מתוך “גזית: ירחון לאמנות ולספרות”, כרך ל‘, א’-ד‘, עמ’ 349–352
על ש' הלקין: “נכר”, סיפורים. הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים.
אילו כתב אדם אחר ולא פרופיסור לספרות עברית ואיש ספרות מובהק משורר ומספר ומסאי כשמעון הלקין בטוי כגון “הדרך הנוראה לאמריקה” בעקבות “אשר שם דרך-הים, אל עיר-הנמל” וכו' היינו תמהים על שבחר לו סופרלטיב מלולי הזועק קרשצנדו כבר בראשית סיפורו “גולים”. אלא שנתבשרנו בסופו של הקובץ בידיעה שהספר כולל “דברים שנכתבו במשך עשרות בשנים”. ולהלן אינפורמציה שהסיפור שלפנינו נכתב בשנות העשרים. האחרים חוברו בשנות השלושים ורק אחד בשנות הששים. היש בזה כדי לשנות בטעמו של המסופר שנכתב לעתים לפני שנולד הקורא, לעתים בשנות ילדותו של הלה או בבחרותו? אין, ויש. אילו נכתבו הדברים בלשון אחרת ולא עברית אולי לא היה השוני כה רב. ואילו – כיוון שנכתבו עברית, יש תוספת לוואי לשונית מיוחדת במינה נוסף לתוכן המסופר ולביצוע האמנותי.
בחרתי בביטוי “הדרך הנוראה” לאמריקה כי ראיתי בזה סמליות לסיפורים כולם. אם לא נוראה הדרך בכללה, כדברי המשורר-המספר, הרי היא קשה למדי. היא מתווה דרכו של האני-המספר הסמוי והכרוך אחר גבוריו, שאין הוא שווה-נפש למתואר ול“מולדת עוקרת ממקום למקום עם הנודד יחד”. כלומר, לאותה עקירה של משפחות יהודיות ממזרח אירופה ושאר ארצות אירופה לעולם החדש, היא אמריקה. כאן נקודה עזה, שהיא תערובת של עייפות, זרות בדידות, “גולים מפינות נדחות” הנושאים עמם צער-לב, כשהם משתערים על “ראשיתה של ארץ-נכר”, ומהווים ביחד גוש נגרף בתוקף יד קשה וסמויה הנוהגת בהם ב“דרך הנוראה”.
בחרתי בביטוי “הדרך הנוראה” לא רק לצרכי הסיפור הראשון והערותי עליו אלא אף לצרכי שאר הסיפורים שאינם פנויים וחפשיים מדרך מעין זו, אף שהיא לובשת פנים אחרות וצורות אחרות. אולם יש בסיפור הראשון “גולים” כדי להתוות דרך-גילום זו במוחשיותה ובממושה הפחות מורכב והפחות מתעתע.
יש סופרים שאינם סולחים לשום אדם עצם היות להם “עין-ריקנית”. אולם בדרך הנוראה של עקירה מארץ מזרח-אירופית אל העולם החדש שנתנסה בה המחבר על גופו בצעירותו, יש מקום אף ל“עין הריקנית” שאינה רואה כלום. חטא זה של עין המחויבת לראות ולהביע, שאינה עושה מלאכתה וכל הבעתה ריקנות מוחלטת צובעת את פתיחתו של הסיפור בגוון היאוש שעל סף הארץ החדשה שעם כל המופלא הצפוי בה, הבאים לתוכה ולקראתה פוקחים לעומתה עין אטומה, נרתעת “ומפגרת” מגודל החשש מפני החדש.
ה“אדרות הזולות” שעל גוף שתי נערות המשפחה מדיפות כביכול ריח צמר שלא עובד כהלכה. ריח זה מדיף עוני על סביבותיו כבר בראשית הדברים ועל אף פני “תלמיד חכם” שיש לאם-המשפחה, אין היא יכולה להדר חכמתה בלבוש של נוי וטוב-טעם אלא בלבוש של זולוּת.
