עלבונם של כלים / שושנה שרירא

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לא חשוב שהקימו חומה חדשה ליד המסגד, המקיפה לחצרו היא גינתו, מן הצד הקדמי בלבד. ושאר רוחות החצר: סורג קל למטה וגדר תיל למעלה. ובין חורבתו לבין גג המסגד הניחו מעבר צר. סמטא-לא-סמטא שאוּלַי ירצפוה פעם, יתקינו בה מדרגות או יניחוה דרך-עפר סתם. על המסגד הזה אומרים שאיננו יפה. לא כמסגדה הדק והיפהפה של עכו. ולא כגמלוני והנישא של יפו. כי על אף קמרונות דקים, זקופים-מאורכים שיש לו כלפי פנים, מקום שמציגים היום תמונות ופסלים לראווה, מראהו כלפי חוץ מבנה מרובע, כּפה פחוסה כמעט ומגדל צריח כמוהו כעשוי מדלעת מיובשה. קציה מצטמצם כצווארו של כינור. וכלל גופה מתעגל כפסנתר-כנף ומפריש גזוזרת עם מיתרי סורג זקופים שקולו של המואזין היה ודאי פורט בהם פעם נעימה מקובלת וחוזרת על עצמה תדיר. ואילו היום רוח-הגליל-החורפית כובשת בהם יבובים רמים, גנוחים, מסוערים. ואילו רוח-הגליל-הסתוית חורשת בהם קריעות המקרעות איזה פח מחליד שוֹרץ מסמרים חלודים ומפיג יללה ריחנית כיברוּח.

במורד המוליך אל המסגד ואל סמטאתו הקדמית הסלולה קבעו מדרגות שכמו נתקרצפו באצבעות יד אדם ועלו מתוך האדמה, נבעו ונתגלו כמעיין-אבן נסתר. המעיין עצמו ושל ממש נמצא בריחוק-מה משם. אף הוא מוקף סבכי אבן חדשה, בנויה זו על ו כמחרוזת אלמוגים שמשחקות בה ידי ערבי. מעיין האבן דומם ואילו מעיין של ממש פיכויו הישן, הראשוני עדיין קיים עמו. אלא שחלוש הוא עתה כפג הנאבק על חייו. יש אומרים שפיכויו וקול המואזין ופעימת ענבלו של פעמון הכנסיה הצרה שלמעלה היו עושים פעם יד אחת לטלטל אווירו של מקום אך היתה מתבטאת בפני הנעימה הדקה, המתחטאת והמתיסרה העולה מבתי-הכנסת המרובים שבצלע העיר היהודית הישנה היורדת וגוהרת למטה לעבר בית-הקברות היהודי העתיק שבדרך לגיא. אלא שנעימה זו האחרונה היתה כפולה: חד-גונית הומה במעגלה החוזר. ומתנשאת-חוֹמרת עולה ושוקעת בלחנה המערבי הפשוק, הזועק קמעה וחוזר חלילה ונמס בחסד אהבה-ורחמים וביטול היש.

מי שהטה פעם אוזנו כמר דבורקין, מר לוי יצחק דבורקין שקוראים לו לשם הקיצור לֵוִיץ, לא מחמת ביטול ולא מחמת קרבה יתרה אלא מחמת קוצר-רוח השולט בימים הללו, שהיה אז צעיר בשתי עשרות שנים, ולמעשה לא הוא שמע אלא קודמו שמע ושמע מפי השמועה, טוען טענה מוזרה. ולפני שנפרש הטענה נאמר שקיבלה קבלת-אוזן מפי איש שפגשו כאן בארץ מיד לאחר עלותו ארצה, לפני שש-עשרה שנה בדיוק, שהיה טוען ועומד על שלו שהיה במיזוג כל הקולות הללו משהו שבני-אדם קורין לו רליגיוזי. כלומר לא דתי אלא אמונתי. אמונה על כל צורותיה. ובלבד שתהא אמונה. כביכול חוֹסה כאן אדם בצל קולות עמוקים, סמויים, לפרקים תשושים, קולות הטבע במעיין, באדם, במתכתו של ענבל ופעמון, ובמתרי ברזל ורוח עד שקיומו נאמן עליו. וזהותו מתישבת על לבו. חייו בטוחים בלבו. ומנורת ביתו דולקת לפניו בלהבה חיה וברה. והיה אותו אדם נוטה לדברים שברוח מכנה לענין זה “המנורה המרחפת” והכלים המנגנים או הנענים. וכל כלי-מיתר של ממש רק מוסיף עליהם, אומר דבורקין הוא לויץ, איזו ממשות או מחושיות שבלעדיה אין התעלות. מפני שחייב אדם להמריא ממשהו, ממקום כל שהוא, תהא זו אפילו חורבתו הדלה שלו, של לויץ.

אף שמדרגות האבן הנרחבות מובילות אף לעת ערב לעבר המסגד הסגור, בשעת ערב מובילות הן לעבר כוּכוֹ המואר במנורת-נפט התלויה על הקיר של דבורקין והוא כמו נהנה מהכנסת-אורחים סמויה של אותן מדרגות ריקות עצמן. קופסת שעון-קיר מיושנה משמיעה לו בשעה אחת שלאחר חצות אחת-עשרה פעימות שוות, כביכול אחת כפולה פעמיים כי מפגר הוא בשעתים. ואז לויץ יודע כי לפי אורח חייו שלו השעה היא חצות פחות שעה. ואילו לפי מושגי שאר בני האדם השעה היא אחת לאחר חצות כלומר למחרת היום. משמע מאריך הוא את יומו שלו, יום אתמול, בשעתיים תמימות. כל אדם סובר כבר שחרית של חג ואילו אצלו ערב-חג. שעה זו שהוא קונה לו מן ההפקר שעה שכבר איננה קיימת בשביל שום אדם בתבל אלא לגבי דידו שלו בלבד, וקיומה ידוּע רק לו, היא מתנה לקוחה מן העבר, מן התמול, מן היש שכבר איננו. בשעה זו מגיעה בדידותו הקוסמית לשיא. כי אפילו ילדיו המתגוררים במעלה ההר, הם ומשפחותיהם המכירים בקיומו בכל שאר שעות היום והלילה, אינם יודעים על מציאות שעה זו. הם באים להעתיר עליו דברים שינטוש כוּכוֹ זה החרב ויבוא להתגורר עמהם למעלה. אלא שהוא חושש תדיר שתאבד לו שעת-יחוד זו שיש לו בעולמו שאין לאיש זכות עליה. חייב אדם, סובר לֵוִיץ, שיהא לו משהו משלוֹ בעולם זה. מנחת עושר או מנחת חסד. מנחת אהבה או מנחת זמן. ולמה שעה אחת? והרי השעון מפגר בשעתיים? זה הוא הצופן הפרטי שלו של אחת-ועוד-אחת כלומר אחת-עשרה, למעשה שעה אחת לאחר חצות ולמעשה שאינו עשוי כלל מין שעת חצות פרטית שבין חצות לשחרוֹ של יום.

בשעות מוקדמות, כל חתוּלי המזבלה המרוחקה שבירכתי הכביש העליון נצברים ועטים ביללה, הורסים בבת אחת אל כוּכוֹ של דבורקין ומקבלים מזונם מידיו. וכשאומר “הזן ברוּאיו” רואה זאת בעליל לאור אותה מנורת נפט התלויה שנשתיירה בבתים רבים לצורך הדלקת נר-נשמה בלבד. כלל גופה זכוכית שקופה, מעובה, מצוירה במעשה פטוטרת ופרח. ומפתח מוזהב שלה המכווין הפתילה והשלהבת מזדקרת ממנה כשרביט של מנצח. והוא המנצח על שלהבת שבנורה, על כלל האור ועל שעתו היפה והגנובה של לויץ.

תהלוכת החתולים ההורסים אל הכוך שירכתיו מאופלים, המקבלת מאכלה מידי לויץ מעידה על שעת ערב והיא מסתלקת מיד לכל עבר כתבזוקת של מים. בשעתו שלו הם כבר נמים. מוקדם יותר מנגנים ארבעה מנגנים בבית הסמוך הדבוק למסגד. הם מתכוננים לקונצרט בכנס חברי מועדון רוטרי המקומי. באולמו של בית המלון שבמרכז העיר. בשעתו הסמויה של לויץ כל כלי-הנגינה המרובים שבבית הסמוך דוממים.

