א

בשנת 476 הוריד אודואקר, מנהיג הברברים, את רוֹמוּלוּס אַוגוּסטוּס, האחרון לקיסרים של האימפּריה הרומיאית המערבית, מכסא מלכותו. מאז החל שלטון הזרים באיטליה, שנימשך 14 מאות שנה. אחרי הגוֹטים באו הלוֹמבּרדים, היונים, הפרנקים, הגרמנים, הסָראצינים, המַדיארים, הספרדים, הצרפתים, האוֹסטרים. לא היתה שעה במשך כל התקופה הארוכה הזאת, שכל איטליה תהא מאוחדת תחת שלטון אחד. ההתפוררות לגלילות היתה לקו עיקרי של תולדותיה. כפילות של שלטון – שלטון הכנסיה ושלטון הנסיכים – הטביעה את חותמה על כל חייה. מזמן הסתפחותה של איטליה אל האימפריה הגרמנית (במאה העשירית) – נהלו בינהים האפיפיור הרומאי והאימפּראטוֹר הגרמני מלחמה בלתי-פוסקת, אשר חלקה את לאיטליה לשני מחנות כבירים – לגוֶלפים (מחנה האפיפיור) ולגיבּילינים (מחנה האימפרטור). צבאות האימפראטורים הגרמנים ירדו פעמים רבות על איטליה והחריבו את עריה ושדמותיה. לפרקים נדמה היה, כאילו בחלקו של השלטון האפיפיורי נפל התפקיד לאחד את איטליה מתוך מלחמה באימפראטור. לפרקים נדמה היה, כאילו השלטון האימפריאלי עומד לאחד את כל הארץ. כל הכוחות הפוליטיים, הסוציאליים, הכלכליים והרוחניים של חצי האי עמדו לשרות המלחמה הזאת, שחדרה לכל פרטי ההוי. ובשל המלחמה הכבירה הזאת, לפעמים בעקבותיה ולפעמים כאילו רק באופן מקביל לה, התנהלה מלחמת אחים בין הגלילים והערים. הדרום לחם בצפון, רומא בטיבּוֹלי, וֵנֶציה בפֵּזה, מילאן בקרימוֹנה וגֵנוּאה, גינוּאה בוינציה, פלוֹרֶנציה בפיזה וכו'. לפעמים היו הערים מפסיקות את מלחמת אחים זו וכורתות ברית למלחמה באויב משותף – בשלטון האימפריאלי. לידי חשיבות מיוחדת הגיעה “הליגה הלוֹמבארדית” (במאה השתים-עשרה) אשר נצחה, בהנהגת האפיפיור, את האימפראטור הגרמני. אפס, באחוד הזה וגם בנצחון הזה לא באה כלל לידי בטוי השאיפה לשחרור איטליה כולה. בחוזה שנחסם בין הליגה ובין האימפראטור (שלום קונסטאנצה, שנת 1183) – לא נזכר שמה של איטליה. שלטון האימפרטור לא הוטל בספק. דרישת הערים הצטמצמה עד לידי חופש מוּניציפּאלי. הקנאה ההדדית של הערים, האנוכיות של האפיפיור וסמכות האימפריה – שמו לאל את אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לאחוד איטליה ולשחרורה מעול זרים.

מלחמת הגוֶלפים והגיבּילנים התחדשה גם אחרי שלום קונסטאנצה. הערים הלכו וגדלו בחשיבותן ובמשקלן הפוליטי. האפיפיורים והאימפראטורים המשיכו להשתמש בקנאתן ובאיבתן. מתוך המלחמה על השלטון קראו האפיפיורים לא פעם לזרים, כדי שילחמו בזרים אחרים. מלחמת המפלגות חדרה גם לתוך כל עיר וחלקה אותה למחנות אויבים. כל מפלגה השתדלה להתאחד עם בני המפלגה הידידותית אשר בערים אחרות, ורשת הבריתות האויבות זו לזו כסתה את כל הארץ. יחד עם זה התנהלה בקרב כל עיר המלחמה על השלטון העירוני, בין הפיאודלים ובין הבורגנות המסחרית והתעשיתית שהלכה והתגברה. הסימנים “גיבּילינים” ו“גוֶלפים” – היו במדה רבה שמות נרדפים לשני הצדדים, שביניהם התנהלה גם המלחמה החברתית הזאת. על פי רוב היו הגיבּילינים מפלגת הפיאודלים, והגוֶלפים – מפלגת הבורגנות, כמעט בכל הערים נגמרה המלחמה הזאת בנצחון הבורגנות, ואולם תנאי המלחמה הבין-לאומית ומלחמת האחים אשר במסגרתה התנהלה מלחמת הגורגנות בפיאודלים – הכריחו את הבורגנות לפשרה: תמורת ההגנה הצבאית, שהיו הפיאודלים מגינים על הערים, שלמה הבורגנות בחלק שלטונה. כתוצאה מזה התנונתה, במשך הימים, המלחמה שלבשה קודם צורות עממיות כמעט, והפכה למקצוע. צמאון למנוחה ושקט, רצון להקדיש את כל הכוחות לעסקי שלום במסחר ותעשיה – הביאו לידי מסירת השלטון למנהיגים הצבאיים, אשר אף יסדו לפרקים גם שוֹשָלות (דינסטיות) העוברות בירושה. בכל עיר התפתחו צורות-שלטון מיוחדות, על פי רוב פשרות בין אוֹליגארכיה של הבורגנות ודיספוֹטיה של אנשי צבא. בלא השתתפות או בהשתתפות זעומה של דלת העם. מבחינה מדינית היתה איטליה בתקופה זו (תקופת הריניסאנס) במצב של דימוֹרליזציה גמורה. הפוליטיקה התנהלה בחדרי חדרים – בעזרת ערמה, רמאות, חיילים ששרתו למי ששלם יותר - על ידי כל עיר וכל גליל לחוד, על אחריותם ולפי טעמם, מבלי להתחשב כלל במטרות הכלל-איטלקיות. בתקופה הזאת נוצר הטפוס המיוחד של נסיך איטלקי – דיספוֹט עריץ וערום, שהקדיש כוחות רבים לקשוט הערים, להתפתחות המסחר והתעשיה, לקידום המדע והאמנות; שלא נמנע מלהשתמש בסיסמות של דימגוֹג, כשתמיכת העם היתה נחוצה לו במלחמתו בבורגנות, ולאמתו של דבר לא שאף כי אם למטרות אישיות ושושלתיות. מבחינה חמרית ותרבותית היתה התקופה הזאת תקופת הפריחה של איטליה. וינציה וגינוּאה שלטו על פני המים. בנסיכויות הקטנות הגיעה הבורגנות, אשר ויתרה על שלטונה, לידי שגשוג רב. בעיריות, במחוזות, בסיניוֹריות ובנסיכויות התפתחו חיים תרבותיים עשירים, אשר העמידו את איטליה בראש אירופה. מאיטליה של הריניסאנס יצאה, במדה רבה, כל התרבות האירופית החדשה. חמשה כוחות בלטו באופן מיוחד בתקופת ההתפוררות המדינית הזאת – ניאפּוֹל, מילאן, פלוֹרנציה, וינציה, האפיפיורוּת. הכוחות האלה הגיעו כמעט לידי עצמאות שלמה. בסיום התקופה - כאשר נכבשה קושטא ע"י התורכים (1453) והאפיפיור פנה אל חמשת הכוחות האלה בהצעה ליצור פדרציה אחת - נדמה היה, כאילו עומדת איטליה על סף האיחוד והשחרור.

בסוף המאה הט“ו נפל הבנין החלש, שהיה מחוסר כל בסיס עממי. חוסר הצבא העצמי, הערמה הפוליטיקנית, מקח וממכר בקניני האומה, אנוכיות הנסיכים, נוחיות הבורגנים, הוצאת ההמונים מתוך השלטון, חוסר ההכרה הלאומית – כל אלה נקמו את נקמתם. צרפתם, ספרדים, גרמנים - בין שקראו להם ובין שלא קראו, בין שהוזמנו ובין שלא הוזמנו - נהרו אל איטליה מצפון ודרום. האפיפיורים נסו להציל דבר מה - ושוב בעזרת זרים. הם עזרו לזר החזק ביותר – לספרדים – להתבצר באיטליה. במשך שלוש מאות שנה – מהתחלת המאה השש-עשרה ועד המאה התשע עשרה – נפסקו תולדות עצמאותה של ערי איטליה וגלילותיה. אך וינציה וגינוּאה נשארו בלתי-תלויות משלטון זרים, וגם אלה אבדו – בתקופה הזאת – את משקלן המסחרי ואת חשיבותן המדינית. מלחמות רבות עברו על פני איטליה, וכולן זרות היו. שליטים רבים שלטו באיטליה, - וכולם זרים היו. גורל משלה לא היה לה, גם רצון משלה לא היה לה. השוֹשלות של תקופת הריניסאנס, אשר כאילו גרעין של לאומיות כל שהיא היה בהן – הלכו וכלו. היצירה העצמית, התרבותית והסוציאלית, חדלה כמעט לגמרי. האצילים נהפכו לאנשי החצר, הסוחרים הגדולים לחנונים, המוני העם חיו בשעבוד ובחושך. השלטון הזר העמיק כה לחדור לתוך הכרת האזרחים, עד שחדלו להרגיש בזרותו. כל התקוממות נגדו אבדה כל טעם, אחרי שהשחרור ממנו לא הבטיח כי אם שעבוד לעול חדש. גורל איטליה וגלילותיה נחרץ בחדרי הדיפלומטים ועל שדה הקרב של אירופה הצפונית – ביחוד בין הבּוּרבּוֹנים וההאבּסבוּרגים. עם כל שנוי כוחות באירופה –מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת חלוקת פולין, מלחמת הירושה האוסטרית – התחלפו שליטי הגלילות האיטלקיים. שלטון זה שמש פיצוי בעד מפלות זרים ופרס בעד נצחונות זרים. באמצע המאה הי”ח שלטו הבּוּרבּוֹנים הספרדיים בדרום איטליה וענף אחר של אותה המשפחה שלט על פּארמה ופּיאצֶ’נצה. מילאן וטוֹסקאנה (פלוֹרנציה) היו בידי אוסטריה. חסות צרפת הוכרזה על מוֹדֵנה. פיֵמוֹנט היתה בלתי-תלויה רק על פי השם בלבד. חשיבות מדינית פחותה עוד מזו נודעה לגלילות, שלפעמים היו כה כבירים: לגליל האפיפיור, לוינציה ולגינוּאה.

מאז החלו חיים חדשים לעמי אירופה. אפס במצבה המדיני של איטליה הביאו הם רק שנויים קלים. אמנם גם מלכי איטליה ונסיכיה החלו מכניסים במדינותיהם תקונים, המכוונים לפתוח פתח לשחרורה של איטליה משעבוד כנסיתי ומדיני. ואולם הם עשו זאת לא מחמת רצון העם ולא מכוח זרמים חזקים שבחוגים הנאורים, כי אם מטעם המוֹדה האירופית הכללית. לתקונים הללו לא נענה כל הד לא בתוך המוני העם ולא בתוך השדרה הבורגנית. פירורים משולחן גבוה היו אלה, חסדי שליטים בלבד. העם, אשר 300 שנות שעבוד הִשוּהו כל פעולה מדינית ומחשבה מדינית, העם הזה, נֶהבַּל-אמונה ולמוד-הכנעה, נדמֹה נדמָה. משברי המהפכה הצרפתית שטפו את פני הארץ, היו בה תמורות על תמורות, הפילו כסאות מלכים, הקימו במקומם / מטעם הדירקטוריה הצרפתית ונפוליאון / ריפובליקות, ואחרי אלה – ממלכות חדשות, אך עד נבכי העם לא נגעו כל אלה. גדולה מזו: נפוליאון שלח ידו לנתוץ את מעוז הדורות, משגב הדת הקתולית, את הכסא הנערץ של פטרוס הקדוש ברומא, – והעם לא קם להגן עליו, גם לא שש לקראת מפלתו בתרועות גיל או נצחון. כזר וכעומד מן הצד צפה במאורעות הכבירים שאירעו לארצו ובארצו. נפוליאון-קיסר הכריז אחדות איטליה, ניסה ללכד את כל גלילותיה לממלכה אחת, עלה על כסא המלוכה במילאן, בהקימו שוב לתחיה את האימפריה הרומית הקדושה. וכמעט נפל שלטונו – חלף הכל וגז, כחלום בדים. המון העם לקח אמנם חלק בכל הפורענויות הללו, בריפובליקות היעקוביניות הדיקוֹראטיויות, בהכתרות המפוארות ובהחזרת משטרים ממוּגרים על תלם: לחמו ומתו, שללו שלל והרגו. אפס, רק המון היה כאן, ועם – טרם היה. טרם היתה הכרה לאומית מאוחדת, טרם היתה מטרה אחת נאמנה. איטליה טרם קמה. לא בהכרה ולא ברגש. מקצתה של האינטליגנציה והבורגנות אשר לבה הלך שבי אחרי האידיאות הצרפתית החדישות, הראתה לעתים גבורה אמתית ומסירות נפש (כגון, ביחוד, בשעת המהפכה הניאפולית והריפובליקה של שנת 1799). ואולם ברובה הגדול לא היו היעקובינים האיטלקים והוגי הדעות החפשיות אלה נושאי אמרי-שפר, חוזים ומתנבאים בעלמא, כלי-גולם בידי הצרפתים, אם יעקובינים ואם נפוליאון-הקונסול, אם דירקטוריה ואם נפוליאון-קיסר.

בשעת הריסטאורציה נעלמה איטליה היעקובינית והריפובליקנית כולה. וכל התפאורה של ממלכות צרפתיות-איטלקיות ושל איטליה המאוחדת חלפה כלא היתה. הקונגרס הוינאי (1815) פרר את איטליה לשמונה ממלכות. בצפון המערבי: פּיימוֹנט, עם האי סרדיניה, עם גינוּאה, סאווֹיה, ניצה – שנקראה גם “מלכות סרדיניה”, עם בית מלכות של סאוויה. בצפון המרכזי והמזרחי: לוֹמבּארדיה (מילאן) וּוינֶטיוֹ (וינציה) נסתפחו שנית לאוסטריה. במרכז איטליה: נסיכויות טוֹסקאנה (פלורנציה), מודינה, פּארמה-לוּקה, ובכל אחת מאלה נסיך אוסטרי יושב על כסא המלכות. דרומה מאלה: נפות האפיפיור. בדרום איטליה: מלכות ניאפול עם האי סיציליה, שנקראה גם “מלכות שתי סיציליות”, אשר בה חזרו הבוּרבונים לשלטון. בשלושת רבעי איטליה שלטה אוסטריה – ישר או בעקיפין. אף הואטיקן עצמו נהיה, מבחינה מדינית, כפוף לוינא. העם קידם את פני אדוניו מאתמול – נכרים לו אף הם, כמושלים שנסתלקו – כקַדם גואלים ומנצחים. איש לא השגיח בקלונו של האפיפיור, שזרים גרשו אותו מרומא וזרים הושיבוהו על כסאה. את כל השנויים הנושנים קבלה איטליה כדבר טבעי. וכאילו הונח לה מכל המהומות והסכנות, אשר בהן נשתקפה לה בבואתה של המהפכה הצרפתית הזרה.

במצב מדיני זה נכנסה איטליה לתקופה החדשה של התפתחותה, - לתקופת שחרורה. הירושה ההיסטורית הזאת קבעה את הפרובלימות המרובות והמיוחדות, שדור השחרור היה צריך לפתור אותן.

ב'

במשך אלף וארבעה מאות שנה לא היתה היסטוריה לאיטליה. היו רק תולדות גלילות, ערים, נסיכויות, אשר על פני חצי האי האפניני, תולדות ניאפול ורומא, וינציה וגינוּאה, מילאן ופלוֹרנציה. לכל עיר היו עליות וירידות מיוחדות. כל אחת הביאה לאיטליה השפלה וחרפה. לכל אחת היו תקופות מזהירות אשר העשירו את הרוח האיטלקי והרימו את קרן איטליה בעולם כולו. כל הערים והגלילות הלכו והתפתחו בדרכיהם הם, עם דיאלקטים מיוחדים ושוֹשלות מיוחדות וחוקים שונים, וצורות שלטון ומסורות שאינן דומות כלל לאלו של השכן. כאילו עמים שונים היו על פני חצי האי, ללא קשר בניהם. ולעתים תכופות גם התלקחה מלחמה גלויה ושנאה אכזרית.

ועל כל הערים, הגלילות, הנסיכויות האלה הוטל להתאחד ליחידה מדינית אחת. אחרת - לא היתה פוסקת לעולם מלחמת האחים, אחרת – לא היו פוסקות לעולם לא התפרצויות הזרים (בין מוזמנים ובין בלתי-מוזמנים) ולא שלטונם של אלה. הפרובלימה של השחרור היתה בשביל איטליה גם הפרובלימה של האחוד. וכדי שיקום דבר האחוד – נחוץ היה להתגבר קודם לא רק על הקנאה והאיבה של הנסיכים ושל האזרחים, אלא גם על מסורת בת מאות שנים שהשתרשה במשך דורות וגרמה לירידת איטליה ולהשפלתה (ואולם גם יצרה גדולות). היכן היו הכוחות המסוגלים להרוס את המחיצות ולהפוך את האיברים המדולדלים הללו לעם אחד?

על חורבות העולם העתיק החלו לפרוח חיים תרבותיים חדשים. הם התגבשו בתאים קטנים. במדה שנוצרו ערכים חדשים, הלכה ונוצרה גם שפה חדשה - מתחילה שפת דלת העם, שהשליטים והמשכילים בזו לה, ועם “הקומדיה האלוהית” של דאנטי ( Dante, 1265–1321 נצחה את המערכה הראשונה הגדולה שלה, ומתקופת המשורר אריוסטו ( Ariosto, 1474–1533) ואילך - נעשתה לשפה הספרותית האיטלקית, המוּכרת על ידי כל. באיטליה של המרכזים הקטנים, באיטליה השסועה והבזויה על ידי שלטון הזרים והעריצים האיטלקים, הלך ונוצר הלאום האיטלקי. דנטי, פֶּטרארקה, בּוֹקאצ’יוֹ רפאל, מיכאל-אנג’לו, אריוֹסטו, מַכּיאוילי, טאסוֹ, ג’וֹרדנוֹ בּרוּנוֹ, קמפּאנילה, ויקו ( Rafaello, Boccaccio, Ptrarca, Vico, Campanella, Bruno, Giordano Machiavelli, Tasso,–) הניחו את יסודות המחשבה והאמנות האירופיות החדשות, והם הם שיצרו תרבות איטלקית לאומית, אף כי האידיאה הזאת - של עם איטלקי אחד, מדינה איטלקית אחת - הופיעה כאילו אך במקרה והיתה נחלת מועטים. עוד לדנטי, שהיה גיבילין, לא היתה איטליה כי אם פרוֹוינציה אחת – אמנם “גן” קרא לה - של האימפריה הרומאית (הגרמנית) הקדושה, ואולם כשחפש מכשיר לשוני חדש לתרבות החדשה אשר היה לה לפה – הפך את השפה הבזויה של דלת העם לכלי מחזיק ברכה של התחיה האיטלקית. פֶטרארקה ידע את השם “איטליה” רק בבחינת מליצה פיוטית, ועל אחודה לא חשב, באשר רומא היתה בחזונו מרכז ממלכת העולם ולא בירת איטליה; ואולם לצלילי שיריו האיטלקים קמה איטליה לתחיה בהכרתו ובהרגשתו של כל העולם. לאט לאט במשך דורות, מחוץ לרצונו של מישהו ומחוץ לכל תכנית ושלטון, הלכו ונוצרו יסודות תרבותיים ורוחניים משותפים. את דאנטי ואלפיירי (alfieri) קראו ולמדו בעל פה בגינואה ובוינציה, למרות המלחמה שהיתה נטושה בין שתי המדינות הללו. האדמה המשותפת, הדת המשותפת, העול המשותף, שפת-התרבות המשותפת (שהלכה והתפשטה יותר ויותר ביחס לדיאלקטים המבדילים), הגאוה המשותפת על העבר המזהיר, “האידיאה הרומית” (של רומא הריפובליקנית, הקיסרית, האפיפיורית) - כל אלה יצרו תנאים אוֹבּייקטיויים להתגבשות העם האיטלקי האחד - זמן רב טרם שקמה והתגבשה הכרת האחוד הלאומי האיטלקי. עד סוף המאה הי"ט היתה ההכרה הזאת רק נחלתם של יחידי סגולה, ואך בקרב יחידי סגולה אלה נמסרה היא מדור לדור, לפרקים כאמת מיסטית, לפרקים כאידיאה מופשטת, ספרותית ופיוטית כמעט שרובו המכריע של העם האיטלקי לא ידָעָהּ.

סתירה זו שבין קיומם האובייקטיוי של כל גורמי האחוד הלאומי והמדיני ובין חולשת ההכרה הסוּבּייקטיוית של האחוד הזה - היא שיצרה את הנגוד הפנימי העיקרי בשחרור האיטלקי, הנגוד אשר מוכרח היה להשתקף בדרכי השחרור. הפרובלימות המדיניות של תקופת השחרור: פדרציה ואחוד, בבחינת מטרה, עם ונסיכים (ריפובליקה ומונארכיה) בתורת נושאי השחרור – היו רק גילויים חיצוניים של הפרובלימה הפנימית הזאת.

– – – – – – – –

ההתפתחות הטבעית של איטליה, מהתא הקטן של החיים הלאומיים העצמיים, מהקומונה העירונית, ועד המוּניציפּיה, הסיניוֹריה, הנסיכות-הגיעה ברגע ידוע לנקודה מתה. התאים המקומיים יצרו - על חורבות העולם העתיק – את גרעיני התרבות האיטלקית; אולם הם לא יצרו ולא יכלו ליצור מדינה לאומית וטפוס של אזרח המדינה הזאת. הכנסיה הקתולית האוניוֶרסאלית, אשר לפי מהותה התנגדה למושג המודרני של אזרח המדינה הלאומית, כי לגבי דידה קיים רק אזרח העולם, אזרח הכנסיה הקתולית, - קמה וגדלה בבירה הטבעית של איטליה. רומא האפיפיורית מסרה את נפשה לשליחותה האוניורסאלית, ועל כן לא בלבד שלא עזרה לאחוד איטליה ולהתגבשות העם האיטלקי, אלא הפכה להם לרועץ ולמכשול כביר. יצירת המדינה הלאמית יכלה ללכת רק בדרך של מלחמה ברומא האפיפיורית. איטליה מוכרחה היתה לחכות עד שכוחות חוץ, כוחות-עולם, יהרסו את שלטון העולם, את האוניורסאליות המדכאת של רומא האפיפיורית. הריפורמה של לוּתר, המהפכה האנגלית, השחרור האמריקני, המהפכה הצרפתית - אלה שהביאו בכנפיהם את החורבן הזה.

בכל זאת מלאה רומא האפיפיורית, זה המכשול הכביר בדרך השחרור והאחוד של איטליה, בזמנים שונים גם תפקיד לאומי מזהיר – ללא כונה וללא רצון למפרע, אלא מתוך נמוקיה הקתוליים. רומא הפריעה לשלטון זר להתפשט על פני איטליה כולה. היא הגנה על איטליה, היא שמשה ערבות בפני ההשלטה הגמורה של זרים על פני הארץ כולה. גדולה מזו: על הרקע של מדרון כללי נהפכה רומא לתפארת איטליה ולגאותה היחידה. רומא הקתולית, עם כל אוּניורסאליותה, קמה והתפתחה על הקרקע האיטלקי. היא היתה פרי הגניוּס האיטלקי. עם כל אוניורסאליותה הכתה שרשים עמוקים בחיי האומה. הדת הקתולית קשרה את איטליה ואת האפיפיור – הדת הזאת, אשר דוקא באיטליה עמדה כמנצחת לפני ההתקפה הכבירה של הריניסאנס ויצאה בנצחון מן המלחמה עם לותר, הדת הזאת אשר התבצרה פי כמה דוקא בקרב העם האיטלקי במשך שלוש מאות השנה אשר לפני אחוד איטליה. “הפונקציה האיטלקית”, שמלאה האפיפיורות במשך דורות, קשרה קשר אמיץ בין איטליה ובין האפיפיור. רומא הקתולית לא היתה שלטון זר לאיטליה, שאפשר להפטר הימנו מתוך שנוי תנאים מדיניים ובכוח מהפכה מוצלחת. רומא האפיפיורית היתה עובדה אורגנית בתולדות איטליה ובחיי איטליה, וההתגברות עליה צריכה היתה לבוא לפני האחוד של איטליה.

– – – – – – – –

רומא האפיפיורית היתה גם גורם עצום בחיים הבין-לאומיים, גורם אשר גם הריפורמה של לותר, גם המהפכה הצרפתית, וגם שלטון נפוליאון לא יכלו לו. להגנת האפיפיור היו מוכנות לקום בכל שעה מעצמות כבירות, ששלטו אז בעולם: ספרד, צרפת, אוסטריה. אם מעצמות קתוליות אלו עמדו תמיד על משמר הכסא הקדוש - הרי בענינים איטלקיים אחרים היו מוכנות להצטרף אליהן גם מדינות אחרות. שליטי אירופה התרגלו לכך, שאיטליה הנה רק “מושג גיאוגרפי” בלבד. שליטי אירופה התרגלו לשלוט על פני איטליה המפוררת ולהוציא ממנה את כל מה שיכול היה להוסיף להם פאר, משקל, כוח, רכוש. הם התרגלו לכך שגלילות איטליה, מחוסרי רצון עצמי, משמשים רק נושא פאסיוי למשא ומתן, למקח-וממכר דיפלומאטי-צבאי. מה שהיו מושבות אפריקה ואסיה בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה הכ' – היו ערי איטליה ונפותיה במשך שלוש מאות השנים שקדמו לאחוד. המחשבה הזאת, כי תושבי חצי האי האפניני יכולים לגלות רצון לעצמאות מדינית - היתה מחשבה זרה, שאי אפשר היה להם לקבלה. כל נסיון של עצמאות היה לא רק העזה שלא נשמעה כמוה ושאי אפשר לסלוח לה, לא רק “אבסורד לאומי וגזעי” (ה" עם " האיטלקי הרי אינו קיים כלל), אלא גם הפרעת שויון המשקל בין שליטי אירופה, מקור למריבה ולמלחמה, מקור לשפיכת דמים ולחורבן. שחרור איטליה ואחודה – פירושם היה: החלשת המעצמות, אשר חלקו את איטליה ביניהן, וגם יצירת כוח מדיני חדש, העלול להיות בן-ברית למישהו ומתנגד למישהו, העלול לדרוש בעתיד גם את חלקו הוא בשלטון העולם. תנועת השחרור האיטלקית “הפריעה” לשליטי אירופה, גם מלבד שאלת רומא האפיפיורית, יותר מכל תנועה לאומית אחרת, גם בגלל הדוגמה הרעה שהיא עלולה לשמש לפולנים, לצ’כים, לאונגרים ולסלאוים של הבלקנים. כוחות עצומים קמו נגד תנועת האחוד האיטלקית וניסו לשבור אותה. על הפרובלימות הפנימיות - פרובלימת הפדרציה והאחוד, פרובלימת ההכרה הלאומית, פרובלימת ההתנגשות בין האוניורסאליות והלאום, בין האמונה והעם-נוספה הפרובלימה החיצונית, הבין-לאומית, של שחרור איטליה ואחודה.

א. 1815–1831

כל פרק הזמן שמן הקונגרס הוינאי עד המהפכה של שנת 1848 – נמצאה איטליה תחת ידה הכבדה של “הברית־הקדושה”. כבאת כוחה של זו כלפי איטליה הופיעה אוסטריה. החיים המדיניים והתרבותיים היו נתונים בסד מפני חמת המושלים, אימת האפיפיור ונחת זרועם של החיילים האוסטריים. עקת המשטר היתה שונה לפי גלילות הארץ.הלחץ היה מורגש פחות בטוסקאנה: בפיימונט הפיגה את מרירותו פקידות ישרה ונבונה; בנפות אוסטריות המתיקוהו בתי־ספר מתוקנים למדי ודאגה לפיתוח המסחר והחרושת; המועקה גברה ביחוד בניאפול ובנפת האפיפיור. ואולם בכל הארץ לגלילותיה, באין פדות ביניהם, שררה צנזורה חמורה מאוד ביחס לעתונות, בין איטלקית, בין לועזית. מספר כתבי־העת היה דל מאוד (בשנת 1833 לא הגיע כדי 100 בכל הארץ) ולרובם – אופי מקצועי־טכני. אגודות ואספות מדיניות היו אסורות בהחלט, והאופוזיציה המדינית אנוסה היתה להתחפש בלבוש אגודות טכניות. שלטה בכפה משטרה פוליטית, זריזה ובקיאה, ורשתה היתה פרושה על כל החיים, בין פרטיים ובין צבוריים. בנפת האפיפיור היה השלטון המדיני מרוכז כולו בידי הכוהנים, ואמנם השפעתם של 150.000 הכהנים, הפזורים על פני כל הארץ, היתה רבה בכל מקום. הדת הקתולית היתה דת המדינה, שאר הדתות – היו נסבלות, ולעתים גם נרדפות. לכנסיה הקתולית העניקו בכל מקום זכויות יתרות. לה היו כפופים כל עניני נשואין והיתה בעלת סמכות רחבה בעניני ירושה. הכהנים לא היו כפופים לדין אזרחי. יהודים ופרוטסטאנטים לא היו רשאים להעיד בקתולים. על העתונות היתה שוּמה לא רק בקורת חילונית, אלא גם כוהנית. המוחרם מן הכנסיה היה פסול לכל תפקיד מדיני וצבורי. מוסדות נבחרים מרכזיים נעדרו בהחלט. על עניני הכספים והמסים לא חלה כל בקורת. ההנהלה העצמית המקומית, שלפנים באיטליה עלתה למדרגה גבוהה ביותר, שבה לקדמותה בימי הריסטאורציה רק במדה זעומה מאוד; היא חפשה מקום צנוע בנפות האוסטריות בלבד. שטת־חנוך נאותה במשהו היתה מצויה רק בלוֹמבארדיה וּפַּארמה. בית־משפט מכובד על הבריות היה רק בלומברדיה וטוסקאנה. בפּיימוֹנט, בנפת האפיפיור, במוֹדֵנה ובניאפוֹל נושנו החוקים ונסתבכו מאוד והמשפט הפך למספח. כמעט בשום מקום לא ביררו משפטים בפומבי ולנאשם לא הודיעו אפילו את תוכן החקירה המוקדמת. היהודים היו משוללים זכויות־אזרח, סגורים בתוך גיטו. בנפת האפיפיור נפרעו ממחללי הקודש בניקוב־לשונם, בתי- הדין ענשו את המקימים מנהגי הדת המושלמית, ענשו נשים נוצריות ששמשו מיניקות לילדים עבריים. פעמים אחדות הוחזרה האינקויזיציה על כַּנה. בפּימונט, ניאפּול וסיציליה שררו גם שרוֹר החוקים והמנהגים הפיאודליים, על דעת האצילים הקנאים והנבערים. התפתחות חיי העיר היתה קלושה מאוד, והיו רק שש ערים בנות 100.000 תושבים ומעלה. אוכלוסי שמונה הבירות גם יחד לא הגיעו למיליון אחד. לא פחות מכדי 60% של כל הישוב היו עסוקים בעבודת האדמה. עסקי־מסחר גדולים היו קיימים רק בגֵנוּאה, מלאן וליווֹרנו, ומפעלי חרושת – רק בלומבארדיה ובפּיימוֹנט. הפועלים החרשתיים, שרובם היו עסוקים בחרושת־בית, מספרם היה עוד מצער למדי, אם לא לצרף אליו את ההמון האוירי אשר בוֵנֵציה וניאפול, המחוסר כל משלח־יד מסוים – חטיבה שלילית בהחלט, בין במובן החברתי ובין במובן המדיני. מסחר החוץ לא היה רב. השיטה של מכסי הגנה, רבוי תחנות־המכס, חוסר שיטה מאוחדת במטבע ובמשקל ובמדה, תחבורה דלה, כפיפות הבנקים לממשלה – כל אלה עמדו למפגע להתפתחות חיי החרושת.

אמנם, אחרי הקונגרס הוינאי עברו עוד כשתי עשרות שנים עד אשר רָגעוּ הרוחות ושַכּוּ הגלים, אשר המהפכה והאימפריה הסעירו על פני מימי איטליה העומדים. הריסטורציה, אשר ירדה כרוכה במעשי טירור, דיכוי ואכזריות, קוממה כנגדה מערכות נפגעים מרי־נפש. עוד נותרו פזורים ברחבי הארץ קבוצים בודדים של ליברלים ויעקובינים. פה ושם התלקחה שלהבת זעירה, בלתי־נראית כמעט, לאהבת המולדת האיטלקית. עוד נשארה בלבבות הצלחת הַהֳפֵכוֹת למיניהן, ולזכרן החי התלקטו קבוצות קושרים, התאגדו אגודות חשאיות, ביניהן העיקרית – אגודת הקארבונארים. מקצתן של אגודות אלו נולדו על טהרת המאסוֹניוּת או לבשו צורה מאסוֹנית; לאחרות היה פרצוף דתי־קתולי והכוהנים מלאו בהן תפקיד רב, סימן - לא לחירותם הרוחנית של הכוהנים כי אם לזיקתה של התנועה הצבורית להשפעת הכַּהֳנוּת. הנוסחות המיסטיות, המנהגים הרזיים, אָפין הרומנטי־הנסתר של האגודות הללו – כל אלה לא יכלו לכסות על דלותן הרעיונית.

בניאפול התאחדו הקרבּוֹנארים עם הבוּרבוֹנים במלחמתם נגד הריפובליקה הניאפולית. יורש העצר הניאפולי, מי שהיה אחר כך המלך פרדיננד הראשון, כמוהו כיורש העצר הפּיימוֹנטי, קרלוֹ אלברטוֹ, היו חברים נכבדים לאגודה. הרוב הגדול של האגודות התלקט מבין פקידים, אישי־צבא מתקופת נפוליאון, כוהנים ואצילים. ברובן הטעימו האגודות את מסירותן לואטיקן ולנסיכים השולטים. מי מחברי האגודות רצה בקונסטיטוציה, ומי – בריפובליקה, ואחרים בפדרציה של כל גלילות איטליה ועליה לראש – האפיפיור. על איטליה מאוחדת לא דבר ולא חלם איש. בשנות 1821–1820 התלקחו, בהשפעת המהפכה הספרדית שחלה באותו זמן, שתי מרידות גדולות, העזות שבמרידות הנהוגות בידי הקרבונארים, האחת בניאפול והשניה – בפּיימונט. ספק הוא, אם ידעו המורדים עצמם מה חפצם. בניאפול אלצו המתקוממים את ההמון ואת אנשי הצבא להריע: “יחי האל, המלך והקונסטיטוציה”. וכלום הבין ההמון מה פירושה של קונסטיטוציה זו, אשר עליה לא ידעו דבר גם המנהיגים? בפיימונט אמרו להעמיד בראש ההתקוממות את יורש העצר קרלו אלברטו, אשר ברגע מכריע התכחש לתנועה. בסיציליה, אשר משם בעצם הֵקֵרָה תנועת ההתקוממות, היה לתנועה צביון בולט של התבדלות. תכנם המעורפל של הרעיונות המניעים, הפעולות הנפרדות ללא־התאם, נשיאת העין – מתוך בטחון שוא – אל המלכים והאפיפיור ותלישות גמורה מן העם – כל אלה הנחילו עד מהרה תבוסה טבעית למרידות־המהומה, הנראות לעינינו כמין תערובת צבאית־אצילית־קונסטיטוציונית ועם תבוסתן באה ריאקציה אכזרית עוד יותר. בדכוי מרידות אלה מלאה אוסטריה את התפקיד הראשי.

על עצם סִפָּה של התקופה החדשה בקורות התנועה האיטלקית וכעין חוליה סינתֵּטית לשגגות העבר ולגרעיני הבאות, מופיעה ההתקוממות של 1831–1830 במודינה, פארמה, רומַניה, אוּמבְּריה ומַרקי. לגמרי מחוץ לתנועה נשארו טוסקנה, לומבארדיה, פיימונט, ניאפול ווינציה. הפעם דגלה ההתקוממות בסיסמות לאומיות. אך למעשה, בהיותה מושפעת ממהפכת יולי 1830 בצרפת – רב היה גם בה החקוי. נעדרה כל תכנית מסוימת, נעדר רצון ברור המוצק ונעדרה הכרת אחדותה של איטליה ואחדות תנועתה הלאומית. בראש ההתקוממות עמדו - כמו בשנת 1821 – הקרבונארים, שבטחו גם הפעם בנסיך־שליט, פרנצ’סקוֹ ממוֹדינה, שעזבם לנפשם ואולי גם בגד בהם, כאשר עזבם או גם בגד בהם בשעתו קרלו אלברטו הפיימונטי. ושוב, כמו בשנת 1821, נישאו העינים לעזרת נכרים בהתערבותם. גבור המרד, צֵ’רוֹ מֵנוֹטי (menotti) שהומת ביריה, ציוה לדורות הבאים: “אל תבטחו בנכרים”. התנועה, שמנהיגיה ראוה כלאומית – היתה למעשה מפוררת לגלילותיה. המדנים שבין הגלילות השונים, מגמתו של כל אחד מהם לנהל את המלחמה ברוח עניניו הנפרדים ולהִכּוֹן כמדינה בפני עצמה, ואדישות העם – כל אלה הצמיחו עד מהרה את כוח התנועה והקלו לוינא את המלאכה: לדכאה. המרידות המחוזיות הללו של שנות 1831–1830 היו אחרונות, המסימות את תקופת החקוי בקורות ההתאחדות של איטליה ופותחות בתקופה לאומית ומהפכנית.

רפיון יד העם ושפל־רוחו ובשעבודו, רוחה הנסוגה של האצילות והכהנוּת, חולשת הבורגנות, שלטון המשטרה המקיף, שלטון בלי־מצרים - האפילו על איטליה עד לבלי הבחין כל זיק חיים חברתיים. ולרבים היתה איטליה נראית כנידונה לגסיסה ולהתנונות. לָמֶנֶּה (lamennais) הסופר הצרפתי הידוע בימים ההם, בבקרו את רומא בשנת 1835, מסר את רשמיו בלשון זו: “עצלות, שויון־נפש, בערות, חוסר־עבודה - אלה ידהימוך קודם כל. זה העם, הנולד, חי ומת תחת שבט הנוגש הזר, או בצל חסותם האבהית של מושלים מאחיו, זה העם, שאין לו מולדת אלא בעבר או בעתיד הנעלם, יצר לו מִשַּׁחַק ואויר, משמחות־חולין ותנומה, כעין מולדת אחרת, מולדת־קבר. כנפי־הזמן כמו קפאו על פני הארץ הזאת, בה הנשמות מתנועעות כעשבים ארוכים בבית־עלמין ומשמיעות רק צלילי־נכאים גוססים. הסתכלו בשמים מעל לשברי־אנוש אלה – רָאֹה לא תראו בהם אף קו אחד לבשורת שחר”. ולַמַרטִין (lamartin) גם הוא פיטן, סופר ועסקן מדיני צרפתי מפורסם, לא מצא לאיטליה שם אחר מאשר: “אדמת רפאים”. יאוש ומפח־נפש תקפו אותה סיעה קטנה – קטנה מאוד עדיין - בתוך האינטליגנציה האיטלקית, אשר רעמי המהפכה והאימפריה הצרפתית הקיצוה משנתה והיא צהלה לקראתם כאל שופר־גאולה, בדמוֹתה לראות את איטליה חוזרת לתפארתה הקדומה. עברה העת ההיא, כאשר בֶּקָּרִיָה, (1794–1735 ,beccaria) יוּריסטן איטלקי מצוין זה, שמלחמתו נגד משפט־המות העמיקה להשאיר את עקבותיה האצילות בקורות תקופת־ההשכלה, חזה בחלומו קץ של עבדות, ואלפיירי (1803–1749), הראשון במשוררי איטליה, אשר ניתק את מוסרות שירת־ה“חצר” החרופה, תאר במחזותיו את תכונות־הנפש הנעלות של חובבי המולדת ואת שפלות העריצים, ושר שירי־הלל לכבוש בסטיליה. הספרות של כל אותו פרק הזמן שלאחרי הריסטאורציה, הספרות המצוינת בשמותיהם של פוסקולו (1837–1778,foscollo) וליאופרדי (1837–1798 ,leopardi) ספוגה כולה יאוש מר עד מאוד. “המאורעות הכבירים מצאו את איטליה בלתי־מבוגרת ובלתי־מוכנה. ההכרה הלאומית טרם תבָּרא, טרם יקום האדם החדש. השמש אך זה האירה שִׂיאֶי הרים. נטולי־איניציאטיוה השליכו האיטלקים את יהבם תחילה על מושליהם ואחר־כך – על נכרים, נהפכו שלא בזכותם לריפובליקנים בני־חורין, ונספחו מרצונם על הפמליא של משחרריהם, למען מחוא כף כאספסוף בחצרות מלך נדיב. וכעבור ירח־הדבש, והשליט נדיב־הלב נהפך לכובש – בושו מתוחלתם”. כך מציין היסטוריון הספרות האיטלקית די־סנקטיס (de sanctis) את התקופה הזאת.

פוֹסקוֹלוֹ וליאוֹפארדי הביעו ביצירותיהם את אפס־התקוה של הדור, אשר רָפָה מהושיע בעצמו את איטליה ואשר גם חזון לימים באים נסתם ממנו. אבל הלך־נפש זה גופו הלך ורקם חיץ בין איטליה הישנה - זו ממשלת כוהנים ומשטרה ועם דך, עבד נסיכיו הליברליים או האוטוקרטיים – ובין איטליה החדשה. ליאופארדי ופוֹסקוֹלוֹ ביאושם הפטריוטי פתחו דף חדש בדברי ימי איטליה.

ב. 1832–1845

הדור החדש של איטליה, אשר על כתפיו הוא, בבריתו המִתְמַהְמַהַת עם הבורגנות הכובשת לה מתונות את מקומה, הוטל במאה הי"ט רוב הנטל של תנועת השחרור – דור זה גדל בעיקר על ברכי המהפכה הצרפתית והריאקציה שכנגדה, שהטביעה את חותמה על ראשית המאה.

אותן התנודות והתמורות, אשר ידעה איטליה בזמן המהפכה הצרפתית, לא היה להן שורש מעמיק באדמת איטליה. הן הובאו מן החוץ, בכוח הסייף והספר הצרפתי כאחד, ועל כן גרעיניהן לא גמלו פֶרי. אפס, רָשְמָן בארץ נחרת. אנשי־צבא איטלקים נלחמו בגרמניה, ספרד, רוסיה. איטליה המשכלת קרבה למגע־יֶתֶר עם עולם־הרוח האירופי. גדלו עירותה וכשרון־תפיסתה של ההכרה החברתית האיטלקית, רחבו האפקים. אהבת עצמם של האיטלקים לָקְתָה רבות ותכופות, ביחוד בתקופה הצרפתית, ואף זו היתה נְסִבָּה לעורר את הרגש הלאומי מטשטושו. משנפלו כסאות מלכים (ואם גם בחרב זרה) משבטל השלטון החילוני של האפיפיור (ואם גם בגזירת קיסר צרפתי) והשם “איטליה” הוֹגה במפורש (אמנם בשפתי נכרים) – נשבה סוף סוף רוח אחרת. החרם – פקעה אימתו. רעיונות לחופש מדיני ולזכויות אדם נגעו באיטליה וחדרו חדור והעמיק בהכרת השדרות התרבותיות והיו לעצם מעצמיה של ההתאבקות הלאומית.

אכן המאה הי"ח, זו המאה לשלטון השכל, המאה לתורת האינדיוידואליות והחמריות, לא היה בה כדי להפרות הפריה יתרה את מחשבת היעוד הלאומי האיטלקי, ועל כן אין מאה זו ממלאה אלא תפקיד מסייע בעצם הרכבת יסודותיה של התנועה הלאומית.

השכל של תקופת ההשכלה הוא שכל מופשט, קוסמופוליטי, נעלה מעל גורמים היסטוריים ולפיכך – בלתי לאומי. בפני השכל המופשט הזה – כל האומות, ככל האנשים, שוות הן ושוות־ערך. החוק השכלי – חוק אחד הוא, חל על הכל והולם את כולם. למבחן השכל צריכות לעמוד מסורת עם ועם וסגולותיו, המבדילות אותו מעל שאר העמים, וכל יתר – לפי ההגיון המופשט – צריך להנטל בלי רחם. ולפיכך אין כל ענין ואין כל חשיבות לעבר הלאומי ולתכונות הלאומיות. בכל סביבה ובכל תקופה ובכל תנאי־קיום שהם – יכול וצריך אלוהי־השכל לשפוך את שלטונו. אומה, בתור יחידה קבוצית, החיה ומתפתחת עלפי חוקיה היא, היונקת את לשד החיים מתוך שרשים דוֹרִיִים, שאת מהותם לא תמיד מוכשר השכל לתפוס – אומה בבחינה זו אינה קיימת כלל לגבי תקופת ההשכלה ולא לגבי המהפכה הצרפתית. את אשר המהפכה הזאת קוראת “עם” – זו אינה אלא יחידה טריטוריאלית, אך לא אומה.

אם זכתה המאה הי“ט ונעשתה ל”דור לאומים" – אין זה אלא משום שאותה ריאקציה מדינית – שגברה בשנת 1815 – באה לעולם, או הובאה לעולם, מתוך ניגוד ליסודות התפיסה הרוחנית ולזרמים הרוחניים העיקריים של דור ההשכלה והמהפכה. הַפֶשֶט הרעיוני החדש, אשר שמות הֶרדֶר, טִיק, בַירוֹן, מַנצוֹני, שַׁטוֹבְּריאן והוּגו יפארוהו בשדה הספרות; האחים שלֵגֶל, פִיכטֶה, הֵגֶל – בשדה הפילוסופיה; סֶן־סימוֹן, פוּריֶה, לֵרוֹ – במקצוע הסוציאלי; דֵי מֶסְטֶר, לָמֶנֶה – במקצוע הדת – פֶשֶׁט רעיוני זה נראה היה בראשיתו כמתנגד לכל אשר היה למהפכה הצרפתית למשאת נפש. אך עד מהרה הוברר, כי תחיה אידיאליסטית זו, בתחילת המאה הי“ט,. הבינה להתגבר על הזרמים הריאקציונים במובן הפוליטי. מה היתה זו במהותה? סיגול האידיאלים של המאה הי”ח למציאות ההיסטורית והפסיכולוגית, איכּוּל הרעיונות הנאצלים וספיגתם בדרך אורגנית. תחיה זו היא היא אשר פרנסה ממקורה את תנועות המאה הי“ט הלאומיות והחברתיות גם יחד. בעוד אשר המאה הי”ח קוממה, בשם השכל הנאצל, את היחיד נגד האלימות והעריצות של השדרות השולטות, אותה התקוממות הגלומה בתעודת “הכרזת זכויות האדם והאזרח”, – בקשה התנועה החדשה להשתחרר מן השכליות המופשטת, צִדְקָה את הדת והעריכה את חשיבותה, החזירה לרוח את ערכו לעומת השכל, תפסה את ההיסטוריה כתנועת התקדמות, קבעה בחשבון עולמה מקום לגורמים היסטוריים, לתנאי־עם ותקופה; כללו של דבר: תפיסתה לא היתה אינדיוידואלית, כי אם קבוצית, ולפיכך – לאומית, ואחר כך סוציאלית. בתורת תשובה על המטריאליות של המאה הקודמת - מפליגה ראשית המאה הי“ט לקצה האידיאליות והספיריטואליות ונוגעת עד גבול המיסטיות של ימי הבינים. במקום ההגיון המופשט בא המחקר הפילוסופי וההיסטורי. אמנם אף הוא מתגלגל ונוטה לפעמים לסברות פורחות אשר אין להן שחר. עינין מיוחד מעוררת ההיסטוריה, שכן זו משמעותה: חקר ההתפתחות, וההתפתחות הנה הרעיון היסודי אשר למאה הי”ט, הן במובן פילוסופי הן במובן חברתי־מדיני.

מעכשיו מוקדשות חקירות מרובות לעברו של עם ועם. מכנסים ודורשים אגדות עממיות, שירים, מנהגים. הוגים בעבר מתוך בקשת הלאומי־המקורי, חותרים ומגיעים עד ימי הבינים ומלמדים זכות עליהם. בתורת ריאקציה כנגד תקופת המהפכה הכופרת בעיקר – מעמיקים ויורדים עד לנצרות הקדומה ומצדקים את הדת, ובמקצת – גם את הכנסיה הנוצרית. ואולם, לא חבת ההשתקעות בימי הבינים ולא צידוק הנצרות אין להם אופי מדיני - ריאקציוני, מלבד פלגים קלים, ברוח תורתם של שלגֵל ודי־מסטר, שנוצחו על נקלה. איתה אידיאה דימוקרטית, אשר המאה הקודמת אמרה להגשימה באמצעים בלתי־מספיקים, נתקימה ונשארה משאת נפשה של המאה הי“ט. אלא שמשאת־נפש זו נעתקה עכשיו לשטח חדש, פנימי יותר ורחב יותר – לשטח הלאומי והדתי. את השמות “לאום” ו”אלוהים" נושא דור זה על שפתיו באותה התלהבות ממש, שבה נשא הדור ההוא את שם ה“חופש” וה“שכל”. הנוסחה הישנה: “אחוה, שויון וחופש” נתברכה בחוליה חדשה: “חרות לאומית ועצמאות”. תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הקבוץ, אשר ההיסטוריה יְצָקַתּוּ בצורת לאום, ודמות האנושיות שלעתיד לבוא אינה מצטיירת עוד כעדת יחידים נבדלים, שוי־ערך, שנצטרפו באקראי למנין־עולם, כי אם כמשפחת עמים בני־חורין. התעוררות ההכרה הדתית אינה מביאה לידי השלמה עם הכנסיה הרשמית, כי אם – לצורות חדשות של מלחמה בה. הקרב קוּדַּש לא בשם השכל, כי אם בשם האידיאליזם הדתי. ומתוך מזיגה רעיונית זו, מזיגת תנועת ההשכלה ומהפכה עם שוברה וסתירתה: התנועה הסוציאליסטית־הדתית, שחלה במחצית הראשונה של המאה הי"ט – קמו ונולדו כל אותן תנועות־הדור הלאומיות, וביחוד האיטלקית והגרמנית, וגם התנועה הסוציאליסטית בצורתה שלפני מרכס.

אותו פֶלֶג רעיוני, שבראשית המאה הי"ט היתה לו נטיה רוֹתַעַת – נכחד עד מהרה בזרם התנועה המתבגרת, ביחוד בקרב אותם העמים, אשר המהפכה לא עשתה בהם שמות והפרובלימה הלאומית ניצבה לפניהם בחריפות. בימי תחית אירופה

בגרמניה ובאיטליה נזעקו על דגל הפילוסופיה האידיאליסטית והרומנטיזם הספרותי כמעט כל כוחות העם החיוניים. באיטליה, מפני חמת המציק שהיתה שפוכה על כל פעולה ומחשבה מדינית. לבשה התנועה בתחלת בריאתה צורה ספרותית טהורה. בעצם שנת הקונגרס הוינאי יצאו לאור במילאן: ( Manzoni, (1873–1785 החשוב שביוצרי הפֶשֶט הספרותי החדש. שָלמָה תקופה אחת, ובסופה של זו כבר נעוצה תחילתה של אותה תקופה מכריעה בקורות הצבוריות האיטלקית, שנות 1846–1830, שבהן יוצקו היסודות הרעיוניים לתנועת ההתאחדות ונוצרה אותה אטמוספירה, שהכשירה את הגשמת הרעיונות האלה בתקופה הקרובה. מתחת לתגרת יד הברית הקדושה" מבינות לכל הסייגים והגדרים, למרות הכבוש הנכרי ורשעת המושלים מבני־העם, על אף האפיפיור וקנאתו הדוגמתית – נוכח כל אלה התחילו השאיפות החדשות לפלס להן נתיב.

הרומנטיזם, שפירושו גם: קִרבַת מגע בין המחשבה האיטלקית והאירופית, חגג את נצחונו המלא על הקלאסיציזם, שמשמעו, אגב, – הסתגרות איטליה ברשות היחיד שלה והתנכרותה לאירופה. פרחי סופרים מתקבצים סביב כתבי העת “conciliator” (המושלים) שאמנם לא האריך ימים, במילאן; “antologia” (אנוטולוגיה) בפלורנציה, “indicator livornese” (המדריך הליווֹרני) בליווֹרנו. לאט לאט התחילו נושאים מדיניים תופשים מקום בראש בספרות צעירה זו. ביחוד לאחר שחלק מן הסופרים היה אנוס לעזוב את איטליה, ובגולה (בשויץ ובאנגליה) סרו כבלי־עטו. באלפי העתקים בכתב יד התפשטו החבורים המוחרמים בקרב הארץ. התעורר ענין מיוחד בחקירת העבר האיטלקי ושורת מלומדים אנשי־שם התמכרו לעבודה זו: קרלו טרוֹיה ( (troia בניאפול, צֵ’זרי בּאלבּוֹ (balbo) בטורין וג’ינו קאפּוֹני (capponi) בפלורנציה. המחשבה ההיסטורית חזרה על הפילוסוף האיטלקי ויקו (1744–1668), אחד הראשונים סין הוגי־הדעות האירופיים, ואולי גם אבי הרעיון, שהיסטוריה אינה גבוב מאורעות בלבד עי אם פרוצס יליד־חוק (את אשר תקרא המאה הי"ט: “פרוגרס”), ואבי המסקנה, כי “גם העמים חיים את חייהם הם כמו יחיד”. תקופה זו הצטינה גם באיטליה, כמו באירופה כולה, בפריחת מדע דברי הימים, הטבוע בחותם פטריוטי, כמעט לאומי. נוסדו בתי־מדרש ואקדמיות היסטוריות, הוצאות ספרים לפרסום תעודות היסטוריות, התפשטה ספרות זכרונות, נעשו נסיונות אחדים לכתיבת: “תולדות איטליה”, ובשקידה מיוחדת נחקרו הקומוּנות – עקבות ראשונים בחצי האי האפניני למצעדי החטיבה הבורגנית האיטלקית, האפיפיורות - בעדן פריחתה בימי הבינים, בהיותה נראית כסמל איטליה כולה, והאימפריה – כוחה ותפארת גדולתה של איטליה. נתן לב לחקור ולפרש את גדולי המשוררים האיטלקים – דאנטי וּפֶּטרארקה וגילו בהם – ובמקצת שלא כהלכה – פני נביאי ההרגשה וההכרה הלאומית. הופיע בספרות הרומן ההיסטורי, אשר בכל פרט מפרטיו שהתיחסו לתיאורי העבר – ראו רמזים מכוונים להווה, והדבר לא היה קשה ביותר, הואיל ועליות זרים וכבושיהם היו מן המאורעות המצויים בתולדות איטליה. מגורלה זה, להתפרש כלבוש סמלי להווה, לא ניצלה גם היצירה המשובחת ביצירות התקופה, הרומן “הארוסים” של מאנצוֹני. המהולל בין כותבי הרומנים בימים ההם גויראצי ( (Guerazzi העיד על עצמו בהקדמתו לאחד מספוריו, כי “מבלתי יכולת לשלוף חרב למלחמה - הוא שולף את עטו”. עת פריחה יוצאת מן הכלל היתה העת הזאת לשירה. ולא חנם היה גריבּלדי רגיל לאמור אחר־כך: “הפיטנים - יש להם חלק ביצירת איטליה”. השירה החדשה - ראש נעימותיה היה הרגש הלאומי הגובר. קשה למצוא בתקופה זו משורר מופרש מן התנועה הלאומית ועומד מן הצד; זו סחפה בזרמה את כולם.

ואמנם הספרות והחיים הנם שלובים ודבוקים תכופות זו באלו. רבים מן המשוררים והרומניסטים הופיעו כאנשי המפעל המדיני. ההיסטוריון באלבוֹ הנזכר למעלה - היה בשנת 1848 מיניסטר בפיימונט, באותו זמן כהן קאפּוֹני מיניסטר בטוֹסקאנה, ובמקומו בא בשנת 1849 הרומניסטן גויראצי - מתחילה כאחד מממשל־השלושה, ואח"כ – כדיקטטור בריפובליקה הטוֹסקאנית. הפיטנים בֶּרְשֶה (Berchet) וג’וּסטי היו קרבוֹנארים שגלו לאחר מרד שנת 1821. הפיטנים פּוֹאֵרִיוֹ וּמַמֵלִי נפלו חללים בשנת 1848, הראשון בהגנת וינציה והשני – בהגנת רומא. מאציני התחיל לעלות בשלבי עבודתו הצבורית בתורת מבקר ספרותי. האחד מתוך ממשל־השנים שבוינציה בשנת 1848, טוֹמָזֵיאוֹ ׁ (TOMMASE) היה פיטן וסופר מדיני. המספר ד’אצֶליוֹ (d’Azeglio) היה אחד ממיסדי התורה הליברלית ומיניסטר בפיימונט במשך שנות 1852–1849. סילויוֹ פיליקוֹ, פיטן ודרמטורגן, השתתף בהתקוממות שנת 1821 והיה כלוא תשע שנים בבית הסוהר לאסירים מדיניים שבשפילברג. על רשימה זו אפשר להוסיף כהנה וכהנה, עדי כללה כמעט את כל עסקני תנועת ההתאחדות.

פשיטא, התנועה הספרותית לא היתה כולה “מעור אחד”. הקו המבריח את כולה - רגש דתי חזק, שחותמו היה טבוע, כאמור מקודם, על התקופה בכללותה. עם זה נפלגו נושאי דגל השיר, כנושאי דגל השיר, כנושאי דגל המדיניות, לשני מחנות ראשיים: המחנה האחד, שבראשו עמד מאנצוני “אדם שנואש מכל הבלי העולם הזה ועיניו נשואות אך לשמי־על”, קרוב ברוחו להלך־המחשבה הליברלי בעניני מדינה, ומדגיש את האופי הנוצרי, הפשרני, התרבותי בלבד, האיווֹלוּציוני של התנועה. תחית העם והארץ נכללה, לאין ספק, בתעודות הזרם הזה. ברם, הדרך לתחיה זו, הדרך היחידה שהיתה נראית להם ואין זולתה – היא: חינוך היחידים על פי רוח הנצרות הכנסיתית, היודעת להכנע ולהשלים עם שעבוד פוליטי, אי־צדק סוציאלי, לחץ לאומי. יש להשתדל, בהטפת דברי שלום אל רוזני־הארץ, להקל את המצוקה בעמק הבכא, אך אין נחמת אמת לעשוקים אלה צידוק הדין והגמול לעולם הבא. “נרכין ראש בפני הדיין העליון” - המימרא הזאת של מאנצוֹני - תמצית בינת חייו היא. “הכנעו, התפללו, השלימו עם הגורל. השמים – מולדתכם. עניני העולם הזה אינם ראויים לטפול יתיר, המדע - הבל הבלים, הצדק - אחיזת עינים, כל עוד תבקשוהו עלי אדמה”. כך סכם מבקר ספרותי רדיקלי בן אותה תקופה את ההלכה היסודית בבית־מדרשו של מאנצוֹני, כפי שבאה לידי בטוי ביצירות הספרות היפה ובספרי המוסר לעם, שהיו נפוצים מאוד בעת ההיא. מלבד מאנצוֹני עצמו היה בולט בקבוצה זו סילויוֹ פיליקוֹ, מחבר שירים רבים וחזיונות אחרים, שנתפרסם בעיקר בזכרונותיו מימי שבתו בבית הסוהר לפושעים מדיניים. הזכרונות האלה “le mie prigione” (בתי כלאי) עשו בצאתם לאור רושם כביר. תוכם רצוף רגש לאומי חם, מעולף ענותנות והכנעה נוצרית, ואף על פי כן קלל אותם מֶטֶרנִיך: “קשים אלה לאוסטריה מִקְרָב אבוד”.

הסיעה הספרותית, שבראשה עמדו גויראצי והפיטנים בֶּרשה וג’וּסטי, נטתה יותר לזרם הדימוקרטי־המהפכני. היא הטיפה בשפה ברורה ונמרצה יותר לאחדות איטליה ולהכרחותה של מלחמה אקטיוית בשליטים האיטלקים הריאקציוניים ובאוסטריה. דתיותה של סיעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הכנסיה הקתולית. במקום תוכחת־השלום לתיקון המדות באים השנינה והזעם, הקצף וההתמרמרות. ותוכחה זו מכוונה לא רק כלפי המושלים, כי אם גם כלפי העם גופו, על משכו בעול משעבדיו, בין אחים ובין זרים. בשירי בֶּרשֶה, ג’וּסְטִי, מַמֵלִי, פּוֹאֵרִיוֹ – שוּקפה כבר תנועת־השחרור הדימוקרטית, מלא מוטות כנפיה, ונִכְאֵי ליאוֹפארדי ופוֹסקוֹלוֹ – נאלם הֵדָם.

טבעי הדבר ומובן, כי ספרות זו אשר לרבע השני של המאה, הספרות שהיתה חדורה רגש מהפכני נאמן, לא נִקתה ממליצה והגזמה. תפארת העבר סִמְאָה את העין בזהרה - והחזרתה נראתה קרובה וקלה. בשלהי תקופה זו התחדד ביותר הרגש הלאומי; הכלים, אשר לתוכם הוצק הכוסף לחרות פוליטית, נסתימה צורתם; והיה בכל אלה כדי להשכיח את המציאות האיטלקית כמו שהיא ולנטוע אמונה, כי העם האיטלקי לא עוד יאריך רוחו בעבודתו; ובשם “עבדות” נתכונו כאן במפורש גם לשלטון העם הזר, גם לדיכוי החופש המדיני וגם לעריצות הרוחנית הקדושה, עריצות האפיפיור. במשפחת־סופרים זו, שהיתה דבוקה במשאת־הנפש האחת ואשר בה חוברו יחדיו בני ניאפוֹל וטוּרין, מילאן וגינוּאה, וינציה ופלוֹרנציה ¹ – הלכה והתגשמה בפועל אחדותה הרוחנית של איטליה, כאשר נתגשמה עוד ביתר שאת וביתר עוז, בדרך מקבילה, בתוך עצם מלחמות המרד והמהפכה. המחשבה, כי עתידה משפחה זו להתפשט בכל איטליה - היתה נהירה וטבעית, ונדמה היה, כי אין ההמונים חסרים אלא תואנה והוראת נתיב להתקוממות. שגיונות־דמיון אלה מסבירים את המליצה המהפכנית הדיקלמאטורית, אשר הפליגו בה אחדים מבאי כוח הזרם הספרותי הדימוקרטי.

אפס, לא על הלך־הנפש הפטריוטי לבדו חיתה הספרות של תקופה זו, ולא הוא בלבד מְשַוֶה לה את ערכה וחשיבותה. המהלך הספרותי הרומנטי, לכל גוניו וכווניו המדיניים, הוסיף לחרוש את הניר, אשר אלפיירי פתח בו וליאוֹפארדי ופוֹסקוֹלו המשיכוהו: המלחמה בַּתְּמוּטָה המוסרית, אשר עוללו 300 שנות עבדות; יצירת הטפוס האיטלקי החדש, עיצוב האדם החדש, אשר יחוש בערכו האנושי ויבין לאידיאל; הרחבת האופק הרוחני וקירוב בני הדור למגע עם מחשבת אירופה ועם המציאות האיטלקית. רק לספרות הרומנטית הזכות להקרא ספרות עממית ולאומית, במשמע רחב. בשחררה את הרומן והשירה מכבלי הקלאסיציזם – הרכינה ספרות זו את צמרותיה הרָמות לצד המוני העם, בשתי מגמות בבת אחת. רומני גויראצי וד’אצליו היו היצירות הספרותיות הראשונות שפלסו להן נתיב לחוג קוראים רחב, מחוץ לעוגת חצר המלך, המלון, אצילות משכלת למחצה ונוֹקדני־אמנות; ובספרות חדשה זו הופיע העם לראשונה כנפש פועלת. מבחינה זו, מבחינת ההשפעה על התפתחות הספרות החדשה, הִוּוּי היחס החדש מצד הקוראים אל הספרות ומצד הסופרים לתעודותיהם, מבחינת עִמוּם הספרות והפיכת פיטני־חצר לנושאי מפעל צבורי – מבחינה זו היתה למאנצוני וליצירתו “הארוסים”, אשר גבורה הראשי והיחידי כמעט הוא העם האיטלקי, יתרון ערך על כל חבריו, לרבות גם אותה סיעה, אשר במובן המדיני השמאילה ממנו.

כשם שהתנועה הספרותית הטהורה נחצתה לשנים – כך נפלגה – וביתר עוז – גם התנועה החברתית־המדינית שבפרק־זמן זה לשני זרמים עיקריים, שבכל אחד מהם יש להבחין מעין שני פְשָטים. פשטי הזרם הדימוקרטי הם: האחד, אשר בראשו עמד ג’וּזֶפּה מאציני (Mazzini), והשני, שראשיו הם קרלו קַטַנֵיאוֹ (Cattaneo), וג’וּזֶפּה פֵרארי (Ferrari), ומעין זה גם בזרם הליברלי: פִּשְטוֹ של וינצֶ’נצוֹ ג’וֹבֶּרטי ( (Gioberti, ופשטו של באלבוֹ, טומאזיאו, קאפוני, ד’אצליו, ריקאזולי (Recasoli). אין זו, כמובן, אלה חלוקה סכימתית. מלבד ארבעת פשטים אלה, שהם עיקר, היו עוד פלגי־חלוֹף אחדים, פלגים לשעתם, אם גם לא נביא במנין את הפלג השמרני, שאמר לשמר ולבצר את המשטר הקיים.

מתחילת שנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים, היה ג’וזפה מאציני (1872–1805) האישיות החשובה ביותר והמכרעת בחייה הצבוריים של איטליה. יריביו, הוגי דעות ועסקנים מדיניים, אשר נתקנאו בהשפעתו ובמדה ידועה שתו ממימיו, הופיעו אחר כך. בשעתו, במשך השנים הנזכרות, היה מאציני האיש, אשר לפי דברי ההיסטוריון האיטלקי אוריאני, “לא שליט, לא כומר ולא מורד לא יכלו עמוד כנגדו. פרסום־שמו – עצום. התוכחו רק על אודותיו, יראו רק מפניו, בטחו רק בו. וברית המלכים, המונהגת בידי מֶטרניך ונתמכת מטעם האפיפיור ולואי פיליפ, קצרה ידה במלחמתה עם בן־גלות זה, אשר כל מאמר ממאמריו – קְרָב, וכל קרב־נצחון”. כשהופיע מכתבו המפורסם של מאציני לקרלו אלברטו, בשנת 1831, בעלות קרלו אלברטו לכסא המלוכה בפיימונט - עוד טרם יכיר איש את מאציני. למחרת ידעה אותו איטליה כולה ועד יום מותו הילכו בה רעמי שמו ורעיונותיו.

הוא היה רגיש ונלהב, בעל כוחות־רצון־ומרץ כבירים, עדין עד למאוד ביחסיו האישיים, צנוע, חדל כל פניות וכונות פרטיות וקשה כארז בעמידתו על עיקריו, עד כדי אי־סבלנות לכל דעה מתנגדת. בהיותו כולו חדור הכרת אמתו הנצחית, העמוסה עליו, אם ברצונו ואם על כרחו, כי זו הדרך צוו לו אלוהים, - דרש הוא בשמה מכל אשר סביבו: ציוּת עוֵּר, כי הסטיה היתה נראית לו כחטא לא־יכופר והוא נִשֵּׂא את נשמתה השלמה של האמת המוחלטת הזאת מעל לכל דבר. למענה היה נכון להקריב הכל ותבע קרבנות תגם מאחרים. לאמתו היה נאמן לעד. בצדק אמר על עצמו: “תנאים ואנשים משתנים סביבי; אני אינני משתנה. אני יכול להשבר, אך לא להִכּוֹף; לקוץ באנשים, רך לא באמונתי”. "אמרתי, בחיים הפרטיים כבמדיניות, אחת היא: " Ora e sempre, (עתה ועדי־עד"). בעל חלומות ובעל מעשה, חלש בגופו ובלתי־נלאה ברוחו, מחונן חיצוניות אצילה, כשרון־דבור אמתי ונלהב וכשרון ספרותי – היה מאציני משפיע, בכוח סגולותיו האישיות האלו בלבד, השפעה עצומה על כל הבאים במגע אתו, פנים אל פנים או בכתובים, ובין שקבלו את דעתו ונכנעו לו, ובין שסרבו והתריסו כנגדו – גם אלה וגם אלה לחוש את מגעם־ומשאם אתו כמאורע נפשי עמוק. הרושם הרב שהיה משאיר על בני־דורו מתגלה אך מהתאורים אשר נתנו לו. מאציני הצעיר מתואר ככה: “בעל קומה בינונית, רזה, שערותיו – שחורות, ארוכות ומסולסלות יורדות עד לכתפיו. צבע פניו – רענן־מתמיה וכהה כעין הזית, עדינות השרטוטים הדקים והאצילים, דיוקן־העלם הבעת־הפנים הגלויה והאצילית – כל אלה היו עלולים ביותר לשוות לו דמות אשה, אלמלא מצחו הגבוה והאצילי, ארשת העוז והבטחון, המרץ והרצון, שהבריקה בעיניו השחורות… בכללו - הופיע לעיני אז כיצור השלם ביותר מכל אשר ראיתי בעולמי, אם גבר ואם אשה. וגם אחריו לא נזדמן לי לראות נאה ממנו”.

בתאור מאציני לעת זקנתו יקומו שוב לעינינו: המצח הגבוה, שרטוטי הפנים החטובים והעינים השחורות החודרות ש“דומות להן ביקודן לא ראה איש” ו“חמוקי־הפה הענוגים – פה של אשה בטהרו”. אך הבעת הפנים והעינים הפכה נוּגה, כמעט תמיד רצינית. לעתים רחוקות האירה את הפנים בת־צחוק “נדיבה להפליא”, קמטים עמוקים נחרצו בפניו, שכחשו עוד יותר. מרצו ללא־גבול, התמכרותו המוחלטת לתעודתו נבעו ממקור תכונתו הנפלאה: דעותיו המוסריות, הדתיות והמדיניות, שכולן חטיבה אחת שלמה, לא היו למענו דעות בעלמא, כי אם עצם חייו הממשיים. הן – אמונתו ויעודו.

מושפע בילדותו מאמו, בעלת רגש־אמונה עמוק, אם גם רחוקה מהכנסיה הקתולית, ספוג שתי ספרויות, ספרות ההשכלה של המאה הי“ט וספרות־דורו, זו של תחילת המאה הי”ט, שקבעה יחס בקרתי למהפכה, מחונך על תנ"ך, אלפיירי, פוסקולו, דאנטי, שקספיר, שילר, באירון, הרדר, גיתה – נספח מאציני מראשוני צעדי עסקנותו הצבורית על הרומנטיות בספרות ועל דגל הסוציאליות האוטופית והנצרות האידיאליסטית בהשקפותיו החברתיות. בצד סן־סימון השפיע עליו ביותר הכומר לָמֶנֶה, שהיה שליט במוחות הדור באירופה, ביחוד באירופה הלטינית, אשר ספריו ובפרט ספרו “דברי המאמין” (שהופיע בשנת 1834), עשו באיטליה, המדוכדכת בידי הכנסיה הקתולית, רושם חזק אף מספרי האנציקלופדיסטים ורוּסוֹ Rousseau) ) בתקופה הקודמת. לימים נתחבבו על מאציני ויהיו לאהובי סופריו משוררי פולניה המהפכנית, ובעיקר מיצקויץ' ( Mickiewicz ). את הפילוסופיה הגרמנית הכיר הכרה שטחית, את קאנט ואת הגל ידע רק במקצת ואת פיכטה ידע כפאטריוט, אך לא כפילוסוף. בסגלו לעצמו את רעיונות התקופה - האציל עליהם מאציני מעוז מזגו היוקד, ובנשמתו, נשמת גבור, הפכו דברי משורריו והוגיו הנבחרים לחטיבת חיי גבורה.