המורא מפני “סכנה לא נראית”, שהיא טבע שני לגולים, מהווה אף היא חלק מן הדרך הנוראה של עקירה ממקום אחד ורצון עז להתקבל במקום הבא. כך צובע המספר את בפתיחה המורחבת לסיפורו באותה אווירה של אי-נוחות וחשש ופחד מפני הבלתי-ידוע והבלתי-צפוי והמסוכן בעולם החדש, שאין הוא משוחרר ממנו אף בשאר ספוריו. ומכאן אף מקור שם הקובץ כולו “נכר” הכולל בתוכו כל הסכנות הנזכרות לעיל. כי יש בין הגולים אבות לילדים ובעלים לנשים, המקדימים לנסוע לעולם-החדש לפני משפחותיהם והם מצטרפים למשפחות נוסעות זרות, כדי להשתחרר מרגש היתמות האוחז בהם עד כי חשים בעצמם מיותרים ועלובים באין בני-ביתם עמם.
בין שהגולים הם אודסאים או בסרבאים ולמעשה הרוב יוצאי רוסיה הבורחים מן המהפכה ואפילו יראים להזכיר שם ארץ-מוצאם, כולם חדורים מורא מפני מה שהניחו מאחרי גבם. זו מתבטאה באייזו מבוכה, בושה ופחד גם יחד עם הבהובי חיבה סמויים בין גברים ונשים זרים, הנתקלים זה בזה ואינם פנויים, אפילו במבוך זה של דרך קשה מחיבות נסתרות ומהמשכות הלב אחר דמות מלבבת.
אלא שבדומה שהמספר שבהלקין אינו מתיר לעצמו בדרך-תלאות זו הנחונים שברגשת-הלב וכדי להתגבר על היותו הוא עצמו מעורב כל-כך בתלאות המעבר הקשה מארץ לארץ הוא נמלט אל הגרוטסקה המרגיעה, ומספר באח-בכור של המשפחה שלוּקה לצבא שעבד בטחנת הקמח המשפחתית והיו לו שש אצבעות על כף ידו. עיווּת זה של טבע שהוא לכאורה פרט בלתי-חשוב ומקרי שבזכרון, מסיח מיד את הדעת מן הזרימה חסרת היציבות והמשנה צורה תדיר של קהל גולים עוקרים מארץ לארץ, והיא מחזירה אותנו אל היציבות שהם הניחו מאחרי גבם. אף כי היציבות שם מסורסת, גרוטסקית מעוותת, שלא כדרך הטבע, מפחידה בסטייתה מדרך הטבע.
המספר לא יכול היה לבחור בנקודה עזה יותר ובטפיחה שהיא טופחת בפנינו מתיאור אנומליה זו של כף-היד בת שש אצבעות על דרך התיאור המקרי, כביכול, שהוא מוחה ביד זו גרגרי קמח מריסי עיניו. בזה הוא מחזיר אותנו במחי-יד אחת אל עבר-יציב של גולה אחת, המתערערת בתוקף המהפכה ומוראותיה ומשחרר אותנו אף מן המועקה שהטיל עלינו בתיאור קהל-הגולים העוקר ממנה ומתיסר בתלאות הנסיעה לארץ החדשה. המועקה הזמנית, הזורמת, הגורפת את הקהל מרציף-הרכבת אל תוך הרכבת העמוסה, מתרופפת בכח הגרוטסקה עד כי אנו יכולים לדמות יחד עמו את הקהל הגדול לאותו סוס בטחנה הסובב תחתיו כל היום. מין סיבוב קיומי ללא תכלית. סביב עצמו. כלומר, אף שהקהל, כביכול, עוקר מארץ לארץ ועובר מרחקים רבים, מבחינת משמעות חייו ותכליתם הוא למעשה הולך וסובב תחתיו. וכך עובר המספר מתיאור, ממצב-רוח, מהגזמות שלא בדרך הטבע אל הרעיונות, אל עולם המחשבה של החיים. אל אידיאת החיים “המעוררת רחמים עד כדי דמעות” כי המעבר מארץ לארץ איננו תכליתי מבחינה פילוסופית. ומכאן השאלה המתבקשת מאליה: כיצד הגיעו לכאן כולם?