פעם הופרה שעתו הגדולה והסמויה של דבורקין, והוא ענין לסיפור זה. לילה אחד לאחר אחת-עשרה פעימות של שעון הקיר ולאחר שדבורקין הרדים זה מכבר ביד צנומה את גויו הלֵאים וחבורת הנוגנים בצ’לו, בכנור ובוויאולה השלימה זה מכבר נגינתה וצריחו של המסגד נושא הצלילים בסבילות של מעוּנה כי היה רופא-מנגן מקיבוץ סמוך מתרגלם בנגינה חדשנית ונחוּמי הצייר החולמני בחצר התחתונה המקורה בגפן אדרת הדבוקה אף היא למסגד, כבר נמנם מעבר לצלילים עולים ויורדים כשלהבת מנורתו של לויץ, פרצה נגינת פסנתר שלא מעולם זה לטלטל שעתו שלו, של דבורקין. כי להווי ידוע שהפסנתרנית שבבית הסמוך נפטרה כמה שנים לפני כן. ומאז דממו חמשת פסנתריה. כי חמישה פסנתרים הביאה עמה מאירופה.

שיהיו פסנתרים פורטים מעצמם, או שיהיו פורטים דווקא בשעה אחת שלאחר חצות, שעה אחת לפני שעת גנבים ורוחות? שעה אחת גזולה עמו מכל שעות היום והלילה שאינה תלויה במס עוֹלם וחיים ופטורה ממס חברה וטרדה? דווקא אז שימצא מי שיהין לצבעה בצלילים משל שופין, קונצ’רטו לשופן, וזאת ידע דבורקין בדיוק! זאת פליאה גדולה. שכבר התגוררה באותו בית אשה אחרת שאינה מנגנת ואינה פורטת ואינה מזמרת ואינה מלמדת ואינה צוחקת ואינה מטיילת ואינה –

מי שפרץ למסגד אל-אקצה וניסה להעלותו באש לא עשה מעשה נועז כמעשה הזה שפרץ למקדש שעתו הגדולה של לויץ להכתימה אפילו בצלילים מופלאים מאין כמוהם. “אבל לא רליגיוזי” נהם לויץ. “בכל שעות היום והלילה צלילים של חוּלין ואהבה והתרפקות ותשוקה, שאני. אבל בשעה הזאת! שאינה שעת פרחים ואינה שעת צבעים. ואינה שעת דמים לא בשר ולא גוף. אלא שעתו שלו, הרליגיוזית, ממהותה של העיר הזאת בין מסגדה, בתי-כנסת שלה וכנסייתה הריקה במעין אחוות אמונות קסומות לא יתכן שהמתים יפרטו עלי מיתרים של ממש. ובצלילים של ממש? ולא בזכרונות בלבד. ובכמיהות של ממש ובערגונות בשר וגוף. ממש הפגנה נעלבת של כלי מיתר, סבר דבורקין, נגד מפוחיות השולטות בכיפה. מלחמת הפסנתר-והכנור בגיטרה. אבל למה בשעה שלי דווקא? למה אצלי, בכוּכי שלי, בזמן הרוּחי שלי? שלא היה מכנה לענין רוחני אלא רוחי! ענין רוחי שכמותו המיועד לו בלבד!”

למחרת התעלומה אמרתי לו: “חג שמח”! והשיב לי: שלום! דברתי עמו בנמיכות הקול והבינותי שאין הוא מיטיב לשמוע. אפילו עברית מדוברת אינו שומע. בוש לספר שעסוקיו במזבלת העיריה הסמוכה ואומר: “אני עובד באבן”. מסקל. מאה ושמונים לירות לחודש, יש לי שלושה כוּכים זעירים אלה שבחורבה. האחד למגורים, שהרי עליתי ארצה כבעל ממון. השני לעצי הסקה וחימום בחורף. והשלישי. לא פירש מה השלישי. לא העזרתי לשאול. כיוון שהעלים, וודאי, טעמו עמו. שניים מאופלים ורק האחד מוּאר. מתוך אחד מהם עולה קולו של שעון-התיבה הגדול התלוי על הקיר.

אמרתי: “אתה גם שומר המסגד?” אף שידעתי שאיננו שומר המסגד. רציתי לדבר על המסגד. “לא” אמר לי. “מקנת כספי הם הכוכים האלה”. הילדים מתגוררים למעלה. האשה בין כך נספתה במחנה. ואני כאן בגפי. נותרתי עם עצמי. עם המנורה שלי, השעון שלי. הנפש שלי. ועם החלון שלי. התבוננתי ברמז-לחלון המסורג בשבכת ברזל דקיקה ובדלת הפתוחה לרווחה שהיא מקור אור ומקור אויר ומקור קר עם הכל, עם הסובב אותו ודרכה החתולים באים ויוצאים. על השולחן היה ספר תפילות תפוח. “הפיוטים” אמר “הפיוטים”.

ראיתי שרוחו טרודה עליו. הוא מלמל: “לא המתים יהללו יה”. לא העליתי על הדעת שהפסנתרנית שנפטרה מטרידה רוחו בצליליה.

הוא מלמל בינו לבינו "היתכן שתהא רוח המת מטרידה כלי-נגינה בשעה שאינה שעה כלל? בשעה של ריליגיוזית טהורה, של ביטול היש והיגיעות והכוונות וה – - ומה שמטריד עוד יותר שהפורטת מרת באום המנוחה לא התיהדה מעולם. וזה מכמה שנים שהיא בעולם האמת. ופסנתריה שנותרו אחריה דוממים.

לויץ הוא דבורקין איננו מאמין לא ברוחות ולא בדמויות ערטילאיות ולא בכל אותם ענינים שלמעלה מן הטבע. ולכן כדי להבין אשר ארע מן הצורך היה לשוב כמה שנים אחורנית אף שנגינת הכלים מעצמם נתרחשה היום. ולא היום בא אליו קרול בנה של מרת מרכוס העגלונית ליטול ממנו עצה. והיום כבר החליט מה שהחליט. ואילו אז היה הענין מטריד רוח שניהם עד כי אפילו בשעת יחוד שלו, של לויץ, היה מהרהר בדבר.

היום כבר יושבת מרת באום חדשה בבנין הצמוד למסגד. יהודיה כשרה, פריכה, דקה, שקופה, שאיבדה שם כל אשר לה, אישה בתה ובנה ומתקיימת על מיץ לימון בלבד. קול דיבורה חרישי. כתפיה מעוגלות. מתניה צרות. צווארה זקוף לבן וורוֹד ככנסיה איטלקית ובחצר ביתה היא מגדלת דווקא כותרת אדומה של פרח שהיא קוראת לו בשם “החבצלת האדומה”. אף שמעירים לה שהחבצלת היא לבנה וגדלה בחולות חוף הים ולא בהר, מתעקשת היא לקרוא לצמח בעל העלים הירוקים והארוכים ולפרח האדום גדל-הפטוטרת והמלבין בתוכו בשם חבצלת. אולי על שום לבו הלבן. על שום צורתו וטעמה עמה כי לעולם כולו יש שמות קבועים לצפרים שעפות הן מכאן לשם. ואילו לפרחים שיציבים הם ואינם עוזבים מקומם אלא אם יתלשו מאדמתם, לאלה רשאי כל אדם לקרוא שמות משלוֹ, לפי זכרונותיו, חייו, עסוקיו, קורותיו וכל המוצאות אותו. מכאן השם לִילִיאַה שהביאה עמה משם והרשות בידה לכנות כל פרח הרצוי לה בשם זה. ליליאות אישיות כגון אלה מגדֵל אדם כשַם שהוא מטיל צלילי נגינה בחלל האויר. כשם שהוא מטיל צלילי זמרה מגרונו בחלל האויר. כשם שהוא מביא בניו ובנותיו לחללו של עולם ועל אדמתו. כשם שהוּא משליך מליו ואמרותיו בחלל האוויר. ואילו מרת באום החדשה היא שתקנית. יכולה להגיד משהו לחתולה שאינה מעיזה להכנס הביתה. ליתושים מטרידים. או לזבוב עיקש. לצנצנת ריבה שהסתכרה והחמירה פניה. לקומקום שורק או לסתם מגירה שאינה נפתחת על נקלה. אבל בדרך כלל כל דיבורה גידולו של הפרח האומר בחללו של עולם כל שיש לה לומר. וכשרוצה לומר משהו למישהו קוטפת פרח עם עליו ומביאה לו. ולתמהון הכל מתקיים פרח כגון זה באגרטל של מים ירח ימים. חודש תמים ל פריחת שורת פקעים הנובלים ואחרים נפערים במקומם. עד שהיא קמלה לחלוטין.

אמרו לה שאולי הוא סַייפן-הבר. התבוננה בדובר ברחמים גדולים שבורר לו שם כגון סייפן במקום הליליאה הלולינית על קנה פרחים שלם הלֵאה, ברוב גידולה, עתירת הצבע הארגמני הלוהט. ואמרה שהיא מסוגלת לתת שמות לפרחים ולצמחים. ועוד לא למדה לשון צמחים ופרחים בעברית. מי שסובר שסייפן על משקל יחפן וטיילן וקיימן שאומר הילד המביא לה ירקות הטוען נגד מעבידו שאינו מקיים הבטחותיו ואומרן “לא קיימן”, מי שסובר שסייפן אולי מלשון סוף נאה יותר שיברור לו שם זה.