בהיותו בן שש־עשרה נזדמנו לו ברחוב בגינוּאה, עיר מולדתו, פליטים מדיניים מבני פיימוֹנט, הנודדים מאיטליה מחמת מרד שנת 1821 שלא הצליח. פגישה זאת, שבה קלטה אזנו לראשונה את המלים הסתומות למחצה: “גולה, מרד, בגידה, שחרור איטליה” – היתה למאורע רב־ערך בחייו. מאז נקבעה איטליה במרכז הויתו. “בתוך סאון החיים הרוגשים של תלמידי המכללה התהלכתי אני קודר, מכונס לתוך עצמי, כאילו זקנתי בלי עת. נתתי את לבי ללבוש רק שחורים – מעשה ילדות - לאות אבל על ארץ מולדתי… והפלגתי בדרכי זו עד כי חששה אמי פן אשלח יד בנפשי”. לאחר שנים מספר התחיל מאציני בפעולתו הספרותית – בתורת מבקר לדברי־ספרות בעתון מקומי אחד לא גדול, שהצליח למשוך אליו בגלל השתתפותו – לא רק את לב הקהל, כי אם גם את עין־המשטרה. מקץ שנה נסגר העתון, וכך היה גורלו של עתון שני, ליווֹרני. נהיר, כי במלחמת הקלאסיות והרומאנטיות, שהסעירה את כל איטליה הקוראת והכותבת, הצטרף מאציני להגנת הזרם הרומנטי. אפס, עבודתו הספרותית בכללה, אם גם משכה אותו ביותר, לא הביאה לו ספוק שלם. “במשך שלוש מאות שנה היו האיטלקים נטולים חיים עצמיים, הם נתקימו כעבדים שוכחי מהותם, השואלים הכל מעם הנכרים. תקומת האמנות לא יכלה לבוא מבלי אשר תושם אבן־קללה על שלוש מאות השנים האלה ויוחל שיר חדש, שיר העתיד. כדי להצליח בזה – נחוץ היה לחקור כהויתם את חיי העם הנמנמים, צריך היה להניח יד על הלב הקפוי־כמעט של האומה… והרי החיים הקבוציים באיטליה היו אטומים, חסרי־דמות, חסרי־מרכז, ללא אידיאל אחד וללא גילויים קבועים לאחר ימים, בענותו לאחד מידידיו, אשר יעצהו ל”נַשֵׂא" את איטליה בעטו, אמר מאציני: “לדבריך אין טעם, למצער לגבי דידי. לא ידעתי מהי איטליה זו ואיה. לא אבין, איך אפשר לקלס עבר. צריך להתאמץ להקים את איטליה, להחיותה, ורק אז לגדל שאת שמה”. “הספרים נראים לאיטלקים היום הזה - מעשים”. נקודת הכובד לא היתה בספרות אלא בחיים, ואליהם שעה מאציני. בארץ נשמעו עוד אחרוני הדים לפעולת הקרבוֹנארים, ומאציני בקש קרבתם, אם גם פני הלוט המסתורי אשר לפעולתם לא היו לפי רוחו. במגעו הראשון עם הקרבונארים תהה, כי “השבועה לא הכילה דבר מלבד נוסח המשמעת ואך לדא דבור אחד על המטרה. מי ש’סמכני' לא השמיע אף רמז קל על פידירציה או אחדות, ריפובליקה או מונארכיה. מלחמה בממשלה - ותו לא”. לא ארכו הימים ומאציני נוכח, כי הקרבונארים - פעלם לא רב, ואין להם לא תכנית ולא אמונה נאמנה, כי “איטליה היתה בעיניהם ארץ משוללת כוח־פעולה כל שהוא, תוספת - ולא מן המשובחות - לארצות אחרות”. למרות כל אכזבתו המשיך את עבודתו עם הקרבונארים והגיע בשנת 1830 עד בית האסורים בסאוונה. דינו נחרץ לגלות מאיטליה – פסק־דין לא יקר בימים ההם – לזמן בלתי־מוגבל, לפי התנהגותו בחוץ -לארץ. גלותו זו של מאציני, “גסיסה מתונה, קשה ומרה אשר רק הגולה לבדו הוא יבין לה”, – ארכה כל ימי חייו.

בבית־האסורים הסאווני, “בין הים והאלפים”, בשלה תכנית הארגון המדיני החדש. וכמעט דרכה רגלו על אדמה חפשית פחות או יותר, זו צרפת של לוּאי פיליפ, פרסם מאציני את מכתבו לקרלוֹ אלברטוֹ. באוגוסט 1831 הוא מיסד במרסיליה אגודת “איטליה הצעירה” ועתון בשם זה, שהופיע ממרס שנת 1832 עד שנת 1634. “בחדר קטן במרסיליה נמנו וגמרו צעירים אחדים, המזוינים אך באמונתם הנלהבה ואומץ־רוחם, להבעיר את אש־המהפכה באיטליה. מפעלים לאומיים כבירים - רובם ככולם מתחילים בהם בני בלי שם, משוללי כל אוֹן, זולתי אמונה ורצון, אשר לא יעצרום מכשולים ומפריעים. אנשי־שם, בעלי השפעה ואמצעים, דרכם לבוא אחר כך כנספחים אל התנועה, למען הגבירה, או גם לפרקים - אהה - למען הגותה ממסלתה”. “לא היתה לנו לא לשכה ולא עוזרים; יום תמים, בהוספת אשמורת לילה, היינו שקועים בעבודה: כתיבת מכתבים ומאמרים, שיח ושיג עם באים מאיטליה וחוזרים, רקימת קשרי ידידות עם ספנים, אריזת ספרות תעמולה, עבודה רוחנית וגופנית חליפות. צ’יצ’יליה, אחד המורדים, היה למסדר אותיות והשני, לאמבֶּרטי, למגיה, עוד מי שהוא - לסבל, לשם קימוץ הוצאות בהעברת החוברות מבית הדפוס למעון. שֶבֶת אחים וחברים היתה שבתנו זו, רֵעֵי־התקוה האחת והפולחן האחד… עלינו היה לכלכל בעצמנו את כל הוצאותינו, ועל כן אמנם ידענו דוחק לעתים קרובות, אולם מאושרים ועליזים היינו בכוח אמונתנו בעתיד”.

בניגוד לקרבונארים. לא יצאה “איטליה הצעירה” בכלים מסתוריים, על דרך המאסוֹנים, ולא השתמשה בתפאורת־סוד. היא נהלה את פעולתה חשאית במידת ההכרח המדיני, ובחוץ־לארץ פרסמה את תכניתה ברבים ופרשה את מטרותיה. תעודתה לא היתה קשר־בוגדים, אלא מהפכת־עם. “המהפכות צריכות לבוא מכוח העם ולמענו. לא נִוָשע כל עוד תהיינה המהפכות – כאשר היו עד עתה – מונופולין בידי מעמד אחד בעם, ולמען המיר מיוחסים אלה באחרים”. לפיכך לא הלכה “איטליה הצעירה” בדרך הקרבוֹנארים לצמצם את עסקנותה רק בחוגים הרמים: פקידות אזרחית ושררה צבאית. בשורותיה נקרו לראשונה פקיד עם פועל, כומר ומשכיל, סוחר ואציל. היא הסתלקה כמו כן לחלוטין מכל הבדלי פלכים וגלילות, ואחדה יחד, בין בסניפיה ובין במפעליה, את כל האיטלקים לגלילותיהם. האגודה החדשה רכשה לה עד מהרה ידידים ועוזרים. כמעט בכל ערי איטליה לגלילותיה נוסדו קבוצות “איטליה הצעירה”. הברחת־גבולין שטתית מסודרת כהלכה הפיצה את ספרות החוץ על פני כל הארץ ודורשיה רבו עד כדי צורך בהקמת שני דפוסים נוספים, האחד בשויץ והשני באיטליה גופא. ככל אשר הלכה וחזקה אהדתו של הצבור, בפרט של בני הנעורים – כך גברה קנאת המשטרה, ביחוד משהחלה “איטליה הצעירה” לחדור גם לתוך הצבא. בשנת 1833 נאסרו באליסנדריה המצדדים הראשונים של האגודה החדשה. אותה שנה גלתה המשטרה הגינוּאית את הקשר המאציניסטי הראשון - והשופטים חרצו משפו־מות על אחדים מהקושרים (בתוכם גם על מאציני – שלא בפניו). בפברואר 1834 העמיד מאציני פלוגת־גולים מזוינת וישלחנה לסאווֹיה, למען חולל התקוממות בפיימונט. אחריתה של האכספדיציה הזאת היתה תבוסה גמורה.

דיני מות הוצאו לפועל נגד אנשי מאציני בכמה ערי איטליה. ל“איטליה הצעירה” יחסו גם חטאים מדיניים אשר לא חטאה בהם. רדיפות המשטרה, פסקי־דין קשים ואי־הצלחת הקשרים – השפיעו על האגודה, אשר עמדה בראשית פעולתה. גם כוח ההתנגדות הבלתי -מספקת של קושרים־עלָמים נתן את סימניו. ידיו של מישהו רפו. אמונתו של מישהו כאילו נפגעה. אחד מידידי מאציני הקרובים לו ביותר, יעקוב רוּפיני, שם קץ לחייו בבית־האסורים שבגינואה.

בימים האלה עבר על מאציני משבר נפשי קשה. “סערת ספקות, אשר, כמדומה, לא ימלט ממנה אף אחד, ולו רק פעם אחת בחייו – ידענה כל אדם, שהקדיש את עצמו למפעל עצום. בירחי־גורל אלה רבו סביבי אכזבות מרות, פורעניות ופגעים, ורגע אחד נפקחו עיני לראות את זקנת הנשמה הערירית בכל מערומיה העלובים, ואת העולם השומם, אשר אחיזה כל שהיא למלחמי לא מצאתי בו. הרגשתי את עצמי בודד על ארץ רבה ועמדתי נדהם לפני החלל. במדבר זה כבשו אותי ספקות. שמא אני הנבוך - והעולם צודק? או שמא הרעיון, אשר לאורו הלכתי, לא היה אלא חלום? ושמא לא לעצם הרעיון התמכרתי, כי אם לרעיוני אני, לגאות־משא־נפשי, לתשוקת הנצחון? אותו יום, בו חדרו הספקות האלה לתוך נשמתי, חשתי את עצמי לא רק אומלל לבלי חוק, כי אם גם חייב־בדין, המכיר בחטאו, אך נבצר ממנו לכפר עליו. המומתים ביריה באליסנדריה, בגינואה, שַמברי – נצבו לפני כצלמי־פשעי, אשר יוכיחוני לבטלה כי קצרה ידי להחיותם. כמה אמהות כבר בוכות בעטיי? וכמה עתידות עוד לבכות, אם לא אחדל מקריאתי, המעוררת את צעירי איטליה לפעול בשם המולדת האחת? ושמא אין המולדת הזאת אלה אחיזת־עינים? ושמא נגזר על איטליה, שכוחותיה נדלו בשתי תקופות תרבות שחלפו, לחיות ללא־שם וללא־יעוד תחת עול עמים צעירים ומוכשרים ורעננים יותר? כלום רשאי אני להקדים הבאות ולהניע אנשים למאות ולאלפים להקריב את עצמם ואת כל היקר להם? הרגשתי, כי מקורות החיים חרבו בי. נפשי גססה. אילו היתה רוח זו שורה עלי עוד זמן מה – כי אז יצאתי מדעתי או שלחתי יד בנפשי”.

לגבי מאציני, אשר שרשי־נפשו העמיקו לאמונה, לא יפלא הדבר, כי ההתגברות על המשבר באה לא מתוך עיונים הגיוניים, כי אם לפתע וכמו מתוך ברק־הגלוי: “יום אחד הקיצותי כשלבי שלו, ורגש לי, כאילו נמלטתי מסכנת־מות… אותו בוקר דומה היה כי הטבע מחייך לי חיוך־תנחומיו וברכת האור חידשה את הדם בעורקים הבָּלים”. ואכן שבה למאציני שלות־רוחו; היתה זו “שלות־היאוש, לא אכחיש, כי על כן השלמתי עם היסורים ואתעטף בהם כהֵלֶך באדרתו; ואף על פי כן שלוה היא, כי למדתי לסבול מבלי להתריס ומאז הייתי תמים עם נשמתי. נפרדתי מכל ששונות ההויה, מכל תקוות אישיות על פני האדמה. במו ידי כריתי קבר לאותו משען נפשי, שאנו מוצאים בקשרי־לב, ובעצמי סתמתי את הגולל עליו ולא נודע לזרים ה”אני" הטמון שם". ¹

חדשים אחדים אחרי שניגפה המשלחת לסאווֹיה – הרחיב מאציני את רעיון “איטליה הצעירה” והלך ויסד בברן, בשנת 1834, את החברה המהפכנית הבין־לאומית, חלוצת האינטרנציונל של העובדים - את “אירופה הצעירה”. הסעיף הראשון בתקנות “אירופה הצעירה” אומר: “גרמניה הצעירה, פולניה הצעירה, איטליה הצעירה – חברות ריפובליקניות השואפות למטרה משותפת: לאנושיות, חדורת האמונה האחת בחירות, שויון וקידמה - כורתות ברית אחוה מעתה ועד עולם, ביחס לכל הנוגע למטרתן המשותפת”. בארגון החברה השתתפו 17 גולים - איטלקים, פולנים וגרמנים. אחר כך הצטרפו אליהם גם צרפתים ובני־שויץ ואפילו תורכים. עוד לפני מאורע המשלחת לסאוויה גרשו ממשלות צרפת ושויץ את מאציני מגבולותיהן, והוא נאלץ, אחרי התגוררו שנים אחדות בהחבא, להמלט לאנגליה, זו המדינה היחידה שבה מצא תמיד מקלט בטוח, ואשר לכבוש את אהדתה לשחרור איטליה הקדיש תמיד עמל רב. מאציני חי בלונדון בעוני ובמחסור רב, על פי רוב מעבודה ספרותית. הוא יסד עתון “תוכחת עם” ובית ספר ללא תשלום לילדים איטלקים עניים. קשריו עם איטליה התקימו ללא הפסק ובעזרת ספרות חשאית גנובת־גבול, מגע־ומשא אישי עם המגורשים ועם הבאים סתם לחוץ־לארץ וחילוף מכתבים ². נארגו מזימות־קשר ונסיונות־מרד חדשים. תהלת שמו נודעה בנוער המהפכני במדה כזו, שחדל הצורך בזירוזים וקולות־קוראים, שהיה נוהג לשלחם מגלותו תכופות בראשית פעולתו. התקוממויות הלכו ויצאו לפועל מבלי הזקק לו, בכוח שמו בלבד. גם בתקופה זו וגם בבאות בקר מאציני בקורי־סתר רבים באיטליה, בהתחמקו כפעם בפעם בהצלחה יתרה מידי המשטרה, בשל קור־רוחו ובטחונו בעצמו ואמונתו הסתומה, כי רעה לא תשיגהו. שיר מהפכני נפוץ בזמן ההוא אומר: “אם תאבו דעת איה מאציני – שאלו האלפּים והאפּנינים. מאציני שם הוא – באשר ינחשו, כי הגיעה שעתו האחרונה של הבוגד, באשר יחיו בתקוה לשפוך דמם על איטליה המאוחדת”.

מנסיונות המהפכה בעת הזאת יש לציין ביחוד את נסיון הדֵסַנט במלכות ניאפּול, שהוגשם בשנת 1844 על ידי קבוצה, שבראשה עמדו שני קצינים ימיים מן הצי האוסטרי – האחים באנדִיֶרה. קשה לדעת, אם האמינה הקבוצה עצמה בהצלחת מפעלה. נראה הדבר, כי מלבד התקוה להרכבת המרד פעלו כאן עוד גורמים, אשר אחד האחים באנדיירה הגדיר את מהותם כהכרח להוכיח, כי “בני איטליה יודעים למות”. לפני צאתם לדרך ברכו באנדיירה את מאציני על רוב הטובה שעשה לאיטליה. “ערב יום של חרוף נפש הננו מצהירים, כי כל איטלקי חייב להתיחס אליך בכבוד ובהכרת טובה. עיקרינו הם עיקריך. על זאת גאותנו ועל זאת נשמיע במולדת, בקומנו עם נשק ביד”. נסיונם של האחים באנדיירה לא העיר כל אהדה בקלאבריה והם מצאו את המות שלקראתו נכונו. יחסם למאציני בא ללמד על יחסם של כל המהפכנים הצעירים באיטליה אליו, ולא שלהם בלבד. הנסיון של באנדיירה הביא לתוצאות בלתי־צפויות באנגליה. נתגלה שמיניסטריון־הפנים האנגלי היה פותח באופן שיטתי את מכתבי מאציני והיה מוסר את תכנם לממשלת ניאפול. התגלית עוררה התמרמרות רבה בצבוריות האנגלית. הן היו רגלים להשערה, שהאחים באנדיירה וחבריהם הומתו בעזרת הממשלה הבריטית. בפרלמנט האנגלי התנהלו ויכוחים סוערים בענין הזה. נקבעה ועדה מיוחדת, אשר אמנם לא הביאה לתוצאות מעשיות, אולם הצדיקה את מאציני, שנתקף באופן קשה, בפרלמנט ובעתונות השמרנית, כמהפכן, המסוכן לא רק לממשלת ניאפול אלא גם לאנגליה, אשר ממקלטה נהנה. ההיסטוריון האנגלי המפורסם קארליל ( (Carlil, כתב בהזדמנות זו ב“טאימס”: “היה לי הכבוד להכיר את מאציני במשך שנים רבות, ותהיה מה שתהיה דעתי עליו בתורת איש המעשה – הרי אני יכול להעיד, שאדם זה הנו בעל כשרון רב ובעל מדות נעלות, אחד מאלה המעטים מאוד, הזכאים לשם נשמה קדושה, אחד מאלה המעטים מאוד, המגשימים בחייהם יום־יום את דעותיהם”.

ובכל אלה, חֲדַל אושר פרטי, ובמשך הימים גם מאוכזב קשה באיטליה, מצא מאציני עוז בנפשו ללכת בדרך הקשה אשר ברר לו ולהתמכר לרעיונו כמעט במשך יובל שנים, התמכרות שלמה, מתוך שכחת עצמו, שאין למצוא דוגמתה בתקופה זו של דברי ימי איטליה. הכוח הזה – מקורו באותו מעין רליגיוזי, שעליו נשתל האידיאל בנפשו של מאציני ועליו התקיים.

מאציני, כרוב בני דורו, שיוה ערך רב לרגש האמונה. האמונה היא “יסוד החיים הנצחי והמהותי ביותר”, “רוח האנושיות, נשמתה, הויתה, הכרתה וגם סמלה החיצוני”. “איני יודע בדברי הימים אף נצחון כביר אחר לרוח האדם, אף צעד חשוב אחד בדרכו להשתלמות החברה, אשר שרשם לא יהא נעוץ בחביון אש־דת”. “אין חברה נאמנה קיימת אלא בתוקף אמונה אחת ועריגה אחת משותפת”. ברי לו, כי העריגה לאמונה חדשה והתקוה להופעתה הקרובה – היא היא משאת הנפש של דורו, זה שהקיץ מתוך האינטלקטוּאליזם החָמרני של המאה הי"ח כשהוא רעב ושוקק ואשר המוסר הרציונאליסטי, שהתימר לבוא במקום האמונה, אף הוא לא מלא את נפשו. “האנושיות זקוקה לדבר־מה גדול ממוסר פשוט; היא זקוקה לפתרון ספקותיה, להשקטת צמאון־הבאות שלה”. “אשר רוצים אנו, אשר רוצה העם, אשר תקופתנו משַוְעה לו, כדי לצאת מתוך רפש אנוכיות, ספקנות ושליליות, שבאו עליה בעקבות קדמת המדע ללא קדמת האמונה ולרגל אי־מוסריותם של תופשי־הממשל – זוהי אמונה, אמונה אשר בכוח הכרת האחדות של מוצאנו, חוקנו ומטרתנו – תקרב ותאחד את הנשמות, שסרו מן הדרך הנכונה, ברדפן אחרי תכליות אישיות”.

עם כל חשיבות הערך שמייחס מאציני לאמונה ולדת – אין לבקש אצלו שיטה דתית מסוימת. פחות מכל שקר – וגם לא ניתן לו לשקוד, לא מפאת יסודי תכונתו ולא מצד תנאי־זמנו – על הצעת פילוסופיה דתית. אין האמת הרליגיוזית מושגת באמצעות הגות הגיונית. קודם כל צריך לתפוש אותה כ“אינטואיציה, שאינה נתונה לנתוח” ושדרכה להופיע ב“רגעים נעלים לרגש ומסירות, בהתקדש הלב ובהזדככו כהיכל מכל תאוותיו הזעירות, מכל הרהורי־חטא, מכל אמונות־הבל”. כל איש ואיש בלבו ובנפשו יבקש את אמתו וימצאנה. גילויי האמת ניתנו לגאונים ולקדושים, לאלה האוהבים את אחיהם אהבה עזה ביותר, העושים וסובלים יותר ונכונים לקבל יסורים על אהבתם זו. אולם האינטואיציה, אפילו של גאון או קדוש, איננה מספיקה לשמש היא בלבד אמת־מדה לאמת, כי “אין אדם ואין גוי ואין דור, אשר להם נגלו חוקי שדי בשלמותם”. האינטואיציה צריכה לעמוד למבחן המסורת, זו הירושה הרוחנית הכללית העוברת מדור לדור, – לא מסורת שיטה אחת, דת אחת, תקופה אחת, אלא זו של כל השיטות והדתות והתקופות, בדרך השתלשלותן. בני אדם הולכים לעולמם, אך אותו קורטוב אמת, שהעמיקו להגות בו, אותו קורטוב טובה שעשו – לא יִכָּחֵדו: האנושיות אוֹגרתם והם משמשים לתועלת האנשים, החיים על קברות הדורות שקדמו להם. כל אחד מאתנו נולד באויר האידיאות והאמונות שיצרה האנושיות לשעבר, כל אחד מאתנו נושא בקרבו, ואם בלא יודעים, יסודות מהותיים פחות או יותר של האנושיות הבאה. תרבות האנושיות הולכת וגדלה כדרך שגדֵלות אותן הפיראמידות בארץ המזרח, אשר כל עובר אורח יוסיף עליהן אבן. תרבות האנושיות - אורה יגיה בכל אחד מאתנו ויעלה קמעה קמעה ובלי הרף – באנושיות. בהדרגה, צעד צעד, מגיעה האנושיות לידי הכרה ברורה יותר ויותר בחייה, ביעודה, באל וחוקיו. ולכן לא חשוב הוא שהכוחות האינדיוידואליים שלנו רפים הם מכדי גישום מחשבותינו, לא חשוב הוא שתוצאות פעולותינו שלנו אובדות בעתיד המעורפל; יודעים אנו, כי מיליוני אדם־אח ימשיכו אחרינו את מפעלנו, ויש יום והמטרה תושג בכוח יצירתנו הקבוצית המשותפת. שני הקריטריונים הללו יחד, האינטואיציה האישית ונסיון האנושיות, כשהם מאוחדים, מאומתים אחד על ידי השני ומשלימים זה את זה - הנם הערובה להשגת אותה אמת חלקית, שניתן לנו לגלותה. המסורת כשהיא לעצמה מביאה לקפאון, האינטואיציה כשהיא לעצמה- לשלטון המקרה, לאנארכיה, ל“תעשית אוטופיות”.

האמת הריליגיוזית אינה נתונה לדורות במאמר אחד או בגלוי־שכינה אחד; היא מושגת שעורין, שעורין. האידיאל הנהו מחוצה לנו, הוא ממעל לכולנו, ולא ליצור אותו אנו צריכים, כי אם לחשׂפו. כל תקופה ותקופה מגלה פרשה אחת שבאידיאל, חושׂפת קו אחד לחוקי־יה. כל אמונה, בהיותה תכלית, נתנת לבני אדם פרשה של רעיון מחנך, קטע של האמת הנצחית, קבוע במסגרת סמלים חיצוניים. התקופה, תקופת מאציני, היתה בעיניו תקופת משבר שַׂגיא. הדתות הקודמות נתרוקנו מתכנן, אתם שברירי האמת, שהן יכלו לתת, לא יִסְפְּקו עוד. פירוד שורר בכל. הדת האחת עוינת את השניה. השלטון – כוחו באלמות, מעמד לוחם במעמד, מפלגה מטילה אימתה על חברתה, הבורגנים רודים בפועלים, ולנסיון העם להיטיב את גורלו - יענו המעמדות הנגידים ביריות. השויון הפך למושג מופשט והחירות - לאימרה נבוכה. האהבה, הקדושה ברגשות מתנת אלוהים לאדם כצו התפתחות החיים, נהפכה לתאוה, לצורך קדחתני, ליצר גס. מחצית המשפחה האנושית, מחצית זו, אשר מעמה אנו באים לבקש השראה ומשען, אשר בידיה אנו מוסרים את ראשית חנוך בנינו - הוכרזה, מתוך סתירה מוזרה, כבלתי־שוה לנו מבחינה אזרחית, מדינית וחברתית והוצאה מחוץ לאחדות המשפחה האנושית. ושורש הרע: “החברה של היום חסרה אמונה חיה מאוחדת”.

אמונה כזו אין לשאוב ממקור הקתוליות, אשר נהפכה ל“צל של דת” ודינה נחרץ לחובת עולם, יען וביען בגדה בשליחותה להיות משגב לדך, יען היתה בת־ברית למושלים, יען הרכינה ראש בפני כל רשעת תקיפים חסרי־אמונה וצלבה שוב, בפקודת האיגוֹאיזם, את המשיח. האבהוּת הקדושה המירה את רוח הדת בעבודת העכו“ם, בפולחן־צורות; ריחה נבאש בגלל אי־מוסריותם של ראשי נושאי דברה; ביסוד קיומה הונחה שלילת כל קדמה, – ולפיכך אין היא מוכשרה להתחדשות. אבהות קדושה זו אינה אלא “שקר דתי, מקור פריצות ואי־מוסריות לכל העמים”. הקתוליות היא היא החמרנות שבנצרות, שעל כן לא תזכה בעיני הזמן החדש, זמן שחרור הרוח. האדם בן־זמננו מתכחש לכל המתַוכים בינו לבין מקור הויתו; מרגיש הנהו, כי יוכל להתיצב לפני האלוהים פנים אל פנים ולהעתיר לפניו – כהַעתר משה על הר סיני – להורותו את חוקי גורלו. הפרוטסטאנטיות ניסתה להשיג את הנמנע: החזרת הדת אל מוצאותיה הראשונים, מתוך שלילת כל התקדמות. היא הציגה בראש מטרותיה את גאולת נשמת היחיד, היא הפרידה את הדת מעל הקהלה, המעיטה את דמותה של “תכנית הבורא” המקפת עולם ו”עתה היא תמה לגווע בשל התפוררותה לכנסיות וסיעות".

אחרת התיחס מאציני לנצרות הקדומה. “אנו מכבדים בישו את יוצר התקופה לשחרור היחיד, את שליח האחדות, שליח החוק, בתפיסה רחבה יותר מזו של התקופה הקדומה לו, את נביא השויון; אנו משתחוים לפניו, כי ידוע ידע לאהוב אהבה שאין משלה, וחייו, אחדות הרמונית בלתי־מצויה בין המחשבה והמעשה, הניחו אשיות־עד לכל דת ולכל מדה תרוּמית – צו הקודש על הקרבה עצמית. ישו צוה לנו את הקידמה הדתית ללא־סכלה ופקודתו זו סוכרת פי כל אלה, האומרים לרתק את האדם לדוקטרינה דתית מסוימת”. אולם “לא נאמר אלהים לילוד־אשה ולא נעלהו לגובה, אשר לא נוכל להגיע; רצוננו לאהבו כאהוב אחד מעולה מבין כולנו, אך לא לעשותו פולחן ולירוא מפניו כמפני שופט לא ידע רחמים וכמפני רבונו הקנאי של העולם הבא. הננו מאמינים ברוח הקודש, אך לא בבן אלוהים”.

החוק השולט ביקום – הוא: התקדמות העולם בלי הפסק. חוק הקידמה הוא “הנוסחה העליונה של הפעילות האוּניורסאלית, זו היוצרת, הנצחית, הכל־יכולה”. הקידמה מתבטאה בהתפתחותו “האטית, אך בלתי־נמנעת והכרחית, של כל גרעין טוב, של כל רעיון קדוש”. איננו יודעים מהי תכליתה האחרונה של האנושיות, אולם יודעים אנו, כי אין גבול לתנועת התפתחותה. וכל תקופה ותקופה, כל דת ודת, כל פילוסופיה חדשה מרחיבה ידיעתנו את התכלית. המחשבה העולמית לא נתגלמה בבת אחת בשלמותה, היא עודנה יוצרת ועוד תיצור במשך דורות רבים לאין־מספר. אותן מאות השנים שמאחורינו - גילו לנו אך אפס קצה. יעודנו טרם נשלם. את ראשיתו בלבד ידענו ותכליתו עדיין נעלמת מאתנו. אם נודה בהתפתחות פרוגרסיוית זו של הדת והמוסר – לא נשאר עוד מקום לכפירה: אז נבין, כי כל צורת־דת דועכת אינה כוזבת, אלא חסרת שלמות, ועלינו לא לסתור, כי אם למלא. כל דת ודת מוסיפה בנשמת האדם קורטוב אחד מחיי עולם. הנצרות, בהתעלמה מהקידמה הבלתי־פוסקת והאין־סופית, נאלצה להאמין באלוהים, השרוי בבטלה מאז ברוא שמים וארץ, ורק מזמן לזמן הנהו מתערב בהליכות הטבע ובמעשי־ניסים. רעיון הקידמה יאלפנו, לעומת זאת, לראות באלהים מקור־הויה לא־אכזב. הבריאה, לפי חוק ההשתלמות, הולכת ונמשכת ואין רזים סתומים, שנבצר מהאנושיות להשיגם בדרך צעדה קדימה לקראת חשוף האמת הנצחית. אין, איפוא, כל צורך בגאולה בדרך התגלות בן־האלוהים בדמות בשר ודם ובזכות יסוריו, שאירעו ברגע היסטורי מסוים. הגאולה מתקיימת ובאה מאליה ללא־הפסק. לכן אומר מאציני על עצמו: “אינני קתולי, אינני פרוטסטאנטי, אינני נוצרי, אולם הנני בעל רגש־אמונה עמוק ואמיתי”.

אך אם כי ההשתלמות היא חוק החיים – אין זאת אומרת, כי רשאי אדם לשבת באפס מעשה ולצפות לקידמה ההכרחית. סוף ההשתלמות לבוא, אך מועד בואה תלוי באדם. הזמן – לנו הם. יש לאל ידינו להחיש או לעכב את הקידמה. על האדם לכבשה צעד אחר צעד בזיעת אפו. חילוף היסוד, שבתוכו האדם חי - בא אך ורק מכוחו. ואין הוא זוכה בו אלא דרך מלחמה, קרבן, מפעלי גבורה, כאב קדוש. בטרם תרד הקידמה לעולם המוחשי - עליה להופיע בעולם הרצון והמחשבה, ובבחירת האדם בין הטוב והרע תלויה התקרבותו והתדבקותו באידיאל הטמון בחוּבּו, לאמור: הגשמת עצם הקידמה. תכנית הבורא מושלת בכל, אך האדם לוקח חלק בהגשמתה. המתַוך, הנושא והמבטא את “תכנית הבורא” הוא האדם, נכון יותר: האנושיות, היחידה הקבוצית, שדורות העבר, ההווה והעתיד משולבים בה זה בזה, שהפרט מרחיב ומכפיל בה את הויתו באחדו אותה עם הוית זולתו, זו שחייה לאין אחרית, שסגולותיה הן סכום כל הסגולות האישיות של כלל־האדם; יצור ההולך ומשתלם בידיעה ובמוסר, יצור, שבהתפתחותו רשמה אצבע אלוהים והולכת ורושמת בכל דור ודור קו אחד מתורתו. האנושיות אינה אנושיות מופשטת או אחדות שכבר נתגשמה במלואה, אלא היא היא רוח האנוש בדרך התגלמותו ההיסטורית, " דבר אלוהים חיים“, גלוי־שכינה בלתי־פוסק”.

האנושיות – אחת, כאלוהים ותורתו. על כן “נכסף העולם לאחדות” וכל דת גדולה מצוּוה לחתור לאוּניוֶרסליות. הגיעה העת לבקש את עיר העתיד – שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יאחדו יחדיו, באהבת המקום והאדם ובאמונה במטרה אחת משותפת, את כל אלה, הנקלעים עכשיו בין אימת ההווה והיסוס בעתיד ותועים באנארכיה מוסרית ושכלית. “חייבים אנו להניח יסודות האחדות המוסרית, האוּניוֶרסליות האנושית, אחדות שתהפוך סיעות דתיות שונות לעם־מאמינים אחד ותקים מכל בתי־כנסיות גדולים וקטנים ומקדשי־המעט – את מקדשו של עולם, פנתיאון האנושיות לאלוהיה”. יש יום והאנושיות תקבל עליה את הדת החדשה. אך ידוע אדע, כי בוא תבוא" “אלוהים לא נתן לי כוח להיות שליח הדת החדשה, אך ידוע אדע, כי בוא תבוא” ואתה יחד תבוא כנסיה חדשה, כנסית־קודש נאמנה, ואז תהי הדת לנשמת המדינה החדשה ולרעיונה. שלטונות חול וקודש יתמזגו יחד והעולם ימצא את השלטון האמתי הנכסף. על חורבות השלטון הכוזב של עכשיו יקום שלטון מיוסד על רצון הכלל, שלטון שחירות וקידמה נשמת אפו, שלטון בעל יזמה, המתכן וממזג את כל השאיפות החברתיות.

מתוך יסוד האמונה שבתפיסת עולמו של מאציני נובע גם מוסרו - מוסר החובה, הקרָב, המפעל. המאה הי"ח הכריזה על זכויות היחיד, והכרזה זו נתצה והרסה או חתרה תחת מוסדות העריצות בכל צורותיה, הדתית והמדינית, השכלית והכלכלית; בכוחה נכבשו חופש ההשקפות, זכויות מדיניות, חופש הדבור וחופש המסחר; אין כוח אשר יוכל לקרוע עתה את הדף המפואר, אשר כתבה אסכולה זו בדברי ימי האנושיות. אפס, הדוקטרינה של זכויות היחיד אינה בעצם אלא מחאה אדירה וקדושה, בשם חופש האדם, נגד כל עריצות הרומסת אותו. ערכה – ערך שלילי בלבד. רבת כוח בסתירתה – אין היא יודעת ליצור. יש בידה לשבור כבלים, אך לא לברוא קשרי אהבה ועבודה משותפת. הדוקטרינה של זכויות היחיד אינה מחייבת את הקידמה בהכרח, היא רק פותחת דרך לפניה. השמוש בזכויות נמסר לרצונו של כל פרט ופרט וגורל הקידמה הופקר, איפה, לחופש משולַל נוֹרמה ותכלית. זכויותיהם של פרטים או של חוגים חברתיים שונים, כשהן אינן מותאמות ביניהן, ואין אמונה אחת מכַוַּנְּתָּן בדרך החוק המוסרי הנתון מעָל –סופן לבוא לידי התנקשות וסתירות, וכל שאיפה להטבת המצב מקבלת אופי של נפתולים ומשטמה. המוסר החדש לא יוכל, איפוא, להיות מיוסד על זכויות הפרט. ועתה השאלה היא: איך למצוא עיקר חנוכי מושלם יותר מרעיון זכויות הפרט. ועתה השאלה היא: איך למצוא עיקר חנוכי מושלם יותר מרעיון זכויות הפרט, עיקר שיוביל את האנשים אל הטוב, שיורם התמדה בהקרבה עצמית, שיאחדם עם אחיהם. העיקר הזה הוא: החובה.

כל אחד מאתנו הנהו חלק מהאנושיות, חי את חייה, חי למענה. כל אחד מאתנו אחראי לחברו. על כן אין אדם רשאי להתבודד בתוך הסתכלות עקרה, שומה עליו לעשות כל אשר בכוחו להשגת המטרה שהציג הבורא לפני האנושיות – בתקופה היסטורית מסוימת. “לא לנו החיים אלא לאלוהים”, לא בקשת אושר היא תכליתם, אלא מלוי החובה המצוה עלינו לעמול לשם קדמת אחרים וקדמתנו אנו, לטובת האחרים ולתועלתם. נחוץ להעמיד את האנשים על ההכרה. כי הם בנים לאל אחד – ועל כולם לקיים בעולם הזה תורה אחת. כי על היחיד לחיות למען הרבים. כי תכלית החיים אינה מדת־אושר גדולה או קטנה, כי אם תיקון עצמי והעלאת אחרים, כי המלחמה באי־צדק ובמדוחים אינה זכות בלבד, אלא חובה – חובת כל חיינו. החיים הם – שליחות, החיים הם – מלחמה ברע, שאין להפסיק מזה אף לרגע ובשום תנאים. “משהבנתם את שליחותכם – מלאוּה, ואל יצרכם דבר; מלאוה כל עוד כוחכם אתכם; מלאוה – בין אם ילכו אחריכם בני הדור ובין אם לא יבינו לכם, אם יברכו ואם יקללו, אם יגבר אונכם בברית עם זולתכם ואם תשארו ביגון בדידותכם זו, העולה כמעט תמיד בחלקם של שליחי אידיאה”.

אין האמת מוצאת את תקונה אלא במעשה. טוב לב, שאין אתו מעשה – אין לו ערך. חובתנו היא הפעולה עלי אדמות, בקרב אחינו, ולא בקשת סיפוק רוחני פרטי. אין מנוחה על פני האדמה ואינה צריכה להיות. נחוץ לקדש את האדמה. "אלוהים השכינכם על האדמה; מסביבכם הושכנו מיליוני נבראים בדמותכם, אשר רעיונם יונק מרעיונכם אתם, השתלמותם מקבילה להשתלמותכם, הויתם מופרה מהויתכם; כדי למלטכם מסכנת הבדידות – נתן לכם אלוהים צרכים, שאין לספקם בכוחכם אתם בלבד והעניק לכם חושי־חברה, הנרדמים בקרב אלה שחייהם חיי בהמה והמבדילים ביניכם לבינם; אלוהים השכינכם בעולם שקראתם לו “עולם החומר” – והוא נהדר בתפארתו, מלא חיים המתגלים בכל ומבליטים בכל את עקבות אלוהים, אבל העולם הזה מצפה למפעלכם וגלוייו תלויים בכם “. אין מעלת נפש בחיים מכונסים לתוכם, בפרישות נזירים. בהסתכלות פסיוית. “הננו כאן עלי אדמות – למען שנות, ולא למען חזות בבריאה. העולם איננו מחזה; העולם הנהו שדה קרב, וכל אלה שהצדק, הקדושה והיופי יקרים להם – מוטל עליהם למלא את שליחותם, כחיילים וכמצביאים, כמנצחים או כמעונים”. אין לחלוטין כל צורך באידיאות שאינן מתגלמות במעשים. אין די בזה, כי האידיאה תהי נכונה ואין די בזה, שיטיפו לה ברבים. נחוץ כי היא תתבטא בחיים ממש ותתגשם לעין כל בפעולות, צריך שתהא שורה הרמוניה בין הבינה והמוסר, בין האידיאה ואחיזתה בחיים. כל מחשבה וכל רצון טוב שאין אנו מבקשים להגשימם בכל מאודנו – הנם פשע. כל המפריד ביון אמונה למעשה, בין מחשבה לפעולה, בין מוסר למנהג יום יום או פוליטיקה – הוא נעדר אמונה במלוא מובן המלה. הוא קורע את השרשרת המרתקת שמים וארץ. ביום הדין לא ישאלנו אלוהים” מה עשינו לנשמתנו אנו, אלא מה עשינו לנשמת זולתנו, כי לא נוכל לעלות עד אלוהים – אם לא דרך נשמות אחינו. “בשמעי: הנה צדיק! שואל אני: כמה נפשות הציל? אל־נא תכלאו את נפשכם בתוך הסתכלות עקרה, בתפלה שבבדידות, בגאות הזדככות אינדיוידוּאליסטית, בצפיה לחסדי־שמים. אמונה, שלא התבטאה בפעולות – אינה ראויה לשמה. אל־נא תשלו את נפשכם באמרכם להגאל בניגוד לאדמה. הגאולה לא תבוא אלא באמצעות האדמה; בגאולת זולתכם – גאולתכם אתם.”

החובה ומילוּיה – שכרם בם, ואנו צוּוים לפעול בלי הרף ובלי לאות, מבלי להביט לאחור, מבלי להשגיח בקבלת־הפנים הערוכה לנו ומבלי שים לב לתוצאות המוחשיות בנות־יומן של עבודתנו. מאציני אהב להזכיר את דברי המשורר הפולני מיצקויץ': “ברזל יבריק אימים נגד עינינו. עוני צפוי לנו; אבל דבר אלוהים היה אלינו: לכו, אל תעמודו! אנה נלך, הה, אדוני? – לכו למות, אתם היעודים למות, לכו להתענות, אתם היעודים לענויים”. החיים הם שליחות, המעשה הטוב הוא: הקרבן. ורק הקרבן יקדש. חייבים אנו לעמול לשם הטוב ולהסיח דעת מדאגה לכל השאר. העיקר אינו בזה, אם הצלחנו לאלתר או לא. העיקר הוא כי נאמין, ואת אמונתנו נלמד לרבים, ועליה נתן את נפשנו. החיים והמות שניהם קדושים, שני מלאכי־יה הם המשמשים שניהם כאחד למטרה נעלה: נצחון האמת והצדק. יש אשר בני אדם יפעלו במותם יותר מבחייהם. וזכר אלה שנפלו בעד אחיהם יכול להניע אך שלם למלחמה ארוכה ונצחת. הרעיונות ממהרים לגמול בינקם דם נביאיהם. “באשר יבצר מכם לנצח - קבלו בברכה גורל מעונים בגלל שליחותם. הקרבן ונצחון אחים הם ושניהם מסוככים בכנפיהם על עריסת החיים”.

חלק חשוב מפעולתו המדינית והמהפכית של מאציני, שרשרת ארוכה של התקוממויות וקשרים ילדי רוחו – לא היו אלא הגשמת רעיונותיו אלה, רעיונות החובה והפעולה. " איטליה המאוחדת במחשבה, אך בלתי מוכשרת לפעולה, בגלל חוסר מנהיגים ואמונה – זקוקה יותר מכל: לאנשים. העם זקוק כיום לספרים חיים, לאנשים שיהיו סמל האמונה ויביעוה לא במלה מודפסת, אלא במפעל; לאנשים אשר חייהם הם יורו לבני הנעורים את הדבקות התמה בין ההלכה והמעשה. אם אמר פלוני לנפשו, אחרי בחנו את מחשבותיו ורגשותיו: הנני מאמין בחירות, בארץ מולדת, באנושיות - עליו ללחום למען חירות, ארץ־מולדת ואנושיות כל עוד נשמתו בו, ללחום תמיד, בכל האמצעים; ללכת לקראת משטמה ובוז, לקראת לעג ומות; לפעול בשם חובתו בלבד, לפעול גם בהשארו בודד, לפעול מבלי לבדוק אם מהרה ההצלחה לבוא או בוששו פעמיה. החובה - תביא את אשר תביא בכנפיה – חובה היא; אין הנצחון או המפלה משנים את החובה".

אחדות המחשבה עם המעשה, המוסר וההגשמה מביאה בהכרח גם לאחדות הדת (או המוסר, או הפילסופיה) עם המדיניות.

מאציני עמד על תביעה זו מתחילת פעולתו, מאז הקרע עם הקרבונארים, ובאי־מילויו ראה את החטא הקדמון של כל התנועות והסיעות המדיניות. הן אלה שקדמו לו והן בנות זמנו. בשעת יסוד “איטליה הצעירה” הדריכו את מאציני העיקרים האלה: “העסקנות החדשה צריכה (בניגוד לעסקנות הקרבּוֹנארית) להיות קודם כל: מוסרית, ולא פוליטית צרה; דתית, ולא שוללת בלבד; מיוסדת על פרינציפים ולא על תורה של אינטרסים, על חובה ולא על הצלחה”. הפוליטיקה פירושה: התאמת העיקרים הדתיים־מוסריים והגשמתם למעשה. התנועה המהפכנית שניגפה כתנועה מדינית, צריכה לקום לחיים ולנצח כתנועה דתית. האופי הדתי הוא הוא אשר יבטיח לדימוקרטיה את ניצחונה. על כן נלחם מאציני בכפירה שבפוליטיקה, בהעדר־האמונה הכללי, אשר הוא הוא המתוה דרך החיים האירופיים והחוקה הבין־לאומית; הוא נלחם בכל התיאוריות הפוֹזיטיויות, "אשר נולדו בשממה הדתית ומתקימות על אי־מוסריות ואנוכיות. אין להפריד “בין מוסר לפוליטיקה, בין הלכה למעשה, בין משאת־נפש למציאות, בין אלוהים לאדמתו”.

הכלים להגשמת המדיניות המוסרית־הדתית ולהדרכת ההמונים צריכים להיות: החברה (“עובדה דתית כבירה”) והמדינה (“שותפות הכשרונות והכוחות של כל האזרחים לשם השגת האמת, שאותה אנו מבקשים כולנו וכולנו כורעים לפניה”). לא אותה הכברה והמדינה שעמהן אנו באים במגע כיום הזה. יסודות האחדות והאחוה אין להן כל אחיזה ממשית שם, באשר יָשׂוֹרוּ עוני, עבדות, פריצות ונעדרו מן האדם האהבה והכבוד. סגולת ההקרבה העצמית לא תצמח שם, באשר מאליו ינטע ויטופח רגש האנוכיות בקרב המשפחה, באשר הכסף בלבד הוא מבטח־עוז לקיום שאנן ועצמאי. אי־אפשר לטפח רגש אהבת מולדת לאמתו במקום שדאגת האנשים נתונה רק לתענוגיהם ולשלותם בלבד. מן הנמנע הוא לחנך ילדים על יושר־לבב – במקום אשר האדם אנוס, מחמת העריצות והריגול, להתכחש לדעותיו או להעלימן. אי אפשר לפתח בוז לעושר בקרב חברה, שהזהב הוא משגבה היחידי, המבטיח כבוד, שלטון והשפעה. “הנה לפניכם איש, אשר עמל 14 או 16 שעות ליום יספיק לו בדוחק להבטחת צרכי קיומו: הוא אוכל את חלב החזיר ואת תפוחי האדמה שלו בצל קורת מעון, אשר פיכם יכנהו מאורה ולא בית; בהיותו עיף – ישתטח וירדם. חייו המוסריים והגופניים הם חיי בהמה. לא אידיאות לו, כי אם תאבונות, לא אמונה, כי אם אינסטינקטים; אין הוא קורא בספרים, כי לא למד מעולם, ואין לו כל אפשרות ללמוד בעצמו. יחסיו למעמדות העליונים – יחסי עבד או מכונה. לשם מה נחוצים ספרים לאדם זה? כיצד תעירו בו את נשמתו הישֵנה והדלקתם בה ניצוץ אלוהי? מה נודע לו בחיים מלבד עבודת־פרך זו אשר יעבוד והשפלת כוחו הגופני המוּצָא למכירה?”. בחברה כזאת אין לדבר על תפקיד חנוכי של המדינה, אין פה מקום אלא למלחמה, למעשה מחדש, לדוגמת חיים חדשים.

אך יום יבוא ובדרך “המשפחה והקנין, החנוך והתפקיד המדיני המתמיד, יתקרבו הבריות ויתערבו יותר זה בזה; משפחה, קנין, מולדת, אנושיות – היה יהיו קודש לכולם. אז יחדלו מן האר. בראמינים ופּאריים, אדונים ועבדים, והיו רק אנשים, ומתוך אמונה אחרת, אהבה אחרת נעבוד את שם אלוהים הגדול”. אז תקומנה החברה והמדינה על זכויותיהן למען הוליך את האדם לקראת מטרותיו הנעלות.

פעולתה המוסרית של המדינה מתגלית קודם כל בשמירתה על מדות־החופש היסודיות שבחיי הכברה. החפש הוא תנאי לכל קידמה אמתית, כי הקידמה שבאונס אינה משנה את עולמו המוסרי הפנימי של האדם, אינה מחנכת אותו ברוח האידיאל המשותף, אינה מַקנה לו רגש חובה, ובמקום שאין חופש – מתקפחים החיים ויורדים למדרגת הויה בהמית. אדם שויתר על חופשתו – בוגד בטבעו ומתקומם למצוותיה. מדות־החופש האזרחיות – בהן לא יוכל לנגוע איש או דבק, גם לא שלטון הרוב, אפילו בצורותיו הדימוקרטיות הטהורות ביותר. “שום רוב, שום כוח קבוצי אין בידו לשלול מכם זאת, העושה אתכם לאנשים”. אולם החופש אינו מטרה לעצמה; הוא רק – שיטה, רק דרך לשלמות מוסרית מכסימלית. על כן החופש איננו זכות אבסולוטית אלא רשות הבחירה בין הדרכים השונות המובילות אל הטוב; החופש האמתי איננו בבחירת הרע, כי אם בבחירת נתיבות הטוב. העולם עורג לא רק לחופש, אלא גם ל“שלטון”. על כן המדינה והאומה המאורגנת, בהַוותה שלטון נאמן ובשָרתה באמת מטרה נעלה – רשאית לקצץ בזכויות מסוימות של הפרט.

הישנה במציאות צורת מדינה כזאת שתוכל למנוע כליל ניגודים בין זכויות היחיד וזכויות החברה, או שתהיה רשאית a priori, בתוקף הסמכות העילאית המסורה לה, לפתור אותה? מאציני אינו יודע צורת שלטון מסוימת כזאת ואינו רואה אותה בדימוקרטיה, היות והוא מסרב לסמוך את ידו בלי כל תנאים על רוב העם כעל מבטא אותה ה“רוח”, שהיא ורק היא צריכה להיות עליונה על כל. אין צורה מדינית שתערוב לקיום השלם של החוק המוסרי, באין משגה ופגם. ואולם לשלטון העם, לדימוקרטיה, יש יתרון על פני צורות אחרות, בערובות שהיא מציגה בנדון זה.

מאציני עמד תמיד על דעתו, כי “העם – הוא לבדו אדון הארץ”, אבל רחוק הוא מאוד מכרוע ברך לפני האליל החדש הבא להחליף את העֶצר הישן. הוא נתן כבוד לעם לא מפני רוב מנינו, אלא אך ורק מפני שהוא מרכז בקרבו את “כל אותן הסגולות הדתיות, המדיניות והאמנותיות אשר אָצלה הבריאה לטבע האדם והעניקתן ליחידים הפזורים”. וכשם שבדברו על אנושיות התכון מאציני לא למציאות המוחשית כהויתה בשעה זו, אלא לתנועה, לסמל הקידמה, לבטוי התורה האלוהית, “לדברי אלוהים חיים” – כן גם העם אינו לגביו ההמון של היום. “אנחנו – העם, והננו מרגישים בשמחות העם וביסוריו. בראותנו את העם הזה עובר לפנינו היום כשהוא עטוף בגדי עוני או בגדי עבדות פוליטית, קרוע, רעב, או כשהוא אחוז לפתע פתאום שכרון מרד, שכרון גיל פרוע ותפל – בלי משים יעלה על מחשבתנו: בפנים פראיים אלה – חותם אלוה, תו־יעודו של הכלל. בהפליגנו מן המציאות אל חזון־הבאות, ראה נראה כמו מבעד לערפל את העם הזה כשהוא נעלה, מאוחד באמונתו האחת, בברית השויון והאהבה, באידיאה האחת, חזק, גדול, אדיר, נאה במדותיו, נהדר בהכרת זכויותיו וחובותיו – ופחד ורחב לבנו מתוך כאב ההווה וגאות העתיד ונתגלגלו רחמינו על אותם הבריות הנוהים אחרי השליטים, בעת אשר העם, שאנו מצוּוים לבראו מחדש, קיים לפניהם”. “עמו” של מאציני אינו כי אם עם־העתיד ה“נהדר”, לא מציאות של היום, כי אם מציאות של העתיד לבוא, החוק החי, “הרעיון האבּסולוּטי”. “אלוהים צולח על המוני העם”, העם הנהו צינור הרצון האלוהי ובטויו, ומפני זה - שלטון העם הוא הצורה העלולה יותר מכל צורות ההנהלה ליַשב או, למצער, לפשר את הסתירה שבין זכויות היחיד ובין המטרה החברתית. “כולנו מבקשים את חוק חיינו, ואדם, ככל החי, ימצא חוק־מעשיו הוא אך ורק בתוך חוק הגזע. כולנו מעפילים לעלות על גבי פיראמידה, שבסיסה – הארץ כולה וראשה מגיע עד אלוהים. העליה ארוכה וקשה; ולא נעלה אלא באחוז איש ביד רעהו, בהתלכד כוחותינו, בהצטפף שורותינו, פן יפול האחד מאתנו כי תעַיפנו הדרך הכבדה. בהכרח זה – חוקיות הדימוקרטיה. בה נצחונה, שסופו לבוא”.

המטרה האחרת של המדינה היא סיוע ל“אסוציאציות”, לשם “שותפות בעבודה והרמוניה בעמל”. האסוציאציה היא היא “דרך ההתקדמות… האמצעי היחידי להתקדמות, מנוף־עולם, כלי־התעלות יחידי, שנתברכה בו משפחת האדם. האסוציאציה מעניקה לנו את הכרת האחוה, את הכוח הרוחני הגדול, הבא מתוך נטילת חלק בעבודת זולתנו, מתוך ריתוק הפעולה האישית לתעודה מקיפה יותר. האסוציאציה מכפילה שבעתים את כוחך, מקנה לך ומאמצת את רעיונותיהם של אחרים וקדמתם, ובכוח ההרגשה המתחזקת על אחדות המשפחה האנושית – היא מעלה, משבחת ומקדשת את טבעך”. החופש הוא תנאי הכרחי לאסוֹציאציה, שעליה להיות ברית שוים, כי היא לא תתואר בלי חופש והחופש לא יתואר בלי שויון. כשם שאין להשיג חופש מבלי שויון – כך לא יתכן להשיג שויון אלא בתוך תקופה סוציאלית, הינו: בתוך אסוציאציה כללית מכוונת לתכלית מסוימת. “הננו מאמינים בחופש, אשר מבלעדיו נכחדת כל תכונת האחריות באדם; הננו מאמינים בשויון, אשר מבלעדיו החופש אינו אלא אחיזת עינים; הננו מאמינים באחוה – אשר מבלעדיה גם החופש וגם השויון אינם אלא אמצעים נעדרי -תכלית; ובאסוציאציה - אשר מבלעדיה לא תתגשם האחוה”. גם כאן, כמו בפרובלימת החופש והשלטון, תעודת המדינה היא להשלים בין מאמצי־הפרט, העֲקָרים כשהם לעצמם, לבין עיקר האסוציאציה, שעליה לכון את כל המאמצים האישיים לתכלית נשגבה אחת, שאין להגשימה – בהיותם מדוכאים. “היחיד קדוש בעינינו וקדושה החברה. אין אנו מתאוים להקריב את הראשון למען השני ואיננו רוצים ליסד עריצות קבוצית; אולם מאידך גיסא איננו מודים בזכויות היחיד שאינן תלויות בחברה, כי בעשותנו זאת נדון את עצמנו לאנארכית־עד. מבקשים אנו לקיים מתוך הרמוניה אצילית את שווי המשקל בין החופש והאסוציאציה”.

האחרונה במטרות המדינה היא – חנוך לאומי, היוצא הרבה מגבולות לימוד סתם ואפילו עיצוב האופי בעלמא. חנוך נאמן שוּמה עליו לנטוע בדור הצעיר אמונה לאומית, הלכות גדולות של חיים וחובה; הוא נובע ממקור האמונה ומהוה את יסוד היסודות באחדות האומה ולִכּוּדה. באין חנוך לאומי – אין מולדת אמתית; על כן האומה־המדינה אינה יכולה ואינה צריכה להיות ניטרלית בענף זה של החיים החברתיים, הנכבד על כל. סיסמת חופש החנוך הנה סיסמת המדינה העריצה והפרועה של עכשיו. תביעת חופש החנוך עלולה להצמיח ישועה במקום שהחנוך הוא מונופולין של ממשלה עריצה, כת שמרנים, כהנוּת, האויבת לקידמה ביסודה. תביעה זו נשק היא נגד הנוגש; סיסמה פגומה, אך הכרחית לפריקת עול שעבוד. אולם במדינה חדשה ומוסרית אין הדימוקרטיה הדתית רשאית להניח מקום לאנארכיה מוסרית, שאליה מוביל חופש החנוך. האומה חייבת להטיל אל אחריותה את הדרכתו של הנוער. “להתיר לכל אזרח ואזרח להדריך אחרים לפי שיטת חנוכו הוא ולהתנגד לחובת האומה להגשים את תכניתה היא בחנוך – סתירה היא סתירה בלתי־מובנת מצד מי שרוצה באחדות האומה, וסתירה מצחיקה מצד אלה, הנלחמים על השואת המטבע, המדה והמשקל. על המדינה לאחד את אזרחיה וליחדם עם כל אחיהם, עם כל הדורות שהיו, כלומר: הגו ופעלו לפניהם”.

דימוקרטיה, שלטון העם – למעשה, בצורת ריפובליקה – עדיין אינם כשהם לעצמם ערובה מוחלטת ל“מדינה מוסרית”, ואף על פי כן להם היתרון כנגד שאר צורות השלטון. אולם “במלה ריפובליקה – נאום מאציני בבית־הנבחרים ברומא בשנת 1894 - אנחנו מצינים לא צורת שלטון בלבד, לא שם בלבד. אנו מציגים בה עיקר, צעד קדימה שהעם צועד בדרך חנוכו, תכנית חנוך שהוטל עלינו להגשימה, מוסד פוליטי המיועד לעורר קידמה מוסרית; במלה ריפובליקה אנו מצינים שיטה שתבטיח חופש, שויון, אסוציאציה של חירות, לאמור: התפתחות בלתי־מופרעת של אידיאות, גם כשהן שונות משלנו. שויון, שעל כן לא נוכל להניח לכתות פוליטיות חדשות להשתרר במקום הנכחדות; אסוציאציה, שפירושה: התאמה שלמה של כל הכוחות החיוניים שבאומה. בריפובליקה – הנהלת המדינה דורשת טובתו של המעמד העני ביותר והמרובה במספרו. בריפובליקה מפותח ביותר עיקר האסוציאציה; ובעזרת הפצת המדע וסילוק הגורמים מעכבי־ההתפתחות – פותחת הריפובליקה דרך אין־סופית להתקדמות; סוף דבר: בריפובליקה רואים אנו את החברה כשהיא חזקה, שלֵוָה, מאושרת, רודפת שלום ומאוחדת מתוכה, חיה על פני האדמה כמו במקדש שהוקם להצדקה, לחירות, לתרבות עולה ולחוק־מוסרו של העולם”.

תהיינה מה שתהיינה צורות החיים הפוליטיים בעתיד – חובה על כל אלה המאמינים באפשרות של צורות מתוקנות יותר מן הקיימות – ללחום להגשמתן. האמצעי העיקרי במלחמה זו – החנוך. רק הכרה בלבד היא המשחררת גויים. גויים פועלים אך ורק בהכירם בתכליות שהופיעו לפניהם מתוך חזון חדש, שקיומו דורש עבודת הכלל, שויון הכלל, איניציאטיוה. באין הכרה זאת - אין תקוה לאמונה, לקרבנות. להתלהבות פעילה. אם לא נתאמץ להעלות את האנשים, לאגדם, לעקרם מתוך האנוכיות התפלה האוכלת בהם - לא הועלנו כלום. בין בצורת מדינה זו ובין בצורה אחרת שָנֹה יִשְנֶה בהכרח – אם גם בלבוש חדש – אותו אי־שויון, אותו עוני רוחני וחמרי. אבל לא יתכן חנוך תחת שבט הנוגש, במבגרות מדינה שאוכלוסיה מורחקים בזרוע מחיים מוסריים־תרבותיים. חיים שבהכרה פוליטית. בתנאים אלה – עצם פרובלימת החנוך נעשית טפל לגבי פרובלימת אפשרות החנוך, לגבי פרובלימת המהפכה.

“בואו וראו באיטליה. אין לה התקדמות ודרך להתקדמות זולתי מהפכה. העריצות הקימה חומת ברזל לאורך גבולותיה. חיל משולש של מרגלים, בתי־מכס ותלינים עומד על משמרתו יומם וליל, כחומה בפני חדירת כל רעיון. ההוראה אסורה. בתי־המדרש הגבוהים - מהם סגורים, מהם סגורים, מהם מתרפסים. משפט־מות צפוי לא רק למדפיסים בספר, כי אם גם לקוראים בספרים אסורים. האינטלקט גוסס מחוסר מזון. מי יתן התקדמות לעם זה? מי יתננה לפולניה, השרויה באותם התנאים? מי יתננה לגרמניה? מה הדרך, בה נביא לארצות אלו מחשבת־קודש? איני יודע לעוץ לעמים אלה עצה אחרת מאשר התקוממות תכופה, בתנאי האפשרות הראשונה, התקוממות נמרצת, כללית תקומת־המונים, מלמת קודש של מדוכאים”. אין ההתקוממות נחוצה והיא מזיקה שם, באשר יש אפשרות לחנוך, אולם הכרחית היא ומקודשת במקום, אשר החופש נרמס ברגל, ולעם שהסכים לעבדות אין דרך־חנוך טובה ממרד. אפס, עצם ההתקוממות אינה אלא מומנט שלילי; עקרה היא ונעדרת כל זכות חוקית אם לא תבוא בעקבותיה מהפכה חיובית – סמוך להרס צריכה לבוא יצירה. ההתקוממות נגמרת בהחל המהפכה. הראשונה – מלחמה, השניה – מפעל שלום, הגשמת עיקרי המשטר החדש.

האנושיות החדשה, בהגיעה לצורות־מדינה חדשות, לא תסתפק בהֶשגים מדיניים בלבד. הריפובליקה האידיאלית – זרו לה כתות, זכויות־בכורה, פרוליטריון, אפרתים, לטיפוּנדיות והון, ועל כן כל מהפכה אינה זכאית אם איננה מאחדת את השאלה המדינית והחברתית. “מהפכות מדיניות גרידא אינן קיימות לגבי דידי, כשם שאינן קיימות מהפכות חברתיות בלבד”. בחמת זעם ידבר מאציני על העוני, הקלון ואפס־התקוה, בהם נתונים הפועלים, אשר “גורלם גורל גזעים מקוללים: עמל ומצוקות, חרָפות ומות”. בחריפות מיוחדת חש הוא בכל העוֶל שבמשטר הקפיטליסטי, ולפיכך רואה הוא את “השאלה הסוציאלית כקדושה מכל השאלות ומסוכנה מכולן”. עשר שנים לפני הופעת “המניפסט הקומוניסטי” כתב הוא: “העם עולה על הבמה ואין בדעתו להניח לשדרת־מיוחסים חדשה, ותהי זו רחבה יותר ונתמכת על יסודות חדשים, לבוא במקום הקודמת. הרי שהמלחמה משנה את מהותה ובמקום היותה מקודם מערכה בין מעמד ליריבו־היא נהפכת כיום למלחמה בין העיקר של מעמד לזה של שויון, בין זכות־יוחסין לעמל”. וכעבור שנתים: “אמת ויציב, כי הפריצות שרשה בעובדה, שחנוך האנשים היה נתון בידים רעות. מגמת החברה, ומתוך כך, בין באופן ישר ובין בעקיפין, גם מגמת החנוך־נקבעו תמיד בגזרת כתה או מעמד אחד, אם אצילים או ישועיים, אם אנשי־הון או בעלי־אחוזות. מטבע הדברים הוא, שכל כת תשתדל לשמור על אדנותה היא, ומעשיה הם איגוֹאיסטיים והיא מחדירה איגואיזם זה, גם מבלי שירגישו בדבר, במוסדות, בלמודים, בספרים ובַכֹּל. הסוד הגדול הוא – דבר־ארגון החנוך, כלומר: ארגון המוסדות האזרחיים, המדיניים, הכלכליים והדתיים, שלא במגמת טובתו של מעמד אחד אלא של כלל החברה. כיצד יקום הדבר? בעזרת הכוח, זאת אומרת, במהפכה, ובעזרת החנוך המאורגן על פי שיטתנו אחרי המהפכה”. כל עוד לא נשתנו ביסודם התנאים החברתיים - נראית למאציני כאוטופיה כל הגשמה, ותהא אפילו חלקית, של תכנית החנוך שלו. “הסופרים־המוֹראליסטים שוכחים, כי קשה להיטיב את האדם הנתון במסיבה מושחתה, וכי לאורג מגלאזוֹ או לעֶבד־פַּלָּח מגליציה, או לפועל העובד 14–16 שעות ביום כדי למצוא בדוחק את פרנסת יומו, ואף מבלי בטחון ביום המחרת - לאלה אין זמן לקריאה (לו גם ידעו לקרוא) או למחשבה, והם מבקשים להטביע את עיפותם ביין או בשינה”. “אליבא דאמת איננו רשאים לאמור לאדם: הֱיֵה רָעֵב – וֶאֱהָב! איננו רשאים לדרוש ממנו חבה לדרור ולנקיון – בעוד כל אשר סביבו אומר שעבוד ומעורר בו רגשי שנאה”.

שחרור הפועלים בוא יבוא, הוא הנהו כתוב בצו ההשגחה העליונה. תנועת הפועלים קיימת זה כמאה שנה; אטית היא ועקשנית; והיא מחליפה כוח עם כל עָשׂור ועָשׂור. תנועה זו מובילה אל המהפכה הגדולה, אשר לא תסוף עד אם השיגה את מבוקשה. המהפכה תצא לפועל בעזרת הסתדרות הפועלים, האסוציאציה הלאומית. בעת אשר הפועלים, חזקים בארגונם, תקיפים בדעתם ומאוחדים אחדות הרצון, ינהלו את מלחמתם בתוך האסוציאציה הלאומית לא כאזרחים בלבד, אלא גם כפועלים - אזי לא יהיה עוד מקום לחשש, פן תכזבנה תקוותיהם הצודקות, והמהפכות – כל תכנן יצטמצם בשנויים מדיניים בלבד, לטובת מעמד אחד. "אתכם (הפועלים) ירמו ויסגירו כל עוד לא תבינו, כי העמל, בטרם יושיט יד להשתתפות עם שאר היסודות בתמורות מדיניות – עליו לרכוש לו אותה זכות אזרח במדינה, החסרה לו כיום הזה, וכי לשם כך דרושה האסוציאציה.

גם ב“ריפובליקה הסוציאלית” של מאציני (כך הוא מכנה את הדימוקרטיה האידיאלית שלו) קיים הקנין הפרטי, אלא שבכל יתר מוסדות חיי־החברה המשותפים הוא נתון להבחנה ולבדיקה מנקודת־ראות “מטרותיה העליונות של החברה”. “הקנין הפרטי, להיותו חוקי, צריך שיכיל עדות על כמות היגיעה המוּצֵאת כדי לשנות, להמיר, לפתח ולהגדיל את כוחות־היצירה שבטבע”. ורק מבחינה זו הוא מופיע כיסוד יצר בחיים. העובד והיוצר – קונה לו זכות על פרי עבודתו: זאת היא זכות הקנין הפרטי. במשטר הכברתי הקיים – תכונתו של הקנין הפרטי פגומה, והסבה היא בעריצות ההון, שכבש לו במונופולין את העבודה. נחוץ, איפה, שהקנין הפרטי יהיה כפוף לאותו עיקר, שמכוחו באה עצם חוקיותו. מאציני מציע שורה שלמה של תקונים לאלתר: חנוך עממי כללי חנם, זכות־בחירה כללית, לאמור: “ביטול זכויות־הבכורה המדיניות אשר לקנין הפרטי”, מליציה עממית, בית־דין דימוקרטי, בוררות בסכסוכי עמל והון, ביטוח מטעם המדינה, הגנת העבודה; אבל תקוותיו עמוסות ברובן על הקמת האסוציאציה העובדת (רעיונו על אגודות יצרניות, הקרוב מאוד לרעיונם של לואי בלאן ולסאל, נעוץ עוד בראשית שנות השלושים). מאציני הציע ליסד קרן ברשות המדינה, המיועדת לתת אשראי לאגודת־יִצור חקלאיות וחרשתיות, אשר בפעולתן ויזמתן תהיינה בנות־חורין גמורות; האגודות הללו, בעלות הקרקע וההון – צריכות להיות בנויות על אי־חלוקת ההון הקבוצי וצריכות להבטיח לחבריהן פרנסה כדי קיום, על מנת שהעודף הנותר מסיפוק הצרכים הראשונים יחולק בין החברים לפי איכות העבודה וכמותה. אגודות־יִצור אלו עתידות להשתלט על החיים הכלכליים בארץ בכבשן בדרך שלום מידי ההון חבל אחר חבל. זוהי הדרך לשחרור העמל מעול שכר העבודה ולהגשמת איחוד ההון והעמל ביד אחת.

ואם כי עמד מאציני, מראשית פעולתו, על ערכה של השאלה הסוציאלית – הנה, מאידך גיסא, לא חדל מהרגיש, כי מרכז הפרובלימה למענו איננו בצד החמרי (הגם שאין הוא מתיחס אליו בשויון־רוח כלל וכלל) אלא בצד המוסרי, וכי שאלת הכבוד האישי והלאומי, דבר ההתפתחות המוסרית ועניני זכויות הצדק והאמת הנרמסות - נוגעים אל לבו הרבה יותר מאשר דאגת שפור מצבם של הפועלים. “רואה אני במעמד הפועלים את יסוד העתיד, אך ורק בתנאי, אם לא יצמצם את תעודתו בשאלת עניניו החמריים בלבד, שאם לא כך – הלא יהפך לבורז’ואזיה חדשה”. “התקונים החמריים הם ענין של ממש ואנו נלחם להשגתם; אך עשה נעשה זאת לא מפני שהמזון הטוב והדירה הנאה אך הם בלבד חסרים לאדם, אלא מפני שאתם (הפועלים) לא תוכלו לעלות להכרת ערך עצמכם ולהגיע למדרגה מוסרית רמה כל עוד תהיו נאלצים – כעד עכשיו – להאבק בלי הרף עם העוני”. על כן, “אתם (הפועלים) צרכים לחתור להטבת תנאיכם החמריים כאל אמצעי ולא כאל תכלית, מתוך חובה ולא מתוך זכות, להיותכם טובים יותר ולא רק מאושרים יותר”. מאציני שלל גם להלכה את האפשרות, שהממשלה תיהפך להיות “בעלת הקנין ובעלת רשות הפקודה והחלוקה על כל הקיים בארץ – הקרקעות, ההון, מכשירי העבודה, התוצרת”; אולם התנגדותו לסוציאליזם (תחילה לזה של פוריה וסן־סימון, ולימים – לזה של מרכס) באה בעיקר בגלל האופי המטריאליסטי, הן בבחינה פילוסופית והן בבחינה סוציאלית, שמאציני מיחס – בצדק או שלא בצדק – לסוציאליזם של זמנו. גם במקצוע הסוציאלי, כבכל יתר מקצועות החיים – ראה מאציני במטריאליזם את אויבו הרוחני העיקרי. אף על פי שהכיר, כי “לעתים לובש המטריאליזם צורה של מרד נאצל, המלוּוה מסירות נפש ופולחן־חרות” – הנה לא חדל להוכיח, כי מבחינה אינטילקטוּאלית וביחוד מבחינה מוסרית, אין הוא מספיק. מטריאליזם היה בעיניו: הפילוסופיה של עמים משועבדים או הולכים להשתעבד; המטריאליזם הוא חלקה ונחלתה של תקופת מעבר מאמונה גוועת לאמונה מתהוה.

בשיטת פוּריה אין מאציני מבקר את החלק הכלכלי, שהוא מסכים לו בכללו, אבל הוא מקשה: “אנה תוליכו את האהבה הגדולה, החובקת בזרועותיה את האנושיות כולה, את התאוות הגדולות, הטהורות כל כך ונזירות־הבצע, המסתפקות בקרבן ואינן תובעות לעצמן מאומה על פני האדמה? מה תעשו בסגולת העקֵדה העצמית, אשר מבלעדיה אין אהבה, ואין רֵעות ואין צדקה? התדמו כי אותו אי־הרצון, חוסר־המנוחה, ההתרגשות הקדחתנית, שתקפו עתה את האדם, יעלמו בשל תקוניכם? התדמו, כי אין לאדם אלא לסדר ולארגן את עניני משקו – ותו לו? כלום החלל הריק האוכל עתה בלבבות אינו אלא תוצאת העדר פרודוקציה מסודרת? התדמו, כי מהפכות גדולות מתחוללות או עתידות להתחולל רק בשל הלקויים בארגון האינדוסטריאלי בלבד? התדמו, כי אין האדם אלא מכונת־יוצר, כוח המיועד לעמל גשמי גרידא? טועים אתם. עמוק החלל מכפי שהנכם סבורים. צרכי הטבע האנושי, צרכי תקופתנו, מרובים יותר ורוחניים יותר. האדם מבקש בלי לאות לגלות את התעלומה הגדולה. כי יתעה בדרך, כי יערפל דבר־מה את הכרת תעודתו – ילכדנו הספק, והוא אומלל. זהו מצבנו כיום. אמונה אנו חסרים. אנו מרגישים צורך באהבה ובאמונה, כי אהבה ואמונה הן הן החיים. להאמין – במה? לאהוב - מה? וכיצד? – את אלה נשאל כולנו. כל דוקטרינה, שאינה פותחת במתן־תשובה לשאלות אלו – אינה אלא דוקטרינת שוא”.