זאת אפשר לשאול על כל קהל ועל כל קהילה, בין שאלה של סתם ובין על דרך פיגורטיבית רוחנית מובהקת. כי את המספר הלקין מענין מאד לדעת כיצד מגיעים בני-אדם למה שהם מגיעים, ומדוע ובכח מה ועל שם מה?
ומספר כהלקין יכול אף להרשות לעצמו להשיב: אינו מבין כלום! מי שחושב והוגה ותוהה על עולמנו יכול להרשות לעצמו להכריז על דרך הפשטות הטהורה שאינו מבין כלום. כי הוא עדיין רוצה לחשוב עמנו ביחד, קוראיו, הכיצד מגיעים בני אדם למה שהם מגיעים ובכוח מה?
והדרך הפשוטה בכל עת שמתעוררת דילמה בחיים וכשנשאלות שאלות נוקבות מאין כמוהן היא למר-הנפש לצנוח תחתיו ולהירדם. ובעיקר “שלא לעשות את הדרך הלאה”. פתרון זה שביאוש, תאווה זו להשאר במקום אפילו אם המקום איננו אלא שטח להירדם בו מבלי לחוש דבר. ולהפסיק ולו לשעה קלה את הדרך הנוראה, היא על דרך האליגוריה, תאוותו העזה של המספר, אף שאין הוא מתיר לעצמו פתרון קל, בלתי מחייב ושטחי כגון זה.
“המסע” בעקבות המספר ולא רק בעקבות גבוריו, יכול להיות מאלף עד מאד אם לא נפריז בו. כי בינתים הגענו לצומת-דרכים משתרגות, מסתעפות למרחקים של כל גלגולי העולם, שדרכיהם מתרחקות ואינן מצטלבות עוד לעולם. ומראה הבקיעים בקיר בית-התיבות כקרני העכביש מרבה-רגליים הופך סמל למהגרים הנרתעים לנוכח ההמחשה המצוירת של גורלם ונתיביהם.
יתכן שזו היא האקטואלית שבתאורים לגבי מהגרים היום מאותה ארץ-מוצא אלינו. ואותה אווירה של הרתעות כמפני מפולת סמויה. האמנם, חש המהגר החששן שצפויה לו מפולת מסוימת בדרכו אל הארץ החדשה? והוא בבחינת עדר נבעת וכנופיות טרופות ומוצא עצמו בבקעה שוממה בלא רועה?
כי על המספר הלקין מעיק תדיר ה“אי-נודע האיום” ואף הפעם הוא נוקט בלשון סופרלטיב “איום” כשם שנקט קודם לשון “נורא”, זה האי-נודע האורב לכל אחד. האמנם, מגזים סופר-משורר אנין-דעת כש. הלקין בראשית דרכו בסיפור, בנקיטת לשון הגזמה? שמא היתה למלים אלה בשנות העשרים משמעות רכה, ופחותה משיש להן היום? או שהוא רוצה להעבירנו אל הרגשה-קיומית עזה, מקום שבני-אדם נראים וגויים נראים כעצי ענק עקורים משורש ש“עוד מעט והם קמים עליך”. והכוונה היא להעניק לנו אותה תחושה יהודית של ראשית-המאה כשכל גוי היה בבחינת ענק אלים המאיים על היהודי לכלותו?
