רקע
יהושע בר-יוסף
בְּכָל מְאֹדָם: מעשים למופת במלחמת ישראל

 

אמר המלקט    🔗

לא בלב שלם נגשתי ללקט קטעי־גבורה ומעשים למופת בגדודי צבא־ההגנה־לישראל. גם בנסיוני המעט ככתב צבאי, בחטיבת גבעתי ובחזית המרכז, למדתי שלעתים קרובות ביותר מתגלה הגיבור האמתי לא במעשה גבורה בודד דרמטי ולא בהתפרצות פתע, אלא ברכישת אותה סגולה יקרה של משמעת פנימית עמוקה ושל ראית המטרה הגדולה גם בקטנות של חיי החולין והמאמץ היומיומי. ראיתי חיילים־גיבורים במעשיהם יום יום ובפשטות הליכותיהם ובאותו חיוך של “מובן מאליו” שעה שיצאו לקרב ולמות, ונשארתי נדהם ומשתומם לגבורה אמיתית זו שנתגלתה בקרבנו כאילו על רגל אחת. ראיתי חיילים שברגעים שהמות קצר קצירו בין שורותיהם עודדו את חבריהם בחיוכם הפשוט והלבבי ובתקוה אנושית המפעמת רק בלב גבורים גדולים. ראיתי בדמיוני את הנצורים בנקודות הנגב שמאכלם לחם לחץ וקופסאות סרדינים משך חדשים רבים ומנת חלקם סבל גופני על־אנושי וצמאון לכוס מים ולמקלחת. ראיתי את הנצורים בהר־כנען שמאכלם קטניות במשך חדשים תמימים ותקותם אתם ואור האמונה בעיניהם ולבם פועם מחדות הנצחון אשר בוא יבוא. ראיתי את הבוססים בבוץ בלילות החשכה והגשם המסתערים על מבצרי אויב בתת־מקלעים וברימונים ובאש אמונתם הגדולה. ידעתי – כל אלה לא ייכנסו לקובץ זה; ידעתי – מה רב העוול ואפילו הסילוף בהוצאת קובץ המציין במיוחד את אלה שעשו מעשים דרמתיים והמעלים עין מהגיבורים האלמונים שגבורתם נהפכה להם לטבע שני, לענין שבחיי יום־יום.

חרדתי לא מעט בגשתי אל המשימה הזאת ופי מה חרד אני במסרי קטעים אלה לדפוס. אולם כאשר ראיתי, כי גילויים אלה הולכים לטמיון במרוצת הימים, וכי המוני העם וגם החיילים עצמם יש להם ידיעה דלה על מעשי הגבורה הגלויים והנסתרים שנעשו בתוך הצבא, אמרתי לעצמי: הכרח הוא לתת לפני הקורא הפשוט תמונה שאינה דורשת כל מאמץ מיוחד של השכל והדמיון כדי לתפוס את הגדולה שבמעשה. צרור של מעשי־מופת מעין אלה ישמש חומר־קריאה טוב לחיילים ולבני נוער המתעתדים להגן על מולדתם, שיש בו כדי לחנך ולחשל רוחם. זכה יוסף טרומפלדור, ומאות ואלפים תלמידים קמו לו באש קרבות עזים וגדולים. נסיון מלחמה זו, ומצבנו המיוחד, מחייבים שחינוך הנוער יושתת מעתה גם על הלקח שלמדנו בימים גדולים אלה. ואין טוב ללבו ודמיונו של המתחנך לתעודתו מאשר סיפור קטן ופשוט על מעשה־גבורה שיתקבל מיד על דעתו.

שיקולים אלה הם שהכריעו בלבי את הכף להעלים עין מן החסרונות הגדולים הבלתי נמנעים שבקובץ זה. ואני מביע תקותי שכל אלה הנוגעים בדבר יבינו, וממילא יסלחו לי, על הקיפוח שנתקפח איש זה או אחר, או מעשה זו או אחר – דהיינו, אותו אוצר מעשים שהוא קנין כולנו.

ולעצם הדברים המלוקטים בקובץ זה. כל סיפור המובא כאן אושר על־ידי עדי ראַיה, על ידי דו"חים רשמיים ועל ידי עדות המפקדים שהיו במקום המעשה. השתדלתי עד כמה שאפשר להשיג פרטים מדויקים על שם האיש, מספרו הצבאי, שנת הולדתו ומקום מגוריו. לא תמיד עלה הדבר בידי. לצערנו, בראשית המלחמה לא ניתן להם לשלטונות הצבא להקפיד בכל “הקטנות” האלה. לא אחת נתקלתי בתופעה שפלוני אלמוני אשר נפל חלל בעת ביצוע מעשה הגבורה – צלל כאילו בתהום הנשייה. שום כרטיס לא נשאר אחריו, ואיש לא ידע בבירור מה שמו ומאין בא. במקרים אלה נאלצתי להשקיע עבודה מרובה עד שהצלחתי להעלות את הפרטים החסרים, אך לא תמיד הצלחתי בכך, ועל כן ימצא הקורא פה ושם פרטים ביאוגרפיים לקויים בחסר. אך על דבר אחד שמרתי מכל משמר – על האמת העובדתית. עד שלא שוכנעתי מלא באמיתותו המפורטת של המקרה לא הכנסתיו לקובץ. ויתכן מאד שבגלל כך קפחתי דמויותיהם של גבורים רבים; אך לא ראיתי לנגד עיני כל ברירה אחרת. ידעתי, כוח השכנוע של פרקי־גבורה אלה הוא רק באמיתותם.

שנית, קובץ זה לקוי בחסר. אני עצמי אספתי פי כמה, ולא הכנסתי לקובץ אלא חלק, מפני שלא רציתי לחזור על מעשה דומה פעמיים. קובץ זה לא נועד להציב זכר למבצעי הגבורה, אלא להביא את מעשי הגבורה כשלעצמם. ואיני רואה אותו אלא כלקט ראשון, שאחריו יבואו ליקוטים מושלמים ומפורטים יותר.

בענין הסגנון במסירת הדברים – השתדלתי להוציא כל לחלוחית של ספרותיות ולספר את הדברים בסגנון “יבש”, ובקיצור נמרץ, המגמה – ידברו המעשים בעדם. עבודתי היתה רק עבודה של מלקט. השתדלתי עד כמה שאפשר להגיש את הדברים בסגנון מובן להמונים, כי ספר זה הוא גם ספרם של המונים, של הגבורים הבאים מכל שכבות העם, כמעט מכל ארצות הגולה, מכל העדות ומכל ענפי־החיים.

בקובץ הזה לא נכנסו מעשי הגבורה של התותחנים, חיל־הים וחיל־האויר. לא הרגשתי עצמי בר־הכי ללקט פרקי־גבורה בשטחים שאין לי בהם מושג כלשהו.

ואיני יכול לסיים דברי הקדמה אלה בלי להדגיש שוב את צערי על המסגרת הכובלת של הקובץ הזה שמנעה ממני הכנסת פרקי גבורה על דמויות של מפקדים וגבורים מסוגם של דני מס ויצחק דובנו, זכרונם לברכה. דמויות מעין אלה דורשות גישה אחרת ומסגרת אחרת.

תל־אביב, טבת תש"י

יהושע בר־יוסף


בשירה שנשלחה לבן־שמן ב־14 בדצמבר 1947, בה נספו 14 איש, נסעה מכונית־משא טעונה שקי קמח ובה 12 איש. המכונית נעצרה במחסום ליד מחנה הלגיון הערבי בבית־נאבאללה. על המכונית נורתה אש תופת מעשרות כלי־נשק אוטומטיים, ושנים־עשר הבחורים מצאו להם מחסה מאחרי שקי הקמח. לא היה אתם כל נשק מרחיק קלוע. הם שכבו, איפוא, חבויים בין השקים וכל מי שהתרומם כמלוא נימה מעל השקים נפגע מיד.

מפקד המחלקה פקד על משה דולגין לזרוק רימון. דולגין שאל את המפקד הלזרוק את הרימון ממצב של שכיבה, בזריקה עיורת, או במצב של עמידה. היתה זו שאלה קשה שהמפקד לא ידע לתת עליה תשובה מיד. לבסוף ענה: “זרוק כרצונך!” משה דולגין החליט להסתכן למען היעילות, התרומם וזרק את הרימון. הוא נפגע בראשו בצרור כדורים ונהרג במקום.

משה דולגין, בן תל־אביב בוגר ביה"ס המקצועי מכס פיין.


בסביבות כפר־סולד פעלה כנופיה ערבית גדולה, וב־12 בינואר 1948 התקיפה את הכפר. מפקד המחלקה שמואל שואלב (80309) יצא עם כיתה של 10 אנשים נגד אנשי הכנופיה. הם יצאו בטנדר פתוח, והותקפו קשה ליד המחסום, שהכנופיה הניחה בדרך. כאשר החלו להתגונן נגד העמדה הערבית שהיו בה כ־30 איש, הותקפו מיד גם מן הצד השני של הכביש. הכיתה לא שמה לב להתקפה שבעורף, והסתערה על העמדה, הניסה את אנשיה ודלקה אחרי הבורחים. התגבורת הערבית לא אחרה לבוא מכל הצדדים, ואנשי המחלקה מצאו עצמם לפתע מוקפים מכל עבר. שואַלבּ תיכנן מיד נסיגה מאורגנת, עודד את אנשיו בבדיחות ובעמידה למופת וכל הדרך חיפה אחרון על אנשיו. משנפצע המקלען לקח הוא את המקלע ופעל בו. גם לאחר שנפצע קשה בבטנו, התגבר על כאביו והמשיך לחפות ולפקד על אנשיו בכל פרט ופרט עד שכל הכתה הגיעה בשלום לכפר־סולד. לכנופיה שפוזרה נגרמו 19 אבידות.

שמואל שואלב נולד ב־1927 בעפולה. חשמלאי. חבר משגב־עם.


אחת הפעולות הנועזות והמסוכנות ביותר בגליל נערכה בתחילת פברואר עם צאת פלוגת עונשין של הגדוד… לכפר הפורעים סעסע, השוכן בסביבה ערבית טהורה. היה זה ליל חורף קשה. דרך של 40 ק"מ בהליכה מייגעת עד אפיסת הכוחות. כאשר הגיעו בחצות הלילה לכפר, הניחו החבלנים 20 מטענים של חומר נפץ ליד הבתים שמשני עברי הרחוב, הפעילו את המטען לפי אות מוסכם ורצו כולם לעבר הפלוגה שהיתה בקצה הכפר. מפקד החבלנים דוב קליימן (בן־דב, חבר ג’יב־יוסף) הלך האחרון והשגיח שכל החבלנים יצאו בשלום מן הכפר לפני ההתפוצצות. בהגיעם לקצה הכפר ניגש אליו אחד החבלנים עם תרמיל חומר־נפץ, והודיע שבמקום להוציא את הניצרות בלבד, תלש מתוך חפזון את המפעיל כולו. דוב קליימן נזכר שבמרכז הכפר עמד בית גדול שבתרמיל אחד לא יתפוצץ כראוי, תפס מיד את התרמיל ורץ חזרה לתוך הכפר והניחו על גבי התרמיל שליד הבית הגדול. דוב קליימן הספיק לרוץ חזרה ולהגיע לאנשי הפלוגה ממש לפני ההתפוצצות הכללית שהחריבה את הכפר.


בפעולת ההתקפה על סעסע השתתף כסייר זאב כהן, מבני צפת. כאשר הגיעו סמוך לנקודת ההערכות התכווצו שריריו של אחד הבחורים. מפקד הפעולה מ. קלמן הטיל על זאב להוביל את הבחור חזרה לעין־זיתים. זאב כהן לא פקפק הרבה וחזר יחידי עם החולה דרך של 20 קילומטרים בחשכת הלילה, בין כפרים ערבים עוינים.

זאב כהן בן 26. יליד צפת. נפל ב־6 במאי בעת הנסיון לכבוש את המצודה בצפת.


בתחילת פברואר 1984 נסע שמואל קורי עם כמה מחבריו ללהבות הבשן. היתה זו שיירה קטנה של 3 מכוניות משוריינות. בדרכה לעמיר הותקפה השיירה קשה באש יריות מצד ערביי הכפרים חלסה, קתיה ועוד. הכביש שלפני השיירה היה חסום ב־4 מחסומים, עשויים אבנים גדולות, במרחק של 20 מטר זה מזה. משני עברי המחסומים ארבו הערבים לשיירה. שמואל קורי קפץ מיד מתוך המשוריין והחל לגלגל את אבני המחסום מן הכביש. הוא היה גלוי לערבים שירו עליו מקרוב. מצד חבריו במשוריינים לא קיבל שום חיפוי יעיל, כי רק סטאֶנים היו להם והערבים היו רחוקים ממטחווי סטאֶן. אף על פי כן הצליח שמואל קורי לגלגל את האבנים הגדולות של שלושת המחסומים הראשונים. כאשר החל לגלגל את אבני המחסום הרביעי נפגע ונהרג. במחיר חייו פרץ את הדרך לשיירה הקטנה.

שמואל קורי, בן 22 יליד איזמיר, חבר משגב־עם.


בהתקפת תגמול על שפרעם בתחלת פברואר השתתפה מחלקה מגדוד… הם התקרבו לבית מבוצר על גבעה כקילומטר מן הכפר והתקיפוהו בסטאנים. על גג הבית היו מקלעים ומכונת־יריה בינונית, ומחצית המתקיפים נפגעו חיש מהר בשל האש הכבדה. ניתנה פקודת נסיגה, אך אי אפשר היה גם לסגת בשל האש שכיסתה את כל השטח. יאיר רחלי התנדב לצאת לבדו נגד הבית. הוא אסף את הרימונים מכל חבריו הפצועים וההרוגים, זחל עד מרפסת הבית והטיל לתוכו 5 רימונים. במעשה זה שיתק את האש, ואנשי המחלקה הצליחו לסגת ולקחת עמם את הפצועים וההרוגים.

יאיר רחלי נולד ב־1929 בחיפה. חבר קבוצת יזרעאל בזרעין.


בתחילת פברואר החלו הכוחות הפולשים להסתנן דרך גשר שייך חוסיין שעל הירדן. הוחלט לפוצץ את הגשר – למען נתק דרכי התחבורה של הפולשים. הגשר נמצא בידי הלגיון. מחנה הלגיון היה בצד דרום; תחנת משטרה שלטה באש על הגשר; לפניו היתה עמדה תפוסה בידי הלגיונרים. משוריין של הלגיון עמד כל הלילה על הכביש ונוסף על כך – עמדו זקיפים על הגשר עצמו. הוחלט לשלוח מכונית מלאה חמרי־נפץ שתגיע לגשר ותתפוצץ שם על מטענה.

שני מתנדבים נלחמו ממש שימסרו לידם תפקיד מסוכן זה, והם: עמיקם רוט וצבי פרוצל. הם נסעו במכונית, אור ליום 17 בפברואר 1948, ונתקלו במחסום חדש שלא התכוננו לו. נפתחה עליהם אש מכל העברים, אך הם גברו על המחסום והגיעו עד לגשר. מיד הפעילו את המטען וקפצו לתוך הירדן. המכונית התפוצצה והגשר נתרסק כולו.

צבי פרוצל נשאר תקוע בתוך סבכי התיל של הגשר, ונפצע עם התפוצצות המכונית. הוא מת בידי הלגיון.

עמיקם רוט קפץ לתוך המים, ואגב קפיצתו נפצע בעינו.

אנשי הלגיון ירו עליו והאירו את המים בפרוז’קטור, אך הוא הצליח לשחות בצלילה ובמקומות־צל מרחק של קילומטר בירדן הקר – ויצא וזחל חזרה לבסיס.

עמיקם רוט בן 22, יליד הארץ, חניך קרית־חיים. חבר חלוצה.

צבי פרוצל, בן 19, מקבוצת החושלים בג’יב יוסף.


באחת השיירות לגוש עציון, בסוף פברואר 1948, נתהפך המשוריין פורץ המחסומים, לאחר שנפגע בכדור אנטי־טאנקי של הערבים, ששמו מארב לשיירה. מכונית המשוריין ההפוך נשאר לבדו מוקף המוני ערבים. מפקד המשוריין היה זרובבל הורביץ. האנשים שבמשוריין נפגעו קשה, פרט למפקד עצמו ועוד שלושה אנשים: יעקב דרור, סאגיס וי. קרן־צבי. מצבם של השכובים במשוריין ההפוך היה לאחר יאוש: ללא עזרה ראשונה, ומוקפים המון ערבים מרצחים.

זרובבל הורביץ לא רצה להפקיר את חבריו הפצועים לתעלולי האויב צמא־הדם, ואת חבריו הבריאים השתוקק מאד להציל. מה עשה? ציוה על שלושת הבריאים לצאת מן המשוריין ולזחול לעבר גוש עציון הקרוב, והוא יחפה עליהם באש. כאשר שאלוהו: מה יהא על גורלו עצמו. ענה: “צאו. אני יוצא תיכף אחריכם”. הם יצאו בזחילה, כמצות מפקדם, והוא חיפה עליהם באש ככל שיכול. שנים מהם ניצלו ואחד נהרג.

בינתיים התקרבו הערבים התוקפים למשוריין. זרובבל לא ניסה אפילו לחלץ עצמו מן המיצר ולהפקיר את חבריו הפצועים לגורל הצפוי להם מידי הרוצחים. הוא ירה בלי הרף בערבים שהתקרבו מכל עבר למשוריין בהפילו בהם חללים. לאחר שהיו קרובים מאד אליו, פיצץ את המשוריין על עצמו ועל חבריו הפצועים קשה. נענד על מעשהו זה ב“אות הגבורה”.

