רקע
בנציון בן ירמיהו עקיבא אלפס
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דפוס מוזס; 1940

מעשה אלפס

ספור רומנתי מחיי ההוֹוה בארץ ומאמר וויכוחי מחיי המהפכה ברוסיה


"הלל אומר הוה מתלמידיו של אהרן

אוהב שלום ורודף שלום אוהב את

הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א)


מאתי בנציון בהרב הגדול ר' ירמיה עקיבא זצ"ל אלפס

ונלוה אליו הערות טובות ומועילות, ומאמרים נלבבים בעניני תקופת חיינו, מחתני הרב

ניסן רבין מווילנא


מדת הכרת הטובה היא אחת מיסודי התורה והאנושיות, ובכדי שאהי' נאה דורש ונאה מקיים, הני בזה מכיר טובה להגברת נדיבת הלב מרת גיטל תחי' בת ר' שמעון ב“ר נחום גרדון ז”ל (נפטר ז' תשרי) ואמה מלכה בת הרב עזריאל יהודא ז"ל (נפטרה י"ג אדר א') שתמכה בידי באיזה סך להדפסת ספרי זה לזכות הרבים והזכות הזה יעמוד לה להאריך ימיה ולזכותה לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו.

כעתירת המחבר

לזכר עולם יהי' צדיק הלא ניהו מר אבי הרב הגדול והשקדן הנפלא ירמיהו עקיבא זצ“ל אשר גדלני על דרכי התורה ולימד אותי גפ”ת אלפס ורא"ש עד שנפטר לבית עולמו (י' מרחשון תרכ"ו) בירושלים דליטא.


 

ארץ חמדה (ספור הסטורי מזמן החדש)

א.

שני בחורים התאהבו בעלמה אחת, טובת שכל ויעלת חן, “חמדה” שמה, שם האחד נביות ושם השני יהודה, נביות התפאר בפני חבריו: לי תהי' חמדה היפה, יען שמעוני קרוב למעונה כמה שנים, ומעון יהודא הי' כמה שנים רחוק הרבה ממעונה, ויהודא אמר: חמדה היא בת מזלי בהחלט, כי אני הייתי שכן לה כמה שנים, טרם שהכיר אותה נביות, ורכשתי לי את לבה, ואם יתן נביות את כל הון ביתו בוז תבוז לו, ויציק נביות ליהודא בכל מיני נגישות, בגוף וברכוש, ויהודא אף שהי' לאל ידו להשיב לנביות כמפעלו, לקיים עם עקש תתפל, אבל יען שהוא ממשפחת אצילים אשר לבם ברשותם, לא כהרשעים שהם ברשות לבם, הבליג על צערו וסבל הכל בדומי', ויגיע הדבר לשר העיר, ויתאמץ לתווך השלום ביניהם ולא עלתה בידו כמאמר החכם מכ"א (משלי כ"ט) “איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת” ויסכימו שר העיר ויועציו לעצת לבן הארמי לאמור: נקרא לנערה ונשאלה את פיה.

ותאמר חמדה, אדוני השר, אף שכל הנברא בצלם אלקים יקר בעיני, מאיזה עם שיהי', אבל לנסוע עם נביות ברכבת חיי אי אפשר בשום אופן, יען שלא למד תרבות וצדק, כרוב בני משפחתו שלפני זעמם מי יעמוד, לא פעם ושתים קרה במשפחתו שבעל דקר את אשת נעוריו, ובן דקר את הוריו ואח את אחיו ואב את בניו, בעת שארס הכעס תוקפתם אומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. ואף משפט הבנות לא ידעו, האיש רוכב על החמור ואשתו הולכת ברגל יחפה ומשא על ראשה, ולפעמים גם בנה מורכב על כתפה, וסבת הדבר היא שאינם יודעים את המשנה “איזהו מכובד המכבד את הבריות” ולא את המקרא, “והדרת פני זקן”,1 בעיני ראיתי שפרחח אחד מרט לזקן בן תשעים שנה בזקנו וברח בשחוק על שפתיו.

וחוץ מזה, הלא עם יהודא כרתי ברית אהבה, טרם שהכרתי את נביות, ובכל משך הזמן שלדאבוני נפרד ונתרחק ממני לסבת היד האכזריה של מרגיזי ממלכות, הפרידה היתה רק למראית העין, אבל לבבנו היו קשורים זה לזה, פעמים בכל יום הי' זוכר אותי בלב חם ובדמעות עיניו ולבבנו היו צמודים, ותמיד דברנו יחד על ידי התיליפון, ומה יתרון לי שנביות הי' קרוב למעוני, אם לבבנו היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

ובר מן דין, ראו נא ההפרש בין יהודה לנביות, נביות הוא עצל כרוב בני משפחתו ועצלה מביאה לידי אי־נקיות, שמיום שנתרחק יהודא ממני ירש נביות מקומו נעשה חצרי וכל הסביבה שמם ואי־נקי והרחובות מזוהמות,2 ומקום טיול לכלבים וחתולים, ועסק רוב אצילי נביות הי' לפשט עור העניים מבני עמם בנשך ובמרבית, וביתר זמנם הי' משחקים בקלפים ובעישון הנרגילה בבתי הקפה, ולא דאגו להקים בתי ספר ובתי מרפא לענייהם, ולייבש הביצות המחוללות מחלות המלרי', ותהלה לאל מיום שזכיתי לראות את יהודה חביבי דורך על סף אדמתי אורו עיני, כי נהפך חלק חשוב ממעוני לגן עדן, ונתייסדו בתי חסד הרבה ובנקים המלוים ברבית פעוטה, אשר גם משפחת נביות נהנים מזה, ונכבשו כבישים ונתייסדו בתי חרושת, ועל אדמת חול נבנו ערים לתפארת והבצות נתייבשו בעמל ובזעת אף של יהודא ונבנו עליהם מושבות יפות.

ומזה גופא שהארץ היתה שוממה ומזוהמת עד שבא יהודא חביבי, נראה בעליל שיהודא הוא זיווגי האמתי, כמו שכתב חכם גדול ואיש האלקים ממשפחת יהודא שנסע לבקרני (בשנת ה' אלפים כ“ז לב”ע) מעיר קטלוניא (בספרד) ואחרי סכנות רבות שעברו עליו באנית תורן, הגיע לעיר עכו ומשם רכב על חמור לירושלים, ובהשתטחו לפני כותל המערבי שריד בית מקדשנו בכה בכי רב עד שהרטיב הכותל בדמעותיו החמים, ובתוך צערו ויגונו הרב, זרח במוחו רעיון של נחמה, וזהו:

עשיר מצויין לקח חתן לבתו השולמית עלם מצויין, הוא מסר להזוג דירה יפה ומרווחת בתוך חצירו, לשנה ילדה בתו בן נחמד והיא עצמה הניקה אותו והשגיחה על נקיונו, לאחר זמן בא השושבין לבקר את הזוג, והוא מוצא את הילד שוכב במטבח ומלוכלך מאוד, הוא נבהל ושאל לסבת הדבר, וענו לו כי הילד האמתי שוכב בבית החולים תחת נתוח קשה, אך הפרופיסור משתעשע בתקוה, כי עוד ישוב הילד לבריאותו, והאם תוכל להמשיך בהנקתו, ולמען לא יופסד החלב בינתים היא מיניקה לעת עתה ילד נכרי, הוא הילד אשר שוכב מלוכלך במטבח, יען שגם אמו האמתית אינה מקפדת על נקיון.

