“תל־חי נשרפה, אבל לב ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם. בין אלה שהומתו ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש. הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור? תל־חי. לב ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה?”

יוסף חיים ברנר

 

חלק ראשון: בהידלק הניצוץ    🔗

פרק ראשון: ימים ראשונים    🔗

אביו של אהרן שר היה משרידי הקנטוניסטים, אותם ילדי היהודים שנחטפו ממשפחותיהם בילדותם, כדי להטמיעם בשנות שירותם בצבא הצאר, ואמנם רבים מהם המירו את דתם ואבדו לעמם.

אבל היו גם חטופים אשר שמרו על הזיקה לעמם, כזה היה גם אביו של אהרן שר. האב הצטיין בשירותו הצבאי והגיע לדרגת “אונטר־אופיצר”, דרגה, שיהודים לא זכו בה באותם הימים. עם זאת שמר על קשריו עם עמו ולא המיר את דתו. כשהשתחרר מן השירות הצבאי מינוהו אנשי השרד, שהעריכו את יָשרוֹ של האיש, לפקיד בהנהלת המשרד המסַפק מדים לקציני־הצבא בצרניגוב.

בקצוי העיר, בין שדות וגנים, בנה לו בית קטן, והתחתן עם אשה מבנות עמו. בבית היתה השפה המדוברת – הרוסית, אך המשפחה שמרה על קשרה עם המסורת היהודית. ששה ילדים נולדו להם: שלוש בנות ושלושה בנים, ולכולם ניתנו שמות עבריים. אהרן היה הגדול באחיו (הבכירה באחיות היתה דינה), וכשמלאו לו חמש שנים הכניסו אביו לחדר המתוקן החדש בצרניגוב. חדר זה היה מתקדם בצורתו ובשיטת־הלימודים הנהוגה בו יותר מחדרי “המלמדים” המקובלים אז. האב רצה ללמדו לקרוא את התפילות בלשון־הקודש ולטפח בו מילדות זיקת־קרבה לעמו.

על אישיותו של אהרן באותה תקופת־ילדות רחוקה העיד חברו בחדר, יוסף נישולר ¹. יוסף, שהיה בן יחיד, למד תחילה בחדרו של מלמד רגיל, ושם זכה ליחס מיוחד, מפני שהיה בן למשפחה אמידה. אביו היה סוחר יערות. כשהתפרסם החדר המתוקן החדש בצרניגוב, ושמו הטוב הגיע אל הורי יוסף נישולר, הכניסוהו לחדר המתוקן. הסתגלותו של יוסף למקום החדש היתה קשה מאוד. קרוב יותר לרוחו היה אותו מלמד שלמד אצלו תחילה, ואשר היה נוהג בתלמידיו לפי מצבי רוחו: לעתים היה נוח ומלטף ולפעמים כועס, אך רק לעתים רחוקות הלקה את הילדים; היה אוכל ושותה בזמן השיעורים, ולפרקים אף מנמנם, אך את לימודיו היה מחבב עליהם בהמיית ניגונו. לעומת זאת היו תנאי החדר המתוקן – קשים: הספסלים היו צמודים לשולחנות, כאילו נאסרו בהם הילדים בכלא צר. גם שיטת הלימוד היתה מביכה. תחילה הביאוהו הוריו לחדר בעל־כרחו, וכשהיה בא מעצמו היה מאחר ונענש. יוסף היה מתמרד לענשוֹ וממרר בבכי, וכך הושם ללעג בעיני הילדים האחרים.

בימים קשים אלה הכיר יוסף את אהרן שר. אהרן היה פשוט וטבעי, למד כהלכה, היה מכובד על חבריו ומשתתף במשחקים בשעת ההפסקות. לא היו בו סיבוכי יצרים, וטוּב לבו לא נתנוֹ להתעלל בחלשים ממנו. להיפך: לעתים אף הגן עליהם. וכך נמשך יוסף אל אהרן, שהקשיב לשיחתו והרגיעוֹ. קרבתם עזרה לו ליוסף לבצר את מעמדו בין הילדים, ואישיותו של אהרן השרתה עליו בטחון.

אותם הימים נפטר ד“ר תיאודור הרצל, ומורי בית־הספר ותלמידיו התכנסו לעצרת־אבל. חזותו היפה של ד”ר הרצל נשקפה מן התמונה שתלתה באולם, והעצב על מותו, שעלה מדברי המורים, חדר ללבם. אותו יום התקרבו שני החברים אף יותר. אסון מותו של האיש, שביקש לגאול את עמו הגולה, כאילו פתח את סגור־לבם לראשונה לקלוט את רעיון הציונות. זאת, מכל־מקום, היתה תחושתם כששקעו בשיחות של יחידוּת על מות הרצל.

עם תום שנת־הלימודים בחדר המתוקן נפרדו דרכיהם. הוריו של אהרן הכניסו את בנם לבית־הספר העירוני לבנים, המפורסם ברמתו, בו למדו אז בני הפקידים ובעלי־הדרגות בצבא־הקבע. זכויותיו של האב פטרו אותו מתשלום שכר־לימוד.

יוסף נישולר לעומתו התחיל לומד בגימנסיה, ולאחר שנת־לימודים אחת העבירוהו הוריו לבית־ספר למסחר.

אבל גם לאחר שנפרדו השנַיִם, לא פסק ענינו של יוסף בידידו אהרן. מפי חבריו הרוסים, שלמדו באותו בית־ספר, שמע לעתים עד כמה הצטיין אהרן בלימודיו. ומעניין, בדברם עליו ועל “ציוּניו הטובים” לא ניכר בהם שמץ מן הקנאה והשנאה, שרחשו כרגיל גויים לתלמידים יהודים המצטיינים בלימודיהם. אבל לאחר תקופת פרידה ארוכה החלו שוב להיפגש בקביעות, והפעם באגודת הספורט “הסוקול”, אגודה סלבית לאומית, בראשה עמד מאמן צ’כי גוי. עתה היו מתראים פעמַיִם בשבוע, ויוסף הרגיש שוב ביִחודו של אהרן. הוא היה מתנהג בפשטות והצטיין, כמובן, כמתעמל, ושמו היהודי, הטיפוסי כל־כך, נשמע בפי הספורטאים הגויים ללא כל נימת־לוַאי מזלזלת. מתנהג היה בחָפשיות, כשוה־זכויות, ללא הרגשת־נחיתות יהודית, ופניו השחרחרים וגופו הגמיש והזריז היו מקסימים.

ליוסף היה אהרן כחידה: יהודי שאין עליו משא של ירושת דורות־גלות ועם זאת, כבוש ומוּפנם. באשמורת הבוקר הראשונה היה מקיף בריצה, שנמשכה שעות אחדות, את כל העיר, בלי לשים לב כלל לשינויי מזג־אויר, בחורף ובקיץ. לפעמים הגיע למחנה־הצבא, ובעוד הקצין מתרגל את החיילים והטירונים באימוני התעמלות, היה אהרן עומד מעבר לגדר ומתעמל אף הוא לפי הוראותיו.

המפנה המכריע בהשקפותיו של אהרן חל בשנת 1913. אז נדלק בו לראשונה ניצוץ ההכרה הציונית. אותו זמן קרא את שירי ביאליק שניתרגמו אז לרוסית, אותם “שירי הזעם” ובכללם הפואימה “בעיר ההריגה”, ואלה הוציאוהו משלוַת לימודיו ומנְהגיו הקודמים.

בצרניגוב לא נודעה לה לציונות אותה מידת השפעה שהיתה לה בערים אחרות, אבל ההורים חששו מפני תנועה חדשה זו, ולכן שלחו את בניהם ללמוד באוניברסיטאות, וביקשו להסתיר מהם את סכנותיו של משטר־האימים ואת השתוללותם של אנשי “המאה השחורה”.

אותה שנה עלה יוסף נישולר לארץ. ביזמתם של הוריו אשר חששו שבנם ייתפס לתנועה מהפכנית. הם שלחוהו איפוא ללמוד בגימנסיה העברית בארץ־ישראל. אהרן, לעומת זאת, התקרב לאחד מן התלמידים היהודים הצעירים בבית־ספרו, וזה הזמינוֹ לבית הוריו, ששימש כמקום־מפגש של חוגים רעיוניים, והיתה בו גם ספריה עשירה. אהרן קרא בענין רב בספרים הציוניים והיהודיים שבאותו בית וגם בעתון “הרסזביט הציוני”, בו הובאו ידיעות על ארץ־ישראל.

בבית זה פגש גם את יצחק מיכאלי², ששירת בגדוד החונה בקסרקטין בצרניגוב, וכבר עם פגישתם הראשונה נתקרבו זה לזה. מיכאלי היה מתארח בעת חופשותיו בבית זה, ובין האורחים נתרקמו שיחות ודיונים על בעיות פוליטיות וספרותיות, שהיה בהן ענין אקטואלי. לעתים היו הדברים מגיעים לידי ויכוחים סוערים.

בדרכו מבית־הספר היה אהרן נלוה אל חברו, ועם כניסתו לבית היה מטיל על השולחן את צרור ספריו ומחברותיו ההדוקים ברצועות עור. בלי אומר היה מוצא לו ספר, שעורר בו ענין מיוחד, פורש לו לקרן־זוית ושוקע בקריאתו. יצחק מיכאלי נמשך לנקודת הריכוז בנפשו של הנער השתקן, כמו חש בלי אומר במתחולל בנפשו לפי אותו סומק קל, הצף ומכסה בחומרה את פניו השזופים. וכשהיה אהרן מרים את עיניו השקועות בספר, ומפסיק קריאתו לשעה קלה, היה מיכאלי מבחין במתחולל בו אפילו לפי בת־צחוקו הרפה. אהרן שלל את הפטפטנים, את המדברים גבוהה־גבוהה. הם היו בעיניו כרובד הקרח הנמס בעת ההפשרה.

“על רובד אנושי כזה אין לבנות דבר בשביל העתיד,” אמר פעם למיכאלי.

המפנה שהתחולל בהשקפת־עולמו השפיע גם על דרך־חייו היומיומית – הוא הכיר בכך שעליו להגשים את דעותיו. החליט לעלות לארץ־ישראל ולחיות בה חיי־עבודה, אך את החלטתו שמר בסוד. וכך החליף אהרן את התעמלות־הבוקר שלו בעבודת־כפּיִם, והתחיל לעבוד כעוזר לסוחרי־העצים ליד נהר “הדנסה”, הזורם ליד העיר ונופל לדניפר.

סוחרי־העצים היו משיטים ברפסודות את העצים שנכרתו ביערות, ואהרן התחיל חוסך את שכר עבודתו בנהר למימון הוצאות נסיעתו לארץ־ישראל. גם עיסוקו החדש כפועל שכיר נשמר בסוד. לאחר זמן־מה החל בהכנת התעודות לנסיעתו לארץ, אבל על הנסיעה לארץ החליט לספר לבני־משפחתו רק ימים אחדים לפני צאתו לדרך.

יצחק מיכאלי נזכר עתה כיצד קיבל אז חופשה מן הצבא; חופשה, שנמשכה כל ימי חג הפסח בתוספת שני ימי־נסיעה לעיירתו וממנה. במצב־רוח מרומם נפרד מן התורנים ומן החיילים המעטים שנשארו במחנה, ובבואו העירה נמשך אל בית משפחת שֶר כדי לברכם בברכת החג. הוא עשה דרכו במשעול מתפתל בין שדות זרועים תבואות־חורף, ונזכר בבית־המשפחה שהיה מוקף חצר וטובל בירק העצים. אז ביקר מיכאלי בבית משפחת אהרן שגמלה החלטתו לעלות לארץ־ישראל. וכבר אז, בביקורו הראשון, הבחין, כי לא היה זה בית אמיד ביותר, אך היה מרוהט בטוב־טעם. האב היה בעל זקנקן נאה, ששׂיבה זרקה בו; והאם היתה בעלת פנים יפות, אך בזויות פיה נחרצו קמטים ומשהו בהבעתה רמז:“חיינו אינם קלים, אך כובד משאם לא שיבר אותנו. לא…”

אותה שעה היתה בּבּיִת אחות יפהפיה, שחורת־עין ובעלת תוי־פנים המביעים מרץ רב. תוך כדי שיחה ריפרף מבטו של מיכאלי על פני המסובים, שנפשם קשורה כל־כך בנפש יקירם, והבחין כי אין הללו חשים כלל בסער המתחולל בנפשו.

בלכתו הפעם לבית המשפחה חרד לבבו, פן יסגיר ביקורו את סודו של בנם. קרירות של שלהי החורף, קרירות קלילה ונעימה, עטפה אותו ולפתע הופיע אהרן לקראתו. הפגישה הפתיעה אותו. אהרן שהיה ממעט בדיבור בדרך־כלל פתח ואמר:

“תגיד, תסע פעם לארץ־ישראל? למה לך להתמהמה? ועתה אבשר לך, באלה הימים אני יוצא לדרך. הכל כבר מוכן בידי.”

מיכאלי לחץ את ידו והבטיחוֹ לפגשו בארץ. אותה שעה הבחין מיכאלי באיזה יופי מיוחד בנער בן החמש־עשרה. היה זה יפיוֹ של אדם העומד לפני תמורה מוחלטת בכל אורח־חייו, צעיר המוכן להפשיל את שרווליו, כדי להצטרף לאחיו הבונים את מולדתו.

פרק שני: על אדמת הארץ    🔗

היה זה ראשיתו של אביב, כאשר הגיע אהרן שר אל נמלה של יפו בשנת תרע"ד (1914). ערבים משיטי סירות הורידוהו מן האניה לחוף, והם הומים ורועשים. חבילתו לא היתה גדולה והוא נשא אותה על כתפיו. בנמל המתין לו ידידו, יוסף נישולר. לאהרן המופתע על פגישה זו סיפר, שחבר בצרניגוב הודיעוֹ על הפלגתו לארץ. יוסף הזמין את אהרן לבוא עמו למושבה פתח־תקוה, וניסה להשפיע עליו ללמוד בבית־הספר התיכון לחקלאות, לאחר שירכוש לו את הידיעה ההכרחית בלשון העברית.

אבל אהרן נחוש היה בהחלטתו, וידע מהו המעשה שעליו לעשותו. הוא החליט להתחיל בעבודה מיד, ולרכוש לו את ידיעת הלשון העברית. השפה היחידה שדיבר בה אז היתה הרוסית. אידיש לא ידע כלל.

בחברת ידידו בא אהרן לפתח־תקוה, אך המושבה לא שבתה את לבו. לא יכול היה להשלים עם הצורך לחפש עבודה כל פעם מחדש ולחכות מדי יום ביומו לאיש השוכר פועלים כבשוק־עבדים. לכן שמח אהרן מאוד, כשנמצאה לו עבודה בכפר־סבא הרחוקה מפתח־תקוה. כפר־סבא היתה מושבה נטועה כרמי שקדים ויִשובה קטן מאוד. כאן יכול היה להתרחק מרעש החברה, לעבוד וללמוד עברית. וכדי ללמוד במהירות את השפה החדשה החליט לנהוג כאילם כמעט ולא לדבר רוסית. הוא קיוה להיעזר בידיעותיו המעטות בשפה העברית; ידיעות, שרכש בתקופת־לימודיו הקצרה בחדר המתוקן.

אהרן עבר איפוא לגור בכפר־סבא, וכל מיטלטליו לא היו אלא בגדי־עבודתו, חולצות ומכנסים מפשתן־איכרים גס, אשר הביא עמו מצרניגוב, ומגפיו הכבדים. מיד נמצאה לו עבודה בקטיף השקדים, בעל הכרם מרוצה היה מהספק עבודתו של הפועל החדש, שלא נפל מכל פועל מנוסה. אהרן לן בסוכת הכרם והסתפק במזון מועט. אָשרוֹ גדול היה מהתקדמותו בלימוד העברית. הוא למד את השפה בכוחות עצמו מתוך ספר תנ"ך, המודפס אחד מקרא ואחד תרגום רוסי והיה רוכש לו מדי יום מלים וניבים חדשים.

חדשים אחדים אחר הגיעוֹ לכפר־סבא יצא אהרן לסיור באזור כדי להיטיב להכיר את הסביבה, וגילה מקום־ישוב חדש, שנקרא אז בשם עין־חי³. כל אותו ישוב לא היה אלא צריף פח גדול, ובקרבתו נחפרה באר עמוקה. המתישבים העמיקו את הבאר, כדי שתוכל לספק מים לישוב גם בעתיד, כשיתרחב.

שמח אהרן לראות עין־בעין את ראשית בנינו של ישוב חדש, ושמח אף יותר להכיר את תושבי הצריף, שמנו כעשרים איש. בצריף גדול זה מתגוררים היו המיסדים בחברת פועלים, שנשכרו להכשיר את הקרקע, ולעזור בעקירת היבּלית וצמחי הכוסאב שצמחו באדמה השוממת. רושם רב הותירו עליו בני החבורה הצעירים, וביחוד התקרב אל פועל צעיר, שהצטיין באדיבותו ובפניו המאירים. שמו הפרטי ושם־משפחתו היו עבריים: שמעון בן־צבי. שמעון הציע לאהרן להצטרף לבני החבורה כפועל שכיר, ואהרן קיבל בשמחה את הצעתו. הלך איפוא לכפר־סבא והביא משם את חבילתו, ובינתים דאג שמעון לעולה החדש וסידר לו מקום־לינה בצריף הגדול.

אהרן יצא לעבוד בחברת שמעון וממנו למד את העבודה בהוצאת היבלית. במהירות תפס את הוראותיו של מדריכו ועבודתם יחדיו בשדה קירבה את שני הידידים עוד יותר. אהרן שֹם לב לתנועותיו הזריזות של שמעון העובד במעדר. גופו של שמעון נראָה חלוש, וקומתו לא היתה גבוהה ביותר, אבל הוא אחז בבטחה בכלי־עבודתו ועבד במהירות. ביחוד התרשם מדיבורו העברי עם בני החבורה בשעות העבודה והמנוחה.

אהרן הסתגל למקום החדש והיה כאחד מבני החבורה. כבר מיומו הראשון נשא בעול התפקידים שלאחר שעות־העבודה, והיה מביא לחם מכפר־סבא ומים לשתיה. ללא טרוניות השלים עם תנאי־החיים הקשים של אותם ימי הבראשית. אין פלא איפוא שהתחבב על בני החבורה, וביחוד על שמעון בן־צבי, שראה בצעיר שחור־עינים זה אדם כנפשו, חלוץ אמיתי שאינו חת מקשיים ואינו קובל עליהם, וביחוד גדלה פליאתו למראה התמדתו בלימוד העברית. בכל שעת פנאי היה קורא בספר, רושם במחברתו ומשנן. גם בשעה של מנוחת הצהרים היה משתטח על הקרקע, ונותן עיניו בספר. כך למד אז גם את כללי הדקדוק. לא עבר זמן ואהרן, שהיה משנן כל אותו זמן את שירי ביאליק, בעינים עצומות ידע כבר רבים מהם על־פה.

אותם ימים, ימי סוף הקיץ, פרצה מלחמת־העולם הראשונה, והארץ נותקה מארצות אירופה, משוסעות המלחמה. והנה, בדרכים שונות ומשונות הגיע אל אהרן מברק קצר. האב שֶר שואל בשמו ובשם אמו של יוסף נישולר בשלום ילדיהם. היה זה הקשר האחרון שקיים עם הוריו בצרניגוב.

אבל גם עם פרוץ המלחמה לא עזבו אהרן וידידו החדש, שמעון בן־צבי, את עין־חי, והעבודה בישוב זה טרם הופסקה. בימי סוף־השבוע היו רבים מבני החבורה הולכים לפתח־תקוה. אבל אהרן וחברו בן־צבי היו נשארים בעין־חי.

שמעון בן־צבי נזכר כעבור שנים רבות ביום־הכיפורים של אותה שנה. אז נשארו השנַיִם כדרכם במקום ועמם עוד חבר אחד. עם תום יום־העבודה התחילו החברים הולכים לפתח־תקוה, ואהרן ושמעון וחברם השלישי סידרו כמנהגם את כלי־עבודתם, רחצו את פניהם במשורה, כדי שלא לבזבז מים, ואכלו את סעודתם הדלה. עד רדת החשכה קראו בספרים ולאחר שהחשיך שכבו על־יד צריף־הפח והתיחדו עם יפי הטבע. מעבר להרי אפרים החל להראות עיגול־אש שהופיע אט־אט והשמים היו גבוהים ועמוקים ובהירים. שקט שרר סביב, ורק מרחוק נשמעו נביחות של כלבי הבידואים. פתע הפר את הדממה צלצולם המוּכּר של פעמוני הגמלים, שיירה עברה לא הרחק מהם.

שמעון, שהיה בן למשפחה אדוקה ולשעבר גם תלמיד מתמיד בישיבת “מיר”, חש מועקה בלבו. ובבדידות זו, האופפת אותו ואת חבריו במקום שמם זה מול השמים המכוּכּבים, התחילו הזכרונות עולים בלבו, ובדמיונו ראה את בית־התפילה המואר מנורות ונרות רבים ואת אביו העומד שם, עטוף בקיטל לבן וטליתו מעל לראשו. וגם את אמו ראה, והיא מתיפחת בבכי ב“עזרת־הנשים” והחזן משתפך בקולו הערב והעצוב.

אותם זכרונות עלו גם בחברם, שהיה שוכב בקרבתו של אהרן השתקן, ופתע התחיל אותו חבר שר בקולו הערב, “יעלה תחנונינו מעֶרב”. ניגון התפילה ידוע היה לו ולשמעון מערבי יום־הכיפורים בעיירה. נזכר שמעון בסיפורו של י.ל. פרץ על הרב הצדיק, ושמעון בן־צבי סיפר אגדה זאת, ששמע כבר בימי ילדותו.

“ערב יום־הכיפורים. כל בני העיירה התאספו זה כבר בבית־התפילה וכולם מחכים לרב. שעת ‘כל נדרי’ הגיעה והרב טרם בא. שלחו שליחים לחפשו ואיננו. לבסוף מצאוהו בבית אחד, שומר על מיטת תינוק רך. אז נודע הדבר, כי בלכת הרב לבית־הכנסת עבר על־פני הבית ושמע בכי תינוק. נכנס לבית ומצא את התינוק יחידי, כי הוריו עזבוהו והלכו לבית־התפילה. ישב הרב אצל מיטת התינוק הבוכה להרגיעו”.

ושמעון בן־צבי מוסיף ואומר: “כן, גם אנחנו נשארנו בליל־כיפורים זה לשמור על הרך הנולד…”

באו ימות־הגשמים, שהעבודה אינה אפשרית בהם. בימים אלה היה אהרן קורא ולומד, וכשנתקל במלה קשה היה הולך אל מיטתו של ידידו בן־צבי, המתגורר במחציתו השניה של הצריף הגדול. מדי לכתו אליו עם פתיחת הדלת, היו הרוח והגשם חודרים אל תוך הצריף, והחברים היו מתמלאים חרון על שר “המתמיד”.

לא עברו ימים רבים והמלחמה התחילה נותנת אותותיה בישוב. המצוקה היתה קשה: המחסור במזונות חיוניים גדל והלך, וגם מקומות־העבודה נתמעטו בגלל שעת־החירום. במצב זה תבעו עסקני הפועלים לשמור על הקיים, ו“עין־חי”, שעתידה היתה להתפתח בעתיד כמושב־עובדים, נחשבה לנכס חשוב. מתישבים אחדים עזבו אמנם, אבל אהרן ושמעון בן־צבי נשארו בישוב כדי לשמור עליו. אהרן דאג להוריו, לאחיו ולאחיותיו, והיה קשוב לכל ידיעה המסתננת אל פינתם הנידחת. הוא שמע על הסכנות הצפויות ליהודים בגולה ולישוב העברי בארץ. באותה תקופה הרבה להרהר ולשתוק, היה עובד ולאחר העבודה היה יושב וקורא בספר התנ"ך. כתמיד הסתפק גם עתה במועט, וניזון בזיתים ובלחם שנטחן מן השעורה והדורה. מעבר להרי יהודה השוממים השמש זורחת, אבל שאון גלי הים ויללת התנים בלילות מזכירים לו את חורבנה של הארץ. אבל אהרן מאמין בעתיד ובעיני רוחו הוא רואה את הישוב, שיתחדש כאן עם בוא השלום.

באר עמוקה היתה בעין־חי. ארבעים וחמישה מטרים עומקה, אבל מים לא היו בה, כי טרם הוכנסו אליה המשאבות. וכדי לשאוב את המים היו מכניסים פנימה צינור ארוך ושואבים את המים במשאבת־יד. כל יום היה אחד החברים יורד פנימה ומפעיל אותה משאבה, ושנַים היו עומדים בחוץ ומעלים בחבל הכרוך על הגלגל את פח המים. לא היתה זו עבודה קלה: היציאה מעומק היתה כה קשה, עד שצריך היה לנוח בדרך כמה פעמים, והרי שאיבת המים היתה נעשית בשעות המנוחה. אין תימה איפוא, שלא רבים היו להוטים לעסוק בה.

אבל אהרן היה אחד היחידים שהתנדב לעבודה זו אף מחוץ לתורו. הוא חקר וגילה שיטה מיוחדת לשאיבת המים: רגל אחת יש להציב סמוך למשאבה ורגל שניה על הקרשים. הוא גילה גם כיצד להחליף את תנועת הידים בלי שיסתבכו בחבל. אהרן עשה את עבודתו בקלות ובחיוניות, והחברים היו שמחים להצטרף אליו; ביחוד אהב לרדת אל תוך הבאר. העליה בסולם, אמר, מפתחת את השרירים. בעלותו היה משתדל שלא לנוח אף לא פעם אחת, ושמחתו גדולה היתה כשעלתה בידו משימה קשה זו. בין המתישבים הצעירים בעין־חי היה גם דויד’ל דוברינסקי. אהרן נמשך אליו בגלל חיוניותו הרבה ורצונו הנחוש להיאחז באדמת ישובם החדש.

אותו זמן התקומם דויד’ל נגד הסחבת שהיתה כרוכה בהקמתו של הישוב.

עין־חי נוסד ביזמתה של ההסתדרות החקלאית של פועלי יהודה, אך מפאת האמצעים המצומצמים שעמדו לרשותו של מוסד זה לא ניתנו כספים לטיפול בחלקות שאמורות היו להתחלק בעתיד בין חברי המושב. לפיכך לא טיפלו המתישבים בחלקות אלו, אלא עסקו בהכשרת האדמות המשותפות.

אולם דויד’ל התקומם נגד גזירה זו. הוא לא רצה להמתין לזמנים הטובים כאשר יובטח התקציב על־ידי המשרד הארץ־ישראלי. הצעיר החרוץ לא הבין, מדוע לא יכשיר בינתים את החלקה העתידה להיות חלקתו, מדוע לא לנטוע בה עצי פרי בכוחות עצמו, לפי יכלתו. החליט איפוא להפר את הצו “שב ואל תעשה” וניגש במרץ לעבודה. כמובן, על העבודה הרגילה לא יכול היה לוַתר, שהרי פרנסה אחרת לא היתה לו. אך יום־יום, לאחר שעות־העבודה, היה עוסק בטיפוח חלקתו.

מרצו ועצמיותו של דויד’ל שבו את לבו של אהרן. והחליט לעזור לו בעבודתו. וכך, עם תום עבודת יומו, היה נלוה אליו עם מעדרו. גם ביום ששי, לאחר תום העבודה בעין־חי, אפשר היה לראות את השנַיִם עובדים בחלקה, וכך גם בלילות ירח. ואכן, אט־אט כעבור כמה חדשי־עבודה, שוּנה מראה האדמה: נקיה היתה מיבלית ומשיחי הכוסאב ומרהיבת עין בצבעה האדמדם המבהיק באור השמש. הכל היה מוכן עתה לשתילת עצי־פרי בגנו של דויד’ל, ואהרן – הנאה רבה נהנה מנצחונו של חברו.

אחר שתי שנות־עבודה בעין־חי התחיל אהרן קודח. בצריף־הפחים לא היתה רצפה ונתרבו בו הפרעושים במידה מבהילה. אכן, קשה היתה המצוקה והקדחת החלישה את גופו. יעצו לו חבריו לשנות את מקום־עבודתו למשך זמן־מה, ונתמזל לו מזלו ונמצאה לו עבודה בחַוַת בן־שמן.

פרק שלישי: בחַוַת בן־שמן    🔗

היתה זאת תקופת קציר החציר בשדות בן־שמן, כאשר הצטרף אלי לעבודת ההובלה של החציר בעגלה הרתומה לזוג שוָרים, עלם צעיר שבא מעין־חי ושמו אהרן שר. שזוף־פנים היה, ומעיניו השחורות נשקפו מעין תוגה עצורה ותום נעורים.

החציר היה מעוֹרם בשדות גלים־גלים, כדי שיתיבש, והובלתו היתה נעשית משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הצהרים, אותן שעות בהן הרוח אינה נושבת והחציר עודנו רווּי טללי הלילה.

אחר מנוחת־הצהרים נוהגים היינו לחרוש בשוָרים בחלקות השדה שנקצרו.

חַוַת בן־שמן שימשה אז כתחנת־נסיונות למשק המעורב, והונהג בה מחזור־זרעים בגידולי מספוא. גם ברפת גידלו פרות גזעיות משובחות. בלול נערכו נסיונות להכניס זני עופות לבנים, ונסיונות חדשניים אחרים נעשו בגידול עצי־פרי וירקות.

חַוַת בן־שמן היתה כבר הישוב השלישי שהוקם במקום זה. בראשיתו נרכש המקום על־ידי הקרן הקיימת, והוא נועד לנטיעת יער עצי־זיתים לזכרו של ד"ר ת. הרצל.

בגלגולו השני נוסד במקום בית־ספר חקלאי בשם “קרית־ספר” בהנהלתו של ישראל בלקינד, שהיה אחד מראשוני הביל"ויים ומחלוצי הרעיון של עליית הנוער היהודי מן הגולה. הוא אף העלה לראשונה לארץ נוער מיתומי הפרעות בקישינוב בשנת 1906. בלקינד עצמו היה איש בעל השכלה גבוהה, היסטוריון ומחנך, שחיבר ספר לידיעת ארץ־ישראל ופירסמוֹ תחילה בלשון הרוסית. תחילה הקים את המוסד בשפיה, שעל־יד זכרון־יעקב, ולאחר־כך העבירוֹ לבן־שמן, עד שנאלץ לסגור אותו, לאחר שחלפה שנה וחצי לקיומו, מחוסר עזרה כספית. במקום זה נוסדה לבסוף החוָה החקלאית בהנהלתו של הסופר האגרונום יצחק וילקנסקי־ווּלקני.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה התרכזו בחוַת בן־שמן פועלים מותיקי “העליה השניה”, והיו ביניהם חקלאים מומחים ששימשו כאחראים לגידולים בענפי המשק המגוּון. רבים אחרים שאפו לעבוד בחוָה וללמוד בה את עבודת האדמה ואת תורת המשק המגוּון.

מזרחה לחוַת בן־שמן הוקמה שכונה של עולי תימן שהתחילו לעבוד אז כאומנים צורפי כסף וזהב ב“בצלאל”, אשר שימש כמוסד להכשרת אמנים בהנהלתו של פרופסור בצלאל שץ.

הפרופסור שץ יזם את ישובם של האומנים התימנים בשכונה מיוחדת בקרבת חוַת בן־שמן, כדי שיוכלו לחיות בסביבה כפרית, בחיק הטבע. אבל נסיון זה לא הצליח בעטיה של מלחמת העולם הראשונה, והתימנים נתפזרו ברובם ונצטרפו אל הישובים של עולי תימן, אשר העלה יבנאלי מתימן, ומקומם היה על־יד המושבות הגדולות.

חוַת בן־שמן משכה מאוד את אהרן שר, שביקש להכשיר עצמו לעבודה חקלאית. הוא גם קיוה כמובן, כי במקום החדש יחלים ממחלת הקדחת. אותם ימי קציר, כאשר פגשתי לראשונה באהרן שר, חלו בשנה המבורכת בתנובתה, שנת תרע"ו. השנה הקודמת היתה מפורסמת במכת הארבה שנתחוללה בה.

