירה וברירה. מפני שאי־אפשר לכנס את הכל כמו שהוא ויש צורך להוציא את הבר מן התבן, את הדברים שנוצרו לא רק לצורך זמנם ושעתם עברה, אלא את החיוניים שבהם, שיש להם ערך נצחי לדורות. יש שבתוך ערמת פסולת תתעלם מן העין הסולת. הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אבל מכולם נשתיירו ונתקיימו לנו רק הדברים היותר־חיוניים שיש להם ערך לאומה בכל הזמנים.

אולם בתוך פזורינו, בתוך הגליות התכופות של שכינת האומה הרי תגדל דאגתנו, שמא לא נוכל מתוך גלות לשמור לתועלתנו את הקנינים לדורות. אותן היצירות, שנוצרו בלשוננו העברית, המאחדת את האומה כולה, היה להן קצת בטחון של שיור, מה־שאין־כן אלה שנכתבו בלשונות הגויים. הספר “מורה־נבוכים”, למשל,נשתמר לנו בשל תרגומו לעברית, אף כי התרגום אינו מוצלח ביותר, והספר “מקור־חיים” לר' שלמה אבן־גבירול, שערכו האנושי־כללי עולה בהרבה על הראשון, נשכח ואבד ממנו לגמרי, כי לא זכה להתרגם ללשוננו². היצירות האלה אמנם היפרו את המחשבה בעולם הגדול, אבל לנו לא הביאו כל ברכה, לנו נשארו מהן קטעים בודדים, שברי־שברים.

במאת־השנים האחרונה התחילו אמנם אצלנו לקבץ את הנדחים האלה והרבו עשות ספרים על כל העצמות היבשות הפזורות בשם “חכמת ישראל”. אבל אני הגעתי לידי הדרישה לכנוס־הרוח מתוך ההכרה המלאה, שלא ע“י סרסרות, לא ע”י ספרים כתובים על אודות היצירות האלה נוכל לכנס ולהחיות את רוחנו – אלא ע“י גופי היצירות עצמן; לא ע”י הסברות ותלי־תלים של פרשנות, אלא ע“י כנוסן וסדורן של עצם היצירות, ע”י זה שהאומה תכיר ותדע אותן פנים־אל־פנים.

מתוך הכרה זו הכרזתי על הרעיון, שהגיעה שעתה של האומה לשוב אל אותם הדרכים והשבילים שבהם נדדה בכל ימי קיומה ולאסוף את כל הזרעים שפזרה בהם בעבר, בכדי שנציל מהם די מזון רוחני לפרנס את עצמנו בהווה ובעתיד. אי־אפשר לנו להיות ניזונים רק מיצירות הדור האחרון. ספרותנו של עכשו היא עניה מבפנים משום שלא הכתה שרשים עמוקים בקרקע האומה. תמיד היתה באה הפסקה ביצירתנו, תמיד כאילו נחתכה באמצע. כל ארץ־נדודים חדשה השכיחה את התרבויות של הארצות הקודמות. כל מעבר גרם לקליטה שטחית, להסתגלות בבחינת־מה, אבל לא לקליטה עמוקה, שרשית, שדורות־מספר אינם מספיקים לה. לפיכך נראות כל יצירות־הדורות שלנו כמוכות־חוורון, הסובלות ממעוט־דם. ספרות כזאת היא בהכרח עניה ודלה ואינה משגת כל גובה ואינה מגיעה לשום עומק. אם רוצים אנו שלא תחשל לגמרי עלינו לכנסה ולאחד בה את גידול כל הדורות, לעכלה עכול חדש ולעשותה חטיבה אחת. אם הדורות אינם מובלעים בה נרתיק בתוך נרתיק, כלי בתוך כלי, אלא עומדים בה זה מאחורי זה בלי בריח־תיכון שיאחדם – אין לה כל קיום וכל תקומה. כבר זה הביאני לידי הדרישה, שנבדוק בכל החורים והסדקים, בכל מקום שנחרש שם קבר לאיזו יצירה של נשמת אומתנו, ולהעלות מתהום הנשיה את הפנינים שאבדו לנו בים הגדול, ים היצירה שלנו. פרוצס זה נעשה גם אצל כל העמים, ואצלנו הרי הוא הכרח טבעי.

בשביל לתת בטוי של הגדרה לפרוצס זה היה לי האסון להשתמש במלים חתימה וגניזה. השתמשתי בהן, מפני שהן נמצאות במושגן זה בספרותנו,אבל הן עוררו ווכוחים ופולמוס גדול, הא כיצד? הרי החתימה והגניזה גרמו לגניזת ספרים חשובים מאד – וכי רוצה אתה לקבוע שוב צנזורה ואינקביזיציה? מי שמך לשופט? מי נתן לך את הרשות לכך? זה לא ירבה אלא ימעט את היצירה! אולם באמת כלום יאמין איש שרציתי לעכב בעד יצירת דורנו ולעסוק רק בעתיקות? ב“חתימה וגניזה” השתמשתי רק לשבר את האוזן. כוונתי העיקרית היתה לרבות את היצירה ולהפרותה, מלבד זה, שכנוס־הרוח בצורה זו שדרשתי היה מביא תועלת מרובה שאין ערוך לה במובן החשבון. אפילו בנוגע לעצם ידיעת לשוננו – הרי אי־אפשר לבן־דורנו לכבוש את כל מקוריה שאין ספורות למו, דבר שיוכל להשיג, אם נבין, להוציא את תמציתם בכנוס מתוך־קצור. אבל כנוס זה שואף עוד לתכלית יותר עמוקה. יש וצריך להרוס בית־כנסת בכדי לבנות על מקומו בית־כנסת חדש. לב־העם, מצפון האומה, אינו יודע מנוחה, אינו פנוי ליצירה חדשה כל־זמן שהוא מרגיש בקרבו את האחריות על שמירת כל נכסיו החיים והמתים. אולם יש גבול גם לזכרון של עם, ורק ע"י צמצום אחרי צמצום אפשר יהיה לו להיות בטוח בשמירת נכסיו עד כדי שיוכל להפנות את הלב ליצירה חדשה. זהו יסוד ושורש הצורך הגדול בכנוס חדש!

זו היתה בדרך־כלל דרישתי אז, לפני המלחמה, מסגרתה היתה אז שונה לגמרי. אז הגיעה למרום פסגתה תקופת היהדות החדשה שהחלה בימי מנדלסון, בימי האמנסיפציה, בימי פריצת חומות ה“גיטו”. כל המבצרים החדשים עמדו אז בכל תקפם. היהדות הרוסית היתה רעננה ופוריה ובכל מלא כחה. ביהדות הגרמנית כסה המראה החיצוני על הדלדול הפנימי וגיבוש־דמותה נשתמר על כל תגיו. באמריקה התחילו לנו ימי גידול ופריחה, ודומה היה, שבמבצרים האלה נוכל להחזיק מעמד גם בגלותנו. אבל עתה הרי נחרבה היהדות הרוסית ואברי גופה נשחקו לאבן, מוסדותיה הצבוריים, מבית־המדרש ועד צורות־התרבות היותר־חדשות – בתי־ספר, בתי־מדרש למורים וכל המוסדות שנוצרו ברוח התחיה ומלאו רוח זו – כל אלה נדפו כעשן ואף זכר לא נשאר להם. הדלדול והירידה של היהדות המערבית נתגלו בכל מוראיהם. מצב הגסיסה שם הולך ונמשך, ויהודי המערב עצמם אינם מאמינים עוד בתקומתם, כי רואים הם את המות עין בעין. היהדות האמריקאית – גם משם מגיעות בשורות לאו טובות, גם שם מורגשת ירידת הרוח על כל תחלואיה ותוצאותיה. אמנם, גם מוסדות צבוריים אחרים בכלל יצירה הם, אבל לפי שעה דן אני רק על היצירה הרוחנית. במכונת יצירה זו נתקלקל פתאום איזה גלגל ואין יודע מקומו. בעינים נוגות מביטים על העתיד הקרוב – וערפל סביבו. המעבר ללשונות נכריות בא בתכיפות מפחידה., במרוצת הברק, בזרם מדרון השוטף וסוחף ללא שיטה וכוונה, כצור איתן שחתרו תחתיו והנה הוא נופל פתאום אל התהום הפעורה לרגליו. והדבר היותר־נורא בהופעה זו הוא, שכל זה בא בלי שום כוונת מכוון, בלי שום אידאולוגיה, אלא כדבר המובן מאליו, כאחד מסדרי בראשית שצריכים היו להשתנות אחרי המלחמה, רפו הידים, נסתלקו המרכזים והמרכבה יורדת, יורדת…

כנוס־הרוח הוא עתה, איפוא פרובלימה אחרת לגמרי. כל היהדות זעה עתה ממקומה ותנועתה היא תנועה של הפשרת הקרח. היא הולכת לאן שישאנה השטף, ואתה יחד הזדעזעה ונעה גם השכינה. עשרה גלוים נתגלתה ובאה, עדיין לא מצאה לה מנוח, עדיין אין לה מדרך רגל, היא נמצאה בדרך ללא־חוף בטוח. הסכנה היא עתה הרבה יותר גדולה. עתה אי־אפשר לה בלי כנוס במקום אחד, והמקום האחד והיחידי הזה מוכרח להיות ויכול להיות – רק ארץ־ישראל.

אמת גדולה זו מצאה את גלויה המזהיר ואת סמלה בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. והכרה זו הביאה כמעט את כל סופרינו לא"י, וגם סופרים אידישאים אמרו לי, שחוששים הם, כי יצטרכו גם הם לצרור את אמתחותיהם ולעלות לארץ־אבות…

ועוד צד מיוחד לפרובלימה זו: היצירה של קיימא היא כמעט תמיד – וביחוד אצלנו – רק היצירה הקבוצית, יצירת הכלל, הנראה או הבלתי־נראה. אם נעמיק לראות נווכח, שהיצירה האישית, הפרטית, לא נתפשטה ולא נתעצמה כזו הקבוצית, המכונסת. אם תתבוננו לכל מהותם של הספרים אשר פרנסו אותנו בכל הזמנים, תמצאו שהם לא ספרי יחידים בודדים, אישים פרטיים, אלא בעיקר יצירות קבוציות, שלפעמים אין להן בעלים והן בנות בלי־שם. אפילו התנ“ך הוא יצירה קבוצית ושמות מחבריו אף הם אינם אלא קבוציים, כשם הומירוס אצל היונים. חותם זה נושאים כמעט כל ספרי הנביאים. כל הספרים האלה נחשבים ליצירות העם, להתגבשות של כמה דורות. ספר התהלים, למשל, הוא ספר־העם, ספר־העולם, ששם מחברו או מחבריו אינו מעלה ואינו מוריד. וכך הן כל התפלות שלנו, שאף באלה ששם מחבר פרטי להן אין מי שיזווג את שמו לתפלות ולקשרו בהן. המשנה והתלמוד, האגדה והקבלה הם יצירות קבוציות, וכך הם ספרי הרמב”ם, ספרי רש“י ודומיהם, שכל עיקר השפעתם היא ביצירה קבוצית, לקוט וסדור. אפילו אישיותו של רש”י, למשל, הריהי יצירה קבוצית, יצירה של כלל־ישראל, שמסביבה רקם העם את אגדותיו. והוא־הדין גם ביצירות של ערך מדעי. כל המסורה שלנו, יסודות המדע הלשוני, הנקוד, יסודות הדקדוק, הלקסיקוגרפיה – כל אלה הן יצירות קבוציות. יתר על כן, אפילו יצירות היחידים שנשארו לדורות – כח קולקטיבי אצור בהן. הם שליחי הצבור כולו ושכינת האומה דברה מתוך גרונם. ואם רוצים אנו להנחיל לבאים אחרינו את הרכוש הקבוצי שלנו – עלינו לצרף לו את סמכותם של באי־כח האומה. עלינו לחדש את הסמיכה, אשר לה נבאו, שתשוב עם ימות־המשיח. הסמיכה היא המסורת. ההשתלשלות, חוט־השדרה של יצירת־העם הקבוצית, הגעגועים להתחדשות הסמיכה הם געגועים לסמכות לאומית.

ושוב מצד אחר: השתקענו בזמן האחרון בעבודת הבנין החמרי. אומרים לנו: מתחלה תבנה הארץ ואח"כ נדאוג לצרכי הרוח והתחיה. אבל זוהי שגיאתנו היותר־נוראה. בטרם שנבנה את ירושלים של מעלה לא נוכל לזוז אף שעל ממקומנו. “אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו”. עלינו להניח כמה וכמה לבנים למעלה כנגד לבנה אחת למטה. איום הוא הרעיון, שדוקא בשעת העליה, בתקופת הכרזת־בלפור, התבלטה אצלנו ביותר ירידת הרוח. צריכים אנו לשוב אל מקור ההתלהבות וההתעוררות, לכח־הרוח שלנו.

גם מן הצד הזה נאלצים אנו לשוב אל דרך־הרוח. ע“י הוספת בית־חרושת או מושבה בלבד לא נקנה את לב העם. העם לא ילך אחרי המדברים בשפת המספרים היבשים. לכל מספר קטן של בנין חמרי צריכים אנו לצרף מספר גדול של בנין רוחני. את מכאוב הרוח ירגיש אפילו הפחות שבישראל והשפלות הפנימית היא המכאיבה ביותר, ואם נטפטף על הפצע הזה נטפי תנחומים של יצירה והתחדשות, אז יתעורר העם למקצהו לעבודת הבנין כולו, ואז תהיה השפעתנו עליו גדולה פי אלף. התעמולה היותר מעולה אינה “התעמולה הישרה” של השכם־ודבר, אלא זו של הכשרת הלבבות והכשרת ההכרה וההערצה לכח היצירה שלנו. אם נצליח, ע”י יצירת ערכין חדשים ומפעלי־תרבות, לעורר בלב העם את רגש הכבוד כלפי אלה שהביאו את כחו לידי גלוי, יבואו אלינו גם אלה שעמדו עד כה מרחוק בשויון נפש. אם תפרח לשוננו, אם נגיה אור על כל פנות היצירה שלנו, יכירו זאת כל קצות הגולה וילכו אחרינו בכל לב ובכל מלוא ההכרה ורצון ההתנדבות.

ימות המשיח הם, כידוע, גם ימי תחית־המתים לנו. תחית־מתים זו צריכה להתבטא אצלנו עתה בתחית רוחות היוצרים של כל דורות העבר שלנו, למען ישתתפו בני עמנו כולם בבנין הגדול שאנו בונים.

(בנשף ההסתדרות העברית בניו-יורק, אדר תרפ"ו).

השם “כנוס הרוח” הוא כולל ומחייב יותר מדי; רחב ועמוק, ולפיכך אגע רק בפרטים.

יש לפנינו עם מפוזר ומפורד, מפוזר במקום ומפורד ברוח, הוא אינו נמצא מרוכז במקום אחד, והנה נתעוררה בנו השאלה “עת כנוס”, מה שקוראים גאולה, בנין הארץ, תחיה וכל שמות הנרדפים – פירושם “כנוס-הרוח”, כלומר “כנוס האומה ורכוזה במקום אחד”. משמע שרוצים להשוות את העם לגוף חי, כשם שיש גוף ונשמה לכל איש – כך האומה יש לה גוף ורוח.

כל הקנינים התרבותיים וכל הקנינים החמריים נאחדים כולם, קניני-הרוח הם בבחינת גוף ונשמה. האדמה היא המקור, היא המעין שאינו פוסק לכל עניני החומר, והלשון – קרקע הרוח, משם הם באים ואליה הם שבים. בלי רוח אין גוף כלל, זהו צרור של עפר ואפר. הגוף הוא גוף דוקא כשהנשמה שוכנת בו, ונשמה היא נשמה רק בשעה שגוף קיים.

אני אומר זאת דוקא כלפי רעיון מקובל אצלנו. כשמדברים על דבר יצירות הרוח של האומה – מתכוונים כלפי יצירות ספרותיות לכל צורותיהן השונות, הן של שירה והן של פרוזה. אבל באמת אין הדבר כן. האומה משקיעה את נשמתה בכל יצירותיה, לרבות גונים שונים של הלבשה, מאכלים וכדומה, ונשמה זו שוכנת גם בכל יצירותיהם החמריות. הנשמה שוכנת לפעמים גם בצפרני האצבעות, אבל בכל זאת קבעו לה מקום במוח, כי הדם הוא הנפש. בחרו בלשון שהיא עצמה אצילות רוחנית. הלשון איפוא היא קרקע הרוח, מקום משכן הרוח, לפיכך אני קורא לה ארץ-הרוח. הלשון באה מעין אצילות שניה בה משתקפים כל חיי האומה. הקדמונים יחסו גם לקול ערך גדול וחשיבות מרובה, מאחר שאי-אפשר לגוף בלי נשמה, ולהיפך – כשאנו מדברים על כנוס האומה, בעל כורחנו שנדבר על כנוס-הרוח. אף הם המציאו את המושגים “לוגוס” “מימרה” “מאמר” – כל זה הוא ענין עמוק.

יש הבדל גדול בין הפירוד והפזור. בנוגע לפירוד – הרינו גרים בארצות שונות ומשוקעים בחיים זרים ובתרבויות של אומות שונות. משום כך הפרובלימה של כנוס במקרה זה היא פרובלימה קשה וחמורה יותר, קשה יותר מפרובלימה של כנוס האומה. יש עם שבמשך כמה מאות שנים יצר יצירות חשובות ובכל זאת מפורד הוא מצד הלשון. אצלנו רק העברית משמשת יסוד ושורש. כל מה שנוצר בלשונות נכריות, אין לו כל קיום, אם לא נתרגמהו אחר כך לעברית. נפלא הדבר; כמעט כל היצירות היו מחוברות לשורש אחד, מסובבות על התורה, התנ“ך שמש יסוד ושורש, סדן וגזע, לכל שאר היצירות. היתה איזו נטיה בכל הזמנים ובכל הדורות לתמוך את סוכת יצירתם הקטנה אל היכל היצירה הגדול – התנ”ך. עוד מימי קדם בהיות ישראל שרוי על אדמתו ועד ימי ההשכלה, היתה כל הספרות שלנו ספרות קבוצית ולא מספרים בודדים נתחברה; לכל היה קשר עם התורה, ואיני אומר, שאין כאן מקרה ואין כאן אדיקות סתם, אלא יש כאן אינסטינקט בריא. הרי אין לשכוח, כי הפרוד, הפזור שלנו משבר אותנו ומפריד אותנו. כל קטע נמצא בגוף אחר של האומה, הפירוד עושה אותנו קטעים קטעים, וכל השברים הללו נעשו זרים זה לזה. ואילו לא היה לנו דבר ויסוד מאחד אפילו מצד הצורה החיצונית – לא היינו עומדים כאן ומדברים על “כנוס”. איזה אינסטינקט פנימי שמר על הלשון העברית שלא תהא מדוברת, אלמלא כך היו לנו עכשיו עשרים לשונות עבריות, דיאלקטים שונים והברות שונות דוגמת הלשון הסורית. כל לשון זרה היתה אז נכרת ומבצבצת בעברית. איזה חוש טבעי שמר על לשוננו, שתשאר לשון הספר, הספר שמר על אחדות-הלשון – ויש לנו עכשיו שפה אחת. את כולם הכניסו לאוצר הפקדונות של האומה כולה, דוגמת אותה גפן של זהב, שכל אחד היה תולה בה את אשכולו. כל האומה כולה חסתה בצל האילן הגדול. יש איזה תחום, קו החותם את היצירות הספרותיות בין מה שנוצר בא“י ומה שנוצר אח”כ. הספר – זהו הדבר היותר קל להעביר ממקום למקום.

האומה העברית, החל מזמן חתימת התלמוד, אבדה כמה וכמה יצירות. לא ידענו, למשל, כי אליעזר הקליר, ינאי, ופייטנים אחרים היו ארצישראליים, עד שהחוקרים גלו את זה. חוטים רבים אבדו לנו אח“כ. עכשיו בזמננו, יש לנו חומר לשפוט על זה. שני דברים מבדילים בין היצירות הא”י והיצירות של אח“כ, מכאן טנדנציה והיקש לעתיד. אנחנו מוצאים, ראשית כל, כי רובן של היצירות הא”י הן אנונימיות קבוציות, כמעו שאין להן בעלים. אמנם בתלמוד אנו מוצאים, הרבה שמות, גם בתנ"ך אנו מוצאים שמות, אבל אין אנו מיחסים חשיבות גדולה לאותם השמות, אלא ליצירותיהם בלבד. אין לנו שום ידיעות על חיי ישעיהו או נביא אחר, כמו כן אין אנו יודעים את חייהם של התנאים, אבל אנו מקבלים את דבריהם.

בשבתנו על אדמתנו היתה כל השקפות העולם, השקפת עולם של הקבוץ, גם השמחה וגם האבל – היו משל הכלל. גם היצירות שלאחרי התנ"ך, האפוקריפיות, הגניזות וכן גם התפלות שחוברו באותה תקופה – טבוע עליהן חותם קבוצי; גם הסגנון הוא סגנון של מטבע, של שבלונה אחת. גם המשנה, גם הקנין של התלמוד הוא סגנון מקובץ של אנשים שמטבע אחד מאחדם, כאילו זה ענין ששייך לכל האומה. כל היצירות היותר חשובות שקיימו את האומה הישראלית – כולן נוצרו באופן קבוצי, למשל, אנשי כנסת-הגדולה – מי הם? רק מטבע קבוצי הוא זה, גם המדרשים בשמותיהם השונים – הם יצירה קבוצית. הנה עוד יצירה אחת כבירה מאד, שבשעתה היתה יצירה רבוליוציונית – המסורת; היו איזו בתי-מדרש, שישבו והמציאו שם את הנקוד, הרי יושבים עכשיו ומחזרים אחרי תחבולות, היאך להחליף את הנקודה, כדי להקל את הקריאה. גם הקבלה – “ספר יצירה”, ספר “היכלות” – כולם יצירות קבוציות אנונימיות. כשנגמרו היצירות הללו – עברו לבבל, לאיטליה, ולשאר ארצות הגלות. ומכאן ואילך מתחילות היצירות האישיות, ההלכה עוברת לספרי פוסקים, שאלות ותשובות ועוד…

יחד עם האינדיבידואליות נכנסה במובן ידוע גם מכניזציה, האגדה עברה לתקופת הפרשנות. המסורת עברה לספרי הבלשנות, ספרי הדקדוק וכדומה, הקבלה עברה לפילוסופיה, והפיוט, שתחילתו היתה בא“י, עבר לשירת חוץ-לארץ, שירה מלוטשת ומשוכללת. אני קורא ב”ספר-יצירה" או בספר “היכלות” ואינני מבין – אבל מרגיש אני את המטבעות של הלשון. ואני קורא בספר מתורגם, כמו “הכוזרי” או “מורה-נבוכים” – הלשון היא מלוטשה, אבל אני מרגיש זרות כאילו “גוי” מדבר יהודית. כלפי מה כל הדברים האלה אמורים? יש שחושבים כי אין הבדל באיזו לשון האומה יוצרת כי הלשון אינה דבר מהותי, עיקרי, כי אינה אלא לבוש – אינני מאמין בזה. על יסוד העבר ועל יסוד כל היצירות שנשארו לנו, רק הלשון שומרת על הסגנון העצמי של האומה. היא היא חוט השדרה של יצירות האומה והיא היא שמבריחה אותה ועושה לחטיבה אחת. לפנים היתה הדת השלטת בעולם, משנחלשה ממשלתה של הדת – עלינו לרכז את הכל בלשון אחת, שהיא שלשלת היוחסין שלנו.

עלינו להסתכל לעוד נקודה אחת: ענין הסמיכה. בימי התלמוד והמשנה היה הדבר חשוב מאד. ראש הדור היה סומך את ידיו על ראש הדור הבא אחריו, זהו סוד הברכה שהאב מברך את בניו הממשיכים את קיומו בעולם, מעין המשכת החוט, שאין בה הפסק. הרי יודעים אתם את האגדה על יהודה בן בבא, שעל ידי מה שסמך את ידיו על ארבעת תלמידיו הציל את התורה.

“כנוס-האומה” היא פרובלימה חמורה מאד, גם בתקופת שבתי-צבי התלבטו בחידוש הסמיכה; גם עכשיו עלינו לחדשה, כמובן בצורה אחרת. לנו יש הרבה נכסים מפורדים בעולם, גנוזים בכמה בתי-גניזה. הגיעה השעה לכנס את אוצרות הרוח שלנו למקום אחר. ומובן מאליו שהמקום הזה הוא א"י.

יש עכשיו מקום שיכולים לרכז מסביבו, יש אוניברסיטה, צריך שתהא סנהדריה גדולה של מאה או מאתים–שלש מאות איש. אין הם צריכים להיות מרוכזים דוקא במקום אחד, אבל כולם צריכים לכוון את לבם ולאחד את עבודתם לשם כנוס ולשם רכוז, כדי שלא יהיה בזבוז וכדי שיהיה חסכון הכחות וצבירת און, זאת אומרת: “כנוס הרוח של האומה”. בלעדי כנוס זה אנחנו מתדלדלים ואל נא נתרושש לבטלה. שמחתי לראות את הספריה של הסמינר מיסודו של שכטר, שהרבה אוצרות נתרכזו שם ונשתמרו ע"י כך, אבל לבי שותת דם, בזכרי כמה יצירות חשובות נפלו בידי נכרים וכמה ספרים, שהשאירו לנו אנשים שמתו, אבדו לנו ונכנסו לאוצרותיהם של ממשלות זרות. פזור זה הוא אבידה שאינה חוזרת. רק מקום אחד יש, שההון הלאומי שלנו יהיה בטוח ושמור ויתקים שם לעולם ועד – וזהו ארצנו, ארץ-ישראל.

(שיחה עם ב“כ “העולם” על רשמיו מלונדון בדרכו לאמריקה, שבט תרפ”ו)

אין דרכי לקלוט ולעכל רשמים על רגל אחת, אבל גם המעט – שראיתי ראיה קינומטוגרפית בדרכי ללונדון ובלונדון גופא תוך כדי טיסה בעיר – כשהוא מצטרף אל ידיעותי הקודמות על אנגליה ותרבותה מתוך ספרים, דיו לדכא איש כמוני, כמעט בן כפר, עד לעפר. עצמה כזאת! ובכל זאת, מי שיאמר כי נקלתה בעיני א“י ועמידתנו הדלה בה, וגם בעולם כולו, בגלל ההשואה עם אנגליה, אינו אלא טועה. א”י וגם עם ישראל, סגולה מיוחדת יש להם, שקטנותיהם נהפכות באחרית הימים לגדולות, אשר ישתוממו עליהן אחרונים. שבטים דלים אחדים שהתלקטו לפני ארבעת אלפים שנה לרצועת ארץ דלה וקטנה גם היא כמוהם, הביאו לעולם – אחרי קיום דל ועלוב, במובן–החמרי והפוליטי, בין גויים אדירים ועצומים – תרבות גדולה משלהם, וספר קטן אחד משלהם ששמש יסוד ושורש לכל התרבות הדתית והמוסרית של האנושיות בימינו, ובכלל זה גם של אנגליה האדירה. וגם בהתלקט אחרי כן, בפעם השניה, פליטי הגולה של אותו העם, כארבעים אלף איש במספר, ושוב לאותה הארץ הדלה והקטנה, הוציאו שוב לעולם הגדול, אחרי קיום דל ועלוב מן הקודם, שלא נמשך אלא מאות שנה אחדות, את הדת שכבשה את העולם התרבותי כולו. רק בתוך הארץ הקטנה הזאת ומתוך העם הקטן הזה קמו אנשים, ברובם רועים ועובדי אדמה פשוטים, אשר בנשאם את קולם–פנו אל השמים ואל הארץ, כלומר: אל הנצח. אמונתי חזקה, כי אותו הנס שנשנה כבר שתי פעמים עומד להשנות גם בפעם השלישית, ותוצאות זווגם של ישראל עם אדמתו בפעם השלישית תהיה באחרית הימים גאולתה השלמה של האנושיות. ואולם רוחי לא יפול עלי גם מטעם אחר, פשוט ביותר. חביבות עלי הקטנות שבא“י, לפי שכולן שלנו, יצירות כפינו ותולדות רצוננו הלאומי אנו. לא קשה ליהנות מפירותיה של תרבות זרה, אבל קשה מאד ליצור תרבות, שכולה מראשיתה ועד סופה עשויה בידי עצמנו, באמצעים שלנו ובכלים שלנו ובשביל עצמנו. הנאת יצירה גמורה כזאת לא ידע ישראל אלא בארצו. קשים מאד חבלי יצירה כזאת, אבל אין שעור גם לתענוגיה, יש כאן משום יצירת בראשית, יש מאין. אין לנו בארצנו דרכי יצירה סלולות ע”י אחרים, ואין דפוסים ושבלונות מן המוכן; את הכל, גם את הדפוסים הראשונים, אנו מוכרחים ליצור בידינו – ואין לך תענוגי יצירה גדולים מאלה. אנגליה, בהכריזה על שיבת ישראל לארצו, כאלו צפה הגניוס שלה, זה שנתחבר מקדמת הימים אל כתבי-הקודש, שלא מדעת, את הגדולות הצפונות בחיק העתיד לרגלי הברית הזאת שנכרתה בינה ובין ישראל עם אותה ההכרזה. מי יודע אם לא הברית הזאת שתביא באחרית הימים לה ולעולם פירות כאלה, שכל הבריתות המדיניות כאחת אין בכחן להביאן. אנגליה כרתה ברית עם עם-העולם – ואחרית ברית כזאת מי ישורנה.

על הבקור באמריקה / חיים נחמן ביאליק

(שיחה עם ב“כ העתונות שעלו על האניה אליו בבואו לאמריקה, שבט תרפ”ו)

בקורי באמריקה מתאים, קודם כל, לשאיפתי משכבר, שאיפה טבעית ומובנת מאז, לראות בעיני את הגוש היהודי, הגדול ביותר, שנתרכז במהירות מפליאה כ“כ במשך ארבעים שנה האחרונות במקום מגורו החדש. וכי לא מעשה נסים הוא? ארבעה מיליונים נפש – החלק הרביעי של היהדות העולמית – נשאו כמעט “על כנפי נשרים” אל מעבר הים האטלנטי מארבע כנפות הארץ, ובמשך זמן קצר נהפכו שם מ”ערב-רב" של גולים סחופים ודוויים לקבוץ גדול כביר-כח והשפעה, קבוץ מסודר ומאורגן, שנסתגל למקומו ונזדין יפה בכל “הכלים” הנחוצים לקיומו של אורגניסמוס צבורי חי ופועל על פי דרכו הוא בתוך סביבתו החדשה; ולא עוד, אלא שאורגניסמוס זה הוא היחידי, שיצא בשלום מכל המהפכות שהביאה לעולם המלחמה האחרונה, ובשעה שכל יתר חלקי היהדות מוטלים עתה לפנינו בהריסותם הגמורה או באפיסת-כחם, היא לבדה – היהדות האמריקאית – עדיין עומדת באיתנה, או גם הוסיפה כח, והיא נראית עתה בעינינו כאלו היא עקר מנינה ורוב בנינה של היהדות העולמית. לפי-שעה היא גם המשענת היחידה של היהדות העולמית – עד כמה שיש מקום לזו בגלות – ולוא רק לזמן מסוים, עד שיתבצר ביתנו הלאומי בא"י. היהודי הרוצה לדעת את עמו, אי-אפשר שלא יתעורר בו החפץ לראות את היהדות האמריקאית בעיניו ולהכירה מקרוב במקומה.

ואולם הסבה הקרובה והעיקרית לבקורי באמריקה עתה היא, כמובן, דבר בנינו של ביתנו הלאומי בא“י. לעמנו הגיעה שעה גדולה ומכרעת בהיסטוריה שלו. ניתנה לו שוב, כמו בימי כורש, האפשרות לשוב אל ארצו ולבנות את ביתו הוא. דבר גאולתו ותקומתו השלמה בארץ אבות נמסר איפוא מעכשיו לידיו הוא והכל תלוי ברצונו ובכשרונו של העם העברי; העם העברי לכל חלקיו השונים מוכרח איפוא לקבל עליו באהבה ובהתלהבות את מלוי חובתו ההיסטורית, חובתו כלפי עצמו, כלפי עברו ועתידו. אם אינו רוצה לעשות את כל תכן חייו וקיומו ההיסטורי פלסתר – אין הוא יכול בשום פנים להשתמט ממלוי חובתו זו,וככל אשר ימהר לעשותה, כן ייטב לו; שהרי אין ספק, כי שאלת בנין הבית הלאומי בא”י יהפך בהכרח בעיני כל העולם – מאליו יהפך, אם נאבה ואם נמאן – לשאלת הכבוד של כל האומה הישראלית ומעמדה בכל ארצות הגולה. – האחריות על פתרונה של פרובלימה זו, בחיוב או בשלילה, תחול סוף סוף אף היא – אם נאבה ואם נמאן – על ראשיהם של כל חלקי היהדות; כשלונו של בנין הבית הלאומי יחשב מעתה לכשלונה האחרון והגמור של יהדות העולם כולה, ומנת חלקה יהיה בעתיד חרפה נצחת ובוז עולם.

על כל העם העברי, החותר לא רק לקיום של “כלב חי”, אלא שואף לקיום של כבוד ושל קומה זקופה, להתעמק הרבה בדבר זה ולהוציא ממנו את כל המסקנות העיוניות והמעשיות. המסקנה העיקרית היא, שבנין הבית הלאומי מוכרח, – ויהי מה –להעשות לדבר כל העם בלי יוצא מן הכלל, ושמעשה הבנין אין לדחותו, אלא צריך לצאת אל הפועל בזריזות גדולה, מתוך התעוררות והתלהבות עצומה ומתוך אמוץ. מקסימלי של כל כחות היצירה החמריים והרוחניים הנמצאים ברשות האומה. להסברתו של הרעיון הכללי הזה, שנראה לי פשוט וברור כל-כך, להרחבתו ולהעמקתו – באמצעות דברים שבעל-פה – אני אומר להקדיש את זמני המצומצם המוקצה לי לשם כך בימי שהותי באמריקה. חברי הנעלה ד“ר ש. לוין כבר קדמני בעבודת-הסברה זו במשך עשרים שנה; שדה הציונות במובנה הנעלה ביותר נחרשה על ידו באמריקה כמה וכמה פעמים ישר והפוך, ואם יש ניר רב לעבודת התחייה באמריקה, הרי יש להודות על כך לעבודתו ולכשרונו הכביר של עסקן זה; ואולם כנראה, כך דרכם של רעיונות פשוטים, שאינם ממהרים להקלט בלבבות, והם טעונים הסברה חדשה בכל יום. היהודים באמריקה, אין לכחד, חלקם בבנין הארץ, לפי קנה-המדה המצומצם שעד עכשיו, איננו קטן בערך, אבל אפילו אלה העומדים במערכות הבונים – והם מעטים מאד – אף הם עדיין לא זכו לעמוד על כל עמקו ורוממתו של תפקיד השעה. הם אינם מבחינים אפילו בין נתינה לנתינה, וכל תרומות ידם לבנין הבית הלאומי נרשמות עד היום אצלם ברובריקה הכללית של כל מיני “סיוע” ו”תמיכה" לחלקי היהדות המדולדלים השונים, שנמצאו להם בזמנים האחרונים אפטרופסים רבים, קרואים ושאינם קרואים, כאלו אין בין “תמיכה” ו“סיוע” סתם לבין ההשתתפות בבנין עדי-עד של כל העם ולא כלום. השאון הרב שהוקם מסביב לענין קרים והערבוב ההדיוטי של פרשה זו בענין הבית הלאומי הוא עדות מעציבה לדלות המחשבה הצבורית והלאומית בתוך חוגים ידועים של הקבוץ היהודי באמריקה. כל יד, הבאה בכוונה טובה מכל מקום שהוא לרפא אפילו פצע קל שבקלים בגוף האומה העברית, תהא ברוכה ומבורכת, אבל גם הכוונות הטובות ביותר אינן מרשות להקבלה טפשית כזאת: קרים כנגד ארץ-ישראל. את העם העברי קרה האסון, שהכרזת בלפור חלה בזמן אחד עם חורבנה הגמור של היהדות הרוסית – מעין נפלא זה של אנרגיה לאומית בתקופה הקודמת – ועם דלדולם של יתר חלקי היהדות. היהדות האמריקאית היא איפוא לפי שעה היחידה, שיכולה לקבל עליה את דבר בנינו של הבית הלאומי, והיא מחויבת לעשות זאת, כי אין זולתה לגאול. היא צריכה לצאת לא רק ידי חובת עצמה, אלא להוציא גם את האחרים, את יתר חלקי היהדות, ידי חובתם. האמצעים שהמציאה עד עכשיו לבנין הארץ כאין וכאפס הם לעומת גודל הצרכים ורוממות המטרה. וכל שכן שערכם המוסרי של קרבנותיהם הכספיים, דל מאד לעומת הקרבנות הממשיים, קרבנות של בשר ודם, שמביאים יום יום ושעה שעה, חלוצינו הנפלאים, בוני הארץ הגמורים. בא"י פולחת את הלב זעקה כפולה: האדמה משועת לאנשים והאנשים משועים לאדמה; וממיעוט אמצעים אין יודע איך ובמה להשתיק את השועה הנוראה הזאת, ובינתים יורדים לטמיון מאמצים קדושים ויקרים, מאמצים כבירים, של אלפי חלוצים עזי-נפש הבאים לבנות את הארץ בנפשם. המאמצים האלה, אילו הושטה להם העזרה הנחוצה במועדה ובמדה מספקת, היו מביאים ברכה פי-מאה. כח הקליטה של הארץ אף הוא הולך ומתרחב ואלפי גולים הדופקים על שעריה היו מוצאים פתח פתוח לפניהם ונוספו גם הם על צבא הבונים, ודבר תקומת הארץ היה הולך ומתקדם במהרה.

היהדות האמריקאית מחויבת גם לעזור ביד נדיבה ובלב רחב לתקומתה של התרבות העברית בארץ. יכולים אנו לצמצם בארץ אבות את צרכינו הגשמים, אבל בשום פנים אין אנו יכולים ורשאים למעט את דמותנו התרבותית ולוותר על צרכי רוחנו. יצירת התרבות העברית בארץ אבות תרומם את ביתנו הלאומי למדרגה גבוהה של מרכז לאומי, שנשפיע מרחוק על כל חלקי האומה ותביא קשר אמיץ ביניהם. היא תיצור בכל יום תמיד את אחדותה הפנימית, אחדות הרוח של האומה, ותתן פרצוף ותואר מיוחד לעל מעבדינו במלכות הרוח. יש לנו מאחורינו ירושה גדולה ספרותית בת אלפי שנות נדודים, ששמורים בה עקבות רוחנו היוצר בכל הדורות. אף עליה אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לוותר, בלעדיה נהיה בארץ אבות דלים וריקים מאד. הירושה הגדולה הזאת צריכה לשמש יסוד ובסיס ליצירה חדשה. ועל כן יש לעסוק בכנוסה ובסדורה, בחקירתה ובלמודה. עבודה זו יכולה להעסיק את כל אנשי-הרוח שלנו – סופרים מלומדים ואמנים ההולכים ומתרכזים עתה בא"י ומתנונים מאין מקום לעבודתם, ומאין יכולת לקבוצנו הקטן שם לשאת לבדו, בלי עזרה מן החוץ, את משאם ולספק את צרכיהם. צריכים לתת ליוצרי תרבותנו תקומה של כבוד בארץ אבות שלא תהא העניות מנולתם וממעטת את כחם היקר לנו ואת השפעתם. את כל אלה צריכה היהדות האמריקאית לדעת ולשים אל לב.

“לפום גמלא שיחנא” – היהדות האמריקאית בריאה וחזקה. כתפים רחבות לה, המשא שהטילה עליה ההיסטוריה – הוא לפי כחה. ואין דבר: היא תשא והיא תסבול – ותמלט.

(בקבלת-הפנים שנערכה לו בניו-יורק, שבט תרפ"ו).

רבותי! אני נותן לכם את תודתי העמוקה וברכת “יישר כח” לא רק בשביל שקבלתם את פני באופן נלבב כל-כך, אלא משום שהנחתם את דעתי והרגעתם אותי: יושב אני ביניכם זה כשעה קלה, מסתכל ובוחן בארשת פניהם של כל הנאספים כאן – ורוח לי. זמן רב היה בי פחד פנימי בנוגע ליהודי אמריקה. כ"כ, מוגזמות היו הידיעות שהגיעו לי עליהם; ואלמלא פחד זה אפשר שהייתי מקדים את בקורי אליכם. אילו יכולתי הייתי בוחר לבוא אליכם בחשאי ולהמצא בתוככם בחינת “רואה ואינו נראה”. לבי היה מהסס בי תמיד ולא ידעתי מה הניב אשר בו אוכל לפתוח את סגור לבכם. ראיתי את עצמי כאחד מן האורחים הבאים אליכם לעתים כה תכופות, וכל אחד מהם בודק בצרור מפתחותיו כדי לראות איזהו היותר מתאים לחדור אל מנעול הלב, אולם עכשיו אין רגש זה מדכא אותי שוב. נוכחתי כי שרוי אנכי במחיצת יהודים משלנו, “בתוך עמי אנכי יושב”, ואם יש שנפגם על ידי הופעה נעימה זו – הרי זה נאומי שהוכן על ידי למפרע; ליהודים כמותכם יהיו דברי אחרים לגמרי.

גדולה ועמוקה היא הנאתי הפנימית. עוד לא נחתי מנסיעתי הקשה בין גלי הים הזועף.. והנה אני שוב בין גלים מתנועעים של ראשי בני-אדם, קרובים ללבי ולנפשי ומסבירים לי פנים. מודה אני ומתודה, כי זו הפעם הראשונה בחיי שאני עומד לפני עדה יהודית גדולה כזו. חכמינו שתיקנו ברכות לכל דבר, הגורם הנאה לאדם, קבעו לכל מי שרואה אוכלוסים מרובים מישראל את ברכת “ברוך חכם הרזים”. כל קבוץ – רז, והופעה סתומה וסודית היא להיות קבוץ גדול של יחידים, נפרדים ושונים זה מזה, ושאיפה משותפת אחת תהא מאחדתם. הנאה גדולה היא זו מאין כמותה, וזו גם ברכתי אליכם בשעה זו. אוכלוסי ישראל באמריקה – זהו גם סודי, רז טמיר ונעלם, הקובע ברכה לעצמו. ארבעת מיליונים יהודים בעלי דעה ופרצוף של גונים וצבעים שונים נקבצו מארבע כנפות הארץ ונעשים במשך זמן קצר – כארבעים שנה בערך – לגוש אחד מוצק, לחטיבה מאוחדת אחת, החושפת מתוכה יצירות חזקות של מוסדות ומבצרים מקומיים – מצד אחד, ומצד השני – היא גושרת גשרים אל אותו הפלא הנשגב ההולך ונוצר עכשיו בא"י.

ועליכם לדעת כי פלא אחרון זה בא“י עולה בתקפו על כל הנסים והנפלאות, שאירעו לעמנו בכל ארצות גלותם. כשתי שנים עשיתי שם בארצנו, ועוד לא הספקתי להתחמם כהוגן לאורה וליהנות מזיוה, אבל כמה קשה למסור אגב שיחה גרידא על כל מה שמתרחש ומתהוה שם. סוד הפריחה ורקמת-ההויה של האומה העברית בא”י אינו נגלה אלא למי שעולה בעצמו לארץ, נותן את עיניו בה ומשתרש בה.. לא קל היה בשבילי להנתק מעבודתי בא“י אחרי שנות נדודים והרפתקאות שונות שעברו עלי בזמן האחרון. יחלתי ליום שבו אוכל להתמכר לעבודתי הספרותית בא”י ולסייע בכחותי המעטים ליצירות אחי שם. החיים בא“י שופעים מקרבם אור גנוז, ורק שם אפשר לו ליחיד להעשות שותף למעשה-בראשית של האומה כולה. משום כך נעצתי את עתיד חיי בארץ זו, משום שמקננת בלבי תקוה חזקה, כי רק ע”י המשכת החוט בא“י תהא הברכה שולטת פי-כמה בכל מה שהתחלתי ליצור בארצות הגולה; שהרי בכל העולם כלו אדם מישראל זורע כור וקוצר סאה, מה שאין כן בא”י: שם הברכה מצויה באסמינו, ויגיענו אינו לריק ולבהלה. חפצתי, שכל טפה וטפה של עבודה ויצירה שהזמין לי גורלי במשך ימי חלדי, תהא נקלטת אך ורק בא"י ולא תהא כאובדת בתהו בארצות הגלות.

ומשום כך קשה היתה עלי עכשיו פרידתי מן הארץ. אף מעל גג ביתי קשה היה עלי להפרד, מפני שאין ערך לאותו היופי ולאותו הקסם המתגלים בשביל כל מי שמזין את עיניו באפקי הארץ וסוקר עליהם מעל מעקה ביתו. חזיונות פלאים ראיתי בעיני בכל יום ויום: ראיתי ערבות שממה המשתרעות בקצה-האופק, והנה דמותן וצורתן הולכות ומשתנות חיש; ראיתי דור צעיר חלוץ-גבורה, שבא ממרחקים תוקע אהלים במדבר ומישב חול. בין לילה נבנים בתים, שטחי חולות פרושים לפניך עם הערב שמש, – ועם בקר הרי השתות של הבתים כבר צצים ועולים; מראות כאלה החוזרים ונשנים בכל יום ויום אינם נתנים לבאורים. אלו הן תמונות הנחקקות עמוק במוחך, ושוב אינן זזות משם עולמית. אני מאמין באמונה שלמה, כי ברחבי כל העולם כולו אין אף פנה אחת שבוניה ויוצריה יהיו דומים לאלה שבארץ-ישראל. בא"י כל נדבך ולבנה המשוקעים בכותל אומרים שירה. הפועלים שם אינם בבחינת שכירי-יום המשועבדים לבעליהם. אלה הם אנשים הבונים את עתידם בשבילם ובשביל בניהם הבאים אחריהם. כך סללו אבותיהם לפנים דרך בערבה. כך כובשת לה האומה את ארצה שוב אחרי שהורחקה ממנה בזרוע.

להיות עד-ראיה לכל זה – אושר גדול הוא מאין כמוהו, אבל הבלגתי על רגשותי ובאתי אליכם יחד עם ידידי וחברי ד"ר ש. לוין. מכל תפוצות הגולה שבני ישראל נחתים שם – אין לנו תקוה ושארית אלא היהדות האמריקאית בלבד.

היהדות הרוסית, זו שעריסת תחיתנו הלאומית עמדה בה ומאוצרות האנרגיה שלה ואסמיה התרבותיים התפרנסו וניזונו יהודי כל העולם כולו – מוכרעת אתה לארץ וגזורה לקרעים. שנים רצופות התבוססה בדמיה, ועדיין לא שבה רוחה אליה.

כולכם יודעים גם כן מה שעלה לה ליהדות הפולנית. הרי זו ירידה שאין דוגמתה בחיי עמנו. כבר הגענו לידי כך שיהודים שולחים יד בנפשם. כל כך ריקנים החיים ונטולים כל תכן. בכל ההיסטוריה שלנו לא מצאנו הופעה שתהא משולה לזו שבפולין, שיהודים למאות יהיו מאבדים את עצמם לדעת אחרי שאבדו להם ממונם ורכושם.

והוא הדין ביהודי גרמניה, שחייתי בתוכם שנים אחדות. יהדות זו, שכתבה דף מזהיר כ"כ בדברי ימי ההשכלה והמדע העברי, ותרומותיה הרוחניות היו נתנות בעין יפה לכל היהודים שבמרכז אירופה – אף היא מתנונת קמעה קמעה; מנהיגיה הרוחניים נשמטים והולכים, ואין מי שיירש את מקומם. טרגית ומעציבה היא התמונה הבאה גם מתוך סקירה על שאר חלקי היהדות הגלותית, חוץ מעוגן אחד של הצלה המרוכזת עכשיו ביהדות האמריקאית.

אולם אף יהדות זו – דמות דיוקנה עדין לא נסתמנה כל צרכה, וקלסתר פניה עדיין טעון התגבשות קבועה. היו כאלה שחששו שמא אינכם מתערים בארץ זו אלא לשם בנין במה לעצמכם ולשם פירוד והתבדלות משאר חלקי האומה. הרי זוכרים אתם את הספור מימות יהושע בן-נון על אודות בני-ראובן, בני-גד וחצי שבט מנשה, שהתישבו בעבר הירדן, ובני ישראל שלחו אליהם את הכהן הגדול ועשרה נשיאים עמו לשאול על דבר המעל שמעלו בבנות להם במה ומזבח לעצמם. תשובתם היתה: “אל אלהים ה‘, הוא יודע וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל בה’… ואם לא מדאגה עשינו את זאת לאמור מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמור מה לכם ולה' אלהי ישראל”. הרי שמטרתם היתה לא להפרד, אלא לקרב את לבות הצעירים בתוך שני חלקי היהדות, אמנם, בטוח אני, כי תשובתכם תהא דומה לזו שלהם, ומכל מקום אין להסיח את הדעת מהופעה זו שחזרה ונשנתה כבר בהיסטוריה שלנו, כי עובדות וסמלים, שלכתחלה נוצרו לשמש ברית מאחד וגורם חיובי לכל חלקי האומה – סופם שנהפכו לרועץ ונעשו גורמים לפירוד ודלדול. כך עלה בגורלו של תרגום השבעים, שמתחלת ברייתו היתה הופעה חיובית בימי היהדות האלכסנדרונית, וכך הוא במובן ידוע גם גורלן של הספרות והשפה האידית שנתפתחו בימים האחרונים. התרופה היחידה לזה היא – לברוא גשרים חיוניים בין א“י ואמריקה ולהרבות בשליחים שיעלו וירדו מהתם להכא ומהכא להתם. השפעת גומלין זו בין אמריקה וא”י – ברכה רבה צפונה בה, והאוקינוס לא יהא עוד מפריד בינינו.

כשאנו צופים לאחורינו בדפי העבר שלנו ומיום שנגלינו מעל ארצנו – הרינו נוכחים מיד, שכל מרכז ומרכז גלותי – סופו שנידון להתנונות וכליה, עם כל תקפו, עשרו והשפעתו באותה תקופה. כך אירע לו לישוב היהודי באלכסנדריה, שהיה רב-אונים וגדל-כח בכל המובנים ולסוף עבר ובטל מעולמנו. והוא הדין עם מרכזי הגלות בצפונה של אפריקה, ערב, איטליה, ספרד וצרפת: כל אחד בשעתו מלא תפקיד מיוחד וחשוב בחיי עמנו, כל אחד הוסיף גוון וצבע משלו – אולם לבסוף נגזרה כליה על כולם, ואבק הדורות כסה אותם.

בתופעות היסטוריות אנו נוהגים להקיש מתקופה אחת על חברתה,ומבחינה זו, כמובן, חרד אני גם-כן לעתידם של יהודי אמריקה עפ כל עשרם ותקיפותם. פגומה אמונתי בעתידם זה, משום שאין אנו יכולים ואיננו רשאים שוב להזדקק אל הגלות באיזו ארץ שהיא. דומה לי שאצלכם באמריקה התחילו שוקלים במאזנים ונותנים את יהודי א“י בכף אחת ויהודי שאר ארצות הגלות בכף שניה, ושהתחילו שמים את הדבר בכסף, הכריעו את הכף לצד ארצות הגלות וקבעו לעזרתן חמשה-עשר מליונים דולר ובשביל א”י, חמשה מיליונים. הערכה זו והשגה דלה כזו – עלבון גמור הוא לנו, משום שאין א“י – עסיס-תקותנו ותמצית שאיפתנו במשך אלפים שנה – ניתנת להערכה כלל, ואין מקום להקבלות והשואות. חוץ מזה אין היהדות הא”י מודה במומחיותה של היהדות הגלותית בהערכות כגון אלו, שהרי אין א“י נבנית אלא לשם תקון כל הפגימות שבארצות-הגלות, לרבות גם גלות אמריקה; לפיכך אני מחליט ואומר, שאף נצחון כל שהוא בא”י שקול כנגד כמה וכמה נצחונות בארצות-הגולה, וכל יהודי הדר בא"י שקול כנגד הרבה מבני-הגלות. שם בארצנו אנו יוצרים מן השתין, בוראים יש מאין. גבורתנו מתוספת והולכת, שם הברכה מצויה, מה שאין כן בארצות-הגלות.

נכסיה של כל אומה ואומה, הן של רוח והן של חומר, נאצרים מתוך העודף הנשאר ע"י יצירתו של היחיד. קיומו של עודף זה מותנה באופן טבעי בחייו הנורמליים של כל יחיד ויחיד, והאומה כולה זוכה בו, בעודף זה, ונהנית ממנו מדעתו או שלא מדעתו של היחיד. כך הוא אצל עמים כתקונם, אבל הטרגדיה של העם העברי בארצות גלותו היא, שאין לו בעולמו אלא מה שהוא צריך ומשתמש לגופו; השאר, העודף הנפלט מיצירת היחיד, יורד לטמיון ומתבזבז מאליו או נקלט באסמיהם של העמים הזרים.

תקונו השלם של כל יחיד ויחיד בימי חלדו על הארץ – זוהי המטרה היותר עליונה של האומה כולה. בנידון זה – רובי חייו של היהודי בארצות גלותו פגומים ונאבדים ושר האומה אינו טועם מהם. תורם היחיד את מסו היחידי לבית-גנזיה של האומה ע“י טפות דם אחדות סמוך ללידתו וע”י קבורת פגרו לאחר מותו. ובתווך – טבלה ריקה. יש כאלה החוזרים אלינו לעת זקנתם. כשזרחה שמשם – חטאו ופשעו אצל אחרים, וכערוב יומם הם שבים בתשובה אלינו. מה שאין כן בא"י, שם סאת חייו של כל אחד מאתנו מלאה וגדושה ואין אף טפה אחת מתבזבזת. גם החוטאים וגם המעטים הטובים – שלנו ומשלנו הם. וזהו אשרנו.

ודאי שאנו חייבים לבוא לעזרת היהודים בכל ארצוות פזוריהם ולקומם את קנם ההרוס והמוחרב. אולם מנוחתנו מופרעת, בה בשעה שעזרה נחוצה זו נהפכת לאידיאל לאומי ומהינים להקביל אותה מול ארץ-ישראל. עובדה היא אמנם, שבעצם ימי קיומנו בגלות גלינו כחות עצומים: אצבע אלהים היא, כי באותה תקופה עצמה של תחיתנו הלאומית בא“י ופריחתה עלה בידינו ליצור גם את ההופעה המרהיבה השניה: התגבשות כחות פוריים ביהדות האמריקאית, אולם קיומנו בגלות – גבורה פסיבית היא, ואנו תאבים גבורה אקטיבית, וזו אפשרית רק בא”י. הרעיון המשיחי שלנו הוא אידיאה גאונית, המכלכלת כמה אידיאות נעלות עד היום הזה.

א“י הוא אולי עסק ביש מבחינה ידועה, אבל כיון שהתחלתם בעסק זה – שוב אתם חייבים לגמרו. אם כה ואם כה האחריות מוטלת עליכם. דעו נא, כי פרשת דרכים זו שאנו עומדים בה היא שתטיל את גורלנו ותקבע את פרצוף עתידנו. משעה שניתנה לנו ההצהרה של בלפור והאפשרות לבנות את ביתנו הלאומי – שוב אין מקום לחיינו הקודמים, שנחתכו ברובם “אגב גררה”. מכאן ואילך מסלול חיינו צריך להיות קבוע ומסומן: או עליה או ירידה מוחלטת, ובצוארנו אנו הקולר תלוי. נתקיימנו עד כה בכח שנאתם של העמים אלינו, מעכשיו, אם חלילה לא נצליח בבנין א”י – בוז יבוזו לנו, וזהו העונש החמור ביותר שלא נוכל לעמוד בו, אנו נטבע ברוק הבוז של אומות העולם אם נמעל חלילה בשעה גדולה זו.

כוכב מזלו של הנודד הנצחי התחיל מבהיק ורומז לו: פה תבוא אל המנוחה ואל הנחלה ופה ימצאו חייך טעם ויסוד. האמנם לא ישלוט הנודד בגורלו? כלום ניטל ממנו טעם המנוחה? הדרך היחידה היא דרך החיים, שההיסטוריה קבעה לו לעם העברי. דרך אחרת אין.

“ארח חיים” ציוני / חיים נחמן ביאליק

(בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו)

– הדאגה לקיומו הרוחני גדלה ביותר אחרי החורבנות האחרונים. ואתם כאן – לא לשם איזה תקון ושפור חייכם אתם בלבד התאספתם, השאלה היא קרדינלית בכל מקום: היכולים אנו לבנות את א“י ואת עצמנו בזמן אחד, בנינה המלא והשלם של א”י בלי בנייננו הרוחני בגולה? התורה שניתנה לשם ארץ-ישראל – במדבר ניתנה, הציונות בנדודים גם היא כתורה במדבר. במקום חבה תבוא החובה, ולא בכסף בלבד כי אם בחובות לאומיות, כל ציוני בביתו, במשפחתו, בילדיו הוא – עבודה זו לא באה לשם אחרים, כי-אם לשם עצמכם. עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר “שלחן-ערוך” או “אורח-חיים” ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית.

לו היו חיים אלה העומדים בראש הציונות כאן חיים עבריים שלמים – היה הענין שונה לגמרי. אך האסון הוא בזה, שרובם של המנהיגים האלה הם בעצמם שבעי תרבות זרה. ואיך יכולים הם לעורר רעב לתרבות עברית אצל אחרים, אם הם בעצמם אינם רעבים לתרבות זו, ואין בהם אנשים שהשפה והתרבות העברית הן להם צורך נפשי, לא כדברים הכתובים בפרוגרמה, כי אם כהכרח פנימי? ואסוננו אינו בזה, שבתי-החנוך כאן אינם מטפוס אחד; המחלה היא אחרת: הדם אינו נוזל דרך העורקים השונים. יש לנו “חכמת-ישראל”, שאין לה כל קשר עם חיינו הריאליים. אותו הדבר גם באורטודוקסיה. התפוררותנו זו, מבלי שייכות וקשר כל שהוא אל חיינו בהוה – היא בעוכרנו.

הציונות באה לאחה את הקרעים האלה. הציונות יכולה להתרומם מעל ולכל בתנאי ובדרישה אחת – שהכל יהיה לגורם חי ופועל בתוך תחומי היהדות. הציונות בתור נושאת רעיון המדינה בישראל יכולה לתמוך בכל התנועות השונות האלה בתנאי – שפעולתן תהיה פעולה תרבותית חיה.

אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף,ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה“ראביים” הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה“רביים” האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה“כבודה” הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום

אולם זכרו: “דלא מוסיף – יסוף”, מי שאיננו מוסיף סופו לגווע. הכלל הזה מכוון לא רק כלפי יחידים, אלא גם כלפי אומות וקבוצים שלמים. ואתם, יהודי אמריקה, אם לא תוסיפו על אוצרותינו הרוחניים – סוף תסופו! אמנם לא אתם בלבד. דאגה זו ל“דלא מוסיף” צריכה לחדור עתה לתוך כל העולם היהודי. היהדות חדלה ל“הוסיף” – כאן עיקר הטרגדיה שלנו. יזכרו נא ציוני אמריקה, שעליהם – כמו על כל יהודי אמריקה – לתמוך בעבודה ארץ-הישראלית לא רק בשביל א“י כי אם גם בשבילם הם ולטובתם הם. וכלום תענית היא שתוכלו “לפדות” את עצמכם ב”צדקה"? ואתם מדברים על רעב לתרבות עצמית ונהנים מאוצרות תרבות זרה – בחינת “הולך אצל פלגשו ונשבע בשם אשתו”…

איני מבין את הפחד והיראה שאתם מפילים על עצמכם, האמנם צריכים אנו באמת לשלם בנשמתנו וברכושנו הלאומי בעד מעט הזכויות שאנו מקבלים? – זו היא השאלה וכך צריך להציגה. אתם דרשו זכויות לאומיות שלמות וחנוך עברי מלא – דרשו את זה לפחות מעצמכם. בית-ספר עברי שלם – לא למוד של שעה וחצי ליום. מאמין אני, שאלמלי הצגתם לעצמכם את התפקיד הזה, הייתם מצליחים להגשימו, ואתם צריכים להרגיש את עצמכם כאומללים, כל זמן שלא תצליחו להגשים את האידיאל הזה בשלמותו.. אנו ברוסיה לא יראנו להציג דרישות כאלה ואתם כאן יראים. כלום זה הוא החופש שלכם פה באמריקה?!

זאת ועוד אחרת. אל לכם להסתפק בחנוך אלמנטרי בלבד. איזה רגש כבוד ירחש הדור הצעיר שלנו אל תרבותננו ואל עמנו, אם כל ה“מטען” הרוחני, שבו הוא יצא מבית-הספר, יהיה “הפטורה” ו“ברכות”? מבתי ספר עממיים בלבד לא נושע. צריך שיוצרו גם מוסדות חנוך תיכוניים וגבוהים, נוסף על אלה צריך ליצור גם אוניברסיטאות עממיות, למען קרב את ההשכלה אל המוני העם. כאן תסייע לכם בהרבה א“י שלנו. א”י תקבל מכם תרומה ומעשר ותעבד את זה – בשבילכם ולמענכם, אך עיקר העיקרים – אל תדמו בנפשכם, שהתאספתם היום לשם איזה תקון קל-ערך בחיים, לא ולא! בפני שנוי עצום וקרדינלי בחייכם ובחיי כל עמנו אתם עומדים. עבדו והצליחו!

(בנשף הפרידה שערכה ההסתדרות העברית באמריקה, תמוז תרפ"ו)

– נוהגין כאן אצלכם לשאול את כל הבא אל הארץ הזאת מיד אחרי בואו: מה בעיניך אמריקה? לא אוכל לענות על שאלה זו אפילו עתה, על סף יציאתי. אולי אוכל לדון אחרי הזמן הדרוש לעכל את כל אשר ראיתי. ולא זו בלבד, הקבוץ גדול כאן ולא הכל ראיתי. אחת אוכל לאמור גם עתה: אינני מתחרט על שבאתי הנה.

אנשי כנסת הגדולה העמידו את העולם היהודי על שלשה דברים: על תורה, על עבודה ועל גמילות חסדים. זוהי ההערכה היותר עמוקה של עולמנו היהודי. לאור הכללים האלה נוכל להעריך כל קבוץ יהודי באשר הוא. התלמוד קורא לשלשת הדברים האלה “תרונוס”. בגמילות-חסדים מתבטאת עזרת חלק אחד של העם ליתר חלקיו בשעת סכנה – זהו הרגש היותר אלמנטרי בעם. הסכנות מאחדות חלקים שונים לעם אחד. מאחוד אלמנטרי זה גדל וצומח אחוד יותר גבוה ורם, המתבטא בצורות חיים שוות לכל חלקי האומה. אז באה גם ההכרה. העם מציג לו אידיאות ומטרות שונות, שאליהן הוא שואף בכחות מאוחדים. אלה הם שלשת היסודות האמורים, ואשרי הקבוץ היכול לעמוד על כסא זה בן שלש הרגלים.

ממרחקים נראה היה, שכאן, באמריקה, שולט המומנט של צדקה. אמנם זוהי המשענת היותר חשובה לחלקי עמנו השבורים והרצוצים; אולם אין לשכוח, שזה אינו אלא אחד היסודות והיסוד האלמנטרי ביותר; רגש הרחמנות איננו יסוד מספיק לבנין עם. בנדודיהם הנה, במשך ארבעים שנה, אבדו להם ליהודי אמריקה בהכרח אחדים מיסודות הויתנו. אולם הם שמרו על אחת משלש רגליו של כסא הכבוד שלנו. וזה לא מספיק.

רואה אני כבר עתה את המעבר אל היסוד ביהדות האמריקנית, הבנינים הגדולים והמפוארים ההולכים ונבנים פה הם עדים לחזיון הזה. אמנם אין עדיין כל תכן לבנינים האלה. אבל מובטחני, שגם זה בוא יבוא, וכה תוסף רגל שניה לכסא הכבוד שלנו – העבודה. וגם המומנט השלישי בוא יבוא – כשהיהדות האמריקאית תקבל על עצמה את העול, שהיה מוטל על שכם יתר חלקי האומה, בעיקר, נושאים ישרי-לב ואמיצי-רוח יקומו כאן לתרבותנו, שישאו מתוך אהבה פנימית והכרה ברורה את אוצרות חיינו הרוחניים. אולם זכרו, כי אהבה והכרה אלה לא תבאנה אלא מתוך ידיעה, “דע את עמך ועבדהו”! יבוא יום והם ידעו את העם ועבוד יעבדוהו.

לא נביא אנכי ולא בן נביא, אך בשעה שבכל תפוצות הגולה הרס ואבדון, וכאן יושב לו קבוץ בן ארבעה מיליונים לבטח – כלום אפשר הדבר שלא יקבל על עצמו את בנין האומה העברית בכל מלוא היקפו? בדורות עברו היתה התורה היסוד המרכזי בעמנו, עתה אין לה עוד הכח הזה. תחית העם העברי בכל היקפה, ותחיה בכל – בארץ, בשפה, במדינה – ושאיפתנו שאיפה למדינה היא! –זו צריכה להיות האידיאה המרכזית שלנו כיום. ואני מאחל ליהדות האמריקנית שא“י והתחיה תהיינה ניזונות אצלה פחות מכל מהיסוד הראשון – מרגש הרחמנות, ויותר מ”דע את עמך ועבדהו“. אל תבנו את א”י מתוך חרדה לגורל חלקי האומה השונים, ואפילו לא מתוך דאגה לגורלכם אתם, פן תאחרו. לא, בתחיה עצמה – תחית הרוח, השפה והכבוד שאבדו לכם – רק מתוך מומנטים חיוביים אלה תגשו לבנין הארץ. אי-אפשר לחנך ילדים מתוך צרות, צריך לחנכם מתוך שמחה וגיל, לא מרחמנות כי אם מתוך גאון וכבוד, מתוך יושר פנימי – וזה לא יתכן מבלי א"י.

עבדו ובנו את חיי עמנו, לא מתוך צער אלא משמחה, ובהכרה זו התרוממו והבינו כי זה ישיב לכם את כבוד האדם באשר הוא אדם.

(שיחה עם סופר “העולם” בלונדון על רשמי נסיעותיו באמריקה, אב תרפ"ו).

– – – העם האמריקאי הצעיר מפליא ברעננותו ובמנוחת נפשו האמיצה ללא כל דאגה. אך אם בני העם הזקן מתחילים לחקות את השקט הנפשי הזה, הרי אי-אפשר להם שיצליחו, והדבר עושה לפעמים גם רושם לא נעים, כשיר נכרי בפי מדקלם גרוע וככל מה שהוא מלאכותי ומזויף… היהודים, בכל מקום שהם, נושאים עליהם, ברצונם או שלא ברצונם, את המשא של תרבותנו עתיקת הימים. אי-אפשר לו לעם להשליך את כל עברו מעל גבו. אף אם אלף פעמים יתאמץ לכך, הוא רק מסכן את קיומו הטבעי, הבריא. ואם הוא רוצה להתקים כהוגן עליו לשמור על עברו – ולדאוג בעד עתידו, וכל שגדול רכוש העבר של עם, כן תגדל דאגתו בעד העתיד וכן ירבו מאוויו אל העתיד. ולא בנוגע לעתידנו הכללי, אלא גם באמריקה עצמה אין עתידם של היהודים די בטוח. גדולתם לפי שעה, כמה שאנו שמחים עליה ומאחלים לה אריכות ימים, הרי היא באמת כשלפוחית של בורית, אשר אך תפיח בה ואינה, ולמרות כל השקט המעושה מרגישים גם שם את חוסר-האונים ואי-הבטחון הפנימי… לפיכך, יש שם כר נרחב לפני תעמולה ציונית רבת-ענין והיא מוצאת לה הד בלבבות, אלא שהשגת הציונים באמריקה עדיין קטנה היא ועדיין הם רואים את מתנותיהם לקרנות הציוניות כנדבות. מנהיגי היהדות האמריקאית מימין ושמאל, צריכים לתת את דעתם של הדבר הזה ולהעמיד את התעמולה הציונית בשטחה הנכון.

אמריקה הסכינה לגדולות, ולפיכך אם יבררו לה, ליהדות האמריקאית הגדולה שבציונות, שהיא באה להציל אומה מהתנונות, ואם הדבר יוסבר לה בדברים קצרים אבל נמרצים החודרים עמוק לנפש, אין ספק שיהדות זו יכולה לעשות גדולות גם היא. צריך להעמיד לה, ליהדות זו, מורים טובים, שלא יבואו אליה רק לעתים ולשם תביעות כספים, אלא שירביצו בקרבה את תורת התחיה על כל ענפיה. ובנוסח ובבטוי הנאות להשגתם. – – –

בקצרה: היהדות האמריקאית עשויה להתכנס ולהתבצר על יסוד קניני התרבות הלאומית וההיסטוריה הלאומית ולהעשות משען עצום חמרי ומוסרי לכלל האומה. יש די סימנים המוכיחים על טנדנציה כזו בהתפתחותה של היהדות האמריקאית ומן הראוי הוא שאומניה של יהדות זו יבינו וישכילו לה.

(שיחה עם בא-כח “כתובים” בשובו מאמריקה, אלול תרפ"ו)

– אמנם כל סופר, ויהא זה משורר, מספר, או בעל מדע, הוא בחינת איש מתוך העם. כל אחד מהם יש לו עולם פנימי שעליו להעבירו לזולתו ע“י צנורות וכלים שונים. כל הדרכים המובילים למטרה זו כשרות הן, אם יש בהן משום העלאת ההמון אל הסופר ולא ירידת הסופר אל ההמון. עלינו לחפש ולסלול שבילים חדשים. מותר לפעמים להשתמש גם בהתחכמויות וגם בערמומיות אם נדע לשמור רק על העיקר, שלא תפגע המטרה, שלא נגרום לקליטה רעה, משובשת. אף על הסופרים נאמר: “אלה בני-אדם הערומים כנחשים ומשימים את עצמם כבהמה”. עם התקדמות מפעל תחיתנו בא”י, עם התבססותנו פה בהתהוות חיים חדשים, מתיצבת לפנינו פרובלימה חדשה. עד היום היתה תרבות ישראל חטיבה אחת, בעלת צבע אחד, עתה היא הולכת ומתפלגת לשתי חזיות. יש הבדל גם מהותי וגם חיצוני בין תרבות ישראל בגולה ותרבות ישראל במולדת. בגולה, אם נרצה ואם נמאן, היתה ותהיה עוד תרבותנו תוספת יהודית לתרבות האזרחית – זהו פגם, אבל פגם הכרחי וטבעי. הן הפגם הזה, הוא הוא הבורא את רעיון תחית המולדת והצורך בה כאן, בארץ. – “תרבות” סתם, בלי תחומים וגבולות. פה אין הבדל בין יהודי ואנושי, פה הם שנים שהם אחד. בגלות יש שאיפה לשלמות ופה נסיון להגשמת השלמות עצמה. תרבות הגלות, כיהדות האדוקה לפנים, צריכה לכוון את לבה שלש פעמים ביום כלפי ירושלים. פה אנו עומדים כולנו בתוך “ירושלים”, ואפילו בלי “כונה”. אילו היתה השלמות אפשרית ב“גלות” לא היה אולי צורך ב“ירושלים”.

הבדל עיקרי זה גורר בהכרח גם שנוי בצורת העבודה התרבותית בארץ ומחוצה לה וגם בעצם תכנה. כן. בחוץ-לארץ יש להשתמש אפילו באמצעים הפסולים לגבי א“י; כגון בלשונות אחרות המדוברות בין אחינו וכדומה. ואולם נקודת המטרה והשאיפה של עבודה זו בחו”ל צריכה להיות בעיקר – ארץ-ישראל. כלומר השאיפה לשלמות גמורה. א“י צריכה להשפיע על עבודת התרבות בחו”ל.

מדברים על משבר בספרות או בתרבות. אין מונח זה הולם את הנידון: תרבות וספרות יודעות עליות וירידות הבאות בסירוגין, בחינת הכאות הדפק. לא דפיקה אחת בלתי פוסקת. כי אם דפיקה ועוד דפיקה, כעין גלי ים, גל אחרי גל. אולי אנו עומדים עכשיו בין גל לגל. הגלים אמנם נקראים גם משברים; אל תקראו מַשבֵּר אלא מִשבָּר… אנו הולכים ומחפשים… לעולם לא נסתפק ב“יש” הנמצא. נבקש גדולות וגדולות מגדולות. ליאוש אין מקום. יפה העירו, כי דוקא עכשיו נבראו בתרבותנו ערכין חשובים, אלא שכשל כח העם מחמת המהומה והבהלה הגדולה של המלחמה, כשלון ההתפתחות הרוחנית והכלכלית, ואין כחו משיג לקבל את השפע הזה. מתוך חנוך נרומם את ההכרה ונברא צמאון רב לתוצרת הרוח ונפתח גם את כח הקליטה.

חנוך, כן. הרבה פגימות בחנוך א“י, יש סכנה לעצם קיומנו על ידי ההתבדלות ליצירת חנוך מפלגתי. אי-אפשר לגדל דור שלם ברוח ע”י חנוך “מעמדי”…. בית הספר העברי “החדר” היה תמיד המבצר ששם היו מתאחדים ילדינו, ללא תשומת פדות, ולא נכר שוע לפני דל. הכשרון הוא שהכריע. העשירים היו שואפים למסור את ילדיהם דוקא ל“חדר” שנערים בעלי כשרון למדו בתוכו ויהיו אפילו בני דלי-דלים. “הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה”. בחנוך המעמדי יש אכזריות, רשע וכסל כאחד. ולואי ויעמדו במהרה על תקלה זו ולא נטבע בבצה שלא נוכל להחלץ ממנה.

השפעת ארץ-ישראל נכרת ביחוד בחלקי הספרות המקצועית, הממשית, פרי בלתי-אמצעי של דרישת החיים בארץ. השפעתה על השירה עודה קלושה אמנם, אבל גם פה היא מצויה במדה נכרת. השירה בטבעה קונסרבטיבית היא. גם בלכתה בראש, היא יונקת ממעינות קדומים. צנורותיה שלוחים למרחקים רבים. יצירתה אורגנית ולא מכנית ואין היא נתנת להשתנות על נקלה. גם בפנה זו יש להכיר התחדשות הסגנון והצורה,, וכבר יש בידינו לברך על בכורות נאות של עץ חיים זה.

בימי המלחמה ולאחריה כאלו בטלה האישיות הספרותית – נקוה כי רק לזמן – מלכות האישיות כאלו עברה ובטלה מן העולם. אפס עוצם השפעתה ועוזה הרוחני חדל. מבול של שקר, של טפשות, של רוח עועים הציף את העולם והטביע ברעש זה כל הברה וקול שיצא מפי האישיות – מה שקוראים ביהודית “פערשריגען”. לוא גם קמה ברוסיה בימי המלחמה והמהפכה אישיות כבירה כטולסטוי והיה משמיע את קולו, היה זה נבלע בתוך המהומה והאנדרולומוסיה. לא עת אישים היא. על כגון דא נאמר “המשכיל בעת ההיא ידום”. כשם שמצוה היא לאמור דבר הנשמע, כך מצוה היא שלא לאמור דבר שאינו נשמע… אין ספק שגם עתה לא נתמעטו הגדולים בעולם, אבל אורם כהה וקולם לא נשמע, הוא מתבטל ברבוא רבואות צעקות ורעש ההמונים. אכן, גם זה יעבור, ושוב תשוב האישיות לשבת על כנה ומלוך תמלוך. ומי יודע, אולי יבוא גם דיקטטור רוחני ויכריח את העולם לשמוע בקולו.

הבינונים, אמנם, תפקידם להכשיר את הקרקע לגאון. השפעתם היא ההסברה ופרשנות, ע“י הרחבת המדע והחקוי. תפקידם לחנך מתוך אמונה וכונה טהורה את העם. עבודתם קדושה היא ומביאה ברכה רבה. ובלבד שהבינונים יעמדו בבינוניותם, שלא יטפסו על הכתלים ושלא ישתדלו להתראות כ”ענקים" ע“י אחיזת-עינים. מי שרוצה להגביה את קומתו ע”י חבישת מצנפת ניר גבוהה על ראשו או ע"י הליכה על קבי-עץ – אינו אלא מוקיון ולץ…

ואשר לאמריקה העברית? מתוך צעירות, מתוך מיעוט עובדים לגבי המון רב כזה, מתוך שובע גופני, חמרי – לא הגיעו עוד לידי התעוררות. אולי גורם גם פזורם של העובדים והעוסקים בתרבותנו על פני השטח הגדול. יש בכל זאת השתדלות והתאמצות, אמנם בלי תוצאות מרובות. אכן לגבי מה שהיה לפני עשרים שנה יש התקדמות ידועה. בכל אופן אין להתיאש. יש אנשים מסורים ועמלים לנטוע הכרה בלב יהודי אמריקה, שבלי תרבות עברית מקורית אין תקומה לקיומנו בגולה. יש גם חבר סופרים צעירים שאין לבטל את ערכם, אל שזקוקים הם ל“זריקות” מפה, לשם קשר תמידי בינינו ובינם, להגביר את ההתעוררות – ונצחונם יבוא…

(ב“בית-העם” בתל-אביב, תשרי תרפ"ז)

חברי הסופרים והנאספים! בליתי באמריקה בסך הכל כששה חדשים פחות חצי חודש. לא ראיתי שם הרבה ולא שהיתי הרבה במקום אחד; הייתי עובר במהירות ממקום למקום. ובתוך המהומה התמידית מסביב לי ניטשטשו אצלי מראות וחזיונות רבים. – אינני מעיז איפוא להרצות הרצאה שלמה על אמריקה, ואפילו לא רשמים שלמים; לא הבאתי עמי אלא קטעי רשמים ואולי פרורי רשמים בלבד. הדברים גם לא יהיו מסודרים ביותר, הואיל ולא רק כח-הקליטה שלי מתון אלא גם כלי-העיכול שלי פועלים בעצלתים. צריכים לעבור ימים רבים עד שאתן דין וחשבון לנפשי מכל מה שראיתי והרגשתי באמריקה, האמריקאית בכלל, והיהודית בפרט.

אני צריך להקדים ולאמר לכם, רבותי וחברי כי הלכתי לאמריקה מתוך יראה ופחד, מתוך אימה גדולה, הייתי אומר כמעט אימה בהמית, או אם נדבר בחרוזים, אימה של בהמה. אינני יכול לבאר לעצמי את סבת האימה הזאת, אבל היו לי כבר הזדמנויות רבות לפני כמה שנים ללכת שמה ונסתלקתי בשל אימה זו. לפני שנה לערך או לפני שנתים נזדמן לי לדבר פה בארץ עם אמריקאי אחד, איש מן העם כמעט, איש שלמד בחדר, קצת יודע ספר, שבא לאמריקה לפני שלשים וחמש שנים, והוא אמר לי, שמכבר ציפו לבואי שם באמריקה ואף שמעו על בואי הקרוב וכבר נתיאשו מכך. אמרתי לו: שמח אני שקצת אמריקה הולכת לא“י והנני רואה אותה בא”י, ואילו אני ירא מפני אמריקה. ענה ואמר אותו יהודי: לא טוב אתה עושה. אמנם, א"י טובה מאד-מאד, אבל – וכאן עצם את עיניו מתוך התפעלות פנימית, ועמד על בהונות רגליו ואמר: “אבל, אמריקה! הוי, אמריקה! היא מתוקה מדבש!” ושוב עצם את עיניו בהטעמה רבה. ברם, גם הדברים האלה לא הפיגו את פחדי. יראתי בעיקר מפני המושג הכללי הקיים בעולם בכלל ובין היהודים בפרט, על-דבר אמריקה בכלל ויהודי אמריקה בפרט. האומר “אמריקה” מעלה על דעתנו מיד רעש, מהומה, טררם, השולטים, כידוע, באמריקה, בכל המקצועות החיים, והלא אלה הם הדברים, שאנו מכנים אותם בכל שמות של גנאי, כמו בלוף, עסק, “ביזנעס”, וכדומה. הכל שם, כידוע, ריקלמה, נפוח, נבוב וריק בתוכו. היהדות האמריקאית – הלא יהדות חייטית וסנדלרית היא, שעלתה לגדולה של דולר ואין לה בעולמה כלום מלבד אותו הדולר.

כל המושגים המוסכמים האלה על אודות אמריקה ויהודי אמריקה, הם הם שהפחידוני ביותר. וצריך אני לאמר לכם, רבותי, כי כשבאתי לאמריקה, עמדתי על כמה מן השקרים המוסכמים האלה וראיתי הרבה דברים בפנים אחרות. זאת היא בלי ספק פרשה גדולה וחמורה, הטעונה למוד ועיון. יש פנים לפנים, ויש פנים לפני ולפנים. בשביל לתהות על קנקן גדול זה, ששמו אמריקה, צריך לשבת במדינה ההיא ימים ושנים, ובכל זאת אנסה למסור בקצרה, בשעה קצרה הקצובה לי, פרורים מעטים שברשמים האלה. ואם אעמוד בחצי הדרך, אולי תנתן לי האפשרות בפעם אחרת לגמור מה שהתחלתי עכשיו.

הנני מופיע כאן, בבית העם, בפעם הראשונה, ואני צריך לאמר לכם במקום הזה, כי אף כאן יש בלבי במקצת אימת הצבור, מעין זו, שעלתה עלי בפעם הראשונה באמריקה, כשהוטלתי מן האניה לתוך אולם גדול, שהכיל בתוכו קהל גדול כמוכם, ואולי יותר גדול. אמנם זה היה אולם ולא מגרש, והכל היה בסדר, אבל שם נוכחו כחמשת או ששת אלפים איש. ומן הרגע הראשון, צריך לאמר לכם, שעם כל האימה הגדולה ולמרות ההופעה הראשונה שהיתה בתנאים בלי נוחים, תיכף ומיד מעל האניה לפני קהל, בכל זאת לא הלכו דבורי לאיבוד לגמרי, כי נוצרו אילו קשרים ביני ובין הקהל. אתם יודעים מתוך העתונים, כי נאומי הראשון מקצת לא הצליח, ולא רק מקצת, אלא גם הרבה לא הצליח. אינני רוצה להצטדק, לבאר לכם את הסבות, אבל העובדה היא עובדה. בכל זאת לא נפל עלי רוחי. האנשים הללו, אם כי בני אמריקה, הרודפת, כביכול, אחר החיצוניות, בכל זאת יש בהם גודל לב ורחבת נפש. הם הרגישו אותי מתוך גמגומי. הם נהגו בי עין יפה ועודדוני במראיהם ובתנועותיהם. הקהל האמריקאי נהג בי מדת עין יפה יותר מן העתונים והסופרים, והם סלחו לי את המפלה הזאת, הם קבלוני כמו שהנני, והדבר הזה, החזקת טובה זו, הפכה אולי תיכף ומיד את לבי לגבי היהודים האמריקאים לטובה, ואף אני הסתכלתי בהם בעין יפה וכמה מתופעות החיים היהודיים שם נראו לי אולי בפנים אחרות לגמרי מפי שנשקפו לי לפני חדשים.

אבל אתם תסלחו לי, אם גם אשתדל למסור מעט מן הרשמים הנוגעים לאו דוקא ליהודי אמריקה. קוראים את אמריקה “ארץ חדשה” – מפני שהיא נגלתה באיחור זמן אחרי יתר היבשות, אבל יש משערים גם כן כי לא רק חבל אדמה חדשה שם, אלא גם חיים חדשים מתחוללים שם. קוראים לה, “ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות”, ויש משערים ששם הולך ונברא טפוס חדש של בן-אדם.

אני צריך לאמר לכם, כי ההרגשה הזאת, ששם ממשמש ובא עולם חדש, מלפפת אותי מן הרגע הראשון, מן הפסיעה הראשונה על היבשה האמריקאית עד היום הזה. הנני כמעט בטוח, כי טפוס האדם החדש יבוא מאמריקה. אתם יודעים בודאי את המאמר העמוק: מי שרואה שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום, שלא מכירים אותו ויעשה מה שלבו חפץ. יש כאן רמז גדול לענין חשוב מאד. במקום חדש שאדם הולך לשם, וביחוד כשהרבה בני אדם ממקומות שונים מתקבצים לשם, הרי האדם מנער מעל גבו לחלוטין את העולם הישן; הוא נעשה מובדל הימנו על ידי ים גדול, אין קשר נראה לעין עם עולמו הישן ועם כל הרגלי ההוי והמסורת שלו. האדם מתערטל מכמה לבושים, מתקלף מתוך כמה קליפות ועומד על היסודות היותר עיקריים של האדם – על היצר. סבל הירושה, ההרגלים, המנהגים, הנמוסים, שאדם מתקשר אליהם במקומו, מסורת החיים בכל המקצועות, כל הדברים הללו מסתלקים ונופלים מעליו. ביחוד כשהוא שם, במקום החדש, נעשה לקבוץ, לחלק מקבוצים שונים, שכל אחד ממנו בא מארץ אחרת עם מסורת אחרת. הרי שכל המסורות הישנות מבטלות זו את זו, ומשתייר באדם רק היסודי, האלימנטרי, הסטיכי שבו, והאדם בלי בושה נשמע לקול יצרו ועושה מה שלבו חפץ. הוא יכול לעשות מה שלבו חפץ מפני שאין שום דבר עוצר אותו. מבחינה זו יפה כחו של בן-תרבות המהגר למקום חדש מהפרא יליד המקום. שהרי גם שבט פראים איננו משולל מסורות ואינו יכול להיות בן-חורין גמור כמהגר המתישב במדינה חדשה, מפני שגם שבט פרא נטוע במקומו, נתון תחת חוקי מסורת רבת-ימים שלו, שאיננו יכול להשתחרר ממנה. יש לו מנהגים ונימוסים, אמנם מעטים בכמות, והוא אף איננו יכול לספור את ימי ההיסטוריה שלו, אבל הוא מעורה בשרשרת של חוליות, המכבידה עליו ומקמטת את מצחו וכופפת את גבו. מה שאין כן המהגר הנתלש משבטו ומעמו, והוא מניח מאחוריו את כל סבל הירושה ואת האחריות בעד שמירתה הוא משאיר על שכמם של בני עמו וארצו. הוא מתרוקן לגמרי מכל הדאגה, ומשיר מעל גבו חבורות חבורות של אלפים או של מאות שנים.

האנגלו-זכסי, כשבא לאמריקה לא היה צריך לדאוג את דאגת השמירה על קניניו, שחלק מהם הביא בתוך דמו ובשרו לארץ החדשה. יודע הוא שיש עם אנגלי, שומר נאמן לכל הקנינים האלה, הוא ישמור על הלשון האנגלית ועל האמנות ועל כל תרבות הערכין והקנינים, – ולו אין שום דאגה. הוא נשאר עם יצרו פנים אל פנים. הוא מביא פוטנציות רבות וכוחות פנימיים תרבותיים המחפשים לעצמם מוצא. בלי דאגה לשמור על העבר, הוא עובד בשביל העתיד, מבלי מעצורים נפשיים המעורים בעבר. ואילו עם של מהגרים הוא חפשי שבחפשים, יותר מעם פראים. לפיכך, אמרו חכמינו: גר שנתגייר – דומה לקטן שנולד, מפני שהוא משתחרר מכל המסורת של העבר ומתחיל חיים חדשים של קטן שנולד, ובתמונה זו מתגלה האמריקאי, שאינו אמנם קטן שנולד, מכיוון שהוא קבוץ בן 400 שנה, אבל קבוץ בעל כחות כבירים, והוא עכשיו בבחינת בחור, לא זקן, ששכח את יום הולדתו.

והנה מכאן מתבארים באור אחר הרבה דברים שאנחנו, בני העולם הישן, מתיחסים אליהם בבטול. מובן מאליו, כי בשנות הבחרות והילדות כל המרץ ועודף הכחות של הקבוץ. יוצאים בעיקר לגידול הגוף. מאונס או מרצון, כל שפעת הכחות של האדם יוצאת לבנין הבסיס שלו – הוא החומר והגוף. העם האמריקאי בתרבותו החמרית כביכול הוא רק סטדיום מכולל, תקופה מכוללת של גיל הבחרות. כל הכחות יוצאים בעל-כרחם והולכים רק לבנין הדיוטה התחתונה, היסוד של הבנין הגדול של עתיד לבוא. הדיוטות העליונות תבואנה בזמנן בגיל שלאחר כך. לפי שעה אמריקה עומדת בגיל הבחרות.

ואם אתם רואים כי מתוך איזה שטף של מרוצה ושל חתירה בלתי פוסקת כלפי העתיד, מבלי הבט אחורנית, העם האמריקאי הולך לגובה ולגידול, צועד קדימה, ואינו מתעמק, כביכול, כל כך, אינו מקמט את מצחו, אלא הכל שקוע., כאילו, רק בחמריות ובקדחת של בנין וברכישת הקנינים החמריים בלבד, אין זו אלא פרי תקופת גידול הראשונה של בחרות. בני אמריקה לא עמדו עדיין על גמר בנינם החמרי והגופני, אבל כשהשלד והעצמות יתחזקו, כשיתבשל הבשר, יבוא לגמירה גדולו של הגוף, אז במילא יגיעו לידי תקופה שניה, ששם מתחיל זורח ומנצנץ הרוח.

לפי שעה כל כחם בעל-כרחם, בטובתם או לא בטובתם, משתקע בגידול הבנין הזה. ומכאן כל יתר התכונות האמריקאיות: המרוצה, השטף המרובה, הרעש והרעם, הרקלמה הצעקנית, הפוזה, האהבה להתגנדר ולהתפאר, כל אלה הם תכונות הידועות לנו. ואם זה דבר טבעי, אין לנו דבר יותר חוקי ויותר יפה מן הטבעיות. אני צריך לאמר לכם, רבותי, שכנמצאים אתם בתוך הקבוץ הזה רואים אתם, שהמרוצה הזו אינה מלאכותית. היא נובעת מתוך עצם המהות של החיים האמריקאיים, מתוך מעמדם הטבעי והנכון, ואז זה נעשה גם נעים ויפה. ואנו רואים אותם שוב לא כבלופרים, לא כבעלי מזימה, אלא כילדים-בחורים, המביטים בעינים גלויות ומעמידים מצח נקי וטהור כלפי החיים. אנחנו מתחילים לכבד אותם וגם להתפלא על שטף הכחות, המתפזרים לכל רוחות העולם. עתים יש רושם כאילו הם התחילו את גידולם מאותו המקום, שאנחנו עמדנו בו. אפשר לשער כי יבוא זמן והילד האמריקאי יתחיל את מחשבתו הראשונה מתוך קטגוריות יותר עליונות – פילוסופיות, מתימטיות וטכניות; – מאותו המקום, שגמר בו הפילוסוף הזקן שלנו, יתחיל הילד הקטן שלהם. אני אומר זאת, כמובן, בדרך הציור. אבל בהרבה מקרים, במקום שאנו עמדנו, משם מתחלת המדרגה התחתונה שלהם, ומכאן הרושם שהם פסחו על איזה מפתן, שהם נכנסו לאיזה אטמוספירה של אפשרויות והשגות חדשות. אתם מהלכים ברחובה של ניו-יורק, והנה בתוך מרוצה משוגעה זו ילד בן תשע או עשר שנים מהלך עם ילקוטו על שכמו בין רבבות אוטומובילים בלי שום פחד והוא מפלס לו דרך. ואני זוכר כשהייתי ילד ושחקתי בחול וראיתי במרחק חמש פרסאות עגלה רתומה לשני שוורים היתה חרדה גדולה קמה מסביב: עוד מעט ותעבור העגלה על הילד. ואילו שם ראיתי ילדים עוברים בתוך אלפי סכנות שלוים ושקטים. ואני אומר: יש כאן צעד ענקי, שאין אנחנו יכולים לעבור עליו. זה רק דוגמא לשבר את האוזן, אבל כמעט רושם כזה עושים החיים האמריקאיים בכל המקצועות, בכל הפנות. בכל מקום, שדעתנו היתה מתבלבלת מפני המספרים הגדולים ולא היינו מוצאים את רגלינו ואת ידינו, שם עושים זאת מתוך פשטות גאונית, שלוה גאונית, ומעמידים את הקו ישר בין שתי הנקודות לפיכך הם מתהלכים כהלוכם והולכים ונבראים אצלם ביום אחד קנינים, הנוצרים אצלנו במשך הרבה שנים.ומתוך כך ההתקדמות המבוהלת, שאין אנחנו יכולים להשיג אותה. צריכים אתם לדעת כי המספרים המבהילים, הבנינים הנבנים במהירות גדולה, מביאים לידי תוצאות מפליאות כאלה, שהן ההפך הגמור לסדרי חיינו הנהוגים אצלנו. הם בהכרח צריכים לשנות את כל היחסים, את היחס בין אדם לחברו ולכל קניניו. אפילו הבית שאתם רואים ברחוב הוא דבר יוצא מגדר המושג שלנו על בית. אתם באים אל הרחוב והדבר הראשון שאתם רואים הוא הבית, שאין לו שום קשר עם הבית שלנו. צריכים בלי ספק לבדות איזו מלה אחרת בשביל זה, מפני שאת הבית שלנו יכול אני להקיף מכל הצדדים ולקבל בנפשי צלום שהוא מפרנס איזו נקודה נפשית. מסביב למושג זה הרבה צלילים: בית, איש יושב בבית, קושר את ימי חייו עם הבית, יש אילו רגשים משפחתיים, – כל הדברים הללו כמעט אינם שם – אני מדבר על הבית הטפוסי האמריקאי, כי כדי להקיף אותו מכל הצדדים, כדי לראות אותו, צריכים דיסטנציה של פרסה, צריכים להתרומם על אוירון, ומשם אתם רואים איזו חתיכה קטנה, שאינה בית ואינה לא בית, כל המושגים שהיו לכם על הבית פטורים הם. אין הארכיטקטורה שלנו הולמת אותם כל עיקר. הם מוכרחים בל ספק להגיע גם לידי ארכיטקטורה חדשה. אינני מדבר כלל על היחס של בעל הבית לביתו. אין שם יחס לקנין כרכוש פרטי, אין זה בית פרטי, זו עיר שלמה של 20.000 נפש, המתנהלת על ידי שלטון אחר, ואין לבעל הבית שום יחס אל שכניו, ואף איננו רואה לעולם את שכר הדירה שהוא מקבל.

אני רוצה לדבר ביחס לנקודות אחרות. אנו שומעים לפעמים שאיזה עשיר אמריקאי נדב מיליונים לשם איזה מפעל חסד, פעמים לשם ענין כגון גידול חתולים או כלבים. ואנו מתפלאים על הכח הגדול של ההתנדבות שלהם. אולם אני מבטיח לכם, שאין לעשיר ההוא כל רגש של מתן נדבה; הוא נשתחרר, אולי, אני אומר, מתוך הרגשת הקנין ביחס לכספו במדה כזאת, שהוא איננו מרגיש בעצמו שהוא נדבן. הוא אינו מתכוון כלל לעולם הבא הקטן שלנו; וגם רגש כזה אין לו. זו היא רק מין אופירציה של רואה חשבון, שהעביר מספר אחד ממקום למקום ולא יותר; מכיון שהכסף והקנין והנכסים שלו הם ממין זה, שאין לו כמעט אותו הקשר הבלתי אמצעי שיש בעולם הישן בין האיש ובין נכסיו. אני רוצה לומר, ששם מתהוים יחסים אחרים לגמרי בין בעלי הנכסים ובין נכסיהם והדברים מתחילים לקבל צורה מפשטת מחוץ לכל תחום של הרגשה אישית מצד האדם אל רכושו, מפני שאין בכח האדם להקיף את המספרים המבהילים. יכול אדם להקיף מספר של שני מיליונים, של שלשה מיליונים, אבל כשהמספרים מגיעים לאלפי מיליונים דולר, אז היחס עובר לאטמוספירה אחרת לגמרי. דבר זה צריך להביא יחסים אחרים בכלל. אין זה פרדוכס לומר, שהם יהיו הראשונים, שישתחררו מן הפטישיזמוס של הדולר, מן היחס האלילי מצד העולם הישן אל המטבע. אם יהיו לאדם אלף מיליונים דולר, לא יוכל להנות אף בחלק מכספו, אף אם גם יתלבש אלף פעמים ביום, כי זה עובר מחוץ לכל גבול ונכנס לעולם אחר ושם יופיעו יחסים אחרים של העשיר ורכושו.

תסלחו לי, רבותי, אם לא יהיה קשר חזק בין פרורי הרשמים שלי. אלו הם פרורים ולא יותר. התענינתי, למשל, בספרים. בענין זה היה לי למורה דרך סופר אמריקני אחד, מפורסם למדי, יהודי, והוא לווני בדרכי ימים אחדים והכניסני לכמה מקומות, שלא הייתי נכנס שמה לבדי. לקחתי את העתון הניו-יורקי, קפלתי אותו ויצא ספר בן 1200 עמוד של ספר “דביר”. בכל עמוד ועמוד כמעט 2–3 ציורים. לפי חשבוני, בתור קצת מומחה לכך, צריך גליון כזה לעלות בתל-אביב ל-7 דולר לערך. ואילו שם מחירו 5 סנט. העתון ההוא נמכר במיליונים אכזמפלרים; יוצא מזה כי אכזמפלר אחד מרויח חלק האלף, אבל מפני שהוא נמכר במיליונים, הוא מכניס 5.000 דולר והקונה קונה בזול. בערך זה גם היחס לכל החמרים. כל אחד נמכר בזיל הזול, כל איש משתדל להרויח מעט פחות, בכל זאת – התוצאות במיליונים,,והכל מרויחים הרבה ומקבלים הכל בזול, כמובן, בערך יחסי. וסוף דבר, עין טובה וריוח גדול. ואצלנו הדברים להיפך: כל אחד צריך להרויח על כל אכזמפלר הרבה ואם לא – לא ירויח כלום, או יפסיד הרבה. הדבר נמכר ביוקר, העובדים משתכרים מעט, וסוף הדבר, עין רעה והפסד וקללה במקום ברכה. המספרים הגדולים מהפכים את הסדר ומביאים לידי תוצאות, שאין לנו מושג עליהן. ואם כן, אני אומר,אם אנחנו שמים לב לכל החדש וגם לכל האפשרויות הגדולות האלה, הרי כל אמריקה מקבלת צורה אחרת, ואין לתמוה על הקול הרם של סגנון חייהם. הם מתחילים מאותו המקום, מאוקטבה זו, שאנחנו גומרים בה. ה“דוֹ” התחתון שלהם הוא ה“דוֹ”, העליון שלנו, ומכאן מתחילים חייהם.

בלי ספק תבוא שעה שגם העם הצעיר הזה יבוא לגיל חדש, לגיל אחר. בלי ספק יצטברו גם שם חוקים רוחניים וגשמיים שיהיו למסורת, למשא כבד והם יכפפו את גבם בזמן מן הזמנים, אבל זה יבוא לאחר כמה מאות שנים. עלינו לקבל את האנשים האלה לפי שעה כמו שהם. לפי שעה כל העבר שלהם נצטמצם בשני גבורי האומה, שהם להם למופת בכל דבר ומקצוע, בספרות ובמעשה: ושינגטון ולינקולן. הם משמשים להם מופת ברוח ובמסורת ובכל דבר. אין לאמריקאיים עדיין עבר גדול. יש לפי שעה צרור קטן והם נושאים בקומה זקופה באמונה ובחמדה את המשא הזה, מפני שזה משא קל, והוא להם נעים ויפה. הם הולכים לקראת העתיד בלי דאגה, זו היא פוטנציה של עם לא פרא אלא תרבותי, בטוח בכחותיו ונטול מדאגת העבר.

אפשר, כמובן, לדבר בענין זה עוד הרבה, אולי יזדמן לי לנגוע בפרטים בזמן אחר, אבל אי אפשר לי לעמוד על אמריקה מבלי לנגוע ביהודים, ביהדות של אמריקה. אלא לפי שעה הערה נוספת:

כששאלתי סופר אחד לספרות אמריקה ולזרמיה, ואם יש התעוררות והתאמצות להכניס את החיים המעשיים החמריים האמריקניים לאטמוספירה נאצלת יותר, לעולם הציור, אמר: אמנם, בזמן האחרון, אחרי המלחמה, אפשר להכיר שני זרמים שהם אחד. מצד אחד, רצון, תשוקה להתגבשות לאומית. באמריקה עד עכשיו לא היה רגש לאומי, והמלחמה זרעה את הגרעינים הראשונים של ההכרה הלאומית, ויש עכשיו קולות יוצאים מכמה שופרות לגבוש ההרגשה הלאומית. ומצד שני: יש כבר מתריעים כלפי החמריות בתור השקפת העולם, והם קוראים תגר על הרדיפה אחרי הנכסים. אבל, אמר, אינני בטוח אם הללו יצליחו. הראשונים אפשר שיצליחו. ההרגשה הלאומית האמריקאית, אפשר תתעורר והעם האמריקאי עתיד להרגיש את עצמו לא קבוץ של נודדים יוצאי ארצות כל העולם, אלא אומה ממש. דבר זה בודאי יבוא אלא אחר עידן ועדנים. אבל מה שנוגע לזרם השני, אינני מאמין כלל בהצלחתו, מכיוון שהעולם העליון יורד לעולם התחתון ולא להיפך. מושגיהם על הרוחניות הם גם כן אחרים משלנו. אלו, למשל, שמענו כי סופר מכובד וגדול משלנו מחבר שירים לשם מודעות על ממכר מכנסים טובים, היינו חושבים את זה לשפלות מאין כמוה. ולו נודע לנו כי פילוסוף כותב מאמרים פילוסופיים מטעמי רקלמה, היינו רואים אותו כחוטא ופושע המוכר את כשרונו. זו האמת שלנו וכאלה הם היחסים אצלנו. ואילו לאמריקאים יש השקפה אחרת על ענין זה. שמעתי מפי רבים מהם שאמרו מתוך תמימות כמעט ילדותית, נוגעת עד הלב, שמשורר אמתי רשאי לכתוב שירים מסחריים, עשויים בכשרון, ואין דבר זה פוגע כלל לדעתם ברגש המוסרי. כדי שלא לראות את הדברים כפטפוט, או כמעשה אנשים שנשתקעו במ"ט שערי טומאה של הדולר, צריכים אנו לרדת לתוך הפסיכיקה שלהם. הם שעמדו על יצרים ראשוניים, הרואים הכל בצורת קנינים, פרי של טכניקה מפותחת ותעשיה רבת-מדות, הם משיגים גם את ההשכלה והספרות ככלי-שרת לאידיאה המרכזית של החיים: שפע החיים. הם רוצים לעשות הכל אמצעי להתפרצות החיים. מגמתם לצבור חומר, לצבור גוף, לבנות את הגוף,פועל בהם איזה אינסטינקט קדמון. ואולי מתוך זה יתפתח לעתיד אותו אידיאליזמוס, הרוח יתקלף מתוך הלבושים החמריים האלה. לפי שעה המעשיות הגדולה היא מרכז היצירה. וכל מה שמסייע לגידול הכח הזה, הוא גם מוסרי וגם טוב. לפיכך אפילו הבלוף האמריקאי משמש אצלם ליצירת החיים. אין הוא נראה להם אי-מוסרי, הואיל והוא אצלם בבחינת ספורט. לפעמים המשחק יודע שמרמים אותו, אבל אם רמוהו יפה, הריהו ממשיך ביחסי-ידידות עם הרמאי, ולאחר שאחד מנצח – השני נותן לו את ידו. הייתי עד לכמה החזיונות קטנים אבל אופיניים. הלכתי בכוונה תחילה למקומות המוניים וראיתי כיצד הבלוף הזה נעשה בעין טובה לעיני השמש במעמד המון רב, הנותן לרמות את עצמו מתוך טוב לב, מתוך שפע, מכיוון שגם לאחר כך עדיין נשאר בידו די. יש בזה הרבה מן האספורט, מן המשחק, ראיתי כיצד בחורים עמדו והכריזו על סחורות הממתקים שלהם, כל אחד המציא מציאה גדולה משל חברו. אחד אמר, שבתוך קופסת השוקולדה ימצאו זוג מכנסים, ואף על פי שהכל ידעו את הרמאות שבדבר בכל זאת שחקו וקנו שוקולדה. אשה אחת, שקנתה חמשים קופסאות, מצאה זוג מכנסים על גבי אצבעון, הצופים צחקו ושוב קנו. מקח וממכר זה נעשה מן הבוקר ועד הערב בשעורים עצומים. יוצא משרת מהחנות ומתחיל לעשות מעשה כשפים לעיני הקהל. הכל יודעים שאין הוא מכשף. הם עומדים על מנת לראות את תכסיסי המרמה שלו, מתוך כך מתקהל קהל רב. נבהל שוטר, ומצוה להתפזר או להכנס לתוך. נכנסים אל החנות וקונים את הסחורות. צריך אני לומר לכם: יש להתפלא על מיעוט הפשעים הנעשים בניו-יורק. אילו היה שפע כח כזה לעם אחר היו מתחוללות בעריו ובכפריו מלחמות, הריגות ושחיטות; כל-שכן מפאת רבוי השבטים, העמים והעדות הגרים שם. ואילו העם האמריקאי מזרים את שפע הכחות לאפיק המעשים, לטכניקה, לעשיית עושר, לאספורט, לדברים המרחיבים את דעתו של האדם,דברים, אמנם, חמריים לפי שעה, אבל סוף הרוחניות לבוא בלי ספק. לפי שעה המגמה היא להרים את הדברים, שנראו בעולם הישן כתפלים ושפלים, כערכין ממדרגה תחתונה, למעלה של חשיבות, להכניס בלב האדם יחס רציני אל החמרים הפשוטים כמו לדברים נאצלים.

רבותי,על-ידי איזו קפיצת רעיונות באתי פתאום לידי הכרה, כי באמת לאבותינו לפני 70–60 שנה היתה גם כן תפיסה כזאת. רצוני לומר כי היו שני דברים, שהם התיחסו אליהם בלי זיוף. שני דברים שהם נהגו בהם כובד-ראש: פרנסה ועולם הבא. מימרא התהלכה בפי אותם היהודים: הלואי שיתיחס האדם לאלהים כשם שהוא מתיחס לצרכיו. הם הבינו, שיחס האדם אל צרכיו הטבעיים הוא יחס טבעי והכרחי, והלואי שיהיה כל נאמן לצרכים עליונים, כשם שהוא נאמן לעניני הגוף שלו. במדה זו יש לאמור, שאבותינו נהגו מדה נעדרת צביעות. הם ידעו כי יש קשר תמידי בין החומר ובין הרוח. וזו היא הדרך האמריקאית. העומדים בראש החנוך, בראש האוניברסיטה – לא אנשי רוח מקצועיים הם, אלא הם הם יוצרי הקנינים האמריקאיים. אתם יודעים כי החברות האינדוסטריאליות ובעלי התעשיה הגבוהה, הם הם הבונים והמכלכלים את האוניבסיטאות. והם מורים הוראה לא סתם לשמה, אלא לתכליתות מעשיות, על מנת לשמש את צרכי המדינה והאינדוסטריה שלהם; להכין רופאים בשביל הפועלים, הטכנאים והמהנדסים שלהם. ואפילו חוקרי ארכיאולוגיה שלהם אינם רחוקים מצרכי החיים. בני אמריקה שואפים לעשות את המדעים מדרס לחיים, לעשות מהם בסיס לחיים. כל איש וגם איש הרוח, משתדל למלא איזה תפקיד בחיי המדינה.

אתם יודעים, כי עם כל זה נוצרה באמריקה גם יצירה רוחנית, המשמשת יסוד להשכלה בכל המדינות. אמריקה המעשית, הנותנת לכל דבר, ואפילו לפסיכולוגיה, צביון מעשי, היא שהביאה לידי תוצאות נפלאות במקצועות-רוח שונים, כגון בפדגוגיה ובמדעים אחרים! עתים יש רושם, כי מאמריקה תצא גם תורה. כמה שיטות שמוצאן מהעולם הישן, מצאו את שכלולן וליטושן באמריקה, והן עלו שם למדרגה יותר גבוהה מבארצות העולם הישן.

נעבור אל חיי היהודים באמריקה. הדבקה גם בהם התפיסה האמורה? אם גם שם “יודעלט זיך ווי עם קריסטעלט זיך”? אין לכחד: מה-שהוא נדבק גם להם, אבל הם נמצאים במעמד אחר לגמרי. היהודים – וזה הוא ההבדל היסודי – לא הניחו בשום מקום את הדאגה לשמירת הקנינים שלהם. כשם שהם נודדים כך הם הניחו חמרים חמרים של הרגלים ומנהגים בכל העולם ואין להם אוצר-שמורים מיוחד לרכושם הלאומי. הם לא יכלו להשתחרר מדאגת העבר, מן האחריות על העבר. אמנם, האנשים האלה יצאו מארצות מולדתם וקרעו שם את כל הקשרים עם ההרגלים והמנהגים שלהם והעיזו לעבור לארץ חדשה, אבל את הדאגה היהודית לא השליכו מאחוריהם והם נשארו באותה הארץ החדשה עם הדאגה הגדולה הזאת. אמנם, 40 השנים הראשונות, שבהן היו נאלצים לעבוד עבודת פרך לשם קיום היום-יומי שלהם, טמטמו אותם ושעבדום לעגלה כבדה או קלה. הלא חוץ מן הסנדלרים היו יהודים, שמשכו ממש עגלה קטנה עם סחורה והיו כאילו כבולים אל העגלה הזו. אבל גלוי וידוע היה להם, כי היהודים בכל הארצות נמצאים במצב כזה, ולא חל במצבם כמעט כל שנוי. הם למדו קצת מן הנמוסים החיצוניים וסיגלו לעצמם את הצורה החיצונית כדרך שהיהודים בכלל מקבלים חיצוניות זרה בכל ארץ. אבל מצבם לא נשתנה ולא יכול להשתנות. ואף על פי כן ארבעת מיליוני היהודים באמריקה, שנצטברו שם במשך ארבעים שנה, הם אחד מפלאי חיינו; הם הגיעו לחיי שלוה במדה שלא הגיעו אליה בשום ארץ. אינני בקי כל כך במצבם הכלכלי של היהודים בהיסטוריה, אולי רק בהמשך תקופה קצרה בספרד הגיעו היהודים למצב כלכלי כזה כמו באמריקה; וזה אחד מן הפלאים הגדולים, כמעט יציאה קטנה ממצרים. אז במשך ארבעים שנה יצאו שש מאות אלף איש, ויחד עם הילדים אולי שלשה מיליונים או שני מיליונים וחצי, ושם ארבעה מיליונים, שרובם הגיע לידי חיי שלוה במלוא מובן המלה. לי נדמה לפעמים כאילו זה הוא הנס של מעבר לסמבטיון, שהעבירו אותם על כנפי נשרים, ובמקרה זה לפנינו ים רחב אולי יותר מהסמבטיון, העבירו אותם לידי מצב של חיים יפים. הטובים הם אינני יודע, אבל חיי שלוה הם. זה הוא נס גדול, ובימי החורבן שלנו, זו היא המשענת היחידה לכל היהדות בעולם. אבל צריך לאמר לכם, כי אין לי שלוה בנוגע ליהודים גם שם. העם האמריקאי יכול להאמין כי עתידו בטוח לפניו. מבטו מופנה רק כלפי ההוה; ומן ההוה יבוא העתיד. ואילו היהודים – לבי חרד על היהודים.

בשעה שהייתי מדבר לפני הקהל לא חפצתי למרר את הרגשת השלווה שלהם ולרפות את ידיהם. מוטב שיהיו שוגגים. פעם אחת נסיתי לנגוע בנקודה זו, אבל ראיתי שזה לא כדאי. אולם הם צריכים לדאוג ליהדותם. צריכים אתם לדעת, כי עם כל החופש ושויון הזכויות הם רחוקים מן הגוף האמריקאי… הם מרוחקים מן החיים האמריקאיים. מחיצה של ברזל מפסקת בינם ובין החיים האמריקאיים. הם אינם נכנסים למחיצתם של החיים הכלליים. איני מדבר על ההמון הגדול, שרק בקושי, רק במגע אצבע הוא חודר לתוך חיי המדינה. אין הוא מצטרף לא אל ההמון הגויי, קל וחומר לא לאל מחנה האצילים. כי גם באמריקה הדימוקרטית יש אריסטוקרטיה, אין היהודים מתערים בחיים המדיניים. נושאים פנים אליהם במשך הבחירות, ומשליכים להם לפעמים איזו מתנה בצורת ברנדייס השופט, קוראים רחוב על שם יהודי; אבל אלו הם רק פרורים, ואילו החיים המדיניים במלואם סתומים לפניהם. האנדוסטריה הכבדה אינה בידי היהודים; בידי היהודים התעשיה הקלה והמסחר, אבל החרושת הכבדה היא מהם והלאה. מעמד הפועלים היהודים הולך ומתמעט עם הפסקת זרם ההגירה. רבים מן הפועלים לשעבר עלו קצת לגדולה ממונית, נתעשרו בימי המלחמה וממילא הם משתמטים מהעבודה בבתי החרושת: הם מוסרים את בניהם לבתי-חנוך גבוהים ומחנכים אותם לבעלי מקצועות חפשיים. יבוא יום, אפילו אם יתפתחו בדרך טבעית, אבל תשתנה הסטרוקטורה הכלכלית באמריקה, וישארו היהודים שם עוד פעם על יד השוקת השבורה. הם יהיו נשמטים מכל העמדות שלהם ובלי ספק יגיעו להם ימים רעים שאין חפץ בהם. יש יהודים המרגישים בכך מתוך איזה אינסטינקט פנימי ולבם מתחיל חרד. מכאן כל אותה החרדה מצד אחד לגורל היהודים באמריקה, ומצד שני רגש רחמנות מצדם לצרות אחיהם המפוזרים ביתר הארצות, והתעוררות ורצון להתנדב ולתמוך. מכאן גם החפזון לבצור היהדות על-ידי אמצעים שונים, על-ידי בנינים צבוריים, מחשבות ודאגות על דבר החנוך, רצון לסדר סדורים לאומיים, חיים צבוריים עברים, ובכלל הסתדרות עברית ליהודי אמריקה.

אכן, הם ברובם תקופים חרדה כבושה לעתידם הקרוב. שמעתי מכמה יהודים המתכוננים להכין לעצמם נחלה בא“י, מהם נסחו זאת בצורה כזו: טוב ליהודי שיהיו לו נחלות במקום אחר שהוא איננו גר שם. הלא אמרו חכמינו: לעולם ישליש אדם את כספו, שליש בנכסים, שליש בקרקע ושליש במסחר. ולכן נחוץ ליהודי להכין לו נחלה במקום אחר ויהיה לו מקום מוכן לשעת בריחה. אמר לי יהודי אחד: בודאי בפלשתינה טוב מאד, אבל לפי דעתי צריך להכין נחלה גם המקום שלישי, מחוץ לא”י – זה יותר בטוח.

הנני עומד לא באמצע, כי אם ברבע הראשון של הרצאתי, אבל מרשה אני לי להפסיק בקרוב דברי, כי הנני עיף מאד.

עם חתימת דברי אומר לכם, כי כשם שנכנסתי לאמריקה מתוך אימה, כן יצאתי משם במנוחת נפש, מתוך בטחון לא רק בעם האמריקאי, שיש לו זרמים עמוקים והוא רק מבקש לעצמו דרך ולבושים, אלא גם ביהדות האמריקאית. מצאתי בה צנורות חדשים סתומים לשעבר, העתידים להפתח. צומח שם דבר-מה חדש, יש שם צמאון גדול להתרוממות והתעוררות. צריך לראות כיצד הם באים, חרף המרחקים הגדולים, לשמוע נאומו של איש חביב עליהם. הם באים מכל מדינות הארץ, נוסעים הם כל הלילה, שלא להתבטל מהעבודה ביום. צריך לשלוח אליהם אנשים נאמני לב ורוח, שלא ידברו דברים טפלים, שלא ילטפו אותם על לחייהם, אלא ידברו באזניהם דברים היוצאים מן הלב, והם יקשיבו לדברים נאמנים. יש ביניהם אנשים שמוסרים את עצמם לעבודות צבוריות. ראיתי יהודי עשיר אחד, שלמד בחדר וזוכר עוד מקצת בלשון-קודש והוא כבר בנה בנינים רבים לטובת הכלל. בניו-יורק גופא בנה ארבעה בתי-ספר, שבכל אחד מהם לומדים כחמש מאות ילדים. הוא באמצעיו עשה את זה. יש בו ניצוץ מהטפוס היהודי הנדבן העושה מעשים טובים לשם תיקון נפשו. ויהודי זה נתן את נפשו לבתי ספר. הוא אומר: אם תבוא תקופה אחרת, הרי בודאי שלא נמצא את הדרך ללב ילדינו, המתרחקים מאתנו.

ביחס לארץ ישראל שולט באמריקה סנטימנט מיוחד שאי-אפשר שלא להביא אותו בחשבון. ברם, ארץ-ישראל עומדת אצלם במקום שלישי. ראשונה במעלה היא אצלם היהדות ובניניה, בתי הספר וצרכי-הצדקה; מדרגה שניה – צרכי הקרובים שלהם המפוזרים ברוסיה, בפולין ובשאר ארצות, ורק במדרגה השלישית – ארץ-ישראל. ואין לתמוה אם הם מחלקים לעניני הצדקה חמשה מיליונים במשך השנה, ומפרישים סכומים עצומים לארצות הגולה, ולא“י – רק מעט, זהו דבר טבעי. ובכל זאת אני מאמין, שהחיבה לארץ-ישראל גדולה אצלם, אלא שצריך להאמיץ את רצונם ולהרים את ההשגה שלהם ביחס לענין א”י ולבנין א“י. ואם יבואו אליהם אנשים ישרים לא רק מטיפים לפי הפקודה, אלא אנשים שיאהבו אותם ויחפצו לקרב אלינו את חלק היהודים הזה, אז בלי ספק אפשר לעורר תנועה נלהבת לטובת א”י והם יבנו את א"י במשך השנים. אני בטוח בכך. יש רצון כביר, אבל אין אנשים שיוכלו להשפיע ולהאדיר את הרצון הזה. המכונה עובדת עבודה יפה ומסודרת. האנשים הם אנשי מעשה ומסורים לעבודה. אבל לבם לא דווה על הרעיון, כמו שאנחנו נשאנוהו במשך ארבעים שנה. יש איזה הבדל בין אהבתם לארץ ובין אהבתנו אליה. צריך לחזק ולאמץ. את הקשר שבינינו ובינם. צריך לעזור להם למצא את ידיהם ורגליהם בכל הפרובלימות של בנין הארץ. ואם נשלח אליהם אנשים בעלי כשרון מרובה עמלנו יוחזר לנו. היהדות האמריקאית למדה הרבה מאמריקה ויש לה מה להוסיף על שלנו בדברים רבים, שאין אנו מוצאים בהם את ידינו ורגלינו. אם הם יעזרו לנו אני מאמין כי בנין הארץ ימהר לבוא. הנני מתפלל ליום זה, בו יברא קשר אמיץ בינינו ובינם על ידי אנשים הבאים שמה לא רק לשם תעמולה אלא להדרכה ולחנוך, מתוך מסירת נפש ואהבה, ולא רק על מנת לקבל כסף. דבר זה משפיל את ערכה של עבודתנו. אני צריך לומר, לא דברתי שם על כסף; מתוך אטמוספירה של שנוררות הייתי מרגיש את עצמי רע מאד. צריך לאהוב את היהודים הללו ולא רק לבקש כסף מהם.

אני יגע ומוכרח להפסיק. אולי תהיה לי הזדמנות להמשיך בנקודות אחרות וצדדים אחרים שלא נגעתי בהם. אני לא דברתי על החנוך ועל הספרות. יש מה לספר ולדבר, אבל לעת-עתה אסתפק בזה.

(באספת היובל של הקה“ק בירושלים, למלאות 25 שנה להוסדה, חנוכה תרפ”ז)

– משתתף אני אמנם בחגיגה זו לא כחבר אגודת הסופרים אלא כמוזמן סתם, בכל זאת רוצה אני בתור אחד השייך לצבור הסופרים להזכיר ולהדגיש ברגע זה את ערך הספר העברי והספרות העברית ואת חלקה בנצחוננו הצנוע בגאולת הקרקע.

אגדה עברית בטאה את הערך הזה של הספר בציור קצר ויפה. בשעה שיעקב אבינו חלם על העתיד לבוא על בניו, בית-אל, הבטיחו אלהים “כי את הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך”, והאגדה אומרת על זה: “מלמד שקפל הקב”ה את כל א“י כספר תחת ראשו”. ואם הבטיחו לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה, הרי ממילא הובטחה כל א“י. אתם יודעים מה החלום אשר חלם אז: על ארבע מלכויות, על ארבע גלויות שלו, ובשעה שישן ולבו ער – “אני ישנה בגלות ולבי ער לגאולה” – אז היתה הארץ כולה מקופלת תחת ראשו כספר. ואם שמרנו את אהבתנו במשך אלפים שנה לארצנו והגענו עד היום לשבת כאן בדמות קבוץ-גלויות קטן; אנו – שאיננו אפילו מעשר מן המעשר, אפילו לא תרומה מכל העם העברי, אבל קומץ קטן היושב כאן, בארץ אבות, ועל אדמה נגאלת במקצת, אדמה שהיא רכושנו, רכוש העם כולו – הרי יש להודות על זה במדה לא קטנה לאותו הספר, שכל הארץ היתה מקופלת בו ושהוא היה מקופל ומונח תחת ראשנו בשעה שהיינו נודדים בתוך ארבע מלכיות. אנו ישנים בגלות ולבנו ער לגאולה. בזכות הספר אין אנו יכולים לבאר את הסבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ”ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הספור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הנצחון הגדול ביותר, נצחון הרוח ונצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היונית?

קשה לבאר את הסבה הזאת, אולי זה אסון מקרי. אולי יש כאן חשבון. משערים השערות שהיו בזה מגמות פוליטיות. קשה לבאר את הדבר הזה. אבל גם על זכר החשמונאים, וגם על החג הזה, שמר העם העברי שמירה מעולה, כי תכונה מיוחדת יש לכל חג, החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה, וכל הר גבוה, וכל הגבוה מחברו מעיד על שנויים וזעזועים שהתחוללו מתחת להר זה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה, ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה. וכך גם כל חג מעיד על זעזועים עמוקים, לפעמים וולקניים, שהם התחוללו מתחת לקרקע האומה, ולא פעם אחת, כי אם הרבה פעמים, בזה אחר זה. ואמנם, כשאנו באים לחפור ולחטט מתחת לחג לאומי, אנו מוצאים מתחתיו שכבה מתחת לשכבה ורובד מתחת לרובד ואין טעם אחד לחג, כי אם יש טעמים הרבה לו. יש מגמה מיוחדת בהיסטוריה לכנס ולקבץ את המאורעות הגדולים ולרכזם בנקודות זמניות, מסוימת, קבוצות קבוצות. וכל מאורע שיש בו מעין קשר לחג פלוני ופלוני הוא נמשך כברזל לאבן-השואבת, להדבק לחג הזה. וכן אתם מוצאים באגדה ובשירה שלנו שהם אוהבים לציין ולסמן את כל המאורעות שנקשרו בחג פלוני ופלוני. אתם מוצאים על פי האגדה רשימה שלמה של מאורעות שנטפלו לחג הפסח וכן לכל החגים.

אין ספק, כי גם חג החנוכה הזה, שהוא במדה ידועה נטשטש בהיסטוריה שלנו ע“י אבדן הספר במקור, גם לו הגיעה עתה שעתו שיודבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים שהתחוללו בעמנו. ועלינו להודות למסדרי הנשף הזה, שהם קבעו את החג הזה לזכר המפעל הנצחי ביותר בהיסטוריה שלנו, מפני שחג הגאולה של יציאת-מצרים כבר תש כחו בימי הנביאים “ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני-ישראל מארץ מצרים”. כל המאורעות הקשורים בגאולה יתקשרו בחג לאומי זה, ומחמת החג הזה תבוא גאולה לכמה מומנטים היסטוריים שנידונו לגניזה שלמה או לגניזה למחצה; עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה. חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משחיי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע”י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו. ע“י תחיה זו וע”י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הנסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודנו. גם הישוב הישן, אנשי-החלוקה וכל אותם היהודים שהיו נוטלים שקי-עפר קטנים אתם על מנת לשים למראשותם בקבר כף קטנה של עפר א"י – גם אלה ימלאו תכן גדול, טרגי ונהדר. ואנו נבין את ערך הדברים הקטנים הללו, שהם קשרו אותנו ופרנסו את ריח האדמה ואת הרגשת המולדת בנפשנו, והם הפעילו אותנו וגרמו לנו להתחיל בגאולת הארץ. ואפילו אלה הסופרים, סופרי ההשכלה, שלא התכונו להשיב אותנו לארץ אבותינו ולא דברו בשם אדמת-אבות כי אם בשם אדמה סתם, כי הם חפצו להשיב אותנו לחיק האדמה, – אף הם יזכרו בלילה הזה לברכה, כי אם לא נתיבש בתוכנו האינסטינקט הלאומי שלנו, הצמאון אל האדמה, הרי יש להודות בעד זה במדה רבה גם לדור הסופרים ההוא, סופרי-ההשכלה, שהם הטיפו כל ימי חייהם לחיים של עבודה, לחיים של יצירה, לחיים של אדמה.

ובלילה הזה עלינו לזכור ולהזכיר ביחוד את אחינו הרחוקים הקרובים שהם גם עתה, כמו זקניהם הקנאים והחשמונאים בימי-קדם, יושבים טהורים בין טמאים, נלחמים מרחוק על ארצם ועל מולדתם ועל הזכות לחיות ולפעול בשביל א"י. אני מדבר על אחינו החלוצים היושבים בארץ רוסיה. ברגע זה נשלח להם ברכה מעומק הלב ונקרא להם: “חזקו והתחזקו בעד עמכם וארצכם!” וידעו, כשם שהם מטים אזן חרדה ושמחים בשמחתנו, כן גם אנו מטים אזן חרדה מפה לכל הנעשה בתוכם ואנו מצטערים בצערם ומתענים יחד עמהם ביסוריהם.

ולבסוף, אני רוצה להגיד מה ששמעתי פעם בשעורו של פרופסור אחד שדבר על ענין רחוק מהאדמה. הוא דבר על ענין פסיכולוגיה ופיסיאולוגיה, ושאל את השומעים: בכמה אדמה יש צורך לאיש שירגיש את עמדתו עמידה בטוחה ומאוששת. על זה ענו השומעים: די לו בכברת אדמה כדי עמידת כפות הרגלים, מפני שאין האדם עומד אלא על אותו הקרקע שכפות רגליו נעוצות בו ומיד הוא מרגיש את עצמו עמידה חזקה ואיתנה. אמר להם הפרופסור: אמנם, כן הוא הדבר בשעה שאדם מרגיש סביבו את השטח, אבל אם יגביהו את האדם למקום גבוה, למקום שאין סביבו שטח גדול, – כמה אדמה צריך לו לאדם שלא ירגיש חרדה ברגליו ובברכיו מפחד הנפילה? הוא שאל והוא השיב: אדמה מלוא קומתו, שאם יכשל ויפול יהא בטוח שיתמתח על האדמה ולא יהא תלוי באויר בקצת גופו. אני מתבונן למספרים שקה“ק מתפארת בהם. ואני שואל את עצמנו: האם השטח הנגאל הוא מלוא קומת עם ישראל ואם הוא מספיק כבר לבטחוננו כדי ליטול מאתנו את אימת הנפילה. על זה יש להשיב: לא, עם של ששה-עשר מליון בעל קומה גבוהה עולמית של 4000 שנה, בשביל עם זה, אין השטח הקטן הזה מספיק אפילו כדי להציג עליו את כף רגלו. ואני מברך ביחוד את ראש הקה”ק, שמצא עוז בנפשו במשך עשרות שנים לכבוש אצבע אחרי אצבע את השטח הקטן הזה. אני מברך אותו שיגיע הוא ואנו עמו לאותו היום שהאדמה תגאל מלוא קומת עם-ישראל.