הנמשל, כשראה האיש אלקים רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה, את הארץ חרבה ושוממה, אך ערים אחדות בזעיר אנפין נשארו והם יפו וירושלים, חברון וצפת וטברי' חיפה ועכו, וגם אלו מלוכלכות מאד והשאר מדבר שממה ואף עפ"י כן, עדיין היא ארץ זבת חלב ודבש, ובין סלעי ההרים גדלים עצי זיתים ושאר מיני פירות, דבר זה מראה כי מצפה עוד הארץ לבניה החביבים, אשר ישובו אלי' מבית החולים הגלותי, ולזאת איננה חפצה להפסיד את השפעתה והיא מיניקה בינתיים לילד פרא, אשר הוא מושכב מלוכלך, אבל בשוב אליה בנה האמיתי, תפרח ותשגשג כימי קדם אשר היתה יפה נוף משוש כל הארץ. וכמו שאנו רואים עתה אתחלתא דגאולה, שמיום שהחלה משפחת יהודא לשוב לארץ בהמוניו נהפך אחוז גדול מהארץ לגן עדן המשמח אלקים ואנשים.

חמדה ממשיכה ואומרת: כי כאשר הכרתי את נביות זה איזה זמן, ראיתי שבמשפחת נביות ישנם הרבה האוהבים לסכסך את ההמונים ומרוב קנאה לפעולות יהודה המביאים חיים לעולם, מפתים ראשי עדת נביות את העם הפשוט להמיט שואה על יהודא, וגם לדבר גבוהות נגד השר, וילחשו באזני ההמון המאמין לכל דברי פתיות, כי מי שממית אחד ממשפחת יהודא ישיג תואר כבוד “גבור” ואם יתפסוהו ויתלוהו יקנה עולמו בשעה אחת ויכנס מיד לגן עדן המפואר: “נשים יפות ורצון אללה”. וגם בהאי עלמא מקבל בקשיש הגון, ומה יעשה הפתי וקטן המוח שלא ירצח וישדוד.

ולזה יש עצה טובה שיעץ ניקולאי הראשון קיסר רוסי'. בעיר וילנא יש סמטא שדרים שם רק יהודים, ושם יש בית תפלה להנוצרים בשם “מסגד ניקולאי” ועמד כומר אנטל מ. ושלח בקשה להקיסר לטהר את הסמטא מהיהודים, וענה לו ניקולאי, אם אינך יכול לדור בשכונת יהודים, אשלח אותך לסיביר הרחוק, מקום שאין רגל יהודי דורכת, וזהו עצה טובה לשלוח את המסיתים למדבר שמם מקום שאין רגל יהודי דורכת.

ואף שגם אדוני השר עשה כן לכמה מסיתים ששלחם מן הארץ, הי' רק הצלה פורתא, כי המסית הראשי, שולח מכתבי הסתה לסייעתו שנשארו בארץ, ומאסף הון רב ושולח להם, ועי"ז נתרבה ונתגדל הטירור.

ואף שכבודך אדוני השר, יקר בעיני, אמנם האמת יקר מכל, ובלא נשיאת פנים אומר לך, כי שגגה יצאה מלפניך השליט, שלא צויתה3 במפגיע שיתפסו את המסית הראשי ולסגרו בכלא תחת שמירה מעולה, ואז היתה נחה הארץ באין שטן ופגע רע.

ומה שאיזה מיועצי השר יעצו לחלק אותי בין נביות ויהודא, צחוק עשו לי בזה, אשר כל השומע יצחק. הלא ידוע כי אין גברת אחת יכולה להיות לשני אנשים, ורק בסדום הי' נוהג דבר זה, וידוע מה הי' סופם. כל רצוני וחפצי להנשא לאיש המעלה יהודא, ונביות יוכל לדור בשכונתי, וילמוד מיהודא נמוס ותרבות.

ב.

למחרת נתאספו עוד הפעם השר ויועציו אצל חמדה.

ראש יועצי השר התחיל בשיחה ואמר:

דבריך חמדה, ששמענו אתמול, טובים ונכוחים, אולם הפתגם אומר, “אם אחד צועק וגונח מרה, בטח כואב לו”, אם נביות ומשפחתו צועקים מרה שסובלים מאוד מאוד מיהודא ועשו שביתה ששה חדשים, בטח יש בטענתם קורטוב של אמת, וע"ז יהי בטובך להשיבנו תשובה ברורה ומקובלת.

אם תרצו אדוני לידע הסבה האמתית להשביתה והמהומות, השיבה חמדה, נא להטות אזן קשבת לדברי חן מרב אחד ממשפחת יהודא שהתוכח עם המסית הראשי, ואלו דבריו: החכם מכ"א, אמר טובה תוכחת מגולה (כשהיא באה) מאהבה מסותרת – אנחנו שנינו מראשי הדת נוכחה יחד לבא אל האמת לידע סבת המהומות אשר זעזעו את רוב העולם, שמע נא אחי:

לבי ולבך יודעים, שכל העלילות על היהודים אין להם יסוד (כמו עלילת הדם שסבלנו הרבה מהנוצרים שכל העולם התרבותי יודע שבשקר יסודה). העלילה הראשית שהרעישה את כל העולם המוסלמי בה, שהיהודים רוצים לסתור את מסגד עומר ולבנות על מקומו בית מקדשם השלישי, הלא כל יודע ספר ובקי בתורת היהודים יודע, שאסור ליהודים אפילו לדרוך על הר הבית, וקודם כל רגל משלשה רגלים, היהודים מדביקים מודעות להזהיר לתיירים שבל יזידו לעלות להר הבית, אנחנו מאמינים שבית המקדש השלישי יבנה אותו השי“ת בעצמו, ויהיה בית תפלה לכל העמים, כמ”ש (ישעי' נו) “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”, כמו כן העלילה שמנשלים אתכם מעל אדמתכם, נתברר כמה פעמים ע"י ועדות ממשלתיות שונות כי בשקר יסודה.

אלא מאי שאתה דואג דאגת פרעה “פן ירבה” הכי אינך יודע תשובת אללה לפרעה: “אתה אומר ‘פן ירבה’ ואני אומר ‘כן ירבה וכן יפרוץ’”, ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה‘, פרעה התחכם לבטל עצת ה’ בעת שאצטגניניו אמרו לו שעתיד בימים אלו להולד מושיען של ישראל, וגזר גזירה אכזריה, שכל הבן הילוד ליהודים היאורה תשליכוהו, להתנינים שבנילוס, ויוכבד אמו הוכרחה להניח אותו בתבה ולשומו על שפת הנילוס, ובטח סבבוהו התנינים לבלעו, ומה אמר הבורא ית"ש. לא זו שלא תוכל לאבדו, אלא שגם שכר מינקת תקבל אמו, מה גדלו נפלאותיך ה'!?

ואנחנו מאמינים כשם שבאותו יום הי' רבן של ישראל נתון בנילוס ותנינים מסוכנים הקיפו את תבתו לבלעה, והתורה שהי' עתיד לקבלה אחר שמונים שנה ביום זה הגינה עליו, וכן עכשיו כשתלמידי משה רבנו טובעים בים ותנינים מסוכנים נאצים וכנופיות ליסטים סובבים אותנו לבלענו, אחותנו זו התורה שקבלנו על הר סיני תגן עלינו.