מיום פגישתנו הוקסמתי מדמותו של אהרן. הזמנתיו איפוא להתגורר עמי בחדר בבתי שכונת “בצלאל” העזובה. מיום שנעזבה מתושביה התימנים שימשה השכונה לשיכון פועלי החוה.

אהרן שמח על הצעתי והביא עמו לחדרנו המשותף את חבילתו, את שמיכתו וכרו. בגדי־עבודתו מעטים היו וכמוהם ספריו העבריים ומחברותיו. ארגזים ולוחות־עץ הפכו למיטה ומחצלת שימשה לו כמזרן. הבטתי בספרים שהביא עמו ושמחתי לראות ביניהם את כל שירי ביאליק, מלון עברי־רוסי, את ספרו “מכאן ומכאן” של י.ח. ברנר וכמובן, ספר התנ"ך.

בבוקר יצא עמי לעבודה. הבאתיו לחצר האורוָה, ורתמנו זוג שוָרים. זוכרני כיצד הביט אהרן במבנה העול והרתמה בעין חוקרת מאוד.

יצאנו יחדיו בעגלה אל השדה. העמסנו את החציר על העגלה, וסידרנו אותו בה עד שגָבהוֹ עלה על גובה הסולמות של העגלה. וכשהובא החציר הקצור לרפת נערם שם בערימה, שאף היא היתה עשויה רבדים־רבדים. חציר זה נשמר כמזון לבהמות לימות־החורף.

אחר הצהרים יצאנו לחרוש בשוָרים ולהכשיר את הקרקע במחרשת הסוק. גלגל־המחרשה הימני מהלך היה בתלם הפתוח, ובו צועד היה גם השור הימני, ואילו השור השמאלי וגלגלו השמאלי של הסוק מתקדמים היו על אדמת השלף. אהרן ואני היינו מתחלפים בהחזקת ידות המחרשה ובכיוון להבה. אחד מאתנו החזיק במושכות, הקשורות לקרני השוָרים הצועדים לאִטם. כך חרשנו מענית אחר מענית, ושלף החציר נטמן בין התלמים הפתוחים.

אהרן היה משכים קום, מתקלח ורץ אל החוה. הוא היה מקדים, מנקה במברשת את השוָרים ומשׂיח עמם בחיבה כעם רעיו הטובים. בערב, אחר הסעודה במטבח־הפועלים, היינו חוזרים לחדרנו בשכונה הרחוקה מן החוה. שר היה קורא ולומד. הכרתיו ולא ידעתי דבר על עברוֹ. מתוך סקרנות שאלתיו על חברים שהכיר במקום־עבודתו ואהרן סיפר בשבחם של חברי עין־חי, המבקשים להקים “מושב־עובדים”, ובשבחו של חברו שמעון בן־צבי, לו חב הרבה על כל שלמד ממנו לראשונה בבואו לארץ, בעבודה וגם בתורה, והיה מפליג בשבחו של חלוץ זה, שבן־ישיבה היה.

ועם כל רוחו הטובה עליו תמיד היה אומר: “אני מצטער. מאז בואי לארץ טרם ראיתיה ולא הספקתי להכירה מקרוב”. אני ניחמתיו:

“עוד תספיק לתור את הארץ, הרי לא תמיד תימשך המלחמה, והדרכים יוליכוך מרוחמה שבדרום ועד מטולה בצפון”.

בשיחות אלו היה אהרן שואל על אישים ששמע את שמעם, אותם אנשים שיסדו את הקבוצות הראשונות בארץ, את דגניה, כנרת ומרחביה. ניכר היה שמפעלם מעניין אותו מאוד, וכן היה שואל על אגודת חברי “השומר”, אחר שקרא את ספר “יזכור” לזכר חבריהם שנפלו על משמרתם.

סיפרתי לו איפוא על אותם חברים דגולים שנתברכה בהם תקופתנו, שהם אנשי־הגשמה ואינם מרבים דיבור, וכל חייהם קודש לחידוש חיי האומה בארץ – על יסוד החירות והעבודה. סיפרתי לו על אהרן־דויד גורדון הזקן, העובד בכנרת, ועל יוסף בוסל שהיה ממיסדי קבוצת דגניה; על ברל כצנלסון השואף ליצירת חברת עובדים; על אליעזר שוחט ועל אליעזר יפה, המתכנן התישבות לאומית ב“מושב־העובדים” השיתופי לפי עקרונות העבודה העצמית והעזרה ההדדית, וכן על שמואל יבנאלי, שחזר מתימן משליחות שהיתה מסוכנת מאוד: הוא יצא לשם לבשר ליהודי תימן שהגיע סופה של הגלות ולהעלותם ארצה, ועתה הוא עובד כאן בחוַת בן־שמן.

אמר לי אהרן:

“על שמואל יבנאלי ועל שליחותו לתימן שמעתי משמעון בן־צבי בימים הראשונים לבואי ארצה, ולא פיללתי שאפגשנו כאן. אבל בלי לדעתו הכרתיו, ניחשתי מי הוא. זכורני, ביום הראשון כשיצאנו שנינו בעגלת השוָרים, ראיתיו עומד עם מעדרו על־יד השער. לא ידעתי אז מי האיש, אך איני יכול לשכוח את מבטו החם והאנושי, כשבירך את שנינו בצאתנו בעד השער. שאלתיך אז: ‘מי האיש’? ואמרת: ‘זה הוא שמואל יבנאלי’. הייתי רוצה מאוד להכירו מקרוב”.

פרק רביעי: אל קברות המכבים    🔗

באחת השבתות יצאתי עם אהרן לסייר בהרי יהודה. הולכתיו בואדי שבין ההרים בדרך לכפר־מודיעין, בו נחצבו קברים באבני ההר, הקרויים בפי הכפריים הערביים “קובור אל יהוד” (קברות היהודים). חוקרי ארץ־ישראל אומרים, כי מקום זה הוא מקום מולדתם של בני בית החשמונאים.

עלינו בהר ולעינינו נפרשה אט־אט בקעת אוֹנוֹ ושפלת לוד על עריה, מסגדיה וכנסיותיה. כרמי־זיתים, שניטעו לפני מאות שנים על־ידי כובשי הארץ נוסעי־הצלב, נתגלו לפנינו, ובמערב נראו דיוּנוֹת החול המשתרעות עד חוף הים.

“מה הוא מרחק ההליכה ברגל מבן־שמן למודיעין?” שאלני אהרן. “הרחוקה מודיעין מירושלים?”

“בשעתיִם נוכל להגיע אל מודיעין,” עניתיו והוספתי וסיפרתי לו את אשר שמעתי מישראל בלקינד. בעבר הרחוק, כך סיפר לנו בלקינד, עברה כאן דרכם של עולי־הרגל לירושלים. ציינתי באזניו את הכפרים הערביים הנושאים שמות עבריים מימי קדם כגון: כפר “גם־זו” הנזכר במשנה בשמו של נחום איש־גמזו, בית־דניאל, בית־נבאלה ובית־עריף. הוספתי וסיפרתי לו שהייתי במשך שנה אחת בערך בין תלמידי “קרית־ספר” בהנהלתו של ישראל בלקינד, ואז היינו מסיירים בכפרים אלה בהדרכתו. בסיורינו הבאים, כך הבטחתי לאהרן, נבקר גם אנו בכפרים אלו.

“כמה טוב שהקדמת סיורנו למקום מולדתם של החשמונאים, כזכות ראשונים לי הוא הסיור הזה,” אמר אהרן ברגישות מרוסנת.

נזכרתי בסיפור מעניין על קברות המכבים. חייכתי ואמרתי לאהרן: “כשהייתי תלמידו של ישראל בלקינד, ב’קרית־ספר' (כבן שלוש־עשרה הייתי), ביקר בארץ הסופר הציוני הנודע זאב ז’בוטינסקי.”

“ז’בוטינסקי?” תמה שר. “ולי הוא קרוב יותר כמתרגם שירת ח.נ. ביאליק לרוסית. את חסדו הגדול הזה לא אשכח. בזכותו הכרתי את המשורר ביאליק.”

הוספתי וסיפרתי: "ז’בוטינסקי התארח אז ב’קרית־ספר' וביקש מישראל בלקינד שישלח אחד מתלמידיו היודע ערבית, להילוות עמו לסיור בכפר ערבי, כדי להכיר את הסביבה הקרובה למקום. ישראל בלקינד בחר בי להילוות לז’בוטינסקי בסיורו זה.

"בצאתנו לדרך שאלתיו, האם יש ברצונו להגיע גם אל קברות החשמונאים.

"לא,' ענה לי ז’בוטינסקי בתוקף. ‘קברים אינם מעניינים אותי. עתה אני מעוניין להכיר את הישובים היהודיים החדשים וגם את חיי הכפריים הערביים בני הארץ.’

“דבריו הפתיעוני. הוא ידע כבר על קיומו של בית־ספר ערבי שנבנה לפני זמן קצר בכפר בית־דניאל הסמוך ל’קרית־ספר'. נעניתי לבקשתו, שעמדה בסתירה למושגי כנער בן שלוש־עשרה על ז’בוטינסקי הסופר הציוני הנודע, ולרגשותי למקום מולדתם של החשמונאים. והולכתיו כמובן לכפר הערבי בית־דניאל.”

“האם הכרת כבר את הכפר?” שאלני אהרן.

"כן. כבר סיפרתי לך, שמנהלנו ישראל בלקינד היה מרבה לסייר אתנו בארץ. הוא היה מורה ומחנך למופת, וכל סיור עמו הֶחיה בפנינו את עברה של ארצנו.

"כשהיינו עולים על הרי יהודה היה מראה לנו את מדרגות־האבן שנבנו על צלעות ההר, כדי לשמור על האדמה הפוריה שלא תיסחף בשטף הגשמים. העברים היו מסקלים את מורדות ההרים בעמל רב, כדי להכשירם לגידול תבואות, כרמי־גפנים ועצי־פרי.

“הוא היה קורא באזנינו מתוך ספר התנ”ך בעלותנו על ההרים השוממים. קרא למשל את דברי הנביא ישעיהו פרק ה‘, י’: ‘אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן: ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שׂרק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויקַו לעשות ענבים ויעש באושים’. וכאן הסביר לנו המחנך את דברי הנביא ואת פשר משלו, השאוב מחיי העבודה של האיכר.

“אבל הבה נשמע את סיפורך על זאב ז’בוטינסקי,” אמר לי אהרן. “על מה שוחחתם בדרך?”

"בדרכנו לכפר בית־דניאל היה ז’בוטינסקי שואל אותי על חיי משפחתי ועל ידיעתי בשפה הערבית.

"ובכן, הולכתיו לכפר בית־דניאל. כפר זה בנוי היה בתי־אבן ובין בית לבית נתחמו חלקות אדמה. הכפר כולו מוקף היה גדרות צבר, ובחלקת השדה גדלו עצי תאנה ורימון מעטים.

"הבאתי את האורח לבנין בית־הספר החדש, בו למדו אז עשרות תלמידים מנערי הכפר וגם תלמידים שהיו בני הכפרים הסמוכים. מנהל בית־הספר, מוסלמי שעשה שנים אחדות בקאוקאז וידע במקצת גם את השפה הרוסית, סיפר לז’בוטינסקי על מצבם של תושבי הכפר, העובדים בחלקם כסַתתים וכבנאים בערי השפלה, והשאר – כיוגבים וכמגדלי צאן.

"מנהל בית־הספר לימד את התלמידים קרוא וכתוב. נכנסנו לאחת הכיתות וראינו בה את התלמידים יושבים על דרגשי־עץ לאורך הקירות הגבוהים והמורה עומד במרכז. הם קראו מתוך ספר־הלימוד בקולי־קולותיהם.

"כשנכנסנו נשתתקו. היו אלה ילדים בני שתים־עשרה, וז’בוטינסקי ביקשני לשמש לו כמתורגמן.

"שאל ז’בוטינסקי: ‘מי יודע מה הוא המרחק מבית־דניאל לעיר השוכנת בשפלה רמלה?’

"שאלתי את התלמידים בערבית שאלתו של האורח.

"כולם הרימו ידיהם. הראשון בשורה הירהר מעט וענה: ההולך ברגל מבית־דניאל לרמלה הוא כמעשן ארבע סיגריות.'

"חבריו לא הסכימו להערכתו והוסיפו, ‘חמסה סיגרה,’ (חמש סיגריות) ואחדים נקבו במספר ‘שבע סיגריות בערך.’

"ביקשני ז’בוטינסקי לשאול אחד מהם, אם יש לו אם ואב. שאלתי את הנער הראשון והוא ענה:

"‘חמדה לאללה יש גם אב וגם אם.’ (ברוך השם יש גם אב וגם אם.)

“בן כמה אביך, ובת כמה אמך?' שאל ז’בוטינסקי, אך הנער לא ידע להשיב אלא זאת, שאביו זקן ואמו צעירה.”

חייך אהרן ואמר: "אני יכול להבין את פשר בחינתו של ז’בוטינסקי. כך דרכו של סופר וחוקר לברר בעיות מציקות בענין מצבם של היהודים והערבים. ובאשר לקברות המכבים – אין לי ספק, שיש לו לז’בוטינסקי רגשות עמוקים למקומות שנתקדשו בעברנו, אבל שאלות השעה דחקו עליו.

"מי לנו גדול מביאליק? בשירו הראשון ‘אל הצפור’ הוא שואל אותה:

'הֲתִשְּׂאִי לִי שָׁלוֹם מִזִמְרַת הָאָרֶץ,

מֵעֵמֶק, מִגַיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?

הֲרִחַם הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת צִיוֹן,

אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?'"

חשתי בדברי אהרן את יחסו העמוק לז’בוטינסקי, שבזכות תרגומיו הכיר את שירי ביאליק ברוסית, ועתה נוכחתי כי כבר שגוּרים רבים משירי ביאליק בפיו ממקורם העברי.

כך עלינו בהרי יהודה עד שמצאנו את מקום הקברים, שפתחיהם חצובים היו בסלעי ההר. לעינינו נגלו מערות וסלעים רבים. הסלעים חשופים היו, ופזורים במורדות ההרים.

אמר אהרן: "סלעים ענקים אלו מזכירים לי את שירת ‘מתי המדבר’ של ביאליק. בודאי חזה המשורר בעיני רוחו מדבר אחר, אך גם כאן נראים הסלעים החשופים כגופות ענקים. התזכור את חזונו?

'דָבְקוּ אַדִירִים לָאָרֶץ, נִרְדָמוּ – וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם:

חַרְבוֹת הַצוּר מְרַאֲשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּתְפֵיהֶם כִּידוֹנָם,

אַשְׁפָּה וּתְלִי בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל חֲנִיתוֹתָם.

צָנְחוּ בָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם הַכְּבֵדִים מְגֻדְלֵי הַפֶּרַע – –

וְזָרְחָה הַשֶׁמֶשׁ וּבָאָה הַשֶׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ – –"

כשדיקלם את שירו של ביאליק הבטתי בו בריכוז ופתע ראיתי איזה אור מיוחד, הנשקף מעיניו השחורות והעמוקות.

אחר שובנו מן הסיור בהרים ובמודיעין היינו מוזמנים לביתה של משפחת יבנאלי, שהתגוררה בחצר החוה. הניה, רעייתו של יבנאלי, היתה החובשת במקום, ושם טוב יצא לה בזכות מסירותה לחולים. היא הרבתה לקרוא בספרי־רפואה והשתלמה במקצועה, השפיעה חום ואהבה על כל הבאים אליה, וגם חינכה אותנו להתגונן מפני המחלות המידבקות בשנות־המלחמה.

הניה ושמואל יבנאלי קיבלו את פנינו במאור־פנים. ביתם היה למופת בפשטותו ובנקיונו.

בעיני יבנאלי נחשב אהרן לעולה חדש, ולכן שאל אותו:

“איך נראית לך הארץ, הרי אתה מבקר בסביבתנו לראשונה?”

אהרן נתאדם במקצת והשיב: “ממה שהספקתי כבר לראות, למדתי שהארץ זקוקה לעבודה ולהכשרה רבה.”

“נכון, צדקת,” אישר יבנאלי את דבריו. “הארץ זקוקה ליהודים עובדים, להרבה יהודים.”

התעודד אהרן מדברי יבנאלי וציין: “בדרך, שעברנו בה היום, ניכרים סימני חורבן הארץ: ההרים מסולעים וחשופים, ואף מקומות ישובם של הערבים נראים ככפרים דלים, המוקפים רק בצמחי־הצבר הקוצניים, אין בהם כלל גנים גדולים וחורשות. נדמה לי שהאדמה שראינו אדמה פוריה היא, אם יעבדוה כהלכה.”

“יש מקומות שגם הערבים מיטיבים לעבד אדמתם.” העירותי אני.

“ייתכן,” אמר אהרן. “אמרתי שאינני מכיר עדיין את ארץ־ישראל. כשנתים עבדתי בעין־חי, ובאזור הזה מורגשת היזמה היהודית בנטיעת מטעי כרמים ופרדסים. כשעוברים בבקעת אונו או בכפרי ההרים שעברנו היום בקרבתם מתקבל הרושם, שהערבים בני המקומות האלה אדישים לעזובה ולשממה.”

“יש צדק בהתרשמותך,” אמר יבנאלי, “ואולי יש להגיד על כך, ‘גם זו לטובה’. אילו היתה כל הארץ מיושבת ומעובדת, היינו עומדים בפני בעיות קשות יותר בשובנו אליה. כל שעלינו למהר ולעשות הוא לעלות לארץ, לרכוש כל שטח מאדמותיה השוממות לעבּדה ולהחיותה ולהיות בה לרוב מנין ולרוב בנין. נצפה לשנות־השלום, אשר בוא יבואו, ואז נקרא לכל תפוצותינו לבוא לכאן.”

“מי יודע מתי תיגמר המלחמה.” הביעה הניה רעייתו את דאגתה, ואחר הוסיפה: “בכל מלחמה אנחנו, היהודים, ראשונים לחורבן. ואפילו כאן, בארץ, כמה אנחנו?”

“לא הכּמוּת קובעת תמיד.” ביקש יבנאלי לנחמה. “עתה יש לנו כחמישים אלף יהודים בארץ, בשש הערים, יפו, ירושלים, חברון, חיפה, טבריה וצפת ואלפים מהם במושבות, ועוד ישנם מאות חלוצים המצפים לרבבות שיעלו מכל ארצות פזורנו. הנה עלה אהרן שר, בשנה שבה פרצה המלחמה, והוא רק שנים אחדות בארץ, ובבוא העת יקלטו הוא וחבריו עשרות ומאות ורבבות.”

“לדורנו,” אמרתי, “קרא הסופר י.ח. ברנר, לבוא ‘כאחרונים אל החומה’. ואם נזכה, נהיה הראשונים לתקופה החדשה.”

“נכון,” עודדני יבנאלי, “זאת אמונתנו ובהגשמתה ניבחן.”

כשנפרדנו ממשפחת יבנאלי, וירדנו אל שכונתנו, אמר לי שר: “יום גדול היה לי היום. למדתי לקח מסימני חורבנם של הרי יהודה, ובביתו של יבנאלי שמעתי את בשורת בנינה של הארץ לעתיד לבוא.”

 

חלק שני: בכּור    🔗

פרק חמישי: לכנרת    🔗

בראשית שנת תרע"ז קיבל אהרן מכתב מקבוצת כנרת לבוא ולהצטרף אליה כחבר, גם מן המרכז החקלאי ביהודה נתבקש לעלות לקבוצת כנרת. כפלא היו לו שתי ההזמנות – זו של קבוצת כנרת וזו שקיבל מן המרכז החקלאי של הסתדרות פועלי יהודה.

רבות שמע אהרן מפי שמעון על אנשי הקבוצות הראשונות בעמק הירדן, על מתישבי כנרת ודגניה, על בן־ציון ישראלי ועל א.ד. גורדון וברל כצנלסון, יוסף בוסל, תנחום ויוסף ברץ מיסדי דגניה. שמעון גם גילה לו שהחותם על המכתב של המרכז החקלאי הוא מאיר רוטברג. חבר נבחר במרכז החקלאי וגם חבר בקבוצת כנרת.

אותם ימים היה אהרן נרגש מאוד מן ההזמנה. אחרי הכל, הזמינוהו חברים שטרם הכירוהו מקרוב. פעם אמר: “יש לי כעין אותה הרגשה שהרגיש בנה של חנה, שמואל, אשר אמו הקדישה אותו לנזיר אלוהים, לשרת במשכן ה' לפני הכוהן הגדול עלי השופט. במשכן קוראים בשמו והוא לא ידע מי הקורא לו. רק כשאבוא לכנרת אדע של מי הוא הקול הקורא לי.”

אהרן נפרד מחבריו וצרר את חבילתו ונסע ברכבת לחיפה, ומשם המשיך ברכבת אחרת לצמח שבעמק הירדן.

בן־ציון ישראלי, מראשוני קבוצת כנרת וממיסדיה, שבא לקראתו, בתחנת צמח על חוף הכנרת קידם את אהרן במאור־פניו המיוחד והוליכו בעגלה, שהיתה רתומה לזוג פרדים, בדרך־העפר המקיפה את חופו של ים הכנרת עד שהגיעו למקום מוצאו של הירדן.

“הנה, שם,” הצביע בן־ציון, “בתי דגניה.” שדרות של ברושים ודקלים נטועים היו בכניסה לקבוצה. “זוהי הנקודה היחידה שלנו, השוכנת מעברוֹ המזרחי של הירדן.”*

“והיכן קבוצת כנרת?” שאל אהרן.

“חכה, עוד מעט נחצה את הירדן ונעלה על הגבעות. משם נראית כנרת.” אמר בן־ציון והאיץ בפרדות. מימי הירדן לא היו עמוקים והם צלחו את הנחל במהירות.

כשהגיעו אל מרומי הגבעה עצר בן־ציון את העגלה. אהרן הביט סביבו. הכנרת היתה רגועה ומוארת באור בין־הערבּיִם הרך. מעבר להרי התורען שקעה השמש ולהרי הגולן היה גוון אדמדם ומסַמא, כנחושת ממורטה. ממערב להם נחה בקעת הירדן מוצפת במין ערפל חכלילי.

“הבט, שם חצרה של כנרת,” אמר בן־ציון, “וקצת ימינה לה נראים בתי המושבה כנרת.”

“המושבה כנרת?” אמר אהרן. “מתי היא נוסדה?”

“לפני שמונה שנים, בשנת 1908. על הגבעה שכן אז חאן ערבי עתיק. היה זה בנין שגגו שטוח, והוא שימש כמקום־לינה לעוברי־האורח. היה זה מקום מסוכן מאוד, הכל כאן היה שומם, והבידואים משבט דלייקה השתוללו בסביבה, והיוו סכנה לכל העוברים בדרך. מבני שבט דלייקה נרכשו אדמות כנרת וגם אדמות אומג’וני.”

“אומג’וני?”

"כך נקרא פעם המקום עליו הוקמה דגניה.

“סביב לחאן נבנתה חומה מאבני־בזלת שחורות ונקבע שער־ברזל כדי להגן על המיסדים. זוהי החצר המפורסמת של כנרת.”

“מתי הגעתם אתם לכאן?” שאל אהרן.

“באנו לכנרת בתחילת השנה השניה. שלושה חברים היינו אז. העבודה במושבות יהודה – לא היה בה סיפוק רב. לא קל לעבוד כשכירים אצל פקידי הבארון. רצינו להקים דבר־מה בכוחות עצמנו, בכוח ה’יחדיו', וכך הגענו לכנרת. היתה אז במקום אוירת מתיחות, כי הפועלים והפקידים התנגשו לעתים קרובות. אבל עבדנו בקבלנות: סיקלנו את הסלעים והאבנים מאדמות הכרך. הכל היה כאן מלא סלעים.”

“ומאז נשארתם בכנרת?” שאל אהרן.

“לא, עברו על חוַת כנרת גלגולים רבים, ואנחנו עברנו לסג’רה ולכפר־אוריה, ורק בשנת תרע”ד חזרנו לכאן כקבוצת־קבע. אותה תקופה מסר ד“ר רופין את אדמות אומג’וני לידי קבוצת חברים ואלה יסדו את דגניה. זה היה כמדומני בשנת 1910.”

“וכמה חברים הייתם בבואכם להתישבות־קבע בכנרת?” שאל אהרן.

“היינו אז שבעה־עשר חברים. בעצם, התאריך המדויק הוא ב' בחשון תרע”ד, ושלושה שבועות לאחר־מכן נרצח חבר שהיה אהוב על כולנו, יוסף זלצמן."

“הוא נרצח בשמירה?”

"לפנות ערב, אחר יום־עבודה בחריש בקרבת הואדי שבמערב ירו בו רוצחים ואותה שעה התיר את הבהמות מן המחרשה. הם ארבו לו מתחת לעצי־השיזף ושדדו את הבהמות.

“באותו מקום כרינו לו גם את קברו, על אם הדרך בין ביתניה לכנרת. כך נכרתה הברית בינינו ובין אדמתנו.”

“ובמה אתם עובדים עכשיו?”

“לפי שעה אנו מכשירים את הקרקע, עוסקים בפלחה, ברפת (יש לנו פרות מן הגולן), בלול ובגן־ירק. יש לשמור על הקיים. הזמנים קשים, ועלינו לאגור לנו תבואות לאספקת הלחם החיוני בשנות המצוקה.”

“אבל הכנרת… והירדן?”

"כן, אלה אוצרות עצומים. המים הללו זורמים אל ים המוות. אבל ברבות הימים עוד יעניקו לנו את תרומתם הגדולה… למה אני אומר ‘לנו’? – לכל מפעל ההתישבות שלנו בעמק הירדן. לא רחוק היום ואדמותינו יהיו לאדמת־שלחין. הרי כבר כתב יוספוס פלביוס, כי אדמות העמק הזה היו פעם גן־העדן של העולם העתיק.

“הנה,” נאנח בן־ציון, “סיפרתי לך מקצתם של הדברים, אבל על העיקר לא סיפרתי – על האדם בקבוצת כנרת, על חיי השיתוף שלנו, על שאיפתנו לחיות חיי עבודה ויצירה. כן, זוהי המהפכה העברית שלנו, ומהפכה זו חשובה אולי לא פחות מן העבודה העצומה שאנו עושים כאן – סיקול אדמות שוממות והפיכתן לגן ירוק ופורח.”

כשהגיעו לבסוף לחצרה של כנרת, התיר בן־ציון את הפרדות והוליך את אהרן לאחד מחדרי הקבוצה. אהרן הניח את חבילתו, והרגיש כי הגיע סוף־סוף הביתה.

היה ערב, אבל הוא לא חש בעייפות כלל. בטוח היה כי כוחותיו הרוחניים והגופניים יעמדו לו בבואו לחיות חיים חדשים אלה, חיי שותפות בקבוצה.

לא עבר זמן רב ובן־ציון חזר אליו להוליכו אל המקלחת. בדרך הראה לו את החצר.

היה כאן, כמובן, החאן הגדול והם נכנסו פנימה.

“עדיין משתמשים בו?” תמה אהרן.

“כן,” ענה בן־ציון. “הוא משמש עתה כמה וכמה שימושים”.

באולם הארוך והצר היו אותה שעה פועלים אחדים.

“אלה פועלים זמניים,” הסביר בן־ציון. “מתגוררים כאן גם עוברי־האורח המגיעים אלינו והחולים שיש צורך לבודדם משאר החברים.”

כשיצאו מן החאן נגלה לעיניו חוף הכנרת. מדרגות־בזלת שחורות הוליכו מפתחו של החאן אל החוף.

“ומה הבנין הזה?” שאל אהרן.

היה זה בנין דו־קומתי חדש.

“כאן חַוַת־הפועלות שיוסדה על־ידי חנה מייזל. זהו מוסד עצמאי המשמש להדרכה ולהשתלמות של פועלות, העומדות לצאת בעתיד לעבודה בקבוצות ובמושבי־עובדים. הן לומדות כאן לנהל משק־בית – וגם חקלאות – גידולי־שדה וענפי־משק שונים.”

“אולי נסייר בחצר!” הציע אהרן.

בן־ציון לא שעה לדבריו.

“שלום, חיים,” שמח לקראת חבר, שהיה הולך גם הוא למקלחת. “בוא ותכיר חבר חדש. אהרן שר. זהו חיים כהנא,” אמר לאהרן.

חיים חייך חיוך של טוּב־לב ולחץ את ידי אהרן.

“זהו בעל־ההמצאות שלנו,” אמר בן־ציון בהתלהבות. “הרבה קשיים בעבודתנו מקל עלינו חיים בהמצאותיו הטובות. הוא גם סדרן העבודה, וממנו תשמע מה תהיה עבודתך אצלנו מחר.”

“אולי נלך יחד למקלחת?” הציע חיים. “אני כבר אַראה לו את הדרך,” אמר לבן־ציון.

כמַכּר ותיק דיבר עמו חיים כהנא כל הדרך למקלחת. סיפר לו על העבודה הבוערת עתה: היו אלה ימי הזריעה של תבואות החורף ושל החריש בשדות.

“לחרוש עם בהמות – אני יודע,” הִנהן אהרן בראשו.

“גם זוג פרדות מצפות לך מחר,” חייך אליו חיים. “תנוח הלילה ומחר בבוקר נצא לחריש.”

מיד עם בואו נכנס אהרן למעגל העבודה. תמיד התנדב לבצע את העבודות הקשות, ותמיד נמצאו לו עבודה או חברים הזקוקים לעזרתו. ובאמת לא חלפו אלא חדשים אחדים מיום בואו לקבוצת כנרת וכבר קשה היה לתאר את חצרה של כנרת בלעדיו, אף שהיה הצעיר מכולם. בזמן קצר היה אהרן לאיש מרכזי בחצרה של הקבוצה ולסדרן עבודה, אליו פונים תמיד בבקשת עזרה. וכמובן, אהוב היה תמיד על כולם.

כשהיו באים אורחים לכנרת, ואלה היו ברובם עוברי־אורח רעבים ועייפים, היה אהרן מזמינם לסעוד בחדר־האוכל אצל שולחנו. ואף כשהגיעו ימי רעב ומצוקה, לא יכול היה שלא לדאוג לידועי־המחסור ולדחותם.

היה מעשה והגיע לכנרת פועל רעב, אחר שנסתיימה כבר הארוחה, והעובדת במטבח לא שׂמה אליו לב, התרעם עליה אהרן ואמר לה: “אם קשה לכן לבשל גם בשביל אורחים כאלה, אבשל אני כל יום סיר גדול של פולים וישברו גם הם את רעבונם.”

פעם אחרת, כשהיה צורך להלין אורחים ולא היתה מיטה פנויה, מסר אהרן את מיטתו לאחד האורחים, והוא עצמו עלה לקומת העליה של הרפת ונרדם שם על מצע החציר שמתחת לגג־הרעפים.

אותו חורף של שנת תרע"ז היה מצב הפועלים הלא־מאוגדים חמור מאוד, וקשה היה שבעתיִם מצב הפועלות. רעב קשה שרר אז בארץ, ופועלות רבות הגיעו לכנרת, בלא שהיתה להן עבודה כלשהי או אפשרות של קיום. והגיעו דברים לידי כך שחברה צעירה איבדה עצמה לדעת. וכך אורגנה באותם הימים קבוצה של עשרים פועלות בכנרת, ופעולה זו החלה על־ידי שלוש חברות⁴. אחת מהן היתה שושנה בוגן, הצעירה שבחבורה. נפשה סוערת היתה ורגישה לסבלו של אדם. ועליה אמר פעם ברל כצנלסון: “יש בה משהו המזכיר לי את ז’אן דארק”.

שושנה וחברותיה נעזרו הרבה בקבוצת כנרת, וביחוד סייע להן אהרן שר, ששימש אז כמרַכז־העבודה וחצרן. אהרן מסר להן את החדר הגדול הסמוך למחסן ולרפת. ומארגזים, לוחות־עץ וקרשים סידר את מיטותיהן.

הדוחק בחדר היה גדול. ובכל זאת קיבל המקום צורה נאה הודות לעמלן של הצעירות. הן עבדו בכל עבודה שנמצאה. בעבודה ציבורית, ביִבוש הבצה, בעבודה זמנית, בכביסה ובמטבח.

קבוצת כנרת הפרישה להן מצדה חלקה של עשרים דונם מאדמת־השלחין שלה, כדי שיוכלו לגדל בה ירקות. אז היה זה מצרך מבוקש ביותר, והוא שימש לקיומן.

