לְאַט-לְאַט צַעֲדוֹ הוּאַט כְּדוֹרֵךְ בְּמָקוֹם אֶחָד,

גַּבּוֹ שַׁח, כְּתֵפָיו, בִּרְכָּיו,

דְּמוּיוֹת קָהוּ, כָּבוּ אֶל מוּל עֵינָיו,

חֹר שָׁחֹר, סָמוּי תְּחִלָּה, הִבְקִיעַ בְּרֹאשׁוֹ,

הִבְרִיחַ שֵׁם, מִלָּה, מוּבָן, עֶלְבּוֹן מִן הֶעָבָר,

הִשְׁכִּיחַ יַעַד וּמוֹעֵד, מָחַק מַרְאוֹת, קוֹרוֹת מִכְּבָר.

הוּא מְיַחֵל לִשְׁכַּב.

עַל סַפָּה, עַל סַפְסָל, עַל אֲדָמָה,

בְּכָל שָׁעָה שֶׁל הַיְּמָמָה,

לְהִתְכַּרְבֵּל בְּחֵיק אִמּוֹ, לָגַעַת בַּנֶּחָמָה.

פִּתְאוֹם הוּא מִתְקוֹמֵם.

מִזְדַּקֵּף לִישִׁיבָה, רַגְלָיו עַל הָרִצְפָּה,

עֵינָיו דְּבוּקוֹת מִן הַשֵּׁנָה הַמְּעַנָּה,

וְהוּא מִתְרוֹמֵם כַּאֲחוּז שֵׁד,

שׁוֹלֵחַ רֶסֶן בְּיָדָיו, דּוֹרֵךְ עַל עֲקֵבָיו, בִּרְכָּיו פָּקוֹת,

וְהוּא נוֹפֵל. וְכָל הַבַּיִת מְהַדְהֵד.

כָּעֵת הוּא בְּשִׁקּוּם אַחֲרֵי נִתּוּחַ יָרֵךְ.

כְּשֶׁמְּשַׁכְּכִים אֶת כְּאֵבוֹ וּמַקְהִים אֶת חֶרְדוֹתָיו,

כְּשֶׁאֵינוֹ מִתְיַסֵּר,

הוּא לֹא שָׂמֵחַ וְלֹא עָצוּב, לֹא סַקְרָן וְלֹא כָּעוּס.

הוּא יוֹשֵׁב בְּטִבְעוֹ הֶחָסֵר, בְּכִסֵּא גַּלְגַּלָּיו,

אָדִישׁ לְצַלְמוֹ הַמּוּעָב.

אָדָם בּוֹהֶה לְפָנָיו, מַבִּיט בִּיקוּמוֹ הֶחָדָשׁ,

רוֹאֶה צִלְלֵי צְלָמִים מֵעֲבָרָיו,

מִתְעָרֵב בְּרַב-שִׂיחַ עַל מָסָךְ,

נוֹפִים וְקוֹלוֹת חוֹלְפִים עַל פָּנָיו.

אָדָם מֻסָּע לַגַּן.

הוּא מוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לְלַטֵּף חָתוּל, הַחוֹמֵק מִיָּדָיו.

“דֶּן-דֶּן, בּוֹא הֵנָּה!”, הוּא קוֹרֵא בְּשֵׁם נֶכְדּוֹ,

אַךְ הַיֶּלֶד הַזָּר נִרְתָּע מִפָּנָיו, בּוֹרֵחַ אֶל הוֹרָיו.

הוּא מַשְׁחִיל מִלָּה חֲרִיגָה בְּשִׂיחָם,

וְאֵינוֹ נִכְלָם כְּשֶׁחֲרוּזוֹ הַבּוֹדֵד נִתְלֶה עַל בְּלִימָה.

אָדָם קוֹרֵא בֶּחָלָל, אֶל אִשְׁתּוֹ, אֶל בָּנָיו,

פּוֹלֵט גִּמְגּוּמֵי שִׂיחַ, קִטְעֵי רִיב מִקַּדְמַת הַיַּלְדוּת,

מִתְחַנֵּן אֶל הוֹרָיו שֶׁיְּחַלְּצוּהוּ מִיִּסּוּרָיו,

מַפְרִיחַ רוּחוֹת רְפָאִים מִשְּׁנֵי קְצוֹת שְׁנוֹת הַתְּלוּת,

וּבִשְׁנָתוֹ זוֹעֵק בְּסִיּוּטָיו.

אָדָם מְחַיֵּךְ. הַאִם הוּא נִנּוֹחַ? מְפֻיָּס?

“מַרְגִּישׁ טוֹב?” הוּא נִשְׁאָל,

“דֵּי טוֹב,” הוּא מֵשִׁיב מֵעֹמֶק כִּסֵּא גַּלְגַּלָּיו.

“כּוֹאֵב לְךָ?”

“לֹא עַכְשָׁו.”

הוּא מוּבָל לַחֲדַר-אֹכֶל. יָדוֹ רוֹעֶדֶת,

וְהַמָּרָק שֶׁהוּא מֵבִיא אֶל פִּיו, נִשְׁפָּךְ עַל חֻלְצָתוֹ.

הוּא מְחַסֵּל בְּשִׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ אֶת הַקְּצִיצָה וְהַפִּירֶה

וְהַקּוֹמְפּוֹט

וּמְפוֹרֵר מַפִּיּוֹת שֶׁלְּצִדּוֹ.

אָדָם מִשְׁתַּעֵל. הוּא אֵינוֹ מִתְאוֹנֵן. דּוֹמֶה שֶׁהִסְתַּגֵּל.