(בהסתדרות “חלוצי המזרח” בירושלים, אדר תרפ"ז)

לא התכוננתי לשם הרצאה כי אם לשם שיחה על פי בקשת ה' אוסישקין וראש העדה הספרדית שהזמינוני. אני חייב תודה ליו“ר שלכם שהציג לפני את מפקד הכוחות של הספרדים פה. זה יקל עלי מעט את השיחה ואת האוריינטציה לדעת את סולם הקולות. אני צריך לאמור, כי המבוא לבית הזה הוא מסובך קצת מבחוץ, ולולא נשא צעיר אחד פנס להאיר לנו את הדרך לא היינו מוצאים את הפתח. מעין פנס זה נשא לפני היו”ר שהאיר את השטח הקטן שלפני, מפני שהשביל אליכם העלה מעט עשבים מרוב ימים, והדרך מסובכת קצת. לא קל כל-כך לחדור להבין את נפש השבט הספרדי, שעל-ידי מסבות היסטוריות ומסבות אחרות נעשה לשבט מיוחד.

אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה. אם השרשים יגלו–יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות.

אין אני אורח בתוככם, אני כמעט אזרח, אבל לא בתוך הקהל הזה. זה לי כעשר שנים שזכני מזלי לטפל בעבר הספרדי לא במובן ההיסטורי כי אם במובן הספרותי. ע"י מקרים אחדים הגעתי לידי כך להתענין בשבט הספרדי ויצירותיו במשך כמה מאות שנים. הנני מודה ומתודה, שקודם שהגעתי לידי כך היתה הבנתי ביצירות אלו וברכוש כביר זה שטחית מאד ולא ידעתי להעריכו כערכו, ונהגתי בו גם מעט קלות-ראש, אבל ככל שהעמקתי ביצירות הספרדים, כן הוספתי לראות מה כביר ומה רב העושר שהעניקו לנו לכלנו. והשבט הזה, שרכז בתוכו כמעט את כל הגניוס העברי בגלות במשך מאות שנה ושהוא יצר בשביל כל האומה כולה, לשעתו ולדורות, – איך היה הדבר, כי אחרי הפאר הגיעו לו ימי-ירידה במובן הרוחני והיצירתי, עד שהוא התרחק לגמרי מן היצירה העברית ונשאר, אם לא אעיז לאמור, ענף יבש, הרי על כל פנים לא ענף נושא פירות? ואני איני מתיאש משום חלק ומשום שבט יהודי; כל זמן שהוא חי וקים ויוצר ערכי חייו היום-יומיים, יש לי תקוה, הוא בחזקת חי. אבל יש חי פרה ורבה, ויש חי עקר, והרי אין לכחד כי ההגמוניה עברה לקהלות ולקבוצים אחרים, והיהדות הספרדית במשך מאות השנים האחרונות עמדה, במובן רכוז כח היצירה הלאומית, בכל הענפים והמקצועות במדרגה יותר נמוכה משאר חלקי היהדות הרוסית-פולנית אשר בשם אשכנזית תכונה, והחלק שהיא הכניסה הוא מעט לעומת היצירות של יתר חלקי האומה. אני שאלתי את עצמי במה לבאר את הדבר הזה, לאן ברח רוח-הקודש של השבט הזה, להיכן הלך ונסתלק רוח-היצירה כשהגיעו ימי תחיה לישראל? אלה בני אצילי ספרד, נשיאי-ישראל ונסיכי-היצירה, מדוע היו הם כמעט האחרונים, וכשבאו לא הביאו אתם כי אם מנחת-עני, והיכן עושר הרוח שלהם לכל הפחות זה שבכוח? מדוע לא נגעה בהם רוח התחיה ועוררה אותם והוצאתם מתרדמתם הליטארגית, וזעזע את רוחם וחדשה את כחם ביצירה חדשה?

כמובן, יש סבות היסטוריות לזה, וכדי לבאר את החזיון הזה צריך להקדיש הרצאה מיוחדת לכך, אבל ברי לנו כי צריכים אנו להתבונן בדבר הזה, וכשבאים לדבר על ארגון היהדות הספרדית כדי להכניסה אל מסגרת התחיה העברית, כמו שאמר היו"ר, אין להשלות את נפשנו, כי דבר זה קל הוא ביותר, וכי הוא יכול להעשות מתוך שטחיות. גם הדרך אל התחיה מסובכת היא מאד. עליכם לדעת, כי כל אלה הסבות החצוניות שהביאו זעזועים בתוך היהדות האשכנזית ברוסיה ובפולין ועזרו לילד את תנועת התחיה, ההתקוממות העברית בכל ארצות תבל, – הסבות הללו אינן אלא חצוניות ולא הן המכריעות בדבר זה. לפני התחיה קדמו עוד תקופות אחרות של זעזועים נפשיים פנימיים, שנמשכו כמאה וחמשים שנה. הם הכשירו ופנו את הדרך לתנועת-התחיה. בלעדי הזעזועים הרוחניים הקודמיים לא היו מועילים גם הפרעות ויתר הדברים החצונים להחיות את נפש האומה ולהביאה עד הלום. מאה וחמשים שנה, ימי עבודה רוחנית כבירה של התעמקות פנימית, הכשירו את נפש האומה לידי מהפכה פנימית, ורק לאחר שהוכשרו הלבבות ונתפנו הדרכים, אז יכלה לבוא תקופת התחיה; בלי “הקדמה” זו לא היינו באים לגוף “החבור” שלנו.

תקופת ההשכלה מימי מנדלסון, שרגילים על פי רוב לזלזל בה ולחשבה כתקופה שהכשירה את הטמיעה וההתבוללות – אמנם גם בזה יש מקצת אמת – אבל לא זה לבד עיקר כוחה. היא מלאה גם תפקיד חיוני כביר, שחדשה את הרוח העברי, הוציאה אותו מתחום הגיטו לרוחה, והראתה לו אפקים חדשים, תביעות חדשות מההיסטוריה שלו, מעצמו, מן החיים, ומן העולם החצוני. היא מלאה בחיי האומה תפקיד גדול של התחדשות הרוח, ועבודה זו נמשכה הרבה עשרות שנים והביאה רכוש כביר לנו והגענו גם לידי יצירות קנינים וערכים לאומיים כבירים. השכלה זו החיתה לנו עוד הפעם את הלשון העברית ועוד הפעם חברה אותנו אל מקורות היצירה הקדמונים שלנו – ואל התנ“ך. היא האירה גם אור חדש על כל עברנו. ועוד קנין לאומי נברא בתקופה זו, – המדע העברי לכל ענפיו העיקריים נוצר תחת מזלה של ההשכלה. כל חכמי אשכנז החל מן הגליצאים – רפופורט, צונץ, גייגר, המאורות שיצרו תקופת יצירה חדשה בישראל – באו לנו הודות להשכלה. הספרות החדשה העברית תחלתה בימי ההשכלה, וגורדון שלא היה רק מבשר ההשכלה כי אם הוא עצמו היה סמל ההשכלה העברית, היה מנסיכי השירה העברית. אח”כ הגיעה התקופה השניה היורשת את הראשונה – תקופת הלאומיות, שכבר הלכה יד ביד עם תקופת התחיה. עם כל הסכסוכים בין תקופת הלאומיות ובין התקופה הקודמת, כמו שיש חלוקי-דעות לפעמים בין אב לבן, בכל זאת התקופה הלאומית היא יורשתה ובתה של התקופה הקודמת. כמובן, אין תחומים מסוימים בין תקופה לתקופה, כי האחת נכנסת לתחום חברתה. במשך חמשים שנה של התקופה הזאת היו ימים של התעמקות רבה בכל הקנינים שלנו. כל קנינינו הקודמים והישנים עברו תחת פרוז’קטור חדש וקבלו זריחה חדשה וחיות חדשה פנימית. המרכז נשתנה ממקום למקום, הסדור הפנימי של החומר נשתנה, מה שהיה עיקר לפני מאתים שנה נעשה טפל, ולהפך, מה שהיה לא חשוב נעשה חשוב.

כך דרכה של כל תקופה חדשה, היא אינה עוקרת דברים ואינה משלכת החוצה שום דבר, אלא מחליפה את המקומות, את שעורי-היוחסין ואת היחס של החומר הקדמון. לאגדה לא היה תחלה כח בליטה, שם עמדה ההלכה במרכז, מה שאין כן בימי הלאומיות, שאז עמדה האגדה במרכז וההלכה נסתלקה מעט הצדה. האומה שומרת על כל הקנינים שמירה מעולה, פן יבוא זמן ששוב נצטרך להם שיתנו עוד הפעם היחוסים. הפרוצסים הפנימיים הללו הם הם שקדמו לתקופת המעשה והמפעל, מתחילה התעמקות רוחנית פנימית בהוה, בעבר וגם צפיה לעתיד. “פרובלימות-מופשטות”? אבל הן הן הקודמות, בלעדן אי-אפשר לבוא גם לידי מפעל של חיים, כי זוהי הדרך היחידה: מחשבה, דבור (בפה ובכתב) ומעשה, ואי-אפשר לשנות את הסדר של אלה. הדבור מאחד את שני הקצוות, את המחשבה ואת המפעל, ואם הספרדים בכל העולם רוצים להצטרף – למעשה הם כבר מצורפים ועומדים מאליהם בתוך גופנו והם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו – אז צריכים, שאבר זה יעבוד בכל גידיו וורידיו ויזרים בו כל דמו ויעשה לאבר שיש בו כח-מעשה, לענף חי ולא לענף יבש ומשותק. צריך לחשוב, לדבר, ולעשות ביחד. ואם נחפוץ לדעת עד איזו מדרגת גובה יכול הוא להגיע, אז עלינו להביט אל ראשיתו, לאותה המדרגה שעמד עליה לפני אלף שנה. הננו דנים מעברו על ההוה ועל העתיד. המים בירידתם ממקום גבוה לעמק אפשר להעלות אותם מהצד השני אל אותו הגובה שהם עומדים עליו מהצד הראשון, עומק הירידה של 500–400 שנה אינו מפחידני. אני רואה את הגובה שעמדה עליו היהדות הספרדית בראשיתה, והנני משער מזה את הגובה שהיא יכולה להגיע אליו אחר-כך בצד השני, אם רק תזרום באותו דרך הישר, שמנתה לה ההיסטוריה.

כדי שהארגון הספרדי יצליח ויביא פרי-ברכה, אין לו כי אם להרים מסביבו דגל של כבוד הראוי לספרדים ולעברם הגדול, שיהיה מסומן וימשוך אך עיני כל הספרדים הפזורים בכל קצוי העולם, ואת הדגל הזה עליהם לבקש בעבר שלהם, כי אין דגל אחר מלבד זה, אין לנו שום קנין השייך לנו בהוה. לפי שעה עומדים אנו באצבעות-רגלינו על סף הווה ממשי; עדיין כל החבילות והצרורות של מעט העושר שלנו, או יותר נכון “מעט העוני שלנו”, הם מאחורינו ומתוכו אנו צריכים לשאוב גם קרן-קימת בשביל ההוה ובשביל העתיד.

ואומר אני דבר שאולי יראה מעט כמוזר, אבל מי שצופה לעיקרם של הדברים יראה כי זו היא הדרך היחידה. יש לנו קנינים שהם משותפים לכל האומה ואין אנו יודעים “בעלים” להם, מי הם מחבריהם, החל מן התנ“ך ועד התקופה הספרדית. היצירות שפרנסו וכלכלו את האומה הישראלית הן בעיקרן הגדול יצירות אנונימיות. התנ”ך, למשל, יש בו אמנם ספרים בודדים, שקרואים עליהם שמות בעליהם, אבל בכל זאת שמות אלה הם שמות קבוציים. כן גם המשנה והתלמוד – זוהי בדרך כלל עבודה שנעשתה ע“י אלפי איש, וכך היצירות שנעשו בא”י ובבל. המדרשים, למשל, אף הם הנם עבודות קבוציות. כן אין אנו יודעים את המחברים של הקבלה הקדמונית. וכן גם המסורה, שנבראה בא“י מסביב לתנ”ך, אם כי יודעים אנו לקרוא בשמות של בתי מדרש שונים. גם זו היא עבודה קבוצית שאין מחבר לכל אלה; רוב הפיוטים הקדמונים של א“י וסדור התפילות שנתחבר בא”י, הם אנונימיים, מי הוציא והביא לעולם היצירה שלנו את האישויות הכבירות? אלה הם הספרדים הראשונים, שנעשו אח"כ לנחלת הכלל.

וראו דבר פלא, כי כל אלה היצירות הקבוציות, שהכל מסובך שם בלי סדר זמני, בלי אינדיבידואליות, שהכל מעורבב בלי סדר פנימי וכמה עמל יש להקדיש כדי להכניס שם איזה סדר זמני, – הנה בספרד נגלתה פתאם דרך אחרת ורוח חדשה. המסורת הקבוצית עוברת לתחום המדע האישי ונהפכה ע“י גאוני ספרד לדקדוק, לחכמת המדע והלשון העברי. הפיטנות, שבה היו הלכה ואגדה כאחת, נהפכה לשירה מבודלת ומפוצלת עם סוגים ומקצועות, והיער הפראי נהפך לגן-עדן של ערוגות, שכל אחת מסודרת במקומה. הקבלה, שחציה פילוסופיה, נהפכה אצל הספרדים לפילוסופיה מדעית, לדיסקיפלינה חמורה. הדרש והאגדה נהפכו אצלם לפרשנות מדעית, וכן ההלכה המבולבלת נהפכה ביחוד ע”י אלפסי ראשונה ואחר-כך על-ידי הרמב"ם לקודקסים מסוגננים. וכן בכל פנות היצירה רואים את הגלגול ואת המהפכה, איך הן מתבדלות ויוצאות מתוך ערפל קדמון ומקבלות צורה של יצירה מסודרת וגם האישיות באה ומתחלת לבוא ראשונה אל הספרות העברית, ומתחלת להיות כוח פועל.

עד הספרדים לא היו לנו אישים גדולים משפיעים. אמנם האישים התלמודיים בזמנם השפיעו בתור אישיות, אבל כבר האישיות בטלה ונתערבבה בתוך הכלל. אבל קחו, למשל, את הרמב“ם ותראו, כי כל מהפכה, כל החיים וכל מה שנוצר מסביב לאישיותו נמשך והלך מאות שנים עד דורנו זה. אם האשכנזים מצאו עוד את עצמם בתוך היצירות הקבוציות ביותר, הנה גם היצירה האישית דוקא של הספרדים היא היא שנעשתה לכוח פועל ומשפיע בימי התחיה ממנדלסון ועד היום. ודבר נפלא כי מאותם הימים נטתה האומה, ברובה היוצר, כלפי מסלת ספרד. יודעים אנו מה חלקה של תקופת ספרד בתקופת ההתחדשות בימי ההשכלה. הרשב”ג, יהודה הלוי, אבן עזרא, עד אל-חריזי נעשים לחומר של המדע העברי החדש. מסביב לאישיות אלה התרכז המדע העברי בימי ההשכלה, למדו מהם איך להחיות את השפה, המחשבה, והרוח העברית. זה היה אצל היהודים האשכנזים. לצערנו הגדול רק הספרדים היו אחרונים לדעת את שרשם, שרש-רוחם. ואת קניניהם הם.

מאמין אני באמונה שלמה, כי תחיתכם צריכה להתחיל ממקום זה. עליכם לחדש את יחסכם אל העבר הזה, שהוא לדעתי מתחיל אחרי חתימת התלמוד. אומר אני לכם בבטחון וגם מתוך ידיעה, כי זה עשר שנים שאני מטפל ולומד דברים אלה, אין לך קנין גדול מיצירת הספרדים, ויש בהן כדי פרנסת רוחנו דרך מאות צנורות; יתר על כן, אנו לא נחיה את קניני רוחנו טרם שנוציא את כל האוצרות האלה, שאין אנו יודעים את החלק האלף שלהם. לשוננו לא תחיה חיים שלמים כל זמן שלא נאסוף את האוצרות היקרים של הספרדים הנרקבים בכמה מוזאומים ונחיה אותם ונחלקם לכל פנות חיינו, כשם שכל עם מחלק את פרי-רוחו דרך צנורות שונים: דרך בתי ספר, כריסטומתיות, חגיגות, מאמרים, בשביל רמי ההשפעה ועד הדיוטות האחרונות של האומה.

חשבון עמנו בענין זה הוא דל. וזו צריכה להיות בעיקר בראש ובראשונה חובת היהדות הספרדית. עליה להרים את הדגל של תחית הספרדים בישראל במובן היצירה הרוחנית, במובן יקיצת הישנים האלה, ישני-עפר בכל אוצרות הספרדים, ויש מזל ליצירות אלו, דוקא בזמנים האחרונים הולכים ומתגלים דברים נפלאים שלא האמינו, כי עדיין ישנם בעולם.

ומלבד זה צריך לשים לב עוד לדבר אחד, לחנוך שלכם. אי-אפשר בשום פנים שתברא שבלונה אחת של חנוך בשביל כל חלקי האומה. יש אמנם יסודות משותפים לכל אומה, אבל ביה“ס צריך להיות לא רק לאומי במובן הכללי, אלא צריך גם להיות שבטי, בצבע מיוחד של אותו השבט. אם היצירות הקבוציות, החל מהתנ”ך וגומר בחלקים שלאחרי התלמוד, נעשו לקנין כללי, משם ואילך היסוד הספרדי צריך לגבור גם בסגנון, בחנוך ובספרות; אפילו הפלג הספרדי צריך לזרום בפני עצמו. כשהירדן נכנס לים, זמן רב הוא הולך עד שמימיו מתערבים עם מי הים. התאחדות צריכה להתחיל בבית-הספר לא תיכף כי אם בעתיד הרחוק. הספרדים רוצים להתחתן עם האשכנזים וצריכים אנו להטיל על הספרדים להכין גם נדוניה: האומה רוצה שהיהדות הספרדית תביא עמה את נכסי-מלוג ונכסי צאן ברזל שלה, לא ריקם תבואו אלא מלאים ברכושכם הגדול.

אני מצייר לעצמי, שיכולה להמצא בכם חבורת אנשים שתעמיד עצמה למטרה להרים את הדגל הזה, שבלי ספק יאסוף את כל ההמונים סביבו. לא עומם עוד הזיק הזה, קים עדיין התאבון, הרעב והצמא לחדוש היצירה הקדמונית. והרי יש בזה משום הגאוה והכבוד, ותראו ע"י כך את חלקכם בעבודה. הדגל שתרימו צריך להיות במקום זה, והוא יהיה דגל של יצירה או לכל הפחות של תחית-היצירה, של קבוץ וכנוס הקנינים המפוזרים שלכם, להכניס בהם סדר ולעשותם עוד פעם כח משפיע, מפני שיש לזה ערך לאומי כללי. כל האומה זקוקה לעבודה זו. כאן צריכים אנו לברוא את היסוד ליצירה החדשה. באנו הנה דלים, דלים למראה ועניים, אבל יש לנו רכוש רב וכולנו נשמח לאסוף את נפוצותינו. ומפני שהיצירות האלו הן יצירות הספרדים – לכם משפט הגאולה, ועליכם להתרכז מסביב לעבודה זו, אתם תמצאו את האנשים המוכשרים במחנותיכם וגם יספחו אליכם אנשים מיתר חלקי האומה. וזה יתן כבוד לא רק לכם אלא לכולנו, לכל האומה.

אוסיף עוד דבר שלישי: השבט הספרדי הוא היחידי שלא נשאר מעורה במקומו ששם גדל והתפתח, נפזרו עצמותיו בכל העולם כולו, עם כל זאת הוא שמר על סגנון חיים מיוחד גם בארצות נדודיו. לא רק קנינים גדול לאומיים יש לו, יש בו גם עממיות שלו, פולקלור שלו. והנה השבטים שנשארו במקומם, כרוסים, כפולנים, אין חשש ליסוד העממי שלהם באשר הם יושבים במקומם, לא כן הספרדים שהם עלולים לאבד את היסוד הזה לגמרי. אגב זה הוא גם יסוד חשוב כלפי החנוך וכלפי הספרות היפה והשירה. על הספרדים לדאוג לרכז ולכנס גם את הפולקלור שלהם ולברוא בשבילם מרכז מיוחד שידאג מבעוד זמן לאסוף את צורות החיים ואת הסגולות שהצטיינו בהן החיים הספרדים בכל פזוריהם.

אסכם בקצור: על הספרדים מוטלים שלושה דברים: א) תחית היצירה של העבר וסדורה; ב) החנוך וספרות חנוכית בצורה מיוחדת; ג) גבוש העממיות של הספרדים. אלה הם שלשה סניפים של עבודה – שהם באמת אחד – שיביאו לידי רכוז הנשמה של היהדות הספרדית, וכשתהיה נשמה מרוכזת יהיה גם לב אחד ופה אחד, וכאשר יש פה אחד ולב אחד, אפשר לבוא לידי איזו החלטה מעשית מביאה ברכה מרובה.

---

(תשובה למתוכחים)

חשבוני לא עלה כל-כך יפה, לא הגעתי בהרצאתי לגוף המעשה, ובדיעבד ניחא לי שלא הגעתי, מפני שזהו החלק היותר קשה. ואל תחשבו שרק בספרדים יש עצלות המחשבה, עצלות היא נחלת כל אדם, וצריך אני לשנס את המתנים בשביל החלק העיקרי שבהרצאתי, בכל זאת אין הסכנה כל כך גדולה, כשתגיע השעה לא אסתלק גם מחלק זה.

הנני חושב, שיש הרבה טעיות בתפיסת-הדברים. כונתי היתה לתהות על קנקנכם בפגישתי הראשונה. עוד לפני חמש שנים דברתי על זה בקושטא עם הרב הזקן בג’יראנו, ועם הספרדים המקומיים היתה לי שיחה ארוכה ואם כן שאלה זו אינה כה זרה לי, אני התחפשתי מעט. ונעים לי לשמוע הערות שבחלק גדול הן נכונות, אבל בכל זאת לא הבינו את דברי כהלכה. מעולם לא עלה על דעתי להכניס את הרגש השבטי בא“י; הרגש הזה היה קיים בימי שפוט השופטים, שאז “איש הישר בעיניו יעשה”, ורק שאול ודוד הביאו את האחדות ואת שתוף החיים והמעשים. אבל אין זה שייך כלל לפלוג אברים. לכל אורגניסמוס חי יש פלוג אברים, ולכל אחד מהם יש תפקידים מיוחדים. גם בפדגוגיה יש שדורשים שיחד עם הדיאליקט המרכזי ילמדו גם את הדיאליקט המקומי, שביה”ס לא יבטל את גווני הלשון. ואין לי כונה גם לדרישה כזו. אנו צריכים להתעמק ולהכנס לדקדוקים רבים כדי לחדור אל אותו השטח שבו נגעו החברים הצעירים. אני חפץ לומר להם, כי אין אני מבין כיצד מלמדים הספרדים מתך ספרי-למוד של אשכנזים. ספרי-הלמוד הטובים שואבים את החומר לילד משלו. ספר הלמוד מוכרח לשאוב את החומר מהאוצרות שהעם מתפרנס מהם: א) מחכמת העם, ספוריו, אגדותיו, משליו, פתגמיו, שיריו וכו'; ב) מן הספרות הקלסית של העם, המשותפת ברובה הגדול לכל האומה והבוראת את השתוף; ג) מחיי העם ומנהגי חייו. ואפילו כשלוקחים ממקורות זרים צריך לתת את זה בצורת מולאמת. מעולם איני מצייר לעצמי ספר-למוד המפוטם מראשו ועד סופו מחיי יהודי רוסיה, שכל סגנון-החיים שונה שם לגמרי. יש שני זרמים בסגנון העברי: הסגנון הא“י, שעבר לאיטליה ובמקצת לאשכנז, צרפת, והסגנון הכללי, שעבר בעיקרו לספרד, והזרמים האלה הלכו זה בצד זה מאות שנים. אני מאמין והנני בטוח שעד עכשיו בהשפעת ההגמוניה של היהדות האשכנזית גבר סגנון זה, ועם תגבורת הסגנון הספרדי עוד הפעם, נזדקק לסגנון אחר, וההברה הספרדית בא”י יכולה להראות עד כמה מעוט יכול לנצח את הרוב. גם באמריקה כבר עברו להברה הספרדית. ואם דבר זה שהוא קשה בכל זאת גבר, מדוע אינכם מאמינים כי אם תצאו אל האומה הישראלית בכל רכושכם הכביר, יכול תוכלו? אני מאמין, כי לזרם הספרדי, לא רק במבטא כי אם גם בפנות אחרות, צפון נצחון בעתיד הקרוב. יבוא יום והסגנון העברי ישתנה שנוי כביר בהשפעת השירה הספרדית כשתופיע ותתפשט. עשרים ושלשים השנים הקרובות הן שנות היצירה הספרדית. הנני עומד תחת השפעת השתוממות כבירה על היצירות הספרדיות, ובטוח אני כי בהתגלות אלה, גם לשוננו תשתנה, לא רק שנוי חצוני כי גם כל הרקמה הפנימית של הסגנון ישתנה שנוי רב ועצום. בנין השירה והמוסיקה שלנו ישתנה, מפני שהשירה הספרדית מכנסת גם ריתמוס אחר בסגנון ומזקקת למוטיבים מוסיקליים אחרים. כי השירה הספרדית קשורה בעצם מהותה עם מוסיקה, ולהפך – השירה האשכנזי היא אנטי-מוסיקלית.

אין כאן המקום לדבר על כל התכונות המיוחדות ליצירת הספרדים, שתשנה בלי ספק גם את האופי שלנו, וגם את הצד הפולקלורי התופש את המקום היותר חשוב בחנוך. איני דואג רק לכם, אני דואג לכולנו. מתוך חלוקת-עבודה מדרך הטבע, יבוא בעל דבר ויעמוד על דברו. אתם צריכים לפרק את המשא הזה מעל שכם אחרים. איני מיואש לגמרי. אתם תמצאו ביניכם את האנשים המוכשרים לעבודה זו. היא יכולה להיות בשבילכם דגל, בשביל כל הספרדים שבעולם. האם לא ימצאו אנשי-לב – שלש מאות מלקקים שיעמידו לפניהם את התפקיד הזה לשמש את היצירה הספרדית? כמובן, דבר זה אינו פוטר את עצמכם גם מאכילת שלש סעודות בכל יום ושאר עבודת צבוריות. העמידו את עצמכם לשמש את המקצוע הזה בעיקר. מכל המון התפקידים בחרו בחלקכם, כל שבט צריך לשמור את נחלתו. כל אחד צריך לטפח את צבעו ומתוך כך האומה מתעשרת. גם לאבני החושן היה לכל אחת צבע אחר.

לפני עשרים וחמש שנה היו כל ספרי-הלמוד שלנו מתורגמים, ומאז החלו מתחברים ספרים, שרוב החומר הוא משלנו,וכיום אנו רואים את פרי-החנוך שלנו. בלי ספק, ילדיכם יקבלו השפעה אחרת אם בספרי הלמוד שלכם ימצא צבע מיוחד המסמל אתכם. ביה"ס יהיה מאוחד בשביל כמה וכמה דברים שונים. אבל הצבע שממנו צריכים להתרשם ילדיכם צריך להיות אחד. מובן, שכל דרך ההגשמה מקושרת בעבודה ואמצעים חמריים, נחוצים קרבנות לכך, אבל התכלית והמטרה הן כל-כך גדולות – וכדאי הדבר שתקבלו עליכם את התפקיד הזה. אין לכם להיות ענוים יותר מדי. וכי חושבים אתם, כי כל היהדות הרוסית והגרמנית השתתפה בעבודת היצירה? יכול אני להבטיחכם כי היו רק מנינים אחדים שהרימו על שכמם את העבודה הזו. אם תתבוננו אל ספרות-ההשכלה בתקופת האביב הראשון שלה, תראו שהיא כל כך עלובה, עד שכמעט אין אנו מבינים איך עסקו אנשים בני-דעת בכגון אלה. אך בספרות זו היה הנצוץ. נחוץ מכון מיוחד, ירחון או אולי רבעון, המיוחד ליהדות הספרדית לשם גלוי האוצרות וגם לשם המשכת היצירה החדשה. בין הספרדים יש סופרים, חבורה קטנה של מורים, שתכין ספרי-למוד, לתת צורה יותר טבעית לספריה ולהכניס בה מהספרות הספרדית.

הבאתי רק קצת דוגמאות ויש מקום להרחיב את הדבור. רוצה אני לומר עוד דבר. יש קהלות ספרדיות עשירות במקומות אחרים, אך מאלה אין לקוות. אתם נשתרשתם בארץ עם הגוף הלאומי, אתם קבועים כאן ואתכם המקום מחייב, שאתם תהיו הראשונים. אתם תמשיכו את השפע מכאן לגולה ומשם לכאן. מהגולה אין תקוה, אם תבוא התשובה מהמרכז. הנה כאן יש אוניברסיטה אשר תרכז מסביבה כוחות – אתם תוכלו להעזר ממנה, אך צריך ליסד מכון מיוחד, שבעיקר יתרכז בעבודה זו. יש מקום לעבודה וליצירה, כלום עמים המונים מליון נפש מסתלקים מהיצירה? מי זה אומר שלשם כך מחויבים להיות 16 מיליון? היהדות מנתה לפני חמש מאות שנה פחות ממיליון נפש, וכי משום כך לא יצרה? כלום היהדות הא"י המונה 150 אלף נפש אינה יוצרת בשביל כל היהדות? נחוצים רק מספר אנשים שיהא להם הרצון להטיל על עצמם את העבודה – ואם תרצו אין זו אגדה.

(בכינוס המורים למען קק"ל בכפר-ילדים, ניסן תרפ"ז)

אני תמיד מלא התפעלות למראה האנשים המוצאים עוד עוז לדבר על פשוטות, מפורסמות ומוסכמות כמו הקהק“ל, להחיות את ההתלהבות שלהם עצמם ושל אחרים לענין, ומביט אני בהערצה על ראש הקה”ק החוזר שנה שנה על אותם הרעיונות ומוצא תמיד מעינות של מחשבה ורגש כדי לדבר על הקה“ק. ואולם לא זה הוא העיקר, העיקר הוא שהוא מוצא תמיד את הצנורות להעביר דרכם את ההתלהבות ולהביאה לידי מעשה ולהטילה גם על הצבור – זוהי אמנות דתית. אני בטוח שהוא יוסיף עוד מצוה על תרי”ג המצוות, היא מצות ישוב א“י, “שכל גופי תורה תלויים בה”. מעתה תהיינה לנו תרי”ד מצוות. אפשר שע"י מצוה זו תקומנה לתחיה שאר המצוות. אין אני אומר זאת דרך חידוד. הדת שלנו היתה תמיד לא דרך של רשות כי אם של חובה, ומכאן הקפדנות הגדולה על כל קוץ ותג. אומרים, שאלו היה פעמון במקדש היו רבותינו בשעתם יוצרים “מסכת פעמון”, עם כל פרטי הלכות קשירת הענבל וכו'. כך היה תמיד היחס של הדורות הקדמונים. היחס הזה נשתנה לרעה משעה שהחלו לפרוק עול.

יודעים אתם, שהאנשים שקנו השכלה היו רוכשים להם זכויות אזרחיות ידועות, ויחד עם זה הזכות להפטר ממסי צבור, ונמצא שאלה שהשיגו חופש הסירו מעל שכמם את החובות הצבוריות והשאירו אותן על אלה שנמקו בענים בתוך תחום המושב, והמשכילים לא ראו בזה חטא ועוון. זאת היתה השטה של כל אלה הבורחים מן המרכז, ומאז אבד לאדם מישראל הבטחון להתיחס יחס קפדני לחובותיו הלאומיות ונתפנה לדאוג רק לעצמו. הורגלנו לחיות בלי מצוות לאומיות במובנן הדתי, שצריך להכניסן בחשבון עולמנו. מכאן כל השטחיות של תפיסת הפרובלימה היהודית, היחס החילוני, יחס של “מהיכי-תיתי” אל חובותינו הלאומיות.

עלינו לזכור תמיד את אבותינו הזקנים. בכמה חומר הדין וקפדנות התיחסו לכל פרט ופרט. בשעת העליה הגדולה של עזרא ונחמיה כתוב: “ואתן עליהם קהלה גדולה”. על כל פרובלימה גדולה שהיו צריכים לפתור, היו מכנסים כנוסים ותקנו תקנות שעל פיהן על העם לחיות בארץ. כפי שאנו רואים, חוץ מהחובות הדתיות היו בתחלת יצירתן חובות של חיים. ורק במשך הזמן נשכח הגורם הראשון ונשארו החובות הדתיות, הארגומנטים בלבד. ואם ביחס אל החובות הללו – העם שמר אותן במשך כל זמן קיומו, הנה חובות שקשר להן בחיינו, קשר ישר והכרחי – על אחת כמה וכמה שעלינו להתיחס אליהן בדיקנות. איך להעביר הרגשה זו של שמירת החובות שלנו לידי מצוה, לידי ארח חיים קבוע של היהודי כיום – זו היא פרובלימת היהודים כיום. להפוך את החובות מרשות לחובה, מאגדה להלכה, לכנס את כל פרקי השאלות שלנו למסכת אחת, לדינים שבחובה – זה תלוי ברצון. הן אף את תרי"ג המצוות היינו מקיימים בלי שוטרים. מטרתנו לבקש דרכים כדי לסדר את הפרוצדורה הזאת של העברת היחסים האפלטוניים שלנו אל חובותינו הלאומיות, למצב של מצות-עשה. ובנידון זה המורים הם הכהנים והלויים של דורנו.

הייתי באמריקה ותמהתי לראות איך המורים מקשרים את למודיהם עם המאורעות הלאומיים והמדיניים שבכל רגע. כך מכניסים הם את הילדים על-פי דרכם, כמובן, אל זרם החיים של האומה והארץ. הדת נתמעטה בחנוך. לא אדבר אם טוב הדבר או לא, אבל את המקום הריק עלינו למלא בתורה לאומית, לקשר את הפרובלימות הלאומיות אל החנוך. הדימוגרפיה, האמיגרציה – כל אלה צריכים להיות מקצועות של למוד בבית-הספר.

עלינו לחנך את הילד במצוות מעשיות לאומיות. אסור לחנך את הילדים מסביב לענינים הפרטיים בלבד. השתוף עם האומה יצא רק מתוך החנוך, בהיות שאלות האב וחובותיו נוגעות אף לילד. והמצוות? המעשר הלאומי, התרומה לטובת המוסדות הלאומיים, העבודה לטובתם – זהו יסוד, זה צריך להעשות יסוד גדול בחנוך. ואם מצוה פלונית רפויה – יש צורך לחזק, לגדור. שעת סכנה השעה; ומי יעמוד בפרץ אם לא אנו בעצמנו? די לנו להיות סמוכין על שלחן אחרים: הגיעה השעה שנעבור לרשות עצמנו.

בועידת הסופרים / חיים נחמן ביאליק

(נאום-פתיחה, ניסן תרפ"ז)

הועידה הזאת היא השניה לאגודת הסופרים המחודשת, וככל ועידה הרי היא עת מפקד הכוחות שלנו. ובעת מפקד נזכיר נא כאן את אשר נעדרו מתוכנו במשך השנה ולא זכו לראות את הועידה בעיניהם.

אבדות גדולות אבדו לנו במשך השנה. אחד מראשי התקופה הספרותית, שאנו ממשיכים אותה, נעדר מתוכנו: מורנו ורבנו אחד-העם. לא כאן המקום ולא עתה הזמן לדבר על גודל האבדה. אני רואה את אחד-העם כביאת מהלך חדש בספרותנו. עליתו על במת הספרות היתה בלי ספק נקודת המהפכה בכל הכוון של הספרות העברית. היו גם הולכים לפניו, כסמולנסקין ולילינבלום, שהיו ראשוני הראשונים לתקופה הזאת, אבל בימי אחד-העם בא לידי בשול פרוצס אחד מהפכני שהתחיל עוד מימי ההשכלה. עלינו לעמוד סוף סוף על אותה הנקודה המבדלת הבדל עיקרי ויסודי בין הספרות שלפני התקופה הזאת ובין זו שבאה אלינו עם ההשכלה. אין ספק שכאן היא נקודת המהפכה, כאן שנוי הערכין הגמור לכל שלשת הזרמים העקריים אשר שלטו ביהדות עד ימי ההשכלה, בספרות ובחשבון העולמי של האומה. צד שוה היה בכלם: הם הסיחו את דעתם מההויה הלאומית הממשית ושקעו את עצמם בעיקר בהויתה הרוחנית של האומה, הצרכים הארציים היו תפל להם, הם ראו את שני העולמות כנבדלים זה מזה. עולם הזה ועולם הבא, כשתי הויות שאינן מתמלאות זו מחוליתה של חברתה. אדרבא, אין אחת נבנית אלא מחורבנה או לפחות ממעוט דמותה של השנית. רק תקופת ההשכלה הסבה את פנינו כלפי החיים הארציים ותשקוד על תקנתם ביחוד, כי הם הם היסודות, מכל שיטת מחשבתם נובע הרעיון, כי שני העולמות האלה אינם שנים אלא אחד.

לפיכך התחילו הם הראשונים להעמיד במרכז הדאגה לאומה את שאלת הארץ, את הצרכים הממשיים. אלא שההשכלה, לרגלי סבות שונות ומובנות, חשבה שהתקנה הזאת, תקנת החיים האלה, אפשרית גם בגולה, עד שבאו מאורעות ומסבות הזמן והעמידוה על אמתותה. הם הפכו את פניה כלפי הארץ. ובספרות באה תקופת הרעיון של התחיה הלאומית בארץ אבות. בעיקרי שיטתה והשקפתה הלאומית הרי זה המשך לדרך ההשכלה. ואולם, אם בהתחלת יצירתה של הספרות הזאת היה קולה – קול חשאי ונמוך, אם בתחילה לא העיזה עדיין לתבוע לעצמה מקום מרכזי בתוך האומה יחד עם שאר הזרמים הגדולים (אני מדבר על שלשת הזרמים שהיו בגלות בכל מאת השנים, היהדות ההלכתית של המצוות המעשיות, היהדות של ההרגשה והכונה החסידית לכל זרמיה השונים, והיהדות המחקרית, שגם היא היתה גורם גדול של התפתחות המחשבה הלאומית). כל הזרמים הללו התיחסו בבטול לצרכי העולם הזה, כל זרם לפי דרכו ורוחו שקד בעיקר על תקנת ההויה הרוחנית של האומה. וכשבאה הספרות החדשה ומרדה, הרי בתחילתה לא העיזה לרשת את מקומם של אלה הזרמים העיקריים שיש להם מסורת של כמה מאות שנה, לכל הפחות מיום צאתנו לגולה. והנה בימי אחד-העם הרגישו הכל, כי הספרות הולכת ונעשית לקול הראשון בתוך המקהלה של האומה, הולכת ונעשית לראש המדברים התופש את מקום “המזרח” של המחשבה הלאומית. כל שאר הזרמים נסוגו אחור מפני הקול הראשון הזה. ואין ספק כי זה נעשה בזכות הופעתה של האישיות האמיצה והמושלמת של אחד-העם. ואם אנחנו מאמינים ובטוחים עכשיו כי הספרות החדשה צריכה ויכולה להיות ל“יורה דעה” של העם העברי, ל“אורח חיים” שלנו, ל“שלחן ערוך” המפקח על סדר החיים הלאומיים הרוחניים וגם ל“מורה דרך” לכל המעשים הממשיים שהם היסוד לחיי הרוח – הרי היסוד והבטחון לאמונה זו באו לנו בעיקר בזכות השפעתו של אחד-העם, בזכות האישיות הכבירה, אשר במשך שלשים שנה ויותר נשא על שכמו את טורח המחשבה הלאומית, אשר היא שכוונה את לבנו לקשר עוד הפעם את המחשבה הלאומית אל יסודי החיים האנושיים של כל עם ועם, אל הארץ ואל ברכות הארץ. ואם נבוא לבקש קנה-מדה לפעלנו כאן בא"י ולכוון עבודתנו, אם נבוא לבקש קנה-מדה כדי להבחין בין עיקר ותפל, בין עבודה שיש לה ערך לתקומת האומה לדורות ובין עבודה שהיא לשעה, שעליה להיות בהיקף ולא במרכז, הרי את קנה-המדה הזה עלינו לבקש בתורתו של אחד-העם, בכוון עבודתו. –

היו לנו עוד אבדות אחדות. מת השנה סופר צעיר בדמי ימיו זכריה פישמן ז"ל אשר יכול היה לעשות נפשות לסופרים העברים. הוא בקש להוציא לפועל עבודה גדולה, עבודת חיים. הספר שעמל בו כלל לקסיקון ביבליוגרפי של הספרות העברית וסופריה. בראשית עבודתו עמד ועלינו לעשות לו נפש בהזכרה זו, ולהשלים את אשר החל.

מת עלינו עוד איש יקר אחד, נפש יקרה שבא אלינו מרחוק מארץ נכר. את מבחר ימיו נתן לספרות הרוסית ולמוסיקה הרוסית. אבל כחבריו שחזרו לעמם בחצי ימיהם, שב גם הוא – יואל אנגל – אלינו והעמיס על שכמו עבודה עממית ולאומית גדולה להחיות את המוסיקה העברית, את הנגינה העברית על יסודות עממיים, להחיות ולאסוף נפוצות רוחנו, לפתח את המוסיקה העממית. הוא בקש לתת בפינו זמר בתוך עבודתנו, הוא בקש להקל את חיינו, את רגעי היגון שלנו, להכניס מעט שמחה בתוך עבודתנו הקשה. לצערנו לא זכינו אנו ולא זכה הוא, לגמור את אשר החל ולהביא את עבודתו לידי גמר, אך הוא עמד על משמרתו. יזכר האיש הזה לברכה בתוכנו.

מת בארץ נכריה באמריקה איש, שאמנם גמר את עבודת חייו, אבל הוא עמל כל ימיו לגדל לנו דור יודע עברית, יזכר שמו לברכה, הלא הוא שלמה ברמן.

מת עלינו משורר גדול שאמנם שר את שירתו לא בעברית, אלא ביהודית, אבל הוא כולו, על פי תכונתו, על פי מבנה נפשו ועל פי כל הרהוריו ומחשבותיו, היה כולו לנו, שמו יהואש. אתם יודעים עד כמה עמל האיש הזה, אשר היה לא רק משורר גדול (אנחנו בלי ספק נצפין לדורות את שירתו שהיא כולה עברית לפי רוחה), אלא במשך עשרים שנות חיים לא פסק מלהטיף את אמתם של דברי ספר החיים שלנו, של התנ“ך. יהיה זכרו לברכה. אין אני חושב כי העבודה הכבירה שנעשתה מתוך הכונות היותר טהורות תשאר לדורות, אבל אני בטוח כי תמצית שירתו תהיה בודאי נחלה לדורות בתרגום העברי. הדור הבא ישלם לו תשלום גדול וישתדל לתרגם את מבחר שירתו היהודית ללשון-התמיד שלנו, לעברית, שהוא כ”כ אהב וכ"כ ידע אותה.

יזכר לברכה חברתנו שמחוני ע"ה, זה המלומד הצעיר שהיה יכול להעשות לנו לתפארת. הוא היה ראשון, ואולי היחידי, אשר לאחר העמל הגדול שעמלנו במשך עשרות השנים לקרב את המדע העברי אל הספרות העברית ולהכניסה לתוך-תוכם של חיינו, הצליח לגשם את ההתקרבות הזאת. הוא החיה את המדע שלנו, זה שהיה חשוב בארצות אחרות ובלשונות הלועזיות. הוא החיה את המדע בשביל כל העם.

מת סופר גדול ליהודים אם כי כתב בשפה נכרית, זנגויל, יזכר לברכה. הוא לא העשיר את הספרות העברית, אבל הוא העשיר את הרעיון האנושי בצבע עברי, בצבע נבואי, והוא הוסיף כבוד למחשבה העברית העולמית שלנו. אין ספק שגם מבחר יצירותיו תשארנה לדורות בבית-הגנזים של העם העברי בהעתקם לעברית.

מת עוד אחד אשר בימיו הראשונים עבד עבודה נאמנה לספרות העברית. אני מדבר על פרופסור ג. זליקוביץ. אמנם בסוף ימיו עבר אל העתונות היהודית, אבל אנו נשמור לו את חסד נעוריו לעברית, אשר גם אח"כ לא חדל מאהוב אותה.

ולהבדיל בין חיים ובין מתים. הכתוב אומר: “ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה”. הנה ראינו את מעשי הקוצר הנצחי, אבל ברוך השם, כי בשעה זו, אחרי הקציר הזה, עדיין קמה מלאה עומדת בשדותינו ומתנופפת בכל יופיה. אני מדבר על אותו הדור הצעיר, על תלמידי אחד-העם או בני הדור הצעיר ממנו, אשר פרחו ושגשגו לעינינו, והננו רואים אותם בעצם כוחם, בעצם בשולם, נושאים לנו את פרים, פרי ברכה ושמחה לכולנו. אני מתכוון לדור הסופרים הצעירים של עכשיו; עוד מעט, והם יעמדו בהדר חייהם, ואנחנו הרי ראינו את ראשיתם, את המשכם והנה הם לעינינו במלוא קומתם. עוד לא ראיתי את כל המפקד לכל החזית ואיני יודע אם כולם הנם פה. יש כאלה שהם רחוקים מאתנו. אינני חפץ לנסות את צניעותם של אלה שהנם כאן ולדבר עליהם במקום הזה, ואולי אין צורך לדבר עליהם מפני שיצירותיהם עצמן עדיין מדברות בעדם הרבה יותר ממה שאחד יכול לאמור עליהם. אני מדבר על אחד מראשוני המחדשים של השירה העברית, שהוא התחיל ביחד עם טשרניחובסקי (שיובלו חל לפני שנה) או שנה אחת אחריו, אני מדבר על יעקב כהן. נשלח לו ברכותינו מכאן ונברך אותו בשנות יצירה ארוכות.

חברו השני שהתחיל עמו בזמן אחד ואולי בשנה אחת (צר לי שאין לנו הלכסיקון הביבליוגרפי של פישמן ז"ל!). אני מדבר על היושב כאן לחיים ארוכים, על חברי ובן-לויתי יעקב פיכמן. היה ברוך! אתם יודעים כולכם את כוחו ועבודתו אשר כמעט מחציתה, ומחציתה הטובה, שטפה ועברה לעינינו כאן בא"י. אני מברכו בשנות חיים של יצירה פוריה ויפה, לא פחות טובה מזו שעד עכשיו.

נזכיר כאן את חברו, את דוד שמעונוביץ. עבודת שדהו מלאה תבואה וקמה ובכל שנה נקצור ברנה תבואת שיריו שכבר נתפשטו. חלק מהם קיים בפינו וממלא את חיינו ואת חלל חיינו כאן בא"י.

נזכיר את חברם השלישי שהוא גם חברי, מפני שראיתי את כולם בהתחלתם, כשהיו עומדים על פתח הקרקע וצועקים ליציאה, – אני מדבר על חברי היקר שהוא באמת גדול וגבה-קומה – על יעקב שטינברג. הוא מדבר אליכם במסותיו העמוקות והמלאות ונותן הבעת כוחותיו בשיריו שנעשו בזמן האחרון יותר יקרים. יקרים בזמן וגם יקרים בתוכן ובעומק. אני מברך אותו שיצליח ויעמק וישגב ויגדל לעינינו עד ימי זקנה ושיבה. אני מרגיש כאן איזה רוח של ערב פסח, לא רק בחלל האויר כי אם גם באגודת הסופרים שלנו, ולבי אומר לי, כי הגיעו ימי האביב וימי הפריחה לחבר הסופרים, ימי אור משוש.

אנחנו נברך מרחוק את חברנו הארז הצעיר העומד איתן וחסון בתוכנו ואולי יבוא היום שנפליא בו את כל העולם ונתגאה בהיותו בתוכנו – אני מדבר על חברי וחברנו זלמן שניאור. נברך אותו מרחוק וביחד עם זה את חברו הרחוק גם הוא ממנו את שופמן, הנמצא עכשיו בוינה. אתם יודעים כולכם את ערכו, הוא אמנם מצטין בדקות שהיא נתפשת ומובנת רק ליחידי סגולה, אבל עוד לא נעשה לקנינה של כל האומה. אתם יודעים כי אלה הגידולים של הפרדס שלנו – כל אחד נושא פריו לפי דרכו ולפי רוחו, כל אחד פרחו וצבעו שלו, כולם כאחד נוטעים ובונים את הפרדס הלאומי שלנו, פרדס הרוח, שלא נקצץ בנטיעותיו אלא נכנס אליו בשלום ונצא ממנו בברכה.

אזכיר עוד את חברנו ש. ל. גורדון שבא לשבת בתוכנו. בימי המעבר לשירה החדשה הוא שר לנו שיר חדש וכבר הורגשו בשיריו רוח חדשה וצלילים חדשים. האיש הזה עמל עתה להנחיל את התנ“ך לבית הספר העברי. הוא הכניס רוח חיים, רוח שמחה לתוך למודי הילדים שלנו – יעמוד גם הוא על הברכה וירבה כוחו. לבסוף את הרחוק ביותר את השוכן מעבר לים, גם הוא אחד מן החבריא הזאת של הדור השני, אני מדבר על חברנו היקר י. ד. ברקוביץ, באמריקה. אתם יודעים כולכם מה פעל האיש הזה לא רק בתור נובליסטן מצוין ממדרגה ראשונה, אלא גם בתור מחדש הסגנון העברי, אשר שכלל אותו ע”י תרגומים מצוינים ויצירותיו המקוריות. הוא היה הממשיך של המסורת הסגנונית של מנדלי מו"ס ושל כל תלמידיו והביא אותה לידי מדרגה גבוהה מאד.

נברך כאן עוד אחד מחברנו שעשה הרבה גם לספרות העברית וגם לחדוש הספרות הפדגוגית, אני מדבר על חברי י. ל. ברוך, שהוא היה מתלמידיו של אחד-העם בין הדור הראשון לחדוש השירה העברית. לא אדבר כל שבחו בפניו. שמו יעמוד על הברכה יחד עם חבריו בני תקופתו.

אבל, רבותי, יחד עם הקמה המלאה הזאת שאני העברתי אתכם עכשיו בין תלמיה, הנה יש לנו עוד ערוגות ערוגות של פרחי הכהונה, בני הדור הצעיר העומד עכשיו באמצע לבלובו ונותן זמירות חדשות. יבוא יומם אחרי 15–20 שנה ואז אני מקוה שנברך אותם לחג יובלם, ואם הם נמצאים אתנו פה ובונים עכשיו, ברוך השם שזכינו לכך! כולנו יחד הזדמנו לפונדק אחד, ואנחנו נמצאים באגודה אחת כאן בא"י! האמנם פללנו ליום כזה שכל נושאים הספרות העברית ובוניה, הזקנים, אנשי המדע, והצעירים – פרחי הכהונה – כולם יהיו בבת אחת בארץ אבות? אנו צריכים לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה.

שכחתי להזכיר ביחד עם אלה עוד סופר אחד, ברוך השם יש לנו רב, אין במה להתביש. אני בטוח אחרי אלה יהיו שכחה, לקט ופאה; השדה גדול ואפשר להטיל בו שכחה גדולה. אני רוצה להזכיר את חברנו היקר סיקו. השנה מלאו כ"ה שנה לעבודתו בתור סופר. במדה ידועה הייתי כמעט סנדק שלו, והוא יכול לסלוח לי על שהזכרתיו לאחרונה. אני מברך אותך, חברי היקר, בברכת ימים ארוכים, אורך הפנימי יאיר לך כל ימי חייך כשם שאור יצירתך יאיר את דרכנו.

רבותי, אני ידעתי מראש שבתור פותח לא אגיע לידי פתיחה לעולם. הנני “ר' פתחיה” גרוע, אינני יודע לחשוב זמנים. ומה יש לעשות – הברכה כל כך מרובה שאין אנו מגיעים לידי מעשה. ועלי לקצר, כי בתור תלמידו של אחד-העם, הנני מקדים את המעשה על פני המחשבה ומקשר את העבודה הספרותית עם העבודה המעשית. נקצר איפוא בפיוט ונגש אל הפרוזה. הכונה והתכלית, עיקר המטרה שאגודת הסופרים שואפת אליה היא לא לעשות את הסופרים לעדר, שכולם ירקדו אל פי חליל אחד וירעו תחת שוט אחד של רועה אחד. להיפך, אנו רוצים ושואפים לרבוי, לאושר של ברכה ושפע. כל אחד הולך בשבילו המיוחד, בדרכו המיוחדת כאשר ברכו אלוהים, כל אחד יבקש את עצמו על פי דרכו ועל פי מתנת אלהים שנתנה לו. אין אנו רוצים אלא דבר אחד שנהיה כולנו חדורים הכרה אחת, כי הסופרים הם הם משמשי האומה וצרכיה הנצחיים. עלינו לזמר, לנגן כל אחד בכלי-זמר שלו וכל אחד צריך לזמר את הפרק שלו, אבל כל זה צריך להצטרף בסופו של דבר, כל הפרקים צריכים להארג למסכת אחת, וכל פרקי הזמרה לסימפוניה אחת. כשאתה נכנס לבית-תזמורת בשעה שהמנגנים מכוונים את כליהם וכל אחד משנן את פרקו או חלק מפרקו, הרי את הערבוביה הזאת אפשר עוד לסבול, לפעמים היא גם נעימה לאזן, כאותה ערבוביה של ערב פסח, שאתה מרגיש שסוף הערבוביה יהיה “הסדר”, שכל הקולות הללו הבודדים והמבלבלים, שהם סותרים כביכול אלה את אלה, יצטרפו לבסוף לסימפוניה אחת, כשתבוא השעה הראויה. אבל אם מזמרים באזניך מאלף אופירות כל אחד את פרקו, הרי זה לא רק צורם את האוזן ומרגיז את העצבים, אין זה כלל בגדר של זמרה. מוסיקה כזאת נוח לה שלא באה לעולם. אנו רוצים שכל מחשבותינו, כונותינו ונטיותינו המפורדים יצטרפו, אם מתוך כונה אמתית ואם שלא אמתית, בזרמים העליים, השמימיים והזרמים התחתיים והשרשיים לסימפוניה לאומית אחת, שהיא קיימה ושהיא קנינה של כל אנשי האומה בארץ אבות. זאת היא תעודת אגודת הסופרים.

אל נא נרמה את עצמנו: צרכים פרופסיונליים בלבד אינם יכולים לאחד את כל המשכילים, את כל הסופרים. על הסופרים ליטול על עצמם תפקידים גדולים מאלה. אנו רוצים להמשיך את התביעה הגדולה של הספרות העברית. אנו רוצים להעשות לקול ראשון בעם העברי. אנחנו רוצים שהספרות תהיה “ארח החיים” ו“יורה-דעה” של העם העברי. העם העברי צריך להרגיש את יד הספרות הזאת ואת השפעתה על העם העברי, עד שיבין אותנו על-כרחו. אנו רוצים שירגיש אותנו העם העברי, שנחיה בו כעסיס בתוך הפרי, ולכל נקודה ותא מהויתו תחדור הספרות העברית ותשפיע על מהלך הרגשתו, על מהלך חייו. אי-אפשר לסמוך על נסים ועל חסד אלהים! רק כשתלוה אותנו בכל מפעלינו הכונה – רק אז נגיע לידי צרוף החזית, כי גם זה הוא אחד מן ההבדלים של תקופת ספרות זאת מאלה שקדמוה. הספרות העברית יודעת עכשיו את תפקידה והיא שואפת אליו בכונה. יתכן שהספרות חלשה עדיין וקולה רפה, ועל כן עושה כל אחד מה שלבו חפץ. אבל שרירות לב שכזאת אי-אפשר שתהיה, הספרות איננה יכולה להיות מופקרת באופן כזה כמו שמתארים להם אחרים, כי צריכים אנו לכוון את הספרות! תפקידנו קשה יותר מדי שנרשה לעמנו מותרות כאלה, אנחנו צריכים לחזק את הבנין שלנו שעדיין לא נבנה, לחזק את המקומות הפרוצים ביותר, לחדש את כל פני חיינו על ידי כל הצורות הספרותיות ולתקן אותם המקומות הצריכים תקון. אנו צריכים גם כן לחשבון. אי-אפשר לנו בלי חשבון, אנו צריכים למוקדם ומאוחר. אי-אפשר לבזבז כ“כ על דברים טפלים בשעה שיש כ”כ הרבה מקומות הצריכים תיקון ועזרה ראשונה.

מתוך הכונה הזאת נבראה, לפי דעתי, אגודת הסופרים, רק בזה יש לבקש את הרעיון העיקרי של אגודתנו. מתוך עבודה ממושכת נוכל לסדר את חיינו, לסדר את עבודתנו בתוצאות היותר גדולות ובזבוז כוחות היותר קטן. אני מברך את הסופרים בעבודה פוריה ומאחל לכל עבדיה הנאמנים לראות בשנה הבאה במעשיהם פי הרבה משל אשתקד. אינני מתברך כי מה שנעשה זה מספיק, אבל בתור התחלה היתה לנו השנה שנה טובה. מתוך הדינים והחשבונות תשמעו מה שנעשה ותדונו על מה שצריך לעשות להבא. ומתוך ברכה שהתקוות הטובות שלנו תצטרפנה למעשה, שנעמוד בחבור עם המצב, עם דרישות החיים, עם הדרישות של בנין הארץ, הנני מברך בשנה החדשה את אגודת הסופרים בעבודה מוצלחת.

(דברי נעילה)

רבותי! כלנו יגעים. שני ימים ולילה עבדנו, ועבודתנו לא היתה לבטלה. אנחנו מתנועעים והולכים קדימה. לא נזדמן לי להשתתף בועידת אשתקד, אבל זוכרני את הועידות שלפניה. אני מרגיש הבדל עצום בין מה שהיה ובין מה שיש. איני יודע, אם הרבוי הכמותי והאיכותי גרם לכך. ואולי המרץ של אחדים מחבורתנו עמד לנו. על כל פנים העובדה היא, כי סופרי א“י הולכים על דרך ההסתדרות וההתגבשות. הרצונות הנפרדים והבודדים, פירודי הרצון והמעשים, הולכים עתה ומתחברים לרצון אחד כללי המוצא לו לאט לאט, קמעא קמעא, את בטויו בהתחלות של מפעלים. הבטוי היותר נאמן הוא סוף סוף המוסד – שיש בכוחו גם לפרות ולרבות. קבוץ הסופרים שלנו בא”י הולך ונעשה למוסד לאומי קבוע, ויש בכוחו, – הוא מעיז על כל פנים, – לגשת ליצירת מוסדות אחדים. כבר הקימונו שני מוסדות: “כתובים” ו“ספריה כללית”. אין אנחנו מגזימים בערכם, הם לפי שעה עוד אפרוחים, אבל אין ספק שהם יגדלו בזמן הקרוב, ויעשו קבועים. ועוד ידנו נטויה. נתקבלו החלטות על מפעלים חדשים חשובים מאד – והם יבנו! הרי לא דבר ריק הוא אם אומרים במסבה זו, כי עיני כל העברים בכל העולם נשואות אלינו. יותר מדי משתמשים בפרזה זו בכל מקום ובכל שעה. אבל דוקא כאן ורק כאן היא מקבלת את תכנה העמוק. בלי עבודתנו אין יסוד ושורש לכל עבודת הבנין. בלי עבודתנו כאן אין שום אחיזה לכל העבודה בארצות הגולה. אם לא נצליח לגלות כאן צורות של קיום אמתי ושל חיים אמתיים, סופנו להביא לידי מפח נפש ולידי יאוש את כל אלה הקשורים אתנו מרחוק ע"י החוט הנצחי הזה – החוט של הלשון העברית. לאשרנו, הננו נמצאים במצב שפיר יותר מאלה המתימרים שבידיהם היא הלשון הלאומית – לשונו של עם ישראל.

אני מוצא לנחוץ להראות כאן על נקודה חשובה אחת. הרי תזכרו איך היו מתנגדינו (נקראם בשמם: האידישיסטים) אומרים עלינו, שאנו שומרים על “פיטיש”, שאנו מעמידים את כל הלאומיות שלנו, את כל ההרגשה היהודית שלנו, על הלשון העברית. אך המציאות הוכיחה את ההיפך. דוקא מה שנחשב לפני שנים אחדות דבר התלוש תלישות גמורה מן החייב, למין פיטיש ר"ל, דוקא הוא נעשה לאחת הצורות, לצורה העליונה של החיים, של חיים מצומצמים, אבל שלמים ומלאים בצמצומם, חיים של קרקע בארץ אבות. ולהיפך אותה הלשון שהתימרה ללשון החיים, דוקא היא נשארה ללא חיים: ללא צורות של חיים עבריים. אתם יודעים כי אפילו ההתמרמרות, השנאה, האיבה המפעפעות כארס במחנה שונאינו אינן אלא עדות על תגבורת חיונית בתנועתנו. הפונים כלפי רוסיה אומרים, כי רוסיה הסוביטית היא ארץ ישראל שלהם וכי הלשון היהודית היא לשון-הקודש שלהם. כך שמעתי מפי אחד מיורשי האידיאולוגיה האידישיסטית באמריקה. לידי תלישות כזאת הגיעו! אפילו לא על גחלים עומדים הם כי אם על אפר כבוי של חרבות, שהם בעצמם החריבו אותן, על חרבות חיינו. בידיהם לא נשאר כלום מכל צורות החיים, מלבד הלשון בעצמה, והם נלחמים עתה על פיטיש, הם מעמידים עתה את כל הויתם היהודית על הלשון. כך “נתחלפו היוצרות”! כי זה הכלל: כל אשר יחובר אל החיים, מובטח לו שיגדל גדול טבעי, בל יפסק. אנו היינו מחוברים תמיד אל החיים, והם אין להם בחייהם אלא לשון.

לא הייתי נוגע עכשיו בענין זה, עתה בשעת הנעילה, אבל אני חושב כי יש לזה ערך מיוחד היסטורי, אשר כל הלשונות שהתנשאו לשלוט בחיי יום יום של היהודי – דוקא הן נעשות מופשטות ותלושות מחיי היהודים. צורותיהם נמסות ונעלמות, ונשארות לשון תרגום בלי כל חיוניות. להיפך – הלשון העברית הולכת ומתרקמת לתוך כל צורות החיים החדשים העבריים והיא נעשית לצורה אחת ועליונה על יתר תכונות החיים והויות החיים של העם היהודי. הדבר הזה נותן לנו בטחון גמור בנצחון מכריע, ואין לנו להתירא מפני תחרותן של לשונות אחרות, מפני המשטמה הזאת המתנכלת לגזור כליה על התרבות העברית באותה הארץ, ששם היה, ואולי גם עכשיו ישנו, רוב מנינה של האומה. ואנו יכולים לעבור בשחוק ובגיחוך גם על החוצפה הקטנה של נבובי לב וריקים אלה אשר העיזו להניף את ידם על האות העברית, שעליהם התריע הערב שטיינמן, האות העברית שכבשה את כל לשונות הדבור של העם העברי, שנכנסה למוח עצמותיהן של כל הלשונות המדוברות בעם, למן הז’רגון הגרמני ועד הז’רגון הטטרי והפרסי. ספרים רבים נדפסו בכל הלשונות האלו, ספרים בעלי תוכן עברי ודוקא באותיות עבריות. האותיות הללו, שיש להן שינים חזקות כל כך ללעוס ולעכל כל מיני לשונות מזרחיות ומערביות, אינן יראות מפני ההעזה של מופקרים ופריצים.

בועידה זו הכרזנו על התחלתם של מפעלים חדשים, ומאמינים אנו כי מתוך עקשנות נזכה להגשמתם. ומי יודע אם לא הועידה הבאה תוכל להכריז על אחדים מהם בתור קיימים ועומדים.

העתון “כתובים” הכניס בלי ספק חיים רבים ותנועה גדולה בתוכנו. הם שלחו חוטים למרחקים. ואם ה“כתובים” נקנים עתה ע“י שלשת אלפים איש ונקראים ע”י מספר עוד יותר גדול, הרי אנו מאמינים, כי לשנה הבאה ירבו כהמה וכהמה. ה“ספריה” תלך ותתפתח, הועד ישקוד על הרחבת הגבולים ועל הרחב בתוכן ובכוון. ונדע כולנו כי לא שררה נתנה לנו כי אם עבדות. יש לפנינו עבודה כבירה, ומן המפעלים החדשים העומדים להבנות – עיקר המרץ צריך להיות מוקדש לירחון, לבמה המרכזית, היא צריכה לשים קץ להשפעה הנפסדת של הבמות הקטנות ההולכות ומתרבות עתה בלי רעיון מרכזי אחד.

הצבור שלנו, הצבור הספרותי, מוכרח לתת רעיון מרכזי לכל חיינו הרוחנים כאן בא“י. בלי הרעיון המרכזי הזה נרגיש הפקרות רוחנית בכל חיינו כאן. הוא מוכרח לשים קץ לאותם הזרמים החולניים, לאותה הספרות של נכפים וחולי נופלים שהם מרעילים את האויר בא”י, משחיתים כל טעם טוב וכל הרגשה בריאה וחוש בריא. בא“י צריך שתהיה הבמה העליונה, שמעליה ישמע הקול הראשון והרם, הקול המתריע כלפי אותם הקולות הצרודים שלפעמים נדמים לנו כקולות של שכורים. הבמה הזאת צריכה להיות המחוקקת של הטעם הטוב ושל ההרגשה הבריאה. אנו לא נעשה את האמנות ל”פטיש", לשם מופשט שאין איש יודע מה פרושו, כדוגמת “השכלה בת השמים” בשעתה, שכל נער היה מפרשה ומשתמש בה כרצונו. אנו לא נעשה את האמנות לשעיר לעזאזל. אנו דורשים הרגשה בריאה של צרכי הארץ, ואם נחיה חיים בריאים – תהיה גם האמנות בריאה. עינינו צופיות ליום הזה, ואנו רוצים להחישו. אם יהיה לכולנו רצון נאמן וחוש בריא, ימסר הבנין בידים נאמנות.

בנה יבנה גם בית הסופרים! הנה שמעתם על דבר ההתחלה הטובה, שאינה קטנה כלל לגבי הצבור הקטן שלנו. ההתחלה הזאת נותנת תקוה כי הבית יכון אולי קודם מאשר פללנו. הבית הזה יהיה לגורם חדש וחשוב לקרוב הלבבות וכנוס נפוצותינו. ומי יודע אולי בשנה הבאה נזכה להועד בתוך הבית שלנו אשר יכיל את כל חברינו, איש לא יעדר.

אנו קוראים לכל העומדים מן הצד: מהרו לבוא אלינו, לעזרנו בעבודתנו הקשה והאחראית, כי הגיעו ימים של אחריות כבדה וחלילה לנו להתחמק ממנה! אם לא נעשה מפעל גדול בימים הקרובים – והגיעו אז ימים קשים לא רק לנו כי אם לכל חברינו המצפים לנו מרחוק ומקרוב. ברגע זה נשלח ברכותינו ומשאלותינו לכל חברינו באשר הם שם, מעבר לים באמריקה, ולאלה הכרותים מאתנו לא רק ע“י ימים, כי אם ע”י מחיצה של רשעות ואכזריות. לחברינו ברוסיה אנו אומרים: חזקו ואמצו, עמדו על משמרתכם ואל תסוגו אחורנית! עזרוני מרחוק, כי עזרתכם לנו היא עזרתנו לכם – עזרת גומלין היא!

הרבינו בברכות כלפי אלה המאושרים הנמצאים פה וכלפי החברים מרחוק. אבל ב“שמונה-עשרה” יש עוד ברכה אחת שהוסיפו חכמינו אחר כך, הלא היא ברכת המינים, זו הקללה הגדולה שעם ישראל משלש בכל יום כלפי המלשינים והזדים שהעיזו להניף את ידם המלוכלכת על קדשי האומה היותר נעלים, ואני חושב כי כלנו נצטרף לקללה הזאת; ע"י הקללה אולי נעורר את העם לשבור את המחיצה הזאת ולהמציא גאולה ופדות לאחינו המעונים היושבים סתומי פה ואסורי ידים לבלתי יכולת לנשום נשימה יהודית! ברגע זה נשלח דברנו ומשאלתנו לכל אחינו באשר הם שם, לבל יחשו ולבל יחרישו! ירימו נא את קול ההמון לקריאה גדולה אחת, להפגנה גדולה אחת כדי לפרוץ את חומת הכלא הזאת ויושם סוף-סוף קץ להתעללות שמתעללים בקדשיה של אומה שלמה!

מתוך משאלה ואמונה שהשנה הבאה תהיה שנה של עבודה פוריה, של התקרבות נפשית, של עבודה משותפת – אנו נועלים את הועידה.

(בנשף שנערך לכבוד ח. וייצמן בקלוב הציוני בת"א, תשרי תרפ"ח)

– לא הייתי בשעת דברי הנואמים הקודמים ואיני יודע מה נאמר כאן, ואולי אחזור על דברי חברי. בודאי קבלת, נשיאנו היקר, ברכה והגידו לך בפה מה שבלבנו עליך, מכיון שאנו מרגישים מה שבלבך עלינו, ולפיכך נעבור מפרשת הברכות לפרשה אחרת, ונגיד לך מה שבלבנו בדבר העתיד. איני יודע, אם נעשה לך טובה בזה. זוכרים אתם מה שאמר שלום-עליכם בדבר שתי החבילות שיש לכל יהודי. שואלים את היהודי מה בדבר החבילה שלו? והוא משיב בשאלה, איזו חבילה? סימן שיש לו שתי חבילות. אתם יודעים מה הדבר שיש לנשיאנו, שלפעמים היה רובץ תחת כבד משאו ולא אחת היינו משתתפים בצערו מרחוק כשהרגשנו שהחבילה מעיקה עליו. מרחוק היינו סופרים צעדיו, היינו שמחים בהצלחתו ומצטערים בכשלונו. זו היתה רק חבילה אחת. הגיעה השעה להעמיס על שכמו עוד חבילה אחת. ואולי לא רק על שכמו בלבד, אלא על שכם כל ההסתדרות וכל עובדיה. אני מתכון לאותה עבודה, שלא נפנו אליה בכובד-ראש עד היום הזה – לעבודת הרוח והתרבות בציונות. אתם יודעים את המקום שתפסה שאלה זו בהסתדרות הציונית, זו היתה עבודה כמעט רק לשם דיקורציה בלבד, והיתה נעשית בשעת הנעילה בקונגרסים.

בשיחה פרטית עם מנהיגנו כבר נגעתי במצב-הרוח והתרבות בא"י, אבל כאן אני רוצה לדבר דברים שאולי לא ימצא המנהיג שעת-הכושר לשמוע אותם אחר-כך. ישמע אותם ברגע זה ויצא מכאן במשא כפול על שכמו. הגיעה השעה לדאוג להרמת הפרובלימה התרבותית למדרגה שלא עמדה עליה עד היום הזה. את פרי הזלזול שזלזלנו בעבודת התרבות אתם רואים בעיניכם כבר כאן. כל זמן שתנועתנו היתה מצומצמת, לא היתה הסכנה מרובה כל כך. וגם זאת: העולים הראשונים, שבאו לארץ לפני ארבעים ושלשים שנה, כלם היו מחונכים על התרבות העברית. היו אידיאליסטים, היו ספוגים רוח הספרות העברית והמסורת הלאומית ומגודלים על ספריהם של מורי הלאומיות מסמולנסקין ועד אחד העם. כמעט כלם היו אנשי-ספר ואנשי-רוח ורק מעוט שבמעוט מאלה שנסחפו אחריהם היו מסוג אחר. עכשיו, כשהנשיא עשה את הצעדים הראשונים להרחבה, בא גם חומר אנושי, שלא פללנו לראותו. אולי הקדימה עליה זו את ההכנה התרבותית שהיתה צריכה להעשות בשבילה. ועתה אנו מתחילים להרגיש בתוצאות הזלזול שנהגנו בעבודת התרבות במשך שלשים שנה, אחד העם הזהיר אותנו, שיבוא יום ואנו נשלם מחיר יקר מאד בעד יחס הזלזול שלנו לדברי הרוח והתרבות העברית.

לא כאן המקום והזמן להראות על כמה חזיונות מאיימים, שיש בהם כדי להכניס פחד בלב לגורל העתיד הקרוב. המכה הראשונה שהוכינו היא במקום התורפה שלנו – בלשון העברית. כל אלה שבאו לארץ בארבע השנים האחרונות רואים את ההבדל הגדול ביחס ללשון העברית. ההבדל הוא לא רק בדבור הזר והמחוצף בראש חוצות, בשירה הרוסית וה“סולדטית” ברחובות, אלא גם ביחס ללשון מצד האינטיליגנציה של הפקידים שלנו. הללו, שבאו בתור שליחים שלנו ואוכלים הם את לחמנו – מראים יחס של זלזול ללשוננו, הממיט קלון עלינו. זה דבר בלתי אפשרי, שהמצב ימשך כך גם להבא. יש לאחוז באמצעים חריפים. אני רוצה שמנהיגנו יזכור דבר זה וידאג לו. גם יחס ההנהלה הציונית אל החנוך הוא בלתי-אפשרי. הלא ברור הדבר, שבקשר את העליה יש להרחיב את רשת בתי-הספר של ועד החנוך. ואולם אנו, להפך, מצמצמים אותו. זה חזיון לא בריא. הנשיא צריך להוסיף לעצמו עוד גם את הדאגה לחנוך. יש לנו ועד הלשון, המוסד המרכזי בשבילנו. אתם יודעים את ערך הלשון בתור הפרוגרמה הפנימית שלנו. עם בלי לשון אינו עם, אלא קהל צוענים – ומוסד זה מתקיים קיום עלוב שאין דוגמתו. אף תקציב של פרוטה לא ניתן לו.

כל הלשון העברית הרשמית כאן, לא רק שאינה עברית אלא היא כתם-חרפה לעברית, זוהי ברבריות גסה. בתעודות הרשמיות אין לא לשון ולא סגנון. אף פסוק אחד כהלכה לא תמצאו שם. קראו את הכרוזים שעל גבי הכתלים ותראו שיום יום, מהבקר עד הערב, משליטים בתוכנו ובתוך בנינו לשון מסורסת ומשובשת, שאינה ראויה אפילו לשם ז’רגון. זהו מין פטפוט שאין בו אף קורט מרוח הלשון. כל זה נובע מתוך הזלזול מבפנים, מן היחס ללשון, כאלו דבר זה הוא ענין של בטלנים. יחס זה צריך להשתנות. בכל פנה שתפנו תראו חוסר-אפשרות של כחות. התרכזו כאן בארץ כחות ספרותיים חשובים – וכאן נשתתקו; עד היום לא זכינו שתשמע מכאן מלה חשובה. כאן מרוכזים טובי הכחות של החנוך – ועד היום לא זכינו שהגולה תהנה במובן זה מא“י. אותם הצנורות, שבמשך מאות שנים היו ממשיכים שפע לא”י מן הגולה, נשברו בתכלית ואין להם תקנה, ואם לא נמשיך מכאן צנורות לחוץ-לארץ – אז אבדנו אבדנו.

הגיעה השעה להעמיד במרכז עבודתנו את העבודה התרבותית. אמרתי היום למנהיגנו, אם העם אינו מוכן להבין את התרבות, יש לכוף אותו על כך בכח הזרוע. היחידים רשאים להטיל את רצונם עליו גם בכח הכפיה. נעמוד על המשמר, נעמיס על ההמונים את התרבות בכח הזרוע, בחזקה, בלי בושה; נעמיס עליו את עבודת הרוח והתרבות, שעליה נבא וקרא אחד-העם במשך שלשים שנה, אלא שקולו היה כקול קורא במדבר.

נשיאנו היקר! זכור ואל תשכח את הדאגה הזאת, אל תסיר מעל שכמך את ה“חבילה” הזאת אפילו אם תרבץ תחת נטל סבלה, אפילו אם ע"י כך תכפף קצת קומתך. כשתשוב לכאן אחר כך, תזקוף אז ביתר-כח את קומתך; אם בקונגרס הבא תרים את דגל התרבות – תצליח. תנועתנו עוד לא הגיעה למרום פסגתה, עוד לא נגענו בלב העם כלו, הסבה – מפני שהשכינה לא היתה שרויה בעבודתנו; רק ברגע שעבודת הרוח והתרבות תתאים לעבודה החמרית – אז תבוא ההסכמה שבלב מצד כל חלקי האומה, וברוך יהיה המנהיג שידע לכוון את הרגע הנכון.

(בכינוס השני של מורי א“י למען הקק”ל בכפר הנוער בן-שמן, כסלו תרפ"ט)

רבותי! לא הייתי מוכן לדבר היום. להיפך, התניתי תנאי, שאשב בשתיקה ביניכם ואשמע את המדובר ע"י אחרים, לדעת מה שנעשה על ידיכם במשך השנה שעברה ומה שאתם מתכוונים לעשות להבא, וללמוד מפיכם. הרי גם בכנוס העבר כבר נאמרו כמעט רוב הדברים שיש לומר על ענין זה, שהוא נושא הכנוס, ואין בפי חדשות.

שמעתי בשים לב להרצאות הקודמות ועדיין אני עומד בהתפלאותי על אוסישקין, איך הוא מוצא בענין ישן כ“קרן הקימת” כל פעם פנים חדשות, או אפילו בחזרו על ישנות הרי הן בפיו כחדשות, וגם הדברים נשמעים כל פעם באינטרס חדש, כשם שהוא אומרם בהתלהבות חדשה. ואולם מחוץ לדברים הכוללים האלה, כשאתה מגיע לפרשת המעשים ומחליף את הדינר של הרעיון לפרוטות של מעשים, כאן, במקום זה, אני מוצא את עיקר הקושי.

עוד בכנוס הקודם דברתי ע"ד האמנות הגדולה, להפוך רעיון למעשה, למצוא את הצנורות, איך להעביר את הרעיון, להביא אותו בחיים לתחום המעשה. זוהי האמנות הקשה ביותר והטעונה חכמה גדולה וגם “רוח הקודש”. ומתוך המעט הזה שנעשה בשנים האלה, בשנה ומחצה, אני רואה עד כמה באמת הדרך הזאת היא ארוכה וקשה. כאן יש נסיון לעשות את הקרן הקימת, או את הרעיון של גאולת הקרקע, לנקודת מוצא לחנוך העברי. אני חושב, כי בנסוח זה יש צמצום, צמצום מדעת או שלא מדעת. עם התרחבות העבודה תראו מיד, כי הנוסח הזה הוא מוגבל ביותר, ותצטרכו להרחיבו. והוא גם ניתן להתרחב. השם אינו מעכב. כך, למשל, היו רבים שקראו תגר על השם “ציונות” בשעתו, שהוא מצומצם ביותר ואינו מקיף וכולל את כל התוכן הנשגב שיש ברעיון התחיה והגאולה. ובכל זאת לא עכב השם הזה ולא האפיל על מלוא התוכן שיש ברעיון התחיה. סוף כל סוף השם איננו אלא סמל, קליפה חיצונית בלבד. אני חושב משום כך, כי גם השם של גאולת הקרקע, או של הקרן הקימת, צריך וגם ניתן להתרחב ולהכיל בתוכו המון רעיונות ותכנים, שלפי הפשט הפשוט אינם מתקפלים לכאורה בשם זה. השם צריך לההפך לסמל. ואמנם השם “גאולת האדמה”, – שזהו תפקידה של הקרן הקימת, – הוא באמת שם הכולל בתוכו תוכן רב.

אם נשים לב למה שנאמר כבר גם בכנוס הקודם, כי באמת כל היצירה הלאומית לכל סעיפיה צומחת מן האדמה, הכל בא מן האדמה, כמו שהכל שב אל האדמה, ואין מקום לשום צמיחה וגדול של אומה בלי מקור ראשון של התחיה והגידול, – הרי באמת לא רק אפשר לעשות את האדמה לנקודת מוצא, – היא היא נקודת המוצא, ולא רק של החנוך, אלא של כל חיי האומה ושל כל יצירה.

האסון היותר גדול שלנו בגלות הוא זה, שאנחנו לא עמדנו על שום דבר של יצירה בתקופת צמיחתו הראשונה מן השורש, מן האדמה. לא היינו שותפים ל“מעשה בראשית” אלא ל“מעשה אחרית”. אנחנו הגענו תמיד לרגע של גמר המלאכה, ולאחר שכבר עברו על היצירות החבלים הראשונים, חבלי הלידה וחבלי הגידול, באנו אנחנו בתור משתתפים לגמר מלאכה. אתם יודעים את החידוד הידוע של שני שותפים חוטבי עצים, אחד יהודי ואחד גוי, שזה חוטב את העצים וזה קורא “הע”. אנחנו באנו אל ה“הע” תמיד. אנחנו לא ראינו ולא השתתפנו בתקופות הראשונות, הראשוניות, של כל דבר יצירה. בכל מקום ובכל ארץ הגענו בתור מסייעים או משתתפים אל האמצע, התחלנו מן האמצע או מן הסוף. והרי עיקר הזכות שמגיעה לאדם על יצירותיו ועל ההנאה מהן, היא רק זו שבאה כגמולו הטבעי בשכר החבלים הראשונים, שהם גם הקשים וגם המסוכנים ביותר. הקפיצה הראשונה, ההכרעה הראשונה, לגשת לעשות איזה דבר מתחלתו, זהו המומנט של הסכנה הגדולה והגבורה הגדולה. ואם כן היהודים שהם משתתפים בהנאה של יצירות בעולם בלי יסורי יצירתן הראשונים, הרי נהנים במדה ידועה מן הגזל. שהרי נהנים הם – במקום שמתירים להם – במדה שוה עם יתר בני האדם, בעוד שהם לא ידעו את יסורי היצירה הראשונים ולא הרגישו בהם.

נקודת המהפכה או אותה הריבולוציה, שהכריזה הציונות בישראל, זוהי, להרבות ביסורים ולמעט בהנאה, מפני שכל מה שאנחנו מתקרבים לתקופת היסורים עדיין ההנאה של היצירה היא מועטה. ההנאה באה בסוף, לאחר שהעץ מביא את הפרי. אנחנו קבלנו אל עצמנו להרבות את יסורי קיומנו ביצירתנו ולהרחיק מעט את ההנאה, ואולי גם לצמצם אותה. סוף סוף כל אדם הבא לא"י מן התרבויות העשירות והגדולות הוא ממעט בהנאה של תרבות ושל חיים, אבל תחת זה הוא נעשה שותף ליסורי היצירה. מובן מאליו, כי גם ביסורים אלה יש הנאה ועונג מיוחד. זהו עונג היצירה עצמה, זהו עונג היסורים. אבל אלה הם ממין אחר לגמרי.

והנה אם אנחנו אומרים לעשות את הרעיון של גאולת האדמה לנקודת מוצא, אני חושב, כי אל לנו לצמצמם את הנקודה הזאת בצורתה הרשמית. כלומר, התפקיד של הרעיון הזה איננו רק להרחיב את פעולת הקה“ק כדי לגאול עוד מעט קרקע, כדי לאסוף עוד מעט כסף. אם ככה נבין את זאת, לא נשיג הרבה. יתר על כן, אם אפילו נעלים על הכונה הזאת, נעלים מתוך קצת ערמומית קדושה ונאמר: חלילה, כוונתנו היא באמת לחנוך מלא ושלם, אלא שבכל זאת, בעקיפין, נרבה על ידי כך את הכנסות הקה”ק – אפילו ערמה כזאת גם כן לא תצליח וסכנתה מרובה מתועלתה.

רוצים אתם לעשות את רעיון הקה“ק לראש פנה בחנוך העברי ומכוננים לברוא מכונה בשביל כך. אמנם משתמשים אתם בצורות יפות, אתם אומרים לברוא ספרות, ולא חלילה ספרות של תעמולה אלא ספרות ממש, בכל זאת יש לפעמים שאנחנו שומעים מתחת לכל זה רק קול של גלגלי מכונה, הכונה האחרונה היא בכל זאת להשיג תוצאות חמריות בשביל הקה”ק. ואני אומר שהדרך הזאת היא מסוכנת. נקודת מוצא לחנוך אי-אפשר לעשות רעיון זמני, ואפילו רעיון קדוש כגאולת האדמה. אם כל האדמה תהיה כבר ברשותנו – הרי יכלה כחו של רעיון זה, והחנוך מה יהא עליו? יסוד לחנוך צריך להיות דבר נצחי. כמובן, החנוך עד היום גם בכל העולם לא מצא עוד את יסודו היחידי. עדיין הולכים ומחפשים אותו. יש אומרים: היסוד צריך להיות תועלת האומה, יש אומרים: תועלת האנושיות וכו'; אבל על כל פנים הכל מודים, שאי אפשר לבסס את החנוך על רעיון זמני. ה“ארץ”, האדמה בתור יסוד ושורש יצירה היא בלי ספק דבר נצחי. אבל קנית הארץ, גאולת הארץ במובן מצומצם, מחוץ לכל מסכת הרעיונות של התחיה הלאומית, קנית הארץ בתור יסוד יחידי לחנוך היא דבר מסוכן. ולפיכך הייתי רוצה, שהשם של גאולת הארץ, או “הקרן הקימת” – קראו לזה בכל שם שתרצו – ישאר רק שם בלבד, והתוכן שלו יהיה רעיון נצחי גדול; הייתי רוצה שאתם תרימו את השם הזה לגובה גדול, שיהיה ניתן להתפרש באלף פנים, כמו כל רעיון דתי, ממלכתי, אנושי או מוסרי, שיקיף את כל צדדי החיים העבריים.

אתם יודעים, למשל, מה שעשו היהודים בהשם “תורה”. “תורה” לפי פשוטה אינה, לכאורה, אלא ידיעת הספר, תלמוד תורה, אבל לאיזה גובה – כמעט קוסמי – הרימו היהודים את רעיון ה“תורה”! הגויים, למשל, אף הם לומדים תורה, אבל לעולם אין בתוך המושג “תורה” של הגויים מה שהכניסו בו היהודים. הייתי רוצה, כי רעיון גאולת הארץ יעלה אף הוא לגובה גדול כזה, שיהיה מתפרש באלף פרושים, כמו שיש מ“ט פנים ושבעים פנים לתורה,ועוד זאת, בפדגוגיה ובחנוך הכונה – הטנדנציה – פוסלת, ועפ”י רוב היא משיגה את המטרה ההפוכה, וביחוד אם החניכים מרגישים בכונת המחנך להשפיע עליהם בכוון מסוים. אין משום כך להדגיש ולהטעים בחנוך את הנקודה הבודדת על חשבון יתר הנקודות.

אם נשתמש איפוא ברעיון גאולת הארץ, עלינו, ראשית כל, להרחיבו ולהעלותו הרחבה גדולה ועליה מרובה, והשנית שלא להשתמש בו בצורת “דוגמטית” יותר מדי. אין, כמובן, רע בדבר אם תוציאו ספרים מיוחדים או תמציאו אמצעים חנוכיים אחרים לשם הגברת הרעיון של גאולת הארץ אבל בעיני טוב יותר, אם החנוך הזה יבוא ממילא, שלא מדעת, כלומר, אם בשעה שאתם מלמדים חשבון תקחו את המספרים מן הקרן הקימת, תביאו שאלות ודוגמאות מן הסטאטיסטיקה של הקה“ק. וכן בשעה שמלמדים היסטוריה ויש צורך להביא דוגמאות למסירות נפש של כבושים, של מעשי גבורה, של רצון חזק ואופי שלם וכדומה, תביאו עד כמה שאפשר דוגמאות מן החיים שלנו בארץ-ישראל. אם תלמדו טבע, אז קודם כל תשדלו, שיכיר התלמיד את הטבע ע”י דוגמאות לקוחות מחיי א“י. וכן בכל פנות הלמוד, באופן שרעיון גאולת האדמה והקה”ק לא יהא עומד בודד ונתון כ“בריה בפני עצמה”. כל מה שתדגישו אותה יותר ותטעימו אותה יותר, תמעיטו את דמותה. אם מבדילים מתוך קומפלכס של רעיונות נקודה אחת ומדגישים ומטעימים אותה, יש לפעמים שמעוררים בלב ה“מושפע” גם הרצון להתנגדות באופן פסיכולוגי, כאמור. אבל אם מבליעים את הדבר בכל חלל אוירו של החנוך באופן שהוא יעמוד בו ויפעול ממילא, מן הבוקר עד הערב, בכל אטום, בכל נקודה ונקודה, הרי זה פועל לא רק מדעת, אלא גם שלא מדעת, והשפעה שלא מדעת ערכה יותר גדול.

אני אומר זאת מפני שהמורים עפי“ר נוטים לדוגמטיות, מהפכים כל רעיון ל”קטכיזם“, לפורמליות. לא כל מורה יכול להכין לו חומר ולתת את הדברים במלוא רוחבם ועמקם, ועפי”ר יש לו “סדור”, שמביאים לו מן המוכן והוא משתמש בסדור זה ומהפך את הכל לדבר פורמלי. יש סכנה גדולה בפורמליסטיקה כזאת של חנוך הילד מתוך רעיון אחד של הקה“ק. צריכים המורים להבין, שהקה”ק בתור בסיס לחנוך היא רק סמל ולא יותר. עיקר הכונה הוא לקשר את האומה עם המקור הראשון של כל יצירה. ילדינו צריכים לדעת, כי מי שאיננו יוצר מתוך האדמה את כל ערכיו הוא חצי איש, “לא נקרא אדם הראשון אדם עד שעבד אדמה” אמרו חכמינו. אם כן הייתי מיעץ לכם, רבותי, שלא תתחילו את החנוך של הקה“ק רק מתוך הספרות שנבראה לשמה. עליכם ללכת אל המקור הראשון, ובלי ספק תמצאו חומר כביר ורב מן התנ”ך עד ימינו, חומר מתאים לצרכיהם, אעפ“י שלא נכתב לכתחלה לשמו ולשמה של גאולת הארץ ושל הקה”ק, מפני שכל הספרות שלנו היא באמת “גאולת הארץ” במשמעה העליונה, המקיפה, מפני שגאולת הארץ כוללת הרבה מאד. את החומר הזה יש, כמובן, ללקט ולברור ולסדר מתחלה. נסיון אחד במקצוע זה נעשה כבר. כונתי ל“ספר הארץ”, ואולם אין זה לפי שעה אלא דוגמה קטנה, המלאכה בפנה זו עדין מרובה.

ואני רוצה עוד לצעוד צעד אחד. אם רעיון “גאולת הארץ” הוא סמל, כי עתה צריך הסמל להתרומם עוד דיוטה אחת. התלמידים שלנו צריכים לדעת, כי כשם שיש קרקע חמרי, שממנו נובעת כל יצירה חמרית, כך יש גם קרקע רוחני, שממנה נובעת כל יצירה רוחנית, ועליהם לדעת, כי בלי מגע עם הקרקע ההוא, ובלי חרישתו וזריעתו, אין מקום לגידול רוחני אמתי. וכאן אני צריך לפרש, אם אין הדברים מובנים מאליהם: דוקא רעיון התקשרות אל המקור הראשון, מקור כל יצירה, אל האדמה, אל הקרקע, מחייב אותנו למצוא גם את הקרקע הרוחני ולגאול גם אותו. אין גאולה אחת בלי גאולה שניה. אם לא תקיפו את החניך שלנו לא רק בקרקע תחת רגליו, אלא גם באויר, אם לא תטעו בלבו את הצורך לגאול גם את האויר הלאומי עד רום שמים, – לפי הנוסח המקובל בכתיבת שטר מכירה על הקרקע: “מתהום ארעא עד רום רקיע”, – ולעם שלנו הרי יש אויר גדול מאד, שהוא מקיף אותו, הוא אויר היצירה שלנו של כל הדורות – אם לא תעשו כן, לא יצאתם ידי חובת חנוך שלם.

טוב הוא רעיון “גאולת האדמה” בתור יסוד לחנוך, טובים הם האמצעים המוליכים לכך, אבל צריכים להבין את הדבר הזה באופן רחב מאד, צריכים להפוך גם את הקה"ק לסמל עליון של מקור ראשון, גם בחומר וגם ברוח. צריכים לעשות את החנוך של גאולת הארץ באופן שלא יהיה מורגש, שלא תהיה (עמ' קמ – מלה מחוקה ) לכל הפחות בשביל החניך הכונה להשפיע עליו השפעה פוליטית רק לטובת מוסד ידוע. וכל זה צריך להעשות בקונטקט, בחבור עם החנוך המלא והשלם של כל כחות נפשו וגופו של החניך ובקשר עם הקומפלכס של יתר הרעיונות הלאומיים שלנו בתחלתם ועד סופם. צריך לברוא רעיון של גאולת אדמה כזה, שיהיה מתפרש על-פי “פרדס” על-פי פשט, רמז, דרש וסוד, שלא יהיה רק פשט בלבד, כמו שגם התורה אף היא נדרשת על-פי “פרדס”. סוף דבר, לא רעיון מצומצם באותיותיו, אלא רעיון “סמל”. רק באופן כזה תצליחו, מפני שהילדים מרגישים בחוש, איפה מתחילה הפוליטיקה – אפילו הפוליטיקה הגדולה, אלא שיש עמה כונה להשפיע עליו – ואיפה יש חנוך עליון, כונה לעשות אותו לאיש שלם, לאיש בעל כחות מפותחים.

השמרו מן הצמצום! לכו בדרך זאת, אבל בצורה רחבה. צריכים לסמל את הרעיון הזה ולפצל אותו ורק אז תמצאו גם את הדרכים האמתיות וגם את צורות המעשים, שעליכם לעשות, מפני שהסמל בכר משמש מקור גם ליצירה וגם לפעולות מעשים רבים המתאימים לו. אבל רעיון מצומצם הוא מוגבל מאד ושיטת המעשים שלו ג"כ מוגבלת מאד, וסוף כל סוף תגיעו אל קיר אטום. דרך המעשים היא דרך אמתית ונכונה, בתעמולות וברעיונות טובים בלבד לא תעשו כלום. אבל המעשים יונקים מן הרעיון, ורעיון מצומצם – אין בו כדי יניקה והשפעה לזמן רב. עליכם להבין את רעיון גאולת הארץ כסמל נשגב ונעלה לחנוך שלם ומלא של הילד העברי.

(בועידת האגודה המחודשת בת“א, אדר ב' תרפ”ט).

רבותי וחברי!

אגודת הסופרים שחדשה את פעולותיה, הטילה עלי את החובה הנעימה לפתוח את הנשף הזה, שהוא הפגישה הראשונה של אגודת הסופרים המחודשת עם הקהל העברי. אני מבקש את סליחת חברי שהכשלתים בשם שאינו הגון לדברי הפתיחה המעטים, שנתכונתי לומר היום. השם הוא: “הספרות העברית בזמן הזה”. שם כולל וסתום שניתן להתפרש לכמה פנים ויש לו תביעות מרובות. לא עלה על דעתי לדלות את כל התוכן לשם הזה. התכוונתי רק לעמוד על נקודה בודדת בסוגיה זו בקשר עם תוכן החג של הוצאת הגליון הראשון “מאזנים”.

אתם יודעים, כי יש מקום להתאונן על הדלות של הספרות העברית, אין אנו, ברוך השם, עניים במקוננים. התיאבון הוא גדול והיכולת מעטה, אבל בכל התלונות (שהן, כמובן, צודקות) יש נקודה אחת של נחמה, בחזיון זה של הספרות העברית. לתבוע אפשר עד אין סוף. הכל תלוי באותו הצד שממנו אנו נגשים בתביעתנו: אם מצד בחינת ה“אין” או בחינת ה“יש”, מה שאין בספרות העברית; כמובן, זהו חלל שאין לו סוף, ואם נבוא מנקודה זו בודאי תהיינה כל תביעותינו צודקות והרגשת הדלות תהיה גדולה וקשה. אבל הרגשה זו תתמעט אם נבוא לדון על ה“יש”. אם נשוה את אשר היה לנו לפני עשרות שנים, אם נעבור על תולדות הספרות העברית החדשה מימי היותה לפי התפתחותה והתעלותה, נמצא מקום לנחמה; נראה כי עם כל העוני, העליה לא פסקה, וכל תקופה חדשה היא מדרגה עליונה מן הקודמת, גדולה בכמות ובאיכות. אבל זה יוליכנו למקום רחוק ואין זו השעה ואין זה המקום לעמוד על כך. אני אתעכב כאן רק על נקודה אחת, והיא נקודת השלטון של הספרות העברית.

גם המקונן הגדול ביותר לא יוכל להכחיש, כי הספרות העברית החדשה ירשה את המקום המכובד ביותר בארון הספרים ועל שלחננו. מלבד הספרים הבודדים, אבני השתיה לספרותנו, החל מהתנ"ך והתלמוד, שהם אינם נעקרים לעולם ממקומם הנאמן, הרי הספרות החדשה תפסה את מקום יתר הספרים הישנים. הספר העברי חדל להיות “ביכעל”, כלומר מחברת, והתחיל להיות ספר, ממש. הוא חדל להיות מותרות, הוא נעשה להכרח, ומצב זה של הספרות והספר העברי מטיל חובות קשים על הסופר העברי ואחריות יוצאת מהכלל.

אם גם בימי היות הספרות החדשה ענין של השלמה ושעשועים, גם אז לא היה היסוד של שעשועים ומשחק, – או יותר נכון, אמנות לשם אמנות. – חזק ביותר, כל-שכן כשהספרות ממלאת תפקיד אחראי של שליטה בעולם הרוח של הקהל העברי הסמוך על שלחן הספר העברי. הספרות העברות נעשתה למחנכת לילדינו, למורה-דרך לעם, ולכן במרכזה צריך להעמיד לא שעשועים והתפנקויות, כי אם את כל התוכן הרציני שבחיים.

והסופרים העברים בא“י – זה הקבוץ שנעקר ממקומו ונטלטל ובא לכאן לקבל על עצמו את כל יסורי הבנין של א”י ושל חיי האומה החדשים, ובכח הספרות העברית בא לכאן –, הם צריכים להתעמק הרבה ולחשוב את חשבון עולמם ואת חשבון עולמו של הקהל, שהם מדריכיו ומכווני פסיעותיו בחיים. חושבני כי רשאי אני להורות לחברי את חובתם ולפרש להם את החובות הללו, כיצד עליהם לנהל את השבועון, שהוא כל השרת של הסופרים, וששם צריכה להיות מובעת הדעה של מורי ההוראה שלנו בכל שאלות החיים, וביחוד בשאלות הספרות. לא אראה להם כיצד לעשות זאת, יעשו זאת כמדת כחם וכשרונותיהם. מצוות “עשה” יש להם בודאי הרבה וקשה לראות מראש את מספרן. אבל בתור ברכה, – או יותר נכון, בתור משאלה – הייתי מביע להם מספר קטן של מצוות “לא תעשה”, כדי שישמור העתון על כבודו ועל תפקידו.

ה“לאו” הראשון שהייתי מיעץ להם הוא: אל תגזימו. יודעים אתם כי ההגזמה היא מכת השטן של ספרותנו. או שאנו משמיעים תרועות נצחון בכל רגע או שאנו קוראים קינות; או שמחת-תורה או תשעה-באב, או חתנים או אבלים, או שמעריכים את הכחות יותר מהמדה, או שמבטלים אותם כעפרא דארעא. יכולת ההקצבה לקרוא את הדברים בשמם הנכון – בכשרון זה לא הצטיינה ספרותנו. והייתי רוצה שבעתון זה לא יהיה מקום לסגנון של גוזמא, של דברי הבאי.

ה“לאו” השני, ואולי הוא היה צריך להיות הראשון. אחד ממורי האנגלית אמר לחברו שבא ללמוד אצלו את דקדוק השפה: הכלל הראשון של הדקדוק האנגלי הוא שמדברים בקול נמוך, וכשמדברים בקול רם, אין שומעים מלה. רבותי, אין זו בדיחה, זהו טבעה של כל לשון ולשון. הצוחה והצריחה, שאולי היא תכונה מיוחדת לנו ולמזרחיות שבנו, ויש מיחסים אותה לנביאים, היא באה משוק הדגים – הקול הזה הצורם את האוזן והסותם את מבואות האזנים עד כי באמת אין הקול נשמע, – לא הייתי רוצה לשמוע מעל דפי השבועון. צריכים למצוא את הסקלה הנכונה לכל מאורע, בין בספרות היפה ובין בספרות הפובליציסטית, והייתי חושב זאת לנצחון גדול, אלו היה השבועון משמש לקמרטון לעתונות העברית בא"י.

ה“לאו” השלישי: השמרו מן הבאנאליות של “הימים הראשונים היו טובים מאלה”, ובכלל של קביעת ימים טובים בעבר ובהוה. אתם יודעים את קביעת הדרגות בספרותנו, של צעירות ושל זקנה, של ימים ראשונים ושל אחרונים. אלה אומרים: הכל בעבר, ואלה הכל בהוה, בעתיד. השקר הזה אינו צריך למצוא מקום בשבועון. יש מקום של הערכה והשואה, אך אין מקום לכללים. יש רק קנה מדה אחד: כשרון, הרגשת אחריות ושאיפה לאמת, ואז אין מקום לשום פלוגתות.

ה“לאו” הרביעי: אל תחטטו באשפה, אל תרבו לבדוק נגעים, הניחו זאת לזבובים. הכהן גם הוא נזהר בדברי טומאה, ואם הסופר הוא באמת כהן, אל ישכח כי נגעים זהו תמיד אסון וצרה. אם יעסוק מן הבקר ועד הערב אך בנגעים – סופו שינגע הוא עצמו. הייתי מיעץ שיתנו את לבם למצוא את החזיונות הטובים והבריאים כדי להרימם על נס, ועל ידי כך להשפיע ולחנך. דוגמה אחת של בריאות מרפאה יותר מכל מיני סממנים. ויפה אמר ברנר, כי כל דברי התוכחה והפובליציסטיקה לא קרבו את לבו אל הטוב, כמו שהשפיע עליו הספר של מאפו: “אהבת ציון”. מגבירים את הטוב ע"י הרמה על נס, וממיתים את הרע בשתיקה. התוכחה יפה במעוטה.

ועוד דבר: יש לנו נגע אחד, והוא הפתוס אשר גם-כן בא אלינו, כביכול, בירושה מהנביאים. וכאן רוצה אני לעמוד על הנקודה הזאת: יסוד הפתוס בספרות ויסוד ההומור הם שני קצוות שונים זה מזה. לצערנו הגדול, מעט אצלנו יסוד ההומור. קשה למצוא חמש שורות רצופות בתנ"ך שיש בהן הומור, תחת זה חזק מאד יסוד הפתוס. איני רודף אחר הון זרים ואחר תכונות שאינן באופינו, אבל הייתי חושב לאושר אלו סגלנו לנו, בשבתנו בין הגויים, בתור קו יסודי בתכונותינו, או לכל הפחות בתור ענף מורכב בגזע שלנו, את יסוד ההומור, זה הרואה את הדברים, ואפילו את החטא, בעין יפה, זה שהוא יודע גם “לשנוא מתוך אהבה”, ואם זה מתנגד לטבענו אנו צריכים להלחם בזה ועד כמה שאפשר לסגלנו לכך. יפה לנו שעה אחת של עין יפה ושל לב טוב מכל הקצף והארס אפילו אם הוא נבואי. רוצה אני שעה אחת של נחת, זו הסולחת מתוך בינה רבה. ואני בטוח שדוקא מתוך הומור (כמובן לא במובן הוולגרי) תשפיעו הרבה יותר מאשר בקצף על השפתים.

ועוד “לאו” אחד: בין שתתנו דברי מחשבה ובין שתתנו דברי אמנות, אל תדברו גבוהה גבוהה על האמנות. תנו לנו משהו מן האמנות עצמה, אל נא תמלאו את אזנינו דברים ריקים “על אודות האמנות”. מנסיוני הקטן יודע אני כי המדברים “על אמנות” הם – על-פי רוב – חסרי כח ואינם מבינים בה כלום.

ועוד “לאו” קטן: אל תרדפו אחרי הון זרים, “שבעה מקרא ואחד תרגום”. כאן בא“י אנו עומדים באמת לפני שאלה קשה. אם בחו”ל היתה לנו הספרות העברית כתוספת קטנה על העושר הספרותי שהיה לנו מהזרים, זה היה ספוק צורך אחד בתוך אלפי הצרכים האחרים. שם, בחו“ל, לא היתה הרגשת הדלות גדולה כל-כך. ולא”י באנו בתיאבון פרוץ כמעט, היינו סמוכים על שלחנות עשירים והרחבנו כשאול את תאבוננו. היינו סמוכים על שלחנות זרים בלשונות זרות, ולשוננו ככל כלי, שאם אין משתמשים בו הרי הוא מעלה חלודה. ולכן כשבאנו לא“י ונגזר עלינו להתפרנס רק על לחם עוני זה, נשארנו ביום אחד דלי-דלים, רק עם פת הלחם החרבה של הלשון העברית, והעוני והדלות נראו כאן בכל גדלם. ואעפי”כ הייתי אומר: נמעיט קצת את תאבוננו ואל נרדף למלא את ספוקנו בתוצרת זרה שמדלדלת וממעטת את כחנו. בלי ספק אסור לנעול את הדלת, צריך להביא את כל הטוב שיש שם, אבל לא למלא את כל השלחן במאכלי זרים. – “רוצה אדם קב אחד שלו מתשעה קבין של אחרים”, ו“טובה פת חרבה שלנו משור אבוס של אחרים”. עלינו ללמד את עצמנו למלא את ספוקנו מתוכנו. אל תרדפו אחר הזר. כחם של “השחר” ושל “השלח” – שני הירחונים שהשפיעו ביותר וחנכו לנו את הדורות – הוא בזה, שידעו להראות את כחנו, את אשר יש לנו לעצמנו על שולחננו. ואם בגלות הראו שני הירחונים הללו את כחם הממשי, כל שכן בא"י, שהספרות מלוה את דרך חיינו בכל שעה, בכל רגע, עלינו למצוא את הכחות הדרושים לנו, לגדלם ולרוממם ולחנך את עצמנו.

יש לי עוד כמה “לאו”ים, אשר מהם יוצאות גם מצוות “עשה”, אבל חס אני על הזמן ואני מבקש את סליחתכם אם אשאיר את הסוף לפגישה הבאה.

(בנשף שנערך ב“בית העם” בברלין, תשרי תר"ץ)

– – – עם כל מיעוט מספרם של היהודים בא“י, יש לה לא”י תרבות יהודית במדה מרובה יותר מבארצות הגולה. יהודי הגלות נוטלים תרבות מן המוכן, שיצרוה אחרים ונהנים ממנה, גם משתתפים בה. ואילו בא"י יוצרים היהודים תרבות משלהם, הם נעשים במדה זו לעם תרבותי, עד כמה שעולה בידם ליצור בכוחם וכשרונם עצמם דבר חדש. בית ספר יהודי עממי, שנבנה על-פי תכנית ארדיכל יהודי, בידי פועלים יהודים, ושיש בו מורים יהודים וספרי למוד עבריים – הרי הוא מעשה יצירה תרבותי עליון ושלם יותר מכל מה שיוצרים יהודים באוניברסיטאות של נכרים.

הרבה דנו והתוכחו על המושג של תרבות יהודית בגלות; החוג של התוכן החיוני שיש במושג זה הלך ונצטמצם יותר, את התרבות היהודית בנו על הדת או על המוסר. אבאר את דברי במשל ציורי, למה הדבר דומה? למקהלות נוגנים בסימפוניה על פני הקרח, שכל כלי-זמר יש לו נעימה מיוחדה שלו, פתאום נשבר הקרח וכל אחד מכלי-הזמר נסחף עם גוש קרח. החלקים שנתפרדו אינם מוציאים עוד סימפוניה, כל חלק וחלק מוכרח כדי לברוא את האילוסיה של המשך הסימפוניה, לנגן סולו. בתקופות הקדומות לקיומנו בתור עם היה המושג של תרבות יהודית רחב הרבה יותר ולא נשמע מעולם על יסוד אחר שלה לבד. היו חלוקי דעות, אבל לא עיקרי אמונה קבועים. היו מפלגות, אך לא שררה קנאות שאמרה, כגון “אגודת-ישראל”, להבדל מכנסת-ישראל.

הקנאות צרת הלב היא פרי הגלות, כל אחד מחזיק רק בקטע שלו מגוש הקרח, היהדות הפסידה את תכנה החיונו הממשי ובקשה מפלט לה ברעיונות מופשטים. החלקים שנקרעו הסתגלו לצורות חיים נכריות, לסימפוניות נכריות והפסידו את עצמיותם שלהם, את הנעימה המיוחדת שלהם. בא“י עתיד כל דבר שיברא שם לשאת את החותם של תרבות עצמית מיוחדת. בא”י נוצר כבר דבר למופת, לדוגמה; על-פי דוגמה זו יוסיפו לבנות גם בגלות. לגבי עבודת יצירה הרי עיקר החשיבות באיכות ובדוגמה קטנה אבל רבת-צדדים.

הלשון העברית שבעבר נדחקה מן החיים ונעשתה רק ללשון הספר, אבדו לה מעינות החיים של עצם החיים, הזורמים אל הלשונות החיות דרך הדיאלקטים. כמו מן היהדות כן גם מן הלשון נוּטל התוכן הממשי. את השמות הנרדפים הרבים, שמדע הלשון העברית מוצא, יש לבאר על-ידי-זה, שעם ההפרדה מן החיים הממשיים אבד גם התוכן המיוחד של המושגים הממשיים ונשאר רק התוכן הכללי, הטפוסי. אך אולי היה הדבר לברכה לתחית הלשון העברית, כי לא היתה לשון החיים של יום יום, אלמלא כך היתה, עם הנדודים הרבים של העם, ניתנת לשנויים גדולים וסוף סוף היתה נחרבת. אבל מתוך שהיתה שמורה בספרות מצאנוה כיום, בזמן שהלשון הגיעה לידי תחיתה, כלשון ספרותית. מן הלשון האידית קבלה הלשון העברית את האינטימיות ואת החיוניות; שתי הלשונות רכשו להן, כמו בחיים משותפים של נושאים, כמה וכמה קוים משותפים. בא“י חדלה הלשון העברית להיות לשון הקודש, ז”א אבדה לה ההצטמצמות במקצועות אחדים של החיים ונהפכת ללשון של יום יום; לעומת זאת הפסידה האידית את קרקע החיים תחת רגליה ומבקשת לה מפלט, כמו העברית לפנים, בספרות. – עברית נעשתה לשון-החיים, אידית – אידיאולוגיה. הלשון היא רק חלק אחד, אם גם חשוב של התרבות. בא"י חדלה הלשון העברית להיות אידיאל וסימן להשקפת עולם, אלא היא הופעה טבעית מאד. בשלשים השנים האחרונות נתעשרה הלשון העברית במלים מרובות יותר מאשר באלפים השנים האחרונות, אף כי אני דוחה כמה מן המלים המחודשות.

הישוב היהודי בא"י, הקטן בערך, יוצר, עם אמצעיו המועטים ביחס לקושי התפקידים, צורות חיים חדשות בשביל כל האומה; מחובתה של כל היהדות היא לתמוך בישוב הזה בתעודתו הקשה.

(בנשף הסופרים בירושלים, סיון תר"ץ).

רבותי! ענין הנשף הערב ברור לכם לשם מה הוא, ובכל זאת לא ברור הוא, כי אילו היה ברור בהחלט, לא היינו מסובים יחד.

אתחיל בספור מעשה שאני הייתי נושאו. כשנסעתי לחופה שלי, הוברר, שהעגלה המלאה מחותנים שכחה את החתן, כלומר: אותי. אין זה דבר בדוי, כך היה באמת. ותארו לכם את מצבי בתור חתן, שהייתי צריך לרוץ ברגל אחרי העגלה עד שנזדמנה לי בדרך עגלה אחרת וישבתי בה ובעזרתה הדבקתי את עגלת המחותנים ונדחקתי בקושי לתוכה.

מקרה זה מזכיר גם את ענין הספרות העברית בכלל והארצישראלית בפרט, שהיא בבחינת “חתן שנשכח”. אני אחד מאלה, שמעולם לא חשב את האמן העברי, הסופר העברי, בבחינת חתן הפטור מכל המצוות. יש חושבים, שהאמן-הסופר-המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו, והוא למעלה מכל החובות וה“שלחן ערוך” והמצוות, הוא פטור מכל החובות הלאומיות, ורק “סתם” בן-אדם חייב בהן. אני מעולם לא נתתי זכות כזו ליוצר העברי. זכות אחת יש לו – לשמור על זכותו המגיעה לו כמו לכל בן-אדם. הוא אינו נטול זכויות.

איני יודע, וקשה לי להבין זאת עד היום: מפני מה הסופר העברי והספרות העברית וכל יוצרי התרבות העברית נעשו בבחינת קבצנים ואורחים לא-קרואים בחתונה? מתיירא אני להגיד את הסבה, אולם עובדה היא, שמיום שעלתה הציונות המדינית, נדחפה הספרות הצדה – מתחלה בעדינות, ואחר-כך לאט לאט נדחפה לא רק מן המרכז אלא גם מן ההיקף, עוד מעט ויהיה מקומה מחוץ לתחום.

ובאמת הלא רק דרך הספרות העברית הגענו לתחיה הציונית; לולא היא לא היינו מגיעים עד הלום. כל הספרות במשך מאה וחמשים שנה היתה הכשרה לתקופת התחיה שלנו. מי שאינו מבין זאת – סימן הוא שלא עמדו רגליו על הר סיני של הספרות העברית. ואפילו סופרי ההשכלה, שרואים אותם אי-לאומיים, הכשירונו והביאונו עד הלום. אבל דבר זה לא יכחיש שום איש, שמסמולנסקין ואילך היתה הלשון העברית היחידה, שזקקה את הלאום, והיא הביאתנו עד התחיה, מפני שהיא היתה המדריכה. ואם הציונות העברית והספרות שלה, בכל הלשונות ששמשו את התחיה שלנו, נעשו עכשיו לשמשיה של התנועה, – הרי המומנט הזה הוא הוא שהסיח את הדעת מקיום הספרות כבעלת ערך עצמי, ספרות הנושאת את האידיאלים הנצחיים, המשמשת כולה מבע לכל מחבואי הנפש של האומה. והתפקיד, שנמסר לה – לשמש תעמולה, הוא שהזיק למקומה בהכרת האומה. ודוקא כאן אנו מרגישים את העלבון בקיום ספרותנו המשמשת לתעמולה. חלק גדול מן הסופרים העבריים נתפרדו איש איש למפלגתו ומשמש אותה בעיקר כאיש תעמולה, הקשורה באמביציות ובנמוקים שונים שאין להם שחר, ולא תמיד הם נובעים מתוך מצפוני הנפש הלאומית ורוח האומה. וכך הם הולכים וניתקים מן הכוחות הצפונים, הנמצאים במעמקי נפש האומה. וממילא גם כבוד הסופר הולך ופוחת.

יש הרושם, כאילו כל יוצרי הספרות הם לא בתוך מרכז התחיה, אלא מן הצד, ואם תמצאו, שראשי המנהיגים שלנו אבד להם הקשר עם הספרות – אל תתמהו על זה. איני מדבר כאן על חסרון תקציב לתרבותנו. אולי טוב לספרות, שאינה סמוכה על שלחן התקציב, ואינה כעבד המשמש על מנת לקבל פרס. אבל הסח-הדעת זה מפחיד מאד. מלבד החנוך, שהוא מוכרח לתפוס מקום בבנין שלנו, – כי בלעדיו הכל יתפורר, – בקשו-נא וראו, אם תמצאו בכל מנהיגי עבודת הציונות והבנין דאגה אחת לכל צורות גלוייה של הספרות.

כבר נזדמן לי לדבר פעם על היחס מצד ההמון הציוני ללשון העברית כשלעצמה, שהיא תנאי הכרחי לקיומנו בארץ. ואתם יודעים את היחס מצד ההמון ומנהיגיו אל ועד הלשון. עד היום לא הגענו לידי הכרה, שדוקא כאן בארץ ישראל אי-אפשר לנו להתקיים בלי אקדמיה לשונית, כי לשון בלי אקדמיה אינה מספיקה. ללשון המתפתחת מאליה יש לצרף גם כונה של אנשים המתיחדים לשם זה. ודוקא לשוננו, שאינה לשון הרחוב אלא לשון הספר, זקוקה לאנשים שיקריבו את עצמם כל הימים לשם “חפוש בספר”. ואף על דעת איש לא עלה הדבר הזה, ואף איש לא הבין מה שהבינו המצריים, שיסדו אקדמיה לשונית המתקיימת על חשבון הממשלה.

יש לנו בארץ ישראל כשלש מאות סופרים ועתונאים. המרגישים אנו במציאות קיומם בארץ כקבוץ הממלא תפקיד בקיומנו בארץ? ידוע הדבר, שלספרים מקוריים אין מו“לים. ואם יש כבר מו”ל מרחם – אין קונים לספרים. מציפים את השוק בתרגומים. איני מתנגד להם. אבל אם הם מחניקים את המקור, אין תקוה לחנוך, כי החנוך צריך להתפרנס מן המקור העברי. מאין יקח המורה חומר לפרנס את נפש הילד, את רוחו, ולקשר אותו עם העבר שלנו, עם כל התוכן הרוחני ועם העתיד שלנו הנובע מן העבר? הגיעו בעצמכם: אילו היו הספרות הגרמנית והרוסית מלאות תרגומי-מופת ואין להם סופרים מקוריים משלהם! הרי ספרות כזו אינה ראויה לשם ספרות! ואם נמלא את ספרותנו בתרגומים ולא ב“מקור”, שהוא חוט השדרה של הספרות, הרי זה יהיה חלל ריק. אין מפרנסים אומה ב“טפל”, בתרגומים, כי הם לא ימלאו את מקום ה“עיקר”.

הספרות, שהיתה לנו בת-לוי בגולה, דוקא כאן נדחפה אל הדלת והמזוזה ונעשתה לשמשת המפלגות והתנועות כבעלת תעמולה. אבל היא נדחתה מן המרכז, ואין לה מקום בלב, ורואים אותה כאילו אינה. לפעמים אני שואל את עצמי: אולי זה אשמת הסופרים עצמם? אולי אינם יוצרים דברים חשובים, לפיכך אינם שופכים ממשלתם על הקהל שלנו, שישים לבו אליהם. אבל חושבני, שדעה כזו תהא מוטעית. ספרותנו בכל הדורות, ואפילו בימי התנ"ך, וכל שכן בימי התלמוד, היתה גם-כן בת-לוי לחיים פעוטים. עם ישראל היה מדרס לעמים גדולים פי כמה וכמה: הוא היה עם קטן שאין לו חלק ונחלה בפוליטיקה ואני בטוח, שדברי הנביאים בזמנם נראו אז כקטנים, כפעוטים, כי הם שיקפו את חיי הארץ והעם בזמנם. כל שכן שכך היה הדבר בימי הבית השני, שהחיים היו אז יותר נמוכים ושפלי קומה, וגם הספרות של אז היתה יותר נמוכה ושפלת קומה. ובכל זאת דוקא אחרי אלפי שנים הנה הדברים, שנראו אז כקטנים, נראים עכשיו בעינינו ובעיני כל העולם כמאורעות גדולים, והאישים שהתהלכו אז בתוך החיים האלה נראים לנו כענקים, והחיים שמסביב להם – קולם הולך מראש העולם עד סוף העולם. עד היום הם כחדשים בעינינו. ואני חושב, שאין לנו להתענוו יותר מדי, כי אפילו הקבוץ שלנו עכשיו אינו יותר קטן מאשר הקבוץ בימי עזרא. אני מאמין בדבר, שעם התקופות ילכו ויגדלו המאורעות שלנו, והחיים שלנו יתפסו מקום גדול בהכרה האנושית, כי כך היא סגולתה של ארץ זו והעם השוכן בה, שהקטנות שבה הולכות ונעשות גדולות באחרית הימים. וחטא גדול נחטא לעצמנו ולעולם כולו, כחטא שחטאנו אז בימי ירמיהו – איני מקיש ומשוה – אם נתיחס לסופרינו וליצירותיהם במדע, בשירה, בפילוסופיה ובפובליציסטיקה (גם בתנ"ך יש פובליציסטיקה) – אם נתיחס כך בזלזול ליצירה שלנו ולא נתן לה את המקום הראוי לה על-פי העבר וההוה.

זכורני, שאחד העם ז“ל נתעורר מחמת המצב העלוב של הספרות ורצה לארגן את הסופרים, שיכירו אותם ויתחשבו בהם כמו בכוח פעיל בארץ-ישראל ושירגישו אותם כגורם משפיע, בכוח יצירתם עצמם, ולא כשמשים למפלגות. הוא היה אז כבר חולה ואמר בכוחותיו האחרונים: “אל נא תכבו את הנר ואת האש, כי אם תכבו את אש-הקודש יעזבו אתכם הצעירים, כי מה להם כאן בלי אש-הקודש”? סוף כל סוף אם אנו מחזיקים כאן מעמד, הרי זה בכח אותם הניצוצות שהודלקו ע”י הסופר העברי והספרות העברית, שהיתה האוצר היחידי שנשתמרה בה אש הקודש. אם אניתנו מתנועעת, הרי זה לא בכח המפרשים הנראים לעין, אלא בכח הרוח הנעלמת מן העין. חושבני, שתחת ערמות הכוחות המפלגתיים עדיין עוממת אש-קודש. ואם נהפוך את ספרותנו לגל של רומאנים ומתוך היסח דעת תלך ותכבה האש, לא תהיה לנו תקומה כאן. הסורוגטים, הבאים במקום יצירה אמתית, לא יצילונו.

אנו פונים איפוא לקהל העברי שיתכונן לדבר זה ויבוא לעזרת הסופר והיצירה העברית איני חושד בסופר העברי, שיעשה “ברוגז” ויהפוך עורף, אבל תהא לו רשות גדולה להתרעם ולהפוך פניו אל הקיר ולדרוש את עלבונו. כאן בארץ-ישראל הוא המקום היחידי לנשמת הסופר, והקהל העברי צריך להבין זאת וצריך לראות בסופר וביצירתו תנאי הכרחי לבנין ביתנו הלאומי. אין אני בא בתרעומת על ההנהלה הציונית המטופלת בדאגות, אבל על הקהל יש ויש לקבול. חרפה היא, שאין עדיין מקום לעתון לא מפלגתי. אם בגולה אין אפשרות קיום לעתון אי-מפלגתי, היכן היא האפשרות אם לא כאן? הנה נעשה עכשיו הנסיון לקשר את הסופר עם הקהל. ואנו מבקשים מאת הקהל, שיהיה שותף לנו; יזכור כל אחד מכם, שהסופר העברי הוא שהביאהו הנה, והוא צריך, איפוא,לתת לסופר העברי את היכולת ליצור כאן ולחיות כאן. אלה הזוכרים את ערך השפעתה של הספרות העברית לפני שלשים שנה בגלות, כובשים את פניהם בקרקע וחורקים שן. הרבה סופרים עזבו את המערכה, כי יחס כזה מצד הקהל עולב ומרגיז כאחד, ולא הכל יכולים להשלים אם זה. אני מקוה, שעל ידי התאמצות הסופר ביחד עם הקהל, תנתן האפשרות לסופר ליצור לו מקום כבוד הראוי לו בארצו, לפי כבודו בתוך עמו.

הריני לומר לכם את האמת, אף כי אני מתגדר במעשיות אינני נותן ערך גדול למעשיות במקצוע התרבות. וזו היא הצרה, שאין עסקינו מבינים זה. אמרתי פעם לוויצמן ולעוד מנהיגים, שאנו מחוסרי כשרון לעשות תעמולה, למרות המרץ המתבזבז לשם כך. אם חושבים, שתעמולה היא – דברים הנדפסים בפשטות: “ארץ-ישראל זקוקה ליהודים וטובה להם, ובכן תנו כסף!” – הרי זו טעות. נומברג ז"ל אמר לי בהיותו בארץ-ישראל: אני מתפלא על הציונים, על חוסר כשרונם לנהל תעמולה, “לספר דברים כהויתם”. חושבני, שהתעמולה הטובה ביותר היא – חוסר הכונה לתעמולה. יתר על כן: אם אפילו מסתירים כוונה זו, אבל מאחור מתכוונים לכך, הרי זה רע. תעמולה כזו, שאינה מדברת על כסף, ומסייעת לכסף – גם כן פסולה. (אני מבקשכם, שאל תחשדו גם בי, שמאחורי דברי הטחה אלה נגד דרכי תעמולה כאלה מסתתרת גם כן כוונת כסף), אין דרך-ארץ והרגשה של כבוד ליחס זה. אפילו אם יציעו עשרים כרים וכסתות על כוונה זו, ירגישו בה, כאותה בת מלכה שהרגישה בעדשה, שהיתה תחת הכר העשרים. לעם יש יראת הכבוד, אם הוא רואה יצירה לשמה.

למשל, אם היינו מרכזים עבודה לשמה, כגון אנציקלופדיה כללית, שיש בה מקום למאות ואלפי עובדים למשך שלשים שנה, שתקיף את כל עבודת הרוח – ויש מקום באנציקלופדיה ליצירת הרוח אף שיש בה מיכאניות קצת. עבודה כזו המעסיקה הרבה אנשי רוח והמקשרת הרבה עובדים מארצות שונות, אילו יצאה אל הפועל בשלימות, במובן החיצוני והפנימי, הרי זו היתה התעמולה הטובה ביותר בלי שיהיה בה רמז לתעמולה. עצם האנציקלופדיה, ביצוע דבר כזה והוצאתו לפועל, היה מביא לנו סימפאטיות אלף פעמים יותר מכל מיני תעמולה. אילו היינו מיסדים עתונים לא לשם תעמולה, אלא לשם עצמם, בכוונה טהורה לשם תועלת העם, והיו רואים את הקבוץ הזה הארצישראלי המוכיח את כשרונו במפעלים, היה דבר זה אלף מונים יותר גורם לרכישת סימפאטיה למפעלנו מעתונות תעמולה.

בענין בנין הארץ דבר זה מובן. סבורני, שמשק עברי הנעשה בלי השתתפות מצד מוסדות צבוריים, אלא על ידי אנשים בכוחות עצמם, מגדיל את כבודנו יותר מן הדברים המכוונים לעשות רושם. ואילו היו יוצאים מארץ-ישראל מפעלים כאלה הנעשים על ידי האוניברסיטה, גם על ידי אנשים שונים, היה דבר זה משפיע יותר מכל. משק טוב משפיע אמנם, אבל אי אפשר לשלחו לחוץ-לארץ. הספר שאפשר לשלחו מעבר לימים “תופס בגרגרתו” של האיש ההוא. חושבני, שדברי ספרות שנכתבו בכוונה לשם ארץ-ישראל ולשם מוסדות שונים, לחרפה הם לנו. הכשמשים תעשו את סופרינו? אני הייתי מרחיק סופרים כאלה. כל אחד מביא תועלת לעם אם יעשה לפי כוחו ויצירתו. התועלת היא אם הסופר הוא חפשי, ודבר זה מועיל יותר גם לעם ישראל וגם לסופר.

(מתוך הרצאה בקובנה, אלול תר"ץ)

בשעה שמדברים על ארץ-ישראל צריכים תמיד להביא בחשבון שלשה מומנטים: היהודי, הערבי והאנגלי.

הציונים נמצאים בשעה זו במצב של מבוכה במדה ידועה. מה שאירע אשתקד בארץ-ישראל, יחסה של ממשלת אנגליה והגזירות של הזמן האחרון בנוגע לעליה – הדהימו ממש חוגים גדולים משלנו, ורבים ממנו הגיעו כמעט לידי יאוש גמור. ואחרים מתוך המחנה מדברים עכשיו בכעס ובזעם על דבר גילוי-דעתו האחרונה של וויצמאן בדבר “המדינה היהודית”.

