ואולי יש בכתיבה עצמה יסוד נעים, המשחרר אותך לזמן ידוע מכבלי הזמן והמקום, המנשא אותך עם מחשבתך למעלה מחיי הרגע, והנך טועם טעם הנצח?

יצחק יפה – 12.12.1915

א

יום ג' ד' שבט התרע"ב [23.1.1912]

היום היה יום גשם. אנכי בקרתי את הגמנסיה, חדשות לא היו, למדנו ושבנו הביתה. בלילה שעבר מת פה איש אחד וטקין שמו. הוא מת ממחלת הסרטן, באותה המחלה שחלה זקני. זוהי מחלה שאי אפשר – – – האור החוֵר שופך – – איזה סוד אגדתי, הכל מסביב לוחש ומספר את אגדת המזרח. מתקרב הסתיו. מנשבות רוחות מן הים ומביאות בכנפיהן להקות עננים… הים רועש ביתר עוז, ביתר כעס, הכל עצוב וזועם גם יחד – החורף מתקרב. למשל בקיץ הנך חפץ מעט קרירות ונדמה לך לו היה עכשיו חורף, כי אז היה מצוין, אבל כשבא החורף הנך חפץ קיץ. טוב שיהיה חורף אבל אך לרגעים אחדים או שעות אחדות.

– – – בחיים הנך חי תמיד – – – בא אליך החשק – – – תתבודד – – – יהיה טוב – –- הנה השעון מצלצל הרגעים תיק תק. הוא – – –תיק תק 11 פעמים – – – שעת 11 עכשיו.

יום ה‘, ו’ שבט התרע"ב [25.1.1912]

אתמול היה לי כל כך הרבה לכתוב עד ששכחתי לכתוב. תמול אחה"צ לא למדנו והגמנסיה ערכה טיול על חוף הים. נעים לשכב על החוף ולחלום הרבה הרבה… הנך חולם על הכל והים הומה… הגלים משתפכים על החוף… ויפה הוא המראה…

שבנו הביתה מאוחר אחרי שקיעת השמש. אח"כ התחרטתי שהלכתי בחשבי שלו הייתי נשאר בבית הייתי עושה הרבה, אבל אנכי נוכחתי שמחשבתי לא נכונה, כי גם היום היה לי הרבה זמן אחרי הצהרים ולא עשיתי כלום. היום היתה שקיעה נהדרה. היום יש לנו הרבה שעורים ולכן הנני הולך לעשותם.

יום שבת ח' שבט התרע"ב [27.1.1912]

אתמול לא כתבתי ביומני פשוט מפני שלא היה לי זמן כי היתה תזמורת. לא היו כל חדשות. בקרתי כביכול את הגמנסיה.

היום תלמידי המחלקות הגבוהות – – – ערכו טיול וגם אני – – – היינו במקום שהירקון משתפך אל הים. הטיול לא היה מענין ביותר. אחרי ששבתי – – –.

הייתי עיף ואשכב – – – שכבתי והנני הולך להכין – – –

בא אלי איזה חשק מוזר עכשיו להיות חולה יום אחד, אבל יום אחד ולא יותר, אז הייתי נח, הייתי קורא באמת יום אחד מבלי ללכת אל הגמנסיה ומבלי ללמוד. זה טוב. צריך לנוח, אף על פי שיש שבת בכל זאת לא נחים, אבל אם חולים אז נחים באופן טוב עד מאד.

יום ראשון, ט' שבט התרע"ב [28.1.1912]

היום קמתי מאוחר והלכתי אל הגמנסיה מבלי לשתות כוס תה. הנני מרגיש רגש מוזר, איזה גועל נפש שאיני יכול לבארו.

החלטתי בזמן האחרון לבלי להשתגע כמו שאני נוהג תמיד, כי השגעון הזה מביא לידי כך שחברי מתחילים פשוט לשנוא אותי. כאילו קודם אהבוני!? יפה.

אני התחלתי בזמן האחרון לסבול את מה שהאחרים עושים לי ולבלי להשיב להם, אבל יש לפעמים אשר לא אתאפק ואהיה מוכרח לאמר איזה דבר.

איזו מחשבה משונה נכנסה – – – תנועה שהאדם או – – – מביאה רעש – – – אולי זוהי – – – ואולי גם חכמה.

אין לי מה לכתוב כלומר – – – הראש אינו מתפקע. אני קראתי את הספר “הַמִתָה” והוא השפיע עלי במקצת. אכן זהו ספר מענין ויפה… היד הלבנה… השעמום… השגעון. המים המושכים… אַה!

יום שני, י' שבט [29.1.1912]

זה עכשיו קבלתי מכתב מהבית. אה! כמה מחשבות מביא מכתב כזה מאמא. תמיד אחרי קראי את דברי אמא אני כל כך מושפע מהם. למשל היא כותבת על תקותה לבוא הנה. תיכף אחרי זה מתחיל אני לחשוב על החיים ברוסיה, על העבודה הרבה אשר לה. אני מתאר לי איזה ערב של יום חורף. זה נראה כל כך מוזר… ותיכף מחשבות על החיים. אני צריך להביא לאמא איזה שמחה, ומה השמחה שאני יכול להביא? הן זהו הלמוד – ותכף הנך יושב ללמוד ובאה אל מוחך השאלה התדירה:

למה ללמוד? והנך מתחיל להתפלסף כך וכך עד שהנך נזכר בשעורי המחלקה והנך יושב לעשותם.

– – החיים! ובעיקר כעת – – – וזמן אין – – – הנך רחוק רחוק! – – – ומרוב טוב לב מרוב מחשבות – – – מתחיל לבכות.

בטוח אני כי זה שיקרא השורות האלו יצחק, – – – מצחיקות כלל וכלל! רק אנכי – – – יצחק לבדו יוכל להבין שורות אלו הכתובות במעט מלים ואומרות לו הרבה. נזכרתי בשירי הקצר:

מָה הֵם הַחַיִים?

הַחַיִים הֵמָּה חַלוֹם!

הַחַיִים הַמָּרִים

כִּשְאוֹל וְכִתְהוֹם!

אותו כתבתי לפני איזו שנה ובכל זאת הוא עדין נשאר במוחי.

אנכי הולך להכין שעורי מבלי לדעת למה מדוע ובשביל מה להכינם????????????????????

יום ג', י“א שבט התרע”ב [30.1.1912]

אתמול כתבתי מכתב הביתה. זה היה בערב. אחרי זה הלכתי לשרטט שרטוט וה“טוש” היה מתפזר והמחוגה לא עבדה. וזה כל כך [הרגיזני?] עד כי כמעט שהחילותי לבכות אבל התאפקתי.

תמול לא היה ספר ללמוד בו דברי הימים. ואנכי כמעט הייתי בטוח שהיום ישאלוני, והנה באמת שאלוני אף על פי שידעתי, אבל בכל זאת לא כל כך טוב, ואמרו לי לשבת. אני כל כך כעסתי ועוד מעט והייתי מתפרץ בבכי גדול נורא, בזעקה – – – מדוע זה דוקא כשאיני יודע המורה שואלני? אבל התאפקתי. נחמתי – – – היתה שהיו רבים שלא ידעו – – –.

בזמן האחרון יש לי – – – רבה מאד ואיני מספיק – – – איזה דבר למרות השתדלותי הגדולה. אני יושב על פי רוב עד 11 ואיני חפץ לשבת יותר כי זה מאבד את הכוחות. טוב ללכת לישון מוקדם ולקום גם כן מוקדם! זוהי השיטה היותר טובה.

היום היה אצלי יום רב המאורעות, אבל אין לי חשק וזמן גם יחד לשבת ולכתוב את כל הפרטים, כי אין בהם ענין.

יום ראשון, ט“ו בשבט התרע”ב [4.2.1912]

מקרים נכבדים, אבל בכל זאת היתה לנו קריאה של הדגל. את הקריאה ביקר הד"ר המנהל בוגרשוב והיה שבע רצון ממנו. אחרי זה הלכתי אל חברי, בקרתי בפנסיון, ראיתי שם את כל חברי.

ערב. יש נשף ספרותי שעורכים תלמידי הגמנסיה. הלכתי אל הנשף והוא כמעט שהצטיין. כולם היו ברוח שמחה אבל אני לא. איני יודע באמת את טבעי. פעם הנני שמח ופעם עצב ללא די. כי במקום עצב אני הוא השמח, ובמקום שמחה אני הוא העצב. המצטיין היה – – – עליו באמת אפשר לומר – – – יש לו איזה כשרון מיוחד לשחק על הבמה דברים מצחיקים – – – זה עלה יפה בידו,– – – את כל הקהל. הלאה– – – הנשף שבתי הביתה ואישנה.

היום בבקר קמתי והלכתי אל הגמנסיה, הן חגיגה היום, חגיגת 15 בשבט אף על פי שהיום כבר 16, אבל בשבת אי אפשר לחוג את החג. והגמנסיה מפוארה בדגלים… אחרי התאסף כל התלמידים נגנה התזמורת שירים אחדים ולבסוף חלקו לתלמידים את הממתקים, ממתקי ה־15 בשבט.

אחרי כל התהלוכות הלכנו לנטוע עצים. אני נטעתי שתיל קטן ויפה ואני מקוה שיגדל ויפרח ויהיה לעץ יפה, אם רק אשגיח אחריו. הלכתי אל החצר שלפני הגמנסיה והנני רואה הרבה תלמידים. מהי המהומה? נוטעים עץ לנשמתו של שמעיה…שמעיהו מת והעץ מתחיל לצמוח… חפצתי לבכות באותו זמן, אך דמעותי נחנקו ונעשה לי קשה על הלב… שמעיה! שמעיה!…

כל התלמידים עלו למחלקותיהם כדי לקבל את הציונים. אני הייתי עצוב באותו זמן, והנה קבלתי תעודה טובה מאד ואני התלמיד הראשון במחלקתי. ואלו המה ציוני: תנ"ך: טוב מאד, תלמוד: טוב מאד, עברית: טוב, אלגברה: טוב מאד, גיאומטריה: טוב מאד, פיסיקה: טוב מאד, גיאוגרפיה: טוב מאד, – – – צרפתית: טוב – – – טוב מאד, גרמנית: טוב מאד, זמרה: טוב, ציור: טוב מאד, שרטוט: טוב מאד, הסתוריה: טוב, התעמלות: טוב.

אלה המה כל הציונים. אנכי איני חפץ להיות תלמיד ראשון בשום אופן והנה התגלגל הגלגל. הנני מתביש לכתוב הביתה את כל הציונים כי לא יאמינו, ושנית הרבה ציונים לא כל כך נכונים, ובעת שאבוא הביתה יחשבו עלי הרבה, אהה! יצחק הן הוא תלמיד כל כך טוב. והנה אני? האם באמת אני יודע דבר? אם אתבונן היטב אז כלום! כלום! כלום! איני שוה שיהיה לי – – – טוב או מספיק בכל.

אחרי שהייתי בגמנסיה הלכתי הביתה, בליתי קצת את הזמן, ראשי היה מבולבל מאד מכל מאורעות היום, ועוד צריך ללכת אל בית־ספר־לבנות. הלכתי. שמה גם כן נגנו והילדים שחקו, והנה הגיע הזמן ללכת הביתה. אני הלכתי והנני אשב עכשיו לכתוב על יד השלחן. הנני הולך להכין שעורים.

יום שני, 17 בשבט [5.2.1912]

אין לי הרבה חדשות ויש – – – הרבה עבודה.

כן, חפצתי לומר על דבר הנשף שהיה אתמול אצל מורנו – – – סגן המנהל היו אצלו – – – ילדים שרנו עד הערב מאוחר.

יום שלישי, 18 בשבט [6.2.1912]

את האמת לומר אין לי חדשות מה לכתוב אלא…

הלמודים בגמנסיה הולכים בלי שנויים. אנכי שוב התחברתי עם חברי פונרוב. הננו מתהלכים הרבה ומדברים ומשוחחים, אבל שיחתנו תמיד אינה מענינת.

היום מצאתי לי ערבי קטן. דברתי אתו ערבית. הוא הנהו מעזה. באו הנה מפני שלא היה להם לחם. פה יש להם דוד והוא נותן כסף לקנות פת לחם או מעט קמח.

לערבי הקטן הזה כפי הנראה יש כשרונות ללמוד ואיזה תשוקה וחפץ יש לו ללמוד. לו אם נתנו לו ללמוד כי אז היה מצטין. הוא אף פעם לא ראה ספר ובהראותי לו תמונות הביט אלי בעינים גדולות כאומר: “איזה מאושר, יש לו ספרים ותמונות והוא לומד”.

אנכי נטעתי ב־15 בשבט עץ בגמנסיה. הנני הולך כל יום לבקרו. נדמה לי שהוא העץ היותר יפה והיותר טוב. הנני משקה אותו ואקוה – – –

היום מת איש אחד בבית – – – הגמנסיה. כאלו איש אחד מת…חה! חה! ובכן מה יש! אם הוא מת אז מת! כך יאמר אחד, אבל אם להתבונן – – – את האיש שזה לפני ימים אחדים התהלך ברחובות תל אביב “פתאום שירת חייו באמצע נפסקה”…

אנכי נזכר במליו של זקן אחד: “אז מֵאֵיב צַך אן צִצִיקִקְן” אם מתחילים להתבונן אל החיים… אז…

יום רביעי, 19 בשבט התרע"ב [7.2.1912]

היום אנכי עוד הוספתי לעץ שלי בגמנסיה מסגרת קטנה ועליה כתבתי: את העץ הזה נטע יצחק יפה ב־16 בשבט 1912 התרע"ב, שהיה תלמיד המחלקה ה־4, גמנסיה עברית, יפו ארץ ישראל.

בזמן האחרון יש הרבה שעורים ואין לי פנאי להתעסק היום ביומני. חדשות לא היו. אנכי מתחיל להרגיש חולשה בגופי למשל בהתעמלות, תרגילים פשוטים קשה לי לעשות, ובכלל חסר כוח. יכול להיות שזה מפני העבודה, אף על פי שנדמה לי כי אינני עובד כל כך הרבה.

הנני הולך לגמור את השעורים. כן, שכחתי היום היה בצהרים ערפל גדול. העננים הגיעו עד הארץ ובעקר לפנות ערב אי אפשר היה לראות כלום במרחק 20 – – –. זה כל כך נעים כשהנך עומד לבדך בעמק, מסביבך ערפל נורא ונדמה לך שהנה – – – כבר! עברת מחוץ לגדר – – – ואין לך חבר וכלום! זה פשוט נורא!

יום חמישי, 20 בשבט התרע"ב [8.2.1912]

זה עכשיו, רגעים אחדים לפני אשר הלכתי לכתוב ביומני, קבלתי מכתב מהבית. היום עבר מהר כמעט בלי כל מחשבות. באמת, בעת שעסוקים בלמוד המחשבות מתרכזות רק בדברים שלומדים והלאה אינן הולכות… בימי החופש הנני חושב הרבה דברים. לי נדמה, בעת שאני נח אי אלו רגעים, שזה זמן רב ושאני מבטל זמן. כך באופן כזה מתרגלים להעבודה.

אנכי צירתי את הציורים האלו המונחים פה. פונרוב חברי יצא לא רע. החיים שלי אפשר לומר הנם יומן, מין יומן. גם הימים עוברים כמו הדפים ביומן. כל קורות היום נכתבים על הדף, והנה דף חדש, וכך הלאה… לי יש חשק שיהיה איזה חופש ארוך, אנוח קצת מן העבודה, אף על פי שאיני עובד הרבה בכל זאת הנני מרגיש מין עיפות.

אני יושב עכשיו על יד היומן והנני חושב מה לכתוב? מה אפשר לכתוב? עובר לפני כל היום… אני רואה לפני את חצר הגמנסיה, הלאה עוברים לפני חברים אחדים, אח“כ הנני רואה את הד”ר – – –, אח"כ את העץ… ועוד…

כן, יש לי דבר נכבד! אה! איך זה שכחתי?

היום… לפנות ערב… או… אי… לפנות ערב… אני… ופונרוב חברי לקחנו… אבנים אחדות… ו… ו…קלענו באבנים… בפחים…

חה, חה, חה!

זה פשוט שגעון לכתוב ככה! אני חושב שמחר אראה את האותיות האלה לפונרוב והוא יתפוצץ מצחוק! ויכול להיות… שלא יתפוצץ כי אם רק… יתפוצץ.

אין לי חשק יותר לפטפט אבל אנכי הולך ללמוד… ובכל זאת הנני חפץ לגמור את הדף. מה עושים? לוקחים וכותבים. מה למשל? כותבים, למשל, היום היה יום יפה, השמים היו נקיים, ובכן אני קמתי בבוקר ואלך אל… הגמנסיה… שמה למדתי ושבתי הביתה… אחר כך הנני כותב ביומן, ואם אכתוב עוד מלים אחדות אז אראה שבאופן כזה מתמלאות השורות, הדף נמלא, ואחר כך מניחים את העט על השלחן והולכים ללמוד! פשוט מאד!

22 שבט, התרע"ב [10.2.1912]

אין לי מה לכתוב.

הנני הולך להכין שעורים!

23 שבט, התרע"ב [11.2.1912]

היום הייתי בגמנסיה. שמה אין כל חדשות. טפלתי בעץ שלי. שמתי עליו חמר ואעשה מסביב לו פסים והוא יגדל ויהיה עץ גדול.

היום טילתי בחוצות “נחלת בנימין” והנה שמה החיים שקטים ונעימים. אין כל הצעקות וחשך שמה תמיד. לי נדמה שבכל זאת לא טוב לחיות בשקט כזה. זה כאילו שמתרחקים מן החיים. הנה בבית אחד מנגנים על פסנתר, פעם יגביהו קולו והוא אדיר וחזק כאלו מלחמה מלחמת־עז… והנה הקול קול הפסנתר קטן, שפל, והטון הזה הזכיר לי את החיים בעירה קטנה. את החיים השקטים וכאלו נעימים.

יום שלישי, 25 שבט התרע"ב [13.2.1912]

היום הייתי בגמנסיה ולא היו הרבה חדשות. היום שאלונו כמעט כל המורים. יום טוב! אני מתחיל לקרוא “על יד המחרשה”, ואתמול גם כן קראתי ספר. צריך לקרוא ולעבוד. כן! אנוכי היום חשבתי הרבה, אינני יודע באיזה אופן באה פתאם אלי מחשבה כזו ואולי היא אינה – – –

אנחנו היהודים הציונים הננו לאומיים והננו חפצים, כלומר מטרתנו הראשית היא, שתהיה לנו שפה כלכל העמים החיים ושתהיה לנו ארץ שלנו כמו לכל עם. מטרה יפה וטובה, אבל המחשבה או המטרה תהיה לא לזמן רב אם תתקיים. ונדמה לי כי אין לנו מה להלחם בעד השפה שלנו בעיקר; בעד הארץ אולי כן, אבל בעד השפה לא ולא! אנחנו צריכים להלחם בעד חופשתנו לקבל זכות אזרחים בכל הארצות ולהשתוות עם כל אומות הארץ, ומפני מה זה תיכף אבאר.

בני האדם הולכים הלך והתפתח מדור לדור… בקרב כל איש ואיש תתעורר המחשבה, שהנה ברוב הימים, כעבור הרבה דורות, סוף סוף בני האדם יתחילו לדבר שפה אחת… המחשבה הזו כמעט יצאה לפועל, הן היא שפת ה“אספרנטו”, אבל זו לא התפתחה. והנה אם אנחנו נפיץ ביותר את השפה [העברית] זה יפריע רק בעד הרעיון האנושי הזה. וארץ למה לנו? הן כל בני האדם שוים יהיו, ואלהים אחד להם ואולי אמונתם תהיה אמונתנו. ולכן גם לא צריך לחדש שפה ולכבוש ארץ.

מחשבתי השניה היתה: שאין אמת בעולם. ומהי האמת? זהו הכבוד: ההבדל שיש בין איש לאיש. מהו האיש בכלל? “אין ואפס”. כל בני האדם שוים ואם נפשיט את המלך ונפשיט את האיש הנראה בעין – – –שפל אז נראה ששניהם שוים, וזוהי אי האמת. שניהם שוים והנה מבדילים ביניהם, וזוהי אי אמת ואולי גם שקר.

מוצאי שבת, 29 בשבט התרע"ב [17.2.1912]

אנכי קבלתי תמול מכתב מהבית, גלויה. אין בבית כל חדשות. איני יודע מה לכתוב, מה כותבים? אני אינני חפץ לפטפט כמו שכתבתי מקודם. אם כן איזו תועלת תהיה לי אז מיומני? שום תועלת.

היום קמתי מאוחר ולא הלכתי לבית התפלה. האדון הוז לא גער בי ואנכי התפלאתי באמת חיכיתי לצעקות ועוד. הנני קורא עכשיו את הספר “ליד המחרשה”. ספר לא רע באמת.

אני חשבתי במשך הזמן הרבה, אבל אין אנכי זוכר כמעט אף דבר. אולי אזכר פעם אחרת, אז אכתוב את מחשבותי אלו.

היום הייתי אצל דודי בצלאל. דברתי אתו קצת.

הנני הולך להכין שעורים.

יום שני, ראש חודש אדר [19.2.1912]

אתמול היה בביתנו הבנקט לכבוד גרזובסקי שמלאו לו 25 שנה מיום בואו ארצה ישראלה, ומיום החלו את עבודתו הפוריה על שדה הספרות העברית. – – – נאמו פה ואני לא יכולתי – – –

דבר יפה היה אתמול אחרי שעור השרטוט. אני מתחיל לשרטט שרטוט חדש והנה השרטוט יצא יפה. רק בסוף (זה היה כבר מאוחר בצהרים) עשיתי קוים אחדים שקלקלו את השרטוט ואקרעהו מרוב רוגז וכעס.

היום תלמידי מחלקתי חמדו להם לצון ויביאו אל תוך המחלקה צפרדע. זה היה בשעת התנ“ך. המלמד הד”ר צפרוני. ואני נגשתי אליו ואגיד ואגלה לפניו את הסוד הנורא, שבשעורו חפצים להכניס אלינו צפרדע. האדון צחק והתלמידים כעסו עלי מאד. באמת זה לא יפה היה מצדי לספר לאדון, אבל מה שנעשה נעשה ואין לשנות. בעת השעור הוציאו את הצפרדע, התלמידים קמו כאלו נרגשים מאד מהמעשה וסוף סוף אחד התלמידים, דוד כהן, הוציא את הצפרדע.

בכלל אין לי כל חדשות.

יום שלישי, ב' אדר [20.2.1912]

היום לא היו חדשות.

אנכי עיף מהעבודה והנני חפץ למהר לישון. עדין לא הכנותי את כל השעורים.

יום רביעי ג' אדר [21.2.1912]

היום קבלתי מכתב מאחי.

לפני אשר הלכתי להכין שעורי, והנה הנני מתבונן בתמונת הבית שלנו והגשר התלויה על הקיר, אז התחיל לבי לדפוק בי בחזקה. איזה דבר משך אותי אל המקומות ההם שבם נולדתי ובליתי את רוב זמני. אני, באורח פלא, חדלתי לחשוב אודות הבית ורק לפעמים רחוקות אחשוב אודותיו, והיום היתה פעם מאותן הפעמים הרחוקות. אנכי עברתי בחלום בהקיץ בחצרנו על יד הבית, בחצר זקנתי, והכל כך מושך אותי… הלב דופק בחוזקה, פעם ירוח ופעם יתכוץ… נעים הוא הרגש הזה…

הנה בוקר אחד בבית… השמש זורחת דרך החלון של חדר־האוכל. כמה נעים… הלב דופק שוב… נסיעה על הנימן… הלב דופק שוב… היער… אה! נדמה לי שאני מתפוצץ… בכלל, בזמן האחרון התחלתי להזכר… הנני נזכר איך שבאתי הנה… את המחלקה הקטנה אז… היא היתה אז בחדר קטן וצר… אך כמה נעים היה אז, נדמה לי עכשיו… אח“כ הנני זוכר את המחלקה השניה… את נסיעותי הביתה… אה! הלאה, המחלקה ה־3 זה כבר קרוב לי, חיים יותר – – –, והנה גם המחלקה ה־4… ככה עוברות השנים מהר, חולפות מבלי אשר מרגישים בהן. אח”כ בא המות. הלא זה נורא…

מה זה חיים? להולד ולמות ולהולד שוב ושוב [למות]. האם אלו הם החיים? בתוכי עונה קול מוזר ובלעג כן! כן! אלו המה החיים…

מוצאי שבת, ו' אדר [24.2.1912]

ביום הששי לא כתבתי מפני שלא היה פשוט זמן, או יותר נכון לא חפצתי. ביום הששי במקצת התבטלתי. כן! אינני זוכר ביום הששי? אה! הנה נזכרתי. אני קמתי בבקר, אחר כך הלכתי אל הגמנסיה, ואחר כך שבתי הביתה. כן, חפצתי להכין ספרים בשביל אחר הצהרים אבל נזכרתי שהיה יום ששי ולכן חשבתי קצת, לקחתי ספר ואתחיל לקרוא, אח“כ הלכתי לאכול אחרי האוכל ישבתי לא תיכף, אבל ישבתי לציר ואציר את נוה־צדק. יצא ציור עדין, לא יפה ביותר. אח”כ הלכתי לרחוץ את הכלים ואח“כ רחצו את הרצפה ואני שפשפתי את הכלים. התרחצתי, נקיתי את נעלי ואלך אל בית התפלה. שמה התפללתי קצת והרבה חשבתי איני זוכר בדיוק מה, ואח”כ שבתי הביתה אכלתי הלכתי אל הפנסיון. כן, עוד קצת טילתי בתל אביב. כך עבר אצלי היום.

היום קמתי מאוחר קצת. הייתי בבית התפילה. היום עבר בלי מקרים נכבדים. אני הולך אל ינמוטוגרף ולכן – – – מהר את כתיבתי.

יום שלישי, ט' אדר התרע"ב [27.2.1912]

שלושת הימים האלו לא כתבתי. איני יודע פשוט מאיזו סיבה. אתמול הייתי בראי־נוע, כי ביום השבת בערב בעת שבאנו אל בית הראי־נוע היה מלא אנשים, ורק ביום שני בערב אפשר היה להכנס אליו. בכלל אין חדשות. היום היה דבר מענין בגמנסיה עם ערבי אחד.

שני ערבים התעמלו בחצר. בא האדון אורלוב ויבקשם ללכת במחילה מכבודם. אבל הם סרבו ואחר כך הלכו ובדרך הם קללו אִן אַלְדִינַק. אז לקח האדון אורלוב ויורד לאחד מהם מכת לחי כל כך מצלצלת עד שכל הגמנסיה שמעה. לנו באותה שעה היתה שעה חפשית, והתלמידים שלנו רצו אחרי הערביים לתפשם אבל לא תפשום.

אתמול קבלתי מכתב מהבית. הנה בקרוב יבואו כולם הנה. אבא כותב לי שיותר קל לעבודתו היה לוּ אני ושלמה היינו עוזרים לו בעבודתו, אבל האם אפשר? הרי צריך ללמוד. וכי שנינו נוכל לעשות את כל העבודה הרבה? ודאי לא. בכלל, פה אין לי כל חדשות. אני קורא עכשיו את הספר “המלך ליר” של – – –הוא לא רע בכללו, אבל התרגום אינו טוב.

בקרוב הגמנסיה עורכת טיול לגליל העליון, ומדי הזכרי בו לבי מתחיל לדפוק. יהיה נעים לנסוע ולראות את כל הגליל. הטיול יעלה לנו ב־30 פר'.

יום חמישי, י“א באדר התרע”ב [29.2.1912]

היום היה יום קצת יוצא מן הרגיל. אחרי הצהרים נתנו לנו חופש וגם מלבד זאת הן היום צום “תענית אסתר”. במשך הזמן החפשי כמעט שלא עשיתי כלום, כי רק ציירתי במקצת שם, מהחלון של החדר הסמוך. הציור דוקא לא רע. היום אנכי מתעצל במקצת. אני חפץ כבר ללכת לישון. לי נדמה אין לי כח וכלום, אבל רק אנוכי מתחיל לנסות את עצמי והנה אני גבור בעיני. היום בערב טיילתי בתל אביב. ערב יפה הוא הערב הזה. הלבנה מאירה ועננים קטנים על פני השמים, האויר כאילו טרי ומבריא. אני טילתי זמן מעט ואשוב הביתה. עכשיו אני חושב בקרוב ללכת לישון.

כדאי להזכיר פה ריב – – – שבין בולדה וכהן. הם שונאים איש את רעהו מזמן, והנה הזדמנה להם שעת הכושר ויתחילו לריב זה את זה אבל בלי מכות, כי אם פשוט – – –זה מקלל באם זה באב. – – – הוא הדבר, רק התחילו לקלל והתחילו גם להתרגש. אינני יודע, ברוסיה, למשל, לא ראיתי שמתרגשים מדבר כזה, ופה זה פשוט נורא. גם לי יקרה לפעמים שאני מתרגש יותר מדי.

יום שני, 15 אדר, שושן פורים התרע"ב [4.3.1912]

כל זמן החגיגות בשבת ובפורים לא כתבתי, אלא היום נזכרתי ביומני ואכתוב בו. חג הפורים עבר פה בשמחה רבה. אספו הרבה כסף לקופה הלאומית. הרבה התחפשו במסכות וימשכו את לב העוברים והשבים וישמחום. היו בין המסכות גם יפות, למשל מסכה אחת שד – מסכה יפה מאד ונוראה, וזה היה יעקב לוי תלמיד המחלקה השניה. הוא אסף הרבה כסף במשך הפורים.

היתה חגיגה תמול בגמנסיה. המחלקה א' הציגה חזיון אבל החזיון הוא לא בשביל ילדים חיים בארץ ישראל, כי אם רק ברוסיה, למשל כמו החזיון: “בלי מורה”, ועוד. החגיגה ארכה כשעתיים. ילד אחד דקלם שיר, הוא דקלם יפה מאד, כמובן, בשביל שנותיו. אתמול בערב היתה חגיגה אצל האדון לדרר ליום מלאות לו 50 שנה. התלמידים שמחו אצלו. בכלל הפורים – – – שמח מאד.

אחרי החגיגה של האדון לדרר, זה היה בשעה הראשונה בלילה, טיילנו קצת בחצר שלנו. הלבנה האירה באורה הכהה השופך על הכל קסם ומיישן. אז כמה מחשבות מתרוצצות בראש עד אין מספר. בכל דבר היותר קטן יש מחשבה ומחשבה.

היום אכתוב כנראה מכתב הביתה על חג הפורים.

השבוע נוסעת מפה מרים לרוסיה וצריך יהיה להכנס ולמסור דרישת שלום הביתה.

יום שלישי, 16 אדר התרע"ב [5.3.1912]

היום לא הייתי גם כן בגמנסיה, מפני “מחלת הנעליים”. זוהי מחלה רגילה אצל התלמידים. עדין לא הביאו לי את הנעלים, אבל אני חושב מחר ללכת אל הגמנסיה. היום ציירתי ציור קטן. הוא לא עלה כל כך יפה ביד.

בזמן האחרון התחלתי להתבונן אל התלמידים שלנו והנני יכול לתאר את אופי כל תלמיד, את השרטוטים היותר בולטים של אופיו, למשל:

ש. קיזרמן - בטלן שחפץ לה – – – אחרים כבעל רעיונות נשגבים.

א. רובינשטיין – ילד חכם, אבל הוא מתנהג עם התלמידים באופן לא יפה. את מי שהוא זקוק לו הוא מתחנף ולמי שאינו זקוק הוא מבזה אותו.

נחום גוטמן – ילד לא רע, אבל מיד אפשר להכיר בו במקצת טפש, אבל חושב מחשבות ומגלה אותן יותר מיד.

מ. קליצין – תכונותו להיות מנצח או מפקד. בכל מקום הוא מכניס את קולו המצוה, את מליצותיו המפוצצות והליכתו המנצחת.

א. אשכנזי – ילד טוב, שומר את כל מה שיש בתוכו, במקצת חכם.

ליפשיץ חיים – ילד גלותי, מת במקצת, תמים נראה.

גלמן – מהיר במחשבותיו להחליט 10 דברים ברגע ולשנותן, בדחן.

ח. ריזיס – מפותח בגוף אבל לא ברוח, במקצת טפש.

ז. גולדמן – רוצה להראות את צדקו בכל מקום. ילד לא רע.

ג. בולדה – יותר מדי עוקץ בדבוריו ועיניו התמימות, מתרגש בעת המשחק על לא דבר.

ח. בולדה – לא טפש, ערום, משתמש לטובתו, שואף לגדולה.

קריצמן מ. – אוהב לשפוך את כל חמתו על השני על לא דבר, מהיר לכעוס ולהתרגש.

ד. כוושנה – לא רע בטבעו, אוהב צחוק בשעה שהשני כועס.

י. נעמן – טפש במלא מובן המלה, אין לו דעה עצמית, חסרים כשרונות ושכל.

חוה הוז – ילדה לא רעה, נעשית תמימה, בעת הכעס שונאת לעשות חפץ השני כי אם דוקא את ההיפך ממה שהלז אומר.

לאה אוין – עושה את עצמה תמימה, ילדה טובה.

יונה רובינשטיין – רצינית בשעה נחוצה ושמחה בשמחים. ילדה טובה.

גרינשפון יונה – חושבת את עצמה ליפה ומחכה לעתידות מזהירים.

כוושנה אסתר – התחילה ללכת בדרכי גרינשפון.

עדה שרטוק – ילדה טובה, ענותנית, מתקלקלת בזמן האחרון, מבינה.

ש. פוגרוב – אוהב לדבר על הלמוד ועל חברים. אינו מדבר דברים רציניים, הוא קל להשפע על ידי אחרים.

י. שפירא – חושב את עצמו לבעל כשרון בזמרה, אוהב להתבדח.

א. מרכוס – ילד לא רע, אינו מפותח ברוחו, מבין פחות או יותר.

א. קרוגליקוב – ילדה טפשה במקצת, לומדת בשביל למלא את המלה “ללמוד”.

ל. וינר – ילד לא רע, מכריח את עצמו לחשוב מחשבות נשגבות, במקצת גס.

ק"ץ – ילד לא רע, מתקלקל, תלמיד במלוא מובן המלה.

אדלמן – מקולקל מאד. אינו שומע להערות זרים. יכול להִתקן, – – –- מאד וחושב את עצמו לפחות– – – יותר חכם.

יום רביעי, 17 אדר התרע"ב [6.3.1912]

היום הייתי בגמנסיה. היא הלכה אחרי הצהרים אל הראי־נוע. שמה הראו תמונות יפות מאד כמו על נפוליאון ובמלחמה. זה היה יפה מאד והלאה הראו על הרומאים והגרמנים. היום אני חפץ ללכת מוקדם לישון, לכן אני מכין מהיר את השעורים. היום נסעה מרים לרוסיה ואני מסרתי לה חבילה של ציורים ומכתב קטן.

יום חמישי, 16 אדר התרע"ב [7.3.1912]

היום לא היו הרבה חדשות. הייתי כביכול בגמנסיה. למדתי. אני כבר מחכה בכליון עינים לטיול הגלילה, אשר יערך בעוד שבוע. אז יתנו כבר את התעודות ונהיה חפשים. כל חופש נראה לי כמו איזה חומה גדולה שמפרידה בין חיים לחיים. כל הזמן נראה לי כאיזו דרך עגולה שאנחנו רצים עליה. הנה בא החופש באמצע הדרך ואח"כ הלימודים רצים הלאה, ועוד הפעם החופש וכך הלאה.

אני חושב מחשבה – איני יודע למה ומדוע ובאיזה אופן באתי לידי מחשבה כזו – והיא: לו היה למשל איזה דבר נסתר, לו [היה] בית גדול, ובבית הרבה חדרים, וביניהם חדר קטן וקטן ושמה יש איזה דבר… נסתר…

איני יודע למה חשבתי באופן כזה, אבל חשבתי וזהו העיקר.

חושב אני לכתוב מכתב הביתה.

