להופעת שירי החול שלו: משה בן עזרא, שירי החול, ע“י חיים בראדי, הוצאת שוקן, ברלין, תרצ”ה.

 

א. מֹשֶה הָאִיש    🔗

משה בן-עזרא נחשב, למיום חרוץ יהודה אלחריזי משפטו על המשוררים¹, לאחד משלושת גדולי משוררי ספרד, וזכות זו ניתנה לו בצדק. די לקרוא ספרו שבפרוזה על השירה² כדי להיווכח כי לפנינו עומד אביר הספרות, “המורה” בה“א הידיעה רבתי. אפילו סטיותיו (excursions) המרובות מהעניינים שהוא מדבר עליהם נקראות בעונג ובנעימות, בהיותן מלאות דברי הוגה דעות מצויין היודע להביען בדברים מעניינים ומושכים את הלב, ממש כדברי האגדה הבאים משולבים בין דברי ההלכה להשיב נפש הלומד, ואשר עליהן שר כל כך יפה היינה ב”רומנצירו" שלו. לפנינו איש שיש לו הרבה מה להגיד לנו ומחפש רק אחרי הזדמנות ישרה או בעקיפין להקל מעליו משא רוחו.

נשמתו של המשורר הגדול הזה לוקחה, לפי מה שמתבלט בשיריו מ“עולם העצבות”. היגון מקנן בחדרי לבו לפני ולפנים כמו בלבו של הרשב"ג³. כמוהו הוא נושא “יגון העולם” וכמתייאש הוא קורא:

וְאֵיךְ אֶשָּׂא יְגוֹן עוֹלָם? וְהִנֵּה

זְמָמַי לֹא יְכִילוּן כָּל-הֲרָרָיו ר מד, מה.

אך בשעה שנפשו של הרשב“ג סוערת ולוהטת, מגזימה ומגדלת כל דבר, ו”מפיו אש תאכל“, הוא מתון יותר, ודבריו הולכים “כמי השילוח”. ובשעה שהרשב”ג כולו קודר, יש להרמב“ע בלבו בכל זאת פינה נתונה לעונג הענוג, לעונג האסטיטי המרגיש ביפי הדברים שברא הקב”ה בעולמו. יודע הוא לתאר יפה את הישיבה בגנים בצל העצים הרעננים אשר:

בֵּינוֹת עֲלֵיהֶם / יְעוּפוּן סִיסֵיהֶם / וְעַל אֶרֶץ טָסִים

לְאִישִׁים צִלְלֵיהֶם, / וְרָאשֵׁי עַנְפֵיהֶם /לְתוֹרִים וְסִיסִים קסא ו,ח.

ובזה הוא עומד בין הרשב“ג ובין ר”י הלוי המשורר האופטימי אשר רגש השמחה והבטחון לא עזבהו גם ברגעים הקודרים ביותר, ובשעה שה“ים יזעף” “נפשו תעלז”.

וככה הננו מוצאים בהרבה משיריו “קינים והגה והי”. הוא מרבה בשירי הספד וקינות, בין על קרוביו בין על אישים שונים⁴. והוא היחיד בין חבריו אשר זכר המות לנגד עיניו תמיד, והוא שר, בהביעו אותם הרעיונות בהכפלה בשירים שונים:

חַיֵּי בְנֵי אִישׁ בְּעוֹלָם כַּחְלוֹם, וּמָוֶת כְּשִׁבְרוֹ רז, ע.

וְהָיוּ כָל-שְׁנוֹת עוֹלָם חֲלוֹמוֹת וְהַמָּוֶת כְּשֵׁבֶר לַחֲלוֹמָיו קכח, נ.

הפתרון האמיתי לחלום החיים הוא המות.

ובשירים אחרים הוא מדמה את החיים המתעופפים והולכים – לעוֹף, וכאלו כל יום ויום העובר מורט נוצה מנוצותיו:

הָיָה חֶלְדִּי / כָעוֹף נֶגְדִּי / יָמָיו מָרְטוּ / אֶת-נוֹצָתוֹ קצז, ב.⁵

ופעם הוא חושב את הימים עצמם לנוצות:

צְבָא חֶלְדִי כְעוֹף יָעוּף, וְיָמָיו / כְּנוֹצָתוֹ, וְהַלֵּילוֹת אֲבָרָיו ריד, יט.

בשירים אחרים הוא מדמה את בני האדם לשיבולי הקמה ואת המות למגל הקוצר:

הֲכִי מָוֶת כְּמוֹ מַגָּל, וְנַחְנוּ / כְּמוֹ קָצִיר אֲשֶׁר בָּשֵׁל וְקָמָה קיז, נג.

מָוֶת כְּמַגָּל, וְנַחְנוּ / שָׂדֶה, וּבָשֵׁל קְצִירוֹ רז, עב.

רעיון המזכירנו את דברי הרשב"ג:

הַחַי גֶּפֶן / וְהַמָּוֶת בּוֹצֵר ב"ר,כרך ב, סה, 21.

ובכלל הוא מוצא ברוח יגונו כי כל הברואים הם או מתים או חולים, והוא אומר על תבל:

וּבָנִים יָלְדָה הֵמָּה שְׁנַיִם; / בְּבִטְנָהּ מֵת – וְעַל גַּבָּהּ מְחֻלֶּה קב, ג.

באופן יפה הוא מתאר את הליכות האדם אל בית עולמו זמן רב לפני מותו בהדרגה:

קַו אַחֲרֵי קַו הָאֱנוֹשׁ יִדַּל / וּמְעַט מְעַט יָמוּת עֲדֵי יִכְלֶה

חוֹנֶה – וּמַסָּע אַחֲרֵי מַסָּע יֵלֵךְ אֱלֵי שַׁחַת, וְשָׁם יִבְלֶה קג.

ומה יפה מכתמו הקטן המתאר את התנועה בשעת המנוחה:

יִזְכָּר-גֶּבֶר /בִּימֵי חַיָיו / כִּי לַמָּוֶת / הוּא לָקוּחַ

וּלְאַט יִסַּע / כָּל-יו­ֹם מַסָּע / אָכֵן יַחְשֹׁב / כִּי יָנוּחַ

דּוֹמֶה אֶל אִישׁ /שׁוֹקֵט עַל צִי, / אַךְ יֵדַא עַל / כַּנְפֵי רוּחַ סח.

וכזכר המות כן גם זכר הקברים. הוא היחיד המחבר מכתמים על הקברים וקורא לאנשים:

צְאָה לָךְ אֶל חֲצַר מָוֶת וְהַבֵּט / יְשֵׁנֶיהָ וְתִהְיֶה בוֹשׁ וְנִכְלָם

רְאֵה גוּפִים מְכֻסִּים בָּאֲבָנִים / וְהֶעָפָר יְצוּעֵיהֶם וְצִלָּם קטו.