גם למלחמת המעמדות מתיחס מאציני בשלילה. אליבא דידיה – ההיסטוריה הנה התקדמות בלתי־פוסקת של האסוציאציה. כל תקופה חדשה אינה סותרת את יסודותיה הסוציאליים של התקופה הקודמת, כי אם מוסיפה עליהם יסודות חדשים, בהגיעה בדרך זו לשויון־משקל שלם יותר. המלחמה היא קנין תרבויות נחלשות והיא הולכת ורפה עם קדמת האנושיות; בתקופה הקרובה לא יהיה עוד מקום למלחמה, תהי זו בין־לאומית או סוציאלית, וחובתנו אנו לקרב את העתיד הזה, מתוך מאמצי־שקידה על הצלחת עיקר האסוציאציה.

הסוציאליזם המטריאליסטי, מלבד היותו בלתי־מוסרי – הנהו גם אוטופיה, כי “מאמציו כולם מכוונים כלפי העולם ולא כלפי האדם, כלפי הבית ולא כלפי היצור החי, העתיד לשכון בתוכו”. אין הוא רואה, כי בנינו זה, שהוקם ברוב עמל, עלול לנפול לרגעים, באשר חסר הוא את העיקר: את נשמת־האדם המחודשת. הסוציאליסטים־האוטופיסטים אומרים: “עולמנו לקוי בבנינו ופגום בארגונו: שפע אויר מזה וגרעון – מזה, רובי־קשוטים בצד ימין ומיעוטם – בשמאל; בידינו לתקן אותו. והם שוקדים על מלאכתם, איש איש ותכניתו בידו, לסייד, לצבוע ולשפר את העולם. אולם, הארמונות הענקיים הללו, הגנים והעזרות הנהדרות, המופיעים בדמיונם של פוּריה וקאבֶּה – למי הם מותקנים? משתאה אני למקדשיכם, אף אינני רואה את הכהן שיכהן בהם. הארמונות והגנים שלכם נאים הם, אך כלום אין אתם חוששים, כי פרא־אדם זה, אשר תשכינו שם, יחריב בן־רגע את כל התפארת הזאת?” מרכז הפרובלימה הסוציאלית נעוץ בחנוך האדם, חנוך בדברים, ועוד יותר – במעשים, חנוך במפעלי־חובה, מסירות, אחוה ושיתוף.

למרות התנגשויותיו התכופות, ולעתים – קשות מאוד, עם הסוציאליסטים, וביחוד עם באקונין ומרכס – שמר מאציני כל חייו על אמונה בלתי פגומה בשחרור העמל. בקבלו מאת הסוציאליזם, בעוד בראשית עסקנותו הצבורית, את רעיון ה“אסוציאציה של העבודה”. הוא אומר בערוב ימיו לבורז’ואזיה: “אלה, המכונים בפיכם “ברברים”, בעלי רעיון הם, רעיון מסורס ומקולקל – בעיקר באשמתכם – אך רעיון, והוא: הגזירה העליונה של התעלות העובד”. ובעצם להט המלחמה הלאומית הוא מתרה באנשי שלומו: "כל עוד אחד מאחיכם נעדר קולו בפיתוח החיים הלאומיים, כל עוד מתנון אחד המוכשר לעבודה ורוצה לעבוד גווע בעניו בשל חוסר־עבודה – לא תהיה לכם ארץ מולדת כאשר עליה להיות: מולדת הכל – למען הכל ".

עצם תפיסת עולמו של מאציני, שהיא ביסודה תפיסה מוסרית, הבדילה אותו מהמגמות השולטות בסוציאליזם של זמנו; ברם, הקרע שנתגלה למעשה בין מאציני לבין תנועת־הפועלים המעמדית שזה אך החלה, יכול היה להיות עמוק פחות, לולא עמדה במרכז פעולת מאציני פרובלמה אחרת, אשר לה הקדיש את מיטב כוחותיו, ואשר דוקא ביחס אליה הוכיח הסוציאליזם בן־זמנו – ובמידה מרובה גם זה שלאחריו – שויון־נפש גמור כמעט, ולעתים גם איבה. הפרובלימה הלאומית בכלל, וזו של האומה האיטלקית בפרט, היתה בעיני מאציני קודמת לפרובלימה הסוציאלית, שאינה דורשת לדעתו את פתרונה במדת נחיצות ותכיפות כזו, שתובעים עניני העצמאות והאחדות הלאומית. "השאלה החברתית – מכל מקום זמנה טרם הגיע. כולנו יודעים, כי מהפכה זו, שתפקידה ליצור את איטליה, אינה צריכה להתחולל לטובת מעמד אחד, כי אם לטובת כל העם, ובעיקר לטובת אותו החלק, שספוק צרכיו לקוי ביותר. איך יודעים אנו גם זאת, שאין לעשות דבר למען העם – כל עוד איטליה איננה במציאות ".

אותם הרעיונות העקריים (אלוהים, חוק־הקידמה הנתון מידו, החובה ואחדות־האדם), החודרים את כל תפיסת עולמו של מאציני – מדריכים אותו גם בפתרון הפרובלימה הלאומית והארתה. האנושיות – אחת, והאומות הן הן היסודות המהוים אותה: אחת היא המטרה הנשאפת, מטרת האנושיות, והאומות אינן אלא דרכים שונות לקראת המטרה האחת הזאת. אחדות האנושיות אין פירושה: חד־גוניות, ואם לאנושיות יש תכלית עלי אדמות – קיום רחב ושלם יותר ויותר של החוק המוסרי – הנה לא תתכן התגשמות תכלית זו אלא מתוך מאמצים נאמנים לשיתוף כל היסודות המהוים את כלל־החיים. “האומות – אלה הם היסודות השונים המהוים את כלל־החיים. בתוקף התנאים הגיאוגרפיים, המוצא, המסורה והתורשה – ישנם לכל אומה ואומה סגולותיה המיוחדות, כשרונותיה ויעוּדה, אשר עליה למלא לטובת הכלל ובמגמת המטרה הכללית. היעוד הזה הוא הוא המכניסה בברית האנושיות ובו – מקור זכויותיה כלפי האומות האחרות.” אין הקידמה יכולה לבוא לעולם אלא מתוך עבודה משותפת; מציאות האומות היא מעין חלוקת תפקידים בתוך האנושיות, המאפשרת להוציא לפועל את חוק הקידמה. ולפיכך חיי עם – אמונה הם, המולדת – אמונה, השאלה הלאומית – שאלה “אמונית לעמקה”. ועוד מסקנה אחת: הזכות לקוממיות לאומים אינה זכות מוחלטת, קיימת מאליה ובלתי־זקוקה להוכחת; זכות זו, ככל זכות אחרת, נובעת מתוך קיום חובות וטעונה צידוק מוסרי. בשאלות לאומיות, כבשאלות אחרות, קדושה רק התכלית. ולעם השואף לחירות ישנה רק הזכות האחת: להוכיח במלחמתו, בקרבנותיו, במלוי חובותיו, בקיום יעודו – את כוחו לחיים. הזכות לקוממיות לאומית – אינה יכולה להנתן: יש לכבשה, להוכיחה, לצַדקה, לקימה.

כשם שבמושג אנושיות וחברה אין מאציני רואה מהות מציאותית מוחשית, אלא קודם כל תופעה רוחנית – כך גם הלאום אינו למענו קבוץ אנשים סתם, היושבים על כברת ארץ אחת, המדברים שפה אחת, והמצטינים בתכונות אנטרופולוגיות שוות. אמנם כל אלה יש להן ערך וחשיבות. וגדול כוח השפה³ והספרות מכוח הגזע, אולם לא השפה ולא הארץ ולא הגזע הן – הלאום. השפה אינה אלא אחת מסגולותיו המצויות של לאום. היא חדלת־אוֹן המקום אשר המסורה, ההתפתחות ההיסטורית, התנאים הגיאוגרפיים והיעוד אינם יוצרים את האחדות. כמו כן “הארץ אינה אלא בסיס. מתוכה יצמח רעיון־המולדת, רגש־האחוה המאגד את בני־הארץ”. הגורמים הטבעיים החיצוניים אינם יוצרים עוד את הלאום, הם מהוים רק את עובָּרו. הלאום אינו לא “טריטוריה, לא קבוץ אנשים הדוברים בלשונם ומונהגים בידי מנהיגם. הטריטוריה, הגזע – כל אלה אינם אלא סימנים ללאום, סימנים נטולי־ערך, כשאין הם מאוחדים כולם יחד, והם זקוקים מכל מקום למשען המסורת ההיסטורית, להתפתחות ממושכת של חיים קבוציים משותפים”.

הלאום בעיקרו הוא קודם כל – הכרה. אין האומה נוצרת אלא מתוך הכרת עצמה. לאום – משמעו: אחדות. רק אחדות העיקרים השאיפות והזכויות הופכת את ההמון לגוף אחד קבוצי, ללאום. בני איטליה, נטולי־האפשרות להביא לידי גלוי כל שהוא את עיקריהם, שאיפותיהם וזכויותיהם, עודם בבחינת המון. לאום איננו איפוא קטגוריה מדינית או אֶתנוגרפית, כי אם עיקרון מדיני ומוסרי. אין כאן עובדה קיימת מכוח גורמים טבעיים ולפיכך בלתי־פוסק, מתוך אמוץ הרצון. בכל אשר ישנן הכרת תכלית מיוחדת וסגולות מיוחדות, שתפקידן לקרב אותנו – באמצעות אותה תכלית מיוחדת – אל המטרה הכללית, משאת נפש האנושיות – שם הלאום. ולכן, באשר אין מקום להכרה זו - יתנַוֵּן הלאום, ולו גם הוסיפו תושבי נוף פלוני לחיות יחדיו ולדבר בשפה אחת.

רק העיקרון המשותף מחיה את הלאום. “האומה היא אסוציאציה של אנשים המאוחדים בין בלשונם, בין בתנאים גיאוגרפיים מסוימים, בין בתפקיד ההיסטורי שעלה בחלקם, – המכַונים את פעולתם לעיקר כללי אחד והולכים לקראת מטרה אחת כללית”. “המולדת - שליחות היא וחובה. מולדת – עיקר משמעה: הכרת מולדת. הארץ אשר אתם הולכים עליה, הגבולות אשר הציג הטבע לארצכם, הלשון המדוברת בפיכם – כל אלה הם רק לבושה החיצוני של מולדתכם; אם אין נשמת המולדת פועמת במקדש הויתכם, המכונה: הכרה, – כי אז משול הלבוש החיצוני לגוִיה שנסתלקה ממנה הנשמה והתנועה, ואתם אינכם אלא המון־בלי־שם, לא אומה; בריות – ולא עם”.

מתוך אותה תליוּת מוחלטת – ויותר מזה: זיקת־השעבוד – הקובעת את יחס הלאום והאנושיות, מתוך היות הלאום מעיקרו עובדה של הכרה מוסרית, הכפופה להכרה המוסרית העליונה, לאנושיות – תתכן, לכאורה, התנגשות בין שני אלה, כשם שתתכן (בהנחות מוסריות מוקדמות השונות מאלו של מאציני) התנגשות בין “חופש” ו“שלטון” בין יחיד וחברה. את הניגודים שבין לאום ואנושיות מישבים על פי רוב בשתי מגמות הפוכות: או שמקריבים כליל את הלאום על מזבח האנושיות (קוסמופוליטיזים), או שמתנכרים לכל עיקר הזיקה והתליות ורואים את הלאום כמטרה בפני עצמה (לאומיות). אף אחד משני הפתרונים הללו אינו פותר בעצם את השאלה, אלא מבטלה, בסלקו הצדה את אחד היסודות, המובא קרבן למשנהו.

מן השנים הראשונות לשהותו באנגליה פגש מאציני עם פועלים־מהגרים בני־עמו, אשר היו רחוקים, כרוב האיטלקים בזמן ההוא, מאותה הכרה לאומית, שהטיף לה המוכיח הבלתי־נלאה והקשה לויתורים. רבים מהפועלים היו חברים לאגודות סוציאליסטיות לא־איטלקיות, בהתמזגם עם כלל המוני העובדים. הנה כי כן נתקל מאציני, אגב נסיונות תעמולתו הלאומית בקרב הפועלים האלה,בפרובלימה: אינטרנציונל – לאום. "פועלים איטלקים רבים, – כתב בשנת 1841 – הנמצאים מחוץ לאיטליה, נכנסים לאגודות לועזיות, ביחוד – צרפתיות. לקול קריאת אחיהם הם עונים: “האין כל בני־האדם – אחינו? כלום ברית זו, שאליה הצטרפנו, אינה ברית אנשים חפשיים, הרוצים את אשר רוצים אתם, ולוחמים בעד אותו מפעל עצמו – שחרור העם מִמַּדְוָיו הרוחניים והגופניים? אין לכם לתבוע מאתנו מאומה”. ונשארים זרים לעבודתנו. האם העלו פעם הפועלים האיטלקים האלה על לבם, כי מעבר לאַלְפִּים מזה גרים עשרים מיליונים אחיהם, המדברים איטלקית, הנבדלים מעמים אחרים, המחוננים בסגולות המיוחדות רק להם? האם העלו על לבם, כי המיליונים האלה עבדים הם, מדוכאים ברוח ובחומר, מרוסקים לשבע מלכויות, מנוצלים בידי שבעה מלכים, מושפלים בידי נכרים, שרויים בבערות, משוללים כל זכויות וכל אפשרות של התקדמות? האם העלו על לבם, כי האדמה המאזינה לאנקת המיליונים הללו – היא אדמתם הם, בה ראו אור עולם, בה יושבים אבותיהם ואמותיהם ובה יֵשבו בניהם? ההרגישו בדרך מסעם, בהפגשם עם אנשים האומרים בגאוה: “הננו צרפתים, הננו אנגלים” ההרגישו בושה וחרפה מתוך אי־היכולת לאמר: “הננו איטלקים” – מבלי שישיבו להם: “שקר בפיכם! איטליה איננה במציאות!”? ואם יש אשר חשו בחרפתם – האם שמעו את הקול הפנימי הדובר: “עלינו להטהר מכתם מחפיר זה, עלינו להיות לבני־לאום, לכבוש לנו מולדת”? ואם שמעו את הקול הזה – מדוע לא פעלו ומדוע לא יפעלו היום יחד אתנו? מדוע, תחת אשר יתאמצו ליצור להם ארץ ושם – עמלים הם להשבחת תנאי חייהם של אתם הגויים, אשר מולדת, שם ודגל ואחדות לאומית להם? הגויים הללו אינם זקוקים לעזרת עשרות הנכרים, ואילו איטליה, המשוללת כל אחדות, עתונות, כל מוסדות נבחרים, זקוקה לכל בניה. צריך לסייע בשעת הצורך לשכנים, אך האין שומה עליכם קודם כל לבנות בית לעצמכם ולבניכם?

מפעל־העם – אחד הוא בכל מקום. מלת־הקודש: “עם” כתובה בשער עתוננו⁴ אבל ישנה עוד מלה קדושה אחת: מולדת, וחטא נחטא אם נשכחנה. המולדת – ביתנו היא, בית שֶחַנַנוּ בו אלוהים ושבו גרה משפחה רבת־בנים; באהבה טבעית קשורים אנו אליה, אנו מיטיבים להבין לה מאחרים; המולדת – בית מלאכתנו היא: פרי עבודתנו יפוץ על פני תבל, אך כלי־בעבודה אשר בהם נעבוד ביתרון־הכשר ומהירות – כאן הם, בבית היוצר הזה. לא נוכל לותר עליהם מבלי להתנכר לתעודה העמוסה עלינו ממעל ומבלי לצמצם את כוחותינו. בַּעֳמָלֵנו למולדת נעמול גם לאנושיות: מולדת זו הנה נקודת המשען לאותו מנוף, שהוטל עלינו להניף לטובת הכלל. באבוד לנו נקודת המשען – והיינו מחוסרי־ערך גם למולדת, גם לאנושיות.

בטרם נכרות ברית עם לאומים, צריכים אנו להיות קיימים; לא תתכן ברית אלא בין שוים; אין מודים בקיומכם, כי נטולי־מולדת אתם ואינכם שייכים לשום לאום. באמור לנו נכרים, אשר לא נקפו אצבע למעננו: “אנו נשחררכם” – היינו משיבים להם, כי האיטלקים ישתחררו בכוחם הם: ואז היו עונים לנו: “לא תתכן כזאת, באין תשוקת הדרור. ותשוקה זו אמנם דלה היא, כנראה, עד מאוד – אם איטלקים נכנסים לאגודות זרים, בהאמינם שגאולתם תוכל לבוא רק בעזרת כוח זר”.

הבה נתאחד ונחפשה יחד דרכים להקמת מולדתו. נִירֶה אבן־פנה לאיטליה העממית. נכבוש לנו את זכויות האדם והאזרח, ואז נשוב ביתרון־ערך, ביתרון־הכשר וביתרון־בטחון בעצמנו – למשפחת העמים.

האנושיות משולה לצבא אדיר, היוצא לכבוש ארצות לא־נודעות. הלאומים – פלוגות־הצבא השונות. לכל אחד מקומו ותעודתו. הנצחון הכללי תלוי במדת הדיון הנשמר במלוי התעודות הבודדות. אל תפריעו את סדרי־המערכה, אל תעברו מפלוגה לפלוגה ואל תעזבו את הדגל המסור לידכם בידי שמים ואל תמרוהו בדגל המזדמן לכם באקראי. בכל מקום אשר תהיו בו ובכל גוי אשר תשבו בקרבו – הלחמו לחרות העם הזה, אם הנכם נדרשים לכך, אך הלחמו בתורת איטלקים".

כשהפרובלימה מוצגת בצורה כזו – אין כל מקום להתנגשות בין לאום ואנושיות. המתכחש ללאום – הרי הוא מתכחש לדבר היקר וקרוב לו ביותר, מותר על האמצעי הכשר ביותר לקיים את הטוב, מסתלק ממלוי חובתו על אדמות, מתנכר ליעודו וחורץ דין־מות על עצמו. אולם הבוחר בלאום בלבד – אוחז באמצעי ובז למטרה הקדשת אותו. “מולדת ומשפחה – שני שלבי סולם הם, שמבלעדיהם אין לעלות למעלה, אך לעמוד עליהם אסור”. בפולמוס עם הלאומיים הגרמנים היה מציני אומר: “אני איטלקי, ועם זה – אדם ובן־אירופה. לבי למולדתי. אהבתי את חירותנו – באשר מאמין אני בחירות, אהבתי את זכויותינו – כי מאמין אנוכי בצדק”. והיה מוסיף: “הלאום קדוש לי, כי על כן אראה בו כלי־פעולה וערובת אושר הכלל; הלאום – עליו להיות למען האנושיות את אשר המשפחה הנה למען המולדת. בעוללו רע, בעשקו אחרים, בהלחמו על מפעל־רשע – הרי הוא מאבד את זכות קיומו וכורה קבר לעצמו”. קצורו של דבר: לא קוסמופוליטיות, לא לאומיות, אלא בין־לאומיות התומכת יתדותיה בהכרחיות הלאום, אשר אין לנגוע בו ובקדושתו בבחינת “פלוגת האנושיות”.

כשם שחוק־המדינה, הקובע את חובות האזרח, משמש אמת־מדה וערובה לזכויות האזרח – כן חוק־האנושיות, המכיל את חובות העמים ביחסם זה לזה, ולפיכך גם את זכויותיהם, הנהו אמת־המדה וערובה לזכויות כל עם ועם. חופש העם האחר ויחס של כבוד לזכויותיו – תנאי הוא וגבול בחיי כל עם ועם ופעולתו. עם המיסד את עצמתו על דכוי עמים אחרים – מאבד את עצמו לדעת, כי מעל לכל החשבונות, מעל לכל תחבולות־אדם, קיים חוק מוסרי, שאין לפסוח עליו ללא עונש. למרות המצב המיוחד שבו היתה נתונה איטליה – נלחם מציני ב“לאומיות” הנפרזת, ולמלחמתו זו הוא חוזר מפעם לפעם. “מי אשר למענו המלה הקדושה “לאום " היא שם נרדף ל”לאומיות” קנאית, מוגבלת ועוינת את הכל – טועה כמו שטועים המערבבים אמונה ויראת־הבל.

כשם שכל בני אדם ערבים זה לזה – כן גם העמים ערבים אחד לחברו. כשם שיחיד אינו רשאי להיות צופה באפס־יד במעשי־עולם ועליו לעמול בפועל לתקון העולם – כך אין עם רשאי להסתלק ממלוי שליחותו, להתבודד ולעמוד בשויון נפש נוכח הרע הנעשה סביבו. תורת “אי ההתערבות”, כאשר יקראו לה, אינה אלא “כפירה באלוהים בשטח יחסי־העמים, האלהת האיגואיזמוס”. כל אם מצווה למלא את חובתו ביחס לאנושיות, וכל עוד הרע ידו על העליונה והטוב נלחם על נפשו – אין רשות למי שהוא להתיצב מרחוק לשדה־המערכה. על העמים לסייע זה לזה בכבוש החופש והעצמאות, עליהם לבוא בכל עת לעזרת העמים העשוקים ולהצילם מידי עושקיהם, וביחוד מאחר שלמעשה – כל אותה “אי התערבות” פירושה כמעט תדיר: התערבות לטובת הרֶשע. כמתנגד ל“אי התערבות” – לא יכול היה מציני להשליך יהבו על פציפיזמוס סתם ושקד להִתָּחֵם מעל “בעלי־ההזיה המטיפים לשלום ויהי מה, אפילו במחיר קלון, ואין ידם עמלה בה בשעה להשלטת היסוד היחידי לשלום בעולם”. השלום אינו יכול להיות תכלית בפני עצמה, אלא “תוצאות חופש וצדק”. לא יתכן היות השלום לחוק בחיי כלל־האדם – כל עוד הרע נלחם על קיומו עם נשק ביד, וטרם יקום אותו בית־דין עילאי אשר יענה לנעלבים ולנדכאים. השלום יבוא בבוא צדק תחת חמס, אמת תחת שקר, חובה תחת אנוכיות, שלטון־עם תחת חמס, אמת תחת שקר, חובה תחת אנוכיות, שלטון־עם תחת שלטון־יחיד. בוא יבוא יום זה, ולא הוא בלבד. יש יום והאנושיות תגיע למדרגת התקדמות מוסרית כה נעלה, עד כי לא יהיה לה עוד חפץ באותם האמצעים ומכשירי ההשתלמות שהיא אוחזת בהם עתה. “המושג ארץ־מולדת הקדוש לנו עכשיו – יכחד אולי ביום ההוא, בהֵגִּיהַּ אור החוק המוסרי האנושי־כללי בהכרתו של כל יחיד”. ואולם עד אז לא תושג הרמוניה באנושיות אלא באמצעות לאומים, שמבלעדיה אין קיום לאנושיות. אמָנת־הברית, המאחדת משפחות־אדם שונות, איננה יכולה להחתם בידי פרטים. ולכן השאלה הלאומית הנה המהותית ביותר כיום באירופה, והפרובלימה הסוציאלית לא תמצא את פתרונה כל עוד לא יקומו לאומים בני־חורין, שוים ומאוחדים – מתוך הכרת חובתם ושליחותם – בברית אחת. בהצהרה הראשונה של “איטליה הצעירה” משנת 1832 דבר מציי על “ברית כל העמים וכל האנשים לשם תעודת־הקידמה האחת”, ובש' 1834, בתקנון של “אירופה הצעירה”, הוא חוזר ואומר: “לכל עם ועם שליחותו שלו, אשר בכוחה הוא פועל בקיום התעודה הכלל־אנושית. בשליחותו זו – לאומיותו. הלאומיות קדושה”.

בשם העיקרון הקדוש הזה, עיקרון הלאומיות, בשם הקמת לאומים שוים ובני־חורין, חייבים אנו לבדוק מחדש את כל מפת אירופה הפוליטית. צריך לסתור ולבטל את כל החוזים והאמנות הבלתי־מוסריים, המכבידים אַכפּם על העמים; צריך לקיים לכל העמים עצמאות לאומית גמורה; צריך להקים “למלחמה עם הברית הקדושה של השליטים – ברית־עמים קדושה”.

מציני שרטט מפת אירופה אידיאלית. מבחינת העיקרון הלאומי. ראשית כל צריך לסלק משדה המדיניות האירופית את שני בעלי־המום: אוסטריה ותורכיה. הן יחד תפולנה, ונפול תפולנה לא מפני שעמים שונים מאכלסים אותן, אלא מפני שעושק העמים השוכנים בגבולותיהן, עושק תדיר ואכזרי – הוא עצם יסוד קיומן. אוסטריה ותורכיה לא מדיניות הן, אלא “מחנה אויב באדמת זרים”. הממלכות האלו אינן מוכשרות להתפתחות, ורק מרד העמים הנדכאים ימגר אותן וקרא דרור לעמים הללו, קודם כל לסלאוים. את מרכז העולם הסלאוי ראה מציני לא ברוסיה, כי אם “בחופי הויסלה והדונאי”. הסלאוים, בברית עם אחרים, יכרו קבר לשתי ממלכות־הזדון האלה. בממלכת אוסטריה “ישנה תסיסה בקרב הסלאוים שאין שמים לב אליה, אך היא היא אשר – בברית אחת אתנו – תמחק ביום מן הימים את אוסטריה מעל פני מפת אירופה”. וגשי אהדתו של מציני אל הסלאוים היו עמוקים ויציבים: הוא ראה בהם כוח רענן, אשר רוח גבורה לו ופתוס רליגיוזי. “הם מתענים, מתפללים ונאבקים בעת שעמים אחרים עוסקים בבקורת ובמו”מ“. במרכז העולם הסלאוי הציג מציני את פולין, עם מעונה, קדוש ובן־אלמות⁵. והא זוכרו כפעם בפעם מתוך אהבה ויקר. הקמת פולין בתחומי שנת 1772 היתה לו אחת השאיפות היקרות ביותר. חרבן ממלכת אוסטריה יתן חרות ועצמאות ל”חלוץ הגזע הסלאוי" – בוֹהמיה ומוראויה וגם לאוּנגריה, אשר לא פקפק בה כלל, שעתידה היא להפרד מעל אוסטריה. חרבן תורכיה יקרא דרור ליון ולסלאוים הבלקאניים, וכתוצאה מזה תקום עוד – מלבד בוהמיה, פולין ואוּנגריה המשוחררות, פידירציה של ארצות סלאויות, הכוללת את ואלאכיה, סרביה, בולגריה, קרוֹאציה, הרצגוֹוינה, צ’רנוֹגוֹריה ודלמאציה. “התנועה הסלאוית – כתב מציני ב 1871 – אם רק יבואו לעזרתה – יש בכוחה להעשיר את חיי אירופה באימפולסים וביסודות חדשים, ולהכשיר את הקרקע לאותה תמורה דתית וחברתית, ההכרחית כבר כיום. ואולם אם התנועה הסלאוית תפגש באיבה ותעזב לנפשה – יתכן שיעלה הדבר לאירופה בעשרים שנות זעזועים ושפיכת דם”.

את הפתרון השלם לשאלה הבלקנית ראה מציני ביצירת קונפדרציה סלאוית־יונית־רוּמנית, שבמרכזה – קושטא, כ“עיר חפשית פתוחה לכל”. ואשר לרוסיה – ראה אותה מאציני נתונה ככלי חסר־רצון בידי מושליה ומשמשת משען לריאקציה האירופית; היה היתה בעיניו כמקור הפאנסלאויזם האימפריאליסטי. הגוש המאוחד של הסלאוים כמרכז אירופה צריך היה, לדעתו, לשמש סֵכר לשאיפות הכבוש שלה; יעודה הנאמן של רוסיה לא באירופה הוא אלא באסיה, ובמהותו העיקרית הוא: תווך בין אירופה ואסיה והפצת תרבות מעבר לאוּרַל⁶. חורבן אוסטריה יאפשר את התאחדות העם הגרמני, אשר “אחדות הגזע, המסורת הקדומה, מנהגי הדת, השפה, וביחוד: הנטיות האינטילקטואליות, מיעדות אותו לשליחות נאצלת”. את אחדות גרמניה חזה מאציני כאחדות ריפובליקנית, בשחרור מעול אוסטריה ופרוסיה, כברית עם עמי אוסטריה הנדכאים, וכנצחון “גרמניה של לוּתר” על גרמניה של מטרניך". הולנד ובלגיה עתידות ביום מן הימים להתמזג למדינה אחת מאוחדת. כמו כן ספרד ופורטוגליה, בעוד שסאווֹיה וטירול הגרמנית עתידות להספח על ארץ שויץ. צרפת, אשר לה זכויות כלפי האנושיות וגם חטאים קשים (כי על כן היא שנתנה לאירופה דחיפה מהפכנית כבירה, ואולם בה נולדו גם תורות מטריאליסטיות ואוּטיליטריסטיות, ועתה הולכת ונקלטת בה השפעת “הלאומיות הכופרת באלוהים”) איננה זקוקה לתקון גבולותיה, אך לעומת זאת זקוקה היא אולי יותר מאשר כל מדינה אחרת לחידוש מהותה המוסרית. השאלה הנתונה לפני צרפת – היא: פתרון פרובלימת העבודה, דבר התפתחותו המוסרית, השכלית והכלכלית של אותו מעמד, שהזמן גוזר עליו להתאזרח בחברה או להרסה. אין לתקן גם את גבולות אנגליה; אמנם אף “מולדתו השנית” של מציני, זו אשר מדי דברו בה “יפעמו לבו בהכרת טובה”, זקוקה לריפורמה מוסרית, שמכוחה יובן לה, כי אין היא רשאית לעמוד מנגד למלחמת הטוב והרע, הנטושה מחוץ לגבולותיה, וכי עָצמת אנגליה מובטחת לה רק בהיות בריטניה הגדולה “חפשיה בין חפשיות”. וכאשר תנתן לכל אמי אירופה האפשרות לחיי־קוממיות – אז תוכתר חרות אירופה ביסוד פדרציה אירופית־כללית, “ברית הארצות הרפובליקניות לאירופה”, ובראשן – כבית־דין עליון – קונגרס בין־לאומי.

בתוך אותו זעזוע מהפכני, אשר יהפוך את אירופה מאדמת עבדים לאדמת עמי־חורין, נתונה תשומת לבו של מאציני ביחוד לאיטליה. איטליה עתידה לצאת מהמהפכה הזאת בת־חורין ומחודשת. אולם, כיתר הגויים אין היא צריכה ואין היא יכולה לראות את שחרורה כמטרה לעצמה, בלי זיקה לתפקידה כיום ולתעודתה בעתיד במשפחת העמים. כיום איטליה משועבדת. “אין לנו לא דגל שלנו, לא שם במדינות ולא קול בין העמים באירופה. אנו חסרים מרכז, חסרים אמונה פנימית. מפורדים אנחנו לשמונה מדינות נעדרות זיקה ביניהן, בלתי־מאוחדת בברית ולא באחדות המטרה. המדינות הללו מתנהלות כולן בעריצות, מדלי השתתפות העם. אחת מהן, התופסת לפי כמות אוכלוסיה כדי רביעית איטליה, היא נחלה לזרים, לאוסטריה, ואף הנשארות כולן כפופות לרצונה”. כיום הזה איטליה אינה אומה. חדלת אונים היא להביא את תרומתה למכמני האנושיות. אולם קרובה שעת הגאולה, ולאיטליה החפשית תהיה שליחותה היא, הכפופה למטרת האנושיות כולה ומותנית ממנה. עוד בשבתו בבית־האסורים הסאווֹני, באותם ימי הבדידות, שבהם נסתמנו לראשונה בנשמת העלם הקוים היסודיים לעבודתו הצבורית הבאה – גם אז לא היתה תכנית השחרור שלו מצומצמת בתחום הפוליטיקה, בחינת אמצעי להטבת מצבו הנוגה של “העם המושפל והמדוכא”, אלא – “חזון, כי איטליה, המתעוררת מעפר, תהיה המעוררת לחיים חדשים ולאיחוד מחדש ונאדר של עמי אירופה”. מתוך הכרה זו, שעוד טרם בגרה כל צרכה, זרחה ככוכב התקוה: איטליה הקמה לתחיה עתידה להכריז באנושיות את האמונה בהתקדמות ובאחוה.

לרעיון־נעוריו זה שב מאציני כפעם בפעם: “איטליה נועדה לגדולות. תעודה גדולה צפויה לה. אירופה עורגת עכשיו לאחדות רליגיוסית. צרפת, בקַימה את המהפכה, השלימה מפעל דורות רבים בהפגנה אדירה. היא תרגמה לשפה פוליטית את כל ההתקדמות שהגיע אליה רוח־האדם במשך דורות אלה, היא סימה תקופת פעילוּת דתית, שמשאלתה היתה יצירת האדם, האישיות האנושית בת־החורין, בת־השויון, בת־הזכויות והשאיפות להמשך ההתפתחות, מאז תועה אירופה בשממון, מתוך ניחוש תקופה חדשה, שראש משאלותיה יהיה האדם הקבוצי, מתוך עריגה לקשר חדש, שילכד באחדות רליגיוזית את האמונות, הרגשות והמרץ של יחידי־איש הקרועים ומפורדים כיום בספקות זה מעם זה, יחידי־איש, אשר השמים נסתלקו מעל ראשם ולפיכך סר כוחם לשנות את פני האדמה. העולם, הנקלע מכף העריצות הקתולית לכף האנארכיה הפרוֹטסטנטית, משלטון בלתי־מוגבל המבטל את האישיות להכרת חרות ערטילאית, שאין בכוחה ליסד אמונה סוציאלית – עולם זה מיחל לאחדות חדשה, רחבת־יריעה. זוהי מהשאלה החיונית, המפעמת את לב־העולם כיום. השאלות המדיניות, שלכאורה רק בהן יש ענין לעמים, שאלות אלו תמצאנה את תקונן רק עם פתרון משאלה זו”. ובפנותו אל בני עמו הוא אומר: “האחדות הנכספת הזאת תצא ממולדתכם, רק ממנה. רומא הקיסרית כפתה על אירופה אחדות בזרוע,רומא האפיפיורית השליטה בכוח צו עליון אחדות ברוב האנושיות, רומא העממית, אם תזכו, עתידה להביא לאנושיות אחדות, אשר יקבלוה העמים כולם ויכירו בה מרצונם”.

שליחות איטליה היא שליחות מוסרית־דתית וקיומה תלוי ברצון האיטלקים עצמם ובמדותיהם. אין ארץ שעבָרה יכשירנה לשליחות זו כמו איטליה. "בו במישור שהיה בימי קדם, לפני שלושה־עשר דורות, מקום פגישת הגזעים, שם פועם לב איטליה. גוֹטים, לאנגוֹבארדים ועוד רבים ברברים וכמעט־ברברים באו הנה לשתות ממקור התרבות האיטלקית בטרם נפרדו למעגליהם השונים באירופה. עפר, אשר ינער כאן הֵלך מעל רגליו – עפר־גויים הוא. כרעו על ברכיכם והשתָּחו. כאן עולם לב איטליה: רומא החוגגת נצח. מרחוק יתנוסס בה הקפּיטוֹליוּס הנוצרי ⁷ ואצלו – הקפּיטוֹליוס האלילי. שני העולמות האלה, ההרוסים עכשיו, מחכים לשלישי, שיבוא לבנות את מגדליו על פאר משואותיהם: זוהי שלישיה היסטורית אשר מרומא יצא דברה. עריצים ונביאי־שקר – יש בידם לעכב, אך לא למנוע את בוא החזון. ערים רבות נמחקו מעל פני האדמה, ועוד רבות תמחקנה; אולם רומא – בת נצח היא, כי שליחותה – בשורת האחדות. האמונה החדשה תופיע על העולם מתוך פנתיאון האנושיות, אשר יוקם בין הואטיקן והקפּיטוֹליוס ואשר ישׂוֹר על שניהם. בקרב ההרמוניה של החיים עתידה להעלם הכפילות של שמים וארץ, גוף ונשמה, חומר ורוח, דעת ואמונה.

אך אין איטליה יכולה למלא את שליחותה בזכות עברה בלבד, היא תמלא אותה רק אם העם יהיה כדאי והגון לתעודתו. “כל זה יקום כאשר תבינו, כי חיי העם הם אמונה, כאשר תהיו לא רק לנביאי־הזכות, כי אם גם לנביאי החובה, כאשר תאסרו מלחמה־ללא־ויתורים – לא רק על שלטון הרשע האזרחי, כי אם גם על אותו השקר, שכבש לעצמו את שם השלטון ברומא, כאשר תחרתו על לבבכם ועל דגלכם : אין לנו אל אחר בשמים מלבד אלוהים ואין מביע חוקו בארץ מלבד העם”.

השליחות הנאצלת של העם האיטלקי הקם לתחיה מותנית לא רק מתנאי עברה של איטליה והתקוות שמאציני מעמיס על עתידה, כי אם גם מתוך עצם תנאי מלחמת שחרורה. שני מכשולים עיקריים מונחים בדרכה לחירות – האפיפיורות ואוסטריה, ולהאבדת שניהם – חשיבות אוניורסאלית. רומא איננה רק בירתה הנאמנה של איטליה, שבלעדיה לא תתכן אחדות לאומית; היא גם מרכז האפיפיורות, מרכז אותו המוסד, המשמש מקור לכל זדון ולכל שלטון־גזל באירופה; המוסד, המטיל שעבוד על רוח אנוש והממית באיבה כל התפתחות רליגיוזית. אפיפיורות זו עמוד תעמוד – עד אם לא תחריבנה איטליה המחודשת. יוצא, איפוא, כי איטליה היא צוֹמֶת הפרובלימה האירופית. על איטליה הוטל להכריז בעולם את הגאולה הבאה. רק מרומא יוכל לצאת דבר האחדות החדשה, כי רק ברומא אפשר להעביר כליל מן הארץ את שרידי האחדות הישנה. נשתחררה רומא – נשתחרר העולם. רומא לא תוכל להתנער לחיים חדשים מבלי הכרזת נצחון האלוהים על האלילים, נצחון האמת על השקר. מאידך גיסא, כליון האימפריה האוסטרית – פירושו: “מהפכה באירופה”, מהפכה אשר תנחיל קוממיות לעשרות מיליוני אדם ותבריא את האטמוספירה כולה באירופה; מהפכה, בה יוחל מנין תקופה חברתית חדשה ויונח יסוד לברית ארצות אירופה. ובהיות אוסטריה אויבת מאז את איטליה – לא תתואר הכחדת מלכות האבסבורג מבלי שתהיה בה יד איטליה. הרי שבהאבדת האפיפיורות פותחת איטליה תקופה חדשה בתולדות האדם ויצירתו הרוחנית, ובהכחדת אוסטריה – תקופה חדשה במדיניות ובחברה. “איטליה עלולה לחיות – אם תחיה – לזולתה. עלינו לחיות את תחיי אירופה ולהגאל – אגב הבאת גאולה לאחרים. או שנהיה גדולים – או שנכלה מן העולם. זו, שלאחרים אינה אלא חובה מוסרית – לנו חוקת חיים היא. גורלה של איטליה הוא גורל העולם”. ובזאת כוחה. אם תדע איטליה להיות אות ומופת חי וקול־נביא, אשר אליו משַׁוַּעת אירופה “הכמהה לשמים חדשים וארץ חדשה” – כי אז תעָנד לראשה עטרת האהבה, שעליה חרות באצבע אלוהים: “אוי לנוגע בה לרעה”⁸

וכשם שעצם שחרורה של איטליה הריהו קודם כל חוב מוסרי שחבו האיטלקים לאנושיות, תנאי הכרחי לבואם במשפחת העמים ולקיום היעוד הצפון לאיטליה – כך גם הצורות של השחרור הזה הותוו והוגדרו בגדרי־החוק המוסרי־דתי. ביסודו את “איטליה הצעירה” לא התכון מאציני ליסד עוד הסתדרות פוליטית; “אנחנו – נושאי רעיון רליגיוזי” – היה אומר. “ריפובליקה, חוקים, בחירה כללית – כל אלה אינם בעיני אלא אמצעים. המטרה היא: תיקון האדם, חנוך האנושיות, השלמת דור על פני דור”. בארגון “איטליה הצעירה” ובפעולתה, כבכל פעולתו הבאה של מאציני, לא לסיסמות הפוליטיות נודעה החשיבות העיקרית, כי אם למהות המוסרית, שאותה שקד להחדיר בכל חייה המדיניים של איטליה, ולתביעות המוסריות, שתבע מעם האיטלקים. מרכז השאלה האיטלקית אינו בשנוי סדרי איטליה המדיניים, כי אם בהתחדשותה המוסרית, שהמרת המשטר המדיני משמשת לו רק אמצעי. לא זו התעודה למגר ממשלה פלונית ולהחליפה באחרת, השונה אולי במהותה המדינית או הלאומית, אך בנויה על אותן האָשיות המוסריות עצמן; העיקר הוא: להוציא לפועל דבר זה בידים טהורות ובטוהר־נפש ולשם תכלית מוסרית. בלי תנאים מוקדמים אלה, כל המהפכות המדיניות נטולות־ערך כל שהוא. “רובכם צעירים – אומר מאציני בש' 1841 לאחת מקבוצות הפועלים – ובי נשבעתי, כי עוד בטרם תאספו אל אבותיכם – היה תהיו לאיטלקים ואנשים באמת. אך גם זאת אגיד לכם, כי תוכלו לזכות לכך רק בעזרת מדות נאות, אהבה ואמונה. רבון העולם משגיח על איטליה, צופה עליכם, עלינו, על כל אחינו באשר הם שם. מולדתנו תוכל לקום ולעמוד רק בעת שהרוב מתוכנו יקדשו את נפשותיהם מכל תאוה שפלה וירצו בלב נאמן ושאיפה טובה – במולדת”.

בכרוז הראשון של “איטליה הצעירה” אל נא ישכחו, כי הכבד מכל הוא דבר התאמתם המוסרית של העיקרים המבוארים, כי באין מוסר אין אזרח, כי ראשית מפעל־קודש היא: התקדשות הנשמה בצדקה, כי באשר אין התאמה בין מעשים ובין פרינציפים – שם הטפת הפרינציפים היא חלול הקודש וצביעות, כי רק במדות תרומיות יצליחו חברי האגודה למשוך לאמונתם המוני עם. “איטליה הצעירה” איננה לא כת ולא מפלגה, אלא אמונה ושליחות. עלינו, מבשרי התחיה האיטלקית, לירות אבן־הפנה לאמונתה“. – מ”אחיה" דרשה “איטליה הצעירה” קודם כל: רצון, פעולה, קרבן, והשבועה שנשבע הנכנס לאגודה מביעה יותר משאר מצבות ספרותיות את רוח התקופה: "בשם אלוהים ובשם איטליה, בשם כל מעוני המפעל הקדוש, שנפלו חלל בידי עריצים – בני איטליה ונכרים; מתוך הכרת חובה לאדמה, שעליה שהכינני אדוני, ולאחים, בהם חַנַּנִּי; מתוך אהבה החיה בלב כל אדם לארץ בה נולדה אמו ובה יולדו בניו; מתוך השנאה הנטועה בלב כל אדם לרע ולעול, לעריצות ולאלמות; מתוך בושה שאני בוש בפני אזרחי העמים האחרים, כי לא שם לי, ולא זכויות אזרח, לא דגל ולא מכורה; מתוך רטט נפשי שנוצרה לחרות וכוח אין לה להיות חפשית, שנוצרה למעשים טובים וכוח אין לה לעשותם באֵלֶם השעבוד ובדידות; מתוך הרגשת העלבון והחרפה הרבים; בשם דמעות האמהות על בניהן, שהועלו לגרדום, שמתו בבתי־סוהר ובארצות־גזירה;

בגלל דלות מיליוני אדם, – אני, בהאמיני ביעודה של איטליה ובחובת כל איטלקי לקחת חלק בהגשמתו; בהיותי בטוח, כי באשר חפץ אלוהים לקיים לאום – שם נגנזו גם הכוחות ליצירתו, וכי הכוחות האלה טמונים בעם; בהיותי בטוח, כי סוד הנצחון הוא בשליטה בכוחות אלה ובהדרכתם למען העם ובכוח העם; בהכירי, כי הצדקה היא בפעולה ובהקרבה עצמית, וכי סוד הכוח הוא באחדות ובאיתנות הרצון, – הנני מצטרף ל“איטליה הצעירה”, אגודת בני האמונה הזאת, והנני נשבע להקדיש את עצמי לחלוטין ולעד להקמת איטליה המאוחדת, העצמאית החפשית, הריפובליקנית". הנוסח הסתיים במלים: “עתה ועדי עד”.

בשבועה זאת מקופלת כל התכנית המוסרית והמדינית של מאציני, ואילו הגיע לידו לכתבה לא ב 1831, כי אם ב 1872, היא שנת מותו, לא היתה זו שונה בהרבה. פה גם חבת־העם וגם שלטון־העם; אלוהים – ויעודו לאיטלקים, רגשי חמלה ואהבה, התקוממות והרגשת חרפה; פה ההכרה, כי ההתנונות האיטית תחת עול נוגשים נכרים – איננה ראויה לשם חיי־לאום ולא תתכן היותה ראויה לכך. יתר על כן: ההכרה, כי באין אחדות וחופש, באין הכרת היעוד והחובה – אין לאום. מתוך השבועה מתברר גם יחסו של מאציני אל הפרובלימות השונות של תנועת השחרור.

על איטליה להיות מאוחדת. “אין חמש איטליות, ארבע איטליות, שלוש איטליות, יש איטליה אחת. האחדות לא נעדרה ולא תעדר מגורל איטליה”. באין אחדות – אין לאום, כי בלי איחוד לא תוכל איטליה לקיים את תעודתה ובלי תעודה – חדל לאום, כשם שאין הוא יכול להתקיים בלי “חוזה סוציאלי אחד, בלי אחדות החוקה המדינית, האזרחית והפלילית ובלי אחדות החנוך”. “החיים הם כהונה, תעודה; הגדרת תעודה זו יכולה להמצא רק בתוך אותו הכלל, המבריח את כל סגולותיה הפרטיות של הארץ: בעם, בלאום. אם קיימת שליחות קבוצית, משותפת, ערבות כוללת לכל האזרחים זה בזה – הרי אין אלו יכולות למצוא את תקונן אלא באחדות לאומית”. – “אחדות איטליה זו חרותה בשרטוטי מצבנו הגיאוגרפי, בלשון־הכתב המשותפת לכולנו, בתכונתם של כל אלה היושבים בארץ זו שלנו; היא היתה אביר־חזונם של בעלי־הדעת מתוכנו וראש שאיפות העם, מימי הרומאים”. כבושי־הברברים כולם ושלטון הזרים לא עצרו כוח לשרש את שם איטליה, להמית את שאיפת העם האיטלקי לאחודו. “הזרים והעריצים מתוכנו שקדו על שעבודה ופירודה של איטליה, כי לעריצים אין מולדת, אך מי מהאיטלקים שיבקש לקיים את חלוקת איטליה גם אחרי גאולתה – לא יהיה אלא רוצח נפש אמו, אשר לא יכופר עוונו לא בארץ ולא בשמים. באחוד תחיו ובו תמותו, כי הוא מקור הכוח והשלום, בו סוד שליחותכם וגבורת הגשמתה. מי בכם אשר ימרוד בשם החירות – ידע נא ויבין, כי בשם הכלל מרד. יספוג נא איש איש מקרבכם את כל צערם ותקותם, זכרונותיהם וחזון־עתידם של כל אלה הנושמים באויר הזורם מאַלפִּים עד ים ומים עד אלפים. מן האלפים הללו ועד הים – כולם אחים. קללת קין תחול על ראש האיש, אשר ישכח, כי אין הוא ראוי למולדת וזו לא תהיה לו כל עוד האחרון באחיו עודנו נחנק תחת שבט נוגשיו. איחוד איטליה לא כחטיבה אחת שלמה אלא על בסיס פידיראטיוי – יביא בהכרח לביטול שליחותה של איטליה, יגרום להתפתחות קנאת גלילים זה בזה ויחדש לאיטליה את תקופת הפירוד של ימי הבינים”. מלחמתו הנמרצת של מאציני בפידיראליזם, נובעת ממושגיו בלאום ויעודו, מתבארת גם מתוך התנאים שבהם החלה עסקנותו הפוליטית, לאחר נסיונות לא־צלֵחים של התקוממויות לוקאליות, מאורגנות בידי הקרבּוֹנארים, זאת אומרת: לאחר שהוכח בעליל רפיונם של גלילות נבדלים במלחמתם המפורדת באויב העצום, בראש וראשונה – באוסטריה; ההתחרות בין הגלילות השונים, ופעמים גם יחסי איבה, ששררו במש מאות בשנים ואשר הֵדם נשמע במאה התשע עשרה – הם הם שגרמו לחולשתה של איטליה. ולא יפלא, אם מאציני שם את לבו להשבית סבה זו ודבר זה היה לו לעיקר גדול בפעולתו הפוליטית. נוכח הצורך הזה – נעשו תפלים כל ההבדלים הקיימים בין הגלילות. מאציני לא הכחיש, שיש ערך מסוים למסורת ולתרבות המקומית. ועם מלחמתו נגד “עצמאות” הגלילות ו“אי־תליוּתם” – הגן על “חופשם” במסגרת המדינה הלאומית המאוחדת. “קומונה” וה“לאום” שני היסודות ההיסטוריים היחידים שהיו קיימים – לפי דעתו – באיטליה – מקבילים למושגי ה“פרט” וה“כלל” בתורתו, ובמותם הם טעונים הכרה ובהם אין לפגוע. עליהם להתאים זה לזה ולא לסתור זה את זה. האחדות הלאומית לא עריצות היא, כי אם הסכם ושיתוף. החיים המקומיים־קדושים הם ובני־חורין. הסידור האדמיניסטראטיוי צריך להיות מיוסד על אָשיות רחבות ועליו לשמור על החופש המקומי.

גבולות המדינה המאוחדת קבועים ועומדים בתחומיה הגיאוגרפיים של איטליה – בין הרי האלפים והים. מאציני היה מתנגד לכל מי ששאף להרחיב כיום או בעתיד את הגבולות האלה. בירת איטליה החדשה תהא, כמובן, רומא, “עיר הנצח”. בלעדיה לא תתואר איטליה המאוחדת. מרומא עתידה לצאת אותה דברה חדשה, שהאנושיות מצפה לה ושבקיומה – סוד תעודת איטליה וצידוק קוממיותה. “רומא – בירתכם. אין לכם מולדת אלא בה ואִתה. לא תתכן איטליה בלי רומא. בה – מקדש האומה. כשם שנוסעי־הצלב דגלו בשם ירושלים – עליכם לדגול בשם רומא. אל דמי לכם ואל מרגוע לנפשכם, עד אם יתנוסס דגל איטליה על כל אחת משבע גבעות רומא”.

עמדתו זו של מאציני ביחס לרומא היה בה כבר כדי לקבוע את יחסו לשלטון האפיפיור, אך היה כאן עוד גורם אחד מהותי, לגופו של ענין. כהונה גדולה זו של האפיפיור אינה דת מתה בלבד, אלא שהיא אויבת בגלוי את צו האחוד, אשר אליו תכלה נפש העולם, וכצור מכשול היא זקופה על דרך התקדמות האנושיות ותחיתה. והיא היא המסוכנת והחזקה בין כל אויבי איטליה ומנַדי שחרורה המדיני והרוחני. כל עוד לא יבוטל שלטון האפיפיור – אין תקוה לא לאיחודה המדיני של איטליה ולא לתחיתה הרוחנית, וזאת אומרת: אין תקוה למלוי שליחותה. אין מקום לשלום ופשרה עם “שלטון השקר” עם “הכנסיה הפרוצה והרקובה”, המפריעה להקמת מקדש־אמת. ואין לפני איטליה דרך אחרת אלא פריקת עול האפיפיור.

פחות מסוימות הן דעותיו של מאציני בענין צורות ההנהלה של איטליה המאוחדת. אף באחת מצורות־ההנהלה השונות לא ראה ערובה מוחלטת ל“סוּוירניות של הרוח”, אשר רק הוא זכאי לשלוט בעולם.

משטר ריפובליקני, המוסר את השלטון לידי “הלאום – המביע היחידי לחוק העילאי המוסרי”, המבטל את הזכויות המיוחדות, את אי־השויון ואת הפריצות הפוליטית הזעירה, הכרוכה במשטר מלוכני, יש בו אמנם בטחון יותר מבכל צורת־שלטון אחרת, אולם ערובה מוחלטת אין גם בו, ולפיכך יש בנקודה זו בשעת הצורך מקום לפשרה. התאחדותה של איטליה ועצמאותה הן הן העיקר בפרובלימה המדינית האיטלקית ולמענן מותר להקריב או על כל פנים לדחות לזמן־מה את הדרישה למשטר ריפובליקני. “הנני מצדד הריפובליקה לגבי כל ארץ וארץ, ומכל שכן לגבי איטליה; אולם הייתי מסכים גם למונארכיה לו במחירה (דבר שאין להעלות על הדעת) היה נותן לנו מלך פיימונט או ניאפול צבא ונשק. בראש וראשונה מבקש אני קוממיות. לגבי דידי חשוב לא הסמל הריפובליקני או המלוכני, אלא הסמל האיטלקי. אנחנו – מתנגדים למונארכיה לא מפני חפצנו בריפובליקה, אלא מפני רצוננו באחדות. לבנו קודם כל לאחדות, ואילו ראינו לפנינו דרך לאחדות קצרה יותר ובטוחה יותר מריפובליקה – כי אז, בשמרנו במעמקי לבנו את אמונתנו ואת התקוה לנצחונה – היינו יודעים לידום ולהתכנס מסביב לדגל המוּרם”.

מתוך יחס זה לשאלת צורת־השלטון ניסה מאציני לא פעם לנצל את המונארכיה למטרת האיחוד. באגרתו לקרלו אלברטו, מלך פיימונט, בה החל מאציני, בשנת 1831 את עבודתו הפוליטית בגולה, הוא מציע לפני המלך לעמוד בראש תנועת השחרור, בכתבו על הדגל: “איחוד, חופש ועצמאות”; וגמולו יהא כתר איטליה. ובאותה אגרת מוסיף מאציני: “אם לא תעשה את הדבר – יעשוהו אחרים, מבלעדיך ולמרות רצונך”. עמדה דומה לזאת תפש מאציני גם בשנות ההכרעה של תנועת השחרור: 1849–1848, 1859, 1866. אם באחרית ימיו נתחזק בעמדתו הריפובליקנית – הרי זה משום שאבד לו לחלוטין האמון ביכולתו של שלטון מונארכי לַנחוֹת את איטליה בדרך השחרור המדיני והמוסרי.

במלחמתה של איטליה – מרכז הכובד אינו בהישגים פוליטיים גרידא, כי אם בזקיפת קומתה המוסרית. “לא זה עיקר לדידי, שאיטליה – כברת כך וכך אלפי מילין מרובעים – תאכל את דגנה ואת כרובה במחיר זול; לדידי גם רומא אינה עיקר, אם לא תצא ממנה מחשבה לאירופה. חשוב לדידי, שאיטליה תהיה אדירה וטובה, מוסרית ובעלת מדות, ושתקיים את תעודתה בעולם”. אפס התקומה וההזדככות המוסרית אינן עתידות לבוא אלא במתוך פעילוּת היחיד והעם. אחרי שלוש מאות שנות שעבוד ורקב מוסרי – נמצאת איטליה במבוא סגור, אשר אין מוצא ממנו אלא בפריצת החומות. אסונה של איטליה, שבגללו היא נדונה לחוסר־כוח, הוא לא בחולשת רצונה אלא במיעוט אמונתה בעצמה, ברפיון־רוחה הנכנע לכל פגע, בחוסר איתנות וקביעות, שמבלעדיהן שום מדה טובה לא תביא פרי ישוה לה, באי־ההתאם האיום בין המחשבה והמעשה. כל עוד לא תעלה ארוכה לפגימות אלה שבאופי – כל תקוה לגאולה אינה אלא דמיון מזיק.

שחרורה של איטליה – אך מידיה יבוא לה. עץ הגאולה מבשיל את פירותיו רק בהיותו נטוע בידי האזרחים, מושקה בדמם, מוגן בחרבם. מולדת־משמעה: אמונה במולדת. “קום תקום לכם מולדת – רק לכשתהיה אמונה זו בלב כל אחד מכם, וכל אחד יהיה מוכן להעיד עליה – בדמו. לא קודם”. אין זאת אומרת שאיטליה צריכה או יכולה לפעול בבדידות גמורה ובאין מגע עם כוחות השחרור של עמים אחרים. מאציני ידע את חולשתה הפוליטית והצבאית של איטליה; ועם זה היה בעינו כל שחרור לאומי כמפעל אנושי־כללי. לכן התאמץ לתת לתנועה האיטלקית אופי בין־לאומי ובקש לו בני־ברית; אולם – בני־ברית באמת ולא נוטי־חסד, ואותם יש לבקש לא בין תקיפי־עולם, כי אם בין אחים למלחמת חירות וזכויות. עוד באגרתו לקרלו אלברטו מציין מאציני את הסלאוים והאונגרים שבאימפריה האוסטרית כבני־ברית טבעיים לאיטלקים. אותם הרעיונות מניעים אותו ליסוד “ברית העמים העשוקים” – “אירופה הצעירה”. בימים שלאחר כך הטעים כפעם בפעם את הצורך בקשירת קשרים אמיצים עם כל העמים המדוכאים שבאירופה. “מספרכם – עשרים וששה מיליון. מסביבכם – גויים מדוכאים, המבקשים, כמותכם, מולדת ושואפים לפרוק עול משעבדיהם. האם לא תחדר לעולם לקרבכם הכרת אוֹנְכֶם? הלעולם לא תבינו, כי ביום ההוא, אשר תחדלו להאנח ולבקש רחמים ממי שהוא בשם יסוריכם ובשם אילו זכויות מקומיות – ותקומו ותאמרו: בשם טבע האדם ובשם זכויות איטליה אנו דורשים חירות ומולדת, לנו ולכל אלה, אשר אתם כרתנו ברית אחים – ביום ההוא תהיו אתם למחוללי מלחמת־עמים וכוחכם יגבר עד כדי להחריד את כל שליטי אירופה מכסאותיהם”.

נסיונות לאין מספר עשה מאציני כדי להביא לעולם את ברית העשוקים, וכמעט שלא השאיר באירופה של זמנו אף עם אחד, שניכרו בו אותות חיים כל שהם, אשר את קרבתו לא בקש.

פשיטא, עצם נצחון האיטלקים אינו תלוי כי אם במדה ידועה בקומבינציות בין־לאומיות אלה. ברית העמים המדוכאים תתכן רק על תנאי, אם כל אחד מבעלי־הברית מוכן ועומד להלחם בגבורה על זכויותיו. רק במלחמה זו – ערובת הנצחון. “אלוהים גזר עליכם להיות נעים מתקוה לתקוה, מחלום לחלום, משולים לישראל בעמים, ולא תחדל תְּעִיַתְכם זו עד אם תבינו ותחושו סוף סוף, כי סוד כוחכם – בכם, עד אם תקומו בראש זקוף כלפי מעלה ובזרוע נטויה לעומת קבריהם של אלה אשר חֵרְפוּ בגבורה את נפשם, ללמדכם מלחמה ונצחון, ואמרתם: נשבענו, אל, בדמנו ובחרבנו. חרב זוֹ הריקונו, הוי אחים חוזרים בתשובה, בשם זכויות איטליה וחובותיה, למען תברך ממרומיך את מלחמתנו הקדושה”. אין גאולה לאיטליה כל זמן שאין שלמות בחיי האיטלקים. כל עוד “האיטלקים ברובם יאהבו את מולדתם רק במחשבה, ואת המעשה ההכרחי ליסוד המולדת ישאירו לזרים ולאותה תערובת תרמית וחולשה, אשר בשם דיפלומטיה תכוּנֶה, המולדת בורחת מעמכם, תקוותיכם תהפכנה, לחרפתם וליגונכם, משנה לשנה לדמיונות־הבל”.

“נבונים ואמיצים תהיו, שליחים ואנשי־צבא. קדשו נשמתכם לקרבן, אם יש את נפשכם לנצח: מלאך הנצחון לא יוכל נשוא את רפש הבצע והשקר. כבוא הרעם עם הברק יבוא־נא פעלכם עם המחשבה. גדול האלוהים, כי מחשבתו – מעשיו. היו גדולים באמונתכם. אל תשימו לב לעצמכם, שוו לנגד עיניכם את המטרה, את הכרת־החובה, המקודשה בגאון־זכותכם. תכתיר־נא האיתנות לאחדות חייכם, כהכתיר למקדש – כִּפָּתוֹ. היו לאנשים ויה לכם אלוהים – לאלוהים, כלומר: לאב ולמגן. בהסרת אימת הקרבן והמות, ביְכוֹלת לחָרֵף את הנפש – באלה סוד הנצחון. מסירות־נפש אינה הולכת לאבוד. בקוּם אדם ישר בתוך אחיו הנדכאים ובקראו: זו האמת – לה נשבעתי, ועל קדוש שמה הנני מת – נושבת רוח חיים חדשים באנושיות, כי מעל תו מצחו של המעונה קורא כל איש את חובתו. קרבנות קוזינצה⁹ הורונו, כי שׂוּמה על האדם לחיות ולמות באמונתו. הם הוכיחו לכל העולם, כי האיטלקים יודעים למות והוכיחו לאירופה, כי איטליה קום תקום. האמונה, גורמת לאנשים כמו אלה לשאוף מות, כאשר ישאף העלם נשיקת פי כלתו, אמונה זו אינה מעשה־תעמולה של מחרחרי־בליעל ואינה חזון־שוא למטורפים בודדים, היא – ראשיתה של אמונה, אצבע ההשגחה”.

עוד בתכניתה של “איטליה הצעירה” התוו החנוך והמרד כדרכי־הפעולה של ההסתדרות. “בשתי דרכים אלה יש להשתמש בהרמוניה ועליהן להשלים זו את זו. החנוך בכוח המופת החי והמלה המדוברת והמודפסת, יביא בהכרח לידי מרד, והמרד צריך להיות מוּצא לפועל כך, שיהיה בו משום חנוך לאומי”. הנסיונות למרד צריכים לבוא בזו אחר זו תכופות. כדי להזכיר לאיטלקים את חובת מלחמתם. “אם יִנָגֵף נסיון ראשון – יצליח השני, השלישי. על העם לעמוד במבחן האיתנות, במבחן עליות וירידות ועליות חדשות לבל תנשת גבורתו בנפלו, לא בראשונה ולא בשניה. נצחונות־און – מאפע הם. סוף נצחון העם לבוא, העם אסיר־התקוה, הלוחם והנענה, על צדקו ועל חרות־קדשו”.

אלה, המטיפים למרד, עליהם לעמוד בראשו. בראות העם אותם נופלים בשורות הראשונות – ילמד דרכם לקיים חובה ולמות. “אל תאמרו: עמנו טרם בגר להתלהבות ולקרבן, במדה שהמפעל הגדול מחייב אותם. העם יֵעָנָה לאלה הראויים להוליכו אחריהם. העם הזה טוב הוא מכם, הקרויים סופרים ופילוסופים, וטוב הוא ממני, כותב הטורים האלה. אנחנו נקלעים בין המחשבה והמעשה, והעם אינו עשוי להפריד בין אלה. סוד הזעקת העם למלחמתו הלאומית הוא בהתקרבות אמתית וגלויה אליו ובמתן אופי נאמן למלחמה זו, להיותה למענו לחם ולא אבן. על כולכם עמוסה חובה גדולה כלפי העם, באשר דרוש לעם, כי יובטח לו בדרך חלוקה צודקת לחמו החמרי, ובדרך חנוך כללי – לחמו הרוחני. ואילו אתם הולכים ומראים לו עד היום פסת־ניר, נושאת כתב זכויותיו וחרויותיו, אשר נבצר ממנו להשתמש בהן, ועל פסת־ניר זו אתם דורשים את מסירות־נפשו. כשהעם מוכיח שויון־נפש לקריאותיכם – אינכם אלא קוצרים את אשר זרעתם בעצם ידיכם. דברו חרות לעם והוציאוה לאור, שיחוש בה בחיים, בכל יום ובכל שעה. דברו אהבה לעם והתערבו, מתוך אהבה וחבֵרות, בהמוניו. קראוהו לאמונה והוכיחו, כי אתם מאמינים בו. קראוהו לקידמה ופתחו לו דרך לחנוך ילדיו. שקדו על קנין־עמלו לבל יקופח. הטיפו לאמת, ואל־נא תתהלכו אתו בצביעות ואונאה. אמרו: מולדת – והציגוה לפניו אדירה ומאוחדת, ולא קרועה לנתחים. אמרו: מפעל – ועמדו בראש ההמונים, מוכנים לצאת לקרב יחד אתם, כשבת־צחוק הנצחון מקרינה את פניכם. היו לנביאים, למנהיגים, לאחים – ואז תפיקו מן העם נפלאות צדקה ועוז”.

אמונה זו בכוח המוסרי הנשגב הטמון במעשה־המופת – היתה יסוד מוסד למאציני בכל פעולתו. ומלבד מומנטים בודדים של סילוק־שכינה – לא זזה אמונה זו מתוך לבו לעולם: “את תקומי מעפר, מולדתי! עוד יגדל שמך בעולם, כשמש הגדולה על הררי־אַלְפֵּיך, מקודשת בימי ענין הארוכים, חדורה בגאון עֲבָרֵך־מִשְנֶה ועתידך לאין־תכלה. תקומתך תהא לאות תקומת עמים ותחדש פני אירופה. בוא יבוא הדבר, כאשר ישולחו עובדי האלילים מן המקדש, כאשר לא תהיה לבניך דעת אחרת, כי אם אמת לאמתה ולא תכסיס אחר, כי אם גבורה ועוז־נפש, ולא אלהים אחרים, כי אם צדק ומלחמת־הצדק.”

מאציני לא היה לא הוגה־דעות, לא מדינאי, לא מיסד דת חדשה, אבל תורתו כללה, לפי זמנו ומכוח תכונתו האישית, גם דעות מופשטות, גם מדיניות, גם דת. הדבר המפליא ביותר בחייו ובתורתו – הרי היא “האחדות המדהימה”, הזיקה הפנימית, האורגנית, המלכדת את כל יסודות תפיסתו עם פעולתו בחיי־המעשה. מרעיונו היסודי: אלוהי־הרוחות הנוהג עולם בתכניתו, שאינה מתקיימת אלא מתוך פעולתו החיה של האדם – מבנין אב זה נגזרה מחשבתו על האנושיות כעל אחדות רוחנית, שבתוכה הולכת ומתגלמת המחשבה האלוהית, במדה שהאנשים פעילים בהגשמתה. ההתקדמות אינה תנועה מקרית בדרכים מקריות אל אשר תהיה הרוח ללכת, כי אם המשך מפעל, שהוחל מלפני אלפי שנים וקִדמָתו לאלה, אשר יבואו אחרינו. האדם הוא גם בעל בחירה, הואיל ומבלי פעלו אין התכנית האלוהית עשויה להתגשם, וגם כפות הוא, הואיל ולא הוא המתחיל ולא הוא המסיים בדבר. מכאן חובתו של כל אדם ליטול במלוא־כוחו חלק בעבודה, העמוסה על דורו בידי שמים. עבודה זו לא תוכל להביא את פריה אלא בדרך המעשה, בדרך הקרבן, ועל כן אין החיים לא גיא־חזיון ולא גיא־תענוגות ורדיפת אושר, כי אם שליחות. תכנית הבורא עתידה להתגשם אך ורק בכוח השתתפותם הפעילה של כל האנשים המכירים בחבֵרותם לכלל הרוחני האנושי ולפלוגותיו – הלאומים. וכשם שהיחיד הוא בעל בחירה וכפות כאחד – כך גם האומה; ובאותה מדה ממש, שהדבר אמור ביחס לחיי הפרט – גם חיי הלאום שליחות הם וחובה. חובת אומות – מלחמתן לחרותן, למען תהי היכולת בידן למלא את תפקידן בקרב הכלל העליון – האנושיות. לאיטלה ישנה תעודתה בעמים, ולפיכך איטליה צריכה להיות בת־חורין ומאוחדת. כשם שהאדם נקרא רק על שם שיכותו לאנושיות – כך לא יתכן לאום מבלי הכרת עצמו והכרת תעודתו ומבלי השתתפות פעילה של כל חבריו בגאולתו וגידולו. גאולת עם צריכה להופיע קודם כל בשטח חייו המוסריים, בהכרת התעודה הלאומית; עליה להביא את אישי העם להזדככות מוסרית, לנכונות לקרבן ולחרוף נפש; גאולת עם – משמעה: תחיה רוחנית־מוסרית של אישי העם, ורק משנתקיימה זו – יוכל העם הנדון לזכות בגאולתו המדינית, בברית אחוה עם העמים האחרים השואפים לאותה מטרה. כשם שהאנושיות היא המבוע והצנור לרצון הבורא – כך גם פלוגתה, האומה, אינה רשאית לראות את מנהיגה העילאי לא בכַת אצילית, לא בשליט יחיד ואף לא במרבית העם, כי אם ברוח האלוהים, המופיע אמנם ומתגלה בקרב העם עצמו, ביצירתו הקבוצית, בשיתוף־מפעלו, בשאיפתו לטוב ולצדק בחיי החברה ובחיי היחיד.

כל פעולתו החיה של מאציני מכוונת בהחלט עם תפיסת־עולמו זו, וזו אחדות המחשבה והמעשה, אשר לה הטיף ואותה קיים בחייו הפרטיים – האצילה לאישיותו כוח־פעולה וכוח־השפעה מיוחד.

אפשר לנסות להכליל את תפיסתו של מאציני ולהבריחה בבריחי נוסחה דתית־פילוסופית, אבל כל הנוסחות הללו לא תספקנה. כל שאיפה לצמצם את שיטתו של מאציני בתוך מסגרות מסוימות ולתת לה אופי דוגמתי – תבליט רק את הלקויים שישנם בקונצֶפּציה שלו מבחינה סוציולוגית, פילוסופית והיסטורית. מאציני לא היה פילוסוף, ואם גם קבע את הרליגיוזיות במרכז פרובלימת החיים, חיי הפרט וחיי הלאום, אם גם נכסף להניח יסוד לאמונה חדשה – נבצור נבצר הדבר ממנו, ואולי לא הספיקה השעה. אולם הוא עשה דבר גדול מזה: אמונתו היתה לו חיים, חייו היו אמונה. ואם נאבה בכל זאת להגדיר את אמונתו – יתכן שההגדרה השלמה ביותר המצא תמצא לנו באותן הסיסמות, שעמהן יצא בבוקר ימיו לדרך העבודה הציבורית, ועמהן – מנצח ומנוצח! – שבק חיים: אלוהים ועם, מחשבה ופעולה, עתה ועדי עד.

“בכל דור ודור ישנם לבות־אש, אשר לא יוכלו שאת במנוחה את הירידה הכללית ולא יתספקו בשתיקה עקרה. ממרומים, אשר שמה הֶעֱלָם הטבע, הם חודרים בטביעת־עינם החדה למצבם ולצרכיהם של אחרים, נקיים הם מחטאי בני־זמנם ומתענים עליהם שבעתים; זעם קדוש שולט בהם; משתוקקים הם להחזיר למוטב את אחיהם ומדברים אליהם בקול אדיר וקשה קול נביא, הגוער ומוכיח, אשר על פי רוב אינו לרצון לאלה, שאליהם הוא מופנה… בהיותו מחונן כוח־רצון עצום, סבלנות עקשנית, דעות מוצקות ורוח פסקנית שלֵוה, לא היה מודה בשום חוק מלבד הכרתו ומצפונו, ולא קבל עזרה אלא מאת אלוהים. החיים לא יקרו לו, ולא שמחוהו, ומנת־חלקו הפרטית לא היתה חשובה בעיניו. הוא אהב את הצדק ושנא את העָול, כי הרגש את האלוהים בתוך החיים ואת הצדק היוצר בתוך המעשה; דבריו אשר כתב – היו מפעל; הקולמוס הפך בידיו לחרב. הוא היה אחד האנשים היוצאים בלתי־נפגעים גם מתוך מאורעות קשים ומסוכנים ביותר, ואשר אינם כורעים ברך אלא לפני הרוח”.