המסגד הצמוד לביתה בא לה, למרת באום החדשה לא כתוספת ארכי-טקטונית המזדקרת כלפי עָל כבשירי מיודעתה מרת תשבי היא טֵנֵר ששם הכותבת עדיין בלשון ילדותה המערבית. לא כאצבע המורה השמימה. ולא כדברי מר טנר השחצן, איש המדע “הדגול”, האומר שהוא כבעילת השמים. אלא כמזכרת לבליל הדתות של דבורקין. שכל הדתות חיות בצוותא בפעמון-כנסיה, בקול-מצריח-של-מסגד ובקולות-מתוך-בתי-הכנסת-היהודיים. שכיוון שמקורן אחד הן ממלאות חללה של העיר הקטנה וחלל הרובע הזה ברצון להמריא, אלא שהכנפים כאן שמוטות ובני-האדם חלושים בחומר וברוח. ובעיקר חלושה מרת באום החדשה שידיה רועדות, ופיקת גרגרתה בולטת, פניה היפות צנומות ומאוגדות בשערן החלק והכהה כשסק בָשֵל ושנח בין עליו שבעץ. ורק בכל שנתים חורגת, יוצאת וממריאה לראות שארי-בשרה שנותרו לפליטה באירופה. עוברת מבירה מקשישה לבירה מקשישה, מלוצרן שבשוויץ לווינה ומווינה ללוכסמבורג ומשם לדוברובניק וחוזרת אל צל המסגד שגם בזו האחרונה יש מסגד המזכיר לה שיש מסגד אצל בית מגוריה והיא שבה מדרכה בלווית מר באום ושוב לובשת שמלותיה המסוגרות, הלופפות בשרה הדל כשלמות הלוף הדקות. ופנימו לבן. כפנימו של הפרח. כפנימה של מרת באום. כפנימה של חבצלת. כפנימו של הבצל. של הלוף. של מכתב או אבקנים של אקליפטוס.

אלא שבצל המסגד החיים סואנים. לא כבשעתו הפרטית של דבורקין. בני-אדם באים והולכים ומבקרים ומשתהים ונכנסים, ומחליפים מלים. ומכוניות באות ונעצרות, יורדות ועולות, יש מהומה גדולה של ביקור והליכה ושיבה ואין מרת באום המצומצמה מבינה מה טעם בני-אדם נמצאים בתנועה מתמדת כאילו יש עוד משהו מלפנים, קדימה, מלבד רפוי, ונתוח או שנים, וטפול, והליכה מתונה אחר רדת הערב ומעט נגינה, שיחה וסרט. מלבד הליכה שעולים העירה בשניים וקונים מעט מצרכי-מזון לאחר שמצאו שמוכרים שלמטה אינם אנשים של נמוסין טובים. ומלבד תלמיד שבא והולך והוריו שבאים והולכים. שמביאים אותו בראשונה ולאחר מכן הוא בא בגפו. ומלבד נושא-מכתבים, ומכתב, ותריסים חדשים ובית גדול שקשה לשאת משאו. שהוא מלא מתקופה אחרת ומאשה אחרת. וטעם אחר. וחיים אחרים, תמוליים, זרים. שלא מכן.

כל בני האדם אומרים ההרים שבכאן חמים, מחותלים-אפר שגם הוא יש בו רמץ של חום. ואילו לגבי מרת באום ההרים קרים, זקופים, צעירים מדי, חסונים, חושניים, בשריים, פורצים, מתרוממים ביוהרה. מזרחיים מדי. בלא שמץ של מערב מצטנע, מאופק, בולם עצמו וחושיו. כיוון שבאה מן השפלה מעיר-של-חוף לחה ששם התגוררה כל ימיה בארץ, הפליגה לתוך כפורו של מקום בחורף ולא יכלה לחרוג ממנו אלא בעצומו של חום יתר. ואז כבר היה הכל מיוקד מדי. יבש מדי. קוצים שרופים ושדופים. ואדמה מלוהטה שאין בינה לבין אש של ממש דבר מלבד הצבע. לך תבין לא צבעים נוקשים, עזים, רטובים, מגשם אלא אפורים, מצהיבים, מכחילים, המרעידים את כפות הידים באיזה תוחלת שנעלמה, של ימים צעירים מאד. אין פלא שאדם צעיר כקרול לבו נוטה לבנות-המקום ושלא מן המקום המזדמנות הנה והוא נראה יורד עמהן בכביש שעל עברי פי הגיא כמעט ובאמת על עברי פי המורד המערבי. וכבר גידל פאות ובלורית ועורף מתולתל. ולובש כותונת ארגמן ומכנסי ז’ינס כחולים ויורד שמה בהליכה יהירה כאדם שכל דרכו פתוחה לפניו בעיקר דרך רכבו ואופנועו.

יש ומרת באום שואלת עצמה אילו היתה צעירה לימים האם היה לבה הולך אחר קרול זה שתלתלי ראשו הם כתלתלי אבן. מסוגננים. פסליים. קצת יצור של לא מזה. רק במראה. צרוף של חתול ולביאה. נקרא על שם סבו אבי אִמו ר' קלמן. אלא שהוא מכנה לעצמו כאן בארץ קרן. קרן אור. קרן. קרת קיימת. כטוב לב העגלון מרכוס עליו הוא שר לו כנוסח החזנים: “והקרן קיימס לעוִילָם הבּוֹוֹוֹוֹא”. קרן. קרי. קרי גראנט. שם לועזי. בסופו של דבר חוזרים לשם לועזי.

ופתאום גידל קרול זקנקן עבות על לחיים, שפה וסנטר. שער הראש בהיר יותר ואילו שׂער הזקן בלונדי -כהה -אדמדם. כשׂערה של אִמוֹ העגלונית מרת מרכוס. וגם הפנים כשמחייכים מעלימים איזה חומרה שמתחתם כאילו הפקירו עצמם לפדות שאינם ראויים לה עוד. מה רואה צעירה פותה באחד כזה קרול או קרן מלבד הילוך גמיש, של ירך יציבה ומוֹתן, רגל וקרסול ישרים, מתוחים, המהדקים אדם רך בשנים לאדמה שלא יתרומם לפתע ויטוס, שלא יעלם? שלא יפוג כחוסר ממשות שיהיה בנמצא?

בנמצא. מרת באום החדשה אינה נשואה לנמצא. למציאות. לככר-התאנים שמול ביתה. כי חלונותיה גבוהים מאד. ואין רואים דרכם דבר מלבד פיסת שמים. והמה אינם ממלטים החוצה דבר מלבד צלילים. צלילים. צריך למכור שני פסנתרים, שלושה, ארבעה. הכל כאן לומדים לנגן במפוחית בלבד. בגיטרה. איש לא צריך היום פסנתר. רק שופן צרים פסנתר. כלי-הילדות פסנתר. כלי הבית. כלי של אמא-אבא, בית. הפסנתר הבלתי מכוון. וגם אי אפשר. הידים רועדות. פעם, מספר מר באום היה קרול הצעיר בא ללמוד לנגן. היה בן בית. עתה סר רק לעתים רחוקים. רק ליטול עצה. עובד ומשלם. כמו יוחנן. חצי שנה בצבא וכבר שחררוהו. לא צריכים שכמותו. אבל קרול יש לו עבר צבאי מפואר. סֶגֶן ושליחויות ומה לא? מרת מרכוס רשאית להתיהר. ולהגיד: מה שאנחנו עוֹשים אין מדברים על זה הרבה או כלל וכלל לא.