זרובבל הורביץ, בן 25, חניך תל־יוסף.


מכונית משא שהביאה ב־15 במרץ חוטי תיל וחמרי הגנה לצפת היהודית שקעה בתעלה שליד הכניסה לרובע היהודי. הערבים פתחו עליה באש והנהג הצליח לחמוק מן המכונית השקועה ולהגיע לצפת. אבל מכוניתו נשארה תקועה בתעלה. מגיני העיר לא יכלו לוותר על החמרים, ומשוריין עם לוחמים ירד להוציא את המכונית השקועה, אך האנגלים לא הרשו לקבוצה להגיע למקום. הם נתנו רשיון רק לשלושה אנשים לרדת ולהוציא את המכונית. שלושה אנשים התנדבו למשימה זו, וירדו לשטח הערבי. מעבר החלק היהודי ניתן להם חיפוי־אש, למנוע את הערבים מלהטרידם ביריות רובים; אך הערבים השליכו לעברם כל הזמן רימונים. בין שלושת המתנדבים נמצא שמחה גולדמן (עובד “אגד” בצפת) שירד לבדו מן המכונית המשוריינת ובינות הרימונים המתפוצצים סביבו קישר את המכונית השקועה אל המשוריין. חמרי ההגנה הועלו לצפת.

שמחה גולדמן נולד ב־1915 בפולין. עלה לארץ ב־1939.


בנין הקרן־הקיימת שליד הכפר הערבי בית־דג’ן עמד כעצם בגרונם של הפורעים. בנין זה עמד ליד הכביש – עורק התנועה הראשי של הערבים מיפו לרמלה – אי בודד בלב ים ערבי, ומגיניו הדפו את כל ההתקפות העזות והנואשות של הכנופיות הערביות. הערבים גלגלו חביות מלאות חומר־נפץ לעבר הבנין והרסוהו קמעה־קמעה, אך המגינים נאחזו כאן בצפרניהם ולא זזו מן המקום. וכאן נכנסו בפעם הראשונה בתולדות המלחמה בארץ לתוך בּונקרים.

ב־19 במרץ 1948 נערכה ההתקפה הקשה ביותר על הבנין. הבנין נהרס עתה כולו והמחלקה, בפיקודו של יצחק דוידזון, התחפרה באדמה ונשארה כמעט בלי תחמושת. המצב היה כמעט נואש. בתוך הבּוּנקר ישבה הקשרית מרים צאלינגולד, בת שכונת מונטיפיורי, תל־אביב. מתחילת הערב עד חצות הלילה המשיכה את הקשר עם המַטה. היא לקחה 2 רימונים והחזיקה אותם על ידה. כאשר שאלוה מן המַטה על המצב, ענתה בקול שמחה שיש בידה 2 רימונים, אחד בשביל לפוצץ את המכשיר, ואחד בשביל עצמה – לבל תיפול לידי הערבים.

היא לא היתה צריכה להשתמש ברימוניה. עד מהרה הגיעה תגבורת שהדפה את התוקפים.


אנשי פלוגה ב' של גדוד… נשלחו, בעת פעולת “נחשון”, לנתק את הכביש בין שעפאת לבין ביה"ס לשוטרים בירושלים ולפגוע בתחבורה הערבית. הם נגלו לעיני האויב, שהתקיפם באש משלוש מכונות־יריה. אחד החיילים, דן ורשבסקי (41337), נפגע בכתפו. הוא צעק לעבר מפקדו: “נדמה לי שנפצעתי…” ענה לו המפקד: “אל תשחק בנדמה לי!” ודן המשיך להלחם. כאשר הדם קלח דרך בגדיו, ציוה עליו המפקד לזחול לתחנת איסוף־הפצועים, שהיתה במרחק של 60 מטר. הפצוע זחל לשם. כאשר כבר התקרב לתחנה, נזכר ששכח את נשקו במקום הקרב. לא היסס הרבה וזחל חזרה כדי לקחת את נשקו.

דן ורשבסקי נולד ב־1931 בירושלים. חבר הכשרת הצופים “נען”.


ליאון מנחם (104930) מגדוד… היה מתגנב על דעת עצמו לתוך הסימטאות המפותלות של טבריה הערבית, מתקרב לעמדות הערביות ואורב שעות ארוכות לחילוף המשמרות בעמדות. כאשר הערבים היו קרבים לעמדותיהם־הם היה משליך עליהם רימונים ועושה בהם שמות. כל פעם היה מופיע ממחבוא אחר, עושה מעשהו בזריזות ומתחמק כשד משחת. ע"י כך הטיל מהומה ומבוכה בקרב ערביי טבריה.

ליאון מנחם נלד ב־1930. עלה לארץ ב־1933. נהג.


משה ג’יניו מגדוד… יליד טבריה, בן 23, הוא הוא שקיים את הקשר בין עמדת היהודים המבודדת שבעיר העתיקה לבין יתר העמדות בשחייה בתוך הכנרת. הוא שחה מרחק 800 מטר על פני חמש עמדות ערביות והעביר נשק ומכשירי־אלחוט בסירת גומי קטנה. פעם העביר בדרך זו גם פצוע קשה הודות לו יכלה עמדה זו רבת הערך לגבי מעמדנו בטבריה אותה שעה, להחזיק מעמד.


בפעולות לשחרור טבריה בתחלת אפריל 1948 הותקף ביתו של סיד מחפוזה, והחבלנים פרצו פנימה כדי לפוצץ את הבית שממנו הפריעו הערבים לתחבורה היהודית. כאשר הניחו את המטען התברר שאין די חוטי חשמל; הערבים ערכו מיד התקפת נגד קשה והיה חשש להשהות את פיצוץ הבית. סגן משה אלוני (31257) מגדוד… התנדב אז לצאת לבדו בתוך האש ולהביא חוטי חשמל. ואמנם רץ לשטח היהודי, הוציא חוטי חשמל מתוך מגהצים, הביאם חזרה, חיבר את החוטים, הפעיל את המטען ופוצץ את הבית.

משה אלוני (ארזס) נולד ה־1918 בגרמניה. עלה לארץ ב־1932.


השיירה האחרונה שיצאה לגוש־עציון בערב פסח תש"ח, נתקלה בחזרתה לירושלים במחסומים ומארבים של האויב. אלפי ערבים צרו על השיירה, ומלחמת הגבורה של קומץ האנשים נגד האלפים תשאר אחת הפרשיות המזהירות במלחמת השחרור.

אנשי השיירה הצליחו להתבצר בחורבת “נבי דניאל” שליד בית־לחם נגד אלפי הערבים שעטו עליהם מכל כפרי הסביבה. הבית החרב היה נתון משך 30 שעות באש בלתי פוסקת מכל העברים. ללא מזון ומים ובחוסר תחמושת מספיקה הגנו על עצמם הנצורים עד שנסתיים המשא ומתן, באמצעות האנגלים, והלוחמים על פצועיהם והרוגיהם, הוצאו מן המקום.

בין הלוחמים האלה נמצא גם דוב גראטוול. כשאחדים מן הנהגים היססו לנסוע לעמדות הקיצוניות המסוכנות ביותר, הסיע הוא את המשוריינים לשם. אחרי כן עלה על גג הבנין, שהיה שטוח וללא מעקה והערבים שנמצאו על גבעות הסביבה היו יורים ופוגעים באנשים שעל הגג. האנשים על אותו גג היו מתחלפים. האחד שלא נתחלף היה דוב גראטוול. משך 30 שעות לא זז ממקומו וירה בשני מקלעים בלי הפסק. לבסוף ירדו כבר כל האנשים מן הגג, אם פצועים ואם תשושים מאפיסת אונים. רק הוא נשאר שם לבדו עוד שש שעות תמימות, עד הרגע האחרון.

דוב גראטוול נולד בבנימינה בשנת 1930, פלמחאי. מסגר לפי מקצועו.


בהתקפה ב־18 באפריל 1948 על נבי סמואל היה מפקד הפעולה חיים פוזננסקי (פוזא) בין הנפגעים הראשונים. הוא נפגע קשה בבטנו.

סגנו, יעקב זהבי, ציוה על אנשי הפלוגה לסגת בסדר, מסר את הפיקוד לחבר אחר, ואף על פי שבעצמו נפצע רבע שעה לפני כן בידו ולמרות האש הקשה מצד הערבים, גחן אל מפקדו הפצוע, קרע את בגדיו וחבש בטנו וגבו. זהבי לא היה חובש, אך ידע פרק גם במלאכה זו. הוא העלה את מפקדו הפצוע על גבו ונשא אותו כמה עשרות מטרים.

בינתים, נפצע האיש שקיבל על עצמו את הפיקוד על הנסיגה, והפיקוד חזר לידיו של זהבי. ברוצו נפגע זהבי מצרור כדורים ברגליו ונפל מעצמת המכה. אך גם אז לא השאיר את מפקדו הפצוע מאחריו – וזחל על שוקיו וידיו ופוזא שוכב גוסס בחיקו. אותה שעה נתקרבו כשלושים ערבים כדי 15 מטר מן הנסוגים. זהבי השכיב את מפקדו הגוסס מאחרי מחסה והצטרף לחבריו שהדפו את הערבים על־ידי רימונים. כשחזר אל מפקדו נוכח כי פוזא מת בינתיים. זהבי, הפצוע בידיו וברגליו, רצה להוציא את גופת מפקדו. אך חבריו התיקוהו בכוח מגופת פוזא. הורידוהו 30 מטר נוספים, וכאן קשר את רגלו המרוסקה לרגלו השלמה והתגלגל לעבר הואדי למטה. הוא נשאר שוכב למטה באפיסת כוחות, וידיו כבר מיששו ברימון תוך כונה להוציא את הנצרה ולפוצץ את עצמו ברגע האחרון.

אותה שעה ניגשו אליו שני חובשים. אמר להם שילכו לחפש אנשים פצועים פחות, כיון שלו עצמו אין כבר כל סיכויים להנצל ממות. החובשים שמעו לדבריו והלכו הלאה. מיד הוציא את הרימון ואצבעותיו כבר עסקו בשליפת הנצרה. בו ברגע נתקרב אליו חבר פצוע קל שהוציא ממנו בכוח את הרימון וסחבו עד לתחנת עזרה הראשונה. כעבור זמן הבריא ואף חזר לשירות.

יעקב זהבי נולד ב־1927 בתל־אביב. חניך בן־שמן ועין־החורש. מותיקי הפלמ"ח.


ביום ששי אחה"צ, 16 באפריל 1948, יום צאתם של האנגלים מצפת היה יום קשה לתושבים היהודים – הערבים הרעישו את הרובע היהודי הרעשה איומה בפגזים והתקיפוה במכונות־יריה. הערבים העלו ברוב צהלה על בנין המשטרה את הדגל הסורי והעיראקי. בתוך צפת המופגזת והמורעשת התרוצץ אז רפאל אדרעי, שחיפש דגל תכלת־לבן. בנין המלון המרכזי היה נתון באש יריות קשה. אך הוא עלה על גג הבנין, העמיד תורן ותלה את הדגל. במרחק 20 מטר מן הגג נמצאו הערבים שירו בשצף קצף לעבר הדגל הצנוע. הכדורים קרעו את החוט, ורפאל איחה את הקרע בתוך מטר היריות והדגל הוסיף להתנופף ועודד את יהודי צפת ולוחמיה.

רפאל אדרעי – יליד צפת. בן 24, נפל במבצע “יואב” בנגב.


בהתקפה הראשונה על זרעין (20 באפריל) השתתפה פלוגה מהגדוד… אנשי הפלוגה נעו בגשם ובבוץ שעות רבות וכאשר הגיעו לכפר, העומד בפסגת ההר, נוכחו לדעת כי כלי הנשק נרטבו ומלאו בוץ ואינם פועלים. ההתקפה נכשלה ומבין אנשי הפלוגה רבו הפצועים. עם בוקר נאלצו לסגת ומפקד הפעולה נתן הוראה מפורשת – כיון שדרך ארוכה וקשה מחכה לנסוגים וכל טיפול בפצועים יעמיד בסכנת השמדה את הפלוגה כולה – אין לטפל בפצועים.

המ.כ. של המקלען שמעון קופרמן (הג’ינג’י), היה אף הוא בין הפצועים. שמעון לא רצה להשאיר את המ.כ. שלו מאחריו, והוא החל לטפל בו. המ.מ. ציוה עליו לסגת יחד עם כולם ולהשאיר את הפצוע בשדה הקרב. שמעון לא יכול היה להשלים עם הרעיון שמפקד כיתתו יישאר מוטל בשדה, פצוע בריאה וללא עזרה. על כן נשאר לבדו עם הפצוע. שמעון חבשו והעמיסו על גבו וירד עמו מרחק של 5 קילומטר במורד קשה ומסוכן, נתון כל העת במטווחי כדורי האויב, הרודף אחרי הנסוגים. הוא הביא את המ.כ. הפצוע בשלום לזרעים שבמרגלות ההר, – ואף את המקלע לא זנח ומשכו אתו בכל הדרך הקשה.

שמעון קופרמן – בן תל־אביב חבר הכשרת משמר־הים.


עם הנסיגה מזרעין נפגע הקשר אברהם רורבך (10338) ונשאר שוכב לבדו פצוע בשדה חטים. חבריו נסוגו בחפזון והוא שמע מסביבו את קולות הערבים הרודפים אחרי הנסוגים. ידע שאין לו מנוס אלא אם כן יצליח להמלט בהסתר. הוא זחל בין שבלי החטה לעבר מַעין חרוד. 3 ערבים הרגישו בשביל הזיגזגי שהשאיר אחריו בשדה ועקבו אחריו. הוא הבחין בכך וזחל בכוונה תחילה אחורה כדי ליצור זוית בשביל. כאשר שלושת הערבים הגיעו לזוית פתח עליהם באש בסטאֶן שלו והרג שנים מהם במקום. השלישי ברח. נחלש מאוד מפצעיו (כדור נכנס בגבו ויצא דרך בטנו וגרם לשפך דם פנימי) זחל 1100 מטר במשך 5 שעות תמימות. מכאן אזר שארית כוחותיו והלך על רגליו מרחק של חצי קילומטר עד שהגיע למעין־חרוד.

אברהם רורבך נולד בפולין ב־1928, עלה ב־1935, חבר הכשרת תל־יוסף.


בפלוגה שפרצה מדרום אל הכפר זרעין נמצא החובש אוריאל לוינברג. באגף שלו התנהל קרב פנים אל פנים עם הערבים. היה זה קרב אכזרי ופראי, קרב סכינים וגרזינים – והחובש הצעיר התרוצץ בין הלוחמים וטיפל בפצועים. ששה פצועים חבש בזה אחר זה, כשסביבו מתחולל קרב פנים אל פנים, אך כאשר ניגש לטפל בפצוע השביעי – פגע בו אחד הערבים מגבו ויהרגהו.

אוריאל לוינברג, נולד 1931 בתל־אביב. חבר הכשרת מעוז.


בהתקפה הראשונה על זרעין פגע כדור בעצם הכתף של יעקב מרגולין מגדוד… וקרע לו וריד. החובש המחלקתי יוסף בנציון חבש את הפצוע. אך כיון שאי אפשר היה לעצור את הדם בתחבושת, לחץ על הוריד הקרוע באצבעו. כוחותינו נאלצו לסגת, וכל עת הנסיגה, שנערכה תחת אש קשה מאוד, צעד החובש על־יד הפצוע, החזיק אצבעו על הוריד. ארבע שעות לחץ כך על ורידו של הפצוע עד שהגיעו לבית־החולים בעפולה.

יוסף בן־ציון עלה לארץ מיוגוסלביה. חבר קיבוץ מרחביה.


בקרב הראשון על משטרת צמח – ב־27 באפריל 1948, יום מסירתה על ידי האנגלים לערבים –השתתפה מחלקה של גדוד… מפקד המחלקה דן פרומקין (104865), חבר דגניה, התקרב הראשון תחת מטר האש לבנין המשטרה. ליד הקיר הונח חומר־נפץ ובפרצה שנתהוותה בקיר פרץ הוא הראשון לתוך הבנין. בהתנהגותו האמיצה הכריע את כף המאזנים של הקרב שנסתיים בכיבוש המשטרה.

דן פרומקין, יליד הארץ, בן 20. חקלאי.


בעת הקרב על “המצודה” בצפת נפצע בגבו ובידו המ.כ. חנן סאבראנסקי, איש גדוד… הוא הובא לבית החולים, נחבש והושכב במטה. על אף מצות הרופא קפץ ממטתו, חמק מבית־החולים ושב לקחת חלק בקרב שהתנהל על “המצודה”. הוא חזר לפקד על כיתתו עד שכבשו את המצודה. לאחר הכיבוש הוחזר לבית־החולים ושכב 3 שבועות עד שהחלים מפצעיו.

חנן סאבראנסקי, בן 21, בן חיפה חבר משק יפתח.


להתקפה על סאלאמה נשלחו לילה אחד שתי מחלקות. מחלקה אחת הוקפה על ידי הערבים, שחסמו לה את דרך הנסיגה. האנשים לא הכירו את המקום ונסוגו בדרכים שונות בלתי מוכרות.

קבוצה אחת הגיעה בנסיגתה לגדר צברים דחוסה. האנשים היו פצועים ותשושים ועייפים עד מות, ולא יכלו בשום פנים ואופן לעבור את גדר הקוצים. ביניהם נמצא אלי יצחקי (8269) שנשא על גבו בחור פצוע. הוא לא פקפק הרבה: הטיל עצמו על גדר הצברים וחבריו העייפים והתשושים זחלו על גופו השרוע ועברו את גדר הקוצים בשלום. לאחר שכולם נמצאו מן העבר השני נטל אלי את הפצוע על גבו ועבר אתו את גדר הצבר. האנשים הגיעו בשלום לבסיס. ומפקד הקטע טיפל בעצמו בהוצאת הקוצים מגופו של אלי יצחקי.