ובבקרו את “מלון הוריו וידידיו”:

בְּלִי לָשׁוֹן קְרָאוּנִי אֲלֵיהֶם / וְהֶרְאוּנִי לְצִדֵּיהֶם מְקוֹמִי קכד, ג.⁶

ואין פלא איפוא, כי הבכי והדמעות הם נושא חשוב בשיריו ובייחוד, כמובן, בקינותיו. על עיניו הוא אומר:

עֵינוֹת תְּהוֹם הֵמָּה וְלֹא עֵינָיֵם / וְמְקוֹם יְאוֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם צג, א.

ולפעמים הוא מתאר כי כל גופו מלא מי הבכי:

כְּאִלּוּ שִׁקֲתוֹת מַיִם בְּקִרְבִּי / וְרֹאשִֹי יָם, וּבִצְלָעַי מְצוּלוֹת קיט, ד.

אִמְרוּ! הֲבֵין מֵעַי אֲפִיקֵי יָם? וְאִם קִרְבִּי מְקוֹר מֵיִם, וְרֹאשִׁי שֹׁקֶת רג, ד.

ופעמים הוא מדמה את עיניו כמקוי מים או ים, ואת עפעפיו או בבת עינו הפונה הנה והנה הוא מדמה יפה למשוטים או לרפסודה השטה על פני המים:

הֲרוֹאוֹתַי בְּרֵכוֹת אוֹ רְהָטִים / וְעַפְעַפַּי בְתוֹכָם כִּמְשׁוֹטִים? עט, א.

עֵינִי כְיָם נִגְרָשׁ, וּמֵימָיו יֶחְמְרוּ / מִדָּם, וְבָבָתִי כְמוֹ רַפְסֹדֶת נג, ד.

והוא בכלל מלא תלונות כרימון, ושירי התלונות תופשים מקום חשוב בשירתו.⁷ אמנם היתה לנו גם אגדה יפה אשר יצרה שד"ל בהשערתו על דבר אהבתו את בת אחיו, וכי בגלל סירובו של אביה לתיתה לו לקח את מקל הנדודים וידד למרחקים מבלי מצוא מנוחה לנפשו⁸; ובהיוודע לו דבר מותה בלא עיתה, אחרי לדתה בן לבעלה אשר נִשאה לו, כתב קינה עליה, המכילה גם בתים מלאים רוך ועדינות אשר בם היא מבקשת את אישה לזכור לה את ברית נעוריהם וללכת לבקר את קברה וגם לכתוב אל דודה (אוהבה) הנודד לרגעי אהבתו (המאוכזבה):

חִבְלֵי שְׁאוֹל סַבּוּ פְעָמֶיהָ, וְהִיא / נוֹטָה עֲלֵי דוֹדָהּ וּמִתְרַפֶּקֶת:

זָכְרָה בְרִית נֹעַר! וְאַט עַל שַׁעֲרֵי / קֶבֶר תְּהִי יַד אַהֲבָה דוֹפֶקֶת…

וּכְתֹב אֱלֵי דוֹדִי, הֲכִי אֵשׁ הַנְדוֹד / הָיְתָה בְנַפְשוֹ בַעֲדִי נִשֶּׁקֶת רג, מא-מד.

ועל סמך השערה זו באו כבר אחדים מחכמי ישראל וקישטו אגדה זו עוד יותר, בחשוב האחד,⁹ כי “כנראה לא לקח לו משה בן-עזרא אשה בהיותו נאמן לאהבתו”, ובא השני¹⁰ ומחליט כבר, כי “המשורר שמר את דיבורו, ולכן עבר את דרך חייו ערירי ובלי כל ידיד”. והנה נגלו שיריו המראים, כי היו לו אשה וגם בנים, וברודי בא באיזמל הביקורת החריף שלו, ובלי רחמים חתך כל תקוות חוט הרומנטיות הזאת, וכל האהבה המאוכזבת התנדפה כהנדף עשן.¹¹

אך גם מבלי אהבה מאוכזבה מדומה זו היו לו בחייו די אכזבות מצד ידידיו וגם מצד אחד מאחיו,¹² ואפילו מבניו אשר אהבם כנפשו, ומלבד שני שיריו הארוכים¹³ ושישה מכתמים,¹⁴אשר בם הוא מדבר על בגד ידידים בכלל – עניין זה שלמן איוב המתלונן על “אחיו אשר בגדו בו כמו נחל” (איוב ו 15) היה נושא חביב על המשוררים בזמנים השונים, – הנה מלאים שירי תלונתו על גורלו הוא דברים כמתלהמים על ידידיו ואחיו ובניו:

אֶל מִי אֶשָּׂא / דִבְרֵי רִיבוֹת? / וּבְאָזְנֵי מִי / אָשִׂים אַחְוָה?

וּמְיֻדָּעַי / קָשְׁרוּ עָלַי / וַיָּפֵרוּ / אֶת-הָאַחְוָה נז, א, ב

אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי שִׁלְּמוּ רָעָה מְקוֹם / טוֹבָה וְשָׂמְחוּ לִי בְיוֹם צָלָעְתִּי

אֵיךְ הֶעֱלוּ קוֹצִים שְׂדֵי חֶמֶד, מְקוֹם חִטֵּי יְדִידוּתִי אֲשֶׁר זָרָעְתִּי קעח, ל, לב.

וְעל בגד אחיו:

פָּצוּ עָלָיו / פִּיהֶם צָרָיו / גַם כָּל-הַיּוֹם / שִׂפְתֵי קָמָיו

עַד כִּי אָחִיו הִקְשָׁה לִבּוֹ / וּבְלִי פֶשַׁע / שִׁחֵת רַחְמָיו

לוּ דִבַּרְתִּי / מֵאָז כָּזֹאת / אֶל הַסֶּלַע / נָתַן מֵימָיו קל, ה-י.

ולפעמים הוא מזכיר בגידת ידידיו בתור תוצאה מיחס אחיו אליו:

אֲהוּבַי בָּגְדוּ בִי מִבְּלִי חֵטְא / וְהִקְשָׁה כָל-אֱנוֹשׁ מֵהֶם לְבָבוֹ

וּבִרְאוֹת כִּי עֲזָבוּנִי קְרו­ֹבַי / אֲזַי בָּרְחוּ וְאָמְרוּ: אֵל עֲזָבוֹ טז.

את בניו אהב מאד, ובלכתו גולה מארצו קרא:

קַמְתִּי בְלֵב רַגָּז וְיָצָאתִי / תוֹעֶה, וְלָאֵל שִׁוְּעוּ בָנָי

הָיוּ מְקוֹר חַיַּי, וְאֵיךְ אֶחְיֶה / בִלְתָּם? וְאֵין אִתִּי מְאוֹר עֵינָי קמה, ב, ג.