יום ששי, 19 אדר התרע"ב [8.3.1912]

היום הייתי בגמנסיה.

לא היו הרבה חדשות. הנה עוד נשאר ללמוד והלאה נותנים את החופש של פסח. זה יהיה במקצת לא רע, אז נסע אל הגליל העליון. שמה נראה הרבה. ישתנו במקצת החיים לשני שבועות. היום קבלתי מכתב מיהודית. אין בבית כל חדשות. הנה אנחנו הולכים אל בית התפילה.

היום צירתי ציור לגמנסיה. הוא יצא יפה מאד. הזמן עבר היום באיזה אופן מהיר. כמעט שלא הרגשתי איך הוא עובר. קצת קראתי. הנה יבוא הערב. אטיל בתל־אביב לאור הפנס, אהיה בפנסיון ואבלה קצת את הזמן.

יום ראשון, כ“א אדר התרע”ב [10.3.1912]

אתמול בערב הייתי על נשף תרגילים של בית־הספר־לנגינה. הנשף מצא חן בעיני. היה יפה. באתי מאוחר בערב ואקום היום עיף. הייתי בגמנסיה. אין שמה כל חדש. בעוד איזו ימים נותנים לנו את התעודות ואנחנו יוצאים לבירות אל הטיול. כבר אפסה הסבלנות ממני. אני מחכה בכליון עינים לזמן הנסיעה. היום בערב עבדתי במקצת. היו הרבה שעורים אני חפץ מחר לקום מוקדם ולכן הנני הולך תיכף לישון.

יותר אין לי כמעט כל חדשות.

יום רביעי בבוקר, כ“ד אדר התרע”ב [13.3.1912]

אני עצוב מאד. בגמנסיה בדקו את מי שחפץ ללכת אל הטיול והנה מצאו שאני איני צריך ללכת – אריה וקריצמן ילכו, ואני אשאר לבדי בחדר. לא יהיו לי פה חברים. כולם יסעו. זה יהיה נורא.

אתמול בחנו, או יותר טוב בדקו, בחדר ההנהלה. אני נכנס. בחדר אצל השולחן יושבים האדון לוריה אורלוב, בוגרשוב, הגב' בלקינד וד“ר פּוּחוֹבְסקי. אני נגש והד”ר לוריה מתחיל לצחוק:

האדון פוחובסקי: “אוֹן יֶשְצוֹ מַלִי, סוּמְצ’וֹט אוֹסְטַטְסָיה דוֹמָה”.

הגב' בלקינד: “דָה! דָה! אוֹן אוּסְפֶיֶט וִסְלֶדוּיוּשְצ’י רַז”.

האדון לוריה צוחק ואני מאדים.

האדון בוגרשוב: לפני שנתים היה יותר שמן, כשבא מרוסיה, ועכשיו הוא ילך יותר טוב לירושלים! היית בירושלים?

אני: כן!

אדון בוגרשוב: נו, נדבר עוד אודותיך.

אני פניתי לאחור בעיני דמע ואצא מן החדר. לפני הדלת פגשתי הרבה ילדים “נו מה?” ואני צוחק ובוכה גם יחד. נגשתי אל החלון ואחשוב: נגשו אלי חברים, ואני אמרתי שאינני הולך, ושוב בכיה, והם מנחמים אותי.

אח"כ באתי הביתה ובשביל להשקיט את יגוני שתיתי כוס תה עם לחם. אני עוד חושב לקבל ברגע הזה ציונים רעים. זה יהיה באמת מצוין: לא ללכת לטיול, ציונים רעים, להשאר לבדי בחדר!

פוי החיים המרים! במשך לילה כמעט שהלבינו שערותי.

יום ששי, כ“ו אדר התרע”ב [15.3.1912]

הנה אתמול נתנו לנו את התעודות. ונראה לי שעבר כבר זמן רב מיום הנתן לנו תעודותינו. ציוני הם לא רעים כמו שחשבתי, והם: תנ“ך – טוב, תלמוד – טו”מ עברית – טוב, דברה"מ – טוב, גיאוגרפיה – טוב מאד, צרפתית – טוב. ערבית – טוב מאד, גרמנית – טוב מאד, שרטוט – טוב מאד, ציור – טוב מאד, התעמלות – טוב, גיאומטריה, אַלגברה ופיסיקה – טוב מאד. בכלל הציונים המה טובים מאד, ואף הרבע הזה נשארתי תלמיד ראשון, ומלבד זה נדמה לי שאני הולך לטיול, הכל אצלי מוכן ומחר לדרך.

את רשימותי אכתוב בפנקס ואח"כ אולי אעתיק אותן אל היומן הזה. אתמול בטלתי את כל היום וגם היום. בערב של אתמול שכבתי בתל־אביב. היה נעים מאד לשכב. היום השמים מעוננים מאד ולא נעים על הלב.

כן! שכחתי לומר שקבלתי שני מכתבים וכבר עניתי עליהם.

יום ראשון, י“ג ניסן התרע”ב [31.3.1912]

את הרשימה הזו הנני עושה מאוחר אחר הטיול. דברי ימי הטיול וקורותיו הלא הם כתובים בספר הטיולים אשר לי. הזמן עבר מהר ואחרי הטיול, מפני סיבות שונות, לא יכולתי לכתוב ביומני ורק היום הנני כותב.

אתמול היה נשף התלמידים בגמנסיה. חשבנו שיהיה נשף פשוט, אבל הדבר היה כך, שלחגיגה החפשית שלנו נכנסו בלי רשות אנשים מן החוץ ובראשם הד"ר קלויזנר. והנה נאמו נאומים והנשף שלנו נעשה כאילו לבנקט לאדון קלויזנר.

האדון בוגרשוב נאם נאום קצר ואלו הם דבריו: הנשף הזה אנחנו נתנו לתלמידים בתור נשף חפשי, שיערכו את הנשף בלי השגחת המחנכים, כדי שנראה באיזה אופן יכולים לערוך תלמידינו נשף בלי השגחתנו. אבל כפי שאתם רואים הנשף – – – על ידי בואכם. הנשף הנהו עכשיו כאִלו המשך הטיול הגדול שערכנו על הרי יהודה. ערכנו את הטיול הזה בשביל לראות בעינינו את יופי הארץ העתידה להיות לנו. ובין ההרים הגבוהים של הרי יהודה ראינו הר אחד גבוה, ובין מעינות הארץ ראינו מעין נובע. והמעין הזה מהו? “השלוח”. והשלוח הזה, המעין הזה אשר צריך היה לנבוע בארצנו, נובע בארץ זרה, ולכן הננו מקוים שמהיום והלאה מעין השלוח ינבע תחת הרי יהודה, בארץ ישראל! קריאות הידד ומחיאות כפים. הוא נאם עוד כשלוש ארבע פעמים ולבסוף עלה הד"ר קלויזנר וינאם על היהדות והאנושיות. שהנה הוא בא הנה ומה שלא חשבו אבותינו בגלות מעולם, ראה פה. ומהו רואה? הוא רואה בית־ספר, נגינה ורקודים, את הדבר הזה לא היו מאמינים לנו בדור העבר שיתגשם. וכמו שהתגשם הדבר הזה כן תתגשמנה כל תקוותינו. אבל – הוא אומר – המעשה הזה: הלמודים, הרקודים והנגינה הם כאלו אינם טבעיים; כך הוא חושב. הם גדולים יותר מדי, וזה תמיד בהתחלת איזה עם. אחר כך נשקט והכל יהיה טבעי. וברכה אחת מעומק לבו ברכנו באמרו: הלואי שבקרב הימים כל הלמודים הריקודים ו – – – במקום שהן עכשיו כדבר לא טבעי, תהינה בקרוב לדבר טבעי כמו לכל עם ועם. (מחיאות כפים סוערות).

התזמורת נגנה ואחר כך החלו רקודים, אבל אני הלכתי הביתה ואשכב לישון. היום בבוקר קמתי מאוחר, אני רוצה ללמוד ולהכין את השעורים.

יום ב' י“ד ניסן התרע”ב [1.4.1912]

היום כבר ערב פסח. בבית רבו ההכנות לפסח ולכן קשה לי לעשות איזה דבר. אף על פי שלו חפצתי לעשות איזה דבר בחשק, כי אז הייתי מוצא לי מקום, אבל פשוט אין חשק וזוהי הסיבה היותר נכונה. ללכת לתל־אביב להתבטל אין לי חשק. בבית לעשות איזה דבר כמעט שאין לי גם כן חשק. חפצתי לציר אבל לא עכשיו הזמן בעת שאי אפשר להשיג כלום. ישבתי לי ואקרא את הספר של משה סמילנסקי “בני ערב”. פה מסופרים מקרי אהבים וכולו אומר אהבה. מרגיש אנכי, שבלבי גם כן מתחילים להתעורר רגשי אהבה למין היפה, שעד כה לא הייתי מרגיש בכך. זהו פשוט מפני שכבר הגעתי כמעט למדרגת הבגרות, ופה מתחילים הרגשות לנצנץ בתוך לב צעיר וכך גם עמדי.

חברי – הרגש הזה היה מפותח אצלם מכבר, ולא זאת בלבד אלא עכשיו הרגש הזה מפותח אצלם יותר מן המדה בבני גילם. וישנם ילדים אשר אין להם כלל מושג מהרגש הזה מהו? ואיזהו? ומה טיבו של זה? בכלל, בזמן האחרון המחשבות נעשו אצלי כאלו מגבלות. מתי שאני חפץ לחשוב על זאת יכול אני לחשוב על זה, ובזמן אחר אני חפץ לחשוב אחרת יכול אני להכריח את עצמי, מה שהיה צריך להיות דוקא להיפך. הדבר היה אצלי קודם שאני הייתי עובר ממחשבה למחשבה בלי חפץ, ועכשיו זה להיפך. ולפעמים יקרה אשר אני מוכרח להטות את עצמי ממחשבה בלתי נעימה. אני גומר את כתיבתי, כי באו לכבד את הרצפה.

יום ד', ט“ז ניסן התרע”ב [3.4.1912]

אתמול לא כתבתי ביומני, אולי מפני שהתעצלתי ואולי מפני שלא חפצתי. פשוט אינני זוכר. אתמול בערב היה נשף המסכות אבל אנכי לא בקרתיו. טילתי ברחוב. היה אתמול עסק יפה. ליפו בא דוד כוושנה מחולדה. הוא טיל ברחוב הרצל יחד עם רובינשטיין אריה, ואנכי נגשתי אליו ואדרוש בשלומו ואשאלהו איך בִּלָה את הזמן, ובאותו רגע הבנותי שהם מדברים דבר בסוד ביניהם ולי אסור לשמוע, אבל כיוון שלא אמרו לי “סליחה” לא הלכתי. רובינשטיין התחיל לדבר ברמזים שאתרחק, ואנכי עשיתי את עצמי לטפש, כאלו לא הבנותי מה הוא חפץ. לסוף הוא בקש אותי להתרחק, ואומר לו שאת זאת יכול היה לומר זה כבר. הלכתי לי בכעס. אתמול חשבתי איזה דברים משונים. חשבתי להתחפש באיזה בגד, או להתחלף עם מרכוס בבגדים, ויחליפו ויאמרו שאני מרכוס והוא יפה. חשבתי עוד על הצטט “התאבון מתעורר בעת האוכל”, ואקח ואעשה פתגמים אחרים, למשל: “הכשרון מתעורר בעת הכתיבה”, עוד ועוד.

בזמן האחרון, כשאנכי רואה אנשים שטפוסם נראה בעיני משונה, אני מתחיל לחשוב שאולי אלו הם מרגלים שהתלבשו בבגדים ומסכות, ועוד ועוד.

מחר בודאי לא אכתוב ביומני, כי תהיה החגיגה ברחובות.

יום שבת, י“ט ניסן, התרע”ב [6.4.1912]

כל הזמן לא כתבתי ביומן מפני שהייתי ברחובות על החגיגה העממית שהיתה ביום החמישי בשבוע הזה. החגיגה לא הצטינה ביותר בשנה הזו, אבל בכל זאת עלתה לא רע. ברחובות התעיפנו היטב ולא ישנו ולכן ישנתי בבית הרבה ושכחתי ביום הששי לכתוב ביומן.

היום עבר אצלי בהרבה מאד מחשבות. גם בבית הכנסת חשבתי. נזכרתי בחיי לפני שנתיים, איך שהיו קוראים לי במחלקה ה־2 “פילוסוף” ולמה קראוני בשם זה, ועכשיו מדוע קוראים לי רבים “פסיכולוג”, ועוד ועוד.

לפנות ערב טילתי בתל־אביב עם רובינשטיין אריה וק"ץ. דיברנו אודות הישוב בארץ וענינים שונים אחרים.

היום קראתי חלק גדול מהכרך הגדול “מולדת” שנה ראשונה. דבר אחד מצא בעיקר חן בעיני, וזהו הספור “באיזה עולם” של דבורה ברון ועוד דברים אחרים.

היום בכללו עבר אצלי בהרבה מאורעות קטנים וגדולים. כבר ערב. הרוח גדולה וקרה. על השמים עננים כבדים וקלים, גדולים וקטנים.

היום חשבתי גם על המטרה שלי, איזו מטרה לבחור לי בחיים אם אחיה. חשבתי ללמוד באוניברסיטה, זה היה מענין מאד לי. או אולי הייתי לומד דברים אחדים – דוקטור לפילולוגיה, פילוסופיה ועוד ועוד. לא ידעתי איזה מהם לבחור. להיות דוקטור לדברים אחדים? כבר יותר טוב לדעת דבר אחד והיטב.

חשבתי היום אודות החיים בכלל. בתחילה התפלספתי הרבה על חלום החיים, שזה אינו טבעי, ולסוף חפצתי להוכיח את עצמי שצריך לעבוד לפי צורך הזמן והשעה. עכשיו אנחנו היהודים חפצים לכבוש את הארץ אשר לנו. צריך לעבוד בשביל הארץ. סוף כל המחשבות היו הגעגועים. פתאום הזדעזע בקרב הלב מיתר… מיתר הגעגועים הביתה… כך הנני חי, וכך הנני חושב, הנני בעיני אדם מסכן.

כבר לא קבלתי זמן רב מכתבים מהבית והנני דואג מאד לשלום הורי ואחי.

יום ראשון, כ' ניסן, חול המועד פסח התרע"ב [7.4.1912]

היום קיבלתי מהבית שני מכתבים ואשמח להם מאד.

יום חמישי, כ“ד ניסן התרע”ב [11.4.1912]

הנה ארבעה יום שלא כתבתי ביומני זה. אני מצטער באמת על זאת, אבל מה אפשר לעשות? לפעמים גם ביום חפשי אין רגעים אחדים פנויים.

קראתי בימים האחרונים את כתבי שטינברג, קראתי דבר הדוקטור אורלוב והוצאתי מהדבר הזה הרבה, הרבה מאד.

הבוקר קמתי מאוחר במקצת, כלומר בשעה ה־8 בערך, מפני שאתמול הייתי בראי־נוע. הראו שמה דברים יפים. בשעה ה־9 בא לי חברי שלמה פונרוב. חזרנו יחד את דברי הימים של המחלקה הרביעית, שהננו לומדים בה עכשיו. פטפטנו וכך עבר הזמן עד 11.30, אז לקחתי את הפנקס לציורים, ואציר פרחים אחדים בצבעים. הפרחים לא עלו יפה מפני שלא השתדלתי לציר אותם היטב. אחר כך הלכתי לאכול. אחרי הצהרים קראתי בספר של שטינברג. גמרתי אותו. הלכתי לספריה ושמה לקחתי ספר חדש. הגיע כבר הערב ואלך לטיל לתל־אביב. שמה פגשתי חברים אחדים. ישבנו על הספסל ואיני זוכר כבר של איזה ענין דברנו אז. אלא בסוף הלכתי הביתה לאכול. הנה אכלתי ואשב לכתוב. עכשיו, אחרי הכתיבה, הנני חושב לקרוא. מחר תמלא שנה ליום שהחלטתי לכתוב ביומני. באמת אם אביט ואתבונן השנה היא ארוכה וגדולה, אלא אם אביט עליה מבט כללי אז היא תדמה לקצרה מאד. הרבה מקרים קרו בשנה הזו, באמת יותר מאשר בכל השנים עד הנה. את רוב הספרים שקראתי קראתי בשנה זו. את רוב הדעות שהשגתי השגתי גם כן בשנה זו.

אנכי גומר כבר את כתיבתי היום. תחי השנה, שנה שלמה לכתיבתי ביומן!

יום ראשון, כ“ז ניסן התרע”ב [14.4.1912]

מחר מתחילים הלמודים. עוד פעם למודים. נדמה, זה עתה נתן חופש וכבר למודים. לפעמים נדמה שהחופש היה ארוך, נדמה ארוך מאד, ולפעמים נדמה החופש קצר. לי אין כלל חשק ללמוד. אבל אקח את הצטט של חכם אחד: “התאבון מתעורר בעת האוכל”. כך גם החשק ללמוד אולי יתעורר בעת הלימודים, איני יודע. הגיעה שעת העבודה. עוד פעם ללמוד.

היום הששי הזה היה יום לא מאורעות. אריה קרא בתוך היומן, והוא קרא דוקא דבר טפשותי, והיומן נראה גם כן טפשות, והוא בודאי חושב גם אותי לטפש. ועוד: ביום הששי אני הכיתי את קריצ’מן והוא אותי. הכיתי ברצינות והתרגשתי מאד.

אנכי קראתי ביום הששי ספר, ונדמה לי שאני קורא כל כך הרבה! הלכתי והחלפתי אותו, ובא לי החשק ללמוד, כלומר לקרוא, ונדמה לי שאני אהיה כך וכך והכל, כי קראתי 200 דף ביום! זה מצחיק באמת.

יום ה‘, א’ אייר התרע"ב [18.4.1912]

אנכי לא כתבתי ימים אחדים מפני שהייתי שוכח לכתוב. אין כל חדשות. הייתי היום בגמנסיה. היום חשבו כי יהיה לקוי חמה. חכינו הרבה אבל לא ראינו את הלקוי מפני שהיו עננים, אבל כנראה הוא לא היה. היום ראינו על הים אניה והיא נראתה כאילו שטה באויר, כי העננים כסו את האופק.

בזמן האחרון התחלתי להבין היטב את החיים, את חיי האדם. התחלתי להבין הרבה סעיפים מן החיים ואחד הסעיפים ההם היא האהבה. במקצת קראתי ובמקצת שמעתי. הרבה בענין זה דברתי והרבה מזה חשבתי.

ההתפלספות על החיים היא דבר מיותר בחיינו. עתה הגעתי לדבר כזו. כמה שיהיו פילוסופי החיים, החיים אינם נבררים. כן, אין שום סוד בחיים ודומה פשוטים צריכים להיות. אם האדם יחיה פשוט, אם האדם ידע שהוא צריך לעבוד, שהוא צריך לדאוג ליום המחרת, אז לא יתפלסף על החיים והמות יהיה דבר פשוט בעיני האדם. עכשיו מתפלספים למה הם החיים כולם, אם האדם מת לאחרונה? מה הם התענוגות בחיים כשאדם נהיה בסופו לעפר, ולא ישמע יותר על התענוגות ולא ידען? כל זמן שאנחנו נלך ונתפלסף על החיים, החיים יהיו יותר קצרים, ומה האדם הראשון? הוא חי באופן פשוט ולא היה מפותח, ולא חשב על החיים וחי יותר; אנחנו חושבים על החיים וחיים פחות, כי כל מה שהאדם הספיק להתבונן ולראות בהתחלתו במשך מאות של שנה אנחנו יכולים לראות במשך שלושת רבעי שנה. ועוד יבוא יום, אשר האדם יחיה רק 50 שנה ויבוא יום שהוא יחיה 25 שנה.

אבל עכשיו באה השאלה אם התקופה הגדולה הזו חוזרת? למשל, באה המחשבה שלפני אדם הראשון הכל חרב; לפני אדם הראשון היה האדם במדרגה היותר גבוהה בהתפתחותו – ואז הכל נהרס ושוב התחיל האדם הראשון עד אשר יגיע יום, והעולם יחרב ויתחיל שוב אדם הראשון והכל חוזר חלילה.

אלא הפילוסופיה של החיים שואלת: אולי כל החיים של “האנכי” הם רק חלום? ונדמה לי שיש הכל מסביבי, נדמה לי שהנני לומד, נדמה לי שהנני מדבר ומדברים אלי וכך הלאה והלאה, אולי כל זה באמת דמיון־שוא, ובאמת זהו חלום ארוך, והמות הוא יום ההולדת לחיים חדשים? עכשיו באה השאלה אם כן או לא?

ועוד שאלה הנני יכול לשאול: אולי כל מה שנראה לנו ברור וזך, אולי הכל שקר? מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו חושבים, היא טפשות גדולה מאין כמוה? והוכחה לזה הנה יש לפעמים בחלומות. חולמים דברים שהם נראים ברורים ונכונים לפי השכל הישר, אחר כך, בהתעוררנו, כל זה נראה לנו לטפשות מאין כמוה. אלא אם כל מה שאנחנו עושים בעת שאיננו ישנים הוא לא נכון, כמו שאמרתי, אז מה שנראה לא נכון הוא נכון – אולי מה שנראה לנו שחלמנו טפשות זהו הנכון?

אם אנכי אתחיל להתפלסף פה, אז תבוא שאלה אחר שאלה, וכך לא יהיה סוף לדבר. והן אנכי אמרתי בהתחלה שלא נצרכת בתקופתנו זו ההתפלספות, ולמה הנני מתפלסף? אם אנכי אמרתי שלא צריך להתפלסף, הנני צריך להתפלסף, כמו למשל עושה הרעה: הוא אומר שלא צריך לעשות רעה וצריך לעשות טובה בעת שהוא בעצמו עושה רעה. זה פשוט מפני שהוא מבין את הרעה. וכך גם אנכי, הנני אומר שלא צריך להתפלסף יען שאני מבין את הפילוספיה!? אני מבין את הפילוסופיה? מי שיקרא את שכתבתי יאמר שאני לא יותר ולא פחות מאשר מפטפט. בעיניו זה פטפוט, ובעיני: פילוסופיה!

יום ששי, ב' באייר התרע"ב [19.4.1912]

היום עבר עלי מהר, כמעט בלי שנויים. הייתי בגמנסיה. השעורים לא היו מענינים ביותר, אבל בכל זאת היו לא רעים. אנכי נתתי לתקן את השעון שלי והנה למה שיכול שעון להביא: לידי לעג, לידי כעס, התמרמרות ועוד.

הוא היה צריך לעשותו להיום ולא עשהו. עוד אמר לי, שהשעון יהיה ביום ד' הייתי אז, ולא השיבהו לי ויאמר לי לבוא היום. באתי והנה השעון עדיין איננו. אנכי כעסתי מאד. לא הוצאתי את כעסי עליו ולא “שפכתי עליו קתונים”. אנוכי התרגזתי מאד. מחר חושבים לעשות חגיגה [לכבוד] התלמידים החדשים שנכנסו אל מחלקתנו. החגיגה תהיה כנראה די מענינת.

עוד השפעת השען על כעסי נשארה. אני עדיין כועס ורוגז ובשביל להשקיט כעסי הנני הולך לקרוא.

יום שלישי, ו' אייר התרע"ב [23.4.1912]

ימים אחדים לא כתבתי, כי הייתי שוכח. אין כמעט כל חדשות, רק על המלחמות של האיטלקים שומעים לא מעט. היתה פתאום ידיעה ביפו, שבחיפה ירו האיטלקים על בית הנתיבות העותמני והכריזו ביפו מצב מלחמה, אבל כל הידיעות האלה לא היתה בהם נכונה. היו עוד ידיעות שהאיטלקים כבשו את הדרדנלים, אבל גם הידיעה הזו אינה נכונה. רוסיה חפצה להלחם עם תורכיה. מי יודע מה שיהיה בעוד זמן מה? למשל בעוד עשר שנים. המפות המדיניות תשתנינה לגמרי. עכשיו הוא המעבר בין השלום העולמי ובין התקופה הקודמת והמעבר צריך להיות כולו מלחמה. תלחמנה ארצות רבות ואח"כ יבוא השלום שקוו זה כבר.

מי יודע, אם בעוד עשר שנים לא תצעד האנושיות צעד קדימה? מי יודע מה שיהיה? מי יודע אם בעוד עשר שנים תהינה מפות מדיניות בהרבה צבעים? יכול להיות שהמפות המדיניות תהינה מצובעות בצבע אחד. מי יודע מה שיהיה? ויכול להיות שאז כבר נשב בארץ שלנו, ארץ ישראל? אבל אם אנכי אמרתי קודם, שכל הארצות תהינה לארץ אחת, באיזה אופן נשב בארץ ישראל? הן אז אחת היא לנו אם להיות ציוניים או אטי“ם, האטי”ם בונים להם מושבות בכל הארצות ואנחנו הציונים רק בארץ ישראל. אולי המה צדקו?

יש לי הרבה שעורים ולכן הנני הולך ללמוד, מלעסוק בשאלות פוליטיות.

יום חמישי, ח' אייר התרע"ב [25.4.1912]

אנכי נעשיתי בימים האלו צמחוני. הסבות הן פשוטות מאד. אין אנכי יכול לראות איך שלוקחים פרה או חיה אחרת, חיה בעלת רגש, והורגים אותה ואח"כ לא די זאת – הולכים לאכול בשר. וכי מה יש אם יאכלו צמחים, אשר הרגש שלהם אינו מפותח כל כך כמו אצל החיות? כל מה שהחיה היא יותר גדולה יותר צר לה על חייה ויותר חבל להרגה. לו לא היה צר לה על חייה כי אז בני האדם לא היו הורגים אותה. האדם הולך ומתפתח מתקופה לתקופה והוא בכל זאת נשאר אוכל חיות. אוכל בשר. זוהי אחת הסבות שנשארו עוד מזמן, והאנושיות תצעד צעד ענקי קדימה אם יחדלו לאכול בשר. השאלה היא רק אם אפשר להתקיים בלי בשר? ולי נדמה שאפשר. את הצמחונות הנני עושה גם בשביל אי־החפץ לאכול בשר – ובשביל האנושיות!

היום ספרתי שהנני צמחוני לבולדה. והוא לעג לי ואמר: “אם כן אינך צריך ללבוש נעלים, מפני שהנעלים הן מעור חיה אשר הרגוה!”

אז אנכי עניתיו, כי לו הייתי יכול לעשות כזאת הייתי עושה. אם אנכי אלך בלי נעליים הן יחשבוני למשוגע. לו, למשל, הייתי המתחיל בעבודה הזאת היו לועגים ממני אף על פי שהדבר הוא גדול. כי אין האדם יכול להיות גדול אם בהתחלה לא לעגו לו.

יום ראשון, י“א אייר התרע”ב [28.4.1912]

זה עכשיו גמרתי לכתוב מכתב הביתה. לעזאזל! מביט אנכי על השעון כל הזמן! אך זהו נבזה. כל הזמן מסתובבים בו הגלגלים ומהר מהר, עוד טרם הספקת לחשוב מחשבה, והנה זה הסתובב לך פעמים אחדות!

לעזאזל! למה הוא מסתובב? ומה אכפת אם הוא יעמוד, יעמוד לו לעולם ולא יהיה שעון, מלא גלגלים ומסתובב? ירק בפניו והוא מסתובב ומסתובב! לו היה שעון מזמן אדם הראשון, כמה פעמים הסתובבו בו הגלגלים? אלפי אלפים, רבבי רבבות פעמים! בלי סוף, בלי גבול! אדם נולד! מת אדם, והשעון מסתובב לו ומסתובב! מתחוללת מלחמה, נופל עם, גוי מנצח, והשעון יסתובב! לעזאזל השעון!

לי אין חדשות! הייתי בגמנסיה, שש פעמים הסתובב השעון ושבתי הביתה. חשבתי, עשיתי את השעורים, ועוד שש פעמים הסתובב הגלגל בשעון. וכך אעשה דברים, אלמד, הגלגל יסתובב, אחלה, אמות – והגלגל עוד יסתובב!

הא! אלוהים! למה זה נתת לגלגל הזה כוח לחיות יותר מאשר לאדם המרגיש! למה נתת לשעון, הדומם בלי רגש, חיים ארוכים יותר מאשר לאדם המרגיש את החיים ומחפש את פתרונם? למה נתת לעצמים הדוממים את החיים הבלתי־פוסקים, חיי אלפי שנים, ולאדם רק 60 שנה ופחות? למה ה'?

החיים של האדם המה לא חיים. המות הוא החיים והמות גם הוא אצל האדם בעת שהוא נעשה לדומם! והמות – החיים אצל המת המה ארוכים כמו אצל הדומם, כך! החיים! החיים! השאלה הזו תמיד היא מנקרת במוחי! תמיד! תמיד!

יום ב', י"ב אייר התרעב [29.4.1912]

היום היה רב המאורעות. הייתי בגמנסיה. השעורים עברו כמו תמיד מהר, בלי מקרים נכבדים. בשעורים האחרונים המחלקה לא התנהגה כל כך טוב. השעור האחרון היה פיסיקה. המלמד הד"ר רוזנשטין. והנה בסוף השעור [נטלו?] מוינר לוי את הנעל ומסרו אותו לספסל האחרון. לקח קלמקר את הנעל למסור להאדון. האדון כעס מאד ואמר שלא ימשיך יותר את השעור ושנוכל ללכת הביתה. רגע יפה היה בשעת האמירה. האדון חפץ לענוש אותנו ולא ידע באיזה אופן, ולכן הוא אמר שאנחנו נצא. המחלקה לא יצאה גם אחרי הצלצול, ואמרנו למורה שכל זמן שלא יסלח לא נצא מהמחלקה. האדון רוזנשטין מטיבו הוא איש טוב מאד והוא באותו רגע לא ידע מה לעשות. הוא אמר שבין כה וכה הדבר יודע בחוץ. אנחנו הבטחנו שנשמור כבודנו ולא נספר את הדבר הזה אף לאחד. האדון חכה זמן מה, אמר שאי אפשר לסלוח על דבר כזה, אבל אנחנו הפצרנו בו והוא הבטיח שלא ידבר על זאת וכמעט שסלח. הדבר שמור אצל כל אחד ובקרוב ישכח.

היום בשעה 4 הנני יושב בבית וקורא את “דוד אל־רואי”. פתאום הנני שומע קול שירה של חברה גדולה. לא ידעתי על מה שרים. תיכף נצנץ בי הרעיון שהאדון מוסנזון צריך לבוא, ואחרי זמן מה לקחתי את הכובע וארוץ לתל־אביב, והנה ראיתי בגמנסיה נשאוהו על הידים, והוא אוחז זר פרחים בידו. המראה היה יפה מאד. אחר כך הוא נאם במקצת והתלמידים התפזרו.

לפנות ערב טילתי בתל־אביב עם חברי. היום חשבתי הרבה מאד. לא הרגשתי בזאת, כלומר חושב הנני תמיד, אבל חשבתי על ענינים רבים.

עכשיו אין לי חשק לכתוב ולכן הנני הולך לקרוא.

יום ד, י“ד אייר התרע”ב [1.5.1912]

היום קבלתי מכתב מאחי.

היום הזה היה גם כן יום רב המאורעות. היום עמדתי בפעם הראשונה בשנה הזו בחדר המורים. הדבר היה בשעור הצרפתית. שמה דברתי קצת – והנה חדר המורים. אני תמיד נוהג לבכות במקרים כאלו, אבל הפעם התאפקתי ולא בכיתי. נגש אלי הד"ר צפרונוביץ, הוא איש טוב מטיבו, וישאלני:

– “מי העמידך פה?”

– “האדון גריהיר”, עניתיו! והוא הלך. באותו זמן שבאים להשקיט איזה איש על חטא שחטא, רואה החוטא שחטאו יותר גדול ובוכה. וכך היה גם אתי אבל אני דוקא לא בכיתי.

היום הייתי בראי־נוע, והשעון שלפני שבוע תקנתיו הנה נשבר, כלומר עמד מלכת. אנכי הצטערתי מאד על זה שהלכתי, כי לו לא הלכתי לא היה נשבר השעון ועוד ועוד. ואח"כ החלותי לחשוב שהייתי שמח לו לא הלכתי, כי אז הייתי רואה שלא נשבר שעוני, אבל באה אלי שאלה: וכי הייתי יודע באותו זמן, שלוּ הייתי הולך היה נשבר השעון? בודאי לא! ולכן הייתי לא שמח, כי זה שלא נשבר השעון לא היה משמח אותי ובעיקר זה שלא הלכתי לראי־נוע.

לי נדמה שמה שאמרתי פה לא יוכל איש להבין מבלעדי.

אנכי קורא עכשיו את ספרי גי דה מופסן, והם משפיעים עלי הרבה מאד. עכשיו הנני קורא את ספורו “על היום”.

יום חמישי, ט“ו אייר התרע”ב [2.5.1912]

היום עבר אצלי מהר מאד. קורא אני את הספר “הרעב” של המסון. הוא מוצא חן בעיני עוד בראשיתו, כל שכן בסופו.

היום היה לא שונה מכל הימים. גם טיילתי בתל־אביב.

בי ישנן הרבה מחשבות, אבל אין לי עכשיו חשק לכתבן, אשאירן לפעם אחרת.

יום שני י“ט אייר התרע”ב [6.5.1912]

היום אין לי הרבה חדשות. ימים אחדים לא כתבתי ביומני. אתמול היה ל“ג בעומר. אנחנו חברי אגודת “קדימה”, ערכנו טיול אל שבע הטחנות. היינו בסה”כ 13 ילד. יצאנו מפה ב־11 בצהרים. הלכנו זמן לא רב. עברנו על יד סרונה את הגשר, אצל הר נפוליון פנינו הצדה, ושם הלכנו כחצי שעה ובאנו עד מחוז חפצנו. שם רב התלמידים התפשטו ויתרחצו. אני רק פשטתי את מכנסי ועשיתי לי “אמבטיה באויר”.

בשעה 7 התאספנו אצל תל־אביב על מגרש גדול. שקיעת השמש. הדליקו את המדורה והרבה “פַקֶלי”. כולם הרגישו את עצמם בהתרוממות הרוח. האש הגדולה שלשונותיה לחכו את האויר עוררה את הרגש הזה בלב כל אחד ואחד. בשבע וחצי התחילו להתפזר.

אני הכנותי את השעורים, אף על פי שלא את כולם, והלכתי אל הגמנסיה. שם היה נשף קטן, התאספו, רקדו והלכו הביתה.

אני, בזמן האחרון, איני יודע מפני איזו סיבה התחלתי למאוס בכל ובחיים. לי נדמה שכלום, כלום אין בחיים, וצריך אני באיזה אופן להמית את עצמי. אבל הדבר הזה נראה לי יותר מדי גדול. ונדמה לי תמיד עכשיו דבר כזה – שהכל, הכל מה שאנחנו מדברים, מה שאנחנו קוראים, מה שמספרים לנו, זהו פטפוט, חבור מִבטאים אשר אנחנו חושבים שיש בהם מובן; לפעמים בחלום הנך חולם איזה בלבול מוח ומספרים שונים עוברים במוחך, והנך חושב שזהו ענין טוב ויפה, זהו דבר שאפשר להבינו בשכל, ואח"כ, כשהנך מתעורר, הנך רואה שהכל הבל הבלים. וכך אנחנו. החיים המה חלום ובחלום אנחנו מפטפטים, מדברים, מגמגמים דברים בלי קשר ובלי מובן! לעזאזל!

ונדמה לי עוד, שכל זמן שאני חי איני חי כלל, אלא, למשל, אני הוזה, ונדמה לי שאני רואה את הכל – איני רואה את זה באמת. אבל נדמה לי שהנני רואה, נדמה לי שכשאני מדבר משיבים לי, וכוח הדמיון חזק כל כך עד שאי אפשר לומר שזה לא כך; נדמה, שבאמת רואים את הכל ושומעים את הכל. לפעמים הנני נזכר במחשבה זו והנני מתחיל לפתוח בכוח את העינים – אולי אני ישן? לעזאזל! פעם הלכתי ברחוב, חשבתי למות ולכתוב צואה: את כתבי הנבחרים לתת למי שהם יהיו יקרים לו, את יומני לדב הוז לשמירה, או הביתה לשלחהו לשמירה, את גופי לשרוף ואת האבק לשים… לרגלי ההר במטולה, לרגלי האשד.