משנתכנסו כל החוזרים מן ההתקפה, התברר שיש כמה נעדרים. המפקד שאל: מי מתנדב לחזור לכפר כדי לחפש את הנעדרים? אלי יצחקי, שכל גופו היה פצוע מן הקוצים, התנדב הראשון.

אלי יצחקי נולד ב־1925. עלה לארץ ב־1942 ונכנס ישר להכשרת גניגר. היה נוטר בכפר־ילדים ואחר כך שירת בפלמ"ח.


מכונית־המשא של משק ניצנים המבודד יצאה בשעות הבוקר של אחד מימי אפריל בלווית שני משוריינים יהודיים. השיירה הקטנה נתקלה במארב, שהכינו להם מאת אנשי כנופיה ערביים משני צדי הכביש, בפיקוד קצין אנגלי. המשוריין הראשון עלה על מוקש והתהפך, והמשוריין השני ניסה לגרור החוצה את הראשון ושקע בחול. מכונית המשא הצליחה להסתובב ולהסתלק חזרה לניצנים. משמונת אנשי המשוריינים נהרגו שלושה, שלושה נפצעו ורק שניים לא נפגעו.

המ. כ. שמעון בן־יהודה (34878) ניהל קרב משעה שמונה בבוקר עד שעה ארבע אחרי הצהרים. הוא השתמש בכל התחמושת שהיתה במשוריינים, וכאשר תחמושת זו אזלה – זחל החוצה ולקח את מחסניות הכדורים מעל שני חבריו ההרוגים. כל אותו יום שמעו מאות הערביים קריאות התגרות למלחמה מפי הבחור היהודי הנצור במשוריין, וכל פעם שניסו להתקרב – קצרה בהם ידו הקולעת של שמעון בן־יהודה. אבידות רבות נגרמו אותו יום לערבים הצרים על המשוריינים ההפוכים, ואף מפקדם האנגלי נפצע קשה.

בשעה 4 אחה"צ הגיעה תגבורת של משוריינים יהודיים והוציאה את הנצורים מן המצור.

שמעון בן־יהודה נולד בשנת 1923 בתל־אביב. מסגר לפי מקצועו.


שלשת הבתים הראשונים של שכונת קאטאמון, שהוחזקו בידי אנשי פלמ"ח מול אש קטלנית של האויב, נתקו חיש מהר זה מזה על ידי מקלעי האויב שכיסו באש את השטח הפתוח המחבר את הבתים. מספר הפצועים תוך שלשת הבתים הגיע עד מהרה לארבעים ושבעה.

החובש הגדודי אברהם קלאר, הוכיח אותו יום שהאהבה שהחיילים רוכשים לחובשים אינה אהבת חינם. כחובש המנוסה ביותר נאלץ לטפל בפצועים קשה ולהדריך את יתר החובשים. איש לא הצליח לעבור בשלום מבית אל בית, ואברהם קלאר עבר אותו יום מבית לבית כעשרים פעם ויצא בשלום. מה שנראה כבלתי אפשרי לגבי כל אדם אחר, נראה לגבי החובש הזריז דבר שבשיגרה. מ.כ. אחד, מיקי, ניסה לעבור מבית לבית ונפגע מיד מצרור ברגליו. אברהם קלאר חש לעזרתו. תחילה השליך לו חבל שייתפס בו. אך הפצוע לא היה מסוגל לתפוס בחבל. המקלענים של האויב הבחינו בדבר והגבירו את האש, עד שלא היתה כל אפשרות לעבור את קטע הרחוב אף בזחילה. אז השליך אברהם קלאר שתי פצצות־עשן לרחוב, ובתוך העשן זחל אל הפצוע, הכניסו לבית והציל את חייו.

אברהם קלאר נולד בלודז' בשנת 1923. היה עצור בברגן־בלזן. עלה ב־1946 בספינת “תל־חי”.


כיבוש שכונת קאטאמון בירושלים לא היה מן ברים הקלים. בחורי הפלמ“ח שיצאו לפעולה נועזה זו בנשק קל בלבד נתקלו בהתנגדות עזה של האויב, שהיה מבוצר כהלכה בבתי האבן החזקים ומצויד היטב במכונות־יריה קלות וכבדות. אנשי הפלמ”ח הצליחו תחילה לתפוס רק 3 בתים להתבצר בהם, אך בתים אלה היו נתונים באש קטלנית בלתי פוסקת של האויב והקשר ביניהם נותק. עמידתם של אנשי הפלמ"ח בבתים אלה היתה רבת גבורה ורבת סבל. עמידה זו היא גם שהכריעה את כיבוש קאטאמון והוצאת ירושלים העברית מתחומה הצר.

בין הלוחמים בכיבוש קאטאמון התבלט החבלן אריה חייקין, בן חיפה. הוטל עליו לפרוץ פתחים בקירות, כדי ליצור מעברים בטוחים ומוגנים מאש האויב בין שלושת הבתים שנכבשו ע“י הפלמ”ח. תוך כדי כך אף השמיד שבעה מחיילי האויב. בעצם, גמר בכך את תפקידו.

אך החבלן הצעיר לא ידע מנוחה. הוא עלה על גג הבית שהיה נתון בטווח פגזי מרגמות והטיל רימונים על הערבים שניסו להתקרב לבנין. מפקדו, דוד אלעזר (דאדו) ציוה עליו לרדת מן הגג ולהשאיר את ענין הרחקת הערבים מן הבנין בידי שני המקלענים ששכבו על הגג מאחורי מחסה טוב. אך הרימונים שהטיל מלמעלה הפילו חללים באויב וחייקין סירב להישמע לפקודה. כעבור זמן־מה פגע בו פגז שקרע ממנו בבת־אחת את שתי רגליו. הוא צעק: “חובש! חובש!”. המפקד לא יכול היה לראות את הפצוע מפתח הגג כיון שאי אפשר היה להרים ראש מעצמת היריות. על כן אמר: “חבל לסכן את החובש. זחל אתה הנה”. ענה הפצוע: “טוב” והתחיל לזחול בידיו השתים ובגופו בלבד. רק פניו היו מופנים לעבר הפתח, והמפקד הציץ בהם מרחוק וראה את הבעת הכאב הגדול שעליהם ואת צורת זחילתו – צעק אליו: “עמוד! אל תזוז מן המקום! תיכף אביא את החובש”. המפקד רץ למטה והבהיל את החובש. כשעלו השנים לגג, ראו שהפצוע גרר את עצמו 8 מטרים עד לפתח הגג. מעצמת המאמץ קיבל שטף דם חדש ונשאר שוכב מתעלף ליד הפתח. כשעוררוהו מעלפונו נזף בו החובש: “למה לא חכית לי מחצית הדקה?” ענה הפצוע: “אני בין כך בלי רגלים, ולמה אסכן את חייך בגללי?”


המגינים שבמחצבת סובא היו ביום ה־5 באפריל נצורים בתוך המגדל ומרותקים אליו בשל האש שהוטחה סביבם בלי הרף. חדר האוכל נמצא בצריף במרחק 20 מטר מן המגדל. אך המעבר לשם היה כרוך בסכנת נפשות ודאית ועד רדת הלילה לא יכלו להגיע לשם כדי להביא משהו להשקיט את רעבונם.

לפתע נעלמה האלחוטאית האמיצה בלהה ציברסקי מן החדר. יום לפני כן בא משוריין להוציאה מן המקום והיא סירבה. הפעם לא ידעו האנשים מה קרה לה לנערה. כעבור חצי שעה חזרה בלהה וחבילה גדולה של סנדויצ’ים מוכנים בידה. היא זחלה על דעת עצמה לחדר־האוכל, וכיון שהצריף היה מנוקב מכדורים נאלצה גם שם לזחול על הרצפה וכך הכינה באורך־רוח סנדויצ’ים לכל האנשים, וחזרה והביאה אותם לחבריה.

בלהה ציברסקי נולדה ב־1927 בראשון־לציון. תלמידת האוניברסיטה בירושלים. נפלה בדרך מארזה לירושלים.


רשת הטלפונים בעמדות בצפת הוקמה באמצעות “פאַטנטים” שונים בידיו המאומנות והזריזות של משה לוינזון. אם כי חסרו כלים וחמרים יסודיים, העמיד רשת שלימה של טלפונים והסתייע במלאכתו אפילו בקופסאות של משחת־נעלים. בליל ה־9 במאי נכבש בנין “שלוה” ליד העמדות. זה 72 שעה שלא נתן שינה לעיניו מרוב עבודה. אף־על־פי־כן לא פקפק רגע, יצא ועשה את מלאכתו בתוך אש הקרבות.


6 משורינים מגדוד… יצאו ב־12 במאי מחולדה לשם סיור הדרך עד נוה־אילן. היתה זו פעולת סיור כדי להיווכח אם אפשר יהיה להעביר שיירה לירושלים. המשוריינים עברו בשלום את מחנה העצורים בלטרון, ואף התחמקו מהאש שניתכה עליהם מצד משטרת לטרון. כאשר הגיעו לסיבוב בואכה שער הגיא נתקלו בשני משוריינים של הלגיון שנופפו במטפחת לבנה – אך פתחו באש קטלנית של תותחים ומכונות־יריה על ששת המשורינים היהודים, שלא התכוננו כלל להתקפה זו. שלושה מן המשוריינים היהודים הצליחו להסתובב ולסגת.

במשוריין השלישי ישב האלחוטאי יוסף ויניק. פגז חדר לתוך המשורין וכל יושביו נפצעו. ליוסף ויניק קטע הפגז את ידו ליד הכתף. היד נשארה תלויה, מחוברת לגוף בכמה גידים בלבד, והדם קלח בלי הרף. אך יוסף ויניק, כשידו קטועה, לא הפסיק להזעיק עזרה. חברו, צ’ינגאלה (זה היה כינויו בפי כל), החזיק את היד התלויה – והפצוע המשיך בשדוריו.

כאשר חזר המשורין לבסיס, נלקח יוסף ויניק לבית־החולים. כל מאמצי הרופאים להצילו היו לשוא. הוא איבד דם רב מדי. בקשתו האחרונה היתה, שיעלו את הוריו לארץ.


בעת כיבוש כפר־סבא הערבית ב־13 במאי יצא משוריין לסיור על כביש קלקיליה. המשוריין נפגע בשלשה פגזים בני 2 ליטראות ודליקה פרצה בו. האנשים נפצעו או נהרגו והיו המומים במידה שלא יכלו לצאת מן המשוריין הבוער. הערבים היו בקרבת מקום וירו גם באש מכונת־יריה לעבר המשוריין אשר להבתו האירה את החשיכה מסביב, ואף ניסו להתקרב אליו.

אותה שעה יצא סגן יצחק בן־ארי (35008) לארגן את מחלקתו במרחק מה מן המשוריין הבוער. לאחר שאירגן את המחלקה, נדמה היה לו שהוא שומע קול אנחה וגניחה כבדה מתוך המשוריין הבוער, שעמד במרחק 200 מטר ממנו. לא היסס הרבה; מסר את הפיקוד לסמל, ובעצמו זחל אל המשוריין. היה זה מרכז המשיכה של כדורי־הערבים, ונוסף לכך – בתוך המשוריין הבוער החלו להתפוצץ הרימונים של הפצועים וההרוגים ותחמושתם. אך הוא שמע את קול הנשימה של הפצוע וקפץ אליו והוציאו מתוך הלהבות. משך את הפצוע – יעקב טרון – לשדה הקמה ושהה עמו עד שבאו החובשים והעבירו את הפצוע לתחנת־האיסוף.

יצחק בן־ארי נולד ב־1926 בתל־אביב. צלם לפי מקצועו.


החובש הפלוגתי אריה קלפהולץ (47268) מגדוד… התגלה בפעולת כיבוש כפר־סבא הערבית גם כמקלען מצויין. כאשר נפצע אחד המקלענים והוא נקרא לטפל בו, לא ניתן לו לחבוש את הפצוע בשל האש החזקה מצד הערבים שהיו בפרדס הסמוך. ניסה לסחוב את הפצוע לתוך תעלה קרובה כדי שיוכל לחבשו שם, ושוב הפריעו לו יריות הערבים. אז הציב את המקלע וכיוונו לעבר הפרדס ופתח באש חזקה על הערבים שהתחבאו שם והשתיקם לשעה קלה. וכך הצליח להוריד את הפצוע לתעלה ולחבשו. מכאן ואילך ניתן לו לסחוב את הפצוע בזחילה עד לתחנת האיסוף הראשונה, אך כלום יפקיר את המקלע? מה עשה? זחל כמה מטרים עם הפצוע וחזר אל המקלע, וכך סחב את הפצוע והמקלע לסירוגין עד שהביא את שניהם לתחנה.

אריה קלאפהולץ נולד ב־1924 בפולין. עלה לארץ ב־1946. חבר קיבוץ כפר־עציון.


בפעולת כיבוש כפר סבא הערבית (13.5.48) נמצא המקלען משה שפירא מגדוד… בתפקידו על רכס של גבעה בין כפר־סבא הערבית לבין קלקיליה. הוא חיפה על כיתה במקלעו. תחילה נפגע בכדור בידו. חבש עצמו בתחבושת האישית והמשיך לפעול במקלע. מיד נפצע שנית באותה יד. נגש אליו החובש חנן טפרמן וחבשו, ושפירא ממשיך כל אותה שעה לירות במקלע. כדור שלישי פגע בידו השניה, והוא המשיך בשלו. אך עתה חדרו 2 כדורים לבטנו. חבשו החובש והוא המשיך לחפות על הכיתה. כאשר הכיתה נסוגה, הורידוהו באלונקה לעבר הכביש. שם נפתחה עליהם פתאום אש מצד הפרדס. לא היתה כל אפשרות לשאת הלאה את האלונקה. ירד בעצמו מן האלונקה ובזחילה עבר 250 מטר עד לתחנת איסוף הפצועים.

משה שפירא נולד בצ’כוסלובקיה. אופה לפי מקצועו.


בין לוחמי הפלמ“ח שבגליל העליון נמצאה נתיבה בן־יהודה (14368), מפקדת כיתת חבלנים. בקרב ערביי הסביבה ואנשי הכנופיות נפוצו אגדות על ה”שדה הצהובה", “שיצאה לעזרת היהודים”, ובעצם הופעתה בשדה הקרב היתה מפילה אימתה על הערבים. והרי שני מקרים, מתוך רבים אחרים, בהם הצטיינה נתיבה. בפעולת תגמול נגד התחבורה הערבית נשלחה נתיבה עם כיתה מרמות־נפתלי להתקיף אוטובוס, שהעביר לוחמים ערבים. באחד הפיתולים של הכביש הונח מוקש חשמלי, ונתיבה ארבה לאוטובוס ליד הכפתור החשמלי. האוטובוס הגיע – והחשמל לא פעל. מיד קפצה נתיבה ופתחה מטווח קצר באש תת־מקלע על הנהג. הכיתה הטילה רימונים על האוטובוס. רוב הלוחמים הערבים שבאוטובוס נהרגו, ורק אחדים הצליחו לברוח. והואיל וחומרי החשמל היו בגדר יקר־המציאות באותו פרק זמן, ניגשה נתיבה בעצמה לפרק את המוקש החשמלי והחזירה את החמרים היקרים לבסיס.

פעם אחרת יצאה עם כיתה לאימונים בשדה ליד רמות־נפתלי. הכיתה הופתעה על ידי כמה מאות ערבים שארבו לה והקיפוה מכל עבר. הטירונים נבהלו כמובן עד לאיבוד העשתונות, אך נתיבה השתלטה עליהם. היא קפצה מטירון לטירון והראתה לו כיצד יורים בכלי שבידו. הערבים ירו עליהם מרחוק והתקרבו אל הכיתה בתנועת הקפה. נתיבה שכבה בקור־רוח והרובה בידה, והראתה לאנשיה שכל ערבי המנסה להתקרב נפגע. וכשאחד מאנשי הכיתה נפצע, חבשה אותו נתיבה וטיפלה בו. מאות הערבים הדקו את הטבעת, ולכיתה המוקפת לא היה כל מוצא. המתקיפים כבר התקרבו לטווח קצר מאוד. נתיבה ריכזה את כל האנשים על ידה ועוררה בהם את ההחלטה להתגונן עד הסוף. היא ירתה בלי הרף בערבים הקרבים ובאים וגרמה להם אבידות רבות. למזלה של הכיתה המוקפת שמעו אנשי רמות־נפתלי את חילופי היריות וחשו לעזרתה. בהתקפה של רימונים מצד נתיבה ואנשי הכיתה נפתחה טבעת הכיתור, ונתיבה נסוגה עם כל אנשיה בשלום, זה היה הקרב הראשון פא"פ לאור היום בגליל.

עקב השבועה שנשבעו הערבים להנקם בה במיוחד על החרפה שגרמה להם, הוצאה אז “השדה הצהובה” מן הגליל העליון.

נתיבה בן־יהודה, ילידת ת"א. חניכת גמנסיה הרצליה.


ב־14 במאי הוחלט לפוצץ את הגשרים על הירדן כדי לעכב את אנשי הלגיון מלהסתער על גשר. מתחת לשני הגשרים הונחו מוקשים חשמליים. אחד מהם התפוצץ ואלו השני לא פעל. מן העמדות הסמוכות של הלגיון ירו לעבר הגשר בלי הרף. החבלן אמיל בריק (14286) התנדב לגשת לבדו לפוצץ את הגשר. הוא זחל 60 מטר בתך שטח גלוי לאש האויב, הדליק פתיל קצר ופוצץ את המטען של חומר נפץ וחזר בשלום לבסיסו. על מעשהו זה נענד ב“אות־הגבורה”.

