איטליה כולה, כל אותה איטליה אשר שאפה בדרך זו או אחרת לדרור ולעצמאות, אשר הכירה או הרגישה, כי אין לשאת עוד את חרפת הקיום תחת השוט של אוסטריה ושל הסווירינים האיטלקיים גופם – איטליה זו הוכתה חרב בשנת 1849 והוכרחה לפשפש במעשיה ולבדוק ביסודי תנועת השחרור. כי עד מהרה התבוננו ונוכחו, שאם כי לעת פרוץ המהפכה באיטליה, בבוא לעולם ריפובליקות רומא ווינציה, כבר הספיקה אירופה ליהפך שוב מדימוקרטית לריאקציונית – הנה תפקידה של אירופה באיטליה לא היה אלא תפקיד של כוח גשמי חיצוני, ולא בה אפשר לתלות את קולר כשלונה של המהפכה האיטלקית.

את הכל היה צריך להתחיל מבראשית. וכל ימי התכונה וימי המהפכה אשר עברו על הארץ ואשר היו בעצם רבי חשיבות ונסיון – נראו בהתחלה כבזבוז כוחות רוח וחומר. עיפות כללית, מפח-נפש ומרירות לפתו את איטליה, שהיתה כולה עוד לפני זמן קצר מלאת אופטימיות והתלהבות. קטרוג הדדי, תוכחות, האשמות אישיות וחשדי-בגידה מלאו את חלל הצבוריות האיטלקית למשך שנים רבות. כל מי שהיה לו חלק במאורעות הגדולים בימים שזה אך עברו – בקש לזַכות את עצמו, את פעלו ודעתו ולתלות את הקולר באחרים. האמיגרציה האיטלקית, אשר מצאה לה מקלט באנגליה, בשויץ, ועד לשנוי המשטר של דצמבר 1851 גם בצרפת, ואשר עליה נוספו עכשיו בבת אחת אלפים רבים, שבתוכם נכללו יוצאי כל הפרוֹוינציות – נאלצה לעבור שנות-מדנים-ומבוכה ארוכות בטרם החלו להתגבש בקרבה זרמים חדשים. צער נוקב ומפח-נפש הסבה לכולם עמדת העם האיטלקי עצמו בימי-הנסיון הגדולים, אותו העם שעל ערגתו הלוהטת, כביכול, לדרור – נבנו טירות-קסמים רבות כל כך ואשר הוכיח שויון-נפש רב למדי לנוכח פני הדרור הזה. בדומה לזה תסס במחנה הקתולים צער עמוק הנובע מתוך התנהגותו של האפיפיור. הצורך לבחור באחת משתים: חופש לאומי או נאמנות לכנסיה, הכרחיות הקרע בין איטליה והאפיפיורות – נראו לחוגים הללו כלִקחָהּ הקשה ביותר של המהפכה, נסיון מר, השולל כל מוצא לפתרון. הצד השוה בכולם היתה ההכרה המדכאה ברפיונה ובחוסר בגרותה של איטליה ובאי-יכלתה לפתור את שאלתה בלי עזרתה האקטיוית הצבאית של אירופה.

הריאקציה אשר דבר לא עצר עוד בעדה, לא אימת העם, לא כבוד האפיפיור, ולא דוגמת אירופה הליברלית – השתררה במדינות איטליה השונות. מאות אנשים הועלו לגרדום, אלפים התנונו בעבודות פרך, כל הקונסטיטוציות, כל חרויות האזרח נתבטלו, ועם הסווירינים חזרה למקומה האדמיניסטרציה הקודמת. כל רמז למחשבה חפשית נחנק שוב בידי הצנזורה, כל חשד באהדה ובנטיה לרעיונות ליברליים או ריוולוציוניים היה מספיק כדי להִדוֹן למאסר או לגלות. כל הסווירינים, מלבד פיימונט, דבקו באוסטריה, בהכירם כי לה הם צריכים להחזיק טובה על קיומם; כמעט בכל המדינות נשאר חיל-מצב אוסטרי למשך שנים אחדות, עד “שוב הארץ למנוחתה השלמה”, וצבא אוסטרי היה פירושו: התעללות, עונש שבטים, במשפט ובלי משפט, מצב-מצור ובתי-דין צבאיים. לנקודת-משען שניה לריאקציה נעשתה האפיפיורות, אשר כל הסווירינים כרתו אתה אמנוֹת חדשות, המבטלות את החוקים הדתיים, שהונהגו במאה השמונה-עשרה בחלק-מה של איטליה, מטעם הקיסר האוסטרי הליברלי יוסף השני או בהשפעתו; האמנות החדשות פירושן היה: חוסר כל זיקה למדינה מצד הכנסיה, ולעומת זאת: התערבות הכנסיה בעניני המדינה, אפוטרופסות קליריקלית תדירה על מחשבת האזרח והרגשתו. ביחוד הצטינה הריאקציה בניאפול באכזריותה. גלאדסטון, אשר בקר בשנת 1851 את מדינת הבורבונים, הכתיר במכתביו המפורסמים את הממשלה הניאפולית בתואר “כופרת באלוהים”. במקום הטריאוּמויראט הריוולוציוני, אשר את סבלנותו, ורוחב דעתו לא יכלו להכחיש גם שונאיו, טריאומויראט-קרדינלים שהעם כנהו “אדום” על שפכו בשפע דם ליברלים ודימוקרטים. האפיפיורות, משהיציגה את רגלה על דרך הריאקציה, לא תסור עוד ממנה ועתידה היא לאסור מלחמה על התנועה הגואלת בכל האמצעים שברשותה, החל במיתות בית דין, גירושין, דרישות-עזר מאירופה הקתולית, ארגון צבא ריאקציוני, וכלה החרמות ובנדויים ומתן עיקרים חדשים, – הרי הוא העיקר, שהאפיפיור אינו עלול לשגות לעולם, שהוצג כנגד עיקר השלטון העממי. לכשתעלה בשנת 1856 לפני הקונגרס של מעצמות אירופה השאלה האיטלקית – יודה ציר אנגלי, כי ממשלת האפיפיור היא “חרפת אירופה”. הדוכסויות הטוסקאנית, הפארמית והמוֹדינית נהיו עבדים משועבדים לאוסטריה, אשר הנהיגה בנחלותיה היא, בלומברדיה ובויניטו, משטר של ארצות נכבשות והחזיקה מצב של מצור עוד חמש שנים; וכל משך חמש השנים האלה לא פסקו מרידות מהפכניות. “מעולם לא היתה איטליה אומללה ומדוכאה כהיום הזה, – כותב ג’וברטי בשנת 1851 – כי הדֶספּוֹטיזם העתיק הפך עוד יותר אכזרי ואוסטריה שולטת באיטליה – בכוח הטירור בצפון, ובכוח לחץ, השפעה וחיל-מצב – במרכז ובדרום. ניאפול כפופה לעריצות שאי אפשר היה להאמין במציאותה אלמלא ראינוה בעינינו. לא בהרבה נִפלֶה המצב לטוב ברומא. הכמרים והסגנים, שכֵחֵי תפקידם ותעודתם הקדושה, מביאים על הארץ רעה אחר רעה. המעולים שבאזרחים חבושים בכלאם, רדופים, מדוכאים, לים. הישועיים, בשובם כמנצחים, מתעתדים עכשיו, מתוך הרחבת-דעת יתרה, להשחית את מוחו ולבו של הנוער. גם טוסקאנה, אשר שקטה על שמריה בעבר וגם בהתחולל הסערה לא יצאה מגדרה – נוטלת עכשיו חלקה בצרת-הרבים, ופלוגת צבא נכרי באה במקום גדודיה”.

נקודת-אור יחידה בתוך רחבי חשכת הריאקציה היתה פיימונט. זו לא כרתה ברית עם האפיפיור ואוסטריה. היא נאלצה לחתום על חוזה-שלום משפיל עם המונארכיה ההאבסבורגית, והלכה הלוך והתרחק מחוג השפעתו של הואטיקן. פיימונט לא עקרה את הקונסטיטוציה, ואדרבה: עוד בצרה אותה, במסרה לאחר התבוסה את הנהלת המדינה בידי הליברל ד’אצליו, – איש טהר-נפש, אם כי מוגבל במדת-מה מבחינה פוליטית, ובבַצעה שורת תקונים פנימיים חדשים. הדרך שבחרה לה פיימונט לא היתה קלה כל עיקר. באיטליה ובאירופה הריאקציוניות נראה משכן-חופש זה כדבר בלתי-טבעי. האפיפיור ראה את פיימונט כראות אויב במארב, והצדק היה אתו, אוסטריה קיטרגה בפני אירופה על מזימות טורין המהפכניות, רוסיה נתקה את קשריה הדיפלומטיים אתה, נוכח צרפת ונפוליאון השלישי עמדה טורין כתוכחה וכמזכרת-בגידה. בתקופה ראשונה זאת מצאה פיימונט הבנת מה רק באנגליה לבד. עם התבוסה המהפכנית התאושש ה“פיימונטיזם” השמרני ודרש ענוה והכנעה, לאמור: כדי להתקיים צריכה פיימונט לותר על כל השאיפות הלאומיות, עליה להסתגר בתוך גבולותיה ולדאוג רק לשלום עצמה. מאציני, שראה בפוליטיקה הפיימונטית החדשה רק מוקש מונארכי – איים במהפכה. משסרבה פיימונט לחתום על האמנה עם האפיפיור ופתחה בתקוני המוסדות הדתיים, תקונים המכוונים לשמור על המדינה מפני קנוניות האפיפיור והשפעתו ללא-בקורת – גדל הקצף ברומא והיא יצאה להלחם בטורין באיומי חרם, בתתה אותה לכופרת באלוהים, ומטר קללות ניתך על ראש בית סאווֹיה. פיימונט עמדה בפני סערת ההתקפה הזאת, שבאה מצדדים שונים כל כך, ונשארה נאמנה לפוליטיקה הליברלית ולקונסטיטוציה.

עם כל העיפות שכבשה את הצבוריות האיטלקית, וביחוד את האמיגרציה, עם כל כובד לחצה של הריאקציה – אין בכל זאת אפילו דמיון כל שהוא בין האטמוספירה הצבורית באיטליה בשנת 1850 לבין זו ששררה בשנת 1815, לאחר תקופת נפוליאון, שגם אז חזרה לארץ הריאקציה מפוארת בנצחונה החיצוני. אז קבלה איטליה את פני אוסטריה ואת פני שליטיה כקבל פני גואלים בחדוה ובקורת רוח, והיה בנצחון החיצוני גם משהו מנצחון פנימי. בשנת 1849 חזרה ובאה הריאקציה לאיטליה כבוא אויב כובש ולא עוררה בה מאום זולתי רוגז, בוז, משטמה ובושה. אכן, קצרה יד העם האיטלקי מפרוק עול זרים מעליו, אך לא עוד השלים אתו. הדרך, הלכו בה מקודם רק יחידים, חניכי מאציני, דרך המלחמה המשותפת והקרבנות המשותפים, נהיתה במשך-התקופה החולפת לדרך רבים, ובאחדות הנפתולים והקרבנות, ואולי עוד יותר מזה – באחדות הכשלון, הלכה וגמלה אחדותה הלאומית והפוליטית של איטליה. בימים הבאים, במחצית השניה של שנות החמשים, ניסתה אוסטריה להושיט יד לשלום, ועם ביטול מצב המצור הוחל בתקונים ליברליים. על הפרווינציות האוסטריות מוּנה נציב עליון ליברלי – הארכידוכס מכסימיליאן – וללומברדיה ולויניטו נפתחו סיכויים לעצמאות ידועה. אלמלי קדם נסיון אוסטרי זה עשר שנים – יתכן, שאז היו פנים אחרות לגמרי לדברי ימי איטליה במאה התשע-עשרה. בשנות החמשים נדחו כל נסיונות הפשרה האלו ומסביב למכסימיליאן לא נתאספה אלא קבוצת פקידים ואריסטוקרטים קטנה, נטולת כל ערך והשפעה. שום משא-ומתן ונסיונות התפשרות לא יוכלו להועיל עוד. כשניסה המדינאי האנגלי רוֹסל ( Russell ) להוכיח, בשנת 1854, למהגרים האיטלקיים, כי יש להטות את לב אוסטריה למשטר מחמיר פחות – ענה לו מאנין, מנהיג המהפכה בוינציה: “כלום אנו דורשים מאוסטריה שתקל או שתחמיר? אנו דורשים ממנה שתסתלק”. “שתסתלק” – זה נהיה לאִמרה באיטליה כולה, אמרה המצַוָה מלחמה עד חרמה. התחדדות האיבה לאוסטריה והתגברות חבּת המולדת הגן מסימניה המובהקים של התקופה החדשה. התכנית מצטמצמת וכאילו מידלדלת, אבל היא נעשית מסוימת ומלוטשת. כל סעיפיה אינם אלא אחד: מלחמה באוסטריה בעד עצמאות – והשאר יבוא מאליו. גריבאלדי הביע את הלך-הרוח הזה בפתגמו: “לשם מלחמה באוסטריה הנני נכון לכרות ברית עם השטן”. צמצום התכנית הלם את השנוי את השנוי הכללי שחל באטמוספירה הצבורית. בנגוד לתקופה הקודמת שהיתה רומנטית, נלהבת, מתפעלת ונגררת אחרי המליצה – נראית תקופת ההגשמה כממשית-יבשה, פרוזאית כמעט, ובינונית. החשובים בסופרי התקופה הקודמת מתו או התרחקו מעבודה פעילה ואיש לא בא למלא את מקומם. נָבְלָה השירה, נדם קול מאנצוני, רוזמיני וג’וברטי הלכו לעולמם.

אמנם מאציני נשאר נאמן לעצמו ולשליחותו, למרות בדידותו שהלכה ורבה. לאחר החרבן עבר לשויץ, ומשם לאנגליה, וכל שעה משעות חייו הוקדשה כמקודם לשחרור איטליה ולאיחודה. בשנות החמישים ארגן בלונדון את “הועד הזה חפש דרך לבוא במגע עם הכוחות המהפכניים בארצות אחרות, ביחוד בצרפת ובאונגריה, נהל את התנועה הריפובליקנית בתוך איטליה, בקש לבצע את הפעולה המהפכנית, מבחינה פיננסית, בדרך הוצאת מניות של “המלוה הלאומי” שעתיד היה להפרע אחרי הנצחון של המהפכנים. בהשפעת מאציני נוצרו ברוב ערי איטליה " ועדי מרד”, שעסקו בהפצת הספרות הבלתי-חוקית (היא נדפסה בעיקר בעיירה קאפולאנו, על שפת אגם לוגאנו, במרחק-מה מלומבארדיה), בתעמולה בקרב הצבא, בהפצת המניות של “המלוה הלאומי”. הועדים האלה הצטרפו ברובם מהנוער הלומד, אנשי המקצועות החפשיים, הבורגנות הזעירה והיו בתוכם גם בעלי-אחוזות וכוהנים; מעטים מאוד היו בין חבריהם מדלת-העם. מהנסיונות המהפכניים של התקופה הזאת יש לציין את קשרי הסתר ותנועות המרד במילאן, בבולוניה, בפירארה (חבל האפיפיור) בשנת 1853, בסיציליה בשנת 1856 (אותה שנה נעשתה בניאפול התנקשות בחיי המלך), בליווֹרנו (טוסקנה) ובסיציליה בשנת 1857. כל הנסיונות האלה נגמרו באי-הצלחה ועלו בחיי מאות אנשים. בעקב אי-ההצלחה הזאת ובעקב השינוי שחל בכל האוירה הפוליטית-צבורית, הלך חוג מצדדי מאציני הלוך והתמעט. נגדו עמדה איטליה הישנה כולה, אותה איטליה שהיתה נכונה אמנם להתעורר בהשפעתו לחיים חדשים, אולם אך כדי המינימום ההכרחי בהחלט – ותו לא. זה אחר זה עזבו את מאציני ידידיו ועוזריו מאז, בניהם גם מאנין וגריבאלדי, וידידיו-יריביו – קטאניאו ופירארי. הוא נרדף לא רק מאת הריאקציה האיטלקית והאירופית, כי אם גם מאת פיימונט. מאנין, הקרוב בידידיו, הטיל בו אשמות קשות, גריבאלדי הטיח בפניו ובפני אלה שנשארו אתו את הדברים האכזריים: “רמאים ומרומים”.