הדברים האלה נכתבו על דאנטי, אך אולי הולמים הם יותר את כותבם, את מאציני.

התכנית הפוליטית של מאציני היתה הנועזה ביותר, אשר אפשר היה להעלות על הדעת באיטליה שלפני מהפכת 1848. פירושה היה: ביטולו הגמור של העבר. על כן הלהיבה את הלבבות, ואולם גם הפחידה, ולא את האלמנטים המתונים בלבד. אפילו בחוגים הקרובים, לכאורה, ביותר למאציני – לפי השקפותיהם הדימוקרטיות והעממיות – לא כולם היו מוכנים ומסוגלים לקבלה. ההטפה המוסרית של מאציני – והיא היתה יסוד תכניתו הפוליטית – עמדה אמנם בהתאמה לרוח הזמן, לרוח הרומנטי־הדתי, ועל כן נמשכו רבים אליה ומצאו בה מעין ישועות, מרפא לנפש ולרוח, ואום אף בחוגים המהפכנים נמצאו אנשים, אשר דוקא הצד הזה של פעולות מאציני ותורתו עורר התנגדות בקרבם. ההתנגדות הזאת לתכניתו הפוליטית ולהטפה המוסרית של מאציני כאחת, התגבשה – במדה שבאה מחוגים מהפכניים ודימוקרטיים – בקבוצה הידועה בשם פידירליסטים. נושאי דברה היו ביחוד שני אנשי מילאן, סופרים ועסקנים צבוריים, קרלו קטאניאו,Carlo Cattaneo) 1801–1869 ) מורה לפי מקצועו, וג’וזפה פיררי ( 1876,Giuseppe Ferrari –1811 ) היסטוריון והוגה דעות, פרופיסור באוניורסיטה. הסופרים האלה לא יצרו תנועה המונית ושום אסכולה לא נוסדה בהשפעתם. שניהם כאילו עמדו מרחוק למסלול הרחב של חיי איטליה; שניהם, וביחוד פיררי, נטלו למעשה חלק מצער בעבודה המדינית החיה. פיררי בלה רוב שנותיו בצרפת, כתב צרפתית יותר מאיטלקית, ואפילו התאזרח בצרפת. קטאניאו היה אמנם בשנות נעוריו חבר האגודה הקרבונארית, אולם עד מהרה עזב אותה וגם כל עבודה פוליטית. השתתפותו הפעילה במהפכה של שנת 1848 במילאן לא היתה כי אם אפיזודה, אם כי מזהירה, בחייו. השקפת עולמם היתה חדורה פּכחות, עיוּניוּת, פוזיטיויזם משכילי; מבחינה זו, כמו מכמה בחינות אחרות, היו הם בני המאה הי"ח. כל פעולת הבקורת של התקופה שאחר המהפכה – כאילו עברה על פניהם מבלי געת בהם, הם נשמו עדיין אויר המהפכה היעקובינית.

בשאלה האיטלקית ענינה אותם בעיקר פרובלימת החירות המדינית, שאותה העמידו בשורה הראשונה, אפילו ביחס לעצמאות הלאומית. לגבי דידם חשוב היה קודם כל, כי בתוך תחומי כל מדינה ממדינות איטליה ישלוט חופש אזרחי מכסימלי; פיררי שהיה אחד הסוציאליסטים האיטלקיים הראשונים, הרחיק לכת בנידון זה גם מקטאניאו, באשר לא הסתפק בחופש מדיני ונכנס גם בענינים סוציאליים. בעיני שני הסופרים לא היה למלחמה בשלטון הנכרי ערך מכריע: שחרור האזרח באיטליה היה חשוב להם יותר משחרור הלאום האיטלקי. התפתחות התעשיה בלומברדיה ופקידות אוסטרית רחבת־לב קצת יותר משאר חלקי איטליה – לרבות גם את פיימונט – גרמו ברבע השני של המאה לשגשוג תרבותי ומדיני ידוע בלומברדיה, שזכתה בו ביחוד מילאן, בירת לומברדיה. קטאניאו, איש־מילאן, התיחס משום כך באיבה גלויה לנסיונות פיימונט לספח אליה את נוף־מולדתו. הכפיפות לפיימונט, הפיאודלית יותר ונחשלת יותר, נראתה לקטאניאו כמחיר יקר מדי בעד השחרור מעול אוסטריה; לפרוק עול־נכרים, למען הִכּוֹף למשטר לאומי עריץ – דבר זה היה בעיניו מעין חילוף־שליטים בעלמא, אשר אינו שוֹוֶה בסכנות מלחמה מהפכנית וקרבנותיה. עם כל איבתו לאוסטריה – משכה את לבו הרבה יותר האפשרות להרחיב את תחומי חירותה של לומברדיה בתוך מסגרת ממלכת אוסטריה, והוא פיתח שיטת פדירציה אוסטרית קרובה מאוד לזו, אשר הסלאוים־הפידירליסטים והסוציאליסטים ניסו להגשים, ללא הצלחה, לפני מלחמת העולם האחרונה. לפי הצעה זו היה על אוסטריה ליהפך לקבוץ מחוזות הקיימים ומתפתחים כמעט מבלי זיקה הדדית ונהנים מחופש מדיני מוחלט, תחת כתר המונארכים לבית האבּסבורג. רעיונו זה של קטאניאו על אוסטריה לא שלל את ההתקרבות המודרגת של כל מדינות איטליה אחת אל אחת – ולומברדיה האוסטרית אליהן. אולם כהכרח תכוף נראה לו החופש המדיני, הפנימי, בין תחת יד אוסטריה ובין מחוצה לה. אחרי שכל מדינה איטלקית לחוד תגיע בדרך זו או אחרת לחופש פנימי – אפשר וצריך יהיה לטפל בשאלה השניה במדרגה: שאלת איחודן של כל המדינות האיטלקיות. הוֵה אומר: איחוד זה עתיד לבוא כתולדות החופש המדיני. והעצמאות הלאומית עלולה למצוא את פתרונה במהפכות מדיניות בודדות בתחומי כל מדינה ומדינה מבלי כל תעודה לאומית.

שני הסופרים נתנו, איפוא, מקום בראש לרעיון החופש המדיני, אם כי היו מחולקים ביניהם ביחס לדרכי הגשמתו. שניהם הסכימו לפידירציה, שהרי גם לאחר השגת החופש המדיני – אין איחוד גמור של איטליה משאת נפשם. דברי ימי איטליה, מסורת הפירוד בת אלף שנים, אי־הצלחתם של נסיונות ההתאחדות לשעבר – ונסיונו של נפוליאון בכללם, פריחת התרבות האיטלקית בתקופת הפידירציה, ההבדלים העמוקים (תרבותיים, כלכליים ואתנוגרפיים) הקיימים בין גלילות שונים – כל אלה מכריחים לבכר את המשטר הפידירטיוי על פני האיחוד. בין מבחינה כלכלית, בין מבחינה תרבותית – הצפון התעשיתי מפותח יותר מהדרום הפיאודלי. עצומים הם הבדלי האקלים ולא פחות מהם ההבדלים האֶתניים. בצפון איטליה התהוה במרוצת הזמן עם חדש, מתוך תערובת גויים מרובים – קלטים, אֶטרוּסקים, לאנגוֹבּארדים, גרמנים ועוד – עם חדש ומיוחד, שאין קרבה אתנית גדולה בינו ובין תושבי איטליה המרכזית והדרומית, אשר שם לא התמזגו הגויים השונים יחד לגוי אחד, וכל אחד מהם השפיע רק על גליל ידוע. וכן בתקופת רומא היתה איטליה המרכזית – הלטינית, והדרומית – מְיוּוֶנת. בימי הבינים רבתה בסיציליה השפעת הערבים, שהיא ניכרת עד ימינו אלה, מתוך כל השכבות המאוחרות השונות.

ואין זאת אלא גוזמה לראות את השפה האיטלקית הספרותית כשפת האומה האיטלקית; מכל מקום אין זו שפת העם, כי כל גליל מגלילות איטליה – דיאלקט מיוחד לו, השונה מאחרים. התפתחות השירה העממית וצמיחת הספרות הלאומית סותרות זו את זו: כל עוד היתה הספרות האיטלקית פורחת – נשארה ספרות הדיאלקטים עקרה ועזובה; בהחל הספרות האיטלקית יורדת – באה עונת הלבלוב לספרות הדיאלקטים, ומשוררים קמו לה כמעט בכל גליל. אין להשוות את האיטלקית עם שפת עמים אחרים, למשל, עם הצרפתית הספרותית: בצרפת אין לפקפק בשלטון השפה הספרותית על הדיאלקטים, ואילו גורל הדיאלקטים שבאיטליה הוא אחר לגמרי: הם תפשו את מקומם בעת שקיעת תקופה ספרותית גדולה ובפריחתם הפתאומית הזאת כאילו התנקמו בשפה האיטלקית והוכיחו בעליל את זכות קיומם לעומתה. לשפה האיטלקית אין בירה. רק החלק הי"ב מכל הישוב האיטלקי – מדבר איטלקית, וכמה דיאלקטים רחוקים ממנה יותר מאשר מהשפה הספרדית. יוצא, איפוא, כי הכל דוחף את איטליה לקראת פידירציה – האקלים, האדמה, התנאים הגיאוגרפיים, ההבדלים העממיים, התרבותיים והכלכליים, ודבר האיחוד לא יהיה אלא כפיה גם ביחס לעברה של איטליה גם ביחס להווה שלה.

פידירליזם – הורה קטאניאו, ומחשבת פיררי בנדון זה עולה כמעט בקנה אחד עם מחשבתו – הנהו משטר מדיני, שבו בוחרים עמים הרוצים להגן על קוממיותם המדינית מהתערבות־חוץ ולשמור בו בזמן על שויון זכויות וצביון המקום ביחסיהם זה לזה. בממלכה גדולה אי אפשר לו לריכוז ההנהגה בלי ריבוי פקידים, הנהפכים בהכרח למעמד שליט. המדינה, שלא נזהרה ובטחה בביורוקרטיה המרַכֶּזת, בחשבה אותה נחוצה לאחדות הלאומית – תהנה רק מהשליה של חופש בלבד, גם בהיות לה בית־נבחרים. פקוח ממשי על עבודת יום־יום של פקידים מרובים – בלתי אפשרי הוא בהחלט. מלבד זאת, אין לנבחרי הפרלמנט האחד המומחיות הדרושה, כדי לפתור שאלות אדמינסטרטיויות, כלכליות, חקלאיות, משפטיות וכיוצא באלו, שבגלילות השונים הן נבדלות לחלוטין זו מזו. הקושי מגיע למרום פסגתו במדינה כמו איטליה: מה יבין תושב פיימונט או לומברדיה בסבך הצרכים המיוחדים של סרדיניה או סיציליה? מהיכן ימצא בית־הנבחרים האחד די זמן וכשרון לדון בהמון הענינים, אשר הריכוז ההנהלי והחוּקי מפקיע מידי המועצות המקומיות על מנת לפתרן בעיר הבירה, מרכז כל חכמה ושלטון, כביכול? למעשה – לא בית־הנבחרים יפתור את השאלות האלו אלא הביורוקרטיה, והמדינה תהא משועבדת לממשלה, לפקידים, ולאותן קבוצות הפוליטיקנים, שיצליחו לתפוס בידם – בעזרת הביורוקרטיה – את הממשלה המרכזית.

לעומת זאת – המשטר הפידירליסטי, מטפוס זה שבשויץ או באמריקה, מניח למרכז רק אותן הפונקציות המדיניות שיש בהן חשיבות לאומית כללית ומצמצם בדרך זו עד למינימום את הפקידות המרכזית. לבית־הנבחרים הראשי נתונה האפשרות לפקח עליה פקוח של ממש. הנהגת חיי המקום נשארת בידי הפקידות המקומית, שהיא קרובה יותר לעניני המקום, ומטעם זה גם השגחת המוסדות הנבחרים המקומיים על ענינים אלה – יתרון ערך לה. דרך זו משמשת סייג ליצירת ביורוקרטיה בלתי־מפוקחת, הינו: בלתי־אחראית, וחופש האישיות וההנהגות המקומיות משלים עם אותן ההגבלות ההכרחיות הנדרשות, כדי להגן על הארץ מהתנפלות אויב חיצוני. כל מדינה ממדינות איטליה צריכה, איפוא, להיות סוּוירינית וחפשית; כל עמי המדינות הללו שומרים בהחלט על האוטונומיה ההנהלית והתרבותית שלהם, תחת חסותן ופקוחן של המדינות המאוחדות בפידירציה האיטלקית. לכל אחד מבני המשפחה המדינית הזאת – נכסי־מדינה משלו: בית־משפט, צבא ובית־נבחרים, ורק חלק מסוים מכל אלה נתון, לצורך הכלל, בסמכות המרכזית. בבית־הנבחרים האיטלקי הכללי יוקצה מקום שוה לכל גליל וגליל ובו יוחקו החוקים הכלליים, שתפקידם לכונן ולבצר את קשרי־האחדות בין חברי הפידירציה.

פיררי וקטאניאו לא הגבילו את רעיון הפידירציה בתחומי איטליה בלבד; הם הכניסו בהיקפו את אירופה כולה. ברורה היתה להם, לא פחות מאשר למאציני, הזיקה שבין חרות עם יחיד לחרות האנושיות. “בקונפליקט הזה – אומר קטאניאו על מהפכת 1848 באירופה – הכירה כל אומה את עצמה, הבינה את סוד קיומה, הבינה, כי חופש האומות האחרות תנאי הכרחי הוא לחופשתה היא. מעתה יהיו נא לכל עם כוחו וזינו, אך אל נא יוציא אתו מחוץ לגבולות־קודש של מולדתו. ארצות־מולדת אלו, כולן בנות־חורין וכולן מזוינות – תוכלנה לחיות זו על יד זו, מבלי להזיק ומבלי להפריע אחת לחברתה. מלחמת איטליה היא חלק המלחמה האזרחית של אירופה. שעבודה של איטליה הותנה בחוזה האירופי ושחרורה לא יבוא אלא בקרב אירופה בת־חורין. צריך להקים, לשם מלחמה בשליטים מספר, ברית אדירה של העשוקים. ים־העמים נגרש וסוער ומשבריו זורמים לשני קצוות: או אוטוקרטיה או ברית ארצות אירופה. עיקרון הלאומיות יפרק את ממלכות אירופה המזרחית ויהפכן לפידירציות של עמים בני־חורין. שלום יקום לנו רק עם קוּם ארצות הברית של אירופה”. בדומה למאציני מקוה קטאניאו –בנשאו עין לדרכים אחרות, דרכי תרבות וחרות, כי יבוא יום וההרים השומרים על איטליה כיום – יהיו “לאלְפּים אשר אין בהם חפץ”.

בשיטתם של קטאניאו ופיררי נעדרו לגמרי, בהתאם למהלך־מחשבתם הפוזיטיוי, מוֹטיוים רליגיוזיים. לא זו בלבד שהם התנגדו לכל קליריקליות וראו באפיפיורות את מכשול המכשולים על דרך הקוממיות, ועל כן הטיפו לפריקת עול האפיפיורות מעל חיי־החולין, פריקה גמורה ולאלתר, אלא שהם התיחסו בשלילה לכל הנסיונות לשוות לתנועה האיטלקית אופי דתי כל שהוא. כמו כן היו הם רחוקים מליחס לאיטליה שליחות עולמית נאצלת, לוּ גם מטעם זה שאיטליה לא היתה בעיניהם אומה אחת ושלמה, החייה חיי־רוח מאוחדים, אלא מחרוזת גויים שונים. הם היו בטוחים, כי איטליה תשיג את מבוקשה רק כאשר במלחמתה ינחוה: לא זכרונות תפארתה לשעבר, ולא חזון העתיד הנשגב, אלא המציאות הנוכחית כהויתה; כאשר תוּסח מלבה כל פּריטֶנסיה מיוחדת, לאומית או בין לאומית, וכל תאוה אוניוֶרסאלית. פיררי גם פקפק מאוד ביכלתה של איטליה לכבוש בכוחותיה היא את החרות הנכספת, שהיא אינה חרות מדינית בלבד אלא גם רוחנית. עליה לכרות ברית עם מרכז התרבות האירופית, עם צרפת. השחרור, בחלקו העיקרי, יבוא מן החוץ, ובינתים – עיקר ענינה של איטליה הוא בכינון משטר אזרחי חדש, שיבטיח במדה מכסימלית את חופש הדעות, הדפוס, האיגוד, הדת. אם פריקת עול אוסטריה עתידה לבוא בכוח גומלים מן החוץ – הנה השחרור המדיני־פנימי אי אפשר לו שיבוא לעולם אלא מתוך מפעל העם עצמו. הפידירליסטים הדימוקרטים, ובפרט פיררי, התיחסו לפיכך מתוך פכחות יתרה ומתוך ספקנות רבה לכל נסיון של יצירות ממלכתיות חדשות שלא על בסיס משטר דימוקרטי. הם לא האמינו בליברליות של השליטים, אף לא באפשרות של שנויים בעלי תוכן וערך מדיני באפיפיורות. המשטר החדש צריך לקום מכוח העם, אשר יגשים בידיו את עיקרי שלטון־העם והחופש האזרחי; רק בדרך זו תפנה החברה הפיאודלית את מקומה לחמרה בורגנית, המכשירה קרקע לחברה סוציאליסטית. פיררי הסיק גם את המסקנה האחרונה הזאת, ובהתרחקו יותר ויותר, בדרך הכבושים המדיניים, מתעודות לאומיות – הגיע, דרך מהפכה מדינית, למהפכה סוציאלית; קטאניאו, המתון ממנו, בטח בעיקר בקדמה מודרגת, כלכלית ותרבותית, בכוח המדע וערכו. כבוש חופש כלכלי, הנהלי ומדיני לכל מדינות איטליה – זוהי תעודה רחוקה לימים באים, ובינתים צורך השעה הוא: “דבר הרמת הפרווינציות האוסטריות למדרגת־השכלה גבוהה יותר, בנין מסלות־ברזל, כבישים, תעלות, פיתוח התעשיה, גירוש ההשקפות הבלתי־מדעיות מן המשק החקלאי, מן הדת ומחיי יום יום. צריך שרעיונות החרות יחדרו לפרוֹוינציות אלו במדה כזו, שתהפכן לנושאות מחשבת הפידירציה מאליהן”. הפצת המדע היא עיקר תעודתה של האינטליגנציה האיטלקית. בכוח המדע יפוזר מאליו כל ערפל בחיי איטליה. ואמנם הקדיש קטאניאו כמעט כל ימיו, מלבד זמן קצר של המהפכה המילאנית בשנת 1848, לפופולריזציה של מדעי הטכניקה הסוציולוגית. הוא היה גם הראשון באיטליה אשר יסד, עוד בשנת 1837, ירחון מדעי־טכני (“הפוליטכניק”).

תמציתה של הקונצפציה הפידירליסטית־דימוקרטית היא: העדפת החופש הפוליטי האזרחי על קוממיות לאומית, ומכאן התביעה לשחרור אזרחי־פנימי מכסימלי במדינות איטליה, מבלי להעגן לפתרון השאלה הלאומית בכללה, הדגשת ההבדלים המקומיים במקום הדגשת אחדותו של העם האיטלקי, ולפיכך גם לאחרי כבוש החופש המדיני – לא איטליה אחת, אלא פידירציה של עמי־איטליה.

לאחר שהאידיאה הדימוקרטית, אשר מאציני נתן לה את בטויה העיקרי, כבר הכריזה מלחמה עד חרמה על כל איטליה הנושנה – האפיפיור, השליטים והמשטר הפידירליסטי – החלו להתעורר ולפלס להם דרך זרמים חברתיים אחרים, רדיקליים פחות ונטויים יותר מצד מהותם המוסרית לפשרה, ולכאורה ריאליים יותר, מבחינה מדינית. האסכולה הספרותית שבראשה עמד אליסנדרו מאנצוֹני, אם גם שמרה על צביונה הספרותי הטהור בלומברדיה האוסטרית - יצאה מגדרה זה בפיימונט: שם הבליטה קוי פעילוּת מדינית. מפיימוֹנט נבעו שני הזרמים, הגיאו־גוֶלפי והליברלי, הדומים זה לזה בכמה מנקודות תכניתם המעשית, אם גם לא בהנחותיהם המוקדמות.

ההתענינות המיוחדת בהיסטוריה, שנתעוררה באיטליה (כמו בכל אירופה) ברבע השני של המאה הי"ט, מלבד היותה אחד מאותות התקופה, שהקדישה תשומת־לבה ביחוד לתולדות העמים – היו לה גם סבות איטלקיות מיוחדות. כל כמה שהמחשבה הצבורית לא הסתפקה, מנימוקים אלה או אחרים, בתוכחתו המוסרית של מאציני, כל כמה שתביעתו לכריתות מוחלטת מן העבר נראתה כנמנעת או כבלתי־צודקת, וכל כמה שבתוך התנאים הקיימים, תנאי השעבוד המדיני והלאומי, לא נראתה בכל זאת שום דרך להתפתחותה של איטליה – מן ההכרח היה לבקש אחיזה במציאות האיטלקית, לתור מקלט בעבר ובהווה, לחפש מרכזי־התגבשות, אשר בכוחם אפשר יהיה להאמין, שיהיה בו כדי להביא את השחרור בלי אותה מהפכה רדיקלית, חיצונית ופנימית, הנובעת מתורתו ושיטתו של מאציני. אחת הנקודות העיקריות, שמשכה את תשומת לבם של חכמי־היסטוריה ועסקנים צבוריים, בהגותם בעברה של איטליה, היתה האפיפיורות ותפקידה בתולדות איטליה. עם עלות המאה לאמצעיתה הלכו וגדלו בחוגים צבוריים אחדים רגשי התענינות ותקוה ביחס לרומא האפיפיורית – כליסוד העלול למלא בתנאים מסוימים תפקיד מכריע בשחרורה של איטליה.. הנה כי כן קמה ונוסדה אסכולה חברתית־היסטורית של ניאו־גוֶלפים (גולפים חדשים)¹ שהגנה על האפיפיורות, אך לא על זו של תקופת הירידה – ירידת האפיפיורות ותבוסת איטליה, אלא על זו של ימי הגדולה והתפארת, זו של ימי הבינים, שנצרה את ירושת רומא, ששמרה על הרוח הלטינית בפני המחריבים הגרמנים: בה נתגלמה רומא החדשה, רבת־בינה כמו העתיקה וקרויה לחיים חדשים על ידי הנצרות, מנקודת־ראות זו היתה האפיפיורות במשך דורות, ויתכן היותה שוב, מרכז החרות והקוממיות של איטליה, דבר העדיף מאידיאל האחדות, שלפי דעת ההיסטוריונים והמדינאים האלה אין לו קרקע במציאות ואולי גם אינו רצוי ביותר. כשם שהגורם לתקומתה השניה של איטליה היתה האפיפיורות – כך עתידה היא בגלגולה החדש, הלאומי והליברלי, להביא לעולם איטליה שלישית, שתשפיע תחיה מוסרית על אירופה, שתשרה שלום מדיני וסוציאלי בעולם ותשמש מרכז שממנו יזרח לגויים אור תרבות של אמת, תרבות לטינית ונוצרית.

הצעד הראשון בדרך זו של הצדקת האפיפיורות עשה עוד בשנת 1822 על ידי מאנצוֹני ב“נאום על אילו נקודות בדברי ימי הלנגוֹבּארדים”, בו הציג את מלחמת האפיפיורים נגד הלנגוֹבּארדים כמלחמה בעד עצמאות איטליה. בעקבות מאנצוני הלכו היסטוריונים רבים – טרוֹיה, קאפּוֹני, בּאלבּוֹ (אשר תפשו אחר כך עמדה מדינית אחרת). אחד מראשי הפילוסופים האיטלקים כמאה הי“ט. הכומר אנטוניו רוזמיני (rosmini 1797–1855) כתב בשנת 1831 ספר בשם “חמשת נגעי הכנסיה”. הספר היה נסיון ראשון וזהיר למדי לבקור הכנסיה הקתולית, לא בעיקריה ויסודותיה, אלא בהנהגתה ההיסטורית, נסיון איטלקי ראשון במאה הי”ט לריפורמה פנימית בתוך הכנסיה הקתולית. אשר לעיקרי הדת – לא עקר רוזמיני רגליו מהקרקע של הכנסיה, והפולמוס הפילוסופי שלו עם המאה הי“ח – מחזיר אותנו במדה מרובה למאה הט”ז, הריפורמה של רוזמיני התכוְּנה לסגל את הכנסיה לתנאים החיצוניים החדשים. להביא בה שניים אשר ינחוה בדרכים חדשות אל המטרה הנושנה, לעשותה למנוף העצמאות האיטלקית, תחת היותה מכשול על דרכה; מטרת רוזמיני – החזרת האפיפיורות לתפארתה הקודמת ועם זה גם הקמת איטליה, ערש האפיפיורות. ביסוד הריפורמה היתה מונחת התביעה להחזיר לכנסיה את המבנה שהיה לה בימי קדם, להחליף את הכנסיה הקיימת, המפולגת לכהנוּת שלטת ועם פסיוי ומתנכר, בכנסיה כדשה, שכל בניה יקחו חלק בפעולתה. סוד רפיונה של הכנסיה היה לפי רוזמיני, בפריצת תחומי תפקידיה הרוחניים, אשר רק הם יאים לה, ובהתערבותה בעסקי־חוּלין. בזה מקור כל “נגעי הכנסיה”: הפירוד בין הכוהנים, אשר היו לשדרה שלמה, ובין ההדיוטות, ליקוי ההכשרה המוסרית והשכלית של בני הכהונה, כניעת ההגמונים בפני המלך, תליוּת הכנסיה בשלטון החילוני באותן הארצות שבהן אין השלטון החילוני נמצא בידי הכנסיה עצמה, וזאת אומרת, בכל הארצות מלבד “חבל האפיפיור”. רוזמני נמנע מלהסיק את המסקנה ההגיונית מהנחותיו ולא דרש מאת האפיפיור ויתור על ממשלת החולין שלו. הוא הסתפק בריפורמות זהירות מאוד, שתפקידן לקרב את הכהנוּת אל העם, לשתף את העם בהנהלת נכסי הקודש, להסביר לעם יותר (גם במובן השפה) את העבודה, וכיוצא באלה. זהירותו של רוזמיני לא הצילה את ספרו מגזר־דין חמור מאוד מצד הואטיקן.

הכומר הטוּריני וינצ’נצוּ ג’ובּרטי (1852–1801,gioberti) הקרוב לרוזמיני בשאיפותיו ותעודותיו, נתן לתנועת הגיאו־גוֶלפים היקף מדיני רהב, בהפכו אותה, לסוף שנות הארבעים, לזרם חברתי רחב. לשוא נבקש בתכונתו של ג’וברטי את הישרנות האמיצה, את פתוס ההקרבה העצמית, את הנאמנות לדעות – הסגולות המציגות את מטציני. כשנאפד ג’וברטי בשנת 1825 אפוד־כמרים – אי אפשר היה לו לראות עצמו כבן מסור לכנסיה הקתולית. על ספסל בית־המדרש היה יעקוביני כופר בעיקר, אחר־כך עבר לקתוליות ריאקציונית ואחר כך לפנתאיזם, להערצת דעותיו המדיניות והדתיות של מאציני. אחרי אלה הגיע למונארכיה קונסטיטוציונית ולגיאו־גוֶלפיזם בפוליטיקה, ל“פילוסופיה קתולית” בהשקפות דתיות, ועוד היה צפוי לגלגולים חדשים (לאחר כשלון הנסיון הגיאו־גולפי בשנת 1848) בזמנים שונים היה ג’וברטי חסידם של סן־סימון, רוזמיני, לאמנֶה, שאוטבריאן, קוזֶן, די־מַסטר ומנצוֹני. כשרונו הפולמוסי המצוין, מרירות־נפשו מטבעה ואהבתו העצמית הרבה – הביאוהו לויכוחים תכופים, אשר לפרקים נהפכו למריבות, כמעט עם כל העסקנים הצבוריים בני תקופתו, והיא שגרמה במקצת גם לאי־קביעות עמדותיו. 1830 נכנס ג’וברטי לאחת האגודות המדיניות החשאיות, אשר רבו בימים ההם, ובשנת 1833 החליפה לאגודה אחרת; אותה שנה נתפש על תעמולה נגד־מונארכיסטית ונאסר – ונאלץ לעזוב את איטליה. התישב קודם בפריז ואחר כך בבריסל ועסק בהוראה ובחיבורים פילוסופיים־מדיניים². בעת המהפכה 9–1948 בא לאיטליה התישב בפריז, ושם נפטר כעבור שנתיים.

לא נצדק אם נראה את אי־קביעות דעותיו של ג’וברטי כפרי חוסר־מקוריות במחשבה או רפיון הרצון. אי־קביעות זו מביעה את הקו הבולט ביותר בתכונתו – כהוגה דעות וכעסקן פוליטי – את האוֹפּוּרטוּניזם שלו. ג’וברטי העמיד לעצמו תעודה מסוימת־שחרור איטליה. הוא בקש בלי הרף – בדרך הנראית לו – נקודות אחיזה ריאליות וודאיות, אשר בעזרתן תוכל תעודתו להתגשם. “מדיניות טובה – כתב באחריות ימיו – כמו פילוסופיה מבוססת, כלולה בריאליזם, בשיטה המיוסדת על המציאות ועל דברים כהויתם”, “המציאות משתנה עם המקום ועם הזמן” ולפי שנויים אלה צריכה להשתנות גם המדיניות. וככל אשר הופיעה המציאות האיטלקית לעיני ג’וברטי בתקופות־חייו השונות בצורות שונות – כן היה מחליף את עמדותיו הפוליטיות. ואשר להשקפותיו הפילוסופיות דתיות הנה לאחר תעיות של שנים ראשונות נתמַצו אלה לשיטה מסוימת, בתקופת־חייו הבריסלית, ולשיטה זו שמר אמונתו.

בשיטתו הפילוסופית התאמץ ג’וברטי קודם כל להשתחרר מהשפעות־חוץ, בעיקר מזו של צרפת, ואחת ממשאלותיו הראשיות היתה – יצירה פילוסופית איטלקית מקורית. בגאולת המחשבה האיטלקית מכבלי השפעת נכר ראה תנאי קודם לגאולתה של איטליה, כי בלי עמדה עצמית בפוליטיקה ובפילוסופיה, בלי ספרות ובלי תרבות מקורית – מהיכן תבוא אותה ההתחדשות, הקודמת לשחרור מדיני? ראשית כל נחוץ ליצור “חברה איטלקית” והשפעות זרות הנן לשטן על דרכה. התפקיד שמלאה צרפת בחיי איטליה הרוחניים – וכמעט בחיי אירופה כולה – בסוף המאה הי“ח, והריאקציה כנגד הפילוסופיה והמדיניות הצרפתיות שבה מצוינת תחילת המאה הי”ט – הפכו את ההתאבקות עם השפעות זרות בכלל: להתאבקות עם השפעת צרפת, ובהתנגדותו ל“רוח הגאלית” המשיך ג’וברטי את קו הליברליזם האיטלקי, שפתח בו אַלפיֶרי.

במרכז עולמו של ג’וברטי, כמו במרכז עולמו של מאציני, עמדה הדת אבל לא הדת הדוגמתית של הכנסיה הקתולית ולא הדת האינטוּאיטיוית של מטציני, אלא דת המבקשת ומוצאת לה נקודת משען בפילוסופיה, דת הנהפכת לפילוסופיה. “מן ההכרח – כתב ג’וברטי בשנת 1832 – לטהר את הדת, לרומם אותה, לסגלה לצרכי העם, האזרחיים והמוסריים; מן ההכרח לחדשה בהשיב אותה אל מוצאותיה, וגם לשנותה, למען תִּזדַּהה (ולא רק תשלים) עם הפילוסופיה, אשר ממנה לא היתה בעצם מרוחקת מעולם”. דת ג’וברטי היתה, איפוא, פילוסופיה, לאמור: דת שאינה מחלקת את חיי הרוח לשני חלקים, שהאחד רשאי להגות במופלא, והשני חייב להכנע להתגלות אלוהית. גם ג’וברטי היה סבור, כמאציני, שהדת נכנסה לתקופת־התפתחות חדשה. אמנם, לא שתקום מתוך כך דת חדשה; דבר זה הוכח כבר מתוך אי־הצלחתם של נסיונות רבים; הדת הנוצרית, אשר אחדים מסמליה לא מתו עד הנה, ואחדים עלולים לשוב לתחיה מכוח רעיונות חדשים – תעמוד בתקפה. התמזגות הדת והפילוסופיה, המתקיימת והולכת בהדרגה ׁ– תביא לידי כך, ש“עיקרי הנצרות יזוקקו מסיגי המדרשים ומרפש הישועיים והופיעו בטהרתם הראשונה, והפילוסופיה תשתאה לראות באמתות נשגבות אלה את מסקנותיה היא”. הֳוֵה אומר: הפילוסופיה של ג’וברטי היא במהותה פילוסופיה רליגיוזית, אמנם פילוסופיה קתולית, אך לא אפיפיורית. “הקתולית, – אומר ג’וברטי – מהיותה אוניורסלית, שוּמה עליה לשמור על מהותה זו ביחס לכל ההויות הרוחניות, עליה להסתגל לכל התכונות, מפרא עד פילוסוף, מבלי לסתור את אחדותה. ישנן לקתוליות צורות כמספר הפרצופים הרוחניים לאנושיות. צריך שכל אחד מאתנו ימצא בקתוליות מהרהורי לבו: עובד־האלילים – תמונות, הרציונליסט – רעיונות וכו'”. הקתוליות של ג’וברטי הנה שיטה דתית, שבתחומיה כלולות כל הדתות הפוזיטיויות, כשהן צרופות מיסודות שליליים, הסותרים זה את זה. ג’וברטי ראה בקתוליות חזּות דברי־הימים במלוא היקפם. במדה שבמרכזם קבוע מושכל ראשון; אלוהים יוצר הבריאה והברואים, השבים והולכים אליו. הקתוליות זכאית יותר מכל הדתות הפוזיטיויות שבעולם – בין אלו שחלפו, ובין הקיימות – להיות ראי הדתיות העולמית. רק היא דת אוניוֶרסלית על פי עצם מהותה ועל פי משאלתה. בקתוליות היא דבור עליון, הכולל את ההיסטוריה בתכנה הממשי, הפוזיטיוי ואת המסורת, בפעולתה החנוכית הנצחית וערכה הנצחי. ההיסטוריה היא עובדה אלוהית, המתגלה בבהירות־יתר בנצרות, וביחוד בקתוליות. מן ההיסטוריה ומן המסורת באים המניעים, המעוררים את הרוח להשגת דעת ולהכרה עצמית. הדת, בתורת צורה היסטורית עילאית לתרבות הרוח, הנה האדירה במחַנכות הרוח. בתיקון הקתוליות, בפיתוחה ובהרמתה, אגב התאמתה לאידיאלים שלה עצמה, תלוי גורל כל ההתפתחות האנושית במוסר ובישובו של עולם.

ג’וברטי היה בטוח, בערכו את שיטתו, כי הוא יוצר פילוסופיה איטלקית מקורית, חוזר אל ברוּנוֹ ואל ויקוֹ, ומניח יסודות גם למדיניות איטלקית עצמית. כבסיס למדיניות ריאלית יכול לשמש רק ה“קיים”. בו נקודת המוצא להתפתחות בעתיד, ורק בו, ולא בפרינציפים מופשטים, יש לבקש את גרעין הבאות. צריך, קודם כל, לזרות הלאה כל אידיאות שאולות, להסתלק מן הדימוקרטיה הדימגוגית של המאה שעברה. החדות שהיא הכריזה עליה – חרות שלילית היא, “המיוסדת על רצון של יחיד”, היא שואפת לשויון, “המבטא יחס חמרי מתימטי, בלתי־אורגני”. המספר בלבד, ההמון כשהוא לעצמו, אינו יכול לשמש בסיס פוליטי, כי “ערך הסכום תלוי בערך היחידות המצרפות אותו, אפסים רבים, מחוברים יחד, עדיין אינם מהוים מספר”. אולם גם העריצות, המוסרת את שבט־השלטון ליחידים אינה יכולה לשמש בסיס פוליטי. “בשני האופנים האלה גם יחד – השלטון הוא שלטון סוּבּייקטיוי, כאשר יעלה על לב המושל, שלטון של אונס וזדון. הפקרות ועריצות, אנארכיה ודיספוטיזם – שני פרצופים הם למפלצת האחת”. בפוליטיקה נחוץ להחזיר לישנו את הכבוד לאידיאה. הינו: לאצילי הרוח, למצוינים בתרבותם, למחוננים ולמעולים שבאזרחים, שלפי השיטה של באות כוח העם יש להם חלק בהנהגת המדינה – שכם אחד על השלטונות המסורתיים. מאציני חייב את שלטון העם מתוך סוּויריניות הרוח שהעם הוא נושאה. מתוך סוּויריניות האידיאה חייב ג’וברטי משטר אצילים, הואיל ולפי דעותיו הרציונליסטיות – אין האידיאה שורה על ההמון, אלא על יחידי־סגולה, בהיותה פרי מחשבה פילוסופית־תרבותית. הוא עשה גם ויתורים נוספים ל“קיים”, למציאות. מתוך הכרה כי אמנם “השליטים הם חדלי־און, מוגי־לב, רודפי־הנאה וחסרי־תרבות, אך הם קיימים, ואילו העם האיטלקי אינו לפי שעה אלא משאלה, מושג מופשט” – הוא הגיע למונארכיה קונסטיטוציונית.

מתוך הערכת הקתוליות ברי היה לג’וברטי, שתנועה לאומית באיטליה, ארץ האפיפיור ומרכז עולם לתרבות קוסמופוליטית – לא תתכן מבלי רכוש ערכין דתיים ואוניוֶרסליים. מאידך, גם מסקנותיו הפילוסופיות הביאוהו, כאשר ראינו, לכלל קתוליות כזו, שעליה אמר הוא עצמו: “היא גמישה עד כדי לכלול בה כל מה שיעלה על הדעת”. ולבסוף, חייב אותו גם החוש הריאלי להתיחס בזהירות יתרה לאפיפיורות, גאון מוסדותיה הרוחניים ומדיניים של איטליה, ולהשתדל עד כמה שידו מגעת לכון את כוחו של המוסד האדיר הזה לצד שחרור איטליה. האידיאה הלאומית צריכה להכות שרשיה בתוך מסורת אותה התרבות האיטלקית, אשר הוכיחה לא אחת את כוחה לשפוך את ממשלתה על אירופה, ובתוך האפיפיורות, הדבוקה ומדובקה עם התרבות וההיסטוריה האיטלקית.

ג’וֹבּרטי הכיר והודה בירידתה של הכנסיה הקתולית; לא נכרית היתה לו, כמובן, כל אותה הבקורת, המערערת הכל בה עד היסוד; אך סבור היה, שלא עכשיו שעת הכושר לעסוק בחולשות אלה של האפיפיורות הידועות לכל. השעה מחייבת, להפך, להבליט את הצדדים המאירים שבמוסד עולמי זה, שבו מצא את בטויו גאון רוח העם האיטלקי. הכנסיה זקוקה, כמובן, לתקון, אך אין להשיג זאת בתגרה והתנפלויות. תקון הכנסיה יבוא מתוך עבודה פנימית, התקרבות הכהנות עם קהל המאמינים וברית האמונה והדעת. רק בדרך שלום, יתר על כן: בדרך הגברה ועידוד, צריך להביא את האפיפיורות להתאמת עולמיותה המופשטת עם הצרכים הלאומיים של האוכלוסים הכפופים לה (חבל האפיפיור) ואכלוסי איטליה כולה. האפיפיורות חייבת לסייע לכוחות השחרור, יתר על כן: עליה לעמוד בראשם. רק אז תתחדש האפיפיורות והתנועה הלאמית תוסיף עוז בעמוד לימינה המוסד האדיר והמפואר מדורות ובספגה לתוכה את האידיאה האוניורסלית, הצפונה בקתוליות. אך כדי לכבוש את האפיפיורות לעיני השחרור – אין לבוא עליה בבקורת שנונה ואין לחתור תחת ערכה בעולם, במעשה מאציני.

הרעיונות האלה הביאו לעולם את חבורו המצוין־ביותר של ג’וברטי: “על הבכורה המוסרית והתרבותית (האזרחית) של האיטלקים” (1843). מלבד השקפותיו על האפיפיורות והמשטר המדיני של איטליה החדשה – הציע ג’וברטי בחבורו זה גם את הגויונותיו ההיסטוריים בדבר תפקידו הנאצל של העם האיטלקי בתולדות התרבות האנושית. כרבים מבני זמנו נבעת גם ג’וברטי מפני קהות־הרוח שבה היתה שרויה איטליה, מפני חוסר הכבוד העצמי וחוסר הבטחון בכוחותיה; והוא, כמאציני, הבין, כי התנאי המוקדם לשחרור המדיני הוא אמון איטליה בעצמה, ומרץ הנובע מאמון זה. אבל תחת לאמור לאיטלקים כדבר מאציני: “היו גדולים” – בחר ג’וברטי בדרך אחרת והתאמץ, בספרו “על הבכורה”, להוכיח לאיטלקים, כי הנם גדולים. “על כל עמי התרבות, בני תקופתנו, להחזיק טובה לאיטליה על גרעיני תרבותם. איטליה היא שהביאה לעולם את אירופה הנוצרית הקיימת. אותה רוח אוניורסלית, השוררת כיום באירופה – רוח איטליה היא. איטליה נתנה לעולם את ליאוֹנארדו (Leonardo da vinci) מיכל־אנגלו, גלילֵי (Galilei) ויקו, דאנטי, אריוֹסטוֹ, פּטררקה. והחשוב בכל אלה: איטליה נתנה לעולם את המרכז הדתי, את האפיפיורות, שעל כן האיטלקים הם: לְוִיֵי־הנצרות. איטליה – כלי התבונה העליונה, מקורה ומקלטה, כי בתוכה ישכון כבוד המנהיג מורה־הדרך, היד המניעה לפעולה, הלשון המלמדת להועיל, הלב המלהיב את הנצרות בעולם כולו. תכונתה המיוחדת של אירופה, ראש וראשון לעיקריה – מקורם לא ביסוד הפוליטיקה, כי אם ביסוד האמונה; סודם צפון לא בעם אדיר וחזק מעמים, אלא בעם־כוהן, עם־תבונה, וגילוים נתון לא בידי מנהיגיו הפוליטיים של העם ההוא, אלא בידי מנהלו הרוחני, אשר לו השלטון המוסרי הכביר”.

ג’וברטי נסה לגולל מעל האפיפיורות את האשמה, כי מסייעת היא לפירוד איטליה ולרפיונה. “הדיקטטורה של האפיפיור, כמנהיג אזרחי של איטליה וכחותך גורל אירופה כולה, היתה הכרחית – לשם תקומת אומות נוצריות שונות, ובכללן גם אומה איטלקית זו”. אמת הדבר, כי “לפעמים קראו האפיפיורים לנכרים לבוא, אולם נכרים אחרים, רעים מאלה, אִלְצוּם לכך. האפיפיורים מנעו את אחודה של איטליה תחת שבט הברברים – יען אשר רצו, כי האחוד יבוא מכוחה של איטליה עצמה. בלעדי האפיפיורים היתה איטליה זוכה באיחוד פוליטי על חשבון אחדותה המוסרית והדתית, על חשבון תרבותה”.

“שׂוּמה על איטליה לשוב לקוממיות לאומית, שאינה אפשרית בלי ברית פוליטית בין מדינותיה השונות. להגשמת איחודה זה ישנם לאיטליה, בעיקר מכוח הדת, כל התנאים הדרושים. אין לה צורך במהפכות פנימיות ועוד פחות מזה בחיקוי לזרים או בהתערבותם. טעות היא בידי החושבים, שארצנו תשוב להיות גדולה, חזקה ואדירה, כאשר היתה בימי קדם, רק עם ביטול המשטר המדיני הקיים והמרת החוקים בלבד. נסיון דברי הימים יורנו לדעת, כי לא המשטר המדיני והחוק, אלא המדות והחנוך הם הם הגורמים העיקריים בפריחת ממלכות ובחורבנן. אסונה של איטליה הוא בכשלון גאון האומה, בחבת־המולדת הרופפת, בתאות־תענוגות־ובצע נפרזה, בפריצות המדות, בשעבוד האינטילקט, בחקוי לזרים ובמצב הירוד של המדע. אם לא נגול חרפה זו מעלינו, אם לא נעקור משורש את כל החטאים האלה – נשאר לנצח תועבת המין האנושי”.

אשר למשטר המדיני באיטליה המחודשת אין לדבר על איטליה כחטיבה אחת, שהיא מן הנמנעות. “מבחינה מופשטת – תכניתם של מגיני האיחוד היא אולי יותר מושכת ומשעשעת את הדמיון. אך, ככל תכנית פוליטית, יש לה ערך מעשי רק בהתאימה לתנאי המקום והזמן, שבהם עלינו לקימה. שגעון הוא לחשוב, כי איטליה המפורדת במשך דורות רבים – תכנע ברצון לשלטון מלכות אחת”. אין מקום אלא לפידירציה של מדינות איטליה בנשיאות האפיפיור. הפידירציה “הולמת את הגאון הלאומי האיטלקי וקשורה במסורתה ההיסטורית של איטליה”.

האפיפיור כבר מלא את תפקידו במפעל האיטלקי, בתקופת ימי הבינים, ואם גם נתנַוְנה הדיקטטורה שלו ותהי לזדון, הנהו גם כיום היחידי, העלול מתוך טבע הדברים עצמם “ללקוט” את איטליה. את עיקר הכוח הצבאי צריכה להמציא פיימונט, אך גם שאר השליטים, שגורלם יחתך בברית זו שתחול ביניהם לבין האפיפיור ולבין עמם, עתידים להתכנס מסביב ל“בא כוח התבונה העליונה”. התלקטות זו תשפיע כוח ועושר, “כי כל אחד מהם יהנה מברכת העולמיות וכולם יחד יהיו מובטחים מפחד מהפכות ומאימת התערבות נכרים”. כדי לגדור גדר בפני מהפכות – חייבים השליטים לכונן מוסדות נבחרים מיעצים ולפתוח פתח מסוים לחופש הדפוס והדבור. על הכוהנים להבין לתפקידים הגדול ולהתרומם למעלה מוסרית ותרבותית, ההוגנת לתפקיד זה, במשכם את ידם מכל עסקי־חול. איטליה צריכה להוות “ברית של אריסטוקרטיוֹת, אשר בראש כל אחת מהן עומד מנהיגה, נשיא לבית־אבותיו, וכולן יחד מאוחדות בפידירציה אחת שבראשה – האב הקדוש הנבחר”. לשם השגת מטרה זו על התנועה הצבורית להסתלק משיטות קיצוניות, להתיחס ביתר סבלנות לשליטים ולבקש את קרבתם; האצילים, הכוהנים, הסופרים – כולם מצווים לשקוד על השכנת שלום בין העם והשליטים. צריך להנזר מתקוות המהפכה, כי מלבד היות המהפכה שיטה פוליטית לקויה – אין גם מי שיעשנה באיטליה. “האפּאטיה האזרחית של האיטלקים הגיעה למדרגה כזו, שאין כל מקום לקוות למדות שבגבורה וגודל רוח, שאינן מצויות ביותר גם בעמים חזקים”. אילו ירדה מלחמה לאירופה – היתה איטליה אולי מסתייעת בה, אך מלחמה כזו אינה צפויה, ואילו העם האיטלקי עצמו "הנובל, המפורד, האפּאטי אינו מוכשר למלחמה על אחריותו. שיטת מאציני “אינה הולמת את האופי האיטלקי, היא חסרת בסיס לאומי. דמיונה כמגדל פורח באויר והיא פרי תורות שאולות וחקוי הנכרים”.

איטליה, מאוחדת על ידי האפיפיור, “נשענת על אידיאה, תהיה למנוף־ארכימדס, שיש בכוחו להרים את העולם כולו ולשנות את כולו. רומא, בירתם הרליגיוזית של העמים הקתוליים, משמשת בו בזמן גם בירה תרבותית ומוסרית לאנושיות כולה”. מרומא תבוא התחדשות איטליה, ואיטליה תביא ל“אחדות אירופה ושיבתה לאיתנה”. איטליה החדשה תשוב להיות “אומה אוּניורסלית”, מנהלת האנושיות, וראשה הרוחני. ממנה תצא גם אחדות פוליטית חדשה לעולם, כי “אם אמנם מונארכיה עולמית, או ברית־לאומים דימוקרטית אינן אלא חזון־רוח, אשר ישגו בו פילוסופים יחידים, הנה לעומת זאת יש יסוד ליחל לפידירציה מוסרית ותרבותית שתכלול את כל העמים, במדת כניסתם למעגל האחוה הרוחנית, שהותוָה בנצרות”. העם האיטלקי, בהתודעו למסורתו, מסורת תרבות אוניורסלית, קוֹסמוֹפּוֹליטית, אשר שגשגה באיטליה פעמים רבות כל כך, נטול יטול על עצמו שוב את חובת ה“כהונה”. “אם יש אומה היעודה להשפיע על האנושיות כולה בשלום ובמישור – הרי זו, לאין ספק, איטליה. אך אין לאיטלקים להתגאות בכך. מי שזכה לפריוילגיה מעין זו – אין לו להתפאר בה, כי היא מעמסה ולא עטרה להתהדר בה, כי היא מעמסה ולא עטרה להתהדר בה. אין זו עשויה להשפיל עמים אחרים או להזיק להם. אדרבה: היא מביאה אך יתרון וברכה, הואיל ומצד אחד היא משַמרת לעמים את כל קניני חרותם החוקית, ומצד שני היא נותנת להם אותו סַעַד, בו תלויה הצלתם וקיומם”.

הופעת “הבכורה”, שעליו אומר הפילוסוף האיטלקי בן זמננו בַנַדֶטו קרוֹצ’י (Benedetto) כי “הנהו עדות מיוחדת במינה למתיחות הרגש הלאומי במלחמתו הנואשת נגד שעבוד מדיני וקלון מוסרי” וכי “עתה אין אנו יכולים לראותו אלא כדברי חולה מתוך קדחת” – הופעה זו היתה בשעתה מאורע חברתי חשוב; הספר עשה רושם כביר, עורר תסיסה גדולה בשדרות הדימוקרטים, הליברלים והשמרנים כאחד וגרם לספרות פּוֹלימית רחבה. בעיקר התפשט “הבכורה” בין פרחי־הכמרים, תלמידי הסימנריונים, “כלי־קודש” נמוכים ובורגנות זעירה, שקבלה חנוכה בבתי־הספר הדתיים. לפרובלמה האיטלקית, שהיתה במהותה ריווֹלוציונית, ניתן בספר זה צביון קתולי וניטל עוקצה המהפכני. אך עם ההצלחה קִדְמה את הספר גם בקורת חריפה מצד הסיעות הדימוקרטיות, ויותר נוחה – מצד הזרם המתון, שאך החל לבצבץ³. בהסתגלותו הזהירה של ג’וברטי לכוחות הקיימים בארץ ראו הדימוקרטים רפיון־רוח, רדיפת שלום משפילה, צביעות, קלריקליזם. מאציני, מתוך אמונתו באחדות איטליה, יחסו השלילי המוחלט לאפיפיורות, מיעוט אמונתו בשליטים ותקותו הגדולה ל“מעשה רב” מצד העם האיטלקי – קבע יחס שלילי קיצוני ל“הבכורה” מבלי שהרגיש כלל בצד השוה שישנו בלי ספק, למרות כל ההבדל שבהנחות היסודיות, בין “הבכורה” ותורתו הוא – הצד השוה מבחינת הבנין העולמי הכללי, ההפלגה בערכם של הגאון האיטלקי והמוסדות האיטלקיים, האידיאליזם הפילוסופי־דתי. בעיני מאציני היה ג’וברטי מיסדה העיוני של אסכולה אופורטוניסטית, המקריבה והולכת את האמת הנצחית למציאות העלובה החולפת, את העתיד – להווה, את פולחן העיקר – להנאת השעה, את האלוהים החיים – לאליל, שהוקם בכוח הזרוע, האיגואיזמוס, המורא.

בם בקרב הליברלים לא נודעה ל"הבכורה חבה כללית. הנחותיו של ג’וברטי התאימו במדה מרובה להנחות הזרם המתון, אבל גם הקרובים אליו ביותר מבין העסקנים המדיניים הראו לו על אי־ריאליות של תכניתו, על יחסו האמיתי של האפיפיור אל השליטים ואל התנועה הלאומית. מאידך גיסא, הדהים בספר זה אפילו את הליברלים העדר גמור של בקורת המשטר הקיים, על כל הכפיה והאוֹנס, האוֹבּסקוּראנטיזם והבערות שבו ועל כל נחשלותו הכלכלית, והשתיקה הגמורה על אוסטריה – האויב העיקרי של איטליה. ואמנם ג’וברטי לא נגע כלל בשאלת אפשרות שיתופה של אוסטריה בפידירציה האיטלקית (שפירושה – ביחסי הכוחות הנתונים – הכנעת הפידירציה לאוסטריה) או הרחקתה, הינו: מלחמה בה. כבלתי צודקת נראתה גם התוכחה לאינטליגנציה האיטלקית ולעם האיטלקי כולו על קהות־נפשו ורפיון־פעלו כיום, מבלי שתבוא בצדה ההסברה, שבחלקו לפחות יש לזקוף מצב זה על חשבון שלטון העריצות. בקרב אויבי הקלריקליזם שבין הליברלים נחשד הספר של ג’וברטי גם על מגמות קלריקליות, ומתוך שעבר בשתיקה על מעללי־הרשע של ממשלת האפיפיור – נחשד גם על סולידריות אתה.

ג’ברטי ענה למבקרים. בתשובותיו הוכרח לותר על אחדות מעמדותיו ב“הבכורה”, ואחדות מהן ביאר ביותר דיוק. במכתבים פרטיים הודה בגלוי־לב, כי אין הוא מאמין בכל אשר כתב, וידוע לו, שהעלה על הבד תמונה אוטופית, אלא שזאת היתה כונתו מלכתחילה. “הנני בטוח, כי גם הפידירציה וגם הארביטראז' (של האפיפיור) אינן אלא חלום, אולם החלום הזה שמש לי להשמיע בעזרתו אמתות מועילות אחדות”. את העדר הבקורת של המשטר האפיפיורי באר ג’ברטי ברצונו “להפיץ את הספר בין כמרים ונזירים, כי שמתי לי למטרה לקנות את לבם לתרבות”.

מתוך חשש החרמת הספר באה גם שתיקתו על אוסטריה, אשר המלחמה בה בשעה זו היא לדידיה – הזית־שוא. “סבורני, כי התפוררות אוסטריה ושחרור הפרוֹוינציות האיטלקיות לא יקומו אלא מכוח מלחמה אירופית”. אשר לאפיפיורות עצמה ולשלטונה החילוני חוזר ג’וברטי ומדגיש, שהוא מבקש פשרה עם האפיפיור ובתמיכתו הוא רואה את אחת הערובות העיקריות להצלחת התנועה האיטלקית. ועוד זאת: “בתנאי אירופה הנוכחים, כשבלב השליטים והעמים עוד חיה הטעות הברברית בכבושים הטריטוריאליים”, ראה ג’יבורטי כהכרח את השלטון החילוני של האפיפיור למען קיים את עמידתו הרוחנית ברשות עצמו. מאידך גיסא טען ג’וברטי, שתכניתו אינה מחייבת הגברת כוחה החיצוני של האפיפיורות. אדרבה: חולשתו היחסית של האפיפיור היא המכשירה אותו ביחוד לעמוד בראש הפידירציה, בסלקה את החששות והקנאה של השליטים, בפרט אלה של פיימונט ושל ניאפול; וכוחו7 הרוחני של האפיפיור, בהעניקו אחדות מוסרית לפידירציה, משאיר לכל בני הפידירציה את כל מלוא זכויותיהם. אגב, הסביר ג’וברטי, אין “הבכורה” מצייר תמונה אידיאלית של איטליה בעתיד הרחוק. משאלתו היתה לציין רק את “הסיכויים הקרובים”. “אינני מסופק, כי אילו יכלו האיטלקים לבחור בין איטליה של עכשיו, קרועה ומפורדת, ובין איטליה מאוחדת בנשיאות האפיפיור – היה העם בתשע עשיריותיו מצביע ללא פקפוק בעד האפשרות השניה, והיה רואה את הדבר כצעד רב קדימה בדרך לאותה האחדות הלאומית, אשר העדרה המוחלט הנהו גורם־הגורמים לכל אי־סדרינו המדיניים ומקור כל אסונותינו”. בהערכה לפידירציה כלצעד מקָרב לאיחוד – יש לראות כבר הבדל מהותי בין העמדה שתפס ג’וברטי מקץ שנה אחת להופעת “הבכורה”. לבין העמדה שבגוף “הבכורה” לתפיסת עמדה חדשה זו גרמה לאו דוקא הבקורת מצד הליברלים והדימוקרטים; יותר מזו גרמו הפנים הזעומות שבהן נתקבל “הבכורה” מצד שני, ואשר לכך לא פלל ג’וברטי.

ספר “הבכורה” היה יד־אחים שהושיטה הצבוריות האיטלקית לשליטים ובעיקר – לואטיקן, לאחר עשרים שנות התלקחויות מהפכניות ועשר שנות תעמולה שיטתית ומלחמה של “איטליה הצעירה”. ג’וברטי בפרסמו את “הבכורה”, בהשתדלו להאיר את התנועה הארה שתוכל להתקבל על לב הקתולים, בנַשְׂאוֹ את האפיפיורות, בהדגישו את נאמנותו ומסירותו לכנסיה, היה סבור, כי הישועיים (כחלוץ הכנסיה העובר לפני המחנה) יחזרו למוטב ויתמכו בליברליותו המתונה־הקתולית. אך תוחלתו נכזבה משרשה ויסודה. כרוזמיני בשעתו, שהוכרז “נגע ששי לכנסיה”⁴. עורר גם ג’וברטי במחנה הקתולים סערת זעם אשר לא שכחה עד אשר הוחרם הספר ונאסר לבוא בקהל. פולמוס נמרץ ביותר, בחוברות, בספרים ובחבורים רבי־כרכים, נערך כנגד הספר הזה מצד הישועיים. אכן, התנגשות זו היתה מוכרחה לבוא. בתורתו הציע ג’וברטי פירוש חדש, פרי הגיונו האישי, לקתוליות, בצמצמו בשיטה פילוסופית סגורה את כל אותן האמיתות, שהקתולי המאמין רואה בהן ענינים שלמעלה מן השכל.

ובמחנה שכנגד עמדו לעומת ג’וברטי החסידים החשדנים והקנאים ביותר. מגיני השיטה הקלריקלית במהותה, זו, המכירה כחברה מוסרית רק את הכנסיה בלבד והמפקידה אך ורק בידי האפיפיור ובידי הפמליא של הכהנות הקתולית את רשות השליטה במוחות הבריות ובמצפונם, השיטה הפוסלת את השכל האנושי ומורידה את ערך התרבות. הבן הבינו הישועיים כי מאחורי הנסיון להשלמה בין התרבות והדת, מאחורי הדרישה הצנועה לריפורמות מדיניות, מתחבא אותו ליברליזם רוחני ומדיני, שהוא הנגוד הגמור לקתוליות, לפי תפיסתם. הבן הבינו, שסבלנות ביחס לליברליזם מוכרחה לגרור אחריה – אם לאלתר ואם לאחר זמן – הוֹדאה בכל תולדותיו ומסקנותיו, ולא רק ביחס לשלטון החילוני בלבד, כי אם גם ביחס לשלטון הרוחני.

הישועים בהתוכחם עם ג’וברטי – תקפו בראש וראשונה את העיקרון הלאומי, החודר את “הבכורה”. רעיון הלאום והקוממיות הלאומית נראה להם סתמי ביותר, ארעי ובן־חלוף, משיעלה על הדעת להקריב על מזבחו מסורת בת דורות. אין זו מחובתו המוסרית של אזרח לסייע לשחרור עמו. עליו לקיים בנאמנות את כל המצוות המעשיות בחיי יום יום ובמקצוע עבודתו, ואת העסקנות המדינית הוא מצווה להניח בידי “השלטון החוקי”, וביחוד שהקוממיות הלאומית איננה כלל וכלל תנאי הכרחי להתפתחות העם, כדעת “הליברלים”. יכול שליט נכרי לשלוט בעמים שונים ולהצליח, ואם ירכו ימי שלטונו – היה יהיה לחוקי. ואם כך – הרי “הצעקה, שכל אומה צריכה להיות בת־חורין – פירושה: רצון, שהחוק יפנה מקומו למומנטים חמריים, כמו גיאוגרפיה, שפה, מסחר ועוד”. עצם המושג “אומה” – ארעי ובן־חלוף הוא. “מי איננו רואה – כתב ישועי אחד, טנארלי (Tanarelli) – שהאומות כיום שונות בהחלט ממה שהיו לפנים? מי יערב לנו, כי בעוד מאה שנים לא יחול בנידון זה שוב שנוי עצום? עתה מרבים לדבר על הגבולות הטבעיים, ואולם הארץ לעולם עומדת, והגבולות הטבעיים הללו כמה פעמים כבר נשתנו. ומי יגיד לי מראש מה הם השנויים אשר יחוללו בעוד מאה שנה הלוקומוטיוים והטלגרף, האגודות והחרות המדינית?”

“לגבי המאמינים – כתב ישועי אחד, פיליקו (Pelicco) – יש למלה “נכרי” טעם שונה מזה, שטועם בו האיגואיזם הלאומי; כל הקתולים שייכים לאגודה קוסמופוליטית, אשר מנהיג יחיד לה:: האפיפיור. בכוח הקתוליות מתרוממת האישיות לספירה אוניורסלית נעלה יותר”. הנצרות בכללה והאורדן הישועי בפרט נושאים תוכחתם ותורתם לכל איש, באין הבדל מולדת ולאום, ובזה הם נלחמים בכל מחיצה לאומית. האורדנים הדתיים, אשר ה“ליברלים” מנַדִים אתם, הם להקות אנשים, שחונכו על אידיאה של יקום ומרכז־היקום, ושקדשו את עצמם לָפוּץ על פני כל הארץ ולהורות את אחדות האחוה הנוצרית, מבלי כל התקשרות מיוחדה, בין לאומית ובין לא־לאומית, למקום מסוים. אחדים מהישועיים הורו בהתגלות־לב, שברית כרותה בין האורדן ואוסטריה ולמדו זכות על ברית זו, בהיותה “מסייעת לקרב את העמים למנהיגם האחד”.

לא בפחות איבה התיחסו הישועיים לנסיונותיו של ג’וברטי להפוך את הקתוליות למכשיר לתרבות. “נסיונות כאלה משפילים את כבוד הקתוליות”, כי אין להשתמש במופלא לשם השגת טובה שהיא בגבולות הטבע". “הליברלים – כתב באירוניה ישועי אחד, קורצ’י (Curci) – דורשים פרלמנט בשם האוֹנגליון, פידירציה איטלקית – בשם האפיפיור, גרוש הגרמנים⁵ מלומברדיה ווינטיו – בשם מוסר־הנצרות. כללו של דבר: הם היו רוצים לחולל בשם רעיונות הדת – אותן התמורות, או בדברים ברורים: אותן המהפכות, שהיו נעשות בזמנים אחרים בכוח אספסוף שכור ומזוין”. הישועיים בטחו בבכֵנוּת השקפותיו הדתיות של ג’וברטי, והזהירו עליהם את הקתולים הכשרים, בצירם בצבעים קודרים את איטליה כבושה בידי “מינים ורדיקלים לוהטים”. ואשר לתקונים בכנסיה – על אחת כמה וכמה שאין להעלות דבר זה על הדעת. בכנסיה אין כלום לשנות, כי מאלוהים מוצאה, ועצם המחשבה על היותה זקוקה לריפורמה – פוגמת במקורה האלוהי. הכנסיה קודש היא ומקודשת ואין תפקידה להרביץ השכלה ודעת, כרצון ג’וברטי. תעודתה ומטרתה: ריחום הבריות, כפרת עוונם, שמירת סוד הגילוי האלוהי הנצחי, הצלת הנפשות, ולא דאגה לצרכי־החומר. לא בכתבי הקודש ולא בפרקי אבות הכנסיה לא נתפרשה הדת כשם נרדף לתרבות.

היחס שקבעה הכנסיה אל “הבכורה” הכריח את ג’וברטי להואש מתקותו למצוא בישועיים “קוראים נבונים” ובתשובותיו לבקורת⁶ הוא מ פרש את דעותיו ביתר בהירות והתגלות־לב מאשר ב“הבכורה”. חבוריו אלו מכוונים נגד הישועיים; ב“ישועיות” ראה ג’וברטי את הקתוליות המוגבלת, המפריע לתקומתה המוסרית והפוליטית של איטליה. קתוליות זו אויבת את הדעת והתרבות, תעודותיה הלאומיות של הכנסיה נתחלפו לה בתעודה הפעוטה של הָעֶצֶר החילוני; ישועיות זו, בהטילה על הבריות גזירת קיום חוקי הכנסיה ללא הבחנה ובקורת, הורסת את האישיות ועומדת כצר לאותה עבודה חנוכית, שאיטליה זקוקה לה. הקתוליות הנאמנה, בעלת התעודה העולמית הכוללת בקרבה את כל התרבות האנושית, המִזְדֶּהָה עם תרבות זו, והיא היא עצם התרבות – הנה ההפך הגמור לישועיות המוגבלת, הכתתית ה“חילונית”.

על הקתוליות להיות מחדש, כאשר היתה בימי קדם, היה ופעילה, קרובה לארץ ולצרכיה. היא צריכה להיות הכלי המקיים צדק בעולם, ושם זה לא יִנְאֶה לה כל עוד היא “מונעת להם מרעב, השכלה מִבּוּר, עזרה מחלש, מגן מעשוק, אושר מרוב האוכלוסין, מולדת וחרות – מכולם”. הכנסיה לא תוכל לתמוך יתדותיה במאמר: “מלכותי אינה מעולם זה”, כי מלכות השמים מתפתחת והולכת ומתרחבת קמעה קמעה על פני האדמה, והיא עוברת מדרגות ושלבים שונים, עד שתגיע למעלת חיי שמים בתכלית השלמות“. הנימוק בדבר הקוסמופוליטיות של הכנסיה הקתולית אינו יכול לשמש טעם להסתלקות ממילוי החובות האזרחיים, כי הקוסמופוליטיות איננה שוללת מולדת, כי אם מחייבת אותה, לבל תיהפך להפשטה ריקה מכל תוכן. “רק קוסמופוליטיות פסולה וכוזבת מוַתרת על רעיון לאומי ותרבות לאומית”. ביחוד התקיף ג’וברטי את המתימרים בשם קוסמופוליטיות, הנושאים על לשונם אהבה לכל האנושיות, ולמעשה הם משועבדים לתרבות לאומית מסוימת דוקא, אך לא לאיטלקית, כי אם לאנגלית או לצרפתית. בו בזמן לא פסק ג’וברטי ממלחמתו גם ב”פטריוטים עובדי אלילים", הטועים טעות הפוכה מזו, בהפרידם את הענין האינדיוידואלי והמוחש, היינו: המולדת, מהענין הכללי והמופשט, הינו: האנושיות. המושג הנוצרי “קרוב” ממזג את שני אלה יחד, ולכן האידיאה הנוצרית מביעה את הקוסמופליטיות האמתית, הנצרות היא לאומית ואוניורסלית כאחת, כמו שהיתה גם היהדות אשר בגבולות מולדתה הצרים קם והתפתח הרעיון שכבש את כל המין האנושי.

אם חיי הקתוליות אינם יכולים להיות קרועים מעל חיי העולם הקתולי, אם אין להפריד בין קתולי מאמין לבין אזרח – הרי שגם האפיפיור צריך לסַמֵל את כל מדרגות ההתפתחות התרבותית. עכשיו הגיעה שעתו להיות לאזרח. ג’וברטי עודנו שוקל וטורה, כמקודם, בענין השלטון החילוני בזהירות יתרה, אך הוא מעיז כבר להגיד, שיתכן גם לותר עליו. “טעות בידי השליטים, כי השלטון החילוני חשוב לואטיקן כשלטון הרוחני. השלטון החילוני אינו אלא תכונתו הארעית, ויש אשר יהיה נחוץ לעתים לשם שמירת השלטון הרוחני. יד ההשגחה, שהעניקה לכנסיה שלטון חילוני, כדי להבטיח את קוממיותה הרוחנית, קיים תקימנו לכנסיה כל עוד אין להבטיח בדרך אחרת את אי־תליותה”. כך אמר ג’וברטי ב“ישועי בן־הזמן”, ואילו ב“אפולוגיה” השמיע כבר, שאם בדורות הקודמים היה הָעֶצֶר החילוני דרוש לכנסיה – הרי כיום “צורך זה חשוב פחות מצורך שלא לתת את הכנסיה והאפיפיור ללעג ושלא להשניאם על הבריות. אילו היה עלי לבחור בין כנסיה בעלת שלטון אך מחוסרת יחס של אהבה וכבוד, לבין כנסיה המשוללת כל טוב המרי, אך מכובדת ואהובה על כל העמים – לא הייתי מפקפק אף רגע; ומובטחני שכמוני היה עושה כל קתולי כשר”. נחוץ, כי הכנסיה תחל מיד בתקונים יסודיים במשטר הפנימי שלה, תקונים שתפקידם לקרבה אל העם, ולשם כך הם צריכים להיות מושלמים בהקמת מוסדות נבחרים.

לכשיתמזגו בתנועה האיטלקית התרבות והכנסיה, הפילוסופיה והדת, התנועה הלאומית הליברלית והאפיפיורות – אז תהיה אחדות איטליה לא רק עובדה פוליטית גרידא, כי אם גם “מאורע דתי אירופי”, “מהפכה רעיונית”. בעזרתה תבוא לקצה אותה דממת “הפסקה תרבותית אזרחית”. אשר הקפיאה, החל מן המאה השש־עשרה, את הכנסיה, והקתוליות תשוב להיות דינמית, תכרות ברית עם העם ועם הלאום, ­– ועובדה זו תְשַוֶה חשיבות עולמית למהפכה האיטלקית. מה שבקש מאציני בחורבן האפיפיורות – בקש ג’ברטי בהתחדשותה.

הפולמוס של ג’וברטי עם הישועיים קֵרב אליו את רוב הליברלים ובמקצת גם את הדימוקרטים, ובמחציתן השניה של שנות הארבעים היה ל“ראש האסכולה”. אך התפתחות רעיונותיו לא נחתמה ב“הבכורה” וב“אפולוגית הישועי”. עוד יחולו בה שנויים וחידושים מפאת המאורעות של שנות 1846–1849.

התנועה, שבראשה עמד מאציני, והזרמים שהכשירו את הופעת האסכולה הניאו־גוֶלפית לא יכלו, כמובן, שלא להשפיע השפעה עמוקה על המחשבה והחיים הצבוריים־המדיניים באיטליה. גם הריאקציה הפוליטית, שגברה למאוד עם הריסטורציה, החלה לאט לאט לסגת מעמדותיה בפני הגל הצבורי החדש, שהלך הלוך ורוֹם, ולא באיטליה בלבד, כי אם בכל אירופה כולה, וברבע השני של המאה כבר הורגשה סתומות – אם גם טרם תּוּכַּר – קִרבַת סערת שנת 1648. הופיעו עתונים ראשונים, חפשייים פחות או יותר; הסתדרויות צבוריות ליגליות כעין: מועצות עירוניות, אגודות טכניות, ועידות מדעיות, התחילו לקבל צביון פוליטי; התנועה הצבורית הלכה והכניסה לתוך מעגלה יסודות חדשים, אשר עמדו עד הנה מרחוק לחיים המדיניים והיא נתנה אותותיה באנשי מדע, שרי צבא, בורגנות עליונה, אריסטוקרטיה. החוגים האלה בכללם לא יכלו להספח ל“איטליה הצעירה” מפאת הבדלי הטמפרמנט והאינטרסים הסוציאליים והמדיניים. מתוך סביבה זו בעיקר התכנס אותו מחנה, שנקרא בתקופה זו “מתון” ובתקופה שלאחריה “ימיני”. גמר־גיבושו חל לעת המחצית השניה של שנות הארבעים, ובסופן הוא כבש לו מקום בראש ב“חברה” האיטלקית והטביע חותמו על המהפכה במחציתה הראשונה, על מנת לפַנוֹתוֹ במחצית השניה ליסודות רדיקליים יותר ולשוב ולכבשו – בשינוי השם וסיסמות – בתקופת ההגשמה שאחרי המהפכה.