בכל אלה – היה להן אהרן לעזר. בלילות שבת וחג היה ממהר לסיים את עבודתו בחצר ולבוא לעזרת החברות העובדות במטבח. היתה זאת, לדעתו, הקשה שבכל העבודות במשק, והוא הקל עליהן, כדי שלא תתעכבנה בלילות השבת ובחג. אולי משום כך אמרה עליו פעם אחת החברות: “כששֶר נכנס לעזור במטבח, הוא מביא עמו מהשראת החג”. ואחרת אמרה: “כשאני רואה את שר סועד אצל השולחן, קל לי יותר לעבוד גם במטבח”.

ימי המחסור והרעב כמו לא נתנו אותותיהם באהרן. בבואו לכנרת היה צנום ודק־גזרה כנער, ועתה היה לעלם חסון, רחב־כתפים ויפה־תואר. באופן טבעי לגמרי הלכו ונתרכזו בידיו התפקידים המרכזיים בכנרת. הוא לא נדחק לשום תפקיד, אף לא נבחר בדרך המקובלת. התפקידים הוטלו עליו משום נטייתו לקחת אותם על עצמו במסירות ללא־גבול ומתוך חוש אחריות. הכל ידעו: דבר שיש לעשותו – כדאי להטילו על אהרן שר. הוא יעשה. הוא היה מעורב עם כל הבאים אל “החצר” – פועלים ועוברי־אורח ורחש כבוד לחברי הקבוצה הותיקים.

היו ביניהם, למשל, ברל כצנלסון, אשר הגיע לכאן עם קבוצת חברות מעירו בוברויסק. הוא ערך באותם ימים קשים פעולות תרבות בכנרת, ולימד את הלשון העברית לעולים החדשים. והיה, כמובן, א.ד. גורדון הזקן שחזות פניו כפני נביא מימי־הקדם. גורדון יוצא היה יום־יום לעבודה עם מעדרו, ומגשים בדרך זאת את תורתו על הצורך בשיבה לחיי עבודה כסימן דרך בהחיאתו המחודשת של העם היהודי.

אהרן הכיר גם את קבוצת החברות עמה בא ברל כצנלסון מבוברויסק. הוא התוַדע לשרה שמוקלר, צעירה חרוצה שהיתה עובדת בשדה ובמטבח, ונודעה בשל מסירותה כאחות רחמניה ולפי שדואגת היתה לחברי הקבוצה ולפועלים המתגוררים על חוף הכנרת. במשך הזמן הכיר גם את לאה מירון, שתבונת־כפּיִם שלובה היתה אצלה בפתיחות לבבית אל הזולת; והיתה כמובן גם רחל כצנלסון, שקיימה חוגים ללימוד הספרות העברית, בתיה שיין, שלומית הצעירה בימים, וכן גם בתיה, אחותו של הסופר י.ח. ברנר.

בכנרת נתקיימו פעולות תרבות רבות, ובהן נטלו חלק רבים מן החברים. כאן למדו עברית אצל ברל כצנלסון, שנו פרקים מספריהם של נביאי ישראל מפי א.ד. גורדון, שהעניק להם פירוש מיוחד משלו, שמעו הרצאות מפי אפרים ראובני (שהגיע לכאן כגולה בשל תלאות המלחמה) על צמחי ארץ־ישראל. ראובני גם היה מראה כי נזכרו צמחים אלה בתלמוד ובמשניות, הרצאות בספרות ניתנו מפי רחל כצנלסון.

תוך כדי לימודיו בחוגים אלה הכיר אהרן מקרוב את שושנה בוגן ואת שלומית, חברת הקבוצה בכנרת, שהיו פעילות בארגון חוגים אלה.

בשבתות ובחגים היו מתקיימות שיחות והרצאות על נושאי חברה באולם הגדול שבחאן הישן, אותו מקום בו התקיימו מפקידה לפקידה ועידות וכינוסים. אל השיחות וההרצאות באו גם פועלים רבים, שהתגוררו על שפת הכנרת. פועלים אלה הועסקו בעבודות־דחק ובעבודות ציבוריות, וביניהם היו רבים הקודחים והחלושים ממחלות ומרעב.

התלהבות רבה היתה מתגלה בשיחות אלה ורוח של אידיאליזם גדול נשבה במקום. בין המדברים בלטו א.ד. גורדון, יצחק טבנקין, בן־ציון ישראלי. ברל כצנלסון דיבר על יעודה של תנועת העבודה ועל הצורך באיחודה עם בוא עתות השלום והרגיעה בארץ ובעולם. ופעם הפליא את השומעים צבי שץ⁵, שנשא נאום על עתידה של המהפכה היהודית, ועל מקומה של הקבוצה בבנין הארץ.

אבל רבי־ענין היו גם שיחות־החולין של החברים. פעם בחדר־האוכל שמע אותם אהרן משיחים על רחל בלובשטיין.

“רחל,” סיפר אחד החברים, “היתה אחת החלוצות שלמדו בחוַת־העלמות של חנה מייזל. עכשיו שאיננה אתנו נותרה דמותה כאגדה. כה יפה היתה, מקסימה, שוקקת חיים.”

“היודעים אתם כיצד למדה עברית? כאשר באה לארץ מרוסיה נדרה נדר שלא תדבר בלשון זו בארץ. והלא היא היתה בקיאה ברוסית ובספרותה. משפחתה – משפחה עשירה היתה והוריה הקנו לה השכלה רחבה. ובכן הלכה רחל לגן־הילדים במושבה רחובות, ושם, מפי עוללים ומפי הגננת, למדה את השפה העברית. רק אז, אחר שכבשה את הלשון, הצטרפה לכובשי העבודה והיתה מן הראשונות בחַוַת־העלמוֹת.”

“כן,” אמר חבר אחר, “אני זוכר שפעם אחת כשיצאנו לעבודה אמרה לי: ‘התדע, מרגישה אני כאילו מנגנת אני במעדר’”.

רבים אהבו אותה, וא.ד. גורדון הזקן היה לה כאב והיה כותב לה מכתבי אהבה⁶ . “ומה אתה אומר על כך אהרן?” שאלו אחד החברים. “מה דעתך על האהבה?”

אבל אהרן לא היה אומר דבר. תמיד היה מאופק בדיבורו, ולא גילה את רגשותיו.

אהרן גזר על עצמו משמעת פנימית, כחייל במלחמה, אבל פעם התרגש עד מאוד גם הוא.

היה זה כאשר שלח יד בנפשו אחד החברים בכנרת, יוסקה.

כחידה היה לו קצוֹ הטרגי של יוסקה העליז, עלם צעיר זה הסתבך באהבה עזה ובאחד הערבים נשמעה לפתע יריית אקדח בגורן, אשר שכנה מחוץ לחצרה של כנרת.

אהרן היה בין הרצים הראשונים למקום, והוא מצא את יוסקה הפצוע פצעי־מוות. כשביקש לשאתו בידיו אל החצר, מנעה אותו שרה שמוקלר מלעשות זאת. היא חששה לטלטל את הפצוע, וטיפלה בו במקום. אותה שעה הרגיש אהרן ברחמיה ובתוגתה בעת יציאת נשמתו של יוסקה.

ימים אחדים אחר מותו של יוסקה, הביאה לו שושנה בוגן מחברת, בה כתבה רשמים ומחשבות על החיים ועל המוות ועל מותו של יוסקה.

שושנה כתבה על “שני הנצחונות” שיש לו לאדם בחייו. הראשון הוא כמעט בלתי־רגיל, ורק יחידי־סגולה זוכים בו: זה הוא הנצחון על החיים; השני הוא הנצחון על המוות, על־ידי נצחון זה מתבטאים אמיתוֹ של היחיד והשקר של החברה. “היחיד אינו רוצה להמשיך את חייו כשאר בני החברה”, כתבה שושנה, “ולחיות בדרכו המיוחדת אין ביכלתו, כשיש כוחות פנימיים המבקשים מעמד בחיים, ומכיון שמעמד אינם מוצאים ואף אינם יכולים להישרף בפנים, הם מתמלאים על גדותיהם עד המדרגה האחרונה ומבקשים מוצא, אם מקשיבה החברה ברגעים אלה עוד יכולה היא להציל…”

אהרן נזדעזע מדבריה של שושנה, וכשסיים את קריאת מחברתה שנחתמה בדברים: “אשרי המת בנצחונו ועוד יותר, אשרי החי בנצחונו”, היה ברור לו ששושנה כתבה לא רק על יוסקה אלא גם על עצמה כתבה ועל שאר מתלבטים המתהלכים בתוך החלוצים.

דבריה של שושנה עוררוהו להרהר ביחסה של שלומית אליו. שלומית, שעלתה לארץ לפניו, היתה בת למשפחה אמידה באחת מערי רוסיה הלבנה. היא למדה בגימנסיה הרוסית, ובהגיעה לארץ היתה מושפעת מתורתו של טולסטוי, אשר הטיף לחיי עבודה וחיים בטבע.

מראשית בואה לארץ עבדה כפועלת בחַוַת מגדל, אשר על חוף הכנרת, ונתחברה לחבורה קטנה שאף היא ביקשה לקיים את תורתו של טולסטוי ולחיות כצמחונים. אבל אחר תקופת־מה עבר עליה משבר נפשי, שעירער את אמונתה החדשה, והיא החליטה לחפש את תיקונה במקום חדש, והצטרפה לקבוצה בכנרת.

שלומית היתה בעלת אישיות שׂכלתנית וגילתה רוח של עצמאות בכל מעשיה. אהרן שמח לנכונותה לפעול עמו בימי־החירום בכל “חתיכת עבודה”, אפילו היתה כרוכה בסכנה, כגון טיפול בנשק המוסתר במחבואים סודיים; מלאכה, שהיתה מסורה גם לאחריותו. גם שלומית העריכה מאוד את כוחותיו המופלאים והרוחניים של אהרן. היא ביקשה את קרבתו והצליחה להדליק בו לעתים חום נפש. גדולה היתה ממנו בשנים אחדות ומבורכת ממנו בנסיון־חיים. לעתים ראתה אותו בהתאפקותו ובנזירותו כילד טהור, ולפעמים היה בעיניה כענק ההולך בדרך המיוחדת לו.

באחד הלילות כשהיו מסתירים את כלי־הנשק בין חבילות החציר שבעליית־הגג, שאלה אותו לפתע:

“מה נעשה כשיבואו אנשי השלטון לחפש אצלנו את הנשק?”

“אל תדאגי,” הרגיעהּ אהרן. “הם אינם טורחים לערוך חיפושים דוקא. יש להם שיטות משלהם, למשל חקירות בעינויים במלקות. וכך יענו גם אותנו, הגברים, עד שנגלה להם מקום המחבוא.”

“ואז, מה יהיה אז?” שאלה שלומית בחרדה.

“דומני שיצטרכו להתיגע עלינו ימים ולילות, ולא נגלה להם דבר.”

“ומה יהיה תפקידנו בימים כאלה?”

“באין ברירה, אתן תצילו את הנשק בלילה. תורידו את הכלים לים הכנרת. האם את יודעת היכן? מן הדקלים הגדלים מאחורי הכרך לכו בקו ישר במים כשלושים מטר בערך ושם סדרו מחבוא. הכנרת תשמור על סודנו. בינתים נדאג אנחנו להעסיק את החוקרים בשתיקתנו, ולכן יהיה הזמן לעשות ‘חתיכת עבודה’ זו.”

שלומית נחרדה לדבריו וחיבקה אותו אליה, כמבקשת לחסות עליו מידי מעניו. מגעה היה כסערה המניעה את נופו של עץ. במעמקי יציבותו הרוגעת חש אהרן את הלמות לבבם והשתתק.

“על מה אתה חושב?” שאלַתהו שלומית.

“על האדם ועל סודותיו.”

“על האדם בניגודו לטבע?”

“לא, רק על התחומים שאנו מגששים בהם כעיורים, תחומים שלא באו על פתרונם,” אמר ולא הוסיף דבר.

לפלא היה לה במסירותו לעבודה ולקבוצה ובאהבתו לעברית ולספרותה. אומץ לבו היה לעתים מבהיל אותה, מעורר בה חרדה לגורלו. היא הוקירה את ידידותו, את השמחה בה טרח להגיש לה עזרה כשהיתה צריכה לה. נוהג היה עמה בזהירות וביושר.*

באחת משיחותיהם היתה שלומית גלוית־לב וסיפרה לו על אהבתה לחבר שהרחיק מנופה. אותו חבר היה לה ידיד יקר, וכל שריטה שנשרטה בה נשרטה גם נפשו. ופעם, כשנפשה היתה עייפה אמרה לו: “בוא ונאחד את חיינו, והוא,” אמרה שלומית, “אולי מפני שאהב אותי יותר מאשר היה ביכלתו לתת לי, מיאן. ‘בלחם־חסד אינני רוצה,’ אמר והרחיק בנדודיו.”

נאנחה שלומית והוציאה מכתב שהיה מקופל בתיקה:

“בימים אלה,” אמרה, “הגיע אלי מכתב, שנתגלגל זמן רב בדרכו, עם אחד הפועלים שהביאוֹ מאחת המושבות ביהודה. המכתב כתוב כשיר, הלא אתה אוהב שירה, קח וקרא אותו.”

לקח אהרן את המכתב שהיה כתוב על נייר תלוש מפנקס וקרא בקולו השקט, כמאזין לצלילי אותו רחוק־קרוב.

ואם עוד ימים רבים בנכר ובנדודים יחלופו

כמאור לדרכי נפשך תאיר

וכי יזהיר היום ובצהלה דרכי תוליכני אליך,

ואת כמתנכרת תאמרי: עטור קוצים נתיבך.

ואתה רחקת, וקשה היתה הבדידות

בחור וטוב פגשתי ועמו הלכתי.

דומם אחריך אביט, בשביל המוליך לנָוֵך

וחרש לנדודי אשוב.

ואל ההרים אשא רגלי, הנישאים והרחוקים

בנחלים אבקש לי סתר ומחבואים,

על־יד פלג אתקע יתד, אקים אוהל

ומסביב אטע גני. אגדרנו ברושים

כמסגרת־אבל לאהבת־נעורים,

באהבתי אחונן נטעי אעדרם ואַרוֵם.

בכל שיח נפשי אשקיע ופרחי חן יזהירו

יחדיו נצמח נחיה בסודם עץ ושיח לאדם יניבו פריָם,

מחיטתי אוכל לחמי, מפשתני אטוה כותנתי,

ימים ושנים עלי תחלופנה, שׂיבה זרקה בשׂערי,

חרישים יפכּו המכאובים, מעֶרגונות וכיסופים,

בשבילי גני לאט אתהלכה, בין הדקלים הזקופים,

בנופם נפגשים עצי החרובים,

בין בדיהם ירונו הצפרים

ויפשוטו ויארכו הצללים,

אחרון ימי בנוף שוקע

אשכב בודד וערירי,

רוח־ערב תרעיד בדים,

בעצב הברושים יהמיו,

אסגור עיני, אשיב רוחי,

יגאה ישׂגא גן־פלאים.

“זה הוא חלומו של האוהב ‘הבורח והירא’,” אמרה שלומית.

“כל חלום מעיד על משאלת הלב,” אמר אהרן. “טוב שדמיונו רוקם לו את פינתו בגן־עדן עלי אדמות ולא בגיהינום.”

“ואני הרגשתי בערגת חלומו לשוב לנתיבו שאבד לו.”

“למה אבד?” שאל אהרן.

“כי הנתיב נועד לקרוב אחר.”

ציפתה שלומית להד מאהרן וההד לא בא.

פרק ששי: בימי הגירוש מיפו    🔗

באביב שנת תרע"ז (1917) התפרסמה פקודה של השלטונות התורכיים לגרש את היהודים מיפו ומתל־אביב; אך איכרי המושבות הורשו להישאר במקומותיהם עד לאחר הקציר.

אמצעי תחבורה לא עמדו לרשות המגורשים ורבים הלכו עם חבילותיהם ברגל אל עבר המושבות ולצפון הארץ. בפתח־תקוה ובכפר־סבא נדחסו הפליטים לאורוות ולרפתות, והוקמו מחנות לפליטים. היו אלה סוכות מענפי איקליפטוס, בהן התגוללו משפחות רעבות. הטיפוס והחולירע והדיזנטריה התפשטו, ורבו המתים בדרכים.

אנשי המושבות והקבוצות שבגליל התגייסו להושיט עזרה לפליטים, ואהרן היה בין המתנדבים הראשונים. הוא היה מטעין בעגלה מזון ממשקי הקבוצות הדלות, חיטה וקטניות, ומביאו למהגרים הרעבים. פעם נסע לכפר־סבא ופעם אחרת לפתח־תקוה, שם היה מפרק את מטענו אצל “ועדי ההגירה” וממלא את העגלה בפליטים, שביקשו מקלט בגליל.

אהרן היה נוסע וחוזר בימים ובלילות ולעתים אף בגשם שוטף, אותה שנה איחר האביב לבוא, והדרכים היו משובשות ומבוצבצות, אבל הוא, משעה שנתגייס למשימה זו, לא נרתע מפני הקשיים.

בתים וחצרות במושבות הגליל נתמלאו עד אפס מקום. מאות מהגרים שוכנו בסוכות של מחצלאות על שפת הכנרת, וועד ההגירה הגלילי הושיט להם עזרה. ביחוד טרח יוסף בוסל מדגניה לארגן את הסעד וההצלה, ויחד עם משקי העובדים ומושבות הגליל הקימו אף מעונות לעשרות היתומים, שהוריהם מתו עליהם בדרך.

במעונות אלו עבדו חברות מדגניה ומכנרת וביניהן היתה גם שלומית. בעצם ימי המאמץ חלה אהרן בקדחת, והיה בולע כדורי כינין מרים, אבל הוא לא שכב בחדרו והיה יוצא לעבודה גם כשהיה קודח. כתפיו נתרחבו והעצב נשקף מעיניו השחורות העמוקות. היה זה עצב חשאי של אדם, הנאבק בתוך תוכו עם מחלתו.

אותם ימים החלו מעשי שוד של בידואים נודדים שבאו מעבר הירדן, הם היו מתנפלים על עוברי אורח ועל יהודים, שודדים את בגדיהם ואת כספם, אי־בטחון שרר במקום, ואהרן היה נוהג לצאת עם חשכה לסיור. גם היום יצא.

בדרכו עבר על־פני גן־הירקות בו עבדו חברות שהיו מאחרות לשוב מעבודתן. אחר הגיע אל שכונת התימנים, הסמוכה לבית המוטור שעל חוף הירדן, ונכנס אל בתיהם כדי לחזקם ולעודדם.

יחס מיוחד היה לו לתימנים, מפי בן־ציון ישראלי שמע על סבלותיהם. אלה נתגלגלו ערב פרוץ המלחמה לכנרת. הם נשלחו לעבוד במושבות הגליל, ולא מצאו בהן עבודה. ובכן, ראו את חצרה של כנרת כנציגתה של הציונות.

באו לשם עם צרורותיהם, מטופלים בילדיהם הרבים והם נגועים במחלות ובקדחת.

אותם ימים באו לכאן גם בן־ציון וחבריו ומצאו את התימנים בדכאונם ובמרירותם, ואלה פנו אליהם כאילו היו ממונים על בטחונם. אותה תקופה קיבלה הקבוצה את אדמותיה. שני שלישים מאדמה זו היו בהר ובמדרונות המסולעים, ושטח ניכר השתרע על אדמות בצה. ובכן, לא היתה ברירה אלא להפריש להם מן השטח של האדמה הטובה. נתנו כשני דונמים למשפחה, כדי שיקימו בה שכונה עם משקי עזר, לתקופת מעבר, עד שירחיב. פרנסתם היתה על עבודה שכירה, ולעתים – בעונות של עבודה בוערת–היו בין העובדים הזמניים בכנרת.

אהרן שותף היה לצערם בכל הפורענויות שנפלו בחלקם, וביחוד ראה שרבים היו קברות ילדיהם בבית הקברות בכנרת.

בצאתו משכונת התימנים הבחין לפתע בדמויות. בחשכת הערב ארבה לו כנופית בידואים, ולפתע נתפס בידיהם. אבל הם לקחו ממנו רק את נשקו ועזבוהו. כששב לחצרה של כנרת ניכר היה שמקרה זה דיכאו עד מאוד. אך למחרת התעודד ואמר לבן־ציון: “למדתי לקח, עכשיו אני בטוח שיותר לא יוציאו ממני את נשקי”. במאמצים רבים רכש אקדח מאוזר חדש והיה ממשיך לצאת מדי ערב, כדי לבדוק את מצבם של הפליטים ואת הדרך המוליכה אל שכונת התימנים. עתה ידע כי יהיה עליו להגן על נשקו בכל מחיר.

*

מאיר רוטברג, חבר קבוצת כנרת, היה אחד היוזמים להקמתו של “המשביר”. ארגון זה נועד לשבור את מצב הרעב והמחסור בישוב. שר ראה במעשה היוזמים תרומה לערך האדם ולערך העבודה היוצרת, ובמאמציהם חש שהם מעשירים את החיים. תמך, איפוא, אהרן בדעתם של החברים הרואים את עצמם נתבעים להתחלק עם הסובלים בימי המצוקה והרעב, ובתבואות השדה – עם מחוסרי הלחם.

אותם ימים היה מאיר עסוק בנסיעות, כדי לארגן את אספקת המזון שרוכזה בידיו כאיש “המשביר”, ואז חלתה חיה רעייתו, והיא לבדה בחדרה. בחצות הלילה הרגישה שמצבה הורע, יצאה מחדרה אל החצר ולא מצאה איש. היא החלה להקיא, וחשכה איומה ירדה עליה. מתוך חולשתה שכבה על מחצלת שמצאה על־ידה ולא יכלה לקום.

בבוקר מצאוה שוכבת באין אונים. הכניסוה ל“חדר הגדול”, בו היו מטפלים באלה אשר חלו במחלות קשות. הכל חששו שנדבקה במחלת החולירע, אשר כבר הגיעו שמועות על התפשטותה בטבריה. כשנודע המקרה לשר, נסע לטבריה כדי להביא רופא. בשעות הצהרים חזר והרופא עמו.

הרופא הזריק לה זריקה וציוה לעשות לה אמבטיות חמות. עתה נודע: היה חלתה בחולירע, והרופא הדריך את אהרן מה עליו לעשות, כדי למנוע את התפשטות המגפה במקום.

אהרן הפשיל שרווליו והכין את האמבטיות. הוא הקפיד למלא את כל הוראותיו של הרופא. כל הלילה עמד ליד החולה. הזריקות והאמבטיות הקלו עליה את יסוריה. למחרת לא שב לעבודתו בחצר ויחד עם שרה שמוקלר דאג לחיה.

באחד הלילות היתה החולה הוזה ומדברת בעינים עצומות:

"המבול גדול, ים וים. אין אדם, אין חיים. אין ילד. בתיבת כנרת, אין משפחה, ים וים, דמעות, ומאיר שלי שם להציל אחרים הלך רחוק רחוק. גורדון הזקן כותב כל הלילה, חבל על בתו ועל הזקנה שלו ועל בתו היחידה, ברל בא לשדה ולקח את מעדרי הטוב, ונתן אותו לשרה. ברחתי מהשדה והוא רץ אחרי וביקש שאשוב, לא שמעתי לו. למה לקח את מעדרי הטוב?

"הם קופצים לים ולא שבים עוד. צעירים מתאבדים ומתים וגם הבחורות במבול הגדול, דמעות, דם וחצר כנרת טובעת בים הגדול של המבול. “אני לא אקפוץ, לא, די די, לא אקפוץ.”

היה אהרן מרגיעה: “נוחי, חיה, הירגעי. אין מבול. הוא כבר עבר.”

פקחה חיה עיניה כאילו שבה מעולם אחר, ומיד עצמה אותן וחזרה להזיותיה.

באותו לילה חל המשבר. הוקלו יסוריה כאילו מעמסת אבנים כבדות הוסרה ממנה. כשהתעוררה בבוקר היתה על־ ידה שרה שמוקלר. מעבר לחלונה ראתה חיה שאהרן שר עומד וחופר תעלה ובורות לטיהור ודזינפקציה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. אך לא רק על חייה ועל מותה חשבה. היא ידעה שאהרן שר טיפל בה כל הלילה, וגם עתה לא הלך לנוח מעמלו. “איזה נס,” חשבה, “שאנשים כמותו חיים בינינו.”

פרק שביעי: חבר חדש בקבוצה    🔗

אחר חג הפסח של שנת תרע"ח בא לכנרת חבר צעיר חדש, שאול. מבוגרי הגימנסיה הרצליה היה, וכבר ניסה כוחו בעבודת הקרקע במושבות השומרון, וגם בעבודה בעיר עסק – בחיפה. שם עסק בעבודות מפרכות – סַבּלוּת, חפירה – אך על אף מיעוט שנותיו עמד לו כוח רצונו, והצליח בהן. עם הגיעו לכנרת היה שאול הצעיר שבחבורת החלוצים, וימיו הראשונים במקום היו לו ימים קשים: הוא הרבה לקדוח, ואף העבודה בקבוצה לא היתה קלה. חברי הקבוצה–קצב עבודתם היה נמרץ משלו, והוא הדביקם אך במאומץ. רובם הביטו בו בעין טובה אך גם מחמירה וספקנית. תמהים היו: כלום יעמוד בחור זה במבחן הימים?

בין חברי כנרת היה אהרן האחד והיחיד, ששאול נמשך אליו כבר מלכתחילה. לא שוַתרן היה בעניני עבודה, דוקא מחמיר היה עם עצמו כעם זולתו, ושאול אף לא נזקק למידת הותרנות באותם ימים. אלא שאותה סתגרנות שניכרה במנהגם של כמה מאנשי כנרת, וביחוד בבולטים שבהם, לא היתה ממידותיו של אהרן, הוא–גלוי־פנים היה ופתוח אל הזולת, פשוט בהליכותיו וחסר כל כוונות סתר, חיוכו רחב ומלבב, ופנייתו “גלילית”: “…יא שייך”; ואותה נעימת קול בה הגה אותה, וביחוד ההטעמה של ה“יא” היתה מרחיקה מן הלב ספקות, מעודדת ומדרבנת.

משעה שפגש בו, ידע שאול כי דבר לא ייבצר ממנו. הוא בא להיאחז בכנרת – ויכול יוכל לעמוד בכך.

משך חדשים ארוכים היה חלומו הכמוס של שאול להיות לעגלון. רבים היו בכנרת העגלונים הותיקים, ולו לא ניתן לגשת אל “קודש הקדשים”. וכך היה מלווה במבטי קנאה אותם עגלונים מנוסים, הנוהגים בבהמות, כאילו היה זה מעשה של יום־יום – מצליפים בהם בשוטיהם להאיץ בהם, ועם שובם למשק, הריהם נוטלים עמהם את השוטים דרך חשיבות יתירה, ומצליפים בהם באויר בגנדרנות. וכל מי שצליפתו מצלצלת יותר – הריהו משתבח בינו לבינו.

באחד הימים הוטל על אהרן לצאת לחרישת קיץ בגבעה הצפונית מערבית של שדות כנרת. אותם ימים נהגו לעשות מלאכה זאת במחרשת ונדה בשנים: האחד תופס במחרשה והשני נוהג בבהמות. לאשרו הוטל עליו, על שאול, לצאת עם אהרן לעבודת החריש.

קודם ליציאתם עסק אהרן בהכנות, משל היתה זאת מלאכת הקודש: בדק בקפדנות את הרתמות– הוא לא היה נוהג לצאת לעבודה בלתי אם היו הרתמות מתוקנות בתכלית – הרכיב למחרשה סכינים חדשים, וחיזק היטב את ברגיה. וכל אותן הכנות, להן היה שותף גם שאול, נערכו בשעות הצהרים, בעת המנוחה, כדי שלא לגרום לביטול עבודה בשדה.

בבוקר יום המחרת יצאו לעבודה עם “נמרוד” ו“אפורה”. היו אלה זוג פרדות גדולות וחזקות, אך אטיות ועצלות.

חזקה היתה על אהרן, כדבריו, ש“יוציא מהן” את כל העבודה שהן יכולות להפיק. הוא לא לקח עמו שוט, שהרי כוחו של זה לא יעמוד לו מול עורן העבה. הצטייד, איפוא, בקת אדירה של קלשון, ובה היה מכבד מדי פעם את הבהמות המסורבלות, תוך שהוא משמיע קריאות “דיו, נבלות”. ולא עוד. אהרן לא היה מנבל את פיו דרך עגלונים הגונים. מפעם לפעם היו עוצרים ושותים מנאד המים. שכן, אהרן הקפיד לקחת עמו כלי זה, שלא לבטל זמן בהליכה מיותרת למקור מים.

כך עברו עליהם הימים. בצהרים, בשובם מן העבודה, עייפים ומיוזעים, היו יורדים שניהם ברכיבה לכנרת, כדי לרחוץ בה ולנקות את הבהמות. אהרן היה מקפיד על נקיונם, ולא הוציא מכלל זה אף את השבתות. ואכן, עד מהרה הוכרחו גם שאר העגלונים לנהוג כמותו.

לא קלה היתה העבודה בחברת אהרן. שאול עבד עד כלות כל הכוחות. בקפדנותו האָפיינית היה אהרן חוזר וחורש אותו תלם, עד ששבע רצון מן התוצאות ובפאות השדה שבקצות התלמים היה חורש בכיוון ההפוך, כדי שלא להותיר אף קטע בור אחד.

כשנסתיימה עבודת החריש היתה החלקה רבוצה שחורה, מבריקה קמעה, תחוחה וישרה להפליא. ואהרן, חיוך קטן על פניו, הביט בה ארוכות אותו יום חריש אחרון בין־ ערבים.

אבל גם לאחר מכן לא נתרופפו קשרי הידידות בין השנים. היו אלה ימי הזוָעות של חקירות חַסַן בק, והקבוצה נערכה להגנה על המקום. אותם ימים נמסרה האחריות לנשק וארגון ההתגוננות במקום בידי אהרן שר, שהקפיד לשמור על אקדח המאוזר שלו נקי ומצוחצח, עטוף במטלית בתוך תיק עור. וכשהיה אהרן שומר בשדות, היה שאול בא אל מלונתו במעלה הגבעה המערבית והיה מוצאו שם תמיד, לידו האקדח ונרתיק הכדורים, ובסמוך להם כרך שירי ביאליק. אותם שירים, – וביחוד “מתי מדבר” ו“מגילת האש” – שהיה אהרן מדקלמם במין דבקות ראשונית, עילאית.

פרק שמיני: במבחן הימים    🔗

אותה שנה נתפסו מרגלי “נילי” בידי התורכים, והרדיפות והמאסרים גברו. נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נכלאו בכלא דמשק, והחיפושים אחר אנשי “השומר” נתרחבו. המרגלים גילו את שמותיהם ואת מקומות מגוריהם, וימים קשים של רדיפות ופחדים החלו. שמועות הגיעו, כי משלחת חקירות עושה דרכה אל עבר ישובי עמק הירדן.

בכנרת, כבכל ישובי עמק הירדן, ידעו על גורל נאסרים בבתי הכלא שהלכו ונתרבו. בנצרת ובטבריה נכלאו אחדים מאנשי “השומר” ואף אזרחים חשודים, שסבלו עינויים קשים כשהם נחקרים על־ידי חסן־בק. מספרים היו על זעקות הבוקעות מן התאים החשוכים.

בוקר אחד בראשית חודש חשון הקיפה שרשרת חיילים תורכים את כנרת, וקבוצה אחת מביניהם נכנסה לחצר, הוציאה את כל הגברים והובילה אותם תחת משמר כבד לחקירה באחד מבתי המושבה כנרת.