הרב היהודי המשיך את דבריו עם המסית הראשי ואמר, לא די שאינכם מכירים טובה ליהודים ולתת הודאה ושבח להשי“ת שזכה ליותר ממליון מוסלמים לישב בארץ חמדה בשכונת יהודא, התאוית עוד תאוה לרשת הארץ כולה, נגד רצון אללה, והסתה4 את העם הפרוע להתנפל באכזריות נוראה על היהודים בכל הארץ ביום אחד, וביחוד בעיר האבות (חברון) ע”י פרחחים שהעלילו שהיהודים זרקו פצצה על מסגד עמר, והתנפלתם כדוב שכול על הצעירים היקרים והקדושים בהישיבה הקדושה בעת למודם, ורצצתם את מוחם בקרדומות ובגרזנים, ורצחתם עשרים וארבע צדיקי עולם, נפשות טהורות ותמימות, הלא דינים הם משבע מצוות בני נח שכל האומות מצווים עליהם, והדין הפשוט והברור אומר “ודרשת וחקרת היטב, והנה אמת נכון הדבר” ואתם לא חכיתם אף רבע שעה לשלוח אנשים לירושלים להודע אם אמת היא עלילת הפרחחים, וכהניכם ממסגד מערת המכפלה, לא גערו בכם, ועוד עזרו לרצוח גם הרבה נפשות תמימות אשר בעיר5 חוץ מהישיבה הקדושה, תמהני איך לא תפקע לבכם ממוסר כליות בעברכם על קברי הקדושים והתמימים האלו, הקברות האלו הם לכם מזכיר עון לעולם.

בואו ירושלים וראו נא חסדי ה', איך נתרחבה ונתגדלה הישיבה הקדושה הזאת אשר חשבתם לכלותה ולאבד זכרה, נתגדלה עתה כפלי כפלים באברכים יקרים ובבנין הישיבה המפוארה ללמוד שם וגם בנין מיוחד ללינת האברכים על אפכם ועל חמתכם, אתם אומרים פן ירבה והשי"ת אומר כן ירבה.

ואגלה לך סוד, כי דאגתך על להבא מסכנת את קיומך אף בהווה, אלמד אתך פסוק מתורת ה' מההסתורי' של אביכם ישמעאל (בראשית כא) בעת שכלו להגר המים מן החמת ותשלך את אביכם תחת אחד השיחים, כתיב “וישמע ה' את קול הנער ויקרא מלאך ה' אל הגר מן השמים כו' אל תיראי כי שמע ה' את קול הנער” “באשר הוא שם” מלות אלו לכאורה הם מיותרים, וקבלו חז“ל פירושן יען שמלאכי השרת קטרגו ואמרו למי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה באר?6 והשיב להם השי”ת עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו שעושה עכשיו אני דנו, נמצא שדאגתכם על להבא מביא עליכם קטרוג גדול, שלא לתת לכם זכות קיום בעולם, וכל הזכות שלכם הוא רק באשר הוא שם, (באור המלה “שם” הוא בהווה), ובהווה אין לכם שום תלונה על היהודים ואדרבה צריכים אתם להיות מכירי טובה, כאשר ביאר זאת הד"ר ווייצמן לפני הועדאָה, ולא היה לכם להשיב על דבריו.

ג.

אמנם אם תרצה באמת להתחקות על השורש פורה ראש ולענה שממנו צץ זדון המהומות, הסכת ושמע נא דברי הנביא (הושע יד) “מי חכם ויבן אלה נבון וידעם. כי ישרים דרכי ה'” (הם המדות שנטע ה' בהאדם). כי לב האדם הוא בית מרקחת שמונח שם סמים פשוטים וסמי רעל ארסיים, אם הרוקח חכם מלומד עושה אף מסמי רעל סם מרפא, להחיות נפשות רבות, ורוקח טפש הוא בהפך. כן לב האדם היא בית־מרקחת גדולה, ישנם שם סמים טובים, (כמו רחמים נדיבות וכדומה) וישנם גם סמי רעל (כמו כעס, גאוה, אכזריות וכדומה) “צדיקים ילכו בם” ר“ל משתמשים בסם רעל כקנאה, בצדה הטוב קנאת סופרים תרבה חכמה וקנאת סוחרים תרבה מסחר ובתי חרושת לתועלת העולם, אבל “פושעים יכשלו בם” רקב עצמות קנאה, קשה כשאול קנאה, כבוד בצדה הטוב, איזהו מכובד המכבד את הבריות אבל צד הרע שבה, להתכבד בקלון חבירו ולהשפילו וכדומה בכל המדות. לצערנו ולבשתכם נתקיים בכם “ופושעים יכשלו בם”, אתם יונקים (כמשל הרמב“ן ז”ל) מארץ חמדה יותר מאלף שנים, הארץ היתה שממה ומלא זוהמא כגזרת השי”ת “ושממו עליה אויביכם היושבים בה” (ויקרא כו) וזה יותר מיובל שנים שהתחילו היהודים לעלות לארץ ברצון השי“ת שאמר “ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודא יקבץ, מד' כנפות הארץ”7 נעשה אחוז חשוב מהארץ כגן עדן, ובמשך הזמן יתוספו עוד כמה וכמה ערים לתפארת בעזה”י, ונתיסדו כמה בתי חסד כראוי לעם חכם ונבון, וקנאתם בנו קנאה גדולה, ומה הי' לכם לעשות? לייסד ג"כ בתי חסד לעניים ובתי־מרפא לעורים ולבנות ערים לתפארה כמו היהודים, הלא גם בכם יש כמה וכמה אילי הכסף, ואז הי' מתקיים עליכם “איזהו חכם הלומד מכל אדם” שלמדתם מיהודא להיות אנשים מן הישוב, לא כפראי מדבר, ואז הייתם מקיימים “צדיקים ילכו בם”.

אבל לדאבונינו קיימתם “ופושעים יכשלו בם”, ארס הקנאה נתחבר לארס הכבוד ונקר במוחכם כיתוש טיטוס, וחשבתם איזו פנים יהי' לכם בעולם התרבותי כנגד היהודים? הלא תתראו כאילני סרק וכקוצים בכרם העולם ונתקיים עליכם מאמר חכמי יהודא “הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם” (מעוה“ז ועוה”ב) והתחלתם להרוס ולאבד, לשרוף ולעקור מה שזרעו ונטעו היהודים בעמל ידיהם וזיעת אפם, ועבירה גוררת עבירה שהתחלתם לרצוח מן המארב נפשות נקיים ואחיות רחמניות ונערי בתי הספר.

ולמען עור עיני העולם המוסלמי יסדתם ועד, וארגנתם את השבב השובב שלכם בכדי לכוף את כל ערבי הארץ התמימים לשבות ולמחות, ואספסוף פרחחים פראים דרסו ורמסו כל הסחורות, הפירות והירקות שהביאו הערבים למכור בערי הארץ, והרעשתם את העולם המוסלמי בצעקות: יהודים עליכם ערבים! בואו והצילו! למען יהיה לכם כסף תועפות, ומה התימא על הרחוקים שאינם יודעים האמת? ובעבור שלא חקרו ודרשו אם האמת היא כל הצעקתה הזאת, נתקיים עליהם קללת ירמי' הנביא (על הרשעים מעירו ענתות), “בעת אפך עשה בהם”, ז“א אפילו בעת שרוצים לעשות צדקה ולסמוך נדכאים, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, שבהכסף ששלחו לכם המוסלמים הנדיבים, תמכתם את השביתה האי־נכונה, וגם קניתם בם כלי משחית לירות במו אופל לישרי לב, ולהרבות ע”י השביתה הלא־נכונה, אנשים בטלים, והבטלה הביאה אותם לידי שעמום ונתרבו הכנופיות לסטים ושודדים, שאף חייכם ורכושכם אינו בטוח מפניהם, והרבה מראשי הכנופיות בידעם שהשביתה היא רק רמי‘, בכדי להשיג כסף מהרחוקים עשו ג"כ רמי’, אמרו בגלוי שהם מסכנים את חייהם בעד העם והארץ, ובסתר כוונתם לשדוד ולחמוס ושדדו את האפנדים וגם את הבנק הערבי למלאות חוריהם זהב, ונהגו עמכם בחינת גומלין, רמיתם אותם והם רמו אתכם.