ומכאן אני מגיעה למסקנתי, שהסיפורים שלפנינו אינם סיפורים בעלי מוטיבציה אמנותית ספרותית טהורה אלא בעלי מוטיבציה לאומית-קיומית-יהודית ביחודה. ובזה אין הלקין שונה מבני דורו האחרים. שכן כל אחד מגבוריו הוא גילום תחושה יהודית, תחושה יחודית לעם הזה, העוקר מארץ לארץ וכל שעובר עליו, והוא מתנסה בו בדרכו הנוראה, ולכן מותר לו, לקרוא על דרך ההגזמה לדרכו של היהודי “נוראה” ולבדידותו “איומה”. כי ברגע שהדרך אינה של אדם אחד בלבד, של פרט, של אני-מספר בודד והוא הופך דרכו של עם, של חולית אדם לאומית, בעלת תכונות דו-לאומיות מסוימות והיסטוריה לאומית מסוימת, אין זו כבר לשון הגזמה לכנותה נוראה או איומה, היא דרך כללית, היסטורית, שנבדקה במשך דורות, ולא פסקה מהיות נוראה ואיומה. והיא ממשיכה להיות נוראה ואיומה ומשום כך נשאר התיאור הספרותי-האמנותי אמין ומתקבל על הדעת על אף השימוש המוזר במלים שהם סופרלטיבים.
וכדי להוסיף תיאור על תיאור, מעוצבים הגויים האלימים כקפואים, זעים לאט ובעקשות – לדרוס. בעוד שהיהודי מתרוצץ מהכא להתם ברוב פחדו, כדי להנצל ולהתחמק מהם. ואמנם, קורא הסופר לענין בשמו וכותב במרכאות “גויים”. שידעו במי המדובר. יהודים לעומת “גויים”. לא סתם גוי אלא המושג המאוים ורב הזוועה “גויים” מלרע וכל הסבל הכרוך בהיגוי המלה הזאת על פי דרך זו. וכדי להוסיף על האימה מתואר הגוי, בפרצופו, במבנה גופו וב“דממתו החגיגית” “החורשת רעה”.
וכאן באה המסקנה: “חרדה כמוסה זו מפניהם גזלה את שמחת החיים בטרם בוא הרעה”.
אולי טוב שיצא הספר במקובץ בימים אלה. אולי טוב שיקרא בן-הארץ תיאור מפורט זה של הגוי המאיים ויבין את המנטליות של הוריו, זקניו ואבות-זקניו בארץ שהניחו מאחריהם לפני עלותם ארצה. כי דווקא ש. הלקין עושה זאת בדרך הקצרה, הפשוטה, הקולעת והבלתי פשרנית ביותר.
הוא קורא לדבר בשמו, הוא מכנה לפחד מפני הגוי בשמו. והפחד הוא איום. הוא אינו מתבייש בו. ובו כל נוראות הדרך מארץ לארץ, ללא תכלית. מפני שזו היגררות מגולה אחת לשניה, כסוס הסובב תחתיו, סביב עצמו. ולכן זו היא ספרות לאומית, שאינה מתביישת בזה. זו היא ספרות הקיומיות-היהודית בגולה, הרגשות הם יהודיים קולקטיביים, לא אישיים בלבד. אף כי יש לגברים אף רגשות משלהם. אלא שהללו בתחום הגוף בלבד. ואילו בתחום הנפש היראה, זו היא ההרגשה היהודית הקולקטיבית של העם המתפורר לפרטיו. והפרטים חשים כמותו, אפילו כשהם מתפעלים מבני המערב, "בני בניהם של נושאי הצלב! " התפעלות שוטים של צעירים המשקיפים על אריסטוקראטים אלה שבעמי המערב.
וההתפעלות שוב אינה של הפרט אלא של קבוצת צעירים הזוכרת בהנאה אותם בני אצולה נוצרים שחילקו קרקעותיהם בין דלת העם ויצאו “בדרכים לא נודעות לקברות קדושים רחוקים”. ההתפעלות היא אף למראה בני-המערב הגויים הרואים זרים רבים בקרבם מהגרים לא-קרואים ואין הדבר נוגע ללבם, וכאן מבדיל הסופר בין עם של מזרח-אירופה הפולט פליטיו ומהגריו לבין עם מערב-אירופי הנוגע בהם, כביכול, בלא אכפתיות. “אף שגם זו היתה פעם רוסיה”, הוא אומר. ומכלל אמירה חיובית זו כבר נשקפת השלילה. שגם אלה אינם מכניסי אורחים אלא רק סובלים מהגרים לעת עתה בדומיה וללא תגובה. המדובר, כנראה, בפולין, ואף זו אינה מערב של ממש, אלא “אומה צעירה” המתגנדרת במדיה החדשים.