גם בחוגים הקרובים ביותר למאציני, אשר נשארו נאמנים לתכסיסו, החלה – לעת-עתה אמנם במדה בלתי-ניכרת כמעט – תסיסה אידיאולוגית ונפשית, שנבעה ממקור אחר לגמרי. כעבור עשר שנים אחרי יסוד ממלכת איטליה מילאה התסיסה הזאת תפקיד רב בתנועה המאצינינית. בעת ההיא היה פיזאקאנה (1857–1818 ,Pisacane) ידידו ותלמידו של מאציני, היחיד כמעט שנתן לה בטוי. אם כי היה מצאצאי האריסטוקרטיה הניאפולית העליונה, ממשפחת דוכסים, החליף פיזאקאנה את הקריירה של אינז’ינר צבאי בחיי אמיגרנט פוליטי. זמן קצר לפני המהפכה עזב את איטליה והשתקע בצרפת, למד מדעי החברה, ובאופן בלתי-צפוי במקצת נכנס לגדוד-הזרים הצרפתי והשתתף במלחמת צרפת באלג’יר (היה זה אואנטיוריזם אפייני למדי אצל כמה מהמהפכניים האיטלקים באותה תקופה), שב לאיטליה אחרי פרוץ המהפכה, לקח חלק רב גם ב“מלחמת המלך” וגם בהגנת רומא ועמד בראש המפקדה של הצבא המהפכני. בהיותו שוב בגולה (בשויץ ובאנגליה) התרחק פיזאקאנה ממאציני ומתורתו, והרצה על אמונתו החדשה בספר בן ארבעה כרכים: “מסה היסטורית-פוליטית-צבאית על איטליה”. אולם לא נמצא לו מו“ל לספר זה. בשנת 1857 עמד פיזאקאנה בראש הקשר שמטרתו היתה לארגן כניסה מזוינת לממלכת ניאפול, לעורר בה מהפכה, להכריז ריפובליקה שתהיה גרעין לאחוד איטליה. מאציני היה הרוח החיה בקשר. ביוני שנת 1857 נסע פיזאקאנה בראש 25 חברים מגינואה דרומה והצליח לכבוש את האי הקטן פּוֹנצה. הוא שחרר את כל האסירים וחלק מהם הצטרף אליו. בבואו לסיציליה נשארה קריאתו למרד בלי הד כל שהוא. העזרה מניאפול, אשר קוה לה, לא באה. כמו במקרים מרובים אחרים, כן גם הפעם לא היתה התאמה והשלמה בפעולות המהפכנים, ו”העזרה הודאית" לא היתה כי אם השליה. אותם האכרים, אשר בטח בהם בטחון גמור שימרדו במלך ניאפול – התקוממו נגדו, ביחוד מלא את נפשם פחד דבר שחרור האסירים הפליליים בפונצה. הם התנפלו על הקבוצה הקטנה של המהפכנים ופיזאקאנה נפל חלל תחת מכות חרמשיהם.

לאחר מותו נתפרסם שמו ונמצא גם מו"ל לעבודתו הספרותית. בה נתגלה פיזאקאנה לא רק כמתנגד למונארכיה וּכריפובליקן (בנידון זה לא היה כל הבדל בינו ובין מאציני) אלא כסוציאליסט, שלא הסתפק בקישוט התנועה הלאומית במוטיוים סוציאליים-עממיים (מה שעשה גם מאציני) אלא ניסה גם לבנות את כל השחרור הלאומי על יסודות סוציאליים-עממיים. שאיפת המיעוט לחירות לאומית ופטריוטיות של קבוצות קטנות – לא די בהן להגשמת מפעל השחרור. מן ההכרח להפעיל את המוני העם במלחמה, ביחוד את האכרים, והמלחמה לא תצליח כל עוד תהיה בלב האכר ההכרה, שגורלו לא ישתנה – ותמיד ישאר בעבודתו הקשה, בעניותו המנונת, בתליותו. “הסוציאליזם – או אם רוצים להשתמש במלה אחרת: התקון השלם של היחסים הסוציאליים – הוא הוא האמצעי היחידי להראות להמונים הסובלים, שהענין הוא באמת בכבוש עתיד טוב יותר, חפשי יותר, ולהכניס אותם על-ידי כך במלחמה הלאומית”. במכתב פרטי מאותה תקופה אחרונה שבחייו כתב פיזאקאנה: “המהפכה היחידה, אשר עודנה אפשרית כיום באירופה, היא המהפכה הסוציאלית, האכספרוֹפריאציה של הבורגנות. בערך כמו שנעשתה בשנת 1789 האכספרופריאציה של האצילות. מי יחשוב, שגם כיום הזה יאחזו המוני לומבארדיה בנשק, כמו שהם עשו זאת בשנת 1848? תקות שוא. הדגל היחידי, אשר יש בכוחו להקים אותם למלחמה – הוא הדגל אשר עליו חרות: ביטול הרכוש הפרטי. מאציני בסיסמתו – אלוהים ועם – לא יעורר למהפכה. עם שלם לא קם בגלל ‘כבוד לאומי’ – הוא איננו אביר הלוחם בדו-קרב. תותחים עוד ירעישו את איטליה, ואולם העם ישתחרר רק לאחר שאנו (הפטריוטים והמהפכנים) נהיה לסוציאליסטים”.

פיזאקאנה האמין בתכונה המיוחדת של האכר האיטלקי לקבל את תורת הסוציאליזם ואת חיי השותפות, והניח שצרוף הסיסמה הסוציאליזם ואת חיי השותפות, והניח שצרוף הסיסמה הסוציאלית עם הסיסמה הלאומית – די בו לקומם את ההמונים. מחיר אמונתו זאת שלם בחייו. אף ספרו נשאר בטוי בודד בתקופה הזאת. הפוליטיקה האיטלקית הלכה בדרכים אחרות לגמרי.

את הדרכים האלה התוה ג’וברטי בשנת 1851 בספרו: “על התחדשותם התרבותית (האזרחית) של בני איטליה”. מאורעות שנות 1849–1846 חיבו את ג’וברטי לשוב ולבדוק את כל תכניתו. הוא נאלץ להודות, כי אותו “יש” שעליו מבוסס החלק הפוליטי של ה“בכורה”, אינו אלא שריד-מציאות כלה ומתנון, וב“התחדשות” תכן תכנית חדשה, הנשענת על הכוחות החדשים שנתגלו במהפכה. הוא מתח בקורת קשה על שלוש השנים האחרונות, ובעיקר על אותם שני הזרמים החברתיים שהתחרותם גרמה, לדעתו, לאחרית הרעה – הזרם השמרני והדימוקרטי. כשמרנים כדימוקרטים חיים בעולם ההפשטה: הראשונים – נאחזים מתוך עוית בעובדת-פגר, שפרחה נשמתה, ותומכים יתדותיהם בעולם של יחסים כָּלִים, המתפורר לעיניהם. והדימוקרטים עוסקים ברעיונות נטולי-גוף, חסרי בסיס מציאתי, במושגים נאצלים מעין “רצון העם”, “ריפובליקה”, “אנושיות” וכו'. ואולם בחורבן שנת 1849 אשמה לא רק אי-הבגרות הפוליטית של הצבוריות האיטלקית. הגורם העיקרי בחורבן זה הוא האפיפיור, אשר לא הבין, כי הצלת הכנסיה הקתולית תתכן אולי רק בהִסָפחה על תנועת השחרור ו“החידוש”, אשר הקיפה לא את איטליה בלבד, כי אם גם את אירופה כולה. אשם גם קרלו אלברטו, אשר לא עמד בו רוחו ללכת בדרך המפעל האיטלקי הכללי והלך בעצת אלה, אשר פנתם הם – פיימונט – יקרה להם מאיטליה כולה.

את האידיאה הניאו-גולפית יש לסלק לחלוטין, כי האפיפיורות אבד לה חלק גדול מכוחה וסמכותה, בהקרעה מעל מחשבת הדור ובהבדלה מן המדע ומן הדתיות האמתית אשר לאנושיות המתחדשת. אמנם שאלת רומא נשארת אחת השאלות הגדולות והמהותיות ביותר במפעל האיחוד. הפתרון לשאלה זו הוא: מציאת הדרך לסילוק הניגודים בין האלוהי והאנושי, בין דת בדלה מתרבות ותרבות נבובה, נטולת תוכן דתי. כל עוד היתה קיימת התקוה, כי האפיפיור יעמוד בראש התנועה האיטלקית – אפשר היה לצפות לפתרון הקונפליקט הזה בחיק הכנסיה הקתולית גופה. מאחר שנגנזה תקוה זו – שומה על איטליה עצמה לגשת להתרת השאלה הגדולה, שבלי פתרונה לא תתואר כל התחדשות איטלקית. על האפיפיור לותר על שלטונו החילוני, הֲרֵה הסכנה התמידית לאיטליה וגם לכנסיה עצמה. אין האפיפיור צריך להיות שליט של מדינה או של טריטוריה. הוא צריך להיות בלתי-תלוי ובלתי-נפגע וכמוהו צריכים להיות בלתי-נפגעים בתי-הכנסת שלו וארמונותיו. אין הוא נתינו של מישהו ואין עמדת סווירֶן איטלקי הולמת אותו.

איטליה זו, שאליה פנה ג’וברטי ב“התחדשות” שלו, לא היתה עוד איטליה של הסווירינים והאפיפיור ולא של האריסטוקרטיה והבורגנות, אלא איטליה של העם, כי מעתה ראה ג’וברטי בהמוני העם את אָשיות הלאום, את ה“עצב העיקרי”. בכל התקופה האירופית החדשה, שנפתחה עם מהפכת שנת 48 – חגגו, לפי השקפתו, את נצחונם הראוי להם שלושה העיקרונים הללו דבוקים לחלוטין זה בזה, כי אין לוחם בעד החופש הלאומי אלא העם, ואין “דלת העם” נהפכת לעם אלא בעזרת הדעת, בכוח ההצטרפות המודרגת לתרבות הדורות האנושית. דימוקרטיה נאמנה, המיוסדת על ריפורמות חנוכיות, כלכליות וסוציאליות (ג’וברטי הגיע עד להבעת אהדה אפילו לסוציאליזם), על זכות-בחירה כללית, על התלכדות מוסיפה והולכת של העם והדעת, דימוקרטיה זו – הִנֶה: מהפכת שלום, התחדשות לאומית. וכזאת צריכה להיות התנועה האיטלקית.

עוד יותר מאשר ב“הבכורה” מטעים ג’וברטי ב“התחדשות” את הכרחות התחיה הרוחנית לעם האיטלקי. הוא מחלק את התנועה האיטלקית לשני עידנים: האחד פוליטי מוחלט, שהביא את נצחון השמרנים והדימוקרטים ואת חורבן המהפכה, והשני – עידן התחיה הרוחנית. “תעודת התחיה הרוחנית, התעודה כיום הזה, היא: להכיר לאט לאט את עצמנו, לדעת את מקומנו בעולם ואת ההמונים, אשר חיו עד כה חיי חושים בלבד ועכשיו התחילו כובשים להם את זכויותיהם. דלת העם, לאמור: אותו חלק האזרחים הנושא עליו את משא התפקידים הנחוצים והכבדים ביותר בחיי-אנוש המשותפים – הנה משוללת כמעט לחלוטין הנאת החיים ויתרונותיהם. המצב הזה מתנגד לאינטרסים של המדינה והתרבות, הנהו עושק חברתי, כפית-טובה ופשע, שהרי הבורגנות השולטת כיום – אף היא חוּצבה ממכוֹרת אתו העם”. בלי שיכירו ההמונים את עצמם, בלי התמזגותם מדעת בתוך התרבות הלאומית-הרוחנית – אין לאום, וארץ מולדת אינה אלא זכותם של יחידי-סגולה מעטים. המולדת צריכה להקלט כדבר ריאלי בתוך הכרת ההמונים, וזו לא תתכן אלא בדרך תקומתם המודרגת של ההמונים העובדים. שחרור דלת-העם יתן ללאום את התוכן הרחב ואת הכוח הדרוש, ורק באמצעות הפרוצס הזה יהא הלאום למציאות מוחשת. אך הכרת עצמם של ההמונים אינה יכולה לבוא בדרך נס. סוד המהפכה האמתית, שאינה צפויה לאסונות ואינה תלויה בנסים, הוא בהפצת התרבות והדעת ובנצחונן. מבחינה זו השתתפותם המוסיפה והולכת של המוני העם בחיי הרוח באיטליה ובעולם – היא עובדה מהפכנית, ולא רק במובן הכלכלי גרידא.

ב“התחדשות” נשאר ג’ברטי נאמן לרעיון הבכורה האיטלקית אלא שנתן את לבו בעיקר לבירור התנאים, שבהם תוכל בכורה זו לבוא לידי גילוי ממשי. יש בידי איטליה לעמוד בראש “התנועה העולמית”, אם תדע למזג את האין-סוף של הדת עם האין סוף של התרבות. אז תהיה חשיבות אוניוֶרסלית למלחמתה, ובהיותה משוחררת מהשפעות-חוץ – עתידה איטליה ליצור לה תרבות מקורית, עתידה להכיר את מהות עצמה ולתפוס מקום ראשי בתנועה העולמית האנושית. התחדשות איטליה תתגלם ב“רומא החדשה”, בה “ישגשגו זה בצד זה יסודות החול והקודש, מאוחדים, אך לא מובלעים זה בזה, מותאמים ולא סותרים ומתרוצצים”. השלטון הרוחני לא יהא עוד “תערובת קודש וחול, שְלום-תפלה ודם-מוקד, אינדוּלגֶנציות ומסעי-צלב, ברכות וקללות, מוסר-ברית-ישו ופוליטיקה של עכו”ם. את נזר הכוהן הגדול תפאר שוב עַנוַת השליח-הדייג". ובעוד שקודם חשב ג’וברטי, כי תמורה זו של הכנסיה הקתולית תהא נקודת מוצאה וראשיתה של התנועה האיטלקית – הנה עתה האמין, כי היא עתידה לבוא כתוצאת התחדשותו של העם האיטלקי, כעטרת האיחוד.

להגשמת המפעל למעשה נועדה הפעם פיימונט. ג’וברטי הכיר והודה בשגיאותיה בתקופה הקודמת ודן לכף חובה גם את עסקניה ומפקדיה, ואף את קרלו אלברטו גופו. אבל התחדשותו של איטליה, הפיכת המוניה לעם – מפעל זה זקוק למרכז מגבש. למרכז כזה עלולה להיות אותה פרווינציה, אשר בכוח פוליטיקה דימוקרטית, פרוגרסיוית ולאומית תהיה לראש לאחיותיה ותפעל כשליחת איטליה, כאילו היתה איטליה כולה מקופלת בתוכה. בכורה זו במסגרת ארץ איטליה, כבכוֹרת איטליה במסגרת העולם – תופעה רוחנית היא במהותה; על כן שׂוּמה על הפרווינציה השואפת לבכורה – להתחדש ברוח. לשליחות זו יעודה פיימונט, שכבר הקריבה קרבנות-מֵחים על מזבח השחרור ושמרה לו אמונים גם לאחר החורבן. הדרך הלאומית היא המוצא היחידי גם להצלת פיימונט עצמה, כי “מלכותה נדונה לכליה בתוך התנועות שתתרגשנה בעתיד באירופה, אם לא תבקש לה מפלט בגאולת איטליה”. לשם מלוי תפקידה זה – על פיימונט לאחוז בפוליטיקה “עממית”, לנטוע באוכלוסין את הכרת המולדת, לשקוד על תקנת מצבם הכלכלי, להלחם ביד רמה בקליריקליות, לארגן צבא לאומי ולבור לה את בני-בריתה בעולם הבין-לאומי. ג’וברטי ראה אותם לא באירופה המזרחית הריאקציונית – אוסטריה ורוסיה – כי אם באירופה המערבית-הדימוקרטית: בצרפת. ועיקר העיקרים פיימונט מצוּוָה לזרות הלאה את ה“פיימונטיזם” האיגואיסטי, קצר-הראות, ולהיות נכונה להקריב את פיימונט למען איטליה.

ג’וברטי הודה בכשלונה הגמור של התכנית הפידירליסטית לא רק לגבי האפיפיור, כי אם גם לגבי שאר הסווירינים האיטלקים. הוא נקט עמדה ברורה לטובת האיחוד, בראותו מראש, כי לפיימונט צפויה מלחמה עם הדוכס הטוסקאני – וביחוד עם הבּוּרבּוֹנים של ניאפול – על אודות ההגמוניה. אשר לצורת ההנהגה – הקונסטיטוציה המונארכית שב“הבכורה” הוצעה ב“התחדשות” על תנאי. ג’וברטי חזר והדגיש, שאין הוא מיחס לצורת השלטון אלא ערך ממדרגה שניה. לא ריפובליקה ולא מונארכיה הן העיקר, אלא הביטוי המלא והשלם של האידיאה. אף על פי כן באה עכשיו במקום האריסטוקרטיה המַשכלת – דלת העם, המשתחררת ומתעלה למדרגת “לאום” ובמקום מוסדות מיעצים – בית נבחרים מיוסד על בחירות כלליות. בצורת-השלטון המונארכית ראה ג’וברטי עוד יתרונות-מה, כגון: שלטון מרוכז, קביעות הקו הפוליטי המדריך וכיו"ב. אך הוא הניח, שתתכן גם התנגשות בין תנועה לאומית ומונארכיה, מכאן – אפשרות הריפובליקה. אם לא תבין ממשלת סאווֹיה לתפקיד ההיסטורי שנפל בגורלה – לא תהא לפני איטליה דרך אחרת מאשר ריפובליקה. “אם פיימונט, תחת לעמוד בראש התנועה, תכנע לאוסטריה, על-פי איזו אֲמָנה חשאית, או אם גם תנזר מקלון זה ותמצא את ספוקה בפוליטיקה רפויה ומוגת-לב – תהיה ההגמוניה הלאומית ממנה והלאה, והעמים יפנו לה עורף”. אבל כל עוד לא אבדה תקוה, שפיימונט ובית מלכיה ירצו ויוכלו להתמכר למפעל השחרור הלאומי – על הצבוריות האיטלקית להתלכד מסביב למקלט-החרות החדש.