הכי נקרא שמך “מופתי” שהכוונה היא, שתחי' מופת לעמך ללמדם להתנהג במדת אברהם אבינו איש החסד, שריחם אף על אנשים חטאים כסדום, והתפלל עליהם לפני השי"ת, כפי דת אברהם “חביב אדם שנברא בצלם”, וללמד לעמך מדות טובות לאהוב את כל האדם הנברא בצלם אלקים, כי אל אחד בראנו, אב אחד לכולנו מדוע נבגוד איש באחיו? ואז הי' השם מופתי נאה לך ואתה נאה לשמך, אבל לצערנו אתה מופת לכל העולם לאיזה תהום וסכנות מביאים הקנאה והכבוד הפסולים.

הרב המשיך את דבריו ואמר להמופתי, כי כנראה, הוטב בעיניך דברי הנביא ירמי‘, “היו צריה לראש”, כל המיצר לישראל נעשה ראש, ובערה בך תאות הכבוד להיות לראש, והתחלת להצר לישראל ולעשות מקומות קדושים חדשים, אשר לא שערום אבותיכם, כמו רצפת כותל המערבי, בכדי להצר לזקני ישראל הבאים להתפלל אצל הכותל, וביום כפור יש מאנשי מעשה שרוצים להתפלל שם כל היום, וגרמת שיגזרו שאסור להביא שם כסא או ספסל לישב שם מעט, בכדי שיחלשו רגלי הזקנים, שאנוסים לעמוד על רגליהם כל היום, ולפי האמת גלוי לכל יושבי ירושלים, שרצפת הכותל אינו קדוש כלל וכלל בעיניכם, והראי’ שהי' נוח לכם ונרציתם להעביר תחת הרצפה צנור וביב של שופכין, לולי יהודי ירושלים שמיחו בזה בכל תוקף ונתבטל, הדבר, ועד היום אתם עוברים דרך הכותל בחמורים נושאי זבל ורפש, נגד דעת אבינו אברהם שלא רצה להנהיג סמוך להר הבית חמור נושא עצים, ואמר לנעריו “שבו לכם פה עם החמור” ואת עצי העולה שם על יצחק בנו.

ועוד גזרתם שלא יתקרבו עם ישראל סמוך למערת המכפלה, נגד היושר והצדק, הלא רוב הנקברים שם שייכים לנו ולא לכם, ולבסוף לא יניחו משרתי הקודש שלכם לקרב אל מעלות המסגד בלי בקשיש, בעיני ראיתי שאחר שכל היהודים נתנו בקשישים לשמש, עלה לראש המסגד ושלח שמש שני לבקש בקשיש שנית, ואם לא נתנו, רקק על אנשים נכבדים ונשים, ובלבל אותם מלהתפלל, ובכל זאת אתם מתהללים בעצמכם שאתם מיוצאי חלציו של אברהם אבינו.

זהו הדרך ארץ היפה של שמשי הקודש שלכם במסגד הקדוש של מערת המכפלה?

ד.

אזכיר לך מה שרמזה תורתנו במלה אחת. תחת שהי' לה לכתוב “וימלוך” מלך חדש על מצרים (שמות א') כתבה “ויקם” מלך חדש, לרמז בזה שמי שקם על ישראל טועה טעות נמהרה, שלא על ישראל הוא קם אלא על עצמו, שהמלך החדש שהצר לישראל קם על מצרים להשחיתה, כמ"ש עבדי פרעה “הטרם תדע כי אבדה מצרים”? וזה בנין אב לכל הקמים על ישראל קמים באמת על עצמם, כמו עלוקה המוצצת דם הנשחת מהחולה ואחר כן מתה, ספני יפו חשבו שבשביתתם יעמידו דופק המסחר מישראל, ומה הי' הסוף? יהודים זכו לנמל תל־אביב, ורוב ספני יפו רעבים ללחם. והשביתה הפילה מכם אנשים כפלי כפלים ממה שנפלו מיהודא, ולא ימים מעטים יעברו עד שתנצלו מהכנופיות, אשר נהיו על ידי השביתה הלא צודקת, ונתקיים עליכם מאמר מלכנו דוד. “בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל” (תהלים ז) אתה חשבת להיות ראש ולקבץ כסף תועפות וכבוד, ולבסוף הנך נע ונד ממקום למקום.

סוף דבר, מי שחושב לקום להצר לישראל, סוף שקם על עצמו ועל עמו, סנחריב שקם על ישראל ובחר לצור על ירושלים בערב חג הפסח, וחשב שבודאי חזקיהו המלך הצדיק ועם ישראל יהיו טרודים בקרבן פסח ובסדר של פסח, ולא יוכלו לצאת למלחמה נגדו ואז יאסוף שבי ישראל כאסוף ביצים עזובות, מה הי' סופו? ישראל עסקו בסדר של פסח ומלאכתם נעשית ע"י אחרים, “ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף”,8 ונס לעירו בעשרה מחיילותיו ובניו הכוהו שם בחרב. (ישעי' לז).

נבוכדנצר קם על ישראל ונענש ונטל ממנו דעת אנושי, והי' שבע שנים לחיה עם חית השדה, המלשינים שהלשינו לפניו על חנניא מישאל ועזרי' שלא השתחוו לצלם שהקים, מה הי' סופם, הם נצלו מכבשן האש, והמלשינים נשרפו, שרי דריוש המלך שהתקנאו בגדולת דניאל שנעשה שר השרים והעלילו עליו שלא הקים דבר המלך, והוציאו דינו להשליכו לגוב אריות רעבים, מה הי' סופם? הוא נצל, האריות לא נגעו בו לרעה, והם הושלכו שם ונשיהם ובניהם להאריות הרעבים ולא נשאר מהם אף עצם אחד. המן האגגי, שקם על ישראל מה הי' סופו? פור המן נהפך לפורנו, וליהודים היתה אורה ושמחה, היונים שעמדו על ישראל בימי החשמונאים מה הי' סופם? וכן כמה וכמה שונאי ישראל הי' סופם לדראון עולם, ונקוה לה' שכן יהי' סופם של הנאצים וכל הדומה להם.

לזאת אחי, שוב מדרכך הרעה ואל תרשע הרבה, כי מי שאכל שום וריח נודף ממנו יחזור ויאכל שום אחר? ותחת אשר עד הנה דברת רע על יהודא, מהיום דבר טוב עליהם, וראה להשתמש במדת הקנאה בצדה הטוב, למד לצאן מרעיתך לעשות טוב וחסד עם כל אדם, כמדת אבינו אברהם שהי"ת אמר עליו “אהבת צדק” אהבת לצדק את בריותי “ותשנא רשע” שנאת להרשיעם, וביחוד עם ישראל שהביאו אורה לעולם בחומר וברוח, ואז יהא השם מופתי נאה לך ותשקוט הארץ.

חמדה המשיכה את דבריה ואמרה:

אדוני השר, אשאלך, מי שמת והניח נחלת שדה וכרם וטרם שירדו היורשין להנחלה יצא שטר חוב על אביהם, היתנו השופטים להיורשים לירד להנחלה טרם שפרעו השטר חוב?

השר, בודאי לא יתנו השופטים לירד להנחל טרם שפרעו השט"ח.

חמדה, ואם השטר חוב יתר על הנחלה ועמד אחד מן היורשין ופרע השטר חוב, למי שייך כל הנחלה?

השר, למי שפרע השטר חוב שייך כל הנחלה.