היש בזה נבואה מראש לגבי אומות צעירות אחרות המתגנדרות במדיהן? לא ייתכן שהרי הדברים נכתבו בראשית המאה ולפני היות לנו מדינה משלנו. אולם יש בזה אף מעין אנלוגיה לגבי המצוי עמנו היום ואין חלה על הדברים הללו התישנות כל שהיא. ואף אז דנו בזה הצעירים בלבד.ואילו האלמנה רנקל אשר בשנות העמידה אין לבה פנוי לראות אומה צעירה בלבטיה, היא חושבת מחשבה יהודית-גלותית מרכזית: “הספק אם באמת כדאי הדבר מעיקרו? לנוד למרחקים הנוראים האלה, אשר גם שם גויים ונכר”?
ואז בא היחד. מלה זו “יחד”, שיהודים בגולה הסתופפו בצלה שהיא, כביכול תצילם מכל רע, להיות יחד ולהתגונן יחד. “כאן צריכים להיות הכל יחד”. “לקדם את פני הבאות”. סופו של ה“יחד” הזה אמנם להקים כעבור שלושים שנה את המדינה. אולם יחד זה של עוברי-אורח, של “אורח נטה ללון”, דרכו רק להוליד רוגז והתבוננות כל שהיא בצדי הדרכים ותו לא. וכאן באה נחמתו הגדולה של היהודי הנודד, המנחם לבו ונפשו בנדודיו במושג “השכלה שבנסיעה”. "הנטייה להסתכל קצת במה שאין האדם רואה אצלו בחדרי-חדריו. אותו אדם מזיל דמעות-התרגשות בפני המושג שלאחר-מכן ולאחר כמה עשרות שנים נשים אנו כאן בארץ ללעג ולקלס את “הפקיד היהודי” בבחינת “בא הגואל”. כשם שהתרגשנו פעם מן “השוטר היהודי” בארץ ומן “הסמל היהודי”. והגואל הוא בסך הכל שליחה של חברת “הכנסת-אורחים” המקומית הנושא עליו כתובת באותיות מרובעות כחולות על סרט לבן והנושא ידו להסות את הכל כאילו היתה זו ברכת-כוהנים.
וכאן שום תיאור שבגרוטסקה. בכל עת שהלקין מבקש להביאנו אל תכלית הדברים הוא יוצר סיטואציה של גרוטסקה מוגזמת וזועקת. כי השליח-הגואל נישא על כפים, מורם מעם. ואין בפיו כל בשורה ומיד הכל נמלטים ממנו כמפני נביא-שקר. תיאור גרוטסקי זה שם לצחוק בעיצוב ובעמוד אחד את כל ההתעוררות היהודית בגולה לקראת מה שהוא שבישועה וההתפכחות המהירה למראה אזלת-ידו של ה“גואל” הכוזב.
מיד חשים המהגרים “שהכל אבוד ואין כח להתאושש ולנהל את כל הנבוכים”. כי זה הוא למעשה מרכז הדברים. הכל נבוכים ואין כח לנהלם. רק נערות צעירות וחושניות נותנות עיניהן בגויים ובמדיהם ונמשכות לרגע קל אחר יפי-תארם וזקיפותם. “עוד יש חיים בעולם” מעירים המהגרים זה לזה למראה רחובות הומים שהם עוברים על פניהם בעגלות ולמראה חנויות מנצנצות. כביכול, אין הם חשים בחיי החיים ההומים מסביב. רק נערות יפות שובות כל לב ועיני בחורים שבדרך צמודות אליהן. רק, הן זוכות אפילו כמהגרות בתשומת-הלב החמה והחובבת.