את ארוני וכל הנמצא בו הביתה. את הדברים שלא נחוצים לשרוף. וזה הכל.

יום חמישי כ“ב אייר התרע”ב [9.5.1912]

היום אפילו לא חפצתי לקחת את יומני בידי, כי מה המה החיים שאנו חיים עכשיו בלא כל שנוים? אין כל חדשות.

אתמול התהלכתי ברחוב יחד עם חברי א. בולדה ודברתי אתו על הלמודים. דברנו עד כמה מיגע הדבר לשבת רב חיים על ספסל, לכל הפחות להרגיש את עצמך יותר חפשי. החיים פה כל כך אי־חפשיים. אתה מוכרח לעשות דוקא ככתוב בפרוגרמה, ואם לא, הרי צעקות, ציונים רעים ומוסר.

דברנו על המוֹדוֹת החדשות של הנשים. למה הן לובשות קוֹרְסֶט? בשביל לעורר בלב האנשים תאוה? בשביל להוציא את זרע האנשים לשוא בבתי זונות?

הקורסט הוא הדבר היותר רע בחיים בחיי האנושיות. האשה כשהיא מעוברת, כשהיא הרה ולובשת את הקורסט הארור, הפרי שבבטנה נעשה בלתי מפותח ואין לו מקום לפתח את עצמו בבטן של רוחב 20 ס"מ. למה חיו האנשים הקדמונים חיים יותר ארוכים? מפני שהאשה לא היתה מתקשטת באופן שזה יזיק לגוף, וגם היא היתה עובדת. עכשיו כל חיי האשה הם רק להתלבש יפה ולעורר את עיני האנשים, בעת שלוּ היתה עובדת ומפתחת את אברי גופה כי אז היה גם הולד מפותח. האשה צריכה להשתתף עם האדם בעבודה בלי כל שנויים.

*

היום בערב טיילתי בתל־אביב. אחרי יום של למודים שעבר מהר כצפור שעפה פרחה לה. הנני מטיל לי ברחוב בשעת בין הערבים, האופק אדמדם. ובטיולי נגש אלי נעמן.

– אתה יודע – אומר הוא לי בהכותו על גבי – אני אתן לך שתי “פּוֹרְצִיוֹת” גלידה ואתה תציר לי את הציור.

– אני? לא! בשום אופן! אני אוכל לציר לך, אבל לא שזה יהיה בעד הגלידה. אני אינני עושה מסחר. אם אתה חפץ לתת לי גלידה טוב! ולציר אציר לך כמו חבר העוזר לחברו, אבל בשום אופן לא בעד הגלידה.

– טוב – אומר הוא, ומשך אותי אל הקיאוסק. בדרך התיעצנו באיזה אופן לעשות את הציור, ואח"כ אחרי אכלנו את גלידתנו, הלכתי הביתה ואציר לו דברים אחרים.

כן! חפצתי להעיר על הילידה. מדוע זה בזמן האחרון אצל העשירים הילדים על פי רוב רזים וכל כך צנומים, אף על פי שהנם אוכלים לא מעט, ואצל האמידים או פחות אמידים על פי רוב הילדים כל כך בריאים? אין אני אומר תמיד, אבל בהשקפה הכללית תיכף זה נרגש.

ועוד. התלמידים העשירים לומדים כמעט תמיד הרבה יותר רע מהתלמידים העניים, אף על פי שהתנאים שלהם יותר טובים. זה רק ואך מפני שהעשירות יש להן קורסטים, והילדים שלהם אינם שלמים, ואצל האמידות הילדים שלמים גם בגוף וגם בשכל. אולי אפשר לבאר את זה באופן אחר – בעת שלתלמיד העשיר ישנם הספרים הרבים הנחוצים הוא כבר בוטח בהם ולא בזכרונו, ובעת שלילד אין הספרים האלה הוא מוכרח תמיד לזכור ביותר. זוהי אולי הסבה העיקרית, אבל גם הסבה הראשונה היא אולי נכונה.

יום ראשון, כ“ח אייר התרע”ב [12.5.1912]

היום עבר אצלי מהר, כמעט בלי מחשבות.

בכלל, נדמה לי שבזמן האחרון הזמן הוא הולך יותר מהר, או זה נדמה לי מפני שאצלי הימים עוברים באופן ובסדר אחד.

בזמן האחרון החלותי לקרוא את הספרות העברית החדשה והנני חושב לגמרה עד ימות החופש.

בזמן האחרון בא אלי חשק מוזר להיות או לכתוב יותר טוב דברים ריאליים. הנה אני חפצתי לכתוב על אדון אחד פה. יש לי התוכן מסודר ורק לכתוב הנני צריך. זהו אדם פשוט הבונה בתים, היודע את הנמצא ובלעדו אינו יודע, אוהב את הדור הצעיר, להמצא בין הילדים הקטנים, אדם כמעט בלי כל רגש, שאינו מרגיש שיש חיים, ואדם זה יכול פתאום לגעות כשור, וידמה לו ששירה היא זו.

בזמן האחרון הנני משתדל גם להמציא בשביל כל הדבר את המבטא היותר מתאים לו, היותר נכון לו. הנה חבר אחד שלי אמר: “את ביאליק אני לוקח לי בתור ‘ממתק’ שבכל פעם שאין לי מה לעשות הנני מעין בו”. המבטא “ממתק” מצא מאד חן בעיני מפני שהוא מבטא נכון ומדויק ובכללו יפה.

בזמן האחרון מצאתי שלא צריך להתפלסף על החיים. צריכים לחיות חיים פשוטים, להתחכם פשוט, ולהתעמל ככל בן אדם הרבה. אנכי בטוח, שאחרי הרבה או מעט זמן אשנה דעתי זו.

מפני שהשעה מאוחרת הנני הולך לישון.

יום שלישי, כ“ז אייר התרע”ב [14.5.1912]

היום גם כן עבר אצלי מהר, ואפשר לאמר בלי חדשות. יש לי הרבה עבודה בזמן האחרון. ואנכי גם חפץ לקרוא הרבה, והנה הנני קורא בכל יום כמעט ספר. באופן כזה הנני קורא לאט לאט את הספרות העברית. אנכי גמרתי לבלי לכתוב עכשיו כמעט כלום, כי על ידי הכתיבה בלא זמן, טרם הקריאה, קודם כל אקלקל את סגנוני. בכלל, אין אנכי חפץ להיות סופר, אבל יבואו ימים ואצטרך בכל זאת לכתוב איזה דבר.

בזמן האחרון כמעט איני נח כלום ורק חצי שעה שהנני מטיל בתל־אביב. העבודה הרוחנית משפיעה עלי לטובה.

אנכי היום קראתי ה“יום האחרון” של ויקטור הוגו. לאמר את האמת, הספר הזה אינו מצטין ביותר. בכל אופן דבר קל הוא איננו. אם חפצים אפשר לאמר שהוא יפה, ואם לא אפשר לאמר שהוא לא יפה. ישנם בו מקומות יפים מאד אבל חסר בו אותו החלק שמפעיל ביחוד את הקורא ומרגש את לבו. הדבר נראה יותר מדי יבש… אינני יכול לבטא את זה. אחרי התבוננות רבה לספר הזה אי אפשר למצוא בו כמעט כל מחסור. יש בו גם הרבה תאורים. ישנם פה גם הרבה רעיונות המובעים באופן פשוט. אין אני חפץ לבקר יותר מדי אותו, כי עדיין לא זכיתי לכבוד לבקר את כתבי ויקטור הוגו.

קראתי לפני יומיים גם את “קין”. הדבר הזה מצא חן העיני. ביחוד הרעיונות העמוקים שישנם בספר, שרבים מהם חשבתי אנכי בעצמי.

השעה כבר כמעט מאוחרת, והנני חפץ להשכים קום מחר. ולכן… הנני הולך…

יום רביעי, כ“ח אייר התרע”ב [15.5.1912]

היום עבר. אכן הוא עבר! אבל הרבה מקרים קרו היום! אחרי שעת ההתעמלות הלכתי אני ועוד ששה ילדים בלעדי להתרחץ בים. התרחצנו כחמשה רגעים, והנה אנכי נסחפתי על ידי הזרם ואתי עוד נער אחד. נסחפנו אל בור גדול, אל תהום. כיוון שאנכי הייתי קרוב אל גלמן הוא דחף אותי והצילני. הרגע הזה היה נורא. אני חשבתי שהנני טובע, ובאותו רגע שמעתי מאחורי צעקות של הילד הנטבע, אני מהר נצלתי בקושי, ולא יכולתי להביט איך שהילד השני נטבע.

המראה היה מרגיז לבכות. הוא מפרפר לו על המים ואנכי עומד וצועק ונופל וצועק, והוא גם כן צועק, אבל צעקותינו מתערבות עם רעש הים. סוף סוף נפלתי על המציאה לקחת אצל חיים לפשיץ את הפקקים. וחיים חשב שהנני צוחק והוא לא האמין שהילד טובע. ואני אז מלבד ששתיתי מים היתה לי צורה של פרא אדם. תיכף קרעתי את הפקקים והשלכתי אותם לילד הטובע והוא נאחז בהם. בין כה וכה בא עוד ילד, וכשהילד הנטבע היה על יד החוף משכנוהו.

הוא שכב על הארץ ונאנח: “מַיִן זִיסֶר גאֹט”, “מַיִן טַיֶרֶר גאֹט”, ואנכי כמעט בכיתי. עוד רגע, עוד רגע והיה זה נטבע.

והוא השביע אותנו שלא נספר את הדבר לאיש, ואמר אם הדבר יודע לאחדים אז תיכף ידע גם האדון בוגרשוב, וידפיסו בעתונים, ועוד ועוד.

שבתי אל תל־אביב עיף וחושב מחשבות, באתי הביתה, שכבתי על המטה וקורות היום עברו לפני. נזכרתי איך שנטבעתי פעמים אחדות והצילוני. עכשיו כבר מאוחר והנני הולך לישון.

יום שני, ד' סיון התרע"ב [20.5.1912]

לא כתבתי בימים האחרונים פשוט מפני שהייתי שוכח ביומני, ורק לפעמים רחוקות עכשיו הנני נזכר. החיים נעשו כבר בלתי מענינים. השנה הרביעית בגמנסיה, וסוף השנה נוסף לזאת. קשה! קשה מאד הוא הלמוד! פתאום תוקף רגש עצלות אשר נמשך לפעמים ימים אחדים.

אחרי המקרה שהיה עם הילד שטבע חשבתי אודות זה הרבה, ותמיד היתה באה בקרבי תוכחה: מדוע לא השלכתי לו קודם את הפקקים? ראיתי פעמים אחדות את ידו והרגשתי עצמי את יסוריו בחיק המים. מחשבותי הובילוני הלאה ותארתי לי פעמים אחדות באיזה אופן שהנני טובע ובמצבים שונים, ונעימה היא באמת הטביעה – המים החמימים מושכין אותך אליהם.

אני בזמן האחרון הגבלתי לי את הזמן והנני עובד לא מעט, כמו שצריך לעבוד ילד בשנותי ואולי יותר מן המדה. אולי הנני מפריז?

בזמן האחרון נכנסו אל ראשי שאלות רבות שעדיין אין לי להן תשובה ברורה, ופנטסיות שונות שהנני חושבן בלי חפץ.

אני חושב היום לכתוב מכתב הביתה וגם לקרא במקצת, אבל אינני יודע אם אעשה זאת. היום ואתמול התרחצתי בים והרחיצה היתה נחמדה.

יום חמישי, ז' סיון התרע"ב [23.5.1912]

היום הוא אחרי השבועות. חג השבועות עבר חלף מהר מאד, לא הרגישו בו יותר קדושה, יותר התרוממות הרוח מביתר החגים. הוא עבר. הבתים היו מקושטים בירק לכבוד החג הזה, חג העצים והאילנות, חג הפרחים.

השנה ערכו חגיגה היא חגיגת הפרחים, כמו שחוגגים ביתר הארצות הנאורות, ואנחנו חגגנו את זה דוקא בשבועות, היום שלאחריו, כי חג השבועות הוא חג הפרחים. החגיגה עברה גם היא מהר בלי כל חדש. ילדים רבים מקושטים בפרחים וגם גדולים, לכבוד החג, והמצטיין קיבל פרס, התזמורת נגנה שירים אחדים ובאותה שעה שאנחנו נגנו מת בבית החולים איש אחד והוא האדון לוי. הוא האיש שהיה בידו הפנסיון. איש אומלל! כבן 45 לערך!…

פה, בבית, ישבתי על יד השולחן ואכלתי. על ידי ישב גם איש אחד והגברת הוז, והדבר היה נורא. היא סיפרה על חיי האיש לוי ומעשיו.

הגב' הוז: “היודע אתה מה? אדוני! היום הזה נפטר איש אחד והלך לעולמו”.

האיש: “באמת? איך, כיצד?”

הגב' הוז: "הדבר היה כך. האיש היה חולה וישכב בבית החולים וימת. אה! זה היה איש שסבל צרות בימיו, איש שלא ראה שמחה בימי חייו. בא הוא הנה לפני תשע שנים עם בניו. ואז היה עשיר מופלג מורשא, לו היה שם בית ספרים גדול – והנה הוא בא הנה עם בניו, ויבוא, כמו שאומרים, בבסיס חזק… (האדון שיושב על יד השולחן כבר גמר לאכול את הביצים) אסתר! תני תה! כן במיחם חסר תה! צריך להוסיף! כן! וגם לי תתני כוס, כי קשה עלי הדבור! נו אסתר מהר! ובכן אדוני, בא הנה לוי ומשפחתו ולו היה בסיס חזק… והנה הוא נעשה פה מורה ולאט לאט נעשה מצבו יותר רע…. נו אסתר! מה זה אתך?! ובכן מצבו נעשה מדי יום ביומו יותר רע… אשתו נעשתה חולה מרוב עבודה… וישלחנה לחוץ לארץ להרפא – ומצבו הלך הלך ורע… ואשתו כבר יצאה מגדר בריאותה וקצת השתגעה… ותבוא אשתו מחוץ לארץ והיא עדיין לא התרפאה, ותבוא הנה בלתי בריאה והנה פתחה פה פנסיון… (אסתר מגישה את התה) נו, אסתר, תני גם סוכר – אה, הנה הנה נגמר כבר הסוכר… כשיבוא סעיד (המשרת) תאמרי לו שילך אל זורח (החנווני) ויקנה אצלו סוכר… (אל האיש( ובכן פתח הוא פנסיון… וכסף רב לא היה לו, והיה כשהיו באים לגבות אצל אשתו את החובות היתה משתגעת… זה היה בבוקר לא עבות אחד… היא עמדה על יד החלון. באו אליה הגובים לגבות כסף ואז היה בידיה סכין… (הגברת נאנחת) ועל ידה עמד בנה הקטן… ובאותו רגע השתגעה, יצאה מגדר הבריאות, ובלא רצון… או אוי… היא חתכה לילדה את צוארו! אוי, אוי…. ותחל בעצמה לצעוק שיבואו להציל… ובעצמה הובילה את ילדה אל הרופא והרופא היה בביתו… והנה הוא בא… וירפא הילד.

לסוף סגר לוי את הפנסיון כי העסוק הזה היה מלמעלה לכוחותיו, ושוב נעשה מורה… והגברת מצבה הורע ותסע לחוץ לארץ להרפא… ולפני חדשים אחדים באה הנה… ועדין היא לא בריאה… וילדיה לא אכלו דים ופניהם הלכו הלך ורע, הלך ודלים… והאדון לוי, מסכן, היה צריך לבשל לעצמו את המזון, והנה קיבתו נתקלקלה, והוא חלה במחלה מסוכנת… אסתר! תני חלב! נו איפה את? אסתר חלב! … ובית החולים היה אז סגור… ומחלתו הלכה והתגברה, אסתר! נו!… והנה ביום הראשון נפתח בית החולים שוב והוא גם הוא נכנס לבית החולים… ומחלתו עליו אנושה מאד… והרופאים לא היתה תקוה להם לרפאותו והנה היום הוא מת… נו! אסתר! תני חלב! (אסתר נגשת) והוא מת!"…

*

היה איש ואיננו עוד! ואני בשמעי על מותו הצטערתי, לא על מות האיש הצטערתי אלא שעוד רב הזמן עד אשר אני אמות! על זאת הצטערתי.

אנכי בכלל בזמן האחרון אין אני יודע – באו אלי איזה שנויים, פעם אני חושב כך ופעם אני חושב אחרת. הנה פתאם באה מחשבה במוחי: מה הם החיים, למה לחיות? אתה חי, אתה מת, אתה נולד! עובר הזמן! ולאן? מטרה? ללמוד? מה? מה? חיים? סוד? הכל אצלי שאלה, שאלה סתומה, ופתאום באה במוחי מחשבה שהחיים לא צריך לחשוב על סודם. צרך לשמוח. פעם ההצעה הראשונה מכריעה, פעם השניה, ופעם אחרת לגמרי.

אין לי יותר כח לכתוב. הנני מכבה את המנורה, מניח את העט, קם מהכסא ויוצא מן החדר, כן, שכחתי לסגור את המחברת!

מוצאי שבת, ט' סיון התרע"ב [25.5.1912]

היום הנני ממהר קצת לכתוב, כי הנני חפץ להקדים לישון. ביום הששי הלכתי אל הברכה להתרחץ, והנה אכלתי שמה תות ותכאב בטני עד עכשיו. אין חדשות רבות. קבלתי מכתב מהבית, גם שמה כמו פה. המסחר אינו כל כך טוב אבל אין בזה כלום. אבא שלח 1,500 רובל לקנית אדמה בארץ ישראל בפתח־תקוה. הכסף הזה? מהלואה.

יום רביעי, י“ג סיון התרע”ב [29.5.1912]

היום היה יום ככל הימים. אנכי לא כתבתי ימים אחדים ביומני, כי באה איזו עצלות. בימים אלה היתה רוח קדים, חמסין, והנה באה עצלות וכאב ראש, וקשה היה ללמוד והראש היה מבולבל. בכלל הרגשתי שבימים האחרונים הראש אצלי מבולבל. קשה לי ללמוד, זה בודאי בא מהתמדה. אנכי קראתי יותר מדי, לא טילתי, ולכן עכשיו הנני מפחית בקריאה.

היה יום קריר, והנה היה טוב מאד ללמוד, אלא שהשעורים לא היו כל כך מענינים. בבוקר, בבואי אל הגמנסיה, היתה נסוכה עלי רוח טובה והיום הייתי בכלל שמח וטוב לב. בערב טילתי בתל־אביב עם גולומב בן מחלקתי. אותו עוד אינני מכיר. הוא הנהו טפוס בלתי מצוי אצל התלמידים. עליו אמרו שהוא השתגע. זוכר אנכי, בבואי הנה אמרו לי שהוא בעל כשרונות נשגבים, והנה הוא למד ולא למד, כלומר למד אבל לא הכין שעורים, אבל מספרים שקרא הרבה ובמשך הזמן באה אליו מחלה משונה – הוא צוחק בפני אחרים, ועוד ועוד.

היום, בהתהלכי אתו, אמר הוא לי: היודע אתה, יצחק, אנכי אינני יכול להיות בחברת אנשים.

אני לו: מדוע אתה צוחק כמו שצחקת אתמול בעת?

הוא לי: אני כמעט שאינני מרגיש בעת שאני צוחק.

אני לו: שמע נא! אתה תמיד מתחכם, אני מבין אותך, אתה צוחק ולועג לכולם.

הוא לא ענני. כך אנחנו הלכנו. אנכי חשבתי כל הזמן אודותיו. הוא הרציא לי בדרך את אחד מחבוריו שקרא. בזה ראיתי איזו אי נורמליות. איני מבין אותו! אין יכול להבינו!

היום הנני קורא את “לבדה”. אף על פי שהספר אינו מצוין בכל זאת הוא כתוב באופן טוב, בסגנון רך. בעת שהנני קורא אותו הוא מעיר בי געגועים לאיזה דבר שעבר, געגועים… הם מכאיבים את נפשי! געגועים!

י“ז סיון התרע”ב [2.6.1912]

היום עבר אצלי מהר – בכאב ראש במקצת. מרוב למודים ומרוב חום אפשר פשוט להשתגע פה. אינך מרגיש באיזה עולם הנך נמצא. היום הייתי בגמנסיה. הייתי חלש מאוד בעת השעורים ולא היה בי כח. אחרי השעורים באתי הביתה, סעדתי את לבי ואחרי זה עשיתי את השעורים. היום הלכתי אל הים להתרחץ. הים היה כמעט שקט. הגלים היו קטנים ונוחים.

*

יש אשר הנך הולך לפעמים קרובות למקום אחד והנך רואה שמה ציון קל, או אות כתובה, ומדי בואך אל המקום ההוא כל פעם הנך קורא את הציון הזה, את המלה הזו, והיא מזכירה איזה דבר, ואיזה רגש קל עובר בכל גופך, בעיקר אם הדבר נמשך זמן רב. דבר כל כך פשוט כמו איזה ציון “טפש” או X או אחר, ומדי הביטך בו הנך נזכר בהרבה דברים, באותן המחשבות אשר חשבת בהביטך אל הציון בפעם אחרת.

*

“האדם צריך לשמור על חוש או רגש אשר חננו הטבע יותר מעל דבר אשר הוא המציא”. אני אוהב בזמן האחרון לעשות מכל דבר משפטים קצרים כמו “צטטות”. מה שאמרתי פה נראה בעיני כדבר נכון. פעם אחת הלכתי אל דודי והוא שאלני אם אני שר במקהלה ואמרתי לו שחדלתי לשיר, ואח"כ שאל אם אני מננגן בתזמורת? אמרתי לו: הן! אמר לי: טוב היה יותר לו היית שר מאשר אתה מנגן. איני יודע למה אמר זאת, אבל אחרי זה אנכי התחלתי לחשוב על זה, ואוציא מזה דבר כזה, שטוב להשתמש בדברים שהאדם חונן בטבע ולפתחם. כמו בקול, שדבר זה היה לו מעולמי עולמים, מאשר להשתמש בהמצאות האחרונות כמו בכלי התזמורת שצריכים לנפח בהם. אף על פי שאנכי מרגיש שדעה זו אינה מבוארת פה באופן מספיק. אין אנכי אומר שאין האדם צריך לבלי לפתח את המצאותיו האחרונות כי אם להיפך, הוא צריך להשתדל לפתחן, אבל את הדבר שהוא חונן בטבע הוא צריך לשמור ביותר. מזה אפשר למצוא “צטטה” יותר מדויקת: “האדם צריך לפתח את יצירותיו וליצור, וגם לשמור על הדברים שחונן בטבע לבלי לשכחם”.

*

על יסוד המחשבה הראשונה הלכו והתפתחו אצלי בסדר הרבה מאד מחשבות. כמו: “כל זמן שהאדם מתרחק מהיסוד, דבריו אינם מבוססים”. ועוד ועוד.

מלבד שאין לי עכשיו חשק לכתוב הלאה, יש לי חשק לישון ולכן הנני מפסיק את כתיבתי שחפצתי קודם להמשיכה, אבל המוח יבש.

יום שלישי, י“ח סיון התרע”ב [3.6.1912]

זה עכשיו גמרתי לערוך מכתב הביתה. יום זה עבר עלי מהר מאד וטוב מאד, כלומר בלי כאב, בלי חשק להקיא ועוד ועוד. בכלל, יום זה היה מונוטוני ככל הימים האחרונים. היו ימים אשר הייתי יכול לזכרם על פי סימנים מיוחדים, אבל יום זה לא אוכל לזכור בשום אופן. יום חד־גוני אשר כזה.

יושב אני עכשיו ליד החלון לכתוב טורים. בחוץ, אם אפשר להגיד כך – “שירה”. בזמן האחרון אני בכלל החלותי להרגיש יותר מאשר הייתי מרגיש קודם, קוים שאי אפשר היה לי להתבונן עליהם, עכשיו התחלתי להכירם בחוש דק.

בחוץ חושך. אין לבנה. אין הבדל בין שמים וארץ. קודם היו אורות נראים מרחוק, אבל עכשיו החשך הוא “סמיך” יותר מאשר קודם. מורגש רגש מוזר, בלי ספק בלב כל אחד. איזה מוסיקה של הערב עכשיו בחוץ. איזו שירה בלתי מובנת ובלתי אפשר לתארה על ניר. נביחות כלבים נשמעות לפעמים בחוץ, ערבי שר שירים מסולסלים. ומוסיקה מנגנת לאטה. מוסיקה אמיתית, תזמורת מנגנת באיזה מקום, והיא מוסיפה חן למוסיקה הנרגשת באויר. גם לפעמים בעת שהתזמורת אינה מנגנת נרגשים באויר גלים של שירה, גלי זמרה, טונים משתפכים. לעזאזל! אין אנכי יכול לתאר את זאת, אבל אני מרגיש את זה, ולתאר איני יכול. אומלל הוא המרגיש האלם, המשורר האלם שאין מלים בפיו, משורר שהוא מרגיש ולתאר אינו יכול. וכך גם אני, מרגיש ולתאר איני יכול.

כל קול עכשיו נבדל יותר, יותר נרגש, ואם הנך משתדל הנך יכול להבדיל את אלפי הקולות, כל קול למינו, זה מפני שאין בלילה אותו הרעש, רעש החיים שהנהו ביום ערבוביה ואנדרלמוסיה של קולות רבים ומשונים שאי אפשר להבדילם, אבל עכשיו הקולות הם רבים, אכן, אבל יותר שקטים. נראה שהחשך הוא הוא שעושה אותם לשקטים ולנשמעים והקולות נעימים מאד.

אנכי קורא את החלקים האחרונים של “לבדה”, והנה תחת השפעת חלק אחד הצבתי לי למטרה לעשות איזה דבר ולפעול, אבל איני יודע למה? מה? בודאי אפעל עוד כשאצטרך.

הנני הולך לישון. לא בררתי פה באופן מספיק מה שחפצתי לדבר ואולי אשוב עוד לדבר על זאת בימים הקרובים.

יום רביעי, כ' סיון התרע"ב [5.6.1912]

היום גמרתי לקרוא את “לבדה”. לומר את האמת, הספור עשה עלי רושם, ואולי גם כביר, אלא אני מתאמץ להסתיר את הרושם. מה? ספר כזה ישפיע עלי? לא ולא! פה! בספר הזה מוצאים טרגדיה שלמה. בקראך את הספר הזה לבך נמשך אחרי איזה דבר, געגועים ומעין זכרונות נשכחים מתעוררים בקרבך. לבדה! הספור בכלל נכתב באפן יפה, הוא מושך את לב הקורא, אלא שיש בו מקומות משעממים קצת, והמקומות האלה מעטים המה מאד. בכלל בכל כתביו של קבק הננו מוצאים אותו רגש המתעורר בלב כל אחד ואחד, רגש הגעגועים.

היום הודיעו לנו למי יש בחינות. לי אין! אנכי ידעתי את זאת מקודם, ולכן הבשורה הזאת לא שמחתני קצת.

היום עבר אצלי מהר וכמעט בלי מאורעות. אני מרגיש שאינני עובד. אני קורא קצת, וכלום זו עבודה? צריך לעבוד איזה דבר ואני לא עובד.

היום התרחצתי בים. נעימות מיוחדת. הנך מרגיש במי הים הזכים, כשהנך חוצה אותם, כובד מיוחד בגוף. לי נדמה, לו היינו חיים במים, והיינו מרגישים אותו כובד כל הזמן, ואח"כ היינו יוצאים פתאם לחופש, אל האויר, היינו מרגישים כל כך נעימות, איזה חופש וקלות בתנועותינו.

הים מושך אותי, הים השקט והזך!

יום ראשון, כ“ד סיון התרע”ב [9.6.1912]

הימים האחדים אשר לא כתבתי ביומני עברו עלי מהר ולא השאירו כמעט כל רושם בולט, רושם חזק.

בזמן האחרון, יחד עם התקרבות הקיץ, הנני מרגיש לאות בגופי, וגם המוח מתבלבל וקשה מאד לזכור את הדברים היותר פשוטים. הנני מחכה בכליון עינים לחופש הגדול אשר ינתן לנו בעוד 5 שבועות, אז אסע לאיזה מושבה והנסיעה תביא לי חשק חדש, רצון ללמוד לשנה הבאה. הימים האחרונים הם כל כך חד־גוניים עד אשר אם אנכי אתאר את הפרטים היותר קטנים של היום הזה כי אז בשום אופן לא אוכל לתת לו אח"כ דין וחשבון על איזה יום כתבתי.

קרוא אני עכשיו את כל כתביו של ה. היינה. בכתביו מורגשה קלות ראש, ובאמצע, בעת אשר הנך קורא דברים של בדיחות הדעת, והנה רעיון עמוק אשר גם הוא מובע באופן היותר בדיחותי, היותר קל. כל דבר רוחני הוא פה מגושם ומתואר באופן גשמי. אכן יכול סופר זה להיות קלסי גדול לכל הסופרים אשר אחריו, כי אופן הכתיבה שלו היה חדש בזמנו לגמרי.

יום רביעי, כ“ז סיון התרע”ב [12.6.1912]

היום היה לנו יום חופשי. בגמנסיה נתנו לנו חופש כדי לנוח יום אחד. תלמידים אחדים הלכו למקוה־ישראל. אנכי נשארתי ביפו. בבוקר שרטטתי שני שרטוטים ובקרתי את פונרוב שהוא חולה. הוא חלה מפני שעבד יותר מכפי כוחותיו ולכן נעשה חלש וקבל חום ויחלה. אח"כ, אחרי הצהרים, בקרתי את שושן־אדום שהוא חלה בדלקת המעים, מפני שהוא אכל פירות הרבה.

תמיד בעת שיש איזה יום חופשי נדמה לי, שאני אעשה הרבה וסוף סוף, כשמגיע הזמן, אין עושים כלום. “התיאבון בא בעת אכילה” אומר ביופון, אבל עכשיו אני לא קימתי את הצטטה או יותר נכון היא לא התקימה, כי גם בעת הלמוד לא התעורר בי התיאבון ללמוד.

פתאם נזכרתי היום בהרבה מקרים שהיו, הנני זוכר איך שבאתי פעם אל הגמנסיה וזה היה בפעם הראשונה, ואז בחנו אותי ואנכי אמרתי שהנני יודע לקרוא צרפתית. נתנו לי לקרוא שם על ספר והנה לקרוא לא יכולתי – האותיות היו כסוד סתום לפני… וקראתי לאט לאט וערבבתי את האותיות… ועכשיו!

זוכר אני כמה היו סתומות לפני האותיות הערביות ברוסיה, וחשבתי לעולם לא אוכל לפתור את החידה הכמוסה בהם… ועכשיו. אין לי עכשיו זמן לכתוב כי מאוחר כבר, אבל יש לי הרבה לכתוב.

בשביל לגמור את הדף: הנני יושב על יד החלון… בחוץ קריר… חושך… מרחוק נשמע משק גלי הים ופכפוכם, ותפתוף התופים של הערביים. אך מפני שהתריס סגור ואני מתעצל לפתחו אין אנכי יכול לראות את כל הפואיזיה הלזו…

יום שני, ב' תמוז התרע"ב [17.6.1912]

היה בחפצי לכתוב הרבה, אלא מפני הסבה הפשוטה שצריך ללכת לישון הנני כותב מעט. בזמן האחרון הֻשפעתי במקצת מהיינריך היינה על ידי הבדיחות שלו. למשל, התרגלתי לומר בזמן האחרון, “הצורה הזו מעוררת תיאבון לאיזו הקאה”, או “הצורה הזו דומה לפָה מינוֹר או לסוֹל מז’וֹר”, או “ל=P”, “X²” או “ל=²(b-a)” ועוד כאלה.

בזמן האחרון חפצתי לעשות את עצמי לרציני. חבל, מפני שנזכרתי במה שאמרתי קודם לכן ש“תוכי כברי”, לכן אינני חפץ לעשות זאת, כי אם אעשה את האמת שבתוכי יכול להיות שהחפץ לעשות את האמת הוא כבר שקר. קודם לכן לא השגחתי לזה, אבל אם להתבונן היטב אמרתי קודם: בזמן האחרון חפצתי וכו'… אם כן, החפץ היה האמת שבי, וכך הייתי צריך לעשות, ואם נזכרתי שצריך לעשות את האמת שבקרבי עשיתי את השקר. קשה לי לבאר בזה היטב את דברי, אבל כך הנם. אין לי חשק להתפלסף הרבה.

היום נסעה מפה דודתי והנה אנכי לא מסרתי דרישת שלום הביתה, מפני שלא ראיתיה לפני נסיעתה, ועכשיו יהיו לי עסקים עם הבית. עסק לא נעים ביותר.

יום ד', תמוז התרע"ב [19.6.1912]

היום הייתי בגמנסיה. שם לא היום חדשות. שקלו אותנו היום ומדדו את הגוף. משקלי היה בשנה שעברה 40.5 ק“ג ועכשיו 45 ק”ג. גבהי גדל ב־8 ס“מ, הנשימה שלי היא היותר גדולה במחלקה – 9 ס”מ.

את מה שהנני כותב הנני כותב בשעה האחת עשרה ושלושים. יש הרבה עבודה וכמעט אף אחת לא עשיתי מרוב חפזון. אני חושב להשתגע. יש לי לכתוב מכתב הביתה, להעתיק מכתב, לכתוב מכתב מעניני האגודה, ולהעתיק את הדגל, ואני כמעט אף אחת לא עשיתי, היה לי חשק עכשיו לכתוב: היה בריא, יצחק הדורש בשלומך. כי אני עכשיו מבולבל ואין אנכי יודע בין ימיני לשמאלי.

יום ה‘, ה’ תמוז התרע"ב [20.6.1912]

היום, כלומר הערב, הנני כמעט חופשי מעבודה, ולכן הנני לכתוב ביומני. היום היה אצלי יום נורא. כלומר, בכלל היום היה טוב, בגמנסיה השעורים היו מסודרים וטובים, אלא הדבר הנורא היה אחה“צ, בשעה 5 והלאה. אחרי הצהרים עשיתי את השעורים וכתבתי קצת. אח”כ לקחתי את מכנסי הרחיצה ואלך לתל־אביב, לחפש חבר שילך אתי אל חוף הים להתרחץ. בתל־אביב הנני פוגש את דוד והלל כהן ויחד הננוּ הולכים. שעה 5. השמש עומדת קרובה לאופק. עברנו דרך גבעות החול ודרך מושבת הערבים ונפגוש על יד חוף הים את המורים והרבה מהתלמידים מתלבשים. אנחנו התפשטנו. התלמידים כבר הלכו. באו חדשים – כוושנה דוד, בולדה גרשום, ועוד ועוד. היינו כ־15 ילד. לא רחוק מאתנו ישבה חברת ערבים אשר לטשו אלינו מדי פעם בפעם זוגות של עינים. אנחנו הבינונו שהם חפצים לעשות איזה עסק, ונשב ערומים על החול. אח"כ שמנו שומרים ונכנס הימה. בים אנכי רואה שאצלי מתהלך ושוחה ערבי גבוה כעוג מלך הבשן, והוא עושה פנטזיה. הבינותי שהוא חפץ להתעסק אתי, ואקרא לחברים אשר שחו מרחוק. הם שבו וכולנו יצאנו מהמים. באותו זמן חשבתי שיתחיל המעשה והערבים יחלו להכות אותנו. ערבים אחדים עברו לפנינו וערבי אחד קטן שחק בפגיון אשר היה לו, בכדי להראות לנו את גבורתו. אנחנו חשבנו או גם פחדנו. הדבר היה במקצת קשה. 10 ערבים גדולים ומזוינים במקלות כנגד 15 ילדים. אנכי רעדתי מפחד, וברגע אחד התלבשתי את בגדי, אחרי אשר גמרתי את עבודתי זו ועמדתי בין קבוצת החברים, הנני רואה בתוך חברת הערבים, שאחד מהם מוציא חרב ארוכה כמטר, בלי גוזמאות, והוא מרימה למעלה ומשיבה לתערה. כן עשה גם חברו שהיתה לו חרב. את אותו הרגע לא אשכח לעולם. זה היה נורא, פשוט… החרב הבריקה כנגד השמש והברק כאילו נכנס אל תוך הלב ויסרוט שמה סריטה קשה… ואנכי רעדתי מפחד. חשבתי, הנה הם באים לשחטני. אמרתי שלום לעולם ומלואו. ובאותו רגע השמש החלה לשקוע, והשקיעה היתה יפה מאד, והגלים התנוצצו בנגה כסף לנגד קרני השמש, העולם היה כל כך יפה… אני עומד ומביט ולבי רחב ומתכוץ, והנה שני הערבים בעלי החרבות מתחילים לרוץ, רצו רצו לאורך החוף עד שנעלמו. נעשה לי יותר קל על הלב, ונדמה כאלו אבן נגולה ממנו. אבל עדין לא הלכו כל הערביים. אחדים מהם נשארו. החברים שלי ראו שהענין המסכן כבר עבר והתחילו לדבר שהדבר היה לא כל כך נורא, ולא היה מה לפחוד. העובדה! שלפני רגעים אחדים רעדו ככלבים ועכשיו הם כבר שנו דעתם! ואני כמו שפחדתי קודם וכמו שרעדתי קודם עוד רעדתי גם אז. לאט לאט הלכנו ממקום המקרה, עברנו דרך המושב של הערבים ונתקדם אל תל־אביב. חיי! שבאותו רגע חפצתי לברך “ברכת הגומל”, אבל חבל שאת המלים לא ידעתי, בין כה ובין כה ברכתי את ה' מעומק לבי, ששבתי לראות את העולם מקודם! כך היה הדבר! ואם ימים כחול ארבה, את הדבר הלזה לא אשכח!