אני הייתי נוכח בשעה שוויצמאן גילה דעתו זו. אפשר, שהיו כאן מלים בלתי מוצלחות, מלים מיותרות. ואפילו אם היו צריכים אפשר הדברים הללו להשמע מתוך נימוקים פוליטיים, ואפילו אם לא היה בהם אלא משום “תמרון” בלבד, – מכל מקום, מודה אני, יכולים וצריכים היו הדברים הללו להאמר ביותר רכות, ולא היה אז גלוי דעת זה כל כך מכאיב, צורב ומצער. כל זה אמת. ואני, אחרי שמעי את דברי וויצמאן אלה, ובעודני עומד תחת הרושם החי והצורב, אמנם שאלתי אותו תיכף: כל זה למה? מפני מה ולמה היה לך להגיד כדבר הזה? והוא השיב לי. אבל מודה אני ומתוודה, כי אפילו אלמלא הייתי מקבל ממנו אותה תשובה שקבלתי, הייתי מכל מקום מלמד עליו זכות. והטעם פשוט: כלל זה יהא בידינו: אין דנים את האדם על פי דבור אחד, זה או אחר, בלבד; אלא דנים אותו על פי כולו, על פי כל דבריו וכל מעשיו בכל הזמנים ובכל המקומות. וחלילה לנו לשכוח, כי יודעים אנו ומכירים את וויצמאן ואת פעולתו לא מתמול ולא משלשום, כי אם זה הרבה עשרות שנים. וויצמאן, לדעתי, הוא אחד מן הגדולים בדורותינו, והוא סוף סוף שכתב פרשה גדולה ונהדרה, פרשה שלמה וחדשה בדברי ימי תחיית אומתנו: פרשת הכרזת בלפור והסוכנות היהודית!

שני מומנטים גדולים היו בתולדות התחיה שלנו: חבת ציון – זו התביעה הראשונה, הדרישה הראשונה כלפי פנים, כלפי היהודים, שהם עצמם יתחילו דורשים ותובעים את ארץ-ישראל והציונות; הרצל והקונגרס, – זו התביעה לגבי העולם הגדול, הדרישה מאת האנושיות כולה, להשיב לנו את הגזילה, להחזיר לנו את ארץ-ישראל. שני המומנטים הללו גדולים הם, אבל גדול מהם הוא המומנט השלישי – זוהי מצד אחד הכרזת בלפור, כלומר: ההודאה בזכויותינו ההיסטוריות ומלוי דרישותינו מצד העולם הגדול החיצוני, ומצד שני – הסוכנות, לאמר: הדרישה החדשה מאת העם היהודי, התביעה החדשה ממנו עצמנו, לבנות את הארץ ולהקים את הבית הלאומי. ומומנט שלישי זה הרי במדה גדולה הוא מעשה ידיו של וויצמאן, ולו אנו חייבים תודה בעדו!

העולם הגדול הכיר בזכותנו על הארץ ונתן לנו את הרשות לבנות לנו שם בית לאומי. אבל לגשם את הדבר, לממש אותו ולעשותו דבר שבמציאות, צריכים וחייבים אנו בעצמנו. עם, אפילו כשיש לו זכויות היסטוריות על איזו ארץ שהיא, חייב לכבוש אותה במו ידיו דוקא. ויש הרבה מיני כבושים של ארצות. יש כבוש של חרב, של כוח, ויש, כביכול, כבוש של תרבות למראית עין, שהוא נתמך בסתר על ידי החרב. מתחילה שולחים מסיונרים, הצריכים, כביכול, להביא תרבות ואנושיות לנכבשים; אחריהם הולכים הארכיאולוגים, הבאים, כביכול, גם כן רק בכוונה טהורה, לעשות חפירות לשם המדע והאנושות בלבד. אבל מאחריהם הולכים ומגיחים החיילים ורוביהם. ומתחיל אז הנצול של עבודה זולה; ואחר-כך בא כבר הכבוש המוחלט על כל פרחיו ונצניו.

ופעם הראשונה בהיסטוריה הולכים אנו היהודים לכבוש לנו מולדת בדרך חדשה לגמרי. בלי רמיה ושפתי שקר הולכים אנו לארצנו. בלי להסתיר את זכותנו ההיסטורית, בלי חפות על זיקתנו לארצנו, – בשגם לא היתה עדיין בהיסטוריה שלנו אפילו עשרת-שנים אחת, שבה הסתלק העם היהודי מארץ ישראל ומשך את ידו הימנה. אנחנו שבים לארץ-ישראל, ובלבנו הכוונות היותר כנות וישרות. אנחנו באים שמה לא לשם בקשת עושר ורכוש, ולא לשם חיי בטלה. אדרבא ואדרבא! אף גם איננו באים לשם בכוונה להצר לאחרים, לנשל את מי שהוא, לרושש את מי-שהוא. לא מניה ולא מקצתיה!

הארץ היתה במשך הזמנים למדבר שממה. אין ירק ואין עצים. האדמה כולה גרב, גוף שפשטו עורו מעליו, שלד מת. צמח ויער נעקרו משורש, ומסביב שאיה ועריה. ועומדים כפרים ערבים – אין סימן ירק ואין זכר עץ; עוני ורעב, עוורון-עינים וצרעת – זהו מנת חלק היושבים בם כל ימי חלדם; ומסביב שממה וחורבן. ורק כל מקום שדרכה שם רגל יהודי, הכל מיד משתנה תכלית שנוי; הכל– ואפילו הכפר הערבי המרופש והמצורע. גרב האדמה מתכסה שערות, הצרעת הולכת ונרפאת. ירק דשא וירק עץ עוטף את הארץ, והחיים נעשים אנושיים, תרבותיים. למרות כל השסויים וההסתה הרי באו ערביי שכם. – זו העיר הערבית הטהורה, – לראש עירית תל-אביב והתחננו לפניו, שיבאו היהודים להאחז בתוכם. ואין לך שקר גדול מזה, שענינינו אנו מתנגדים לעניני הערבים!

מתגוללים ערבים באהלים של מחצלאות, והם מטורפים מזבובים ועיניהם אכולות גרענת – ובאים רופאים יהודים ומרפאים אותם, ומחלימים אותם ועושים אותם אנשים בריאים וחזקים.

מתגוללים ערבים בבצות והם נגועי קדחת ואכולי מלריה ומתים בהמוניהם – ובאים צעירים יהודים ומייבשים את הבצות ומבריאים את המקום ומצילים את הערבים ממחלה וממות.

פעם נסעתי באניה עם אחד מה“טמפלרים”, והלז ספר לי, שעוד לפני חמשים שנה נסו כארבעים ושלש משפחות של ערבים ליישב את אדמת נהלל. ומה עלה בסופו של נסיון זה? עברו ארבע וחמש שנים, ושלשים ושמונה משפחות נפלו חלל מהמלריה, ויתרם נמלטו על נפשם. והנה באו לנהלל זו בחורי ישראל, ומהם בניהם של חנוונים, שוחטים ומלמדי תינוקות בישראל, ומהם בעלי השכלה גבוהה ובעלי אמנות יפה, והתנפלו באהבה ובמסירת נפש על הבצה, ליבשה ולהבריאה. ומה אנו רואים כיום הזה? בשנים הראשונות הביאו גם המה קרבנות אדם; אבל כיום הזה נעשה כל המקום מסביב בריא וטוב, עד כי תמותת הילדים הגיעה שם כמעט עד אפס!

והערבים מכירים ויודעים דבר זה, והם מודים בו. ולפיכך על שדה הכלכלה והמשק אין בינינו ובין הערביים ולא כלום. וכשבאים השסאים והמגרים מדון, לחרחר ריב ולזרוע שנאה בינינו, אין להם עצה אחרת בלתי אם להשתמש לשם מטרותיהם השפלות במומנט הדתי ולנצל אותו בתור נשק כנגד היהודים; והרי הם הולכים ומפיצים בדותות ובדיות, עלילות ובלבולים, כאילו אנו רוצים, כביכול, לגזול מהם את מקדשם, את “מסגד עומר” שלהם. ואף על פי שהיהודים הכחישו מאה פעמים ואחת את הבדותא הזו והודיעו גלוי, שאין להם שום תביעות על הכותל עצמו, ואין הם דורשים לעצמם אלא זכות של תפלה בלבד; – מכל מקום מתאחזים השסאים בכל תוקף בקרנות העלילה הזו, – כדי לגרות את היצרים ולשסות את הערבים בנו.

אנו אין לנו שום פניות-ערמומיות. אין אנו מספרים מעשיות על דבר תרבות, שאנו נושאים בשביל האחרים, על דבר טובות ונצורות, שאנו מביאים בשביל הזולת. לא ולא! אנו מכריזים ואומרים גלוי ומפורש, שכל מה שאנו עושים אינו אלא בשביל עצמנו בלבד, בשביל גאולתנו ופדותנו. אלא שאם דרך אגב יהא מעשנו לברכה גם בשביל האחרים – אדרבה, יהנו ויתענגו על כל טוב! לעת-עתה יש בארץ ישראל די מקום לשני העמים, וגם לעתיד יספיק לשניהם. אין אנו רוצים להדוף את הערבים מן הארץ. אין אנו אומרים “לגרש אותם אל המדבר”, כמו שעשה אברהם אבינו בשעתו לישמעאל בנו. אדרבא, ישבו בארץ ויתערו בה. אבל ישמעאל חזר מן המדבר ובא אל הארץ והביא את המדבר אתו. ואנחנו באים ומגרשים את המדבר מתוך הארץ ועושים אותה ארץ של ישוב ותרבות בעד כל בניה-בוניה.

פעם כבר פרסמה ממשלת אנגליה ספר-לבן, לפרש את הצהרת בלפור, ומן אותו היום היא הולכת ומפרסמת פירושים מפירושי שונים, חדשים לבקרים. דבר זה מזכירני את ימי נעורי, בשעה שישבתי לפני רבי ולמדתי פרק בתלמוד. יש דפים שונים בגמרא. יש דף, שהפנים שלו מרובה על מפרשיו; דף כזה היה גורם לנו הנאה ושמחה רבה, כשהפירושים מועטים – סימן שהפנים עצמו קל הוא ונוח להבנה. אך יש דפים, שהפנים שלהם הוא מועט, רק שורות אחדות, והפירושים – ישמרנו האלהים! כרסנים, ורובצים כעננים שחורים מסביב. דף גמרא כזה היה מפיל על התלמידים אימה ופחד: וודאי, לא הכל כאן כשורה… גם ה“פירושים” הנפרזים של ממשלת אנגליה להפנים הקטן של הכרזת בלפור מבעיתים רבים מאתנו, וממלאים אותם אימה וחשש, שמא חס ושלום יאכלו הפירושים את הפנים?! כשאני לעצמי, לא יראתי מעולם את הפירושים הכרסנים שבתלמוד ואיני חושש גם לפירושים הארוכים של אנגליה…

כלום סוברים אתם, כי הכרזת בלפור זהו דבר שבמקרה, דבר שנעשה על-ידי אנגליה בלי מחשבה הוגנת תחילה, – דוגמת ליציטציה של עליות בבתי- מדרשות, שפלוני ואלמוני, שכור חדווה של חתונה, העלה פתאום את השער עליהן? וגם אנגליה כך, בהיותה תפוסה אחרי המלחמה על ידי ווילסון ועיקריו הגדולים והמצלצלים ע"ד העמים הקטנים, עמדה והכריזה מה שהכריזה בלי ישוב הדעת ובלי הכרה ברורה?! מי שאומר כך, אינו אלא טועה טעות גסה. אין מקריות בהיסטוריה; הכל בה מדוד ושקול מראש, הכל חשוב ומחושב מתחילה ועד סוף,ואין פליטת-פה או פליטת-קולמוס, אלא הכל צפוי ומוחלט מראש.

יש קומבינציות פוליטיות ויש אקט היסטורי. יש “חשבון קטן” של חיי השעה ויש “חשבון גדול” של חיי עולם, של ההיסטוריה. הכרזת בלפור אינה סתם ספיקולציה, או קומבינציה פוליטית: השאיפה לזכות בהסברת פניהם של היהודים (עתונות עולמית יש להם, השפעה על דעת הקהל האמריקאי יש להם, תעלת סואץ, דרכי החבור עם הודו, וכו' וכו'). לא ולא! הכרזת בלפור היא הכרח היסטורי, הצף ועולה ממעמקי האינסטינקטים. זהו דבר השייך כבר לרשותו של החשבון הגדול, ההיסטורי, הנצחי. אין זה חשבון בעל-ביתי של הרווחים הפעוטים שנזדמנו, – כי אנגליה זה כבר, זה מאות שנים, חשבה על שיבת ציון וגאולת ישראל! גדולי משורריה ומדינאיה זה מכבר נבאו על זה. עובדה היא, שזה הרבה מאות שנים לא ידעו באנגליה מנוחה בעטיה של שאלת היהודים. אל תדמו, שהעם הוא מורכב מ“בינוניות”, מ“חשבונות קטנים”; התנועות העמוקות הן הנותנות בטוי לשאיפותיו ההיסטוריות של העם, ואסור לשפוט את העם על פי “חשבונותיו הקטנים”, אלא לפי “חשבונותיו הגדולים”. לויד ג’ורג' וחבריו באו אל הציונות אפשר מתוך “חשבונות קטנים” של תעלת סואץ, וכדומה. אבל ג’ורג' אליוט והקודמים לה והבאים אחריה – היו שליחיו של ה“חשבון הגדול”, מלאכי ההיסטוריה, ואנגליה זו של “החשבונות הגדולים”, מתחברת לגאולתם של ישראל – וההכרזה היא הלבוש להתדבקות זו!

אפילו כשאדם עושה את מעשיו הזעירים – עומד באותה שעה מאחורי גבו כוח גדול, שהוא מצרף צירופים ועושה מאחורי כל המעשים הזעירים הללו איזה דבר גדול וכביר. בשעה שהאדם ממלא את תאוותו הגסה ביותר, תאוות בשרו השפלה, באותה שעה עצמה פועל בו ועל-ידו כוח נצחי, המתכוון לקיים את המין האנושי ולבנות ממנו בנין עדי-עד. ומה שבפרט הנהו ענין גם לכלל כולו, ללאומים וללשונות. הכל הוא כלי יוצר בידי כוח נסתר כביר, – בידי ההיסטוריה. וככה יש אשר נעשית לעינינו איזו קומבינציה פוליטית, אבל לבסוף יוצא מזה מעשה פוליטי גדול, שהוא הסטורי – “חשבון גדול”. אנו בטוחים שהכרזת בלפור לא היתה קומבינציה פוליטית סתם; אבל אפילו אם היתה כזו, גם אז, מובטחני, עומד מאחוריה כוח למעלה מאנושי. הכרזת בלפור – זהו הכרח היסטורי. ואפילו כנגד רצוננו אנו, ואפילו כנגד רצונה של אנגליה, הריהי מוכרחת להעשות מעשה חי וקיים. דבר זה הוא מחוץ לרשותנו; הוא מתאים לאינסטינקטים של שני העמים, – משמע: זהו הכרח! היש, איפוא, איזה ערך ל“פירוש” זה או אחר, שפלוני או אלמוני עושה להכרזת בלפור זו?!

זהו הכרח היסטורי. אין הצלה לישראל חוץ מארץ-ישראל. מצבם של בני ישראל בכל העולם נעשה איום ונורא, וסופו ללכת הלוך ורע. ואין מפלט ואין תשועה מבלעדי ארץ-ישראל. כבר באותה שעה שיצאו בני ישראל מארץ-ישראל התחילו שבים אליה, כי כך היא דרך נדודיהם של ישראל: היא מתחילה מארץ-ישראל ומסיימת בה! הלכנו מן המזרח אל הדרום, מהדרום אל הצפון, ומן הצפון שוב אל המזרח: הרינו הולכים ושבים לארץ-ישראל.

ואם “לא תהיה זו אלא אגדה”, – לא אנגליה תהא האשמה בכך, ומכל שכן ארץ-ישראל, אלא אנו בלבד! ארץ-ישראל שלנו היא – אם רק נרצה ליטול אותה. אפילו עכשיו, לאחרי כל הפירושים והגזירות, אין דבר המעכב בידינו מלבנות את הארץ. ובטוח אני, שאנו נהא מוכרחים לרצות בארץ-ישראל. ולא רחוק היום ההוא. מצבם של היהודים בכל העולם מכריח אותנו לכך. ולכשירצו היהודים – הרי דרושות לכך רק איזו עשרות שנים – וארץ ישראל תהא שלהם!

(מתוך הרצאה בקובנה, י“ט אלול תר”ץ)

דברי הפעם לא יהיו “הרצאה”, עם טזיסים ועם מרכזים-ראשיים; רוצה אני רק לשוחח אתכם. כך דרכי בארץ-ישראל ובכל מקום אחר שהוא: לשוחח על ענינים, שהם קרובים ללבנו. עצם נושאי הפעם הוא: תחית התרבות בארץ-ישראל. אני מדייק ואומר: ה“תרבות” בכללה, – השפה תהא נושא בפני עצמו, במקום אחר ובשעה אחרת.

וצריך אני להקדים: קשה לספר על החיים בארץ-ישראל. כל אדם מישראל צריך לראותם בעיניו כמות שהם. כשעלה נומברג ז"ל לארץ ונתרשם הימנה רושם ראשון, אמר לי: כל ימי הייתי תוהה, מפני מה זה הקריאה המתמידה על החיים בארץ-ישראל אינה נותנת לי מעולם שום רושם חי? הא כיצד? עכשיו כשראיתי את הארץ נוכחתי בשני דברים: ראשית, עד כמה אין המספרים המצוים מוכשרים למסור את הדברים כהווייתם, את הנשמה של אותם החיים; ושנית, שאין כאן רק חוסר כשרון בלבד, אלא פשוט אי-אפשרות גמורה. גם אני איני יכול לספר מאום. קשה למסור רגשותיו של בן, כשהוא נפגש עם אמו, לאחרי הרבה שנים של פרידה. המלים נעשות אז נבובות ושדופות יותר מדי.

ולפיכך ננסה להתוות את הקווים העיקריים של החיים התרבותיים העברים בארץ-ישראל על ידי הצגת שאלה יסודית זו: מהו הדבר המבדיל בין התרבות העברית שבארץ-ישראל ובין זו שבחוץ-לארץ? מפני שרק על ידי קביעת הבדל זה אפשר יהיה לנו להשיג טעמו המיוחד של כל מה שהולך ונוצר כיום בארץ-ישראל.

וצריך אני להקדים שוב: קודם כל אנו צריכים לקבוע עצמו של המושג “תרבות”, כיצד אנו תופסים אותו בחוץ-לארץ והאיך הוא נתפס בארץ, הואיל ובעצמה של תפיסה זו מונח כבר ההבדל כולו.

יש מספר גדול של מושגים מופשטים, המקבלים במשך הזמנים והדורות, תחת השפעתם של שנוים שונים, תוכן חדש לגמרי. הרבה מושגים ישנם בעולם, שנשארה מהם רק קליפתם החיצונית בלבד, מבלי שיור כל שהוא של תכנם הקודם. למשל: המושג “תורה”. מה ראתה האומה במושג זה בדורות הקדמונים וכיצד נתפתח המושג הזה בתקופות המאוחרות? יודעים אנו, כי בראשונה היתה ה“תורה” מושג אוניברסלי, כמעט קוסמי. בספרי “איוב” ו“משלי” – ה“תורה” וה“חכמה” היינו הך, דבר אחד ממש. עד כדי כך נתרחב מושג ה“תורה”. בתקופת התלמוד נתעמק מושג זה עוד יותר והגיע לידי רמה יוצאת מן הכלל. די להזכיר דברי האגדה: “התורה קדמה לבריאת העולם” כלומר: התורה היתה האידיאה של עצם בריאת העולם. “הקדוש ברוך הוא נסתכל בתורה וברא את העולם”, לאמר: התורה היתה “יש” העליון של העולם, מקביל לה“יש” החמרי. ובכן, איפוא, שני “יש” בעולם: הטבע והתורה.

בתקופות המאוחרות, בימי הגלות והגיטו, מושג ה“תורה” כבר נתיבש ונצטמק. הוא נצטמצם רק “בד' אמות של ההלכה” בלבד. האגדה אומרת: “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה”. מכאן אתה אומר: כשהאדם נעשה תלוש מן הקרקע הכל נעשה אצלו יבש וקרוש. עם, כשהוא נעשה נודד על פני כרכים זרות, הריהו מצטייד, דוגמת אותו חייל, בשעה שהוא יוצא אל המערכה, רק בפרוסת פת חריבה בלבד…

וכך הדין בנוגע למושג “תרבות”. בימינו כשיהודי מתחיל חושב על ה“תרבות”, מיד הריהו מצמצם את חוגה ואפקה. בעולם הגדול משמשת ה“תרבות” מושג להיקף רחב וכולל מאד. הכל נכנס ל“תרבות”; הכל – לרבות את החומר, ומה-גם הרוח. שם– אם אין חומר אין רוח ואם אין רוח אין חומר. אותה שעה, שהאדם מתחיל מתוך הכרה לשפר, לתקן את חייו, – הרי זה כבר בגדר “תרבות”. כל חציבת מעדר וכל חטיבת גרזן – זוהי “תרבות”. תקון כף לאכילה ותפירת נעלים – “תרבות” הם. וכל-שכן דרכי חיים, מנהגים ונמוסים, הללו בוודאי שהם “תרבות”. רק המשכיל היהודי מצמצם תיכף את המושג “תרבות” ומעמידו רק על “ד' האמות של ההלכה” – ותהא זו הלכה דתית, הלכה ציונית או הלכה מרכסיסטית. סוף סוף אינה אלא “הלכה” בלבד. יהודי בן-הגלות בעל-כרחו מצמצם מושג זה, הואיל וכל ה“מרחבים” של תרבות-הסביבה אינם משלו. הם הוקמו ונבנו על ידי אחרים. היהודי הוא רק הנהנה, אבל לא היוצר. איננו כאן בעל-בית, רק משרת בלבד. הכלכלה לא שלו היא, הממלכתיות – לא שלו, השפה, הספרות, הכל והכל – לא שלו. הוא משתתף בכל אלו רק בתור מסתגל בלבד. בתשעים וחמשה אחוזים הריהו שותף לתרבות זרה; ולפיכך הריהו גורס ורואה ב“תרבות עברית” רק ענינים יהודים ספיציפיים בלבד. ה“תרבות העברית” בשבילו ענינה רק – למודי היהדות ולא יותר.

לפיכך אותו חדוש, שחדשה ארץ-ישראל במקצוע זה, אין לו באמת שם אחר, אלא “מהפכה”. אותה שעה, שהיהודי עולה ל ארץ-ישראל, מיד נעשה אצלו המושג “תרבות” רחב ומקיף עד אין שעור. אותה שעה מקבל אצלו המושג הזה אותו תוכן, שיש לו אצל כל העמים הנורמלים האחרים: כלכלה, חקלאות, תעשיה, מסחר, מלאכה, צורת חיי יום-יום, הכל נעשה אז “תרבות עברית”. כל מה שהוא אנושי איננו זר לו שוב. תרבות סתם – אפילו מבלי הוספת הכנוי “עברית” – הריהי בארץ-ישראל מאליה עברית, ממילא. קרן זו, שהכניסה לנו ארץ ישראל, פירותיה עומדים לדורי דורות. זוהי הרחבת האפקים, מגלת השחרור. אין שום יהודי צריך שוב לזכות את יהדותו בזה, שיהא לפרקים עוסק בענינים יהודים מיוחדים. יעסוק לו איש ואיש במה שלבו חפץ, כל אחד לפי כשרונותיו ולפי טעמו. מעכשיו כל מה שיהודי עושה – הריהו מעשיר ע"י כך את התרבות העברית ממילא.

המחיצה, אשר העמדה אצלינו בין התרבות החמרית והרוחנית, יש לה אולי מקום בגלות; שהרי החיים החמרים כרוכים בקרקע, והקרקע פה אינה שלנו. יש מאמר החכם: “כל עם יש לו שמים מעל לראשו בה במדה, שיש לו אדמה מתחת לרגליו”. בארץ ישראל כבר חדלו לחטט במיני פרובלימות כאלו. חיים יהודיים וחיים אנושיים נצטרפו ונדבקו יחד והיו שם לדבר אחד. גבנו נתישר ונזדקף שם. הגענו שם לידי חירות פנימית. הקץ לשפלות הרוח, הקץ לדכאון! ואת הרגש הזה אי אפשר למסור במלים. רק מי שהוא גופו משתתף בחיים המחודשים הללו יכול לחוש אותם ולהרגישם. משל למה הדבר דומה? לטעם שבנאכל! כלום אפשר הדבר להסביר על ידי מלים טיבו של טעם זה? הוא בא רק מתוך אכילה גופה ולא מתוך דבורים. וכך הדין בנוגע לטעם שירה. אי אפשר לעמוד על טעמו של משורר זה או אחר מתוך דברי בקורת עליו. צריכים לקרוא אותו, להתחדר ברוחו, להתכנס בנפשו. פשוט “לאכול” אותו, כדי שיעמדו עליו. “אכול את המגלה הזאת!” נאמר בנביא, צריכים לאכול אותה, להבליעה בדם ובבשר, ורק אז אפשר להבין אותה ולהרגישה.

מומנט שני, המבדיל את התרבות העברית שבארץ מזו שבגולה, הוא: יצירתה של תרבות זו.. ודאי, שגם היהודים שבגולה יוצרי תרבות הם. ויש שהיא לפעמים גם מרובה באופן יחסי מזו של ארץ-ישראל. וחלקם של היהודים בתרבות העולמית בוודאי שהוא גדול מאד. אבל איזה פרדוכס משונה, איזו טרגיקה משונה יש בהשתתפותם זו של היהודים ביצירת התרבות העולמית! האומה העברית מופיעה כאן כפרוליטרי, כפועל זר בבית-חרושת. מה הוא עובד בהון של אחרים ובכלים של אחרים, אף זו כך. והרווח נזקף על כן תמיד רק על חשבונו של בעל-הבית. וכשם שבעל-הבית, שהוא הנהנה בעיקר, מביט על הפועל העמלן שלו כעל פרזיט, כך העולם הגדול, הנהנה מיגיעתה של האומה העברית, מביט עליה כעל עלוקה תרבותית. משונה הוא הדבר הזה, אבל כך הוא; כזו היא המציאות המרה. ולא עוד, אלא שהדבר הוא גם מובן, פשוט, ואחרת אי אפשר להיות. הפבריקה היא של אחר, הטריטוריה והמדינה של אחרים, – ומה זכות יש ליהודים בהם? הרי היהודי אינו בא לעולם בשעת בנין-בראשית של המדינה. הוא, הנודד, קפץ ובא לתוך מדינה זו, או אל עולם זר זה, כשהם כבר עמדו באמצע בניינם. היהודי נכנס איפוא לבית זר. הבריאה שמבראשית, הנסיונות הגנוזים, השגיאות שנעשו והכשלונות, יסורי היצירה – כל אלה אינם שלו. הוא בא תמיד אל המוכן. ולפיכך אינו מקבל זכות בעלות, אפילו על ידי מפעלים גאוניים. עם שהוא בונה בעצמו בית-ספר עממי נמוך, מן המסד עד הטפחות, בונה בעצמו – במו ידיו הוא ובשפתו הוא – עם זה הוא יוצר תרבות. אבל עם, שבניו גומרים תמיד בתי-ספר של זרים, הריהו רק נהנה מן התרבות ולא יוצרה. עם, שהנאתו מרובה מיצירתו, בעל-כרחו שהוא מופיע בפני העולם הגדול, כ“פרזיט-תרבותי”. הוא יכול אמנם לקנות לו זכות אזרח, אבל רק במחיר כפירתו בשייכותו לעמו. איינשטיין הריהו בעיני העולם הגדול רק “מלומד אשכנזי”. ובשעה שינסה איינשטיין ליחס את מדעיותו ליהדות, אז מיד יאמרו לו: זהו שקר! את התרבות שלך הרי רכשת מהתרבות הגרמנית!

ארץ-ישראל נתנה לנו לראשונה טעם יצירת תרבות מתחלת שרשה וטעם חבלי יצירה. שהרי בחבלי יצירה אלו יש ויש טעם, שאין לנו בגולה שום תפיסת-השגה בו. לא בכדי באנו בארץ ישראל לתוך מדבר. ותהא ההשגחה ברוכה על כך, שלא הכניסה אותנו לתוך ארץ בנויה! כי אלמלי כך, היינו שוב מתגלגלים לתוך גלות. כי רק על ידי יסורי בראשית הבריאה, האומה קונה לה את ארצה ואת זכותה ואת זכותה עליה.

תחת השפעתם של כל הרגשות הללו מקבלת הפסיכיקה היהודית פנים אחרות לגמרי. משתנים לגמרי החושים. מתחילים לתפוס את העולם באופן אחר לגמרי. אבל שוב אותו דבר: דברים שבטעם כאלה צריכים בני האדם לטעום אותם בעצמם…

ועכשיו על דבר חדוש החיים בארץ ישראל. פשוטם של דברים אלו הריהו לא זה, שהיהודים מזניחים באופן מיכני צורות-חיים נושנות, אלא זה, שההתחדשות באה והולכת בהדרגה, מבפנים, על ידי שנוי עיקרי בתפיסת החיים. אבל לאורה של הרגשה זו מקבלים טעם חדש גם אותם הכלים ואותן צורות-החיים הישנות, שהבאנו אתנו מחוץ-לארץ. צורות החיים החדשות שבארץ ישראל תהיינה בלי ספק המשכו של העבר, בשגם גם “מהפכה” הרי היא, בעצמו של דבר, רק המשך מן העבר, חוטר מן השרשים הקודמים.

בחיינו היהודים הרגשנו שניות תמידית. ושניות זו ישנה כמעט בכל חוקי התורה. כל חגי ישראל יש להם טעמם הטבעי משלהם (חג האסיף, חג הבכורים, ואילך), אבל באותה שעה נשתזר בהם גם ה“זכר ליציאת מצרים”. פסח, סוכות, שבועות, שורה שלמה של מצוות אחרות – על פני כולן מרחף ה“וזכרת, כי יצאת ממצרים”. ברי, כי מומנט זה של יציאת מצרים היה נקודת-הפוך כבירה, שעה של זעזועים היסטוריים גדולים, גאולה של עם! באותה שעה נתגלה רעיון חדש אמיץ מאד, שהתפרץ לתוך ההיסטוריה העברית, ורעיון זה בקש לו כלים, דרש התגלמות לעצמו. פעמים שהרעיון החדש מתכנס לתוך הכלים הישנים צד בצד עם הרעיון הישן; פעמים שהוא דוחה החוצה את הרעיון הישן; ופעמים שהוא בורא לעצמו כלים חדשים. וכל מה שהאידיאה היא יותר גדולה וכבירה מבפנים, יותר ויותר היא זקוקה לבטוי שבכלים. בשעה שהתחילו ה“מתקנים” למעט את מספר המצוות – הרי זה היה רק סימן דלות להם; ראיה, שהאידיאה שלהם אינה צריכה יותר לכלים מרובים. העשיר הרי הוא חס על הכל – אפילו על כלים ישנים, אפילו על חביות ישנות. רק זה שהתיאש כבר מן העושר – הלז מוכר את הכלים הישנים, ופעמים גם בעד נזיד עדשים. אומה השומרת על כליה יש לה התקוה, כי בוא תבוא לה שעת גאולה, כי שוב תתעשר ותרום. “רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.” אמת, כלים זקוקים מזמן לזמן לתקון, למרוק, לטיהור; אבל לשבר כלים – שום אומה בריאה שבעולם אינה עושה כך. כל עם, שיש לו התחלה של תוכן חדש, הריהו שומר על כליו הישנים.

התרבות בארץ ישראל משתמשת בכל כלינו הישנים, שהם עדיין שלמים ומוכשרים להכיל את הנוזל היקר. אבל אנו הולכים ויוצרים גם כלים חדשים. יען כי רעיון התחיה, שהתפרץ כסופה לתוך חיינו ונשא על כנפיו לארץ ישראל צעירים, ההולכים ובונים כסדר, בגופם ובנשמתם, את החיים היום-יומים, חיי החולין, ועובדים מחצות הלילה ועד הלילה, – זוהי אידיאה הדורשת הרבה, הרבה כלים וצבעים חדשים. רעיון התחיה צריך למלא בחיינו אותו תפקיד, שמלאה לפנים “יציאת מצרים”.

אני מאמין, שגם תרי"ג המצוות שלנו יקבלו את צבעה של התחיה שלנו. אין אנו רק ממשיכים בלבד, כי אם גם מחיים. כאליהו בשעתו, כן גם הגופות הטהורים של הצעירים שלנו מחיים בנגיעתם הרבה דברים, שחשבנום כבר כמתים. מי שיש לו עין לראות ואוזן לשמוע, הוא רואה ושומע את התחיה הפנימית הזו. ומי לא יראה את הנפלאות הגדולות המתהווים, למשל, בתחייתה וחדושה של השפה העברית? חלקים שלמים של השפה, שאנחנו חשבנום לשתוקים זה כבר, החוש בעד “המשקל” של השמות, למשל, – הרי הם הולכים ושבים לתחיה לעינינו, מתחדשים ועושים ציץ, פרחים ופירות. ולא משום שזוהי רק קפריסה סתם של אילו חטטנים-בלשנים, אלא משום שזוהי הרגשה אינטואיטיבית חזקה ופורה. כאילו מן השמים זיכונו שוב באינסטינקט הלשוני שלנו, דוגמת ילד טבעי. מאות “משקלים”, שבו וניצבו לפנינו חיים, אחרי שנואשנו מהם כבר, ופנות-תרבות שבות לתחיה כהנה וכהנה – הרי אנו רואים ופוגשים על כל צעד ושעל.

הגופות הכשרים של צעירינו נותנים חיים לכל דבר, שהם נוגעים בו. מי שמקריב חייו לארץ – הוא מחייה אותה. כל מי שעובד בארץ-ישראל – הרי הוא בורא חיים יהודים, תרבות עברית, ואין בזה שום טעם לפגם של מלאכותיות. כשעובדים בארץ-ישראל שוכחים לפרקים שציונים אנו, כשם שאדם, הבקי היטב בשפה, שוכח לפעמים את תורת דקדוקה. אבר בריא אין מרגישים בו.

מאמינים אנו, שיום יבוא והגבולים בין התרבויות השונות יהיו אחרים משל עכשיו. ולא עוד, אלא שהתרבויות השונות תתלכדנה יחד להיות קולטורה אנושית אחת גדולה. אבל אין זאת אומרת, שהתרבויות הלאומיות תבטלנה אז ותעבורנה מן העולם. אדרבה, התרבות האנושית העתידה לא תצלצל כ“סולו”, אלא כ“סימפוניה” של הרבה צלילים והרבה צבעים. ורק הישוב העברי הקטן שבארץ-ישראל הוא שיציל את הצבע היהודי שבסימפוניה העולמית הזו, זה הצבע היהודי, שיהיה עברי ואנושי כאחד. ולא כזר, המתפרץ לתוך מקהלה זרה, בוא יבוא העם העברי לתוך מקהלה זו, אלא כבן-בית, וכאחד מן הכלל שפוך ישפוך את צליליו אל הקולקטיב של המקהלה העולמית הזו.

ואל יהא קבוץ עברי זה שבארץ-ישראל קל בעינינו! גם בימי הבית הראשון לא היה הקבוץ העברי שבארץ ישראל גדול ביותר, ובפוליטיקה העולמית של אותם הימים לא היה לו יד ושם. הוא רק נתלבט בין רגליהם של איתני עולם: אשור, בבל ומצרים. ובכל זאת איזה אוצר בלום נתן הקבוץ הקטן והדל הזה לכל הדורות והתקופות, לכל העולם כולו! אוצר, שהיה אבן הפנה לכל התרבות העולמית. ודורות על דורות הלך האוצר הזה הלוך וגדול, עד אשר הגיע לאחרונה לדורנו אנו בצורה כל כך ענקית וכבירה, והרי הוא כמצבת-איתני-ונפילי בעיני כל האנושות כולה.

בימי הבית השני היה הקבוץ העברי בארץ בבחינה הפוליטית עוד יותר עני ודל. ודוקא מהקבוץ הזה יצא אותו בן-הנגר, שהביא לעולם הגדול פרורים מעל השולחן היהודי ושבר והרס על יד כך את כל עולם האלילים. הכוכב אשר דרך מיעקב מזל מיוחד יש לו, כשם שיש מזל מיוחד לארץ קטנה זו, ששמה ארץ-ישראל: כל מה שהכוכב הוא יותר רחוק ממנו, אורו הולך ומזהיר יותר, – ממש ההיפך מטבעם של כל יתר הכוכבים…

וכל זה הוא הנותן לנו את הכוח והעוז בארץ ישראל לעשות יום יום, מן הבוקר ועד הערב, את כל אותם המעשים, שראשיתם אמנם, לכאורה, מצער, אבל שבטוחים אנו בהם, כי שגא ישגאו מאד באחרית הימים!

(פתיחה לועידת הסופרים בת“א, סיון תרצ”א)

אני מודה לחברים על הכבוד שכבדוני לפתוח אספה זו. אחרי הפסקה של שנתים, אנו מתאספים לטכס עצה על מצב הסופרים והספרות. לעת כזו על פי המנהג המקובל נמלא את חובת הכבוד לחברים שנעדרו במשך הזמן הזה, בשנתים האלה. נזכיר כאן את אחד מחברינו הקרוב לנו ביותר, שהיתה לו זכות מיוחדת לאחד עוד פעם את פזורי הסופרים כאן בארץ, וחלקו רב באגודת הסופרים המחודשת. זכות מיוחדת היתה לו גם בהקמת האורגן של אגודת הסופרים, “מאזנים”. בעמלו ברב, באהבתו הגדולה לספרות, בשקידתו ובהתמדתו, ברוך מזגו קרב לבבות ועזר לתקומת אגודת הסופרים ועתונה. כונתי לשמואל צ’רנוביץ ז“ל. נעדר עוד אחד, עסקן צבורי ספרותי, שאולי שמו לא היה ידוע כל כך במחנה הסופרים ובספרות, אבל שנה לפני מותו גלה האיש מרץ בלתי-מצוי ונשא את נפשו לגדולות, ומי יודע אילו חי האיש ולא נעדר בתוך להט עבודתו, שהיתה, אמנם, רק התחלה, אפשר שלא היינו עומדים עזובים כל כך בתוך הקהל העברי, ואפשר שהיינו מוצאים כתובת לצעקת הסופר העברי – כונתי לד”ר יוסף רגנסבורג מוילנה. האיש הזה, לא רבים יודעים אותו ואינו מפורסם בעתונות, אבל אלה שהחליפו אתו מכתבים יודעים כמה מחשבות גדולות נשא האיש הזה בלבו לארגון ולסדור העבודה בפנה זו, בפנת הספרות והמדע העברית, כי האיש הזה היה גם איש המדע. הוא נשא את נפשו לאורגניזציה גדולה כל-עולמית של היהדות העולמית לתקנת הספרות, לתקנת המדע העברי, לארגון אקדמיה לעבודת המדע, והוא כבר התוה את הדרכים ועמד בחליפת מכתבים עם כל ראשי עסקני הספרות והסופרים העברים, אבל כשהגיע לנקודת הרתיחה של עבודתו, בשעה שנדמה לנו כבר כי עוד מעט ויצא רעיונו לפועל, מת מיתה חטופה, יהי זכרו ברוך.

מתו בתוך השנה הזאת כמה מותיקי הספרות העברית שהוציאו את כל ימיהם בעבודה שקדנית, אם אמנם לא היו מאלה היושבים במזרח ספרותנו, אבל כלם עמלו ושקדו בעבודתם והוציאו את כל ימיהם, כל כחם לשרת את הספרות העברית. ש.ל.ציטרון, ש.ש.קנטורוביץ, זגורדסקי ואחרון-אחרון מנחם מנדיל דוליצקי, זה שעמד על סף התקופה החדשה של תנועת התחיה בישראל, ולוה בשיריו את חבת ציון בימי יצירתה הראשונה. האיש הזה הוא עדות נאמנה על היתמות של הסופר העברי. אתם יודעים, כי בימיו נחשב ליורשו של י“ל גורדון. גורדון כתב שיר שהוא מוסר לו את עטו, אם בצדק או על פי טעות, או מתוך חבה מיוחדת של גורדון לדוליצקי, אבל יש בזה עדות על החשיבות שהיו מיחסים לסופר זה בזמנו, בזמן פריחתו. הוא נתן מבע על פי דרכו וכפי כחו בראשית ימי התחיה לכל מה שהתרחש בלב האומה, לחבת ציון הסנטימנטלית, ושיריו הרכים והעדינים לוו את ראשית צעדי התחיה. אבל, כפי הנראה, גם בימים ההם היה הסופר העברי עזוב והוא נתגלגל לאמריקה ושם החליף את עטו העברי; ממרומי ה”פארנאס" ירד למרתף העתון היודישיסטי הצהוב של הימים ההם, וכתב רומנים מסוג ידוע, וזה לא כבר קראנו על מותו בודד וגלמוד באיזה “הקדש” אמריקני. כארבעים שנה אבדו לאיש הזה במלחמתו הנוראה על קיומו, וכך הוציא נשמתו מבלי שעמד איש על מטתו ומבלי שהזכירו לו את חסד נעוריו.

אבדה גדולה אבדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ-ישראל, במות על שירתנו אחת מן המקהלה החדשה, מקהלת מרים, הייתי קורא לזה, או בנות מרים, המשוררות העבריות שקמו לנו רק בשנים האחרונות. החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי ע"י המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה נעימות חדשות. אני מדבר על המשוררת רחל, שמתה בעצם כחה השירי. היה בשירתה משהו מבת-הקול של אלה היעודות לקרבן, משירת בת יפתח שהלכה לתנות עם רעותיה על ההרים. ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח, בצדן של ערוגות דומות לה בגן ספרותנו של המשוררים שמתו בדמי ימיהם, בצדה של ערוגת מיכל, מאנה, גנסין, תפרח לנצח ותתן ריח גם ערוגתה הקטנה והצנועה. יהי זכרה ברוך לנצח, וריח שיריה לא יפיג ימים רבים.

מן המתים אל החיים, שלפעמים הם חשובים כמתים ע“י המצב הנורא שנוצר במשך שתי השנים הללו בעולמנו, הגיעו שנות מצוקה לספרות העברית ולספר העברי, מצוקה שאולי לא היתה כמוה זמן רב. הספר והספרות העבריים לא פונקו מעולם, קשים ומרים היו חייהם וקיומם, אבל כמדומה, כי מעולם לא הגיעו למצוקה כזו כמו עכשיו. עוד לפני שנים אחדות, לפני שלש ארבע שנים, נדמה לנו כי גם ספרותנו זכתה לימים טובים, אם לא לימים טובים ממש, אז לכה”פ לימי חול וימי מעשה מתוקנים. האמנו כי הגיעו ימי הפשרת שלגים, נוסדו בתי הוצאות ספרים, יצאו ביבליותיקות, ספריות, ספרים בשפע נשפכו על ראשינו, והסופר העברי מצא לו קצת עבודה שהבטיחה לו איזה קיום מינימלי. התעוררו תקוות, כי הדבר ילך ויתפתח, העבודה תגבר משנה לשנה. לצערנו – נתבדו התקוות הללו ובמהירות שלא קוינו לה, יותר ממה שפללנו. אמנם היו רואים את הנולד שידעו, שבשפע זה יש יותר נפח ממשא, הם לא ראו מאחורי השפע הזה יסוד גמור ובסיס, ובכל זאת היתה אילוזיה. האילוזיה הזו התנדפה עכשיו, ולהיפך הגענו למצב שהוא מביא כמעט לידי יאוש. הלשון העברית לא הרחיבה את גבולות ממשלתה בגולה במשך הזמן הזה, להיפך השפעתה הלכה הלוך וחסר משנה לשנה וכל הספרות העברית נשענת עכשיו על הקבוץ הקטן בא“י, שצרכיו אמנם מרובים, כמו צרכי אומה שלימה בת מיליונים, אבל יכלתה קטנה כקבוץ קטן של עירה קטנה, של עיר מן הערים בחוץ-לארץ, שהיא בלבד לא תוכל לשאת על כתפה משא כבד של צרכים מרובים מאלה. בכל אומה מתוקנת, בשנים כתקונן הספרות נזונה בשלשה דרכים, אם לא להכניס בחשבון ספרות מפלגתית שהיא נזונת לא כדרכה, לא דרך הושט. ספרות סתם שנזונית כדרכה, באופן נורמלי, נשענת ראשית על הקהל, הקהל שהוא קורא, קונה ספרים, חותם על עתונים ועל ביבליותיקות, על בתי ספר שקונים ספרי למוד, והם הם המפרנסים היותר גדולים של הספרות והמחזיקים בה. יש עוד מפרנס אחד, תומך אחד, זוהי הממשלה. כמעט אין מדינה בעולם, נאורה כמובן, מתוקנת, שההמשלה לא תפזר כספים ולא תתמוך בספרות. סוד גלוי הוא, כי גדולי המו”לים ברוסיה, מדינה זו שאני קצת ידעתי את מנהגיה, קבלו מדי שנה בשנה סכומים גדולים מידי הממשלה. סיטין המפורסם, שהוא היה גדול המו“לים, היה מקבל שנה שנה סכומים עצומים מידי הממשלה, מיליונים. הדבר הזה ידוע לבקיאים. מובן מאליו, שאפשר כי הממשלה התכוונה להבטיח לה גם השפעה על המו”לים האלה, אבל היתה כאן גם תשובה לתביעה תרבותית. המו"לים האלה היו מפיצי ספרות, מרחיבי דרכים ונתיבות לסופרים בתוך העם, סרסורים נאמנים להשפעה הספרותית על העם, והתמיכה של הממשלה ביצרה את הספרות. הדרך השלישית היתה המצנטיות, כמעט בכל עם נמצאו מצנטים, נדיבים שהם תמכו את הספרות ואת הסופרים ופזרו המון כסף לבעלי כשרון או לסופרים טובים, והם הם המציאו לספרות תמיכה ומשענת גדולה לקיומה.

אצלנו “הקהל”, – מי הוא “הקהל” עכשיו? אנו יודעים מי הוא קהלנו, הקהל האמתי הנורמלי שלנו אינו בלתי אם זה שבארץ. להשען על הקהל בחו“ל, כפי שהורה הנסיון המר של השנים האחרונות, המשענת הזאת היא משענת קנה רצוץ. הספר העברי הולך ופוחת משנה לשנה בגולה. יש לנו לפעמים רושם, כי במדה שהדבור העברי מתפשט בחו”ל, בה במדה מתמעט הספר העברי שם. מתחילה כשהדבור היה מטרה בחנוך והיו צריכים להקנות את הדיבור ע“י בתי-ספר היה מקום עוד לגם לספר בתור אמצעי להקנות את הדבור. עכשיו, כשהדבור נקלט ויש לנו רשת רחבה של בתי ספר בליטא ובפולניה, ששם חיים האוכלוסין היהודים, ההמונים, – התחילו להסתפק בדבור: הצעיר קונה מספר המלים הדרושות לו בשביל הדבור העברי ובזה הוא יוצא ידי חובתו. כמה שהספיק לי לשמוע, לראות ולהתבונן בהיותי בחו”ל, נוכחתי לדעת, כי הצעירים בעזבם את כתלי בית הספר אמנם ממשיכים עוד בינם לבין עצמם לדבר עברית, אבל אין אותה הלהיטות, אותה החבה לספר העברי כמו שהיה בזמננו, בזמן בחרותנו בגולה, שעדיין הדבור לא היה נפוץ, עדיין היה אידיאל בשבילנו ומשאת נפש.

יודעים אנו ע“ד הסבות הכלליות, יודעים אנו כי הן מיוחדות לא רק לנו, לישראל, כי אם בכל העולם נתמעטה השפעת הספר, נתמעטה ביחוד הקריאה העיונית, הרצינית. אבל מלבד הסבות הכלליות יש עוד סבות מיוחדות לנו, שממעיטות את הקריאה ואת הפצת הספר העברי. החלל של עולמנו התמלא פוליטיקה, מפלגתיות, פרזיאולוגיה פוליטית, אבל אין שם לב ליצירה העברית ולמקורות היצירה העברית והתחיה העברית. הקהל שלנו הוא כאן בא”י, אבל מה כח הקהל הזה לפרנס ספרות רבת פנים, רבת צרכים! – והצרכים שלנו הם לא פחותים מצרכי אומה גדולה. אנו באים מארצות בעלות תרבות גדולה, יש לנו דרישות ותביעות מרובות מאת הספרות העברית, אנו רוצים כאן להיות סמוכים על שולחננו ולא על שלחנות אחרים, ואנו רוצים למצוא על שלחננו כל מה שהיינו מוצאים על שלחנות זרים, אבל אין יכלתנו מספקת, קבוץ של 170 אלף איש – יכלתו מועטה ואינו יכול לשאת על שכמו את משא הספרות העברית.

המצנטיות, אין להתאונן, ברוך השם, היהודים מוציאים מצנטים רבי, אבל בשביל זרים. לא אדבר על הרוזנבלדים, שמוציאים מליונים בשביל הכושים ובשביל מי שאתם רוצים, אך לא בשבילנו, אבל יודע אני גם ציונים טובים כביכול, שיודעים לפזר מאות אלפים לירות על מוסדות תרבותיים זרים. זה לא כבר קראתם – אני אקרא בשמו, לא איכפת לי – ציוני ידוע בירטון בלונדון, שקבל את התואר סיר בשביל מאה אלף פונט שהתנדב, – כמדומה לי שאני טועה למטה ולא למעלה, כמדומה יותר מזה, אבל על כל פנים סכום זה אני בטוח בו – בשביל מוסדות התרבות בלונדון, והוא בן “ישיבה”, שקורא עוד מעט ספרות עברית ומתפאר שזוכר קצת שירי משורר פלוני ואלמוני וקרא לפני חרוזים בעל-פה. אבל כשדברו אתו על הספרות העברית, הוא הביע את חפצו לקנות ספרים במאה פונט וגם שלח רשימה של ספרים על-פי בחירה, ורואים שהוא אמנם מבין בספרות העברית. אלה הם המצנטים שלנו בשעה זו! עד היום לא ראינו שיתעורר מי שהוא להכריז פרס בשביל הסופר העברי, שישב בשלוה ויעבוד את עבודתו בשביל הספר העברי המובחר, לא שמענו ע"ד פונד לטובת הסופרים היוצרים. נמצא מצנט יחידי שעשה מפעל גדול לטובת הסופרים הזקנים והחולים, זה ישראל מץ הידוע, אבל לא התעורר גם איש לבוא לעזרת הספרות היוצרת, לעזרת הסופרים היוצרים. במובן זה יש לנו לקנא בסופרים מימי הבינים שנמצאו להם נדיבים, בלעדיהם לא יכלה הספרות להתקיים בתוך היהודים, שלא היתה להם לא ממשלה ולא מדינה. וגם בימינו, תמיהני, אם יכולים אנו להתקיים בלי יד תומכת.

אין אפוא לנו להשען לא על אחת מן המשענות המצויות בכל אומה מתוקנת, איני יודע מה כח הסופר לעשות לתקנת עצמו בלעדי הקהל העברי, בלעדי הממשלה העברית, בלעדי נדיבים עברים.

שכחתי לדבר על ממשלתנו כביכול, על מנהיגינו. אתם יודעים את היחס של המנהיגות שלנו לספרות העברית, היא הנושאת על גבה, על שכמה את כל המשא של התחיה העברית, היא השופר הקורא לתחיה, המבשר הראשון של התחיה, שהביאה לעולם את כל תנועת התחיה בישראל. הייתי אולי אומר: המחותן הראשי של כל תנועת התחיה בישראל, – הוא נשכח ונעזב מאת המנהיגים שלנו. לאסוננו עומדים בראש התנועה שלנו, ברובם הגדול והמכריע, אנשים שהם בעצמם אינם כואבים את מכאובי התרבות העברית, אנשים שבעי תרבות זרה, שאין להם צרכים תרבותיים עבריים, ואינם מרגישים בצורך זה, השבע לא יאמין לרעב – ואם הם מסכימים, שהעברית, הלשון והספרות העברית הם עיקרי הפרוגרמה מן היסודות הראשיים של תחיתנו, זוהי רק הסכמה שבראש ולא הרגשה שבלב. אין לתמוה איפוא אם לא פנו מעולם לשאול, לחקור ולדעת מה נשמע בפנה זו, לדעת בצערם של סופרי ישראל ובצערה של הספרות העברית, איך היא מתקיימת ובמה היא מתקיימת.

לנוכח מצב כזה מוכרח הסופר העברי להתעורר ולעשות איזה מעשה, ואולי לא איזה מעשה כי אם גם מעשה רב, להביא את צעקתו לעם העברי ואת תביעתו הגדולה מהעם העברי, הוא מוכרח לעורר את העם העברי שיהפוך את פניו אל הצד הזה. בלעדי הספרות העברית והלשון העברית לא ישאר לכל העסקנים שלנו, לכל אלה העמלים לטובת הקרנות, לטובת הציונות בכל העולם, שדה פעולה, לא ימצאו קהל, לא ימצאו שומעים. סוף-סוף הלשון העברית היא הנשק היחידי שלנו והוא הולך ונשמט מידינו, ובלעדיו יכלה הכל. יש פחד גדול כי בעוד שנים אחדות לא נמצא כבר קהל שומע לנו, הלשון העברית תשכח לגמרי מבני הגולה. מוכרח שיעשה איזה מעשה רב לשבור את האפטיה ואת האדישות מצד הקהל העברי כלפי הספרות העברית וכלפי הספר העברי. הסופרים יעזבו את הספרות, לא לזמן רב יכולים הם לעמוד במצב כזה. יש כאלה שהולכים ונשמטים אחד אחד מתוכנו ופונים לספרויות אחרות, ללשונות אחרות, מתחילה לאידיש ואח"כ גם ללשונות זרות, ויש סכנה גדולה שבעוד זמן-מה, הנה כל נושאי דגל התחיה ומדברי רמות וגבוהות על התחיה ימצאו פתאם שנשארו בלי קהל ואין להם למי לדבר, ימצאו אזנים ערלות, אשר לא יבינו ללשונם. סוף סוף, הספרות אינה פונקציה פיזיאולוגית, ביאולוגית שהולכת ונעשית מאליה מבלי כוונת מכוון; בלי חבה, בלי טפול וטפוח ועבודה בפנה זו תהא הספרות הולכת ופוחתת, תהא הולכת ומתמעטת ותגיע עד לאפס. גם הסופר ניזון מחבת הקהל ומשימת לב. אם הוא יודע שהספר שלו בא ליד קהל, ליד קורא, זה מוסיף לו גבורה וכח, אבל אם הספר מונח כאבן שאין לה הופכין, גם רוח הקודש שלו מסתלקת, וביחוד אם הוא צריך לבזבז את כחו למלחמת קיומו ואם הוא צריך לבקש לו עבודה מחוץ לספרות. והרי אתם יודעים, שכמעט שאין לנו סופר אחד, שהוא מתפרנס מעבודתו הספרותית, מי שאין לו עבודה במקום אחר נדון לחרפת רעב, נדון להתנונות.

מצב כזה לא יכול להמשך. מוכרחים אנו להתעורר ולעורר, למצא כתובת, להפנות שם את צעקתנו ואת דרישותינו, מוכרחים שיעשה איזה מעשה לשנות את המצב, ואחד מן התפקידים העיקריים של הועידה הזאת צריך להיות, למצוא מוצא מן המצב שנוצר בזמן האחרון בשביל הסופר והספרות העברית.

בודאי תדברו גם על הרבה ענינים אחרים של סדור האגודה, של האורגן, של העתון, יש בודאי הרבה שאלות אחרות, אבל שאלה זו היא שאלת השאלות; כל מה שתעשו, כל התוצאות של הועידה הזו צריכות להיות מכוונות בעיקר כלפי הנקודה הזאת – ליצור כתובת,ליצור אינסטנציה בשביל הסופר והספרות העברית, מוכרח שיוצר איזה מוסד, שימצא מישהו בדמות מוסד, בדמות הסתדרות, שיקבלו על עצמם את הדאגה לגורל הסופר והספרות העברית. הסופר בעצמו אינו יכול לעשות זאת, בלי עזרת הקהל, בלי עזרת המנהיגים שלנו, בלי עזרת מצנטים לא יבוא שום שנוי לטובה. אולי צריכים בשביל כך לקרוא לועידה כללית, כל-עולמית, מכל תפוצות הגולה ומא“י, לטכס עצה איך להוציא את הדבר לפועל; אולי יש תחבולות ואמצעים אחרים. אבל הדבר מוכרח להעשות. באופן אחר לא תעבורנה שנים מועטות ולא יהיה זכר לספר העברי. בכל הגולה. הקומץ הא”י בעצמו לא יוכל לעמוד, לא יוכל לבצר את הספר העברי. וזהו התפקיד הראשי של הועידה הזאת, כל השאר אינו אלא תפל, או צריך לשמש אמצעי בשביל הדבר הזה.

אפשר שלא הצלחתי לתת בטוי לכל האסון ולכל סכנת המצב של עכשיו. הדברים יתמלאו ע“י חברי, ימצא עוד מישהו בודאי שיגע בפצע זה השותת דם, אבל על זה יש לדון, ואם אגודת הסופרים בא”י רוצה לעשות איזה מפעל, ואם יש בידה כח-מה, אם היא אינה רואה את עצמה לאפס גמור, תאמץ את כל כחה ותשמש בכל האמצעים שבידה, והאמצעי הראשי הרי סוף סוף היא עוד פעם הספרות והסופר, ואולי ימצאו לה תומכים בתוך הקהל, תשמש גם ע"י עצם הארגון שלה, בכל השרת של הארגון הזה. הגיעה שעת סכנה גדולה ובשעת סכנה מוכרח הרואה להראות לנו איזה מוצא מהמצב הנורא, כי אם לא עכשיו, איני יודע את תמצא תקנה לנו בזמן אחר, אם לא עכשיו, אימתי?

אל מנהיגינו אני רוצה לומר מכאן – אולי יגיע קול זה אליהם. שמעתי זה לא מכבר אנקדוטה, אולי היא ישנה מאד מאד, זמנה מימי המלחמה והאינפלציה, שהסוחרים היו עושים סחורה מכל מיני דברים, וסחורה אחת היתה עוברת ומתגלגלת מיד ליד כמה וכמה פעמים, ולפעמים היתה חוזרת לבעליה הראשונים ומרויחים עליה ריוח מדומה, כמובן. והנה קרה מעשה בארגז של נרות, או בקרון שלם של נרות, שעשו בו סחורה והרויחו בו הרבה מליונים. ואחרי זמן רב, אחרי גלגולים רבים, כשנפל הקרון הזה לידים אחרות, והידים האלה החזיקו בו כבאבן טובה וצפו לריוח גדול, פתחו את הארגזים ומצאו שכל הנרות הם בלי פתילות. כך יקרה גם לסוחרים ברחוב שלנו, באידיאלים ובמלים הרמות והגבוהות. זה כבר כמה שנים חושש אני, שביום האחרון, ברגע האחרון ימצאו פתאם שבתוך הנרות, שרוצים להדליק, אין פתילות, מפני שהפתילות הן סוף-סוף הספרות העברית והאש הקדושה שהסופר העברי נושא לכל פנות ישראל ולכל קצוי הארץ. בלעדיו יכבה הכל ולא תהיה תקומה לכל מפעלינו. כבר השד“רים ואנשי התעמולה שלנו מרגישים בדבר; אם הם התחילו להרגיש הדבר הזה, הסכנה כבר גדולה, אולי הגיעו כבר תלונות מאת השליחים היוצאים מא”י, כי הצעירים אינם באים לשמוע אותם והקהל הישן שלהם מתמעט והולך.

יש סכנה גדולה שנעמוד בפני חלל ריק. הספרות העברית היא היא שהדליקה את האש. בלעדיה האש תכבה, ואני מתחנן ומבקש מאת חברינו: אל נא יעסקו כאן בדברים תפלים ובקטנות. השתדלו ליצור כאן הסתדרות של סופרים, שגרעינה יהיה כאן בא“י ואח”כ יתחבר העם העברי מחו“ל. יש עכשיו התעוררות גם בחו”ל, התעוררות לגבי הסכנה. שומעים אתם ע“ד כנוס, העומד להתכנס בברלין וגם בפולניה. צריך ליצור הסתדרות, להעמיד לצרכי ההסתדרות את הארגון שלה, צריך גם לשאוף ליצור מרכז הסתדרותי, ירחון, מפני שבלעדי הירחון לא תהיה תקומה ליצירה חיה שוטפת, ירחון בלתי מפלגתי, וכלם צריכים לשמש את התפקיד העיקרי והראשי הזה, ליצור אינסטנציה בשביל הספרות העברית, שתפנה אליה בכל עת מצוקה ובכל עת מצור, וליצור מצב של קיום נורמלי בשביל הסופר והספרות העברית. ואם הועידה, תעשה את הצעד הראשון בכוון זה, תעשה הרבה, ופעולתה בלי ספק תמשוך אחריה אח”כ גם צעדים אחרים להצלת הספרות והסופר העברי.

(בקלוב הציונים הכלליים, תשרי תרצ"ג)

רבותי! עד הרגע האחרון לא ידעתי מה הוא תפקידו ומטרתו של הכינוס הקטן הזה, שהוזמנתי לשוחח אתו. לא פללתי, כי יעמדו כאן על הפרק דברים קונקרטיים. ברגע האחרון נודע לי, שאין כאן קהל סתם אלא באי-כח של חבורות מסוימות ועסקנים תרבותיים המוזמנים להתגייס לשם עבודה תרבותית בתוך הקהל ברוח הציונות הכללית, ותפקידו של הכינוס לקבוע את צורת העבודה ודרכיה. אנכי כיונתי את רעיונותי במסלול אחר קצת, מתוך הנחה, שעלי להשמיע את דברי לפני קהל סתם של הציונים הכלליים. בפניהם אמרתי להביע מקצת מהרהורי לבי על נקודות אחדות בפנת העבודה התרבותית. כונתי היתה בעיקר להראות על ה“פגימות” הגדולות שפגמה הציונות הכללית בספירה זו, כדי להביא אותה לידי הרהורי תשובה. אפשר שבכינוס זה, שהוא “מעשי” בעיקרו, הדברים הם שלא במקומם, אבל סבור אני שאינם בכל זאת מ“חוץ לזמנם” – לפי שזמנם כל “יום”.

הרשוני בהתחלת דברי להעיר על ענין מוזר קצת לדעתי. מיום בואי לארץ, זה כעשר שנים, זאת לי הפעם הראשונה להמצאי בקלוב הציונים הכלליים בתור מרצה ומשמיע דברים בצבור. עשר שנים עברו, ולא נמצאה לי הזדמנות עד עכשיו להפגש עם הציונים הכלליים לשם שיחה משותפת בשאלות התרבות. ולא מפני שאין שיתוף ענינים או שיתוף לשון בינינו – יודעים אתם, שאני קרוב יותר אל הציונים הכלליים – אלא מפני העדר התענינות ושתוף הלשון במחנה הציונים הכלליים לגבי הפרובלימות התרבותיות שלנו. יש לי לפעמים רושם שהיצר התרבותי, ועמו גם יצר היצירה בכלל, פסק מן הציונים הכלליים לגמרי. הציונים הכלליים בזמננו הם כחזן בלי עמוד, ומה שרע מזה, גם בלי קול. אבני הריחיים שלהם, מאין גרעינים, הן סובבות לבטלה ושוחקות את עצמן. עתה, כנראה, נמאסה עליהם הבטלה והם אומרים להתנער קצת ולגשת לעבודה תרבותית. הלואי שיצליחו במאמציהם ויחדשו ימיהם כקדם.

הרי היו ימים, שכמעט כל מה שנעשה בישראל בפנת התחיה הלאומית, וביחוד במקצוע התרבות – ע“י הציונים הכלליים נעשה. ידם היתה בכל: הספרות היתה ציונית כללית, החנוך היה ציוני כללי, התעמולה היתה ציונית כללית, בנין הארץ היה גם-כן ציוני כללי, אוסף כספים – ציוני כללי, כל מה שנעשה בפנה זו היה שלהם. כל יוצרי הספרות העברית הגדולים, שמפיהם אנו חיים, וכל ראשי העסקנים והמנהיגים הציונים, כולם נחשבו על ה”כלליים“. ומה מכאיב הדבר, כי דוקא ה”כלליים" נשארו פתאום, ביום אחד, בלי עבודה, והם מחזרים אחריה על הפתחים.

אין אני רוצה עכשיו להכנס לעובי הענין מדוע היה כדבר הזה, אולי יש לבקש את הסבה דוקא ב“כלליותה” של ציונותם, כלליות שהיתה יפה בשעתה, אבל עכשיו, כמדומה, שעבר זמנה. ציוניות זו יותר משהיתה כללית, היתה “סתמית”. בשעה שעוברים לידי מעשה והגשמה, מוכרח לבוא פירוש, שהוא ההיפך מסתם, והפירוט, שהוא ההיפך מכללי. אמנם השם “כלליות” צף למעלה אחרי התפצלות; לאחר שנוצרו אגפים ומפלגות צף גם ה“כללי”. קצת הענין מוקשה. מאחר שהתחילו ימי פירוש ופירוט, אז בכלל אין מקום לכלליות. אם אדם כבר מפרש מה הוא, מגדיר את עצמו, הוא חדל להיות כללי. אבל על כל פנים השם כללי בעצמו גורם להרבה הכלליות. בתקופה הטובה ביותה היתה באה מעין הרגשה, שהציוניות עדיין היא בתקופה שלפני ההגשמה, כלומר היא אמנם חובה לאומית, אבל לא חובה של כל אחד ואחד. הציוניות היתה איזה דבר סתם בשביל איזה איש, אבל לא בשביל עצמי. אנו יודעים, רבותי, אפילו הטובים שבנו, חוץ מיחידים המוסריים ביותר, הפעילים ביותר, לא חיו בשביל עצמם, לא הכניסו את הפרט של עצמם, הם הכניסו פרטים סמויים מן העין, את הכלל, אבל לא את עצמם. אפילו אצל כמה מטובי “הציונים הכללים” לא הגיעה ההכרה עד כדי כך, כי הישיבה וההעברה לא“י, הכניסה לא”י היא היא הדרך היותר טובה והיותר אמתית. לא ההכרה העיונית של האידיאל, שהוא מגיע לידי מדרגה של חובת-גברא, אלא הצירופים השונים, סיטואציות פוליטיות, מהפכות כלליות, מלחמת-העולם, הבולשביזם הם שנתנו את הדחיפה העיקרית לעקור את עצמם מן הגלות ולבוא לכאן. אבל עצם ההכרה של הציונות לא היתה קיימת, החובה של בנין א“י לא היתה קיימת בפועל ממש, – למדרגה כזו הציוניות הכללית לא הגיעה לעולם, חוץ מפרטים בודדים יחידים, שדוקא הם היו לא מראשי העסקנים, אלא סתם יהודים, שהצטרפו גם להם הצרופים השונים, שדחפו אותם לא”י. לידי דרגת חום כזו, אני אומר, לידי דרגת חברה כזו הציוניות הכללית בצורתה הקדמונית לא הגיעה לעולם. אין זה ממעט את נאמנותה, את מסירותה, את פעולתה, להיפך, – אולי זה עוד מוסיף משהו, מפני שאם אדם עושה משהו, מקריב זמן וכסף בשביל דבר סתם או בשביל אחרים, זו גם–כן מדרגה גבוהה. בכל אופן זהו חזיון פנימי, אורגני, אולי הוא יכול לבאר הרבה חזיונות.

אולם בכל זאת, למרות כל זה, בתקופה הראשונה היה בכל מה שנוצר בתחום התחיה הלאומית חותם ציוני כללי. אין אני רוצה למנות כרוכל את כל התכונות הללו. הגרעינים הראשונים – בי“ס תיכוני לבנים, לבנות, סמינריון, ספרות ארצ-ישראלית, ובחו”ל “אחיאסף”, תושיה“, – בכלל כל מסכת היצירה, שהיתה בגלות, כולה היתה חתומה בחותם ציוני כללי. אבל מאחר שלא הגיעה ההתפצלות ממילא היה אוביקט וחומר להטבעת חותמה. אז לא היה עוד צורך מיוחד גם לגבש, להקציע שדות מיוחדים, לקרוא אותם בשם – מאחר שכל השדות כולם היו פתוחים בשבילם. אם להשתמש כבר בטרמינולוגיה שהשתמשו בה כבר, הייתי אומר, כי תקופה זו, אף על פי שלא היתה תקופה של הלכה, מפני שתקופה של הלכה אני קורא חובת-גברא; הלכה בשביל אחרים – זוהי אגדה, זהו רצון טוב, זהו רעיון כללי, כמו, למשל, רעיונות הנביאים, שלא הגיעו עוד לגיבוש. היו, למרות התקופה המוסרית, דרישה אמתית, אבל מאחר שלא נתגבשו עוד בצורה של הלכה, רק בתורה ובספרי הלכה, באו האידאות לידי פרוד, באו לידי התפצלות ולידי גבוש קונקרטי, קונקרטיזם של אגדה בצורה של הלכה, אז הם עדיין בגבול של אגדה. כל רעיונות הנביאים, עם כל גבהם המוסרי, עם כל הכוח הכביר שלהם והדרישה הנמרצת שלהם, בעוד שלא נתגבשו בצורה של חובת יום יום, הם עדיין בתחום האגדה, בתקופת-האגדה, מפני שאגדה כוללת גם הפרינציפ וגם היסודות, שאח”כ בחיים הם צריכים להתפצל ולהסתגל לחיי יום-יום.

ואני אומר, שגם תקופה זו בבחינת ידועה, תקופת הציונים הכלליים עד תקופת בלפור, היא היתה עוד בבחינת פרסום הפרינציפ. הרמת קול, דרישה נמרצת, תביעה כלפי העם, תביעה כלפי הכלל כולו, דרישה כללית לשם העתיד, ולפיכך לא היינו חסרים אז עבודה וידענו את התחומים שלנו, הכרנו אותם וחלל עולמנו היה מלא ענין. מה שאין כן עם כניסת התקופה החדשה. אתם יודעים, שבימי זכריה ומלאכי פסקה הנבואה והתחילה ההלכה. כבר חגי מתחיל בשאלות ותשובות של הלכה. זהו המעבר של הנבואה אל ההלכה. זה היה כאילו יום קטנות – פסקה הנבואה הגדולה, ההתרוממות, ההתלהבות הגדולה הנמרצת, והתחילו דברים ממשיים. רבותי! הרי זהו גורלה של כל אידיאה, היא מוכרחת לעבור את התקופות הללו – מתקופת השירה אל תקופת ההלכה ומעשי יום יום וכו'.

והנה, ממרומי הציונות הכללית הזאת, כשנפלו לבירא עמיקתא של הלכה משעממת זו, נשארו לזמן-מה תועים קצת מבלי לדעת מה לעשות. שם היה לנו מרווח מאד, שם היינו בתחום הדרישה והתביעה, אבל כשהגיע לידי מעשה – בא דור אחר והדור הזה יודע את מלאכת ההלכה יותר טוב מאשר אנחנו הסופרים. הנני משתמש רק במלים עתיקות, אבל אני מתכוון גם כלפי הדיפרנציאציה הצבורית שלנו כאן בארץ הנה מתחילה באו פועלים, חלוצים, אחרי החלוציות. אף על פי שבלי ספק גם האנשים הקודמים להם היו חלוצים, אבל אני אומר, הצביון הכללי, הטנדציה הכללית – צריכים אנו להודות, שהחלוצים בתור תנועה, הם הם שהכניסו לתוך העם ההכרה, שהציוני הוא לא הדורש והתובע, אלא קודם-כל והעיקר, החלק החשוב הוא לבוא כאן לא“י ולהתישב. ללכת לא”י זוהי חובת גברא, חובת יום יום. והנה הדרישה הזו בתור חובת גברא, חובת יום יום, אני חושב, עד היום לא מצאה את בטויה הנכון בציונות הכללית. וצריכים אתם לדעת גם זה, כי אם מעבירים את המרכז למקום זה, הרי זה נעשה לדבר מרכזי ביותר, והוא מתחיל לפרנס את כל ההיקף וממילא הולכים ונוצרים מסביב למרכז הזה גם כלי-המעשה עם המוסדות, שהם משמשים צנורות לרעיון מרכזי זה, ועל ידי כך גם החנוך מסתגל לרעיון זה, גם החיים הצבוריים, גם ארגון הצבור, גם הספרות – הכל הולך ומשתנה תחת השפעת הרעיון המרכזי, ונוצרת אוירה מיוחדת, אוירה המתאימה אל הצרכים, צרכי הרגע החדש, והיא משמשת כבר כח מושך, כמו כל מרכז חזק בעל חומר חזק, בעל כובד ומשקל, הוא מושך אליו את הגופים קלי-המשקל.

ומאחר שהציונות הכללית לא ידעה איך לחדש את בנינה ולסדר אותו בהתאם אל צרכי הדרישה של השעה, היא נשארה כמעט ריקה, בלי תוכן, וממילא גם קלת-משקל, והכריעו אלה שהיו יותר מלאים תוכן, יותר כבדי-משקל, ועד היום הזה עדיין כף המאזנים של הציונות הכללית תלויה למעלה. השאלה היא – אם באמת עבר זמנה, אם באמת אין לה מה לעשות, אם באמת היא צריכה לגזור על עצמה כליה, – אני אינני חושב כך – להיפך, אני חושב, שדוקא עכשיו הגיע זמנה. יש כאן רק טעות וגם רפיון-ידים וחולשה, רגע של ליאות, שהגיע אחרי שנים של עבודה של יצירה. ואם הציונות הכללית תתנער קצת מ“כלליות” שלה ותתעמק, אז תמצא עבודה למכביר, ודוקא עבודה יקרה וחשובה מאד, שהיא צריכה להיות – אולי – עומדת בראש כל מה שנעשה בבנין הארץ.

אני רוצה כאן להראות על עוד מומנטים אחדים באופן קונקרטי, כדי להסביר לעצמי ולכם את מחשבתי בענין זה. אם אנו מגיעים לידי פעולות ולידי מעשים וחובות, הרי צריכים אנו לקרוא בשם את המעשים ולציין את התחומים ואת השדות שבהם אנו צריכים לעבוד. אם כן טוב מאד לקרוא בשמם ענינים קונקרטיים. נקח, למשל, את עניני התרבות – דברים הקרובים יותר לרוחי, ובהם אתחיל. נאמר, למשל, הספרות והחנוך: שני המקצועות הללו, ביחס לאלה שאינם ציונים כלליים במובן החדש, במובן הלאומי, אלא שיש להם שם לואי בתור יחידים, בתור פרטים חוץ מהציונות. נקח מן הימין, נתחיל מן המזרחי. המזרחי יש לו אוביקט של עבודה, הוא יודע את דרכו, הוא יודע את שדה עבודתו, ברור לו מאד האוביקט. למשל בספרות, אם נקח מבראשית ברא עד היום הזה. כמובן, כל הספרות הוא מוצא, אבל יש לו אוביקט כביר – כל צורות בתי-הספר שנוצרו על ידי היהדות העתיקה, שם יש גונים שונים, כמובן. יש כאלה שמתקרבים קצת אל ההשכלה, מן הטיפוס של המזרחי, של יעבץ ושל פינס, טיפוס המזרחי המודרני וכו'. אבל על כל פנים האוביקט בספרות, האוביקט של הפעולה והעבודה ברור להם, ידוע להם, ניכר להם. הם יודעים גם את המוסדות החנוכיים, שהם צריכים להתמלא, למלא את המורים שעליהם להוריש את הירושה הזאת לבניהם – והדרך ברורה וסלולה לפניהם.

תשאלו את הציונים הכלליים, מהו האוביקט שלהם, נאמר, בספרות במובן ההיסטורי והלאומי הגדול. הרי אי-אפשר להעמיד את הציונים הכלליים על מספר קטן של יצירות חדשות בני מאה שנים. נאמר שזהו שדה פעולתם. בלי ספק הציונות הכללית היא השקפת עולם היסטורית לאומית, והיא צריכה למלא את כל המלאי של ההיסטוריה, היא צריכה לכלול את כל החומר הספרותי של כל הזמנים, והיחס הזה צריך לבוא לידי בטוי בצורה קונקרטית, והיא צריכה לבחור לה מתוך החיים את כל היצירה, או את כל היוצרים, או את כל העובדים והפועלים, העובדים מתוך המלאי ההיסטורי שלנו בכיוון ידוע. הרי השקפת עולם צריכה שתהיה בתוכה, ביסודה גם איזו השקפה עולמית כללית, השקפה פילוסופית כללית. הציונות הכללית אם יש לה תביעה לעשות, אם היא רוצה לכפות את דעתה על היהדות, היא צריכה לבסס גם אותה על יסוד עולמי נצחי.

אם כן, הרי יש יצירה בישראל בלי ספק, הרי הולכת ונעשית יצירה זו בכיוון זה שאנו רוצים בו. ואני שואל: האם הציונות הכללית יכולה לאסוף את כל זה, לסדר ולארגן את כל זה, כדי להתקשר עם אלה הכוחות ברוחה ובכיוונה, כדי להטביע את חותמה על זה, כדי לסייע לפרוצס ולאחד אותו עם רעיון התחיה של בנין הארץ בארץ-ישראל? אני רוצה לשאול אתכם: איפה הכחות היוצרים, הן ביחידות והן בציבור, שהציונים הכלליים יהיו רשאים להגיד שהכחות הללו עובדים בקונטקט, בקשר פנימי עם הציונים הכלליים. תמהני אם יש עכשיו בעולם אחד או שנים מן היוצרים, שהוא מרגיש קשר נצחי או פנימי, אפילו לבבי ונפשי עם הציונות הכללית. מתוך הספסירה של הציונות הכללית כל הכוחות היוצרים, הן במדע, והן בספרות, והן בכל מה שאתם רוצים. לכל הפחות בספרות אין דבר, שיכולים להראות עליו, שהוא הולך ונעשה בכוחה של הציונות הכללית. אין אפילו עתון שאפשר לומר עליו שהוא קיים וממשיך את קיומו בזכות הציונות הכללית. להיפך, כל מה שיש בה, כל מה שנוגע לציונים הכלליים הוא בבחינת מת. על פי רוב אלה אפילו שחושבים את עצמם לציונים כלליים חיים הם חיים מלאכותיים על יד זריקות כל פעם. תקחו אפילו את העתון הרשמי, את “העולם”, שהוא בכל סוף שנה עומד גם-כן ביציאת הנשמה. אינני מדבר על חסרון עתון הציונים הכלליים בכל העולם כולו. לרביזיוניסטים יש קומץ, שלדעתי הוא ריק מכל תוכן, ריק מאידיאולוגיה ממשית בכלל, ביחוד מאידיאולוגיה רבת ענפים. והנה, כמה יש להם כלים, – אינני מדבר על יצירה, אין יצירה במקום שאין שורש ויסוד, אבל כמה יש להם כבר כלי-שרת.

היודעים אתם, שמיום שמת “השלוח” אין כלי למחשבה משקלית כבדה, אין כלי ליצירה טובה בת-קיימא. מי היה צריך להכניס את ראשו בכל זה, אם לא הציונים הכלליים? למי נאה ולמי יאה לברוא מרכז למחשבה אמתית, ששם תבאנה הפרובלימות הלאומיות שלנו, שידונו שם במלא משקלם מנקודה היסטורית, ולא מנקודת יום יום, – למי היה נאה דבר כזה, אם לא להם, לציונים הכלליים? אבל לא תמצאו גם מנין אנשים שיבינו את ערך הדבר הזה. אין אדריסה לשם פעולה מעין זו, בכלל אין אדריסה בשביל שאלות תרבות בגבול הציונים הכלליים. אצל הפועלים יש אדריסה, אצל הרביזיונסטים אפילו יש אדריסה, אבל לא אצל הציוניים הכלליים. אני יודע, יש כמה וכמה דברים נולדים, שיש להם חשיבות, שיש להם ערך חיוני גדול, – והדברים נובלים, מפני שאין לפני מי להביא שום פרובלימה, אין אזנים, אין רצון אין הבנה, וכאילו אין שום צורך בשום דבר.

תקחו את החנוך, רבותי. אני אומר, שגם החנוך של הציונים הכלליים הוא ריק, בלי שום תוכן, ממש כמו הציונות עצמה בשעה זו. אין לו שום יסוד מוצק. הם אינם יודעים בשביל מה הם מחנכים. הוא נפסל בהחלט, אינו משמש את האומה עכשיו, ושוב אותו הדבר עצמו, – מפני שהוא כללי וסתמי. אין לו הלכה, אין לו יסודות ורעיונות יסודיים, שעליהם מתחנכים. אין סמלים לחנוך זה. הוא אינו מוסד, מפני שמוסד הוא קונקרטי, מלא כלים, מלא סמלים. אם תרצו לומר, הוא אגדה בלי הלכה. השמאליים יודעים בשביל מה הם מחנכים את ילדיהם, יש להם “שולחן ערוך”, יש להם מעשים, יש להם חובות חיי יום יום, מן הבקר עד הערב. צאו וראו איך מתחנכים ילדי העובדים, איך הם חיים ואיך הם עובדים. אני עובר יום יום על בית חנוך כזה ומביט בקנאה: עומדים ילדים בני 12–13 ומכבסים לבנים – זוהי מצוה, מצות העבודה, כמו שאצלנו היתה הנחת תפילין, אולי יותר מזה. הם יודעים בשביל מה הם מחנכים, הם יודעים כיצד להכין את הילדים. החנוך של הציונים הכלליים הוא, ששולחים שנה שנה עשרות צעירים לקבל פסת נייר לצור על פי צלוחית, מפני שאין מחנכים אותם גם-כן לתכלית, מפני שפסת נייר זו אין לה שום ערך בימינו. ועדיין ממשיכים את החנוך חסר-הערך הזה עד היום הזה. זוהי הציונות הכללית. הם נשארו בלי עבודה, בלי הלכה, בלי חובה. אם הציונות הכללית חושבת שהיא לא תצליח בשום דבר, יכריזו על זה ברבים, ואם היא תצליח עוד באיזו צורה שהיא, יגלו אם כוחם, יחדשו את הצורות הללו. בודאי, אני יודע, הם אינם יכולים לעשות כמו המזרחי – גם ציוני המזרחי מבינים, יש בהם כבר מן ההתפתחות, – אבל למי נאה הרעיון של התחדשות היהדות בצירוף יסודות חדשים אנושיים, אם לא לציונים הכלליים. אין הם פועלים ביצירת ההוי, הרי אין להניע אותם אפילו לעשות תנועה כל שהיא. היכן, נניח, בתי-הכנסת החדשים? אם יש להם צורך בזה, יטביעו את חומתם על בית-הכנסת ויוליכו את ילדיהם לבית-כנסת זה. ישתדלו לתקן את בית-הכנסת ויראו כוח היצירה, אבל לא עמידה באמצע, לא לכאן ולא לכאן.

דרוש בירור, צריך לברר, – יש עבודה ומעשה בשביל הציונות הכללית, מוטלת עליה חובה של יצירה, היא צריכה לחבר את ה“שולחן ערוך” שלה, לעבד את היסודות הללו ולהתחיל לקיים את זה, להטיל את זה לחובת גברא על כל אחד ואחד. ואני אומר זאת באמת ובתום לב, שדוקא הציונות הכללית יש לה תפקידים היסטוריים גדולים וחשובים מאד. ראשי היסודות שלנו עדיין מונחים הפקר ומחכים לפי שעה. המפלגות נוגעות בקצוות ולא בעיקרים וביסודות. העיקרים והיסודות עדיין מחכים לתשומת לב.

ואני אומר, הספרות העברית כמדרגת היצירה שלה צריכה להיות עניין של הציונים הכלליים. עתון חשוב ורב משקל, שהוא דן על הענינים מגובה יותר גדול, צריך להיות ענין של הציונים הכלליים. ירחון בשביל ספרות “כבדה” צריך להיות ענין של הציונים הכלליים. המדע העברי, עבוד כל החומר שנצבר מכמה שנים צריך להיות ענין של הציונים הכלליים. האוניברסיטה – הדאגה לה צריכה להיות ענין של הציונים הכלליים. אמנות, “הבימה” צריכות להיות ענין של הציונים הכלליים. המוזיאום צריך להיות ענין של הציונים הכלליים. סוף דבר, – כל מעשה שאין בו מן הארעיות, אלא יש בו יסוד לבנין העתיד שלנו, צריך להיות ענין שלהם. אבל בעיקר צריך להיות החנוך. החנוך צריך לקבל צורה ברורה ומסוימת עם חובות לאומיים, ובמרכז של החנוך הזה צריך להיות בנין הארץ והכשרת בנים בשביל בנין הארץ, לא בשביל אכספורט של צעירים לחו"ל.

זהו מה שחפצתי לעורר תשומת-לב לכך – החובה בקו ישר של עבודתם עכשיו. אבל אני לא אחדל להרים קול, כי הציונות הכללית היא צריכה להעשות לאדריסה ראשית לכל דברי יצירה ותרבות במובנם הלאומי ההיסטורי העליון.

ועכשיו אני רוצה עוד לסיים בענין דק מאד, או גס יותר. כל הענינים הללו עולים בכסף, רבותי. אינני יודע, אם הכסף הוא ענין דק או ענין גס, אבל לצערי הגדול אין סמל אחר גדול בעולם, סמל כביר וגדול כזה, המשמש עדות לרצונו הרוחני של האדם, כמו הכסף. במדה שאדם נותן – נותן, כמובן, ברצון, מתוך הכרה – במדה זו הוא מעיד על רצונו, הוא מכריז על רצונו ועל מדת רצונו. והרי אין להתבייש כלל במדה זו ובסמל זה גם-כן. מהו הפירוש של הדבר? – אם אדם משתכר כך וכך לשנה והוא נותן כך וכך לשנה, הוא נותן אחוז כזה וכזה של יחידות לדברים היקרים לו, פירושו שעל ידי כך הוא מקדיש את כל שנותיו לרעיון זה, ז.א. בכל רגע שהוא עובד ומשתכר הוא נותן פרוצנט כזה וכזה בשביל אותה האידיאה היקרה לנפשו. זהו סמל. אם, למשל, בבית-הכנסת היהודים היו קונים עליות, היו מוציאים על זה, ובאמת היהודים הללו מתוך הרגשת הלב הבינו, שהקרבן שאדם נותן לפעמים מלחמו, זהו קרבן קודש. הוא מעיד עד כמה שהוא במשך כל שנותיו חדור רצון לעבודה בשביל האידיאל שלו. זהו המס שהוא משלם. הן אני אומר תמיד, שהפרוטה היא הנקב שבעדו עוברת האידיאה מתקופת הרצון, מתקופת האידיאה גרידא, אל ההתממשות. מצד השני של המטבע מתחילה ההתממשות – אדם נותן. ואני אומר, רבותי, היודעים אתם, כי הציונים הכלליים אבד להם התיאבון של הנתינה למה שהוא? כשיש צורך בפרוטות למה שהוא, אין ציונים כלליים שיתנו. אתם תאספו מאות פרוטות מן הפועלים. הם נותנים, ברגע אחד תראו איך שהם אוספים לאיזו שביתה או מה שהוא, אפילו כשיש צורך בכמה וכמה לירות, והציונים הכלליים – אין אצל מי למצוא פרוטה. ואני אומר, שהציונים הכלליים צריכים ללמד את עצמם, להרגיל את עצמם עוד פעם לפתוח את ידם, להתנדב, מפני שאם לא כך אין אמת בלשונם. הנתינה היא העדות היותר טובה על הרצון לממש איזה דבר. אם אין נתינה, אז אפשר לפקפק בכל הרצון שלהם, אין בו אמונה שלמה.

(שיחה במסבת העתונאים מטעם האוניברסיטה, ביום ט“ו אייר תרצ”ג)

רבותי! לא הייתי רוצה לדבר הפעם על גדולות לעתיד לבוא. כדאי היה אולי להתרכז במה שיש עכשיו ולדבר על הצרכים הקרובים. הנה ראיתם בעיניכם את המעט מן ה“יש” הנמצא באוניברסיטה. לא ראיתם את הכל, רק ראשי פרקים נגלו לעיניכם. אולם אם יש לכם מעט כח הדמיון, הרי מתוך המעט הזה שראיתם יכולים אתם לתאר לכם ולהשלים את השאר. ומה שראיתם זהו דבר ממשי. אמנם התחלה צנועה, אבל דבר שיש לו תקוה ואפשרות של גידול והתפתחות. הממש הזה כבר מספיק, כדי לפזר את האגדות והבדויות שנתרקמו מסביב לאוניברסיטה. לולא הייתי אני עצמי קרוב קצת אליה והייתי דן על-פי הרשמים המתקבלים מתוך ספורים סתם ומתוך אגדות ומתוך מאמריסטיקה עתונאית, הייתי מוציא כמעט מסקנה, שהאוניברסיטה לא היתה ולא נבראה, אלא אגדה בעלמא היא. נמצאו גם עתונאים – אמנם ממחנה ידוע ומתוך פניות ידועות – שלא בושו להכריז זאת בפירוש ובפרהסיא: האוניברסיטה אינה אלא מיתוס ולהד"ם! ואולם גם אלה שראו את ההכרזה הזאת כהפרזה, היו בכל זאת מלאי חשדות כלפי האוניברסיטה. אני חושב, שכל מה שתוסיפו להסתכל באוניברסיטה ולהכירה תבואו יותר ויותר לידי הוכחה, שלפי מספר שנות קיומה – סוף סוף בקיום מוסד כזה שמונה שנים מה הן? – השגנו הרבה. תמיהני, אם כל עם אחר זולתנו, אפילו בתנאים יותר טובים, – עם בעל אוכלוסין ואמצעים ובקיאות מרובים משלנו – היה משיג יותר משהשגנו אנחנו. הן שבתנו בארץ אך מעט. חדשים מקרוב באו הנה, דלי כח ומעוטי נסיון, לא ידענו ולא למדנו כיצד בונים ארצות וכיצד יוצרים מוסדות תרבותיים לשם בנין מדינה. כל העולם כאן מסביב חדש הוא לנו. היינו כמגששים באפלה. ובכל זאת הגענו לידי כך, לא רק לידי הכלי הזה היפה, הבנינים, הקרקעות והאוספים, כלומר האינונטר המת, אלא יש לנו גם אינונטר חי, פרופיסורים ממש היושבים בקתידראות ותלמידים שומעי לקח ממש. סוף דבר, יש ויש לנו כאן רכוש לא מעט, שיכול לשמש קרן יסוד לקומות רבות: לתחתיים, לשניים ולשלישיים. ואת זה צריכים להסביר, וצריכים למצא את הלשון המתאימה, כדי להכחיש ראשית כל את הדבות ואת העלילות שמפיצים מסביב לאוניברסיטה, וכנגדן להכניס תקוה בלב המקוים והמצפים להתפתחות האוניברסיטה, הרוצים לראותה בגדולתה ובשכלולה. יש לספר ולהסביר להם, שיש לנו כבר יסוד, ועל היסוד הזה אפשר לבנות; שיש לנו כבר מקלט לעבודת המדע, לעבודת הרוח והמחקר, מקלט-מקדש מעט, אבל בעל ערך ובעל אפשריות של התפתחות לעתיד לבוא.

אמנם אין אלה בלתי אם קטנות, אבל הקטנות הללו יכולות להצמיח גם גדולות. ודוקא ברגע זה איני יכול להמנע מלהביע לפניכם הרהורים אחדים. חושבני, שבכלל אין אנחנו יודעים להבחין מה הן קטנות ומה הן גדולות. אין ספק, שגם אבות אבותינו, שישבו כאן בארץ הזאת, היו עם קטן מאד, שהיה יוצר קטנות, שחייו ועסקיו ומלאכתו ועבודתו היו קטנים, עבודת שדה וכרם, מלאכת ידים פשוטה וכו'. והעם הקטן הזה הופיע בסופו על במת העולם ותפס בעולם ובהכרה האנושית אולי את המקום הגדול ביותר, ולא רק מבחינת החלל, אלא גם מבחינת הזמן. במשך אלפי שנים רצופות, בלי הפסק, העסיק בצורה זו או אחרת – אם מתוך שנאה או מתוך אהבה – את האנושיות. ישותו מלאה שעור גדול ביותר של חלל הזמן והמקום בתוך עמים אחרים בעולם. ראינו, כי העם הקטן וארצו הקטנה ועניניו הקטנים יכלו בחשבון האחרון להופיע בעולם על הבמה ההיסטורית כעם המכיל גדולות. אפילו הדמויות, שיצר העם הזה בתנ"ך, שנראו בסופן לעולם כשגיאות וכבירות מאד, גם הן ודאי נראו בזמנן כקטנות. אברהם, יצחק, יעקב, ישעיהו, עמוס – היו בלי ספק אנשים בני עמם וזמנם. דברו מה שדברו ועשו מה שעשו לצורך ביתם, עמם וזמנם ובשם ענינים קטנים. ובכל זאת ראו פלא! מה שהארץ הקטנה הזאת מוציאה כאילו הולך וגדל מאליו מדור לדור, ובחשבון האחרון, בחשבון הזמנים והעולם הכל נראה כגדול מאד. ואפשר להאמין, כי גם הקטנות שאנחנו עושים עכשיו סופן להגלות באחרית הימים כמפעלים גדולים מאד שיפליאו את העולם. לפיכך אני אומר, שאין אנחנו יודעים מה הן קטנות ומה הן גדולות. ולפיכך יש לנו רשות לדבר קצת גם על גדולות ולהשוות מומנטים למומנטים, בלי לחשוש, שההווה הקטן יראה בהשוואה לזמנים הקודמים כנקלה.

חושבני שהמומנט של עכשיו – איני מתכוון רק למומנט זה של שלטון היטלר, אלא לכל השנים האחרונות – הוא אולי באמת כביר ומכריע לא רק בהיסטוריה שלנו, אלא בזו של האנושיות כולה. אני חושב את התקופה הזאת לנקודת מפנה. ההיטלריות והרדיפות שנתגברו כלפי היהדות העולמית (מפני שההיטלריות היא ההתחלה של תנועה עולמית נגד כל יהדות העולם) – כל זה מעלה על דעתי דמיון מפתיע לזמן החורבן, בשעה שגלינו מארצנו לעולם הגדול, ועל ידי איזה צנורות נעלמים – קשה לדעת מה היה הקסם של היהדות באותו הזמן! – כבשה היהדות חלק גדול מן העולם האלילי. מתחילה על ידי ההלניסמוס היהודי או היהדות ההלניסטית ואח“כ ע”י צנורות אחרים – פרצה לה היהדות דרך וחדרה לתוך העולם העתיק, הכביר ביצירות, במפעלים, בפוליטיקה, בגבורות ובחטאים. לתוך עולם כביר זה חדר עם קטן ודל, רועי צאן, סוחרים, בעלי מלאכה (ישו היה, כידוע, בן נגר). באותו הזמן יצאו היהודים אל מרחבי העולם. ומה היה לבסוף? חלקים גדולים של היהדות הורכבו בתרבויות העולם של אותו הזמן והתערבו ביסודות האליליים ונולדה הנצרות, והיא צרפה אל תרומת היהדות תוספת משלה: את השנאה ליהודים עצמם. הגויים קבלו יסודות מן היהדות, הודו לכל הפחות בפה בקבלת המתנות והתרומות שהביאה להם היהדות, אבל כתוצאה מזה וכ“גמול” באה שנאה עזה לאלה המעניקים והתורמים להם את התרומה הזאת. אולי היה כאן מפעל נקמה מדעת ושלא מדעת על מעשה “אונס”. היתה קוניוקטורה כזאת בעולם, שהכריחה את העולם האלילי לקבל משהו מיסודי היהדות ומעיקריה, אבל הטבע האלילי שלהם שלם בעד “אונס” זה ליהדות בשנאה עזה כמות.

היהדות שנחרבה חורבן מדיני יצאה לעולם הגדול וסיגלה את רכושה כלפי נדודים וטלטולים. עם נודד אינו יכול לקחת אתו את כל משא נכסיו. הוא היה מוכרח להעמיד את מטענו על המינימום ההכרחי, שקל ונוח יותר לשאתו בדרך ואין להתקיים בלעדיו. הוא נהג צמצום וחסכון במטען שלו. ראשית הסתלק מחלקים כאלה שאין בהם צורך גמור לעם נודד בדרך. שד"ל אמר במקום אחד: עם ישראל עזב אחריו בצאתו לדרך הרבה מן השירים הנחמדים המשמחים לב, הרבה מן האמנויות, כל אותם הדברים המכבידים על המשא של עם נודד. העם השאיר בידו רק את ההלכות היבשות, שהן מסדרות את חייו. אם תרצו לומר, הוא השאיר לעצמו את היהדות המופשטת. המשלתי את הדבר פעם לצבא היוצא למלחמה, שאינו נוטל אתו צידה לדרך פת חמה ופירות חיים, אלא פת חרבה, לחם נקודים ופירות שמורים ומיובשים. גם העם העברי בצאתו לדרך רחוקה לקח אתו את ההלכה היבשה, זו שנתנה צורה תרבותית אחידה לכל העם העברי, זו שיצרה לו מדינה מטולטלת, עם אורח חיים מסודר וצורת חיים משותפת, והיא ששמרה באמת על קיומו. העם תלש את הקולטורה שלו מתוך שרשי החיים הקודמים, מתוך הקרקע ומתוך הטבע הארצישראלי והפך את כל נכסיו הקונקרטיים לנכסים מופשטים, לנכסי-רוח קלי תנועה וטלטול, בהתאם לצרכי חייו החדשים, חיי טלטול ונדודים. הוא חי בעיקר חיי מוח ורוח, חיי ספר. והמשא ומתן והפילפוליסטיקה וחדוד המוח והחריפות – אלה היו כלי הזיין היחידים שלו, שאינם תופסים מקום מרובה, שנתונים כאן, בתוך הקרקפתא, בתוך המוח, וסמויים מן העין הם מיטלטלים ועוברים ממקום למקום בכל העולם כולו. בעזרת כלי זיין אלה החזיק היהודי מעמד בכל מלחמותיו הכבדות והם הם שעמדו לו להגן על נפשו ולשמור על קיומו. עם מטען רוחני לא נבצר ממנו גם לחדור אל כל העמים ואל כל התרבויות שבעולם. נכסים ממשיים מרובי נפח לא יכשרו להברחה. המוח והמחשבה עוברים את כל התחומים ואת כל המחיצות וחודרים לכל המחבואים. על ידם חדר גם העם העברי לכל העולם והבליע את כחו בכל התרבויות לתועלת עצמו ולתועלת האנושיות כולה.

והנה עכשיו אנו עומדים בתקופה אחרת לגמרי: בתקופה של חזרה. אבל יש דמיון רב בין שתי התקופות. אין ספק, שאותם שיורי האלילות שעמדו בנצרות, הם שגרמו והביאו לידי השקר הפנימי הגנוז בתוכה: מצד אחד הכרזה על עיקרים של חסידות יתרה, המצוה לתת גם את המעיל לזה שפושט מעליך את החלוק, להגיש את הלחי הימנית בשעה שסוטרים על השמאלית, ומצד שני מעשי רצח ואיבה של מלחמות בלתי פוסקות ושל תרבות חיה רעה, זו שניתן לה בטוי חריף בספרו האחרון של שפנגלר, הסובר שהתרבות המופשטת, “היהודית”, היא היא שקלקלה את הטפוס העליון של האדם, היא שקלקלה את השינים והצפרנים שלו, של החיה הרעה שבו, והיא שהביאה כביכול ליד מעוט דמותו של האדם העליון, הארי, זה שהוא צריך בעזרת הטכניקה החדשה והמשוכללת לקבל שוב דמות עליונה של חיה, חיה דקת חושים, חדת כלים וחדת שינים וצפרנים. אין לכחד, כי היהדות, על-ידי חדירתה אל כל הגויים, חתרה באמת לאט לאט תחת שרידי יסודות האלילות הזאת. לא בלי השתתפות היהודים היתה חתירה זו – השתתפות באלף פנים ובאלף צורות ובאלף לבושים, בכל הלשונות שבעולם, על-ידי טמיעה ועל-ידי השכלה ועל-ידי קוסמופוליטיזם ועל-ידי האמונה ב“תעודה”, רעיון המיסיוניסמוס של היהודים מימי האמנציפציה ועד היום. ואולי בחלק גדול – על ידי כל מיני “האנוסים” שלנו, שנכנסו לבטן הנצרות “וקרקרו במעיה” ושם הוסיפו לחתור מתוך רצון יהודי ומתוך דם יהודי – גם אני כהיטלר מאמין בדם ובכח הדם – לאט לאט תחת שרידי האלילות, והם הם בעיקר – אף כי קוראים בשמות של גויים גדולים – שהכשירו את יצירת כל תנועות החופש הגדולות בעולם: את הרינסנס, הליברליזם, הדימוקרטיזם, הסוציאליזם והקומוניזם. כל הדרך התלולה והעקובה הזאת של עליה מתמדת לצד החופש והפרוגרס נכבשה בעיקרה על-יד כל מיני יהודים נעלמים ואנונימיים – בין על-ידי אנוסים שהתערבו בשעתם בגויים והעמידו מתוכם חוקרים גדולים, ובין על-יד השפעות של יהודים, שעמדו מאחורי הפרגוד של מפעלים כאלה, מפעלים של חרות ושל חופש, ובין על-ידי פרופיסורים ומורים ומדריכים יהודים מימי הבינים ואילך, שהעמידו מבין הגויים המון תלמידים הולכים בראש תנועות החרות. גם בראש התנועה הפרוטסטנטית הלכו תלמידים של מורים יהודים. היו השפעות שונות מכל צד, עד התנועות של הזמן האחרון, שהשתתפו בהן היהודים גם בגלוי וביד רמה. יש להם חוש חריף לכלבים הללו, לשונאי ישראל. באמת גדולה כאן ההשפעה היהודית. אי אפשר לבטל זאת. מארכס היה לפי מוצאו יהודי. אופן מחשבתו היה יהודי, חריפות שכלו היתה של יהודי, ואחד מאבות אבותיו שלו היה רב גאון וחריף גדול. ולאסאל היה גם הוא יהודי. וגם בין הקטנים מהם היו הרבה יהודים. העתונות שהחזיקו בה היהודים, שמשה ברובה כלי שרת לכל תנועות החופש. לא לחנם נמשכו היהודים אל העתונות. היא היתה בידם כלי הזיין המתאים להם ביותר לצרכי מלחמת קיומם בזמננו ולצרכי השפעה רבת תולדות ותוצאות.

וסוף כל סוף עמדו על הסוד הזה, שהיהדות, בכחה היא ובכח כחה, הולכת ומפעפעת ומחלחלת בהם כארס וחותרת תחת שרידי האלילות. והטבע הגויי מתקומם נגד זה והם מנסים לערוך את המלחמה האחרונה, מלחמת גוג ומגוג נגד היהדות. ואין ספק כי החזית הזאת הולכת ונוצרת בעיקר נגד תנועות החופש, תנועת הפרוגרס של הזמן האחרון, נגד הדימוקרטיות, נגד הסוציאליות ונגד הרחבת זכיות האדם, סוף דבר, נגד כל גלויי צורות החרות של הזמן האחרון – זוהי שוב חזית כל-עולמית נגד חלקי היהדות. אני מעיז לחשוב, שהסוציאליות בצורתה הטובה והעליונה היא פרי הרוח היהודית ופרי השקפת העולם של הנביאים. הם היו הסוציליסטים הראשונים שהטיפו לחופש, לדרור, לשויון ולהכרת ערך האדם. “אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו”. כל דברי הנביאים הם קריאה גדולה לשויון. אלא שבזמננו אנו נגשים אל הפרובלימות הללו מזוינים באמצעים חדשים, בכלי מדע חדשים. והנה הם עכשיו עורכים מלחמה נגדנו, לא בארצנו, אלא בעולם הגדול, בשעה שהם מוצאים אותנו בפזורנו, והם רוצים “לעשן” ולהבריח אותנו מתוך כל הסדקים והחורים שנחבאנו שם, הם רוצים להמית אותנו מיתת בצילים ולהוציא אותנו מכל הקנים במזמת כליה גמורה.

וההיסטוריה, או איזה חוש מוקדם, או איזו רוח נבואה (זו לא פסקה לגמרי מישראל עד היום) הקדימה רפואה למכה, והתחיל פרוצס מהופך. כבר לפני 40–50 שנה היו אנשים שהקדימו להרגיש את המתחולל לבוא עלינו. תקראו את דברי פינסקר, תמצאו שם את החזון הגדול ביותר שנכתב על ישראל ברוח הנבואה הקדמונית במשך חמשים השנים האחרונות. השם “אבטואמנסיפציה”, שחרור עצמי, אומר הרבה. הוא הקדים כבר לראות את כל העתיד לבוא ולא הוכה בסנורים כאחינו היהודים הגרמנים, שעוד במבצר האחרון שלהם חיו מתוך בטחון של קיום נצחי בארץ מגוריהם. הם האמינו, שזכויות האמנסיפציה שניתנו להם אינן עשויות כלל להנטל מהם לעולם. הציונים כבר הציגו את הפרוגנוזה הנבואית הזאת לפני ארבעים שנה. ולצערי איני יודע, אם גם כיום היהודים הגרמנים ויתר חלקי היהדות הנתונים במצב דומה להם ילמדו לקח מן המאורעות. אמנם נזדעזע בלבם משהו. השואה באה לפתע פתאום כל כך! אבל בשבילנו אין זו הפתעה. ידענו זאת מראש. והיהדות החליטה, שאם יגרשו אותנו מכל מקומות ההשפעה, אם יעקרו את המוח שלנו ואת ההשפעה שלנו מן העולם בפזורנו, אין לנו ברירה אחרת אלא ללכת בדרך הפוכה, לשוב מן העולם הגדול לפנה הזאת, לארצנו, ולהתרכז בה, לחבר שוב את המוח שלנו אל הקרקע ולהכניסו אל כלים ממשיים, מרוכזים ומסודרים במקום אחד, לשמור על הקיים, להצמיחו ולפתחו וגם להוסיף עליו. וכאן, מן המקום הזה, עלינו להגשים שוב את הנסיונות שלנו, של כל מהלך ההיסטוריה שלנו, להגשים כאן ולהשמיע לעולם שוב עשרת דברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן, שיתקיימו לא רק בין איש לחברו אלא גם בין עם לחברו. כזאת תהיה התוספת החדשה שלנו על יסוד הישן. אנחנו ניצור כאן שוב את חיינו הקטנים שישמשו דוגמא לחיים גדולים, לגדלות אמתית.

והנה הגיעה שעה גדולה. אם אז, בימי יציאתנו מארצנו לעולם הגדול, יצרנו ספר, יסדנו “יבנה” של יהדות מופשטת מעוטת המטען, הנה עכשיו עלינו ליצור כלים ממשיים, כדי להכניס בהם את התוכן שלנו, לשמור על הרכוש שלנו, על התוכן שאספנו עד עכשיו, לאסוף את כל היהודים היוצרים שעדיין הם נאמנים בברית העם העברי, כל עוד לא נסגרה לפניהם דרך לשוב. יש כאלה, שאין להם דרך אחרת אלא לזרועות מלאך המות, יש הרבה המאבדים עצמם לדעת, אין להם שביל אחר, מפני שלא נשאר להם כלום; לבנו לבנו על החללים האלה – אבל לא דרך היהדות דרכם. היהדות צותה לנו את החיים עד העולם. אלה שיש בהם עדיין כח לשוב, אלה צריכים שוב להתרכז ולהתאסף אל פינה אחת. והפעם לא להכריז הכרזות לפני העולם, לא להטיף או להוכיח ברוח שפתים, כמו שעשינו זאת בגלות, אלא להגשים ולפעול בארץ הזאת, לתת עוד הפעם דוגמא ממשית של אפשרות-קיום חדש וחיים חדשים בצורות יותר עליונות מאלה שיצרה היהדות עד עכשיו. זהו סוד הזמן הזה. זוהי הפרשה שאנחנו עומדים בה עכשיו.

והנה לעומת הגדולות האלה, כשאנחנו פונים אל הבית הזה ואנו מוצאים כאן מתי מעט, התחלות רפות וקלושות, יש אשר יפול עלינו רוחנו. כל כך רב המרחק בין הממשיות הקטנה שיש לנו בעין, בין המציאות העלובה הקטנה שלנו ובין הדבר הנדרש מאתנו. אולם ההיסטוריה וההכרח דורשים ממנו פעולה.

גם עכשיו ישנה נצרות אלילית. ישנם אלילים חדשים: תורת הגזע, הפוליטיקה בצורתה של עכשיו, הלאומיות בצורתה הפראית של חיה רעה, מה הם אלה, אם לא אלילים חדשים? אולם גם עכשיו יוכרח העולם לקבל חלקים מן היהדות בצורתה החדשה, בצורתה הסוציאלית. ותראו שהיטלר זה וההיטלריזם בכל העולם יהיו מוכרחים, כעובדי האלילים הקדמונים בזמנם, לקבל חלקים מן התורה הסוציאלית. אבל “מתנה” זו תבוא אליהם כרוכה יחד עם שנאה עזה ליהדות, זו שכפתה עליהם את עיקרי התורה הזאת. והשנאה הזאת תהיה עוד יותר מרה ואכזרית מן השנאה הקודמת, מכיון שתהיה מזוינת במדע, ביסודיות, בתכניקה, בכח אורגניזציה. ולעת כזאת יש לנו דרך אחת כאן: לרכז את חיינו, להציל את שארית הפליטה, להציל את אלה הנמלטים מן ההפכה, לתת להם את האפשרות לחבר עוד הפעם את המוח היהודי, הנסיון היהודי, האינסטינקט היהודי וההרגשה היהודית אל יצירות קונקרטיות ממשיות, כדי לשמש דוגמה לא רק בדברים, בהכרזות על אידיאות, אלא בחיים ממשיים. והאוניברסיטה צריכה לקבל על עצמה את התפקיד הזה, כלומר, היא חיבת לשמש דוגמה ראשונה ועליונה של הגשמת רעיון הכנוס והרכוז בתחום שלה ולהיות למורה דרך לעם כולו. היא צריכה לדעת, שמוטלת עליה בשעה זו אחריות גדולה. עליה לבחור ולאסוף תחת צל קורתה את האנשים המתאימים לתפקיד השעה, אנשים המוכנים לעבוד עבודתם בשקט ובמסירות ומתוך אמונה וקשיות עורף, על אפם וחמתם של אלה הרוצים לראות אותנו נכחדים ונשמדים מן העולם. עלינו להמשיך את עבודתנו בעקשנות, ללמוד ולאצור את הטוב מכל העולם ולהוסיף עליו את שלנו.

יש לנו זולת זה הרבה תפקידים מיוחדים שלנו. יש לנו רכוש גדול מפוזר ומפורד בכל העולם הטעון גאולה, כינוס, סדור, עריכה ועבוד. את הרכוש הזה יש לעשות יסוד ליצירה חדשה; האוניברסיטה צריכה להעשות שליח לדבר. האוניברסיטה צריכה גם לאסוף ולחוס על שארית הפליטה של חכמינו ויוצרינו המפוזרים בכל העולם, והם נמקים וכלים בענים וביתמותם; יש לאפשר להם את עבודתם כאן. מהם יש כאלה שאין להם אמנם השכלה רשמית, ובכל זאת יש להם כשרון יצירה גדול. יש לסייע להם למלא את פגימותיהם המדעיות ולקבל מהם את פרי כשרונם. יש בשעה זו תפקידים רבים לאוניברסיטה. צריך להביא כל זה להכרת העם. איני מדבר על המומנט החשוב – על הצלת אנשי המדע שלנו ועל בני נעורינו המתלמדים, פליטי גרמניה, הנתונים עתה במצב טרגי, שאין דוגמתו בעולם. האוניברסיטה העברית מוכרחה להתרחב ולהתפשט, עד כדי שתוכל לשמש מקלט על כל פנים לחלק חשוב מהם. אנו צריכים להיות מוכנים לקבל אותם לרשות האומה, מתוך אמונה שההתחלה הקטנה צריכה ומוכרחה ליהפך לגורם של הצלה, למפלט גדול לרוח ישראל היוצר ולשכינתו.

מכל סערות חיינו עולה באזנינו עתה קול ההיסטוריה הצווחת ואומרת: עת כנוס! ואוי אוי לאלה אשר לא ישמעו לקולה ויצאו שוב לבקש לנידחינו רוח והצלה בדרך הפזור החדש!

אתם צריכים לדבר השכם ודבר, לזכור זאת ולקרב את לב כל ישראל למפעל, שיהיו עיניהם נשואות אל הפינה הזאת כאל ראש מקדשם, אל ראש שמחתם. הם צריכים לחיות את חייהם הרוחניים עם הפינה הזאת, לשמוח את שמחתה ולהתאבל יחד אתה, לשמוח בעליתה ולהתאבל על ירידתה, מפני שהתורה והמקדש, מקום השכינה והרוח, היו תמיד המרכז, הלב והראש של אומתנו, ובהם גנוז סוד התחדשותנו, תקומתנו ותחיתנו, סוד נצח ישראל אשר לא ישקר לעולם.

(בועידת הסופרים בת“א, סיון תרצ”ג)

רבותי! בטרם נגש לעבודתנו בועידת הסופרים, המתקיימת עתה בסוף שנתים אחרי הועידה הקדמת, עלינו למלא את חובת הלב כלפי החברים שנעדרו מתוכנו בתוך הזמן הזה ולכבד זכרם. זה לא כבר הוקם הציון על קברו של הסופר והפדגוג האמן ש. בן-ציון במלאות שנה למותו. סמוך לזמן פטירתו הובל לקבורה עוד חבר אחד, מזקני הסופרים, בן עמי ז”ל. אחריהם הלך בדרך כל הארץ (אם כי לא כמות כל אדם מת, כי נספה בדרך טרגית מאד ובארץ נכריה, בבירת צרפת) הסופר והעסקן התרבותי החשוב, ר' הלל זלטופולסקי ז“ל. האיש המופלא הזה, סוחר גדל-עסקים ורב-תחבולות למראה עין, שקוע כל ימיו במ”ט שערי בורסה ועניני חול, היה בעצם, על פי שרש נשמתו, איש רוח, שלא הסיח דעתו לעולם מן הספרות והתרבות העברית וצרכיהן, וגם הענק העניק להן ביד רחבה מכחו ומהונו בכל עת מצוא. מי לא יזכור את הגדולות אשר פעל לטובת החנוך והתרבות העברית, לקימם ולבצרם ברוסיה בימי מלחמת העולם, ימי הרס רב ושעת חרבן לכל מוסדי צבור באשר הם! בתוך השנתים האלה נעדרו מתוכנו עוד כמה חברים יקרים. בוילנא נפטר סופר-פדגוג ואיש מדע חשוב הד“ר טשרנא בעודנו עומד באמצע עבודתו הפדגוגית השמושית והספרותית המדעית. זה לא כבר הגיעה אלינו שמועה רחוקה על פטירתם של הסופר השקדן, התמים בדרכיו ובמעשיו, מר ש. לזר, מי שהיה עורך “המצפה” ושקד על תקנת הספרות העברית בארצו, ושל הסופר יקר הנפש, המפורסם בשעתו בכנויו הספרותי בר טוביה. נמק-שחפת ומדוכדך-עוני, בודד ומיותם ועזוב מכל, נאבק הסופר האומלל הזה – בר טוביה – כל ימיו עם מר המוות, אך מאהלה של תורה לא מש ואת עטו מידו לא הניח, עד אשר הכריעתו סוף סוף מחלתו הממארת. מתחלה הפילה את עטו מידו והשכיחתו מלב כל ועתה סתמה לנצח בעפר פיו. בעניו ובדידותו האיומה, על אדמת נכר רחוקה ובאויר זר, מנותק מכל שורש יניקה, נפחה נפשו הדוויה, ומי יודע אם נמצא איש קרוב אשר בכה על קברו. וכמות זה, כן מתו ביגון זה לא כבר, לפי השמועה בעתונים, עוד שנים מן הסופרים הזקנים, אחד איש שבע פגעים ותלאה ושבע נדודי גו ורוח, סופר פדגוג לפי מקצועו, י. גלס, והשני סופר שכבר נשכח שמו מבין החיים א. סירוטקין, מי שהיה בשעתו עוזר קבוע ב”השחר" וזמן-מה נחשב גם בין עורכי “המליץ”. סופר זקן זה מת בגלותו באחת מערי רוסיה הרחוקה, בפּערם, ולפי השמועה, ברעב מת. אלה הם השמות אשר עלה זכרם לפני הפעם – ויהי זכר כולם לברכה.

לא על במת מספד אנכי עומד עתה. מקצת מן הנפטרים כבר נספדו כהלכה או שלא כהלכה, אבל בשעה זו ובמקום זה רוצה אני לרמז על הטרגיות העמוקה שהיתה צד השוה במיתת כלם: כלם ירדו ביגון שאולה. את כלם כאלו השיג המות בדרך, ובאמצע, מחוץ לאויר חייהם ומחוץ למקומם וזמנם. אמנם כל מות יש בו מטרגיות הגורל ולעולם הוא בא כאילו באמצע, ובכל זאת הסופר כשהוא קבוע כל ימיו בתוך קהל מסוים, בתוך עמו הוא יושב ובתוך עמו הוא עובד ויוצר, בין שהוא זוכה בחייו להכרה שלמה ומלאה ובין שהוא רואה את עצמו כמקופח, סופר כזה, ביציאתו מן העולם, ואפילו “באמצע” – סוף סוף בתוך עמו הוא מת ו“אל עמו הוא נאסף”. יש כאן מקצת נחמה באילוסיה, שהאיש השלים חקו והלך. מעין “סיום”. אבל כמה טרגית היא מיתתם של אלה, שהמות קפץ עליהם בדרך ממש, ובשעה של מהומה ומבוכה ומבוסה כללית, בתוך מרוצת חפזון ומנוסת בהלה ובקשת מפלט מסביב, ובאויר שכולו מנוגע רוח עועים וטרוף דעת ואנדרלמוסיא רבה, באין רואה דבר, ובאין שומע דבר ובאין משים דבר אל לב…את רוב החברים האלה ראו עיני במסעי לפני שנה וחצי באירופה. כלם היו בעיני כמהלכים בעולם התוהו, כמתרוצצים בין פרשות דרכים, וכן היו בעיניהם. בשארית כחם, באחרוני מאמציהם חתרו כלם להגיע אל מחוז חפצם האחד – לארץ. נפש כלם התעטפה בתפלה אחת: לוא רק להצמיד רגע אחד את כפות רגלם לאדמת הארץ.

ואולם לא פחות טרגיים מהם היו גם אלה מחברינו הנפטרים, שזכו כבר לעלות ארצה, ואפילו להשתקע וגם להתערות בה, אלא שמסבות נעלמות לא מצאה בה נפשם את נתיבותיה. קודרי פנים וזעומי רוח התהלכו בה באחרית ימיהם ונפשם מלאה מרי ומרורות. לא אדבר על הסופר הזקן בן עמי ז“ל, שלפי גילו ותכונת רוחו, ואולי גם לפי כל תוכן רוחו, שוב לא יכול לשכן את רוחו בארץ. אפס כי גם סופר כש. בן-ציון, שעלה לארץ לפני כעשרים ושבע שנים, והוא עודנו עומד אז במלוא כחו ובמבחר ימיו, ובראשית שבתו בארץ גם הגדיל בה לעשות והרבה פעלים בה לתרבות הספרותית והפדגוגית, בהיותו אחד מראשוני שותליה ובוניה פה בארץ – אפילו סופר כמוהו ראה באחרית ימיו, המעטים והרעים, את עצמו פתאום והנה הוא עומד מחוץ לכל מחנה, “מעבר לחיים”, בודד ומרוחק מכל. היד הנעלמה, הרודפת אחרי הסופר העברי בן ימינו הזעומים ומניפה חרב על כל שרשי יניקתו, לגעם אחד אחד ולהוביש תמצית לחם ולשדם בלא עת, השיגה את ש. בן-ציון, “אברך המשי” בספרותנו, גם בארץ אבות, וימים רבים עוד בטרם עצם את עיניו – כהתה עין משיו וכבה זהר לבושו. וכמוהם דעך גם ששון חייו. אין שמחה לסופר בהערותו את נפשו אל חלל ריק ובשחתו את רוחו ארצה. הפה והאזן הם קשת וכנור, ובהעלם האזן יאלם הפה. אין ספק כי הנטיה הארורה ל”במות“, זו המובלעת בדמנו הרע עוד מימי השבטים, זו שחלקה תמיד את לב העם והכתה את בית ישראל לרסיסים – אם בדמות עדות, מנינים ו”קלייזליך" ואם בדמות כתות, סיעות, ומפלגות, – נטיה זו, שהולכת ומתגברת, לאסון האומה כולה, גם כאן בא"י בימי תחלת בנינה, – גרמה גם היא לדלדל לא מעט את כחו של הסופר, למעט את דמותו ולצמצם את השפעתו עד לגבול האפס. כל סופר שאינו מצורף לשום “מנין” מסכן עצמו להשאר בלי “עמוד” ובלי אזנים קשובות. בדידות מוחלטת נקנסת עליו.

בודאי נזדמן גם לכם כמוני לשמוע דברי הקטרוג והתוכחה כלפי הסופר העברי בארץ, שנאמרו היום בבוקר מעל פני אחת ה“במות”. לדעת המוכיח הנ“ל, אין דברי הסופר העברי בא”י נשמעים ואין רשומם בחיים נכר, לפי שהם מחוסרים כל “מצפון” והערכה מוסרית לגבי כל ההולך ונעשה בא“י. ומהו ה”מצפון" שהם חסרים? – הם לא הצטרפו לשום “מנין” ולא נשתעבדו לשום “תורה” מקובלת ביד אחת המפלגות. הם חיבים “להגדיר את עצמם” ומיד ישוב אליהם מצפונם. המוכיח הזה רואה אפוא את מצפונו ומוסריותו של הסופר לא בחירותו הגמורה של זה להשמיע את דבריו “ככל אשר ישים אלהיו בפיו”, בלי פחד, בלי חניפה ובלי משוא פנים; לא בהיותו שליח נאמן ללבבו הוא ולרוח החיה המפעמת אותו; אלא דוקא בשעבודו אל איזו “סכימה” קבועה מראש, אל איזו “תורה” ו“שלחן ערוך” נתונים למפרע. כך מחייבת מוסריותו של אותו המוכיח. תמיהני, אם ימצא בועידה הזאת סופר הראוי לשמו, שיסכים לדעה זו. ומעיז אני לחשוב, כי עד כדי כך לא הגיעה הרעה אפילו בתוך עובדי הבמות גופם. סופר בן-חורין ונאמן עם דורו, גם בלי פנקס חבר בכיסו, אם אך יש לו מה להגיד ויודע איך להגיד, עדין יפונה לו מקום, ולו גם מצומצם, באחת הבמות. ובפרט אם יבין להזהר, שלא להוציא דבור מגונה, וכל שכן דבור מגנה, מפיו. ואולם, הלא תודו כלכם, כי אפילו סכוי.מזהיר כזה: אפשרות של זכיה למדה מסויימת של הכנסת אורחים מצד במה נדיבה וטובת עין, עדיין אין בו נחמה שלמה. לא די לסופר להיות נסבל או מרוחם. לא נאוה לסופר להיות מגמגם. מכל הבחינות לא טוב ולא יפה לו להעשות טפל וצוות לשום פרוגרמה ולהקשר כדליל לרגל בועטת או ליד מחוננת של התקיף המפלגתי. כבעל פרופיסורה מסוימת או כבעל השקפות וסמפטיות ומגמות חברתיות או מדיניות ודאי רשאי גם הסופר להמנות על כל הסתדרות ומפלגה שיבחר בה, אבל כסופר אל לו להשתעבד לשום אליל. חפשי יהיה. מצפונו הוא יהי לו למדריך, ולא זה של המפלגה. והמצפון של הסופר ומדתו המוסרית אינם אלא נאמנותו המוחלטת לאמתו הוא, נאמנותו לכשרונו ולעצמותו, שלא לזייף את חותמו על ידי גניבת דעת וקריצות עינים, שלא להוציא לשוק שטרי סרק של מלים, העודפים על “קרן הזהב” השמורה במטמונין בעין.

רבותי וחברי! מאמין אני, כי גם בימינו הטרופים ובתוך אוירם המנוגע כלו, על כל שקוציהם ותעתועיהם הרבים, עדיין יש ויש ביד הסופר הנאמן וטהר הרוח לבצר לו ד' אמות של מקום טהור, אשר יקים לו שם את במתו הוא ומעליה ישמיע בלי פחד ובלי משוא פנים את קולו החפשי. ומאמין אנכי עוד, כי אפילו בימינו אלה, ימי ערלת כל לב ואוזן, ערלה מדעת ומזדון, וערלה מבערות, עדיין יש תקוה לקול טהור כזה, בבואו בכח ובגבורה, להבקיע לו דרך באויר העולם וסופו להשמע. עוד נשארו בחלל העולם “בין פצים לחברו” רוחים דקים כל שהם, סמויים כמעט מן העין, שלא תפסה בהם טומאה, והם אשר יביאו את הקול הטהור אל האוזן. ברית כרותה היא: “כל מי שיש בו יראת שמים (כלומר, כונה טהורה), דבריו נשמעים”.

ולהקמת במה חפשית כזאת מחוייבת לגשת סוף סוף אגודת הסופרים ובמהרה בקרוב, בלי דחיה. עליה להתנער סוף סוף מתרדמתה ולמצוא את הדרכים ואת האמצעים לבצועו התכוף של המפעל. אין להחמיצו עוד. ביד הסופרים הולך ונצבר זה כמה חומר ספרותי יקר, דברי שירה ומחשבה בעלי ערך קיים, שמצפים לפרסום – ואין גואל להם. שגעון של תרגום תקף את המו“לות העברית ולדברי יצירה מקוריים כמעט אין עתה בקרבה גואל. הבמה אשר תקימנה האגודה – תהי היא הגואלת. היא צריכה לשמש מקום מועד ובית כנוס למיטב היצירה החדשה של הסופרים המובהקים בימינו ועל הועידה לדון בכובד ראש, מה תהי צורת הבמה המרכזית הזאת, אם ירחון קבוע, ואם מאספים ספרותיים, שיופיעו מזמן לזמן לפי התלקט החומר, או אחת מיתר הצורות המקובלות: עם זה על הועידה להוציא החלטה גם בדבר גורלו של שבועון האגודה “מאזנים”, אם כדאי להמשיכו עד אשר תכון הבמה החדשה, ואולי גם בצדה, לאחר שתבנה ותכונן – ואם להפסיקו ולבטלו, כדי ל”צבור כח" ולהכין כראוי את ממלא מקומו.

היש גם צורך להטעים את חשיבותה הכפולה והמכופלת של במה מרכזית לספרות העברית ולכוחות יוצריה עתה, בשעה זו, אחרי השואה הגדולה שבאה כחתף על היהדות הגרמנית? רבותי, בכל חטאיה ופשעיה הכבדים של יהדות זו לתרבות ישראל ולשפתה, בכל התכחשותה הרבה במשך מאה שנה ויותר לקנינים ולערכים הלאומיים הנעלים ביותר: לשפה העברית, לתקות הגאולה, להכרת אחדותה וכו' – עדיין היתה יהדות זו גם בדמותה הממועטת, גם בכחשה ובמעלה, האחת והיחידה בכל שבטי היהדות המתבוללת, שעמדה לה, כנראה, זכות אבות לשמור עוד על שארית לחלוחיתה ועל כוחה היוצר. כחו זה פרץ לו דרך גם בלבושו הזר, בשפת עם נכר. בגרמניזציה של היהדות (המדע הישראלי) החלה, וגמרה ביודאיזצה של הגרמניות (חדירת היהודים לספרות ולמדע הגרמניים). הנכסים שיצרה יהדות זו גם בימי התנכרותה אינם משוללים אף הם ערך לאומי מבחינה ידועה, מבחינת בצרון האומה בדרכי ההסתגלות ושתופה בתרבות העולם. בשעת “פקידה” – כך האמנו על כל פנים – עלולה יהדות זו להתנער ולשוב לבצרון בדרכים אחרות, בדרכי התחיה הלאומית. אז תתחבר שוב אל גוף האומה כולה והביאה לה ברכה ותוספת כוח, ואולי תשמש מופת בתשובתה גם ליתר שבטי ישראל המתבוללים.