החקירה נמשכה ימים אחדים, והיתה כרוכה בעינויים קשים, אך הנחקרים לא גילו לתורכים את מקום המחבוא של הנשק. אותם אסירים שנתנסו כבר בעינויים הזהירו, ששתיקה גאה לא תסכון לחקירות מעין אלו, וכי מוטב לזעוק בקולי קולות, מפני שאז מסתפקים המכים במנת־מלקות קטנה יותר. התורכים היו מצליפים על כפות הרגלים היחפות בשוטים עשויים ענפי עץ, שהיו גמישים ומתמתחים ואינם נשברים. מנת־מלקות אחת היתה בת ארבעים וחמש הצלפות ושלוש הפסקות, בהן נדרשו הנחקרים לגלות את מקום מחבואו של הנשק. החקירה התנהלה באחד מבתי האיכרים בקצה מושבת כנרת, ויש שזעקות המעונים פילחו את דומית הלילה והגיעו לחצרה של קבוצת כנרת. חרף עצותיהם של בעלי הנסיון היו שלושה שלא זעקו בעת העינויים: מאיר רוטברג, אהרן שידלובסקי ואהרן שר. שידלובסקי ושר היו הממונים על הנשק שנועד להגן על ישובי הגליל, והוסתר בעליית הגג של הרפת בחצרה של הקבוצה.

בשעות חקירה אלו הצליח אהרן לקבל כד מים מבעד החלון מידי שלומית, ובעת ששתה ממנו חזר ומסר לה, לשלומית, את ההוראות בדבר העברת הנשק, וכן ביקש ממנה להחביא שלושה רובים בסבך הדקלים בחוף הכנרת. בחשכת הלילה הצליחו שלומית וחברותיה להעביר את הרובים בכתנותיהן הרחבות והארוכות אל המקום הנסתר בים הכנרת, ושלושה רובים החביאו בסבך הדקלים בחוף הכנרת. לאחר שעמדו הנחקרים ביסוריהם ולא גילו לחוקרים את מקום המחבוא של הנשק, ביקשו מעניהם לחזור ולענותם שנית. טיכסו איפוא עצה, ואלו שלא זעקו ונחשדו יותר מן האחרים החליטו לקחת על עצמם את האשמה. גילו איפוא שידלובסקי ושר ופלישר הרועה לחוקריהם שהם־הם שהסתירו את הנשק. מאיר רוטברג חלה מעצמת עינוייו, ופליישר מילא את מקומו.

הובלו השלושה תחת משמר מזוין אל סבך הדקלים העתיקים שעל־יד חוף הכנרת, ולאחר חיפוש נמצאו שם שלושה רובים, ונמסרו למשמר התורכי. השלושה הוחזרו אל החוקרים ונלקחו, יחד עם מאיר רוטברג, לבית הכלא בטבריה, וכל האחרים שוחררו. בעוד לילה הובאו לכלא טבריה אל המושל. וזה, אחר ששמע את פרטי הדברים ודבר גילוי הרובים, פקד לשחרר גם אותם.

כרוחות מ“בית המוות” הופיעו המעונים עם בוקר בחצרה של כנרת.

במצוקת אותם הימים התפשטו בארץ שמועות על הגאולה הממשמשת ובאה. בערב חנוכה תרע"ח, 9 בדצמבר 1917, נכנס גנרל אלנבי בראש צבאותיו לירושלים אחר ששוחררו הנגב וחלק מיהודה ומן השרון, הגיעו גם הדים על הצהרת בלפור בדבר הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ־ ישראל. סיפרו שביהודה הצטרפו מתנדבים לגדוד עברי הלוחם לשחרור כל הארץ. הארץ בותרה לשני חלקים, וישובי שומרון והגליל נמצאים עדיין תחת שלטונם של התורכים הזועמים והאכזרים.

נוח נפתולסקי הרבה לחלות בקדחת, והיה שוכב בקומה העילית של בית המנוע בלא שהיה בכוחו להניעו, כדי להשקות את חלקות הירקות של קבוצת כנרת. אהרן היה בא אליו להחליפו והיה מניע את המנוע, מבשל לנוח הקודח תה וחלב, וממתיק את צער בדידותו על חוף הירדן. גם נוח היה קובל על שחבריו הקרובים עזבוהו, ואין באים לעזרתו בחלקת־הנסיונות שלו. בחלקה זו עוסק היה בגידול ירקות וזרעי ירקות וחיטה השתולה בערוגות על־פי השיטה הסינית, והכל כדי להרבות את יבולי החיטה. בעת האחרונה עזר עמו אברהם הרצפלד. אבל כאשר נכלאו האסירים על־ידי השלטונות התורכים, ועמהם חברי “השומר” עליהם הלשינו מרגלי “נילי” שנידונו לתליה בדמשק, הלך הרצפלד לעזור לאסירים בעת צרתם, ונפתולסקי נשאר יחיד במקום. הרבה נצטער נוח על שחבריו הקרובים עזבו את חצרה של כנרת, והיה שואל את אהרן לשלומה של שושנה בוגן שנדדה ליהודה, ולשלום ברל כצנלסון שעלה לירושלים לגדל בה ירקות. גם שמו של גורדון הזקן עלה באותן שיחות. גורדון, שהיה רעו ואיש־שיחו של נוח, עזב את כנרת כדי להצטרף לקבוצת תל־עדשים. ואף את בן־ציון שהיה נאמן לכנרת ראה לעתים רחוקות.

ביחוד הפליאה את נוח עזיבתו של ברל כצנלסון את חברותיו בכנרת, והרי עוסק היה עמן בנסיונות של גידול ירקות ולכך הקדיש את רשימותיו המעניינות. נוח היה חוזר ומפליג בשיחותיו עם שר בגדולתו של ברל. הוא העריצו, על שהכניס מעט טעם לחיי היום־יום האפורים של חבריו, ובזכותו החלו חשים הכל את ריח התרבות גם בארץ. כל שיחה של ברל על סופרים ומשוררים–היה נוח מרגיש בה את מקורותיו היהודיים. אחר שהרחיק לירושלים, תמה היה עליו, עד שקיבל את מכתבו מסוף אלול תרע"ז, בו ביקש ממנו לשלוח לו זרעי עגבניות ושעועית ותירס וחסה טובה.

ודרך אגב כתב לו ברל לנוח נפתולסקי:

“האומר לך, נוח, כי בחדרי חדרים אני מכה על חטא? אכן גם זה לא יאמר אמיתי. נראה כי לא שלמה סאת נדודי הנפתלים. ככה נגזר עלי מראש, מקדם, מלפני דורות, דורות, זה צרורי ואשאהו…”

הרמזים במכתבו העציבו את רוחו של נוח והרבו את הרהוריו על סיבת עזיבתו את כנרת.

ויש שאהרן היה מספר לו, לנוח, על החדשות המגיעות לחצרה של כנרת, על הרצפלד ויצחק בן־יעקב מדגניה, הנמצאים עתה בדמשק ומושיטים עזרה לאסירים מן המושבות. לעתים היה אהרן הולך במיוחד לדגניה, כדי לשמוע מה כותבים בן־יעקב והרצפלד על אסירי דמשק.

והיה מעשה גם בחבר דגניה בשם יעקב ברקוביץ, שהיה כלוא בדמשק. כשחלה בכלא במחלה קשה והעבירוהו לבית־ חולים, הצליחו חבריו להצילו מידי הסוהרים והשיבוהו לדגניה. בבואו סיפר על חיי האסירים, על התליות בכלא ועל שני התלויים של “נילי”, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד; וכן על הגזירות ועל המשפטים הצפויים עדיין ליושבי הכלא.

ועוד הוסיף יעקב וסיפר על העזרה הכספית, שהיתה מגיעה בדרכי סתר לכלא על־ידי שליחים נאמנים מד"ר רופין היושב בקושטא. אבל עתה, בשנות החירום, נצטמצמה גם עזרה זאת. והוסיף וסיפר גם על הרצפלד, המתדפק על פתחי העשירים בבני העדה היהודית ומכה ברוגזו על שולחנותיהם ותובע את הצלתם של האסירים. הרצפלד דורש היה מהם שיתחייבו, על חשבון העתיד, להציל כל נפש מישראל, ומבטיח שהאומה היהודית תחזיר להם חובם.

עברה עוד תקופת זמן, ובאחד הימים נודע לו לשר שהרצפלד חלה אנושות בטיפוס הבהרות, בדמשק, וכן גם בן־יעקב נדבק במחלה. כל זאת קרא במכתבו של בן־יעקב שנתקבל בדגניה ובו סיפר:

“הפעם כותב אני אליכם אחרי נסיעה רחוקה וקשה מצפון לאחר שליוויתי אסירים יהודים שהוגלו וניסיתי להצילם, שבתי וחליתי. אני שוכב וראשי כואב ועצמותי כמו מתפרקות, “מנוחה”, אומר הרופא. נחוצה לי מנוחה גמורה. ‘איזו פינה שקטה, גם כאב החזה וכאב הלב יעברו, כשהעצבים ישקטו קצת’, כך אומר הרופא. איזו שטות, הלא גם שק, אם יכניסו בו יותר מדי יתפקע והלב כבר מלא, ועלינו להכניס בו עוד ועוד. בבואי לדמשק מצאתי אי־סדרים– להרצפלד היה טיפוס הבהרות והוא היה שרוי תמיד בדאגה ופחד לשלומי, כשראני התרגש מאוד וכשתי שעות אי אפשר היה לעצור את בכיו, בכי מתוך שמחה שאני חי”.

פרק תשיעי: ימי משבר    🔗

כוחותיו של אהרן נתרופפו מחמת הקדחת בסוף אותה שנה, וגם בקבוצת כנרת הורגשה מעין התפוררות. עם התקרב סוף השנה, היו חברים עוזבים את הקבוצה וכוחותיהם של הנשארים הולכים ונחלשים. שלומית שעבדה באותם ימים במעון של יתומי המהגרים במושבת מלחמיה, קיבלה באחד הימים מכתב מאהרן.

קראתי את מכתבך פעם ושתים. קול דממה דקה, דממת לאוּת, הזאת ניבאו לחישות הכרתנו שהיתה מתעוררת לפעמים ושהשתקנו אותה בגאוה ובבטחון כזה? או זו היא המלחמה וזה הנצחון? נצחון החיים הקשים ואנחנו המנוצחים, כשדרכנו פונה פתאום הצדה. והשבר חד ומכאיב ומוליד קרעים. אנחנו מנסים לאחד אותם ולעגל את השבר. מפני שהחיים והקשרים הקודמים הכו שורש בלב ויונקים מהם. רק מהם, גם אחרי הניתוק, והנה גם זה לא לפי הכוחות. כל מצב שהוא וכל אופן עבודה דורש ריכוז של כוחות האדם ותובע בקרירות אכזרית: הנה או הנה, וההחלטה עולה בקושי. הלב מושך לכאן ולכאן ובינתים שותת דם ואומר את שלו. והמוח את שלו. ואין מוצא, אַיִן, עד שבא איזה מקרה להכריע את כף המאזנים ואנחנו פונים, בהחלט. התאמרי גמרנו? לא ולא. העבר, את שלו תובע. רק במקום השתתפות אקטיבית באים געגועים ותוקפים. ותוקפים, ואנחנו מה?

“האומנם נברח מפני הקושי, אנחנו בדרכנו נלך ואת שלנו נעשה. יבוא הזכרון להפריע. נשא איתו כולו. יבוא השממון. נשא גם אותו באהבה. כי ככה היא עמדתנו כעת. על משמרתך תעמוד. תפול אך לא תזוז. לא, גם לא תפול. גם ליפול אסור לך. תזדקף ותצעד בבטחון, הרי סביבך כולם כושלים. במה נגמור? – אינני יודע. כבר מציצה מאחרי המסך אפתיה גדולה אחת, שתבוא אז ואחרי ככלות הכל, אבל אחרי כלות הכל, ואולי גם אז לא תבוא. ואולי ייבראו מניעים אחרים ותבוא תנועה אחרת. מי יודע?”

מצב הרוח היה מעורער. ככל שקרבה החזית אל הגליל גברה המערבולת. מפקדי הצבא התורכי שעסקו בהכנות לנסיגה החרימו בכנרת בנינים לצרכיהם, והיו נכנסים תכופות לחצר הקבוצה ומריקים את מעט גרעיני התבואה שנותרו בה לאספקת מזון לאנשים ולבהמות. אהרן נקרע לגזרים בנסיונותיו לשמור על הקיים, והאנשים המעטים שנותרו במקום מהלכים היו כצללים ומצפים לתמורה.

ואז, לפתע, חלתה שרה שמוקלר בדלקת כליות. רופא לא היה אז בכנרת, והחובש חפץ, המומחה היחיד במקום, הודיע כי כדי להציל את חייה מן ההכרח לנסוע ל“מצפה” שמעבר טבריה, בה פעל בית־חולים צבאי, שהיה מושיט עזרה לעתים גם לאזרחים. עם בוא הערב החמיר מצב החולה. הסכנה שהיתה צפויה בנסיעה לטבריה אף בשעות היום, גדולה היתה פי כמה בלילה. אבל כשנודע הדבר לאהרן בא והודיע: “אני נוסע”. לא עברו אלא רגעים מעטים וכבר רתם את העגלה ושעטת פרסות הפרדים עלתה מן הדרך. בחצות הלילה שב אהרן והביא עמו אותן תרופות הדרושות לשרה, וכך ניצלה החולה ממוות והחלימה.

בקיץ ההוא פרצה גם מגפת הקדחת הצהובה במושבה יסוד המעלה שבגליל העליון, מושבה ותיקה היתה זו, והיא נוסדה בשנת 1883 על חוף מי מרום ועל בצות החולה, המאיימות על כל הקרב אליהן בקדחת קטלנית. ועד המושבה פנה בבקשת עזרה לד“ר הלל יפה, שנודע כאחד הרופאים החלוצים הנלחמים במחלת המלריה בארץ. למען מטרה זו יסד ד”ר יפה את בית החולים בזכרון יעקב. ד“ר יפה הכיר מכבר את שרה שמוקלר, שעבדה עמו כחובשת וכאחות רחמניה, עם בואה לארץ בשנת 1910, והיה ממעריציה, וכשהחליטה ללכת לעבוד כאחת החלוצות בקבוצת כנרת גדלה הערצתו אליה. המליץ איפוא ד”ר יפה על עזרתה הרפואית של שרה שמוקלר לועד המושבה יסוד המעלה.

ובכן, פנו אנשי יסוד המעלה לשרה שמוקלר והיא נענתה לבקשתם, והפנתה אותם לחברי הקבוצה. באו האנשים אל קבוצת כנרת וסיפרו להם על מצבם הנואש, וביקשו עזרתם, והוסיפו וסיפרו על המלצתו של ד"ר הלל יפה על שרה שמוקלר. חברי הקבוצה לא יכלו איפוא להשיב את פניהם ריקם. שרה שמוקלר טרם שבה לאיתנה אחר מחלתה, אך משהבינה למצבם עלתה אל יסוד המעלה כדי לעזור לנפגעים בקדחת הצהובה ושם עבדה במסירות ובמרץ כאחות רחמניה למופת.

באחד מימי שנת תרע"ט – 1918 – כשהצבא האנגלי היה הולך וקרב לגליל ולעמק הירדן והשמחה והציפיה רבות, הופיע לפתע קצין גרמני בחצר הקבוצה ותבע מתן עזרה לנסיגה. הקצין דרש בהמות ועגלות, ואי אפשר היה שלא להיענות לבקשתו לפחות בעגלה ובזוג בהמות. השמחה הגדולה הופרה. ביחוד הטרידה אותם המחשבה על הסכנה הצפויה לו לאיש הנוהג בעגלה מעין זו, והעלול להיפגע מכדורי הצבא הכובש, הרודף את הנסוגים.

ואז הופיע לפתע אהרן בעינים נוצצות מתקוַת השחרור הקרב, ואמר: “מה הבעיה? אני נוסע.” הלך והתקין לו עגלה, מרח את צירי האופנים, רתם לה זוג בהמות משובח ביותר, והיה נכון לצאת את החצר לפקודת הגרמנים.

ואז באה אליו לאה מירון, המתונה והשקולה, ובפיה שתי בקשות: “מדוע לא יחליף את הבהמות הטובות ביותר בגרועות מהן; למה נפקיר את בהמותינו המשובחות?” ועוד בקשה בפיה: שרה שמוקלר נמצאת עתה ביסוד־המעלה, ויש יסוד לחשש שצבאות האנגלים עלולים להתעכב על־יד ראש־פינה, כשם שהתעכבו חדשים רבים על־יד כפר־סבא; ואז צפוי לה, לשרה שמוקלר, שתהא מנותקת מכנרת כשם שנותקו פעם כל ישובי הגליל מיהודה ומירושלים.

“ברור,” ענה שר, “אני מסכים לדבריך בענין החלפת הבהמות. וכמובן, אחר שאסתלק משיירת הנסוגים כמוסכם, אלך ליסוד־המעלה ואביא משם את שרה לכנרת.” דבריו נאמרו בנעימת קול כזו, כאילו אין המצב חמור וכמו אין סכנת המלחמה צפויה כלל. ובאמת, כעבור ימי ציפיה וחרדה, חזר אהרן שר לבדו לחצר. חברים סובבוהו בשמחה, והתעניינו בכל שעבר עליו, אבל הוא לא סיפר על כל הרפתקותיו המסוכנות אלא מעט.

“ואיה שרה?” שאלוהו בחרדה. “האם לא יכולת להגיע ליסוד־המעלה?”

“אמנם,” אמר, “בעת שעזבתי את העגלה והבהמות בדרך, התקרבה חזית הצבא האנגלי ליסוד־המעלה, בטרם כבשו את כל הגליל. הלכתי איפוא בדרכים עקלקלות ונזהרתי שלא לפגוש את הכובשים, אך עד שהגעתי ליסוד־המעלה כבר היתה זו משוחררת, וגם את שרה מצאתי. מסרתי לה את דרישת החברים, שעלי לקחתה עמי לכנרת. אמרה לי שרה: מסור לחברים, שאני כאן החובשת היחידה והקדחת עדיין קשה. ואיך אוכל לעזוב את המקום ולהשאיר את האנשים כאן ללא עזרה?' ובכן, מה יכולתי לענות לה? אמרתי לה: 'יישר כוחך, שרה, וכך נפרדנו. ידעתי כי אם אקח אותה בדרך החזית הצבאית תהיה דרכנו קשה ומסוכנת, ומיהרתי לשוב לבדי הביתה.”

פרק עשירי: עם המשוחררים מכלא דמשק    🔗

כשהשלים הצבא הבריטי את כיבוש הארץ, בראשית שנת תרע"ט, שמע אהרן באחד הלילות שירה נלהבת של חבורה גדולה שנתקרבה לכנרת. אהרן, שהיה שומר אז בחצר, פתח את השער ולפניו עברו כשבעים איש. היו אלה אסירי דמשק ששבו מכלאם. הם הלכו כל הדרך מדמשק ועד לכאן ובראשם אברהם הרצפלד. יחד אתם היו עוד חברים וחברות שבאו לעזרת הכלואים, כדי להקל על מצוקתם בשנות המאסר. עתה שבו כולם אל הארץ המשוחררת. אהרן הכניסם לחדר האוכל, וקולות שירתם עוררו את כל חברי הקבוצה. רב היה אושר הפגישה, ודמעות שמחה היו בעיני כל.

הרצפלד ביקש לנסוע בדחיפות לדגניה, כדי לבקר שם את חבריו מדמשק, אבל אהרן הפציר בו:

“הישאר כאן, הרצפלד, ותנוח. עוד תספיק לבקר בדגניה, שמור על כוחותיך.”

“אל תחוס עלי, אהרן,” ענה הרצפלד. “כלום אפשר שאחזור ליהודה, ולא אראה את חברינו בדגניה? אראה אותם בטרם צאתם לעבודה ואשוב הנה, לכנרת. היום קצר, ועלי לעשות כה הרבה. גם עם בן־ציון ועם שאר אנשי כנרת רצוני לשוחח ואין לדחות…”

אהרן משך בכתפיו הרחבות ונעתר לבקשתו. הלך ורתם עגלה לזוג פרדות, ויצאו לדרך כשהרצפלד יושב לצדו. על הרי הגולן כבר האירו דמדומי השחר כאשר נכנסו לחצרה של דגניה. שומר־ לילה, שהאביס את הבהמות בטרם צאתן לעבודה, יצא אליהם והקביל פניו של הרצפלד.

“ובכן, להתראות בכנרת,” נחפז אהרן להיפרד מהרצפלד. “עוד אשוב היום,” הבטיחו האחרון.

יום עשיר בחוָיות ציפה להרצפלד בדגניה. כל הבר וחברה שפגש שם הזכירוהו את הימים שעשה בדמשק. היה שם יעקב ברקוביץ וגם יצחק בן־יעקב, שטרח יחד עם הרצפלד לשחרורם של האסירים עד לכיבושה של דמשק. בן־יעקב הקדים לשוב לקבוצה, וכבר לבוש היה בבגדי עבודה. הוא, שמבורך היה בתבונת־כפּיִם, ממונה היה על עבודת המכונות במשק, וחרף העבודה המרובה הוליך את הרצפלד במשק והראה לו כל פינה ופינה.

הרצפלד ביקש לשוב לכנרת, אבל בן־יעקב גזר עליו מנוחה: “ארבעה ימים הלכת, והלילה לא ישנת כלל,” אמר, “לא אתן לך לצאת מדגניה עד שתחליף כוח, ולו רק לשעות אחדות.”

עם בוא השמש נפרד הרצפלד מחבריו בדגניה, וכאשר עבר את הירדן ועלה אל אדמות הכרך המתנשאות על חוף הכנרת. בכל מקום ראה שטחים מכוסי סלעים ואבני בזלת שחורות. רק פה ושם נערמו תלי אבנים, עדות לעבודות הסיקול שנערכו במקום.

עצי תמרים עתיקים נראו מרחוק, מזכירים בפראות גידולם ימי קדם נשכחים. הרוח המזרחית נשבה כרוח סתיו, המבשרת את בוא הגשמים הקרובים, וגלי הכנרת שינו גוניהם מתכלת לאפור, לוחכים את שפת הים ואת חופו התלול ושבים כלעומת שבאו.

כשהגיע למורד הגבעה נגלו לעיניו מצבות הקברים. על פחיות נרשמו שמות הנפטרים, והכתובות היו הולכות ומיטשטשות. היו גם ציונים של קברות אלמונים ותלי עפר על קברות ילדי התימנים, שמתו במגפות ובמחלות; קבריהם של חברים צעירים שאיבדו עצמם לדעת, ואף קבריהם של הנרצחים בידי הערבים בשעת עבודתם.

“המות” חשב הרצפלד בלבו, “פסח עלי פעמים כה רבות. כשתבוא שעתי מי יתן ואוכל להצטרף אל כל חברי בפינת ארץ זאת, בה מתמזגים החיים והמוות לבלי הכר בקסמי הכנרת ובנוף ההרים שמסביבה.”

כבר היתה השעה מאוחרת, והרצפלד דימה לשמוע הד מנגינות, שירי חיים שטרם הושרו, ניגוני דבקות חסידיים שֵקוּיָים באמונה על גאולה העתידה לבוא.

כאשר יצא מבית־העלמין ונכנס לבקעה של כנרת ראה מרחוק את בן־ציון ישראלי, המודד במוט ובפסיעות־רגל חלקה מאדמות הבקעה. עמד והביט בו מרחוק. פתע הרים קולו: “בן־ציון, בן־ציון,” קרא.

בן־ציון פנה אליו באחת, ומשהכירו קרב אליו בזרועות פשוטות, “ככה עשית לנו,” אמר, “באמצע הלילה ברחת לדגניה?!”

“ומה אתה עושה כאן?” שאלו הרצפלד, “מה אתה מודד?”

“מתכנן את החלקה לנטיעה,” השיב בן־ציון.

“נטיעה? כן, נטיעה היא סימן להשתרשות.”

“רבים היו הקשיים שעברו עלינו,” נאנח בן־ציון, “ועדיין עומדים בפנינו קשיים רבים. השטח שבבעלותנו אינו עולה על אלף דונם, והשטח ההררי כפול בגדלו ממנו – וכולו סלעים. גם אדמות המישור, שרובו ככולו אינו מישור, רבים בהן האבנים והסלעים והבצות. קשה האדמה לעיבוד. הבנינים אינם מתאימים למגורים, לא לאדם ולא לבהמה, והחצר, כידוע לך, היתה לרשות הרבים. בעתות המלחמה היתה חצרנו למרכז ה’חאן'. ממנו החלו חיינו בעמק הירדן. אולם זה,” הרצין בן־ציון, “יכול לספר לך רבות על הסבל שעבר עלינו, על הכינוסים וההתיעצויות שנערכו בו בשנות הדמים. כאן חיו גורדון הישיש וברל כצנלסון והחברות שיזמו את הקמת חַוַת־העלמות, וכאן נרקמו הרעיונות לתרבות העבודה ולאחדות מחנה הפועלים. אבל עתה שוב לא נוכל להוסיף ולקיים את קבוצתנו בחצר זו.”

“והיכן תקימו את ישובכם?” שאלו הרצפלד.

“בבוא העת נבנה את ישובנו על הגבעה ההיא, המוקפת מכל עבריה באדמותינו.”

“ומה מצב החברים אצלכם? הם, דומני, מתחלפים כל העת,” אמר הרצפלד בזהירות.

“אכן,” נאנח בן־ציון, “מעטים כוחותינו, ודרושים לנו אנשים מתמידים ונחושי־רצון.”

“יודע אתה?” אמר הרצפלד. “אהרן שר חברכם בחור יקר ונחמד הוא. בלילה שעבר טרח כל־כך למען האסירים שבאו עמי מדמשק.”

“אכן,” נענה בן־ציון, “שר עתיד עוד להגיע לרגע של התגלות גדולה. גם אנו, הקשישים ממנו, רואים בו דמות מופת המשרה עלינו מעוז רצונה ומאמונתה.”

“כן,” אמר הרצפלד, “כל הדרך מדמשק לכאן חשבתי בלבי: מדוע לא נהיה כאותם חקלאים ערבים המעבדים את אדמות הטרשים שלהם? בסביבות דמשק ראיתי אדמות זרועות סלעים, והנה הם ירוקים ורעננים, והם מושכים את מימיהם מן הנחלים והעיינות. הערבים הללו מגדלים בערוגות ובמדרגות ההר תבואות וירקות וגני־פרי. וכשראיתי שטחים אלה נתקנאתי בהם – אדמותיהם כגן העדן. ואתה, בן־ציון, חקלאי ותיק אתה, אמור לי: כלום לא נוכל גם אנו להפוך את עמק הירדן הזה לגן ירוק מניב פרי ולהשקותו במי הכנרת?”

“הו, הו,” התעורר בן־ציון וטפח לו להרצפלד על שכמו, כאילו נגע בנקודה רגישה בנפשו. “האינטנסיפיקציה בחקלאותנו, הקשורה בים הכנרת ובירדן, הרי היא כל תקנתנו. עליה חלמנו מעת בואנו לכנרת, אליה אנו נושאים נפשנו. אך שנות המלחמה היו לנו למכשול.”

“משקי עמק הירדן צריכים להתבסס על גידולי שלחין. מים רבים יש כאן ואור חמה ברוב ימות השנה. יכול נוכל להפרות עמק זה כארץ־גנים, נטועת עצי פרי: תמרים וגפנים ופרי הדר ושאר גידולים חדשים, שארץ רבה זו טרם ידעה כלל. עלינו להיות למופת לכל הישובים החדשים בארץ.”

“והכוחות לכך מאַין יימצאו?” “בטוח אני,” ענה בן־ציון, “כי שערי הארץ ייפתחו, וגל־עליה גדול ישטוף את ארצנו, ועמו יקבל משנה תנופה גם מפעלנו.”

“צדקת בדבריך,” אמר הרצפלד, “כאשר תבוא העליה השלישית היא תתקבל בזרועותיהם הפתוחות של אנשי העליה השניה, לא כמונו, שנפגשנו באנשי העליה הראשונה. אכן, עבודה עצומה לפנינו: גאולת הקרקע וגאולת האדם היהודי. עלינו לעוררו לכיבוש העבודה ולביסוס החקלאות בארצנו.”

“בודאי, רק בנו תלוי הדבר,” ענהו בן־ציון וקולו רווּי אמונה עמוקה. “עלינו להכשיר את העולים החדשים ולאחד כל כוחותינו. אכן, עבודה רבה לפנינו, הרצפלד”.

חשכת הערב ירדה על הבקעה, והשניים התנהלו להם אט אט אל חצרה של כנרת, הוגים בעתיד הנכון להם ולארץ כולה.

שבועות אחדים אחר השחרור התקיימה הועידה החקלאית של פועלי הגליל בכנרת. אנשי “השומר” באו עם דגל “השומר” ועליו סיסמתם: “בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש יהודה תקום”. הסיסמה עוררה את חמתם של חלק מן המשתתפים, ועמם נמנה גם א. ד. גורדון הזקן, שלא שמח כל כך על כניסתם של האנגלים לארץ, והתנגד בתוקף להתנדבות לגדודים העברים שהצטרפו לצבאות בריטניה.

גם אהרן שר לא נלהב להתנדבות אנשי הגליל. אלה באו מישובי ההתישבות העובדת בגליל, וביחוד מכפר גלעדי, איילת השחר, מחנים, תל־חי וחמארה, שנוסדו רק בראשית שנות המלחמה העולמית. האדמות נרכשו על־ידי הבארון רוטשילד, ורק הודות לאגרונום קלוַריסקי, שהיה הציוני האחד בין פקידי היק"א ממשיכי מפעל הבארון, שעשה רבות למען ההתישבות העובדת, ביזמתו עלו חלוצי הפועלים על אדמות מחנַים, שנעזבה מתושביה הראשונים, וכן על אדמות איילת השחר, כפר גלעדי, תל־ חי וחמארה. אכן, קלוַריסקי – אדם בעל שאר רוח היה והשקפותיו מתקדמות, והוא תרם רבות למען ההתישבות העובדת.

אהרן שהכיר את מצב הישובים המבודדים בגליל העליון ידע, שרק על ידי שמירת הקשר בין העובד לאדמתו יש סיכוי ששטחי הגליל העליון הנרחבים יתבססו ויהיו למקומות יישוב בטוחים בצפון הארץ.

אהרן גם תלה תקוות ברעיון “אחדות העבודה”, שהביאו עמם הגדודים העברים, אחר שנפגשו עם מתנדבי הגדודים מארצות הברית בראשותם של ד. בן־גוריון ויצחק בן־צבי, אשר גורשו בראשית המלחמה על־ידי השלטון התורכי מן הארץ. אכן, רעיון זה קרוב היה לנפשו.

חוָיה מיוחדת היתה הופעתו של ברל כצנלסון, ברל קיבל חופשה מן הצבא, בגדוד העברי שחנה במדבריות סיני. הלילה שהגיע בו לכנרת היה ליל שימורים. ברל סיפר על כברת הדרך שעשו עד כה הגדודים העברים ועל הפגישות עם המתנדבים שבאו מאמריקה.

הוא הוסיף ודיבר על מעט הראשונים שנותרו מימי המלחמה, על אזלת היד ועל דלוּת המעש של שליחי ועדי הצירים שהגיעו לארץ אחרי הצהרת בלפור. כן דיבר על המאבק, הצפוי עם ראשית התקופה החדשה בארץ, ועל הדחיפוּת שבאיחודו של המחנה החלוצי שיעמוד בכל המצבים ויקבל על עצמו את כל כובד האחריות של העליה החדשה ובנין הארץ.

“זו היא הבשורה,” אמר ברל, “שאנו מביאים הפעם ממדבר סיני, שעודנה זקוקה לרחמי הגורל, לרוח המטהרת ומנערת מכולנו את אבק הפירורים למען האיחוד.”

בבוקר השכים ברל ועלה לגליל העליון, כדי להיפגש עם שרה שמוקלר שעבדה עדיין ביסוד המעלה.

שנת תרע"ט היתה שנה קשה מאוד לכנרת. היתה אז בארץ בצורת קשה, שגרמה הפסדים כבדים למשק, אשר ענף היסוד שלי היה פלחה חרבה. גם מבחינה פנימית הורגשה התרופפות והתפוררות. כל יסורי אותן שנים, שנות סיום מלחמת העולם, נתנו אותותיהם באנשים ובקבוצה כולה, ואף המחלות עשו שמות. הקדחת לא פסחה אף על גופו האיתן של אהרן ורק בקושי ובאטיות התאושש והחלים. נתערערה בו אז גם מקצת אמונתו בקבוצה. הוא הסתגר, הרבה לשתוק ולהרהר. אז התחילו מתעוררים בו ספקות על עתידה של הקבוצה כצורת חיים קבועה; באותם ימים החלו מתגבשים הרעיונות של מושב העובדים.