עכשיו לעולם, נדמה לי, לא אלך אל הים בלי חברה גדולה של ילדים ואנשים.

עכשיו אעבור לענין אחר, קצת התפלספות “על האמת”:

כל דבר שהאדם עושה, כל דבור שהוא מוציא מפיו, זוהי האמת שבו. אם יבואו ויאמרו: אם איש אחד חושב אחרת ואומר אחרת, הן זוהי לא האמת שבו! – הדבר הזה אינו נכון. אותו האיש אינו מתאפק ואינו מתגבר על היצר הרע שבו, ואינו אומר את מה שהוא חושב, כי כך זה לא היה נכון, כי אם הוא אומר אחרת. זהו היצר התמידי שלו, ואם אפילו לא התמידי. לו היה אומר את מה שהוא חושב אז היה מתגבר על יצר, אם הוא רע ואם הוא טוב, וההתגברות על יצר זהו השקר הנכון. הוא אינו מתגבר על שום יצר, הוא מגיד למשל את ההיפך ממה שהנו חושב, כי כך מסית אותו יצרו, והוא מגיד את הדברים שחשב להגיד, אבל שלא חשב בתוכו. וכך הוא האמת – ובכן היא התגברות על היצר, לפי דעתי. הלאה אדבר בפעם אחרת, כאשר תנוח עלי הרוח.

יום שבת, ז' תמוז התרע"ב [22.6.1912]

בימים האחרונים, או יותר טוב בשבועות האחרונים, חלה חברי שושן־אדום במחלות המעי העור. והנה לפני ימים אחדים עשו לו נתוח. אחר הנתוח הרגיש את עצמו לא טוב, וצעק כל היום, ואמרו עליו שהשתגע. אנכי לא האמנתי בראשונה, וזה פה באמת לא נכון, כי הוא רק התבלבל ודבר דברים של מה בכך. היום אחר הצהרים מצבו הוטב והוא יותר שקט.

ומפני מחלתו של חבר זה לא ערכה האגודה שלנו את חגיגתה שחפצה לחוג לכבוד הדגל נומר 30, שהוא לפי דעתי האחרון גם בשנת הלמודים זו וגם בכלל. הדבר היה כך: בהתחלה לא התנגדו לחגיגה, אבל משהורע מצבו של שושן־אדום אמרו אחדים לבלי לחוג את החגיגה, כי זה יהיה לא יפה, ושנית גם צריכים אנחנו להרגיש כי בעת שחולה חבר צריכים כולם להשתתף באסונו ולבלי להתהולל. דעה זו התקבלה והחגיגה התבטלה. ואנכי מהשקפת האנושיות שלי אמרתי, שדוקא צריך לחוג את החגיגה, וכי מה, אמרתי, האם בכל פעם שהננו חוגגים את חגיגתנו כל העולם חג אתנו יחד? באותו רגע שאנחנו חגים, במקום אחר טובעים, מתים, חולים ועוד צרות קורות – ואנחנו חוגגים. הלא אלו הם החיים בכללם – במקום אחד אבל, ובשני שמחה! אבל חברי לא הסכימו לדעתי והחגיגה לא נערכה. אף על פי שאנכי הרגשתי שדברי שדברתי הנם לא נכונים, כי מה זה שיך לענין שלנו? פה יש לנו חבר שלנו שאינו משתתף בחגיגה, ואותו רגע הוא נאנח – ושם אנשים זרים לנו. מצד חיי החברה הדבר הזה הוא מובן מאד.

אנכי הולך לישון במנוחה שלמה ובשקט גמור.

יום שלישי, ב' תמוז התרע"ב [25.6.1912]

את הדברים שאכתוב להלן אין אנכי כותב ביום השלישי כי אם ביום הרביעי בבוקר, אבל אין דבר.

עכשיו רק התעוררו פה החיים, בכל מקום רצים אצים. חצי שעה קודם לכן היה שקט ברחובות. אתמול בערב קראתי את קבק, כלומר את ספוריו, והנה הספורים “בסערות החורף”, “אח ואחות”, שאותם קראתי מצאו מאוד חן בעיני. כמה געגועים מרגישים בעת שקוראים את הכתבים האלה… געגועים לאיזה מקום בלתי ידוע… מקום רחוק… ובאותה שעה יש שנדמה לך כי נפתרת לפניך שאלת החיים… השאלה הזו שעליה הנך כל כך סובל. השאלה עצמה היא החיים? החיים הם שאלה! אתמול דברנו במחלקה על האמנות והיום נמשיך. כמה גועל נפש מרגישים כאשר תלמידינו מתוכחים ממש כילדים קטנים. יותר אין לי מה לכתוב. עכשיו לא אלך לישון כי אם ל…אכול!

יום שני, ט“ז תמוס התרע”ב [1.7.1912]

לא כתבתי כל השבוע מפני סבות אחדות בלתי גדולות כל כך. הדבר הוא פשוט. הנני בא למסקנה, שאי אפשר לכתוב בכל יום, זה קשה ובעיקר בשעת הלמודים.

דברנו בשיעורים האחרונים על העברית, על האמנות. אמנם דבר מענין הוא זה. חלקנו את האמנות לשניים, אמנות תועלתית ואמנות יפה. כמובן ששני אלו מתחלקים כל אחד להרבה חלקים. אנכי חפצתי לדבר על זה אבל עכשיו אין לי בכלל חשק לדבר על זה.

היום קבלתי מאחותי גלויה וכתבתי הביתה מכתב גדול.

אנכי התחלתי לחשוב בזמן האחרון על חורבן עולמנו.

כל השפע שואף אל המעט עד אשר הם ישתוו. רק נקח שני כדי מים ונחברם על ידי צנור. בכד אחד יהיו הרבה מים ובשני מעט – המים יזלו אל המעט עד אשר יהיו בשני הכדים בגובה שוה. כך גם החום בשני חדרים – יש זרמים עד אשר בשני החדרים יהיה חום שוה. כך גם אלקטריה, השכל. ובעת אשר כל הדברים אשר בעולמנו יהיה להם שווי המשקל יחדלו החיים על פני האדמה.

עכשיו למשל, השמש מחממת את הארץ מפני שהיא יותר חמה ממנה. השמש נותנת לארץ ולחייה וצמחיה את האפשרות לחיות. לאט לאט השמש תלך הלך והתקרר עד אשר סוף סוף תשתוה בחומה עם הארץ ותחדל השפעתה. וכך גם כל הדברים, בעת שיהיה שווי המשקל בכל, שלא יהיה שופע מהרוב אל המעט, ואז יחרב העולם… יחדלו החיים. יותר אין לי חשק לכתוב. הנני הולך לישון.

יום שלישי, י“ז תמוז התרע”ב [2.7.1912]

היום הוא אותו היום שבו נפטר שמעיהו שוחט ז“ל, היום הוא יום הצרות בישראל. בזמן זה קרו הרבה אסונות. היום לא למדו בגמנסיה כל היום, אלא שלוש שעות. אח”כ האדון הד"ר בוגרשוב דיבר על מהות הצום ועל ערכו ההסטורי.

אנכי קראתי את תולדות ל. נ. טולסטוי, והנה ראיתי שֶמָּה שהוא היה מחפש תמיד את האמת. אם אביט היטב אראה שכמעט כל דבר היוצא מן הלב לא כתבתי ביומני, אלא כתבתי דברים סתם. לו הייתי מתודה על כל חטאותי, וחטאותי הן רבו מספור – חטאים גדולים שרק אנכי ידעתים, שחטאתי בהם בגופי. אין אנכי חפץ לכתוב פה אותם… אבל באמת אולי הם לא כל כך גדולים. אפשר היה לחטוא עוד יותר.

בזמן האחרון התחלתי לותר על ה“אני” שלי. אני חפץ ומשתדל לותר עליו לאחרים. אולי הדבר עדין לא ישתלם, הרבה דברים אינם יכולים להשתנות בפעם אחת, אבל לאט לאט… מוצא אנכי, שהאֹשר היותר גדול שיכול להיות לאדם הוא הרגש העצמי, הידיעה, שאנכי עשיתי טובה לשני, אם הוא שִלם בעד הטובה או היה כפוי טובה זאת, אחת היא… בל יחשוב הקורא את יומני, שהנני חושב לעשות הטובה בשביל האֹשר העצמי. לא ולא… עכשיו התעורר בי חשד אולי הנני משקר בשורות האחרונות בזה שהנני אומר שעשיַת הטובה היא לא בעד האושר העצמי? ובאמת נדמה לי, שחשבתי אחרת וכתבתי אחרת… וגם עכשיו אני חושב דבר אחר וכותב דבר אחר… אנכי רואה שאי אפשר לכתוב את אותם הדברים שחושבים, כי באותו זמן שהנך כותב מתגנבות אליך מחשבות אחרות ואי אפשר להספיק לכתוב… הנה, למשל, בכתבי כל מלה הנני חושב דבר אחר… הנה! הנה!

*

כתבתי פעם ביומני שהאמת היא אי־ההתגברות על היצר… רואה אנכי ונוכח, שהדברים האלה המה כלל לא נכונים! ואולי? אבל לזה צריך מלה אחרת. השקרן זהו איש שהוא הורגל לשקר מימיו ולכן אינו מתגבר על יצרו, כי אם מדבר דברי שקר מבלי להתגבר על היצר. ובאמת, לאי התגברות על היצר צריך מלה אחרת. תמיד כשבאים להתוכח ולהתפלפל, זה אך ורק בגלל המלה עצמה – על מלה אחת כמו “אמת” ו“שקר” כמה התפלפלו, וכל אחד אמר דבר אחר, וזה רק כי הוא מצא דבר חדש במלה.

חושב אני, שעל כל דבר חדש צריך מלה אחרת. כי המלה “אמת” כמה וכמה היא כוללת בקרבה, וצריך היה לפרטה ולא לשבת ולהתפלסף על המלה אם היא במובן אחר, כמו שעשיתי על המלה “שקר”. מה שאמרתי זה אולי נכון, אבל לא ביחס למלה “שקר”. בשביל זה צריך מלה אחרת. לפעמים אחד הולך לדבר ולהתפלסף על הטוב; באמת הוא מתפלסף על המלה עצמה, כי לרעיונו היא לא מתאימה, לאט לאט הוא עוזב את ההתפלספות, שוכחה לגמרי ומתחיל להתפלסף על הענין עצמו[.

אנכי נדמה לי פטפטתי פה יותר מדי, ואולי לא? מי יודע?

אין אנכי מדבר פה דברים היוצאים מעומק הלב, כלומר דברי אמת, כי באותו זמן הנני חושב על ענינים אחרים לגמרי.

אני עוזב את הכתיבה והולך לישון, ואולי עוד אעשה איזה דברים.

יום ה', תמוז התרע"ב [4.7.1912]

למחר יש לי מעט מאד שעורים וכבר עשיתי אותם.

את הדברים האלו הנני כותב ביומני לערך בשלוש שעות הצהרים.

מחר יהיה כ' תמו. באותו יום מת הד“ר הרצל. מחר ילמדו אצלנו רק שלוש שעות וביתר השעות יעשו את האזכרה לכבוד הרצל. היום בערב ינאמו בבית הספר לבנות הד”ר בוגרשוב, ברזילי שינקין. אנכי בודאי אהיה שמה. עד כאן הקפה א' ומכאן ואילך הקפה ב'.

מה לי להתביש? באמת? אנכי אינני צריך להתביש לכתוב ביומני כלום. אנכי כאלו מתביש בפני עצמי. ומה בכך אם אכתוב. הנני בטוח שלא יקראו את זה עכשיו ואם אפילו יקראו? ואם יקראו אח"כ החטא לא יהיה גדול והדבר יאבד את ערכו. לעת עתה אכתוב דברים פשוטים. אולי יבוא לי האמץ לכתוב את כל אשר עם לבבי, את כל אשר אנכי חושב, את כל חטאותי הקטנים והגדולים. אולי? אבל לא, למה לי זה? את מה שיהיה טוב אכתוב, ומה שלא טוב, מה שאמצא לנחוץ לבלי לכתוב, לא אכתוב.

בזמן האחרון אנכי התחלתי לאהוב את עדה שרטוק, שהיא בת מחלקתי. אולי בעת שאקרא את הדברים בפעם אחרת אצחק, ואנכי בטוח בזאת, אבל כך הוא הדבר. אנכי מרגיש שהנני אוהב אותה, ואינני בטוח אם היא אוהבת אותי, אף על פי שנדמה לי שכן הוא הדבר, אבל האם זוהי אהבה? אולי זוהי. אין אנכי יודע מה זאת אהבה. לפעמים, בעת שאני מתבונן אליה, רגש חם משתפך בכל גופי, ועוד אף פעם לא מצאתי אומץ בלבי להביט אל עיניה בעת שהיא מביטה אלי… פוחד אני… נדמה לי שזה נורא…

אבל אעזוב את זה… למה לי לדבר עכשיו על אהבה. אלך יותר טוב לקרוא.

יום שני, כ“ג תמוז התרע”ב [8.7.1912]

את הדברים האלו הנני כותב בבוקר, בשעה לערך שש. היום קמתי מוקדם, לפני שעה. הכל עדין ישנים ואנכי על יד החלון עמדתי ואביט על הים, אל הכרם הקרוב… השמש האירה את הכל באור חזק מאיר עינים. בכרם עמד הערבי ושקל את אשכולות הענבים. אשתו אחזה בידה את הסל והוא לקט… יפה היה המעשה באותו שעה. חיים שקטים, חיים בלי שאלות עמוקות ומחשבה רבה ורוחנית, חיי הערבי הפשוט הזה. יודע הוא שבשמים שוכן אללה, ומוחמד נביאו, ומאמין בהם בלי ספקות. מה לו לשאלות מהו האלהים? אם הוא גוף או רוח? שאלות אלו אפילו אינן נכנסות למוחו ולא חשב אודות זה אף פעם. הוא מאמין במציאות. יודע שהוא חי וצריך לחיות, וימות מפני שהוא צריך למות. והאם פעם תתעורר בלבו מחשבה מה המה החיים בכללם? והחיים שנתנו לו? חיים שקטים, חיים בלי שאלות עמוקות ומחשבה רבה חי הערבי ולא אחד ולא שניים, בהתבוננם אל חייו, יקנאו בו.

*

בזמן האחרון אנכי מרגיש את עצמי כל כך בודד. בעת שהנני רב עם אחד הנני רב בלי קץ, והוא אומר את דעתו וצועק, ואנכי וגם הוא מרגישים את הצדק שהנהו אתו, ואני חומל על עצמי פשוט בעת שהוא מתחיל לצחוק צחוק לעג, אשר אוכל פשוט את בשרי ואני מרגיש שהצדק אתו! איפה, איפה הצדק? איוֹ? אני חפץ לעשות את עצמי לאכזרי. יודע אנכי ומרגיש הנני, שאני טוב! ובאמת טוב, אני כל כך חומל על אחד בעת שהוא מצטער או כואב לו דבר, ומשתתף בצערו, ואיני יכול לראות פצע קל, כי בראותי אותו הנני רועד רעד קול, ולבי מתכווץ, והנני משתדל להיות אכזרי; בהתחלה בעצמי הנני חותך אצבע, או דוקר את עצמי במחט, והם, הם אומרים לי: “אתה אכזרי”. איפה הוא, אם כן, הצדק? האם תחשבו שהנני כותב שיחשבוני לאיש טוב, חומל וצודק? לא ולא! לא זאת חפצתי לאמר בכתבי את המלים האלה. את הדברים האלו לפעמים אומר אני גם לאחרים, ואני מרגיש שאין אנכי צודק. מרגיש הנני, שהאחר הנהו טוב לב אבל אכזר לא אומר לו! ובכל זאת האחרים יבזוהו ויעשוהו ללא כלום, והוא באמת טוב־לב. מרגיש אנכי עכשיו שחפצתי לאמר דברים דומים למה שכתבתי, אבל זה לא נכתב היטב. דברים אחרים לגמרי יוצאים; בקראי את זה שוב הנני מרגיש שדבר אחר, ואולי בכל הפעמים בכתבי איזה דברים לא זהו הרעיון שחפצתי? אולי?! מי יודע. חפצתי להגיד עוד דברים אחדים. אבל עכשיו כבר מאוחר. והנני חפץ לאכול. אעזוב את זה לפעם אחרת.

יום חמישי, כ“ו תמוז התרע”ב [11.7.1912]

אנכי קמתי היום מוקדם ולכן הנני כותב בבוקר. אתמול התבטלתי אחר הצהרים כי לא היה לי מה לעשות. שעורים להיום כמעט שאין, ואם יש אני לא אעשה. אבד אצלי החשק ללמוד. לפני איזה שבועות בא הנה ילד אחד, והוא אין לו פה לא קרובים ולא חברים ולכן בדברי אליו התחבר אלי תיכף ומיד. אנכי לא הייתי שבע רצון, כי בכל פעם הוא מבלבל לי את הראש. אתמול בא אלי בערב מאוחר וחפץ שאלך אתו לטיל. מהנמוס מוכרח הייתי ללכת, ולכן אתמול לא עשיתי בערב כלום.

*

בזמן האחרון חשבתי על הכשרון מהו. ובאתי לתוצאה כזו: – הכשרון הוא באיש אשר גודל בחברה והוא היה היחיד ביניהם שנחה עליו רוח שירה, כלומר גם חבריו גדלו באותן הסביבות, קראו כמעט אותם הדברים, קבלו כמעט אותו החינוך, והנה אחד מהם נח עליו כשרון אם למוסיקה, אם לציור ואם לספרות. ביותר אדבר על מוסיקה וציור: שני אחים, למשל, שהם גדלו באיזה מקום, אם הוא יפה ואם לא. אחים! ובכן קבלו אותן הידיעות ועוד ועוד, והנה לאחד מהם בא הכשרון, כלומר שאותו הטבע השפיע עליו יותר מאשר על אחיו. אם הכשרון נולד אתו יחד אין אנכי יודע, אבל הוא מתעורר בתוך הטבע – כך יכול להתעורר הכשרון למוסיקה תחת השפעת הטבע וכך גם לציור. וזהו הכשרון הנכון!

אבל אם יקחו למשל ילד, ודוקא יטעו אתו לאיזה מקום פּוֹאֶזי, ותמיד ינגנו אצלו ולוּ מוכרח יהיה להתעורר כשרון, הכשרון הזה יהיה מזוייף. להוליד כשרון מזויף אפשר בלב כל ילד. אבל הכשרון האמיתי הוא הכשרון המתעורר בלב איש אחד הנמצא בין הרבה, באותה הסביבה ובאותם התנאים.

להיום הזה יהיה די.

יום ששי, כ“ז תמוז התרע”ב [12.7.1912]

היום אנכי העתקתי דברי הימים הרבה מאד והנני עוד תחת השפעת דברי הימים. אתמול קבלתי מהבית מכתב ואתעצל לענות עליו, ולכן כתבתי מכתב גלוי קטן.

ביפו אין חדשות. הנה הולך החופש ומתקרב. אריה וקריצמן יסעו ביום הראשון, ואנכי אשאר בחדר יחד עם דב, זה יהיה לא רע, ילד טוב הנהו דב. ילד טוב! בן 19 לילד! חַ, חַ, חַ.

אנכי נמצא עכשיו – כך נדמה לי – במצב רוח טוב. אלך להתלבש ולהתיפות לכבוד שבת, לכבוד “שבת מלכתא” חַ! חַ! חַ!

יום שני, א' אב התרע"ב [15.7.1912]

היום נסעו מחדרי אריה וקריצמן מרדכי לרוסיה. אמנם חשבתי היום לבלי ללכת אל הגמנסיה, כי הם חשבו לנסוע בצהרים, אבל האניה הולכת אך בערב ולכן אנכי לא הייתי בגמנסיה אך בשעור הראשון, וביתר השעורים הייתי. לא היו חדשות בגמנסיה. אחרי דברי הימים צריך היה להיות ציור, אך היתה שיחה עם האדון הררי על הקריאה, על התקדמות המחלקה ועל עוד ענינים העומדים ברומו של עולם.

אחרי הצהרים, כמעט תיכף, הנני הולך אל החוף ללוות את הנוסעים שלנו. הים היה במקצת רועש. הסירות התנדנדו נדנוד רב. לפעמים היה נכנס אל לבי חשד שמא נטבע אף על פי שהדבר היה רחוק מכך. באתי אל האניה, שמה נפרדתי מכולם. שבתי הביתה.

הנני יחיד בחדר. עכשיו בא הנה דב לישון יחד.

*

הדבר היה לפני ימים אחדים.

אנכי הולך לישון לפנות ערב. והנה הייתי מבולבל לפני השינה. הנני מתחיל לחלום ענינים לא מובנים, בלבול מוח כמו למשל: צרפת 73, אסיה־שמים, ארץ 2 מטר, הבתים עכבר, לא דוקא דברים אלו, אלא דברים דומים לאלו, והנה באותו זמן שחלמתי אותם נדמו לי כל כך נכונים, כל כך מובנים, ואיך יכול להיות אחרת? איך? פתאום אני מתעורר ורואה איזה עולם הפוך מסביבי. אומרים לי: יצחק, כבר אכלת? איזה דברים בלי קשר המה מדברים, חשבתי בלבי. דברים לא מובנים. הבתים – פתאם בנויים מאבנים, השמים אין להם סוף, צריך למות – כל הדברים האלו הם לא נכונים – התחלתי לחשוב.

ובאמת אח"כ ראיתי ונוכחתי כמעט שאם חיים חיים פשוטים בלי למצוא את פתרונם אלו נקראים חיים, אבל מי שחי ומבקש חיים זה אינו חי חיים.

אנכי הנני פסימיסט – דבר זה הכרתי מזמן. כמה פעמים התיאשתי מהחיים וחפצתי להמית את עצמי. חשבתי, לכל הפחות, דברים כאלו ואין אנכי יודע אולי ימלאו פעם. אנכי באמת אאבד את עצמי לדעת, אחפוץ לדעת סוף סוף את פתרון החיים, והפתרון מהו – המות.

כל אדם ואדם הנהו פסימיסט ומוכרח להיות. דבר זה בא מחיים ביתיים, חוציים, חיים של הֶשְלֵךְ. אם יש צרות, צרות גשמיות ורוחניות אילו שתהיינה, האיש תיכף מתחיל להתאונן ולבקש את פתרון החיים – ואם יסבול הלא סוף סוף מוכרח יהיה למות. כל איש המבקש את פתרון החיים הוא מוצאו במות וכך גם אנכי, כמובן.

יושב אנכי על יד החלון ומביט אל כל העולם ומביט.

רואה אני ים – אורות – בתים – עצים – בני אדם – ועוד ועוד – למה כל זה? למה הוא?

למה זה? שואל אני את העולם ועצמי. האם האדם חי בשביל לגווע ומה הם החיים בעצמם. חי אדם ומת מבלי אשר ישאיר אחריו זכר. ואם היה אדם והוציא מפיו מלה, אם היא מחכמה או לא, הוא כבר נזכר בהסטוריה ועוד ועוד – מה גרועים האחרים ממנו?

למה זה חיים ומתים? למה? למה?

ומה יהיה עם יומני? אף הוא ימות כנראה, ישכח! אומלל!

יום ששי, ה' אב התרע"ב [19.7.1912]

היום יש לי הרבה לכתוב ממאורעות היום.

תמול נתנו לי התעודות והחופש. תעודתי היא טובה ואנכי עובר עכשיו למחלקה 5. עכשיו יש לפני שלושה חודשי בטלה מבלי לעשות כלום או לעשות הרבה.

תמול היו בגמנסיה בחירות למנהל ויבחר האדון ד“ר בוגרשוב לסגן, והמנהל ד”ר מוסנזון. אנכי כבר היום מרגיש את החופש, אין עושים כלום. הכל טפל. ברחוב התלמידים מטילים.

היום בא הנה האדון קרשבסקי שהוא הנהו המורה למוסיקה בגמנסיה. יושב אנכי על יד השולחן ואינני יודע מה לכתוב. הכל מתבלבל אצלי בראש ואין כלום מה לכתוב. היום קצת רועש, ואני אינני יודע מה לכתוב.

שני ימים אנכי למדתי את חברי קליצין מתמתיקה, כי יש לו בחינה בלימוד זה, והנה שלשום היתה בחינה. הוא כנראה לא ענה כל כך טוב, אבל כשפגשתיו ברחוב הוא אומר לי שבדבר אחד, באלגברה, עבר היטב ובדבר השני, בגיאומטריה, עבר לא כל כך טוב. אנכי הכרתיו שהוא משקר. כמה קשה היה לו לשקר לפני, אבל בכל זאת שיקר… הוא התאדם… סיפר קצת בגמגום ואי סדר… אחר כך, כשהלך לשקר לאחרים, הדבר נעשה ברור כל כך שהוא עבר היטב, עד שהיה אומר בלי כל פקפוק: עברתי היטב! ולא הרגיש כבר בשקר. נדמה לו באמת שענה היטב. כל זה אצל כל אחד ואחד.

אין לי חשק לכתוב יותר. אנכי נדמה לי אלך לציר איזה דבר.

יום ראשון, ז' אב התרע."ב [21.7.1912]

תמול היה יום יפה. אנכי חפצתי לישון ביום ולא יכולתי, ואפילו הלילה לא ישנתי היטב.

אין לי פשוט מה לכתוב ביומן. חושב אנכי אלפי מחשבות ברגע אחד ואין לי חשק לכתבן, כי מה בצע אם אכתוב אותן.

בחיי שיש לי חשק למות. אנכי מרגיש שחיי לא יהיו חיים. אנכי חולה… אנכי לא אוכל לחיות ככל האנשים. ארור הוא היום שבו נולדתי!… אנכי חפץ למות, וביחד עם זה מתגבר אצלי הפחד מהמות. להרוג את עצמי לא אהין ולא אעז, הנני צריך למות באופן טבעי ככל האנשים ולא לשלול את החיים. זוהי עולה מאין כמוה!…

“הכל חי בשביל לגווע”! זאת אני אחזור אלפי פעמים… כותב אנכי ביומן ולמה כל זה? נדמה לי אקרע אותו. בכל אופן, ואם אפילו לא אקרע אותו, למה לי שיקראו אותו? באמת אולי אקרענו. אם כן, אולי גם אחדול לכתוב? לא! אין לי למי לספר את הכל! אין! לכל הפחות אדבר לדבר מת. הוא ישמע את דברי. אין לי חבר, אין לי שומע והנני מוכרח לכתוב.

העולם כולו חמוריות! נבזות ולא יותר! איזו זוהמה! איזה רפש. מאין לי לדעת, אולי כך גם המות? אולי. ואם באמת כך, למה נבראתי בכלל! אם בחיים אין חיים ובמות אין מות, כי אם אותה הזוהמה, אנה לשים את עצמי? אנה?! אני אצעק בקול ואיש לא ישמע לי. יצחקו, ילעגו. באותו רגע שכתבתי את המלים האלו ניגש אלי דב ומספר על המנהל החדש, הד"ר מוסנזון, היאך שהוא דיבר בתור מנהל, ואנכי עשיתי פרצוף כאילו הנני מתפלא! ובאותו רגע הנני חפץ לפרוץ בצעקה: אנה?! זהו באמת צחוק ולא יותר: חה, חה חה!

מביט אני בעד החלון והנה על הים עומדת אניה ומעשנת. שם בודאי רצים אנשים, יש להם עבודה. העצים בחוץ מתנועעים, השמים מעוננים! ואני יושב פה וכותב… לעזאזל! – אנה?! אנה?!

יום ב‘, ח’ אב התרע"ב [22.7.1912]

היום בבוקר קצת התעצבתי, אבל עכשיו אני שמח.

מחר הוא ט' אב ומחר אולי גם אצום. אין אנוכי יודע אם צריך לצום עכשיו לזכר זה שחרב בית מקדשנו ואתו גם הארץ. עכשיו צריכים דוקא לשמוח בשוב ארץ לתחיה, מה שחלף צף ועף. זהו פתגם רוסי, אין צריך ואין כדאי להתחשב עם העבר. צריך להתחשב אך עם הווה, במקרי הווה, בהשתלשלות ההווה.

ובכל זאת אצום.

אין לי חשק עכשיו לכתוב, אבל אנכי חפץ דוקא לגמור את הדף, ובכן מה צריך לעשות? אני פשוט אובד עצות.

היום נתתי שיתפרו לי זוג מכנסים, ולתקן את הנעלים.

היום הוא יפה, בחוץ אין עננים. באו הנה אניות אחדות. כן, נזכרתי, תמול באה הנה ידיעה שנסגרו שוב הדרדנלים והשולטן ברח מקונסטנטינופול. יש לחשוש שזוהי התחלת נפילת תורכיה. אז ארץ־ישראל תעבור לאנגליה ולנו תהיה קשה הכבישה, כבישת הארץ… עם תרבותי הוא עם האנגלים… כל זמן שהיה שליט בארץ עם חסר תרבות לנו היה קל יותר לכבשה. כי עם בלתי תרבותי לא הבין הרבה, אנחנו היינו פה העיקר. בתי הספר הגבוהים בידינו, התרבות והחרושת בידינו, ומכיוון שיבוא הנה עם תרבותי התרבות תהיה בידיו, וההשכלה גם היא, ואז גם קשה לכבוש את הארץ… אבל לעת עתה די לי להיות פוליטיקן…

יום ג', תשעה באב התרע"ב [23.7.1912]

היום צמתי את החצי. את ארוחת הצהרים אכלתי וגם את ארוחת הבקר, אבל בשעה מאוחרת. היום עובר מהר מהר…

תמול לפנות ערב, בין הערבים, היה יפה מאד… אחרי אשר קראתי את הספר “על מפתן ימי הבינים”, אשר ענין אותי מאד, אני הלכתי, ישבתי על יד החלון ואביט אל הים… רחוק רחוק התאחד האופק את הים… עננים קלים הלכו על פני השמים ונתנו איזה עצב בלב…

על ידי ישבה שפרה. היא אח"כ עמדה על יד החלון ונדבר.

– יצחק! אתה יכול לתאר לעצמך שפה, אצל הבית, יהיה ים?

– כן! מה יש?

– כך תפצתי לשאול אותך!

– מה יש שם אחרי הים? איזו ארץ שמה? אה, יצחק?

– יש שם הרבה ארצות! את חשבת שבמקום שהים מתחבר עם השמים שם כבר נגמר הים? לא? אם תתקרבי יותר אל המקום ההוא, הוא יתרחק ממך! הים הוא גדול מאד!

– אבל מה יש אחרי הים? שם נמצאת אמריקה?

– שם נמצאת אפריקה, איטליה ועוד ארצות.

– ומה יש אחרי הארצות האלו? עוד ימים?

– כן! ואחרי הימים עוד פעם ארצות ועוד ימים! גדולה, גדולה היא הארץ! גדולה מאד!

– מי ברא את כל הארצות? ה'?

– זה את עוד אינך צריכה לדעת עכשיו. את צריכה לדעת רק איך עושים לחם, איך בונים בתים, אבל לא מי ברא ארצות, על דבר ה'! –

– אבל איפה הוא נמצא? בשמים?

– כן! חדלי ממני.

– ומי נתן שמות לארצות? ה'?

– לא, ה' ברא אותן, והאנשים, לפני הרבה זמן, קראו להן ונתנו להן שמות. האנשים האלה כבר מתו וגם אנחנו נמות… אה כמה קשה למות! המות נורא, מתים ואינם מרגישים כלום מה שנעשה בעולם!

– אני הייתי יכולה להמית את עצמי, אבל אבא ואמא יבכו, כולם יבכו שאין יותר שפרה, וגם אני אבכה!

– את כבר לא תוכלי לבכות, את כבר לא תדעי ולא תרגישי כלום, תהיי כמו אבן.

– לא, כאשר אני אמות הגמנסיה תחרב. אז תהיה מלחמה גדולה! אז כל האנשים ימותו.

איזו מלחמה היא חשבה? למה פתאום בא הרעיון במוחה, שבעת שהיא תמות ימותו כולם, והגמנסיה, הבנין הגדול הנורא לה, יפול ויחרב, את זאת לא ידעתי. ודאי היא לא יכולה לתאר לעצמה איך זה? היא תמות והכל ישאר בחיים? לא! דבר כזה אינו יכול להיות! במותה צריכה להיות איזו מלחמה, איזה מקרה גדול, איזה חורבן!

אני שתקתי ולא דברתי.

פתאום שפרה החלה לשיר איזה שיר שאנכי הייתי שר אותו לפעמים לפני זמן רב, כשעה בערך. השיר הזה עורר בי געגועים לאיזה מקום, ובכלל השיחה הזאת עוררה בי רעיונות על החיים, על המות, על הסוד הגדול אשר בחיים… חיים ומות… איזה מין תהו, ובאמצע געגועים לאיזה מקום רחוק רחוק מעבר לים… מעבר להרים.