אך גם מהם לא שבע רב נחת ופעמים אחדות הוא מתלונן עליהם מרה:

אֶלּוֹן עֲלֵי בָנִים אֲשֶּר אֵין בָּם / אֵמוּן, וְאָמְנָה הֵם בְּנֵי שָׁקֶר רב, א.

מַה-בֶּצַע לִי בִקְרֹא לִי “אָב” / בֵּן מַמְתִּיק לִי / אֶת אִמְרוֹתָיו?

קָרוֹב יִתֵּן / אוֹתִי תוֹךְ פִּיו / אָכֵן רָחוֹק / מִכִּלְיוֹתָיו רלו, א ב.

ובשירים אחרים:

כִּי יְלָדַי פָּשְׁעוּ פָשׁוֹעַ קסד ד, / זָנְחוּ אוֹתִי יְלָדָי רי, ו.

יְצָאוּנִי יְלָדָי מב א.

ולפעמים הוא מתנחם על לכתו ערירי, בהתרחק בניו ממנו, בילדי רוחו שלא ימותו לעולם:

מְיֻדָּעַי יְרִיבוּן כִּי עֲרִירִי / אֲנִי הוֹלֵךְ¹⁵, וְחֵטְא עָלַי יְשִׁיתוּן

וְלִי יַלְדֵי תְעוּדָה, שׁוֹטְטוּ עַל / פְּנֵי תֵבֵל, וְלָעַד לֹא יְמוּתוּן רל, א ב.

פעם הוא כולל את אחיו ואת בניו יחד, בבקשו את קוראי דבריו “לדרוש מעלי ספרי תבונה” ולראות:

אִם יָעֲצוּ אַחִים כְּרָעָה זֹאת, וְאִם / שָׁמְעוּ מְזִמּוֹת זוּ לְרַע חָשָׁבוּ

אוֹ לָעֲגוּ בָנִים לְאָבוֹת כַּאֲשֶׁר / לִי יִלְעֲגוּ בָנַי וּבִי יִרְהָבוּ ר, מא מב.

ופעם הוא כולל כל המתקוממים כנגדו יחד, בהתלוננו:

לְמִי אֶבְכֶּה וְאֶתְנוֹדֵד? וְעַל מִי / דְמָעַי אֶתְּכָה נֶגְדִּי אֲגַמִּים?

הֲלָאַחִים, אֱמֹר, אוֹ לַקְּרוֹבִים? / וְאָכֵן בַּעֲנַן מֶרְחָק עֲלוּמִים

וְלַבָּנִים אֲשֶׁר עָטוּ יְגוֹנִים / וְהָיוּ מִפְּאֵר הוֹרִים עֲרוּמִים?

וְאִם עַל אוֹהֲבִים, שָׁלוֹם בְּפִיהֶם / זְמַן¹⁶ אִתִּי בְנֵי יָמִים שְׁלֵמִים? קלא, כ-כג.

אך כנראה בא זמן אשר השלימו בניו אתו ובשמחת לב למאורע זה הוא קורא:

יְבֹרַךְ צוּר אֲשֶׁר יַרְחִיק קְרוֹבִים / וְיַקְרִיב מֵרְחוֹקִים אַהֲבָתָם

וְהַמֵּשִׁיב לְבַב יוֹלֵד עֲלֵי בֵן / וְאֶת-לִבּוֹת יְלָדִים עַל אֲבוֹתָם רמא.

אך הגדולה בצרותיו היתה לו צרת גלותו ההכרחית מארצו ומבניו לרגלי מקרה בלתי ידוע לנו, אחרי אשר לפני זה ראה בִגְלוֹת ממקום מושבו אחד אחד כל ידידיו ואחיו אהוביו והוא נשאר בודד, ומעורר כינור קינותיו על בדידותו¹⁷. את בניו הוכרח להשאיר בגרנדה עיר מושבו באין דואג להם אחרי אשר שודד כל רכושו, והוא שט בארצות נכר קודר ועצוב ומתייאש:

אֲנִי גוֹלֶה בְּלֵב חוֹלֶה וְאוֹלֶה / לְמִי אֶצְרַח? וְאָן אֶבְרַח? וְאֶל מִי? קכא, יא

וְלֵיל נוּדִי בְלִי שַׁחַר, וְלִשְׁנַת פְּרִידָתִי בְעוֹלַם אֵין תְּקוּפָה קמו, ג.

ונדודיו אלו מייגעים אותו עד שהוא מואס בחייו:

קַצְתִּי בְּחַיַי מִסְּבֹב תֵּבֵל וְגַם / לָמֹד מְמַדֶּיהָ וְלֹא בִצָּעְתִּי

רֶדֶת תְּהוֹם וַעְלוֹת עֲלֵי רֹאֹש בָּמֳתֵי / עָבִים, עֲדֵי אֹמַר: לְרוֹם הִרְקָעְתִּי

קַצְוֵי אֲפָסִים כַּבְּרָקִים רוֹצְצוּ רַגְלַי, וְגַם מִיָּם עֲדֵי יָם נָעְתִּי קעה, יג יד טז.

אך השיר הקטן היפה בשיריו בענין זה, ואשר בו הוא שופך את כל מצוקת נפשו ורגשותיו, הוא שיחו עם בן-היונה המקונן בראש העץ. השם “בן יונה” בלבד מורה כבר על הרוך שבדבריו:

וּבֶן-יוֹנָה בְרֹאשׁ אָמִיר מְקַנֵּן / בְּגַן בֹּשֶׂם, עֲלֵי מַה-זֶּה יְקוֹנֵן?

אֲפִיקָיו לֹא יְכַזֵּבוּ לְמוּלוֹ / וְצֵל תָּמָר עֲלֵי רֹאשׁוֹ מְגוֹנִן

וְאֶפְרוֹחָיו יְרַנֵּנוּ לְפָנָיו / וְהוּא לָהֶם זְמִיר פִּיהוּ יְשַׁנֵּן.

בְּכֵה, גּוֹזָל, בְּכֵה נוֹדֵד, וּבָנָיו / לְמֵרָחוֹק, וְאֵין טַרְפָּם מְכוֹנֵן

וְלֹא יִרְאֶה אֲשֶׁר יִרְאֶה פְנֵיהֶם¹⁸ / וְלֹא יִשְׁאַל לְבַד אוֹב אוֹ מְעוֹנֵן

נְהֵה עָלָיו וְהִתְנוֹדֵד לְנוֹדוֹ / וְאַל נֶגְדּוֹ תְשַׁו גִּילַת וְרַנֵּן

וְהָבָה לוֹ אֲבָרֶיךָ וְיָעֹף / אֲלֵיהֶם, וַעֲפַר אַרְצָם יְחוֹנֵן קנד¹⁹.

בעיקר סבל מחסור ידידים ומַכָּרים בערי גלותו:

הָהּ עַל אֶרֶץ / אֵין בָּהּ רֵעַ / יָנוּד לוֹ אוֹ / בוֹ יִתְעוֹדֵד לו, ח.