דבורקין הוא כבד-שמיעה. סובר ששמע את הנגינות בלילה משום שכל חמשת הפסנתרים הדוממים פצחו בנגינה אחת שלמה. בידוע ששעון-התיבה של דבורקין גורם מפח-נפש למרת באום החדשה. פגורו בשעתיים מאריך את נדודי שנתה. השעה היא כבר אחת לאחר חצות ואילו שעונו המתפעם של דבורקין מבשר לה באחת-עשרה פעימות שהשעה היא מוקדמת, שעה אחת לפני חצות. יש והיא קמה על רגליה ומהלכת בקוצר-רוח על פני ביתה מעוצר יגון על כי הלילה הוא ארוך כל-כך ובעצם שייך עדיין לערב. אבל לויץ הוא דבורקין אינו מוכן לעשות למענה דבר. אם אינה רואה נוף והרים שלא תראה גם צלילים ושעונים. אוטמת עיניה שתאטום אוזניה. אי אפשר שלויץ ישַנה כל השקפת עולמו בשל אשה אחת חדשה, היושבת כאן בין כך ישיבה זמנית. כי משהו אומר ללויץ כי זו לא תחזיק כאן מעמד ותשוב לעיר של שפלה וים. זאת אשה לחה, מלוחה, של חול וחוף ים וצדפים ולא של הר, יובש, אדמה קשה ואבנים. היא מזכירה לו רותם של שממה דרומית אף שמגדלת את “החבצלת האדומה” שלה. שתגדל שחלב, שתגדל אפילו אתרוג, תמיד תשאר רותם ותלך אל הרותם שפל הקומה. שום אשה לא תטול ממנו שעתו הבדויה הדרה בשעונו כעץ הדר. זה הוא. שתטול סמי שינה, גלולות שינה. גלולות. שרופא-הקופה נותן כמה שרוצים. יכולה להתפגר אִתם ביחד. הוא לא הזמין אותה לבוא לשבת כאן בצל המסגד, דבוקה אליו. כמוהו, כמו דבורקין. אדם שאינו מחויב להסתופף בצל שלוש הדתות כאן אם אין לו רגש רליגיוזי טמון בלבו פנימה. אם איננו זקוק לשעת יחוד שבאמונה בינו לבינו באישון הלילה, שילך לו לדרכו ועוד חייבים לסבול צעקות הכושי המזמר במועדון-הלילה המרוחק כמה בתים משם. שבכל לילה בחצות הוא זועק “הללויה”.

קרול הולך לשם לפעמים. איש צעיר. אין מה להגיד. סר שם למטה לבית-המרחץ הטורקי הישן ויושב על שרפרפי העץ ליד גזעי העץ הכרותים, מוחא כף ומזמר בכל פה.

מחיאות-הכפיים הקצובות נשמעו אף באותו הלילה לפני כמה שנים כשמרת מרכוס אִמוֹ של קרול חלמה את חלומה המוזר וקמה למחרת נכאת-רוח וזועפת.

ולא סתם בוקר; בוקר בהר מאחר לטהר שיורי גונים של שחר כסוף בשלהי הקיץ. ומעשי השמש מתנהלים בעצלתיים. זהיבות ראשונה פולחת על פני נשר זהוב ואם נחליאלי צהוב בחוגם ברקיע. אין כבר כותנה בעמק יזרעאל למטה. ומעיד על מה שהיה כלי-קיבול גדול המגיע משם, מרובע ונצב על גלגלים ופקעי לובן רכים נאחזים בו פה ושם בדפנותיו ומזהיבים אף הם. רק בצפון הגליל עוד מצוי הלובן בשדות הכותנה, שלא נקטפה והשמש יוצקת לפתע בחלבונה חלמון של חייות ואונים. החלמון הזה בא בעצמותיה של מרת מרכוס הקמה על רגליה ומוסך בה איזו אמונה שבטוב. אף שהאור החדש והנרפה הנופל על שטחי המספוא המוריקים למטה מבליח כחול סמוי שערובו בצהוב כמו הוליד את המספוא מהלא-כלום והוא חלוש ובושש לבוא. אין רואים את גלמי הבזלת השחורים שבתחתית ההרים בכורזים וירדן, אלא שמרת מרכוּס חשה בשחורם הקודר הבוקר הזה. כשם שרואה את הרי הגלבוע הרחוקים שישארו אפורים כל היום. ואת הרי-הגלעד המגולפים ממזרח בלובן מווריד כשַקְנאים שעמדו להקה אחת לפוּש על שפת הכנרת פרשו כנף אחת לבנה-מוורידה למעלה ועמדו על רגל אחת מזהיבה למטה.

ואילו מקרוב רואה מרת מרכוס זהיבות ראשונה של שמש מקרינה פני האבנים המסותתות שבכתלי הבתים בערובי צלו-ופז כעדי זהב עתיק שנזדהם בנקביו ובמלואיו.

נדמה לה לאשה שאף היא טובלת בחלמון המופז, בסומק של דבש טרי כמו פני השמש מועדות אליה בלבד. לחמם עליה לבה הקופא בקרבה. והיא כאֵלת-השמש הרקועה בשבעים-ושבע צבעים שהיו הקדמונים מכיירים באבן. שהיו נוטלים פסיפס של אבן ומציירים דמויות וסימני מזלות ברצפת בית-תפילתם מדרס לרגליהם. אלא שהבוקר למרות צבעי הבריאה המרובים מאחרת האדמה לספוג באבק פניה פוך של זוהר. לוחכת ואינה רווה כגזע עץ שרוף הסובא שמש כטרוף צמא.

אלא שהכל משתנה. לפתע מעפורת האבק טורפת את ביכורי האור בלהט עצמי וביקוד המכלה את השואב והנשאב. והערפלים מסננים את האור החדש בהשׁתאוֹת, שוהים ובוררים את המזוקק, הברור והבשל להאצילו בראשי ההרים ולטמינו לאחר מכן בגיא הצר שלמרגלותיהם שישהה שם כעוּבר המצפה לגימולו.

באים הבריות ומכהים באכזריות רוחם כל צבעי הבריאה ומעשי אשפיה. כי העגלונית מרכוס קמה כאמור אותו בוקר ורוחה סרה עליה. בחלום הלילה בא אליה אביה המנוח אשר נפטר לפני ימים ושנים וחזר ונפטר בשניה, בעצם הלילה הזה והיו היא וביתה מוליכים את המת בעגלתם וסוסם הלבן מושך בה ולא מכתפים הארון כמקובל. ונראה הסוס כנקבה לבנה-אפורה של טווס. והמה יורדים במורד ההר לבית-הקברות הישן למטה שטמונים בו צדיקים ומקובלים אנשי-שם. רוצה היא, מרת מרכוס שיהיה לה שם קבר-אבות ולא בבית-עלמין רחוק שבגולה. אלא שאין מניחים להם לקבור שם את המת כי בית-העלמין הקדוש שבכאן מלא. ומיד מפנים העגלה ומלוויה לעבר בית-הקברות החדש, של ברושים וערוגות פרחים, איריסים וגרניום שטמונים שם הנערים מן המלחמות האחרונות מתחת ללוחות אבן מרובעים ודקים. שם מניחים למסע ההלוויה להכנס כאילו היה הנפטר לא זקן שבע-ימים אלא נער בן כ' שנים. אך לפתע נתך מטח יריות והמלווים נפוצים לכל עבר. לא הספיקו לטמון את המת באדמה הזאת שבהר הקדוש והחולמת נעורה מחלומה.

ואז נשמעה פעימה אחרונה וגוֹועת מתיבת שעונו של דבורקין. “הלויץ הזה שלא מניח לי למלא חובתי ולקבור מתי היקר באדמת הקודש! מה אני עשיתי לו שהוא יורה לי שעון בראש דווקא ברגע ‘הקריטי’ הזה!”

לא הספיקה. ולא ניתן לה חפצה: “קבר אבות בבית-עלמין קדוש של צדיקים. והמנוח עליו השלום יתגלגל בבוא המשיח במחילות משם לכאן. אז מה טעם מת עליה אביה בשניה? ויום-הזכרון הוא יום הפטירה עדיין רחוק. והביקור בבית העלמין החדש כמו בערב חג-העצמאות, מה פתאום? וגם זה עוד רחוק. אולי נענשה על שלא נעתרה לאשה רבקה המחזיקה במפתחות בית-הכנסת הישן שביקשה ממנה להדליק נר לזכר נשמתו של היקר לה וילמד עליה האר”י הקדוש זכות עליו ועליה תבדל לחיים ארוכים והיא לא נחפזה לתרום? ואם אין בחלום כגון זה לבשר חלילה רע לבני האדם אולי יש בו כדי לבשר רע לבעלי-חיים שבחצר? לסוס הלבן החי ולדוממות השתים, העגלות. עגלת העץ ועגלת הפח, דמוית החבית להובלת הנפט. כשהאחת רתומה השניה בטלה. לפי עונות השנה ולפי הצורך. אולי חלילה ימעד הסוס בגשם סוחף ישבור רגל או יהפוך העגלה על פיה? כי היה הסוס מושך בחלום בעגלת המת? חבל שאין היום פותרי-חלומות של סתם ולא פסיכולוגים מווינה, שיהיו מפרשים לטובה כל רמז. שיהיו בני אדם שאינם חכמים מבינים דבר הסוד לטובה ומתנחמים.