אמיל ברק (בריק) נולד ב־1924 בפולין. עלה לארץ ב־1946. חרט.


ב־14 במאי יצאה שיירת אספקה לכפר־דרום המנותק והמופגז בלי הרף על ידי המצרים. כאשר הגיעה לואדי הנמצא במרחק של 600 מטר מכפר־דרום נתקלה במלכודת מרגמות מצרית. המצרים המטירו לתוך הואדי שפע פגזים. השיירה לא יכלה להמשיך דרכה. המכוניות נפגעו. כמה מאות מצרים עטו לעבר השיירה. אנשי־השיירה, שמנו בסך הכל עשרים וכמה איש, לא ראו לפניהם עצה אחרת אלא להפקר את המכוניות ולהטעין על גבם את נשקם ומעט אספקה ולרוץ ברגל לכפר־דרום. אחד הנהגים, נחום דיאמאנד, איש מקורות, נפגע ברסיס ועינו האחת נשפכה החוצה. חבריו אצו לטפל בו, אך הוא לא נתן להם אפילו להתקרב אליו. הוא אמר שחבל על הנשק והאספקה שאפשר יהיה להעביר בינתיים לכפר־דרום. הוא עצמו כיסה בידו את חור עינו השפוכה, נטל נשק על גבו וכך גם נכנס לכפר־דרום.


בעת זחילת אנשי השיירה שנפגעה לכפר־דרום נמצא בין הזוחלים גרשון כ"ץ. הכל חשבו אז כמובן על דבר אחד – כיצד להגיע בחיים לכפר־דרום בתוך האש האיומה שמסביב, אך גרשון מצא לו בשעת מעשה פנאי גם להסתכל סביבו. בשדה היו מוטלים חללים מצרים שנפלו מהתקפה שערכו כמה ימים לפני כן, וגרשון ראה בין החללים רובה אנטי־טאנקי ותחמושת. לא היסס הרבה ואסף בקור רוח את הרובה והתחמושת והעמיס את המשא על גבו. כך אסף את הנשק מכל שנזדמן בדרכו. כאשר נכנס למשק הביא עמו כלי נשק מכל המינים.

גרשון כ"ץ, נולד ב־1914 ברומניה. תושב חיפה. חשמלאי לפי מקצועו.


יום ה־15 במאי היה יום קשה לנירים. בהפגזת אותו יום נהרגו שבעה אנשים מן הפעילים בהגנת המקום. שלמה לבקוביץ, מוכתר נירים, קיבל על עצמו את הפיקוד. לא עברו רגעים מועטים ופגז פגע ברגלו שנמעכה מעוצם המכה. הוא דידה על רגל אחת עד למקלט המטה, ופנה לקשרית מרגריטה כהן שתשלח מברק בזו הלשון: “שלחו תגבורת! אנו אבודים!”. הקשרית ענתה מניה וביה: “אבודים? איזה אבודים? אני לא אודיע דברים שאינם נכונים!”.

המפקד הפצוע התחייך ואמר: “צדקת, מרגריטה… אנחנו לא אבודים”. והיא הודיעה במברקה שתי מלים בלבד: שלחו תגבורת!"

מרגריטה כהן נולדה ב־1927 בבולגריה. עלתה לארץ ב־1944. חברת נירים.


בהפגזת 15 במאי על נירים נקרעו שלוש האַנטאֶנות שהיו במקום. המצרים היו קרובים ואף ירו במכונות־יריה. וכדי לתקן את האנטנות היו צריכים לטפס על עמודים שגבהם 4 מטר ולהתגלות על ידי כך למקלענים המצרים. החבלן אמנון גולדרייך טיפס ועלה שלוש פעמים על העמוד הגבוה. כדורים שרקו סמוך לאזניו, פגזים התפוצצו סביבו, אך האנטנות תוקנו סמוך להינתקן והקשר עם העורף לא נותק.

אמנון גולדרייך נולד ב־1926 בתל־אביב. חבר “שדמה” שהצטרפה לרביבים.


הצבא הלבנוני פלש לארץ־ישראל ב־16 במאי. הוא נעזר בתותחים ורכב משוריין. ואנשי הגדוד… שעמדו כמעט בידים ריקות במלכייה שעל הגבול, נאלצו לסגת. רבו הנפגעים בגדוד. במחלקה המחפה האחרונה נמצא המקלען ברל’ה ריינס. הוא נפצע קשה בתחילת הפעולה, וחבריו שנסוגו האחרונים ביקשו לקחתו עמם. הוא סירב בטענה, שבין כך לא יינצל מפצעו הקשה ושהוא רק יכביד עליהם בנסיגתם. תחת זאת ביקש מהם כמות נוספת של תחמושת.

והוא נשאר לבדו. חברו המקלען מס' 1 נהרג לפני כן. פצוע ושותת דם ירה ברל’ה בלי הרף באויב שהסתער, ושעה ארוכה שמעו חבריו הנסוגים את טרטור המקלע שלו. לאחר חודש ימים, כאשר כבשו בחזרה את מלכייה, מצאו את גוויתו על הגבעה.

ברל’ה ריינס, נולד 1930 בעין־חרוד. חבר הכשרת “מעוז”.


קיבוץ עין־גב המבודד עמד ב־18 במאי בפני התקפה קשה של האויב, שהיתה מלווה בהפצצות מן האויר ובהרעשת תותחים כבדה. מורה בית־הספר של הקיבוץ – יוסף קליימן היה מפקד־קטע. בגזרה שלו נמצאו הערבים התוקפים בשטח מת, והוא עלה על הבריכה ששימשה נקודת תצפית. האויב הגביר הפגזתו וחבריו ביקשו ממנו שירד מעל הבריכה – מקום הגלוי לגמרי לפגיעת הפגזים. הוא סירב בטענה שאין להפקיר אף לרגע את הפיקוד על המערכה. מיד נפגע בפגז ונפצע קשה. ירד והחובשים רצו להעבירו לתחנת המרפאה. שוב סירב – באמרו שיש פצועים קשה ממנו, ורץ לבדו למרפאה. בדרכו למרפאה נפל ומת.

יוסף קליימן נולד ב־1914 בגרמניה. עלה ב־1934. חבר עין־גב.


ב־18 במאי ערכו האוירונים הסוריים שמונה התקפות במכונות־יריה ופצצות על מטה הגדוד… שבקבוצת כנרת. בשטח פתוח ליד המטה ניצב מקלע שפנדאו על צינור מעל לקרקע. אורי שוואב עמד כל היום ליד המקלע וירה באוירונים התוקפים. במשך כל היום לא ירד אף פעם אחת למקלט.

אורי שוואב נולד בגרמניה. בן 21. תושב חיפה.


משה אלברט, היה מפקד היחידה בבית־אשל. ביום ההפגזה הראשונה של המצרים, ב־20 במאי, רץ מן המקלט לתוך הבית המופגז, כדי להוציא משם את מכשיר האלחוט. בדרכו נפצע בעינו, ומיהר לחובשת שהיתה במקלט. בלכתו נתקל בנערה שהתרוצצה הנה ושוב אחוזת היסטריה ומרוב בלבול לא מצאה את הדרך למקלט. הלך והובילה בשקט למקלט, כשעינו הפגועה שותתת דם. בהגיעו לפתח המקלט ראה שפגזים פוגעים בבית הגדול, תקפתו חרדה לגורל מכשיר האלחוט שנשאר בבית, מיד רץ חזרה לבית ולקח את המכשיר להביאו למקלט. בדרכו חזרה פגע בו פגז והרגו במקום. הוא נשאר שוכב והמכשיר בין זרועותיו.

משה אלברט – יליד נהלל. חבר עין־חרוד.


הנקודה הקטנה בית־אשל שליד באר־שבע ידעה מצור וסבל במשך חדשים רבים כאשר לא ידעה אולי שום נקודה אחרת בארץ. באר־שבע הגדולה, הכבושה בידי הקלגסים המצריים מזה – ונקודה קטנה של כמה בתים הרוסים ותעלות ובונקרים מזה.

נשלחה כיתה לעזרת בית־אשל, ובין הצעירים נמצא נער בן 16 – בן־עמי ביגלמן, יליד תל־עדשים, שנראה עוד צעיר מכפי גילו.

ביום ה־20 במאי, יום ההפגזה של התותחים המצרים מבאר־שבע, יצא מפקד המקום מן המקלט להביא את מכשיר האלחוט מן הבית המופגז, ולא חזר. היושבים במקלט החלו מדברים על הצורך שמישהו יתנדב ויצא החוצה לראות מה קרה למפקד ולהביא את המכשיר. עוד הם מדברים – יצא הנער בלי לומר דבר לתוך האש המשתוללת בחוץ, והביא את מכשיר האלחוט. מאותו יום נעשה הנער קשר אמיץ ביותר. בעת הפגזה קשה אחרת נקרעה האנטינה של מכשיר האלחוט והוא יצא ותיקנה בין רסיסי פגזים מתפוצצים.


לאחר כמה ימי הפגזות איומות מתותחים וטאנקים, והפצצות מאוירונים, פתחו המצרים ב־2 ביוני 1948 בהסתערותם הראשונה על נגבה. היתה זו הסתערות של משוריינים וטאנקים וחיל רגלים, שירדו מן הגבעות וממשטרת עיראק־סואידן על הקיבוץ – אשר בידי מגיניו היה מעט מאד נשק אנטי־טאנקי: בסך הכל פיאט אחד ולו 9 כדורים. המגינים לחמו בחירוף נפש נגד רכב השריון שעטה עליהם, ובמעט כדורי הפיאט הצליחו לפגוע בכמה טאנקים ומשוריינים. אך הטאנקים המשיכו בהסתערותם, והטאנק החלוץ אף הצליח להגיע לעמדה קדמית של הקיבוץ – ואחריו הסתערו יתר הטנקים. המצב היה בכי רע.

באותה עמדה היו שתי בחורות ושלושה בחורים. הטנק הגדול כבר התקרב עד כדי ששה מטרים מן העמדה – ועוד דקה ויהרוס אותה על אנשיה. אך אותו רגע קפץ ויצא מן העמדה אהרן שניידר, בן 40, והטיל על הטאנק שני בקבוקי מולוטוב. הטאנק נפגע מן הלהבות ושניים מאנשי הצוות של הטאנק קפצו מתוכו החוצה. אהרן שניידר, שעמד במרחק של שלושה מטרים מן הטאנק, בתחום להבות הבנזין, לא התבלבל כל עיקר. בקור רוח הרג את שני הטנקיסטים המצרים. יתר אנשי הצוות, שראו את הנעשה, נבהלו והפנו את הטאנק הנפגע אחורה, ומיד יצאו בעקבותיו ונסוגו גם הטאנקים האחרים.

אהרן שניידר הוא מראשוני החברים בקיבוץ. עלה לארץ בשנת 1923. נגר לפי מקצועו.


מי שלא ראה את הבריכה של נגבה, המנוקבת ככברה מכדורי התותחים המצריים, אינו מסוגל להעלות על דעתו איזו מידה של גבורה היתה נדרשת מאדם שהוטל עליו להיות הצופה על הבריכה. המצרים ידעו יפה שנקודת התצפית היחידה בנגבה הנמוכה היא הבריכה, אשר ממנה אפשר לראות את הנעשה על רוכסי גבעות, על כן כיוונו אליה את עיקר האש.

משך שבעה ימים תמימים לפני יום ההתקפה הקשה ב־2 ביוני ישב על הבריכה כצופה וכצלף החייל זאב וירובניק, (4522). וירובניק לא גילה שום סימן של פחד. מימינו ומשמאלו קדחו כדורי התותחים המצריים חורים בבריכה, והבריכה עצמה רעדה מהדף ההתפוצצויות, והוא שכב על מקומו בקור רוח – צולף על המצרים ומוסר למטה בטלפון את סיכומי התצפית. לא אחת אמרו לו שבעת הפגזה קשה עליו לרדת, כיון שבעת הפגזה קשה אין צורך בתצפית מתמדת, כי אין נוהגים לערוך אז הסתערות. אך הוא סרב לרדת.

גם ביום ההתקפה הכבדה של שנים ביוני היה על משמרתו על הבריכה. ואף על פי שהודיעו לו מן המטה, שימהר לרדת ממקום הסכנה, לא נחפז. הוא רצה להסתכל היטב בתנועות האויב ולמסור על הכל בפרטי פרטים. והנה פגעו בו כדורים חודרי שריון והוא נהרג על הבריכה.

זאב וירובניק נולד בתל־אביב בשנת 1927. בן יחיד להוריו. לפני התגייסותו היה פקיד ממשלתי.


כאשר נהרג זאב וירובניק, הצופה על בריכת נגבה, לא נמצא איש שיעלה על הבריכה לתפקידי תצפית. במקצת משום שהכל ראו את מותו של חברם הטוב, ובעיקר משום שגופתו של זאב וירובניק נמצאה על הסולם שבתוך הבריכה וחסמה את הדרך כלפי מעלה. הורדת הגופה מאותו מקום היתה כרוכה בסכנת נפשות ודאית, שכן כדורי המצרים נתרכזו דוקא שם.

סגן מפקד הפלוגה, משה רובשקין (44302) התנדב לתפקיד זה. בקור רוח ובזריזות טיפס ועלה למעלה, ובתוך מטר הכדורים השורקים הוריד את גופת החבר. לאחר שהחיילים ראו את מעשה מפקדם לא היססו שוב לעלות על הבריכה המסוכנת לתפקיד תצפית. אותו ס.מ.פ. היה גם הראשון בנגבה שהתמצא מיד במסיבות החדשות של ההפגזה מתותחים,שהטילה בפעם הראשונה פחד גדול על האנשים שלא הסכינו לה. הטלפון נותק בשעות הראשונות של ההפגזה ובשל פחדם של האנשים לשמש כקשרים ממקום למקום עמדו בפני סכנה של ניתוק הקשר הפנימי. משה רובשקין יצא מיד החוצה ועבר מעמדה לעמדה והראה לאנשים שאפשר להתהלך בזהירות גם בתוך ההרעשה הקשה. החייילים למדו חיש מהר ממפקדם ומיד נמצאו מתנדבים רבים לתפקידי הקשר.

משה רובשקין נולד ב־1917 בויטבסק. עלה לארץ ב־1923. חקלאי בנחלת יהודה.


שלושה ימים לאחר הכרזת ההפוגה הראשונה יצאה מכפר־דרום שיירה של ג’יפים. המצרים לא שמו לב לצו ההפוגה והפתיעו את נוסעי הג’יפ באש צולבת של מכונות־יריה ומרגמות מצד הגבעה ומצד תחנת־הרכבת כאחד. האנשים קפצו מיד מן הג’יפים וחזרו למשק, פצועים ברובם. מרבית הג’יפים נשארו בחוץ, בהם שני הג’יפים עם מכשירי הקשר. קשה ביותר היה לוותר על מכשירי הקשר, אך נראה היה כי פשוט אי אפשר להגיע אל הג’יפים בשל האש המדויקת שניתכה משני העברים.

ישראל כהן, סמ"פ בגדוד… התנדב לתפקיד מסוכן זה. הוא זחל 60 מטר בשטח הישר הגלוי ככף היד לעיני המצרים, קפץ ועלה על הגיפ, הניעו והכניסו למשק. וללא שהיה כלשהי יצא שוב והכניס אף את הג’יפ השני.

ישראל כהן בן 22, יליד משמר־הירדן.


בפעולה על כיבוש לאטרון עלה עמוס בן־אריה (לאפין) עם מחלקתו על אחד המשלטים, תוך קרב עז על כל עמדה ועמדה. כל אותו לילה נלחמו על כיבוש העמדות, עד לפנות בוקר. כאן עמד עמוס בפני בעיה: לסגת, כיון שלאור היום אין לבצע את הכיבוש, ביחוד לאחר שמחלקתו סבלה אבידות כבדות; או להמשיך על אף הכל. הוא החליט להמשיך.

התפתח קרב פראי של רימונים, ועמוס כבש עמדה אחרי עמדה עד שתפס את העמדה האחרונה של המשלט. אך ברגע זה נפצע עמוס פצע אנוש בחזהו. רוב אנשי המחלקה היו אף הם פצועים, אך מצאו נחמה בעובדה שהנה כבשו את המשלט החשוב. אך הואיל ורוב אנשי המחלקה היו פצועים ולרשותה של המפקדה לא עמדו אז אנשים אחרים שיוכלו לשמור על המשלט, נתקבלה פקודת נסיגה.

כאן החלה הפרשה הגדולה של אנשי המחלקה: כמעט כולם היו פצועים, והפצועים קל נשאו על גבם את הפצועים קשה יותר. מצבו של עמוס היה לאחר יאוש. חבריו לא רצו להשאירו במקום. הברירה שלפניהם היתה: למי לדאוג ראשונה – למפקדם הפצוע, שאין להצילו מצפרני המות, או לחבריו הפצועים פחות, שיצטרכו לשאתו בכוחותיהם האחרונים, ואגב כך יתמהמהו ויתכן ויפלו בידי האויב. עמוס הכריע בדבר. הוא ראה שאם חבריו ינסו להצילו יאבדו את חייהם. על כן ביקש מהם רימון וציוה עליהם להתרחק מהמקום. כאשר התרחקו במקצת שמעו את קול התפוצצות הרימון – בו ריסק עצמו מפקדם האהוב.

עמוס בן־אריה (לאפין) נולד ב־1926 בתל־יוסף. מ־1933 גר בנס־ציונה.