יצאתי החוצה. היה לילה, ליל חצי ירח, ליל עננים; אנכי נשארתי בבית ולא הלכתי ביתה התפילה כי לא היו לי נעלים… אותו ליל – ליל תשעה באב היה, ועצוב נוגה היה הליל, מעורר זכרונות וגעגועים. –

 

ב    🔗

יום שלישי, סיון, התרע"ה [16.5.1915]

כשאנכי נמצא בחדרי, סגור מכל העולם, הנני מרגיש את עצמי גדול, גבוה ונעלה. מחשבותי רחבות ונשגבות. אולם כשהנני יורד לעולם, כשאנכי נכנס לתוך חוג מכירי, קטן ערכי בעיני עצמי. כל אותן המחשבות הגבוהות נעשות למחשבות חול, פעוטות וחסרות כל ערך. אנכי מתבטל בתוך הרבים…

באתי בזמן האחרון לידי הכרה, הכרה ברורה ואנכי מחזיק בה עתה בכל מאמצי כחותי. חבל שלא הכרתי בדבר זה קודם. אולם טוב מאוחר מלעולם, אומר הפתגם. זכורני, הדבר היה לפני חצי שנה בערך. קבוצה של תלמידים ובתוכם גם אנכי היינו עורכים אז מדי פעם בפעם שיחות. השיחות פעמים שהיו מתנהלות בעצלות מתוך פהוק ותנומה, ופעמים שהיו נלהבות. אנחנו היינו מדברים ברגש, כל אחד ואחד היה “לוחם” בעד דעותיו. אז, כשהגיעה השעה לדבר על ההכרה הלאומית, הייתי אנכי בין ראשי המדברים והוכחתי להם שאין לנו באמת הכרה לאומית חזקה, וכל מה שאנו עושים אינן אלא תוצאות ההשפעה של החברה שאנו נמצאים בתוכה, תוצאת ההיפנוז החברתי. אמרתי, כי אנו הולכים בעינים עצומות אחרי הרוב וכי אין אנו נותנים דין וחשבון לעצמנו. צריכים אנו, אמרתי אז מתוך התלהבות, לעשות את חשבון הנפש שלנו, ואם נבוא לידי הכרה שאין בנו כל רגש לאומי וכי בכלל הלאומיות מזיקה, לעזוב את הכל, לירוק בפני החברה וללכת בדרך שלנו, אחרי הרגשתנו הפרטית ולפי הבנתנו…

במקצת הדברים האמורים אני מחזיק גם עתה. מכיר אני גם עתה, שהרגש הלאומי בקרב הפרט אינו אלא מפני שהוא נולד בתוך סביבה מיוחדת, ואלו היה נולד, נאמר בצרפת, ולא היה יודע שהוא יהודי, כי אז היה נעשה לצרפתי לאומי נלהב תחת השפעת החינוך והסביבה שבתוכה ימצא.

אולם מכיר אנכי ביחד עם זה, כי הלאומיות הוא דבר חיובי וכי הוא מסיע לפרוגרס העולמי; כי הלאומיות יוצרת ומרבה את הגונים, ורבוי הגונים הרי הוא דבר חשוב… כל לאום יש לו אופי מיוחד, יש לו פסיכולוגיה מיוחדת, ולרגל זה ספרותו וקניניו הרוחניים שונים מאלו של לאומים האחרים. הלאומיות צריכה להיות ועוד לא עבר זמנה, ומכיוון שאנכי נולדתי בסביבה יהודית וקבלתי חנוך יהודי הנני צריך להמשיך בזאת, הנני צריך לחנך את עצמי ולהגיע במובן זה לידי שלמות. היהדות שבי אינה שלמה. אין אנכי “אוהב” את עמי כי אינני מכיר אותו, איני מכיר את סבלו וצרותיו במשך אלפי שנים, אינני מכיר את ספרותו, תקוותיו ואמנותו. אנכי יהודי, וכל דבר יהודי אינו צריך להיות זר לי. ראשית צריך אני לפתח בי את האהבה ללאומי, והאהבה הזו יכולה לבוא רק מתוך הכרה. צריך להכיר את העם, צריך להכיר את ספרותו. ואנכי באתי לידי הכרה שכל זה חסר לי, ושאנכי צריך להשלים את כל החסר. התחלתי לעסוק מתוך התלהבות בספרות העברית והנני קורא כמעט רק עברית. אבל לא דיה הקריאה כשהיא לעצמה. מכיון שבאתי לידי הכרה זו, שהנני מכיר בה שהיא “אמת”,החובה מוטלת עלי להפיץ אותה בין חברי שגם הם רחוקים מהיהדות… הנה זה שבועיים ימים שאנכי “נלחם” בחברי. הנני מוכיח להם שדעותי צודקות וכי הם האמת האחת, וכי צריך לשנות את הדרך. אם רוצים אנו בעתיד לעמנו בתוך הארץ – הנני אומר להם – צריכים אנו שיהיה עומד על בסיס חזק. אנחנו צריכים לעמוד בראש התנועה, אנו צריכים להפיץ את השפה העברית ולהתוות לפני ההמון את דרכו בעתיד, והאם נוכל לעשות זאת אם בעצמנו לא נהיה שלמים? האם יכולים אנו בכלל להילחם בעיניים עצומות מבלי לדעת את העבר של העם? האם אפשר לבנות “עתיד בלי עבר”? מרגיש אני עתה, כי גורלו של “הנביא” הוא רע ומר. ואנכי, הנני מממלא בזמן האחרון תפקיד של “נביא” בזעיר־אנפין. אמנם אין לי עסק עם ההמון הפשוט אלא עם החברים העומדים על מדרגת התפתחות אחת אתי, אבל גם אלו לבם קשה, אינם רוצים להבין.

והנה, מצד אחד יש לי עתה תקוות לעתיד. הנני קורא והוגה אך ורק ביהדות, במטרה אחת שאצטרך לעבוד בעתיד, אולם מהצד השני ההווה אינו מזהיר. כמה רדיפות, כמה צער סובלים פה אחינו בחוץ־לארץ ומי יודע אם יוטב המצב לעתיד לבוא. ואם לא יוטב, אז מה יהיה? אין אני מתאר לעצמי את הדבר, הוא נוראה בשבילי יותר מדי.

יום שבת, ט' סיון התרע"ה [22.5.1915]

הרבה זמן חפשתי בתוך הספרות תשובות לשאלות המציקות לי תמיד ואינן נותנות לי מנוחה, אולם תשובות ברורות לא מצאתי. הייתי שמח כשהייתי מוצא לפעמים אצל איזה סופר מחשבה דומה למחשבתי, או דעה שאינה מתנגדת לדעתי. חפץ אנכי לרדת לתוך “עמקם” של החיים; אומר אנכי “עמקם”, כי באמת הם עמוקים, עמוקים עד למאד. זכורני, השנה שעברה היתה אצלי שנת יאוש גמורה. היו רגעים שהייתי מחליט לאבד את עצמי לדעת, אבל הייתי מתגבר על עצמי, או יותר נכון הייתי חלש בשביל מעשה כזה – איבוד עצמי לדעת. אז, בעת היאוש הנורא, הייתי מביט אל העולם ותמה, מביט ומתפלא. איך זה? בעולם הריק הזה חיים אנשים, ושמחים, וחושבים כי יודעים הם את מטרת חייהם וכל דבר אינו חסר להם, כל שאלה אינה מציקה להם. אנשים כאלה הם אנשים שטחיים, אינם דורשים מעצמם כלום ואינם דורשים תשובות לשאלות, שאולי אינן מעסיקות אותם לגמרי. איזה דבר חסר… זה היה הרגש היחידי. מה חסר? על זאת לא ידעתי לענות. האם אפשר הדבר, הייתי שואל את עצמי, שאלו הם החיים האמתיים ואין לדרוש יותר מהחיים? ולא הייתי מוצא מענה גם על שאלה זו. לפעמים היה בא ספק ללבי – יכול להיות שכל המצב הזה בא רק מחוסר האהבה, שהרי הגעתי לשנות הבגרות ועדיין לא “אהבתי”? אִלו, אִלו הייתי אוהב, היו נראים לי החיים שלמים ומלאים ולא הייתי מבקש תשובות לכל שאלותי, והייתי מרגיש את ההרמוניה ואת השלמות בכל היצירה?

וגם עתה, ברגעים שהנני מתבודד עם מחשבתי והנני מבקש את פתרון החיים, הנני חושב שהייתי מוצא אותו באהבה. אבל זוהי הלא רק השערה ולא יותר, ומה היה אִלו גם אחרי בוא האהבה היו ספקות נשארים על מקומם והשאלות היו דורשות בכל זאת פתרונות?

הנני מוצא לי לעצמי פתרונות מפתרונות שונים. אולי החיים אינם שלמים מפני שלטון הרע בכל, ואחר כך, הלא אפשר לשרש את הרע. אם כך, אז יש הלא פתרון לשאלה; אם כך, אז צריך לדרוש את השלמות המוסרית של הפרט ואז השאלה נפתרה. אילו ידעתי שבאמת כל הספקות באים רק לרגלי אי־האמת, אי־הצדק בחיים, כי אז הן הייתי מוצא סיפוק בחיי בזה שהייתי נלחם בעד הצדק והייתי שם את המלחמה בעד הצדק לאידיאל לי. אבל לא! מכיר אנכי שהשאלה: “מה היא מטרת החיים”? השאלה הזו בכל רחבה ועומקה תשאר שאלה לעולמים, זה הוא סוד, זוהי הרגשה מיסטית, עמוקה וצפונה בלב כל מרגיש!

אולם אעזוב את השאלה הזו, שאינה אלא הרגשה עמוקה, ואתחיל להביט על החיים כמו כל חי, ככל יצור. גם אז לא אראה בחיים את מה שהייתי רוצה לראות. עוד רחוקים החיים הרגילים מאותם החיים האידיאליים שמצייר לי אנוכי בדמיון. הנני קורא עתה את הלל ציטלין. הנני מוצא אותו לפעמים קרובות עוסק בשאלות הקרובות ללבי עד מאד. הנני רואה בו נפש מרגישה, נפש שואפת גם היא לחיים אידיאליים ואינה מסכימה למציאות. אחרי שהנני קורא אותו נדמה לי, שכל מה שחשבתי עד היום לקחתי ממנו למרות זאת שהנני קורא אותו הפעם הראשונה. מרגיש הוא, ציטלין, הקַטנוּת שבחיים ואת כל שפלותם. נסתלקה השכינה. האדם, מה שהוא נכנס יותר לתוך החיים הו מתרחק מן היופי האמתי, מן הגדולה, מן הגבוה והטהור. כמה יפה הטבע, כמה נעלה וקדוש – ובא האדם עם שפלותו וקטנותו ומקלקל הכל, מלכלך ומטמא… אם הנך חי בחברה הנך נתון תמיד במיני מותרות של נימוס ונגזלה ממך חופשתך.

ברגעים שהנני חושב מחשבות אלו הנני מרגיש שלבי מתרחב, אני מרגיש שאני מתרומם, מתרומם ונכנס למין אקסטזה, לתוך אנטוזיאזם, ואִלו הייתי יכול לקום ולקרוא קריאה גדולה, וצעקה החודרת לתוך חדרי הלבבות, הייתי קם וקורא: “בני אדם! קומו, התרוממו מעל לשפלותכם, הסירו מעליכם את כבלי הנימוס שבתוכם הנכם נמצאים, הלחמו בעד חופשתכם הפרטית, הסתכלו בטבע ורדו לתוך יפיו ועומקו”!

לו הייתי מדבר עם חבר שלי והייתי מרצה לו את כל מחשבותי, כי אז היה מביט עלי כעל צבוע, היה חושב שאנוכי רק מדבר, ולהרגיש איני מרגיש זאת, אולם אנוכי מרגיש, ומרגיש אולי יותר מדי, והלואי שלא הייתי מרגיש כי אז אולי הייתי מאושר…

ומטרה אחת הצבתי לי, מטרה לא גדולה אבל קשה מאד – קשה להוציא אותה לפעולה – אני העמדתי לעצמי בתור מטרה את השלמות במלוא מובן המלה, את השלמות מכל הצדדים, ואליה אני מוכרח להגיע. שלמות – אנוכי חושב – במובן המוסרי, האסתטי, במובן חופש ועוד ועוד ועוד. המוסריות היותר נעלה, לפי דעתי, זוהי האהבה, האהבה לאנשים, אהבה לאנושיות כולה. האהבה לאחרים, זאת אומרת לסבול בסבלם של אחרים, להצטער בצערם של אחרים, לא להצטער למראית עין, כי אם להשתדל עד כמה שאפשר לרדת לתוך מצבם של האחרים, לתוך כאבם ויסוריהם. חפץ אנוכי, מלבד זאת, להתרומם מעל לקַטנוּת היום היום־יום, הקַטנוּת המבזה והמשפילה, רוצה אני להיות “גבוה”… רוצה אני להסיר את כבלי החברה מעלי ולהיות חופשי, חופשי בלי מצרים… המטרה היא לא רחבה אבל קשה למלאותה, ואי־אפשר למלאותה למרות כל ההתאמצות. מרגיש אנוכי זאת היטב, כי בשביל לחיות צריך להיות “קטן”, בשביל לחיות צריך לבוא בקשר עם הבריות וזאת אומרת להִשָפֵל, לרדת, לשקוע…. המטרה הזאת, ההשתלמות העצמית, היא אידיאלית. החיים מוכיחים את ההיפך. כל מקרה ומקרה, יהיה איזה שיהיה, אפילו היותר קל ערך, מוכיח את הקטנות שבחיים, מוכיח עד כמה האדם אסור בתוך החברה, עד כמה שהוא תלוי בדעות אחרים ובמנהגיהם ועד כמה שהוא צריך להתחשב עמם.

יום שלישי, י' תמוז התרע"ה [22.6.1915]

אי אפשר לחיות בלי אידיאלים, אז החיים אינם חיים! אבל אי אפשר להחזיק באידיאל אחד הרבה זמן והאידיאל מתנוְנֶה במשך הזמן וצריך להחליפו.

יש בין חברי כאלה שמסתפקים בחיי התלמיד שלהם, יותר מד' אמות של מתמתיקה ושרטוט אין להם ואינם שואפים ליותר. די להם בזה. אולם אנוכי איני יכול להסתפק בגמנסיה. הגמנסיה היא אך דבר צדדי, ולא רק הגמנסיה, כי אם גם הלימודים בכלל. צריך אני גם מלבד אלו איזה ספוק אחר, ואת הספוק הזה איני מוצא… מחפש אנוכי בדרכי החיים, הנני רוצה להבין אותם, לרדת לתוך תוך עומקם ולדעת מהו הדבר החסר לי – הן יש דבר כזה, ואת הדבר הזה אפשר להספיק

ברגעים שהנני עומד לפני שאלה זו – שאלה, שנדמה לי עתה, לא אפתרנה לעולם – הנני מרגיש את כל גדלה של שאלה זו, ואיזה רגש נעלם וטמיר, דומה לרגש, הגעגועים לרחוק תוקף אותי, אני נישא על כנפים, מהו הדבר?…

איך צריך לחיות? בויכוחים עם חברי, בזמן האחרון, הייתי נוטה לדעת שאין בעולם בחירה חופשית, ועתה הנני רואה שהרבה דרכים בחיים, ויש הבחירה, אולם הידיעה איננה במה לבחור. כיצד להתנהג את האנשים? כיצד להבינם? היש מבין את השאלה הזו לכל עומקה? באמת לא צריך להבין אותה, כי אם להרגיש, להרגיש… מה חסר לי? הן חסר לי איזה דבר.

י“ז תמוז, התרע”ה [29.6.1915]

באחד הימים האחרונים, כשעמדתי על יד החלון וחשבתי, כשחשבתי אודות החיים בכלל, אודות הבנת החיים, אודות האידיאלים והשאיפות שברא לו האדם, אודות האלילים שלהם הוא מקריב כל כך הרבה קרבנות, אודות השמחה והצער שבחיים, האהבה והשנאה, האופטימיות והפסימיות וכו', פתאום חדר ספק קל שבקלים לתוך המחשבה – האם כל המחשבות האלה מחשבות הן? האם יש למחשבות אלה איזה ערך קיים, ערך להן כשהן לעצמן? הלא המחשבות האלה, הבנת חיים זו, הן היא רק ספציפית. רק אדם (ולא כל אדם), יכול להבין אותן.

מבדילים בחיים בין המשוגע ובין האדם הנורמלי, אבל מדוע הנורמלי יותר נורמלי מהמשוגע? הן גם מחשבותיו של הנורמלי אינן האמת הקימת, אן רק אמת יחסית, שרוב בני האדם מבינים אותה. אבל הן גם המשוגע מחשבות לו, יש לו גם כן השקפת חיים מיוחדת שהוא, רק הוא, מבין אותה…

לדעתי, אופן המחשבות אצל בני־האדם בא מסדרי־החיים. אדם שהוא חי סדר־חיים שונה מרעהו יש לו אופן מחשבות שונה מאשר לזה; אם האדם נמצא תחת השפעת גורמים אחרים, משפיעים אחרים וכו', הוא חושב באופן אחר. אבל אם הדבר הוא באמת כך, אז יש פה שאלה אחת העומדת כנציב שיש על מקומה ואין להזיזה. מי ברא את סדר־החיים של האדם? הלא הוא בעצמו. ואם כך, הלא היה יכול להיות סדר־חיים אחר, הן אחר לגמרי, ואז הן היו מחשבות אחרות לגמרי. וכלן מה הן המחשבות שלנו? איזה ערך יש להן?

שאלה אחת הצגתי בימים האחרונים לאחד מחברי: “במה היית בוחר – שאלתיו – אם להיות חיה פשוטה שאין לה בעולמה ולא כלום מלבד חפץ החיים והמלחמה בעד הקיום, או להיות מה שאתה הנך עכשיו ולהתחבט על שאלות שלא יהיה פתרון להן עולמית? אם היית רוצה לחיות חיים שקטים בלי שאלות על החיים והמות, השאלות שבאמת נראות לך כל כך נוראות עתה בעת שהנך אדם?”

ובאמת, אותן השאלות ה“נוראות” המעסיקות את כל המוחות הגדולים ואנשי הרוח, השאלות אודות החיים, אודות הכוח הנעלם והטמיר השליט בכל והנותן לצומח את האפשרות לגדול, הנותן לחי את האפשרות להתנועע וכו' וכו' – מהו, מהו הכוח הזה? מהו סוד החיים? הלא השאלות האלו נוצרו אצלם רק לרגלי אופן חייהם, כי אִלו אותם “אנשי הרוח” היו צריכים להלחם בעד קיומם והיו יודעים שאם לא ידאגו ליום המחרת, ימותו, אז לא היו המחשבות ה“נוראות” האלה מעסיקות את מוחם, לא היה מקום במוחם למחשבות כלל. המחשבות האלו באות רק משום הבטלנות, משום אופן החיים המוזר שברא לו האדם.

ובכל דבר ודבר רואה אנוכי עתה את ההכרח של הסופיזמוס. הסופיזם הכרחי הן בעת שאני עתה כותב, ולכאורה הנני מרים את עצמי מעל למחשבות האדם, מעל לאופן מחשבותיו, הן מחשבותי־אנוכי הן גם כן מחשבות אדם, ולא יותר. את כל מה שאני אומר עתה הלא גם כן אין לו ערך קיים, כי אם רק ערך ספציפי שבא מסיבת תנאי החיים שהנני שרוי בתוכם… מי חכם ויבין זאת?…

תמוז התרע"ה [6.1915]

תמיד, בעת שאנוכי נמצא במצב רוח כאותו של עכשיו, הנני מתאפק מלכתוב, כי נדמה לי שהכתיבה מחללת את הקודש. המלים אינן מבטאות יפה את ההרגשה, או יותר נכון, אין אנוכי יכול לבטא במלים את הרגשותי. המחשבות עתה אצלי אוריריות, מכוסות בערפל, אין כל הרגשה ברורה… הן גבוהות, נעלות ורחבות ולכן נראה כי מכוסות הן בערפל… איזו שאלה בלתי ברורה… הן גבוהות, נעלות ורחבות ולכן נראה כי מכוסות הן בערפל… איזו שאלה בלתי ברורה! למה? מדוע? איך? ועוד ועוד. ברגעים אלה עומדים החיים לפני בכל רחבם, בכל מיאוסם ויופיים גם יחד, בכל אידיאליהם ושאיפותיהם – ושאלה אחת: למה? אינה נותנת מנוח. אני מחפש איזה דרך, איזה פתרון לשאלה הבלתי ברורה הזו. הנני חוטף איזה מאמר פילוסופי ונראה לי שאמצא בו את הפתרון, הנני קורא אותו, לפעמים גם אינני גומרו, כי על השאלה העיקרית אינו עונה; אז נדמה לי שעל שאלה זו אין לבקש פתרון בספרות, במחשבה, כי אם בחיים עצמם. נדמה לי, שעוד לא רכשתי לי את הנסיון בחיים וכי צריך לחיות, להתעמק בחיים, לבחון, להבין, ואז אולי אפשר יהיה לבוא לידי פתרון השאלה המוזרה, הסודית והטמירה הזו. לפעמים נראה לי, שהחיים שלי אינם טבעיים ומפני זה מתעוררות שאלות כאלו, וכי די לי למצוא איזו “חבֵרה”, חברה קרובה ללב שאוכל לדבר אתה ולשפוך לפניה את מר שיחי, לחבקה, לקרבה אל לבי, ולהשאר במצב שכזה שעות רצופות, להשאר במצב זה לנצח, לנצח – ואז הפתרון ישנו…

אולם איפה למצוא “חברה”? בקשתי, חפשתי ועדיין לא מצאתי… ולפעמים נראה לי שאם אשקיע את עצמי באיזה אידיאל, אתמסר לו בכל לבי, אעבוד, ואז השאלה פתורה… אחרים אומרים, ואומרים כאלה רבים מצאתי, כי הם מרגישים סיפוק רוחני בעבודה צבורית, בדאגה לכלל, בהתמסרות לו… אבל אני אומר שזהו אך כסות עינים ולא יותר. לדעתי אין אידיאלים. האידיאל הוא אך תקופה של התלהבות קיצונית, תקופה שבה האדם נמסר כולו לרגש שלו ותו לא. נקח למשל את הלאומיות. ברגע שהאדם נמסר לעבודה לאומית נראה לו כאלו כל השאלות פתורות, כאלו מטרת חייו היתה עבודה זו. הוא מתמסר לה, שוכח הכל, מסתיר עיניו מהעולם הגדול, הוא עובד, הוא שכור הכבוד והתהילה, הוא שוכח את עצמו, וע"י השכחה העצמית הזו מסתרבות השאלות האחרות ונחבאות לפנה מיוחדת שבלב ואינן מתגלות עוד. אולם די לו לאותו האדם להתעורר, להתרומם במקצת ולהביט על כל מה שעשה, ומה יראה אז? כל עבודתו לא היתה אלא התלהבות, התמסרות ולא יותר.

רבונו של עולם! למה בראת את האדם בשאלות, למה נתת לו את הכוח לחשוב ולחוד חידות מבלי למצוא להן פתרונות? האם אמת נכון הדבר, שהחיים הם פשוטים ואין להם כל מטרה, כל מטרה? האם נכונים הם חייהם של אותם האנשים הפשוטים, חסרי המחשבה, שאין להם בעולמם יותר מהפרנסה? לא! הדבר אינו יכול להיות כך! אנוכי אינני יכול להסכים לזאת! זה לא נכון! יש בחיים איזה דבר נשגב, גבוה ונעלה, אבל דבר הזה הוא נסתר וחבוי בערפל… יש איזו מטרה…

מוצא אני בחיים סופיזם אחד גדול, שגיאה אחת גדולה מצד האדם שאינו יכול להשתחרר ממנה ואולי לא ישתחרר ממנה לעולם… האדם משתדל להבין את עצמו. אני מרגיש כי ההשתדלות הזאת להבין את עצמו זהו סופיזם, אני מרגיש ואולי לא אוכל להביע במלים. האדם מביט על עצמו כעל עומד ברשות עצמו. ברגע שהוא חושב נראה לו כי הוא יצר את המחשבה, ולו חפץ כי אז לא היה חושב. לא נכון הדבר הזה. האדם חושב בעל כרחו. יש כוח, הכוח היוצר, המגדל אותה, החידה שבראה את כל העולם כולו, ששולטת גם באדם ואינה מרפה ממנו לרגע. אנחנו חיים בעל כרחנו, יש איזה כוח המכריח אותנו לחיות, המכריח אותנו לחשוב, ואנו רוצים להשתחרר מהכוח הזה ולבחון את עצמנו, בעת שמעולם לא נוכל להשתחרר מכוח זה. אנו יושבים בתוך עצמנו ולעולם לא נוכל לצאת מתוכנו ולהביט על עצמנו מהחוץ… אנו יכולים לשפוט על העולם כולו, יכולים אנו לחשוב על הבריאה כולה, אבל אין אנו יכולים לחשוב על עצמנו! ומוצא אנוכי כי כל אותן השאלות על דבר הכרת העולם והבנתו, באיזה אופן העולם מצטיר בתוכנו, באיזה אופן אנו מרגישים את הכל, מה זה “אני” וכו' – כל השאלות האלה אין להן פתרונות, מפני זה שאמרתי, כי לבחון את עצמנו לא נוכל, כי יושבים אנו בתוך עצמנו ולשפוט איזה דבר אפשר מחוצה לו!

רציתי להגיד איזה דבר, רציתי לפתור גם אני איזו שאלה – המחשבה הזו מעסיקה אותי מכבר, אבל אומלל אנוכי, יודע אני שלא הבעתי אפילו את חלק האלף שלה, כי אינני יכול להביע…

יום שבת, כ“ח תמוז התרע”ה [10.7.1915]

הפעמים האחרונות, כשכתבתי ביומני, הייתי במצב נרגש ונפעם, ההרגשות והמחשבות הסתערו עלי בשפעת גלים ומתוך התרגשות כתבתי כל מה שכתבתי, ולכן יש בכתיבתי הרבה מן אי־הברור והנסתר. אולם המחשבות מכיר אני בהן כי הן ברורות, וכי בכל זאת אפשר להביען, ועתה הנני מכריח את עצמי לשבת ולתת דין וחשבון בלי התרגשות, בלי חפזון, בקרירות גמורה ובשקול דעת לכל מה שעבר עלי בזמן האחרון, לכל המחשבות וההרגשות החדשות. אולם מסופק אנוכי מאד אם תהיה לי הסבלנות לדבר, ואם לא אכנס שוב בתוך דברי להתרגשות, ובכן אתחיל:

השאלה העומדת בראש, שתפסה חלק גדול ביחוד, היא הבקורת העצמית. אני רציתי להעמיד את עצמי על מקום גבוה מהרגשת־האדם ולהביט על הרגשותי ומחשבותי מן הצד, ורציתי לעשות זאת מבלי אשר עלתה השאלה על לבבי, אם אפשר הוא הדבר או לא. עתה מכיר אני באי אפשרות הדבר הזה. מכיר אני כי ה“אני” של כל אחד ואחד איננו חופשי, איננו נתון בידו, כי יש בו כוחות חיצוניים השולטים בו, או יותר נכון כוח אחד, למה שקראו הקדמונים אלהים ולמה שקוראים עתה “הכוח הטבעי”.

האדם בכלל רואה את העולם באופן סובייקטיבי, באופן “אישי”, “אֲדָמִי”, אם לאמר כך; מאין אנו יודעים איך היינו רואים את העולם אילו היינו יצור אחר ואם בכלל היינו “רואים” (במובן הרחב) את העולם? כל המושגים, כל הנראה, הן סוף סוף הוא נראה לנו. לכן באתי לידי הכרה שהשאלה הזו לעולם לא יהיה לה פתרון. בפילוסופיה השאלה הזו נקראת “שאלת ההכרה”, או באופן יותר רחב האידיאליסמוס והמטריאליסמוס, זאת אומרת, האם העולם הוא בעל עצמים המשתקפים בנו, או שאנו בראנו אותו, והוא אידיאל רק במחשבה?

צריכים אנו להכנע, איפוא, לאותו הכוח הנעלם והטמיר שקוראים לו אלהים, להכיר באפסותנו ובאי חופשתנו ולהביט אל העולם כעל “יחסי”, שרק אנו רואים אותו כך… חידת העולם תשאר חידה עולמית ולעולם לא יעלה בידי האדם לעמוד מחוץ לרגשותיו ולהביט על העולם מגבוה, באשר הוא אדם…

השאלה השניה, שהיא נכבדה אולי כמו הראשונה, ושיש בין שתיהן איזה קשר פנימי עמוק שאינו מורגש כמעט, היא שאלת האמת, או אולי יותר נכון שאלת ה“נכון”. הרבה זמן הציקה לי שאלה זו וגם עתה היא מעסיקה את מחשבותי. בעיקר רואה אנוכי מסביבי הרבה בני־אדם, הרבה סביבות, הרבה ארצות, בכל מקום מנהגים אחרים, בכל סביבה הרגשות אחרות ובכל אדם מחשבות אחרות. שומעים אנו מדי פעם בפעם את התנפלות הסביבה האחת על השניה, את המריבה ביניהן, והוכחות האחת כי אופן מחשבותיה נכון וכי הרגשותיה הן הן האמתיות, וכך גם השניה. ובתור בני־אדם העומדים מן הצד מתעוררת השאלה – ובכל זאת עם מי הצדק? הלא אי אפשר ששניהם יצדקו!

אבל אפשר ששניהם לא יצדקו! אפשר ששניהם טועים – כך צועק בתוכי איזה קול פנימי, יכול להיות, שבכלל הדרך שבחרנו בה היא לא נכונה, לא טובה. הלא הכל נעשה ע"י המקרה, ולכן הלא אפשר היה להברא אחרת, אפשר היה ליצור אופני חיים אחרים ואז ממילא היו נוצרות הרגשות חדשות ומחשבות חדשות?!

ופתרון, אם כי לא שלם, אבל בכל אופן מספיק לעת עתה, פחות או יותר. האדם יש לו הכשרון להתרגל לכל דבר, יש בו הכשרון להתאקלם בכל סביבה, ואחר כך ההרגלים נעשים אצלו לטבע שני, לאופי. לדעתי אין אופי לבן אדם. כי הרי אומרים שהאדם המצטין בתכונות אלה ואלה, ושרואים בו תמיד תופעות אלה ואלה, הוא בעל אופי כזה וכזה. אנוכי אומר, שטעות לחשוב כי יש בכלל אופי קבוע. דבר כזה אין, וההוכחה לדבר – הכשרון להתרגל. כי לו היה האדם בעל אופי קבוע כי אז לכל מקום שהיה בא שמה, ויהיה איזה מקום שיהיה, היה שומר על אופיו, ולא היה מתבולל, לא היה מחקה – והרי אנו רואים ממש את ההיפך!

מתוך זה באתי לידי הכרה שאין “נכון” מוחלט. בשביל כל אדם מחשבותיו והרגשותיו הן הנכון, והמשוגע – נכונות מחשבותיו בעיני עצמו, ובשבילו האדם הנורמלי הוא הוא המשוגע. “נכון” יכולים לאמר רק בגבול ידוע, בגבול ההרגשות המשותפות לכל בני אדם. ההרגשות שבהם נולדים בני האדם, ההרגשות הטרנסצנדנטליים שאינם תלויים בכל דבר – ורגשות אלו הם הרחמים, ההשתתפות־בצער, החסד, הכנסת־האורחים, האהבה וכו' וכו' – רגשות אלה משותפים הם לכל בני־האדם ויכולים אנו לאמר שאדם זה וזה לא יפה עשה, משום שחטא לרגש הרחמים, מבלי לדון מה זה רגש הרחמים, מפני מה שהזכרתי כבר למעלה, מפני שלדון על תכונות טבעיות איננו יכולים כי נולדנו בהן…

אולם בשום אופן לא נוכל לאמר נכון על אותם הרגשות שאנו קבלנו אותם תחת השפעת העבר… אין אנו יכולים לאמר שהרגש הלאומי הוא רגש נכון (אבל אי־אפשר לאמר שאיננו נכון), כי הוא אינו טבעי. הרגש הזה בא לנו ע“י השפעה. הוא אינו טרנסצנדנטלי; הוא כבר תלוי באיזה דבר. אולם אי־אפשר לבלי להודות ברגש הזה, כי סוף סוף הוא רגש, כי גם אותם הרגשות המתקבלים ע”י השפעה, הן רגשות הם… כך הוא גם רגש הבושה מפני העירום ועוד ועוד רגשות הדומים לאלה.

לכן באתי לידי הכרה, שיכול אדם להתמסר לרגשות שאינם טבעיים ואין עליו לחפש להן פתרונות (אם רק רגשות הם אצלו). כן אין לחפש את הנכון במנהגים וכי כל מה שיותר רגשות בלב האדם אז אדם יותר עשיר ברוחו, ובכדי להעשיר את הרגשות צריך להרבות את ההרגלים עד שיהיו גם הם לרגשות.

אין צריך לחפש אם הטוב הוא טוב בהחלט ואם הרע הוא רע בהחלט. מובן שהדברים האלה הם יחסיים, ופה צריך לנטות אחרי הקול הפנימי, אחרי החוש הטבעי שאין ידוע מקורו; צריך ללכת אחרי הרגש…

השאלה השלישית היא יותר שאלה פרטית, אבל גם היא קשורה בקשר פנימי עם השאלות הקודמות. זוהי השאלה על היחס אל האשה, או באופן יותר רחב, שאלת האשה בכלל. השאלה הזו קשורה בשאלה הקודמת בזה, שבעולם התקבלה באופן קבוע שיטת הנשואים וחיי המשפחה, והדבר הזה הוא אך הרגל, ובודאי יכול היה להיות אחרת ואינו צריך להיות דוקא כך כמו שהוא עתה. השאלה הזו אינה כל כך שאלה פילוסופית כמו שאלה מעשית, שאלת החיים, לכן שאלה זו דורשת פתרונות ומציקה יותר מהשאלות הקודמות.

בודאי ובודאי ששטת הנשואים יש בה הרבה מן הרע. היא מכריחה את הצעיר להתגבר על צרכיו הטבעיים, על משיכתו למין היפה, ולכן היא הסבה ליצירת הפרוסטיטוציה במובן היותר רחב. איך אפשר לשנות את השטה הזו, שטת הנישואים? זוהי שאלה כלכלית ושאלה קשה. כ על הפרק הראשון עומדת פה שאלת הכסף, כי אִלו היו חיינו כחיי החיות הפשוטות, כי אז לא היינו דואגים לעתידן של הנשים; הן היו משיגות את צרכיהן כמונו, בטבע, ואז לא היה הבדל בין עני ועשיר, הטבע פתוח לכולם. אבל במצב שנמצאים בו עתה בחברה, בשטת הכסף, חובה מוטלת על האדם לדאוג לאשה ולילדיו ולהספיק להם את צרכיהם. הכסף הוא גם במדה גדולה אחד הגורמים לפרסטיטוציה. ולכן, בשביל לשנות את שטת הנשואים צריך לשנות בכלל את החיים הכלכליים והצבוריים, ושאלה כזו דורשת ידיעה עמוקה בחיי החברה, בהיסטוריה, בכלכלה ובידיעות הטבע. לכן אינני מקבל עלי לפתור אותה, אבל השאלה שאלה היא והיא צורבת ודורשת תשובות.

התוצאה מהשאלה הזו היא שאלת היחס שבין הצעיר והצעירה, כי אלו היתה שטת הנשואים אצלנו טבעית, ז"א כמו אצל כל בעל־חי, כי אז בכלל לא היתה יכולה שאלת היחס, כי בהתעורר התאוה יש אפשרות למלאות אותה מבלי לדאוג לעתיד האשה ולילדיה. אבל במצב שאנו נמצאים בו אין אנו יכולים למלאות את התאוה; צריכים אנו לחשוב ביחד עם זה על עתיד האשה, על ילדיה, על כבודה וכו' וכו'. ולכן, באין אפשרות למלאות את הצרכים הטבעיים, מוצא לו הצעיר את הספוק ביחוסים סתם עם העלמה. אנוכי כשאני לעצמי איני יודע עד כמה יחסים אלה יכולים להביא ספוק לאותה התאוה, הלא סוף סוף היא נשארת בלתי ממולאת. אולם נניח שהיחסים האלה מביאים באמת איזה ספוק – הלא הדבר ברור אז, שהיחוסים אינם מוסריים ביותר, כי האדם ברגעי היחוסים הוא לא אמיתי, הדבורים שלו מלאכותיים; הוא מדבר אודות דבר אחד וחושב אחרת, הלא בזה הוא מקטין את עצמו, משפיל…

בעת שאנוכי דן בשאלה זו אינני יכול להיות אובייקטיבי לגמרי, ולדון בעיקר על האוביקט מבלי לשים באותו רגע לב למצב רוחי ולהרגשותי. האשימו אותי חברי פעמים רבות שאינני קונסקבנטי, וכי הנני משנה את דעותי. אינני מוצא בזה כל רע. כי הדעות משתנות לפי מצב הרוח. בעת שאנוכי קר, אין לי כל תאוה, יכול אני לדבר בקרירות על היחוסים עם האשה ולמצוא בהם איזה צדדים אי־אסתטיים ואולי גם אי־מוסריים. אבל כשאנוכי נמצא במצב חם, כאשר הרגש התאותני מרחיב את חזי ומדריך בקרבי את הלב, אז שוכח אנוכי לגמרי את מה שחשבתי במצב הקודם, רואה אנוכי ביחסים אלה דבר טבעי, ולפעמים גם סיפוק, ואז רק שאיפה אחת למצוא איזו בחורה מתאימה, שאוכל לדבר אתה, שתוכל להבין אותי ולהרגיש את מה שאנוכי מרגיש… אולם דבר אחד אנוכי דורש מאת האשה. אנוכי מכיר שהיא עומדת על מדרגה יותר נמוכה מהאדם, אינני דן עתה על הסיבות שגרמו לדבר, אבל העובדה היא עובדה ואין להכחישה.