חמדה, מאבינו אברהם נשארה הארץ אשר נביות ויהודא רוצים לירשה, אבל יצא על הנחלה שט"ח גדול, וזהו: “ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה9… ודור רביעי ישובו הנה כו' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך (שיפרעו השט"ח) נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת”.

יהודא פרע כל השט“ח, כי עשו הלך מהארץ שלא רצה לפרוע השט”ח ונתן לו השי"ת את הר שעיר לרשת אותו, נביות נשאר גם כן על נחלתו וישכן מחוילה עד שור אשר על פני מצרים, ויעקב ובניו ירדו מצרים, לפרוע השטר חוב.

צדקת חמדה, ענו השר ויועציו קול אחד.

וראש יועצי השר פנה לחמדה ואמר, לדבריך צריך נביות ג"כ לילך מכאן כמו עשו בשעתו, ולהניח כל הארץ ליהודה, התחליט כן?

חמדה, לפי שורת הדין צריך להיות כך, אבל מפני שיהודא הוא נכד אמתי לאבינו אברהם איש החסד, לזאת התיעץ יהודא עם האצילים שבמשפחתו והסכימו יען שנביות הוא ג“כ אחינו, לזאת נשב בארץ יחד, היינו כמספר משפחות נביות שיושבים כעת, לערך מיליאן וחומש מיליאן, ומעתה יסגרו שערי הארץ לפני נביות, עד שיעלו משפחות יהודה כמספר הנ”ל, ואח"ז יפתחו השערים לפני שניהם, וארץ ישראל היא ארץ הפלאות, מועט מחזיק את המרובה.

עצתך חמדה, טובה וישרה, ענו השר ויועציו, ואתה נביות שמח בחלקך שזכית להיות חבר ושכן לנכד אמיתי של אברהם אבינו, והט אזניך ושמע ולמד המדות הטובות ואהבת הבריות משכנך הטוב, כי דת יהודא אומרת, “וגר לא תונה (בדברים) ולא תלחצנו (בממון)”, ומשפט אחד יהא לכם ולגר ולאזרח הארץ.

ה.

אחרי הפסקת השיחה הלכה חמדה לנוח ביתה והשר ויועציו ישבו לדון על תוכן השיחה, ופתאום נשמעו קולות נוראים מבית חמדה, השר ויועציו נבהלו, ונודע להם סיבת הצעקות, יען שיצא פתאום ספר בעריכת השר הראשי ומרוב האכזריות והעריצות שנכתב שם על תמימי דרך, לא יכלה נשוא ונתעלפה עד שבקושי גדול עודדוה לחיים.

זהו הספר השחור הנקרא בלשון סגי נהור ספר הלבן.

קול בכיית חמדה ובכיית הנאספים נשמע עד בית הועדה, ונבהלו ובאו לבקרה לנחמה, ולחפות על האכזריות שבספר השחור.

חמדה הכירה את קול ראש הועדה ופקחה את עיניה ואמרה בקול בוכים.

אדוני השר, אשאלך שאלת חכמנו ז"ל, וקורח שפקח הי' מה ראה לשטות גדול ונורא כזה, אשר גם האדמה לא יכלה לסבול, ובלעה אותו ואת יועציו וכל אשר להם, אין זאת כי אם שרוח הסערה שהי' בעת שהמטיר ה' על סדום גפרית ואש מן השמים ונתפוצצה לרסיסים, הביא הרוח בכנפיו רסיסים אחדים ממוחי שופטי ודייני סדום לבית המשפט שלכם, אדוני השר, ונקבעו הרסיסים במוחי שופטיך, והוציאו פסק דינם כפסקי דיני סדום, שהנפצע ישלם להפוצע במיטב כספו, לזאת פסקו שופטיכם, אדוני השר, שיהודא שנפצע ונרצח מהליסטים של נביות, ישלם לנביות במיטב הארץ, אבל אל תשכח אדוני השר מה הי' סופם של שופטים ודיינים אלו…

עכשיו נתיישב לי, המשיכה עוד חמדה, מה ששמעתי זה לא כבר, ששופטיכם הוציאו פסק דין, שכל ספינה שתביא מעפילים, שנמלטו בעור שיניהם משיני זאבי ערב ובאו לחסות תחת כנפי, שיורו עליהם באש, ולא יניחום לרדת אל החוף, ולא האמנתי למשמע אזני, לאכזריות כזאת, ועכשיו שנודעתי שבבית משפטכם יש מהלכים לדייני סדום, אפשר לפסקי דינים כאלו, לזאת אדוני השר, פטר שופטים כאלו לבית החולים ויעשו להם שם נתוח להוציא ממוחם רסיסי סדום, ואז כאשר ישובו לבריאותם יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע, וכל אחד על מקומו יבוא בשלום.

משפחות נביות, יראו ויחרדו מאד מאד, פן ישלטו משפחות יהודא עליהם, לזאת נאלצים היינו להוציא את ספר הלבן למראית עין להרגיעם (ענה השר).

בוז ליועצים ולשופטים כאלו, ראשית, דת האמת אומרת לשופטים, הוציאו משפט צדק ו“לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים” הוא, ושנית אומר לכם, ראו מה בין בני (זרע יהודא) לבן חמי (זרע עשו), המן מזרע עשו, כאשר המלך הטפש הרים את כסאו ועשאו לשר השרים, גבה לבו עד להשחית כל היהודים שבשבע ועשרים ומאה מדינות אחשורוש, בעד חטא פעוט שמצא בהיהודי מרדכי, שלא רצה לכרוע לפניו (מפני שנשא אלילו על לבו) ואין ליהודי לכרוע לפני אליל. אבל בני מרדכי, אציל ממשפחת יהודא, כאשר הרימו אחשורוש לשר השרים, הי' דובר שלום לכל זרעו, לכל העמים שתחת ממשלת אחשורוש, שכל עבדי המלך נקראים זרע המלוכה.

וכן בימי גלותנו הארוך, כאשר הרים הסולטן בגרנדא את החכם ר' שמואל הנגיד (בעל מבוא התלמוד) לשר השרים והערבי שהחזיק חנות למול חנותו של ר' שמואל בימי עניו כשנמלט מפחד המלחמה, וכשנעשה ר' שמואל לשר השרים, מפני חכמתו, והערבי דבר דברי בוז כנגד ר' שמואל בגן הטיולים ביום חג כתר המלך, ולא ראה הערבי שהסולטן יושב תחת אילן ושמע דברי הבוז של הערבי, והמלך צוה לר' שמואל לחתוך את לשונו של הערבי הבליעל, ור' שמואל לאהבתו את כל האדם שנברא בצלם אלקים חס עליו. ותחת זה שלח ר' שמואל להערבי סך הגון להטיב את מצבו, ונהפך לב הערבי לטוב על ר' שמואל, וכאשר לשנה הבאה ביום חג הכתר הלכו שנית לטייל בגן המלך ושמע הסולטן דברי הערבי לר' שמואל, והוא חשב שכבר מת ונרקבו עצמותיו מיסורים שחתכו לשונו, ואמר לר' שמואל בקול רגז הלא צויתיך אשתקד לחתוך את לשון הבליעל, וענהו ר' שמואל בנחת: אדוני הסולטן האינך רואה שהעברתי ממנו את לשונו הרקוב של אשתקד ובראתי לו לשון בריא וטהור, והוטב מאד תשובתו בעיני הסולטן.