הגשמת תכניתו של ג’וברטי, שמת זמן קצר אחרי הופעת ה“התחדשות” – עלתה בגורלו של עסקן צבורי חדש, אשר לא נטל חלק פעיל לא בתכונה למהפכה ולא בעצם סערת המהפכה, הוא הרוזן קאמילו קאווּר. אציל פיימונטי, תחילה אופיצר ואחר כך בעל אחוזה, אשר הרבה לסייר באירופה, הרבה לראות בה, התפעל לא מעט ממראה עיניו, ביחוד מאנגליה, בעל תרבות מצומצמת, רחוק לחלוטין משאלות אסתיטיות וספרותיות וקרוב לעניני כלכלה ופיננסים, זר עד עצם ימי בגרותו לפוליטיקה, קתולי שלם, מבחין באנשים, אויב לכל דוגמה, איש-שיחה מצוין, לוקח לב בסגולותיו האישיות, שהנחילוהו אחר כך הרבה מנצחונותיו הפוליטיים, שנון, אדיב ועליז, בעל שכל ישר ותפיסה חודרת, זהיר, אמיץ, מחונן בכשרון-עבודה יוצא מן הרגיל – כזה היה קאווּר ברגע הופעתו, כבן 37–36 שנה, באופק הפוליטי של טורין עיר בירת פיימונט, כאחד מעורכי העתון הליברלי “התחיה”. החוש החי שמש לו במקום אידיאה ותחת הפתוס המוסרי והדתי באה שפעת מרץ ואופטימיזים לא-אכזב, שגרם לו בימים הבאים להפריז לעתים קרובות על הברכה הצפונה בתכוניותיו ועל סכויי-הצלחתן. שפת אמו היתה צרפתית. ידיעתו בכלל לא היתה גדולה ביותר ומעט ידע גם את איטליה, את עמה ודברי-ימיה. בראשית עסקנותו רק התבונן ובקר – כאילו המתין לשעתו שתגיע. למהפכה לא היתה לו כל נטית-אהדה. כוחה הדינמי וסודה הרעיוני נשארו כמוסים ממנו, ולא ראה בה אלא את אי-מעשיותה העצומה. אם בכלל היתה בו תאוה מדינית – הרי זו מצאה את ספוקה לחלוטין בליברליזם, בזכויות-אזרח ובבית-נבחרים, הפועל את פעולתו באמונה. מחוץ לפוליטיקה מצא חפץ רב בעסקי מסלת ברזל, בנקים ואמנות מסחריות. בעתונו, אשר יסד יחד עם באלבו וד’אצליו, התחיל להטיף להסכם בין הסווירינים ועמיהם, לתקונים מלמעלה, לברית הסווירינים. אך בטרם עוד קמל האביב הליברלי – פרש הוא יחידי מכל החבורה והפליא את לב חבריו הליברליים בדרישת קונסטיטוציה ובקריאה למלחמה תכופה באוסטריה. אחרי החורבן היה הוא אחד המעטים, אשר לא אבדה שלות רוחם ושליטתם על עצמם. הקו אשר נָטתה פיימונט לאחר שנת 1849 היה גם קווֹ הוא, ואפילו ביתר הבלטה. לכן, עם היותו מתחילה מתנגד במקצת לממשלת ד’אצליו – הרי נכנס בה כעבור זמן קצר כאחד המינסטרים. פרוגרמה ותכנית פעולה לא היו לו עוד, כאשר לא היו עדיין לשום איש באותה שעה, אך מגמתו היתה ברורה אתו. עד מהרה התבלט בין שאר חבריו, ובשנת 1852 נתמנה ראש המינסטריון – משרה שנשא בה, בהפסקות קצרות, עד סוף ימיו.

ביתרון-אומץ, שבו הצטיין מכל העסקנים הפוליטיים בני דורו, הסיק הוא מנסיון המהפכה את מסקנותיו המעשיות, הפרוזאיות, התכליתיות. הוא לא האמין, כי העם האיטלקי יש בכוחו לשחרר את עצמו, ולא תמיד האמין אף ברצונו לשחרור. הוא לא האמין, כי יש די כוח לפיימונט ולצבאות המתנדבים להלחם באוסטריה. הוא לא האמין במטרות רחוקות ובשיטה המהפכנית; הוא לא ידע לאן תגיע איטליה ובאילו דרכים, והדבר לא הטרידו כל כך; אחת ידע נאמנה: על איטליה ללכת קדימה, בנצלה כל אפשרות המזדמנת לה (לא לשוא כנהו אחד מידידיו “פילוסוף של מה שאפשר”), והואיל ואיטליה עוד איננה – מצוּוָה פיימונט להתקדם. שני מכשולים על דרך פיימונט: אוסטריה והמהפכה. את שניהם נחוץ להסיר. את אוסטריה – במלחמה, ואת המהפכה – בשני דרכים: בדיכויה ובמלוי תפקידה. צריך שפיימונט תבוא במקום המהפכה ותמלא את תפקידיה. הדבר אפשרי רק עם התפתחותה הכלכלית של פיימונט, עם ביצור מוסדותיה הליברליים ובברית עם ארצות אירופה המערבית – צרפת ואנגליה. אם לשם השגת מטרה זו היה צורך לאחוז באמצעים, אשר קרוור גופו חשב אותם למחפירים לגבי הפרט – אין בכך כלום. “ויהא שיחרפו את שמי וכבודי – ובלבד שתהא איטליה ללאום” (בסוף עסקנותו הפוליטית היה אומר על עצמו, מתוך אירוניה כלפי יריביו: “מסופקני, אם עודני עומד בשורת האנשים המהוגנים, מאחר שהנחתי יסוד לאחדותה של איטליה”), ליברליות בפוליטיקה הפנימית – דומה, שזו היתה הנקודה האיתנה היחידה בקו פעולתו המדינית. “עשוי אני להרגיש את עצמי חזק יותר בשֶבֶת הנבחרים לכסאותם”, “צריך לאחוז בדרך רחבה של ריפורמות, צריך לשקוד על חיזוק שרשיו של הכסא הפיימונטי, למען יוכל עמוד בסערת מהפכה, ולא זו בלבד, אלא שיכנס סביבו את כל הכוחות החיוניים שבאיטליה, כדי להוליך את עמנו לקראת היעודים הגדולים, אשר מינו לו מלמעלה”. “אין כל אפשרות לנהל פוליטיקה לאומית איטלקית כלפי חוץ בלי להיות ליברלים ומצדדי ריפורמות בפוליטיקה הפנימית” – פסוקים כאלה פסק קאוור לעשרות, והם אמנם היו לו לקו במקצוע זה. אבל לשוא נבקש עקביות שיטתית בשאר ענפי פעולתו המדינית. לא היתה בהם אלא שיטה אחת, שיטת הרוח היוצר, החיוני, המעשי, הנתון למולדתו, המחליף דרכיו ומסתגל בלי הרף לסיטואציות חדשות.

תקופת עסקנותו הראשונה של קאוור היתה מוקדשת אך ורק לתיקונים פנימיים. הארץ היתה שרויה בדכדוך רוחני ובמחסור חמרי, העיקו תשלומי המלחמה האבודה, מעמסת בקונטריבוּציה. הוצאותיה של פיימונט הקטנה, דלת התעשיה, שמלפני המהפכה לא הגיעו כדי 80 מליון, עלו בשנת 1849 ל200 מליון; אחר כך עמדו על 140–130 מליון. אבל קאוור לא חשב כלל על צמצום ההוצאות, על קימוצים או על סילוק-חובות איטי. הוא הכפיל את ההוצאות לעבודות צבוריות, חיבר את כל ערי פיימונט וליגוריה ביניהן ואת טורין עם חוץ-לארץ – ברשת מסלות-ברזל וכבישים, החליף את שיטת מכסי-ההגנה במסחר חפשי, הגדיל את מספר המכללות ושכללן, קדח מנהרה באַלפּים, הפחית מסים בלתי-ישרים אחדים (בתוכם: מס המלח, שהאוכלוסין באיטליה רגזו עליו ביותר), חתם על חוזים מסחריים עם צרפת, אנגליה, בלגיה (עם “העמים החפשים של המערב”) ובתוכם חתם ביודעים גם על חוזה ללא-רֶוח עם צרפת, לשם קביעת יחסי ידידות בלבד. סכומים עצומים, לגבי פיימונט, הוצאו לצבא ולביצור מבצרים. בעתונותו יצא בפולמוס חריף נגד מאציני ואנשי שלומו, ולעומת זה פתח שערי פיימונט לרוחה לפני מהגרים בעלי השקפות מתונות יותר, שנהרו אליה באלפיהם. וגם ניתנו להם קתדרות באוניורסיטה, משרות מדינה ואף מקומות בבית-הנבחרים. כל נסיון-מרד דיכא באִבּו ללא-רחם, ולא נרתע מלהוציא משפט-מות גם על מאציני עצמו (אמנם על הניר בלבד). הוא נצל כל תסיסה שכזו, כדי להוכיח לאירופה את קשי החיים הפוליטיים והחברתיים באיטליה המשועבדת. בהתלקח בשנת 1853 התקוממות מאצינית במילאן – סגר קאוור בפני הפליטים, תחת לחץ אוסטריה, את גבולות פיימונט ונהל בעתונות פולמוס נגד “המהפכנים”, שיש בו משום שטנה. אולם בו בזמן מחה נמרצות בפני הדיפלומטיה האירופית כנגד אוסטריה (בהחרימה את רכוש המהפכנים, שמקצתם היו אזרחי פיימונט) על “המעשה הבלתי-חוקי” הזה ונתק את קשריו הדיפלומטיים עם אוסטריה – דבר אשר העלה את ערכו עד למאוד בעיני אירופה ואיטליה הליברלית. כדי לקנות את לב נפוליאון השלישי פרסם חוק המגביל את חופש הדפוס (ביחס לשליטים זרים), ובו בּזמן המשיך בפוליטיקה אנטי-קליריקלית של ד’אצליו. מבלי שים לב למחאות האפיפיור ואפילו לנידוי הכנסיה – הנהיג חוקי נשואין אזרחיים וגזר על קיום האורדנים של הנזירים “הקובצים על יד”, אך לא הרשה הפקעת נכסי הכנסיה ואת הגזרה על קיום האורדנים הוא החיל רק על האורדנים ממדרגה שניה. פוליטיקה זו ביחס לכנסיה, הנמרצה ביסודה ומתונה בהילומה המעשי, לא סיפקה את דעת הקהל הפיימונטי, שהתנגדותו לקליריקליות – פרי עמדת האפיפיור בשנות המהפכה ולאחר החורבן – הלכה והתחדדה, והדברים הגיעו לידי כך, שחוצות טורין נהפכו לא אחת לבמת הפגנות אנטי-קליריקליות סוערות.

מתוך הלך-רוח הכללי ובשל התרופפות התנועה המאצינינית טבעי היה הדבר, שהפוליטיקה של פיימונט עוררה תשומת לב ואחריה גם אהדה חמה בחוגים הדימוקרטיים, החלל הרין מסביב למאציני הלך והתרחב, ולעומתו גברה החבה לקאוור. אחד מחשובי המהפכנים, שחי באותה תקופה חיי-גולה מסכנים – דניאל מאנין – הציע תכנית חדשה. ריפובליקה היא מן הנמנעות, ברית הסווירינים תהא צוררת לעם, ולפיכך אין לפני איטליה כל מוצא אחר, מלבד פעולתה המלַכֶּדת של פיימונט. לריפובליקנים אמר: “אני, הריפובליקן, מרים את דגל האיחוד. צריך שיתלקטו מסביב לו ושיגֵנו עליו כל הרוצים בקיום איטליה. הנני מוכן למונארכיה – אם היא תהא המאחדת; הנני מוכן לשלטון בית סאווֹיה השולט בפיימונט – אם הוא יסייע באמונה וביושר ליצור את איטליה”. ול“פיימונטיסטים” אמר: “הֲגו ביצירת איטליה ולא בהגדלת פיימונט; היו נא בני איטליה ולא אנשי פיימונט – ואנחנו אתכם; אחרת – לא”. את כל תכניתו כלל במלים מעטות אלה: “נסיכי בית סווֹיה! הקימו את איטליה ואני – אתכם אחרת – לא. עצמאות ואחדות – בסיסמה זו נגדל”. גלוי-דעת זה של מאנין, אדם שערכו המוסרי היה רב למאוד, עשה רושם גדול. שעה זו שחקה לקאוור ואחד מצעדי משחקו המדיני הצליח ביותר.

צרפת ואנגליה התבוננו שתיהן למלחמת קרים ובקשו להן בנות-ברית. אוסטריה פקפקה ומאנה להשתתף בקואליציה, באמתלה שאין היא יכולה לנהל מלחמה בגבולה המזרחי – בעוד שפיימונט מאיימת עליה ממערב. כל הערובות לבטחון נחלתה האיטלקית שהוצעו לה מאת מעצמות המערב – לא הועילו להטות את לבה. אז הציע קאוור לפני צרפת ואנגליה את השתתפות פיימונט במלחמה. אותם חמשה-עשר אלף חיילים, אשר השיגה יד המדינה הקטנה לשלוח לחזית רחוקה – לא היו נחוצים למישהו, אבל המעצמות ראו בהשתתפותה של פיימונט ערובה ממשית לבטחון אוסטריה מצד איטליה וקבלו את הצעת קאוור. תחילה הציעה אנגליה להביט על החיילים הפיימונטיים כעל שכירים ולשלם להם. קאוור, אשר לא כסף היה נחוץ לו אלא ברית את המעצמות הגדולות, דחה כמובן את ההצעה. אמנת המלחמה נחתמה בטורין, בינואר שנת 1855. באיטליה עורר הדבר סערת מחאות: לגבי ה“פיימונטיסטים” לא היתה השתתפות פיימונט במלחמה זו אלא מעשה-העזה מיותר, סיכוּן ללא כל הצדקה. הדימוקרטים לא ראו בה כל תועלת מעשית לתנועה הלאומית ודרשו, למצער, את הבטחת הזכות לפיימונט לקחת חלק בקונגרס הזה. גם בתוך מועצת-המיניסטרים גופה היה הרוב נגד הצעת קאוור והמיניסטר לעניני חוץ הגיש את התפטרותו. בעיני מאציני לא היתה המלחמה עצמה אלא “מלחמת מגן על הענינים הכלכליים של אנגליה והאימפריאליסטיים של צרפת”, וההשתתפות מצד פיימונט – “אואנטיורה של המלך”. כשהחלה המלחמה הופיע כרוזו של מאציני, הקורא לאנשי הצבא לעזוב את מערכותיהם. אף על פי שגם אחת מכל הערובות שתבעה הדימוקרטיה האיטלקית לא ניתנה מצד המעצמות – עלה לו לקאוור, שריכז בידיו את מרבית תיקי המיניסטרים, להתגבר על כל המכשולים, בדרשו (כפי שהיה רגיל לעשות) “אמון מוחלט” בו ומתוך איום בהתפטרות. וכך נכנסה פיימונט למלחמה בלי כל הבטחות מצד המעצמות, ובלי סכויים לרֶוח ממשי כל שהוא. עם גמר המלחמה (בחורף שנת 1856) הורשתה פיימונט לאחר משא-ומתן ממושך ואף מעליב במקצת, למרות מחאותיה של אוסטריה, להשתתף בקונגרס-השלום הפריזי. אין צורך להטעים שבכל השאלות העיקריות עמד קאוור על צדן של צרפת ואנגליה. בהשתמשו במלים שנפלטו באקראי מפי נפוליאון השלישי: “כלום יש מה לעשות למען איטליה?” – הגיש קאוור לפני המעצמות תזכיר על המצב הפוליטי והחברתי בארצו. מבלי לדרוש מאומה לפיימונט ומבלי לציין דרכי פתרון כל שהם – תאר בצבעים בולטים את החמס והעריצות של המשטר האפיפיורי, האוסטרי והבורבוני, הוכיח את הכרחיותן של התנועות המהפכניות והראה, שפיימונט הנה המרכז היחידי באיטליה הנותן ערובות לסדר חוקי, למונארכיה ליברלית ולמלחמה ממשית במהפכה. עד הישיבה האחרונה עלה בידי אוסטריה לעכב את קריאת תזכירו של קאוור, וכאשר נגשו סוף סוף לדון בו – עזבו צירי אוסטריה ורוסיה את האולם, צירי צרפת שמרו בנימוס רב על כבוד האפיפיור, ורק האנגלים מצאו מלים לגנות בחריפות את המשטר האוסטרי-אפיפיורי, בהביעם אהדה חמה לפיימונט. המלחמה נגמרה, איפא, בלי שהביאה כל תוצאה חיובית לתנועה האיטלקית, אבל קאוור חזר לטורין כמצנח: השאלה האיטלקית עלתה על במת הקונגרס של הדיפלומטיה האירופית ופיימונט נסמכה לדבר מעל הבמה הזו בשם איטליה.