אך אהרן לא הרבה לבטא הרהוריו בפומבי, ועם זאת, הקרובים לו חשו בכאבו. העצבות שהיתה טבועה בו מני אז–־ עצבותו של יהודי ועצבותו של אדם צעיר בן הדור – העמיקה. אף התלהבותו לרעיון של יסוד “אחדות העבודה”, רעיון שצנף גם אותו ואליו הצטרף בלא היסוסים, לא הוציאתו מרפיונו האישי ולא החזירה אותו לפעילות מרכזית בקבוצה. אכן, אהרן ראה כל הימים בברל כצנלסון את מורו הרוחני, וגם ברל אהבו עד מאוד.

היתה אז במקום גם תכונה לקראת יסודה של הקבוצה הגדולה –קבוצת “הששים” – בכנרת בשנת תר"פ, בה ביקשו לצרף את העבודה החקלאית עם העבודה הציבורית ביבוש הבצה, אך גם תכונה זו לא ניערה אותו. כל המאמצים לרתום אותו למפעל הגדול, העתיד לקום בכנרת עם קליטת העליה, לא הועילו. עמוקים מאוד היו הפצעים שנפצעה אמונתו ברעיון ובחבריו.

וכשנתכנסה ועידת היסוד של “אחדות העבודה” בפתח־תקוה בכ“ו באדר א' תרע”ט ( 26.2.19 ) רתמו בחצרה של כנרת עגלה גדולה לבהמות הטובות ביותר, וכל חברי הקבוצה וחברותיה נסעו לועידת האיחוד. גם שרה שמוקלר קיבלה חופשה קצרה מיסוד־המעלה ונצטרפה אל הנוסעים. זכות גדולה ראתה שרה לעצמה, להשתתף בועידה שהיתה גורלית לתנועת הפועלים. וכמובן גם אהרן שר היה בין הנוסעים. הוא נצטרף אליה גם מפני הצורך שחש בו לעזוב לזמן מה את כנרת, מפאת הקדחת ולהחליף את אקלים המקום באקלים של יהודה שייטיב לו, כדרישת חבריו בקבוצה.

אחר ועידת היסוד של “אחדות העבודה” יצא אהרן לאחלמה במושבה רחובות. ימים אחדים עשה במקום באפס מעשה והרבה לשתות חלב ולבלוע כינין, אך מטבעו לא יכול היה להיבטל מעבודה. ובכן, התחיל מחפש לו מקום־עבודה.

עונת זמירת הגפנים החלה, ושר נשכר לעבודה בכרמי “אגודת נטעים”. הוא החליט להתעכב במקום למשך חודש ימים ואחר לחזור לכנרת.

במכתבו לכנרת הוא כותב: “קשה לי להודות לעצמי, אך הכוחות נתדלדלו. נתדלדלו. והרפיון אינו עובר בן לילה. הוא הכה את שרשיו עמוק ובדייקנות אכזרית מעניש הוא יום תנועה בליל קדחת. מצב שאינו מניח לישון במנוחה ודורש בתוקף עצה להיחלץ ממנו. ביחוד כשהפרוטה כבר אוזלת והשממון מראה את צפרניו – יש הלא גבול לבטלה.”

אחר שעות העבודה ברחובות היה מבקר לעתים בגדוד העברי, שחזר אז מן המדבר במצרים וחנה במחנות אוהלים בצריפין הסמוכה ליפו. שם נפגש עם ברל כצנלסון ועם יבנאלי, ושמעון וכמובן גם עם אהרן שידלובסקי מקבוצת כנרת, שהתנדב אז לשרת בגדוד ונשאר ללון אצלו באוהל.

אהרן שידלובסקי נזכר במעשה הגבורה של אהרן, פעם נסעו יחדיו בעגלה טעונת חציר עד מעל לסולמותיה, במעלה ההר העולה ליבנאל. ופתאום נגלתה להם בדרך תעלה שעלולה היתה להפוך את העגלה על מטענה, שר קפץ אז ממרומי העגלה ונכנס אל התעלה, ובעוד שידלובסקי נוהג בסוסים באטיות הטה אהרן בכתפיו את העגלה, אך כתפיו החזקות לא הועילו גם אז.

חייך שידלובסקי, וגם על פני אהרן נתרפרף חיוך. הם לא דיברו אז על מצבה של כנרת. מפני שנזהרים היו מלנגוע בחיים הפרטיים ובכל שאירע בכנרת. ובכן ישבו ושתקו עד שנרדמו.

אותם ימים שעשה אהרן ברחובות נמשך לבקר גם בבן־שמן, אחר כל שנות פרידתו ממנה. היתה לביקורו זה עוד סיבה: הוא חש צורך בעליית זכרון, כדי לפקוד את קברה של שושנה בוגן, שאיבדה עצמה לדעת בבן־שמן בשנת תרע"ח. ושורות אלה רשם אחר ביקורו בבן־שמן:

"אויר החורבן עם אויר התחיה… ממזג נפלא – חיים חדשים מתרקמים –והמוות האחרון עוד טרם נשכח. שושנה, קרבן החורבן האחרון. אני קולט כל קו מזכרונה, זוכר רושם כל מלה שנשמרה בכתב־ידה… אני בולעם ומשתקע במרירותם הצורבת: אני קונה לי את הזכות לשכחה ביום השני בבואי לכנרת, ומשלם מחירה המלא – אויר חרבות. ריח חרבות ושעת חרבות היא גם שעת בנייה, ובאותה בן־שמן, שבגשתי אליה איימה עלי מרחוק באופל הקבר ובקרירותו, שעציה המגודלים והחצר הריקה לחשו, נדמה, על החיים שנגוזו בלא עת ולמה? אל אלוהים למה? שם מצאתי חיים חדשים צצים, ושם פתאום חשתי שהכל נשכח. הכל: כבר נשכח למחרת… נורא הדבר…

זעזוע עמוק עבר על כנרת. שרה שמוקלר שנדבקה בקדחת הצהובה בעת עבודתה ביסוד־המעלה –מתה.

אותם ימים חנתה פלוגת חיילים של הגדוד העברי עלי־יד העיר הערבית צמח, בה היתה גם תחנת הרכבת העולה לדמשק. גם אני הייתי בין חיילי הפלוגה. בוקר אחד בא אלי אהרן והודיעני, כי שרה שמוקלר איננה עוד בין החיים. בלילה הביאו את גופתה לכנרת, ובצהרים תיערך ההלויה. שר מיהר. עליו היה ללכת לכרות לה את הקבר.

נדהם הבטתי בדמותו המתרחקת. ניכר בו הצער שנצטער על מותה של שרה. בצהרי אותו יום י' באייר תרע"ט נתכנסו אנשי קבוצת דגניה וחברי כנרת ועל כפּיִם נישא ארונה של שרה, אל תלי הקברים של אלמונים ללא מצבות וציונים. היו באותה חלקה כאלה שמתו בקדחת ובמחלות אחרות, ואחרים ששלחו ידם בנפשם. גם קברותיהם של עשרות ילדי התימנים, שמתו בשנות המלחמה, נכרו במקום.

על גבעת הכרך הנשקפת מול ים כנרת והרי הגולן נכרה הקבר. יוסף בוסל ממיסדי דגניה ספד לשרה בקולו הרוטט מבכי, ודיבר על כאב נבו ועל אסון מותה של שרה על סף חייה. ברל התמוטט ונפל לקבר…

אהרן היה מלא כאב ויגון שלא ידע כמותם מעולם. “נשתוק, נשתוק,” קרא והקדרות עמקה בנפשו.

מפאת מחלתו בקדחת נאלץ נוח נפתולסקי לעזוב את עבודתו על חוף הירדן בכנרת ונתקבל כמדריך משתלת יעור בקרן הקיימת בירושלים. מקום המשתלה היה בשכונת טלביה הערבית בדרום העיר.

עמו עבדה קבוצת חיילים משוחררים מן הגדוד העברי, מתנדבים שבאו מארצות־הברית.

בנר אחרון של חנוכה בתר"פ בא אליו בן־ציון ישראלי מכנרת והביא עמו מאור אהבתו ורעוּתו. הוא סיפר לנוח שנענה לדרישת המרכז החקלאי של “אחדות העבודה” להתגייס למשך שנה לעבודת ההסתדרות המטפלת בכל בעיות העבודה והקליטה של העולים החדשים.

“מה שלום אהרן שר?” חקרו נוח.

“על שר שלנו עוברים משברים נפשיים קשים,” ענהו בן־ציון.

“זאת הרגשתי וידעתי,” אמר נוח, “כשבא לעזור לי בימי מחלתי במנוע, באותה נכונות המיוחדת לו, היה אומר, נוח אני מקנא בך, על חייך בפינתך הבודדה. חשתי שאכזבות מכרסמות בנפשו. כן, כולנו חשנו בכך. נכונותו לקבל על עצמו כל עול קשה, כל תפקיד מסוכן, לא רפתה, ולעתים רץ לקראתם. חרדנו לו, אך יותר מכל הכאיבה שתיקתו, הסתגרותו וכאבו הכבוש. אך עתה, עם ההתפרעויות בגליל העליון, נתעורר מעצבונו הפנימי והחליט לעלות לעזרת המגינים.”

נזדעזע נוח ואמר: “על שר לבבי חרד תמיד. הוא הראשון לאש.”

ראה בן־ציון לחרדתו ואמר לו לנוח: “עתה יש לי בשורה טובה, נחש מי עם הבאים שבאו באניה רוסלאן?”

“מי?” שאל נוח.

“רחל בלובשטיין!”

“רחל? פגשת אותה?”

“כן, רחל. מאיר⁷ נפגש עמה בחיפה. היא ביקשה לבוא לכנרת ונתאכזבה כששמעה מפי מאיר שהוא עובד עתה ב’המשביר' בחיפה, וכי אתה עובד בירושלים ואני במרכז החקלאי ביפו ובמושבות.”

“וטרם ראית אותה?”

“לא, טרם ראיתי אותה. מאיר דאג לה וסידר לה עבודה בדגניה. אך הוא גם סיפר דברים קשים ומרים. כשהגיעה לצרפת למדה והשתלמה באגרונומיה. ואז, כשפרצה המלחמה נאלצה לנסוע לרוסיה. שנות המלחמה עשו בה שמות. היא התחילה לעבוד, בתנאי קור ורעב, עם ילדי יהודים פליטים, שרובם היו נגועי שחפת ואף היא נדבקה במחלה האנושה.”

“ועתה מה מצבה?” שאל נוח בחרדה.

“היא עובדת בדגניה שם עובד אתה א. ד. גורדון, מאיר אומר שהקסם המופלא עדיין שוכן בה. היא ערה ותוססת. כל שנות המלחמה היתה מלאת געגועים וכמיהה לכנרת.”

נוח קיבל לאחר זמן רב מכתב מרחל ובו היו רמזים על רצונה לבוא לירושלים ולהחלטתה לעזוב את דגניה, בשל מצב בריאותה הרופף. באין ברירה תהיה נכונה אפילו לחפש פרנסתה בהוראה לגדולים, כתבה.

ובאותו מכתב צירפה רחל העתק שירה שנתפרסם ב“השילוח”, והיה מוקדש לא. ד. גורדון, ורחל הוסיפה: "נוח רחימאי, שם השיר – הלך־נפש. כזהו הלך־נפשי בימים אלה.

הַיוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,

דָעַךְ הַיוֹם.

זָהָב מוּעָם צִפּוּ שְׁחָקִים,

וְהָרֵי רום.

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחָב שָדוֹת

מֶרְחַב אִלֵם, הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

שְׁבִילִי שׁוֹמֵם.

אַךְ לֹא לֹא אַמְרֶה פִי הַגוֹרָל,

גוֹרָל רוֹדֶה,

אֵלֶךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

על כֹּל אוֹדֶה!

"ועל שירי זה שהקדשתיו לא. ד. גורדון ענה הוא לי בשיר:

לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ, עָלֹה תַּעֲלִי,

אִישׁ אַל יַעַצְרֶךְ, אַל יאמַר עֲלִי,

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ, יָאִיר לָךְ הַיוֹם

וְהִנֵּה אַתְּ אֵינְךְ בּוֹדדָה בַּמָרוֹם.

“מה תגיד למשאלתו של א. ד. גורדון, רחימאי נוח?”

נוח התלבט ימים רבים ולא ידע מה יענה לרחל והיאך יעודד את רוחה.

 

חלק שלישי: למשמר    🔗

פרק אחד־עשר: לתל־חי    🔗

בראשית שנת תר"פ איימה סכנה חמורה על הישובים העבריים שבגליל העליון.

גדודי הצבא הבריטי, שכבשו עתה זה את הארץ, נתבצרו במרכז ארץ־ישראל ובדרומה. תחומי הכיבוש הבריטי נקבעו באורח זמני: ממרכז הגליל העליון, סמוך לאיילת־השחר וראש־פינה – דרומה. ואילו כל החלק הצפוני של הגליל העליון, לרבות שטחי הבצות של החולה, נכללו תחת שלטונם של הצרפתים. פעולות איבה נתחוללו בין הצבא הצרפתי הכובש לבין השריף פייסל, שליט סוריה, והצרפתים נסוגו ממקומות אחדים והתבצרו בגליל העליון, פלוגות חיילים צרפתים היו מסיירות בין הרי הגליל, מערבה לכפר־גלעדי ותל־חי אל עבר החולה, דרומה.

בצפון שררה אנרכיה. השודדים הבידואים, המוסתים נגד הכובש הצרפתי, היו פושטים על הישובים הכפריים וגוזלים מן התושבים בהמות.

מאורעות אלה עוררו, כמובן, דאגה חמורה בקרב המתישבים היהודים בישובי הגליל. ברור היה לכל, כי נסיגה מן הישובים העבריים עלולה לסכן את הישוב היהודי בארץ כולה.

משהחלו מאורעות אלה היתה עם אהרן שר רוח אחרת.

נפילתו של שניאור שפושניק בכ' כסליו תר"פ הגבירה את המתח. אותו זמן אף הגיעו שמועות על השתוללות כנופיות בידואים סביב לארבעת הישובים העבריים בגליל העליון, אותם ישובים שהיו בתחום השלטון הצרפתי: המושבה מטולה, כפר גלעדי, חמארה ותל־חי.

חברים שהרגישו בסכנה התחילו באים לעזרת הישובים וביניהם היה, כמובן, גם אהרן.

העולים לתל־חי התרכזו במגדל ולנו בה בלילה, ועם בוקר יצאו לדרך. גשמים כבדים ירדו, והדרך קשתה עליהם. כמורה דרכם שימש צבי פיין.

צבי היה יליד הארץ ובן המושבה מטולה, והכיר היטב את דרכי הצפון.

עם ערב הגיעו למחנַיִם רטובים ועייפים. פרשו מחצלות בחדרי המגורים ולנו ששה־שבעה בכל חדר, אהרן, שהתודע לצבי בדרך, שכב על המחצלת הפרושה לידו, ושניהם היו מתהפכים מצד אל צד. נתקשו להירדם.

“מה ארוך לפנינו הלילה,” אמר אהרן. “לישון אי אפשר. מי יודע מה נשמע שם?”

צבי פיין הביט בו ושתק.?מה דעתך?" שאל שר. “שמא נקום ונתקדם? הן הדרך מוכרת לך.”

צבי הסכים. “נקום ונלך לאיילת השחר,” אמר. “בינתים נתקרב קצת יותר לצפון, ואולי גם יודע לנו מה שם למעלה.”

בלא שהיות קמו והלכו. הגשם פסק, והשמים המעוננים כלאו בקרבם סערה קרובה. בין החברים שהתכנסו שם, בדרכם לתל־חי, פגש אהרן חברים ומכרים אחדים מן הגליל התחתון ומעמק הירדן.

הכל היו צופים לידיעות חדשות. חברי איילת השחר עומדים היו על המצפה, אבל ידיעה חדשה לא באה. ועד שלא תגענה ידיעות חדשות אי אפשר היה להוסיף ולהתקדם.

צבי פיין נמשך לאהרן, אחר היכרותם הקצרה שמח היה להימצא בקרבתו וחש ביחודו, בהבעת פניו הרצינית והמעודנת, הבעה המסגירה את דאגתו.

השמש זרחה מהרי הגולן המעוננים, ואהרן היה מהלך בחצר לארכה ולרחבה. ככל שארכו שעות הציפיה גברה דאגתו. כבר עברה שעת הצהרים והוא עודנו סובב בחצר מתוח בציפייתו, פתע ניגש אליו צבי והניח ידו על כתפו.

“מה יהיה הסוף?” הפנה אליו אהרן את פניו. “למה מחכים? בוא ונלך שנינו. הרי אתה מכיר את הדרך, ויש לך רובה, ולי אקדח מאוזר, – נלך.”

צבי הניח ידו השניה על כתפו השניה ואמר: “הבה נחכה עד סוף היום לידיעה. בינתים ננוח, למען נוכל ללכת בלילה, אם יהיה צורך.”

ואהרן, שהביט בו במבט מרוכז, שאל: “התוכל להכיר את הדרך בלילה?” “כן.” השיבוֹ צבי בבטחון.

הלכו שניהם אל חדר האוכל. המקום המה חברי המקום והעולים. נתישבו אצל אחד השולחנות ולגמו תה. ופתע –הגיעה הידיעה. שני רוכבים מתל־חי, שחצו את בצות החולה על סוסים, נכנסו אל המשק. חברים נצטופפו סביבם והם סיפרו להם על מטר היריות שניתך עליהם בדרך, וכיצד ניצלו בדרך נס. כנופיות בידואים, סיפרו, משוטטות בעמק החולה והן חמושות בנשק גרמני חדש. הכל נתאספו בחדר האוכל כדי לדון בחומרת המצב. בעיקר שקלו איך יעבירו את הנשק הנמצא באיילת השחר לתל־חי. הויכוחים נתארכו עד שעת ערב מאוחרת, ולבסוף הוחלט לשלוח את הנשק בידי קבוצות חברים קטנות. תחילה ילכו רק תשעה חברים ועמם עגלה רתומה לשני זוגות פרדים. עם תשעת הראשונים נמנו צבי פיין ואהרן שר. ומיד נקבעה תכנית וחולקו תפקידים.

בתחתית העגלה נקבעה קרקעית כפולה מלוחות עץ, ובה הוטמנו עשרה רובים אנגליים. אַלפּים כדורים לרובים הוצפנו בשקים מלאי־תבן, שהוסוו כמקומות ישיבה לנוסעים. גם מצרכי מזון מעטים, חמרי עזרה רפואיים, פח נפט, ועוד שני רובים הונחו מעל, למקרה של התנפלות בידואים. טרם שחר, בגשם העז, יצאו התשעה את איילת־השחר, מהלכים לצדי העגלה.

בצהרים התקרבו אל הכפר בואזיה, ותחת עצי הבוטים העבותים שעל אם הדרך, מדרום לכפר, עמדו לנוח, לסעוד ולהאכיל את הפרדות. הכפר בואזיה שוכן היה על הגבול שבין האזור הארץ־ישראלי והאזור הלבנוני, דריכות מתוחה הורגשה באויר. ואז, בעודם עומדים סביב לעגלה, רטובים עד מוח עצמותיהם ואוכלים במתיחות גוברת, נוכחו לפתע שהם מוקפים כנופיה של כחמישים איש, המזוינים ברובים גרמניים. מעבר להם נראתה חבורת נשים ערביות, המלוות את הגברים כדי לשאת את שלל השוד.

טבעת השודדים סגרה עליהם. רוביהם היו מכוונים כלפיהם, ובלא שהיות יתירות התחילו חותכים את מוסרות הרתמות ומתירים את הפרדות. על כל פרד נתישב רוכב והפנה את שללו מזרחה. אחרים, ביניהם הנשים, תפסו את מצרכי המזון ואת חמרי הרפואה, וגם שני הרובים שהיו בעגלה נפלו בידיהם. ואילו בידואים אחדים נטפלו אל החברים ותבעו מהם לפשוט את מעיליהם. אהרן נשא תחת מעילי את המאוזר. הוא ידע מה צפוי לו, כאשר יידרש למסור את הכלי. לפיכך, כדי שלא לסכן את חיי החברים, החליט להטעות את המתנפלים; ובכן, התכופף וחמק בין העצים.

מנהיג הכנופיה, חמוש החרב, שהבליט את חשיבותו בזקנו הלבן והמדובלל, נטפל אל צבי פיין, “תן את הכסף והצל את נפשך,” דרש.

צבי ענה לו בערבית הצחה הרגילה על לשונו: “אין אתי כסף.” ובן־רגע הוציא את ארנקו, בו היה סכום כסף גדול, בשטרות נייר, שהיה מיועד למתישבי תל־חי, המנהיג התכופף ומישמש בכיסיו, ומאחר שנוכח שאינו נושא בהם מטבעות כסף הרפה ממנו.

כשם שהופיעו – כך התפזרו השודדים במהירות, ופניהם צפונה. רוכבי הפרדים נסעו דרך הבצות מזרחה.

לאחר שנעלמו הבידואים התרכזו התשעה סביב העגלה הריקה. עתה נותרו בה שקי־התבן ובהם כדורי הרובים. נחמתם הגדולה היתה בכדורים וברובים שנותרו במחבוא הקרקעית, בין לוחות העגלה.

עיני אהרן, שיצא ממחבוא השיחים, הבריקו משמחה. הוא מישמש את אקדח המאוזר הקרוב לגופו.

חברים אחדים הציעו למהר ולהוציא את הרובים מן המחבוא ולתקוף את השודדים התקפת עורף, אבל השיקול שלא לסכן את הנשק והאנשים הכריע. גם אהרן סבור היה כך, אך הוא תבע שיוציאו בלילה את הנשק מן העגלה וילכו לתל־חי.

החבורה קיבלה את הצעתו של אהרן, וצבי פיין הוליך את החברים אל המוכתר של כפר בואזיה, שהיה מכּרוֹ וידידו משכבר. המוכתר שמח על ידידו, הזמין את האורחים אל ביתו והושיבם ב“מדאפה”, הוא חדר האורחים, ובו הבעיר מדורת עצים. צבי פיין סיפר לו על השוד, ותבע ממנו לשאת באחריות לכל הנעשה בגבולות כפרו. ואכן, המוכתר התנצל ושלח שליח מיוחד אל שטחי הבצה מזרחה, כדי להיודע על גורל הפרדות, ושוב חזר והתנצל על המקרה המעציב והביע את תקנתו שהפרדות תוחזרנה. אבל המוכתר גם הוסיף ויעץ לפיין ולחבריו שישובו דרומה, כדי שלא לסכן את חייהם. תוך כדי שיחתם הוגשו להם פיתות אפויות וצלחת חימר מלאת דבש.

ברור היה שאין לסמוך על עצותיו ועל ידידותו של המוכתר, וכי צריך אמנם לחכות עד לרדת הלילה, כדי שיוכלו, בחסות החשכה, להציל את הנשק מן העגלה שנעזבה על אם הדרך. אחר שעות אחדות חזר שליח המוכתר בידיים ריקות, וזה האחרון רחץ בנקיון כפיו והפציר בידידו צבי פיין לקבל את עזרתו, אם תידרש, ולשוב לאיילת השחר. אך בעוד צבי פיין מתרגם את הצעתו של המוכתר, הודיע אהרן במלים נמרצות: “אם תחליטו כולכם לחזור לאיילת השחר, אעלה אני לבדי לתל־ חי עם האקדח ועם רובה בידי.”

החברים ביקשו לדון בהצעתו של המוכתר, אבל אהרן פנה אל צבי פיין ואמר: “מוטב שנשמע מהי תכניתך?”

כולם ציפו לדבריו של פיין.

“עלינו לחכות כאן עד שעה תשע בלילה,” אמר צבי. “למארחנו אגיד, שאין לנו צורך בעזרתו, ובכוחות עצמנו נחזור בלילה לאיילת השחר. כשתגיע השעה, נוכל לשוב בחשכה אל העגלה, נקח את הרובים והכדורים ונלך לתל־חי.”

“יש עוד לשקול היטב היטב,” הציע אחד החברים, “אל לנו להיחפז בהחלטתנו.”

השתררה דממה, ואז ניתק אהרן שוב את חוט מחשבותיהם של בני החבורה ואמר: “לנו אין דרך חזרה ולפנינו אין דרך אחרת, ועל כולנו להיות מוכנים להשיג את מטרתנו.” ובטרם היתה להם לחברים שהות לענות לו הביא המוכתר מחצלות ופרשן על רצפת ה“מדאפה”, הציע לאורחיו לנוח ועזבם לנפשם.

אהרן התלחש עם צבי פיין וביקשו לומר לו מהי תכניתו.

“נפרק את העגלה ונוציא את הנשק,” הסביר צבי. "נפנה ימינה ונעקוף את הכפר לבל ירגישו בנו כלבי הכפר או עוברי אורח. נעבור כברת דרך בשטח הבצה וכשנגיע לרגלי ההרים נשוב לדרך העפר ונמשיך ללכת עד חלצה.⁸

“ראשון בשורה אלך אני – אחרי ילך מולדבו. כך ידע כל איש את מקומו. אתה, אהרן, תלך האחרון ותפקידך יהיה להבטיח את השורה.”

צבי חזר ומסר לכולם את תכנית מסעם, ושוב לא עירער איש עליה. הכל היו דרוכים לקראת היציאה לדרך, וכאשר קרבה השעה עמדו כולם על רגליהם ונפרדו מן המוכתר, מארחם. צבי פיין הודה לו על קבלת הפנים, והודיעו שהם נותנים בו את אמונם, וכל האחריות לפרדות ולעגלה הנמצאים בתחום כפרי מסורה בידו.

בחוץ היה הלילה אפל ודומם. כוכב לא נראה בשמים המעוננים. אך צבי פיין, בעל החושים החדים, חושיו של סייר מלידה, הוביל את החבורה אל העגלה. ואכן, כשהחלו לפרוק את הנשק התנדפו כל הספקות. הוציאו את הרובים ואת חגורות הכדורים משקי התבן וחילקו אותם–רובה לאיש, ואילו הרובה העשירי–הוחלט להעבירו מעת לעת בין בני החבורה, כדי שמשאו לא יכביד מדי. כל רובה טעון היה בעשרה כדורים, גם הרובה העשירי. הכל הסתדרו בשורה, ובין איש לרעהו נותר רוָח שנקבע מראש. עיניו של כל חבר נעוצות היו בגב האיש העומד לפניו.

גדולה היתה האפלה סביב. וצבי פיין השמיע בלחש את פקודתו: “קדימה,” ואז הוסיף מישהו: “קדימה ואין נסיגה.”

גשם התחיל יורד, והצועדים עקפו את הכפר וחדרו אל שטחי הבצה בפסיעות זהירות. הכלבים שהסתתרו מן המטר לא הסגירו אותם בנביחותיהם. כך הגיעו לרגלי ההרים, והגשם זורם עליהם בקילוחים עזים בלי הפוגה.

כשקרבו לגבעת “חלצה”, ניתן סימן וכולם ישבו לנוח קמעה. עמדו ונשמו נשימה של רוָחה. טובה היתה ההרגשה, ובבגדים הרטובים הורגש חום גופם. צבי פיין לא יכול היה להסתיר מן החברים את דבר קיומה של הסכנה המאיימת עדיין עליהם. היה עליהם לעבור בשטח הנמצא לא הרחק מבתי “כאמיל אל חוסיין” והמוסתרים מדרום לגבעה.

כיצד יעברו על־פני אהלי הכפר הנמצאים משני צדי הדרך? זהיר זהיר נעו במעלה הגבעה והתקדמו עד הגיעם לקרבת אהלי הכפר ממערב. והנה הגיעו לאזניהם קולות דוברים בערבית, וצעדיהם של בעלי־חיים הבוססים בבוץ. ההיו אלה צעדיו של עדר בקר או קול פרסותיהם של רוכבי סוסים?

מאיש לאיש עברה הפקודה החרישית. התכופפו אל הקרקע, בלא לשבת על אבן או על סלע אפור, וחיכו. צבי חשש פן הרגישו בהם הערבים. בנשימה עצורה החליפו ההולכים כוח, ועד מהרה נשמו לרוחה כשנדמו קולות הערבים.

שוב פקד צבי בלחש, והצועדים התקדמו בזהירות ובשקט. ובעודם הולכים נגלה לעיניהם לפתע אור של מדורה גדולה. המראה העביר בהם חרדה.

“אלו הם בתי כאמיל אפנדי,” לחש צבי פיין. כשנתקרבו רב יתר הבחינו באנשים ובחיל רוכבים העומדים סביב למדורה.

כבזק חלפו המחשבות בראשו של צבי פיין: “האם להוסיף ולעלות בהרים אל עבר המערב?” אם יעשו זאת עלולות אבנים להידרדר תחת רגליהם, ואף הכלבים עלולים לחוש בקרבתם ולהסגירם בנביחותיהם. יותר מכל חשש צבי מפני פגישה עם הולכי הרגל והרוכבים, הנמשכים אל התכונה הרבה ואל המדורה של “כאמיל”.

להמתין לא הרשה הזמן; עוד מעט עתיד השחר להאיר והסכנה פן יפלו לידי הערבים – תגדל. ובכן, נפלה החלטה בלבו לעלות בהר ולעבור בדרך־לא־דרך בין הכפר “הונין” ל“חלצה”. בצעדים זהירים ושקטים הלכו אל עבר ההרים. הגשם השוטף עזר להם, והכלבים לא הרגישו בהם איפוא בעברם בקרבת האוהלים הפזורים.

הם צלחו את נחל עין אל דהב" (מעיין הזהב) במים הזורמים, לא הרחק מגדת הנחל השניה נמתח גבול אדמות תל־חי. זירזו צעדיהם כדי לחמוק מן האויב.

כשהפציע השחר בין העננים נשמו הכל לרוחה. על גדר־אבנים עתיקה שמצאו ישבו לרגעים מעטים, ומאחר שנזהרו שלא להיראות לעיני האויב גם מרחוק, הוסיפו ללכת עד עלותם אל גבעת תל־חי.

בבואם אל החצר פנימה החלו אחדים לשיר, כמו תרועות בשורה פרצה מגרונם שירת “אל יבנה הגליל, אל יבנה הגליל”, ושירה זו כינסה סביבם את השומרים ומגיני תל-חי המעטים. הכל הצטרפו לשירת הבוקר. כתפילת הודיה היתה להם זמרת: “עם ישראל חי, חי חי”, אך הם נתקשו לרקוד בבגדיהם הרטובים, ומיהרו איפוא למסור לאנשי תל־חי את הרובים והכדורים.

אחדים מאנשי המקום הביאו להם בגדים ישנים ויבשים, והעולים עמדו והחליפו את בגדיהם הרטובים שדבקו לגופם. אהרן, הרטוב כולו עדיין, מסר את שני הרובים שנשא על כתפיו. אך מאקדח המאוזר שלו לא נפרד, בחדרי האוכל כבר ההביל הקומקום והמשקה נמזג לספלי־פח. על השולחן העמידו לחם וזיתים. המזון הדל ערב לחכם. “כמה חברים עומדים לבוא?” שאלו אותם אנשי תל־חי שנדחקו סביבם. “האם נערכות הכנות להגשת עזרה?”

אחר הסעודה פרשו לישון אל החדרים, שומה עליהם לנוח לקראת יציאתם למשמר אחר מנוחתם. המיטות היו מעטות והם שכבו בהן צפופים ודחוקים זה לזה.

כאשר בא הבוקר, עדיין האפירו עננים כבדים במערב, אך על תל־חי עלה יום חדש.

אהרן רגיל היה בשעת הצורך לעבוד בשעות היום ולהיות ער בלילות, ובימי חירום היה מסתפק בשעתים־שלוש שעות שינה, כדי להפיג את עייפותו. אך למזלו – תכונה טובה היתה לו: כשהיה שוכב במיטתו –מיד היה נרדם; ואף זאת – מתעורר היה תמיד מעצמו, בדיוק בזמן הנכון, ומיד יכול היה להמשיך בעבודתו כאילו נח כל שעות הלילה.

עם בוקר, כשהתעורר, הביט סביבו והבחין בבגדים הרטובים, המונחים בפתח החדר והם מלוכלכים בבוץ שדבק בהם בדרך. החברים שקועים היו בשינה שמתוך עייפות גדולה.