 

ב. שִׁירָתוֹ    🔗

כנגד “הקינים וההגה וההי” שבחלק גדול משיריו, שיש להם קשר עם קורות חייו, הננו שומעים מצד שני פה ושם גם “קול ששון וקול שמחה”, ובייחוד בשיריו אשר חיבּר בימי נעוריו. הרגשה חזקה ועדינה היתה לו בהדר הטבע ויפעתו: הגן ומרבדי פרחיו, העצים, הציפורים המזמרות, מעיין המים ומימיו הזכים, יחד עם נגינות הכנור והנבל, משתי היין, ויפי העופר המשקה, וחמודות הצביה המרקדת, כל אלה לקחו את לבו, ובשירים, ועוד יותר במכתמים, מעשי ידי אמן הוא מביע את רגשותיו, ידוע ומפורסם הוא מכתמו על חמדת האביב:

כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ,

המצטיין גם בריתמוס היפה שבו, כמו כל שיריו המרובעים אשר במשקל התנועה (שמונה תנועות בכל צלע מבלי יתדות), ואשר בו הוא מתאר את השושן המתפתח בהמון צבעיו מתוך עליו הירוקים אשר היה כלוא בתוכם, ורומז ליהויכין אשר מלך בבל נשאהו מבית כלא… ונתן את כסאו מעל המלכים אשר אתו, ושנה את בגדי כלאו (מ"ב כה 29–27 )²⁰:

אַךְ לִפְנֵיהֶם²¹ / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ, כִּי עָל / הוּרַם> כִּסְאוֹ

יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ.

והוא גומר בחדוה:

מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ.

ורוח עליזות אמיתית נושבת ממכתמו הבא. מרגישים הננו רוח מתעוררת לתחיה יחד עם תחית הטבע ופורצת בכוח לבשר גם לאחרים את הבשורה הטובה של חזרת האביב:

יְדִידִי! הַזְּמַן חֻדַּשׁ, וְחָיוּ / כְהַיּוֹם אַחֲרֵי מוֹת הָעֲרוּגוֹת…

וְצִיצִים שָׂחֲקוּ בִרְאוֹת עֲנָנִים / בְּשַׁחַק יִגְּרוּ מֵאֵין הֲפוּגוֹת

וְסִיסִים צִפְצְפוּ עַל הָאֲמִירִים / וְהַיּוֹנוֹת בְקוֹל הוֹמוֹת

וְהוֹגוֹת לְזֹאת רוּץ נָא, נְחַיֶּה הַשְּׂמָחוֹת / בְּבַת-כֶּרֶם, וְנָמִית הַדְּאָגוֹת לד.

ויפה מאד שירו הארוך אל בן קמניאל (עב), אשר בו הוא מתחיל לדבר על היין וחמודותיו ועל “גרגרי השהם” (בועות הקצף הלבן) שהם כענק על גרגרות הכוס, “וְכִמְעַט תֶּחֱזֵם יִמָּחוּ”. וביותר מעשרים בתים הוא מתאר את היין ואת פעלו, ובחריצות הוא עובר אל תיאור האביב בקראו לבוא לשתות ולשיר בגנים היפים:

אֶקְרָא לְמֵרֵעַי לְהָרִיעַ עֲלֵי / נָהָר, וְאֶל אַחַי – שְׁתוֹת עַל אָחוּ

כִּי הַסְּתָו עָבַר, וְהֵנֵצוּ עֲצֵי / בֹשֶׂם, וְצִצֵּי הַהֲדַס פָּרָחוּ

חוּשׁוּ לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל אָמִיר וְעַל / שׁוֹשָׁן יְדֵי רוּחַ בְּגַן שָׁטָחוּ…

כָּל עִלְּגֵי הָעוֹף לְמִינוֹ הֶחֱלִיף, / זָמִיר לְעֻמַּת נוֹגְנִים פָּצָחוּ.

ומזמירות העופות הוא עובר אל נגינות המנגן בכנור, שהן “גִּיל הַנְּשָׁמוֹת הַנְּשַׁמּוֹת”, ואשׁר "לְעֵינֵי יוֹדְעִים (= מבינים בשׁיר) נִפְתָחִים

מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן, וְיַעֲלוּ לְעוֹלָם הַנְפָשִׁים“, וכמעט יאמרו רואיהם: רוּחוֹת מְשָׁרְתֵי אֵל (= נביאים) עֲלֵיהֶם נָחוּ”.

לכל תענוגות החיים הוקדשו מאות מכתמים בספרו “הענק”, אשר בתיו העולים על מספר אלף ומאתים בנויים על יסוד “הצימודים השלמים”, בהביאו בסוף כל קבוצת זוג בתים (או יותר מזוג) אותן המלים בהוראות שונות²²' ואשר היה למופת למשוררים אחרים לחקותו בזה עד אלחריזי²³ וטדרוס אבו אל עאפיה בספרו “גן המשלים והחידות”²⁴.

בעליזותו הוא מרומם את “הסובאים” וקורא:

דְּעֶה כִּי כָל-אֱנוֹשׁ נִמְצָא בְעוֹלָם, / לְבַד מִסּוֹבְאִים – הֵם הַנְּבָלִים

אֲשֶׁר לָקְחוּ²⁵ מְעַט כֶּסֶף וְצִוּוּ / בְּמֵי-זָהָב²⁶ לְמַלֹּאת הַנְּבָלִים שער ב, יד.

וכן הוא משבח את מטעי הגפן וכל העוסקים בגידוּלה:

אֱהִי פִדְיוֹן²⁷ לְנוֹטְעֵי הַזְּמוֹרָה / וְכֹפֶר לַאֲשֶׁר יִזְמֹר וְיִבְצֹר

וְתַחַת דָּשׁ אֲשֶׁר יִדְרֹךְ, וְרוּחַ / נְגִידִים בּוֹ בְעֵת יֶחְלַשׁ וְיִבְצֹר²⁸ שם, יח.

ועל הצביה המרקדת ושדיה ורגליה:

תְּרַקֵּד הַצְּבִיָּה בַּמְּסִבָּה / וְעַל לִבָּהּ כְּרִמּוֹנֵי שְׁלָחִים²⁹

וְתָקֵל אֵת פְּעָמֶיהָ, כְּאִלּוּ / תְהַלֵּךְ בְּם עֲלֵי צוּרֵי שְׁלָחִים³⁰ שם, נז.

ועל הצביה המונעת ממנו אהבתה בגלל זקנתו הוא מביא שאלתו ותשובתה הסרקסטית:

עֲלֵי מַה-זֶּה, צְבִיָּה, שָׂב / בְּכָל-לֵב תִּשְׂנְאִי? עַל-מָה?

הֱשִׁיבַתְנִי: וְאֵיךְ מִכָּל- / זְקֵנָה תֶאֱהַב עַלְמָה? שער, ה, לו.