בזמן הזה – במחצית השניה של שנות החמישים – היה קאוור מנוּשא עד למאוד. הקונגרס הפריזי נתן למדינות סאוויה סאנקציה דיפלומטית, וחלק גדול של הדימוקרטיה האיטלקית נתן לה סאנקציה איטלקית-פנימית. מאנין הרגיש עוד יותר את אמונתו בפיימונט. בינו ובין מאציני פרץ ויכוח קשה ומר. מאנין האשים את מאציני בקלות דעת המתבטאה בארגון התפרצויות מהפכניות ללא כל סכויים להצלחה וב“תורת הסייף”, אשר לה כאילו הטיף מאציני. מאציני אישר עוד פעם את אי-אמונו המוחלט ברצון המונארכיה ובכוחה לאחד את איטליה, האשים את קאוור בסירוס הפרובלימה האיטלקית, ברצון להמית את המהפכה האיטלקית, היא המכשיר היחיד של שחרור איטליה. ואשר ל“תורת הסייף” ענה מאציני, שבבחינת “תורה לא היתה קיימת מעולם, ואולם עובדת הסייף תתעלם אך כשלאיטליה יהיו חיים עצמאיים, זכויות מוכרות ומשפט”. דוקא בימים ההם ארגן מאציני התקוממויות חדשות – בגינואה אשר לבית סאוויה, בליווֹרנוֹ אשר לדוכס הטוסקאני ובסיציליה הבורבונית. בעיניו היתה זאת חובה קדושה להלחם בכל הסווירינים כאחד, ללא הבדלה כל שהיא בין בית סאוויה ובית בורבון. בינתים רבתה העזובה בתוך המחנה שלו. באוגוסט 1857 נוסדה חברה חדשה, “האגודה הלאומית”, בנשיאות מאנין, ואחר מות צ’ינו (Pallavicino). גריבאלדי היה סגן הנשיא, ולה-פארינה (La Farina) המזכיר (כולם תלמידי מאציני ועוזריו לשעבר). האגודה הציגה לה למטרה לתמוך בקאוור ולשַתֵּק את תעמולתו המהפכנית של מאציני. תכנית האגודה החדשה כלולה סיסמה: “מלחמה באוסטריה, ויקטור-עמנואל – מלך איטליה”. קאוור הרחיב את הפוליטיקה של ריפורמות ושל ביצור פיימונט, קיצה במהפכנים ורדפם עד הרמה, ובו בזמן בא במגע ובקשרים עם חברי “האגודה הלאומית”. הוא היה נוהג להפגש עם לה-פארינה חרש, בשעות-בוקר מוקדמות, ובהיותו מובא בסוד התעמולה, שהאגודה הלאומית נהלה בכל הארץ – היה אומר ללה-פארינה: “עשו כל אשר בכוחכם, אפס, בפני העולם אני אתכחש לכם כהתכחש פטרוס לישו משיחו”.

מלחמת קרים נתנה לקאוור הזדמנות לקשור קשרים אמיצים יותר עם נפוליאון השלישי ולמשכו לתכניותיו הצבאיות. נפוליאון, שנמצא בין הפטיש והסדן – דימוקרטיה מתחזקת מזה וריאקציה קליריקלית מזה – נאלץ לדרוש אחר עלילות חיצוניות אשר ירוממו את כבודו בפנים. החלשת אוסטריה התאימה לכונותיו על דבר הגמוניה באירופה, רעיון קוֹממיוּת הלאומים הקטנים היה כנראה יקר ללב אדם מוזר זה, שהיה לשעבר חבר באגודות קרבונרים ועוזר ל“איטליה הצעירה” של מאציני. ונוסף לזה היתה איטליה – גם בתקומתה – רפה מכדי להפריע לתכניות ההגמוניה שלו, ואף היה מקום לשער, שבעזרה לתקומת איטליה תרכוש לה צרפת מתוך כך עוזר נאמן – אם לא עבד נאמן – המבטיח את אדנותה בים התיכון. כל זה הניע את הקיסר להתיחס באהדה לתכניות קאוור. באמצע המו“מ בינואר 1858, ארגן אורסיני ( Orsini ), אחד הנאמנים למאציני, התנקשות בלתי-מוצלחה בנפש נפוליאון, שנשאר בעיני הדימוקרטים האיטלקים מחריב הריפובליקה הרומית של 1849 ו”איש השנים בדצמבר 1851", לאמור: הגורם העיקרי לריאקציה באירופה. כעבור חדשיים הומתו אורסיני ושני חבריו. בטרם הוצא משפט-המות לפועל פנה אורסיני לנפוליאון באגרת וקרא לו לעזור לאחוד איטליה. האגרת עשתה רושם כביר על דעת הקהל בצרפת ובאירופה, ועל ידי כך היה להתנקשות של אורסיני תפקיד חיובי ידוע בעלילות העתיד – תחת אשר בתחילה הטילה, כמובן, סערה וכמעט שהרסה את תכניותיו של קאוור. נפוליאון קבע מצב-מצור בצרפת ודרש מאת המעצמות האירופיות להרחיק מגבוליהן את המהגרים הפוליטיים, ולהגביל עוד יותר את תחופש הדפוס. אנגליה סרבה בבוז להסגיר את מנהיגי המהפכה האירופית: מאציני, לֶדרו-רוֹלן, קוֹשוּט ולואי בלאן, אבל פיימונט הקטנה, וכמו כן שויץ, נכנעו לרצון הקיסר, אם כי קאוור ידע, שבזה הוא מבאיש את ריחו ואת ריח פיימונט. רק האמון הבלתי-מצוי, שרחשה המדינה לקאוור – עמד לו כדי לכוף על פיימונט את מלוי דרישת נפוליאון. למען כסות על השפלת הכבוד נימק קאוור את חוק-הדפוס החדש בידיעות כוזבות על דבר קשר שכאילו חָרַש מאציני על ויקטור עמנואל, מלך פיימונט.

אחרי נצחון פנימי זה, אחרי ההפגנה החדשה, שהוכיחה לעין אירופה כולה את נכונותו להאבק עם הריוולוציה – הגיעה שעתו של קאוור לגשת לכריחת ברית צרפת-פיימונט. מקץ מו"מ ממושך נקבעה, ביולי שנת 1858, האמנה הסודית על יסודות אלה: לומבארדיה, ויניטו והחלק הצפוני מחבל האפיפיורים נספחים לפיימונט ומהוים “מלכות איטליה עלית”; טוסקאנה וחלק אחר של חבל האפיפיורים מהוים “מלכות איטליה המרכזית” (נפוליאון הציע למשוח בה למלך את אחד מבני משפחתו, ה“נפוליאונידים”); לאפיפיור נשארים רומא וחלק של חבל האפיפיורים הגובל אתה; צבא צרפתי, החונה ברומא משנת 1849, יוסיף לשמור על האפיפיור; במקרה של מהפכה בניאפול – ימלא “נפוליאוניד” אחר, מיוראט, את מקום הבורבונים; ניצה וסאוויה – שתי פרווינציות פיימונטיות הגובלות את צרפת – נספחות לצרפת; נוצרת פידירציה של ארצות איטליה בנשיאות האפיפיור. בדרך זו קמה, איפוא, לתחיה, אך הפעם תחת חסותם של נפוליאון ופיימונט, אותה התכנית הפידירליסטית שאיטליה התאמצה להוציא לפועל בימי המהפכה ואשר עתה לא האמין בה איש ולב איש לא נמשך אחריה. פיימונט כאילו התכחשה לאחדות איטליה, ויתרה על רומא, היתה נכונה למסור להשפעת צרפת חלקים גדולים של איטליה, הסגירה בידי הקיסר את מולדת בית סאוויה ומולדתו של גריבאלדי (ניצה). ועוד תנאי אחד הציג נפוליאון וקאוור הסכים לו: המלחמה היתה צריכה להתנהל על ידי צבא רגיל, ללא השתתפות של המתנדבים “המהפכניים”. אפס, ברגע זה לא היתה לפני קאוור מטרה אחרת מלבד מלחמה באוסטריה, והוא היה נכון לקראת כל קרבן לתכלית זו. התנגדות הציבוריות האיטלקית לברית עם צרפת היתה הפעם נמרצה פחות לאין ערוך מבעת מלחמת קרים. החריצות הדיפלומטית של נפוליאון השלישי ושל קאוור הבינה להפוך את המלחמה, אשר ידיהם הכינוה, למלחמת-הגנה, וחושו של קאוור אמר לו, שיש לשוות למלחמה אפי לאומי והוא קרא לגריבאלדי ולא את ידיו לארגן חיל-מתנדבים. העובדה הזאת נודעה לצרפתים בזמן המלחמה, כשמאוחר היה כבר למחות נגדה. הפעם אף מאציני לא הטיף לעזיבת החזית, אלא מתחילה – כמו בשנת 1848 – לאי-פעולה, ואחר כך לתמיכה במלחמה נגד “הרע הגדול”. אגב: רוב המאצינינים האקטיויים לא חכו כבר להיתר זה ונכנסו לגדוד גריבאלדי. המלחמה החלה איפוא במזל טוב, מתוך סיכויים חשובים לגבי פיימונט, ואף על פי כן דוקא היא שחשפה את כל רופפות הפוליטיקה של קאוור.

אחרי נצחונות ראשונים מזהירים לצבא הצרפתי-הפיימונטי קם נפוליאון השלישי לפתע פתאום ­– מתוך חששות להסתבכויות מצד גרמניה ולאי-שביעת רצון באנגליה (בגלל החיזוק הגדול מדי של צרפת), ולטרוניה שגברה בצרפת גופא כלפי מלחמה זו, שמלכתחילה לא היתה שם פופולארית ודרשה קרבנות גדולים – וכרת שביתת נשק עם אוסטריה, ואפילו לא הודיע על כך לבן-בריתו. כל תכניתו של קאוור פור התפוררה. הוא ראה את עצמו מוקף בוגדים; כל תכניתו של קאוור פור התפוררה. הוא ראה את עצמו מוקף בוגדים; כל עבודת ההכנה, ששללה כל כך הרבה עמל ומרץ, עלתה בתוהו; ואחרי שיחה סוערת עם מלך פיימונט, בה יעץ לו שלא להכיר בשביתת הנשק, הגיש קאוור את התפטרותו. בינתים עשה נפוליאון שלום עם אוסטריה, אשר על פיו נשארה ויניטו לאוסטריה, לומברדיה עברה לצרפת וארצות איטליה הוו קונפידירציה; בו בזמן חתם נפוליאון אמנה עם ויקטור עמנואל, בה מסר מצדו את לומברדיה לאיטליה. גמר המלחמה גרם איפוא מחדש להשפלת פיימונט, הואיל והיא לא קבלה את לומברדיה אלא תמורת ניצה וסאוויה, ודוקא מידי המלך הצרפתי; אוסטריה המשיכה לשלוט באיטליה, המשטר הישן באיטליה המרכזית חזר והתאשר בתוקף אמנה חדשה, החתומה גם בידי מלך פיימונט, אמנם בהערת-הלוָי: “במה שנוגע אלי”. כשם שבשנות 1849–1848 נתגלה רפיון השיטה המהפכנית, כך נתגלה בשנת 1859 רפיונה של שיטת קאוור, שגם בלי “בגידת” נפוליאון לא היתה מביאה לתוצאות בנות ערך, שאף אילו נתגשמה תכנית קאוור במלואה – לא היתה זו מביאה ליצירת איטליה מאוחדת אלא לקונפידירציה של ארצות איטליה, שבתוכה יש ערך מכריע לשליטים הצרפתיים, ולא היה בזה יותר מ“חלופי גברא” בעלמא. אם בכל זאת לא נסתימה שנת 1859 לגבי איטליה באותה שביתת הנשק בוילהפראנקה, זו שהואישה את קאוור, אלא הוכתרה, כעבור חדשים אחדים, באיחוד מלא כמעט של איטליה – זכותה של המהפכה היא, זכותה של אותה רוח “מרדות”, אותה פעילות ואותה תעמולת “בוגדים” של מאציני, אשר קאוור שקד עליהן כל כך להחניקן, כי לא הכירה איטליה בשביתת הנשק, היא “פסחה עליה”, כדברי לה פארינה, והיתה מוכשרה לכך בעיקר מכוח מפעלו החנוכי של מאציני. שנת 1860 כללה יחד את שיטת קאוור ואת שיטת מאציני.

בימי ההכנה למלחמה פנה קאוור לכל נסיכי איטליה בהצעה לכרות ברית מגן ותגרה. בזאת מילא קאוור את תנאי החוזה עם נפוליאון וגם הבליט מתוך כך, שאין הוא מאמין באפשרות הקמת איטליה מאוחדת. אבל הסווירינים, שכבשו להם את דרכם בשנת 1849 והלכו בה מאז ללא-רתיעה – לא יכלו עוד לסור ממנה ודחו את הצעת פיימונט. אז אירע מאורע שהפתיע את הסווירינים ואת קאוור כאחד. משהגיעו שמועות ראשונות על אפשרות מלחמה באוסטריה – אחזה את איטליה המרכזית התעוררות עצומה, ועוד ביום פרוץ המלחמה, ב 27 באפריל שנת 1859 התלקחה בפלורנציה (בירת הדוכסות הטוסקאנית) מהפכה, שגרשה את הדוכס והכריזה על דיקטטורה של מלך פיימונט ואחר כך על סיפוח לפיימונט. כדבר הזה אירע כעבור זמן מה גם במחוזות הצפון של חבל האפיפיור ובדוכסויות המודינית והפארמית. מחמת לחץ נפוליאון, שהתכוֵן למטרותיו הבונפארטיות, דחתה פיימונט את הצעות הסיפוח, והסכימה רק לפרוש את חסותה על הפרווינציות המורדות ושלחה שמה קומיסרים שלה. בהגיע לאיטליה המרכזית דבר שביתת הנשק בוילה-פראנקה – סרבה להכיר בו ולהחליפה את הקומיסרים של פיימונט בממשלות זמניות; דעת הקהל התמרמרה על נפוליאון וקאוור כאחד, ושיבת הסווירינים למקומם, שהוכנסה בתנאי ההסכם הצרפתי-אוסטרי – לא היתה אפשרית יותר אלא בעזרת כוח מזוין, דבר שגם נפוליאון וגם אוסטריה לא העיזו לעשותו, ביחוד לאחר שאנגליה – שהיתה מעונינת בהחלשת צרפת לא פחות מבהחלשת אוסטריה – הראתה בגלוי את אהדתה לתנועה האיטלקית. הכרזות הסיפוח אל פיימונט נעשו בכל מקום למורת רצונה של פיימונט גופא. פרווינציות המרד יצרו ליגה ביניהן, ואף הקימו צבא משותף ומסרו את הנהלתו לגריבאלדי. קאוור, שברגע ראשון היה נכון גם לעמוד בראש התנועה – עודד את המתקוממים מתוך פנת בדידותו הפוליטית: “המיניסטר מת, ידיד מברך את החלטתכם”. לא היו למישהו באירופה לא תאוה ולא יכולת לקום לדכוי המרד האיטלקי, שאיחד הפעם גם את חסידי מאציני, גם את הליברלים, גם את חברי ה“אגודה הלאומית”. התפטרותו של קאוור נתפרשה עתה, אחרי סערת ההתרגזות הראשונה, כמעשה פטריוטי, והיה בה לאין ספק משום זה. בסוף ינואר 1860 שב קאוור להיות ראש המיניסטרים, ובשנים באפריל התכנס בטורין בית-הנבחרים החדש, שכלל בתוכו גם את צירי לומברדיה, טוסקאנה ומודינה. בחודש מרס נערכו בפרווינציות הנספחות משאלי-עם, שבהם הביע כמובן רוב מכריע את דעתו בעד האיחוד עם פיימונט. הסכמת נפוליאון נקנתה במחיר אשור ההבטחה למסור לו את ניצה וסאווֹיה. החוזה החשאי בנידון זה נחתם בטורין בו ביום שבטוסקאנה, במודינה ובפארמה יצא לפועל משאל-העם. בקושי רב ומתוך התנגדות נמרצת מצד “השמאל” (גריבאלדי עם חבריו והריפובליקנים) עלה בידי קאוור לקבל אשור החוזה הזה בבית-הנבחרים. לשם השקטת “המצפון הדימוקרטי” הוכרז משאל עם גם בניצה ובסאוויה, והוא נתן רוב גדול בעד ההסתפחות לצרפת. לשם השקטת אירופה השתמש קאוור גם הפעם במפלצת המהפכה והודיע לכל המדינות שהיה מוכרח להסכים להגדלת פיימונט כדי למנוע את הדליקה המאצינינית. שאלת החלקים המורדים שבחבל האפיפיור נשארה פתוחה; גריבאלדי עמד אמנם להתפרץ לחבל זה, ואולם לפי שקאוור הסס עוד ונזהר מלתפוס עמדה מסוימת ביחס לאפיפיור – התערב המלך ולחץ על גריבאלדי עד שעזב את תכניתו ופרק את גדודיו. אולם הפידירציה של קאוור והתכניות הבונפארטיסטיות של נפוליאון נקברו עולמית בכוח המהפכה, שעדיין לא אמרה די בכבושיה אלה.