מחנה הראדר שליד מעלה־החמשה בהרי ירושלים הוחזק על ידי מחלקה של גדוד… בפיקודו של עמיאל רוז’אנסקי. ב־26 במאי, ב־5 בבוקר, התקיף הלגיון הערבי בכוחות גדולים בסיוע תותחים ומרגמות. לא היה כל סיכוי שהמחלקה הקטנה תעמוד נגד ההתקפה הגדולה של הלגיון. האויב הטיל פגזי עשן לתוך המחנה ושיתק מיד את העמדה שליד השער. דרך עמדה זו פרצו חיילי הלגיון. מיד עם התחלת ההתקפה, נפצע עמיאל רוז’אנסקי בכדור שפגע בצוארו.

על אנשיו נשתלטה בהלה מובנת לנוכח עצמת ההתקפה. על אף הפצע שותת הדם שבצוארו ארגן מיד ביד חזקה את אנשיו להתקפה על הלגיונרים. הוא יצא בראש התקפת־נגד של רימונים בקרב פנים אל פנים ושוב נפצע בצרור כדורים שריסק את ידו, אך המשיך בהסתערות־הנגד שלו והטיל באויב רימונים – עד שנפצע בפעם השלישית פצעי מות ונפל גוסס. עתה פקד על אנשיו לסגת, אך אסר עליהם להוציאו מן המקום, כיון שהדבר יכביד על נסיגתם.

עמיאל רוז’אנסקי, נולד ב־1923 ברחובות. חבר ההגנה מגיל 14.


באחד מימי ההפגזות הקשות ביותר על ירושלים, בימי הקרבות האחרונים שלפני ההפוגה הראשונה, נשלחה הקשרית טובה גולדברג להעביר מכתב דחוף מהמטה האזורי של הגדנ"ע, שהיה בשכונת בית ישראל לבנין הסוכנות היהודית. אותו יום ישבו כל בני העיר חבויים במרתפים או מוגנים בעמדות מבוצרות וההליכה ברחוב היתה בחזקת סכנת נפשות. טובה גולדברג, בת שבע־עשרה, לא פקפקה הרבה, לקחה את המכתב ויצאה לדרך. בימים כתיקונם אין זו כברת דרך רחוקה מאד. טובה היתה צריכה לספור כל צעד ושעל שלה. בין התפוצצות פגז למשנהו קפצה מקיר אל קיר. כך זחלה וקפצה עד שהגיעה עיפה ורצוצה לרחוב בן־יהודה.

אך שבעתיים קשה היה המעבר ממדרכה למדרכה. והנה זנקה הנערה בקטע של כביש פתוח ועד שלא הספיקה להגיע למחסה של קיר פגעה בה פגז והפילה לארץ. נדחפה מהדף האויר ונשארה שוכבת חסרת־הכרה בתוך העשן ורסיסי הפגזים שמסביבה. אך מחמת הכאב בידה הימנית שבה אליה הכרתה. פרקי ידה נתרסקו ובשר חי נתלה חתיכות־חתיכות והכאב דקר עד לשגעון. אך היא לא צעקה לעזרה ולא נמלטה אל אחד הבתים הסמוכים לבקש עזרה רפואית, אלא חפשה קודם את המכתב שהועף מידה המרוסקה. כאשר מצאה אותו במרחק של כמה מטרים, קמה מעל הארץ, לקחה את המכתב בידה השמאלית והחלה לרוץ בשפתים קפוצות לעבר בנין הסוכנות היהודית.

כל אותו זמן פחדה להסתכל לעבר ידה הימנית שמא תתעלף ממראה עיניה; הכל בה היה מרוכז במכתב שבידה השמאלית. היא ידעה שאם תעביר מיד את המכתב תמלא את תפקידה באמונה, ואולי גם תציל חייהם של אנשים רבים; ובכוח ידיעה זו התגברה על כאבה הגדול והגיעה עד לבנין הסוכנות היהודית, בהשאירה אחריה בכל הדרך סילון של דם שנקרש על הכביש.

טובה גולדברג, ילידת ירושלים. חברה בארגון הכשרה של בני עקיבא.


ב־2 ביוני, ביום ההסתערות הראשונה של המצרים על נגבה, קשה היה להוציא את הראש מתוך הבונקר או העמדה המוגנת בשל מטר הכדורים ורסיסי הפגזים שהתפוצצו מכל עבר. חובש פלוגה ג' מאחד הגדודים בחטיבת גבעתי, יהושע רודריג (4355) שימש בתפקידו בתוך המרפאה שהיתה בבונקר טוב. לפתע נתקבלה ידיעה על חייל שנפצע במקום רחוק מן הבונקר. לא היתה כל אפשרות להביא את החייל הפצוע אל המרפאה, כיון שהדרך לשם היתה נתונה בהפגזה מתמדת; ולהעלות פצוע על אלונקה – כמוהו כאיבוד לדעת. על כן לא היה כאילו כל טעם בהליכת חובש המרפאה אל הפצוע.

האנשים היו מדוכאים מאד ואיש לא העז לצאת מן הבונקרים. כדי לעודד את רוח האנשים שם יהושע רודריג נפשו בכפו ורץ אל הפצוע הרחוק. הוא נפל בדרכו מפגיעת פגז, אך באומץ לבו שימש מופת לרבים

יהושע רודריג נולד בתורכיה ב־1926. עלה לארץ ב־1943.


בהתקפת האויב על מישלט 243 ב־11 ביוני, פגע פגז במַטה. הפגז הרס את מכשירי הקשר, והמפקד משה וידבסקי החליט על נסיגה. כיון שאי אפשר היה להודיע על פקודת הנסיגה באלחוט, שלח את הפקודה על ידי הקשר שבתי אליהו לעמדות הקדמיות. השטח כולו היה נתון לאש כבדה ביותר, והקשר רץ ומסר את הפקודה לעמדות. הקשר חזר עם הנסוגים. כאשר עלה לג’יפ ראו שרגליו שותתות דם. התברר שהוא נפגע ברגליו בפגז שפגע לפני כן במטה, אך לא סיפר על כך לאיש. במילוי תפקידו זה איבד דם רב. והוא שכב חודש ימים בבית החולים בצפת.

שבתי אליהו, נולד ב־1931 בסוריה. תושב תל־אביב. נגר.


בכפר־אנה נעצר הלגיון שהסתער וכבש ב־11 ביוני את יהודיה. בין המגינים רבו הפצועים. סמל מרדכי ווייס (11063), חובש בגדוד… נכנס פעמים אחדות לשטח ההפקר ובתוך מטר יריות של האויב הוציא את הפצועים. לאחר שכילה להוציא את כל הפצועים נזכר שראה כי בשטח ההפקר מונח מקלע אחד. הוא חזר ופרץ לשם והחזיר את המקלע.


באחת ההתקפות על משטרת עיראק סואידן ב־7 ביולי השתתפו שני חברים טובים: מרדכי רוזנמן (82379) וזאב רנטוביץ. המחלקה נאלצה לסגת. זאב רנטוביץ נפצע קשה בבטנו. הנסיגה מן הסביבה שכולה היתה בידי האויב קשתה בשל אור היום. מרדכי רוזנמן לא הפקיר את חברו הפצוע וסחבו על גבו עד למשקע שלמרגלות ההר. אנשי המחלקה הודיעו לו למרדכי שאסור לו להשאר ליד חברו, כיון שבין כך אין להציל חייו; אך מרדכי עשה את שלו. הוא השכיב את הפצוע במקום נסתר, כיסה אותו בענפים, הכניס לו רימון פתוח לידו, כדי שיוכל לאבד עצמו לדעת במקרה שהמצרים יגלוהו, והבטיח לו לשוב לקחתו בחשכת הלילה. הוא רץ לעבר אנשי המחלקה שנסוגו.

בלילה יצא מרדכי בלוית כמה חברים לחפש את הפצוע. הם מצאוהו שם שוכב בהכרה מדומדמת. המלים היחידות שהפצוע אמר למרדכי היו: “ידעתי שתבוא. חכיתי לך”. זאב הובל לרוחמה, אך מת כעבור שלושה ימים.

מרדכי רוזנמן, מ.כ. נולד ב־1930 בתל־אביב.


שבירת הפוגה א' על ידי המצרים החלה בהתקפה על בית־דאראס ב־8 ביולי, 24 שעות לפני תום מועד ההפוגה. אותו לילה עבדו שם עשרות פועלים יהודיים בחפירות ובביצורים. לפנות בוקר התקיפו המצרים את המשלט וכבשו אחרי קרב קשה את העמדה הראשונה. הם התקרבו לעמדה השניה והתקיפוה ברימונים. באותה עמדה נמצא המ.כ. מתתיהו ברוכין (42458). הוא לא התבלבל כל עיקר מההתקפה המצרית הפתאומית. רימון הוטל לתוך העמדה שלו, והוא התכופף בקור־רוח, הרימו והטילו חזרה בין המצרים.ארבע פעמים תפס את הרימונים שהוטלו לתוך עמדתו והשליכם חזרה על התוקפים. והמצרים במקום לכבוש את העמדה כאשר קיוו – נהדפו ברימונים שלהם.

מתתיהו ברוכין, נולד בתל־אביב ב־1922. לפני התגייסותו היה פקיד במשרד.


פלוגה מגדוד… כבשה בליל 8 ביולי את הכפר בית עפא מזרחית לנגבה; למחרתו ערכו המצרים התקפת־נגד חזקה בסיוע טנקים והפלוגה נאלצה לסגת. בעת הנסיגה נפצע גם אהרן ארליך ונפל כמו מת במקום. המכונית שהוציאה את אחרוני החיילים מן המקום מיהרה בכיוון העורף; ופתאום ראו החיילים את אהרן ארליך, שחשבוהו כחלל בשדה, מנופף בידו. יצחק ורבר (39441), שהיה רגם ולא חובש, קפץ מן המכונית הנוסעת במהירות ורץ אל הפצוע שנפנף בידו, גחן עליו וחבשו בתחבושת האישית שלו. הטנקים המצרים היו אז במרחק כמה עשרות מטרים מן המקום וירו מתותחיהם ומכונות־היריה שלהם. עוז רוחו של ורבר השפיע גם על יתר החיילים שבמכונית והם קפצו לעזרת השניים. יצחק ורבר נפגע בפגז תותח ונהרג במקום. אהרן ארליך ניצל.

יצחק ורבר נולד ב־1927 בפולין. עלה לארץ ב־1931. תושב ראשון לציון. מסגר לפי מקצועו.


עם הנסיגה מכפר פקוע ב־9 ביולי בשל התקפת־הנגד העזה של האויב נצטוה רב־טוראי שמואל וינשטין (14746), מגדוד… להטמין את הבאזה בערימת זבל שבכפר. לנסוגים צפויה היתה דרך הררית קשה ומיגעת של כמה קילומטרים, והצלת הנשק הכבד היתה מסכנת את עצם אפשרות הנסיגה. אך שמואל ויינשטיין לא רצה להפרד מן הבאזה שלו, והוא נשא את הכלי על שכמו לאורך כל דרך הנסיגה.

שמואל ויינשטיין, יליד הארץ, בן 19.


לאחר שנכבש הכפר בית־עפא ב־9 ביולי, ערכו המצרים התקפת נגד חזקה, ואנשינו נאלצו לסגת מן הכפר. בלילה יצאה מחלקה לפשוט על הכפר ולהטריד את המצרים. הפושטים ביצעו משימתם בהצלחה, ועם שחר ניתנה פקודת הנסיגה, כיון שהכוח המצרי מבחוץ ערך שוב התקפת־נגד חזקה. אותה שעה נגש הטוראי משה מולכו (87630) למפקדו והודיעו כי שמע אנחות של פצועים בשדה. המפקד הודיע לו שטעות בידו, כיון שאלה אשר נפלו – מתו כבר, ואסור עתה להשתהות בהוצאת המתים.

משה מולכו לא נענה הפעם למפקדו. היחידה נסוגה, והוא זחל לבדו חזרה לתוך הכפר. המצרים שהיו בכפר, ירו לעבר הנסוגים. מולכו לא נרתע מן היריות על ארבעתיו זחל לעבר הקול המדומה של הפצועים עד שהגיע לגדר תיל. ואמנם מצא שם שני פצועים שנאנחו בקול ענות חלושה. הוא העמיס על גבו פצוע אחד וזחל אתו בתוך אש היריות של המצרים מרחק של 800 מטרים עד לתחנת האיסוף. כאשר הביא את הפצוע למקום, לא אמר דבר וחצי דבר, אלא זחל מיד חזרה מול האש המצרית עד לגדר התיל והעמיס על גבו את הפצוע השני, והביאו אף הוא לתחנת האיסוף. שני הפצועים נשארו בחיים.

משה מולכו הוא “הסבא” של המחלקה שלו. בן 46. איש שכונת־התקוה מתל־אביב. לוחם אמיץ ומלהיב את חבריו הצעירים בעוז־רוחו.


מחלקה של פלוגה א' מגדוד… נשלחה ב־9 ביולי להתקיף את הכפר הערבי בית־עפא, בקרבת נגבה. הכפר היה מבוצר היטב והמצרים שבו מצויידים היטב, ומצב רוחם של אנשי המחלקה, שזו להם פגישה ראשונה עם האויב, לא היה מרומם ביותר.

משהסתערו על העמדות הראשונות ונתקלו מיד באש כבדה נפגע מ. כ. יצחק גלעדי (44314) מיד ברגלו. בעודו חובש את רגלו – הסתכל סביבו, וחש את המתרחש בלב האנשים, הוציא מפוחית פה והתחיל לנגן שירים עליזים. המנגינה עודדה את רוח האנשים, והמחלקה הסתערה על עמדות האויב ויצחק גלעדי מפקד על כיתתו ומנגן אגב כך. גם כשנפצע בכדור בלחיו לא הפסיק לנגן. המחלקה כבשה את העמדות וגירשה את המצרים מן הכפר. רק כאשר נפצע גלעדי בפעם שלישית נדמה נגינת המפוחית, והוא הוצא משדה־הקרב והועבר לבית החולים, שם הבריא מפצעיו.

יצחק גלעדי נולד בתל־אביב ב־1925. פועל מתכת. מותיקי ההגנה.


המ.מ. יוסף ז’אבין (44555) קיבל ב־10 ביולי פקודה לכבוש את הכפר איבדיס, שסגר על נגבה מצד צפון־מזרח ואיים על הדרך היחידה שחיברה את נגבה עם העורף. בראש 2 מחלקות יצא לביצוע משימה זו. כאשר הגיעו למקום ניתכה עליהם אש מתותחים, מרגמות, מכונות־יריה ומקלעים. גדוד מצרי, על ציודו הכבד, התבצר במקום; ועוד לפני שהספיקו להסתער לתוך הכפר נפגעה מחצית האנשים באש האיומה שירדה עליהם.

לא מפקד אחד היה ודאי מחליט במסיבות כאלה על נסיגה מהירה והצלת הפצועים. ונסיגה כזו היתה נראית כמוצדקת מכל הבחינות. אך לא כן יוסקה ז’אבין – הוא הודיע למפקדו על עצמת הכוח המצרי העומד נגדו ועל החלטתו האיתנה להסתער על הכפר ויהי־מה. ועוד לפני שהספיק לקבל את תשובת מפקדו עלה עם 18 חיילים שנותרו לפיקודו והסתער ברימונים ובקריאות תרועה: “אג’ו אליהוד אג’ו אל יהוד”! (הנה באו היהודים!). בהלה אחזה את המצרים למראה הבחורים היהודיים שהסתערו עליהם במטר רימונים. לפי השלל הרב שנלקח במקום – שלושה תותחים, מרגמות, ארבעה זחלים, מכוניות משא ועשרות שבויים – אפשר לשער את מידת התדהמה שאחזתם. זו היתה העמדה המצרית המבוצרת הראשונה שנכבשה על ידי היהודים, וזכות זו נפלה לידיו של מ. מ. צעיר עז נפש.

יוסף ז’אבין נולד ב־1925 בתל־אביב. שרת כנוטר מ־1945.


בין אנשי עמדה קיצונית במשמר־הירדן ביום נפילתה (19 ביולי 1948) נמצא בחור צעיר אחד, בן 18 – רוני שאסקין. הוא הכריז שלא יכנע בשום פנים ואופן. האויב התקרב ואנשי העמדה יצאו כנגדו בידים מורמות. רוני שאסקין נשאר לבדו בעמדה, מונה את הרימונים שנשארו על ידו ובודק את הרובים. כשהתקרבה לעמדה מחלקה של חיילים סוריים פתח רוני עליהם באש. השעה היתה 4.30 אחר־הצהרים. שעתיים ורבע עמד רוני לבדו נגד המחלקה. אם כי נפצע בידו מרסיסי פגז, שותת דם, ירה בהם בלי הרף. כאשר האפיר היום, לקח רוני כמה רימונים וקפץ מתוך העמדה. החיילים ירו אחריו כדורים לרוב והוא קפץ ורץ. הם רדפו אחריו, אך הוא היטיב לרוץ מהם. פעם אחת בטפסו על גבעה, השיגוהו כמעט רודפיו, אך הוא הטיל לעברם שני רימונים והתחמק מידם. בחצות הגיע דקור קוצים ושותת דם לראש־פנה. כשבועיים סבל מזעזוע עצבים. החלים וחזר לשירות.

רוני שאסקין, יליד פאריז. עלה לארץ מקפריסין ב־1947. חבר הכשרה “נוער ו'” מכפר־גלעדי.