בדרך זו מלהיב המספר כיד היכולת הרבה עליו את הסיפור הצונן, האדיש, חסר התקווה והנבוך, בחמימות אנוש. בחיבת-גברים לנשים ונשים לגברים בני כל העמים והלשונות. באיזו קוסמופוליטיות לא-שלילית אלא אנושית חיובית טובה.
גם אז, כמו היום בווינה, הגיעו מהגרים לאיזו עיר ולטירה מוקפת גן, שהיא תחנת-מעבר בדרך אל המטרה הנכספת. היום המדינה, ואילו אז ארץ מערבית רחוקה. ששם קיוו למצא מסתור. ורק לילדים יש האומץ לפול ארצה, לבכות ולצעוק כאילו “מלקים אותו ברצועה: הביתה אני רוצה! הביתה!”
התעכבתי באריכות על סיפור זה שהוא הראשון שאני רואה אותו כטפוסי לקובץ כולו אפילו שאר סיפורים הם מתקופות אחרות ובעלי נושאים אחרים. האדם המרכזי בתכונתו המרכזית זועק הביתה! בין שהכוונה היא לעצמו, אל מהותו שלו ובין שהכוונה למהות הלאומית-האומתית, כי הנכר דוחה והגיבור זועק תדיר: הביתה!
הוואריאציות האחרות שבספר, הראויות החלט שנתעכב על כל אחת מהן במיוחד, אינן בדיוק וואריאציות של ממש, אלא רק מבחינת-הגישה אל הנושא וממושו. למעשה כל אחד הוא חטיבה בפני עצמה ורתיעה אחרת מפני הנכר.
כי “חיי מישהי אחרת” שבטעות נפלו בחלקה שלה שבסיפור השני, אף הם חיים שבהגירה, שבאי דבקות בדבר אחד הקרוי מולדת, אם הוא מולדת של ממש או מולדת שברוח. דבקות בשלמות-חיים אחת שלפחות תכליתה שרירה וקיימת. שאם חייה של חיה-יוכבד אינם חיים שהיו צריכים להיות, הרי שהיא עצמה מנוכרת מעצמה. וגופה שלה הוא נכר. הנכר הזה שאין לה שליטה בו. שהגוף עושה בה כחפצו. וזה סודה. סוד פרי אהבתה לנכרי.
סיוט זה של נכרים ונכר הופך לפרקים למיסטי, למושג שכבר אין זוכרים אותו בברור והוא שכוח ב“עולם התוהו-עובר ליצירה”. ולגבי אשה המעבר מהבטרם אל המצב, של “היתה לעוד נפש חיה בעת שמפרפר העובר לראשונה בתוכה”. ואף כי המכתבים שכתבה לעצמה הגבורה מזכירים לנו את סיפורו הנודע של מופסן אין הנושא הדומה שווה כלל. כי אכן הכותבת אינה אשה ערירית אלא אם לבנים ואשה לבעלה. והאיששהיא כותבת לעצמה בשמו הוא בבחינת ממשות ואף נתן לה בת. אלא שעצם העובדה שהיא חיה בנכר-חייה, בזכות המליצות “הנשגבות” שכתבה לעצמה בשמו הוא שהרי שהיא אם ואחות לנושא האדם החי בזכות איזה נכר עלום, כי האהוב הוא נכרי ועצם האהבה היא נכרית לחייה. ואף בבתה-הבכירה יש מן הנכרי.