“בתל־חי נמצאת עתה רק חברה אחת,” הירהר, “והיא הנושאת בעול צרכי החברים, והריהי בירחי הריונה האחרונים.” הזדרז אהרן ויצא לחצר. הוא חיפש ליד המחסן והמטבח גיגית לכביסה. סבון לא מצא. הפשיל איפוא שרווליו, והתחיל מכבס את הבוץ מבגדיו. מי הגשמים, שמצא בחביות־הברזל הגדולות, היו רכים וטובים לכביסה. שיפשף ושטף וסחט בכל כוח שריריו החזקים, והיה מאושר על השמש שהאירה מבעד לעננים. "הרוחות מנשבות, " חשב, “והבגדים יתיבשו טרם יתחדשו הגשמים.” ניקה את המגפים והנעלים, ובנייר עתונים ישנים מילא את הנעלים, כדי שתיספג רטיבותן.

כשנתעוררו החברים קרוב לשעת השקיעה, גדולה היתה הפתעתם על המעשה הטוב שעשה אהרן חברם.

נתכנסו לחדר האוכל וסעדו מן הלחם ושתו כוס תה חם ונהנו מן הזיתים והריבה, שאכלו לקינוח סעודתם.

אחר־כך סודרה שמירה, ונקבעו עמדות הגנה.

פרק שנים־עשר: עם בואו של יוסף טרומפלדור    🔗

הקשר עם איילת השחר וישובי הדרום נפסק לימים אחדים, והציפיה לעולים שנשארו שם, ואולי גם לעולים נוספים מיהודה ומן הגליל, היתה גדולה. והנה, בוקר אחד, אכן הגיעו שלושה־עשר עולים. ביניהם היו גם שתי חברות ויוסף טרומפלדור.

בואו של טרומפלדור הפתיע ועודד את המגינים. אנשי תל־חי וכפר גלעדי וגם אחדים מן העולים ידעו על אישיותו של האיש ועל עברו, ובואו לתל־חי המחיש לכל את מידת החומרה, בה רואים מנהיגי הישוב את המאורעות המתרחשים בגליל העליון.

גם אהרן חש עידוד רב. כבר בכנרת שמע על טרומפלדור מפי ידידו צבי שץ, שסיפר לו על האיש שהוא מחלוצי הרעיון של יסוד ישוב קיבוצי, בנוסח קומונה עברית, על ידי חלוצים צעירים שיתארגנו לעליה לארץ, ועל־ידי הכשרה והון עצמי יבנו בה את ישובם. צבי שץ גם סיפר כיצד היה טרומפלדור מתנהג כחברם של בני מגדל והוסיף וסיפר על עבודתו בדגניה קודם שפרצה מלחמת העולם הראשונה. במיוחד היו קרובים לאהרן כל אותם פרטים ביוגרפיים על עברו של האיש ועל משפחתו ואביו, שהיה מן הקנטוניסטים וידע עם זאת לשמור על קשריו עם עמו כל ימיו.

דבר מה בדמות אביו של טרומפלדור הזכיר לו, לאהרן, גם את אביו שלו בצרניגוב. קסמו לו סיפורי גבורתו במלחמת רוסיה־יפאן בשנת 1903, בה זכה לאותות הצטיינות, מלחמה בה הדגיש מתוך זיקוף־קומה ומתוך הכרה את יהדותו. כמובן, הוא שמע כיצד הצליח טרומפלדור להתחבב על כל מיודעיו ולבצע בידו האחת את כל עבודות המשק. רבה היתה הערכתו של אהרן להחלטתו של טרומפלדור לצאת מן הארץ עם פרוץ מלחמת העולם, כדי לשרת את עמו. וכן שמע על כך שיסד את “גדוד נהגי הפרדות”, גדוד בחורים יהודים שנתגייסו לצבא האנגלי. טרומפלדור ביקש ליצור כוח יהודי לוחם, אשר ישמש בעתיד לשחרור ארץ־ישראל מעול שלטון התורכים.

ביחוד חש אליו קרבה לאחרונה, עם בואו לארץ־ישראל. אהרן ראה עצמו כחברו וכתלמידו של ברל כצנלסון והיה שותף למלחמתו על אחדות תנועת הפועלים בארץ ולהקמת “אחדות העבודה”. הוא קרא את הקול קורא של טרומפלדור, שנתפרסם ב“קונטרס” ובעתון “הפועל הצעיר”. ודבריו של איש זה וביחוד קריאתו לאיחוד שתי מפלגות הפועלים שנפרדו עם הקמת “אחדות העבודה”, נחרתו בלבו. הוא הבין היטב את חרדתו:

"יהדות רוסיה נעקרת ממקומות הישוב הנושנים והמוניה עומדים כולם, צרורותיהם על שכמם ומחכים לפתיחת שערי הארץ. הם עומדים על פרשת הדרכים מלאי צער ותקלות, אם ייפתחו השערים המובטחים, נהור ינהרו המונים המוכנים לכל קרבן, מפני שאין להם מה להפסיד, מאחוריהם חרמות, עינויים, פוגרומים, הרג וחילול כבוד בנותיהם ונשיהם, ואם השערים לא ייפתחו, לא תהיה להמונים כל ברירה בלתי אם להשלים עם מצבם ולהפקיר את עצמם לעינויי גיהינום, שוב יזרמו נחלי דם, לדראון עולם, היהדות הרוסית דופקת על שערי הארץ, ומהו המצב מעבר לשערים בארץ־ישראל פנימה? בחוגי המנהיגים הציונים חוסר אמצעים, העדר איניציאטיבה, חוסר עבודה, חוסר עובדים וחיים כלשהם.

"בעזבי את הארץ בתחילת המלחמה בשנת 1914 –היו כאן שתי מפלגות פועלים, הפועל הצעיר' ו’פועלי ציון', היתה הסתדרות חקלאית מאוחדת של פועלים, קופת חולים אחת כללית. עתה אין כל דבר משותף, שתי הסתדרויות חקלאיות, שתי קופות חולים, ומלחמה נטושה, מה טעם לכל זה, מה לעשות?

"צריך לבחור צירים למועצה משותפת ליצירת מוסדות משותפים, ואם יימצא לנחוץ אפשר יהיה לקרוא לועידה. “עזרו לעומדים על מפתן הארץ לבוא אליה, הצילו אותם.”

כחבר מפלגת “אחדות העבודה” היה אהרן מרוצה מתשובתו החיובית של מזכיר המפלגה, שמואל יבנאלי, שנענה לקולו של טרומפלדור הקורא לאחדות מחנה העובדים.

שבועות אחדים עברו מאז קריאתו של טרומפלדור, ובתל־חי לא נתקבלו כל ידיעות או עתונים. נותק הקשר עם המתרחש בישוב, ומשא ומתן שהחל להתנהל בין המפלגות היה לוּט בערפל. לפיכך, עם בואו של טרומפלדור לתל־חי התכנסו מגיני הישובים לשיחה עמו, לפי בקשתו.

שפתו העברית של טרומפלדור היתה דלת ניבים, ובה היה משלב גם מלים ברוסית, אך דבריו היו בהירים ומובנים לכל. הוא ערך סקירה על הדעות הנשמעות מפי עסקני הישוב על המצב בגליל העליון, וסיפר כי הוא בא עתה ארצה כשליחה של תנועה חלוצית המתארגנת ברוסיה, כדי לברר את אפשרויות הקליטה כאן עם פתיחת שערי הארץ. למעשה, הוסיף, כבר בירר את האפשרויות, ויהיה עליו לשוב לרוסיה בעוד זמן קצר, כדי לארגן את עלייתם של החלוצים. ואולם, לרגל המצב בגליל העליון, הוסיף טרומפלדור וסיפר, נענה לבקשתו של ישראל שוחט, ידידו מקרב מיסדי “השומר” ועלה לגליל כדי לבחון את המצב. “חברי תנועת הפועלים רואים סכנה בנסיגה מכל נקודות בארץ, ואני קיבלתי עלי את התפקיד ולמדתי כבר את המצב החדש,” אמר.

בבהירות ראייתו ניתח טרומפלדור את סיבת התפרעויותיהן של הכנופיות באזור, התפרעויות הנובעות מפקעת יחסי בריטניה־צרפת, והן אשר עוררו את התסיסה בין הערבים. אבל תסיסה זו עלולה לסבך גם את הישובים היהודיים בפקעת הפוליטית הבין־לאומית.

“בדרכי אליכם,” אמר, “הוברר לי המצב, ועתה משהגעתי לכאן החלטתי להישאר עמכם עד יעבור זעם.”

אחר השיחה המשותפת הוצע, שטרומפלדור יקבל עליו את תפקיד הפיקוד על הגנת הישובים והמרכז נקבע בתל חי. מתוך הסתייגות הציע טרומפלדור לבחור במטה של חברים ותיקים מכל ארבע הנקודות, אך דעת החברים חזקה היתה מדעתו וההצעה נתקבלה.

“מתחילת ההתפרעויות,” אמר אחד החברים, “לא נגעו הערבים לרעה בישובי היהודים, והיו מצהירים שמגמתם לערער את אחיזת הצרפתים באזור, אולם עתה ברור, שמצב זה אינו קיים עוד ולפיכך יש להתייחס לענין בחומרה.”

כך נבחר טרומפלדור למפקד, והוא התחיל מארגן מיד את פעולות ההגנה, ואף הנהיג סימני־קשר בין ארבעת הישובים.

כך עברו כמה ימים, ואז, כשלא הגיע האות היומי מחמארה, עורר הדבר דאגה וטרומפלדור יצא בלוייית ארבעה חברים, כדי לבדוק את המצב בישוב זה. בדרך הוקפו לפתע על־ידי ערבים רבים שהציבו להם מארב. אלה יצאו אליהם מזוינים ברוביהם ודרשו מהם להתפשט מיד ולמסור את נשקם.

טרומפלדור הרגיש שזהו אחד המצבים המשפילים ביותר בחייו, אך הוא שקל במהירות את המצב, והחליט שלא להגיב כדרכו, דרך איש הצבא. הוא לא רצה לגרום לאבדנם של חבריו על־ידי מוות חסר טעם ותועלת. הסתיר איפוא את המאוזר שלו, ונכנע לערבים.

חגוּרי שקים וכדי בזיון וקצף חזרו טרומפלדור וחבריו לתל־חי. אחר־כך התברר, שאנשי חמארה הסיעו את הנשים והילדים למטולה, ורק ששה גברים נותרו בישוב. גם להם קרה כמקרה טרומפלדור וחבריו: בידואים פגשו בהם והפשיטו את בגדיהם, אך הם הצליחו להסתיר את נשקם.

ובכן, עזבו את חמארה ועברו למטולה, עם נשקם. אחר שלושה ימים התקיפו הערבים את חמארה, כאשר חנו בה חיילים צרפתים. הצרפתים נסוגו למטולה, וצריפי חמארה הועלו באש.

טרומפלדור התחיל מאמן את החברים בתרגילי מלחמה: לימדם לירות, לנוע בשדה בשעת קרב, לצאת מנקודה מבוצרת לאזור פתוח, ולנוע עם נשק בשרשרת. הוא אף ערך אימוני כיתה: כיתה אחת מתקדמת, ועליה מחפה כיתה שניה ביריות מרובים.

אהרן למד מטרומפלדור כדרכו, וברצינותו המיוחדת מילא בדיוק את כל הוראותיו. הוא התאמן בשימוש ברובה, אך גם לא נפרד לרגע מאקדח המאוזר שלו. הוא גם עזר בסידור העבודה, שלא רצו לבטלה בימי־חירום אלה. אכן, המזון דל היה, הצפיפות בחדרים רבה, ואי־הסדר שרר בכל פינה. ובכן, נתגייס אהרן שר והיה עוזר לשתי החברות היחידות שבאו לעזרת המגינים, ועסק בנקיון חדרי המגורים הדחוסים ובכל אשר מצאה ידו לעשות. ועוד סיפרו עליו, שמצא פעם בלול תרנגולת שביקשה לדגור. טרח ומצא בכפר גלעדי ביצים מופרות והביאן לתל-חי. אהרן שמח היה שיתוספו לתל־חי אם ואפרוחיה.

ימים ולילות חלפו בלא מאורעות, אך השמירה בעמדות המשמר לא רפתה. דממת הימים נשאה את סימני הסערה הקרבה והולכת.

באחד הימים גלשה פלוגת־רוכבים צרפתית, שפניהם מועדות ל“חלצה”, מתוך חורשת האיקליפטוס מדרומו של המדרון. פתע ניתך עליהם מטר כדורים מרובי כנופית ערבים, אשר הסתתרו מאחורי הסלעים שבצלע ההר שממערב לתל־חי. מיד נסוגו הצרפתים אל סתר החורשה.

אבל אל תל־חי עצמה לא שלחו הערבים אף ירייה אחת. לאחר המקרה חלפו שבועים שקטים, אך המגינים לא נטשו את העמדות ולא הורגש רפיון בשמירה.

פרק שלושה־עשר: פרידה מכנרת    🔗

ערב אחד הסב אהרן בחברת צבי פיין וסח באזניו, שעליו לרדת לכנרת לימים אחדים במספר ענינים דחופים. אותם ימים עדיין היו באים עולים יחידים לתל־חי ואף יורדים ממנה לזמן־מה. ביחוד היו באים חיילים מן הגדוד הארץ־ישראלי והמתנדבים מן הגדוד האמריקני. צבי פיין סיפר לו, לאהרן, שקיבל ידיעה מקבוצתו, שעליו לחזור למגדל לזמן־מה, מפני שאין מי שיזרע את החיטה. אמר לו פיין: “בוא נודיע למטה המפקדה על תכניתנו ונרד יחדיו.” בקשתם אושרה, אך אהרן נתבקש באותה הזדמנות לנסוע גם לירושלים בעניני ההגנה.

לפנות ערב יצאו השנַים מתל־חי, כדי שיגיעו עם בוקר לגבול הארץ־ישראלי. הלילה היה שקט ואפל, גשם לא ירד, והם צעדו לאורך הצלע של ההר. כשהגיעו מעבר לכפר בואיזיה נתקלו בעגלתם העזובה מאותו לילה שעלו לתל־חי.

“אותו יום ואותו לילה שעברנו כאן לא אשכחם,” אמר אהרן. “הרי היתה לנו הצלחה. עמדנו במבחן קשה, והנשק שבקרקעית העגלה ניצל. ועמו גם אקדחי. עתה אני יורד לכנרת, ואולי גם ליהודה אגיע, אך לבי אינו שקט. רוצה הייתי לשוב כבר לתל־חי.”

“אהרן, שמע בקולי,” אמר צבי פיין, “הערבי החכם אומר שווֹי־שווֹי. לאט־לאט. אין למהר, גם לתל־חי נשוב ונגיע.”

חייך אהרן ואמר: “הגד לי, צבי, הלא אתה יליד מטולה, והיכן בני משפחתך בעת הזאת?”

“הרי זה סיפור ארוך, ידידי,” אמר צבי פיין. "אבל אם רצונך לדעת אספר.

“אבי עלה ארצה בשנת תר”ן יחד עם אביו שהביאו מפוניבז שבליטא. מחסידי חב“ד היה סבי וגם חובב־ציון. ליסוד־המעלה הגיע בעצם ימי יסוּדה, והיה מתגורר עם משפחתו בסוכות ובאהלי מחצלות. הוא הכשיר עצמו להיות איכר ולהיאחז באדמת הארץ. אבל לא עבר זמן רב, והוא ואשתו שקדחו מאוד נאלצו לעזוב את הארץ. אבי שהיה כבר מבוגר, סירב לעזוב את הארץ ונשאר ביסוד־המעלה, עבד אצל האיכרים בפלחה ובמטעי־הפרחים של הנדיב, ונודע כאחד מטוֹבי הפועלים. אחר זמן־מה נשא לו לאשה את בתו של מיסד יסוּד־המעלה, בת למשפחת ר' דויד אייזנברג, אמי יוכבד היא, ילידת יסוד־המעלה.”

“ואיך הגיעו למטולה?” שאל אהרן.

"אדמות מטולה היו שייכות לדרוזים, ואלה היו מתמרדים בשלטון התורכי כל ימי חייהם. התורכים נלחמו בהם באכזריות, ולבסוף גירשום מאדמתם ומכפריהם אל הר הדרוזים שבצפון. אחד מן הכפרים הנטושים היה הכפר הדרוזי מטולה. הממשלה התורכית מכרה אותו במכירה פומבית, ופקידי הבארון קנו אותו מידיהם.

"אבי עבד במטולה במדידת האדמות שהשתרעו על שטח של שנים־עשר אלף דונם. רובן אדמות סלעים היו. לא קלה היתה העבודה במקום. הדרוזים היו יורים עליהם, אך אבי היה אמיץ־לב ואף השיב מלחמה. לבסוף זכה להיות בין המתנחלים הראשונים במטולה. ששים משפחות התישבו בחושות ובבתי הדרוזים הבנויים לבנים וחומר, בתים בלא גג, בלא חלון ודלת. אבא התישב בביתו של השייך הדרוזי יוסף אל חג’ר, ועל כן היה שמו בפי הערבים ‘מוסה אל חג’ר’. מיום התנחלותו התמסר לסיקול אדמתו, ויחד עם אמא עבד והקים את משפחתנו. אחד־עשר ילדים ילדה אמנו. אני הבכור במשפחה. תשעה בנים אנחנו ושתי בנות.

"תחילה היה המצב הכלכלי במטולה בכי רע. המשק עמד על הפלחה היבשה, ולכל איכר הוקצו עד מאה דונם אדמה ראויה לעיבוד. חלק מן האדמות נמצאו במרג' עיון והן הטובות שבהן. כאשר באות שנים גשומות, מוצפת האדמה מים ותבואת החורף נרקבת. ובמטולה רוב השנים גשומות הן.

"אך קשים היו לא רק פגעי הטבע. הדרוזים שגורשו מאדמתם היו באים לנקום ב’גוזלי' אדמתם, אורבים בשדות ומתנפלים עליהם.

"אבינו נודע באומץ לבו ובקרבות עם הדרוזים הציל את המושבה מפורענותם. אך כשפרצה מלחמת־העולם, נלקח אבינו לעבוד עבודת כפיה בצבא התורכי במדבר סיני, ואמנו נותרה לבדה עם ילדיה, בלי משען.

"אנו היינו יוצאים עם אמא לעבוד בשדה יחפים, בחורף ובקיץ. שנים לא ידענו מגעם של נעלים. וכשבא הארבה, בשנת המלחמה, ואכל את התבואות שנבטו, שרר רעב במשפחה ואני ושלושת אחי עזבנו את הבית כדי להקל את נטל הפרנסה מעל אמנו.

“יחפים באנו אל הקיבוצים, ובהם נתקבלנו בזרועות פתוחות. שהרי ילידי ארץ־ישראל אנו, יודעים לעבוד ומכירים את הארץ.”

“נוכחנו בכך בלילה האפל, כאשר הולכת אותנו מאיילת־השחר לתל־חי,” אמר אהרן. סיפורו של צבי היה בעיניו כפרק בתולדות גבורתה הסמויה של מטולה. “והיכן כל בני המשפחה עתה?” שאל.

"כאשר החלו התנפלויותיהם של הבידואים בצפון חילק אבינו את בני המשפחה לשנַים. המחצית האחת עברה ליסוד־המעלה והמחצית השניה התישבה באופן זמני בחיפה. את המשק הוריש אבינו בחייו לאחינו הצעיר, והכל עשה על דעת כולנו. ‘בנַי לא יריבו אחרי מותי על הירושה,’ אמר. ‘הורשתי לכולם ירושה אחת – לאהוב את הארץ ואת אדמתה.’ ואכן, כולנו עובדים כחקלאים את האדמה, בגליל, בשומרון וביהודה. ואמנו, בתו של מיסד יסוד־המעלה, מוסיפה ללכת בדרך החלוציות של סבנו. יודע אתה, כאשר בנו של סבא, אחי אמנו יוכבד, שרגא, נרצח בעבודתו בשדה, הספידוֹ אביו בנוכחות משפחתו השכולה במלים אלה ‘לא נקמת דם, ולא דם תחת דם, כי אם בנין תחת חורבן.’

“ועוד היה מעשה, כאשר קראו ביסוד־המעלה את צוָאתו של סבא שלנו ר' דויד אייזנברג, מצאו שם כתוב לאמור שכשתבוא שעתו להיפרד מן העולם, הריהו מבקש לטבול את גופו בים החוּלה, קודם קבורתו. ובכן קיימה המשפחה את צוָאתו, ובטבילה הסמלית באו חייו אל פסגתם. נצטרף אל בניו שנספו בקדחת הצהובה וביד מרצחים.”

“ומה מעשיך עתה,” שאלו אהרן, “כלומר, קודם שבאת לתל־חי?”

“עתה אני עובד בחַוַת מגדל כמדריך קבוצת פועלים בפלחה, ויש ברצוני להצטרף לארגון מושב־העובדים לפי תכניתו של אליעזר יפה. כולנו נמשיך את מורשת אבינו – נאהב את הארץ ואת אדמתה.”

ברדתם מהרי הגליל לעמק גינוסר עמדה השמש מאחורי הרי תורען, ולפנות ערוב היום הגיעו למגדל.

כשהגיעו לחוה, הפציר צבי פיין באהרן שיעלה ללון עמו וינוח עד הבוקר.

אבל אהרן ענה לו בפסקנות: “אין לי זמן, עלי למהר.” נפרדו איפוא זה מזה, ואהרן המשיך דרכו בשביל העפר הנמשך לאורך ים הכנרת, וכשהגיע למושבת כנרת, היתה כבר שעת לילה מאוחרת.

הקיף את גבעת כנרת על פרשת־הדרכים ועלה אל חצר הקבוצה. השרשרות שעל שער־הברזל הגדול, לא היו נעולות עדיין. נכנס והלך אל המטבח, העלה אור והעמיד קומקום לתה, ובשיירי תבשיל שמצא שבר את רעבונו. פתע נשמע קולם של חברים וחברות הנכנסים לחצר. עד מהרה נכנסו כולם לחדר־האוכל, וכשראו את שר, הופתעו והקיפוהו ולחצו את ידו. וביחוד היתה נרגשת בתיה שיין.

“מה להכין לך, שר?” שאלה. “אתה בודאי רעב, והנה אתה אוכל פירורים.”

“אל תדאגי, בתיה,” חייך שר, “הנה אני כבר סועד. הלא אני בבית.”

חיבקה אותו בתיה ואמרה: “חכה, אכין לך ארוחת־ערב של ממש.” ובלכתה להכין לו את הארוחה הוסיפה להרהר בדבריו. “הלא אני בבית. ואנחנו ביתו…”

“מהיכן אתם באים בשעה מאוחרת זו?” שאל אהרן את החברים שהקיפוהו.

“באנו מדגניה,” אמר לו ידידו, “הזמינו את הסופר נחמן סירקין להרצות על מצב היהודים בתפוצות. הוא גם אחד מחברי המשלחת העולמית של ‘ברית פועלי־ציון’.”⁹

“מעניין,” אמר אהרן, “שדגניה הזמינה אותו. על מה הרצה סירקין?”

“אל תדאג, שר,” חייך אליו אחד החברים, “לעת עתה חוקרים וחוקרים את כל האפשרויות הכלכליות והחברתיות לקליטת מיליון יהודים בארץ־ישראל על בסיס ההתישבות השיתופית והקואופרטיבית שמשמעה – עם עובד.”

“והיכן היהודים?” שאל אהרן בתרעומת.

הסבו לידו החברים ואמרו: “לעת־עתה סַפר לנו אתה מה נשמע שם למעלה?”

“בודאי שמעתם שחמארה נעזבה ונשרפה. דרושים אנשים רבים וגם נשק. בענין זה עלי להיות בתל־אביב ובירושלים.”

שמח הרפתן לדבריו ואמר: “אהרן, אם אתה נוסע ליהודה עשה הפעם ‘חתיכת עבודה’ למען כנרת, הרי אתה האיש.”

“איזו חתיכת עבודה אפשר לעשות לכנרת ביהודה?” תמה אהרן.

“רכשנו פּר משובח גזעי בחַוַת בן־שמן, וצריך להביאו לכנרת. אין טוב ממך להביאו לכאן.”

הירהר אהרן ואמר: “טוב. אחליט על כך אחר שאסדיר את עניני תל־חי.”

אבל החברים היו בטוחים, ששר יביא כבר את הפר לכנרת.

היתה שעת־ערב מאוחרת כאשר מסרו החברים לשר על כל הפרטים הקשורים בהבאת הפר. לבסוף נפרד מהם ונכנס לחדרו. הוא היה עייף, אך כדרכו ידע שלא יוכל להירדם עד שלא יכלה את כל שעליו לעשות. לקח איפוא תחילה את ספר־החשבונות שהיה אחראי לו בזמנו, והתחיל מסכם בו את החשבונות והוסיף גם פרטים על חייבים שונים, שרק הוא לבדו ידע עליהם. הוא גם דאג לכיסוי חובו לקבוצה, בעד נסיעותיו ליהודה לאחלמה מן הקדחת. ומאחר שזכר כי שמור לו מן הימים שעבד ב“עין־חי” חוב שלא נפרע, רשם אותו בספר־החשבונות, כדי לכסות חובו לקבוצה.

כתב שר מכתב לחברו שמעון בן־צבי, שכבר עבד במקום אחר, וביקש ממנו לגבות את הסכום המגיע לו ולשלמו לקבוצת כנרת, ובגליון מיוחד העלה רשימת החובות של החברים והחברות וצירפם לחשבונות הסיכום.

כשסיים את החישובים והרישומים בספר־החשבונות, תלש ממחברת דף נייר ועליו רשם את אשר העיק עליו כל הימים בתל־חי. רצה להביא דברים אלה לברל כצנלסון, עורך ה“קונטרס”.

וכך כתב אהרן: "אנחנו מוכרחים להושיט יד־עזר לנקודות ‘הצפון הרחוק’, כי בלבות האנשים אשר במקומות ה’מבוצרים' ביותר בתל־חי ובכפר־גלעדי, איננה פוסקת ההרגשה – יחד עם ההכרה הברורה, שאת המקום אין עוזבים ושעל הבנוי אין מוַתרים – כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ…

"צריכים אנו להרחיב את גבולי שמירתנו ולהוציאה מבין ארבעת קירות הבית על־פני כל השדה מסביב. לא צבא כובש חי על חרבו דרוש לנו לשמירת עמדותינו עד תום הימים הרעים, כי אם מחנה עובדים, שידעו להחזיק גם בשלח; דרוש עובד, שידע להגן על מחרשתו – ולא לחרוש בה בלבד – ושיכיר שלא רק על עצמו ועל קירות הבית הוא מגן, אלא על אדמתו ועבודתו עליה, בשעת סכנה יעבדו אנשים אחדים בצמד בהמות אחד – על עבודת השדה אין מוַתרים.

"במצב הקשה והמסוכן הזה יש לנו רק עצה אחת: להגדיל תיכף ומיד את הישוב בגליל העליון על־ידי עבודה ושמירה. מלבד הפלחה ישנה בתל־חי אפשרות וצורך לטעת איקליפטוסים. נטיעה זו נחוצה וחשובה להבראת המקום ויכולה להעסיק עשרים איש במשך רוב השנה. יש הכרח לגדור את תל־חי בקיר־אבן מצפון הבית, מצד הדלתות והחלונות, המכבידים כל־כך על ההגנה.

"גם בכפר־גלעדי ישנה אפשרות של נטיעה, ועתה צריך להוציא אותה אל הפועל. את המשא־ומתן על העבודות האלה צריך להחיש ככל האפשר. עבודות אלו ניתנות להיעשות בחבורות גדולות ואין לדחותן אף לרגע, מפני שהמאורעות משתלשלים במהירות, ואין איש יודע מה יביא לנו היום הבא.

“אנחנו, הנכונים להבהיל את כל הרופאים בשעת מחלתו של קרובינו, מתרשלים להשתמש באמצעים השומרים מפני המחלה. הנה היום בא צבא ומחר הוא הולך לו ורע ומר לנו, כל זמן שאנו סומכים על כוחות אחרים. עוד מעט ואיחרנו את המועד, כאשר איחרנו את חמארה, ואת אשר יכולנו לעשות אתמול בנקל, יעלה לנו מחר ביסורים ואולי גם בקרבנות. אל תתנו את גליל העליון לנפול”.

ברכבת היוצאת בבוקר מצמח נסע אהרן לחיפה וממנה המשיך לתל־אביב. בהגיעו לעיר חיפש את מקום מערכת ה“קונטרס”. תקוה היתה בלבו לפגוש בברל כצנלסון ולשוחח עמו על המצב, אך לא מצאוֹ. אצל שולחן המערכת ישב מרדכי קושניר שעזר לברל בעריכתו של ה“קונטרס”. שר התגורר עם מרדכי זמן־מה בהחלימו מן הקדחת במושבה רחובות והוקירוֹ מאוד, ושניהם שמחו על פגישתם.

אצל אותו השולחן ראה אהרן לראשונה את יוסף חיים ברנר. הוא העריצו מאוד לאחר שקרא מיצירותיו ומרשימותיו ומציוניו שפירסם בירחון “האדמה” שבעריכתו.

אהרן הראה למרדכי קושניר את רשימתו וביקשוֹ למסור את ברכתו לברל. הוא רוצה לראותו, אמר, אך הוא מסופק אם ירשה לו זמנו להיפגש עמו, מפני שיש לו כמה ענינים דחופים לסדר בעניני ההגנה וכנרת. כשנפרד ממרדכי שאל על ברנר, שרשמו גדול היה עליו. לחיצת ידו של שר חזקה היתה ובה ביטא את כל חום לבבו.

בלשכת הגיוס שהוקמה על־ידי ארגון ההגנה בתל־אביב, עסקו במשלוח נשק ומצרכים ובארגון המתנדבים שנשלחו דרך טבריה לאיילת־השחר. בבואו למקום סיפרו לו, שהרצפלד מתכונן לעלות עם שיירת מתנדבים לגליל העליון, ועמם יבוא גם רופא ממתנדבי הגדוד מאמריקה.

אהרן סידר את עניניו בתל־אביב, ומיד נזדרז ועלה לירושלים, כדי לטפל שם בענינים הדחופים במוסדות ששכנו בעיר זו.

אחר שסיים את כל הסידורים נכנס אהרן למסעדה וסעד שם ארוחת־צהרים, ותיכף לכך הלך לחפש את בית־ההחלמה ששלומית, חברתו מכנרת, עבדה בהנהלתו.

היה זה מעין בית־הבראה לחולים שהקדחת ושאר מחלות החלישו את כוחם. הוא חיפש את בית־ההחלמה, ששכן בשכונת הבוכרים, ושאל על מקומו את אחד העוברים בדרכו.

שמח האיש הלא־מוּכּר על פגישתם, ואמר לו: “בוא, גם אני הולך לבית־ההחלמה.”

שאל אהרן: “האם אתה אחד המחלימים?”

חייך האיש ואמר: “אני אינני מחלים. אני הרופא המבריא את המחלימים, אם רק אפשר להבריאם.”

“כמה שנים אתה בארץ?”

“שנים?” צחק הרופא ברוח טובה. “אני חדש בארץ. באתי זה לא מכבר באניה ‘רוסלן’, המפורסמת עתה בארץ. לא על־ידי היא מפורסמת חס־ושלום, אלא על־ידי עסקנים, סופרים ומשוררים שבאו בה. ואתה,” פנה לאהרן, “אתה בודאי ותיק בארץ. האם באת להחלים? ניכר בך שעייף אתה. טובה ההחלמה גם לאדם בריא, וביחוד לעמלים.”

דברי הרופא החדש עשו רושם טוב על שר. עמד איפוא ושאלוֹ: “במה התמחית ברפואה?”

חייך הרופא ואמר: “רופא בארץ־ישראל צריך להיות מומחה לכל התחלואים. רבות המחלות בארץ הזאת, ודרושים לנו רופאים שיהיו משוגעים לדבר. כל אחד מהם צריך שיהיה משוגע לביעור מחלה אחת: משוגע לביעור הקדחת, משוגע לריפוי הטרכוֹמה המעוורת ילדים, בין יהודים ובין ערבים, משוגע למחלת הפורונקולוזה או למחלות הקיבה ושאר מגפות שנשתרשו בארץ בשל אורח־חייהם של ההמונים הדלים בערים ובכפרים. זאת למדתי לדעת, אף שזמן קצר אני בארץ. כן, כן,” אמר הרופא, “החלוצים חשובים מאוד לבנין הארץ, אך קודם לכן יש להכשיר את התנאים, והרפואה המונעת צריכה ללכת לפני המחנה.”