גדוד… כבש את המשלט 243. האויב ערך ב־10 ביולי 1948 כמה התקפות־נגד קשות בסיוע הפצצות תכופות מן האויר. סמל ראובן ארליך (36686) שהיה במשלט הרגיש עצמו אותו יום ברע. דבּוּר עקצו ופניו היו תפוחים. אף על פי כן יצא מעמדתו פעמים אחדות והתקיף את חיל־הרגלי של האויב ברימונים. למעשה, הוא לבדו הגן על כל האגף הימני של המשלט ברימוני־היד שהשליך בלי הרף אל שורות האויב שהתקרב למשלט. נהרג בפעולתו.

ראובן ארליך נולד ב־1992 בגרמניה. עלה ב־1934. תושב חדרה.


עם כיבוש דיר־טאריף (11.7.48) ערך מיד הלגיון התקפה נגדית במשוריינים. אנשי הגדוד… לא יכלו לפעול בפיאט היחידי שלהם נגד המשוריינים מחמת המצב הטופוגרפי הבלתי נוח. מ"מ אריה נחמקין (62188) לקח את הפיאט וירד עמו לבדו בין עצי הזית והתקרב עד כדי 70 מטר מן המשוריין. השטח כולו היה מכוסה באש יריות עזה מצד המשוריין. הוא ירה ולא פגע. מיד חזר ולקח פגז נוסף. שוב לא פגע. הלך בפעם השלישית, הביא עוד פגז ואז פגע במשוריין. אותה שעה חדר כדור לתוך עינו. החזיק בידו האחת את עינו הפגועה ובידו האחת משך את הפיאט חזרה.

אריה נחמקין נולד ב־1925 בנהלל. חקלאי.


בעת כיבוש דיר־טאריף ב־11 ביולי נפצע הרגם דב אלכסנדרוביץ (19346) בפעולתו ליד המרגמה מרסיס פגז של האויב. נפצע קשה ושתת דם. כאשר חיילים אחרים רצו להרחיקו מן המרגמה כדי שהחובשים יטפלו בו, התנגד. לא הניח לאיש לגשת למרגמה, באמרו שעדיין לא פעל די צרכו נגד האויב. הוא המשיך לירות במרגמה כשדמו שותת מפצעו. רק לאחר שאזלו כוחותיו, נלקח על ידי חבריו לאמבולנס. בדרך לבית־החולים יצאה נשמתו.


כשהוטלה על הפלוגה הקרבית “יהונתן”, מגדודי הנוער בירושלים, באחד מימי יולי 1948 משימה לכבוש את שני המשלטים, חירבת־אל־חאמאשה וחירבת מאזמיל, השולטים על עין־כרם – נתקלה באש אויב קטלנית ומפקדם, עודד חי, שהלך בראשם נהרג במקום.

מקרה מעין זה משפיע בצורה קשה אפילו על פלוגה קרבית של לוחמים ותיקים. והנה נמצא בקרב הלוחמים מפקד־מחלקה צעיר – אליהו ליכטנשטיין. בחור זה תפס מיד את חומרת המצב ובלי לאבד רגע שלח מברק למטה הקרבי של האזור בו ביקש דיחוי של 10 דקות בשעת האפס כדי לארגן מחדש את הפלוגה. מבוקשו ניתן לו. ותוך 10 דקות אלה הספיק להסביר לנערים את המצב ואת הסכנות הכרוכות בנסיגה מבוהלת. ולא עוד אלא ששינה בזמן קצר זה את התכנית, והלהיב את הלוחמים הצעירים להתקפה מחודשת במשנה עוז ועל שפתיהם הסיסמה הקצרה “בעד עודד”.

המפקד הצעיר הוביל את הפלוגה בתנועת איגוף ובהסתערות מהירה מן העורף השתלט על הפסגה וכבש את המשלט כמעט ללא אבידות. כיבוש זה קבע את גורל עין־כרם, שנכנעה ללא קרב.

אליהו ליכטנשטיין, נער עובד, שקנה לו השכלה עצמית ונכנס לאוניברסיטה.


שני המשלטים שנתפסו ביום כיבוש דיר־טאריף הותקפו ב־11 ביולי קשה ע“י הלגיון. מן הבסיס נשלחה תגבורת של בּאָזה בג’יפ. נהג הג’יפ לא הכיר את סביבת המשלט ועלה על הרכס הפתוח לאש האויב ונפצע קשה. הג’יפ נעצר. שנים אחרים שהיו אתו הצליחו לקפוץ מן הג’יפ ולהסתתר. מ”מ צבי שצמן מגדוד… רץ מיד אל הג’יפ, הניעו בתוך האש והורידו למקום בטוח. לאחר שהציבו את הבּאָזה רצה להעביר את הפצוע לתחנת־האיסוף, מרחק של ק"מ וחצי דרך שטח פתוח לאש האויב, אלא שחשש לטלטלו בג’יפ מחמת פצעו בחוט־השדרה. שצמן ישב, איפוא, לבדו בג’יפ ופרץ דרך אש הכדורים כדי להביא זחל שלא יטלטל כל כך את הפצוע, אך אותה שעה לא נמצא זחל בתחנה. חזר והסביר לפצוע את המצב, העלהו על גבי הג’יפ והעבירהו במהירות לתחנת האיסוף.

צבי שצמן נולד ב־1927 בבנימינה.


יחידה תפסה ב־17 ביולי 1948 את הכפר החשוב קאראטיה, השוכן על כביש מג’דל־פאלוג’ה. למחרת היום ערכו המצרים התקפת־נגד חזקה, בסיוע טנקים ומשוריינים, שנמשכה עשר שעות. התותח האנטי־טנקי שבידי המותקפים הוצא מכלל שימוש על ידי פגיעה ישירה. הפיאט נשאר כבר ללא תחמושת. שני טאנקים מצריים כבר פרצו את קו־המגן ותפסו עמדות מקרוב. מצב המגינים על הכפר החשוב קאראטיה היה בכל רע.

בגזרה אחרת, במרחק של כמה מאות מטרים, עמד הפיאטיסט הצעיר רון פלר (34877) וראה את הנעשה. ללא היסוס כלשהו רץ עם הפיאט שלו לעמדת הפיקוד, שהיתה נתונה לאש תותחים מכוונת, והודיע כי יש לו עוד 2 כדורים לפעולה. הוא ביקש שירשו לו להתקיף את שני הטאנקים הפורצים. הרשות ניתנה לו ואף צורף אליו החובש שבתאי סאמראני, כיון שהזחילה לעבר הטאנקים היתה בחזקת סכנה גדולה.

בין עמדת הפיקוד ובין עמדת הטאנקים הפורצים הפרידו כ־200 מטר, שניתכה עליהם אש ללא הרף. רון פלר זחל משך 40 דקה מרחק קטן זה; החיילים עקבו אחרי זחילתו בנשימה עצורה. כאשר הגיע לגדר של צברים אמר לחובש להשאר במקום, והוא פירד בידיו את סבך הקוצים וזחל הלאה. כך התקרב עד כדי 25 מטר מן הטאנקים, וירה בהם את שני הכדורים האחרונים שלו. טאנק אחד נפגע קשה, הטאנק השני נס משדה המערכה והשאיר את הטאנק הנפגע על מקומו. רון פלר זחל חזרה כשכדורים שורקים ופגזים מתפוצצים סביבו, והגיע בשלום לעמדת הפיקוד. על מעשהו זה נענד ב“אות הגבורה”.

רון פלר נולד בתל־אביב ב־1928. בוגר גימנסיה. מקצועו– מסגר.


יום ה־18 ביולי היה יום גדול למ.כ. יהושע חימוביץ מגדוד… בעת התקפת הערבים על בתי מנדלבוים בירושלים, פרץ לתוך בית שנמצאו בו 8 מאנשי הלגיון. הוא מצא עצמו יחידי בבית, ונוסף לכך פצוע מכדור שפגע בו בעת הפריצה. חבריו לא יכלו לפרוץ אחריו בשל האש החזקה. על אף פצעו והרגשת בדידותו בבית הזר, לא איבד קור רוחו. בשקט התחבא בפינה של מסדרון, דרכו היו צריכים אנשי הלגיון לעבור. כאשר עברו את המסדרון פתח עליהם באש תת המקלע והרג בזה אחר זה 6 ערבים. שני הנותרים הצליחו לברוח. וכך נשאר לבדו בבית הריק ולא שמע לקול חבריו, שקראו לו לצאת משם. רק כאשר קיבל פקודת נסיגה מפורשת, יצא מן הבית ונחבש בבסיס.

סמוך לכך שמע, כי הערבים כבשו את עמדת הכנסיה שבקרבת מקום. הוא התנדב מיד לגרש את הערבים מן העמדה. בראש 4 אנשים הסתער על העמדה וכבשה בחזרה. עם כיבוש העמדה פגע פגז ברגלו וקטע אותה. ועל אף פצעו האנוש, המשיך לפקד על אנשיו ולהדריכם עד שהוצא מן המקום והועבר לבית־חולים.

יהושע חיימוביץ נולד ב־1928. תושב כפר־סבא. מסגר לפי מקצועו.


ב־18 ביולי 1948 כשנכנסה כבר לתקפה פקודת ההפוגה בכל חלקי ירושלים, ניסה הלגיון את כוחו בהתקפת משורינים ומכונות־יריה כבדות לעבר בתי מאנדלבוים. היתה זו התקפת־פתע שהדהימה את אנשי החי"מ. הגדוד… שלח מיד תגבורת קטנה למקום. בין אנשי הגדוד היה עולה חדש, בן־**ציון פאבאנצ’לו** (74224), שהספיק לקבל אימון צבאי 4 ימים בלבד. פאבאנצ’אלו נשלח כתגבורת לעמדה שהיתה מופגזת קשה. בדרכו לשם נפגע מרסיסי פגז בשני מקומות בגופו. הוא חזר ונחבש. ושוב הגיע לעמדה – ומצא עצמו לבדו בתוך הבית, אך לא נבוך, ויחידי עצר ביריותיו בעד האויב שניסה לפרוץ לתוך הבית.

בן־ציון פאבאנצ’אלו נולד ב־1927 באיטליה. עלה לארץ ביוני 1948. נפל ליד לאטרון.


בהתקפות־הנגד של האויב על משלט תל־עזאַזיאת ב־18 ביולי נפצעו רבים מן המגינים ובשל עצמת התקפות־הנגד נאלצו לסגת. הפצועים והבריאים שנסוגו היו מתגלגלים במדרון הגבעה בשל האש הקשה שכיסתה את כל השטח. הנס כצנשטיין סירב למלא אחרי פקודת הנסיגה בטענה שאין נסוגים ממשלט הנמצא בידינו. הוא נשאר לבדו בעמדה וירה במקלע בערבים התוקפים עד שהללו הצליחו להתקרב לעמדה ולהטיל לתוכה רימונים שהרגוהו.

הנס כצנשטיין נולד ב־1916 בגרמניה, עלה לארץ במאי 1948.


לבית־חולים צבאי הובאו ב־5 בבוקר ביום ה־18 בילי עשרות פצועים משדה הקרב. החירורג ד"ר סטאַנלי לוין (43318) היה אז לבדו בבית־חולים וניגש בעצמו לעבודה הגדולה. במשך 36 שעות עשה 28 ניתוחים ברציפות. כל אותו זמן עמד על רגליו ולא יצא מחדר הניתוחים. האחיות הביאו לו סנדויצ’ים, שאכלם בעמידה, וספלי קפה שחור למכביר לבל תיפול עליו תרדמה מרוב עייפות באמצע עבודתו. תחילו החליפו כל כמה שעות את בגדיו שנכתמו בדם, אך לבסוף, לאחר שאזלו הבגדים הנקיים –שוב לא היה אף במה להחליפם.

ד"ר סטאנלי עלה לארץ מיוהניסבורג ב־19 במאי,והצטרף לשירות הרפואי.


שלמה פורמנסקי (74228), איש הגח"ל, קיבל אימון צבאי משך 4 ימים בלבד. ב־18 ביולי 1948 נשלח בין אנשי התגבורת לבתי תורג’מן בירושלים – הוא נקלע לחדר קדמי עם המקלען והסתכל בפעולתו. סמוך לכך נפצע המקלען ונפל. פורמנסקי לא ירה מעודו במקלע וכל תורתו באה לו רק מהסתכלות קצרה בפעולות המקלען הפצוע. משראה את האויב מתפרץ לעבר הבתים – לא פקפק הרבה וניסה כוחו במקלע. המקלע פעל יפה בידיו. האויב לא הצליח להתקרב לבנין. רק מרחוק המטיר על הבנין רימונים וכדורים. ופורמנסקי המשיך לירות עד שההתקפה נהדפה לגמרי.

שלמה פורמנסקי נולד ב־1908 בפולין. עלה לארץ בסוף יוני 1948.


ב־19 באוגוסט ערכו הערבים חמש הסתערויות על הכפר מיאַר שנכבש יומיים לפני כן על ידינו. התפתח קרב בטווח קצר והמסתערים השתמשו גם ברימונים. הערבים עלו במספרם פי כמה על מגיני המשלט. בהגיע הגל השלישי של הערבים המסתערים אל העמדות, במרחק 20 מטר, התרומם המקלען אליהו גלילי מתוך העמדה, הצמיד את השפאנדאו למתנוֹ וקצר קציר מות במסתערים. מפקדו, סגן־ראשון א. ויאַנוֹ, ציוה עליו לתפוס מחסה, אך הוא סירב. שש פעמים התרומם כך וגלוי לאש האויב ירה במסתערים והדף את כל הסתערויותיהם. לאחר שהגל האחרון הונס נשארה עוד קבוצה של ערבים שהסתתרו בין הסלעים. א. גלילי התרומם שוב, והפעם כדי לזרוק רימון לעברם, אך נפגע בצוארו ונפל על הרימון הפתוח ונהרג בו במקום.

אליהו גלילי, מגויס חלקית, בן 40, תושב נהריה. אב לשני ילדים. פועל בנין.


האויב ערך התקפה נגדית כבדה על משלט תמרה ב־7 בספטמבר. אנשי הגדוד… שעל המשלט היו צמודים בשל האש החזקה ומחלקה אחת של האויב כבר הספיקה לעלות על המשלט. אותו יום קיבלו אנשי הגדוד כידונים ועוד לא למדו אפילו להשתמש בהם. מ. כ. זכריה פלדמן (57331) עורר את כיתתו לצאת ולעקוף את האויב שעל המשלט ולהתקיפו בכידונים. והוא יצא בראש הכיתה וניהל את התקפת הכידונים, והנחיל תבוסה למחלקה שלמה של האויב, שכאמור, כבר עלתה על המשלט. נפל במבצע “חירם” במשלט ליד מלכיה.

זכריה פלדמן, תושב חיפה. בן 23.


לורנץ פיינמן (63538) בחור צנום וחלוש, היה חובש מחלקתי בגדוד… בעת ההתקפה על משלט תמרה הוריד פצוע בדרך חתחתים ובאש קשה מאוד. כאשר הביא את הפצוע לתחנת העזרה־הראשונה התנודד מאפיסת כוחות. אף־על־פי־כן חזר ועלה על דעת עצמו בכל אותה דרך קשה ומסוכנת והביא עוד שני פצועים לתחנת־האיסוף.

לורנץ פיינמן נולד ב־1928 בדרום־אפריקה. עלה לארץ ביולי 1948. איש מח"ל.


ב־12 בספטמבר 1948 יצאה כיתת סיור ממשלט איבדיס לתפקידה בסביבה. הלילה היה ליל חושך והאנשים טעו ועלו על שדות נגבה הממוקשים. התפוצצויות המוקשים עוררו את חברי משק נגבה, שהבינו מיד את הנעשה. אך אפילו לחבלן ותיק קשה למצוא את ידיו ורגליו בסבך המוקשים, כל שכן למי שאינו מכיר יפה את הסביבה.

הראשון שקפץ לתוך שדה המוקשים בלי מחשבות יתרות היה – לאָמַה קלורמן. שעה ארוכה גישש בשדה הממוקש עד שמצא את הפצוע הראשון והעלוהו על אלונקה. קלורמן לא אמר די בכך. הוא חשש שמא נותרו עוד נפגעים בשדה והוסיף בגישושיו עד שעלה בעצמו על מוקש ונפצע פצעי־מות.

לאָמַה קלורמן – בן 36. חבר נגבה, שטיפל באהבה רבה ובסבלנות למופת בגינות־הנוי המפורסמות של נגבה.


מחלקת־סיור של יחידת הקומנדו הופתעה ב־11 באוקטובר בלכתה בשטח ישר ופתוח בקרבת חאטה על ידי זחל מצרי, שנתגלה לפתע במרחק 300 מטר. בזחל היו מכונות־יריה ויקרס ובראֶן, והמצרים פתחו על אנשי המחלקה באש איומה. אנשי המחלקה השתטחו מיד על הארץ – והזחל קרב ובא אליהם בהמטירו כל הזמן אש ממכונות־היריה שלו. הם לא יכלו להרים ראש, וראו את המות המתקרב אליהם בצעדים בטוחים. לפתע קפץ הסמל פרננד לישטארג' (75204) על רגליו והתחיל רץ בתנועות וקפיצות זיגזגיות לעבר הזחל. הוא רץ והשתטח, רץ והשתטח, עד שהגיע למרחק 40 מטר מן הזחל. מיד זרק בזה אחר זה שני רימוני יד שהתפוצצו ליד הזחל. המצרים נפחדו, סובבו את ההגה וברחו מן המקום. אומץ רוחו של לישטארג' הציל את המחלקה כולה.

פרננד לישטארג' נולד ב־1924 במאץ שבצרפת. סטודנט. היה ב“מאקי”. עלה לארץ ביוני 1948.


