במשך חודשים על חדשים, מאז הנצחון של ששת הימים, הוסברה נוכחותנו ב“שטחים החדשים” כנוכחות שבאה מכוח הכיבוש הצבאי בלבד, כהחזקת פקדון עד לשיחות-שלום. במשך כל החדשים הללו לא ערערה מדיניותנו, אפילו לגבי “הגדה המערבית”, על הנוסחה המגדירה אותה כ“טריטוריה ערבית”, אף שבעלוּתה של הממלכה הירדנית על איזור זה היא בעלוּת שלא הוכרה חוקית לא על-ידי או“ם ולא על-ידי המעצמות הקובעות. את המשך נוכחותנו ב”שטחים", אף לגבי איזור זה של יהודה והשומרון, הסברנו רק בכך שיש חילוקי-דעות בינינו ובין מדינות-ערב בענין פירוש ההחלטה של מועצת-הבטחון.

אלא שמבלי משים נתחולל שינוי יסודי בעמדה זו.

אמנם שאלת ההתישבות ב“שטחים”, זו המונחת בימים אלה על שולחן הממשלה, אינה קשורה, לכאורה, בהסדר הסופי, ובכל זאת יש בה עיקר אחד ראשון במעלה.

עיקר זה הוא כיום נחלת הכלל, הן של היונים והן של הניצים, ומשמעותו המפורשת, או המשתמעת מאליה, היא בכך שגבולנו המזרחי הוא על הירדן.

מרגע שאנו קובעים כך ומרגע שאנו מגשימים עיקרון זה על-ידי מעשי התנחלות, נעשות כל שאר שאלות, כגון אינטגראציה או התבדלות, ואפילו תכנית-המובלעת של אלון, ולא כל שכן תכנית דיין, שאלות פנימיות של מדינת ישראל.

אני יודע כי בין אנשי התנועה למען ארץ-ישראל השלימה וגם בין חברי הכנסת יש שאינם סבורים כך, אך יודע אני גם כי בין דוגלי שלימוּת הארץ יש אנשים שיהיו מוכנים לא לדון לשלילה גמורה לא את תכנית דיין ולא את תכנית אלון, מרגע שתכניות אלו עומדות מעבר מזה לגבולה המדיני של ישראל, אשר על הירדן, וכשיגאל אלון אומר שגם אם מוותרים על שטח אין אנו מוותרים על זכותנו ההיסטורית לגביו, הרי יש תהום בין ענין זה לבין מה שהיה מקובל במדיניות שלנו, ובייחוד במדיניותנו החיצונה עד כה.

וכאן יש להדגיש עוד נקודה חשובה:

גם הצהרתו של שר-הבטחון בטלוויזיה האמריקנית, שישראל נכונה לוותר על “הרבה שטח”, אינה חלה על השטחים האמורים. הדברים נאמרו בתשובה לשאלה בענין תגובתו של שר-החוץ המצרי לגבי “שבע הנקודות” והכוונה היא לא לגבול שעל הירדן ולא ליהודה והשומרון, שמעבר מזה לאותו גבול.