גרעה העגלונית עיני רוחה מחלומה ועמדה בפתח חצרה ובידה תצלום דיוקנו של נכדה שלומיק הנקרא על שם חותנה המנוח, בן בתה רינה היושבת במושב בדרום. מחזיקה היא התצלומים בידה וכבר עולה באויר ריח אדמות מזובלות עם שמץ של רקב שמדיפה דרכה על פני העמק הגדול אל מקום מושבה של הבת. גללים עם יובש לולים. ורקב הדרים כמושים. והכל חמצמץ וכמו רווה מים. ורק ההרים מדיפים אבק חם ויבש. ההרים הקרחים נמקים ביבשם כערירים הרואים ביתם אצל אחרים. ואפילו כל אותם הרים של נצרת, מהרהרת מרת מרכוס שמקרוב הם לחים מטל כבד ומערפל של בוקר מרחוק הם יבשים בחיוורונם כמקסם-שווא. מחזיקה מרת מרכוס התצלומים בידה ומבקשת להראותם לכל מי שיעבור על פניה, יברכנה על מזלה הטוב, זכות ומגן מפני חלומות מבעתים. שכן אין אדם יכול להתנסות ולשאת באותו האֵבל פעמיים. “הלוואי שיעבור מי שיעבור ויראה התצלומים שקיבלתי מ”רמות-המתנחלים“, היתה מתפללת בלבה ותולה עיניה במעלה הסמטא שעקלתון של מים דלוחים היה מלחלח מערך אבניה המפולמות כמו נחל סמוי ורפה המפכה רק על דרך הרמז. כשראתה לבסוף את אסתר משולם יוצאת מפתח חצרה שמנגד ומהלכת בשירוך רגלים כבד של אשה אשר בטנה אינה שבה עוד לקדמותה אלא מעומדה ונטויה לה תמיד לפניה סברה שאין המציאה גדולה כי אין אסתר מזל גדול. כי אף היא מספרת תדיר בחלום הלילה אשר לה: כל שיניה נסדקות ונושרות לה מפיה בהמון רב כאבנים הנפלטות מלוע של הר געש. זה בחלום. ואילו בקוּמה לעת בוקר והנה שיניה שלמות ויפות ו”שכולה אין בהן“. ויכולה שוב לשלוף בשיניה פקק מבקבוק בירה. כאמור אין אסתר משולם מזל גדול ונאה בבוקר של פורענות. אף על פי כן אומרת לה מרת מרכוס בלשונה המתהדרת לפחות במלה של לשון צרפת: “אין בדעתי דאֶראַנְגֶ’ה אותך, אסתר. ולא יעלה כלל על דעתי להטריח עליך בדרכך ובמרוצתך. בוקר טוב לך ושלום לך ולביתך. אך יש בידי ענין של פליאה ומחמדים. צילומים של נכדי מ”רמות” שאני משתוקקת להראותם לך. והם ראויים וכדאיים בהחלט שיתענגו עליהם הרבה מאד".

עוד היא מדברת ולבה עגום עליה ונפשה מדוכדכה. כי נותנת עין חודרת במורד הדרך המוליכה לבין-העלמין הישן ומשם לחדש וזו העולה קצרה אף שבחלומה נראתה לה ארוכה מאד. ואילו היתה קצרה אף בחלום היו מספיקים ולא נפוצים בטרם עת - -ובית-העלמין הערבי השלישי, השביל המוליך אליו נעלם כמעט כליל כי חרכת סירה-קוצנית עלתה בו. אולי תעו בחלום לאותו שביל מתארך ונעזב? בלילה? ולמה מסיעים ולא מכתפים? כדרך יהודים? היו צריכים ללכת ברגל למקום שטמונים בו כל יראי-השמים שעל שמם קרואים בתי כנסת שבכאן המכונים “מה נורא המקום הזה” כל אותם ששמותיהם פותחים בק‘: קארו וקורדוביירו וקוריש ופלקירה שהק’ בתווך ואף-על-פי-כן ישנה. ואף ששמו השני של הנפטר היה קלמן ששמו היה שלמה קלמן ואף הוא בק' ובנה יבדל לחיים ארוכים מתחיל אף הוא בק' אין מניחים להם לעשות חפצם שם ומטלטלים אותם מהכא להתם. ועיני הכל יבשות כי האיש נפטר לפני שנים.

יודעות השתים כי כבר התגאתה העגלונית לא פעם בצאצאה זה ובמראה דיוקנו שהוא כדיוקנה וכדיוקן אביה המנוח. בכל זאת נתנה אסתר עינים של מבינות והשתאות בצילומים שכבר ראתה לא פעם, עפעפה בריסיה כפרפר מבוהל, הרטיטה שמורות עיניה בריגשה ובמורא גדול מחמת עין-הרע ואמרה במצץ-שפתיים: מוווווותק! וכל-כך קטן וכבר כל-כך גדול, ברוך השם כמו הר של מירון שרובץ עלינו מול הבתים כמו בומבה כך זה רובץ לו כאן על השטיח ועכוזו מופשל. באמת כמו אריה יהודה על פרוכת המשי ועל כל הרקמות הקדושות בבית הכנסת. "הכל כרצוי וכחפץ המראה והמתהדרת בשלה. “ומה חסר לשלך? כולם מותק. ומה שלומך וכבר לא ראיתי אותך מזה כמה ימים יוצאת מן הבית אפילו לא למכולת של מצ’ו?”

"אהה מרת מרחוס, מחליפה אסתר כ' בח'. “הייתי שוכבת שלושה ימים תמימים. ואמי ואחותי באות כל אחת יום אחד עם הילדים לסעוד אותי בחוליי ולהאכיל הילדים שלי והילדים שלהם”.

“למה לא אמרת לי כלום שאני שכנתך שלך הכי קרובה” מתרעמת העגלונית בלבה שזו מוציאה אותה מענינים שברוח, שברוחניות לפחות, לענינים שבגוף “ומה פתאום את אסתר מאַלאַד -חולה - ואת צעירה ומלאה תמיד ברוך השם. תענוג להביט עליך כמו האדמה המלאה עכשיו בסתיו בעמק למטה בדרך אל הנכד שלי?”

“מרת מרחוס אני לא כל-כך טוב לי. ואין לי סבלנות. שותתת כמו מעיין של צרה. אני לבית חולים של בדיקות הרבה מאד. ואני מה אעשה בילדים שלי? שיהיו נוברים פה בהריסות כמו החתולים ונתקלים חלילה בכלבים שוטים ומשלוחים לחפשי? לא, בחיי. אני לא. אני לא בונה לי ווילה. אבל אני גם לא הולכת לשום בית גדול של מטות. וגם אחותי מלכה יש לה שש ילדים. שלושה בנים ושלוש בנות. באה אצלי רק יום אחד. ואמא שלי מסכנה יש לה ילדים קטנים. רק יום אחד באה אצלי. ואני שלושה ימים. מה יֶס?” מחליפה אסתר ש' בס' ומניפה ידיה לפניה כאילו אומרת לקרוס ארצה בזה המקום. “אה, ברוך השם” מונעת בעדה העגלונית מרכוס “רק בטוב ובלי חלומות רעים”. “חלומות רעים כל-כך אין לי אבל חלומות השינים יש לי”. אומרת אסתר למראה עכירות רוחה של מרת מרכוס. “שנסדקות לי כל השינים ויוצאות ונופלות כולן. צריך ללכת לרופא שיניים במרפאה”.

“בחלום ללכת למרפאה או באמת ללכת” תוהה עליה בת-שיחה. שהרי שינים יפות יש לה לזו כמו במודעה. וסוברת אולי תלמד מאשה תמה זו מה מעשה יעשה בחלום מתעתע. “ברוך השם בבוקר הכל בסדר”.

יש לה נקיון-שינים כל ימות השנה, מהרהרת מרת מרכוס, אך עומדות לה לשמשה בהקיץ. רק בחלומה היא חוששת. ואילו אני, איזה בעותים!

“ירחם השם” ממלמלת אסתר ופורשת לדרכה כי הדביקה צעיר בניה נפתלי בבכיה גדולה של עינים זלגניות וידים הממעכות אותן באגרופים קמוצים ומעוגלים כאגוזי המלך החומים והן נפרכות פתאום לגלות זוהמת פנימן.

מרת באום הראשונה קטפה אותה שעה תאנים למעשה המרקחת. לפתע נתמלטה קריאת אימה מפיה של מרת מרכוס. כי אותו הרגע ממש נתבקעה כרסו הסמוקה-מצהיבה של רמון בשל מאד ועצו נטוי במלוא ענפיו הירוקים ופריו הארגמני על פתח החצר, ומעמיס היום על הפתח מיטב פריו הבשל. עסיסו האדמוני סגול-וורוד, סמיך כמסוכר זב על כתפה של מרת מרכוס ברבב גדול הממהר להשחים. “יין סוּוּוּוּוּכר” ספק נפתלי הקטן כפיו בשמחה.