בין שיריו ישנם כשלושים שירי תהילה לידידים, לגדולי דורו, וגם לנדיבים, אשר בנוגע להם אמר בספרו “שירת ישראל” (עמ' פב): “לשון המשורר דומה לארץ שלא תוציא פרחים אלא אם כן ירד המטר עליה בתחילה, והציפורים לא תפולנה אלא במקום שיש זרעונים ללקט”. כנראה הוכרח בימי רעתו ללקט מהזרעונים האלה.

כעשרה משיריו אלה מתחילים תיכף בראשיתם בדברי השבח למהוללים, וכעשרה אחרים מתחילים בתלונות על מצבו, במלחמתו עם הזמן; וההקדמות האלה שאינן מענין השיר, יש שהן ארוכות מאד³¹, ויש שהן קצרות עד כדי שישה בתים בלבד, ורק באחדות מהן רוחו טובה עליו והוא מתחיל בתיאור תענוגות החיים. ככה בא בשיר קצב תיאור הגן אשר “החן סביבו”, והוא:

מְלֻבָּשׁ כָּתְנוֹת מֶשִׁי, וְעָטוּי / מְעִיל תּוֹלָע וְשֵׁשׁ וּשְׁלַל צְבָעָיו…

וְתוֹר יָתוּר לְזִמְרָתוֹ הֲדַסִּים / וְסִיס יָשִׂישׂ עֲלֵי גַפֵּי נְטָעָיו…

וְהַשֻּלְחָן דְּמוּת גַּלְגַּל, וְאַגָּן / כְּמוֹ סַהַר, וְכוֹכָבִים גְּבִיעָיו.

ובשיר קפ"ה הוא מתחיל בתיאור ליל הגדוד הארוך אשר כוכביו כאילו אינם זזים ממקומם, כעייפים ממרוצתם:

חֲשַׁבְתִּים מַשְׂמְרוֹת כֶּסֶף נְטוּעִים / בְּרָקִיעַ, וְחַלוֹנוֹת שְׁקוּפִים

וְהַסַּהַר נְדוּד שֵׁנָה כְּחוֹשֵׁק / וְהֵמָּה³² שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ כְצוֹפִים.³³

ומזה הוא עובר לתיאור ליל החברה, בשבת הידידים יחד:

וְאֵין אוֹר בִּלְעֲדֵי אוֹרֵי גְבִיעִים / מְמֻלָּאִים בְּמֵי זָהָב צְרוּפִים.

וככה הם מבלים לילם בטוב עד הבוקר, ואז נגלים לעיניהם חמודות הגן:

וְשִׁכְבַת טַל עֲלֵי צִיצִים, כְּאִלּוּ / עֲלֵיהֶם גַּרְגְּרֵי סַפִּיר אֲסוּפִים

וְרֵיחַ כָּל-עֲצֵי בֹשֶׂם יְשׁוֹבֵב / נְפָשִׁים אַחֲרֵי מָוֶת לְגוּפִים

וְהָעוֹף בֵּין עֳפָאִים יִתְּנוּ קוֹל / כְּשָׁרוֹת אַחֲרֵי סִתְרֵי סְעִיפִים³⁴…

וְהָרוּחַ תְּנוֹפֵף הַהֲדַסִּים / וְרָאשֵׁיהֶם לְקוֹל הָעוֹף מְנִיפִים³⁵.

ורק בבית השלושים ושנים הוא עובר ב“בית המעבר” אל תהילת מהוללו. ואמת הדבר כי אילו לא נבראו שירי התהילה אלא לשם הקדמותיהן, שהן החלק היפה שבהם – דיינו.

יש בדיואן גם כשלושים מכתמים³⁶ וחמישה שירים³⁷ לדברי מוסר ותוכחה, גם חידות אחדות³⁸, גם כתובות אחדות, שרשם על קעריות מוזהבות, שבהן הוא שם דברים בפי הקעריות אל האוכלים בהן, בשבח המאכלות המושׂמים בהן למן הדגים ועד הכותח והחרדל. והנה לדוגמה אחת מהן:

אֲנִי הַיָּם, וּבִי דָגִים יְרוּצוּן / וְדוֹדִים יִמְשְׁכוּ אוֹתָם אֲלֵיהֶם

בְּעוֹד חֻמָּם, יְדִידִי, חוּש לְאָכְלָם / וְגוּרָה מִשְּׁתוֹת מַיִם עֲלֵיהֶם.

וכן נמצאים בו שירי חתונות אחדים³⁹, גם מכתמי חשק אחדים⁴⁰ ל“עופר”⁴¹, וכנגד זה אין בכל שיריו המרובים אף שיר אהבה אחד. וגם בזה הוא דומה לבן-גבירול הנוגֶה אשר גם עליו לא זרחה שמש אהבת אשה.

השיר הארוך ביותר במספר בתיו (קסד!) ורחב יותר במספר הברות בתיו (עשרים הברה!) הוא השיר רלד, אשר בו אמר לחקות את בן-גבירול בהימנונו הנשגב “כתר מלכות”.

כמוהו הוא מתחיל בגדולת האל ובתואריו, וממשיך ביצירת הגלגלים והמזלות והיסודות, ויורד אל כדור הארץ ובריאת האדם וחושיו ואבריו ותפקידיהם, והצד הרוחני אשר בו ונפשו הטהורה, והורותו אותו:

מִדְבַּר יְהוּדִית הַמְדֻבָּר עֲלֵי אָפְנָיו / וְעֹז מַאֲמַר עֶרֶב, וּמַעְנָיו וְצַחוֹתָיו

סְעָדוֹ בְמוֹעֵצָה, וּבִינָה וּבִמְלִיצָה / וּמוּסַר לְשׁוֹן יָוָן, מְשָׁלָיו וְחִידוֹתָיו.

וכמוהו הוא מדבר על הצרות הבאות על האדם ועל אחריתו, אשר אז:

יוּבָא בְמִשְׁפָּט עַל גְּלוּיָיו וְנֶעְלָמָיו / וְשָׁמָּה יְשַׁלֶּם-לוֹ אֱלֹהִים גְּמוּלוֹתָיו.

והתפילה לאלהים, כי:

אַל-נָא יְדִינֵהוּ כְמַעְלוֹ וּמַעְלָלָיו / וְיִמְחֶה זְדוֹנוֹתָיו בְּמֵימֵי סְלִיחוֹתָיו.

ובשירו זה ישנן גם נוספות על דברי הרשב"ג, בהזכירו ארבע הרוחות ומהלך העולם ומידותיו שהם ארבעה ועשרים אלפים מיל, וחלוקת הארץ לשבע נוֹפוֹת (אקלימים) ובהן שבעה עשר אלף מדינות, הוא מזכיר את המתכות השונות והאבנים היקרות, ומדבר על מיני הצמח והחי, אך עם כל זה צריך להודות, כי מעלת המשקל שבשיר זה איננה מכרעת את הכף לטובתו, בהשוותנו אותו אל הפרוזה הבלתי שקולה של “כתר מלכות”, הנובעת מהשתפכות נפש אמיתית של המשורר המרגיש, העומד נבהל ונכנע, “שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה”, לפני גדולת האל הנשגב.