אין אני דורש מאת האשה מחשבות, אין אני דורש השתתפות בתנועות לאומיות ומדיניות וכו', אבל דבר אחד אני דורש – רגשות טבעיים! אני דורש מאתה אמת, השתתפות בצער, הרגשה והבנה. אלו הן מתנות הטבע ואותן אפשר לדרוש וצריך לדרוש. וצעירות כאלו שיש להן תכונות אלו לא מצאתי ולא ראיתי, ולכן בזמן האחרון באתי לידי איזו פסימיות בנוגע לשאלה זו ואינני מאמין שאמצא בעתיד את מבוקשי; וכאן אני מוכרח כבר ללכת בדרך ויתורים, להסכים לנמצא ולבלי לדרוש יותר, להשתיק את הדורש שבי, אבל זה קשה לפעמים!

תמול בערב, למשל, רציתי לדבר. הרגשתי כל כך הרבה, רציתי לחלק את הרגשותי עם השני, רצתי הרחובה, רצתי באמת ולא הלכתי, חפשתי, בקשתי, בקשתי, ואחרי שתי שעות של טיול שבתי הביתה. אנוכי ראיתי עד כמה קטן אנוכי ברגעים אלו וראיתי עד כמה צריך הייתי עוד להשפיל את עצמי אלו רציתי לגשת לאיזו עלמה. אז הייתי מוכרח לבקש איזה סיבה לדבר, הייתי משקר. בקיצור, הייתי מתנהג באופן שפל, אי אסתטי… מה עושים?

חבל שאין אני יכול להמשיך לכתוב עתה, כי כבר עיפתי. אבל הרבה הרבה הייתי רוצה לכתוב, כי אין לי אל מי לדבר. מרגיש אני לפעמים, כי אחרי שהנני כותב בתוך המחברת הדלה הזו יותר טוב לי, יותר נעים. בכל זאת זהו חבר טוב, חבר המסכים תמיד למה שאני אומר לו, המרגיש את מה שאני מרגיש ומשתתף לפעמים בצערי. חבר כזה קשה למצוא במציאות…

י“ח אב, התרע”ה [29.7.1915]

לפנות ערב. השמש נוטה לשקוע ושופכת אור אדמדומי בכל… שקט בחוץ ודממה גם בעולמי הפנימי. עבר אותו הזמן הקצר של המחשבות והפקפוקים, הנקורים והספקות, ואת מקומם נטלה דממת הנפש, איזה שעמום נעים בלתי טורד… שקט ים המחשבות, הוא אינו מעלה כבר את אותם הגלים הסוערים, הוא חלק כמו פני המראה… ויכול היות שזוהי דממה לפני הסער… לא ידעתי. יש רגעים, שהנני מצטער עתה על אשר חדלו אותן המחשבות והספקות שהעסיקוני קודם, ושבאותו זמן לא נתנו לי מנוח, כי תמיד הדבר הוא כך – בחורף הנך שואף לקיץ ובקיץ לחורף… אמנם הספקות והנקורים מכאיבים לפעמים, מביאים לידי יאוש ופסימיות, אבל באותו זמן ישנה בקרבך איזו הרגשת יתרון על חבריך; כי אתה, אתה הנך החושב את המחשבות האלה ומה הם אותם האנשים הפעוטים לעומתך?…

באותה עונת יאוש והתמרמרות באתי לידי החלטה, כי האהבה תוכל להוציא אותי מתוך המצב ההוא, האהבה הגעגועית, החשקנית, התאותנית… והחלטתי אז להוציא לפועל את מחשבתי. ואולם בכדי להוציא לפועל את המחשבה הזו היתה נחוצה הירידה אל החיים, אל הקטניות והשפלות שכל כך מאסתין. אבל החלטתי, והחלטתי היתה מוצקה וברורה, ומתוך שהתחלתי לחשוב כיצד להוציא את המחשבה לפועל שכחתי כבר את המטרה שבשבילה באתי לידי החלטה זו והחפוש היה לשם חפוש. לא הבינותי באותו רגע, כי האהבה יכולה לבוא מעצמה וכי בשום אופן אי־אפשר לעוררה ע“י השתדלות. וכמובן, שהחפושים לא הביאו לידי כלום… הם הביאו אך לידי שעמום ולא יותר. אין פה את מי לאהוב. הדבר הזה ברור לי עתה. אין פה חברה, אין פה אנשים, ואני מה חפצתי ל”חיות" במלוא מובן המלה הזאת.

יש רגעים ואני משתקע בתוך עברי הפעוט, ומה אני מוצא בו? כלום וכלום וכלום… יש אמנם איזה תקופות מענינות, אבל כולן הן רק תקופות של יאוש, של התמרמרות ושל נקור ולא יותר. והאם באמת אלו הם כל החיים? ומה הם אותם הרגעים היפים המלאים פיוט והדר המתוארים בתוך ספרים – האם כולם אך בדותות ושקר?

אני רוצה לחיות. איני רוצה לרקוב בטרם זמני, איני רוצה להזקין – ואני מרגיש כי אני הולך וזקן. חיים אלו, שאני שואף אליהם כל כך, מה הם? אינני יודע, כי מעולם לא “חייתי”…

השמש כבר שקעה… אני כותב בחצי חשכה. עוד מעט ואצא הרחובה. שוב אטיל באותם הרחובות שנהיו לי לזרא, אטיל לי ארוכות וקצרות ו“אקוה”… טוב כי התקווה עוד חזקה בקרבי, אבל תמיד אני נזכר באותן שורות קצרות של מולייר: “Au desēspēre alirs quôn espere toujours”

כן! התקווה עוד חזקה אצלי. מי יודע, אולי?… אך עתה הנני מרגיש איזו ריקנות, איזה שעמום של זקנה שבאה טרם זמנה…

יום שבת, כ“ז אב התרע”ה [7.8.1915]

הימים עובדים¹ כמעט בלי כל שנוי, שקטים, ריקים ומשעממים… הוי השעמום! הייתי רוצה חיים, פעולה, עבודה, התרגשות והתלהבות, התמסרות לאיזה אידאלים עד כדי שכיחת עצמי. הייתי רוצה לאהוב, אבל אהבה עד אין סוף. והלא אני מרגיש בי את היכולת לאהוב. לבי די רחב… ובמקום כל אלה מה אני מוצא פה בסביבה? קטנוּת, שפלות ובִצה, ובצה ובצה… וכך חיים האנשים מבלי להרגיש כלל, שאפשר לחיות באופן יותר יפה, חיים ונרקבים.

אמנם מכיר אני שהחיים אינם ולא כלום. תמיד עומדת לפני חידת החיים במלואה – המות… אם המות עומד במלואו לפניך אז אתה מרגיש את הסוד שבחיים, את ה“ובכל זאת” שבחיים… למה? למה לעבוד, לעמול, ללמוד ולהמציא, להלחם ולנצח, האם יש ערך לכל הדברים אלה – והמות?

יש לרגעים שחידת החיים מתיצבת לפני וממלאה אותי איזה רטט ורעדה… אני מכיר בהכרחיות החיים, בצד המצחיק שבהם. אני מכיר שכל היצורים הנם צעצועים בפני איזה כוחות טמירים, בפני האלהים.

ובאמת, כמה מצחיקים הם החיים, כמה הם מגוחכים… ובכל זאת יש חשק לחיות ולחיות היטב, ובכל זאת יש חשק להלחם, לסבול… והאם יש פה איזה חיים שהם? הלא זהו אך רקבון ולא יותר… אנשים פעוטים, הרגשות פעוטות ומעשים פעוטים. בדידות, בדידות ובדידות…

יום שבת, ד' אלול התרע"ה [14.8.1915]

החיים הסתדרו אצלי בחופש הזה באופן משונה. במקום חופש יש לי ימי עבודה – אולי הרבה יותר קשים מאשר ימי הלמודים. הנני עובד מהבוקר עד הערב כמעט בלי הפסק, והעבודות כל כך לא מענינות ולא מתאימות למצב רוחי עתה. הייתי רוצה כי יהיה לי זמן פנוי למחשבותי ולעבודות חופשיות, ושלא אהיה משועבד לעבודות ויצא להיפך.

החיים… איזה סוד כמוס ונעלה יש למלה הפשוטה הזו, ואיזה מובן חדש אני מוצא בה כפעם בפעם. המלה הזו כשהיא לעצמה אין לה אולי אותו העומק והסוד, ורק כשהמלה מות עומדת אתה יחד היא מקבלת את הסודיות…

הן החיים כשהם לעצמם אינם מרכבים כל כך, הם הלא פשוטים מאד ואין כדאי אפילו לדבר בהם. אבל רק המחשבה אודות המות צריכה לעבור ולחלוף לנגד עיניך – והחיים יקבלו איזה כוח נסתר, איזה סוד טמיר. הסוד שבחיים, היופי שבחיים אפשר להבין רק כשתמונת המות מרחפת תמיד לנגד העיניים. אז אתה מכיר באפסות החיים, אתה מכיר אז באלהים שנתן לך את חפץ הקיום; במלה אחת, החיים מקבלים אז צורה הרבה יותר רחבה ונעלה. השאלה למה? למה נחוצה כל המכונה הזו, חסרת המובן, למה? למה צריכים אנשים לסבול ולהינות, להצטער ולשמוח, ליצור לעבוד, להלחם – למה? – אם הכל עובר, אם אין לו קיום? הלא בעת שהנך מניח להגיון לנתח את השאלה הזו הוא יענה לך, כי באמת אין צורך לעשות כל הדברים האלה, אין צורך לעמול, וצריך לשכב אפרקדן, לנעוץ את המבט בשמים ולפהק פהוק ארוך… אבל האינסטינקטים הם יותר חזקים מההגיון, והאינסטינקטים קוראים לחיים, למלחמה ולשמחה…

הפעם הראשונה נדמה לי, שאנכי פוגש אצלי את המלחמה בין השכל והרגש. השכל מוציא לו מכל דבר את מסקנותיו ואומר מה לעשות, והרגש מסית מטה, ואתה הולך ונמשך אחריו. ומה הן התוצאות של כל המלחמה הפנימית הזו? כלום וכלום, רק כאב ולא יותר; ובכל זאת מהי הגאוה המסותרת שמתגנבת אצלך בלאט, בעת שהנך חושב מחשבות כאלה? היא אומרת" “אתה חושב”, “אתה נעלה מעל אחרים”. אבל רבונו של עולם, האם עלה לי לפתור אחת מהשאלות האלה – והאם הן תפתרנה? מעולם. ומאליה מתגנבת השאלה למי צריך לתת את היתרון – לחושב או לבלתי חושב? הרגש עונה – לחושב. השכל אומר – שניהם שווים.

ובאמת, “חידת החיים” נהיה לי בזמן האחרון לאמת־המדה. אם אנוכי רוצה לדעת אם האיש חושב או לא, אנוכי שואל מיד את עצמי האם עומדת לפניו “חידת החיים”? האם היא עומדת לפניו בכל גדלה ובכל עומקה או לא?

האינסטינקטים גוברים. השאיפה לחיות בשמחה בעונג וכו' מבליגה על כל מיני המחשבות ממין זה. אי אפשר לאדם לבלות את חייו באופן ריק ובלתי מענין; הוא מחפש איזה ענין שיוכל להשקיע עד כדי שכיחת עצמו, ולעבוד, להתמסר לענין הזה, ולשכוח את הנעשה מסביבו. “אידיאל” יקרא לענין הזה. ושואל אני את עצמי האם האידיאלים יש להם ערך קים, או הם רק אחיזת־עינים ולא יותר! ואני אומר כי האידיאלים [נובעים] מאחיזת עינים. כי השאלה “למה לעבוד”? עוד לא בטלה לגמרי. היא קיימת גם פה! ולא רק האידיאלים; כל עבודה דורשת התמסרות; המלחמה, הכל, הכל… קריאה פנימית חזקה אני מרגיש: לחיים! לחיים! הלאה רקבון; שאיפות, התלהבות והתמסרות! אני מוצא לי ענין בלאומיות. אני אומר לעצמי: הן התקופה שהעם שלנו חי בה עתה היא אחת התקופות היותר מענינות בהסטוריה שלו, היא כל כך נעלה ויפה. הבה נלך כולנו, נלחם, נסבול וניצור! וספק קל חודר לתוכי ואומר לי: למה לך כל זאת, ומה יהיה אם תשיב את הארץ לעמך? במה תיטיב לו? הן האנשים – אנשים ישארו, ומה איכפת באיזה מקום יגורו, וכמה קטן ופעוט הוא רעיון הלאומיות לגבי החיים העמוקים, לגבי סוד החיים; עזוב רעיון זה ושב בחיבוק ידיים! ובכל זאת, הלאומיות זהו אידיאל – נלחמים בעדו, סובלים. ולמה? בשביל למלא קצת את תוכן החיים, בשביל להשכיח את עצמו ואת הנעשה מסביב. כן! כל האידיאלים, העבודות והמעשים אינם ולא כלום לעומת החיים. אין להם ערך ממשי. הם באים אך בשביל להעסיק את אדם, למשכו לזמן קצר מהשאלות המכאיבות, למלאות במקצת את תוכן החיים… “תוכן החיים”… בקשתי את פתרון החיים באופן אחר; אז בקשתי להם תוכן, והרגשה ברורה היתה לי כי תוכן יש להם, וכי בלי תוכן החיים אינם החיים.

אוי מחשבות – מחשבות! אתן כל כך נמאסות וגם יחד. אתן מביאות לידי הכרת היתרון מעל אחרים אבל מה תוצאתכן? לא כלום.

אבל אם המחשבות מציקות לך עד מאד, אם הן אינן נותנות לך מנוח – ועל פי רוב זה בא בעת שאתה חושב – באיזה אופן אתה חושב? אז, ידידי, עצה אחת יש לי בשבילך: עזוב את העיר, לך אל הכפר, והתחל בעבודת האדמה – התחל לדאוג למזונך. מדוע הצפור העפה בשמים אינה חושבת, מדוע הכלב על פני האדמה אינו חושב? כן, הוא חושב אמנם, אבל אלו הן מחשבות אודות המזון שלו, והן אינן מציקות כל כך. הוא אינו חושב, מפני ששאלת קיומו עומדת אצלו על המדרגה העליונה. הוא צריך לדאוג לקיומו, ואם לא – הוא ימות. פה האינסטינקט חזק כבר עד למאד. והאדם – סדרי חייו הם משונים. רבים מבני־האדם שאלת הקיום אינה אצלם לגמרי, כי את מחייתם הם מוצאים להם בירושה, או בשטת הכסף; לכן זמנם בידיהם. אין להם מה לעשות ואז המחשבות מתעוררות, קודם בשקט גמור, אח"כ הן הולכות ומתגברות, מסתערות מתגעשות עד שהן מתחילות להציק לו… ובטוח אני, כי אותו האדם שהמחשבות מציקות לו, אם תעמוד לפניו שאלת הקיום, שאלת המזון, אז כל המחשבות תתעופפנה כעננות קלות, ושאלת הקיום תכסה את כולן. האדם החושב צריך לעבוד את האדמה, צריך לדאוג בעצמו לקיומו, לראות כיצד הולכת התבואה הלך והתבשל; אותו מעסיקות שאלות מעשיות – כיצד להיטיב את האדמה, כיצד להרבות את התבואה, ועוד. באתי לאותה התוצאה שבא אליה ז’ן ז’ק רוסו, אבל, נדמה לי, בדרך אחרת. אני אומר כי המחשבות אצל בני־האדם הן רק תוצאות הבטלה, והראָיה, כי כאשר האדם צריך לדאוג לעצמו המחשבות עוברות, חולפות…

אני גם כן באתי פעמים אחדות לידי החלטה ללכת לעבוד את אדמה, להתאכּר, אבל יחד עם ההחלטה הזו היה גם ספק אחר – ואיך זה לעזוב את המחשבות הללו, הלא הן כל כך יקרות, איך זה לעזוב את החיים הסואנים והרועשים, הלא הכפר ימאס על נקלה, בזמן קצר…

העתיד… הוא מתקרב, הוא נעשה לאט לאט לעבר… אינני מאמין, שאהיה גם אנוכי בעתיד בעל־בית כיתר בעלי־הבתים, או שאהיה איזה מלומד בעל מקצוע. עם המציאות קשה לי להסכים. יש לי חיים פנימיים, חיים שלי; שמה אנוכי חושב, שואף חולם ומקווה. אבל בחוץ, בין האנשים, אני נעשה לאיש אחר לגמרי, אנוכי משתנה… כשאנוכי כי נמצא לבדי בחדרי, או במקום אחר, כל העולם נראה לי קטן, שפל, פעוט וזעיר, אבל צריך אנוכי לצאת אליהם, מחשבותי משתנות, כולם נעשים לגבוהים ואנכי לפעוט.

בימים האחרונים דברתי עם חברי הרבה אודות הרקבון השולט בחברתנו. אנוכי הראתי להם שאפשר לחיות חיים הרבה יותר מענינים, חיים בהתלהבות, במלחמה; והאמנתי ברגעים שדברתי כי אוכל באמת להלהיב ולהלחם אתם יחד… לא! התהום יותר מדי גדולה בינינו, לא נשלים על נקלה. נקל לי לתאר בדמיוני עבודה משותפת,התלהבות הדדית, אבל במציאות, נדמה לי, לעולם לא יהיה זה. אני חפץ חֶברה, זהו אולי החפץ היותר חזק שבי, אבל חברה אחרת, אחרת לגמרי… פה אנוכי יורד, יורד פלאים. אני מרגיש שלו לא הייתי מתרחק כל כך מהחברה הזו כי אז הייתי כאחד מהם, בטלן, חסר מחשבות, אינטרגן פעוט ולא יותר. החברה משפיעה. הייתי רוצה אנשים חושבים, נענים, סובלים, כי אז היינו עוזרים אחד לשני ומנחמים אחד את השני.

חיי הם חידה… כשאנכי קורא או כשהנני נמצא בחברה, הנני משתדל להשוות תמיד את עצמי לגיבור הספור או לאיזה איש קרוב. ומה רב הבדל בינינו… אנכי אגואיסט, אני חושב תמיד אודות עצמי, אני חושב אודות מחשבותי וכו' וכו', בעת שאחרים עובדים לטובת הכלל, עוזרים לסובלים ולנענים… כן! אבל אני איני מוצא בינינו כל הבדל. אני אומר כי גם אצלם העבודה לטובת הכלל היא אגואיזם, כי זוהי אצלם דרישה פנימית, שאם לא יעשוה יסבלו בעצמם. הם מרגישים הנאה מיוחדה בעזרה לאחרים ובזה אנוכי מאשים אותם…

לוּ שאלוני: את מי אתה מעמיד מעל מדרגה יותר גבוהה, את הצמחוני שאינו אוכל בשר מפני שהוא אינו סובל אותו, אינו אוהב בכלל בשר, או את הצמחוני שלמרות אהבתו את הבשר הוא מכיר שבזה הוא מביא נשק, בזה הוא עושה מעשה חיה, כי אז הייתי אומר – כל אחד היה אומר כמוני – כי היתרון לשני. וכך גם בנוגע לקודם. אם העזרה לאחרים מביאה לי עונג אז אין העזרה הזו צעד טוב מצד העוזר, אבל אם העזרה באה מפני ההכרה כי היא תקל לסובל, ואולי לעצמך תזיק והיא לא נעימה לעצמך – עזרה זו היתרון לה על הראשונה…

אני לא אוכל לחיות כמו האחרים, להתמסר לעבודות שונות, מפני שאנכי מכיר כי העבודות הללו אין להן ערך, וכי הן רק אחיזת עינים. אם יתנו לי איזו עבודה אז לא אעשה אותה בהתמסרות, כי מוחי עסוק במיני שאלות אחרות, ואני מביט על כל העבודות כעל מותרות ולא יותר… החיים, החיים… כשאנוכי נתון בכם, כשאני מרגיש את הידתכם, אתם ממלאים אותי איזה גיל וביחד עם זה גם רעדה. אתם מלאים שירה נעלה, אתם מלאים מוסיקה… אבל רק בשביל היחיד… בחברה אין לכם כל ערך, בחברה אתם פרוזה, פרוזה גסה… מלחמה, חיים, עבודות, אידיאלים – מה לי עתה כל זה… עתה שירה מלאה את כולי, הרמונית החיים… אני עולה, מתרומם ומתנשא…

יום ראשון, י“ב אלול התרע”ה [22.8.1915]

חפצתי לכתוב ביומן בימים האחרונים, החלטתי לכתוב, ומדי פעם בפעם הייתי דוחה את הכתיבה לאחר כך, ועתה אני רואה כי יותר אי אפשר לדחותה. הכתיבה נעשתה אצלי לדבר הכרחי – אם אני לא אכתוב את מחשבותי והרגשותי במשך זמן ממושך, פחות או יותר, הן חוזרות ונלעסות אצלי עד אין סוף. האדם מוכרח להתודות מדי פעם בפעם לפני השני, ואני לפני אחרים איני יכול להתודות כי אם לעצמי.

כמה אני משונה! עד כמה אנוכי מוזר! אתמול בערב, למשל, החלטתי כמעט לאבד את עצמי לדעת. ומפני מה? מפני שאנוכי מציק לעצמי. יש לי איזה תענוג מיוחד להציק לעצמי במחשבות משונות, ובעת שהמחשבות באות אני סובל, אני רוצה לבכות, אני רוצה שהן תעבורנה מהר ושלעולם לא תעלינה שוב בזכרוני, אבל כשהן אינן אנוכי מחכה לבואן, אני מצטער על שהן עפו כל כך מהר. ולמה זאת? מפני שאנוכי נראה לעצמי ריק יותר מדי, חסר תוכן.

והמחשבות האלה מה הן? – החיים, החיים, והחיים… כולן מסתובבות סביב ציר אחד… שום דבר לא ברור לעצמי – הכל אפל ומעורפל… איזה עורב שחור מתגנב אל תוך תוכי – חצי יאוש ומרירות… והחיים מסביב רועשים, הכל סואן וחי… העולם אינו דואג לכולם. הוא אינו מתעמק בתוך עצמו… מצד אחד אני חי חיים פנימיים ומהצד השני אני מוכרח לחיות גם בחוץ, אינני יכול לבלי להתחשב עם החברה… וזוהי כל הטרגדיה של עצמי… שקר, קטנות ושפלות… והאם אפשר אחרת? האם האנוכי יכול לגשת לכל אחד ואחד ולאמר לו את כל מחשבותי ולשפוך לפניו את כל נפשי? ובכל זאת איני יכול לגשת לשום דבר, לשום מעשה או מחשבה, מבלי השאלה הראשונה והראשית – המטרה ביחס לחיים או החיים ביחס למטרה… אני ממלא עתה תפקיד של קומדינט, אבל קומדינט חסר כשרון לגמרי… מוכרח אני לענות לכל אחד על שאלותיו, מוכרח אני לדבר עם כל אחד ולהתעסק באותם הענינים שבהם הנני מתעסק במשך היום… והלא יודע אנוכי, שכל המחשבות האלה באות רק מפני שחסרה לי איזו עבודה, מפני שאנוכי חופשי או אולי יותר נכון מפני שחסר תוכן בחיי החיצוניים; כי אִלו היה קורה איזה מקרה חיצוני – אם משמח ואם מעציב – ולו המקרה הזה היה משאיר רושם, כי אז היו כל המחשבות האלה מתנדפות להן חיש מהר… ובכל זאת נראה לי שהן מחשבות תמידיות, שהן לא תעבורנה - הן תמשכנה כל זמן שאחיה, הן תרדופנה אחרי כמו צל… אני נראה לעצמי כמיותר בחיים, כאדם שלא יכול להביא תועלת לאחרים (מנקודת מבטם הם), אני לא אוכל להתמסר לשום עבודה בספקותי ובנקורי… ולמה לי כל זה? למה לי כל הקומדיה הזו? והן אפשר להפטר ממנה על נקלה – אחת ושתים – המחשבה הזו אינה עוזבת אותי והנני אומר לעצמי: עוד שעת המשבר לא הגיעה, חכה מעט, בכל אופן, דע כי בעת סכנה יש לך מוצא, ומוצא קל עד מאד… וזוהי הנחמה.

והדבר היותר נורא הוא זה שבבית, כשאנוכי נמצא לבדי, המחשבות האלה נראות לי כל כך בריאות, הן אינן מכאיבות כלל וכלל; להיפך, נראה לי שאני גבוה מאחרים בזה שאנוכי מתעמק בחידת החיים ומשתדל להביט על הכל מנקודת מבט האפסות. אבל די לי לצאת החוצה, לטיל כחצי שעה ברחוב, לראות את הפרצופים הנאים המתיפחים להם שמה, אז רק אז פורץ כל הכאב, אז אנוכי מרגיש עד כמה המחשבות האלה יש בהן רעל וסם המות.

ומה יש לי לעשות? להכנע או לשבור את העול? נדמה לי שמוכרח אהיה להכנע, כי אנוכי חלש יותר מדי. הו העתיד, העתיד! כמה אתה מבהיל אותי! וביחוד כמה מבהילתני השנה הבאה, בשעה שאצטרך להשתקע לגמרי בלמודים. אז יהיה השקר היותר גדול לעצמי… לעזוב הכל, הכל, וללכת להשתקע בלמודים- חה, חה חה… אני מוכרח…

יום שני לפנות ערב, י“ג אלול התרע”ה [23.8.1915]

החלטתי לעזוב, לעזוב את כל המחשבות המטרידות, שצערוני ודכאוני כל כך… ולא קשה היה לי לעזוב, כי כפי שאמרתי כבר, מחשבות אלו לא שלטו בי כי אם אנוכי שלטתי בהן… הייתי מוכרח לעזוב אותן, כי היו לפני שתי דרכים – או להמשיכן ולסבול, לסבול כאב פנימי נורא על השקר שבי, על אי התאמתי לחיים, על זה שאנוכי “מיותר”, כמו שאומרים הסופרים הרוסים, וכי אין לי עם החיים ולא כלום, או “להסחף עם הזרם”, לשכוח הכל ולהיות כאחד האדם. אבן כבדה נגולה מעל לבי. אנוכי מרגיש את עצמי חופשי, חופשי לגמרי, אבל ביחד עם זה גם ריק, בלי כלום… אינני יודע אם זה להרבה זמן, אבל רגש כזה שאנוכי מרגיש היום ואתמול, אחרי כתבי ביומן, מזמן לא הרגשתי – קלות, פזיזות, ומעין שמחה פנימית… אני מדמה את עצמי לאיזה גיבור של רומן, שנלחם בנפשו מלחמה פנימית חזקה, ולבסוף בא לידי החלטה, או יותר נכון החיים גברו עליו, הוא נסחף עם הזרם… אבל הריקניות… השעמום… חוסר התוכן בחיים – פה אני כמעט בטוח שיביאו אותי שוב לידי אותו מצב רוח שבו הייתי נתון עד כה, אני חפץ לחיות, להרגיש, לשמוח ולסבול. אני רוצה תוכן בחיים. ולעומת זה אני סגור בתוך עולם צר, בטלן - עולם הנהנה מחוסר חיים, מבטלה ומריקניות… המזרח משפיע… תמיד עומדת לנגד עיני תמונת הערבי בן המזרח – כשהוא יושב לו ישיבה ארעית על יד בית הקפה, יושב שנים, עשרות של שנים בלי כל דאגה, בלי חפץ לחיים, ומעשן לו במנוחה את הנרגילה..

כ“ח אלול, התרע”ה [1915. 9. 7 ]

קשה לכתוב, אבל אני מוכרח לכתוב. אני רוצה להיות חופשי מאותו המין ה" – "(איני יודע באיזה שם לקרוא לזאת, מחשבות? לא מחשבות, רגשות, לא רגשות) מאותו החֵאוֹס הממלא עתה את מוחי…הראש כואב. להשתחרר? וכי יכול אני להשתחרר? וכי דבר זה ברשותי הוא נתון, ואני הוא השליט? אני עבד, עבד לרגשותי; הם שליטים בי ולא אני בהם… רציתי להתגלות כמו שאנוכי הנני באמת, עם כל “רגשותי ומחשבותי”, אבל איני יכול, כי המלים גם הן אין אנוכי השליט בהן, כי אם הן בי.

הרגשה אחת ברורה ישנה, וכבר בטא אותה “קהלת” – הבל, הבל הבלים… נגודים בתוך נגודים, סופיזמים בלי סוף, אבסורדים ופרדוקסים. השכל קצר, המחשבה קטנה, מפני שהשכל הוא רק שכל והמחשבה רק מחשבה… עבדות, עבדות ועבדות… ואולי? האולי הזה מנצנץ עוד מאיזו פנה נסתרה, לפעמים עוד מאירה איזו תקוה כי יבוא זמן וישתחרר השכל, המחשבה תתרומם, ותהיה למחשבה יכולת לחשוב אודות המחשבה. אבל עתה יכולת כזו עוד אין, ואולי גם לא תהיה. נראה לי, כי החופש הכי גדול הוא עבדות, והעבדות הכי גדולה היא אולי החופש היותר גדול… אני מרגיש משועבד, כי המחשבה שלי קצרה להשיג. את מה שהיה רוצה להשיג; היא קטנה, היא חסרת יכולת, ואולי היא רק תוצאות החופש; כי אלו היתה עבדות גמורה, אלו היה האדם משועבד לרצונו לחיות, והמלחמה מלחמת־החיים – היתה משעבדתו לגמרי, כי אז לא היתה המחשבה מתעוררת, כי אז היה חופשי… אבל למה לי לחזור על מה שכבר חזרתי כמה פעמים – זהו גם כן סופיזם…

אני חפץ לחיות, אני משתוקק לחיות, אני צמא לחיים, לפעולה. אני מרגיש בי שפע של אנרגיה, עוז ואומץ, ולמה להוציא אותו? איך לחיות, איפה לחיות, בשביל מה לעבוד ולמה לעבוד? אבל אני רוצה לעבוד!!! וכי אפשר לעבוד איזו עבודה, וכי אפשר להתמסר לאיזה רעיון בעת שהשכל )הקטן והדל) אומר שאין לעבודה זו כל ערך, אין לה כל מובן, היא אבסורד… לאומיות! תחית הלאום… שמים חדשים… שמש זורחת… התלהבות, מלחמה וחופש, חופש חופש!… ככה צועקים מסביב ומתלהבים אחרים, ונמסרים, ונלחמים, והעיקר מדברים, מדברים בלי סוף… אבל הוי! אנשים דלים! התרוממו רגע, התרוממו על נקודת הגובה של השכל הדל והקטן, והוא יראה לכם את ההיפך… חישבו קצת על חידת החיים, תביטו ישר אל המות, תרגישו את העולם – ואז, האם יש מקום ללאומיותכם? למה היא? מה תביא בכנפיה?

יש בי אנרגיה, יש בי חום ואומץ, אבל נדמה לי שרק זה יש לי, כי די לי רק לגשת לאיזו עבודה – והנה החום האומץ והאנרגיה עברו ואינם, וישנה רק ריקנות וריקנות… אני יכול רק להתלהב (בדברים) להתרגש ולא יותר – אבל לעשות? לא כלום. איני יכול לעשות, כי הכל מלא אבסורדים, אבסורדים ואבסורדים… השכל אינו יכול להכנע לרגש ולהשתעבד לו. הם אינם יכולים ללכת יד ביד… ויש רגעים שאותו שפע האנרגיה מגיע למרום פסגתו – אז אני מתחיל לרוץ, לרוץ כמו סיח, אני שואף לקרבי את האויר בתאוה, בצמאון, ולאט לאט היא כבה, עוממת לסוף דועכת…

כמה מאושרים הם המאמינים, שאלהים חזקים עדין בלבבם… אלה מזמן נותצו לרסיסים ואינם… המאמין מאמין בעולם הבא, הוא מאמין כי עוד לו, מלבד החיים האלה, חיים אחרים – מלאים, יפים ונעלים… ומפני שהוא מאמין בחיים יותר נעלים הוא אינו דורש מהחיים האלה כלום; הוא מסתפק במה שיש, הוא אינו רוצה כלל לדרוש, כי לדעתו כל כמה שחיים אלה יותר עלובים ומסכנים, החיים ההם יהיו טובים ונעלים. אבל הבלתי מאמין הן צריך להוציא מהחיים האלה את הכל, את כל מה שהם יכולים רק לתת. הוא צריך להקים לו אלילים במשך חייו שיוכל להקדיש להם את שפע המרץ שבו יוכל להלחם בעדם, למות ורק בכדי למלאות את החיים… ונדמה לי כי לא היה עוד אדם שנלחם בעד אלילו – בעד האידיאל שלו – רק לשם האידיאל עצמו; ויותר משהוא נלחם בעד האידיאל הוא נלחם בכדי למלאות קצת את חייו – תוכן, תוכן הוא ביקש…

בפעם האחרונה כשכתבתי נראה לי כי זרחה בשבילי שמש חדשה – שמש הדרור, כי לבסוף השלמתי עם הכל, ועתה – אמרתי – הנני כאחד האדם, נראה לי שחופשתי וחרותי בידי המה, כי הנני אדון למחשבות ולדרישות…

ועתה איני מבין כלום. איני יודע כלום. חֵאוֹס… חאוס… הבל הבלים.

יום שבת תשרי התרע"ה [11.9.1915]

[ככל שיאפל ראשך,    Dunkler wird es dir im Kopf.

יתבהר יותר לבך]    Heller wird es dir im herzen.

(Heine)

אמש בקרתני הרגשה רגילה. ראיתי את וֶנוּס ותרמוז לי מרחוק לבוא ולחסות בצל כנפיה – אני נמשכתי, ערגתי, נכספתי ולבסוף נשתכרתי, התיאשתי וההרגשה התנפנפה לה מתוך ערפילי השנה. התאוה עצורה וכלואה ואסורה באזיקים, אבל יש אשר היא תפרוץ בזעם וברעש, יש אשר כוחה יגבר והיא תתפרץ ממאסרה ותקרע את אזיקיה… העינים נוצצות, הלב דופק, הולם וחפץ להתפרץ החוצה… ע"י מרץ וכוח, כוח בלי סוף.

באותו רגע ממלא אותך כעס על העולם כולו. אתה זועף וזועם, הכעס עובר, התאוה נכנעת, נכנסת שוב לבית כלאה, והסוף הוא יאוש, התמרמרות וחוסר כוח, חולשה ושעמום ארוך, חד־גוני ונוקב… הכל ריק, שומם, והנך מרגיש רגש אחד לכל – אפטיה…

היא איננה היא רחוקה נעלה, לא אגיע עדיה לעולם… אבל שתתגלה לכל הפחות, שתבוא ואראנה! כל עוד היא איננה החיים ריקים, מלאים שממון וחידות, חידות אין קץ… לעת עתה החיים – מציאות, היא – דמיון; תבוא היא ותהיה מציאות, והחיים יהיו לדמיון…

אני תועה בדרכי החיים… איך לחיות? ככולם? אבל איני יכול לחיות ככולם, מפני ש“כולם” חסרי רגש, חסרי הבנה והרגשת החיים, “כולם” בהמות…

ההרגל כבר יצר לי אופן חיים מיוחד – הבדידות. בחברה אני חי מעט מאד, מדבר אנוכי גם כן מעט (ביחס לאחרים כמובן), ובאופן כזה מן המוכרח הוא שהדבר יעורר בי איזה מחשבות ומחשבות אלה נחשבות להן בעצמן, בלי התאמצות, וכמעט בלי הכרה. אלו הנן המחשבות על הבדידות והחברה, על האמת והשקר בחברה, על האגואיזם והגאוה, על התאוות, על האשה וכו' ועו'.