שמח שר על דבריו. הרי זה, חשב, מאותו סוג הרופאים הנדירים, מין “רופא אדם”.

הוליכו הרופא בשבילים שבין הסלעים עד שבאו אל בית־ההחלמה החדש.

בכניסתם לפרוזדור פגשה בהם שלומית ונדהמה ממראה עיניה: “איזה אורח הבאת לנו ד”ר ניסנבוים?" פנתה מתוך מבוכת שמחתה אל הרופא. חיבקה את אהרן והביטה, כשואלת, בעיניו: “האם באת אלינו להחלים?”

משך אהרן בכתפיו וענה: “באתי פשוט לראותך.”

לקחה שלומית את ידו: “בוא, אכבדך בסעודה,” אמרה “ודאי רעב אתה.”

“כבר אכלתי,” ענה אהרן.

“ובכן, בוא תשב ותשתה. ספר, מה הביאך לירושלים? הלא שמעתי שאתה נמצא בתל־חי.”

“נכון, ואני גם חוזר ועולה לשם עם שובי מכאן.”

“ומה בכנרת?”

“לנתי בה רק לילה אחד, צריך הייתי לסדר את החשבונות.”

“עם מי אתה עושה חשבונות?” שאלה שלומית בשחוק ובלשון רמזים.

“יש ויש לעשות חשבונות,” ענה אהרן גם הוא ברמז.

“למשל, עם מי אתה מוכן להתחשבן, כמו שאומרים הילדים בארץ?” אמרה שלומית.

קדרו פניו של אהרן והיו חמורים ורציניים: “עם כל אלה,” אמר, “הנושאים את שם המכבים לשוא. עם עסקני הציונות הגדולים השוכנים בירושלים, אלו שלא ידעו לקלוט אַלפּים מתנדבים, שבאו ארצה עם הגדודים מארצות־הברית ורצו להישאר בארץ. אבל הם לא יצרו את התנאים לקליטתם. כן,” אמר קדורנית, “במקום לקלוט עולים, אנו פולטים אותם.”

“אהרן, איזה יאוש?! לא ידעתי שאתה כל־כך מיואש מכוחותינו,” נדה שלומית בראשה.

“אינני מיואש מחברתנו הקטנה. אך זאת ידעתי, עכשיו נאבקת תל־חי על חייה ועל קיומה, ושם רק שלוש חברות, ובתחילה היתה רק אחת. ויוסף טרומפלדור משגר קריאותיו כרב־חובל מאנייתו הטובעת. מאתים וחמישים אנשים דרושים לעזרה ואין למצוא אותם בכל הישוב.”

דבריו של אהרן מילאו את לבה של שלומית כאב. הרתיעה ואמרה: “אתה צודק, יש לנו קצינים יותר מחיילים.”

“אני כופר בקצינים אלו,” אמר אהרן. “הקצינים הטובים ביותר גדלים משורות החיילים, וביחוד כך הדבר בימי מערכה אלו, כשאנו נמצאים בחזית.”

הלכה שלומית והביאה לו כוס תה ועוגה: “שתה ותנוח קצת אהרן,” אמרה ביגיעה.

“אין זמן לנוח, שלומית, עוד מחכה לי ‘חתיכת עבודה’,” ענה אהרן. הוא סיפר לה, שעליו להגיע לבן־שמן, כדי להביא פּר גזעי משובח לרפתה של כנרת, ומשם עליו לעלות מיד לתל־חי.

דבריו הזכירו לה לשלומית שיחה אחרת שלהם, באותם ימים הקרובים־רחוקים בכנרת. אז סיפרה לו, כיצד הצליחה בכוח האינסטינקט להינצל מטביעה בירדן, אבל אהרן אמר, כי הוא היה בוחר לטבוע בהכרה שבכבוד, מאשר להינצל בכוח אינסטינקט אפל. גם אז לא הבינה את אופן מחשבתו ולא הסכימה לו.

לא נשתהה אהרן זמן רב וקם ללכת לדרכו. לחץ את ידה בחום לבב. נשקה לו שלומית על מצחו ורעד מוזר חלף בכל גוָה, כמו ניבא לה לבה את קצוֹ, ובגרונה חשה כאב, כאב פרידתם האחרונה.

שלושה ימים ושני לילות הוליך אהרן את הפר מבן־שמן לכנרת. היה זה פר גזעי, מבהיק בכתמיו השחורים והלבנים. באורך־רוח וביד רכה הוליכו אהרן בנזם המחובר לנחיריו ובחבל ארוך ומקופל. הלכו בשופי כמו להנאתם, ולא עבר זמן רב והפר הצעיר נכנע כליל למוליכו הנאמן, שהיה דואג למנוחתו, מגיש לו מזון רענן ומרוכז ומשקה אותו בכל עת־מצוא. אט־אט התקדמו, ואהרן הביט מתוך ריכוז בחילופי הנוף שבדרך. “הרי אנו כאבות האומה בימי קדם. הבאים לכנען עם צאנם ובקרם, עוברים בהרים ובעמקים וחונים על־יד ערי הקדם עד הגיעם ארץ הנגב,” הירהר. “האם זהו אות לעתיד חדש לאומתנו?”

בשעת בוקר מוקדמת הכניס אהרן את הפר אל חצרה של כנרת. החברים טרם יצאו לעבודתם, והפר הרים את ראשו מעלה־מעלה, הריח את אוירה של החצר ושל הרפת וגעה בקולו האדיר, עד שנקהלו סביבו חברי כנרת וחברותיה.

גדולה היתה שמחתם על פגישתם עם אהרן, והם שיבחו את יפי־מראהו של הפר ואת מבנה גווֹ העז המנומר כתמים שחורים ולבנים.

בין הנקהלים היתה גם בתיה שיין. בתיה קרנה מאושר למראהו של אהרן השב מדרכו.

אמרה בתיה לחברים: “אתם משבּחים את טיבו וסגולותיו של הפר הגזעי. באלו הדברים אינני מבינה, אך בטיבו המופלא של אהרן שר אני מבינה. איזה אדם. איזה חמד!”

מסר אהרן את הפר לרפתן, והוא עצמו מיהר להתרחץ מאבק הדרך ולסעוד. על אף עייפותו החליט לעלות מיד לתל־חי. החליף את לבניו המיוזעים וחגר את אקדח המאוזר שלו על מתניו. כבוש וחרישי נפרד מחברי כנרת, כמו מסתיר את סערת נפשו, אבל השמחה ליותה אותו על “חתיכת העבודה” שעשה.

בעלותו על צלע ההר הפנה את עיניו השחורות אל הרי הגולן ולעבר כנרת ושפתיו דובבות: “שלום, שלום לך, כנרת…”

פרק ארבעה־עשר: ושוב על המשמר    🔗

כאשר חזר אהרן לתל־חי גילה, כי לא חלו שינויים ניכרים במקום. המתנדבים המעטים שנוספו עד לבואו התפזרו בין כפר־גלעדי למטולה, והאספקה שהובאה למקום היתה בכמות זעומה. מנות המזון היו דלות, הקור גדול ושמיכות לא היו במידה הדרושה. גם מיטות חסרו, ומי שסיים את תורנות השמירה היה שוכב במיטת מחליפו החמה.

האותות מבשרי הרעה תכפו והלכו, ומדי פעם היו ערבים מתכנסים על הגבעות הסמוכות ויורים אל הישובים. טרומפלדור שהיה מגיב כדרכו מיהר לצאת אליהם, כדי להיפרע מן היורים, והערבים היו מסתלקים בעוד מועד. לעתים היה עובר עם מספר חברים מתל־חי לכפר־גלעדי ולמטולה, ובהתאם לכללי הזהירות היו נעים באזור הפתוח וחוזרים לתל־חי.

טרומפלדור רשם יום־יום ביומנו את סדר המאורעות והיה משגר העתק מן הדפים אל ועד־ההגנה באיילת־השחר, אשר שימשה כנקודת תקשורת.

בתאריך 15.1.20 כתב טרומפלדור:

“אנחחנו הולכים ונוכחים מיום ליום כי המעשה מסתבך ויימשך עוד זמן רב. כדי להחזיק מעמד דרושים חמישים איש על נשקם בכל אחד משלושת הישובים. ככל שמשתהה העזרה לבוא גוברת במגינים המעטים ההכרה, שאם לא ייעשה משהו מיד, יאבד הכל. ועל אף הכל החליטו לצאת לעבוד בשדות, באבטחת שומרים מזוינים, שהרי האנשים נאחזים במקום לא לשם מלחמה אלא לעבודה, והזמן קצר ויש למהר ולהשלים את הזריעה בין גשם לגשם.”

בי"ז בשבט 6.2.20 כתב יוסף טרומפלדור לועד־ההגנה באיילת־השחר:

"בקיצור אודיעכם על ההתנפלות שהיתה עלינו. פרטים יישלחו לכם אחר־כך.

"בבוקר נסענו אני ועוד שלושה חברים בעגלה למטולה, למען הביא חמרי־הסקה ותבן. שלושה חברים הלכו לשדה, לא רחוק מהבית, שנַים לחרוש – השלישי בתור שומר.

"בשעה אחת־עשרה וחצי בערך נראו שני רוכבים, שבאו מאחורי הגבעה מהצד הצפוני ופתחו תיכף באש על העובדים. עזרו על־ידם עוד ערבים שהתחבאו מאחורי הגבעה מצפון וממזרח. מתוך כך ניגשו שני ערבים רגלים אל החברים העובדים, כדי לתפוס את הבהמות. השומר התחיל להשיב על היריות, והעובדים ניסו לכנס את הבהמות הביתה. הבהמות הסתבכו ברתמות, העובדים הוכרחו לעזבן ולרוץ הביתה לבקש עזרה. השומר נסוג אל מאחורי הגבעה, שממנה היה יותר נוח לירות.

"כעבור רגעים מספר יצאו כעשרה חברים אל השדה. החבר אהרן שר עם עוד שנַיִם היו הראשונים. האש – מצדנו ומצד הערבים התחזקה. פתאום צעק שר: ‘אני פצוע’ ונפל.

“הכדור עבר את גופו, נקב אחד היה בצד הימני, השני – בחזה, כמעט מול הלב. הרופא שנמצא בתל־חי הגיש לו תיכף עזרה, אבל כבר ללא הועיל. כעבור חצי שעה לאחר שהובא הביתה – מת. עכשיו אנו הולכים לחפור לו קבר. אנו דורשים עוד הפעם לשלוח לנו את מספר האנשים הדרוש. אם העזרה לא תבוא בזמנה, יכול להיות שיהיה כבר מאוחר…”

אותה תקופה שירַתי כחייל בגדוד העברי במחנה צריפין. יום אחד הגיעה אלינו הידיעה המעציבה על מותו של אהרן שר, ועמה גם הד דרישותיו הנשנות של טרומפלדור לתגבורת באנשים. הקריאות תבעו והחרידו.

אותה עת עמדתי לקבל חופשה מן השירות. הצטיידתי איפוא בנשק ובכדורים והחלטתי לעשות ימי־חופשה אלו בצפון.

עם חשכה הוטענה עגלה בכלי־מגן ויצאנו לדרך. שתי הפרדות שמשכו את העגלה – “משכנו” אותן ממחנה הצבא ההודי השכן לנו.

שנַים היינו – אני ועוד חבר ותיק, איש הגליל אשר שירת ב“השומר”, ודרכי הארץ נהירות לו.

שמועה הגיעה אלינו על שיירה העולה מן הגליל התחתון לתל־חי, ולפיכך האצנו בבהמות כדי שנוכל להדביקה.

הדרך אצה לנו. עד בוא השמש קיוינו לעבור את ואדי־ערה ולהגיע אל מרחביה, משם רצינו להגיע לכנרת.

הלילה האפל, שומר סודנו, הסתיר אותנו ואת מטעננו. יומַים ארכה דרכנו עד לכנרת, ובהגיענו לקבוצה בי"ב באדר נודע לנו, כי נעזבו כבר הנקודות שבצפון ונסתיימה מערכת תל־חי. בחצרה של כנרת הוסיפו האנשים לעסוק במלאכת יומם: יוצאים ליבש את הבצה, שופכים סוללה על חוף הירדן. מועדי־האבל וימי המעשה כרוכים היו אלה באלה.

כאשר שבתי מזועזע כולי למחנה קראתי את דבריו של י.ח. ברנר על תל־חי, שהופיעו בירחונו “האדמה”:

"החשבון הגיד ברורות, ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים. האמין כי ישתנו סדרי־בראשית לטובה עלינו. כי המסירות כל־יכולה, כי האהבה לשעל אדמתנו תעתיק הרים, וחפץ האמונה העלה גם חשבונות משלו. חשבונות חלומות!

"אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים… ובפני אלה נוכל להגן אם נהיה שם רבים. לו היינו שם רבים, לא היה נופל שר.

"כן, שר – זה מחייב אותנו לדבר־מה. ומלבד זאת, אם נמהר ונעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות ולאן?

“הנדע למִצער כולנו כי אין מנוס? התהיה בנו הכרה זו, הכרת הכרח להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת הנסיון הקשה, היעמוד כל אחד ואחד מאתנו ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו במקום אשר יעד לו גורלו?..”

פרק חמישה־עשר: ממשיכי הדרך    🔗

ככוכב שביט, שחלף והשאיר במרום נתיבו המאיר, כך האיר גם נתיב חייו הקצרים של אהרן שר על אדמת ארצנו. בן שש־עשרה היה בעלותו לארץ באביב שנת תרע“ד (1914). ואך בן עשרים ושתים היה בנפלו על הגנת תל־חי י”ז בשבט תר"פ (1920).

חיה ובן־ציון ישראלי אימצו את שמו היקר לבנם שנולד אחר מותו וקראו לו בשם אהרן. גם שמעון בן־צבי קרא לבנו אהרן.

כאחד מחבריו של שר בכברת דרכו וּפעלוֹ בארץ חשתי חובה לאסוף כל הד מזכרו, ולהחיות מחדש את קסמו המופלא כפי שנחקק בנפשם של רעיו ומוקיריו באותם הימים שראו בו את המיזוג של גבורה ואנושיות שחברו בה למופת.

ואין לפסוח בסיפור חייו הקצרים על המשך מפעל חייו, בקרב אלו שהמשיכו דרכו במערכת תל־חי עד תומה, וממנה נתגלו בהם הכוחות למאבק הדור שהביא לנו את עצמאותנו.

לזכר המערכה נעלה כאן את ההדים של ממשיכי דרכו, מעדותו של רעו שאול.

אהרן שר נפל ביום ששי, י“ז בשבט תר”פ. הבשורה הרעה הגיעה לחצרה של כנרת ביום ראשון י"ט בשבט בשעות אחר־הצהרים. אותה שעה עבד שאול מאירוב (אביגור), חברו הקרוב של אהרן, סמוך לבצה. לידו מונחים היו המכוש והאת, ובהם חפר בקיר גבעת הכרך ומילא קרוניות שגילגלו חברים אחרים על פסי־ברזל. כך היו ממלאים את שטח הבצה בעפר ובאבנים. פתע הגיע שליח מן החצר, ובפיו בשורת האסון. ברגע הראשון לא תפס שאול את אשר הוגד לו, אך מיד היה הכל ברור. פתע הבין מה קרה וגם מה עליו לעשות. הניח את כלי־עבודתו במקומם, נפרד מן החברים ואץ הביתה. כל הדרך, מן הבצה ועד החצר רץ, ללא הפסק, וכשנכנס לחצר כנרת ביקש לשמוע עוד פרטים, אך אלה לא חידשו הרבה. החצר כולה היתה מוּכת אבל.

החלטתו של שאול היתה נחרצת: זה שבועות ביקש ללכת לגליל העליון, אך עניני המשק מנעו ממנו מלהגשים את משאלתו. הרי הוא היה פעיל בקבוצת הששים¹⁰ והוא עוסק גם בסידור העבודה. גם הפעם ניסה מי מן החברים להניאו מללכת, אך החלטתו היתה נחרצת.

בבוקר המחרת יצא לדרך. נצטרפו אליו שלושה חברי כנרת, והם הלכו תחילה לטבריה. שם נכנס שאול לסנדלריה והטליא את מגפיו המרופטים, כדי שיוכל ללכת בהם כל הדרך לתל־חי. בצאתם מטבריה היו עם שאול כבר ששה חברים: ארבעה ותיקים ושני חלוצים מן העולים החדשים. מטבריה נסעו בעגלה לאיילת־השחר, ובהגיעם אליה כבר נטה היום לערוב.

מאחר שהימים ימי גשמים וקור היו, לנו לילה אחד במשק. בחדר־האוכל הצר של איילת־השחר סעדו משהו, והחליטו לצאת לדרך בשעות אחר־הצהרים המאוחרות. החליטו לעלות לתל־חי בלתי מזוינים. הרי העיקר היה להגיע למקום כתגבורת למגינים. ומאחר שלא נשקפה להם כל תקוה לפרוץ את הדרך בכוח הנשק, דרך המוני הפלחים והבידואים המזוינים והמתגודדים, לא היה כדאי להתגרות בהם מלחמה.

בשעות הצהרים הגיעה מן הצפון קבוצת חברים לאיילת־השחר. הערבים המתפרעים ציוו עליהם לפשוט את בגדיהם העליונים ואף שדדו מאחד מהם אקדח מאוזר. אחר הניחום להמשיך בדרכם ערומים למחצה.

המראה העלוב של החברים הרועדים מקור, המדוכאים והמבוישים לא עודד. אך חבורת העולים לתל־חי היו נחושים בהחלטתם להגיע לאזור המסוכן בחסות החשכה ולחצותו בלילה. בליל חושך וקור, קיוו, יתעצלו הערבים להגיח מאהליהם, אפילו יגלו אותם נביחות כלביהם.

היחיד בחבורתם שעבר כבר בדרך זו היה חיים כהנא, אף הוא חבר כנרת. כהנא שימש להם כמורה־דרך, והוא הסביר להם כי עליהם להתקדם בלילה בעמק החולה, כאשר מרגלות ההרים מצויים תמיד לשמאלם.

היום החשיך וערפל כבד ירד, אחר התחילו פתיתי־שלג סמיכים מכסים את העמק וההרים ומטשטשים את הדרך. כוכב לא נראה מבעד לערפל. חיים כהנא הלך בראש ואחריו החברים בשורה ערפית. כדי שלא יתגלו, גזרו על עצמם להימנע מעישון ומדיבור בקול רם.

כך התקדמו אט־אט על שכבת השלג החורק לכל מדרך כף רגל. הבוץ היה עמוק וההליכה קשתה עליהם.

כשנכנסו לכפר בואיזיה, הרימו הכלבים קול־נביחה עז. חששו החברים שהנביחה תוציא אליהם את כל תושבי הכפר מבתיהם ומאהליהם, ולפיכך סטו מן הדרך מזרחה, ועד מהרה התחילו שוקעים בבוץ הטובעני. בקושי שבו אל הדרך ועברו את הכפר בשלום ופניהם מועדות צפונה.

בהגיעם לכפר חלצה, נכנסו אל הכפר כדי לחצותו מכיוון דרום לצפון, וכך מצאו לפתע שסטו הרחק מזרחה, עד שחשו מבעד לחושך ולערפל שההרים אינם משמאלם אלא מימינם. פנו לאחור ואיבדו כל דרך. התחילו איפוא סובבים בכפר סחור־סחור, עד שאפסו כוחותיהם ורבצו אין־אונים בשלג.

אבל היחיד שלא אבד לו חוש התמצאותו היה חיים כהנא. נחו שעה קלה וכשהתחילה המנוחה עוצמת בכוח את עיניהם התנערו וקמו. בהדרכתו של חיים כהנא התחילו מגששים באפלה דרכם צפונה. והנה הזדקרה מולם קבוצת איקליפטוסים גבוהים. כהנא הבחין בה מיד, ובלי תעות עוד בדרכם טיפסו במעלה אל עבר חצרה של תל־חי.

דממת מוות שררה בחצר ומַעטה שלג לבן כיסה את הארץ.

מחשש שיפתחו עליהם השומרים באש, שרקו אחדים שריקות קלות וקרבו לפתח החצר. כאן נתקל בהם אחד השומרים והכניסם לחדר־האוכל, העלה אש במנורת־הנפט הזעירה והמפויחת, והעולים הלאים התישבו על ספסלים אצל השולחנות. היתה שעת־לילה מאוחרת, בין שתים לשלוש. כעשר שעות ארכה להם דרכם מאיילת־השחר לתל־חי.

מן החדרים הסמוכים התחילו מגיחים חברים שניעורו מן הרעש. ובעוד חברי תל־חי סובבים את העולים ושואלים על הנעשה והנשמע בדרום, הלכו שנַים והעירו את טרומפלדור. כולם שמחו על התגבורת, וביחוד שמחו שבאו עתה דוקא אנשים מכנרת, קבוצתו של אהרן שר. עד מהרה הגיע טרומפלדור. שאלותיו היו עניניות, כמעט יבשות, אך פניו הגלויים והגדולים הביעו קורת־רוח. עייפים היו העולים מאוד ועד מהרה שכבו לנוח ונרדמו.

למחרת עלה שאול על קברו של אהרן שר שנכרה בקרבת קברו של שניאור שפושניק ז"ל שנפל כחָדשיִם לפני־כן (כ' בכסלו תר"פ). שני הקברים נכרו על הגבעה, צפונית לתל־חי בדרך לכפר־גלעדי.

מחפציו של אהרן לא נותרו בתל־חי אלא אקדח המאוזר שלו הנתון בנרתיק־עור צהוב ותיק הכדורים. הוא נשא אותם עמו, שעה שנפצע פצעי מוות. אקדח המאוזר והכדורים ניתנו לשאול, חברו הקרוב ובן קבוצתו של אהרן שר. האקדח והנרתיק היו מוכתמים בדמו הקרוש.

שאול קיבל נוסף לאקדח המאוזר גם רובה גרמני וכדורים.

סביב לבניני המגורים והמשק של תל־חי היתה החצר, המוקפת חומות־אבן בצורת מלבן. החברים חולקו לעמדות והחלו בתורנות השמירה והעבודה ככל החברים. הכלכלה היתה דלה ובלתי־מסודרת, והתלבושת לא הספיקה. חסרו שמיכות, בחלונות לא היו זגוגיות, וקר היה ביחוד בלילות. כולם דרו בצפיפות רבה, ובחדרים שרר אי־סדר. בכלל סבל המקום ממחזור בלתי־פוסק של חברים. אלה באים ואלה שבים לדרום, מחמת עייפות או מסיבות אחרות. תנועה בלתי־פוסקת זאת נמשכה כל הימים והטביעה חותם של ארעיות על החיים. הארגון במשק היה לקוי, מעטות היו החברות, וגם אלה דרשו תפקידי “הגנה” של ממש.

במכתבי יומנו לא חדל טרומפלדור לתבוע שיבואו חברות חדשות, אך רק מעטות הגיעו.

רק על השמירה ועל הגנת המקום היתה הקפדה ניכרת, וידו האמונה של טרומפלדור ניכרה בכל. סמכותו בתחום זה היתה בלתי־מעורערת, והמגינים נשמעו לו מרצון ומהכרה, ולא היה כל הכרח להזדקק לגינוני משמעת חיצוניים.

אכן רוח טובה שררה במקום, אם כי, כבכל חברה – במצב כזה, ואף בכל חברה מובחרת – פרצו מפעם לפעם סערות רוגז קטנות ומריבות, שנבעו מחמת העייפות והמתיחות המתמידות. יש שלאחר כמה ימי־שקט – היתה משתררת רוח של עליזות, ושירה מלוכדת ובריאה היתה בוקעת מחדר־האוכל הצר. אכן, הם היו מרבים לזמר את השירים הנפוצים “בגדוד העברי” (“בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים”, או “על הרי ציון עליתי” ו“אל יבנה הגליל”). יש שסילסלו בדבקות שירים נוגים באידיש, אך הצעירים הרבו להתלוצץ ולא נעדרו גם מעשי משובה וקונדסות.

אכן, אין לומר שכל האנשים, בלי יוצא מן הכלל, היו בעלי רוח איתנה. היו גם גילויי התערערות, אף כי מקרים אלה היו יוצאי־דופן, ואולם הלך־הרוח הכללי היה איתן וצעיר, ולא מעטים היו אף שׂשׂים אלי קרב. הרוב המכריע, מכל־מקום, מילא את תפקידו מתוך הכרת־חובה דרוכה, עקשנית ונחרצת, מתוך נכונות לכּל והשלמה עם הצפוי.

בימים הראשונים לבואם למשק שרר בסביבות תל־חי שקט מוזר. אף הד יריה לא נשמע. מַעטה השלג כיסה את ההרים ימים אחדים, ובקרב החברים התחילה פושטת תחושת רגיעה מַשלה. מן הסתם, חשבו, שוב לא יקרה דבר.

ובכן, החלו דיונים על עבודות שיש לעשותן בסביבת החצר הקרובה: כריית בור זבל, למשל, או עבודות סיקול. אך מבעד לדממה הקפואה הסתננו ידיעות. מקורות מוסמכים למדי דיוחו, כי בראש המורדים הערביים הועמד צורר־יהודים מובהק, וב“מועצת המלחמה” שנתקיימה בראשותו, הוחלט למחות את הישובים העבריים בגליל העליון ויהי מה.

טרומפלדור ניצל את ימי ההפוגה לאימונם של המגינים. כמדריכים שימשו בעיקר אותם חברים שהיו קצינים בצבא התורכי. האימון הצבאי, שקיבלו בבית־הספר התורכי בהדרכתם של קצינים גרמנים, היה יעיל ותכליתי, ובהכשרתם הצבאית אף עלו על החיילים ואף על הסַמלים של הגדוד הארץ־ישראלי והאמריקני. אלה האחרונים באים היו לגליל מפקידה לפקידה בחופשות שבהיתר ואף שבלא היתר, ואחדים היו כבר משוחררים מן השירות הצבאי. הם היו עולים לתל־חי ויורדים ממנה חליפות, ומילאו תפקיד מכריע בהגנה על הגליל העליון. גם דברי מזון, בגדים ושמיכות זרמו ממחנות הצבא לתל־חי ולכפר־גלעדי. אכן, בדלוּת הימים ההם קשה היה לתאר כיצד יכולים היו המשקים להחזיק מעמד בלא עזרתם של חיילי הגדודים.

תפקיד רב־ערך מילא בתל־חי איש “השומר” הותיק יגאל אליוביץ. בקיאותו הרבה בסביבה ובמנהגי השכנים הכשירה אותו לשמש מורה־דרך ומלווה של הקבוצות העולות לגליל ושל אלה היורדים דרומה. בפשטות ובטבעיות מילא את תפקידו.

אך יותר מכולם בלט משכמו ומעלה יוסף טרומפלדור – אוסיה, בפי חבריו אנשי הארץ. אישיות הרמונית היה. בעל קומה גבוהה ומצוין בבריאות הגוף, בעצמה פיסית וביכולת סבל. הוא היה בעל נשמה גדולה שהיתה ניכרת בפשטותה ובבהירותה השלמה. ביחוד בלטה בו תכונת המנהיג, שטופחה בחינוך עצמי מתמיד ובנסיון צבאי עשיר. תכונות החובה האישית והכבוד העצמי – האנושי והיהודי – בלטו אף הן. ועם זאת לא עשה טרומפלדור דבר כדי להבליט את עצמו. לבוש היה כאחד מן החבורה, אך מעל לבגדיו הפשוטים עטה את מעילו הארוך והדהה, אותה פלרינה מפורסמת המתבדרת ברוח. ומאחר שהיה גידם בידו השמאלית, היה נשקו היחיד אקדח המאוזר. בהישמע יריות היה מחויר קמעה, אך רק לרגע קט, ואחר כובש את התרגשותו, תוקע את האקדח בין ברכיו הצמודות, טוען את הנשק בידו הימנית ומיד – הוא נכון לכל. בעת סכנה היה תמיד ראשון, מופת לאחרים. לא היה נותן דעתו על כללי הזהירות המחייבים את המפקד, אך עם זאת הקפיד שחבריו־פקודיו ינקטו זהירות יתר.

טרומפלדור היה בעל חיתוך־דיבור רוסי מובהק. אוצר־המלים העברי שלו דל היה, ומבנה פסוקיו – רוסי. על ביטוייו המוזרים היו החברים מתלוצצים לעתים בקול, אך הוא לא נעלב. אדרבה, מאחר שנתברך בהומור טוב, לא חשש שמרוּתו תיפגע. כאמור, היה בעל נסיון־חיים עשיר, וגם השכלתו ואפקיו הרוחניים רחבים היו מאלה של בני סביבתו הקרובה. כבן ארבעים היה, קשיש אף מן הקשישים שבאנשי “השומר” והותיקים שבפועלי תל־חי וכפר־גלעדי. ועם זאת השפעתו על חבריו והשראתו נקבעו דוקא מכוח היותו צעיר ברוחו. משהו פרימיטיבי, אולי קדמוני, היה טבוע בתכונות רוחו. יצר הפעילות שלו לא ידע מרגוע, והוא עסק תמד בכּל, בגדולות כבקטנות.

יתרונו הרוחני והנפשי, בגרותו, תום הליכותיו ופשטותן, רעותו הטובה וטוב לבו, מזגו הנוח ונכונותו לכל – ניכרו בכל פרט מפרטי החיים. הוא תבע מעצמו ומזולתו סדר, דיוק, משמעת ומילוי חובה, וידע עם זאת למצוא את הדרך אל לב האנשים והרבה עמם בשיחות אישיות.

אך זו צרה: טרומפלדור לא הבין את הערבים. ולא רק שלא הבין את לשונם, אלא אף לא חדר לעומק ערמומיותם האכזרית ולדקוּת נכליהם. כל אלה זרים היו לאָפיוֹ הפשטני, הגיבורי, האבירי.

לימים, אחר שבאה קבוצתו של שאול לתל־חי, הגיעה תגבורת נוספת בת תשעה חברים, וביניהם עוד שני חברים מקבוצת כנרת.

בגבולות הכפר חלצה נורו עליהם יריות, אך הן לא פגעו במקרה באיש. אף שקודם־לכן סר מורה־הדרך של הקבוצה אל ביתו של המוכתר, כאמיל אלחסין, וזה הקביל את פניו בידידות. עוד קבוצות קטנות הוסיפו להגיע, חרף הסכנה הנשקפת בדרכי החוּלה ובשביל שעל רכסי ההרים המערביים.

לפי גילו היה שאול מצעירי המגינים שבמקום ומן הפחות מנוסים שבהם, וחוָיית ההגנה היתה לו החוָיה הגדולה הראשונה שבחייו. הגרעין של חברי קבוצת תל־חי וכפר־גלעדי היה מוּכּר לו היטב. היו אלה מן הותיקים שבפועלים ובאנשי “השומר”, ומאחוריהם עמד נסיון רב בעבודה ובשמירה. הם ידעו מחסור ותנאי־חיים אכזריים, כדרך אנשי “העליה השניה” שבאו ארצה קודם למלחמת־העולם, ועמדו במבחנים הקשים של ימי־המלחמה. הכשרתם הקרבית לא היתה מותאמת לתנאי ההגנה החדשים, אך נסיונם היה רב, והכרתם והבנתם את הערבים בכלל ואת שכניהם בפרט היו יסודיים. רבים שלטו בדיבור הערבי והיו בקיאים במנהגי השכנים.

מתיחות מתמדת, פעמים גלויה ועל־פי רוב נסתרת, שררה בין אנשי “השומר” ובין האחרים. אלה הראשונים חשו בעליונותם, ואילו האחרונים ניסו לחפות על נחיתותם. אכן, היחסים בין האנשים לא נצטיינו במידת השלמוּת, אך ברור היה כי בשעת מבחן יעמדו כולם יחדיו בקרב.

פרק ששה־עשר: יום תל־חי    🔗

בבקרוֹ של יום י“א באדר תר”פ (אחד במארס 1920) שרר בסביבת תל־חי שקט גמור. יום חרפי רב שמש הגיה.