סגנונו של משה בן-עזרא נעים ומושך את הלב, ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר, כי דבריו בפרוזה “אלמחאצ’רה ואלמד’אכרה”, במקום שאין עליו כבלי המשקל והחרוז והרדיפה אחרי קישוטי המליצה השונים, עולים בבחינת מה על דבריו בשיריו, בהיותם הולכים ונמשכים כנחלי עדנים גם בתרגומם העברי. הוא משתמש בקישוטי השירה הערבית, אלה הקישוטים אשר לחלק מהם הקדיש את עשרים השערים בפרק האחרון של ספרו הנזכר.

מעלה מיוחדת ישנה לשיריו הקלים המחוברים על “משקל התנועה”, זאת אומרת, של שמונה תנועות בכל צלע של בית, מבלי יתדות. הם מצטיינים בקיצור הנמרץ שבסגנונם ובריתמוס הטאקטי המורגש בהם יותר מאשר במשקלים האחרים, וביחוד בהשתמשו על פי רוב לכל זוג תנועות שהוא רבע הצלע במלה אחת בת שתי הברות או משתי מלים זעירות בנות הברה אחת, כגון בשירו של האביב:

כָּתְנוֹת / פַּסִּים / לָבַשׁ / הַגָּן // וּכְסוּת / רִקְמָה / מַדֵּי / דִשְׁאוֹ /

וּמְעִיל / תַּשְׁבֵּץ / עָטָה / כָּל-עֵץ // וּלְכָל- / עַיִן / הֶרְאָה / פִּלְאוֹ /.

או בשירו לידידו יהודה הלוי על הפירוד:

יַלְדֵי / יָמִים / חָשׁוּ / לִצְבֹּא // עַל לֵב / הִכְחִיד / יָגוֹן / רֻבּוֹ /

כִּמְעַט / מִזְעָר / מֶנְהוּ / נִשְׁאָר // שָׁלַף / עָלָיו / פֵּרוּד / חַרְבּוֹ / יז.

ותהילתו באותו שיר לידידו זה:

אֵיךְ בֵּן / נָעִים / וּצְעִיר / שָׁנִים // יַעְמֹס / הָרַי / בִין עַל / גַּבּוֹ /

אוֹ עוּל / יָמִים / יַהְדֹּף / רָמִים // וּבְעוֹד / נַעַר / הוּא וּבְ- / אִבּוֹ /.

או בתארו את תהפוכות הזמן:

יָכִין / צַעַד / אַךְ הוּא / יִמְעַד / יַרְחִיב / טֶפַח / יָצִיק / אַמָּה.⁴²קיח, ח.

מקצוע המליצה שהוא משתמש בו יותר משאר חבריו יחד, ולפעמים במידה גדולה יותר מדי, הוא מקצוע ה“השאלות”. כל הדברים המופשטים מקבלים אצלו צורת גשם עם כל חלקיו ואבריו, וכולם פועלים בתפקידים שהוא מקציב להם.

ככה למשל מורטות ידי השחר את קווצות הלילה" (עח, יח); הכוונה הפשוטה היא: אור השחר דוחה את אפלת הלילה. והנה נעשו היום והלילה לגופים שיש להם ידים וקווצות, וידי האחד מורטות את הקווצות (השחורות) של השני. ובשיר אחר:

כַּף מָצוֹק עֲלֵי יֶרֶךְ נְדוֹד סוֹפֶקֶת, רג, מה.

הוא נודד ונמצא במצוקה, וכאילו מצוקתו סופקת בכפיה על ירך הנדוד. או:

מִשְּׁתִיל הַנְּדוֹד לְבָבִי… פִּרְיֵי יְגוֹנִים יְאָרֶה רד, א.

לנדוד שתיל עץ ועליו פירות היגון, ולבבו של המשורר אורה את פירות היגון משתיל הדוד. או:

הִנֵּה עֲצֵי דוֹדַי אֲשֶׁר הָשְׁקוּ בְמֵי שִׂכְלוֹ, וְעַל יִבְלֵי חֲסָדָיו שָׂגוּ לג, לד.

שירו הוא צמח אהבתו לידידו, ועץ זה השקה במי מעינות שכלו של ידידו, ושיגשג על פלגי חסדיו.

והשאָלות כאלה הננו מוצאים על כל צעד בשיריו, הנה לדוגמה שיר אחד (קצה) אשר בו הננו מוצאים את ההשאלות הבאת:

רכבי נדודים אצו(א), רפו ידי כחם (ו), ישתוננו כליות אהבים (ח), פקח עיני שמחות (י), שחחו הרי מזמות (כ), קרצו (=נראו) בעין תנואות (כב), לבוא במי צדק (כו), הוא גן חסדים (לז), ויעבתו נטעי תהלותיו, ופארות תהילותיו קוצצו (מט), ינקו חֲלֵב הודו, וחֵלב נעמו אכלו, השד גדלוֹ מצו (נא),שרפו נדודים ישכו (נב), אהלי דודיו (=אהבתו ) רחבו (נג), כוכבי מאמר (נה), נחו בחיק חסדך (נו), כתנות תהילות ארגו ובִזְהב אהבה שובצו (נז).

וההשאלות המרובות האלה הן הן המכבידות על מהירות הבנת דבריו, בהיות על הקורא להתאמץ להגיע עד סוף דעתו.

בדרך “הצימוד השלם” אשר בה אחז בכל ספרו “הענק”, המכיל יותר מאלף בתים, לא השתמש כי אם מעט מזער בשירי דיואנו; אך כנגד זה הוא משתמש הרבה בצימודים אחרים בכל מקום שהם מזדמנים לו, כגון: נפלו נפיליהם ביד נפלים (קיד יב); איך בעז אגיל ולא אגיל (=אתעצב) והם גלו ליד גלים (מ, לז), אֶשֶׁה (=אשכח) אשישותי אשר יתאוששו (מ, נז), ולִקְחי לקחו מלקוח (סז, יט), תַּנות יתַנו תאניה (צא, ח). על צימודים בשתי מלים בלבד או בחלקי מלים אין מה לדבר, כי הם נמצאים בכל השירים, ובמידה גדושה.