מפי קאוור עצמו נפלטו מיד אחרי שביתת הנשק הדברים: “הפריעוני ליצור את איטליה בדרך דיפלומטית מצפון, – אני איצור אותה בדרך מהפכנית מדרום”, אולם זהירותו הרגילה ומיעוט האמונה בכוחות איטליה הפנימיים גברו על הדחיפה הראשונה. ואילו המאורעות באיטליה המרכזית שינו את כל האטמוספירה הצבורית. נשכחו הפקפוקים, הזהירות, חוסר האמון, כל הנסיון המר של שנת 1849; הקיצה ההתלהבות הריוולוציונית, וכוחה אתה כמאז; המלך, ד’אצליו, קאוור, אשר רק אתמול מלאו ספקות, נָכֹונו פתאום לצעד מכריע. שוב באה שעתו של מאציני, בחברת ידידים מעטים, קריספי ( Crispi, מהפכן סיציליאני וראש המיניסטרים בעתיד) ומידיצ’י (Medici) החליט להמשיך את מפעל האיחוד, שהוחל בהצלחה כזו, ולהשלימו באכספדיציה לדרום הארץ ומשם לרומא. קאוור חשב את התכנית הזו למסוכנת והתאמץ למנוע את הוצאתה לפועל. המשלחת לדרום היתה עלולה לגרום לקונפליקט חדש עם אירופה ולמלחמה עם ניאפול, החזקה בממלכות איטליה. מאציני וקריספי כבר ניסו זה פעמים אחדות לעורר התקוממות בסיציליה וניאפול, אך לא הצליחו: בפעם האחרונה, בנסיון מרידה כזאת, בשנת 1857, נספח פִיזַקאנֶה, אולם בהשפעת להטו הריוולוציוני של מאציני, שניעור מחדש במלוא כוחו, עלה בידי הריוולוציונרים להתגבר על כל המכשולים. גריבאלדי, שהסס בראשונה, התרצה לעמוד בראש ההתקוממות, ובמאי שנת 1860 הפליג מנמל קוארטו שאצל גינואה ה“אלף” המהולל. קאוור שחק משחק כפול. כשם שלפני חדשים מספר היה מעורר, בחשאי, את מורדי איטליה המרכזית לפעולות נמרצות “למען אוכל להגיד, כי על כרחי הסכמתי לסיפוח”, כך גם עתה אמר: “עלינו לתמוך במהפכה, אך לתמוך כך, שבעיני אירופה תופיע המהפכה, כאילו באה מאליה”. עם הפלגת אנית ה“אלף” מקוארטו הביע קאוור באזני המעצמות את הצטערותו ושלח את צי פיימונט דרומה כאילו למנוע בעד המתנדבים מעלות ליבשה. בו בזמן כתב לאדמיראל הפיימונטי שתי שורות אלו: “השתדל לתפוש מקום בין גריבאלדי ובין צי ניאפול. הנני מקוה, כי הבנת”. האדמיראל ענה: “דומני כי הבנתי. לכשידָרש – תוכל גם לכלאני במבצר”. וכשעלה גריבאלדי בשלום ליבשה, מאחר שהצי הפיימונטי הפריע לצי הניאפולי לתקוף אותו – כתב קאוור למעצמות: “אם צי הבּורבּונים לא ידע להפריע לגריבאלדי – איך יכלנו וידענו אנחנו?”

גריבאלדי בסיציליה – סמל המהפכה החוגגת ומנצחת. עם הופעתו התמוטט הכל בממלכת הבורבונים הרקובה עד היסוד בה. אימה סתומה נפלה על אויבי גריבאלדי, חילות הבורבונים נסו או הצטרפו אל צבא המהפכנים, חצר המלך נמלטה מניאפול, וגריבאלדי נכנס לעיר הבירה במרכבה צנועה, בלוית שנים עשר שרי צבא ובלי כל משמר אחר¹. בסיציליה ובניאפול הכריז על עצמו כעל דיקטטור, אמנם בשם מלך פיימונט, בהיותו נאמן לסיסמה שלקח אתו בהפליגו מקוארטו: “איטליה וויקטור עמנואל”. אמנם קאוור הבין, כי למרות הסיסמה הזאת – עלולים נצחונות המהפכה שנתגלמו בגריבאלדי ופרסומו העצום של “מלך האביונים” הזה לסכן את מעמדה של ממשלת פיימונט; לכן, התאמץ שוב המיניסטר הפיימונטי, כמו לפני עשר שנים, להציג את פיימונט במקום המהפכה החוגגת. נסיונו לעורר בניאפול מהפכה “ליברלית”, סאווֹיית, עוד בטרם יבוא שמה גריבאלדי – לא הצליח, ולא נשאר לבית סאוויה אלא להצטרף בדרך רשמית לאיניציאטיוה ריווֹלוציונית; המלך נסע לניאפול, הצבא הפיימונטי עשה סוף-סוף את הצעד המכריע – לא הניח לריוולוציונים לעשותו – ועבר מצפון את גבול חבל האפיפיור, כשאחת הפלוגות של ה“אלף” שמה פניה לצד זה ועלתה שם על היבשה. הצבא הפיימונטי עבר דרך חבל האפיפיור אל מדינת הבורבונים, יחד עם אנשי גריבאלדי הביא במצור ולכד אחר שבועות אחדים את המבצר גַאֵטה – שם היה נחבא המלך הבורבוני עם נאמני צבאותיו. דין-ודברים מכריעים התנהלו בינתים בין קאוור וגריבאלדי: גריבאלדי, שהיה מוקף דימוקרטים וריפובליקנים, קריספי מידיצ’י, מאציני, קטאניאו – לא רצה להסכים שהדרום יסופח כפשוטו אל פיימונט, ולא חשב את מפעלו שלם עד אם כבש את רומא. כבוש רומא היה נראה לקאוור מסוכן – הן מפני המצב הבין-לאומי, היות והכרזה על אחדות איטליה ממרום הקפיטוֹליום יכלה בנקל ליהפך להכרזת ריפובליקה איטלקית. ההתאבקות נגמרה בנצחון קאוור. בדצמבר התקיים משאל-עם בניאפול, בסיציליה ובחלק של חבל האפיפיור (אוּמבריה ומארקי). רוב קולות מכריע עלה בעד סיפוח לאלתר לפיימונט. גריבאלדי והמלך נפגשו בעיירה ניאפולית, טיאנו, בנוומבר נכנסו יחד לניאפול, וכעבור ימים מספר שב גריבאלדי אל האי הקטן שלו, קפרירו, ואתו שק זרעים, הגמול היחידי על שליש איטליה שהניח לרגלי מלך פיימונט. מאציני, חזר לארץ גלותו לונדונה, כשחרב משפט-מות שחרצה עליו פיימונט – תלויה ומונחת על צוארו. העולם הפוליטי השלים עם ההגדלה החדשה של פיימונט באשר זו הופיעה בעיניו שוב פעם כבַלַם המהפכה, כמגן האפיפיור מפני הריוולוציונרים, כערב לשלום עם אוסטריה. גרמניה ואנגליה המשיכו להביט בעין יפה על התגברותה של פיימונט, כי לגביהן היתה זאת החלשה יחסית של צרפת ואוסטריה, ובזמן ההוא לא חשב איש ממדינאי אירופה על אפשרות של איטליה חזקה, מדינה בלתי-תלויה באמת, העלולה לעמוד בהתחרות בין-לאומית עם “המעצמות הגדולות”.

עד מהרה בא לידי גילוי האופי ה“כבושי” של מפעל גריבאלדי, אשר פיימונט הלכה בעקבותיו. באה לידי ביטוי הנֶחשָלוּת הכלכלית והתרבותית של הדרום לעומת הצפון, נחשלות הנותנת במדה ידועה אותותיה באיטליה עד היום. רשת מסלות הברזל עמדה עדיין בראשית התפתחותה, הכבישים היו מעטים וגרועים, הקשר בין הערים הגדולות היה לקוי עד מאוד, ועוד יותר היה לקוי הקשר עם שאר מדינות איטליה. הכמרים היו משועבדים לחלוטין לאפיפיור; הישוב החקלאי לא ידע קרוא וכתוב (מספר האנאלפאביתים בניאפול ובסיציליה הגיע ל90 אחוז). שקע באמונות תפלות והלך בעורון אחרי הכמרים; בעלי האחוזות היו עוד שבויים בחרמי אידיאות פיאודליות; המעמד הבורגני היה מועט; בערים הגדולות, כניאפול ופאלֶרמו, עמד המון מחוסר כל משלח יד, נכון תמיד לשרת כל אדון; חדירת ההכרה הלאומית הצטמצמה בחוגי הבורגנות והאינטליגנציה, – כזאת היתה תמונת הדרום ברגע הספחו אל פיימונט. גריבאלדי הצליח לנחול שם נצחונות אגדיים, בכוח שִמעו הגדול שהלך לפניו, שֵמַע אֲרִיאֵל-המצביאים, אשר אין לחִצֵי-אויב שליטה בו, בשל המשטמה העצומה למשטר הבורבונים ומפני הצפיה להרוחה ולהקלה מאת המשטר החדש. משהוברר, שהמשטר האיטלקי, הגואל מידי הבורבונים, הביא אתו מעמסות רבות וכבדות, ואפילו גדולות מן הקודמות, חובת מסים ועבודת צבא – נתגלו כל רפיונה ושטחיותה של ההכרה העצמית האיטלקית. מלך ניאפול – שמצא לו מקלט ברומא – והאפיפיור עשו, כמובן, את כל אשר היה בכוחם לעשות – למען לַבּוֹת את הרוגז ואי-הרצון. חדשים מועטים אחרי הספוח פרצו בדרום מרידות נגד-איטלקיות, שהכמרים תמכו בהן וגם עוררו אתן במדה ידועה, מרידות שבהן השתתף המון עם רב, שעלה פי כמה על מספר המתנדבים בשעתו לצבא גריבאלדי, ואשר היה הכרח לדכאן במרץ רב ולעתים גם באכזריות רבה. להקות שודדים פשטו על פני הפרווינציה כולה ועל הצבא היה לעמוד כנגדן במערכות –מלחמה ממש, והיה שהשלטונות נאלצו לבוא במו“מ דיפלומטי עם השודדים ולקבוע תנאים לשביתת נשק. עוד עשר שנים תעבורנה, ואולי עוד יותר, עד אשר ישתנה המצב לטובה. התרגזות רבה גרמה גם שיטת הריכוז הפיימונטית הנהגת חוקי פיימונט לאלתר, מסירת האדמיניסטרציה לפקידים זרים, יוצאי פיימונט; השיטה הזאת באה גם מתוך שרידי מגמות ה”פיימונטיזם", ובעיקר – מתוך הרצון להקנות לאיטליה אופי חדגוני, לפחות ביחס לחוקה, וגם מתוך דלותו המוסרית והתוכנית של החומר הביורוקרטי, שירשה איטליה מאת הבורבונים.

במרס שנת 1861 הכריז בית-הנבחרים החדש, שהתכנס בטורין ושהצטרף מבאי-כוח כל הפרווינציות, וניאפול בתוכן, על הקמת ממלכת איטליה. ויקטור עמנואל קבל תואר “מלך איטליה” ולנוסחה הישנה “בחסד אלוהים” צרפו תוספת: “וברצון העם”. מחוץ לממלכת איטליה נשארו רומא ולה, חבל לא גדול, ווינציה. קאוור, שנפטר חדשיים אחרי הכרזת המלכות ושעמד במשך החדשים האחרונים האלה של חייו בכל תוקף על דרישתו, שרומא תוכרז לבירת הממלכה האיטלקית – לא זכה לראות באיחודה המלא של איטליה. אך הוא לא עוד הטיל ספק בדבר, ובמותו דובבו שפתיו: “איטליה נוצָרה, הכל הוּצל”.

אך וינציה ורומא – אוסטריה והאפיפיור – נשארו בקרב המדינה האיטלקית כשני פצעים ממאירים, כואבים ומסוכנים, שתי פרובלימות, אשר את בקשת פתרונן אי-אפשר היה לדחות לזמן רב. כבר בימי הכרזת המלכות מחה גריבאלדי, שנבחר לציר בית-הנבחרים בדרום שנכבש על ידו, נגד פיזור גדודי המתנדבים ודרש עליה תכופה על שתי הערים הללו. ואולם הרוב המכריע של הליברלים ראה צורך הכרחי לרכז את כל הכוחות בחיזוק הכבושים שכבר נעשו, בית הנבחרים דחה את הצעת גריבאלדי, וזה הניע אותו לעזוב את “הבית הפחדני”. גריבאלדי ומאציני ארגנו חברות וליגות חדשות במטרה לסייע לשחרור ונציה, קראו לועידות, אספו חתימות על פיטיציות וכרוזים, הוליכו המונים לרחוב, ניסו ליצור קרנות עצמיות, לשם מטרה זו – לשוב ולהציב לפני אירופה את הפרובלימה האיטלקית בפתרונה הבלתי-שלם, “לא לתת להרדם” – נסע גריבאלדי לאנגליה ונתקבל בחוגים הדימוקרטיים בכבוד, אשר כמהו טרם זכה לו איש זר באנגליה. מאציני התכונן למהפכה חדשה, נהל תעמולה בין תושבי וינציה ורבו נסיונותיו של “פוליטיקת חוץ” עצמאית. הוא אימץ את קשריו עם היסודות הדימוקרטיים והמהפכניים של מלכות אוסטריה – הסלאוים והאונגרים – שבעזרתם ובעזרת וינציה המורדת קוה לגרום לנֵפץ אדיר באוסטריה, שיביא להתפוררות המונארכיה ויתן לוינציה אפשרות להספח לאיטליה. בתקופה ידועה מצא לו בן-ברית בלתי-צפוי בויקטור עמנואל, שרוחו, בניגוד למיניסטרים שלו, היתה קצרה מלהמתין, ואז – תחילת שנות הששים – התנהל משא-ומתן אינטנסיוי בין מלך איטליה ובין הגולה בן-המות, שדינו נחרץ מטעם ממשלת אותו מלך איטליה. אולם תכניתו של ויקטור עמנואל – מהפכה באוסטריה ושלוה גמורה בוינציה – לא נתקבלה על לב הריוולוציונר הזקן. הוא רצה לראות מהפכה באוסטריה – שתביא לידי שחרור כל הלאומים של מלכות אוסטריה, ולא ראה מפני מה צריך כל כובד המלחמה המשחררת הזאת לנפול על הסלאוים והאונגרים, ואילו איטליה היתה צריכה להיות מוגנה מסער מהמהפכה וזעזועיה. בזמן ההתקוממות הפולנית בשנת 1863 נכנס גם גריבאלדי במו"מ עם הגולים הפולנים והאונגרים במטרה ללבות את המרד בגליציה ואונגריה. כאות לאהדת המהפכנים האיטלקים לשחרור הסלאוים יצא גדוד מתנדבי גריבאלדי לפולין, לעמוד לצדם של המורדים. כל המאמצים האלה לא הביאו לידי תוצאות פוליטיות ממשיות. האונגרים מצאו דרכים לשלום עם אוסטריה, מרד הסלאוים דוכא – ווינציה נשארה בשלותה. גריבאלדי הציע לחזור בצפון על מעשה-הדרום, אבל המרץ המהפכני של המדינה היה כבר דלוי, כנראה, עד תומו, ונסיונותיו של גריבאלדי נסתימו ברובם בהתלקחויות דלות-ערך. השלטונות האיטלקיים הרסו בקלות את התכניות המהפכניות, אסרו את הקושרים ופזרו את הגדודים הקטנים. התנהגות הממשלה, שהיתה חסרה קו מסוים ולא פתחה כל סכויים לפתרון השאלה, לא היתה בעיני “מפלגת הפעולה” – כך נקראו בתקופה זו חוגי מאציני וגריבאלדי – אלא בגידה לאומית. מכאן נבעו התנגשויות תכופות ומרות. גריבאלדי וחבריו הסתלקו באופן דימונסטראטיוי מן התואר צירים ועזבו את בית-הנבחרים, וגם מעשה חותך זה לא הצעיד אף משהו את דבר שחרורה של וינציה.