ואף ההזיות החביבות על גיבור אחר הן פרי נכר אחר מעיירות רוסיה הלבנה, כשהגיבור הוא כבר תושב העולם החדש. כי ההזיות הן מן הילדות משם, מעבר לים. שלא יהיה ספק בדבר אומר המחבר בספורו “ליטה” ההזיות “מאחת מעיירות רוסיה הלבנה”. ואפילו בסיפור זה שרובו הרהורי-הזיה פיוטיים והוא מספר ברעב נפשי, באה ההגדרה היוצאת משאר ספורי הקובץ: " צער שמביא את הנשמה לידי אהבה" אך בדרך אחרת, דרך הריאליזם החולמני השר את שיר רעבונו של האדם לנשמתו. ודמות האשה הלבנה הנחלמת חוויתה אף היא בתחום השאלה: מה אני לך? באשר הסיפורים שבחלקו השני של הספר שהם בקוטב אחר, כרוכים בענין “הגעגועים על קדושת-האהבה”. קדושה זו בין שהיא מתבטאה בחלומות הלבלוב המאוחר של איש שבע-ימים ואהבתו לנערה צעירה (מתוך מכתביו של לואי בירין) על דרך הפיוט הדן בשנות אפילות של זקן, שהבשילו אהבה ש“דוגמתה אין שום צעיר וכו' עשוי שיצמיח” ובין בדרך המורא בסיפור שהוא בעיני המגובש והפיוטי שבסיפורי הקובץ “מפחדבלילות”, מפועם כל משפט ומשפט ברובד נסתר העובד קדושה זו בהחבא. כי כאן המחוללת, היא דמות ערטילאית שצופנים בלב אהבה אליה, אף שבמציאות משתעבדים בסופו של דבר ליצור שבממש, הנושא אהבה אליך באשר יש רחמים בחיים ויש כאב ועינים נעצמות ללטיפות שבממש שאפשר לשאתן רק אם הן כרוכות בקורי-חלום. ובאשר האדם חי בצלו של הפחד הגדול מפני עצמו. אלה “חזיונות האימים” המתרחקים אך ורק כאשר מהרהרים ב“מחוללת דקת-הגוף”. ולא שהיא “מפיגה את הפחד אלא שהוא מתרכך לזיו עיניה ואתה נכנע לו”. כי קדושת האהבה סופה שהיא נתלית בדמות דמיונית המצויה בחזונו של האדם, אם אין הוא משקר לעצמו. כי ברגע שהוא משקר לעצמו מתים החזיונות בתוך אמת-החיים שכל עיקרה “מיתה ממושכת”.
פילוסופית-החיים זו של הלקין הניתנת ונמזגת מסיפור לסיפור אף שהם עוסקים בענינים שונים ובמצבים שונים, סופה שהיא עוברת סינון של רגשות אישיים, מעונים, מתיסרים,בתהליך אין-סופי כמעט של רעב או צמא; שאלה המלים העומדות לרשותו, כשהוא מבקש לתאר את המצב לגבי קדושת-האהבה, שהיא בבחינת חזיון שאין לו מימוש אלא פיוס עם המציאות ורחמים וותרניים, שהם המוטיב הפותר ואינו משביע. הפותר ואיננו מרווה. מבחינה זאת מצוי חלקו השני של הקובץ הרחק מסיפוריו הראשונים, הלאומיים, הרעיונות-הקולקטיביים. מה ראה המחבר לספחם יחד? אולי כדי לסמן שני קטבים ביצירתו. מזה ומזה. וציר מאונך מקשר ביניהם. או שאיננו מקשר והם רחוקים זה מזה.
למעשה, המקשר הוא דרכו-הנוראה של האדם היהודי מחצי-כדור-ארץ אחד של גולה לחצי-כדור-ארץ שני של גולה, כשבתווך נשחק הפרט בין שהוא נשחק בקולקטיב לאומי גדול ובין שהוא נשחק בקרבת חזיונות-לבו הכמהים לקדושה שבאהבה או במאבק בין עמלק לישראל (בשעת ביקור), באשר עמלק הוא בלבם של ישראל, בדמם ממש ולא מחוצה להם. וכך המוטיבים האישיים והלאומיים היהודיים נחבטים תדיר זה בזה, בלא מרגוע אלא במרגע-חדלון בלבד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.