מחנה ה“מתונים” היה כמעט המחנה היחידי בתוך התנועה האיטלקית, שיש לראות בו סימנים לאופי מעמדי מסוים. פקידים בעיקר אלה של פיימונט, לומברדיה וטוסקאנה, שמקצתם עבר עליהם בפועל הפולמוס הנפוליאוני ומקצתם נחרת בזכרונם עפ“י ספורי עדי־ראיה; אריסטוקרטים, שלאחר הַנֵפֶץ של סוף המאה הי”ח הרגישו צורך להשתתף בפועל ובהכרה בעניניה המדיניים של ארצם, מהם אשר חונכו בצרפת, תרו את שויץ ואנגליה וחזרו לארצם חמושים רעיונות פוליטיים “פרוגרסיויים”; המעולים מקרב האצילים בעלי האחוזות, שהכירו באחריותם כלפי האדמה שהופקדה בידם וכלפי האכרים, אשר אליהם קְשָרוּם עוד עפי"ר קשרי־יחסים פטריארכליים – כאלה הם עיקרי האלימנטים שמהם הצטרף מחנה, הליברלים, ועל אלה נספחה במקצת אינטליגנציה, מהמתונים שבה, המיושבים יותר בדעתם ואולי גם המשכילים ביותר. הליברלים האיטלקים שבתקופה זו היו באים במגע בלתי־אמצעי יום יום עם המציאות ועלו בזה על חסידי מאציני וג’וברטי: הם הקדישו את עצמם לפעולה מעשית, בהפצת השכלה ובתקונים סוציאליים. הם התמכרו להשבחת סדרי המקום איש איש במחוז ובפרווינציה, אשר שם היתה לו משרה קבועה, נחלה, טירת־מורָשָה. הם היו מעורים מאליהם במסורת המקום ועניניו ושקדו בשורה הראשונה על תקנת המוסדות האדמיניסטראטיווים והענינים המשקיים בגלילותיהם. מתוך חוגים אלו הופיעו ובאו חקירות אתנוגרפיות וכלכליות מרובות, מחקרים סטטיסטיים, הוצעו הצעות ממשיות בדבר ריפורמות משפטיות, חקלאיות, אדמיניסטרטיויות. הם עבדו הרבה במוסדות תרבות וצדקה, בקופות חסכון, בחוות מופתיות, בבתי ספר, בספריות; הם היו ראשונים לכנס קונגרסים מדעיים (הקונגרס הראשון התאסף בעיר פיזה בשנת 1839), אשר קבלו במהרה צביון מדיני. מבחינה רעיונית היו הם מושפעים בעיקר משיטת מאנצוֹני, המטיפה קידמה אטית, השלמה עם המציאות, שקילת הכוחות הריאליים ויחס שקט לשאלות פוליטיות. אפייני הדבר, כי תפקיד ראשי מלאו ביניהם חכמי היסטוריה; בּאלבּוֹ, קאפּוֹני, טרוּיה, אנשים שעצם מלאכתם הבשילה בהם את ההכרה, כי כל פסיעה קדימה עולה לאנושיות בעמל עצום וכי מהפכות עלולות להכזיב. במשך זמן רב נשארו הליברלים סגורים בתחומי הענינים התרבותיים־הכלכליים לגלילותיהם. לאט לאט, מתוך התרחבות יחסי המסחר והתעשיה בין הגלילות, ומתוך התגברות דופק החיים הצבוריים, הלכו והתקדמו הקשרים בין מרכזי איטליה השונים. האחדות התרבותית והכלכלית – כוחה התחיל להיות מורגש והיא התרוממה מעל למחיצות הפוליטיות, אשר הקימה ההיסטוריה בין מדינה למדינה בחצי האי. אותם האנשים עצמם אשר פעלו כל אחד לטובת מדינתו הוא ושמרו על כבוד הבירות הרבות ועבדו באמונה את נסיכיהן – הם גופם השפיעו לעתים קרובות, גם מבלי שהכירו בדבר, לטובת סילוק המחיצות הלוקליות וביטולן.

כן דאגו הם לחבורי־דרכים מתוקנים, להקלת תנועת הנוסעים והסחורות ברכבות, בתעלות, בנהרות, הם בקשו להשיג הסכמים בין נמל מחוז אחד לבין ערי השדה של מחוז שני, הם השתדלו לבטל גבולות מכס ושאר מכשולים על דרך הרחבת המסחר. שאלות רכישת שוָקים לתוצרת המקום והחשת פיתוח החרושת המקומית, בכוח משטר חפשי וכלכלי יותר – ענינו אותם במדה מרובה. במגמות אלה היו מאוחדות האריסטוקרטיה הליברלית והאינטליגנציה הבורגנית. בעתונים, בחוברות, בז’ורנלים הוצעו דרכים ואמצעים לאחוד כלכלי של איטליה, ואמצעים אלה נתמכו בין מצד האריסטוקרטיה, בין מצד הבורגנות האידוסטריאלית והמסחרית. האריסטוקרטיה לא ויתרה על השפעתה ועל המקום בראש שתפשה עד הנה, ובפיימונט בעיקר, אך היא הכירה, כי בכדי לקיים מצב זה לאורך ימים – עליה לעבוד ולפעול לטובת המדינה ולזכות במעלת מעמד שליט.

התחשבנות מכסימלית במציאות, זו גופא שמאציני קרא לה בבוז: “העובדה הגסה”, יחס של בקורת ואי־אמון לסיסמות רדיקליות ומהפכניות, כבוד למסורת ולמוסדות המדריכים זה מאות בשנים את האנושיות, קידמה ממתונה, מתוך שנויים אטיים טבעיים – אלה היו הקוים המצינים את הלך־הרוח המדיני של סיעת “המתונים”. הליברלים קבלו את החברה האיטלקית ואת המשטר האיטלקי המדיני כמו שהם, ולא שאפו אלא להביא בהם – בזהירות יתירה – שינויים מסוימים, כדי לשמרם מזעזועים קשים. את עיקר תקותם העמיסו על חנוך ההמונים, בעזרת הסברה שבעל פה, ספרים, עתונים ומוסדות צדקה עממיים־תרבותיים. להכשיר מבחינה מוסרית ושכלית את העם ולהעלותו – זה היה בעיניהם צו ראשון, הכרח ראשון, צעד ראשון בדרך להתחדשותה המדינית של הארץ. הזרם הזה נשא אופי תרבותי ועם זה גם: כנֵסִיָּתי. כי מתוך מגעם ומשאם את העם יום יום, כפקידים, כפטריציים, כבעלי האחוזות, נקבע בלבם יחס פטריארכאלי אליו, יחס של דרישת־טובתו וחוסר־אמונה בכוחו. הם לא האמינו, כי העם מתוכו, בכוחותיו הוא, יוכל לבוא לכלל אותה התחדשות, שהם ראו אותה כתנאי קודם לשינויים פוליטיים. “יש צורך לרסן בכוח משמעת רוחנית את הפנימיות המוסריות של הבריות, את יצרם הרע, את אהבת עצמם”. כך חשבו, ומכאן – יחס הכבוד והזהירות לכנסיה הקתולית, שהיא – שומרת המוסר. כג’וברטי ראו אף הם בכנסיה הקתולית את הכוח המכיל ומקיים את התרבות. ההיסטוריה האיטלקית היה לה ערך עולמי כל כמה שהאפיפיורות ותולדותיה מעורות בתוכה. הם לא האמינו בתיקון מוסרי של העם מבלעדי הכנסיה, כי העם האיטלקי היה היה מאוד בעיניהם מהעם האידיאלי של מאציני. הוא נראה להם יותר בדמות המון בור וגס, מחוסר־הכרה, מחוסר משמעת פוליטית, החי ומצומצם כולו בתוך עוגת עניניו האיגואיסטיים. בכוח העם הזה אי־אפשר להגאל. נחוץ לבקש דרכי־גאולה אחרות, מחוץ למלחמת העם.

“תוכחתו המהפכנית של מאציני הועילה להעביר מן העולם האינטילקטואלי את התורות הסכוֹלֵסטיות הנושנות, אבל הכרתה המדינית של איטליה לא בגרה כדי קבלת תורתו הוא. כָבֵד מִדַי היה לחץ המסורה המקובלת מדור־דור וחלש מדי – היסוד המוסרי באפיו של העם, משיוכל זה ברובו, בהשיגו בשכלו את כל זעם־גבורתה של התורה החדשה, – להָפְכה לרגש, ולעבור למעשים. בעוד הספרות כולה היתה קול קורא לִקְרָב וקונגרסים מדעיים, המכונסים בכונה לעתים קרובות, אמרו להיות מעין סמל לאספות לאומיות, ומרידות לימדו אומץ־לב וּבוּז לסכנה – היה הרוב המכריע של העם צופה בכל אלה כמו במחזה. הממשלות היו שנואות, אבל לעצם קיומו של השלטון התיחסו בכבוד: דרשו תיקונים, אך מאנו להבין מהפכה אשר תִתּוֹץ אָשיוֹת־עולם ותמסור לידי העם את הרשות העליונה של השליטים. חששו פן תשוב המהפכה ותביא לעולם את החזיונות האכזריים של שנת 1793. אמנם טוהר־מותם של צעירים נלהבים הצית אש־קודש בלבות הנדיבים ביותר, אך הוא הוא שדחה את ההמון, בהביאו אותו לידי מסקנות פקחיות־נוגות על חוסר התועלת שבקרבנות יחידים לפתרון פרובלימה, שאין בכוחה של איטליה כולה להתירה. מורך־הלב וקטנות־הנפש התעטפו בגלימה זו של בינת־חולין, ומאחורי גבורת־יאושם של מקדשי־השם התחברו אלה באפס מעשה. קולו של מאציני היה מהדֵד בנשמות מנמנמות אלה, בהרגיזו אותן, מבלי להקיצן”. כזאת היתה לפי תיאורו של ההיסטוריון האיטלקי אוֹריאני – המציאות הפסיכולוגית של איטליה באמצע שנות הארבעים ובה נשתקפה המציאות המדינית: קיום מפורר של שבע ¹ מדינות והבדלים ממשיים קיימים – ולא רק מבחינת הגבולות הפוליטיים – בין מדינה למדינה, שלטון האפיפיור, שעבוד מדיני לאוסטריה וכוחה הצבאי של זו ואדישותה של אירופה. על מציאות זו ועל חוסר האמונה באפשרות של התלקחות מהפכנית – יִסְדו הליברלים את תכניתם הפוליטית.

אל דרך המדיניות יצאו ה“מתונים” רק באמצע שנות הארבעים, עם ההתעוררות החברתית הכללית, מכוח דחיפתו הישרה של ג’וברטי וספרו “הבכורה” ומתוך תְגוּבה על התנועה מצינית. בעת ההיא כבר עברו על איטליה התקוממויות שנת 1821 ושנת 1831; ולא הן בלבד, אלא גם שורה שלמה של תסיסות ומהומות, נסיונות לעורר מהפכה, שנעשו על ידי מציני או מכוח השפעתו, כל הקרבנות המרובים שתבעה תנועת המרד – לא הביאו לכאורה לידי שום תוצאות ממשיות; שלטונה של אוסטריה ושל השליטים הריאקציוניים נשאר איתן כקודם. טבעי מאוד הדבר, כי בחוגי איטליה הליברלית השתררה אכזבה ביחס לפעולת מציני, שהיתה נראית להם כבזבוז כוחות האומה, בזבוז מיותר וגם מזיק, בהיותו פותח פתח לנגישות ריאקציוניות. הלך־נפש זה התגבר ביחוד אחרי נסיון־הגבורה של האחים באנדיירה. עם הופעת ה“הבכורה” בשנת 1843 ועם עלותם של האחים באנדיירה בשנת 1844 – הגיחה התנועה הליברלית ממחבואה התרבותי והכלכלי ורעיונה המדיני התחיל להתגבש.

בשנת 1835 פרסם טוֹמָזֵיאו ,Tommaseo) 1874–1802) – סופר, פייטן ופילולוג, שהגר מוינציה מולדתו לפריז – תעודה ראשונה לזרם ה“מתון”: “כרוז אל הכוהנים והשליטים”. צֵ’זַרי באלבו (1789 – 1853) – היסטוריון, בנו של מיניסטר פיימונטי ומיניסטר בעתיד – הוציא לאור בשנת 1843 ספר “על תקוות איטליה”, המכוון במדה מרובה לשמש תשובה ל“הבכורה” של ג’וברטי. בצד המרידות המרובות המאציניניות התלקחה בשנת 1845 גם מרידת ליברלים בעיר של חבל האפיפיור, ברימיני. סיסמות ההתקוממות היו מתונות למדי, אך מתינות זו לא מנעה את צבאות האפיפיור מלדכא אותה באכזריות הרגילה. המתקוממים פרסמו “כרוז לעמי אירופה ולממשלותיה”, בנסחו את דרישותיהם. בה בשנה הוציא לאור המרקיז מאסימו ד’אצליו ( Massimo d’Azeglio, 1866–1798) – אריסטוקרט פיימונטי, סופר וצייר – קונטרס “על המאורעות האחרונים ברימיני”; דוראנדו ( Durando ), קצין פיימונטי, שלקח חלק בכמה מרידות, הדפיס בשנת 1846 את ספרו “על האומה האיטלקית”. בספרים ובתעודות הללו מצא הזרם הליברלי את בטויו הספרותי.

נאמנים למהלך־מחשבתם השמרני ומתוך אי־אמונם בעם, ובמדת־מה גם מתוך פחדם מפניו ומפני המהפכה ומתוך יחסם השלילי לסיסמות הפוליטיות של המאה הי"ח – לא הוקירו סופרי הסיעה הזאת אלא מעט את החירות הפוליטית. הם הטיפו לעם האיטלקי, מקצתם בתום־לב ומקצתם בצביעות שקופה למדי, כי סוד החירות האמיתית הוא בתקון המדות האישיות והמשפחתיות. הם הודו בחירות – במדה שיש בה כדי להבטיח ברכת־יֶתר לאינציאטיוה האישית ולמאמצים האישיים – בספירה הכלכלית, וכדי להשרות שלום והרמוניה בין האינטרסים הניגודיים ולקיים הירארכיה טבעית – בספירה הסוציאלית, וכדי לחנך את אחריות היחיד ולעורר את המרץ האישי – בספירה המוסרית. זמן רב היה האידיאל שלהם – מוסדות נבחרים מיעצים, שיקומו ויעלו אורגנית מתוך מועצות עירוניות. גם בסופה של תקופה זו, כשהמאורעות בצרפת ובאיטליה עצמה אלצו אותם לתפוס עמדה רדיקלית יותר, הטריד אותם בעיקר החשש לבל תקפוץ איטליה קפיצת־חפזון נמהרה לקראת שלטון־עם. וגם לאחר שנקטו משטר פרלמנטארי במקום מוסדות מיעצים – עדיין סרבו להכיר בעיקרון של בחירות כלליות ואחזו בשיטת בחירות המיוסדת על צֶנז בהשכלה ובהון. ממעל למועצות הנבחרים דרשו פלטין עליונה, למען עצור במגמות הדימוקראטיות המוגזמות של המועצה. הפלטין העליונה – אותה ימנו השליטים מקרב באי כוח האריסטוקרטים והבורגנות הגבהה ושדרות המשכילים.

האידיאל הפוליטי מעוט־הדמות של הליברלים מתבאר קודם כל מתוך עצם יחסם לענין החירות האזרחית, הואיל והם לא חשו כלל במלוא ערכה המוחלט של זו, כאשר חש בו פירארי למשל. מלבד זאת הוּסַג ענין החירות האזרחית בפני התעודה, אשר הגשמתה נחשבה בעיניהם לעיקר העיקרים לגבי איטליה באותה תקופה, הלא היא – עצמאותה של איטליה. הפטריוטיזם שלהם – יליד עניניהם החברתיים והכלכליים, פרי תרבותם, הרגשת כבודם המושפל ואהבתם למולדתם כפשוטה – פטריוטיזם זה, הגם שנתגלה במאוחר קצת, מקץ עשר שנות מלחמת חירות נואשה למאציני, היה בכל זאת אמתי ללא ספק. גם בטרם מצא את בטויו המדיני, בעוד היסודות העתידים להַוות את הסיעה “המתונה” הקדישו את עצמם לפעולה תרבותית, הרי היו הגורמים שהתוו דרך לעסקנות זאת: אהבת איטליה והרגשת עלבונה וירידתה המדינית והתרבותית. לגבי באלבו: “החירות לעם – כטוהר לאשה”, והוא התמכר למחקריו ההיסטוריים ושקד עליהם כעל חובה לאומית. אף ד’אצליו, בחברו את הרומנים ההיסטוריים שלו, המחַיים ומנַשאים את עבָרה של רומא, ראה ביצירותיו אלה מפעלים פטריוטיים, העולים בערכם על ארגון קשרים ומרידות. אך בין הפטריוטיזם והליברליזם שלהם חסרה כל דבקות אורגנית. בעיני מאציני דבוקה החירות המדינית בעצמאות, כי שתיהן אינן תכליות לעצמן, אלא דרכים להעלות את איטליה עד אין קץ. אך משנעשו החירות והעצמאות תכליות לעצמן – החירות בעיני פירארי וקטאניאו והעצמאות בעיני הליברלים – נקרעה האחת מעל חברתה וכל אחת בשעתה ניתנה להיות דחויה ומועמדת בצל. ובדין הוא, שהדימוקרט פירארי יסיג אחורנית את העצמאות בפני החירות וה“מתונים” יקריבו את החירות למען העצמאות. מתוך שימת לב יתרה ל“מציאות”, שלא העיזו לשלוח בה יד, שמו ה“מתונים” את לבם לרכז את הכוחות בהשגת העצמאות ובהשכנת שלום פנימי בין כל אותם הגורמים בתוך הארץ, שיש תקוה למשכם לדבר זה. ראש וראשון לעיקריהם (בנגוד גמור לסיסמות של הפידירליסטים הדימוקרטיים) – העצמאות, לו גם תהיה כרוכה באבסולוטיזם. העם הוא לפי דעתם: המון נעדר רצון ונעדר און, – ולכן: גורם ממדרגה אחרונה. את המנוף לעצמאות יש לבקש בקרב השליטים, ואילו כל הסיסמות הפוליטיות הרדיקליות הללו עשויות רק להרגיזם. כאן – סוד הצמצום וקיצוץ באידיאלים הפוליטיים.

מציאות איטליה – שבע מדינות שונות. עובדה זו היתה מכריעה לגבי “המתונים” בפתרון השאלה על אחדות או פידירציה. כיון שהפרינציפ המדריך אותם הוא להפחית ככל האפשר לפגוע בקיים ולהמנע מלחולל משהו, העלול לשמש לפי הגדרתם: “מעצור מלאכותי לעצמאות” – לכן מובנה התכחשותם לאחדות והגנתם על השיטה הפידירטיוית, לא כפירארי (מתוך רגש הכבוד לתרבויות המקומיות) ולא כקטאניאו (מתוך אי־רצון להקריב אי־אלה ניצני חופש אזרחי שבמציאות), ואף לא מחשיבותה הכל־איטלקית, העולמית, של האפיפיורות, זו שהרים על נס ג’וברטי, כי אם מתוך הכרח שלא לריב עם השליטים, שלא לרכוש שונאים בקרב אותם החוגים המעונינים בקיום המדינות הנבדלות, המעונינים בזה שגם פלורנציה וטורין, גם ניאפול ורומא תשארנה בירות. “חלום שוא הוא – אומר באלבו – לקוות, כי בירה אחת תסכים ליהפך לעיר־שדה, וחלום בטל ומבוטל שבעתיים הוא ליחל, כי שש בירות תכנענה לאחת, ואין שטות גדולה מן הצפיה, שהשש הללו תבחרנה מביניהן אחת – להעטירה”. אחודה של איטליה, לפי דברי הסופר הזה, “דמיון תינוקות הוא, חלום בר־בי־רב, הראוי למשוררים־בטלנים וליושבי־קרנות”. “מתון” אחר – דוראנדו – בהשקיפו על הפרובלימה מנקודת־ראות אסטרטגית וגיאוגרפית ראה את הרי האפּנינים, החוצים את איטליה לארכה, כמכשול כביר על דרך אחדותה הפוליטית השלמה של איטליה, מכשול שאין לגבור עליו. סיסמת התנועה הלאומית צריכה, איפוא, להיות פידירציה.

יש דמיון חיצוני בין הסיסמה הזאת וסיסמת הפידירליסטים וג’וברטי; אולם ההבדל הפנימי רב עד למאוד, כי לגבי הליברלים לא היתה כאן אידיאה, אלא הסתגלות למציאות. עם ההודאה בפידירציה – דחו הליברלים, כמובן, את “חבר העמים” של קאטניאו וכפרו בתפקיד אשר הועיד ג’וברטי, בתוך הפידירציה האיטלקית שלו, לאפיפיור. כל סופרי האסכולה הליברלית היו קתולים מאמינים, הנוהגים זהירות רבה באפיפיור, במקצת גם מתוך אופורטוניזם פוליטי, הקובע את יחסם גם לשלטון־החולין של האפיפיור. אף אחד מהם לא חשב להפריד בין הכנסיה והשלטון החילוני, או להפקיע את רומא מרשות האפיפיור. דוראנדו, הנועז בדבר הזה מכולם, אף הוא לא דרש אלא צמצום גבולותיו של חבל־האפיפיור. ד’אצליו מחבר הקונטרס המצדיק את מרידת הליברלים בחבל־האפיפיור, סיים את חבורו בקריאה אל האפיפיור לשים קץ למעילות הנעשות בשמו, ויותר לא היו לו שום תביעות לאפיפיור. באלבו, בחבוריו ההיסטוריים, נשא את נפשו בתקוה רבה לריסטורציה של הנצרות הקתולית, שתקופתה התחילה ובאה לדעתו. לדידיה: פרוגרס – משמעו: פרוגרס של הציוילזציה הקתולית. אמנם החשיבו הליברלים למאוד את חבורי רוזמיני וג’וברטי, באשר אלו השפיעו על הקטנת השנאה של הכַּהנוּת לתנועה הלאומית, אך בכל זאת תחת הפרינציפ של “נשיאות האפיפיור” הציגו הם את “ברית השליטים” שבראשה צריכה לעמוד פיימונט. תורתו של ג’וברטי על בכורת האפיפיורות ובכורת איטליה לא יכלה שלא לעורר חששות בלב ה“מתונים” אשר סברו, כי על ידי כך מיטשטשת הפרובלימה הפוליטית, כי משַׁרבבים לתוכה יסודות אֵתיים־פילוסופיים, הזרים למהותה, וכי במקום האוטופיה הריפובליקנית של מציני מופיעה כאן אוטופיה אחרת, קתולית שבקתולית. לו גם האמינו בתכניתו של ג’וברטי, שבכלל עלולה היא להתגשם, היתה זו בעיניהם “הלכתא למשיחא”. מפעל שהוא למעלה מכוחות הדור; ואילו הם, הליברלים, בקשו לקבוע לתנועה הלאומית גבולות, שבמסגרתם תהי אפשרית הגשמה לאלתר. אחרת יבוזבזו שוב כוחות רבים ללא תועלת, כמו בתנועה המצינינית. מן ההכרח הוא ליטול ולסלק מעל התנועה הלאומית כל מה שנבצר ממנה לעשותו או גם כל יֶתר המכביד עליה. לבאלבו היה נראה, שכל עצם הרעיון על בכורת איטליה אין לו שורש במציאות. התרבות הנוצרית בת־דורנו, בניגוד לתרבויות עכו"ם הקדומות, אינה מודה כלל בבכורה קבועה וקיימת לעד. לכל עם ועם – חלקו. בו יעבוד באהבה יתרה ובו יוכל להגיע לתוצאות־יתר על פני עמים אחרים, אך לבכורה כוללת של אם אחד על כל שאר העמים אין מקום.

ואם כזה היה יחסם של הליברלים לג’וברטי, אשר עמו היו להם נקודות־מגע מרובות, לא קשה לתאר מהי הערכתם את התנועה המצינינית. באלבו הזהיר והכריז על תפקידו במלחמה עם “הדימוקרטים הטהורים, המזיקים לא פחות מהאריסטוקרטים”. לגבי הליברלים היה פרושה של התנועה המצינינית: קטטה עם השליטים, ריב עם האלימנטים המעונינים במשטר פידירטיוי, תגרה עם האפיפיור והיסודות הקתוליים, דימגוגיה מסוכנת בשטח הפוליטי, העלולה להמיט על איטליה פורעניות איומות בפנים ולעורר אי־אמון ואיבה מצד אירופה המשַמֶרת, העברת מרכז הכובד של הפרובלימה האיטלקית מספירה פוליטית לספירה מוסרית־דתית, הזרה להם ונכרית, בזבוז כוחות לאומיים ללא צורך והקרבת חיי המעולים שבאיטלקים למולך הריאקציה ללא הועיל. כל עיקרי תורתו הפוליטית של מציני – אחדותה של איטליה (“איטליה במשך כל ימי קיומה ההיסטורי – לא היתה מאוחדת”; וראיה זו “מן העבר” היתה נראית לחוקרי דבקי הינים, שאומנותם בכך, כמספקת לחלוטין), הדימוקרטיות, שיטת המרד, הבין־לאומית – כל אלה לא נתקבלו על דעתם של הליברלים. וכל מה שהיה לא־פוליטי בעולמו של מציני – היה סתום להם ונחשב לדעתם למזיק, בהיות כל זה מעַרפל את התעודות המדיניות של היום. בתוך סערת הפולמוס כוננו הליברלים לא אחת את חציהם גם נגד אישיותו של מציני. האשימוהו באהבת עצמו, בצביעות, ברדיפת כבוד, בשאיפה לדיקטטורה, בארגון רציחה שיטתית. אמרו עליו, שלקה בשגעון מהפכני ומתוך מחבואו השקט בלונדון הוא שולח את הנוער האיטלקי לקראת מות.

התעודה האחת הנתונה להתגשם למעשה והמלכדת את כולם בתנועה הלאומית, היא פידירציה של שליטים (בכללם, כמובן, גם האפיפיור), שתפקידה היחידי יהיה זה, שאין בו משום פגיעה בעניניהם של השליטים: עצמאות איטליה ופירוק עול־הזרים מעליה. תפקיד זה אין בכוח העם לבדו לקימו. הליברלים גם לא האמינו שיש בידי האפיפיור למלאותו לבדו. ועל כן יש צורך לצרף את כולם יחד, את השליטים, ואת האפיפיור, וגם את העם – ולאחדם למלחמה כללית משותפת. בראש הפידירציה צריך שתעמוד פיימונט, המדינה המסודרת ביותר מכל מדינות איטליה, הנתונה יותר למשמעת, המזועזעת פחות במהומות פנימיות, ואשר לה צבא מעולה. לשם מלוי התכנית הזאת יש להראות את השליטים את הברכה והטובה הנשקפות להם מפידירציה ומעצמאות ויש לחלק את הפרווינציות האוסטריות באופן שלא יקופח איש. באלבו הציע לספח את לומרדיה וויניטו אל פיימונט, והואיל וניאפול לא תוכל, כמובן, לראות באדישות את ביצור מדינת הצפון – תעזור פיימונט מצדה לניאפול בכבושיה מחוצה לאיטליה: בטריפולי ובטוניס. דוראנדו צמצם את “ברית השליטים” עד כדי ברית בין פיימונט, רומא וניאפול על מנת שחבל האפיפיור יוגבל בכרך של רומא בלבד ושאר איטליה תחולק בין פיימונט וניאפול, והשליטים המקופחים יקבלו בתורת פצוי את האיים ואת סאווֹיה.

הליברלים, כמובן, לא ראו כל ענין במרידות ובמהפכה וחשבו דרכים אלה לנפסדות ולמזיקות. יתר על כן: הם לא האמינו, כי כוחות האיטלקים יספיקו להם לעמוד במערכה נגד אוסטריה, והרי שלפי שעה לא התוו דרך אלא לפעולת הכנה מתונה לקראת המלחמה הבאה. בעקבות “ברית השליטים” צריכה לבוא התפתחות כלכלית ותרבותית מאומצת באיטליה. צריך, שרשת מסלות הברזל תקשר את כל חלקי חצי־האי. עם הברית המדינית צריכה לבוא ברית מכס; הצבא והצי צריכים להיות ערוכים לפי טופס אחד; יש להקדיש תשומת־לב רבה להשכלת העם; איטליה צריכה לעלות מבחינת ההשכלה, הנימוסים, ההוָי, למעלת ארץ אירופית. בינתים, עד שיבוצע המפעל הגדול הזה, עתידים להזדמן לאיטליה בני ברית באירופה שיהיו מעונינים בהחלשת אוסטריה. באלבּוֹ בספרו “תקוות איטליה” ציין אפילו את נתיב העתיד לשחרורה של איטליה בעזרת כוחות בין־לאומיים: דחיקת רגלי תורכיה מאירופה והמלחמה בין רוסיה ואוסטריה בשל העזבון התורכי. אם ברית־השליטים האיטלקית תבין לנהל עבודת־הכנה דיפלומטית נאותה – כי אז יכולה לבוא שעת־כושר, שבה תוצע לפני אוסטריה עזרת הדיפלומטיה האירופית נגד רוסיה, על מנת שאוסטריה, בפרשה כנפיה על הגלילות האירופיים של תורכיה, תסיר את ידה מעל נחלתה באיטליה; את המועד לאפשרות הגשמתה של התכנית הזאת הרחיק באלבו עד שנות הששים, הואיל ולא צפה שום תמורות מדיניות באירופה בעתיד הקרוב, ובמהפכה שהתרחשה לבוא אחרי ארבע־חמש שנים – לא חש כל עיקר. ב“תקוות איטליה” שוּלְבָה הפרובלימה האיטלקית בפעם הראשונה לתוך מערכת עניני הפוליטיקה האירופית והדיפלומטיה הבין־לאומית.

הפרוגרמה המדינית של הליברלים הוגדרה בצורה בולטת וברורה למדי עוד בכרוזם של המתקוממים־הליברלים ברימיני. בכרוז הזה ניקבו דרישות צנועות מאוד לריפורמות פנימיות; נמסרה הודעת נאמנות לשליטים ולאב הקדוש, הודגש הצורך בהקמת ברית השליטים, הובע יחס שלילי להתקוממויות המהפכניות בבחינת דרך לעצמאות והוטעם ההכרח להעמיד למטרה זו צבא “ממלכתי” מסודר ולרכוש את תמיכת הדיפלומטיה האירופית. כל הספרות הליברלית שקדמה לכרוז הזה ושבאה לאחריו – אינה, בעצם, אלא פירוש לתכנו.

סיעה ליברלית זו, שהוגדרה כאן, יש לכנות בשם “פיימונטית”, הן על שם מנהיגיה, שהיו כולם אנשי פיימונט, בן על שם תכניתה, שראתה בפיימונט דאת המרכז הטבעי של התנועה הלאומית. קצת מן הצד עמדה קבוצת “מתונים” אחרת – טוסקאנית – אשר באי־כוחה העיקריים הם לאמבורסקיני ( Lambruschini ), קאפּוֹני, וביחוד: בֶּטינו ריקאזולי ( Bettino Ricasoli, 1880–1809 (. הקבוצה הזאת טרם יצאה בתקופה הנידונה מתחום “העידן התרבותי” שלה. רעיונה הפוליטי טרם התגשם: שעתו המדינית של ריקאזולי עתידה לבוא בזמן המשבר של שנות 1859–1861, שחל עם תקומת ממלכת איטליה. לפי שעה נצטמצמו עניני הקבוצה הנדונה בתחום שאלות דתיות. בעוד שבפיימונט הובלט בעיקר הצד הפוליטי של הפרובלימה, וגם הערכת האפיפיורות נעשתה בעיקר מנקודת ראות האופורטוניזם הפוליטי, והדת הקתולית נתקבלה כעובדה אשר לא תִמוֹט – בא החוג הטוסקאני הזה ועשה בדיקה בערכי הדת, בדיקה שהיה בה אמנם משום זהירות יתירה בתחילתה. מתוך בדיקה זו גם הופיע בזמנו העיקר של “כנסיה חופשית במדינה חפשית”, אשר באמצעותו ניסתה איטליה המאוחדת לפתור את שאלת הדת. החוג הזה נטה לראות את כל אסונה של איטליה בליקוי חייה הדתיים ואת דרך ההצלה – בחנוך דתי חדש. לגבי למברוסקיני וידידיו – ערך הדת אינו מוטל בספק: “הדת אינה אמצאה ואינה פרי רצון האדם, אלא דבר הנִשָׂא מעל לתמורות רוחנו הדלה, דבר שאין הכפירה חלה בו, דבר נצחי. הדת היא – החיים, חיי הרוח”. אך את האמת הדתית אין לראות כמופשטת, היא חיה את חייה, כשהיא מתחלפת ומסתגלת לתנועה הבלתי פוסקת של רוח האדם. “אין אנו יכולים לעקור מלבנו את צמאון הדעת, נִבְצַר מאתנו לעצור בעד ההתקדמות בחפוש האמת, אל לַדת להרתע בפני התפתחות המדע והתפשטות האור. אדרבה, עליה לסייע לכך”. חוקי הדת צריכים לסגת אחור בפני מהותה הפנימית, החשובה לאין ערוך, ויש למצוא סינתיזה בין הדת והדעת. מכאן – הכרחיות התקונים הדתיים. מלבד לאמברוסקיני ותּוֹגוֹ הרגישו בהכרחיות זו עוד רבים בטוסקאנה בתקופה ההיא, שהצטינה בערות רבה ביחס לפרוטֶסטאנטיות, ערות אשר מצאה את בטויה לעתים קרובות בהסתפחות לפרוטֶסטאנטיות. אולם לאמברוסקיני, קאפוני וריקאזולי לא יכלו לקבל דרך זו. הריפורמה הדתית צריכה להתרחש בתוך תוכה של הקתוליות, כדי להחיותה ולשחררה מכבלי הסכולאסטיקה התיאולוגית ומן הפולחן המיכאני המגושם.

בתקופה הקודמת למהפכה של שנת 1848 לא לקחה עוד הקבוצה חלק אקטיוי בפוליטיקה. אמנם, צניעות שאיפותיה המדיניות, המוגבלות בתחומי זכויות האזרח, קרבה אותה אל “המתונים”. אך לעומת זאת היה ביניהם לבין באלבו וד’אצליו הבדל רב ביחסם אל עיקרון הפידירציה ואל ה“פיימונטיות” כי ה“טוסקאנים” היו קרובים יותר לרעיון האחדות המאצינינית מאשר ל“ברית שליטים”. בשנת 1847, כשאך ניתנה האפשרות לפרסם בדפוס דעות חפשיות פחות או יותר – יסדו ריקאזולי ולאמברוסקיני את העתון “מולדת”, לשם תעמולה לאחדות איטליה. אך גם בתקופה זו ולאחריה – נקודת הכובד לגבי ריקאזולי נעוצה בפרובלימה הדתית. אבל דוקא מפני שהוא ראה כאן שאלת הדת ולא שאלת הכנסיה – נשארה זרה לו אותה התלהבות ביחס לאפיפיור, שנגררו אחריה כמעט כולם בימים ההם. “לחזות האפיפיורות ובשלטונו החילוני את היכלנו” – לא היתה זו לדידיה אלא “הבל ורעות רוח”. ומתוך שהוא החשיב חשיבות מיוחדת את הדת וצפה להתחדשותה של איטליה בכוח “חנוך דתי” חדש – לא האמין באפשרות להגיע להתחדשות הזאת בעזרת "דת־הכמרים המאובּנת.

בעוד שלאמברוסקיני וריקאזולי בקשו נתיבות־דת חדשות והצטרפו רק חיצונית וכמו באקראי אל הזרם הליברלי – נעשה זה האחרון, שהתקרב בינתיים אל אסכולת הניאו־גוֶלפים כמעט עד כדי התמזגות גמורה אתה, לזרם שולט בצבוריות האיטלקית. אחד מבני־הדור הגדיר את יחסי הכוחות בימים ההם בפסוק קצר זה: “האידיאה האיטלקית נקראה עד עתה: מאציני; עתה היא נקראת: ג’וֹבּרטי”. מאציני גופו הוכרח להודות בהתמעטות השפעתו. “המעולים אשר בנו – כותב הוא – ומהם אשר היו גם ידידי הפרטיים, שכחו את תוכחתנו הממושכה, ואך הופיע כוח אחר או צל של כוח – עזבו את דגלנו ונהפכו בעִוְרונם לחסידי העובדה”. לאמתו של דבר: תופעה זו גופה, שהחוגים הליברליים והניאו־גוֶלפיים, שהיו זרים כל כך בעצם מהותם לעסקנות מדינית פעילה, נאלצו לנטוש את העבודה התרבותית הטהורה ולצאת לדרך המלחמה הפוליטית – יש בה כדי להעיד על השפעתה העמוקה של התעמולה המאצינינית,ועל השנויים שחלו במשך חמש־עשרה שנים באוירה הצבורי של איטליה. נוסף לזה חל באמצע שנות הארבעים דם באירופה כולה שינוי עמוק בהלך־הרוחות לעומת תקופת “הברית הקדושה”. הריאקציה נגד המהפכה הגדולה, שקבלה בראשית המאה צורות בולטות וחריפות כל כך, אכְּלָה מתוכה. התנועה הדימוקרטית המדינית והלאומית, בנקטה סיסמות חדשות ובדגלה במקצת גם באידיאלים חדשים, חזרה ונתאוששה והחלה לאט לאט לצור לה את צורותיה המהפכניות. בצרפת, בגרמניה, באונגריה, במחוזות הסלאויים של הממלכה האוסטרית, בפולין, עלה נחשול צבורי מבשר “שנת הטירוף”.

התנועה האירופית־כללית נתגלתה גם באיטליה ומצאה בה הפעם קרקע מסוגלת לקליטה יותר מאשר בסוף המאה הי"ח. הספרות הפוליטית, הספרות היפה והדוגמה המהפכנית של דור שנות השלושים והארבעים – הכשירו קרקע זו. אמנם כוסף השחרור הלאומי עוד טרם גבר עד כדי ללכד את העם כולו במאמץ אחד, אמנם האידיאות המדיניות היו עדיין מעורפלות והמחשבה החברתית – כפופה להשליות, אך ערות החושים לחרות איטליה וההכרה העצמית הלאומית צעדו צעד גדול קדימה. המחשבה החברתית הקיצה משנתה ותהי לנחלת חוגים רחבים, מתוך “טרקלינים וקסרקטין של שנת 1821 ושנת 1831 יצאה אל ככר העיר”. “הרגש הלאומי, שנתחשל בתוך התנגדותה של אוסטריה, הכיר את עצמו. איש לא העיז עוד להיות בגלוי בין תומכי אוסטריה. אם גם אומללה איטליה ומדוכאה. ודוקא אולי בגלל זה, צריכים בני איטליה להיות איטלקים. הגאוה הלאומית, אשר טִפְחוּהָ הספרים והמרידות של השנים האחרונות, אזרה חיל סוף סוף לעלות על בימת ההיסטוריה האיטלקית. איטליה, אשר עדיין לא נודעה לעצמה במאה הקודמת ואשר נתמלאה שְאוֹן־המהפכה הצרפתית אחר כך, משולה לחדר־מטות ענקי, אשר אומה שלמה נמנמה בו מתוך בטלה ורעב, אשר נהפך על־כרחו לקסרקטין בזרוע האימפריה ולאחר הרסטורציה של 1815 שב להיות מקלט לשליטיה בני־עמה השבים מגלותם ולאדונים הזרים, נוגשיה מאז, – איטליה זו היתה עתה ארץ חסרת נשק, אשר הנשק שיחתה כל היום, ארץ מלאה מלומדים ופיטנים, מורדים ופוליטיקנים, עם אריסטוקרטיה שניצבה כחומה מסביב לשליטים, כאילו באה להגן עליהם מהשפעות־חוץ, עם בורגנות, שהקיצה לקול התנועה האירופית והכירה עמומות, שעל כל פנים – יתרחש מה שיתרחש – עתידה היא להרויח מן התמורה הנשקפת, ועם עם, אשר מַשַק כנפי האידיאות שהגיע לאזניו ותעלולי המשטרה –עוררו את רוחו להתקומם כנגד השלטון המעַוֵל, הזר” (אוריאני).

תוך שלוש השנים, 1846- 1849, התנגשו יחד כל הסתירות שבדברי ימי איטליה, נתגלו כל הצדדים החלשים והחזקים שבצבוריות האיטלקית, הוזמנו למבחן היסטורי כל האידיאות והתיאוריות שעוצבו בחמש-עשרה השנים הקודמות. ואם כי המבחן הזה נסתיים מבלי שהצעיד אף צעד אחד קדימה את הגשמתן של כל אותן האידיאות והתיאוריות ואיטליה נשארה קיימת ועומדת במצבה הקודם ממש, היה למבחן זה ערך מכריע בתולדות שחרורה של איטליה, כי רק מכאן בעצם התחילה עבודה שיטתית מדעת בהגשמת רצון איטליה לאיחוד, באותן הדרכים אשר הביאו לאיחוד זה.

את שלוש השנים האלו יש לחלק לשלושה פרקים. הפרק הראשון טבוע בחותמה של תנועה ריפורמציונית -ליברלית, אשר האישיות השלטת בה היא זו של האפיפיור פיוס התשיעי, שזה אך נבחר. אותו מעוז היסטורי, שעליו היתה גאות איטליה, אשר רק בגללו עוד שרדו לה יד ושם בעולם הבין-לאומי, ואשר הוא שהיה המפגע העיקרי על דרך השחרור – רומא האפיפיורית – הוא עמד ראשונה למבחן והוא שנתן דחיפה ראשונה לתנועה, על מנת להכותה אחרי כן בעצם ידיו מכה ניצחת, כאילו בקש להוכיח בעליל מה כוזבות ודמיוניות הן התקוות שתלו בו. ההשליות הראשונות שנגזר עליהן להעקר מן הלבבות ולהכחד היו השליות הבטחון בתפקידו הלאומי של האפיפיור.

לא אפיו של הקרדינל מסטאי פֵרֶטִי ( Mastai-Ferretti ), שניבחר באחד ביולי שנת 1846 לאפיפיור בשם פיוס התשיעי, לא דעותיו הפוליטיות, לא יחסו אל הפרובלימה האיטלקית – לא היה בהם משום יסודות אובייקטיויים כדי לראותו כמנהיג תנועת השחרור. ואף על פי כן – ודבר זה בא ללמד על כל האטמוספירה הפוליטית האיטלקית בעת ההיא – די היה לו, לאפיפיור החדש, שנתפרסם באיזו מדה שהיא כליברל, די היה שבעלותו לכסאו הדיח ממשרתם כמרים אחדים, פקידי חבל-האפיפיור, מן הבלתי-אהובים ביותר, שהמתיק במשהו דאת דינה של הצנזורה ושנתן חנינה לאי-אלו סוגים של פושעים פוליטיים, – וכבר הפך להיות גבור לאומי. במשך שנה וחצי היה האפיפיור פיוס התשיעי שליט-הלבבות באיטליה. על ליברליותו, רוחב השקפותיו, פשטות התנהגותו סבבו מעשיות לאין קץ. כל נסיעה שלו, כל הופעה שלו בעם – נהפכו לחגיגה. הימנונים שנתחברו לכבודו הושרו בפי כל הארץ כולה.במילאן נערכה לארכיהגמון קבלת פנים חגיגית-סוערת – אך ורק מפני שהיה איטלקי ולא אוסטרי ונתמנה על-ידי פיוס התשיעי. הקריאות: “יחי האפיפיור” נראו גם למשטרה האוסטרית, גם לקהל עצמו, כהפגנה מהפכנית. האפיפיור, הפכפך מטבעו ורודף כבוד ותהילה, כאילו כיון צעדיו ללכת עם הזרם, למרות העובדה, שאם גם לא חש עדיין כל צרכו בסתירה הנוקבת שבין שלטונו החילוני והתנועה המתפתחת – הנה באחת הכיר היטב: בחוסר הכשרתו האישית לתפקיד שהטילו עליו. “רוצים לעשותני נפוליאון – אמר הוא – ואני אינני אלא כומר כפרי”. עובדה זו לא הפריעה את ד’אצליו מהכריז את האפיפיור לנביא, לא לעמו בלבד אלא לכל העולם הנוצרי כולו, ולא מנעה את ג’וברטי – שמוניטין שלו נתפרסמו לתהלה בעת ההיא, מאחר שהמציאות הלכה ואימתה לכאורה את כל תקוותיו הקשורות ברומא האפיפיורית – מלכתוב, כי “פיוס התשיעי עשה שלום בין איטליה והכנסיה”. ומאידך: עובדה זו לא הניחה לכל מלכי מדינות איטליה ודוכסיה לשבת בשלוה, והם הקשיבו קשב רב למתרחש ברומא. פופולאריותו העצומה של האפיפיור - עם כל היותה נטולת יסוד אובייקטיוי וחסרת כל שורש באפיו – היתה עלולה בכ"ז לנשא את האפיפיור על איטליה ולהקנות לרומא חשיבות מכרעת. לפיכך נאלצים היו השליטים לצאת באותה דרך, שגרמה לפרסומו של האפיפיור. לכך סיעה גם האטמוספירה הכללית הפוליטית באירופה – הן כבר הורגש בה ערב המהפכה של שנת 1848 – והסווירינים, כגדולים כקטנים, פתחו בשורת תקונים אדמיניסטראטיויים, שנתמכו בהתלהבות מצד הצנועה הליברלית-המתונה.

אוסטריה ראתה בפיוס התשיעי סכנה לשלותה היא ולבטחון המצב באיטליה, ומטרניך שהאמין, כי “אפיפיור ליברלי הנהו דבר המתנגד לשכל, הגדול שבאסונות התקופה”, עשה שגיאה, אחת השגיאות שבהן עשירה כל כך המדיניות האוסטרית באיטליה: באמתלה של הבל הכניס צבא אוסטרי לפירארה (עיר בחבל-האפיפיור), כדי להטיל אימה על פיוס ולהניאו מדרך התקונים. התוצאה היתה,כמובן, הפוכה: האפיפיור, שכבוד השליט העצמאי נפגע בו, מחה בתוקף נגד הכבוש, ובקש עזרה מאת המלך הפיימונטי, קרלו אלברטו. הלה, כיאות לבן-הכנסיה הנאמן, השיב, שהאפיפיור יכול לסמוך עליו בכל צרה שלא תבוא, והתנועה החברתית – שנעצרה בקושי במסגרת התיקונים האדמיניסטראטיויים – התחילה ליהפך לתנועה לאומית ונגד-אוסטרית. אותו רגע התלכדה כל איטליה סביב האפיפיור, ואפילו גריבלדי מאמריקה ומאציני מלונדון פנו אליו במכתבים גלויים, וקראו לו להמשיך את אשר החל. האפיפיור הרחיב את מסגרת התקונים, נשמעה כבר המלה “קונסטיטוציה”, הסווירינים היו כאילו נכונים ללכת בעקבות האפיפיור, האידיליה הפוליטית בין הממשלה והעם היתה בעצם לבלובה, ורעיון הכנסיה הליברלית והלאומית – אשר שאטובריאן ( Chatoubriand ) ולאמינה היו מטיפיו בצרפת, וג’וברטי ורוזמיני באיטליה – דומה היה להיות קרוב להגשמתו. אולם התנועה העממית המתגברת חרגה מהגבולות הצרים, אשר הליברליזם הציב לה, ובטרם פרצה בפאריז מהפכת פברואר – הונף בסיציליה נס המרד.

התקוממות ינואר 1848 בסיציליה, שהוכתרה בנצחון, לא היה לה אופי לאומי, אף לא דימוקרטי; גם בה, כמו בהתקוממות שנת 1821, היה הגורם המניע. שנאת-עד לניאפול ושאיפה להבדל ממנה – ויהי מה. איטליה המאוחדת טרם עלתה על הדעת. חפשו נסיך סיציליה מבית סאוויה ונערכו תכניות ליצירת מדינת סיציליה עצמאית תחת חסות אנגליה. ראוי להתבונן בדבר, שבו בזמן שהתנועה הליברלית עשתה את רומא האפיפיורית לנקודת-המוצא – ניתן האות לתנועה המהפכנית מאותה פינת איטליה, ובשם אותה סיסמה, שסמלו את השאלה המסובכה יתר מכל שאלות האיחוד, הלא היא דבר איחודן של פרווינציות מפורדות, הזרות עדיין זו לזו. שתי עובדות אלו בלבד מעידות למדי על הנגודים הפנימיים שבמהפכת שנת 1848 באיטליה.

אם כך ואם כך – האות ניתן, המרד נסתיים בנצחון מהיר, פאלֶרמו נכבשה במשך ימים אחדים. התנועה התלקחה גם בניאפול ובסוף ינואר נכבשה קונסטיטוציה פרלמנטרית מידי הבורבּוֹנים. הנה כי כן נפתח הפרק השני של שלוש השניים המכריעות, פרק הקונסטיטוציות ו“מלחמת המלך” (קרלו אלברטו). בפברואר ניתנה קונסטיטוציה בפיימונט ובטוסקאנה, במרס – ברומא. בחודש זה אירע מאורע, שחשיבותו לגבי איטליה רבה מזו של המהפכה הפאריזית – הלא הוא המרד בוינא, ששרשיו היו נעוצים בתנועת השחרור הלאומי בארצות המלכות האוסטרית. התעודה ההיסטורית שעמדה בפני איטליה היתה תעודת גאולה לאומית, ועל כן לא יכלה המהפכה הפוליטית בצרפת – על כוח-הדחיפה העצום הצפון בה – להדמות בתפקידה המשחרר אל המרד שבוינא. בהגיע שמועות המרד למילאן – בירת הפרווינציות האוסטריות באיטליה – עלתה ההתעוררות המהפכנית למעלת מתיחות כזאת, שהתנועה הקונסטיטוציונית הטהורה נפרכה מאליה, והליברלים סולקו הצדה. התקוממות המונית, שנוהלה בידי הדימוקרטים, ובראשם קטאניאו – אלצה את האוסטרים אחרי חמשה ימי מלחמה (“חמשת ימי מילאן” המפורסמים) לעזוב את העיר, וכעבור שבוע ימים – לצאת את איטליה כולה. ב 22 במרס הוכרזה בוינציה, שבראשה עמדו דניאל מאנין ( Manin, 1757–1804) וטוֹמזֵיאו, ל“ריפובליקה של מרק הקדוש”. כך נפל באיטליה שלטון הדורות האוסטרי. כשם שהמרד בסיציליה פרץ מתוך תקוה להשתחרר מניאפול – כך היתה לעת עתה מטרתן היחידה של המהפכות המילאנית והויניציינית – פריקת עול אוסטריה; מנהיגי התנועה היו ריפובליקנים-פידירליסטים.

לגבי המהפכה בפרווינציות האוסטריות נעשתה התנועה הפנימית-הפוליטית לטפל וירדה למדרגה שניה. שאלת המלחמה עם אוסטריה הוצגה ברֵיש גלֵי. איטליה הביטה בהתלהבות אל אוסרי-המלחמה המורדים, והבינה היטב שאם היא לא תבוא לעזרתם הם יכרעו בקרָב לפני חיל-השונא העצום, לפני מלכות אוסטריה, ועוד טרם החליטו הממשלות את דרכן כבר נהרו מתנדבים מכל קצות איטליה: מניאפול, סיציליה, בוֹלוֹניה, פלורנציה, רומא – צפונה, ללומברדיה ופיימונט, אשר הרוב כבר ראה בה את המרכז הטבעי למאמץ (למאמצ) איטליה במלחמתה לאיחוד. התנהגותו של קרלו אלברטו בעת ההיא הצטינה ברפיון והיסוס: בטרם9 נודעה תוצאת המהפכה המילאנית הבטיח לאוסטריה להיות ניטרלי, שם משמר צבאי על הגבול, כדי למנוע את המתנדבים מלעבור אתו, סרב לקבל צירי מילאן המורדת. לאחר שההתקוממות נגמרה בנצחון שלם, לאחר שהמצביא האוסטרי רדֶצקי ( Radetzky ) נמלט ממילאן ובוינציה הוכרזה רפובליקה – התגברה התעוררות גם בפיימונט במדה שאי-אפשר היה לגדור בפני המרד בתוכה גופה ולעצור בעד “המגפה הריפובליקנית” שהקיפה עליה מסביב – אלא בהסתפחות אליה ובהַצָבַת פיימונט בראשה. את הדבר הזה הבין לא רק קרלו אלברטו בלבד, אשר השנאה הישנה לאוסטריה הקיצה בו עתה, כי אם גם הליברלים הפיימונטיים, ובאלבו, ד’אצליו, וקאווּר ( 1861–1810 ,Cavour ) בכללם, שקראו ל“מלחמה בלי שהיות”. ב 25 במרס פרסם קרלו אלברטו קול קורא אל עמו, אשר בו הכריז מלחמה באוסטריה והודיע, כי הוא היה “הראשון לבוא לעזרת האחים המורדים”, וכי איטליה “תבצע בידיה עצמה” את מפעל שחרורה. התחילה “מלחמת המלך” הראשונה, שנסתימה אחרי שורת נצחונות פחותי-ערך – בתבוסה על יד קוסטוצה ובשביתת נשק באוגוסט 1848. היא התחדשה במרס 1849 ובאה לקצה כעבור 10 ימים, מתוך מפלה נצחת על יד נוֹוארה.

התאמצו לבאר את הכשלון הצבאי ולתלותו בסבות טכניות: חוסר הכנתם של הגייסות, העדר הכשרון ואפילו בגידה של המפקדים, הסוסו של המצביא, קרלו אלברטו, חוסר משמעת של המתנדבים. כל הסבות הללו היה להן חלק במפלה, ואולם רק חלק בלבד, את הסבה העיקרית יש לבקש בסתירות של המציאות הפוליטית, בהשליות שלווּ את המלחמה ובחסרון ההכשרה הצבורית-העממית שגילתה איטליה. בראשית המלחמה עוד לא פסה “האידיליה הפוליטית”, הבטחון באפיפיור עמד עוד בעצם תקפו. איש לא פקפק שפיוס התשיעי יצטרף למלחמה ויהא אולי למצביאה הרוחני; במלחמה ראו כעין מסע-צלב, וכן דובר עליה בקול הראשון של המפקדה הראשית הפיימונטית. ואמנם תנועת ההתנדבות בחבל-האפיפיור היתה מלכתחילה חזקה כל כך, שלא היה בכוחו של האפיפיור לעכב בעדה, והוא התיר למתנדבים להתארגן בגבולות נחלתו, ולא עוד אלא שגם בקש מאת פיימונט לקבלם, בתורת צבאות מסודרים, תחת חסותה. ואולם עד מהרה נוכח האפיפיור לדעת, ביחוד בהתגבר הזרם הקונסטיטוציוני ברומא, – כי שניוּת זו לא תתכן: להיות ראש הכנסיה העולמית ונסיך-מדינה איטלקי כאחד. דרוש היה דבר בוא המלחמה וההכרח לתפוס בה עמדה – כדי לחשוף את הניגודים הנוקבים שבעמדת האפיפיור, אשר גם ג’וברטי וההולכים בעקבותיו וגם האפיפיור עצמו בראשית כהונתו לא הרגישו בהם.

אף דבר-הקונסטיטוציה עצמו מתישב בקושי עם מעמד האפיפיור בתורת בא-כוח השלטון האלוהי עלי אדמות. מנקודת ראות הכנסיה הקתולית ותביעותיה לשלטון חילוני ­– פירושה של ההודיה בזכויות העם לנהל את רומא ברשותו הוא: הפקָדַת רשות ההחלטה בישי רוב משתנה ומתחלף, במקום שרק הרצון הנצחי העליון יכול להכריע, מסירת זכות המשפט לאוכלוסין – בדברים המסורים רק למשפט שליחו הנאמן היחידי של ישו על אדמות. ואם כך – מה יהא בזכותו של העם להמיר את עצם יסודות ההנהגה, להכריז רפובליקה, ומתוך כך – גם להוריד את האפיפיוּר מכסאו? אם להחלטת האוכלוסין של חבל האפיפיור תהיינה מסורות שאלות כל כך חשובות לגבי הפוליטיקה של הכנסיה, כמו שויון זכויות לשאינם קתולים, מתן חוקים על כופרים, על חילול שם שמים, על זכויות בכורה של הכנסיה וכיוצא באלה, שאלות שבפתרונן לכאן או לכאן תלויות המגמות היסודיות של העולם הקתולי, אשר בעיניו מופיעה רומא כמופת וכסמל, אם כך – הרי ניטלוו7 ביסודם כל טעם ופשר לקיום מלכות תיאוקרטית קתולית.

פי כמה היתה מורכבת שאלת ההשתתפות של האפיפיור במלחמת השחרור של איטליה. כסווירֶן איטלקי “לאומי” לא יכול האפיפיור ולא היה צריך לעמוד מן הצד לתנועת השחרור, ואולם כיצד יתכן לשים פדות בעיני עצמו ובעיני איטליה בין תואר הסווירן לתואר ראש הכנסיה העולמית? אילו קם ונתן את תידו ללוחמים נגד אוסטריה – ההיתה זאת יד הסווירן האיטלקי או יד אבי הכנסיה הקתולית, אשר אוסטריה היתה אחת מבנותיה הנאמנות? ממבוּכת הסתירות הללו היו רק שני פתחי-מוצא הגיוניים: או ניטרליות מוחלטת, או ויתור על השלטון החילוני. כל כמה שהאפיפיור נטה אחרי המוצא השני – לא נשאר לפניו אלא הראשון.

ב 29 באפריל 1848 פרסם פיוס התשיעי אנציקליקה, בה הוא מתכחש לכל השאיפות הלאומיות-צבאיות אשר יחסו לו והכריז על ניטרליות מוחלטת מצדו במלחמת איטליה-אוסטריה. זו היתה מכה רבה עד מאוד לתנועה, אשר החלה כמעט בתורת תנועה קתולית, ועכ"פ נמצאה – כפי אמונת הבריות – תחת חסותו של ראש הכנסיה. חוגים מרובים שנספחו אליה אך ורק מכוח “ההשליה האפיפיורית” עזבו אותה כרגע ולתנועה אבד אחד ממניעיה החשובים ביותר. ככה נסתיים הנסיון הראשון של שלוש השנים – לֶכֶת האפיפיור בראש תנועת השחרור. “פיוס התשיעי – אמר קטאניאו אחר כך – ידי זולתו יצרוהו, וידיו הוא החריבוהו. פיוס התשיעי לא היה אלא ספור-בדים שסופּר לעם, למען למדוֹ אמת”.

בא התור של פיימונט. ג’וברטי, מְפַתֵּחַ “האוטופיה האפיפיורית” קרא עוד קודם לכך לפיימונט: “חרב איטליה”. כך השקיפה על מלכות סאווֹיה כמעט כל האסכולה הליברלית. לאמתו של הדבר חתרו החוגים השליטים בפיימונט, ובראשם המלך עצמו, למטרה מסוימת וצרה למדי: הגדלת פיימונט. השאלה האיטלקית לא היתה קיימת למענם. הם אך המשיכו את הפוליטיקה המסורתית של בית סאוויה, הנקובה בשם “פוליטיקה של בַּנְרֵס”, לאמור: הרחבת גבולות פיימונט בדרך קריעת חלקות-אדמה בודדות מן הפרווינציות האוסטריות אחת אחת – עָלֶה אחר עָלֶה – עד הביע ללב-הפרי – מילאן. “ממלכת איטליה עילית”, – הכוללת את פיימונט, לומברדיה וויניטו, – זאת היתה פסגת מאוייהם הפוליטיים. החוגים הללו, השמרנים במהותם, ראו בחזונם את הממלכה החדשה כקונסטיטוציונית-מתונה, ומעצם ראשית המלחמה הלך וגמל גרעין ההתנגשות בין פיימונט, ששאפה להשתלט, ובין הפרוֹוינציות האוסטריות, אשר לא למען הביא בהכנעה את צוארן בעולה של פיימונט – פרקו מעליהן את עול אוסטריה וכבשו להן חירות אזרחית. קטאניאו, מנהיג המהפכה המילאנית, ומאנין, מנהיג המהפכה הויניציאנית, נשאו את נפשם לריפובליקה ופידירציה. ההסתפחות למונארכיה הפיימונטית היתה בעיניהם לא רק התכחשות לאידיאל הפידירטיוי וויתור על התפתחותן המקורית של לומברדיה וויניטו, כי אם גם כפיפות למדינה העומדת מכל הבחינות במדרגה נמוכה מזו של הפרווינציות האוסטריות. בשיחה עם מאציני, במילאן, מיד אחרי “חמשת הימים”, הגדיר קטאניאו את המצב דלקמן: “פגיוני אוסטריה ופיימונט סוגרים עלינו. עד שנודעו תוצאות ‘חמשת הימים’ – לא בא איש לעזרתנו. ברגע הנצחון מתקרב אלינו אדם, שהוציא ליריה את הדימוקרטים של 1834, והסגיר את אנשי שנת 1821. כשאני לעצמי, לו גם יאמרו עלי שאני מחוסר רגש-כבוד, אבחר לי לראות בשוב האוסטרים מאשר בעמוד הבוגד בראש לומברדיה”.

מאידך גיסא, חששו קרלו אלברטו והעסקנים הפוליטיים הקרובים אליו לבצילי הריפובליקה לא פחות מאשר לנצחון אוסטריה, וכל ברית עם הריפובליקות החדשות היתה נראית להם כהשפלת כבוד פיימונט וכאיום למשטרה המלוכני ולהגמוניה שלה באיטליה. חלף הסכנה שבה העמידו במלחמתם באוסטריה את עצם קיומה של המדינה הקטנה רצו הם להשיג פצויים מסויימים וברורים ודרשו משום כך מאת הפרוֹוינציות המורדות הסתפחות מוחלטת לאלתר אל פיימונט. מראשית ההתקוממות של הפרווינציות האלה ועד מאי 1848 נמשכה התאבקות זו בין ה“פיימונטיסטים” והריפובליקנים, והיא נגמרה בנצחונו של קרלו אלברטו. הקיצונים מהנמרצים ביותר שבמנהיגי התנועה המהפכנית סולקו הצדה, משאל-עם בלומברדיה ובית הנבחרים בויניטו הצביעו בעד הסתפחות לאלתר אל פיימונט, בתנאי שעם גמר המלחמה יקבע בית-הנבחרים החדש של “ממלכת איטליה עילית” את צורת ההנהגה. לתנאי זה לא היה כל ערך ממשי, שהרי עם נצחונו של נשק פיימונט ברור הדבר, שלא יעלה על לב איש להכניס סדרים חדשים.

פיימונט, בעמדה על דעתה לפתור את השאלה בדרך זו, שללה מהמלחמה את אפיה העממי, המשחרר, האיטלקי-הכללי, והפכה אותה ל“מלחמת המלך”, מלחמה של פיימונט המונארכית לשם הרחבת גבולותיה. דבר זה נטל מן המלחמה את חִנָהּ והרדים שוב את כוחות הדימוקרטיה שהתעוררו. כל כמה שהמלחמה נעשתה לעסק של פיימונט לבד – נעמסה דאגתה על פיימונט. הפרווינציות האוסטריות שהראו כל כך הרבה מרץ בהתנגשות בלתי-אמצעית עם אוסטריה – נעשו, אחרי הסיפוח, פסיויות ביותר. לומברדיה וויניטו לא לקחו אלא חלק קטן ב“מלחמת המלך”, ווינציה הסתערה לקרב בימים מאוחרים יותר, כשבאה שעת ההגנה – לאחר מפלתה המוחלטת של פיימונט – על “ריפובליקת מרק הקדוש”, שקמה לתחיה.

הקו ה“פיימונטי” היה בולט גם בפוליטיקה החיצונית של קרלו אלברטו. המימרה הגאה בקול הקורא שלו: “איטליה תשחרר את עצמה” ( Italia farad a se ), לא באה להודיע על הכרת ההכרח של כל עם ללחום במאמציו הוא על חרותו; היא היתה מכוונת יותר לשמש תריס בפני החשש לחלוק עם מי שהוא את שלל הנצחון ולשלם בעד העזרה במחיר קיום המשטר המונארכי.

לא מאציני, לא ג’וברטי ולא קטאניאו לא תיארו לעצמם את מלחמת החירות האיטלקית כמפעל צבאי גרידא, מצומצם ומובדל וקרוע מעל אירופה. כולם הודו בהכרח השותפות הפעילה של כל כוחות-השחרור האירופיים במעזה זה. “הפוליטיקה החיצונית” של קרלו אלברטו, שבאה להקים חיץ מבדיל בין המהפכה האיטלקית והאירופית הכללית, היתה בעיניהם מזיקה ואוטופית. באותם שאך זה הוכרזה; לכן דרשה הדימוקרטיה האיטלקית לכרות ברית עם צרפת ולקרוא לעזרה את הדימוקרטיה הצרפתית במלחמה נגד הריאקציה האוסטרית. אפשר היה לחשוב גם על שותפות הפעולה עם עמי אוסטריה שהורגשה בקרבם תסיסה מהפכנית, ובעיקר עם אונגריה. אך פיימונט חששה כי דרך זו עלולה מאוד להביא על איטליה נגע ריפובליקני וסוציאליסטי, וביחוד על כי בעת ההיא כבר ניכרו פה ושם אותות התחלקות במחנה הליברלים והדימוקרטים גם לפי הקו הסוציאלי. ועל כן העדיפה פיימונט את הסיסמה המסוכנה במובן האסטרטגי: “איטליה תשחרר את עצמה” – על פני ברית, שיכלה לפגוע במשטר המונארכי והשמרני שלה.

הפידירליסטים המתונים, ברוח באלבו וג’וברטי, לא פעם ניסו בימים ההם להגשים את רעיונם על איחוד פדירטיוי של כל מדינות איטליה. הנסיונות האלה שנעשו בחדשים ספטמבר-נווומבר שנת 1847 לבשו צורה של משא-ומתן מסוים – לא הביאו לכלל תוצאות, הואיל ולא נמצאה שום דרך לגבור על אי-האמון ההדדי של הסווירינים ועל איבתם המשותפת לתנועת השחרור, העלולה בכל רגע לחרוג שוב ממסגרת תכנה הלאומי המצומצם ולקבל אופי קונסטיטוציוני ואפילו ריפובליקני. בראש הפידירציה התכוננו להציב גם את האפיפיור, גם את קרלו אלברטו, ואפילו את פרדיננד הניאפולי, ואולם לאחד את האינטרסים של כולם היה מן הנמנע, ביחוד שפיימונט, מתוך הערכתה שכל איטליה הנותרה אין בה כדי להגביר במדה ניכרת את כוחה הצבאי, ומתוך לכתה אחרי עניני בִּצְעָה יותר מאשר אחרי עניני איטליה כולה וטובתה – פיימונט זו סרבה מעצם ראשית המלחמה לתת למישהו חלק בפרי הנצחון המקוּוֶה ולא הציעה לשאר המדינות שום טובת הנאה ממשית. ג’וברטי בבואו לאחר החורבן לערוך סך-הכל לתקופת המהפכה, הגדיר, באירוניה מרה, שהיתה כה מצויה על לשונו, את הלך הנפש של החוגים הפיימונטיים: “באיטליה פידירליסטית היינו אנחנו אחרונים, בעוד שבפיימונט הקטנה נוכל בכשרון-מעט להבריק במעלת ראשונים: ויהא שטוסקנה, רומא וניאפול תשובנה לכרוע תחת עול הישן, ויהא שתפול וינציה, ויהא שלומברדיה תשאר בצפרני הקיסרות האוסטרית, ויהא שתאבד לגמרי תחת שוטו של הפֶלדמַרשַל האוסטרי – ובלבד שיתקימו הפרלמנט שלנו על שני בתיו ואותות הכבוד, ושבורגנים יוכלו להגיע למשרות צבאיות גבוהות ופרקליטים – לאזרחיות”. ולפיכך לא יפלא, כי לא רק הסווירינים בלבד, שליטי ניאפול, טוסקאנה וחבל-האפיפיור, אלא גם הזרמים המתונים שבמדינות האלו, כגון סיעת הליברלים הטוסקאנית, לא רצו “לעמול לטובת פיימונט, על מנת להטרף בין שיניה”. תבוסתה הראשונה של פיימונט ליד קוּסטוֹצָה והתנועה העממית שהתגברה אז – הסירו לחלוטין את לבות הסווירינים מעל רעיון “המלחמה האיטלקית” והפידירציה עם פיימונט; כל מה שפעל ועשה במגמה זו ג’וברטי, שהיה אז אולי העסקן המדיני היחידי, “שהלך בדרכים פיימונטיות לקראת מטרות איטלקיות” – היה בדי ריק.

כך נסתימה התקופה השניה של שלוש השנים במפלת פיימונט ליד קוּסטוֹצה באוגוסט 1848, וגם האידיאה האפיפיריות, גם “מלחמת המלך” וברית הסווירינים – פשטו את הרגל. בתקופה השלישית והאחרונה, תקופת מהפכות וריפובליקות, תקופת מאציני ומאנין, העמדה הדימוקרטיה האיטלקית למבחן.

אחרי תבוסת הממשלות הריפורמטוריות והליברליות נישאו עיני איטליה מאליהן לצד אלה, אשר כפרו מלכתחילה בצרכה, בתועלתה ובממשיותה של ברית העם עם האפיפיור ועם הסווירינים והוכיחו תדיר, כי הדרך היחידה המובילה לגאולה אינה אלא התקוממות העם עצמו. את קולר המגפות, אשר ניגפו במלחמה, התחילו תולים בליברלים ובמפקדים המונארכיסטיים, ובקרב כל המדינות התעוררה תנועה חזקה לקראת מלחמה חדשה תחת פקודת מנהיגים אחרים ועל יסודות עיקרוניים חדשים. תחת “ברית הסווירינים” הוצעה אספה המיסדת איטלקית כללית, ותחת פיימונט המונארכיסטית – איטליה ריפובליקנית.

במשך כל התקופה הקודמת, תקופת המלחמה הפיימונטית הדימוקרטים והריפובליקנים – או שפרשו מן העסקנות הצבורית לגמרי, כאשר עשו קטאניאו ומאנין, או שהטיפו ל“שלום אזרחי” ולתמיכה במלחמה, ותהא אפילו מונארכיסטית, לשם פריקת עול הנכרים, כמעשה מאציני וגריבאלדי. מאציני, הגם שלא האמין באפשרות של ברית נאמנה בין העם והאפיפיור או הסוורינים – מצא בכל זאת לנחוץ, מתוך נאמנות לתכסיסו, לנצל את המצב לתכלית לאומית ולא נזדרז להכריז על סיסמות ריפובליקניות, בהניחו להשליות להתנון מאליהן. עוד בספטמבר שנת 1846 נתן מאציני הוראות אלו לתלמידו וידידו למבֶּרטי: “התכסיס אשר עלינו לאחוז בו – הוא: להאדיר כל כמה שאפשר, מבלי לעורר חשד, את התקוות שתולים האפיפיור, לתלות באוסטריה את הקולר על אותם הדברים, אשר האפיפיור אינו עושה, להקנות כל כמה שאפשר אופי לאומי להפגנות-ההתלהבות, להפיל פחד על אוסטריה עד כדי שתתחיל לשלוח תזכירים ולתבוע תביעות; אזי, כאשר יסוג האפיפיור ויתחמק, יתגלה רפיון-ידיו, והלך-הרוחות יהפך להיות אופוזיציוני כלפי אוסטריה, הינו: יהיה לאומי”. התנועה התפתחה בדיוק לפי הקוים שהתוה מאציני. בתפוש קרלו אלברטו מקום בראש המלחמה – היתה דעת מאציני, שיש צורך לתמוך בפועל במלחמתו – הגם שהאמין בהצלחתו לא יותר מאשר בהצלחת האפיפיור – ויש לצרף מיד את לומברדיה לפיימונט, ובדבר הזה נפל פירוד קשה בינו לבין קטאניאו ופירארי.