צעד חדש בדרך האיחוד יכלה איטליה לעשות רק בבוא התנגשות אירופית חדשה, וכזאת היתה מלחמת פרוסיה-אוסטריה בשנת 1866. הברית בין פרוסיה ואיטליה, אשר את קויה היסודיים התוה עוד קאוור בשעתו, הוצאה לפועל על ידי ביסמרק ולַמַרמוֹרָה (Lamarmora) בשנת 1866. איטליה יצאה שוב למערכה נגד אויבה מדורות – הפעם בצד פרוסיה, שעמדה למלא בתולדות האיחוד הגרמני אותו תפקיד, שמלאה פיימונט באחדות איטליה. במלחמה לא היתה לאיטליה הצלחה יתרה, ואוסטריה הסתלקה מוינציה אך תחת לחץ הנשק הפרוסי. למשך המלחמה קבעו מאציני וגריבאלדי “שלום אזרחי” עם ממשלת המלך; גריבאלדי שב להיות ראש-המתנדבים והיה אולי היחידי בין מפקדי איטליה שלא הֵביש משִׂברם את אלה אשר שלחוהו. בשורת שביתת הנשק הגיעה אליו בעצם ההכנות לכבושים חדשים; צו המלך הכריחוהו להפסיק את עליתו על טרייסט. למלחמה שהיה בה משום השפלת כבוד צבאי – נוסף שלום מחפיר: פרוסיה, כנפוליאון השלישי לפנים, כרתה שלום עם אוסטריה מבלי להודיע כלל על כך לבת-בריתה במלחמה, ועל וינציה ויתרה לא לאיטליה אלא לצרפת, שעוד היתה אז ה"דיין של אירופה, ומידה קבלה אותה איטליה.

רק לשאלת רומא – אחת השאלות החמורות ביותר מבחינה פוליטית, ואולי החמורה שבכולן מבחינה רוחנית – טרם נמצא פתרון. מצד אחד נשענה רומא על תמיכתו העצומה של העולם הקתולי, שכבר בא לעזרתה בש' 1848. במשך כל התקופה הזאת צצו בלי הרף בספרד, צרפת ואוסטריה תכניות מתכניות שונות להגנת האפיפיור מפני איטליה, ואישור הממלכה האיטלקית החדשה מצד כמה מדינות התעכב בעיקר בגלל הדין-ודברים שבין איטליה והאפיפיור ושנאתו הקשה של האפיפיור לאיטליה. מצד שני: מאז מחצו צבאות צרפת בשנת 1849 את הריפובליקה הרומית – לא עזבו עוד אלה את העיר. רומא נמצאה, איפוא, תחת חסות צרפת, ומלחמה בה – פירושה היה מלחמה במדינה האדירה שבאירופה, ודוקא במדינה, שאיטליה היתה זקוקה לכרות ברית עמה ושאת עזרתה בקשה בדרכה לאיחוד. נפוליאון ראה בכבוש רומא מאיטליה לא רק גורם לתסבוכת פנימית (במדה שזו היתה עלולה לעורר התרגזות בקרב הקתולים בצרפת), אלא גם הפרעת שווי המשקל באירופה, בהיות כבוש זה משלים את איחוד איטליה ונותן לה אפשרות ליהפך למעצמה; אכן, בשעה שנפוליאון הושיט עזרה למדינה הצעירה היתה עיקר כונתו להחלשת אוסטריה ולא לחיזוק איטליה, שאיפתו לעכב את שגשוג איטליה התגברה ביחוד לאחר שהדימוקרטיה האיטלקית החריבה בשנות 1860–1859 את מזימותיו הבונפארטיסטיות. בנקודה זו היתה אוסטריה תמימת דעים עם צוררתה צרפת; פרוסיה הפרוטסטאנטית היתה חלשה מדי, רוסיה לא הסתירה את יחסה, כי עוינת היא את איטליה “הריוולוציונית”, ורק אנגליה בלבד היתה נכונה לתמוך בה.

גם אלמלא היתה שאלת רומא סבוכה במסכת הבין-לאומית – לא היתה הרחקת האפיפיור ממדינתו פשוטה כהרחקת הסווירינים בשאר הממשלות; ככל אשר התקרבה שעת פתרון לשאלת רומא, כן הלכה והעמיקה הרגשת שרשיותה של הקתוליות בחיי איטליה ובדברי ימיה, הרגשת הדבקות שדבק העם האיטלקי באפיפיור. מאידך לא יכלה איטליה לותר על רומא, לא מבחינה פוליטית, מפאת השארת נקודה אויבת מבוצרת במרכז המדינה, והן מבחינה מוסרית, לפי שדברי הימים, המסורת, האמנות, אגדות עם, האידיאליזם הפוליטי, השאיפה להתחדשות דתית – הכל חייב את איטליה לראות ברומא את כתר האיחוד. ועוד גם זאת: מחמת שיטת הריכוז האדמיניסטראטיוית, שנזכרה למעלה, וכתוצאת ההבדלים שהיו קיימים בין פרווינציות שונות, שבו לאחר האיחוד והרימו ראשן המגמות הפידירליסטיות, שאותן אפשר היה לשתק בנקל בכוח שלטון, אשר את הציות לו – לא היתה יכולה אף אחת מהפרווינציות לחשוב לה לחרפה, אף אחת מהן לא היתה מעיזה להתחרות בסמכותו: כניאפול, כמילאן, כפלורנציה השתחוו אפים ארצה לפני רומא.

במשך עשר שנים התלבטה איטליה בין הצורך בכבוש רומא ובין אי-האפשרות לבצעו ולא מצאה בכוחותיה היא דרך-מוצא ממעגל-קסמים זה. מאציני שיוה ערך כביר לרומא – בירת איטליה החדשה, מקור איניצ’אטיוה חדשה לעולם. לחרבן האפיפיוריות היתה בעיניו חשיבות עולמית – זה היה תנאי ראשון בריפורמה הדתית העולמית. ודוקא מפני שלהתגברות תעל האפיפיורות היה עורך מכריע כל כך, בתכניתו לחידוש האנושיות – היתה הפוליטיקה שלו כלפי כבוש רומא שונה בהחלט מן הפוליטיקה שלו כלפי כבוש רומא שונה בהחלט מן הפוליטיקה שלו כלפי הדרום או וינציה. “אלפו” של גריבאלדי יצא בשנת 1860 למערכה במדה רבה בכוח מרצו ותקפו של מאציני, אבל לא היה טעם להִשָנות המעשה הזה ברומא: הכחדת שלטון רוחני יכולה לבוא רק בדרך התחדשות הרוח. לכן לא קרא מאציני לגריבלדי, אף לא לפיימונט. הוא המתין להתחדשותה הרוחנית של איטליה ורומא, והכין התפרצות מהפכנית, כבטוי להתחדשות זו. אך המדינה בכללה ורומא בפרט נשארו קרות לדברי תוכחתו ולשוא בקש אותות תחיה בין נתיני האפיפיור.

גריבאלדי השקיף על השאלה האיטלקית כעל שאלה פוליטית בעיקר, ונבדל בנדון זה ממחנה הליברלים רק בשיטתו. הוא ראה גם את רומא כענין פוליטי בלבד, שעמד על מדרגה אחת עם ניאפול ווינציה. לכן אסר מלחמה על רומא כאשר עשה בדרום. הוא ערך אכספדיציות צבאיות מבלי להבין היטב לפני מה הנהו עומד. כשם שאחר נצחונו בניאפול בקר בבית-הכנסת המפורסם של ג’נארו הקדוש – כך גם באמרו להתקיף את רומא בש' 1862 ולהפקיע את השלטון החילוני מידי ראש הכנסיה הקתולית – קידש את צאתו למערכה בתפילה במקדש קתולי. ממשלת איטליה, הגם שידעה על תכניותיו של גריבאלדי, לא נטלה עליה בכ“ז אחריות להן, וכדי להפריע לפגישת המתנדבים עם המשמר הצרפתי הציבה על דרכם את צבאותיה. אצל אספרומונטֶה ירו צבאות הממשלה במתנדבים, שהיו מצווים, מטעם גריבאלדי הפצוע, שלא לענות ביריות. הענין נגמר בתגרה זו ובגלות גריבאלדי לאי קפרירה. נסיון שני נעשה בשנת 1876 ונגמר בהתנגשות עם צבא צרפתי אצל מינטאנה; המתנדבים נחלו מפלה, ומפקד צרפתי הודיע בפריז, כי “הרובים החדשים מפליאים לעשות”. כשבפרלמנט הפריזי דנו על האינצידנט שאצל מינטאנה – הכריז חגיגית המניסטר הצרפתי לעניני חוץ: “לעולם לא יכנסו האיטלקים לרומא”. יכול להיות, כי פלאי רוביה של צרפת ו”לעולם לא" של המיניסטר שלה עלו לה בשנת 1870 במחיר ניטרליותה של איטליה, אשר במדת מה היתה לצרפת הזכות לבטוח בעזרתה.

ובכן, גם מאציני, גם גריבאלדי לא עמד להם כוחם לפתור את תשאלת רומא. קאוור, גם גריבאלדי לא עמד להם כוחם לפתור את שאלת רומא. קאוור, אחר שנת 1860, היטיב להבין את ערך רומא לגבי איטליה, אך לא ראה אפשרות לרכוש את העיר בלי הסכמתם של האפיפיור וצרפת ולא חדל מוות מקוות להשיג הסכמה זו. “רומא היא הכוכב הצפוני שלנו. העיר הנצחית צריכה להיות לבירת איטליה. אולם לא בכוח מהפכה נבוא שמה אלא בכוח המוסר. נאמר לאפיפיור: אב קדוש, שלטון חילוני איננו עוד ערובת עצמאותך. הסתלק ממנו – וניתן לך אותו חופש, שזה שלוש מאות שנים אתה מצפה לו לשוא מאת המעצמות הקתוליות. הננו נכונם להכריז על הפרינציפ הגדול: כנסיה חפשית במדינה חפשית”. בהשפעת קאוור קבל בית הנבחרים החלטה המשתמעת אמנם לשתי פנים במובן הפוליטי, אבל חשובה כהכרזת רומא לבירת איטליה: “בתקוה, שלאחר הבטחת עצמאותו, ערכו וכבודו של האפיפיור והבטחת חופש מוחלט לכנסיה, ולאחר הסכם עם צרפת בנוגע לאי-התערבותה, תנתן רומא, שכבר הוכרזה מטעם דעת הקהל שבמדינה כעיר הבירה, לאיטליה – עובר בית הנבחרים לסדר-היום”. לפי נוסח קאוור מסתלקת המדינה מכל התערבות בעניני כנסיה, כשם שהכנסיה אינה מתערבת עוד במדינה. הדת היתה בעיני קאוור, בהתאם להשקפותיו הליברליות, דבר פרטי בהחלט. אין על המדינה אלא למלא ביושר את רצון העם, אך לא לחנך את העם ולהדריכו, ולכן היא יכולה שלא להתערב בדת. שאלת רומא היתה לקאוור שאלה פוליטית, שאלת שלום איטליה, ופתרון לה היה צריך להמצא באותו פרינציפ החופש, שבהילומו לכל שאלות חיי המדינה ראה קאוור תריס בפני כל הפורעניות שבעולם. “אנו סבורים שיש להנהיג את שיטת החופש בכל החיים הצבוריים, הדתיים ואזרחיים. אנו מבקשים חופש כלכלי, חופש אדמיניסטראטיוי, אנו מבקשים חופש מלא ומוחלט למצפון. לשם יופיו של בנין זה שאנו מקימים – הננו רואים הכרח, שעיקרון החופש יהי לקו גם ביחסי הכנסיה והמדינה”. קאוור בקש קודם כל להוכיח לאפיפיור עצמו את ערך הפרינציפ של כנסיה חפשית לגבי דידיה. אבל לא הספיק לעשות הרבה ונסיונותיו במגמה זו נתקלו, כרגיל, בחוסר כל רצון לפשרה מצד הואטיקן.

ריקאזוֹלי – יורשו של קאוור – קבל את הנוסחה שלו: “כנסיה חפשית במדינה חפשית”, אבל הכניס בה תוכן אחר לגמרי. ריקאזולי עזב מכבר את קרן-זויתו בטוסקאנה, מילא בשעתו תפקיד חשוב בממשלה הפלורנטינית הזמנית בשנת 1859 ונלחם בה לאחוד איטליה, תפס אחר כך מקום בולט בבית-הנבחרים האיטלקי, אבל הוסיף להיות תאשר היה לפני חצי יובל שנים, בקבוצת לאמברוסקיני. החל משנת 1860 שנן והלך לאיטליה" “תקופת המהפכות הפוליטיות באיטליה באה עד קצה. עלינו לעשות את כל אשר בידינו, כדי להצמיח מהפכה דתית”. לאחר שכבר נכבשה רומא כתב ריקאזולי: “נעשה המעט מן המעט, והפרובלימה כולה עומדת בעינה”. למרות הכירו עד מה צורר השלטון החילוני של האפיפיור לאיטליה – כתב: “אך אל נא נערב את הצורר הזה עם הדת האלוהית של הנוצרי, זה שתכלית בואו היתה לגאול את העולם, ואילו האפיפיור היה רוצה לשעבדו, היה מוגן אפילו להחזירו לברבריות, ובלבד ששלטונו החילוני יתקיים”. גם ריקאזולי ראה, כמובן, בשאלת רומא: ענין שחרור חלק נוסף של האוכלוסין האיטלקיים והשלמת אחדות איטליה, אך יותר מזה ראה בה פרובלימה אוניורסלית ומוסרית, שאלת חופש הכנסיה. “פנֵינו לרומא – אמר הוא בשנת 1861 באחד מנאומיו בבית-הנבחרים – לא להחריבה, אלא לבנותה ולהקימנה, לפתוח לפני הכנסיה את תדרך הריפורמה, להעניק לה אותה חרות ואותה עצמאות, שתהיינה לאמצעי ולמניע בתחית הרגש הדתי הטהור”. אבל גם ריקאזולי, בכל נסיונותיו הרבים למצוא דרך להסכם עם האפיפיור, נתקל באותה איבה ובאותה אי-הבנה. גם רובי-תקוותיו להתעלות הרגש הדתי באיטליה נכזבו. כבר אחרי כבוש רומא כתב: “אל ניצור לנו השליות. באיטליה אין אף צל-שאיפה להפוך את אידיאה הרליגיוזית למחשבה ולרחשי-לב. האידיאה הזאת טבעה באדישות ובאמונות תפלות. לאלה – האידיאה הרליגיוזית מיותרת בכלל, ולאחרים – אין זו אידיאה, אלא מצוה מעשית, שאין לה כל זיקה לרגש ולמחשבה”. כזאת היתה תוחלת-השוא לפתרון השאלה הרומית גריבאלדי יחל לשוא להתקוממות, מאציני – לחורבנה של הקתוליות, וריקאזולי – לתיקונה והטהרותה מבפנים.