“הוי הבוקר הזה” נתחלחלה מרת מרכוס. וצחקקה צחוק עצבני. “ידעתי שיִקרוּ לי היום כל מיני בּישים. כתם כבר לא ירד. זה ברזל פאֶרוּם כמו שאומרים. נשאר רבב לתמיד. תמיד אני מקדימה לקטוף הרמונים לפני שיתבקעו. אבל הבוקר הארוך הזה אפילו לא ראיתי הברס האדומה הזו העומדת להתבקע”.

“מה ביש לך כל-כך?” לא הבינה אסתר שלדעתה שכנתה זו חיה ברווחה יתרה. ומיד משיאה לה עצה “תקני רפואה בחנות ותכבסי” ונוטלת צעיר בניה בשתי ידיה המעובות ומושיבתו על זרועה ולמעלה על כרסה כעל גבי מדף. “מה ביש לך?”

“אל תשאלי! הכל! הכל!” מוציאה עליה העגלונית כל כהות רוחה הבוקר הזה. “מקודם אבי עליו השלום איננו מוצא לו מנוח באדמת הנכר ובא לי בחלום הלילה ורוצה למות פה. בהר זה. בבית הקברות הזה. העתיק. אצל הצדיקים. וגם אצלינו בבית יבדלו לחיים ארוכים וטובים מצטערים כל הימים הרבה מאד. הבן שלי קארול כבר מזמן בחור לחופה ויושב אצלי בבית כמו גאַרְסון קטן גאַמאַן ילד בן יומו. הוא כבר אפילו לא ז’יין-הוֹם כבר איש במיטב ימיו. כמו שאומרים. ואת יודעת מה הוא עושה במלחמות? אם לא היה הוא קונה אצל הגויים מה שנקרא רֶכֶש לא היה לנו אפילו תותח אחד לירות בו. עכשיו מה יש לו מכל זה? כלום. לא בית, לא אשה לא בנים. כלום כלום. אפילו לא שיכון. על ההר. לפני שלושה שנים הולך לנהריה ועושה ארוסין עם אחת בחורה. את ראית אותה אצלינו בביקור. רוזי. ממקומות שלנו באה, קטנה. מדברת צרפתית כמו בת-תרבות. כמעט כמוני. אבל לא נרגעת שעובדת ומרוויחה יפה רוצה טיול לחוץ לארץ. שָמה היא תלמד מחשבים. להמ שם, למה לא פה? אומר הבן שלי: למה לא מספיק פקיד אחד בבית למה צריך שני פקידים בבית? היא פקידת קבלה במלון”.

“ב אמת מספיק לה מה לה לעבוד? כבר אין כח לעבוד עם הילדים שלי” מחווה אסתר דעתה. יותר טוב היא בבית לא עובדת ועושה איפור הרבה בפּנים להיות יפה מאד".

“תשמעי מה שהיה. היום אחרי החלום הרע שלי אני מביאה קפה לקארול בבוקר והוא אומר לי פתאום: “מאיפה אני לוקח כסף בשביל נסיעה לחו”ל? אולי אני בכלל לא מתחתן? אולי היא רוצה רק לנוסע ולא חוזרת? אפשר גם בלי זה. כבר הייתי שם די”.

“אבל אולי היא לא היתה שם די” אני אומרת לו. “אבל רוזי…?” אז הוא אומר לי “אפשר גם בלי רוזי” והולך כועס מאד.

“איכפת לך בלי רוזי?” תוהה עליה אסתר “שתמצא לה בחור אחר”.

“את יודעת מה שעשה הבן שלי בשביל המלחמות?” מתנשאה מרת מרכוס כלביאה מגורה. אלא שענין זה הוא למעלה מהשגתה של אסתר והיא אמנם פורשת לדרכה. ואילו העגלונית נושאת כבר דלי מים טהורים להביאו אצל סוסה הלבן הנצב בככר –התאנים הקטנה להגמיעו מים, שכן הוא רתום היום לעגלה הכתומה המיגעת יותר. “לא איכפת לי בלי רוזי” צועקת אחריה מרת מרכוס “אבל את חושבת אחרת טובה ממנה?”

“שיתחתנו ויסעו קצת” זועקת אסתר ממרחקים.

“מאיפה יקחו את הכסף? מאיפה יקח הבן שלי את הכסף בשביל הבוּלבאַרִים והלוּבארים ובשביל השאנסאליזה של פריז?” וכעת נושאת עוד יותר קולה “הבת שלי רנה התחתנה בלי חו”ל ובלי פריז ובלי…"

יש זֵ’יין-פי אחת בעולם, מדברת העגלונית אל עצמה, בחורה אחת ויחידה מרומניה הדוברת צרפתית? יש כמו רוזי שאַרמאַנט ודוּס לא פחות ממנה. אבל הוא רועד עליה, זה הוא. ואני מספרת לו החלומות הרעים שלי ומשיאה לו עצות והוא מתרגז והולך בלי קפה על בטן ריקה.

ואסתר ממלמלת בינה לבינה: מה יֶס, גברת מרחוס, מה יס, יהיה טוב גם לבן שלך קרול ולכל המשפחה שלכם וגם לסוס הלבן שלכם.

ברכות אלה אינן מגיעות לאוזנה של מרת מרכוס אבל סחרחורת ראשה גורמת לה שכאילו הדסים ירוקים בלא פרח ופרי מרקדים לנגד עיניה ואקליפטוסים סמויים מטלטלים אבקניהם ומשירים קופסאות פרחיהם שנת-רוֹקנוּ מצוּפם ערמה אחת של כובעונים ארצה. מבקשת מרת מרכוס לתפוס בהם והנה לא כלום. אחיזת עינים. חזרה העגלה מאצל השיכון החדש שבמורד ההר הדרומי לעבר צפון הכנרת ובעליה הניחה והלך הצל חיים המלצר במסעדה למעלה לחטוף במעלה הכביש חומוס בטחינה שאין אשתו מורגלת בהכנת מאכל זה כהלכתו. עומדת העגלונית עם הדלי בידה ורואה ממול בדיוטה ב' הנשקפת לעבר ההר את המורים לנגינה הוא והיא מר ומרת באום הישנה, כלומר הראשונה, עוד בחייה של זו. יושבים מסובים על מרפסת ביתם היא כלבה הזהוב לרגליה. למעשה היא מסובה ואילו הוא נצב על סולם וצובע שפות האבנים המסותתות המגיעות זו בזו. שהן מדובקות וסוגרות סביב על היציע שהפך למרפסת. הכלב הגדול והצהוב כבן עשר, טולי כלב סיני זּהוב שׂער חלק וסמיך קם לפתע על רגליו ומושיב עצמו על כסא לעצמו מחשש אדונו ישוב וישב עליו. הכלב המתון בהליכותיו ושׂבע-הימים הוא שמספרת בו תדיר מרת באום: אלף לירות רצו לתת לי בשביל אבא שלו. ואנחנו היינו אז עולים חדשים בלי פרוטה בכיס. גם בשבילו אלף וגם בשביל אבא שלו. אבל אנחנו לא מכרנו. מי מוכר כלב אהוב בעד כסף? "מרת מרכוס מבינה לרֵעּה. אולם אסתר משולם אינה מבינה. “כשאין אוכל בבית בשביל הילדים…” ומרת מרכוס אומרת למורה: “הרי זה אַנימאַל, ברור, אבל בלי ספק יצור בעל נשמה, אִין אַם, נאֶס פַּה?” וכשזו מבינה ללבה אומרת המורה מן הכמוס עמה בנפשה: “אם אני אצא פעם מן ההרים הגלילים היפים האלה ואלך לשבת בהרים אחרים כמו שבעלי רוצה ואני לא רוצה, הרים בירושלים, נלך מפה לא בגלל היופי שאיננו פה. שפה היופי גדול מאד. אני אלך מפה בגלל הנערים שבסמטא המענים כל מיני בעלי חיים לנגד עיני ואינני יכולה לשאת את המראה!”

“אהה, כמו את עץ התאנה שלי” טוענת העגלונית “מולקים ושוברים ומהרסים בלי רחמים עד שמורטים וקוטפים ממנו כל פריו”. ומיד מתעשתת ופוסקת: “וואַנדַלִיזִם!”

“אבל, בעלי-החיים, מרת מרכוס, בעלי-החיים. הלא זה נורא ואיום. מקודם מגדלים אותם, אחר כך נמאס להם ומענים וממיתים כאן על גלי ההריסות ומטילים על עיי החורבות בלי קבורה”.