אחר מפלת פיימונט הראשונה הופיעה איטליה הדימוקרטית והריפובליקנית ברֵיש גלֵי ויצאה בדרישת המשך המלחמה. אך המשך ריפובליקני. מהפכות ריפובליקניות יצאו לפועל בטוסקאנה וברומא. לרומא התכנסו כעבור זמן מועט המעולים שבין באי-כוח הדימוקרטיה. גריבאלדי, אשר הקדיש בשנים שעברו את כוחותיו לתנועת השחרור באמריקה הדרומית והצטיין בה כמנהיג צבאי, מהר בהגיע הידיעות הראשונות על התסיסה המהפכנית באיטליה לשוב לארצו, הספיק לקחת חלק ב“מלחמת המלך” והופיע ברומא בראש 1200 מתנדבים. בא מאציני, וכשנבחרה בריפובליקה הרומית ממשלת-שלושה (הטריאוּמויראט) נבחר הוא לאחד הטריאוּמוירים, ולמעשה – לדיקטטור של הריפובליקה הרומית. הוא גילה בהזדמנות זו רוחב השקפות, סבלנות רבה וכשרונות ממשלתיים אמתים. הדוכס הטוסקאני ופיוס התשיעי, שברחו מנחלותיהם, מצאו להם מקלט בגֵאֵטה, עיר בממלכת ניאפול, ושם – תחת חסותו של פרדיננד הניאפולי, שכבר דכא את המהפכה בהנהלתו במאי 1848, בין באי-כוחה המובהקים של הריאקציה – התבטלו כעבור זמן-מה לחלוטין בפני השפעתם של הבורבונים ואוסטריה. ג’וברטי שהיה אז ראש המיניסטרים בפיימונט, ניסה – על ידי שליחו רוזמיני – לקרב אותם, וביחוד את האפיפיור, אל מפעל השחרור. הוא הציע להם לא רק פיצויים קרקעיים, אלא אפילו שרות הצבא הפיימונטי, למען השיבם לכסאם; אולם ללא הועיל, והיה נאלץ להודות, כי “גאיטה הקימה חומת ברזל בין האפיפיור והעם האיטלקי”. ברומא ובפלורנציה התחילו הכנות לאספה המיסדת האיטלקית הכללית – והאפיפיור הטיל חרם על כל מי שישתתף בבחירות. בוינציה, אשר כבר החליטה קודם על התספחותה אל פיימונט, שוב הוכרזה ריפובליקה. מתוך לחץ דעת הקהל ומפני הסכנה להיות מבודדת לגמרי במלחמה הלאומית החדשה – לא חדשה פיימונט את שביתת הנשק והמלחמה התחילה מחדש, אולם אחר עשרה ימים נגמרה בתבוסה מוחלטת אתל נוֹוארה. השפעת המפלה הזאת היתה כה ניצחת, שלאחר זמן קצר מאוד מסרה הריפובליקה הטוסקאנית את עצמה בלי קרב לוגטר-ריוולוציה. חוסר נסיון אדמיניסטרטיוי, תמימות בעניני דיפלומטיה, דימגוגיה בפנים – הכשילו את המפעל המהפכני בטוסקאנה, אשר ישובה הכפרי הגיע בשמרנותו ובשנאתו לממשלה המהפכנית עד לידי כך, שהגשים בעצם ידיו את הקונטר-ריוולוציה; בבחירות לאספה המיסדת הטוסקאנית השתתף רק חלק חמישי של הישוב, והבחירות לאספה המיסדת הכל-איטלקית – שהיתה צריכה להתכנס ברומא – עברו באדישות כללית, מתוך חרם שבא מאליו. הקול הקורא של גויראצי, הדיקטטור בטוסקאנה, למתנדבים, נשאר ללא כל הד. הישוב החקלאי בלומברדיה היה פסיוי גם בתקופה ההירואית של “חמשת ימי מילאן” ולא נטל כל חלק במהפכה ובמלחמה.

שתי הריפובליקות הנותרות – הרומית בראשות מאציני והויניציינית בראשות מאנין – המשיכו עוד לעמוד בגבורה ולהגן על נפשן, אך סופן נחרץ למפרע. בניאפול שלטה, כאמור, הריאקציה עוד מאביב שנת.1848 פיימונט היתה מחוסרת כל כוח התנגדות, לאחר שתי תבוסותיה הצבאיות. בעת ההיא השתנו גם פני אירופה. השלטון ההאבסבורגי נחל את נצחונו על וינא המהפכנית ועל עמי אוסטריה. דם הפועלים המהפכנים נשפך בימי יוני על מרצפות פאריז, ובראש הריפובליקה הצרפתית עמד כבר לואי נפוליאון, מי שעתיד היה להעטר בעטרת קיסר נפוליאון השלישי. הפרלמנט הצרפתי הריאקציוני נטל עליו, בשם העולם הקתולי כולו, את המלחמה בעד האפיפיור “המגורש” ונגד רומא הריפובליקנית. גם מגינים אחרים קמו לו לאפיפיור: הספרדים, אשר עלו על חופי איטליה, הניאפוליטנים שהתקרבו לרומא מדרום והאוסטרים שהתקרבו אליה מצפון. הצבא הצרפתי צר על רומא וכבש אותה במקצת בדרך תרמית ובעיקר בכוח. כל גבורותיהם של ממשלת הריפובליקה ומתנדבי גריבאלדי לא הועילו. ודוקא ביום הזכרון לכיבוש בסטיליה, בארבעה-עשר ביולי 1849, הכריז הגינירל הצרפתי ברומא על התחדשות שלטונו החילוני של האפיפיור, שנתבטל מטעם הריפובליקה הרומית. גם מעשה הגבורה של גריבאלדי, שפרץ לו דרך מרומא בראש 4000 מתנדבים, למען עורר האיטלקים לקרב האחרון – אף הוא יצא לריק, וגריבאלדי עצמו כמעט שנשבה בידי האוסטרים. מאציני ורעיו המעטים לא נשאר להם אלא לצאת בגולה מחדש. לפני המלטו נבא מאציני לנפוליאון – האחראי העיקרי, לדעתו, על חורבנה של הריפובליקה הרומית –: “עזוּב ונלעג בעיני אלה המתרפסים לפניך כיום, עתיד אתה לרַצות את עוון רומא במותך בארץ גזרה”.

בצפון איטליה פגשו האוסטרים התנגדות רצינית פחות דאו יותר בעיר בְּרֶשה, אשר הסגירה את עצמה (ב1 באפריל שנת 1849) לאחר “עשרת ימי המלחמה” הנודעים בתולדות השחרור. “ריפובליקת מרק הקדוש” נשארה לבדה. הפרלמנט שלה הכריז – כבר אחרי כבוש ברשה על ידי האוסטרים – “התנגדות בכל מחיר” ומסר דאת כל השלטון בידי יחיד: מאנין. ב5 במאי התחילה ההתקפה האוסטרית. מאנין וכל אנשי וינציה ידעו כבר שצרפת ואנגליה, אשר קודם תלו בהן תקוות לא מעטות, לא תעזורנה במאומה, ושאונגריה המהפכנית, אשר הברית אתה היתה חלומם הגדול של המורדים האיטלקים, נכבשה על ידי הצבא ההאבסבורגי. בכל זאת סרבו להסגיר את העיר והמשיכו במלחמה מבלי שהיו סכויים לנצחון. אך ב22 באוגוסט הכריעו מגפות ורעב את גורל וינציה, ומאנין הצטרף למאציני בגלותו.

האספה המיסדת הכל-איטלקית, אשר עליה היה להכריז על הריפובליקה האיטלקית החפשית והמאוחדת, לא התקימה. מלחמת העם, בה תלו את תקוותיה מאציני, גריבאלדי ומאנין – לא באה.

הנה כי כן בתקופה השלישית של שלוש השנים המכריעות לא עמדה במבחן גם הדימוקרטיה המהפכנית. בסוף שנת 49 נמצאה איטליה מבחינה פוליטית באותו מצב שבשנת 1846, רק לחץ האוסטרים גדל עוד יתר וההשליות נתמעטו. כמעט בכל המקומות מלבד פיימונט, נעשתה באמצעות הנשק האוסטרי ריסטורציה, שגררה ריאקציה וביטול הקונסטיטוציות. התקופה רבת-התקוה נסתימה בחורבן מלא של כל הכבושים הקונסטיטוציוניים ושל מרבית האידיאות והסיסמות, שבהן נכנסה איטליה לשנת 1847. תחת מפלתן של ג' השנים נקברה כליל “האידיאה האפיפיורית”. פיוס התשיעי לא היה כלל ריאקציוני ברוחו, אף לא פטריוט איטלקי גרוע ביותר, ואין ספק שבראשית כהונתו גם הלך לבו אחרי המשחק הליברלי, שהכניסוהו לתוכו. ברם אי האפשרות לאחד את עצמאותה של איטליה עם שלטונו החילוני של האפיפיור, אי אפשרות הטבועה בעצם מהותה של המדינה התיאוקרטית, היתה מוכרחה להכשיל את הנסיון הליברלי-הקתולי. התנועה הניאו-גוֶלפית הוכתה מכה ניצחת., אשר ממנה לא יכלה עוד הרפא. עמידה לצד האפיפיור פירושה היה מעתה: היות אויב העצמאות האיטלקית.

מכה קשה פחות, אבל חמורה למדי, הוכתה גם התנועה הפידירליסטית-המתונה, שנשאה עין לברית סווירינים, לפידירציה של ממשלות. תחרותם, קנאתם ותאות השתררותם של אלה מזה ורדיפת הכיבושים מקרקעיים של אלה מזה, התנגשות האמביציות והיצרים הפוליטיים והכלכליים – קמו לשטן על דרך האיחוד הפידירטיוי והפריעו להגשמתו בשעת הכושר, בהנחילם לאיטליה אכזבה עמוקה בכל נסיכיה השליטים, באין יוצא מן הכלל כמעט. ביחוד סר צלו של מלך ניאפול אם בתקופה שלפני זו היה עוד למי שהוא מקום לשקול: אם למסור את התפקיד הראשי בארגון איחודה של איטליה לפיימונט או לניאפול – הנה לאחר ג' שנות-הגְזָר הללו, משנתגלה מלך ניאפול כריאקציונר עדיף על כל שליטי איטליה, כ“פחות איטלקי” וכדבק באוסטריה יותר מכולם, עתה לא נשאר עוד מקום לפקפוקים. מרכז הארגון יכלה להיות רק פיימונט לבדה. פשיטא, גמר המלחמה לא הנחיל כבוד לממשלת פיימונט ולא חסרה בקורת על מעשיה. וכבר בשדה הקרב גופא בנווארה, מיד לאחר התבוסה, הסתלק קרלו אלברטו עצמו מן המלוכה ועזב את איטליה (הוא מת בפורטוגל כעבור חדשים מעטים), וכאילו הודה במעשהו זה על השגיאות הרבות שנעשו ועל ההכרח בפוליטיקה חדשה. אבל עובדה אחת נשארה קיימת: פיימונט היתה המדינה האיטלקית היחידה אשר קמה בגלוי למלחמה על אוסטריה, ולו גם מתוך כונותיה “הפיימונטיות”, והביאה בקרָב הזה קרבנות העולים פי כמה על קרבנות שאר חלקי איטליה. פיימונט יצאה מן המלחמה שבורה ורצוצה, ועטרה זו שעטרה לה מפלתה – היא שעזרה לעסקניה המדיניים, וקודם כל לקאווּר, לעשותה בימים הבאים לגרעין הארגון של איטליה המשתחררת.

לא ברית-הסוורינים הפידירטיוית בלבד לא הצליחה. כזה היה גם גורלה של פידירצית העמים, עפ"י התורה הריפובליקנית של קאטאניאו ופירארי ומנהיג הריפובליקה הוינציינית, מאנין. מחשבתם נשענה על הנחה מוקדמת, שמקצה הארץ עד קצֶהָ תקום תנועה המונית, שתמגר בבת אחת את הממשלות המונארכיות ותקים תחתן ריפובליקות ותאגדן בברית אחת, למזגן יחד כחטיבה לאומית אחת. שנת 1848 לא הקימה תנועה כזאת; העם האיטלקי נמצא מסוגל להתלקחויות גבורה, כגון “חמשת ימי מילאן” וכגון הגנת ברשה, רומא ווינציה, אבל טרם נתגלתה בו אותה הכרה מדינית תכניתית ואותה בגרות לאומית וריפובליקנית, הנחוצות להדרכת תנועה אחת מתוך מרכזים שונים, שיתאחדו מבלי להבלע זה בזה ומבלי לפורר את כוח-הכלל. ביחוד רפה היתה הכרה זו בדרום איטליה. מחד גיסא נהלה שם סיציליה את פעולתה בקו המיוחד לה, המכוון להתבדלות מוחלטת. מאידך גיסא לא הוכיחה הדימוקרטיה הניאפולית די תוקף ומרץ ולא די תבונה וראית-הנולד במשך אותם הימים, המעטים אמנם, שבהם נמסר הגה השלטון לידה, כדי לקנות את לב השכבות הרחבות נעדרות התרבות.

נפגעה גם האידיאולוגיה הדימוקרטית-מהפכנית בכללה ולא רק בצורתה הפידירליסטית. הוכח, כי אין די להניף נס המרד נגד אוסטריה והשליטים ולבטא את מלת הקסם “מלחמת השחרור” – למען הקים דאת איטליה כולה כאיש אחד; הוכח, כי אין די לזיין מספר אלפי מתנדבים למען עמוד כנגד צבאות מלכות אוסטריה, המעולים בצבאות העולם, בנשקם ובמשמעתם. רפיון צבא המתנדבים ומיעוט פעולת המוני העם – אלה לימדו את הדימוקרטיה להכיר, שיש צורך להעמיד כוח צבאי מתאים לתפקידו, כוח צבאי מסודר ומאורגן, ויש צורך בקיום מרכז קבוע של התנועה, אשר מסביב לו יחנו כל כוחות השחרור, מרכז אשר ידריך את הפעולה, בפתחו בעצמו פעולה בשעת הכושר, כשיש הזדמנות לנצל קוניונקטורה רצויה, ובעוררו לפעולות את האחרים.

אבל בנגף שניגפה הדימוקרטיה, כגון בתבוסת פיימונט, לא חסרו גם צדדים חיוביים. האספה המיסדת אמנם לא נתקימה, אך הריפובליקה הרומית הכריזה חגיגית על אחדות איטליה וקידשה את הכרזתה בנפתולי-גבורים. רומא נהפכה, הודות למאציני, לבירת איטליה ברוח ואם כי עוד יותר מעשרים שנה חלפו עד בוא יום הגשמת האידיאל הזה למעשה – הנה הפכה רומא, במדה מרובה בכוח מסורת הריפובליקה הרומית, שהיתה לקנין סמלי של התנועה, ותהי לתכלית ולשאיפה יסודית בתנועת האיחוד. בה, ברומא, נוצרה גם מסורת של צבאות גריבלדי, אלה המתנדבים ממיטב הנוער האיטלקי, שבאו במקום “המרד העממי” – חלום הדימוקרטים שלא נתקיים. ברומא זו הופקע השלטון החילוני מידי האפיפיור והפעם לא בכוח נכרי, כמו בתקופת נפוליאון, אלא מטעם הדימוקרטיה האיטלקית עצמה; וזו מקץ נסיונות ודמיונות רבים למשוך את האפיפיור למפעל הלאומי. פיוס התשיעי בגאיטה ומאציני ברומא חצבו קבר לאפיפיורות בבחינת מדינה איטלקית.

השנים 1849–1846 הבהירו במדה רבה את היחסים לאוסטריה. התפקיד שמילאה אוסטריה כל ימי המהפכה וביחוד בסתימת הגולל עליה, עזרת גומלין זו שבין אוסטריה לבין הריאקציה האיטלקית – גילו גם לחוגים המתונים את אשר היה גלוי וברור למאציני כל הימים: אין גרך לתנועה קונסטיטוציונית, ליברלית וריפובליקנית כל עוד יד אוסטריה באיטליה. נוֹוארה, התנגשות מלכות איטליה עם הנוגש הזר – קבלה מהר בהכרה האיטלקית גם צביון-לוי: התנגשות החירות הפוליטית עם הריאקציה הפוליטית. מעתה – מלחמה באוסטריה פירושה היה: לא רק מלחמה בזרים, כי אם מלחמה בריאקציה.

אותן התכניות שהיו לאיטליה בהכנתה לתקופה: הניאו-גוֶלפיזם, פיימונט, ברית סווירינים, פידירצית עמים, יזמת עם, ריפוליקה, אחדות – שלוש מהן (פיימונט, אחדות, יזמת עם) נתקימו ביסודן, על-מנת להשתנות שנוי רב בימים הבאים. פיימונט תצטרך להקריב את עצמה, כדי לאחד את איטליה ולהבלע בקרבה; מבשרי האחדות האיטלקית הריפובליקנית יוכרחו להשלים עם מונארכיה; יזמת העם תצטמצם בגבולות של קבוצת יחידי סגולה, המתכנסים מפרק לפרק מסביב לגריבלדי, העתיד להיות לסמל, ואולם אך סמל בלבד, לעם המתקומם והמשתחרר.

המלאכה הקשה בליכוד הזרמים שנתקימו לאחר “שנת הטירוף” ובהכנסתם לתוך עֲרוּץ הפוליטיקה הבין-לאומית החדשה – היא היא העתידה להעשות בעשר השנים שלאחר חורבן 1849.

איטליה כולה, כל אותה איטליה אשר שאפה בדרך זו או אחרת לדרור ולעצמאות, אשר הכירה או הרגישה, כי אין לשאת עוד את חרפת הקיום תחת השוט של אוסטריה ושל הסווירינים האיטלקיים גופם – איטליה זו הוכתה חרב בשנת 1849 והוכרחה לפשפש במעשיה ולבדוק ביסודי תנועת השחרור. כי עד מהרה התבוננו ונוכחו, שאם כי לעת פרוץ המהפכה באיטליה, בבוא לעולם ריפובליקות רומא ווינציה, כבר הספיקה אירופה ליהפך שוב מדימוקרטית לריאקציונית – הנה תפקידה של אירופה באיטליה לא היה אלא תפקיד של כוח גשמי חיצוני, ולא בה אפשר לתלות את קולר כשלונה של המהפכה האיטלקית.

את הכל היה צריך להתחיל מבראשית. וכל ימי התכונה וימי המהפכה אשר עברו על הארץ ואשר היו בעצם רבי חשיבות ונסיון – נראו בהתחלה כבזבוז כוחות רוח וחומר. עיפות כללית, מפח־נפש ומרירות לפתו את איטליה, שהיתה כולה עוד לפני זמן קצר מלאת אופטימיות והתלהבות. קטרוג הדדי, תוכחות, האשמות אישיות וחשדי־בגידה מלאו את חלל הצבוריות האיטלקית למשך שנים רבות. כל מי שהיה לו חלק במאורעות הגדולים בימים שזה אך עברו – בקש לזַכות את עצמו, את פעלו ודעתו ולתלות את הקולר באחרים. האמיגרציה האיטלקית, אשר מצאה לה מקלט באנגליה, בשויץ, ועד לשנוי המשטר של דצמבר 1851 גם בצרפת, ואשר עליה נוספו עכשיו בבת אחת אלפים רבים, שבתוכם נכללו יוצאי כל הפרוֹוינציות – נאלצה לעבור שנות־מדנים־ומבוכה ארוכות בטרם החלו להתגבש בקרבה זרמים חדשים. צער נוקב ומפח־נפש הסבה לכולם עמדת העם האיטלקי עצמו בימי־הנסיון הגדולים, אותו העם שעל ערגתו הלוהטת, כביכול, לדרור – נבנו טירות־קסמים רבות כל כך ואשר הוכיח שויון־נפש רב למדי לנוכח פני הדרור הזה. בדומה לזה תסס במחנה הקתולים צער עמוק הנובע מתוך התנהגותו של האפיפיור. הצורך לבחור באחת משתים: חופש לאומי או נאמנות לכנסיה, הכרחיות הקרע בין איטליה והאפיפיורות – נראו לחוגים הללו כלִקחָהּ הקשה ביותר של המהפכה, נסיון מר, השולל כל מוצא לפתרון. הצד השוה בכולם היתה ההכרה המדכאה ברפיונה ובחוסר בגרותה של איטליה ובאי־יכלתה לפתור את שאלתה בלי עזרתה האקטיוית הצבאית של אירופה.

הריאקציה אשר דבר לא עצר עוד בעדה, לא אימת העם, לא כבוד האפיפיור, ולא דוגמת אירופה הליברלית – השתררה במדינות איטליה השונות. מאות אנשים הועלו לגרדום, אלפים התנונו בעבודות פרך, כל הקונסטיטוציות, כל חרויות האזרח נתבטלו, ועם הסווירינים חזרה למקומה האדמיניסטרציה הקודמת. כל רמז למחשבה חפשית נחנק שוב בידי הצנזורה, כל חשד באהדה ובנטיה לרעיונות ליברליים או ריוולוציוניים היה מספיק כדי להִדוֹן למאסר או לגלות. כל הסווירינים, מלבד פיימונט, דבקו באוסטריה, בהכירם כי לה הם צריכים להחזיק טובה על קיומם; כמעט בכל המדינות נשאר חיל־מצב אוסטרי למשך שנים אחדות, עד “שוב הארץ למנוחתה השלמה”, וצבא אוסטרי היה פירושו: התעללות, עונש שבטים, במשפט ובלי משפט, מצב־מצור ובתי־דין צבאיים. לנקודת־משען שניה לריאקציה נעשתה האפיפיורות, אשר כל הסווירינים כרתו אתה אמנוֹת חדשות, המבטלות את החוקים הדתיים, שהונהגו במאה השמונה־עשרה בחלק־מה של איטליה, מטעם הקיסר האוסטרי הליברלי יוסף השני או בהשפעתו; האמנות החדשות פירושן היה: חוסר כל זיקה למדינה מצד הכנסיה, ולעומת זאת: התערבות הכנסיה בעניני המדינה, אפוטרופסות קליריקלית תדירה על מחשבת האזרח והרגשתו. ביחוד הצטינה הריאקציה בניאפול באכזריותה. גלאדסטון, אשר בקר בשנת 1851 את מדינת הבורבונים, הכתיר במכתביו המפורסמים את הממשלה הניאפולית בתואר “כופרת באלוהים”. במקום הטריאוּמויראט הריוולוציוני, אשר את סבלנותו, ורוחב דעתו לא יכלו להכחיש גם שונאיו, טריאומויראט־קרדינלים שהעם כנהו “אדום” על שפכו בשפע דם ליברלים ודימוקרטים. האפיפיורות, משהיציגה את רגלה על דרך הריאקציה, לא תסור עוד ממנה ועתידה היא לאסור מלחמה על התנועה הגואלת בכל האמצעים שברשותה, החל במיתות בית דין, גירושין, דרישות־עזר מאירופה הקתולית, ארגון צבא ריאקציוני, וכלה החרמות ובנדויים ומתן עיקרים חדשים, – הרי הוא העיקר, שהאפיפיור אינו עלול לשגות לעולם, שהוצג כנגד עיקר השלטון העממי. לכשתעלה בשנת 1856 לפני הקונגרס של מעצמות אירופה השאלה האיטלקית – יודה ציר אנגלי, כי ממשלת האפיפיור היא “חרפת אירופה”. הדוכסויות הטוסקאנית, הפארמית והמוֹדינית נהיו עבדים משועבדים לאוסטריה, אשר הנהיגה בנחלותיה היא, בלומברדיה ובויניטו, משטר של ארצות נכבשות והחזיקה מצב של מצור עוד חמש שנים; וכל משך חמש השנים האלה לא פסקו מרידות מהפכניות. “מעולם לא היתה איטליה אומללה ומדוכאה כהיום הזה, – כותב ג’וברטי בשנת 1851 – כי הדֶספּוֹטיזם העתיק הפך עוד יותר אכזרי ואוסטריה שולטת באיטליה – בכוח הטירור בצפון, ובכוח לחץ, השפעה וחיל־מצב – במרכז ובדרום. ניאפול כפופה לעריצות שאי אפשר היה להאמין במציאותה אלמלא ראינוה בעינינו. לא בהרבה נִפלֶה המצב לטוב ברומא. הכמרים והסגנים, שכֵחֵי תפקידם ותעודתם הקדושה, מביאים על הארץ רעה אחר רעה. המעולים שבאזרחים חבושים בכלאם, רדופים, מדוכאים, לים. הישועיים, בשובם כמנצחים, מתעתדים עכשיו, מתוך הרחבת־דעת יתרה, להשחית את מוחו ולבו של הנוער. גם טוסקאנה, אשר שקטה על שמריה בעבר וגם בהתחולל הסערה לא יצאה מגדרה – נוטלת עכשיו חלקה בצרת־הרבים, ופלוגת צבא נכרי באה במקום גדודיה”.

נקודת־אור יחידה בתוך רחבי חשכת הריאקציה היתה פיימונט. זו לא כרתה ברית עם האפיפיור ואוסטריה. היא נאלצה לחתום על חוזה־שלום משפיל עם המונארכיה ההאבסבורגית, והלכה הלוך והתרחק מחוג השפעתו של הואטיקן. פיימונט לא עקרה את הקונסטיטוציה, ואדרבה: עוד בצרה אותה, במסרה לאחר התבוסה את הנהלת המדינה בידי הליברל ד’אצליו, – איש טהר־נפש, אם כי מוגבל במדת־מה מבחינה פוליטית, ובבַצעה שורת תקונים פנימיים חדשים. הדרך שבחרה לה פיימונט לא היתה קלה כל עיקר. באיטליה ובאירופה הריאקציוניות נראה משכן־חופש זה כדבר בלתי־טבעי. האפיפיור ראה את פיימונט כראות אויב במארב, והצדק היה אתו, אוסטריה קיטרגה בפני אירופה על מזימות טורין המהפכניות, רוסיה נתקה את קשריה הדיפלומטיים אתה, נוכח צרפת ונפוליאון השלישי עמדה טורין כתוכחה וכמזכרת־בגידה. בתקופה ראשונה זאת מצאה פיימונט הבנת מה רק באנגליה לבד. עם התבוסה המהפכנית התאושש ה“פיימונטיזם” השמרני ודרש ענוה והכנעה, לאמור: כדי להתקיים צריכה פיימונט לותר על כל השאיפות הלאומיות, עליה להסתגר בתוך גבולותיה ולדאוג רק לשלום עצמה. מאציני, שראה בפוליטיקה הפיימונטית החדשה רק מוקש מונארכי – איים במהפכה. משסרבה פיימונט לחתום על האמנה עם האפיפיור ופתחה בתקוני המוסדות הדתיים, תקונים המכוונים לשמור על המדינה מפני קנוניות האפיפיור והשפעתו ללא־בקורת – גדל הקצף ברומא והיא יצאה להלחם בטורין באיומי חרם, בתתה אותה לכופרת באלוהים, ומטר קללות ניתך על ראש בית סאווֹיה. פיימונט עמדה בפני סערת ההתקפה הזאת, שבאה מצדדים שונים כל כך, ונשארה נאמנה לפוליטיקה הליברלית ולקונסטיטוציה.

עם כל העיפות שכבשה את הצבוריות האיטלקית, וביחוד את האמיגרציה, עם כל כובד לחצה של הריאקציה – אין בכל זאת אפילו דמיון כל שהוא בין האטמוספירה הצבורית באיטליה בשנת 1850 לבין זו ששררה בשנת 1815, לאחר תקופת נפוליאון, שגם אז חזרה לארץ הריאקציה מפוארת בנצחונה החיצוני. אז קבלה איטליה את פני אוסטריה ואת פני שליטיה כקבל פני גואלים בחדוה ובקורת רוח, והיה בנצחון החיצוני גם משהו מנצחון פנימי. בשנת 1849 חזרה ובאה הריאקציה לאיטליה כבוא אויב כובש ולא עוררה בה מאום זולתי רוגז, בוז, משטמה ובושה. אכן, קצרה יד העם האיטלקי מפרוק עול זרים מעליו, אך לא עוד השלים אתו. הדרך, הלכו בה מקודם רק יחידים, חניכי מאציני, דרך המלחמה המשותפת והקרבנות המשותפים, נהיתה במשך־התקופה החולפת לדרך רבים, ובאחדות הנפתולים והקרבנות, ואולי עוד יותר מזה – באחדות הכשלון, הלכה וגמלה אחדותה הלאומית והפוליטית של איטליה. בימים הבאים, במחצית השניה של שנות החמשים, ניסתה אוסטריה להושיט יד לשלום, ועם ביטול מצב המצור הוחל בתקונים ליברליים. על הפרווינציות האוסטריות מוּנה נציב עליון ליברלי – הארכידוכס מכסימיליאן – וללומברדיה ולויניטו נפתחו סיכויים לעצמאות ידועה. אלמלי קדם נסיון אוסטרי זה עשר שנים – יתכן, שאז היו פנים אחרות לגמרי לדברי ימי איטליה במאה התשע־עשרה. בשנות החמשים נדחו כל נסיונות הפשרה האלו ומסביב למכסימיליאן לא נתאספה אלא קבוצת פקידים ואריסטוקרטים קטנה, נטולת כל ערך והשפעה. שום משא־ומתן ונסיונות התפשרות לא יוכלו להועיל עוד. כשניסה המדינאי האנגלי רוֹסל ( Russell ) להוכיח, בשנת 1854, למהגרים האיטלקיים, כי יש להטות את לב אוסטריה למשטר מחמיר פחות – ענה לו מאנין, מנהיג המהפכה בוינציה: “כלום אנו דורשים מאוסטריה שתקל או שתחמיר? אנו דורשים ממנה שתסתלק”. “שתסתלק” – זה נהיה לאִמרה באיטליה כולה, אמרה המצַוָה מלחמה עד חרמה. התחדדות האיבה לאוסטריה והתגברות חבּת המולדת הגן מסימניה המובהקים של התקופה החדשה. התכנית מצטמצמת וכאילו מידלדלת, אבל היא נעשית מסוימת ומלוטשת. כל סעיפיה אינם אלא אחד: מלחמה באוסטריה בעד עצמאות – והשאר יבוא מאליו. גריבאלדי הביע את הלך־הרוח הזה בפתגמו: “לשם מלחמה באוסטריה הנני נכון לכרות ברית עם השטן”. צמצום התכנית הלם את השנוי את השנוי הכללי שחל באטמוספירה הצבורית. בנגוד לתקופה הקודמת שהיתה רומנטית, נלהבת, מתפעלת ונגררת אחרי המליצה – נראית תקופת ההגשמה כממשית־יבשה, פרוזאית כמעט, ובינונית. החשובים בסופרי התקופה הקודמת מתו או התרחקו מעבודה פעילה ואיש לא בא למלא את מקומם. נָבְלָה השירה, נדם קול מאנצוני, רוזמיני וג’וברטי הלכו לעולמם.

אמנם מאציני נשאר נאמן לעצמו ולשליחותו, למרות בדידותו שהלכה ורבה. לאחר החרבן עבר לשויץ, ומשם לאנגליה, וכל שעה משעות חייו הוקדשה כמקודם לשחרור איטליה ולאיחודה. בשנות החמישים ארגן בלונדון את “הועד הזה חפש דרך לבוא במגע עם הכוחות המהפכניים בארצות אחרות, ביחוד בצרפת ובאונגריה, נהל את התנועה הריפובליקנית בתוך איטליה, בקש לבצע את הפעולה המהפכנית, מבחינה פיננסית, בדרך הוצאת מניות של “המלוה הלאומי” שעתיד היה להפרע אחרי הנצחון של המהפכנים. בהשפעת מאציני נוצרו ברוב ערי איטליה " ועדי מרד”, שעסקו בהפצת הספרות הבלתי־חוקית (היא נדפסה בעיקר בעיירה קאפולאנו, על שפת אגם לוגאנו, במרחק־מה מלומבארדיה), בתעמולה בקרב הצבא, בהפצת המניות של “המלוה הלאומי”. הועדים האלה הצטרפו ברובם מהנוער הלומד, אנשי המקצועות החפשיים, הבורגנות הזעירה והיו בתוכם גם בעלי־אחוזות וכוהנים; מעטים מאוד היו בין חבריהם מדלת־העם. מהנסיונות המהפכניים של התקופה הזאת יש לציין את קשרי הסתר ותנועות המרד במילאן, בבולוניה, בפירארה (חבל האפיפיור) בשנת 1853, בסיציליה בשנת 1856 (אותה שנה נעשתה בניאפול התנקשות בחיי המלך), בליווֹרנו (טוסקנה) ובסיציליה בשנת 1857. כל הנסיונות האלה נגמרו באי־הצלחה ועלו בחיי מאות אנשים. בעקב אי־ההצלחה הזאת ובעקב השינוי שחל בכל האוירה הפוליטית־צבורית, הלך חוג מצדדי מאציני הלוך והתמעט. נגדו עמדה איטליה הישנה כולה, אותה איטליה שהיתה נכונה אמנם להתעורר בהשפעתו לחיים חדשים, אולם אך כדי המינימום ההכרחי בהחלט – ותו לא. זה אחר זה עזבו את מאציני ידידיו ועוזריו מאז, בניהם גם מאנין וגריבאלדי, וידידיו־יריביו – קטאניאו ופירארי. הוא נרדף לא רק מאת הריאקציה האיטלקית והאירופית, כי אם גם מאת פיימונט. מאנין, הקרוב בידידיו, הטיל בו אשמות קשות, גריבאלדי הטיח בפניו ובפני אלה שנשארו אתו את הדברים האכזריים: “רמאים ומרומים”.

גם בחוגים הקרובים ביותר למאציני, אשר נשארו נאמנים לתכסיסו, החלה – לעת־עתה אמנם במדה בלתי־ניכרת כמעט – תסיסה אידיאולוגית ונפשית, שנבעה ממקור אחר לגמרי. כעבור עשר שנים אחרי יסוד ממלכת איטליה מילאה התסיסה הזאת תפקיד רב בתנועה המאצינינית. בעת ההיא היה פיזאקאנה (1857–1818 ,Pisacane) ידידו ותלמידו של מאציני, היחיד כמעט שנתן לה בטוי. אם כי היה מצאצאי האריסטוקרטיה הניאפולית העליונה, ממשפחת דוכסים, החליף פיזאקאנה את הקריירה של אינז’ינר צבאי בחיי אמיגרנט פוליטי. זמן קצר לפני המהפכה עזב את איטליה והשתקע בצרפת, למד מדעי החברה, ובאופן בלתי־צפוי במקצת נכנס לגדוד־הזרים הצרפתי והשתתף במלחמת צרפת באלג’יר (היה זה אואנטיוריזם אפייני למדי אצל כמה מהמהפכניים האיטלקים באותה תקופה), שב לאיטליה אחרי פרוץ המהפכה, לקח חלק רב גם ב“מלחמת המלך” וגם בהגנת רומא ועמד בראש המפקדה של הצבא המהפכני. בהיותו שוב בגולה (בשויץ ובאנגליה) התרחק פיזאקאנה ממאציני ומתורתו, והרצה על אמונתו החדשה בספר בן ארבעה כרכים: “מסה היסטורית־פוליטית־צבאית על איטליה”. אולם לא נמצא לו מו“ל לספר זה. בשנת 1857 עמד פיזאקאנה בראש הקשר שמטרתו היתה לארגן כניסה מזוינת לממלכת ניאפול, לעורר בה מהפכה, להכריז ריפובליקה שתהיה גרעין לאחוד איטליה. מאציני היה הרוח החיה בקשר. ביוני שנת 1857 נסע פיזאקאנה בראש 25 חברים מגינואה דרומה והצליח לכבוש את האי הקטן פּוֹנצה. הוא שחרר את כל האסירים וחלק מהם הצטרף אליו. בבואו לסיציליה נשארה קריאתו למרד בלי הד כל שהוא. העזרה מניאפול, אשר קוה לה, לא באה. כמו במקרים מרובים אחרים, כן גם הפעם לא היתה התאמה והשלמה בפעולות המהפכנים, ו”העזרה הודאית" לא היתה כי אם השליה. אותם האכרים, אשר בטח בהם בטחון גמור שימרדו במלך ניאפול – התקוממו נגדו, ביחוד מלא את נפשם פחד דבר שחרור האסירים הפליליים בפונצה. הם התנפלו על הקבוצה הקטנה של המהפכנים ופיזאקאנה נפל חלל תחת מכות חרמשיהם.

לאחר מותו נתפרסם שמו ונמצא גם מו"ל לעבודתו הספרותית. בה נתגלה פיזאקאנה לא רק כמתנגד למונארכיה וּכריפובליקן (בנידון זה לא היה כל הבדל בינו ובין מאציני) אלא כסוציאליסט, שלא הסתפק בקישוט התנועה הלאומית במוטיוים סוציאליים־עממיים (מה שעשה גם מאציני) אלא ניסה גם לבנות את כל השחרור הלאומי על יסודות סוציאליים־עממיים. שאיפת המיעוט לחירות לאומית ופטריוטיות של קבוצות קטנות – לא די בהן להגשמת מפעל השחרור. מן ההכרח להפעיל את המוני העם במלחמה, ביחוד את האכרים, והמלחמה לא תצליח כל עוד תהיה בלב האכר ההכרה, שגורלו לא ישתנה – ותמיד ישאר בעבודתו הקשה, בעניותו המנונת, בתליותו. “הסוציאליזם – או אם רוצים להשתמש במלה אחרת: התקון השלם של היחסים הסוציאליים – הוא הוא האמצעי היחידי להראות להמונים הסובלים, שהענין הוא באמת בכבוש עתיד טוב יותר, חפשי יותר, ולהכניס אותם על־ידי כך במלחמה הלאומית”. במכתב פרטי מאותה תקופה אחרונה שבחייו כתב פיזאקאנה: “המהפכה היחידה, אשר עודנה אפשרית כיום באירופה, היא המהפכה הסוציאלית, האכספרוֹפריאציה של הבורגנות. בערך כמו שנעשתה בשנת 1789 האכספרופריאציה של האצילות. מי יחשוב, שגם כיום הזה יאחזו המוני לומבארדיה בנשק, כמו שהם עשו זאת בשנת 1848? תקות שוא. הדגל היחידי, אשר יש בכוחו להקים אותם למלחמה – הוא הדגל אשר עליו חרות: ביטול הרכוש הפרטי. מאציני בסיסמתו – אלוהים ועם – לא יעורר למהפכה. עם שלם לא קם בגלל ‘כבוד לאומי’ – הוא איננו אביר הלוחם בדו־קרב. תותחים עוד ירעישו את איטליה, ואולם העם ישתחרר רק לאחר שאנו (הפטריוטים והמהפכנים) נהיה לסוציאליסטים”.

פיזאקאנה האמין בתכונה המיוחדת של האכר האיטלקי לקבל את תורת הסוציאליזם ואת חיי השותפות, והניח שצרוף הסיסמה הסוציאליזם ואת חיי השותפות, והניח שצרוף הסיסמה הסוציאלית עם הסיסמה הלאומית – די בו לקומם את ההמונים. מחיר אמונתו זאת שלם בחייו. אף ספרו נשאר בטוי בודד בתקופה הזאת. הפוליטיקה האיטלקית הלכה בדרכים אחרות לגמרי.

את הדרכים האלה התוה ג’וברטי בשנת 1851 בספרו: “על התחדשותם התרבותית (האזרחית) של בני איטליה”. מאורעות שנות 1849–1846 חיבו את ג’וברטי לשוב ולבדוק את כל תכניתו. הוא נאלץ להודות, כי אותו “יש” שעליו מבוסס החלק הפוליטי של ה“בכורה”, אינו אלא שריד־מציאות כלה ומתנון, וב“התחדשות” תכן תכנית חדשה, הנשענת על הכוחות החדשים שנתגלו במהפכה. הוא מתח בקורת קשה על שלוש השנים האחרונות, ובעיקר על אותם שני הזרמים החברתיים שהתחרותם גרמה, לדעתו, לאחרית הרעה – הזרם השמרני והדימוקרטי. כשמרנים כדימוקרטים חיים בעולם ההפשטה: הראשונים – נאחזים מתוך עוית בעובדת־פגר, שפרחה נשמתה, ותומכים יתדותיהם בעולם של יחסים כָּלִים, המתפורר לעיניהם. והדימוקרטים עוסקים ברעיונות נטולי־גוף, חסרי בסיס מציאתי, במושגים נאצלים מעין “רצון העם”, “ריפובליקה”, “אנושיות” וכו'. ואולם בחורבן שנת 1849 אשמה לא רק אי־הבגרות הפוליטית של הצבוריות האיטלקית. הגורם העיקרי בחורבן זה הוא האפיפיור, אשר לא הבין, כי הצלת הכנסיה הקתולית תתכן אולי רק בהִסָפחה על תנועת השחרור ו“החידוש”, אשר הקיפה לא את איטליה בלבד, כי אם גם את אירופה כולה. אשם גם קרלו אלברטו, אשר לא עמד בו רוחו ללכת בדרך המפעל האיטלקי הכללי והלך בעצת אלה, אשר פנתם הם – פיימונט – יקרה להם מאיטליה כולה.

את האידיאה הניאו־גולפית יש לסלק לחלוטין, כי האפיפיורות אבד לה חלק גדול מכוחה וסמכותה, בהקרעה מעל מחשבת הדור ובהבדלה מן המדע ומן הדתיות האמתית אשר לאנושיות המתחדשת. אמנם שאלת רומא נשארת אחת השאלות הגדולות והמהותיות ביותר במפעל האיחוד. הפתרון לשאלה זו הוא: מציאת הדרך לסילוק הניגודים בין האלוהי והאנושי, בין דת בדלה מתרבות ותרבות נבובה, נטולת תוכן דתי. כל עוד היתה קיימת התקוה, כי האפיפיור יעמוד בראש התנועה האיטלקית – אפשר היה לצפות לפתרון הקונפליקט הזה בחיק הכנסיה הקתולית גופה. מאחר שנגנזה תקוה זו – שומה על איטליה עצמה לגשת להתרת השאלה הגדולה, שבלי פתרונה לא תתואר כל התחדשות איטלקית. על האפיפיור לותר על שלטונו החילוני, הֲרֵה הסכנה התמידית לאיטליה וגם לכנסיה עצמה. אין האפיפיור צריך להיות שליט של מדינה או של טריטוריה. הוא צריך להיות בלתי־תלוי ובלתי־נפגע וכמוהו צריכים להיות בלתי־נפגעים בתי־הכנסת שלו וארמונותיו. אין הוא נתינו של מישהו ואין עמדת סווירֶן איטלקי הולמת אותו.

איטליה זו, שאליה פנה ג’וברטי ב“התחדשות” שלו, לא היתה עוד איטליה של הסווירינים והאפיפיור ולא של האריסטוקרטיה והבורגנות, אלא איטליה של העם, כי מעתה ראה ג’וברטי בהמוני העם את אָשיות הלאום, את ה“עצב העיקרי”. בכל התקופה האירופית החדשה, שנפתחה עם מהפכת שנת 48 – חגגו, לפי השקפתו, את נצחונם הראוי להם שלושה העיקרונים הללו דבוקים לחלוטין זה בזה, כי אין לוחם בעד החופש הלאומי אלא העם, ואין “דלת העם” נהפכת לעם אלא בעזרת הדעת, בכוח ההצטרפות המודרגת לתרבות הדורות האנושית. דימוקרטיה נאמנה, המיוסדת על ריפורמות חנוכיות, כלכליות וסוציאליות (ג’וברטי הגיע עד להבעת אהדה אפילו לסוציאליזם), על זכות־בחירה כללית, על התלכדות מוסיפה והולכת של העם והדעת, דימוקרטיה זו – הִנֶה: מהפכת שלום, התחדשות לאומית. וכזאת צריכה להיות התנועה האיטלקית.

עוד יותר מאשר ב“הבכורה” מטעים ג’וברטי ב“התחדשות” את הכרחות התחיה הרוחנית לעם האיטלקי. הוא מחלק את התנועה האיטלקית לשני עידנים: האחד פוליטי מוחלט, שהביא את נצחון השמרנים והדימוקרטים ואת חורבן המהפכה, והשני – עידן התחיה הרוחנית. “תעודת התחיה הרוחנית, התעודה כיום הזה, היא: להכיר לאט לאט את עצמנו, לדעת את מקומנו בעולם ואת ההמונים, אשר חיו עד כה חיי חושים בלבד ועכשיו התחילו כובשים להם את זכויותיהם. דלת העם, לאמור: אותו חלק האזרחים הנושא עליו את משא התפקידים הנחוצים והכבדים ביותר בחיי־אנוש המשותפים – הנה משוללת כמעט לחלוטין הנאת החיים ויתרונותיהם. המצב הזה מתנגד לאינטרסים של המדינה והתרבות, הנהו עושק חברתי, כפית־טובה ופשע, שהרי הבורגנות השולטת כיום – אף היא חוּצבה ממכוֹרת אתו העם”. בלי שיכירו ההמונים את עצמם, בלי התמזגותם מדעת בתוך התרבות הלאומית־הרוחנית – אין לאום, וארץ מולדת אינה אלא זכותם של יחידי־סגולה מעטים. המולדת צריכה להקלט כדבר ריאלי בתוך הכרת ההמונים, וזו לא תתכן אלא בדרך תקומתם המודרגת של ההמונים העובדים. שחרור דלת־העם יתן ללאום את התוכן הרחב ואת הכוח הדרוש, ורק באמצעות הפרוצס הזה יהא הלאום למציאות מוחשת. אך הכרת עצמם של ההמונים אינה יכולה לבוא בדרך נס. סוד המהפכה האמתית, שאינה צפויה לאסונות ואינה תלויה בנסים, הוא בהפצת התרבות והדעת ובנצחונן. מבחינה זו השתתפותם המוסיפה והולכת של המוני העם בחיי הרוח באיטליה ובעולם – היא עובדה מהפכנית, ולא רק במובן הכלכלי גרידא.

ב“התחדשות” נשאר ג’ברטי נאמן לרעיון הבכורה האיטלקית אלא שנתן את לבו בעיקר לבירור התנאים, שבהם תוכל בכורה זו לבוא לידי גילוי ממשי. יש בידי איטליה לעמוד בראש “התנועה העולמית”, אם תדע למזג את האין־סוף של הדת עם האין סוף של התרבות. אז תהיה חשיבות אוניוֶרסלית למלחמתה, ובהיותה משוחררת מהשפעות־חוץ – עתידה איטליה ליצור לה תרבות מקורית, עתידה להכיר את מהות עצמה ולתפוס מקום ראשי בתנועה העולמית האנושית. התחדשות איטליה תתגלם ב“רומא החדשה”, בה “ישגשגו זה בצד זה יסודות החול והקודש, מאוחדים, אך לא מובלעים זה בזה, מותאמים ולא סותרים ומתרוצצים”. השלטון הרוחני לא יהא עוד “תערובת קודש וחול, שְלום־תפלה ודם־מוקד, אינדוּלגֶנציות ומסעי־צלב, ברכות וקללות, מוסר־ברית־ישו ופוליטיקה של עכו”ם. את נזר הכוהן הגדול תפאר שוב עַנוַת השליח־הדייג". ובעוד שקודם חשב ג’וברטי, כי תמורה זו של הכנסיה הקתולית תהא נקודת מוצאה וראשיתה של התנועה האיטלקית – הנה עתה האמין, כי היא עתידה לבוא כתוצאת התחדשותו של העם האיטלקי, כעטרת האיחוד.

להגשמת המפעל למעשה נועדה הפעם פיימונט. ג’וברטי הכיר והודה בשגיאותיה בתקופה הקודמת ודן לכף חובה גם את עסקניה ומפקדיה, ואף את קרלו אלברטו גופו. אבל התחדשותו של איטליה, הפיכת המוניה לעם – מפעל זה זקוק למרכז מגבש. למרכז כזה עלולה להיות אותה פרווינציה, אשר בכוח פוליטיקה דימוקרטית, פרוגרסיוית ולאומית תהיה לראש לאחיותיה ותפעל כשליחת איטליה, כאילו היתה איטליה כולה מקופלת בתוכה. בכורה זו במסגרת ארץ איטליה, כבכוֹרת איטליה במסגרת העולם – תופעה רוחנית היא במהותה; על כן שׂוּמה על הפרווינציה השואפת לבכורה – להתחדש ברוח. לשליחות זו יעודה פיימונט, שכבר הקריבה קרבנות־מֵחים על מזבח השחרור ושמרה לו אמונים גם לאחר החורבן. הדרך הלאומית היא המוצא היחידי גם להצלת פיימונט עצמה, כי “מלכותה נדונה לכליה בתוך התנועות שתתרגשנה בעתיד באירופה, אם לא תבקש לה מפלט בגאולת איטליה”. לשם מלוי תפקידה זה – על פיימונט לאחוז בפוליטיקה “עממית”, לנטוע באוכלוסין את הכרת המולדת, לשקוד על תקנת מצבם הכלכלי, להלחם ביד רמה בקליריקליות, לארגן צבא לאומי ולבור לה את בני־בריתה בעולם הבין־לאומי. ג’וברטי ראה אותם לא באירופה המזרחית הריאקציונית – אוסטריה ורוסיה – כי אם באירופה המערבית־הדימוקרטית: בצרפת. ועיקר העיקרים פיימונט מצוּוָה לזרות הלאה את ה“פיימונטיזם” האיגואיסטי, קצר־הראות, ולהיות נכונה להקריב את פיימונט למען איטליה.

ג’וברטי הודה בכשלונה הגמור של התכנית הפידירליסטית לא רק לגבי האפיפיור, כי אם גם לגבי שאר הסווירינים האיטלקים. הוא נקט עמדה ברורה לטובת האיחוד, בראותו מראש, כי לפיימונט צפויה מלחמה עם הדוכס הטוסקאני – וביחוד עם הבּוּרבּוֹנים של ניאפול – על אודות ההגמוניה. אשר לצורת ההנהגה – הקונסטיטוציה המונארכית שב“הבכורה” הוצעה ב“התחדשות” על תנאי. ג’וברטי חזר והדגיש, שאין הוא מיחס לצורת השלטון אלא ערך ממדרגה שניה. לא ריפובליקה ולא מונארכיה הן העיקר, אלא הביטוי המלא והשלם של האידיאה. אף על פי כן באה עכשיו במקום האריסטוקרטיה המַשכלת – דלת העם, המשתחררת ומתעלה למדרגת “לאום” ובמקום מוסדות מיעצים – בית נבחרים מיוסד על בחירות כלליות. בצורת־השלטון המונארכית ראה ג’וברטי עוד יתרונות־מה, כגון: שלטון מרוכז, קביעות הקו הפוליטי המדריך וכיו"ב. אך הוא הניח, שתתכן גם התנגשות בין תנועה לאומית ומונארכיה, מכאן – אפשרות הריפובליקה. אם לא תבין ממשלת סאווֹיה לתפקיד ההיסטורי שנפל בגורלה – לא תהא לפני איטליה דרך אחרת מאשר ריפובליקה. “אם פיימונט, תחת לעמוד בראש התנועה, תכנע לאוסטריה, על־פי איזו אֲמָנה חשאית, או אם גם תנזר מקלון זה ותמצא את ספוקה בפוליטיקה רפויה ומוגת־לב – תהיה ההגמוניה הלאומית ממנה והלאה, והעמים יפנו לה עורף”. אבל כל עוד לא אבדה תקוה, שפיימונט ובית מלכיה ירצו ויוכלו להתמכר למפעל השחרור הלאומי – על הצבוריות האיטלקית להתלכד מסביב למקלט־החרות החדש.

הגשמת תכניתו של ג’וברטי, שמת זמן קצר אחרי הופעת ה“התחדשות” – עלתה בגורלו של עסקן צבורי חדש, אשר לא נטל חלק פעיל לא בתכונה למהפכה ולא בעצם סערת המהפכה, הוא הרוזן קאמילו קאווּר. אציל פיימונטי, תחילה אופיצר ואחר כך בעל אחוזה, אשר הרבה לסייר באירופה, הרבה לראות בה, התפעל לא מעט ממראה עיניו, ביחוד מאנגליה, בעל תרבות מצומצמת, רחוק לחלוטין משאלות אסתיטיות וספרותיות וקרוב לעניני כלכלה ופיננסים, זר עד עצם ימי בגרותו לפוליטיקה, קתולי שלם, מבחין באנשים, אויב לכל דוגמה, איש־שיחה מצוין, לוקח לב בסגולותיו האישיות, שהנחילוהו אחר כך הרבה מנצחונותיו הפוליטיים, שנון, אדיב ועליז, בעל שכל ישר ותפיסה חודרת, זהיר, אמיץ, מחונן בכשרון־עבודה יוצא מן הרגיל – כזה היה קאווּר ברגע הופעתו, כבן 37–36 שנה, באופק הפוליטי של טורין עיר בירת פיימונט, כאחד מעורכי העתון הליברלי “התחיה”. החוש החי שמש לו במקום אידיאה ותחת הפתוס המוסרי והדתי באה שפעת מרץ ואופטימיזים לא־אכזב, שגרם לו בימים הבאים להפריז לעתים קרובות על הברכה הצפונה בתכוניותיו ועל סכויי־הצלחתן. שפת אמו היתה צרפתית. ידיעתו בכלל לא היתה גדולה ביותר ומעט ידע גם את איטליה, את עמה ודברי־ימיה. בראשית עסקנותו רק התבונן ובקר – כאילו המתין לשעתו שתגיע. למהפכה לא היתה לו כל נטית־אהדה. כוחה הדינמי וסודה הרעיוני נשארו כמוסים ממנו, ולא ראה בה אלא את אי־מעשיותה העצומה. אם בכלל היתה בו תאוה מדינית – הרי זו מצאה את ספוקה לחלוטין בליברליזם, בזכויות־אזרח ובבית־נבחרים, הפועל את פעולתו באמונה. מחוץ לפוליטיקה מצא חפץ רב בעסקי מסלת ברזל, בנקים ואמנות מסחריות. בעתונו, אשר יסד יחד עם באלבו וד’אצליו, התחיל להטיף להסכם בין הסווירינים ועמיהם, לתקונים מלמעלה, לברית הסווירינים. אך בטרם עוד קמל האביב הליברלי – פרש הוא יחידי מכל החבורה והפליא את לב חבריו הליברליים בדרישת קונסטיטוציה ובקריאה למלחמה תכופה באוסטריה. אחרי החורבן היה הוא אחד המעטים, אשר לא אבדה שלות רוחם ושליטתם על עצמם. הקו אשר נָטתה פיימונט לאחר שנת 1849 היה גם קווֹ הוא, ואפילו ביתר הבלטה. לכן, עם היותו מתחילה מתנגד במקצת לממשלת ד’אצליו – הרי נכנס בה כעבור זמן קצר כאחד המינסטרים. פרוגרמה ותכנית פעולה לא היו לו עוד, כאשר לא היו עדיין לשום איש באותה שעה, אך מגמתו היתה ברורה אתו. עד מהרה התבלט בין שאר חבריו, ובשנת 1852 נתמנה ראש המינסטריון – משרה שנשא בה, בהפסקות קצרות, עד סוף ימיו.

ביתרון־אומץ, שבו הצטיין מכל העסקנים הפוליטיים בני דורו, הסיק הוא מנסיון המהפכה את מסקנותיו המעשיות, הפרוזאיות, התכליתיות. הוא לא האמין, כי העם האיטלקי יש בכוחו לשחרר את עצמו, ולא תמיד האמין אף ברצונו לשחרור. הוא לא האמין, כי יש די כוח לפיימונט ולצבאות המתנדבים להלחם באוסטריה. הוא לא האמין במטרות רחוקות ובשיטה המהפכנית; הוא לא ידע לאן תגיע איטליה ובאילו דרכים, והדבר לא הטרידו כל כך; אחת ידע נאמנה: על איטליה ללכת קדימה, בנצלה כל אפשרות המזדמנת לה (לא לשוא כנהו אחד מידידיו “פילוסוף של מה שאפשר”), והואיל ואיטליה עוד איננה – מצוּוָה פיימונט להתקדם. שני מכשולים על דרך פיימונט: אוסטריה והמהפכה. את שניהם נחוץ להסיר. את אוסטריה – במלחמה, ואת המהפכה – בשני דרכים: בדיכויה ובמלוי תפקידה. צריך שפיימונט תבוא במקום המהפכה ותמלא את תפקידיה. הדבר אפשרי רק עם התפתחותה הכלכלית של פיימונט, עם ביצור מוסדותיה הליברליים ובברית עם ארצות אירופה המערבית – צרפת ואנגליה. אם לשם השגת מטרה זו היה צורך לאחוז באמצעים, אשר קרוור גופו חשב אותם למחפירים לגבי הפרט – אין בכך כלום. “ויהא שיחרפו את שמי וכבודי – ובלבד שתהא איטליה ללאום” (בסוף עסקנותו הפוליטית היה אומר על עצמו, מתוך אירוניה כלפי יריביו: “מסופקני, אם עודני עומד בשורת האנשים המהוגנים, מאחר שהנחתי יסוד לאחדותה של איטליה”), ליברליות בפוליטיקה הפנימית – דומה, שזו היתה הנקודה האיתנה היחידה בקו פעולתו המדינית. “עשוי אני להרגיש את עצמי חזק יותר בשֶבֶת הנבחרים לכסאותם”, “צריך לאחוז בדרך רחבה של ריפורמות, צריך לשקוד על חיזוק שרשיו של הכסא הפיימונטי, למען יוכל עמוד בסערת מהפכה, ולא זו בלבד, אלא שיכנס סביבו את כל הכוחות החיוניים שבאיטליה, כדי להוליך את עמנו לקראת היעודים הגדולים, אשר מינו לו מלמעלה”. “אין כל אפשרות לנהל פוליטיקה לאומית איטלקית כלפי חוץ בלי להיות ליברלים ומצדדי ריפורמות בפוליטיקה הפנימית” – פסוקים כאלה פסק קאוור לעשרות, והם אמנם היו לו לקו במקצוע זה. אבל לשוא נבקש עקביות שיטתית בשאר ענפי פעולתו המדינית. לא היתה בהם אלא שיטה אחת, שיטת הרוח היוצר, החיוני, המעשי, הנתון למולדתו, המחליף דרכיו ומסתגל בלי הרף לסיטואציות חדשות.

תקופת עסקנותו הראשונה של קאוור היתה מוקדשת אך ורק לתיקונים פנימיים. הארץ היתה שרויה בדכדוך רוחני ובמחסור חמרי, העיקו תשלומי המלחמה האבודה, מעמסת בקונטריבוּציה. הוצאותיה של פיימונט הקטנה, דלת התעשיה, שמלפני המהפכה לא הגיעו כדי 80 מליון, עלו בשנת 1849 ל200 מליון; אחר כך עמדו על 140–130 מליון. אבל קאוור לא חשב כלל על צמצום ההוצאות, על קימוצים או על סילוק־חובות איטי. הוא הכפיל את ההוצאות לעבודות צבוריות, חיבר את כל ערי פיימונט וליגוריה ביניהן ואת טורין עם חוץ־לארץ – ברשת מסלות־ברזל וכבישים, החליף את שיטת מכסי־ההגנה במסחר חפשי, הגדיל את מספר המכללות ושכללן, קדח מנהרה באַלפּים, הפחית מסים בלתי־ישרים אחדים (בתוכם: מס המלח, שהאוכלוסין באיטליה רגזו עליו ביותר), חתם על חוזים מסחריים עם צרפת, אנגליה, בלגיה (עם “העמים החפשים של המערב”) ובתוכם חתם ביודעים גם על חוזה ללא־רֶוח עם צרפת, לשם קביעת יחסי ידידות בלבד. סכומים עצומים, לגבי פיימונט, הוצאו לצבא ולביצור מבצרים. בעתונותו יצא בפולמוס חריף נגד מאציני ואנשי שלומו, ולעומת זה פתח שערי פיימונט לרוחה לפני מהגרים בעלי השקפות מתונות יותר, שנהרו אליה באלפיהם. וגם ניתנו להם קתדרות באוניורסיטה, משרות מדינה ואף מקומות בבית־הנבחרים. כל נסיון־מרד דיכא באִבּו ללא־רחם, ולא נרתע מלהוציא משפט־מות גם על מאציני עצמו (אמנם על הניר בלבד). הוא נצל כל תסיסה שכזו, כדי להוכיח לאירופה את קשי החיים הפוליטיים והחברתיים באיטליה המשועבדת. בהתלקח בשנת 1853 התקוממות מאצינית במילאן – סגר קאוור בפני הפליטים, תחת לחץ אוסטריה, את גבולות פיימונט ונהל בעתונות פולמוס נגד “המהפכנים”, שיש בו משום שטנה. אולם בו בזמן מחה נמרצות בפני הדיפלומטיה האירופית כנגד אוסטריה (בהחרימה את רכוש המהפכנים, שמקצתם היו אזרחי פיימונט) על “המעשה הבלתי־חוקי” הזה ונתק את קשריו הדיפלומטיים עם אוסטריה – דבר אשר העלה את ערכו עד למאוד בעיני אירופה ואיטליה הליברלית. כדי לקנות את לב נפוליאון השלישי פרסם חוק המגביל את חופש הדפוס (ביחס לשליטים זרים), ובו בּזמן המשיך בפוליטיקה אנטי־קליריקלית של ד’אצליו. מבלי שים לב למחאות האפיפיור ואפילו לנידוי הכנסיה – הנהיג חוקי נשואין אזרחיים וגזר על קיום האורדנים של הנזירים “הקובצים על יד”, אך לא הרשה הפקעת נכסי הכנסיה ואת הגזרה על קיום האורדנים הוא החיל רק על האורדנים ממדרגה שניה. פוליטיקה זו ביחס לכנסיה, הנמרצה ביסודה ומתונה בהילומה המעשי, לא סיפקה את דעת הקהל הפיימונטי, שהתנגדותו לקליריקליות – פרי עמדת האפיפיור בשנות המהפכה ולאחר החורבן – הלכה והתחדדה, והדברים הגיעו לידי כך, שחוצות טורין נהפכו לא אחת לבמת הפגנות אנטי־קליריקליות סוערות.

מתוך הלך־רוח הכללי ובשל התרופפות התנועה המאצינינית טבעי היה הדבר, שהפוליטיקה של פיימונט עוררה תשומת לב ואחריה גם אהדה חמה בחוגים הדימוקרטיים, החלל הרין מסביב למאציני הלך והתרחב, ולעומתו גברה החבה לקאוור. אחד מחשובי המהפכנים, שחי באותה תקופה חיי־גולה מסכנים – דניאל מאנין – הציע תכנית חדשה. ריפובליקה היא מן הנמנעות, ברית הסווירינים תהא צוררת לעם, ולפיכך אין לפני איטליה כל מוצא אחר, מלבד פעולתה המלַכֶּדת של פיימונט. לריפובליקנים אמר: “אני, הריפובליקן, מרים את דגל האיחוד. צריך שיתלקטו מסביב לו ושיגֵנו עליו כל הרוצים בקיום איטליה. הנני מוכן למונארכיה – אם היא תהא המאחדת; הנני מוכן לשלטון בית סאווֹיה השולט בפיימונט – אם הוא יסייע באמונה וביושר ליצור את איטליה”. ול“פיימונטיסטים” אמר: “הֲגו ביצירת איטליה ולא בהגדלת פיימונט; היו נא בני איטליה ולא אנשי פיימונט – ואנחנו אתכם; אחרת – לא”. את כל תכניתו כלל במלים מעטות אלה: “נסיכי בית סווֹיה! הקימו את איטליה ואני – אתכם אחרת – לא. עצמאות ואחדות – בסיסמה זו נגדל”. גלוי־דעת זה של מאנין, אדם שערכו המוסרי היה רב למאוד, עשה רושם גדול. שעה זו שחקה לקאוור ואחד מצעדי משחקו המדיני הצליח ביותר.

צרפת ואנגליה התבוננו שתיהן למלחמת קרים ובקשו להן בנות־ברית. אוסטריה פקפקה ומאנה להשתתף בקואליציה, באמתלה שאין היא יכולה לנהל מלחמה בגבולה המזרחי – בעוד שפיימונט מאיימת עליה ממערב. כל הערובות לבטחון נחלתה האיטלקית שהוצעו לה מאת מעצמות המערב – לא הועילו להטות את לבה. אז הציע קאוור לפני צרפת ואנגליה את השתתפות פיימונט במלחמה. אותם חמשה־עשר אלף חיילים, אשר השיגה יד המדינה הקטנה לשלוח לחזית רחוקה – לא היו נחוצים למישהו, אבל המעצמות ראו בהשתתפותה של פיימונט ערובה ממשית לבטחון אוסטריה מצד איטליה וקבלו את הצעת קאוור. תחילה הציעה אנגליה להביט על החיילים הפיימונטיים כעל שכירים ולשלם להם. קאוור, אשר לא כסף היה נחוץ לו אלא ברית את המעצמות הגדולות, דחה כמובן את ההצעה. אמנת המלחמה נחתמה בטורין, בינואר שנת 1855. באיטליה עורר הדבר סערת מחאות: לגבי ה“פיימונטיסטים” לא היתה השתתפות פיימונט במלחמה זו אלא מעשה־העזה מיותר, סיכוּן ללא כל הצדקה. הדימוקרטים לא ראו בה כל תועלת מעשית לתנועה הלאומית ודרשו, למצער, את הבטחת הזכות לפיימונט לקחת חלק בקונגרס הזה. גם בתוך מועצת־המיניסטרים גופה היה הרוב נגד הצעת קאוור והמיניסטר לעניני חוץ הגיש את התפטרותו. בעיני מאציני לא היתה המלחמה עצמה אלא “מלחמת מגן על הענינים הכלכליים של אנגליה והאימפריאליסטיים של צרפת”, וההשתתפות מצד פיימונט – “אואנטיורה של המלך”. כשהחלה המלחמה הופיע כרוזו של מאציני, הקורא לאנשי הצבא לעזוב את מערכותיהם. אף על פי שגם אחת מכל הערובות שתבעה הדימוקרטיה האיטלקית לא ניתנה מצד המעצמות – עלה לו לקאוור, שריכז בידיו את מרבית תיקי המיניסטרים, להתגבר על כל המכשולים, בדרשו (כפי שהיה רגיל לעשות) “אמון מוחלט” בו ומתוך איום בהתפטרות. וכך נכנסה פיימונט למלחמה בלי כל הבטחות מצד המעצמות, ובלי סכויים לרֶוח ממשי כל שהוא. עם גמר המלחמה (בחורף שנת 1856) הורשתה פיימונט לאחר משא־ומתן ממושך ואף מעליב במקצת, למרות מחאותיה של אוסטריה, להשתתף בקונגרס־השלום הפריזי. אין צורך להטעים שבכל השאלות העיקריות עמד קאוור על צדן של צרפת ואנגליה. בהשתמשו במלים שנפלטו באקראי מפי נפוליאון השלישי: “כלום יש מה לעשות למען איטליה?” – הגיש קאוור לפני המעצמות תזכיר על המצב הפוליטי והחברתי בארצו. מבלי לדרוש מאומה לפיימונט ומבלי לציין דרכי פתרון כל שהם – תאר בצבעים בולטים את החמס והעריצות של המשטר האפיפיורי, האוסטרי והבורבוני, הוכיח את הכרחיותן של התנועות המהפכניות והראה, שפיימונט הנה המרכז היחידי באיטליה הנותן ערובות לסדר חוקי, למונארכיה ליברלית ולמלחמה ממשית במהפכה. עד הישיבה האחרונה עלה בידי אוסטריה לעכב את קריאת תזכירו של קאוור, וכאשר נגשו סוף סוף לדון בו – עזבו צירי אוסטריה ורוסיה את האולם, צירי צרפת שמרו בנימוס רב על כבוד האפיפיור, ורק האנגלים מצאו מלים לגנות בחריפות את המשטר האוסטרי־אפיפיורי, בהביעם אהדה חמה לפיימונט. המלחמה נגמרה, איפא, בלי שהביאה כל תוצאה חיובית לתנועה האיטלקית, אבל קאוור חזר לטורין כמצנח: השאלה האיטלקית עלתה על במת הקונגרס של הדיפלומטיה האירופית ופיימונט נסמכה לדבר מעל הבמה הזו בשם איטליה.

בזמן הזה – במחצית השניה של שנות החמישים – היה קאוור מנוּשא עד למאוד. הקונגרס הפריזי נתן למדינות סאוויה סאנקציה דיפלומטית, וחלק גדול של הדימוקרטיה האיטלקית נתן לה סאנקציה איטלקית־פנימית. מאנין הרגיש עוד יותר את אמונתו בפיימונט. בינו ובין מאציני פרץ ויכוח קשה ומר. מאנין האשים את מאציני בקלות דעת המתבטאה בארגון התפרצויות מהפכניות ללא כל סכויים להצלחה וב“תורת הסייף”, אשר לה כאילו הטיף מאציני. מאציני אישר עוד פעם את אי־אמונו המוחלט ברצון המונארכיה ובכוחה לאחד את איטליה, האשים את קאוור בסירוס הפרובלימה האיטלקית, ברצון להמית את המהפכה האיטלקית, היא המכשיר היחיד של שחרור איטליה. ואשר ל“תורת הסייף” ענה מאציני, שבבחינת “תורה לא היתה קיימת מעולם, ואולם עובדת הסייף תתעלם אך כשלאיטליה יהיו חיים עצמאיים, זכויות מוכרות ומשפט”. דוקא בימים ההם ארגן מאציני התקוממויות חדשות – בגינואה אשר לבית סאוויה, בליווֹרנוֹ אשר לדוכס הטוסקאני ובסיציליה הבורבונית. בעיניו היתה זאת חובה קדושה להלחם בכל הסווירינים כאחד, ללא הבדלה כל שהיא בין בית סאוויה ובית בורבון. בינתים רבתה העזובה בתוך המחנה שלו. באוגוסט 1857 נוסדה חברה חדשה, “האגודה הלאומית”, בנשיאות מאנין, ואחר מות צ’ינו (Pallavicino). גריבאלדי היה סגן הנשיא, ולה־פארינה (La Farina) המזכיר (כולם תלמידי מאציני ועוזריו לשעבר). האגודה הציגה לה למטרה לתמוך בקאוור ולשַתֵּק את תעמולתו המהפכנית של מאציני. תכנית האגודה החדשה כלולה סיסמה: “מלחמה באוסטריה, ויקטור־עמנואל – מלך איטליה”. קאוור הרחיב את הפוליטיקה של ריפורמות ושל ביצור פיימונט, קיצה במהפכנים ורדפם עד הרמה, ובו בזמן בא במגע ובקשרים עם חברי “האגודה הלאומית”. הוא היה נוהג להפגש עם לה־פארינה חרש, בשעות־בוקר מוקדמות, ובהיותו מובא בסוד התעמולה, שהאגודה הלאומית נהלה בכל הארץ – היה אומר ללה־פארינה: “עשו כל אשר בכוחכם, אפס, בפני העולם אני אתכחש לכם כהתכחש פטרוס לישו משיחו”.

מלחמת קרים נתנה לקאוור הזדמנות לקשור קשרים אמיצים יותר עם נפוליאון השלישי ולמשכו לתכניותיו הצבאיות. נפוליאון, שנמצא בין הפטיש והסדן – דימוקרטיה מתחזקת מזה וריאקציה קליריקלית מזה – נאלץ לדרוש אחר עלילות חיצוניות אשר ירוממו את כבודו בפנים. החלשת אוסטריה התאימה לכונותיו על דבר הגמוניה באירופה, רעיון קוֹממיוּת הלאומים הקטנים היה כנראה יקר ללב אדם מוזר זה, שהיה לשעבר חבר באגודות קרבונרים ועוזר ל“איטליה הצעירה” של מאציני. ונוסף לזה היתה איטליה – גם בתקומתה – רפה מכדי להפריע לתכניות ההגמוניה שלו, ואף היה מקום לשער, שבעזרה לתקומת איטליה תרכוש לה צרפת מתוך כך עוזר נאמן – אם לא עבד נאמן – המבטיח את אדנותה בים התיכון. כל זה הניע את הקיסר להתיחס באהדה לתכניות קאוור. באמצע המו“מ בינואר 1858, ארגן אורסיני ( Orsini ), אחד הנאמנים למאציני, התנקשות בלתי־מוצלחה בנפש נפוליאון, שנשאר בעיני הדימוקרטים האיטלקים מחריב הריפובליקה הרומית של 1849 ו”איש השנים בדצמבר 1851", לאמור: הגורם העיקרי לריאקציה באירופה. כעבור חדשיים הומתו אורסיני ושני חבריו. בטרם הוצא משפט־המות לפועל פנה אורסיני לנפוליאון באגרת וקרא לו לעזור לאחוד איטליה. האגרת עשתה רושם כביר על דעת הקהל בצרפת ובאירופה, ועל ידי כך היה להתנקשות של אורסיני תפקיד חיובי ידוע בעלילות העתיד – תחת אשר בתחילה הטילה, כמובן, סערה וכמעט שהרסה את תכניותיו של קאוור. נפוליאון קבע מצב־מצור בצרפת ודרש מאת המעצמות האירופיות להרחיק מגבוליהן את המהגרים הפוליטיים, ולהגביל עוד יותר את תחופש הדפוס. אנגליה סרבה בבוז להסגיר את מנהיגי המהפכה האירופית: מאציני, לֶדרו־רוֹלן, קוֹשוּט ולואי בלאן, אבל פיימונט הקטנה, וכמו כן שויץ, נכנעו לרצון הקיסר, אם כי קאוור ידע, שבזה הוא מבאיש את ריחו ואת ריח פיימונט. רק האמון הבלתי־מצוי, שרחשה המדינה לקאוור – עמד לו כדי לכוף על פיימונט את מלוי דרישת נפוליאון. למען כסות על השפלת הכבוד נימק קאוור את חוק־הדפוס החדש בידיעות כוזבות על דבר קשר שכאילו חָרַש מאציני על ויקטור עמנואל, מלך פיימונט.