לאחר מות קאוור והסתלקות ריקאזולי מעסקנות פוליטית – היו רוב הליברלים נוטים בכלל להניח את ידם מפתרון שאלת רומא ולהפקיד את העיר בידי הגורל. פאזוליני, שהיה זמן-מה מיניסטר לעניני חוץ היה אומר בפומבי, כי אין מוצא אחר לפני איטליה מאשר ויתור על רומא; ד’אצליו בקש להוכיח אותו דבר בקונטרסיו; בוג’יו, ציר בית הנבחרים ופובליציסטן ידוע, הודה, כי לוּ לכד גריבלדי את רומא – היה ממיט אסון על המונארכיה, שגם בלאו הכי נתחיבה הרבה למהפכה, בקבלה מידה את הפרווינציות המרכזיות ואת ניאפול. מחד גיסא – אירופה, בפרט צרפת, מאידך – אי-פשרנותו של האפיפיור: אכן, נראה היה המצב כמשולל מוצא לחלוטין ולא נשאר אלא לטשטש אותו; וזאת אמנם בקשה לעשות המונארכיה, אלא שהפריעה לה “מפלגת הפעולה” בראשות גריבלדי, שחזרה והעלתה בלי הרף את השאלה על הפרק. כל המיניסטריונים שנתחלפו במשך עשר השנים 1870–1860 חתרו לבוא לכלל הסכם עם האפיפיור ועם צרפת והעלו חרס בידם. בספטמבר שנת 1864 נאלצה איטליה לכרות עם צרפת אמנה, המכונה בשם “קונוֶנצית ספטמבר”, אשר על פיה התחיבה צרפת להוציא את צבאותיה מרומא במשך שנתיים, ולעומת זאת ניתנה לאפיפיור הרשות לגייס צבא משלו, מורכב מנתיני חוץ, ואיטליה התחיבה לא לתקוף ולא להרשות לתקוף את רומא, וכמו כן התחיבה לקבוע את בירתה בפלורנציה, לאות ויתור על רומא הבירה. הקונונציה נתקבלה בצבוריות האיטלקית מתוך התרגזות רבה, אבל לא עוררה התנגדות פעילה. דבר צאת הצבא הצרפתי מרומא מקץ שתי שנים – עבר בלי הסתבכויות ובלי נסיון להשתמש בו לשם כבוש העיר. אמנם אחרי מינטאנה, כשראתה צרפת בהכנות גריבלדי הפרת הקונונציה – הוכנס שוב הצבא הצרפתי לרומא לשם הגנה על האפיפיור, וחנה בה עד 1870. אחרי אותו מעשה מינטאנה פנה ויקטור עמנואל אל נפוליאון במכתב פרטי, בו הציע לפניו – בתורת גמול על הוצאת הצבא הצרפתי מרומא – ברית עם איטליה. גם הצעד הזה עלה בתוהו.

אף הנסיונות שחזרו ונשנו למו“מ עם האפיפיור לא הצליחו. האפיפיורות מתוך מלחמתה על שלטונה החילוני – נעשתה יותר ויותר דוֹגמתית ומסוגרת. כל שאיפה לריפורמה, להתפשרות עם איטליה, שבצבצה פה ושם בשדרות הנמוכות של הכהנות – דוכאה ללא –רחם. הכנסיה איבדה יותר ויותר את מעט העממיות שנותרה בה עוד בתחילת המאה הי”ט. השלטון הלך והתרכז כולו באישיות האפיפיור לנזק העם והכמרים גופם; בתקופה זו ניתנה גם התורה החדשה, שהאפיפיור הוא למעלה מן החטא. ביחס לאיטליה תפסה האפיפיורות עמדה של איבה אקטיוית; כל צוררי ממלכת איטליה מצאו להם מקלט ברומא; מרומא תמכו המלך הבורבוני יחד עם האפיפיור בבאנדיטיזם שבגליל ניאפול, ברומא נתגייס צבא קליריקלי – מורכב מאנשי-צבא פרופסיונליים שלוקטו מכל ארצות העולם הקתולי, ביחוד מספרד – להיות למגן לכסא כבודו של פטרוס הקדוש, ש“חולל ונרמס”. עמדה אויבת כזאת תפס פיוס התשיעי גם כלפי כל התנועה הליברלית והסוציאלית, שבה הצטינה המחצית השניה של המאה הי“ט, עמדה שהובעה בבהירות ובחריפות באגרת Syllabus המפורסמת (1864) ושהיציגה אותו מחוץ לחיי-הדור. בו בזמן הלכה רומא העיר הלוך וירוד במובן התרבותי והחברתי. “מאז תבוסת הריפובליקה (1849) ובמשך כל התקופה האחרונה של המשמר הצרפתי לא נראו ברומא כל אותות חיים פוליטיים. החזרת האפיפיורות אף היא, למרות כל הריאקציה האכזרית, לא יכלה לנער את רומא, מתוך הסקפטיציזם שלה. נערך מספר רב של חגיגות דתיות, שמשכו אחריהן, כרגיל, המוני עם, כאילו היו אלה תהלוכות כנסיתיות , ובזה נגמר הדבר. העם הנבהל אשר כל אמונה רחקה ממנו, הבורגנות הנבערה, האריסטוקרטיה היהירה והמחוסרת-אונים והכמרים הכל-יכולים החובקים יד בעצלתים – כל אלה שבו לחייהם הנרפים הרגילים. הכנסיה – מקור מחית כולם, כהמון כבורגנות. מעמד הפקידים עולה ומגיע למין 60,000 נפש; הצבא, אספסוף נכרי, עשוי יותר לחגיגה צבאית מאשר למלחמה; הצי – בן אניה טיברית אחת, האוניורסיטה העתיקה – הפוכה למין בית-מדרש למורים; בתי-מנזר מרובים ומרווחים; בתי מלון – הטוב מכל העסקים. פרנסת רומא כולה – על הכנסת אורחים וחגיגות דתיות”. (אוריאני). לא שנת 1859, לא שנת 1860, לא אספרומונטֶה, לא צאת הצרפתים, לא מינטאנה – כל אלה לא עצרו עוד כוח לעורר את רומא. אפילו בשנת 1870 כשצרפת היתה שקועה במלחמה עם גרמניה והיתה נכונה לויתורים בשאלת רומא, כדי להבטיח לה את עזרת איטליה, והממשלה האיטלקית קותה להתרגשות כל שהיא ברומא, למען השתמש בה כאמתלה ללכידת העיר בידי צבאות איטלקיים (הצרפתים הוצאו מן העיר עוד בתחילת המלחמה) – גם אז נשארה רומא קרה ושלוה. ובאין אמתלה כזו – פקפקה הממשלה וחששה להעלות את צבאותיה על רומא, ורק לחץ עצום מצד השמאל ומצד חלק מן המיניסטריון, הביא אותה לידי צעד מכריע. לדיפלומטיה האירופית הוסבר כבוש רומא במוקדם כמעשה המכוון להגנת האפיפיור מפני סכנת תנועה מהפכנית. האמתלה הזאת היתה המחוסרת כל יסוד ממשי, באשר גריבלדי ישב בימים האלה כלוא על האי קאפרירה, ומאציני, אשר המשטרה האיטלקית תפסה אותו כחדשים לפני זה בפאלרמו, היה אסור במבצר גאיטה. ברוח “אנטי ריוולוציונית” זו נערכה אגרת המלך אל האפיפיור, שנשלחה ימים אחדים לפני הכבוש, – נסיון אחרון לפשרה. “באהבת בן, באמונת קתולי, בנשמת איטלקי”, פנה המלך לאפיפיור והודיעוהו, כי החליט לכבוש בחילותיו חלקים אחדים של רומא – “למען שמור על הבטחון של הוד קדושתו ועל הסדר”, ולמען “הניא בעד מעשי אלמות מצד המפלגה הריוולוציונית-הקוסמופוליטית”. האגרת נחתמה בבקשת ברכת הרועה הנאמן ובהבעת תקוה, כי “האפיפיור יוסיף לשכון על שפת טיבר במשכנו המהולל, שאינו כפוף לשום שלטון אנוש”. האפיפיור אמר בתשובתו:… אגרת הוד מלכותך אינה ראויה לבן אוהב, המונה את עצמו על הכנסיה הקתולית והמתפאר בנאמנות-מלך. אני מודה לאלוהים, אשר מרצונו בא הדבר, כי השבעת את אחרית חיֵּי יגון, אך לא אוכל להסכים להצעות שהצעת במכתבך ולפרינציפים המבוארים בו. הנני מוסר לידי אלוהים את מפעלי – שהוא מפעלו – ומתחנן לפניו להשפיע על מלכותך מרוב רחמיו, אשר להם הנך זקוק כל כך”. אגב, עוד באמצע ספטמבר 1870 הכריז פיוס התשיעי חגיגית, כי “לעולם לא יכנסו האיטלקים לרומא”. וב 20 בו בחודש נכנסו צבאות האיטלקים לרומא. וב 20 באוקטובר העלה משאל העם תוצאות אלה: 133,000 קולות בעד ספוח לאיטליה, 500 – נגד. היחסים בין המדינה והואטיקן נקבעו רשמית ב“חוק הערובות”, שהועמד להצבעה בבית-הנבחרים ב 5 באפריל שנת 1871. לפי חוק הזה –אישיות האפיפיור היא חסינה וקדושה; שמור לו, כמקודם, כבוד מלכים; הוא רשאי לגייס לו צבא משלו; לכלכלת ביתו הוקצב רבע מיליון לירות איטלקיות לחודש; ארמונות הואטיקן הם רכושו; צירי המעצמות העומדים לפניו נהנים מכל זכויות החסינות הדיפלומטית; מתבטלת השבעת ההגמונים וחובת אישורם מטעם הממשלה וכמו כן חובת האישור לכל האקטים של הכנסיה. חשיבות החוק הזה נשארה רק פורמלית, כי הוא נתקיים רק להלכה, הואיל והאפיפיור – שראה את כבוש רומא כמעשה אלמות והשפלת זכויותיו – לא קבל גם את החוק הזה ודן אותו כבלתי-קיים למענו. הוא בחר בנתוק כל הקשרים עם ממשלת איטליה והסתגר כ“שבוי” בארמונות הואטיקן.

במשך עשר השנים, שעברו מאז הוכרז על ממלכת איטליה ועד כיבוש רומא, חלו תמורות ניכרות עד מאוד בתנאי הצבוריות האיטלקית. בפרווינציות החדשות נתעורר ראשית כל הצורך להתקרב אחת לחברתה, להכיר זו את זו, להתרגל זו אל זו. המדינה החדשה הוכרחה להקדיש את כוחותיה לביצורה, לחיזוק אשיותיה הכלכליות, הכספיות והאדמינסטראטיויות. ביחוד הכבידה השאלה הפיננסית, לפי שפיימונט, שהיתה מתנהלת בכוח בטחונו ואופטימיותו-ללא-גבול של קאוור, נערמו עליה חובות, שידה לא השיגה לסלקם. וההתפתחות המזורזת, שהיתה דרושה לפיימונט למען תמלא את תפקידה הלאומי, העמיסה על איטליה המאוחדת דאגות רבות. אגב, הוברר שממשלה מרכזית אחת הוצאותיה גדולות משל שש ממשלות, שלא הרבו בהוצאות, באשר לא עשו כמעט כלום. לזה נוספו ההוצאות הגדולות לצרכי הצבא, הצי, האדמיניסטרציה המשוכללת, לבנין כבישים, לעבודות צבוריות. כל אלה הביאו את איטליה כמעט עד לפשיטת רגל, והוטל על המדינה לתור ולבקש לה בלי הרף מקורות כספיים חדשים. את הזכות הזאת, שאיטליה הצליחה להגבר במשך עשר שנים אלו על מצוקתה הכספית ועברה בשלום את תקופת המשבר – יש לזקוף על חשבון הפריחה הכלכלית, שהאחוד נתן לה דחיפה רבה, ועל חשבון מרצה של מספר מדינאים, בעיקר של קוֶנטינו סֶלה (Quentini Sel 1884–1827). שלא פחד להגדיל עד קצה הבול את לחץ המכבש הפיסיקלי, למען הציל את המדינה מפשיטת רגל. הפרוצס הזה של ביצור המדינה ריכז את הכוחות העיקריים של האומה, וביחוד לאחר שבעיני רבים נראה תפקיד התנועה הלאומית כמושלם וגמור: הן גם בלי רומא ווינציה היתה איטליה חפשית ומאוחדת. ועל כן כאילו נדלדל המרץ המהפכני. מאורעות שנת 1859 בדרום – נראו כהתלקחות אחרונה של האש המהפכנית, וכל הנסיונות המהפכניים החדשים נראו כדבר שעבר זמנו. גם האוירה הרוחנית באירופה נשתנתה בתקופה הזאת והשנוי השתקף באיטליה. הרומנטיקה בספרות נדחתה ע"י האסכולה הריאלית והנאטורליסטית. המדע בא לרשת את מקומם של החפושים הפילוסופיים והדתיים. הרוח הפוזיטיויסטית כבשה את הלבבות. הנוסחות אשר הלהיבו בשנת 1848 ועוד נשמעו, אולי כבר בלי התלהבות יתרה, בשנת 1859 – היו אנאכרוֹניות וצרמו את האוזן בשנת 1862. בינתים הופיעו פּרובלימות חדשות אשר דור השחרור הלאומי לא היה מוכן לקראת פתרונן.

המדינאים היו שקועים בביצור הקיים, ואולם חסרה ההכרה וההרגשה העממית-הסוציאלית, ו“ביצור הקיים” – משמעו היה: צבא, צי, אדמיניסטראציה וכו‘. איש מקברניטי איטליה לא חשב ברצינות, כי עוד תפקידים נוספים למדינה. אף הירושה המדינית-האידיאולוגית של קאוור לא הרחיבה את מבטם של יורשיו, שכן גם ראיתו הוא עצמו הצטמצמה ד’ אמות של “שלד”-מדינה בלבד. במשך עשר שנים אלו לא נעשה דבר לקרב את האכרים האיטלקים – והם רוב מנין האומה – לחיי הלאום ולחיי המדינה המחודשת. האכר בסבלו היום-יומי לא הרגיש במאומה באיחוד איטליה; חייו המשיכו זורמים במסלולם הרגיל, במסלול השעבוד והבערות. ירושה קשה קבלה איטליה, מבחינה זו, מידי הנסיכויות השונות, ולא היה ביכלתה להקל אותה. כ 82 אחוז מתושבי איטליה לא ידעו, בשנת 1861, קרוא וכתוב (ובעיקר – בדרום, שם עלה האחוז עד 90), והתמונה הזאת לא נשתנתה בהרבה בשנת 1871. העובד האיטלקי היה מן הנחשלים ביותר באירופה המערבית והמרכזית. אף שכר העבודה היה נמוך ביותר; באופן ממוצע 1,20 – 1,50 לירה איטלקית בעד 11–12 שעות עבודה ליום (לעתים רחוקות עלו שעות אלו עד 16 וירדו עד 10). נשים היו עסוקות במספר רב בתעשיה (בענפים ידועים – מ30 עד 60 אחוז) ועבדו בשכר של 0,70 – 0,50 לירה איטלקית בעד 10–12 שעות עבודה ליום. ילדים משני המינים עבדו כמעט עבודת בוגרים – כמובן בשכר נמוך הרבה יותר. המדינה החדשה עמדה בפני המצב הקשה הזה מחוסרת אונים, וגם כאילו מחוסרת הכרת הצורך בתקונים. חוקים להגנת העובד כמעט שלא היו קיימים ולא נשמעה גם תביעה לכך. בפרלמנט הסתפקו הצירים הדימוקרטיים בדרישת זכות הבחירה הכללית ובמחאות נגד המסים הכבדים ביותר.

עד 1861 לא היה כמעט סימן למציאות תנועת-פועלים מאורגנת. בכל המדינות והנסיכויות, מלבד פיימונט, היה קיים איסור האיגוד, ואך בפיימונט היו קיימים קואופרטיוים צרכניים וחברות לעזרה הדדית, – זו הצורה הפרימיטיוית ביותר של הארגון המעמדי. הראשונה בחברות האלו נוסדה ע"י מאציני בשנת 1848, ובשנת 1853 – ערב האיחוד – הגיע מספרן עד 60. בשנת 1853 נוסד הקואופרטיו הצרכני הראשון של הפועלים – של הפועלים – בבירת פיימונט, טורין. בשנת 1855 נוסד הקואופרטיו היצרני הראשון – של זגגים – גם הוא בפיימונט. בשנת 1861 יש לציין עליה ניכרת. איגוד הפועלים הותר בכל המדינות והאגודות נתרבו במהירות, וביחוד חברות העזרה ההדדית, אשר מספרן קפץ ועלה בשנת 1862 עד 445. פה ושם כאילו הורגשה גם תסיסה מעמדית, אשר התבטאה בכמה שביתות, ואולם העובדה שרוב השביתות האלה התרחשו בדרום הנחשל דוקא – מעידה שהיתה כאן בעיקר תסיסה פוליטית ריאקציונית, שסוכני הבורבונים והאפיפיור עוררוה ונהלו אותה. גם התמיכה אשר השביתות האלו מצאו בעתונות הקליריקלית מאשרת את ההשערה הזאת.