בּוֹהֶה בַּמָּסָךְ: “רָאִיתִי חַיּוֹת,”

שׁוֹמֵעַ הַרְצָאוֹת. “עַל פְּלוּרָלִיזְם,” הוּא פּוֹלֵט.

פָּנָיו מְאִירוֹת לְבוֹא קְרוֹבָיו, הוּא מְחַיֵּךְ אֶל מְבַקְּרָיו,

לִדְבַר הִתּוּל (הַאִם קָלַט?) מְקַבֵּל דִּין חִתּוּל,

נִצָּב עִם עֶגְלָתוֹ בְּתוֹר אָרֹךְ לְהַשְׁכָּבָה,

מוֹסֵר אֶת גֵּווֹ לַמָּנוֹף, וּבִלְבַד שֶׁיַּגִּיעַ בַּסּוֹף לַמִּטָּה,

לֹא מְשַׁנֶּה בְּאֵיזוֹ שִׁיטָה.

“רוֹצֶה כְּבָר הַבַּיְתָה?” הוּא נִשְׁאָל,

וּמְהַרְהֵר בְּקוֹל: “לָמָּה?”

אֲבָל הַיּוֹם עֲצַבָּיו מְתוּחִים.

הוּא מַתִּיר כַּפְתּוֹרִים וְנֶחְלָץ מִסַּנְדָּלָיו,

תַּאֲבוֹנוֹ נִטָּל וּכְשֶׁהַכַּפִּית מֻגֶּשֶׁת אֶל פִּיו,

הוּא בּוֹלֵעַ פּוּדִינְג בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

לְחַיָּיו חַמּוֹת, מִצְחוֹ יוֹקֵד,

הוּא נוֹגֵעַ וְתוֹלֵשׁ וּמֵזִיז וְדוֹחֵף מִכָּל הַבָּא לַיָּד,

כִּסְּאוֹ מְרַקֵּד תַּחְתָּיו, סַכָּנָה לְהַשְׁאִירוֹ לְבַד.

הַיּוֹם הוּא שְׁוֵה-נֶפֶשׁ לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו,

רוֹגֵז עַל עוֹזְרָיו, מוֹרֵד בִּמְטַפְּלָיו,

הַיּוֹם הוּא רוֹצֶה לַמִּטָּה – וּמִיָּד.

אָדָם חוֹלֶה.

אָדָם שָׁרוּי בְּצֵל הַזְּמַן שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְעַבֶּה סְבִיבוֹ

וּכְבָר אֵין הוּא מַבְחִין בְּתַהְפּוּכוֹתָיו וְהוּא אָדִישׁ לִפְעָמָיו.

אָדָם חוֹסֶה כְּצֵל אָרֹךְ בְּצֵל הָאָדָם שֶׁהָיָה

כְּשֶׁיָּשַׁב בְּטִבְעוֹ, אוֹהֵב, חוֹשֵׁק, סוֹבֵל, מְקַוֶּה,

בְּצַלְמוֹ וְכִדְמוּתוֹ מַמָּשׁ, אֵין לוֹ בִּלְתּוֹ.

פַּעַם חָרַד לְאַבְּדוֹ, וְעַכְשָׁו, בְּעוֹדוֹ מִתְקַיֵּם בּוֹ,

הוּא אֵינוֹ עוֹד כְּמוֹתוֹ.

אָדָם אוֹהֵב, מַאֲמִין, חוֹשֵׁב, מְיַחֵל,

אָדָם אָדָם, אַיֶּכָּה?

“לְאָן אַתְּ מִתְרַחֶקֶת וְהוֹלֶכֶת?” הוּא שׁוֹאֵל,

“נָקוּמָה וְנֵלְכָה יַחְדָּו!”

אָדָם בְּבֵיתוֹ, נִתְקָל בְּצַלְמוֹ, צוֹלֵל כְּבִבְאֵר בְּבָבוּאָתוֹ,

דּוֹחֶה מֵעָלָיו אֶת צִלּוֹ.

“לָמָּה אֲנִי חַי” (בְּצִלִּי) הוּא שׁוֹאֵל.

“מָה אֲנִי שָׁוֶה?” (כְּצִלִּי),

“אֲנִי רוֹצֶה לַהֲרֹג אֶת עַצמִי.”

אֵיךְ תִּוָּשַׁע, אָדָם אֲהוּבִי,

אֵיךְ תָּקוּם מִן הֶעָפָר הַשָּׁטוּחַ תַּחְתֶּיךָ כְּצֵל,

בֶּן-לְוָיָה אִלֵּם, חִוֵּר, מְדֻלְדָּל

לְצֶלֶם הָאִישׁ שֶׁהָיִיתָ?

וַאֲנִי, שֶׁלִּוִּיתִי תָּמִיד אֶת הָאִישׁ שֶׁאִתִּי

בְּחַיַּי-בְּחַיָּיו, בְּגוּפוֹ, בְּרוּחוֹ,

כְּכוֹכָב הַמְּלַוֶּה אֶת יְרֵחוֹ

אוֹ כְּצֵל הַמְּלַוֶּה אֶת בְּעָלָיו,

קוֹרֵאת לֹא! זוֹעֶקֶת חָמָס!

מְטִיחָה בַּטֶּבַע הַמִּתְעַלֵּל בִּבְרוּאָיו,

אַךְ עוֹדִי מִתְפַּלֶּלֶת בְּכָל מְאוֹדִי

כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם.

אַיֶּכָּה אָדָם?

ראש השנה תשע“ז – תשע”ח