“לא רק בעלי חיים דֶזֶאַנִימוֹ, אין להם מנוח” אומרת מרת מרכוס “גם נשמות של בני-אדם בימינו אנו. ואבי מורי עליו השלום, גם הוא אינו מוצא לו מנוח לנשמתו” מדברת העגלונית מהרהורי חלום הלילה “וגם רוזי תבדל לחיים ארוכים לא מוצאת לה מנוחה…”

“זה הוא מה שאני אומרת תמיד. אין רחמים בלב” אין המורה מטה אוזן לדבריה וסחה בשלה. “הייתי צריכה למכור את הגורים, אחים של טולי שלי בכסף מלא ואז היו מטפלים בהם כהלכה ושומרים עליהם. כי בני אדם שומרים על מקנת-כספם בלבד. אבל אם מקבלים משהו בחנם מפקירים ומשליכים החוצה. הנה מה שקרה באחיו של הכלב שלנו, בקיקי. בתחילה עברו בעליו מדירה ישנה מרוּוחה בבית נטוש לדירה מודרנית צרה ואין כבר מקום בשביל בעל חיים גדול וכל צרכיו. ואז החלו להזניחו עד שהטילוהו החוצה, הפקר. כמו כל האנשים בסמטא הזאת שלא איכפת להם בעל-חיים ולא איכפת להם נשמת החי”.

חזרה העגלונית לביתה כי כבר ידעה כל אותו סיפור על הזוג באום עם חמשת פסנתריהם וארבעת כלביהם הסיניים הגדולים, אֵם ואָב ושני גורים שהיו מספרים לשכניהם שבזכות כלביהם זכו וקיבלו מן הסוכנות בעיר הזאת ומיד עם עלותם ארצה חדר לחוד הנשקף לעבר ההר לצד מערב. משם עברו לבית נטוש גדול, חמישה חדרים שתי דיוטות, חצר מרוּוחה ואכסדרה גדולה. חדר לכל פסנתר. ופתחו בית ספר לנגינה בכלים מכלים שונים.

באותו היום בשעה מאוחרת של צהרים לאחר שזוג המורים חזרו מטיולם בדרך הזיתים עם כלבם וכבר רווּ ממראה הימה הרחוקה הלפותה כאבן ישפה בתוך שפות מתכת מבהיקה והיו מתכוננים לקפה של מנחה עלתה העגלונית על גג ביתה וראתה את בנה קרול שאינו ממשיך כלל בדרכו לביתו אלא משתהה פתאום ונכנס לביתם של המורים. שמא רוצה להמשיך בנגינה? והוא כבר בחור מגודל ואיחר שעתו? מה פתאום הוא סר אליהם לפני שחוזר לביתו לרחוץ בשרו ולסעוד את לבו?

דופק קרול במטיל הברזל שעל דלת הבית הישן ומעלה חמת נביחותיו כל הכבל זהוב השׂער שכווצותיו בקצותיהן אפורות. מיד חש בעל הבית כסוף השׂער אל הדלת דוחה כלבו מן הפתח בחיבה יתרה אך בחומרה אבאית ומעתיר עליו שלל מלים בלשון זרה כשהוא ממלמל לבסוף בעברית. “משעמם לו להיות לבד אצלינו. בתחילה היה אצלינו עם אביו, אמו ואחיו. שניים מטיילים עמי ושניים נשארים עם אשתי בבית. או להיפך: שניים מטיילים עמה ושניים נשארים עמדי. כלבי-סין צהובים הם זה לזה. כולם ביחד היו רבים ביניהם. אף פעם לא יכולנו אשתי ואני לצאת ביחד לטייל כמו היום שנשאר לנו הכלב היחיד הזה”. כך היה מגלגל שיחה ותמה על קרול בן-שכניו שסר אליו עוד בטרם חזר לביתו לאחר תום עבודתו וסעד את לבו. שמא גם הוא חשקה נפשו לנגן באקורדיון. מכת המדינה מפוחית-היד. ואין איש עוד מלמד עצמו או את ילדו כל כלי-נגינה אחר, כנור פסנתר או צ’לו. זאת כל המוסיקה היום. אין להם, למוכשרים שבהם. אבל אקורדיאון מגיע אליהם מקרוביהם מעבר לים. מה מבקש זה, בחור מגודל שכמותו שטרם עשה לביתו?

נכנס קרול לאכסדרה ונפעם כרגיל למראה החלונות המוגבהים מאד מבפנים. שמבחוץ הם נראים כחלונות דיוטה ב' רגילים. ואילו מבפנים הם נראים כאשנבי ענק בבית-כלא. מכל פתח נשקפים צעצועי חרסינה מראות מוזהבות. פסלים וציורים בשמן והכל מוכפל ומשולש כאילו נצבו מראות בפתחים והכפילו המראה בדיוק. “זה בדיוק יפה שבאת” אמרה המורה “שאנחנו שותים קפה עם עוגת-תפוחים ותשתה גם אתה עמנו”. ומוסיפה “עד גיל ארבעים לא ידעתי לאפות ולבשל. עכשיו אני כבר יודעת יפה מאד”.

התנצל קרול שלא נתכווין כלל למשתה הקפה ולא להטריח על בעלי-הבית ומגמגם ואינו פותח במטרת בואו. והם פותחים לו בשיחה כדי להקל עליו וקובלים כדרכם: "אהבת נגינה לשמה אין היום. כנור, פסנתר כמעט שאנו עצמנו שכחנו נגינה בכלים כבודים אלה וכמעט שאיננו מתאמנים. בתחילה היו התלמידים מנגנים כאן בחמשת הפסנתרים למעלה ובאולם למטה ובשני הכנורות. ואילו היום רק אקורדיאון. כאילו היה אף הוא כלי-נגינה של ממש. אין היום מוסיקה, יש היום “הוֹפקּה! זה הוא. הוֹפ, הוֹפ, הוֹפ. אולי קצת גיטרה. אבל התלמידים הקטנים רק הופ-הופ-הופ…” עוד הם מדברים ורואים שלא פתחו לו הפתיחה הנכונה ואין לבו של הבחור אל הנושא. ומשנים טעמם ואומרים: “רק ילד אחד משפולי ההר, מכפר אליאל מבקש בכל מאודו לנגן בכנור. ועלה המסכן בלי כנור שלא הניחו לו להוציאו מארץ-המוצא ומנגן כאן אצלנו בכלי שאול ואין לו כלי-נגינה בביתו. כשרון יש לו למכביר אבל כסף לקנות הכלי אין לו”.

“בעלי” אומרת המורה “מוכן ללמדו חנם אין כסף. אבל אין לו כלי. ובעלי רוצה ללכת לעיריה, לראש-העיר, למועצת הפועלים, לכל המוסדות בירושלים, לקרנות, אפילו לנשיא כדי שישיגו כולם כלי לילד. על מה ינגן עם כל הכשרון הטוב שלו, על הכנרת?”

“אני אלך” אומר המורה “לבקש כלים בשביל מוכשרים, אחרת תצא כל רוח הקודש מכלי הנגינה היהודים ולא יהיו לנו כנרים ופסנתרנים חלילה בארץ הזאת והכל יהיו פורטים על מפוחיות בלבד”.

“מירסקי, אומר שמוכן לנדב למישהו כנור מחסכונותיו, ערירי שכמותו” סוף סוף אומר משהו בענין גם קרול.

“אבל אני לא נותן לו להשאיר עצמו בלי פרוטה” קורא המורֶה “מה הוא הסתדרות, וויצ”ו או עיריה?"

“לא תתן לו לנדב כנור לילד מסכן ומוכשר, יקנה עוד ארון ריק הביתה” מתרה בו אשתו.

לבסוף סיימו לתנות צרותיהם ופנו לקרול במאור-פנים: “ואתה, מה, מה שלומך? שתה, שתה. טעם מן העוגה!”

“אני. בעצם. לא ידעתי אל מי לפנות. נכנסתי בענין שלי. ענין של מצפוּן. חשבתי. אולי אתם. אתם שבאים משם. הייתם שם בשנות המלחמה. נצלתם. כלומר, למזלכם לא התנסיתם ברע. אבל אולי יש לכם השקפת העולם הנכונה בענין זה יותר ממני. ענין מוסרי טהור. הסתדרו אצלי כך הענינים שאינני אוביקטיבי. וקשה לי להחליט על דעת עצמי. וחושש אני שבית לא יבינו. ההורים ינקטו עמדה, משלהם. אבל לא עמדה מוסרית טהורה. כלומר איני מטיל ספק בישרם. אבל אני בעצמי מעורב בדבר ויש לי בכך אינטרס אישי”.

לא הבינו השומעים דבר וציפו שיצא מכלל הכללה ויבוא לעצם הענין כשם שהם הסיחו לפניו מרי-שיחם על צרת הכלים הדמומים והמפוחיות החוגגות.