ובאמת לפני עשר שנים, בערך, נדמה לנו כי אכן הגיעה שעת פקידה כזאת. הימים היו ימי התעוררות. הסוף למלחמת העולם. חבר הלאומים. המהפכה ברוסיה. מתן הצהרת בלפור. אל ברלין התלקטו רבבות ישראל מ“יהודי המזרח”, רובם ככולם מיוצאי רוסיה, וגם תקעו להם יתד בתוכה. היהדות הגרמנית, בעקב המלחמה ותוצאותיה, היתה עיפה ויגעה, מדולדלת ורצוצה. אבלה נבלה כולה. מוסדותיה התרבותיים מטו. רפתה כל יד וכהתה כל רוח. והנה הפגיש הנחשול את “יהודי המזרח” עם “יהודי המערב”. הפגישה היתה אמנם לא ממושכת ביותר, אבל גם פגישה קצרה זו לא יצאה לבטלה. רוח חדשה טפחה פתאום על פניה הלאים והנובלים של היהדות הגרמנית. על יד שני מבצריה הראשיים – ברלין ופרנקפורט – נטתה התרבות העברית את אהליה ויצרה מפעלים, אשר לא עלו על לב יהודי המערב זה דורות. זכרו את ימי ראשית “דביר”, “אמנות”, “אשכול” “עינות”, “כלל פערלאג” ואחרים. מפעל האנציקלופדיה (“אשכול”), שחלמו עליו חכמי היהדות הגרמנית כמה שנים, ולשוא, בוצע על-ידי שני יהודי מזרח חדשים מקרוב באו. נצני חנוך עברי נראו בבירת גרמניה. בתי ספר וקורסים עברים החלו להוסד. ספרים עברים חשובי ערך צצו בשוק. קמו בתי דפוס עברים. בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל מיסודו של גיגר נשמעו הרצאות בלשון העברית. האקדמיה למדע היהדות התעתדה גם היא לשוב אל העברית ככלי שמוש לעבודתה וגם עמדה לרכוש לה לצורך זה אורגן עברי קבוע. סוף דבר, הכל דמו: שעת ה“פקידה” הנה באה! אך לא עברו שלש שנים שלמות, הגלגל נהפך שוב – וכל ההתעוררות היתה כלא היתה. סופה הוכיח על תחילתה, שזו לא היתה אלא פרי “קוניקטורה” בת שעתה. עלתה לה מה שעולה לכל “אילן ששרשיו מועטים”: רוח קלה באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וגם ימי עקירה והפיכה זו זכורים, כמדומה, לכל, ואין להאריך בהם. הם חלו בו בזמן שכלתה האינפלציה של המארק הגרמני והגיעו לו ימי סטביליזציה. הבהלה הבריחה שוב אוכלוסיא גדולה של יהודים מברלין ותפיצם כמוץ לצרפת ולכל הרוחות. ה“קוניוקטורה” נתחלפה וההתלהבות הראשונה התנדפה כעשן. לא נשארו כי אם “גחלים עוממות” כה וכה בתוך תלי רמץ אפורים. שעת הפקידה עברה – ו“עולם כמנהגו נוהג”.

ברם, לא כמנהגו נוהג. השממון ביהדות הגולה גבר עד לבלי נשוא. מזמן לזמן היתה בוקעת ויוצאת מתוך החרבות צוחת יאוש: הצילו, הגולה מתרוקנת! תמה היצירה בגולה! ויש שקמו יחידים ושרידים מבעלי הנפש ונסו כוחם להציל. מברלין באה ההכרזה על “הסתדרות עברית עולמית” וכיוצא בזה. אנחנו כולנו, על קטני האמנה שבנו, ברכנו מרחוק את מאמציהם הנואשים והתפללנו בלבנו להצלחתם. עכשיו, ברגע זה, אין את מי לברך ואין על מה להתפלל. כלתה הרעה לא רק אל מוסדי התרבות ואל כוח היוצר של היהדות הגרמנית, כי אם אל כל יסודי קיומה האלמנטריים. היהדות הגרמנית כלה כאיש אחד מוטלת עתה כפושה בעפר, רמוסה ברגל חית-שחץ דורסנית. אחרי ההרס המוחלט של הגדול במבצרי היהדות המזרחית, ברוסיה, באה גזרת הכליה על ששים רבוא יהודי גרמניה – תחנת הכוח הראשית של היהדות המערבית. עתה תם כל משען ומבטח בגולה. הסתיר אלהים את פניו ממנה. הרוח הישראלי במגעו עם הרוח הנכרי הגיע עד לנקודת ההתפוצצות – והחבילה נתפרדה.

אין מנוס ואין מפלט אחר בלתי אם לכנס את שארית הפליטה – אם יש כזאת – ולהשיבה אל ביתה ואל מולדתה. לפי שעה אין תקוה ואין תקומה ליצירה העברית לכל צורות גלוייה בשום פנה בעולם, זולתי בארץ הזאת – אם נאבה ואם נמאן. גם שריפת דברי יצירה של סופרים יהודים בלשון לועזית דוקא – גזירה יחידה וראשונה במינה בדברי ימינו – האין אף היא רמז וסמל, כי הגיעה השעה לגניוס הלאומי שלנו לעזוב את בתי מלונו הרבים ולשוב אל משכנו ואל אוהל ביתו האחד מימי קדם – אל הלשון העברית.

הבה נקוה, כי הרמז הלוהט שניתן הפעם באצבע של אש יפורש ויובן כהלכה. גם אלה אשר חדלו לשמוע את שפת עמם – את לשונות הלהבה של מוקדי הספרים שמוע ישמעו. לפני היהדות המתבוללת פתוחות עתה שתי דרכים: לטבוע כרמשים ברוק או לחזור בתשובה שלמה. דרך שלישית אין. ואין ספק, כי רבים מהם, וביחוד מן הצעירים, אשר לא נהפכו עוד כלה לתולעים ואשר עוד מעט גאון אדם וקומת אדם להם – אלה ישובו אלינו, אם לא היום –מחר, מחרתים, וצמאו אל חיק אשר ישפכו אליו נפשם. על בוני התרבות בארץ הזאת – אם יש בה כאלה – להיות מוכנים לקבל את השבים בדפקם על דלתותינו. צרה ומצומצמת היא תרבותנו כאן ובית קבולה מצער – עלינו להרחיבה. נמוכה וננסית היא – עלינו להגביה את קומתה. ככל אשר יגבה המצפה, כן תיטיב עין הצופה לחזות למרחקים. הסופר העברי נאמן-הרוח הוא הצופה לעמו, ומקומו על המצפה הגבוה. את המקום הגבוה והמכובד הזה – אל תחדלו מלדרוש ומתבוע יום יום, ואל דמי לכם עד אשר תכבשוהו.

החברים אשר יבואו אחרי ישמיעוכם את דבריהם על מצב הספר והספרות העברית בארץ ועל מצב אגודת הסופרים ועל כלי מבטאה ה“מאזנים” ועל יתר מפעליה – ובזה אני מכריז על פתיחת הועידה. –

לתולדות השירה העברית החדשה / ח"נ ביאליק

(בחברת "חובבי שפת עבר" באודיסה, שבט תרע"ד)

א.

מצב השירה העברית בתקופה שבין ר' עמנואל הרומי ורמח"ל.

המוהיקני האחרון של השירה העברית הספרדית היה ר' עמנואל הרומי (1330–1270). הוא לא היה משורר מצויין כר' יהודה הלוי, כשלמה אבן-גבירול או כאברהם אבן-עזרא. הוא הצטיין בהתוליו היפים ובחדודיו החדים והנפלאים והיה יותר סטיריקן, ובכל זאת היה אף הוא משורר גדול ושירתו היתה הערוגה האחרונה בגן הפורח של השירה הספרדית. ממנו והלאה – קרחת, שדה בור ושממון והנצנים הבודדים העולים פה ושם אינם אלא ספיח ושיחים. המשוררים שבאו אחריו בדורות הראשונים לא היו “משוררים בחסד עליון”, ושירתם לא נבעה מתוך עמקי נפשם ונשמתם, אלא היו מחקים את צורות השירה של המשוררים שקדמו להם, וגם שירי המופת האלה, שלקחו להם לדוגמה, לא היו מקוריים, וגם הם נעשו באופן מלאכותי, על פי חקויים יבשים וקבועים, בתבנית שירת הערביים שבספרד. אמנם נתגלו בסוף המאה השש-עשרה לספה"נ משוררים בעלי כשרון ובעלי עצמיות מסוימה, כמו ר' ישראל נג’ארא, ר' משה זכות (חברו של שפינוזה באמשטרדם), האחים יעקב ועמנואל פרנסיס, אבל מצד חקוייהם המרובים ומצד עשותם כמתכונת השירה הזרה – הכריעו על התוכן והרוח הפנימי של השירה וחנקוה.

מה היא סבת החזיון המעציב הזה, שאחרי תקופה מזהירה כזאת ירדה השירה העברית עד שאול תחתיה? אומרים, שהרדיפות הקתוליות גרמו לזה, ואָמנם אין הצרות והגזרות הרעות מכשירות את הלב לשירה ולזמרה, אבל הלא גם הענויים והרדיפות מביאים לידי מצב של התרוממות הרוח ומוציאים מתוכם שירי תמרורים וקינות, ושירי הקינה והיללה, שנתחברו אז, גם הם חסרים כל טעם וסימן של התרוממות הרוח! מדוע נסתם מקור השירה העברית שבספרד?

לדעתי, ירדה ונסתרסה השירה העברית בספרד רק מפני זה, שחקתה ושעבדה את עצמה לצורות השירה הערבית ולא המשיכה את שירת התנ"ך, שלא נפסקה לגמרי גם בתקופת התלמוד, ושמתוך ההספדים והתפלות, שנתקנו בזמנו, עדיין מדברת רוח הקודש, והצורה בשירה לאו מילתא זוטרתא היא, ואם היא זרה לרוח הפנימי של השירה, עתידה היא שתחנק את התוכן ושתביאהו לידי ירידה גמורה ולידי מיתה משונה.

את דוגמאות הצורה הקדומה של השירה העברית אנו מוצאים, כמובן, בכתבי הקודש, בין בפרוזה של התנ“ך – בכתובים, ובין בשיר ומליצה שבו – בנביאים, אין אנו מוצאים שם כל סימן מכל הצורות השיריות שבתקופה הספרדית. אין בתנ”ך לא חרוז ולא משקל, לא שווי ההברות והתנועות ולא שום קשוטים חיצוניים אחרים. אמנם יש בתנ“ך ריתמוס פנימי וגם מדה (מטריק), אבל אין לך שום דבר שבעולם, שלא יהיה בו גם איזו מדה הנתפשת לאוזן תוך כדי דבור או אחרי-כן. כללית לכל שפה ושכיחה בכל הספריות היא גם צורת ההקבלה, מה שקוראים פרליליסמוס, המצויה ומקובלת בשירת התנ”ך ובמליצתו כמו צלעות או חצאי-פסוקים המקבילים זה לזה, או דבר ודומה לו, דבר והפוכו, משל ונמשל. כל הצורות האלה, שמניתי בתנ“ך, טבעיות מאד ואין בהן אף קורטוב של מלאכותיות. ואם יש מלאכותיות בצורות התנ”ך, הרי הן צורות האלפא-ביתין. יש הרבה מזמורים בתנ“ך, שראשי התבות של פסוקיו מסודרים בסדר האלפא-ביתא. כאלו הן, למשל, התהלה “אשרי תמימי דרך” וההלל “אשרי יושבי ביתך”. יש כאלה המשתדלים למצוא את צורת הא”ב גם ב“ספר חזון נחום האלקושי” בפרק הראשון, ויגיעם לריק, מאחרי שחסרות שם כמה אותיות מן הא“ב, וגם אלה שנמצאו שם אינן מסודרות לרוב על פי הסדר הדרוש והמבוקש. יש הרבה טעמים להשתמשות זו בצורות הא”ב. יש, למשל, כאלה שאומרים, שהדברים נסדרו בסדר קבוע וידוע, כדי שלא ישכחו הדברים מן הזכרון. אבל כל הסניגוריה הזאת אין ביכלתה להסיר את כל הרושם הקשה, שאנו מקבלים, בראותנו את הצורות הזרות הללו בספרותנו הקדושה. וירמיהו בקינותיו לא התעלה לגובה של ירמיהו בתוכחותיו – ומכאן ראיה על זמנן המאוחר של הראשונות.

בימי הפייטנים ינאי והקליר התחילו, תחת השפעת הערביים, להכניס את החרוז, שווי-ההברות, בשירה העברית. דונש בן לברט הכניס בה אח“כ גם את שווי הבתים והיתדות. בקרוב התחילו להכניס גם בפרוזה העברית את הסגנון השבוצי או המוזאי. זהו דבור שמתוכו מבריקה איזו מלה מפוצצת או מבטא מפעם ומפתיע, ולפעמים גם חצאי פסוקים מכתבי הקודש. בסגנון מעין זה נכתבו אגרותיו של ר' יהודה הלוי ו”פליטוניו" של אלחריזי. הצורות הזרות הללו, החרוז בשירה והשבוץ בפרוזה, התעו את הספרות העברית מדרכה המקובלת לשבילים ומסלולים זרים לה, ולבסוף אבדה דרך והצטרכה לשוב לדרכה הראשונה.

ב.

תכונת היצירה הערבית וקשרה עם צורת החרוז בשירה

הכל יודעים, שהערביים לא הצטיינו לא באמנות הפסול ולא באמנות הציור בששר. את האמנויות הללו פתחו והרחיבו העמים האריים, יון ורומי, ובמקומן נתנו לנו הערביים את התשבצת (המוזאיקה) והארנמנטים, שנקראו שמם ערבסקאות. עובדה זו נותנת לנו את היכולת לעמוד על אופי תכונת היצירה של עמי אירופה ושבטי-ערב, בין באמנות בין בספרות.

בתמונות הששר אנו רואים לא גוונים שלמים, אלא גם חצאי-גוונים וגווני-גוונים, יש בהן מעבר נסתר בלתי ניכר לעין בין גוון לגוון ובין צבע לצבע בגוון אחד. הצללים והאורות משמשים בערבוביה ונכנסים אחד לתחומו של חברו. כל שפת ששר אינה חטיבה מיוחדת בפני עצמה, אלא חלק מדבר שלם, כמו זיק השלהבה, ואינה קונה שלמות עד שמתחברת עם חברתה חבור טמיר ונעלם, שאין העין מבחינה בו ובגבוליו.

במוזאיקה קבועים הגזרים המגוונים שלמים ומהוקצעים במשבצותיהם. חוט חד וחותך חוצץ בין אחד לשכנו. הגוון עובר בגבולים מסוימים ובפרהסיה. כל גזר מגוון הוא דבר שלם בפני עצמו. אין האור והצל דרים בכפיפה אחת. כל אחד נתון במסגרתו ובגבוליו הקבועים. והוא הדין גם בכל מעשי רקמה וטויה.

שנוי התכונות האלו שבין המשפחה הארית ובין המשפחה השמית אינו מונח במקצוע הציור בלבד, אלא גם בכל מקצועות היצירה הלאומית של כל אחת מהן. באורח זה שונות גם שפותיהן. בשפות האריות, למשל, אפשר לתת לפועל אחד הרבה הוראות ע"י הוספות אותיות בראשו. גמישות זו של השפה דומה לגמישות הצבעים, שאפשר להוליד מהם תולדות ותולדות דתולדות, בשפות השמיות אי-אפשר לעשות כך, ובמקום פועל אחד עם הוספות שונות צריכים להשתמש בפעלים שונים ומיוחדים, כמו גזרי הצבע השונים הרצוּפים במשבצת.

יש עוד מקצוע אמנות ומסחר שבו הצטיינו הערביים. אלו הן הפנינים והמרגליות וחרוזיהן בסדר ידוע על חוט, חרוזי הפנינים ושרשרות גבלות נעשו ע“י תכנית ידועה ומקובלת. את כל האבנים הטובות היו מצרפים במספר ובסדר קבוע. כמו, למשל: שלשה אלמוגים ונפך אחד, שלשה אלמוגים ויהלום אחד, וכן הלאה. כשהתחילו משוררי ערב לכתוב את שיריהם, היו להם למופת – מחרוזות האבנים הטובות והמרגליות. הם ראו את חשיבות המלה לא בתור היותה חלק קטן ביצירה אמנותית, אלא כאבן חן, שיש גם לה לבדה ערך עצמי, וכמו שאבן-החן, באותה מדה שאינה שכיחה, במדה זו מחירה יותר גדול, כך נתנו חשיבות יותר גדולה למלים שאינן מצויות בדבור הרגיל ולא השתדלו למזוג את המלים בהרמוניה פנימית, והיו רק מצרפים אותן בסימטריה חיצונה. יש, שהמשוררים היו קוראים את שיריהם בשמותיהן הפרטיים של מחרוזות-הפנינים הידועות, שעל פי מתכונתן נבנו השירים. וגם שמות ספרי שירים עבריים, כמו “תרשיש” ו”ענק“, מזכירים לנו את קשרם במחרוזת-פנינים. כך בא לעולם השירה החרוז ע”י הערביים. המשוררים העבריים, שהלכו שבי אחרי צורות השירה הערבית, השתמשו בחרוזים ובפרוזה השבוצית ולא המשיכו את צורות התנ"ך, שאין בו כלל מן הקשוטים החיצוניים ושיפי המלה מותנה לא מעצמה, אלא מאותו המקום שהיא תופסת, מאותה ההוספה שהיא מכנסת אל האוצר הכללי. ולכן אנו מרגישים זרות צורמת אוזן אף בשעה שאנו קוראים את הפרוזה שלהם. יש בה חדודים מיותרים ורבוי דברים, ואין שם יופי פנימי, חומר מתאים במדה שוה אל הצורה ואל התוכן.

והנה כל זמן שנמצאו בעלי הכשרונות הגדולים, כריה“ל וחבריו, יכלו להתגבר על כבלי הדורות ועלה בידם בכל זאת לברוא גם יצירות נעלות בשפתנו העברית. אך הנה באו משוררים בינוניים, שגם הם דרושים להתפתחות השירה, ומה יעשו אנשים עניים שכוחותיהם מעטים? לא היה בכוחם כדי לעמוד נגד השפעת הצורות הזרות ונשתעבדו להן שעבוד גמור, שלא השאיר מקום לשום הרגשה בשירתם. הם היו צריכים לטרוח על המשקל והחרוז, ובשביל התוכן לא נשאר להם לא פנאי ולא כוח. וכך נצטמצמה השירה העברית ב”קונצשטיק" ומעשי להטים של הולכי על חבל. זו היתה שירה של אקרובטיות. מהי האקרובטיות ובמה היא שונה ממקצוע אמנות? היא אינה בוראת ואינה יוצרת שום דבר; היא עושה את הדברים שכל אדם היה עושה אותם, אלא במקום כל האמצעים, שהיה האדם משתמש בהם, ממעיטה אותם האקרובטיות עד לידי מינימום, על קרש רחב הכל הולכים – על חבל הולכים האקרובטים; לאכול עגול הכל יכולים, לאכול עגול בידים קשורות יכולים רק האקרובטים. האקרובטיות היא איפוא המעטת האמצעים. וכזו היתה גם השירה בתקופה שאנו עומדים בה. החרזנים אינם מחדשים כלום, ואם אנחנו מתפעלים משיריהם, הרי התפעלותנו זו דומה להתפעלות ההמון בראותו את מעשי האקרובטים, ואנו חושבים: איזה פלא! החרזן הביע רעיון פשוט בהיותו אסור וכלוא ביתדות, בתים וחרוזים או בסדר האלפא-ביתא, ובזה הלא המעיט את האמצעים, מפני שיכול הוא כבר להשתמש במספר קטן של מלים, שיש בהן המשקל והחרוז הרצוי או מתחילות באות רצויה, ואחרי כל זה, כשהיו לו אמצעים מעטים כל כך, במעט לשון כזה, יכול היה סוף סוף להביע זה, שכל אדם היה יכול להביע בלשון פשוטה. האין זה פלא?!…

הנה אביא לדוגמה חרוזים אחדים מחרוזי משה זכות, המובאים ב“חבור נורא, תפתה ערוך”.

מִחוּר ¹לְחוּר ², מִבּוֹר ³לַבּוֹר תָּשׂוּחַ,

מֵהוֹן לְאוֹן, מִצּוּף ⁴לְסוּף וָשָׁיִת,

מִכֵּס לַקֵּץ. מִזִּיו לְזִיו הַבָּיִת,

מִשִּׁיר לְצִיר ⁵וּלְסִיר ⁶וְסִיר נָפוּחַ,

מִשֹּׁד ⁷אֶל שֹׁד וָשוֹט תָּנוּחַ.

אֶמֶשׁ אֲשִׁיש ⁸חֶמֶר ⁹וְזֶרַע חֹמֶר,

שַׂמְתָּ אֲשִׁישׁ לִבְּךָ עֲסִיס כּוֹסֶךָ,

הַיּוֹם כְּכוֹס ¹⁰מִדְבָּר מְנָת כּוֹסֶךָ.

נִכְמָר וְגַם נֶחֱמָר בְּמִכְמַר חֹמֶר,

תַּפִּיל בְּיַחְמוּר וַחֲמוֹר כַּחֹמֶר.

בשני השירים הללו יש בודאי איזה רעיון, אבל רק אחרי רוב עמל ויגיעה יכול אדם לעמוד אליו. העיקר כאן – משחק המלים הדומות זו לזו בצורתן ושונות בהוראתן.

רוב המשוררים מר' עמנואל הרומי עד רמח“ל היו אקרובטים ושירתם היתה שירה של מלאכה ומעשה להטים. הם חקו לא רק את צורות השירה הערבית בלבד, אך גם את צורות השירה התורכית והאיטלקית שבזמנם, ולפעמים היו מחקים אף את צלצול שירי ההמון שבזמנם. היו גם כאלה, שחברו שירים שלמים, שכל מלותיהם התחילו באות אחת מן הא”ב. נכתבו אז גם ספרי למוד למלאכת השירה, כאלו להיות משורר הוא דבר שבלמוד. השירה העברית והשפה העברית חכו לגואל, שיוציא אותן מעבדות לחרות ויסיר מעליהן את כל הכבלים שנאסרו בהם במשך ארבע מאות שנה.

ג.

המשורר הראשון של השירה העברית החדשה: ר' משה חיים לוצאטו

התפתחותה של הספרות וגם של הרבה מקצועות אחרים הולכת בשתי דרכים: בדרך גלויה ובדרך נסתרה. בשעה שהיא הולכת בדרך גלויה, היא משתלשלת כשלשלת, שכל חוליותיה נכרות לעינים והולכת ונמשכת כנהר שאין לו הפסק באמצע, אבל בשעה שהיא הולכת בדרך נסתרה, אין כל חוליותיה נראות לעין והיא דומה לאותו המעין, שפעמים נגלה ופעמים נבלע וממשיך זרמתו במעמקי האדמה, זורם ושוטף מתחת הארץ, עד שהוא מתגלה בסוף כמה פרסאות. ההיסטוריה וההסכם הכללי יודעים רק את דבר התפתחותו הגלויה של כל דבר ומאורע, וכשפוסקת אחת החוליות משלשלת ההתפתחות להיות נראית לעינים, הרי הם חושבים אותה לנפסקת לחלוטין, בשעה שבאמת היא עדיין נמשכת בדרך הסמויה מן העין, כאותו המעין הזורם מתחת הקרקע, נסתר ונעלם מעין כל.

ביחד עם מיתת ר' עמנואל הרומי (1330) לא נפסקה השירה העברית לחלוטין, אך נמשכה בלא יודעים, במסתרים. הקבלה – זוהי הקרקע שמתחתיה זרם מעין השירה העברית, עד שבאה התפרצות ווֹלקנית אחרי ארבע מאות שנים, במאה הי"ז, בזמנו של שבתי-צבי, ואז נבקע תחתיה וזנק לעין כל מעין השירה העברית, בדמות ר' משה חיים לוצאטו. עמנואל הרומי היה האחרון במשוררי ספרד, אבל גם החוליה הראשונה משלשלת השירה העברית, שנשתלשלה מתחת לקרקע עד זמנו של ר' משה חיים לוצאטו, שאז נתגלתה עוד הפעם לעין. שניהם חיו באיטליה. הראשון הכניס את הסונטות בשירה העברית, והשני שחרר אותה כמעט מכל כבלי הצורות הערביות. ושניהם היו איפוא מחדשים בשירה העברית.

רמח“ל נולד בעיר פאדואה בשנת ה' תס”ז (1707) בבית הורים נכבדים ועשירים ונתגדל בסביבת חכמים ואנשי שם. הוא למד הרבה בתורת ישראל, ואחד ממוריו, החכם המופלג והמקובל ר' ישעיהו בסן, הכניסו גם בפרדס הקבלה והשירה. כשרונותיו של רמח“ל ורוחב לבו הכשירוהו להכנס אל הספרות העברית כבן-בית, ואין לך מקצוע עברי שלא חידש בו דבר. עודנו צעיר ורך והנה נפתח אצלו פתאום מעין יצירה כביר ואיתן, ובין שנות ה- 16 ושנות ה- 20 שלו הוא כותב ומוציא הרבה ספרים חשובים. הספר החשוב הראשון, שכתב, היה ע”ד חקות המליצה בשם “לשון למודים”. גם קודם לו נכתבו ספרים במקצוע זה. ר' יהודה מעיר ליאון כתב את הספר “נופת צופים”, וכן ר' יעקב פראנסיס ואחרים. אבל כולם לא חדשו כלום והיו חוזרים על הראשונות והמקובלות, מה שאין כן רמח"ל, שאמנם השתמש גם בדברים שנאמרו לפניו, ואולם הוסיף גם הרבה משלו.

בספרו “לשון למודים” קורא רמח"ל תגר על הסגנון השבוצי בפרוזה והוא קורא לו גנבה ספרותית. בפרק “אם ההדמות אל הראשונים מועילה לנו אם לאו” הוא דן, באיזו מדה אנו צריכים ללכת בדרכי הראשונים, והוא אומר, שצריכים אנו להשתמש בספרות המופתית רק בטעם ודעת, ולא ללכת כסומא אחר פּקח. לדעתו צריך התוכן החדש לבוא תמיד בכלי ישן. פותחים אנו את הכלי הישן והנה אנו מוצאים תוכן חדש ואנו שמחים על המציאה כפגישה חדשה עם מכר ישן. לא כן כשמכניסים את התוכן החדש בצורה חדשה או כשמצרפים צרוף חדש את התוכן הישן עם הצורה הישנה. באופן הראשון אנו מרגישים זרות ואין אנו מקבלים אותו כלל, ובאופן השני אין זה אלא גנבה. והוא מביא לזה בספרו כמה דוגמאות.

שם הוא אומר עוד, שלעולם צריכים להקדים את התוכן לפני הצורה. הציור צריך להברא מצד התוכן קודם ולא מצד הצורה. דבר זה היה חדוש גדול בזמן ההוא, ובזה הוריד את קדושת המלה מגדולתה והקדים את יפי התוכן ליופי המלולי. וגדולה מאד היתה אז חשיבות המלה בין בספרות המליצה ובין בספרות הקבלה. ושתיהן נחלו אותה מתקופת השירה הספרדית. לעיל כבר הראינו על הקשר, שהיה בין צורות השירים הערביים למחרוזת האבנים הטובות. כל מלה ומלה נחשבת לאבן-חן, וכשם שלאבני-החן מתיחסות סגולות נסתרות וסודיות, כך התחילו ליחס סגולות נסתרות שונות גם למלה כשהיא לעצמה, מלבד הוראתה. וכך נולדה ובאה לעולם בספרד קדושת המלה כשהיא לעצמה, ומשם עברה אל השירה בתקופת ירידתה ואל הקבלה.

באותו זמן כתב רמח“ל גם את הספר “מגדל עז”. זהו שיר ידידים, שכתב לכבוד חברו בן-רבו ליום חתונתו. החזיון הזה הסב עליו את לבם של כל חובבי שירה וספרות שבזמנו. בימים ההם היתה באיטליה חבורה של אנשים חכמים וגדולים בתורה ובמדע, ולא נודע אז ההבדל בין ההשכלה ובין הדת. כל הקנאה והמשטמה, שקמה אח”כ ביניהן, היא תולדה מאוחרה של ימי ההשכלה הגרמנית בפולין וברוסיה. אבל חכמי היהודים אשר באיטליה היו פליטי-ספרד, והמסורת הספרדית שלהם ביחד עם רוח איטליה גרמו לזה, שלא יראו נגוד בין החכמה והתורה. בסביבה כזו חי גם לוצאטו וגם הוא ידע הרבה לשונות ועסק בחכמה כל ימיו. וכשהוציא את ספרו “מגדל עז” בסגנון חדש וחפשי כזה ובתוכן מוזר וחשוד, לא עורר עליו שום מחלוקת מצד החרדים, ואדרבא, הכל שמחו על הכשרון הזה, וביחוד רבו, ר' ישעיהו בסן. ואמנם הספר הזה מעיד על הכשרון החבוי של מחברו, שאמנם לא היה עדיין מכובד די צרכו.

בתקופה ההיא בערה עוד שלהבת המשיחיות, שהדליק שבתי-צבי במחנה ישראל. רוח של מסתורין ורזי-דרזין נשב בחלל העולם העברי, וכל איש בעל נפש נאצלת נמשך אחרי בעלי הקבלה בגלוי או בסתר. וגם לוצאטו נסחף בזרם הקבלה. הוא לא היה ממעריצי שבתי-צבי, אבל חשב את הקבלה לחזיון גדול וחשוב מאד. נפשו הפיוטית של רמח“ל נטתה למסתורין עד לכדי הזיה ואמונה שלמה. משנת העשרים לימי חייו ואילך נשתקע רמח”ל כולו בקבלה, וביחד עם חבריו ותלמידיו התיחד בביתו ונתמכר ללמודי המסתורין. כעבור שתי שנים הראה לתלמידיו “זוהר תנינא”, אשר חבר בארמית כמתכונת “הזוהר המיוחס לר' שמעון בן יוחאי”.

בימים ההם היו נוהגים לחקות את המקורות הראשונים והעתיקים, וגם הוא בעצמו כתב כמאה וחמשים מזמורי תהלים בצורות התהלות שבכתבי הקודש. בקרוב נודע לכל חכמי ישראל שבדור ההוא דבר הזוהר הזה, שכתבו רמח"ל. תלמידו מליטא, ר' יקותיאל גורדון, העיד על רבו בכמה מכתבים, שהריץ לרבני ווילנא, שהוא מקובל גדול מאד ושיש לו מראית הנבואה. הרבנים, וביחוד ר' משה חגית, שחשבו את למוד הקבלה לדבר מסוכן בשעת חרום זו של תנועת שבתי-צבי, הכריחוהו, שיטול עליו בקונם שלא ילמד ולא יפרסם שום דבר בקבלה. את כתביו סגר בארון והמפתחות נמסרו לאחרים. באותו זמן יצא להגן על הקבלה מפני יהודה די-מודינה ולא הפסיק לכתוב גם ספרים במקצוע הקבלה. הדבר הזה נודע בקהל הרבנים, ובשנת 1734 הכריזו עליו חרם בכל בתי התפלה שבוויניציה ואת כל ספריו דנו לשרפה. אז הוכרח לעזוב את מולדתו ועבר לאמשטרדם, באמשטרדם נח אחרי כל הרדיפות, שרדפו אותו, והתמכר לשירה העברית, וכאן הופיע אלינו המשורר בכל גדלו. אמנם היו לו, כמו לכל גדול, גם הרבה מכינים, מקדימים, כמו ישעיהו וישראל בסן, שהיו משוררים מצוינים, אבל שום איש קודם לו לא התרומם לאותו הגובה של השירה, שהוא הגיע אליו בכשרונו הגדול.

והנה דוקא במקצוע השירה, שהיה גדול בו יותר, בו זלזל יותר. הוא פזר את כשרונו להרבה דברים וכתב הרבה ספרים מופתיים על התורה, הפילוסופיה והמוסר, וביחוד אהב את הקבלה והתמכר לה יותר מאשר לכל המקצועות הספרותיים. אך שירתו סבלה יותר מכולן. ברוחו היה תמיד בעל דעות צלולות ובהירות כאיש משכיל וחכם בעל השקפה רציונלית, ואפילו בשיריו היה יותר רציונלי ממיסתיקן. אבל בכל זאת נצחה על הכל הנטיה המסתורית שלו והלכה בנשמתו בתעלה מיוחדת, ואין לשער כמה מרגליות טובות היה משאיר לנו, לו נתמזגה שירתו עם נטיתו המסתורית ולא היו מתפרדות לשני כוחות נפרדים מבלי השפעת גומלין זו לזו.

רמח“ל השאיר לנו בשירה רק שני ספרים קטנים: “מגדל עז” ו”לישרים תהלה“, אבל ערכם וחשיבותם בספרותנו אין לשער. הנה אביא לדוגמא אחד משירי רמח”ל האופיים שלו ביותר. אלו הם דברי “תרמית” ב“לישרים תהלה”.

הִנֵּה כָאֵלֶּה אֶלֶף

בִּבְנֵי אֱנוֹשׁ פָּשְטוּ

דִבְרי כְזָבִים וּלְבָבֵימוֹ שָׁבוּ

אוֹתָם לְהַאֲמִין כִּנְבוּאוֹת הַצֶּדֶק

אָכֵן יְסוּדָתָם מִקְרֶה אוֹ פֶגַע

קָרה. כְצֵאת אִישׁ אוֹ בוֹאוֹ הַבַּיְתָה

עָלָיו דְּבַר מִשְׁפָּט אָמַר יִגְזוֹרוּ

כִּי זֶה לְרֶגֶל זֶה נִקְרָא וַיֵתֶא,

וַיְחַבְּרוּ יַחְדָּיו אֵת לֹא חֻבָּרוּ,

וּלְאָב לְלֹא-בֵן לוֹ נָתֹן יִתֵּנוּ

אִם קָם כְּהַיוֹם סָעַר

– אֵת שֶׁפְּעָמִים זֶה רַבּוֹת רָאִינוּ –

וּבְמִצְהֲלוֹת חֻפָּה אַתָּה שַׂמְתָּ,

עַל כֵּן תְּדַמֶּה, כִּי עַל חֻפָּתְךָ,

הִשְׂתָּעֲרוּ שָׁמָיִם.

אִם תִּשְׁאֲלָה אֶת פִּי, הֵן הִתְבּוֹנַנְתִּי,

כִּי לַעֲלוֹת הֵחֵל כָּל זֶה הַסָּעַר

אָז כַּאֲשֶר הִנַּחְתָּ

יוֹתֵר ׁשְתוֹת, אֱמוֹר כִּי חַם רֹאשֶךָ –

תֹּאמַר אֲשֶׁר עַל זֹאת עָלֶיךָ קָצֶף,

יַעַן שְׁתוֹת מֵאַנְתָּ

וַתֶּחֱטָא אֶל הוֹד גֶּפֶן הַיָּיִן.

בִּין זֹאת בְּחָכְמַת לֵב, הָמוֹן, נָא בִּינָה!

לָמָּה תִרְדֹּף הָבֶל!

מִשְׁפָּט וְחֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ

עַל מִשְׁמְרוֹתֵיהֶם יַעַמְדוּ יָחַד.

זֶרַע וְקָצִיר, קֹר, חֹם, קַיִץ, חֹרֶף,

לַיְלַה וְגַם יוֹמָם, גַּם אוֹר גַּם חֹשֶךְ

גַּם טַל וְגַם מָטָר, בָּרָד וָשָׁלֶג,

קֶרַח, כְּפוֹר, עָנָן, בָּרָק וָרָעַם,

הָלוֹךְ וָשוֹב יָסֹבּוּ

אִישׁ אִישׁ בְּעִתּוֹ עַל גַּלְגַּל הַטֶּבַע.

רַק לֵב נְעָרִים הוּא יִפְחַד מֵהֵמָּה,

אוֹ אִישׁ חֲסַר לֵב גַּם שׁוֹגֶה וָפֶתִי

כִּי גַם בְּזִקְנָתוֹ עוֹדֶנּוּ נָעַר.

השוו את השיר הזה של רמח“ל עם השיר של ר' משה זכות, שהבאתי למעלה, ואז תוכחו מה פעל ועשה לשירתנו רמח”ל. הוא גלה לשירתנו מסלה חדשה והפך את הקערה על פיה. שירתו כולה חדשה ברוח הנשגב שלה, ושפתו המלוטשה והצחה מצטיינת בפשטות ובזכות ההגיון. תחת כל אותן הצורות המרובות, המשונות והזרות של השירה הספרדית, הכניס צורה אחת, זהו המשקל המקובל בספרות הדרמטורגית בזמנו. הוא חבר את השירה העברית את השירה התנ"כית והעביר צנור ממנה אל מקור החיים שלה.

רמח"ל היה גם כן האירופי הראשון בשירה העברית, הוא לא היה חושב את הלשון העברית לכלי שרת למעשי חדודים ושעשועים, אלא ככלי חפץ יקר ערך לתוכן נשגב ומרומם והיה נוהג בה כבוד ומתיחס אליה בכובד ראש, והיה יכול בעזרתה לעורר תנועה חזקה בנפש.

בזווגו ברוחו הפיוטי זווג הרמוני, עוז התנ“ך ונועם השפה הגרמנית, הביא לנו מזיגה יפה ונעימה. הוא משתמש במשקל ממוצע בין המשקל הקדמוני והאירופי ומצא עוד הפעם את הנתיב לתחית שירתנו, ולכן אני רואה ברמח”ל את אבי השירה העברית החדשה הנמשכת עד היום הזה.

משהו על “מגלת האש” / ח"נ ביאליק

(בסניף הסתדרות המורים בת“א, פברואר תרצ”ג)

מורי ורבותי! טעיתי הפעם. אמנם דמיתי למצוא בזה מסבה לא מצומצמת ביותר, אבל גם לא כל-כך מורחבת כזו שאני רואה לפני פה, ואמרתי – על פי הצעת חברים שהביעו לפני זאת – לפתוח את שורת השיחות “יוצרים על יצירותיהם”. לצורך זה בחרתי בדבר משלי, – ב“מגלת האש” – שנראתה לרבים

כמסובכת קצת ורבו הפירושים. כונתי היתה בעיקר לשיחה רגילה דידקטית, – לשיחה ולא להרצאה – שיש בה מקום גם לשאלה ולתשובה תוך כדי השיחה וממילא להתפתחותה הטבעית מאליה, מתוכה גופה. אמרתי לנסות בהזדמנות זו לברר לחברים, ואולי גם לעצמי, משהו על יצירה זו. בחרתי ב“מגלת האש”, מפני שבה יש באמת מקום לפירושים שונים. יש בה יסוד אליגורי הנותן מקום ובית-אחיזה לדרש ולרמז. וכבר נמצאו מי שהשתדלו להכניס בה המון כונות ובאורים, שאולי עלו ואולי לא עלו על דעת הסופר. אמרתי, אולי מתוך השיחה אצליח להחיות בתוך זכרוני את מהלך העבודה, את המסבה שלה, את התרקמותה, ומתוך זה לבוא לידי קצת ברורים ומסקנות. ואולם במסיבה גדולה ומרובת קהל כזו קשה להתרכז, הקהל כאילו מצפה ל“הרצאה” – וכזאת אין בידי. לא התכוננתי לכך. עם זה מסופקני אם בחלל האולם המרווח הזה על קהלו הצפוף יש מקום לשיחה אינטימית. סוף סוף, הדברים שבין אדם ליצירת רוחו – הם בבחינת דברים “שבינו לבינה”. לאחר שאין זו שיחה אינטימית אין לבטוח בהתפתחות שיחה טבעית, שלפעמים היא מוליכה למטרה בדרך קצרה. ואני מודה, שלא התכוננתי, עוד לא סדרתי בלבי דבר משוכלל. בטחתי תמיד בשיחה עצמה, שתתפתח מאליה באופן טבעי, כדרך כל שיחה. כאן, בקהל רב כזה, אין מקום לצורת שיחה כזו.

אינני יודע, אם אצליח הפעם להביא לכם איזה דבר מסוים, אבל הן קראתי לדברי, מתוך זהירות, “משהו על מגלת האש”, ויש לי הרשות לכך, ואני נגש לעצם הענין.

רבותי! אם תפנו – כך אני חושב – לסופר, אחרי שגמר איזה דבר, בין גדול ובין קטן, ותבקשו ממנו שיספר לכם על עבודתו, שיתאר לכם את מהלך הדברים מראשית העבודה עד סופה, בטוח אני, כי לא יוכל, לא ידע לעשות זאת. דק ביותר הוא ענין-היצירה, החוטים שמהם נארגת היצירה, הם לפעמים דקים מקורי העכביש, ולפעמים דקים מן הדקים, כל-כך בלתי-נתפסים, האסוציאציות כל-כך מרובות, שלפעמים המקורות נעלמים וסמויים גם מעין הסופר עצמו.

ואני צריך להודות לפניכם, שנמצא איש טוב אחד, שנסה לפרש את שירי – בברלין יש יהודי משונה כזה – וכתב פירושים לשירי והביא אותם כבר לדפוס, והביא לפני מקצת מהפירושים הללו. הם היו בעיקר פירושים פילולוגיים-פדגוגיים ויחד עם זה גם פסיכולוגיים. הוא השתדל למצוא את שרשי המלים והפירושים וצרופי המלים גם בספרות ובזכרונות ובזכרי-הלשון – כמו שאומרים עכשיו – גם במקורות הקדמונים וגם בציורי המחשבה המקובלים, המסרתיים, הקבועים ועומדים בתוך העם. והנה גלה האיש חריפות ודקות גדולה, ותמהתי, השתוממתי לפעמים לראות עד כמה כוון האיש הזה אל האמת, עד כמה עמד על אותם המקורות הגנוזים מאחורי הפרגוד של היצירה. אבל השתוממתי עוד יותר למצוא דברים, שהוא גלה לי לעצמי, כלומר היתה לי הרגשה של איזו בת-קול רחוקה, מתוך איזה עולם או מדור ידוע בספרות, או באגדה, באוצר היצירה של העם, בפולקלור, למשל, והדבר לא בא אצלי לידי הכרה. הוא גלה לי את המקורות ואני ראיתי בחוש שהדין עמו, כי בשעה שיצא הציור הזה, נדמה לי שמאחריו יש איזו בת-קול ידועה לי, והנה הוא מצא מאין באה הבת-קול. אבל היו גם מקרים, שאני בעצמי פקפקתי, אם באמת הוא-הוא המקור האמתי או לא, ויש שאני הכחשתי בהחלט שהתכוונתי כפי תפיסתו הוא. אין אני מוצא את הדרך בין המקורות הללו, שהוא מראה עליהם, ובין התוצאות. אבל הוא היה בטוח באמתותה ותמיד היה אומר לי: “אין אתה הפוסק בענין זה, אין אני מאמין לך, אני מאמין יותר לי מאשר לך”. אני צריך לומר לכם, אולי באמת הדין עמו, אולי באמת יש מקורות מכוסים כאלה, יש איזה סרסור סמוי מן העין, שהוא מוציא מן המקור הנעלם ומביא אותו לתחום של הסופר, מבלי שהסופר עצמו ידע מאין הוא בא. לפיכך גם אני אינני יכול להתפאר, כי עמדתי על כל המקורות ועל כל שרשרי הדברים. אני יכול רק להחיות, עד כמה שהזכרון יעזור לי בענין זה, מומנטים אחדים, הקשורים ביצירה הזאת. אני רוצה לעמוד עליה גם מצד התוכן וגם מצד הסגנון, ואולי גם במקצת מבחינת המסבה והזמן של כתיבת הדברים. ודאי יש גם לזה השפעה על כתיבת הדברים, מתחלה על הנושא, על הפבולה, אם יצירה זו היא יצירה שלמה, שיש לה מרכז ומטרה מסוימת, מכוונת מראש, והליכה ישר אל המטרה, בנין שעלה במחשבה מראש על כל חלקיו, כמו כל בנין לשם מטרה ידועה, או לא – יש מקריות ואין שם כונה תחלה ולא מרכז. ובענין זה מחולקות הדעות. יש מוצאים, ש“מגלת האש” היא יצירה שלמה, מאוחדת, ויש מוצאים שיש בה שני מרכזים, ויש מוצאים אותה מורכבת מחלקים שונים, שאינם מצטרפים לדבר אחד. אבל, כמדומני, שכולם יחד יסכימו בכל זאת שיצירה זו נכתבה בטמפו אחד, בטון אחד ובחתוך-דבור אחד. אין למצוא שם סתירות, אין להרגיש שם ירידות מיוחדות. אם כן יש עוד אפשרות – חוץ מאלה שמניתי – שאפילו אם נאמר, שהיא אינה יצירה מרוכזת ומכוונת, עם מרכז באמצע, עם חלקים ידועים מתאימים אל הכלל ואל המרכז, הרי בכל זאת יש איזו רוח פנימית המאחדת את הדברים. והדבר הזה הוא, כמדומני, הקרוב ביותר אל האמת.

אני זוכר את המומנט הראשון של הרצון לגשת לכתיבת הדבר הזה. כאן יש חבר אחד שלי – זהו החבר רבניצקי – שאני והוא ובן-ציון, ז“ל, יבדל מן החיים, שלשתנו טילנו יחד וספרתי להם – על איזה נושא שעלה בדעתי לכתוב. הנושא הוא גניזת האש בשעת חורבן הבית. יש אגדה האומרת שהאש הקדושה, האש שלמעלה, אש-התמיד, היתה צריכה להיות תמיד על המזבח ולא תכבה, מפני שאש זו ירדה מן השמים. זה מיוסד בודאי על המושג שאש זרה אסור להעלות על המזבח, ודאי זה קשור עם האש הקדושה שנפלה מן השמים, שהמשפחה היתה שומרת עליה שלא תכבה, מפני שלא ידעו עוד איך להדליק אש. צריך היה להחזיק את האש תמיד, להוסיף עליה כל פעם ולשמור עליה שלא תכבה. ומה שהיו מוסיפים אח”כ עצים, זה היה רק חזוק, הארכת הקיום של האש הקדושה. אם כן, כשנחרב בית-המקדש והאש כבתה, התעוררה שאלה, מה יהיה אח“כ, כאשר יבנה עוד פעם בית-המקדש. מתוך כך נתרקמה אגדה, – בנוסחאות שונות ומתוך השקפות שונות – שאש זו נגנזה. היכן? יש שאומרים בבבל. הביאו את האש לבבל ושם, באחת המערות, היו מחזיקים אותה ואח”כ הביאוה משם ובנו את בית-המקדש. כאן, כפי הנראה, יש איזה גרעין של אליגוריה: האש הקדושה נהפכה כבר לאש רוחנית, במובן אש-ה', ובבבל גנזו את האש הזאת. על כל פנים יסוד אגדה זו הוא כמעט יסוד מיתולוגי.

דבר האש הזאת, הגרעין של אגדה זו, היה מפעפע בקרבי ומעוררני לכתוב דבר, איך איזה צעיר בן-יהודה הלך – כשהגיע הזמן לעלות – לבקש את האש הזאת. זה היה הגרעין הראשון. עדיין לא בררתי לעצמי, איך יהיה מהלך הדברים, אבל אני זוכר, שהעובר הזה הגיע כבר לידי רקמתו הראשונה. אני הרציתי את הפבולה הזאת לפני שני החברים על רגל אחת, כמו שעושים זאת בנסיעה בקרון, ואח“כ בהליכה ברגל, ואני זוכר איך חברי תמכו בי ועודדוני. הדבר מצא חן בעיניהם, ואני גם התיעצתי אתם בדבר הסגנון. אמרתי: אם לכתוב את הדבר בסגנון ביבלי, תנכ”י, ירוד ירד ערך הדבר. הדבר, נדמה לי, צריך להנתן בדמות מגלה ספורית, אֶפית, כמעט בלי יסודות ליריים לגמרי; ספּוּר מרוכז ומצומצם, אבל כולו אֶפי. לי נדמה אפילו, שהטון יהיה שלו ושקט מאד, אבל מרוכז ומגובש מצד התוכן וההרצאה. ואם אשתמש בסגנון ביבלי, יגרום זה לרכרוך, לירידה. זה ינמיך את הניבו של הדבר. הרעיון צריך להיות נשגב, הפבולה היא, שהאש של מעלה, שנגנזה, אבדה – צריך למצוא אותה ולעשותה עוד פעם ליסוד למקדש חדש ומחודש. הסגנון הביבלי הספורי ירד כבר, כמו שאומרים, לשוק. כמעט כל מיני ספורי-ילדים מן הסוג הנמוך ביותר נכתבים בסגנון ביבלי. כל הסגנון הספורי של החומשים ושל נביאים ראשונים כבר נתנוון ע"י כך במדה ידועה, על כל פנים אין בו כדי לעורר את הלב בשעת הקריאה. הקורא לא ישים כמעט לב אל התוכן, הסגנון הביבלי מזמזם לפעמים כמו זבוב טורד במליצותיו השגורות. דומה הדבר למי ששותה מים פושרים, הטמפרטורה של הפה ושל המים היא שוה, והשותה אינו מרגיש שנכנסים מים לתוך הפה. הם ממלאים את הכרס ואינם מרוים. כך הוא הסגנון הזה, שכבר נדוש ונחבט. לפיכך יש צורך להרים אוקטבה אחת את הסגנון הזה בשביל הנושא. וכשאני מדמה לי ומשער לי, אני חושב, שהוא צריך להיות חזק, מתוח יותר, דרוך יותר, מגובש יותר, ואולי גם חגיגי יותר, מפני שהענין בעצמו הוא ענין חגיגי מאד.

ככה התיעצתי עם החברים. עבר זמן ולאט-לאט הסוּז’ט, הפבולה הזאת, הפרטים, התנדפו מלבי, וכשהגעתי לכתוב מתוך אוקטבה עליונה, נפלתי לאזור אחר לגמרי. זה היה בספירה הרבה יותר גבוהה מזו שהרגשתי את עצמי בשעה שעלה הדבר במחשבה לפני. על פי עצם ההתחלה רואים, שאין כאן הבטחה לאפיקה. התאור הראשון הוא בטון אחר לגמרי, כמעט בלי שום יחס אל מה שעלה במחשבה. עצם הפבולה הוא לשם ספור קצר, מצומצם ושלם. מה זה ספור? מה זה דבר אפי? בדבר אפי צריך קודם כל, שכל פסוק יהיה בו צעד לפנים, הליכה, לא עמידה במקום אחד. צעד אחרי צעד מתקרבים אל המטרה. אסור שתהיה שם עמידה על מקום אחד, כדרך כל ספור אמתי, שהוא כלו מצורף מפבולות. פבולה אחת צריכה לבוא בעקב רעותה. אי-אפשר לשהות בתנועה אחת. פבולה היא תנועה, ואם מתנועעים צריכים להתקדם. כשהספור הוא ספור הגיוני, צריכה כל פבולה להיות משולשלת מתוך חברתה הקודמת לה, ואין מקום בכלל לשום עמידה. אפילו התיאור הוא פסול בספור, מפני שכל תאור הוא כבר עמידה. ספור אמתי אסור שיהיה לו יסוד תאורי. תשתוממו, אני מתאר לי, – אמרתי לחברי, ואולי היתה זו פליטת-פה – שהספור הזה שלו ושקט כמגלת-רות.

אתם יכולים לתאר לנפשכם, עד כמה הרהרתי בענין זה. “רות” – היא נובילה טפוסית, ספור נקי מכל אלמנט זר, שאינו ספורי. הרי אתם יודעים, שהיסוד התאורי בספורים אלו בא תמיד בשלש-ארבע מלים. למשל: “והמה באו בית-לחם בתחלת קציר שעורים”. זהו הנוף של האויר, של מזג האויר, זהו כל תאור הטבע שבכל הספור. מדוע? מפני שגם הוא חלק מן הספור האמתי, ממה שאירע לרות, ומוכרחים, איפוא, לדעת, שזה היה בזמן קציר-שעורים. באופן אחר לא היינו מבינים את מהלך-הספור.

אם כן, ידעתי, שזה יהיה ספור, נובילה נקיה, אבל כשבאתי לכתוב נפלתי לתוך טון אחר לגמרי. אין אני יודע, אם היתה איזו סבה פנימית שגרמה לכך, ואולי סבה חיצונית. הימים היו אז ימי סערה גדולה באודיסה, ימי מרד “פוֹטיוֹמקין”, והאויר היה מחושמל מאד. הרוחות היו סוערות ומדרגת-החום היתה גבוהה, ואולי גם זה גרם להוציאני מן השקט. לכאורה, דבר מקרי, אין לו שום שייכות לענין, אבל אני זוכר, מתוך איזו סערה פנימית ומתוך איזה חמום פנימי נגשתי לכתיבת הדבר הזה. הייתי כולי נסער ליריות התותחים, לשמועות המנסרות בחלל בכל היום. מובן, כי השתתפתי עם כל הקהל בסערה זו. אי-אפשר היה לשבת אז בשלוה. ועם זה מצאתי לי שעה פנויה בתוך מהומה זו להמצא בחדרי ולעסוק בכתיבה. אבל המהומה, הסערה, שהיתה בחוץ, סחפה, כמובן, אותי יחד עם כל הקהל, לתוך הקהל – זה גרם להוציא אותי מן השלוה ולהביא אותי לאוקטבה גבוהה יותר. אני אומר: היה זה אולי לא הגורם העיקרי, אבל גם זה גרם, והדבר העביר, הכניס אותי למסלול, לאזור של סערה, ורוח סערה זו, סערת-הנפש, היתה ניכרת. היא, כמדומני, הניחה חותמה על כתיבת הדבר – ויצא מה שיצא. יצא, ראשית, דבר לירי ברובו הגדול. יש תאורים שם, יש גם אלמנטים ספוריים מעטים מאד, אבל הם בטלים ברוב, הם בטלים במתיחות הלירית העליונה, עד כמה שהיה אז בכוחי להגיע לזו, ועקבות סערת-הנפש נכרים שם.

אמרתי לכם, שאין עתה בידי דבר מסודר, ותסלחו לי, שאולי גם דברי, כמו “מגלת האש”, אינם דבר כל כך שלם. דברי אולי קטעים-קטעים, פסקאות-פסקאות.

איך, ממה, בכל זאת, נצטרף חומר ה“מגלה” הזאת? הוא נצטרף מתוך קטעים שונים. לפי תוכנו הוא דבר פסיפסי, כלומר מוזאיקה, דבר עשוי פסיפסים-פסיפסים. גופי הדבר נשארו אלה שעלו במחשבה: גניזת האש, חפוש האש, מציאת האש. אבל מהלך-הדברים והתפתחות הצרופים שונים בהחלט ממה שעלה במחשבה. כאן נצטרף המון סוז’טים שונים, שאמנם מתאחדים מבפנים, אבל מבחוץ, מצד הצורה הטכנית, הארכיטקטונית, הם נראים כנפרדים.

הנה אנסה בעצמי, על פי הקו הזה של גרעין עיקרי יחידי, לראות את מהלך הדברים. בפרק הראשון: שרפת המקדש וציור השרפה הזאת; הפרק השני – יגון חרטת-ה‘, ה’ עצמו נחם על שרפה זו; הפרק השלישי – חרדת איזה מלאך על גחלת, על ניצוץ אחרון, שלא יכבה. אם יכבה – אין תקוה לתקוּמת המקדש ולתקומת האומה. אני אשוב עוד אל הפרקים אחר כך. יש אגדה ידועה על דבר בחורים ובחורות שנשבו בעקבות החורבן. נשבו ויצאו לגלות. לא אעמוד על פרטים עכשיו, מפני שאינם מעניני. מתוך אלה הבחורים שאבדו, ישנו אחד שנמלט ויצא – אחרי המאורעות – לבקש את האש. באמצע בא ודוי של הבחור הזה, מין אבטוביאוגרפיה שלו, דברים שהם צריכים לבאר, מדוע הוא יוצא לבקש את האש, מדוע הוא לבדו נשאר וזכה או התנדב ללכת לבקש את האש. אחרי זה – מציאת האש. הרגע האחרון מסוכן מאד. הוא מוצא את האש, אבל נופל אל תוך האבדון, כלומר, אין הוא מביא את האש למקומה, אינו משיב את האש. אחר כך הוא צף עוד פעם, יוצא מהאבדון לגולה. ולבסוף: יגון הבחור הזה. אתם יודעים, כמה יש כאן עקלקלות. כלומר: עלה במחשבה לתת דבר שלם – בחור יצא לבקש את האש, מצא אותה והביאה אל המקדש. ואולם באמצע יש איזה כשלון, ואנו מוצאים שהוא חזר עם האש שמצא, חזר אל הגולה.

אני רוצה להראות על מקום השבר הזה בקו. סתירה זו ודאי אינה מקרית, ואולי נבוא מתוך השיחה – איני יודע, לי לא ברור הדבר, אם נבוא לידי כך – לברר אותה, את הסתירה הזאת. אני רוצה כאן לעמוד על מומנט אחד. אתם יודעים, שמגלת “שיר השירים”, למשל, דורות הרבה ראו אותה כיצירה שלמה. יש שבקשו ומצאו גם פבולה, סוז’ט שלם אחד בתור ספור, בתור מחזה. יש מאות פירושים שהם מיוסדים על שלמות היצירה הזאת. איש לא פקפק, שיש כאן לפנינו דבר שלם, כלומר: הרושם של מגלה זו היה כל כך שלם באחדותה הפנימית עד שלא עלה על דעת איש – עד ימי הרדר – שזוהי קבוצה של שירים. הרדר וגיטה היו הראשונים שעמדו על הדבר הזה. דורות רבים, גם יהודים וגם גויים, ראו את השיר הזה ולא פקפקו, שזהו דבר שלם בהחלט. גם ב“אבן עזרא” יש, כמדומני, שני פירושים, אחד כפשט, כשיר-אהבה, והשני נותן פירוש כמו לשיר אליגורי. המלבי“ם גם הוא נתן שני פירושים: שיר אהבה ושיר אליגורי. אם כן, לא מצאו לא באליגוריה ולא בפשט הפשוט שום קטעים, פרקטים בלתי-שלמים, אלא דבר שלם בהחלט. והנה בזמננו אין איש מפקפק כבר – זה כל כך ברור כמו שתי פעמים שתים – ש”שיר-השירים" הוא קובץ של שירים בודדים, שירי-עם, שירי-חופה, שירי-חתונה, שירי-רקוד. יתר על כל יש כבר שם שירים, שהם הכפלות או נוסחאות בתוך “שיר-השירים”, שירים מוכפלים. היה זמן שחשבו, כי הסופר חתם בכונה כל פרק בחתימה אחת. זה חזר ונשנה כמה פעמים. אבל באמת זהו רק נוסח של עוד שיר, שבו משמש כבר החרוז, הבית מן השיר הקודם לו, כדרך הרבה שירי-עם, שהם לקוחים זה מזה. אנשים מצרפים ומשתמשים בבית אחד שמצא חן בעיניהם ביותר. לנו ברור ששיר זה מחובר גם הוא מפרקים, מחוליות בודדות, שמצד הפבולה אין כמעט שום יחס ביניהם. בכל זאת הרגשנו תמיד אחדות פנימית ורוח אחת מבריחה את כל השירים הללו מן הקצה אל הקצה. אנו קוראים מאות פרקים בתנ"ך, שבפרק אחד או שנים מדובר על מאורעות שונים, ובכל זאת לא תתמעט התלהבותנו, משום שיש איזה דבר מאחורי היצירות הללו, איזה רוח מסתתרת, שהיא בכל זאת מאחדת את הנפרד, היא מתיכה את החומר הזה באיזה כור נעלם, המהפך את הכל למתכת אחת. יש, איפוא, אפשרות כזו ויש גם יכולת כזו. היהודים קנו להם את הסגולה הזאת. היהודים, היכולים להחיות במשך מאות שנים דברים עתיקים ולהתאים אותם כל פעם ולחדש אותם מתוך איזה רגש עמוק, קנו להם את הסגולה המיוחדת הזאת. הרי ממתכת אחת עושים נזמים, טבעות, צמידים וכו', וכשמשליכים את כל אלה עוד פעם אל תוך כור של אש, הם נהפכים למתכת… יש איזה כוח ליהודים להתיך לפעמים דברים שונים ולאחדם בתוך איזו אש בוערת, נעלמת.

אם רוח-היצירה מתחממת לפעמים עד למדרגה ידועה של חום גבוה, גם פרקים בודדים נתכים, מתאחדים על-ידי אש זו לאחדות שלמה. אני חושב, כי למרות הפרקיות – איני יודע איך לאמור – יש ב“מגלה” זו, למרות צרוף דברים שונים, שהנם אולי גם פבולות שונות, אולי גם ענינים שונים – בכל זאת הם מתאחדים, מתרתקים יחד ע“י איזה לחץ גדול של חום גבוה, ומכאן – האחדות ושלמות הטון. אין אנו נטרדים כלל מתוך הפזור של הדברים, ואנו מקבלים את ה”מגלה" הזאת כדבר אחד, וקוראים אותה בטמפו אחד ובנשימה אחת מתחלה ועד הסוף.

חלילה לי להשוות דברים שנעשו מתוך כונת-יצירה, לשירים הבודדים של התנ“ך, שבאו ליד צרוף ע”י מקרים שונים, אבל אני אומר: זה שצרף את הפרטים הללו לדבר אחד הוא עשה זאת מתוך איזו הרגשה, הוא לא עשה זאת פשוט, סתם. בשעה שצרף האמין שזהו דבר אחד. אני אומר, איפוא: גם בחירת המומנטים הללו, בחירת החומר של “מגלה” זו באה מתוך איזה אינסטינקט, והוא, האינסטינקט, בחר בחומר, אמנם, לא אחד מן הצד הספורי, אבל מאוחד ברוח פנימית. כמו שזוקקים לפעמים את החול, ומוציאים מתוכו רק את המתכת והחול נשאר – כך גם חומר פולקלוריסטי: רק אותו החומר מצטרף שהוא מתאים על פי רוחו הפנימי אל הענין.

האם התכוונתי ב“מגלה”, כי תהיה אליגוריה, או רק עבוד של אגדות שונות, עבוד של התכה, של גלגול חדש? כלומר: האם גם צרפתי את הדברים, האם הכנסתי גם כוונות של עכשיו, של זמננו, או שהכוונות הללו מבצבצות מאליהן, מתוך שהחומר קבל תקון יצירי, וכמו כל דבר יצירי, ממילא יכול הוא לשמש גם סמל וגם אגדה וגם אליגוריה? אומר לכם את האמת, אינני יוכל לעמוד על הדבר הזה, אינני זוכר עכשיו.

רבותי! קודם-כל צריכים לראות את הדבר כיצירה אמנותית. בשעה שכתבתי רציתי לתת את הדבר בשלמותו. שאלה אחרת היא צירוף המומנטים. אני מדבר על המומנטים הבודדים. אם אח"כ יצא איזה ספור, איזה סמל, איזו אגדה, איזה משל, ואפשר היה למצא גם רמזים לענינים של זמננו – זה יצא מאליו. כל משל, רבותי, אפשר לצרף אליו כמה וכמה נמשלים. הרי בשביל זה הוא משל כדי שאפשר יהיה לצרף אליו הרבה נמשלים. בכל זאת אל תאמינו לי, בכל זאת אפשר ואפשר שאז גם התכוונתי לכך, ובכוונה גם נתתי מומנטים ידועים מחיי היהודים בזמן ההוא. אפשר, לא אכחיש את זה, אבל אסור לפרש אותו, אסור להעמיד את הדגש, שדוקא זוהי כל הכוונה. פירוש כזה הוא צמצום, צריך להשתמש בו כבעין דוגמא, משל, אבל לא לאמור, שזוהי ממש הכוונה.

והנה אני רוצה לנגוע בכל המומנטים הללו ויחד עם זה אולי גם אחיה בדמיוני מומנטים ואמוציות שרחפו לפני בשעה שכתבתי את הדברים.

הפרק הראשון, השרפה, שרפת בית-המקדש – רחפו לפני ציורים מקובלים מן התנ“ך: אש-ה', אש אוכלה, חמת אש, נקמת אש… אבל אומר לכם את האמת, גם הפרק הראשון וגם השני – כשאלהים יושב על החרבות – צמח יותר מתוך שרפה אחת, שאני ראיתי בפעם הראשונה בחיי בימי ילדותי. הייתי עוד ילד בן שבע וחצי, ופתאום בלילה – אנו ישבנו מחוץ לעיר, אמא היתה אלמנה עם ילדים קטנים – התעוררנו בבהלה גדולה. מנגד היתה בורסאה, ומשם פרצה אש גדולה. זה היה באמצע הלילה, ליל-סגריר. יצאנו ומצאנו את כל הבית אחוז-אש. פרצו לשונות-אש, להבות, שעשו עלי רושם כביר מאד. כל השכנים הוציאו, כמובן, את המטלטלין מן הבית. זו היתה השרפה הראשונה בימי חיי, ושום שרפה אחרת, שראיתי אח”כ במסשטב הרבה יותר גדול מזו, לא עשתה עלי רושם יותר גדול משרפה זו. זה היה באמצע הלילה, ונדמה לי באמת שהעולם נחרב. שם היו ערבה ושדה, בית-תפלה, צעקות – כל הדברים היו בשבילי גם מעין משחק משעשע. אני זוכר ששמחתי מאד על המחזה, אבל יחד עם שמחה זו היה גם פחד מפני אלהים. בשעה שכתבתי את הדברים האלה נגלו לפני העצים, שהיו אז יבשים והם נשרפו בכוח גדול, בסערת-אש גדולה, ונמחק הכל, רק צבורי-גחלים נשארו. והנה תמונה קטנה זו, בפרבר העיר, מה זה? בזמננו זהו דבר-צחוק. אבל לי נדמה אז, שזוהי שרפת חצי-העולם, אם לא העולם כולו, והרושם הכביר הזה לא נמחק מזכרוני.

קראתי בעתון, ששמריהו לוין שואל אותי, איפה ראיתי את המדבר. – היתה ערבת חול, שם היו עולים אנשי-צבא, וזה נתן לי אז מושג על מדבר, וזה נשאר המושג של מדבר לכל ימי-חיי, ואח“כ, כשראיתי את המדבר, מצאתי, שהוא דומה לאותו המדבר. אם-כן, כל השרפות שראיתי אח”כ היו דומות אל השרפה הראשונה, כלומר השויתי אותן אל זו, ולעיני רחפה שרפה זו. כמובן, כאן ענין של שרפת בית-המקדש, כמעט חרב העולם, אבל מאחורי שרפה זו עומדת נסתרת שרפת בית קטן של אכר.

המומנט של גניזת האש. כבר אמרתי לכם שמומנט זה עומד לפני עיני. גניזת האש היתה, לפי אגדה אחת, בבבל, ולפי אגדה אחת, בא"י, ואחר כך הביא מלאך אחד את האש הזאת חזרה; ולפי אגדה אחרת, היה איש שהביא את האש הזאת. מכל אותן האגדות והנוסחאות צרפתי את המגלות הללו. הן קשורות, כמובן, באופן הגיוני עם הפרק הקודם.

הפרק הרביעי הוא השביה של הבחורים. אתם יודעים כולכם את המעשה במאתים הבחורים ומאתים הבחורות שנשבו לקלון. אם-כן, בחרתי לי אגדה זו ונתתי ציור של השביה. אדבר רק על המשל, איך הלכו הבחורים במדבר. כאן הכנסתי מוטיב אחד: הם לא ירדו במקום אחד, אלא בשני מקומות שונים, באופן שמאתים הבחורות נקרו עם מאתים הבחורים. כאן, רבותי, הכנסתי כבר מוטיב מתוך כוונה. כאן יש מקום, ואולי זהו המקום היחידי, שעשיתי כך. יש להבדיל בין אליגוריה ובין סמל. סמל זהו משל נקי, שאפשר לו לשמש לאלפי משלים. האליגוריה עשויה מתוך כוונה, ומתכוונים לענין אחד על פי רוב. יש אליגוריות יותר מענינות, אבל על פי רוב באה אליגוריה, כשרוצים להסתיר דבר-מה, תחת לומר באופן ישר ומובן לכל. אם יש איזו סבה להסתיר – סבה של פחד, סבה של צנזורה, או כשאין אני רוצה, שזה העומד יבין – אני בוחר בלשון ערומים, בלשון רמזים או בלשון מותנית. להפך, לסמל מובן לכל, וכל אחד יכול לראות בו מה שהוא רוצה, ויכול לתת לו נמשל הטוב בעיניו.

אומר אני, במקום זה היתה באמת כוונה. הכנסתי רעיון של התפלגות החיים בישראל בין היסוד המזרחי ובין היסוד המערבי. מכאן באתי באופן בלתי צפוי – וזה היה מומנט שהוכנס באמת מחוץ לכוונתי; אפילו בשעת כתיבת הדברים, כלומר אפילו בשעה שבחרתי כבר בצורה זו של “מגלת האש”, הוא לא נכנס בחשבוני – זהו הודוי של הבחור בהיר-העינים. המומנט הזה היה מומנט אישי ביותר, אבטוביוגרפיה, אבל אבטוביוגרפיה של בחור מישראל, שהיו עוד אלפים ורבבות כמוהו. כמו שאמרתי לכם, כמעט שכתבתי כבר את הפרקים שאחרי זה וחזרתי והכנסתי את הדבר הזה.

יכולים אתם לראות את ה“מגלה” כאוסף, כקובץ של ענינים בודדים, שבזמן אחר ובתנאים אחרים אפשר שהיו יוצאים מהם שירים אחדים, או פואימות אחדות בודדות, ולא היתה ה“מגלה” מאוחדת במקום אחד ובחוט אחד. זהו מקרה טוב או מקרה רע – אינני יודע – שהם התאחדו יחד בספירה לשונית-סגנונית זו וברוח כוללת זו. זה דבר-מקרה. כן, אפשר שבזמן אחר היו יוצאים מהם שירים אחדים. אמנם, גם ביניהם היה, אולי, איזה קשר פנימי, אבל בכל זאת בצורה של שירים שונים ומיוחדים. אולם בשעה שכתבתי לא הרגשתי במלאכותיות של האחוד הזה. אמרתי והאמנתי בתום-לבי, כי אני כותב דבר אחד שלם, וכל חלק נמצא בביתו ובמקומו, – ואמונה זו אולי היא גם שגרמה באמת ליצירת איזו דמות והרגשה של אחדות בין הפרקים הללו. והיא גם, לפי מה שהגיע אלי, נמסרה אל הקורא. מעולם לא שמעתי, שאחד הקוראים יתאונן, שאין לו הרגשת האחדות, לכל הפחות מצד הרוח השולטת ב“מגלה”.

אינני יודע, אם דברי הועילו לחדש לכם או להסביר לכם או להסביר לכם משהו יותר ממה שידעתם עד עכשיו וממה שכל איש מבין בעצמו. אולי ימצאו ביניכם אנשים שיודעים יותר ממה שהסברתי לכם, ואני מוכן גם לשמוע גישה אחרת אל הדבר הזה.

הייתי יכול לנגוע עוד באיזו מומנטים, הנוגעים כבר לפרטים, למשל, כדאי היה לראות ממה נצטרף הודוי? דוקא הודוי הזה של בהיר-העינים מענין מאד, אבל כאן הייתי צריך לקרוא ולהגיע לידי פירוש, ממש לפרש פרטים בודדים.

עכשיו, לפני הסיום, או ההפסקה, עוד מלים אחדות בנוגע לסגנון של ה“מגלה”. לי נדמה – עד כמה שזכרוני איננו מטעה אותי – שזה היה נוסח ראשון – כלומר לא נוסח בכוונה, אבל יצא כך, שהלשון הלירית בפרוזה – לא בחרוז, אלא בפרוזה – עלתה, אינני יודע כמה אוקטבות, אבל על כל פנים אוקטבה אחת בודאי, ממה שהיה לפני זה בפרוזה הלירית העברית. כלומר: המיתר נמתח יותר, וממילא עלה אוקטבה אחת. אינני יודע אם כך הוא – אולי ימצא מישהו שיכחישני – אבל אינני זוכר בפרוזה העברית בנין פסוקים כאלה, כפי שהם יצאו בלא כוונה. אני מבקש אתכם להאמין, כי לאחר שנכתבו הדברים מצאתי אותם כך. בשעה שכתבתי לא התכונתי לבנות פסוקים כאלה, לא נתתי לבי אל הדבר הזה, אבל יצא כך, כלומר מתיחות המיתר דרשה ריתמוס כזה וצורת בנין פסוקים כאלה. ואחר-כך מצאתי, שבאו כאן פסוקים באותו הריתמוס ובאותה הצורה, כפי שהם במליצה ובשירה הקדמונית שלנו בימים העתיקים. כמו כן לא נזהרתי כאן לתת לשון ביבלית דוקא. השתמשתי, אמנם בזהירות, גם בבטוי ביבלי ולפעמים גם בבטוי תלמודי, אבל גם הוא נצטרף, נזדוג אל הטון, אל הריתמוס הכללי, וגם זה נמתח ביחד על היתר. והנה מאז כבר באו גם אחרים ונסו לכתוב כך. אולי בכוונה, ואולי שלא בכוונה. על כל פנים יש כאן משום עליה ללשון בפרוזה השירית והלירית העברית. ומכיון שעלתה שוב אינה יכולה לרדת. על כל פנים זה פתח פתח חדש ליצירה השירית בפרוזה, מה שלא היה אפשר בפרוזה, בבית שלנו המרושל. בפרוזה ביבלית זו אין משום חקוי. בשעה שאנו קוראים את הפסוק אין לנו הרגשה שיש כאן שמוש במליצות עתיקות. מסופקני, אם תמצאו צרוף אחד תנכ“י ישן כמו שהוא, ואם ישנו אפילו, הרי נתחדש בתכנו, בפנימיותו, כל כך, עד שהוא אחר לגמרי מזה שהיה במקורו ובשרשו הראשון. אני רוצה לומר: נוצרה אפשרות לכתוב בעברית עתיקה מאד, אולי עתיקה שבעתיקות, על ענינים מודרניים מאד. ואולי זהו האינסטרומנט היותר טוב לכתוב דוקא דברים דקים, מודרניים, שלא ניתנו להתפס ע”י האינסטרומנט הלשוני המקובל. דוקא לשוב אל המקורות העתיקים, אלא שצריכים לחדש כל מלה ומלה, לשפוך עליה אור חדש, כלומר: אנו צריכים לצקת מתכת חדשה אל תוך הנרתיקים שנתרוקנו, עופרת חדשה, כדי שנוכל לירות בהם, ולפעמים גם להכות בהם עוד פעם מכת-מות מחדש.

אלה הם ראשי-הפרקים ממה שחפצתי לנגוע בו. כמו שאמרתי, יש שם עוד יסוד אחד, חזק מאד: יסוד האבטוביוגרפיה.

-———

רבותי! השעה מאוחרת ואינני רוצה ליגע אתכם יותר מדי. רק אשלים מה שהשמטתי. היה בדעתי להביא דוגמאות מיצירות משובצות, “מפוספסות” ע“י מוזאיקה – מהמלה “פסיפס” בניתי “מפוספס” – אצלנו ככה כל הספרות העתיקה כמעט, מבלי לנגוע כבר בתנ”ך. בתלמוד, למשל – מי שקרא, איך שם נתלה ומשתרשר מאמר למאמר, ע“י אסוציאציות מקריות מאד, לפעמים ע”י איזה צד רחוק מאד, צד שוה, שיש למאמרים שונים, מפני שיש בהם נושא אחד, או מפני שבעל המאמר הוא אחד. אח"כ, במדרש, תמצאו לפעמים שרשרת של דברים, שקשורים הם ותלויים לפעמים בשערה דקה אחת, אבל גם זה אינו מפריע לאחדות הכללית, לאטמוספירה הכללית של הדברים. כדוגמת זה תמצאו גם בספורים ואפיקה עליונה אפילו אצל הגויים. אני זוכר ברגע זה הגאון הראשון הגדול, שכתב את הספוּר-הרומן הראשון הגדול בעולם מן הטפוס של “דון קישוט”. יש שם המון נובילות, שהן קשורות בחוט דק מאד אל הספור העומד להנתק בכל רגע, ותמיד אפשר להשמיט כמה וכמה חוליות, פרקים, נובילות, מבלי שום הפסד לספור הכללי. אבל גם אלה אינן מפריעות לשלמות הספור כולו. אין מה לדבר על הספורים של הומירוס, שהמבקרים מוצאים בהם שכבות שונות של יצירה, שהן רחוקות זו מזו מאות שנים. אפיזודות שונות שנשתרשרו לפעמים זו בזו רק משום קשר הגיוני בלבד, ולפעמים רק קשר פסיכולוגי, ובכל זאת נצטרפו לדבר שלם אחד. זוהי הצורה שנתקבלה בכל העולם. מובן מאליו, שבימינו אין נוהגים לעשות כך, אם כי, דרך אגב, במזרח זוהי צורה מקובלת מאד. הנה “אלף לילה ולילה”, “כלילה ודמנה” שהקשר בהם הוא רק חיצוני, מפני שכל נובילה שם היא דבר בפני עצמו. “כלילה ודמנה” הוא אפוס הודי, שנכנסו בו דברים מאוחרים, פרסיים והודיים. על אגדה עתיקה נוספו דברים מאוחרים, נרקמו בו מעשה-רקמה, כדרך שטיחים, למשל, או מחרוזת של אבנים טובות – מוסיפים עוד אבן ועוד אבן, רק החבור צריך להיות סימטרי ומוסיף צבעים שונים חיים לטון הכללי של הדברים. זהו סגנון עתיק, צורה עתיקה, וביחוד צורה מזרחית. אפשר לקוות, שצורה זו יש לה עוד עתיד. אפשר יתחילו להשתמש בה מחדש – כשיתעיפו, יתיגעו מהעבדות המשוכללת ביותר. בזו יש כדי ליגע, ואדם בעל-עצבים שאינו יכול להתרכז בדבר אחד ואוהב קפיצות, חליפות, אינו מסוגל לשהות במקום אחד. ישובו לצורת הפסיפס, כמו שנוהגים לנגן לפני הקהל מתוך אופרות שונות קטעים קטעים, זה אחר זה. אפס הדבר תלוי באמנות של המנגנים, בטוב-הטעם של המנגנים, שמנגנים את הקטעים בסדר אחד. צריכים לעטוף את כל הפרקים, החוליות, באטמוספירה אחת, צריך שהפרקים יהיו בכל זאת מקושרים מבפנים.

זהו מה שחפצתי לאמור גם ביחס אל הפרקים הללו, כלומר: חלשה עלי דעתי מתוך חבור זה של מומנטים בודדים ושל פרקים בודדים, אבל אין אני מתחרט על החבור הזה.

לתועלת המורים והתלמידים יהיה באמת כדאי לעמוד על הפרטים, מפני שכל הדברים שאמרתי עד עכשיו נוגעים רק לכלליות הדברים. בנוגע לפרטיות הדברים יש לעמוד על כל פרק ופרק ועל כל פסוק ופסוק. יש למצוא רמזים נסתרים וגלויים. כל יצירה, הראויה לשמה, ניתנת להדרש על-פי פרד“ס, מפני שגם החיים וגם המציאות הממשית הם גם הם מתגלים לאדם ע”י פרד"ס. זו אינה בדויה מן הלב. אחד רואה עץ ראיה אחת, ראיה של פשט, ואחד רואה אותו ראיה אחרת, ראיה של דרש ושל רמז ושל סוד. ודבר אמנותי בודאי ובודאי שהוא יצירה שניתנת להדרש בפנים שונים.

אולי עוד ניחד שיחה לפרקים בודדים, לעמוד על הפרטים. הייתי רוצה אולי ליחד שיחה אחת על הודוי, שבו יש מקום לדרש. אינני יודע, אם הכל אפשר לדרוש, יש דברים שאינם ניתנים לדרוש אלא רק בשנים, אבל מה שאפשר לדרוש לרבים – אשתדל לעזור לכם. אולי אעזור לכם לפענח, לגשת יותר אל פנימיות הדברים אשר שם. לפי שעה תסלחו לי שהוגעתי אתכם כל כך הרבה. אולי בפעם אחרת, כשהקהל יתמעט, ירבו או יתעמקו הדברים.

תשובה על שאלה.

שאל כאן אחד על דבר העלם זעום-העפעפים והעלם בהיר-העינים. רבותי! הייתי יכול לפתור את השאלה הזאת בתשובה קצרה, שהעלם זעום-העפעפים הוא היסוד של שנאה. אתם יודעים, שהיהודי אינו אוהב את מכאיביו בכל צורה שהיא – “את עשו שנאתי”, ויסוד השנאה והמשטמה מוליך אל הנקמה. זהו לפי הפשט, רבותי! לא לפי הדרש. ולהיפך, השני מסמל את יסוד האהבה והסליחה, ויחד עם זה את התקוה לגאולת האנושיות. זהו המשיח הכפול של היהודים. אחד שיבוא: “מי זה בא מאדום, חמוץ-בגדים”… עם כל האגדות שמסביב לפסוקים האלה ע“ד הנקמה הגדולה באדום – אדום היה שם כולל לכל מחריבי-ישראל – וביחד עם זה, בצורה מודרנית, היסוד המהרס היהודי, שבכל תרבות זרה, כשהוא חודר לתוכה, הוא לפעמים כרעל מפעפע ומהרס מבפנים. יש בזה מדה גדולה של אמת. החרוזים הקצרים אשר שם מפרשים למדי את היסוד הזה. אולי זוכרים אתם, מי מחזק שם – זה ידוע לאלה שקראו – את רוח הבקורת המהרסת, שהכניסו היהודים לתוך הקולטורות הזרות, עם הגישה המזרחית שלהם לפרובלימות מערביות. בלי ספק, כל הדם היהודי צועק גם משם. יש שם תמונה מאלפת, יש נקמת היהודים בתרבות זרה. כבר נזדמן לי לדבר על תפקיד היהודים עוד מימי התנועות הפרוטסטנטיות, מימי רייכלין ולוּתר, ע”ד היסוד היהודי שבכל התנועות הללו עד ימי-התחיה ועד ימי ההליניזמוס וכו' – עד כמה היתה בהם יד היהדות, לפעמים בגלוי ולפעמים בסתר, לפעמים במסוה ולפעמים בפנים גלויות. אם תזכרו, למשל, את הרעש שהרעיש בשעתו נורדוי – והוא אף עשה זאת בגלוי – כנגד כל גאוני היצירה המערבית – כמה היה שם מן היהדות, אף על פי שהוא השתמש בכלים לקוחים מזרים. השאגה מבפנים היתה שאגת הדם היהודי והמחאה היהודית. אולי עוד ימצא מי שיחטט בהיסטוריה של כל התנועות הללו של חופש וחתירה במעמקים, תחת התרבות הנוצרית ביחוד, וימצא, כי הרבה אבני-יסוד של הבנינים העתיקים הללו, שנוצרו מכחה ומכח-כחה של התרבות הנוצרית, התפוצצו ע“י מגע יד-היהודים וע”י חתירתם הנעלמת. מי יודע כמה חתרו תחת התרבות הנוצרית משומדים יהודים או אנוסים, אנוסים אמתיים ואנוסים מדומים, אפילו אלה שעברו, כביכול, מתוך שאיפה לכבוד או כדי לחדור אל התרבות הזרה. כמו צפרדע זו שנכנסת לתוך המעיים ומקרקרת משם, כך גם הם נכנסו לתוך מעיהם של השונאים וקרקרו משם, וקרקרו… זהו האינסטינקט. יכולים אתם לומר, שאפילו אנשים כטרוצקי – גם כאן יש עדיין קול של קרקור זה. מי יודע, קשה לדעת מאין נצטרף הלך-הנפש וגם קביעת הפרוגרמה של האדם בחייו, מה הם היסודות המשתתפים בדבר זה, בבחירת שיטה והשקפת-עולם – בלי ספק יש גם כאן חלק מכל הענין הזה. ובמובן זה כתבתי: “מתהום האבדון”. –

הבחור השני, בהיר-העינים, הנו סמל כל צורות ההכנעה, המחילה והסליחה וטוב-הלב, כל מיני צורות של ותור מצד התם לגבי האגרוף, לגבי השונא, וכו' וכו‘… אלה מצפים למשיח וישועה מן השמים, וכו’ וכו'. אמנם, גם בלבם הם מתקוממים לא פעם. אולם זה בבחינת “לבא לפומא לא גליא”. הם בעצמם לא ראו את עצמם. מאחורי תקות השלום והסליחה היה כאן רצון של נקמה, מין נקמה, שהיא אולי עוד יותר חריפה.

על כל פנים אלה שני הבחורים היו צריכים לסמל את שתי הדמויות הללו לכל גלוייהן השונים בהיסטוריה. ויש להן גלוּיים שונים. מאות גלוּיים שונים שלהם תמצאו בכל הספרות והתרבות העברית. משיח המתנקם בצוררי-ישראל. ולהפך, משיח שהוא מאחד את הכל יחד, משכין שלום עולמי וכו' וכו'. אכן, גם בחיי-ישראל נתגלו כך, אפילו בפולקלור תמצאו את שני הבטויים הללו לצורותיהם השונות.

בעצם הדבר לא התכוונתי לתת הרצאה מקפת את הענין, אלא רק שיחה על הנושא הזה, שיש בה משום השמעת הרהורים בקול רם… עלי מתחילה לציין את שביעת רצוני, שנזדמן לי להרצות במכון הזה ומעל הקתדרה הזו, שנוסדה לשמו של מורי הגדול אחד העם ז"ל. מצד שני אני נזכר, שבמכון הזה ישב והרביץ את תורתו החכם הנודע דרווין, אבי תורת ההתפתחות. רואה אני בזה סמל, שכן תורתו של אחד העם היתה בעיקר תורת ההתפתחות ביהדות. גם הנושא שאני רוצה להרצות עליו עכשיו נוגע בתורת ההתפתחות ביחס לחקר ההלכה בישראל. כי רק למן היום אשר נשקיף על ההלכה מנקודת־הראות של תורת ההתפתחות, נכנס המחקר הזה לגדר המדע.

צריך אני להזכיר, שכבר ניסיתי פעם למצוא את הקשר הפנימי שבין שני חלקי התלמוד, ההלכה והאגדה, ומה שאני רוצה לומר עכשיו אינו אלא המשך לאותן המחשבות. ובתור הקדמה חושב אני לנכון לציין את העובדה של ההערצה העצומה הנודעת לראשוני בעלי ההלכה מצד הבאים אחריהם, אחרוני התנאים וראשוני האמוראים. בתור דוגמה יש להזכיר את האגדה הנפלאה שנתרקמה מסביב לאישיות של אחד מגדולי ההלכה, רבי אליעזר בן הורקנוס. כמו כן ראויה לתשומת לב האגדה המספרת על גדולתו של רבי עקיבא, שמשה רבנו הלך וישב פעם בשורה השמינית של תלמידיו ולא הבין כלום ממה שלמד רבי עקיבא, ונתפעל כל כך מתורתו, עד שטען לפני הקדוש־ברוך־הוא מפני מה לא נתן את התורה על ידי רבי עקיבא. בזה אפשר לראות בטוי קולע לרעיון ההתפתחות של היהדות, שבימי רבי עקיבא הגיעה התפתחות זו לידי מדרגה כל כך נעלה, שאילו היה קם משה שוב לא היה מסוגל להבין את תורתו. מתוך ההערצה הגדולה הזו של בעלי התלמוד עצמם אל הראשונים אנו למדים כמה היו באמת גדולים האנשים האלה, והרי אין ספק שהם, בעלי התלמוד, היו מסוגלים יותר מאתנו להכיר את גדולתם של ראשוני בעלי ההלכה. ועל כן לא מחכמה נעשה אם נדון את ההלכה מנקודת השקפתנו היום, בטרם חקרנו להכיר את שרשי ההלכות ואת הרעיונות הצפונים בהם. לא מחכמה היא גם זאת, שקצת מסופרי הזמן מזלזלים בערכה של ההלכה ומוצאים את גדולתם של הראשונים דוקא באגדותיהם. ושוב אנו יכולים לסמוך יותר על בעלי התלמוד עצמם שעם כל אשר החשיבו את האגדה, הדגישו בכל הזדמנות שבאה לידם, כי ההלכה היא הערך היותר חשוב שבתלמוד, כמו שאנו מוצאים על זה כמה וכמה אמרות חותכות בתלמוד. עד עכשיו נקבעו שלש דרכים לחקר ההלכה. הדרך האחת היא: דרך חקירת המסורה ודרכי הדרש הלשוני במקראות; הדרך השניה היא דרך ההגיון השורר בהתפתחות ההלכה, ושכבר הקדמונים קבעו בה כללים ידועים הנקראים “מדות”; והדרך השלישית שהתחילה רװחת בעיקר בזמנים האחרונים, היא הדרך ההיסטורית, כלומר: של בקשת שרשי ההלכה במאורעות הזמנים והמסיבות של החיים שגרמו להם. אולם גם שלש הדרכים יחד אינן מספיקות למדי, כי גם שלשתן מניחות לפנינו את החומר ההלכי בגלמותו, מבלי להפיח בו רוח חיים. ודװקא משום שהחומר ההלכי לא מצא עד עתה את חוקרו, אשר ידע לחדור אל נשמת החײם שבקרבו, נשאר התלמוד, התורה שבעל־פה שלנו, בלתי מוכר כהוגן בחוגי התרבות העולמית, ויש אשר היה גם מטרה ללעג ולקלס ועלילות דופי. כדי לגלות בפני העולם את האוצר התרבותי העצום הצפון בהלכה, צריך להוסיף על שלש הדרכים הנזכרות עוד אחת, והיא: דרך העיון בהלכות מתוך צרוף ענינן אל האגדה. אנחנו צריכים להבין פעם,שההלכות אשר בידינו הן באמת בטויים ונוסחאות לרעיונות אנושיים תרבותיים, שהעסיקו את חכמי הדורות ההם, אשר בודאי ידעו והכירו את התרבות של חכמי העמים מסביב, ובודאי הושפעו מעבודת השכל והיצירה הגדולה שנעשתה ביון וברומא, ובודאי שגם הם היו מעונינים בפרובלימות של הפילוסופיה והמוסר, שהעסיקו את חכמי הזמן מסביב; אלא שהם, חכמי היהודים, השקיפו עליהן מנקודת המבט היהדותית שלהם, ונתנו להן בטוי גם כן יהדותי מיוחד, בצורת ההלכות. עלינו להבין שצורת המחשבה ובטוי המחשבה היו אחרים אצל חכמי היהודים, גם כשהיה הנושא של הרעיון זה של חכמי גויים, ההלכה שלנו היא, איפוא, הבטוי היהדותי לרעיונות פילוסופיים ומוסריים, לפי צורת המחשבה שהיתה נוהגת אצל חכמי היהודים, ורק מנקודת מבט זו נחדור להבנת ההלכה ולמצוא את שורשיה. אותם הרעיונות מצאו להם בטוי גם באגדה בצורה יותר פופולרית, בעוד שבפרקי ההלכה נתגבשו בנוסחאות קבועות. ואולם בטוח אני שהמשא־ומתן בבתי המדרש של בעלי ההלכה לא היה לגמרי כל כך יבש וסכולסטי, כאשר הוא נראה לנו על פי הנוסחאות המגובשות של ההלכה. בודאי היה המו"מ מסביב לכל הלכה ויכוח מקיף בדעות ויסודות פילוסופיים ומוסריים, שהם הם נשמת ההלכה והרוח החיה בה, בעוד שהנוסחא ההלכית אשר בידינו אינה אלא מסקנה מגובשת של אותו הרעיון, אשר רצו להביאו לידי גלוי ובטוי, ועשו זאת לפי צורת המחשבה שהיתה נהוגה ביניהם.

יש להביא כמה וכמה דוגמאות לביסוס הנחתי זו. נסתפק פה רק בקצת מהן. הנה יש לנו הלכה, שהמכבה את הנר בשבת בשביל החולה שיישן – פטור. הלכה יבשה לגמרי. אבל היא מקבלת הארה אחרת לגמרי, כשמצרפים אנו אותה עם האגדה הנפלאה על שלמה המלך, שמצאו את דבריו סותרים את דברי אביו וגם את דברי עצמו, שכן דוד המלך אמר: “לא המתים יהללו יה”, ושלמה אומר: "משבח אני את המתים וגו' “; ושוב הוא עצמו אומר, “כי לכלב חי טוב מאריה המת”. והנה מספרת שם האגדה כמה דברים להסברת הפסוקים האלה, ובין השאר היא מספרת, שכשמת דוד היה זה יום שבת, ושלמה שלח לחכמים לשאול כמה שאלות, וביניהן – אם מותר לו לכבות את הנרות הדולקים על יד המת. ועל זה השיבו החכמים: יכבה נרו של דוד ולא נרו של הקב”ה, כי הנשמה היא נר אלהים. ורק בצירוף עם האגדה הזו תובן לנו ההלכה היבשה על היתר כבוי נר בשבת בשביל החולה שיישן.

דוגמה שניה: הנה יש משנה הדנה בשאלה כיצד מרקדים לפני הכלה? ועל זה יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהראשונים אומרים: “כלה כמות שהיא” והאחרונים אומרים: “כלה נאה וחסודה”. לכאורה מוזר הדבר, שב“ש וב”ה יהיו נחלקים בדבר פעוט כזה. והמלגלגים מצאו כאן מקום ללגלג על חכמינו הקדמונים בכלל ועל כל ערכו של התלמוד. אבל אם נעמיק להבין נראה, שבאו כאן לידי בטוי שתי נוסחאות חיים, שיש להן שורש בהשקפה פילוסופית־מוסרית: אם נחייב אדם לומר את האמת הטהורה והמוחלטת בכל מקרה שיהיה, או מותר לו לפעמים גם להחליק לשון לשם הנימוס והנאת הבריות, כמו שנאמר במקום אחר: מותר לשקר מפני דרכי השלום. והנה בית שמאי היו תמיד מן המחמירים והפוריטנים בכל הלך־מחשבותיהם ותביעותיהם, בעוד שבית הלל היו תמיד נוחים לבריות ומרכינים ראשם לחולשת בני האדם ובלבד שיודרכו על־ידי כך בדרכי התורה והמוסר. יודעים אנו כמו כן, שבית שמאי לא היו מתחשבים כלל עם צרכי ההמון העני, וכבר נמנו ששים הלכות, שבהן נחלקו ב“ש וב”ה, והמחלוקת מתבארת יפה מתוך ההבדל הזה שביחס שני ה“בתים” לצרכי ההמון ולתנאי חייו. על כן אמרו שהלכות ב“ש הן בשביל העשירים והלכות ב”ה הן בשביל העניים. ובכן נמצא, שגם אותה המחלוקת בדבר “כיצד מרקדים לפני הכלה”, איננה כלל מחלוקת קטנה בענין פעוט, אלא היא מחלוקת גדולה של שתי נוסחאות חיים, של שתי השקפות פילוסופיות מוסריות. ב“ש המחמירים דורשים, שתאמר האמת המוחלטת והמדויקת בכל מקרה שהוא, גם בשעת שמחה לפני הכלה: “כלה כמות שהיא”; ואילו בי”ה מתחשבים עם תנאי החיים וחולשות בני האדם ומתירים לומר על כל כלה, שהיא “נאה וחסודה” ־ בשביל להנות את השמחים בחתונה ובשביל לחבבה על בעלה.

גם ברכות הנהנין, שעליהן מיוסדת כל המס' ברכות, היו ענין רב למלגלגים. ואולם אם נחדור להבין את הרעיון הפילוסופי הצפון בהן נראה, שכל הברכות האלו נקבעו בשביל לעורר את לב האדם על חזיונות הטבע ועל מאורעות היסטוריים (“מקומות שנעשו בהם נסים לישראל”) ועל רעיון השויון והאחוה של בני האדם לכל פרצופיהם השונים, לכל צבעי עורם ולכל הפגמים והמומים הטבעיים, שמתגלים לנו בקצתם. כל קביעת ברכה הריהי דחיפה נפשית לערנות ולהתבוננות אל החזיונות, וכשתבדוק תמצא, שברכות הנהנין נקבעו לפי הקלסיפיקציה הקדמונית של ארבעת היסודות בטבע (אש, מים, רוח, עפר) וארבעת הסוגים של הברואים (דומם, צומח, חי, מדבר). ונמצא שכל ענין קביעת ברכות הנהנין אינו אלא שיטה פדגוגית, לחנך את האדם ולהכין את לבו לקראת החזיונות של הטבע והבריאה. ועל כן אמרו, שרשעים קרוים מתים, מפני שאינם מברכים, כי האדם החי צריך להיות ער לקראת העולם הסובב אותו ואסור לו ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, כלומר – בלי התעוררות והתבוננות. ורבן גמליאל ברך גם על נכריה יפה, שנראתה לפניו: “ברוך המקום שבראה”.

רק בדרך זו אם נחקור את ההלכה, יתגלה לפנינו ולפני העולם כולו כל יפיה והדרה, ואז תתפוס גם התורה שבעל־פה שלנו, שהיא, לפי דברי חכמינו, המיסתורין של ישראל והסימן המובהק שאנו ולא אחרים הם בעלי התורה, – את המקום הנכבד בתרבות העולם, שהיא ראויה אליו, על־יד תורתנו הכתובה, שהיתה כבר מזמן נחלת התרבות העולמית כולה, והיה הדבר הזה לגמול לה ולנו חלף העלבונות והעלילות, שטפלו על תורתנו המסורה סופרי הגויים וקצת גם מסופרי ישראל במשך דורות רבים.

(בסניף המורים בת“א, 5.5 תרצ”ג)
באמת, אני צריך להתחיל תיכף מהסבר הטכסטים, בכל זאת רוצה אני להקדים מלים אחדות. החלטתי היום למלא תפקיד של מלמד-דרדקי ולקרוא את הטכסטים, אבל יש להגיד מהי מטרת הקריאה הזו. אני חושב שע“י למוד מושכל של אגדה אפשר לגאול אותה מהאטמוספירה הספציפית שהיא נתונה בתוכה, לא כשלעצמה, אלא ע”י יחסנו אליה. אנו העמדנו אותה, או מצאנו אותה, כבר, בתוך אטמוספירה ספציפית, בית-מדרשית, דרדקית. לפיכך יש לנו תמיד דעה קדומה, או הרגשה קדומה, ביחס לאגדה ואנו רואים אותה כאיזו יצירת קרן-זוית, אולי מיוחדת, מצומצמת בתוך עולם עתיק, שאולי עבר זמנה אלא שנוטים חסד אליה וסרים מזמן לזמן אל פנה זו ופוקדים את העניה הבודדת הזו.

יחס אחר, מובן, אל התנ“ך. התנ”ך כבר נגאל, הוא נעשה לקנין האנושיות כולה, וזכות זו עמדה לו גם לקביעת יחסנו אל התנ“ך באופן אחר. יש יהודים שקוראים את הספר הזה כספר דת, אבל כבר היהודים המשכילים רואים את התנ”ך כיצירה כבירה לאומית, אָמנם מרוכזת, מקובצת, רבת שנים של תקופות וכו', אבל יחד עם זה יצירה ששייכת אל התרבות האנושית. מובן מאליו, אנו, בתור הבעלים של יצירה זו, אנו הזכאים הראשונים ליהנות ממנה והחייבים הראשונים להנחילה לבנינו. אבל ביחס לאגדה עדיין לא נעשה הדבר. לא התחיל אולי הפרוצס של הגאולה, ואין צורך לומר, שהוא לא נגמר עוד. לעקור אותה מהאטמוספירה הספציפית המצומצמת, הצרה, היהודית ולהעביר אותה אל ספירה של ספרות סתם, לא ספרות חול שלנו. איני רוצה לומר חול, אני חושב שכל יצירה היא קדושה בזה שיש בה רוח הקודש.

תיכף נראה את יחס האגדה עצמה אל “יצירה”, אל “רוח הקודש”, מפני ששתי המלים הללו “יצירה”, “רוח הקודש” עדיין לא נודעו אז ונגרר אחרי שני המושגים איזה דרש ספציפי, בית מדרשי, מלאה ריח מיוחד. נראה תיכף ומיד שהאגדה בעצמה ידעה לגאול את המושג “רוח הקודש” והוא, במובן האנושי, כללי, למה שאנו מתכונים בזמן שאומרים בעגייסטערוּנג, אינטואיציה, כל השמוֹת הנרדפים ל“יצירה”. הם התכוונו לזה כ"כ במלים, במונחים, בטרמינים שלנו. ואני דן תמיד כך: כל זמן שאנו נראה את אוצר המושגים המקוריים שלנו כמושגים דתיים, מצומצמים, צרים, ולא נתפוס אותם באופן פשוט, ישר, טבעי, כמושגים כלליים של תרבות אנושית, – זה סימן דלות לא למושגים הללו וליצירות הספרות הללו, אלא סימן שאנו עדיין לא נגאלנו, לא שחררנו את עצמנו ולא עכלנו עוד את המושגים. אני אומר כך: בשעה שעדיין תעמוד המחיצה בין המושג “אינטואיציה” ובין המושג “שכינה” או “רוחהקודש” ואומרים: אינטואיציה זה מושג אנושי, כללי, אבל “רוח הקודש” זה מושג ספציפי, בית-מדרשי, תלמודי, דתי, ולא נתרגם בלי שהיה תיכף ומיד את המושג “אינטואיציה” במלה “רוח הקודש” מבלי שנמצא אפשרות אחרת לתרגום זה, – סימן הוא שמחיצה זו מבדילה בינינו, שאנו עדיין לא השתחררנו, לא נגאלנו. ויען שאנו לא נגאלנו עדיין יפים יותר המושגים האנושיים “אינטואיציה” וכדומה, שאילו עכלנו אותם אז ממילא אין להם ברירה אחרת, אלא להתלבש במושגים העתיקים שלנו, אלה המונחים שנוצרו על ידינו לאותם המושגים.

וכך אַני אומר ביחס לאגדה כולה. כל זמן שלא נראה את האגדה כיצירה ספרותית סתם, בלי שם לואי, שכוללת בתוכה כמה ענינים וכמה צורות ספרותיות, אם תרצו לומר, בלטריסטיקה ופואזיה שלנו, של אותו הזמן, המשך של התנ“ך, אלא של הרגשה; כמו לכל תקופה יש לה סגנון שלה, הן גם התקופה של אחרי התנ”ך היה לה סגנון שלה. אדרבא, זה מראה שהיא אינה יצירת פסדו, שאינה יצירה של חקוי, של המשך התנ“ך בצורה פסדוביבלית, אלא להיפך, מה שהאגדה יצרה לה סגנון משלה, משונה, באופן אורגני כמעט משונה מהתנך גם מצד הלשון, גם מצד הצורה, גם מצד בנין הדברים, גם מצד הרצאת הדברים מראשם ועד סופם, – זה סימן שזו יצירה חיונית, טבעית, מקורית, של תקופת ההרגשה. אין זה גורע מערכה מה שהיא משונה מהתנ”ך, זה עוד מעלה, זה מראה על אמתותה ועל מקוריותה.

רמב“ם אמר במקום אחד, שיש שני מיני יחסים לאגדה: יחס של ההמונים המשכילים ויחס של ההמונים התמימים – בעלי האמונה. בעלי האמונה תופשים את הדברים כפשוטם ומאמינים בהם. “יצאה בת קול מהשמים” – הם מצירים לעצמם שנפלה בת-קול, שמלאך הוציא ראשי מבין העננים או מאיזה חלון – הרי יש מושג חושני, רגעי, הם תופשים את המונח הזה כמונח ממשי – “וקרא בקול”. ההמונים המשכילים גם הם מאמינים בדברים כפשוטם, אלא שאינם מאמינים בהם ומלגלגים עליהם, אלה ואלה הם המוניים, “וואולגריים”. אינם יודעים שזה דבור ציורי במשלים, רק הוא כתוב כמו שירה. וקריאת שיר הרי ג”כ דורשת הכשרה, גם לקריאת הטכסטים כמו לדברי שירה אנו צריכים הכנה והכשרה כדי להבין אותם. כדי להגשים, לטעום את טעמם מוכרחים תמיד להרגיל את עצמם. האדם צריך להרגיל את עצמו ללשון זמנו, כל מה שהאדם מתרגל ומתאמן בזה תמיד כן הענין הזה נעשה במהירות עד שמתרגל לראות את הדברים כצורתם והוא מבין ומרגיש את חיותם ע“י התרגום המחיה אותם מחדש. אחת משתי אלה: או שעלינו ללמוד לדבר בלשונם או שעלינו לתרגם אותם לצורה המחודשת של זמננו. – “רוצה אתה להכיר את המשורר – לך אל ארצו – ודבר גם בלשונו ואז – כמה וכמה דברים שנראים כזרים, כתמוהים, כילדותיים יאירו באור אחר לגמרי. ואם תלמדו לקרוא את האגדה כך, אני בטוח, שאתם תראו שאחרי התנ”ך אין לנו יצירה לאומית יותר גדולה, בעלת ערך מצדי צדדים: מצד התוכן, מצד הצורה, מצד הסגנון, מצד הלשון, מצד הרעיונות, מצד האמת – מצד האמת האמתית המוסרית, האמת הלאומית הגנוזה שם, אין לנו יצירה אחרת דוגמתה, ואז תבינו עד כמה ערך האגדה לגבי החנוך העברי, ואז תבינו עד כמה צריך לחלק לה זמן בבית-הספר ועד כמה צריך להכניס את למוד האגדה ללמוד של חובה, ולא רק במדרגות התחתונות אלא מהמחלקה התחתונה ביותר עד העליונה, ולא רק בבתה”ס העממיים כי אם גם בבתה"ס התיכוניים, כי לאגדה יש אותן הסגולות שיש ליצירות עולמיות אנושיות, שהיא מובנת והיא יפה גם לקטני-קטנים, תלמידים פעוטים, וגם לגדולי-גדולים. זה סימן מובהק ביותר לכל יצירה נצחית שאינה נופלת תחת השפעת הזמן, מפני שהיצירות הללו הן הן שנשתיירו. כל מה שהיה יותר מסובך ומורכב, הן מצד התוכן והן מצד הצורה, כל מה שיש בהן יותר עקמומיות ועקולים יתרים, זה נשתקע ואפילו אם הושקע בהן המון כח אנרגיה ויצירה, מפני שמוח הדורות, כוח התפיסה של הדורות לא יכול לתפוס המון דברים מורכבים יותר מדי, וכוח הזכרון בעצמו פושט את המשא המיותר והוא משאיר לעצמו את החשוב ביותר בתוך הפשוט ביותר על-פי חוק החסכון, חוק האקונומיה, וזה בירור טבעי שבא מאליו או גניזה, בירור טבעי שהוא משכיח את מה שלא יצלח, מה שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו, מה שאינו חשוב בשביל רוב הצבור.

“הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה” – לא נכתב ולא נתקיים, זה הסימן המובהק ביותר. אדם שהוא משנה אקלימים, ביחוד עם ישראל שהוא נע ונד – הוא צריך למטען כזה שנוח לו, ראשית מה שהוא מחויב לקיומו, המינימום הנחוץ לקיומו והחשוב ביותר לקיומו הוא בצורה של “מעוט המחזיק את המרובה”, כדי שהמטען לא יכבד עליו, ואם הוא מוצא בקרבו מטען יותר חשוב ופחות בנפח – הוא משליך את הקודם, את הישן מפני החדש, וכך נעשה פרוצס תמידי של בירור טבעי, ומה שבא לידינו זה מנופה כבר בלש-עשרה נפות אחרי מאות שנים – וזוהי גלוסקא של סולת, כמו שאומרת האגדה על “שיר השירים”: משל לאחד שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום ואמר לו: ברר וסלת מזה גלוסקא אחת מסולתת יפה – זהו שיר השירים, המסולת מכל השירים. היו הרבה שירים לישראל, אבל השיר הזה מסולת. וכך אפשר לומר על התנ“ך, זה לא גלוסקא אלא חלה גדולה של כל יצירה העברית של מאות שנים של כמה נביאים – נשארו מ”ח נביאים וז' נביאות. כלום מעט בזמננו משוררים וסופרים ועוד כאלה – תראו אחרי מאות שנים, מה שישאר מזה וכמה ישאר – וכן זה פרוצס אמתי.

רבותי! יש עוד לדבר על זה, אבל הדברים האלה יותר טוב כשהם מתעוררים מתוך שיחה, מתוך למוד וע"י קריאת הטכסטים. אני רוצה עכשיו לקרוא איך חשבה ואיך הגדירה האגדה את עצמה. יש בידי כאן “ספר אגדה” חדש שיש בו קצת יותר מהישן.

אני אקרא את כל אשר יעלה המזלג, לא הכינותי שום טכסטים – ועל זה תסלחו לי, כי לפי הדין רבי עקיבא לא היה בא לבית-המדרש עד שלא הכין את השעור, אבל לצערי אין לי פנאי ואין אמנותי בזו ההוראה, לפיכך לא יכלתי לעשות את זה, אבל אני רוצה דרך קפיצה לקרוא טכסטים משלושה מקומות: האגדה על האגדה, האגדה על הנבואה, האגדה על השירה, כלומר, דברי יצירה, האגדה על היצירה שלנו, איך היא בעצמה הגדירה את היצירה העברית ואיך היא הבינה אותה. אני אקח בלי בירור ונראה אם המושגים של אז הם מיושנים כל-כך עד שאין שום קשר פנימי ביניהם ובין המושגים שלנו על כל אותם הענינים הללו, על כל הקנינים הללו, או אולי הם ציור של בטוי מקורי מאד, ואחרי שהוא מקורי הוא יותר נכון ואמתי מהגדרות מתורגמות של זרים.

אני רגיל לפעמים להביא משל, דוגמאות של תרגום. אם אומרים, למשל, “המטרה מקדשת את האמצעים”, שהיא תרגום מפתגם לטיני, יזואיטי, ואתם יודעים שאפשר להתגנדר – המשכילים רגילים להתגנדר בפתגם לטיני או בתרגומים לפחות מי שלא יודע במקרה לטינית; או “בא, ראה ונצח” – זה ג"כ מאלה שהיו לגדולה אצל המליצים. אילו היה היהודי המקורי רוצה לבטא את המושג הזה, מי שלא קרה את הספרות הלטינית או שלא קרא ספרי מליצה, ולא פגש מעולם את המבטא הזה, – הוא היה אומר במקרה כזה: במקום “המטרה מקדשת את האמצעים” – “גדולה עבירה לשמה” או “מצוה הבאה בעבירה”. גדולה עבירה לשמה – היתה הגדרה חיובית כמו אותה עצמה של היזואיטים, כלומר – “המטרה מקדשת את האמצעים”, מצוה הבאה בעבירה – זו כבר הערכה שלילית, כלומר, אין זו מצוה, שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים.

אני שואל: מה אתם חושבים, מי מבטא בחריפות יותר – אם המשתמש בתרגום: “המטרה מקדשת את האמצעים” או זה המבטא באופן מקורי שלנו: “גדולה עבירה לשמה”. חושבני, שגם מצד היופי, גם מצד החריפות ומצד המקוריות יש יותר במבטא שלנו ובפתגם שלנו. ראשית, מפני שהוא שלנו, וכל עם מגיע בדרך אחרת אל אותו הרעיון, בדרך שלו. ודוקא מפני שאינו תרגום אלא מקורי יש בו טעם יותר, יש בו חיוניות יותר; אבל אני רוצה לומר זאת: מי שלא הבין, לא מצא תיכף ומיד את הקשר ולא ידע לתרגם לעצמו, בשעה שקרא בלטינית את הרעיון הזה, תיכף ומיד בבטוי תלמודי, – סימן שלא עכל את הרעיון הלטיני, לא נהפך בקרבו לבשר ודם והוא מונח כאבן, כלומר זה לחוד וזה לחוד; אם לא נזדהה עם האקביבלנט העברי, לא בא ביחד, סימן שלא עכל את עצם הרעיון, שאלמלי עכל ממילא מוכרח היה להתלבש בצורה עברית – “גדולה עבירה לשמה”. ואם תרצו לומר – “המטרה מקדשת את האמצעים” – אין לזה טעם וריח. המלה “מטרה” כשהיא לעצמה היא סקונדרית, מפני שזה נתקבל מאוחר, בזמן ההשכלה הכניסה מטרה במובן האירופי, אח“כ המלה – אמצעים, אמנם זו הכניסו כבר בימי הבינים. המטרה מקדשת את האמצעים – זה רעיון בלתי מעוכל, אבל המשכיל מדמה בנפשו כשהוא יאמר: “המטרה מקדשת את האמצעים” – הוא יהיה אירופי, ואם יאמר: “גדולה עבירה לשמה” – הוא יהיה “בית מדרשי”, בטלן; ואני חושב להיפך, שהוא יהיה בטלן, אם יעדיף את “המטרה מקדשת את האמצעים” על פי “גדולה עבירה לשמה”, ז”א הוא חושב שהצורה הזו עולה על הצורה הקודמת שלו, יש בזה סימן של נחיתות וסימן שלא נשתחרר עוד מעבדות והוא בוחר בדבר חלש יותר, מפני שבא מחו“ל, הוא יקנה יותר תוצרת חוץ, אפילו סחורה גרועה יותר ועולה ביוקר יותר. – זהו הרצון להתגנדר בפני אחרים, הוא אינו חפשי – מה יאמרו הבריות! במובן זה, אני אומר, אוהבים אנשים לצטט יותר את טולסטוי ואת דוסטויבסקי מאשר דברי חכמינו; בוחרים הם של סופרים אחרים, מפני הפחד שמא זה יראה כ”בית מדרשי" יותר.

הנה נראה, כיצד העריכה האגדה את עצמה. דורשי רשומות אומרים: “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומדבק בדרכיו“. רואים אתם, כאן נאמר בדיוק, רצונך להכיר לא את הקב”ה אלא את מי שאמר והיה העולם – תאר זה נבחר כאן לא בלי כונה. רוצה אני לומר לכם, הן כאשר לומדים את התנ"ך לא עומדים על תארים, חושבים שאין זה אלא מקרי, כשאומרים “ה' צבאות”, “יהוה”, חושבים שהם מקריים. לא, רבותי, אין דברים מקריים, כל תואר מיוחד למקומו. אם הדבור על מלחמה – קוראים “ה' צבאות”, כך זה אצל יהושע ועוד במקומות רבים תראו, ואפילו אם לא מונח על השטח העליון צריך למצוא למה השתמשו במקום זה בתואר זה. אם אומרים: ברצונך להכיר מי שאמר והיה העולם, כלומר, את היוצר, ואתם יודעים כי השירה הקדמונית שאפה להכיר את היוצר מתוך היצירה – מעשה האצבעות, כלומר היתה חובה להכיר את היצירה, את העם, כדי להכיר את המטרה המוסרית דרושה היתה הכרת היוצר. וכאן הוא אומר, שהאגדה היא היא שמכניסה את האדם להכיר את היצירה, סימן שהדבר הזה אינו מין “פשט’ל”.

הנה תראו תיכף פסוק אחר: "כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו – ר' יהושע אומר: אלו האגדות, אלה שאינם מכירים את האגדות אינם מכירים את פעולות ה‘; כלומר, מה שאומרים בזמננו, שהשירה היא מכניסה להכיר את הטבע, את הדר הטבע, יופי העולם וכו’, שהאמנות מעמיקה לראות את סתרי היצירה ומכניסה את האדם לתוך חדרי היצירה.

רבותי, איני רוצה עכשיו לדבר על התפתחות האגדה, על תולדות האגדה ועל הצד הפורמלי של האגדה, על הצורות השונות, אני רוצה רק לדבר איך צריך ללמוד את לשון האגדה ואת התוכן שלה – אולי תהיה לי הזדמנות אחרת לדבר על שאר הענינים.

מאמר שני – “אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שעל ידי המשל אדם יכול לעמוד על דברי תורה, משל למלך שאבד זהוב מביתו או מרגלית טובה – לא ע” פתילה באיסר הוא מוצא אותה? כך המשל הזה לא יהא קל בעיניך, שעל ידי המשל אדם עומד על דברי תורה".

אני מבקש כאן להטות אזן לכל מלה ומלה. ראשית, המלה – “משל”. מה זה “משל”? נשחרר את המלה “משל” מהספירה שלה, איך נתרגם אותה בלשון המודרנית שלנו. זה דבור ציורי, תמונה פיוטית – אלא זו היתה מלה; משל – זו מלה השואבת את התוכן עד הסוף. המשוררים המקוריים ממשילים, מפני שהם מדברים בציורים, מפני שכל ציור הוא המשלה. אומרים: עיניה ככוכבים – זה משל, וכך כל ציור בעולם – אין כל ציור שאינו משל. והנה כאן יש כלל גדול, מה תפקידו של ציור ושל תמונה ביצירה שירית. אם תפקיד המשל והציור הוא לערפל או להבהיר, אם לקרב אל השכל ואל הלב או להרחיק, וכאן תצא תורה שלמה לעין ההבחנה, לעין ההערכה של כל יצירה פיוטית. אני מבטיח אתכם, אם לאור הדברים הללו תגשו להעריך כל שיר וכל דבר פיוטי, באמונתי, לא תשגו לעולם בהערכת הערכין. כאן, ע“י משל קטן זה, שע”י פתילה באיסר אנו מוצאים “דינר של זהב או מרגלית טובה”, לאור המשל הזה – הוא מספיק כדי לתת בידכם, כדי למצוא כל יצירה פּיוטית בלי יוצאת מהכלל. המשל – מה תפקידו? אם לקרב את הרחוק או להרחיק את הקרוב, או מתי צריך להשתמש בו? והן המשל קובע כלל, דבר פשוט, שאינו טעון אמצעים יתרים כדי להכניסו בלב ולקרבו אל השכל. כל מה שאתה מגבב ומרבה עליו ציורים אתה פוגם יותר. אם אין אנו יכולים להסתכל בשמש, יש לנו אמצעים לפעמים לערפל מעט, לוקחים זכוכית מפוחמת כדי להסתכל בה, אבל דבר שאנו יכולים להסתכל בו באספקלריה מאירה פשוטה אינו צריך לאמצעים של דמיון ומשל. ואם לוקחים רעיון באנלי ורוצים להחשיב אותו, ליפות ולקשט אותו כדי שיראה כרעיון חדש ומקורי ע“י דבור ציורי, אז זה רק פוגם, זה מעיד על הריקנות של היצירה הזו ושל היוצר, לא היה לו מה להגיד, לא היה לו רעיון חדש ומקורי, אלא כדי להתגאות, להתגנדר, הוא לקח רעיון באנלי והלביש אותו מחלצות והרחיק אותו מהשכל – ויש בזה בזבוז, אם לוקחים מנוף של פוד כדי להניף משא של פונט אחד. כי אין צורך במשל מורכב, מגובב בשביל הבעת רעיון נקלה, שאין צורך כלל במשל כזה. המשל צריך להיות תמיד עני ודל מן הרעיון שנעלם במשל. אם אנו מאבדים מרגלית, אבן טובה, ואנו מדליקים נר של אסר, של פרוטה, כדי למצוא אותה – יש בזה משום ריוח, אבל אם נדליק נר של דינר יהיה בזה משום טפשות, ואם סופר מבזבז כח עצמו וגם של הקורא ונותן הרבה קשוטים חיצוניים בשביל תוכן נקלה, שאנו מיגעים את לשוננו לפצח את הקליפה, והן אנו מוצאים שהוא יכול היה להושיט לנו בקנה את הדבר הזה, או שזה אגוז נבוב, – הרי כל גבוב זה אינו לשבח אלא לקוי. ובזה תבחנו כל משורר וכל יוצר אמנותי גם בפרוזה. אם המטרה – הרעיון – הוא חשוב והנמשל בא כדי להקל לנו את הפרוצס של השגת הרעיון, לקצר לנו את הדרך להשגתו, להקל לנו את תפיסתו, להבהיר לנו יותר ממה שהיה קודם, מאשר היה בלי המשל, אז יצירה זו משובחת היא. ואם בא להרחיק, להכביד עלינו, ואחרי כל הצעצועים וגבוב המשלים אנו מוצאים שאפשר היה לבטא את הדבר בפשטות – סימן שזו יצירה נחות דרגא, ואין בה רוח הקודש, היא בת עמל, בת עבודה ולא בת השראת הרוח. והנה אתם רואים שעל ידי המשל אדם יכול לעמוד על דברי תורה. מלך שאבד זהוב מביתו או מרגלית טובה – לא ע”י פתיחה באסר הוא מוצא אותה? כך אל יהי המשל קל בעיניך, כלומר דברים שהוא לא יכול להשיג תחילה הוא משיגם ע"י המשל.

דרך אגב, האגדה בעצמה יודעת להבדיל. גם באגדה עצמה יש דברים מחוסרי כשרון ויש דברים שיש בהם כשרון. יש אותם הדברים שיש בספרות שלנו. יש כמה דברים ליצירה. יש שבאים מהתוכן אל היצירה ואל הלשון ואל הסגנון, יש לאדם איזה רעיון והוא מבקש לו תוכן וצורה, ויש שאדם בא מהצורה והמשל, יש לאדם משל וצורה יפה והוא מבקש לו נמשל, יש מי שאמר: “איך האב אַ תרוץ אַ גוּטען, גיט מיר אַ קשיה!” יש לאדם צורה נפלאה נפלאה והוא בא מהצורה אל הרעיון ואל הלשון, ויש דרגא יותר פחותה מזה, יש לו מלה יפה “צמוֹדנציק”; מצא מלה יפה ומצלצלת והוא רוצה להשתמש בה, והוא מתאמץ בכל כוחו כדי למצוא איזה רעיון בשביל להשתמש במלה יפה זו. היו משוררים שחברו את החרוזים ואח“כ את המלים, כמו אדם שיש לו קטר והוא מחבר את הקרונות. אם כן, אני אומר, יש אדם הבא מהמלה אל התוכן ואל הצורה ג”כ, אבל הדרך האמתית, הקצרה ביותר, כשהכל בא ביחד, כשאין שום ריוח של זמן ושל מקום.

יש מאמר באגדה לענין זה. משה הסתכל – יש שתי נוסחאות – באספקלריא מאירה, באספקלריא מצוחצחה, הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה – מטושטשה, דרך הדמיון, דרך הגבוב של ציורים. משה היה פרוזאי, הוא ידע לתת יצירה נצחית בדרך הקצרה ביותר, זו המדרגה של פרוזה עליונה, הוא ידע גם לתת בצורה שירית “האזינו”, שהוא קפל בתוכו את כל הזמנים, כל ההיסטוריה העברית, הוא מצא את הדרך הקצרה ביותר בין שתי הנקודות, בקו ישר. אבל על אותו הענין יש מימרא אחרת. כל הנביאים הסתכלו בתשע אספקלריות ומשה הסתכל באספקלריא אחת. לרעיון, לתוכן אמנותי לשיר אחד, יש רק דרך אחת, כמו לאמת יש לה רק אמת אחת, והשקר יש לו דרכים אין קץ. כץ גם באמת היצירתית, אין ליוצר הרבה דרכים, יש רק קו ישר, יחידי בין שתי נקודות, וכך למושג פיוטי או לחויה פיוטית, לאמוציה אין הרבה דרכים – יש רק דרך אחת, יש מלה אחת, יש סדר מלים אחד ופיסקא וסדר פסוקים אחד בכל פיסקא וסדר פיסקאות אחד, מוקדם ומאוחר, משתלשלות בכל פרק, אין שם שרירות לב – והדרך האחת הזו, זו המראה היחידה שהסתכל בה משה; שאר הנביאים הסתכלו בתשע מראות, הם יכלו גם כך וכך לגשת, היו להם הרבה מועמדים לכל מושג ומושג, לכל אמוציה ואמוציה.

נראה, למשל, על ההגדרות, הייתי מיעץ לכם לעבור על מה שנאמר על האגדה עצמה ביחס לאגדה ולהלכה. היו בעלי אגדה ובעלי הלכה. כשאנו עוברים על המחלקות שוב נראים לנו הדברים כ“בית מדרשיים”, אבל, רבותי, תתענינו ותמצאו שהמחלוקת הזו קיימת בהשקפות הפילוסופיות בכל הזמנים – הרומנטיקים והריאליסטים, הקלסיקים והריאליסטים, והמחלוקת הזו היתה ממש אותה המחלוקת, צריכים רק לתרגם אותה בלשון זמננו.

בעלי ההלכה, – אלו “משען לחם”. מה זאת אומרת? ההלכה היתה רגולציה של החיים, ההלכה היתה מסדרת את כל עניני החיים וזה נחשב ללחם, לריאלי, למציאות שלנו, והיו כאלה שאמרו – זה צריך ללמוד מפני שזה נוגע לחיים, זה ענין חיוני, זוהי המציאות וכו‘; אבל מהי האגדה – היא שירית, רומנטית, עוסקת בענינים שהם למעלה מהחיים – במותרות. והן תראו, שבכל המחלוקת, בכל הענינים, נטו יותר בעלי המוח והמחשבה – להלכה. למשל, היו אומרים, “אין מלמדים אגדה לא לדרומי ולא לבבלי לפי שהם גסי רוח, מחוסרי תורה, כלומר, אנשים שהם גסי טעם ואינם יכולים להבין, ממש מה שאומרים בזמננו בעלי השירה על בעלי ההלכה בזמננו, שהם אנשים גסים ואינם יכולים לתפוס את הדקות של השירה ושל האמנות, והנה הם אומרים, למשל “יחיו דגן” – בתלמוד, “ויפרחו כגפן” – באגדה; “חלב כליות חטה” – אלה הן ההלכות שהן גופה של תורה, “ודם ענב תשתה חמר” – אלו הגדות, שמושכות לב אדם כיין; “מטל השמים” – זה מקרא, “משמני הארץ” – זו משנה, “דגן” – זה תלמוד, “תירוש” – זו אגדה, שהיא משכרת את האדם. אותו הדבר ממש, אלא שהם סמכו על הכתוב. דבר זה השתמשו הרבה פעמים בקלמבורים, שמצאו אגב שמוש בכתובים, כ”ג מקל בעינינו את הערך של האגדה, שאנו חוששים, שהם כאילו הוציאו את הרעיון מתוך הכתוב. זה לא נכון, רבותי! להיפך הם הגיעו אל הכתוב מתוך אמוציה פנימית, הכתוב נזדוג מאליו אל הרעיונות הללו ואל האמוציות שלהם, לא הכתוב הביא אותם אל הרעיון אלא הרעיון הוליך אותם בעצמם. אומרים ביחס לענין הזה: אילנות מסורבלים פּירות צריך לסמוך אותם על גבי כנות יבשות, אילנות ריקים אינם טעונים סמוכות. מי שיש לו הרבה פירות הוא מבקש לו גם סמוכות ומי שהוא ריק אין לו צורך בסמוכות ואין לו צורך גם בפסוקים. כל פּיטן נסמך על פסוקים הסמויים מן העין, לא תמיד הקורא יכול למצוא פסוק, הפסוק עומד לפעמים מאחורי הקורא. הפסוקים של העם מצורפים רעיון, אמוציות, לפעמים בדיוטא השניה, השלישית, צריך לברר אחריהם, לחדור, אבל כל חויה נאחזת באיזה כלי לשוני או כלי סגנוני, בלי כלים בכלל אין אחיזה ואין אמוציה. האמוציה והכלי באים כרוכים יחד; וכאן השמוש בכתובים או ההתעוררות לפעמים מתוך הכתובים. גם כאן יש שמוש הגון ושמוש בלתי הגון – אגדות משובחות יודעות איך ללמד יפה. למשל, נקח דוגמא אחת בלתי מוצלחת, אם בא דרשן ודורש – בראשית ברא אלהים, לא נברא העולם אלא בשביל התורה – יש כאן רעיון פילוסופי, שהתורה היא קדמה לעולם, זו אידיאה של עולם האידיאות האפלטניות, זה ידוע, והעולם הגשים בעולם את האידיאה וזה הלוגוס, ראשית חכמה ותורה, בראשית ברא – באמת הרעיון הזה הוא הרעיון של פילון, ידידה האלכסנדרוני, שהגיע אל היהודים, אבל הם אחזו בכתוב, בראשית ברא אלהים. אם האסמכתא אל הכתוב היא מוצלחת או לא מוצלחת, שהדרשן דורש שהתורה היא ראשית, סתם אסמכתא, הנה מצא שגם ישראל נקרא ראשית, שנאמר: "קדש ישראל לה’, ראשית תבואתה" – גם זה אפשר, – העם העברי – ראו אותו כבחיר האנושיות, העם העברי נושא התורה, מגשים התורה, והנה ממשיך שגם הכהונה נקראה ראשית, החלה ג“כ ראשית, בכורים ג”כ ראשית, והתחילו שפע דרשות כגון אלה. אלה הם הדרשנים שקנו להם אמצעים פורמליים של מלאכת הדרשנות ובלי אמוציה פנימית, בלי התעוררות, בלי רוח הקודש. בעלי התכניקה החיצונית עשו כמתכונת אלה בלי רעיונות, אבל הרעיון זה אינו מבהיק ביותר, יש משלים הרבה יותר יפים, שאתם רואים לפעמים איך פסוק נכנס לתוך משל ומאיר כברק ממש, מאיר כמרגלית, לפעמים יש בו בדיחה וחדוד ולפעמים מונח כעצם בגרון, פשוט איזו אסמכתא חיצונית, אבל גם בזמננו יש משוררים שמשתמשים בצרופי מלים כאלה, ויש שמשתמשים כך שאפשר לשבר את הרגלים, סתם – צמוֹדנציק", “מן הפטורה”, גם בימינו יש מליצות כאלה מתוך הפטורה של ספריות אחרות.