הבדידות זוהי שגיאה… החברה תשאר לעולם חברה, והבודדים הנם בודדים בחברה. החברה בשביל האינדיבידואים זהו טרמומטר האופי. כשאדם בודד הוא אינו יכול להכיר בעצמו את תכונותיו, כי תכונות בכלל אפשריות רק ביחס לאחרים, במלה אחת, בחברה. אדם בבדידותו הוא נעלה בעיני עצמו – בחברה ערכו בעיני עצמו יורד. אם להביט על הכל מנקודת ראות מטריאלית, או יותר נכון תועלתית, אז נוכח כי הפרט נחוץ לחברה והחברה לפרט. אבל למרות זאת שהחברה והבודד נמשכים (כי המה שני נגודים) ולמרות זאת שהבדידות זוהי שגיאה, הנה בחברה הנוכחית ישנם הרבה חסרונות המאלצים יחידות בודדות לעזבה ולהתרחק ממנה. אני מדבר על השקר שבחברה, על הנימוס, העדינות והרוך וכו' וכו‘. אדם כשהוא בודד אי אפשר שיהיה משקר לעצמו, כי “משקר”, שוב, אפשר לאמר רק ביחס לאחרים, ביחס לחברה. אולם בעת שבודד יכול להיות כל אחד, כי כמעט כל הבודדים שוים (ביחס לעצמם כמובן), הנה בשביל להיות יחידה בולטת בחברה אין יכול להיות כל אחד, כי פה נחוצה אישיות, נחוץ אופי, מרץ כוח וכו’. בשביל להיות אמיתי גם בחברה ובשביל לבלי לאבד את הגוונים של ה“אני” צריך מלחמה קשה הדורשת כוח ועוז. אבל המלה “חברה” מביעה כבר התנגדות למלה “אמת”. שני מושגים אלו אינם יכולים כלל לדור בכפיפה אחת… כי השקר בא על פי רוב מתוך הכרח והכרת הטוב, כי לו היתה אמיתיות בכל אז היתה מלחמה תמידית חזקה, ובשביל להמנע ממלחמה כזו נחוץ הנימוס והשקר…

המטרה מקדשת את האמצעים… זהו חוק, וחוק קים נצחי. זהו החוק של שווי־המשקל הקים, אם אפשר להתבטא כך. כי במקום שהעיקר הוא האמת מזלזלים בתועלת, או יותר נכון בטוב או ברע, ובמקום שהעיקר הוא התועלת מזלזלים באמת ובשקר. אלו הם יסודות החברה…

אינני יכול מבלי לכתוב על השאלה השלישית – הגאוה והאגואיזם, כי היא אולי העסיקה אותי יותר מהכל. בחיים פוגשים על פי רוב שני מיני טפוסים הבולטים ביותר בקונטרסט שהם עושים. טפוס אחד הוא סנטימנטלי, נח להתרגש, בעל לב טוב; כל מקרה מוצא הד בלבבו המרגיש והוא מביע תמיד את רגשותיו באקספנסיביות גמורה. טפוס זה הוא אהוב על פי רוב בחברה… הטפוס השני (איני יודע מדוע, אני מתאר לעצמי כי הוא רזה, צנום, אבל ביחד עם זה גבוה מאד) הוא קר, אינדיפרנטי, זאת אומרת שאינו קר באמת אבל אינו מביע את הרגשותיו לאחרים; טפוס זה אינו בוכה כמעט אף פעם, סנטימנטליות יתרה זהו הדבר היותר שנוא לו, וביחד עם זה הוא מרגיש אולי לא פחות מהראשון… הראשון אינו יכול לראות בעת שאחרים סובלים, כי הכאב של האחר מעורר בו תיכף רגש רחמים חזק, אבל ביחד עם זה אינו יכול לסבול בעצמו, הוא זקוק תמיד לעזרת אחרים, הוא מרגיש בזה נחמה, אין אצלו אותו האגואיזם של הסבל שפוגשים אצל השני. השני סגור בפני העולם כולו. שני עולמות בשבילו: עולמו הפנימי – אחד העולם הגדול – שנים. הוא סובל בעצמו, הוא נהנה בעצמו, הכל בעצמו זהו גאותן…

איני יודע מי משני אלה עדיף, פעם הנני כורע ברך לפני הראשון ופעם לפני השני. החיים כמובן לא היו יכולים להתבסס מאחד מהם. בחיים פוגשים את שניהם יחד. אבל אני שואל כמובן ביחס לעצמי. נדמה לי, שגם בעצמי טבועים שני אלו – פעם גובר זה ופעם השני. יש רגעים שאני משתוקק לחבק את הכל מתוך שמחה וסבל יחד – כולנו, כולנו נשמח, כולנו נסבול, רק כולנו… אז הדמעות פורצות כמעט מאליהן והרגשנות עוברת כל גבול, אבל יש רגעים שהגאותן הצנום והרזה מתעורר בי, והקרירות והאינדיפרנטיות, הסבל והשמחה נסגרים בתוך עצמי; אני רוצה לסבול רק בעצמי, אין לי דרך בנחם של אחרים. זוהי סנטימנטליות יתרה, זוהי ילדות.

יום שלישי, תשרי התרע"ה [14.9.1915]

הבדידות.. מה קשה היא ומה נעימה היא כאחד. יש רגעים שאני רוצה לקרוע את כבלי הבדידות ולהסחף עם הזרם, “לרדת” אל העולם, לחיות כמו שכולם חיים, חיי שמחה הדיוטית, בטחון הדיוטי עם בת צחוק רחבה וטפשית כמו שחיים כולם. אבל די לי רק לנסות לבלות איזה זמן חברת “כולם”, והנה אני מרגיש איזו דחיפה מהם, שאיפה להתבודד, לעזוב את הפוחזים והריקים, הפטפטנים, הפהקנים, ולהתכנס בתוך עצמי. אמנם קשה היא הבדידות, אבל גם נעימה, משקיטה ומרעננת… באחד הערבים האחרונים טילתי בחברת שלושה ממכירי ולא יכולתי להבין כיצד הם חיים בבטחון שכזה, בלי כל מחשבה, בלי כל פקפוק, בלי כל שאלה מנקרת… ועד עתה איני יכול להבין זאת… חביות ריקות ולא יותר… והאם באמת לא שאלו את עצמם אף פעם אחת בימי חייהם למה הם חיים? מה היא מטרת חייהם? והאם הם יכולים להסתפק רק במה שיש מבלי לבקש איזה “מאור” בחיים, איזו נקודת שאיפה, איזו אידיאל מרווה את הנפש ומושך?!… ואני, אף רגע אחד שאלה זו תשאר שאלת השאלות, שאלה לעד, שאלה נצחית.

והאם יכולה שאלה זו לחדול מלהיות שאלה ביום מן הימים? אני אומר לא ולא!

השנה האחרונה הביאה אותי לידי הרבה מחשבות, מחשבות שלכאורה היו בודדות, בלתי מקושרות וזרות אחת לשניה; אבל נראה לי עתה כי מצאתי את הקשר שבין כל השאלות האלה, קשר אמיץ וחזק.

החיים אין להם מטרות… האדם העובד את אדמתו, או כל אדם העובד באופן בלתי אמצעי בשביל להספיק את צרכיו, את צרכי חייו, או יותר נכון, האדם הנלחם מלחמת הקיום, אינו מחפש מטרות בחיים, כי מטרת חייו היא המלחמה בעד החיים. מטרה אחרת אינו רואה. אם לא יעמול או לא ימצא לו את צרכיו, ימות וחפץ החיים דוחה את המות. חפץ החיים מכריח אותו לעבוד, ובעבודה הוא מוצא את סיפוקו.

אבל אם נקח את אותו האדם ונפסיק לו אנחנו את כל צרכי חייו, נושיב אותו בטל בלי כל עבודה, אז הבטלה לא תמשך הרבה זמן, הבטלה סופה להביא את האדם הזה, שמעולם לא חשב כלום – בהיותו כולו נתון בעבודתו ובמלחמת הקיום – הבטלה תביא אותו לידי מחשבות, לידי בקשת מטרה בחיים, תכלית וקץ…

אנחנו מבקשים מטרות בחיים מפני שאנו חיים חיי בטלה, חיי בטלה לא במובן הרגיל, אלא חיי בטלה במובן זה שאין אנו נלחמים, אין שאלת הקיום עומדת באופן ישר לפנינו. ומן המובן כי אנו מבקשים תכלית, תכלית בחיים, מטרה בהתפתחות – אבל מטרה אנו מבקשים, בקשנו ונבקש, נבקש תמיד…

בקשת המטרה הביאה את האדם לידי שבירת אלילים, לידי יצירת אמונות ואידיאלים… האדם, בהיותו חסר כוח למצוא מטרה בחייו, המציא לו חיי עולם הבא, חיים טובים, חיי אושר. באופן כזה אבדו חיי המציאות את ערכם הנכון, האדם נעשה לבעל הזיות, למיסטיקן. חייו אינם מטרה כשהיא לעצמה. יש מטרה – חיי העולם הבא – ובשביל המטרה הזו צריך לעבוד, צריך לסבול, צריך להענות, אבל יש מטרה, המטרה בעתיד… ומובנים לי מאד חיי המאמינים, חיי הבטחון והשלוה, חיי המנוחה ואי הפקפוק; מטרה להם בעתיד, יש להם אלהים ואת אלהים לא ימכרו בעד כל כסף שבעולם, כי בההרס אלהיהם אין כל תוכן לחיים, חייהם אינם חיים יותר… והמאמין נלחם עם גוזל אלהיו, הוא נהרג על קדוש השם…

אבל חיינו?! איה היא מטרתם, היש לנו אלהים? הלא את אלהינו נתצנו, שברנו והם נתפוצצו לרסיסים… איה היא מטרת חיינו? והאדם לא נח ולא שקט, הוא ממציא לו אידיאלים בחייו, הוא מוכרח למצוא את המטרה, או יותר נכון, להמציא אותה, כי את המטרה כשהיא לעצמה לא ימצא לעולם… אנשים נלחמים, אנשים סובלים בעד אידאליהם ואומרים בגאוה: “מצאנו את מטרת חיינו”?!

לא! אינני מאמין בכל אידיאלים… החיים בשבילי הם חסרי מטרה, הם ריקים לגמרי… אני לומד, אני חושב – למה? על מה? אינני יודע…

מטרת החיים היא בחיים עצמם, במלחמה בעד החיים, בעבודה! ובכל זאת עוד חי בלבי הספק, שלא זהו הפתרון הנכון. יכול להיות שהפתרון מונח בדברים אחרים ואני מבקש… אני קורא עתה, או אולי יותר נכון אני רוצה לקרוא, מפני שמאמין אני ומקוה אני, כי אולי אמצא את הפתרון במחשבותיהם של אנשים אחרים, הלא גם הם חשבו, סבלו ואולי מצאו הם את מטרת החיים… אני לא מצאתיה…

אינני מאמין בכל מיני אידיאלים, כי יודע אני שהמה רק כסות עינים, המה מעורים את העינים. ובאשר אני נמצא בין אנשים אני מוכרח לשקר, כי האנשים עוד מאמינים… את הכופר מחרימים… אני מוכרח לעבוד אתם יחד, לשקר – על קרבן הלאומיות, על קרבן תרומת העם…

אני איני רואה כל תוכן בשום עבודה, או יותר נכון אינני רואה את המטרה שבעבודה. מאמין אני רק בעבודה אחת מוחשית – העבודה למען החיים, העבודה בשביל להציל את הסובל מיסוריו באשר יסוריו הם מוחשיים והוא סובל וצריך להציל אותו, צריך לשחרר אותו.

ערב יום הכיפורים, התרע"ה [17.9.1915]

לא גמרתי לכתוב הפעם שעברה, כי השמש כבר שקעה והיה חושך.

מגוחך הוא מצבי עתה ומצחיק, אבל מה אפשר לעשות? הוא מוכרח להיות כזה, ולא רק עתה הנני מרגיש את אשר אני מרגיש. רגש זה לא חדש לי. הוא כבר היה אצלי פעמים רבות. הוא בא מפני שאני חי באופן הפוך לגמרי ממה שאני מכיר כי צריך לחיות, מפני אני חי בין אנשים… וכל פרט ופרט, אפילו הפרטים היותר קטנים מחיי יום יום, הם סתירה ונגוד גמור להשקפותי ולמחשבותי. מצד אחד אני מכיר בכל אי התועלת )במובן התכליתי) שבלמודי בגמנסיה, ובכל זאת יודע אני כי אלמד וכי אגמרנה. יודע אני כי אצטרך לשבת מדי יום ביומו עם אותם עשרות ה“חברים”, לשמוע לכל דבריהם, לדבר אתם, לחשוב כמותם. אני משועבד לנימוס ואחרת לא יכול להיות… הם, חברי עודם חולמים חלומות הילדות, כולם הם בטוחים כל כך בחיים, איזו אופטימיות פיליסטרית ממלאה אותם, אופטימיות שאיני יודע לכנותה ומאין היא באה; חולמים הם על תחית הלאום, על העבודה הפוריה שלהם בעד הלאום, העבודה המלאה, התמסרות והתרגשות; במלה אחת, מטרה להם בחיים. בשבילי זו אינה מטרה. אני אגואיסט יותר מדי, אני אוהב יותר מדי את עצמי. בטוח אני, כמעט אין לי כל ספק בדבר, כי אילו הייתי אנוכי נענה וסובל כמוהם כי אז הייתי רוצה להשתחרר, כי אז הייתי דואג לעצמי, כי אז היתה זו המטרה שלי בחיים… אבל להבין יסוריהם של אחרים אינני יוכל, לעבוד רק בשביל אחרים נדמה לי שזהו אבסורדי ונראה לי כי לא היה עוד אדם בעולם שעבד בשביל האחרים ורק בשביל האחרים מבלי הביא תועלת כל שהיא לעצמו. אם יש אנשים העובדים לטובת הסובלים יש סיבות לדבר.

על אחת כבר דברתי – וזוהי כי יש לכל אדם צורך “להתמסר” לאיזה דבר, למלא את חייו איזו התלהבות מלאכותית כדי להפוך את החיים חסרי התוכן לחיים מלאים שאיפות. זוהי כעין “מטרה” בזעיר אנפין. לכן העבודה שלהם היא כבר מביאה יותר נעימות לעצמן. מהצד השני יש אנשים המרגישים את צערם של אחרים, ולא זו בלבד, כי בעת שהשני סובל גם הם סובלים ואִלו ה“רחמים” לשני, שאינם אלא רחמים לעצמם, מכריחים אותם לעבוד, ולעבודה זו, שלכאורה היא אך ורק לטובת הסובלים והנענים, אינה אלא לטובת עצמם…

בטוח אני, כי לו היה מכים לעיני אדם חלש, ולו בעיני הייתי רואה את יסוריו, כי אז הייתי קם ועוזר לו. אבל האם אני עוזר לו? הלא בזה אני משחרר את עצמי מיסורים שאולי גדולים הם מיסוריו. אלטרואיזם אין בעולם, יש אך ורק אגואיזם. יש רק אהבה עצמית.

נראה לי, כי יש בתכונתי דבר משונה שאינו רגיל אצל אחרים. אין לי הכשרון להבין את ההסתבּבות… איני יכול להבין את התועלת שבעבודות הנעשות לשם תכלית רחוקה. יכול אני להבין רק את עבודה שתכליתה היא בלתי אמצעית וכל מה שהתכלית מתרחקת ערך העבודה נופל בעיני. יודע אני, כי מה שאצל אחרים לפעמים מסקנה, לי לא ברור עדין כל צרכו, ואני זקוק לברר לעצמי למה ומפני מה.

יום כפור בבוקר.

תמול שוב לא יכולתי לגמור לכתוב כי התחלתי יותר מדי מאוחר. הערבים האחרונים – ערבי ירח יפים. “יפים הם הלילות בכנען”. אוהב אני את הלילה יותר מאשר את היום. איזה סוד כמוס בו. השקט וחצי האפלה נוסכים על המחשבה מיסטיות מיוחדת וממלאים את הלב רגשות נעלים. בלילות כאלה יש אשר אני יושב על יד חלוני שעות רצופות, מביט אל הירח, אל האין סוף האפלולי, וחושב… מסובכות הן המחשבות, שלשלת ארוכה ארוכה בלי קץ ובלי גבול. כשאני יושב אז בעצמי, הנני בא לידי הרגשת חיים מיוחדת, הרגשת הזמן העובר, הרגשת השאיפות והאדם. אז הנני חושב על חיי העוברים לאט לאט, על זו תקופת הנוער שהנה הנה היא כבר חולפת, ובעיקר מחשבה אחת נוקבת יורדת לתוך עמקי המחשבות – התכלית, המטרה…

באיזה אופן באתי לידי השאלה הזו? איזה מקרה עורר אותה? איני יודע. אבל השאלה הזו הביאה אותי לידי השקפת חיים מיוחדת, לידי איזו אינדיפרנטיות לכל הנעשה סביבי. אין אנוכי מאמין בכלום, וזהו העיקר. יש אנשים המאמינים בהתקדמות האנושיות, בפרוגרס, בהתפתחות. הם אופטימיסטים גמורים. כל אותה העבודה הרבה של המדע ברורה להם למדי, יודעים הם למה היא באה ובשביל מי – בשביל הדורות הבאים, בשביל הפרוגרס.

אני כבר כתבתי ואני חוזר שוב; אני אגואיסט. אני יחיד בעולם לא אני נמצא בעולם, כי אם העולם נמצא בתוכי, ולכן התשובות האלה בשביל העתיד – אינן תשובות בשבילי. חידת החיים בשבילי היא חריפה מאד. יכול להיות מוזר המבט שלי על הלאומיות, שהתנפלתי עליה פעמים אחדות מקודם. בשבילי הוא לא מוזר לגמרי. אני אומר כי הלאומיות שלנו היא לאומיות מלאכותית, מזויפת. כי אצלנו אינה יכולה כלל להיות לאומיות. אני, למשל, אין אצלי אהבת המשפחה. יודע אני זאת היטב. ומדוע זה? מפני שנתחנכתי רחוק מהבית ואנשי משפחתי, ואפילו היותר קורבים אינם קרובים לי באמת, כי איזה הבדל ביניהם ובין אנשים אחרים, שאינני מכיר אותם? אומנם, נשארו עוד זכרונות הילדות, הזכרונות היקרים כל כך לכל אחד, ובאמת יש עוד לפעמים שזיק האהבה מתעורר, הגעגועים לעבר הרחוק, לימי הילדות – רומנטיות… זה יקרה לפעמים רחוקות…

כך גם הלאומיות שלנו, מה זה לאומיות? האם זו אינה אהבה לעם, לארץ, לספרות העם, לשפתו לעבר שלו ולשאיפות העתיד? היכולים כל אלו להיות אצלנו? היכולים אנו לאהוב ארץ לא לנו, ארץ שאינה באמת ארץ מולדתנו, כי רובנו ילידי חוץ! היש בנו אהבה לעם אם אין אנו מכירים כלל אותו, איננו יודעים את סבלו, צרותיו ושאיפותיו? היש בנו אהבה לספרותנו – הלא אין לנו כלל ספרות! מלאכותית היא לאומיותנו! מזויפת! יודע אני שעוד יש בי איזה זיק של אהבה ואולי לא זיק, כי אם להבה… אני יכול לאהוב, לאהוב עד אין קץ, עד כדי שכחת עצמי, אבל היכול אני לאהוב דבר שאין אני מכיר אותו, לאהוב רק תחת השפעת המליצות והפְרָזוֹת הריקות הנשמעות מסביב? והלא כך עושים חברים, הם משועבדים להיפנוז החברתי.

גם הם אינם אוהבים. הם אומרים כי הם אוהבים. זהו שקר!

ישאלו אותי: “אבל האם אין אתה יכול לעבוד לטובת הסובלים? לטובת שחרור המשועבדים, אפילו אם אין אתה אוהב אותם? אם אין אתה סובל אותם יחד”? זהו כל האסון, שלא! ומפני זה אני סובל. לא דיה בשבילי המסקנה ההגיונית, כמה הגיונית שהיא תהיה. נחוצה לי דחיפה פנימית, לבבית, והדחיפה זו איננה ושוב מפני שאני יותר מדי אגואיסט… המטרה רחוקה, התכלית מעורפלת – אין אנוכי יכול לעבוד…

וכשם שאין אנוכי מבין למה יש אנשים המוצאים תענוג מיוחד בזה שהם מציקים לאחרים, גוזלים את חופשתם, מוצצים את טיפת דמם האחרונה, כך אין אנוכי יכול להבין את אלו העובדים בשביל הסובלים, כי גם אלו וגם אלו עושים את הכל מתוך אהבת עצמם, מתוך אגואיזם…

יאמרו לי שאנוכי תמים יותר מדי, שאנוכי קטן, שעוד לא בגרתי ואינני מבין את החיים כמו שצריך להבינם? יכול להיות. אינני מכחיש את זאת. אני מודה שאין אנוכי מבין אותם כלל וכלל. אני מוצא שהאנושיות לא התקדמה אפילו צעד אחד, שהיא עומדת עדין על אותה מדרגה ה“התפתחות” שעמדה בימי הטרוגלוציט ולא רק שהיא לא התקדמה כי היא גם לא תתקדם, כי מה שנוהגים לקרוא בשם התקדמות אין אני מוצא שזוהי התקדמות…

מה מחפש האדם בחיים? למה הוא שואף? לאושר… ואם לקחת את האושר בתור אמת מדה להתקדמות האנושיות אז, נדמה לי, נִוָכח כי האנושיוּת ירדה… החיים השקטים בתוך חיק הטבע, עבודת האדמה, חיי אכר פשוטים נראים לי למדרגה הכי גבוהה של האושר. החיים האלו מלאים אהבה, פשטות, תמימות ורחב, רֹחב לאין קץ…

ובכל זאת אני מוכרח ללמוד. אני מוכרח לעשות כמו שכולם עושים, כי אחרת אי אפשר… להזיז את גלגל ההיסטוריה צריך מהפכה עולמית, רבולוציה ענקית. ומי יודע אם היא תהיה…

אמש עלה בלבי ספק קל, וזה לא הפעם הראשונה, ספק המהרס את כל אותו הבניה שבניתי לי במחשבתי ברגע האחרון…

יכול להיות, שכל אותה בקשת המטרה והתכלית בחיים אינה באה אלא מחוסר אהבה, אהבה פשוטה, אהבה מינית… יכול להיות כי לו היתה אהבה כזו, או יותר נכון לו היתה פה חברה מתאימה לרוחי או יותר נכון לטעמי, לו הייתי נמסר לאהבתי – והייתי שוכח הכל? והלא זה באמת כך… אני מרגיש שזה כך… הבניין נהרס, הכל נהרס ושוב לבנות בנינים חדשים…

“ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח”… “ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעות העשוקים ואין להם לנחם”… “ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם, שיהיה אחרי”… “ידעתי כי אין טוב, כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו”…

י“ד תשרי התרע”ו [22.9.1915]

עתה ערב. ליל ירח, ליל קסמים… אני נמצא עתה במצב של התעוררות הרוח, במצב מרומם… למה? היש איזו סיבה למצב רוח זה? נדמה לי כי אין… ככה. רגעים אלה חוזרים אצלי לפעמים תכופות. מכיר אני אותם היטב, שפע האנרגיה שבי רוצה להתפרץ, רוצה פעולה ואינו מוצא לו, על כך דופק הלב והרגלים ממהרות לרוץ. לילות הירח יפים הם עד מאד, עדינים, מלאי קסם. בעת שביום הכל בולט לאור קרני השמש – גם היפה וגם המכוער – הנה לאור הירח בולט בעיקר היפה, והמכוער כמעט שאינו נראה לגמרי. – – –

נדמה לי, כי הבעת מצב רוחי של הזמן האחרון, באופן היותר נכון, יהיה במלה – “ככה”… שקוע בתוך קריאה ולמוד מצד אחד, ואורג חלומות העתיד מהצד השני. הווה אין לי. גם עבר לא היה לי – כל תקוותי בעתיד… מחיי עתה אינני שבע רצון לגמרי, לגמרי. אולם את אי שביעות רצון זו ואת צמאוני לחיים אני מרוה בקריאה סתם, אני משתיק את המחאה הפנימית הרוצה לפרוץ החוצה כל רגע. מה אני רוצה מהעתיד אינני יודע בעצמי, אבל ההוה אינו משביע… אור! יותר אור!

מוצאי שמחת תורה, התרע"ו [1.10.1915]

אני יושב כבר כחצי שעה ואינני יכול להתחיל לכתוב. קשה לבטא במלים את אותן הרגשות והמחשבות השונות הממלאות את הראש… העט אינו נכנע. אין מלים – יש רגשות אפלים, רגשות ערפל, רצונות בלתי ברורים. בכלל, מצב־רוח של דמעות, של געגועים. יש חשק לבכות, לשפוך דמעות וליבב כמו ילד קטן… לבכות… לבכות…

בשבוע זה היה נשף של תלמידים. היה המון גדול באולם, רעש, דבורים בלי סוף, ריחות חריפים של מי־קולוניה, פנים צוהלות משמחה… המון גדול. חסר היה לי איזה דבר… היה קר יותר מדי – חסרה חמימות… בגרון עמדו דמעות. גם אני רציתי לדבר כמו אחרים מדברים, ולא יכולתי. למה כולם כל כך קרים, חסרי רגש? רציתי שיהיה על ידי איזה לב חם, מרגיש, ועינים מביעות מתוך געגועים. אינני יכול לדבר כמו אחרים. אני רציתי לדבר מתוך רגש דק, שהלבבות יהיו יותר קרובים והדברים יצאו מתוך הלב ויכנסו לתוך הלב… האם אין אחרים מרגישים את הצורך הזה? האמנם רחוקים כל כך אחד מהשני? האם הם חסרי לבבות? ומה שלא יכולתי אנוכי להביע במלים נגן הכנור, הוא בכה במקומי… צלילי הכנור ספרו לכל אוסף האנשים האלה, חסרי הלבבות, על עולם יפה, עולם חם, עדין; הוא בכה, הוא קרא את כולם לחיים אחרים – הנמצאו שומעים לו?

מה אני רוצה? אני רוצה דמעות חמות, אני רוצה לבבות מרגישים יותר, אני רוצה חיים יותר יפים, וכל זה אין – ואולי לא יהיה…

“אדם לאדם – קורה”.

קרים האנשים, אין האחד מבין לשני ואולי אינו רוצה להבין… כמה מר! כמה מר!

"אסור בכבלי שממון ויאוש, תחת לחץ אַוִר רקבון, סגור בעולם של עצלות, בלי חיים, בלי תנועה, חרצתי משפט על עצמי: להסגר בתוך ד' אמות של חדרי להתבודד מאדם ולחלום חלומות העתיד… הכנעתי רצון החיים ואכבוש את יצרי התאוה, אסרתי עצמי בכבלים חדשים בכבלי הנזירות…כאסיר מתוך בית האסורים אסתכל מבעד שמים תכולים עמוקים ורחבים, עד אין אין קץ עד אין סוף, רחבים וריקים כחיי…

אבל יש שלפתע פתאום תתעורר בי תאות החיים, תאוה נמרצה, געגועים חזקים וכוחות אדירים – לשבור, לנתץ ולנפץ לרסיסים את הכל, את הכל! אז מצחי יתקמט ותברקנה עיני ושרירי יתמתחו, מתקפצים אגרופי – עוד רק רגע אשאג כארי ואצעק צעקה נוראה… ושמע ורגז העולם… אך הרגע עבר… נחנקה השאגה תוך גרוני… עזבני כוחי… להבת החיים שדלקה לה פתאום אט דועכת… אביט באין סוף השמים לרוחב, לרום, שוב אתחיל לנמנם את שנתי ולחלום, לארוג את חלום העתיד…"

מרוב שעמום התחלתי לכתוב שירים… “הידעתם איך הייתי למשורר”? נוסף למצב רוחי האינדיפרנטי־פסימי נחליתי בשבוע האחרון בנזלת חזקה, ובכאב בטן אדיר. הם עוד הוסיפו צבעים שחורים לתמונת החיים, שגם כך היא די שחורה. לא ישנתי לילות אחדים ובתוך שקט הלילה הייתי משתקע במחשבות עגומות על החיים האלה חסרי המטרה, החיים הריקים והחורים בלילות ירח.

אבל די כבר שירה. הערב חוגגים בני המחלקה חגיגת שמחת תורה. כבר הגיע הזמן ללכת ולשמוח. תפקיד יפה אני ממלא עתה בין מכירי החברים, תפקיד של פַּיַץ, של מוקיון… מוצא אחר אין…

יום ראשון כ“ה תשרי התרע”ו [3.10.1915]

בהתאמצות רבה יושב אני עתה לכתוב. רוצה אני לתת מעט סדר בתוך הבלבול הנורא במחשבותי. רוצה אני לנתח במקצת את עצמי, את ה“אני” שלי במשך הזמן האחרון. איני יכול שלא לכתוב עתה, בעת שהיאוש והבדידות הגיעו למדרגה הכי גבוהה שלהם… אני הולך בזמן האחרון לישון בברכת־השנה: “הלואי שלא אקום מחר”! והנני אומר תפילה זו בלב שלם. יש אנשים המוצאים עונג בחיים, מוצאים בהם יופי, רצון החיים אצלם גדול. אני איני מוצא בהם לא את זאת ולא את זאת, ואני חי רק מפני שאני חי, אני חי בעל כרחי. עוד אין בי די מרץ לאבד את עצמי לדעת, אבל חי, נפשי, כי אם החיים הללו ימשכו באופן כזה הרבה זמן אני לא אסבול!

יש בין חברי, ואולי גם כולם, כאלה שמוצאים סיפוק בחיים, אינם שואלים שאלות הרבה. הם חיים. חייהם נעימים להם. ולפעמים נראה לי שכל אותו בנין היאוש שבניתי לעצמי במשך השנים האחרונות איננו אלא בנין באויר, וכי אנוכי מרגיש נעימות מיוחדה בסבל הזה, כי בעת שאנוכי סובל אני מרגיש את עצמי גבוה ונעלה מעל כולם, כי כל הרגשת היאוש זו באה רק בשביל להמתיק את החיים. עתה מרגיש אני, כי זו היתה שגיאה. די לי רק לבוא בחברת מכירי – לשמוע את שיחתם הריקה – או די לי אפילו לראותם, כדי שהיאוש הנורא ישוב ועמד לפני בכל קומתו הזקופה וידחוף אותי וירחיק אותי מהם. האנשים האלה כמה קטנים הם בנפשם, בהרגשותיהם ובמחשבותיהם. ואני רוצה להתרומם, להתעלות, ובמקום זה אני יורד, יורד פלאים. אבל אנוכי הייתי מוחל להם על קטנותם לו היתה להם חמימות במקצת, נצוץ של אהבה, של קרבה, של אחוה – אבל זה אין אצלם וזהו העיקר… והאם אפשר לחיות כך עשרות של שנים בלי איזה לב חם מרגיש, בתוך קור חברתי שכזה? מבלי לדבר אף עם אדם אחד בלב שלם? והלא יש רגעים שהדבר הזה הוא אי אפשרי… הדמעות תפרוצנה, הלב יתפוצץ! ורגעים כאלה חוזרים אצלי מדי פעם בפעם… יש שגל אהבה גדול וחזק יפרוץ פתאום ויאחז בכל הרגשותי ומחשבותי – אני פונה לשמאל, אני פונה לימין, ומכל צד קירות דוממים וקרים. ולפעמים, כאשר אתה מתחיל לדבר, לדבר באופן אמיתי, הנך רואה בת צחוק על שפתי השני, ולעג מר… ובת צחוק זו ממיתה את הזרם החם שפרץ לו פתאום, ממיתה ומשתיקה, ושוב קור…

יש רק מוצא אחד – לשקר, לשקר בנמוס, לשקר בחוצפה, אבל רק לשקר… זוהי הנקמה היחידה… זה הלעג שכולם לועגים לכל מלה חמה, לכל דבר בלב; זה הצחוק הקר המבטל כל הרגשה דקה – מלמדים אותי להיות תמיד סגור בתוך עצמי. לדבר גם באופן קר כאחרים, בנמוס מיותר, בנמוס בעל־ביתי טפשי… רבונו של עולם! האם ככה יהיה לעולמים?

מתוך הכרח נעשיתי לבודד וקשה לי לפרוק את בדידותי, כבר חומה דקה עומדת ביני ובין החברה והיא הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעבה. קשה עלי הבדידות, קשה עד מאד. אני רוצה לחיות, לשאוף אויר בשפע – ואיני יכול… ותוצאות הבדידות היא הפסימיות, המלנכוליות, שממלאות אותי בזמן האחרון. אני רוצה לגבור על הבדידות, אני מכיר בכל ההפסד שבה, אני גם כן רוצה להרגיש נעימות בחיים – ובמקום זה יש רק צער, צער וצער… ובתוך בדידותי אני הולך ונישא לי עם מחשבותי, עם אידיאלי, ובונה לי עולם אידיאלי יפה ומרומם. הסביבה הקטנה של החברים הביאה אותי למחשבות על החברה הגדולה, על החברה האנושית, חולם לי אנוכי על דבר רפורמות בעתיד, על שנוי החברה לטובה, על יחוסים אחרים בין האנשים, על המלחמה והשלום, על הלאומיות, על הקנין, על האמונה, על הקולטורה וכו' וכו', ואני מרגיש את עצמי חלש בנסיון, ואת הנסיון אני רוצה לרכוש מתוך קריאה. ואני קורא… אבל בשביל לקרוא נחוץ מרץ, והמרץ עובר, ושוב פסימיות, שוב יאוש ובחילה בכל…

הבדידות זהו חזיון בלתי טבעי, אי נורמלי. כל אדם הנו באותו זמן גם אדם בשביל עצמו אבל גם חלק מהחברה הגדולה. לכל אדם יש “אני” סוציאלי שלו. הבדידות זוהי מיתה חלקית – מיתת ה“אני” הסוציאלי, האדם הבודד איננו אדם שלם… כל פעולה שאנוכי עושה – הקריאה, הלמוד, הדבור – היא באותו זמן גם בשבילי וגם בשביל החברה שאני נמצא בתוכה, ואם אין לי חברה איני צריך ללמוד, איני צריך לקרוא, איני צריך לחשוב; הבדידות זהו אבסורד, אבסורד גמור. ומבין אנוכי למה הוא מביא לידי יאוש. אנוכי אינני פסימיסט לגמרי. הפסימיות שלי היא אך תוצאות הבדידות. בשביל להיות שלם אנוכי צריך לחברה ואין אני – איני אדם… וחברה אין!!…

האינדיפרנטיות הקיצונית שעברה עלי בזמן האחרון היא גם כן תוצאת בדידות. כל אדם שומר על גופו מפני מחלה, אבל באותו זמן הוא שומר על ה“אני” הסוציאלי, וכמו שהוא רוצה להיות שלם בגופו הוא רוצה להיות שלם גם בעיני החברה. וכל מעשה שהוא עושה הוא מזכך מקודם, כדי שיראה בעיני החברה יותר יפה, יותר מרומם. ואחת השאיפות הכי חזקות הטבועות באופיו של כל אחד היא השאיפה להעלות על מדרגה יותר גבוהה את ה“אני” הסוציאלי שלו, או במלים אחרות, למצוא יותר חן בעיני החברה. אצלי אין חברה, וממילא אין גם השאיפה הזו – ומפה האינדיפרנטיות לעניני הצבור, לעבודה צבורית.