משלט בית־חנוּן נכבש על־ידי הגדוד… לילה הראשון למבצע יואב. למחרתו נערכה הפגזה מצרית כבדה עד כי איש לא היה יכול להרים ראש מעל לתעלה שנחפרה בחפזון במשך הלילה. השירות הרפואי נמצא בפרדס שליד בית־חנון, במרחק 800 מטר מן המשלט. החובש הפלוגתי יעקב מטרי יצא באש האיומה שלוש פעמים בג’יפ פתוח מן המרפאה למשלט והביא פצועים. הנהגים הוחלפו שלוש פעמים, בין הפצועים שבג’יפ היו שנפגעו שוב וגם נהרגו, אך החובש המשיך בעבודתו והעביר 18 פצועים. כאשר גמר לחבוש את הפצוע ה־18 נפגע עצמו בפגז ונהרג במקום.

יעקב מטרי נולד ב־1928 בחיפה. נמנה על הכשרת הצופים עין־גב.


במבצע “יואב” בפעולת ניתוק “דרך בורמה” של המצרים בין פאלוג’ה לעיראק־אל־סואידן ערך גדוד… התקפה על אחד המשלטים שב“דרך בורמה”. התוקפים הצליחו לפרוץ דרך שלוש גדרות תיל. אך בהגיעם לגדר הרביעית נאלצו לסגת בשל אש התותחים של המצרים שהופנתה עליהם. עם הנסיגה שמעו קול אדם מעבר לגדר השלישית. היה זה הקשר דן גרונדמן שהסתבך בין הגדרות ולא ידע כיצד לצאת מן הסבך. סגן מפקד הגדוד, סרן שמואל אלרעי (ציגל), (30466) חזר מיד לעבר הקול, הוציא בזהירות את דן גרונדמן והעבירו מעל לגדר. אותה שעה נפל פגז על ידם והרג את שניהם.


מחלקה אחת חדשה בארץ של גדוד… התחפרה אור ל־16 באוקטובר בשדה הפתוח מול בית־הספר של הכפר עיראק־אל־מנשיה. בבוקר ניתן צו ההסתערות. המצרים הרגישו בעמדת ההסתערות בעוד מועד והמטירו עליה אש כבדה ממכונות־יריה, במידה שאיש מן השוכבים בעמדה לא העז להרים ראש. בין הלוחמים נמצא סמל־התרבות הפלוגתי יואלין אלכסנדר (55003) שזה לו הקרב הראשון בארץ. הוא ראה שבלי דוגמה למופת לא יזוז איש ממקומו. קפץ הראשון בתנועה זיגזגית וקרא קריאות הסתערות מלהיבות. במעשהו זה הקים את המחלקה כולה על רגליה שפרצה לתוך הכפר.

בעת ההסתערות נפצע סמל־התרבות הפלוגתי שלשה פצעים: בצוארו, בראשו וברגלו, ואף על פי כן לא לפסיק1 את קריאות העידוד שלו. בהשפעתו צעקו כל הלוחמים: הורה! הורה!"2

יואלין אלכסנדר (נח פידל) נולד ב־1916 בקיאֶב. עלה לארץ בספטמבר 1948.


בעת הנסיגה מההסתערות על הכפר עיראק־אל־מנשיה הצטיין הטוראי שלום צימבל (57900) באיסוף פצועים משדה־הקרב. 12 פעמים עבר בריצה, זחילה וקפיצה מרחק של 500 מטר, בשטח פתוח לאש קטלנית של המצרים, והעביר על גבו 6 פצועים. המצרים ירו מגגות הכפר למעלה והשטח, שהוא מישור, היה מכוסה כולו באש מכונות־יריה. אך שלום לא נפגע אפילו בקצה צפרנו.

רק כאשר הגיעו הלוחמים כעבור מחצית השעה, לבסיסם, ליד קיבוץ גת, פגע בו פגז מצרי והרגו במקום.

שלום צימבל נולד ב־1929 בפולין. עלה לארץ בספטמבר 1948.


ב־16 באוקטובר עמד אהוד שלום (1094709) מגדוד… באחת העמדות בהר־ציון בירושלים שהותקפה קשה על ידי פגזים. הפגזים ניקבו את הקיר, ושלום אהוד התכונן להטיל רימון דרך אחד החורים החדשים על הערבים שהיו למטה בחצר. הוא שלף את הנצרה והרים את ידו להטלת הרימון. אך בו ברגע התפוצץ פגז בתוך החדר ורסיס פגע בעינו, שנשפכה החוצה, והרימון הפתוח נשאר בידו. שלום אהוד לא יכול שוב לראות את החור דרכו יטיל את הרימון. אך הוא לא שכח גם ברגע זה, שאם יזרוק את הרימון סתם ללא מטרה, עלול הוא להרוג את חבריו. מה עשה? לחץ על מנוף הרימון ורץ החוצה לעבר חדר המגורים, מרחק של 15 מטר. שם קרא לאחראי, הסביר לו את המצב ומסר לו את הרימון. ורק לאחר שהאחראי השליך את הרימון הפתוח לעבר העמדות הערביות, קרא אהוד שלום לחובשים שיטפלו בו.

אהוד שלום נולד בתל־אביב ב־1928. בנאי לפי מקצועו.


בעת ההתקפה על משלטי צומת הדרכים ליד משטרת עיראק־סואידן, במבצע “עשר מכות” שפתח את הדרך לנגב, הוטל ביום 16.10 על מ. מ. צבי בן־עמי (הארי קראביצקי), מגדוד.. לכבוש את המשלט שמדרום לדרך, ועל מחלקה אחרת של אותו גדוד – את המשלט שמצפון. המחלקה האחרת נעצרה בהתקדמותה למטרתה בגלל אש מכונות־היריה הכבדות של המצרים. צבי החליט בו ברגע על דעת עצמו לא לעלות על המשלט הימני, אלא להתקיף תחילה את המשלט השמאלי מן העורף, כדי לאפשר למחלקה האחרת לעלות ולכבוש את המשלט – ורק אחר כך להסתער על המשלט הימני. היתה זו המצאה מקורית ונועזה של מ.מ., והיא שהצילה את המצב. המשלט נכבש בהסתערות הכפולה משני הצדדים, ומיד אירגן צבי את המשלט להגנה מפני התקפת נגד מצרית חזקה, שבאה סמוך לכאן ממשלט ימין.

בעת הסתערותו בראש מחלקתו על המשלט השמאלי, נתקל בשלושה בונקרים מצרים שהפריעו להסתערות. הוא נכנס לבדו לבונקר הראשון, וחיסל את הנמצאים בו באקדחו; את השני חיסל ברימון; את השלישי במקל־דינמיט.

בעת הפעולות נפגע ואיבד את עינו. אך הוסיף לפקד, ואירגן את הגנת המשלט בפני התקפת הנגד המצרית.

הארי קראביצקי (צבי בן־עמי) (15166), נולד בבוסטון 1925. היה קצין בחיל־הים האמריקאי.


פלוגה א' של גדוד… יצאה ביום 18.10.48 לכיבוש אחד המשלטים של חוליקאת. המחלקה הפורצת נתקלה באש מכונת־יריה וכמעט כל אנשיה נפגעו. מטה הפלוגה הגיע לעמדה מצרית קדמית, שנכבשה אותה שעה. בעמדה זו התרכזו מפקד הפלוגה יעקב בורשטיין, שהיה פצוע בראשו, סמל פצוע קשה ואלחוטאי משה שטאַטינר (44341), גם הוא פצוע קשה בשוקו. שתי מחלקות אחרות שהסתערו על המשלט נאלצו לסגת בשל הפצועים הרבים ובשל אפיסת הכוחות של האנשים. העמדה הקדמית היתה, איפוא, כמעט מנותקת מן העורף.

המצרים ניסו לכבוש מחדש את העמדה, שהיתה במרחק מטרים מעטים מעמדותיהם, ואף הטילו לתוכה רימונים. רסיס רימון פצע שנית את יעקב בורשטיין, האלחוטאי שטאטינר המשיך כל העת למסור הודעות על המצב וכיוון את אש המרגמות שלנו על המשלט עצמו. דבריו היו: “אל תשימו לב אלינו! המשיכו לירות!”

אותה שעה יצאה פלוגה שניה לסיים את פעולת הכיבוש. בינה לבין המצרים הפרידה העמדה של מטה הפלוגה. שוב הודיע האלחוטאי: “אל תשימו לב אלינו! השתמשו ברימונים! עלו על המשלט!” הפלוגה הסתערה וכבשה את המשלט.

משה שטאטינר, נולד בשטוטגארט ב־1926. עלה לארץ ב־1935. פועל.


בשעת ההתקפה על חוליקאת (18.10.48), במבצע “עשר המכות” לשחרור הדרך לנגב, הוטל על משה ליכטר (89438) מ. כ. מגדוד… – לאגף עם כיתתו את עמדות התותחים והויקרס המצרים ולחסלן, כדי לאפשר בכך ליתר אנשי הפלוגה לעלות על המשלט ולכבשו. היתה זו משימה קשה מאוד. הכיתה מילאה את תפקידה במחיר איום: כולם נהרגו, פרט למשה ליכטר, שצרור של ויקרס קטע את שתי רגליו. היה זה כאשר התרומם להטיל רימון במקלעני המצרים: הרימון השמיד את מקלעני הויקרס אך צרור שלהם קיטע בינתיים את שתי רגליו. הוא נשאר שוכב בשקט שותת דם. הפלוגה הסתערה על המישלט וכבשה אותו. הוא לא רצה לקרוא לעזרה, שמא יפריע בכך לאנשי הפלוגה לכבוש את המשלט. רק לאחר שנשלם כיבוש המשלט, נגשו אליו החובשים. הוא שכב חסר אונים. דבריו הראשונים היו: “אני יודע שרגלי קטועות, אך האם נכבש המשלט?” הוא מת כעבור שעה.

משה ליכטר נולד ב־1926 בחיפה. תושב תל־אביב. מסגר לפי מקצועו.


על כתת משה ליכטר נמנה המקלען זכריה עומסי (44539) עומסי חיסל בבראן שלו את עמדת התותחנים המצרים. הוא נפגע קשה בכתפו, ונמצא מוטל גוסס, לא הרחק ממפקדו ליכטר, כשבידו רימון שנצרתו פתוחה. כאשר ניגשו אליו לחבשו, אמר למפקד המחלקה: “אני מצטער מאוד, לא היו לי יותר כדורים. לא יכולתי להמשיך”. מת מיד.

זכריה עומסי נולד ב־1927 בראשון־לציון. היה מניצולי גן־יבנה. קצב לפי מקצועו.


כשהשלימה הפלוגה השניה את כיבוש משלט חוליקאת, מצאה בעמדה הקדמית את מפקד פלוגה א' יעקב בורשטיין (44452) יושב ברגל מדולדלת ופצוע בראשו. החובשים נגשו אליו ורצו לטפל בו. הוא התנגד לכך וציוה על החובשים שיוציאו תחילה את הפצועים האחרים ויטפלו בהם. החובשים קראו לעזרתם את הסמג"ד שפנה אליו בתחנונים: “בוא נקח אותך!” תשובתו של בורשטיין היתה: “עזוב אותי! דאג לאחרים קודם!” רק אחרי שנוכח לדעת כי כל הפצועים מאנשי הפלוגה שלו הוצאו מן המקום, נתן לחובשים לגשת אליו ולטפל בו עצמו.

יעקב בורשטין, סגן ראשון, נולד ב־1924 בביאליסטוק. עלה לארץ מ־1932. אופה לפי מקצועו.


בפעולת כיבוש באר־שבע שיתק רסיס רימון את ידו השמאלית של סגן ליאון וייסברוט (74844). מפקד יחידת הקומנדו, טדי איתן, ראה את המקרה, אך ליאון מיהר והסתיר את ידו השמאלית בכיסו; מיד קלח הדם גם בעד כיס בגדו. המפקד ציוה עליו לגשת למרפאה. אך ליאון שהיה מקלען, המשיך לירות במקלע. שוב פקד עליו מפקדו לנסוע לנקודת הע. ר. בזחל שהיה על ידם. הוא נשמע להוראות מפקדו ונכנס לזחל ונסע יחד עם הנהג לכיוון נקודת הע.ר. שהיתה מרוחקת כדי 200 מטר מן המקום. אך נסיעה זו ארכה שלוש שעות, שכן בפרק זמן זה נסע בזחל נסוע ושוב לכל אורך האגף הימני של באר־שבע וירה במקלע שבתוך הזחל על המצרים וחיפה על כל האגף הימני של יחידתו. רק לאחר שהגיעה התגבורת נגש לתחנת העזרה הראשונה כאשר נקרא אל מפקדו לבירור על סירובו להשמע לפקודות, ענה שאכן מילא אחרי פקודת המפקד, שהרי הגיע למרפאה, אמנם באיחור.

ליאון ווייסברוט נולדב־1921 בפאריז. היה לוחם בחיל “צרפת החפשית”. עלה לארץ בשנת 1948.


כובשי באר־שבע הסתערו על העיר ב־4 לפנות בוקר של ה־21 באוקטובר. על הזחל הראשון שפרץ לתוך באר־שבע פקד סגן ראשון פרננד ביבאלאזאר (78688) מיחידת הקומנדו. הזחל נפל לתוך תעלת המגן המצרית, ואנשיו קפצו מתוכו והשמידו את המצרים שהיו בתעלה. אותה שעה נפצע מפקד הזחל. כדור שיסע את חטמו שנשאר תלוי מחציתו. נוסף לכך פגע רסיס רימון בצוארו. החובשים רצו לחבוש את חטמו – אך הוא התנגד לכך מפני שהתחבושת תפריע לראייתו. 6 שעות נלחם פרננד בחטמו התלוי ובצוארו הפצוע ללא תחבושת. בגדיו מלאו דם והוא המשיך בקרב. רק לאחר שנכבש בנין המשטרה הסכים להכנס לאמבולנס שלקחו לבית־החולים.

פרננד פיבאלאזאר נולד ב־1924 בפאריז. טכנאי־רדיו. מלוחמי המחתרת הצרפתית בגוש היהודי עלה לארץ ביולי 1948.


על מחלקה של גדוד מחטיבת גבעתי בפיקודו של יוחאי חכמי (38482), הוטל ב־21 באוקטובר 1948 לכבוש משלט ב“דרך בורמה” המצרית שמדרום לקאראטיה. המחלקה פרצה שתי גדרות תיל מול אש חזקה מאוד, וכמה מאנשיה נפגעו. ממשלט מצרי סמוך ירו עליהם מתותחים. כאשר הגיעו לגדר השלישית נשארו האנשים באפיסת כוחות. מחמת האבידות הרבות שסבלו חסרו להם גם אמצעי הפריצה לגדר השלישית. יוחאי חכמי הסתער ראשון וקפץ מעל לגדר. הוא רצה לשמש בכך דוגמא לחבריו שיקפצו ויעברו את הגדר. אך בקפצו נפצע בכדור באשו ונפל לתוך סבך חוטי התיל של הגדר. כאשר חבריו ניגשו להוציאו משם, מצאוהו שוכב גוסס אך בגרונו הגוסס עוד חרחר: “קדימה, קדימה, חברה, להתקדם! קדימה, חברה, להתקדם!”. אך אותו רגע ממש הגיעה פקודת־הנסיגה – ואנשיו לא יכלו למלא אחרי דבריו האחרונים של מפקדם הגוסס.

יוחאי חכמי, נולד ב־1928 בטשקנט. עלה לארץ ב־1932. פועל יהלומים. תושב תל־אביב.


בתוך יחידת הקומאנדו נמצא נער צנום וחלוש, הנראה כילד, בשם פראנסיס אוזרוביץ. בחור זה נתקבל כחובש בתוך המרפאה מפני שלא נראה מתאים לשום תפקיד קרבי. בפעולת כיבוש באר־שבע יצא עם הלוחמים ונפצע בידו עם ראשית ההתקפה. מפקדו שלחו חזרה למרפאה שבעורף, אך הוא חבש עצמו והמשיך לטפל בזריזות ובמסירות בלתי מצויה בפצועים שבין הלוחמים. כשד משחת קפץ בתוך האש האיומה ביותר ועשה מלאכתו על הצד היותר טוב, ואף הלהיב את הלוחמים בקריאות עידוד. בבוקר נכנס לבית־החולים. הרופאים, לאחר שבדקוהו, שלחו הוראה למפקד יחידת־הקומאנדו לשחרר את הבחור מתפקידו, כיון שבגלל חולשתו אינו מסוגל להיות אפילו חובש במרפאה. פראנסיס, שהיה אמלל ממש כאשר מפקדו הודיע לו על תוכן ההוראה שקיבל פנה אליו בבקשה תמימה: “אם אינני מתאים להיות חובש, תן לי להיות חייל קומאנדו…” והמפקד מילא את בקשתו.

פרנסיס אוזרוביץ נולד ב־1930 בפאריז. היה חבר המאקי. עלה לארץ באוגוסט 1948.


בהתקפה הששית על בנין משטרת עיראק־סואידן, ב־22 באוקטובר 1948 הצליחו החבלנים לפרוץ 5 גדרות תיל, ומכונית עם חמרי־נפץ נשלחה להתקרב לבנין כדי שיפוצצוה שם. כאשר הגיעה המכונית ליד הגדר השלישית נפגעה בכדורי המצרים והתפוצצה. בנין המשטרה נשאר שלם. והחבלנים עמדו לחזור מן הפעולה בלי שיצליחו לפגוע פגיעה כלשהי במבצר המצרי החזק ששלט על הסביבה.

בין החבלנים נמצא צבי נוימן, שתפס על דעת עצמו מזוודה מלאה חמרי נפץ ורץ 30 מטר, מול אש איומה של המצרים, עד שהגיע לבנין. בקור רוח שם את המזוודה ליד דלת המשטרה ופרץ את הדלת.