אני רוצה להמשיך הענין על “אגדה”. אגב הענין עדין מאד: “רפדוני בתפוחים” אלו האגדות שריחן וטעמן כתפוחים. איזה יחס עדין אל האגדה כאל דברי שיר – “כי חולת אהבה אני” – עד שלא יחלה האדם אוכל מה שמוצא, כיון שחלה מבקש לאכול כל מיני תענוגים – וזוהי האגדה. אמר רבי לוי: לשעבר היתה הפרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר-משנה ודבר-תלמוד, כלומר, בני אדם היו שבעים וביקשו תכלית, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה אין האדם מבקש לשמוע אלא דבר מקרא ודבר אגדה. רואים אתם איך היה היחס אל האגדה ואל ההלכה.

יש עוד טכסט מענין מאד, שכבר הזכרתי ראשיתו: “כל משען לחם” – אלו בעלי התלמוד… “משען מים” – אלו בעלי האגדה, שמושכין לבו של אדם כמים.

אבל אני רוצה לרמוז ג“כ בקצרה, לצטט ציטטות אחדות ממה שנאמר על הנבואה, ואני אראה לכם, שיש שם מקומות מענינים מאד, אח”כ אביא לפניכם מה שנאמר אצלם על השירה. דרך אגב, המחלקה הזו של הנבואה ורוח הקודש ביחד עם הטכסטים החדשים שנוספו עליהם – יש בה תורה שלמה על ענין היצירה בכלל ועל ענין היצירה הלאומית המקורית העברית בפרט, ואפשר לכתוב ספר שלם מודרני מאד על ענין היצירה ורוח הקודש. לא תמצאו רעיונות חשובים מרובים בתוך דברי המבקרים בזמננו, אלא מובן מאליו שהם התבטאו בסגנון שלהם שהוא גם פשוט, אבל מאחורי פשטות זו יש עומק רב. לפשטות זו הגיעה בדרך מסובכה מאד. הנה אני מעלה בזכרוני, השתוממתי פעם בקראי אצל אוסקר וילד, שהוא מדבר על היסודות השולטים אצל האמנים, הסופרים והמשוררים השונים, מה גובר בתוך היצירה, והוא בונה על זה תיאוריה שלמה, אם חוש הראיה או חוש המשוש או הטעם או השמיעה – ארבעה חושים, והוא כמעט רוצה לעשות את זה לנו מדריך למין קו המוליך לתוך בית היצירה, עפ"ז אפשר לקבוע את הטפוס של היצירה. והנה אני מוצא את הרעיון הזה מבוטא בתכלית הקצור: “יש מתנבאים בראיה, כגון יחזקאל – “ואראה מראות אלהים”; חבקוק בשמיעה – “ה', שמעתי שמעך”; ירמיהו בפיו, בחוש הטעם – “ויגע על פי… הנה נתתי דברי בפיך”, כלומר, הוא טועם את טעמם; ויש בחוטם, שנאמר: ותבוא בי רוח, רוח מריחה, ז.א. חוש הריח גדול, ויש ביד, שנאמר: “וביד הנביאים אדמה” – זה חוּש המשוש, ויש לפנים, שמסתכל בפנימיות הדברים, ז.א. שהוא לוקח לא רק השטח העליון בחושים החיצוניים, אלא הוא רואה בחושים בפנימיים, ויש עוד חושים לפני ולפנים מהחושים. והן הרעיון הזה מצאתי ג”כ אצל הסופר גוגול, שהוא מדבר על כוח התפיסה, על האפרט התופס של האמן. במקום אחד הוא אומר: יש מתפלא לפעמים על כוח ההסתכלות של הצייר, האמן, איך הוא תופס בתפיסה ובציור, בתאור קוים ושרטוטים שאלפי בני אדם עוברים עליהם יום יום ורגע רגע ומכירים יותר אותם ואינם מבחינים אותם, ובא אדם אחד בא, והוא מגלה אותם והכל משתוממים, והם חושבים שיש לאדם הזה ראיה מצוינת והוא מסתכל יפה יפה, והם אינם יודעים שהאדם הזה הסתכל בטפוס הזה פחות מכל האחרים, והוא האיש המפוזר ביותר, והוא אינו מבחין רואה מה שהוא רואה; עובר הוא כמה וכמה פעמים את הרחוב, ואינו מכיר אותו, לפעמים עומד ותוהה לפני בית עצמו ומשתומם אם זהו ביתו, אבל יש איזה אפרט מיוחד אצלו, שהוא מין מכונה והיא שלא מדעתו ושלא מרצונו מוצאת איזו דברים וקולטת אותם, וזה נשאר ומקבל לבוש וצורה ובזמן הדרוש, כשהוא נקרא, הוא בא ויוצא – רואה הא בעינים פנימיות, זהו מה שהוא התכוון – יש שגובר החוש. אמנם יש אמנים שהחושים אצלם חריפים והם עובדים בחושים הללו, אבל יש חושים שהם בפנים ויש שהם לפני ולפנים. ואני רוצה לומר מה זה “הפשט’ל” שאני מכניס כאן. – האם הכנסתי כונה שלי לתוך המאמר או שזה מונח שם, אבל צריך גם עינים לראות מה שמונח ולהוציא אַת הדברים, וזה לא קשה ביותר, צריך רק יושר ולא לחשוב שאלה הם דברי בטלנות. מה הפלא, כאלף שנים לפני האנשים האלה היו כבר אפלטון ואריסטו, כל גדולי העולם שמפיהם חיים גדולי האנושיות עד היום הזה, וגם בין היהודים היו נשמות גדולות ויוצרים ומשוררים, ומדוע ניחס את הבטלנות להם ולא ניחס את הבטלנות לנו ואת העורון ואת הפעוטות, ואת התפיסה הזאת – אם אנו תופסים את הדברים כדברים פעוטים. מורה שרוצה לקרוא את הדברים הללו, אם רק ירצה ישתדל וירגיל את עצמו לקרוא את הדברים כמו שהם, לפצל ולקלף את הקליפה החיצונית ולחדור אל סגנון הדברים שלהם – מוכרחים אנו ללמוד את לשונם.

איני רוצה להתעכב על דברי נבואה, שיש בם גם המון דברים נפלאים, אני רוצה בכ"ז לצטט שתים שלוש ציטטות המדברות על השירה, מפני שיש לנו פרק מיוחד על דבר זה.

“אמר רב: לא נברא העולם אלא לדוד, ושמואל אמר: למשה, ורבי יוחנן אמר: למשיח”. כאן שלש תפיסות עולם עמוקות וכבירות עד אין קץ, מהי השאיפה העליונה של האנושיות? מה היא צריכה להקיף, אם את העולם הממשי על צרכיו או את העולם האידיאלי השואף למה שלא נתגשם עדיין, אם תורת החוק הזה שלמה היתה בישראל, בטוי עליון שלו – החוק על המעמד ועל חוקי החברה, חוק החיים – של המציאות, כלומר העולם הנגלה והנראה, הנתפס, או זה שנכנס במסגרת של חוק העולם האין-סופי, שממנו מתרבים, אליו בוקעים נבחרי עולם השירה – הוא נעים זמירות ישראל, והוא הבטוי העליון שלו, או אולי גם לא זה ולא זה, אלא זה שעדיין לא נתגשם לא בשירה ולא בחוקי העולם, הגאולה לא בהוה אלא לעתיד לבוא – מה צריך לשלוט בחיים? והנה שלוש השקפות עולם בשלוש מלים בודדות, ואני אומר, רבותי, שהם לא פּתחו את הדברים, – זה הסוד הנפלא, ואולי מה שנותן את החשיבות העליונה ליצירת האגדה, דוקא ע“י כך הם עשו את האגדה ליצירת עולם, הם לא הגדירו, לא הרחיבו, צמצמו את הרעיון שלהם, הם נתנו רק את הגרעין שלו ומתוך הגרעין הזה יכולים להוציא אילן שלם, וכאן הניחו מקום אל הקורא ואל האינדיבידואליות לתפוס ולהסביר את הדברים, וע”י כך הדברים יכולים לחיות בכל הזמנים, מפני שהפרובלימות הללו נדונות בכל הזמנים דיון אחר, מקבלים הארה אחרת, בטוי אחר. הם נתנו רק את העיקר ונתנו את זה בצורה ממשית מאד, קונקרטית. הם לא אמרו שירי חג, כלומר, ענינים מוּפשטים, הם לקחו את האישיות העליונה המגשימה את הדבר – את דוד, מפני שהוא, העם, חושב ומרגיש לא בהפשטות ולא בציורים מלוליים כמו המשורר. העם, למשל, אינו אומר – הציונות התרבותית, אלא אומר – אחד העם; כבר היה גם נביא המדיניות – הרצל היה הנביא הזה. ואופן המבטא שלהם היה מכוון כלפי העם כולו, זה אותו הכוח שהם בעצמם אמרו גם על התורה, שהקול של אלהים באופן נפלא נתפרד לכמה קולות, קול ה' בכה – לפי כח של כל אחד ואחד, לזקנים לפי כחם, לקטנים לפי כחם, לנשים לפי כחן; כלומר, היצירה העליונה שהיא באה משמים, רוח הקודש, יש בה סגולה זו להאמר באופן כזה, שתהיה נתפסת ונקלטת ע"י כל קורא לפי כחו – זו היצירה היותר עליונה, מי שיכול להלביש בצורה כזו, שכל אחד יוכל לקחת משם לפי כח הבנתו – המון העם יקבל לפי כחו, הפילוסוף לפי כחו. וזוהי – האגדה. האגדה יש בה סגולה זו שכל אחד מקבל ממנה מה שיש בה לפי כחו, וכל מי שמקבל ממנה פחות סימן שהוא דל התוכן…

והנה עוד שנים-שלשה פסוקים:

“אמר הקב”ה: אפתח לשון של כל בשר ושם כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממליכים אותי בארבע רוחות העולם, שאילמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום ויום לא בראתי את עולמי. ומנין שלא ברא הקב“ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה? שנאמר: הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו; הוד והדר לפניו – בשמים, עוז ותפארת במקדשו – בארץ, ונאמר: “כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ”. ומנין שברא הקב”ה את השמים לענין שירה? שנאמר: “השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע”. ומנין שמיום שברא הקב“ה את הארץ אומרת לפניו שירה? שנאמר: “מכנף הארץ זמירות שמענו”. ומנין שאף ימים ונהרות אומרים שירה?… ומנין שאף הרים וגבעות אומרים שירה?… ומנין שכל סדרי בראשית אומרים שירה? שנאמר: “ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה'”. ומנין שאף אדם הראשון פתח פיו בשירה וכו'” – כלומר האדם הפראי הקדמוני, גם הוא היתה לו כבר שירה, מפני ש“אדם הראשון”, כשהם אומרים – הם משתמשים במונח “אדם הראשון”, אבל כשתתעמקו תמצאו שאדם הראשון שלהם היה פרהיסטורי, שעדיין לא היתה היסטוריה, וכשהם אומרים “אדם הראשון” הכונה – האדם הפרהיסטורי, וכשהם אומרים “בן נח” – זה האדם שיצא מהמדרגה הפרהיסטורית והתחיל כבר לקבל צורה אחרת. ראשית התרבות – זו התקופה של מתן תור.ה אלה התקופות שבכלל אין זכר להן וכבר אבדו, הם קוראים לזה – דורות עד מתן תורה. אלה הדורות של בני נח – קראו תקופה פרימיטיבית, שכבר נתנה יסוד לבנין חברה כל שהיא. צריכים לתרגם את המלים הללו ללשון תרבותית, ואז נבין ואז לא נשכח, אם נמצא שהם אומרים שבאדם הראשון היו מקופלים כל הדורות ושיש דורות שנבראו מהמוח – אלה הדורות שהתרבות היא שכלית יותר, ויש דורות שנבראו מהיד של אדם הראשון, שהיו אומרים, שאז האגרוף, תרבות הכוח הגופני, מתגבר, ויש דורות שנבראו מהעין, רק, גופו של אדם היה מסוף העולם ועד סופו, כלומר האנושיות כולה הקדמונית.

והן קראתי לפניכם את הפסוקים ע“ד השירה. איני יודע אם יש בספרות זמננו המנון כזה והשגבה כזו והבנה כזו של ערך השירה ביצירת העולם כמו שיש במאמר כזה: שמים וארץ, הרים וגבעות, מים ונהרות, וגם אדם הראשון – כולם אומרים שירה… וגם הפסוקים המובאים כמה הם מוסיפים אומץ וכבוד לשירה. שימו לב לציטטות הבאות: “לך היום מקלס, לך הלילה מקלס, לך נאה לומר שיר ביום, לך נאה לומר שיר בלילה”… “מעשה שהשמש זורח עד שהוא שוקע אין קלוסו של הקב”ה פוסק מפיו. וכן אתה מוצא, בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתק את החמה לא אמר “שמש בגבעון עמוד”, אלא “שמש בגבעון דום!”, אלא שכל שעה שהוא מהלך הוא מקלס לקב”ה וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח להלך, דמם – עמד. לכך אמר לו יהושע – דום! אמר לו השמש: וכי אתה גוזר עלי שאדום, אמר לו: הן! אמר לו: וכיון שאני שותק מי יאמר קלוסו של הקב“ה? אמר לו דום! ואני אמר שירה, שנאמר “אז ידבר יהושע לה'”, ואין “אז” אלא שירה, שנאמר: “אז ישיר משה”… “תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב” – איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה”…

היחס אל היצירה המקורית, הלאומית, אם היתה אפשרית אך בא“י – פרובלימה זו, כלומר אם גם אפשרית היא בגולה או אינה אפשרית – יש על זה השקפות שונות. והנה: “עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה; כיון שגלו חזרו להכשרן הראשון”. אבל יש גם השקפה אחרת, שמה שנוצרה בחוץ-לארץ אין לו רוח הקודש אמתית: “אמר רבי סימון: לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא מי שנעשה לו נס”… ודבר מענין, ערך הטבע ושליטת הטבע. בחו”ל בכרכים א“א לומר שירה, שם יש טומאה, ואם הנביאים היו רוצים לומר שירה יצאו אל המים ואל הבקעה, אל השדה. גם בחו”ל יש מקום לשיר, אלא לא בתוך הכרכים ששם מושפעים, משועבדים, נתונים תחת לחץ כבד של תרבות זרה, אלא בשדה – שם האדם מתיחד שוב עם הטבע ומשתחרר מהלחץ, שהוא מלחץ את עצמו. אם תקראו את הפרק על השירה, וזה פרק גדול מאד, אם תקראו את כל הפרק הזה תצרפו לא שטה אחת, כי גם אצלם יש השקפות שונות וסותרות זו את זו, ותראו כמה עשירה היתה השגתם על השיר.

הדבר הזה אמור גם בנוגע לתהלים, לנביאים, ובכלל לכתבי הקודש. תמצאו הוכחות נפלאות על כתבי הקודש, בקורת של פרשיות של הנביאים, של יחזקאל, ישעיהו ועוד. יש בקורת עזה וחריפה של הנביאים, יש שם כלפי אליהו והקנאות של אליהו. למשל, איך הם אומרים, כשהוא אומר: “את נביאיך הרגו” אמר לו הקב“ה – לא נביאיך, “ואת מזבחתיך הרסו” – לא מזבחיך… אמר: ויבקשו את נפשי לקחתה – אמר, “שאתה מקנא לנפשך!” זו הבקורת כלפי הקנאות שלו: אמנם אתה מקנא לאלהים, אבל בדוק את עצמך אם לא עומדת מאחורי זה איזו סבה אחרת. פה יש בקורת של הנביאים בפסוקים: אחד פלוני אמר כך וכך והקב”ה ענהו כך וכך…

יש גם על מה שלא דברתי ומה שאין כאן החומר בכל ספר אגדה, מן האגדה הפרשנית – זה ענין בפני עצמו. על זה גם כן יש לדבר, עכ"פ נסיתי בלי סדר ובלי כל הכנה קודמת קצת, משהו ללמד בענין זה כדי לתת לעצמי ולכם איזו הארות ואיזו רמיזות על הענינים הללו, על מה שאפשר להוציא מתוך האגדות בלי “סחיטה” יתרה. טוב לחסות בצלו של אותו האילן שבאגדה וצריך לברוח אליו, לשבת אצלו וליהנות מפירותיו הטובים לעתים קרובות.

אני בטוח, אפשר להחיות את לב הילדים שלנו, אפשר להכניס אהבה גדולה אל האגדה העברית, לחבב עליהם את הספר הזה כספר תמיד שלהם ואחרי התנ"ך יהיה הספר היותר חביב עליהם. אפשר שהתלמיד מהמדרגה התחתונה ועד העליונה יעבור על כל האגדה כמה פעמים ויהא רואה אותה כל פעם באור אחר אם רק המורה יבין וישכיל לעשות זאת.

(בשעורי האוניברסיטה בת“א, 1.5 תרצ”ד)

רבותי, קודם כל מלים אחדות ע“ד המטרה של שיחותינו העתידות לבוא בנוגע לאגדה. צריכים להגדיר את השטה, להגדיר את המטרה, שאם לא כן נתפזר ונתפשט ולא נבוא לידי נקודה מסויימת. ספרוּת האגדה היא רחבה מאד עד שקשה להקיף אותה, לא רק בחמשה שעורים, נכתבו עליה מאות ספרים, ולא רק על כולה כי אם על פרטים שלה ועל פרטי הפרטים. מקיפה היא ספרות של מאות שנים, ספרות רבת-הפנים, רבת-הצורות, רבת-התכנים, רבת-הסגנונות. תחילתה נעוצה, אולי, עוד בימי עזרא, בימי הוצאת התורה לרשות הרבים, כשהעמידו מורים ומלמדים ללמד את העם מקרא מפורש, זאת אומרת בתרגום. התרגומים הראשונים והפירושים בתורה שבע”פ ובתורה שבכתב כבר כוללים בתוכם את יסודות האגדה, האגדה הצומחת מתוך פירושי התורה שבע“פ. “המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי” – ומוכרחים להרחיב את הדברים בשעה שבאים לתרגם יצירה גדולה כללית. המתרגם הוא גם פרשן, וכל פרשן הוא גם מוסיף משהו משלו להעמקת הדברים, להתקנתם, להסברתם והדגשתם, ומאחרי שהתורה שבכתב או הספרות שבכתב – התנ”ך, כוללת בתוכה גם חלק שאפשר לקרוא אותו בשם מאוחר אגדה. ז.א. לא רק הלכה, דינים, משפטים, מצוות, אלא גם ספורים, תוכחות, – גם בתורה, וכל-שכן בנביאים וכתובים, שהם כולם, במובן הרחב, אגדה, – ממילא המתרגם היה לו מקום להכניס הרבה מיצירותיו ומרעיונותיו בתוך הטכסט של הכתובים, וכך באו לעולם הנצנים הראשונים של התורה שבכתב, הכוללת גם היא שני חלקים: הלכה ואגדה; הלכה – אלה הם הפירושים שבעל-פה לחוקים ולדינים, והאגדה – אלו הן ההרחבות של יתר החלקים. אבל התרגומים ההם היו בע“פ והם נעלמו ואין אנו יודעים מה טיבם. אנו דנים רק על הספרות שבכתב, זו שהיתה תחילה בע”פ ואח“כ נכתבה, אבל גם הספרות שבכתב, הרחבה עד אין שעוּר, מוכרחים אנו להכניס במחיצת האגדה את הספרים הראשונים שלאחרי התנ”ך שלא נשארו בידינו – הספרים הגנוזים, האפוקריפים, בלעדיהם לא נבין את המשך היצירה של האגדה המאוחרת, הספרות שבכתב, התורה שבע“פ. חלקים רבים מהאגדות הקדמוניות שבספרות החיצוניים משוקעים גם בתוך האגדה שלנו. די להזכיר שם הספר “התנין בבבל”, “משה עם הנחש”, שיש גם במדרשים שלנו, ספר החשמונאים, שקטעים ממנו משוקעים ג”כ בספרות המאוחרת של האגדות. יש פרשה על מיתת ישעיהו, ובה מסופר איך שהוא נחבא בתוך עץ נבוב ומנשה נסה להרוג אותו ע“י זה שכרתו את העץ לשנים, והספור שנמצא בפסדואפיגרפים וגם באגדות שלנו וספרות הגנוזים, למשל, ספר חנוך – כל אלה הם ספרי אגדה. המקובלים שלנו השתמשו בזה הרבה וחלקים גדולים מספרות זו משוקעים באגדה שלנו. יש לצרף לזה גם חלקים של הספרות היונית, ההלניסטית היהודית, זאת אומרת הספרות שנוצרה על-ידי יהודים, כמו פילון. אין להבין מקומות באגדה שלנו מבלי שנחקור ונלמד תחילה את ספרי פילון, הרבה מדרכיו, דרכי המחשבה שלו, ומפירושיו משוקעים באגדה שלנו. אפילו ביוסיפוס פלביוס יש פרקים שלמים שנמצאות מהם במדרש פיסקאות גדולות, בשנוי צורה כמובן. יש לצרף לזה את התרגומים שבידינו, תרגום אונקלוס, וזה שנקרא יונתן בן עוזיאל, זה לא ממש, רק מיוחס, הפסקתא הנותנת תרגומים של כתובים, הם נכתבו על יסודות של תרגומים קדמונים עוד מימי בית שני, מפני שבימי הבית השני היו מרובים התרגומים הארמיים, הזרים, וכל מתרגם היה גם פרשן, כמו שאמרתי קודם, שיש לו החופש להרחיב את הדברים ולהמתיקם עפ”י דרכו. והתרגומים, לא רק אלה שישנם בידינו, היו הרבה שאבדו מהעולם בו בזמן שהיו מקפידים שלא לכתוב דברים שבע“פ – בכתב, זה היה אסור, והאיסור היה מפני שחששו פן יתבלבלו הדברים, תורה זו תתבלבל בתוך התורה שבכתב – התנ”ך, ולא יוכלו להבדיל בין היצירות של הקנון המקובלות בכל אומה ובין התוספות הרבות. וכבר מסוּפר בתלמוד, למשל, על רבן גמליאל הזקן שהביאו לפניו תרגום ארמי של איוב, הוא היה עומד על מעלה הר הבית וצוה לבנאים שישקיעו אותו בתוך הנדבך, כלומר, כדי לגנוז אותו, מפני שתורה שבע"פ אין אתה רשאי לכתוב. כך יש לשער שהרבה דברים עתיקים אבדו מהעולם, אבל אי אפשר לדבר על מה שאבד ואיננו, אנו צריכים לדון רק על אותם המקורות שנשארו בידינו.

עד עתה דברתי על המקורות שכמעט, חוץ מהתורה, לא נשארו בידינו במקורם העברי. הספרות החיצונית אבדה ונשארו רק תרגומים בספרויות הלועזיות. יש לצרף לזה את ספרי המינים, שגם הם יש להם קשר גדול אל ספרות האגדה המקורית. למשל, בתוך האבנגליום, אלה שנקראים ספרי גליונים, אפוקריפים, יש חזיונות של יוחנן. כבר הוכיחו שזה היה ספר עברי, יש עוד מקומות בודדים בתוך הגליונים הללו, שבלי ספק מקורם היה עברי, או ארמי-סורי, על כל פנים הרבה דברים משוקעים שם, שנוצרו באותה הספירה שנוצרה האגדה העברית ובאותן ההשפעות ובאותו סגנון עצמו שנוצרה האגדה העברית. סוף-סוף מחברי הספרים האלה היו רובם הגדול עברים. יש לצרף לזה גם חלקים גדולים מהאגדות המשוקעות בספרות הפרשנית של אבות הכנסיה שהיו להם מורים תנאים ואמוראים עברים, והם תמיד היו נמלכים בהם ולומדים מפיהם תורה בבואם לפרש את כתבי הקודש. ויש חבור גדול של חכמים העוסקים עכשיו בחקירת האגדה העברית המשוקעת בספרות הנוצרים מהימים הראשונים בספרי אבות גדולי הכניס. אחד מהחכמים הוא ל. גינצבורג, ויש עוד הרבה חכמים חוקרים כאלה שעוסקים בכך. כל זה אמור על ספרות שלא נספחה אל הספרות העברית, מפני שגם הארמית היא חלק מהספרות, כי במשך מאות שנים דברנו בלשון זו והיא גם אחות ללשון העברית, היא הושפעה הרבה מהלשון העברית כשם שהלשון העברית הושפעה ממנה לגמרי. האגדה לא נבדלה בין שתי הלשונות הללו; אבל גם כשבאים לספרות שלנו רואים אנו שספרות האגדה היא רחבה מאד עד אין קץ.

אנו, כמובן, נתקלים לראשונה בספרות התנאים, בחלקי האגדה המשוקעים במשנה, גם במשנה של ר' יהודה הנשיא וגם במשניות אחרות בתוספת משניות חיצוניות. אמנם חלק ה במשנה שלנו אינו גדול ביותר. יש רק מסכת אחת בלי גמרא שהיא מוקדשת כולה לדברי אגדה – זו מסכת אבות הידועה לכולכם, ותוספתא אבות דרבי נתן, שהיא קצת יותר גדולה בכמות, אבל יש עוד פרקים ומשניות בודדות מפוזרים בתוך המשנה, כמדומה לי שבעים משניות בודדות. ישנן אגדות בכל משנה, ויש פרק שלם בסנהדרין: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

יש לשער שהמשנה בתוספתא היא גם כן משנה באמת והיא קדומה ביותר, על כל פנים מכל התורה שעברה לידינו היא קדומה ביותר, וממנה יש ללמד על טיב היצירה הזו, אבל יש עוד קונטרסים קטנים שבמשנה שנשארו בידינו. למשל, ההגדה של פסח, שהיא כבר מצוטטת במשנה. יש קובץ קדמון מאד “מגילת תענית”, למשל, שזה קונטרס זר בלי תוספות מאוחרות שלנו. בטכסט הארמי שלו הוא הקדמון ביותר, מפני שהוא מצוטט כבר ע“י התנאים הראשונים. במשנה ג”כ מביאים ציטטות ממנו. יש לנו, איפוא, שני קובצים קטנים שהם קודמים למשנה. מלבד זה יש לנו מדרשי אגדה והלכה שנקראות בריתות, מהן מפוזרות על פני כל רחבי התלמוד, הן כתובות כולן כאגדה המשנאית בלשון עברית טהורה. אלו הן מכילתא, ספרא, “ספר העולם” בריתא, זהו קובץ היסטורי לר' יוסף. משערים, למשל, שספר העולם, הנמצא בידינו ושהרבה ציטטות ממנו מובאות בתלמוד, הוא מקוצר. הוא היה הרבה יותר ארוך וגדול וזה היה קובץ של אגדה היסטורית, שהוא רושם את כל האגדות ההיסטוריות מסביב לתנ“ך, ואולי גם מזמנים הקרובים לתנ”ך, מפני שאנו מוצאים בהן כמה מקומות מקוצרים, שאין להם סיום, התחלה בלי סוף וכתוב שם וכו' וכו'. ולפעמים מוצאים שם מאמרים שהם כתובים בקצור או מקוטעים ובתלמוד אנו מוצאים השמטת המאמרים האלה. אנו חושבים ש“ספר העולם” היה קובץ אגדות היסטוריות יותר רחב, עכ“פ הוא קובץ קדמוני מאד. אם נצרף לזה את כל הבריתות המפוזרות בתלמוד הירושלמי, הבריתות של אגדות, – בריתא. פירושה חיצונית – יש משניות, הספר שלנו מה שקבלנו עלינו, מה שקוראין קנון, ויש משנה שהיא נשנית חיצונית או בלשון הארמית – בריתא, ואותן הבריתות אפשר להכיר על-ידי מונח מסויים, תנו רבנן או תניא או תנא, סימן שזוהי בריתא, משנה חיצונית קדומה, עכ”פ מימי התנאים, – אם נצרף את כל הבריתות שלנו יהיה זה חומר כביר מאד. אלו בדרך כלל האגדות שאינן מסודרות מחוץ לקובצים הקטנים שהזכרתי. הספר של פסח, שאינו חשוב מפאת תכנו, וספר העולם – אלו בריתות, פסקאות בודדות שאינן מצטרפות לספר שלם. הנה, למשל, המכלתא. אבל הספר אינו מוקדש כולו לאגדה, יש גם הלכה, הכל לפי הטכסט, אם זה שהוא דורש הוא דורש אותו לפי הלכה, רק הספרי על “במדבר ודברים” שם יש כבר הרבה אגדה, עכ"פ אלה הם דברים שמיוחדים לדברי האגדה. אולם יש ספרות עשירה מאד, שהיא כולה אגדה שלמה, ההלכה כשהיא באה היא רק ארעית, מקרה יוצא מהכלל, אלה הם מדרשים, מדרש רבא, מדרש תנחומא, מדרש ילמדנו, קובצים, למשל, מטפוס של תנא דבי אליהו, פרקי דרבי אליעזר, מדרש ילמדנו, קובצים, למשל, מטפוס פסקתות רבתי וזוטרתי, הפסקתא הגדולה והקטנה.

יש עוד שמות רבים שאיני רוצה להזכירם כאן, אפשר לראותם בכל רשימת המדרשים באנציקלופדיה, כמה שהיא מצטרפת לספרות גדולה מאד. מהם מוקדמים ומהם מאוחרים, והם מגיעים עד לחתימת התלמוד, עד לגאונים, מפני שחבור מדרשי אגדה לא פסק עד ימי הגאונים. מלבד זה יש עוד מדרשים אפוקריפיים עד אין קץ, מהם, כמדומני, מאתים מקובצים בספר “אוצר המדרשים”, מדרשים קטנים, בהם יש מאוחרים מאד, אבל יש בהם גם קדומים. אולם חוץ מאלה יש עוד מדרשים, שמות קובצים, מהם קדמונים מאד שהם נזכרים או מצוטטים בכל ספרות האגדה שלנו, מן התלמוד הירושלמי ועד המדרשים האחרים. שמות הקובצים הללו מקובצים בחוברת קטנה ששמה תוספתא עתיקתא של הורביץ, הוא טרח לאסוף את שמות הספרים הנזכרים בתלמוד ומדרשים והם לא נשארו בידינו. גם בנו של הגאון מווילנא רבי אברהם בספרו “רב פעלים” עשה את הדבר הזה, אבל לא עשה אותו בשלמות, מפני שבימינו נתגלו מקורות חדשים. הנה נתגלה מדרש שלדעת המוציא הוא מדרש קדמון, אבל איני חושב כך. עכ"פ הוא מצוין בסגנונו, הוא נקרא “משנת אליעזר בר' יוסי”. הולכים ונגלים מזמן לזמן שרידים של אלה המדרשים שנעלמו מעולם, שהצטערו עליהם הרושמים של הספרים האבודים. והנה יש קטע מהספרים הללו ואפשר לעמוד עליהם על-פי אותם הקטעים. אם לצרף את כל השמות הללו הרי זה יהיה שדה רחב עד אין קץ וכל אחד מהם טעון חקירה מיוחדת, מפני שגם הצורה וגם התוכן של המדרשים הללו אינם דומים זה לזה.

יש לשער, כי מלבד המדרשים שטבועים בחותם לקט, ילקוטיות, מיני אנטולוגיות, שהם מקובצים בתוך מקורות רבים, אפילו המדרשים של מדרש רבא עושים רושם של מדרש ילקוט. המקורות היו שבע“פ ושבכתב והמסדר עשה מהם ספר שלם. יש לשער על יסוד מדרשים בודדים שהם קדומים ומיוחדים לנושא אחד או לענין גדול אחד. היו בודאי כל מיני ספרים על נושאים שונים, אם, למשל, נדון מתוך בריתא דרבי שמואל (זוהי בריתא קטנה שגם כן נחשבה זמן-מה לגנוזה), יש ציטטות מתוך בריתא זו במדרשים, והנה רואים שבריתא זו כולה מדברת על נושא אחד, על תבנית הכוכבים, על מערכת הכוכבים, לפי מצב הידיעות בזמן ההוא. נמצא איש שכתב בריתא והקיף את האסטרונומיה לפי המצב בזמן ההוא, שם הקיף גם את האסטרולוגיה. אם נקח את הספר תנא דבי אליהו, כבר נכר מתוך הספר הזה ששאף לרכז את כל האגדות מסביב לענין אחד וגם הסגנון אינו סגנון מנומר עשיר שאינו מצטט הרבה, אבל כל אלו מונחות בתוך סגנון אינדיבידואלי של המחבר הזה. הנה הספר פרקי דרבי אליעזר, – זה לא קובץ אלא ספר שיש לו צביון אינדיבידואלי, הוא ג”כ השתמש במקורות שונים, אבל הוא המתיק אותם. הוא עסק בקוסמוגוניה לפי מושגי הדור ההוא. יש לשער שהיו גם ספרים בענינים שונים אחרים מיוחדים, למשל, לרפואה, לפי מצב הדברים בימים ההם, רפואה עממית, שם היו גם השבעות ולחשים, סממנים, סמי רפואה ועוד דברים כאלה. אנו מוצאים בתלמוד, למשל, “מגלת הסממנים”. כפי הנראה מתוך התוכן, המגלה הזו עוסקת בצמחים, בצמחי רפואה, בצמחי צבעים ובצמחי בושם, מפני שהמלה “סממנים” פירושה צמחים שאינם לאכילה, אלא לרפואה, לבשמים ולצבעים. אם כן, מגילה זו שהיא היתה בריתא, מפני שבזמנים הקדמונים היו כותבים מגלות סתרים, מפני שצריך היה לכתוב הדברים הם היו נקראים מגילות. וזו היתה בריתא העוסקת בצמחים. קשה לנו לדעת מה טיבה של בריתא זו, היא אבדה לעולם. אנו מכירים הרבה ציטטות ומימרות רבות שהן שייכות לסוגיה אחת, ועוד מהימים הקדמונים נמצאו בריתות רבות שנשארו מהן ציטטות, אמנם למאות, מפוזרות מאד, ועכשיו, על פי הציטטות אנו מכירים שהן חוליות מפוזרות של ספר אחד שלם. רש“י ועוד מחברים רבים בזמנו מצטטים, למשל, מדרש “ספר יצירה” או משנת יצירה, ואמנם בימינו יש ספר יצירה, אבל הציטטות הללו אינן נמצאות בספר היצירה שלנו, תחת זה הן נמצאות מפוזרות בספרי מדרשים שונים. ויש לחשוב שהציטטות הללו היו במשנת יצירה או בספר יצירה. כל זה נצטרף לבנין אדיר של ספרות גדולה ורחבה, רבת ספרים, רבת קובצים, לפי צורתם הם, כמו שאמרתי, כל כך שונים אלה מאלה. למשל, מדרש רבא, וכן מדרש תנחומא, צורתו היא צורה פרשנית, הוא הולך על סדור פסוקים ומפרש אותם. הפסיקתא, למשל, היא כבר צורה פרשנית של דרשות, נאומים על נושאים מסויימים וכל הפסיקתאות הללו מסודרות לפי השבתות הללו, מאוחדות, למשל, ד' פרשות, לשבת הגדול, לשבת ראש חודש וכו', כל אלו השבתות שיש בהן פיוטים – זו כבר צורה אחרת, לא אכזוטיקה, כמו הצורה של תנא דבי אליהו, שם הענין – קדושה, של קדוש השם עם מסירות נפש. כל הספר הזה סובב מסביב לאידיאה זו. “פרקי דרבי אליעזר” הוא ג”כ ספר שמדבר מספרות היצירה, ז.א. שמדבר ביסודות יצירה ובנין העולם. אתם רואים, שגם הצורות הן שונות זו מזו, ואילו חפצנו לדעת על כל הדברים הללו, להציב לנו מטרה להקיף את כל זה, לא היינו מעלים כלום. על זה הייתם צריכים לקרוא ספרים ולקרוא על כל צורה וצורה של המדרש לפי זמנו, לפי מחברו ומלקטו, וכו' וכו'.

(בשעורים הנ“ל, א' סיון תרצ”ד)

– – – צריכים אנו לחקור כל מיני מוסדות שהיו אז. היה בית-מדרש, בית-כנסת, ששם נוצר חלק גדול מהספרות הזו. היו גם צורות שונות של מלמדים, מדרגות שונות. היו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, דרשנים, סופרים. אלה הם שמות שונים של מורים, מלמדים, חכמים – גם השם חכם הוא כבר מונח מסוים – תנאי אמוראי, זה כבר בארמית, כלומר, בעלי משנה, תורגמנים שהיו מתרגמים את הדרשה. היו דרגות שונות של יוצרי ספרות, דרגות שונות בתלמידים. יש הרבה שמות מיוחדים לתלמידים – רבנן, כן יש תלמיד ישיבה, כל מיני שמות, אשר ברגע זה איני זוכר אותם.

התורה שבעל-פה, – בכל זאת קשה לחשוב שהכל היה בע“פ, בודאי היו גם איזו רשימות. נזכרו בתלמוד מגלות סתרים, מפני שאסור היה לכתוב דברים שבכתב, כפי שהזכרתי, אבל בכ”ז עשו להם רשימות שונות. לזה היו קוראים מגלות סתרים, מפני שלא הציגו אותן ברבים ורק שמשו למורים. איך הגיע הסדור של כל החומר הזה? אספו אותו בודאי באוסף אחד. איך נתפתחו לשכבות? הרי ברור, שזה לא נאסף ביום אחד. כל דור הוסיף משלו עד שהגיעו לסכום, כמו תלמוד בבלי, מדרשים שונים, תרגומים שונים, כל זה דורש מנגנון כביר, המון חומר שממנו אפשר היה לבנות היכל גדול של בנין כביר, של תיאור כל הדברים האלה, דרכי הלמוד, מורי צורות הספרות, צורות ההוראה, איך היו, מה היו הסימנים, אם היו בבית או מחוץ לבית, בשדה, כלומר, אם בדרך סכמתית, שהיו שאלות ותשובות, או בצורת הרצאה, שעור מכני, מקראה מכנית – כל הדברים האלה מענינים מאד וכדי לקבל עליהם מושג אפשר רק לנחש, אבל עד היום, לצערנו, אין ספר לכך. שמעתי רק ע“ד הכנות לספר כזה שעושים חכמים אחדים, על צורות הלימוד בתקופת התורה שבעל-פה, בטרם שנעשתה תורה שבכתב. עכשיו לוקחים ספר, יש נוהגים שמרחיבים את הספרים האלה, מפרשים אותם, אבל אין להשוות מהתקופה שלנו לתקופות הקודמות. בודאי יש גם צד שוה להצורות אצל עמים אחרים. ביון ג”כ היו צורות מסוימות של הוראה ודרכי-למוד, גם בבית-המדרש, גם מחוץ לבית-המדרש, גם בצורת שעור. גם אצל הרומאים בודאי היה צד שוה, אבל בודאי היו גם מיוחדים ליהודים. הסברתי לכם, אם תפגשו דברים שתוכלו ללמד על צורת הלימוד, אז הצורה של אגדה יש לה ריטוריקה, אם זו היתה צורה דידקטית – יש לה צורה אחרת, אם צורה של אימפרוביזציה הרי צורה אחרת, סגנון אחר, ריטמוס אחר וזה קשור עם זה, ואם נזכה להמשיך ניתן מושג על צורות הספרותיות בקשר עם דרכי הלימוד השונים המתפרשים זה מזה. השאלה היא אם היו אנשים מיוחדים שהתיחדו לעבודה או שזה היה רק מקרה. העיון במקורות מוכיח, שגם האגדה וגם ההלכה היו שתיהן חשובות מאד. כבר קראתי לפניכם שנים-שלשה טכסטים – “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה'”. בפתיחת “ספר האגדה” יש כמה טכסטים המראים על חשיבות האגדה.

הם היו זהירים להביט בתורה שבכתב. אם כן המלמד איזו צורה שהיא, היה מלמד את התורה ומפרשה, אבל לפי מדרגת התלמידים השתדלו להרחיב את הדברים, להעמיק אותם. הדברים האלה הורחבו בע“פ. באופן כזה התחילו להצטבר אגדות חדשות. התלמידים קבלו אותן ובימים הקדמונים היו משתדלים לספר אותן, הם השתדלו לחזור על הדברים, וכך נוצר סגנון שהיה עובר מפה לפה, מפני שחזרה כזו משפיעה על כל מהלך המחשבות של בן-האדם. ומתוך כך אין אנו מרגישים בסגנון האגדה, יש לנו רושם בכל דור, שאם אפילו זה חדש הריהו ע”פ דפוסים ישנים. אם כן מתחיל הפרשן, פירוש זה קרוב לטכסט, אח“כ באים ומרחיבים עוד. אתם תראו שזו פרשנות מעורבת בטון לירי קצת, כי נבדל ונעשה שדה יצירה מיוחד. והיו אנשים שנתיחדו רק להלכה, כלומר, אלה העוסקים בדברים חשובים הצריכים לחיים, ואלה בדברים יפים. יש בה באגדה באמת קשוט, באמת יופי תענוג רוחני, אבל אין זה בגדר הכרח. בכ”ז נמצאו חכמים שאמרו, “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם” – לא על מדרש לבד, “כי על כל מוצא פי ה'” – אלו אגדות. אצל היונים היה ג“כ זמן, שהם העריכו מאד את התורה שבע”פ, ומי שקרא מהכתב היה מקבל הרבה פחות מאשר זה שמשמיע בע"פ כמו ה- Minen sänger, היו מלווים את השיר בתנועה ואדם המשמיע את זה היה מקבל תודה רבה.

יש לשער, אלה שעסקו בתלמוד מקרא היו בעלי אגדה, או יותר נכון, בעלי האגדה היו בעלי מקרא, המסורה הזו ששומרת על שלמות התנ“ך. מי שקורא את האגדה הוא רואה, שהם היו בונים הרבה מדרשותיהם על המסורת. היו להם רשימות, שחלק הלשון מהתנ”ך היה מסודר בהן לפי שיטות שוטות ע“פ הצירופים שלהם, ע”פ מלא וחסר. הם עסקו בקבוץ שמות נרדפים, היו קושרים בין אנשים ומסורתם, בין בעלי האגדה ובין הפיטנים. שהיו פיטנים בין בעלי התלמוד – בזה אין ספק, בימי הבית הראשון עדיין המשיכו פיוט תנ"כי. דבר זה יש לנו צורך לדעת כדי להבין את הקשר הפנימי בין כל אלה ותראו שגם אחרי התלמוד רואים את הקשר הזה. ואין פלא, אם בעלי ההלכה היו מתיחסים קצת בחשד אל הפיטנים. האנטגוניזם הזה נמשך כמעט תמיד, גם בימי הבינים. כדי שתעמדו על הקשר שבין הפיטנים ובין האגדה אנו נבדיל בין פיטנות ובין השירה של ספרד. תמצאו הבדל רב בין הצורות הפיטניות של אותה השירה ובין האגדה. אנו נעמוד הפעם על צורה אחת של האגדה, צורת הדרוש הצבורי. נשתדל מתוך הדרשה הזו לעמוד גם על הסיבה, על התפתחות הדברים, ואולי נלמד ממנו גם בנוגע לצורה אחרת. צורה זו היא טפוסית. הנה כאן יש לנו דרשה אחת.

בטרם שאתחיל לקרוא לכם ציטטה, אקרא לפניכם על הקשר שבין המסורת, שהיא טפוסית מאד ויש ללמוד ממנה הרבה והיא תסביר לנו חלק גדול של האגדה, אם בעל האגדה בא מהרעיון אל הפסוק, או מהפסוק אל הרעיון. סופר בעל כשרון שיש לו מה להגיד מבקש בהפסוק צורת בטוי למחשבתו, מי שאינו בעל כשרון מוצא איזה פסוק ומשתדל למצוץ ממנו ולבקש רעיון לפסוק. זה כמו אותו האכר שהיה יורה בכותל ואח“כ היה עושה עגול מסביב לאותה הנקודה. כך יש גם סופרים שקולעים לעגול, אבל כשמצאו איזה פסוק, מלה יפה, משתדלים להכניס אותה ליצירתם. הנה בכ”ז מוצאים הרבה פסוקים באגדה והרבה דרשות מסביב לפסוקים. מתוך ציטטה הבאה תבינו מה מקומן של הדרשות האלו ולמה באו לעולם. ר' יהושע בן לוי היה אומר – הוא התנגד לכתיבת ספרי אגדה – מימי לא נסתכלתי בספר אגדה. פעם אחת הסתכלתי ומצאתי כתוב קע“ה פרשיות בתורה, שנאמר בהן דבור צווי ואמירה, כנגד שנותיו של אברהם אבינו, וזה רמז שאברהם קיים את התורה כולה, כמו קע”ה הפרשיות בשנה לקריאת תורה, קמ“ז מזמורי תהלים כנגד שנותיו של יעקב אבינו, קכ”ג פעם הלל כנגד שנותיו של אהרן – וכל הלילה נדדה שנתו, שעבר על האסור וקרא אגדה. מה יש באותו הספר? שם באו רמזים על המסורה שיש בתנ“ך. כמה פעמים יש בתורה שם זה, כמה מלא וצרופים אלה ואלה. אם תקחו המסורה הנדפסת מסביב ל”חלום". מלה זו ישנה כך וכך פעמים, בקשר עם “לא” כך וכך פעמים. יש לו ב-ו כך וכך פעמים וכל מיני דברים. איך היו זוכרים את זה? הם היו לוקחים מחרוזת של שמות או של מלים וקשרו את המלים הבודדות באיזה קשר פנימי כדי לזכור והיו צריכים להמציא איזה רעיון לשם תעודה מנימונית. כך כל הדרשות מסוג זה. לפעמים היו מוצאים איש חריף ומצא איזה קשר וחדוד רק לשם הזכרון, שיזכרו איך לקרוא את התורה. עשו להם סימן מנימוני. בשביל לזכור איזה מספר צריך להכניס איזו צורה. כל מה שהצורה יותר מוזרה, בלתי הגיונית, יותר נזכור. לפיכך יש המון דרשות מסוג זה. ספר דאגדתא עוסק במסורת, מכאן שהאגדה והמסורת קשורות הן זו בזו.

“שאלה זו שאלו למעלה מר' תנחום”, שהיה דרשן גדול ידוע. אם כן יש לנו צורה ידועה, איך התחיל לדרוש, אחד מהקהל עמד למעלה מר' תנחום, אם זה למעלה, מאחוריו או לצדו. רש"י מפרש שנמצא במקום אחר. הוא כותב שזו לשון של כבוד ולא יותר; באמת הפירוש הוא, שאלו לפניו, אבל זו לשון של כבוד כלפי הדרשן. קשה להכריע, אם המלה מסמנת מקום או רק דיבור של כבוד. אני נוטה לחשוב שזה ענין ריאלי. כפי הנראה היה מקום שהיה עומד במקום גבוה. אם כן, נשאלת השאלה אם היה זה ביום חול או בשבת, אם בבית מדרש, מתוך לימוד, או בבית כנסת, בשעת קריאת תורה, כי אז לא היו קוראים סתם. זה היה ענין חנוכי בשביל העם והוא לא בא כדי לקיים מנהג של שולחן ערוך. המתרגם היה מתרגם את הארמית ללשון מובנת. התלמידים קראו את הדברים ותרגמו אותם בסוף הקריאה. עמד הדרשן ודרש מסביב לפרשה והדרשן הוסיף מעניני דיומא. אם היה זה פסח השתדל להכניס מעניני הזמן וגם לפעמים, בצורה של הלכה, אם היה של הלכה.

איך התחילה הדרשה? היו צורות שונות. הצורה האחת של מדרש רבא. הצורה השניה, השלמה ביותר, היתה זו של עכשיו, שאנו נקרא עכשיו. אם כן יש לשער, שכדי לעורר עני ןחי היה עומד תמיד אחד מהצבור והעלה שאלה לפני הדורש, כדי לעשות את הענין אקטואלי וחי יותר. השאלה היתה לפעמים מענין הפרשה, לפעמים היתה רק קשורה עם הפרשה, ולפעמים איזה ענין סתמי, ואח"כ הדורש התחיל לענות.

כפי הנראה, זו היתה פרשה של עניני שבת.

השאלה היתה, אם מותר לכבות את הנר לפני החולה בשבת, כדי שיישן? זו ברייתא מפורשת, ויש גם משנה, שמי שמכבה את הנר בשבת לפני לסטים או לפני חולה – פטור. אם כן, הוא רצה להוכיח איזה רעיון, ולהכין את הלבבות לפתרון שאלות. זו שאלה של הלכה, ואתם תבדקו מראש ועד סוף מהלך הרעיונות של דרשן זה: פותח ואומר, כלומר, יש פתיחה, אח“כ אמצע, אח”כ סיום. כך היו כל הדרשות. אם קראתם את שירי ימי הבינים, יודעים אתם שלכתיבת שיר היתה פתיחה, היו מוכרחים לכתוב כך שתיכף יכנס למצב רוח של המשורר, ואח"כ יש מומנט שני: יפי המעבר, כלומר, כל משורר משתדל לעבור באופן בלתי צפוי מהפתיחה, ויותר שהמשורר היה חרוץ נתן פתיחה יותר מחודדת. תזכרו שיסודות אלה שהיו מלמדים בשירה, כבר היו מלמדים ברטוריקה באותו זמן.

פתח ואמר: אנת שלמה – אתה שלמה, איפה חכמתך ואיפה תבונתך?

רבותי, אתם תוכלו להבין, איך הקהל נמשך לתוך הדרשה, מקפיצה זו של שאלה על הנר, – איך יטיף הדרשן ואיך יגיע אל פתרון שאלה זו? אם כן, כאן גם פרובלימה חשובה מאד, פרובלימה של ערך המות וערך החיים. הנה, אנו מוצאים “נעים זמירות ישראל” אומר: “לא המתים יהללו יה” ושלמה אומר: “משבח אני את המתים מן החיים”, כלומר, יש מצב כזה לפעמים, שמיתה עולה יותר על החיים, אח"כ הוא שוב מבטל את המתים. אם כן, זו היתה פרובלימה מה ערך האדם אחרי מותו, מה ערך האדם הגדול המת וערך האדם הקטן החי, מה מקומו בתפיסת האדם ומהו היחס של האדם אל המתים ואל החיים.

– מה שאמר שלמה, הוא מדבר על המתים שעשו דברים כאלה, שגם אחרי מותם מזכירים את שמותיהם ומעשיהם ממשיכים לגדל את המת. למתים כאלה יש ערך רב גם אחרי מותם. והנה הוא מסביר איך זכות אבות עומדת לבניהם והוא מביא בדרך אגדית ראיה לדבר. מביא דוגמה, כמה זכויות עומדות לאדם אחרי מותו ומכפרות על חטאיו. הרי לגבי היהדות החרדית זכות גדולה מוחקת את כל הצדדים השליליים וסו“ס יוצאת דמות טהורה, והנה הוא מביא דוגמא מדוד המלך. יש כאן ציור פיוטי נפלא, הרי דוד המלך הכשיר את כל הגדולה של הארץ, שלמה היה רק נהנה; הוא הכין אפילו, לפי התנ”ך, את כל החומר, הוא העשיר את הארץ, ושלמה כבא כבר אל המוכן. והשערים לא נתנו לשלמה להכנס, הם מחו – הרי יש לנו רמז, זאת אומרת מבטא באופן ציורי. הם ידעו לדבר בלשון ציורית לפי דרכם. כאילו המון העם עמד ודבר ע"י השערים, שאין זו זכותו של שלמה, אלא של דוד, כשהארץ הגיעה לשלמה אז הכירו מה שעשה דוד, זכותו צמחה לו אחרי מותו, בעוד שבחייו היו לו מתנגדים. אם כן, יש מקרה כזה, שדוקא אחרי המות ערך האדם מתעלה יותר ממה שהיה בחיים.

וכענין דרשה הזו היו כל הדרשות.

אחרי הספרות המדרשית מתחילה תקופה חדשה, תקוּפת הפרשנים, הדרשנים הראשונים, כמו ר' משה הפרשן (לקח טוב), אח"כ באים ילקוטים שגם שם כלולים שמות מדרשים ממקורות שאינם בידינו, זה ים גדול שאנו נאבד בתוכו.

אני לא בלי כונה העברתי לפניכם את הרשימה הזו של השמות, כדי שתראו שזו לא “מדרש אגדה” וחושבים שיש איזה מדרש אחד, ויש עוד מעט אגדה בתלמוד. חפצתי לתת לכם מושג של ספרות רבת זמנים ורבת כמות ורבת ספרים, בין הספרים שנשארו בידינו ובין ספרים שאבדו, אולי זה ישפיע גם היחס שלכם אל האגדה וזהו, באמת, עיקר מטרתי בשיחות, שאולי לא תהיינה מסודרות כ“כ ואולי תהיינה בעיקרן מסביב לטכסטים שאנו נקרא בהם ביחד, מפני שכך יש להבין, מנהל הקורסים קרא לזה בשם סמינר וע”כ יש צורך לקרוא טכסטים, זה חשוב מאד. הייתי רוצה להוציא מלב אלה הרואים את האגדה כאיזה דבר ספציפי, הנתונה באטמוספירה ספציפית, “בית-מדרשית”, ואין לה ענין אל ספרות סתם, ספרות בלי שם לואי. הייתי אומר, יש צורך מוחלט לעשות סקולריזציה של האגדה ולהוציא אותה מהאוירה המיוחדת לאור העולם ולחברה ע"י כך אל כל הספרות המאוחרת שלנו, שלא תהיה לספרות דתית בלבד. הטעות הזו באה מתוך כך, שהאגדה בעיקרה משוקעת בספרות ההלכה והדין, מחוברת תמיד כבת-לואי, זוהי מטבע אחת.

יש עוד סיבה מדוע אנו מתיחסים בחשד לגבי הערך היצירתי והספרותי של האגדה. הפסוק מפריע. הפסוק הוא שחוצץ בינינו ובין האגדה. רוב האגדה גדלה והתפתחה מסביב לתנ“ך, כמו כל הספרות של הזמן ההוא, והיא קשורה, לפעמים, קשר אמיץ ולפעמים קשר רפה עם הפסוקים, ולפעמים יש גם שהאגדה אינה מעמיקה את מובן הפסוק, אינה מאירה אותו אלא רק נסמכת על גבי הפסוק וזה מטיל עלינו אימה ומותח חוט של חשד על האגדה, שהיא אינה יצירה חפשית, הצומחת מתוך הכרח וצורך נפשי של דחיפה יצירתית אמנותית, מחשבתית, רגשית, אלא היא רק טכנית, מכנית, ע”פ איזו כללים של דרשה, ע“פ מדות שהתורה נדרשת בהן, והנה בא איזה דרשן וסוחט מן הפסוק, מתוך לקחו של הפסוק, איזה פשט’ל או איזה מין רעיון, לפעמים לא חשוב ביותר, וכופה אותו על הכתוב בלקחו. רבותי, זוהי טעות מוחלטת, יש צורך להוציא את הפסוק כמו שמוציאים עצם מהגרון, ולהסיר את הפחד מפני הזיווּג של האגדה אל הפסוק. קודם כל, אולי יתברר לנו אחרי עיון, שבכלל פסוק אינו דבר מפחיד כל כך; ואולי לא רק האגדה שלנו נסמכת על הפסוקים, אולי גם ביסודן של הרבה יצירות גדולות עולמיות מנחים פסוקים. הפסוקים לפעמים עומדים מאחורי הפרגוד של יצירות חול שלנו, לפעמים מאחורי פרגוד אחד ולפעמים מאחורי פרגודים רבים, לפעמים הוא סמוי מהעין ולפעמים הוא גלוי. התפקיד של הפסוק הוא גדול תמיד בכל ספרות העולם, לא רק הפסוק שבכתב. יש גם פסוקים שבע”פ ויש פסוקים קולקטיביים, שאינם כתובים בספר, יש פסוקים אפילו בלי מלים, יש רק מוסיקה של פסוקים או מין צל, בת-קול של פסוק, שהוא מסתתר מאחורי סגנון ויצירה. רבותי, הפסוק הוא גם טוב ונחוץ מאד לשם אסמכתא. האילנות המסורבלים פירות הם צריכים לקנים יבשים, לכלונסאות יבשים להסמך עליהם. ודוקא הדורות העשירים ברעיונות חדשים עמוסים משא לעיפה, הם מבקשים להם סמכות גם בפסוקים ישנים שנתיבשו לפעמים, ולפעמים יש גם פסוקים שאינם מתיבשים או שנתיבשו רק בזמננו וא“א להפריח אותם, כמו שמטה אהרון הוציא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. היה זמן שהמשכילים טענו נגד “החסידים” האלה, הם קבלו עליהם וזלזלו בהם מתוך שהם מסרסרים בפרושים. על זה נוצרו הרבה בדיחות, הם לא מתחשבים עם פירוש על הכתוב ומכניסים לתוכו כונות זרות, בעוד שהמשכילים הרציונליסטים וה”מתנגדים" היבשים נאחזו תמיד בפשטם של הדברים, כלומר, השתדלו להכיר את הפסוקים בכונתם הישנה. אבל דוקא דור כזה, שהוא מביא אתו תוכן חדש ואינו רוצה יחד עם זה לנתק את הקשרים של המסורת והוא רוצה למצוא סמך, הוא מכריח את הכתוב הישן, הוא מגרם אותו ומשבר את עצמותיו כדי להכניס לתוכו את התוכן החדש. ע“כ מי שאין בו תוכן חדש מסתמך על התוכן הישן של הפסוק, מפני שאתם יודעים, אם רוצים לעכל איזה דבר מוכרחים להוציא אותו מפשוטו ויחודו ולהחזירו לכללתו. אם אריה אוכל כבש הוא אינו אוכל כבש, הוא אוכל בשר, הוא מהפך את הכבש לבשר, הוא מרסק אותו את הכללות, מוציא אותו מהיחוד שלו, מחזיר אותו אל המצב הגלמי שלו. אין עושים את האילן לשולחן, מהפכים את האילן לעץ ומהעץ עושים שולחן. אם באים לשנות צורה, צורה ישנה, ולהעמיס עליה צורה חדשה, מוכרחים לרסק את הצורה הישנה ולהחזיר אותה לכללותה, כדי שתסבול את הצורה החדשה. מובן מאליו, דור שאין לו תוכן חדש וצורות חדשות יכול להמשיך את התוכן הכתוב, לא לחדש ולא להוסיף שום דבר. כאשר באו, למשל, הפרשנים הראשונים שהכניסו תוכן חדש, הם היו הראשונים שהתחילו להוציא את הכתובים מפשטם ולפרש אותם באופן אלגורי, באופן פילוסופי, חלק מדרך זו עבר אח”כ גם אל הפילוסופים שלנו שלמה בן גבירול או רמב“ם ואחרים, והם שפכו אור חדש והכניסו תוכן חדש והעמיסו את התוכן הזה על היהדות של כל הדורות עד סוף כל הדורות. וחלק גדול מזה הוא גם מין אגדה, מה שקוראים אלגוריה, ז.א. הם הוציאו את הדברים מפשוטם. חלק גדול מן האגדה נבנה ע”י אלגוריה וזה הכריח להוציא את הכתובים מפשוטם. הם לא התחשבו, לא מתוך זלזול, חלילה, בתוכן הישן, אבל הם הצמיחו מתוכו גם תוכן חדש, הם העלו את התוכן הישן לספירה יותר גדולה, מפני שבאמת חזיונות העולם כוללים בתוכם חוץ מהפשט והדרש, גם רמז וגם סוד. יש הרבה גישות אל חזיונות העולם הפנימי והעולם החיצוני, וזהו בחינת “פרדס”, אלה הם זרמי הרוח של כל הדורות, קוראים להם נטורליזמוס, רומנטיזם, כל הדברים האלה הם דרוש, אצלנו יש להם שמות אחרים, כפשט ורמז וסוד.

האגדה היא יצירה חפשית של הרוח העברי והוא הסתכל בעולם מתוך חופש הרוח והוא ראה אותו פעמים ראית דרוש, פעמים ראית רמז, פעמים ראית סוד, והם דרשו את הכתובים, הכל לפי רוח הזמן, לפי רוח המקום ולפי רוח הטבע. אם כן, אני אומר, אין זה חסרון מה שהם מוציאים, לפעמים, את הכתובים מפשוטם או מכריחים אותם שיאמרו מה שהם רצו. וצריכים אנו לדעת, שזהו רק אמצעי ידוע, רק אסמכתא ידועה וכו', שנראה מתוך השיחות הבאות, לתוקף הכתוב, הוא ממלא בכ“ז תפקיד חשוב מאד, ולא בספרות האגדה, הוא מלא גם תפקיד חשוב בספרות שבכל הזמנים, בספרות ימי-הבינים ועד היום הזה. ואם תעיינו בספרות העולם, תראו שהפסוק גם שם תופס מקום. מה זה פסוק? זהו רעיון מקובל שנהפך לכלל החיים ואנו נסמכים עליו בחפצנו אפילו לעשות קפיצה חדשה לשדה אחר, אז אנו מוכרחים להסמך, להשען עליו כדי לקפוץ ממנו לנקודה חדשה. ואל נא יפחיד אותנו לראות את האגדה ראית ספרות חול כמו כל ספרות שבעולם, ואולי ע”י כך נכניס אותה לספירה של קדושה אחרת, קדושה של יצירה לאומית.

מובן מאליו, שבכל הספרות הזו, כמו בכל ספרות אחרת, היו בעלי כשרון והיו מחוסרי כשרון. בעלי הכשרון היו אלה שהיה להם מה לאמר וידעו איך לאמר, מחוסרי הכשרון הם כמו תמיד לומדים טכניקה חיצונית ומשתמשים בטכניקה זו שמוש רע מאד, מחוסר טעם, ולפיכך יצאו אגדות רעות מאד; וכבר הקדמונים הבדילו בין אגדות משובחות ואגדות נקלות. על האגדות המשובחות היו אומרים: “והישר בעיניו – אלו אגדות משובחות הנשמעות באזני כל אדם”; כלומר, יש ספרות טובה ויש ספרות רעה, וצריכים אנו להשתדל ללמד ולהכיר את האגדה המשובחה ולדון על פיה את ערך האגדה ולעמוד על פיה על ערך האגדות.

דרך אגב, אגדה זו יש לה כבר תורת הספרות שלה, שהיא ג“כ מדרש קטן, בריתא קטנה, זהו “ל”ב מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי”, שם הוא נסה נסיון לסדר כללים טכניים, אפשר לקרוא לזה תורת הספרות של האגדה, האמצעי להשתמש בה בלשון האגדה בקשר עם הכתובים, איך להשתמש בכתובים לצרכה. זו בריתא שאני מיעץ לכם לקרוא אותה, היא נמצאת בראש המדרשים שנדפסו בוילנה. היא מתחילה כך: “בכל מקום שאתה מוצא דברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי עשה אזניך כאפרכסת”. ושם מציע טכניקה שתמצאו בה כללים נפלאים של בקורת התנ“ך, בקורת הטכסטים של התנ”ך, מדות וכללים שמשתמשים בהם גם בימינו לבקורת התנ“ך. הם לא היו תמימים כ”כ לחשוב, שבכל מקום שהיו דורשים איזו דרשה מוזרה על הכתוב, באמת כך הוא פירוש הכתוב. הם אמרו מה שרצו לאמור ואם מצאו איזו אסמכתא, לפעמים, בשביל הזכרון, לפעמים בשביל להראות לאחרים – הרי יש רצון לאדם להראות שלדרוש שלו יש אסמכתא בדברים קדמונים ולהשפיע על הקהל. עלינו לקרוא את האגדה כמו שהיא, לעמוד על תכנה, על סגנונה, ואז לאט לאט נשחרר את עצמנו מתפיסה “בית-מדרשית”. לא באגדה, אלא בנו בעצמנו יש ריח של בית-מדרש, עלינו לשחרר את עצמנו תחילה ואח"כ נקרא את האגדה בעינים פקוחות ונמצא שזו היא יצירה כללית רבת-ערך, רבת-תוכן. כאמור, אין ערכן של האגדות שוה, יש דברים יותר טובים, יותר חשובים, ופחות חשובים; אבל ראויה היא האגדה לשימת לב, ראויה ללימד, ואפשר עוד ללמוד מתוכה בימינו גם במובן התוכן וגם במובן הצורה.

מפני מה אני משתדל כ“כ בדברים אלה, מפני שלבי כואב לראות עד כמה הספרות שלנו הולכת ומתנכרת למקורות הקדמונים הללו. אני מוצא לעשרות ולמאות בכל שבוע, שבני-אדם משתמשים ג”כ בפסוקים, אבל בפסוקים זרים, מתוך ספרויות זרות וספרים זרים חשובים. אם מביאים פסוק מליאונרדו די וינצי, או שקספיר, או מאיזה ספור אחר גויי – אין זה פסוקים, אבל אם מביאים פסוק מאגדה ומחז“ל – זה פסוק, בעוד שהרעיונות הללו נמצאים אצלנו ומובאים בסגנון מקורי מאד, אולי יותר יפה משל ספורים זרים. לא מתוך שאני מקנא לספרות שלנו או שאני מורד כ”כ שלא להשתמש בספרויות זרות, אבל סימן רע הוא לזלזול ברכוש עצמנו מתוך חסרון ידיעה, זה סימן דל והספרות שלנו תלך וללנכר מזמן לזמן, וההשפעה הזו תטביע את חותמה גם על עצם הסגנון, על הפנימיות של הספרות, והיא תעקר סוף-סוף משרשיה.

אני הייתי רוצה שהבחורים שלנו והמורים שלנו יהיו מצויים יותר אצל האגדה שלנו וישתדלו לקרוא את הטכסט בעינים חדשות ולשאול את עצמם כל פעם: הנה יש כאן רעיון, הרעיון הוא מעובד כך וכך, לאיזה מושג של זמננו מכוון הרעיון הזה או הפתגם הזה המובא כאן; כלומר, ינסו את עצמם להסתגל ללשון האגדה או לתרגם את האגדה ללשון זמננו ויוכחו לדעת שאין מחיצה גדולה של ברזל מפסיקה בין ספרות האגדה לבין הספרות של זמננו ויש גשרים רבים המוליכים מספרות זו לספרות שלאחריה ושעד היום לא נפסלו לשימוש החיים, ועלינו להרבות את האלמנטים של אותה הספרות בספרות החדשה שלנו, הן מצד התוכן והן מצד הצורה ומצד הסגנון.

ובכן, אנו נשתדל בשעורים הללו לקרוא את הטכסט, לעמוד על תוכן בדברים, להסתכל היטב בצורת ההבעה שלהם, הצמצום של סגנון האגדה, ולהשתדל תמיד להוציא מתוך הפסקאות הקטנות שנקרא איזו מסקנות על הצורה הספרותית של האגדה וגם על הסגנון, ואולי גם להוציא איזו הלכות ביחס לספרות זמננו. כמו כן הייתי רוצה לעשות קשר בין מחשבת זמננו ובין היחס שלנו החדש אל הספרות ובין המקורות של האגדה. כמובן, זה רחוק ממחקר אגדי, שהוא צריך לחקור וללמד את הדברים לפי התפתחותם האטית, לפי גידולם ההיסטורי, כיצד נוצרה ה בזמנה, לראות מה היו התנאים ההיסטוריים לכך – זהו ענין לחוד. אנו נראה את עצמנו כמורה או כתלמיד בביה“ס שאין לפניו אלא טכסט, שהוא רוצה קודם כל להבין את הכתוב בתוכו. מחקרי האגדה המיוחדים לחיים – אין אני רואה את עצמי גם מומחה לכך. ואולי בתוך הקריאה תהיינה מזמן לזמן איזו הערות שתצטרפנה לבסוף לאיזה חשבון; ואולי אח”כ נוכל לסכם את הרעיונות הללו ביחד מה שנעלה ונוציא מתוך הקריאה.

קודם כל, רבותי, פירוש המלה אגדה – גם זה צריכים לדעת. אגדה בצורתה הראשונה נכתבה ב“ה” ולא ב“א”, שהיא צורה מיוחדת. הגדה – כמו הגדה של פסח; הצורה השניה זו אגדה ב“א” – זו כבר השפעה ארמית, כתיב בבלי, והכתיב הנכון הוא ב“ה” והניקוד הוא הפתח ולא כמו שאחרים כותבים בחטף. הגדה זהו ההיפך של הלכה, מה שאינו הלכה – זה נקרא אגדה. לא אעמוד על פרטים יתרים. נקח את המלה כהבנתה העממית, מדוע זה נקרא הגדה? יש על זה ג“כ פירושים שונים, יש דעה שזה בא מהמלה “מגיד” שהיו אומרים על הכתוב, כלומר, הכתוב בא להגיד לנו, מגיד כך וכך, זה מונח מסויים, כמו להורות, ללמדך, תלמוד לומר, כך יש במכלתא: מגיד כך וכך. הדורש, כשהיה עומד לפני העם ורצה להרחיב, קרא את הטכסט, היה אומר מגיד, כלומר, הדברים אומרים כך וכך, זה היה גם בהלכה, אבל אח”כ המלה נתיחדה יותר לאגדה. אני חושב, שהדברים יותר פשוטים, אגדה היתה הרחבת הדברים. לא אמר, כי אם ספר, “והגדת לבנך” פירושו: תספר לו. וכן “אם לא יגיד ונשא עוונו”, כלומר, צריך לספר כל מה שהוא יודע; ובכל מקום הפועל “הגד” (משורש נגד) פירושו הבעת הדברים לפני האיש. אם כן, גם השם “מגיד”, בעל דרשן, שעדיין קיים עד היום הזה, אם אין מקורו עתיק, הוא היה מרחיב דברים ומרצה דברים מסביב לנושא אחד.

אקרא מקומות בודדים דברי אגדה על האגדה: “רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה; שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו”. הנה כאן יש הגדרה על התוכן העיקרי של האגדה. ובכן האגדה כוללת בתוכה הכרת בורא העולם ואת דרכי אלהים ואת המדות הטובות, ומתוכה יש יותר להכיר וללמד ממה שאפשר ללמד מההלכה. ההלכה היא מעשה, עשיה, אבל למוד של הכרה אפשר מתוך האגדה. האגדה מורה להשתמש במשלים ובציורים כמו כל יצירה אמנותית רבת תוכן, אינה יכולה להסתפק בלשון מופשטת בלבד, יבשה, היא מוכרחה להשתמש בלשון צבעית, ציורית. הלשון הציורית נקראת באגדה משל, מפני שכל ציור הוא ממילא גם המשלה, דמוי דבר לדבר. אני חושב, שהמלה משל יותר קולעת למטרה מאשר ציור; יש לו לשון ציורית. המלה ציור היא תרגום מלשונות אחרות, והמלה משל היא יותר עמוקה, מפני שכל ציור הוא בשרשו משל, ז.א. אם אומרים דבר אחד ומתכונים לדבר שני, מפני המיון שבין שני הדברים. אם כן, מושל בתנ“ך הוא מה שקוראים Künstler והמשלים הם ציוריים. “אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שעל ידי המשל אדם יכול לעמוד על דברי תורה”. יש ענינים שבלי משל א”א לעמוד עליהם, אבל רק אם משתמשים בלשון ציורית. וכאן בא על זה תיכף ומיד משל: משל למלך שאבד זהוב מביתו או מרגלית טובה, – לא ע“י פתילה באיסר הוא מוצא אותה? ע”י נר קטן, איסר – מטבע קטנה מאד, הוא מוצא את הדינר של זהב שאבד לו ע“י נר של פרוטה, כך “המשל הזה לא יהא קל בעיניך שעל ידי המשל אדם עומד על דברי תורה”. שימו לב אל הצמצום של המשל הזה ואל הרעיון שנמצא בתוכו, אל ערך המשל והמקום בשימוש הלשוני, בספרות המלולית, כמו שפירוש “אגדה” זהו ספרות של הדיבור של האגדה, ואם כן, ערך המשל בשימושו המליצי והשירי – דבורי. המשל צריך תמיד להיות פחות מהנמשל, הוא לא צריך להכביד על הנמשל אלא להקל מעליו. הרי זה יהיה טורח לבטלה והפסד, אם נדליק נר של זהב כדי למצוא דינר, אבל כדאי להדליק נר של פרוטה כדי למצוא דינר. כאן ניתנת לכם הבחנה, כדי להבחין בין משל ציוריות טובה ורעה. אם ע”י משל מבחינים רעיון חשוב מאד, שבלי המשל א“א להשיג אותו, כאילו ניתן משל אחר: ע”י מנוף קטן אפשר להרים משא כבד; אם המנוף הוא של פונט אחד ומרימים על ידו משא של פוד, אבל אם המנוף הוא כבד מהמשא שרוצים להרים, אז אין הדבר שוה בטורח. כך גם ציוריות המטפלת ומגבבת יותר מהתוכן שנמצא בתוכה. אתם קוראים, לפעמים, איזו מליצה וכשרוצים להוציא את התוכן הוא באנלי מאד, אפשר היה לאמר אותו במלים פשוטות. אם כן לא כדאי להשתמש בציורים רבים במקום שאין צורך. הטעם טוב הוא כשע“י ציור קטן נמצא איזו נמשל. ע”י פתילה באיסר אתה מוצא רעיון חשוב – דינר של זהב. כאן יש באמת אבן בוחן להערכה ספרותית על טוב הסגנון או הלשון של איזו יצירה ספרותית. אם הציוריות מרובה על התוכן אינה חשובה, הציוריות צריכה להיות מועטה, כלומר, בת ערך קטן מהתוכן. התוכן צריך להיות עולה בערכו על הציור, המשל.

דרך אגב, אני רוצה להסב את תשומת לבכם על המנגינה שיש בכתיבה שלהם, יש חניות ותנועה. “אל יהי משל זה קל בעיניך” זו אזכרה שמתלוית אתה תנועה, כמעט שמוכרחים אתם לעשות כל פסוק בשנוי תנועה. יש מעלות. אגב יש כאן גם איזה פּארלליזם בבנין הפסוקים. למשל, למלך שאבד זהוב מביתו או מרגלית טובה – לא ע“י פתילה באיסר הוא מוצא אותה? – פיגורה של שאלה, הוא יכול היה גם להגיד בפיגורה אחרת. למשל, לאחד שאבד לו דינר ומדליק לו פתילה באיסר, הוא מוצא אותה. לו בא כך, היה זה מונוטוני מאד. הוא משתמש בשאלה: לא ע”י פתילה באיסר הוא מוצא אותה? כך המשל הזה לא יהיה קל בעיניך. הוא חוזר על אותה התורה שע“י משל אדם עומד על דברי תורה – ריפרן מסויים במה שפתח. יש כאן התעגלות, הוא חוזר לאט לאט. וכשתקראו עוד הפעם תראו שיש כאן ריטמוס פנימי – התחלה, אמצע, סוף – אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שע”י המשל אדם יכול לעמוד על דברי תורה.

אין אני חושב שהיו להם אילו כללים שעל פיהם כתבו, רק מתוך חוש טוב, וכאך תשימו לב לכל אחד הכתבים שלהם, שהם התרחקו תמיד ממונוטוניות, יש מודולציה טובה וגם היא משתוה עם תנועות פלסטיות ידועות. יש הרבה מהחיוניות, זה סימן של שפה חיונית.

דרך אגב, איך הם בעצמם הגדירו את האגדה: “כל משען לחם” – אלו בעלי התלמוד, כלומר ההלכה, ו“כל משען מים” – אלו בעלי האגדה שמושכים לבו של אדם כמים באגדה, כלומר, כמו שהמים מושכים והולכים כך האגדה מושכת את הלב.

אין אני יודע להכריע, אם הם נתכונו, שמושכים לבו של אדם כמים את הצמא, או מפני שהמים תמיד נוזלים, מה שאין כן הלחם, הוא עומד במקום, כלומר לחם, אפילו דגן בשדה. באגדה יש יותר תנועה וחופש ודינמיקה משיש בהלכה. ההלכה היא יותר סטטית.

ועוד: “מטל השמים” – זה מקרא, “ומשמני ארץ” – זה משנה, “דגן” – זה תלמוד, “תירוש” – זו אגדה. האגדה, שהיא מושכת, יש בה כהל, כלומר מוציאה את האדם מהמנוחה הנורמלית, היא פוסעת פסיעה מחוץ למקובל ודרכה סלולה. ושוב: “חלב כליות חטה” אלו הלכות שהן גופה של תורה, “ודם ענב תשתה חמר” – אלו הגדות, שמושכות לב אדם כיין“; “יחיו דגן” – בתלמוד, “ויפרחו כגפן” – באגדה. אם כן דגן, יש לנו שוב דמיון הלכה ללחם ואגדה ליין – לגפן. כאן אמנם יש לנו הוראה, שההלכה היא משען לחם ואנו זקוקים לה יותר בחיי יום יום, אבל כשרוצים אנו קצת להתרומם על חיי יום יום אז אנו בורחים אל היין, אל האגדה, זה מראה עד כמה שהם ראו את האגדה כספרות שמרוממת את האדם על חיי חולין שלנו. וכך אנו רואים את האגדה כספרות ובלטריסטיקה, הייתי אומר, כשדה יצירה חפשית, הספרות החפשית, ששם הביא כל איש לפי כשרונו את מחשבתו והרגשתו באופן חפשי. אנו עוד נפגש ביצירות חפשיות מאד גם באגדה, ונראה שהיא כוללת בתוכה את המעולה שבמחשבה ובהרגשה לאומית במשך דורות, והיא היתה ספרות שלנו ממש, ספרות חיה כמו הספרות העברית של זמננו, ומאחרי שעברה דרך צנורות רבים במשך מאות שנים ונתגלגלה דרך גלגולים שונים, סדרים שונים, אנטולוגיות, והיא נשתכללה ונתלטשה וגם נשתבשה ונסתרסה. יש בה גם מיסוד הקלסיות, והקלסיות יש בה גם יסוד נצחי, ואנו צריכים ויכולים עוד ללמד ממנה ויש גם מה ללמד ממנה, ואולי ע”י התעמקות נוכל להפריחה מתוכה והיא תשמש לנו יסוד חדש ביצירות חדשות.

(בת“א, ו' בניסן, תרצ”ג)

רבותי! אני רוצה לראות סמיכות הפרשיות של חגיגה זו. הנשף הזה, כידוע לכם על-פי ההזמנות, הוא נשף-חגיגה למלאות שמונה שנים ליסוד האוניברסיטה, ואני רוצה לראות מעין סמל לחגיגה זו, שחלה בזמן אחד עם השמועות מגיעות אלינו מברלין, מקום הולדת ההשכלה העברית, – שמועות ע"ד השלכת רופאים יהודים, אנשי-שם מפורסמים, גדולי-המדע ושאר רוח, ממקומותיהם, שישבו עליהם שנים רבות, מאותם המקומות שעשו להם פרסום בעולם. והנה אחרי 130–140 שנים של הכרזה על התחברות היהודים אל ההשכלה הזרה, אחרי יותר ממאה שנים שהתחילו לקרוא בשם ההשכלה והתרבות הזרה, בסוף כל העמל הכביר שהשקיעה האומה העברית בתרבות ההיא – אלה הן התוצאות וזוהי מה שעלתה להם. הנה בלילה זה, בעוד טלגרמה אחרי טלגרמה מודיעה לנו את סוף החבור וההשתתפות של היהודים בתרבות הזרה, אנו נאספים כאן לחוג שמונה שנים להיוסד האוניברסיטה העברית.

אני צריך לומר לכם, רבותי, כי ברגע זה, אין השאלה עומדת לפני מה הביאה לנו האוניברסיטה במשך שמונה שנים, האם כבר מלאה איזה תפקיד, האם מלאה את התקוות שתלינו בה? עצם הענין של מציאות האוניברסיטה בזמן הזה משמש לנו נחמה גדולה. אולי לא ידעה היהדות עלבון כבד יותר מזה שהגיע לה באותה השעה שאומה בת תרבות של ארבעת אלפים שנים ויותר הכריזה פתאום על עצמה, העידה בעצמה עדות-שקר, שאין לה תרבות משלה והיא צריכה ללכת לבי“ס זר. עם שהיה הראשון ליצירת ביה”ס העממי נעשה לדרדקי בבת"ס נכריים. על תרבות של עם-ישראל, תרבות של 4 אלפים שנים, הכריזו כעל תרבות שאין לה כל ערך. והגיעו הדברים לידי כך, שבמשך כל הזמן הזה כמעט היתה ידיעת היהדות, ואם אתם רוצים, קריאת “עברי”, לסימן מובהק של חוסר תרבות, וידיעת אלפא-ביתא זרה נעשתה סימן מובהק להתחברות אל התרבות האמיתית. לא עלה על דעת איש להכיר במציאות של תרבות עברית. הרי לכולנו הנמצאים פה ידוע החזיון המוזר הזה, שידיעת הרכוש התרבותי של היהדות אינה נחשבת כלל לסימן של השכלה. התרבות הזרה הביאה לידי הכחדה והשמדה של ידיעת הלשון העברית, וכמעט שבעיני היהודי הרגיל, הבינוני, זה שנחשב לנושא התרבות הרגילה, התרבות המצויה, אי-ידיעת הלשון העברית בלבד מספיקה לשמש סימן של התחברות לאיזו תרבות.

והנה ההכרזה בלבד על האוניברסיטה העברית בא"י, היתה הכרזה של מהפכה בהכרת היהדות המתבוללת שלא מדעת. וגם בציונים, רבותי, היו מתבוללים כאלה. אינני יודע אל מה התכוונו מחוללי הרעיון הזה, אבל אני מאמין לפעמים באינסטינקט העיור, ואם תרצו לומר, בהשגחה, המקדימה את הרפואה למכה, – וגדול בעיני יום ההכרזה, יום יסוד האוניברסיטה, ממתן התורה הציונית, או כחזרה למתן התורה שלנו. בשבילי היה זה אחד הימים הגדולים ביותר.

שמונה שנים עברו. אין זה זמן מספיק עוד בשביל בי“ס גבוה, כדי לדעת את פרשת החיים שלו. אוניברסיטאות צעירות נוצרות במשך עשרות שנים. אולי אחרי חמשים שנה נדע את ערכה של האוניברסיטה. אבל רוצה אני עכשיו להאשים את עצמנו בחוסר כשרון לספר על ה”יש" שיש לנו, על מעט הרכוש שיש לנו כבר. האשימו את הציונים בחוסר כשרון זה, שאינם יודעים להגדיר את המציאות שלהם ולמצוא מבע נכון, בטוי נכון ומדויק למציאות הארצישראלית, – והדבר הזה נתאמת גם ביחס לאוניברסיטה. אתם יודעים כולכם על האגדות שהתפשטו מסביב לאוניברסיטה. יש אומרים, וזה גם נדפס בעתונות, שאין כלל אוניברסיטה, לא היה ולא נברא, זהו מיתוס. כן! נדפסו מאמרים כאלה שחור על גבי לבן – אין כלל אוניברסיטה. ואולי זה באמת פרי חוסר הכשרון שלנו למצוא בטוי נכון ומדויק, חוסר כשרון ההגדרה של המציאות שלנו בלי גוזמאות למעלה ובלי גוזמאות למטה. לספר דברים כהויתם, – זהו כשרון גדול. מאמר חכמינו: “כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע”, אין פירושה מצוה לשתוק, אלא לאמור את הדבר כך שזה ישמע, ומצוה היא שלא לומר דבר כך, שלא ישמע ולא יכנס אל האוזן. אנו אין לנו הכשרון לספר דברים שיהיו נשמעים ושיהיו נתפשים כראוי, ועל חוסר כשרון זה יש לנו להאשים את עצמנו. גם אלה שעמדו בעבודה שמונה שנים לא היה בהם הכשרון לספר על מה שנעשה שם. להיפך, גם רוב הקהל בא"י אינו יודע ואינו מכיר את העבודה הגדולה שנעשתה במשך שמונה שנים. אני קרוב מעט יותר אל האוניברסיטה מהקהל סתם, ולדעתי אותו המעט שנעשה כבר הוא רכוש כביר. אולי יזדמן לי לפרט ולהוסיף, בכל אופן ההתחלות שנעשו מבטיחות המשך יפה מאד, המשך שיבוא אם רק ינתנו האמצעים המתאימים לעבודה זו.

אבל ברגע חגיגי זה אינני רוצה לדבר על המציאות. אולי כדאי לספר על התקוות שתלינו באוניברסיטה, בזו שראינו בחזון, ואני מאמין, כי אפשרות זו לקיום החזון ישנה, והדבר תלוי רק בנו, בעצמנו: אם אנו נזכור תמיד את התפקיד הגדול של האוניברסיטה בבנין הארץ ובבנין האומה, שהרי ברור הדבר, ועכשיו זה הולך ומתברר יותר ויותר, כי אין תקוה לשום תרבות עברית בשום ארץ, אין תקוה לקיום הלשון העברית בכל העולם. אולי זאת הכרזה מסוכנת קצת, אבל מצוה וחובה לאמר את האמת. במשך שלשים שנה האחרונות הפסיב התרבותי שלנו בחו“ל הוא גדול הרבה מן האקטיב. עם כל ההתפשטות, כביכול, של הדבור העברי, הלשון העברית הולכת ונכחדת בלי מעצור, היא מתגרשת מכל הפנות. מספר יודעי העברית, מספר החיים על הלשון העברית כלשון הנפש שלהם, לשון ההרגשה והמחשבה שלהם, הולך ומתמעט. עדות ברורה לכך היא מיתת הספר העברי בחו”ל. אנו יודעים, שאין קונה ואין קורא את הספר העברי בחו“ל, ושאין מקום לעתונות העברית בחו”ל, ואין שום סבה להאמין, כי העתיד הקרוב ישנה את היחס הזה ללשון העברית, – וכל המאמצים הכבירים המושקעים מצד כל מיני מוסדות של חנוך, מצד מיסדי בתי-ספר, נזרים לרוח ויגיעם הכביר של העסקנים יוצא לריק ולבטלה. הספרות העברית, ידיעתה, חבתה, הולכות ומתמעטות. והדבר נעשה בלי כוונה, מאליו, בלי שום רעיון, בלי איזה כיוון, זה נעשה כבר לענין טבעי, שאין לעמוד בפניו. המדע העברי, זה שנוצר ע“י ההשכלה, הולך ומת בחו”ל. שאלו את הפרופסורים, אלה הבאים לכאן לפרקים – הנה בא זה לא כבר מחו"ל הפרופ' שמואל קרויס – שאלו אותם מה מצבן של הספרות וההשכלה העברית שם, אם משלמים משכורת לפרופיסורים של הסמינרים העבריים שם? מה בדבר הנדיבים מעם אותם שעמדו לתרבותנו לפני שלשים שנה, אנשים שאפשרו את קיום הספרות העברית, האם מתרבים נדיבים כאלה או מתמעטים? תשמעו בכי ואנקה, תאניה ואניה, – הכל הולך ומתמעט, הכל נחרב ומתחבר אל התרבות הזרה, וההתחברות חדלה מהיות אידיאל, זה כבר ענין טבעי: טבעי הוא שהיהודי נולד בתוך ספירה של תרבות זרה, הולך וכובש אותה והוא נשקע שם. שאלה אחרת, אם הוא יעמוד בה. הנה אתם רואים שגם המתבוללים מדעת ושלא מדעת לא הועילו כלום, – אחד אחד משליכים אותם מתוך אותה התרבות ששקעו בה.

ואני זוכר: כבר בשעה שיסדו את האוניברסיטה, גם אז דברו על כך, שיש צורך ליצור מקום מקלט בשביל המחקר והמדע העברי מתוך פחד, ששם בחו“ל לא יקומו לנו אנשי-מדע, מפני שדוחקים שם את רגליהם, שאין נותנים לפרופיסורים העברים ללמד בקתדראות, ויש לחשוש שתאבד החכמה מישראל. והנה עכשיו אתם רואים, שגם המעטים מהמלומדים שתפשו את המקומות ורכשו להם פרסום, גם הם הושלכו. אבל, רבותי, גם בשעת צרה וצער נשאל את עצמנו: האם אפשר לקרוא לאלה בשם אנשי המדע העברי? האם הרכוש שלהם צורף לתרבותנו? הלא הם בני-תרבות זרה, הם חזקו תרבות זרה, חזקו את הכוח הלאומי של עמים זרים, ולחשבון הכללי של האומה העברית לא הביאו ולא הכניסו כלום. באופן כזה נידון העם העברי בחו”ל להשאר בלי מדע שלו וגם בלי מדע שישמש את האומה העברית.

והנה עם פתיחת האוניברסיטה חזר המדע התרבותי הכללי, המדע האנושי, ללשון העברית, זווג חדש אחרי אלפי שנים, וביחוד אחרי מעט השנים הארורות האלה, שעקרו מתוך ההכרה היהודית את המושג הגדול הזה “תרבות” ביחס לתרבות שלו. והנה יום זה היה יום גדול מאד, יום שאנו עוד פעם הכרנו והודינו ברכוש שלנו ובאפשרות של גידול, של צמיחה, של תרבות על קרקע הלשון העברית שלנו. בוטל מושג פראי זה, שהעם העברי הוא מחוסר תרבות והוא צריך ללכת ללמוד מפי אחרים. ודאי ילמד: איזהו חכם – הלומד מכל אדם, – אבל לא יבוא מתוך כך לידי בטול הרכוש הרוחני שלנו. והנה החזרה אל הכרת התרבות העברית בלשון שלנו, אל הכרת התרבות האנושית הכללית בלשון שלנו, זה היה יום כביר ויום גדול מאד, ואני חושב, שעצם ההודיה הזו היא כבר מהפכה רוחנית בנפשנו, וזה מוכרח להביא לידי תוצאות.

ואני רוצה לשוב אל החזון, – מה ציינו לנו באוניברסיטה העברית? אנו עם מפוזר ומפורד, למדנו בכל בתי-הספר שבעולם, התחברנו אל כל תרבויות העולם, יש לנו נסיון עשיר משל עצמנו – מה שלמדנו אצל עצמנו ומה שלמדנו אצל אחרים – וחלמנו, כי השמן והסלת, מבחר הכוחות היוצרים שיש לנו בעולם, הם הם יתרכזו כאן; כמובן, זה לא יבוא ביום אחד, אלא לאט לאט, במשך עשרות שנים יתרכזו בא"י, כבמקדש, בהיכל התרבות העברית, – ואז תהיה תרבותנו אולי עשירה מכל יתר התרבויות, מפני שאנו נאסוף קציר עמים וקציר דורות, אנו נביא אתנו נסיונות מכל כנפות הארץ ומכל התרבויות שבעולם, ואנו כאן נסנן את זה במסננת הלשון העברית, נעכל את כל זה ונהפוך את זה לבשרנו ולדמנו. אנו ראינו בחזון האוניברסיטה העברית כמקום רכוז של מיטב הכוחות היוצרים של האומה העברית, אלה שהם רוצים להעמיד את כוחם לרשות האומה, לשמש ולשרת את האומה.

ושוב ראינו את האוניברסיטה העברית ככנוס של הרכוש העברי התרבותי המפוזר בעולם. אתם יודעים, כי אבדו לנו אוצרות בדרך הארוכה הזו. איפה פרי כל היצירה שלנו? מושקע הוא בכל הספריות שבעולם, בכל המוזיאומים שבעולם, בכל בתי-הגנזים שבעולם, – ועל פי רוב בידים זרות, ועפי“ר אינו עומד לרשותנו. נחלתנו נהפכה לזרים, והיהודים עצמם הם הם שהשקיעו את הרכוש הזה והפקידו אותו בידים זרות. תבואו לכל הביבליאותיקות ותראו כמה גדול חלק היהודים בבנין הספריות הממשלתיות הללו. גם באוספי-האמנות תמצאו כמה גדול ורב חלק היהודים שם. כמה נדיבים נדבו כספים עצומים לבנין כל אלה המכונים ומוסדות ההשכלה, ואיש לא דאג ליצירת מכון או מרכז מיוחד לכינוס התרבות העברית, לכינוס הרכוש העברי, – ואנו חלמנו שכאן בא”י יהיה בית-פקדון נאמן, מפני שרק כאן האוצרות והרכוש יהיו שמורים ולא יתבזבזו ולא יבואו לידי כליה, מפני שהפקדונות יהיו כולם בידים שלנו, בידים נאמנות, ויעמדו לרשותנו וישמשונו.

ואף זאת ראינו בחזון: חשבנו שאם כל כוח יוצר – בין מורה ובין שואף יצירה – אם הפרופיסורים הטובים, תלמידי-חכמים, תלמידים סתם, אלה הרוצים או שיש להם שאיפה להצטיין באיזה דבר, שיש להם שאיפה לעבודה, יבואו לכאן, לא“י, ויעמוד את כוחם ואת רצונם לרשות האומה, ואם יתכנס לאט לאט הרכוש הגדול והכביר לתועלת האומה, אז יצאו סוף סוף מכאן המפעלים הגדולים המונומנטליים, שאנו מחכים להם זה כמה שנים. הנה עם כל הרכוש הכביר רכשנו לנו במשך אלפי שנים, – אין עדיין חשבון לרכוש זה, הוא מפוזר ומפורד לכל ארבע כנפות העולם, הוא טעון סידור, הוא טעון עבוד ושכלול, הוא טעון פרסום בכמה וכמה צורות, בצורות עליונות, בצורות בינוניות, בשביל סתם משכילים וגם בשביל העם כולו. כאן תברא סנהדריה גדולה של חכמי-ישראל, שיתחילו בעבודה מסודרת, בולטת, רצינית, ויגשו סוף סוף ליצירת מפעלים גדולים מונומנטליים, שבלעדיהם לא תיכון שום אומה. הן בכל פנה ומקצוע אנו חסרים כמעט הכל. האם יש לנו עד היום הזה היסטוריה עברית, כמו שהיא ראויה לעם בן ארבעת אלפים שנים המפוזר בכל קצוי העולם? היש לנו עד עכשיו מלון של הלשון העברית, מלון אקדמאי? היש לנו עד עכשיו תולדות הספרות העברית? – בכל פנה שאתם פונים הכל חסר מעיקרו. אין מה לדבר, שחסרים אנו את הרכוש התרבותי הגדול של הנפשיות האנושית, של הפילוסופיה הגדולה. אין לנו תרגומים של כל ספרי-המדע החשובים ביותר, הקלסיים, המפורסמים בעולם, שעליהם מתחנכים כמעט כל אנשי התרבות. אם כן בלשון העברית אין לפי שעה כלום כמעט, וכל זה צריך להעשות בכל זאת ע”י איזה מוסד מרכזי המכוון את העבודה, מפני שהתרבות היא גם יודעת מוקדם ומאוחר, יודעת עיקר וטפל, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. – גם זוהי תרבות, לא להוציא דברים טפלים, שאין להם ערך, ולבזבז כוחות על דברים בלתי-חשובים, בשעה שמחכה לנו עבודה כבירה וחשובה.

יש עוד תפקיד מיוחד וחשוב לאוניברסיטה העברית – זהו להשתמש בכוחות הנמצאים בעין בתוך האומה, אפילו אם אינם פרופיסורים מוסמכים. אנו נמצאים במצב מיוחד ויש אצלנו הרבה אוטודידקטים, וביניהם בעלי-כוחות כבירים של יצירה, אבל חסרים הם תנאים ידועים לשם עבודה מדעית מדויקת, – והיינו חושבים, שגם את אלה האנשים, המפוזרים בעולם, תכנס האוניברסיטה מסביב לה ותמציא להם את הסיוע הנחוץ להם לעבודתם. היא תשלים להם את החסר להם, כדי שיוכלו בשותפות, יחד עם האוניברסיטה, לתת דבר שלם וגדול. והנה כזו ראינו את האוניברסיטה בחזון.

והנה עברו שמונה שנים. אמנם שמונה שנים אינן מספיקות, אבל אני בטוח, כי אם האוניברסיטה תתקרב אל העם היהודי ואל הצבור היהודי והיא תתחיל להרגיש הרגשה פנימית את הדרישות הטבעיות הנפשיות שלנו, – היא תמצא את הדרך הנכונה ודרך המלך אל המפעל הלאומי הגדול. לשם זה האוניברסיטה צריכה ראשית כל להיות מושרשת בחיי א"י, היא צריכה קודם-כל לשמש את הצרכים החיוניים שלנו בתוך אדמת המולדת ומדע הטבע, היא צריכה להעמיד לעצמה תפקידים, לעבד בעיקר את אלה המקצועות שהם משמשים את בנין האומה: חקלאות, מסחר ותעשיה, הטכניקה הנצרכת לבנין הארץ. כל הדברים הללו צריכים למצוא מקום באוניברסיטה וצריכים למצוא את הכוחות החשובים ביותר. שם צריכה להיות המעבדה, ואולי גם צריך להיות בית-גנזים של סודות מיוחדים, מפני שיש לכל מדע ולכל מקצוע סודות שלהם, יש לכל עם סודות של מדע, שאין עם אחר יודע אותם, – ובשדה זה יש מלחמת-סתרים, התחרות נעלמת בין הגנזים של אומה אחת ושל אומה אחרת. המסתורין של המדע יצטרך למצוא מקום, מוסד עליון, שהוא משמש את המדע של עם העברי. שם צריך להיות המוח החושב של העם העברי.

המדע הזה צריך להיות לא רק מושרש בתוך האדמה ובתוך החיים הארצי-ישראלים, אלא הוא גם צריך להיות מושרש שרשים עמוקים בשפה העברית. לא די לנו תרגום מדע, התרגום המכני ללשון העברית, איזו לשון מיכנית של ת"ק מלים. רבותי! המדע הוא כלל-אנושי, כמובן, שאין מתימטיקה או חימיה מיוחדת לעם זה או אחר. אבל יש הבדל רב בניסוח הלשוני של הנוסחאות, וכל מדע מפריש משהו משלה גם על החיוניות המיוחדת של האומה. כשם שהמזון הנחלק לחלקי הגוף מפריש, מלבד אלה היסודות שאנו יכולים לחקור אותם ולראותם במיקרוסקופּ, עוד איזו הפרשה לחיוניות המיוחדת של הגוף, שאינה ניתנת לחקירה ולראית העין, – כן גם כל מדע, ואפילו מדע שמושי, מפריש איזו תרומה נעלמת גדולה לגינוזה של האומה, משהו שלא ניתן להתרגם. יש הבדל גדול, רבותי, אם אנו אומרים, לדוגמא, ששנוי מקום המחוברים אינו משנה את הסך-הכל, את התוצאה, (הכלל האלימנטרי של פעולת החבור בחשבון), או אם אנו אומרים, למשל, אין מוקדם ואין מאוחר במחוברים, שזו האחרונה היא נוסחה עברית שיש לה טעם עברי והנוסחה ההיא זרה לנו, מיכנית, תרגום. אני מביא לדוגמא תמיד את לשון “מורה נבוכים” המתורגם תרגום מיכני, ואנו מבינים כל דבור ודבור שיש שם, מפני שהפילוסופיה שבאותו ספר היא דבר מובן לנו, אבל מרגישים אנו את עצמנו זרים שם. כשאנו נכנסים לספר יצירה, שהוא ספר מובן לנו, מרגישים אנו את הלהט הפנימי של הספר הזה, מרגישים אנו שהננו באויר בית-אבא, שהננו בעולם שלנו, והסגנון הזה פועל גם על נפשנו. ואני אומר: יש ערך גדול למדעים מושרשים בלשון העברית ויונקים מן התהומות של הלשון העברית, ויש לנו צורך, שגם אנשי-מדע זרים יגיעו סוף-סוף לאט-לאט אל תהומות הלשון העברית. אנו צריכים לזווג פנימי בין אנשי המדע השמושי ובין נשמת הלשון העברית. זה, כמובן, לא ייעשה בדור אחד, זה צריך להעשות בזמנים רבים, – אולי יקומו לנו אנשי-מדע מתלמידי האוניברסיטה, בין אלה מיוצאי בית-המדרש שלנו, שהם ישיגו את המדע הכללי, – ואז יבוא הזיווג בין נשמת האומה ובין המדעים הכלליים, שעד עכשיו כאילו העבירו אותם, עקרו אותם מאיזו אדמה אחרת ושתלו אותם בשפה שלנו. יש צורך, שהמדעים – גם הכלליים וגם העבריים, מדעי-הרוח שלנו – יתחברו גם אל הארץ, אל החיים כאן וגם אל הלשון העברית.

אלה הן הדרישות שלנו ואנו מחכים להתחלת המפעלים המונומנטליים. כל שנה של עבודה באוניברסיטה צריכה להיות צעד נוסף, התקדמות קטנה כלפי המפעלים הגדולים. סוף-סוף מחויבת האוניברסיטה לכוון מכאן ואילך את עצמה אל הרעיון המרכזי של האומה וללכת לקראת יצירת מפעלים גדולים, שהאומה מחכה להם ושרק על ידיהם תוציא לעצמה מוניטין בעולם. והעם העברי יכיר וירגיש בכל יום את מפעל האוניברסיטה. בלעדי הדברים הללו העם העברי לא ירגיש במציאותה. צריך גם לכוון את הלמוד לתלמידים לצורך זה. צריכים כבר התלמידים בדיסרטציות שלהם למלא לאט לאט חלקים קטנים מן העבודה הגדולה הזו, להכין חומר בשביל המפעלים הגדולים, שהאומה מחכה ומצפה להם.

בסוף דברי אני רוצה לומר רק זאת, כי מלוי התקוות הללו, רבותי, תלוי בנו בעצמנו. עד היום אנו אשמים בעצמנו יותר מבעלי-האוניברסיטה על שלא באנו אליה בדרישות אלה ואנו לא חפצנו לדעת מה נעשה שם.

ואני רוצה לסיים באגדה אחת, שיש לה שייכות לענין הזה. שלש דמויות של אש הראו לו למשה: הראו לו משכן של אש, את האידיאל של המקדש, את הדמות של המקדש. הוא נתקשה, כך נאמר, הוא לא ידע איך לבנות את המשכן, – הראו לו משכן של אש. וגם נתקשה איך ליצור את המנורה, – הראו לו מנורה של אש. והוא נתקשה גם בשקל. כשנאמר שיתנו לו בני ישראל מחצית השקל, הוא לא ידע מה זה שקל – הראו לו שקל של אש. רבותי! דמות אידיאלית זו היא דמות עליונה, שהיא ירדה באש. האוניברסיטה היא בשבילנו ההיכל שלנו, מקום המשכן הקדוש של האומה, הקדוש ביותר, זהו המוח של האומה, זהו משכן של אש. להגשים את המשכן הזה זהו ענין ארוך מאד, אבל אנו מרגישים, כי זהו ענין גדול מאד. המנורה זהו סמל המדע והחכמה: (“הרוצה להחכים – ידרים”). והנה סמל לאידיאל של חכמה, אידיאל של אש. אבל, רבותי, השקל הנצרך בשביל שניהם צריך להיות גם-כן שקל של אש, צריך גם פה להדליק את האש הקדושה, – ובשעה שהעם נזקק לתת הוא צריך לכוון את נתינתו לרעיון הנעלה ולתת את נדבתו מתוך אותה האש. שנים רבות היתה התנדבות גדולה מצד האומה הישראלית לשם החכמה, אבל התנדבות זו נתבזבזה, ועכשיו היכן עקבות הבנינים שהוקמו בעמל ישראל, ומה הם נותנים לעם ישראל, ומה חלק ישראל בהם? אילו היינו כולנו מכינים את לבנו להפקיד פקדונותינו כאן בארץ, היו פקדונותינו נשמרים עולמית. צריך לצאת כרוז לכל הגולה, – מי שרוצה ליצור איזו קרן עולמית, ליצור חיי-עולם של ישראל, הוא יביא את פקדונו זה לכאן, וכאן נשמור עליו עד טפת דמנו האחרונה, נשמור בנאמנות ולא נתן לרכוש שלנו להתבזבז. כאן זה יהיה אוצר נאמן והרכוש הזה לא יאבד לעולם.

אני מוכרח לסיים, רבותי. יש עוד הרבה מה לומר בענין זה, אבל, לצערי, הזמן עובר ועבודה יש עוד לפנינו די. אני רוצה לומר, טרודים אנו כולנו בענינים חשובים מאד, אבל למעלה מכל הענינים הללו הוא ענין בנין עדי עד לצורך הרוח של ישראל. נעמול כולנו לרומם את בית-אלוהינו, – כאן עומד בית במרומי הר-הצופים, אבל הגובה אינו צריך להיות רק גובה במקום. אמנם, אתם יודעים, שעל פי דין-ישראל צריכים לבנות את בית-הכנסת ואת בית-המקדש בגובה של העיר, וכל עיר שגגותיה, גגות הבתים, הם למעלה מגג ביה“כ סופה להחרב. אבל, רבותי, זה לא רק גובה המקום, כי אם גם גובה בלב. צריך להעמיד את האינטרסים של המדע ושל הרוח למעלה מכל האינטרסים, ואם עיר מעמידה את גגות בתיה למעלה מהגג של המקדש וההיכל, – סופה להחרב. בנין הארץ ייעשה לא רק ע”י עבודת הידים והרגלים שלנו, היא תבנה ע"י המוח שלנו בעיקר, שהוא הנותן פקודות לידים ולרגלים והן מוכרחות למלאות.

ואני מברך בשעה חגיגית זו את מנהלי האוניברסיטה מצד אחד ואת הקהל העברי מצד שני, שהם יבינו סוף-סוף מה מקומה של האוניברסיטה, מה ערכה לבנין האומה ולתחיה, ומה ערכה ומקומה לבנין חיי העולם שלנו, ושיבינו, שאם אין מוח, אין גם מקום לידים ורגלים. בלי מוח לא יעבוד הגוף. הגוף הולך אחרי הראש ולא הראש אחרי הגוף.

אני רוצה עכשיו לומר, ואני חושב שאתכוון כלפי הקהל כולו, שיש לנו ברגע זה לומר “יישר כוח” לאלה האנשים העומדים בראש המכון הזה במשך שמונה שנים הראשונות, ז.א. בטרם שהגיע המוסד לשנות החנוך – שנות החנוך תשע הן, כידוע – אותן השנים המסוכנות ביותר, הקשות ביותר, שנים של גישוש ושל חפוש ושל תעיות, – והם קבלו על עצמם את כל העבודה הקשה עם כל התרעומת והקובלנות. ברוכה תהיה העבודה הקשה עם כל הקובלנות, – ואני מברך אותם שיזכו לימים טובים, שיזכרו את שנות הנסיון הקשות מתוך שמחה ומתוך נחת, והלואי שתהיה האוניברסיטה העברית בכוח הצבור העברי למה שהיא צריכה ויכולה להיות.

(א' בטבת תרצ"ד)

רבותי! חברת שוחרי האוניברסיטה העברית, בגשתה אל מפעל זה של השעורים האוניברסטאיים בתל-אביב, התכוונה לשתי מטרות: המטרה הראשונה היא – להמשיך אפיקים מן האוניברסיטה בראש הר הצופים אל השפלה. אנו חושבים, כי לא על-ידי תורה וחכמה, הכלואה בד' אמות ובתוך הכתלים של בית-כלא למדע, של בית-מדרש גבוה, המכניס לתוכו מעט תלמידים ומשם הוא מעניק מחכמתו לאלה, נבנה את עולמנו. לא זה בלבד יוכל לשמש יסוד יחידי ליצירת תרבות עברית בארץ. היהדות ראתה מעולם את התורה כהפקר, “וממדבר מתנה”, – התורה נמשלה למדבר, לדבר הפקר. – אין בעלים לתורה, כשם שאין בעלים למדבר. כל מי שרוצה לזכות בה בא וזוכה. אין מיוחסים של המדע ואין כת של בני-מדע, המתיחדים עמו ומסתירים אותו מעיני ההמון. בימים הקדמונים היה המדע ביד חכמי האומות כמין סוד, רק יחידי-סגולה זכו לו, והשאר, כל ההמון, היה הולך בחושך ונשא עיניו אל אלה, בעלי-הסוד של המדע. היהדות הוציאה את המדע, או נכון יותר, את התורה (המונח “תורה” הוא מושג עליון, שהמדע כלול בתוכו), לרשות הרבים. כל מי שרוצה לזכות בו יכל לזכות בו. דברי התורה נמשלו למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, מים אין להם הרים, יש שטח שוה אחד, – ודעת אמתית צריכה למלא את כל הארץ כמים, “כמים לים מכסים”. זהו הצביון היהודי האמתי בעולם הרוח, – להשוות את השטח העליון של התרבות הרוחנית בתוך האומה במדה אחת, שלא יהיה שם גדול וקטן. וכבר עזרא, כשנכנס לארץ, התחיל מזה שתקן מוסד של הפצת תורה, קביעת עתים לתורה שלש פעמים בשבוע. ידוע מאמר החכמים: “וילכו שלשה ימים במדבר ולא מצאו מים”, – כשם שאי-אפשר להתקיים שלשה ימים בלי מים, כך אי-אפשר לישראל להתקיים שלשה ימים בלי תורה. ולפיכך תיקן עזרא את המוסד הידוע, – קריאת התורה בשביל העם. עד ימי עזרא היתה התורה נחלת הכהנים, גנוזה בעזרה; עזרא הסופר הוציא את התורה לרשות כל האומה, וביום השני ובחמישי וביום השבת – אלה היו ימי הכנוס – התלקט העם מן הכפרים אל העיר ללמוד תורה מפי מוריו. החכמים היו קוראים, מתרגמים, מפרשים ומסבירים את התורה, לא רק את הכתובה, כי אם גם את הנוספת בעל-פה, מה שנוסף על התורה עד ימיו של עזרא.

והנה, המטרה השניה, – לחדש בישראל את המוסד היקר של קביעת עתים לתורה. אצלנו לא נגמר הלמוד עם היציאה מבית-המדרש. אין לשום אומה בעולם מצוה מעין זו של “והגית בה יומם ולילה”. תמיהני אם יש בעולם אומה שיש לה חובה בצורת מצוה כתובה בתורה על לימוד תורה תמיד, יומם וליל. מובן מאליו, שזה אי-אפשר לכל אדם במדה אחת, אבל לפי מדת האפשרות היה כל יהודי מחויב להקדיש חלק מזמנו בכל יום לתורה. אלה שאי-אפשר היה להם לעמוד בכך, יצאו ידי חובתם במינימום: בקריאת שמע. בשלש הפרשיות של קריאת שמע צפונים וכלולים שלשת היסודות הראשיים, עיקרי האמונה הגדולים של האומה. ראשית – קבלת עול מלכות שמים, שיש מנהיג לבירה, שהחיים מיוסדים על יסוד מוסרי רוחני, שאין החיים הפקר, בלי רעיון ותכלית מוסרית, בלי רעיון אלוהי. אחר-כך: קבלת עול התורה והמצוות, עול לימוד ומעשים טובים. אח“כ, הפרשה השלישית, – הרעיון של החופש – יציאת מצרים. אלה הם שלשת הרעיונות הגדולים שחנכו את האומה, ובכל יום היה כל יהודי צריך לזכרם ולהזכירם ע”י התחברות מינימלית אל התורה. אבל כל אלה שהיתה האפשרות בידם, הוטלה עליהם חובה בכל יום לקבוע עתים לתורה. הרי אפילו לפני בית-הדין של מעלה, בית-דין של ההיסטוריה, השאלה הראשונה היא: “נשאת ונתת באמונה?”, והשאלה השניה: “קבעת עתים לתורה?”.

עירנו, עיר ת“א, היא עיר צעירה מאד, חדשה, אולי עוונותיה בשביל כך מעטים הם. אתם יודעים, שצוער ניצלה מהפיכת סדום ועמורה, מפני שהיתה עיר צעירה ועוונותיה היו מעטים. אבל תחת זה גם זכויותיה של עירנו מעטות, אין לה עוד מעשים טובים, גם הצדקה שלה היא מעטה. וגם לפי מצבה הגיאוגרפי ת”א היא עיר “מסוכנת” מאד, היא עיר החוף, שכנתה או המשכה של יפו, שגם לה אין שם טוב בהיסטוריה. אולי זוכרים אתם את הזכרון הראשון של השם יפו אצל הנוסע המצרי, – כבר הוא מתאר את העיר יפו כעיר מלאה תוך ומרמה, זוללה וסובאה, סוף דבר, “עיר היונה”, לא מפני שברח אליה יונה להסתתר מפני אלוהים, – סימן שחשב שאין אלוהים בקרבה, – אלא עיר היונה כפשוטו, עיר של הונאה. כמדומני שגם עכשיו בשערי תל-אביב יש איזו כתובת רומית שמזהירים את הסר אל יפו להשמר מפני אנשיה, שלא ירמו אותו. שכנות רעה זו של הים ושל יפו, – סכנה גדולה בה לתל-אביב שלנו, שמא תיהפך, כמו כל עיר חוף, לעיר ליבנטינית, מקובצת מאנשים שונים בלי פרצוף פנים, בלי שום מלט רוחני המאחדם לחטיבה שלמה בעלת תרבות אחת. ולפיכך אני חושב, שדוקא בעיר זו צריכים לעמוד על המשמר, שדוקא בזמן הראשון, עם בנינה והתפתחותה הראשונים, יוקמו בתוכה מוסדות בעלי-תוכן תרבותי רציני ועמוק, כדי להלחם עם הסכנות האורבות לעיר-החוף ולעיר חדשה, מקובצת מכל הארצות.

והנה באמת אנו רואים, כי הסכנה הזאת אורבת כבר לעירנו וגם נתנה בה את אותותיה המפחידים. נוצצים בה כעשבי השדה כל מיני מוסדות של תרבות “קלה”, תרבות מסופקת וחשודה, ואין מנוס מפניהם. לכו וקראו את רשימת המוסדות האלו במאמרו של שבאדרון, ב“מאזנים” חוברת ב' שנה זו, ונפל עליכם פחד. ברוך השם, יש לנו כבר כל מיני “מכונים” לשעשועים, לרקודים ומחולות, ל“יופי” וכו' וכו', כל אותן “מילי מעלייתא” שעיר חוף ליבנטיניתמצטינת בהן. יש לנו כל מיני “ראינוע” וכל מיני “קלובים” וכל מיני “מועדונים” ובתי שעשועים ושיחה לבלוי זמן. האם לא הגיעה השעה לדאוג גם להקמת מוסדות ממין אחר, מוסדות של תרבות אמת? הטרם בא מועד לתקוע בעירנו יתד גם למוסד של תורה, להכריז על קביעת עתים לתורה? ואני רואה את המפעל הזה של השעורים האוניברסיטאיים החיצוניים כהתחלה, כמפנה חדש בהתפתחות עירנו.

ניתנת האפשרות בפעם הראשונה לכל יהודי בעירנו, שיש לו צימאון אל הדעת ואל התורה לבוא ולקבל תורה, – אין הדבר תלוי אלא בנו לקבל את הניתן לנו. הנה הפרופיסורים של האוניברסיטה התנדבו לתת מזמנם ומחכמתם לנו, ועכשיו אני רואה כי גם תל-אביב נענתה להתנדבותם והביאה לנו לבית הזה יותר, כמדומני, משלש מאות איש, סימן טוב הוא לנו, סימן ברכה. אני בעצמי, אודה על האמת, לא פללתי למספר גדול כזה של אנשים, ואני באמת שמח שמחה נאמנה על הצלחת המפעל בראשיתו. ואין לי אלא לברך, כי כשם שהיתה ראשיתו ברוכה, כן תשגה ותשגה אחריתו ונזכה כולנו לשמוח יחד גם בשמחת הסיום. כל ההתחלות, אומרים, קשות, אבל באמת כל ההתחלות קלות, – הקשה בעיקר היא ההתמדה, ואני הייתי רוצה כבר להיות בחברתכם, בסיום הזמן הזה ושמספרכם לא ימעט, שלא תשתמטו אחד אחד.

ואני רוצה עוד לאמור לכם דברים אחדים: אני יודע, כי הקהל אוהב דברים קלים, רגיל הוא בשנים האחרונות בהרצאות, בדרשות, בדברים קלים ונוחים, והוא מסיר אזנו מלשמוע תורה ודעת ממש. הלימוד אינו “משעשע” כל כך ואינו מושך את הלב, לפי שהוא דורש עיון והתאמצות ויגיעת המוח, והמורים לא תמיד הם בעלי לשון למודה, לא תמיד הם “נואמים”, יודעים “להרצות” יפה, עם כל תנועות-החן של נואמים מושבעים, – וכך התרגל הקהל לקבל קצת ידיעות מתוך “פלירט” עם התורה והחכמה. אבל התורה האמתית אינה אוהבת פלירט, היא נמשלת לאשת-נעורים. אתם יודעים את הפסוקים של משלי על “אילת אהבים ויעלת חן”, היא אוהבת השתעבדות והתיחדות לה, שיקיימו בה “באהבתה תשגה תמיד”.

צאו וראו, אלה החלוצים הבאים הנה לעבוד עבודה גופנית, מי הם? בחורים מבתי-המדרש, מבתי-המסחר. בזמן הראשון ודאי היה קשה להם מאד מאד להרגיל את גופם לעבודה מפרכת. כל עצמותיהם מתפרקות ונשברות אצלם עד שהם קונים להם איזה הרגל לעבודה גופנית. האם לא כדאי גם בשביל עבודה רוחנית לסבול קצת יסורים בתחילה במשך חדשים אחדים, אבל אח"כ, אני בטוח, תנעם עליכם העבודה שבעתים ותתקשרו בה. היו סבלנים והיו גם סלחנים למוריכם, אם בזמן הראשון ידמה לכם כאילו אין הדברים “מאירים ושמחים” כל כך מבחינת הצורה. לא כל פרופיסור טוב וגדול הוא גם נואם טוב. אני צריך להזהירכם, – רבים מכם הורגלו לשפוט על הרצאה לפי יופיה וצורתה החיצונית, – היו סבלנים, תכנסו לעובי הענינים, תראו כי כדאי היה עמל השעות שאתם נותנים, ואתם תצאו מכאן, בלי ספק, יותר עשירים משנכנסתם הנה. ובברכי אתכם ואת הפרופיסורים בדברי הכתוב הנעלה: “ויהי נעם ה' עליכם ומעשה ידיכם כוננהו”, אוסיף עוד, כי אילו הייתי צעיר כאחד מכם, הייתי רואה לעצמי זכות לשבת יחד עמכם במחיצתכם כתלמיד לפני רבותיכם. אני בטוח, שגם אני הייתי לומד הרבה, יש לי מה ללמוד כאן. לבסוף אני מברך את ראש העיר שלנו, שזכה לראות את המוסד הזה, שהוא צריך להיות הכותרת, לדעתי, של כל המעשה התרבותי בעירנו.

ואני גם כן רוצה להניח את דעת ירושלים, שהיא רואה את עצמה כעין בת-מונופולין לתורה: היא השאירה לת"א את הדברים הקלים, השעשועים, ואת התורה הכבדה היא רוצה לקחת לעצמה. אין אני גורס חלוקה כזו. אין עיננו צרה בירושלים, חס וחלילה, אבל גם אני בטוח, כי ירושלים תשמח יחד אתנו בשמחת תורה הבאה עלינו לטובה, כשנגיע אל “הסיום”. התורה תספיק גם לירושלים וגם לתל-אביב.

ברוכים תהיו אתם, התלמידים, שבאתם אלינו לקבל מאתנו תורה.

נעים לי להזכיר, עם סיום דברי, כי אבי הרעיון, כלומר זה שהכניס תחילה לפני חברת שוחרי האוניברסיטה, את ההצעה ע"ד יסוד הקורסים הללו, הוא ברל כצנלסון.

(כ“ד בטבת תרצ”ד).

– – נכון אני לקבל את דעתו של מר אוסישקין: הלואי ונזכה לראות עשרת אלפי תלמידים באוניברסיטה. משמע: הלואי ויווצרו התנאים, שיאפשרו את הדבר הזה. לכם לא נתנגד – לא אנו ולא בעלי ההשקפה המתנגדת. אלא שהשאלה היא אם הדבר תלוי ברצון בלבד. אין כאן אלא שאלה של מיתודה ושיטה. אשר לאוכספורד ולאל־אזהאר אין לשכוח, בכמה שנים הגיעו אוניברסיטאות אלו למדרגתן של עכשיו. האוניברסיטה שלנו צעירה, ויש לקוות כי לכשתגיע לגילן יגיע גם מספר תלמידיה לאלפים.

ואשר לתפקידה של האוניברסיטה, סבורני שחייבת היא לעסוק בכל, שהרי עכשיו כמעט אין הבדל בין החיים ובין המדע. אין דבר העומד מחוץ למדע. ודאי יצטרכו עוד מעט לדיפלומה אף לשם דברים מעין סנדלרות. המדע הוא החיים. ואם תתן לנו האוניברסיטה מדע המספק את צרכי הארץ, ממילא תתעורר הלאומיות, כשם שאהבתו של הילד מתעוררת ממילא אל הוריו, שהם מספיקים לו את כל הספוקים שהוא נצרך להם. אין צורך ללמוד באוניברסיטה לאומיות במיוחד. אם תתן לו האוניברסיטה אמצעים לבנות את חייו בתוך עמו, אם תספק לו את הספוקים שהוא נצרך להם, יבואו האהבה וההתקשרות ממילא, ולכשתוציא האוניברסיטה אנשי מדע מדריכים, עסקנים, הרי ימלאו הללו ממילא את תפקיד עצמם ואת תפקיד עמם. כולנו מתכוונים לדבר אחד. ואין לנו שיטות מוכנות מראש, אלא תוך כדי עבודה מתחוור טיבה, דרכה ושיטותיה.

מה תפקידיה המיוחדים של האוניברסיטה? מפני מה לא נסתפק ברכוש המדע הנמצא כבר בעין בכל העולם? המדע אין לו סוף, כמו שאין סוף לחיים, וגם אנו יכולים להמשיכו כאן. מר אוסישקין אומר, שאם לא מרכז לאומי – הרי אין צורך באוניברסיטה כולה, שהרי בענין המדע נוח לנו יותר בעולם הגדול. אמת, שהכל מוכן בעולם הגדול, אבל תפקיד גדול מוטל עלינו, לתרגם את עצמנו, שהרי קלטנו את הכל בכלים זרים, ואל יקל תפקיד זה של התרגום בעיניכם. יש להכניס בתרגום נשמה עברית ורוח עברית, כדי שיעכל עכול פנימי גמור. אמנות היא זו, ואמנות קשה מאד. עוד מאה שנה נצטרך לתרגם את עצמנו, לצאת מעור זר ולהכנס לעורנו שלנו, להפוך את הזר לנו לבשר מבשרנו ולדם מדמנו.

וכאן בארץ ישראל תהא לנו גם תוספת משלנו. הבדל יסודי ותהומי בין הארץ הזאת ובין שאר הארצות. בשאר הארצות היינו באים תמיד אל המוכן. לא המעטנו לעבוד, ולא התעצלנו, לא טפילים היינו. לא. יצרנו גדולות. עבדנו, והרבה עשינו בכל מקצועות התרבות והמדע. אבל לא אלו הם הנותנים את זכות הקיום, אלא מעשה הבראשית, הטעויות, השגיאות של ההתחלה. לא נצחונות הסוף, אלא הכשלונות של ההתחלה. נטילת האחריות, האיניציאטיבה לקפוץ ראשון לים – זה הדבר המקנה זכות בעלות. כאן רוצים אנו בחלקה משלנו, רוצים אנו להתחיל הכל מבראשית.

וגם שטחי פעולה מיוחדים לפנינו. המדיצינה הארצישראלית לא נחקרה עדיין. היו יחידים, אורחים שעסקו בה, אך התמדת חקירה, חקירה של קבע, לא היתה. וכן בכל מדעי הטבע. ובענין ספרו של ר' עמנואל לב מסצ’גדין על צמחית הארץ, הנה אין זה אלא ספר בלבד, ולפיו אי אפשר לדעת כיצד לזרוע ולהצמיח אף צנון אחד ובצל אחד. ובסך־הכל אין שם אלא כשמונה מאות שמות של צמחים, והשמות המחודשים בכלל, בעוד שצמחית הארץ מונה כששים־שבעים אלף מיני צמחים. כל מה שנכתב בחוץ לארץ אינו אלא ספרות בלבד, ולא תורת חיים.

אשר לראיות שהביא מר אוס' מר' יוחנן הסנדלר, הנה אינן מוכיחות ולא כלום. הרי הוא חי כבר בגלות. אילו הביא מר אוס' ראיה מלפני החורבן – הייתי מקבל, מלאחר החורבן –איני מקבל. אין כאן ראיה, שאין לפנינו היפרטרופיה של התרבות בעמנו. ואין אני מפלל לאכר, שיהא קורא בשופנהואר, אלא לאכר היודע לזרוע בצל כהלכה. כי ההיפרטרופיה אינה בריאה גם במובן הרוחני. מאה אלף איש שאין להם מה לעשות, פרוליטאריאט רוחני – אין בו צורך. אף הרמב“ם בשעתו טען את טענתו של יל”ג: רצו להפוך את כל העם ללמודי ה‘; אילו למדו אבותינו, כיצד להלחם ולהחזיק קשת – אפשר לא היינו מגיעים למקום שהגענו אליו. ואף בספרד טענו על ההתגדרות הגדולה בלמודיות. ואין אני גורס את ר’ יוחנן הסנדלר כמר אוס‘: חשיבותו של ר’ יוחנן הסנדלר היא לא בזה שהסנדלר היה ר' יוחנן, אלא שר' יוחנן היה סנדלר. סנדלר – ראשית חכמתו, שיהא סנדלר טוב. אצל הר גריזים השביעו את העם, שלא יעשו “מלאכת ה' רמיה”. כל מלאכה היא מלאכת ה', וכל העושה מלאכה חייב לעשותה באמונה.

ואף על פי כן, הרי אני מקבל את מסקנתו של מר אוס' על עשרת אלפי הסטודנטים, שיהיו באוניברסיטה ושילמדו איש איש מה שליבו חפץ ויביאו תועלת גם לעצמם וגם לאומה. אך כדי שיהיו לנו עשרת אלפי סטודנטים, צריך שיהיו קודם עשרת אלפים חברים לאגודה.

בהזדמנות זו הריני מברך את מר אוסישקין ליובל השבעים שלו. בשם האגודה הריני מברכו, שיזכה לחיים ארוכים, ויגיע לאותה שעה, שבה יהיו לנו עשרת אלפי סטודנטים באוניברסיטה הירושלמית. וכן הריני מברך את הנגיד העומד על משמרתו, שיצא אל דרך המלך ויגיע לעשרת אלפי הסטודנטים האמורים.

רצוני להוסיף: הארץ ובנינה דורשים מאתנו כח תרבותי גדול. אין די להתגדר במעט התרבות שהבאנו אתנו בכיסנו מחוץ לארץ. לא בכמות כחנו, ועלינו לדאוג לאיכות, לתרבות היסודית, ועלינו להחפז, שמא יקדמונו אחרים. כלי זיננו היחיד – התרבות והמדע. לא על רגל אחת ובאמת־מדה קטנה יעשה הדבר. אין לסמוך על אחרים, ויש לעבוד עבודה אינטנסיבית. עלינו לרומם את האוניברסיטה למדרגת בית התרבות של עם ישראל, לעשותה לתפארת לנו. וכבוד גדול יהא לנו וזכות גדולה, לקבל עלינו את עול בנינו של הבית השלישי שלנו, בית המקדש של התרבות. יש לקבוע לאוניברסיטה מחצית השקל בנוסח חדש: “העשיר ירבה והעני לא ימעיט”. זכות גדולה היא לכל אדם, אם יוסיף לבנה לנדבך.