למרות אמנותו הגדולה של הרמב"ע בסגנון, ולמרות דייקנותו ולטישתו את שיריו לטישה אחרי לטישה לא נוקה גם משורר גדול זה משגיאות שבאו בעיקרן לצורך המשקל ולפעמים גם לצורך החרוז, דבר זה שתלמידי מנחם צעקו עליו ככרוכיא על דונש, אשר לפי דבריהם:

" לְשׁוֹן קֹדֶשׁ הִכְרִית… בְּשָׁקְלוֹ הָעִבְרִית, בְּמִשְׁקָלִים זָרִים",

משגיאות אלה לא נוקו גם יתר המשוררים הגדולים, אך עליו אפשר לאמר: “אשרי מי ששגיאותיו ספורות”.

שגיאות אלה הן שונות, וחפץ הנני להביאן פה למיניהן לשם בירור הדברים בנוגע למשוררי התקופה ההיא בכלל:

א. יַתִּיר. בחֲסור למשורר תנועה או יתד להשלים משקל הבית התירו להם המשוררים הערבים⁴³ והספרדים להוסיף מלה זעירה שאין צורך בה, ולפעמים מציאותה היא כנגד חוקי הלשון, אך איננה מפריעה את הכוונה. בשירי הרמב"ע אנו מוצאים לעתים רחוקות את המלה: “גם” (נכאים ונעצבים וגם כל איש דוה לבב, – א, י; – וכן רלה, טו), או: “הם” (כמים קפאו הם הגביעים, קס כו), או מלת: “אך” במלת “ואך”, בשעה שמה שבא אחריה הוא רק ההמשך ממה שלפניו ולא בא להוציא ממה שלפניו (ימים הקימוהו למטרה, ואך יורו סגור לבו – ז, לג –; מקור שכל, ואך מימיו כצוּפים, – י, יב –; וכן: כד, ל; סו, לה; קי, י, יא; קיא, יז; קיג, כ; שם, כה).

ב. מוקדם ומאוחר. צורך המשקל מביא לפעמים את המשורר לשנות סדר המלים בתוך המשפט. דרך זו היא אמנם אחת מסגולות הסגנון המליצי, והיא מצוייה הרבה מאד בתנ"ך, וביחוד בהקבלות⁴⁴; אך המדובר פה הוא שינוי סדר באופן שבהשקפה ראשונה אין הדברים מובנים, עד שימצא הקורא כי צריך לשנות פה את סדר הדברים הכתובים, כגון באמרו:

עֲלוֹת שַׁחַר יְעִירֵנִי לְזִכְרוֹ בְּעֵת לִמְשַׁחֲרָיו יָצָא וּבָאָיו י, כא,

שהכוונה היא בעת צאת הנדיב לראות את משחריו והבאים אליו; או באמרו על תבל:

וְעַל עָמָל אֲדָנֶיהָ וְשֹׁד הוּסָדוּ מ, כה,

שהכוונה היא כי אדניה של תבל נוסדו על עמל ושוד; או באמרו:

מָטוּ פְּעָמָיו, אַךְ בְּצַפּוֹתוֹ מְכוֹן / שִׁבְתּוֹ בְסֶלַע – עָמְדוּ, וּצְרִיחַ סו, יב,

שהכוונה היא: פעמי המשורר מטו, אבל בראותו את מכון שבתו של הנדיב בסלע וצריח אז עמדו רגליו הכן. והנה המאמר: “מכון שבתו בסלע עמדו וצריח” מוזר בסגנונו.

ג. כינויים מיותרים. לצורך החרוז יבואו לפעמים בשמות שבסוף הבתים כינויים מיותרים, וככה הוא אומר:

חִטִּי יְדִידוֹת נִזְרְעָה תָמִיד בְּתוֹךְ / לִבָּם, וְאָכֵן יַעֲלוּ בָּאְשֵׁנוּ (!) רכה, כה,

שהכוונה היא בוודאי: ואכן יעלו באשה, על פי הכתוב באיוב לא 40. ובאותו שיר: לאישינו עלי נשינו (יד), בני עשׁנו (יח), ובשיר קכה, כד: כרחק צד צפוני מדרומי, בכוונת: צד צפון מדרום, ובשיר קמד, כז: ו[הם] אל אפי כריח קנמוני. וכן גם ביתר הכינויים.

ד. הפיכת צורות הפסק והמשך. בחסור למשורר תנועה, הוא מוסיף לפעמים (אמנם: רחוקות) תנועה בפעלים או בשמות הבאים עם כינוי הנוכח בהמשך הדברים, ולכן מקבלות המלים האלה את צורתן בבואן בהפסק, כגון: ירוצֵצו כברק (קפד, ל), אכלו ושבָעו והשמינו (קסח, כז); ומצחֶך נחושה (ריח, ב). ולפעמים הוא משנה את צורת הנסמך לצורת הנפרד, כגון: ועֵצות-הזמן (י,יא).

ולפעמים יהיה להפך, כי בסוף הבית צורת ההמשך במקום ההפסק, כגון בשירים קכ (אשר בו סב בתים), קפג (ג בתים), צט (מב בתים) באות בסוף כל בתיהם מלים בצורת: יָזְמוּ, חָשְׁכוֹ, נָטְפוּ, יקסְמוּ, ימשְׁכוּ, ייעֲפוּ, וכן בשירים קמג, רטו, ובמכתמים מח ( לְצִידְךָ, לְצִדְּךָ), וכה (רבָּךְ, מגוּרָךְ).

ה. סמיכות בסוף הבתים. מעניינת היא העובדה כי בשיר אחד (קד) באו בחמישה בתים בסופם (ז, יא, כג, כה, כו) שמות בלשון רבים בצורת הסמיכות (אגלֵי, גוזלֵי, נבלֵי, מהתלֵי) והם נמשכים כמובן אל הבתים שלאחריהם. והשאלה היא אם בא זה בהכרח החרוז (עם: יַפְלֵא, יכלֶה, וכו'). או כי חשב לו דבר זה להפתעה לקורא המחוייב לחפש אחרי המשך הדברים אחרי סוף הבתים.⁴⁵

ו. שינויים בצורות המלים. על סמך השרידים מבנין הפעיל בעתיד, שבאה בהם הה“א הנוספת אחרי אית”נ ( יהודוך, יהושיע, וכיוצא בהם), הוא משתמש לצורך המשקל במלים: יְהָמיר (רכח, יְהָבִין (שם ב), תְּתָכִין (ריח, י), תְּהַזִּיל (יא, טו), תְּהַשְׁלִיך (ריט, כז), יְהַפְרִיד (קכז, ל), יְהַבְהִילוּ (ריט,יב), יְהַבִּיעוּ (ק, י); וגם במלת: קָבָבוּ (כ, לג).

ז. שינויי מלים. המשקל הביא את המשוררים לבחור במלים שלא בדרך שימושן או שלא בהוראתן בלשון. ככה לקחו להם במקומות רבים את השם “אֱנוֹשׁ”⁴⁶ שהוא על פי משקלו יתד במקום “איש” שעל משקלו הוא תנועה, בכל מקום שנדרשת להם יתד. וככה אומר הרמב“ע (ד, א): אנוש עשיר (ת': איש עשיר), והקשה כל אנוש מהם לבו (טז, א). דבר זה מביאהו להשתמש בשם זה גם בהא הידיעה בשעה שבתנ”ך איננו בא לעולם בצורה זו, והוא אומר: האנוש יועץ (כ, כט). ולפעמים הוא משתמש בשם זה גם בהוראת “אנשים”, ואומר: אנוש ישמחו (עב, ו).