אחריו חדרו דרך הפירצה כמה חבלנים שניסו לגרום נזק לבנין כדי שאפשר יהיה להשתלט עליו. כאשר נכנסו פנימה מצאו עצמם בתוך מלכודת של רימונים מתפוצצים, שהוטלו על ידי המצרים מלמעלה. החבלנים נאלצו לסגת. המ. מ. פרץ נפצע פעמיים ונסוג יחד עם אנשי מחלקתו. כאשר חזרו לבסיס היציאה נגש פרץ למפקדו ואמר: “אני מצטער על שלא יכולתי להשאר עוד במשטרה. נפצעתי פעמיים”. רק לאחר שמסר את ההודעה, ניגש לשרות הרפואי שיטפלו בפצעיו. צבי נוימן נפצע קל.


באחד השלבים של הקרב על באר־שבע חסרה תחמושת לאנשים שנלחמו ליד תחנת־הרכבת. ניתנה להם פקודת נסיגה לשורת הבתים הראשונים. כולם נסוגו פרט לסמל מרדכי אלומי (54066), מקלען, שרץ דוקא קדימה כדי 60 מטר לעבר המצרים. היה זה שטח ישר הנתון לאש האויב ללא אפשרות של מסתור כלשהו. המקלען השתטח בקור־רוח על האדמה הישרה, הציב את הבראֶן וירה במתינות ובעין פקוחה על כל מצרי שהעז להרים ראש מתוך עמדותיו. שלוש מחסניות הריק בישוב הדעת לשורות המצרים. מצד המצרים נורו לעברו כדורים לאין ספור, אך אף כדור לא פגע בו. כאשר אזלו כדוריו, נטל את הבראֶן ועבר בריצה אטית מרחק של 300 מטרים עד לשורת הבתים הראשונה, והגיע אליהם בשלום.

מרדכי אלומי נולד ב־1926 באלג’יר. נהג־קטר לפי מקצועו. עלה לארץ ביולי 1948.


יחידת סיירים בפיקודו של סגן מיכאל פרנקל (9281) נשלחה ב־2 בנובמבר לתפוס שני שבויים של האויב באזור תול־כרם. היה עליהם לעבור בשטח פתוח מרחק של 3 ק"מ ולהפתיע עמדה ערבית. הם התקרבו כדי 60 מ' מן העמדה, כשהערבים הרגישו בהם ופתחו עליהם אש משני מקלעים. לפי פקודה שניתנה לו, חייב היה לפעול רק אם יעלה בידו להפתיע את האויב. אך פרנקל לא רצה לחזור בידים ריקות והסתער על העמדה שממולו. יחידתו הגיעה לעמדה והטילה לתוכה רימונים. 3 ערבים נהרגו ושנים יצאו החוצה בידים מורמות ומפקד העמדה נראה בורח. פרנקל רצה לתפוס דוקא את מפקד העמדה והחל רודף אחריו. כאשר ניסה לירות בו – לא פעל הסטאֶן. הבורח הפנה אז פניו, ירה בפרנקל והרגו במקום.

מיכאל פרנקל, נולד ב־1928 בגרמניה. עלה לארץ ב־1938. גר בפרדס־חנה. בוגר בית־ספר כדורי.


על החובש מאיר גלעדי (21018) מגדוד… מספרים חבריו מעשי גבורה רבים במילוי תפקידו. בעת ההתקפה הבלתי מוצלחת על משלט 7 בדרך־בורמה המצרית שבין פלוג’ה לעיראק־אל־מנשיה ב־3 בנובמבר 1948, חבש גלעדי את הפצועים לאור פנס אף־על־פי שמשך בכך את אש האויב על עצמו. היו שם הרבה פצועים והוא עשה את מלאכתו לאור הפנס ובתוך האש ללא ליאות. אחד הפצועים, מ.כ. מתיהו מייזלר, היה במצב מסוכן. הוא מנע בעד החובש מלטפל בו וביקש שיירה בו כדי לשחררו מיסוריו הקשים. בתוך הגיהנום שמסביבם מצא החובש גלעדי את המלים המעודדות המתאימות שהשפיעו על הפצוע המיואש להרשות לו לטפל בו. ואמנם החובש טיפל בו במיוחד, העמיסו על גבו והוציאו מתחום האש הקשה והעבירו לתחנת־האיסוף. מתתיהו מייזל ניצל ע"י כך ממות בטוח.

מאיר גלעדי נולד ב־1919 בבולגריה. עלה לארץ ב־1944. נהג לפי מקצועו.


ביום כיבוש משטרת עיראק סואידן (9.11.48) נערכה פעולת הסחה על הכפר עיראק סואידן. זחל מגדוד… נפגע בפגז תותח מצרי וארבעת אנשיו נפצעו קשה. נהג הזחל סימן־טוב גנה (18260) נקטעו לו שתי רגליו. הזחל הנפגע נשאר עומד בשדה הקרב. לאחר שעוד זחל נפגע נסוגה היחידה. וסימן־טוב גנה, אף על פי שנקטעו לו שתי רגליו, חיפה במקלע שבתוך הזחל שלו על הנסוגים. שש שעות נשאר הזחל עומד בשדה ובו 4 פצועים קשה, וסימן־טוב הגיש עזרה ליתר הפצועים ואף התקשר במכשיר הקשר שבתוך הזחל, אף על פי שלא למד מימיו אלחוט, והודיע על מקום המצאם. גם לאחר שבאו והוציאו אותם ממקום הסכנה שימש דוגמה בהתנהגותו השקטה.

סימן־טוב גנה נענד על מעשהו זה ב“אות הגבורה”.


בפעולת פשיטה של משורייני גדוד… על הכפר אבאסאן ב־23.12.48, נתקעו המשוריינים בשביל צר מול עמדת תותחים אנטי־טאנקים מצרים. על המשוריינים נפתחה אש ממרחק 80 מטר. שני המשוריינים הראשונים נפגעו וכמה מאנשיהם נהרגו, ביניהם מפקד הפעולה. לא היה מוצא מן המיצר, בשל חוסר האפשרות לנסיגה. סגן מפקד הפעולה, סגן אורי ברפל (112344) יצא מתוך שורת הזחלים, התקרב לעמדות המצרים כדי 30 מטר וזרק לתוכן רימוני עשן. כל השטח כוסה בעשן, ובחסותו הועברו חיש מהר הפצועים וההרוגים למשוריינים השלמים, והפלוגה חזרה לבסיס.

אורי ברפל נולד בארץ ב־1923. בן עינות. חקלאי.


ביום כיבוש עוג’ה־אל־חפיר (26.12.48) עמדו 2 משוריינים של גדוד… בפתח הואדי המצטלב עם הכביש. לפתע הופיעו לאורך הכביש משוריינים של האויב. המשוריינים המצרים פתחו מיד באש ופגעו בשני המשוריינים שלנו. אחד המשוריינים החל בוער ואנשי הצות – יהושע מונק (62155) אריאל הוכמן (98567) ושמואל בוגין (9853) – קפצו מיד מן המשורין והשתטחו על הארץ. אך כאשר ראו שהמשוריין לא עלה בלהבות, חזרו לתוכו ושוב החלו לפעול ממנו נגד משורייני האויב, והצליחו לפגוע בשני משוריינים מצריים.


בהתקפת הנגד של הלגיון על בית־ג’וברין נפגע זחל של גדוד… בכדור תותח בן 2 ליטראות והחל עולה בלהבות. אנשי הזחל קפצו מתוכו ואילו שמעי יוסף (12945) נשאר בתוך הזחל הבוער שהיה מלא פגזים ורימונים העלולים להתפוצץ כל רגע ורק לאחר שפירק בקור־רוח את הבּאָזה מהזחל יצא והביאה למקום בטוח.

שמעי יוסף נולד ב־1930. תושב חולון.


בקרב האחרון במבואות רפיח נפל פגז לתוך אחד הזחלים של גדוד… כל יושביו נפצעו. כף רגלו של טוראי־ראשון יהודה בן־דוד (86267) נקטעה, והוא קפץ יחד עם השאר החוצה. כאשר קרב זחל אחר לאסוף אותם, לא נתן שישאוהו אל הזחל, אלא ניתר על רגל אחת כ־60 מטר, והגיע בעצמו עד לזחל. רגלו שתתה דם אך כל הדרך עודד את רוח חבריו הפצועים בשירה ובדברי צחוק.

יהודה בן־דוד נולד ב־1923. תושב נתניה.


בפעולת עוג’ה נתקל טור הזחלים של גדוד…בעמדות מצריות חזקות שהתגוננו באש פיאטים, ואי אפשר היה להתקרב אליהם עם הזחלים. סמל סגה ריץ' (91362) קפץ מעל הזחל שלו לתוך השטח המכוסה אש מכונות־יריה, הציב חיש מהר מרגמה, וכיון אינסטינקטיבית את הפגזים לעבר עמדת הפיאטים. הפגז השלישי חיסל את העמדה. ריץ' חזר לזחל, והטור נע קדימה.

סגה ריץ' נולד ב־1924 בדרום־אפריקה. עלה לארץ ב־1948. מאנשי מח"ל.


בהתקפה האחרונה על משטרת עיראק־סואידן השתתפו שבעה זחלים מגדוד… מפקד הפריצה היה סרן יעקב גראנאך (גורן) (86497) הוא נמצא בזחל הראשון, ומכשיר־הקשר נתקלקל. מצד בנין המשטרה ניתכה על הפורצים אש איומה. אף על פי כן יצא המפקד מן הזחל והסתובב בין הזחלים כדי למסור להם את פקודותיו בעל־פה.

בעוג’ה אל־חפיר בינואר 1949 עשה מעשה דומה ואף הצליח לחזור בשלום לתוך הרכב. אך כשהיה כבר בפנים הרים ראשו כדי לראות את המצב כראוי, נפגע בצוארו ומת במקום.

יעקב (גורן) גראנאך נולד ב־1923 בתל־אביב.


סגנו של יעקב גורן – סמ"פ חיים שבתי (86294) נשאר לאחר מות מפקדו האחרון במקום. המצרים המטירו על טור הזחלים אש קשה, ושלושים נפצעו וששה נהרגו. על אף הסכנה הגדולה שבדבר אסף חיים שבתאי את הפצועים וההרוגים אחד־אחד והחזירם לבסיס. גם בפעולות במשלט ההצטלבות ליד רפיח נפגע אחד הזחלים באש תותחים לאחר שנתקבלה פקודת הנסיגה. המצרים ירו לעבר הזחל הנפגע ממרחק 400 מ'. שבתאי לא פקפק רגע ונגש לזחל הנפגע, הוציא מתוכו את ההרוג ושלושת הפצועים והחזירם לבסיס.

חיים שבתאי נולד ב־1915 בבולגריה. עלה לארץ ב־1933.


על משלטי רפיח שנכבשו על ידנו ב־3 לינואר 1949 נערכה למחרת היום התקפה מצרית כבדה של משוריינים וטאנקים. עם ההתקפה הועלו על המשלט התותחים האנטי־טאנקיים שלנו. אחת המכוניות שבה הועלו התותחים נשארה תקועה בדיוק בין לועי התותחים שלנו לבין הטאנקים המצרים, שהתקדמו בחסותה. המכונית הפריעה לפעולתנו. רס“פ אריה (מרקוביץ) עצמוני (104826) מגדוד… קפץ על דעת עצמו מתוך עמדה סמוכה, ואף על פי שלא ידע לנהוג כראוי במכונית הצליח להניע את המכונית ולהוציאה הצדה. האויב המטיר אותה שעה אש תותחים קשה מנשוא על כל השטח. אך עם הרחקת המכונית החלו התותחים שלנו בפעולה, והרסו כמה כלי־רכב משוריינים של האויב. ההתקפה נהדפה. בשל מעשה זה נענד עצמוני ב”אות הגבורה".

אריה עצמוני (מרקוביץ) נולד ב־1924 בצ’כיה. עלה לארץ ב־1943. אופה.


בשעת הפעולות בתרשיחה נתקלו אנשינו בדרכם מבאלאטון לתרשיחה ב־47 מוקשים שהונחו לאורך הדרך בתחבולות שונות ומסובכות על ידי החבלן הגרמני של צבא קאוקג’י –מכס. זיגי שפירא (37972), קצין חבלה, שהיה בקי בתחבולות החבלן הגרמני, לא נתן לאיש לגשת לפרק את המוקשים שבדרך מחמת הסכנה שבדבר, אלא טיפל בהם לבדו. במשך הלילה פירק במו ידיו 47 מוקשים, ופינה את הדרך לחיילינו.


ביום כיבוש לוד נפצע עמוס ויגודסקי (62180). ירכו נשברה לגמרי ורגלו נשארה תלויה מדולדלת. החובש האחד נהרג, וחיילים לא־חובשים ניגשו לטפל בו. הוא הורה להם כיצד לחבוש שבר פתוח וכיצד להשכיבו באלונקה. הוא נשאר שוכב בלי הכרה. כאשר העלוהו על זחל, אמר חייל אחד שיש לנהוג בפצוע זהירות כיון שהוא פצוע קשה מאוד. פקח הפצוע עיניו ואמר בקול חלוש: “אסור לומר על פצוע שהוא פצוע קשה, כיון שזה משפיע לרעה על הפצועים האחרים”. חצי שעה אחרי כן מת.

עמס ויגודסקי, בן גבת. נולד ב־1930.


ביום נפילת משמר־הירדן נערכה התקפת טאנקים ומשוריינים גם על מחניים. במחניים נמצאה אז תחנת־האיסוף של יחידת־פשיטה. המקום היה כמעט ללא הגנה ובבונקר־התחנה נמצאו שני פצועים. האחות אן מורדאנט (44931) לא רצתה לסגת בלי לדאוג לאפשרות העברתם של שני פצועים למקום בטוח. היא יצאה למטה לחפש אנשים. אותה שעה התקרבו הטנקים והמשוריינים של האויב כדי 100 מטר מן המקום וירו בלי הרף. היא לא נבהלה ולא בחרה לחפש לה מקלט, אלא הסתובבה בתוך האש עד שמצאה רכב להעברת הפצועים. היא העלתה את הפצועים על המכונית וישבה על ידם וטיפלה בהם תחת הפגזה קשה, לאורך כל הדרך לראש־פנה.

אן מורדנט נולדה בפולין. עלתה מאנגליה ב־1948.


באחת מהתקפות־הנגד המצריות נגד משלט שנכבש על ידנו, התקרבו חייליהם עד מרחק קצר מן החילים היהודים, ושוב אי אפשר היה לעצור בהם. בין חיילי גדוד… נמצא איש גח"ל, ישראל מנדל, שנתמנה באותה הפעולה לדרגת מ. כ. ונתן את פקודותיו באידיש. הוא מיהר לאסוף רימונים מאנשי כיתתו שלו, הביאם בזחילה עד לעמדות, שלף נצרותיהם והניחם שם – וחזר למקומו. כשהתקדמו המצרים ועלו על הרימונים – התפוצצו הללו ועשו שמות במצרים. אז חזר מנדל שנית על המצאתו בהצלחה גדולה. כאשר רצה לזחול לעבר העמדות המצריות בפעם השלישית, הטיל מצרי אחד רימון לעברו, שהתפוצץ וקטע את כף רגלו. הוא זחל בעצמו לתעלה ורצה לחבוש את עצמו, אך חסרה לו התחבושת האישית כיון שחבש בה לפני כן פצוע אחר. מה עשה? נטל את המימיה שלו כדי לנתקה מן הרצועה. אך לא היה לו די כוח לכך. אז קשר את הרצועה יחד עם המימיה שלו סביב רגלו כדי לעצור בעד שטף הדם החזק. כעבור 23 שעות מצאוהו החובשים כשהוא יושב בשקט ומחזיק ברצועה, העוצרת בעד דמו לבל ישפך.


הגדוד הראשן מתפאר באחד מחייליו – יצחק גרשמן (1374), גידם עוד מלפני התגייסותו לפלמ"ח. מן היום הראשון למלחמה השתתף בכל הפעולות הקרביות של הגדוד. על קצה ידו הקטועה היה תולה תיבות תחמושת ונושאן לשדה הקרב. זמן מה שימש רגם, ונוסף לנשק האישי שלו היה נושא על גבו מרגמה בת 2 אינטש וכמה פגזים.אך הוא דרש שיעבירוהו למחלקה פורצת – כיוון שהרגמים – טען – נשארים בריתוק.

יצחק גרשמן נולד ב־1929 בעין־חרוד. חבר הכשרת מעוז.


בהתקפה הראשונה של גדוד… על נבי־יושע הועלו התוקפים בשלוש מכוניות בחשכת הלילה. ההתקפה נכשלה. 2 מכוניות נהרסו. נשאר אוטובוס משוריין אחד ששלושה מגלגליו נפגעו וטאנק השמן שלו נוקב. עם הנסיגה נתמלא המשוריין חיילים ופצועים עד אפס מקום. האש הניתכת מן המבצר – איומה. המשוריין מקולקל; הכביש מפותל וקשה. הנהג ראובן מושקאט הוריד את המשוריין בכביש המפותל, כשחלק מן הדרך הוא נוהג אחורנית, כיון שלא ניתן לסובב את האוטובוס, והביא את כולם בשלום לבסיס.

ראובן מושקאט, חבר כפר גלעדי. נהג ב“אגד” טבריה.



  1. לא לפסיק – כך במקור (הערת פב"י].  ↩

  2. אחד הלוחמים הציל שניו ולשונו בשל קריאה זו. כדור עבר דרך שתי הלחיים ולא פגע בשיניו ובלשונו, כיון שפיו היה פתוח בביטוי הקריאה הורה!“ מאז מהלכת המימרה בגדוד: ”רצונך להציל לשונך ושיניך – צעק הורה!"]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!