(כ“ז בטבת, תרצ”ד)

יש השקפות, המפקפקות בצורך להרבות השכלה בארץ ישראל, ואני צריך לומר לכם, שאני אחד מבעלי ההשקפות ההן, כלומר: אחד מאלה המפקפקים, אם יש צורך לפטם אותנו יותר מדי בתורה והשכלה, מה שעשינו בהצלחה מרובה בגלות. אוסישקין הזכיר בנאומו, כי זוהי אצלנו מחלה כרונית, שאפילו רופאי “הדסה” לא ירפאוה. אבל, אפשר שארץ ישראל תרפא אותנו ממחלה זו. תמיד היו רואים בעמנו ראש גדול וגוף חולה, מוח גדול אבל עצמות לא חזקות; זהו בלי ספק סימן מחלה. באמת היה כדאי לכוון כאן את ההשכלה במסלול אחר. הקדוש-ברוך-הוא הרבה לנו תורה ומצוות, תורה “רוחנית”, ועכשיו כדאי, למשל, לזכות דוקא את ישראל בבתי ספר למלאכה. ד“ר שבאדרון במאמרו ב”מאזנים" כבר עמד על רבוי בתי-הספר מכל המינים המצויים בארץ. יש עושר של מהומה בבתי הספר, אבל אין בתי ספר לכל מיני מלאכה, ואנחנו איננו מצטיינים בבעלי מלאכה טובים. יש לנו עובדים, שמין עבודתם נתפרסם ברבים בשם “עבודה יהודית”. כבר לפנים כתבו: היהודים בורחים מן המלאכה או שתופסים מלאכות קלות, וכל מלאכה נמבזה ונמאסה – מלאכת יהודים היא. ברוסיה היו מונים תמיד את ישראל, שמלאכתם פסולה. זה מראה על איזו פחיתות, והיא באה מפני שאין לנו אהבה למלאכה, ואי-אפשר להשתלם בשום דבר בלי אהבה אליו. וכאן היה כדאי לשנות את היחס לאל המלאכה. בקונסטיטוציה הראשונה שלנו הכריזו: “ארור עושה מלאכת ה' רמיה”, כי כל מלאכה צריכה להיות מלאכת ה', לכן הטילו על מלאכת רמיה את הקללה ההיא. והשכלה כזו נחוצה לנו. אנו באנו לבנות ארץ, ואין ארץ נבנית אלא מתוך ידיעה, אהבה ומסירות נפש, ומדות אלה מוכרחות להביא לידי קפדנות, דיוקים ודקדוקים, ממש כמו שנהגנו בתורה הרוחנית, המקובלת בידינו. שם היינו מרבים בפלפולים, חקירות. זה היה דבר טבעי מאד שאהבו להחמיר בכל מצוה קלה כבחמורה. וכאן היינו צריכים ליצור רשת של מוסדות כאלה, להשכלה כזו, ולברוח מההשכלה הריקה השואפת לדיפלומים. אצלנו יש “תורה לשמה”. פירושה באמת הוא: לשמה – לעשיה. לשמה – זהו לשמור ולעשות. יש תכלית מעשית לכל למוד ותורה לשמה, ואם התורה באה לשם חידוד סתם, הרי היא “תורת מות”. וגם כאן בארץ ישראל אין מקום ללמוד סתם. אני זוכר: ברוסיה היו הכל שואפים להשכלה אוניברסיטאית. ביחוד היה זה בימי קאסו, מיניסטר להשכלה. זוכר אני חנוני עני, יהודי, שהתחכם להכניס את חמשת בניו לאוניברסיטה. הוא חשב, כי זוהי הצלחה גדולה. אז בודאי היה בזה מן ההכרח, שללו מבני האומה את כל הזכויות והצעירים נדחקו לכל הסדקים. בחרו משום כך גם בהשכלה סתם, כי היתה בה גם מטרה מעשית. וכך היה גם אחר כך. מתוך הנטיה לחיי הפשטה, מתוך שלא היה להם חופש הבחירה של מלאכה לפי הנטיה והכשרון, התנפלו כולם על המקצועות החפשיים הפתוחים. אבל להמשיך את הענין החולני כאן אין צורך. ודוקא מפני שכאן, בארץ ישראל, אין המקצועות מצומצמים, אנחנו בני חורין.

בשטח הקטן הזה יש לנו צורך בכל המקצועות. כמובן, שלא כמות האנשים הקטנה מכריעה. השכינה שורה גם על מאה אלף וגם על אחד, כיון שהיא אינה ניתנת לחלוקה. ולכמות זו שבארץ-ישראל יש אותם הצרכים של מיליונים. בעניני רוח ותרבות אי-אפשר לומר שמיליון איש יש להם צורך בשכספיר, בקלאסיקים היווניים והרומיים, באמנות ובמדעים שונים, ומאתים אלף יכולים להסתפק בפסולת. זה לא נכון. אם האיש הגיע למדרגה של תרבות אין הוא יכול לרדת ממנה – “מעלין בקודש ואין מורידין”. לא שאיש אחד צריך לשמ"ר, הסופר הז’רגוני הידוע, ועשרים אלף לשכספיר. כך גם ביחס לבתי ספר. טיב הסחורה צריך להיות ממש בשביל אחד כמו בשביל מאתים אלף. וכך התיאטרון, המדע וכו' צריכים להיות טובים ויפים. ולקיבוץ הארצישראלי שלנו יש צורך בסולת ושמן. עם ישראל לא היה מעולם מן הנחשלים, ובזרמים רוחניים הלך תמיד בראש, ויש לנו צורך בתרבות עליונה, אבל הכיוון צריך להיות “לשמה” במובן האמתי: תורת חיים, לשם החיים, התרבות – לצרכינו הלאומיים, החמריים והרוחניים כאחד.

ויש עוד דבר: כל עם – תרבותו הולכת ונוצרת עמו יחד, כמו החומט שהולך וגדל עם הגוף שלו. אין לו צורך בתרבות של אכספורט. אם יש עמים שיש להם עודף של תרבות, הרי העודף פורץ ממילא, כיין תוסס, מעל לגבולותיו, לכל כנפות הארץ. אבל העם יוצר בשביל עצמו מתוך האינסטינקטים היצרנים שלו. התרבות נוצרת מתוך כל כוחות האדם ואינה רק רוחנית, מעין כתיבת ספרים, כי תרבות זהו מושג הכולל את כל הענינים: מלאכה היא גם כן תרבות. “גדולה לגימה שמשרה שכינה” – גם זה תרבות… אף אנו צריכים לשנות את היחס לתרבות במובן זה, שכאן בית הספר הנמוך, התיכוני והעליון צריכים לשמש את כל צרכינו החמריים והרוחניים. ואולם יש לנו צורך גם בעודף של תרבות בשביל היהדות של חוץ-לארץ, מפני שהיא חדלה ליצור, שם דללו כל מעינות היצירה. היהודים, כל זמן שהיו בגיטו, יצרו לפי צרכיהם; וכשנתחברו לכל התרבויות והגיטו נחרב ניזונו משל אחרים, ועכשיו גם ההתחברות לתרבויות נחרבה – יהיו ניזונים מקופתנו. וכאן עלינו לכוון את ההשכלה לשם שימוש צרכי כל ישראל, בין החמריים ובין הרוחניים. כי אין להבדיל ביניהם. בחומר יש רוח, וברוח – חומר, ואין הבדל. (לחוץ-לארץ באמת יש לנו לשלוח רק “רוחניות” שלכך היא צריכה: רופאים אין לנו צורך לשלוח לשם…). אני מאמין, שאם הכרה זו תחדור לפסיכיקה היהודית נעשה גדולות בכל מקצועות המדע. אבותינו הבינו את הסוד הזה. קחו לכם, למשל, בנין סוכה. סוכה אפשר לבנות משלשה כלונסאות. זהו דבר קל ערך. וחכמי התלמוד כתבו עליו מסכת שלמה, הארכיטקטורה של הסוכה דרשה מסכת שלמה. זה מראה, איך היהודים מתיחסים לשאלות טכניות, כשהן נכנסות לגדר הדת, ככל עניני-הרוח של היהודים, שלזה היה להם יחס רציני מאד. דברים של רשות אפשר לנהוג בהם מעט הפקרות, אבל במתימטיקה או חימיה אי-אפשר כך. אבותינו התיחסו לעיקרים הדתיים כמו המתמטיקן למתמטיקה, כלומר: בכל הדיוקים היותר חמורים. ואם ארץ-ישראל היא ארץ, הקדושה קדושה לאומית לנו, ויש יחס דתי אליה מצד כל היהודים, בודאי יתיחסו כך לכל מה שנוגע לחקירת הארץ, ויכתבו מסכות שלמות על העגבניה, תפוחי האדמה וכו'. כי “מצות ארץ ישראל שקולה כנגד כל תרי”ג מצוות“, ואנו בטוחים כי המדע בארץ ישראל יתפתח באופן מיוחד. כל הכשרונות יושקעו בתוך מחקר הארץ ואנחנו לא רק ניצור ש”ס לרפואה, כי אם גם נקים להם לומדים, מתמידים, חריפים ועל המדע החי נטבע את החותם – לא את החוטם! – היהודי, המלא ריגוריזם דתי. אבל זה לא צריך להיות ספורט, אלא ענין חיוני, וביחוד תורת-חיים שתשמש את חיינו. כאן צריך המדע עם כל דקדוקיו לשמש תכלית שימושית לבנין הארץ, לשיפור החיים, השבחתם והעלאתם. מתוך נקודה עליונה זו עלינו לכוון את עבודת מוסדות התרבות שלנו, שיהיו מכוונים מראש על-פי שאיפה מסוימה. כמובן, אי-אפשר לקבוע את הפרוגרמה מראש, אבל צריכה להיות שאיפה וכיוון במקום זה: לשם בנין חיינו כאן והשפעה על חוץ-לארץ.

האוניברסיטה העברית השלימה את הבנין התרבותי שלנו פה. היו בתי ספר עממיים ותיכונים, עכשיו יש גם אוניברסיטה, וצריך ליצור קונטקט בין שלוש הצורות הללו. צריך שיהיה המשך בין אחת לשניה. צריך להכניס כוונת מכוון, ולא שתשלוטנה מקריות וארעיות. לצערנו כך היה הדבר באוניברסיטה. בתחילתה באמת לא נתנה לבה לדבר זה. ראשית השאלות – שאלת “מוקדם ומאוחר”: מה צריך קודם והוא עיקר, ומה אחר כך והוא טפל? יש דברים הכרחיים ויש מותרות. האוניברסיטה לא חקרה במה יש צורך בשביל ארץ ישראל. והסבה היתה זו, שמקורות הכסף באו מחוץ לארץ. נדיבים שונים הוציאו כספים אלה ולנדיבים יש כל מיני קפריזים, וקצבו את הכסף לשם מטרות רצויות להם, ושנית: אז לא היתה גם פרוגרמה. לא נמצאו גם האנשים, שיכלו למלא את הצרכים שלנו: הספציאליסטים אינם שולטים בלשון העברית. ובכלל לא היתה כאן פוליטיקה תרבותית. עם שהוא יודע את צרכיו מנהל פוליטיקה תרבותית במתכוון: הוא משתדל להשיג לו את הפועלים הנצרכים בשביל עבודה תרבותית. אבל כאן לא היתה כונת מכוון. אמנם התקופה הראשונה היא תמיד תקופה של גשוש וחפוש. אבל מי ששואל: כיצד להוציא לפועל דבר קשה, אומרים לו: התחל! וגם כאן התחילו והפרוגרמה הולכת ומתבררת מתוך הנסיון. בשבע השנים ניטוו כבר חוטים בשביל התויית דרך. אנו הכרנו כבר את הצרכים: מה חסר לנו, מה קודם בזמן ובסדר, – וכך, מעכשיו, כבר אפשר לבנות את האוניברסיטה באופן מסודר. אבל בתנאי: אם אנו נהיה הבונים שלה, הקשורים אליה, אם נקבל עלינו עול קיומה, לכל-הפחות באותה המדה שיש לנו צורך בה. כל זמן שיבואו כספים רק מחו"ל, אין תקוה שהאוניברסיטה תיהפך למה שאנו מקוים שתהיה.

ואל-נא יאמרו שאפשר היה לדחות את פתיחת האוניברסיטה, כי יש לנו דאגות יותר חשובות: דאגת העליה וכו'. זה לא נכון! אנחנו לא נכבוש את ארץ ישראל בחניתותיהם ובכחם של האנגלים, כי אם בתרבות אמתית.

הזיווג, כידוע, נקרא אצלנו בשם ידיעה. בעל הארץ הוא גם כן זה היודע את הארץ ויודע להשתמש בכוחותיה. מכאן הבטוי: “יש בעלים בארץ”. ועל-ידי ידיעה קונים. הנסיון שרכשנו לנו בחו“ל לא יצלח. כאן אי-אפשר להעביר פרופיסורים חקלאיים מחו”ל, אם גם במדעי החקלאות יש בודאי דברים משותפים לגבי כל ארץ. אנו צריכים ללמוד פה הכל מחדש. וזכות גדולה תהיה זאת לנו, אם בזה נהיה אנו פה הראשונים. התרבות היא שאיפה למדרגות עליונות, אבל לא הן הנותנות את זכות ההנאה מאוצרות הארץ – זכות הנאה קונים הודות למכשולים של “מעשה בראשית”. לכל מדינה באנו באמצע. בני המדינה התחילו, עברו את כל דרך הסכנות, חבלי-היצירה הראשונים, וזה מה שנותן זכות אדנות על הנכסים, אבל אם באים באמצע, כשהנכסים התחילו – אז נקראים: פאראזיטים, אפילו אם משתתפים בנאמנות בעבודה. אם אתם גומרים אוניברסיטה של זרים, השתמשתם במכשירים זרים ואפילו בבתים זרים, יש רשות לאלה לראות בכם פאראזיטים. ולנו פה ניתן האושר להיות המתחילים.

אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית קבלה על עצמה לעשות את הקבוץ הארצישראלי לבעל-הבית היחידי על האוניברסיטה ועלינו לקבל על עצמנו גם את התקציב. זה צריך להיות לכבוד לנו, לקוות להיות בוני התרבות העליונה בא"י. גם את לבו של ווייצמן ממלאת האוניברסיטה, מחוץ לדאגות האחרות, אף הוא מאמין, כי על ידי כיבוש המדע נכבוש את הארץ. צריכים אנו לבנות אותה, לרכז את הכוחות המדעיים היותר טובים, זהו שיכריע גם את הגורל שלנו גם בתור עם בעל שם ומעמד בעולם התרבותי. העליון שבתפקידים שלנו הוא – תפקיד החנוך, ובאוניברסיטה קשור גם כל החנוך של בתי-ספרנו. כאן גם יחתך גורלנו הפוליטי – על ידי יחסנו למדע ולתרבות שלנו בארץ ישראל.

(באספה בירושלים “למען הבימה”, בתמוז תרפ"ח)

איני מומחה לעניני תיאטרון. איני חושב את התיאטרון לדבר שהוא צורך ראשון; איני עוסק בענינים צבוריים בכלל – ואם אחרי כל אלה נכנסתי ראשי ורובי לעניני “הבימה”, הרי הסבה לכך היא מפני שהכרתי את המוסד הזה מראשית התהוותו ומאז נקשרתי אליו בקשר אמיץ.

“הבימה”, שאת חבריה אני חושב לשליחי האומה, הראתה בימי האפלה במוסקבה מסירת נפש ממש בעד הלשון העברית ובעד זכות קיומה. ימים של קדוש השם היו הימים האלה, כשהתעורר וכוח בשאלת הלשון העברית, שנגדה יצאו צוררי-ישראל משלנו, כלומר היהודים מהיבסקציה, ולעומת זה למדו עליה זכות הרבה לא יהודים. הסופר הרוסי וויאדיסלב איבנוב דבר בשאלה זו דברים כאלה שהיו ראויים להשמע מפי אחד-העם ז“ל, והגורם לכך היתה “הבימה”. במוסד זה מצאתי אש קודש, חום נפש וחיבה גדולה לעבודה. ממש אותן המעלות שמצאתי בשעתי בישיבת וולוזין.. כל כלי שנוצר עליו מצד מתנגדיה לא הצליח. הוא היה ה”מסדה“, המצודה היחידה של מלחמת היהודים בצורריהם לקיומם הרוחני. כח כזה אי-אפשר שלא יהיה פורה, ואני זוכר להם את חסד-נעוריהם. איני חושב שהתיאטרון בכלל נוצר לשעשועים, לדעתי, יש בו טעם הרבה יותר עמוק. איני מסכים גם לדעה שהתיאטרון נוצר ע”י היונים, עוד הנביאים שלנו השתמשו בצורה של חזיונות, כדי להטיף את נבואותיהם. איני מבקר אמנותי, אבל אני סומך על התהלות והתשבחות שפזרו ל“הבימה” מבקרים מומחים בחוץ-לארץ, בכל מקום בואם הנחילו כבוד לאמנות העברית. אכן גם אחרי התהלות והתשבחות אין בחורי ישראל אלה מתפנקים במה שיש, אלא הם מחפשי-דרכים, הם רוצים בהשתלמות אמנותית יתרה. כדי שהתיאטרון העברי יעמוד בגובה גדול משל אחרים.

יש מימרא ש“עתידים שרי יהודה בא”י ללמד לאומות העולם תורה בבתי תיאטראות וקרקסאות שלהם" – ולפי שעה צריכים אנו ללמוד מאומות העולם. המורה הראשון של “הבימה” היה ווכטנגוב ז“ל, והוא נתיהד בתוך החבורה, והלואי שהיו לנו הרבה יהודים כ”גוי" זה. עכשיו תלמד “הבימה” תורה מעוד “גוי” ה' דיקי, העומד לבוא בקרוב לא“י לשם כך. איני חושש: אנו ניהד גם אותו… בתוך שאר הדברים, שאנו זוכים לבנות בביתנו הלאומי צריך להיות גם התיאטרון העברי, ומי כ”הבימה" מסוגלת לכך? אם ניתן לה לצאת לחוץ-לארץ, יהיה הדבר שערוריה לאומית גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, כי מה יאמרו הגויים? מוסקבה פרנסה תיאטרון עברי – וארץ-ישראל לא. אין ערוך להתועלת הגדולה שמוסד זה הביא ומביא להפצת הרעיון הא“י והלשון העברית. מאות אגיטטורים לא ישתוו לו בעבודה זו. ועד כמה אנו זקוקים להפצת הלשון העברית, לשון עברית אמתית אפילו בא”י, תוכיח לנו האוניברסיטה העברית עם פרופסורים אחדים משלה, המרצים בלשון עברית רצוצה, שבורה ומגומגמת שהיא לנו לחרפה ולסמן דלות. עם שלשונו מגומגמת הוא כולו מגומגם…

כל רעיון ורעיון מתגלגל ובא, אמנם בדרך מעבר, לאותו הדבר הנקרא “מטבע” שעל ידו אפשר להוציא את הרעיון אל הפועל. וגם “הבימה” זקוקה לזה ועלינו להמציא לה, כדי שתוכל להשאר בא"י, שלה שאפה מראשית יצירתה.

(שיחה על “הבימה” בחוג הבימה בירושלים, כ“ט בניסן תרצ”ג)

אני רוצה ליחד את דבורי רק על “הבימה” כמו שראיתיה מתחלתה ועד היום הזה, על דרכה הקשה והכבד ועל ערכה; ואולי גם יעלה בידי לסמן בראשי קוים את עתידה הקרוב עד כמה שאפשר לדון מן הקודם על המאוחר, מן ההווה והעבר על העתיד.

האמנות הדרמטית בישראל היא צעירה מאד. אין צורך להכנס לפני ולפנים בסוגיה זו, אם כבר יש בספרותנו העתיקה שרשים לאמנות זו אם אין. כפי שאתם יודעים, יש מתאמצים למצוא עקבות הדרמה גם בתנ“ך. יש המוצאים אותה בספר “איוב”, ויש המחפשים אותה אפילו ב”שיר השירים“, ויש הרואים כמעט את כל החלק הספורי בתנ”ך כמין ספרות דרמטית, כי באמת כמעט רוב הספורים הם שיחות ודיאלוגים, וצריכים לראות את ה“ויאמר”, “ותאמר”, “ויען” רק כמין מימרות המסוגרות בין שיחה לשיחה.

על כל פנים, הענין עתיק יותר מדי ואינני רוצה לנגוע בו. יש הרוצים למצוא אפילו בחזיונות הנביאים ובמפעליהם עקבות וסימנים של משחק דרמטי, והם נסמכים על פרקים שונים ב“יחזקאל”, ב“ישעיהו”, ב“ירמיהו”, ששם מצורפים המונולוגים, ופעמים גם הדיאלוגים של הנביאים, למעשים ועלילות. יש המוצאים שם אפילו את התפאורה וכל מכשיריה. למשל ב“יחזקאל”, כמו שכבר כתבתי על זה במקום אחר, תמצאו גם ציור העיר ירושלים חקוקה על הלבנים, חתירה מתחת לקיר, לבישת כל גולה, כאילו יש כאן כלים של משחק, והנביא מגשים ומסמל במעשים את חזיונותיו. באמצעים כאלה השתמשו גם יתר הנביאים בשאתם משא לפני העם. כל הענינים הללו מזכירים לנו משהו מן הדרמה, מן המשחק. ע“י כך חיזק הנביא והגביר את פעולת דבריו ואת הרושם שלו על הקהל הגדול. ואם תזכרו שיחד עם החזיונות היתה גם נגינה – הרי חבר הנביאים היו מנגנים בכלים שונים – כמעט שתּמצאו כאן את יסודות התיאטרון המודרני ביותר, שיחד עם המשחק יש בו גם קצת מוסיקה. גם הקהל של אותם הזמנים יש שהיה בא לשמוע את חזיונות הנביאים לשם בלוי זמן, כמו שבאים בימינו פעמים לתיאטרון שהוא מכוון לשעשע את הקהל. והנביא מתאונן על זה ואומר: הן באים אלי כבוא אל מיטיב נגן, יפה קול, לשמוע שירי עגבים. כפי הנראה, היו מנהגים כאלה, ורבים היו באים להתענג על דברי החוזה שהוא היה גם יפה קול ומיטיב נגן ומשתמש פעמים לשם משל גם בשירי עגבים. הרי תמצאו משלים ב”יחזקאל", שיש בהם גם מן האלמנט הזה.

אך אינני רוצה להכנס בפרטי הענין הזה. אני רוצה לדבר על התיאטרון בזמננו. התיאטרון המודרני בישראל הוא בלי ספק נטע צעיר ורך מאד. בזמן האחרון נמצאו אמנם חזיונות ומחזות בלשון העברית מתקופות קודמות. בידי יש כתב יד מלפני 300 שנה, בערך, קומדיה העולה, לפי טעמי, בתכנה ובצורתה וגם בסגנונה על הקומדיות הראשונות מאותו הסוג, שנכתבו בלשון יהודית ע“י גולדפדן וחבריו הקרובים אליו בזמן. הקומדיה הזאת נכתבה ע”י משחק עברי מפורסם באיטליה, ליאון היהודי (כך הוא נקרא). עד היום הזה לא נודע שהוא כתב גם מחזות בעברית. הוא הניח אחריו הרבה מחזות באיטלקית. היה משחק בחצר המלך וברוב התיאטרונים הגדולים באיטליה. אבל היה כותב פעמים גם עברית. צונץ מזכיר גם קצת שירים הידועים ממנו בעברית. אותו המחזה שנמצא בזמן האחרון ראוי אולי בקצת סטיליזציה ושנויים לעלות על הבמה גם בזמננו. וכמדומני שגם ה“בימה” תיטיב לעשות אם תנסה את כחה בכך.

יש להזכיר בקשר עם זה גם את המחזות שכתב הרב הגדול והאיש המופלא יהודה אריה די מודינא. הרב הזה כתב מחזות באיטלקית: קומדיות, כמו שהוא מספר באבטוביאוגרפיה שלו. הוא בעצמו היה מבקר את התיאטרונים ורואה איך מציגים את מחזותיו. נשמרה חליפת מכתבים, בהם הוא כותב לידידיו שיכינו לו כרטיסים, כדי שיראה בעיניו איך מציגים את חזיונותיו.

היהודים היו מצויים בלי ספק אצל התיאטרון גם במאות הקודמות. אבל, כאמור, אינני רוצה להכנס בהיסטוריה, אלא מדבר אני על התיאטרון בזמננו. זוהי אמנות צעירה מאד, ביחוד התיאטרון העברי. עודני זוכר את התקופה של התיאטרון היהודי, הגולדפדני. הייתי אז ילד ונער. זכורה לנו המדרגה הנמוכה שעמד עליה התיאטרון הזה. אולם יש לגולדפדן זכות גדולה, שהוא חידש בישראל את ענין התיאטרון.

אין להביא בחשבון את ה“יוספס-שפיעל” וה“פורים-שפיעל” וכל מיני משחקים כיוצא בהם שהיו פרימיטיביים בתכלית (אני עוד ראיתי אותם בישיבת וולוזין). הצעד הראשון של התיאטרון היה זה של גולדפדן, והוא הכניס את הפולקלור העברי לתוך התיאטרון והגשים אותו לפי כוחו במדה שיכולה היתה לספק את הטעם של זמנו, והוא היוצר של התיאטרון היהודי בזמן החדש.

כדרגה השניה בהתפתחות התיאטרון היהודי אפשר לחשוב את התיאטרון של גורדין, שהוא כבר התקרב לצורה ספרותית והעלה את התיאטרון עוד מדרגה אחת והכניס לתוכו לא רק את הפולקלור היהודי, אלא גם את האטנוגרפיה, את חיי ההוי, ומתוך תביעות כמעט אמנותיות-ספרותיות.

זהו על כל פנים מראה התיאטרון לפני התקופה החדשה. אז כבר נתגלו כשרונות מסוימים גם בין המשחקים שנעשו ראויים לשם זה, והתיאטרון – אפשר לומר – נכנס לספירה של תרבות. קמו באידית משחקים ידועים טובים. ואם אפשר לומר שהתיאטרון של גולדפדן נמצא במרתף התחתון, הרי התיאטרון הזה עדיין היה במדה רבה פרימיטיבי ולא הביא לנו אמנים גדולים. הוא היה כולו אטנוגרפי ולא נכנס עוד אל הספירה של האמנות האמתית.

והנה זוכר אני גם את המומנט השלישי, כשנעשו הנסיונות הראשונים, החפושים הראשונים והגישושים להפוך את התיאטרון באידית לתיאטרון אמנותי, וכך היו אלה בעלי הנסיונות קוראים את נסיונותיהם השונים. כל אחד צרף לנסיון שלו את המלה “אמנות”: תיאטרון אמנותי, סטודיה אמנותית, כל מיני שמות נצטרפו לתואר “אמנותי”, בשל הרצון להפוך את התיאטרון לאמנותי. אבל היה זה רצון בלי יכולת, בלי כוח-הגשמה.

אני זוכר, למשל, את הנסיון של פרץ הירשביין, שהייתי עד ראיה לו במשך זמן רב.

כל אלה היו פרטנזיות, תביעות של אמנות בלי אמנות, פשוט מחוסר אסכולה, מחוסר משחקים בעלי כשרונות ובעלי ידיעה ומחוסר כל. התיאטרון היהודי נולד בעוני, גם העומדים בראשו לא ידעו מה זה תיאטרון ולא הבינו מה זאת דרמה. היה להם רצון טוב. ותעמוד להם גם זכות זו, מפני שפעמים גם רצון, כשהוא מתגבש, יש בו משום דחיפה. יש לו איזה ערך, גם אם אין אתו יכולת.

והנה ביום אחד אני שומע על “הבימה”. דרך אגב, אם אין הזכרון מטעה אותי, נפגשתי גם עם צמח, שהוא עמד אז בראש אגודת “הבימה” בתקופה שלפני מתן הבימה האמתית, בתקופה של החפושים והגשושים, בזמן אחד עם התיאטרון של פרץ הירשביין; והוא היה דומה להירשביין ברצונו וגם בחוסר יכלתו, גם הוא העלה חרס בידו. באחד מימי הקונגרס הציוני עלה על הבמה ודבר דברים על התיאטרון העברי. לא עשה שום רושם בדבריו. הם העידו יותר על הרצון מאשר על היכולת. והנה גרם לי מזלי להתגלגל למוסקבה לפני צאתי לחו“ל כדי לבוא לארץ-ישראל. כבר מרחוק שמעתי נפלאות על מעשי “הבימה”. ספרו, כי יש שם קבוצה המכינה תיאטרון בשם “הבימה” והיא נחשבת לסטודיה של התיאטרון האמנותי המוסקבאי. ותיאטרון זה היה באמת תיאטרון אמנותי, אולי התיאטרון האמנותי ביותר שבכל העולם כולו. ו”הבימה" היא סטודיה על-יד אותו התיאטרון האמנותי. עומדים בראש “הבימה” גם סטניסלבסקי – הוא היה המדריך, המשפיע, מורה הדרך – וגם איזה גוי ארמני, ווכטנגוב, ועוד כמדומה שני גויים. שלשה גויים התרוצצו בבטן “הבימה” והגדול מהם היה ווכטנגוב. הם הבינו את “הדבוק”, ולצורך זה המציאו אלי לתרגום עברי את “הדבוק” ברוסית ובאידית מאנ-סקי, עליו השלום. גם אנ-סקי עצמו, שנזדמן אז לאודיסה, בקש ממני רחמים שאתרגם לו את “הדבוק”: מובטח הוא שיעלו אותו בתיאטרון של סטניסלבסקי ברוסית, אבל, אומר הוא, יש במוסקבה גם קבוצה עברית. הם רוצים להעלות את המחזה גם בעברית. לשם זה הוא מבקש תרגום.

אומר לכם את האמת, בלי אמונה יתרה ובלי חשק רב נגשתי לדבר. עשיתי את רצונו מתוך ידידות. בעיני לא מצא המחזה הזה חן ביותר. לא כחדתי זאת מעם המחבר עצמו. הוא הקריא את המחזה בקיוב לפני קהל, וכשנזדמנתי לשם בקש שאחוה את דעתי על מעשה ידיו. אמרתי לו בפני הקהל: יש לי רושם שאתה כמאסף של פולקלור חזרת על כל האשפתות, לקטת משם שברי פולקלור ועשית מעשי חייט שמצרף מ“יתור” של כל מיני בגדים כל מיני מטליות, תופר אותן ועושה שמיכת צבעונין… ואמרתי לו עוד בדרך הלצה: מה זה פולקלור? מה ההבדל בין פולקלור ליצירה לאומית? הרי גם בפולקלור יש יצירה, אבל יצירה לאומית גדולה, אמתית, היא בבחינת בשר ודם; פולקלור – זהו בחינת צפרנים ושערות. גם הן חלק מן הגוף, ועקירתן ודאי גורמת לו צער וכאב, אבל קציצתן – אין בה משום כאב לגוף. אדרבה, כל מה שהן גדלות ורבות, הן מכבידות על הגוף וטעונות מזמן לזמן קציצה והפחתה. תספורת שער ונטילת צפרנים מערב שבת לערב שבת מדה יפה היא לגוף. גם אבשלום, שנתגאה בשערו, נאמר בו: כי כבד עליו וגלחו. ואף על פי כן, מאחר שהצפרנים היו מחוברות פעם אחת לגוף ויונקות ממנו, חסו חכמים גם עליהן, ואמרו: הזורקן לאשפה – רשע, אלא יש לנהוג בהן גניזה. ולפי אמונת ההמון, מי שזרק את צפרניו הנטולות לאשפה נקנסת עליו לאחר מותו תעיה ב“עולם התהו” ועליו לחזר על כל האשפתות וללקט משם אחת לאחת את כל הצפרנים המושלכות על ידו בחייו. לאותו בן “עולם התהו” דמיתיך, אנ-סקי! כל ימיך עבדת בתוך הגויים (אנ-סקי היה כביכול סופר גוי, כתב רוסית על השאלות האגרריות אצל האכרים הרוסיים וכיוצא בזה), בסוף ימיך כשהיית כבר חצי מת, באת אלינו אל היהודים ונגזר עליך לנוע על האשפתות ולאסוף את הפולקלור, ומלקוטיך יצא “הדבוק”.

אתם יכולים לראות מזה מה היתה דעתי על “הדבוק”. וכשאנ-סקי אמר לי, שהתיאטרון האמנותי המוסקבאי רוצה להעלות את הדבר הזה, לא יכולתי לתאר לי בשום פנים איך הגויים הללו ימלאו את התפקידים במחזה: “הרבי” על כל גבאיו וחסידיו. מה פנים, צורה ולבוש יקבל הדבר, בעוונותינו הרבים, כשיָראו זאת הגויים. אבל נעשה נס, והגויים לא קבלו עליהם את התפקידים, הם אמרו שהם באמת אינם בטוחים בכחם. ועל-פי הצעת סטניסלבסקי, או מישהו אחר, הובא המחזה הזה ל“הבימה”: – יָראו המשחקים היהודים, – שבאמת היו אז עוד תלמידים ולא משחקים – יראו הם את כחם בדבר זה. מתחילה ניסו את כוחם ב“היהודי הנצחי”, שנשתנה אף הוא בכמה נוסחאות, ובעוד דברים אחרים קטנים של אש ופרץ. אבל כאן, ב“דבוק”, היו צריכים לערוך את המערכה הגדולה והכבדה, כדי להראות את כוחם. והנה באתי למוסקבה בעצם פריחתם של אנשי “הבימה”, בעצם רתיחתם וגם בעצם צרתם. מי שלא טעם את טעם הימים ההם הוא לא יוכל להעלותם על הדעת. האנשים היו רעבים ללחם לפי פשוטן של המלים. הם קבלו איזו תמיכות מצד הממשלה, אולם אלה לא הספיקו ללחם צר ומים לחץ. וגם זאת השיגו אחרי מלחמות קשות ואיומות, מפני שדוקא היהודים, ה“יבסקציה”, נלחמו באכזריות נגד “הבימה”: הם דרשו שהממשלה תמחוק את “הבימה” מרשימת התיאטרונים הנתמכים על ידה. והגויים נלחמו ל“הבימה”, על קיומה. מראשי הלוחמים בעד “הבימה” היה מיניסטר ההשכלה לונצ’רסקי, גורקי, סטאניסלבסקי והסופר המשורר: וויאצ’יסלב-איבנוב ושאר ראשי הסופרים והאמנים. הם נלחמו בכוח ובגבורה כאריות לזכות “הבימה”, והיהודים נלחמו כנגד “הבימה”. וצריכים להזכיר את זכותו של מיסד “הבימה” צמח. הוא עמד כצור איתן. הזכות הזאת לא תשכח לו לעולם. זאת היא זכות היסטורית. במובן הלאומי, היה למלחמת הבימה על קיומה גם ערך סמלי, מפני ש“הבימה” היתה אי בודד, האי היחידי שנשאר מן המבול ששטף וסחף בעברה ובחמת זעם את כל השתילים העבריים. כל השרידים נעקרו מן השורש, ו“הבימה” היא לבדה, יחידה עמדה על נפשה ונלחמה על קיומה ונצחה. על אף כל שונאיה וצורריה נשארה עומדת על עמדתה עד הרגע האחרון, עד שעזבה את רוסיה, עד שלא יכלה עוד לעמוד, מפני שלא נשאר לה עוד קהל עברי.

אמנם, גם הקהל שאינו עברי היה בא למאות ולאלפים לראות בהצגות “הבימה”. גורקי היה שופך דמעות בשעה שהציגו את “היהודי הנצחי”. התיאטרון העברי הוכיח כי באמנות אמתית אין צורך גמור להבין את הלשון; יש לשון מיוחדת לאמנות שכל איש בעולם מבין אותה. ובאמת, “הבימה” עשתה רושם כביר גם על אלה שלא הבינו את הלשון, כמו שהוכיחה זאת אחר-כך בעברה גם בארצות אירופה. הקהל באיטליה נשא את אנשי “הבימה” על כפים אף-על-פי שלא הבין אף מלה אחת בעברית.

והנה כשאני באתי למוסקבה עמדה אז “הבימה” בסוף הכנת “הדבוק”. הטיוטה כבר נעשתה. שתי המערכות היו כבר גמורות ואני הייתי יושב שם במשך שלשה חדשים כמעט יום יום ורואה בעבודתם, ביחד עם ווכטנגוב זה, שהיה מאחר בלילות על שלש ועד ארבע שעות אחרי חצות. אני יגעתי, כמובן, – הגוף דרש תפקידו – והם עוד נשארו. הוגד לי, שהיו עובדים עד שמונה שעות בבוקר.

יש שעות ורגעים כאלה בחיים שאינם נשנים. בדרך לפני בואי לשיחה זו דברתי עם בן-לויתי על ההרגשות הבאות מתוך קריאת הספרים הראשונים בימי הילדות, ביחוד אצלנו, בני החדר, בית המדרש והישיבה, כשנזדמנו לנו בראשונה הספרים כגון “אהבת ציון”, “אשמת שומרון” ואפילו זה התרגום “מסתרי פריז”. אמרתי, שעד היום, כמדומני, אין בספרות תאור אמנותי נאמן על מאורעי הנפש של בעלי הקריאות הראשונות. כל מה שכתבו הסופרים על מתיקות “המים הגנובים”, על הילדים והבחורים בשעה שהיו קוראים ספרי-השכלה בגנבה – אין בהם עדיין תאור אמתי של המציאות. בני הדור החדש שלנו לא יטעמו, כמדומה, לעולם את הטעם הזה ולא יחיו על הספר חיים עמוקים ונעלמים כל-כך כמו שחיינו אנחנו. הדבר לא ניתן כלל להתבאר אלא ע"י פייטן שישוב ויחיה עוד הפעם את המומנטים הללו. דבר זה אפשר לאמר גם על ימי “הבימה” הראשונים.

איני יודע אם היה זה חלום, שגעון או שכרון. אולי בתוך המסבות המשונות של המהפכה במוסקבה על כל התהפוכות שהיו בחיים, שתתה גם “הבימה” את כוס השכרון והשכירה את זולתה. אינני יודע אם בעלי “הבימה” יזכו עוד לחדשים ולימים כיוצא באלה. קשה לתאר זאת בשיחת פה ואפילו בכתב מה שנעשה שם. ואני אומר לכם, שנעשה אז נס גדול. היתה הרגשה שהנה קם תיאטרון עברי, לאחר שעברו כמדומני כששים שנה מימי התיאטרון הראשון, היהודי, של גולדפדן. הנה קם תיאטרון עברי, כלומר תיאטרון בלשון שלא היתה חיה, ביחוד ברוסיה. היה רק נסיון של שנים אחדות לדבור עברי, דבור קלוש ובחוגים צרים, והדבור הזה לא היה פופולרי ביותר, וסוף כל סוף היתה זאת שפת ספרים ולא שפה חיה. והנה גרם המזל, שקפיצת-הנמר לתיאטרון האמנותי היהודי – אולי נכון יותר, לתיאטרון הישראלי בכלל, לאמנות הדרמתית שלנו בכלל, – קפיצת העליה הראשונה זכתה בה דוקא “הבימה”. שמעתי על תיאטרונים אמנותיים יהודים באמריקה. נזדמן לי גם אח"כ לראותם כשהייתי שם. למשל התיאטרון של שורץ, שהוא נחשב כבר לתיאטרון בעל מדרגה אמנותית חשובה. שחקו שם משחקים בעלי כשרונות טובים. אבל היתה הרגשה אחרת לכל מי שראה משחק “הבימה” בשעה שווכטנגוב העלה את “הדבוק” על הבמה.

יש לזכור כי התיאטרון בכלל, וגם זה של סטאניסלבסקי, היה עוד ריאליסטי במלוא מובן המילה, אופן-ההצגה של “הדבוק” ע"י “הבימה” – היה עוד חדש לגמרי, ומחוץ לכל מסגרת ושגרה. דרך הצגה זאת היתה מיוחדת לווכטנגוב, שהיה תלמיד הסטודיה של סטאניסלבסקי ובחר לו דרך זו לעצמו. ואני צריך לאמר לכם דרך אגב, שלפי טעמי הפרטי נעים לי יותר התיאטרון האמנותי, הריאליסטי, בלי גודש הצבעים וההעויות של גרוטסק, – בכל זאת, המשחק של “הבימה” הכריע את כל הבא בגבולו, ובבת אחת בלי שום משא-ומתן שכלי, בלי שום דין ודברים הכריע את האדם בכוח עצמו, מאליו באמתותו הפנימית.

ואינני יודע, אם גרם לכך הכשרון האמיץ והחזק של כמה משחקים, ואולי גרם לכך גם תוכן הדרמה. אולי היתה זאת האכסטזה וההתלהבות הכבירה. יש משהו באכסטזה אמתית, אכסטזה לא מעושה ולא חולנית, אלא אמתית הנובעת מאיזה מעין של אש נעלם, שהיא מתיכה כל מה שנופל לתוכה ומהפכת גם סיגים לזהב. לפעמים אנחנו קוראים פרק בתנ"ך שקשה לדעת פרוש המלים בו, קשה להבין כל מלה בפני עצמה, לא ברור הרעיון של כל משפט בפני עצמו, אבל אנחנו נסחפים באיזה כוח של אש נעלמה, ופתאם והנה אחזה האש גם בנו, והכל מורגש ומבואר גם בלי באור. כל ישותנו בוערת ונתכת עם המלים יחד. אין סתום ואין עמום בהן – “הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני.” והנה האכסטזה הזאת, הרצון שהפך ליכולת, האמונה הכבירה הזאת היא שסחפה את כל מי שבא בגבול התיאטרון הזה והכריע אותו. והאמינו בתיאטרון הזה, במשחקים, בדרמה. האמינו. כך היה הדבר בהצגת “הדבוק”, כך בהצגת “היהודי הנצחי”. וכך גם ביחס ליתר הדברים שהוצגו.

אבל אלה היו ירחי הדבש. בעלי “הבימה” ראו את עצמם כפרחי כהונה שמקדישים את עצמם לעבודת הקודש. ואני זוכר גם את ההימנון שהם שרו אז. גם-כן דברים לא כל-כך חשובים. כמדומה לי, שצמח עצמו או מישהו, איזה חרזן אחר, חיבר מיני חרוזים על-פי סדר א“ב: “התקדשו, הטהרו לעבודת “הבימה”, בחורים”. אינני זוכר היטב את המלים, – מלים סתם. אבל צריך היה לראות איך שרו את המלים הללו. ממש היתה אש מלהטת סביבם. ואני בעצמי הייתי בוער ביניהם כאש להבה. יחד אתם היינו כולנו לפידי אש בוערים כל שלושת החדשים, ויש רק לתמוה איך לא נשרפו כולם לאפר. והנה גרם מזלם לעשות יחד, ע”י מאמץ רוחני, קפיצה למדרגה עליונה, שאולי בזמן ההוא, לפי ערך כל המדרגות שקדמו לה, היתה המדרגה העליונה ביותר של תיאטרון אמנותי.

ואני רוצה לאמר לכם גם זאת: אולי היה דוקא במומנט הראשון, באותם החדשים, משהו שהעלה אותם. אין ספק שעכשיו הם יותר אמנים מאשר היו אז. סוף כל סוף הרגל, לימוד, בית-מדרש, כמה וכמה שנים של עבודה, נזדכך הטעם שלהם, גם חופש קנו לעצמם – כל המדות הנצרכות לאמנות; אבל לבי אומר לי, כי אותם החדשים היו היותר אמתיים בעבודתם והם היו רמז למה שיבוא אחר-כך. העבּר במעי אמו, המלאך מלמדו תורה ונר דולק על ראשו והוא צופה מסוף העולם ועד סופו. ורק לאחר שהוא נולד, לאחר שהוא יוצא ממעי אמו, בא המלאך וסוטר לו על פיו והוא שוכח את כל התורה שלמד; וכל המאמצים שלו בכל ימי חייו הם לזכור עוד הפעם את התורה הזאת ששכח אותה, עד שהוא מחדש אותה שוב בזכרונו. ישנה אידיאה – אני קורא לזה משכן של אש, מנורה של אש, שקל של אש (אתם יודעים שמשה לא ידע מה דמות שלשה אלה. והראה לו אלהים דמויות של אש ואמר לו: כזה ראה ועשה). זהו הסמל על האידיאה השלמה שהאדם רוצה ליצור, זה נדלק במוחו רגע אחד כמין יצירה של אש. זה רק ברק בן-רגע, ואחר-כך כל העמל של האמן הוא לתפוס את האידיאה של אש הזאת, כדי להגשים אותה בתוך היצירה; וכאן מתחילה העבודה של האמן. הזריחה, ההברקה היא רק רגע אחד, ואחר-כך האדם מתאמץ לרתום את האידיאה-של-אש למרכבתו, וכל מה שהוא עושה ומתאמץ אינו אלא כדי להכניס לתוך עבודתו ויצירתו מן אותה ההברקה.

באותם החדשים זרחה להם, לאנשי “הבימה”, האידיאה של התיאטרון העברי, איך הוא צריך להיות. התיאטרון העברי צריך להיות בעיקר כתיאטרון של פתוס נבואי, פתוס של קדושה ויחס של קדושה. לוּ ראיתם את היהודים הללו במוסקבה. אפילו גוי כשנכנס למחיצתם נהפך לאחר, הוא היה לגוי מעולם אחר. ווכטנגוב עצמו אמר לי: “אני עובד עוד בסטודיות אחרות ועם תלמידים אחרים, אולם כשאני נכנס למקום זה, אני משתגע, אני נהפך לאיש אחר.” כך אמר גם גורקי: “מה הקסם הגדול בבית הקטן הזה; כשאדם רוצה לנוח, להגיע למעט שלות נפש מתוך כל מהומת החיים, הוא צריך להכנס לבית הזה והוא כבר נמצא בעולם אחר לגמרי”. היה משהו מיוחד אצל הבחורים הללו. הם תפסו באיזה אינסטינקט פנימי את ההבדל בין התיאטרון העברי ובין תיאטרון סתם, בין תיאטרון אחר. משהו נפלא היה אצלם. אינני זוכר אפילו רגע אחד של קלות-ראש בהם, זו שהיא מצויה בין אמנים ובין אנשי תיאטרון. כמעט שבתוך הספירה שלהם ובתוך החוג שלהם נשכח אותו התיאטרון מסוג השעשועים, מסוג של בלוי זמן ושל צחוק וקלות-ראש. הם שוחחו ביניהם על הצורך גם בקומדיה עברית. אבל גם כשקראו בשם קומדיה נתכוונו כלפי קומדיה אחרת לגמרי. קומדיה זו שנתכוונו לה וחלמו עליה היתה שייכת לכל הסוגיה שלהם; הם נתכוונו כלפי קומדיה של אש, של פתוס והתלהבות. אף זו מסגולות היהודי. היכול גוי להבין, איך לומדים, למשל, מתמטיקה או ענין שכלי אחר, ידיעת הטבע וחימיה, ובשעת הלמוד הזה יהיה האיש כולו נלהב, מזמר ומתנועע, כאילו הוא מתפלל? מה זה “שור שנגח את הפרה”? זהו ענין יורידי, ענין שכלי, כמו חשבון וחכמת הטבע. והנה תכנסו לישיבה שלומדים בה 300 בחורים ותשמעו איך הם לומדים. זוהי מין תזמורת של 300 כלי-זמר, שכל אחד מהם מנגן את הנגון המיוחד לו וכולם מצטרפים לאיזו תזמורת כללית. תמצאו שם אנשים שועשים שם תנועות של דבקות כמו בשעת תפלה ופיוט, כגון באמירת: “ונתנה תוקף” או “אמרו לאלהים”, וכיוצא באלה. אנשים לומדים ענין שכלי ובוערים כולם באש. לומדים ושרים. “זמירות היו לי חוקיך” – כמו שאומר בעל התהלים. היהודים יכלו להפוך את החוקים לזמירות, לתפלה ולפיוט. וכך עשו גם אנשי “הבימה”. הם הפכו את התיאטרון לחזון נשגב, לפתוס גבוה, לזמירה, לתפלה, הוא היה להם כמעט לנבואה ולחזון.

ואני בטוח, כי יש אמת עברית יהודית גדולה בתפיסה זו של תיאטרון “הבימה”. אינני יודע, אם ביד כל אחד ממשחקי הבימה עולה לחדש בשלמות ולהקים בשלמות את התפיסה השאת במשחקו. בודאי יבואו לה – וכבר באו לה – סטיות הצדה, היא תסור הצדה תחת השפעות שונות. הרי בני אדם הם, בשר ודם, ולא בקו ישר יעברו את הדרך הזאת. אבל אם בדרך כלל ישארו נאמנים לנפשם, לרגש לבם, לאינסטינקט העברי שלהם ולתפיסה הראשונה הזאת, שהקדישה אותם לענויים וליסורים – והם במשך שנים אחדות נתנו את צוארם בעול כבד של יסורים בלתי אנושיים – הרי השיגו משהו. ואני אומר, כי רק לשם דבר קדוש ונעלה ומוסרי רב-ערך יש כוח בבני-אדם לסבול. לשם תיאטרון של שעשועים לא היו יכולים לעמוד בנסיונם. ואני יודע כי הניצוץ הזה עדיין עומם ובוער בקרבם ודרך כל הסטיות עדיין הם שואפים אל התיאטרון העברי האמתי, שלדעתי הוא מוכרח וצריך להיות ביסודו נבואי וחזיוני. וכשם שהנביאים השתמשו באמצעים תיאטרליים, כך צריך התיאטרון להתכוון כלפי מטרות נבואיות וחזיוניות. התיאטרון צריך לגלות ולהעלות לפני הקהל העברי במומנטים אחראיים ביותר את האמת. אינני אומר שהתיאטרון צריך להיות טנדציוזי ומוסרי מראש. הוא צריך להשאר אמנותי. אבל ה“אמנות” היא בת-שורש אחד עם “אמת” – והאמת היא תמיד גם יפה, גם מוסרית וגם מועילה. האמנות צריכה לתת את המבע לאמת החיים, לאמת המוסרית, לאמת האסתתית, לאמת ההגיונית והשכלית, והיא צריכה גם להתגלות במומנטים חשובים ביותר בחיי האומה כמו שנתגלתה הנבואה. היא צריכה להיות גם לאומית ולשמש את הענינים ואת האינטרסים הלאומיים באותה המדה ובאותה הכוונה כמו ששימשו אותם הנביאים. והתיאטרון הכללי הזה, התיאטרון שבאמנות, צריך להתמלא תוכן לאומי עברי במובנן היותר נעלה של המלים האלה. ובדרך זאת צריכים להיות החפושים.

איך להגיע לתפקיד זה, איך לעשות את התיאטרון למכשיר עליון שישמש את המצפון הלאומי בכל הצורות, ולא רק במומנטים של סכנה חיצונית בולטת – יש מומנטים של סכנה גם בזמנים של שלום ושלוה. דוקא בזמנים של סכנה חיצונית ישנה התעוררות באומה, התעוררות מוסרית, מתחדד אז הרגש המוסרי של האומה, אבל בימי שלוה קהה, נפגם הרגש הזה. והנה האמנות התיאטרונית צריכה להתכוון לעורר את הרגש המוסרי הזה, רגש האמת של האומה בימי שובע ושלוה, לעמוד על הסכנה של תרדמת המצפון הלאומי, לעורר אותו, לעקוץ, להוכיח, להצליף וגם לנטוע ולזרוע את הטוב ואת היפה ואת הנעלה. אם חכמינו כינו את התיאטרון בשם “מושב לצים” – הם נתכוונו בזה כלפי התיאטרון הפסול, זה שהכריז על אמנות כביכול לשם אמנות, והוריד את עצמו למדרגה של בית-מרזח ובית-קלון. אבל התיאטרון הזה שרמזו עליו ושואפים אליו אנשי “הבימה”, על תיאטרון כזה אמרו חכמינו “עתידים שרי יהודה ללמד את אומות העולם תורה בבתי תיאטראות שלהם”.

לא אכלה את דברי עד אם נגעתי עוד במומנט חשוב אחד המוסיף על ערכו המיוחד של תיאטרון “הבימה” בארץ-ישראל בזמננו. הייתי עד ראיה לתפקיד קדוש השם שמלא תיאטרון זה בחו“ל גם כלפי הגויים וגם כלפי היהודים המתנכרים לנו. שום דבר לא יתן לגויים מושג על מה שנעשה עכשיו מן הצד התרבותי במחנה ישראל בארץ-ישראל כמו המשחק של “הבימה”. הייתי בלונדון כשעלה ברנרד שאו על הבמה ואמר להם למשחקי “הבימה”: “ברחו מאנגליה, פן תלמדו לשחק כמשחקים שלנו ותתקלקלו, מוטב שיבואו המשחקים שלנו אליכם”. ראיתי קדוש-השם מוחלט בכל מקום שנזדמנתי להיות יחד אתם. וביותר מה שנוגע ליהודים: כל התעמולה שלנו בעל-פה ובכתב ע”י שליחים וע“י ספרות היא כאין וכאפס כנגד משחק אחד של “הבימה” בחו”ל. ואני עוד הפעם הייתי עד לדבר, כשבאו שלוחים מארץ-ישראל לעשות איזו פעולה לשם ארץ-ישראל וישבו חדשים והעלו בידם חרס. באה “הבימה” ונתנה את משחקה שם לקהל, ביום השני התחילה גם העבודה ע"י השלוחים והצליחה; העבודה כבר היתה מתנהלת כמו על מסלולי ברזל. על זה יעידו לכם ראשי העסקנים מארץ-ישראל שהיו בכמה ערים בגולה בשעת משחק “הבימה”.

לבעלי “הבימה” יעודים עוד כמה תפקידים בארץ-ישראל. הם צריכים עוד ללמד אותנו כיצד לדבר עברית. הם בעצמם צריכים עוד ללמוד כיצד לדבר עברית, ואחר-כך יהיו הם המלמדים. הם צריכים ללמד אותנו סגנון עברי, גם בהעויה, באופן הדבור, גם בתלבושת, כיצד לעמוד, כיצד לשבת, כיצד לומר שלום איש לחברו; ג’יסטה עברית עם דבור עברי. שכחנו גם את ההעויה העברית. ואין דבור בלי העויה, ואין העויה בלי דבור. העויה היא חלק מן הלשון. העויה עברית בלי דבור עברי לא תתכן. העויה עברית עם דבור עברי צריכים להתמזג יחד.

הלשון העברית היתה גם שפת מלכים, שפת נסיכים ונדיבים, שפה אריסטוקרטית, שפת חכמים ומלומדים. כך היתה בימי חיותה. כל הז’רגונים שהיו בפינו – אינני מכנה אותם ככה בכוונת עלבון, יש להחזיק טובה לכל הלשונות הללו ששימשו אכסניות לרוחנו כמה מאות שנים, – אבל הם ישארו תמיד במדור התחתון של המחשבה העברית. האם ה“אידישים” הללו שלמדנו בגלות היו שפת חכמינו, שפת נביאינו, שפת נסיכינו ומלכינו? אמר מישהו – אינני זוכר מי האומר – שדרמה אמתית צריכה להכתב בשפת האלים. תמיהני אם האלים דברו באחת מן ה“אידישים” שלנו. אבל האלהים ובני האלהים דברו בשפה העברית שלנו. הדרמה צריכה גם להרים את השפה העברית המדוברת שלנו, הקלושה, הוולגרית, הנקלה –ממדרגתה התחתונה אל המדרגה העליונה, להפוך אותה לשפת נדיבים ולשפת בני עליון.

אלה הם התפקידים של “הבימה”. מלויים תלוי בנו, בקהל העברי. אם אנחנו נעזור לה, תגיע היא למדרגתה העליונה. בשביל זה נוצר חוג “הבימה”, ליצור אטמוספירה של חבה, אהבה, ואם תרצו לומר, גם של הערצה מסביב ל“הבימה”. השמש המחממת והמגדלת את האמנות הן הערצה ואהבה. ואת אלה יש לדרוש מן הקהל העברי כלפי “הבימה”.

(בהצגה הראשונה של “הבימה” בא“י, ניסן תרפ”ח)

זכורים לי הערבים הראשונים אתכם, בעוד ווכטנגוב חי. ערבי קודש היו אלה. אז, כשנמחה כל שריד ולא היו כל סכויים, באיזו גבורה עילאה ובאיזו עקשנות נאחזתם ביצירתכם. היתה אימה נוראה לראותכם מטפסים ועולים ומתבצרים על חודו של סלע, כשהמים הזידונים גועשים סביבכם. ודוקא מפני שמאת יהודים יצאה הרדיפה נגדכם היתה היא מאיימת יותר. ויהא זכור לברכה מנהלכם צמח. בתוך המסיבה ההיא היתה דמותו של צמח דמות מיוחדת במינה, מעשה שיש טהור, צור-מעוז ממש. ורושם הגבורה ההיא נשאר בלב כחסד נעורים שלא ישכח לעולם. שתיתם אז כולכם יין משכר מגביע מלא, יין ששיכר אתכם ואותנו כולנו שבאו אתכם במגע. מובן לי מדוע החרדתם כך לבבות, וגם לבבות זרים. זכור לי איך בכה גורקי בראותו את “היהודי הנצחי” ואת אשר עשיתם מן המחזה הדל הזה. אז עוד גמגמתם. גבורתכם סככה עליכם וכבשה לכם לבבות. כשהחל המשחק האמתי לא הייתי כבר אתכם. וכשפגשתיכּם ערב אחד בפאריס, בהיותי עובר אורח, נדהמתי לשכלול הרב ולשלמות של אמנות המשחק. גם בשלימות זו היתה משום הטלת אימה חדשה. כששים שנה קיים התיאטרון בישראל, מיום יסד אותו גולדפדן. וכל השנים היה במרתף. לפעמים נדמה היה, כי בכל עשר שנים הוא נסוג אחורנית. לפעמים נדמה היה, כי גולדפדן עצמו עמד כבר על הפסגה. והנה דוקא ע"י צירוף של סיבות זרות ומוזרות, בסביבה של יתמות ושכול, בעזרת לא יהודי, קפצתם מתוך המרתף – וישר אל הפסגה! אינני מומחה לתיאטרון, אבל לפי הרגשתי-הפשוטה, הגעתם, מבחינת הטכניקה, למרום הפסגה והיכולת. גם זה אחד מן הנסים של קפיצת הדרך. יקרה בקרבנו, כי בחור ישיבה שאינו יודע ארבע-פעולות חשבון, קופץ ישר לתוך קנט, קורא בו ונעשה שליט במכמניו. בישראל ידועים נסים כאלה. ובכן קרה גם הנס הזה.

והנה באתם הנה. והייתי חושב את הדבר למטיל אימה ופחד שבעתים – אילו לעשרת הנסים שקרו לכם, היה הפעם, בארץ, מצטרף נס חדש, מסיטרא אחריתא, ולא הייתם מוצאים פה, בארץ-ישראל, אותה העזרה, שנתנה לכם הממשלה ברוסיה. הייתי רואה את זאת כמרום הבושה והכלימה, ולא הייתי רוצה להיות עד לזה. (הפיצו איזה שמועות על איזה אינטרביו אתכם בדבר הציונות. אין אני מאמין באינטרביואים. רק שלשום קראתי בעתון יהודי בורשה אינטרביו, שמסר איזה “בעל עגלה” בשמי, שאין בו אף דבר של אמת. לי ברור יחסכם לארץ-ישראל). אם את האפילוג של המחזה הנהדר הזה ששמו “הבימה” לא תשחקו בארץ, – יהיה משחקכם משחק גרוע מאד!

(בהצגת הבכורה ע“י “הבימה”, באייר תרפ”ט)

הבימה ראויה לברכה על ההעזה הראשונה שהעיזה להציג מחזה תנ“כי, יש בזה משום נחשוניות, קפיצה לתוך הים, כי חומר תנ”כי קשה להעשות מחזה. השאור שבמחזה הוא בדרך כלל יצר האדם, מה שאין כך התנ“ך, שהעיקר הוא בו הגורל העומד מחוץ ליצר האדם. שם משחקת ההיסטוריה לפנינו, וספק אם אפשר לדובב היסטוריה במחזה. דוד המלך הוא כלי-זמר עם מאה נימים, כל התפקידים שלו לא שמשו למלא מאווייו האגואיסטיים, אלא כל מה שעשה על-פי גזרת ההיסטוריה עשה. אם מצד אחד הוא בוכה על מות אבנר או שאול ויונתן ומצד שני הוא משמיד את יתר בני שאול – הרי זה לא מתוך צביעות, אלא משום שכך נצטוה מגבוה. דוד לא רצה כלל בכתר ולא הוא נמשך לכתר, אלא הכתר משך אותו, חז”ל אמרו: בית שאול לא נתקים, מפני שלא נמצא בו דופי. זה היה בית-אצילים יותר מדי. ודוד נקרא בשעתו למלא את אשר החסיר בית שאול – להלחם באויבי ישראל וכו'… תפיסתו של דוד היתה, שאין עם הנלחם על קיומו נקרא רשע. לעם יש הצדקה לעשות דברים שאסורים לפרט. אצלנו אין גם תפלה אישית, הפרט מתפלל לשלום העם כולו. גם היצר הרע שלנו וגם היצר הטוב אינו פרטי אלא לאומי כללי, בעוד שבמחזות המודרניים של אירופה העיקר הוא יצר האדם. ומי יתן ותצליח “הבימה” לתת את היצר הרע ואת היצר הטוב שלנו, של כל האומה, ואני מברך אתכם שעם פתיחת השער הראשון לתנ"ך יפתחו לפניכם כל השערים לתכונות ישראל.

כ“ה חשון תרצ”ג

(במסבה שנערכה אחרי הצגת הבכורה)

איש לא ביקש מאתי לדבר. חפצתי בעצמי להגיד לכם כמה מלים באוירה זו של שמחה שאנו שרויים בה. זוהי שמחה אמיתית, שמחה יהודית. הכל משלנו: התוכן – של שלום עליכם, הלשון – של ברקוביץ, לשון קלסית, מזיגה נפלאה של עברית ויהודית; המשחקים של “הבימה” הלא תמיד היו יהודיים מאד, וגם האויר שבו נוצר המחזה הוא אויר של א“י ולא של חו”ל; הרז’וסרה – פנימית-עצמית. דומה, שזו הפעם הראשונה שהכל הוא יהודי-עצמי בצרוף מלא כזה.

השם מאמת את צורת ההוצאה לפועל: “עמך”! עשיתם מעשה עמך. מבחינה זו הננו שרויים עתה בשמחה יהודית גמורה. מצד ההוצאה לפועל אין להתבייש. יש לזכור, שעד עתה הייתם קשורים על-פי-רוב בחבל לאניה זרה. הפעם נשענתם על כחות עצמכם – וכפי שראינו, הצלחתם. הסימן: הרוח הטובה ששררה על הבמה בשעת משחקכם וגם התרוממות הרוח אחרי המשחק. הצגתם כף רגלכם על אדמתכם. הייתם חרדים משום כך, וזה היה ניכר בהתחלה. אולם ממחזה למחזה תבוא העמידה המאוששת על קרקע שלכם. אני רואה בהצלחה זו סימן טוב להבא. ואני רוצה לברך אתכם על הרוח הטובה הזאת שחבּרה אתכם מבראשית, החזיקה אתכם כל חמש-עשרה שנות עמלכם ועשתה אתכם חטיבה מיוחדת נלחמת על קיומה ושגשוגה. זהו הדבר היקר ביותר בכל עבודתכם.

שחקתם מחזה הוָי של חיי חיט בישראל, שזכה בגורל בטעות ונודע לו אחר כך שזכיה זו אינה אלא “אפס, אפס, אפס”… מה שכותב אמן אמתי יש בו משום סמל – אם גם שלא מדעת. גם בתמונה צנועה זו סמל ליהודי הנצחי בגולה: בכל זמן שהשעה משחקת לו והוא “זוכה בגורל” – חושב הוא ש“באה הפדות”. היהודים היו תולים תקוות בכל תמוּרה ומהפכה, ובכל פעם היה הסוף: אפס, אפס, אפס… בכל פעם נתברר שהיתה טעות בזכיה. נקוה ש“זכיה בטעות” זו לא תעלה אתנו לארץ. הזכיונות כאן אינם דומים לזכיונות הגלות. כאן לא יהיה זכיוֹן של טעות ולא בארבעה ולא בחמשה אפסים: מפני שכאן אנו מונים בספרות.

ועוד מלים אחדות בסוף: יודעים אנו שרגעי השמחה הללו באים בעקב יסורים. דרככם אל החדוה שביצירה זרועה עצבון וצער. אך אולי דוקא משום כך זכיתם לתוצאות כאלה. – לכבוד נתיב יסורים זה שלכם הנני מרים את כוסי!

י“ד שבט תרצ”ד

(במסבה אחרי הצגת הבכורה)

כדאי לעמוד על ערך הענין של המשחק הערב. הוא איננו משחק סתם, אחד מן הרבים, אלא משמש נקודת מפנה. אולי כל חזיון הוא נקודת-מפנה, אולם זוהי נקודה יפה באמת. ואני רוצה לברר את הדבר דרך-משל מעצמי. כשהתחלתי לכתוב שירים חשבתי שזה מרום האמנות. יש הרבה להטים (“קונצים”) בשירה. יש ענין של משקל וקצב, חרוז ובנין בית וכדומה. ואילו הפרוזה – הרי היא פרוזה ולא יותר. רק לאחר כך נודע לי הסוד, שאפשר לדעת לכתוב שירים לא גרועים ולא לדעת כלל לכתוב פרוזה, וכי הפרוזה דוקא היא ענין אמנותי קשה ביותר, ושזוהי מדרגה גבוהה מאד. ב“קונצים” אפשר לרמות, אפשר לכסות בקשוטים חיצוניים על חטאי ההגיון והתוכן. מה שאין כן בפרוזה. בה יבחן הסופר האמיתי. טולסטוי, כידוע, לא היה מחבב בכלל דברי שירה והיה מוקיר רק משוררים בודדים: את פושקין, ואולי עוד מישהו, ודומני שהוא זה שאמר: “יש מהלכים ויש מרקדים, והיתרון הוא לזה שיודע להלך וגם לרקד. אך מי שיודע רק לרקד – הרי זה חגר”… יש אמנם מי שכותב פרוזה טובה ואחר כך הוא עובר לשירה. כך עשה טורגניב, כדומה לזה עלתה לגוגול: ויש מי שמתחיל בשירה ועובר לפרוזה וחוזר ושב אל השירה – את זאת אני חושב למרום ההישג. על כל פנים דומני שכך היא הדרך גם בכל שאר ענפי האמנות, או שכך צריכה להיות הדרך. כשאדם נער הוא אומר דברי-שיר: בגיל הבחרות מתפעלים מאד מהרמת הקול ומאמצעי-עזר אמנותיים.

וכך גם בתיאטרון “הבימה” שלנו. אני אוהב לראות בה קודם כל את גלוי הפרוזה האמנותית. אמנם, רגילים היו אנשי “הבימה” להשתמש בהרבה קישוטים, אך הם עשו זאת בטקט רב. הקשוטים החיצוניים נבלעו בתוך הטעם והתוכן הכלליים, בתוך האמת של המשחק. הקשוטים, אם אפשר להגיד כך, נתעכלו במעיהם. גם המורה הראשון ווכטגנוב וגם התלמידים שלו היו אמנים גדולים: הם הגיעו אל הצבעים העזים אחרי הפרוזה של התיאטרון ולא לפניה. ההשתקעות בתפאורה ובניואנסים החריפים באו כהישג חדש ונוסף, בסגנון זה של שירה תיאטרונית נשקעתם גם אתם אנשי “הבימה”. כך עשיתם את “הדיבוק”, את “היהודי הנצחי”, “הגולם” וכו' (חוץ אולי מדברים קטנים שהתחלתם בהם בסגנון אחר). נסחפתם בזרם ההבלטות הנוספות ולא היה סיפק בידכם להגיע ולהתחיל גם אתם בפרוזה של האמנות התיאטרונית. אולי היה גם פחד פנימי מפני המדרגה הגבוהה באמת, הנדרשת לשם פרוזה זו. והנה סוף סוף אני מכיר אצלכם בזמן האחרון את הנטיה לקפוץ אל התיאטרון והדרמה הריאליסטיים. אני חושב זאת לקפיצה שיש אתה הסתכנות, אבל מוכרחים אתם לנסות את כוחכם בדרך הזאת. ואני רואה את הדרמה, שהצגתם הערב, כצעד ראשון הדורש המשך בדרך הפרוזה והריאליזם התיאטרוני.

הדרמה כשלעצמה היא כזאת, ששום להטים תיאטרוניים, זולת המשחק הטבעי, לא יועילו בה. אני מברך איפוא, את המומנט אצלכם, שהוא מעין כניסה לניאו-ריאליזם, שיבה אל הפרוזה. ואני בטוח, שעל ידי התעקשותכם ורצונכם החזק לעלות ולהשתכלל תמצאו גם בדרך הזאת את הבעתכם האמנותית, את האמת שלכם.

בברכת “מזל-טוב” שניה עלי לברך אתכם על שהגעתם להצגת דרמה עברית מקורית. סוף-סוף הצגתם, דומני שזוהי הפעם הראשונה, מחזה של סופר עברי היושב אתנו ובתוכנו. אני יודע, שאין לכם הרבה דרמות כאלה של ברקוביץ. הן בודדות בכל הספרות העברית, מלבד הסצינות של פרץ. אם כן אף לידה זו של המחזה המקורי ב“הבימה”, יש לראותה כהתחלה חשובה מאד ונתברך כולנו בהמשך שלה.

ט“ו אייר תרצ”ד

(ב“חוג הבימה” לפני הצגת הבכורה “מעשה כשפים” לשלום עליכם)

מנהג טוב הוא שהחזיקה בו “הבימה” – ולואי שהיה נוהג כך כל תיאטרון – לכבד את זכרו או יובלו של סופר ע“י הצגת מחזה קטן מיצירתו במסבת החברים של ה”חוג". אשתקד הציגו את הבדיחה העממית שלי “יום הששי הקצר” ועתה בחרו במעשיה העממית של שלום עליכם “מעשה כשפים”. הבחירה לדעתי מוצלחת מאד, ואכן יצא הספור הזה לפני הרבה שנים בהוצאת “מוריה” יחד עם הספור שלי. “הבימה” נסתה גם בדרך הסצניזציה הזו ליצור מעין ז’נר חדש של “האמנות הזעירה”, וכנראה שהנסיון הראשון הצליח בידה. את המחזה הקודם, שמעתי, העלו עשרות פעמים בפנות שונות בארץ. מזה עברו לנסיון יותר קשה – הספור של שלום עליכם.

הנושא היסודי הוא הבדיחה הידועה, מהבדיחות על אנשי חלם: על החייט שהחליפו לו את העז בתיש. את הבדיחה הזאת הנני זוכר עוד מילדותי. אחי היה מספר אותה ברוב ענין וברוב הומור, ואנשי העיירה הקטנה היו צובאים על פתחו ומתענגים על ספורו זה שחזר עליו לאין ספורות. אחרי כן כשקראתי את הספור המעובד בידו הברוכה של שלום עליכם, ראיתי בזה אב-מלאכה, דבר הפלא שיצא מעטו. על–פי סיפור זה הכרתי את גדולתו של שלום עליכם.

מספרים שהמלך מספרד ראה פעם בחגיגה עממית סטודנט שעמד והתגלגל מתוך צחוק פראי, וכששאל המלך לסבת–צחוקו אמרו לו: או שהוא קורא את דון–קישוט או שדעתו נטרפה עליו… אינני בא להשוות את הנובילה הקטנה הזאת של שלום עליכם עם היצירה העולמית של סרוונטס. אולם בטוחני שכך גם גורלה של בדיחה עממית זו: אחרי מאות שנים עדיין יהיו מתגלגלים מצחוק לשמעה. ולא יהודים בלבד יהנו מיצירות כאלה, אף-על-פי שכל התוכן וההוי הם של העיירה היהודית. חייט קבצן, ומלמד בטלן עם כל השמות הטפוסיים כמו “שמעון-אלי שמע קולנו”, “ציפה-בילה-ריזה” וכו' ועם כל מסכת החיים הזאת, – ואף-על-פי-כן זה יובן במדה שוה לכל אדם שבכל אומה, כי הענין הוא אנושי מאד. רבים אמנם פוסלים את ספרות-ההוי באשר היא קשורה למקום ולזמן. אולם הדבר אמור רק לגבי יצירה בינונית, אך לא לגבי האמנות שהיא מרוממת מעל הזמנים והיא מעבירה אותנו דרך חיים נשכחים ודרך דורות מעם לעם.

אכן, אין כאן אלא בדיחה קלה, אך אל יהיה הדבר קל בעיניכם. לא הכל יודעים מה רב התפקיד של הבדיחה בתולדות הספרויות, וביחוד הבדיחה העממית, שהיא מונחת ביסוד כל הספרויות. העם אינו יכול לשמור בזכרונו דברים גדולים. ולפיכך הוא מצמצם את הויתו בדברים מיניאטוריים. את הפילוסופיה של האומה תמצא לפעמים כשהיא ספונה בפתגמים. אלה נעשים יסוד לספרים שלמים ודרכי-מחשבה רחבים. לפעמים תמצא בדברים קטנים מסכות חיים שלמות של הגבורים, אך העם אינו יכול לספר רומן – הוא יכול לספר בדיחה. העם מקפל לפעמים תמצית-חיים שלמה ומרכז הכל בשם של טפוס.

אחר כך בא האמן ומגולל מתוך אפיטט אחד כזה ספר חיים שלם. מספרים על ר' יהודה הנשיא, ששולח מתנה לאנטונינוס שמלת-משי של מלכות וקפל אותה בקלפה של אגוז, אחר כך פתח את קלפת-האגוז ופרש לפני שמלה גדולה. כך גם האמן מפתח את המקופל בקלפה ומוציא משם עולם שלם. כך מספרים על עושה-כשפים שהניח בתוך גביע אחד את כל האבנים היקרות, התכשיטים והשמלות שניתנו לידו, אחר כך נכנס גם הוא עצמו לגביע וכשהגיע עד הצואר – נעלם ואיננו. וכשבא לביתו התחיל להוציא מן הגביע את כל שהניח בו ומלא את ביתו כל טוב. כך עושה העם. והאמן, מאחז-העינים הגדול, בא ומוציא מתוך הגביע את כל האוצרות המקובצים. די לזכור מה עשה בוקצ’יו לבדיחות ימי-הביניים, הוא מלא בהן ספרים שלמים, מחזות ורומנים. גם שקספיר השתמש בספורי-עם שונים במחזותיו, ובנוסף לזה היה משתמש בכרוניקות שונות שהיה מאסף ושומר עליהן.

גם במחזה שלפנינו – אנו עומדים לפני ההצגה, אבל די לדון על-פי הקריאה בספור בלבד – הננו רואים מה עשה שלום-עליכם בבדיחת-חלם זו. עולם של טפוסים סמליים-נצחיים, “שמע קולנו” הקבצן – ה“שלים-מזל” הקלסי של העיירה והוא בכ“ז גם הגבאי, העסקן הצבורי… ואשתו ציפה-בילה-ריזה ה”חצי-זכר" המושלת בו, וכשהיא מחלקת לו סטירת-לחי הריהו נסמך בכל-זאת מתוך שמחת-נקם על הפסוק “והוא ימשול בך”… או למשל דודי בעל-האכסניא, העושה עסקים אפלים עם גונבי-סוסים, או תקחו את הסצינה הנפלאה של מקח וממכר יהודי בין המלמדת לבין “שמע קולנו” וכו' וכו'. אילו לא נשארו מתוך הגלריה הכבירה של תמונות שלום-עליכם, שטפל במשך שני דורות בקבוץ נדחי-ישראל ואסף גדודים שלמים של טפוסים, אילו לא נשארו מהם אלא גבורי הספור הזה בלבד, היינו יכולים למלא בהם עיירה שלמה. היה מי שאמר שבטפוסי שלום-עליכם אפשר לישב כמה ערים ולא יחסר בהן שום דבר… אולם, כאמור, היינו יכולים לבנות תמונה כבירה של חיי עיירה ע“י המו”מ הזה בלבד של החייט עם שתי העיירות: כתריאליבקה וקוזודוייבקה.

ואני חוזר ואומר, שרעיון מוצלח הוא להציג את הדבר הזה בעיבוד של “הבימה”, אם כי יש כאן רק בדיחה קצרה אחת. כל המסמר הזה נסוג אחור מפני מלוא צהלת החיים של הטפוסים השונים. כמה אימפולסיביות של חיים, כמה מעלות של חום!

יש לברך את “הבימה” על הדרך החדשה של עבוד סצנות מקוריות כאלה. טוב שיקבע הדבר למנהג בכל שנה. וישמח על זאת גם “חוג הבימה”.

ניסן תרפ"ט

(בועידה של גדוד מגני השפה)

איני מתנגד לרעיון העיקרי שהביע קלוזנר שיש ל“תפוס לשון אחרון”, אלא שהוא הגדיש את הסאה ובא לידי טעות מסוכנת. מתוך שאר הלשונות החיות, וביחוד מן היונית, אין לנו להקיש על מצבה של העברית, שכן כל אחת מהלשונות האלה שהזכיר קלוזנר, לא פסקה חיותה בפי העם אף לשעה קלה: עיקרה ויסודותיה חיים וקיימים בכל השנויים, ולפיכך הכל שם טבעי: מיתת מלים, השתנות משמעותן, חדושים נועזים, ברבריסמים. כי ללשון, בכל מדרגותיה, יש על מה לסמוך: על–פי העם המדבר בה, בחינת: “פוק חזי מאי עמא דבר” ו“נצח העם לא ישקר”, הוא יוצר תמיד ברוח המסורת של הלשון ואף שבושיו חביבים עלינו. לא כן אנו: לשוננו הרי רק זה עכשיו התחילה מתחיה בפינו, עדיין אין לנו בפינו לשון חיה, דוגמת אלו שבפי העמים האחרים, שלשונם לא נכרתה מפיהם אף לרגע אחד.

אנו משעננו היחיד הוא הכתב, האוצרות הבלומים הגנוזים במקורותינו הכתובים בספר, וכל זמן שאנו מסתמכים עליהם, כל זמן שאנו נמלכים ב“אורים ותומים” אלה, אין לנו להתירא מפני סכנת הברבריסמים ושפע המלים הזרות המציפות מפעם לפעם את לשוננו, כל הזרויות שהכניסו התבונים ללשוננו הולכות ונדחות אחת אחת, די לאדם להשוות את הסגנון הפילוסופי העברי של עכשיו אל זה של התבונים, כדי שיתברר לו, איך הלשון המקורית שלנו, הלשדית, זו הנחצבת מן השתין, היא כאש המצרפת ומטהרת ומזככת את סגנוננו מן הסיגים; במקום התיבוניזמים בא המשנאיזמים. הלשון הספרותית חי בה אינסטינקט להבחין בין ברבריסמים מסוכנים ובין ברבריסמים אוניברסליים, את הראשונים היא פולטת ודוחה ואת האחרונים היא קולטת ומעכלת ומטמעת והם נבלעים בתוכה ונעשים לחלק אורגני ממנה.

ולפיכך, לפי שעה, במצבנו של עכשיו אין בשום אופן להתיר את הכל רק מפני שמועטי ידיעה משתמשים כך בדיבור. כשם שהסופרים והספרות כפו על הצבור שלנו את החיאת הלשון, דבר קשה מאוד, כך יש להם להוסיף ולכוף אותו שלא יעשה את הלשון בחינת “עיר פרוצה”. יש לגזור גזרות על הצבור, שלא יהא נוהג הפקרות בלשון. סגול לשוננו המתחיה אל צרכי המחשבה של זמננו לא יעשה בעשר או בעשרים שנה, זהו ענין לא לשעה אלא לדורות. יש יסוד חיוני בלשוננו, ואנו נגיע להתפתחותה רק לאחר מאה שנה, בעזרת גנזי לשוננו, שעדיין לא הוצאו למחזור. את התחלת הפרוצס הזה אנו רואים כבר עכשיו, למרות כל הקלקולים והשבושים. מה שהמקילים רוצים להתיר עכשיו בקלות יתרה – אפשר יהיה להתיר רק לאחר מאתים שנה, בשעה שלשוננו תעשה מדוברת בפינו אמת.

(במסבת “אמוני הלשון” בירושלים, תרפ"ט)

הגיעה השעה לברר לנו בעצמנו, מה מקומה של הלשון העברית בבנין הארץ. אין אני נכנס הפעם לגדר ההיסטוריה. רצוני רק לשאול: מה המקום שהלשון תופסת עכשיו בהכרתנו הלאומית והמדינית? מה היא החשיבות שאנו מיחסים לה ומה הם המאמצים הנעשים על ידינו למעשה להחיאתה ולהפראתה.

יודעים אתם כולכם, כי עם ראשית תנועת-התחיה בעמנו העמדנו מדעת או שלא מדעת את הפרוגרמה על שני דברים – על גאולת הארץ ועל תחית הלשון. ועל כל פנים בהכרתנו אנחנו, ציוני המזרח, יוצאי רוסיה, היתה תחית הלשון בכל צורותיה ובכל היקפה קודמת לתחית הארץ. אין אני אומר זאת רק כתלמידו של אחד העם, אלא על יסוד העובדה, כי למעשה הגענו לרעיון תחית הארץ דרך הלשון העברית והיא היא שהכניסה אותנו לכל הפעולה המדינית. וכשאני רואה את היחס של מנהיגינו ושל בוני הארץ לגאולת הלשון אינני יכול להבליג על רגש של עלבון.

לפני עשרים וחמש שנה, עוד זמן רב לפני מתן הצהרת-בלפור, נוצר ועד הלשון העברית בארץ-ישראל, שקבל על עצמו את תפקיד גאולת הלשון העברית והקמת תרבותה. מה היו תפקידיו של ועד הלשון? הלשון היתה חיה לא בפינו, כי אם בנפשנו, בספר, בספרות. היא נעתקה מכל שרשי-החיים ונהפכה למופשטת. עיקר עסקה במשך מאות שנים היה בספירות העליונות של המחשבה. המקצועות של חיי-עם היושב על אדמתו היו עקורים בהחלט מן הלשון העברית והלשון היתה עקורה מהם. עם שובנו לא"י היה מן ההכרח לתת את דעתנו בעיקר על החלק הזה של הלשון העברית. ותפקידו של ועד הלשון היה להחיות את חצי הגוף המשותק הזה של הלשון, שהוא קרוב יותר אל האדמה, ולסייע להחזרת האומה העקורה משרשיה אל מקורי קיומה הבריא. יש, איפוא, לתמוה על שוויון-הנפש הגמור מצד עסקני התנועה הציונית למפעל יסודי זה של תחית הלשון.

תאמרו, הרי קיימים מוסדות חנוך בארץ המתכלכלים על חשבון התנועה הציונית. אבל הרי תבינו, רבותי, כי החנוך והספרות אינם אלא עליות או בנינים על גבי הקרקע של הלשון העברית. הלשון היא הקרקע הרוחני של האומה, וכשם שכל העושר החמרי בא מן הארץ ושב אל הארץ, כך כל העושר הרוחני בא מן הלשון ושב אל הלשון. שיטות נוצרות ומתות והשארות הנפש שלהן היא בתוך הלשון. מכל שיטה פילוסופית היותר גבוהה נשארות אחרי זמן מועט מלים שהן משתרשות בלשון והלשון מתעשרת על ידיהן. זוהי השארות הנפש של השיטות.

לפני ועד הלשון עמדו תפקידים רבים: ראשית, למלאות את החסר בכל המקצועות, אבל בעיקר במקצועות התרבות הממשיים, וביחוד באלה המקצועות, שהם כאן בארץ-ישראל עיקר מטרתנו – האדמה, עבדות האדמה וכל המסתעף מזה. רבותי, מזמן חבור סדר זרעים, שבו היה עדיין ללשון העברית מגע עם הקרקע, עד הימים האלה עברו כאלפים שנה, ומאז היתה הלשון אלמת ומשותקת בהחלט בכל מה שנוגע למקצועות חיים ממשיים. את כל זה היה ועד הלשון צריך למלאות; ועוד יותר מזה מקצועות הטכניקה, שמעולם לא היו ללשון העברית – אולי היו רק בימי התנ"ך, לפי הטכניקה של אותו הזמן, אולם זה מעט מאד, זה איננו מספיק בשביל זמננו – ויש, איפוא, קרחת גדולה בלשוננו. את זה צריך היה לברוא כמעט יש מאין. הועד צריך היה לדאוג לכך, להכניס אחדות בלשון, בכתיב ובמבטא. על חשיבות הדברים הללו נכתבו כבר הרבה מאמרים. אתם יודעים, רבותי, גם כן, כי עם שאין לו לשון מתוקנת, אין לו גם מחשבה מתוקנת וגם הרגשה מתוקנת. עדיין לא הוברר אצל החכמים, מה משפיע יותר, הלשון על המחשבה או המחשבה על הלשון. הלשון איננה רק כלי בלבד. הלשון היא בעצמה מתרקמת ונבנית מתמצית המחשבה וההרגשה של כל הדורות. היא כוללת בתוכה למפרע את תמצית המחשבה וההרגשה גם בשביל העתיד והיא היא החוקקת נתיבות למחשבה ולהרגשה. ואם הנתיבות הללו עקומות, עקלקלות ומקולקלות, אנחנו מעבירים ומסיעים את הרגשתנו ומחשבתנו הלאומית בנתיבות עקלקלות ומסרסים אותן בתחילתן. ועם שאין לו מחשבה בהירה, מתוקנת ובריאה, והרגשה בריאה ומתוקנת אינו יכול גם לעשות מעשים מתוקנים. הוא יהיה תמיד תועה מדרך הישר. יש מן המלומדים באמריקה החושבים, כי אולי עיקר החנוך צריך להיות בזמננו, ללמד את הילד לדבר באופן מדויק, ואם נלמד אותו את הדבר הזה הרי כבר חצי החנוך עשוי, וכל השאר יבוא מאליו, מפני שידיעת ההגדרה הנכונה לדברים, לעולם החיצוני ולעולמו הפנימי של האדם, מביאה גאולה לנפש המחונך, מטהרת את רוחו ומתקינה אותו, מרחיבה את בית-הקבול שלו, והוא נעשה איש בן-חורין, הרואה את עולמו הפנימי והחיצוני בעינים בהירות, וכח הקליטה והאורינטציה שלו בעולם מתגדל פי כמה. העברית החיה במצבה של היום יותר משהיא מתקנת אותנו היא מקלקלת אותנו. ובארץ-ישראל יכול חנוך מסורס ומקולקל לגרום לנו אסון רב, מחמת שהוא מוריד את כל הגובה התרבותי שלנו. אנחנו באנו לכאן לא כאנשים הדיוטים עם תרבות הדיוטית; היינו סמוכים במשך דורות רבים על שולחנן של תרבויות עשירות, התפרנסנו דרך לשונות עשירות, למדנו את מוחנו ואת לבנו להרגיש ולחשוב באמצעות לשונות מתוקנות, דקות ומסוגלות לכל דקדוקי דקדוקיה של המחשבה האנושית. והנה אנו מוצאים כאן בארץ-ישראל בשבילנו כלי פגום, כלי קהה שלא יצלח אפילו לשמש לחלק העשירי של העושר התרבותי שקלטנו והבאנו מן החוץ. אם לא נעלה את כוח הלשון העברית ואם לא נחיש את גדולה, אנחנו גוזרים על עצמנו מעוט הדמות לאורך ימים. ואם בשביל הדור הישן אין הדבר מסוכן כל-כך, מפני שסוף-סוף הוא משתמש עוד בכלים אחרים, בלשונות אחרות, – הרי בשביל הדור הגדל כאן זוהי סכנה גדולה.

מובן מאליו, רבותי, שהפרוצס הזה הוא פרוצס ארוך מאד של כמה עשרות שנים ואולי יותר. אבל אם לא יהיה מוסד העומד על המשמר והעושה את העבודה הזאת מדעת ובכוונה, (מפני שהיא נעשית גם בלי כוונה ע“י הספרות, וע”י הסופרים היוצרים וע"י ספרים מקצועיים), מוסד המכניס אחדות בתוך פעולת הלשון, יש לחוש מפני סכנה עוד יותר גדולה, מפני סכנת “שפת בבל”. כל מקום, כל מורה, כל בית-ספר יעשה בלשון כאדם העושה בתוך שלו, יכניס כמה וכמה מלים סותרות ומתנגדות אלה לאלה, ובמקום להשתכלל תלך הלשון ותסתרס יותר ויותר. צריך שיהיה לכל העבודה הזאת “בעל-בית” עליון ובן-סמך, ושתהיה דעתו מכרעת ונשמעת בכל העבודה הזאת.

וזהו תפקידו של ועד הלשון. צריך להכניס אחדות לשפה, ראשית כל לברוא את הטרמינולוגיה, לברוא אותה גם יש מיש וגם יש מאין. ליצור בצלם ובדמות, להפיץ את המונחים האלה דרך ספרים, ודרך צנורות אחרים בבתי-ספר ובספרות, וגם לברר מה שנברא ונוצר מבחוץ ע"י אחרים ולהכריע; וצריך לשקוד גם על תקנת המבטא, שהרי בלי מבטא אחד לא תהיה גם לשון אחת. והמבטא צריך להיות נכון, צריך לשקוד גם על אחדות הכתיב – זאת היא עבודה רבה, גדולה ואחראית.

וכמדומה שבשעה שקבלנו עלינו ע"י הצהרת בלפור את ענין הלשון העברית בארץ-ישראל כיסוד, ולא רק יסוד לאומי, כי אם גם יסוד מדיני – הקבוץ הארץ-ישראלי, וביחוד אלה האחראים לכל העבודה שלנו בארץ-ישראל, היו צריכים להעמיד את עבודת שמירת הלשון העברית והשקידה על תקנתה, על אותו גובה ובאותו מקום מכובד כמו שהעמידו את השקידה על יתר היסודות של בנין הארץ, כמו הקרן הקיימת; מפני שהלשון העברית היא היא הקרן הקיימת הרוחנית שלנו, ואי אפשר בלי לשון עברית כמו שאי אפשר בלי אדמה. אינני מאמין שהקבוץ הארץ-ישראלי יוכל לגדול ולשגשג בלי שגשוג הלשון העברית; אינני מאמין, שנהפך לאומה בלי תקנתה ושכלולה הגמור של הלשון העברית.

היינו צריכים להעמיד תיכף ומיד את החרדה ללשון העברית במצב כזה, שלא רק אנחנו נרגיש בחשיבות הענין, אלא שגם הממשלה תרגיש בחשיבותו. לצערנו צריכים אנו לומר, שאנו בעצמנו עושים את תורתנו פלסתר. אינני נוגע כאן בענין החנוך. יש דאגה לחנוך, אמנם לא במדה מספיקה ולא במדה הראויה. אבל אני מבדיל בין שני התחומים הללו. החנוך הוא מדור בתוך הלשון העברית, מדור אחד ולא כל הלשון העברית. יש עוד ספרות עברית, אמנות עברית ועוד כמה וכמה מקצועות. החנוך הוא הענין היותר חשוב – אני מודה בזה – אבל בכל זאת אינו אלא מדור. על גבי זה צריכה להיות לשון, הוד מלכות הלשון העברית, היא היא הענין היותר עליון והיותר חשוב של כל עבודה תרבותית.

צריך לדאוג לכך שיצטרפו לועד הלשון טובי החכמים יודעי-לשוננו בארץ ובחוץ-לארץ, לתת לו יפוי-כח גדול ולעשות אותו לכח משפיע. צריך להעמיד אותו במצב כזה שיהא מוּכר על ידי הצבור העברי ועל ידי ממשלת ארץ-ישראל. הממשלה צריכה לדעת, שאסור לה להוציא איזו הכרזה וחוק בלשון העברית בטרם שיבוא על סגנונם אשור מצד ועד הלשון. כי הרי חוקי-הממשלה וכל התעודות המוסכמות הם החודרים לתוך החיים, נסמכים עליהם עורכי-הדין ובתי-המשפט, וגם הקהל והעתונים מושפעים מהם. והרי כל הפרסומים העברים של הממשלה משובשים ולקויים.

אני נזדמנתי עם באי-כח כמה משרדים חשובים ובנקים, והם התאוננו בפני שאינם מבינים שום דבר מכל הפרסומים העברים של הממשלה והם אנוסים להשתמש בלשון האנגלית. הזלזול הזה משפיע השפעת גומלין, – זלזול מצד הממשלה כלפי הקהל העברי מביא לידי זלזול הקהל העברי כלפי הממשלה. אין איש מתיחס יחס רציני אל הפרסומים העברים של הממשלה, כל אחד רואה אותם כמין תוספת, ספחת פורמלית למקור האנגלי ולא יותר. ומכאן הזלזול של עורכי-הדין שלנו בבתי-המשפט, ומכאן הזלזול בדואר, בטלגרף, ובכל המשרדים, מפני שהיהודים בעצמם אומרים: כלום זו היא לשון, כלום אנחנו מבינים מה שכתוב שם? וכן הולך הדבר בכל המקצועות.

ובאוניברסיטה שלנו, רבותי! מה מראה הלשון העברית שם בהרצאות במקצועות השמושיים, ואיזה יחס רציני יכול להיות אל הלמוד גם מצד הפרופסורים וגם מצד התלמידים בשעה שמשתמשים שם בשברי כלי, בלי המונחים הראויים, ואפילו בלי הבנין הראוי. אינני יודע, אין אולי כאן אנשים שיחפצו לתבוע ויוכלו לתבוע, ואולי לא כאן המקום לכך, אבל מותר לצעוק על הכאב בכל מקום ובכל הזדמנות. ישנה לנו הרגשה, שקיים יחס מחפיר ומביש כלפי הלשון העברית. לכאורה, מוחאים כף ואומרים קדוש כל היום, מן הבוקר ועד הערב, אולם אין אלה אלא מלים ריקות. יחס אמתי ניכר רק בעבודה, באמצעים, באמצעים חמריים שמבזבזים לעבודות הללו, ומכיון שכך, כל הענין אינו אלא מן השפה ולחוץ, ואין כאן שום יחס רציני. צריך שנברר לעצמנו פעם, אם הדרישה של שלטון הלשון העברית בארץ-ישראל היא דרישה מדינית רצינית ועמוקה, או שהיא רק דרישה מן השפה ולחוץ, ושלמעשה עורכי-הדין שלנו ידברו בכל הלשונות, הפרופסורים שלנו ישתמשו בלשון רצוצה ושבורה – אל נא יעלבו הפרופסורים שלנו היושבים כאן, לא להם אני מתכוון.

רצוני לעורר את תשומת לבכם עוד לדבר אחד: בשעה שהעלו פעם את ענין ועד הלשון על הפרק בקונגרס הציוני ובקשו תקציב כל שהוא בשביל עבודתנו, קצבו לו, כמדומה, שלש מאות לירות, אבל לא ניתנה מזה אף פרוטה. והגיעו בעצמכם, 25 שנים עובד ועד הלשון, שהוא אקדמיה של הלשון העברית, וכלום אפשר להשוות את מחסורי לשוננו עם אלה של אומות אחרות. אצל אומות אחרות אין צרכי-הלשון מרובים כמו אצלנו, מחמת ששם יש לשון חיה, בריאה, מפותחת, מוכשרת לכל ענפי החיים, והיא זקוקה רק לשמירה קצת, ואף על פי כן כשמוציאים שם פעם לשבעים שנה במהדורה חדשה את המלון הלאומי שלהם, איזה יחס של כבוד קיים שם לועד הלשון מצד הממשלה, הוא נחשב לאחד מהמוסדות היותר מכובדים, מבזבזים עליו כסף, והממשלה מתכבדת בכבודו.

עלינו לחשוב מה לעשות, כדי להסיר מעלינו את החרפה הזאת, את הצביעות ואת השקר. אחת משתי אלה: או שאנחנו דורשים את הלשון העברית ואת זכויותיה במלואן, ועלינו לעשות מעשה רב, ולהעמיד את ועד הלשון במקומו הראוי, ואם לא – אל נא נשקר לעצמנו ואל נא נזייף את תחיתנו.

(ב“אהל יעקב” בקובנה, כ' באלול תר’ץ)

… רוצה אני להקדיש את דברי היום לשאלות הלשונות בישראל.

כולכם יודעים, כמה גדולה היא “רתיחת הדם”, שהכניסה שאלה זו לתוך חיינו. היא הרעילה פשוט את חלל עולמנו, והיא מפריעה, הן בבחינה הצבורית והן בבחינה הלאומית. והגיעו בעצמכם: בני אדם מכניסים כאן כל מיני אמביציות ופניות שלהם, ואף אחד עוד לא טרח לעיין בשאלה זו עיון היסטורי טהור! והרי בעצמו של דבר אין זה אלא הופעה היסטורית טהורה, ואי-אפשר לעמוד עליה ולהבחינה בלתי אם במיתודות היסטוריות בלבד. שכן הלשון, סוף סוף, אינה אלא קטיגוריה היסטורית! ובידוע הוא, שעומדים וקיימים חוקים קבועים ומסוימים, ולפרקים הם גם חוקי ברזל, הפועלים בשעת נטיעתה או עקירתה של שפה אצל כל אומה שהיא.

האומה הישראלית שינתה את לשונה הרבה פעמים במשך ימי קיומה. הלשון הראשונה והטבעית אצל כל אומה ואומה היא זו, – שאין זוכרים את ראשיתה, שהעם נולד יחד עמה, וכשאי-אפשר להצביע על יום, שבו קבל אותה העם להיות לשונו; כשם שהילד אינו זוכר, אימתי נולד. ברם, רואים אנו אצל היהודים, כמו אצל כמה מן העמים האחרים, והנה נפרשה פתאום האומה מעל לשונה הלאומית הראשונה, החליפה אותה, כולה או חלקה, בלשון אחרת, או שהשאירה אותה כלשון הספר, ולמעשה דברה וחייתה בלשון אחרת. אצל היהודים, כאמור, אירע דבר זה הרבה פעמים. סופר אחד חשב ומצא, שהיהודים החליפו את לשונם במשך ההיסטוריה שלהם שש-עשרה פעם. איני יודע, עד כמה מספר זה מדויק. אותו הסופר לא טיפל בשאלה זו כשהיא לעצמה, אלא נגע בה רק אגב אורחא, ואין אני יודע עד כמה הוא בן-סמך ומומחה לדבר זה. על כל פנים ברי הדבר, שהיהודים שינו את לשונם כמה וכמה פעמים. בדרך נדודיהם על פני כל ארצות תבל היו מקבלים תמיד לשונה של אותה אומה, שהתישבו אותה שעה בתוכה ישיבת קבע או ארעי. וכשעקרו אחר-כך את דירתם ונדדו למקום אחר – החליפו שוב את לשונם, וכן חוזר חלילה. תמיד היתה ליהודים “קיבה טובה”, לעכל את הלשונות הזרות, וגם להפיח בהן מרוחם ולשנותן עד כדי לעשותן ל“שלהם”, לחטיבה חדשה לגמרי. ואין ספק בדבר, שהענין טעון חקירה רצינית ומקיפה: מפני מה ואימתי עזבו היהודים לשון זו או אחרת, וכיצד קבלו את הלשון החדשה? לצערנו, לא נעשה עד עכשיו כלום בעבודת חקירה זו, ועדיין אנו הולכים ומתחבטים בשאלת הלשונות מנקודת המפלגה או האיש היחיד. אבל כשם שאי-אפשר לגזוז משי בקרדום ולחטוב עצים במספרים – בשגם לכל דבר יש מכשירו המיוחד לו, – כך אי אפשר לפתור פרובלימות מדעיות במיתדות לא להן. אי-אפשר בשום פנים ואופן לעשות את שאלת הלשונות ענין של מפלגה. יש כאן לפנינו הופעה היסטורית טהורה, וכדי לעמוד עליה צריכים אנו להשתמש במיתוד היסטורי, ורק בדרך זו נוכל להגיע לידי המבוקש.

איש לא טרח למנות בדיוק, כמה לשונות החליפה כבר האומה העברית. המספר ט“ז הוא, כאמור, רק מקרי ואין לסמוך עליו. אבל טעות גמורה תהא זו, להחליט, שרק שתי לשונות “אידיות” בלבד היו לאומתנו, היינו: זו האידית שלנו ואותה המכונה הישפניולית. למעשה היו הרבה יותר. עוד עכשיו מוצאים אנו שרידיהם של “זרגונים” הרבה. עוד לפני ארבעים שנה ספר נוסע אחד על עיירה אחת באיטליה, שיהודיה היו מדברים ב”אידית-איטלקית“. יש לנו גם עתה אידית אמריקאית, ערבית, פרסית וארמית. עוד בימיו של רש”י היתה קיימת אידית-צרפתית; ויש סברא האומרת, שבימיהם של האלכסנדרונים היתה גם אידית-יוונית, שנוצרה בה ספרות גדולה, בעלת ערך עולמי. בין היהודים שבקווקז רווחת גם “אידית טוטית”. והרבה מיני “אידית” אחרים בוודאי שאבדו במשך הימים וגם זכר לא נשאר להם.

וכמדומה, איפוא, שכדאי הוא הדבר ללמוד ולחקור, איזו הן הסיבות, שהכריחו את היהודים להסתלק מן הלשון האחת ולעבור אל הלשון האחרת. שהרי אין כל ספק בדבר, שבכלל זוהי הופעה טרגית בשביל אומה – להחליף כסדר את לשונותיה. כל זה הריהו בחינת גלגול ממש: צריכים להעביר את הנשמה מגוף אחד לגוף שני. ועקירתה של אומה מלשון ללשון הרי זו בחינת גלגולה של נשמה מגוף לגוף. גלגולים כאלה אינם עוברים בלי ענויים נוראים. זה פרוצס קשה וממאיר מאד, הכרוך ביסורים מרים ונוראים, והנשמה מפסידה אותה שעה הרבה משלה. והופעה טרגית עמוקה כזו צריכה להיות נידונה בכל החומר האובייקטיבי רק מנקודת ההשקפה ההיסטורית הטהורה, וחלילה לנו לעשותה מין “שאלת-יום”, עם כל אותן הקלקלות והתקלות התלויות בה. זוהי שאלה היסטורית בלבד וכך צריכים לדון עליה ולשפטה. אכן, גדול כוח הרצון ויש בידו גם להכריע, אבל במה דברים אמורים? כשחוקי הטבע מסייעים לו. כנגד הטבע אין שום רצון שבעולם יכול לעמוד. הרצון מכריע רק בשעה שהוא מתאים לטנדנציות של ההיסטוריה. כנגד ההיסטוריה – לא יקום!

לצערנו, כפי שאמרתי, עדיין חסרים אנו אותה עבודת החקירה על גלגוליהן של הלשונות אצלנו. לעשותה על רגל אחת אי אפשר, כמובן – אף על פי כן, עד כמה שתספיק לי השעה, אשתדל לשדי בה נרגא. ואפשר נגיע סוף סוף לידי איזו מסקנות שהן.

בתור סופר אינני חשוד על אי-אובייקטיביות בשאלה זו. מימי לא הייתי בין המתנגדים לאידית. אדרבה, היו ימים ואני עצמי כתבתי באידית. מעולם לא התערבתי במלחמת הלשונות, ומשום כך אין לי אמביציות אישיות או מפלגתיות. במצפון טהור יכולני לטפל בשאלה זו. רק ההיסטוריה ונסיונותיה ישמשו לי נר לדברי. שהרי שאלה זו צריכה ויכולה להיות נידונה אך ורק מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית, – ומן העבר נקיש על העתיד.

ובכן מענין לדעת, אם שאלת-לשונות זו של ימינו הראשונה היא בחיינו ההיסטוריים ונתגלתה רק בעשרים השנים האחרונות בלבד, או שגם בתקופות הקודמות, בכל שעה של חלופי לשונות, היתה שאלה כזאת צפה ועולה בעולמנו היהודי? ההכניסו גם אז, בתקופות הקודמות, הכרה ורצון לתוך שאלה זו, שמכניסים אותם עכשיו? האם ישנם שרידים ממלחמות-לשונות כאלו מאז ועד עכשיו?

עד כמה שידיעתי מגעת, אין בספרותנו הרבה שרידים כאלה. עד כמה יש להסיק מזה, שלא היתה שאלה כזו קיימת בכלל בעולם היהודי, – קשה להגיד. אבל בנוגע ללשון אחת יש ויש אילו ידיעות ורמזים על-דבר מלחמה כזו מסביב לה; זוהי הלשון, שהיתה קרובה הרבה ליהודים; כוונתי: הלשון הארמית, שהתחילו היהודים מדברים בה עוד בימי בית ראשון. בספרותנו הישנה יש רמזים שונים, המעידים על זה, שבחוגים שונים התחילו, כנראה, להתגבש יחוסים לבביים ללשון הארמית. לא לחנם אנו מוצאים בתלמוד מימרא כזו: “אל יהא לשון סורסי (ארמית) קל בעיניך”. מאמר זה מעיד גלוי על יחס של כבוד וחבה ללשון זו, והד של קורבה לבבית ונפשית מצלצל מתוכו. מצד אחר אנו פוגשים ביחס של זלזול ושלילה אליה. וכך מכריז חכם אחד ואומר עליה, ש“אין מלאכי השרת נזקקין לו, מפני שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי”; לאמור: שזוהי שפה נמוכה במעלה. וחכם אחר תוהה ושואל: “בארץ-ישראל לשון סורסי למה? או לשון קודש או לשון יוונית”! מפני שבזמן הוא היתה ארץ-ישראל תחת ממשלתם של היוונים, ואין החכם הזה רואה כל טעם לארמית, שאיננה לא הלשון הלאומית ולא לשון המדינה. כיוצא בו שואל חכם שני: “בבבל לשון ארמי למה? או לשון הקודש או לשון פרסי”! לאמר: מה טעם יש ללשון זרה זו בתנאי החיים האלה? מה נפשך: או לשון לאומית או לשון המדינה! דוגמת אותם היש אומרים שבארץ רוסיה: “עברית או רוסית”. על כל פנים רואים אנו, שנחלקו הדעות בנוגע ללשון הארמית, שהיתה אז לשון-הדבור של האומה העברית. הללו מזכים אותה והללו מחייבים אותה.

בין כך ובין כך, זוהי עובדה ואין לסתרה, שהלשון הארמית נשתרשה בישראל מימים קדמונים והכתה שרשים חזקים בחיי האומה. עוד בתורה אנו מוצאים את רשומה, כמו: “יגר שהדותא”; ואחר-כך בנביאים שונים. ולא עוד, אלא שמוצאים אנו ספרים שלמים של נביאים אמורים ארמית, כמו “דניאל” ו“עזרא”. מכאן ראיה, שבימים ההם נתפשטה הארמית מאד בעם ושפכה את ממשלתה גם על ראשי האומה ובוניה. עד כמה היתה הארמית שגורה בפי העם עוד בימי בית ראשון, יעידו דברי האגדה, שבני ישראל גלו לבבל, מפני שדברו שם ארמית, שהיא קרובה לעברית והיתה ידועה לאבות. והתלמוד מבאר זה בדרך משל: למה הדבר דומה? לאשה שבעלה כעס עליה וגרשה והיא חוזרת לבית אמה. כך כנסת ישראל, כשכעס עליה הקב"ה, וגרש אותה, היא חוזרת לבבל, ששם היו מדברים ארמית.

כבר בימי בית שני דברה כל האומה העברית שבארץ-ישראל רק ארמית. ולא עוד, אלא שאפילו כל השטרות היו נכתבים אז ארמית. ויש מהם שהגיעו אפילו עד ימינו אנו בצורתם הארמית, כגון: הכתובה והגט. הלשון העברית שלטה רק בחוגים העליונים, בין האינטליגנטים והסנהדרין, בכתבים הרשמיים ובדרשותיהם של החכמים. אבל דרשות אלו היו מתורגמות לארמית, כדי שידע אותן העם. ולא המון העם בלבד דבר ארמית, אלא אפילו תלמידי-החכמים שבדור; ורבים מהם גם כבר שכחו פחות או יותר את הלשון העברית; כמו שמצינו, שאמתא דבי רבי היתה מבארת ומסבירה לתלמידיו מלים עבריות, שנעלמו מהם פירושן והוראתן.

עד כמה נשתרשה הלשון הארמית בימים ההם בחיי העם בארץ-ישראל, הרינו למדים מתוך החפירות השונות, המגלות לנו המון תעודות וכתבים מן הזמן ההוא שהם כתובים ארמית. הארמית חדרה עמוק לתוך נשמתו של העם והשתלטה שם שלטון גמור. אמת, גם הלשון העברית לא חדלה אפילו אז מהיות גם שפת הדבור; אבל רק במדה מצומצמה, רוב מנינה של האומה דבר ארמית.

וכשגלו שוב בני ישראל מארצם ורבים מהם הלכו לבבל, ששם משלה בזמן ההוא לשון-מדינה אחרת, – אף על פי כן המשיכו לדבר שם ארמית, וה“תלמוד” בחלקו הגדול נכתב – זאת-אומרת: נדבר (שהרי היה אז עדיין רק תורה שבעל-פה) – בארמית.

אמת, אין להפריז על המדה בנוגע לחלק זה של התלמוד, שהוא ארמי. סוף-סוף רובו הגדול של התלמוד נאמר ונכתב דווקא בעברית; כמו: המשנה, התוספתא, הברייתות, ורובן של ההלכות והדרשות. מכל מקום אין להכחיש, שהארמית תופסת מקום גדול בתלמוד והריהי שם יסוד חשוב ועיקרי. ומכאן ראיה לאותו מקום ניכר וחשוב, שתפסה הארמית בחיים היום-יומיים של יהודי בבל. ויודעים אנו, כי הגיע הדבר אפילו לידי כך, שחדל העם מהבין את התורה במקורה, בלשון העברית, ומוכרחים היו להעמיד בשעת קריאת התורה בבתי-כנסיות מתורגמנים, שיהיו מתרגמים את דברי התורה לקהל בארמית.

ונשתרשה האומה העברית בלשון הארמית כל כך, עד שהמשיכה לגרר אותה אחריה לכל מקום שנדדה, ואפילו לארצות, ששם שררו לשונות אחרות. וכך אנו מוצאים את היהודים מדברים ארמית בארצות ערב וספרד, אפילו בשעה שלשונותיהן של אותן הארצות התחילו כבר תופסות מקום באומה. במשך תקופה ארוכה ושלימה של אלף, או אלף ומאתים שנה, החזיקה האומה העברית בלשון הארמית ולא הרפתה ממנה בכל הזמנים הללו. ועוד בימיהם של הגאונים הוסיפו היהודים לדבר ארמית, אף על פי ששפת המדינה היתה ערבית. שכן מצינו אצל רב האי גאון, שהוא מבאר את המלה “שיננא” שבתלמוד לא במובנה המקובל: “תלמיד חכם שנון וחריף”, אלא במובן: “אדם בעל שינים ארוכות”, שכך משמעה בארמית, והוא מביא לראיה את המון העם בדורו, שהוא משתמש במלה זו בדבור במשמעות זו. סימן, שבימיו דבר המון העם ארמית. ככה הולכת ונמשכת תקופה ארוכה של דבור בלשון הארמית.

ויצירות תרבות גדולות וכבירות יצרו היהודים בלשון זו. מרביתן של היצירות הללו אבדו במשך בדורות. אבל גם המעט שנשאר יש בו בכדי להעמידנו על גבהה של יצירה זו וערכה הגדול. ויצירה זו נמשכה בישראל כמספר הימים שדברו בני-ישראל ארמית. אלף ומאתים שנה הלכו בני-ישראל ויצרו בלשון זו. ולא עוד, אלא אפילו באותם הימים, ששפות אחרות התחילו כבר מיצרות לה ודוחות אותה החוצה, המשיכה האומה העברית ליצור בה את יצירי רוחה. ומכאן אנו למדים, עד היכן מגיעה שמרנותה של האומה העברית ביחס ללשונות, שקבלה אותן מן החוץ, מעמים זרים. אפשר, שהרבה עושה כאן ה“הרגל”, ואפשר שזוהי תוצאה מנטייתם של היהודים להיות פרושים ומובדלים מאחרים, והם הולכים ובונים להם תמיד מחיצות לעצמם; ואפשר שזהו גם משום שסוף סוף אחות היא הארמית לעברית.

הראשון, שהכניס את הערבית לתוך הספרות היהודית, היה רבי סעדיה גאון. וודאי מפני שלשון זו, כלשון המדינה, הספיקה כבר לחדור לתוך מעמקי האומה ותפסה את מקומה של הלשון הארמית. דבר זה נעשה כבר באופן סטיכי, שלא מדעת ושלא מתוך רצון והכרה.

מחלוקת ישנה היא, מחלוקת פילוסופית-פסיכולוגית: אם רבוי השפות מעשיר את האדם ואת האומה, או אפשר שהוא מעמיס יותר מדאי על הזכרון, מנמיך את הגובה התרבותי ומחליף את המושגים בסתר מלים. על כל פנים אין ספק בדבר, שבשביל אומה טבעית ונורמלית מספיקה לשון אחת, הלשון הלאומית שלה. אומה בלתי נורמלית, כזו של היהודים, מוכרחת לסחוב על שכמה שתי לשונות: לשון לאומית ולשון מדוברת. אבל שפה מדוברת זו הולכת ונחלפת בחלופי הזמנים והמקומות. באותה שעה יגעה האומה ומשתדלת להציל עד כמה שאפשר אותם האוצרות, שנוצרו בשפה-המדוברת שלה, ב“זרגון” הקודם (איני מתכוון להעליב במלה זו את מי שהוא; משתמש אני בו רק לשם דיוק ההבנה) ולגנזם באוצרה הלאומי עולמית. בשעה זו אין לאומה דרך אחרת, אלא לתרגם יצירות אלו ללשון הלאומית, שאיננה נחלפת והיא קיימת לעד. והילכך רואים אנו, שכל אותם אוצרות היצירה היהודית, אשר תורגמו ללשון העברית, נשארו לעולמים, והרי הם שמורים ועומדים בבית גנזיה של האומה, והם הולכים ומשפיעים על התפתחותה התרבותית של האומה. ומצד אחר, כל אותן היצירות המקוריות, שנוצרו בשפות המדוברות השונות ושלא תורגמו ללשון הלאומית, עברו ובטלו מן העולם, – שריד אל נשאר להן, ואין האומה אפילו מכירה בהן, ומכל שכן שאין היא מושפעת מהן.

ושוב על דבר הארמית. ה“תלמוד” היה ל“ספר-החיים” לאומה היהודית, המסדר והמדריך את החיים היהודיים. והיתה טנדנציה לעשות את התלמוד ל“ספר-העם”, לדבר שווה לכל נפש, לספר של כל איש ואיש מישראל. אבל בינתים בא הפזור הנורא, והיהודים נפוצו לארבע רוחות השמים, ונעשה בלבול של לשונות בישראל. והגיעו ימים, שחלקים גדולים של האומה לא יכלו שוב להבין חלקים ידועים של התלמוד, מפני שהם כתובים ארמית. ועברו מאות שנים של בקשת עצות ודרכים, כיצד לתת סוף סוף את ה“תלמוד” לידי כל אחד ואחד מישראל; ולא מצאו עצה, עד שבא רבי יהודה גאון ועמד ותרגם, בספרו “הלכות פסוקות”, את כל הסוגיות הארמיות שבתלמוד ללשון עברית, ונעשה אז התלמוד קניינם של היהודים שבכל הארצות, והיה לספר-עם באמת. אבל עדיין לא נחה דעתם של חכמים בזה, והוסיפו לטרוח וליגע בכוון זה, עד שנסתיים מפעלם באותה העבודה הענקית של הנשר הגדול, הרמב“ם, בספרו “יד החזקה”. ענק-הרוח הזה היה עמוד התיכון לדורות שקדמו לו ולדורות שבאו אחריו. הוא עשה אזנים לתורה שבעל-פה, להעמידה לדורות. הוא היה גדל הדעה וגדל התבונה. השפעתו הולכת ונמשכת עד היום ואין חקר לה. כשבא להשמיע את דעותיו הפילוסופיות, שהיו מכוונות רק ליחידים שבדור, כתב אותן ערבית. אבל את כתר יצירותיו, את ה”יד החזקה" שלו, זאת-אומרת: התמצית של התלמוד ושל התרבות העברית מראשית הדורות ועד ימיו, “קודקס” זה שהוא מיועד בשביל כל האומה כולה ובשביל כל יחיד ויחיד שבה, לכל תפוצותיהם ולכל דורותיהם, מכאן ואילך עד סוף כל הדורות, – “יד חזקה” זה חיבר דווקא בעברית, ועברית קלסית, ועל-ידי כך עשה אותו ל“ספר הלאומי”, לספרו של כל איש ואיש בישראל, לכל תפוצות הגולה, שהשתעבדו ללשונות זרות, או שנשתקעו ב“אידיות” שלהם. ופעולתו זו של הרמב"ם תהא קיימת לעד ושכרה נכון לפניה כל הימים.

ובאמת התחיל פרוצס זה עוד בימיו של רבינו ר' יהודה הנשיא. אף הוא ראה ברוחו הגדול, כי עתידידם בני-ישראל שיתפזרו לבין אומות שונות ושידברו בלשונות שונות, והארמית תשתכח מפיהם, והתורה מה תהא אז עליה? חס-ושלום תשתכח תורה מישראל? – עמד וסדר להם את השמנה בלשון עברית! צפה רבינו ברוח קדשו, שאין גניזה עולמית אלא בעברית בלבד, ואין כלי אחר להעמיד בו את נכסי האומה למשמרת לדורות, – אלא הלשון העברית בלבד!

בהרגשה אינסטינקטיבית וברוח הקודש, ומפני החרדה הקדושה, שמא ישפיע הפזור הנורא על תורת ישראל לעשותה הרבה תורות – תורגם החלק הארמי שב“תלמוד”, ללשון העברית, ועל-ידי כך נשאר ה“תלמוד”, זה הנכס היותר גדול של האומה העברית, עומד וקיים בשביל כל האומה עד עכשיו; ועל-ידי כך ניצלה התורה מסכנת פיזור ופירור, ואחדותה התרבותית של האומה נשתמרה ונתבססה לדורות.

הנה זו היא השארית, אשר נשארה לנו מכל אותו הרכוש הגדול, אשר הלכה האומה וגנזה אותו במשך תקופה שלימה וארוכה של אלף ומאתים שנה, שנות דבור ויצירה בארמית! וכי מה נשאר לנו עוד מהארמית? כן, נשארו לנו: הכתובה והגט; התרגום שהוא כספר החתום לעם, ואילו תפלות, כגון: יקום פורקן וקדיש יתום! זהו העמל ההיסטורי וזה פריו הרב!!

כבר הזכרתי, שבשעה שדבר העם ארמית הגיע הדבר לידי כך, שצריכים היו בשעת קריאת התורה להעמיד מתורגמן, שיתרגם לקהל את המקרא לארמית. אבל באותה שעה שקדו חכמים, כדי להוציא מלבם של טועים – שלא יעמידו את התרגום במדרגה אחת עם המקרא – ותקנו: “שנים מקרא ואחד תרגום”, לאמור: שמתחילה צריכים לקרוא ראשונה דווקא את המקרא, אף-על-פי שהצבור לא ידע פירושם של הדברים; ורק אחר כך תרגם אותו המתורגמן לארמית; ולבסוף, כשעמד הקהל על כוונתו של הכתוב, חזרו וקראו את המקרא במקורו, כדי שילמוד הצבור את הכתוב גופו ויחרתו הדברים בלבו בלשון העברית. רצו החכמים להראות בזה לעם, כי העיקר הוא המקרא, הכתוב בלשון העברית, והתרגום רק טפל לו. על-ידי כך נקדשה הלשון בעיני העם והיתה ללשון-קודש. ולא נחה עדיין דעתם של חכמים עד שגזרו, כי אסור לו למתרגם להגביה את קולו יותר מהקורא. וכל זה כדי למעט דמותה של הארמית ולהרים קרנה של הלשון העברית ולעשותה עיקר ויסוד. ונעשה הדבר למנהג בישראל עד היום הזה, שהמקרא במקורו העברי צריך להיות נדפס באותיות גדולות ומאירות עינים והתרגום הארמי – באותיות זעירות ודלות. וכל זה למה? מפני שחששו, שמא סוף-סוף יעשה בזמן מן הזמנים התרגום העיקר והמקרא טפל, ונמצאת על-ידי כך הלשון העברית נשפלת ונעשית שניה במדרגה; עמדו ותקנו סייגים וסייגים לסייגים, – והכל כדי לשמור על נשמתה של האומה!

וכל אותה היצירה הגדולה בערבית שלא ניתרגמה לעברית, מה עלה לה בסופה? שום שריד ופליט לא נשאר לה. זכר אין לה – אפילו בספרים. הכל הלך לאבוד, כאילו לא היו לעולמים! והרי נתחברו בערבית ספרים גדולים וחשובים, שהיו ראוים להשאר לדורות. היכן הוא, למשל, הספר “מקור חיים” לרבי שלמה בן-גבירול, שתורגם ללטינית גרועה ולא לעברית, והיכן עקבותיו באומה הישראלית? והוא הרי היה ספר גדול וחשוב, והיתה לו השפעה כבירה על הפילוסופיה הנוצרית של ימי-הבינים! ואילו על התפתחותה של האומה העברית לא היתה לו שום השפעה.

ודעו וראו: לא רק ספרים בלבד, כי אם גם חלקים שלמים של האומה הלכו לטמיון והיו כלא היו, – משנתגרשו מהלשון העברית. הנה, למשל, היהודים שבאלכסנדריה של מצרים בימיו של פילון. זו היתה תקופה רבת הערך והחשיבות. היהדות האלכסנדרונית עמדה במדרגה גבוהה של התפתחות. לפילון היתה השפעה כבירה אפילו על הדורות המאוחרים. השיטה הפילוסופית שלו היתה רווחת הרבה גם בין האומות האחרות. אבל בני-דורו כבר שכחו את הלשון העברית וסגלו לעצמם את היוונית. תרגום התורה ליוונית (תרגום השבעים) יותר משנעשה בשביל תלמי המלך נעשה באמת בשביל היהודים עצמם, שהיו זקוקים לתרגום, בשביל שנתרחקו כבר מן המקור ולא ידעו אותו. גם פילון עצמו לא היה בקי בלשון העברית. הם דברו וכתבו ויצרו ביוונית. ומה עלה להם בסופם? היהדות האלכנדרונית כולה כמות שהיא הלכה לאבוד בשבילנו; לא נשאר ממנה שריד ופליט, ואין אנו יודעים אפילו, להיכן אבדה. קבוץ גדול של מיליונים יהודים אבד בשביל האומה העברית, אבל על כל יצירתו, ורשומו לא ניכר במאום עד היום הזה. והכל משום שנקרעו מעל שפתם הלאומית, לשונם העברית, ונשתעבדו ללשון זרה.

הרמב“ם כתב אחדים מספריו בערבית. אבל חושו הלאומי הגיד לו, כי את ספרו החשוב ביותר צריך הוא לחבר בעברית דווקא. הוא עצמו אומר, כי בחבורו “יד החזקה” הוא מתכוון לעשות את “התלמוד” ראוי בשביל כל האומה, ולפיכך כתב אותו עברית. את ספריו בפילוסופיה כתב ערבית, מפני שהם היו מיועדים רק בשביל יחידי הסגולה בלבד. אבל כל ימיו היה מיצר ודואג על כך, מפני שידע, כי סופה של ה”אידית-ערבית" להשתכח מישראל ועתידים ספריו לעבור ולהבטל מן העולם היהודי. ובאחד ממכתביו הוא שופך נפשו ומגלה את אשר עם לבבו והוא כותב: “בני, יודע אני את החטא שחטאתי לעמי ומתפלל אני לה', כי יזכני להשיב את הגזילה לבעליה ולתרגם את ספרי ללשון הקודש”. אמנם הוא לא זכה להיות בעצמו המתרגם לספריו, אך הוא עמל ויגע, שאחרים יתרגמו אותם. בעצמו יגע ומצא את המתרגם לספרו “מורה נבוכים”, חזק את ידי אבן-תיבון במלאכתו, בעצמו השגיח על העבודה, ולא נח ולא שקט, עד שהשאיר את ספריו ירושה לדורות בעברית.

ולא הרמב"ם בלבד, אלא גם אחרים כך. כשהתחילו חכמים שבדור מרגישים בסכנה, שעתידים הרבה אוצרות של היצירה הלאומית להשתכח מישראל, על-ידי זה שהתחילו בני-ישראל עוברים מן הערבית אל הספרדית, קמה בקהלות רבות של הימים ההם תנועה גדולה לתרגם את רבי סעדיה גאון וכדומה ללשון העברית, וכן רבי יהודה הלוי, שגם ספרו הגדול “הכוזרי” תורגם אף הוא לעברית. וכיום הזה אנו רואים, שכל מה שלא ניתרגם לעברית אבד לעולמים. לא עמדו להן לארמית ולערבית כל אותם אוצרות היצירה הגדולה, שיצרה בהן האומה הישראלית, כדי שתהא זו מתאחזת בהם ומעמידה אותם עולמית. החוק הטבעי עושה את שלו. החיים דוחקים את השפות הזרות, ושום אמצעים מלאכותיים לא יועילו כאן. חוק הוא ואין לשנותו.

ורוצה אני לנגוע כאן בעוד אפיזודה אחת הנוגעת ללשון הארמית. לשון זו כבר מתה היא. בחיים אין לה שוב שום אחיזה. אין מדברים בה ואין כותבים בה. וכאן אירע דבר מוזר: הספר הקלסי של הקבלה, ה“זהר”, נתחבר דווקא בלשון פסיבדו-ארמית! בוודאי, שהיתה בזה כוונה ידועה: לעשות את הספר למיסטי יותר. אבל בין כך ובין כך עובדה היא, שספר ראשון זה בקבלה נתחבר בשפה, שהיתה כבר אותה שעה מתה לגמרי. אבל גם כאן מתגלה דבר מעניין: אף הקבלה משתמשת בלשון הארמית אך ורק בספר ה“זהר” ובאותם הספרים הקרובים לו, כמו: “תקוני זהר” והאחרים. אבל מאותה שעה, שהקבלה נעשית למוד לעם, כשהיא מתחילה להתפשט בקהל הרחב, מיד היא מתחילה להשתמש בלשון העברית, וכל ספריה נכתבים עברית. וכך היא הטנדנציה תמיד ותדיר: כל שעה שיש שאיפה ורצון ליצור מזון רוחני בריא בשביל המון העם הרחב – יוצרים אותו בלשון העברית!

נגעתי כאן בשתי לשונות: הארמית והערבית. הלשון העברית לא היתה אותה שעה שפה מדוברת. ובכן, איפוא, משמע מכאן, שהלשון העברית לא היתה לשון חיה? שחסרים לה, כביכול, הוויטמינים של לשון חיה? שחיותה כאילו נסתלקה הימנה ונתגלגלה ללשונות אחרות, והיא עצמה נהפכה, כביכול, ונעשתה לשון של שבת ומועד בלבד?

אין אני מיסטיקן, אלא רציונליסט. מאמין אני בחוקיו של הטבע. אבל באותה שעה אני שוב מאמין באמונה שלמה, שהאינסטינקט העמוק והבריא של האומה הוא שלא נתן ללשון העברית להיות שפת הדבור והחיים. ולא בכדי עשתה האומה מה שעשתה!

אשרינו, שלא דברנו עברית כל אותן התקופות. כי אלמלי היינו מדברים עברית בכל שנות נדודינו בגולה, אינני יודע, מה היה בסופה של לשון זו, ואם בכלל היתה לנו עוד לשון עברית בעולם כיום הזה? אמת, כל לשון יש לה הרבה דיאלקטים, ואין יוצא מן הכלל הזה. אבל אין בכך משום אסון, כל זמן שהאומה יושבת בארצה ויש לה הכוח לשעבד את הדיאלקטים השונים לשררותו של אחד מהם, שמשום מה נתקבל כלשון לאומית לכל המדינה. בתנאי זה הדיאלקטים השונים לא רק שאינם מזיקים להדיאלקט השליט, אלא שהם גם מפרנסים אותו, מעשירים אותו ועושים אותו עשיר צבעים וצלילים, צורות ותמונות. אבל מה היה עולה לה ללשון העברית כשאין לאומה העברית ארץ ומרכז וכוח, והיא נעה ונדה מעם לעם ומשתעבדת להשפעות של אומות ולשונות ותנאים שונים? הלשון העברית היתה קולטת בכל מקום תשעים וחמשה אחוזים של מלים משפות זרות, כמו שאירע להדיאלקט הסורי-ארמי, המדובר עדיין בפי יהודי סוריא, והיא עצמה היתה בטלה ברוב. הגיעו בעצמכם: מה היה עולה לה ללשון העברית, אלמלי היו היהודים שבספרד ושבצרפת ושבאשכנז מדברים בימיהם עברית, בשעה שלא היו מקבלים “מיץ” מאיזה מרכז שהוא? הלשון העברית היתה מתפוררת אז לכמה וכמה דיאלקטים, כמספר ארצות הגלות והנדודים, וכל דיאלקט שונה מחברו, כשם שלשון הארץ האחת שונה מלשונה של הארץ השניה, ונמצא: יהודי ארץ אחת לא היה יודע לשונו של יהודי מארץ אחרת. אמת, אין לך שום לשון בעולם, שאינה משתנית במשך הדורות. אבל זהו שנוי בשביל האומה כולה, בלי יוצא מן הכלל. מה שאין כן בעברית, שהשנויים שהיו חלים בה בכל מקום, היו נשארים ענין רק לאותו המקום בלבד, והלשון העברית שביתר הארצות לא היתה מקבלת שנוי זה. ובאופן כזה היינו מקבלים במשך הדורות כמה וכמה לשונות עבריות אחיות, המון דיאלקטים שונים, שאין בין כולם אלא אחוזים מעטים של מלים משותפות, והשאר הוא ערבוביה של לשונות אחדות, והלשון העברית המקורית היתה בינתים בטלה ועוברת מן העולם.