את רוב זמני אנוכי מבלה בקריאה. לכל הפחות פה אני מרגיש לפעמים איזו נעימות; אני מרגיש לפעמים בעת הקריאה עֲלִיָה. אבל אני גם לא הייתי קורא לו לא דבר אחד – האמונה בהתפתחות. לפעמים נראה לי שהתפתחות אינה ולא כלום, וכי ההתפתחות נותנת את האפשרות לחשוב באופנים שונים, סותרים אחד את השני, אבל לאמת אינה מביאה אף פעם. אבל בעת שהנני חושב כך הנני נזכר שבכל זאת עתה הנני חושב יותר נכון מאשר לפני שנתיים למשל, וזה – הודות לקריאה, הודות להתפתחות, ואני יכול לאמר כי רק מחשבה זו היא הנותנת לי את המרץ לקרוא – האמונה באמת, בנקודת־השקפה יותר נכונה. במבט יותר נכון על החיים. חפץ אני להגיע לידי שלמות, כי מרגיש אני בטעויות רבות שהנני טועה עתה…

לידי הרבה ספקות ופקפוקים מביאה אותי שאלת הלאומיות. והשאלה הזו הנני נפגש אתה כמעט על כל צעד ושעל ותמיד היא דורשת פתרונות. ושאלה זו הראתה לי עד כמה הנני רחוק עדין ממבט נכון, אמיתי. פעם ראיתי בלאומיות הקצונית את פתרון החיים, קראתי להתלהבות לאומית, ללמוד הספרות העברית, ההיסטוריה והיהדות; פעם נראָה לי שהלאומיות, הרגש הלאומי, העבודה הלאומית וההתלהבות הלאומית באות אך למלאות את הריקנות שבחיים, וכמו הלאומיות כן גם כל האידיאלים; פעם נראה לי שהרגש הלאומי זהו דבר טבעי, תוצאת ישיבה על מקום אחד, השפעת האקלים, הטבע והסביבה וכי אין בה כל זר, וכל אלו פתרונות השאלה הן רק מבטים שונים, או יותר נכון מצדדים שונים על אותה השאלה, ונראה לי כי כל הדברים נכונים ואין האחד סותר את השני. שאלה אחת מנקרת במוחי בימים האחרונים בנוגע ללאומיות שלנו – למה נלחמים באסימילציה? את זאת לא אוכל להבין גם עתה. תמיד צריך להיות בעד הטבעיות. לא צריך להלחם בטבע במקום שהוא אינו מזיק כי אם להיפך, במקומות כאלה צריך לעזור לו. האסימילציה זהו דבר טבעי. אני מדבר כמובן על אסימילציה אטית, בלתי הכרחית, התלויה ברצון החופשי. הלאום שלנו לא נטמע בין הלאומים האחרים רק הודות ללחץ החיצוני. השתמרות הלאום איננו פרוצס טבעי, זהו חזיון מלאכותי שהתהווה תחת לחץ הסביבה, אבל במקום שאין לחץ, במקום שהסביבה מקבלת לתוכה את האסימילטורים ברצון, היש להתנגד לזה? לאומיות נחוצה רק במקום שיש רדיפות, במקום שהסביבה אינה רוצה לבלוע בתוכה את הנטמעים; שמה יש שדה רחב לעבודות לאומיות, לעבודות התחיה. חלש הוא אצלנו הנסיון הלאומי, יען כי חפשיים אנחנו. בכלל, לאומיות טבעית אינה אצלנו ואינה יכולה להיות, כי אין לנו כל האטריבוטים הנחוצים בשביל שהרגש הזה יתעורר, ומפני זה לאומיות כזו אפשרית רק במקום שחסר בו החופש, כי חוסר החופש – העבדות – ממלאים פה את מקום הארץ והשפה. עבדות אינה אצלנו, לכן לאומיותנו היא השפעה, היא מזויפת. בשביל שלא תהיה מזויפת נחוץ נסיון, ובנסיון לא עמד עוד אחד מאתנו.

השמש שוקעת… הזמן הזה בין הערבים מתאים ביחוד למצב רוחי – עתה המלנכוליות מתגברת ביחוד. אוי הבדידות, הבדידות, כמה שנאתיך! כמה תעבתיך! האם די רק בחריקת שנים? האם דַיָן הדמעות?

כ“ט תשרי, התרע”ו [7.10.1915]

מרגיש אני בעת האחרונה צורך רב לכתוב לפעמים קרובות ולרשום את העולה על רוחי. ויודע אני את סיבת הצורך הזה – הבדידות.

אין אני מדבר במשך היום אף עם אחד, והדבור זהו דבר שאי אפשר בלעדו. לכן הכתיבה עתה ממלאת במקצת את מקום הדבור. לפעמים יש לי רצון רב לדבר, אולם למרות רצוני אני מתאפק ושותק. למרות רצוני… ובאמת הן אחרים למדוני לשתוק, לא למדוני כי אם הכריחוני ומכריחים אותי תמיד. נוהגים הבריות לבטל את זמנם בשיחות בטלות, בפְּרָזות ריקות, בספורים חסרי כל ערך, אבל מה שנוגע לרגשות ולמחשבות אמיתיות – אף מלה… אנוכי, אין אני מבין את זאת. אחת משתים – או שהם חסרי רגשות או שהם אגואיסטים. מהי הנעימות שהם מרגישים באגואיזם־הרגשות אין אני יודע. יודע אני, כי על הבעת רגשות אמיתיים הם מביטים כעל חולשה. “אם אתה אדם חזק – אומרים הם – אין אתה צריך לעזרתם של אחרים, סבול בעצמך, החזק בעצמך, ואם אתה הולך ל’השתפך' לפני אחרים סימן שאתה ‘אשה’ ‘חסר לב’”… יכול להיות שאחרים מרגישים את זאת, אבל אני יודע נעימות רמה בעת שאני מביע לשני את מחשבותי האמיתיות, בעת שאנוכי משתפך לפניו, ואולי גם זה מפני אגואיזם? יכול אני לענות הן ולא. הן – מפני שזה אני רוצה להרים את ערכי בעיני האחרים ע"י המחשבות והרגשות, שלפעמים הן אורגינליות; ולאו – מפני שאני משתף את האחרים בסבלי, מפני שאין לי “אגואיזם־הסבל”, כמו שקורא לו דוסטויבסקי. הבדידות היא לא נעימה, לא נעימה לגמרי. מבין אני עתה את סבלו של אסיר. אולי זהו הסבל היותר נורא. “האדם הוא חיה חברתית”. האדם בלי חברה אינו אדם. אולם מה לעשות? פתרון אחר אין. מצד אחד – בדידות, סבל, ומהצד השני חברה ושוב סבל. במה לבחור? יותר טוב לבחור בבדידות.

בעוד שני ימים מתחילים הלמודים בגמנסיה. בעל כורחי אהיה מוכרח להכנס לתוך החברה השנואה. מה לעשות?

מצב הרוח שלי בזמן האחרון הוא נורא. הבדידות ההכרחית הזו עם מצבה הבלתי־טבעי מביאות אותי לרגעים עד כדי גועל נפש, אני מואס באופן היותר נורא בכל, בכל בלי יוצא מן הכלל. אינני רוצה כלום, איזה אינדפרנטיזם נורא שולט בי עד אשר לרגעים אני מתחיל לחשוב על דבר אבוד עצמי לדעת… אבל דבר זה נראה לי לעת עתה אך כאמצעי בשביל להפטר ממצב הרוח הטורד והמגעיל, אבל עדין איני מביט עליו כעל פעולה שעתידה להעשות בקרוב. המחשבה אודות אבוד עצמי לדעת יש לה כמובן ה“אוֹרָאיל” שלה עם המון מחשבות מלוות. אני מתאר לי את רושם אבוד עצמי לדעת, את היחס של האחרים לזה, וגם פה איני שוכח את האגואיזם שלי, גם פה איני שוכח לחשוב כיצד למלאות את הפעולה הזו באופן היותר יפה – שתמצא יותר חן בעיני אחרים.

אגואיזם, אגואיזם, אגואיזם תמיד ואגואיזם בלי סוף…

מרגיש אני אפילו ברגעים שהנני כותב ביומן, שאת הדברים יקראו אחרים, ולפעמים המחשבה הזו מכריחתני ליפות את הסגנון ולהיות בלתי טבעי, להשתדל למצוא חן בעיני אחרים. וכי יש פעולה איזו שהיא בלי אגואיזם? הלא העולם חי רק על זאת. ובכל זאת אינו רוצה להודות שכל חייו הם אגואיזם, הלא גם זה בא מתוך אגואיזם! לפעמים כשאני מתחיל לחשוב על דבר הדתות הנוצרית והיהודית, על דבר היסודות שבהן, הנני רואה שהן בנויות בעיקר על אבסורד. הדת הנוצרית כמו הדת היהודית מלמדת לאהוב את בני האדם, את האנושיות, היא אומרת שהאדם יכול להביא לעצמו את האושר רק ע“י האהבה לאחרים, ע”י הרגשת הסבל של האחרים, ע"י עשית טובה לאחרים וכו' וכו'. היא אומרת, כי זהו המוסר היותר נעלה. בהשקפה ראשונה זה נראה נכון, אבל באמת הן כל זו אהבת האנושיות, ההטבה לאחרים, אינן אלא אגואיזם. זוהי דרישה אגואיסטית שאין האדם יכול לחיות בלעדה. מדוע היא עומדת על מדרגה יותר גבוהה מאשר דרישות אגואיסטיות אחרות?! הלא הדתות באו, בכלל, רק בשביל לפתור את שאלת אושר האדם, והן האדם יהיה הרבה והרבה יותר מאושר אם יוכל למלאות את הצרכים של עצמו טרם שימלא צרכים אחרים, כי הן אף אחד לא יכחיש, שכל אחד מרגיש את צרכיו וחפציו יותר מאשר של האחרים?! אומרים: “אבל המוסר דורש כך וכך”.. אין פה כל מוסר, זוהי מלה חסרת כל מובן! לו היו שואלים אותי עתה אם אני מאמין במה שכתבתי לפני רגע, הייתי מפקפק, ולא הייתי יודע מה לענות… אולי יכולתי לכתוב בדיוק ההיפך; ברגע זה האמנתי במה שכתבתי, כי כתבתי מה שחשבתי, אבל ברגע אחר הייתי יכול לחשוב על אותו הענין באופן אחר. וכך בנוגע לכל שאלה. אלפי צדדים לכל שאלה ובאלפי אופנים אפשר לדבר אודותה, וכמעט כל אחד יסתור את השני ובכל זאת כולם אמיתות! והלא דעה זו היא גם כן אמיתית ויכולה להיות בדיוק להיפך! איפה פה האמת?

הפקפוקים האלה, הספקות הללו – כל אלו הן תוצאות הקריאה וההתפתחות. לו יכולתי להעלות על הניר את כל המחשבות שלי, כי אז היתה נעשית פה ערבוביה כמו שאף אחד לא היה מוצא בה את ידיו ורגליו. סופיזמים על גבי סופיזמים ופרדוקסים על גבי פרדוקסים.

יש אנשים המאמינים בהתפתחות – אופטימיסטי־המדע והקולטורה, אם אפשר לכנותם בשם זה – הם מאמינים שע"י ההתפתחות אפשר להגיע לידי שלמות המחשבה, אפשר להגיע לידי האמת היחידה. מאושרים המאמינים האלה! אנוכי באתי לידי מסקנה אחת בזמן האחרון, שבכלל התקדמות אין, יש להתקדמות מקסימום שלה ויותר היא לא תלך. המקסימום של ההתקדמות היא ההכרה של נחיצות השיבה לטבע, המקסימום של ההתפתחות הוא המומנט שבו האדם מגיע לאי אמונה בהתפתחות, ואז הוא מכיר בטעות האנושיות וחושב על דבר האדם הקדמון שחי בחיקו של הטבע – אנשים אלה היו ז’ן ז’ק, טולסטוי, ועוד ועוד… מאמין אני עתה, שכאשר האנשים בהתפתחותם יגיעו למקסימום הזה, אז יכירו בכל האבסורד שבהתפתחות ואז יהיה זרם חדש מהעיר אל הכפר. שוב תבוא תקופת עבודת האדמה הכללית, תקופה של הריסת אלילים, שבירת אמונות, השיבה לטבע…

אבל ההתפתחות היא הכרחית! הן אחרי השיבה לטבע תתחיל שוב תקופת ההיסטוריה החדשה. תִוָצרנה – מצרים חדשה, בבל ואשור וחדשות, א"י חדשה, יון חדשה וכו' וכו'.

הלא את התנועה ההיסטורית “המדומה” הזו אפשר לראות בזעיר אנפין בחיים עתה. די להתבונן להאדם המקולטר השואף מהעיר אל הכפר, אל האדם הבור, אל האכר הבלתי מפותח השואף לעיר. בכלל, השם אכר אולי לא מתאים פה, כי סוף סוף אכר והתפתחות אינם שני נגודים; אבל רוצה אני להגיד במלה אכר “אדם־שחי־בחיק־הטבע”.

אבל די יהיה הפעם לדמיונות… רק עוד דבר אחד.

השתדלתי להבין בעת האחרונה את סיבת האינדפרנטיות שלי, והנה ה“הגיון” שלי מבאר את החזין הזה באופן פשוט. האינדיפרנטיות באה מסיבת חוסר רצון, חוסר שאיפה. אדם הוא לא אינדיפרנטי רק בזמן שממלאים אותו איזה רצונות. אז הוא עובד בשביל להשיגם, כמובן שב“רצונות” הראשונה עומד האגואיזם. העיקר שאנוכי מרגיש עתה היטב, שאִלו היה חסר לי איזה דבר, כמובן דבר חשוב שהייתי מרגיש את חסרונו, כי אז האינדיפרנטיות שלי היתה עוברת; בכל אופן, לא הייתי אינדיפרנטי ביחס לכל… מה חסר לי עתה? – השאלה הזו מכוונה כלפי הצרכים החמריים – כלום! ובאמת האינדיפרנטיות שלי הנה רק ביחס לדברים חומריים, כי הן סוף סוף אני שואף לצרכים רוחניים כגון חברה, אהבה וכו', ואילו יכולתי למלא צרכים אלו, חושב אני, הייתי ממלא חלק גדול מאושרי.

ד' חשון, התרע"ו [11.10.1915]

כבר התחילו הלמודים. שוב מוכרח אני להמצא בתוך החברה השנואה עלי ולהמצא שעות רבות באטמוספירה המחניקה שלה. נשלל מאתי החופש. עבודה רבה, עבודה הכרחית. אבל אנוכי נכנע. אנוכי עובד ולא בלי מטרה, אִלו מטרה לא היתה, כי אז… עוד מאמין אנוכי, בכל זאת, כי ע"י הלימוד תרחב השקפתי, העולם יקבל צורה אחרת. מותר אני על חופשי, שלא ברצון ושברצון, אבל לא לתמיד. עד כה שמרה עלי הבדידות במשך העת האחרונה – עוד היה בה הרבה מן המשקיט. המחשבות, הכאב שהמחשבות הביאו, היה נעים וחבל לי עליו.

“יש הנאה בצער – מחשבה; צער יצירה יש בו. יפה היא הטרגדיה של ההכרה, של פרדוכסיה הנצחיים. היא כאילו מחממת את המחשבה הקרה”.

“קשה לאדם השפעה, שפעת החיים. אין בנו די כוח לחיות חיים מלאים, ואנו מצמצמים אותם, ממעטים את דמותם, נגודיהם והפכיהם. השלמות העניה, עניות השלם וענוּת השלום, נוחה לנו, קשה לנו. עצלות חיים היא, אהבת המנוחה, האוהבת את החלק. וצרך נפשי זה ברא את מחשבת האחדות והשלום”.

“ולמה אתה קובל על הקרעים ובני הקרעים שבעולמך? – הרי שפעת חיים יש בנגודי העולם והפכיו, במלחמת השניות ונפתוליה. יש הנאה בעומק צער, וצדקת חיים יש בו. על הסתירה אתה חי וגידולך בה, וכל קיומך באירוניה יפה”. (ד"ר יעקב קלצ’קין)

את מה שלא יכולתי להביע אנוכי בקצור, אולם מה שהרגשתי ומה שהנני מרגיש גם עתה, הביע הוא במלים קצרות. טובעים אנחנו בים של קרעים, ואין מוצא מהם, החלש מבקש להשלים ביניהם ואולם הגבור יכול לחיות עמם בשלום. “יש הנאה בעומק צער”.

השעה מאוחרת. מוכרח אני להכנע. אפילו לכתוב איני יכול כאות נפשי. צריך אני להתחשב עם הקימה בשעה מוקדמת בבוקר. צריך תמיד לחשוב על הלמודים. מחשבה זו אין בה הנאה.

יום ששי, סוף חודש חשון [5.11.1915]

“ואיני יודע למה פתאום שמחת חג עלי קפצה”; היא כבר עברה, כבר נשתתקה ותכבה.. תקפני פתאום גל שמחה, פזיזות וגיל, רציתי לשמוח, לרקוד – לשכוח הכל. רציתי לעזוב האת הניקורים והחיטוטים ולהתמסר לרקוד – לשכוח הכל. רציתי לעזוב את הניקורים והחיטוטים ולהתמסר לשכחה אך לזמן קצר, אך לשעות אחדות… אבל איך? האפשר הדבר? איפה? עם מי?… הלצאת שוב הרחובה ולטיל ולהסתובב עד כדי בחילה – בודד, יחידי?… היש לחיק מי לשפוך את השמחה? השתתקי שמחתי, לא בזמנך התעוררת נוחי, הרגעי… קשה לך? את רוצה לפרוץ ולהרעיש עולמות? אין דבר! הרדמי לך, ולכי כלעומת שבאת…

מים… מים… כך מתבטא חברי א. ה. אבל זה עוד לא מבטא את הכל. המבטא יותר מדי חלש. השעמום והריקנות כל כך גדולים עד שאין מבטא שיכול לתארם בכל אמיתותם ורחבם. הכל ניגר, נוזל ושוטף למרחק הגדול, שוטף בלי סוף בלי קץ. לאן? ולמה?

יש לפעמים שהרגשת השעמום מגיעה למדרגה כזו, שאין יותר כוח להתאפק. חריקת השנים נמסה בדמעות. לו היו דמעות! יש רצון לבכות והדמעות אינן באות… לבכות מתוך חולשה, לבכות מתוך חוסר הבנה, קוצר בינה, אפיסת ידים. והאם הדמעות תרפאנה? ואחר כך? ואחרי הדמעות שוב אותו דבר, שוב ריקנות, שוב שממון?

אין רצון, וזוהי הסיבה לכל. אין שאיפה, אין אידיאלים, במלה אחת אין כלום! וכאשר מתעוררת לפעמים השאיפה, התאוה, צריך לכבותה מהר לבל תמשך, צריך לחנקה לבל תארך… הן זהו אבוד עצמי לדעת!

לפניך שתי דרכים: או לשכוח הכל, לחדול מלחשוב, למות מיתה רוחנית – ואז שממון, ריקנות המוצאת ויונקת את כל לשד החיים, המביאה יאוש וצער – או לחשוב, להכנס לעולם הסתירות וההפכים, ולבוא לידי הרגשת חוסר מטרה, ושוב יאוש, יאוש אולי עוד יותר נורא מהראשון – צער…

מה עושים? באיזה דרך לבחור? להפטר מאחת מהן אי אפשר… ואני תועה בין שתי הדרכים, פעם אטיל באחת ופעם בשניה.

“ואיני יודע למה פתאום שמחת חג עלי קפצה”.

שבת, כ“ד כסלו התרע”ו [12.12.1915]

במקרה, בלי כונה, הנני כותב על פי רוב בימות השבת, בימים אחרים אין אני יכול, כמעט, לכתוב. ביום השבת המחשבה יותר בהירה ונוחה להכתב. הסיבה לזאת היא פשוטה. השבת נרגשת כאן היטב, כי הסביבה רובה היא יהודית. יום השבת הוא יום שקט, מלא קדושה, ועל פי רוב – באורח פלא – יום בהיר עם שמש מצטחקת.

פעמים אחדות חפצתי לכתוב במשך השבועות האלה ואיני יודע מדוע איזה דבר דחני מלעשות את זאת. נראה לי, כי הכתיבה אינה אמיתית, אינה נובעת מן הלב וכי היא מלאכותית. ובכלל שאלתי את עצמי, וגם עתה לא פתרתי לי שאלה זו, כתיבה זו למה היא באה? אם בשביל עצמי – הן מתעסק אנוכי בעצמי די גם כך, ואולי יותר מדי, ולמה עוד להוסיף ולהעלות על הניר ובאותו זמן גם בזכרון את אותן המחשבות שכבר הרגיזו ומררו את חיי דין? ואם בשביל אחרים – אבל שאלה זו אינה יכולה להיות כלל, מחשבה כזו אינה יכולה כלל לדור בכפיפה אחת עם יתר מחשבותי, כי מתנגדת היא להן וסותרת את כל השקפותי. ואולי? אולי שליט פה אותו הכוח הדוחף והמאיץ אותי לעשות לפעמים דברים שאין אני יכול להבינם מנקודת מבט שלי, דברים שאינם נעשים בעיקרם אלא בשביל הכלל, או יותר נכון בשביל הרמת “האני” בעיני הכלל, או עוד יותר נכון בשביל ה“אני” עצמו? ואם הדבר הוא באמת כך, אז חוזר כל הגלגל אחורנית ושוב חברה ועוד הפעם חברה. בלי חברה אי אפשר כלל ליחיד…

ואולי יש בכתיבה עצמה יסוד נעים, המשחרר אותך לזמן ידוע מכבלי הזמן והמקום, המנשא אותך עם מחשבתך למעלה מחיי הרגע, והנך טועם טעם הנצח?

יותר מחודש לא כתבתי ביומני. חדשות ונצורות במשך הזמן הזה לא נהיו. והעולם כמנהגו נוהג. ואני מצדי ממשיך לי את חיי “הבודד”, ה“סובל” הנענה וכו' וכו'. החדשות אצלי הן חדשות בעולם המחשבה הקטן. אבל גם שמה לא באו מהפכות. גם שמה העולם נוהג כמנהגו. אמיתות חדשות לא גליתי, לידי מסקנות חשובות לא באתי. אותן המחשבות חוזרות ונשנות ומשתכחות ושוב עולות כחדשות – וכך חוזר הגלגל.

לידי מסקנה אחת באתי. המסקנה אינה חדשה. היא פשוטה. אבל בשבילי היא “תגלית” חשובה. זהו מה שקוראים “נסיון” מהחיים. וחבל שלא כולם שמים לב אליו שלא כולם מתחשבים אתו כראוי, כי הוא יכול להרחיב קצת את המבט על החיים ועל ה“אני” הפרטי של כל אחד.

ה“נסיון” הזה הוא על דבר הרצון. חבל שאין אני יכול לסכם אותם במלים אחדות ולבררו באופן פשוט.

כל מצב מוליד רצון המתאים לו ולנושא הרצון. הילד רוצה להיות גדול, ולהיפך, הגדול רוצה להיות קטן. בקיץ אני מחכים בכליון נפש לחורף ולהיפך, בחורף לקיץ. אבל השגיאה שלנו – אם רק אפשר לקרוא לזה שגיאה – היא בזה, שבעת שאנו רוצים אנו חיים חיי הווה, אנו רוצים עתה. הננו רוצים בכל נפשנו ש“אותו” הדבר יבוא, אנו מרכזים את כל המחשבה שלנו סביב אותו הנשוא של הרצון, אבל אנו איננו חושבים אודות אותו המצב שבו אנחנו נמצא כאשר הרצון יתמלא, אין אנו רואים את העתיד…

הרצון מקבל ערך לגמרי אחר באותו זמן שנושאו חושב על דבר מצבו בזמן שהרצון יתמלא; הרצון במקרה זה, הייתי אומר, מאבד לגמרי את ערכו…

יש לפעמים שאני רוצה איזה דבר בכל נימי נפשי, אני עורג, אני נכסף, כולי רצון כביר… אבל די לי רק לחשוב אודות אותו המצב שבו אמצא כאשר הרצון יתמלא, אודות אותם הרצונות החדשים שיוליד אותו מצב, וכי נשוא הרצון שלי אינה הנקודה הקיצונה, וכי אחריה יש עוד אלפי אלפים של נקודות – ומה שמרגיז ביותר כי אחת מאותן אלפי הנקודות יכולה להיות אותה שבה אני נמצא עתה, וכי פה הגלגל הולך ומסתובב בלי סוף – כדי שהרצון יאבד את סגולתו העיקרית; זהו האמצעי היותר טוב בשביל להשתחרר מהרצון.

הרבה בקשו שופנהאוור והרטמן לפתור את שאלת החיים, את שאלת הרצון; בקשו אמצעים בשביל להביא את האדם לאותו מצב של אי רצון, הנירוונה, וע"י זה לשחרר אותו מכל הסבל שבא לו בחייו מסיבת רצונו, ולדעתי פתרונותיהם אין להם ערך לגמרי, כי הם רק שיטות פילוסופיות מופשטות בלי אחיזה בחיים, זוהי מטפיסיקה אורירית…

אני מתרחק מהחברה. אם אני לומד בגמנסיה והנני מכריח את עצמי להמצא כל יום איזה שעות בחברת התלמידים זה רק מפני חולשתי ומפני המצב המיוחד של ההווה – מצב המלחמה, כי אם לא פה - אז היכן? “שמה”? גם כן אין די מרץ, אין החלטה. יש רגעים, בעת שאני נמצא לבדי. והשעמום הנורא תוקפני, זה השעמום שאין דבר נורא ממנו, שהוא נכנס לתוך תוכך ומוצץ כוַמפיר, פוער את פיו וצוחק את צחוקו המרגיז, המביא עד לידי רעידה… ברגעים אלו מרגיש אני איזו דחיפה, איזה רצון להמצא בחברה שמחה ועליזה, לא להרגיש את הזמן הזוחל כצב, להסיר מעל פני את אותו המסווה על העצב והתוגה ולשמוח בלי לתת חשבון, שמחה תמימה ולבבית…

אבל כאן אני נזכר בחברה עצמה, רואה אני לפני את אותן התמונות והפרצופים, הריקים כחביות, חסרי הרגש, שאת מקומו תפס אצלם הנימוס הריקני. נזכר אני כי הם הם שגרמו לזה שאעזוב את החברה, שאתרחק ממנה – אז חדל החשק מעצמו, והנני מרגיש את עצמי יותר טוב במצב הקודם.

והמצב הזה של הבדידות, מצב מיוחד במינו שנברא אצלי אך בזמן האחרון, מביא אותי כמובן לידי מחשבה אודות עצמי. ורוב הזמן שהנני חופשי עבר עלי במחשבות ממין זה על החברה בכלל ועל בפרט.

לרגעים נראה לי, שהתרחקות מהחברה באה לא מפני שאני שונא אותה, לא מפני שאני מרגיש את עצמי יותר שלם, כי אם מפני שאני מוכרח לעזבה, כי הנני מאותו סוג האנשים שאינם יכולים להסתגל בשום אופן אל החברה וכי הם, להיפך, אינם שלמים; אלו הם האנשים “מן הצד” או “מעבר לחיים”, כאותו טיפוס המתואר אצל טוּרְגֶנְיֶב ברומן או ב“בחורף” אצל ברנר וכו‘… נראה לי גם כי כל אותה התיאוריה שבניתי לי על קלקול החברה, על אי־שלמותה שבאה לרגלי אי־הטבעיות וכו’ וכו', לא באה אלא מפני אי־שלמותו זו, כי אני רק מצדיק את עצמי בפני עצמי ומי יודע, יכול להיות שהמחשבות האלה הן יותר צודקות…

זהו מום שבו נולדתי, או מום שנתפתח בי לאחרי הִוָלדי…

ולפעמים הנני מדמה לי כי הדבר המפריד ביני ובין החברה הוא, כי בעת המצאי בחברה אובד ה“אני” שלי; אז אני מוכרח להכנע לרצונות אחרים, איני שליט בעצמי והמעשים שאני עושה אינם באים לאחרי מחשבה ושקול הדעת – הכל נעשה כלאחר יד, בלי חשבון ונקור – והלא אי אפשר שכל הדברים יעשו כך, הן לאחר מעשה אתה שואל את עצמך למה עשית כך ולא אחרת, הנך סובל ממוסר כליות…

לכן, טוב להיות לך בודד ולא לעשות כלום מלהיות בחברה ולבלי לדעת מה שאתה עושה… יכול להיות שאנוכי נקרן יותר מדי, יכול להיות שיותר טוב להיות אדם פשוט בלי כל מחשבה אבל את תכונותי איני יכול לשנות…

נזכר אני כאן בדעה המקובלת בין הוגי הדעות, כי הנקרנות היתרה במעשים וההשגחה התמידית של ה“אני” הפסיבי על ה“אני” האקטיבי היא סימן למחלה רוחנית שסופה שגעון… ובכן מה לעשות? באיזה דרך לבחור? או לעזוב גם את שתיהן?… החברה דוחה, הבדידות נוראה, נוראה במלוא מובן המלה!… רצון לפעול גם הוא איננו, כי יותר מדי אני מחפש מטרות וסיבות לכל, ולבלי לפעול גם אי אפשר. ובכן? ובכן אני נסחב כמו סמרטוט, חסר רצון, נסחב עם ה“מחשבות” וה“סופיזמים” והנני הולך ומתקרב למצב של חולה הרוח.

ואם יש לפעמים רגע שבו נשכח הכל ואנוכי “שבע רצון”, רגע שבו אני שקט בבדידות, שבו הנני חי יחד עם הטבע ומרגיש את דפיקת לב העולם רחוק משאר העיר, על גבעות החול, בשקט הסביבה, בתוך עולם בהיר ונקי שעוד לא הספיקו האנשים לזהמו ולמלאו את חלאתם, רגע כזה לא נמשך הרבה זמן. גם אז המחשבה הארורה מתגנבת לה ויוצרת את תאורותיה. אז נראה לי כי “שביעות רצון” זו “בהמית” יותר מדי, כי המצב שבו אני נמצא, אינו עולה על העז המטילת כנגדי, שגם היא לבטח אוכלת את עשביה מתוך “שביעות רצון” ו“אהבת חיים” גמורה… נראה לי אז כי זוהי נקודת הגובה של האגואיזם שלי, שאיני עושה כלום ל“טובת” החברה, לטובת אחרים, שאני עסוק תמיד רק בעולמי שלי כו' וכו' וכו'…

אדר א', סוף החודש התרע"ו [3.4.1916]

פעמים אחדות כבר רציתי להפסיק לכתוב, אבל מדי פעם בפעם הייתי דוחה את הכתיבה, וכמעט שהחלטתי לעזוב את יומני לגמרי מבלי לשוב ולרשום בו, ובאמת צריך אני להודות – הכתיבה קשה עלי מסבות אחדות. ראשית, ההפסקה הגדולה. רואה אני חובה לעצמי, להעלות על הניר את כל מה שעבר עלי במשך הזמן הארוך הזה, ורוצה אני לעשות זאת לא בשביל לצאת ידי חובה, כי אם באופן יסודי, לחקור את עצמי עד היסוד, ועבודה כזו דורשת מנוחה, שלות נפש, החסרות עתה ביחוד. שנית, הכתיבה ביומן גוזלת מאתי את החופשה הפנימית. אני מרגיש את עצמי תמיד כבעל חוב, איזה עול מעיק עלי תמיד. המחשבה המשועבדת פה לניר, ואינה חופשית מפני זה. אבל מהצד השני מהלך הנפש הפנימי מקבל איזה ערך מיוחד, נצחי. המחשבה אינה כל כך עוברת ואחרי שהיא מתבטאת על הניר היא מקבלת חשיבות יתירה, ועל ידי כתיבה זו עצמה עולה ערכי בעיני. ואם הכתיבה בכלל אינה טבעית בעיקרה, הנה ע"י זה שאני מוכרח לפני הכתיבה לחזור ולחשוב ולהרגיש מה שכבר חשבתי והרגשתי, הנני יכול לשפוט ולדון ולהעריך את המחשבות וההרגשות העוברות, ללבנן ולאמתן. ובכן, הנני שב לכתוב והנני חושב להמשיך גם להבא.

החודשים האחדים שעברו לא היו שונים בעיקרם מאלו שקדמו להם.

החיים פה הם מונוטוניים ושקטים ומאורעות מיוחדים במינם אינם שכיחים כאן. המלחמה מורגשת פה למדי, בעיקר מהצד הכלכלי. אנחנו מובדלים פה מכל העולם,כמעט חסר כל קשר בינינו ובין הארצות האחרות. אני מדבר כמובן על החוג הצר שבו אנו נמצא. בזמן האחרון קוראים את הנתינים העותמנים, שנתעתמנו בשנה שעברה, אל הצבא. רבים מחברי עוזבים בקרוב את יפו והולכים לבית הספר הצבאי בבעל־בק. יכול מאד להיות, שבקרוב גם אני וחברי המחלקה מוכרחים נהיה לעזוב את הלימודים וללכת גם כן אתם. אבל, דבר זה עוד לא ברור, ועל כן מחשבה זו, שנוי החיים באופן פתאומי כל כך, אינה מעסיקה אותי כמו את יתר תלמידי מחלקתי. היא גם לא השפיעה על מצב רוחי כמעט בכלום.

אם־כן, מהלך החיים החצוניים לא שונה איפוא בכלום, ועולם כמנהגו נוהג. בנגוד לזה, בעולמי הפנימי בא שנוי יסודי. השקפת העולם שלי שונתה כמו לגמרי, הבנינים של העבר הורסו ובמקומם הוקמו בנינים חדשים, ונדמה לי, יותר חזקים ויותר מבוססים.

יש לפעמים, שמחשבה אחת עולה במוח פעמים אחדות. אותה המחשבה בלי כל שנוי, ובכל פעם היא עושה עליך רושם אחר, כל פעם אתה מבין אותה באופן אחר ומוצא בה דברים חדשים האומרים הרבה יותר ללבך. יודע אני, שאותן המחשבות אשר אני חושב עתה כבר חשבתי פעם, אבל אז הן לא היו חלק מעצמי ובשר מבשרי. אני התיחסתי אליהן בשויון נפש, הן היו זרות לי, אני לא הרגשתי אותן, לא חייתי בהן, ועתה הן נעשו אצלי להשקפת עולם שלמה – הן חלק מה“אני” שלי.

אומרים: “משבר פנימי”. וכי יש משבר בכלל? אם בא איזה שנוי אז הוא בא לאט לאט בהתפתחות ידועה, אבל בשום אופן לא באופן פתאומי. רבולוציה, עד שהיא מופיעה, עד שמגיע רגע התפרצותה, היא מתפתחת, היא גדלה, היא עולה ומתרחבת ורק לרגע האחרון, לנקודה העליונה, אנו קוראים רבולוציה.

השנוי לא בא גם מן החוץ. אם ספר ידוע השפיע עלי במהלך מחשבותי, הרי היה יסוד בי בעצמי לקבלתן. הקרקע היה מוכשר, כי אלמלא כך הן היו עוברות ולא עושות כל רושם, כאלפי המחשבות האחרות. אפשר לאמר, כי אותן המחשבות שכל אחד שואב במקורות שונים מחוץ ל“אני” שלו, היו כבר במצב פוטנציאלי בו עצמו.

צריך אני להודות כי הדחיפה האחרונה, הגורם העיקרי לשנוי השקפת עולמי בעת האחרונה, היה ספרו של הפדינג “אתיקה”. אני אינני חושב שהמחשבות המובעות בספר הן שלו, מקוריות וחדשות; ולהיפך, הנני נוטה לחשוב שדעות שלו ידועות לכל, ברורות ומוחלטות, וכי הן נמצאות בעוד אלפי ספרים, וכי הרבה, הרבה אנשים נושאים בתוכם מחשבות אלו… אבל במקרה נזדמן לי בזמן זה דוקא ספר זה ולא אחר, ומה שהיה אין להשיבו. ויכול מאד להיות, כי אלו בזמן הזה הייתי קורא ספר אחר הייתי מוצא בו את אותם הדברים והוא היה מגלה לי את אותם העולמות – הקרקע היה כבר מוכשר, מחשבות אלו נשאו בי, היו חבויות בתוכי, אבל עוד טרם התגלו, טרם בלעוני כולי לתוכן.

וכשאני רוצה עתה לכתוב, וכשהנני שואל עצמי מה קרה באמת, איזה – – –