לזאת היא טפשות נוראה לירא משלטון יהודא, המקבל את כל האדם בסבר פנים יפות וכבוד, אבל משלטון נביות יש באמת לפחוד, שהוא שונא בן דת אחרת, תכלית שנאה, וקורא אותו כופר, ואפילו לאחיהם הערבים הנוצרים שונאים, מי לא יזכור שבשעה שערבי אחד הי' רב את אחיו הערבי היה מחרף בכעסו, אנתי כלב, אנתי חנזיר, אנתי יהודי, וכשהרוגז גבר עליו הי' מחרף אותו, אנתי נוצרי, וזה הי' החירוף היותר נורא, ומה שעתה עשו הערבים והנוצרים שלום הוא כמשל המדרש, שני חיות קטנות היו בסביבה אחת, והי' איבת נצח ביניהם טורפים ונושכים זה את זה, לימים שמעו שנכון שיבא ארי' בסביבתם. ומפני פחד הארי' עשו שלום ביניהם, וגם זה הוא רק למראית עין, ויפה אמרו חכמינו, שעתה עולם הפוך שבאמת אין לנביות לפחוד מפני יהודא, והוא מרעיש עולמות בחנם, לזאת אדוני השר ויועציו, נחמו את נביות להפיג הפחד מלבו, ואמרו לו, שהחרדה הטפשית היא נאה רק לחוטאים שנאמר “פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים”, אבל אם יתנערו מאבק הטפשות והפראות בשבתם בשכנות יהודא, יכירו וידעו שאין להם מה לפחוד מאצילי יהודא, והם בעצמם יסכימו לשרוף ולבער את הספר השחור מהעולם ושקטה הארץ.

הענין בקיצור, ממשיכה חמדה, בארתי לנביות במעמד השר ויועציו, כי לפי משפט צדק אני שייך ליהודא בהחלט, יען שיהודא פרע השט“ח של “ועינו אותם ארבע מאות שנה” שבזה תלוי ירושת הארץ, ומה שההשגחה העליונה הושיבה לנביות בחצרי זה רבות בשנים, אין זה חזקה, שזה רק בבחינת ילד נכרי שיניק למען לא יופסד החלב בזמן שנשלח יהודא לנתוח לבית החולים הגלותי, וכעת כאשר שב יהודה מבית החולים הגלותי רעב וצמא, תשפטו שיניק רק פעם אחד ביום ונביות שיש לו אם שמניקה אותו ייניק שני פעמים ביום?! זהו משפט דייני סדום. וע”ז מכריז התנ"ך לעם התנכי “עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה כו' ימוטו כל מוסדי ארץ”, ולזאת הצעתי לפי היושר ולפי חסד לאברהם שישבו נביות ויהודא יחדיו בשלום ולא ישתלט אחד על חבירו.

אמנם אם נביות יתעקש ויתחבר לרשעי ארץ ומושלים המקשיבים על דבר שקר שכל משרתיהם רשעים, לרדוף את יהודא בכח האגרוף, ידוע תדע נביות כי לא יחרוך רמי' צידו, כי אלקים יבקש את נרדף וזרוע רשעים תשבר וסומך צדיקים ה' ואקוה שיקוים על יהודה במהרה נבואת מיכה (ז' ח') “אל תשמח אויבתי לי כי נפלתי קמתי כו' עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי כו' ותרא אויבתי ותכסה בושה כו' כימי צאתך ממצרים10 אראנו נפלאות כו' כו'”.

ו.

חמדה, חכמי יהודא אומרים: “כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”, לזאת יוכלו לחשדני ולומר, יען שאני אוהב את יהודא כנפשי, אני מכסה על פצעיו.

אשיב לכם, חביבי, שלא כן הדבר, כי חכמי יהודא אומרים ג"כ “כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה” אמתית. לזאת, לא אכסה על פשעי יהודא, מה שנביות קובל עליו בצדק. וזהו:

יהודא חביבי, נביות קובל עליך, שבנות אחדות ממשפחתך אינן שומרות חוקי הצניעות והבושה שקבלנו מאבינו אברהם בירושה, הולכות ברחוב בזרועות חשופות, ואחדות מהן גם בחזות וברכים ויריכות חשופות, ונביות סובל מזה הרבה, כי נשי הערבים צנועות הן בגלוי.11

יהודא, הנני מודה על האמת, כי צדק נביות בזה הטענה, גם אנחנו סובלים הרבה מזה, עשינו מה שהי' בכוחנו לגדור הפרצה הזאת, מחינו על זה בכל בתי כנסיות, בעזרת ישראל ובעזרת נשים, בדברים חוצבים להבות אש, ודבקנו מודעות בעברית ובאידיש (כמובא בסוף החוברת), ועזר רק מעט לעצור המגפה, ובאמת בנות ישראל נאות הן בלב טוב ומדות טובות, רק שעניות (הדעת) מנוולתן, ובפרט בזה שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ונשים דעתן קלות.

ועלה בדעתי, ממשיך יהודא, כי לדבר אל (לב) הסלע אינו מספיק, נחוץ לצרף לזה גם “קח את המטה”, ולזה ערכתי בקשה לשר העיר והלכתי בעצמי אל משרדו ומסרתיו למזכירו, וזהו נוסח הבקשה:

הוד מעלתו!

הנני בתור איש זקן, אשר עסק כל ימיו ביצירות ספרותיות, וספרי העוסקים בתכנים מוסריים, נתפשטו בהמונים רבים מבני עמנו ופעלו פעולות נכרות, לטובת הדת והמוסר לירא את ה' ומלך.

כאשר זכני השי"ת לבוא אל ארץ יהודא (בשנת תרפ"ה), זאת הארץ הקדושה לעמנו ולכל העמים התרבותיים, מצאתי לצערי הגדול, בחיים המוסריים פגמים כאלה, אשר אני חושב שרק לממשלה נאורה ותרבותית כממשלת הוד מעלתו, יאות הדברים לתקן אותם.

הנני בטוח שהוד מעלתו, בתור אחד מהמנהיגים המדיניים הגדולים, בעולם הנאור, יודע עד כמה המצב המוסרי, הדתי והמדיני התרבותי, הם אחוזים וקשורים זה עם זה, ובדברים היותר פומביים, שכל העינים רואות, שהמצב המוסרי הכללי נפגם על ידם, ראוי למושל איש הרוח כהוד מעלתו, לקום כגבור ולהמריץ את הקהל, לתקן את המגרעות הנוראות, שכשהן מתפשטות הן מביאות על הצבור מחלות מוסריות וחומריות, לאין מרפא.

אני רוצה לסמן בזה את הפרט של תלבושת הנשים, שעל ידי מודות חצופות הולכות הן מידי יום ויום למעמד של טמטום כל רגש בושה, וכל הגות נפש מוסרי ועדן, המקובל בעולם מצד הדת והמוסר, בכל הארצות הוא נורא, ויותר איום ונורא הוא, אם מניחים מנהגים כאלה בארץ הקודש, שהיא ג"כ ארץ הקדם, שבשום אופן לא יוכל הדור הצעיר להשאר בקצת טוהר וקצת תום, בהפגשו בכל שעה בבנות מתהלכות בתלבושת מעוררת כל זעזועי תאוה ופראות גסה, וביחוד חשופות הזרועות החזה, ברכיים וירכיים.

אין די מילין בעטי, לתאר לפני הוד מעלתו, את הצער העמוק של בן מוסרי ותרבותי, בנסעו באטא, ובחורה חצי' ערומה נכנסת ויושבת כנגדו או בצדו, ומה גם בנסיעה ארוכה כשעה ויותר, אשר אין לו מנוס ממלאך המות הזה. השגתי, שרק הממשלה בכוחה האדיר, המעשי והמוסרי, יכולה לעשות קץ לשערורי' הזאת, ואני מקוה יחד עם רבבות אנשי רגש מכל הדתות ומכל הגזעים אשר בארצנו הקדושה, שיעשה הוד מעלתו את הצעד הנכבד הזה, אשר יתן לו שם עולם בעולם הפוליטי, החברותי, הדתי והמוסרי, לחוק חוק המגביל את הפרצה המנוולת של תלבושת החצופה בבגדי הנשים בכל מרחבי ארץ ישראל, והנני חותם בזה ברגשי כבוד מאד נעלה (וחתמתי את שמי ומעוני).