על-פי אינסטינקט עמוק גזרה האומה העברית על עצמה, וקיימה גזירה זו בקשיות עורף ובעקשנות רבה: לקיים את הלשון העברית רק בספרות בלבד, הואיל ולא היה לה מרכז, אשר ישמש לה ערובה בשביל טהרתה והתפתחותה הנורמלית של לשון זו בדבור שבפה. וכי לא היתה לאומה העברית די עקשנות מספיקה כדי לקיים את “השנים מקרא ואחד תרגום” אפילו בימינו אנו, כשתרגום זה נעשה דבר שאין לו שום טעם וריח, מפני שהלשון הארמית נעשתה כבר בלתי מובנה לאומה, עוד פחות מובנה אפילו מהלשון העברית עצמה?! ובאותה שעה לא הראתה האומה לגבי הדבור העברי אפילו עקשנות כל שהיא, אלא וויתרה עליו תיכף ומיד, כאילו היה דבר של מה בכך – הא כיצד? מכאן אתה אומר, שכל מה שעשתה האומה לא עשתה אלא בדעת ובחשבון. ואם וויתרה לשעה על הדיבור העברי, לא היה זה אלא מפני החשש, שמא יגרום דבור זה נזק ללשון העברית, באין מרכז, שישקוד על תקנתה וטהרתה. ובחרה האומה שתהיה לה לשון עברית אחת טהורה בכתב, מאשר הרבה לשונות עבריות בעל-פה שהן פלסתר ונכריות בינן לבין עצמן.

כל זה היה נכון והגיוני עד עכשיו. אבל עכשיו, כשהתנועה הארצי-ישראלית לבשה צורה מוחשית, כשהלשון העברית נעשתה שלטת בארץ, הרי אין עוד מקום לאותם החשש והפחד ואפשר לעשות את הלשון העברית שפת-דבור אפילו בארצות הגלות; מפני שיש ארץ-ישראל, שהיא שומרת עליה ומעמידה אותה. ומשום כך התחילה עכשיו בחוץ-לארץ אותה התנועה החזקה, המתכוונת להפוך את הלשון העברית ללשון מדוברת בכל מקום – והצדק אתה והנצחון מזומן לה.

כיצד התיחסה האומה העברית לשאלת החנוך בלשון העברית ובשאר הלשונות? מה אמר לנו בדבר זה האינסטינקט הלאומי?

האומה פתרה את השאלה הזו באופן ברור: עיקר החנוך בבית-הספר הוא הספר העברי!

אין אמת בשמועה, האומרת, כי בית-הספר היהודי היה חד-צדדי, דתי. עוד לפני שלש מאות שנים היו קיימים בישראל בתי-ספר, שהיו מלמדים בהם גם פילוסופיה, תכונה, הנדסה ושאר למודים. דבר המובן מאליו הוא, שבאותם הימים היו כל הלמודים קשורים בדת; אבל הם היו נלמדים.

ואם רוצים אנו להיות אנשים כנים, עלינו להודות, שאם גם תפסה לשון הדבור מקום בבית-הספר, מכל מקום לא נחשבה מעולם כעיקר ויסוד. היא היתה רק ענין של למוד ושל שמוש מעשי. בשנים הראשונות היו משתמשים בה בכדי להסביר לתלמידים מה שכתוב בספר העברי. אבל מכיוון שגדלו התלמידים והגיעו לכלל הבנה במקור גופו בלי תרגום, מיד הלך לו התרגום. אכן, היו כאלה, שאפילו אחר-כך, מפני שיגרא דלישנא, היו לפעמים מוסיפים לתרגם ואומרים: “אמר רבא – האט רבא געזאגט”; אבל, כאמור, לא היה זקוק לתרגום. רק זמן ידוע היו משתמשים בשעת הלמוד בתלמוד בלשון אידית, אחר-כך היו עוברים הכל ללשון עברית. וכל זה אינו דבר שבמקרה בלבד, אלא הכל נעשה על-פי האינסטינקט הבריא של האומה, וטעמו ונמוקו עמו.

אלמלי היתה נשארת הלשון העברית כלואה רק בתוך הספר בלבד, אפשר שהיתה מתאבנת בסופה, דוגמת הלשון הלטינית, והיתה נלקית בחוסר אינטימיות וחמימיות של לשון חיה. הלשון העברית היתה נעשית אז לשון מלאכותית ויבשה. אולם כמו שדוד המלך היה זקוק בזקנותו לסוכנת שתחממו, כך היתה הלשון העברית זקוקה לאיזו “סוכנת”, לאיזו שפה מדוברת חיה, – אם היתה זו הלשון הערבית שלפנים, או אידית של עכשיו, כדי להתחמם לאורן, לקבל מהן חיות, אינטימיות וגמישיות. ולפיכך לא היתה הלשון העברית מעולם שפת-ספרים מתה; כי היתה מתדבקת תמיד ללשון חיה, ועל-ידי כך נעשתה חיה גם היא. מצד האחר היתה השפה המדוברת מתעלה על-ידי דבוק זה והיתה מקבלת קצת מקדושתה של הלשון העברית. בשעה שצרפו ל“עברי” את ה“טייטש” וזווגום יחד, יצא מהם ה“עברי-טייטש” והיתה לאידית, המקובלת אצל חלק גדול מן האומה. אבל אם יתגרש ה“טייטש” מן ה“עברי”, – אותה שעה לא יהיה אלא “טייטש” בלבד, ואין לו שום זיקה לא ל“עברי” ואף גם לא לאידית. יש חיות וערך לאידית, כל אימת שהיא דבוקה ללשון העברית ויונקת מלשדה. אבל כשהיא פורשת מהלשון העברית, פוסקת זכותה והיא מקפחת את ערכה.

וודאי שהאידית שלנו היא אצלנו בחינת “גיורת”, ואף גם גיורת כשרה. כ“רות” בשעתה, כך גם היא לוותה את הלשון העברית במשך דורות רבים. ולפיכך, כל זמן שהיא עומדת בצדקתה, כרות המואביה, ומתדבקת בנעמי העברית באמת ובתמים, – הרי היא רצויה לנו והיא יכולה אפילו לזכות ולהעמיד מקרבה את דוד המלך. אבל משעה, שאין היא רוצה להדבק בזרעו של ישראל, והיא פורשת לה וחוזרת לארץ מואב, – שוב אין לה תקנה להעמיד דוד מקרבה, אלא “מואבי” בלבד.

הרי לפנינו אותו זיווג טבעי, שזיווגה האומה העברית בכל שעה שעמדה לפני הבחירה: אם לקיים את הלשון העברית בדבור שבפה ולהעמידה על-ידי כך בסכנה של התפוררות לעשרות דיאלקטים שונים, או לעשותה לשון הספר בלבד ולהביאה על-ידי כך לידי התאבנות ותלישה מן החיים. בשעת ברירה שכזו בחרה לה האומה בחושה הבריא בדרך חדשה, היינו: להחם את הלשון העברית בנשימה של לשון-דבור חיה. ובין כך נשארה הלשון העברית חיה לא רק בתוך הספר בלבד, כי אם גם בקרב הנשמה.

כזו היתה שיטתה של האומה כל אותם הימים, שלא היה לה ללשון העברית מקום בעולם, שהיא תהא שם לשון חיה ומדוברת. אבל מאותה שעה שהלשון העברית חדלה להיות בארץ-ישראל “לשון-קודש” ונעשתה שם לשון-חול, לשון החיים היום-יומיים, לשון הדבור והמעשה, – מכאן ואילך הולך ופוחת הצורך ב“זיווגים” והלשון העברית אינה זקוקה עוד ל“סוכנת”…

וודאי שחייבים אנו תודה ללשון האידית, שחממה את הלשון העברית ימים רבים. מודים אנו בדבר זה וזכותה זו תעמוד לה. ברם, איני יודע, אם תזכה הלשון האידית להיות נעכלת על-ידי העברית, כשם שאירע זה לארמית. סוף-סוף קרובה היא הארמית, שהיא לשון שמית, ללשון העברית. ואגב, אין הלשון העברית מתעתדת כלל לצייר את הגלות, את חיי הגיטו, בלשון העברית יציירו ויתארו את החיים החפשיים שבארץ-ישראל. אבל יש אפשרות לצייר בעברית גם את חיי הגלות ולא לאבד על-ידי כך לא את חמימותם של החיים הללו ולא את גווני-גווניהם השונים. על זה יעידו באופן מזהיר מנדלי מוכר ספרים וברקוביטש בתרגומיו האמנותיים משלום-עליכם, שלפי דעת רבים הם עולים לפעמים בטובם ובחזקם על המקור האידי עצמו.

ואם רוצה האידית להציב לה זכרון לדורות, אין לה תקנה אחרת, אלא להתקשר עם הלשון העברית. מחוץ לקשר זה אין אריכת-ימים לאידית. בשעה שהיא מרימה את ידה על הלשון העברית – אותה שעה היא מאבדת את זכותה להתקיים.

כבר אמרתי, שאין אני מתנגד לאידית, מפני שבה למדני רבי “עברי” והיסטוריה עברית. תמיהני, אם בזמנים אלו ובתנאים של עכשיו מסוגלה האומה לברוא לה מחדש לשונות חדשות, אידית חדשה. אבל דבר אחד גלוי וידוע לפני: באותה שעה, שהלשון העברית נעשתה חיה בארץ-ישראל, וכלשון חיה היא מתגלית ומופיעה על בימת החיים, – בשעה זו נתרופף הרבה מעמדה של האידית, וכנגדה נתחזקה הרבה, – אם מרצוננו או שלא מרצוננו, – עמדתה של לשון המדינה. ומכאן שהאומה העברית לא תוותר עולמית על הלשון העברית (אין אדם אשר יוכל להכריחנה לעשות דבר זה, גם לא זיטלובסקי); ומכיון שמשא של שלש לשונות הוא דבר שאי-אפשר לאומה – ממילא יוצא, ששקיעתה של האידית היא “הכרח היסטורי”, ואין לשנותו. ובשביל קיומה של האומה העברית אין לנו, אלא להשליט בחייה את הלשון העברית. ואם היהדות הגרמנית, – והוא הדין הצרפתית והאיטלקית, – עומדת על סף החדלון הלאומי, הרי זה במדה מרובה, רק בשביל שנסתלקו מהלשון העברית.

בשבילי הסוף הוא ברור וגלוי, ואני מוצא בו טרגיות מרובה. סוף סוף הרי היתה האידית אכסניה לכולנו. סוף סוף הריהו שפת אבותינו ואבות אבותינו; סוף סוף הרי יצרה האומה, התפללה, בכתה בלשון זו! נחמה אחת יש לי, שתהא לה ללשון האידית השארות-הנפש על ידי תרגומה, הטוב או הרע, ללשון העברית. אבל כל מה שלא יתורגם ממנה לעברית, אבוד יאבד וזכר לא יהיה לו. שום רצון טוב וכוונה רצויה לא יועילו כאן. זהו גזר דין מן השמים ואין מי שיעכב בעדו. מה שאירע לשש עשרה הלשונות ה“אידיות”, הוא שיארע גם להשבע-עשרה. גזירה היא מלפני ההיסטוריה ואין לשנותה. יכולים אנו לקרוע על כך, יכולים אנו לחלץ את נעלינו כאבלים, יכולים אנו לשבת “שבעה” על הארץ – אך כל זה ללא הועיל. גזר הדין כבר נכתב ונחתם בטבעת ההיסטוריה – ואין להשיבו. גזירה היא!

ולפיכך, כשאני לעצמי איני מפחד כלל מפני ה“אידישיזם המתגרה”. יש לי ההכרה הברורה והבטחון המוחלט בתוצאותיו של פולמוס זה; ומשום כך אינני מהסס ואיני מרתת. אדרבא, תהיינה ברוכות הידים, היוצרות בשביל העם באידית, – אם יצירתם בלשון זו תהא מעולה יותר. מימי לא דרשתי משום סופר, שיכתוב דוקא בעברית, אם באידית עולה לו יצירתו יותר יפה וטובה. אבל באותה שעה, שהאידישיזם מרים יד על הלשון העברית הלאומית, הריהו שונא ואויב ומצווה לקצץ כפיו!

כשאני לעצמי איני נלחם אפילו באידישיזם המחוצף ביותר, מפני שיודע אני, שאפילו החוצפה הגדולה ביותר לא תועיל כאן. ד"ר זיטלובסקי פנה אלי פעם ובקשני לפרש את דעתי בשאלת הלשונות. השבתי לו מה שהשבתי, אבל בתוך השאר כתבתי לו, לאמר:

“רוצים אתם לפקק את חוט שדרתה של האומה ולפסוק את ראשה מעל גופה, וסבורים אתם, שעל ידי זה יעלה מה שהוא בידכם, שתשיגו על ידי כך איזו תכלית שהיא. אבל נעלם מכם דבר אחד, שכבר היה כדבר הזה בישראל בימיו של ירבעם בן נבט. גם הוא רצה לבנות במקום מרכז לאומי אחד לישראל בירושלים עוד מרכז שני, ולשם זה העמיד עגל אחד או שנים בשומרון, וחשב שעל ידי כך כבר עלה רצונו בידו. חשב וטעה. הכל יודעים, מה עלה בסופו של דבר. עשרת השבטים הללו אבדו בשבילנו, ואין איש יודע אפילו להיכן אבדו. נשארו בעולם רק אותם שני השבטים, שעמדו באמונם לקדשים ההיסטוריים שלה אומה”.

מכאן אתם למדים, שלא הרבים מכריעים, ולא הרצון מנצח. ולפיכך אין שאלה זו של הלשונות שאלה של רצון, או שאלה של רוב ומיעוט. מאמין אני באמונה שלמה בחושה הבריא של האומה הישראלית; ואומה זו לא תתן בשום אופן למי שהוא שיקפח את חוט שדרתה או שיפסוק את ראשה מעל גבה!!

ויש בינינו חכמים אנשי שלום: – חסידי שלש הלשונות. אלה הם ה“פולקיסטים”, ה“דימוקרטים”, מחדרו של דובנוב. הללו הם בעד שלש לשונות: אידית, לשון-המדינה והלשון העברית.

ה“תלמוד” מספר, שבימי משה רבינו, בשעה שבנו את המשכן, היתה חיה אחת בעולם, ו“תחש” שמה, שהיו לה שני “חוטי השדרה”. אין חכמי הזואולוגיה שבינינו יודעים חיה זו מה היא. גם הארכיאולוגים עוד לא מצאו שרידים ממנה. על כל פנים איני מאמין בחיה, שיהיו לה שלשה חוטי שדרה, מעין זו שהפולקיסטים רוצים לבראה. אני לעצמי מאמין באומה, שיש לה רק “חוט שדרה” אחד – הלשון העברית!

מה שהיה הוא שיהיה.

(בחגיגת הפתיחה, ט"ו בשבט, תרפ"ח)

המומנט של פתיחת בית אחד-העם יכול לשמש רגע מכריע. מזלו של אחד-העם גרם שתורתו נתפשטה והוא העמיד דור שלם של סופרים שהרביצו את תורתו ופרשוה, אולם נדמה לי כי נשארה בה נקודה אחת עיקרית שהיא פרשה סתומה, והיא הביאה לידי טעויות רבות וגרמה לסרוס פרצופו של א“ה בתור איש התובע את תביעותיו הרוחניות, עד כדי קריקטורה. יצא כאילו רק הסולת תבוא לא”י, הנבחרים שיהיו יושבים כאן ונהנים מזיו השכינה הלאומית. הביאה לידי טעות זו – הדאגה העיקרית שקננה בנפשו ולא נתנה לו מנוחה והוא – היסוד הרוחני לבנין האומה בא“י. הוא לא צייר לעצמו קיום של קבוץ עברי משפיע ומכריע, מבלעדי יסוד רוחני אמיץ וחזק. אי אפשר לעשות זאת בלי יסודות עיקריים, ואלה צריכים להיות שונים מאלה של היהדות בגולה, שכיונה אל היהדות העתיקה ואל העתיד הרחוק. כל הערכים והקנינים הלאומיים, יסוד חיינו בגלות, מוכרחים להשתנות שנוי יסודי. רבים יודעים כי א”ה נשא בלבו לכתוב ספר גדול על יסודות הקיום הלאומי שלנו, אבל לא זכה לכך. כל מה שכתב אינו אלא כמין חומר לספר זה.

בעלי המדיניות שלנו היו מלגלגים ואומרים: יהיה לנו קבוץ, תבראנה צורות חיים ויחסי-חיים – וממילא יקומו היסודות. הם הקדימו נעשה לנשמע. אחד-העם חשב אחרת. במה דברים אמורים בעם המתחיל את קיומו, אבל העם החוזר לתחיה, המונה אלפי שנות קיום – עם כזה צריך שיביא איתו תורת חיים. במובן זה הבין את המחלוקת הישנה: תלמוד או מעשה גדול, עד שנמנו וגמרו, כי תלמוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה. דוקא מפני חשיבות המעשה העדיפו את התלמוד. מאמריו בענינים מעשיים מפליאים בפרטי-הפרטים ובדקדוקי-הדקדוקים. הוא לא האמין במלאכת רמיה. זה היה גם יחסו למדע. גם כבוד האומה דורש שכל מה שנבנה יבנה על יסודות מוצקים. אילו קדמה לישובנו תקופה של תורה, של חנוך, של יצירת היסודות המשותפים, שהם חובה על הכל, בלי הבדל מפלגות, עם “עשרת הדברות” שלנו – לא היינו עדים למה שהיינו ועוד נהיה עדים בישוב. למרות חופש הדעות, אי-אפשר להעמיד את הישוב על הפקרות, הן משמאל והן מימין. א"ה חלם להוציא מתוך כל העבר שלנו, מהנסיון ההיסטורי, מכל מעמקי המחשבה, אותן הנקודות, הלוז שבשדרה, שממנו יש ליצור ולרקום את היסודות החדשים.

לצערנו, דוקא הצד הזה לא מצא לו יורשים ותלמידים, לא בחייו ולא אחרי מותו. אולם אם לא זכה הדור ליחיד שיעשה זאת, הנה מן הקבוץ כולו, מן העם, יש לתבוע את אשר לא יתן היחיד. הכוח הקיבוצי שקול כנגד היחיד. אינני יודע אם הוכשר כבר הדור, אם נענשנו כל צרכנו עד שהגיעה כבר השעה לחזור בתשובה. מבית א“ה נתחיל. שמו יהיה לנו לסמל התרבות והחנוך בא”י, לבקש תחבולות ולטכס עצות ולהוציא לעם את הכרוז הגדול, לקרוא את הקריאה לעבודת הרוח הגדולה בישראל, לנסות ולהדליק עוד פעם לפיד אש. אחד-העם, שלא היה סנטימנטלי, אמר לנו לפני כשנתיים: “אם העניינים ילכו כאשר עד עתה, תלך האש בלבות הצעירים שבאו ותכבה. הם לא באו הנה לשם שכר עבודת יום. הם יירקו בפניכם ויברחו מכאן. צאו ופשטו בעם, אל תנוחו”. הוא דבר מתוך תמצית הנפש והדם, ודבריו באו כתומם.

קלוח הדם שלנו הולך בעצלתים דרך כל הצנורות שלנו בלי אמונה. אולי הגיעה השעה לעשות מעשה רב. אולי הגיעה השעה ליצור אותה קרן לתרבות שעליה דובר. שתי קרנות לנו, ואף לא אחת – לעניני רוח.

מכאן ולהבא יהיה המקום הזה, בית אחד-העם, בית כנסת לבקשת תחבולות לעבודה התרבותית ולעשות יסודות חובה לכל ישראל, אשר לא ימצאו אנשים שיזלזלו בהם, בלתי אם אלה שאין חלק להם באלהי-ישראל.

(בהנחת אבן הפנה ל“אהל שם” בת“א, באייר תרפ”ח)

– אנו חוגגים היום בל"ג בעומר חגיגה להנחת אבן הפנה לבנין ששמו “אהל שם”. במקרים כאלה בשעת יסוד המוסד נוהגים לספר את ההיסטוריה של המוסד ואיך הגיעו לידי אותו הרעיון והגשמתו. במקרה זה שלפנינו כמעט שאין לי מה לספר. ההיסטוריה היא כל-כך קצרה ופשוטה.

נמצאו יחידים שעלה בדעתם להכריז על מוסד ששמו “ענג שבת” ולא נעשה כלום לפרסומו. הודיעו רק שנוסד מוסד כזה. איני יודע את היסוד מפני מה השם “ענג שבת” היה קסם בו למשוך אנשים אליו. לכתחלה התאספו בשבתות בדירה ארעית. המסבה הראשונה נערכה ב“שולמית”, אח“כ נמצאו יחידים שראו לעצמם זכות לאכסן את המסבה בביתם. חשבנו שלא יהיה מקום קבוע ונעריך את המסבה בכל שבת במקום אחר, חשבנו שכך נאה למוסד כזה, שיהיה נודד ממקום למקום ויתפשט מעיר לעיר; אבל נוכחנו שאין בתים שיספיקו לנו. קבענו את המקום ב”שולמית“, אבל המקום היה צר, ולסוף התנדבה הגמנסיה ליתן לנו את האולם שלה ושם אנו מתארחים בשבתות עד שנמצא גואל ל”מסבת שבת" זו, הנדבן בעל הבנין הזה. ואנו מקוים שמעתה יהיה לנו מקום קבוע. הבנין ילך ויתרחב, ואולי נכבוש לנו את כל המגרשים מסביב ונקים עליהם מוסדות תרבות שונים.

ברצוני לברר את תוכן הרעיון של “ענג שבת”. אנו באים לא“י לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד, ומיסדי “ענג שבת” חשבו, כי לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות, ואם צריכים לחצוב “מן השתין” הרי יש לקחת את “אבן השתיה”, את היסוד היותר חזק, ולא מצאו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת, שהיא, כידוע, קדמה למתן תורה ועוד במצרים שמרו בני ישראל את השבת. ואמנם השבת היא אבן השתיה של כל היהדות, ולא לחנם היא נקראת “אות ברית” בין אלהים ובין בני ישראל; בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם ב”עשרת הדברות" מקופלת כל התורה הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות. מטרה אמתית – היא זו הנתונה במרכז וכל ההיקף יונק ממנה במדה שוה. מה עשו בני-ישראל? הם לקחו את השבת וקבעו אותה במרכז. לעם ישראל יש שליטה על הזמן. היהודים קובעים את זמן חגיהם ומגבוה מסכימים להם – “השבת מסורה בידכם ואין אתם מסורים לשבת”. את השבת התחילו למנות מיום ד', שבו נתלו המאורות, וכך קבועה השבת במרכז. היהודים העתיקו את השעון של הטבע, כדי להעמיד את השבת באמצע כנקודה מרכזית בעגול – בחינת מנורה באמצע וכל הקנים נוטים לשבת, כי אפילו להבדיל על הכוס מותר שלשת ימים לאחר השבת. שבעה ימים זה עגול. והזמן התחיל ללכת בעגול: שבע שנות שמיטה. לאחר שבע שמיטות – שבתון, שנת היובל. כל הזמן כאלו קבל תוכן ויתמלא קדושה, השבת היא הסמל לחזרה נצחית בעגול. אם אנו חוזרים לא"י – עלינו לחזור עם השבת, זה הסמל שלנו המלא יופי וחן, שממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו.

אנו יודעים מהו סגנון עליון ושאיפה לשכלול. שמאי הזקן – כל דבר נאה שנזדמן לו הניחהו בשביל שבת. השבת מקדשת את רגש היופי של כל האומה כולה. אם אנו קובלים על חוסר סגנון חיים משלנו, אנו יכולים להתחיל מן השבת ביצירת סגנון. היום הזה ראוי שבו יפגשו בני העם זה את זה: בשבת שנתנה לפני התורה והיא למעלה מן התורה, והיא סמל לשלום ואחדות. יש בתוכנו הרבה מפלגות עם תורות ו“שלחן ערוך” משלהן – תהי השבת סמל לאחדות. זוהי הכונה ביסוד המסבות של “ענג שבת”, לשם התחלה להתחדשותנו כאן. ביום הזה צריכים להפגש כל ששת הקנים שלנו מול פני המנורה לשבת של שלום, המאחדת את הלבבות והמזכירה לכל, שיש לנו שרשים עמוקים ושאיפות למעלה.

על פי אינסטינקט פנימי ומתוך פשטות הרגיש הקהל בערך המוסד הזה, ונמשך לשם בלי חקירה יתרה, ולפיכך היינו עדים לתופעה זו – שמתאספים צעירים וזקנים משמאל ומימין באין הבדל. יסדנו שעורים לתנ“ך – והקהל מתפרץ לשמוע “דברי אלהים”. אנו מקוים ש”כאשר ירחיב ה' את גבולנו" ויהיה לנו בית גדול בשביל אלף איש, גם אז יהיה לנו צר המקום. בימי האר"י קבלה השבת תוקף וזוהר חדש, ועכשיו כשאנו שומעים “פעמי גאולה” צריך תוכן השבת להיות קודש, ואולי מכאן תבוא רוח חדשה לכל מהלך חיינו.

אני מקנא בה' בלום ורעיתו שהשכילו לצרף את שמם לסמל העליון של היהדות, ואני מברך אותם שיזכו לראות בהתפשטות הבית ובהתרחבותו. ואני מברך את עצמנו שנזכה להתענג בימי השבת ושיהיו לנו הרבה “אהלי-שם”, שבהם תושכן גם מיפיפיותו של יפת.

(תרפ"ט)

ההקדשה של מר בלום מצטיינת ברצינות ובכובד הראש שהיא כתובה בה, ועושה רושם כצוואה. צוואה יפה היא זו, וברטט לב שמעתיה. כך היו נוהגים לצוות אחריהם אבותינו הראשונים והטובים. הצוואה נכתבה מתוך צלילות הדעת וכוונה טהורה. הכל צפוי ומחושב בה עד לפרטי-פרטים, וניכר שהאיש השקיע שם מיטב רצונו ושאיפתו. רבים יקנאו בו, במר בלום, כי לא רבים זוכים לכך. מתוך כתב-ההקדש ברור, שכוונת הנדבן היתה להקדיש את הבית לתרבות, ספרות וכו', הנכללות כולן במושג “תורה”, תורה זו שהיא למעלה מן הזמנים ומן המפלגות והיא לישראל הר. בכתב-ההקדש נאמר “להרבצת תורה וחכמה מן המקורות הראשונים ועד דורנו”, ויש להתפלא כיצד יהודי סתם, סוחר פשוט, ידע לכלול את כל מה שיש במושג “תורה”, שאין בה חלקים וגבולים והיא מאחדת את כל הנגודים. לתורה זו, שהיא עצמה שלום ואמת ומטילה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין אדם לחברו – נתכוון הנדבן. את הבית הזה הקדיש לחברת “עונג שבת” לשם קידוש מיוחד של יום השבת.

אחרי קנין תורה, הקנין הקדוש והיקר ביותר לישראל הוא – השבת. כתורה, שהיא ספר הברית לישראל, כן השבת היא אות ברית בין ישראל לאלוהיו. אם נשארה מכל המצוות רק השבת, היתה היא יכולה להציל את היהדות מכליון. השבת היא אבן השתיה, שממנה הושתתו כל צורות היהדות. השבת נקשרה בהגדרת העולם העברית עם המומנט האחרון של גמר בריאת העולם. ואם התורה חכתה אלף דור לישראל, חכתה השבת כ"ו דורות מבריאת העולם ועד מתן תורה. ולשבת זו, שהיא אות ברית בין ישראל לאלוהיו, הוקדש הבית. שתי קדושות, שתי בריתות. בהכרת העם העברי ערך השבת הוא לא כמטרה, כסיום, אלא המרכז. השבת עומדת לא בסוף השבוע אלא באמצע: שלשה ימים מזה ומזה, הניזונים מן היום האמצעי.

ועוד דבר: מר בלום הקים את הבית על אדמת קודש בארץ-ישראל. רבים היו הבונים שהקימו לנו בנינים למטרות טובות בכל תפוצות הגולה – אבל זרים ירשו אותם. אילו אספו את כל הכספים שהוצאו לבנינים יהודיים בגולה, אפשר היה לבנות כבר את כל ארץ ישראל. שריד ופליט לא נשאר מכל בנינינו בגולה, הכל ירד לטמיון. ואם על פי אינטואיציה יהודית הקים הנדבן הזה את בנינו בארץ אבות, הרגיש כי כאן לא יצאו הבנינים האלה מרשותנו לעולם. והוא קשר את בנינו בשלשה קנינים: ארץ ישראל, שבת ותורה. ואני מביע לו בפומבי את קנאתי שזכה לזכות משולשת כזאת. אילו עשו כמוהו וכנתן שטראוס כל נדיבי עמנו, לא היינו עומדים עלובים כעניים בפתח.

(באספת “חובבי שפת עבר” באודיסה, תרע"ג)

בזמן האחרון נתחדשה שאלה חדשה בבית מדרשנו ע"ד הערך שיש לתוכן והצורה ביהדות: על מה עומדת היהדות, על תכניה או על צורותיה? ויש כבר רבים מן הסופרים החדשים, המשתדלים להראות ולהוכיח, שיותר משהיהדות מתבססת על תכנה, היא קיימת בצורותיה. התכנים אינם יכולים להיות חובה ולכן אין ביכולתם לקשר את האישים אל הרעיון הדתי, מה שאין כן הצורות, שאפשר להטילן על הצבור כעין חובה, ויש בידן לאחד את אישי האומה בינם לבין עצמם ובין קונם. מנקודת השקפה זו, יותר משהיהדות דורשת הודאה בתוכן היא דורשת הודאה בצורה.

אמרתי “נתחדשה”, אבל בעיקר הדברים לא נתחדשה כעת כלל. הראשון שנגע בה היה המשורר הגדול ר' יהודה הלוי. הוא העמיד את היהדות לעומת שאר הדתות ולעומת הפילוסופיה היונית והראה על יתרון הדת העברית בזה, שהיא נותנת ערך חשוב ומכריע לצורותיה, שהן גם קניניה הלאומיים, כמו: הארץ, הלשון, והמצוות.

אלהי הנביאים הוא, לדעת ריה“ל, לא בדעת והכרה לבד, אלא גם בהרגשה. ואם תמצא לומר: זו דעת, זו הרגשה, דעת אלהים – דעת שבלב, ומתוך רעיון זה הוא בא לידי מסקנא, כי כל הצורות של היהדות הן עיקריות, מאחרי שהן מורגשות על פי הרגש הדתי ואינן מובנות על פי השכל, ואי-אפשר לצייר את תכניה בלעדי צורותיה. והוא לוקח לו משלים מחיי הטבע. הצורה והתוכן שבטבע מקושרים זה בזה, ואי-אפשר שיתקיימו זה בלא זו. לכל צורה וצורה היוצאת לאויר העולם קודמים צרופים והרכבות, שהם תנאים הכרחיים להתגלותה. אלהותה של היהדות אינה מתגלית אלא אחרי שמתבררים צרופיה. וסוד הצרופים הללו אין אדם מכיר ויודע, כי הוא גבוה ונעלה על שכל האדם, ולכן, “אין בעבודת אלהים סברא ולא הקשה ולא התחכמות כלל, כי אם שמירת המצוות כמו שהן בתורות ומסורות”. מטעם זה גם הקרבנות אינם מיותרים ולחנם יגעו ללמד עליהם זכות מטעמים אחרים. אמנם, אין הקרבנות מובנים לנו, אבל… הלא זהו צרוף אלהי, זוהי צורה, ואין לנו להבינה אלא להרגישה. הוא היה אומר, שתוכן היהדות קשור בנושאיה ואומת ישראל – צורת התוכן העברי העולמי וגם היא באה אחרי צרופים היסטוריים רבים והיא גופה בטוים השלם של רעיונות האלהים הנמצאים ביהדות. ריה”ל היה החוקר הראשון שיסד את הרעיון הלאומי על יסוד זה, שהרעיון, התוכן הלאומי, קשור בצורה לאומית באופן כזה, שלא יצויר זה בלעדי זו.

ובכלל קשה לסמן את הגבול בין הצורה והתוכן. כשאנו מסתכלים בהשתלשלות הרוח האנושי אנו נוכחים, כי טבעת אחת משמשת לשניהם כגלדי בצלים הנתונים זה בזה וקליפה אחת משמשת תוך לחברתה, וקשה לנו מטעם זה לסמן את הגבולים, מפני שהכל תלוי בנקודת המבט. אנו, מכיון שאנו נהנים מן התוך יותר משאנו נהנים מן הקליפה, חושבים את התוך לעיקר, לנקודה ראשונה, ואת הקליפה לטפל, לנקודה שניה. לא כך היה אלמלי עמדו הקליפות וערכו לעצמן “תורת הצמחים”, הן היו קוראות לתוך קליפה, וקליפה תוך, מאחרי שיש להן נקודת מבט אחרת. היוצא מדברינו, שהגדרת התוך והקליפה תלויה בתנאים ידועים, ואולי באמת אין כלל תוך וקליפה – הכל תוך.

והנה איש כריה“ל, שבספרו הבין כל-כך את ענין הצורה העברית לעמקה ולרחבה, שכח אותה לגמרי בבואו לכתוב את שיריו. בשירתו לא השיג ריה”ל את פשטותה של צורת היצירה העברית. הצורה העברית הטהורה ידועה לנו מן התנ“ך. הצורות התנ”כיות הגיעו בתקופת חתימת התלמוד לידי ירידה. ביצירות אחדות שנכתבו בזמן ההוא אין כבר מאותה הפשטות של היצירה העברית ויש שם קשוטים זרים וצעצועים כעין אלפא-ביתין וכדומה להם. ואל תהיה הצורה הספרותית קלה בעיניך, כי משפיעה היא הרבה על התוכן. מעלה יתרה יש לו לסגנון העברי הטהור והקדום, שמשקלו מעורה ומקושר בתוכן, זהו משקל הגיוני. ואף על פי שנהגו להטעים את הקריאה בתנ“ך בטעמי נגינה, בכל זאת היתה הנגינה טפל ולא עקמה ולא סרסה את התוכן. ומכיון שהצורה העברית הטהורה, הטבעית והפשוטה, נסתלקה משירת ישראל בזמן בית ראשון, ירד גם התוכן שלה. שוו את “אשת-חיל” לשולמית של שה”ש ותראו ותבינו את פרי החקוי המלאכותי של הצורה הזרה – כמה חולין יש בראשונה וכמה קדושה בשניה.

כנראה נעשו כמה נסיונות להחזיר את הסגנון העברי המשובש למקורו הראשון. בתלמוד יש שרידי שירי הספד, שנבנו על מתכונת הצורה התנ“כית. פשטות הסגנון מוצאים אנחנו גם בתפלות, וביחוד בתפלת ראש-השנה וי”ח ברכות, אבל הפייטנים הורידו את השפה העברית שוב מכסאה, כי חדלה להיות אצלם פשוטה והתחילו להתחכם עליה ולבדות כל מיני אלפא-ביתין כתשר“ק וא”ת-ב“ש, ולפעמים היו חותמים גם את שמם בראשי החרוזים. המצב הגיע לידי כך, עד שהשירה העברית הטהורה פסקה לגמרי ורבים ממשוררי ספרד לקחו להם לחנם עטרת משורר. אעפ”י שתכניהם היו לקוחים מכה“ק ומן התלמוד והיו עבריים על פי תכנם, אבל צורתם היתה שאולה. ועיקר הלאומיות מתבטאת בצורה. מה בין קהלת ושה”ש ובין שאר יצירות עולמיות – לא כלום, העיקר רק הצורה העברית שיש להם, ולכן הם נחשבים משלנו. עם השירה הערבית מימי הנגיד קבלה השירה העברית צורה מחודשת, לרגלי ה“יתד” והמשקל החדש. עד ימיו ידעו ע“ד הא”ב והחרוז, בא הוא והוסיף כבלים על כבלים על רגלי השירה העברית, שכרעה נפלה תחת כובד המשא הזר שהעמיסו עליה. כתוצאה מן המצב הזה היו השירים מעין “אץ קוצץ” וכו'…

אמנם ריה“ל הכיר בקלקלה זו והתנגד מתחלה לחקוי הצורה הערבית, אבל לבסוף נסחף גם הוא בזרם הגלותי של המשא הזר שהעמיסו על השירה. כתוצאה מן המצב הזה היו מוכרחים להשתמש בצורות החדשות. על פי הספירה שספרתי אני בשיריו שיצאו עד עתה לאור, מצאתי כ-250 קומבינציות בבנין השיר. לעושר כזה לא הגיעו הטובים שב”חורזים" הספרדים, וזהו מספר מבהיל מאד, וזוהי צרת הגלות, שאפילו גאוניה משועבדים לה ואינם יכולים להשתחרר ממנה שחרור גמור.

בין ההתבטלות וההתחרות מונחת ההסתגלות. חקוי של התחרות אפשרי רק מתוך חרות. כשהעם בן חורין אז הוא מכניס את הצורה הזרה לתוך הכור הלאומי שלו ומלבנה ומזקקה ונותן לה פנים חדשות, אבל בגלות אין מקום לחקוי של התחרות ויש רק מקום לחקוי של הסתגלות, כלומר, לבריחה משתי הצורות יחד או לחקוי של התבטלות מבאישה גמורה…

דרך כמה גלגולים עבר המשקל העברי עד עתה! לפנים, בתקופה התנ“כית, היה המשקל העברי הגיוני כלו. אח”כ כתבו בסגנון הסלבי ולבסוף החליפוהו בסגנון נגיני. כעת, אחרי שיש לנו דור חדש בארץ-ישראל, שהוא מבטא ומטעים באופן אחר את המלים, באנו שוב לידי שנוי ערכין בשפה. אלפי שירים גלותיים אבדו את צלצולם וטוב טעמם בעיני הארצישראליים, ונוכחנו עוד הפעם, שכל בנין השירה העברית לתקופותיה בנוי על החול. ודי לשנוי אחד שישים את עמל הדורות לבהלה.

לעמוד על הסגנון השירי האמיתי אפשר רק ע"י קבוץ גלויות ושיבת-ציון. אז תשובנה לתחיה כל הצורות העבריות הקדומות והטהורות ויחד אתן גם תכנן הקדמון. ואז יבחר לו החוש הלאומי הבריא גם את ההברה והנגינה הנכונות. כי כל זמן שהשירה העברית בגולה, היא משתדלת לחקות את האחרים, וקשה לה לבוא לידי שלמות. ורק אחרי גאולתה תשוב לשלמותה ולצורתה הקודמת ויחד אתה יכנסו בה גם כוחות יצירה חדשים ורעננים והמה ימשיכו את הספרות העברית המקורית. הגלות הארוכה שפזרה אותנו בין הגויים שללה מאת שירתנו את השלמות. תקופה תקופה וסגנונה, מדינה מדינה והברתה. מה שמובן היום, לא יובן מחר, ומה שנעים כאן, צורם את האוזן שם. לכן נשתכחה כבר השירה הספרדית בימי עמנואל הרומי. אמנם נשאר זכרה בפיוטים, אבל אוי לה לאותה שירה שהיא נזכרת באופן כזה. האם לומדים או מבינים את הפיוטים? הלא רק אומרים אותם ותו לא מידי, מבלי שיבין הלב מה שהפה מהגה, מפני שפג טעמה של השירה הספרדית ונמר ריחה. צורת השירה הספרדית היתה צורת הסתגלות, וזמנה של הסתגלות – תקופתה, לא לבד שאין לה קיום, אלא גם המשך וירושה אין לה.

עוד זמן רב יעבור עד שנקלף את כל הקליפות והשכבות הזרות של הסגנון העברי, שדבקו בו בגלותו הארוכה, כדי לבוא לגרעינו הטהור. אז תברא מכל שפות הגלות שפה אחת, השפה העברית, שפת אבותינו, ומכל הברותיה – הברה אחת. אז נתעמק שוב בצורות התנ"כיות ובריתמוס ההגיוני הקדום שלנו, ואם נקבל איזו השפעה מן החוץ, מה שמוכרח הדבר להיות, נקבלה מתוך חרות ובחירה חפשית ולא מתוך עבדות עורת. אז תשוב גם השירה העברית מגלותה, ונזכיר את זכרון משוררינו הלאומיים, שבראשם עומד ראש וראשון – המשורר הנשגב, ר' יהודה הלוי!

(באספת “חובבי שפת עבר” באודיסה, למלאת 20 שנה למותו, טבת תרע"ג)

כשבאתי לכאן לא חשבתי כלל להשתתף בשיחה על דבר גורדון, ואולם דברי הנואם האחרון הרגיזוני ואני מרגיש את עצמי מוכרח להשמיע גם את דברי על אודות יל"ג.

אל נא תביאו כאן ראיות על המשורר ממדת ההערצה שעם ישראל מעריץ את משורריו. אתם רואים, הנה שכח העם העברי את יל“ג, והרי אתם בונים על זה בנינים שלמים. אמרו נא לי, רבותי, ואת מי לא שכח עמנו? האת ר' שלמה בן גבירול ואת ר' יהודה הלוי ואת מיכ”ל הנכם זוכרים?

אין חוט השדרה בספרותנו! כל תקופה ותקופה היא חוליה בפני עצמה, בלי שום קשר עם התקופה שקדמה לה. מששת גבורי השירה שהיו מר' שמואל הנגיד עד אלחריזי, שנשכחו מלב, נמצאת קרחת גדולה של 400 שנה. אצל כל העמים הבריאים והשלמים, החיים חיי עם בעל מרכז קבוע, יש מסורה בספרות. דור יורש דור, כל משורר מאוחר מושפע מן השירה שקדמה לו והמשורר שאחריו יושפע ממנו, ולכן כשאנו קוראים את פושקין, בעל-כרחנו אנו קוראים בתוכו את דירז’בין וז’וקובסקי, יען כי יש בפושקין הרבה משלהם. אולם אנו העלובים, הנודדים הנצחים, שאת מיטב כחותינו אנו מקריבים על מזבחות אלילים זרים, אין לנו שלשלת הקבלה בשירה. בכל פעם אנו מפסיקים הפסקה גמורה בספרות וכשאנו באים לבנות מחדש אין אנו משתמשים ביסוד שהונח מכבר, אלא בונים הכל מחדש, ולכן אין לנו בנין גדול משלנו.

רבים באים ואומרים, שאין שירתו של יל"ג שירה, מפני שאינה נקיה ממטרות צדדיות, והיא שירת מלחמה ברבני ישראל ופרנסיו. ואולם, רבותי, הלא שירת ישראל מאז ומעולם היא שירת מלחמה.

בשירת כתבי הקודש יש ברכה וקללה, אהבה ושנאה, תהלה ותוכחת זעם, וזהו רק מפני שהיא שירת מלחמה. בשעת מלחמה היה בא המשורר הלאומי ומעודד בברכה ובתהלה את אחיו הנלחמים ומחליש ומרפה בתוכחת זעם ובקללה את ידי אויבי-עמו. כן, השלוה מביאה לידי עדון הנפשות, התפנקות, הסתכלות מתוך שויון נפש גמור בכל אשר סביבותיו, אז מקבלת נשמת המשורר מתוך לב טוב את כל מה שהוא רואה בלי אהבה ושנאה ובלי שום נמוקים טנדנציוזיים. אבל מצב המצור מכשיר את הלב רק לשירת מלחמה והמניעים הראשיים של השירה הזאת היא הקללה הנמרצת וההתול המר והדוקר, המלה הלוהטת והקול המרעיש והמהמם. שירת המלחמה צריכה תמיד לשואף למטרה מכוונת וידועה ולהתיחס באופן חיובי לרעיונות ידועים. וכך היתה תמיד שירתנו. גם שירת נביאינו היא שירת מלחמה; השירה הנקיה כמעט שאינה אצלנו, וכשנסו לנטוע אותה אצלנו לא עלה הנסיון בידינו. ומכיון שבשעת המלחמה מבקשים הצלה פורתא, רווח זמני, לכן צריך להשתמש בכל האמצעים האפשריים ולבזבז את כל האנרגיה. גורדון היה ראש הנלחמים בזמנו, בחירוף נפש נלחם במערכות האויב, בבערות ובחושך ששלטו בימיו על ישראל ממשלה בלתי מוגבלת. ובשעת מלחמה כזו לא נמנע גם מלהתל לפעמים בחדוד חד נוקב עד התהום. אין בודקים בתכסיסי מלחמה. הכל, כל מה שיש בו כדי להרוס ולהזיק, ראוי להיות מנשק המלחמה.

מאותה נקודת המבט המוטעה שממנה הסתכלו הרבה ממבקרי יל“ג על שירתו, מבלי התחשב עם דורו ומצב הענינים בימים ההם, – יצא, שיל”ג היה בלשן יותר מדי; עסק יותר מדי בשחיזת הקליפה, הלשון, ושום אחד מהמבקרים הפזיזיים לא נתן את לבו לחשוב, שלא הרי השפה כעת כהשפה אז. אם גם כעת השפה העברית אינה מדוברת אצלנו והיא מתה בפינו, אז – על אחת כמה וכמה. כל סופר מאומות העולם מוצא לפניו מן המוכן שפה חיה ומדוברת ואין עליו לעסוק ביצירת הקליפה, אלא בתוכן. אולם אנו אין לנו שפה מן המוכן ועלינו להתעסק בשחיזתה ובזקוקה. ולא די ששפתנו העברית צריכה טפוח, אלא שטפוחה של השפה, בשים לב אל מצבה עתה, עולה על טפוחו של התכן, מפני ששעת המלחמה היא שעה זו לשפה העברית, כל הלשונות המדוברות – שונאות לשפה העברית, ולכן אנו צריכים להעלות הכל למדרגת תוכן, ואם אנו מטפחים בשפה, הרי זה כאילו הכנסנו בה תוכן.

הלשון – זו היא תוכן הלאומיות. כשאשאל אתכם: מה היא לאומיות? תראו לי על כמה הרגשות מופשטות שבעומקי הלב ושבסתרי הנשמה. אבל כשאבקש מכם, שתראו לי ערך לאומי אחד ממשי, מציאותי, אז אין לכם כי אם השפה, השפה העברית. התוכן יכול להשתנות לגמרי, אבל הלשון אינה משתנית, אלא מתפתחת. מיום שפסקה שירת ספרד – התחילה תקופת השממון, שנת המות לשפה העברית. בספרי הרבנים לא היה כלל מאותו הדבר שנקרא לשון… באמצע שנת המיתה הזאת פקחה השירה העברית פעם אחת את עיניה לזמן קצר: לוצאטו, אולם תיכף אחריו שוב נמה השירה העברית. וויזל היה משורר בשפה ההמונית, ואין זו התפתחות, אלא ירידה לשפה, אחר כך היה לטריס וגוטלובר, שעשו את השפה בלי צורה ובלי תוכן. והנה בא המשורר יל“ג, בסבלנות גדולה ובאמנות רבה התיך יל”ג את הלשון בכור-אש ולש אותו ועשהו לחמר. אלמלא עשה יל"ג את החמר, לא היינו יכולים לעשות ממנו דמות וכלים. וכלנו יחד הננו ננסים לעומתו. איש כזה אינו נשכח וכשיזכרו שאר המשוררים יזכר גם הוא.

תנו כבוד לזכר אותו הלוחם הגדול והשליט היחידי בשפה העברית!

תנו כבוד לארי המת של השירה החדשה, שזכרו חי גם עתה בקרבנו!…

(באספת “חובבי שפת עבר” באודיסה, ניסן תרע"ג)

מתחילה כשהטילו עלי חברי להרצות כאן הרצאה שלמה על דבר פעולתו הספרותית של המנוח ר' יחיאל מיכל פינס ז“ל, סרבתי קצת, כי לא חשבתי את עצמי למוכשר והגון לדבר על איש, שעיקר עבודתו הספרותית, הנקיה בלי תערובת של עסקנות, נגמרה עוד לפני ארבעים שנה יחד עם ספרו הקטן “ילדי-רוחי” (מגנצה, תרל"ב), ואני ודורי נתחנכנו על ברכי סופרים וספרים אחרים. אך רושם קריאתי בקומץ העלים “ילדי-רוחי”, שקראתיו זה יותר מעשרים שנה, נשתמר עדיין בלבי וקורא אלי לדבר על אישיותו של המנוח, שלא היה מן הטפוסים המצויים, ועד כמה שלא השתדל לטשטש את צורתו המיוחדת לו, עמד בכל זאת לפנינו בתור דמות ופרצוף מיוחד במינו. כדאי לציין, שבעת ובעונה אחת הופיע על במת הסופרים ביחד עם המנוח עוד סופר אחד, שמת לפני שתי שנים, והוא ר' משה ליב לילינבלום. בין רימ”פ ובין רמל“ל היו יחוסים תכופים וקרובים. האדון במספר 300, שנזכר בהרבה מכתבים שב”חטאת נעורים“, הרי הוא ר' מיכל פינס (מיכל פינס – בגימטריא 300). בכל אותה חליפת המכתבים שהיתה בינם נשאו ונתנו בשאלות רותחות, בשאלות תקוני הדת בישראל. במכתבי רימ”פ לרמל“ל, אנו מוצאים את רעיונותיו העיקריים, שהובעו אח”כ בספרו “ילדי רוחי”. לפעמים דומות ציטטות שלמות של מכתביו למאמריו שב“ילדי רוחו”, וצריך לשער, שהספר הזה נמצא כבר אצלו בכתב-יד.

תחלת עבודתם שוה היתה אצל שניהם. שניהם התחילו בעבודה ספרותית וטפלו בשאלות תקוני הדת, אולם לבסוף נשתנה אופי עבודתו של כל אחד. בשעה שרימ“פ הפסיק לגמרי את עבודתו הספרותית והתמכר לעסקנות לטובת הישוב, ולבסוף עוד הצטמצם יותר בעבודתו ועסק רק במוסדות הצדקה אשר בירושלים, – היה ר' משה ליב לילינבלום עומד על משמרתו כל ארבעים השנה, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. רימ”פ התבודד בפנתו ולא הרגשנו כמעט כלל במציאותו, ורמל"ל היה מטפל בשאלות חיינו, מקשה ומתרץ, נושא ונותן, מבאר ומפרש את כל הענינים החשובים, שעמדו על הפרק והיו טעונים טפול.

לי, שנתגדלתי ונתחנכתי בזמן שפסקה עבודתו הספרותית של רימ“פ לגמרי, קשה ביותר לעמוד על תמיהה זו, הרבה שאלות כבר נתרצו או קבלו צורה חדשה. החיים הספיקו להוציא שאלות חדשות וקולות אחרים התחילו להשמע בספרותנו. והנני נוהג מנהגו של אותו הסופר, ששאלו אותו אנשי-שלומו, אם הוא עושה רשימות רשימות מכל מראה עיניו ומשמע אזניו, למען השתמש בהן אח”כ בתור חומר ליצירות המטפלות בחיים ובסביבה, והוא ענה להם: “החזיון הראוי לשמש בתור חומר ליצירה נקבע ונחקק בזכרון מאליו. ואם איננו נקבע בזכרון מאליו, הרי זה פסולת והלואי שישתכח”. בפעם הראשונה קראתי את הספר “ילדי-רוחי” זה יותר מעשרים שנה ומאותה הקריאה נשארו ונחקקו בלבי הרבה רשמים עזים ועל פיהם אשתדל למסור לכם את דמות דיוקנו הספרותית של פינס.

הספר, או יותר מדויק, החוברת, “ילדי רוחי”, נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון דן בתעודת ישראל בעמים, והחלק השני – בתקונים הנצרכים בחיי ישראל. זה היה אחרי שנת הבצורת שהיתה ברוסיה בכלל ובליטה בפרט. קשות ומרות היו השנים הללו לישראל! הרבה צדדים מן התסיסה, שהתעוררה באותו זמן בקרב יהודי רוסיה, קבלו הארה בהירה ע“י הסבא מנדלי בספרו “לא נחת ביעקב”. המצב הרע, שבו נמצאו פתאום הרבה מקהילות ישראל שברוסיה, העיר את אישי האומה לדון ולברר לעצמם את תנאי החיים של היהודים ברוסיה ולבקש מוצא מן הדלות והדלדול, החושך והשפלות, שנשקעו בה עד הנפש. החכמים, ששקדו על תקנת ישראל, התחילו לטפל בשאלת החנוך, בסדור הקהלות ובמקורות הפרנסה. הם נמנו וגמרו, שצריך להעמיד את ישראל על הקרקע. צריכים, כך אומר רימ”פ, להכניס את משפט ההתפצלות בחיי ישראל; אין אצל היהודים מעמדות קבועים ואותם שישנם – תחומיהם מתערבים, ורק הקרקע יכול לפצל את האומה למעמדות. וכשיהיו בני ישראל עומדים על הקרקע – לא יהינו כבר לנבלם בשם “פרזיטים”, יען כי בעצמנו נברא את פרנסתנו ולא נהיה יונקים מצנורות הפרנסה של אחרים. ביחד עם זה דנו בשאלות הדת. ראשי המדברים בשאלה זו היו הצעירים מן הסופרים, ביניהם היה גם הזקן ריב“ל וא. א. קובנר, מחבר הספר “חקר דבר”. עד כמה גדלה ההתענינות בשאלות הדת אפשר לראות רק מזה, שבעד וכנגד הספר “חקר דבר” נכתבו ספרים שלמים וביניהם: “אגרת צער בעלי החיים” של א. ב. גוטליבר, “דורש אל המתים” של י. לרנר ו”שרש-דבר" מאת צד“ה. וגם “הסבא” שלנו, שלא היה עדיין סבא, אלא נכד, יצא אף הוא במאמר על החנוך והתרבות ב”השחר" בשם: “מה אנו?, בין כי סופרי הזמן ההוא היו כבר כאלה, שהראו על קלקול הדת בתור סיבה ראשונה לקלקול המצב החמרי של האומה. רמל”ל ראה את עיקר דלדול העם בקלקלת הדת. ותקון הדת היה אצלו כתקון החיים. וכך היתה הסיסמה של דורשי התקונים שבתקופה ההיא: “העם העברי שקוע יותר מדאי בנושנות, רוב מנהגיו ומצוותיו אוסרים את ידיו בכבלי ברזל ועומדים כשטן בין קרני האורה השופעות על כל העולם כולו מתוך שמש ההתקדמות שנראתה על שמי אירופה. עלינו לפוצץ ולרסק את הכבלים מעל ידיו; עלינו לגרש את כל הרוחות המנשבות בעולם הישראלי ואז יעמוד כל העם על דרך החיים המתוקנים להצלחתו ולאשרו”. סיסמה זו נשמעה מפיות הרבה אנשים בישראל ונעשתה לתורה שלמה, שהעמידה תלמידים הרבה, זו היתה ריבולוציה רוחנית גמורה בשדרות הצעירים שבישראל וריבולוציה זו נשקפת היטב בדפי הרומן המפורסם של ר. ברודס, שהופיע בתקופה ההיא, בשנת תרל“ז, בלבוב בשם “הדת והחיים”. והנה עמד האחד, והאחד היה המנוח ר' יחיאל מיכל פינס ז”ל, וקרא את הקריאה הגדולה והראשונה: “תקנו את החיים תחילה והדת תתוקן מאליה! תקון החיים קודם לתקון הספר. הספר אינו משפיע כך על החיים כמו החיים על הספר”, ותקון החיים אצל רימ"פ אינו תקונם של איזה מין מוסדות וכדומיהם, אלא שנויים תכליתיים, עיקריים וחשובים, שיש להם ערך לכל העם כולו ולכל הדורות הבאים.

הרבה מדעותיו אלה השפיעו ומוסיפות להשפיע בדרך עקלתון גם על ספרותנו המאוחרה, ואעפ“י שלא היתה לו אסכולה ולא העמיד תלמידים אחריו, בטוח אני, שעד “אחד-העם” היה רימ”פ ביחד עם רמל“ל שולטים במחשבה העברית של תקופתם, ואם אנו מתלמידי רמל”ל ו“א”ה" ולא מתלמידיו של רימ“פ, בכל זאת נשאר לו תמיד מכירי-תודה בכל פעם שנדבר ע”ד התפתחות המחשבה העברית בסוף המאה שעברה. בכל מאמריו מבצבצת פקחות מרובה, עמקות גדולה וחוש מעשי גדול.

הפרינציפיון של ההתפתחות, פרינציפיון ריבולוציוני זה, ש“אחד-העם” יהד אותו והכניסו לתולדות היהדות, שייך בעיקרו למחבר הספר: “ילדי-רוחי”. הדברה: “החיו את הלב והכתב ישוב לתחיה מאליו” (א"ה “תורה שבלב”) נשנית וחוזרת ונשנית בהרבה ממאמרי פינס, וכמובן בלי אותו הלטוש והשחיזה, שבהם נתן א"ה לרעיון זה יותר בהירות ויותר הרחבה.

רי"מפ היה אומר, שהצורה הלאומית קודמת לתכנה. ראשית, מפני שהנושאים מתחלפים והצורה קיימת לעד, ושנית מפני שהתוכן הוא אנושי כללי, והצורה היא לאומית ומיוחדת. מתוך נקודת השקפה זו היה מוקיר את הדת המעשית, והיה אומר: הדת העברית, כמו שאר הדתות, היא סימבולית, אך יש הבדל בין הסימבולים של הדת העברית ובין אותם של שאר הדתות. הסימבולים של שאר הדתות הם סמלים, פסלים ותבניות איש, אולם אותם של הדת העברית הם המעשים. הדת העברית מתגשמת וניכרת במעשיה ובפעולותיה, ולכן גדול כוחו של המעשה בדת ישראל.

יחס האדם אל התורה והדת צריך, לדברי רימ“פ, להיות כיחס האדם אל הטבע. מוטיב זה, שהתורה דומה להטבע, מצוי אצלו ביותר. מהו סוד נצחיותו של הטבע? – תנועת החיים שבו, שאינה פוסקת מלשנות ולשנות. בא החורף ונדמה: הנה קפאו החיים ועמדו מלכת, אך הנה בא האביב והכל שב לתחיה. הנצנים נראו בארץ ופרחי הוד מתנוססים לנוגה השמש הצוהלת. אחרי האביב בא הקיץ, הפרחים נהפכים לפירות, הפירות מתבשלים והרי הטבע במרום פריחתו, והנה מגיע הסתיו, שבעליו הבלים וברוחותיו הקרירות הוא מבשר את בוא הקפאון בחיים. אולם שקר הדבר: אין קפאון בחיים, אלא תנועה נצחית Perpetum mobile הנעשית מאליה בלי עזרת ידי אדם. טמיר ונעלם הוא אופי השנויים שבטבע, עד שאי-אפשר להרגיש בהויתו ואנו מכירים בו רק על פי תוצאותיו. כך היא הדת. הדת העברית בודאי משתנית בהמשך ההיסטוריה, אלא ששנוייה ותמורותיה אינם נראים לעין והם באים מאליהם. ולכן מוזר הדבר בשעה שאנו מדברים על דבר תקונים מעושים, שיעשו, כביכול, בידי האדם, כי אין בדת תקונים, אלא התפתחות. כאן אנו נזכרים בדברי א”ה שאמר: “התקונים נעשים בכוונת מכוון בזמן ידוע, ע”י אנשים ידועים ולתכלית ידועה, אבל ההתפתחות נעשית מאליה, בלי מתכוון, בזמן בלתי ידוע, לא ע“י אנשים ידועים ולא לשם תכלית ידועה”. הרעיון הזה, שאפשר עליו לבנות השקפת עולם שלמה, נאמר עוד ע“י רימ”פ: בדברו על דבר תעודת ישראל בעמים, הוא קובע את המושגים “חקוי” ו“הסתגלות”. המחקה משפיל את כבודו. כופר בכל במה שאצלו ומודה הודאה גמורה בכל מה שאצל האחר, ואז הוא חי חייו של האחר, חושב מה שחושב האחר ועושה מה שעושה האחר. אולם המסתגל מגביה את כבודו על זה שלאחר, מכיר בהכרחה של הבאת תקונים מחוץ לעצמו פנימה ומודה במקצתו של האחר. החקוי מביא איפוא לידי בטול גמור ותמורה מוחלטת, וההסתגלות אינה אלא הבאת תקונים אל היסוד הלאומי המיוחד שיש לו ושהוא מודה בו.

כדאי להזכיר האיך הבין רימ“פ את קדושת החיים מנקודת היהדות. אין בחובות האדם לא קודש ולא חול, וכל דבר שחובה היא לאדם, הרי זה קודש. אדם שממלא את חובתו, הריהו עושה מצוה. ולכן, אם האדם חי את חייו החילוניים בטהרה, בצדק ועל פי החוק – הוא עושה מעשה קדושה. “עמך כלם קדושים” – כל העדה קדושה. לא השרה הקב”ה קדושה יתרה על היחיד על פי מוצאו ויחסנותו, אלא על פי מעשיו, וקדושה זו נקנית ע“י כל אדם מישראל – “ממזר ת”ח קודם לכהן גדול עם הארץ”. הדעת היא יסוד הקדושה וההשקפה הדתית העברית מכרת בו בתור יסוד לכל טבע הארץ וצבא השמים עם חליפותיהם ותמורותיהם. הדעת מתגלית בדמות מוגבלת, בחומר, והחומר הוא, לפיכך, גלויו של היסוד הרוחני שבכל עצם, שעינו הפגומה של בן-האדם לא היתה מכירה בו, אלמלא נתלבש בצורה חמרית. ובאמת, אין בין העולם הזה ובין העולם הבא ולא כלום. כי גם העוה“ז אינו חסר את היסוד העליון הקדוש, הדעת, שהיא כורכה את שני העולמות ביחד. וכשמדבר רימ”פ על דבר נצחיות הדת, מוצא הוא לנחוץ לברר את שני מיני הנצחיות. יש נצחיות הבאה מתוך קפאון ועמידה עולמית ויש נצחיות הבאה מתוך תנועה ותמורה עולמית. נצחיות הבאה מתוך קפאון ועמידה עולמית כיצד? – מרבים להמציא אפשרויות להשתמש בהן עם חוקי המכניקה הידועים לנו מכבר, אבל בעיקרם נשארו חוקי המכניקה עומדים בלי שנויים. נצחיות הבאה מתוך תנועה ותמורות עולמיות כיצד? – נצחיות הטבע והרוח. הרוח וכל ההשקפות והדעות, היונקות ממעינות הנפש העמוקים, נמצאת כמו הטבע ב- Perpetum mobile הנצח שלהן בא רק מתוך שטף ותנועה.

הנה לפנינו שתי השקפות עולם: הפסימיות והאופטימיות. כל אחת מהן מחיבת דרך חיים מיוחדת. בעל הפסימיות המוחלטת מתיחס בשלילה לערך חיי האדם והתבל והוא רואה בהם רק יסורים ופורעניות ובהסתלקותם – גאולה ופדות, ובעל ההשקפה האופטימית חושב את העולם וכל אשר בו לשלם בתכלית השלמות. הדעות הללו מתנגדות זו לזו ואי-אפשר לקוות כלל שתתקרבנה בזמן מן הזמנים. מעולם לא תנצח ה“תיאודיציה” של לייבניץ את ה“עולם בתור רצון ודמיון” של שופנהויאר או להפך, יען כי שתי ההשקפות האלו יונקות משני מעינות מיוחדים והחיים מתקדשים ע"י שופנהויאר ולייבניץ כאחד. ורק בקיום שניהם יש מובן לחיים, ואם נעמיד את כל החיים על גוש השקפה אחת, אז יאבדו כל מניעיהם והאימפולסים שלהם. רק מתוך מלחמה נבראת הסינתיזה העליונה של החיים הנצחיים.

חוקי התורה אינם יונקים משדי המדע המוחלט אע“פ שאין הם מתנגדים לו. אי-אפשר לכלוא את המחשבה העברית בכלא או לבנות סביבה חומה סינית. השקפות היהדות חפשיות הן ואין להן גבול וקצב, אלא בשעה שהן נהפכות לגופים, למעשים. ובכל זאת אין המעשים, שהיהדות דורשת מאת היחיד, אוסרים כלל את המחשבה בכבלים והיא נשארת חפשית לנפשה. הוא היה אומר, שבמעשה יש כוח חנוכי גדול, ולפיכך אסור לנו לזלזל בו. אפשר לנו להטעימו ולהבינו כמו שאנו רוצים, אולם לשנות את צורתו ממטבע שטבעו לו אבותינו – אסור ואי-אפשר לנו, ואם הוא צריך תקון, ישתנה מאליו, ולכן היה המנוח קורא תגר על מתקני היהדות שבמערב. צריכים לקרוא את כל דברי הבוז והלעג ששפך עליהם, כדי להוכח, עד כמה לא סבל את הזיוף והשקר. מתוך השקפות כאלו היה רימ”פ מתיחס ג"כ לתקוני הדת ברוסיה.

ועוד הפעם אנו שבים לתמיהתנו הראשונה: פקח וחכם שכמותו, מה ראה שהתבודד פתאום בפנתו, בשעה שרמל“ל עמד במערכה עד יומו האחרון ושעבד את כל המוחות העבריים עד בוא “אחד העם”? ולא עוד, אלא ששוים שניהם גם במסקנותיהם שהביא כל אחד לעצמו בענין תקוני הדת, ובמכתבו האחרון להאדון מספר 300 כותב רמל”ל: “אמנם ראיתי, שכל התקונים בדת אין בהם לא ממש ולא צורך”. נשאר לנו לחשוב, אולי עכבתו אורטודוכסיותו, ואולם בזה אי-אפשר כלל לחשדהו. לו היה אורטודוקס קצוני, לא היה משנה אף אחד מי“ג העיקרים והיה צריך לחכות למשיח שיבוא כ”עני ורוכב על חמור“, והוא הלא ראה בהתעוררות הציונית את המשיח, ואת ילינק והס חשב לצירים, שבשרו את גאולת ישראל וביאת המשיח. לדעתי אפשר לבאר לנו את המחזה כך: ביחד עם הפקחיות ורחבת המבט, שהיו אצל המנוח רימ”פ, היה דבר אחד שעשה אותו לזקן ואת רמל“ל לצעיר. כן, לילינבלום חדל מלחפש בתקוני הדת את ישועת ישראל, אבל בכל זה לא השלים עם דלדולה ושפלותה של האומה בגולה ולא קבל שום הצטדקות, אלא נשאר רותח ובוער עד יומו האחרון ומתוך פיו שמענו את צעקת הדם החי. אבל פינס השלים עם המצב, הוא השח קומתו, כפף את גבו וקבל את עול הגלות בדחילו ורחימו. פינס התחיל לחפש אחרי טעמים. מתוך הטון של מאמריו היינו שומעים את היאוש ואפיסת-הכוח לקרוא את הקריאה הגדולה אל העם, שיקום כולו לתחיה. ולכן, לא היה יכול רימ”פ להיות מן הלוחמים. ומה שעזב את במת הספרות ולא התראה פעם בפעם, אפשר לבאר בזה, שהיה איסטניס בטבעו, ואחרי שאמר לקהל מה שצריך היה לו לומר ירד מעל הבמה ולא אהב לטחון את הטחון. המנוח לא היה שבלוני. הוא התיחס בכובד-ראש אל המלה המתפרסמת בקהל. בנערותו היה מפורסם לעלוי, בגדלותו נכנס לאטמוספירה של סוחרים ואנשי מעשה, ובזקנותו – לאויר ירושלמי המלא קנטור ומחלוקת, ואפשר שגם זה השפיע עליו לרעה והוציא אותו מעולמו. נשאר לנו רק להצטער על הסבות, ששללו מאתנו את מה שהיה יכול לתת לנו ולהודות לו על אותו המעט שהשאיר לנו, שלא עבר בלי תשומת לב, רעיונותיו נמשכו אחריו ע"י סופרים אחרים בדברים יותר מרוכזים ומבוררים הן בתכנם והן בצורתם.

נשאר לנו עוד לדבר גם על דבר עבודתו של פינס לתחית הלשון העברית. הכל יודעים, שתחית הלשון יצאה מן החבורה הירושלמית, הן בדבור והן בכתב, ואינני מתירא כלל לומר, שהנסיונות הראשונים להכניס את הדבור העברי לתוך החיים עשו האורטודוקסים, בכל אופן, אלה שמוחזקים בפי כל לאורטודוקסים: פינס ויעבץ, אף על פי שהמדבר הראשון היה בן-יהודה. פינס שלח לבן-יהודה את חצי לעגו על אופן יצירתו את המלים המחודשות. הוא הכניס פרינציפיון אחר ויותר מבוסס בתחית השפה העברית והפרינציפיון הזה הכניס זרם חדש בלשון העברית, ויש לקוות שהוא ינצח.

פינס היה אומר, שבכדי להכניס אף מלה חדשה אחת אל הלשון העברית, צריכים תחלה לחפש בכל אוצרות הספרות העברית, שבהם גנזו כל הדורות את מחשבותיהם, אולי נמצאת כבר המלה המבוקשת בצורה עברית. ואם אי-אפשר למצוא בשום אופן בספרות העברית מלה המתאימה בדיוק אל המושג הדרוש, אז אפשר לחדש גם מלה חדשה, אולם על יסוד התפתחות השפה ולא באופן רבולוציוני. זהירות! הוו זהירים בהכנסת מלים זרות אל השפה העברית! כי אם הנכם שוגים ומכניסים מלה חדשה, שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה, היא מביאה דיסהרמוניה בלשון, שהיא הולכת ומתרבה מיום ליום יחד עם שמוש המלה הזרה בצורות שונות וכל האחריות חלה על ראשי המחדשים הפזיזים. צריך שהמלה העברית תהיה עברית בשרשיה, ואם היא נטע זר, צריך שהרכבתה וזווּגה יעלו יפה, כי גם הסינטכסיס הוא יסוד לתחית הלשון.

גדולי היוצרים הולכים בדרך זו שסלל פינס ומהם ועל ידם מתקדמת הלשון. המנוח השאיר אחריו נסיון טוב בהכנסת מלים ובטויים חדשים לשפה, וזהו הספר “הכח” שעלה יפה. אמנם זהו תרגום, אבל האמן מוצא לו כר נרחב גם בתרגומים, סוף סוף אין השפה אלא כלי מבטאו של היוצר וכשבא המתרגם ומכניס את היצירה לתוך כלי חדש, אז הוא מחדש מעשי בראשית, ואין התוכן משתנה מקליפתו. זוהי מעלתו של הרוח. וכמה אומנות וטוב טעם יש בכל אותן המלים המחודשות שהוכרח פינס להכניס אל תוך ספרו. אין שום ספק בדבר, שלמרות האורטודוקסיות המיוחסת לו, שהיא נטפלת גם לעבודתו הספרותית, היה משכמו ומעלה גבוה מהרבה סופרים אחרים, שתפסו מקום מיוחד בספרות ובתחית הלשון.

ובכל זאת אין אנו מתלמידיו, מפני שזרם החיים שטף אותנו הרחק מאותן השאלות; הספרות העברית הצעירה הביאה עמה תוכן וחומר חדש. וסוף סוף אין פינס כבר מאבותינו, אלא מזקנינו. וכשרואים אנו, שהזקן הולך מאתנו, מתפרצת אנחה מתוך לבנו. כשיש עוד הסבא בבית, עומד לו עוד ארון הספרים הישן בפינה ו“המזרח” עודנו תלוי על הקיר, אף שכנגדם יש אחרים; אך כיון שנסתלק הסבא מן הבית, פנה זיוה ופנה הדרה של אותה פינה. ארון הספרים מורד אל המרתף ו“המזרח” מושלך על העליה. עבר חלף לו עולם יפה וחביב; בספרים נקרא על אודותיו, אולם ראה לא נראהו עוד לעולם, לעולם… כשאני נזכר בדמות דיוקנו של המנוח, מופיע לפני ר' בנימין של מנדלי: “מצח רחב ועינים פקוחות, שמציץ מתוכן המאור שבתורה”. זקנים כאלו, כשהם נסתלקים ונפטרים מעולמנו, מעוררים בנפשנו צער עמוק מאד.

ובעיקר הדבר, הלא היה המנוח קרוב גם לנו, כי גם הוא שאף לסינטזה עליונה של החיים והמחשבה העברית. ליטאי למדן חריף ובקי, נאור ומשכיל שידע כמה לשונות אירופיות, היה ר' יחיאל מיכל פינס ז“ל. הוא ספג לתוכו גם הרבה מחסידות חב”ד, וביחוד ידע פינס, מהו כבוד לאומי. וכשהאורטודוקסים במערב מתעוררים כעת לחיים לאומיים ודואגים לטובת הכלל, נאמר להם: "יהיה נא פינס לכם למופת, אורטודוקסיותו וחבתו לישן אינן באות מתוך קפאון, אלא מתוק רגשים חמים ועדינים, זוהי אורטודוקסיה לאומית, אנגלית – אם אפשר לומר כן. בהשקפת עולמו של פינס יש מקום עד אין קץ לכל ההשקפות הלאומיות, הוא לא הצטמצם בנקודה אחת שלא זז ממנה, אלא העמיד הכל על יסוד נקודה מרכזית אחת, וכל ימיו היה עוסק בהרחבתה ושגשוגה והתפתחותה ההיסטורית של המחשבה העברית.

(באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, מרחשון תרע"ד)

לא להקשות ולא להעיר על דברי אורחנו הנכבד באתי הפעם. אפשר להיות משורר טוב ולבלי להיות מבקר טוב… ובכלל אין שום חובה לשמוע בקורת של משורר להלכה ממש. מה שנוגע לבקורת השירה בכלל, דעתי, שהשירה היא, במובן ידוע, אגדה ואין מקשים על דברי אגדה. כשאני לעצמי אני נהנה מקיומה ומהויתה של שירת כל אחד ואחד מהם, ואף משירת אותו המשורר, שדבר זה עתה על שניהם יחד… חפץ אני הפעם לתבוע את עלבון השירה העברית בזה, שהעם מתיחס אליה כאל דבר שעשועים.

השירה היא מרום היכולת של הבטוי להרגשה ולמחשבה האנושית. במקום שתקצר יד הבטוי הרגיל – תבוא לעזרתו השירה.

בלכתנו על פני מישור הפרוזה הפשוטה שב“נביאים הראשונים”, אנו מתנשאים לפעמים לגובה של שירה, כעין שירת דבורה. האם עולה על דעת הקורא, יהיה מי שיהיה, שעבר למדרגה של קלות ראש? וישעיהו ותהלים, המכניסים הם אותנו לתחום של שעשועים ומשחק-מלים? ובכל זאת נקבעה בלבות רבים מדורנו האחרון הדעה, שהשירה היא בלוי-זמן, ענין של בדיחות ו“השלמה” קלה.

האדם הקדמוני, הטבעי והבריא, לא חשב כלל ע"ד יחוסיו אל שירה. השירה היתה באה אליו ברגע של אין-ברירה, בשעת תגבורת הרגש, והיתה קורעת ותולשת ממעמקי נשמתו את הבטויים היותר מתאימים למצב נפשו ונותנת לו הבעה. לפעמים מלת קריאה אחת מביעה איזו הרגשה באופן יותר מוצלח מאשר כמה וכמה מלים. ביחוד מגעת השירה לידי מדרגה יותר עליונה של רצינות בשעה שהיא באה לכבוש. לעולם יש ברגעי המלחמה נקודה עמוקה אחת המביאה את הנצחון. ודוקא ברגעי הכבוש של השירה, אם תמצא לומר כך, מתרוממת הלשון למצב של פראות, המתנגד לכל מה שהוא קבוע ועומד עד אותו הזמן.

יחד עם הפסקת היצירה התנ"כית – הופיעה האגדה העממית. הלשון ירדה. והנה בא הקליר ולחם עם ירידתה עד שכבש בשבילה מעמד חדש. הוא הרים אותה משפלותה והכין את הדרך אל הפיוט. הוא השתמש בכל הסגנונים, לא השגיח גם בדקדוק. נדמה כאילו שב הכל לתהו ובהו. אבל כל זה היה בשעת כבוש. כל הזרות שבפיוטו – היא פרי ההץאמצות היותר גדולה להוציא את השירה ממדרגת שפלותה. אלמלא התאמצות בלתי אנושים זו, הדומה ממש לעקירת הרים – לא היתה באה אחריו השירה הספרדית, בבאי-כוחה הגדולים כר' שלמה אבן-גבירול ומשה אבן-עזרא, שהשתמשו כבר ביסודות הערביים, שהכניסו אל השירה העברית מוטיבים חדשים. וגם הם, שאכלו כבר מפרי נצחונו של הקליר, המשיכו את המלחמה. את הסעודה הראשונה משלל המלחמה ערך המשורר הגדול רבי יהודה הלוי, שמתו זכות אזרח לכל התמונות והמלים החדשות, שנלקחו שבי מן השפה הערבית. בכשרונו הגדול השכיל למזוג את הצורות העבריות והערביות יחד עם הלחלוחית של האגדות.

כשקם, אחרי 600 שנה בערך, ר' חיים משה לוצאטו, מצא עוד הפעם את השירה העברית במדרגת שפלותה. בימיו פרחה גם השירה העולמית והוא העלה עוד הפעם את השירה למדרגה עליונה. בזמננו האחרון נתכנסה עוד הפעם השירה העברית לתוך השבלונה שלנו. הופיע היחס אל השירה כאל דבר שעשועים. זהו סמן ירידה לשירתנו. צריך היה שיופיע לוחם, כובש חדש בשבילה. והלוחם הזה בא – זה צ’רניחובסקי. הוא הכניס מוטיבים רבים, שלא היו ידועים לנו כלל. ואל תחשבו, שכלם בא אלינו מן החוץ, שלנו הוא ומתוכנו הופיע אלינו. אין הוא לא משורר אודיסי או וַרשאי, אין הוא גם משורר ארצישראלי – צ’רניחובסקי ושירתו שייכים לעם העברי כלו!

יש שמרגישים איזו זרות בשירי צ’רניחובסקי. לפעמים מגיעה אלינו משיריו צעקת הלשון העברית. אך הלא שעת מלחמה וכבוש היא כעת לשפתנו ושירתנו. נושא הדגל, אף אם הוא מנצח, שב הוא מן המערכה בדגל קרוע ובגוף פצוע, אלא שקרעי-הדגל מתאחים והפצעים מקרימים, והנצחון נשאר על צד המנצח.

צ’רניחובסקי יצא מנצח. אם זכינו לשני משוררים כאלה, כשניאור וכהן, שלא פללנו עליהם לפני עשרים שנה – הרי הם פרי נצחונו של צ’רניחובסקי. אצלם כבר הכל חלק וחד, בהיר ושלם, אין פצעים וקרעים. אבל, אלמלא הוא לא היו הם. נברך את צ’רניחובסקי בנצחונו ובשללו – המשוררים שניאור וכהן.

(באספת “חובבי שפת עבר” באודיסה, ניסן תרע"ז)

מזלנו הרע גרם שאפילו להספיד את הנפטרים כהלכה לא היה בידינו. כשאנו חוזרים עכשיו לבית־המדרש שלנו אנו מוצאים כמה מקומות פנויים בכתל המזרח. הנה נפקד מקומו של פרץ, זה המורד הגדול בספרותנו, שמאס בדרכים הכבושות שהיו לפניו ובזמנו וסלל לו מסלות חדשות. ולא דרך אחת היתה לו, כי אם דרכים ושבילים עקלקלים היה מבקש כל ימיו. הוא היה יסוד האש בספרותנו. במרכבת־אש וסוסי־אש עבר בסופה וסערה דרך ספרותנו, וניצוצות הבריקו מאחריו. לא תמיד היו הניצוצות מחממים, אבל תמיד היו מדליקים אש בלב אחרים. וכך היה פרץ אחד ממחיי התרבות. הוא התחיל כמשכיל, כרציונליסטון, כבן תקופת ההשכלה, אבל לא עמד בדרך זו, אלא היה הולך ומגלה אופקים חדשים במקצועות שונים. ובכל מקצוע ומקצוע, ב“חסידות”, בספור העממי, בליריקה הפרוזאית והשירית, היה מחדש ולא נתן לאחרים לעמוד על מקומם.

והנה שלום־עליכם, סופר העם, שהמשיך את שורת הטפוסים הגלותיים של מנדלי מוכר־ספרים, לפי השנויים הרבים שחלו בהם במשך המן. שלום־עליכם נתן לנו את הטפוס הקבוצי של היהודי בתקופה של אחרי מנדלי. אתה מוצא אצלו גלריה שלמה של כל טפוסי היהודים בכפר ובכרך, ודרכו היתה המסלה הרחבה. הוא היה בעל “רחבות” מיוחדת. היהודי שלוֹ אינו יהודי בית־המדרש של מנדלי. רגלו האחת עומדת בבית־המדרש והשניה ברחוב. הוא מדבר כבר רוסית מגומגמת ונוסע בדרך לא בעגלתו של ר' מנדלי אלא בקרון מסלת־הברזל. היהודי של שלום־עליהם הוא היהודי הקבוצי בפקחותו וטפשותו המיוחדת לו. מתוך הז’רגון של שלום־עליכם, כמו מתוך לשונו של פרץ, עולה לנו רוח הלשון העברית, זהו הז’רגון של החדר, ז’רגון שנולד בין שני פסוקים עברים, בחינת “שנים מקרא ואחד תרגום”. בתרגומו הנפלא של ברקוביץ מצאו ספורי שלום־עליכם את תקונם ועליתם. והנה נתיתם גם מקום זה שבכתל המזרח של בית־המדרש שלנו, אותו המקום שממנו יצא צחוק לכל העולם העברי במשך שלשים השנים האחרונות, שנות עמל ויגון, ודוקא עכשיו כשיש מקום לצחוק עליז נאלם אותו צחוק לנצח – ועל זה דוה לבנו.

והנה האבדה השלישית – ד“ר יהודה ליב קצנלסון (בוקי בן יגלי), סופר בעל שני פנים, משורר ואיש המדע. שני המקצועות הללו יונקים זה מזה וממלאים זה את זה. המנוח מלא כמה פגימות שבשני המקצועות הללו בספרותנו. הוא יצר את הסגנון המדעי העברי. הוא היה כמעט היחיד שעסק במדע מתוך רוח עברי לאומי. ודבר זה עצמו השפיע ועתיד להשפיע על שירתנו. יצירותיו הפיוטיות – רוח התנ”ך מרחף עליהם, רוח נביאינו, רוח כל העבר שלנו, ויחד עם זה גם רוח התקוה והאמונה לעתיד.

ועוד “עמוד” אחד העומד מן הצד, נתיתם, עמודו של פרוג, ששר את שיר ה' בלשון נכריה. לשון נכריה זו של פרוג, כהז’רגון של שלום עליכם, באה ממקור עברי. היא ספוגה כלה ריח הכרמל והשרון ומתפללת על תרגום עברי, שבו תמצא את תקונה. ונפלא הדבר: דוקא לפני מותו זכה המנוח לכתוב שורה שלמה של שירים עברים.

ולבסוף אנו שמים לב עוד לפנה אחת שנתיתמה, לעמודו של “בעל תפלת שחרית” צנוע, לעמודו של י. ל. קנטור. קנטור אין לו חלק במקצוע היצירות הקיימות, אבל הוא יצר לנו את העתון היומי, עתון החול, והנחילנו את לשון החול הפשוטה, זו שאנו רוצים להחיותה בפינו.

עלינו להסתלק מטעות אחת: כל יוצרינו לנו הם ואת עבודת התחיה שלנו הם עובדים, בין אם “שלנו” הם במובן המצומצם, ובין אם אינם “שלנו”, ואפילו אם הם “מתנגדים” לנו מדעת – הנה שלא מדעת הם עובדים את עבודתנו. עלינו להרחיב את העוגה הצרה שעגו לנו, כדי שיכנסו לתוכה כל הכחות החיוניים והיוצרים שלנו. ואם עכשיו עושה עלינו כתל המזרח שלנו, חסר ראשי־הסופרים, רושם של שנים נושרות מתוך זקנה, יש לקוות, שבמקומם יבואו כחות רעננים וצעירים, והחלל הריק יתמלא.

על מ. י. ברדיצ’בסקי / ח"נ ביאליק

(באספת זכרון, שנערכה ע"י בית-הועד העברי בברלין, כ"א בשבט תרפ"ב)

אנחנו, הסופרים העברים, שהינו כל כך הרבה, כדי שלשה חדשים בערך, לאחר שנסתם הגולל על חברנו הגדול, בהערכת אישיותו של המנוח מרובת הפנים והגוונים. אכן אין שהיה זו אלא דבר שהמקום גרמא: הסופרים העברים שרובם ככלם גרים הם בעיר ברלין, אורחים שזה מקרוב באו, עומדים היו וממתינים לבני המקום, התושבים הקבועים, שבתוכם ישב המנוח שנים רבות, שיבואו הם ראשונה להספיד את המת הגדול ולחלק כבוד לתלמיד-חכם שמת בתוך המחנה, שכן ניתן להם דין קדימה. אספה זו, שצפו לה, לא קמה ולא באה. וכך הדין נותן: הללו שבחייהם קרויים מתים לא יכלו להספיד את המנוח שבמותו קרוי חי.

דמותו ושיעור קומתו של ברדיצ’בסקי אינם ניתנים להערכה על רגל אחת. ברדיצ’בסקי גם במותו קרוי חי. אכן הדעה שהשארות הנפש של היוצר כלולה דוקא באותו חלק של יצירתו הקשורה לעולם בשמו, שאי-אפשר להפריד ממנו, ולא באותו חלק שנעשה לקנין הכלל והם זוכים בו כזוכה מן ההפקר מבלי לדעת את מקור מחצבתו – “דוקא” זה נראה לי ללאו דוקא. אדרבא היא היא הנותנת, דוקא חלק זה שנעשה לנכסי צאן ברזל של הצבור ורכוש הרבים עד ששם היוצר כאלו מסולק ועומד, הוא הוא הסמן המובהק להשארות הנפש של היוצר, המוסיפה לחיות ולהשפיע, ואדם נושם את תורת הנפש החיה הזאת שלא מדעת יחד עם האויר המקיפו. אכן אף החלק הנשאר שיש בו משום יחוד בעלים, שלא באה עליו הסכמת הרבים ולא נתמזג בנשמת הצבור, חי גם הוא ומוסיף לחיות בקרב הרבים בשנוי צורה, שכן מעורר הוא את הלבבות תמיד לחשוב חשבונה של נפש, למצות את עומק הדין ולבחון מחדש את המוסכמות ולבקש להן ראיה, ועל ידי כך בודקים הם את נפשם לאור נרו. ברדיצ’בסקי רב חילו בשני החלקים הללו יחד. ברדיצ’בסקי השפיע השפעה כבירה על הספרות והחיים במאמריו שיצאו ב“הוצאת צעירים”, הוא נסה להגשים בעצמו אותו רעיון על דבר מוסד “התחיה” שעלה במחשבה להבראות במסבתו, ולא נשאר נאמן לו אלא הוא בלבד. השקפת ברדיצ’בסקי על בנין התחיה שלנו היתה, שלכל בנין אין קיום אלא אם כן אחוז הוא בנפש הבונה. הלבנים המשוקעות בבנין אינן מתדבקות יפה, אלא אם כן מצורף להן משהו נעלם וטמיר מעין רואים, והוא נפשו של הבונה, הכח המקיים את הבנין. משל יפה לדבר משמש “טוביה” בציורו הקטן של המנוח בספרו “מעירי הקטנה”, המשקיע את כל נפשו בתוך בנין ביתו הקטן.

(בנשף לכ' צ’רניחובסקי ושניאור, אייר תרפ"ה)

אחד מן המשוררים המשתתפים בנשף הזה קרא לי פעם בפיליטוניו “שר המסכים”, ואולם לפני עשרים שנה הייתי אני “שר המסכים” למשורר זה עצמו, ועכשיו כעבור עשרים שנה זכיתי לשם אחר, לשם “ר' פתחיה”. בגורלי עלה הפעם לפתוח את הנשף הזה ולהציג לפני הקהל את שני המשוררים, שהם אורחים יקרים אצלנו. אמנם המשורר האמתי איננו אורח בשום מקום. נפגשים אתו בספר, מתבודדים אתו ומושפעים ממנו. הם ­– הלב והנפש של כל העם. אבל מנהג זה הוא “להפגש” עם המשוררים בהמון, ואין לזלזל איפוא במנהג זה. ומודה אני למסדרי הנשף הזה שהזמינו אותי לפתוח אותו.

רוצה אני לעמוד בנשף זה על שתי נקודות עיקריות של השירה העברית. אלו באתי לסמן את שתי התקופות של שירתנו, זו שלפני שירתנו החדשה, וזו של שירתנו החדשה, הייתי אומר שהשירה של התקופה הראשונה היתה – סולו. תמיד היה משורר אחד גדול שבלע את המשוררים שבימיו. מלבדו היתה כל השירה מונוטונית, לכל המשוררים היה פרצוף אחד. אולם השירה בימינו היא מקהלה רבת צבעים ורבת אוקטבות. אין להכחיש בשום פנים, כי הפלא היותר גדול נעשה בפנה זו, במקצוע השירה העברית. אין צורך להיות ענותנים ביותר, שלא להכיר ברכוש הרב שהשיגה ספרותנו במקצוע זה, יכולים אנו להתחרות בזה עם הספרויות היותר עשירות באירופה. ועם כל זה שיש לנו מקהלה גדולה של משוררים, שכל אחד יש לו פרצוף שלו ונוסח שלו. לא יצאה שירתנו לרשות הרבים ולא נעשתה לקנין כל העם. כל תקופה הכניסה המון שירים ופזמונים שחיו בפי העם. הזמירות של שבת, הפיוטים והתפילות והתחינות, אף־על־פי שהם שירים דתיים, שר אותם העם תמיד ובכל עת, הם היו תמיד בפיו. אבל לא זכינו לכך, שהשירה החדשה שלנו תבלע בפי העם – זו הטרגדיה של ימינו. ועוד תעבורנה שנים רבות, עד שהשירה החדשה תתעכל בעם. רק כאן בא"י, במקום שבו הפכו את החיים לשירה, תהפך השירה לחיים. ומי יתן ונזכה בקרוב לשירת־העלילה, שירת האפוס שלנו, שהיא נובעת מן החיים.

(בנשף ה“יובל המשולש” שנערך בת“א למלאת 25 שנה ליצירתם, אב תרפ”ז)

דוקא בשעת משבר קשה זו בארץ, יש מן הצורך להזכיר באופן חגיגי את השירה ואת הספרות העברית. כל זמן שהשירה מלאה את עמל החיים, יש טעם לחיים ויש יסוד ותקוה לפרי-עמלם. ונשף ספרותי חגיגי זה הנהו התחלה: בקוים אחדים קצרים אנסה להגדיר את חתני-היובל.

לפי המדרש “יש נביא המתנבא בלשון ראיה ויש נביא המתנבא בלשון שמיעה” – כך גם בין המשוררים והאמנים. יש מי שכחו יפה בחוש הראיה, ויש מי שכחו יפה בחוש השמיעה או באחד משאר חמשת החושים. שניאור נתברך במדה יפה בכל חמשת חושיו. שירתו מלאה ציורי עין ואזן, ציורי טעם וריח והרגשת שרירי התנועה, ובזה הוא עולה על כל חבריו, וסימן יפה הוא לעם, שחזר לתחית כל חושיו במלואם.

ג. שופמן מתיחד בראיה חדה המרחיקה ראות יותר משאר הסופרים-האמנים שלנו. משל למה הדבר דומה? לנערים המסתכלים בעוף הפורח באויר. קצרי-ראות שבהם רואים את נפתולי תנועות העוף באויר השמים עד מרחק ידוע, ומגבול זה ולמעלה העוף נעלם מעיניהם, שאר החברים מרחיקי הראות ממשיכים להתבונן ולראות את נדנודי העוף, ובהתרומם העוף למעלה, ישאר רק אחד, שכח ראיתו יפה לראות באויר, באותה השעה הוא מספר לחברו את אשר הוא לבדו רואה. וכן הוא שופמן. את אשר כולם רואים אינו מתאר ורק מה שנעלם באויר החיים עינו תופסת והוא מתאר.

י. ד. ברקוביץ מחונן במדה ברוכה וגדושה בלשון רוח חיי העם. הוא מן הראשונים, שהכשיר את לשונו להיות שפת החיים על כל דקות הבעתה ולשד רעננותה; רק הוא היה מסוגל לתת בטוי עברי ליצירותיו הקלסיות העממיות של שלום-עליכם.

שלשה אלה היוצרים ביחד עם חבריהם, בני תקופתם, הצעידו קדימה את ספרותנו במשך 25 שנים, הרבה יותר ממה שנתפתחה ספרות זו במשך מאות שנים מימי חתום חזון שירתנו בתקופת ספרד. ועוד מעלה גדולה אחת לבעלי היובל: הם, המחדשים והיוצרים, מתיחסים בכבוד רב אל אלה שקדמו להם, כי רק מי שיוצר בעצמו יודע להעריך את עמלם ויצירתם של הדורות הקודמים ולכבדם כבוד-אב. יצירותיהם של חתני היובל שלנו הם דינרי זהב טהור נאמנים וכנים הם לעצמם.

וברכתנו שלוחה לחברינו הגדולים, הבודדים בארצות הגולה. יהי רצון וראינו אותם בתוכנו כאן בארץ והכבידו הם בדינרי הזהב שלהם על אוצר חיינו, כדי לטאטא ולהשמיד את המטבעות המזויפות, שהתחילו להתגלגל פה ושם בעולם ספרותנו… כי רק הכנות והנאמנות הן הערבים ליצירה ספרותית נקיה וטהורה.

(במסכת סופרים לכ' בואו ארצה, אדר תרפ"ח)

יש משיכה לסופרינו לא“י. אין באים עוד לארץ רק ע”י כח דוחף מן החוץ, אלא בכח מושך של הארץ. כל חברינו מרגישים צורך לבוא לא“י. בתפוצות הגולה הם מרגישים בדידות. אין ספק, שכנוס אנשי-הרוח והספר בא”י יש בו מן הגורל שלנו בכלל. את המימרא הידועה “כל מקום שנתגלגלו בני ישראל גלתה שכינה עמהם” אפשר גם להפוך ולאמור “כל מקום שהשכינה גלתה וכו'…” ההבדל הוא בזה, שלכאן לא“י, השכינה אינה אלא חוזרת. אין ספק גם בזה, שהכח המושך לא”י ילך ויתרבה ויתגבר, ויוציא אולי אלינו את אחרוני האחרונים שבגלות, וקשה לדעת מה יהא בסופה של הגולה המתרוקנת מן הקומפלקס הזה שקוראים לו רוח.

אורחנו ברקוביץ הוא, כידוע, לא רק יוצר יצירות מקוריות אלא גם מתרגם. מה פירושו של “מתרגם” אצלנו? כל חיינו הם בבחינת תרגום, הכל נוצר אצלנו תחת השפעות פסיכולוגיות וצורות הרגשה זרות. והנה הוטל על דורנו לתרגם את עצמנו ואת עולמנו הפנימי לעברית. תרגום של החזרה למקור. מן הראוי היה אפילו לפתוח כאן בארצנו פקולטה לאמנות התרגום ולחנך במשך דור שלם מתרגמים לעברית. כי הפרוצס של תרגום עצמנו, ימשך אולי עוד שנים שלשה דורות, עד אשר נכיר ששנינו את הרקמות של מבנה רוחנו. והפרוצס הזה בא“י, בנגוד לזה שבגולה, יכול להקרא בשם ה”התלבשות“. אם בגולה הרינו מתערטלים מעצמותנו ומתלבשים בלבושים זרים – כאן יהיה עלינו לדחוק את עצמנו וללבוש את הבגדים שלנו, אצלנו התרגום הוא יצירה, זוהי “ירידה לצורך עליה”, תרגום לצורך מקור. וברקוביץ הוא אחד מאלה “הממקרים” (מלשון מקור) אותנו. אין דברים אלה נאמרים משום שאני מחשב את יצירותיו המקוריות פחות מן התרגומים שלו, אולם משום ההתמכרות שלו בשנים האחרונות, התמכרות לשם ה”התמקרות". מובטחני שהוא יוסיף כח ובריאות ועין יפה לחברינו כאן. והלואי שישכח כאן את כרכי-הים שבא מהם ולא יתגעגע עליהם ויתאזרח בתוכנו.

(ביובל השבעים של אחד העם בלונדון, אב תרפ"ו)

– קשה עלי הדבור בשעה זו על אחד־העם. זהו לי מעין גלוי מערומי־נפש. א“ה היה לי המקרה היותר מכריע בחיי ואין להכריח איש לגלות לקהל את סתרי־נפשו, טמירי־חביונו, זוהי הרגשה, שאין למסור לאחרים אף אחד מששים מטעמה. לי א”ה לא היה ואיננו רק סופר. הוא התחמק ונזהר תמיד מללבוש בפרהסיה אצטלת־סופרים, הוא חשב את זה למקרה אונס, ובמקום אחד הוא מספר בעצמו, שכל עצמותיו היו מתמלאות חלחלה לרעיון זה, שיעשה לסופר. אולי יצלצל זה כעין פרדוכס, אבל עובדה היא, שתמיד פעל עלינו יותר באישיותו אפילו בספרות עצמה, אפילו מאמריו וספריו פועלים יותר ע“י אישיותו המבצבצת מתוכם בעל כרחו, כנגד רצונו להסתירה ולהעלימה. תמה אני אם תמצאו בדבריו אף פעם את המלה “אני” או “אנוכי”. הוא תמיד כובש את ה”אני“. אבל למרות רצונו אנו מרגישים בדבריו דוקא את ה”אני" הזה, את האיש הגדול, את האישיות הגדולה.

דברי א“ה נעשו לקנין הכלל, והופעה זו הרי גם מומנט טרגי בצדה, כל מה שדעותיו של יוצר ומחולל הן משנות ערכין ומהפכות־עולמות, בה במדה משתכח היוצר והמחולל עצמו ומוסח מן דעת הצבור הגדול. דבריו נעשים הפקר לרבים והכל זוכים בהם ושוכחים את בעליהם. זוהי, כביכול, הנצחיות של היוצרים – שהם מובלעים בבית־קבולו הרחב של הצבור, של הכלל כולו, כלומר, שהאישיות עצמה כאלו עוברת ובטלה מן העולם. אצלנו לא שמו לב כלל לאישיות, מלבד אולי באחדים יוצאים מן הכלל, כרש”י, רמב“ם וכדומה, שגם שמותיהם זכו לכח־פועל מיוחד, ולא עוד, אלא שבדרך כלל אין הסופרים אצלנו נקראים אלא על שם חבוריהם. פגע בך יהודי ורוצה לשאלך על לילינבליום, למשל – הריהו מתחיל: המכיר אתה את ה”חטאת נעורים“? או הוא מספר לך שפגש זה עתה ברחוב את ה”חטאת נעורים“… לא כאן המקום לעמוד על סבותיה של הופעה זו, אבל עובדה היא שהרבה בעלי אישיות גדולים לא כתבו הרבה או שלא כתבו כלל, כהבעש”ט ואחרים, אלא שתלמידיהם השכילו להחיות ולהזרים אל קרב הצבור את האישיות האלו ע"י צנורות שונים גם אחרי מותם.

זוכר אני היטב את השפעתו של אחד־העם על בחורי־הישיבות, מאמריו הראשונים הגיעו אלי בהיותי תלמיד בישיבת וולוזין. הם פעלו עלי ועל חברי לא רק בסגנונם החדש, בצורתם המבהיקה ובכח ההגיון החותך שלהם, אלא בעיקר באישיות הצפונה בהם, בשעור־קומה, שעור־קומה לגמרי אחר, שנתגלה לפנינו. אז לא יכולנו עוד לנתח, אבל לבנו הגיד לנו שעל ידו אנו נכנסים לדרך אחרת. רבים היו בינינו החברים, שחלמו על ספרות, אבל כאן מצאנו התרוממות רוח, רעיון חדש – איש שילך לפנינו, לא סופר במובן הרגיל, אלא מורה, מורה־דרך ומישר מסלה; ומפני שבני הישיבה, הלמוד הוא אומנותם וצנור הקליטה היחיד שלהם – היו דורשים כל “פסוק” של א“ה בק”ן טעמים. ונשפים רבים ושלמים היינו מבלים בפלפלא חריפתא בדרי אחה"ע כמו בכל שאר דברי תורה שהיינו הוגים בהם יומם ולילה. מאז נמשך לבי אחריו וברי היה לי, שאהיה מוכרח לכתת את רגלי ולבוא לאותו מקום ששם יושב המורה הגדול.

עד כמה שאנסה להסביר את הרגש הזה, יודע אני שלא אצליח. אבל צד הארה אחד אולי יעלה בידי להבליט לכם. אתם הנכם צעירים יותר מדי, אתם לא חייתם את א“ה כמונו. הימים היו ימי־סיומה של תקופת ההשכלה. עוד היתה לנו אז – בעולמנו המצומצם – אישיות שסמלה את התקופה הזאת, יל”ג הארי שבחבורה, ראש הספורים המושל בנפשותינו, אבל בימים ההם התחיל גורדון לרדת מן הבמה. יאוש ורפיון־ידים תקפו אותו – “אם לא האחרון במשוררים” הנהו. היו אז ימי־פרעות, התחילו להרחיק בזרוע את היהודים המתקרבים יותר מדי… הצעירים לא ידעו דרך ולא ראו מוצא. ההשכלה – קנית ההשכלה – הרי כל טיבה ופירושה היו: עזיבת דרכי היהודים וקבלת שכר ממשי בצורת דיפלום, זכות־ישיבה, הרחבת־חיים, אפשרות קיום פרטי. איש לא הביא בחשבונו את חשבון האומה. האינטיליגנציה יצאה את תחום המושב, אכלה בשר בלי תשלומי טקסה, פטרה את עצמה מעול תורה, מצוות, מסים, השתתפות בצרכי־צבור, וקנתה לעצמה מעט “חיי שלוה”.

זאת היתה דמות־דיוקנה של ההשכלה במציאות, בהתגשמותה בחיים, להפך מכונתה ומטרתה. ומה פלא אם הארי שבחבורה יצא וידיו על ראשו, במפח־נפש גמור, וכל דבריו האחרונים אינם אלא זעקת שבר אחת, צעקת־יאוש: מה יהא בסופנו? כבר היתה לנו אמנם אז “חבת ציון”, שהיתה באמת תוצאה ישרה מן הפרעות, אבל היא לא הכניסה בחשבונה את חשבון הפרט וגלוי־חייו, השתתפות־עצמו בתוך מסכת־התחיה. זו היתה קריאה סתם לא"י, שכמה וכמה ריחות של ההשכלה נדפו ממנה.

והנה נמצא פתאום איש, שהעמיד את דבר הגאולה במרכז רעיונותיה של האומה, השואף לרכוזה של מחשבת האומה, ולא מתוך רדיפות חיצוניות, פורעניות וגזירות רעות, אלא פשוט, מפני שאינו יכול לצייר לעצמו בגולה קיום של כבוד של צלם אלהים. הנה נמצא איש, ראשון ליצירת השקפת עולם לאומית בתור צומת־הגידים לכל יתר רעיונותינו, אם תרצו לומר: הגלגול השני של רעיון “גלות השכינה”, ההכרה, שאין תקומה בלי תחית השכינה, הרוח, הנשמה, – קראו לה באיזה שם שתרצו – ואין דאגה אחרת כמו הדאגה לתקומה זו. בכאוב אבר אחד לאדם הרי כל גופו מצטמצם באותו אבר, וכך צריכות כל מחשבות האומה והויתה להצטמצם ולהתכנס בתוך הרעיון המרכזי הזה, ותחת לבקש דרכי־דרכים ושבילי־שבילים: חנוך, דת, ספרות, רבות וכיוצא, ולמצוא תקנה לכל אחד מהלקויים הנפשיים והחיצוניים בפני עצמו – צריך לישר דרך אחת שתתקן במילא את כל פגימותינו.

וזהו מה שנתן א“ה: “ארח חיים” חדש. אדם מישראל צריך להתאים עסקי עצמו לתקנת האומה ודרכיה, ראש דאגתו צריכה להיות דאגת האומה כולה ואת רצונו הוא מחויב לשעבד לרצון האומה. אמנם “שולחן־ערוך מפורט לא נתן לנו, אבל כבר נתן לנו קוים ושרטוטים כוללים וגם את נקודת המטרה, לאן צריך אדם מישראל לפנות את מחשבותיו וכיצד יתאים את חייו לבנין הכלל. כל הירושה הלאומית שלנו, שלמראית עין היא דלה וצנומה, עברה מתחומה המצומצם של הדת לרשות הלאומיות, וממילא – לרשות האנושיות בצורה לאומית. קנינינו הלאומיים נעשו לקנינים אנושיים וגם הם מחכים ומצפים לגאולה ותקומה. בעלי ההשכלה ראו את העבר שלנו כראות גל של הבלים, ויש מהם שאמרו כי היהדות כולה אינה אלא אשפות מפוזרות במקומות רבים, ושהרמב”ם אסף אותן לגל אשפה גדול אחד – הנה הוא, אחה”ע, עשה אותו לגל־עד, לאבן־השתיה, והוא הוא אשר החדיר בקרבנו את ההכרה, שהמקורות אשר ינקו וספגו אל קרבם את עסיס כל הדורות, כל החיים, אותם עלינו לעבד לתקומתה של כל האומה. וגם כש“התפתח” א"ה בתור סופר בטא את עצמו בעיקר באישיותו וצמצם את כל עבודתו הספרותית רק בשאלת האומה וצרכיה או בשאלות הכרוכות בהם. לטפולו בשאלות האלו, לא היה מעולם אף שמץ של ריח מחקר בטלני בטעמם של “בעלי המדע” שלנו לפעמים, ואף בנגעו בשאלת הדקדוק, לא היתה זו חקירה־לשמה, כחקירת גורדון ולבנזון, אלא חקירה העומדת בתחום תחיתה של הלשון העברית בפועל ממש, הלכה למעשה, והוא אמר תמיד את המלה הנחוצה במקום הנכון.

כל עבודתו של א“ה היתה התאמצות בלתי פוסקת לכוון את לב האומה לנקודה מרכזית אחת. ועבודתו נעשתה לחוט־השדרה של תקופה שלמה. החטא או העונש של הגלות הוא חולשת מחלה־רוחנית. רפיון הרצון, חוסר אמון בכח עצמנו. וסופר העומד ומכוון זה שלשים שנה את לב האומה, הוא הרופא היותר נאמן, הפועל ע”י סוגסטיה ליצירת הרצון. ואם אנו מוצאים עוז בנפשנו לרצות כמה וכמה דברים שלא העזנו לרצות ימים רבים וצעקת גורדון לא נתקיימה בנו, אני אומר, שא“ה היה ראש המחזקים והמרפאים את רצון האומה. “רצון האומה – איה נקחהו?” הוא היה המחנך, והרצון בא ע”י החנוך.

אולי היה כדאי לדבר על א“ה בתור משפיע על הסופרים ותלמידיו, אבל לא כאן המקום. רוצה אני רק להטעים, שהוא הרים את כבוד הספרות בעיני הסופר עצמו. עם א”ה הרגשנו כבוד גדול להיות סופר עברי ולעסוק בספרות. כבר הגענו לידי כך, שאפילו אנחנו המחונכים על הספרות העברית חדלנו מלכבד את הספרות החדשה, ועם אחה“ע נזדקפה קומתנו. הוא היה אז בבואו אלינו בן 33 שנים בעל תרבות גבוהה וגם בן־עשירים (ג"כ לאו מילתא זוטרתא…) אבל הכבוד האמתי בא אחרי שזכינו לעבוד במחיצתו וראינו את יחס־הקדושה שלו לספרות. שבעה נקיים היה יושב ומנפה עד הוציאו סולת נקיה מכל סיגים ופסולת, ובחר כדרכו את הדרך הקצרה והישרה ביותר. כל תג מדבריו לא ניתן להזוז ממקומו. “לא היו לו קנדידטים, אלא נבחר אחד” – אמר בעצמו. לבטוי יש צורת־צרוף אחת ואותה צריך למצוא. אל מחשבותיו התיחס תמיד יחס מוסרי, לא הרבה עליהן ולא החסיר מהן במסרו אותן לאחרים. כשראינו את כל המוסריות שהוא נוהג בספרות – התחלנו לכבד יותר את עצמנו, מפני שהתחלנו לכבד יותר את הספרות. הוא, צליל הדעת ובהיר המחשבה, לימד אותנו לבלי לשפוך את הרגשותינו כשפוך “עביט של שופכין”. “אש מתלקחת בתוך הברד” – כך הם דבריו של א”ה בחינת לפני ולפנים. הוא אינו רגשן, אבל תמיד הוא משרה רטט פנימי ויוצר אמונה בלב הקורא ללכת אחריו. רגשים חיים בו למדי אבל לבו אינו הולך אחרי המיסתורין – הוא שונא את המליצה החדשה לא פחות מהישנה, הוא הסתיר והעלים את עצמו והוציא לרשות־הרבים רק את צרכי האומה.

הגיעו עתה ימים אחרים, שהפרט, היחיד, תובע את שלו. אבל אחה“ע חושב שעדיין לא הגיעה השעה לכך, כולנו הננו בבחינת שליחי צבור, אבל האיש הצבורי מסוג זה הוא האינדיבידואלי ביותר. א”ה – הוא בעל־הלכה, הלכה למעשה סגנונו משפיע ביחוד ע"י המעשיות והחוש הריאלי שבו, אבל – הן דבריו נעשו כבר עתה לקנין הכלל, גם מתנגדיו חוזרים על דבריו, הוא כבר זכה להשארות־הנפש, הוא כבר נבלע בחלבה ודמה של האומה כולה. ולמרות היותו “בעל־הלכה” תעשה אישיותו למקור אגדות, שתרקום האומה על איש־הפלאות הזה – שהוא אגדת דורו.

II

(על יד ארון המת בת“א, בכ”ח טבת תרפ"ז)

על במתנו הלאומית ועל במתנו הספרותית – חלל. לא חלל כפשוטו, אלא כפרושו בזמן מאוחר: חלל ריק. בפני ארונו של א“ה אסור לגזם ודרוש להשתמש בלשון זהירה כדרכו של א”ה עצמו. עלינו לומר את האמת, כי החלל הזה הורגש בינינו זה כמה שנים, לא מיום שנעלם ר' אשר גינצבורג, אלא מיום שנעלם א“ה, מיום שנפל עטו מידו הכושלת של מורה וחושב המחשבה הלאומית שלנו, חשנו את החלל. ומי יודע עם נמלאהו. פרשת חיים אחרונה מספר חייו של כל אדם גדול הוא כמו סופו של ספר-התורה: כתובה בדמע, ולא כתובה – אלא מכתיבים אותו, כמו שמשה רבנו היה מצווה לכתוב. ויש מנהג שבשעת סיום התורה משאירים אותיות חלולות כדי שימלא אותן הקהל, והממלאים משלבים באותיות אלו את שמותיהם. זהו סופו של כל ספר חיים קדוש ונעלה שהפרשה האחרונה שלו משולבת עם שמות אחרים ושמו מטושטש ע”י כך. יש בזה נחמה, מפני שזה משמש כעין מעבר לחיים שבאופן בלתי-ניכר הם מתמזגים עם אותם החיים שבשבילם חשבו והגו. היתה לנו נחמה כי אותו א“ה שנשאר בסוף ימיו אחד מישראל, ר' אשר, הרי הגלגולת שלו, הגדולה, היתה צפה מכל ספר חדש. ונחמה היתה לנו, שסיומו של ספר שהיה מרכזי של כל הדור, נעוץ בתחלתה של פרשה חדשה. ברוח הקודש שלו נתן לנו את החוליה המקשרת את חיי שלשים השנים הקודמות עם החיים החדשים שלנו, זהו המעבר – בין משה ויהושע. א”ה עמד ברגל אחת על מפתן שלשים השנים הקודמות והוא היה מלוה את התקופה החדשה בשחוק-פניו, במעט הנחת עד כמה שזכה לראות בעיניו, את אשר לא זכו לראות אולי גדולים וטובים ממנו. זה הנעים מעט את מרירות ימיו האחרונים, והנעים גם לנו את ימינו.

לא כולכם זכיתם להיות במחיצתו של א“ה בשלשים השנים האחרונות, אותן השנים הממלאות רטט של קדושה בזכרון, אותן השנים שגם הוא היה מדבר עליהן ברגש כבוש, באותן שלשים השנים בגולה, באודיסה. מי שזכה לעבוד עמו יודע מה היה א”ה בתור איש ומה היה לדורו ולחבריו ולכל הקהל שנתגדל ונתחנך עליו, רק אלה יבינו אולי מה ערך האבדה בשבילנו. אבל כמו שאמרתי כבר: האבל התחיל כבר לפני עשר שנים כשנעלם א"ה מן הספרות, והאבל הזה של עכשיו הוא רק סיום. בכל הזמן הרגשנו שהחלל שהשאיר לא נתמלא, כי בטרם שנעלם היה איש בתוכנו.

אחד-העם לא אהב לפעמים את השם “סופר”, אבל הוא שהביא את הכבוד לסופר העברי, את הכבוד לספר העברי, למלה העברית, ואנו נעשינו על ידו מכובדים גם בעיני עצמנו. כי ידענו שנכנסנו לספירה אחרת ממה שהיתה לפני זה, כבוד העם העברי וכבוד הספרות נקשרו פתאום בשלשלת הספר והספרות בכל הדורות, כי עד אז דנו את הספר החדש כמו “ביכעל”, ומאז נקשר עם כל אוצרות המחשבה וההרגשה העברית בכל הדורות. הוא שהשוה אותנו עם כל הדורות הוגי-המחשבות. הוא שהרים את כבודנו ושנתן לנו אפשרות לבנות את חיינו בסדר חדש וליצור אורח-חיים חדש. הוא נתן לנו זכות זו והוא נתן לנו רעיון מרכזי שאיננו דבר של רשות. כל אדם מישראל צריך באופן כזה לצרף את חייו לחשבון לאומי. בו, בא“ה, היה מן האצילות הכבדה והמרצינות העמוקה, כאלו פלס זהב היה בידו, ונדמה היה, שאלו היה מחסר מלה אחת היה מחריב עולם מלא. הוא היה מזכיר לנו את הכרת האחריות של אנשי כנסת הגדולה בשעה שבאו לסדר את ספר התורה, וכן את רבנו הקדוש בשעה שבא לסדר את המשנה. כמוהם היה אף הוא חרד על כל תג ותג, על כל מלה. אין הסופר בא לשעשע ול”ענין“, אלא הסופר יוצר את צלם-האלהים של האומה ונושא באחריותה. הוא, א”ה, ידע רגש אחריות של סופר וממנו למדנו כולנו את הרגשת הכבוד והאחריות של סופר. מלבד זה השפיע עלינו האיש הזה גם בעצם אישיותו, פעלו וחייו. כל אחד מאתנו בשעה שכתב משהו ופעל משהו העמיד לפניו את דמות-דיוקנו של א“ה: מה יגיד א”ה על מה שאני עושה? הוא היה המשפיע שלנו והשמאי השם ומעריך כל פסיעה ופסיעה שלנו. הוא היה המצפּוּן שלנו והמוכיח הנעלם, ולפיכך רק אלה שהיו תמידיו וחבריו ירגישו את כל החלל שנתהווה עם אבדתו של א"ה. רק בהמשך הימים נדע שנביא היה בתוכנו, נביא מתוה קו לימים רחוקים, ואם יבואו האותות והמופתים שהוא נבא עליהם – אז יודעים שהאיש היה נביא בזמנו.

א“ה הוא שהראה על המקום הכואב ביותר של העם העברי, על חולשת הרצון הלאומי, הוא שאמר, כי שאלת הגאולה והתחיה של העם העברי היא שאלת הרצון. והנה עכשיו אנו שומעים את הדברים הללו גם מפי וויצמן, כי אין ההצלחה תלויה בשאלה המדינית והכספית אלא בשאלת הרצון הלאומי, והוא המקום הכואב שעליו הראה א”ה עוד לפני שלשים שנה, וכל שלשים השנה אינן אלא פירוש למלה זו. וכל זמן שלא הבינונו את א"ה לא נוכל להבין את ערך האבדה הגדולה.

על כל אחד נושא תכונה גדולה שמת אומרים: משמת פלוני בטלה ענוה, בטלה חכמה, בטל כבוד וכו'. בנוגע לא“ה הכלל הזה אינו נכון, הוא שהרים את דגל התכונות הללו והגשימן בחייו, לא ירד הדגל הזה עם מותו, לא בטל כבוד מישראל. הכבוד מכיון שבא לא ירד עוד, כי הוא א”ה עשה את שאלת הכבוד לשאלת הקיום של העם העברי, ועם שמות כל גדולי האומה שזכו לחיי נצח יהיה גם שמו של א"ה חקוק בכסא הכבוד של האומה הישראלית.

III

(ביום השנה, טבת תרפ"ח)

אין עושים נפשות לאיש כאחד-העם אשר דבריו הם זכרונו. אתם יודעים כי המצבה נקראת בלשון חכמים “נפש”, ואין מקימים מצבות לגדולים, שהשפיעו הרבה על האומה והניחו את רוחם בה לזכרון עולם.

אחד-העם, שנגע כמעט בכל השאלות המרכזיות בקיום האומה, לא יכול לעבור גם על שאלת “השארות-הנפש” שהיא עיקר גדול באמונתו ודעותיו של כל עם וגם של עמנו. אתם יודעים, ששאלת “שכר ועונש” בעולם הבא הנו עיקר גדול באמונת כל עם ונמנית גם בין שלשה-עשר עיקרי אמונה שלנו. אחד-העם המורה הגדול, שאפשר כבר לחבר מדבריו תורה לאומית שלמה, ראה צורך לברר שאלה זו מתוך השקפתו הלאומית, ובכמה מקומות נתן ביאור חדש מתוך שפופרת לאומית.

א"ה הסביר כי היו ימים והשארת הנפש לא היה לה ערך אישי, אלא לאומי.

שאלת השארות הנפש לא תפשה מקום בדת ישראל ובאמונתו בימי קיומו המלא והשלם, כשלא הבדיל העם בין קיום גופני ורוחני. העם ראם אז כדבר אחד שאי אפשר להם זה בלא זה. היחיד מישראל ראה עצמו והשארת הנפש שלו וקיומו הנצחי כקיום הנצחי של האם. ההרגשה של הקיום הלאומי נהפכה להרגשה אישית. לא צייר לו יהודי אשרו שלם ושלימות קיומו בלי שלימות קיום האומה. מתוך כך נבראו ביטויים כאלה למיתת אדם גדול: “ונאספת אל עמך” – מתחבר ונאסף ונבלע בנצחיותו של העם – הצורה העליונה של השארות הנפש. כל סכום חייו, תמצית היפה והנעלה שבהם, מתחברים אל הנעלה שביצירת האומה, וחייו מוסיפים משהו על הקיום הלאומי. באושר חייו הוא גם בונה את קיומו של העם. לפיכך אין רמז בתורת משה והנביאים על השארות הנפש בצורה אישית אינדיבידואלית. תורת משה והנביאים על השארות הנפש בצורה אישית אינדיבידואלית. תורת משה והנביאים לא דאגה לקיומו הפרטי של איש לעצמו אלא לקיומו כפרט של עם. את אושר האיש ראו באשרו של העם, שכר ועונש המובטחים הם שכר ועונש לאומיים. “למען יאריכו ימיך על האדמה אשר נתן ה' אלהים לאבותיך” – זהו בטוי טפוסי של שכר ועונש. שכר הטוב הוא שכר האומה. הרע גורם רע לקיום האומה. באבדן האומה נענש היחיד, ובטוב לאומה טוב גם ליחיד. כך בימי הקיום המלא. אולם כאשר נתקרבו ימי החורבן וההרס, צפה מאליה שאלת השארות הנפש ושכר-ועונש לאנשים פרטיים. היחיד לא יכול אז להתנחם באשרו של הכלל, כי נחרב זה כגוף מדיני. ע“כ התגברה האמונה בקיום פרטי, בהשארות הנפש אחרי המות. כך הסביר א”ה. ואני חושב, כי אם נעבור על כל ספריו, נמצא שלא רק בשאלה זו, כי אם בכל השאלות המרכזיות של חיינו נתן א“ה הסברה חדשה, שינוי ערכין בכל אמונת היהדות. ותפקיד גדול לחוקר ולסופר העברי לסדר עפ”י השקפותיו של א"ה אולי “אני מאמין” מחודש של אותן השאלות מתוך ההסברה הלאומית.

א“ה חידש חידוש גדול, עיקרי, מהפכני, הוא העביר שוב את היהדות מן הפרט אל הכלל, ובזה חיבר שוב את זמננו עם הזמן הקדום, בו נפסק קיומנו הלאומי. מתוך דברי א”ה אפשר לסדר סדר חיים חדש בשביל היהודי הלאומי, מין “סדור”. את ספריו אפשר לקרא בשם “מדרש הלכה” של היהדות הלאומית, כמו שלפני המשנה היו בתי-מדרש שדרשו וחקרו בהם והניחו יסודות עיוניים פילוסופיים של החוקים העברים. כשם שקדמו לחוקי התורה דברי עיון ומחקר וכשם שקדמו לתורה מדרשי הלכה, – כך גם היה לפני שנוי השקפות בחיינו עפ"י שלחן ערוך חדש. קדמו להם דברי עיון, השקפות מבררות עיקרי חיינו, בקשר עם המעשיות היום-יומית. כי בכך מצטינים חוקי ישראל: הם קרובים לחיי העם, אינם הולכים בגדולות ולא במופלא, במה שלמעלה ובמה שלמטה. גם היסודות גם החוקים באים מתוך הרגשה ריאלית, מתוך תורה שנתנה לאדם ולא למלאכים.

א“ה הרים על נס וקבע ליסוד היסודות את שאלת הכלל, קשר היחיד עם הכלל, הכרחו של היחיד לחשוב את חשבון עולמו הפרטי וחשבון עולמו של העם כולו. בלי זה אין ערך מוסרי לקיומו של האדם היהודי, שהוא חלק בלתי נפרד מן הכלל. אושרו אושר הכלל ואסונו אסון הכלל. נצחיותו והשארות נפשו הן הנצחיות והשארות הנפש של עמו. בזה נתן א”ה מהלך חדש לעמנו. אם המצבה “הנפש” היא ענין הפרט, שכל משפחה רוצה לשמור על מקום הנפש האהובה למשפחה או לחבורה, הנה איש כא"ה בודאי ובודאי נבלע וקבל את השארות הנפש שלו בקיום הלאומי שלנו – וכל שנוסיף חיים כן יתגדל שמו – ואין עושים “נפשות” לאיש כמותו. דבריו זכרונו.

א“ה נגע בשאלת השארות הנפש גם במקום אחר, הוא דבר על דברים הנאמרים בזמנם ומביאים מהפכה במוחות ונעשים קנין הכלל עד שרואים אותם כאמתות פשוטה. דוקא בשעה שהדברים נקלטים ונעשים קנין הכלל, נשכח שם אומרם הראשון. רק הדברים המופלאים שאינם יכולים להתעכל נשארים מופרשים ונבדלים, מה שאין כן הדבר המתקבל ע”י הכלל. א“ה נפרד מיצירתו; אך מתוך השקפת הנצח אין לך השארות-נפש גדולה מזו. “ולא ידע איש קבורתו”, מפני שתורת משה “מורשה קהלת יעקב”. בטוח אני, כי דברי א”ה שנעשו כמעט לקנין הכלל, יעמדו לנצח ויבוא יום שנצטרך לפנות אליהם. יש דברים שהם קנין כל האדם ואין יודעים ומרגישים במציאותם, כשם שאין מרגישים בכובד האויר, שהוא תנאי הנשימה. זוהי חכמת החיים הגדולה שבתוך משלי החכמה וחוקי הקיום. כל הדברות אינן חדשות וכל אחד חושבן לאלמנטריות. בכל זאת יש זמנים שפונים אליהן ורואים אותן כחדשות. החושן והאפוד היו קבועות בהם כ“ב אותיות. אין לך דבר יותר אלמנטרי מכ”ב אותיות. ובעתים היותר קשות, בשעות הסכנה, פונים אל כ“ב אותיות של האורים והתומים. אותה שעה נוצצות האותיות באור חדש שיש בו תשובה לשאלה. יש דברי חכמה פשוטים ככ”ב אותיות, אשר בשעת סכנה, כשהאינטרסים האישיים מערפלים את האומה, כשלשונות אש מתפרצות לשרוף את כל הבנין, פונים אז אל כ“ב האותיות האלמנטריות, אל הא”ב הפשוט, הנותן תשובה. גם דברי א“ה יצטרפו אל כ”ב אותיות של המחשבה הלאומית בכל הזמנים, ודוקא בשעת ערבוביה רוחנית וחמרית תמצא בדבריו תשובה על השאלות החמורות. א"ה העדיף אינטרסים של האומה לא רק על האינטרסים של היחיד, כי אם גם על אינטרסים של מפלגה. בכל זמן של בהלה ומהומה רוחנית נפנה על מעין זה לשתות בצמא את דבריו.

בזה שהעמידו המצבה הפשוטה שנחצבה ע“י בוני ארצנו על גבול א”י שיתפשט ויתרחב הלאה, אנו רואים עדות לדברי א“ה, כי נמצאו בתוכנו אנשים, שהפקירו אינטרסים שלהם ובאו לבנות את ארצנו. אות הוא שתורת א”ה אינה דברים שבלב בלבד. עדה המצבה, כי דבריו היו גם בזמנו, וכל שכן שיוסיפו לחיות לעולם ועד.

בכל שנה נבוא לפקוד את קברו – לא של א“ה האיש, כי אם של א”ה שהכריז על העתקת המרכז מחיי הפרט אל חיי העם. בדרך אל קברו לא יעלו עשבים.

IV

(על קברו, כ“ח בטבת, תרפ”ט)

אחד-העם צוה שלא ישאו עליו הספדים ולפיכך אדבר רק על א“ה המורה. עד א”ה היתה ספרות המחשבה הישראלית רק תיאולוגיה ודידקטיקה, וא“ה התחיל להורות דרך לעם ולהשמיע הלכות פסוקות ממה שנתגבש במחו לאחר כל מה שלמד בבית מדרשם של שם ויפת, וכמובן שאת א”ה ענינו כל שאלות הרוח של עם ישראל, ובא“י ראה חזות הכל, אבל רק באותו מובן שהיא תשמש מרכז רוחני, כי אם לבנות רק על יסוד הכלכלה – הרי אפילו אם הכל יהיה מבוסס על בסיס איקונומי איתן – מה כוחה והשפעתה של א”י היהודית על תפוצות ישראל? הרי כוחה רק ברוח. ולא נכון מה שאומרים, שאצל א“ה כאילו לא תפס החוק הכלכלי שום מקום; אדרבה, הכל יהיה מבוסס על בסיס איקונומי איתן – אלא שעם כל זה, לא רק שא”ה לא צייר לעצמו את א“י הקטנה כסרביה המגדלת חזירים, אלא אפילו אם תגדל אילים וכבשים שמנים אין בזה כדי לשמש תעודה לכל העם ולהצילו מפזור הרוח ומפרוד התרבויות האוכלים אותו. וזהו כוחה של א”י לשמש אותו המרכז הרוחני שיאחד את כל תפוצות ישראל.

א“ה העדיף את המעשה על הלמוד כדברי חז”ל, ש“גדולה תורה המביאה לידי מעשה”, את התכלית המעשית במובנה העליון החשיב ביותר. מן “האמנות לשם האמנות” לא היתה דעת א"ה נוחה כל עיקר, הואיל ולכל דבר צריכה להיות מטרה מוסרית; ולמוד התורה לשמה, פירושו לשם קיום האומה והמצוות המעשיות שנצטוינו עליהן לשם שכלול המדות ושפורן.

