רקע
נתן אלתרמן
ב. קו לקו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

“האויב נכשל במאמציו לפרוץ את קו בר־לב, כפי שהוא נכשל בפריצת קו אבא אבן” – כך אמר המנהל הכללי של משרד החוץ, גדעון רפאל בעתון העתונאים בבית סוקולוב.

לא שמעתי את הרצאתו של המנהל הכללי באותו עתון־עתונאים וגם איני יודע באיזו מידה הוא מזדהה עם המדיניוּת הישראלית החיצונה לכל אורך הקו. אך אותו פסוק של גזירה שווה בין “קו בר־לב” ובין “קו אבא אבן” כפי ששודר בראדיו, ניתן לעיון גם בלי קשר עם המסגרת המפורשת שבה הושמע, שכן הוא, למעשה, חלק אינטגראלי של השקפה, אשר מדיניות־החוץ הישראלית חזרה עליה פעמים אין־ספור מאז מלחמת־ששת־הימים, כל פעם ששר־החוץ היה חוזר ומזכיר כי העובדה שישראל לא זזה עדיין מגבולות הפסקת־האש היא הישג של מדיניות־החוץ הישראלית.

בימים אלה ממש חזר שר־החוץ על השקפה זו בסכמוֹ (במועדון ההנדסי בתל־אביב) את שתי שנות המאבק המדיני. הוא ציין כי “הצבנו לעצמנו שתי מטרות: למנוע גיבוש מדיניוּת בינלאומית שתלחץ עלינו לנטוש את הגבולות הנוכחיים, ללא שלום וגבולות בטוחים – ולחתור לשלום. את הראשונה השגנו וההישג מרשים, משום שיש בו מיפנה נמרץ לעומת מה שידענו לאחר מערכת סיני ויש בו משהו בלתי־הגיוני נוכח יחסי־הכוחות בזירה הבינלאומית. את השניה לא השגנו, משום שהיא מותנית בהסכמת הערבים”.

על מידת המופרך שבהשקפה זו, המיחסת את עמידתנו על הגבולות עד כה למדיניוּת־החוץ ולהצלחתה במניעת “גיבוש מדיניוּת בינלאומית” זו או אחרת, אפשר לדון אף בלי להיכנס כלל לוויכוח על עתידם הצפוי או הרצוי של ה“שטחים”.

אם נסכים, למשל, להערה שהשמיע שר־הבטחון משה דיין, בימים אלה, כי העתיד הוא שיקבע אם שטחים אלה שאנו עומדים בהם כיום הם שטחים “משוחררים”, או “כבושים”, הרי ניתן לקבוע כי מדיניוּת־החוץ הישראלית כבר נתנה תשובה לשאלה זו. היא קבעה מיד לאחר הנצחון, ולא חדלה מלהכריז במשך שנתיים אלו כי אנו רואים ואף חייבים לראות את השטחים הללו כשטחי כיבוש שאנו מחזיקים בהם כפקדון מידי חוסיין ונאצר עד למשא־ומתן.

ייתכן כי מדיניות־החוץ שלנו הצליחה בשעתו למנוע במועצת־הבטחון קבלת החלטה מפורשת יותר לרעתנו, כגון החלטה שעלינו לסגת בלי כל תנאים שהם, כלומר לעשות דבר אשר מקומו רק בעולם הטירוף, אך שעה שהיא זוקפת לזכותה לא מניעת החלטה גרועה יותר בענין נסיגה, אלא את מניעת הנסיגה עצמה, את עצם המשך עמידתנו כיום על הגבולות הללו, הריהי מעוותת את פני המציאות לאין הכר. שכן האמת היא שאנו עומדים עדיין על קווים אלה לא בזכות מדיניוּת־החוץ שלנו אלא בזכות כוח־ההרתעה הצבאי של ישראל, המונע את שליטי ערב מלנסות להשליכנו מן העמדות הללו, ואילו מה ששייך להישגי מדיניוּתנו, הרי רק הסרבנות הערבית לשבת לשולחן המשא־ומתן היא הדוחה את פרעון שטר הנסיגה שמדיניוּת־החוץ שלנו חתמה עליו.

לומר כי כשם שהאויב לא פרץ את “קו בר־לב”, כך גם לא עלה בידיו לפרוץ את “קו אבא אבן”, פירושו, איפוא, לומר דבר שאין בו שמץ של משמעות סבירה. אך חוסר־השחר באימרת־כנף זו אינו מסתכם בכך בלבד.

“קו אבא אבן” – אם ננקוט תואר זה כסמל שמשמעותו: המדיניוּת הישראלית – הוא שגרם לכך שהשטחים אשר מאחורי קו בר־לב – אם נכנה בשם זה את ההישג הצבאי של ישראל במלחמת־ששת־הימים – הם ריקים עד היום מהתישבות יהודית. נימוקיה והלכי־רוחה של מדיניוּת־החוץ הישראלית – אשר לא רק שר־החוץ אחראי להן – הם שמנעו עד עכשיו יצירתו של מצב אשר בלעדיו אין שחר לא לתואר שטחים “כבושים” ולא לתואר שטחים “משוחררים”, מצב שהיה הופך את האזורים הריקים שבתחומי קווי־הפסקת־האש ל“שטחים מיושבים”. המדיניות הישראלית היא שמנעה זאת, ומבחינה זו ברור ש“קו אבא אבן” הוא לא רק מושג המתיימר לשווא להיות שורש עמידתנו עד כה על הגבולות הללו, אלא הוא ניגודה של עמידה זו, מבחינת החלל הריק שהוא מקיים מאחורי הקווים הצבאיים, מתוך הנחה מפורשת שאין ליצור עובדות אשר יפריעו את הפינוי.

גם אילו היתה הדיפלומאטיה הישראלית שונה מכפי שהיא כיום, היה צריך להימנע מאימרת־כנף, המערבבת יחד את הקווים שעמידה בהם כרוכה בדברים שטעמם טעם הדם והאש עם הקו המדיני, הסובב בעולמות אחרים לחלוטין. התיימרותה של מדיניוּת־החוץ הישראלית מזה שנתיים ימים, לזקוף לזכותה את “העמידה על הגבולות הנוכחיים”, היא התיימרות מופרכת שיש לדחותה בכל התוקף הן מצד העובדות והן מפני שראוי להפריד את העמידה הצבאית של ישראל על הגבולות כיום מכל הצמדה אל ניסוחים שהפיקציה היא עיקרם.

המלצות קוראים
תגיות