מטעם זה הם משתמשים במלת “לְמַעַן” במקום “יַעַן”⁴⁷והרמב“ע אומר: ופצע הנדוד נחבָּש, לְמַעַן / במדבריו לכל נגע רפואות (ט, לג); משפט גאולה לו למען הוא שאר שכל (קיב, כח). וכן הם משתמשים במלת “אַתְּ” במקום “אַתָּה”.⁴⁸ במלת “בְּעַד” השתמשו בהוראות שונות שלא כהוראותיה בלשון, והרמב”ע אומר: ומה תשאל בְּעַד טרפי דשאיו (י, ג), בהוראת: בנוגע ל…; ואם אצעק בְּעַד כורתי בריתי (מב, יז), בהוראת" אֶל; אספר בעדם (כד, י), בהוראת: על אודותם. על פי רוב הם משתמשים במלת “מְתֵי” במקום “אנשי”; “בִּין” במקום: “בִּינָה”; “צַוְּרוֹן” תחת צַוָּאר; “מרגלות” ת‘: “רגלים”; “בְּלִי” ת’; “לא”; ועוד מלים אחרות, ובנינים אחרים בפעלים. כדי לתת לעצמנו מושג בנוגע לשינויים, שהחרוז והמשקל מכריחים את המשורר להביא בשיריו, נקח לדוגמה אחד משיריו היפים (קצה) ונתבונן בו: בית ג: ודמעה מְאִיצָה, ת': אצה;

בית ט: חכמה כשמש מציצה, תחת מאירה;

בית י: והוד מעלתי… נְתוּצָה, תחת נתוץ;

בית יב: מלה חֲמוּצָה (ז);

בית כא: לְשַׁמֵּר אמונות, ת': לִשְׁמֹר;

בית כד: ונפשו בְּחַיים מְאוּסָה וְקָצה, ת' בַּחיים מוֹאסת;

בית כו: צביה אשר בין זרועיו בפתע חֲלוּצָה, ת': מִבֵּין… שׁדוּדה (או מלה דומה לה);

בית כח: לאַבי ואַב כל בני בין, ת': וַאֲבִי⁴⁹;

בית כח: ואם לא יכילון לפניו מרוצה (?);

בית לא: תְּבוּנָיו, ת': תבונתו, או: תבונותיו (על סמך הושע יג 2 );

בית לב: בְּעַד יד נטויה, ת': על;

בית לג: הלא חי לחרץ ונוצר לקרץ, בהוראת: הלא כל חי נוצר לחרץ ולקרץ;

בית לו: כבעל אֲבָרִים ונוצה, ת': אֶבְרָה (כלשון הכתוב באיוב לט 13).

ולאחרונה עלי להעיר עוד הערה:

הבית בשיר העברי הספרדי מקביל לפסוק התנ“כי. על פי רוב מתחלק הפסוק התנ”כי לשני חלקים, והם על פי רוב שווים במידתם. זה יוצא כבר מיסוד המליצה התנ“כית שהוא ההקבלה. בעלי תורת המליצה הערבים מתנים תנאי בנוגע לבית הראשון של שיר, כי כדי שייאמר עליו, שיש בו מ”תפארת הפתיחה“, צריך שרעיון הדלת ייגמר בו בסוף הדלת ולא ישיג גבול בקחתו חלק מהסוגר, ולוּ גם מלה אחת, וכן צריך שלא ייגמר לפני סוף הדלת באופן, כי הסוגר ישיג גבולו, והנה בשירי הרמב”ע רואים הננו, כי יותר מאשר בשירי כל יתר חבריו נמצאו בשיריו פרצות כנגד מעשה ראוי זה, וכל אחד משני חלקי הבית משיג גבול רעהו.

הנה למשל השיר הידוע והמצטיין ביפיו המתחיל במאמר “פתאם יצורי אוהבים עזבתי” (קעה) אשר בו חמישה וחמישים בית, נמצאים בו לא פחות משנים ושלושים בית שבהם מסיג חלק אחד מהם גבול השני! וכן בשיר היפה “פרי שמחת מתי תבל דאגה” (ג) אשר בו לו בתים הננו מוצאים יא בתים כאלה.

הדבר הוא לפלא ביחוד במשורר זה אשר בדרך כלל דבריו מדודים ושקולים ומסודרים.

והנה בנוגע לשגיאותיו שהן מעטות במספרן, הננו מוצאים דבריו הבאים המראים על רוח איש המעלה האמיתי: בספרו “שירת ישראל” (עמ' קנו), אחרי כל עצותיו הטובות למי שחפץ לחבר שירים, ואחרי בקרו שגיאות משוררים שונים, הוא מוסיף: “אפשר שישאלני השואל: האם שמרת אתה את כל הכללים שהזכרת ונזהרת מכל השגיאות שתיארת, עד שחבוריך הם שלמים מכל פגימה ונקיים מכל מום? – על זה אשיב אמרי: לא! אמנם מודה אני על חטאי שחטאתי בשביל סיבות שונות”. ואחת הסיבות שהוא מזכיר, היא אמרו: “השירים והחיבורים הנמצאים אתי, יש מהם שחברתי בימי שכרון הבחרות ובימים הנעימים של הנערות. בעת ההיא עדיין לא הייתי בקי ורגיל… ואם תשובתי זאת לא תשביע רצון השואל, ודברי לא יכריעו את דעתו, וירצה להתווכח אתי על שצוויתי אחרים להזהר ממה שהתרתי לפעמים לעצמי, אומר לו מה שאמר אחד הפרושים: “בני אדם, אילו לא היה מוכיח אתכם אלא מי שאין בו חטא, לא היה אדם מוכיח אתכם לעולם”. ואכן אין בכל המגרעות הקטנות שבדבריו כדי להאפיל אף במעט את אור שמשו הבהיר של המשורר הגדול הזה, ודבריו לא יחדלו גם במשך הדורות הבאים להיות למקור הנאה רוחנית לקוראיהם. בסוף דברי עלי עוד להביע את צערי על אשר עד היום לא נתפרסמו מ”שירי הקודש" של המשורר הגדול הזה, שהוכתר בגללם בכינוי “הסלח”, רק שירים בודדים, ופיוטיו מפוזרים במחזורים שונים. ומי יתן וקם בקרוב גואל אין להם, והיתה לנו תמונה שלמה מיצירותיו החשובות בכל ענפי השירה, ובייחוד בהלוך נפשו ורוחו בהשתפכה לפני יוצרה.⁵⁰