א“ה נתן לנו את מדרשי ההלכה בצורה אירופית יפה. הוא הכניס בספרותנו את הדיסקיפלינה המדעית ההגיונית, שמצטיינים בה חכמי אירופה הגדולים והלביש גם את דברי חז”ל באצטלא מדעית, כי הוא נכנס לפרדס ספרותנו אחרי הכנה מרובה ועיון רב בפילוסופיה וסוציאולוגיה הכללית

א“ה הוא סמל לתרבות גדולה שתבנה ע”י הצבור הא"י לשם אחוד כל חלקי-האומה בכל העולם.

על אחד העם V / ח"נ ביאליק

V

(בכ"ח בטבת תר"ץ)

לא להשתטחות על הקברים ולא לפולחן מתים מכוון יום האזכרה הזה. נפשו של אחד העם היתה ודאי סולדת מקביעת פולחן של יום מות. אין לך דבר שהיה שנוא על א“ה כדרישה אל המתים. אין זה גם מדרכי היהדות לעשות נפשות לצדיקים, ואין זה ממנהגה של היהדות הטהורה אפילו להציג מצבות למתים. הציבו ציונים לקברים, כדי שיתרחקו מן הקברים וכדי שידעו הכהנים המצווים על הטהרה, כי מקום קבר הוא המקום ולא יגשו אליו. היהדות לא הכירה בקדושת המתים, שהיתה, כנראה, מקובלת גם אצל העברים הקדמונים, ואת המנהג לא לנגוע במת, הסבירה היהדות לא בקדושתו של המת, כי אם בטומאתו. היהדות, בקבלה או בשמרה מנהגים קדמונים, הכניסה בהם תמיד תוכן חדש. ואין לך דבר שהיה מתנגד כה לרוחו של א”ה מקביעת יום זכרון למותו ואפילו בצורתו החסידית. היה מנהג בישראל ללמוד תורה לזכרון המת ולתיקון נשמתו. היו לומדים פרקי משניות, או היו מחלקים את הש“ס בין מכבדי זכר המנוח והיו עושים סיום בסוף השנה. אין ספק, שהיה בזה משום כיבוד זכר המתים, אולם יותר מזה היה כאן משום תיקון החיים ע”י הדבקות בלימוד התורה.

מעשיו ודבריו הטובים של האדם הם הם זכרונו. ואם נשוב לא"ה ולירושתו ונבדוק על-פי דבריו את ערכו האמתי ואת דמותו העצמית, כדי לדעת את מקומו בהתפתחות המחשבה הלאומית, נמצא שערכו היה יוצא מן הכלל ולא לחנם הורם לאישיות מרכזית ולמורה לדורו – היחידי, הראוי לשם מורה מראשית התעוררות רעיון הגאולה והתחיה.

מדוע זכה א“ה לשם זה? משום שבעמדו על סף תקופה חדשה בתולדות ישראל, תקופת מהפכה, כמשמעה ולא כמדרשה. היה הוא היחידי שעשה את חשבון עולמו של עם ישראל. הוא ערך את המאזן ופתח בספר החשבון שלנו חשבון חדש הפוך מזה שקדם לו במשך אלפי שנות נדודינו. יחידי סגולה כאלה הם מעטים בדברי ימינו. הם האנשים הבאים מפקידה לפקידה ומחשבים את חשבונה של האומה, בודקים את האינונטר, רושמים את הנכסים, לדעת מה קיים, מה נתקלקל ומה נפסל בתור כלים וצנורות לחיים ולשמירת הקיום, מסכמים את חשבון ההוצאה וההכנסה, הריוח וההפסד וקובעים את ה”תקציב" למחזור חדש.

בימי-הבינים קם איש והעמיד את הרכבת של המחשבה הלאומית על פסים חדשים – הרמב“ם. אחרי יצירותיו הגדולות בהלכה, באגדה ובפילוסופיה בא הוא וסיכם י”ג עיקרים, שרשי אמונה ודעה, שנתקבלו על כל ישראל. רבים היו מוני מנין למצוות, יש שמנו תרי"ג ויש שקבעו מספרים אחרים, עד שהיה גם מי שהעמידן על אחת. והנה אחרי חליפות ותמורות במשך דורות, כשנשתנו התנאים מבפנים ומבחוץ, היה צורך לבדוק מחדש את הפנקס להנהגת האומה. נסיונות כאלה היו גם בימי המהפכה הרוחנית בעולמנו, בעת החדשה. קמו אנשים כמנדלסון ובני דורו, שכל אחד מהם ניסה לבדוק מחדש את נכסינו הרוחניים ולסמן שבילים חדשים.

אולם יש הבדל בין הימים ההם ובין התקופה שלנו. כל מה שנעשה מפקידה לפקידה היה משום בדיקת חלקים חלקים של החשבון, ולא בדיקת החשבון כולו. לא היה בו משום שנוי אורגני, אלא משום שנוי סדר. היה צריך להעביר את הכלים ממקום למקום, אך לא לשבור כלים או לשנותם, לא לשנות את המסכת כולה מן הקצה אל הקצה. כל הקודמים הלכו במסלול הישן ובכוון אשר נקבע מאליו בתוקף צאתנו לגלות, שהוא: ערפנו אל הארץ ופנינו אל החוץ. לכך היתה נחוצה אורינטציה מיוחדת. אבל הגיעו ימים ובגזירת המעשים נשתנה כוון מהלך של ההיסטוריה העברית ויצא צו: הפנו את פניכם כלפי ארץ אבות, ממערב למזרח! המהפכה, שבשמה אנו קוראים, פירושה הפיכת הפנים. וזה מחייב אורינטציה אחרת לגמרי, הפוכה מן הקודמת. אי אפשר לה לאומה לחיות חיים מתוקנים, חיי תרבות בעלי ערך היסטורי, מבלי שיהיה לה חשבון ודעה, הכרה ורצון, ומכל שכן שאומה נודדת ורדופה כאומה הישראלית לא תתקיים בכוח היצר והאינסטינקט בלבד, אלא תהא מחויבת לחשבון תמיד. כי רק החיים של הכרה ורצון, חשבון ודעת, הם חיי אדם, חיים שיש בהם תרבות והיסטוריה. לבהמה שאין לה אלא יצר בלבד אין תרבות ואין היסטוריה, וגדולה זכותם של אנשים המביאים את העם מפקידה לפקידה לידי חשבון נפש חדש, שהדור צריך לו.

וכשהגיעו ימים והצלחת הכבוד האנושי והקיום הלאומי של האומה הכריחה להפוך את הפנים – היה צורך בחשבון. ובין אלה שהכניסו בזה דעה צלולה וסימנו את השרשים ויצקו את היסודות – חלקו של א"ה גדול מכולם.

היו גדולים ממנו בישראל. קדם לו ר' נחמן קרוכמל שהיה גדול ממנו במחשבה, קדם לו שמואל דוד לוצאטו שעלה עליו בהרגשה, קדם לו פרץ סמולנסקין, שהיה חזק ממנו בכוח הטמפרמנט שלו, אבל כל אלה לא נצטרפו לידי מעשה לאומי, לא חייבו את האומה לשנות את סדר חייה, לא אחזו בערפה ולא הפכו את פניה לצד אחר. היה שם הכל, מחשבה, הרגשה, טמפרמנט, אבל לא היה שנוי פרוגרמה, צרוף הלכה למעשה, “שולחן-ערוך” ו“אורח-חיים”. לא היה עוד משום קום ועשה, עד שבא הוא ונתן את “אורח החיים” החדש. אינני אומר שהוא היה יחידי, אבל לו ניתנה הזכות להביע את הדברים בצורה ברורה, להקים בית מדרש ותלמידים, להכריז על פרוגרמה ו“שלחן-ערוך” ומפעל. ואמנם, לא ידענו בספרותנו, מלבד בספרים העתיקים, כובד ראש וחשבון אמת כאשר הרגשנו בכתבי א"ה. זו היתה אמת החיים הפנימית הקשורה באורח. מימיו ואילך נכנסה הספרות לספירה חדשה, הספר חדל להיות “ביכעל” והיה לספר החיים, מורה דרך שאליו באים לדרוש תורה בבחינת “ילמדנו רבנו”. הוא הכריח אותנו לכוון את פסיעותינו לפי חשבון עולמנו החדש, ולהכניסו לתוך חשבוננו הפרטי, כשם שהיה יהודי רגיל להכניס את חשבון התורה לחייו הפרטיים. חפץ הקיום של האומה ושאיפותיה הפכו לנושאי המצפון הלאומי.

אין אומה בלי חשבון. יש רק דורות שהחשבון מתעלם מן העין, אז חי העם בזכות אבות, חי על חשבון עתיק של מישו באומה. אורך קיומו של חשבון זה מוכיח רק על טיבו ואיכותו. אבל יש שהחשבון הארוך נפסל, אזלת יד – “תמה זכות אבות”, אז מוכרח חשבון חדש לבוא במקומו. הנה באו ימים בתולדות ישראל שהחשבון הדתי הגיע לידי רפיונו. צורת הדת חדלה להיות כלי נאמן לשמירת האומה. בא א"ה ונתן לנו חשבון עולם לאומי, שחרר את הרעיון הלאומי מן הזיקה אל הדת. לא שמיעט או הוריד את ערכה של הדת, אלא הכניס אותה למחיצת הלאומיות כאחת מצורות הקיום הלאומי. הוא ייחס קדושה דתית לרעיון הלאומי והרים אותו למדרגת קדושה עליונה הכוללת בתוכה את הכל וגם את הדת. כל הקנינים המסייעים לקיום האומה, גם הארץ, הספר, השפה, נתעלו למדרגה של קדושה דתית. הוא עשה את חולנו קודש. ויהא לנו יום הזכרון ליום של תיקון הנפש ושל הכרה, כי לא נוכל לקיים את ישראל על יסוד היצר בלבד. אל היצר נצרף יצירה, אל התורה – את המפעל. ויהא לנו היום הזה יום חשבון להגברת הדעת, דעת עצמנו.

אישיותו ותורתו של א“ה צריכות להבדק מחדש שנה שנה. לו נמצא מי שיקבל על עצמו לחבר ספר “אורח-חיים”, הלכה למעשה על יסוד “אני מאמין” לאומי על-פי כתבי א”ה, היה ממלא תפקיד גדול, תפקיד של כבוד. א“ה שנא את סלסול המחשבה לשם מחשבה, את הספרות לשם ספרות, שאין לה לא פרי ולא פרחים. כל עוד אין מעשה בצדה. א”ה היה איש המפעל והמעשה, איש המקדים את ישראל לתורה. קיום האומה קודם – והכל משמש לו אמצעי.

וכדאי היה לקבוע יום הזכרון שנה שנה גם לשם בדיקה חדשה של א“ה ודעותיו, ואם אפשר לומר כך, להוציא את אישיותו של א”ה במהדורה חדשה, מתוקנת ונקיה מן השיבושים ומן הפסולת שנטפלו אליה. כשם שספרים משתבשים ע“י מעתיקים ומפרשים כן משתבשים גם המורים ע”י תלמידים ופרשנים המסרסים את דעותיהם. כמה שבושים עלו בפרצופו! יש קוראים תגר שלא הטעים למדי את עבודת הגוף, שהיה כולו רוח; יש מיחסים לו צמצום המוח, שתבע מן הספרות רק “יהדות”, כביכול, בלבד והתנגד לדברי שירה וספרות יפה. יש אומרים, כי מכיון שהוא התנגד להרצל, משמע שלא היה ציוני מדיני. ויש גם באים ואומרים בשמו לחלק את א“י בין כל אומות-העולם, כי כל האומות יש להן חלק בא”י.

לא היו דברים מעולם!

מי שלומד את א"ה בלי פניות, וביחוד כל אלה אשר ליווהו על דרך חייו ומפיו חיו, יודעים את הפירוש האמתי שלו ושל ספריו. האיש שליווה את כל צעדי התנועה הציונית מראשיתה ונכנס לעומקן של כל השאלות המעשיות, שכתב על היופי שבטיפול בזבל, על הפרודוקטיביזציה של המוני ישראל – היה ממילא גם המעריץ של דת העבודה, מבלי שיצטרך להכריז על כך. זה היה דבר המובן מאליו.

והוא הדין לגבי השירה והספרות. אם אצבע אחת של אדם נלחצת בין הדלת והמזוזה, כל האדם כולו מתכנס לתוך האצבע הזאת, ועם שהוא נתון בגלות ובשפלות – אין מכאוב כמכאובו, ודאגתו קודמת לכל דבר. הכל נדחה לפי שעה אל הצד מפני הדאגה הזאת. לא ראה רשות לעצמו להפנות לדברים אחרים. א"ה היה רחב דעת ועשיר השכלה ושאף לספרות עשירה וענפה, ואך את עצמו צמצם למכאוב הלאומי, שהיה לו ראשית ואחרית.

כמו כן לא מיעט א"ה מעולם את דמותו של היסוד המדיני שבגאולה. הוא רק ציוה לגנוז אותו לפי שעה, עד שתגיע שעתו. יצירת התנאים הריאליים, הבסיס הממשי לתביעות מדיניות, קודמת בזמן, ולפיכך לא החשיב ביותר את הפרזה המדינית הריקה, המקדמת את עצמה למפעל הממשי, וראה אותה כדחיקת הקץ, שיש עמה גם הרחקת הקץ.

וביום זה עלינו לשים לב אל לבנו, כי העם העברי אינו יכול להסתפק בטפל, שעליו לשים לב אל לימוד התורה, כי באין תורה אין דעת ואין רצון. לפיכך, יהיה הרעיון לקשור את זכרונו של א"ה בהוצאת ספריו על ההיסטוריה העברית ועל המחשבה העברית – אות הזכרון הנעלה ביותר לשמו של אחד-העם.

בנשף האזכרה בת"א, ב"אהל שם", כ"ט בטבת תרצ"ג.

– – – אַעפ"י שהייתי בקרבתו של אחד העם כמה שנים, לא הייתי בכל זאת, מתוך יחס כבוד ויראת הרוממוּת, מתיר לעצמי להתקרב אליו יותר מדי ולדעת על חייו, על חיי הבית שלו, חייו האינטימיים, ורק מה שהוּצג לעיני הקהל, הגיע גם אלי. אולם היו רגעים של התקרבות, ביחוד בשנים האחרונות. אספר על הרושם שנישא אלי ממנו ממרחק הכבוד שהייתי משאיר תמיד ביני ובינו.

איני יודע אם נוצר המרחק מתוך הערצה, או מתוך קרני ההוד שהזריח מדמוּתו וגרמו לדיסטנציה בינו לבין הבאים במגע אתו. עוּבדה היא שהמרחק הזה נשמר עד צאתו מאודיסה.

איני זוכר בדיוּק את הזמן שבו נקשרה שימת-לבי לשם אחד-העם. יש לשער שהדבר חל בגיל צעיר מאד, גיל של חמש-עשרה שנה, עם תחילת הופעתו של המאמר, שהטיל רעש בזמנו בחוגי חובבי ציון ובאוירת חיבת-ציון – “לא זה הדרך”. ואָמנם מתוך מאמר זה כבר נתגלה כוחו המיוחד של א"ה כסופר. אך אין לי הרגשה אם מתוך מאמר זה הוסב אליו צעירי המשכילים שחיוּ באוירת המחשבה והשירה העברית, קראו את “לא זה הדרך” כמאמר סנסציוני. איני בטוח אם הוספתי למשמש אחר כך בשם זה, כמנהג שם חביב ויקר שנוהגים לשתף חברים בשיחה עליו, להשתעשע בו. אין לי זכרון כזה.

יותר ענין מצאנו בשם א“ה בישיבת וולוזין. אז כבר הגיעוּ אלינו שאר המאמרים של א”ה, ובעיקר מאמרי הפּולמוס עם לילנבלום. משכה אליהם משיכה יתירה ראשית ההעזה שבדבר: לילנבלום היה לרבים מאתנו אהבתם הספרותית הראשונה, ועמד לנגד עיני רוּחם כאישיות המזהירה והמרכזית ביותר. והנה נמצא סופר היוצא בעילוּם שם לדבר אל לילנבלום כאדם שווה לו, ולפעמים אפילו כמלמעלה למטה. היתה מעין תערומות על כך, אך לא יכלו לעמוד בפני הקסם. הרגישו כאן מצד החדש אומץ רוּח לא לי יסוד. הרגישוּ כי לפנינוּ מתמודדים שני בעלי קומה שווה. אלא שמצאו נעימה חדשה בצוּרת המחשבה של החדש, שלא מצאוּה בדברי הקודמים.

הייתי בין אלה שעמדו לצדו של אחד-העם. עם כל הערצתנו ללילנבלום, נמשכנו אחרי קסם שלא נתברר לנו מאין הוא נובע. פעם נדמה לנו – יושר ההגיון, אַך נדמה לנוּ כי הגיונו של אחד-העם יותר חריף ויותר חותך.

ורגע נדמה לנוּ, כי הסגנון הוּא המשפיע. לילנבלוּם היה בעל סגנון פשוט ובהיר. היה מן הפּובליציסטים המעטים הראשונים, שהסתלקו מן המליצה ההולכת סחור סחור. אך דמה לנו, כי א"ה הוא עוד פחות מליצי ועוד יותר עניני. הקיצור, כל מעלה שמצאנו בלילנבלום מצאנוה באחד-העם יותר. היה בו חן וקסם מיוחד. והלא ידעתם, מה שיש בו חן, השאר נדמה ממילא. הקסם הוּא דבר שלא ניתן למידה ולמשקל.

מאין היה אותו חן? לא נתברר לנו. מדברי סופרים רבים נדף ריח מלמדוּת וטון של חובשי הספסל בבית-המדרש, מדברי אחד-העם הורגשה עניניות. בדרכי הכתיבה שלו נראתה לנוּ מעין המשמעת של משרדי בית-חרושת ובית מסחר. דבר שהיה חדש בשבילנו.

צרפו לזה את השמוּעות. שמענו שהאיש הוא בחצי שנותיו. עד עתה לא כתב שום דבר ופתאום נתגלה. אצלנו הלא מתחיל הסופר ארבעים יום לפני יצירתו, בילדותו הוא ממטיר שירים וסיפורים. והנה לפנינו אדם שהתאפק כשלשים וחמש שנים. סימן שהאיש גבר עד כדי כך, עד עמדו על מלוא כוחו.

והיו אגדות על מוצאו. בן עשירים, בעלי אחוּזות ובתי חרושת. בן סוחר גדול שהיוּ לו ענינים עם איגנטיוב בעצמו (גוזר גזירות מאי על היהוּדים). דבר זה העלה בתמימותנו את ערך הספרות בעינינו, ואולי את ערך הסופרים בעיני עצמם. סימן שלא רק בטלנים ורועי רוח עוסקים בספרות עברית.

יחד עם זה היוּ שמוּעות מן המסתורין. יש איזוּ חברה נעלמה, “בני משה”, שלא ידענוּ אז את שמה, והוּא בראשה. חברה טמירה ונעלמה, עושה מעשיה במחשך, ויש לה תעוּדות ותפקידים שלא ידענוּ מה הם.

הרגשנו כי עם א“ה הגיעה המחשבה, והספרוּת ככלי המחשבה העברית, לדרגת בגרות מיוחדת. החילונו לעכל מחשבה אירופית. מוזר היה. כל מה שנכתב עברית על בעיה כללית, למרות הלבוּש העברי, נשאר בכל זאת זר, כאבן בתוך החמר. נשאר כגוּש בקיבה ולא נבלע ולא נהפך לבשר ודם. מלבד דברי רנ”ק (שבחלק ממנו היה עוד ביטוּי זר), לא נשתלבוּ דברי הסופרים באַסוציאַציות עבריות. מה שנכתב בגובה תרבותי אירופי נשאר זר ולא נתיחד יחוּד לאוּמי, למרות הלבוש העברי. לא תמצאו בדברים קביעות מונחים, כל מלה צפה על פני השטח מטוּשטשת, לא העמינה בעצמה ובקביעוּתה. הכל היה מתנועע-מפוקפּק.

בדברי א"ה הרגשנו בפעם הראשונה מחשבה אירופית שנתעכלה יפה. המלים שייחד למחשבתו היו קשורות קשר אַסוציאַטיבי לאומי יהודה, ויחד עם זה דבקו בה יפה, כבגד הולם והוגן, מוּשגים אירופּיים. היתה בהן הרמוניה גמוּרה בין תפיסה לאומית לתוכן אירופּי.

כשכתבו סופרים שלנו על ענין יהוּדי ובסגנון נסמך על פּסוקים ומימרות חז"ל היה ריח ספציפי בית-מדרשי מרחף סביבם, ולמרות עמלם להביע מחשבה אירופּית כללית, לא יכלוּ לשחררה מריח בית-המדרש.

א“ה – סגנונו היה עברי נקי. רווי אַסוציאַציות פסיכיות שלנוּ, של המסורת הלשונית והספרותית העברית. אך בין שדיבר על ענין כללי ובין על ענין יהוּדי – היה משוחרר מהריח המיוּחד הבית-מדרשי, וכן גם מן הנכריות. היתה אצלו סינתיזה להביע רעיון יהוּדי שייעשה אירופי, ואירופי – שייעשה יהוּדי. עד א”ה היה דבר זה בדרך נס ולא בדרך קבע. הוּא שהופיע במלוא החירוּת הפנימית בדרכי הבטוּי. הרגשנו אָז את הדבר ולא יכולנו להביעו.

תכוּנה זוּ הוּבלטה אצל א“ה לא בבת אַחת, כי אם לאַט-לאַט. במאמריו הראשונים עדיין לא מצא את כל כוחו. ה”פּירוּרים" ב“פרדס” של רבניצקי כבר קבעו את כל מלוא כוחותיו. כי ה“פּירורים” הקטנים היו מצד האַדריכלוּת והבנין האסתיטי מעשה אמנות. רק אח“כ, כשגדלנוּ, הבנוּ את הדבר… א”ה היה יוצר המסה הספרוּתית המצוּמצמת, בעלת הבנייה היפה, עם מרכז, ראש וסוף.

התוודעתי אל א“ה לרגל שירי הראשון. היוּ לי שני חברים שאחד מהם למד יחד אתי בישיבה. התאַכסנתי באודיסה בבית הוריהם, אביהם היה רב. גדולים היו מאוויי לראות את פני א”ה. אבל כיצד? הייתי בחור צעיר. לא היוּ לי שום עסקים ושום דבר שיכול להביאני אליו. ללכת סתם ולראותו לא העזתי. מה אומר לו? בקשתי מאת חברי שימצאוּ לי את ההזדמנות. א“ה היה נכנס לבית חרושת ידוע של טבק. נדברנו, כשיבוא יקראו לי מהר. פעם באו שניהם בבהלה: הנה הוּא עובר לפנינו בכרכרה. מיהרתי בכל כוח, אבל כבר עבר. ראיתיו מאָחור במגבעת ה”קוטילוק" (הכדורית) שלו. כמעט שהוּכרחתי להסתפק בזה – “רבנו הקדוש ראה את רבי מאיר מאחוריו”. הייתי יוצא את העיר מבלי לראות את פניו. אבל הנה באתי לפרסם דבר משלי. שמעתי מתלחשים: מאסף. חבוּרה של אחד-העם, העורך – רבניצקי. כל החבורה משתתפת, אוּלי להביא את שירי לא"ה? אם יכשר בעיניו כבר ימצא מהלכים.

הרב, אביהם של חברי, היה לפנים חברו של לילנבלום. ולילנבלום עבד בחברה קישא והרב – רב. הביאני הרב אל לילנבלום ז“ל. לאחר שקרא את השיר נתן לי פּתקא לא”ה. זוכרני את הכתב הישר של ל., האותיות המתוּחות בלי “טאליע”. זוּ היתה המלצה ואני זוכר בה רק משפט אחד: “וראוי שלא להסריחו”.

בפיק ברכים נכנסתי לבית א"ה ביום חורף אודיסאי, יום רפש. פתחוּ בפני את דלת חדר עבודתו. הוּא עמד ליד השולחן עם ילדה קטנה, כפי הנראה היתה זאת בתו הבכורה. היה חותך דפי ירחון לועזי חדש. ואני מסרתי לו במעטפה סגוּרה את השיר (“אל הצפּור”) ואת הפּתקא של לילנבלוּם. אמר לי: תבוא בעוד ימים אחדים.

בקוצר רוח עברתי את הימים האחדים. באתי אליו שוב. קבלני בעמידה ואמר שהשיר מוצא חן בעיניו, אך הכל תלוּי ברבניצקי, שהוּא עורך “הפרדס”. אם ייטב בעיניו ואם יש עוד מקום – יוּדפס. הבאתי לרבניצקי – ויצא מה שיצא.

ראיה זו את אחד-העם לא השביעתני כלל. זו היתה ראיה על רגל אחת, והרגל האחת רועדת עד מאד.

לאחר 9 שנים שבתי לאודיסה להשתקע. אחד-העם כבר היה עורך “השלוח”. עסקיו אָבדוּ בענין רע. היתה לו דירה אַחרת, ולא כ“כ עשירה כקודמת. במשך הזמן היוּ לי חליפות מכתבים אתו וכבר פרסמתי דברים ב”השלוח“. קשה להסביר לכם טעם שטעמתי בבוא אלי לסוסנוביץ הזמנה כתוּבה בעצם ידו להשתתף ב”השלוח“. ראשית חשבתי לחסד שכיבדני בעצם ההזמנה. כ”כ גבה בעינינוּ, כ"כ הגוּ אליו כבוד צעירי הדור. עניתי לו מה שעניתי. הוא עודדני.

עתה באתי אליו ערב אחד. הביאני כמדוּמני לדיזנסקי או רבניצקי. מצאתי אז בחדרו יהוּדי משוּנה, פרנקנפלד שמו. היתה לו נגיעה לספרוּת והיה ידיד לא“ה. מצאתיו אָז משוחח עם בעלת הבית על אוּספנסקי (סופר רוסי) בהרחבה כדרכו. הייתי מצפה לצאת א”ה מחדר עבודתו. נס היה שלא פּרחה נשמתי מיראה – ואני אז יהוּדי בן 27 – כשנכנס קמתי וחשבתי כי אני נופל ארצה. א"ה היה חביב. הניח את דעתי. יעצני. בקש מאתי לבוא.

זמן רב לא העזתי ללכת לבקר אצלו בלילי-שבתות, כשהיו מתאספים אצלו חבריו. חפצתי ולא העזתי. מדי פעם בפעם החלטתי ללכת וכשהייתי מגיע לידי מעשה, תקפני פחד נעלם. סוף-סוף התגברתי על הפחד. ואלהים יודע בכמה עלתה לי השתתפות זו. ישבתי כאילם לא יפתח פיו.

אולי היה זה מורך לב. ואוּלי משהוּ יותר נעלה מזה. היוּ לו קרני הוד, נפש גדולה. יראנוּ לגשת אליו. היתה יראַת כבוד. שמרנו מדעת ושלא מדעת על הדיסטנץ, שלא לחללו. איני יודע אם הקפּיד בעצמו על כך, אבל עוּבדה היא, כי במשך כמה שנים היה יקר לי מרחק זה. ויקר היה לי לכבוש את המרחק צעד אחרי צעד. חלקתיו לזמן גדול שאזכה להתקרב אליו בו, והאמת היא שלא נצחתי את המרחק עד צאתו. זוכרני באיזה פחד הבאתי לו את “מתי מדבר”. בבוקר. שעות קודש לו לעבודה. בתו לאָה פתחה לי את הדלת. מסרתי את כתב-היד ברווח הצר שבין הדלת והמזוּזה וברחתי. לא באתי לביתו. אח"כ סיפּרו לי חברי הגדולים שקרא לפניהם את הפּואימה ואמר מה שאמר. זמן רב יראתי לבוא לשמוע את חות דעתו. וכשבאתי עמדתי על הסף. שמעתי את חות דעתו וברחתי.

א“ה לא היה איש יבש, כפי שנדמה לרבים. פעם אמר: יודע אני להרגיש אַעפ”י שאיני נוהג להתרגש. זכורני אותו בין השמשות, כשנפרדנו באודיסה. בבית-הנתיבות היתה חבורה קטנה. א"ה היה מרוּגש ומרוּגז. מתוך התרגשות גדולה נשק וחיבק את חבריו כמעט עד כלות הנפש. עומד בקרון ליד החלון ועוד תופף לנוּ ברעד על זכוּכית החלון. הרגשנוּ כעין פרידת נשמה מן הגוף. הוּא היה דבק בחבוּרה זו. היתה לו כאן אַחוה, מקום חיוּת.

אחרי זמן מה נפגשתי אתו באחד הקונגרסים. דבר נפלא. בפגישה זו הרגשתי פּתאום כי כל המרחק בטל. קרני ההוד נגדעו. כאילו נגדעה קומתו, כאילו ניטל אותו זוהר מיוחד מפניו ומצחו, שהיה לו ביחוּד ברגשי עליה והתרגשות. הוא ישב אתי שבת שני ידידים שנפגשוּ. דיבר מתוך רוּח נכאה ודכדוּך פּנימי על חשבונותיו שבטלו ונהרסו. נעקר מאדמת חייו ומטעו. שם בלונדון נסתלקה ממנו השכינה. זה היה א“ה אַחר. החליפוּהוּ. כבר הרגשתי זאת בהאג. לונדון החליפה לי את א”ה שלי. הוא נעקר משרשו. שם לא מצא את האחוה, את האוירה שהיתה נחוצה לו ושהיתה מפרנסת את חייו.

הפגישה האחרונה בארץ. הלא ראיתם, מה היה. עוד לפני זמן נפגשנו בהומבורג שבגרמניה, כמעט יום-יום. הייתי מלוהו ומשוחח אתו והוא מגלה את לבו. היה כבר כלי שבוּר ורצוּץ. היוּ לנוּ שיחות שלא הגיעה עדיין השעה לפרסמן. פעם שפכתי לפניו את לבי על המצב כאן בא“י ומצב היהדוּת בחו”ל. אַמרתי לו: יש לפעמים רצון ללבוש טלית ותפילין וללכת לבית הכנסת, להתערב עם כל היהודים הנושאים עדיין עול מצוות אלה. אמר לי: אי, ידידי, אם יש רצון כזה, שמע לקול לבך, עשה מה שלבך מצוה לך. אילוּ הייתי עתה צעיר הייתי נוהג בהרבה מן הדברים מנהג אחר לגמרי.

וא"ה היה איש תקיף בדעת. בעל הגיון מסקני, ישר-מחשבה. אותה שיחה באָה ללמדני הרבה על השנוי הפנימי בו.

ראיתי רגע כשנתעורר בא"ה הניצוץ, אך הגוף היה כבר שבור.

אָספתי פעם בביתי אסיפה של ראשי הציבור מכל המפלגות: פּועלים, ציונים כלליים, מזרחיים, סופרים. חשבתי אוּלי נוּכל ליצור דעת קהל עליונה ע“י חבור הנבחרת של אינטליגנציה, שתקבע אחריות מוסרית, כללית, קיבוצית ותשמיע את קולה במומנטים אחראיים. היו שיחות ווכוחים. א”ה היה חלש מאד. תקפו עליו מדי פעם התקפות מחלתו. ד"ר זלוציסטי היה שומר עליו, אוחז מדי פעם בדפקו.

ואז נתרגש. עצם עיניו. פניו אָדמו כבהתקפת-עצבים. בקול חלש, אבל צלוּל, אמר: “ידידי, עשוּ כל מה שבכוחותיכם כדי להוציא את הדבר אל הפועל. הדליקו עוד הפעם את אש הקודש. אם האש תכבה, יעזבוכם כל הצעירים, יברחו מכם, יירקו עליכם. מה להם פה ומי להם פה בלי אש הקודש הבוערת בלבם? אם זאת תכבוּ למה להם אדמה שוממה זו? האם באוּ הנה להשתכר 15 גרוּש ליום ולאכול פת קיבר? אם תכבה אש הקודש ייהרס הכל ולא יהיה לכם כלוּם”.

היו מוכרחים להביאו למטה. רגע שרתה עליו השכינה. הדברים נאמרו מתוך אש שנדלקה עוד פעם. לא חשוּב מה שנאמר, חשוּב איך נאמרוּ הדברים.

ולנו נשאר אחד-העם, לא זה השבוּר, אלא זה שנוצר בדמיוננו ובתפיסתנו מימי כוחו וזהרו, כשנתן לנו את מבחר רעיונותיו, תורה מפוארה בכלי מפואר, התמצית המזהירה שלו. ושם פרצוף מאוחר אין בכוחו לפנות דמוּת זו מתוך הזכרון, כפי שנחתם ברגעים הנעלים והקדושים ביותר. בתור מורה כזה השפיע על הסופרים הצעירים. מי יתן והיתה לנו בדורנו דמוּת ולה קרני הוד, עם מרחק, בבחינת “וייראו מגשת אליו”. דמות יראת הכבוד ויראת הרוממוּת איננה באוירתנו הספרוּתית. אולי אשמת הדור היא. אולי הרוח הדימוקרטית היתרה היא שביטלה את הרגשת המרחקים. ואולי משום שאין לנו אישים. הדור שאין לו איש המטיל עליו את מרוּתו ומוראו – הוא דור יתום, ועלינו להתפלל כי נזכה עוד פעם שיהיה לדור פרנס רוחני כמוהו.

(בנשף קבלת-פנים בת“א, אייר תרפ”ז)

ברוך-השם, יש לי מעט נחת-רוח הערב. זכורני נשף מעין זה באמריקה, שהיו בו במשך זמן, בערך כזה שעבר עלינו פה עד עתה, כעשרה סקנדלים לפחות. אני אמרתי לחברי באמריקה, שכאן אין לנו מחלוקת של לשונות. בחוגלה נחרב, לצערנו, הכל ואין להם שם כלום זולת הלשון. וכדאי להם, כמובן, “לההרג” עליה. הלשון – אף על פי שהיא קודמת לענינים אחרים (אף כי אומרים ב“ראשית היה הדבר”, אבל הפירוש הוא: לא הדבור אלא הדבר במובן עצם), אין הלשון אלא ראי החיים, האספקלריה אשר בה משתקפת המציאות. ואוי ואבוי לאומה, המעמידה את הכל רק על הלשון בלבד. לשמחתנו, כאן בארץ-ישראל, במקום שהכל, כל צדדי חיינו, מצטרפים לבנין החיים החדשים, לבנין המדינה היהודית, הלשון היא גם כן רק חלק. ואין לנו על-כן סבה לרכז את הכל מסביב ללשון. אנו נרכז את הכל מסביב לבנין הארץ, והלשון תבוא ממילא בתור הוספה “שלא על מנת לקבל פרס”.

רוצה אני להעמיד על טעותם את הצעירים, שהכל הוא רק לשון. במקום אחר אמרתי, שמנדלי נתן לנו בעבודתו סנקציה לעברית בתור לשון מדוברת. לולא מנדלי לא היינו מעיזים לחשוב על עברית כלשון מדוברת ולא היינו מגיעים ללשון עברית מדוברת במדה רחבה כזו. מסמולנסקין ומחבריו לא היינו מגיעים לכך. לשונם של אלה היתה לשון סטיליזציה, לשון שמלפני שלשת אלפים שנה. אבל מנדלי בגאוניותו המיוחדת כיוון את הרגע “בשעה שהשמים נפתחים” וזווג את שתי הלשונות. הוא שנתן מן הפלסטיות העברית לספרות האידית, והוא שנתן גם מחיוניותה של הלשון האידית לעברית. אבל הלשון האידית נבראה על ברכי הלשון העברית. התלמוד אומר, שמתורגמן קורא חייב לתרגם גם את רשימת השמות, שלכאורה אינם זקוקים לתרגום, שנים מקרא ואחד תרגום. וב“חדר” היו מתרגמים כל מלה עברית לאידית, ואפילו אם המלה נשארת בצורתה גם בתרגומה.

והנה יש בשתי הלשונות האלה איזה זווג מן השמים שלא ניתנו להפרד. שתיהן היו נושמות יחד, היו חיות יחד זו בצד זו, שתיהן היו יונקות מצנור אחד. במקום אחר דמיתי את העברית והיהודית לנעמי ורות. בה בשעה שנעמי ישבה בבית וחכתה למלכות, היתה רות יוצאת ללקט לה שבלים. אבל באותה שעה שהאידית עמדה לחתוך את עצמה מן העברית חדלה להיות שלנו. אולם תנוח דעת אורחינו. אני מאמין יותר לרוח-הקודש שלהם מאשר לדעותיהם הפובליציסטיות. הם שניהם, בדעתם, עשו את שליחות הלשון העברית, שניהם הם עבדי-עולם ללשון העברית. בקראי, למשל את דברי אש, הנני מרגיש מאחורי כל מלה אידית עומדת מלה עברית כחייל עם קנה-רובה. הוא עצמו אמר לי, שהוא משתדל תמיד לקרב את לשונו האידית ללשון ה“צאינה וראינה”. גם לחברי הירשבין יש ריתמוס עברי בכתיבתו. ואני אומר שוב, שאיני מתחשב עם דעותיהם הפובליציסטיות, כשם שלא התחשבתי עם דעתו הפובליציסטית של מנדלי. הייתי אומר לאוסישקין ולאחרים שהיו מקטרגים על מנדלי, שההודאה בעברית בתור פרוגרמה אינה נותנת לעברית אף את חלק האלף ממה שנתן מנדלי. משום שהאמית היתה שם ברוח-הקודש שלו, ולא בדעותיו הפובליציסטיות.

את שני חברי אלה ראיתי בראשית צמיחתם, וצמיחתם זו היתה מן העברית. אש בהכנסו בפעם הראשונה אל פרץ בוורשא, התחיל מדבר אליו עברית. אבל פרץ השיב לו דוקא באידית, משום שלא הבין את העברית המדוברת. ואני זוכר גם את הירשבין, שהביא לי ולפרץ את הדרמות הראשונות שלו בעברית. אבל אל נא נטפל בישנות. אני בדיעבד איני מצטער ביותר על ששני אורחינו אלה כתבו את דבריהם אידית. דבריהם לא ילכו בין כך וכך לאבוד. הם עשו את שליחותם. לפי שעה אין החרם דרבנו גרשון נוהג, כמדומה, בלשונות. אבותינו הקדמונים היו גם נוהגים לקחת נשים אחדות, כדי להעמיד ולדות הרבה.

איש לא היה מדבר כאן על לשונות. אבל רציתי שאורחינו ירגישו את עצמם בתוכנו, כאן בארץ אבות, כאחים. יהיו נא שלוים ושקטים: אין רודף כאן לשונות, ויסירו נא, בשובם מכאן, את החששות גם מלבות אחרים. ואני רוצה שבלכתכם לקשטיליה או לגראנאדה, תדעו תמיד, שיש מקום אחד ששם הננו בידינו ואין אנו תלויים ברצון אחרים. רוצים אנו, שהכל יתרכז במקום הזה. יבואו נא ויחזקונו, יבואו ויאמצונו. אנו נצרכים כאן לעזרת אחינו, שיבואו לחזקנו, כי מתי מעט אנחנו. ואני מברך את אורחינו, כי בשובם לחוץ-לארץ יהיו מלאים מכאובי געגועים אלינו, ובברכת כאב-מולדת לארץ אבות ישובו למקום הגולה שלהם.

(תמוז, תרפ"ז)

במודעות הגזימו קצת, שאני אקרא הרצאה על שירת י. קופילביץ. ראשית אינני מסוגל להרצאות ממין זה ואינני מאמין בהרצאות ממין זה. אי־אפשר בשום פנים, לדעתי, להטעים את מי שהוא טעמו של משורר וטעמה של שירה ע“י הרצאה והסברה, כשם שאין להטעים את העוור טעם של צבעים, את החרש – טעם של קולות, וגם שירה ממין הדברים שצריכים להכיר אותה הכרה בלתי אמצעית, שלא ע”י סרסור. השירה היא דבר של נטיה וטעם, וכשם שאי־אפשר להסביר לאיש טעמו של דבר מאכל – אומר בפשטות: של פרי – על־ידי הרצאות אפילו במשך שנה שלמה, אם זה לא טעם, לא נשך בשיניו, לא לעס, להכניס לתוך בית־הבליעה שלו את הפרי, כך לא יבין את טעמה של שירה ע"י אלף הסברות והרצאות. בענין זה אני נאמן לשטת מלמדי הראשונים, שטת מלמדינו בכלל, שהם לא היו קוראים הרצאות על דברים ועל ספרים, אלא היו מלמדים לתלמידים את עצם הספרים ומטעימים אותם טעמים בלי שום סרסור ובלי שום אמצעים.

אין טוב למי שרוצה לעמוד על טבעו של משורר ושיריו, מאשר ללכת פשוט אל המשורר עצמו ואל יצירתו ולקרוא אותו. אם יש לו חך, ואם חושי השירה שלו אינם פגומים – אז יטעם מטעמו, ואם חושיו פגומים, לא יטעם ולא יועילו לו שום הרצאות והסברות. אני חושב, כי בכלל הרצאה על דברי יצירה מנמכת את האמת ומשפילה את ערך הדברים, היא מועילה יותר להקים מחיצה בין הקהל ובין היצירות, בין המשורר וקוראיו, משהיא מועילה לקרב אותם זה אל זה, להטעים איש מטעם חברו.

נשף זה ישמש לי, איפוא, רק מעין פתחון פה לדבר דברים קצרים על ענין קרוב לשירת קופילביץ, והוא יהיה רק אחד מרבים, שהם אינם ענין לעצמם אלא ענין לחזיון כללי. אבל אם אין לדבר על משורר, להרצות עליו כדי להתאים אותו אל הקהל, הנה קבוצה של משוררים הבונה תקופה, או זרם, כמו שרגילים עכשיו לאמור, או יותר טוב: גלגל מאחד, ספירה שירית מיוחדת – קבוצה שלמה כזאת היא כבר ענין להרצאה ועליה יש לדבר, לא מפני הצדדים החיוביים המיוחדים של כל משורר בפני עצמו, שהם לא ניתנים להסברה, אלא מפני הצדדים השוים המשותפים של הקבוצה הזאת, שהם כבר בונים ענין שלם הניתן לסקירה, לחקירה ולמדרש.

יש מי שאומר, כי כל משורר בפני עצמו הוא כוכב הסובב על ציר עצמו, יחיד בעולם, בלי מגע עם הכוכבים האחרים; זה אולי אמת, אבל במדה ידועה. בכמות שהיא אחת, אישית, הוא באמת יחיד לעולם, אבל אין לך משורר שהוא יכול להגביה את עצמו למעלה מן האויר לגמרי, מאויר זמנו ותקופתו, ושאין לו ירושה בתקופה הקודמת, שאין לו רכוש משותף וצדדים שוים עם חבריו, בני זמנו, בני צירו, או בני גלגלו. ואם, למשל, אנחנו כוללים – בטעות, אולי – יצירות שונות, רחוקות לפעמים בזמן ובתוכן ובצורה, אלא מתוך המרחק הגדול שאנחנו מתרחקים מהם, אנחנו כוללים אותם בצורה אחת, בציור אחד, בשם אחד, למשל: “ספרות התנ”ך“, “סגנון התנ”ך”, למרות ההבדל העמוק שבין הספרים, אם מתבוננים, אם בודקים כל אחד בפני עצמו, מרגילים את העין לראות את המבדיל בין ספר לספר, בין סגנון לסגנון – בכל זאת מן המרחק הרב של אלפים ושלשת אלפים שנה, כמו בשעה שרואים יער מרחוק עם כל העצים המובדלים קוראים לזה בשם כללי “יער”, כך קוראים “סגנון תנ”כי“, “תקופת התנ”ך”. זאת, כמובן, השגה בלתי נכונה, אבל יש בה במקצת מן האמת. יש חלקים: תורה, נביאים, כתובים, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו. יש תקופה ספרותית, ומי שמתקרב לתקופה הזאת, רואה הבדל עצום, לפעמים תהום מבדילה בין משורר אחד לחברו, אלא מתוך המרחק, כשם שרואים כל פנים בצורה אחת (כמו שאומרים הבריות: “לכל היוָנים אותם הפנים”), כך חיים בני כל תקופה ספרותית כחטיבה אחת בת סגנון אחד, כמעט בת אותם התוכנים. אני אומר: זה אמת ולא אמת, בשים לב למרחק, יש בזה מצד אחד אמת, שאמנם קבוצה זאת שייכת לגלגל אחד, לספירה אחת, לתקופה אחת, יש צדדים רבים משותפים שהם מאפילים בפנינו מתוך המרחק על הצדדים המבדילים והמפרידים.

אבל אינני עוסק בתקופות רחוקות כאלה, אני רוצה להתקרב לתקופה הגדולה שלנו, של הספרות החדשה מימי ר' מ. ח. לוצאטו ועד היום הזה, ואם במרחק קטן כזה אנחנו סוקרים את כל יסודות היצירה שלנו בשירה אנחנו מרגישים ומכירים עד תקופתנו החדשה, שאינני, לפי שעה, מכניס אותה בחשבון, שלשה מחזורים, או שלש ספירות, או שלשה גלגלים מיוחדים של שירה. רואים אנו כאלו כוכבים מסתדרים קבוצות קבוצות מסביב למרכז אחד, שיטות מיוחדות של כוכבים, כל קבוצה עם כוכבי־הלואי שלה, ועם כוכב מרכזי בתוכה. יש כוכב שהוא בתוך הקבוצה יוצא דופן מחוץ לשיטה. כך גם כוכבי השירה סובבים, כביכול, כל אחד על צירו, אבל אין סבוב מובדל ומיוחד, זה מעכב אותם להתחבר לשיטה שלמה, לקבוצה שלמה, או כמו שקרא לזה רשב“ג, שכל הכוכבים סובבים מסביב למרכז אחד, וע”י חוקים גלויים ונסתרים של הכחות המושכים והדוחים, הם מושכים ונמשכים, דוחים ונדחים, זה לזה וזה מזה, פעמים שהיא, נאמר, רק ברדיוס של הקבוצה השניה, פעמים שהיא מובדלת, מחוץ לשיטה, ויש מרחק ביניהם.

אני אומר, כי בימי רמח“ל באה הנטיה, ההיקף היותר גדול, בדרך קו היצירה שלנו. גם בתקופת השירה הספרדית, במשך שבע מאות שנה, היו כמובן, עקלקלות, אבל כאן נטתה פתאום השירה לדרך חדשה לגמרי. אם נמנה את התאריך שלנו מימיו עד היום נראה, כי בימי רמח”ל התחילה להתרכז, להסתדר שיטה חדשה של קבוצת כוכבים עם אטמוספירה מיוחדת שלה, ועם אופי הסגנון שלה, – עם צורת פניה, חוקי סמון ובנין שלה, האחרון לתקופה הקודמת, למרות מה שגם הוא שונה הרבה, ויש בו יסודות אחרים, בכל זאת בהשקפה הראשונה רואים שזאת היא לשון חדשה, תוכן חדש, צלצול חדש, זווגי מלים, צרופים חדשים, הכל אחר ושונה ממה שהיה.

מתוך סקירה המונית כזאת אני רוצה לדבר על יתר התקופות, לא מתוך סקירות מיוחדות, רק מתוך סקירות המוניות, כלליות וסתמיות.

מעטים הם היודעים אולי, כי רמח“ל לא היה בודד בזמנו. הוא רכז סביבו הרבה מהמשוררים, ברא קבוצה גדולה, או יותר נכון: לא הוא ברא, כי אם היא נבראה בימיו, תחת השפעתו ותחת השפעת אותם הגורמים שהוא בא על ידם לידי גלוי, שורה גדולה של משוררים שעכשיו אין איש יודע כמעט את שמותיהם, ראשית מפני שהיו באיטליה, וע”י סבות שונות לא התגלגלו אלינו, לא באו לנחלתנו הכללית במדה כזאת, וגם מצד ערכם שלא היה חשוב ביותר. היו גם משוררים אחדים – כמו בסן ועוד, שאני שכחתי אותם וידעתים על־פי איזו אנתולוגיה ישנה איטלקית שבאה לידי, שקדמו לרמח"ל והשתמשו כבר בזמנו של לוצאטו באותו הסגנון האמיץ והאיתן של לוצאטו (אני משתמש במלה “אמיץ ואיתן”, וזאת היא מלה כוללת לסגנונו בנגוד לסגנון הבא אח"כ, לסגנון של ויזל, שהיה מרושל ורפה בלי אומץ פנימי ובלי אנרגיה). מבלי להכנס לפרטים יתרים – המחזור הזה, הגלגל של לוצאטו בא לידי סיום, ועם נפתלי הרץ ויזל נטתה השירה, עוד הפעם עשתה דרך לצד חדש לגמרי; ואנחנו נכנסים לאיזו שירה חדשה עם סגנון ותוכן חדש שעברו מתחום השירה הלוצאטית אל תחום השירה הויזלית עם תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

וכאן אני רוצה לנגוע בפרט אחד, שהוא חזיון חוזר ושונה בכל התקופות. אני דברתי על “יוצאי דופן”, שנמצאים בכל תקופה, זה באמת דבר משונה, הנמצא כמעט בלי יוצא מן הכלל. באותה קבוצה, שהיא מסתדרת כמו שיטה שלמה מסביב למרכז אחד, יש כוכב אחד שהוא בזמנו אינו עושה רושם, והוא יוצא דופן וכולל בתוכו כמה סמנים היותר מבהיקים של התקופה הבאה, התקופה החדשה, הוא הזר העומד מן הצד. אתן לכם אולי דוגמה – ברוסיה למשל, יודעים את פושקין, שהוא היה כשמש מרכזית עם כל כוכבי־הלואי שלו, ובזמנו היה משורר אחד, שאמנם ידעו להעריכו, אבל על כל פנים, בזמנו “לא הכה גלים”, כמו שאומרים המבקרים, וזה טיוטצ’יב, הוא עומד מן הצד, ועושה רושם כמו שביום בהיר יש פתאום איזו עננה מתקבצת, נצברת והיא מכילה איזה רעם וברק נרדם, אבל איננה מתאמת כלל וכלל לכל טוהר הרקיע. לכל האור שממלא את פני העולם, אפילו כשהיא מתבקעת, היא מתפרצת, נשפכת בטפות גשם של זהב כאילו נשקפת וסוככת לאור. היא היתה יכולה לההפך לעננה גדולה הנושאת סערה בקרבה, אילו מצאה בדרכה עוד קשר עננים גדולים מתקשרים אתה, אבל היא היתה עננה יחידה מובדלת מאלה שיבואו ביום מן הימים והם יביאו את שנוי האויר. מעין זה יש כמעט בכל תקופה. בתקופה של השירה הויזלאית, עם הסגנון הויזלאי, השפה הויזלאית – היה איש אחד, שכמעט “חרפה” לדבר עליו, כי הוא לא כתב הרבה, אולי שיר אחד או שנים, וזה הוא: שלמה לוינסון, הוא כתב גם שיר בשם בלתי נעים באזנינו: “המליצה מדברת”, כלומר, השירה מדברת. יש עוד שירים בודדים בלתי מפורסמים, אבל על־פי כל הסימנים אנחנו רואים גם בשיר הזה, כי איש זה – שנטרפה עליו, אגב, דעתו בהיותו בן 18 ומת בן 25 שנים מתוך ענויים ויסורים גדולים – הוא גדול מאד. יש בו כל הסמנים של מהפכה ספרותית גדולה במובנה היותר שירי, היותר נעלה. הוא היה יכול לתת לנו התמזגות אמתית, לפי כחו, לפי ההשגה של הלשון העברית באותו זמן, ואולי למעלה מאותה השגה, את ההתמזגות האמתית של כח הבטוי האירופי ותוכן אירופי עם כח־הבטוי היותר עליון של השפה העברית. מי שיש לו אוזן בוחנת לצליל מלים של זהב טהור, הוא יתפוס בחרוזים האלה – חרוזי גביש ובדולח של לוינסון – את האמן הגדול רב היכלת, אבל הוא השתפך יחידי כעננה קטנה ועמד מן הצד, כמעט שלא שמו לב אליו. היו יחידים מבינים, גם גרץ עמד על טיבו, אם לא בתור משורר, לכל־הפחות בתור איש בעל תכונה עמוקה, והוא קורא לו במקום אחר “כמעט גאוני”, אבל אנחנו לא זכינו, והדרך הסלולה והמכוסה אבק של השירה הויזלאית – היא נצחה ושלטה בספרותנו במשך כמה עשרות שנים, כמעט ששים־שבעים שנה ויותר, ואם לכלול כללים גדולים, אז אפשר להמשיך את הספירה הויזלאית עד גורדון, מפני שמצד הצורה – מבלי שים לב, כמו שאמרתי, אל התכונות ואל הקוים האישיים, גם גורדון עומד עדיין בשתי רגלים בתוך העבר של ויזל, ומצד הדברים המשותפים יותר יש ליחסו לויזל. וגם כאן הופעה מעין זו שהיתה לפני שבעים שנה, מיכ"ל שהוא גם כן כלל בתוכו אפשרויות גדולות של שירה חדשה בת־דרגה עליונה, ואולי גם אז היינו יכולים להגביה את קומתנו במדה שוה עם השירה האירופים ולא להשאר אחריה עוד כמה עשרות שנים. – אבל גם הוא מת בן 22 שנה ולא זכה להגיע למדרגה גבוהה והוא נשתפך בבדידותו ומת מתוך שחפת.

אחרי גורדון שוב מרגישים גלגל חדש, אזור חדש, זיווג מלים חדש, אני מדבר על התוכן, הוא חשוב כמובן, מאד, כי כל תקופה יונקת מאידיאה מרכזית שלה, שהיא מושלת ושולטת, אבל לא זה העיקר. בכלל לא נכנס לדון על הסבות ולא על הגורמים של שתי התקופות הללו. אני מדבר על עצם הויתן. והנה אנחנו עדים לשתי תקופות אלה, ושוב נכנסים לאוצר חדש של שירה בת פרצוף מיוחד משלה, בת סגנון משלה, זווגים משלה. אין צורך לקרוא בשמות אלה, שהיו ראשי המהפכה הספרותית הזאת, הם ידועים, אבל אף כאן, אם אמנם כל אחד הוא כוכב סובב על ציר עצמו – ביחד יש להם כונה אחת משותפת בת אתמוספירה של תקופה שלמה מיוחדת, בת בת־קול מיוחדת. פעם אחת אמרתי הדבר הזה בדרך רמזים, מי יודע, אם לא אותן הסבות השולטות, החוקים השולטים בעולם המזלות, שולטים גם בעולם הרוח, והמספרים בענין זה יש להם ערך סמלי. אני טרחתי, בדקתי ומצאתי, שכמעט כל תקופה ותקופה יש לה שבעה משוררים ראשיים, וכל שאר המשוררים שבתקופה זו נטפלים אליהם. יש כמה מאות משוררים מסביב לראשי השירה בכל תקופה ותקופה, והם הולכים ונשכחים כמעט בן יום אחד. אלה הם האומרים שירה ליום אחד. יש אמרה עתיקה: “הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות – לא נכתבה”. אבל על־פי איזה גורל מיוחד יש שבעה־שבעה בכל תקופה. מי שרוצה יטרח בעצמו וימנה ויראה שכך הוא, אולי יש בזה רמז ל“שבעה כוכבים”.

והנה אנחנו בימינו עדים לשקיעת הגלגל הזה, שתחילתו מימים שאחרי גורדון וסופו בימינו, ואנחנו רואים גלגל חדש. מובן מאליו, שאם נבדוק נמצא, שאין החלוקה כ"כ גמורה. ויש כאלה שעומדים ברגלם האחת בתחום זה וברגלם השניה בתחום שני, ויש כאלה שנוגעים זה בצד זה. אבל אנחנו עדים לסגנון חדש, לתוכן חדש, והעיקר: לאויר חדש. בלי חקירה ובדיקה מתוך הכרה בלתי אמצעית אנחנו מכירים שכאן נעשה דבר חדש, סגנון הלשון, תוכן, צלצול חדש, זווגי מלים, צרופי מלים, צרופי קולות חדשים, ועוד הפעם: מבלי להעריך לא גובה, לא חשיבות ולא ערך, אבל זה דבר אחר ממה שהיה עד עכשיו.

וכאן אני בא כמעט אל סוף דבר: אני רוצה לאמור, מי היו אלה הראשונים שנתנו לי להרגיש את הזרות הזאת שאני נעשיתי מחוץ לתחומם, או שהם נעשו מחוץ לתחומי. יוצא־הדופן שהכניס את הזרות הזאת בתקופה שלי היה: יעקב שטיינברג. מתוך הפליאדה הזאת, שהיא היתה קבוצה שלמה, אם תרצו: קבוצה קלסית, כי כל קבוצה קודמת מושלמת היא קלסית לגבי הקבוצה הבאה אחריה – האיש הזה הוא הראשון שעל גבי ה“פון” של זהר הרקיע של התקופה הקלסית הזאת, נשא בתוכו את הרעם והברק של התקופה החדשה. אולי מלים “רעם וברק” הן יותר מדי קולניות, אומר פשוט: סמנים של תקופה זרה, שבאה אחריה. בלי ספק כי הזכות הזאת (אין לי מלה אחרת) היא תמיד נטפלת לכל תקופה קודמת לה והיא היא שדבקה ונתבטאה ביתר המשוררים, אין זה אומר, שהוא יחיד, אבל הוא יותר מבהיק וניכר מכולם. במדה ידועה, כמובן, יש גם משהו זרות בחבריו האחרים, אבל במדה יותר גדולה נגלה ונתרכז בו, בשירתו, אבל הוא שייך לפליאדה הזאת עפ“י מהותו, כשם שטיטצ’יב שייך לתקופת פושקין כך שטיינברג שייך לתקופה הקודמת. רוצה אני לאמור: אינני נוגע בכשרון או בחוסר־כשרון כלל, כי במקום שיש חוסר־כשרון אין שירה כלל. אינני מדבר גם על שעור קומה, אין זה ענין לכאן, אני מדבר על־פי הנסיון שלי, מי היו הראשונים שהטעימוני מן הטעם של הגלגל החדש בלי שים לב אל ערכם. הראשון היה אברהם בן יצחק, הוא כתב בסך־הכל “חצי מנין” או אולי מנין שלם של שירים. אינני יודע, אם יש עוד באמתחתו שירים אחדים. כמדומני, שאני הייתי הראשון שהוצאתים לרשות רבים. הוא הטעימני את הטעם הזה. הבינותי שהנה דבר חדש בא לעולם השירה, זה היה רמז, אבל רמז גלוי למדי. השני שפגע בי בדרך זה הוא אביגדור המאירי בשיריו הקטנים הראשונים, לא האחרונים, שיריו הבודדים. השיר הראשון, שנדפס ב”שבוע" הגליצאי, היה שיר קטן, שמתוך הקריאה הראשונה בו ידעתיו על־פה. אמנם, זה היה שיר בעל שש־עשרה שורות, אבל הרגשתי עוד הפעם בלי שים לב אל הגורמים ואל ההשפעה – באיזה חדש. אחרי כן הגיעתני מחברת שלמה של שיריו ושם במדה ידועה נתאכזבתי במקצת, כי ראיתי שהירושה “הגליצאית” היתה מרובה על אותו החדש שהכניס. אבל למרות כל זה, ההרגשה של חדש שהיא קבועה עמו נתעצמה ונתחזקה בלבי יותר. וההרגשה היותר חזקה של החדש, את ההרגשה של האויר החדש במדה יותר מרובה הביאו לי שיריו של י. קופלביץ, שנתודעתי אליהם ב“מקלט”. כמדומה לי, הם היו הראשונים שקראתי משלו, אולי אי־שלמותם וחסרונם (בינינו לבין עצמנו לא הבינותי כראוי את כולם, ואת הקולר אינני תולה בי אלא דוקא בו), אבל איך שהוא: אני הוצאתי מתוכם את ההכרה היותר חזקה, כי בא איזה דבר חדש, גלגל חדש וספירה חדשה לעולם שירתנו.

אצלנו רגילים לזלזל ב“אץ קוצץ” של ר' אליעזר הקליר, מעמידים אותו לדוגמה של חוסר טעם, אבל ככל אשר אנחנו חודרים רואים אנו ומכירים כי אותו בעל “אץ קוצץ” היה ממעלה יותר גדולה בזמנו. אינני רוצה לעשות שום השואות, אלא לדוגמה, כי זאת קוצר ראות וסמיות עינים אם אנחנו חושבים חזיונות זרים וקולות זרים לרוחנו כסימן של חוסר כשרון. כמובן, הזרות איננה צריכה לחפות על העדר כשרון.

אני מסיים: אינני בא להעריך את שירתו של קופלביץ, את מדת כחו, אני חושב, שהוא מתחיל וצעיר, שהוא צריך להשתלם, למצוא את דרכו, הוא צריך למצוא קלות אמתית, צריך לשכלל את צורת הבטוי, אבל בלי ספק: אם איש יכול לפגוע אותך בדרך ולהפגיע בשיריו ולהביא אותך לידי הכרה מוחלטת, כי חדש בו – אין ספק, שיש בו הרבה מן החדש והוא אחד מכוכבי־הלואי של הגלגל החדש.

(מנאום בנשף מנדלי, בנוער העובד סניף ת"א, סיון תרפ"ח)

לא הייתי מוכן לנאום הערב ואיני יודע מה להשמיעכם, אם דברי זכרונות על ר' מנדלי מו"ס שזכיתי להיות בקרבתו כעשרים שנה, או לספר לכם על מנדלי הסופר וספריו. אשתדל לעשות מעין תערובת מזה ומזה.

אבל קודם כל אני שואל את עצמי, איך היה מרגיש את עצמו מנדלי במסבתכם בא“י. חושבים את מנדלי ללא ציוני, ויש מרחיקים ללכת ואומרים, כי לא היה “חובב שפת עבר”, כלומר שהתנגד כביכול לתחית הלשון העברית פה. לא כדאי במסבתכם להרבות דברים בבטולה של סברה מגוחכת כזו בנוגע לאמן, שהוא הוא אשר נתן לנו ע”י יצירת חייו את הסנקציה וההיתר לדבר עברית חיה. איך אפשר לשאול על יוצר הסגנון העברי החי, אם היה חובב שפת עבר וציוני, אם לא? מי שמשלם שקל או מודה באיזו נוסחא רשמית של “אני מאמין” – הוא ציוני ו“חובב”, ומי שנתן כל חייו על יצירת הסגנון העברי החי, מי שהלשון העברית, קדוש קנינינו, היתה זורמת בדמו ונעשתה לבשר מבשרו, הוא עדיין צריך להביא ראיה על כשרותו הציונית?

ודאי שמעתם שהיה מעשה ומנדלי נפסל בקהל “חובבי שפת-עבר” ע"י ציונים ותיקים, וכל שכן שנפסל מלבוא בקהל ציונים.

פעם אחת נזדמן לי לשוחח עם מנדלי בענין יחסו לציונות, וספר לי בהומור רב, כדרכו, ע“י מקרה מגוחך שאירע לו בהיותו עוד בּז’יטומיר בתור מורה בביהמ”ד לרבנים. בעת ההיא שמש בביהמ“ד ההוא בתור מורה לתלמוד גם החכם המפורסם בדורו, ר' ח”ז סלונימסקי. ויהי היום ושני המורים, אברמוביץ וסלונימסקי, יצאו מביהמ“ד ונשתקעו בשיחה בענין חמור. כך הלכו והתוכחו ונכנסו בטעות לבית הדומה לבית ר' מנדלי, כשעודם מתפלפלים ובאו לחדר המשכב ונשתטח עלו המטות. עודם מתפלפלים והנה נכנסה מן המטבח בעלת-הבית עם התרוד ביד והיא שוחקת מתוך הנאה. מנדלי שהיה קפדן שאל את בעלת-הבית: מה לך פה? והיא אומרת: “ר' אברמוביץ, הקב”ה יאריך ימיך, יש לי זכות גדולה לראותך בביתי שלי ואתה שואלני: מה לך פה?” כך, אומר מנדלי, עושים עלי רושם דברי הציונים. הם באים לבית שלי. ציון וא“י הם שלהם? א”י היא שלי יותר משלהם. אני גדלתי מילדותי בא"י שבחומש ונושא אותה בלבי, כלה שלי – ואנשים באים ושואלים אותי: מה לך פה?

ביתר ברור נראה הדבר בלשון. אני מחליט, שאלמלא מנדלי לא היה לנו היתר לדבר עברית. הוא ברא בנו את הרצון לדבר עברית. הוא העלה את הלשון למדרגה כזו – שנברא בה עצמה כביכול הרצון להיות מדוברת.

מנדלי כתב שלשה כרכים מלאים וגדושים. אם נשים על כף המאזנים את הספרות שבימינו – הרי שלשת הכרכים בצמצומם וברכוזם הלשוני – הם יכריעו. יש נפח ויש משקל. חתיכה קטנה של מתכת כבדה – זהב, למשל, – מכריע שק מלא נוצה. נדמה לי שהיד כורעת תחת כובד הכרכים של כתבי מנדלי. לא חשוב מה שספרים אחרים נקראים בהתענינות יותר מרובה. ספרי מנדלי יצאו מקריאת-התענינות ונכנסו לתחום של למוד, כמסכתא וכמדרש, שבהם מרוכזים כחות יצירה של אישים ושל דורות רבים. מנדלי קפל את יצירת הדורות בכרכיו. וכמו שבאגדה יש: “הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה” – והרי הוא שכב על ד' אמות? ואומר על זה המדרש: “מלמד שהקב”ה קפל כל א“י מתחת למראשותיו”, ובמובן זה אפשר לומר כי ארץ הרוח, ארץ הלשון, היתה מקופלת תחת מראשותי הזקן הזה ובכרכיו מקופלות התוצאות של כל העבודה הלשונית הרבה.

היצירות הלשוניות בספרות האמנותית מתחלקות לשלוש צורות ראשיות, צורת התאור: העולם החיצון ומלואו מושגים דרך חמשת החושים של האדם (חמשת החושים נקראים פתחי עולם, כי דרכם משיגים את העולם): ע“י העינים משיגים את עולם הצבעים, ע”י האזנים – את עולם הקולות וכו'. החושים הם הכלים להשגת העולם – ולתאורו.

אחריה הצורה הספרותית: בספור אמנם יש פעמים גם משהו מן התאור, אולם התאור נכנס לשם עד כמה שיש בו צורך לספור. הספור האמיתי, הנקי, הוא זה שכל פסוק מפסוקיו היא תנועה לפנים, התקדמות, שהם לא כן אינו ספור.

הצורה השלישית היא הליריקה: ההרגשה, התגובה הפנימית של האדם על העולם החיצוני.

יש צורה רביעית: הדרמה והעלילה, דבר בפני עצמו, המורכב משלש הצורות האלה. מכולן נטלה הספרות שלנו את התאור והליריקה. שתים הנשארות לקויות אצלנו. לא אעמוד על הגורמים, העובדא היא שעד היום לא הצליחה ספרותנו ביותר לא במקצוע הספור ולא במקצוע הדרמה.

*

אבי הצורה התאורית האמנותית הוא מנדלי מו"ס. אפשר למצוא אצלו גם מן יתר הצורות – בכלל אי אפשר למצוא יסודות “פשוטים” נקיים מהרכבה. – הוא היה הראשון אשר צייר. ומפני שהציור מצטרף מן חמשת החושים – הוא היה הראשון שלמד חושינו לשמוע, לטעום, למשש.

כל חמשת החושים מפותחים אצלו במדה גבוהה (מן הסופרים הממשיכים אותו – שניאור הוא תלמידו המובהק בשיר, שמפרנס את כל חושיו מן העולם החיצוני), ואם מנדלי היה הצייר הראשון בספרותנו – הרי הוא הנהו הצייר הגדול ביותר.

יזכרו אנשים מה היתה ספרותנו עד מנדלי. אם נקח את מאפו הרי פרנס את המוזה שלו מן העבר הרחוק אשר ידעו עפ“י ספרים, כי המולדת הראשונה היתה התנ”ך, ואנו ראינו, מששנו ושמענו את העולם התנ"כי, אבל לא בחמשת החושים שלנו. הגיטו היהודי, ההוי הגלותי – אלה לא מצאו את ציורם עד מנדלי. גם סמולנסקין צייר את ההוי היהודי, אלא הוא בא להוכיח וליסר. בוז ושאט-נפש – אינם אמצעי לציור ההוי, אלא לחריקת-שן ודישת בשרנו בשוטים ובעקבים.

ואף שמנדלי היה גם הוא בתחלתו מוכיח – הצייר והאמן התגבר בו.

הוא נתן לנו את הציור, שנוכל להשיגו בכל חמשת החושים.

איני חושב ששפת מאפו וסמולנסקין היתה אמצעי מתוקן לתאור החיים וההוי היהודי. הלשון הזו לא היתה לשון עברית שנתפרנסה מן ההוי היהודי בכל הזמנים. הם פסחו על לשון ההוי שלנו ואחזו בלשון של ימים עברו.

אין אדם מדבר בפיו ובלשונו בלבד. האם מדבר בכל גופו: בעינים, בחוטם, בנשימת לבו. כל הגוף ומה שבאדם משתתף בדבור. העיקר הוא הג’סטה (התנועה). הלשון שעד מנדלי היתה חסרת התנועה וההעויה וגם חסרת נגון. הן לכל יהודי בן שבט אחר אצלנו יש נעימה אחרת בדבורו. כל לשון יש לה נגון שלה. זאת היא הנעימה, הנגינה. גם בכתב השתדלנו לברוא סמנים לכך, ואלה הם פסקי הטעמים – במקום הג’סטה. הלשון שעד מנדלי היתה חסרת צבע ותנועה. תמיד נדמה לי שהלשון שלהם, של מאפו וסמולנסקין, היא מימית. כאילו הדם שבלשון הולך ומתמיים ומאבד את הגוונים השונים. ולשון שאין לה תנועה והעויה, אין בה פלסטיות, ממשות, ואינה מתקרבת אל הממש. כל לשון שאין לה הרגשה כאילו אותיותיה בולטות ואתה יכול כאילו למשש בהן – היא כלשון מתה. מנדלי היה הראשון שנתן ללשון את הפלסטיות, הממשות, הצבע והג’סטה, ואם תרצו לומר – גם טעם וריח. הרי מנדלי הרא הראשון אשר כתב על התבשילים והמאכלים של השולחן היהודי. הם היו מתוארים על ידו באופן שהיו מגרים את היצר ועוררו את האמוציות. רק לשון כזו נותנת היתר ומביאה את האדם לידי רצון לדבר בה. ואלמלא לשונו שלו – איני יודע אם היינו מדברים כיום בלשוננו.

*

לחקות את מנדלי אי אפשר. מנדלי הוא אמנם טפוס קבוצי וספריו ולשונו הם קבוציים. טפוסיו אף הם קבוציים. כל יהודי שלו הוא יהודי שביהודים וכל בעל-עגלה וטבחנית הם בעלי-עגלות שבבעלי-עגלות וטבחניות שבטבחניות.

ובכל זאת אי אפשר לחקות את מנדלי, כי למרות קבוציותו היה אינדיבידואלי.

אני קורא לו המחיה של הלשון העברית והחובב שפת עבר הגדול ביותר, למרות זה שלא דבר עברית. אל נא תמודו אמנים כמוהו בקנה-מדה רגיל. הוא הוא הלשון עצמה, לפי שהלשון זורמת בדמו. טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית…

*

התודעתי אל מנדלי שבכתב בהיותי בן עשר–אחת-עשרה.

בעלית הגג של זקני, שלפנים היה שם בשכנותו בית-דפוס ונתגלגלו שמה קרעי ספרים וקטעי לוחות ישנים – מצאתי שיור של לוח ישן ובתוכו היו פרקים מ“מסעות בנימין השלישי”. הייתי להוט אחר קריאה והבאתי זאת אל ה“חדר”, וכשהרבי היה נרדם הייתי משתטח וקורא.

הימים ימי הרומנים של שמ“ר. אולם כשקראתי את הפרקים האלו הרגשתי הרגשה משונה: ספק מציאות ספק דמיון, ספק כובד-ראש ספק התול ולגלוג, החיים בז’יטומיר כאילו נשתקפו בפרקים. הרגשתי את עצמי בתוך סביבתי. הטפוסים אמנם היו מגוחכים, ובכל זאת קרובים כל כך ללבי וידועים כל כך. עודני זוכר את סנדר’ל האשה ואת בנימין השלישי, שחכה לו על יד הריחים ולא מצאו, ואף זוכר אני אפילו את הפרזה: ו”סנדר’ל די אידנה (האשה) יושב על ספסל החלב וקולף קארטאפלעס". זה עשה עלי רושם משונה; וכן הסצינה איך בא חבוש מטפחת וחתיכת זקן מבצבצת מן המטפחת ואמר כי קבל סטירת לחי מאשתו.

כל זה – ספק דמיון ספק רצינות או ספק לצון – עורר בי רגשות סקרנות. מאד רציתי ללכת עם בנימין אל היהודים מעבר לסמבטיון הגועש, אך לצערי חסרו קונטרסים ואני נשארתי באמצע קריאה. וכן הייתי תמיד חולם על הסופר המשונה הזה ומשתוקק להכירו.

לאחר זמן נודע לי מי הוא מנדלי-אברמוביץ. במאסף “בן-עמי”, שיצא ע“י “היום”, נדפס “בסתר רעם”, ושם היה תאור הפוגרומים ותאור רחוב היהודים. כל מה שנודע לי על מנדלי מ”בסתר רעם" כאילו מחק ממני מה שידעתי עליו מתוך שאר ספריו העברים עד כה, והסגנון נדמה לי חדש לגמרי במקצוע התאור. הייתי מיעץ לקחת את “בסתר רעם” ולראות עד כמה הוא מובדל ואחר לגמרי מסגנון הדור ההוא. כמין אי ירוק קטן בתוך המים הרבים. לפתע בצבץ ועלה לפני מנדלי של אותו “מסעות בנימין” ותפסתי כי שני המנדלים, העברי כאן והיהודי שם, הם מנדלי אחד. זה החדש שבו והמבדילו מכל השטח הגדול מסביב לו.

*

אני מדלג על תקופה ובא לתקופה שבה נתגלה לפני מנדלי מו“ס בתרגום ב”השלח" (“עמק הבכא”), ושוב היתה לי ההרגשה כי מנדלי היהודי ומנדלי העברי – האחד מתנה את השני ויש כאן מומנט שמאחדם לחטיבה אחת. עוד מן העמודים הראשונים של ב“עמק הבכא” התברר כי יש כאן יצירת סגנון חדש והוראת דרך חדשה בלשון העברית. דרך חדשה בסגנון ששלט אז, כי דרך זו נכבשה ע"י כל הדורות. אבל כאן היתה נקודת חזרה לישן וביחד עם זה גם נקודת חדוש. וראיתי כי זה הוא הסגנון. ויש כבר הרושם כי כך צריך לכתוב – זה הוא כוח ההוכחה של גאון אמתי. ספורו נמשך כמה שנים. הוא כתב מתוך חבלי יצירה, וטרדות מנעוהו. כשראיתי שהוא מתמהמה והוא זקן – נולד בקרבי רעיון לסייע לו בעבודה ואמרתי: לא אנוח ולא אשקוט עד שאראה את ספוריו באידית מתורגמים.

ביציאתי לאודיסה, ממקום נוח במובן החמרי, אל מקום בלתי נוח, היה הרצון להיות בקרבת מנדלי ולעזור לו בתרגומי ספוריו.

באתי לאודיסה והבקור הראשון אצלו היה בלוית חברי ש. בן-ציון. כשבאתי לחצרו מצאתיו ע“י השער בצאתו לטיול של יום שלו. כמובן שרעדו כל עצמותי בפני ה”זקן". הן עוד הייתי צעיר, ונדפס אז ספורי הראשון “אריה בעל גוף”, שנכתב תחת ההשפעה החזקה של מנדלי. חות-דעתו של מנדלי על ספורי היתה בשבילי בחינה, אם אוכל לקבל עלי לתרגם.

הזקן היה קורא כל מה שהיה יוצא בעברית. הוא היה אחד מהמבינים הדקים. והיה גם ערמומי בחוות-דעת שלו. היה עושה עצמו כלא יודע וכלא זוכר, כשהיו שאולים אותו חוות-דעת על דבר טוב שקרא.

שאלתיו ברעדה אם קרא את ספורי “אריה בעל גוף”. אך מנדלי אינו נחפז – “אה, כן, אריה בעל גוף? אה כן, כמדומה שקראתי. אכן קראתי!” והוא מוסיף – “כלום כדאי לאבד כל כך דיו על מנוול כזה? אני הייתי פוטר אותו בעמוד אחד”.

טיילנו במשך שלש שעות רצופות, והיה היום יום חם מאד. עיפתי ונשמתי בכבדות, אך מנדלי הולך הולך ודוקא אל מחוץ לעיר. חפצתי לסוכך עליו מפני החום בשמשיה שבידי, אך הוא ענני: “איני גורס את יציר-הציביליזציה הזה. לי מעטה שמש אחת בשמים”, וכשחזרתי העירה ודרכנו על המדרכה הראשונה אמר: – “הנה אנו מציגים עתה את כף רגלנו על חתיכת ציביליזציה”.

בשיחה השניה שאלתיו לתרגום ספוריו. הזקן דחה באמתלאות שונות. אין לו פנאי. הטרדות מרובות. ואולם באותו הזמן הפציר בו פרישמן לכתוב לו בשביל “הדור”, וגם אלי פנה בבקשה לזרז את הזקן, וע“י כך נתגלגלה לי הזכות להעשות “שותף” למנדלי לתרגום “פישקה”. חלוקת העבודה היתה כזאת: אני הייתי מתרגם כל פרק תרגום ראשון בביתי ומביאו לסבא. אחרי כן היינו עוברים שוב על הפרק שנינו ביחד ו”מתקנים“. מתרגומי לא נשאר עפ”י רוב שריד ופליט. אז, מתוך העבודה המשותפת, הכרתי לדעת את מנדלי ואת אופן עבודתו לכל “תגיה”. יום יום, במשך שנה שלמה, ישבתי עמו “בצותא חדא” כמה שעות ביום ולפעמים עד חצות הלילה. הרבה למדתי לדעת את הסבא באותן השעות ועוד יותר מזה למדתי ממנו.

היצירות של מנדלי אמנם אינן אלא כ“טפה מן הים” לגבי האיש ששמו היה מנדלי, ואולם גם בטפה זו יש כדי להחיות ולהשיב נפש. התעמקו ביצירותיו, למדו אותן. עולם מלא, יהודי ועברי כאחד, גנוז ומקופל בתוכן, ומי שרוצה להכיר עולם כפול זה ילך אצל מנדלי.

(ביובל השבעים, ירושלים, כסלו תרפ"ט)

– ד“ר מזיא חתן הערב זה לכמה עטרות, ואני זוכר חמש מהן: עטרת חכמת הרפואה, עטרת הבלשנות, עטרת מהנדס, עטרת מעשים טובים בעבודתו הצבורית ועטרת ההוראה. עתה זכה לעטרה נוספה וחשובה, עטרת תפארת שיבה. אני כשלעצמי חושב את עטרת הבלשנות ליותר חשובה, כי “החיים והמות ביד הלשון”, בלי לשון אין חכמה, אין תורה ואין רפואה. לפנים בישראל – סתם דוקטור הוא זה שאינו יודע צורת “אלף”, דבר זה עלול היה אפילו למעט את דמות הדוקטור שבו, עד שלרוב השתדלו לכסות על זאת גם אלה שידעו קצת. אני מעלה בזכרוני רק יחידים שצרפו תורה לרפואה, את בוקי בן יגלי ואת צ’רניחובסקי, ואחד מהם הוא ד”ר מזיא.

בעל היובל הלך בדרכם של חכמי היהודים מימי הבינים שבחרו במקצוע הרפואה ועסקו בתורה לשמה. כרופא הלשון העברית נתגלה ד"ר מזיא לא פחות מאשר בעיקר מקצועו ברפואה. הוא נשאר נאמן למסורת שהכל בא לשרת את העיקר, את התורה; את אהבתו היחידה והאמתית מסר ללשון העברית ולתורת ישראל. השתקע במעמקיה והעלה משם מרגליות. והנני משביע אותו בשם כל אלה שבאו לכבודו ביום יובלו, שיתמסר מעתה כולו רק ללשון העברית, שיעזוב לגמרי את “השפחות והפגשים” ויתמסר לאשת בריתו היחידה הזאת.

(הספד בירושלים, בטבת תר"ץ)

– המימרא הרגילה, שמרבים להשתמש בה: “אבדה שאינה חוזרת” מדויקת היא ביותר ביחס למנוח, כי כבר במראהו החיצוני היתה התאמה למה שבפנים. דומה היה לדבר עתיק יקר-המציאות, והוא התאבק כל ימיו בעפר ספרים עתיקים ויקרי-המציאות. הוא התחבר לעתיקות, לשיתין ושרשים. עלוי מנעוריו, שוקד על למודיו בכל תקופות חייו, לא נתק לעולם, גם בהכנסו אל העולם הגדול, ממעינות ראשונים, שמר על הטעם המשומר ועל היין הישן ששתה בילדותו, והיתה מזיגה נפלאה והרכבה רבת פנים מיוחדת במינה: למדן, רופא מצוין, טכנולוג, עסקן צבורי חרוץ, בעל נפש שירית ומבין בנגינה, איש מעשי ופועל – כל הצדדים האלה בהרכבה אחת בלתי שכיחה נתנו לו קלסתר פנים מיוחד במינו, מין “אוניקום”, מעין אותם האוניקומים שבספרים, שוא חזר אחריהם והוזיל מכספו בעבורם ומלא בהם את חדרו והתיחד עמהם יחוד של אהבה בכל שעה פנויה, עד חצות הלילה, ובהם הגה ועיין ולא הרפה מהם עד שהוציא מתוכם את פניני תעלומותיהם.

פטירתו היא ביחוד אבידה שאינה חוזרת בשביל ועד-הלשון, כי התמכרותו ומסירותו לתחית הלשון היו למופת. בוכוחים היה ממש “נהרג” על כל מלה ומלה ונלחם כארי להחזיר לשפתנו מה שהיה מנחלתה בזמן מן הזמנים. ותמיהני, אם בהעדרו יש עוד אדם בישראל שבכחו למלא את מקום האיש אשר המות גזל אותו מאתנו. כי הוא היה מרובה-המקצועות ושותה ממעינות רבים. בעלי מקצועות מצומצמים כחם מצומצם גם במקצוע שבו הם עוסקים, כי לעומת שתחסר להם ידיעת מקצועות אחרים כן יחלש כחם גם במקצוע שלהם, באשר התחומים נבלעים זה בזה, ורק מי שהוא שליט בכל אוצרות הלשון והספרות יכול לרפא פצעי הלשון ולהחזיר אבידות קדומות, ואין אני יכול להעלות בזכרוני מי שיוכל למלא את החלל הזה.

עם העדרו נתיתמה עבודה של ארבעים שנה. חס אני ומלא רחמים על הספרים ועל אלפי הפתקאות שהשאיר אחריו. כי לא רק בימי חזקיהו נגנז שדה המדע של חכמי ישראל, והם נדונו לגניזה בידי נכרים, בבתי עתיקות ובספריות שבכל העולם, ולא נמצא בישראל איש לפקח את הגלים התלולים האלה, שאוצרים רבואות מרגליות, כדי להשיבן לתחיה, רק המנוח שקד על תקנת המצב הזה, הוא השיג את הספר הראשון ברפואה בימי הגאונים הקדמונים והוא אסף בשקידה רבה העתקות גם מספרים אחרים, ובהיותו מזוין בידיעות הדרושות הגין בתקיפות על כל תג ותג ולא נכרו בו שום סמני עיפות. האיש שהיה תשוש כח למראית עין, הראה גבורת-נער בכל דבר הנוגע להחיאת הלשון. ובהעדרו תמיהני אם ימצא גואל דומה לו לעבודתו – ועל דא קא בכינא יחד עם ספריו ופתקאותיו.

שר-האומה העברית אוהב לנגן לפעמים על כנור עתיק, שאין איש יודע את סוד בנינו ושבקפוליו מתחבאים סודו, הנותנים טעם מיוחד בנגינה. אחד מכנורות העתיקים ששר האומה נגן בהם, נשבר עתה לעינינו – ואין לו תמורה.

(בנשף היובל למלאות לו ששים שנה, אדר תר"ץ)

זכורני בשעת פרידתו של ברכיהו מאודיסה, כשאני הייתי עדיין אז לא “זקן ורגיל” וגם הוא היה אז עדיין תשחורת, ספרתי ספור ששמעתיו מרבי: “מעשה ביוני ויהודי, שניהם עניים, שדרו בכפיפה אחת ואכלו יחד. פעם קנו בשותפות ככר לחם, אמר לו היוני ליהודי: הרואה אתה ככר זו, כלום חושב אתה שזו היא הככר האמתית, יש ככר אחרת מופשטת, שהיא האמיתית, האידיאה של הככר הזאת – זאת היתה, כנראה, אירוניה כלפי היהודים ה”מופשטים“, בבקר השכים היהודי ולקח לו לעצמו את הככר, וליוני אמר: השארתי לך את הככר ה”אמתית“… בדרך בדיחה אמרתי אז כי הוא, ברכיהו, עסק כל ימיו בככר אמתית, באותן המחשבות שאנשים פשוטים אינם רוצים בהן. ובדיחה זו מעציבה מאד בדורנו שהוציא חכמים ללמוד את ה”גשם" ואת הקשר הפנימי שיש בין הנראים והבלתי נראים, דוקא בדורנו זה כאלו נשכחה לגמרי ונעדרת ההרגשה וההכרה של הדרכים, של הצנורות הדקים המוליכים מהמחשבה הדקה אל הפשוטה הנראית לכל איש. חושבים שהיא מיותרת. אומרים על אדם “דק” שהוא בודק שערות, זה כנוי של התול דק.

רצוני להוסיף עוד ספור אחד של הבעש"ט. כששאלוהו איך זה מעשה גשמי של בן-אדם משפיע על העולם הנאצל, אמר: פעם אחת נכנס חרש-אלם אל בית משתה וראה אנשים שהם מנענעים בפיהם ולא שמע שום דבר וראה אנשים שהם מכרכרים ומפזזים, והרגיש שיש איזה קשר בין שני הדברים האלה, אבל לא הבין מהו הקשר בין הנענוע ובין הרקוד והצהלה, כי חסר היה לו החוש המקשר אותם. ודוקא חוש זה היה מפותח אצלנו, זו הדרך שנשתמרה ביהדות ובישיבות שלמדנו. איש זר לא יבין מה טיבה של העבודה המוחית של התלמוד ודרכי המחשבה של הקלא-וטריא, מה טיבם של אותם הורידים הדקים מן הדקים של המחשבה הדקה וליצירת “שולחן-ערוך” קשה וקפדני כזה, ששמר על קיומו של עם ישראל בגולה.

הרבה דרכים היו במח שלנו, כל דבר נידון בדרך בלשנות. כל הספרות שמאחורי המשנה שהיא סכומה ושיש בה מכניסמוס דק מן הדק של קורי-עכביש, נדונה בדרך בלשנית זו. יש צד בלשני גם בספרא, ספרי, תוספתא, שדרשו תלי תלים של הלכות על מדות ותרומות – מדות-תמצית מן התמצית. היה גם מחקר גדול של חקירה היסטורית, איך נוצרו בעולם כל התקנות והמעשים, היתה גם דרשה פילוסופית, ומכל זה סוף כל סוף יצאה לנו שיטת-חיים וחיינו בין שבעים הזאבים קבלו רגולציה ע"י הדקות הזאת. ואם אנחנו רואים את עמנו מוקף מוסדות צבור ודרכי חיים ממשיים, אם יהודי יודע למלא את חייו תוכן הרי זה רק משום הפלפול הדק ששום גוי אינו יודעהו. סח לי סוקולוב כשיצא התרגום הראשון של התלמוד בגרמניה, קנה אחד הגרמנים את סדר “זרעים” ועשה משתה וזימן מכירים כדי לבדח קצת את דעתם, והם קראו בו והתמוגגו מצחוק ולא היתה להם שמחה כזו בחייהם. – איך זה נוצר “ספר משונה” כזה על יסוד תורת משה? – אלה הם מהדברים שהגויים לא יבינום לעולם.

זכורני בהיותי בוולוז’ין היו שני ראשי-ישיבות הנצי“ב ור' חיים סולובייצ’יק. הם היו שני פנים בתורה, אחד “סיני” ואחד “עוקר-ערים”. אני בתור ווליני היתה הסמפטיה שלי לצד ה”סיני" – אמנם השתמטתי ולא שמעתי לא את זה ולא את זה. – פעם שמעתי את ר' חיים ושמתי לב לצדו האחד, הוא לא היה בקי כ“כ, וראיתי את התענוג הנפלא שקבלו תלמידיו וראיתי את דרך הלמוד שלו הנפלא. הוא היה בדרכו, בדרך הפלפול, מודרניסתן גמור, זו היתה הפשטה ציורית. ר' חיים היה ממציא לתלמידיו את הסברות הדקות ביותר באופן פלסתי כ”כ עד שפעל גם על הרגש האסתטי. היה יופי מיוחד בהגיון שלו. מדברים על יופי שחמטי ועמקות מתמטית, הלמוד שלו היה יפה ועמוק כאחד. את הסברות הדקות ביותר הלביש ביאורים מוחשיים, שנתקעו במח כחצים שנונים וקשה היה לשכחן. דרך זו נתקבלה בתענוג ובשמחה על כל התלמידים. בטוחני שלו בא היסטוריון והיה מספר על צורת הפלפול, שידעה להפשיט את דרכי ההגיון מן החומר, היה בלי ספק מציין תקופה זו כתקופה מיוחדת והיה קורא לה תקופת הפלפול של ההגיון האסתטי. והנה נתגלגלו הדברים כך שחלק גדול מהתלמידים הללו פרשו ונכנסו ללמודים חדשים והם הביאו אתם כבר אַפַּרַט מוכן, מח מחודד ואזמלים מושחזים במשך מאות שנים והשתמשו בו לחמר החדש. אפילו מרכס הביא בירושה את האזמלים המשחזים האלה, ואל נא נזלזל איפוא בסברה הדקה. ודוקא בימינו אלה עלינו למצוא את הצנורות מן המוחש אל המופשט ולהפך. גם בגוף האדם יש ורידים המובילים מהמח אל הלב ולכל האברים ולהפך. בדורנו, בדור החומר הזה, אל תקל בעינינו הסברא הדקה – הן הן גופי-תורה. אמנם ר' חיים בעל הסברא עצמו היה אומר על הסברא: היא כ"כ דקה עד שאינה סברא. – ודוקא השטחיות שיסודה בערות וטמטום החושים, דוקא זה מביא אותנו לידי זלזול של המחשבה.

כשאני קורא את דברי ברכיהו, הריני רואה לפני את אחד מאלה שנתחנכו על הסברא הדקה. הוא בסס את הלאומיות כאחד-העם, ולפעמים חדר ופרש את מצודתו על מקומות כאלה שאחה"ע לא נכנס להם. ויש להצטער מאד על מה שלא יכול מר ברכיהו לגמור את עצמו. יש לי הרגשה, שכל דבריו אינם אלא שברירים של ספר החסר התחלה וסוף.

חושבני שנשף זה עם כל שבחיו, הם רק מהחלק המוחשי של ברכיהו. והאידיאה גופה של ברכיהו אינה נגלית אלא ב“שיחות-חולין” שלו עם חבריו וידידיו האינטימיים.

(על קברו, אייר תרצ"ב)

“אחד מבני חבורה שמת ידאגו בני החבורה כולה” – ואם יש חבורה של שנים, אני והוא היינו חבורה כזאת, בתוך חבורה יותר גדולה באודיסה. נזכרים לי ברגע הזה ימי התודעותי הראשונה אליו, כשנקראתי לבוא מעיר רחוקה לנהל את בית הספר העממי, “החדר המתוקן”, שהוא נהל אותו עד בואי ואני הייתי בו במדה ידועה ממלא מקומו. הוא נשאר מורה בבית הספר ואני באופן רשמי המנהל. אז חלה רעותנו הראשונה. הוא קבלני כחבר טוב, האריחני בביתו. הייתי סמוך על שולחנו זמן רב ויחד עבדנו בתוך בית-הספר עבודת אחים. אני צריך לציין את המומנט הזה, כיון שחשבו את בן-ציון כאן, בא"י, למר נפש, המקנא לכבודו וחרד עליו. והנה אז, כשהיתה לו סבה לקנא לכבודו – איני זוכר מומנט אחד של צרות עין, ואני הלא באתי לשבת במקומו. שם היינו נתונים באוירה של עין טובה ורוח טובה. איש לא קנא באחיו ולא נכוה מחופתו של חברו, אלא שמח להצלחתו הרוחנית והחומרית. החבורה של אודיסה היא שאיחדה אותנו והשכינה את השכינה בתוכנו. במקום שיש רוח טובה, שם השכינה שרויה.

היינו אז צעירים, במלוא כוחנו, בני גיל אחד כמעט, הוא בן כ“ט ואני בן כ”ז, מורים בבית הספר מטפוס חדש, “החדר-המתוקן”. זה היה הגרעין הראשון של טיפוס בית-ספר לאומי. מצאנו בפנת החנוך המודרני שדה שמם, חורבן. החדר הישן נתנוון ונסתרס. בית-הספר הממשלתי היהודי היה ריק מכל תוכן. צריך היה ליצור צבת ראשונה, כמעט יש מעין. צריך היה לקחת את כל הטוב, הפרינציפים והיסודות מהחינוך הישן ולחדשם ולצרפם ולמזגם עם החנוך החדש. לא מצאנו לפנינו כלום, לא מכשירים, לא מורים מוכנים מצד הידיעות וההכשרה הפדגוגית. לא מצאנו כל ספרות. באתי בכונה תחילה בדברים עם חברי הגדולים והזקנים ממני באודיסה בדבר יצירת קורס עברי-חנוכי-ספרותי מתוקן, כדי למלא את בית-הספר תוכן עברי. היינו צריכים להכשיר את הספרות הלאומית הישנה, שעליה נתחנכה האומה בכל הדורות, ולתת לה צורה חיצונית, מודרנית.

היינו שני מורים עניים ודלים. התחלנו לעבוד יחד עם חברנו, יבדל לחיים, י. ח. רבניצקי, שעסק גם הוא בהוראה, עבדנו עבודה משותפת שנים אחדות ליצור קורס עברי בתוך בית-הספר. הכרתי אז את בן-ציון לא מתוך חברות של טיולים בלבד, אלא גם מתוך עבודת יום-יום משותפת. כל היום עבד בבית-הספר או בשעורי הוראה בבתים והלילות הקדשנו לעבודה פדגוגית-ספרותית, עד 3–2 אחר חצות. הכרתי את האיש בעבודה ואני מלא געגועים לימים וללילות הנפלאים ההם. אני זוכרם בחרדת קודש. כמה רחוק היה אז ש. בן-ציון מקנאה לכבודו ומאגואיזמוס רע. היינו נהרגים על כל קוץ וקוץ ועל כל תג ותג, אך העבודה בכללה היתה נעשית מתוך עין טובה, אמונת חברים וותור גדול.

מלבד זה היינו גם סופרים, ואיזו מדה של ותור היינו נוהגים זה בזה! כאשר רק הכרנו כי אחד מאתנו הוא במצב שהיינו קוראים אז לזה “מעובר”, נושא רעיון ספרותי שהוא צריך לכתבו, היינו משחררים אותו מעבודתו השחורה, שיהיה נקי לעבודת היצירה, והיינו עושים את עבודתו שבועות וירחים בלי חשבונות. אלו היו ימים טובים וטהורים, ימי שמחת היצירה ועבודה. זכורים לי טיולינו בלילות על שפת הים ובגנים, כשהיינו שופכים את לבנו איש לפני רעהו. השאר היו זקנים מאתנו ואנחנו היינו בגיל אחד. רגש משותף של יראת הכבוד ויראת הרוממות איחד אותנו הצעירים כלפי הזקנים. רגש אחד של יצירה, איש לפי כשרונו, היה מאחד אותנו. כל אחד היה מציע את מחשבותיו בפני חברו בפרטי-פרטים, עד שהיינו מבררים ומתאימים ומצלילים את התוכן איש לחברו, וכן נעשה כל אחד כמעט שותף ליצירת חברו.

באיזו עין טובה נתחברו הספרים המשותפים – “ספורי-המקרא”. “מוריה” – יצירה משותפת היתה של רבניצקי, בן-ציון ושלי. ביסורים רבים ונפתולים קשים קיימנוה. גם אז התיחס הקהל באי-אמון, כרגיל בהתחלות של ספרות. הקהל המבין היה מועט. כמעט בלי פרוטה נגשנו למעשה. מי שזוכר, כל ספר חדש – היתה מלה חדשה בספרות הפדגוגית. אך כמעט רושם של מהפכה עשו ספרי הלמוד “בן-עמי” של המנוח. הם נוצרו מתוך עבודה מעשית בבית-הספר. מן הלוח ירדו אל הנייר.

מי לא ידע את התוכן של ספרי המקרא הקודמים, אותן הכריסטומטיות הריקות מתוכן ומשונות בסגנון. הם היו מתורגמים מספרי עמים זרים, מדברים שלא ניתנו להתרגם, כי חומר הכריסטומטיות ניתן מספרות לאומית ויצירה עממית. ספריו אלה של המנוח שמשו סנונית ראשונה, מבשרת טון חדש וסגנון חדש. הילדים היו שמחים ונהנים לראות בספר משלהם, מנפש עמם. זו היתה עבודת בן-ציון, אבן-יסוד בספרות הפדגוגית העברית החדשה, ואף אני נתתי אצבע בעבודה הזאת. בן-ציון היה יושב שבעה נקיים על ספרים אלה, תקנם וחזר ותקנם, עד שיצא מתחת ידו דבר מתוקן. אחר כך נתבטלה החברה שהיתה תומכת בבית-הספר. אני שבתי להיות מורה בו ובן-ציון המנהל – ושוב לא היתה לא קנאה ולא צרות עין. עבדנו עד שפרש לארץ-ישראל.

גם כסופר הגיע בתקופה ההיא למרום פסגת יצירתו. מצאתיו באודיסה בתחילת פריחתו. בגלל היחס הטוב של הסופרים הזקנים נתגלה הגדול. משנה לשנה עלה ושגשג. הוא המשיך אמנם את בית-מדרשו של מנדלי מוכר-ספרים, אבל ראה גם מראות חדשים של תקופה חדשה.

בבסרביה נעשה לחברו של יהודה שטינברג, ושניהם נעשו לבאי-כוח הזרם הבסרבי. הם הכניסו את לשון החיים והטבע לתוך הספרות, את הבריאות והפשטות של האדם והיהודי הפשוט. זאת לא ידעה עד אז הספרות שלנו. הם היו המבשרים של חדושים ביצירה. בימים ההם נתגלה המנוח במלוא זוהר כשרונו. מי אינו זוכר את יצירתו הקלסית ממדרגה ראשונה של המנוח “נפש-רצוצה”, שהושיבה אותו בכותל המזרח של ספרותנו? כשרון לירי היה מבצבץ ויוצא גם מיצירותיו האפיות. איני יודע אם ידעתם את הדברים הקטנים שלו, שירים בפרוזה. כמה חלם לפתח צד זה בכשרונו, זה הז’אנר שאינו מצוי בספרותנו. אלו הם דברים קטנים בצורה שירית, ליריקה שירית-ציורית, רקמה דקה מן הדקה. הוא אף חלם על ספר שלם בסגנון זה. לצערי, דכאה ה“אפיקה” החומרית, “הספור” של החיים הפשוטים, את העורק ונסתם כנור זה בבן-ציון. הוא היה יכול להגיע בזה לגדולות. עדות לדבר – הדברים הבודדים שהשאיר, שאין דומה להם בספרותנו.

והנה הגיע יום צאתו לארץ-ישראל. לאט לאט נתקו הקשרים עם בני החבורה, שנתפזרה אחר כך והגיעה לחורבנה. כשבאתי לא“י לפני כ”ד שנה היה עוד במלוא כוחו. דמיתי, כי אויר א“י ידשן ויחיה את כשרונו, כי יגדל וישגה וימצא מקום לעבוד עבודה חנוכית וספרותית. כשקבלני, היה מלא כוח ורוח, רצונות ומאויים. כשבאתי בפעם השניה מצאתיו כבר מנותק מן החיים הארץ-ישראליים, מדוכא, מלא מרירות. זקנו כולנו. הזקנה מיבשת מעט ומקשיחה מעט. תמהתי לראות את ההשפעה ההפוכה של א”י על רוחו, כשרונו ותכונתו. איני יודע מה הסבה. שמש ארץ-ישראל הובישה הרבה מלשדו. אויר ארץ-ישראל השרה עליו מרירות רבה. היה לי הרושם, כי בטרם נתגלה בו הסרטן הממאיר שהביאו למות, כבר היה מכרסם בו סרטן אחר, שמילא רוחו רעל. אחרי כל עבודותיו הגדולות כאן, גם כאזרח, גם כמורה וסופר, נשאר על סף ימי הזקנה בודד, בלי חברים ורעים, מנותק ממקורות החיים, ויש לי רק להשתומם על הדבר הזה. הקהל אינו יודע ואינו מצטער, שרבים רבים מן הסופרים מלמלאים רעל ומרירות. הוא אינו יודע בצערם של תלמידי-חכמים. הם גאים יותר מדי מלספר על נגעי לבם. כל אחד בודד במועדו. כשהגיע כבר אל הסרטן הגשמי, היתה קרירות מסביב לו. וצריך אני לומר, שאיני רואה גם כאן, בלויה, בת-קול של צער אמיתי, שיתן להרגיש את זכותו של הסופר בפני הצבור. כי יצירתו של הסופר היא הזכות היותר גדולה, אפילו אם אינו עסקן. כל עסקן קל ונקלה חושב את עצמו לבעל זכות יתירה על הסופר העברי. ויהיו ימיו האחרונים ומותו המעציב והנוגה של בן-ציון למזכרת עוון על יחסנו ליוצרי הספרות העברית, למשכיני רוח הקודש בקרבנו. יש צורך להסב עינינו כלפי הפנה החבויה בצל ולזכור, כי בלעדי יוצרי הרוח והשפה, בלי יוצרי החנוך, לא תהיה לנו גם פה תקומה.

אני מביא לקבר זה את געגועי לימים הטובים ההם, את חסד הנעורים של ש. בן-ציון הסופר, את דמעתי על מיתתו בלא עת, על כשרונו שיכול היה לעשות פירות אילו מצא פה אוירה אחרת מצד החברים והצבור, ומי יודע אם לא היה מאריך עוד ימים ומעשיר אותנו ביצירות חשובות.

אבל גם את חטאי הדור הזה יתקן הדור הבא. והדור הבא יזכור הרבה מיצירותיו של בן-ציון כנכסי צאן ברזל וכאבני יסוד של ספרותנו, והדבר הזה לא ישכח לנצח.

(במסבת סופרים, אדר תרצ"ג)

רבותי, שנה עברה מיום שהלך מאתנו בן-עמי, ועדיין לא נספד כהלכה. אגודת הסופרים ראתה חובה לעצמה להזכיר את הסופר רב-ההשפעה ואת היהודי הנאמן, וזאת יעשו שנים מחברינו. רצוני להקדים רק מלים אחדות על אישיותו של בן-עמי. הוא כתב רוב דבריו רוסית ומקצתם אידית, אבל מחיצת הלשון כמעט שאינה מפסקת בינו ובין הקורא העברי. היינו מרגישים אותו תמיד כאחד הקרובים ביותר אפילו בלשון הזרה. זכויותיו מרובות וידועות לכולכם ואין צורך להטעימן. הוא היה ימים רבים המשוע היחידי, הצועק הגדול בתוך הספרות הרוסית-יהודית, בעוד שזו היתה כולה עומדת בתחום ההתבוללות והטמיעה. הוא פרסם את דבריו הראשונים ב“ווסחוד”, כלי מבטאם של המתבוללים – היה הראשון שפרץ את החומה הבצורה ברשות שלהם והרים את קולו כנגד ההתנכרות. הוא עשה זאת לא רק מתוך קנאה פנימית, קנאת עמו ואלהיו, כי-אם גם מתוך רגש בוז עמוק. הוא ירק בפניהם את כל הבוז הזה בלי מורך לב והם לא העזו לנעול את הדלת בפניו. היה כוח באיש הזה, שנתן לו את הרשות להגיד את האמת בפני כל. לא תמיד עשה זאת בצורה “מנומסת” ביותר. פעמים – גם בדברים שיש בהם משום עלבון – בכל-זאת שמעו לו בשים לב. הכונה כפרה על הצורה.

בן-עמי כתב דברי פובליציסטיקה. איני יודע אם סופרים פובליציסטיים טהורים ימצאו שם פובליציסטיקה אמתית. הוא כתב גם ספרות יפה, ספורים. וגם מצד זה איני יודע אם המספרים-האמנים ימצאו בהם אמנות נקיה. בכל-זאת מי שחי בתוך האויר הספרותי של הימים ההם זוכר איך היו קוראים, מטים אוזן לכל מה שכתב; איך דבריו היו פותחים את לב הקורא אליו בכל שעה, בכל צורה שהגיעו לידו. היה משהו באיש הזה שהבדיל אותו מיתר הסופרים, שהרים את ערך דבריו מעל לערכה של ספרות סתם. אין אנו צריכים להגזים בערכו הספרותי. בודאי ובודאי לא היה מספר אפילו כליבנדה, לא היה פובליציסט כטובי הפובליציסטים המובהקים שהיו בזמנו, כאורשנסקי, כרבינוביץ, בעלי ה“ראזסוויט” הרוסי. היו פובליציסטים, מספרים גדולים ממנו. אבל מה שהיה בו, לא היה בחבריו. הוא היה “כולו לב”. מתוך לב זה פרץ חום ושטף את דבריו. וחום זה פרץ כל מחיצה. ברית כרותה היא: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. לבביות זו משפרת לפעמים דברים שצורתם החיצונית אינה שלמה ביותר. יש קסם מיוחד בלבביות זו, בנפשיות זו. בהן פתח פתחים, סלל לו דרך לאוזן וללב.

הוא היה דבק בטבע, אהב את הנגינה, בספריו חלק מקום הגון לתאורי הנוף. גם כאן אינכם מוצאים בטוי חדש, הרכב-צבעים חדש. אין כאן ההבחנה הדקה בקוים. אבל הכל נלכד בתפיסה לבבית, על הכל טבוע רגש של אמת. יש בעל-תפלה פשוט, “בעל שחרית” רגיל; ודאי ש“בעל-מוסף” בעל כשרון יותר גדול ממנו, אבל יש “בעל שחרית” שהוא כולו לב ונפש. קולו צרוד במקצת, בכל זאת, כשהוא נגש אל העמוד, הוא מחמם. ופעמים אנחה שלו וספיקת הכפים שלו מעוררות את הלבבות יותר מנגינה כהלכה, שהיא משפיעה עלינו מין קרירות… בעל-תפלה", בתרגומו של ספור זה טפלתי, וזוכר אני עד כמה הקסים אותי. מנקודת בקורת ספרותית יש בו כמה לקויים, ואף על פי כן כל עמוד ועמוד שלו החייני בנפשיותו האמתית.

הוא, שכתב רוסית, היה בעל נשמה יהודית לוהטת. הקדושה היהודית היא היא שחיזקה את לבו לצאת בגלוי כנגד ההתבוללות. בכל מקום שהיה שם השקר של ההתבוללות, שם היה מוכן ומזומן למלחמה. ראיתי אותו כמה פעמים במלחמתו במתבוללים באודיסה, באסיפות שונות. הכל ידעו, כי לשונו חרב פיפיות וכולו אש. ואיש לא שנא אותו גם אם נעלב על ידו, משום שהאמין בו, האמין בכאב שבדבריו.

הוא היה גם הראשון, בספרות הרוסית-היהודית לכל הפחות, שהכניס את העממיות לתוך ספוריו. את כל החן שבחיינו העממיים גילה בפני הקורא הרוסי. יודעים אתם, עד כמה ההוי שלנו היה נושא רק ללעג ולקלס ולבוז. הוא היה הראשון שהעלה את חיי העם והפך את הלעג ליחס של הערצה. פעמים הגדיש את הסאה ע"י רומנטיזציה מרובה. היה משום צורך השעה להרים, לזכות – לא לשם טנדנציה עשה זאת. הוא אהב את החיים הדלים הללו, ונטע גם בלבנו אהבה אליהם. ככה ידע לתפוס תפיסה לבבית גם אישים שונים, סופרים ומנהיגים שהכיר אותם ובא אתם במגע. זוכרים אתם את דברי ההערצה שלו על מנדלי ויתר חבריו. גם שם אפשר שהוא קצת מגזים בהתפעלותו, בכל זאת הוא נאמן עלינו, משום שבמקום הלב מדבר אין גוזמה.

בן-עמי לא כתב עברית, אבל תורגם עברית על ידי מקצת חבריו. והוא עצמו, כשקרא את הדברים בעברית, אמר: “נדמה לי, כאילו אני כתבתים רק בלשון זו. איני מכיר, שזה תרגום; נדמה לי, להיפך – כי כתבתים ראשונה בעברית ואח”כ העתיקום לרוסית“. גם כאן תפס את הדבר בעיקר תפיסת לב. הוא, שלא ידע לכתוב עברית, הרגיש בקרבו את נגינתה וידע להבחין בין סגנון אמת לכוזב, כשם שידע להבחין בין סופר אמיתי לכוזב. וכמה הרגיש את קדושת התנ”ך ורוממותו! בכל האמצעים שהיו בידו השתמש כדי להבליט לפני הקורא הרוסי את ערכי הקדומים שלנו. גם את זאת עשה מתוך ההרגשה שבלב. על-ידי כך הזכיר עוד פעם למתבוללים שהתכחשו לגמרי לתרבות העברית, על פסגות הרוח שלנו, על נקודות הרוממות שלנו. והוא עשה זאת בימי נצחונה של הטמיעה, כשהכל היו נזקקים לתרבות הרוסית. תקיף היה בדעתו, ובמובן זה הקדים רבים מהסופרים העברים, שהיו ממשיכים עוד את המסורת של ההשכלה, הוא היה המבשר הראשון של התנועה העממית והציונית. הרגשה עממית זו היא המבטלת את המחיצה של הלשון הזרה ועושה אותו לבעל ערך והשפעה כאחד מסופרי ישראל. מה שכתב בלשון לועזית, היה רק דבר שבמקרה. אחד משלנו הוא לכל דבר, וכזה יהיה זכרו חרות בלבנו ימים רבים. ההיסטוריה של הספרות העברית תזכיר גם את שמו בין אלה, שעקרו מלבנו שרשים זרים ונטעו בתוכו נטיעות עם חדשות – תזכירהו כאחד המבשרים של תקופת התחיה בישראל.

מה נאמר ומה נדבר. בעוד הדם צועק – מה כוח הפֶּה? לא עליתי על במה זו להספיד את המנוח ולסיים כל שבחיו. זאת ייטיבו לעשות ממני חבריו הקרובים אליו לעבודה ולייסורים, שידעו והכירו את דרך חייו המופסקת באמצע באופן נורא כל כך, אלה שידעוהו במלוא כוחו וקומתו. הַכָּרתי את ארלוזורוב לא הייתה שלמה. פגישותיי אִתו ארעיות היו, שיחותינו – חטופות, בנות שעה קלה. קראתי את דבריו והשתוממתי לראות, איך איש בימי הבחרות ידע להבליע את עצמו במעמקי חיינו ותנועתנו.

יותר הכרתיו בקונגרס האחרון. הרצאתו הייתה המזהירה ביותר והמרכזית, הצמידה כל אוזן, כבשה את כל הקונגרס. בייחוד הגיע לגובה, ועִמו הקונגרס, בתשובתו הניצחת למשיגיו. ראיתיו אז בכל תפארתו וקומתו. זכורני הרגע שגמר את תשובתו ויצא למסדרון. הייתי, במקרה, הראשון שנתקל בו. פניו זרחו באור רוח הקודש ממש. אינני סנטימנטלי ביותר, אך לא התאפקתי ונפלתי על צווארו. גם מתוך הכרה מועטת זאת ראיתי בו גינוני מנהיג אמתי. היה בו קסם גדול.

לא פיללתי כי כה יקצרו ימי האיש הנהדר הזה, כי אחר זמן מה נראהו נלקח מאתנו באופן טראגי כל כך. ידעה היד המרשעת, פגעה בבבת העין. נדמה כי בעין הבהירה היחידה בתנועתנו. איש צלול-דעה ורחב-לב. יקר היה לי בייחוד הרוח המוסרי שפעם בכל דבריו. גם בתשובתו הניצחת היה יחד עם העוז והאומץ גם רוח של אמת ושל רצון להכיר את האמת. אינני זוכר שהשתמש במילה מעליבה. היטיב ברל כצנלסון להגדיר, כי מעולם לא נפגע ולא פגע. ידע למחוץ בלי כאב עלבון. והנה נפל חלל. אבדה שאינה חוזרת.

לא במהרה נתנחם. אף לא לשם תנחומים נקרא הנשף הזה. ולפיכך יכולתי להסתלק מדברי, כי לא לשם כך עליתי. חשבתי לדבר ברוח דברי כצנלסון האחרונים. הוא הקדימני ואמר בצורה טובה יותר ומשוכללה יותר. אני מביע לו תודה רבה בשם רבים. דברים קדושים אמר. אל תתפסו אותם כדברים שמן השפה ולחוץ. נורא מן המוות יהיה, אם לא נבין את הסכנה האופפת אותנו, אם לא נדע, חלילה, את “התאריך הנורא” – וגם בזה היטיב כצנלסון להגדיר – אולי תאריך חדש. שמונה ימים אנו מסומרים אל אסון זה כצלוב אל צלובו. ולא לעצם האסון, אלא לתעלומה האופפת אותו, שהיא הרת סכנות קשות. ואוי לנו, אם לא נזהר! היא נוטלת מאתנו את חופש הדיבור והתנועה. נדנוד כלשהו לא כשורה יכול לאבד אותנו. אנו מוצגים על פי חרב, וברגע מסוכן זה שבהיסטוריה שלנו, אין לנו על מי להישען אלא על הכוח המוסרי שלנו ועל האומץ להבליג.

המבצרים האחרונים בגולה הולכים ונהרסים. אני קורא, על כן, יחד עם מנהיגיכם: לגרש מקרבכם כל שטן. לבער את הרע ולעקרו מן השורש. נזרקו לתוכנו מילים טמאות שלא ידענו אותן, מילים עבריות אמנם, אך לקוחות מאוצר המילים שלהם. “אגרוף”, “בריון” – אל יהא להם מקום בתוכנו, יהא מחננו קדוש. “אש ודם” וכל יתר הפראזות שאין מאחוריהן אלא נביבות, שום ממשות, אל יהא זכר למו. יש לנו רק ממשות אחת – העבודה. אלפי עיניים – כמספר העיניים אשר למלאך המוות – נגזור על מלאך החיים שלנו. אל נצמיד את עינינו לנקודה אחת. נתלוש את עינינו, בכל מאמצי כוחנו, בשארית התבונה שבקרבנו, מן הסיוט הזה ונסב אותו לאלפי נקודות אחרות. שמענו כי עוד יריות מוכנות לעומת כל צריף ולעומת כל מושב. נסב את עינינו שמה.

לא נקדש את שם המת בקדושת שמשון אשר המית במותו. יחיה הוא במותו רבים משהמית שמשון בחייו. לא שמשון מדומה אלא שמשון האמיתי. חיים שמו והוא מצווה עלינו את החיים. נסב את פנינו מן הקושמר, נשוב לעבודת היום. נשמור את דמותו ונוציא ממנו לקח. אַל דיבור בלתי זהיר, אַל תנועה בלתי זהירה! אין לנו עתה אלא חופש ההרהורים, הרהורי תשובה.

(דברי הספד, כסלו תרצ"ד)

“אדם כי ימות באוהל” – שלושת המלים הללו אפשר לקרוא על המנוח ולדלות את חייו בשנים האחרונות בארץ. לא הכל יודעים את ראשית דרכו בספרות. פירושו הגדול על התנ“ך, שהשקיע בו למעלה משתי-עשרות שנים, השכיח את עבודתו הקודמת, אך היא אינה כמות מבוטלת כל עיקר. מקומו בספרות בין הכוחות השניים המסתתרים מאחורי בעלי הקומה הגבוהה, אבל מי שבא לחקור במעשי בראשית מוכרח להתפנות לכוחות האלה שהם מפני דרך, וחלק גדול בעולם הבא שלנו מגיע להם. הוא עמד על הדוכן לא ככוהן, אלא כאחד מבני הלויים. משירתו היו מגיעים לאוזן צלילים חדשים והם שבישרו את הסגנון החדש והאתמוספירה החדשה. השירים האלה העידו על שינוי מפנה, שינוי אזור, כבימים המקדימים לאביב. לא היה עוד האביב, אך היתה הפשרת השלגים. חלקו של המנוח בין המשוררים השוערים, העומדים בשער והתקופה. יהל”ל, שהתיחס עוד על משוררי התקופה הישנה, הבחין בדבר. כותב דברי הימים של הספרות לא יוכל לדלג על פרק זה של חיי המנוח.

בתור מתרגם הרגשנו, כי המנוח נכנס בשתי רגליו לתקופה החדשה, אף כי יש עוד שרידים מהעבר. תרגומיו היו תרגום ראשון בבחינת יליד בית. בראשית צמיחת הדברים שאי אפשר לדלג עליהם, אי אפשר לסכם מבלי לעבור על פני עבודתו. הוא היה מרבה ספרות לילדים, דבר בעל ערך גדול, הוא היה המתחיל בספרות ילדים יפה וכל שבא אחריו המשיך את הקו שלו, מה שהחסיר הכשרון, מלאו האמונה והאהבה הגדולה לעם. ביתו היה בית עברית לדוגמה. כאותו החומט הנושא את ביתו על גבו, כך גם הוא נדחק בארץ זרה ובעיר נכריה והקים בית בו חלמו בעברית. בגופו קיים את מצות הלאומיות וגידל את בניו, כאבותינו מקדם על-פי דרכם, לתורה ולמעשים טובים על-פי דרכו. עומד לפנינו כאן בנו משה שהלך בעקבות אביו ושרת הרבה בשדה התרבות העברית. על המנוח אפשר לאמור, שמעשיו היו כמחשבותיו ומחשבותיו כמעשיו.

בבואו לשערי הארץ הרגיש בהברה האשכנזית המשובשת, וניסה להגשים את המשקל הספרדי הנכון והנגינה הנכונה. אני זוכר את השיר שלו “יפו” שנדפס ב“השלוח”, שיר נחמד זה נכתב בהברה הנכונה. אח"כ הגשים את המשקל החדש בתרגום משלי לפונטין. כאן ישנה למנוח זכות ראשונים, כי אחריו באו עוד. זכות גדולה למנוח היא מדת היושר והאמת, שידע להסתלק מן הדוכן בזמן הנכון. בפשטות ובישרות אמר לי: “ירדתי מדוכן השירה, כשבאו טובים ממני; הגיעה שעתי להסתלק”.

היו אחרים פחותים ממנו, שלא הרפו מקרנות המזבח. הוא, בידיעותיו בתנ“ך ובתלמוד, יכול היה להאחז בידיו וברגליו, אבל במידת היושר שלו הרגיש, כי עליו להסתלק מהיריד הספרותי, הלך והתכנס לאוהל. הוא ידע להקדיש את חייו לדינר אחד גדול תחת המון פרוטות. אז התחיל כותב את פירושו לתנ”ך, ומתוך הרגשת הצורך הלאומי והפדגוגי השיג כמה תכליות בבת אחת. הוא לא היה מלומד במובן המדעי העליון, אך אמר לעצמו: מה שאני לא אעשה ימלאו אחרים.

כוח התמדה גדולה היה בו, שידע להתגבר גם על החרב המתהפכת של מלאך-המות. לפני ימים אחדים הייתי בביתו ומצאתי במאור פניו שהאיר לידידים באי ביתו והוא יושב על הכורסא ועובד.

הוא הלך לפני זמנו, אבל מה שהספיק לעשות מזכה אותו בחלק לעולם הבא. הוא לא מת, כי אם נאסף אל עמו, עם כל אלה שעשו למענו ונשארו חרותים בזכרו. פירושו הוא מעין “מצודת ציון” ו“מצודת דוד” בשעתו. אינני רואה לפי שעה פירוש על תנ“ך מתאים יותר לביה”ס מפירושו של של“ג. באוהל שם, ב”עונג שבת" זיכה אותנו במבואות ובשיעורים בתנ"ך, לרגע יצא מאהלו. בתולדות הספרות שלנו ובתולדות הלאומיות מקומו בין אלה, שעבדו ברוח לאומית ובאמונה לאומית – ופה ייזכר שמו לנצח.

(במסבת סופרים «באהל שם», י“ד טבת תרצ”ד).

אחת מזכיותיו של לחובר, שנתן לנו ספר. ספרות ההשכלה שלנו לא היתה בת-מזל: ספריה היו מעטים וספר מן החדשים, שנכתב עברית, לא זכה בהכרת האומה לשם ספר, אלא לשם קונטרס: “ביכעל”. בימי הלאומיות יש כבר המתיחסים אל ספרי הספרות העברית כאל ספרים, ובכל-זאת לא קנתה לה עוד הספרות החדשה בהכרת האומה זכות ישיבה בארון-הספרים בקומה אחת עם הספרים שקדמו לה. אולי בא הדבר משום שהספרות בשנות הלאומיות נסוגה משדה-הראיה שלנו. תהא הסבה מה שתהיה, עובדה היא: בהכרת האומה לא היה הספר החדש בר-משקל ובר-זכות שוה עם הספרים הישנים. היתה הרגשה, שהראשונים שמשו באמת יסוד איתן והחדשים אינם אלא בגדר “מהיכי-תיתי”: להנאה בלבד ניתנו, אבל אין בהם משום יסוד.

אחד-העם עמד על כך, שיש לנו ספר – דבר מת – ואין לנו ספרות. הוא הפלה לרעה את הספר מן הספרות, אבל הוא לא הגיע מתוך כך לכבד ביותר את הספרות. רק ספרים מעטים מהספרות החדשה: “מורה נבוכי הזמן” של הרנ"ק, “דור דור ודורשיו” של וייס, ואולי עוד ספר אחד או שנים – ואיני זוכר יותר, וכיון שאיני זר לענין, סימן הוא שבכל אופן אינם מרובים – זכו בהכרת האומה, או בהרגשתה, לשם ספרים. ואין לזלזל בהרגשה של אומה. אין אני סבור, שדוקא ספרים בעלי כמות בעלי ערך הם. יש גבישים קטנים האוצרים בקרבם אנרגיה גדולה ואבן טובה שקולה כנגד סלע שלם. אבל סוף-סוף אין הדברים הקטנים אלא פירורים בלבד. אפשר שהסוקר ממרחקי הזמן יצרפם לחשבון גדול, אך בשעתם לא נצטרפו לאותו חשבון גדול. חזיון כזה ראינו גם בחסידות. היא לא נתפרסמה על-ידי הספרים הגדולים שלה, אלא על-ידי הקונטרסים (הברושורות). רובם של חסידים לא נתפרנסו משנים-שלשה ספרי העיקר שלהם, שלא שמשו מזון רוחני, אלא ליחידי-סגולה בלד, ועיקר מזונם הרוחני של החסידים היו קונטרסים: ב“שטיבליך” קבלו השפעה מן הקונטרסים של מוכרי-ספרים שנמכרו בפרוטות. גם קודם לחסידות היו קונטרסים, אך להם היו העיקר. איני יודע אם היה חזיון כזה בספרויות אחרות, אך אצלנו היה כל חוג וחוג בוחר לו שנים-שלשה ממספר הספרים, שהם בית רוחו של ישראל והעם ראה את עצמו בהם כתושב קבוע. אף להמון שלנו היה מספר מסוים של ספרים גדולים, שבנו את ביתו ושראה את עצמו כדייר קבוע בהם.

ברור הדבר, שמתוך הכרה והרגשה כזו, שיש בה הרבה מן הזלזול, אי-אפשר להמשיך. מיחס כזה אל הספרות אין לצפות לתוצאות גדולות בחיי העם, לתולדות חשובות בבנין חייו של ישראל. ממנו לא תבוא ההתמזגות של הספרות עם העם, בבחינת אוריתא וישראל חד הוא, שיהיו לגוף אחד, והספרות לא תשאר בגדר מותרות. מענין הדבר, שתופעה כזו אנו רואים גם בימי-הבינים. אף בתקופה ההיא אנו מוצאים יחס אל הספרות כאל פירורים. ועל-כן הירה והמליצה לא נצטרפו בחשבונה של האומה וכמעט נשכחו מן הלב. הן הושלכו לבתי-גניזה. אף ר' יהודה הלוי, ששפך בשירים את מלוא כל נפשו, כל חייו, שילם מס זה להכרת האומה. באחד משיריו לידידו הוא כותב בקירוב כך: בשעה שאבוא למנות העטרות אשר יעטרו את ראשי, לא אמנה ביניהן את צניף השירה. ודאי יש כאן ניתוק משרשי החיים והיופי, והדבר בא מתוך הגלות. אבל עובדה היא, שחשבו כי מה שנותן חיים לאיש הוא אצור וגנוז בספרים הרציניים, המעוררים יראת הכבוד. אפילו אלה מקרבנו, שעברו לספרויות אחרות, היו סבורים, שאם יאמרו לך: יש חכמה בגוים – תאמין, מפני שהם כתבו ספרים, ואצלנו לא כתבו אלא “ביכליך” בלבד. כולנו כותבים משהו, פירורים, אבל הם לא נצטרפו. אומר לכם האמת, גם אחד-העם, שהיה במדה גדולה מחנך לדור, לא כתב ספר, אלא פירורים, אחר-כך צרפו את הפירורים לד' כרכים. חסרים היינו את קנה-המדה של בנין גדול, לא היו אנשים נועזים, היתה סריסות פנימית וצמצום שלא נתנו לגשת לבנין גדול. לא יצרנו ספרים כדוגמת ה“כוזרי”, “חובת הלבבות”, הכוללים ענין בעל משקל גדול שהוא פרי של דורות, שמחברם מעבירם דרך כור היצירה ונותן בהם את נפשו, והם נעשים יצירה לדורות. אין לנו יצירה גדולה אפילו מן הצד הארכיטקטוני כדוגמת “היד החזקה”. החומר לא היה שלו, אבל הוא הביע את נפשו בצירוף-הדברים, הוא הקים בנין מפואר, כמו שגם בארכיטקטוניקה עובד האמן בחומר מן המוכן.

עכשיו אנו נכנסים, כנראה, לתקופה חדשה, תקופת הספר הגדול שחדל להיות “ביכעל”. ספרו של חובר, דוגמת “גולה ונכר” ליחזקאל קויפמן, הוא מפעל מן הראשונים, ורוחו של המחבר משמשת בו מלט לצרף את החומר הרב של הדורות המרובים.

ללחובר נזדמן לכתוב את תולדות הספרות העברית. החומר הוא חומר של פירורים, “ביכליך”, והוא כתב עליהם ספר. לחובר כתב ספר, עשה פרטים לכללים, העריך הערכה היסטורית, נתן את המלט לכל הפירורים. כבר דיברו על ערך עבודתו, אני רואה את העיקר בזה, שכתב ספר. והוא מוכשר להקים קומה על קומה. לדידי אין ספרו זה של לחובר, אף שהוא בן כמה חלקים, אלא כרך ראשון. ומאמין אני ויודע, שיש בכוחו של לחובר להקים קומה על גבי קומה. לחובר, שבא מן הספרות הישנה לא בז לספרים החדשים, ופתח בעבודה מן הקצה האחרון. אין כמוהו מוכשר לכך, אבל מצד תורת בית אבא, מצד הכשרתו ויחסו אל עולם הרוח שלנו, אין כמוהו מוכשר לכתוב את תולדות ספרותנו הישנה. אולי הוא צריך להשלים עצמו, כדי לכתוב תולדות הספרות של ימי-הבינים. אבל מצד חינוכו, הכשרתו, היחס הרציני שלו לכל עולם הרוח, יחסו אל כל אלה שכתבו ספרים, אני רואה אותו כמוכשר לכתיבת תולדות הספרות העברית בכל תקופותיה. ורוצה הייתי שיזדרז בסיום תולדות הספרות החדשה ויפנה לתולדותיה של הספרות הישנה, ויזכה להשלים את הפרק האחרון בתולדות הספרות התנ"כית.

בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו“ל, מבאי “עונג שבת” ב”אוהל שם". הוא אמר:

"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”, “אשר קרך בדרך” ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על “אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים”. כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.

הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה“מליונים” המרמים התנדפו כעשן.

סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.

ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…

והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."