לבסוף ראה הבחור הכרח לעצמו לפתוח בענין כפשוטו: “ענינים מלפני שנים. שעוד הייתי מחוץ לבית. בימי המלחמה והרכש בחו”ל. כלומר נשלחתי ורכשתי מה שרכשתי. והיה המסייע בדבר ומרוויח נכרי אחד. נכרי דווקא. עשיר גדול היום. אנו נשכרנו שהשגנו מה שהשגנו שהיה נחוץ ללוחמים והוא עשה ממון רב. והיום. כלומר, פתאום נקלע ארצה. והוא מחפש אחרי. ואני מקבל ממנו מכתב. חפץ לגמול לי. כלומר איננו יודע איך אבל מציע אולי נאמר איזו נסיעונת לחו“ל. למשל לאירופה כולה. על חשבונו. אני ואשתי. כלומר, חושב שנשאתי בינתים אשה. ואני עם רוזי בכלל עוד לא נישאנו. והיא דווקא משתוקקת מאד למסע מעין זה. אז אינני יודע מבחינה מצפונית. אילו עמדת אתה בפני בעיה כגון זו שאתה נהנה ואיש איננו מפסיד. ובחורתך שתנשא לך בקרוב נהנית כפל כפלים. ועומדת דווקא בכל תוקף על נצול הזדמנות כגון זו. כי אתה עצמך אין לך אף פרוטה. אז האם הייתם רואים טעם לפגם בקבלת הנאה כגון זו מידי כזה, כלומר לא סתם נכרי אלא בן אותו העם דווקא, שעשה רווחים מהון לאומי שלנו. אף שעשה טובה שקבלנו הדרוש, המיושן לפעמים אבל ההכרחי שהבחורים צפו לו בקוצר-רוח. ואני נתקלתי בו באירופה באקראי. ואולי לא באקראי בדיוק. שהפגישו אותנו גורמים שונים. לא חשוב. כעת חשובה השאלה המצפונית בלבד. אם רשאי אני להנות כלומר להפיק טובת הנאה מגמול כגון זה. אני שפעלתי בשליחות צבורית. והיום בא לי דווקא בשעה שרוזי מענה אותי: רוצה לחו”ל! צעירה ואולי צריכה פעם לנסוע ולראות. אז באמת אינני יודע. מצד אחד כמו עוגן הצלה אף שאני פעלתי בשם הכלל ולא בשם עצמי. אבל מצד שני לא נוח. כמו מעיק על המצפון. מה פתאום אני הולך לקבל טובת-הנאה מאיזה טיפוס גרמני מהעולם התחתון, ומי יודע בכלל: מי בדק מעשיו אז? איננו חייב גמול דווקא לי. אז אתם מבחינה אוביקטיבית, כאנשים שהיו באירופה באותם הימים, אז מה אתם חושבים…!"

ישבו המורֶה והמורָה מאוטמים כמו פסנתריהם הסגורים. אפילו מספלי הקפה שלהם לא לגמוּ. עוגת התפוחים על הצלחות המצומגות נתפוררה כמו הריסות המורד. וקרול בלע בלעו בבת אחת עד כי כמעט שנשתנק. השניים שתקו. לקרול היה נדמה שבאחת מתיבות הכנור פקע מיתר סול עבה שמנגנים בו אַרְיה לבַּך, מחשבתית כבדה בלומה יראת כבוד וקודש בפני החיים. לא חשוב, הרהר. שבין כך אין מנגנים כבר בכלי הזה.

הבין קרול משתיקת השניים שאפילו השאלה שהעלה בפניהם היא למורת רוחם. אותה שעה נתנבח הכלב ביבבה גדולה. והיתה טפיפת רגלים קלות ויד קלה נוקשת במטיל הברזל וכבר רוזי בפנים: “אַת?” נפתע קרול.

“שמעתי. מגרשון. כמה נפלא. מיד באתי. נוסעים! ידעתי שיקרה משהו. נס. אבל לא תארתי לי. הייתי כל-כך נרגשת שזרקתי את הכל…”

“גרשון אמר לך” נפתע קרול “סיפרתי רק לגיסי - -”

“גרשון אמר לי דרך צלחה”.

“אין כל דרך ולא צלחה ובכלל…”

“אתה רוצה לומר שלא תקבל את הגמול?”

“חושב שלא. הנה גם הם חושבים. שותקים. וזה לא סתם נסיעה על חשבון עצמך…”

“איכפת לי על חשבון מי. העיקר…”

“די. לא חושב שאני מסוגל. על חשבון איש כזה”.

זוג המורים נענע בראשו בחיוב בקצב אחד בהכרת חשיבות ההחלטה וישרה. בקצב משותף לשניהם הידוע רק להם משנות חייהם הרבות יחד. “אתה לא תסע! משוגע, בחיי, לא נורמלי. פסיכי. לזרוק דבר כזה. תראו את הפרובלימה שמצא לו. כל כובד הראש הזה של מצפוּן ומוסר והם ואנחנו. נמאסת!”

לאחר שטרקה הדלת ונעלמה אמרה המורה: “אולי נשתה כולנו עוד ספל קפה חדש וטרי?” ודברה בהרגשת רווחה. כי סלי הקפה יבשו, האפירו כאבק הרים סמיך.

כשיצא קרול מביתם היה מהרהר במשהו כאוב כצער הנגינות שדללו. רוזי הזכירה לו את נערי העיר העתיקה המגדלים בעלי חיים לענותם. כמו היתה רוזי אחד מהם, אטומת-לב וכבוית-עין. “ילדיה של רוזי ינגנו פעם במפוחיות-יד מגושמות”. מפני שהכל היינו-הך, בעלי חיים מסכנים וכלי-נגינה עדינים ודמומים וגמול-נסיעה -אולי סבי איננו מוצא לו מנוח בקברו אולי בעטיי שאני מבקש למצוא לי טובת-הנאה מטמא-נפש?

אותה שעה פתחה המורה לנגינה בקול הפסנתר וכמו נגנה לאות מחאה בכל פסנתריה כולם.

                                                                                        ***

המורה לפסנתר הלכה לעולמה. ואילו מרת באום החדשה היתה קוטפת אף היא תאנים לעשיית המרקחת. בלילה הטריד מנוחתה שעונו של דבורקין, הוא לויץ. השעון המפגר הזה! סנטה בו מרחוק. אישה מר באום נסע לעין-גב לקונצרט. בוודאי יאחר שוב. וודאי שעה אחר חצות אם לא מאוחר מזה. מה עושים בלילה כזה כשאת מוקפת כלי-נגינה של האחרת שאין לָך חלק בהם? ואישךָ כשדובר, סח תמיד באשתו הראשונה ואומר אשתי כאילו אין כבר אחרת על פניה? שבילדותה פרטה עלי פסנתר. ועתה ידיה רועדות.

ואז קרה אותו מאורע מופלא שהיה מר באום קרב שעה לאחר חצות לעבר ביתו ופתאום עולה משם נגינת שופן בפסנתר והיה שואל עצמו מי מנגן בביתו מאז הלכה הראשונה לעולמה? והיה מתירא להכנס. לביתו. כאילו היו הפסנתרים פורטים מעצמם. או רוחות שירדו לעורר הכלים מעלבונם?

החליט לפתוח דלת ביתו בבת אחת כפותח קופסת פנדורה.

פניה הדקות, החולניות והיפות של מרת באום החדשה גחנו על הפסנתר ועל ידיה הרועדות והפורטות כיראות מאיזו מכה שתנחת עליהן. כאילו אסור להזכר בנגינת ילדות מלפני, לפני השָם, והאימה וכל מה שהיה. אף שלרגע היה נדמה שנתאחתה ילדות עם עכשיו ובאמצע לא היה שום דבר. שום חזיון-אימים. שום דבר שבאמצע. רק ילדות וקשישות וצלילים מאחים, מצודדים נגררים לעברו באיזו בקשת מחילה ממנו על האשליה שעוררו בו.

אני אינני מאמין בתחית המתים, אמר לאחר מכן בלחישה מר באום. אבל לרגע היה נדמה לי - -

דבורקין לא האמין בסיפורי בדים ובנפטרים פורטים על פסנתר. הוא ידע שהדמות “הפַרְסָה” החדשה שמוטה באישון לילה על אחד הפסנתרים ומבקיעה את שעתו בנגינה של חולין. הוא בעט בארגז שלפניו ואמר כמעט בקול רם: "בני אדם ללא כל רגש רליגיוזי! חולין, חולין, חולין, וזה הוא. אין מנוס ואין מסתור. עגבים. בסך הכל עוגבת עליו. המסכנה! ודרך מי? דרך ההיא, הראשונה! בפסנתר שלה עצמו, כמו בשמלתה. כמו בכותנתה. העגבנית!