באַמַת־המים, שעברה במרחק מטרים ספורים מן הקיר הצפוני של חדרי־המגורים, פסקו המים מזרום. הערבים הפנו אותם, כנראה, לכיוון אחר בפתחם את התעלה בריחוק־מה. לא היתה זו הפעם הראשונה שעשו כך. יצאו איפוא חמישה חברים מזוינים, ועמהם שאול, כדי לתקן את התעלה. הם הלכו לאָרכה צפונה־מזרחה, מצאו ואת הפירצה וסתמו אותה. משסיימו את מלאכתם עלו לכפר־גלעדי, כדי להביא משם מצרכים לתל־חי ומעט כלי־מטבח שהגיעו מצידון. שם פגשו בטרומפלדור ובעוד חברים אחדים והתישבו אצל השולחנות כדי לסעוד פת שחרית.

טרומפלדור, שישב יחד עמם, דיבר על החלטתו להסביר את טעם ההגנה על הגליל העליון, הוא התכוון לכתוב תשובה למאמרו של זאב ז’בוטינסקי שנדפס ב“הארץ”.

ביום 20.2.20 כתב ז’בוטינסקי דברים אלה: “אם מתכוננים בגליל העליון להגן כדי להחזיק בשטחים, הרי אין סיכוי לכך ואין ערך לכל האמצעים שהוחלט לנקוט אותם באסיפה לזכרו של שר ביפו. אפילו מגזימים בכוחם של הבידואים. אם כנגד זה, המטרה הפגנתית, יש בכך משהו אף־על־פי שמות ‘קדושים’ אינו מרשים היום כפי שהיה לפנים. הנה, אפילו בארץ לא עשה מותו של שר רושם כראוי לו. אכן, צריך להפגין לצורך הישגים פוליטיים: למען ידע העולם את יחס הישוב למצב המדיני בצפון הארץ, שתחומי הבית הלאומי בארץ־ישראל יכללו גם את הגליל העליון, אולם אם זו הכוונה בעמידה בצפון, על המתנדבים לדעת זאת. לדעת לשם מה הולכים הם שמה”.

ובעודם סועדים אגב שיחה מהולה בבדיחות־דעת, נכנסה פתע אחת החברות והודיעה שנשמעו יריות מצד תל־חי.

יצא שאול יחד עם עוד חבר אחד ורצו לכיוון תל־חי.

טרומפלדור נשאר לפי שעה בבית, אך מיד הגיע עוד חבר מתל־חי ובפיו הידיעה: “ערביי ‘חלצה’ עולים עלינו.”

טרומפלדור יצא מחדר־האוכל בריצה, ואחריו רצו עוד כעשרה חברים, ביניהם בנימין מונטר, שנזדמן לכאן בדרכו ממטולה לתל־חי. מרחוק נראה ערב־רב של ערבים מזוינים, רוכבים ורגלים, מקיפים את חצרה של תל־חי.

הם התפזרו בשרשרת ורצו דרומה, אל החצר, כשנשקם נטוי, והספיקו להיכנס בריצה אל הבית בלא שתקרה להם כל תקלה, אף שהערבים כבר הקיפום.

בתוך הבית ניצבו האנשים במקומותיהם הקבועים, מזוינים ודרוכים לקרב. באויר הורגשה מתיחות. אחדים פתחו במשא־ומתן עם מנהיגי הערבים שדיברו בחוצפה ובחרי־אף. ניכר היה שהפעם באו מתוך החלטה מחושבת היטב. אחד הקצינים הערביים ניסה להידחק אל חדר־האוכל, אך משלא הניחו לו להיכנס פנימה, התרחק במקצת, אסף סביבו כמה מאנשיו והחליף עמם דברים בלחש. נראה היה שהחליטו לעשות דבר־מה, שכן תיכף לאחר־מכן התפזרו הכל ונסַבו על הבית.

פתע הגיע כאמיל אלחסין ובידיו רימוני־יד. גם בחגורתו תחובות היו פצצות אחדות. הוא אמר כי בסביבה נפוצים צרפתים וברצונו לבדוק את מכונת־היריה הנמצאת, לדבריו, בידי אנשי תל־חי. כאמיל דיבר עדיין כדבּר איש לשלום, ובכן הניחו לו איפוא להיכנס לחדר־האוכל. יחד עמו נדחקו עוד אחדים ממקורביו מזוינים כהלכה, והם החלו לערוך במקום חיפוש כביכול. והנה נראו לפתע על הגבעה שמשמאל ארבעה מאנשי כפר־גלעדי ותל־חי, הצופים במתרחש.

הערבים החלו לגעוש. “אלה מרגלים צרפתים,” קראו וכיוונו רוביהם לעומתם, אך כאמיל ומקורביו עצרו בעדם ופנו אל טרומפלדור בדרישה לשלוח איש לכפר־גלעדי, כדי להודיע שם לבל יהלכו אנשים בדרכים.

“בסביבה,” אמר, “נמצאים צרפתים, והמהלכים בדרך ייחשדו כמרגלים.” כן דרש לקרוא לתל־חי את קלמן כהן, המוכתר שנמצא אותה עת בכפר־גלעדי.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהמוני ערבים נסַבו על הבית. וכמו בפעמים הקודמות התחמקו מגיני תל־חי בתחבולות שונות מלהיכנס אתם בקרב גלוי. לפיכך קיוה טרומפלדור, כי אם יקבל את הצעתו של כאמיל לא יתפתח קרב. ואכן הציע לשאול, דובר הערבית, ללכת לכפר־גלעדי. מיד יצא שאול לדרך ועליו רובה ואקדח המאוזר של אהרן.

בצאתו מן הבית הלכו סביבו כחמישים ערבים מזוינים, פולטים דברי רעל וזעף שאול הרגיש באיום שבדבריהם אך הם לא נגעו בו לרעה.

כשהגיע אל הגבעה האחרונה בדרכו לכפר־גלעדי, ירדו לפתע ממנה כעשרה ערבים מזוינים רוכבים על סוסיהם ואתם המון רגלים. הרוכבים שאלו את שאול לאן מועדות פניו, הוא ביאר להם את מבוקשו של כאמיל. נראה שלא השתכנעו מדבריו, כיון שציוו עליו לשוב לתל־חי.

פנה שאול לזקן הרוכבים וחזר והסביר לו כי הוא הולך בשליחות כאמיל, אך הזקן גער בו: “חזור.” לא נותרה לו ברירה אלא לשוב. הלך כל הדרך חזרה וסביבו כמאה ערבים מזוינים. אחד הרוכבים ירד מסוסתו והלך לימינו, מתאנה אליו בארסיות, חורק בשיניו ושואל בלא הפסק: “מה מספר הרובים בכפר־גלעדי?”

אבל הרעש שמסביב סייע לשאול להעמיד פנים כאילו אינו שומע את דבריו. פתע ניתן האות, ובטרם היה סיפק בידו להוציא הגה מפיו, התנפלו עליו כעשרה ערבים, חמסו ממנו רובהו, וניסו לגזול גם את אקדח המאוזר שלו. על אקדחו של אהרן שר לא ויתר שאול ונאבק בכל כוחותיו בתוקפיו, עד שרוכב שעבר לידו עיכב בעד המסתערים עליו והרחיקם ממנו.

כאשר הגיעו לתל־חי תבע שאול את רובהו הגזול, והרוכב שהלך לידו ענהו: “נראה.”

שאול קרא לכאמיל ודרש ממנו להעיד עליו, כי הלך לכפר־גלעדי בשליחותו, אף תבע ממנו להשיב לו את רובהו. כאמיל פנה לערבים ודיבר עמם, אך את הרובה הבטיח להשיב אחר־כך.

אותה עת שב כאמיל ונכנס אל הבית והתחיל עורך בו שוב חיפוש כביכול. האוירה הלכה ונעשתה מתוחה יותר, אך החלטתם הנחרצת של המגינים היתה שלא לפתוח ביריות אלא אם כן יתאנו הערבים לאנשים או לנשקם.

כאמיל וקציניו עלו כדי לערוך חיפוש בחדר העליון, וברגע זה קרא לשאול אחד הקצינים הערבים החוצה והתחיל טוען כלפיו בחרון מדומה. הוא הורה בידו על האבנים שהוצבו על אדני החלונות כדי לשמש כאשנבי־ירי, והתחיל מגלגל אותן מטה אגב חירופים וגידופים.

בטרם סיים הערבי את דבריו נשמע מתוך הבית קול רעש חזק. קמה מהומה ונורתה יריה. היתה זו ירייתו הראשונה של טרומפלדור, שנורתה כאשר ראה כי ניסו לפרוק את נשקה של דבורה דרכלר.

הערבים שהיו בחדר־האוכל התחילו נמלטים בבהלה החוצה. שאול התכופף ככל יכלתו ואץ פנימה, בעוד הערבים משלחים בו יריות. הקלעים נתקעו בקיר שממול לדלת, נתזי טיח נקרעו מן הקיר וסימנו את מקום הפגיעות. עתה, אחר היריה הראשונה ופקודתו של טרומפלדור, פתחו כל המגינים באש חזקה, והבריחו את הערבים מן הבית. הערבים התרחקו והסתתרו מאחורי הסלעים ופתחו גם הם באש רצופה. קול היריות היה כה עז, עד שקולו של טרומפלדור לא נשמע עוד.

המעבר מאגף אחד של הבית למשנהו היה כרוך בסכנה רבה, והאנשים לא ידעו בדיוק את אשר אירע לטרומפלדור, אך הם הבינו שנפצע.

פנחס שניאורסון שנמצא קרוב לטרומפלדור קיבל את הפיקוד, והכל שמעו את קולו הרם: “חברה, לחסוך בכדורים!” ואמנם, הוראה זו נשמרה בקפדנות משך כל היום, בעוד התוקפים יורים בלי הפוגה.

הקשר בין האגף הימני של הבית ואגפו השמאלי נותק. אחר זמן־מה נכנס שאול לחדר־האוכל אשר שימש חולית חיבור בין אגפי הבית, אך הערבים שהתבצרו בעליה תקעו שני קני רובים מבעד לחלונות הצפוניים ודרך הרעפים של חדר־האוכל וירו פנימה.

פתע נשמע קול נפץ אדיר. החדר נמלא אבק וטיח קירות התקלף: כאמיל וחבריו הטילו שני רימוני־יד מחדר־העליה אל חדר־האוכל, בו היו אותה שעה שאול וחבריו. כולם נמלטו לחדרים הסמוכים, ובדרך מקרה נפטרו בשריטות קלות בלבד.

המשא־ומתן עם כאמיל וחבריו על עזיבת החצר, שהתנהל בחלקו בדיבורים ובחרפות ובחלקו ביריות, נמשך כשעה ומחצה. למגינים טרם נודע על ההרג שעוללו כאמיל וחבריו ברימוני־יד וביריות בחדר העליון.

רק לאחר שיצאה חבורתו של כאמיל את הבית והחצר, התגנב אחד החברים למעלה ושם ראה את ארבעת ההרוגים ואת י. קניבסקי־קנב – הפצוע קשה. היה זה מראה קשה, אך אי־אפשר היה לעשות דבר, כי תיכף לצאתם נתחדשו היריות ביתר עוז.

פעמים אחדות ניסו הערבים להסתער על הבית ועל החצר מצדדים שונים בקריאות “עליהום”, אך הם נסוגו כל פעם בלחץ אש המגינים החזקה. הקשר עם האנשים בחצר, באורוָה וברפת הוקם מחדש, אבל עתה הורגש המחסור בכדורים. פרצו איפוא את קיר המחסן שמתחת לחדר־העליה, בו נמצא מלאי הגון של תחמושת. משחולקו הכדורים חשו הכל עידוד רב. היריות נמשכו עד רדת החשכה ואחר השתררה דממה.

מלמעלה, מחדר־העליה, הגיעו גניחותיו של קניבסקי הפצוע הקורא לעזרה. החברים פרצו חור גדול ברצפת החדר העליון והורידו את הפצוע מבעד לפירצה. אכן, הדאגה לפצועים, ובעיקר לטרומפלדור שפצעיו היו אנושים – הטרידה. לא היתה כמעט עזרה רפואית וחסר היה רופא. זאב כצנלסון חבר קבוצת כנרת, שימש כחובש, אך הכשרתו בהגשת עזרה ראשונה היתה דלה וציודו הרפואי אף דל ממנה.

פנחס שניאורסון, שנטל את הפיקוד, שלט בעצמו שליטה מוחלטת ופיקודו היה יעיל מאוד.

עם ערב התחיל טרומפלדור תובע בתוקף, ששלושה אנשים יפרצו לכפר־גלעדי, כדי להבהיל את הרופא המתגורר במטולה. הוא קיוה כי הרופא יצליח להציל את חייו, אף שידע כי מצבו אנוש. שלושה חברים התנדבו מיד, לבשו בגדים כהים והחלו מתכוננים ליציאה. כל אחד נטל עמו רובה ואקדח.

הכנותיהם ארכו במקצת, ופתע צעק טרומפלדור, לעבר שניאורסון, “תגרש כבר את ה’בשי בזוקים'¹¹ לעזאזל.” והם מיהרו לצאת.

סוף־סוף הגיעה לתל־חי קבוצה מכפר־גלעדי וביניהם הרופא ד"ר גרי. הוא בדק מיד את טרומפלדור ונוכח שמצבו אנוש. אף־על־פי־כן זירז את העברתו ואת העברת קניבסקי הפצוע קשה ואת שאר הפצועים – למטולה, כדי שיוכל לטפל בהם שם כראוי. בינתים הוחלט להיסוג מתל־חי ולהתרכז בכפר־גלעדי ובמטולה בלבד. היה ברור, כי הכוחות לא יספיקו להחזיק מעמד בשלוש הנקודות נוכח ההתקפות הנשנות של הערבים. הוחלט איפוא להעלות את תל־חי באש, והתפקיד הוטל על קבוצת מגינים. שאול נמנה עם קבוצת האבטחה, עליה הוטל ללוות את טרומפלדור הפצוע לכפר־גלעדי.

החברים נשאוהו על מיטה מתקפלת. טרומפלדור היה שקט מאוד ובמלוא הכרתו, אך כבר חלוש. כאשר שאל שאול את ד"ר גרי, האם יש תקוה לחייו של טרומפלדור, הניע הרופא המומחה את ראשו בהיסוס רב ובצער עמוק. הם עלו במדרון העולה מתל־חי לכפר־גלעדי, ושאול רחק מנושאי הפצועים, כדי להבטיח את השיירה העצובה שהתנהלה בדומית הלילה.

כעבור זמן־מה חזר וקרב אל נושאי הפצועים, ואז הודיעו לו שטרומפלדור הוציא את נשמתו. דבריו האחרונים, כך אמרו, היו: “אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”.

צפונית מזרחית לכפר־גלעדי נכרו שני קברים: האחד לארבעת המגינים: יוסף טרומפלדור, בנימין מונטר, זאב שרף ויעקב טוקר. שני האחרונים היו מתנדבים שבאו מן הגדוד מאמריקה.

קבר אחד נכרה לשתי המגינות, דבורה דרכלר ושרה צ’יזיק.

אברהם הרצפלד טרח בקבורתם.

בערב המחרת נתקיימה בכפר־גלעדי אסיפה סוערת, חלק מן האנשים נואש מן האפשרות של עמידה מול כוחות עדיפים ולא ראה טעם בהתמודדות נוספת. אחר קרב תל־חי והנסיגה ממנה, ולאחר שנפלו בקרב עשרות ערבים ורבים אחרים נפצעו, ברור היה שהערבים יעלו על תל־חי במלוא כוחם, ואולי ישתמשו גם בתותחים כדי להרעיש את עמדות ההגנה. אחדים הסתמכו על דבריו של טרומפלדור שאמר: “מפני תותחים ניאלץ להיסוג”. אך חלק הגון התנגד לעזיבה ותבע עמידה עד לסוף. גם שאול נמנה עם האחרונים.

כבר באותו לילה יצאו למטולה חלק מאלה שהציעו לסגת. הם קיבלו עליהם להוביל עמם את הפצועים. עם בוקר נראו סימנים ברורים של התקהלות עצומה במזרח. על הרי הגולן הועלו משואות, שהזעיקו את הערבים לקרב. בקרב המגינים היה מצב־הרוח טוב, וגם שירה נשמעה. קמח־חיטה לא היה עוד, ולמגינים חולק לחם־תירס.

פתע נשמעו מפאתי מזרח שני קולות־נפץ עזים. חלק מן החברים דימה, כי אלה הם יריות תותחים. לא היה כל סימן של בהלה, אך הורגש שהכף התחילה נוטה לצד התובעים נסיגה מידית.

נערכה איפוא התיעצות בהולה של מפקדי המקום. הרוב נטה לעזיבה, והמיעוט הוסיף להתנגד. שאול, שהיה בין הצעירים שבמגינים, תבע נמרצות להוסיף ולעמוד.

אך החלטת הנסיגה כבר נחרצה…

הם העמיסו את כל הנשק שיכלו לקחת עמם, אך אי־אפשר היה להציל משהו מן הרכוש, ואת הבית חששו להעלות באש, שמא יראו הערבים בכך סימן לנסיגה, ויזדרזו לחסום את דרכם.

כעבור זמן קצר עזבו את המקום וירדו לואדי מערבה. הם התחילו מטפסים במדרון התלול של הרי נפתלי. החלטתם נמרצת היתה, כי במקרה התנגשות לא יפלו בשבי חיים. כל אחד הפריש לעצמו מספר כדורים, כדי לאבד עצמו לדעת כאשר לא תהיה עוד ברירה. הם הגיעו בשלום אל פסגות ההרים ומשם הלכו אל ארמונו של כאמיל־בק, הוא מנהיג “המטואלים”. כאמיל־בק נהג בנסוגים לפי כללי הכנסת־האורחים הערבית, הסביר להם פנים והאכילם לשובע. בקרב הנסוגים מכפר־גלעדי שררה חרדה לאנשי מטולה, ומשום דאגתם לשלומם היו נכונים כבר לצאת מזוינים לקראתם. אך בעודם מתכוננים לצאת לדרך כדי לחפשם, ראו את השורה הערפית המשרכת דרכה בשביל ההר המתפתל, ורוחם שבה אליהם.

כאמיל־בק ומקורביו לא האמינו למראה עיניהם, בראותם מה קטן המחנה שהגן במשך חדשים על ישובי הצפון. בין הערבים רווחו סיפורי־מעשיות על מאות לוחמים יהודים המצוידים בנשק רב, והנה עתה נוכחו לדעת, כי בסך־הכל מנו כל המגינים כדי תשעים איש ואשה, ומספר רוביהם לא היה גדול מזה. הם נחו שעות אחדות ואחר־כך פנו בחשכת הלילה לעלות על רכסי הרי נפתלי דרומה. עם בוקר ירדו במורד ההר התלול, חוששים להיתקל בצבא או במשטרה הבריטית, העלולים להחרים את נשקם היקר וביחוד את שני אקדחי המאוזר של טרומפלדור ואהרן שר ז"ל. ערכו חניה קצרה ועטפו את הנשק חבילות־חבילות בשמיכות, וכך הגיעו בשלום לאיילת־השחר.

פרק שבעה־עשר: סוף דבר    🔗

רק מעטים זכו להכיר את אהרן שר, ועוד מעט גם הם לא יהיו עוד בין החיים.

מאז מותו לא בא איש מבני משפחתו ארצה ושרשי גידולו ודמות בית אביו נותרו לוטים בערפל.

קיויתי למצוא זכר למשפחתו בארכיון של המחלקה לחיפוש קרובים בהנהלה הציונית. בתיק שהובא אלי מצאתי את ציוני זהותו ויום נפילתו, אך הגליונות המיועדים לרישום פרטים על המשפחה נותרו ריקים ומיותמים.

“ובכן,” אמר לי המנהל, “שוב אין מי לשאול על משפחתו של אהרן שר. המר הגורל מאוד לצרניגוב, ורוב יהודיה נספו בשואה. עד היום לא עלה אף יהודי מברית־המועצות שמוצאו בצרניגוב.”

אותה עת נזכרתי בסיפור ששמעתי מפי חיה רוטברג. בשנת 1923 התקיימה במוסקבה תערוכה חקלאית של תוצרת ארץ־ישראל, ומאות יהודים נהרו לראות את המוצגים.

הסתדרות העובדים היתה מיוצגת אף היא בתערוכה זו על־ידי דויד בן־גוריון, מאיר רוטברג וחיה רעייתו.

וכך סיפרה לי חיה על אותה פגישה:

פעם, כשישבה באולם התערוכה ליד אחד השולחנות ודיפדפה בתמונות מן הארץ, ראתה מולה עלמה כבת עשרים וחמש, בעלת פנים רחבים וגלויים, אשר הביטה אף היא בתמונות, כמחפשת בהן דבר־מה.

מראה פניה היה כשל רוסיה מלידה, ולפיכך התפלאה חיה שהיא מתעניינת כל־כך בארץ־ישראל. פתאום פנתה העלמה אליה ושאלה:

“את מארץ־ישראל?”

“כן.”

“אולי הכרת את אהרן שר?”

“כן,” ענתה חיה. “הוא היה צעיר נפלא. החבר הטוב ביותר אצלנו, אבל הוא כבר איננו בחיים. נהרג בידי הערבים.”

הצעירה קמה מכסאה ופניה חָורו. “האם זה נכון? הוא אחי,” אמרה והלכה מיד.

היא הלכה אחריה, אבל הצעירה החישה מאוד את צעדיה ונעלמה בקהל הרב. חיה סיפרה על הפגישה המוזרה למאיר רוטברג ולבן־גוריון. כולם רצו לשוחח עמה, אך אי־אפשר היה למצאה, כי כתבתה לא היתה ידועה. אך כעבור ימים אחדים שוב באה העלמה אל התערוכה.

עתה שוחחה עם חיה ביתר אריכות, שמה היה דינה, ובחיצוניותה דמתה עד מאוד לאחיה, אהרן שר. היא סיפרה שלפני שנה הגיעה שמועה למשפחה בצרניגוב שאהרן מת. היא כתבה מכתב לחברו מילדות, יוסף נישולר, אך לא קיבלה תשובה. היא עבדה ביום, אמרה, ובערבים למדה באוניברסיטה. מתגוררת היא עם שלוש חברות. כולן רוסיות. אחר קרבה יותר אל חיה ואמרה, שהיא מרגישה את עצמה כבין אנשים קרובים.

כך נתהדקו קשריהן של שתי הנשים.

דינה הזמינה את חיה לחדרה, וחברותיה קיבלו אותה בסבר פנים יפות. הן אוהבות מאוד את דינה, אמרו, וכל מכריה רצויים בעיניהן. דינה הראתה לחיה את תמונת משפחתה, בה נראו הורי אהרן, שני אחיו ושלוש אחיותיו. אהרן שעמד בתווך היה כבן חמש־עשרה. התמונה צולמה קודם שנסע לארץ־ישראל.

דינה סיפרה, שאהרן היה תלמיד מצטיין בבית־הספר, ומוריו ואביו רצו לשלחו לפטרבורג, כדי להמשיך שם את לימודיו בבית־ספר גבוה, אבל הוא החליט לנסוע לארץ־ישראל. הוא היה אהוב על כולם, סיפרה דינה, טוב־לב ומגן על החלשים. ודינה הוסיפה והראתה לחיה עוד תמונה, תמונת אחיו הצעיר של אהרן ואמרה: “אף אחי זה איננו כבר בחיים, בן שש־עשרה עזב את בית־הספר והתנדב לצבא האדום. פלוגה מסרו לו, והוא הלך להילחם נגד הצבא הלבן. כשנחלה פלוגתו תבוסה ברחו רוב אנשיו, והוא נותר יחידי מאחורי מכונת־היריה ונהרג במקום.” בדברה הציגה בפני דינה את העתון הבולשבי בו סופר באותיות גדולות על מות הגיבור שר.

“האם גם לאחי אהרן היה אותו גורל?” שאלה דינה.

היתה זו הפגישה היחידה של חברה מכנרת עם בן משפחה של אהרן שר. מאז אין למצוא לו כל הד וזכר.

בימים אלה, כשהספר על חיי אהרן שר נמצא בדפוס, הגיע אלי מכתבה של דינה שר ליוסף נישולר ז"ל, וזה דברו:

22/6/28

יוסף נישולר הנכבד,

אני פונה אליך בבקשה להודיעני על אחי אהרן. אנא כתוב לי את כל הידוע לך על אחי. החל מ־1916 אינני יודעת עליו דבר. כיצד חי בשנים האחרונות, היכן למד או עבד, כיצד בילה את הזמן? האם היה מרוצה מחייו? במה נזכר ומה חשב על קרוביו ברוסיה? למען זכרו של אחי כתוב לי את כל הפרטים. כיצד עברה עליו השנה האחרונה לחייו? באילו נסיבות, היכן ומתי נהרג? אהיה אסירת תודה לך. אם השאיר אחריו ספרים, רשימות, מחברות – אנא שלח לי אותם.

פעם אחת כבר כתבתי לך בצרוף למכתבה של אמך, אך תשובה לא קיבלתי. כתבתי לך גם בנפרד ועדיין אני מצפה לידיעה ממך. המען שלי: צרניגוב, (רוסיה) רחוב חלבופקינסקי מס. 1, דירת (השם לא ברור) בשביל ד.י. שר.

בברכה,

דינה שר

כאשר עסקתי בכתיבת פרקי חייו של אהרן שר, הגעתי גם ל“בית אליהו”, הוא “בית ההגנה”. עתה משמש הבית כמוזיאון לצבא ההגנה לישראל שבדרך, ובו מוצגת תערוכה מתמדת, המתארת את המאבק על הקמת המדינה. חיפשתי במוזיאון את פינת הזכרון למערכת תל־חי, ומצאתיה באולם שבקומה העליונה. בפינה ערוכים היו כלי־הנשק שמימי “השומר”, כלי־הנשק של אנשי העליה השניה, שעלו ארצה אחרי פרעות קישינוב והומל, ומהם השתתפו גם ביצירת כוח ההגנה היהודי ברוסיה.

בין התמונות וכלי־הנשק מצאתי את פינת הזכרון לגיבורי תל־חי. על־יד תמונתו של טרומפלדור שמור אקדח המאוזר שלו, ובתא שני לידו מצוי עוד אקדח מאוזר, ומעליו תלוי תמונת שני הקברים והם עודם רעננים: קברם של שפושניק ושל אהרן שר.

ואותה שעה הירהרתי בנפשי: אילו ניתן פה לכלי־נשק אלו של טרומפלדור ושל שר – אילו סיפורים היו גושי־ברזל אלו מספרים לנו?

אכן, אחר שלושים שנות־מלחמה על עצמאותנו חוזר הגלגל על בנו של צבי פיין מראשוני מגיניה של תל־חי, רעוֹ של אהרן בהגנת תל־חי.

וכה כתב הבן, עמוס פיין,¹² אל אקדחו:

"דבר לי אליך, האקדח. אתה, היושב לבטח על מתני, המלווני בדרכי תמיד, עת אלך בדד בין קוצים ושיחים, בהר ובגיא, גלוי ונסתר לעין אורב – אתה עמדי תמיד. וכאשר ירבו האויבים בדרך, וכל עץ ושיח וסלע אומרים: היזהר! וכאשר יגבר החושך וכל צל ידמה כאויב וקול מבפנים אומר לי חזור – אתה מהדק את מתני ואומר: המשך, אני אתך; אניח ידי עליך ואמששך ואיוָכח כי אמנם כן. אתה עמי וגלי בטחון עוברים עמך אל מתני ומציפים את כל גופי! אתה אשר בכל אבר מאבריך נתון גורל חיי! אתה האומר לאויבי ‘הישמר’, הנותן לי שנת מנוחה בהיותך מונח מתחת לכרי; אתה המחולל רעמים וברקים ומעלה עשן ויורק מתכת, אתה שולח מתכת יוקדת לאברים חיים, אתה נוקב חורים בראשים ובלבבות של יצורי אלוהים, גברים חסונים ומלאי חיים ומרץ, אשר בכוחם לבנות בנינים ולחרוש שדות וליצור אלפים כמותך. – אתה הופך כהרף־עין לגוש בשר מחוסר־חיים; אתה גוזל אבות מבנים, בנים מאמהות ורֵעים מרעיות! אתה, אשר אינך משמש לא לבנין בית ולא לחרישת שדה, לא לעידור ערוגה ולא לגיזום עץ. למה נוצרת?

"שנאתיך, שנאתיך מאוד! אבוש לשאתך, אך אני מוכרח לשאת אותך! לכן אצפינך מתחת לבגדי למען לא יראוני בקלוני.

“אך יום יבוא בו לא יבקש איש נפש רעהו וגלי בטחון יזרמו מסביב ולא אבקש בטחון ועזר ממך – השוכן על מתני, אז אקחך בידי ואנפצך ואעיב ברקך ואשליכך אל תוך כוּר! שם תותך וצורתך תאבד והיית לגוש־מתכת חסר־אונים. ואני אעשה לי רעיה שתלווני בדרכי אף היא ותהיה על מתני ותתן לי בטחון של חיים, הלא היא המזמרה…” (“גוילי אש”).

האין האקדח שנשא עמוס פיין גם אקדחו של אהרן שר, המחרף נפשו על הגנת תל־חי?

ואז שבתי ונזכרתי בקצוֹ של אהרן שר: הוא רץ להגן על החורשים בשדה ולפתע נפגע. כשהודיע שנפצע, הובא מיד הביתה. סיפרו שלא זעק. רופא הוזמן אליו והרגיע את כאביו; כל העת היה בהכרה מלאה. אבל רק כמחצית השעה הוסיף לחיות, וכל אותו זמן פשט את ידו הימנית אל מתנוֹ השמאלי, כמבקש למשמש את אקדח המאוזר החגור שם. וברגע האחרון השמיע מלה אחת ויחידה: “אמא…”

האם רק את אמו יולדתו זכר, או שמא נתכוון גם לאמא אדמה – האם שריוה בדמו? בפנקס יומני שמאותם הימים שבתי ומצאתי את קינתה של שלומית על מות אהרן שר:

“אהרן שר, נפש יקרה עד לאין שיעור. כוחות אבירים היו בו, ונאמנות לרוחו מחוץ לגדר הרגיל. בגורלי נפל לכבוש לזמן־מה את הלב הזה, והוא נרתע. אמץ כוח לפני נחשול אהבה. ושחה בגלי דורו, כשהוא חותר בשליחות הדורשת כל הכוחות. האושר? החובה לעמל, לבטחון, קודמת, הוא רצה שאבין זאת. כאילו באבן־מכשול נתקל הענק, ובתנופה אמיצה הסירהּ, ונשבר הכד על המבוע. כגיבור יצא להגן על החורשים, כי לא לחרוש במחרשה בלבד תבע אהרן, ועליה נפל. ועתה גופו הרענן המלא מרץ ותנועה אסור בכבלי המוות, ורוחו מרחפת על־פני שדות, על הרי הגליל ועל כנרת…”

רוחו של אהרן שר ושל חבריו נישאה מאז מן הצפון אל הארץ כולה, אל בין חבריו וממשיכי דרכו. דרכו של האדם מארץ תל־חי…

 

ביבליוגרפיה    🔗

ארכיונים:    🔗

ארכיון תנועת העבודה, תל־אביב.

ארכיון ההסתדרות הציונית, ירושלים.

ארכיון המחלקה לחיפוש קרובים של ההסתדרות הציונית, ירושלים.

בית ההגנה על שם אליהו גולומב, תל־אביב.

כתבי י.ח. ברנר, כרך ב' – הוצאת דביר־הקיבוץ המאוחד, תשכ"א.

“עם דור ההגנה” – מאת שאול אביגור, הוצאת “מערכות”, תשכ"ב־1962.

אהרן שר – ילקוט דברים עליו ומשלו, ליקט שאול אביגור, ערכה ב. חבס, הוצאת “עם עובד”, תשי"ב.

מורשת תל־חי – הוצאת “מערכות”, תש"ל.

טרומפלדור – מאת שולמית לסקוב, הוצאת “שקמונה”, 1972.

זכרונות דוד בן־גוריון – הוצאת “עם עובד”, תשל"א 1971.

“דור מעפילים” – ד“ר הלל יפה, הוצאת הספריה הציונית, תשל”א, ירושלים.

קובץ “בעבודה”, הוצאת הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה, אלול תרע"ח.

רשומות מתוך יומן של המחבר.