אחרי נצחון פנימי זה, אחרי ההפגנה החדשה, שהוכיחה לעין אירופה כולה את נכונותו להאבק עם הריוולוציה – הגיעה שעתו של קאוור לגשת לכריחת ברית צרפת־פיימונט. מקץ מו"מ ממושך נקבעה, ביולי שנת 1858, האמנה הסודית על יסודות אלה: לומבארדיה, ויניטו והחלק הצפוני מחבל האפיפיורים נספחים לפיימונט ומהוים “מלכות איטליה עלית”; טוסקאנה וחלק אחר של חבל האפיפיורים מהוים “מלכות איטליה המרכזית” (נפוליאון הציע למשוח בה למלך את אחד מבני משפחתו, ה“נפוליאונידים”); לאפיפיור נשארים רומא וחלק של חבל האפיפיורים הגובל אתה; צבא צרפתי, החונה ברומא משנת 1849, יוסיף לשמור על האפיפיור; במקרה של מהפכה בניאפול – ימלא “נפוליאוניד” אחר, מיוראט, את מקום הבורבונים; ניצה וסאוויה – שתי פרווינציות פיימונטיות הגובלות את צרפת – נספחות לצרפת; נוצרת פידירציה של ארצות איטליה בנשיאות האפיפיור. בדרך זו קמה, איפוא, לתחיה, אך הפעם תחת חסותם של נפוליאון ופיימונט, אותה התכנית הפידירליסטית שאיטליה התאמצה להוציא לפועל בימי המהפכה ואשר עתה לא האמין בה איש ולב איש לא נמשך אחריה. פיימונט כאילו התכחשה לאחדות איטליה, ויתרה על רומא, היתה נכונה למסור להשפעת צרפת חלקים גדולים של איטליה, הסגירה בידי הקיסר את מולדת בית סאוויה ומולדתו של גריבאלדי (ניצה). ועוד תנאי אחד הציג נפוליאון וקאוור הסכים לו: המלחמה היתה צריכה להתנהל על ידי צבא רגיל, ללא השתתפות של המתנדבים “המהפכניים”. אפס, ברגע זה לא היתה לפני קאוור מטרה אחרת מלבד מלחמה באוסטריה, והוא היה נכון לקראת כל קרבן לתכלית זו. התנגדות הציבוריות האיטלקית לברית עם צרפת היתה הפעם נמרצה פחות לאין ערוך מבעת מלחמת קרים. החריצות הדיפלומטית של נפוליאון השלישי ושל קאוור הבינה להפוך את המלחמה, אשר ידיהם הכינוה, למלחמת־הגנה, וחושו של קאוור אמר לו, שיש לשוות למלחמה אפי לאומי והוא קרא לגריבאלדי ולא את ידיו לארגן חיל־מתנדבים. העובדה הזאת נודעה לצרפתים בזמן המלחמה, כשמאוחר היה כבר למחות נגדה. הפעם אף מאציני לא הטיף לעזיבת החזית, אלא מתחילה – כמו בשנת 1848 – לאי־פעולה, ואחר כך לתמיכה במלחמה נגד “הרע הגדול”. אגב: רוב המאצינינים האקטיויים לא חכו כבר להיתר זה ונכנסו לגדוד גריבאלדי. המלחמה החלה איפוא במזל טוב, מתוך סיכויים חשובים לגבי פיימונט, ואף על פי כן דוקא היא שחשפה את כל רופפות הפוליטיקה של קאוור.

אחרי נצחונות ראשונים מזהירים לצבא הצרפתי־הפיימונטי קם נפוליאון השלישי לפתע פתאום ­– מתוך חששות להסתבכויות מצד גרמניה ולאי־שביעת רצון באנגליה (בגלל החיזוק הגדול מדי של צרפת), ולטרוניה שגברה בצרפת גופא כלפי מלחמה זו, שמלכתחילה לא היתה שם פופולארית ודרשה קרבנות גדולים – וכרת שביתת נשק עם אוסטריה, ואפילו לא הודיע על כך לבן־בריתו. כל תכניתו של קאוור פור התפוררה. הוא ראה את עצמו מוקף בוגדים; כל תכניתו של קאוור פור התפוררה. הוא ראה את עצמו מוקף בוגדים; כל עבודת ההכנה, ששללה כל כך הרבה עמל ומרץ, עלתה בתוהו; ואחרי שיחה סוערת עם מלך פיימונט, בה יעץ לו שלא להכיר בשביתת הנשק, הגיש קאוור את התפטרותו. בינתים עשה נפוליאון שלום עם אוסטריה, אשר על פיו נשארה ויניטו לאוסטריה, לומברדיה עברה לצרפת וארצות איטליה הוו קונפידירציה; בו בזמן חתם נפוליאון אמנה עם ויקטור עמנואל, בה מסר מצדו את לומברדיה לאיטליה. גמר המלחמה גרם איפוא מחדש להשפלת פיימונט, הואיל והיא לא קבלה את לומברדיה אלא תמורת ניצה וסאוויה, ודוקא מידי המלך הצרפתי; אוסטריה המשיכה לשלוט באיטליה, המשטר הישן באיטליה המרכזית חזר והתאשר בתוקף אמנה חדשה, החתומה גם בידי מלך פיימונט, אמנם בהערת־הלוָי: “במה שנוגע אלי”. כשם שבשנות 1849–1848 נתגלה רפיון השיטה המהפכנית, כך נתגלה בשנת 1859 רפיונה של שיטת קאוור, שגם בלי “בגידת” נפוליאון לא היתה מביאה לתוצאות בנות ערך, שאף אילו נתגשמה תכנית קאוור במלואה – לא היתה זו מביאה ליצירת איטליה מאוחדת אלא לקונפידירציה של ארצות איטליה, שבתוכה יש ערך מכריע לשליטים הצרפתיים, ולא היה בזה יותר מ“חלופי גברא” בעלמא. אם בכל זאת לא נסתימה שנת 1859 לגבי איטליה באותה שביתת הנשק בוילהפראנקה, זו שהואישה את קאוור, אלא הוכתרה, כעבור חדשים אחדים, באיחוד מלא כמעט של איטליה – זכותה של המהפכה היא, זכותה של אותה רוח “מרדות”, אותה פעילות ואותה תעמולת “בוגדים” של מאציני, אשר קאוור שקד עליהן כל כך להחניקן, כי לא הכירה איטליה בשביתת הנשק, היא “פסחה עליה”, כדברי לה פארינה, והיתה מוכשרה לכך בעיקר מכוח מפעלו החנוכי של מאציני. שנת 1860 כללה יחד את שיטת קאוור ואת שיטת מאציני.

בימי ההכנה למלחמה פנה קאוור לכל נסיכי איטליה בהצעה לכרות ברית מגן ותגרה. בזאת מילא קאוור את תנאי החוזה עם נפוליאון וגם הבליט מתוך כך, שאין הוא מאמין באפשרות הקמת איטליה מאוחדת. אבל הסווירינים, שכבשו להם את דרכם בשנת 1849 והלכו בה מאז ללא־רתיעה – לא יכלו עוד לסור ממנה ודחו את הצעת פיימונט. אז אירע מאורע שהפתיע את הסווירינים ואת קאוור כאחד. משהגיעו שמועות ראשונות על אפשרות מלחמה באוסטריה – אחזה את איטליה המרכזית התעוררות עצומה, ועוד ביום פרוץ המלחמה, ב 27 באפריל שנת 1859 התלקחה בפלורנציה (בירת הדוכסות הטוסקאנית) מהפכה, שגרשה את הדוכס והכריזה על דיקטטורה של מלך פיימונט ואחר כך על סיפוח לפיימונט. כדבר הזה אירע כעבור זמן מה גם במחוזות הצפון של חבל האפיפיור ובדוכסויות המודינית והפארמית. מחמת לחץ נפוליאון, שהתכוֵן למטרותיו הבונפארטיות, דחתה פיימונט את הצעות הסיפוח, והסכימה רק לפרוש את חסותה על הפרווינציות המורדות ושלחה שמה קומיסרים שלה. בהגיע לאיטליה המרכזית דבר שביתת הנשק בוילה־פראנקה – סרבה להכיר בו ולהחליפה את הקומיסרים של פיימונט בממשלות זמניות; דעת הקהל התמרמרה על נפוליאון וקאוור כאחד, ושיבת הסווירינים למקומם, שהוכנסה בתנאי ההסכם הצרפתי־אוסטרי – לא היתה אפשרית יותר אלא בעזרת כוח מזוין, דבר שגם נפוליאון וגם אוסטריה לא העיזו לעשותו, ביחוד לאחר שאנגליה – שהיתה מעונינת בהחלשת צרפת לא פחות מבהחלשת אוסטריה – הראתה בגלוי את אהדתה לתנועה האיטלקית. הכרזות הסיפוח אל פיימונט נעשו בכל מקום למורת רצונה של פיימונט גופא. פרווינציות המרד יצרו ליגה ביניהן, ואף הקימו צבא משותף ומסרו את הנהלתו לגריבאלדי. קאוור, שברגע ראשון היה נכון גם לעמוד בראש התנועה – עודד את המתקוממים מתוך פנת בדידותו הפוליטית: “המיניסטר מת, ידיד מברך את החלטתכם”. לא היו למישהו באירופה לא תאוה ולא יכולת לקום לדכוי המרד האיטלקי, שאיחד הפעם גם את חסידי מאציני, גם את הליברלים, גם את חברי ה“אגודה הלאומית”. התפטרותו של קאוור נתפרשה עתה, אחרי סערת ההתרגזות הראשונה, כמעשה פטריוטי, והיה בה לאין ספק משום זה. בסוף ינואר 1860 שב קאוור להיות ראש המיניסטרים, ובשנים באפריל התכנס בטורין בית־הנבחרים החדש, שכלל בתוכו גם את צירי לומברדיה, טוסקאנה ומודינה. בחודש מרס נערכו בפרווינציות הנספחות משאלי־עם, שבהם הביע כמובן רוב מכריע את דעתו בעד האיחוד עם פיימונט. הסכמת נפוליאון נקנתה במחיר אשור ההבטחה למסור לו את ניצה וסאווֹיה. החוזה החשאי בנידון זה נחתם בטורין בו ביום שבטוסקאנה, במודינה ובפארמה יצא לפועל משאל־העם. בקושי רב ומתוך התנגדות נמרצת מצד “השמאל” (גריבאלדי עם חבריו והריפובליקנים) עלה בידי קאוור לקבל אשור החוזה הזה בבית־הנבחרים. לשם השקטת “המצפון הדימוקרטי” הוכרז משאל עם גם בניצה ובסאוויה, והוא נתן רוב גדול בעד ההסתפחות לצרפת. לשם השקטת אירופה השתמש קאוור גם הפעם במפלצת המהפכה והודיע לכל המדינות שהיה מוכרח להסכים להגדלת פיימונט כדי למנוע את הדליקה המאצינינית. שאלת החלקים המורדים שבחבל האפיפיור נשארה פתוחה; גריבאלדי עמד אמנם להתפרץ לחבל זה, ואולם לפי שקאוור הסס עוד ונזהר מלתפוס עמדה מסוימת ביחס לאפיפיור – התערב המלך ולחץ על גריבאלדי עד שעזב את תכניתו ופרק את גדודיו. אולם הפידירציה של קאוור והתכניות הבונפארטיסטיות של נפוליאון נקברו עולמית בכוח המהפכה, שעדיין לא אמרה די בכבושיה אלה.

מפי קאוור עצמו נפלטו מיד אחרי שביתת הנשק הדברים: “הפריעוני ליצור את איטליה בדרך דיפלומטית מצפון, – אני איצור אותה בדרך מהפכנית מדרום”, אולם זהירותו הרגילה ומיעוט האמונה בכוחות איטליה הפנימיים גברו על הדחיפה הראשונה. ואילו המאורעות באיטליה המרכזית שינו את כל האטמוספירה הצבורית. נשכחו הפקפוקים, הזהירות, חוסר האמון, כל הנסיון המר של שנת 1849; הקיצה ההתלהבות הריוולוציונית, וכוחה אתה כמאז; המלך, ד’אצליו, קאוור, אשר רק אתמול מלאו ספקות, נָכֹונו פתאום לצעד מכריע. שוב באה שעתו של מאציני, בחברת ידידים מעטים, קריספי ( Crispi, מהפכן סיציליאני וראש המיניסטרים בעתיד) ומידיצ’י (Medici) החליט להמשיך את מפעל האיחוד, שהוחל בהצלחה כזו, ולהשלימו באכספדיציה לדרום הארץ ומשם לרומא. קאוור חשב את התכנית הזו למסוכנת והתאמץ למנוע את הוצאתה לפועל. המשלחת לדרום היתה עלולה לגרום לקונפליקט חדש עם אירופה ולמלחמה עם ניאפול, החזקה בממלכות איטליה. מאציני וקריספי כבר ניסו זה פעמים אחדות לעורר התקוממות בסיציליה וניאפול, אך לא הצליחו: בפעם האחרונה, בנסיון מרידה כזאת, בשנת 1857, נספח פִיזַקאנֶה, אולם בהשפעת להטו הריוולוציוני של מאציני, שניעור מחדש במלוא כוחו, עלה בידי הריוולוציונרים להתגבר על כל המכשולים. גריבאלדי, שהסס בראשונה, התרצה לעמוד בראש ההתקוממות, ובמאי שנת 1860 הפליג מנמל קוארטו שאצל גינואה ה“אלף” המהולל. קאוור שחק משחק כפול. כשם שלפני חדשים מספר היה מעורר, בחשאי, את מורדי איטליה המרכזית לפעולות נמרצות “למען אוכל להגיד, כי על כרחי הסכמתי לסיפוח”, כך גם עתה אמר: “עלינו לתמוך במהפכה, אך לתמוך כך, שבעיני אירופה תופיע המהפכה, כאילו באה מאליה”. עם הפלגת אנית ה“אלף” מקוארטו הביע קאוור באזני המעצמות את הצטערותו ושלח את צי פיימונט דרומה כאילו למנוע בעד המתנדבים מעלות ליבשה. בו בזמן כתב לאדמיראל הפיימונטי שתי שורות אלו: “השתדל לתפוש מקום בין גריבאלדי ובין צי ניאפול. הנני מקוה, כי הבנת”. האדמיראל ענה: “דומני כי הבנתי. לכשידָרש – תוכל גם לכלאני במבצר”. וכשעלה גריבאלדי בשלום ליבשה, מאחר שהצי הפיימונטי הפריע לצי הניאפולי לתקוף אותו – כתב קאוור למעצמות: “אם צי הבּורבּונים לא ידע להפריע לגריבאלדי – איך יכלנו וידענו אנחנו?”

גריבאלדי בסיציליה – סמל המהפכה החוגגת ומנצחת. עם הופעתו התמוטט הכל בממלכת הבורבונים הרקובה עד היסוד בה. אימה סתומה נפלה על אויבי גריבאלדי, חילות הבורבונים נסו או הצטרפו אל צבא המהפכנים, חצר המלך נמלטה מניאפול, וגריבאלדי נכנס לעיר הבירה במרכבה צנועה, בלוית שנים עשר שרי צבא ובלי כל משמר אחר¹. בסיציליה ובניאפול הכריז על עצמו כעל דיקטטור, אמנם בשם מלך פיימונט, בהיותו נאמן לסיסמה שלקח אתו בהפליגו מקוארטו: “איטליה וויקטור עמנואל”. אמנם קאוור הבין, כי למרות הסיסמה הזאת – עלולים נצחונות המהפכה שנתגלמו בגריבאלדי ופרסומו העצום של “מלך האביונים” הזה לסכן את מעמדה של ממשלת פיימונט; לכן, התאמץ שוב המיניסטר הפיימונטי, כמו לפני עשר שנים, להציג את פיימונט במקום המהפכה החוגגת. נסיונו לעורר בניאפול מהפכה “ליברלית”, סאווֹיית, עוד בטרם יבוא שמה גריבאלדי – לא הצליח, ולא נשאר לבית סאוויה אלא להצטרף בדרך רשמית לאיניציאטיוה ריווֹלוציונית; המלך נסע לניאפול, הצבא הפיימונטי עשה סוף־סוף את הצעד המכריע – לא הניח לריוולוציונים לעשותו – ועבר מצפון את גבול חבל האפיפיור, כשאחת הפלוגות של ה“אלף” שמה פניה לצד זה ועלתה שם על היבשה. הצבא הפיימונטי עבר דרך חבל האפיפיור אל מדינת הבורבונים, יחד עם אנשי גריבאלדי הביא במצור ולכד אחר שבועות אחדים את המבצר גַאֵטה – שם היה נחבא המלך הבורבוני עם נאמני צבאותיו. דין־ודברים מכריעים התנהלו בינתים בין קאוור וגריבאלדי: גריבאלדי, שהיה מוקף דימוקרטים וריפובליקנים, קריספי מידיצ’י, מאציני, קטאניאו – לא רצה להסכים שהדרום יסופח כפשוטו אל פיימונט, ולא חשב את מפעלו שלם עד אם כבש את רומא. כבוש רומא היה נראה לקאוור מסוכן – הן מפני המצב הבין־לאומי, היות והכרזה על אחדות איטליה ממרום הקפיטוֹליום יכלה בנקל ליהפך להכרזת ריפובליקה איטלקית. ההתאבקות נגמרה בנצחון קאוור. בדצמבר התקיים משאל־עם בניאפול, בסיציליה ובחלק של חבל האפיפיור (אוּמבריה ומארקי). רוב קולות מכריע עלה בעד סיפוח לאלתר לפיימונט. גריבאלדי והמלך נפגשו בעיירה ניאפולית, טיאנו, בנוומבר נכנסו יחד לניאפול, וכעבור ימים מספר שב גריבאלדי אל האי הקטן שלו, קפרירו, ואתו שק זרעים, הגמול היחידי על שליש איטליה שהניח לרגלי מלך פיימונט. מאציני, חזר לארץ גלותו לונדונה, כשחרב משפט־מות שחרצה עליו פיימונט – תלויה ומונחת על צוארו. העולם הפוליטי השלים עם ההגדלה החדשה של פיימונט באשר זו הופיעה בעיניו שוב פעם כבַלַם המהפכה, כמגן האפיפיור מפני הריוולוציונרים, כערב לשלום עם אוסטריה. גרמניה ואנגליה המשיכו להביט בעין יפה על התגברותה של פיימונט, כי לגביהן היתה זאת החלשה יחסית של צרפת ואוסטריה, ובזמן ההוא לא חשב איש ממדינאי אירופה על אפשרות של איטליה חזקה, מדינה בלתי־תלויה באמת, העלולה לעמוד בהתחרות בין־לאומית עם “המעצמות הגדולות”.

עד מהרה בא לידי גילוי האופי ה“כבושי” של מפעל גריבאלדי, אשר פיימונט הלכה בעקבותיו. באה לידי ביטוי הנֶחשָלוּת הכלכלית והתרבותית של הדרום לעומת הצפון, נחשלות הנותנת במדה ידועה אותותיה באיטליה עד היום. רשת מסלות הברזל עמדה עדיין בראשית התפתחותה, הכבישים היו מעטים וגרועים, הקשר בין הערים הגדולות היה לקוי עד מאוד, ועוד יותר היה לקוי הקשר עם שאר מדינות איטליה. הכמרים היו משועבדים לחלוטין לאפיפיור; הישוב החקלאי לא ידע קרוא וכתוב (מספר האנאלפאביתים בניאפול ובסיציליה הגיע ל90 אחוז). שקע באמונות תפלות והלך בעורון אחרי הכמרים; בעלי האחוזות היו עוד שבויים בחרמי אידיאות פיאודליות; המעמד הבורגני היה מועט; בערים הגדולות, כניאפול ופאלֶרמו, עמד המון מחוסר כל משלח יד, נכון תמיד לשרת כל אדון; חדירת ההכרה הלאומית הצטמצמה בחוגי הבורגנות והאינטליגנציה, – כזאת היתה תמונת הדרום ברגע הספחו אל פיימונט. גריבאלדי הצליח לנחול שם נצחונות אגדיים, בכוח שִמעו הגדול שהלך לפניו, שֵמַע אֲרִיאֵל־המצביאים, אשר אין לחִצֵי־אויב שליטה בו, בשל המשטמה העצומה למשטר הבורבונים ומפני הצפיה להרוחה ולהקלה מאת המשטר החדש. משהוברר, שהמשטר האיטלקי, הגואל מידי הבורבונים, הביא אתו מעמסות רבות וכבדות, ואפילו גדולות מן הקודמות, חובת מסים ועבודת צבא – נתגלו כל רפיונה ושטחיותה של ההכרה העצמית האיטלקית. מלך ניאפול – שמצא לו מקלט ברומא – והאפיפיור עשו, כמובן, את כל אשר היה בכוחם לעשות – למען לַבּוֹת את הרוגז ואי־הרצון. חדשים מועטים אחרי הספוח פרצו בדרום מרידות נגד־איטלקיות, שהכמרים תמכו בהן וגם עוררו אתן במדה ידועה, מרידות שבהן השתתף המון עם רב, שעלה פי כמה על מספר המתנדבים בשעתו לצבא גריבאלדי, ואשר היה הכרח לדכאן במרץ רב ולעתים גם באכזריות רבה. להקות שודדים פשטו על פני הפרווינציה כולה ועל הצבא היה לעמוד כנגדן במערכות –מלחמה ממש, והיה שהשלטונות נאלצו לבוא במו“מ דיפלומטי עם השודדים ולקבוע תנאים לשביתת נשק. עוד עשר שנים תעבורנה, ואולי עוד יותר, עד אשר ישתנה המצב לטובה. התרגזות רבה גרמה גם שיטת הריכוז הפיימונטית הנהגת חוקי פיימונט לאלתר, מסירת האדמיניסטרציה לפקידים זרים, יוצאי פיימונט; השיטה הזאת באה גם מתוך שרידי מגמות ה”פיימונטיזם", ובעיקר – מתוך הרצון להקנות לאיטליה אופי חדגוני, לפחות ביחס לחוקה, וגם מתוך דלותו המוסרית והתוכנית של החומר הביורוקרטי, שירשה איטליה מאת הבורבונים.

במרס שנת 1861 הכריז בית־הנבחרים החדש, שהתכנס בטורין ושהצטרף מבאי־כוח כל הפרווינציות, וניאפול בתוכן, על הקמת ממלכת איטליה. ויקטור עמנואל קבל תואר “מלך איטליה” ולנוסחה הישנה “בחסד אלוהים” צרפו תוספת: “וברצון העם”. מחוץ לממלכת איטליה נשארו רומא ולה, חבל לא גדול, ווינציה. קאוור, שנפטר חדשיים אחרי הכרזת המלכות ושעמד במשך החדשים האחרונים האלה של חייו בכל תוקף על דרישתו, שרומא תוכרז לבירת הממלכה האיטלקית – לא זכה לראות באיחודה המלא של איטליה. אך הוא לא עוד הטיל ספק בדבר, ובמותו דובבו שפתיו: “איטליה נוצָרה, הכל הוּצל”.

אך וינציה ורומא – אוסטריה והאפיפיור – נשארו בקרב המדינה האיטלקית כשני פצעים ממאירים, כואבים ומסוכנים, שתי פרובלימות, אשר את בקשת פתרונן אי־אפשר היה לדחות לזמן רב. כבר בימי הכרזת המלכות מחה גריבאלדי, שנבחר לציר בית־הנבחרים בדרום שנכבש על ידו, נגד פיזור גדודי המתנדבים ודרש עליה תכופה על שתי הערים הללו. ואולם הרוב המכריע של הליברלים ראה צורך הכרחי לרכז את כל הכוחות בחיזוק הכבושים שכבר נעשו, בית הנבחרים דחה את הצעת גריבאלדי, וזה הניע אותו לעזוב את “הבית הפחדני”. גריבאלדי ומאציני ארגנו חברות וליגות חדשות במטרה לסייע לשחרור ונציה, קראו לועידות, אספו חתימות על פיטיציות וכרוזים, הוליכו המונים לרחוב, ניסו ליצור קרנות עצמיות, לשם מטרה זו – לשוב ולהציב לפני אירופה את הפרובלימה האיטלקית בפתרונה הבלתי־שלם, “לא לתת להרדם” – נסע גריבאלדי לאנגליה ונתקבל בחוגים הדימוקרטיים בכבוד, אשר כמהו טרם זכה לו איש זר באנגליה. מאציני התכונן למהפכה חדשה, נהל תעמולה בין תושבי וינציה ורבו נסיונותיו של “פוליטיקת חוץ” עצמאית. הוא אימץ את קשריו עם היסודות הדימוקרטיים והמהפכניים של מלכות אוסטריה – הסלאוים והאונגרים – שבעזרתם ובעזרת וינציה המורדת קוה לגרום לנֵפץ אדיר באוסטריה, שיביא להתפוררות המונארכיה ויתן לוינציה אפשרות להספח לאיטליה. בתקופה ידועה מצא לו בן־ברית בלתי־צפוי בויקטור עמנואל, שרוחו, בניגוד למיניסטרים שלו, היתה קצרה מלהמתין, ואז – תחילת שנות הששים – התנהל משא־ומתן אינטנסיוי בין מלך איטליה ובין הגולה בן־המות, שדינו נחרץ מטעם ממשלת אותו מלך איטליה. אולם תכניתו של ויקטור עמנואל – מהפכה באוסטריה ושלוה גמורה בוינציה – לא נתקבלה על לב הריוולוציונר הזקן. הוא רצה לראות מהפכה באוסטריה – שתביא לידי שחרור כל הלאומים של מלכות אוסטריה, ולא ראה מפני מה צריך כל כובד המלחמה המשחררת הזאת לנפול על הסלאוים והאונגרים, ואילו איטליה היתה צריכה להיות מוגנה מסער מהמהפכה וזעזועיה. בזמן ההתקוממות הפולנית בשנת 1863 נכנס גם גריבאלדי במו"מ עם הגולים הפולנים והאונגרים במטרה ללבות את המרד בגליציה ואונגריה. כאות לאהדת המהפכנים האיטלקים לשחרור הסלאוים יצא גדוד מתנדבי גריבאלדי לפולין, לעמוד לצדם של המורדים. כל המאמצים האלה לא הביאו לידי תוצאות פוליטיות ממשיות. האונגרים מצאו דרכים לשלום עם אוסטריה, מרד הסלאוים דוכא – ווינציה נשארה בשלותה. גריבאלדי הציע לחזור בצפון על מעשה־הדרום, אבל המרץ המהפכני של המדינה היה כבר דלוי, כנראה, עד תומו, ונסיונותיו של גריבאלדי נסתימו ברובם בהתלקחויות דלות־ערך. השלטונות האיטלקיים הרסו בקלות את התכניות המהפכניות, אסרו את הקושרים ופזרו את הגדודים הקטנים. התנהגות הממשלה, שהיתה חסרה קו מסוים ולא פתחה כל סכויים לפתרון השאלה, לא היתה בעיני “מפלגת הפעולה” – כך נקראו בתקופה זו חוגי מאציני וגריבאלדי – אלא בגידה לאומית. מכאן נבעו התנגשויות תכופות ומרות. גריבאלדי וחבריו הסתלקו באופן דימונסטראטיוי מן התואר צירים ועזבו את בית־הנבחרים, וגם מעשה חותך זה לא הצעיד אף משהו את דבר שחרורה של וינציה.

צעד חדש בדרך האיחוד יכלה איטליה לעשות רק בבוא התנגשות אירופית חדשה, וכזאת היתה מלחמת פרוסיה־אוסטריה בשנת 1866. הברית בין פרוסיה ואיטליה, אשר את קויה היסודיים התוה עוד קאוור בשעתו, הוצאה לפועל על ידי ביסמרק ולַמַרמוֹרָה (Lamarmora) בשנת 1866. איטליה יצאה שוב למערכה נגד אויבה מדורות – הפעם בצד פרוסיה, שעמדה למלא בתולדות האיחוד הגרמני אותו תפקיד, שמלאה פיימונט באחדות איטליה. במלחמה לא היתה לאיטליה הצלחה יתרה, ואוסטריה הסתלקה מוינציה אך תחת לחץ הנשק הפרוסי. למשך המלחמה קבעו מאציני וגריבאלדי “שלום אזרחי” עם ממשלת המלך; גריבאלדי שב להיות ראש־המתנדבים והיה אולי היחידי בין מפקדי איטליה שלא הֵביש משִׂברם את אלה אשר שלחוהו. בשורת שביתת הנשק הגיעה אליו בעצם ההכנות לכבושים חדשים; צו המלך הכריחוהו להפסיק את עליתו על טרייסט. למלחמה שהיה בה משום השפלת כבוד צבאי – נוסף שלום מחפיר: פרוסיה, כנפוליאון השלישי לפנים, כרתה שלום עם אוסטריה מבלי להודיע כלל על כך לבת־בריתה במלחמה, ועל וינציה ויתרה לא לאיטליה אלא לצרפת, שעוד היתה אז ה"דיין של אירופה, ומידה קבלה אותה איטליה.

רק לשאלת רומא – אחת השאלות החמורות ביותר מבחינה פוליטית, ואולי החמורה שבכולן מבחינה רוחנית – טרם נמצא פתרון. מצד אחד נשענה רומא על תמיכתו העצומה של העולם הקתולי, שכבר בא לעזרתה בש' 1848. במשך כל התקופה הזאת צצו בלי הרף בספרד, צרפת ואוסטריה תכניות מתכניות שונות להגנת האפיפיור מפני איטליה, ואישור הממלכה האיטלקית החדשה מצד כמה מדינות התעכב בעיקר בגלל הדין־ודברים שבין איטליה והאפיפיור ושנאתו הקשה של האפיפיור לאיטליה. מצד שני: מאז מחצו צבאות צרפת בשנת 1849 את הריפובליקה הרומית – לא עזבו עוד אלה את העיר. רומא נמצאה, איפוא, תחת חסות צרפת, ומלחמה בה – פירושה היה מלחמה במדינה האדירה שבאירופה, ודוקא במדינה, שאיטליה היתה זקוקה לכרות ברית עמה ושאת עזרתה בקשה בדרכה לאיחוד. נפוליאון ראה בכבוש רומא מאיטליה לא רק גורם לתסבוכת פנימית (במדה שזו היתה עלולה לעורר התרגזות בקרב הקתולים בצרפת), אלא גם הפרעת שווי המשקל באירופה, בהיות כבוש זה משלים את איחוד איטליה ונותן לה אפשרות ליהפך למעצמה; אכן, בשעה שנפוליאון הושיט עזרה למדינה הצעירה היתה עיקר כונתו להחלשת אוסטריה ולא לחיזוק איטליה, שאיפתו לעכב את שגשוג איטליה התגברה ביחוד לאחר שהדימוקרטיה האיטלקית החריבה בשנות 1860–1859 את מזימותיו הבונפארטיסטיות. בנקודה זו היתה אוסטריה תמימת דעים עם צוררתה צרפת; פרוסיה הפרוטסטאנטית היתה חלשה מדי, רוסיה לא הסתירה את יחסה, כי עוינת היא את איטליה “הריוולוציונית”, ורק אנגליה בלבד היתה נכונה לתמוך בה.

גם אלמלא היתה שאלת רומא סבוכה במסכת הבין־לאומית – לא היתה הרחקת האפיפיור ממדינתו פשוטה כהרחקת הסווירינים בשאר הממשלות; ככל אשר התקרבה שעת פתרון לשאלת רומא, כן הלכה והעמיקה הרגשת שרשיותה של הקתוליות בחיי איטליה ובדברי ימיה, הרגשת הדבקות שדבק העם האיטלקי באפיפיור. מאידך לא יכלה איטליה לותר על רומא, לא מבחינה פוליטית, מפאת השארת נקודה אויבת מבוצרת במרכז המדינה, והן מבחינה מוסרית, לפי שדברי הימים, המסורת, האמנות, אגדות עם, האידיאליזם הפוליטי, השאיפה להתחדשות דתית – הכל חייב את איטליה לראות ברומא את כתר האיחוד. ועוד גם זאת: מחמת שיטת הריכוז האדמיניסטראטיוית, שנזכרה למעלה, וכתוצאת ההבדלים שהיו קיימים בין פרווינציות שונות, שבו לאחר האיחוד והרימו ראשן המגמות הפידירליסטיות, שאותן אפשר היה לשתק בנקל בכוח שלטון, אשר את הציות לו – לא היתה יכולה אף אחת מהפרווינציות לחשוב לה לחרפה, אף אחת מהן לא היתה מעיזה להתחרות בסמכותו: כניאפול, כמילאן, כפלורנציה השתחוו אפים ארצה לפני רומא.

במשך עשר שנים התלבטה איטליה בין הצורך בכבוש רומא ובין אי־האפשרות לבצעו ולא מצאה בכוחותיה היא דרך־מוצא ממעגל־קסמים זה. מאציני שיוה ערך כביר לרומא – בירת איטליה החדשה, מקור איניצ’אטיוה חדשה לעולם. לחרבן האפיפיוריות היתה בעיניו חשיבות עולמית – זה היה תנאי ראשון בריפורמה הדתית העולמית. ודוקא מפני שלהתגברות תעל האפיפיורות היה עורך מכריע כל כך, בתכניתו לחידוש האנושיות – היתה הפוליטיקה שלו כלפי כבוש רומא שונה בהחלט מן הפוליטיקה שלו כלפי כבוש רומא שונה בהחלט מן הפוליטיקה שלו כלפי הדרום או וינציה. “אלפו” של גריבאלדי יצא בשנת 1860 למערכה במדה רבה בכוח מרצו ותקפו של מאציני, אבל לא היה טעם להִשָנות המעשה הזה ברומא: הכחדת שלטון רוחני יכולה לבוא רק בדרך התחדשות הרוח. לכן לא קרא מאציני לגריבלדי, אף לא לפיימונט. הוא המתין להתחדשותה הרוחנית של איטליה ורומא, והכין התפרצות מהפכנית, כבטוי להתחדשות זו. אך המדינה בכללה ורומא בפרט נשארו קרות לדברי תוכחתו ולשוא בקש אותות תחיה בין נתיני האפיפיור.

גריבאלדי השקיף על השאלה האיטלקית כעל שאלה פוליטית בעיקר, ונבדל בנדון זה ממחנה הליברלים רק בשיטתו. הוא ראה גם את רומא כענין פוליטי בלבד, שעמד על מדרגה אחת עם ניאפול ווינציה. לכן אסר מלחמה על רומא כאשר עשה בדרום. הוא ערך אכספדיציות צבאיות מבלי להבין היטב לפני מה הנהו עומד. כשם שאחר נצחונו בניאפול בקר בבית־הכנסת המפורסם של ג’נארו הקדוש – כך גם באמרו להתקיף את רומא בש' 1862 ולהפקיע את השלטון החילוני מידי ראש הכנסיה הקתולית – קידש את צאתו למערכה בתפילה במקדש קתולי. ממשלת איטליה, הגם שידעה על תכניותיו של גריבאלדי, לא נטלה עליה בכ“ז אחריות להן, וכדי להפריע לפגישת המתנדבים עם המשמר הצרפתי הציבה על דרכם את צבאותיה. אצל אספרומונטֶה ירו צבאות הממשלה במתנדבים, שהיו מצווים, מטעם גריבאלדי הפצוע, שלא לענות ביריות. הענין נגמר בתגרה זו ובגלות גריבאלדי לאי קפרירה. נסיון שני נעשה בשנת 1876 ונגמר בהתנגשות עם צבא צרפתי אצל מינטאנה; המתנדבים נחלו מפלה, ומפקד צרפתי הודיע בפריז, כי “הרובים החדשים מפליאים לעשות”. כשבפרלמנט הפריזי דנו על האינצידנט שאצל מינטאנה – הכריז חגיגית המניסטר הצרפתי לעניני חוץ: “לעולם לא יכנסו האיטלקים לרומא”. יכול להיות, כי פלאי רוביה של צרפת ו”לעולם לא" של המיניסטר שלה עלו לה בשנת 1870 במחיר ניטרליותה של איטליה, אשר במדת מה היתה לצרפת הזכות לבטוח בעזרתה.

ובכן, גם מאציני, גם גריבאלדי לא עמד להם כוחם לפתור את תשאלת רומא. קאוור, גם גריבאלדי לא עמד להם כוחם לפתור את שאלת רומא. קאוור, אחר שנת 1860, היטיב להבין את ערך רומא לגבי איטליה, אך לא ראה אפשרות לרכוש את העיר בלי הסכמתם של האפיפיור וצרפת ולא חדל מוות מקוות להשיג הסכמה זו. “רומא היא הכוכב הצפוני שלנו. העיר הנצחית צריכה להיות לבירת איטליה. אולם לא בכוח מהפכה נבוא שמה אלא בכוח המוסר. נאמר לאפיפיור: אב קדוש, שלטון חילוני איננו עוד ערובת עצמאותך. הסתלק ממנו – וניתן לך אותו חופש, שזה שלוש מאות שנים אתה מצפה לו לשוא מאת המעצמות הקתוליות. הננו נכונם להכריז על הפרינציפ הגדול: כנסיה חפשית במדינה חפשית”. בהשפעת קאוור קבל בית הנבחרים החלטה המשתמעת אמנם לשתי פנים במובן הפוליטי, אבל חשובה כהכרזת רומא לבירת איטליה: “בתקוה, שלאחר הבטחת עצמאותו, ערכו וכבודו של האפיפיור והבטחת חופש מוחלט לכנסיה, ולאחר הסכם עם צרפת בנוגע לאי־התערבותה, תנתן רומא, שכבר הוכרזה מטעם דעת הקהל שבמדינה כעיר הבירה, לאיטליה – עובר בית הנבחרים לסדר־היום”. לפי נוסח קאוור מסתלקת המדינה מכל התערבות בעניני כנסיה, כשם שהכנסיה אינה מתערבת עוד במדינה. הדת היתה בעיני קאוור, בהתאם להשקפותיו הליברליות, דבר פרטי בהחלט. אין על המדינה אלא למלא ביושר את רצון העם, אך לא לחנך את העם ולהדריכו, ולכן היא יכולה שלא להתערב בדת. שאלת רומא היתה לקאוור שאלה פוליטית, שאלת שלום איטליה, ופתרון לה היה צריך להמצא באותו פרינציפ החופש, שבהילומו לכל שאלות חיי המדינה ראה קאוור תריס בפני כל הפורעניות שבעולם. “אנו סבורים שיש להנהיג את שיטת החופש בכל החיים הצבוריים, הדתיים ואזרחיים. אנו מבקשים חופש כלכלי, חופש אדמיניסטראטיוי, אנו מבקשים חופש מלא ומוחלט למצפון. לשם יופיו של בנין זה שאנו מקימים – הננו רואים הכרח, שעיקרון החופש יהי לקו גם ביחסי הכנסיה והמדינה”. קאוור בקש קודם כל להוכיח לאפיפיור עצמו את ערך הפרינציפ של כנסיה חפשית לגבי דידיה. אבל לא הספיק לעשות הרבה ונסיונותיו במגמה זו נתקלו, כרגיל, בחוסר כל רצון לפשרה מצד הואטיקן.

ריקאזוֹלי – יורשו של קאוור – קבל את הנוסחה שלו: “כנסיה חפשית במדינה חפשית”, אבל הכניס בה תוכן אחר לגמרי. ריקאזולי עזב מכבר את קרן־זויתו בטוסקאנה, מילא בשעתו תפקיד חשוב בממשלה הפלורנטינית הזמנית בשנת 1859 ונלחם בה לאחוד איטליה, תפס אחר כך מקום בולט בבית־הנבחרים האיטלקי, אבל הוסיף להיות תאשר היה לפני חצי יובל שנים, בקבוצת לאמברוסקיני. החל משנת 1860 שנן והלך לאיטליה" “תקופת המהפכות הפוליטיות באיטליה באה עד קצה. עלינו לעשות את כל אשר בידינו, כדי להצמיח מהפכה דתית”. לאחר שכבר נכבשה רומא כתב ריקאזולי: “נעשה המעט מן המעט, והפרובלימה כולה עומדת בעינה”. למרות הכירו עד מה צורר השלטון החילוני של האפיפיור לאיטליה – כתב: “אך אל נא נערב את הצורר הזה עם הדת האלוהית של הנוצרי, זה שתכלית בואו היתה לגאול את העולם, ואילו האפיפיור היה רוצה לשעבדו, היה מוגן אפילו להחזירו לברבריות, ובלבד ששלטונו החילוני יתקיים”. גם ריקאזולי ראה, כמובן, בשאלת רומא: ענין שחרור חלק נוסף של האוכלוסין האיטלקיים והשלמת אחדות איטליה, אך יותר מזה ראה בה פרובלימה אוניורסלית ומוסרית, שאלת חופש הכנסיה. “פנֵינו לרומא – אמר הוא בשנת 1861 באחד מנאומיו בבית־הנבחרים – לא להחריבה, אלא לבנותה ולהקימנה, לפתוח לפני הכנסיה את תדרך הריפורמה, להעניק לה אותה חרות ואותה עצמאות, שתהיינה לאמצעי ולמניע בתחית הרגש הדתי הטהור”. אבל גם ריקאזולי, בכל נסיונותיו הרבים למצוא דרך להסכם עם האפיפיור, נתקל באותה איבה ובאותה אי־הבנה. גם רובי־תקוותיו להתעלות הרגש הדתי באיטליה נכזבו. כבר אחרי כבוש רומא כתב: “אל ניצור לנו השליות. באיטליה אין אף צל־שאיפה להפוך את אידיאה הרליגיוזית למחשבה ולרחשי־לב. האידיאה הזאת טבעה באדישות ובאמונות תפלות. לאלה – האידיאה הרליגיוזית מיותרת בכלל, ולאחרים – אין זו אידיאה, אלא מצוה מעשית, שאין לה כל זיקה לרגש ולמחשבה”. כזאת היתה תוחלת־השוא לפתרון השאלה הרומית גריבאלדי יחל לשוא להתקוממות, מאציני – לחורבנה של הקתוליות, וריקאזולי – לתיקונה והטהרותה מבפנים.

לאחר מות קאוור והסתלקות ריקאזולי מעסקנות פוליטית – היו רוב הליברלים נוטים בכלל להניח את ידם מפתרון שאלת רומא ולהפקיד את העיר בידי הגורל. פאזוליני, שהיה זמן־מה מיניסטר לעניני חוץ היה אומר בפומבי, כי אין מוצא אחר לפני איטליה מאשר ויתור על רומא; ד’אצליו בקש להוכיח אותו דבר בקונטרסיו; בוג’יו, ציר בית הנבחרים ופובליציסטן ידוע, הודה, כי לוּ לכד גריבלדי את רומא – היה ממיט אסון על המונארכיה, שגם בלאו הכי נתחיבה הרבה למהפכה, בקבלה מידה את הפרווינציות המרכזיות ואת ניאפול. מחד גיסא – אירופה, בפרט צרפת, מאידך – אי־פשרנותו של האפיפיור: אכן, נראה היה המצב כמשולל מוצא לחלוטין ולא נשאר אלא לטשטש אותו; וזאת אמנם בקשה לעשות המונארכיה, אלא שהפריעה לה “מפלגת הפעולה” בראשות גריבלדי, שחזרה והעלתה בלי הרף את השאלה על הפרק. כל המיניסטריונים שנתחלפו במשך עשר השנים 1870–1860 חתרו לבוא לכלל הסכם עם האפיפיור ועם צרפת והעלו חרס בידם. בספטמבר שנת 1864 נאלצה איטליה לכרות עם צרפת אמנה, המכונה בשם “קונוֶנצית ספטמבר”, אשר על פיה התחיבה צרפת להוציא את צבאותיה מרומא במשך שנתיים, ולעומת זאת ניתנה לאפיפיור הרשות לגייס צבא משלו, מורכב מנתיני חוץ, ואיטליה התחיבה לא לתקוף ולא להרשות לתקוף את רומא, וכמו כן התחיבה לקבוע את בירתה בפלורנציה, לאות ויתור על רומא הבירה. הקונונציה נתקבלה בצבוריות האיטלקית מתוך התרגזות רבה, אבל לא עוררה התנגדות פעילה. דבר צאת הצבא הצרפתי מרומא מקץ שתי שנים – עבר בלי הסתבכויות ובלי נסיון להשתמש בו לשם כבוש העיר. אמנם אחרי מינטאנה, כשראתה צרפת בהכנות גריבלדי הפרת הקונונציה – הוכנס שוב הצבא הצרפתי לרומא לשם הגנה על האפיפיור, וחנה בה עד 1870. אחרי אותו מעשה מינטאנה פנה ויקטור עמנואל אל נפוליאון במכתב פרטי, בו הציע לפניו – בתורת גמול על הוצאת הצבא הצרפתי מרומא – ברית עם איטליה. גם הצעד הזה עלה בתוהו.

אף הנסיונות שחזרו ונשנו למו“מ עם האפיפיור לא הצליחו. האפיפיורות מתוך מלחמתה על שלטונה החילוני – נעשתה יותר ויותר דוֹגמתית ומסוגרת. כל שאיפה לריפורמה, להתפשרות עם איטליה, שבצבצה פה ושם בשדרות הנמוכות של הכהנות – דוכאה ללא –רחם. הכנסיה איבדה יותר ויותר את מעט העממיות שנותרה בה עוד בתחילת המאה הי”ט. השלטון הלך והתרכז כולו באישיות האפיפיור לנזק העם והכמרים גופם; בתקופה זו ניתנה גם התורה החדשה, שהאפיפיור הוא למעלה מן החטא. ביחס לאיטליה תפסה האפיפיורות עמדה של איבה אקטיוית; כל צוררי ממלכת איטליה מצאו להם מקלט ברומא; מרומא תמכו המלך הבורבוני יחד עם האפיפיור בבאנדיטיזם שבגליל ניאפול, ברומא נתגייס צבא קליריקלי – מורכב מאנשי־צבא פרופסיונליים שלוקטו מכל ארצות העולם הקתולי, ביחוד מספרד – להיות למגן לכסא כבודו של פטרוס הקדוש, ש“חולל ונרמס”. עמדה אויבת כזאת תפס פיוס התשיעי גם כלפי כל התנועה הליברלית והסוציאלית, שבה הצטינה המחצית השניה של המאה הי“ט, עמדה שהובעה בבהירות ובחריפות באגרת Syllabus המפורסמת (1864) ושהיציגה אותו מחוץ לחיי־הדור. בו בזמן הלכה רומא העיר הלוך וירוד במובן התרבותי והחברתי. “מאז תבוסת הריפובליקה (1849) ובמשך כל התקופה האחרונה של המשמר הצרפתי לא נראו ברומא כל אותות חיים פוליטיים. החזרת האפיפיורות אף היא, למרות כל הריאקציה האכזרית, לא יכלה לנער את רומא, מתוך הסקפטיציזם שלה. נערך מספר רב של חגיגות דתיות, שמשכו אחריהן, כרגיל, המוני עם, כאילו היו אלה תהלוכות כנסיתיות , ובזה נגמר הדבר. העם הנבהל אשר כל אמונה רחקה ממנו, הבורגנות הנבערה, האריסטוקרטיה היהירה והמחוסרת־אונים והכמרים הכל־יכולים החובקים יד בעצלתים – כל אלה שבו לחייהם הנרפים הרגילים. הכנסיה – מקור מחית כולם, כהמון כבורגנות. מעמד הפקידים עולה ומגיע למין 60,000 נפש; הצבא, אספסוף נכרי, עשוי יותר לחגיגה צבאית מאשר למלחמה; הצי – בן אניה טיברית אחת, האוניורסיטה העתיקה – הפוכה למין בית־מדרש למורים; בתי־מנזר מרובים ומרווחים; בתי מלון – הטוב מכל העסקים. פרנסת רומא כולה – על הכנסת אורחים וחגיגות דתיות”. (אוריאני). לא שנת 1859, לא שנת 1860, לא אספרומונטֶה, לא צאת הצרפתים, לא מינטאנה – כל אלה לא עצרו עוד כוח לעורר את רומא. אפילו בשנת 1870 כשצרפת היתה שקועה במלחמה עם גרמניה והיתה נכונה לויתורים בשאלת רומא, כדי להבטיח לה את עזרת איטליה, והממשלה האיטלקית קותה להתרגשות כל שהיא ברומא, למען השתמש בה כאמתלה ללכידת העיר בידי צבאות איטלקיים (הצרפתים הוצאו מן העיר עוד בתחילת המלחמה) – גם אז נשארה רומא קרה ושלוה. ובאין אמתלה כזו – פקפקה הממשלה וחששה להעלות את צבאותיה על רומא, ורק לחץ עצום מצד השמאל ומצד חלק מן המיניסטריון, הביא אותה לידי צעד מכריע. לדיפלומטיה האירופית הוסבר כבוש רומא במוקדם כמעשה המכוון להגנת האפיפיור מפני סכנת תנועה מהפכנית. האמתלה הזאת היתה המחוסרת כל יסוד ממשי, באשר גריבלדי ישב בימים האלה כלוא על האי קאפרירה, ומאציני, אשר המשטרה האיטלקית תפסה אותו כחדשים לפני זה בפאלרמו, היה אסור במבצר גאיטה. ברוח “אנטי ריוולוציונית” זו נערכה אגרת המלך אל האפיפיור, שנשלחה ימים אחדים לפני הכבוש, – נסיון אחרון לפשרה. “באהבת בן, באמונת קתולי, בנשמת איטלקי”, פנה המלך לאפיפיור והודיעוהו, כי החליט לכבוש בחילותיו חלקים אחדים של רומא – “למען שמור על הבטחון של הוד קדושתו ועל הסדר”, ולמען “הניא בעד מעשי אלמות מצד המפלגה הריוולוציונית־הקוסמופוליטית”. האגרת נחתמה בבקשת ברכת הרועה הנאמן ובהבעת תקוה, כי “האפיפיור יוסיף לשכון על שפת טיבר במשכנו המהולל, שאינו כפוף לשום שלטון אנוש”. האפיפיור אמר בתשובתו:… אגרת הוד מלכותך אינה ראויה לבן אוהב, המונה את עצמו על הכנסיה הקתולית והמתפאר בנאמנות־מלך. אני מודה לאלוהים, אשר מרצונו בא הדבר, כי השבעת את אחרית חיֵּי יגון, אך לא אוכל להסכים להצעות שהצעת במכתבך ולפרינציפים המבוארים בו. הנני מוסר לידי אלוהים את מפעלי – שהוא מפעלו – ומתחנן לפניו להשפיע על מלכותך מרוב רחמיו, אשר להם הנך זקוק כל כך”. אגב, עוד באמצע ספטמבר 1870 הכריז פיוס התשיעי חגיגית, כי “לעולם לא יכנסו האיטלקים לרומא”. וב 20 בו בחודש נכנסו צבאות האיטלקים לרומא. וב 20 באוקטובר העלה משאל העם תוצאות אלה: 133,000 קולות בעד ספוח לאיטליה, 500 – נגד. היחסים בין המדינה והואטיקן נקבעו רשמית ב“חוק הערובות”, שהועמד להצבעה בבית־הנבחרים ב 5 באפריל שנת 1871. לפי חוק הזה –אישיות האפיפיור היא חסינה וקדושה; שמור לו, כמקודם, כבוד מלכים; הוא רשאי לגייס לו צבא משלו; לכלכלת ביתו הוקצב רבע מיליון לירות איטלקיות לחודש; ארמונות הואטיקן הם רכושו; צירי המעצמות העומדים לפניו נהנים מכל זכויות החסינות הדיפלומטית; מתבטלת השבעת ההגמונים וחובת אישורם מטעם הממשלה וכמו כן חובת האישור לכל האקטים של הכנסיה. חשיבות החוק הזה נשארה רק פורמלית, כי הוא נתקיים רק להלכה, הואיל והאפיפיור – שראה את כבוש רומא כמעשה אלמות והשפלת זכויותיו – לא קבל גם את החוק הזה ודן אותו כבלתי־קיים למענו. הוא בחר בנתוק כל הקשרים עם ממשלת איטליה והסתגר כ“שבוי” בארמונות הואטיקן.

במשך עשר השנים, שעברו מאז הוכרז על ממלכת איטליה ועד כיבוש רומא, חלו תמורות ניכרות עד מאוד בתנאי הצבוריות האיטלקית. בפרווינציות החדשות נתעורר ראשית כל הצורך להתקרב אחת לחברתה, להכיר זו את זו, להתרגל זו אל זו. המדינה החדשה הוכרחה להקדיש את כוחותיה לביצורה, לחיזוק אשיותיה הכלכליות, הכספיות והאדמינסטראטיויות. ביחוד הכבידה השאלה הפיננסית, לפי שפיימונט, שהיתה מתנהלת בכוח בטחונו ואופטימיותו־ללא־גבול של קאוור, נערמו עליה חובות, שידה לא השיגה לסלקם. וההתפתחות המזורזת, שהיתה דרושה לפיימונט למען תמלא את תפקידה הלאומי, העמיסה על איטליה המאוחדת דאגות רבות. אגב, הוברר שממשלה מרכזית אחת הוצאותיה גדולות משל שש ממשלות, שלא הרבו בהוצאות, באשר לא עשו כמעט כלום. לזה נוספו ההוצאות הגדולות לצרכי הצבא, הצי, האדמיניסטרציה המשוכללת, לבנין כבישים, לעבודות צבוריות. כל אלה הביאו את איטליה כמעט עד לפשיטת רגל, והוטל על המדינה לתור ולבקש לה בלי הרף מקורות כספיים חדשים. את הזכות הזאת, שאיטליה הצליחה להגבר במשך עשר שנים אלו על מצוקתה הכספית ועברה בשלום את תקופת המשבר – יש לזקוף על חשבון הפריחה הכלכלית, שהאחוד נתן לה דחיפה רבה, ועל חשבון מרצה של מספר מדינאים, בעיקר של קוֶנטינו סֶלה (Quentini Sel 1884–1827). שלא פחד להגדיל עד קצה הבול את לחץ המכבש הפיסיקלי, למען הציל את המדינה מפשיטת רגל. הפרוצס הזה של ביצור המדינה ריכז את הכוחות העיקריים של האומה, וביחוד לאחר שבעיני רבים נראה תפקיד התנועה הלאומית כמושלם וגמור: הן גם בלי רומא ווינציה היתה איטליה חפשית ומאוחדת. ועל כן כאילו נדלדל המרץ המהפכני. מאורעות שנת 1859 בדרום – נראו כהתלקחות אחרונה של האש המהפכנית, וכל הנסיונות המהפכניים החדשים נראו כדבר שעבר זמנו. גם האוירה הרוחנית באירופה נשתנתה בתקופה הזאת והשנוי השתקף באיטליה. הרומנטיקה בספרות נדחתה ע"י האסכולה הריאלית והנאטורליסטית. המדע בא לרשת את מקומם של החפושים הפילוסופיים והדתיים. הרוח הפוזיטיויסטית כבשה את הלבבות. הנוסחות אשר הלהיבו בשנת 1848 ועוד נשמעו, אולי כבר בלי התלהבות יתרה, בשנת 1859 – היו אנאכרוֹניות וצרמו את האוזן בשנת 1862. בינתים הופיעו פּרובלימות חדשות אשר דור השחרור הלאומי לא היה מוכן לקראת פתרונן.

המדינאים היו שקועים בביצור הקיים, ואולם חסרה ההכרה וההרגשה העממית־הסוציאלית, ו“ביצור הקיים” – משמעו היה: צבא, צי, אדמיניסטראציה וכו‘. איש מקברניטי איטליה לא חשב ברצינות, כי עוד תפקידים נוספים למדינה. אף הירושה המדינית־האידיאולוגית של קאוור לא הרחיבה את מבטם של יורשיו, שכן גם ראיתו הוא עצמו הצטמצמה ד’ אמות של “שלד”־מדינה בלבד. במשך עשר שנים אלו לא נעשה דבר לקרב את האכרים האיטלקים – והם רוב מנין האומה – לחיי הלאום ולחיי המדינה המחודשת. האכר בסבלו היום־יומי לא הרגיש במאומה באיחוד איטליה; חייו המשיכו זורמים במסלולם הרגיל, במסלול השעבוד והבערות. ירושה קשה קבלה איטליה, מבחינה זו, מידי הנסיכויות השונות, ולא היה ביכלתה להקל אותה. כ 82 אחוז מתושבי איטליה לא ידעו, בשנת 1861, קרוא וכתוב (ובעיקר – בדרום, שם עלה האחוז עד 90), והתמונה הזאת לא נשתנתה בהרבה בשנת 1871. העובד האיטלקי היה מן הנחשלים ביותר באירופה המערבית והמרכזית. אף שכר העבודה היה נמוך ביותר; באופן ממוצע 1,20 – 1,50 לירה איטלקית בעד 11–12 שעות עבודה ליום (לעתים רחוקות עלו שעות אלו עד 16 וירדו עד 10). נשים היו עסוקות במספר רב בתעשיה (בענפים ידועים – מ30 עד 60 אחוז) ועבדו בשכר של 0,70 – 0,50 לירה איטלקית בעד 10–12 שעות עבודה ליום. ילדים משני המינים עבדו כמעט עבודת בוגרים – כמובן בשכר נמוך הרבה יותר. המדינה החדשה עמדה בפני המצב הקשה הזה מחוסרת אונים, וגם כאילו מחוסרת הכרת הצורך בתקונים. חוקים להגנת העובד כמעט שלא היו קיימים ולא נשמעה גם תביעה לכך. בפרלמנט הסתפקו הצירים הדימוקרטיים בדרישת זכות הבחירה הכללית ובמחאות נגד המסים הכבדים ביותר.

עד 1861 לא היה כמעט סימן למציאות תנועת־פועלים מאורגנת. בכל המדינות והנסיכויות, מלבד פיימונט, היה קיים איסור האיגוד, ואך בפיימונט היו קיימים קואופרטיוים צרכניים וחברות לעזרה הדדית, – זו הצורה הפרימיטיוית ביותר של הארגון המעמדי. הראשונה בחברות האלו נוסדה ע"י מאציני בשנת 1848, ובשנת 1853 – ערב האיחוד – הגיע מספרן עד 60. בשנת 1853 נוסד הקואופרטיו הצרכני הראשון של הפועלים – של הפועלים – בבירת פיימונט, טורין. בשנת 1855 נוסד הקואופרטיו היצרני הראשון – של זגגים – גם הוא בפיימונט. בשנת 1861 יש לציין עליה ניכרת. איגוד הפועלים הותר בכל המדינות והאגודות נתרבו במהירות, וביחוד חברות העזרה ההדדית, אשר מספרן קפץ ועלה בשנת 1862 עד 445. פה ושם כאילו הורגשה גם תסיסה מעמדית, אשר התבטאה בכמה שביתות, ואולם העובדה שרוב השביתות האלה התרחשו בדרום הנחשל דוקא – מעידה שהיתה כאן בעיקר תסיסה פוליטית ריאקציונית, שסוכני הבורבונים והאפיפיור עוררוה ונהלו אותה. גם התמיכה אשר השביתות האלו מצאו בעתונות הקליריקלית מאשרת את ההשערה הזאת.

מאציני וחבריו עמדו, בתקופה הזאת, בראש תנועת־העבודה האיטלקית שהתחילה אז להתפתח. הן הם היו החוג היחידי – בעל הכרה סוציאלית. כמעט כל מנהיגי התנועה התגיסו מתוך שורות תלמידי מאציני ומצדדי גריבאלדי. היה מנהג קבוע, שכל כנוס פועלים היה שולח קודם כל את ברכתו ל“מוח” התנועה הלאומית ול“ידה”. קלובי הפועלים נקראו בשמות האנשים האלה ונתקשטו בפסליהם ובתמונותיהם. בהתאם להשקפת עולמו ובהתאם לדעתו על התפקידים האקטואליים ביותר של איטליה – נהל מאציני את תנועת הפועלים ברוח המתנגדת למלחמת מעמדות ולאמצעים תקיפים (שביתות וכו'), הטיף לעיקרון הבוררות, לקואופרציה הצרכנית והיצרנית, ודרש בתוקף מאת הפועלים שימסרו את כל כוחותיהם למלחמה בעד השלמת האיחוד האיטלקי (רומא ווינציה) ובעד הקמת המשטר הריפובליקני במקום המשטר המונארכי. הכוון הזה נתקבל, ביחוד בחלקו הפוליטי, בהתנגדותם ש אלימנטים שונים – גם מצד אלה שהיו אדישים לדבר האיחוד ובכרו את המונארכיה על הריפובליקה, וגם מצד אלה – אשר אמנם היו אז עדיין מעטים למדי – שכבר התחילו לחפש דרכים אחרות, נועזות יותר, לתנועת הפועלים.

ב28 בספטמבר שנת 1864 אירע מאורע חשוב בחיי תנועת־העבודה העולמית – בלונדון נוסדה “האסוציאציה בין־לאומית של הפועלים”, הידועה בשם האינטרנציונל הראשון. מאציני, שישב אז בלונדון, הוזמן לישיבה המיסדת, ואולם נזהר מתת את שמו לחברה החדשה, מתוך חשד לגבי ה“מטריאליזם” שלה. אמנם שלח שנים מתלמידיו ל“ועד המיסד” ולאחר ההכרזה על יסוד האינטרנציונל סיפח אליו את “חברת הפועלים האיטלקים” בלונדון שעמדה תחת הנהלתו. ואכן חשדו של מאציני התאמת במהרה: האינטרנציונל, אשר מרכס היה האישיות השליטה בו, הלך בדרכים זרות למאציני. חלומו להאציל על האינטרנציונל מרוחו (בנידון זה קוה לתמיכתם של האנגלים ושל חלק מהצרפתים) נשארה מעל. “הגרמנים והרוסים נצחו”. גם שני תלמידיו שנבחרו בועד הזמני של האינטרנציונל – עזבוהו. לבא כוח עניני איטליה נתמנה פרידריך אנגלס. מאז לא הוסיפו האיטלקים להיות בין מנהלי האינטרנציונל הראשון, ואולם סניפיו הוקמו באיטליה – הראשון בשנת 1865 בניאפול ואחר כך בפלורנציה, בבולוניה וכו'. לא מאציני ארגן אותם ולא תלמידיו עמדו בראשם.

מיכאל באקונין, המהפכן הרוסי המפורסם, בילה שלוש שנים (1867–1864) באיטליה. בנדודיו המרובים, מנת חלקו ברוב ימי חייו, התקשר לאיטליה באהבה עזה, הכיר את אנשיה ולמד את שפתה והאמין ב“מהפכניות המיוחדת " של האדם האיטלקי ובקרבתו המיוחדת לסוציאליזם. גם בשנים אלה ודם בתקופות מאוחדות השקיע הרבה ממרצו המהפכני העצום למען הצית באיטליה את “אש המהפכה הסוציאלית”. ראשית מעשהו היתה הכרזת מלחמה במאציני ובתורתו; הוא התאמץ לארגן את תנועת הפועלים והאכרים על בסיס חדש. מלחמה כזאת במאציני הפתיעה מאוד את הצבור באיטליה – לא משום שהיתה עזה ביותר, אלא משום שהתנהלה בשטח אשר בו היתה עמדת מאציני מוצקה ואיתנה. כל מתנגדי מאציני אמרו עליו, כי הוא קיצוני מדי, תובע דברים אשר אין לעשותם, אוטופיסטן וחי בדמיון ואינו נרתע מערעור יסודות החברה ומשפיכת דם אנשים. וההאשמות האלה, אם כי משקלן היה לעתים רב בעיני “המיושבים” לא יכלו לערער את עמדת מאציני בעיני הנוער. עתה בא באקונין ותקף את מאציני בשטחו הוא, הכריז עליו כי איננו מהפכני דיו, כי איננו תופס מהו העול האמתי בחברה וכי כנגד העול הזה – הלא הוא העול הסוציאלי – הוא מחוסר עוז ונרתע מפני אמצעים תקיפים ובוחר בהטפת מוסר במקום שיש צורך במלחמה ללא־רחמים. תעמולתו זו של באקונין פתחה אפקים חדשים לפני הנוער האיטלקי. אי־ספוק מוסרי ואידיאולוגי שרר בלאו הכי בשורותיו. איטליה עמדה מאוחדת כמעט כולה – והאחוד הזה לא הביא לחדוש האנושי המובטח, והיתה גם הכרה שהמדינה טרם מילאה את חובתה כלפי השדרות הנמוכות של החברה. העובדה הזאת, שהאיחוד כבר הגיע כמעט לשלימות ­– כאילו נטלה מאת הנוער תפקיד רחב ידים, והרוח הפוזיטיוית, בשטח הפילוסופי והדתי, שהתחילה להשתרר בקרבו, אם כי הרחיקה אותו ממאציני – כלל לא המיתה את רצון הפעולה וצמאון הקרבן. גם בתקופה הזאת חיפש הנוער, לפי בטויו של בן הדור ההוא, “את האפשרות למות, למות במהרה, למות ביופי, למות בעד הכלל”. התנועה הלאומית לא סיפקה יותר את השאיפה הזאת, וחלק מן הנוער, שחונך על ברכי מאציני, הטה אוזן לתעמולת באקונין, והיו גם כאלה שהצטרפו בגלוי לאינטרנציונל. בזמן מלחמת אוסטריה ופרוסיה־איטליה, המלחמה אשר נתנה לאיטליה את וינציה ובה הסתלק מאציני לחלוטין מעמדת ההתנגדות או הניטרליות שנקט כלפי המלחמות הקודמות של פיימונט – תקפו אנשי האינטרנציונל התקפות חמורות את מאציני וגריבלדי, באשר “נכנסו בברית את ביסמארק”, ולא ישיבה אחת הקדיש הועד המרכזי של האינטרנציונל ל”בירור עמדת האיטלקים" (כידוע נקט לסאל עמדה אחרת כלפי המלחמה הזאת והכיר בתפקידה הפרוגרסיוי). היחסים הלכו והתחדדו.

“האינטרנציונליסטים”, כמו שנקראו מעתה מצדדי באקונין, קבלו עזרה בלתי־צפויה מגריבאלדי. יש לפקפק אם היה לו מושג ברור מהתורה הסוציאליסטית וממהותה של תנועת האינטרנציונל. הן דעותיו הפוליטיות והסוציאליות היו מטושטשות בכלל. כוחו היה בפעולה ובאופי העממי של דמותו, ואילו לבו נמשך – אינסטינקטיויות בעיקר – אל צד הלוחמים בעד הצדק הסוציאלי. לא דאג כלל להתאמת המלחמה הזאת לדרכו הפוליטית שלו וכאילו הצטרף לתנועה האיטרנציונליסטית. בשנת 1867 השתתף בקונגרס הבין־לאומי הראשון לעניני השלום בעולם, שהתכנס בז’יניוה ושהסוציאליסטים השתמשו בו להפצת רעיונותיהם ולהפגנת כוחם. בקונגרס הזה הכריז גריבאלדי על נכונותו “לנהל מלחמה עזה בשלושת האסונות של האנושיות, אשר הם שלוש צורות העריצות – הפוליטית, הלאומית, הסוציאלית”. כששב לאיטליה הגן בגלוי ובפומבי על האינטרנציונליסטים, אשר הממשלה התחילה לרדוף אותם בכוח המשטרה ובתי־הדין. הוא גם קבע סיסמה, אשר מאז נעשתה לקריאת התקוה והמלחמה של הסוציאליזם האיטלקי: “הסוציאליזם – או אם אתם רוצים: האינטרנציונל – זהו שמש העתיד”. הוא נתן את שמו לעתונים ולאגודות של האינטרנציונליסטים, שמו של גריבאלדי היה מזהיר לא פחות משם מאציני והשפעתו היתה מרובה על הנוער. הצטרפותו למחנה באקונין נתנה על כן לרבים את האפשרות הנפשית לעזוב את המורה הותיק ולעבור למורה החדש. אף מינטאנה, אשר גילתה פעם נוספת את חוסר הסיכויים של המהפכנות הלאומית בלבד, בסגנון של השנים שעברו – הגבירה את האכזבה וחפושי הדרך. בינתים הלכה תנועת הפועלים וגדלה בכמותה (מספרן של חברות העזרה ההדדית הגיע בשנת 1869 ל־770) ואולם השפעת מאציני בתוכה התחילה להתערער. העובדים כאילו הלכו וחפשו דרכים אחרות, עצמאות יתרה לבטוים ולמלחמתם. ענף אחר של התנועה, הוא הקואופרציה הצרכנית, יצא לגמרי מגבולות המאציניות, באשר נמצאו לו גואלים אחרים מסורים יותר וגם מעשיים יותר – קבוצת המשכילים שהתרכזה סביב לואיג’י לוצאטי (1927–1841,Luzzati). תלמידי מאציני, שעבדו בקרב תנועת העבודה, אם כי הצטינו במסירות רבה – גילו גם, כמעט תמיד, אי־בקיאות בעניני הפועל היום־יומיים, ולפעמים קרובות אף אי־התענינות בענינים האלה. המטרות הפוליטיות, אשר לשמן השתדלו להשתמש בתנועת הפועלים, והטוהר המוסרי, הדתי כמעט, של התנועה השאת, היו להם כאילו יקרים וחשובים מהטבת תנאי העבודה של הפועל. וכשבאה על איטליה, ביחוד על שכבות העמלים והעניים שבה, שנת משבר כלכלי קשה, היא שנת 1868, כשבא לידי גילוי כל כבדו של העול הפיננסי, שהצטבר במשך שש שנות האיחוד – לא היו אנשי מאציני מוכנים לקדם את פני הרעה. התסיסה בקרב הפועלים, שורת השביתות, מרידות האכרים, אשר הדחיפה העיקרית להן באה בגלל המס הנוסף שהוטל על הקמח (את רצינות המרידות האלה אפשר למדוד לפי תוצאתן המעציבה: 250 הרוגים, למעלה מ1000 פצועים וכמעט 4000 אסורים) – לכל אלה היה אפי ספוֹנטאני, מחוץ לכל הנהגה של מאציני או של אחר, כי גם חסידי האינטרנציונל היו עדיין חלשים מדֵי יכולת לכון את התנועה הזאת. אך אלה המשיכו לחדור בקרב הנוער, ובועידה הרביעית של האינטרנציונל (בשנת 1869, בבאזל) הופיעה משלחת איטלקית ובאקונין בראשה.