ביום 27.6.32 שלחתי בקשתי וביום 4.7.32 קבלתי תשובה שקבל בקשתי, וקויתי בכל לבי שישים מקום להדברים שיצאו מעומק לבי, ויגדור את הפרצה, אבל לדאבוני עד כה (שבע שנים) לא עשה מאומה, יוצא מזה שגם אדוני השר יש לו חלק גדול בהאשמה הזאת, כי הלא הי' בידו למחות ומה לי, ממשך יהודה, לעשות עוד בדבר זה ולא עשיתי? ואני מאשים את נביות, ממשיך יהודא, על עצלותו, שאילו הי' הוא ג"כ מגיש בקשה להשר לעצור את הפריצות אחשוב שהשר הי' נעתר לבקשתנו, והי' נתקיים מליצת חכמי יהודא, מיני ומינך יתקלס אילאע.12

הנכם רואים, ידידי הערבים, ממשיכה חמדה, שקיימתי דברי מלכנו דוד ע"ה שאמר בתהלת האיש שראוי לגור בהר הקודש שבח זה: “וחרפה לא נשא על קרובו”, שלא כסיתי חטא יהודא, מה שנביות קורא תגר עליו בצדק.

ועתה נחזור לענין ראשון, ממשיכה חמדה.

ז.

יהודה חביבי, רוחך נוחה מהפשרה שהצעתי להשר, לתווך בינך ובין נביות?

חביבתי, לי את שואלת? שאל נא לקרובי נביות אם הם מסכימים אינך צריך להסכמתי'

חמדה, החכם מכ"א אמר שאין ההסכם תלוי בשום אדם, כי אם בך חביבי.

– יהודה, דבריך חמדתי הם לי חדה סתומה.

חמדה, טרם אפתור לך חדתי, אגלה לך סוד, שכל התלאה אשר מצאתך מנביות וידידיו הוא בשביל האבק והרפש שדבקו ברגלי קצת אנשים ממשפחתך, בהיותך בגולה בחברת בני בלי שם, כמ“ש החמכ”א ורוע כסילים ירוע,13 והסיחו דעתם מהספור ששר צבא ה' נגלה ליהושע בדרכו על אדמתי וחרבו שלופה בידו, וכאשר שאלו יהושע, “מה אדוני מדבר אל עבדו”? ענהו: “של נעליך מעל רגליך14 כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא”, רמז לו בזה שיצהיר ויודיע לצבא ישראל שיטהרו וינקו מהאבק והרפש שדבקו בם ממצרים ועד הנה. טרם ידרכו על אדמתי אדמת קודש, וכאשר יהושע הבין רמז דבריו ויעש יהושע כן ואמר לעם “התקדשו שתהיו ראוים שיעשה ה' מחר בקרבכם נפלאות”,15 אז הצליח בדרכו.

וכן רמז משה רבנו בנסיעתו לא"י: “ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'”, היינו שיתחזקו לילך בדרך ה‘, אז “יפוצו אויביך” כו’.

כי כוונת הבורא ית“ש שנתן לנו את הארץ, הוא כדי שנשמור לילך בדרך התורה, אשר דרכיה דרכי נועם כמ”ש בתהלים “ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקיו (חוקי חיים) ותורותיו (שבכתב ושבע"פ) ינצורו” וכן אמר אסף: “לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע,… ומצור דבש אשביעך”.

וכן אמר הנביא הושע “שובה ישראל כו' כי כשלת” (כל התלאה והצרות שבאו עליך) הוא רק “בעוניך” וכאשר תטיב מעשיך אז ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. “וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך” (יראת הכבוד). ומהו הסבה שכמה ממשפחתך, חביבי, מחזיקים עוד בדרכם הנשחתה? ממשיכה חמדה. אבאר לך. מספרים שספינה אחת הלכה בים ויעמוד רוח סערה ונפלו שני אנשים מתוכה אל הים, ומהר רב החובל וקפץ אל הים והושיט ידו להציל את הנופלים, אחד שהי' עוד שפוי בדעת, אחז ביד רב החובל ונצל, והשני שהיה מבולבל נבהל ונסוג אחור וכל מה שרב החובל הקריב ידו אליו הוא נסוג לאחור. כן מצבך עתה, יהודה חביבי, כמה וכמה ממשפחתך נפלו לים הגדול, כמ“ש “הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון” (על ישראל) והשי”ת פשט ידו לקבל פושעים וחטאים, בזאת שהפך לב רוב העמים לשנוא את משפחתך, והעמיד עליהם מלך קשה כהמן שיחזירך בתשובה. והנה בימי מרדכי ואסתר שעמד עליהם האגגי היו שפויים בדעת, ותומ“י שפשט השי”ת ידו, מיד החזיקו בידו ונתכנסו כל היהודים וגזרו תענית שלשה ימים, לילה ויום, וקבצו תנוקות של בית רבן והתפללו וזעקו אל ה' ושבו מדרכם הרעה, ולא המתינו עד חוה“מ פסח רק תומ”י בערב פסח ובראשון ושני בו ושבו אל ה' בכל לבם ונפשם והאיר ה' פניו אלינו ופור המן נהפך לפורנו וליהודים היתה אורה ושמחה.

אבל היום לדאבון נפשנו, נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו, וכאשר באנו אל הארץ נתרחקו כמה וכמה מהנוער מקדושת השבת (שהוא לב ישראל) וממאכל כשר השומר את האיש הישראלי מטמטום הלב, ובעתות הפנאי תחת שהי' להם לעשות חבורות לשעורי ערב ללמוד דת ישראל ומדות טובות, הולכים כמה וכמה מהנוער לבתי משחק ולנשפי חשק ורקודים, אתמהא, איך לא נבוש להדביק מודעות בראש כל חוצות אל נשפי רקודים (שעירים ירקדו שם), התנ“ך צועק ומזהיר: “אל תשמח ישראל אל גיל כעמים”! ובפרט בעת צרה כזאת, שדם אחינו נשפך כמים ע”י רציחות הרס ואבדון מפראי המדבר המוסתים והמשולהבים, ומן הנאצים חלאת מין האנושי, ואלפי אלפים מאחינו נודדים בספינות בים ברעב ובצמא, ובחוף ארצי יורים עליהם באש לבל ירדו אל היבשה, מסיח הנוער דעתו מכל אלה ועוסק בנשפי רקודים, לבשתנו ולחרפתנו, לזאת נתקיים עלינו “וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם” ונתקיים “והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות”.

אוי ואבוי, יען שלא רצינו לשמוע מוסר חכמינו אוהבנו האמתיים, צריכים אנחנו לשמוע מוסר מכומר נכרי שהוא מטיף לנו האמת המרה, כה דברו:

הקב“ה נתן תורה לישראל וצוה להם לשמור מצותיו (לטוב להם) והם המרו פיו והוא הענישם, כו' גלו בשני' גלות ארוכה וממושכת, אחרי כאלפים שנה נתנה להם הצהרת בלפור, בלי ספק היתה יד ה' בזאת, התחילו הבנים הנדחים לשוב למולדתם לבנותה ולחונן עפרה, על פי השכל הישר היו צריכים ללמוד משגיאות אבותיהם בעבר ולשוב אל ה' בלב שלם, לעבדו ולשמור מצותיו, אך לא כן הבנים הסוררים, הם אחזו בחטאי אבותם, ואף הגדילו לפשוע, את השבת אינם שומרים בארץ ישראל, ומחללים את קדושת הארץ כו‘, וסיים בתוכחתו: יד ה’ היתה בהצהרת בלפור ברצותו להחזירם לארצו וידו הוא בספר הלבן להענישם, או לכל הפחות להזהירם למען ישובו מדרכם מחלול שבת וממאכלות אסורות ומחלול קודש עכ”ל, ואנן מה נענו בתרי, בושנו וגם נכלמנו.