מאציני וחבריו עמדו, בתקופה הזאת, בראש תנועת-העבודה האיטלקית שהתחילה אז להתפתח. הן הם היו החוג היחידי – בעל הכרה סוציאלית. כמעט כל מנהיגי התנועה התגיסו מתוך שורות תלמידי מאציני ומצדדי גריבאלדי. היה מנהג קבוע, שכל כנוס פועלים היה שולח קודם כל את ברכתו ל“מוח” התנועה הלאומית ול“ידה”. קלובי הפועלים נקראו בשמות האנשים האלה ונתקשטו בפסליהם ובתמונותיהם. בהתאם להשקפת עולמו ובהתאם לדעתו על התפקידים האקטואליים ביותר של איטליה – נהל מאציני את תנועת הפועלים ברוח המתנגדת למלחמת מעמדות ולאמצעים תקיפים (שביתות וכו'), הטיף לעיקרון הבוררות, לקואופרציה הצרכנית והיצרנית, ודרש בתוקף מאת הפועלים שימסרו את כל כוחותיהם למלחמה בעד השלמת האיחוד האיטלקי (רומא ווינציה) ובעד הקמת המשטר הריפובליקני במקום המשטר המונארכי. הכוון הזה נתקבל, ביחוד בחלקו הפוליטי, בהתנגדותם ש אלימנטים שונים – גם מצד אלה שהיו אדישים לדבר האיחוד ובכרו את המונארכיה על הריפובליקה, וגם מצד אלה – אשר אמנם היו אז עדיין מעטים למדי – שכבר התחילו לחפש דרכים אחרות, נועזות יותר, לתנועת הפועלים.

ב28 בספטמבר שנת 1864 אירע מאורע חשוב בחיי תנועת-העבודה העולמית – בלונדון נוסדה “האסוציאציה בין-לאומית של הפועלים”, הידועה בשם האינטרנציונל הראשון. מאציני, שישב אז בלונדון, הוזמן לישיבה המיסדת, ואולם נזהר מתת את שמו לחברה החדשה, מתוך חשד לגבי ה“מטריאליזם” שלה. אמנם שלח שנים מתלמידיו ל“ועד המיסד” ולאחר ההכרזה על יסוד האינטרנציונל סיפח אליו את “חברת הפועלים האיטלקים” בלונדון שעמדה תחת הנהלתו. ואכן חשדו של מאציני התאמת במהרה: האינטרנציונל, אשר מרכס היה האישיות השליטה בו, הלך בדרכים זרות למאציני. חלומו להאציל על האינטרנציונל מרוחו (בנידון זה קוה לתמיכתם של האנגלים ושל חלק מהצרפתים) נשארה מעל. “הגרמנים והרוסים נצחו”. גם שני תלמידיו שנבחרו בועד הזמני של האינטרנציונל – עזבוהו. לבא כוח עניני איטליה נתמנה פרידריך אנגלס. מאז לא הוסיפו האיטלקים להיות בין מנהלי האינטרנציונל הראשון, ואולם סניפיו הוקמו באיטליה – הראשון בשנת 1865 בניאפול ואחר כך בפלורנציה, בבולוניה וכו'. לא מאציני ארגן אותם ולא תלמידיו עמדו בראשם.

מיכאל באקונין, המהפכן הרוסי המפורסם, בילה שלוש שנים (1867–1864) באיטליה. בנדודיו המרובים, מנת חלקו ברוב ימי חייו, התקשר לאיטליה באהבה עזה, הכיר את אנשיה ולמד את שפתה והאמין ב“מהפכניות המיוחדת " של האדם האיטלקי ובקרבתו המיוחדת לסוציאליזם. גם בשנים אלה ודם בתקופות מאוחדות השקיע הרבה ממרצו המהפכני העצום למען הצית באיטליה את “אש המהפכה הסוציאלית”. ראשית מעשהו היתה הכרזת מלחמה במאציני ובתורתו; הוא התאמץ לארגן את תנועת הפועלים והאכרים על בסיס חדש. מלחמה כזאת במאציני הפתיעה מאוד את הצבור באיטליה – לא משום שהיתה עזה ביותר, אלא משום שהתנהלה בשטח אשר בו היתה עמדת מאציני מוצקה ואיתנה. כל מתנגדי מאציני אמרו עליו, כי הוא קיצוני מדי, תובע דברים אשר אין לעשותם, אוטופיסטן וחי בדמיון ואינו נרתע מערעור יסודות החברה ומשפיכת דם אנשים. וההאשמות האלה, אם כי משקלן היה לעתים רב בעיני “המיושבים” לא יכלו לערער את עמדת מאציני בעיני הנוער. עתה בא באקונין ותקף את מאציני בשטחו הוא, הכריז עליו כי איננו מהפכני דיו, כי איננו תופס מהו העול האמתי בחברה וכי כנגד העול הזה – הלא הוא העול הסוציאלי – הוא מחוסר עוז ונרתע מפני אמצעים תקיפים ובוחר בהטפת מוסר במקום שיש צורך במלחמה ללא-רחמים. תעמולתו זו של באקונין פתחה אפקים חדשים לפני הנוער האיטלקי. אי-ספוק מוסרי ואידיאולוגי שרר בלאו הכי בשורותיו. איטליה עמדה מאוחדת כמעט כולה – והאחוד הזה לא הביא לחדוש האנושי המובטח, והיתה גם הכרה שהמדינה טרם מילאה את חובתה כלפי השדרות הנמוכות של החברה. העובדה הזאת, שהאיחוד כבר הגיע כמעט לשלימות ­– כאילו נטלה מאת הנוער תפקיד רחב ידים, והרוח הפוזיטיוית, בשטח הפילוסופי והדתי, שהתחילה להשתרר בקרבו, אם כי הרחיקה אותו ממאציני – כלל לא המיתה את רצון הפעולה וצמאון הקרבן. גם בתקופה הזאת חיפש הנוער, לפי בטויו של בן הדור ההוא, “את האפשרות למות, למות במהרה, למות ביופי, למות בעד הכלל”. התנועה הלאומית לא סיפקה יותר את השאיפה הזאת, וחלק מן הנוער, שחונך על ברכי מאציני, הטה אוזן לתעמולת באקונין, והיו גם כאלה שהצטרפו בגלוי לאינטרנציונל. בזמן מלחמת אוסטריה ופרוסיה-איטליה, המלחמה אשר נתנה לאיטליה את וינציה ובה הסתלק מאציני לחלוטין מעמדת ההתנגדות או הניטרליות שנקט כלפי המלחמות הקודמות של פיימונט – תקפו אנשי האינטרנציונל התקפות חמורות את מאציני וגריבלדי, באשר “נכנסו בברית את ביסמארק”, ולא ישיבה אחת הקדיש הועד המרכזי של האינטרנציונל ל”בירור עמדת האיטלקים" (כידוע נקט לסאל עמדה אחרת כלפי המלחמה הזאת והכיר בתפקידה הפרוגרסיוי). היחסים הלכו והתחדדו.

“האינטרנציונליסטים”, כמו שנקראו מעתה מצדדי באקונין, קבלו עזרה בלתי-צפויה מגריבאלדי. יש לפקפק אם היה לו מושג ברור מהתורה הסוציאליסטית וממהותה של תנועת האינטרנציונל. הן דעותיו הפוליטיות והסוציאליות היו מטושטשות בכלל. כוחו היה בפעולה ובאופי העממי של דמותו, ואילו לבו נמשך – אינסטינקטיויות בעיקר – אל צד הלוחמים בעד הצדק הסוציאלי. לא דאג כלל להתאמת המלחמה הזאת לדרכו הפוליטית שלו וכאילו הצטרף לתנועה האיטרנציונליסטית. בשנת 1867 השתתף בקונגרס הבין-לאומי הראשון לעניני השלום בעולם, שהתכנס בז’יניוה ושהסוציאליסטים השתמשו בו להפצת רעיונותיהם ולהפגנת כוחם. בקונגרס הזה הכריז גריבאלדי על נכונותו “לנהל מלחמה עזה בשלושת האסונות של האנושיות, אשר הם שלוש צורות העריצות – הפוליטית, הלאומית, הסוציאלית”. כששב לאיטליה הגן בגלוי ובפומבי על האינטרנציונליסטים, אשר הממשלה התחילה לרדוף אותם בכוח המשטרה ובתי-הדין. הוא גם קבע סיסמה, אשר מאז נעשתה לקריאת התקוה והמלחמה של הסוציאליזם האיטלקי: “הסוציאליזם – או אם אתם רוצים: האינטרנציונל – זהו שמש העתיד”. הוא נתן את שמו לעתונים ולאגודות של האינטרנציונליסטים, שמו של גריבאלדי היה מזהיר לא פחות משם מאציני והשפעתו היתה מרובה על הנוער. הצטרפותו למחנה באקונין נתנה על כן לרבים את האפשרות הנפשית לעזוב את המורה הותיק ולעבור למורה החדש. אף מינטאנה, אשר גילתה פעם נוספת את חוסר הסיכויים של המהפכנות הלאומית בלבד, בסגנון של השנים שעברו – הגבירה את האכזבה וחפושי הדרך. בינתים הלכה תנועת הפועלים וגדלה בכמותה (מספרן של חברות העזרה ההדדית הגיע בשנת 1869 ל־770) ואולם השפעת מאציני בתוכה התחילה להתערער. העובדים כאילו הלכו וחפשו דרכים אחרות, עצמאות יתרה לבטוים ולמלחמתם. ענף אחר של התנועה, הוא הקואופרציה הצרכנית, יצא לגמרי מגבולות המאציניות, באשר נמצאו לו גואלים אחרים מסורים יותר וגם מעשיים יותר – קבוצת המשכילים שהתרכזה סביב לואיג’י לוצאטי (1927–1841,Luzzati). תלמידי מאציני, שעבדו בקרב תנועת העבודה, אם כי הצטינו במסירות רבה – גילו גם, כמעט תמיד, אי-בקיאות בעניני הפועל היום-יומיים, ולפעמים קרובות אף אי-התענינות בענינים האלה. המטרות הפוליטיות, אשר לשמן השתדלו להשתמש בתנועת הפועלים, והטוהר המוסרי, הדתי כמעט, של התנועה השאת, היו להם כאילו יקרים וחשובים מהטבת תנאי העבודה של הפועל. וכשבאה על איטליה, ביחוד על שכבות העמלים והעניים שבה, שנת משבר כלכלי קשה, היא שנת 1868, כשבא לידי גילוי כל כבדו של העול הפיננסי, שהצטבר במשך שש שנות האיחוד – לא היו אנשי מאציני מוכנים לקדם את פני הרעה. התסיסה בקרב הפועלים, שורת השביתות, מרידות האכרים, אשר הדחיפה העיקרית להן באה בגלל המס הנוסף שהוטל על הקמח (את רצינות המרידות האלה אפשר למדוד לפי תוצאתן המעציבה: 250 הרוגים, למעלה מ1000 פצועים וכמעט 4000 אסורים) – לכל אלה היה אפי ספוֹנטאני, מחוץ לכל הנהגה של מאציני או של אחר, כי גם חסידי האינטרנציונל היו עדיין חלשים מדֵי יכולת לכון את התנועה הזאת. אך אלה המשיכו לחדור בקרב הנוער, ובועידה הרביעית של האינטרנציונל (בשנת 1869, בבאזל) הופיעה משלחת איטלקית ובאקונין בראשה.

אותה שנה אשר הכתירה בנצחון את מפעל האיחוד בגלל כבוש רומא, שנת 1871, היתה גם שנת משבר קשה לזרם המהפכני בתנועה הלאומית. הקומונה הפריזית וגורלה הטילו בהלה ופחד על הבורגנות האיטלקית וזעזעו את הנוער וחלק מן הפועלים. גריבאלדי, אשר בתחילת המלחמה הגרמנית-הצרפתית חשב לחובתו לעזור לצרפת וארגן לשם כך קבוצת “גריבאלדינים” והלך אתה לשדות המלחמה – שב לאיטליה מאוכזב מהממשלה הצרפתית החדשה, ה“ורסאילית” הפחדנית והותרנית, לפי דעתו, באשר הסכימה לחוזה-שלום מחפיר עם ביסמארק. לעומת זאת הלל את דבר הקומונה, – ושוב לא ברור מה עורר את התלהבותו: הנסיון של הקומונה להמשיך את המלחמה בגרמניה או הנסיון למהפכה הסוציאלית. על כל פנים הכריז ש“מפלת הקומונה היתה אסון עולמי”. ואילו מאציני, שלא ידע פשרות ושנגש לכל הופעות צבוריות ופוליטיות בקנה-המדה המיוחד שלו, חרץ פסק-דין קשה מאוד על הקומונה, ובהזדמנות הזאת גם על האינטרנציונל (עזב אותו באופן רשמי כבר בשנת 1867), באשר הוא כופר באלוהים, במולדת ובקנין הפרטי. עמדתו זו היתה הפתעה מעציבה לחלק מן הנוער האיטלקי, אשר עד עתה עוד הוסיף לשמוע בקולו. אנדריאה קוֹסטה (1920–1854,Costa), מי שהיה אחר כך אחד ממיסדיה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ספר בזכרונותיו על מצב הרוח ששרר בחוגי הנוער כלפי הקומונה הפריזית והאינטרנציונל הראשון. “התזכרו, חברים, את שנות 1872–1871? איך חכינו כולנו אחוזי חרדה לחדשות מפריז, איך דרשנו אחרי התקנון של האסוציאציה הבין-לאומית העצומה, איך רעדנו בקראנו אודותיה בעתונות האויבת לה? בקפצנו לתוך התנועה הזאת היינו דחופים בעיקר מכוח הצורך הנפשי לנתק את קשרי העבר, אשר דכא אותנו ולא סיפק את שאיפותינו, ופחות מכן – מתוך הכרה ברורה של רצוננו. הרגשנו שהעתיד הוא שם, בפריז, באינטרנציונל – והנחנו לזמן לקבוע ולגבש את הרעיונות אשר אליהם הצטרפנו למפרע”. הנוער הזה ראה את מאציני, איש אשר שמו והמהפכה היו במשך ארבעים שנה שמות נרדפים, כמתנכר לעברו. בפעם הראשונה בחייו דן מאציני את המהפכה לכף חובה. זוהי הפעם הראשונה שהמחנה השמרני והקלריקלי מחא לו כף, הלל אותו, העתיק והפיץ את מאמריו. הנוער לא הביון זאת. העתונים אשר התחילו את קיומם ככלי-מבטא מאציניניים – הפכו אינטרנציונליסטיים, ובהם התחיל ויכוח מר נגד מאציני, אולי המר ביותר שנזדמן לו בחייו. הצעירים האלה הכריזו, שאין ברצונם לחכות לריפובליקה המאצינינית – כדי לפתור את השאלה הסוציאלית; הם לעגו לנוסחות הדתיות, השגורות בפי תלמידי מאציני; הוא עצמו נראה בעיניהם נבוך, מליצי ומחוסר דרך. הם הטיפו להתקרבות פעילה להמוני העם, כמו שהנם, לדאגה לעם הזה, לצרכיו הוא, ולא לצרכים המדומים של “העם האיטלקי כמו שהיה צריך להיות”. הם טענו נגד מאציני ותלמידיו כי למעשה התנכרו לעם האיטלקי, כי הם “יודעים אותו פחות מדעתם את פראי אוסטרליה. העם האיטלקי הוא עם רעב, הוא עם בור, הוא עם שלמד לשנוא. הוא עם הפרוליטרים. מה אתם רוצים ממנו שיעשה מהריפובליקה שלכם ומהתעודה שלכם?” ומאציני מצדו לא רצה – ולא יכול – לותר ויתור כל שהוא לדור החדש, וכנראה אף לא הבין כי דרכו של הנוער הזה הוא פרי חינוכו הוא עצמו. קלל את הרוח החדשה – עד כדי חלול כל מפעלו שלו. “מוטב שישובו האוסטרים מאשר תחדור התורה המזויפת הזאת, אשר תהפוך את האיטלקים עצמם למדכאים ומדוכאים”.

בנוומבר 1871 הצליח מאציני לכנס קונגרס פועלים ברומא. מטרת הקונגרס היתה הכרזת מלחמה נגד הזרם האיטרנציונליסטי. בקונגרס השתתפו כ 140 אגודות, כולן של חסידי מאציני. האגודות שנטו לאינטרנציונל, או אלה אשר אף מאציני היה בעיניהן מהפכני מדי – לא שלחו את ציריהן. הקונגרס מילא בנאמנות את הוראותיו של מאציני (אשר בעצמו נעדר ממנו, מנימוקים תכסיסיים) וקבל הכרזות שהוכנו לו. ואולם אותו תפקיד עצום בתנועת-הפועלים האיטלקית אשר מאציני יחס לו לקונגרס זה – לא מילא כלל. כעבור שנה, בשנת 1872, התכנס ברימיני הקונגרס הראשון של האיטרנציונליסטים. אנדריאה קוסטה, והוא עודנו אז נער כמעט, היה מזכירו. הקונגרס הכריז על יסוד הסקציה האיטלקית של האינטרנציונל וחשב לחובתו להדגיש, שהתואר “האיטלקית” אינו אלא הכרח גיאוגרפי.