אותה שנה אשר הכתירה בנצחון את מפעל האיחוד בגלל כבוש רומא, שנת 1871, היתה גם שנת משבר קשה לזרם המהפכני בתנועה הלאומית. הקומונה הפריזית וגורלה הטילו בהלה ופחד על הבורגנות האיטלקית וזעזעו את הנוער וחלק מן הפועלים. גריבאלדי, אשר בתחילת המלחמה הגרמנית־הצרפתית חשב לחובתו לעזור לצרפת וארגן לשם כך קבוצת “גריבאלדינים” והלך אתה לשדות המלחמה – שב לאיטליה מאוכזב מהממשלה הצרפתית החדשה, ה“ורסאילית” הפחדנית והותרנית, לפי דעתו, באשר הסכימה לחוזה־שלום מחפיר עם ביסמארק. לעומת זאת הלל את דבר הקומונה, – ושוב לא ברור מה עורר את התלהבותו: הנסיון של הקומונה להמשיך את המלחמה בגרמניה או הנסיון למהפכה הסוציאלית. על כל פנים הכריז ש“מפלת הקומונה היתה אסון עולמי”. ואילו מאציני, שלא ידע פשרות ושנגש לכל הופעות צבוריות ופוליטיות בקנה־המדה המיוחד שלו, חרץ פסק־דין קשה מאוד על הקומונה, ובהזדמנות הזאת גם על האינטרנציונל (עזב אותו באופן רשמי כבר בשנת 1867), באשר הוא כופר באלוהים, במולדת ובקנין הפרטי. עמדתו זו היתה הפתעה מעציבה לחלק מן הנוער האיטלקי, אשר עד עתה עוד הוסיף לשמוע בקולו. אנדריאה קוֹסטה (1920–1854,Costa), מי שהיה אחר כך אחד ממיסדיה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ספר בזכרונותיו על מצב הרוח ששרר בחוגי הנוער כלפי הקומונה הפריזית והאינטרנציונל הראשון. “התזכרו, חברים, את שנות 1872–1871? איך חכינו כולנו אחוזי חרדה לחדשות מפריז, איך דרשנו אחרי התקנון של האסוציאציה הבין־לאומית העצומה, איך רעדנו בקראנו אודותיה בעתונות האויבת לה? בקפצנו לתוך התנועה הזאת היינו דחופים בעיקר מכוח הצורך הנפשי לנתק את קשרי העבר, אשר דכא אותנו ולא סיפק את שאיפותינו, ופחות מכן – מתוך הכרה ברורה של רצוננו. הרגשנו שהעתיד הוא שם, בפריז, באינטרנציונל – והנחנו לזמן לקבוע ולגבש את הרעיונות אשר אליהם הצטרפנו למפרע”. הנוער הזה ראה את מאציני, איש אשר שמו והמהפכה היו במשך ארבעים שנה שמות נרדפים, כמתנכר לעברו. בפעם הראשונה בחייו דן מאציני את המהפכה לכף חובה. זוהי הפעם הראשונה שהמחנה השמרני והקלריקלי מחא לו כף, הלל אותו, העתיק והפיץ את מאמריו. הנוער לא הביון זאת. העתונים אשר התחילו את קיומם ככלי־מבטא מאציניניים – הפכו אינטרנציונליסטיים, ובהם התחיל ויכוח מר נגד מאציני, אולי המר ביותר שנזדמן לו בחייו. הצעירים האלה הכריזו, שאין ברצונם לחכות לריפובליקה המאצינינית – כדי לפתור את השאלה הסוציאלית; הם לעגו לנוסחות הדתיות, השגורות בפי תלמידי מאציני; הוא עצמו נראה בעיניהם נבוך, מליצי ומחוסר דרך. הם הטיפו להתקרבות פעילה להמוני העם, כמו שהנם, לדאגה לעם הזה, לצרכיו הוא, ולא לצרכים המדומים של “העם האיטלקי כמו שהיה צריך להיות”. הם טענו נגד מאציני ותלמידיו כי למעשה התנכרו לעם האיטלקי, כי הם “יודעים אותו פחות מדעתם את פראי אוסטרליה. העם האיטלקי הוא עם רעב, הוא עם בור, הוא עם שלמד לשנוא. הוא עם הפרוליטרים. מה אתם רוצים ממנו שיעשה מהריפובליקה שלכם ומהתעודה שלכם?” ומאציני מצדו לא רצה – ולא יכול – לותר ויתור כל שהוא לדור החדש, וכנראה אף לא הבין כי דרכו של הנוער הזה הוא פרי חינוכו הוא עצמו. קלל את הרוח החדשה – עד כדי חלול כל מפעלו שלו. “מוטב שישובו האוסטרים מאשר תחדור התורה המזויפת הזאת, אשר תהפוך את האיטלקים עצמם למדכאים ומדוכאים”.

בנוומבר 1871 הצליח מאציני לכנס קונגרס פועלים ברומא. מטרת הקונגרס היתה הכרזת מלחמה נגד הזרם האיטרנציונליסטי. בקונגרס השתתפו כ 140 אגודות, כולן של חסידי מאציני. האגודות שנטו לאינטרנציונל, או אלה אשר אף מאציני היה בעיניהן מהפכני מדי – לא שלחו את ציריהן. הקונגרס מילא בנאמנות את הוראותיו של מאציני (אשר בעצמו נעדר ממנו, מנימוקים תכסיסיים) וקבל הכרזות שהוכנו לו. ואולם אותו תפקיד עצום בתנועת־הפועלים האיטלקית אשר מאציני יחס לו לקונגרס זה – לא מילא כלל. כעבור שנה, בשנת 1872, התכנס ברימיני הקונגרס הראשון של האיטרנציונליסטים. אנדריאה קוסטה, והוא עודנו אז נער כמעט, היה מזכירו. הקונגרס הכריז על יסוד הסקציה האיטלקית של האינטרנציונל וחשב לחובתו להדגיש, שהתואר “האיטלקית” אינו אלא הכרח גיאוגרפי.

כבוש רומא בשנת 1870 סיים את תנועת האיחוד באיטליה. ספוח טרייסט וטרנטו שייך לפרק אחר לגמרי של ההיסטוריה האיטלקית והאירופית. איטליה המאוחדת, אשר שלושה דורות במאה הי"ט נלחמו והתענו כל כך כדי להביאה לעולם – נקלטה עתה בהכרה האיטלקית והעולמית כדבר המובן מאליו, כמציאות קיימת, שהיא מחוץ לגדר ספק כל שהוא. תנועת האיחוד הגשימה את הסיסמות הפוליטיות הקיצוניות ביותר: אחדות שלמה עם רומא הבירה. ואולם לא כל הפרובלימות הפנימיות הקשורות בו מצאו את פתרונן. יתר על כן: יתכן להגיד, כי אף אחת מהפרובלימות לא נפתרה במלואה, אלא רק באותה המדה המצומצמת שהיה בה כדי לאפשר התהוות ממלכה מאוחדת. המצב הפוליטי הבין־לאומי, התסיסות הרעיוניות והחברתיות השונות, המומנטים הכלכליים והסוציאליים שנשתרגו בתוך התנועה, הכריחו לבקש ולמצוא דרכי־פשרה בהתרת השאלות המהותיות ביותר.

מתוך הפרובלימות שעמדו בפני תנועת האיחוד היתה חמורה פחות ונפתרה ביתר שלמות דוקא זו של פידירציה ואחדות, שעוררה בשעתה חילוקי דעות וויכוחים סוערים ביותר. עוד בשנות 1848 – 1849 סבבה המהפכה האיטלקית תכולה על ציר זה, על ציר השאיפה למַזֵג את האינטרסים המקומיים עם האינטרסים האיטלקיים הכלליים, בשים לב גם לאחדות העם האיטלקי, גם לפירודי המסורת ההיסטורית, כל אותם הפירודים וההבדלים אשר הוליד עבר שונה במרכזים השונים. בשנת 1848 כרצו הסווירינים הקטנים את דין עצמם לכליה. אחרי נסיון ימי המהפכה לא היה עוד למישהו מקום לפקפק, כי לא יעלה לאגד יחד בתנועה לאומית אחת את הדוכס הטוסקאני ואת המלך הבורבוני ואת האפיפיור ואת פיימונט. את הגולל על “ברית הנסיכים”, זו חזית הליברלים, סתמה לחלוטין, בימים שלאחר כך, הפוליטיקה הריאקציונית של הסווירינים, האיגואיזם הגלילי שלהם והתרפסותם לפני אוסטריה. אולם גם “ברית העמים” – תכנית קטאניאו ופירארי – נתגלו כתכנית שאינה נתונה להתגשם, מאחר שהאיטלקים לא גילו לא בשנת 1848 ולא בתקופה שלאחיה אותה מדת בגרות פוליטית שמחייבת תנועה פידירטיוית, ואילו הסיסמה “אחדות איטליה” – סיסמה פשוטה הרבה יותר – אצלה לתנועה בהירות תיתרה ורוממוּת־רוח. לאי־הצלחת הפידירליזם גרמה איפוא רמתם הנמוכה של האוכלוסין בתרבות ובפוליטיקה, ביחוד בדרום. למרבית האוכלוסין האיטלקים היתה דרושה מציאות עובדה – למען תיקץ הכרתם הלאומית. יתכן שאיטליה פידירטיוית היתה יכולה לבוא לעולם כעבור יובל שנים; במאה הי"ט היה מקום אך ורק לאיטליה אחת מרוכזת. יוצרי איטליה החפשית עמדו איפוא לפני ברירה: להמתין עד שכל הפרווינציות, לרבות הדרום, תקנינה דעת והכרה ותאזורנה חיל לקרוא דרור לעצמן ממצוקת ממשלותיהן העריצות, וזאת אומרת – לותר לפי שעה על הקמת איטליה מאוחדת ועצמאית, או להתחיל בפעולה בכוחם ועל דעת עצמם וליצור “עובדות קיימות”. טבעי הוא ואנושי שהם בחרו בדרך של “דחיקת הקץ”.

במידה שהעובדות הלכו ונתקימו – כמו שהיה בשנת 1859 ביחס לפרווינציות המרכזיות, בשנת 1861 ביחס למדינת ניאפול ובשנת 1870 ביחס לרומא – קבל אותן העם האיטלקי מתוך רצון ולעיתם קרובות גם מתוך גיל. ואם תחילת כניסתן של מדינות חדשות לתוך האורגניזם הממלכתי האיטלקי היתה כרוכה בקשיים וחכוכים ידועים, שהתלבטו אף הם בעיקר בדרום – הרי יסודם היה לא בעצם העובדה המחודשה של הויה לאומית אחת, אלא בריכוז האדמיניסטרטיוי שנלוה עליה, ובתקוות הנפרזות שאנשי הדרום שמו באיחוד. היום הזה. אף על פי שצביונם המיוחד של הגלילות השונים עדיין לא נכחד כליל, מהוות ההכרה האיטלקית, התרבות האיטלקית והשפה האיטלקית יסודות אורגניים, שאין להפרידם בהחלט מעל מהותו של איזה גליל שהוא באיטליה. האנטגוניזם שבין הגלילות, אם גם נשתמר כאילו מקומות, אין לו אלא אופי שטחי; כל רעיון לריסטאורציה גלילית אין לו שום קרקע־אחיזה ואליבא דאמת אינו קיים בשום מקום. הזרמים הגליליים – במדה שישנם – אינם מגיעים אף באחד הגלילות למדרגת שאיפת התבדלות ומצטמצמים בדרישה לדיצנטרליזציה אדמיניסטרטיוית מסוימת. אין איש חולק על עובדת אחדות איטליה. במשך 50 שנה מאז כבוש רומא נתנסתה האחדות האיטלקית הפנימית ועמדה בכל הנסיונות.

ההבדל בין הצפון והדרום, – הבדל שלפני עשרות אחדות בשנים היה הרבה יותר בר־ערך מאשר היום – זה שהיה למפגע להתהוות איטליה פידירטיוית, הוא שהיה גם אחד הגורמים העיקריים בהכרעת הכף לצד הפרינציפ המלוכני לעומת הריפובליקני. אם היה צורך במרכז איתן, יציב, בעל מבנה פוליטי פשוט, שבעזרתו יתכן ליצור את “העובדות הקיימות”, כדי להכניס לתוך המעגל הממלכתי האיטלקי את הגלילות המרכזיים ואת הדרום – הרי רק המונארכיה הפיימונטית יכלה להוות מרכז מעין זה. פיימונט הציעה את הבסיס הפוליטי המינימלי, שעליו יכלו להתאחד כמעט כל המגמות שבתנועת־האיחוד האיטלקית. בשנת 1848 לא הצליחה פיימונט בתעודה זו, ואחת הזכויות הגדולות אשר לקאוור היא, שעלתה בידו בעשר השנים הבאות לעשות את פיימונט למרכז האיחוד האיטלקי. כתנאים מוקדמים למלוי תפקיד זה באו, מצד אחד, הסתלקות פיימונט מתביעות להגמוניה, משאיפה להטמיע בקרבה את איטליה, מפוליטיקה “מוניציפלית”. כאשר קורָא לה בפי ג’וברטי; ומצד שני, – הנאמנות לקונסטיטוציה ולחרות האזרחית. קיום שני התנאים האלה, העקרונים היסודיים בפוליטיקה של קאוור – הוא אשר הועיל במדה מכסימלית למנוע חכוכים בין הזרמים השונים של המחשבה והמעשה במפעל הלאומי. בעזרת שני הכללים: “כדי לקומם את איטליה – מצווה פיימונט להעלם” “הקונסטיטוציה צריכה להיות שמורה מכל פגע”, אשר קאוור שמר עליהם מכל משמר, עשתה פיימונט והצליחה בתפקידה הלאומי.

העובדה המקבילה, שבית־סאווֹיה הומלך בינתים על איטליה – ערך טפל לה. כשאך נדמה היה שפיימונט עומדת לנטות מהדרך הליברלית והלאומית – היתה עולה וגוברת בארץ התנועה הריפובליקנית, שהיתה חוזרת ומזכירה לפיימונט את תעודתה הלאומית והמלהיבה את מרצה לאיחוד. אחרי מלאה שליחותה זאת שַכָּה התנועה שנית. לכאורה נראה, שבכל תקופת ההגשמה הסגירה הדימוקרטיה הריוולוציונית את עמדותיה לידי המונארכיה הליברלית, אבל בעצם הדבר התמידה הדימוקרטיה למלא בה תפקיד ראשון. היא קבעה את מטרות התנועה: גירוש אוסטריה, סיפוח לומברדיה, סיפוח הגלילות המרכזיים, הדרום, וינציה, רומא; היא עוררה וחיזקה בהופעותיה את ענין הצבור במטרות האלה, היא הסעירה כפעם בפעם את מי־מנוחות הליברליזם והאופורטוניזם, התותה דרכים ויצאה ראשונה בדרכים לא־סלולות אלה לכבשן. כתום עבודת ההכנה העמדה המונארכיה לפני ברירה: ללכת בדרכים המותוות, או לתת לדימוקרטיה לרשת את עמדתה השלטת. וכאן צפון סוד הצלחתם המיוחדת של פיימונט ובית־סאווֹיה הם הבינו לדילמה וידעו להוציא לפועל את חפץ הדימוקרטיה, אם גם לא בדרכים הרצויות לה, בהסתגלם לכל שלל גוניה של המציאות האיטלקית והבין־לאומית. ואולם המעשה נתקיים. לגבי הדימוקרטיה, אשר ראתה כפעם בפעם את מיטב כבושיה גזול מידה, היה זה פרוצס קשה ומכאיב, אך מבחינה היסטורית יש לראותו כהכרח מוצדק, כי הדימוקרטיה הכפותה לאידיאולוגיה, שהיתה נוטה לפעמים להתגלגל בדוגמתיזם – מן הנמנע היה שתסתגל במידה כה מרובה למציאות, כדי לנצלה ולהבנות ממנה, כמעשה פיימונט. מבחינה סובייקטיוית יכול עידן ההגשמה להראות בעיני מנהיגי המהפכה, מאציני וגריבאלדי, כמפלה. ואחן, אין מספר לעלבונות, כאישיים כצבוריים, שניתכו עליהם מיד המונארכיה הפיימונטית ומיד הממשלה הליברלית. אבל מנקודת ראות אובייקטיוית נתמלאו בשנות 1871–1850 כל משאלותיהם הפוליטיות של מאציני וגריבאלדי והיו למציאות, אם כי לא הביאו אותה תחיה מוסרית, אשר מאציני צִפָּה לה באמונתו הגדולה.

הנאמנות הניצחת לקונסטיטוציה ולזכות ההצבעה הכללית בכל המדינות שנספחו לפיימונט, אשר ליותה את קאוור וההולכים אתו – היא שנתנה גם לחוגי הדימוקרטיה הרחבים להשלים עם מלכות סאווֹיה ונטלה משאר מדינות איטליה כל יכולת להתחרות בפיימונט. בתקופה שלאחר חורבן המהפכה היתה פיימונט יחידה בכל מדינות איטליה שלא נשטפה בנחשול הריאקציה, ולא בלבד ששמרה על אי־תליותה כלפי אוסטריה אלא גם סיכנה לא אחת את קיומה במלחמה נגדה; עם זה ידעה פיימונט להקריב בשעת הצורך את טורין לפלורנציה, ואחר־כך לרומא. בכוח הפוליטיקה הזאת, ואך ורק בכוחה, עלה לה לפיימונט לנצח לא את ניאפול ואת רומא האפיפיורית בלבד, אלא גם את הזרמים הריפובליקניים שבתנועת האחוד. קרדוצ’י ( 1907–1835,Carducci ), אחד הגדולים במשוררי איטליה המאוחדת, מן הנוהים אחרי מאציני וממעריציו של גריבאלדי, כתב בשנת 1882, בהביעו את הלך הרוח שבחוגי הדימוקרטיה הרחבים: “מה אשם בית־סאוויה, אם העם האיטלקי – מדעתו, כי לא תקום המולדת האחת בלי עזרת מונארכיה, קרָאָהו למלכות? האמביציה ההיסטורית והפוליטיקה השושלתית – יתכן שאלה היו מוצאות את ספוקן גם בצפון איטליה בלבד; אנחנו בעצמנו, בראשות מאציני, הבאנו את בית־סאוויה לאיטליה המרכזית; גריבאלדי כבש לבית־סאוויה את הדרום. עתה, בתוקף תכונת הבריות לאַיֵש את האידיאלים שלהם, למען העריצם ולגדפם, תחת העריץ וגדף את עצמם – מסמל ראש בית־סאוויה באישיותו את מדינת איטליה. אם כן: תחי איטליה! שומרי הסף! סלקו את המסך, הננו הולכים להשתחוות לפני המלך”.

קשיים גדולים יותר לאין ערוך היו כרוכים בשאלת רומא האפיפיורית. עמדתו של האפיפיור כסווירֶן איטלקי בש' 1849–1848 לא היתה שונה במאום מזו של הבורבונים בניאפול. הפוליטיקה שלו היתה לאחד הגורמים העיקריים במניעת הגשמתה של ברית הסווירינים. בתקופה שאחר זאת היה האפיפיור המפגע העיקרי על דרך האיחוד, וממילא עלתה בתוהו גם האוטופיה של ג’וברטי: מְלַכֵּד איטליה. התנועה עמדה על פרשת הדרכים: להסתלק מן האיחוד או לפסוח על רומא האפיפיורית. איטליה בחרה בדרך השניה. הפוליטיקה של פיוס התשיעי, שלא ידעה פשרות לא רק כלפי התנועה האיטלקית, אלא גם כלפי כל התנועות החברתיות והפוליטיות בנות המאה הי"ט – מצד אחד, והמאורעות הבין־לאומיים – מצד שני, יצרו סיטואציה בין־לאומית שהקלה על איטליה את כבוש רומא. במשך עשר שנים מאז הוכרזה מלכות איטליה ועד היות רומא לעיר בירתה היתה מציאות ממלכה עוֹיֶנת, קן מזימות וקנוניות בקרב המדינה הצעירה – לאבן נגף על דרך התפתחותה הנורמלית ולצנינים בעיני ידידי האפיפיור ואויביו גם יחד. שאלת רומא היא היא שנתנה מקום למאורעות מעליבים ומסוכנים כמו אספרוֹמוֹנטֶה ומינטאנה. אך גם כבוש רומא, בהרחיקו את הסכנה התכופה, לא העלה פתרון לשאלה המעורה בכל הפרובלימה הדתית של איטליה.

איבת הואטיקן לאיטליה החדשה במשך כל חמשים השנים הראשונות לקיומה; דבר השתמשו בכל הזדמנות כדי לתבוע את עלבונו ואת זכויותיו על רומא וכדי להזכיר לעולם הקתולי ולאיטליה את אי־טבעיות מצבו, חוסר “הבטוי האובייקטיוי לחירותו הרוחנית כל עוד נתון הוא בשבי איטליה”; העמדה המשונה, ולעתים דו־פרצופית, שהואטיקן הטיל בדרך זו על הקתולים הנאמנים שבאיטליה ביחסם למדינה – כל אלה היו גרמים מכבידים ומפריעים להתפתחותה של איטליה. אך חשיבותם פחותה אולי מההשפעה ש“שאלת רומא” השפיעה על כל החיים הדתיים באיטליה. ההתנגשות בין הפרינציפ הלאומי והדתי בקרב הארץ שבה גדלה הקתוליות והכתה שורשים עמוקים ביותר – הביאה ליתר דוֹגמטיזציה של הדת הקתולית מצד אחד, ומצד שני להתרחבות אנטי־קליריקליזם שטחי, אשר אין בו שום ערובה נגד החזרת המשטר הקליריקלי ואשר כבש לו, בברית עם המאסוניות, מקום בראש חיי הרוח של איטליה במשך יובל השנים שלאחר האיחוד וגרם להרחיק בחוגים התרבותיים כל ענין לדת וכל מחשבה דתית בכלל. סטיה בלתי־טבעית זו בהתפתחות חיי הדת גרמה גם להאדיר באוכלוסין הרחבים את “אמונות ההבל”, שריקאזולי בשעתו כבר קבל עליהן. בשנת 1848 ניסה מאציני להעמיד את עצמו במקום האפיפיור; הדבר עלה בידו מבחינה פוליטית, אך לא מבחינה דתית. כוחו לא הספיק לעורר בעם רגש דתי חזק, אשר ממנו תקום בעתיד כנסיה חדשה. תקוני הכנסיה הקתולית היו לאחת התעודות העיקריות של ג’וברטי וריקאזולי, אך גם הם נאלצו להודות בקוצר יכלתם. המאה התשע־עשרה הצליחה להפריד בהכרת האיטלקים בין מלך חבל־האפיפיור לבין ראש הכנסיה העולמית ולבטל – אמנם ביתר זהירות לעומת מה שנהגו בסווירינים האחרים – את האפיפיור – המלך. אולם האפיפיור – ראש הכנסיה עמד בפני סערת כל ההתקפות של המחשבה הדתית בימי האיחוד, כאשר עמדה האפיפיורות לפנים בפני ברונו והריניסנס, מאכיאוילי, פרנצ’יסקו איש אסיזי וסַווֹנַרוֹלָה. מבחינת השליטה באוכלוסין הרחבים עלה כוח האינרטיות אשר לכנסיה באיטליה, מקור מחצבתה, על כוח המחשבה הפילוסופית והרגש הדתי החי.

גם שאלת השחרור היתה מבחינה בין־לאומית קשה למדי. הקשיים היו צפונים בעיקר בחששות הדיפלומטיה הזרה לשווי המשקל באירופה, בחשבונות של פרסטיז’ה שושלתית ודתית. במשך עשרים שנה מילאה הדיפלומטיה הפיימונטית תעודה כשרה, וכאן, לאין ספק, יש לזקוף הרבה לזכות האינטואיציה הגאונית והכשרונות הקומבינטוריים של קאוור. ההשתתפות במלחמת קרים, שהיתה לכאורה מעמסה מיותרת בהחלט לגבי פיימונט, נתנה למדינה הקטנה פחותת־הערך מקום מסוים, ואם גם לא שוה־זכויות, בקרב האריאופּג האירופי. מאז היה קאוור מנצל כל הזדמנות להעלות על סדר־היום של אירופה את שאלת איטליה. הוא פרט על נימי האהבה העצמית של נפוליאון השלישי, ובמקצת גם על נדיבות לבו; אך יותר מזה השתמש בהתחרות צרפת באוסטריה, ואחר כך בהתחרותן של אוסטריה ורוסיה, אנגליה ואוסטריה, גרמניה וצרפת; הוא הטיל על אירופה הקונסרואטיוית את אימת המהפכה הצפויה לה מאיטליה; ובמשטר הליברלי, בזכות־הבחירה הכללית ובאופי העממי של התנועה, אשר עליה נשען – קָנֹה קנה לו את לב הדימוקרטיה האירופית.

אפס, גם הרחקת הסווירינים הריאקציוניים מעל במת איטליה, גם הליקוידציה הפוליטית של האפיפיור, גם המשחק הדיפלומטי של קאוור – כל אלה לא היו כלל בגדר האפשרות, ולא יכלו כלל לעלות על הדעת בלי אותה עבודה ענקית בחנוך העם האיטלקי, שנעשתה בכוח המחשבה הצבורית במשך הרבע השני והשלישי של המאה הי“ט. הפרובלימה של ה”המון“, אותו המון פאסיוי, מהסס, איגואיסטי, ובכל זאת “המון קדוש”, הפרובלימה של יצירת ה”ההכרה הלאומית" וחנוכה – היתה, בלי ספק, הרצינית, החשובה והקשה מכל הפרובלימות אשר בתנועת האיחוד. טעות היא לחשוב, כי הפתרון בא כפשוטו ובמשך שלוש או ארבע עשרות בשנים נהפכו מחנות אנשים מדוכאים, מפורדים ושקועים באמונות תפלות – לעם בעל הכרה לאומית ורצון לאומי איתן. בעשרות השנים הראשונות שאחר האיחוד היתה דעת־הקהל האירופית והאיטלקית נטויה לתאר לה את תנועת האיחוד כתנועה עממית, שהלכה וגאתה, הלכה והתחשרה מתוכה, עדי הציפה את הארץ כולה. הבדיקה ההיסטורית המאוחרת הכהתה את צבעי המחזה הזה הנוח להִתָּאר. הוברר כי כל ימי תנועת האיחוד היו המוני העם זרים לה במדה ניכרת; כי הישוב החקלאי לא לקח בה חלק כמעט, ופעמים גם שם מכשולים על דרכה – מות פיזאקאנה יכול לשמש סמל טראגי ליחסי המהפכנים והאכרים; רק מקץ שנות הארבעים נראתה השתתפות פעוטה למדי של הפועלים בתנועה. כמעט כל היזמות המהפכניות של חובבי המולדת האיטלקים – ביחוד בעידן 1831–1846 – נתקלו באדישות ממיתה של ההמון. תמונת בנחי הנעורים הללו, שהלכו לקראת מות, עיתם מדעת ובכונה עתים מתוך תקוה עמומה למצוא משען בעם, עתים מתוך בטחון כי מופת־מעשיהם דיו להצית אש המרד הכל־איטלקי, ופגעו בשויון נפשו של אותו עם, אשר לשמו העלו את חייהם הצעירים לקרבן – תמונה זו מלאה פתוס הירואי, ונוער זה, באומץ־נפשו, באורך־רוחו, בכוח־סבלו, בתקפו ובאמונתו, מפליא את המסתכל וממלא אותו הערצה לאין גבול. בימי תחית איטליה 5

ואולם העובדה עובדה היא, שהתנועה האיטלקית האקטיוית נבנתה לא מתוך המוני האוכלוסין הרחבים. בה השתתפו מקצתן של האריסטוקרטיה ושל הבורגנות הזעירה והעליונה, מקצת הנאורים שבקרב האומנים והפועלים, ובעיקר – ובראש כל העמדות הקדומות – האינטליגנציה האיטלקית. חלק מועט זה של העם האיטלקי הוא שהיה החוגר והמפתח במלחמה האקטיוית עם אוסטריה ועם הסווירינים המתנכרים לעמם. משאלי־עם, שליוו באופן שיטתי את מלחמת־מיעוט זו, אין בכוחם לשנות משהו בהכרה הזאת אלה היו אמצעי מצוין למען הפגין בפני אירופה את דימוקרטיותה של פיימונט. הם היו אמצעי טוב להרדים את המצפון הריפובליקני של תלמידי מאציני. הם אינם יכולים לשמש אמת־מדה להערכת ההשתתפות של המוני העם האיטלקי בתנועת השחרור. הן בשנת 1859 יצאו לפועל משאלי–עם – אגב איטליה המרכזית – גם בחבלים סאוויה וניצה, שאמנם עתה הנם צרפתיים במדה רבה גם במהותם ואולם אז היו חבלם איטלקיים טהורים, והרוב המכריע הצביע גם בהם, כרצון השליטים, “בעד”, הינו: בעד הסתפחות אל צרפת. מאציני עצמו, אשר היה עלול לשגות לעתים בהערכת הלך נפש האיטלקים, בהחליטו על פי אותות קלי־ערך, על נכונות איטליה כולה לקרבנות ולהתקוממות, – אף הוא אי אפשר היה לו לבלי ראות בתוצאות המוחשות הדלות שנתנו המעשים המהפכניים המרובים, אשר ידו תכנה, אף לו אי אפשר היה לבלי חוש בשויון הנפש שהראה התושב האיטלקי לקרבנות הגבורה של תלמידיו ולבלי התבונן בהצלחה הכספית העלובה של קריאותיו למלוות ולתרומות. “הנוצרים הראשונים היו לעתים משליכים לרגלי הכוהן את כל עשרם, ובקרבנו – בקרב עשרים ושנים מיליון אנשים, המפטפטים על חירות – הרי יהיה זה מפעל־איתנים שבדמיון אם נדמה על מציאות מיליון אנשים אשר יתנדבו איש ואיש לתת פרנק אחד לשם שחרור וינציה. לראשונים היתה אמונה, לנו – דעות בלבד”. אף למאציני אי אפשר היה לבלי התבונן באי־ההתאמה שבין אלפי־מעט אלה של מתנדבים, אשר נזעקו במומנטים מכריעים, 1848 ו1859, לקולו ולקול גריבאלדי, לבין אותם מאות אלפים שעליהם סמכו. פסיויות זו של איטליה בערה בו כקלון וכחרפה, והוא הודה: “פני יאדימו, כאילו שקר בפי, מדי דברי בשבח איטליה (בעתונות חוץ) ובזכות האיטלקים, אשר לא יראו כי עבדים הם, כי קללת אלוהים עליהם וכי הם השפלה שבאומות”. היסטוריון איטלקי בן זמננו, וולפה ( Volpe ), כותב: “תנועת האיחוד היא מפעל־מעטים. ויש להוסיף: המעטים הללו היו כעין מחנה מיוחד בתוך ארץ נֵכר. רצוני לאמור, כי הם לא היו באי־כוחה של אותה ארץ, לא הגשימו את כּמוּסֵי־כִּסוּפיה, לא היו הד לקולותיה החנוקים, לא הלכו לקראת תוחלת־עם ממושכת, כמו במהפכות אחרות, שגם כן נעשו בידי מיעוט. המעטים הללו היו יחידי סגולה, שפעלו בסביבה של שויון נפש והתנגדות, בלי קשר רוחני חזק עם ההמונים, בלי ידיעת תנאי־הארץ המציאותיים. פחות מכל הכירו את ארץ אותם האנשים אשר הרבו ביותר לתת לה. איך עלה בידיהם להשיג את מבוקשם? הם התערו לעומת הפרץ, כמפקדים לצבא המסרב לאחוז בנשק. הם הקריבו את עצמם; לרבים מהם היתה תקומת המולדת לתעודה יחידה, לשליחות חייהם, כדוגמת מתקני־דת גדולים בתקופות אחרות. האיכות כאילו השלימה כאן את חסרון הכמות והכריעה במשקלה את שויון־הנפש וההתנגדות של הארץ, ברכשה עם זה לאיטליה רגשי־אהדה כל שהם מצד דעת הקהל האירופי, שבכללו לא היה נטוי לחבבה. הם הצליחו בכוח ההתאמה של מפעלם למעל החיים החדשים באירופה, לזרמים ולמגמות שהִווּ את תרבות המאה הי”ט, בכוח ההתאמה לתנועות הליברלית, הלאומית, האנטי־קליריקלית; הם היו מעטים, אבל ידוע ידעו לכון את צעדם עם צעדי דורם; הם הביעו את רוח ההיסטוריה ואת רצונה, נשמעו לאלם־גזירתה: להתחדש או לנפול, להתאחד וליצור מדינה לאומית או להגרף ולהסחף עוד יותר מאשר בעבר – בנחשול האימפריאליסטי הכביר של אירופה החדשה. אם מצד אחד גדרו את דרכם מעצורים בין־לאומיים, והם נתקלו בהתנגדות של חלק חשוב שבאירופה – הרי מצד שני ניצלו גם הם לטובתם התלבטויות והתרוצצויות אירופיות שונות. בהאבקם עם קשיים ובהשתמשם לצרכיהם במצבים נאותים שזימנה לפניהם הפוליטיקה העולמית (דבר זה נדרש לא אחת לגנותה של איטליה, כאילו היא הגיעה לאיחוד בדרך ערמה, אולם איזו מדינה לא רקמה את דברי ימיה במסגרת האפשרויות שהמאורעות העולמים אינו לידה?) – הוריד קומץ־נגרים הימה את ספינתו הקטנה מתוך התלהבות רבה, מתוך הכרת רוֹממות המפעל שיש להגשימו ושהוגשם סוף כל סוף, מתוך אמונה בשליחות הגדולה הצפונה לאיטליה, מתוך בטחון מופלג בערכו של המחר, העתיד להופיע על הארץ משתגאל זו מעקת ממשלותיה המקולקלות ומעול זרים".

חות דעת זו של היסטוריון בן־סמך זקוקה אולי למלואים. אכן, אותו קומץ נגרים, שעליו מדובר, עמד לעתים בפני קיר אטום של אדישות ואי־הבנה. ברם המפעל אשר לו הוקדשו חיי המעטים האלה לא היה מצליח בידם אלמלא השכילו לשנות מן הקצה אל הקצה,במעשיהם ובתוכחתם, את אוירה של איטליה ולהפוך את ההתנגדות הנמרצה והאקטיוית של ההמונים כלפי כל מיני חדושים / התנגדות שבה נתקלו בראשית המאה הי"ט היעקובינים האיטלקים הראשונים / לנכונוּת נלהבה לקבל את שלל מלחמתו של המיעוט המהפכני. אם על רגש הנכונות הזה, אשר בלי ספק היה קיים במחצית השניה של המאה, נוסיף אותן ההתפרצויות הקצרות והחשובות של מרץ השחרור, התפרצויות עממיות באמת, כגון “חמשת ימי מילאן”, הגנת ריפובליקות רומא ווינציה ותנועות שנת 1859, שאפשרו את ספוח הפרווינציות המרכזיות לפיימונט – כי אז נוכרח להודות בצדקת דבריו של היסטוריון שני בן־דורנו, סאלוימיני ( Salvemini ), הרחוק מרחק רב מכל התהדרות לאומית. "פעולת מנהיגים, אנשי צבא ומדינאים אינה צריכה להשכיחנו את אשר היה עיקר הגורמים לתחית איטליה – את הפעולה הקבוצית הכבירה של המון נעלם, בלתי כפוף לשום איש, לשום מפלגה, המון אשר בסגולת שכלו הישר, הפיכח, בסגולת האוֹפוֹרטוּניזם שלו הנעדר אמנם גבורה יתירה, ואולם גמיש הוא ונבון – ידע גם להמתין, גם להעיז, גם למרוד, גם לשתוק, לסגת אחור לשם התקפה מוצלחת, לקחת את הטוב באשר ימצאהו, למזג יחד בסינתיזה הרמונית תנועות שונות, וביניהן גם כאלו הסותרות זו את זו.

אמנם הדבר הזה, שאחדות איטליה הוקמה בכוח מאמץ המיעוט, בעוד שהרוב לא גילה אלא נכונות פאסיוית בלבד – עקבותיו ניכרים באיטליה עד היום. המוני העם, שרק נענו לאיחוד מתוך אינרציה, שהניחו לו להתגשם, אך לא נטלו במפעל זה את חלקם הפעיל הבלתי־אמצעי – המונים אלה, בבוא שעתם והם נדרשו לקחת חלק בבנין המדינה, נמצאו בלתי־מוכשרים לכך. אף קאוור ועוזריו לא ראו כלל, מתוך צרות אפקס הסוציאלי, את הפרובלימה הזאת ולא דאגו להפוך בעוד מועד את מפעל־המיעוט למפעל־העם. נתהוה קרע בין המסורת הרוחנית של תקופת האיחוד ובין הדרכים שבהן הלך העם האיטלקי במשך היובל האחרון. הקרע הגורלי הזה נתגלה ביתר חומרה בקרב תנועת הפועלים. התנועה הזאת התחילה להתפתח באיחור זמן, כשמפעל האיחוד כבר הושלם כמעט. תנאים רבים הביאו לידי כך, שהיא לא הביטה על עצמה ולא הרגישה את עצמה כיורשתה של התנועה הלאומית וממשיכתה. קולו של פיזאקאנה נשאר קול קורא במדבר. המאציניזם והגריבאלדיזם לא הפכו מבחינה צבורית (אם כי מבחינה אישית – רבים היו לסוציאליסטים) לתנועה סוציאלית, אלא נתפזרו למען תת מקום לזרמים חדשים. קונגרס האינטרנציונליסטים ברימיני, אשר התכנס אך שנה אחת אחרי כיבוש רומא, היה סתירה גלויה לרוח התנועה הלאומית. הבנים התנכרו לאבות. השאיפה הלאומית והשאיפה הסוציאלית נפרדו, ומאז נלחמו זו בזו כאויבים בנפש. הקרע הזה, שניתק את חוט־הדורות, חוט־ההתפתחות האורגנית בתרבות האיטלקית החדשה, – בו צפון במקצת סודה של זו ההתפתחות הפוליטית באיטליה, אשר אנו עדים לה בשנים האחרונות, המיוחדת במינה והרחוקה כל כך מרוח תקופת האיחוד.

המיעוט המהפכני יצר, איפוא, אוירה צבורית חדשה, שאיפשרה לו את הגשמת שאיפותיו, ויצירת האוירה הזו היא הגדול בכבושיו; משנפתרה “הפרובלמה של ההמון” (שוב: באותה מדה מצומצמת, שהיה בה כדי לתת למיעוט להמשיך ולהשלים פעלו) – נפתרו בזו אחר זו וכמו מאליהן גם שאר הפרובלימות של תנועת האיחוד.

בחנוך ההכרה הלאומית והרצון הלאומי של המיעוט האיטלקי, השתתפו כל הזרמים שתססו במחשבה הצבורית האיטלקית. כל אחד הניח אַבנו בנדבכי הבנין הכללי, אולם ערכם היחסי לגבי המפעל שונה, כמובן, במאוד.

אף על פי שבצד הפוליטי, הצבאי והדיפלומטי שבהגשמה מילא הזרם הליברלי את הגדול בתפקידים – אין לראות את השתתפותו בהכנה האידיאולוגית לחשובה ביותר. המחשבה הליברלית לא הצטינה בעמקה, אף לא בכוח ההעזה. לפי סגולותיהם האישיות היו קאפוֹני, ד’אצליו, פארינה, קאוור אנשים ישרים וחובבי־מולדת נלהבים, אבל עד בוא המאורעות המכריעים לא היו בטוחים בצורך האיחוד ובאפשרותו, ולכן לא יכלו לעורר בטחון זה באחרים. צמצום העסקנות בתוך תחום תיקונים מקומיים, צרות האופק הסוציאלי, עיוניות ההטפה התרבותית, האֶמפיריזם הפוליטי, הפכחות המופרזת במחשבתם הלאומית – כל אלה החלישו מאוד את השפעת המגמה הליברלית. את ערכם של הליברלים יש אולי לראות דוקא בשלילתם. בהתנגדותם לכל יזמות גריבאלדי, במלחמתם בתורתו המהפכנית של מאציני ובמעשיו הכשירו הם את הקרקע לפני שדרות־העם הרחבות והפאסיויות למחצה ונתנו להן את האפשרות להיות לפטריוטים מבלי להֵחָשֵד על קשרים מהפכניים ומבלי להסתכן להאסר בבית־כלא או להשלח מן הארץ. התורה הליברלית הועילה להטות לתנועת השחרור את האריסטוקרטים בחלקם ובמקצת את הבורגנות העליונה. ההַשְלָיות הפידירליסטיות אף הן הועילו להמעיט את הקנאה וההתחרות בין הגלילות. שליחותם החיובית של אנשי המחנה הזה החלה רק עם ההגשמה: בעת שהיה צורך בבעלי נסיון טכני, בדיפלומטים משכילום, בפיננסיסטים בקיאים, היתה איטליה פונה לעזרת הליברלים ובשטח זה יש שכר רב לפעולתם.

התפקיד המעשי שנפל בחלקו של הזרם הדימוקרטי־פידירליסטי – חשיבותו פחותה מזו. לא פירארי ולא קטאניאו, וגם ההולכים בעקבותיהם, שמספרם לא הגיע מעולם לגדולות, לא עלה בגורלם לעמוד בראש הופעות מהפכניות, (מלבד מהפכת מילאן בש' 1848, היוצאת מן הכלל) או לממש את הגבושים שכבר נעשו. גם ערכן הרעיוני איננו רב, אם כי אין להטיל ספק, כי בהתעלות הצבורית הכללית היה גם מן הפתוס המהפכני שלהם. יש אולי לבאר את הדבר בזאת, שהתנועה הפידירליסטית, שהיא לכאורה האורגנית ביותר והמביאה בחשבון את האופי המיוחד של דברי ימי איטליה, לא היתה אליבא דאמת אלא מסקנה מופשטת מתוך העבר האיטלקי ולא התחשבנה לא בהכשרתו הפוליטית של העם ולא בפסיכולוגיה שלו. התיאוריות של קטאניאו ופירארי היו פחות מכל “מותאמות לרוחות” המנשבות באמצע המאה הי“ט. פירארי היה גם אחד מראשוני הסוציאליסטים באיטליה, ואף זו באה לו מכוח השפעת צרפת, שהיה נתון לה יותר משאר העסקנים הצבוריים. התעשיה, שזה אך בצבצה, ויחסים קרקעיים מיוחדים במינם גזרו על התעמולה הסוציאליסטית האקטיוית, ביחוד על זו הטבועה בחותם רציונליסטי, בקרב איטליה של מחצית המאה הי”ט – אי־הצלחה למפרע. הפרדת האידיאל של החרות הפוליטית מזה של העצמאות הלאומית והעמדת זה האחרון במדרגה שניה לעומת הראשון – לא יכלו שלא להחליש את השפעת הקבוצה הזו בתקופה, שבה רוכזו כל הכוחות בשחרור הלאומי. גם קטאניאו, גם פירארי – שניהם אבות־בשורה: האחד בישר אותו פוֹזיטיויזם פילוסופי־מדעי, שהשתלט באיטליה בשליש האחרון של המאה שעברה (בפנותו מקום אחר־כך לזרמים אידיאליסטיים בלבלובם החדש), והשני – את הסוציאליזם האיטלקי, אשר משבר קשה כל־כך עובר עליו בימינו אלה.

מקום רחב־יותר לאין־ערוך במפעל יצירת האוירה הצבורית, שהכשירה את אחדות איטליה, יש לתת לג’וברטי ואסכולתו, אף על פי שהתכנית הפוליטית המעשית שהציע בראשית פעולתו היתה הדמיונית מכל התכניות. מן ההכרח היה להעמיד את האפיפיורות למבחן מעשי. אחרת לא היתה הברירה: “או אפיפיור – או איטליה” מובלטת בכל בהירותה וחריפותה. את השליחות הזאת מילא ג’וברטי, ורק הוא, הקתולי הנאמן יכול היה למלאה. לולא קם בתנועה האיטלקית, מכוח השפעת ג’וברטי, הזרם הניאו־גוֶלפי, לולא התאמצו בתום־לבב וככל האפשר למשוך את האפיפיור למפעל האיחוד – היתה התנועה מוצאת על דרכה פחות אהדה ותמיכה מוסרית והרבה יותר מכשולים גם באירופה, וגם – וזה העיקר – באיטליה גופא, והיו משיגים פתרון ממַצֶה עוד פחות לשאלת רומא משהשיגו. כל תולדות איטליה תבעו במפגיע את הנסיון הזה, אשר לא הליברלים, לא הפידירליסטים, ועוד פחות מהם מאציני, לא יכלו לעשותו.

ברם, ערכו של ג’וברטי אינו נדלה בנסיון שלילי זה לגבי האפיפיור. איחוד איטליה בעזרת האפיפיור היה בעיני ג’וברטי לא רק נצחון הרעיון הלאומי אלא גם מאורע בין לאומי כביר. הכוח הכנסת האפיפיור לעבי מפעל השחרור האיטלקי – דִמָה ג’וברטי להעביר את האפיפיורות מן המסלול של כנסית ימי הבינים לדרך ההתחדשות האנושית הכללית, הסוציאלית והפוליטית. הוא היה, איפוא, רשאי לומר לאיטליה, כי מלחמה לאיחוד איננה רק מלחמת שחרורה בלבד, כי היא מלחמת שחרור העולם. מתוך־כך הורמה התנועה האיטלקית לאגרא רמא והָאצל לה ערך כללי־אנושי. צעדו החשוב הראשון של ג’וברטי בפעולתו הרעיונית, ספר ה“בכורה” הנהו חדור אידיאה זו, והשפעתו הכבירה / על אף קלישות הקונסטרוקציה ההיסטורית שלו / נובעת – מחוץ לתכנית הגיאו־גולפית – מאותו הערך שנתן ג’וברטי ליסוד האיטלקי בחיי האנושיות ובתולדותיה. ואף גם זאת: בעוד שהמחשבה הליברלית הטתה את לבו של חלק מהאריסטוקרטיה והבורגנות לתנועת האיחוד – פעל ג’וברטי פעולה דומה לזו ביחס לכמרים ולקתולים אדוקים; משהצטרפו אלה אל התנועה – שוב לא יכלו לנטשה גם לאחר מפלתה של האוטופיה הניאו־גוֶלפית. ג’וברטי ניצל ככל האפשר את הכוחות הרעיוניים והחברתיים של איטליה הישנה, הגוססת, לטובת מפעל האחוד, בשלבו אותו עם המסורת האיטלקית העיקרית ועם מגמותיה הקדומות. בימי פעולתו המעטים לאחר המהפכה העיז ג’וברטי, בהסתלקו מהאוטופיה הניאו־גוֶלפית, לעזוב ראשון את הדרך הליברלית־הפידרליסטית, ולעבור בגלוי ומתוך שיטה לדרך האוניטרית־הפיימונטית; הוא ניתח ראשון את סבך הניגודים של תקופת המהפכה וציין בבהירות מפליאה דרכי־מוצא ממשיים מתוך הניגודים הללו. כל אותה פוליטיקה של קאוור, שינקה כולה מן המציאות, חפשיה מכל תורה מוקדמת – הריהי נתונה ועומדת, מסומנת בקוים בולטים וברורים למדי, ב“התחדשות” של ג’וברטי.

ההיסטוריה, בבואה לדון את מאציני בלי משוא־פנים – תוכרח להודות / על אף כל המשטמה ששטמו אותו בני דורו / בצדקת הדעה שחיוה עליו אחד משונאיו הקשים ביותר: “נפתלתי עם גדל־החיילים – כתב מֶטֶרניך בספר זכרונותיו – הצלחתי לאגד קיסרים, מלכים, שולטן, אפיפיור, ממלכות וריפובליקות, רקמתי והפרתי יותר מעשרים קנוניות החצר, אבל אף איש בעולם לא הוגיעני כשודד אחד איטלקי, רזה, חיור, קרוע, אבל מהיר־לשון כסופה, יוקד כשליח, זריז כגנב, שנון כמוקיון, בלתי־נלאה כאוהב; שמו – ג’וז’פה מאציני”. כל כמה שיש ליחס בדרך כלל תפקיד מכריע ליחידים בפרוצסים חברתיים מקיפים וממושכים כתנועת האיחוד באיטליה – מַלֵא מילא מאציני תפקיד כזה.

לא מן הצדק הוא לשפוט מנהיגי תנועה כשפוט נביאים – אם ובאיזו מדה נתקימה תכניתם הראשונה אם לאו. התכנית המוגשמת שונה בהכרח מהאידיאל הנכסף, ותפקידם ההיסטורי של עסקנים צבוריים הוא בהדרכת התנועה לפי קו מסוים, וביחוד בעירור, בהקמתם ובהפעלתם של כוחות צבוריים. לכן יש לראות בג’וברטי את אחד החשובים בעסקני האיחוד, אף על פי שתכניתו, בצורתה הראשונה לא היתה מוכשרה להתגשם. הדחיפה שדחף את התנועה – היא זכותו ההיסטורית הגדולה שאין לחלוק עליה. מאציני הנהו חזיון יקר־המציאות בין עסקנים צבוריים – הוא יכול לעמוד גם בפני אמת־המדה של התגשמות תכניתו, הואיל וסעיפיה העיקריים, שסומנו בבהירות מוחלטת כבר בראשית פעולתו ועוררו לעג בשל “אוּטוֹפיוּתם” – הלא הם: איטליה עצמאית, עם רומא כעיר הבירה, וקרע גמור עם האפיפיור – נתגשמו ונתקימו, בעוד שתכניות “ריאליות” של מדינאים פכחים נכשלו בזו אחר זו. גם התמונה הפוליטית של אירופה הנוכחית, לאחר התפוררות אוסטריה וגירוש תורכיה מגבולות אירופה, דומה ל“מפה” שחזה. אמנם הדרכים, שבהן הגיעה איטליה אל המטרה שהציג לפניה מאציני, לא היו גם נתיבות קאוור בגדר מציאות. ההיסטוריה אינה יודעת לא חטאים ולא שגגות. אם הגיעה איטליה לאיחודה לא בדרכי מאציני אלא בנתיבות קאוור – שמע מינה, כי נתיב אחר לא היה במציאות. אולם אין זה אומר, כי אלה הבאים לדון בתנועת האיחוד ששים שנה אחרי התגשמותו – אינם רשאים לראות צעדים ידועים של ההיסטוריה (עם היותם מודים בהכרחיותם) כגורמי־הפסד לאיטליה שלאחר האיחוד. מנקודת־ראות זו מותרת השאלה: אם אין למנות על צעדי ההיסטוריה המזיקים בתוצאותיהם הרחוקות יותר גם את נתיבות קאוור? מאציני רצה, כי שחרור איטליה יבוא כתוצאת מאמץ מוסרי של העם האיטלקי גופו, אשר יהפך תוך כדי מאמץ זה ומכוחו – מ“המון” ל “לאום”, ובצפותו לתמורה זו, להתחדשות זו – יסוד אמונתו בשליחות איטליה. הוא בִכּר “חמישים שנות עבדות על פני שקר לאומי”, ועל כן לא רדף אחרי שחרור בכוח מיעוט מהפכני או בכוח התערבות צבאית־דיפלומטית של מעצמות אירופה. אכן השחרור נגזר עליו שיבוא דוקא בדרכים אלו, והתפקיד הראשון בהגשמתו מילאו קאוור וגריבלדי, נפוליון השלישי וביסמארק. מאציני חשב לפעול בעזת כוחות, אשר טרם היו במציאות –: הפאסיויות של העם האיטלקי ומעצמות אירופה העומדות בהתחרות אחת כנגד חברתה. מתוך כך הוּסג דבר ההתחדשות העממית הפנימית במעשה חיצוני צבאי־דיפלומטי, בדבר איחוד איטליה הוכנסו שקר ורמאות, ואין פלא אם מאציני נכזב מתוחלתו, זו שלשמה עבד את כל עבודתו הפוליטית. נתקימה גזירת ההיסטוריה, ואין לגעור בה או להוכיחה, כשם שאין לתת דופי בעסקני תנועת האיחוד על אשר “קצרה־רוחם” מלחכות – תחת עול נוכרי קשה – לאותה התחדשות מוסרית, שלה הטיף מאציני ושלהגשמתה היו דרושות שנים רבות, ולהשלטת אותה דימוקרטיה מהפכנית ואותו צדק בין־לאו8מי בעולם כולו, אשר שעתם טרם באה אף בימינו אנו. אך ההיסטוריה פירושה לא רק עבר, כי אם גם הווה ועתיד, ואין עם אשר לא נטל עליו לרַצות את פשעי “הקפיצות” התלתי־טבעיות בהתפתחותו. דרכי־האיחוד התנקמו בעם האיטלקי כעבור חמשים שנה לאחר השלמתו.

אם אמנם תכניתו הפוליטית המעשית של מאציני היא שיצאה לפועל – לא בה עיקר חשיבותו. פעולת־החנוך הכבירה של מאציני – היא שנתנה לו מקום מרכזי בתולדות התנועה. מלחמת השחרור והאחוד דרשה קרבנות רבים, לאמור: כוח מוסרי גדול. הכוח הזה יכול היה להתגלות רק משהפכה המלחמה להיות במהותה עלילת־גבורה מוסרית. ורק מאציני ידע לרומם את התנועה לשיא של חובה מוסרית, יעוד דתי, עבודת האנושיות, החורגת ממסגרת מלחמה לאומית על חופש גרידא. האידיאל של מאציני, אידיאל איטליה החדשה, אשר עדיין לא נתקיים גם כיום הזה חִנֵך אלפים ורבבות אנשים למפעל־אדירים ולהקרבה עצמית, והנחיל לכל התנועה אפי דתי כמעט. במחצית השניה של פעולתו היה תפקידו הפוליטי המעשי שלילי לעתים קרובות, אבל המעולים באנשי הסיעות והשיטות הפוליטיות החדשות היו תלמידיו, יוצאי “איטליה הצעירה”, וממנה נחלו את טוהר לבם, את תקפן המוסרי ואת אהבתם למולדת עד למסירת נפש. ולא רק חברי " האגודה הלאומית", אשר עזרו לקאוור, לא רק מספר רב של המדינאים שעמדו בראש איטליה המאוחדת, אלא גם האינטרנציונליסטים האיטלקים הראשונים, חסידי באקונין, ומיסדי התנועה הסוציאליסטית, היו חניכי רוחו של מאציני – אם כי כפרו בתורתו והתנכרו לו.

בתוכחת מאציני בלטו מאוד, שלטו כמעט, יסודות “המשיחיות” (במדה מועטה יותר היו גם אצל ג’וברטי). הוא יחס חשיבות רבה, אנושית כללית, “לתעודה” האיטלקית, ל“רומא השלישית העממית”. אין כאן קו מיוחד, אפייני לתנועת־השחרור האיטלקית בלבד. השאיפות ה"משיחיות מצויות, אמנם במדה שונה ובאופן שונה, כמעט אצל כל העמים, בתקופות שונות בתולדותיהם. פעם הן בולטות פחות, פעם יותר. לנתח את המגמות האלה, להעבירן תחת שבט של בקורת אכזרית, לגלות שהן חסרות קרקע, בלתי־מעשיות ואף להראות את החד־גוניות שבה הן מתבטאות אצל עמים שונים – היהודים, שהנם נושאיהן העיקריים, הצרפתים, הגרמנים, הרוסים הפולנים. היסטוריון ופילוסוף איטלקי בן דורנו, בינידיטו קרוצ’י, בבואו להצדיק את איטליה המאוחדת על אשר לא מילאה שום “שליחות” מיוחדת בעולם לאחר איחודה, בקר קשה את “המשיחיות” שבתקופת השחרור – ולא את הרעיון של שליחות קונקריטית זו או אחרת אלא את רעיון המשיחיות בכלל אצל האיטלקים ואצל עמים אחרים. “אין לעמים, כליחידים, שליחות אחרת מאשר לחיות את חייהם, לפעול לפי התנאים הסובבים אותם ולהעביר בלי הרף את מבטם מן השמים אל הארץ ומן הארץ אל השמים. אמנם יש ויזדמן להם למלא, בזמנים שונים ובתנאים שונים, פעולה פלונית־אלמונית או “שליחות” בולטת מדי, ובתקופות ידועות – גם בעלת חשיבות מרובה ואף מכרעת; אפס אין הם ממלאים לעולם שליחות שנקבעה מראש, שהוטלה עליהם למפרע לפי איזה חוק היסטורי דמיוני. השליחות הזאת תהיה תמיד רק אגדה בלבד, וככל אגדה תוכל לכון נכונה ואץ להטות מן הדרך, להלהיב ואף לדכא, להביא תועלת ואף לגרום נזק, ואולם לעולם לא תוכל להיות אמת־מדה היסטורית אלא אך קנה־מדה מדומה, השולל את העובדות או מסרסן ומונע את הבנתן הנבונה”. בין אם נכונים דבריו אלה של קרוצ’י או אינם נכונים – ברור בכל אופן, כי קל לכתוב דברים כאלה כששים שנה לאחר הגשמת האיחוד. מותר לפקפק אם אפשר היה להקים, בעזרת הפכחות הזאת, את הכוחות הציבוריים הדרושים למפעל מהפכני. העובדה שהאנושיות טרם תדע תנועה ציבורית, הן דתית והן לאומית, הן סוציאלית והן רוחנית, המשוללת לגמרי כל יסודות של “אגדת השליחות” – מכריחה להביט על האגדות האלה כעל כוחות מניעים הכרחיים, כי נפש דור המהפכה צמאה לחזון גדול. ועל כן צריכה ההערכה ההיסטורית של נושאי החזון הזה להיות חיובית.

להצלחת תעמולתו של מאציני הוסיפו הרבה חייו הפרטיים, זו דמות ה“אביר בלי חטא ופגם”, הנודד על פני ארץ נכר, אשר את כל כוחותיו נתן למולדתו ואת אשרו הקריב על מזבחה. אף איש בין עסקני האיחוד לא האמין אמונה תַמָה באיטליה כמוהו ואת אמונתו זאת לא שִכֵּל בשעת חירום וירידה, כשהכל מסביבו צלל בכפירה ממיתה. ואף איש לא הנחיל אמונה זו לרבים כמותו, במרץ כזה ומתוך שכחה עצמית כזאת. בתקופות השפל בתנועה היו ד’אצליו ובאלבו פורשים לחייהם הפרטיים, ג’וברטי התמכר למחקריו הפילוסופיים, קאוור התחיל בעבודתו הפוליטית כבן שלושים וחמש ובנעוריו לא השתתף כלל בתנועה. גריבאלדי ביקש סיפוק לרוחו הסוערת – באמריקה. רק מאציני עמד משנת העשרים לחייו ועד אחריתם על משמרתו תמיד, ללא רגע של נופש, כשהוא מְאוּכָּל באש התמיד של אהבתו למולדתו. “הוא האחד – אמר עליו גריבאלדי – שמר את שלהבת בקודש, הוא האחד היה עֵר כאשר הכל ישנו”.

דוגמת חייו השפיעה במדה כה רבה בשל העיקרון שמאציני הטיף לו מבלי נטות הצדה, הוא העיקרון של “המחשבה והמעשה”. הוא הראשון הוציא את השאיפה לדרור ולאחדות מחלל המאויים המעורפלים לחלל המלחמה האקטיוית, שהרי כל נסיונות המהפכה שקדמו לו לא חתרו בעצם הדבר לא אל דרור ולא אל אחדות, ולא יצאו מגדר מזימות־קשר בעלמא. את המלחמה הזאת הטיל הוא כמצות־הגוף על כל איטלקי; אף איש לא יכול עוד לצאת ידי חובתו באוֹדָה, ברומן או במאמר בעתון. הוא לימד את צעירי איטליה למות למען מפעל השחרור. בִדמֵי עלילות־הגבורה, דְמֵי בני־פיימונט, רומא, ניאפול וטוסקאנה, הקים מאציני את איטליה המאוחדת ימים רבים בטרם הוכרזה תקומתה מטעם בית סאוויה.

במפעלי המרידות המהפכניות הבלתי־פוסקות יצר מאציני מסורת של מלחמת קודש, פולחן גבורים וקדושים; “כל חייו – כותב עליו אחד מיריביו, אלברטו מאריו ( Mario ) – הם, שלשלת אחת של מחאות, ערעורים, תוכחות, דחיפות, לגלוג, חילופי חזית, מוקשים, פצצות, אבק־שריפה. שנה־שנה, חודש־חודש, יום־יום היה אוחז בציצית ראשה של איטליה, נוקב את עיניה במבטו, מבט ברקים, ואומר וחוזר ואומר לה בנעימת הגורל בטרגדיות של אסכילוס: קומי, האבקי, התעני, הזַכִּי, הקריבי את עצמך למען הֱיוֹת לאחת, למען משול מחדש בעולם, למען קיים את תכנית אלוה על פני אדמה. בקדחת מְחַשֶלֶת זו של רוחו הכבירה כתב מלים כה חשובות, כה לוהטות, כה מלאות אהבת מולדת, שנראו כדברי נביאי קדם. שנים או שלושה דורות של בני הנעורים היו שותים ממעין זה ומשתכרים והולכים בלי אימה לקראת זעם עריצים, בשמעם בבת צחוק את נקישת המנעול של תא־בית־כלאם מאחרי ערפם, בנודם בנתיבות האבל של ארצות גלותם, בעלותם, כשלבם אמיץ וסיגרה בפיהם, על כֶּבֶש־התלִיה. חולי נשגב זה של אהבת המולדת, אשר תפארת דברי מאציני עוררה ופרנסה אותו, ברא את השאלה האיטלקית, שנזרקה כמו כסָיָה ממרומי־גרדום בפני האריאופנג של מעצמות אירופה”. כל עוד לא הוקמה איטליה החפשית ועוד מאציני חי – יכלו הפטריוטים האיטלקים להיות בטוחים: השאלה האיטלקית לא תִקָבר,לא תטושטש; כדמות־אימים תעמוד זו נוכח מצפונה של איטליה גופה ונוכח מצפונה של אירופה.

לא פחות משידעו הליברלים, בעלי השיטה הקתולית־המתונה ידע מאציני את ערך חנוך ההמון והעלאת ההמון לעם, והעמיק והיטיב מהם להבין עד כמה הצלחת המהפכות הפוליטיות והסוציאליות תלויה בפעולת חנוך זו. לכן גם לא עלה על דעתו מעולם להציג את העם לפני עובדות מוגמרות, ואדרבה: יש אשר הגדיש והפריז על מדת הצורך בהשתתפותו הבלתי־אמצעית של העם, מתוך כונה והכרה, במאורעות הפוליטיים. אך הוא נבדל מן האסכולה הליברלית בדעתו, כי ספר, עתון ונאום אינם אמצעי־חנוך מספקים, וגדולים מכולם –: המופת והמעשה. הוא הבין יותר מאחרים, כי הקשה בפרובלימות האחוד היא זו של ההכרה הלאומית, הכרת הערך העצמי, האישי והקבוצי, גבוש האופי הלאומי.

“העלו על זכרונכם – אומר היסטוריון איטלקי, די־סאנקטיס (De-Sanctis ) בתארו את מהות התקופה – כי איטליה היתה ארץ־מופת לסופרים והוגי דעות עיוניות, שהשתדלו למצוא חן בעיני הסווירינים, שמלאו תפקיד של בדחנים, מתוך בטחון, שאין אמנות אלא חיפוש המצאות יפות. הסופרים, הציירים, האמנים למיניהם, הפילוסופים – כל אלה מחשבתם היתה מובדלת ממעשיהם. שלוש מאות שנים בתולדות איטליה – היו שנות חרפה ושפל מביש, שנות דלדול האופי, כמישת המוסר; במשך שלוש המאות האלה הסכינו האיטלקים לעשות ההפך ממה שאמרו; החנופה והעקיפין היו לשיטה. מאציני הבין, שבכדי ליצור מחדש את הלאום – יש לחדש מקודם את אפיו”.

לפתרון פרובלימה זו, להיות החנפים המובהקים והאספסוף המדוכדך לאזרחים בני־חורין, המוכנים לאחוז בנשק להגנת כבודם המחולל ולהגנת האמת האנושית והאלוהית הנתונה למרמס, לא יכלו להועיל לא ה“מדות הנוצריות”, שלהן הטיפו מאנצוֹני ופיליקו, לא הספריות העממיות והחוות המופתיות של הליברלים, לא משטר החופש הכלכלי של קאוור, אף לא הכנסיה הקתולית המתוקנה ברוח ג’וברטי וריקאזולי. מבחינה זו שקולים מעשי באנדיירה ופיזאקאנה כנגד כל הנסיונות להרמת הגובה התרבותי של עם האיטלקים. המפעלים המהפכניים של מאציני, שהיו לקויים לעתים בתכניתם וארגונם וכמעט תמיד במחסור כספי, עוררו התרגזות בחוגי הליברלים על “הדם הנשפך חנם”. הדם הזה העיק כמשא איום עד על מאציני, אולם בדם הנקי הזה נולדה האוירה המוסרית החדשה, נולדה איטליה החדשה, אשר גם אוסטריה, גם האפיפיור, גם הדיפלומטיה האירופית לא יכלו לה. בתנאים הנתונים היו הם הכרח היסטורי לאיטליה.

אם נעלה בזכרוננו את דמות איטליה מקץ התקופה הצרפתית באירופה – המהפכה והאימפריה – ואת המצב הפוליטי והצבורי, בו היה שרוי בזמן ההוא העם האיטלקי, שאליבא דאמת לא היה ראוי אז להקרא בשם עם – ואם נביא בחשבון את כל אותם הקרבנות על מזבח השחרור, בין מתוך מעשה, בין מתוך סבל פאסיוי, בין קרבנות חמריים ובין רוחניים. ואם נזכור שכאן מצאה את פתרונה פרובלימה בת מאות בשנים – אזי נוכח, שמהפכה האיטלקית מילאה את תפקידה, כל כמה שאנו רואים את תעודתה ההיסטורית של מהפכה זו – ביצירת איטליה מאוחדת ובלתי־תלויה, המיוסדת על הכרת העם האיטלקי את אחדותו הלאומית.

מנקודת ראות התביעות המוסריות המוחלטות שתבע מאציני מן המהפכה – היתה הצלחתה רחוקה משלמות. ומתוך כך בא מאציני באחרית ימיו לידי יאוש. “איה איפוא איטליה – כתב – איה איטליה שלי, איטליה, עליה היתה נשואה תוכחתי, אותה חזיתי בדמיוני? איטליה גדולה, נָאוָה, טהורה, איטליה אשר לנשמתי? ערב־רב זה של אופורטוניסטים, מוגי־לב, מאכיאוילים בזעיר אנפין – הזאת היא? דמיתי לחיות את נשמת איטליה – והנה רק פגר־גויתה לפני”. אפס שום מהפכה לא קימה מעולם את משאלות נביאיה במלואן, כי אלו אינן אלא יצירי לב אדם, ולפי דברי מאציני עצמו לא ניתן לכל תקופה ותקופה כי אם לגלות אך “קורטוב אחד שבאמת האלוהית”.

תוספת דבר

הספר הזה נכתב לפני שמונה שנים – בשפה הרוסית, לפי הזמנת ה“יודישר פרלאג” בברלין, אשר תיכן אז לסדר הוצאת ספרים בשפות שונות, גם על נושאים לא־יהודיים העלולים לענין את הקוראים היהודים. התכנית הזאת לא יצאה לפועל, והספר מופיע עתה ראשונה, במהדורה עברית, אשר עליה, ברובה, אני מחזיק טובה לידידי רחל סלע ודוד רמז.

מטרת הספר איננה תולדות האיחוד האיטלקי. את אלה אפשר למצוא בספרי היסטוריה. מטרתו: סקירה על הזרמים המדיניים והרוחניים השונים, שהיוו, בהתנגשותן ובהתמזגותן, את ההיסטוריה הפנימית של תנועת האיחוד האיטלקי.

נזהרתי מהנטיה, הטבעית כמעט, לחפש סיטואציות דומות ונקודות מגע למפעלנו, למען הסיק מסקנות מעשיות ואסמכתות לדרכינו אנו. השתדלתי להאיר את התנועה האיטלקית ללא משוא פנים, אם כי אין להסתיר שגם לי – ודאי כלכל אחד ואחד הלומד פרק ידוע בתולדות העמים – אהדה מיוחדת לגבור פלוני ונטיה מיוחדת לזרם אלמוני. אני מקוה שאהדה זו ונטיה זו לא הביאוני לידי קפוח זכותו של מישהו במפעל האיחוד האיטלקי. הסינתיזה של הזרמים השונים שפעלו במפעל הזה – היא אשר צודדתני.

אילו באתי לכתוב את הספר הזה לפי “שיטת האנלוגיה” – אין דבר קל מזה. דומני, כי אין תנועה לאומית אחת, הנותנת בשפע אפשרות של אנלוגיות לתנועה הארצישראלית כתנועה האיטלקית. בפירוד הפרווינציות האיטלקיות, שבמשך דורות הביא כמעט ליצירת “עמים שונים” על פני חצי־האי האפניני, הקשורים יחד אך קשרי מסורת היסטורית – הן קל לראות דמיון לתפוצות הגולה שלנו. וגם המסורת ההיסטורית האיטלקית, זכרון רומא העתיקה, השיבה למקורות האומה, הטמונים בעבר רחוק – אין לה אנלוגון (אם נסיח דעתנו מתנועת היונים, השונה במהותה) מלבד בתולדות ישראל. רומא זאת, אשר האירה את דרך היסורים לדור השחרור נהפכה בינתים לעיר קדושה למיליונים לא־איטלקים, ומכאן הסתבכות רוחנית ודיפלומטית, דתית וצבאית, שהיתה מיוחדת במינה – אילולא ירושלים שלנו. כל עם נתקל בהתנגדות לשחרורו, כל עם נתקל בעניני זרים בעלי־כוח, ואולם אך לגבי האיטלקים – כמו לגבינו – סירב העולם להכיר בתכונת העם שלהם והכריז את איטליה ל“מושג גיאוגרפי” בלבד, אנלוגון ל“קבוץ דתי” שבנוגע אלינו. “לעולם לא” – קריאה פטלית זאת תשל המיניסטר הצרפתי לגבי כניסת איטליה לרומא – שמעו האיטלקים לא פחות ממנו. ואשר לזרמים הפנימיים בקרב התנועה האיטלקית – מה נקל למצוא בג’וברטי קוי דמיון לנאמני התורה בקרבנו, ובנימוקי מתנגדיו הישועיים את הדי האורתודוכסיה המתנכרת שלנו, מה נקל למצוא אצל מאציני ופיזקאנה קוי דמיון לתנועת העבודה ולחלוציות וכו'. אף תפקיד פיימונט בשחרור איטליה נקל להשוותו לתפקיד ההסתדרות הציונית בליכוד העם העברי סביב הרעיון הציני והמפעל הארצישראלי. ואשר ל“תעודת” איטליה המחודשת, אשר כה רב תפקידה בהפעלת הכוחות הנפשיים למפעל האיחוד – הלא רעיון יהודי הוא ביסודו ורב חלקו, בצורות שונות, גם בתנועה הציונית.

כאמור אין כתנועה האיטלקית הנותנת אפשרות להקים בנין האנלוגיה לתנועה הציונית – עד הקו הטראגי ביותר של תנועת האיחוד האיטלקי, עד החזיון הזה של מיעוט ההולך כחלוץ לפני המחנה, האדיש למחצה, ועד בכלל. נזהרתי מלחפש ומלהבליט קוי־דמיון אלה, באשר אין לך דבר בלתי־נכון ביסודו והיכול להכשיל על נקלה כאנלוגיות היסטוריות.

אולם אם אין מקום לאנלוגיות שטחיות – יש, כמדומני, מקום לנחמה וגם ללקח. “לעולם לא” של אוסטריה ושל המיניסטר הצרפתי ושל האפיפיור ושל רבים מבין שליטי העולם לא הועיל כלפי האיטלקים. המפעל הוקם – למרות המכשולים החיצוניים ולמרות הפסיויות של רוב העם האיטלקי. הוא הוקם משום שהצדק האנושי וההיסטורי חייב אותו, משום שהוא היה הכרח לבני עם איטליה. כאן – בשורה הארוכה הזאת של תבוסות ומפלות שנמשכה יותר מיובל שנים והוכתרה בנצחון מלא – מקור נחמה גם לנו, השומעים “לעולם לא” מכל אפסים. ואשר ללקח – הריהו, לפי דעתי והרגשתי, ברוח הגבורה, שהתבטאה במעשים, של המיעוט החלוצי, הצירוף האורגני של “עצמאות” ו“חירות” (ומה שהיתה ה“חירות” למאה התשע־עשרה – הוא שחרור העבודה לדורנו), במזיגה / אמנם שלא מדעת / של הפוליטיקה האֶמפירית, היודעת אך את המציאות של היום, ושל הפוליטיקה הדמיונית, החשה בכוחות של יום המחרת – בפוליטיקה ריאלית. אמנם הפוליטיקה הריאלית הזאת התנונה לעיתם, וגם התוצאות ההתנונות הזאת יש ללמוד, כשם שיש ללמוד מהפירור הפטלי בין העיקרון הלאומי והעיקרון הסוציאלי בקרב מעמד הפועלים האיטלקי. אין לי ספק, שחזיונות אלה בתנועת האיחוד סיעו כעבור יובל שנים לנצחון העריצות במשטר האיטלקי. מסגרת הספר לא איפשרה לי להוכיח בעובדות, מתוך תולדות איטליה בשנות 1922–1870, את דעתי זאת. ועל הכל יש ללמוד: נאמנות. תבוסה, מפלה, קרבנות, אויב עצום כאן, אויב עצום שם, אדישות במחנה, בדידות, אכזבות – כל אלה לא עצרו כוח להביא את דור השחרור להורדת הדגל במשהו. בזה מילאו את תפקידם העיקרי ובזה נצחו.