ואף שהגזים הרבה הרבה יותר מן המדה, כי באמת תשעים אחוזים מאחינו ובפרט מיושבי ארצנו הקדושה, המה יהודים כשרים, בכל זאת האחוזים האחדים תלמידי ירבעם בן נבט המודרני שהדיח את ישראל מתורתו ואמונתו המחללים שם שמים בפרהסיא, העמידו צלם בהיכל (מטבח הפועלים) באמצע מקדש ירושלים ובתל אביב ובאם המושבות וכיוצא, די להמיט עלינו חרפה, ובפרט שכל ישראל ערבים זה בזה, אשמים כולנו שלא מחינו בהם כדבעי במקל נועם.

ח.

גם חכמי התלמוד רמזו לנו בחידתם הנפלאה, שסוף כל סוף יכבדו אותנו בספר המעל, וזהו במס' שבת (ד' סג) “אמר רחבה אמר רב יהודה עצי ירושלים של קנמון הי' ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא”. ע“כ ובאור חדתם הוא: “אוירה דא”' הי' תמיד זך וטהור כמ”ש חז“ל “אוירה דא”י מחכים” והמשורר כותב “חיי נשמות אויר ארצך”, וכאשר בסוף בית ראשון באו בני בליעל תלמידי ירבעם בן נבט ועפשו את האויר במעשיהם המזוהמים, כמ“ש שם (בדף הקודם) על המקרא “השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם” אלו בני אדם כו' “ודובקין מטותיהן זו בזו ומחליפין” כו' ועוד שם “יען כי גבהו בנות ציון כו' ובועטות בקרקע ומתיזות עליהן ומכניסות בבחורי ישראל יצה”ר כארס בכעוס”, ועוד שם “אנשי שחץ היו כו' במה סעדת היום”? כו' עיין שם היטב, ונתעפש כל אויר דא“י, עד שהי' לאויר מחניק, וכאשר רצה השי”ת לעשן את האויר בעצי בשמים ולטהרו שלח אש מן השמים והיו כל האילנות והעצים לעצי־קנמון והי' ריחן נודף ונטהר אוירו עד שהי' מחדש לחיי נשמות, וכאשר בימינו אלה קם ירבעם המודרני והדיח אחוז גדול מהנוער מהאמונה ומשבת ומועדי ה' ובדה מלבו חג חדש, כירבעם הראשון שעשה החג בחודש אשר בדא מלבו, ונתעפש האויר מהנבלות והטרפות וטמאו טהרת המשפחה אשר היו ישראל מצויינים בזה משאר האומות, ונצרך מחדש לעצי הקנמון לטהר את האויר, אבל נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה, ר“ל, כמו שבדור המבול טהר הקב”ה את האויר בשטף המבול, ואח"כ נחם על זה ונשבע שלא יביא עוד מבול, כן עתה חס המקום על עמלנו שבנינו את הארץ ולא רצה לשלוח אש גדולה, רק שלח אש קטנה בכמות (זה ביאור כשעורה) אבל גדולה באיכות, זהו “ספר המעל” ששרף רוב זכויותנו וזהו “צמצמאי מלכתא” שהממשלה צמצמה זכיותנו בספר המעל. תמציתו ראיתי בכתב יד של הגאון החוקר אלקי חיים ירמי' פלענסבערג רב דשאקי.



  1. במקור המודפס חסרות מרכאות בכמה מהציטוטים; אלו הוספו בעת ההקלדה – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור המודפס ננקט שימוש בלשון זכר ונקבה השונה מזה שאנו מכירים – הערת פב"י.  ↩

  3. “צויתה” במקור המודפס. צ“ל: צוית – הערת פב”י.  ↩

  4. “והסתה” במקור המודפס. צ“ל: והסת – הערת פב”י.  ↩

  5. תורתנו מלמדת אותנו להיות מכירי טובה, לכל מי שעשה לנו לפעמים טובה, (אף שעשה לנו גם רעות הרבה) כמ“ש ”לא תתעב מצרי“ (אף שהשליכו ילדינו ליאור) לא נשכח הטובה ”כי גר היית בארצו“, לזאת הננו מכירים טובה להגברת המוסלמית, שביום הרצח בחברון (בשנת תרפ"ט) החביאה בביתה כמה יהודים ונצבת על פתח ביתה כגבור ולא הניחה בשום אופן להרוצחים להכנס, אנחנו מברכים אותה (אם היא כעת בחיים) שיאריך השי”ת ימיה בטוב ובנעימים ואם היא בעלמא דקשוט, היא בטוחה, כשם שאלקי המשפט ישלם לעושי הרעה כרעתם כן ישלם לעושי חסד כמפעלם.  ↩

  6. וע"ז נאמר (ישעי' כ"א) משא בערב (על ערביים) ביער תלינו (אומר השי“ת ע”י הנביא), ראיתי מה עשיתם בהגלות אשור את עמי, והיו מבקשים לשבאים שלהם להוליכם דרך עליכם, לפי שאתם בני דודיהם, אולי ירחמו עליהם, ואתם הייתם יוצאים ולנים ביער דרך העברת שיירות כו‘ לקראת צבא דרך להביא מים ואתם יושבי ארץ תימא (שמים מצויים שם לרוב) לא עשיתם כן, אלא בלחמו קדמו נודד הביאו להם כל מיני מאכלים מלוחים ונודות נפוחים מלאי רוח והי’ היהודי אוכל ומבקש לשתות ונתן פי הנוד לתוך פיו והרוח נכנס במעיו והוא מת ולא כן עשיתי לאביכם כשהי' צמא גליתי לו באר מים.  ↩

  7. “ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודא יקבץ, מד' כנפות הארץ” במקור המודפס. הפסוק במקור (ישעיהו, יא: יב): ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ – הערת פב"י.  ↩

  8. ר‘ מלכים ב’, יט: לה – הערת פב"י.  ↩

  9. “ד' מאות שנה” במקור המודפס. במקור (בראשית, טו: יג): ארבע מאות שנה – הערת פב"י.  ↩

  10. “צאתך ממצרים” במקור המודפס. במקור (מיכה, ז: טו): מארץ מצרים – הערת פב"י.  ↩

  11. אף שבסתר אמרו חכמי יהודא: “עשרה קבין זימה ירדו לעולם, תשעה נטלו… ואחד כל העולם כולו”, אין דבר כי “הנסתרות לה‘ א’ והנגלות לנו כו'”.  ↩

  12. “מיני ומינך יתקלס אילאע” במקור המודפס. במקור (סוטה, פרק ז, מ, ע"א): מיני ומיניה יתקלס עילאה – הערת פב"י.  ↩

  13. “ורוע כסילים ירוע” במקור המודפס. במקור (משלי, יג: כ): ורֹעה כסילים ירוע – הערת פב"י.  ↩

  14. “של נעליך מעל רגליך” במקור המודפס. במקור (יהושע, ה: טו): של נעלך מעל רגלך – הערת פב"י.  ↩

  15. “התקדשו שתהיו ראוים שיעשה ה' מחר בקרבכם נפלאות” במקור המודפס. במקור (יהושע, ג: ה): התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות