רקע
איתמר בן-אב"י
עם שחר עצמאותנו: זכרונות־חייו של הילד העברי הראשון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן־אב"י; תשכ"ב 1961

ספר זכרונותי זה מוקדש לרעיתי לאה לבית אבושדיד ולבנותי שלושתן – דרור הראשונה (אשר נקטפה בהיותה בת ארבע), דרור ורינה, אשר להן אחרי אבי ואמי – אני חייב את כל ישותי.


 

פרק ראשון: בן נולד לבן־יהודה


בט“ו באב שנת התרמ”ה (1885) למנין ישראל ראיתי את אור העולם בירושלים, בפנים חומות העיר, אני בן־בכורם של אליעזר בן־יהודה ודבורה לבית שנ"ה יונס

הורתי ולידתי היו “בקדושה”, כי הורי דיברו ביניהם רק עברית, ובנם הבכור נועד עוד בטרם הוולדו להיות “הילד העברי הראשון” מאז חדלה הלשון העברית מלהיות לשון־דיבור.

אם מאושרים מאד היו הורי על ילדם הראשון, שנולד להם בסימן־טוב ובמזל־טוב בירושלים, הרי אני עצמי לא הייתי, כנראה, מאושר ביותר כבר.מיומי הראשון: קודם־כל היה משקלי פחות מן הרגיל,עד שהרופא מאזאֶראֶקי (כך ספרו לי, בהיותי כבר מבוגר ובעל־משקל) חשש לאריכות ימי. במשך ארבעה ימים רצופים לא היה לי כח אפילו לבכות קצת, והייתי מוטל עצום־עיניים וללא כל תנועה. בשבוע השני להוולדי הפילתני המילדת מתוך אי־זהירות או התרגשות, ומכאן – כך משערים – עצבנותי היתירה בשנים שלאחר כך. גם במזון כלשהוא מאסתי. בגלל תשישותי אמר אבי לדחות לכמה ירחים את הכנסתי בבריתו־של־אברהם־אבינו, אך אמי, שהיתה נאמנה למסורת, התנגדה לכך בכל תוקף. כך מספרים.

בינתים היה דבר לידתו של הילד הראשון בבית “הכופר בן־יהודה, החוטא ומחטיא את הרבים” – ענין לענות בו בירושלים, שמנתה אז לא יותר מעשרת אלפים יהודים, כולה שקועה באדיקות ובנמוסים קרתניים. משום־מה פשטו שמועות מוזרות, שהתינוק – כלומר אני – הוא יצור לא־שכיח, לא טבעי, את המילדת שלי, פייגה, היו מקיפים בשאלות על צורתי המדויקת, וכל מכריה היו דורשים ממנה לתארני בשרד נאמן, אותי ואת פרצופי וגופי וכל אבר מאברי. והיו שסיפרו בודאוּת גמורה, כי נולדתי בפה סתום, והרופאים נאלצים להזינני בצנורות מיוחדים שלא בדרך הטבע. על־כל־פנים ברור היה לגל יושבי־קרנות בירושלים העתיקה, כי הנולד בעל־מום מלידה הוא, ונשים צדקניות היו מנידות ראש על אותה בת־ישראל אומללה ומסכנה – כלומר אמי – שנענשה על עוונות בעלה, וניתן לה פרי־בטן שאינו בגדר אדם כלל.

בעינים אחרות ראו את הנולד בבית בן־יהודה – החלוצים הצעירים, הראשונים לישוב החדש, והם אנשי ביל"ו ברובם, שהתרכזו כבר מסביב לפתח־תקוה וראשון־לציון. גם מנהל מקוה־ישראל, בית הספר הראשון לעבודת האדמה, איש המעוף ומרחיק־הראות, שארל נטר. כל אלה הכירו את בן־יהודה ועקשנותו העברית, וידעו את היעוּד אשר הועיד לבנו־בכורו, ובפיהם היה התינוק התשוש הנאבק עדיין על קיומו הגופני, בשם “הילד העברי הראשון”. כי אבי הכריז שהוא “מקריב את בנו על מזבח התחיה של הדבור העברי”, והוא יהיה הראשון בדורנו ששפת־אמו תהיה עברית. בלי תחיית הלשון הלאומית, גם תחיית הארץ לא תהיה.

גם גדולים וטובים, חכמים וסופרים ונאמני־התורה פקפקו, אם יש ערך מעשי להזיותיו של בן־יהודה. ובין המפקפקים, שהזהירו את אבי שלא לעשות את בנו־בכורו לבעל־מום רוחני לכל ימי חייו – היה גם ר' יחיאל־מיכל פינס, ראש חכמי ירושלים באותה תקופה, סופר עברי רב־כשרונות ועשיר־הסגנון, איש פיקח ונבון.

יותר מכל דיכאו את רוחה של אמי דבריו של ר' י. מ. פינס, והיתה מתמוגגת מדמעות על הגורל הצפוי לבנה־יחידה בעתיד הקרוב והרחוק. והיה בבכיה של אמי – כך אני מתאר לעצמי, בעזרת דמיוני – מעין בכיה של שרה אמנו בראותה את אברהם מוליך את בנו לעקידה על הר המוריה…


*


ועוד אדם גדול וחשוב ונבון היה באותם הימים בירושלים, הוא ר' שמואל סלנט, הרב הראשי לעדת האשכנזים. והיה לא רק שר וגדול בתורה וביראה ושמו הולך למרחקים, אך היה גם אדם נוח לבריות, דרכיו דרכי נועם ולא במקל־חובלים, והיה מקובל על כל חוגי הצבור, לרבות החפשים בדעות. גם אבי, שהיה רחוק בדעותיו ובמחשבותיו ובשאיפותיו מאלו של הרב סלנט, היה מכבדו מאד.

סמוך ליום ה“ברית” שלי בא שליחו של הרב סלנט אל אבי, והזמינו אליו לשיחה. אבי נענה מיד להזמנתו, ולא פעם סיפר לי על הפגישה הזאת בדירתו הצנועה של הרב, אשר במעלה ה“חורבה” (בית־הכנסת “חורבת ר' יהודה החסיד”, שבמרכז הרובע היהודי בירושלים העתיקה).

הרב קיבלו בסבר פנים יפות, ונגש מיד אל העיקר בעברית רבנית: – שמע־נא אישי בן־יהודה, קראתיך אלי כדי ליעצך לחדול מהטפתך לדיבור עברי בחיי יום־יום. קראתי מאמריך ב“השחר”, ב“המגיד” וב“החבצלת”. עט סופר מהיר בידך, ודבריך נכנסים ללב. אלא שלא הגיע עדיין הזמן בדורנו לשדד מערכות כאלו שאתה רוצה. גם אנחנו, ברוך ה‘, יודעי לשון־הקודש אנחנו, ואין לנו צורך לחללה בכל ימות החול. חזור בך, ושוב והיה־נא כאחד מאתנו, ואם אלהים חננך בכשרון סופר ומליץ, היה מחבר ספרי ספרי מליצה ודקדוקים, וה’ יהיה בעזרך. אם כזאת תעשה, בני, אהיה מוכן להיות הסנדק בבריתו של בכורך…

– רבנו שמואל סלנט כסנדק לבכוֹרה! – כששמעה זאת אמי, הפצירה באבי להיענות לפחות לכמה מדרישותיו של הרב, ובלבד שהרב יהיה סנדק לבנה, וכל־כך למה? כי “סנדקאות” זו תהיה אות לאדוקים הקנאים לא להתגרות עוד בבית בן־יהודה, לא להחרידה ממנוחתה, לא להטיל עליו חרם ונידוי, כפי שעשו עד אז.

לא יכול אבי לראות בצערה של אמי, אשה אצילה ומרת־נפש, ידועת־מכאובים ולמודת־סבל, הדואגת לגורל עוללה הרך, ומתוך חשש לבריאותה אמר:

–אנסה לעשות רצונך…

ובשבת הקרובה לבש אבי את “ג’וביתו”, התעטף בטליתו המצויצת והלך להתפלל בבית־הכנסת של ה“חורבה” אשר ל“רחוב היהודים”. הן גם שם יוכל לעשות נפשות לדיבור העברי. עמד לו בפינה צדדית והתפלל.

וכאן אירע משהו לא צפוי: מעם עזרת־הנשים, נשמעה צריחה ארוכה וזעקה גדולה בז’רגון:

– כיצד העיז הכופר להיכנס למקום קדוש זה. צא מכאן, אפיקורס! – אם לא ירצה בקיתון של שופכין מצדי.

היתה זו אשה בעלת־לשון מן הצדקניות, ואחריה החזיקו עוד אחרים, ובבת־הכנסת קמה מהומה, ולא הועילו גם המרגיעים והמשקיטים.. ואבא נמלט משם כל עוד רוחו בו…

בצער ובבושת הודיע אבי לאמי, ש“הנסיון לא הצליח”. הרב סלנט לא היה סנדקי ב“ברית” וגם לא רב אשכנזי אחר. הרבנים הספרדיים, שלא הלכו בדרך האדיקות הקנאית והיו נוטים חסד לאבי, הם אשר הכניסוני בבריתו של אברהם אבינו, ומהם היה גם הסנדק. וכפי שסיפרו לי אלה שהשתתפו בחגיגה זו, נעשה שם הכל כמנהג היהודים הספרדים, לרבות עיטורה של אמי ב“יזמה” ספרדית על מצחה, ולרבות רקחים ובשׂמים שנוהגים לבשׂם בהם את מיטת היולדת.

אך כאן היתה תקרית קטנה בענין השם לרך הנולד. אם הילד מיועד לשנוי ערכים, יש להבליט את הדבר גם בשמו. וכששאל המוהל את אבי:

–…ונקרא שמו בישראל?

– עֵבר! – קרא אבי בקול.

– איך? איך? מה השם? חזר השואל, כמי ששמיעתו לקתה פתאום.

– עֵבר! – הרים אבי את קולו יותר.

– מעולם לא שמעתי שם כזה.

– אין שם כזה נהוג בקהילותינו.

לשוא ניסה אבי להסביר,כי עֵבר הוא “אבי כל בני עבר”, זקן־זקנו של אברהם העברי. הקהל לא נרגע, ראה בשם זה מין פריצת־גדר.

–מה השגעון החדש הזה? מדוע לא לקראו אברהם, יצחק,יעקב, ראובן, שמעון, יוסף וכדומה?

גם על השם “איתמר” (שמו של אחד מבני אהרן הכהן, זה השם שאמי רצתה בו מאד. בחצר ביתנו גדל היה עץ תמר, ואמי שבאה מארץ־הצפון אהבה את העץ הזה ואת שמו) היו מהססים. וכדי לשים קץ לוכוח הציע אבא:

– יהי אם כן בן־ציון.

וכך קורא שמי בישראל: בן־ציון לבית בן־יהודה.

את הספור הזה שמעתי מפי אבי. אך על השם “איתמר” שבחרה לי אמי הטובה, לא ויתרתי. בהגיעי לבגרות, אימצתי לי את השם הזה.


 

פרק שני: אליעזר בן־יהודה מוביל בנו ל“עקידה”


כאברהם העברי – היה אומר ר' יחיאל־מיכל פינס – כך אליעזר העברי מוביל בנו ל“עקידה”.


כל מעייניו של אבי היו נתונים יום ולילה ליצור מסביבי אוירה עברית, להרחיק ממני כל קול ומגע לא־עברי, להקליט לתוך מוחי את כל העצמים הסובבים אותי רק בשמותיהם העבריים. את מילדתי־מטפלתי המסורה פיטר אבי בשבוע שלאחר ה“ברית”, ולא חלילה מטעמי קימוצים בהוצאות, אלא בגלל השפה היידית שבה התמידה לדבר בטפלה בחיתולי המרובים. ועל אמי היה להטיל על עצמה גם את מלאכת המטפלת. כשהיו באים מבקרים סקרנים לראות ב“פלא” של אֵם המדברת לעוללה בשפת הקודש – היה אבי מבקש להרדימני ככל האפשר, לבלתי יקלטו אזני שמץ מן הלשונות הזרות שדיברו בהן האורחים למדינותיהם השונות. בכל רגעיו הפנויים היה אבי נוהג לקרוא בקול רם, ליד עריסתי, פרקים מן המקרא, כדי להרגיל את אזני לצלילי הלשון ולמליצותיה. אמי היתה מתאוננת שהוא “מעייף” את אזני הילד, שיספיק לשמוע את כל הפסוקים הבאים האלה בבית־הספר – אך כל דבריה אליו לא הועילו.

–“זה שולחן”, “זה כיסא”, “זו עריסה”, “זה שעון” – וכך בלי סוף, עד שאמי היתה גוערת בו על עייפו את התינוק.

וכשהגעתי לירחי הרביעי, היה אבי מנסה להעמידני על רגלי, כדי שיוכל לקרוא באזני: “עמוד”.


*


אכן, “ארנב נסיון” הייתי לאבי. בראש ובראשונה רצה לראות במו־עיניו ולהקשיב במו־אזניו לכל דופק ודופק בהתפתחות היצור המיוחד, וכל תגובה קלה של היצור בגופו הקטן והדל, היה בה כמובן חידוש רב בהתפתחות העברית החיה. פעם בערב – ואני מתקרב לשנתיים – ישב אבי לידי ועושה כל מיני להטוטים כדי לשמחני, וכאשר שיכל את אצבעות שתי ידיו, נראה הצל כראש עז בעלת־קרנים ופעורת־פה, ואבי מוציא מפיו קול פּעיה כקול עֵז. התינוק בעריסה – זה אני – צחק בצחוק אדיר.

– דבורה! דבורה! התפרץ אבי אל המעקה בצהלה – השמעת את בן־ציון? הוא “צחק בעברית”.

– ועוד מעט – ענתהו אמי בתוכחה – עוד מעט ותבשרני שבן־ציון “בכה בעברית”…

עברו ימים ולילות, כשאבי ואמי טרודים שניהם לבלי די – בדאגת המשפחה ובדאגת הצבור. אמי היתה מורה בבית־הספר לבנות, אך בשכרה לא היה כדי לפרנס את המשפחה. היא עצמה היתה מסתפקת במאכלים קלים, ולאבא היתה נותנת מאכלי בשר, כדי לסעדו, כי הרי ידוע־חולי היה כל ימיו. לאבא היתה מספרת, ש“כבר אכלה”.

לא ארכו ימי אשרה, אושר של עניים השמחים בחלקם למען ילדיהם, כי ביום אחד הרגישה פתאום בחולשה וזרם דם פרץ מגרונה. הרופא, ד"ר אהרן מזיא, שהובהל אליה רמז לאבי, כי נתגלו באמי סימנים של מחלת השחפת, ועליה לעזוב את ההוראה בבית־הספר.

גם בחלתה את המחלה הארורה, אשר קיצרה את ימיה, הטרידתה דאגה אחת ויחידה: בנה, זה אני, שכבר נכנסתי לשנתי השלישית – עודני מפגר בדבור, ולא הוצאתי עדיין מפי אף מלה אחת.

גם היא, גם אחותה “פולה” (היא חמדה) וכן יתר אחיה ואחיותיה הקדימו לדבר, בהיותם פחות מבני שנה. האין אילם במשפחתך? – קינטרה את אבי.

– דברים בטלים!– ניסה להרגיעה. אך גם בלבו, עם כל אמונתו בעצם שליחותו, נתעוררו פקפוקים למראה העובדה התמוהה הזאת. מה יהיה, אם חלילה־וחס, ישאר הילד אילם? פקפוקים אלה גברו עוד יותר,

כשבאחד הימים נכנס לביתנו ידידו הנאמן ר' יחיאל־מיכל פּינס, הראשון שנתן ידו ליסוד “שפה ברורה”, אגודה של דוברי־עברית, וכך אמר לאבא ולאמא:

– הן ידעתם, ידידי היקרים, כי רוחש טוב אני לכם, אני ומשפחתי. גם שתים מבנותי הן מבאות־ביתכם התדירות, ויודעים אנו יפה את כל המתרחש אצלכם. תחית השפה העברית? יפה! דיבור עברי בין מבוגרים? נאה ויאה – “על ראשי ועל עיני” כמאמר הערבי. אבל לענות ילד מסכן זה בדבור עברי –ובדברו הורה באצבעו עלי, ואני ישן בעריסתי שנת־ישרים, – אין שגעון גדול מזה. לא נעשה עוד נסיון בילד בשום עם מעמי תבל. הלטינית מתה כשפת־דבור ולא תוסיף קום, היוונית העתיקה מנוחתה עדן. ואתה רוצה להחיות בחיי יום־יום את העברית שחדלה להיות שפת הדיבור לפני אלפיים שנה. הן אפילו התלמוד נתחבר כבר בארמית, שפת הדיבור של רוב עמנו בימים ההם… דבר עברית אתי ועם אנשים כגילי כרצונך. אבל לילד הנח. הרי אתה מתחייב פשוט בנפשו…

דברי האיש החכם והנבון הזה היו כמלח על פצעי אמי, אֵם אוהבת החרֵדָה קודם־כל לגורל פרי־בטנה, והכאיבו גם לאבי, שעמד נבוך ומחריש, כמי שהרסו פתאום את כל היקר והקדוש לו. ורי"מ פינס הוסיף:


– חוסו עליו, על יצור חמוד ואומלל זה – והפעם פנה בעיקר אל אמי – והפסיקו את הנסיון אשר לא יצליח לעולם. העברית סופה לנצח בספרות, בעתונות, גם בבתי־המדרש. על ילדינו לדבר בלשון בני־אדם מן הישוב – “יידית”, או צרפתית, אנגלית, איטלקית אף גרמנית – שפות הנהוגות לאורך כל ים־התיכון, כדי שיבינו מה שהם מדברים.

כאן קפץ אבי ממקומו, כמי שהכישו נחש:

– רבי ומורי, אין זו דעתי כלל ועיקר. הנסיון קשה אמנם, אך זוז לא אזוז ממנו ויהי־מה.

– ומה תעשה – קם פינס כדי להיפרד מעליהם – אם בנכם זה יישאר “הדיוט” –כלומר “אידיוט” – כל חייו? זו תהיה “עקידת יצחק” בנוסח ימינו, אך שום מלאך אלוהים לא יבוא לעזרתו…

– או אז – ענהו אבי ישירות – אמשיך את הנסיון בילדי השני, השלישי, הרביעי, עד שאנצח.

ואמי מקשיבה ברעדה ומתעלפת כמעט.


 

פרק שלישי: “אבא!” – לאחר תקופת־אלם ממושכה


גזר־דינו זה הקשה עלי, של אביר סופרי־ישראל בארץ־ישראל בימים ההם, שהיה מפורסם בספרו “ילדי רוחי”, עשה לו כנפים לא רק בירושלים הפנימית, אלא גם ביתר שלוש הערים הקדושות צפת, טבריה וחברון – ובחמש ה“מושבות” החדשות – הלא הן: ראשון־לציון, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, ראש־פינה ומשמר הירדן, ועד אודיסה, מרכז “חובבי־ציון”, הגיעה בשורתו הרעה. בצער רב הביע משה־ליב ליליינבלום לאבי, במכתב מיוחד, כי “אין דעתו נוחה מהנסיון הנפסד עם בנו וכי לטובת הרעיון הישובי בגרעינו, עם בית־הספר העברי הראשון שנפתח מזה קרוב ביפו העיר, טוב להמנע משים מכשולים על דרך התפתחותו של הילד בנסיונות נפסדים כאלה”.

לא כן היתה דעתם של אחדים מצעירי ה“בילויים”, מיסדי חמש המושבות הנזכרות. אף־על־פי שרובם המשיכו לדבר ב“מאמע לשון” (לשון אמם – יידית), הרי אחדים מהם יצאו בגלוי להגנת “הנסיון הנועז” של “מחייה הדיבור העברי”, כאשר החלו לכנותו אז בעל־פה ובכתב. בראש דוברי־עברית, אשר יצאו להגנת אבי ואמי, בנסיונם הנועז, נמנו ידידיהם דויד ילין, דויד יודילביץ (יהודה־לב־איש –מכפי שעיברר את שמו ברבות הימים), ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי, יצחק אפשטיין ויוסף בר"ן מיוחס וארוסתו. אלה היו מעין “משמר כבוד” לאבי, בתקותם הנאמנה לראותני פותח סוף־סוף את פי למלמל עברית חיה.

את כל הדברים שסיפרתי – מפי אבי ואחרים מעדי השמיעה שמעתים, הם היו ידועים בעצם לכל ירושלים, איש מפי איש, ואני איני אלא רושמם לשם השלמת סיפור־חיי. אך מבין באי בית הורי היו אחדים,שדיוקנותיהם נחרתו במוחי בהיותי בן שלוש, בעוד לא היה הדיבור בפי: אותו אדם הדור־פנים, רי"מ פינס, שהיה ממבקרי ביתנו כמעט יום־יום, בתו “איטה” (שנישאה לדוד ילין) שהיתה מרכיבתני על ברכיה ומשעשעת אותי, שמחה הספרדיה שהיתה שומרת עריסתי בשעות שאמי הלכה ללמד בבית־הספר לבנות, ואחרון־אחרון: האיש שנתחבב עלי יותר מכולם, הוא דוד יודילביץ, שהורי כינוהו בקיצור “הדוֹד”., כשאמי היתה אומרת לי “הנה בא הדוד”, מיד ידעתי כי אליו נתכוונה והייתי מכפכף לקראתו בצהלה יתירה.

“דוֹד” זה בא לארצנו מרומניה כצעיר בן י"ח, ללא חתימת זקן ושפם. משום כך היה נראה לי, לילד, שהיה מוקף בעיקר אנשים קשישים ובעלי־זקן, כאדם הקרוב לי יותר בגיל. לא עוד: מכל באי־ביתנו בסימטת הסנהדרין היה הוא הצייתן והכרוך ביותר אחרי אבי, נשמע לפקודותיו ונזהר מלהפליט מפיו אף מלה לא־עברית. הוא היה – כמסופר – מן המעודדים ומרגיעים את אמי בכל הנוגע לעתידי, וכן היה מן העוזרים על ידה בכל. חרש־עץ במלאכתו היה, ועבד במנסרת צימירינסקי בירושלים., אמן נפלא לכל עבודה ומלאכה בבית. הספּה שעל מעקה דירתנו נמסרה לו ללינה, כל זמן היותו בירושלים. וכל־כך ידיד ונאמן היה בביתנו, עד שנטל עליו את התפקיד של “שומר הילד”, בהעדר שמחה הספרדיה מן הבית. האם פלא הוא, שקווי פניו החוורים ושערותיו העבותות נחרתו במוחי לבלי המחוֹת?

ביום־חורף, כשירושלים התעטפה במעטה שלג לבן – להתפעלותי הגדולה ולשמחתי הרבה – בא אלינו “דודי” האהוב, והנה התבוננתי שהוא מתקרב אל הספה אשר במעקה, כאילו אמר לשכב עליה. רצתי לעומת הדלת הפתוחה אל המעקה והתיפחתי בבכי מר. לא הועילו שידולי ה“דוד” להשקיטני, אך בתנועות וברמזים הצבעתי על הספה השלוּגה.

– הבינוֹתי, “ציון” יקר – (הוא היה מקצר שמי מ“בן־ציון” ל“ציון”)

– אתה ירא פן אישן עליה גם הלילה על הספה השלוּגה, ואתה בא להזהירני…

והוסיף:

– אל תחשוש, ילד טוב, כי הערב תלון עמי בתוך המטבחית, על השטיח, התרצה?

נענעתי בראשי לאות הסכמה.

ה“דוד” נתן פרסום לכל המעשה הזה, כפי שהיה נראה בעיניו, והעיקר שהסיק מסקנה, כי מבין אני כל מה שמדברים, ואינני חס־ושלום חסר־בינה, אלא שקשה לי עדיין לבטא בדבור את מחשבותי…

את הדבר הזה בישר גם לאמי, וגם לר' יחיאל־מיכל פינס, שביקר בביתנו באותו יום.

אך רבי יחיאל־מיכל לא כן חשב, ונדנד את ראשו מתוך היסוס רב. בעצם בא להזהיר את אמי, מפני שני דברים: שלא תתן לאבי לנסוע מחר עם “ידידו הרומני” (יודילביץ) על גבי חמורים, לראשון־לציון. על חמורים ביום שלוּג – כשחזהו חלש כל־כך, הרי זו סכנת־נפשות ממש, איבוד לדעת… והדבר השני – הוסיף פינס – הוא הענין “הישן”, ענין הילד המסכן, שבעוד ירחים מספר ישלים את שנתו השלישית, והוא אילם ולא יפתח פיו.

– ומה יהיה בסופו? אל־נא תשעי – אמר פינס לאמי – לדברי הוזים המרגיעים אותך. נסי לדובב את ילדך בשפה מדוּבּרת. אם ב“יידית” ואם ברוסית היפה, השגורה בפיך, בצרפתית, לשון שאת שומעת. שירי־נא לו מן השירים הידועים לך בלשונות החיות. את מחלת האילמות הסירי ממנו…

את הנסיעה ה“חמורית” לראשון־לציון דחה אבי, להפצרת אמי, לכמה ימים עד שהפשיר השלג והשתפר מזג־האויר.

בימי העדרו של אבי, בהיותה בודדה לנפשה, ורק אני, ילדה ה“אילם” אתה, עצמו געגועיה וגברה מצוקת נפשה, והיא נטלתני על זרועותיה ומלבה הכּאוּב החלו משתפכים צלילי שירים נשכחים של ארץ־הצפון הרחוקה, רוסיה מולדתה. זה שנים לא שרה את השירים האלה, ולא שירים אחרים בכל לשון לועזית שהיא, כי חזקה עליה מצוות בעלה “אך ורק עברית”. ערבים לאזני היו השירים האלה, גם מפני רוניותם וגם מפני שאמי האהובה שרה אותם. לשון זרה היתה לי הלשון ששמעתי בפעם הראשונה, ורק שורה אחת מתוך אחד השירים נחרתה במוחי, שורה אשר רדפה אחרי כל ימי חיי:

– נה סיניאֶם ווֹלנוֹם אוקיאַנה" 1)

זהו חרוז משירו של לרמונטוב, אחד המשוררים האהובים על אמי, שהרבה משיריו ידעה על־פה.

ואני התרפקתי על אמי, ובקשתי בעיני עוד ועוד מן השירים אשר היטיבה כל־כך לשירם, והיא חזרה עליהם בכל זמן העדרו של אבי מן הבית. וקרה, שהיא שרה שיר רוסי גם ברגע שאבי חזר מדרכו, ואמי לא הרגישה בכניסתו הביתה. נסער ונרגש כוחו, בעודו לבוש בגדי־הדרך, ואדרתו ונעליו מלוכלכים בבוץ – התחיל אבי שואג:

– מה עשית? את כל אשר בנינו שנינו בבית עברי ראשון – הרסת ביום אחד? רוסית בביתנו זה ולבננו־בכורנו! רוסית! רוסית! רוסית!

לשוא ניסתה אמי להצטדק, להטיל קצת מן האשמה על פּינס, וקצת על בדידותה ועל געגועיה שהעלו מתוך זכרונה שירים שהיו אהובים עליה.

ומתוך כעס של אדם, הרואה את כל אשר בנה מוטל הרוס לעיניו, הטיל אגרופו בשולחן – שולחן קטן, שעליו החלה יצירתו של המילון העברי הגדול – ופוצצו לשברים.

– אין סליחה על כך, דבורה, כי שלחת יד בנפשי ובנפש בננו הבכור!…

למראה אבי הסוער ורותח, ואמי המתיפחת כתינוק שנתפס בקלקלתו – תפסתי במוחי הקטן את כל המתחולל בבית, הזדנקתי לעומת אבי, מתוך יצר ילד המגן על אמו אפילו בפני אביו, כנראה, ואזעק:

– “אבא!”

אבי כרע על הכיסא הקרוב, ואמי תפסתני בין ידיה והעתירה עלי נשיקותיה החמות.

שניהם הרגישו פתאום, כי “מן העז יצא מתוק”", ובתוך הזעזוע הגדול שעבר עלי, בראותי את אבי ברוגזו ואת אמי בצערה ובבכיה, הוסר האֵלם מעל שפתי, והדיבר בא אל פי.

באותו רגע שכח אבא את לרמונטוב, את “גלי ים התכלת” ואת כל הסערה שנתחוללה בגללם, סלח לאמי את חטא “הפרת הנדר”, והיא מחלה לו את חטא ניפוץ השולחן. פני שניהם האירו מתוך פיוס:

– ניצחה העקשנות. הילד העברי הראשון הוציא מפיו את הדבור העברי הראשון…


 

פרק רביעי: מעבדת־קסמים ללשון העברית


– לא יתואר – סח לי מקץ שנים רבות ר' אלפנדרי, הישיש המופלג, שלעת זקנתו עבר לדור בטבריה – מה שקרה בירושלים, לאחר שפתח אלהים את פיךָ למלמל עברית. השמועה התפשטה עד מהרה בכל העיר ותהי לשיחת היום. דרי העיר העתיקה זרמו בהמוניהם לבית הוריך לראות ב“פלא” הגדול. ובהיות שבימי אלמוּתךָ אצרת במוחך מלים רבות בלי להוציאן החוצה – התחלת להזרימם פתאום לקראת אורחיך בשפע נחל גורף, למרבה הפלא וההנאה.

מי לא בא לביתנו לראות בפלא? פינס בכבודו ובעצמו ואיטה ילין בתו, וההירשנזונים שהביאו אתם “לקח” (תופינים) ויין עתיק, ונסים בכר וגם אחותו, חיים קלמי ויוסף בר“ן מיוחס, וטרבולוס, ואדלמן, וצימירינסקי, ואמדורסקי, וקמיניץ, וד”ר דארבלה, והרצברג, והרב הצעיר יעקוב מאיר, ויחזקאל יהודה, וחגיז – כולם־כולם (כך יסופר), במתנותיהם ובברכותיהם, באו לפני ה“קידוש” של שבת ולאחריו.

– יחי אליעזר “בעל הנס”! – התלהבו אחדים.

– ותחי דבורה “אשת לפידות” החדשה! – הוסיפו אחרים.

– ויחי בנם, הילד העברי הראשון! – לא קיפחו אחרים גם את חלקי, והשמחה היתה במעוננו.

נשים זקנות מששוני בידיהן, לראות אם באמת “בשר ודם” אנוכי. כמה מן האמהות הצעירות שבהן, מצאוני, אם לא יפה, הרי לפחות חינני ונעים, לטיף ונועז, וניבאו לי “עתידות גדולים”. ואיטה ילין החזיקתני על זרועותיה, והכריזה בפני כולם בנדיבותה: אהבתיו כאת בני־בכורי. ואשה אחרת שכריסה בין שיניה ושאת שמה שכחתי, קראה: הלואי וילדי יהיה כמוהו. ואמי – פניה מאירות, והיא מתמוגגת מרוב מחמאות. אך היו גם נשים שעיקמו חטמיהן מתוך הסתייגות־של־ביטול…

גם לגברים היו לכל אחד דעה מיוחדת משלו עלי: יוסף בר"ן מיוחס מצאני לפי טעמו, והבטיח לאמי, כי בבוא הזמן, יפרוש כנפיו עלי כמחנך ומורה. ישראל בלקינד הזהיר שלא לפנקני יותר מדי, כי שונא־תפנוקים היה.

– ספרדי קטן – הפליט יעקב מאיר, החכם־באשי לעתיד.

– לא כי, דוקא אשכנזי טהור – התריס כנגדו סוסניצקי רופא־השיניים, אשר גמר לא־מכבר את למודיו בגרמניה. בהערתו זו היתה הדגשה־של גאוה, שיצור־פלא זה ממעי אשכנזים יצא.

אבל מה היו כל אלה, לעומת כניעת־הוידוי של רי"מ פינס בכבודו ובעצמו, אשר ראה מחובתו לפצות את פני אבי ואמי ולפייסם על כל הנבואות השחורות שניבא לבנם־בכורם:

– ניצחתני, בן־יהודה, ניצחתני.

ואל אמי אמר:

– סלחי נא לי שהכעסתיך בתוכחתי על דבר בנך, כי רק טובתך דרשתי ולעתידו של הילד דאגתי. חששתי שמא לא יפתח פיו לעולם וערל שפתים ישאר. עקשנותכם העברית ניצחה, ומי יתנך חובקת עוד בנים אלה…

מובן, שאת כל הדו־שיחים האלה אֵיני מוסר מזכרוני, כי הם נשמרו בין בני משפחתנו ומקורבים, ובפי אבי בפרט, ואני מוסרם כפי ששמעתים.

אך אם לא הבינותי את אשר דובר – חשתי בחושי הילדותי, שאני הוא הציר שעליו סובבים כל הדיבורים. הרגשתי, שאני גבור־היום העומד במרכז ביתנו, תל שכל הפיות פונים אליו ותולים בו עיניהם.

אך הנה נכנס פתאום החדרה אותו צעיר, אשר הודיעני חבה יתירה וניחם את אמי בימי אֵלמוּתי, ובהגיע אליו השמועה עלי עשה את דרכו מראשון־לציון על גבי סוס מהיר, להווכח במו־אזניו בנס. עזבתי את כל המסובים עלי וזינקתי לקראתו בקריאת אושר

– דוֹד! דוֹד!: דוֹד דויד, דוֹד טוב…

כשאמי רואה ומתמוגגת מנחת אין־גבול

אם סבורים אתם, כי בזה תמו צרותי אנוכי וצרותיה של אמי, אינכם אלא טועים. דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים – מטעם פשוט מאד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האוירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל־כך עמל וסבלנות, מה עשה? עמד וקבע חוק־בל־יעבור, כי לא יניחני בשום־פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כל־שהם עם הילדים אשר בסימטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה. האחת תינוקת ספרדיה בת חצי שנה, והשניה – אשכנזיה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז’רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

– אסור – היה דברוֹ לאמי – לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן. צריך לשמור,שעד היום אשר בו יזכה לאח או לאחות, שישוחחו אתו בשפת־אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך, שאזנו תקלוט רק את דבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הצפרים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים, ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף־סוף לועזית לשונם, על־כל־פנים לא עברית…

וכאשר מיחתה אמי נגד פקודות “דרקוניות” אלו, הוסיף:

– ובענין הלשון והחיאתה, תני־נא לי להיות המכריע. אילו ידעו הלטינים כיצד להשליט שפתם הנשכחה, לא היו מתים לעולם, ואילו ידע לפחות אחד מהם להחיותה, כי עתה חזרה להיות לשפה הבין־לאומית הנפוצה והמקובלת ביותר. העברית, אם תקום לתחיה – לא רק שפה לעברים תהיה, אלא עתידה היא להתפשט גם בין כל עמי העולם. אך קודם־כל הבה נחיה את העברית בפי בני־עמנו. “צו לצו, קו לקו, זעיר פה, זעיר שם”, שבע השנים הראשונות יהיה בננו־בכורנו “רק עברי” ואסיר־ביתנו, אחר כך לא אחשוש יותר לעתידו העברי.

ספק, אם איזו אֵם אחרת היתה מסכימה לעשות את ילד־טפוחה לאסיר־בית למשך שבע שנים.

אמי האהובה, אמי הטובה, חמדת האמהות, אשר דמות־דיוקנה נצבת לעיני תמיד – נכנעה גם לגזירה זו, באהבתה את בעלה וברצותה להציל את בכורה מידי ה“עקידה השניה”.


*


רק נחמה אחת היתה לה לאמי: אותה “חצר המטרה” שנוצרה בשבילי בפקודת בעלה, אליעזר בן־יהודה, הפכה לאט־לאט למעבדת־קסמים של הלשון העברית. אמי היתה שוקדת על חבורי “פסטלוצי” כדי ללמוד מהם כיצד לחנך את התינוקות בגיל ארבע־שש. והחצר העליונה, ליד המעקה המלא בארגזי פרחיו סמוך לתומר היחיד, הפכה לגן־ילדים ראשון, של ילד אחד, והצפרים עם הפרחים היו עוזריה בחנוך. ואבי העשיר את ספריתו במילונים לעשרות, הן בעברית והן בלועזית, כדי להכין לתלמיד היחיד הזה את “ראשית הדעת” בלשון העברית,שהיתה עניה עדיין בימים ההם במושגים ובניבים של חיי יום־יום.

– כיצד תקרא ל־Rose? – היתה אמי חוקרתהו.

– וורד – היה עונה אבי.

– הלא קראו לו שושנה?

– בטעות היתה תשובתו, קצרות.

– ול־Violette?

– סגולית – ענה ללא פקפוק.

– ול־Papillon?

– פרפר.

– ומה בדבר Poupée? הן לזה לא תמצא שם.

– בובה – הזניק כלאחר יד – על משקל “דובה” מ“דוב”.

– ובכן, ל־ Poupée בלשון זכר נקרא “בוב?”

– קלעת אל המטרה, דבורה.

וכה הלכה המעבדה העברית הזאת ליצור שמות לבלי־סוף. שכן זו היתה תורתו של מחייה־הלשון, מראשית היוולד בנו־בכורו: לא להרשות, שירגיש מחסור כל־שהוא במלים עבריות. טובה מלה עברית רצוצה ומפוקפקת – היה אומר – ממלה לועזית נהדרה, ואם אין מקור למלה עברית בערבית או בארמית, הלשונות־האחיות, טוב ליצור יש מאין, ובלבד שלא נקחנה מלשונות לועזיות־מערביות.

והיתה יצירה זאת לשניהם לתענוג הגדול ביותר בחייהם. מיום ליום הלך ורב מספר המלים החדשות עד הגיען לעשרות, למאות, לאלפים. כי גם בתי־הספר, בהם למדו לפי שיטת “עברית בעברית”, התחילו פונים לאבי ודורשים ממנו מלים לילדים גדולים יותר, לנערים, ולבוגרים גם יחד. ביפו החל בית־הספר מיסוד “חובבי ציון” ללמד גם את המדעים הכלליים רק בעברית, במושבות הטיפו ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי, דוד יודילביץ' ויצחק אפשטיין ללמודים כלליים בעברית. גם במקוה־ישראל הסכים שרל נטר למונחים עבריים בעבודת האדמה, שחכמי־התלמוד השתמשו כבר בהרבה מהם.

מכל המקומות הללו היו פונים ל“מילון החי” – כפי שהיו מכנים את בן־יהודה. מכתבים הציפו את מעבדת־הקסמים הזאת. ובעקבות המורים הלכו הסוחרים ובעלי־המלאכה, וכן פועלים, ואפילו נוצרים מכומריותיהם – כדומיניקנים וכפרנציסקנים – אשר ראו בבן־יהודה אב ומורה בכל הנוגע בעניני לשון התנ"ך.

מאודיסה וממוסקבה, מברלין, מלונדון ומניו־יורק, ממצרים, מתימן, ממארוקו ומארגנטינה, החלו זורמים מכתבים וקלפים טעונים רשימות מלאות לכל המונחים אשר לא ידעו לתרגמם לעברית, ומדור מיוחד לתחית השפה נפתח גם בעתונו של אבי.

– בוא יבוא היום – היה אבי אוהב לחלום בהקיץ – אזכה לראות ביסוד “מדרש הלשון העברית”, כדוגמת ה־"Académie Française", וזה יהיה היום היותר גדול לחיי, יום גדול יהיה היום.


*


זכור לי יום אחד, בו היינו מכינים את עצמנו לצאת לטיול אל מחוץ לעיר הפנימית, מוקפת־החומה, פתאום קפצתי לקראת הורתי:

– אמא! אמא! הנה מצאתי סביבון לחנוכה.

אמי חבקתני והעתירה עלי נשיקות מרוב התפעלות:

– מה יפה המלה אשר יצרת, בני!

הנה כך נוצר ה“סביבון”, השגור זה עשרות שנים בפי כל ילדי העברים. אני, כותב הזכרונות האלה, הוא שיצרתיה בעודי ילד, עם עוד מלים כאלו לאין־ספור, שכבר נתאזרחו בלשוננו ואין יודע מי אביהם.

מאז החילותי לדבר, לא בלבד שהוכרזתי “עילוי” על־ידי מעריצי אבי ואמי, לא רק בגלל המהירות המפליאה אשר בה ספגתי כל מלות לשוננו הן מאוצרה העתיק והן מן המעבדה העשירה של הורי, אלא שגם אני עצמי יצרתי מלים חדשות לבקרים, תוך כדי דיבור. למפה קטנה קראתי “מפּית”, לעגלת־עבודה קראתי “עגלילה”, ומן הפועל רעש יצרתי “רעשן” של פורים, ומנחש עשיתי “נחשן” למעופף עשוי־נייר. וכשאמי היתה רוחצת אותי בפיילה, הייתי מתחנן לפניה: אמא, אל “תסבניני”, כי שונא אני “סבון” יותר מכל. לא עוד, אלא, שכבר אז יצרתי את ה“סלאנג” הראשון לשפתנו: וכשכעסתי על הילדים, אשר ראיתים מרחוק ואגרופיהם קמוצים נגדי, ולי אסור לגשת אליהם מפני לשונות דיבורם, הכרזתי לאבי כי ביום שירשני ל“התרחב”, כלומר לרדת לרחוב – “אחרבּנם”, זאת אומרת “אחריב אותם” בכל כח. את שתי הבנות בחצר התחתונה כיניתי בשם “סמרטוטיות” (מלה שגורה מאד בלשון־הרחוב של ימינו), ובשמעי את משרת המערכת בעתונו של אבי אומר לאבא בעברית, כי מצבו “זיפת”, הפסקתיו ותיקנתי לו כי בעברית אומרים “זיפתּי”, או טוב יותר “מזופת”.

ואלה הם רק מקצת “יצירותי” הלשוניות. כל ילד היום בארצנו יוצר כמותן, ואלפים מיצירותי התאזרחו כבר.


 

פרק חמישי: חברי הכלבלב; פגישתי הראשונה עם ילדים


אם האמנתי לרגע, כי בדירתנו החדשה אשר ב“סוכת־שלום”, אהיה חופשי יותר בתנועתי ובמעשי – הרי טעיתי. דווקא בדירה זו, שהיו בה שני חדרים וחצרה היתה נשקפת לרחוב מגובה של מטר מוקפת גדר־ברזל, הושם עלי מצור־משנה כעל אסיר־מלחמה. דלת ברזל, אשר חצצה בינינו לבין שכנינו הקרובים, היתה נעולה, כשמפתח אחד בידי אבי והשני בידי אמי. דבר זה הרגיזני ביותר, כי מחלון חצר זאת הייתי רואה את כל הילדים הקטנים עוברים או רצים ברחוב הצר, ולי אין כל אפשרות להצטרף אליהם. רק אחרי הצהרים, בשעה שאבי היה יורד העירה, דרך רחוב יפו, רכוב על חמורו, לעבודה במערכת עתונו – היתה אמי מרשה לי לצאת אל החצר, בלי לגרוע עין ממני ממקום עיסוקה במטבח, אך אסור היה לי לבוא במגע עם מישהו גדול או קטן, כדי שלא להכשל בלשון לועז.

בין הבאים לבית אבי בימים ההם: יהושע ברזילי, אשר האיר לי פניו, והיה מביא לי תמיד שוקולד שווייצי במתנה. גם דוב חביב (לובמן), שאת בנו אשר נולד לו קרא בשם בר־כוכבא, והיה בא אלינו לראות כיצד מתפתח “הילד העברי”. “דודי”, דוד יודילביץ', נתמנה אז למנהל בית־הספר בראשון־לציון, ועל־כן נעשו בקוריו נדירים יותר. מקרה לא־נעים אירעני כאשר ביקר בביתנו הסופר אשר גינצבורג – אחד העם. הוא בא ארצה, כידוע, לבקר וגם “לבקר” את הכל, למן פקידות “הבארון” עד לעתונות הארץ, ועד ועד. משום־מה עשה רושם מדהים עלי, הילד, בקרחתו במשקפיו ובסיגארה העבה אשר לא משה מבין שפתיו. כשראיתיו, נמלטתי לחדרנו הפנימי – הוא חדר־השינה של אמי ואבי. פחדי זה מפני אורח חשוב הפתיע את אבי (כי בדרך־כלל הייתי נוח לאורחים ומתקרב אליהם), אשר רדף אחרי והביאני אל אחד־העם שישב בתוך כורסה בדירתנו החדשה.

– שלום לך, בן־ציון, – פתח האורח את דבריו אלי, כשהוא מרכיבני על ברכיו – מה שלומך?

– שלום, אדוני “קורח” – השיבותי, בלי להרגיש כי פגעתי בנקודה רגישה ביותר.

אחד־העם קפץ מכורסתו בזעף מתפרץ, הורידני מעל ברכיו ופנה לאבי כנשוך־עקרב:

– לא, לא! אם כזה יהיו דוברי־עבריתך להבא, אדוני בן־יהודה, מוטב שלא ידברוה בכלל. על־כל־פנים לא יהיה בנך מופת לבני אני…


(במשך הזמן הבינותי את סיבת רוגזו של אחד־העם, יוצר הציונות הרוחנית, המבקר החריף, שהיה בימים ההם איש־ריבם של הציונים המעשיים והמדיניים. באמרי “אדוני קורח”, נתכוונתי אני לקרחת אשר בראשו, והוא נתכוון ל“קורח” איש־המדנים שנבלע עם בני־עדתו באדמה. וסבור היה כי מפי המבוגרים שמע הילד את הכנוי הזה).

מאז נתקררו היחסים בינו לבין אבי, ונתחדדו חילוקי־הדעות והיחסים האישיים. רק לאחר כמה שנים, לכשהושם אבי במאסר הוקלו במידת־מה היחסים שביניהם. גם זלמן־דוד לבונטין, בזקנו הארוך, הרבה לבקר בביתנו והיה מתפעל מכשרוני ליצור כלאחר־יד מלים עבריות, ביחוד נהנה הנאה יתירה מן המלה “עזאזלן”, שבניתיה על יסוד ה“סלנג” היהודי־ספרדי “עז־פן” לעז־פנים.

– אויה – היה לבונטין אומר – אם בעל־המצאות כזה יהיה, הרי עתיד הוא להגדיל גם את מספר הקללות שב“תוכחה”…


*


כל הדברים האלה “אמללוני” (גם זו, אגב, מיצירותי הלשוניות), ויום אחד נגשתי אל אמי מלא־טרוניות:

לא אוכל לסבול עוד, אמא יקרה. לא אוכל. הרשיני־נא לצאת החוצה רק לרגעים אחדים יום־יום. אנא! אנא! רק לרגעים אחדים.

היא פיקפקה, אבל כה טרדניות היו הפצרותי, שלסוף קמה ממקומה והביאה את המפתח, כשעיני קודחות משמחה אין־סוף. אך בעוד המפתח במנעול הדלת ונעירת חמורו של אבי בישרה את חזרתו קודם המועד הרגיל. כמי שנתפס בקלקלתו בעצם המעשה, נמלטתי לחדר־המיטות.

– התדעי, דבורה, מדוע הקדמתי לחזור? – שאלה – כי עלינו לבקר היום בחתונת ר' שלמה מלכא, הרב המרוקאני, אחד ממוקירי הראשונים. הוא לא יסלח לנו, אם לא נעשה לו זאת.

בלי חשק רב, ורק כדי למלא רצון בעלה, הסכימה לכך. הורי יצאו מן הבית, ואותי השאירו לבדי בהיותי מנמנם למחצה. לא חששו להשאירני, כי הרי מקום־החתונה היה סמוך מאד לדירתנו, באותה שכונת “סוכת שלום”.

כשנתעוררתי מנמנומי ואין איש בבית, יצאתי אל המעקה, ומאין המפתח בידי טיפסתי על פני סורג־הברזל, וקפצתי לרחוב. נפלתי וראשי נחבל קצת. חבורת ילדים וילדות, שעברה במקרה ברגע נפלי, נבהלה כנראה למראה היצור שנתגלה לעיניה בפעם הראשונה, ונמלטה מן הסימטה כשרק מלה בודדת הגיעה לאזני מפי מישהו מן החבורה – “משוגע”…

היה זה, כנראה, הכינוי שבו היו מכנים ברחוב את אבי ואותי.

וכך, בודד ועזוב, בראש שנחבל קצת בשעת הנפילה, ורגלים כושלות, עמדתי וכבשתי את בכיי, מחשש פן ישמע אבי. זחלתי על ארבע כדי לחזור לגדר ביתנו, כשפתאום הגיעה לאזני יבבה דקה ומתמידה. והנה כלבלב נחמד, עזוב ובודד כמוני, מתיפח ללא־הפסק. חשתי בלבי איזו קירבה מיוחדת ליצור החי והמסכן הזה, נטלתיו על זרועותי ואמצתיו אל לבי חזק־חזק כאח לצרה. דברתי אליו דברי חיבה בעברית “כלבית”, והיתה לי הרגשה שהוא מבין אותי.

וכך, תוך־כדי־משחק עם הכלבלב, נרדמתי מעייפות והתרגשות, ליד עץ־זית במרחק־מה מביתנו, כשהכלבלב בזרועותי. הקיצותי לקולות:

– בן־ציון! בן־ציון! איךָ?

אבי ואמי היו אלה, אשר חרדו לי מאד, בחזרם מהחתונה ולא מצאוני בדירתנו.

– האוכל להביא את כלבלבי אתי? – שאלתי בפחד.

– וודאי, בוודאי, כי הנה יהיה לך מעתה במה להשתעשע.

– אך גם אתו תדבר רק עברית – הוסיף אבי.

וכרועה הנושא את גדיו על צואריו, כן נשאתי את כלבלבי זה, שקראתי שמו בישראל בשם “מהיר”, מהיר־המרוץ ומהיר־ההבנה.


*


וכך התקרבתי לסוף שנתי הרביעית, וכלבלבי כלב לכל פרטיו ודקדוקיו, והוא שומע עברית על בוריה. הכלב העברי הראשון, ויהי לפלא לכל רואיו ושומעיו. הוא היה, כנראה, מגזע הכלבים־הזאבים, ובארבעת הירחים מיום שאמצתיו לי לכלב, גדל עד כדי יותר מחצי קומתו הטבעית. ידיד נאמן היה לי, מחסי ומגיני בכל שעה שנסיתי להתגנב שוב אל הרחוב לרגעים־מספר. נביחתו היתה כה זועפת וקולנית, ומראהו מבעית בקפצו החוצה מפעם לפעם, שכל הסביבה היתה נתונה במצור ממש כש“מהיר” היה עובר בה.

אך לא ארכו ימי “מהיר” הכלב. ביום־פגרא, יום חול־המועד, כשיצחק המשרת לא בא, עשאני אבי שליחו – ואני רק בן ארבע וחצי – לשלוח מכתב מבוטח ב“דואר הרוסי” (בירושלים היו אז בתי־דואר של מדינות אירופיות שונות), ולקבל קבלה. צוהל ומאושר על השליחות החשובה שהוטלה עלי, וגם על ההזדמנות לצאת קצת מד' אמותי ולראות את העולם הסגור בפני, קראתי ל“מהיר” כלבי ויצאנו אל רחוב יפו הקרוב, דרך בית החולים הגרמני, לעבר חצר־הרוסים, שבו היה עובד דוד־אבי, אחי זקנתי, שעלה לא מכבר מרוסיה ושימש כמזכיר בקונסוליה הרוסית, וכמשגיח על המכתבים המגיעים מרוסיה.

היתה זו חווייה, וגם הרפתקה גדולה בשבילי. הליכה זו דומה בעיני כנסיעה למרחקים. אותה שנה – שנה גשומה היתה, וכל השטחים הריקים מסביב, שרק בתים מועטים היו פה ושם – כוסו פרחי־בר וחרולים לרבבות, בכל שלל צבעיהם. הייתי שכוֹר ממראה עיני, ונטיתי מן השביל המוביל לחצר־הרוסים אל השביל המוביל ל“מאה שערים”.

מתוך שכרוני לא הרגשתי כי כלבי אינו על־ידי. כמוני, כן גם הוא היה מאוהבי הטבע, וממבקשי חברה, ובדרך טיולו נלווה אל כלבים אחרים אשר לא ראם עד אז.

– “מהיר!” “מהיר!” – קראתי בכל כחי.

והכלב איננו.

“מהיר”! בוא הנה! – קראתי שלישית ורביעית.

ואין קול ואין נובח.

עוד אני מגרין את שמו העברי של הכלב, והנה לקראתי אנשים ונשים, זקנים וצעירים, לבושי ארוכים, משי וקטיפה מגוונים שונים, מצנפות־שער וטליתות מצויצות. מבתי־הכנסת יצאו עכשיו, לאחר גמר תפילתם. נבוך ומבולבל ותוהה עמדתי למראה הקהל הרב הזה, על לבושיו וקישוטיו, שראיתיו זו הפעם הראשונה בחיי.

והנה בחור מבין הקהל מצביע עלי בידו, וקורא ב“יידית”, שכבר קלטתי מלים בודדות מתוכה, בפרט כשהיו מלוות גם תנועות־יד:

– הינהו! הינהו!

– מי? מי?

– “בן־יהוד’קה” הכופר!

בחושי הטבעי הרגשתי, כי כלתה אלי הרעה ופורענות מתחוללת על ראשי. ידעתי כבר אז, בגילי הרך, שאיזה חיץ מפריד בין אבי לבין הסביבה. ילדים מתרחקים ממני, מבוגרים מביטים בי בעין רעה ומראים עלי באצבע.

– “מהיר”, איךָ – נזעקתי בשארית כוחי, בקוראי לעזרה את ידידי הנאמן.

– ואכן חש הפעם כלבי את הסכנה הצפויה לי, ומיהר אלי ממקום־העלמו, עם נביחותיו הזאביות, על ימין ועל שמאל.

מה שקרה אחר כך לא ידעתי עוד. אזכור רק זה בלבד, כי דוד אבי, מזכיר הקונסוליה הרוסית, אשר יצא מחצר־הרוסים לחזור לביתו, דרך אותו שביל, אספני מעל פני הרחוב מוכה ופצוע. כעבור שנים־מספר סיפר לי, מה היתה סיבת ההתרגשות של אנשי מאה־שערים, שבגללה כילו חמתם בי, ילד בן ארבע וחצי. בשמעם את השם “מהיר” בו כניתי את כלבי, חשבוהו ל“מאיר”, וחשדו כי אבי, בן־יהוד’קה הכופר (כפי שנהגו לכנותו בירושלים) קרא במתכוון את כלבו בשם רבן־של־ישראל, כדי להתקלס בו. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ועל־כן הכוני ופצעוני, עד זוב דם מחטמי, מאזני ומשיני. ואת יתר חמתם כילו בכלב אשר חש לעזרתי. אותו סקלו באבנים עד שנפח את נשימתו האחרונה.

פלח ערבי הביא את הכלב המת לביתנו, בשכר מועט, ובחצרנו אשר ב“סוכת שלום” קברנו את “הכלב העברי הראשון”, שמת מות גבורים בהגינו על הילד העברי הראשון.


 

פרק ששי: “לה שקולה ד’מוסיו נסים”


שבועות מספר לאחר הזעזוע בשכונת מאה־שערים ומות כלבי האהוב, אירע מאורע חשוב במשפחתי, שעשה רושם חזק גם עלי: נולדה אחותי ימימה בירח השביעי להריונה של אמי.

אבי ה“אכזרי” – אשר אמר קודם להחזיקני בבית עד מלאת לי שבע שנים – נתרכך קצת והסכים לתת לי מעט חופש עם התקרבי לגיל חמש. תחילה רצה להכניסני לבית־הספר לבנות שאמי היתה מורה בו, אך משסרבה המנהלת להכניס “זכר” אחד לכיתה שכולה בנות, הסכים נסים בכר, להפצרת אבי, לקבלני כיוצא־מן־הכלל לבית־ספרו, שבו היו תלמידים בני שש.

ואודה על האמת: שנאתי את הכיתה הזאת, למן הרגע בו דרכה רגלי על ספה. המקום היה צר לי שם, לא פחות מאשר בהיותי סגור בבית בלי מרחב ושמש. אם מצד אחד פיגרתי בענינים שיכולתי ללמדם רק בבית־ספר, הרי מצד שני בגרתי קודם הזמן ובמוחי נקלטו דברים רבים, מתוך ראייה ושמיעה ומגע תמידי עם אנשים מבוגרים, כגון עניני מדינות ועמים שידעתים מאבי אשר טיפל כל הימים בעתונות. מכל הלימודים בבית־הספר משכו את לבי: כתיבת־הארץ, וכבר ידעתי להבדיל בין הצבעים של כל מדינה ומדינה, וכן אהבתי ציור וכיור, שמוֹרם היה גיסו של נסים בכר, רפאל.

ועוד שני מורים היו חביבים עלי: רייטן, האב, המורה לעבודות ברזל, ויוסף בר“ן מיוחס, שהיה מפליא לספר סיפורים תנ”כיים.

יתר המורים היו לי למעמסה, והייתי משתמט בכל יכלתי משעוריהם. בשעת שיעורו של אחד מהם, המורה לחשבון, נעצמו עיני ונרדמתי. ולא עוד אלא שאירע לי בתוך שנתי גם מקרה לא־נעים, שעורר צחוקם של כל התלמידים וגרם לי צער ובושת. שבוע ימים לא באתי אחר כך לבית־הספר.

כעבור שבוע הזמינני אליו מנהל בית־הספר, נסים בכר (הספרדים קראוהו בקיצור “מוסיו נסים”, ליתר חיבה), ושידלני בדבריו כאב רחמן, אף סיפר לי שגם לו אירע מקרה כזה פעם בדמשק, ואין לי מה להצטער, כי מקרים כאלה באים לו לאדם מתוך חולשה ועיפות יתירה. וכדי לפייסני העבירני לכיתה עליונה יותר שמחנכה היה האדון יוסף בר"ן מיוחס, המורה האהוב עלי. מיוחס היה המורה השלישי, אשר לימד לפי שיטת “עברית בעברית”. קדמו לו – אבי ודוד ילין. צעיר היה עדיין מיוחס, כבן עשרים, קולו ערב ודיבורו מסולסל־נגוני. אשתו היתה בתו של י. מ. פינס, כאשתו של דוד ילין, איטה. שתיהן מידידות ביתנו.

יום אחד, בזמן בחינות בנביאים ראשונים, גילה בי מיוחס כשרון לפרשנות. את שמות האנשים וכינוייהם פירשתי לפי “מובנם האמתי”, כגון: “עגלון מלך מואב” ביארתי כראש כל העגלונים בימיו; “אהוד בן־גירא” היה הגיבור הגדול ביותר, ועל־כן אהוּד למאד (לפי שחידש אבי); “דבורה אשת לפידות” היתה מלכת כל הדבורים, ולא יראה אותן יען כי תמיד היתה מחזיקה לפידים בידה. “שמגר בן ענת” נקרא בשם זה, יען כי שם גר ענת אביו.

– ומה מובן השם “ענת”?

– איש העונה על הכל ללא פקפוק – עניתי מניה־וביה.

– נפלא! – קרא מורי.

– הידד! – ענו אחריו רוב התלמידים.

הדבר גרם לי, כמובן, קורת־רוח וגם קצת הרגשת עליונות.

לעומת זה לא אהבתי ביותר את מורי לתורכית, שהאמין משום־מה כי אין מורה טוב יותר לילדים ממלקות, והיה לא פעם שובר את מקלו על גבם של תלמידיו.

– כמקלו כן גם קולו – העירותי פעם בדרך לשון־נופל־על־לשון. כשנגש להלקותני, צעקתי אליו:

– אל יעיז – כי אבי יכתוב נגדו בעתונו.

– יילכו לעזאזל אביך ועתונו גם יחד – ומטר מכותיו נתך על שכמי הרך.

המהומה היתה נוראה בשעה התורכית, ו“מוסיו ניסים” חרד אלי והוציאני מן הכיתה בשנית.

– רק עוד נסיון אעשה אתך, בן־ציון! – לחש באזני – רק עוד אחד, כי רצוני להעבירך למחלקה השלישית, שבה דוד ילין המורה לעברית…

וכך הגעתי לשנתי השביעית, בעוד שחברי היו רובם בני שמונה, תשע ועשר, והגדול שבהם – בר־מצוה, הוא אברהם־שלום יהודה, אשר התנשא עלינו כבר אז בקומתו, בחכמתו ובחריפותו, הלא הוא הפרופיסור־החוקר הנודע ללשונות המזרח ברבות הימים.


*


דוקא במחלקה זו היתה העברית נדחקת לקרן־זוית, והצרפתית היתה השפה השלטת. על אף הפצרתו של מנהלנו הטוב במכתביו, לא נענו לו אדירי הכסף וההתבוללות גם יחד. וכשאמי דרשה מהם להוסיף קצת עברית לתלמידותיה, ענה מזכיר החברה בפאריס:

“המעט שהסכמנו ל”עברית בעברית" בכיתות הנמוכות שבבית־הספר לבנים, ואתם באים בדרישות כאלו, ועוד יותר, גם בנוגע לבנות? אין לנו צורך ב“רבניות”. העברית יפה רק לתפילה"…


תשובה זו הרגיזה את אבי ואת אמי, ולא הניחה גם דעתו של דוד ילין, אם כי לא היה מן הקפדנים. התוצאה היתה, שאבי התפטר אז ממשרת מורה בבית־הספר של “חכי”ח" והתמסר כולו לעתונו ולמילונו, ודוד ילין נכנס להיות מורה בבית־הספר “למל” מיסודה של “חברת העזרה ליהודי גרמניה”, אשר הסכימה סוף־סוף להנהיג את שיטת ה“עברית בעברית” בכיתותיה הנמוכות.

עם עזיבת אבי ודוד ילין את בית־הספר של “מוסיו נסים”, גברה יד המורים הצרפתים בבית־הספר. אריה, המורה האחרון, שהיה נוטה חסד לעברית ולאבי גם יחד – הועבר מירושלים לקהיר של מצרים, ובמקומו נשלח ירושלימה מפאריס המורה הצרפתי המובהק אנג’ל, אשר גמר אומר לבער את כל אשר זרעוּ לפניו המורים הנאמנים לעברית. הוא היה נעים־הליכות ועיניו התכולות מצטחקות תמיד, אך ידו היתה קשה על התלמידים והעברית ניתנה להם מאז רק כשפה שניה, או שלישית.

– הצרפתית תהי השלטת כאן – הכריז בהכנסו לתפקידו בבית־הספר – ואחריה התורכית, ואחריה הערבית, ורק אחריה העברית…

לא הועילו כל נסיונותיהם של נסים בכר ובתו – שהיתה מעין מזכירה כללית לכל המורים – להשפיע על אנג’ל זה לטובת העברית, ו“לה שקולה ד’מוסיו ניסים” חזר עד מהרה למצבו הטרום בן־יהודאי:

בית־ספר צרפתי טהור, שקונסול צרפת משמש לו פטרון, ועם תלמידיו נמנים גם נוצרים ומושלמים לעשרות, ובהם סעיד חוסייני (אחיו של אמין אל חוסייני, המופתי הירושלמי וצורר־ישראל הידוע). סעיד זה היה מחסידי האומות, והשתתף עם אבי בהשוואת המלים הערביות והעבריות במילון הגדול. בין תלמידי כי"ח היה גם כאלדי־בי ואיסמעיל־בי, אשר מילאו אחר כך תפקיד גדול בתחיית הערבית בארצנו, וכן מחמוד אפנדי וסטיפנוב מחצר הרוסים הפראבוסלבים, אף הם מידידינו הגדולים בראשית יחסינו עם בני העמים האחרים בארץ.

ושמו של נסים בכר, כ“יהודי צרפתי גדול”, היה נודע לתהלה בפי כל פחות ירושלים.


 

פרק שביעי: אני נמשך לצרפתית; מלקות תחת “מרסילייזה”


בזכות פרסומו של נסים בכר כאדם מקובל על הבריות, וגם כמקורב לראשי השלטון התורכי בארץ בשל “צרפתיותו”, נעשה במשך כמה שנים כעין נציג העדה היהודית לא רק בירושלים אלא גם בישוב כולו. אם קרה משהו למישהו, היו פונים אליו להיות מליץ־יושר ומגן. הותקפה מושבת יהודים בידי שודדים ערבים, היו מזעיקים את בכר לדרוש מאת השלטונות את הענשת הפושעים, והוא הדבר בשעת קשיים כל־שהם בקנית קרקע. והוא הדבר במתן הקלות להתאזרחות לבעלי ה“פתקאות האדומות” (עולים לארץ היו מקבלים רשיונות ישיבה בארץ למשך שלשה חדשים בלבד. אחר כך היה עליהם לעזוב את הארץ). המלצתו של בכר היתה פותחת כל השערים.

וכשהיה בכר עובר ברחובות ירושלים, חבוש תרבושו המגוהץ ותלבשתו השחורה ללא קמט, ודבריו שופעים נועם, ומעוטר בנמוסים, היה מעורר כבוד בלב כל רואיו, והכל מקדימים לדרוש בשלומו.

אפילו אבי הקנאי לעברית היה נוהג בו לפנים משורת הדין, והיה מסביר לשואליו, כי הוא נוהג בו במתינות, כי בעזרתו הוא מקווה ללכוד מחדש את מבצר “אליאנס” ולהשליט בו את העברית.

דעתם על נסים בכר, של י. מ. פּינס, אחד־העם, יהושע ברזילי, ז. ד. לבונטין, ואפילו דוד יודילביץ – היתה שונה מזו של אבי, והוא היה מלמד עליו סניגוריה בפניהם, וסולח לו דברים שלא סלח לאחרים, מתוך שראה בו את העסקן החשוב ביותר של ארץ־ישראל בימים ההם. אבי האמין בלב תמים, כי מבית־ספרו של בכר תצמח מדרשה עברית, ואחר־כך – מכללה עברית. כל־כך רב האמון שרחש לו אבי.

אך במשך שנות למודי בבית־ספרו של בכר, אירע משהו, אשר הרס כמעט את יחסי הידידות שבין אבי לבין בכר.

וזה אשר אירע:

השתלטות הצרפתית ב“שקולה ד’מוסיו ניסים” לא עברה בלי השפעה גם עלי. אפשר שגם העריצות שנהג בי אבי, הכלאתי בין כתלי חדרי והרחקתי מפגישה עם ילדים בני גילי – הן שהולידו בי את הכמיהה לחופש ולמרד ולפריקת עול. עם כל נאמנותי לעברית, הלכתי שבי גם אחרי הלשון הצרפתית בצלצולה הרונן, כפי שידעו לחבב עלי מורי הצרפתים. מורי אנג’ל היה מזמינני לחדרו בדירתו אשר בחצר בית־הכנסת, ושם הייתי מעלעל מתוך תאב דעות וקנאה גם יחד, בספרים היפים אשר לגדולי הסופרים הצרפתים, בכריכותיהם הנהדרות. אנג’ל היה תוחב לידי ספר מפעם לפעם, ודורש ממני לקראו מהר וגם להביע לו את דעתי עליו. פעם הבאתי הביתה את ספרו של ז’ול וורן “סביב העולם בשמונים יום”, ובו בליל בלעתיו כ“בכורה בטרם קיץ”. כה גדולות ובהירות היו האותיות, כה נחמדות היו התמונות, כה מדויקות ומפורטות היו המפות, אשר מתוכן דליתי לא רק את עצם המעשה ל“פיליאס פוג” הנסען האנגלי הפלאי, בלתי־אם גם את חכמותיו וערמותיו של “פאס־פרטו” הצרפתי.

למחרתו ראה אבי את הספר בידי ויעצני לא לקראו בצרפתית, כיון שהוא מתרגמו לעברית, והוא יפרסמו בהמשכים בעתון “הצבי”.

וכאן עלי להודות על עווני הראשון כלפי אבי: לא ספרתי לו את האמת, שכבר קראתי את ספרו של ז’ול וורן. אף התחמקתי מהבטחה, שלא לקרוא ספרים צרפתים גם להבא, בטרם יתרגמם אבי לעברית.

וכשם שספרייתו של אחד המשכילים בליטא פתחה בשעתה לפני אבי את עולם הספרות העברית החדשה, ספרות ה“השכלה” של ספרי אד“ם הכהן, מיכ”ל, מאפו, סמולנסקין, יל“ג ואחרים – כך פתחה לי ספריתו של אנג’ל את ספרות צרפת החדשה, עם ספרי ויקטור הוגו ואלכסנדר דיומא בפרט, שהייתי שטוף בקריאתם. יתירה מזו: כשמסר לי אנג’ל את הספר Les Mysteres de Paris'”

מאת איז’ן סי, שתורגם לעברית בידי קלמן שולמן בשם “מסתרי פריז”, לא רציתי לקראו בעברית המליצית כל־כך, ובחרתי לקראו בפחות משבוע אחד בצרפתיותו התוססת.

אף את זאת שמרתי בסוד מאבי, ואמי הטובה אשר ידעה משהו, לא סיפרה לאבי מאומה.

ועבירה גררה עבירה. בעקבות הספרים באו גם שירים, ועם השירים גם שיחות.

עם כל קנאותי לעבריתי החיה, לא יכולתי להימנע מויכוחי בצרפתית עם התלמידים הנוצרים והמושלמים. וניסים בכר ובתו ומורי אנג’ל היו מציגים אותי למופת בסגנוני העשיר לכל שאר חברי. והמוזר ביותר היה, שבבחינות – שבתוצאותיהן היתה תלויה העברתי ממחלקה למחלקה – צוינתי כ“תלמיד ראשון” בצרפתית וכ־ (אוי לאותה בושה!) שני לשפה העברית.

קשה היה לתאר את תדהמתו של אבי. אילו נפלה דליקה ושרפה את ביתו, או אסון אחר־שהוא, לא היו מדהימים אותו כל־כך כתבוסת הלשון העברית מידי בנו, הילד העברי הראשון.

ועבירה גוררת עבירה: באחד מימי הפגרה הייתי משחק עם חבורת חברים מתלמידי כי"ח במשחק הכּדוּריריוֹת. אחד מהם, בראזאני, היה מן הטובים שבמשחקים. שני, שמו ליכטנשטיין, היה יליד פאריס והצרפתית שפת־אמו. כדרכי תמיד, פתחתי את שיחתי אתם בעברית, אך בתוך שטף המשחק שכחתי את עצמי לגמרי, ושיחתנו הפכה בהדרגה לצרפתית.

– Que le diable l’emporte – נזעק בראזאני גבה־הקומה בהצליח אחד החברים להכות את כדוריריותיו הגדולות.

– Que le diable t’emporte – עניתי אחריו מתוך שמחתי על כשלונו הפעם, לאחר נצחונותיו המתמידים במשך ירחים.

עוד אנחנו מתגדפים ומתקללים, והנה נזדקר בינינו ליכטנשטיין הנעים בגנדרנותו הפאריסית:

– נשׂים־נא קץ – קרא – לכל המריבות הללו, ונשיר יחד בקול רם את ההימנון הצרפתי “לה מארסילייז”.

ובלי חכות להסכמתנו, החל מסלסל כבר בקול הסופראנו שלו, ואנו אחריו – בית אחרי בית, עם התחזיר המפורסם:

Aux armes, citoyens,

Formez vos bataillons,

Marchons, marchons,

Qu’un sang impur,

Abreuve nos sillons!


אפס, בהגיענו לבית הרביעי של ההימנון, הבהילנו פתאום קול חרון ואבהלה.

היה זה קולו הצרוד של אבי, אשר הופיע קודם זמנו בחצרנו.

הילדים ידעו יפה את אבי ואת קנאותו לעברית, ובן־רגע נתפזרו דרך המוצא לכל רוח, רק אנוכי נשארתי אתו נדהם ומבולבל. הוא נגש אלי, בלבושו המזרחי, בתרבושו לראשו וב“ג’ובייתו” תמיד לגופו, כשלחייו חיוורות מכעס.

– בוא עמדי – פקד רתת, ובהכניסו אותי לחדר־עבודתו פיתח ממתניו את אבנטו הידוע לי מכבר, ובלי להוציא הגה מפיו הצליפו על גופי. אחת ושתים ושלש וארבע – כמספר הבתים בהימנון הצרפתי אשר שרנו, הצלפה כנגד כל בית.

. אותה שעה ברכתי בלבי את מחבר ההימנון שמיעט במספר בתי־השיר;

– הא לך – קרא לבסוף – ויהי זה לך לעונש על צרפתיותך הפומבית.


כך הולקיתי על שירת ה“מרסלייזה”, ובלבי נתעוררה מרירות־עד־כדי־שנאה כלפי אבי שנהג בי עריצות.


 

פרק שמיני: רבני ירושלים מטילים חרם על אבי ועתונו


בין מאורעות־ילדותי שנחרתו עמוק בלבי היה ה“חרם” שרבני ירושלים, ברובם אשכנזים, הכריזו על אבי. כמו שעשו קודמיהם בדורות שונים לרמב“ם, לשפינוזה, לאקוסטה, לרמח”ל, ועוד ועוד.

ה“חרם” הראשון הוטל על אבי, בהיותי בן ארבע, ועל־כן לא הרגשתיו ולא הבינותי עדיין את אשר אירע מסביבי. עתונו של אבי, “הצבי”, בתבניתו הקטנה, היה מופיע במסגרת שחורה לאות אבל על ה“חרם”, וסיפר בפרוטרוט על החרם וגורמיו וחזר באומץ על כל ההאשמות שבהן האשים את הממונים והפרנסים בירושלים, ששמו בכליהם מגזל עניים.

המחרימים אסרו להכניס את “הצבי” בבתי ישראל, לא לקרוא בו ולהתרחק ממנו כמדבר־מוקצה.

ככותב־זכרונות אני מצטמצם, ככל האפשר, רק במאורעות אשר הייתי עֵד־ראיה ושמיעה להם, או שהיה לי לפחות מגע קרוב אליהם, או ששמעתי עליהם מפי בני־גילי או גבורי־המאורעות עצמם. את החרם השני זוכר אני כאילו אירע רק אתמול, וכל פרטיו נקלטו בזכרוני.

הראשון שהודיע לאבי על ה“חרם” השני שעומדים להכריז היה רב ספרדי צעיר, שמילא כעבור שנים מספר תפקיד חשוב בחיי ירושלים הדתית – הלא הוא יעקב מאיר, ברבות הימים ראשון־לציון ורב ראשי לארץ־ישראל. ובימים ההם עדיין צורבא דרבנן, איש יפה־תואר ונעים־הליכות. היה זה הרב הראשון, שהעיז לצאת בגלוי להגנת השפה העברית המדוברת אשר לה הטיף בן־יהודה. הרב מאיר ורעיתו, ניסו להנהיג את הדבור העברי בשכונה החדשה “עזרת ישראל”, לא רחוק מדירתנו השלישית, וסמוך לבית־ספר “חכי”ח".

כדרכו תמיד, בשעת סכנה לעצמו ולצבור, החליט אבי לצאת גם הפעם במלחמה ערוכה לבלי חת ובזרוע נטויה. יצחק, משרתנו החדש, חבש את חמורנו הצחור, שעליו היה אבי רוכב בוקר־בוקר אל מערכת עתונו שנשארה בפנים העיר העתיקה, והפעם לקח גם אותי אתו אם כי אמי היססה בדבר.

– לא יארע לנו כל רע – פסק אבא. אמי יצאה, כדרכה כל בוקר, אל בית־הספר לבנות, ואבי רכב על גבי חמורו, ואני הייתי מורכב כבר על צוואריו של “בלעם” (כפי שכניתי את חמורנו מתוך חבה, לזכר אתונו של בלעם בן בעור, מן החסידות שבבהמות כמסופר בפרשת בלק), כשיצחק צועד אחרינו, כאליעזר אחרי אברהם ובנו בדרך לארץ המוריה. באותה שעה חשתי איזו חבה מיוחדת ל“בלעם” זה, שהדהיר אותנו במהירות ובלי כל פגע עד לשער־העיר, ששתי דלתותיו היו אדומות וענקיות. שם לגמנו מן המשקאות הקיציים “ברד” ו“סוס”, שהערבים מתקינים ממשרת פירות עם פתיתי קרח.

אפס, כי רק שמנו פנינו לרחוב פנימה, ליד חנות הנייר של חגיז, והנה התפרצו לקראתנו פרחחים ארוכי־פיאות בצריחות וצווחות:

– הינה הנם! הינה הנם!

– הכופרים, יימח שמם!

יצחק משרתנו, אשר ראה את הסכנה מתקרבת, נטה הצדה להזעיק לעזרה שוטר תורכי מתחנת־המשטרה הקרובה, אך אבי לא נבהל והמשיך לרכב בכיוון “המלון החדש” של מכרו הנוצרי מורקוס, שבחצרו אמר לחכות עד יעבור זעם. עוד הוא מנסה להטות את “בלעם” שמאלה, ולפרחחים הגיעה תגבורת של מבוגרים ובראשם רבי “דובצ’ה”, מן האדוקים הקנאים בימים ההם, והחלו מרביצים במקלותיהם קודם־כל ב“בלעם”. הבהמה האומללה החלה בועטת ברגליה, לבכיותי הקורעות לבבות.

– קבורת חמור ייקברו! עם החמור! – הרעישו קולות בוקעי־שמים.כשירד מורקוס, בעל המלון, וניסה דבר אל המתנפלים, ענו לו בקולי־קולות:

– חרם לו ולמשפחתו; עליו לעקור מירושלים כל עוד חי הוא.

אך בלעם המשיך לדהור בשארית כוחותיו, ותחת מטר מהלומות, לשביל הצר אשר ליד ה“קישלה”, הוא מגדל־דויד, ומשם לחנותו של חרש־העץ צמירינסקי שבמורד סימטת־הארמנים. שם מצאנו מחסה.

– החרפה לכם! – צעק צמירינסקי, שהיה גבר־אלים, כביר־זרועות ותקיף בדעתו, ממעריצי אבי במלחמתו לעברית, אל המתקיפים אשר הוסיפו לרדוף אחרינו – סורו מכאן, הוסיף, פן ארוצץ את גלגלותיכם!…

*


והחרם על הורי וגם עלי היה חזק מאד.

הגברת פורטונה, שהיתה חרדה למשרתה כמנהלת בית־הספר לבנות מיסוד הרוטשילדים הלונדונים, מצאה אמתלה לפטר את אמי ממשרת מורה.

– לא בגלל החרם הזה אני משלחתך, דבורה יקירתי – הסבירה לה בדברי־מתק – בלתי אם לטובתך את. מחלתך גברה בימים האחרונים במידה רבה, וקשה להעמיס עליך משא כבד מנשוא. ולא עוד אלא שאתּ בהריון, ואם הקנאים יוסיפו להציק לך בדרכך לבית־הספר נשקפת לך ח"ו סכנת הפלה.

ובראותה את הרושם הקשה שדבריה עשו על אמי, הוסיפה:

– כמובן, נשלם לך פיצויים בעד ששה ירחים נוספים…

לאבי היו פיטורי אמי מבית־הספר מהלומה נראה. הפעם עמדו מנגד משום־מה גם ידידיו הותיקים כיעבץ, פינס, ילין ומיוחס. גם הם נמנעו ככל האפשר ממגע כל־שהוא עמו. לא־בגלוי ניסו נשותיהם לבוא בדברים עם אמי, והסוחר העסקן אדלמן, בעל בית־מרקחת ברחוב יפו, הציע לקחתני אליו “עד יעבור זעם”. רק הרב יעקב מאיר וניסים בכר הביעו את מחאתם הגלויה נגד “השערוריה הקנאית”, והיו באים אל ביתנו בעיקר בערבים. כה רבה היתה השפעת הקנאים בירושלים על כל סביבותיהם בימים ההם.

וביתנו היה כעין עיר נצורה, סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, בית מוקף חרם.

אז באה אלינו התשועה ממקום לא־שערנוהו והיינו מופתעים לה. הבילויים, באכריהם ובפועליהם, מראשון־לציון ומגדרה, מחדרה ומזכרון־יעקב ובנותיה, מראש־פינה וממשמר־הירדן נתעוררו כאיש אחד ושלחו ירושלימה מבחוריהם הנועזים ביותר – את הבלקינדים, הלוליקים, היודילוביצ’ים, אשר כינו את עצמם בשם “שימשונים”, רכובים על סוסיהם הדוהרים, ובערב השבת שלאחר הכרזת החרם הגיעו בדהרה כל הפרשים האלה אל חצר אכסנית “קמיניץ”, “עגאלים” לראשיהם ולבושם עבאיות־משי, בנוסח המזרח הערבי – פלוגה אדירה ומעוררת כבוד וגם אימה, כעין גרעין ראשון של צבא יהודה לעתיד־לבוא.

– בן־יהודה מורנו ורבנו, הננו להגנתך! – קראו הפרשים ליד ביתנו. ו“דודי” יודילביץ', מעודד את אמי וחובק אותי, לי מסר במתנה דגל קטן שעליו כתב את דברי אבי: “דגל מחנה יהודה מצבא ישראל”, ובבוקר שלמחרת נולד לי אחי הראשון, שהורי קראו לו לזכרון תשועתנו, בשם אביחיל.

כך נשבר החרם השני על ביתנו בהתחלתו, אך רושמו נחרת לדראון עולם בחיי משפחתנו וגם בתולדות המלחמה לעברית.

כשהגיעה השמועה על החרם לאזני ה“נדיב הידוע” הבארון בנימין־אדמונד רוטשילד, פטרונו של הישוב החדש, הודיע מיד במיברק לאבי, כי אין לו לדאוג לעתידנו, ופרנסתנו עליו.

אז נעשה “הצבי” לבטאון הישוב כולו, ביתנו היה למופת לעשרות משפחות אשר הרהיבו עוז ללכת בדרכי אבי ואמי בכל הנוגע להשלטת העברית בבתיהם.

דוד יודילביץ בישר לאבי על הולדת בנו הבכור, שקרא לו בשם “יפת”, שם לא־רגיל עד אז.

ויהודה גרזובסקי מודיע לו על דבר בכורו הוא, שקרא לו בשם “אסף”, על־שם אחד גדולי המשוררים בימי דוד.

ודוד ילין הודיע לאבי את החלטתו והחלטת איטה רעיתו להטיל את הלשון העברית על בכורם אליעזר ועל בתם הראשונה מלכה.

וכמוהו עשה הסופר זאב יעבץ עם יהודה בנו־בכורו.

ויחזקאל דנין הנהיג את הדיבור העברי במשפחתו ביפו העיר.

ויהי מיספר ילדי ישראל המדברים עברית, או הנועדים לדבר בה בשנה ההיא – היא שנת החרם השני – שנים־עשר, כמיספר שבטי־ישראל.

ובכל הארץ הגיע מספר הילדים הלומדים “עברית בעברית” קרוב לאלפיים.

גם בתפוצת הגולה החלו מאות יהודים לחנך את ילדיהם לפי אותה שיטה. ואבי ניגש אז במרץ ובשקידה לחיבור מילונו הגדול, “אם כי לא לכך נועד” – כפי שהדגיש לידידיו ומעריציו (הוא ראה את יעודו בעיקר כאיש־העתונות והדובר בשער).

ואמי חיברה אז, לשם תלמידותיה הנפרדות מעליה מתוך בכיות מרות, את הספר הראשון לדברי־הימים לילדי־ישראל, כתוב ברוח לאומית – המורה־הסופרת העבריה הראשונה.

ופינס חיבר אז את שיר־הלכת שלו: “חושו, אחים, חושו”.

ובר־נש, מן הפועלים הראשונים בראשון־לציון, חיבר אז את שיר־העבודה הראשון “יה־חי־לי־לי!”

ונ. ה. אימבר חיבר בזה אחרי זה את שירי־ציון שלו, ובהם “התקוה”, שיר שכבש את כל הלבבות וזכה בכנסיה הציונית הראשונה בבזל להתקבל כהימנון הציוני הרשמי.

ועל בקבוקי היין בראשון־לציון הופיעו בפעם הראשונה שמות היינות למיניהם גם בעברית.

תחית הלשון העברית במלוא קצבה.


 

פרק תשיעי: היכרותי הראשונה עם ים־תיכוננו


הלידה, וכן גם הפיטורים מבית־הספר, התישו כל־כך את כחותיה של אמי, עד שהרופאים מאזאֶראֶקי וד’ארבלה ראו סכנה לחייה אם לא תצא מיד למנוחת־הבראה למשך חדשים, באקלים נוח יותר מזה שבירושלים.

אבי שכר עגלת־סוסים – כלי הרכב היחידי בארץ בימים ההם – שבעליה היה מן העגלונים היהודים הראשונים בירושלים, להעביר את אמי ושלשת ילדיה (אותי, את ימימה ואת אביחיל) ליפו, כי בלי ילדיה סרבה לנסוע. אבי נלווה אלינו, כמובן.

בשבילי היתה נסיעה ראשונה זאת מעיר לעיר, בדרך ארוכה ורבת־טלטולים, אחת החוויות הגדולות ביותר, וכל פרט ופרט קטן נחרת עמוק בזכרוני. אחותי ואני נמנמנו רוב הדרך, ורק לפעמים היינו מתעוררים בלילה בבכי־מתוך־פחד. רק אני לא עצמתי כמעט עין אפילו ברוב שעות הלילה. רושם רב עשו עלי המורד הגדול ליד ה“קסטל”, וכן הדרך המתפתלת לעומת “שער הגיא” בהרריה ובסלעיה.

בהגיענו לקהואה הערבית שבשער־הגיא, הייתי עד למחזה מחריד, שאבי אסר עלי בכל לשון־של־איסור לספרו לאמי: בהיותנו רק שנינו יחד פרץ מגרונו סילון־של־דם, ופניו היו חוורים אותה שעה כפני מת. בשארית כוחותיו התגבר על רפיונו, ובידו היה מחזיק צנצנת שחומה קטנה, שממנה גמע טיפות הרפואה ופעולתה היתה מפליאה למראית־עין, אך חוורון פניו לא חלף במשך שעה ארוכה. לאחר מנוחה קצרה ולגימת חמין בפונדק, המשכנו דרכנו לרמלה העיר, בדרך המישור בכיוון יפו.

היה ליל ירח במלואו, וממרחקים הגיעה לאזנינו יללת־שועלים נוגה. אורחת גמלים השתרכה לאורך הדרך, כשערבים מתנדנדים עליהם ומחללים בחליליהם זמירות רוויות־געגועים. גמלים אחדים הבריכו על כרעיהם לרוחב הדרך הצרה, וחסמוה. עגלתנו נאלצה להאיט את נסיעתה ולהעצר שעה ארוכה. בינתיים הצטרפה אלינו חמֶרֶת ארוכה מבית־דגון הקרובה, וצעקות הפלחים רוכביה בוקעות שמים בבנות־קול מזרחיות. עגלוננו היה נתון במבוכה גדולה בתוך המהומה של גמלים וחמורים. אך הנה התדהרה לקראתנו המהֶרֶת (“דיליז’נס”) מראשון־לציון, עם עגלונה הגברתן, המפלס לו דרך וממטיר קללותיו בנוסח הערבים על ימין ועל שמאל.

וממרחק הופיעו פתאום בדהרה שלשה בחורים, חבושי “עגאלים” ו“עבאיות” – האחד שמשון בלקינד מן הבילויים, השני – “לוליק” החדרתי, אשר הפיל את חרדתו על השרון כולו, והשלישי – “דודי” דויד יודילביץ', בשפמו המסולסל ובמוקיו האדומים לרגליו.

– דוד! דוד! צהלתי לקראתו.

הוא ידע על החלטת אבי להעבירני ליפו לחדשי החורף, ויצא לפגשנו בדרך בליל־קסמים זה.

עם אשמורת הבוקר עברנו על פני מקוה־ישראל בתמריה הצעירים, ועם עלות השמש נתגלו לעינינו ראשוני הבתים ביפו, עם סחרה ומיקוחה בשלל צבעיהם וריחותיהם.

ואבי – כאילו לא קרהו כלום. צעיר, נמרץ, מלא כח־עלומים.


*


מראה נהדר נתגלה לעיני לאחר רגעים־מה, כשעלינו את מדרגות החצר הערבית, המוקפת פרדסים לאין־גבול. ובעיקר נמשכו עינינו אל משטח התכלת במרחבו האל־סופי, מראה מרהיב שלא ראיתי כמוהו עד אז.

– הים! הים! – הסבירה אמי.

– הים! הים! – ענינו אחריה, אני ואחותי מלאי התפעלות.

“דודנו” הושיבנו על הדומי־קש קטנים, וערביה הגישה לנו תפוחי־זהב שאכלנו אותם בתיאבון רב.

אך לא יכולתי להסיר את עיני מן המרחב הימי הנפלא, אשר מפרשיות גדולות וקטנות מתנודדות בו על פני הגלים. ובאופק הצפוני נתגלה עמוד עשן, ואבי אמר לנו כי ספינה הולכת ומתקרבת אל החוף.

כחיה אגדית נראתה לי הספינה בזוג תרניה הגבוהים ובחרטומה הפילי. הנה הולכת היא הלוך והתעגל, הלוך והתעגל, הלוך והתגדל מרגע לרגע ממש. הנה סיפונה השטוח בתאיו הננסיים, הנה ארובתה הגבוהה בעשנה המסתלסל רומה. הנה גם עצם גופה באשנביה העגולים לרוב, והנה סוף־סוף היא מכריזה ברעש גדול ובצפירה ארוכה את דבר התקרבותה. לבי ניתר בקרבי משמחה.

– אניה ענקית! – העיר אבי – בתי־קיבול של עשרת־אלפי “טונות”…

– אניה צרפתית! – הוסיף “דודנו”, מידיעתו מתוך נסיעותיו המרובות על פני הים.

– לא, כי אניה רוסית! – נכנסה אמי לשיחה – זו אותה הספינה, שבה הגענו לארצנו. אני מכירה יפה את המיכסה הכפול.

– ומדוע לא עבריה? – שאלתי בתמימות.

– כי אין עדיין אניות עבריות – העיר “לוליק” החדרתי.

– נבנה אניות עבריות, האין זאת “דוד” יקר? – הערתי.

– כן, נבנה! נבנה! – ענתה אחרי ימימה.

– הידעת ימימה, כי שמך מובנו “ים קטן”? ימ־ימה – העירה אמי –שכן, זו היתה כוונתי בקראנו לך בשם זה.

– מימה, מימה – גמגם אחינו הצעיר אביחיל.

ועוד ביום ההוא החליט “לוליק” פומבית, במעמד יודילביץ' ושמשון בלקינד ובני משפחתנו לקנות מידי אחד הספנים הערבים סירה חד־תורנית קטנה, שמפרשה יהיה צבוע אדום.

– ומדוע – שאל אבי – לא מפרש לבן, עם קוי־תכלת באמצע, ועם ארבעת כוכבי־זהב כנגד שבטינו הימיים: דן, זבולון, אשר ומנשה?…

ואמי מסבירה לי את כוונתו של אבי, ומוסיפה: יום יבוא, וגם לישראל יהיו אניות ומלחים, וחובלים.

– ואני אהיה המלח העברי הראשון – העירותי – אמי, אם תקני גם לי סירה.

– ובינתים תהיה, בן־ציון, מלחי הראשון, בסירתי אני – העיר “לוליק”.


*


זו היתה היכרותי הראשונה עם ים־התיכון, עם ים־תיכוננו, כפי שנהגתי לכנותו ליתר חיבה, בימי בגרותי, כעתונאי וכתעמלן לאומי.

כך התחלתי לחלום על הים, לאהבו אהבת איתנים, להתגעגע אליו.

יום־יום הייתי נצמד ל“לוליק” לרדת אתו, אל חוף ימה של יפו, פאר הסלעים החשוף ללא כל מזח. קשרה אותנו האהבה לים, ובאנו במגע עם הספנים והסירנים הערבים, ואבו־חמיס, המפורסם שבין ימאי יפו, ניבא לי עתידות גדולים כחובל, אם רק ארצה – כה אמר – להתמסר לים בגופי ובנפשי.

– אין אתה יודע – ביאר לי אבו־חמיס – מה גדול כוח משיכתו של הים לאלה המתמסרים לו. אין כח אחר בעולם אשר ידמה לו. הים הוא לי הכל: חיי, עבודתי, מטרתי, אהבתי. ביום ובלילה אני הוגה בו, אני עסוק בו, כשאני מתישב על גבי סירותי – ויש לי כבר יותר מעשרים סירות – ואוחז אני במשוטי להכות בהם את הגלים, לפרש אני נחשב בעיני – הדוהר על סוסו, ורודה בו. הנפלא הוא, שלים אין גבולות, לים אין שררות, לים אין קטנות. מרחב עד אין־סוף ויותר אני אוהבו בגעשו. כמה טוב לי להאבק עם הגלים, כשאני מעלה את הנוסעים מעם הספינה, ונחשולי־ים עזים קמים על סירתי לשברה, ואני מצליח להתחמק מהם. אני רוכב על מישברים אלה, עולה ויורד, יורד ועולה עד הגיעי בשלום למחוז־חפצי.

והוא מספר לי אז את כל הרפתקאותיו הימיות עוד מימי ילדותו, כבן לשודדי־ים מפורסמים. הוא מזמינני לראות את משכנו בחגוי הסלעים אשר לחוף ים יפו העתיקה, והוא ממוכן גם לאמנני במלאכת הים.

ואני מאזין בהתפעלות לכל פרט, לוקח מידו גבשים וצדפים למיניהם, מלטף את הקשקשים של חיות־מים מוזרות וספוגים גדולים ופעוטים. חלומי האחד לגדול מהר כדי להתמכר, כאבו־חמיס, לעבודת המים הרבים, אשר בהם אעשה את דרכי בעתיד הקרוב להיות מלח פשוט תחילה ואמיר־ים (אדמירל) ברבות הימים.

– הים! הים! הוי, הים!

*


ובשובי הביתה ומספר להורי את הרשמים ואת הספורים שקלטתי על הים, מוסיפים אבי ואמי מסיפוריהם על עניני הימאות העברית והעולמית מאז ומקדם. דן היה – אומרת אמי – השבט הימי הסוער ביותר, וסמלו היה העוגן; אשר – הרי הים היה מקור עשרו; זבולון השתרר על הכרמל ועל סולמה של צור, ומנשה בחציו המערבי, קשר את עצמו לחציו המזרחי בעזרת ים־השרון. הרי שאנו ימאים בני ימאים, עם של ים, של ימים.

גם מפות ציירו לי שניהם, אבי ואמי. ואצבעותיה הדקות של אמי היו רצות על הגליון בקוים מהירים ובנקודות מרובות, ומיטיבות לשרטט יפה. בפרט רב היה כשרונה לצבוע נחלת כל שבט משבטי ישראל בצבע המתאים לו, ולדן אהובה נתנה את הגוון הסומקי ביותר, עם יפו בירתו, מצוירת בצורת מגן־דויד קטן.

כה “יממתני” אמי בכל ימי שהותה ביפו, ואני הייתי מתגנב מדירתנו הארעית, דרך סמטאות ה“סראיה” (בית משכן השלטון), אל בין צוקי הסלעים המרובים, שהסירות הערביות היו מתרוצצות שם אנה ואנה בהתחרותן אלו באלו.

כה רבה היתה שמחתי, בהכירי פתאום בין כל הסירות מיפרשית גנדרנית, ועליה המלים העבריות: “רב־חובל לוליק”.

– לוליק! – נזעקתי בקול אדיר – אייך?

לא ארכו הרגעים והופיע ליד התורנית הזאת בכל קומתו הרמה.

– מה לך כאן, בן־ציון? – חקרני.

– אני רוצה להיכנס לפנים הסירה!

– היש לך רשות לכך מאביך?

– לא, אבל מאמי.

הוא ידע, כי כיזבתי בכוונה, אך עצם כזבי מניה־וביה, לשם השגת חפצי, לקח לבו, ובלי דבּר דבר הורידני אל תורניתו, שבה התנדנדתי אל משק הגלים כדג במים.

– אין אתה סובל ממחלת־ים? שאלני, כמופתע על גבורתי החיצונית, בכל אופן.

– לא! לא! לא! עניתי בקול שלש פעמים.

באותו רגע הסתערה עלינו רוח צפונית מדהימה, וגלי ים־יפו התנחשלו עד כדי מישברים ענקיים, והסביבה כולה התקדרה בקדרות לילה. גם טיפות כבדות החלו מטפטפות, ולקולות הספנים הערבים הוחזרו רוב הסירות אל פינה מוגנת. רק מפרשיתו של “לוליק” – כאילו אחזה שד – התרוממה לפתע על פני גל עצום, שהרימה על קצפו הגועש, ויזרקנה למרחב המשתולל.

– הידד! הידד! – התכפכפתי.

אבל לא זאת היתה דעתו של החובל. הוא חשף את מעילתו מעל שכמו, והפשיל את שרווליו על פני ארכובותיו כדי לתפוש בידו את חבל המפרש הצהוב בנסיונו להטותו אל עומת הדרום. אך כל עמלו עלה, כנראה, בתוהו, ו“ספינתנו” נופצה אל עומת הסלעים בכוח־איתנים שלא ידע כל חמלה. אחדים מן הספנים הערבים אותתו לנו ממרחקים, אפס כי “לוליק” פקד עלי להתאחז בהגה יחד עמדו, לבל יסחפונו הגלים התהומה.

כך נמשך הדבר, לא אדע כמה.

בפעם הראשונה ראיתי במו־עיני את פני מלאך־המות שכולו עינים בבואו לקראתי, עם חרבו מורדה על ראשי…

– יותר לא אפליג בים – זעקתי במרי בכיי, והתרפקתי על ברכי “לוליק”.

ובאותו לילה, בדירתנו היפואית, מרמרתי מתוך החום, כפי שסיפרה לי אמי אחר־כך, את המלים הערביות שלמדתי מפי אבו־חמיס, בשבועות המעטים לשהותנו שם:

– “אִלַהוּ־אִיל־בָּחָר, אִלַהוּ־אִיל־בָּחָר, לֵשׁ גָ’נָנְתְנִי – ווּאָנָא חַבֵיתָּק?”

ובעברית:

אֵל־הים! אֵל־הים! למה שגעתני? אני שכה אהבתיך!…


 

פרק עשירי: מרד באבי; אמי מספרת לי את קורותיה


שוב העליתי עלי את חמתו של אבי, לאחר הרפתקאתי בסירה עם לוליק, ולא בגלל ההרפתקה עצמה, שיצאנו מתוכה סוף־סוף בשלום. ללוליק נשארו סימני פצעים על לחייו וחטמו, אך הם הוסיפו לו לוית־חן של גבורה, והוא ראה את עצמו כעין “גבור הים”. ועל מה רגז עלי אבי? על שנטיתי שוב מן הדרך הישרה אשר התוה למשפחתו, ולי בנו־בכורו: בימי מחלתי שחליתי לאחר מעשה הסירה, דברתי מתוך החום לא עברית. – נסיוני לא הצליח במלואו, אם־כן – ריטן בין שפתיו – ונראה שאצטרך להחזיקו לפחות עוד שנה שלמה בין כתלי ביתנו בירושלים.

לא הועילו תחנוני אמי שניסתה להמתיק את גזר־דיני. אבי החליט שיש סכנה לעברית שלי גם ביפו הערבית, ועל־כן אין עצה ואין תבונה אלא לחזור לירושלים ואל השכונות הראשונות שמחוץ לחומה.

בפרק הקודם סיפרתי כבר על המרירות שעוררה בלבי העריצות שנהג בי אבי, בהלקותו אותי על שירת ה“מרסילייזה”. הפעם גדלה מרירותי עוד יותר, עד כדי “מרד גלוי”. כששמעתי על רצונו להחזירני שוב לשנה תמימה אל תחום מסוגר בירושלים, החלטתי לנקום בו הפעם את נקמתי, וכאבשלום שמרד בדוד אביו, אספתי אלי חבר ילדים פוחזים מבני יפו, שהכרתי בינתים, ובערב אחד הצטיידנו בכל אשר מצאנו לפנינו: מקלות, קדירות, אבנים, כלי־חרס, קופסות־פח, קליפות ביצים, וכיוצא באלה, ובשוב אבי לדירתו בערב האחרון לשהותנו ביפו, היקפנוהו מכל צד בצעקות וצווחות והקשות בכלי־חרס עד להחריש. אבי עמד מבולבל ונבוך ונדהם, ולא ידע את הנעשה אתו. בינתים נקהלו אנשים מכל הסביבה, ובהם גם כמה אדוקים מאויבי אבי, אשר ראו במהומת הילדים כעין בטוי־של־זעם נגד האפיקורסות של אבי. המהומה גדלה עוד יותר, כי לצעקות הילדים נוספו גם צריחות מבוגרים שצעקו: – “הלאה הכופר! לגזול את בנינו ובנותינו הוא אומר ולהעבירם לשמד. את זה לא ניתן ולא נרשה!”

אמי יצאה אל המעקה וראתה את כל המתחולל, ופרצה בבכי, מבוהלים היו אחותי ימימה ואחי אביחיל. והסוף היה, שאבי תפסני בידו והכניסני בכח מן הרחוב הסוער הביתה. כך נסתיים “מרד אבשלום” באביו, אך המרירות בלבי לא דוכאה, ובמוחי נולדה מחשבה להמלט על נפשי, בהזדמנות הראשונה, בסירתו החדשה של לוליק.

כשנודע לאמי המעשה שעשיתי, מתוך כעס והתמרמר ות על אבי, קראתני אליה לחדרה, מתוך חוורון פנים שלא ראיתי כמותו אצלה. ואני, שלא יראתי לצאת הפעם נגד אבי, רעדתי בכל אברי למראה אמי ברגעים ההם. אהבתי אליה היתה כה גדולה, ואמונתי בה כה עמוקה, שלא העזתי להוציא מפי אף דבור אחד.

– היפה עשית? – פתחה בנחת דבריה אלי, כשאגלי דמעות זולגים מעיניה.

שתקתי ללא מענה.

ואמי הוסיפה:

– הזה יהיה שכרי, בן־ציון יקירי, על כל אהבתי אליך? והתרצה להורידני שאולה וטרם זמן?

לא יכולתי לכבוש עוד את התרגשותי, הסתערתי על ברכיה בבכי מר:

– לא נגדך, אמי היקרה לי מכל, אני מתפרץ, כי רק נגד אבי. האם אפשר שאהיה תמיד תלוי רק בפקודות, בלי שאוכל לנטות ימינה או שמאלה? הן לא “ילד” אני כבר, ובעוד ירחים מה אהיה בן שמונה! לא אוכל לשאת יותר את העוֹל שאבי מכביד עלי, וברצוני להיות חפשי לנפשי ככל יתר הילדים בני גילי. אינני יכול לסבול יותר…

רעד עברה בהרגישה כי עם כל ילדותי, בּגרתי קודם זמני ומדבר דברים המתפרצים מעומק לבי, התגברה על עצמה ובנחת דבריה השיבתני:

– אכן זה כבר רציתי לדבר אתך לא כאל ילד עוד, שכן “בוגר” אתה בעיני כבר, יותר מדי בוגר, למעשה, בהתקרבך לסוף שנתך השביעית. האמינה־נא לי, כי לא פעם הצדקתיך בשיחותי עם אביך. אך לא כילדים אחרים בעמנו אתה, כשם שלא כנשים אחרות גם אני. הגיע המועד לספר לך את הכל, כדי שתדע לכבוש את עצמך ולא תוסיף לעשות כמעשיך היום…

היא לחצתני אל לבה וזה היה סיפורה, שאני זוכרוֹ כאילו שמעתיו אתמול:

– בת למשפחה עשירה הייתי, אחת לארבע אחיות ולשלושה בנים. אחי דויד הבכור היה הפיקח והנבון שבכולנו. מתולתל־שער ואדיר־קול, וכל מעייניו היו נתונים מילדותו לתנועה המהפכנית הרוסית. ואבי היה נוטה אליו מאד, עם כל היותו עברי בלבו ובשפתו. לא כן אנוכי. כאמי היקרה, שאני מקווה להביאה אלי ירושלימה בקרוב, בת נאמנה לעמי הייתי, וחלומי האחד היה – להינשא לאיש שיהיה חדור ברוח גבורי־ישראל הקדומים. מימי ילדותי אהבתי את הסיפורים על החשמונאים, ועל חנה ושבעת בניה, ועל־כן הייתי מוזרה בעיני אחי ואחיותי, שהיו מושפעים מן הסביבה הזרה במוסקבה, והתרחקו מכל ענין יהודי. היו ויכוחים סוערים נטושים בינינו – הם בשלהם ואני בשלי. ובזמן שהם היו מבלים ערביהם בתיאטרוניה הרוּסים ומתענגים על הצגות של חזיונות לקוחים מחיי עמים זרים, הייתי אני אוהבת להתייחד עם ספר התנ"ך שלנו וקוראה על חיי אבותינו ומלכינו וגבורינו הקדומים. מכל סופרי רוסיה ומשורריה אהבתי רק את שירי לרמונטוב, שהיו מדברים הרבה ללבי. כמה משיריו שגורים בפי, ומהם שרתי לך בהיותך תינוק.

והנה בישר לי אבי, בשובו פעם מעיר ווילנה (שהיתה מרכז יהודי גדול ומכונה, ליתר חיבה, בפי היהודים בשם “ירושלים דליטא”), שהוא עומד להביא משם לבניו מורה לעברית, בחור צעיר ועדין, “לאזאר אוליאנוב” שמו.

אחי ואחיותי קיבלו את הבשורה בלגלוג גלוי, כי לא היה להם כל ענין בלימוד עברית, זו “הלשון המתה, שאין לאיש תועלת בה”. ורק אני בלבד שמחתי על כך. וכשהגיע אלינו, למחרת היום, הבחור המורה, לבוש בשרד של תלמיד־גמנסיה, התיחסו אליו אחי ואחיותי באיבה גלויה, ועזבו אחד־אחד את החדר שבו ישב, ונשארתי אני לבדי אתו. צר היה לי לראות את הבחור הצעיר בעלבונו, ונגשתי אליו לנחמו, אף בקשתיו להורותני עברית. וכבר למחרת קבלתי ממנו את השעור הראשון בספרות העברית – קריאה ב“אהבת ציון” למאפו.

היתה זו בשבילי אחת מן השעות הנפלאות ביותר בחיי – המשיכה אמי בסיפורה – אני הייתי בת שבע־עשרה. קסם לי המורה הצעיר הזה עיניו השחומות והעמוקות, בשערותיו האדמוניות, בלחייו החיורות, ובקריאתו הנפלאה ומלאת־הרגש. אחרי “אהבת ציון” קרא לפני את “אשמת שומרון”. ותוך קריאה תיאר לפני בשפע מלים ותמונות את מדינת העברים בעבר ואת זו שלעתיד לבוא. ואני בולעת כל מלה ומלה היוצאת מפיו, בלי להרגיש בשעות החולפות, ושהשעה היא שעת חצות לילה.

– עודך כאן? – הרעים פתאום באזנינו קול רוגז, היה זה קול אחי דויד, שחזר זה עכשיו הביתה.

– ומדוע לא? – שאלהו אביך בשקט גמור.

– האין די לך, שאתה אומר לגזול את האהובה לאחיותינו, בהשפעת רעיונותיך הנפסדים? כמוה כמונו – מהפכנית רוסית.

– כמוה כמוני, לאומית וחובבת־ציון– העיר אביך רמות.

– לעזאזל, עם ציון שלך! – נזדעק אחי דוד.

– ולעזאזל, עם המהפכנות שלך! – החזיר אביך באותה לשון, ושניהם מסתערים אז איש אל רעהו, כשאחי פגע באביך עד זוב דם, ואמי גם אבי חשים להפריד ביניהם ללא תועלת, ורק לבקשתי עזב אביך את הבית מתוך שבועת נקם…

למחרת הודיעני המורה, כי לא יוכל לשאת עוד את עול החרפות וההשפלות אשר סבל מאחי ואחיותי והחליט לעזוב את מוסקבה. לא הצלחתי להטותו מהחלטתו זאת, בפרט מפני שידעתי כי לא היתה לו עבודה אחרת להשתכר בה, אך הוא – וזאת הפעם הראשונה להכירי אותו מצד זה – כברזל־עשת עמד על דעתו, ויקבע לי את יום נסיעתו פאריסה.

– לפאריס? – שאלתיו דהומה.

– כן, לפאריס! – ענני בגשתו אלי להיפרד מעלי.

גליתי לו את אהבתי העזה אליו, ואף הוא השיב לי אהבה, אך לוותר על נסיעתו סרב.

לא היה לאביך כסף להוצאות הנסיעה לפאריס, אך ידעתי כי נגד רצונו הכביר לא יוכל איש לעמוד.

מדמי־כיס אשר חסכתי לי במשך שנים, שעליהם הוסיפה אמי חמשים רובלים משלה, צררתי ברגע האחרון חבילה קטנה ואתחבנה בטלית זעירה, שמסרתיה לו כמתנת הדרך, ובהביטו אלי מאשנב הרכבת זרק לקראתי נשיקת־אויר בקראו לי מרחוק: “להתראות, דבורה, בפאריס”. באמרו את זאת, זרק גם הוא לקראתי צרור, שלא העיז לתיתו לי קודם לכן. בפתחי אותו מצאתי בו טבעת עם כתובת עברית חרותה עליה: “מאמנון–לתמר” (לפי ספורו של מאפו). וגעגועי אליו גדלו והלכו מיום ליום.

במשך שנים היה כותב אלי מכתבים נפלאים מפאריס. לפעמים, כשמכתביו בוששו לבוא, הייתי מתחילה לחשוש, שמא עזבני כבר לאנחות. סוף־סוף פאריס היא עיר גדולה, ומי יודע אם לא מצא לו איזו עלמה אחרת.

אך הנה הגיעני פתאום מכתב מאביך, ועליו כתמי דם ודמעות, במכתב זה הודיעני, שנפל למשכב במחלה ממארת, ועל כן הוא משחררני מנדרי, נדר אהבה נצחית, שנדרתי בתחנת־הרכבת המוסקבאית. כשקראתי את מכתבו זה התלקחה בי אהבתי פי כמה. במכתב מבוטח עב־עמודים, הכפלתי את נדרי הקודם והבטחתי להשאר נאמנה לו עד עולם – –


לא אאריך ביתר הפרטים, אשר סיפרה לי אמי אז על פגישתה עם אבי ועל נסיעתם יחד לארץ־ישראל, ועל כל המוצאות אותם, עד אשר ראה בנם־בכורם את אור העולם. אך בהגיעה לסוף סיפורה אמרה לי אמי:

– ועכשיו, בני־בכורי ומחמד־חיי, אולי תבין את אשר יש בדעתי להגידך. הרבה “חטא” אביך לך גם לי, לאחותך ולאחיך אלה כאן אף הם, ועוד יחטא לבלי ספק גם ל“באים אחריכם”…

– בשבילו היינו אנחנו, אחרי ככלות הכל, היצורים למעבדתו העברית בבנינה הנהדר לעתיד־לבוא. רק פעמים נדירות בחיי אומה יארע מה שאירע לו, ומאז אברהם אבינו ועד לאליעזר אביך לא ידעה אומתנו “עקידות” אשר כאלו. ידעתי, בני, ידעתי, מה היו סבלותיך עד היום, וסבלותי אני הלא סיפרתי לך הפעם באריכות. את כל אשר היה לי, את כל אשר יכולתי, את כל אשר עמלתי, לכבוד אביך ופעלו נתתי בעבר, נותנת אני גם היום, ואתן עד יום מותי. כזה היה גורל נשי ישראל לפנים. זכור את בת יפתח בטרם מותה – הנערה היותר נפלאה בכל דברי־ימינו. זכור את מרים אחות משה. זכור את חנה אֵם שמואל הנביא. יבוא היום, בני, וזכור תזכור אתה, והעברים הבאים אחריך אף הם, גם אותי ואת עזרתי לאביך ולך, בתחית הדיבור העברי. ומעתה בני, הבטיחה־נא לי, נדור והשבע לי – אף לא מלה אחת נגד מחיה הדיבור העברי. רצונו קדוש ומצוותו קודש.

פני אמי חוורו, זיעה כיסתה את פניה, וידיה התקררו לפתע:

– מה לך, אמי? נזעקתי – האקרא לרופא?

– לא, בני, אין בכך כלום – השיבה, ובקושי יכולתי לשמוע את סוף דבריה.

– ואם אצטרך… לעזוב… את העולם הזה… בטרם יומי… אצוה עליכם… ילדי האהובים… את אחותי הצעירה ממני… את היפה שבכולנו… את הנאמנה לי אף מאמי ומאבי… ויכולה אהיה לעצום את עיני במנוחה שאננה… ולהצטרף לאמהות ישראל אשר לעברנו הגדול…

הרימותי צעקה גדולה. בו ברגע עלה במדרגות רופאנו וצנצנתו בידו, צנצנת הישועה לאבי ולאמי, העוצרת כל שטף דם.


 

פרק אחד־עשר: אני מלמד את סבתא “עברית בעברית”


כשנה וחצי זכיתי עוד להיות תחת עינה הפקוחה של אמי. עוד נולד לה וולדה הרביעי – תינוקת יפהפיה ושמה שלומית על שם אביה, ועטרה – לאחריה, זו אשר החישה את קיצה.

עוד הספיק אבי להעלות לארץ־ישראל את אמו, בת השבעים. זכורני יפה, כיצד יצאנו לקראתה למוצא־תחתית אשר במבוא ירושלים (“קולוניה” בימים ההם), ובפונדק של יהושע ילין קבלנו את פניה. היא היתה עטופה רדיד ליטאי נוסח הימים ההם, ופניה קמוטות, ורק ז’רגון דיברה. אך אבי “פקד” עלי ללמדה עברית, והדבר היה קשה עד למאוד. בכלל דבר קשה הוא ללמד סבתות עברית.

אני הראשון שלמדתיה “עברית בעברית”, כמובן בלוית כל מיני תנועות והעויות ורמזים. מילותי הראשונות לה, זכורני, היו “עגלה”, “סוסים”, “הביתה”, “טוב”, ועוד כאלו, אשר חזרתי עליהן פעמים אין־מספר. והיא המסכנה, מחליפה את היוצרות וקוראת ל“סוסים” – “עגלה” – ו“טוב” – ל“הביתה”.

עם בואה של סבתא לירושלים הוקל על אמי במקצת, כי זקנתי הטילה על עצמה את משק הבית. היא היתה מומחית לתבשילים, ולא אשכח את הטובה לארוחותיה, שהיא היתה קוראת לה בשם “טשולנט”, ובשום אופן לא יכלה להתרגל ל“חמין”.

– “חמין” זהו “טשאי” – היתה אומרת.

– “טשאי” זהו “תה”, כמו “פה” – הייתי מתקנה לשוא.

אך מחלת אמי הלכה הלוך והתגבר, על אף כל עמל הרופאים.

ד"ר ד’ארבלה – כפי שסיפר לי אחר־כך – הכין את אבי לקראת הסוף:

– רק נס – אמר – יוכל להצילה, בתנאי שתּשלחנה ליריחו למנוחה לימות החורף.

אבי הסביר לו, כי כל הכנסתו הקטנה – תמיכת הבּרון – לא תספיק לכך, והילדים מה יהא עליהם?

אז הבטיח הרופא ד’ארבלה להשתתף במחצית ההוצאות (מעשה רב, שעלי להזכירו כאן מתוך הכרת־טובה), וכל ההכנות נעשו לקראת נסיעת ההחלמה לעיר־התמרים. אמי הודיעה על מצבה הקשה לאמה במוסקבה, ואת המכתב סיימה בדברים אלה: “אם רק תבואי להצילני ברגע האחרון, בהשגיחך עלי כל ימי שהותי ביריחו, או אז אולי יזרח קו־אור ראשון בחיי ההולכים ואובדים. מהרי־נא אלי “ממוֹשקה”, מהרי, כי רק אז אסכים להפרד מבעלי ומילדי בעיר ערביה זאת, שרימוניה ולימוניה והדריה ותפוחיה, תמריה ומוּזיה, ועל הכל, שׁמשׁה המחלים, יהיו לי ל”צרי גלעד".

את שתי המלים האחרונות הללו כתבה בעברית, למען יקראן אביה וימהר לשלוח אליה את אמה. מכתבה האחרון נכתב בטבת, ועד שהגיע למוסקבה עבר חודש, ולכשסוף־סוף נתקבל המברק ממוסקבה: “ממוֹשקה נסעה לאודיסה” היה כבר ניסן קרוב לבוא. האקלים ביריחו חם מאד, ומחלת אמי החמירה יותר ויותר. ד"ר ד’ארבלה הפריד אותנו, הילדים מעמה. וכדי שלא נרגיש בדבר, וגם שהיא לא תסבול ביותר מהפרדה זו, שהיתה יכולה להשפיע על רוחה הרופף, הכניסה לחדר מיוחד בבית־החולים שתחת פיקוחו, ושם סיפקו לה מכל טוב, וגם הרשו לה לראותנו פעמיים בשבוע.

מה קשים היו הרגעים, שבהם הורשינו להיכנס לבית־חולים רוטשילד לראות פני אמנו. האח “רופילאצ’י” גדול־הזקן, היה מכניסנו לחדרונה הצר בירקרק־צבעו אשר בדיוטה השניה, דרך המדריגות הצרות, עם חלונו המרווח האחד הצופה אל פני הרחוב, המכוּנה היום “רחוב הנביאים”. הברושים הרמים בגן היו דוקרים כמעט את עצם תכלת הרקיע. עטרה ושלומית הובאו שתיהן בעריסה, ואמי היתה מביטה בהן רגעים־מספר בנשקה אותן ממרחק קל. אני וימימה ואביחיל הוּרשינו לשבת לידה על הדומים תורכים. פניה נפלו כל־כך, ועיניה – אלו עיניה האפורות במתיקותן החמה – היו מתבוננות בשלשתנו ארוכות־ארוכות, כשהיא גומעת אחת־אחת את טיפות החלב. אילו היתה גומעת “טיפות” אלו, בתדירות כל ימיה הירושלמיים, לא היתה מגיעה למחלתה זאת.

– בן־ציון, ימימה ואביחיל ילדי – היתה לוחשת בקולה הרך, בראותה אותנו בוכים – אל־נא תבכו, הנה בעוד שבועות אחדים, תבוא אלינו זקנתכם השניה. ואז ניסע יחד ליריחו, כולנו, כולנו, כולנו כולנו – –

וכשהילדים נסתלקו, הייתי עוד נשאר רגעים־מספר ולפעמים הרבה יותר, בחסדו של האח רפאל, אשר היה מחבקני מאד, ואמי אוחזתני בידיה כשהן עטופות מגבת נקיה ומשתעלת לתוכה מפעם לפעם.

וכמעט בכל שיחה ושיחה אתי, בהיותנו לבדנו, היתה חוזרת על דבוריה אלי לאחר “מרד אבשלום” ביפו:

– אל תזוז מנדרך לאביך כמלוא־השערה.

עד שהיה נכנס ד"ר ד’ארבלה בזעף, ומגרשני ממש מחדרה.

ואני לא יכולתי לסלוח לו את הדבר עד היום הזה, יען כי גזל ממני את השעות היפות ביותר עם אמי…

והנה הגיעה לארץ סבתנו השניה, והביאה מתנות יקרות לאמי ולנו ילדיה. אמי היתה כל־כך מאושרה, כה נוהרת, כאילו חזרה פתאום לאיתנה ונעשתה צעירה יותר בכל תנועותיה, בפגישתה עם אמה. עד שד"ר ד’ארבלה נענה לתחינתה הטורדת להשיבה הביתה – לדירתנו החדשה בסימטת עמיאל־אבושדיד שנשכרה בגלל “גנה הבוכארי” הנפלא, שבו כמה עשרות עצי זית וגם שני עצי אקליפטוס שאבי, יחד עם אמי, נטעום בחצר.

– יהיו נא חייך, דבורה – אמר לה בשעת הנטיעה – ארוכים ובריאים כ“אקליפטוסים” האלה – מצילי ישובנו החדש…

ויהיו הימים ההם הנפלאים ביותר שבכל ימי ילדותי. אמי היתה יושבת בכורסה הרחבה בפינה המזרחית־דרומית של הבית, שמבעד לזוג חלונותיו שפעה החמה משעות הבוקר עד לבין־הערביים כמעט, ומאות צפרים היו מתקהלות שם ללא הפסקה. ימי אלול היו הימים, ואמי החליטה כי אין לה צורך בנסיעת המרפא.

– לשנה הבאה, ילדים, לשנה הבאה לא בירושלים נבלה כולנו, כי אם ביריחו, יריחו הקדומה, עיר התמרים והמוּזים.

בין סבתתנו מצד אבי ובין סבתתנו מצד אמי לא הלכו הדברים כשורה. הן היו מאשימות זו את זו בהאשמות מתחלפות, ולא פעם היה אבי מוכרח להתערב כדי להכריע את הכף, לפעמים לצד זו ולפעמים לצד השניה. אך מה כל אלה לעומת העובדה המפליאה, שאמנו החליפה פתאום כוח למראית־עין ממש. פניה, במשך הירחים האחדים ששכבה בבית־החולים רוטשילד, העלו בשר וקרמו עור. לחייה הוורידו, עיניה הצטללו וקולה חזר לרוניותו הקודמת, ידיה עסקו שוב בתחרימים אשר הניחתם לאנחות זמן רב, וכל השכנים והמכרים במאותיהם, היו מבקרים אצלה וקוראים לה בחיבה “הרבנית דבורה בעלת־הנס”.

והיתה לכולם ההרגשה, כאילו שב ורפא לה, לאמי, וחזרה להיות אשת־מופת לבעלה, אשר המשיך בעבודתו העברית ביתר מרץ ועוז, ואם־מופת לילדיה.

ואנחנו – חמשת ילדיה, נשמנו קצת לרווחה. אני הבכור – מפקד ל“גדוד” עברי ראשון, ואחי אביחיל – כשמו כן היה – סגני. ימימה, כמרים בשעתה, מכּה בתוף ויוצאת במחולות, ועטרה מתכפכפת לקראתנו בעברית עשירה למדי, ושלומית הפעוטה – כמאספת המחנה, נים ולא נים, תיר ולא תיר – אהובתנו היפה מכולם.

ועוד נצטרפו אלינו שלש ילדות מבית אבושדיד הקרוב – פרלה הבכירה, ריקה האמצעית, ולאה הקטנה. זו האחרונה, בגדיליה הארוכים, נתונה עוד בעריסתה. אחיהן הבכור, אברהם, למד כבר בקושטא הבירה את חכמת הרפואה, ואביו שלמה עם אמו ריינה, קוראים לו כבר “אל־דוקטור”, על חשבון העתיד.

וממול לביתנו – שלשה בנים, האחד בן ארבע, והשניים דומים לתאומים בני שנתיים, למשפחת סולומיאק, מנהל הדואר הרוסי, שדיבורם בביתם היה בשפה הרוסית, על־כן לא יכלו להצטרף ל“גדודנו” אלא כ“משקיפים” סתם.

אך לא ארך הנס, לא נמשכה האשליה.

בליל הכ"ב לירח אלול נתעוררנו פתאום כולנו, לקול זעקה מרה של אמי. ימימה ואביחיל, אשר החלו להבין כבר מה מדרכי החיים ומזעזועיהם, חרדו אתי לקול הקריאה הנוראה לאור מנורת שמן־אדמה קטנה. שלשתנו עמדנו, כשאמי התרוממה על מטתה ומטפחת רטובה על ראשה, כששתי זקנותי מנסות להשכיבה.

– ליריחו! ליריחו! – קראה פעם אחר פעם.

כשסוף־סוף השכיבוה – ואבי מיהר אל הרופא ד’ארבלה ברחוב הנביאים – התכסה גופה זיעה קרה, והיא מלאטת באזני אמה וחותנתה:

– אינני רוצה למות! אינני רוצה…

זקנותי היו נבוכות ולא ידעו מה לעשות, וכל דבריהן אליה לא הועילו, אך בטרם בא הרופא השתקטה פתאום, ורק דבר אחד בפיה אל אמה – כך זוכר אני – בכח:

– הביאי את פולה (– היא אחותה, שהיתה אחר־כך לחמדה בן־יהודה) אשה לבעלי ואֵם לילדי!

וכשזקנתי עמדה נדהמת ומפקפקת, הוסיפה אמי:

– השבעי־נא לי, אם לא תרצי שאלך מן העולם אומללה.

– נשבעתי! – קראה זקנתי בלחש.

– בקול רם! – הרעימה אמי בשניה.

– נשבעתי! – הרימה קולה ונשקה לבתה נשיקת־אֵם.

באותו רגע נכנסו לחדר אבי וד"ר ד’ארבלה, אך אמי כבר עצמה את עיניה לעד.


*


המטה כוסתה בסדין לבן, שהבליט רק צורה דומה לגוף. אבי עמד לידי בראש מורכן, כשהוא ממלמל אלי דברים מקוטעים ומעוררי חרדה בלבי המכה גלים:

– זוהי אמך, בני. נגמר! איננה עוד. הסתלקה מאתנו…

נדהם עמדתי ועיני מתמוגגות מדמעות.

בעוד שעה מועטת והקברנים באו עם שני המוטות הקעורים, המשולבים זה בזה בווים חדים וקרים. בן־רגע הרימו את אמי מעל מטתה, והטילוה בדרך שיגרתית ובגסות אל בין המוטות. נצבט בי הלב: הלא אמי היא זו, שנוהגים בה כך.

ורק עכשיו התחלתי לחוש את אסוני הגדול. הן את היקר לי מכל חומסים ממני בעצם היום, ואין מציל.

צעקתי, מחיתי, קללתי, דרשתי שיחזירו לי את אמי.

מה עגום היה היום ההוא, החוצות היו כמעט ריקים מאדם. נַטָלִים נוֹשאי־מטה פסעו גם עמדו לרגעים כששפתותיהם ממלמלות קטעי פסוקים לא־מובנים.

הלכתי בלווית אמי, וכמה פעמים חזרתי על ה“קדיש” כשהוא משוסע בבכיות. שום ידיד לא הלך אתנו בלוותנו את אמי לבית־עולמה, זולת הידיד היחידי – נסים בכר, המנהל של חברת כי"ח. בודדים צעדנו שלשתנו, כצללים אחרי המטה, על הדרך העולה לבית־הקברות לאורך העופל החוצה בקדרון. רק פה ושם נספח אלינו מפעם לפעם ערבי מושלמי או נוצרי שהכירו את אמי בחיים. ובהגיענו לפיסגת ההר, הצטרף לשלישיתנו הקודרת – אדם רביעי, שלא ידעתי אז, לא את מהותו גם לא את שמו. אדם גבה־קומה, צנום, עטוף גלימה שחורה, ופניו מוּרדים ארצה. עד היום אינני יודע, מי הוא האיש המסתורי הזה.

אך בהקיפנו את החומה, והר הזיתים באלפי מציבותיו נתגלה לעינינו – נתקלנו פתאום בחבורה סואנת של יהודים אשכנזים ירושלמים. אחד מהם נגש אל הקברנים, ודרש מהם להעמיד את המטה ולא להמשיך דרכם לבית־הקברות האשכנזי. הם לא יתנו להביאה למנוחות בבית־הקברות האשכנזי.

הקברנים הורידו את המטה, ולא ידעו מה לעשות. אבי עמד נדהם רגעים־מספר, ואחר כך ביקש את הקברנים לחכות שעה קלה עד שובו.

אבי נחפז העירה. עד־מהרה חזר, ואתו חבורה מבני העדה הספרדית אשר ראשיה לא הצטרפו אל הקנאים שרדפו את אבי וביתו עד חרמה, ואף התיחסו אליו בכבוד.

כאן ניטשה מלחמה בין הקברנים משתי העדות ליד הגופה היקרה, אשר נחה על אדמת־הטרשים.

כבמגע־של־קסם רפו ידי האשכנזים. הדובר בשמם יצא את המערכה מרוב פצעיו, והקברנים אשר נשאו את אמי עד הלום, חזרו שוב והטעינוה על כתפותיהם, והביאוה להר־הזיתים למקום מנוחתה נצח…

כך הובאה למנוחת־נצח האֵם העבריה הראשונה בדורנו, שהלכה לציון לחלק עם בעלה עמל ועבודה לשם תחית העם על אדמתו, ובלשונו.

עשר שנים של עניות ומרידות, של בכיות ומכאובים, של יאוש ואכזבה החישוּ את יום מותה.

לא זכתה האֵם העבריה הראשונה לראות במו־עיניה את שחר החירות, אף לא לשמוע במו־אזניה את פעמי־המשיח.


*


מבית־הקברות שבנו העירה – אבי, המנהל, הנכרי ואני – במורד אשר להר־הקברים ובמעלה אשר להר־המוריה. לבי היה כּבד עלי ורוחי עכורה.

והנה פנה אלי אבי בדברים אלה:

– אל תתעצב, בני, אמך מילאה את תפקידה. היא עשתה את כל חובתה, אם נתמיד גם אנחנו למלא את תפקידנו אנו, אם נעשה את כל המוטל גם עלינו – יבוא היום שעל קבר אמך הטובה, אֵם כל העברים הבאים אחריך בתחיתנו זו השלישית, תוצב מציבת־אבן גדולה ונראית למרחוק, חצובה מעצם הרים אלה, אשר תספר לדורות הבאים את ספורה הקוסם והאגדי של דבורה האֵם העברית הראשונה.

אך בעוונות העברים החדשים כולם, ואני בתוכם, לא קמה המצבה על הקבר ששקע…


 

פרק שנים־עשר: מאמי לאמא


בשנה הראשונה לאחר מות אמי, בשנת השלשים לחייה, דומה היה כי נזרקתי לתהום אין־סוף. מסביבי נתהווה חלל ריק.

בימים הראשונים לאחר מותה, הייתי עומד בכל תוקף בדרישתי לישון לרגלי מיטתה הריקה. ובאישון הלילה הייתי מתגנב לתוכה, כהרגלי, בהיותי פעוט, מחבק את המטה היקרה, כאילו אני מגפף את גופה החם של אמי, והיא ממטירה נשיקותיה על ראשי, מצחי ולחיי. פעם צעקתי בקול רם כל־כך מתוך המטה, כשחלמתי כי הנה עומדים לגזול את אמי ממני, ואני נאחז בה בכל כחי ואיני נותן לנגוע בה, עד שנתעוררה זקנתי, שהיתה מתנמנמת גם היא באותו חדר, קפצה כמטורפת בכל החדר ותקרא:

– בלהות! בלהות מלאו את החדר.

אז קיפל אבי את המטה, והרחיקה ממקומה על אפי ועל זעמי. “דודי” דויד יודילביץ' הסיעני אל ראשון־לציון, כדי להוציאני קצת מאוירת האבל של בית הורי. ואמנם שם שקטה רוחי לזמן קצר, אם־כי גם שם הייתי מתעורר בלילות ונכנס לחדר ה“דוד” אשר היה מכּבדי־התנומה, ורעיתו צפורה היתה מכניסה אותי למטתו של בנה יפת בן הארבע, ומטפחת בידיה את שנינו עד שנרדמנו.

לא, לא יכולתי להנחם.

לא יכולתי להשלים עם העובדה המרה, כי אמי “הטובה מכל האמהות” (אכן, ידעתי שלכל ילד אמו היא הטובה מכל האמהות, אך אין זה משנה את העובדה, כי אמי־שלי היתה באמת הטובה מכל האמהות) אינה עוד בחיים ולא אשוב לראותה, ולהתרפק עליה, רק עליה, בלי כל אחר בצדו, ללא בעל וללא אחים ואחיות, ללא שותפות כל־שהיא – אם שידעה רק אותי ושידעתיה רק אני. אֵם אשר לבי דפק עם לבה, ששוני היה ששונה ויגוני יגונה, אשר היתה מוכנה להגן עלי תמיד ולסלוח לי את כל חטאי, אשר במבט־קסם אחד ובבת־שחוק קלה היתה מסוגלת להחזיר לי את שווי־משקלי, לרפא את כל מכאובי ולפייסני על כל עלבונותי.

רודפת אחרי תמיד התמונה “האם ובנה” של מוריללו, אשר מאז ראיתיה אינה משׁה מנגד עיני וממלאה את נפשי חזיונות ודמיונות.

פעם בבין־ערבים של סוף־קיץ משחק הייתי לבדי בגינה הקטנה שמאחורי2 הגדר של חצר דירתנו הבוכארית, ובונה, כדרכי, העתקה מדויקת של קבר אמי במעלה הר־הזיתים, אשר עליו הוצבה כבר המצבה ועליה הכתובת: “ראשונת החלוצות, האֵם והמורה – העבריות הראשונות בתחיתנו”, והנה תוך המשחק, גונבה לאזני שיחה בין אבי לנסים בכר.

– ובכן, החלטת, אחרי חדשיים למות דבורה, לשאת לך את אחותה?

– זה היה רצונה של דבורה, בצוואה מיוחדת שמסרה לאמה, החוזרת עוד השבוע לרוסיה, כדי למסור לבתה את הצוואה.

ואינך חושש כלל, מה יאמרו עליך בעיר, בישוב, בגולה? האין זה חטא מצדך להקריב גם את האחות השניה, כאשר הקרבת את הראשונה?

אבי קפץ ממקומו.

– אין אני מכריח אותה לכך, – קרא בהתרגשות – והיא3 תהיה רק לאומנת חמשת ילדי, האומללים כולם מאין להם אמם.

– אתה יודע, בן־יהודה, כי לא היו “אומנות” לפנים, וכי אין “אומנות” כיום. זהו חטא, עוון מאין כמוהו. היא צעירה גם רכה, יפה גם משכילה, וכיצד תדביק במחלתך גם אותה?

אבי התישב חזרה על מקומו, מוכה ומדוכא:

– אולי צדקת, נסים בכר.

ודומה היה כאילו נגמר הדבר, וכל הענין ירד מעל הפרק.

– אני רוצה את “דודה”! – השמעתי קולי מאחריהם.

– אתה רואה, נסים בכר? זוהי דרישתם של הילדים…

– ובכל־זאת חשוֹב היטב בדבר, פן תקטוף פרח אשר יקמול וימות…


*


בינתים קרה בירושלים אסון גדול. בגלל החורף שהקדים לבוא, פרצה מחלת החנקת, שקשה היה למנוע את התפשטותה, וגם חסרו תרופות. קרוב לאלפיים ילדים מכל העדות, יהודים ולא־יהודים, נפלו חללים במגיפה האיומה הזאת. ארבעה מילדינו, ואני בתוכם, חלו. רק אחותי ימימה נאספה בעוד מועד, בפקודת הרופא ד"ר וואלאך, אל בית אדלמן שמתחת לדירת האבושדידים, לא הרחק מדירתנו, כדי להצילה מהידבקות.

בביתנו היתה תאניה ואניה. אביחיל אחי, בן הארבע־וחצי, אשר בגלל הצטיינותו בהתעמלות בבית־הספר כינוהו “שמשון הגבור”, מת הראשון במגיפה. מותו היה לי כמכת־רעם שניה, לאחר מות אמי.

יומיים אחריו מתה “עטרת חיינו” – כפי שכינתה אמי, היא עטרה, ילדה כה יפה וגנדרנית כבר ברהטיה ופרחיה לראשה תמיד. ובו ביום כמעט נקטפה שלומית, ושלשתם מצאו את מנוחתם לרגלי אמם על אותם מרומי הר־הזיתים.

המהלומות הללו, בזו אחר זו, התישו את שרידי כוחות אבי. לא פעם היה מודה לפני כי עם כל אהבתו לשאר ילדיו, היה חרד בראש וראשונה לגורלי ולשלומי. ואני הייתי שואל את עצמי:

– מה יהיה, אלהים, מה יהיה אם גם אנוכי, בכורו, אמות בטרם יומי, ולא אגשים את היעוד שיעד לי אבי?

ואמנם עשרים לילות וימים היה יושב נשען על מטתי, ושאלתו המתמדת לד"ר וואלאך:

– מה יהיה?

– מכיון שלא “הלך” עדיין, עוד התקוה לא אפסה… – היה עונה הרופא במנוד ראשו.

יום אחד בא ד"ר וואלאך שוב לראותני, כשאני חנוק כמעט, ובפיו השמועה:

– הידעת, בן־יהודה, כי אדלמן הביא ירושלימה היום רופא צעיר מפרנקפורט, פויכטוונגר שמו, למרפאת “למען ציון”, והוא טוען כי הביא אתו נסיוּב שהמציא הגרמני קוך. אומרים, כי נסיוּב זה הראה נפלאות – יותר משמונים אחוזים נרפאים בהחלט. דעתי, כי ננסנו.

וכך היה. עוד באותו לילה עמדו שלושתם עלי עד לאור הבוקר, והמדחומים גם השעונים בידיהם, ובעלות השחר התרומם ד"ר וואלאך, וקרא:

– מבחין אני עיגול וורוד בגרון, ולדעתי הרי זה סימן שהסכנה חלפה. הלילה נדע, אם ד"ר פויכטוונגר צדק.

כל הלילה ישב אבי, וחיכה בדריכות לידיעות על הקלה במצבי. ואני זוכר יפה־יפה כיצד התרוממתי במטה, עליז ושמח ומכפכף לקראת שני הרופאים, שהכריזו לאבי בטוחות:

– הילד ניצל!

– אכן ניצל הילד העברי הראשון! – קרא אבי.

– אל תדרוש יותר מדי – ענהו ד"ר וואלאך האדוק – כי אלהים הוא שזיכה אותך להיות גם הראשון להבראת החנקת בירושלים. אף זוהי זכות…

חג היה זה לי לצאת מביתי, בקומי ממחלתי, ללא פחד עוד, לבית אדלמן שבו ישבה אחותי ימימה, עם כל בנות אבושדיד (ו“לאית” הקטנה, בעריסתה עדיין) וטועם מן ה“לקח” (עוגה מתוקה) אשר הוגש לנו. אפילו בני סולומיאק הציצו מחוריהם ובלעו קצת מהעוגות הטעימות. בפעם הראשונה הערכתי אז את חיי, והם מתקו לי כל־כך.

ודבר ראשון שעשיתי, היה לעלות, יחד עם אחותי היחידה שנותרה לי, אל הר הזיתים, אשר בו השתטחנו לרגלי אמי ושלשת ילדיה, עם בן־ציון טרגן מלוונו – כי אבי ביקר אז במושבות.

ומקום־המקדש נשקף אלינו ממרחקו, בזיוו של סתיו ירושלמי.

והנפלא בדבר היה שלא ידעתי בכי, כאילו יבש מקור דמעותי.

היה לי טוב, כל־כך טוב, וכאילו שמעתי את אמי דוברת אלי מקברה:

היו לי ברוכים, מחמדי בן־ציון וימימה, מעתה תבואו אלי שנה־שנה עם אמכם החדשה – אחותי…


*

בינתיים התגבר אבי על כל צרותיו, וניסה לקומם מחדש את ביתו ההרוס. את עריכת עתונו מסר שוב לי.מ. פּינס, והוא הפליג לאודיסה כדי להקביל את פני ארוסתו השניה, כמצות אשתו המנוחה עליו וגם עליה.

אכן ודאי פגישה מוזרה היתה זאת, של גבר שבור ורצוץ, צנום־גו וידוע־חולי, עם הפרח הרענן ששמו פולה יונאס, פגישה שאני מתארה לעצמי כעין זו של הגבור הידוע בספורו של אלכסנדר דיומא־הבן עם ארוסתו המשוחפת. ועד כמה שהדבר נראה בעינינו מופלא ומוזר, נקשרה כבר בפגישה ראשונה נפשה של הנערה ה“רוסיה” היפה והבריאה, באברך הירושלמי המתורבש, אשר גם לבושו שיוה לו בעיניה קסם “מזרחי” מסויים. וככל שנראה בעיני רבים כנוטה־למות וקצר־ימים, יותר גברה חיבתה אליו וראתה את עצמה כממונה מטעם ההשגחה העליונה למצילה ומושיעה. כשאבי היה נתקף בשיעולו הנורא, ודם היה פורץ בקילוחים אדומים, היתה היא – דודתי ואמי־חורגתי – כ“שומרונית” בימי ישו הנוצרי, חופפת על האיש אשר הסכימה להנשא לו. היא ידעה להטיל את רצונה זה אף על אביה ואמה, והאם הן ידעה אל נכון, מה צפוי לה, לבתה השניה, בעקבות הראשונה.

“לכה דודי לקראת כלה” – מעולם לא היו מלים נפלאות אלו הולמות יותר את הזוג הזה, כשאחות אחת צעירה, יפה, שופעת עלומים ובריאות, מבטיחה לקיים את אשר לא יכלה לעשות אחותה בשנותיה המצערות.

ולא היא בלבד עלתה לארץ, לקיים את מצות אחותה הנפטרת, אלא שידלה את אביה ואמה לשלוח לארץ גם את אחותה הצעירה פאניה (ובשמה העברי “פנינה”) ואחיה אוניה.

ובינתים היה הדבר לשיחה בפי כל בירושלים, שחייה היו אטיים וקרתניים וחדגוניים, וגם דברים משפחתיים היו משמשים ענין לענות בו. כשהייתי עובר ברחוב באותם הימים, היו אנשים שונים ממכרי אבי פונים אלי בשאלות, זה בכה וזה בכה:

– ובכן, אם חדשה, “קרבן” חדש במשפחתך?

– לא די לו, לבן־יהודה, שרוב משפחתו נכרתה עד שורש כמעט, ואשה חדשה ישא?

– אשה צעירה נצרכה לו דוקא?

במלון “קמיניץ” נגש אלי יהושע ברזילי, בא־כח “חובבי ציון”, ושאלני:

– הבא חדש מאביך?

אפרים כהן, המנהל הצעיר החדש לבית־הספר “למל”, שהיה מתגנדר עם בנות בעל המלון, שאל:

– מתי ניפּגש עם דודתך?

ד"ר אבושדיד, הרופא הצעיר מקושטא, אשר בא לא מכבר לארץ, אומר לי:

– חבל, יכולתי לחכות להם שם, והיינו באים יחדיו לארץ.

אבושדיד היה יוצא בכל בוקר רכוב על פירדתו לבקר חוליו בבתיהם. הוא היה עובד שלא על מנת לקבל שכר בבית־החולים “משגב־לדך” בפנים העיר העתיקה. ליד ד“ר מאזאֶראֶקי הצעיר, אשר ירש את משרת אחיו אצל היהודים, ושהתישב בגן הגדול “אפטימיוס” (שהיה אחר כך לרחוב בן־יהודה). שתי בנות מאזאֶראֶקי היו מחבבות את הד”ר אבושדיד, אך למלון הגיעו שלש נשים מסינגפור, אם ושתי בנותיה. וד"ר אבושדיד, עם כל בנות ביתו – ובהן “לאית” שגדלה בינתים – רוב היום במלון…

מלונו של ה' קמיניץ נהפך למרכז תיירים ממדרגה ראשונה, כי חברת “קוק” היתה שולחת אליו תיירים כל פעם שהמלון הגדול “GRAND NEW HOTEL” נתמלא עד אפס מקום. באותו זמן נתפרסמה גם אכסניתו של אמדורסקי. בעלת המלון היתה מומחית מאין כמותה לדברי־מתיקה וכל מיני מטעמים, כגון “קוסה מחשי” בנוסח ערבי, וגם אורז בנוסח יפּאני.

אני הרגשתי את עצמי כבר “בן־אדם” לכל פּרטיו, בן העורך שהיה הולך אל מ“מ העורך, י. מ. פּינס, לקחת מידו את החומר ל”הצבי“, שהיה עורכו במקום אבי, ומביאו לבן־ציון טרגן וליהושע המדפיס. בימים ההם התחלתי להתאמן בעניני האותיות וסידורן, וכבר החילותי מעיז ל”הכתיב" לטרגן מאמרים קטנים אשר הוא מצאם טובים ותיקנם, גם הכניסם בגניבה לעתון השבועי. אני זוכר קטע אחד אשר הרעיש את כל העיר: “לא נזוז מניסים בכר”, כי כבר אז החלו מתפשטות שמועות על דבר מנהל חדש, אשר הגיע לעיר יחד עם בנדיקט, מזכיר חברת “כי”ח", הוא אלברט ענתבי, מנהלנו החביב. הוא היה ידיד לכל הפחות ( – המושלים התורכים), התנגד למי שקראהו בשם “החלבי הקטן”, ובנדיקט מינה אותו על בית־הספר למלאכה (נסים בכר היה ממונה עדיין על התורה). דויד ילין התרכז יותר בעיברור בית־הספר “למל”, והגברת פורטונה בכר הוכרחה להסתלק ולמסור את בית־ספרה לגברת לנדאו, אשר באה אז מאנגליה, והאדון יוסף מיוחס נשאר יד־ימינה.

אלה היו באותם הימים פני ירושלים הבירה, מחוץ לחומות. בקבלי באחד מבקרי האביב מברק על שמי – מברקי הראשון (באותיות לטיניות, כמובן):

"בן־ציון בן־יהודה, ירושלים. הגענו כולנו.

צאו לקראתנו לבאב־אל־וואד. אבא".

לא היה גבול לשמחתי. ימימה נצטרפה אלי ויחד ניגשנו לסימטה הקטנה שמאחורי שכונת נחלת־שבעה, שמלפני ימי “פיינגולד ובניניו”. שם מצאנו את “מושיקו” העגלון, אשר אבי קבע עמו עוד לפני נסעו, כי בשובו ייקחנו ליפו או לאמצע הדרך לקבל את “אמי החדשה” ואת פני הוריה, גם את פני דודתי ודודי הצעירים ממני בשנים (דבר שהיה מופלא בעיני מאד – כי מעולם לא תארתי לעצמי שדודים ודודות יכולים להיות צעירים ממני…) – הלא הם פנינה ואוניה. היה זה לי מסע־נצחון, הראשון באמת למסעותי בעולם, כי נסיעתי ליפו פעם עם אמי ולראשון־לציון ל“דוֹדי” דוד, לא נחשבו בעיני אלא כעין הקדמה למסעותי בעולם. היתה זאת בעיני דוגמה חיה לסיפורו של ז’ול וורן, שאבי תרגמו זה לא כבר למעני. הוי, מה דהרו סוסיו של “מושיקו”, מה הסתערו אל מוצא, שבה הגיש לנו ילין בקהואתו ספלי־קהוה קטנים והרבה רמונים מחצרו המשופעת הנטועה באילנות והדסים ללא־סוף, ואחר כך בדרך המתפתלת בין הררי צוקים וטרשים, זיתים וחרובים, כשפלחים ערבים בגמליהם וחמוריהם עולים ירושלימה קבוצות־קבוצות לקול חליליהם הצורחים – עד ל“שער העמק” (כפי שכינהו אבי, במקום “שער הגיא”).

והנה הינם!

ריח “רוסיות” בכל, הנה זקני, שנ“ה יונאס, לבוש אדרת מוסקובית למרות החום מסביב, וזקנתי נושאת בידיה מיחם־נחושת, ופנינה – מפוחית נהדרה, ואוניה – לוח־חשבון רוסי בכפתוריו, ואמי השניה – בכל שלל צבעיה, בכובע פאריזי גדול לפי האופנה האחרונה (אף זה כפי שהנשים נהגו אז ללבוש ברוסיה), כולה עטורה דמומיות ופרחי־בר אחרים מכל אשר מצאה בדרך, ואבי – אותו אב”י, אותו האיש קטן־הקומה, הזריז, החרוץ, השולט, המצוה והפוקד, כשהוא מציג אותנו, אחד אחד, לפני האורחים.

– שלום, דודה! – קראתי בבת אחת עם ימימה, והתנפלנו על צוארה של חמדה (השם בו נקראה במקום “פולה”) בנשיקות.

– לא “דודה” תקראו לי, גם לא “אמי” – כי רק אם אחת היתה לכם ותהיה לכם עדי־עד. – קראו־נא לי “אַמא” (אל“ף פתוחה מ”ם קמוצה) – כמו “אבא”. שלכם אני מעתה, להשלים את חסרון אמכם…


 

פרק שלשה־עשר: ביתנו נעשה למרכז החברה בירושלים


אם חשבה אולי אמי־חורגתי, שיעלה בידה על נקלה לעשות – בי ובימימה – ככל העולה על רוחה, עמדה במהרה על טעותה. אכן אדנותה על אבי היתה מלאה, מוחלטת, גמורה. אין דבר שהביעה ברמז בלבד, שלא מילאו מיד ללא היסוס כל־שהוא. ולמה לא? לאחר סבל ממושך בתשע שנות־נישואיו הראשונות, מי יכול היה לחלום על נישואים חדשים עם אשה־פרח כזאת, וללא כל תנאים? והיא הסכימה לכל הדברים, שהסכימה להם אמי: התמסרות לכל רעיונותיו ו“שגעונותיו”, הסכימה לכל דרכיו בספרות ובצבור. רק אחת ביקשה מאתו, והוא נכנע לבקשה זו, בלי כל נסיון של התנגדות – הבית בפנים ומסביבו, לה הוא, והיא השלטת היחידה בו. לא אָרכו הימים, וחמדה הביאה מהפכה עצומה בכל הליכותינו המשפחתיות. היא העבירה את דירתה מבתי־הבוכארים לבית שהיה כמעט חורבה, ושבעליה, שני האחים קוקיה – הגורג’ים הירושלמיים הידועים – השכירו לה בזיל־הזול למשך עשר שנים, על־מנת שתתקנו יחד עם החצר והגן רחב־הידים. הבית היה ממול בית־החולים הממשלתי, וליד המשטרה התורכית. המראה הנשקף משם על פני הסביבה היה נהדר. והגדר מסביב אם כי עשויה גלילים גסים, היתה מכוסה שיטה ניחוחית שהסתירה את הבית מן הרחוב. את הדירה הזאת הפכה חורגתי למעין ארמוֹנה קטנה. חדר־המטות היה מימין, אולם־האורחים מפנים, וחדר־עבודתו של אבי – משמאל, הכל שטוח בשטיחים פרסים ותורכים, והרהיטים – מעשי דמשק. כיצד השיגתם? זה היה “סודה”, חרוצה ובעלת־אמצאות היתה מאין כמוה, ומאפס ידעה לעשות ממשות. כמעט בכל חודש היתה מחליפה את הסדרים בבית. אף לזקנתי, אם־אבי, היה חדר מיוחד קטן בצדי המטבח מאחורי הבית, ולאחותי ולי היה חדרון כולו טעם וסדר.

והבית הזה הלך ונהפך למקום מועד ל“עלית ירושלים” במלוא־המשמע. בליל שבת היו כל פני העיר באים אלינו לשיחת־רעים. במרכז השיחות היתה – חמדה, וחברתה נעמה לרבים. היא היתה מעין יוצרת האופנה הירושלמית, הנהיגה מדור לאופנה גם בעתונו של אבי, לזוועת כל ירושלים, גם עצם המלה “אופנה” נוצרה על־ידי אבי, לשם הצורך הדחוף ושלא להזקק חס־וחלילה ל“מוֹדה” הלועזית. וכבר חשבה חמדה גם על תלבושת לאומית, שתארה אותה לכל פרטיה. היא גם לא הסתפקה במעשי אמי, אחותה הבכירה דבורה, אשר היתה מורה נפלאה ומחברת ספרי־למוד צנועים למטרה מעשית, אלא רצתה להיות – סופרת, משוררת, מזמרת, ציירת – ומה לא? היא היתה תוססת ושופעת חיים ורצונות וחומדת הכל ושורפת בהבל־פיה את כל אשר סביביה. היא אמרה ליצור לעצמה, בבית זה, מעין בית־נכות קטן לכל ה“מציאות” אשר מצאה בין החורבות העתיקות או בסיוריה המרובים שהיו מעבירות אותה ממש על דעתה, וכמובן הכל – בלוית בעלה הגדול, אישה הענק, אשר פיה מלא הערצתו ובכבודו נתכבדה.

בין המבקרים בביתנו היו האישים המעניינים ביותר של ירושלים, ושל כל הישוב – מהם באו במיוחד לירושלים כדי לבקר בביתנו, ומהם ביקרו בביתנו בכל עת שהותם בירושלים. בין הבאים: הרופאים ד’ארבלה, פויכטוונגר, ד"ר אהרן מזיא (ד"ר וואלאך האדוק נמנע מלבוא, שלא להושיט ידו לנשים), הגברת לנדאו, מנהלת בית־הספר לבנות; המאזאֶראֶקים, מנהל הדואר הרוסי סולומיאק ומשפחתו, אלברט ענתבי, משפחת דוד ילין ויוסף מיוחס, יהושע ברזילי שהיה בא מיפו (תל־אביב לא היתה עדיין), מאיר דיזנגוף, זלמן־דוד לבונטין, אשר יסד בנק ביפו ובירושלים, דוד יודילביץ' מראשון־לציון. המורים יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד, מרדכי קרישבסקי־אזרחי, הציירים ליליין והירשנברג – והפסל ברוך שץ, חוקר תולדות הארץ אברהם־משה לונץ הסגי־נהור. ומן האישים לא־היהודים: האבות הדומיניקנים דורם וקרייר, הקונסולים של צרפת ואיטליה, חג' אמין אל חוסיני (המופתי הקודם), סעיד אפנדי, מחמוד אפנדי, ואיסמעיל־בי (שלשתם למשפחת החוסיינים), הנשאשיבים עם ראג’ב־בי (מי שהיה כעבור שנים ראש עירית ירושלים), ועוד מבחירי המשכילים הערבים. שם אפשר היה לפגוש מבין חברי המושבה האמריקנית הנוצרית, כל האורחים החשובים, יהודים ולא־יהודים שבאו לירושלים ביקרו גם בביתנו: סופרים צרפתים, ובהם מרים הרי – ילידת ירושלים, הסופרים־העתונאים דיק־קרסי ואשתו, ישראל זנגוויל מלונדון, ואחרים. הזכרתי כמה שמות האישים, כדי להדגיש את רבגוניותם ואת בין־לאומיותם. רק צרה אחת: ככל שרבו במספרם המבקרים לא־היהודים ובני חוץ־לארץ, גברה הלועזית על העברית. באו לראות ולהכיר ולשוחח עם מחיה הלשון העברית – ודברו לועזית…


 

פרק ארבעה־עשר: מכתבי אל הבארון מחולל סערה


אפס, כי לא זה העסיק אותי.

אני התחלתי להוכיח לחורגתי – כאשר הוכחתי פעם לאבי בימי מרידתי כנגדו, שיש גם לי רעיונות משלי, אם טובים ואם רעים, ובזה לא הסכמתי להיכנע לרצונה של “מחנכת הבית”, כפי שאבי היה מכנה אותה. אני החזקתי את עצמי מעין “יורש־עצר” בכח צוואתה של אמי, ועל מקומי זה בבית אבי לא ויתרתי אף לרגע אחד.

“עיקש ופתלתול” – היתה קוראת לי חמדה, כשהיתה מנסה להלבישני לפי טעמה, או ללמדני עברית לפי שיטתה, או לבור לי ידידים מסביבי לפי רוחה. לעולם לא אשכח, כיצד הכריחתני פעם להוועד, על אפי ועל חמתי, עם בנות חומה הסופר. ואני סרבתי, לא משנאתי אליהן חלילה, אלא רק מפני שזה היה רצונה של ה“מחנכת”. לעומת זה הייתי מתגנדר כבר אז עם היפהפיה שטיינהארט, לא חלילה מאהבתי אליה – כי לא אהבתיה – אלא אך ורק מפני שאמי לא יכלה לסבול את דרכיה ואת תנועותיה…

לעומת זה היו כמה בנות ממשפחות בן־טובים ומאני ומיוחס וקרישבסקי וילין ושלנק, שהיו ידידות משותפות לשנינו: והיא הכינה לנו מטעמים ועורכת לנו מסיבות בחן ובטעם.

בינתים אירעה שערוריה קטנה, שאני, עבדכם הקטן, הייתי מחוללה. הדבר נעשה בסודי־סודות, כבימי דויד בציקלג. ממנו ראיתי וכמוהו עשיתי.

מה אירע?

באחד הימים נודע לנו מפי ה“דוֹד” דויד יודילביץ' – לו נודע הדבר מפי האדון שייד, מזכירו הפרטי של הנדיב, שהבארון אדמונד דה־רוטשילד אומר לבקר שוב בארץ. ידיעה זו4 הלהיבה בי את הרעיון, אשר הגיתי בזמן האחרון – צבא עברי.

כן, צבא עברי, לא פחות ולא יותר. כבן אחת־עשרה הייתי אז, בעל דמיון וחולם־בהקיץ, ודמויות מן המקרא ליווני כל הימים, דמויות יהושע ושאול ודוד ושרי־צבא אחרים מישראל, וגם בני החשמונאים, ובר־כוכבא, לא סרו מנגד עיני. ומסביבי – שלטון של נכרים, שוטרים וחיילים דוברי תורכית. מדוע לא להקים, איפוא, צבא עברי כבימי יהושע בן־נון וכבימי המורד הגדול בר־כוכבא?

אספתי אלי ראשית־לכל את אחותי ימימה, את פנינה ואוניה דודי, את שמחה ויצחק קרישבסקי, את חומה ויעבץ הקטנים, ואת דיסקין וסוסניצקי, ובגן דירתנו כינסנו לאור הירח בהילו אסיפת סתרים, שבה החלטנו כי הגיעה השעה להקים צבא לעמנו בארצו.

לעבודה כבירה שכזאת נחוץ היה כסף, וכסף רב – בזה הודו כולם.

רק אוניה הקטן פיקפק בדבר, כי איש־מעשה היה מילדותו, וסרב לתת לנו את “שמו”.

גם יתר חברי־המחתרת לא נתנו את שמותיהם, מפחד הוריהם, אך מילאו את ידי לכתוב את כל תכנית הצבא על גבי נייר במכתב לבארון אדמונד דה־רוטשילד. ואני, הנועז שבכולם, הסכמתי מייד, לא רק לעמוד בראש המחתרת, אלא גם לדבר ולכתוב בשמה.

ויום אחד קראתי לפני חברי וחברותי את מה שקראתיו בשם “מכתב הדרור לצבא ישראל”. אוניה התנגד לו בהחלט, אך הרוב הסכים והמכתב נשלח.

ימים עברו, שבועות, גם ירחים.

מפאריס לא הגיעה, כמובן, כל תשובה, אבל באחד הימים באו אלינו ה“דוֹד”, עם מזכירו של הבארון, וסיפרו כי בקבל הבארון את מכתבי – נתרתח כולו. אם בארצנו יש מקום לתכניות־הבל כאלו, ואם בנו של בן־יהודה, אוהבו הנאמן, מסוגל לכתוב “שטויות כאלה” לשם קבלת “חלוקה” חדשה – לא יבקר הפעם בארץ, וגם ימשוך את ידו מכמה ענינים בה, ובין השאר מעזרתו לעתונו של אבי.

אבא ואמא נזדעזעו שניהם, לשמע הדברים.

נערכה חקירה כדי לדעת, מי הוא שיזם את תכנית הצבא העברי, ובשם מי נשלח המכתב לבארון. אוניה, שלא חתם, גילה את התכנית, ובסופו־של־דבר הודו גם אחרים. לא ראיתי עוד כל טעם להמשיך בשמירת סוד המחתרת, והחלטתי לצאת בגלוי. הכרזתי בפני אבא ואמא:

– כן, אני היוזם ואני האשם, אני שכתבתי את המכתב לבארון, ולא אחזור בי ויהי מה.

ביתנו היה כמרקחה. ורק בהתערבותו של יודילביץ' הואיל מזכיר הבארון, שייד, לחסל את הפרשה, למחקה מזכרונו ולעבור לסדר היום.

לשם סיפוק רצונם של הסקרנים, אביא בזה, על־פי הזכרון, את תוכן מכתבי לבארון בתרגומו העברי (המכתב במקורו נכתב בצרפתית):

"אדוני השר הגדול, בארון אדמונד דה־רוטשילד,

בארמונו בפאריס, ליד ארמון הנשיא.

אל נא יתפלא לקבל את המכתב הזה מאת עבדו הנאמן. המאורעות האחרונים באחדות מן המושבות של הוד־מעלתו, שבהן נהרגו אכרים אחדים על־ידי עצם נוטריהם הערבים, עוררו בקרב יהודי ארצנו התרגשות נוראה. כי על־כן אני, החתום מטה, בשם חברי וחברותי הרבים (כמה מאות כבר!!) פונה אל כבוד־מעלתו בהצעה נועזה אולי למראית־עין ראשונה, ואולם כזאת עשו אבותינו לפנים לא פעם בדברי־ימיהם המפוארים.

אני מוכן לקבל על עצמי את האחריות ליצירת צבא עברי, אשר יגן על מושבות הוד־מעלתו. הצבא הזה, כצבא הצרפתי, יהיה מורכב מיהודים ומערבים, אלה האחרונים בשם “Légion Etrangère” יקראו.

ובידעי ידוע היטב, כי לצבא כזה נדרש כסף, אין אני חושב, כי נתחיל בגדולות. מאה אנשים יספיקו לעת־עתה. שמונים מהם יהודים ועשרים ערבים. לפי חשבוני יספיקו לכך לשנה הראשונה מאה לירות לחודש, מלבד הכסף הנצרך לבגדי־שרד ולזין. וכדי שהוד־מעלתו לא יחשוב כי אנו מתכוונים לקבל את כל הכסף הזה בהקדם, נשמח מאד אם נקבל בדואר־חוזר את מאת ה“נפוליונים” הראשונים לקנית בגדי־השרד לשרי־הצבא. אנוכי אהיה לעת־עתה רק “סר” (קולונל), דוֹדי אוניה יהיה שר־מאה, אחותי ימימה ודודתי פנינה תהיינה שרוֹת־חמשים, ושארית חברי יהיו שרי־עשרה.

כבר בחרנו בצבע המדים: ירוק ככרמינו, וכבר הלכנו לחייט ההונגרי אשר בשערי העיר, והוא הודיעני כי מאה נפוליונים יספיקו בהחלט.

אנחו התחלנו, כמובן, בתמרונים, ויש לנו כבר דגל, שאני מצרף בזה מתוך תמונתי בהיותי בן ארבע: “דגל מחנה יהודה לצבא ישראל”, כפי שציירו לנו ה“דוֹד” דויד מראשון־לציון. הנס הזה, כפי שהוד־מעלתו רואה, הוא לבן, כצבא ישראל ברגשותיו ה“לבנים”. הוד־מעלתו ישמח גם לדעת כי תרגמתי לשם צבא זה כשיר־לכת את הבית הראשון ל“מרסייז” הצרפתית, בקיצור:

הָבָה נָקוּם בְנֵי הָאֲבִיָה! 5

יוֹם הַגְבוּרָה הִנֵה כְּבָר בָּא.

נֶגְדֵנוּ – הָ“עֲרַבִיָה”6

נֵס־דָמִים תָּרִים, תִּצְבָּע.

אֶל זַיִן אֶזְרָחִים,

סַדְרוּ הַלִגְיוֹנוֹת,

נִלְשוֹן, נִלְשוֹן

בִּשְׂפַת עִבְרִית –

וְלָנוּ אֲזַי צִיוֹן!

כמובן, אדוני השר הגדול, לא יכולתי להתאים את כל המלים הצרפתיות למלים העבריות, מפני שכאן אנו נלחמים בערבים ולא בגרמנים. כאשר עברנו ברחובות ירושלים אתמול והשיר הזה בפינו, התפלאו רוב העם ומצאו אותו ליפה מאוד. הרושם הוא, כאילו אנו שרים צרפתית באמת, כה דומות שתי השפות!

אנו מאמינים, שכבוד־מעלתו יבין את גודל העבודה שאנחנו מקבלים על עצמנו. לפנים היו לנו גדעונים, שמשונים, מקבים, בני־כוכב, מדוע לא יהיו לנו עתה רוטשילדים?

כן, “רוטשילדים”! – זה יהיה שם חיילינו, עם רובים גם נפוליונים לרוב, כפי המשל העברי: “הכסף יענה את הכל”.

יענה־נא לנו בכסף, הוד־מעלתו, ואז יהיה שמו בדברי־ימי־ישראל לא רק “נדיבנו הגדול”, אלא גם “שר־צבא־ישראל”.

“הכה שאול באלפיו” – וכבוד מעלתו יכה ברבבותיו!

והנני חותם, בהכנעה גמורה

בן־ציון בן־יהודה, “סר מחנה ישראל”.

כפי שהעירותי לעיל, רק דודי אוניה לא הסכים לתוכן המכתב, על אף צעירותו, רק בן שמונה עדיין אז, מתוך פקפוקים, חששות… מה אם יוודע הדבר לשררה? מה אם יאסרונו בבית־הכלא? מה אם יחשבונו למשוגעים?

אך כל חברי האחרים מחאו כף ואני הלכתי לבית הדואר הצרפתי, שבו הריצותי את המכתב לבארון באחריות. אני זוכר, כי לרגע העמידני הדוארן וישאלני:

– היש לך רשות מאביך?

– זוהי תמונתי – השיבותי, כי תמונתי הלא היתה באמת במכתב, – על־פי בקשת הבארון בכבודו ובעצמו…

תשובתי זאת בחוצפתה הבוטחת, הרגיעתו לגמרי.


 

פרק חמשה עשר: עתוני הראשון; “גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה”


לאבי היו אלו השנים הטובות ביותר בחייו, כי רעיתו השניה התמכרה אליו בכל מאודה ובכל לבה. כאחותה לפניה לא היה דבר שלא עשתה בשבילו, אך לא קיפחה גם את עצמה, לטובת בעלה או ילדיו. כמוהם כמוה. את הכל היתה מחלקת חלק כחלק. והאמצעים מנין? קצת מפה וקצת מפה: עשר לירות “בארוניות”, שניצלו בעוד מועד לאחר שערורית מכתבי אל הנדיב. סכומים קטנים היו מתקבלים מאת מו“לים עברים בחוץ־לארץ, כרזניקובסקי אשר מסר להם אלף רובלים בכסף רוסי לשם חיבור מילון־כיס עברי, עם תרגום ללשון סלאבית ולגרמנית – באותיות עבריות. עתון־המשפחה “הצבי”, אשר גדל בצורתו ובתכנו, הכניס אף הוא “נפוליון” או שנים – שבוע שבוע, עם תוספותיו השונות, כגון “האכר היהודי”, שאפילו אחד־העם ראה בו מעשה כביר בשדה תחיתנו הלאומית. ולסוף: יהודי ספרדי, חברי לבית־הספר, שלמה ישראל שריזלי שמו, נעשה למוציא־לאור בשם “שי”ש” (ראשי תיבות של שמו ושם־משפחתו) ופירסם את תרגומי אבי, שנדפסו בהמשכים בעתוניו – כספרים ובחוברות, ומכירתם בשוק המוגבל אז הכניסה אף היא עשרים אחוזים למתרגם ושאריתם למו"ל. עם זה החלה אמא חמדה לחבר סיפורים משלה ברוסית, ואבי מתרגמם לעברית.

והרי כמה מן הספורים המתורגמים שיצאו בחוברות:

“סביב העולם בשמונים יום” לז’ול וורן – מצרפתית (תרמ"ט), “איתמר” – מגרמנית (תרס"ב), “מימון המשוגע ונתן החכם” לישראל זנגוויל – מאנגלית (תרס"ב), “בסערת המלחמה” – מגרמנית (תרס"ד), “ימי פומפיאה האחרונים” – מאנגלית (תרס"ה), “הגנובה” לויקטור הוגו, “אחד מרבים” – מרוסית (תרס"ו), “גדליה” – מגרמנית (תרס"ז), “נפשות אויבות זו לזו” – מצרפתית, ועוד ועוד.

והיא החלה לחנך את “שני יתומיה היקרים” (כפי שנהגה לכנותנו, אותי ואת ימימה) יחד עם אחיה ואחותה הקטנים. היא החליטה להלבישנו דוקא כעין בגדי־שרד של “גימנזיסטים” רוסים.

תגובתי הראשונה לכך היתה שלילית בהחלט, ויומיים סרבתי ללבוש את החליקה הרוסית עם הרצועה ההדוקה למתנים, אך תקיפותה של המחנכת הכניעה אותי כעבור ימים מספר. כן הנהיגה רחיצה הכרחית, אחת לשבוע לפחות, באמבט, – עם כל מועד, כתוספת – ב“פּיילות” מנחושת־קלל (כי אמבטיות טרם היו בירושלים האסיאתית), שערבים גנבון באחד הלילות, למורת רוחה־היא ולשמחתנו, כי שנאנו כל־כך את הגיגיות העגולות הללו.

כן הנהיגה טיולים על גבי חמורים – כילדים הערביים שכנינו, ובכל יום־פגרה היתה משלחת אותנו לימים מספר למוֹצא־תחתית, אל ברוֹזה האכר אשר תקע אז את מושבו בה, ואל כהן החלבן, לראשון־לציון הרחוקה, נס־ציונה ורחובות. וכך שכחנו מהר במקצת את אבלנו הכבד.

ותהי לנו אמנו החורגת לאם ממשית, שאהבנוה מאד.


*

ועוד ממעשי אמא למעננו:

מרצונה הכביר ללמוד את שפתנו על בוריה במהירות, ולדעת את כל ספרותה, לא הסתפקה בלימודינו העבריים אשר בבית־הספר. כפי שהעירותי כבר, הכניס ענתבי רוח צרפתית “אליאנסית” מופרזת לבית־הספר – על־כל־פנים בשנים הראשונות לשבתו בארץ. נסים בכר, שנדחה לקרן־זוית, ובתו שהיתה מורה בבית־הספר, לא יכלו להילחם בזרם שהטיל עליהם מגבוה ביגאר הצרפתי. לאחר האסון שאירע לו לבכר, כשנהרגה בתו בתאונת־דרכים במבואות ירושלים, בנסעה עם ידידה המורה אריה – בא לידי דכדוך־נפש גמור, ומרוב צער עזב את הארץ ויצא לאמריקה עוד באותה שנה. עתנבי נשאר, איפוא, המושל היחידי בשני הסניפים של בית־הספר (גם למלאכה וחרושת). והעברית חזרה בו למצב של התקופה הטרם־בן־יהודאית, זאת אומרת לשיטת־הלימוד הישנה. מורי לעברית היה אחיו של שריזלי שהזכרתיו כבר לעיל, רבי מרדכי, שהיה מורט את שערותי וצורם את אזני, כשהתקשיתי בהבנת סוגיה של בבא־קמא או של בבא־בתרא, אשר מעולם לא ידעתי להסבירן או לזכרן כראוי.

מה עשתה אמא?

המעיטה את למודי העברית בבית הספר והטילה אותם עליה. ומדוע לא אבא? אבי השקיע את עצמו בימים ההם בים ספרותנו מכל הדורות והזמנים, כדי לדלות מתוכו את כל אוצרות הלשון העברית לצורך מילונו. כארבעים אלף ספרים וכתבי־יד בדק ועיין דף אחר דף ועמוד אחר עמוד, לברור מתוכם את רבבות פתקאותיו למילונו הגדול (ראה דברי אבי ב“מבוא הגדול”, כרך מיוחד ל“מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”). תוך כדי עבודה בלשנית זו, טיפל אבי, כמובן, גם בשירים, בפיוטים ובזמירות של משוררינו בכל ארצות פזוריהם: ארצות המזרח, ספרד, איטליה ואשכנז. שירים רבים העתיק לצורך עבודתו, בעצם ידו, ומסרם לרעיתו, וזו קראה אותם יחד עם ארבעת הילדים. כמה מהם ידענום כמעט בעל־פה. באי־ביתנו המורים הצעירים דוד יודילביץ‘, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי, העתיקו מאתנו את החומר הזה, כדי להשתמש בו בבתי־הספר שלהם. גרזובסקי השתמש בו בספרי־הלימוד הראשונים שהוציא לאור לפי השיטה הלימודית החדשה, ואף הכין מילון השפה משלו – בהדרכת אבי – מילון־כיס עברי. פנינה ואוניה לא אהבו ביותר את סופרי־המופת שלנו מן התקופות הקדומות. לעומת זה נתחבבו עלי ועל ימימה אחותי, והיינו הוגים בהם ימים ולילות. מבין משוררי ספרד חיבה יתרה היתה לנו למסעי יהודה אלחריזי בכל ארצות המערב והמזרח הקדמון, ואת תיאוריו המבדחים של עשירי עמנו, שהיו מתפארים לפניו בעשרם הרב, וכן את יתר הרפתקאותיו של משורר שנון והתלן זה. אהבנו לקרוא בהטעמה את שירי־ציון של ר’ יהודה הלוי, את שירי היין והאהבה של ר' שמואל הנגיד ושל משה בן עזרא ושל עמנואל הרומי. לא עייפנו מהגות בשירה זו, שהיתה דורות רבים כספר החתום לקוראים העברים.

וכך נעשינו, בעזרת אמא, לילדי־פלא, “ילדי ראוה”, וכשהיינו יוצאים על גבי חמורינו השכורים לבקר במושבות יהודה, היו ילדי המקום יוצאים להקביל בשמחה את פנינו, ומוריהם – יצחק אפשטיין, ווילקומיץ, הורוויץ ואחרים – מצביעים עלינו כעל ילדים למופת.

– מהם ראו ועשו! – היתה אימרתם.

ואמנם הם לא רק “ראו ועשו”, אלא עוד הפליאו לעשות מאתנו. כמה ילדים מופלאים מיהודה, שומרון והגליל, כאהרן אהרונסון (הזכרוני), אבשלום (החדרתי), יהודה ויוסף ומנחם הוינרים (הרחובותיים), יפת וזרובבל (הראשון־לציונים), וילדות כשרה אהרנסון (הזכרונית), שכוויץ (הגדרתית), אסתר דונדיקוב ויהודית אייזנברג (הרחובותיות), שפרה, חסידה, מלכה וזמירה (הראשון־לציוניות) – דיברו בעברית, גלילית מוטעמת וצלילית, לפי שיטת יצחק אפשטיין, שהיתה טובה מעבריתנו היהודאית, הן במבטא והן בסגנון.


*

ובעצם ימים סוערים אלה לבחרות הארצישראלית (אף מלה זו בצירופה אחת מיצירותי הלשוניות), אירעה בירושלים שערוריתי השניה:

בשובי מן המושבות בדרך ביקורי היומיומיים בפנים העיר העתיקה, נכנסתי לחנות־הנייר של חגיז. והנה הוא מחזיק בידו דף נייר שהועתק ב“הקטוגרף” (“בצקת” – קראנו לו אז בעברית), שהגיע אליו רק יום קודם לכן מלייפציג שבגרמניה. דף זה הכיל נוסחה ראשונה משירו של אד"ם הכהן, המשורר מתקופת ההשכלה. לאחר העתק ראשון, הרים העתק שני ושלישי ורביעי ועוד רבים, ואני עומד מלא־התפעלות. זו הפעם הראשונה שראיתי בעיני “פלא” כזה.

– וכל זה – הכריז חגיז חגיגית – רק ב“מג’ידיה” (מטבע תורכית, בערך כארבעה שילינגים אנגלים) אחת!

מיד נצנץ במוחי רעיון נועז: להוציא לאור ב“בצקת” עתון לילדים – לילדי ירושלים והמושבות כאחת, עתון שאהיה “עורכו הראשי” – כקלימנסו, עורכו הראשי של ה“אורור”, שכתב בימים ההם מאמרים נפלאים להגנת דרייפוס היהודי, ושמורינו היו קוראים אותם לפנינו בבית הספר.

רעיון נפלא באמת, אך סכום עצום כזה לקנית ה“בצקת” מהיכן להשיג? ובפרט שכל הענין היה צריך להעשות בסודיות גמורה ובהפתעה מפציצה. צעדי הראשון היה לבוא בדברים עם הקשיש שבחברי, ברוך חומה, שכתיבתו התמה היתה לתהילה ולתפארת בכל בית־הספר. והמורים הללוהו על יפי כתיבתו, גם בצרפתית וגם בערבית. תמורת רבע מג’ידיה, הסכים לכתוב את כל הגליון בדיו המיוחדת ל“בצקת”, אך לא היתה עדיין פרוטה. בנו הבכור של הסופר ר' זאב יעבץ, הסכים לקבל על עצמו את כתיבת המאמרים הספרותיים לילדים. את שאר המאמרים קבלתי על עצמי לכתוב.

אמרתי תחילה לקרוא את העתון בשם “הילד”, אך יעבץ הציע לקורא לו בשם “שפת עבר”, יען כי העתון נועד לא רק ל“ילד”, כי־אם גם ל“ילדה”. הנמוק נראה לי הגיוני והסכמתי לשנוי. מטרת העתון היתה: להפיץ את שפתנו הלאומית בקרב הילדים והילדות גם יחד.

וזה היה תוכן הענינים של הגליון הראשון:

א) לקוראות ולקוראים הקטנים.

ב) תפקיד הילדים העברים בארצנו.

ג) רק עברית, או גם צרפתית ותורכית?

ד) גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה אבותינו.

ה) סביב ארץ־ישראל בשמונה ימים.

ו) משחקי ילדים.

ז) עתונות הילדים בצרפת.

ח) תשבץ וחידודים לילדים.

לאחר שהצלחתי לסדר את עניני המערכת, הלכתי לידידנו הגדול נסים בכר, אשר עמד כבר בהכנות לנסיעתו לאמריקה. נגשתי גם לחיים קלמי, והצעתי לשניהם את רעיוני. בכר נתן לי מיד חמשה פרנקים צרפתיים, והשני – חצי מג’ידיה. את זו האחרונה מסרתי לברוך חומה, ותמורת המטבע הראשונה מכר לי חגיז את ה“בצקת”, ועוד הוסיף לה חמש מאות פליגה מנייר מתאים.

ולאחר שבוע ימים הופיע למזל־טוב הגליון הראשון של עתוננו בשוק.

הראשון לקנותו היה הרב יעקב מאיר, צעיר היה אז, וידיד טוב לאבי, הוא נתן בישליק (כחצי שילינג אנגלי) תמורתו, ב“תורת חתימה לגליונות הבאים”. הלקוח השני היה יוסף ריבלין, מזכיר ועד הכוללים – מתנגדו של אבי. ר' יחיאל־מיכל פּינס קנה מידי שני טפסים, אפרים כהן – חמשה, והמלונאי קמיניץ – שנים, יעקב טאג’יר – שנים, והשולחנאי וולירו נתן לי רק “סחטוט” (מטבע קטנה, בערך מיל) אחד במחירו. בקיצור, עד הערב מכרנו 57 גליונות. כעשרים שלחנו לדוד יודילביץ' בראשון־לציון, חמשה גליונות – לווילקומיץ ברחובות, ומספר גליונות ליפו – להלל קרוגליאקוב, אך הלה סרב לקבלם. גזברנו היה דיסקין מירושלים, וכל הכסף נמסר לידו. סוסניצקי, בנו של רופא־שנים, וכספי, בן החנוני – הצטרפו למערכת.

הגליונות עברו בעיר מיד ליד – כפי שסיפרו – ואפילו הרב שמואל סלנט ביקש לראות את עתוננו.

אך בשובי הביתה “עטור נצחון”, מצאתי את אבי סר וזעף, לא חס וחלילה על עצם המעשה, אלא על המאמר “גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה אבותינו”. הן הבטח הבטחתיו בימי שערוריתי הראשונה (כשכתבתי את מכתבי בענין הצבא העברי לבארון), כי לא אדבר עוד על “צבא עברי” ועל דברים דומים. ואילו במאמר זה שפירסמתי בגליון “שפת עבר” הכרזתי, כי גבולותינו יהיו: תדמור בצפון, נחל מצרים הוא היאור הגדול – בדרום, נהר פרת במזרח, ומדין – כל חג’אז העכשוית, וארם־נהרים – אף הן בדרום ובמזרח, יען כי יתרו היה חותנו ותומכו של משה בן־עמרם…

פחד גדול נפל על אבי ומקורביו. זאב יעבץ רגז על בנו יהודה, שנתן ידו לעתון המסוכן. אביו של ברוך חומה דרש ממנו, שלא לכתוב עוד את עתוננו על־פני ה“בצקת”. בן רופא־השינים סוסניצקי – אשר אביו עקר זה לא מכבר את אחת משיני החולות – נמלט ליפו מאימת הרשות, ודיסקין הכחיש שעסק בעניני המימון של העתון.

לאשרנו אירע מאורע מרעיש בירושלים, שהסיח את הדעת מ“גבולות ארצנו לפי אברהם ומשה”:

החנוני גולדברג ואשתו נרצחו ליד שער “בית־ישראל” על־ידי אחד השוטרים התורכים. (גולדברג היה בן שבעים וחמש ואשתו ייטה בת חמשים וחמש, ושניהם נתינים רוסים, והענין גרם לסכסוך מדיני בין הקונסול והפּחה. הפרטים על רצח מחריד זה התפרסמו ב“השקפה” שנה ב' גליון י"א). מתוך הבלבול העצום אשר נגרם על־ידי כך במשטרה הירושלמית נשכח עתוננו. את בצקתי מהרתי לזרוק – לשם מחיקת העקבות – לתוך בריכת ממילה.

זה היה הגליון הראשון וגם האחרון של העתון “שפת עבר” ולכהונתי כ“עורך ראשי” “אַלאַ” קלימנסו.

עד לימי ה“השקפה”.


 

פרק ששה עשר: מאסרו של אבי בגלל הלשנה


הימים ההם היו ימי פולמוס מסביב למחלוקת, שפילגה את העדה היהודית בירושלים.

במאמריו הלוהטים בעתונו השבועי הזכיר אבי את תקופת הזוהר של גבורי ישראל הקדמונים, ובימי החנוכה העלה את מלחמות המכבים, לשחרור ארצנו מידי זרים, והביע תקותו שיבוא יום ואנשי־צבא עבריים ילחמו שוב לגאולת ארצם.

לבושתם ולכלימתם נמצאו בירושלים יהודים, אשר הלשינו לפני הרשות התורכית והאשימוהו כ“מורד במלכות”. אותו יום 7לנתי בבית זקני. אך כשחזרתי למחרת הביתה, קנטרוני אנשים ברחוב בקריאות שמחה:

– האפיקורס בן־יהודה בכלא!

תחילה לא תפסתי כלל, מה נעשה כאן ולשמחה מה זו עושה. ואילולי התערבותו של ידיד, אשר עבר במקרה על־פני והצילני מן האספסוף, היו מוסיפים לקנטרני עוד שעה ארוכה. ליד שער גננו מצאתי את חורגתי, שעיניה רטובות מדמעות, מוכנה לקחתני אתה לבית־האסורים. בקיצור סחה לי, כיצד באו שני שוטרים בשעות הבוקר, אל ביתנו, עצרו את אבי, והחרימו גם את כתביו ה“מהפכניים”, אך הוא לא איבד עת עשתונותיו והיה שקט לגמרי. בקשתו האחת היתה לבקרו בכלאו.

הכלא היה בלב העיר העתיקה של ירושלים, ומסביבו רחובות צרים ומפותלים. עגלתנו לא יכלה להגיע עד הבית, ועל־כן נאלצנו ללכת ברגל, בתוך המוני ערבים ומעצורים שונים שחסמו את הדרך. סוף־סוף הביאנו שוטר ממכרינו למחוז־חפצנו, לתאו של אבי.

לא תא היה זה כל עיקר, אלא אורווה ממש, אורווה גדולה, חשוכה, נעולה דלת ברזל, ושלושים אסירים־שודדים רבצו באמצע האורווה כשהם כבולים ומהודקים זה לזה בכבלים כבדים. רק אבי הורשה להשאר לא־כבול. אור כהה מאד, שהבהב מתוך פנס קטן ושבור, הקל עלינו למצוא את הדלת עצמה. ומה הלם לבי כשראיתי את אבא עומד ליד האשנב כולו דרוך ומצפה למגע כל־שהוא עם העולם החפשי.

אמרתי להתפרץ בכל כחותי ולפרוץ את הדלת ולשחרר את אבי מכלאו. אך במהרה נוכחתי, כי נסים לא יתרחשו כאן, והורשינו לראותו רק מרחוק וגם לתת לו לחם לבן, הפרוסה הראשונה שראה ביום ההוא.

כמוסכם בינינו ובין השוטר, נפרדנו מאבא והשארנוהו בחברת שודדיו שהוסיפו להתקלס בו גם לאחר שחלק אתם את מעט המזון אשר הבאנו לו.

חודש שלם היה אבא בכלא, ואם כי ידידים טובים הצליחו להעבירו מן התא הקודם לתא נוח יותר, היה זה חודש עצוב בירושלים שלנו. לא יכולתי להאמין, שיהודים – ובפרט חרדים וקנאים לדת – מסוגלים לעשות מעשה שפל כזה. עוד ילד הייתי אז, ולא ידעתי עדיין כי מעשי־הלשנה של יהודים נגד יהודים אינם מעטים – לבושתנו ולחרפתנו – בדברי ימינו.


*

וכאילו לא הספיק לנו כל זה – והרי אסון חדש: אבי יצא אמנם מבית־האסורים, אל שולחן עבודתו אמנם חזר (והירושלמים עצמם עשו לשחרורו, לאחר שהיהדות כולה יצאה להגן על בן־יהודה ודעותיו), אך בעוד נהנה אבי מנצחון היושר ומתקוות המחר, והנה מתה עליו, לאחר מחלה ארוכה בתו דבורה בת השבע (ששמה כשם אמי). משפחתנו כולה התאבלה על ילדה חמודה זו, שהרנינה את ביתנו בקסם יפיה. יום אביב היה היום, ובגינת ביתנו פרחו פרחים. אמא, שהיתה כולה שבורה ורצוצה מן האסון, יצאה אל הגינה וקטפה פרחים ופיזרה אותם על גופת בתה המתה. הדבר הזה נודע מיד בחוץ, והסעיר את רוחות האדוקים, שראו בזה מנהג עכו"ם, רחמנא ליצלן.

– פרחים על גופתו של מת? – מה נורא החילול, והעוון מה פלילי!

ו“חברה קדישא” התחבטה בשאלה: אם להביא את הילדה לקבר ישראל אשר במעלה הר־הזיתים, או לקברה מאחורי הגדר הסובבת את בית־הקברות.

ושוב, כבזמן מות אמי דבורה, סרבו גם הפעם נושאי־המיטה לשאת את המתה ושוב נשמעו קולות מבקשי נקם:

– לא! העם ותורתו לא ירשו את הקבורה – בשל הפרחים…

לשמע הדברים יצא אבי מתוך חדרו, וירד לגינה ועל כתפו מעדר, אותו המעדר שבו חפר פעמים לאין מספר את ערוגות גנו.

הכל הביטו אליו: הנטרפה דעתו?

אבל אבי היה איש הברזל והרוח, איש ההחלטות המכריעות אף ברגעים המרגיזים ביותר. לשוא איימו אויביו לקראתו ולחינם ניסו ידידיו להשקיטו:

– אם לא תקחו את בתי המתה להר־הזיתים לקברה ליד קברות המשפחה, אנכי עצמי אכרה לה קבר בגן הזה!

הדברים זעזעו גם את לבות־האבן שבין הנקהלים, והזליגו דמעות מעיניהם. ההמון נתפזר ואת גופת האחות הקטנה הובילו להר־הזיתים, כשלאחר מטתה נהרה לוויה של ידידים ומוקירים.


*

והנה בא היום שבו זכה אבי לראות את ראשית ההתגשמות של חלום־חייו. והזכות נתגלגלה לא על־ידי יהודים ארצישראליים, שידעו להעריך את המפעל של המילון העברי הגדול, אלא על־ידי יהודים יושבי גרמניה, שהיו רחוקים עד אז מארץ־ישראל ומעברית, ואליהם נצטרף מוציא־לאור גרמני נוצרי מפורסם. אלה החליטו להתחיל מיד בהדפסת המילון. הגרמנים מפורסמים בדייקנותם, וכרך אחרי כרך הופיע בדפוס נקי ובכריכה הדורה, כיאות למחבר ולמוציאים־לאור גם יחד, העריכה והסדור והאמהות נעשו בירושלים בדפוסו של אבי תחילה ובדפוסים אחרים אחר־כך, וההדפסה – ב“הוצאת לאנגשייד” בברלין.

אך גם הפעם נסתבכו הענינים: אותם היהודים הגרמנים שהתיחסו לאבי ולעבודתו בענין כל־כך רב, היו אותם היהודים, שמסיבה זו או אחרת החלו להכניס פתאום גרמנית לארץ־ישראל, ולדרוש לתת לגרמנית בבתי־הספר בארץ עדיפות על שאר הלשונות, לרבות העברית. יתירה מזו: אחד מראשי היהודים האלה רמז לאבי בפירוש, שהוא סומך על עזרתו בהגברת התרבות הגרמנית בארץ, והיה בסיס־מה לדרישה זאת: הרי בלי ממון גרמני, אי־אפשר היה להדפיס את המילון. ומכתב נשלח לבן־יהודה, מכתב התראה אדיבה, לבאר לו את נחיצותה של “ברית בין שני הכחות – הגרמנית והעברית”.

יפה וטוב, אלא שה“גרמני” טעה באדם כבן־יהודה, ולא הבין לנפשה של ארץ־ישראל החדשה.

ידע אבי, שאם ימאן להסכים לרמז, עבודת חייו תיכשל. ידע, שאם יכריז מלחמה על ה“יאהודים” התקיפים ההם, לא יהססו מהשמיד גם את חלקי המילון שכבר הופיעו. אך ארץ־ישראל געשה וכל הדור הצעיר, אלפים במספר שהרים את נס המרד בהתנגדותו לכל השפעה לשונית נכריה, קרא לו, לבן־יהודה, לעמוד בראשו. האם לא היה זה הקול שעליו חלם כל כך? ועכשיו, כשחלומו נתגשם, היפקפק הוא? ספק כל־שהוא עלול היה לפורר את כל הבנין הנהדר והגאה שהקים, הבנין שלמענו הקריבה אשתו דבורה את חייה, שלמענו נלחם וסבל עשרות שנים. בין שני המפעלים: הדפסת ספר־חייו, המילון, שאחרי ככלות־הכל היה רק ספר – והשלטת הלשון העברית בחיים על אדמת יהודה, היה הבנין שאמר להקים חסר־נשמה – בין שני אלה לא היה כל מקום לברירה, ובן־יהודה בחר להצטרף למורדים נגד השפעת הלשון הגרמנית.

הימים ההם, ימי המהפכה העברית, הוכיחו לעולם כולו, כי שבנו להיות עם על אדמת אבותינו. במרחק של שנים רבות, נראית לנו תקופה זו כאחת התקופות הנאות ביותר בחיינו המחודשים המותחלים. מעל גזוזטרת ביתו היה אבי רואה יום־יום את העברים הצעירים והקשישים עוברים על פניו, כעל פני מצביא – מכבים חדשים. מה נעמו לאזניו צלילי התזמורת והשירים, שעבריותם הרעננה בישרה לכל רוחות השמים, כי חלומם הגדול של טובי העברים למיום בר־כוכבא ועד ימינו נתגשם בפועל תחת שמי ישראל! כמה נראו לו עכשיו רחוקות ממנו, רחוקות לאין־גבול, כל הארצות והערים שבהן עבר בימי חייו עד הגיעו למחוז־חפצו האחרון: קורלנדיה הקרה, פּאריס העליזה. כמה הרפתקאות עברו עליו בתחנות־חייו אלו, כמה סבל ורדיפות וחרמות ובזיונות סבל גם כאן, בארץ תקוותיו, עד אשר זכה לראות במו־עיניו את פרי התפארת, את החלום וההזיה שהיו למציאות ממשית בארץ האבות המחוּייה.


 

פרק שבעה־עשר: בנות ירושלים המצודדות ביפין


ה“שערוריות” הקטנות שלי הוציאו לי מוניטין ועשו לי שם בצבור. הרגשתי את עצמי פתאום בן־אדם מבוגר קודם הזמן, “אישיות” כל־שהיא, וביהירות לא־מעטה הייתי מביט אל סביבותי. הרגשת הבגרות הוסיפו לי גם המכנסים הארוכים והחלפת החליקה הרוסית בחליפת גבר אשר נשלחה לי ישר מפאריס לכבוד חג בר־מצוותי, ועל הכל – הטלית והתפילין שנתנם לי זקני שנ"ה יונאס. שני האותות האלה, המסמלים אצל יהודים יותר מכל, את המעבר מן הילדות אל הבגרות – הגבירו את חני בעיני החלק המתון של היהודים החרדים בירושלים, בפרט מעדת הספרדים. ור' יחיאל־מיכל פינס, שלא היה מן המחמירים אך איש־המסורת ונעים־הליכות, היללני מאד על־כך.

עם זה התחילו תוססים בי, בימים ההם, רגשותי הגבריים, והם התפרצו פעם בפעם וביקשו להם פורקן כל־שהוא. גם בחלום־לילה הטרידוני מראות־אהבה. הסתכלותי במין היפה נתחדדה, ופעם נכשלתי כמעט בעבירה על “לא תחמוד”, כשלון שנסתיים בלי שערוריה אלא בנזיפה בלבד. וכך היה מעשה: נערה ערבית כבת ארבע־עשרה, זריפה שמה, מכפר נפתוח (ליפתא) אשר במבוא ירושלים, היתה מביאה אל ביתנו יום־יום ירקות ופירות. היתה זו נערה מזרחית יפהפיה, עטורת שערות שחורות ועיניה יוקדות. יום־יום הייתי רואה את הנערה הזאת, שהיתה מושכת עין ביפיה הטבעי שהתבטא בכל תנועותיה, אך לא נטיתי לה תשומת־לב מיוחדת.

ואילו כשנכנסה לביתנו בבוקר אחד, ואני הייתי לבדי בבית (אבא ואמא יצאו לחיפה, וזקנתי ואחותי ימימה ישנו עדיין שנת־ישרים) – ראיתי את עצמי פתאום פנים־אל־פנים עם היפהפיה הקטנה הזאת ואין איש אתנו. ושקט היה מסביב, ומתוך הדממה נשמעת רק זמרת גדרונים, והאויר כולו היה רווי כלות־נפש וכיסופי־אהבה.

נגשתי לנערה ושאלתיה בערבית הרצוצה שלי, אם הביאה אתה רמונים.

– עוד לא בשלו – ענתני בצחוק, והגישה ענבי־בוסר אחדים במקומם.

– לא! לא את אלה אני רוצה, כי רק רמונים.

– אבל אין לי “רומאן” – ענתני קצת גסוֹת.

– ואלה מה הם? – שסעתיה, בהצביעי על שתי הבליטות הנאות של חזה, שבלטו מבעד לשמלתה הרקומה.

– הנח את רמוני! – השיבה בעזות, כי עודך קטן ולא הגעת לבגרות.

הדברים גרמו לי עלבון מאין־כמוהו, נתרתחתי כולי ועניתי לה:

– אני קטן? הנה אראה לך את כח זרועי!

והייתי מוכן להפילה, עם הטנא אשר בראשה, כאשר עשיתי לחבר פלוני בבית־הספר ולנער פלוני – מחוץ לבית־הספר. שנערה ערביה תזלזל בכחי?

אך זריפה, היתה מבנות הליפתאים עזי־הנפש ובעלי־הזרוע, הקדימה והפילתני ארצה בדחיפת־יד אחת, ונעלמה.

כך נגמרה הרפתקת־האהבה הראשונה שלי עם נערה שלא מבנות עמנו.

אך היו לי הרפתקאות לא־מעטות בעלמות עבריות, ואקרא בשמותיהן אחת־אחת. במרחק הזמן רואה אני את הרפתקאותי אלו כמעשי־ילדות שאין להתבייש בם, קווים משלימים לספור ימי חיי, וגם לחיי ירושלים המשכילית בתקופה רחוקה מאתנו.

בת־שבע נבון – מבנות המשפחות העשירות המעטות לירושלים העיר (רק משפחות וואלירו, אלישר, מזרחי התחרו בנבונים בעשירות). בית הנבונים היה ממול לדירת זקני, שהפכה למסעדה ולמכולת כאחת. הייתי מבקר בבית הזה יום־יום אחר הצהרים, מתוך צפיה להסתכל בבת־שבע. ואמנם, ערב־ערב, כמטוטלת מדוייקת, היתה היפה בבנות ירושלים יושבת לה ליד הגדר הפונה לרחוב יפו, מצד פנים, תחת סוכת עפאים, עם ורדיה וסגוליה, צפורניה ודמומיותיה – כל אלה דמו למין קישוט לאפריון אשר במרכזו היתה יושבת בכורסה שהובאה מן הבית. היתה זו דמות נפלאה באמת של ירושלמית מרמות המעלה בימי קדם, ששמה היה מזכיר לי תמיד את בת־שבע היפה, אשתו של דוד המלך ואמו של שלמה.

תסרוקת־ראש כמגדל, גבות כקשתות מעל לשקדי עינים שחורות, פנים חוורים עדינים וחוטם יווני ופה קטן ומתוק ככפתור הוורד לפני הפתחו – כזה היה מראה פני בת־שבע נבון היפה בבנות ירושלים. והיא היתה ידועה ביפיה לא רק בין בחורי ירושלים היהודים, אך גם בין לא־היהודים – האפנדים התורכים והערבים, הקונסולים ופקידי הממשלה. קטנה היתה ירושלים בימים ההם ומרחקיה מצומצמים, ותושביה מבני העדות קרובים זה לזה, ואדם נתקל באדם יום־יום.

רבים היו מבקשי ידה של בת־שבע נבון, עשירים ופייטנים וחומדי־יופי מקומיים ורחוקים, והיו גם נבלים ונוכלים שאמרו לחוטפה, אך היא לא שעתה לכל אלה ולא נכנעה לפניהם עד שבבוקר עבות אחד נעלמה לבירות שבלבנון, שם נישאה לאחד מבני משפחתה, פקיד הבנק היהודי הראשון בה.


*

עלמה שניה מאלו שאהבתי היתה שרה שטיינהרט – בתו של סוחר מן המזרח הרחוק. תמירה היתה קומתה, רגליה כשל איילות, רוקדות תמיד, אצבעותיה היו ענודות טבעות רבות, שערותיה היו “יפאניות” ומלבושיה שקופים ומבליטים את כל פרטי גופה הנחשי. סופה של עלמה זו היה, שנישאה לסוחר רב־עסקים בלונדון.

והשלישית: הלינה גרינהוט, ואחותה הבכירה ממנה, אשר הביאו אתן מבודפשט מולדתן הרבה מסערת־הנפש ומשכרון יינותיה המתוקים של הונגריה. ביתן היה מרכז ריקודים ומחולות בתחילת “כליל־ירושלים” המתענגת, אמן של שתי אחיות אלו היתה שומרת עליהן כעל בבות עיניה, ואביהן, שהיה מנהל בית־היתומים מיסוד ה“עזרה”, היה מנסה להטיל עליהן את עבריתו של בן־יהודה.

ורביעית: קסניה סטפנוף, רוסיה, נוצריה, שהיתה מעכסת ברגליה הקלות בכל רחובות ירושלים, עם גרבי־המשי עד ממעל לברכיה הנראות – חידוש גדול בימים ההם ודוגמה לבנות ירושלים גם בסלסול התמידי של תלתליה וגם בשמלותיה הרקומות, שהיו לראש־שיחה בפי ה“מטרוניות” היהודיות.

וחמישית: רוזה ברוך, עלמה יפהפיה, אם כי רגליה היו שמנות קצת, אך בצחוקה הנצחי ובשערותיה הערמוניות המפוזרות על כתפותיה היתה קוסמת לגבר.

וששית: יהודית שלנק, מ“נחלת שבעה”, דקה כדקל ירושלמי, בזהב שערה ובתכלת עיניה – כים כנרת ביום אביב, וקומתה דומה לירדן בהגיחו ממימיו, אפס, כי מבטה החולם ופיה הסגור לרוב, היו מפחידים את מחזריה והיתה להם כצל עובר ללא שוב.

ושביעית: לינה קרישבסקי (בתו של המורה מרדכי קרישבסקי־אזרחי) אשר הפתיעה את כל רואיה בהיותה בת י"ב והיא כבר אז פרח עם יופי אוקראיני (ארץ מוצאה).

ואחרונה אחרונה חביבה: לאה אבושדיד, אשר כבר הזכרתיה, הבת הקטנה של אותה משפחה עשירה, שהאחת מבנותיה פרלה, נישאה לסוחר בירותי, והשניה, ריקה, נישאה לפרדסן ספרדי בן יפו העתיקה – והיא, לאה, עוד לא מלאו לה שמונה, וכבר נחשבה כחביבת בית־הספר של מרת לנדאו בדמותה האצילה, בחינה הקוסם, בזוג עיניה הגנדרניות ובקולה הרונן. בכל תנועה מתנועותיה היתה מגלה כשרונות שחקניים, וכל נקישה באצבעותיה על המכושית היתה מנבאה לה עתידות. אמה אמרה לשלחה לפאריס, כדי להיות “רחל” השניה או “שרה ברנאר” שניה. חלומות האם לא נתקיימו, ועל כך עוד יסופר בפרקים הבאים.

אלו הן בנות ירושלים המצודדות ביפין – בעצם תקופת התבגרותי והיותי ל“איש”.


 

פרק שמונה־עשר: “איך נפלת, בן־ציון?”


היתה זו שנת כשלונותי.

כשלוני בבחינות להוראה של חברת כי"ח בפאריס, הוא גם “אחרית תקותי” – כך החלטתי מתוך יאוש על תבוסתי הגדולה.

לאבי ולאמא היתה זאת מכת־המכות, כרעם ביום בהיר, וכל יתר דברי־האימה המקובלים. כשבע שנים הכינוני לבחינות אלו אשר בהן תלו את מיטב חלומותיהם עלי ועל פנינה דודתי. התוצאה היתה, שדוקא פנינה הצליחה מאד בבחינות, ואילו אני נחלתי תבוסה ללא נחמה.

אכן האשמה לא היתה רק בי בלבד, באותם הימים היתה ארצנו נתונה עדיין בשלבים הראשונים של התפתחותה. לצעירינו לא היו סיכויים רבים להתקדם. הסיכויים היחידים היו כבעלי־מלאכה בבית־הספר מיסודו של ניסים בכר (ומנהליו היו רייטן ובן־סיון) או כמדריכים למלאכת האכרות בבית־הספר מקוה־ישראל מיסודו של שרל נטר, או להתמסר למשרת מורים במדרשה יהודית בפאריס או בברלין. לפי רוחי ושאיפתי רוצה הייתי להתמסר לעבודה הקשורה בים. מאז שהותי ביפו ובמושבות אשר בקרבת ים התיכון, הייתי להוט כולי לשוט ולעבוד על־פני ים התכלת.

אך אי המדרשה הימית העברית כעין זו של עמים אחרים, המקבלות תלמידים בני ארבע־עשרה לאמנם במלחוּת וספּנוּת? מה לא הייתי נותן להיות רב־חובל? אהבתי לכל עניני הימאות (אגב: גם מלה זו היא מחידושי־לשוני, עוד שנים רבות קודם תחייתנו הימית) הטוני לקרוא את ספרי־המסעות מכל העמים, למימי קדם ועד למסעות מרקו־פולו, קולומבוס, ואסקו־דה־גמה, דרייק, ננסן, סקוט ואחרים.

לאכזבתי הגדולה והעמוקה, רק לקנא יכולתי ביוונים, בבולגרים, ואפילו ברומנים, שספינותיהם הגיעו עד לחופינו ושמלחיהם היו מעוררים בי רגשות של געגועי אין־סוף. געגועים אלה יכולתי לבטא בשנים מאוחרות יותר מאין חיים ימיים בישראל: במסעות ים מסביב לעולם, ובהטפה מתמדת לתחיה ימית, אם לא לדורי – לפחות לדור הבא אחרי.


*

מאין מדרשה ימית ניסיתי להטות את אבי ואמא להכניסני ל“מקוה ישראל”. כך יעצו לי דוב חביב ויודילביץ', אנשי ראשון־לציון, שניהם הועידו לבית הספר החקלאי את בניהם הצעירים ממני בכמה שנים. זו היתה עצתו לי גם של נייגו המנהל, ידיד אבי, אפס כי – מוזר הדבר אמנם – דוקא אבי, איש הלשון והקרקע, הוא אשר התנגד לכך משום־מה בכל תוקף לשלחני למדרשה חקלאית.

– אתה רואה – הגיד לי פעם בפעם – כל עברך כיוונך לחיי רוח, לעתיד רחב־תבל, לתופס עט ולא את, ואיני מתארך לעצמי אוחז במעדר, כשאצבעותיך ועצם ידיך גסות וקשות. מה יאמרו על “הילד העברי הראשון” לעתיד לבוא? כי רק עמי־הארץ עלולים לדבר בעברית, וכי אין היא נתונה לגמישות דיבורית חיה ורעננה. לא, בני, מובטחני שגם אמך היתה מדברת אליך כמוני. צריך שתהיה למופת לכל אחיך ואחיותיך בארצנו זאת, לכל מחוזותיה ומושבותיה, צריך שתיעשה לסופר, למשורר, לנואם, לחוזה…

– לעתונאי לכל היותר – העירותי.

– לעתונאי, כאביך? אכן רעיון הוא זה.

– אתה אבי, ואני אהיה – בן אבי.

– מוצלח השם הזה. טוב איפוא, ואין מקום ללמוד בו את העתונאות לכל היקפה כפאריס, עירם של גדולי העתונאים בעולם, מג’ירודו ועד קלימנסו, מרושפור ומגמבטה ועד איז’נסי – אבי הירכתון (פיליטון) בהמשכיו חדשים לבקרים…

– יפה, אבי, אני מסכים – עניתיו.

וכל החלום המקוה־ישראלי פרח גם הוא.

ובמקומו בא רעיון הנסיעה הימית הגדולה הראשונה מיפו, בספינה צרפתית גדולה, לאיי־הים של הזבולונים והדנים.

ורק אחת נשארה לי, לאפשר את החלום החדש – הבחינות הפאריסיות שבהן דברתי בתחילת פרק זה.

אם הצלחתי בהן, והיתה נסיעתי משתלמת על חברת כי"ח. ואם נכשלתי – והתנדף גם חלום זה, כי עני היה אבי למימוש נסיעות־מרחקים כאלו.


*

גדולה היתה דהימת אבי לידיעה מפאריס באחד מימי הקיץ, על דבר כשלוני בבחינות המיוחלות.

אבא ואמא לא יכלו להאמין למשמע אזניהם, וכשקראו את הדבר שחור על גבי לבן, מטעם המנהל החדש, בן־בנישתי, מאוהבי דווקא, לא יכלו להאמין למראה עיניהם:

פנינה “הרוסית” הצליחה, ובן־ציון, תפארתם ותקותם, לא רק שלא הצליח, אלא שלחרפה גדולה מזו זכה, לחרפה אשר התפשטה בכל אפסי הארץ, למן מטולה, המושבה החדשה בצפון, ועד באר־טוביה בדרום.

כי אמנם – לא מרפיוני בצרפתית נפלתי, כיון שבשפה זו הזהרתי לא פחות מפנינה דודתי. גם לא שגיאותי בחשבון אשר כה חששתי להן, והבחינה בחשבון יצאה לטובתי במקרה. ובאשר לכתיבת־הארץ יצאתי הטוב מכל התלמידים והתלמידות הנבחנים בשנה ההיא מכל אפסי המזרח הקרוב, מטהרן ועד איזמיר, מקושטא ועד תוניס, מטריפולי ועד מאראקיש: מהסימן 20 השגתי ½ 19 – המצויין באותות.

ואם כי יצאתי בכבוד מכל אלה בהתחרותי עם שאר חברי, שנים הם המקצועות אשר גרמו למפלתי – האחד דברי־ימי העולם, שמורי בהם היה ישראל בלקינד, ו…

השני – שומו שמים:

ב… עברית!

כן, בבחינה העברית נחלתי מפלה מחפירה מאין כמותה.

אבי ואמא נחרדו לעומק נפשם, ונזדעזעה כל ירושלים הבן־יהודאית, כל המורים והמורות העברים, ובפרט מורי לעברית, מרדכי קרישבסקי. ונחרדו כל חברי וחברותי, עמיתותי ועמיתי, אשר הייתי נחשב בעיניהם כדוגמה.

וב“רחוב היהודים”, שעוד לא סלח לאבי את “פריצת הגדר” בעניני השפה, חגגו בחורי הישיבות והחדרים את התבוסה הזאת כחג גדול להם. משמע, דוברי אידיש נחלו נצחון על העברית.

רק יעקב מאיר וחיים קלמי הספרדים ניחמוני על כך:

– נסה תנסה בשנה הבאה, והכפלת את נצחונך אז פי כמה – השמיע הראשון.

– פי כמה וכמה – הוסיף השני באהבתו אלי.

אך אני התנגדתי לבחינות נוספות.

– אות הגורל הוא זה, אבא, כי עלי להכנס למקוה־ישראל.

מייד כתבתי לחברי הצעירים במושבות, ולאסתר דונדיקוב – “אהבתי הראשונה”, וליהודית אייזנברג וליוסף גולדין הצהבהב, ולמנחם ויינר, ליפת יודילביץ, ולחיים הררי, לאהרן חרמוני, אשר נתקבלו כבר כתלמידים במקוה.

ודומה היה כאילו אבי וגם אמא הסכימו כבר לעתידי כאכר.

ובחושבי היום על עברי זה שואל אני את עצמי, אם לא טוב היה מזלי כאכר עברי – מן הראשונים ליהודה השלישית – עם נחלת אדמה ובה כרם ופרדס…

– איך נפלת בן־ציון? – קרא לי אבי בזעפו הראשוני לאחר תבוסתי העברית דווקא, ואת פניו כבש בקרקע…


 

פרק תשעה־עשר: ארבע המלחמות: יפאן–סין, תורכיה–יוון, אמריקה–ספרד, עניין דרייפוס


בכל הפרקים של ספר־זכרונותי זה עד לפרק הקודם, לא הזכרתי תאריכים שנתיים ויש סיבה לכך. מעולם לא יכולתי להתרגל לתאריכים שאבי נהג להשתמש בהם. אבי לא נטה להשתמש בתאריך המקובל ל“יצירה”. עד הכרזת בלפור היה נוהג להשתמש בתאריך “גלותנו”, כי בה ראה תחילת שחרורנו הלאומי. למשנת ההכרזה, התחיל להנהיג תאריך חדש: א' להצהרת בלפור, ובזה התאריך השתמש עד יומו האחרון גם במכתביו בראש העתון “דואר־היום” שבו השתתף, על שערי המילון הגדול, ואף צוה לחקקו על מצבת קברו בהר הזיתים. גם לפי ספירת הנוצרים לא רציתי להשתמש, מטעמים לאומיים.

להלן אשתמש בתאריכים של ה“ספירה”, בהזכירי כמה מאורעות שנחרתו בזכרוני:

התאריך הראשון היה 1891, יען כי בשנה ההיא ארעו, כפי שמסרו לי, רעידות אדמה בצפת ואפילו בירושלים (זכורני, כי הכלים רעדו בביתנו).

התאריך השני, אשר נחרת במוחי לתמיד היה – 1895, כי בשנה ההיא היה מורי הצרפתי אנג’ל, מגלגל לעינינו יום־יום את מפת אסיה המזרחית, כדי להראות לנו את איי יאפּאן ואת סין, אשר פלשו אליה היאפּאנים. מורנו זה היה ממעריצי האומה המזרחית “הקטנה” לעומת סין הענקית.

– כמעשה דויד וגלית – היה מטעים את דעתו תמיד, לאמור: “דויד” היאפּאני מכה שוק על ירך את “גלית” הסיני.

היתה עוד סיבה חשובה לדעת הקהל שהיתה לצד יאפּאן: התוצרת היאפּאנית הזולה, שכבשה לה שווקים. זכורני, שגם אבי רכש מתוצרת יאפּאן: מטוטלת יאפּאנית ארוכה מצוירת פרצופים יאפּאניים למיניהם, עם הר פוז’י – חרמונה של יאפּאן – בחברתם כמעט תמיד.

– אתם רואים תלמידים – היה מבאר לנו מורנו מתוך הדגשה פאטריוטית צרפתית – כך מכין עם את עצמו לקראת גדולתו. גם צרפת, אשר הוכתה על־ידי גרמניה הביסמארקית בשנות 1870־71 תקום על רגליה מחדש, ולכד תלכד את אלזס־לורן בחזרה לעצמה, כאשר עשו היאפּאנים בקחתם מידי הסינים את קוריאה ואת פורמוזה – והיה מראה לנו במקלו את מקומן במפה.

כל התלמידים, ברובם המכריע יהודים, ואתם יחד ערבים ונוצרים מעטים – מחאו כף לדבריו אלה. לא כן אנוכי, שהעזתי לקום ולקרוא:

– וגם אנחנו העברים, נעשה כיאפּאנים?

– שב על ספסלך – קרא אנג’ל – ואל תדבר שטויות, אין עברים – אלא יהודים. תורכיה היא ארצכם, ועבד־אל־חמיד – שולטנכם.

רק הערבי רוחי עבדול־האדי מחא כף לדברי – אם כי הוא נעשה, כידוע, ברבות הימים, מראשי התנועה הערבית הלאומית ומשונאי היהודים…

תאריך שלישי לא ישכח מלבי. באותה שנה, שנת 1897, התנפלו העותומנים על יוון הקטנה לכבשה. יום־יום היתה התזמורת התורכית מנגנת לפנינו בגן־העיר בירושלים. אבי היה מוציא לאור גם תוספת צרפתית לעתונו “הצבי” – למען התושבים לא־היהודים. יום־יום היו התורכים מבשרים נצחונות מרעישים על היוונים המותקפים. יורש־העצר קונסטנטינוס עמד בראש המשיבים מלחמה שערה.

אני הייתי מפיץ התוספות, אם כי בלבי הייתי עם היוונים הנתקפים. חברי הערבים ידעו זאת, כי גם לבם נטה לנצחון יוון, שהיה מביא בעקבותיו גם את שחרורם־הם מן העול העותומני השנוא עליהם. זו היתה בפרט דעתם של הסורים והלבנונים.

זכורני את התוספת האחרונה, אשר בישרה את כניסת אדהם־פחה לעיר לריסה ואת פניית היוונים לעזרתן של שש המעצמות האדירות באירופה, אשר הפסיקו את הפלישה התורכית והטילו שלום על תורכיה ויוון, לאחר שקוצצו גבולות יוון וגם נאלצה לסלק מס כבר לעבד־אל־חמיד.

בינתיים הכריז המורד היוני וניזלוס על האי כרית כחלק מיוון. השולטן לא הסכים לכך בשום פנים, לסוף נמצאה דרך פשרה להכריז את כרית כאי עצמאי, לפי שעה, תחת דגלי שש המעצמות ודגל יוון בתוכם.

אמצאה נפלאה זאת הלהיבתני מאד:

– מדוע – שאלתי את עצמי – לא יעשו כזאת לארץ־ישראל גם היא? הן, במידה ידועה, דבר דומה לכך נעשה ללבנון – אשר הוכרזה כנסיכות מיוחדת, אך תורכיה לא שעתה לכך ושלחה צבא כבד ללבנון לכבשה מחדש. לא אשכח את הפלחים בסביבות ירושלים כשהם יוצאים מכפריהם, בסך, צפונה לחזית הלבנון – ודרומה – לכיבוש תימן המורדת.


*

שנת 1898 היתה שנת מאורעות כבירים ביותר – אחד כללי, מלחמת ספרד־אמריקה, ושניים יהודיים – פגישת הרצל והקיסר ווילהלם בירושלים, וסופו של מעשה־דרייפוס.

במלחמה בין ארצות־הברית לספרד בענין המרד הלאומי באיי קובה היתה נטיתנו לצד ארצות־הברית. השנאה לספרד התורקוומדית והאיזבלית, שהיתה רדומה בקרב היהודים בכלל, והיהודים הספרדים בפרט, נעורה פתאום בכל תקפה. הכל נטו לצד אמריקה המשחררת, וקובה המורדת. מעשי הגבורה של תיאודור רוזבלט באי זה נגד צבאות הספרדים, ותבוסת הצי הספרדי על ידי אמיר־הים דואי – עוררו בכל רחבי הארץ התלהבות אל־שניה.

מעשי יאפּאן וסין, ותורכיה גם יוון, נמקו כליל במעמד מלחמה זאת, וכשקם אגינאלדו, כיהודה־מכבי פיליפּיני, להכות את אנטיוכוס־עמו – היא ספרד תחת המלוכה האלפונזית – היה הוא לגבורי החביב, שאת תמונתו גזרתי מתוך העתון הצרפתי “מטן” והייתי מציגה לראוה בכל רחובות ירושלים.

אגב, במלחמה זאת היו הערבים בדעה אחת עם היהודים בגלל איבתם המסורתית לאותה ספרד הפרדיננדית והאיזבלית. רק הנוצרים הקתולים היו נוטים לספרדים, כמובן. וזכורני שהאב לגרנג', ידידו של אבי, התאונן עליו על הבליטו במברקיו הצרפתים את הנצחונות האמריקנים – אף הקטנים שבהם. כן זוכר אני, כי בתרגמי את המברקים של חברת רויטר האנגלית – מעשי הראשון כעתונאי – עזרני המורה קרישבסקי הרבה והציע לי לתרגם: To bombard לא ב“תתח” כאשר רציתי אני, אלא ב־“במבם”.

– במבם יבומבמו כל הספרדים! – קרא בקול, לצחוקם האדיר של מאזינינו הרבים בחצר אשר בה גר אחיו הרופא.

על ביקורם של הרצל והקיסר הגרמני בארצנו כתבו הרבה, וגם אני כתבתי על כך לפני הרבה שנים.

נשאר המאורע הדרייפוסי.

אין לתאר את מה שאירע בארצנו מסביב ל“מעשה” זה, כפי שכינהו אבי גם בעתונו, וגם “החבצלת” מתחרתו, שהיו נפוצים באלפי טפסים. הויכוחים מסביב למאורע הזה היו סוערים בכל בית. הללו מפארים ומרוממים ומקלסים ומהללים עד לשמים את המפקד הצרפתי ואת דימנז' ולבורי סנגוריו – ובוכים בדמעות־שליש למקרא מכתבי המפקד לרעיתו, ונרעשים ממאמרי ה“נמר” קלימנסו ומקריאת ה“אני מאשים” לאֶמיל זוֹלה, והללו – הקיצוניים ביותר, קצתם מטילים את האשמה על…

“אפיקורסותו” של הנאשם הגדול.

בביתנו היה, כמובן, רוב ליל־שבת והיום שלאחריו מלאים רעש והמולה לרגל מאמרי אב"י על המאורע הגדול הזה. בויכוחים השתתפו כל פני־העיר, יהודים, ערבים וגם נוצרים.

כגולת הכותרת לכל אלה היה מאמרו של מכס נורדאו, שמחברו כתבו במיוחד ל“השקפה”. “סוס זקן של מלחמה אנוכי” – כך החל נורדאו את מאמרו המפוצץ שנכתב כמובן צרפתית ואבי תרגמו לעברית.

– עסיס רמונים! – נזעק רבי שמואל סלנט העיוור כבר, כשקראו באזניו את מאמרו של נורדאו.


 

פרק עשרים: מסע הפרידה פאריזה


לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ

וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.


ואף־על־פי־כן, הכינוני אבי ואמא, בסודי סודות, למטרתם החבויה.

כי בימים ההם הגיעו ירושלימה זוג סופרים צרפתים, איש ואשה, בשמם המשותף Duc־Quercy הוא בזקנו הדומה לזקנו של נפוליאון השלישי, והיא בשערותיה הלבנות־טרם־זמנן. הם היו שייכים לאותו סוג עתונאים נודדים, אשר אומנותם היתה להם רק ענין של דרך־אגב, והעיקר היה לבקר, לראות, לתור כל עיר וכפר אשר על פני כדור הארץ, והמזרח בפרט. כדי לממן את הוצאות נדודיהם אלה המענינים, היו כותבים מפעם לפעם כתבות, לרוב מצוירות, לעתונים צרפתים בבלגיה ובצרפת, ובהם לה־“Illustration”. בבואם לארצנו, נפגשו עם אבי ואמא, עמיתיהם־לעתונאות ויודעי לשונם, ועד מהרה נתידדו אתם. בעיקר היו שניהם באים אלינו לארוחות ערב וצהרים, שהיו מתובלות ביינות ראשון־לציון וזכרון־יעקב. מצבם הכספי היה קשה, ואני הייתי מביא להם, לדירתם הקטנה בבית ארמני, לא רק ארוחות שלמות, אלא גם פחם להסיק את האח בימי החורף. והיה בכך מאמץ גדול, כי הרי מעוטי־אמצעים היינו והחובות העיקו עלינו.

בתאורי־המסע שלהם על מסעיהם בכלל ופאריס בפרט – היו נפלאים. מהם למדתי לאהוב את צרפת אוהבת־הדרור, כאשר לא אהבתי שום מדינה אחרת בעולם. אהבה זו השפיע עלי אבי, אך הדיק־קרסים החלוני ממש באהבתם לצרפת ולכל אשר בה. בפרט הערצתם ל־Louis Blanc Proudhon, ראשי הסוציאליסטים, לז’ורס הנואם הגדול, לקולט הסופרת הנפלאה, ועוד כאלה רבים.

לאחר שבוע של מטרות־עוז ושלגים, אשר הפכו את חוצות עירנו לאגמי טיט ובוץ, ומילאו את בריכת ממילה על גדותיה, הייתי מטייל אתם ליד מישטח מימיה העכורים, כשהחמה החוזרת מנסה להתכילם לאט־לאט, פתאום פנה אלי דיק־קרסי, לאמור:

– שמעתי מאביך את דבר נפילתך במיבחן הפאריזי. למה תדאג על כך ללא צורך? וכי רק “חכי”ח" ישנה בפאריז? רבים הם היהודים העשירים בצרפת, ואם רק תסע אליה לא ירבו הימים וכאחרים מבני עמך, תדע לחדור לחוגי המכללה הצרפתית. הנח את חלומות אביך על עמך בארץ זאת, הלא תראה מה מצערה ירושלים היהודית, ותורכיה גם האפיפיור לא ירשו לעולם מדינה עברית. העולם ייהפך לברית סוציאליסטית, תחת נשיאות צרפת, כמובן, שבה יתפסו היהודים את מקומם בכבוד. לך והכן את עצמך ב“סורבון” לקראת היום הגדול ההוא, העתיד לבוא בהכרח במלחמת־העמים הבאה, עם מהפכתה הכלכלית הגדולה. הרוצה אתה שאשוחח עם הוריך על כך? אני מוכן לתת לך מכתבי המלצה לכל ידידי בעלי ההשפעה הפאריסאיים.

ובו בערב ערך אלי אבי, במעמד אמא, את הדרשה הבאה:

– בן־ציון בכורנו! ידידינו הדיק־קרסים סיפרו לנו על שיחתם אתך הבוקר. הם הביאו לי הערב את מכתבי־המלצתם, ומייד חקרתי בחברת האניות הצרפתית בכמה תעלה לך הנסיעה למארסיל – על הסיפון. הבה נשכח את אשר אירע לך במבחן. מה שעבר נקבר. אזור כגבר חלציך ונסה־נא את דרכך קדימה. אולי עוד יעלה בידך לשכנע את חברת “כי”ח“, לשכוח גם היא את תבוסתך. יש לנו ידידים גדולים בפאריס: שייד, מזכיר הבארון – אותו שייד שסלח לך את דבר מכתבך על הצבא העברי – הרב צדוק הכהן התומך במילוני, אברהם לודוויפול הסופר, ובני לונץ וסגל הלומדים רפואה. עוד זאת: ד”ר נחום סלושץ שם, והוא מורה בחברת “חכי”ח“, והגדול בידידי8 – ד”ר מכס נורדאו – משנה־להרצל, אשר הכרת פנים אל פנים. זוהי הזדמנות יוצאת־מן־הכלל, בכורנו, ואחרון אחרון חשוב: ד"ר סוסקין ורעיתו, גם אהרן אהרונסון מפליגים באותה ספינה.

– טוב אבי, מוכן אני לנסוע גם לחזור במהרה – עניתי.


*

למחרתו עלינו ארבעתנו – כי פנינה נסעה כבר פאריסה לבית־ספר של הגברת יצחק (“Isaac”), ואוניה נעדר מירושלים – להר הזיתים להשתטח כמנהגנו כל שנה – על קבר אמי ושלשת ילדיה, שאליהם נוספה גם דבורה הילדה הנחמודת, אשר נקטפה מאילן אבי ואמא כחתף ממש.

מעולם לא ארכה, כמדומנו, הדרך עד לקברים היקרים האלה, באמירם הבודד, מספר דקים כה רבים וארוכים, ומעולם לא נראה המקום כה גלמוד ומבודד, שהרי לא ראש חודש היה יום־קיץ זה אלא כ"ב אלול, הוא יום מותה של הורתי האהובה. בשום פעם לא עמד אבי, בהגיענו למצבות היקרות הללו, כה צמוד ומעמיק־מחשבות כבפעם הזאת! מעולם לא פרצה אמא בבכיות כה קורעות־לב – אולי לא כל־כך על אחותה האומללה כעל בתה הבכירה.

ומעולם, עד אז לפחות, לא התאנחתי, לא גנחתי, אף אני, אף לא שטפו דמעותי החמות את אותיות הכוכים הבולטים על קברי אמי, אחי ואחיותי כבפעם הזאת.

וכה לחשתי בתפילתי, בכרעי על הקבר:

– הוי, אמי היקרה, הסתכלי בבנך בכורך, בילד מחמדך, אשר לא ידע לעמוד על הגובה אשר הצבת לו בחייך. עויתי, פשעתי, חטאתי לך ולאבי כאחד. ולא אוכל לסבול ביחוד את האחרונה לאשמותי, את כשלוני במבחני העברי… סלחי לי את חטאי, וזכרי לי רק את מעשי הטובים, ואת דבר הבטחתי לך להיות נאמן לעמי, לארצי גם לשפתי. אנא, לוויני־נא בדרכי זאת הנועזה, היי־נא אתי תמיד, חופפי־נא עלי בידיך הברוכות תמיד, תמיד, תמיד, כי עוד אחזור אליך עטור נצחונות.

אבי הרימני מעם הקבר הנערץ, ועודדני להתחזק ולהתאושש.

באופק המזרחי נראתה השמש העולה ככדור־אש. ירושלים והר־המוריה ממולנו – טבולים בתוך זהב מבהיק, והמסגד נשקף בגאוה אל יד־אבשלום ולעמק יהושפט, ולכל מלוא העין – קברי אבות ממרחק אלפי שנים ועד לימינו.

נעירת חמורים וחרחורי גמלים היו אותות־החיים הראשונים בסביבה זו של הוד־העבר וקברות.

כך נפרדתי מירושלים שמעבר לחיים. כן הייתי צועד יום־יום ברחובות העיר להפרד מירושלים החיה, שבניניה החדשים, באבניהם המסותתות לצורותיהן ולגווניהן השונים, החלו ליפותה יותר ויותר. הנה תחילת “זכרון משה” בבתיה היהודים עם גינותיהם מסביב להם המתחילות להצמיח תפוחים, רמונים, ובפרט ברושים. הנה בנין־המידות של בית־החולים הגרמני, המעיק בענקיותו על “ביקור חולים” החדש שבנינו אינו נגמר. הנה בניני היווני אפטימיוס, שבו מאזאֶראֶקי האח יושב לבטח בביתו כפול־הדיוטות. ולידו – גם דירות חדשות של יהודים עשירים, הם מתחרים זה בזה לא רק בבניניהם היפים אלא גם בבנותיהם היפות. והנה מלון קמיניץ החדש, בבנין שכור, והנה רובע ארמני נוסף לרובעי הארמנים הקודמים, ויהודינו תופסים בהם את מיטב החנויות והמחסנים. הנה ספרית “בני ברית” ליד בית “חנוך עוורים” בתחילתו. ואני קורא בה את מיטב הספרים מידו החסדנית של הספרן הטוב והמיטיב חבוש־התרבוש, בצל הרב לעפאי עצים כבר גדולים וענפים.

ו“נחלת שבעה” מתרחבת על כל סביבותיה עד לבריכת “ממילה” על לכלוכה ויתושיה, אך מה יפה היא בכל־זאת בימי השבתות, כשרוב יהודיה יוצאים משובצים כולם בשלל צבעי תלבושותיהם המסורתיות.

ו“מאה שערים” הגיעה באמת למאה שעריה, כשהעגלות לסוסיהן מסיעות מקצה גבולה עד לשער יפו ב“מטליק” – עשיריה אחת לכל נוסע.

ובפנים העיר ומחוצה לה התנועה כה רבה, והתיירים כה דחופים במאותיהם לכל מדינותיהם ועמיהם, והחיילים והשוטרים התורכים עוברים בסך, עם תזמורתם בראשם, להאציל מהפגנת כוחם על התושבים כולם, ועל הפלחים הערבים מבית־לחם ומחברון הידועים כעזי־נפש ומהירי־התגרות.

והנה תחילת גינה עירונית, שאדמתה ניתנה במתנה לעיריה מאת אנגליה נוצריה, ואילנותיה הרכים מסביב לקהוואה היוונית.

האח! ירושלים זאת בהתפתחותך החדשה – מה אהבתיך גם אז על אף ענייך, לכלוכך, אי־סדריך וערב־רב עממיך.

מתהלך אני בך, ירושלים, בערב סוכות ושואף אל קרבי את ניחוח ענפי־התמר וההדסים, ששיירות חמורים וגמלים מביאות אליך לשם סכך לסוכות ישראל. סוכות אלו נבנות ונהרסות זה אלפי שנים, נהרסות ונבנות, והן משמשות סמל לסוכת־דוד הנופלת המחכה להבנותה מחדש בנין עדי־עד בתוכך, ירושלים עיר־חמדתנו.

אלה היו הרהורי, אשר ליווּני בימי טיולי־הפרידה שלי מירושלים, בטרם אפליג ממנה למרחקים.


 

פרק עשרים ואחד: אל העולם החדש


היתה זו נסיעתי הראשונה בספינה.

את אירופה נוהגים להגדיר כעולם הישן, הקדמון, בניגוד לאמריקה “העולם החדש”. לי, יליד ירושלים, בן אסיה, היתה אירופה בהגיעי אליה, עולם חדש וחדיש. נמל סעיד, הנמל הראשון בדרך הפלגתנו הימית, פתח לפני כבר אופקים חדשים. לאחר יפו, הערבית ברובה (תל־אביב לא היתה אז אפילו בחלום מיסדיה) – נראתה בעיני פורט־סעיד ככרך מפואר ועצום ברחובותיו הישרים, בסחרו העצום, כעיר־מעבר מן הים התיכון לתעלת סואץ ולים האדום, והלאה לאוקינוס ההודי, בחנויותיו המפוארות ובמחסניו המלאים מכל מוצרי המערב והמזרח, בעשרות הספינות העוגנות בו יום־יום, בתנועתו העליזה, ובחיי־הלילה שלו שיש בהם מקסמי המזרח והמערב כאחד.

והנה פגישה נעימה: אל האניה, שעגנה בנמל־סעיד עלו אהרן אהרונסון וד"ר סוסקין (שניהם אגרונומים, ובעלי דמיונות ואמצאות חקלאיות), לאחר ביקור של שבועיים בקהיר ובלוקסור. הם הוציאוני לטיול לאורך הדייק הארוך המסתיים בפסל־ענקים של דה־לספס, החופר הצרפתי המפורסם של תעלת־סואץ, כשידיו מורמות לקראת האוקינוס ההודי וים התיכון שנתחברו על־ידו. ובטרם הפליגה האניה בתשע בלילה למארסיל, נהנינו מזיו אורותיה של עיר־הים החשובה, עם מנגניה וטייליה, אלפי תייריה וגמבזיה המצריים, מתורגמניה ומצחצחי־נעליה, קוואסיה ומלחיה – ערבוביה רבגונית של טפוסים ופרצופים. וגם ערבוביה של משקאות בנוסח כל העמים, לרבות יין ראשון־לציון.

מחזה קסמים ממש של בבל חדישה. ערב רב של עמים וארצות ולשונות.

מי יתן לנו – התאנחתי עמוקות – נמל כזה בארצנו, במקום הנמל הקטן והמלוכלך ביפו: נמל־ציון, או נמל־דויד, ואולי גם נמל־הרצל. על שם הנמל עוד נשוב ונעיין. אך קודם כל: נמל, נמל לציון המתחדשת… הוי, מי יתן, מי יתן, מי יתן! – – –

כשאר נוסעי ה“רביעית”, הוא הסיפון – מאין “חמישית” – כן גם אני הייתי משוכני הספסלים, וכאשר המלחים הרביצו והרחיצו את הסיפון באשמורת הבוקר, הייתי מתעורר משנתי כנשוך־עקרב, כשבגדי רטובים למחצה מטל־הלילה ומהתזות המלחים המרביצים, להנאתם ולשעשועיהם של עושי המלאכה. אדם הנוסע ב“רביעית” משמע מדלי־העם הוא ומותר להתקלס בו קצת…

ואולם בדבר אחד היה גורלנו טוב מגורל נוסעי יתר הכתות: ה“ראשונה”, ה“שניה” ואפילו ה“שלישית” – בתאיהם המיוחדים או המשותפים – והוא שזכינו לראות בהנץ החמה באופק הים, מראה שלא כל אחד זוכה לראותו בימי חייו. כעלמה יפהפיה העולה מן המרחץ, ורק ראשה נראה מפני הצניעות, כן היה מראה פני החמה באותו בוקר בעמדי על ספון האניה מוקסם כולי.

לא בפעם הראשונה ראיתי את שקיעת השמש בים־תיכוננו, אך בפעם הראשונה ראיתי מראה כזה בכל הדרו ובתוך ים תכלת שאין בו כל סימן יבשה. מי־הים ליד יפו שלנו ירוקים הם, בקירבת החוף, ואף התכלת שבמרחקים אינה אלא בבואה מן התכלת שנראתה לי כאן. לרגעים נהפך צבע המים לדיו שחורה ממש, ולרגעים לסגול דהה יותר מזה של הקשת בענן, ובעלות החמה יותר ויותר באופקי המרומים הכחולים־חלביים, צבע הים נעשה יותר ויותר לספיר לח ורטוב (אולי מכאן נגזר השם “סנפיר” למשוטיהם הטבעיים של כל הדגים הרודים במים אדירים אלה).

עודני מהרהר בפרשת התכלת הימית, והנה הריקו טבחי האניה ודייליה את שיירי התבשילים והסעודות אל תוך הים, ודלפונים9 כבירים עטו לקראתם, מזדנקים אי־כאן אי־שם מתוך הגלים המשתברים ומשתחקים יחדיו להנאת כל הנוסעים, ללא הבדל מעמד ומחלקה, שבאו לחזות במחזה ארוחת־הבוקר של דגי־הים.

כך חתרנו ארבעה ימים ולילות לעומת המטרה היבשתית. אבותינו, הדנים והזבולונים, היו עושים מרחק זה בעשר פעמים ארבעה, אם לא יותר, בספינות־מפרשיהם. אכן התקדמנו מאז. וכקולומבוס בשעתו, בהגיעו ליבשת החדשה, נזעקתי אף אני (בעברית, כמובן) יום אחד בין־הערבים:

– אדמה! אדמה!

– מה מובן דבריך? – שאלוני העומדים על־ידי.

– Terre! Terre! – ביארתי להם בצרפתית.

כי אכן, לשמאלנו נתגלו לפנינו לפתע לא רק צוקי הריה הרמים של שיא־סלע היא סיציליה – אלא שלאט־לאט, עם התקדר הערב, הופיע לקראתנו בצפונית־מערבית עמוד עשן, ולבת אש בתוכו, מחזה אלוהי, כסנה שהופיע פתאום ודאי לעיני משה.

– C’est l’Etna – ביאר לנו אחד המלחים – vous avez la chance du diable de le voir!

ואני, כדרכי לחפש תמיד בשמות גיאוגרפיים בכל הלשונות שורש עברי, נזעקתי שוב:

אש־נע! אש־נע! – שם עברי קדמוני, בודאי ל“אֶתנה”.

ואהרונסון גם סוסקין מנידים את ראשם לשמע דברי.

– יתכן מאד, יתכן מאד – העיר אהרן – כי הצידונים, הזבולונים והדנים עברו דרך כאן ויסדו מושבות דוברות־עברית…


*

עברנו את מיצר “מסינה” (שוב הרהרתי: אולי מי־סיני – בפי מלחינו העברים?) ו“סרדיניה” (אולי שר־דן?) – וקורסיקה (לשם זה לא מצאתי, לצערי, דמיון עברי) וסוף סוף, ביום השמיני לנסיעתנו, עם אור הבוקר הגענו למר־סלע, שאפילו הגויים כולם מודים בעבריות שמה של מרסיליה.

מר־סלע, אדון־סלע, בעל־סלע – ההר הגדול והנהדר שהיה להם לתושבים הראשונים בעברית־כנענית שפתם, מוריתם, נבוים, לבנונם, חרמונם. כבעל־צור, כבעל־עשתורת, כבעל־בק הידועה לנו בלבנון (לפי פרופ' נ. סלושץ, זהו מקור השם של איי הבליארים או “בעל יער”, לפי סברתי אני).

לא אשכח את רושמי הראשון בעיר עצומה זאת, עם דומותיה בלב נמלה, עם מבואותיה10 ובריכותיה לעשרות, עם ספינותיה למאות, עם סירותיה לאלפים ועם המוניה ההומים. הפליאוני בפרט הסוסים הצרפתים אשר הורתמו לעגלות כבדות־משא. לא סוסים אלא פּילים, שלועיהם כלועי אריות, שפרסותיהם ככפות גמלים, שזנבותיהם כזנבות תואים, והמשא שהם מושכים הוא פי חמשה מן הסוס הארץ־ישראלי.

הרשמים הראשונים שלי במארסיל, ובהם רושם הסוסים, השכיחוני את כל הרשמים, את ה־La Canebière לאורך הנמל בריבועו, את כנסיות הקתולים ב“גוטיותם” השחורה, את מאות המדריגות לתחנת מסילת־הברזל, את הרכבות הארוכות בעשרות קרונותיהן, את בית־החזיון המקומי בזירתו מימי הרומאים, ואת התנועה הרבה, הסוערת, עם הצרפתית המוזרה בניב המיוחד שלה – Patois בלע"ז – שלא הבינותי ממנה כמעט כלום.

כתבתי לאבי ולאמא את רשמי אלה והדברים מצאו כל־כך חן בעיניהם, עד ששלחום לראובן בריינין שפירסמם בשם “מכתבי ילד עברי” ובארץ־ישראל היו מכתבי עוברים מיד ליד ממורה למורה ומתלמיד לתלמיד, לקריאה.


 

פרק עשרים ושנים: LA VILLE LUMIERE


זהו השם הגדול והנפלא אשר בו התיימרה פאריז, אשר אליה הגעתי ממרסיליה, לאחר נסיעת שבע־עשרה שעה ברכבת מהירה. בדרך עברו לפנינו הערים הנחמדות: Arles (לדעתי, “אריאל” הצידונית־זבולונית), Avignon (לדעתי, “אבי־נון”, אבי הדג), לאורך נהר “הרון”. עד שהגענו לעיר־הערים של צרפת, פאריז, המתפארת בשמה זה שגם הוא לקוח מעברית – “עיר־פרזות”, משך אלף שנים ויותר.

לעומת הערים שלנו, ציון שלנו, היא יבוס או ירו־שלם וקרית־ספר ואור־כשדים, הרי פאריז “צעירה” בגילה, כעברן של לונדון (לדעתי, לון־דן) – ברלין ואחרות. אך ל“עולם החדש” באירופה הרי היסטוריה של אלף שנים היא היסטוריה עתיקה למדי. שום עיר אירופית אחרת – חוץ מבירות יוון ואיטליה כמובן – לא ידעה התפתחות נהדרה כעיר־האורות פאריז.

בהגיעי לראשונה פאריזה, היו בעיר־מיליונים זו הרבה אנשים אשר ראו עדיין בעיניהם את תבוסת צרפת של נאפוליאון השלישי – (“נאפוליאון הקטן” כפי שכינהו ויקטור הוגו) עדיין היתה בחיים שרה ברנר, השחקנית היהודיה “האלוהית” ואף שמעתי וראיתי אותה. ודרומון, העתונאי שונא־היהודים המפורסם, הפתיע את העולם באנטישמיותו הגסה והרועשת. ואֶמיל זוֹלה, מגינו של דרייפוס, יחד עם קלימנסו ואלפונס דודה – היו אז עדיין “סופרי צרפת הצעירה”.

ביום בואי פאריזה הוצעקו בחוצות עשרות עתונים בוקריים, בהם ה“מאטין”, ה“ז’ורנל”, ה“פּטי־פּריזיין” וה“פּטי־ז’ורנל” – הנפוצים ביותר. וכן ה־“Temps”, ה“ז’ורנל־דה־דבה”, ה“אנטרסיז’ן”, ה“פטרי” ועוד אחרים: בלילה היה מופיע העתון – “השמש” (“Le Soleil”) דווקא!

כל העתונים היו עסוקים עדיין בדרייפוס ובשחרורו ממאסרו ב“אי־השדים”. אך עוד יד הנרגנים היתה חזקה ואפילו הנשיא לובה, בחירו של קלימנסו, וראש־הווזרה לא יכלו להצדיקו בהחלט.

וה“ליבר פארול” לדרומון הבטיח, כי עוד יחזירו את דרייפוס, ואתו את כל היהודים לכל איי השדים שבעולם…

הגעתי למלון קטן, ברחוב שבו דר הסופר העברי א. ל. לודוויפול, מידידי אבי, ובכיסי חמשה הפראנקים האחרונים ששילמתים לעגלון (מכוניות לא היו עדיין בימים ההם בפאריז). נדהמתי למראה פאריז הלילית ברבבות מנורותיה ופנסיה (גם חשמל היה אז עדיין בבחינת “דמיון אמריקני רחוק”). עשרות הגנים העירוניים הנפלאים, על אילנותיהם המצילים, על בתי־הקפה והמסעדות, ובתי־המסחר הסגורים אך מוארים בלילה לשם פרסום, והמוני עם עוברים בסך מתוך המיה סוערה. כל אלה הממוני והקסימוני כאחד. השתוקקתי מאד לרדת מבית־מלוני וליהנות מזיו הכרך הגדול, אך כבשתי את עצמי בתוך הכרים והכסתות של המטה ונרדמתי שנת ישרים מתוקה וחלומית. בחלומי נתערבבו יחד מראות ותמונות ופרצופים של ירושלים, עיר־מולדתי, ופאריז. בני עירי ובנותיה רקדו במחולות מסביב לי, הפאריזים והפאריזיות דברו להם עברית צחה, לשמחת אבי ואמא שהריעו הידד לנצחון הגדול, שעם שלם, עם ווֹלטאֶר והוגו, נעשה פתאום בן־לילה לעברי, השליך מאחורי גבו את צרפתיתו הרונית ואימץ לו את שפת התורה והמשנה, שפת ישעיהו ויהודה הלוי ואברהם מאפו. פלא על כל פלא. אכן חלום נעים מאד היה זה בלילי הראשון בפאריז!

בבוקר השכם הקיצותי כשפאריז עודנה רדומה כמעט, ואני התחמקתי ממבט המשרת והלכתי אל המלון בו גר לודוויפול באותו רחוב. לצערי הרב נוכחתי לדעת ממשרת מלונו, כי הוא מאחר לקום ובכיסי אין אפילו “סו” אחד לכוס־קהווה צרפתי. למזלי מצאתי ברחוב עתון קרוע למחצה – דווקא ה“ליבר־פארול” לדרומון האנטישמי – והעסקתי בו את עיני הרעבות, בהתישבי על אחד הספסלים לגינה הקטנה שבקרבת מקום, כשקרני חמה סתוית עולות באופקים.

– “N’est־il pas dégoutant?” – שאלני פועל צרפתי, אשר התמקם על־ידי, עם עתון־הפועלים, ה־“Cri du Peuple” – בידו.

התביישתי כגנב שנתפס בקלקלתו. עד שהסברתי לו כיצד נפל לידי עתון דרומוני זה, ומיד נעשינו ידידים והפועל הזמינני לכוס יין לבן ולשבלולים, ארוחת־הבוקר המקובלת בצרפת. את היין שתיתי על קיבה ריקה והומה כחלילים, ואת השבלולים היה נאלץ מארחי, לתמהונו, לאכול כולם, גם את מנתי, כי לא הורגלתי באלה…

לקול צלצול פעמון של הכנסיה הקרובה נפרדנו – הפועל לעבודתו, ואני – למלונו של לודוויפול.

במקרה מצאתי כבר את לודוויפול ער, לבוש ב“פּיז’אמה” התכולה־לבנה שלו, כשבת־צחוקו התמידית על שפתיו. ולמה היה ער? היה עליו לשלוח באותו בוקר מברק מהיר לעתונו הרוסי שיצא באודיסה, “אוֹדסקי ליסטוֹק”, שהוא היה כתבו הקבוע בפאריז.

הוא שמח מאד לקראתי, והן על בואי ידע מתוך המכתב המוקדם שהורי שלחו לו. ותוך כדי גיזור העתונים שנערמו על ידו, למטרתו, שאלני:

– התסכים להיות הגזרן מכאן ואילך של עתוני, תמורת נפוליון אחד לחודש? העבודה אינה קשה ביותר, רק שעתיים יום־יום ותו לא.

נפוליון לחודש, בשעה שלא היתה לי פרוטה בכיס, ועדיין לא שתיתי את קהוות־הבוקר! – הסכמתי להצעתו.

– והרי לך חצי נפוליון כמפרעה – שיסעני, בהושיטו לי את המטבע הקטנה.

עוד אני מגלגלה בין אצבעותי, והוא קם על רגליו:

– מברקי ל“אוֹדסקי ליסטוֹק” גמור. אני ממהר להתלבש, כדי לשלחו דחוף. התלווני?

– בוודאי – עניתי כלאחר־יד, אם כי הרעב הציקני ורציתי לרוץ ולקנות דבר־מה לאכול.

– ומשם – העיר האיש החביב, כאילו קרא את מחשבותי – נלך למסעדה יהודית־רוסית ונמלא את בטנינו כל טוב.

ההבטחה עצמה השקיטה קצת את רעבוני, אם כי ידעתי שעלי לחכות בסבלנות שעה נוספת.

והנה אנו ברחוב הצר, ומשם יצאנו למרכז “קלוד ברנר”.

– החלק החשוב של “הרובע הלטיני” – העיר לודוויפול – כי רוב מתלמדי המכללה עושים כאן. בהגיענו למקום ההוא, עלינו למוביל (אוֹמניבּוּס בלע"ז), רתום לשני סוסים גדולים, ולאחר כרכורים וסיבובים ללא־סוף דרך מדשאות וגנים, ליד כנסית “נוטר־דם”, שהעבירה לנגד עיני את “קזימודו” הגיבור מתוך סיפורו הנפלא של וויקטור הוגו, אשר קראתיו שנתיים קודם לכן עם פנינה דודתי – הגענו סוף־סוף לבית הבורסה, שבו היה אגף מיוחד לשולחי מברקים דחופים…

רק בשעה אחת וחצי אחרי־הצהרים זכיתי סוף־סוף להיכנס אל המסעדה המובטחת שוב מעבר לנהר, ברובע הלטיני.

החמה הזהירה בכל תפארתה, וצנצנות היין לכל סועד נשקפו אלינו בבצבוציהן העליזים, וכמי שלא אכל זמן רב עטיתי אל החמיצה, הוא ה“בורשט” הקריר, עוד בטרם החל מארחי את סעודתו. הרעב העבירני על הנימוס. רק אז, הבין כנראה מארחי את המישגה שלא הזמינני לסעודת־הבוקר הרגילה…

רק לאחר ששבעתי, התחלתי לראות את אשר סביבי.

הנה נכנס לונץ הגבוה, שלודוויפול לחש עליו, כי זו כבר השנה השביעית שהוא לומד רפואה. והנה סגל, והוא רק בשנת־למודו הרביעית. והנה “אלדש הגלילי”, כוכב ספרותי חדש, אשר החל לכתוב ב“הדור” הוורשאי שבעריכת דויד פרישמן, כשזקנו הרחב מפיק יהירות. והנה התפרץ פתאום החדרה אופלטקה הירושלמי (אחר כך הרופא המפורסם בתל־אביב), ופניו כמתלהמים.

– הוא חולם חלומות, ואין איש מבינו… – העיר לודוויפול.

והנה הפתעה: הרב צדוק הכהן, מחובבי־ציון הראשונים וידידו של הבארון רוטשילד, נכנס למסעדה לטעום מן המטעמים היהודים הטיפוסיים. ואתו – בנדיקט, סגן מזכירו של ביגאר, אשר הטיל את אימתו על כל בתי־ספרה של חברת חכי"ח. בנדיקט – שערו היה צהבהב, ועורו אדום כדם, וידיו ממשמשות כל הזמן בזקנו הקצר.

לודוויפול מצא את ההזדמנות הנפלאה להציגני לפני הרב הכולל של יהודי צרפת:

– בנו של אליעזר בן־יהודה, אדוני הרב.

– אליעזר בן־יהודה, רבי ומורי – מילמל הרב ולחץ את ידי.

– אתה כאן? – הרעים בנדיקט עלי בקולו – מי זה הרשך לבוא פאריזה, אתה הנכשל?

לודוויפול התחנן לפניו במבטו, שלא ימשיך לספר לקהל הסועדים על כשלוני במיבחן הירושלמי, כי הדבר הביאני במבוכה.

אם כה ואם כה הושלך הס באולם המסעדה. כל המסובים רצו לדעת, למה רמזו דבריו. לאשרי לא הבין איש מה שאירע, ולודוויפול ניסה לבאר משהו לסקרנים שבמסובים, בעוד שאני הייתי נדהם כל־כך, שלא ידעתי מה נעשה בי…

בסוף הסעודה ניגש אלי בנדיקט, כנראה על־פי מצוותו של הרב צדוק הכהן, ואמר לי:

– בשבוע הבא, לאחר ביקורך בבית הרב, אשר יואיל לקבלך בסבר פנים יפות, הואיל־נא לסור למשרדנו ברחוב “לברייר” 48, כי דברים לי אליך…

הודיתי לו, וכשיצאו שניהם מן המסעדה אמר לי לודוויפול בפנים מחייכות:

– נצחונך הראשון, בן־ציון, ורק חבל לי כי אפסידך כגזרן של עתוני…


*

וכן היה.

הרב צדוק הכהן – מן האישים הנפלאים שהכרתי, כשמו כן היה: צדיק בדורו – קבלני אמנם בסבר פנים יפות. משרדו לא היה גדול, וכל קירותיו היו מכוסים אצטבאות ספרים, רובם עברים – ובעיקר ספרי תנ"ך לעשרות, בכל הלשונות, אוסף גדול להפליא. וכל הספרים – בכריכות יקרות, ובין הספרים שראיתי שם – ספרי רנן על עם ישראל, וכן ספרי גרץ, צונץ ואחרים במקורם בגרמנית. הופתעתי מאד למצוא על שולחנו את החוברת הראשונה למהדורה אלף של “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה” לאליעזר בן־יהודה.

– זה יהיה הגדול למילוני ישראל – העיר בבת־צחוקו הרחבה – וכך כתבתי לאביך. בזכותו יכול אתה לשאול את כל אשר תרצה מאתי, ונתתי לך “עד חצי המלכות” – העיר בעברית.

– רוצה אני להיכנס, על אף כשלוני בבחינות, כתלמיד בבית־המדרש למורים של חברת “חכי”ח".

– יפה – קרא – יפה. מצדי לא רק שאין מניעה, אלא תהיה לך עזרה. השאלה היא, אם תדע לעשות רושם כל־שהוא על “ביגאר הנורא”…

כן, ביגאר הנורא. זה היה כבר כנויו אז בפי כל מורי “חברת כי”ח", תלמידותיו ותלמידיו.

– אנסה – עניתיו, והכרת־עצמי גברה בי מחדש.

לאחר ימים מעטים הוכנסתי על־ידי בנדיקט – שצדוק הכהן הפך לבו לטובה עלי – אל “חדר־החדרים” של הדבּר הקטן, קצר־קומה ומרובע־כתפים, בעל מבט יוקד, ומהיר־דיבור, חותך ומכריע.

– אביך – הכריז מייד – ידוע הוא כמורד וכמהפכן. התבטיח, כי לא תהיה כמותו?

– אילו רוצה היה אבי לעשותני מורד כמותו, היה מכנני בשם “נמרוד”.

תשובתי זאת מצאה חן בעיניו, והוא הוסיף לאמור:

– והתבטיח להפיץ את הלשון הצרפתית בכל מקום שתורה?

– עד כמה שלעברית יהיה מקום שווה לה, אעשה זאת ברצון, כי צרפתית היא שפתי השניה, והוספתי:

“Tout homme a deux Patries, la sienne et puis la France”

גם במענה זה מצא טעם, בדוחק אמנם.

– ובכן, jeune homme, הריני מקבלך למוריון, למרות כשלונך בבחינות בירושלים. תוכל להודיע על כך לאביך במברק.

הייתי כה נלהב, עד שמוכן הייתי לחבקו לאות־תודה.

– להתראות במוריון ביום ב' הבא – הטיח בפני, ושלחני מחדרו.


 

פרק עשרים ושלשה: “פוטשיותי”


Potache – הוא הצעיר הצרפתי הלובש בגד־שרד מיוחד במינו בהיותו תלמיד בית־הספר “אֶקוֹל נוֹרמאל”, הוא בית־המדרש למורים, או סמינריון.

מצאתי את עצמי נחמד בשרדי הצרפתי. המחלקה אשר לה שייכוני, היתה מורכבת מ“המאסף” אשר למחנה “המצליחים” – לאמור: אלה שבאו ממרחקים – מפרס, מתורכיה האסיאתית וכדומה, אשר לא יכלו להגיע לפאריז בעוד מועד. אבי – שלא אהב לכתוב מכתבים פרטיים – לאחר קבלו ממני צלום בבגדי־שרד בחברת אחדים מחברי החדשים כתב לי מכתב מלא שמחה. דומה הייתי ל“רב־חובלים” ממש. “מי יתנך – כתב לי אבי – שיום יבוא וחלומך לפקד ספינה עברית, בשרד דומה לכך, יתממש למעשה”…

אגב, ראוי לציין, שכעבור שנים נודע לי, כי בארכיון בית־הספר הירושלמי מצאו הערה עלי מצד המנהל בן־בנישתי, שבו הרים אותי על נס כ“אחד התלמידים הטובים”, אלא שלפלא היה לו שבנו של בן־יהודה נכשל דווקא בעברית, סימן הוא – סיים לאמר – כי העברית החדשה אינה מוצלחת והעברית הפשוטה, הנלמדת כשפת התפילה, היא הנכונה…


*

בשבוע הראשון ללמודי במוריון של כי"ח אירע מאורע גדול בחיי: הוזמנתי לביתו של מאכס נורדאו, בתשובה לצנורית (Pneumatique בלע"ז) ששלחתי אליו.

לראות את מכס נורדאו, אחרי ראותי את הרצל בירושלים – הרי זה היה אחד מחלומותי.

יום־שמש היה היום, וביום כזה טובלים תושבי פאריז בזיעה הרבה יותר מאשר תושבי ארץ־ישראל ביום חמסין. מימי הסינה געשו ביום זה מרוב ספינות ונוסעים. גם אני הייתי בין הנוסעים באחת הספינות. לאסוני, נתמלאה הספינה כל־כך, עד שנהפכה ליד משענתה, ועשרות מנוסעיה נחבלו קשה ואני בתוכם. רגלי הימנית עוד מעט ונתרסקה כליל וכשעתיים הושהיתי בתחנת־ההצלה. לסוף העבירוני לעגלה דוהרת אשר הביאתני, לבקשתי, אל ה“רופא” נורדאו. מגיש העזרה באותה תחנה נדהם לשמע משאלתי:

– הוא מכיר את מכס נורדאו!

–…את מכס נורדאו!

כי שמו של האיש הגדול הזה הלך לפניו בימים ההם בכל עתוני אירופה, והפרדוכסים שלו היו לשיחת היום בכל מקום: “כותב הפרדוכסים”, “איש הפרדוכסים”, “ממציא הפרדוכסים” – אלה היו כינוייו ברחוב ובחברה, גם אם רבים לא ידעו אז למה באמת נתכוון נורדאו בספרו זה רב־המִמְכר – ממש כמו שהיום אין איש יודע אל־נכון, מהי “תורת היחסיות” לאיינשטיין.

הדבר הראשון, אשר עשתהו מרת נורדאו בהיכנסי לדירתם הפנימית בגינתה עשירת האלונים והוורדים, היה להעלותי מיד אל בעלה.

– עליך להצטיין הבוקר במקצועך הרפואי, מכס – קראה לו – כי ידידנו הצעיר נפצע קשה…

היא היתה כה צעירה אז, וכה נאה בקומתה הגבוהה ובקולה הרונן כל־כך (שכן זמרת חשובה היתה בארץ־מולדתה, דניה, וקודם שנישאה לנורדאו היתה אלמנת ציר דניה בפאריז).

אני שכחתי כליל את נקיעת רגלי למראה ההופעה הנהדרה של ראש הענקים, “יופּיטר” יהודי (בדמות זו ציירתי לי את רבי עקיבא), לבן השיער ככסף צרוף, רחב המצח עד כדי אמצע ראשו, עם זקנו הארוך העשוי נוסח “פראנץ יוסף” קיסר אוסטריה. חטמו קצת ארוך מדי, לעיניו גבות מלאות, כמעט שחורות – כזה היה הרופא אשר נזעק לטפל ברגלי המעוכה בתחבושתה הרגעית.

– שים נא לב – אמר הרופא נורדאו – לבלי יקרך כזאת גם בעתיד. הן הילד העברי הראשון אתה, ולמה ומדוע תמות בפאריז בתאונת־דרכים? הן לבקש דרכים חדשות שלחך אביך אלינו, אנו “התועים בדרכי החיים”, והלואי שיחד אתנו תמצאן גם אתה.

כל הענוה האישית הזאת, כל הגדלת “הילד” אשר ישב לידו, כל ההתלהבות הציונית שלאחר־כך בשיחה הפרטית הזאת אשר נמשכה כחצי שעה שגדלה והלכה בקומו להראות לי, מתחת למגדלת, גרעין חיטה שעליו חרות כל שיר־השירים, ששלח לו במתנה יהודי מארץ־ישראל.

– רואה אתה! קורא אתה! שיר־השירים לשלמה: ישקני מנשיקות פיהו – והינה הסוף. רואה אתה! קורא אתה! איזו מלאכת אמנות. והעם כזה ימות? לעולם לא! לנצח לא!

ואחר כך, ליד השולחן הערוך.

בבית אבי, בפרט לאחר בואה של אחות אמי, היה השולחן ערוך כמעט תמיד בערבים, ומיספר האורחים הסועדים אצלנו היה גדול תמיד, אפס כי בבית נורדאו היה הענין שונה במקצת: קודם־כל היה השולחן כפול, לפחות, משלנו ועגלגל בשני קצותיו. נורדאו היה בא האחרון אל השולחן, וכל המסובים היו קמים על רגליהם לקראתו. בין המסובים לשולחנו כבביתנו היו לרוב – סופרים, אמנים ומדינאים מפורסמים, בהם ראיתי במשך הזמן את קלימנסו, בריאן, בריסון, הגברת אדם, שרה ברנר השחקנית, מרסל פירוו, אהרונסון הפסל, שאגאל הצייר, מרמורק ורו הרופאים, מצ’ניקוב הרוסי, סטיפן צווייג, הסופר היהודי־גרמני, גיאורג בראנדס הדני, ביירנסון הנורווגי, וולס האנגלי, ועוד מרמי־המעלה של הדור. והיה זה מחזה מרהיב לראות את האורחים עומדים על רגליהם, כשהגברת נורדאו מציגה את בעלה לאורחות ולאורחים.

תמיד היו בנה ובנותיה מן בעלה הראשון – האחת היא בימינו אשת פאראף הסופר – במשתתפים הקבועים בארוחה, ואף כי מאכסה בתם היתה עוד קטנה למאוד, היה אביה דורש להושיבה ליד אמה, כי אהבתו אליה היתה עוברת כל גבול. בת זקונים וראשונה לשניהם כאחת, ילדת קסמים מכל הבחינות, שהיתה בוחרת לשחק בגן במקום להאזין למדיניות כללית או מקומית. אני זכיתי להיות מן הסועדים על שולחנו של נורדאו כל יום ראשון בשבוע, פעמים לסעודת־הצהרים ופעמים לכוס־תה, כי זה היה יומי החפשי מלמודים.

ביום־אלף אחד אחרתי בטיולי בלילה עם סלבטור, בנה של גברת נורדאו, (הוא היה גדול ממני בשנים, ומת בגיל צעיר מאד לשברון־לבה של האם). הדבר לא מצא חן, כמובן, בעיני מנהל המוריון, אדון דנון, יהודי ספרדי מאזמיר, אשר הגיע למשרתו זו הרמה תודות לנאמנותו הגמורה לביגאר.

– היכן היית אמש בחצות־הלילה? – שאלני למחרתו.

– אצל מכס נורדאו.

– הציוני הידוע?

– הן.

– וזאת היתה הפעם הראשונה לך שם?

– לא, כי בכל יום־אלף אני מוזמן קבוע בביתו.

– זאת תהיה הפעם האחרונה! אין אנו רוצים בציונים כאן. מורי המכון הזה יהודים הם אמנם, אך צרפתית עליהם להפיץ במזרח ולא ציונות, הבינות?

היתה זאת לי מערכתי הראשונה – עם המנהל תחילה, עם המנהלת רעיתו בשניה, ועם ביגאר בשלישית.

כי באחד הימים לביקורו הכללי של ביגאר במוריון (בקורו היה תמיד מטיל חרדה על כל התלמידים) ניגש אלי פתאום בהיותי על ספסלי:

– שמעתי מפי המנהל, כי ביקרת בבית נורדאו!

– כן, אדוני – עניתיו.

– שזו תהיה הפעם האחרונה, בן־ציון בן־יהודה, אשר קבלנוך כאן על אף כשלונך.

פני חוורו, כי עד אז לא ידעו חברי אף ברמיזה על כשלוני.

חיש־מהר נודע לי, כי הסיבה לכל החרון הזה על מכס נורדאו היתה רק אמתלה בלבד! מאחוריה היה חרונו של דנון על שכינה אותה בעצמו בשם “המהפכה העברית”.

באשר אמנם, מאז הגעתי למוריון החילותי להפיץ ציונות בין חברי בעקיפין, בידעי יפה־יפה, כי הציונות היתה פסולה בכל בתי־הספר של חברת “כי”ח". מה עשיתי? השתמשתי בתחבולה. פעלתי בין חברי מתוך הפתעה יוצאת־מן־הכלל. בשעה שהמורים היו מכתיבים לנו את שעוריהם המיוחדים, הבלתי־מנויים בספרים, הייתי מתרגם אותם בו ברגע לעברית, וכותבם על הנייר מימין לשמאל יותר מהר מאשר כל התלמידים בצרפתית המוכתבת.

כל המחלקה נדהמה.

– כיצד אתה עושה זאת?

– מי למדך דבר כזה?

– ואני עונה:

– העברית הבן־יהודאית. זוהי מין קצרנות, הנלמדת במהירות, כי העברים הם שהמציאו את הקצרנות האמתית מראשיתה…

תחילה לעגו לי חברי, אך במשך הזמן, לאחר שנשנה הנסיון יום־יום, החל הזרע להצמיח, ורבים מהתלמידים נעשו ל“פרחי־ציון” במלוא המשמע.

בדוגמת אבי בירושלים יצרתי בפאריז “שפה ברורה” משלי. מבין חברי־למחלקה – קסטרו, כהנא, קובו, רוזנבאום, רוסו וגם מבני המחלקה העליונה יותר – אלפרד כהן ואחרים – החלו מפטפטים עברית וכך נעשתה העברית לא רק לשפה חיה בבית, אלא גם ל“שפת סודות”. אם רצינו ללעוג למי־שהוא – עשינו זאת בעברית, אמרנו להחליט או לעשות משהו מעבר לכתלי המוריון – עברית, עניני אהבה – בעברית. בקיצור: מין אגודת־סתרים בעברית.

ואשת המנהל, בזעפה, אמרה לי פעם:

– אתה הנורא שבכולם. הבוגד שבכולם, האומר לקעקע את עמדת בעלי. לא נרשה לך את זאת, ושערותיה התפזרו לכל רוח, כשערות לילית.

אך אני המשכתי בפעולתי, ועד מהרה החלו לדבר בה בכל חוגי פאריז היהודית.

– “ברא כרעא דאבוה” (הבן בדרכי אביו) – היו רוטנים. ונחום סלושץ – אשר הגיע אז לשיא פרסומו כמרצה ה“סורבון” הפאריזית, קרבני אליו בקירבה רבה, ועודדני להמשיך במהפכה זאת בכל כחותי.

– מה שעשה אביך לעמו בארצו, עשה־נא אתה לעמך בחוץ־לארץ, בפרט עשה פעולתך בין היהודים הספרדים, כי רוב התלמידים במוריון של כי"ח היו ספרדים.

רק שני יהודים רומנים, שפירא וברונשטיין התנגדו לי בכל תוקף, ואמרו להפיץ בקרבנו את תורת מרכס והמלחמה נוטשה בכל תקפה.


*

בבוקר עבות אחד, “ראשון למאי”, פרצה שביתה כללית בבירה הצרפתית. שני הנזכרים האלה – שפירא וברונשטיין – ניסו להמריץ את מתלמדי המוריון להשתתף בתהלוכת חג־פועלים זה, אשר היה בתחילת צמיחתו. רבים מהם צעדו בסך ממקומנו ב“אוטיי” ל“ככר קונקורד”, ועשו שם, עם המפגינים לאלפיהם עד חצות הלילה.

למחרת נכנסו שני מנהלינו למחלקתנו, והטיפו מוסר למפגינים מאמש, עם שפירא וברונשטיין בראש.

– אתם הנכם “נמרודים” – נזעקה אשת המנהל, אשר תפסה יותר ויותר את מקום בעלה בהנהלה. אם כה תוסיפו, תגורשו מכאן ללא חזור עוד.

אז יעשו שני יוצאי־רומניה אלה צעד שלא האמנו באפשרותו. הם הורו אלינו – קבוצתנו העבריה אתי בראשה – כחייבים בכל הרע. הם אמנם קיצוניים, אך מטרתם טובת צרפת לא פחות מטובת ארץ־מולדתם (רומניה). לא כן אנחנו, הלאומיים העברים, אנו הנרגנים ב“הא” הידיעה. אנו הציונים, הרוצים לערער את כל תקוות היהודים בתפוצותיהם. אנו הננו השחורים שבשחורים, וצריך לעשות בנו כלה…

היה זה הניצוץ שגרם להתלקחות, ואשת המנהל פנתה אלי:

– ובכן, אתה, בן־יהודה, זהו מעשך. באת אלינו כגנב ממחתרתו. הכנסת בקרבנו את הנורא לרעיונות בכללם – רעיון עם שאינו, ואתה המתסיס את רוח המרד בכל מקום, וזוהי תודתך על כל הטוב שהענקנו לך…

מחלקתנו היתה כמרקחה.

המתלמדים החלו זורקים איש לעומת רעהו ספרים, פנקסים, קסתות. קלמרים וכל אשר מצאו בארונות ובארגזים.

עפו באויר גם ספרי התנ"ך, נקרעו ונפלו מכריכותיהם ונתגלגלו מבעד לחלונות…

ומגילת אסתר על קלף, שהיתה צריכה להיקרא בערב ההוא, נרמסה ברגלים.

המנהל הזעיק שוטרים. אספו אותנו פלוגות־פלוגות אל הגן היפה – גן המוריון. והזעיקו גם את בנדיקט ואת ביגאר.

ולעולם לא אשכח את מבטו של ביגאר, בשעה שהביאונו השוטרים להתיצב לפניו.

הוא נגש אלי, תלש את אזני, והרעים בקולו:

– על מהפכתך העבריה הלזאת תשלם עוד “ברבית דרבית… בן נעוות המרדות” – את מלותיו אלו אמר עברית.


 

פרק עשרים וארבעה: המוריון – מגמתו, אישיו וטפוסיו


מאורע פתאומי זה מצריך, כמדומני, לתאר ביתר פירוט את מגמות בית־המדרש למורים (או “המוריון”, כפי שאני כיניתיו ליתר קיצור), באשר עליו – יותר מכל מפעליה החנוכיים האחרים – היתה גאוותה של חברת “כי”ח".

את החברה יסדו בשעתם אדולף כרמיה, שרל נטר ונרסיס לוון. חברה זו, שקדמה לתנועת חובבי־ציון, שבן־יהודה היה מראשוניה, עוררה התלהבות וענין בכמה מתפוצות ישראל. שמות שלשת האישים שעמדו בראש החברה העידו על חשיבותה ורצינות מאמציה. אדולף כרמיה, הזקן משלשתם, שמו הלך לפניו כאחד המדינאים הצרפתים הגדולים בימי הנשיא הראשון לקהליה הצרפתית החדשה (הוא שימש כנשיא זמני במשך ימים אחדים, ובהשפעתו ניתנה ליהודי אלג’יר אזרחות צרפתית שלמה), שרל נטר היה נלהב מאד לישוב ארץ־ישראל, ועל־פיו נוסד בית־הספר לעבודת האדמה ב“מקוה ישראל” ליד יפו, ושם נמצא גם קברו. נטר היה, לדעת רבים, הציוני המעשי הראשון (או ה“טרום־ציוני” בלשוננו כיום) בתקופה החדשה. ונרסיס לוון, הצעיר משלשתם, היה נשיא חברת “כי”ח" בהגיעי לפאריז. אליהם נצטרף אחר־כך – והוא היה הסוער שבחבורה – ביגאר המזכיר.

אכן, יש להודות, כי היו לו, לביגאר המתרברב, גם מידות צרופות ותרומיות רבות, ובראשן – התמסרות לחובתו עד כדי הקרבת נפשו. על כתפותיו הרחבות – אם כי קטן־קומה היה, או דווקא מפני כך – נשא את כל הסבל והמשא של החברה, שהיתה עדיין בשיא גדולתה, וכל מכונתה היתה נתונה בידיו השריריות. קולו היה כקול מפקד צבאי, ואוי־ואבוי לממרה את פיו. משטר וסדר שררו במשרדיו הרבים, והוא היה מטייל בהם אנה ואנה, כמלך בגדוד.

לא לפלא הוא, שאימתו הוטלה על כל סניפי החברה, וליצני המוריון כינוהו בשם “אחשורוש הצרפתי, המולך מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה”. ואחד מרבי־הליצנים האלה הוסיף עוד נופך משלו: וגם “ושתי” יש לו בפאריז, היא הגברת “איזאק” – מנהלת בית־המדרש למורות, או ה“מוריה”, כפי שכיניתיה אני. אמנם, קצת זקנה ממנו, אלא שאין לו אסתר יהודיה בצדה, בלתי אם אסתר מבנות אלזאס.

סגנו של ביגאר, בנדיקט, היה מעמדו חוור כל־כך, עד שאין להרבות עליו מלים. אותם ליצני הדור רמזו, שכל המשרה נפלה בחלקו בזכות בת אחיו – היא היא אסתר האלזאסית. הוא היה דומה לספוג סחוט, לבוש סחבות־כמעט בהשוואה לרבו התקיף. ואף־על־פי־כן היה לו יתרון על רבו ללא כל ספק, והוא: טוב לבו, שגילהו לפעמים אפילו ביחס אלי. על שולחנו המשרדי היה מונח תמיד, בתורת משקולת על ניירותיו ומיסמכיו העיקריים – פסלו השחור של נפוליאון הגדול.

המנהל דנון, שהיה קופץ על רגליו ממחלקה למחלקה כתרנגול־הודו, וסגנונו הצרפתי היה משובש והברתו מזרחית ביותר, היה מחלק את שררתו עם אשתו הפּקדנית ואוהבת־הבחורים. וביניהם היה דווקא אותו שפירא הרומני, בחטמו היווני ובעיניו הסרביות. הדנונים היו חשוכי־בנים, אך אחותם הקטנה, בת ארבע־עשרה, וכבר מפותחה כעלמה בת עשרים, שהיתה סמוכה על שולחנם, מררה את חייהם בהיותה המטרה לרוב ספורי־האהבה במוריון. ובערבי־שבתות היו התלמידים מקבלים את פני ה“כלות” – הן תלמידות המוריה של הגברת יצחק – מתוך צפיה מתוחה. אני הייתי נפגש עם ידידתה של פנינה דודתי, שהיתה שולחת לי מכתבי אהבה בסודי־סודות. פעם נפל אחד ממכתביה בידי המנהלת, ונענשתי על כך. מאז חדלנו להתכתב, אבל בלילות היינו מאותתים זה לזו מבעד לחלונות המוריון והמוריה, שהיו בשכנות, בשפת־מדליקים, שפיתחנוה ממש עד כדי אמנות. מה עשתה המנהלת? ארבה לנו ותפסה אותנו מדברים בלשון־סתרים, נטלה וכיסתה את החלונות בווילונים קודרים.

ובפרוס האביב, ואחר כך במשך כל הקיץ, היו המנהל ושתי המנהלות מעבירים אותנו בסך, עלמים ועלמות מאחורי הכנסת למוריוננו, לשיר יחדיו “לכה דודי”, “אדון עולם” ו“המרסילייזה” – כמובן. מה שהיינו עושים אז, אנו המתלמדים, בשעה החטופה ההיא, בגניבה גם בפרהסיה – היה מרגיז את מורינו כל כך, שהיו מפסיקים את פגישותינו אלה לכמה שבועות, בתורת עונש.

ובין הטפוסים ראויה להפקד גם הטבחית מריה – עבה, שמנה, מסורבלת, שהיתה “מוכרת” לתלמידים את הבשר המועט שהיו נותנים לנו פעם ליום. בדרך כלל היו מפטמים אותנו בשעועית ובאורז לא מנופה כל כך. כל המרבה במחיר היה מקבל מנה יותר גדולה. ותדיר היתה ניתנת מנה אחת אפיים חנם אין כסף לתלמידים שלמריה היתה נודעת חבה אליהם. אך אני הסתפקתי בהחלפת מנת הבשר בשעועית וביין – כי אוהב שעועית ויין הייתי מימי – והדבר עלה לי איפוא בזיל הזול…


ומתאור הטיפוסים לתאור הבנין.

ראוי הוא הבנין לתיאור, לא רק בגלל חיצוניותו הנאה, ובגלל פנימיותו, אם כי יש בנינים רבים כאלה בעולם בכלל ובפאריז בפרט. חשיבותו העיקרית של הבנין היא, שהיה מסמל ליהודי צרפת וארצות אחרות את ערכה ומשקלה של חברת כי“ח. בימים ההם היתה חברה זו המוסד הצבורי הכל־יהודי היחידי בעולם, כי התנועה הציונית היתה עדיין בחיתוליה. הקונגרס הציוני נתכנס בבאזל בבנין זר, ואפילו מוסד־הכספים הציוני הראשון, אוצר התישבות היהודים – היה עדיין בתחילת צעדיו. לעומת זה היתה חברת כי”ח קבועה בבנין־תפארת בפאריז, וכל גדולי היהודים מכל קצווי־תבל שהיו עוברים דרך פאריז הודרכו לבנין הזה, באוטיי, שליד פאריז.

הבנין היה כפול ומכופל – חלקו הפנימי תפס את הפנימיה בקומה העליונה ואת בית־הכנסת והמשרדים בדיוטה הראשונה, וחלקו החיצוני הווה את המוריון עצמו, ואת דירת המנהל, ובמרתפו – המטבח העצום למאת התלמידים.

בפנימיה שלנו, של המוריון, היו שני אולמי־שינה גדולים, חמשים מיטה בכל אולם. המיטות היו מסודרות בשתי שורות, באחת מהן, המזרחית, היתה מיטתי וחלוני היה משקיף אל הפנימיה של התלמידות במוריה של הגברת יצחק (גם המוריה היתה נתונה להשגחתו העליונה של ביגאר). אור ושמש היו חודרים לאולמות ממערב וממזרח, והמיטות היו עשויות בצורה של כיס גדול, והנכנס לתוכה לא היתה שמיכתו זזה מעל גופו כל שעת השינה. הכל היה מצוחצח ונקי, אם כי רק פעם בשבוע היו מחליפים את הלבנים, אנו היינו מוכרחים לסדר בעצם ידינו את מצעינו, רוב התלמידים היו מיטותיהם, והארונות בצדיהן, למופת בנקיון ובסדר. דוקא מיטתי שלי היתה מן המסודרות פחות. ומנהלתנו היתה מעירה את אזני על כך לא פעם, ויום אחד עקצה אותי קבל כל המתלמדים:

– למד מחבריך הספרדים קצת סדר, ליטאי בן ליטאי (כך היה מכונה אבי בפי בעלה).

לא בן ירושלים, חס וחלילה, לא עברי בכל, אלא בן “ליטא” הגלותית דוקא. כך מצאה מקום לעקצני, את “הילד העברי הראשון”. אני – וליטא?


*

ומשהגענו לכאן ראוי לתאר בקוים מהירים גם את פרצופי המורים לדרגותיהם ולמקצועותיהם.

הנעים ביותר שבמורים לא היה בעיני המורה העברי למברט, שדרך־אגב מצאני יותר מדי קיצוני בסגנוני, ובמשקפיו הכפולים לא יכול – כך ביאר לי – לקרוא את כתבי ה“אשכנזי” הנורא, אלא דווקא מורה הספרות הצרפתית, האדון מאייר (בשתי יודים דווקא, והמלרע עליהן בסגול), גבה־קומה כגלית הפלשתי בשעתו, וראשו מגיע כמעט למשקוף. היה נכנס אלינו תמיד באיחור שעה, ומסיר את משקפי־הזהב מעל עיניו החומות בריסיהן הארוכים, כדי לעיין בחיבורינו השונים. מפעם לפעם היה מרכיבם שוב על חוטמו ה“יהודי”, בעיקר כדי לעקוב בספר את העל־פה שלנו, וכל התלמידים היו קוראים לפניו את הטורים הנדרשים מאתם, כשספריהם פתוחים לפניהם מתחת לממחטות או לרדידים.

– בראווֹ! – היה קורא להם, אם כי ידע יפה־יפה שהם מרמים אותו, אך גופו היה כבד כל כך, שהתעצל לעבור בין השורות להתחקות על מעשי התרמית. לצערי, לא היה בי הכח, וגם לא ההעזה, לעשות כמוהם. וכאשר צווה עלי פתאום המורה לקרוא על־פה ממשלי לפונטיין התחלתי ישרות:

La Cigale, ayant chanté

Tout l’été.

Se trouva dépourvue

Quand la bise fut venue:

Pas un seul petit morceau

De mouche ou de vermisseau.11

ובזה הפסקתי, כי לא ידעתי להמשיך.

– אפס! – הרעים לקראתי – אפס! ואם בפעם הבאה לא תדע את כל המשך השיר בשלושים ושש שורותיו – אפסיים לך אתן!

ועוד היה אומר לי, בהגישי לפניו את חיבורי:

– אין זו לשון צרפתית אלא לשון תנ"כית, ואין אני מבין כיצד אומר לי חברי למברט, מורך העברי, כי עבריתך היא ממש צרפתית?

ואמנם, כאשר אבאר עוד להלן באחד הפרקים הבאים, בקשר עם הבקורת שנמתחה על סגנוני המוזר – בצרפתית ובשאר הלשונות, היה התנ"ך משפיע עלי לרוב, ובסיפורי גם בעיתוני העברים היתה הצרפתית מאצילה עלי מחינה ומעשרה המילולי בכל אופן.

מוזר ומצחיק כאחד היה המורה לחשבון. ממורק וממורט, פי־ציפור לבן לדשתו, חצאי־מגפים לנעליו ה“נשיים”, וניחוחו העז משכרנו עד למחנק – לא היה כמוהו חריף למספרים, אבל תמיד היה טועה בחשבונותיו.

– מהו המספר הנכון, רוזנבאום? – היה שואל ללא בושה את אחד התלמידים.

כשהיה פונה אלי בטעותו הרביעית או העשירית אפילו, הייתי, לבשתי, מוסר לו תיקונים שהיו טעויות עוד יותר גדולות משלו, והוא היה מקבל אותן כתיקונים אמיתיים לקול צחוקה של כל הכיתה, כשהוא שופך חמתו עלי:

– אתה הוא המכשילני תמיד ומביאני לידי טעויות!

– אני? – הייתי מנסה להצטדק – הלא “Monsieur” הוא הטועה לראשונה.

– שתוק, חצוף! – היה מרעים עלי – ובכל זאת אני מעדיף אותך על כמה מן התלמידים המצטחקים…

נחמד וצודד בשפתו המסולסלה ובשפמו וזקנו הלבנים כסיד, מתחת לנחירים פתוחות לרווחה – פרצוף צרפתי “פרובנסלי” ממש – היה המורה לכתיבת הארץ (גיאוגרפיה בלע"ז), במחיצתו היתה ידי על העליונה. הוא היה מצייר את מפות הארצות על הלוח השחור ואני מיטיב לצייר ממנו. הוא היה עובר על פני כל העולם לבירותיו, ואני חוזר אחריו בבירור גמור, ואף מוסיף עליהן כהנה וכהנה. ממפתה של צרפת ידעתי כל עיר־מחוז, כל נהר גדול ונחל קטן, כל הר נישא וגיא עמוק, כל פלג זך ומעין חשוב, כל מעברה ותעלה ועל הכל – כל מיספרי התושבים לעריהם, כפריהם וחווֹתיהם…

– Elisée Decley היהודי תהיה באחד הימים – היה זורק לי את מחמאתו במעמד כל התלמידים.

רק לכשהייתי מבאר לו, כי רוב ערי צרפת, נהרותיה והרריה נושאים שמות “עבריים”, היה מצטרף לרוב התלמידים בקריאה:

– Cela, c’est de la pure fantaisie. –


ומן המורים – לתלמידים, למעולים שבהם:

אחדים הזכרתי כבר בעצם למעלה בקוים כלליים.

“הארי שבחבורה” היה כרסנטי היפואי.

נצר למשפחה יהודית מארוקאנית, ויפו היתה עיר אביו ומבצר משפחתו. כרוב המארוקאנים בארצנו, אף הוא איתנים היו גידיו, חזקים עצביו, אהב לחסוך כסף, ומעולם לא נהנה מן החיים הגשמיים, מזון ומשקה, ככל חבריו. רק פעם לשבוע היה אוכל בשר, ואת ארוחותיו היה מוכר לשאר התלמידים בכסף מלא. פניו היו חיוורים תמיד. אפס כי במחלקתו היה תמיד למופת, והמנהל דנון הכריזו כתלמיד הטוב ביותר במוריון בעשרות השנים האחרונות. עבריתו היתה דקדוקית וצחה, אך בשום פנים לא הסכים להצעתי לעמוד בראש תנועתנו הצעירה למהפכה עברית במוסדנו.

– רק לא זה! – העיר בבת־צחוקו הערמומית – צרפת תכבוש ביום מן הימים את סוריה ואת ארץ־ישראל בקרבה, ושגעון יהיה הדבר מצדנו “לעוררה עד שתחפץ”, והיא לא תחפץ את זאת לעולם…

ביגאר, אשר ידע את דעותיו אלו, היה מחבבן מאד, כמובן.

שני לחשיבות, גם הוא בן המחלקה העליונה משלי, היה אותו אלברט כהן התוניסי – שונה לגמרי היה מכרסנטי חברו. גבה־קומה, אדום־פנים, מגולח יום־יום, ושפתיו חומדות כל טוב. הוא הפיל את חתיתו על כל סביבותיו, והמנהלת היתה,נחנקת" עליו, כפי שאומרים ב“סלנג” שלנו, אך הוא בחר להתגנדר עם אחוניתה הקטנה, בעלת העינים התכולות והלחיים הוורודות.

פרחי – מצאצאי אשתורי הפרחי (בעל ה“כפתור ופרח”, ספר הגיאוגרפיה הראשון של ארץ־ישראל) – היה השלישי בחבורה. הוא בא למוריוננו מסלוניקי, עירו המרכזית של שבתי־צבי, והוא היה אוהב עד לשגעון את דודתי פנינה, שלמדה במוריה של הגברת איזאק, ובזכותה רחש גם לי ידידות יתירה.

– רק את שמה אינני אוהב – העיר לי תמיד בזעפו – שם עברי נתתם לה, למה לא שם יותר מותאם ליהודי המזרח?

– למשל? שאלתיו.

– לשבתי צבי! – נזעק בהתלהבותו לבן־ארצו האיזמירי.

– אני אנסה להשפיע עליה – עניתיו בלגלוג – לאמץ לה את השם שׁבּתּה, מה תאמר על כך?

– נהדר! – ואז אשאנה לי לאשה…

ואהבה זו נמשכה כמה שנים, אך פנינה נפרדה מעליו בגלל “שבתי צביותו” שהגיעה אצלו באמת לשיא האדיקות.

יצחק קרישבסקי – בן המורה המהולל בארצנו בשמו העברי מרדכי אזרחי – אשר עבר את הבחינות הירושלמיות בהצלחה מרובה, בעברית ובצרפתית כאחת, הגיע לפאריז בשעה שכבר עמדתי לעלות למחלקה השניה, ונפלאות כל־כך היו ידיעותיו בשפת צרפת, שמנהלתנו העדיפה אותו עלי והעמידה את מיטתו בפנימיה לידי השמאלית, כדי להשפיע עלי לטובה…

ואחרון אחרון: רוזנבאום, שהיה יושב בספסלי, לידי הימנית, ושלאחותו וורדה – כפי שקראתיה בהתלהבותי – בשמה הצרפתי רוז – היה מנסה לארסני באחד הימים. הדבר נעם לי אמנם, אך לבי היה נתון כבר אז לשתי נערות אחרות – לפחות – בארץ, ואחת מהן זו שעתידה היתה להיות רעיתי, הצעירה ממני כל כך, לאה. אך בשום פנים לא רציתי לפגוע בו בסירוב כל־שהוא, ובפרט שהוא ואחותו היו מבאי ביתו של ג’ורג' קלימנסו, ממדינאיה הגדולים של צרפת, שהתאוויתי כל־כך להכירו פנים.

– מתי, איפוא, נלך אליו? – הייתי דוחקו ללא הפסקה.

– כשאוכל להציגך לפניו כגיסי – ענני בצחוק שהיה בו מן הרצינות. וכל אותו הלילה נדדה שנתי מעיני, וחלומות הטרידוני. מה עלי לעשות כדי להכיר פנים את קלימנסו?


 

פרק עשרים וחמשה: בביתו של קלימאנסו


באחד מימי פגרת הקיץ עשיתי את הצעד הנועז וערכתי “מכתב מסולסל” נלהב לוורדה, שבסיומו הבטחתי לה לא רק אהבת־נצח, אלא גם אירוסים.

חכיתי יום, שנים, ארבעה, עשרה – ואין מענה.

– מה קרה? שאלתי את עמיתי, שנאלם פתאום.

– לא כלום – ענני – לא כלום. אחותי מעכלת עדיין את מכתבך הטפשי…

– הטפשי? – שאלתי – הן עשיתי כאשר יעצת לי…

– כן – השיב – אך אי הטיפש, אשר יספר לנערתו האהובה את כל אשר אירע לו עם נערותיו הקודמות?

כי, אכן, בתמימותי השש־עשרית הללתי לפניה את נערות ארץ־ישראל בכלל ואת נערותי “הקודמות” בפרט, ועד כמה שהבינותי מדבריו נעלבה אחותו מהערותי הקודחות ביותר כלפיהן.

התאמצתי להצטדק, לבאר, לנמק, לפשר, להזדחל, לבקש מחילה ממנו בראשונה ומוורדה בשניה.

והכל לחינם.

– ובכן – הפצרתי בו – אין אתה מוכן להציגני בפני קלימנסו?

– כאשר אמרת, ידידי. – ודבריו אלה נאמרו מתוך יובש נורא.

בערב ראש־השנה כשנאספנו כולנו, התלמידים והתלמידות בבית־הכנסת של מוריוננו לכבוד החג, הפניתי את עיני אחורנית לעומת וורדה, שעמדה בפינתה, במרחק כמה כסאות ממקום מושבי ועיניה מתחמקות ממני.

העברתי בחרדה אמתית פתקה סודית לדודתי פנינה, כדי שתעבירנה לחברתה.

ושוב לחינם.

ולכשסוף־סוף, לאחר מקרא כל התפילות וזמרת כל השירים, יכולתי לגשת אליה, ואחיה אתי, אמרה במרירות:

– לא אסלח לך את מדחך לעולם, וחלילה לי לתת לאל־גבר כמותך את ידי האוהבת – אבל לקלימנסו נלך יחדיו מחרתיים בכל־זאת, בגלל חיבתי לפנינה דודתך…

ומעל לבי הכבד נפלו שתי אבנים – אבן וורדה שהוטלה עלי בשל “הנמר”, ואבן הפחד, שהזדמנות־חיי זאת לא תישנה עוד ולא אכיר את האיש שכל־כך התאויתי להכירו…


*

האתאר את התרגשותי באותו יום־ראשון, כשיצאתי עם שניהם בדרכנו לבקור המיוחל? היום היה מזהיר, אם קצת חם מדי. ירדנו במדרגות אוטיי לגשרת הקיטוריות אשר לנהר הסיינה שהיו מעבירות מאות נוסעים מתחת ל“גשרי פאריז” – בכנסיותיה העצומות, במגדל־אייפל הענקי שלה, בארמונותיה לעשרות ובניניה לאלפים, ברחובותיה ורחבותיה ללא מיספר כמעט, עד הגיענו לקירבת הרציפים המפורסמים, עם דוכני הספרים העתיקים ומוכרות הפרחים והפירות גם הירקות, עם שדות־אלישע ורחבת הקונקורד וככרי הטווילרי – כמרכזיה העיקריים. אין כהדר הצרפתי הלזה בכל העולם, שאדם עומד מוקסם לפניו. ועם כל רצוני למהר ולראות את העתונאי והמדינאי הגדול במיטב שנותיו – הוא היה אז בן חמשים – לא ידעו עיני שבעה מן המראות הנפלאים לאורך כל המקומות האלה, מפעם לפעם עמדנו כמה רגעים להתבונן בהם בפעם המאה, כי זו היתה דרכנו כל יום־אלף בשבוע למן הצהרים ועד לשעות הערב. ולפעמים גם עד חצות הלילה…

פתאום קרא רוזנבאום באזנינו:

– מכאן!

ובזוית אחד השדרות – ה“בולווארים” – ששכחתי את שמה בכתבי שורות אלו, כאילו הגיחה לקראתנו סימטה צרה, אפורה, עתיקה ואפלה שבמיספרה הששי התבלטה דירתו של האיש, אשר אליו התגעגעתי עוד מתחילת מעשה דרייפוס שזעזע את העולם.

וורדה משכה בפעמון, ומיד נפתחה הדלת החיצונית הכבדה, ומשרתו הבריטוני אנטואן (אם איני טועה, היה זה שמו) הופיע וקרא לה בשמחה:

Bonjour Mam’selle! –

ובפנותו, אחר־כך, אל אחיה:

Bonjour M’sieur! –

עמדתי רגע מן הצד, ביראת הכבוד אפילו אליו, אל משרתו, ששאל:

– ומיהו זה החדש?

– ידידנו, בנו של אדם גדול מארץ־ישראל אשר נתקבל על־ידי “הנמר” לפני כשנתיים – ענתה וורדה.

Mais le Tigre est absent! – – הסביר אנטואן.

לבי נפל בקרבי. איזו אכזבה לאחר צפיה כה ממושכת. ההזדמנות אולי האחת – האחרונה אולי – צללה תהומות.

הייתי אומלל.

אך המבשלת, אשר הובהלה אל הדלת לקול האורחים הצעירים, מכריה, קראה:

– הכנסו, הכנסו־נא, “נמרנו” יצא רק לשעה קצרה, להיפגש עם הנשיא החדש בענין חשוב, והוא ביקשכם לחכות לו.

לבי הכה בי גלים, ושלשתנו נכנסנו לטרקלין הגדול בערך, שמחלונותיו הרחבים ראו עינינו את גנו היפה בוורדיו וחבצלותיו בעשרות ערוגות.

השעה הקצרה ארכה יתר על המידה. שמא קרה לו משהו? בעיר פאריז זו, שכבר מנתה כשלושת מיליוניה, מה מרובות היו תאונות העגלות הרתומות לסוסים בהתנגשותן אלו באלו.

בינתיים הסתכלנו בכתלי האולם הארוך, על שטיחי המזרח הסיני וההודי, היפאני והקוריאני שהיה אוהבם כל־כך, גם ארונות־הזכוכית, שהכילו מאות פסלים קטנים עשויי שן־פיל לבן ומצהיב, דמויות של בודהא וקונפוציוס, מונגולים מפורסמים ונחשים מפותלים, אניות וסירות, ספלים וקערות, כתרים ורמחים לאין־סוף כמעט. בית־נכות אמתי, אשר אסף במסעיו המרובים בכל אפסי אסיה הקרובה והרחוקה, האוצר העשיר ביותר בכל פאריז הבירה של שכיות פרט – כאשר הסבירה לי וורדה בחיוך מבטיח מחילה ושלום.

– הנהו! – קראה הטבחית בפתחה דלת צדדית.

הפכנו את פנינו לקראתו: אכזבה שניה.

קטן, עם כובעו לצד אוזנו – “en bataille” – כפי שהיו מתארים אותו העתונאים, ומקל דק בידו. הזהו הגבור הגדול, מפיל כל הממשלות, שאימתו היתה מוטלת גם על רוזנים ומלכים ודבריו היו מושכים את “כליל־פריז” המדינית והחברתית אל מעקות בית־הנבחרים בשעת מנאמיו המפוצצים?

Asseyez־vous, asseyez־vous mes amis – – קרא בלשונו הפטישית, בלחצו את יד וורדה לראשונה, וינשקנה. à l’autrichienne.

– אז שקע בכורסתו האהובה עליו, יציר כפיו של חרש־עץ הודי למדינת בנגאל, ושפמו הסיני יורד מעם שפתו העליונה עד לסנטרו כמעט. מצחו הרחב עד לקדקדו הקרח ועיניו העגולות בניצוצי אש – הממוני.

– ומי אתה? – פנה אלי.

– Le fils de Ben־Yehuda!

– אוה, בן אותו החולם המוזר האומר לעשות את ארץ־ישראל למדינה עברית?

– כן, אדוני ה“נמר”!

לתשובתי זאת התפרץ בצחוק אדיר:

– היש עדיין נמרים בארצכם?

– לא, כי רק צבועים וזאבים ותנים…

– וחמורים?

– לרוב, אדוני, לרוב!

– כן, ידעתים מימי ביקורי במצרים ולרגלי ההרמים והסיני. ההיית ברגליהם גם אתה?

– עוד לא, אדוני קלימנסו!

– איזה הר! איזה עבר!

– ואיזה עתיד! אדוני קלימנסו.

כאן התרומם מעם מושבו, ודומה כי גדל פתאום מאוד, ופנה אלי:

– כתוב לאביך, כי עדיין לא שכנעני. כתוב לו כי לדעתי אין כיום דבר כזה הנקרא “עם עברי”. כתוב לו, כי עודני מאמין בשליחות היהדות להיות מורה לגויים כולם. ישוב־נא אביך לפאריז, אשר בה למד ובה פעל לראשונה. זהו מקומו, ויניח־נא את ירושלים לאפיפיור הרומאי – כי זוהי עירו… ולא אירופה החפשית…

וורדה חישבה להתעלף, ורוזנבאום אחיה קילל את יומו על אשר הביאני הלום. שניהם חששו, כי בזה סגרתי את דלתו של קלימנסו אף בעדם לעולמים.

אך קלימנסו שב מזעפו ופניו נעשו מפויסים יותר:

– אין דבר, אין דבר, עוד נדבר גם על זה, בבקוריך הבאים בביתי, ועכשיו אנא בואו אל הגן ונהנה מניחוח הפרחים, פרחי, הנאים שבכל פאריז.


 

פרק עשרים וששה: ״המהפכה הצרפתית״ הקטנה: מרד במוריון


ומה שצריך היה לבוא — בא!

וורדה, אשר התפייסה אתי בתחילת הביקור בבית ״הנמר״, לא יכלה לסלוח לי את המדחה החדש הלזה, ובמכתב בן עשרה עמודים הגידה לי, במלים ברורות, כי אוכל לבקש לעצמי נערה אחרת.

ואף רוזנבאום עצמו יחסו אלי נצטנן במידה רבה, ויעץ לי שלא לשוב אל ה״נמר״. כמה פעמים משכני לבי לבקרו בכל־זאת, ויום אחד אף ניסיתי לעשות את הדבר, לאחרי התיעצות עם ד״ר מכס נורדאו בעצמו, אך מאורע שלא שערתיו שם את הדבר לאל.

כי באותו יום, עם צאתי מביתו של נורדאו על־מנת לחזור למוריוננו, כדרכי פעם בפעם, נפגשתי באישיות קוסמת ומפורסמת מאד בימים ההם. הכרתיה מייד.

היה זה ד״ר הרצל בכבודו ובעצמו!

כן, זו היתה הפעם השניה אשר זכיתי לראותו. הוא היה לבוש שחורים, שפופרת אנגלית לראשו וכפפות לבנות לידיו. בלכתו ברחוב היו מן העוברים והשבים מרימים רובם את עיניהם אל הדמות המפוארת בזוג עיניה היוקדות וזקנה האשורי, הנה שומע אני אשה אחת אומרת לחברתה:

– Regardez־le: Qu‘il est beau!

אזרתי עוז ונגשתי אליו וברכתיו לשלום בצרפתית. הוא הכירני, לשמחתי, כבנו של בן־יהודה.

מוכן הייתי ללוותו ולחזור עמו לבית נורדאו, אך הוא אמר לי שהוא נחפז מאד ויש לו ענינים חשובים אל נורדאו. אמר לי שם מלונו ומוכן היה לקבלני שם, אם ארצה בכך, ובעודני משוחח אתו, נצטרף אליו אלכסנדר מרמורק, צעיר וחיוור ולבוש שחורים כמותו. ושניהם — נכנסו לבית נורדאו.

אירוע קטן זה למדני לקח שלא שכחתיו, שלא לעשות דברים נחפזים ומתוך פתאומיות, והחלטתי לא ללכת לקלימנסו בשניה – לבדי…

בינתיים התקדרו שמי מוריוננו יותר ויותר.

כרסנטי יעצני להימנע ממלחמות חדשות, וכן גם אלפרד כהן וקסטרו שניהם. יצחק קרישבסקי הודיעני, כי אולי יצטרף בעצם הענין, אך לא במרד.

אפס, כי לא כן היתה דעתי אני.

סבלנותי פקעה בהחלט, ובשיחותי עם לודוויפול, סלושץ, לונץ, וגם מרמורק – אשר עמד ליסד את המכללה העממית – רמזו לי כולם כי הגיעה השעה לעשות משהו:

– לך בדרכי אביך – אמר לי מרמורק – המשך וגמור את אשר החל אביך בהיותו בפאריז. זוהי ההזדמנות.

לבי אמר לי, שאם לא אעיז הפעם לעשות משהו, לא תחזור הזדמנות כזאת. עלי להודות, כי מאחורי תכנית ה״מרד״ שלי היתה טמונה גם מגמה אחרת, אישית לגמרי: געגועי לארצי גברו והלכו, כמוכח מכל מכתבי להורי שנמסרו בשעתם לפרסום לבריינין. ומאין בידי כסף להוצאות חזרה לביתי ולעירי, עשיתי לי חשבון פשוט: ממה נפשך, אם יצליח מרדי – מה טוב, והייתי לבן אבי באמת, בנו של בן־יהודה הגדול. ואם לאו – הרי ירצו להתפטר ממני וימהרו לשלחני לארץ על חשבונם. אם כה ואם כה — כבכל מהפכה — ההפסד קטן והריווח גדול…

ויהי היום, באמצע השיעור העברי של המורה למברט, הטיתי את חברי קובו לקרוא קול גדול:

– אין אנו רוצים עוד בדקדוק עברי. אנו רוצים בעברית חיה של בן־יהודה.

– כן, כן! ענה אחריו בוזגלו החיפאי – בעברית חיה וטבעית.

– עברית חיה! עברית יפה! – ענו אחריהם קולות בודדים תחילה, קולות טורדים אחר־כך, קולות שהלכו וגברו.

למברט המסכן נשתתק כמוכה־שבץ, וכשניסה לאחר רגעים מה לחזור על דקדוקו, התחילו רוב התלמידים לרקוע ברגליהם. המרד התחיל!

כאן עלי להוסיף, כי באותו היום רגנו רוב התלמידים במסעדה שבמרתף על רבוי השעועית באותו שבוע. נצטרפה איפוא מרירות למרירות – רוחנית וגשמית, עברית ושעועית.

– אין אנו רוצים עוד בשעועית – קראו שפירא ובראונשטיין, הרומנים, אשר ראו כאן הזדמנות לתבוע גם עלבון הקיבה.

– כן! כן! – נצטרפו אליהם אחדים מהרעשנים במחלקה – לא עוד שעועית. אין אנו רוצים בשעועית!

ההמיה עלתה וגדלה.

אז קמתי מעם כסאי:

– ואנו רוצים גם במורה עברי חדש, במורה עברי היודע לדבר בה…

– איהו המורה הזה ונדעהו? – קרא בוזגלו, מתוך הסכם חשאי עמי.

– ד״ר נחום סלושץ, ממתלמדי הסורבון – סופר נערץ וחוקר־קדמוניות במיטב שנותיו.

– ד״ר סלושץ! ד״ר סלושץ! ד״ר סלושץ! – בתקלוּ רובם, והמהפכה פרצה ברצינות.

*

למברט אסף את כובעו ואדרתו, ואת משקפיו הכפולים, ונמלט על נפשו.

לאחר רגעים־מספר, שבינתים פרצו מהלומות בין אחדים מהתלמידים בינם לבין עצמם, ניסה כרסנטי לרדת אלינו כדי למנוע את התפשטות המרד הפתאומי הלזה, אך במהרה הסתלק וחזר למחלקתו.

שפירא ובראונשטיין רשמו אז על הלוח באותיות ענקיות ובגרמנית דוקא: – Vereinigt euchänderL oletarier aller Pr וחתמו בסופן של מלים אלו את שמות מרכס היהודי, אנגלס הגרמני, ופרודון הצרפתי – אנשי־מהפכה ממש!

ואני הוספתי:…Der Zionismus erstrebt –

והחתמתי את שמות אליעזר בן־יהודה, הרצל, מכס נורדאו ומרמורק בסופה של התכנית הבזילאית.

– L’Internationale – החלו לשיר הרומנים.

– התקוה! – שסענו אנחנו.

וכשנכנסה המנהלת, לקולות אלה, למחלקתנו, רעדו אבריה מכף רגל ועד ראש.

– שוב בן־ציון בן־יהודה!

– כן, שוב הוא! – הרעימו שפירא ובראונשטיין…

ניסיתי להסביר את האמת, כי כל כוונתנו, אנו המורדים, היתה רק לדרוש מורה חדש לעבריתנו החדישה.

– ימי העברית העתיקה עברו! אין אנחנו רוצים בלטינית מתה חדשה… – גמגמתי.

– יד לפה, בן־יהודה – וצא־נא מיד מהמחלקה!

– לא! לא! לא! לא נרשה לו לצאת! לא נרשה! – קראו חברי, עם בוזגלו בראשם.

ומה שאירע בפעם הקודמת אירע גם הפעם ביתר שאת.

המנהל דנון, בלוית ביגאר, נכנסו למחלקה.

כל התלמידים, ואתם – עלי להודות – גם אני, התישבנו על מקומותינו כשפנים מפוחדים…

– שוב, אם כן, מהפכה בבית־ספר זה, ועל־ידי אותם ״הציונים הצרועים והזבים״ — La racaille révolutionnaire du Sionisme” — לא יהיה ולא יבוא!

ודבריו אלה של ביגאר הלמו כפטישים, כשבעקבותיו נכנסו שוטרים.

ויסוב על עקביו, עם המנהל והמנהלת אחריו.

למחרת היום נקראתי למשרדו, ובמעמד המנהל והמנהלת אמר:

– זוהי לך הפעם השניה לבגוד בנו, בן־יהודה. הכן את עצמך, איפוא, לעזוב את בית־ספרנו, כי מקומך אינו עוד כאן.

צערי על כשלוני זה הגדול דכאני עד למאוד, ובהפליגי ביום אלף שלאחריו, בקיטורית למעבר הנהר, הצטננתי ונפלתי למשכב.

חודש ימים החזיקוני במרפאת המוריון ורופאי היחידי היה בנו של הרב צדוק הכהן. יחסו אלי היה בחרון־אף, בגסות כמעט, גם המאכלים שניתנו לי היו גרועים בהחלט, הקפה מימי, הביצים רעועות, הבשר דל, הלחם יבש. עד שיום אחד הודיע הרופא הצעיר, כי אין תרופה למחלתי, וכאשר ירשוני כוחותי לעמוד על רגלי אצטרך להיבדל משאר התלמידים בשל…

– בשל מה? חקרתי מתוך פחד.

בו ברגע נכנסה המנהלת, וכעטורת נצחון, שאלה:

– בשל מחלת השחפת אשר בה הוכה, האין זאת, אדוני הרופא?

– הוא הוא! – הניד הרופא בראשו, כשידיו מתנקות פעם אחר פעם במגבות נקיות בזו אחר זו, כאילו נגע במוכה־צרעת.

ולבי עלי דוי, הוי, דוי.

כעבור שבועיים קבלתי מכתב מהורי שבקשוני ללכת אל ד״ר נורדאו, לשם בדיקות. עליו היה להביע את דעתו, אם באמת הוכיתי חס־ושלום בשחפת, כפי שהודיע להם ביגאר ישרות. את דבר ה״מהפכה״ העלים לגמרי. מובן מאליו, כי במכתבי אליהם הסברתי את כל המצב, ועם כל צערם על תוצאות ה״מהפכה״ העברית העיר אבי לאמא הנרגזת:

– ומה את רוצה? הן רק בן אביו הוא, שאלמלא עשה אחרת, כי עתה לא הכרתי בו את בני!

וכפקודת הורי ביקרתי אצל הד״ר מכס נורדאו, הפעם כרופא, וסיפרתי לו את הכל, ראשון־ראשון, ואחרון־אחרון, ולאחר שבדקני מכף רגל ועד ראש והאזין שעה ארוכה לריאותי וללבי, הניד בזקנו הלבן ואמר לי במאור־פנים, במעמד רעייתו ובניה:

– לך ואמור להם, לאנשי ״כי״ח״, עם ביגאר בראשם, כי המשוחפים הם־הם, ולא אתה!


*

וכך גורשתי – כי אכן היה זה גירוש לאמתו — מן המוריון, אשר אליו נכנסתי, בשנה השלישית ללמודי בו. שום דבר לא עזרני, לא התערבותו של צדוק הכהן, לא מאמציו של לודוויפול הפשרן והנוח, לא הכרזות הד״ר סלושץ עצמו, כי מעולם לא היתה ידו בכל הענין ומעולם לא ביקש משרה זאת.

ביגאר באחת:

– אין אנו רוצים לקבל עלינו אחריות למותו בשחפת בפאריז… לדעת רופאנו מחלתו אנושה… ועליו לשוב לארצו!

בלבי פנימה – אודה שוב על האמת – לא היה מאושר כמותי, בפרט לאחר שידעתי מפיו של ד״ר נורדאו, כי לא היה שמץ אמת בעלילת השחפת של רופאי כי״ח.

– האח! – קראתי לעצמי – הריני חפשי סוף־סוף, חפשי כצפור דרור, חפשי להמשיך ללמוד בפאריז, אם ארצה, במכללה עצמה, או לחזור לארץ.

ולא היה לי כימים ההם לאושר בכל ימי חיי. יום־יום החלמתי יותר ויותר ובבואי למוריון לאחר חודש שלם, להיפרד מעל חברי כולם, זכורני כי רק דבר אחד דיכאני, והוא, כי על אף בקשותי לא הרשוני לעמוד לבחינות אחרונות— להשגת ה־Brevet Superieur, שהיה קובע את גורלי להבא כמורה מוסמך בהחלט.

– אין דבר – קראו חברי – אנו מקנאים בך שאתה הולך מזרחה, ואנו נשארים כאן. מי יתננו כמוך!

ורוזנבאום נגש אלי, חבקני ונשקני:

רק עכשיו אנו יודעים, מה היית לנו – היהודי, העברי, הציוני – וזכור נזכור אותך תמיד. ומי יודע, אם גם אותנו לא יגרשו כמוך?

יצאתי לגן המוריון וזרקתי מבט אחרון על אילנות הגן, אל בית־הכנסת שאהבתיו מאד על אף כל האירועים שאירעוני בין כתליו. ועיני זלגו דמעות בעזבי את המקום. הן אפילו בית־כלא קשה לעזוב לפעמים לאחר שנים רבות, וכאן, בבית הזה, הן אהבתי וסבלתי, שמחתי ונעצבתי, התרועעתי והתקוטטתי, ובעיקר – הן נלחמתי מלחמתי הראשונה להשלטת העברית בגולה, מלחמת נעורים. מה פלא, כי קשה היתה הפרידה מן המקום? — — —


 

פרק עשרים ושבעה: ארצה!


מצויד בכרטיס־נסיעה במחלקה השניה, ובמאתיים פרנק בזהב שניתנו לי כדמי־כיס, נסעתי ברכבת למארסייל, בדרך למולדתי.

וככל שהתקרבתי למחוז־חפצי, בדרך מסעי, כן התחילה מפעמת בי יותר ויותר אהבתי היוקדת לארצי.

בדרך מצפון לקורסיקה נגלו לפני הפעם מראות חדשים גם איים ואיונים שונים שלא ראיתים במסעי הקודם. הפעם עברנו לא את מיצר האיים הידועים בשם בוניפציו, שם איטלקי טהור, אלא במפרץ גנואה, באיטלקית ג׳נובה (לדעתי, גזור השם מן המלה העברית ״גנובה״, בגלל אוצר קדוש גנוב, שהזבולונים והדנים הצילוהו מידי הקטלנים העתיקים)…

ימים רצופים נסענו בים – דרך יוון, תחילה לקושטא, כי האניה אשר בה הפלגתי היתה מאותן האניות המקיפות את כל הים הגדול הזה, עד יפו ומשם דרך מצרים, עד לכל נמלי ספרד וחזרה למארסיל. ל״ים היוֹני״ (ו' חלומה, זה שמו בפי היוונים) מצאתי, כי גם שם זה עברי הוא בעיקרו, וגזור מן המלה העברית ״יון״ – זכר היונה, וייתכן מאוד, כי יונה שלנו, הנביא, שיצא מיפו, והמלחים הטילוהו לים אשר ניתן לו אחר־כך שם עברי טהור מאות שנים רבות לפני התישב היוונים באיזור זה של יוון, ומכאן שם ה״יוונים״ בניגוד ל״מוקדונים״, ל״ספרטנים״, ל״אפירים״ ושאריתם, ובאשר לנו – הרי כנינו אותם בשם ״יוונים״, כדי להבדיל מ״יונים״ בגלל המקור העברי ״יון״, מפני שבמקום אשר בו הוקא יונה היה השרטון עשוי ״טיט ויוון״, ובזה איפשר את הצלת הנביא העברי ובריחתו אז ל״איי הים״ ומהם, דרך אנטוליה, היא תורכיה, לנינוה, היא ניו־יורק הקדמונית. — —

ובאיי־הים הללו, בשמם הקדמון הזה – ארכיפלגוס ביוונית, שמובנו הרבה איים — קנדיה, היא כרית, שמובנה ״נכרתה״ מעצם הגוף היווני, אמת גיאולוגית ידועה, ומכאן ״הכרתים והפלתים״, שנמלטו לארצנו לאחר ההפיכה הגדולה, אולי באותה תקופה להפיכת סדום ועמורה שלנו בים המלח, עם משקעה העצום מתחת לפני הים. אי אחר, במרחק לא גדול ממנו, נושא שם כוס. ואם אזכור יפה – שמח פרופ׳ סלושץ על ״מציאתי״ זאת שמחה גדולה מאוד, כאשר הביע לי באחת משיחותיו בפאריז – הוא אז מתחיל לחקור בקדמוניות הים העברי – לא רק על בסיסו הלשוני – אלא וזהו העיקר סוף־סוף – על יסודו ההיסטורי.

ושוב: בעברנו את מיצר הדרדנלים, ביארתי את השם דרדנוס לימינו, דר־דן כשר־דן לסרדיניה ואת הבוספורוס, בוא־ספור, שמובנו: בוא וספור את גליו, או את כוכבי השמים במקום ההוא לרוב, בגלל שמיו העמוקים בלילות.

כך ראיתי לפני את העולם כולו בעינים עבריות.


*

רושם כביר עשו עלי פיריאוס – אתונה ביוון עצמה וקושטא במדינת תורכיה האירופית.

באמת לא עליתי כמעט ליבשה, בנמל הבירה היוונית, שלא לבזבז בה את כספי המועט, כדי שיספיק לי עד הגיעי הביתה. בין נוסעות האניה היתה נערה יוונית חמודה בשם סאפו קונסטנטינידס, שהכירה את ד״ר מזאֶראֶקי מירושלים, רופא ביתנו שנים רבות, הציעה את עצמה כמתורגמנת ומורת־דרך לי ליום ההוא.

רק ארבע שעות בלבד הורשינו להתעכב באתונה. בלוית המתורגמנת שלי, שהכירה יפה את העיר, עברנו מהיכל להיכל, ומעמודים לעמודים. מוקסם הייתי מן האקרופול מרהיב־העינים בשישוֹ המהוקצע כגולת הכותרת להדר העבר של יוון הקדומה. ומסביב – ארמונות חדישים, שווקים ורחבות, בתי קפה ומסעדות, חנויות ומשרדים. והרעש גדול יותר מאשר במארסיל ולא פחות מאשר בפאריז עצמה. מה קנאתי ביוון החדשה הקמה לתחיה. מה קנאתי בחייליה הגאים, במלחים ההומים, בבית־הנבחרים המורם, במכללתה הנרחבה, ובכל יתר הדברים הבולטים לעין כל כסמלי מדינה עצמאית וחפשית. הן רק לפני שנים מעטות הכו התורכים את יוון זו שוק על ירך, אך זו נרפאה כבר מעט־מעט ממכותיה, והתאוששה מן התבוסה. העם, והנוער בפרט, מלא רצון בנין וקימום.

עוד נשיב למכינו את מכותיו, ועוד ניכנס ל״קונסטנטינופוליס״ הביצנטית – שמעתי מפי בת־לויתי, שביטאה את שאיפת כל היוונים. ושמו של וניזלוס, מנהיגה של יוון החדשה, היה נישא אז בפי כל יווני, ותמונתו התנוססה על פני כל הבנינים הצבוריים ומקומות־הראווה. כי הן הוא, וניזלוס, האיש שהרים את יד המרד באי כרית ושמו נעשה לסמל ההתקוממות והמלחמה לעצמאות.

היבוא גם יומנו בקרוב – שאלתי את עצמי – האם יזכו גם מנהיגינו בירושלים לראות את אשר רואה ווניזלוס במו עיניו היום באתונה? –

כאלה וכאלה היו רגשותי לעת ערב, לנוכח חמה שוקעת בוורד מימי מפרץ סלאמיס (אולי שלומית?) – ומנורות לאלפים הבהבו אט־אט בדרך לספינתנו המחכה לנו בין יער התרנים לפיראוס הנמל…


*

והנה התקרבנו אל קונסטנטינופוליס – איסטנבול – איתזלאמבול – ביצאנץ מלפנים – היא קושטא, של היום!

רשמי ביצאנץ עדיין מפוזרים על פני כל המזרח הקרוב, למן הבלקנים ועד למצרים, פנינתה היקרה ביותר מתבלטת לקראתנו בירושלים יום־­יום, הלא הוא מסגד־עומר שעל הר הבית. מסגד זה נהפך למושלימי רק בכתובותיו ובחצי־הסהר לאחר שהארץ נלכדה בידי עומר, הגדול לשולטני תורכיה, אך הבנין בנוי בסגנון ביצאנץ.

המבט על קושטא, ממרחקי ים־השיש בפרט, בין־הערביים, עם שלל־צבעים לגבעותיה, ולפרבריה המרובים, שרובם ככולם כורעים ברך למסגדיה ולמנהרותיה מימי ה״בזיליאנטים״ (המלכים) הביצאנטיים ועד לימי ביקורי הראשון בה — מעורר זכרונות רבים על דורות קודמים, מלחמות וכובשים.

ואם נהדר ומרהיב הוא המראה החיצוני של קושטא ממרחק־מה — מה דל ועלוב הפנים בסמטאותיו העקלקלות וברחובותיו הדלים, בלכלוכו הנורא ובריחות הצחנה, בערב־רב העממים ההומים ברחובות. עוני ודלות ליד עושר אין־גבול של היכלי תפארת לאורך הבוספור הארוך למן פירה המרכזית ועד לסקוטרי האסיאתית.

ליד מלון טוקטליאן הארמני – אליו נכנסתי – בכל פארו האירופי, שכנו בתי־מלון מזרחיים מן הסוג הגרוע ביותר. והסביבה כולה היתה רועשת מקריאת ה״מואדזינים״ הקוראים מעל צריחי המסגדים לתפילה. והנה נזעקתי אל החלון לקול חצוצרות צבאיות: השולטן עבד־אל־חמיד, במרכבתו הרתומה לששה סוסים שחורים, סומקים, ולבנים, חצה את מרכז העיר, כדרכו בכל יום ששי, למסגד ״איה סופיה״. היתד, זו תפארת של מלכות שוקעת…

קשה היה לראות ולשמוע וללמוד דבר לאשורו במטרופולין זו, שמספר שוטריה כמספר מרגליה.

– הזהר! – התרה בי הרב משה הלוי, כשביקרתי אצלו.

– הזהר! – אמר לי גם נייגו, מנהל מקוה־ישראל, אשר ביקר באותו זמן בקושטא.

– הזהר! – ענה אחריהם אדוט אשר אמר להפליג אתי יחד, כמורה לתורכית בבית־הספר ״כי״ח״.

ולאחר יומיים הסתלקתי, מרוב זהירות שהזהירוני על כל צעד ושעל, אל אניתי, בדרכי דרומה, דרך הדרדנלים שוב, לאזמיר.


*

גם במפרץ עצום זה לנמל הגדול של תורכיה האסיאתית, עם רציפיו החדישים לא עשיתי יותר משעות מספר, כי גם כאן היו, אולי יותר מאשר בקושטא – בגלל ריבוי היוונים בה – ידי המשטרה התורכית בכל, והמלה ״הזהר״ נשמעה גם כאן על כל צעד ושעל, עד כי גם הכתלים היו מפחידים כל עובר ושב…

ירדתי לאי רודנים, היא רודוס. באותה סירה ירד אתנו פחת חדש, שפיק־בי, אשר היה מתלמידי כי״ח, והתיחס אלי בכל הכבוד ובכל הידידות. הדבר הפחידני עוד יותר. אי רודנים, שלחינם ביקשתי בנמלו הקטן את הפסל היווני הקדמון, אשר בין רגליו היו המפרשיות המפליגות למרחקים, גם חותרות אליו שוב. השער העיקרי, דוגמת שער יפו בירושלים, נסגר בפני כל, רק לאחר ביקור רגעים מעטים במימיו המפרפרים סודות גם וורדים.

ולמחרתו — עוד ארבעה ימים בים עד לאי־כפתור – היא קפריסין – שהאנגלים קבלוהו, בימי ד׳ישראלי היהודי, במתנה משולטן תוגרמה כתמורה להגנת תורכיה מפני הרוסים, והאנגלים אסרו עלינו את הירידה אליו בגלל היותנו ״נתינים זרים״ לאי הזה – אנו הנתינים העותומנים, כפי שכינונו.

ופתאום, בבוקר השכם, עם הנץ החמה – הנה חיפה, לרגלי הכרמל, בכל הדרה הטבעי, ועכו לרגלי הלבנון במרחקו…

ארץ־ישראל! – ארצתי! – מולדתי! – מרוב שמחה והתרגשות לשובי הביתה, אל ארצי, העליתי אז את רגשותי בצורת שיר־בפרוזה.


 

פרק עשרים ושמונה: מורה בבית־ספר לבנות ביפו; קרבן לעברית


שיחתי הרצינית הראשונה עם אבי, לאחר שובי מפאריס, גרמה כמעט לידי מריבה. לחינם בארתי לו את ״מהפכתי״ במוריון של חברת כי״ח – הוא באחת, כי הרסתי במו־ידי את כל עתידי:

– אילו הזדינת בסבלנות – אמר לי – ואילו סיימת את חוק לימודיך, ותעודת הגמר בידיך, כי עתה היית אחד המורים המזהירים לחברה כבירה זאת.

מחיתי נגד התואר אשר נתן לי, אך הוא, בקולו התקיף הוסיף:

– כן, כן, אחד המורים המזהירים, ולאחר כמה שנים אחד ממנהליה החשובים. וכך היית ממלא תפקיד גדול, עיקרי, מכריע, ובכוח רצונך יכול היית להאציל מרוחך העבריה על שאר חבריך, עד כדי הפיכת החברה הצרפתית הזאת לחברה עברית באמת. ומי יודע? אולי כדנון מנהלך אשר נקרא פאריסה לעמוד בראש המוריון – והוא איזמירי – היית אתה נקרא למלא באחד הימים את מקומו – ואתה ירושלמי. ירושלים רודה בפאריס, וכל תלמידיה ותלמידותיה היהודים, במאותיהם, נהפכים על־ידיך למורי ישראל בכל המזרח הקרוב והמרכזי, ו״כל ישראל חברים״ היה נהפך ל״כל עברים חברים״, למיפקדת העברית המחויה בכל כוחיותה הנצחנית. הנה מה שהפסדת במרדו המוקדם.

– הן סוף־סוף בן אבי הייתי, ודם המהפכנות בדמי עורקי זורם… – השבתיו.

– אמת, וחלילה לי להאשימך מצד זה, אפס כי החלום הגדול אשר חזיתי עליך – ענני – התנדף לעולמים…

ובדברו כך, חוורו פניו ושיניו נקשו, וידיו רעדו בהכותן על שולחן־כתיבתו.

– מה רוצה אתה, אם כן, שאעשה? שאחזור פאריסה לביגאר העריץ? היקבלני חזרה, גם אם אפול לרגליו? מה שעבר – נקבר.

– לא, בני, לא את זאת אדרוש מאתך לאחר מעשה, אבל…

– אבל מה, אבא, הגידה־נא!

אבי הוציא אז מכיסו הימני מעטפה תכולה מבוסמה, ממוענת בכתב־יד אשה, וניחוחה הגיע לאפי. היתכן, כי יציע לי נשואים לאחת מורות החברה בארצנו, כדי להיות לפחות ״בעלה של מורה״ אם לא מורה בעצמי? מה לא יעשה אבי, כדי להגיע למטרתו הסופית – החדרת עבריתו לעצם בתי־ספרה, אשר אליהם שלחני ומהם גרשוני?

– בנתי להגיגך – העיר מתוך בת־צחוק פתאומית, – לא, לא להשיאך אני אומר עדיין, כי רק להציע לפניך משרת מורה כללי בבית־ספר הבנות לגברת יפה – זו אשר בקרה בביתנו ביום ו׳ העבר, ותתפעל ממך כל־כך.

– אבל, אבא, הן להיות עתונאי כמותך רציתי, סגנך במערכת… היש חלום יפה לפני מזה?

אך אבי הפציר בי. ״חובבי־ציון באודיסה החליטו בימים ההם להגביר לאט־לאט את עבודתם החינוכית, עם ליליינבלום ואחד־העם הופכים את בית־ספר הבנות לראשון מוסדותיהם בשדה מלחמתם נגד חברת ״כל־ישראל־חברים״, והמנהלת הנכבדה מצאה בי את ״הפטיש״ הצעיר – הן ״פוטש״ הייתי! – להכות בו את ״הסדן״ הצרפתי.

עיניו התאדמו, ואזכור את שטף דמו ליד שער־העמק, בלילה הנורא אשר בו נסענו יחדיו להצטרף לאמי, בבקשה מרפא לנפשה. האמרה את פי אבי שנית? האגרום אולי אף לאסון?

ומתוך התערבותה של ״אמא״, נעניתי לבקשתו.

וארד יפו, אל הגברת יפה


*

שבעה ירחים עשיתי בעיר יפה זאת, ששמה העברי נשאר לה עד היום הזה בצורתו העברית הקדמונית גם לאחר מאות שנותיה הערביות.

כי בימים ההם לשנתי התשע־עשרה עוד לא היתה תל־אביב אף בחלום ודיזנגוף היה עושה זכוכית בטנטורה הצפונית. לבונטין חזר כבר לארץ לממש את הצעד הראשון לבנק ציוני, במשרדים רחבים בבנין קרוב לנמל היפואי. דנין, הסוחר הגדול, היה עדיין ידוע בשמו ״סוכובולסקי״, וקמיניץ פתח מלון שני, ברחוב העיקרי בוסטרוס, שרוב חנויותיו היו שייכות ליהודים מזרחיים בעיקרם, כגון אמזלג, השלושים, מוטרו, רואימי — זה האחרון ראשון לפרדסנים היהודים — והלל קרוגליאקוב יצר נייריה דוגמת אותן של חגיז, שריון וזילברשטיין בירושלים. הגדול לסוחרי־חוץ היה ווילהלם גרוס מאוסטריה, אשר יצר את רעיון העמילות היהודית בכל מובנה האירופי, והסוחרים הגדולים ביותר בכל טוב הסחר העולמי, היו הרבינוביצ׳ים, השיינברגים והליטווינסקים — אבות ובניהם. דרך־אגב, אלה האחרונים היו ״בחורי יפו בחריצותם״, כהקבלה ל״בחורי ירושלים בחכמתם״, ויחשבו בעיר החוף כ״חתני־זהב״ ליפהפיותיה, אשר המפורסמות בהן היו האחיות הברגריות.

עוד זאת, תודות לברזילי ולד״ר יפה הפכה עיר ערבית זאת ברובה הגדול למרכז כל הישוב החדש, ובני המושבות נוהרים אליה בכל ימי השבוע כנהור הצרפתים פאריסה והאנגלים לונדונה. הספריה העברית המקומית היתה עשירה יותר מאותה של ירושלים ומכל מושבה היתה יוצאת אליה המהרת שעגלונה היה כבר יהודי. תחנת מסילת־הברזל האחת אשר לארצנו קבעה בה את מרכזה, ורחוב בוסטרוס עם מחסני זינגר, אשר בידי המצוין לסוחרינו – חיותמן, והמספרות המרובות אשר היו עוד בידי היוונים, הארמנים והערבים הנוצרים, המו מאדם משך כל שעות היום, וחברות האניות מנפנפות את דגליהן מעם גזרות משרדיהן בחדוה רבה.

במלים אחרות: עם כל לכלוכה הכללי, עם כל צרות סמטאותיה המובילות לנמל, היה בה דבר־מה חי ותוסס המאחד את כל עממיה כלם, ובערבים, עם שקיעת החמה, היו עשרות אלפיה אז מטיילים בפרדסי הסביבה, או מתישבים בקהוואותיה הערביות – מאין עבריות – להתבונן אל תכלת מימי ימה הרועש רוב ימות השנה.

ואנוכי שכרתי לי חדר קטן, עם מרגולין הרחובותי כעמיתי, בדירה העליונה למחרושת העברית הראשונה של ד״ר שטיין ואחיו, אשר התחרו כבר אז במחרושתו הגרמנית של ווגנר השרוני, לא הרחק מן המושבה הגרמנית היפואית – אשר היתה אז ביחד עם שרונה, למופת לכל הארץ ביפיה, בנקיונה, ובטבעיותה הכפרית, גם בעשרה התרבותי והמסחרי, עדיין ללא תחרות עברית בצדן.


*

האח! הרגש הנפלא אשר הרגשתיו בהיכנסי בפעם הראשונה למחלקות אשר נמסרו לי על־ידי הגברת יפה כמנהלתי!

הבנין היה ערבי במתכונתו גם בסביבותיו, לבן בחיצוניותו, עם גזרות תכולות לרוב, חלונות רחבים ומרושתים, ובמרכזו גן פנימי וגולת מים חיים רוננת בתמידות לצפצוף צפרים. נהדרים ביחוד היו הוורדים למיניהם והסגוליות והצפרנים המרובים לערוגותיהם. ממרחקים הגיעונו ניחוחי הניצנים לפרדסי השפלה בירקרקה התמור.

– זהו בנו של אליעזר בן־יהודה – הציגתני המנהלת, בקומתה הגבוהה והרזה, בחוטמה הגבנוני, ובארבעים שנות רווקותה – אשר חזר זה עתה מפאריס כמורה מוסמך.

כל שבע־עשרה התלמידות, ובהן ארבע לפחות בנות עשרים ויותר, התעמדו על בהונותיהן, ואני מסמיק, בפרט על הכזב הגדול הזה, שכן גורשתי, כידוע, בטרם סיימתי את למודי.

– הוא הצעיר למורי ארצנו – הוסיפה נופך נעים בהציגה אותי לפני המחלקה התחתונה מהקודמת, וגם בה נערות אחדות בנות גילי כמעט – ומובטחני כי תתיחסנה אליו בכל הכבוד הראוי לילד העברי הראשון.

וכך, ממחלקה למחלקה, עד הקטנה שבהן, עם פעוטות בנות שבע ושש, בראשיהן המתולתלים והמגודלים, עם אחדות מהן בנות עשר לפחות, כי אחרו להכנס לבית־הספר.

ובפנותה אז אלי:

– הנה מסרתי לידו, אדון בן־יהודה, בית־ספר שלם, שבע שעות ליום, לא רק ללמודי העברית, כי גם למדעים רובם ולצרפתית גם היא כ״שפתם השניה״.

את כל שיחותיה אלו עמדי שחה כמובן בצרפתית, כי העברית בימים ההם טרם היתה שגורה בפי רוב נשי הארץ, ובפיה היא בפרט. אכן, הבן הבינה את השפה, אך לדבר בה קלות לא יכלה. גם עניני המשרד התנהלו על־ידיה בלשון פאריס, שדרך אגב היתה מבטאת אותה בנגן רוסי חזק…

פתאום, עם צלצול הפעמון לארוחת הצהרים, ועם התפזרות רוב התלמידות הגדולות על פני הסביבה בהמית צרפתית שבורה – כי רוב יהודי־יפו היו יושבים במנשיה ובנוה־צדק הקרובה – הניחה מנהלתי את ידיה הרחבות על כתפותי שתיהן ועיניה העגולות קורצות אלי בדרך פאריסית:

– ועתה רק עוד מלה אחת לי אליך, ידידי הצעיר! הזהר לך פן תיפול בפח של הגנדרניות ל״בנותי״ אלו. רבות מהן הגיעו כבר לפרקן והן חמות הדם והרגשות. צעד קטן מצדך, מבט מיוחד כלפי אחת מהן, בת־צחוק יתרה, התידדות שלא במקומה, יכשילוך באותה מדה שהכשילו כבר מורים אחרים לפניך, ואוכרח לשלחך מכאן, הבינות?

– אבל… – גמגמתי, ואסמיק שוב.

– אין ״אבל״, וזכור כי הזהרתיך!


*

ובאמת, קשה ומסובכה היתה המשרה אשר הוטלה עלי בבית־ספר זה, שעם היותו נוטה במדה רבה לעברית ״המדוברת״, תמורת השתתפות ״חובבי־ציון" בתקציבו, היה בעיקרו תחת הנהלת ה״חכי״ח״ בפאריס, והגברת יפה, אשר לא ידעה על־דבר גרושי ממוריונה שם, הודיעה להם, כמובן, בחוזרה האחרון את דבר מינויי כמורה לעברית ולקצת מהמדעים במוסדה בן ארבע מאות הילדות והנערות. בינתים התמסרתי לעבודתי במיטב מרצי, ורק אחת היתה מטרתי, כמובן, – ל״עברת״ את בית־הספר הזה ככל אשר יהיה לאל־ידי.

מדי בואי אליו בבוקר עם התלמידות מסתדרות לתרגילי הכניסה למחלקות, הייתי קורא להן קול גדול בעברית:

– שלום לכן, בנות.

– onjour M’sieurB – היו עונות רובן בימים הראשונים.

– להתראות, בנות! – הייתי קורא להן בצהרים, עם צאתי.

– Au revoir, M’sieur– היו מדגישות כמעט כולן, בכדי להוכיח כי צרפתיתן היתה פאריסית למאוד.

והגברת יפה מתחננת מלפני לבלתי עמוד יותר מדי על עבריות הברכות הללו, וביחוד על זו האחרונה, שאבי קבעה אז לאות הפרידה וכל הארץ עודנה פורצת בצחוק על ״ברכה לא עבריה זאת כל עיקר״…

אך אנוכי בשלי עומד ולא זז ממנו כמלוא נימה.

ויגדל הצחוק, ביחוד, לכשקצרתי את הברכה השניה לחצי:

– להית, בנות! להית.

– להית! להית! – זרקו בפני אותן שלא אהבוני ביותר…

– להית! להית! – התגמגמו ביניהן הפעוטות ותתכפכפנה, כי מצאו חצאי־המלים חן בעיניהן.

בשבוע הרביעי למוֹרוּתי, עם הכנסי למחלקה העליונה ואני חוקר את אחת התלמידות הגנדרניות ביותר – עם זוג עיניה המפויכות כדרך הנשים הערביות:

– הלוא בארתי לך פעמים לרוב, כי שם ארצנו זאת אינו Palestine בלתי־אם ארץ־ישראל!

– אבל בצרפתית שמה Palestine.

– הנני חוזר על הערתי, מרגלית, – זוהי ארצנו ארץ־ישראל…

– ראשית כל, אין שמי מרגלית, כי רק Margueritte – השיבה חצופות – ושנית, אין ברצוני לדבר עברית תמיד, ״אדוני להית…״

ואת שתי מלותיה אלו האחרונות הרעימה בקול גדול ותחזור לספסלה ברעש ובהמולה.

לחינם נסו אחדות מהבנות להשקיטה, ולא אשכח את אחת מהן, בצמותיה האדמוניות לראשה הגאה כראש גרמניה אמיתית, אשר יצאה להגנתי בהכריזה כי היא תקרא לארצנו בשמה האמיתי, העברי, אך ״מרגרית״ במרדה נשארה…

ובסימי את שעורי ביום ההוא ורוב הבנות ברכוני בלהתראות דוקא, כרצוני, קמה שוב זו היהודיה־בת־המנשיה, ותזעק לקראתי:

–, Monsieur, lehit!“Au revoir” –

ומה שצריך היה לבוא – בוא בא שוב!

הנערה הזאת ערכה מכתב מחאה, ישרות לה׳ ביגאר, כנגדי, וזה פנה במכתב מוסר לגברת יפה, אשר הקריאתהו לפני – שבו סוּפּר לה על כל המבוכה הרבה והחימה הגדולה בקשר עם ארעון זה. והעריץ הפאריסי הודיע כי בשום אופן לא יסכים לסמוך את ידו ״הצרפתיה״ למנוי ״מהפכני״ אשר כזה.

ומה המחיר שלא הייתי נותן היום להשיג את המיסמך ההוא, שבו הובעה לא רק לגברת יפה עצמה כי גם לשאר מנהלי בתי־הספר ולמנהלותיהם, במלים ברורות ומלאות התורה החכי״חית:

“Nous ne sommes pas là pour en faire des Rabbines”.

– לא באנו לכאן לעשות רבניות!

הגברת יפה כאילו נפלה משמים, כמובן, ותעיר לי תרעומית:

– מדוע, ידידי הצעיר, לא ספרת לי את קורותיך בפאריס?

– יען לא שערתי, כי כה רבה שנאת ביגאר אלי, עד כי ירדני הלום…

– הן בעצמך גרמת לזה, שהרי אילמלא ויכוחיך עם ״מרגרית״ לא היו יודעים בפאריס ממורותך כאן, בכל־אופן לא בדרך רשמית, ועכשיו…

הבטתי בעיניה העגולות, כי הבינותי להגיגה.

– לגרשני בשניה?

– לא, ידידי הצעיר, לא לגרשך חלילה, אך להפרד מעליך לצערי, ומי כמותי יודעת כי הסובלת אהיה אנוכי, שהרי כל הבנות, ברובן בכל־אופן, אוהבות אותך עד להערצה…

– הנני נכנע לגורלי, גברתי, כי על מזבח עבריתי שוב נופל אנוכי קרבן.

וכשנקבע לאחר ירח ימים יומי לעזוב את משרתי, והגברת יפה, בטובה, הואילה להודיע לתלמידות, כי אני הוא אשר בקשתי לצאת את בית־הספר כדי למלא את מקום אבי כעורך ה״השקפה״, אספה את כולן להפרד מעלי בחצר המוסד. היום היה עגום, וכדברי אחת המורות: ״השמים היו כאילו בוכים עלי״.

עברתי על פניהן, עם בנות־צחוקי לקראת כל אחת מהן:

– שלום שרה! שלום בתיה! שלום אהובה! ואת צפורה הקטנה! ואת מרגלית הפעוטה.

בבטאי את השם הזה הצצתי יצרית אל עומת תלמידתי הגדולה, כשהיא מתחבאת מאחורי בעלת הראש האדמוני – היא מגינתי הטובה – ושום דבור מצדה, לא חרטה כל שהיא­…

– שלום יהודית! שלום נעמי! שלום רבקה! שלום!…

– שלום אדוני! שלום בן־בן־יהודה! – קראו רובן, בדמעות בעיניהן.

פתאום נשמעו בכיות עצורות ואחר־כך צעקות:

– הילדה רחל התעלפה!

– ואויה, גם לאה!

הגברת יפה הזעיקה את המורות לעזרתן ותקרא לאחיה, אשר במקרה היה אז ביפו, גם את ד״ר שטיין, ורוקח אחד אשר שכחתי את שמו, להעירן מהתעלפותן.

וברדתי מן המדרגות, ואעבור הרחובה לעומת הים לשפוך בגליו הסוערים את דמעותי גם אני, ראיתין כולן, עם הגברת יפה בראשן, מטופסות בגדר בית־הספר ובגזרותיו כשהן זורקות לי נשיקות־פורחות מכפות ידיהן, גם שלומות.

– להתראות! להתראות!

– להית! להית!

– יחזור־נא, יחזור.

ולמעלה מכולן, אותה מרגלית גם היא, בעיניה הערביות:

– סליחה! סליחה אדוני! להית…

מחזה שלא אשכחנו עד יום מותי.


 

פרק עשרים ותשעה: על שפת ים יפו


כשלונותי בעניני אהבה גרמו להתבודדותי החברתית. מפעם לפעם הייתי מבקר אמנם בבתים שונים ביפו, או במושבות יהודה, שבהן הייתי נפגש עם ריבות יפהפיות מבנות האכרים, אך גבורי הנערות וחביביהן הגדולים בימים ההם היו – אבשלום פיינברג מחדרה, ואלכסנדר אהרונסון מזכרון־יעקב. שניהם היו שייכים כבר אז לאגודת ״שבאב״ יהודים, או בשמם המעטיר – ״גדעונים״. מטרתם היתה כפולה: ״להפוך״ עולמות ועלמות. מורה צעיר מטבריה, ממן (בשמו הרמב״מי כמעט) היה מתחרה בהם אף הוא בהצלחה, כי ספרדי היה והעברית שלו נוצצת ומגונדרת. וכשנודע לשלשתם כי נכשלתי בבחינות, ירד חיני בעיני רוב הנערות. גם מאמרי המפוצץ נגד ״הבורחים״ מן הארץ למצרים, לצרפת, לגרמניה, לאמריקה ולאוסטרליה – שמספרם עלה עד אלפיים בחורים ויותר מאלף בחורות – הוסיף אף הוא למספר אויבי מבין הצעירות והצעירים, במושבות בפרט.

לא יפלא, איפוא, כי לכשהוזמנתי באחד הימים ההם לקרוא בבית־העם בראשון־לציון את פרי־עטי אשר זכה לפרס שלישי בהתחרות ״הצופה״, העתון היומי העברי בווארשה, שא. ל. לודוויפול היה עורכו, נמצאו באולם המואר לרווחה כמה צעירים אשר ״צפצפו עלי״ בפרהסיה ו״חרבנוני״ על יצירתי זאת, אך לא נרתעתי והמשכתי לקרוא, ורוב הקהל, בפרט הצעירות והנשים, יצאו להגנתי מתוך התרעה רבה.

את הנשף סיימתי בעזרתו של אבשלום פיינברג, ששערו ה״שמשוני״ וזקנו ה״שאולי״ (לפי התמונות שבציורים מפורסמים), היו משגעים את כל בנות ישובנו הרך, שר בקולו היפה את שיר ה״יהודאית״ שלי, מין תרגום חפשי של ה״מרסלייזה״ הצרפתית. ידידותי עם אבשלום נתחזקה מאוד.

אבשלום היה מבקרני ביפו מפעם לפעם. למחרת האסיפה בראשון־לציון טיילנו לאורך שפת־ימה של מושבה זאת, מעבר לחולות, כשהוא, אבשלום, לבוש עבאיה ועגאל דוגמת שיך ערבי צעיר, עם מאכלת לאבנטו רב־הצבעים, והבידואים דורשים לשלומו בהערצה אמיתית. חבשנו את חמורינו ורכבנו ישר, דרך עין־הקורא, ליפו הדרומית (היום ״בת־ים״ העברית).

תוך כדי שיחה על עתידות ארצנו, הזכרתי לו את חיבתו של אביו ״לוליק״ אלי, בשל אהבתי אני לים שגם הוא אהבו. גוללתי לפניו את חלומי על חיים ימיים הומים כבימי הדנים והזבולונים. תמה הייתי על האדישות הנוראה שבני עמנו, המתעוררים לתחיה יבשתית, מתיחסים לפי שעה לשני ימינו העיקריים, ים התיכון וים סוף, וכן לאגמים שבפנים הארץ, מאגם המלח עד לכנרת ולמי־מרום.

– מדוע – קראתי בהתפעלותי – אין לנו היום ״אבידן״ ימי, בית־ספר עליון לימאות חיה? כיצד הזנחנו את המרחב הנפלא הזה אשר לעינינו? מדוע לא נבנה לעצמנו, כשם שאנו בונים מושבות וערים, גם נמל גדול, אם לא כנמל הגדול של מרסליה הצרפתית או גנואה האיטלקית, הרי לפחות כפיראוס היוונית, כבורגאס הבולגרית וקונסטנצה הרומנית? הן בים אין לנו לקנות כל אמת־קרקע בכסף עובר־לסוחר. דיה סירה, דיו מפרש, דים משוטים ומלחים גם חובלים, ולנו הוא כלערבים, למצריים, לאלבנים, לפורטוגים…

– אף אני חולם כמוך – אמר אבשלום – אך היבשה קודמת לים, ולכן כל מאויי נתונים ליבשה. קודם־כל וראש לכל: קרקע, קרקע. לעמנו דרוש מוסד קרקעי לאומי גדול ורב תנופה, שירכוש לעם העברי את כל קרקעות ארצנו הבלתי־מיושבות – את כל טרשיו וסלעיו, ביצותיו וחולותיו, ועל הכל – את מדברותיו. אה, המדבר, המדבר! מה אוהב אני לטבול במרחבים השמשיים הללו! איש־המדבר אנוכי כשם שאתה איש־הים הנך.

בהתלהבותנו זו, תוך כדי שיחת רעים מפה לפה ומלב ללב, גמרנו אומר, שהוא, אבשלום, יקדיש את כל מרצו לגאולת היבשה, ובכללה המדבר, ואנוכי אקדיש את עטי ומרצי לגאולת הים.

– אתה תהיה ״שיך המדבר״ — התרעתי לקראתו.

– ואתה תהיה ״אמיר הים״ — החזיר לי בהתלהבותו.

אז יאסוף אבשלום, ידידי החדש, מלוא חפניו חול, ופיזרו לכל רוח:

– מי יתן וכחול הזה אשר אין מספר לגרגריו, כן ירבו בני עמנו אשר יבואו מן הגולה למולדת אבותיהם, לבנותה ולהפריחה.

ואני מלאתי את חפני טפות מן הים והתזתים לכל עבר, למערב ולדרום ואמרתי: – מי יתן ועל פני גלים אלה ישוטו לים התיכון ולים סוף אניות דן וזבולון, כבימי קדם.

כאלה היו חלומותיהם־בהקיץ של שני צעירים, בני דור שני לתחיה – בן ירושלים ובן חדרה, בשנת העשרים לחייהם.

עוד אנו מחלקים בינינו את היבשה והים, והנה הופיעו לקראתנו מצד הנמל של יפו – אהרון אהרונסון ומאיר דיזנגוף, אשר חזרו באותו יום מנסיעתם לחוץ־לארץ בספינה צרפתית.

– מה מעשיכם כאן? – שאלנו אהרונסון.

– חילקנו ביננו את היבשה ואת הים – ענינו בצחוק.

– ומיהו ״שר היבשה״? – שאל דיזנגוף בצחוק, בקולו האבהי.

– אנוכי – השיב בגאון אבשלום.

– ו״שר הים״?

– אנוכי – עניתי בנמיכות־קול קצת.

– לא, חביבי – מיחה דיזנגוף בקול רציני כמעט – כי אנוכי!

– מדוע?

– כי עוד לפני כמה שנים, בעוד שניכם תינוקות כמעט, תקעתי יתד בחולות טנטורה, אשר על שפת הים התיכון, ובניתי מזח קטן לפריקה…

ובעליצות־חיים, כדרכו, שלב זרועו בזרועו של ידידו הזכרוני, רחב־הכתפיים, והתרחקו מן הנמל אל מלון ״קמיניץ״ שביפו.


*

מאז לא חדלתי להטיף בכל הזדמנות לתחיה החדשה. לארבע התחיות שהטיפו להן כל מנהיגינו ומורינו באותו דור – תחית העם, תחית הארץ, תחית השפה ותחית הדת – הוספתי אני את התחיה הימית, שלדעתי אינה פחותה בערכה מן הקודמות.

הטפתי העקבית לימאותנו המחודשת נתקבלה – אם לא בהתנגדות מפורשת, הרי באדישות כמעט כללית, מלווה צחוק ולעג, ראוני ושמעוני כמין ״בעל חלומות״ שאין לו תקנה.

– קרקע אין לנו, – היו אומרים לי – וים אתה דורש? פרותינו ופירותינו בתחילתם הם עדיין, ולגלים אתה מתגעגע? אדמתנו ביד זרים רובה, ולספינות אתה משלחנו?

זכורני, כי יום אחד, בהיותי עם קבוצת מטיילים ומתרחצים ביפו הערבית, נחה עלי הרוח פתאום והתחלתי להטיף באזניהם דברים נלהבים במליצה ״ישעיאית״ כמעט, בשבחה של תחית הים, ותבלתי את דברי גם במשחקי־מלים מעניני הים, וכך אמרתי, כפי שנשתמר בזכרוני: ״הוי השאננים בציון והנרדמים ביפו הדנית. הן עצם השם ״ציון״ מובנו היה לפנים ״צי–יון״, ציו של יון, לאמור: של אבי יונה הנביא. ובני דן הלא ידועים היו באהבתם העזה לימם, גם לאניותיהם. האין אתם מתבישים לראות במו עיניכם כאן, כי אף גל מגלי ים זה בתכלתו המזהירה, אף טפה מטפותיו, אף שבלול משבלוליו – לא שלכם הוא? אילולא הדיגים הערבים, לדגה רעבתם ואין. אילולא אחיכם אלה בחסדם – כל דובא שני ימינו, מאפסי העולם לאפסיו אפס יהיו לכם. עורו־נא אחים, ו״התיממתם״ (מלשון ״ים״) גם אתם. חושו־נא בעוד מועד, והתאמתם את חייכם לא רק לעבודת האדמה אלא גם לעבודת הים, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, בלתי־אם על דובא המים בנהרותיו, אגמיו, ימיו ואוקינוסיו. נוח, איש צדיק, אביהם של שם, חם ויפת, הבין את זאת לראשונה בבנותו את ״תיבתו״ הענקית – זו הספינה הראשונה – להציל את שארית הפליטה מן המבול. בנו בתים אמנם, נטעו עצי פרי ואילני סרק, אך בצידם, – כנורבגים, כהולנדים, כאיטלקים, כסינים, כיאפּאנים, ככל הגויים – בנו סירות, מפרשיות, תרניות, אניות ודוגיות כאשר עשו אבותיכם מלפנים, דוברי־העברית כולם, צורים, צידונים, בבלים, דנים, זבולונים, כנענים ואדומים, הברית הימית הנפלאה ביותר לדורות העבר, אשר השליטה את שפת עבר בכל ימי המזרח הקרוב והמרכזי – עד לאופיר בימי שלמה.

ותהי קריאתי זאת לתחית הים לא ל״קול קורא במדבר״, כי הן מדברנו החל אף הוא לדבר, מרוחמה ועד עין־הקורא ומטנטורה ועד לרוכסי עכו, אלא לקול אובד במרחבי המים, למן נחל מצרים ועד ארם־נהרים.

אך לאט־לאט, צו לצו וקו לקו, חדרו בנות־קול הים העברי ללבבות המאובנים, ושקשוק הגלים לזוג ימינו גועגעו בקרבי ישובנו החדש.

במשמר־הירדן החלו אכרינו לפרוש מכמרות לדוג בהן את דגיו הטעימים, ובחדרה הקרובה לים הלכו בניהם בעקבות לוליק פיינברג והשיטו רפסודות לתענוגי שבתותיהם.

ודן גם זבולון ואשר – מאושרים!

אז התחלתי אני – כותב השורות – לחקור בענין הים מתוך ספרינו העתיקים, וראה זה פלא – בעצם ״תנכנו״ לראשונה ו״תלמודנו״ בשניה, מצאתי מרמוקים לבלי סוף הנוגעים בעניני ימינו. סימנתי כל מה שיש בו זכר לים. אין ספור למשלינו ולפתגמינו הימיים, למעשינו הכבירים על פניהם, למלחמותינו בכל רחביהם, ל״שודדינו״ גם הם בין סלעיהם, לדיגינו הנועזים בנקרותיהם, למלחינו הגבורים במסעיהם, לחובלינו הנהדרים בהעזותיהם, לעשרנו הלשוני בתיאוריהם.

ואם אבי, אליעזר בן־יהודה, חיבר מילון עברי כללי לכל תקופותינו בארבעת אלפי שנותינו כבדות העבר המסורתי – הרי נגשתי אנוכי, בנו־בכורו, לחיבור מילון ימי, המיוסד על מה שיש לנו כבר במונחים נפלאים למושגים כה שונים וכה מיוחדים במיניהם תדיר, שאף עמי־ים מובהקים מדורי־דורות לא היו מתבישים בהם.

לצערי הגדול, הוכרחתי להפסיק את המלאכה הזאת לשנים רבות, בגלל המאורעות האחרים אשר הטילוני לפתע־פתאום לתוך עולמי העתונאי.

אבל מילון ימי קטן זה עודנו שמור עמי בארכיוני לזכרון הימים ההם לפעולתי הימית – זה קרוב לארבעים שנה, ואתו יחד חומר רב ועשיר על דברי־ימי ישראל על הים, שגם הוא גנוז עדיין בכתובים.

למה אני רושם את הדברים האלה בפרקי זה? – למען ידעו הדורות הבאים אחרי, כאשר יהודה תהיה מדינה עצמאית ולה צי ימי גדול, ונמלים עברים גדולים לאורך חופי המדינה, ואניות עבריות עם דגל ציון ועם מלחים וספנים עברים יפליגו על פני שני ימים, ים תיכון וים סוף – כי היה היה לפנים, בדור רחוק, איש עברי מוזר ומלוגלג, אשר החל בתעמולת הים בעוד לא היה לנו לא נמל־שיט בחיפה, ולא נמל־סירות בתל־אביב, לא דיגים בעתלית, ולא בכנרת. לא אניה ולא סירת־מפרשים עבריות, לא רב־חובל ולא ספן עברי, לא הכרה ימית ולא רגש זבולוני, כל המוֹחיוּת הימית, לא היו בכלל בנמצא. ואם יזכרני מישהו לטובה בימים הרחוקים שלא אזכה להם, והיה זה שכרי בעולם הבא. אני האיש, אשר האמנתי מעודי, כי רק אדמה וים יחדיו, הם המבטיחים מולדת אמיתית.

וכאן עלי להזכיר עובדה קטנה: בימי התלהבותי הימית מצאתי ביפו רק אחד, יהודי שהמיר, לצערנו, את דתו, מטעמים לא ברורים לי עד היום, אם כי חשב את עצמו ליהודי לאומי ואוהב עמו. שלמה פיינגולד היה שם האיש. והוא אשר נענה להטפתי הימית להקים על שפת ים יפו תחנה ימית ראשונה, היא ״בלה־ויסטה״ (יפה־חוף בעברית) בקו ישר מנוה־צדק היפואית, בין כתלי הבית המשקיפים לתכלת ים־תיכוננו, הייתי מבלה את רוב ימי פגרתי מתוך תוחלת לתחיה ימית רחבה וכל־מקיפה…


 

פרק שלשים: צעדי הראשונים כעורך עתון


בירושלים עיר־הקודש אירע מאורע חברתי רב־הערך מנקודת מבט התחיה הלשונית. יעקב, בנו־בכורו של השולחני העברי העשיר וולירו, נכנע סוף־סוף (כאשר רמז לי לפני כך הרב הצעיר ירוחם אלישר) לדרישת אביו והודיע לכסניה סטפנוף הרוסיה, כי אין הוא יכול לשאתה לאשת בגלל היותה נוצריה. ותהוֹם ירושלים על הדבר הזה, לאחר שכסניה היפה איימה כי תשלח יד בנפשה. לעומת זאת הסכים וולירו לנשואי בנו עם מנוחה האשכנזיה מפתח־תקוה – דבר נדיר מאד עדיין בארצנו, כי רק בבית אליהו ספיר, בבית יוסף מיוחס וּבבית יחזקאל יהודה היו ״נשואי תערובת״ של ספרדים ואשכנזים. נוסף לכך – לא ״די נכבדה״ היתה בעיני השולחני, כי ״רק״ תופרת היתה ושכירותה לא היתה רבה ביותר. בבית וולירו נעשו הכנות גדולות מאד לחתונה, וה״מיליונאי״ היהודי – כפי שכינוהו – העניק לכלתו הצעירה תכשיטים, שמלות רקמה, שטיחי פרס ובוכארה ורדידי מארוקו.

לא הייתי מרבה דברים מסביב לחתונת וולירו הספרדי עם ארוסתו האשכנזית, אילולא חגגה אבי בעתונו כתחילת הנצחון האמיתי לשפתנו המחויה מצדה המעשי כשפה בין־עדתית. יעקב וולירו לא ידע מלה גרמנית ואף לא אידיש, ומנוחה לא ידעה מלה צרפתית, כי היא היתה מיוצאי פולין והוא היה משרידי איטליה, וטבעי היה הדבר, איפוא, כי שניהם הוכרחו להשתמש בשפה העברית תחילה כשפת ״תנאיהם״ ונשואיהם כאחד, ותתואר שמחת מחיה־לשוננו כשיעקב וולירו השולחני – מתנגדו הנמרץ של בן־יהודה בהפצת העברית החדישה – מצא לטוב גם לנחוץ להזמינו להיות אחד משושביני הזוג המאושר.

בן־יהודה כשושבין ראשון – זכור אזכור את המחזה המוזר – ואליהו ספיר היפואי, נכדו של בעל ״אבן ספיר״, הנסען הארצי־ישראלי הראשון בתימן, בהודו ובסין – השושבין השני…

אז פרסם אבי בעתונו את מאמרו המפורסם בשם ״הנצחון״, ובו הכריז לכל קצווי ארצנו, גם לגולה הרחבה, את העובדה הנפלאה ש״יעקב״ לבית וולירו זה זכה להיות אחד מאבות העברית המחויה בארץ מולדתה, לאחר מרחק ארבעת אלפים שנה כמעט.

והמאמר נסתיים במלים אלו:

״סוף־סוף מספרנו היום בכל הארץ כולה – שבע־עשרה משפחות עבריות, עם משפחת וולירו כגולת הכותרת לתחיתנו השלישית״.

היאמינו קוראי וקוראותי, כי תרועת ״נצחון״ זה הריעו רק לפני שלושים וארבע שנים, בערך, מיום החלי לכתוב את זכרונותי?

שבע־עשרה משפחות עבריות בשנת תרס״ט!

ואני הצעתי אז, באותו עתון, לקרוא לכנסית השפה העברית באותה ירושלים, שתגלה לנו לאחר שנה לכל היותר, כי בעזרת נשואים נוספים יעלה הדבר בידינו לפקוד בסוף השנה ההיא מאה משפחות לכל הפחות – מחנה מצער אמנם ביחס לכל העמים המדברים בלשונותיהם, אך מחנה נאה בכל־זאת לאורץ־ישראל הבן־יהודאית.

ראשית האומה העברית בהתחדשותה הפלאית.


*

בינתים הורע מצבו של אבי מבחינה חמרית. כי לרגל המשבר הכלכלי בארץ אז, בא גם דפוסו עד משבר ועתונו עמד להסגר. מובן הדבר מאליו, כי דבר זה גרם לו לאבי להודיעני כי לא היה כל מקום עוד למשרת כתב מיוחד ביפו, ואני הוכרחתי לעקור את מושבי מ״יפו הסואנה״ ל״ירושלים המתה״, כפי שכונו שתי ערים־אחיות אלו בפיות בני הישוב החדש בהתפעלותם לראשונה ו״בבוזם״ לאחרונה.

וראה זה פלא, עקירה זאת לעיר מולדתי מחדש, היא־היא אשר גרמה ל״מהפכה עתונית ראשונה״ בעיר קדשנו. כי פתאום קם פודה ומציל מבין הקהל הרחב בדוגמת éditeur בצרפתית ו־publisher באנגלית. ומה שעשו בן־אביגדור וא. א. פרידמן בווארשה בהצלחה כה מרובה, עשה בירושלים הצעיר שלמה ישראל שריזלי, בן להורים עשירים, על־פי יזמתי הפרטית.

באשר אמנם עמיתים היינו שנינו בבית־ספר של נסים בכר, אם כי גדול בשנים היה שריזלי ממני בהרבה, ובימי בחרותנו היה הוא נצמד תמיד אלי בחלומותי הנועזים. רק צרה אחת היתה צרתו, והיא כי ידו היתה קמוצה למאד ויאהב את הכסף על־פני כל. במחלקה היה הוא מוכר פנקסים לתלמידים ב״חצי מחיר״, כי הוא היה מוחק בסבלנות מרובה את כל הדפים הכתובים באברון (עפרון), ומלאכתו נעשתה באמנות כל־כך מרובה, שהמורים לא הרגישו בה.

ועוד: הוא היה מלמד לכתוב בדיו בצד ההפוך לעמודי הפנקסים הרגילים, ואת המחברות ההן היה מוכר ב״קבק״ (פרוטה) כל אחת. אף את עצם הדיו היה יוצר בעצמו מגרגרי־ברושים, ואת צפרני העטים היה מביא ישר מפאריס במחירים כה נמוכים, שממכרם בבית־ספרנו העדיף את ממכר העטים אשר לבתי־המסחר הירושלמיים המפורסמים. כה צבר כסף, נוסף לממון אשר קוה לרשת מאביו. ובחוזרי ירושלימה מיפו פנה אלי מיד בהצעה מעשית – לקנות את דפוסו של אבי ב״חצי־חינם״, כמובן.

זו היתה הצלה פורתא. במאתים נאפוליונים, לסלקם בשנתים ימים, העבירו לו אבי ו״אמא״ את דפוסם המשותף, גם את הזכות להוצאת ה״השקפה״. ושכרי אני היה: להיות עורכו הקבוע בימי העדרו של אבי מירושלים. ובהיות ש״אמא״, בקבלה את ארבעים הנאפוליונים כדמי־קדימה, החליטה להשתמש בהם לנסיעה מרחקית, נשארתי אנוכי יורשם הזמני כעורך־למעשה. ולעולם לא אשכח את עצמי יושב בפעם הראשונה בחיי בכסא־עורכים, עם אלמאליח עוזר על־ידי כסגני, ושריזלי משגיח עלי לבלתי אבזבז ניירות מיותרים בכותבי את ״מאמרי הראשיים״.

טיפוס מוזר היה שריזלי זה שהיה קשיש ממני בעשר שנים, עם היותו חברי רק למחלקתי בבית־הספר לחכי״ח. סמוק הפנים, עם לחיים בולטות כספוגים ועדשים פזורים עליהם זעיר־פה זעיר־שם. הקוים העיקריים לטיפוסו היו שערותיו הכושיות, שפתיו המלאות ועיניו הערומות.


*

אפס, כי עורכוּתי זו הראשונה לא התחילה במזל־טוב ביותר, כי בבקרי בחנות המשקאות לראשון־לציון, ליד שער יפו, אינה לי המקרה לשוחח עם מנהלה, שמואל רפאלי, מטובי ידידי הגדולים, איש נהדר, אשר היה עסוק יותר באוסף מטבעות יהודיות עתיקות – וביחוד חשמונאיות והורדוסיות – מאשר בבקבוקי יינותיו ותחריפיו. תוך־כדי־דיבור אתי החליץ את אחד הבקבוקים ליין מוסקט עתיק כבר (בן חמש־עשרה שנה לפחות), ויגישהו לאחד הדומיניקנים, אשר אהב את יינותיו למאוד ויהי ללוקחם הקבוע ביותר – הוא הצרפתי, שיינות צרפת היו לו לתפארה.

הכומר, קרייר שמו, גמע הימנו גמיעה גסה, וירתע אחורנית מתוך חרון רב, כי זבוב מת נכנס לגרונו הצמא.

רפאלי המסכן לא תפס את אשר קרה ויתרעם על הכומר ללא־כל־צדק, ובהעירי אותו על משגהו זה – תקפני ארוכות. בינתים נכנסו לחנות כמה מן העוברים והשבים – יהודים, נוצרים ומושלמים – והענין התלקח ער כדי שערוריה.

אז אמהר לדפוס עתוני שליד ביתי, שבו היה ראש סדרי־האותיות בן־ציון טרגן – אחד הטיפוסים הנפלאים ביותר בירושלים – ובעמידה, נרגש ומלא־חימה, הכתבתי לו, לשם סדור מידי במקום, מאמר סוער על כל הענין, שבו תקפתי את הנהלת יקבי ראשון־לציון על מעשה הבקבוק וזבובו, ואסיימנו בדברים מחורזים אלה:

״כיצד יקנו את יין ראשון־לציון,

אם הוא אחרון לנקיון?״

בן־ציון טרגן היה כה נרעש מן המלים האלו, שסדרונו נשמט מבין ידיו והאותיות נתפזרו לתוך התיבות כולן, ובקולו הענוג התחנן לפני שלא אכניסן במאמרי. אך אנוכי, כדרכי מאז ״התעתנתי״, לא ידעתי רתיעה ואפקוד עליו לסדרן מחדש.

וכך הופיע הגליון ההוא, עם מאמרי זה, בשוק, ממטולה ועד באר־טוביה, שבו היתה ה״השקפה״ נפוצה. באותו ערב־שבת הושם מצור ממש על ביתי. רפאלי לא ידע, כי אבי ו״אמא״ נסעו, ויבוא הוא ואתו רבים מחבריו הסוחרים להתאונן על ההתקפה הנוראה הלזו. בראותו אותי יושב על יד מכתבתי, המטיר עלי את דברי תוכחתו. ואני לא טמנתי ידי בצלחת והשיבותי לו כהלכה. הדברים התלקחו עוד יותר, כשפתאום הופיע דוד יהודה־לב־איש (יודילביץ׳) אשר דהר ובא במיוחד מראשון־לציון, מרכז ״כרמל־מזרחי״, ואתו זאב גלוסקין, מנהלו התקיף. עיני יהודה־לב־איש היו אדומות, ולחייו חוורות מצער ומאכזבה:

– לי, בן־ציון, עשית את זאת? לי, ולראשון־לציון אחותך?

הפעם נמוגותי. לא יכולתי לסלוח לעצמי על חטאי זה כלפי הטוב לידידי מימי ילדותי ובקשתי את סליחתו.

– פקוד עלי את אשר תרצה ״דוֹד״ – קראתי לו – ואעשהו לך.

ונשב יחדיו רגעים־מה לפני ״קבלת השבת״, כשזקנתי אֵם־אבי, עמדה מוכנה כבר להדליק את נרותיה, וננסח את התשובה, כרצונו.

והתשובה הופיעה בגליון שלאחריו, באותו מקום ממש בו נדפס מאמר־התקפתי. תבוסה אישית מאין כמוה.


*

הדואר הראשון, אשר הגיעני לאחר כשלשה שבועות, הכיל מכתב קצר מאבי וארוך מ״אמא״, כי אבי היה נמנע מלכתוב לבני משפחתו, זולת לרעיתו, בזמן שלא היתה מלוה אותו. מתוך מכתבים אלה בצבצה הדאגה הרבה, פן לא אוכל לכבוש את סערתי היצרית ואעורר כנגדי את דעת־הקהל בארצנו וגם בגולה. חשש גדול היה לאבי, פן מאמר זה או אחר שלי יעורר סופרים כקלויזנר, כצ׳רניחובסקי, כסלושץ, ילין או מ״זקני הישוב״, להמנע מהשתתף ב״השקפה״. מאמרי נגד ראשון־לציון ודאי לא גרם להם שמחה יתירה, אם הספיק להגיע אליהם בטרם ערכו אלי את מכתביהם אלה.

עם זה היו שניהם מלאים הכרת־תודה על אשר אפשרתי להם כמה חדשי מנוחה, שלא ידעו כמותם מאז נשואיהם. רומא עשתה עליהם רושם עצום, ואבי בקר בספריה הגדולה, אשר בה מצא חומר עשיר מתוך הספרות העברית העתיקה. ימים מספר לאחר הגיעם לבירה הנפלאה וביקורם ב״פורום רומנום״ עם קשת טיטוס – השריד המעיד על גדולת האומה היהודית בגבורתה – נתקבלו שניהם, יחד עם עוד כמה מאות אזרחי חוץ, על־ידי האפיפיור ליאו הי״ג. תיאורה של אמא מבקור זה היה כה חי ומלא־ענין, שמסרתיו לדפוס ככתבה מיוחדה תחת הכותרת המרעישה ״ראיון עם האפיפיור״ – דוגמת הכותרות הצרפתיות. כשבא אלי בן־ציון טרגן להודיע לי, בפנים עגומות כל־כך, כי אחד המסדרים האשכנזים, מתוך אדיקותו המופרזה, פיזר את רוב עלי כתב־היד לכל רוח ובשום אופן לא יכלתי לחבר את שאריתם לגוף מלא.

צערי על בזבוז ראיון זה (ה״ראיון״ – חידושו של אבי למושג אינטרוויו, ואני הוא שיצרתי משם־עצם זה את הפעל ״ראיין״) – היה עמוק מכמה טעמים, וביחוד מפני שכאן הייתי אני, ״כתב״ העתון מימי יפו, עורך את ״עורכתי״ – דבר נדיר מאד בדברי־ימי העתונות העולמית בכלל והעברית בפרט. בקשר עם כך הודיעתני ״אמא״, שהיא קנתה לי, כמתנה על עזרתי להם, את ״שער טיטוס״ עשוי שיש אמיתי כמכבש לשולחן־כתיבתי, וכן הבטיחה לקנות את פסל וונוס, משיש גם הוא, כמתנה לארוסתי.


*

בינתים הסערתי את הארץ בהפתעות מהפתעות שונות כמעט שבוע־שבוע.

ציורי ״אפיקורס״12 הדהים את ״רחוב היהודים״, ובסורי באחד הימים לבית־הדואר האוסטרי, התנפלו עלי פרחחים עטורי־פיאות וימטירו על ראשי מהלומות נאמנות. ציורי ״הערביה״13 בו תארתי פלאחית מכפר ליפתה (היא נפתוח) הרצה ברגליה היחפות על פני שטח השלג הלבן והקר ומעוררת בי רצון לנשקה – העלה עלי את חרון הערבים. מלחמתי נגד סגירת חצר־הרוסים בפנינו גרמה למריבה ראשונה ביני ובין סולומיאק, אשר מונה אז כמנהל הדואר הרוסי בירושלים. קונסול צרפת התרעם עלי גלויות על תעמולתי המוגברת ״נגד השפה הצרפתית״ בבתי־הספר לחכי״ח בירושלים, בחיפה וביפו. ואחרון־אחרון נורא: קצפם של אפרים כהן, מנהל בית־ספר ״העזרה״ הגרמנית, ודוד ילין, ראש מוריו, על אשר הרגזתי באחד ממאמרי את קונסול גרמניה, ה׳ שמיט, מידידי אבי, בשל התנגדותי לשפה הגרמנית המופרזת במוסדם־הם.

בקצור: ירחים אחדים להעדר אבי ואמא מירושלים, הספיקו להפכני ל־״eenfant terribl״ של ארצנו הקטנה לכל אוכלוסיה – יהודים, נוצרים ומושלמים. מדי עברי ברחובות, היו מראים עלי באצבע, ואחיו של המופתי (אמין חוסייני) קראני אליו יום אחד ויטיף מוסר השכל באזני הדהוּמות:

– היה כמותי, עמיתי היקר (כי הוא היה אחד מתלמידי חכי״ח בזמן אחר אתי), ואל־נא תעשה אויבים לך על ימין ועל שמאל. ארץ זו אינה שייכת ליהודים בלבד ועצתי לך להזהר מאוד בדבריך על שאר תושביה, שהם הרבים… אם רוצה אתה לנשק ערביה בימי השלג, עשה זאת במסתרים, ואל תכריז על כך…

כי הרבה אמת היתה בדבריו – אני מודה. מספר העברים בארצנו בימים ההם לא הגיע לחמשים אלף, והנוצרים מנו שבעים אלף, והמושלמים יותר מארבע מאות אלף.

והשורה נתקלקלה לגמרי, לאחר שפתאום השתמשתי במאורע קטן בערך לתקוף את חובבי מימי ילדותי, את רבי ישראל דב פרומקין, עורך ״החבצלת״. הסופר והעסקן הזה היה אמנם יריבו של אבי, אבל כיחיאל מיכל פינס, כיהושע פרס, כיואל משה סלומון, כהרב שמואל סלנט – היה גם הוא מחובבי תמיד, ולא פעם היה מבקש מאתי להפגש עם בכורו, גד, אשר כבר אז נבאו עליו כי גדול יהיה בישראל, במקצוע הספרות הערבית בפרט. מה דחפני, איפוא, להתקיף פתאום את עתונו? מדוע האשמתיו באיבה לתחית עבריתנו? אי היתה הנחיצות להרגיז לחינם את שלוותו העתונית? האם בגלל אהדתו להשכלה הגרמנית? האם בגלל אדיקותו היתירה? האם מפני שעתונו היה נפוץ אז יותר מעתוננו אנו בחוגי הישוב הישן? דומני, כי זאת היתה הסיבה העיקרית לכך, וכי היא־היא שהניעתני לכנותו בשם ״חבצלתן״ ואת שיטתו בשם ״חבצלתנות״. אכן, את עצם הכינוי הזה לא פרסמתי בעתוני מתוך חשש פן דבר זה יגרום צער לאבי, אם־כי היחסים בינו לבין פרומקין היו רעים בין־כך ובין־כך, אך חברי ועמיתי בירושלים ובמושבות ידעוהו למדי.

ולסוף – הגדול לנצחונותי העתוניים בכל־זאת: כשהגיעו אבי ו״אמא״ לפאריס, הודיעוני על דבר מות הסופר הצרפתי המהולל אמיל זולה, שנסתמם מגז במנוֹמוֹ (חדר־מיטתו), יחד עם רעיתו וכלבו, רק רעיתו בלבד נצלה ממות. וכאילו קבלתי מברק פרטי על מאורע עגום זה, ישבתי במשרדי ואערוך מאמר על מותו של זולה, בטרם נתקבלו עתוני פאריס בדאר הצרפתי. במלים מדודות ומלאות יגון תיארתי את כל המחזה, ואני לא ראיתיו, ואת רגשות צרפת והעולם כולו, ואני לא ידעתים.

ויהי זה שכרי על כל עמלי – עד לחזרת אבי ואמא מנסיעתם רבת־ההרפתקאות־וההצלחות בשדה המילון העברי.


 

פרק שלשים ואחד: בימי פולמוס ההרצליניים והאחד־העמיים


משחזרו אבי ואמא לעתונם, כדי להציל ככל האפשר את אשר קלקלתי בו בימי העדרם, היה העולם הציוני סוער מסביב למלחמת ההרצליניים והאחד־העמיים.

אוסישקין, ראש ועד ״חובבי ציון״ באודיסה, אשר עשה בארצנו בשנות העדרי ממנה, חזר כבר מזכרון־יעקב, מקום בו כינס את כנסיתו העברית הראשונה. אחד־העם תקף בימים ההם את ציוניותו המדינית של הרצל, וטען לציונות רוחנית, או כפי שאחרים כנוה בשם ״ציוניות יוחנן בן־זכאי״. הרצל קרא לעזרתו את מכס נורדאו במלחמתו לציוניות המדינית. אבי הצטרף לתומכי הרצל, ועתונו היה לנושא־דגלו הנאמן, ואוסישקין הצטרף לאחד־העם. יהודי רוסיה היו ברובם ״אחד־העמיים״ – כאשר כתב אז קלויזנר ב״השלוח״ – ואבי הבטיח, כי בני ארץ־ישראל יהיו ״הרצלאיים״.

זוכר אני שדוד יודילביץ׳ מראשון־לציון, הזמין לביתו כעשרים מחשובי הכפר, וימסור לי את קריאת המאמר ״החטא ועונשו״ של אחד־העם14. היה זה אחר־הצהרים של יום־־סתיו קיצי. בעל הבית השתטח על ספתו, ומוזמניו התישבו בכסאות־קש ״פריזאיים״. בעלת הבית, ה״דודה״ צפורה, מבנות המושבה, הגישה מגדנות. ובתוך חום מחניק וזמזום זבובים מטרידים, קראתי את המאמר ״החטא ועונשו״ שבו תקף אחד־העם את מכס נורדאו. בסיימי, החלו מאזיני לבקר את קריאתי המהירה ביותר.

– אין אתה יודע עברית כהלכה – העיר פוחצ׳בסקי, מטובי אכרי ראשון.

– אתה מלעיג לו, לאחד־העם, בקריאתך – שסעני אחריו אוסטשינסקי

– ואת זאת לא אסלח לך.

– אולי תפסיק את מקראך, – התערב בשיחה שליט בכבודו ובעצמו, ממעריצי נורדוי.

הנאספים שכחו, כי אני את קריאתי עשיתי באמונה, על אף התנגדותי האישית לאחד־העם ולתורתו, ויחשבו את עצמם נמצאים באחת מאספות הועד המקומי עם ויכוחיהן הסוערים.

– ״שׁה״ (הס)! – נזעק פריימן, בזקנו הארוך ובכיפתו הרומנית לראשו.

– ״שה״ לך! – התריס לובמן לעומתו.

ומכאן ואילך עברה השיחה לז׳רגון בעיקרה, כשכל אחד מהנאספים – מחוץ ליודילביץ׳ – מראה את כוחו בניבו הז׳רגוני המיוחד מארץ־מוצאו, עד שהגברת פוחצ׳בסקי, שהחלה בימים ההם לכתוב ציורים ומאמרים בשפתנו, נוזפת באורחים:

– חרפה! בושה! הבברדיצ׳ב אתם יושבים, או בפינסק ומינסק?

ואני מקפל את חוברת ״השלוח״ שמתוכה קראתי את המאמר, ומעיר:

– הנה ה״חטא״ וזה עונשו, הוי אתם השאננים בראשון־לציון! — —


*

ימים אחדים אחר־כך נסעתי עם ימימה אחותי לנס־ציונה ולרחובות הרחוקות ב״מהרת״, שהיתה מביאה יום־יום את האכרים והאכרות עד לגדרה ולעקרון. בנס־ציונה היה המצב הכלכלי חמור מאד, ורוב הצעירים התהגרו ממנה לאוסטרליה. מנוחין ורעיתו מתאוננים על הברון ופקידיו, ומכינים אף הם את עצמם להגר אמריקתה, עם שני ילדיהם שנולדו להם לפני זמן קצר. וקומורוב עומד על דעתו, כי עוד יבואו לה למושבה ימים טובים בעקב פרדסיה המרובים.

בו בערב בקרנו בבית איזנברג ברחובות, ונפגשנו שם עם צעירי המושבה ועם המורה האהוב כל־כך, וילקומיץ השחרחר. מבין הצעירים בלטו ביותר חיים בלומברג – או בשמו החדש אשר נתתי לו ״הררי״ – ואהרון חרמוני חברו, שניהם מגומרי בית־הספר במקוה־ישראל. שם פגשנו את יהודה גורודיסקי, שלא גמר עדיין, את יוסף גולדין, המזהיר בתלמידי בית־הספר המקומי, ואת יהודה טלר, בנו של זקן המורים העברים בארצנו בימים ההם, ואת העלמות הנחמדות בלהה ושרה (היפה מכל בחורות המושבה), עם סמילנסקי, הפועל הצעיר המחזר אחריה. ועל כולם – יהודית, בת אהרן איזנברג, אהובתו של הררי בפרהסיא, ולסוף – הדסה גם היא, אשר נסתה להשכיחני את אשר עוללה לי בימי היפואיים הראשונים.

השיחה באותו ערב נסבה על בקורו של הרצל ברחובות לפני כמה שנים, כשרוב הצעירים היו בין הרוכבים על סוסיהם לקראתו, והשפעתו העצומה עליהם. הררי הפתיע כבר אז את כולם בעבריתו המדויקת ובהקראותיו והלצותיו הנהדרות, כי כבר אז חלם על דבר תיאטרון עברי בארצנו ויבשר לנו, כי אומר הוא לנסוע בקרוב ברלינה להתמחות בה כשחקן וכ״מתקין״ (רז׳יסר בלע״ז).

חרמוני דבר על לב אחותי ימימה לנסוע לברלין להשתלם באחת ה״מוריות״ (הסמינרים) הגרמניות, ושאלני אם אין ברצוני להצטרף אליהם, בכדי להוות בבירה הגרמנית גרעין ארץ־ישראלי איתן.

– בוגדים! – התריע פתאום קול אדיר באזנינו.

הרימונו את עינינו אל הפנה, בחדר הגדול בבית איזנברג, שמשם בא הקול ההוא.

יהודה גורודיסקי היה זה, שהוחזק כגבור המושבה בשריריו האיתנים ובאהבתו הידועה לכל ה״ספורטים״.

עוד אני מביט בו, והוא פונה אלי ביתר שאת:

– ובוגד הבוגדים אתה, כי אתה אומר לעזוב את הארץ עם שאריתם – אתה, אשר תקפתם במאמר המפוצץ לפני כמה ירחים…

אילו עקצני עקרב, במושבה זו המפורסמת בעקרביה, לא הייתי נפגע יותר מאשר מדבריו אלה. לא עצרתי ברוחי, בגשתי אליו וסטרתיו לחי.

מה שאירע לאחר זה – קשה לתאר. כל האולם, לזועתן של העלמות הנוכחות, הפך לשדה־קטל, ונצא אל הגן המואר בירח כסוף. שם כבזירה עתיקה, התנפל עלי המוסטר ונתאבק יחדיו רגעים רבים, כשרוב הבחורים מתכפכפים וקוראים לרחובותי הזועף:

– הפילהו! מגרהו! הביסהו!

אך לאושרי, היו בי די כוחות בערב ההוא להפילו, למגרו, להביסו – אותו את פאר המושבה­…

– הא לך על הכנוי ״בוגד הבוגדים״ – קראתי לו, כשעיני מביטות אליו מגבוה, כאגרופן אמריקני במוכהו הנבוך.


 

פרק שלשים ושנים: נסיון ללמוד שלא הצליח


האמת נתנה להאמר, כי בסתר לבי פנימה לחש לי מצפוני, כי אחרי ככלות הכל היה הצדק עם ממוגרי ולא עמדי. על־אף מאמרי הנזכר שפרסמתי בעתון אבי, לא ידעתי לעמוד על החלטתי להשאר בארצי ויהי־מה. ויחסה של הדסה, באדישותה הקרה כלפי ברחובות באותו לילה, סתמה את הגולל על שריד תקותי.

עם־כל־זה נסיתי נסיון אחרון ל״התמסמר״ באותו המוסד, אשר היה יקר בעיני מכל ואשר בו אמרתי, עוד לפני נסעי פאריסה, להשלים את לימודי כאכר צעיר לאחר הכפרים בגליל. ואכתוב לקלווריסקי, מנהל פיק״א, כי היות ומכל ענין המנהלות בבתי ספרו לא יצא כלום – מאושר הייתי אילו יכול היה לעשות לטובתי אחת משתים: להעבירני לאחת מושבותיו – מיסוד פיק״א – כאיש־אדמה, או לתת לי את האפשרות לקבוע את מושבי בעתלית כדייג וכאיש־הים, בהדגשה מיוחדת על בקשה אחרונה זאת.

קלווריסקי חשבני לרועה־רוח, שכן לא היו לי כל ידיעות קרקעיות, והדייגות העברית לא היתה אז אף בדמיון:

– צא למקוה־ישראל – ענני – ועשה בה ארבע שנים. או אז אקבלך כאכר וכמורה כאחת במלחמיה, היא מנחמיה של היום, המביטה מרחוק אל פני ים כנרת, וחלמת שם גם על עתידותינו הימיים.

אז ארד יפו וממנה למקוה־ישראל, שבה נתקבלתי על־ידי המנהל נייגו, אשר בגובה קומתו נראה היה בעיני כשאול בן־קיש, ובטיילי אתו בשדרת התמרים הנפלאה אשר במבוא המכון, עם מראה קסמים על־פני השפלה בירקרקה האל־סופי ממש, הוכיחני בצרפתיתו המדוקדקת על חלומותי אלה:

– לא לך, בן אביך, ללכלך את ידיך הענוגות בזבל המקום הזה. אביך הועידך לעתידות אחרים, ואם־כי אין אני מדבר עברית אלא מעט־מזעיר, הריני רואה בדמיוני את אשר תהיה לארצך אם תלך בעקבותיו. בוא־נא אתי אל קברו של נטר, ממערב לבית־ספר חקלאי זה, אשר הוא היה הוגהו גם מיסדו, והשבעתיך שם לבל תתן את גופך למלאכה אשר לא תוכל להצליח בה.

ובהגיענו ליד הקבר, בכתובותיו העבריות והצרפתיות – ואני עומד לרגליו בהערצת אין־גבול על העזת איש נפלא זה, אשר בא ארצה עוד בטרם כתב אבי את המאמר הציוני הראשון15 בפאריס הבירה – סיים נייגו את הטפתו לי בדברים הללו:

– עוד יבוא יום ותכיר לי טובה רבה על עצתי זאת אליך. עם כל אהבתי לפינה זאת בארץ האבות, אין אני מאמין כי היה תהיה גם ארץ הבנים. השולטנים אשר רדו בה ארבע מאות שנים ויותר, יוסיפו לרדות בה לעולמים, וכל מאמצינו בה לחינם. למה לך להפסיד את הטובות לשנותיך בהזיות, שאפילו הרצל, אשר בקרנו כאן לפני כמה שנים ויפגש בזה – ובדברו כך הורה על דרך המלך העולה מיפו לירושלים – עם וילהלם קיסר גרמניה, אינו מסוגל לממשן.

מחיתי נגד דבריו אלה, ואז שינה נייגו קצת את לשונו:

– ואם נניח, כאמונת אביך ואמונתך גם אתה, כי עוד תשוב ארצנו להיות לנו למדינה, או אז בודאי ובודאי שלא כאן מקומך.

ברגע ההוא עבר על־פנינו בחור מתלמידי המכון לבוש בבגדי אכר צרפתי ודוד גדוש זבל בידו.

– גש הנה – קרא אליו נייגו.

הבחור שעיניו טרוטות היו ממחלת גרענת מרופאה, וראשו מגולח, נענה לפקודה.

אז יפנה אלי המנהל רתת לאמור:

– טבול אצבעך בזבל הזה והחזירנה לפיך!

חשבתיו למשטה בי ואסרב, כמובן.

– ואני אטבול ברצון – העיר ויעש כהערתו, לדהימתי העצומה – וראיה היא זאת לך, כי המסרב זאת לא יהי אכר לעולמים.


*

בלילה הוזמנתי לאולם החניכים שבו הוכנה מיטה צרה בשבילי, ובשעת הסעודה הדלה ספרתי להם את אשר עשה נייגו ליד קבר נטר.

– זהו מעשהו מאז ומתמיד, וכבר התרגלנו לכך – העיר משגיחם בצחוק אדיר מביע בוז.

אינני יודע מדוע, אך דבר־מה המרידני נגד צחוקו זה של משסעי, אשר היה סרוק ומצוחצח, וריח ניחוח פאריסי נדף מן הממחטה שבצבצה מכיסו, ואקום פתאום לשאת לו ולכל החניכים כולם את המנאם דלקמן:

– אל־נא, ידידים, תצחקו לו. גם אנוכי נטיתי לכך ברגע הראשון לשיחתי אתו ליד קבר נטר, אך בראותי הערב את משגיחכם זה, בריקוחיו ובקינטוריו – לנייגו אנוכי בכל לבי ונפשי. אכן, אין הוא ציוני עדיין, והעברית היא לו רק שפת־אגב, אפס כי עוד יתכן ל״ציינו״ גם ל״עבררו״ והיה הוא אז לטוב שבמנהלי ״מאכרה״ אשר כזאת. רק איש כמותו, במרצו ובנכונותו לקרבנות ממין זה, ראוי הוא למשרתו.

אין לתאר את אשר התחולל באולם באמצע דברי אלה. המשגיח זרק ספל־תה אל ראשי, ורוב החניכים הצטרפו אליו בקריאותיהם הגסות:

– למות נייגו! למות נייגו!

– הוא מאכילנו לחם קלוקל!

– הוא משכיבנו על מיטות־חציר!

– הוא מלבישנו בגדי אכרים צרפתים!

– הוא מכריחנו לטעום זבל!

– למות נייגו! ילך לו מכאן לבלי שוב!

רוב הקללות הללו נאמרו בצרפתית, אך גם קללות עבריות לא חסרו, ובהן זו של חברי הצעיר חרמוני, אשר נכנס לאולם בשעה מאוחרת בלילה, כי כל יומו עשה ביפו, וגם הוא היה ממתנגדיו העזים של המנהל, אשר התכנס לבינותינו חוור כמוות, והוא לבוש כפתן־תנומה ותופלים ערביות.

– מי עורר את המרד הזה? – שאג בגרונו העבה והצרוד־כמעט־תמיד.

– הירושלמי הלזה! – נזעק המשגיח בהצביעו עלי.

– כן, הירושלמי הלזה! – הדהדו אחריו האחרים.

אני שתקתי, ונייגו פנה אלי לאמור:

– עכשיו יודעני, כי בן סורר ומורה הנך לחכי״ח בכלל ולאביך, ידידי בפרט. מי בקשך לבקרנו כאן? הלא די הריעות לעשות למוריונך בפריז ולבית־הספר של הגברת יפה ביפו? לא רציתי להאמין בכך, כשסופר לי הדבר ב״סוד״. צא לך מבית־ספרי ומיד!

נסיתי לבאר, אך לשוא.

נייגו האמין למחרפיו ולא למגינו.

ולמחרתו, החלטתי יחד עם חרמוני לנסות את המעשה הגדול, אשר המריצני לעשותו ואתנגד לו עד אז ימים על לילות, לנסוע הפעם ברלינה. כן, ברלינה!


 

פרק שלשים ושלשה: ברלינה – בספינה של ״יורדים״


אם נסיעתי בפעם הראשונה אל צרפת היתה בעיני כעין פתיחה רחבה לעולם החדש, לאירופה – ומכאן השפעתה העצומה עלי – הרי נסיעתי לגרמניה, לבשה צורה אחרת לגמרי – צורת נדודים גלותיים והרפתקניים. ידעתי אמנם מפי השמועה של בעלי נסיון, כי רב ועצום ההבדל בין שני העמים, הגרמני והצרפתי, מכל הבחינות. בעוד שטפוס כדרומוֹן הצרפתי היה תופעה נדירה וחולפת, הרי כל גרמני, למן ביסמרק הגדול ועד אחרון האזרחים, הוא נגד־שמי בדמו ובבשרו, ובכל הלך מחשבותיו.

למן הרגע הראשון בו החלטתי לנסוע לגרמניה, יחד עם אחותי ימימה, החלו מרחפים על ראשנו ענני עגמה וצער, וכל צעד היה כרוך באיזה מכשול ומשאיר בלבנו רושם מדכא.

אבי ו״אמא״, בשל אהבתם לצרפת ולמושגיה, יעצונו להמנע מבקור ממושך בארץ ההתבוללות היהודית הגדולה ביותר, ויבקשו מאתי ומימימה אחותי, לשהות בפאריס ככל האפשר כדי להשלים בה את למודינו ב״סורבונה״. אך חרמוני והררי, אשר הקדימהו בכמה שבועות, היו מאוהדי הגרמניות בכלל והציונות הגרמנית בפרט, וישפיעו עלי שלא לבלות את מיטב בחרותנו ב״צרפת המנוונת״, כי זה היה השם אשר כנוה הגרמנים. כל מה שהוא גרמני – הוא טוב, נקי, טהור, מבריא ומעודד – הסביר לי חברי זה – ויודע אני זאת מן העובדה, שבצאתי את רוסיה בדרכי לארץ־ישראל עברתי דרך גרמניה, ואין כמותה לנקיון, לסדר, לשיטה – ביחוד לשיטה – ומה דרוש לנו העברים יותר מזה?

הנה כי־כן נדברנו בירושלים להפגש בסודי־סודות בעגלה המהירה היורדת יפו משכונת מחנה־יהודה, עם פתקאות מחלקה רביעית לספינה אוסתרית המפליגה טרייסטה, כששני נאפוליונים זהובים בכיסינו, ולאחר שהות יום אחד בחיפה, הפלגנו ממפרצה הרחב והתכול לנמל הגדול בים האדריאטי.

מה שחששנו ביותר היה להפגש עם אחדים מבחורי מקוה־ישראל והמושבות מסביב, אשר התקיפוני ברחובות, עם גורודיסקי בראשם.

וראה זה פלא – דוקא חיפה זאת, בארבעת אלפי תושביה, שחשבנוה לעיר שקטה ואדישה, היא היא שהעניקה לנו פרידה רעשנית. בצהרי ההפלגה, עם צפירת הארובה המרכזית, נתאספו לאורך גשרת העץ, כעשרים בחורים מזכרון־יעקב ובנותיה, וכן מחדרה, וימטירו כנגדנו, על־יד סולמת העליה, אבנים וביצים סרוחות, תוך קריאות זעם:

– אבוי לכם, הבורחים, ומי יתנכם נשארים בגולה לנצחים!

– הבוז לך, בן־ציון בן־יהודה, ולאחותך גם היא!

ויהי זה לנו ללקח נורא.

זה היה ה״בוז״ הראשון, אשר נשמע בארצנו מאז התחיה השלישית, מפיות ה״גדעונים״ לאלכסנדר אהרונסון ולאבשלום פיינברג ה״שבאבים״.

ואלולא חרמוני ואחותי אשר מנעוני מכן, הייתי חוזר אבל וחפוי ראש באחת הסירות האחרונות אל הנמל.


*

מחזה דומה לזה חזר גם על הספון.

האניה היתה עמוסה יהודים, שרובם החלו בה את נסיעתם אמריקתה. אבות ובנים, אמהות ובנותיהן, הסתדרו על־פני כרים ומחצלות, עם חפציהם ואמתחותיהם הנערמים ערמות־ערמות. מרבית שיחותיהם נסבו על ״הארץ האוכלת את יושביה״ – ארץ־ישראל. יותר מארבעים משפחות, ובהן משפחת גראף, יצאו את זכרון־יעקב, ועשרות אחרות עזבו את ה״קדחת הצהובה״ בחדרה גם במשמר־הירדן. צפתים, מבני הישוב הישן, ארוכי זקן, התגלחו גלויות ללא־כל־מעצור. ונשותיהם קיצרו את שמלותיהן והתכוננו לא רק ל״התארפּ״, כי־אם גם ל״התאמרק״ ול״התאסתרל״. רובם ככולם דברו ז׳רגונית, ושירי לעז על שפתותיהם. עברית? מי מ״יורדים״ אלה שם לב להישגים הבן־יהודאיים בשנים האחרונות? ועתונו של אבי הוכרז כ״סמרטוט״ שאין להתיחס אליו ברצינות. ה״חבצלת״ – עתונו של פרומקין – מצא לו תומכים רבים, בהיותו מלמד סניגוריה על היוצאים ״אשר לא יכלו להשאר בארץ מפאת משברה הגדול״. ולאזני הגיעו בספינה דברי־לחש כאלה:

– הסו, הנה גם בנו של הכופר אתנו בספינה.

– בנו של הכופר?

– כן, בנו של בן־יהודה, ש״סמרטוטו״ מאשימנו בבריחה.

– ״סמרטוטיים״ אתם! – פלטתי לעומתם.

– ומדוע ״בורח״ גם אתה? – צרחו חזרה.

– אינני בורח, כי רק נוסע ללמוד – גמגמתי.

– ספר זאת לזקנינו – בּמבּמוּני בז׳רגון – זוהי רק אמתלה יפה, ודבריך הם שקר וכזב.

ותהי המהומה גדולה, ומלחי האניה נאלצו להשתיקנו. כל אותו אחר־הצהרים היינו מדוכדכים, וגם כאשר פעמון־הערב קרא לסעודה לא אכלנו ולא שתינו.

כה עשינו ארבעה ימים שלמים, עם שטפי מטר ברוב ימי הנסיעה הארוכה ו״בורה״ נוראה בים האדריאטי.

וביום השביעי לצאתנו את חיפה – הגענו סוף־סוף לטרייסט – פאר מלכות אוסטריה־הונגריה בימים ההם – שרוב תושביה היו איטלקים.


*

העיר עשתה רושם רב בנקיונה. מורגשת היתה היד האוסטרית, זו אשר ידעה להפוך את עיר־החוף שרוב אוכלוסיתה איטלקית, לחלק בלתי־נפרד מן הקיסרות האוסטרו־הונגרית. אותנו, כיהודים, עניינה העובדה, שרוב חברות־האניות האוסטריות, מיסדיהן היו יהודים, ובראשם מורפורגו. גם רבים מן החובלים והמלחים היו יהודים – האחד בן למשפחת סטיינדלר, אוהבי הימאות ההונגרית מלפני מאתים שנה.

גם בחברת ה״לויד״ האוסטרי היו רוב הפקידים יהודים, ששלטו בשלש לשונות – גרמנית, איטלקית וצרפתית. מספר אניותיה של החברה גדל למאוד בשנים האחרונות, והן התחרו יפה־יפה באניות האיטלקיות שהיו מתבססות על ונציה, נפולי וגנואה.

אף הקהלה היהודית, בכללה, חשובה היתה למאוד כבר בימי בקורי הראשון לנמל גדול זה, וקשרי המקום עם ארצנו היו איתנים ומתפתחים למדי. עשינו איפוא בה יומיים ונתענג על קהוואותיה הנרחבות, על תזמורותיה הרועשות ועל מאכליה ומשקאותיה המגוונים. לאחותי ימימה היה הכל חדש בעיניה, כי זה בקורה הראשון באירופה. בלילה השני לבקורנו הפלגנו ברכבת, דרך ונציה היפה בתעלותיה המרובות, מילנו וטורין, ערי־התעשיה, אל הגבול הצרפתי.

והנה אנו בפאריס. הפעם מצאתי את פאריס היהודית יותר ציונית.

המכללה העממית היתה במלוא התפתחותה, בה הרביצו תורה ד״ר מכס נורדאו, פרופ׳ נחום סלושץ, ד״ר אלכסנדר מרמורק, ד״ר לונץ, ד״ר סגל וד״ר שרשבסקי. נחרת במוחי נאומו הגדול של מכס נורדאו לזכר שחרור דרייפוס, ואזהרתו לקונגרס הרביעי בענין הנגד־שמיות המתפשטת. אנוכי הוצגתי כבר על־ידי אלדש הגלילי כסופר עברי כשרוני וכעורך בישראל, והדבר גרם לי הרבה הנאה. ד״ר לונץ וד״ר סגל הזמינוני לנאום בעברית ובצרפתית, ומנאמי אלה גרמו להתרעות אמתיות. לאחר הוויכוחים, נסו שני רופאים אלה להטותי להשאר בפאריס, כחבר למערכת העתון הציוני המקומי, אך אחותי ימימה לא אהבה את פאריס ואת מנהגיה.

– לברלין! – הפצירה בי.

– לברלין – נעניתי לה אף אני, מתוך תחילת רצוני לנסיעות מרחקיות.

ולאחר שבוע של בקור מלא־ענין בכל מרכזי פאריס, יצאנו ברכבת מהירה, אשר עברה דרך בלגיה, עם ברוסל ולייז׳ כעריה העיקריות, וחבל הרהיין עם קלן כמטרתנו הראשונה.


*

היה זה לילה אפל וקודר, מעורפל וקריר, בצאתנו את ערי בלגיה, רבות המכרות והפחם, וכניסתנו לגרמניה הווילהלמית. אלפי מנורות הגאז הבהבו מסתורין ליד וורוויה, עיר־הגבול הבלגית, כאילו רצו להגיד לנו דרך אשנבי הרכבת הרועשה במחלקתה השלישית, כי עוד יבואו ימים ונתגעגע למדינה קטנה זו במרציה הקודחים. פתאום, עם המעבר הגבולי, הגיעתנו פקודה – לדמום ליד אאכן הגרמנית, היא Aix־la־Chapelleמימי קרל הגדול, הוא ״שרלמן״ לצרפתים גם הם. לאורך כל הרכבת היתה המהומה רבה, כי האוירה היתה עמוסה שמועות משמועות שונות על אפשרות מלחמה קרובה בין גרמניה לאנגליה בגלל מנאמיו האחרונים של וילהלם השני על תגבורת הצי הגרמני עד כדי השוותו עם הצי האנגלי האדיר. אני הסברתי לאחותי ולאחרים מן הנוסעים במחלקתנו, את דבר ההתחרות האנגלית־גרמנית כתוצאה ישרה ממברק וילהלם לנשיא טרנסוואל, קרוגר, בימי המלחמה בדרום־אפריקה.

ובעוד אני מסביר את דברי בהתלהבות, כדרכי, ומתוך אהדה גלויה לאנגלים, ולקרוננו נכנסה פלוגת שוטרים וחיילים־גרמנים לדרוש מאת הנוסעים את מסעיותיהם (עובר־גבוליהם) לארצותיהם.

– עובר־גבול צרפתי? – חקר מפקדם בפנותו לראשון – יפה.

– עובר־גבול איטלקי? מצוין! – קרץ המפקד ויתגנדר אל העלמה.

– שוויצרי? אין צורך לחותמו. ידידים הם – הוסיף מתוך שביעות־רצון.

– רוסי? אה, רוסיה? מהיכן אתה בא ולהיכן אתה נוסע?

– לפולין! – השיב האומלל בפניו הזעומות?

– לרדת! – הרעים המפקד.

וכש״הרוסי״ הפולני משתהה ומנסה להתנגד, מגביר המפקד את גערתו: ל—ר—ד—ת! אמרתי לך ומיד.

ושני שוטרים אוחזים בכתפיו ומורידים אותו על כרחו.

אז יגיע תור הבדיקה של אוסטרי, של ספרדיה, של, דני ושווידי, וכולם הורשו להשאר במקומותיהם. ואחריהם בולגרי וסרבּי.

הבולגרי טוב! – צייץ המפקד – אך הסרבי דורש עיון בתחנה.

ל—ר—ד—ת.

ללא דבור ומחאה ירד הבלקני מיד.

– ואתם? – שסענו המפקד בפנותו אל אחותי ימימה ואלי.

מסרנו לו את התעודה התורכית אשר בידינו, כי ״עותומנים״ היינו עדיין בימים ההם, ידידי גרמניה מאז ביקר וילהלם בארצנו.

–!glichüVorz (נפלא!) – העיר המפקד, לאשרה של אחותי, שנבהלה תחילה.

– יהודים אתם? – שאל עוד.

–!Ja (כן) – ענינו מתוך שמחה על יחס נאה זה אלינו. היתה זו המלה הגרמנית הראשונה, אשר למדנוה על אדמת נכר.

אך רכבתנו לא זזה ממקומה עד אור הבוקר. עתוני הבוקר ספרו, כי סכנת המלחמה לא חלפה עוד, וכי מלך אנגליה פנה במכתב מיוחד לקיסר גרמניה ובקשו שלא ״להטיל את אירופה למערבולת מלחמה כללית״.

ורק בשעה מאוחרת יותר הורשתה הרכבת, סוף־סוף, לחתור אל התחנה המרווחה והנקיה כל־כך – Aachen!

ואנו על אדמת גרמניה.

כחניך תרבות צרפתית, לא אהבתי את גרמניה. אך לא יכולתי להתעלם מן הרושם שעשו עלי הנקיון והסדר הגרמניים מיד בתחנה הראשונה, תחנה לבנה ומרווחה במרכז העיר היפה, אך גם בכל אשר ראינו ופגשנו אחר־כך. גם אחרים התרשמו כך. הנוסע הסרבי, שהוחזר לרכבת, סיפר לנו בהתפעלות כי ״אין כערים הגרמניות ליופי וסדר, והלואי שבלגרד שלו – הוסיף – תלמד מגרמניה כיצד לפתח את עצמה כבירת סרביה החופשית״.

– אבל – עניתיו בצרפתית – הן כמעט ואסרוך הגרמנים.

– גם אני, כמותם, שונא אותם בכל לבי – החזיר לי – אפס כי האמת היא אמת ומגרמניה עלינו ללמוד, אנחנו הבלקנים, הרבה־הרבה.

משהגענו לקלן, אחת הגדולות לערי גרמניה, שממנה למדו הצרפתים לעשות את ה־Eau de Cologne שלהם, הועברנו למחלקה רביעית ברכבת היוצאת ברלינה. ושוב, אותו הרעיון: קרון פשוט, זול – אחד־עשר מרק עד לעיר־הבירה הגרמנית. והנוסעים מוכרחים ברובם לשבת על אמתחותיהם, אך מה נקיה כל פינה מפינותיו, מה מרוקה רצפתו, מה מאוורר כל המרחב ומה נעימים רוב הנוסעים, אפילו הפרוסים מקרב העם. הנה יושב לידנו אכר פרוסי, אשר חזר לדבריו מביקורו בפאריס, והוא מפטפט קצת בשפת וולטר. בגדיו פשוטים, אך צפרניו עשויות, ושערותיו משוחות ומנעליו מצוחצחים, ומקטרתו מוברקת, ואינו יורק על הרצפה וממחטתו אם־כי אדומה למאד, מקופלת יפה, ואמתחתו האחת בהפתחה, מסודרת לכל פרטיה.

– Unser Kaiser – הצהיר לנו בסיימו את שיחתו עמנו – עוד ילמד את העולם מהו העם הגרמני. היום רק גרמניה היא לנו. מחר, אדוני, כל העולם כולו הוא לנו. Deutschland über ailles אדוני.

ובהסתובבו על עקביו, ירד בתחנה הקטנה שלאחר קלן.

והנה נכנסה לקרון נערה בת ארבע־עשרה, תכולת־עינים וזהובת־שערות. בת סוחר מהמבורג העיר, וגרטכן שמה, כפי שהציגה את עצמה לנהג הרכבת. היא התמקמה למולנו ממש, בשמלתה הקצרה והלבנה ומחשופה עד לעומק החזה – דבר שלא ראינו בימים ההם לא רק בארצנו, אלא גם בכל אירופה כולה – אבל כמה מתינות בכל דבריה, כמה הבנה בכל תנועותיה, כמה שקט ונועם.

– meine Dame Ja,– בטאה לעומתה האשה לימינה, כבת ארבעים.

– hochgeehrte Frau Nein, – החזירה לבת־שבעים בקצה־הרכבת, בקשר עם שאלה שלא הבינונוה.

וימימה אחותי מתפעלת כל־כך:

– לואי, שכל בנות ארצנו תהיינה כמותה – גמגמה.

– רק לא זה – העירותי מתוך התנגדות פנימית לכל מה שהוא גרמני – אפילו גרטכן זאת, שמצאה כה חן בעיני כנערה הדומה כל־כך להדסה הרחובותית. — — —


*

האם, האנובר, ברנדנבורג, פוטסדאם…

כן, פוטסדאם, אשר כה ידעתיה מתוך דברי־ימי צרפת, עם פרידריך המלך הגרמני הגדול בידידו של ווֹלתר.

ומבעד לאשנבי רכבתנו בתנועתה ההומיה, התגלגלו התחנות אחת־אחת לעינינו המורהבות. כל תחנה יפה מרעותה, כל עיר נאה מן השניה, והשדות מעובדים על־ידי האכרים והאכרות בתלבושותיהם השונות לפי מדינה ומדינה שבהן עברנו – ברונסוויגים, הולשטיינים, לובקים, ווירטנברגים, בּאדים ודומיהם – יותר מעשרים ושבעה עממים שונים. וההרים מיוערים עד לאמירם, והנהרות מתועלים במרביתם, מה״רהיין״ העצום עד ל״אלבה״ הנרחבה, וממנה ועד ל״שפרי״ הקטנה והפעוטה, עם גשריה המרובים, והאביב במלוא, פריחתו – פרחים למיניהם ברבבותיהם עם קרניפולים וחבצלות, יסמינים וסגוליות, וביחוד פעמוניות ללא סוף.

עוד מעט, רק עוד שעה, נגיע למחוז חפצה של אחותי – לבירה הגרמנית.

אך שעה אחרונה זו, כתמיד ברכבות, היא הקשה והמעייפת ביותר.

– מתי נגיע כבר? – רוטנת ימימה אחותי.

ובינתים עולים הנוסעים ויורדים הם עכשיו בכל תחנה קטנה:

שפאנדאו, וואנזי, שרלוטנברג, דרזו, טירגרטן, פרידריך שטראסה, אלכסנדר פלאץ.

כאן יורדים אנו סוף־סוף.

כאן מתקבלים אנו על־ידי ידידנו הגדול היינריך לווה, אשר הציגנו בפני הרצל בירושלים.

– ברוכים הבאים – קרא לנו.

– ברוך הנמצא – עניתיו ואשק לו.

אך הוא מבולבל וחיור, עם ה״ברלינר טגבלט״ – שבעליו הוא היהודי רודולף מוסה (לא משה, חלילה) – בידיו המכורכמות, וכותרת עצומה לרוחב דפו הראשון.

– הלא תבין, ידידי הצעיר, כי המצב המדיני חמור למאד. מלך סרביה ומלכתו נרצחו בבלגרד, ויתכן כי אנו בערב מלחמה עולמית.

רק עתה הבינונו מה שאירע על הגבול הגרמני ולמה זה עכבונו שם שעות ושעות.

רק עתה הבינונו, מדוע הורדו מן הרכבת הפולני והסרבי.

וברלין הופיעה לעינינו מחלון בית מארחנו, באותו לילה, כשהיא טבולה בים אורות חשמל. ילדתו הראשונה היתה מפטפטת עברית ו״רק עברית״, והמארח, גם רעיתו מכבדים אותנו ביין ראשון־לציון לקול ״לחיים, מורנו ורבנו – בן־יהודה, מחיה העברית שפתנו!״

הרגשנו רגשי אושר גם בגולה.


 

פרק שלשים וארבעה: בברלין, בירת הגרמנים; ״עבדות בתוך חרות״


אך לא ארכו הימים, והיינו מרגישים על כל צעד וצעד את גלותם של יהודי גרמניה, אותה ״עבדות בתוך חרות״, כביטויו הקולע של אבי הציונות הרוחנית, אחד־העם.

נאות היו אמנם רוב חנויותיהם של יותר ממאתים אלף היהודים שבבירה הגרמנית. מחסנו המפואר של ״וורטהיים״ התחרה בגדול למחסני פאריס בשם ”Magasins du Louvre“ ומחסני ”Israels“ היו סגורים בשבתות ישראל ובמועדיו. המסעדה הגדולה ביותר בברלין בימים ההם היתה שייכת לקמפינסקי, יהודי פולני. עוד יהודי פולני יצר כבר אז את תחילת עסקו הראשון בשם ״ספרית אולשטיין16. יותר מכן: רודולף מוסה, היהודי, מלך בעתונו הברליני גם בעתונים גרמנים אחרים, ומתחרו היותר־גדול היה בפרנקפורט ה״פרנקפורטר צייטונג״ שבעליו היה יהודי אף הוא. שתי הקהואות הגדולות ביותר היו קפה ״מונופול״ וה״זו״ (Zoo), עם היהודים נוהרים אליהן באלפיהם, והציונים קובעים את ״מרכזם״ לבלוי לילותיהם בראשונה, עם ליליין הצייר, וברטולד פיוול המשורר, והנטקה המנהיג, והיינריך לווה הספרן, ובריינין הסופר, וסוקולוב העתונאי, ושמריה לוין ושלום־עליכם, וגם שלום אש – בין מבקריהם בשעות היום והלילה. רצית לראות את פרופ׳ אוטו ורבורג בלי הזמנה מראש, לך־נא ביום קבוע לקהוואה המונופולית שבה יכולת לקרוא את הגדולים לעתוני גרמניה והעמים. רצית להתווכח עם מכּסימיליאן הארדן, עורכו של ה״צוקונפט״, ממתנגדי הברונים הגרמנים, שוב מצאתו באותה קהוואה יחסנית. השחקנים המפורסמים, השחקניות היפות, הציגו בה את שמלותיהם לפי האפנה הפאריסית היותר אחרונה. בקיצור – כל היהדות הגרמנית כולה, עם אורחיה ממוסקבה ומווארשה, מאודיסה ומווילנה, מלמברג ומפראג, מאמסטרדם ומקופנהאגן, מלונדון ומפאריס, מרומא ומטרייסטה – רק שתית כוס קהוה, ועוגתו האחת בצדו, איפשרוך להיות במחיצתם שעות שלמות.

ושם, עם א. חרמוני ועם מנחם ווינר, אשר הגיעו ברלינה לפנינו, קבענו לעצמנו באותה קהוואה פינה משלנו, הפינה הארצי־ישראלית הראשונה, כששלום־עליכם מקבל מאתי בהתלהבות רבה את המלה ״פטיש״ ל״טיפש״, כסלנג עברי־ז׳רגוני ראשון בציורו הידוע ״פטיש בן פטיש״.


*

אפס כי כל ההדר והחשמל הללו בפנים ומחוץ, לא היו אלא למראית־עין בלבד, כי כבר אז החלו ״הטרום־היטלרים״ להתרחק מן היהודים ככל־האפשר. קהוואת ״באואר״, ב״אוּנטאֶר־דאֶן־לינדאֶן״ המפואר, היתה אסורה כמעט לכל הנזכרים לעיל. ואני בקרתי בה בחסדם של כתבי־חוץ צרפתים, ובהם שארל בונפון, כתב ה״ז׳ורנל״, ה״אקו־דה־פארי״ וה״פיגארו״, לרגל ידיעתי את השפה הגרמנית אשר מהרתי ללמדה, ואהי להם למתורגמנם הרשמי. לאט־לאט עברו שונאי היהודים מקהוואת ״מונופול״ וממסעדת קמפינסקי ל״ספורט פלאסט״, במאות אורותיו, ולה״גולד רהיין״ בכיפתו המלכותית, ותדיר נשמעו מפיות הנוצרים ההאשמות, כי ברלין הקיסרית ״התיהדה״ במידה מבהילה. לא הועילו ליהודים כל פרוותיהם ותכשיטיהם, כל כספם וקרקעותיהם, כל כשרונם וארמונותיהם. מלחמת פראנץ דליטש אז ל״בבל״ נגד תורתנו ה״ביבל״ – זרקה באויר את תחילת התעמולה לגרמניה ״בלי יהודים״.

כאזהרת הרצל אז להם באוסטריה ובגרמניה שתיהן:

– הגיעה השעה סוף־סוף שמ־Juden־Jungen (יהודים שובבים) נהפך ל־Judenjunge (יהודים צעירים).


 

פרק שלשים וחמשה: פגישת אכזבה עם הפרופסור בארט


אז תארע בחיי אכזבתי הלאומית הגדולה ביותר, והיא בקורי בביתו של הפרופ׳ בארט היהודי, פארה של היהדות המתבוללת בכל גדולתה הנבובה, כי כבן לאבי המילונאי, הואיל ״חכם״ זה לקבלני במשרדו המפואר.

– אדוני הדוקטור! – פתחתי לאמור.

– סליחה, אני ״פרופסור״ וצריך לפתוח ב״אדוני הפרופסור״…

– אדוני הפרופסור! – המשכתי בבת־צחוק עצורה – אבי פקד עלי לבקר בבית כבוד הדוקטור… סליחה, הפרופסור, כדי לבקשו לעזור לי להכנס למכללת ברלין…

– הדבר קשה למאד, כמעט אי־אפשרי.

– אבל יש בידי תעודה ממוסד עליון צרפתי בפאריס.

– המוסדות הצרפתים – העיר רתת – אינם מספיקים למכללה גרמנית.

– ה״סורבון״ בפאריס רצתה לקבלני על יסוד מסמכי זה…­

– הסורבונה לא תוכל להשתוות למכללה הברלינית – קרא בגאוותו הנפוחה.

– אינני יכול להאמין זאת, אדוני הדוקטור, הפרופסור!

– זוהי השערוריה. אין אתם, בני המזרח, יודעים להעריך את המדע הגרמני ואת הקולטורה הגרמנית. אין כמוה בעולם, ועתידה היא להשתלט על כל קולטורות התבל.

– אבל, אדוני הפרופסור, לא באתי אליו להתווכח מי גדול ממי ב״קולטורה״.

– הגרמנית היא הנעלה מכל, וד״ל (ראשי־תיבות אלו, שמובנן ידוע לכל בר־בי־רב בתוכנו, נאמרו על־ידו בעברית).

– טוב, אדוני הדוקטור.

– הפרופסור! – הרעים עלי שוב.

– הפרופסור! – הרעמתי לעומתו – שוב עלי לבקשו בשם אבי, כי יואיל לעזור לי במשהו להגיע למטרתי בעיר גדולה זו לחכמה ולמדע.

– לחכמה ולמדע גרמני – שיסעני.

– יהי כן, היוכל לעשות דבר־מה לטובתי בענין זה?

– היש לך אמצעים לכך?

– לא, אדוני הפרופסור.

– אם כן, אין בידי לעשות לו כלום בכלל.

– אבל, אדוני הפרופסור, הן לא יתואר כי פרופסור כמותו, שיצאו לו מוניטין בכל העולם כפרופסור יהודי…

– פרופסור גרמני! – חזר ויטרטר.

– יהי כן, כפרופסור גרמני ויהודי כאחד…

– פרופסור גרמני!! – נזעק, ויקום מעם אתנוחו הרך.

– ובכן, אדוני הפרופסור הגרמני – האין תקוה לי מעזרתו?

ובארט, בזקנו המולבן כבר ובמשקפיו השחורות לעיניו המרודות, תוחב את ידו בכיס חזייתו ומוציא מתוכו מטבע גרמני בן חמשה מרקים וזורקו על שולחנו בצדו.

– הא לך, כי זהו כל אשר אוכל לעשות למענך, ״ידידי הירושלמי״…

דמי פרץ אז לראשי… סבלתי עד כה הכל בנסיוני להיעתר לאבי גם להשלים עמדו, ואולם ״נדבה״ זאת שזרקה לפני, במטבע גרמני חדש ונוצץ, היתה לי לעלבון אין־כמותו. הוא חשבני, כנראה, ל״שנורר״ בן החלוקה הירושלמית, בתקותו כי אחטפנה ברצון.

– לא! לא! לא! – שאגתי קול גדול.

ובטרם הבליג על תשובתי זאת הגאה, ויאמר להחזיר את המטבע לכיסו, לקחתיה כמות שהיא ואזרקנה בפניו.

ובצעדים מהירים יצאתי מחדרו של ״הפרופסור הגרמני״, כשאני טורק את הדלתות מאחורי ברעש גדול.


 

פרק שלשים וששה: פגישת־נועם עם הרב הילדסהיימר


ובברלין זו המתבוללת, היה איש שלא אשכחנו לטובה כל ימי חיי – הרב עזריאל הירש הילדסהיימר. כשספרתי לו, ביום המחרת, את המעשה של בארט, גפפני בזוג זרועותיו החמות והנאמנות, ויאמר לי:

– אל תשים לבך למעשי פרופסור ״שוטה״ זה. כגודל ידיעותיו בספרות העברית ובדקדוקה, כן גודל איוולתו האישית. ידידי הוא אמנם, אך אין זו הפעם הראשונה למעשי הבלים כאלה. אהבתו לגרמניה גדולה היא עשרת מונים מאהבתו לעמו. סלח־נא לו, וכתוב לאביך הגדול כי מה שלא רצה לעשותו הוא לך – אעשנו אנוכי.

ועיניו החומות הצטחקו בנועם מיוחד, ושפתיו המלאות התאדמו ביותר, וכתפיו הרחבות התרוממו מתוך הכרת קומתו הגבוהה וכל ישותו הבליטה יהדות שבמתכוון. אז ירים את קולו העבה למאד ויקרא לרעיתו:

– בואי, בואי, יקירתי, והתבונני בבנו של בן־יהודה. בחור חמודות! ביקשתיו לבלי הרבות בתהילות אלי בטרם יכירני יפה.

  • כן, בן חמודות לבן־יהודה הגדול, אבי העברית החיה…

ורעיתו נכנסה אז עם בקבוק יין תוצרת בית:

– זהו יין כשר בהחלט – העירה בהגישה לי כוס אחת, ושניה לבעלה. ויכריחוני להישאר בביתם לסעודת הצהרים, עם בנם הנחמד ובתם היפה־פיה, שניהם צעירים מאד.

ולמחרת היום יצאתי משם מצויד במכתבי המלצה מלאי־התלהבות – האחד לפרופסור אוטו וורבורג והשני לפרופסור זוברנהיים.

ושני אלה הכניסוני אז, לא לעצם המכללה הגרמנית, אך לפחות לאחד אגפיה – המחלקה ללשונות המזרח בהנהלתם של פרופסור זכאו ופרופסור הרטמן, גרמנים ונוצרים טהורים שניהם.

כה אירע, איפוא, שמה שלא רצה לעשותו לי פרופסור יהודי מתבולל, עשוהו לי שני פרופסורים יהודים ״מצוינים״ בתרתי משמע – ״מצוינים״ בטובם, ו״מצויינים״ בציונותם.

והיתה זו כעין נקמה, שבאחד הימים לשנה ההיא נעדר ממחלקתו זכאו בגלל מחלתו, וד״ר בארט מילא את מקומו בשיעוריו.

ועל ספסל התלמידים נפגשו עיניו בעיני.

לאין־קץ אושרי ולאין־גבול דהימתו.


 

פרק שלשים ושבעה: ימי רווחה וקשרי ידידות


רעיתו של הפרופסור אוטו וורבורג קרבה אותנו, אותי ואת אחותי ימימה. שני בנים היו לה ובת יחידה, ותרצה שנלמד אותם עברית גם צרפתית.

– צרפתית, ביחוד – העירה את אזני בלחש.

– עברית, ביחוד – העיר כנגדה הפרופסור.

אם כה ואם כה – פתח רחב נפתח לשנינו פתאום, והשיעורים החלו תמורת שמונים מרק זהב, הון עצום בימים ההם. אז נעבור מחדרנו הקטן ב״אלכסנדר־פלאץ״, שברובע־היהודים הדל, אל רחוב קנט בלב שרלוטנבורג, שבו כבר ישב מנחם ווינר איש רחובות, כי וולטר רטנאו, אשר היה עתיד לשמש כשר החיצון לגרמניה הטרום־היטלרית, היה תלמידו המושבע כראש חברת החשמל בעשרו העצום.

אלה היו הימים הטובים בימי גלותנו הברלינית, אשר השכיחונו לשנה אחת, לפחות, את דבר שנאתנו היצרית לגרמניה הנגד־שמית. אלה היו הימים, אשר בהם השתלמנו בשפתם של גתה ושילר, של היינה וברנה גם הם. אלה היו הימים אשר בהם ביקרנו באופרה הברלינית ונשמע בה את מלבה הגדולה (אומרים, כי היא היתה יהודיה מאוסטרליה) שרה את שירי ווגנר ורובינשטיין, לחני גונו, ברליוז וביזה – את זה האחרון בצרפתית טהורה.

אלה היו הימים לפראֶר היפהפיה (אמרו, כי היתה יהודיה פולנית) אשר שרה את שירי הופמן ולאונקאוואלוֹ, יהודים שניהם, גם את ה״דולר פרינצסין״ ואת ה״לוסטיגה וויטווה״ בכל יפעתן.

אלה היו ימי החיים הציוניים הסוערים, בהם הוצג מחזה אחרון של הרצל בתיאטרון גרמני וויכוחים עזים מסביב ל״פרדוקסים״ ול״אגטארטונג״ של מכס נורדוי.

באותם הימים נפגשתי עם בריינין ומשפחתו, עם מכסימיליאן הארדן וביתו, עם ווארבורג ההאמבורגי ובלייכרודר הברליני, עם רודולף מוסה, בעל ה״טגבלט״, ועם אולשטיין המו״ל.

אלה היו הימים לבוא ״אמא״ ברלינה למכור את המילון (המילון העברי השלם של אבי) בראשונה לפאול נתן, ה״ביגאר״ של חברת העזרה, וללאנגשייד המו״ל המפורסם, אשר היה ממעריצי אבי.

אלה היו הימים לידידותי המתגברת להיינריך לווה, לפרופסור מיטווך וד״ר גוטהייל ווייל וקרליבך האב.

ואלה היו הימים שנגמרו, אהה, בידיעה הנוראה על מות הגדול למנהיגינו מאז משה בךעמרם – ד״ר בנימין זאב הרצל!


 

פרק שלשים ושמונה:בימי מות הרצל


הוי, מה נורא היה הלילה ההוא.

כבר מלפני ימים אחדים היינו יושבים, בשעתנו הרגילה, בקהוואה ״מונופול״ וקוראים בעתונים על דבר מחלתו – ראשית במברקים קצרים ולאט־לאט מתוך ידיעות ארוכות ב״יודישאֶ רוּנדשאוּ״ אשר התפתח ויהי לעתון הרשמי הציוני בהנהלת היינריך לווה.

– רק שלא ימות… רק שלא יתייתם ישראל מנסיכו זה בנסיכים – היתה תפילת הכל.

הרגישו בגודל האסון עוד לפני בואו, גם כל אלה שנלחמו בו קשות בענין אוגנדה, אשר קרע את מחנה הציונים לשנים, כבימי יהודה וישראל לאחר רחבעם וירבעם או בימי הצדוקים והפרושים.

והידיעה המדהימה אשר יראו ממנה – באה.

חפויי־ראש וקרועי־דשה נהרנו כולנו למשרד הציוני המרכזי, שחבריו היו אז פרופסור וורבורג, ד״ר קליי, הנטקה, היינריך לווה וליליין. שם מצאנו את כל ראשי הציונים הגרמנים זולת וולפסון, אשר חרד אל מטת המנהיג.

היתה הרגשה כללית, כי נסתלק האיש אשר משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם גם בקומתו וגם ברוחו. כך היו ודאי רגשות עמנו בימי מות שאול ובנו יהונתן, כאשר דוד יריבו נשא עליו את קינתו האדירה ״איך נפלו גבורים״.

קליי – שהיה דומה להרצל בלי זקנו ושהכל ראו בו יורש טבעי לו – נשא מנאם נהדר.

ו״הנטקה הקטן״, כפי שקראוהו אויביו, גדל למאוד מתוך יגונו העמוק.

ופרופסור וורבורג, שרבים ממתנגדי הנטקה קיוו לראותו בראש התנועה עם מכתה הגדולה.

ואני הקטן, עם דברי המעטים בעברית ארץ־ישראלית, ומברקי המהיר לעתון אבי בירושלים: ״הרצל מת!״

רק אז הרגישו העברים מה גדול, מה ענקי היה הווינאי היהודי הלזה. כן הבינו, שאם לא יעמידו במקומו אדם ראוי, צפויה סכנה להתמוטטות התנועה.

מכס נורדאו הודיע, כי לא יסכים למינוי־כבוד זה, ואין כוחו לעמוד בראש התנועה.

וכך הרגשנו את עצמנו כיתומים באין אב.

אך ה״ברלינר טאגבלאט״ בברלין הקדיש רק ארבע שורות בעמוד רביעי על מות המנהיג. וה״נייאֶ פרייאֶ פראֶסאֶ״ הקדיש כמדומה רק שורה וחצי…

ורוב רבני גרמניה סרבו לאזכרו.

כבימי שש מאות הרבנים המוחים.

מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה?

יהיה – נחמתי את עצמי – כי יקום העם ברגע תבוסתו; יהיה כי ימצא לו המנהיג המיוחל; יהיה, כי יתאושש מאסונו ויצעד קדימה בדרך הנצחון; יהיה, כי הרצל – הר־צל – במותו יעשה מה שלא הספיק לעשות בחייו. לאורו נלך עד המטרהמדינת היהודים, אשר בוא תבוא ואם גם תרחק.


 

פרק שלשים ותשעה: בעולמנו העברי בברלין; סערה מסביב ל״העולם״


עם בחירתו של דוד וולפסון לנשיא התנועה הציונית העולמית במקומו של הרצל, עלה גם כוכבו של נחום סוקולוב. הנשיא החדש, ״סוחר העצים״ הנחמד מעיר קלן הגרמנית, העמידו בראש ״העולם״ העברי והגרמני (״וולט״), בטאוניה הרשמיים של ההסתדרות הציונית. ומאין אפשרות לגור גם בברלין וגם בקלן, בהן הופיעו שני העתונים, מינה את א. חרמוני כעוזרו הברליני.

זו היתה בשבילי הזדמנות ממדרגה ראשונה. חרמוני נזקק לחבר ולעוזר, ואני הסכמתי להצטרף אליו שלא על מנת לקבל פרס. הן לא לחינם היינו ידידים ועמיתים בארצנו, ויום־יום היינו נפגשים בשעות הערב בקהוואת ״מונופול״ לערוך בה, למעשה, את ״עולמו״ של סוקולוב. זולת מאמרו הראשי השבועי וחומר נוסף מפעם לפעם, היה על חרמוני לאסוף את חומר הידיעות היהודיות, הציוניות והכלליות. והיות שצעיר נמרץ זה שאף להיות סגן אמיתי לסוקולוב, הרשה לעצמו תדיר דברים, שדעת העורך הראשי לא היתה נוחה מהם. וכך באו הדברים בינו לבין אדונו לידי חכוכים מרובים, ובעיקר לכשפירסם חרמוני, בלי להודיע על הדבר לסוקולוב, את מאמרי בשם ״מה נתנה לנו ארץ־ישראל?״. מאמר זה, נפל כפצצה על כל העתונות העברית והיהודית – ו״הזמן״ בראשן – ואני אז רק בן עשרים ואחת. במאמר ההוא העליתי את ספרות ארצנו למדרגת ספרות הגולה, אף הגדלתיה ממנה מכמה צדדים ואנבא לה גדולות. סוקולוב קיבל מכתבי מחאה למאות נגד המאמר וראובן בריינין, מראשי המבקרים העברים בימים ההם, פתח בהתקפה נוראה. בשני מאמרים ארוכים, בשם המרעיש ״מענה לבן־אבי״, שבו הכתירני בשם ״החצוף הארצי־ישראלי״ – אם כי לא לגנאי, כי לשבח. דבר זה גרם לסערה בצלוחית של מים, כי צייטלין ב״הזמן״ לא ידע גבול בהתקפתו עלי, ודויד פרישמן היה סוער וזועף ב״הצפירה״ כנגדי.

בקיצור: כה גדלה הסערה, עד שסופרים עברים, אשר ביקרו בברלין ויפגשוני בקהוואת ״מונופול״, לא האמינו למראה עיניהם. ״הזהו בן־אבי?״ – שאלו – הזהו בעל המאמרים הנוראים? ואי זקנו הארוך? ואי חמשים־ששים שנותיו לפחות?

וחרמוני המסכן סבל בגללי סבלות מרים, ונאלץ להפסיק פרסום המאמרים כנגדי או לטובתי.

שאלמלא כן – התרה בו סוקולוב – ירחיקו ממערכת ״העולם״.


*

עוד הוא נלחם עם אדונו ״בענין ביש זה״ – כפי שכינהו במכתבו לחרמוני – וידידי גם אני ״חורשים מזימה חדשה״. הציונות היתה אז בשפל, ו״מלחמת אוגנדה״ – בעדה וכנגדה – ניטשה לאורך כל החזית. בארץ־ישראל עצמה היה המצב גרוע, ורבים מסופרינו החלו ״לכפור בעיקר״. או־אז החלטנו שנינו, אני וחרמוני, בשבתנו באחת הקהוואות, להוציא הוספה מיוחדת ל״העולם״ בשם ״העזפן״.

ו״עזפן״ זה, דוגמת השבועון הגרמני הגדול, הטיל סערה חדשה במחנה, בהיותו העתון ההתולי הראשון לשפתנו, שעבריתו החדישה ותמונותיו המחודדות (״תחדידים״ – בשפתי) מצאו תומכים רבים בקרב קהלנו, אך גם מבקרים חריפים. בין התחדידים המוצלחים ביותר היו פרצופיהם של שני העזפנים העיקריים, חרמוני ואנוכי, וכן של הסופרת־העתונאית העברית הראשונה, היא ״אמא״, בעלת האופנה הירושלמית המבדחת.

ושוב עורר הדבר את חמתו של סוקולוב על חרמוני, ושוב הודיע כי יגרשהו מן המערכת, ועלי האומלל, נאסר לכתוב אף שורה אחת ב״העולם״.

הייתי למוחרם.

ולא ידעתי נחמה.

לאשרי הגיע אז לברלין ידידנו המשותף מרוסיה – ״בלומברג״ בשמו הקודם, הרוסי־גרמני, ״הררי״ בשמו העברי – ומאמריו היפים והנמלצים ובראשם ״ממזרח שמשנו״, פייסו את סוקולוב במידה מרובה. הוא הצטרף מייד למערכת ותודות למתינותו הגדולה, לידיעותיו הלשוניות ולחכמתו המדינית, נשתפר ״העולם״ העברי, עד שסוקולוב סלח לנו את כל עוונותינו הראשונים, ועד התפרצות המהפכה התורכית הצעירה, אשר שמה קץ לישיבתנו בברלין – לא אירעה עוד לשבועון העברי הלזה כל תקלה, והשלישיה העברית הזאת היתה לשיחה בפי כל.


 

פרק ארבעים: עם ראובן בריינין


ככנף גדולה סוככה עלינו גדולתו של ראובן בריינין בראשו הלביאי. מי שהיה עורך ״לוח אחיאסף״, אשר בו נדפס ציורי ״מה יהיה?״ – ציור שזכה להערכת אהרנפרייז המבקר ולשבחי אוסישקין אף הוא – קבע אז את דירתו בברלין, וביתו היה בית־מועד לחכמים ולסופרים וגם אכסניה לצעירי העברים ולצעירותיהם. בנו של בריינין ובנותיו, שהייתי מורם לעברית, לא דברו עברית רהוטה, ומרת בריינין, אשה נאה ומסבירה פנים, התיחסה קצת באי־אמון לספרותנו העברית. אף־על־פי־כן היה כל ערב, אשר בו נזדמנו ארבעתנו העברים הארצישראלים לבית בריינין, לחג גדול לנו. עבריתנו צלצלה בצלצול פעמונים, ואחת הברייניניות – היפה לשתיהן, בשערה השחור ועיניה התכולות, יופי נדיר מאוד בתרכובת זו – התאהבה כמעט בנגן השפה העברית במזרחיותה הנאה.

ויהי היום, וכל מקור מחיתנו מדמי ההוראה בבית הוורבורגים דלל פתאום, לאחר שהבנים נשלחו אנגליתה, להתחנך בה לפי השיטה האנגלית האהובה כל־כך על האם, ובתו נפלה למשכב במחלה אנושה (בסיבת חידק ־ הזבובית הידועה בשם ״צה־צה״ לאפריקה המזרחית). עודני זוכר כיצד חזרנו מבית וורבורג לדירתנו הקטנה מאין עוד זהובים גרמנים בידינו, ולא היה לנו לא מזון ואף לא תה פשוט יכולנו לשפות בתנורנו. אז נזכרתי כי ״בימים הטובים״ היינו אוספים שיירי לחם יבש בבקע תנורנו, גם חתיכות חמאה יבשה עטופה בנייר דק ישן, וכן עתונים ישנים לרוב.

– יש לי רעיון! יש לי רעיון! – קראתי בקפצי על רגלי משמחה.

– ומהו רעיונך החדש? – שאלתני אחותי ימימה בלעג.

– אני אחמם את התנור החורפי בעזרת העתונים, גם אניח את קדרת התה על ״אש ניירית״ זאת עד לרתיחת מימיה.

– שטויות! – קראה אחותי.

ואולם אנוכי את שלי עשיתי. מה שולהב הנייר המודפס, מה התנדפו אותיותיו, והקדרה מה התחממה ותיהפך לחתיכת לבה.

כיצד, אבל, להוציאה מן התנור?

ואחר־כך כיצד ליצוק את רותחיה לתוך תיוננו הקטן?

פתאום דעכו שרידי הנייר – רגעים מה לפני עצם הרתיחה.

– אלוהים אלוהינו! – נזעקתי.

ואספיק לזרוק לתוך ערמת האפר הדועך את אחד מספרי הגרמנים.

ועוד הפעם – תבערה, ועוד הפעם מים מזמזמים בזמזומם הטורד, והתיוֹן מוכן לשאוב לתוכו את התה הסיני הטוב, והלחם היבש נתרכך ויספוג את חמאתו עם מלח מספיק וסוכר לרוב.

מאכל מלכים ממש.

– כן, אבל מה אחר־כך?

– אל־נא דאגה! – מרמרתי.

והנה באה התשועה: לחדרנו נכנסו הררי, חרמוני, גם ווינר הרחובותי, שהזמינונו לתיאטרון עממי, ״על־חשבונם״. הסכמנו מתוך התלהבות מהולה ביגון ובדרכנו נטיתי הצדה לחקור בבית־הדואר, כדרכי תמיד, אם הגיענו משהו ממישהו, בידעי מראש כי לא יגיענו כלום.

– כן, יש המחאה דוארית על שמך.

– המחאה דוארית?

– מאה מרקים שלמים, חסר אחד לתשלומה.

– ממי? אלוהים, ממי?

– מראובן בריינין, השוהה בקרלסבד.

ענן כבד במערב, ומטר שוטף בעתו – לא היו פועלים עלי, בארצנו, מה שפעל עלי מטר המרקים הללו, שנשלחו אלי בלוית מכתב מלא אהבה וידידות מאת מפרסם ציורי ב״לוח אחיאסף״. זו היתה מתנת הלל זלטופולסקי מקיוב, לאחר קריאת ״מה יהיה?״ שלי.

– חבריא! חבריא! את התיאטרון אשלם אנוכי – נזעקתי קול גדול.

– מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? – שאל הררי לתומו.

– בן־אבי נשתגע –העיר חרמוני.

– הוא זכה בגורל – ריטן וויגר.

ובערב ההוא החליט הררי להניח, אתנו יחד, את אבן־הפנה לתיאטרון העברי הראשון לארצנו, עם… זהוב אחד מצדי כ״קרן יסודו״.


 

פרק ארבעים ואחד: חלום על תיאטרון עברי בירושלים


ואחרונה אחרונה חביבה:

בין המסעדות העממיות המרובות לברלין הווילהלמית, הצטיינה אחת מהן בטפוסיותה המיוחדת וגם בצביונה החיצוני. שם המסעדה ״אשינגר״, שמספר סניפיה מרובה, ובכניסתם – צבע הדגל העברי (והיו אשר התלחשו מפה לאוזן, כי בעליהם יהודי מנוצר היה). כל הנכנס היה זוכה ללחמניות טריות בלי הגבלה, ובלבד שיקנה כוס בירה לבנה או שחורה ומאכל אחד לפחות, ולו גם רק מליח פשוט בעשרה פניג. מליח זה שהיה נקרא Italienischer Salat יכולנו לתבלו בשמן איטלקי טהור בכמות הרצויה, ועיקר חשוב היה לעמוד מסביב לשולחנות עגולים המצוידים בכל טוב, למהר באכילה גם להימלט ממתן השלמונים. רוב סועדיה היו – יהודים, רוסים, בלקנים, ובכלל כל אוהבי השמן והקימוץ גם יחד. אני ואחותי ימימה היינו לקוחותיה העיקריים ביחוד בימי מצוקה כספית, ותמיד אזכור כיצד היינו נהנים בעשרים פניג כל אחד ממנה פעוטה זאת ולחמניות לאין־סוף, עד שהמפקח העובר משולחן לשולחן עגול, היה מעירנו בלחש־פה, כי הפרזנו על המדה…

לאחר קבלת המתנה מאת זלטופולסקי הלכנו ימימה ואנוכי לסניף אשינגר ב״פרידריך־שטראסה״, כדרכנו, ונעיז הפעם, בגאוותנו הכספית הפתאומית, להתמקם אל שולחן יותר רחב מפנים לחיץ המפריד בין שולחנות־העמידה ואותם המיועדים לישיבה. עודנו מיושבים ונהנים ממנה כפולה של מליח איטלקי וכוס גדולה של בירה, והנה הרגשנו ליד השולחן הקרוב אלינו בעלם־חמודות, אשר אכל בשר לרוב וישת כבר את ה״בירה״ השביעית. מספר הכוסות שלגם הדהימנו, אם־כי סופר לנו כבר כי רבים הם, ביחוד הגרמנים הבווארים, השותים עד עשרים כוסות בירה בווארית מהשמנה ביותר. את דהימתנו זאת הבענו איש לאחותו לא רק מתוך התפעלות אלא גם מתוך שיחתנו הקולנית בעבריתנו.

– מה השפה אשר אתם מדברים בה? שאלנו העלם ממקומו.

– נחש־נא! – עניתיו.

– איטלקית וודאי…

– לא…

– צרפתית אם־כן?

– לא…

– ספרדית?… פורטוגית?…

השתוממותו רבה היתה למשמע תשובתנו, כי עברית דברנו.

– אי־אפשר! – קרא בקול אדיר – השפה הזאת מתה זה מכבר!

ומדבר לדבר התידדנו עד כדי כך שהציע לשלם לדייל גם בעד המנות אשר אכלנו אנחנו. יחד יצאנו אז אל אחת הקהוואות ב“אונטר־דן־לינדן”, עם תזמורותיהן המפורסמות, להסתכל ביום הקיץ ההוא בעוברים ובשבים לרבבותיהם ההומיות. פתאום־לפתע צפצף העלם, בשמו היהודי לודוויג פרנקל, לחן “לוהנגרין” לווגנר בקול יפה ונכון, כה תיאטרוני ונשגב, שתורנו הגיע לחקרו:

– מה מלאכתך, אדוני?

– שחקן.

– את זאת הרגשנו מייד – העירה אחותי – ובאיזה בית חזיון אתה משחק?

– באאכן… Aix־la־Chapelle בשמה הצרפתי.

– מה מוזר הדבר: הן דרך עיר זאת נכנסנו לראשונה לגרמניה לפני כשנה…

– אכן, אילו נפגשנו שם, כי כתה ראיתוני בכל הדרי…

הוא מדבר, ומאחת הפינות בפנים הקהוואה יצאה אלינו בחורה יפהפיה, זהובת שיער וצחת־הפנים.

  • לודוויג! – קראה, ותתנפל על צואריו.

  • לוצי! – נזעק הוא וינשק לה – מאימתי את כאן?

ונוצג על ידו אליה כחברתו השחקנית והזמרת גם היא.

ויהי לנו היום ההוא יום לא יימחה, כי לארבעתנו נוסף על־ידי המקרה המוזר, בגזירתו המופלאה, חיים הררי אשר עבר על פנינו ברגע אחרון לשבתנו בקהוואה ונציגהו לידידינו החדשים:

– הררי, מנהל התיאטרון העברי בירושלים הבירה – – –

לא עברו ימים רבים ולודוויג פרנקל זה עם חברתו הגרמנית הטהורה נקשרו אלינו בקשרי ידידות נפלאה. הם היו מבקרים אצלנו ברחוב קנט כמעט יום־יום, ומשהגיע יומו של השחקן החמוד, בקומתו ה“לוהנגרינית” ממש, לחזור למשרתו באאכן החליט להודיע למנהלו, כי אין בדעתו לשחק באופירה ה“אאכנית”.

– אדוני המנהל – כתב אליו – בהיותי בברלין נפגשתי עם מנהל תיאטרון עברי בירושלים, אשר הציע לי חוזה לארבע שנים במשכורת כפולה מן המשכורת אשר אני מקבל אצלו. יואיל־נא, איפוא, לקבל את התפטרותי.

וב“תוספת אחרונה” כתב “וגם חברתי לוצי זאהל עוברת ירושלימה אתי יחד”.

– אל־נא תדאגו – אמר לנו, בקראו לפנינו את מכתבו זה למנהלו – אין כמותי לדעת, כי כל ענין תיאטרונכם עודנו רק חלום לעתיד לבוא, אך דבר זה נותן לי את האפשרות לדרוש את הגדלת משכורתי הדלה בעיר הנדחת אאכן, על גבול בלגיה, לוקסמבורג וצרפת גם יחד. בכל רגע תוכל לפרוץ מלחמה ואנוכי אתפס שם במערבולתה לצבא. מדוע לא אשתמש בהזדמנות נפלאה זאת לתקן את מצבי: כסף יותר או משרה בעיר אחרת. בברלין אולי גם יצליח תכסיס זה – – –

– זהו “בלוף” אמריקני – העירה שוב אחותי.

– “בלוף” או לא – החזיר לודוויג – כך עושים גם כאן במשטר הווילהלמי.

אחותי הביטה בו בתוכחה גלויה:

– אינני אוהבת “בלופים” – אמריקנים או גרמנים.

לודוויג נפגע מאוד, ולוצי ייסרתהו גם היא על אף אהבתה אליו.

אז אתערב בענין הזה בהציעי לו לתקן את המכתב במקצת ולכתוב, כי היהודי הארצישראלי חיים הררי עומד לכונן בית־חזיון עברי בירושלים, וכי הוא מבקש בגרמניה כשרונות יהודים גרמנים להיותם שחקנים בחזיון הירושלמי העתיד.

  • זהו! – קראה ימימה בהתכפפה לעומתי.

  • זהו! – ענתה אחריה גם לוצי – אם־כי לא תקבלוני לתיאטרונכם בהיותי נוצריה.

  • מדוע לא? – הוספתי אנוכי – הן תוכלי לקבל את דתנו היהודית, והיית אז כאחת מאתנו.

ונכרות ברית בינינו – “ברית בין הבתרים” – להכין את עצמנו ליום שבו יתגשם חלומו של הררי בעזרת לא עוד לודוויג פרנקל, בלתי־אם “יהודה ברק”, כפי שכיניתיו מיד, ולא עוד לוצי זאהל, בלתי־אם “בּרקה זייל”, כפי שכיניתיה גם אותה.

זוג נחמד, אשר קבלתי על עצמי ל“ציינו” (לעשותו לציוני) ברוח ובחומר גם יחד.


 

פרק ארבעים ושנים: הצלחות עתונאיות; תמרוני הצי הגרמני במימי צרפת


בינתיים אירעו המאורעות המכריעים ביותר בחיי וגם בחיי אחותי ימימה.

לרגל פגישתי בברלין עם דוק־קרסי ואשתו, העתונאים הצרפתים שכל־כך אהבום אבי ואמא בימי שהותם בירושלים – נודעתי לעתונאי הצרפתי החשוב שרל בונפון, כותב ה״פיגארו״ בבירה הגרמנית. ידיעותי בשפת גיתה והיינה התקדמו עד כדי־כך, שבונפון הציע לי להיות עוזרו בעתונו הצרפתי הגדול. הוא היה משלם לי מראש מאתיים מרק מדי ירח בירחו – הון עצום בשבילי, ואני עוד לא בן עשרים וארבע – ודבר זה הרשני להגיד לאחותי, כי חצי משכורתי זאת אקדיש למענה, לצרכי למוד.

הנה־כי־כן החלו לנו חיים חדשים – אחותי כתלמידת מוריה נפלאה בלב ברלין, ואנוכי ככתב־משנה, לאחד מגדולי העתונים בעולם.

ראשית עבודתי העתונאית הלזו – עלי להודות – היתה לא רק מצערה, אלא גם פחותת כבוד במידה לא־מעטה. כל שבונפון רצה מאתי היה: לקרוא את רוב העתונים היומיים הגרמנים, אף לתרגם לצרפתית מתוכם את כל הידיעות החשובות, ונוסף לכך לערוך תמצית למאמריהם הראשיים, והוא היה קוראם ועורך לפיהם את ידיעותיו בכלל ואת כתבותיו בפרט. עבודה זאת, ביובשה היחסי, נמשכה ירחים וירחים. אף־על־פי־כן הייתי מתגלה לעיני חברי ועמיתי מבני עמי ככתב במלוא־מובן־המלה.

לאשרי באוני שתי הזדמנויות, אשר קבעו במהרה את עתידי העתונאי.

ההזדמנות הראשונה היתה כזו של שחקנים חדשים – מחלתו הפתאומית ויציאתו ההכרחית של בונפון לפאריס. הוא ביקש מאתי למלא את מקומו בשכר של ארבע מאות מרקים – לכל ימי התרפאותו, ושלש מאות מרקים לאחר חזרתו, עם התואר ״סגן־כתב״ כתודה לשרותי הנאמן. למותר להגיד, כי סכום זה היה עצום בימים ההם.

והזדמנות שניה – והיא היתה העיקרית – באתני כתוצאה ממצב מיוחד בצי הגרמני, כפי שיבואר להלן.

בימים ההם היו ה״אקו־דה־פארי״ וה״ז׳ורנאל״, שני העתונים היומיים הראשונים להשתמש בקול־חוט (טלפון) למסירת ידיעות מיוחדות, ובונפון היה הראשון לנסות את הדבר בהצלחה. משנסע פאריסה, העביר את קולחוטו לחדרי הפרטי ברחוב קנט, ומדי חצות לילה היתה פאריס מעירה אותי משנתי להאזין לידיעותי הקצרות תחילה ולכתבתי המפורטת אחריה. כל החומר הזה הייתי מכינו מבעוד ערב.

והנה ארע המאורע המרעיש לתמרוני הצי הגרמני במימי צרפת ואנגליה בערב ביקורו המדהים של ווילהלם קיסר באגאדיר, נמל־דרומי במרוקו המצורפתת למחצה.

כל אירופה היתה כקלחת. היעיז הקיסר ללכוד את העיר, כדי לקבוע את שררת גרמניה במערב האפריקי הצפוני? היגרום דבר זה למלחמה צרפתית־גרמנית חדשה, ואולי גם למלחמה עולמית הפעם? – זאת היתה השאלה.

מה עשיתי?

מתוך הקשרים הישרים עם שאר עתונאי חוץ, וביחוד מתוך קשרי לעתונאי יווני שהייתי מתרגם לו חלקים ממאמרים ראשיים קשים – נודע לי כי, ״בשעה עשר בלילה יינתן לידידי גרמניה מבין העתונאים ׳צנור׳ מיוחד למהלך התמרונים הנזכרים לעיל״. היווני הזה הוחזק ידיד נאמן למדיניות הגרמנית בבלקנים, ובתור שכזה היו ידיעותיו מדויקות מכל צד. ואנוכי תרגמתין לו על נייר כפול – האחד לי כשכר לתרגומי.

בשעה אחת אחר חצות היה תאור התמרונים על דלפקי לכל פרטיו, וזכורני כי דווקא בלילה ההוא עברה על כל אירופה המרכזית והמערבית סופה נוראה, שהזיקה לחוטי המברקה והקול־חוט גם הוא במידה רבה. לחינם ניסיתי להשיג את החוט המיוחד לפאריס, כי מהבירה הצרפתית הודיעוני שאין תקוה לשרות כל־שהוא. פתאום טורטרו לתוך אזני קולות עורך ה״אקו־דה־פארי״, אשר טרק את דלתות המערכת ברעש ובזעף:

– אתה שם, בן־אבי?

– כן! – הרעמתי לעומתו.

– אתה שם? – חזר.

– mais oui Mais oui, – קראתי בקול כמה פעמים בכל שרירי גרוני.

– אם כן, החל! – באתני סוף־סוף תשובתו הצרודה.

ואתחיל.

מרגע לרגע הופסקה השיחה, ועורכי יצא ממש מדעתו.

– המשיך! המשיך!

ואמשיך.

– חזור על מה שאמר טירפיץ, שר הימיה הגרמנית! — פקד.

ואחזור.

– ומה שם הספינה שהצליחה יותר מכולן?

–אמדן! – שאגתי פעם ופעמיים.

– והקיסר – ההיה ברואים?

– כמובן – שסעתיו, ואתאר את עמדתו על מגדל הסיפון עם משקפתו המקופלת בידו הבריאה.

וכה האזנתי לפתע את הרעם נופל על־פני המסעדה הגדולה ממול למערכת אשר ב״רחבת האופרה״, ועורכי נזעק:

– אלהים, עוד מעט ונהרס כל הבנין הנהדר.

עד שנותק הקולחוט שוב, והפעם ללא כל תיקון.

הייתי אומלל ולא יכולתי לנום. ״מי יודע – התהרהרתי – מה יצא מכל הענין?״

אך יומיים לאחר־כך קיבלתי את העתון, עם עמודו השלישי התפוס כולו בכתבתי הארוכה, עם ידיעות אחרות בצדה. חמש עמודות, עם כותרות על גבי כותרות, ופרקים תוך פרקים.

נצחון עתונאי שלא ידע העתון הזה משך שנים, היחיד לכולם ביום ההוא לתיאור מזעזע באמת.

ושרל בונפון שולח לי מכתב באחריות, עם המחאת־דואר בסך ארבע־מאות פרנקים כמתנה נוספת למשכורתי הנאה.

הוי, סעודתנו אצל קמפינסקי עם אחותי והטובה בחברותיה בערב ההוא, עם שמפן אמתי, זורם כמימי הארנון.


 

פרק ארבעים ושלשה: הרפתקה עם גרמניה אוהבת יהודים


גרתה מתג היה שמה.

לא יפהפיה, ואף לא יפה. היא השתייכה לטיפוס הנשיי הקרוי ״יופי מכוער״. פניה רחבות במקצת, לחייה מבועבעות קט, פיה ארוך אם כי שפתיה דקות, שיניה לא ישרות אך מבהיקות למאד. ובכל־זאת היה בה, בכל קו מקוי ישותה, דבר־מה צודד, קוסם, מכריע וכובש שלא על נקלה משתחררים הימנו.

בהיותה בת מנהלה של אחותי, לא היה גבול לשעבודה בזוג חדרינו הצרים. כשהיה עולה על דעתה לנום אצלנו – והדבר אירע לעתים קרובות – היתה אחותי שולחת אותי לפעמים לווינר ידידי תחילה ולפעמים לברק, בכדי שדירתנו תהא מיועדת רק להן, לנשים. אך במשך הזמן היתה הגרמניה הזאת טוענת עם אחותי שלא להתערץ כלפי.

– מה יש, אם ינום כאן בספתו? אנחנו ננום יחד בספתך את, אם־כי צרה היא למדי.

ופעם אחת שמעתיה, באמצע הלילה, מתדיינת עם אחותי עוד יותר לטובתי:

  • מה תאמרי, אם אתאהב בו? התסכימי לכך? היסכים גם הוא?

ולאחר כמה לילות קמה פתאום, כי לא יכלה לעצום את עיניה, ותצא לחדרי בשלמתה הבוקרית:

– שמע־נא, בן־ציון, אני נרגזת כל־כך שעלי לחזור להורי – התלווני לביתי?

– ברצון, גרתה, ברצון.

היא נכנסה חזרה לחדרה של ימימה ותתלבש בחפזון, ובאפלת הלילה ירדנו את מדרגותינו בעשרותיהן, היא אחזה בידי, כי יראה – כך אמרה לי – פן תמעד ותפול, וראשה היה עליה סחרחר.

לסוף, עם דברי המעודדים אליה, הגענו למדרגה האחרונה ונצעד ליד דלת־החוץ, אך גרתה לא זזה ממקומה. מנורת־הרחוב שילחה בנו את קרניה המהבהבות, וזוגות־זוגות היו עוברים עדיין על־פנינו כצללים מאוהבים. היא קבעה בי את עיניה הנמריות שהייתי מעריץ כל־כך לפעמים, ובהתנפלה על שכמי קראה לי בגרמניתה הרוננת:

–.Küsse mich

נשארתי דהום.

–, sag ich DirKüsse mich

ובטרם ידעתי מי ומה, כיסתני בנשיקותיה הקודחות.

– אני רוצה לנסוע אתכם לארצכם. אני אוהבת את היהודים בכלל, ואותך בפרט. אל תסרב, השומע אתה? אל תסרב.

וכשניסיתי לבאר לה, כי זהו רק רגש חולף מצדה וכי בבואה לארצנו, אם בכלל, לא תסלח לי על כך לעולם, השיבה:

– אם לא תקחני אתך, אשלח יד בנפשי.

בקושי רב עלה בידי להשקיטה ולהחזירה לחדר אחותי, אשר התעוררה בינתיים ועיניה דהומות למראה פני החוורים. לא עוד אלא ששני כתמי אודם נתגלו בלחיי השמאלית – אודם שפתיה הצבועות.

– מה קרה, גרתה? – סקרה כלאחר־יד.

– לא כלום! לא כלום!

– ובכל־זאת דבר־מה קרה?

אז תצנח גרתה על ספת אחותי, ותבך בבכי מר:

– הוי, מה שנאתיו, מה שנאתיו את אחיך!

ורגע אחרי־כן, בפנותה אלי:

  • לא! לא! לא לך, כי ליהודי אחר אנשא, כפי שתווכחו בקרוב.

ואמנם, באחד הימים לימי פגרת אחותי, עם אחדות מחברותיה מוזמנות אליה לתה של ערבית, ובהן התלמידה החביבה מרגוט, דמות ארנבת אנושית, בתו של רופאנו חצי־היהודי, ד״ר ליסי, נכנסה פתאום לחדרנו גרתה מתג עם איש, בגיל בינוני, משולב בזרועה.

– זהו חתני, ידידי, הלא הוא ארטור ברנשטיין, אחיו של הרמן ברנשטיין המפורסם.

כי אמנם היפגש נפגשנו עמדו לא פעם בבית בבל, זינגר וקאוטסקי השתפנים. הוא היה בניגוד לאחיו הנהדר – שהפך ויהי לידידנו הטוב וכמעט ש״ציינתיו״ בהתלהבותו החבויה לארצות־המזרח – ולפני כמה ימים חזר ממסעיו לקווקאז הרוסית, אשר בה עסק בעניני הנפט וירכוש לעצמו הון גדול. הוא, הוא איפוא ״היהודי האחר״, אשר לו אמרה להינשא במקומי. אדם מכוער מאין כמותו, עב־העור ועבות־הזקן, אך לבושו הדר, עם שעון־זהב כאצעדה לידו השמאלית הגסה, ויהלום־ענק לזרת ידו הימנית.

וגרתה מתג, בנעצה בי את עיניה המנומרות:

– מה תאמר עליו? האין הוא נחמד?

– נחמד מאוד! – עניתיה הכרחית.

– והוא ״ציוני״ כמותך.

– מאושר אני, ידידתי.

– והוא מוכן להזניח את קאוקז ולהעביר את הונו לירושלים.

– ברצינות? – שאלתיה.

– ואז יחד נבלה את חיינו שם, האין הדבר נפלא?

– בוודאי… בוודאי… – הבלעתי את תשובתי.

אז תיגש אלי, ותלחץ את ידי עד כדי פריקת אצבעותיה אחת־אחת.

– Auf Wiedersehen

– להתראות!

– In Jerusalem

– בירושלים, אמן! – סיימתי ואברח.

ירחים עברו, ורק אחת ידענו, כי הוריה לא רצו בו, ביהודי הזה, בשום פנים. הם היו, למראית עין – נחמדים, נאורים, חפשנים, דרוריים וכמעט שתפנים. אבל בפנים לבם, הבהבה כבר אז הנגד־שמיות לכל כיעורה, ובנם הבכור היה מדגיש את הדבר גלויות אפילו בפני.

– אני שונא את היהודים – הצהיר לי פעם – לא רק בשל עצמם, אלא גם על גזלם מאתנו את בבת־עינינו, את גרתה שלנו.

  • לו לפחות נשאה לך – העירה האם.

– או ל״וורטר״ יהודי, – הסביר האב כדי לפייסני.

אך מי כאחותי וכמוני לדעת את האמת לכל עירומה?

על־אף ידידות הקיסר ווילהלם ל״באלין״, יוצר הצי המסחרי הימי הגרמני, ולסימון ופאול נתן שניהם, ״עמילי גרמניה בקרב העם היהודי״, וללאון־קבאלו, החוזה האיטלקי ממוצא יהודים – הרי היו רוב הגרמנים, וביחוד הפרוסים, שונאי היהדות ונושאיה בכל לבם ונפשם. ביחוד גדלה שנאתם למכסימיליאן הארדן, עורך ה״צוקונפט״, אשר הזכרתיו לפני־כן באחר הפרקים הקודמים, ושהתקפותיו את ״הברונים״ הגרמנים עם Hohenzollern בראשם, הרגיזום ללא סוף.

מקרה גרתה מתג, עם אחי ברנשטיין, הטיל סערה אמתית בכל חוגי הרובע המיוחד אשר בו היו גרים הוריה הפרוסים.

– השתפנות אינה אלא יהדות חשאית – היתה דעת ה״קרויץ־צייטונג״ ביחוד.

– ״זינגר״ הוא עריץ כל הסיעה השתפנית, ובבל גם קאוטסקי אינם אלא עבדיו.

– ילכו־נא היהודים לארצם – רשם אחד מהם על דלת ביתי, למורת־רוח הגרמניה הטובה, אשר ארחתני זה שנתיים.

ותתואר על נקלה דהימתנו באחד הימים, לאחר זמן, לשמוע מפיות חברותיה של ימימה אחותי – כי גרתה מתג ובעלה היהודי ״נתגרשו״.

למחרת הלילה הראשון לחתונתם.


 

פרק ארבעים וארבעה: פגישות עם רודולף מוסה ועם מכסימיליאן הארדן


שנים היו המאורעות האישיים, אשר טבעו בי את חותמם לזמן רב; האחד – פגישתי עם אביר העתונות הגרמנית בברלין, רודולף מוסה, בעל ה״ברלינר טאגבלאט״, שמספר עורכיו, כתביו ופקידיו הגיע למאות, ומעריציו לרבבות. מה שהיה ״נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ״ בווינה האוסטרו־הונגארית, במרכזה של ״אירופה הבּלקנית״, ואולי הרבה יותר מכך – היה עתונו של רודולף מוסה בברלין, אם כי בחיצוניותו – בכל דיבורו והליכותיו – היה מוצאו היהודי ניכר מאד. כעבור שנים קם לו למוסה בעולם העתונות רק מתחרה אחד, שאף אותו הכרתי פנים אל פנים, והוא – לורד נורטקליף האנגלי, בעל ה״טיימס״ וה״דיילי מייל״.

כיצד הגעתי אל מוסה?

פשוט מאד: קונסול גרמניה בירושלים בימים ההם, שמידט שמו, היה אדם נחמד באמת, בעל זקן־שיבה מטופח, ופני אציל, ומסור ונאמן בלי גבול למלכו, לקיסר וילהלם. כשנודע לאבי על החלטתי לצאת לברלין, לשם סיום למודי בה, ביקש את הקונסול לתת לי המלצות לכמה מחשובי ברלין בעולם העתונות והמכללות. והלה נתן לי שני מכתבים – אחד לפרופיסור הרטמן, שביקר פעם בירושלים (הזכרתיו כבר במקום אחר) והשני – לרודולף מוסה. זוכר אני יפה־יפה את ביקורי במשרדו של מלך־עתונות זה (באותם הימים היו יותר מארבע־מאות עתונים בכל גרמניה הפרוסית, קשורים כך או אחרת בעתונו של מוסה בברלין). הלשון הגרמנית – שלא ידעתיה כלל ביום בואי לברלין – היתה כבר שגורה על פי, כי מהיר הייתי ללמוד לשונות. ואף־על־פי־כן החלטתי לפנות אל מוסה בצרפתית, הלשון שידעתי יותר מכל לשון אירופית אחרת. בהתקרבי לבנין ראיתי, לתמהוני, שחזיתו פונה לרחוב ששמו ״ירושלים״, תפגיש מוזר וגם סמלי קצת לאיש ירושלמי שבא לחפש דרכו בעיר נכריה. היה זה רחוב צר, שהמה כולו אותה שעה מילדים וילדות צוהלים ורוקדים, ואף בכך ראיתי אות לטובה.

התקרבתי בהיסוס אל השוער – פרוסי גבה־קומה ומסולסל־שפם כלפי מעלה, בנוסח הימים ההם, כשכפתורי־הזהב על בגדי־שרדו נוצצים.

– את מי אדוני רוצה לראות, mein Herr?

– את Herr Director, רודולף מוסה – עניתי.

– קשה לראותו בלי הזמנה מיוחדת.

הגשתי לו את מכתבו של הקונסול הגרמני בירושלים, ולתמהוני חזר מיד וקד קידה לעומתי:

–! Bitte (אנא!) – קרא חגיגית, והביאני ישר אל האדון הדירקטור בקומה הרביעית, כבר אז השתמשו במעלית – אם כי לא בחשמלית – בבנין ענקי זה.


*

חדר־עבודתו של מוסה היה רחב־מידות, עשרים על עשרים אמה, והוא, מוסה, יושב אל שולחנו במרחקו המזרחי, הפונה לרחוב ירושלים, מראה פניו של יהודי טפוסי, עב־שפם ומרכיב משקפי־זהב, התאמץ להראות כגרמני מלידה־ומבטן, והסיגאר הארוך לא מש מפיו.

–?Sie sprechen deutsch (אדוני מדבר גרמנית?)

– לא על בוריה, לפי שעה – עניתי – אבל הצרפתית שגורה בפי.

– צריך לדבר גרמנית – העיר בזעם מעושה, כביכול – אך גם אני מיטיב לדבר צרפתית, ותוכל למסור לי את משאלותיך בלשון זו.

נגשתי אל מעילי, שתליתיו על הקולב במבואית החדר, והוצאתי משם בקבוק יין אדום מיקבי ראשון־לציון, שאבי ביקשני למסור במתנה לאדון מוסה, כתשורה קטנה מזמרת הארץ. אך בטרם עוד הספקתי להעמיד את תשורתי על שולחנו, והאדון מוסר, פנה אלי:

– יין ראשון־לציון? למה לי זה? די לי ביינות ה״מוזל״ וה״רהיין״.

– אבל אדוני הדירקטור – גמגמתי – זוהי מתנה מן הארץ הקדושה…

– ארצי הקדושה היא גרמניה – השיב האדון מוסה – וירושלים שלי היא – ברלין, ולראיה – בניני זה ברחובי זה!

ובהרגישו אחר־כך שדבריו פגעו בי, הוסיף:

– אל תשוחח אתי עוד על ארצך. אין היא מענינת אותי כלל ועיקר. דעתי היא, כי יהודי גרמניה נמצאים בגן־עדן נצחי. הקיסר אוהב אותם, הוא אוהב גם אותי והוא נוטה לי חסד רב. גם בּאַלין (אשר יסד את הצי המסחרי הגרמני) ידידו של הקיסר הוא, והוא גם ידידנו המשותף. שאל את פאול נתן, ויאמר לך. יהודי גרמניה הם גוש מיוחד, שלכל־היותר מתעניינים ביהודי שאר העולם, וארצך בכלל זה – רק כאחים לדת וכתועמלנים של La Culture Allemande, vous comprenez?

ולאחר שהעתיר עלי את שפע דבריו, כדרכו, קצת בצרפתית משובשת ובעיקר בגרמנית קצת גסה, פנה אלי ושאלני פתאום:

– זוהי כל משאלתך?

– לא, כי ברצוני היה להשתלם במלאכת העתונות במשרדיך.

– אין לנו עכשיו מקום פנוי לעתונאי חוץ, אבל כשהגרמנית תהיה שגורה בפיך תואיל להודיעני, כי רוצה הייתי לעשות דבר־מה לפי המלצת הקונסול שמידט בירושלים. את זאת תמסור בשמי גם לקונסול.

ומיד צלצל בפעמוניתו אל סגנו, והזמינו אליו. הבינותי, כי הגיע זמני להסתלק. כל אותו יום הייתי מדוכדך ביותר, ממש אומלל, אך למחרת בבוקר התדפק על חדרי הקטן, ברחוב קאנט, משרת לבוש־שרד ממערכת ה״ברלינר טאגבלאט״, עם כרטיסו של רודולף מוסה, וארגז כבר מתחת לזרועו.

כשפתחתיו, מצאתי בו ארבעה־ועשרים בקבוקי יין לבן מ״מוזל״ ואדום מה״רהיין״, ומצורף גם כרטיסו האישי של רודולף מוסה ובו רשומות המלים בגרמנית:

Deutsche Weine dem Herrn Ben־Avi.

מעשהו של רודולף מוסה היה טפוסי כל־כך ליהודי מתבולל, ״גרמני בן דת משה״ – שהאמין באמת, כי ארצו הקדושה היא גרמניה וברלין היא ירושלים שלו. אולם אדיקות זו לא הועילה לו כלום בבוא היום, והנאצים עלו לשלטון בגרמניה. בזמן שדברים אלה נכתבים – כשלושים וחמש שנה לאחר ביקורי אצל מוסה – קראתי בעתונים, כי הנאצים תפסו את כל משרדיו ועתוניו של רודולף מוסה בברלין, ובראש־וראשונה את ה״ברלינר טאגבלאט״, ואת האדון מוסה בכבודו ובעצמו זרקו לתוך מרתף הבנין, התעללו בו ושברו את אצבעותיו ״שלא יוכל לכתוב עוד גרמנית״, ולאחר ימים־מספר נשלחה גופתו המתה לרעיתו האבלה, כדי להביאו ל״קבר ישראל״. זה היה סופו של אביר העתונות הגרמנית, שברלין היתה ירושלים שלו. ובהזדמנות זו ראוי אולי לציין, כי שנה קודם לכן, עם התחלת העלייה מגרמניה, בא לתל־אביב אחד מבני משפחתו של אביר העתונות הגרמנית ופתח במרכז העיר העברית משרדים בשם ״רודולף משה״ (משה ולא מוסה!) – אך כל זה רק דרך־אגב.


*

ועוד מאורע אשר אירע לי בברלין של הימים ההם:

לאחר שובו של בונפון, מורי וידידי בעתונות הצרפתית, אמר לי באחד הימים, כי מאכסימיליאן הארדן הודיעהו שישמח לקבל את פני שנינו יחד. והפעם לא כמתורגמן לגרמנית (הארדן היטיב לדבר צרפתית), אלא כדי לשמוע מפי… פרטים על הציונות המעשית.

באחד מערבי הקיץ עברנו בעגלה, דרך ה״טירגארטן״ שבמרכז העיר, אל אחד הפרברים החדישים בעיבורה של עיר. חווילתו של הארדן היתה מן היפות ביותר מבחינה הנדסית, מזיגה של סיגנון־בנייה גרמני חדיש עם קישוטים אנגלים מן המאות הקודמות.

הארדן לא השתמש אז עדיין בפעמון חשמלי בשער ביתו – כמוהו כקלימאנסו בפאריס – אלא בחוט אדום פשוט הפעילו את הפעמון. כלב גרמני גדול זינק לקראתנו לקול הפעמון, כאילו לטרפנו חיים. אימה נפלה עלינו. המשרתת זהובת־השער, שפתחה לנו את הדלת – הרחיקה את הכלב מאתנו.

– האם מר הארדן בבית?

– כן, כן! – השיבה בפנים מסבירות.

והנה התקרב הארדן אלינו – בצעדי צעיר ממש, אם כי עבר כבר את גיל הששים. ראשו המעוטר תלתלי־שיבה עד לחצי־מצחו, ועורו המכורכם בקמטיו השחקניים – עשו עלינו רושם עז. הוא הניח דעתנו. הרגשנו מיד כאילו ידידים־משכבר אנחנו, וניגשנו אל עצם הענין.

– שערו־נא – פתח ואמר – מה שאירעני עם ביסמארק הגדול. אני הייתי מנסה לראיינו על עתידות אירופה תחת ממשלת הקיסר ווילהלם, וכבר רשמתי לעצמי, כמנהגי, פרטים על פיסות נייר, לכשפתאום, בסוף הראיון, הרעים לקראתי: ״אינני אוהב ראיונות ומראיינים!״ ורק לאחר שהבטחתיו, שהדברים לא יפורסמו, הסכים לראיון. כעבור ששה ירחים הייתי בין המשתתפים בקבלת־פנים נהדרה באותו ארמון, אך מיד נוכחתי כי פני ביסמארק אינם כתמול־שלשום כלפי. סר וזעף היה בגשתו אלי, עד שמצאתי לנחוץ לשאלו לסיבת רוגזו. הן מציית הייתי בנאמנות לפקודתו, ולא פירסמתי את ראיונו. – ״זוהי הצרה!״ – השתאג ביסמארק בכל כחו – היית צריך להבין, כי איסורי לפרסם, פירושו היה דווקא – פירסומו…

לשמע הספור הזה פרצנו בצחוק אדיר, והארדן הגיש לנו אז ממיבחר ה״קוניאקים״ הצרפתיים, ואחר־כך עברנו אל חדר־האוכל שלו. שם הצטדק, על שהוא נאלץ להאכילנו הפעם מאכלים צמחוניים בלבד, מאין לו טבּח בביתו. לעומת זה הירבּה עלי משקאות. ״קהוה תורכי״ אמתי, וסיגארות בלגיות – היו כקינוח סעודה, תוך שיחה ערה. בין השאר סיפרתי לו את שיחתי עם רודולף מוסה. הפעם פרץ הארדן בצחוק גס כמעט:

– אלה הם יהודינו המתנכרים. אינני ציוני, אך־אינני גם מתבולל.

– אל יאמר אדוני, כי אינו ציוני, – העירותי – יאמר נא, כי עדיין אינו ציוני.

וכאן התפתח וויכוח, שלא יישכח מזכרוני לעולם, כי בעזרת בונפון הצרפתי, עשיתיו באותו יום כמעט לציוני, עד שהכריז חגיגית:

– בהזדמנות הראשונה אסע לארץ־ישראל לבקר אצל בן־יהודה, כי פלא העברית החיה הוא, לדעתי, הגדול שבפלאי העולם בדורנו – הלשון המתה היחידה שחזרה לתחיתה המלאה.


*

יצאנו אל הגן שלפני הבית, היתה זו מדשאה בנוסח אנגליה, ומסביב לה תלמים. והארדן, שהיה במיטב רוחו ודמיונותיו, קטף תוך הליכתו, ורד צהוב לבונפון וגם ורד ירוק לי.

– צבע התקוה לארץ־ישראל המתהווה!

והנה צלצל ה״קולחוט״ (אני קראתי לטלפון ״קול־חוט״, בעוד שאבי קרא לו ״שח״) ממרחקו, והנערה חרדה אליו מתוך הבית:

– הוד־מלכותו הקיסר שולח להודיע, כי ברצונו לראותו מחר.

– מוכן! – מיהר הארדן לענות.

הזמנה זו הבהילתו במקצת. הארדן היה מתקיף אז את הנסיך ואת מקורביו, ומאמריו בבטאונו ״צוקונפט״ היו מסעירים את הרוחות בברלין ובכל אירופה ואמריקה.

בינתים נתישב על ספתו הספרדית, ונתן לנו ״שעור״ בעתונאות, היינו: הראה לנו כיצד הוא ״זוכר״ את כל המאורעות לפי תאריכיהם ושמותיהם המדויקים – דבר שלא היה שני לו בכל העולם כולו.

– בואו ואראכם! – קרא לנו, וקירבנו ל״קודש קדשיו״, והוא חדרון צדדי בתוך אולם־הספרים הגדול באלפי ספריו, ובו ״ארגזיה״ מיוחדת, הדומה ל״כרטיסיה״ הנמצאת כיום בכל משרד ומשרד, אך אז, בימים ההם, היה זה חידוש.

– בארגזיה זאת, השרויה כמעט באפילה – באר – אוסף אני זה שנים ושנים, כארבעים בערך – כל קטע מעניין מתוך העתונות הגרמנית והכללית. הרי לך – פנה אלי – הארגז של קלימנסו מוערצך. כשבעים קטעים מונחים כאן. ובכל הזדמנות ששמו יצוף פתאום לכותרות העתונות – אם ייפצע, או יהרג או ימות מיתה טבעית, ומיד יכול אני בלי שום עכוב, לתת מאמר מלא פרטים עליו, והעיקר גדוש תאריכים ומרמקים (Citation – צירוף של מראה־מקום). והנה לפניך – פנה אל בונפון – ארגזו של דרילד או של בריאן, הידידים שלך. כאן אין חומר רב כל־כך כבארגזו של הנמר קלימנסו, אך גם כאן יש די חומר. והנה ארגז כפול, ובו כל החומר על ביסמארק, ובארגז כפול שני – כל החומר על הקיסר ווילהלם הראשון והשני. מלבד אלה יש לי ״מפתחות״ שונים, והארגזים מסומנים במספרים וגם בשמות מיוחדים. בקיצור, זהו סודי, אדוני.

– ועל הרצל והציונות יש לך?

הארדן הצטחק:

– מאחר ש״ציינתני״ (מלשון ״ציון״) היום, שמח אני להראותך, כי אפילו על הרצל יש לי חומר לרוב, ובפרט על ביקורו בארץ־ישראל לשם פגישה עם ווילהלם…

והוא מוציא מארגז משותף ל״מנהיגים יהודיים״, כל אשר אסף בעתונים על גדול־מנהיגינו ותנועתו.

– ועל?

– ועל בן־יהודה אביך, ועל אחד־העם, ועל מקס נורדאו, זיגמונד פרויד, גיאורג בראנדס הדני – על דרומון, על רבינדרנט טאגור, ועל מי לא?

– מה יש לו על אבי?

והנה הוציא מתוך ניירותיו כל מה שנתפרסם על אליעזר בן־יהודה בעתונות הגרמנית.

היו שם באותו חדרון יותר מארבע־מאות ארגזים, וקרוב לארבעים אלף ״לבנים״ (לבנים לבנין), כפי שכינה אותם בבת־צחוקו.

בינתים התקרבה שעה ארבע. ובונפון שאל את הארדן, אם ירשה לו לפרסם תמצית מן השיחה באחד מארבעת עתוניו.

– לא! לא! לא! כל מה שדובר כאן אינו לפרסום ברבים.

– האם סירוב זה אינו מעין ״הסירוב״ של ביסמארק, שסיפרת לנו עליו?

– לא, איני רוצה ששונאי, והם מרובים, ידעו סודות על דרך עבודתי.

– עוד שאלה רק אחת, אדוני הארדן…

– ברצון. אני מקווה, כי זו תהיה השאלה האחרונה.

– כן, אנו מבטיחים: מתי, לדעתך, תפרוץ מלחמת־העולם?

– בשנת 1912! – ענה רתת.

– בבלקנים?

– כן.

– מי יתקוף את מי?

הוא התרומם לרגע, ולאחר זאת פלט כלפינו:

– גרמניה תתקוף את רוסיה, ומזה תצא המלחמה הכללית.

– שתיגמר ב״סעודה הכללית״ – האין זאת? – שאלתי.

  • שם הולם מאד קראת למלחמה זו – סיים הארדן ולחץ את ידינו, נפרד מאתנו כדי להכין את עצמו לכתיבת מאמרו ל״צוקונפט״ הבא, וכן לפגישת־מחר עם הקיסר ווילהלם – פגישה, שנתבטלה ברגע האחרון (כפי שנודע אחר כך), כי ווילהלם השני ראה בהארדן ״עבד נאמן לביסמארק, למרות הכל״.

 

פרק ארבעים וחמשה: ציר ציוני ליטא ומושבות־יהודה בכנסית באזל


בינתים גדלה השתתפותי ב״העולם״ – בטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית, שבעריכתו הראשית של נחום סוקולוב – שלאחר מות הרצל וביצור נשיאותו של וולפסון, נעשה לעתון חי. אך הרעיון – שלי ושל א. חרמוני – להוציא כתוספת את ה״עזפן״ בקביעות, תחילה כירחון ואחר כך כשבועון, דוגמת ה״סימפליציסמוס״ המינכני, וה״קלדרדטש״ הברליני, לא הוצא לפועל, משני טעמים: א) התנגדותו של סוקולוב ״להנמיך את העתון הרשמי הציוני בעברית״; ב) חוסר אמצעים.

הפולמוס מסביב למאמרי ״מה נתנה לנו ארץ־ישראל?״ – הוסיף לתפוס מקום רב בעתונותנו היומית (ובפרט ״הזמן״) והשבועית, ונעשיתי כעין ״גבור היום״, עד שבאחד הימים נשאלתי מאת חוג ציוני בליטא, אם מוכן אני לנסוע לבאזל, כצירו של אותו חוג בכנסיה הציונית השביעית (הראשונה ללא הרצל!) בלי הוצאות הנסיעה.

באותו זמן נתבקשתי גם על־ידי אחת ממושבות יהודה, היא ואדי־חנין, לייצג בכנסיה הציונית את מושבות יהודה והשומרון (בלי הגליל, כי בגליל החלו אז הפועלים לתפוס מקום).

שתי ההצעות הנכבדות הללו הביאוני לידי יהירות־מה: להיות ציר לכנסיה ציונית – מה נעים הרגש, ומה רבים הסיכויים לאחר־כך!

המכשול העיקרי על דרכי זאת היו, לצערי, ההוצאות. נסיתי להשפיע על בונפון, שישלחני לבאזל ככתב לעתונים הצרפתים, אך זולת ה״טאן״ שא. לודוויפול הצליח להימנות כעוזרו, לא התעניין שום עתון צרפתי ב״תנועה יהודית לא־חשובה כזאת״, ורק עתון הנגד־שמיים ״לה ליבר פארול״ (״דבר האמת״ בלשון סגי־נהור) לדרומון, יצא משום־מה במאמר ראשי מלא הערצה להלל בו את המנהיג הציוני הגדול.

– אם זהו תומככם האחד בצרפת – העיר לי בונפון – אוי ואבוי לתנועתכם!

הערתו זו פגעה בי כל־כך, שכבר בו ביום הודעתי לו, מתוך רוגז על פגיעתו בתנועתנו הציונית, כי לא אמשיך לעבוד במחיצתו, כסגנו.

היה זה קרבני הראשון על מזבח ציוניותי.

ארבע־מאות מארק חסרו לי מאז כל חודש לצרכי מחיתי. ואחותי ימימה נאלצה לתת שעורים מיוחדים, כדי שתוכל להמשיך את למודיה בסמינריון.

מצד שני פתח לפני משבר כספי זה את האפשרות לקבל על עצמי את ייצוג ליטא והמושבות כאחד לארבע־מאות צירי הכנסיה הציונית השביעית.

לאשרי לא היה גבול.

בשרידי המארקים שנשארו בכיסי ממשכורת חדשי האחרון, קניתי כרטיס לרכבת, במחלקה הרביעית, כמובן. לתמהוני, ולנחמתי, מצאתי ממולי ברכבת את הד״ר שמעון ברנפלד. אם הוא, אחד מסופרי ישראל הגדולים נוסע ברביעית – נחמתי את עצמי – מה אני כי אתאונן?

וכך נהפך הקרון ההוא, בחלקו לפחות, למין בית ועד לחכמים, כי עוד ארבעה מן הנוסעים במחלקה זו נתגלו לא רק כיהודים, אלא גם כציונים ״לרבע או למחצה״. שנים מהם הגיעו מווארשה, ואחד מהם היה – ״אידישאי״ נלהב, וגאוותי גדלה מאד, כשכל אלה ידעו כבר מיהו ״בן־אבי״, ששמו הלך לפניו גם בגולה כ״ילד העברי הראשון״ ועוד ועוד.

השיחה נסבה, כמובן, תחילה על הכנסיה הציונית הבאה, ואחר־כך על מאמרי ב״העולם״ והתשובות עליהם.

– בריינין צדק – קרא ברנפלד בעיניו הכהות כבר אז (כידוע, נתעוור לגמרי במשך הזמן) – כי גם אני איני יכול לסבול את ״החוצפה הארצי־ישראלית״, כפי שכינה אותה בריינין, ואתה, בן־אבי, הרשה־נא לי להגיד לך שתי אותיות, והן: א) כי לא ייתכן לקבל שם כשמך, ולו גם כשם־לואי, מאחר שאצטרך לחשבך כ״אחי״ תמיד, ואין אני רוצה בזה; ב) מוחל אני לך על כל ארץ־ישראל שלך, אם העברית היא זו של בן־יהודה אביך.

הוויכוח הלך הלוך והתחמם, ולרגע דומה היה כאילו מוכן הייתי לסטור על לחיו של ד״ר ברנפלד, אך כבשתי את יצרי ועצרתי בי שלא לפגוע בסופר גדול, שהביאני לפעמים לידי ריתחה ממש, והתיחסתי בכל הכבוד הראוי לחכם ואיש־שיבה כמוהו.

לאחר שמונה־עשרה שעות נסיעה מעייפת, בין שדמות גרמניה והרריה, לארכה ולרחבה, צפרה הרכבת סוף־סוף ובישרה את דבר הגיענו לסביבות ה״רהיין״ הגדול, בקרבת באזל השוויצרית. – נפרדנו איש מאחיו ברוח טובה. ד״ר ברנפלד בקשני ״לדרוש בשלום בן־יהודה, היהודי הגדול על אף הכל״.


 

פרק ארבעים וששה: פגישה עם ראשי־ציונים; מי יהיה הנשיא?


הוי, המדינה הקטנה והיפה, הציורית והחפשית, כפי שנתגלתה לעיני למן הרגע אשר בו צעדו רגלי על אדמתה ההררית. ובאזל זאת, היושבת ליד אחד הגדולים לנהרות אירופה העתיקה־חדישה, הוא הרהיין שהיטיב כל־כך לשיר עליו היינה היהודי ב״לוֹרילאַי״ שלו (אגב: ״רהיין״ הוא, לדעתי, שם עברי קדמון, כמו ה״רהון״ הצרפתי. שני שמות אלה גזורים מן ה״ארנון״ שלנו) – אפילו בה, בבאזל זאת, הרגשתי מיד את רוח החופש מנשבת מן ההרים הקרובים, רוח החודרת אף לסימטאות העתיקות והמפותלות.

ורגש לא־ימחה פעם בלבי, כבלבות כל היהודים אשר נהרו לכאן מכל קצוי אירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואפילו אוסטרליה – למראה ה״קאזינו״ המפורסם, שמגזרתו העתיקה הבהיקו צבעי הדגל הציוני, כפי שקבע אותם וולפסון בהסכמת הרצל. בבתי־הקפה שמסביב לקאזינו ״מצוין״ זה (במשמעו הכפול: מצוין וציוני), התמקמו רוב הצירים והאורחים ליד דלפקים, כשבידיהם כוסות הבירה הפילזנית והמינכנית. ונקל היה להכיר ביניהם את כל ראשי הציונות – חסר אחד, הגדול שבהם, הוא הרצל עצמו – למן נורדאו, בזקנו הלבן ובמצחו הרחב, עד לזנגוויל, בראשו המתולתל ובידיו הגדולות, שאת שניהם הכרתי אישית, ולשניהם מסרתי ד״ש בשם אבי. לידו של נורדאו ישבה רעיתו ה״דנית״, וליד השני רעיתו ה״אנגלית״ – שתיהן בנות עם נכר, שצלבלבים היו ענודים לצואריהן, ואף־על־פי־כן ציוניות נלהבות כבעליהן. והנה מנחם אוסישקין, יריבו של הרצל, גבה־הקומה ורחב־הגרם. נגשתי אליו, בלי שידעתיו קודם פנים, וברכתיו בעברית.

– חמסי על אביך – זרק בפני, בעברית אשכנזית בניב ליטאי, כשהוא מעמיד פנים זועמות – על היותו נוטה לאוגנדה.

– וגם אני, חמסי על אבי בענין זה – עניתיו, לתמהונו, עברית ארצישראלית־ספרדית.

– התעיז לצאת כנגדו בכתב?

– כבר כתבתי, ברכבת במעמד שמעון ברנפלד, את מאמרי הראשון ברוח זה – הוצאתי מכיסי את מאמרי ונפנפתי לעומתו, ושוב – לתמהונו הרב (בן נגד אביו!).

והנה ד״ר יחיאל צ׳לנוב הטוב והחביב, בזקנקנו בדוגמת אבי, ובפניו שגם הם היו דומים קצת לפני אבי, והוא לוחץ ידי ומברך (כך ממש!) ברכת ״ברוך שזכיתי לראות במו עיני את הילד העברי הראשון״; ואחר כך אמצני אל לבו בחיבה. גם לקבלת־פנים חמה כזאת זכיתי, לאחר קבלת־הפנים הזועמת של אוסישקין, וקודם לכן של ברנפלד.

והנה הלל זלטופולסקי, שהתפאר בילדתו (הלא היא שושנה פרסיץ המפורסמת אחר כך, ואז עדיין ילדה), המדברת אתו ״רק עברית״ כמותי.

– והיתרון הוא לה, בן־אבי – הוסיף זלטופולסקי בקול רם – כי אתה נולדת בציון, והיא נולדה בקיוב הרוסית.

– צדקת! – הסכמתי לדבריו, מתוך חדוה.

ואחריהם – נתקלתי בשני צירים צעירים בני אוקראינה הרוסית, האחד בזקנו השחור כפחם ובעיניו השחורות מפחם (וכבר אז אמרו עליו, כי ״הוא דומה להרצל״), והשני – דק וצנום כרוב הסטודנטים היהודים־הרוסים שלמדו וגם רעבו במכללות שווייץ, והם מדברים על ״גמנסיה עברית בארץ־ישראל״, הלא המה בן־ציון מוסנזון וחיים בוגרשוב, שמיד נצמדתי אליהם בידידות איתנה. ועוד אני משתוחח עמהם, והנה ניגש אלי ד״ר אריאל בן־ציון, הירושלמי, בחור רותח, ממשפחת יחזקאל יהודה ואברהם־שלום יהודה, שסיים את חוק־למודיו בווינה, והוא עומד ומפתני לשאת את דברי ברבים, בעברית הירושלמית שלי.

– התעודד־נא והוכיח להם, מה יפה עבריתנו כשמדברים בה מעל הבמה.

והנה התקרב אלי אברהם לודוויפול, שבא לכנסיה כבא־כח העתון ״הצופה״ בוורשה, שהיה עורכו הראשי והוא שפירסם בעתונו כמה מציורי, וליד כוס בירה אלזאסית, זכרנו את ימי היותנו בפאריס, והוא, לודוויפול, היה בתומכי. בפניו היתה כבר ליאות, והוא נשא בחובו את הרעיון לעלות לארץ־ישראל על מנת להשתקע וגם להוציא בה עתון יומי.

והנה עברה מעין סערה קטנה בתוך הציונים שנקבצו מכל קצוי תבל לכנסיה, כדי להמליך מלך ציוני חדש במקום הרצל הגדול שנסתלק לפני כשנה: הופיע דוד וולפסון, בזקנו השחור ובבגדיו ומגבעתו הרשמיים, וסוקולוב – שהיה אז מזכיר ההסתדרות הציונית ועורך בטאונה הרשמי – על ידו. כל העינים היו נטויות אליהם. רוב הצירים הקיפום אחר־כך, ובפיהם שאלה אחת: מי יהיה הנשיא החדש?

– וולפסון! – הכריז סוקולוב, מתוך קידה עמוקה;

– יחי וולפסון, נשיאנו החדש! – ענו אחריו צ׳לנוב ונורדאו, וגם זנגוויל.

רק אוסישקין נשאר דומם. הוא רצה להעמיד בראש התנועה אישיות, שאת שמה שמר בסוד עדיין.

– יחי נשיאנו החדש אוסישקין! – הרעימו מוסנזון ובוגרשוב, אשר היו חסידיו מימי ילדותם.

– יחי מפקדנו החדש, מפקדנו היחיד – נשמע עוד קול אחד, הוא קולו של קלוזנר, שכבר הגיע אז לפרסום רב, כמתחרהו של בריינין כמבקר ופובליציסטן.

והמלחמה היתה נטושה לאורך כל השורה, כשהבזילאים עצמם עוברים על פנינו – גברים, נשים וטף – והילדים נושאים דגלים שווייצרים קטנים, והתזמורת בראש פלוגת צופים, עם שירים מקומיים בפיהם.

– תחי שווייצריה החפשית! – קראנו כולנו פה אחד.

– תחי ציון החפשית! – ענה לקראתנו שווייצארי ענקי, גלית אמתי, למחיאות־כפינו הסוערות.

וקבוצת ״פועלי־ציון״, מווילנה ומביאליסטוק, עורכת אז את ה״הורה׳׳ הראשונה אשר ראיתי בגולה.


 

פרק ארבעים ושבעה: דוד וולפסון – על כסא הרצל


לחינם הפצירו במכּס נורדאו להיות נשיאה של הכנסיה הציונית השביעית.

– וולפסון, נושא־כליו של הרצל, הוא הזכאי לכבוד זה – אמר נורדאו ברב ענותנות. ולחינם דרשו רבים מאוסישקין, שיקבל על עצמו את התפקיד הזה.

– איני יכול לעשות זאת, לאחר שהייתי ממתקיפיו הראשיים בשאלת אוגאנדה.

סוקולוב היה אז עדיין צעיר מדי ועתונאי יותר מדי. צ"לנוב נחבא אל הכלים, כדרכו תמיד. וזנגוויל

הכריז את עצמו כבר “ארצאי” (טריטוריאליסט), גם לאחר שהרצל חזר בו מ“אוגאנדיותו”. הכרח

היה, איפוא, שההכרעה למועמדותו של וולפסון תהיה גם הסכמת אוסישקין, כדי שתתקבל כמעט פה

אחד, לא כיורש הנשיאות הציונית, אלא לפי שעה לנשיאות הכנסיה בלבד.

זכיתי לראות את הרצל בירושלים, כשבא להפגש עם הקיסר ווילהלם, וראיתיו שנית בפאריס, בבית נורדאו, אך באחת הכנסיות הציוניות לא זכיתי לראותו, על־כן לא אוכל לעשות השוואה בין הכנסיות שהיו בנשיאות הרצל לבין הכנסיות שלאחריו. ובפרט עם הכנסיה השביעית (כ“ד תמוז – א' אב תרס”ה; 27 יולי – 2 אבגוסט 1905) הראשונה בלי המנהיג, שבה השתתפתי.

אך עלי להודות, כי דוד וולפסון, סוחר־העצים מקלן שהיה רחוק מגאוניות, ידע לשוות לכנסיה שבנשיאותו קצת מן הפאר וההדר של הכנסיות הראשונות. כתלמיד נאמן להרצל, רכש לו וולפסון מהשראת רבו הגדול. אפילו בזקנו השחור והארוך שהיה מטופח בנוסח הרצליני, ובלבושו השחור והחגיגי והמגוהץ להפליא, נראה היה מעל במת הנשיאות ככפילו של הרצל. גם בקולו במשא־הפתיחה של הכנסיה היה כעין הד קולו של המנהיג המנוח. והיו רבים שהקבילו אותה שעה בין האיש החי, העומד על הבמה ונושא דברו, ובין תמונת־הענק של הרצל, עטורת־השחור שהתנוססה על הבמה מאחורי הנואם, כאוסישקין וצ’לנוב לשמאלו ומכס נורדאו וזנגוויל לימינו. כל המראה הזה שיווה לבמת הנשיאות, לאולם המרכזי וליציע מסביב שהכילו יחד כאלפיים איש, מראה של חגיגיות ואבל כאחד. מכל מבט, מכל מלה, מכל תנועה של נאום־הפתיחה היתה מורגשת רוח המנהיג הכל־פוקד, הכל־ישנו, כאילו היה בחיים. וכשסיים וולפסון את נאומו מתוך הכתב שבידו, פרץ האולם כולו בתשואות אדירות וממושכות. הכל הרגישו בו כבר את הנשיא החדש, שצמח מתוך העם, ושהעם הכתירו לנשיאו כמעט בעל־כרחו.

רצה או לא רצה, יכול או לא יכול, ידע או לא ידע מה וכיצד לעשות ־ “במקום שאין איש” היה לאיש, לדבּר, לנשיא.

המחזה הנהדר מכל היה כשהתנשקו וולפסון, תומכו של הרצל בשאלת אוגנדה, עם אוסישקין מתנגדו. היה זה אות מבשר את ביטולה של ההצעה האוגאנדית מן הכנסיה הקודמת.

נצחונו של אוסישקין היה מוחלט.


 

פרק ארבעים ושמונה: “נקרעה הממלכה” בשאלת אוגאנדה


לא לי לחזור ולספר את אשר אירע בכנסיה זו, דבר שהספרות הציונית מלאה אותה וסוקולוב הרבה לכתוב עליה. העתונות העברית מן הימים ההם, והיהדות בעולם כולו, עסקו במסכת אוגאנדה על כל גורמיה ותוצאותיה. כל עם ישראל, לתפוצותיו ולשכבותיו, התפלג מסביב לבעיה הגדולה – ארץ־ישראל לעתיד, או מדינה־לאלתר מחוץ לגבולותיה של ארץ־ישראל. בעיה זו היתה, כידוע, הגורמת האמתית לשברון־לבו של הרצל. תחילה הסכים ל“מקלט לילה”, כניסוחו של נורדאו, ואח“כ החליט לחזור בו מהסכמתו לשם השלום. גם לאחר מותו לא הושם קץ לפולמוס הנורא. כלאחר מות שלמה, כן גם לאחר מות הרצל “נקרעה הממלכה”. וההסתדרות הציונית נפלגה לשני מחנות – האחד, עם זנגוויל בראש ה”ארצנים“, אשר מצאו להם תומכים נלהבים גם בין הנוצרים, ולמרבה התדהמה – בארץ־ישראל עצמה יצא חלק מן הישוב לטובת תנועה חדשה זאת, ובראש התומכים – לא פחות ולא יותר מאבי, אליעזר בן־יהודה, מראשוני חבת־ציון, בעל ה”שאלה נכבדה" ומחיה הלשון העברית.

שמו של אבי התחיה העברית היה להם, לזנגוויל וחבריו, ראשי ה“ארצנים” לדגל ולנס, ואוסישקין ושמריה הלוי, אחד־העם וברנפלד, קלוזנר וביאליק – כל אלופי הגולה העברית יוצאים חוצצים נגדם, ורבים מהם מרחיקים לכת ומתריעים:

אליעזר בן־יהודה בוגד!

אליעזר בן־יהודה חברו של יוסף בן־מתתיהו (פלביוס)!

אליעזר בן ־יהודה הכופר בדת, כופר גם בארצו!

כהנה וכהנה היו ההאשמות שנשמעו מפי רבים, ובפרט מפי המטיפים והפולמסנים הציונים, ובהם מוסנזון ובוגרשוב.

היתואר מצבי כבנו של בן־יהודה? התתוארנה רגשותי לשמע כל האנדרלמוסיה הנגד־בן היהודאית הזאת?

– ואתה, לאן פניך מועדות? – הלנו אתה אם לצרינו?

ו“צרינו” – מובנה של מלה זאת היה הפעם “בן־יהודה אביך!”

אבי – צרי!

יום, יומיים, ארבעה – לא ידעתי מנוח, אם־כי למן הרגע הראשון – כאשר העירותי כבר לעיל – הכרזתי בכל תוקף על דעתי נגד ה“אוגנדיוּת”

לסוף יצא אלי ברתולד פייבל, אשר נמנה אחר־כך בין ידידי הגדולים ביותר ובאצבעותיו הדקות כאצבעות אשה, התרה בי בשמו ובשם הקבוצה הדימוקרטית, או “קבוצת הווייצמנים”, שבכנסיה זאת עלה על הבמה בפעם הראשונה, ודברו אלי:

– אם אמת הדבר, כי נגד אוגאנדה אתה – למה לא תביע את הדבר במפורש ובגלוי?


לרגע נשתתקתי, ואחר־כך קראתי בקול רם, כי מוכן אני להכריז את דעתי באסיפת־העם שליד הכנסיה – בעברית וגם בגרמנית, ואחר־כך גם במכתב גלוי לאבי עצמו, בתוך עתונו “השקפה”.

דברי היו למירעש אמתי, כי היתה זו יציאתי הראשונה כנואם ציוני על במה ציונית (בברלין הייתי נואם על־פי הרוב בעברית – על העברית ובשביל העברית, אך לא בענינים ציוניים־מדיניים).

ובצאתי באותו הלילה, עם חבורת מרעים – בהם חיים הררי, בן־ציון, פייבל וחרמוני – אל אחת המסעדות בעיר, לסעוד יחד – זכיתי בפי בני־לויתי לתואר חדש “מפקד הבחרות הארצישראלית החדישה”.

בפעם הראשונה שמעתי גם קריאה לכבודי: “יחי בן־אב”י!"


מה היה סופה של כנסית הקרע – ידוע היום לכל.

מן הקרע יצאה האחדות, שאוטו ווארבורג בראש ההנהלה הפשרנית, הציונות המעשית התחילה בפעולתה לכל הסתעפותה הכבירה, נחום סוקולוב וחיים ווייצמן הזהירו כבר כשני כוכבים ברקיע הציונות המעפילה. ובפעולה הציונית המעשית בארץ התחילו ממלאים תפקידים חשובים – זמן דוד לבונטין, יהושע ברזילי, יהודה גרזובסקי, מרדכי בן־הלל הכהן, ועוד. ו“העליה השניה” לארץ הביאה אתה אחדים ממיסדי תנועת הפועלים – בהם יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, יוסף שפרינצק ועוד – שנעשו במשך הזמן לעמודי־התווך של הישוב בארץ.


 

פרק ארבעים ותשעה: הפולמוס ב“השקפה”; הגרמני לאנגשייד מדפיס את מילונו של אבי


וראה זה פלא: אבי פירסם בעתונו את מכתבי אליו, אשר בהם מתחתי עליו בקורת קשה על האוגאנדיות ודרשתי מאתו “לחזור בתשובה”.

– ואתה פרסמת התקפה כזאת מצד בנך עליך? – שאלוהו בארץ מתוך הפתעה.

––אילולא ערך אלי בני מכתבים כאלה, לא הייתי מכיר בו כבני – ענה אבי בגאוה – כך ורק כך צריך ארצי־ישראלי, בן הארץ לכתוב וגם לעשות.

בשובי לברלין, הייתי בחוגים הציוניים בעיר זו מעין “גבור לאומי”, ובבואי לקהוואת “מונופול”, הייתי נפגש בקריאות בעברית ובגרמנית:

– הידד, בן־אבי! –

– יפה עשית! נאה דרשת! –

לבי נקפני קצת על שגרמתי אולי צער לאבי בהסתערי עליו, והייתי חושש שמא יגרום צער זה לשטף־דם בגרונו, וסיוּטים רעים בעתוּני לילות רבים. הרי מצד שני גברה בי ההרגשה, שעלי להשתחרר סוף־סוף מהעמדה ה“קרבנית” שבה העמידני אבי בימי ילדותי וגם בבחרותי, ולהיות אדם בלתי־תלוי הצועד בשבילו המיוחד. שלוש שנים בפאריס, וכארבע שנים בברלין, הגבירו בי את עצמיותי. לפעמים אמרתי אפילו לבטל את שם־עטי “בן־אבי” (כדי שלא להיות ניזון מזכויות אב"י) ולהחליפו בשם־עט אחר כגון “דבוֹר” (על שם דבורה אמי) או “בן־אמי”, אפילו “אדמי” או “בן־ארצי” (שמות הקשורים באדמה ובארץ), ורק לא שם המזכיר את אבי.

ואף־על־פי־כן היה עדיין משאו על שכמי, וכה ראיתי עצמי קטן מאד למול ענקיותו הכל־קובעת של אבי.

והנה באני דבר, אשר חזר והצמידני אל שמו, על אפי ועל חמתי. “אמא”, רעיתו השניה של אבי, ביקרה פתאום בברלין. היה זה מסעה הראשון לאירופה בלי אבא. ומטרת הבקור הבלתי־צפוי – שהפתיע אותי ואת אחותי ימימה – היתה (בעצת הצייר המפורסם אפרים ליליין, בזמן שהותו בירושלים) לנסות דברים אל המו“ל הגרמני המפורסם לאנגשייד – המו”ל של המילונים הידועים, הנושאים את שמו – בדבר הוצאת מילונו העברי הגדול של אבי.

הרעיון היה נאה, אבל מרעיון עד ההוצאה־לפועל רב המרחק. גם ידידים כד“ר אברהם־שלום יהודה וד”ר מיטווך – ובפרט הרב עזריאל הילדסהיימר, שהושיט לה את עזרתו הרבה, חשבו את הרעיון להזיה.

– לא תצליחי! – היתה זו הדעה הכללית.

– זה לא יתכן! – פסק קלוזנר, ידידם של אבי ואמא.

– עזבי את חלומותיך – אמר ד"ר פאול נתן, נשיא חברת “עזרה”. אך ליילין בשלו:

־ נסי־נא, המשיכי, הטרידי את כל ידידי בעלך ואת כל אילי הכסף, עד שתצליחי.

לליליין היתה ידידה, עלמה בשם בראף, חובבת אמנות. בביתה, עשיר הרהיטים והעתיקות, השטיחים והתמונות של מרת בראף – נפגשה אמא עם גברת אחת מעיר בראונשווייג, שהיו לה קשרי ידידות עם המו“ל לאנגשייד. דרך אגב: בראונשווייגית זו היא שקיבלה על עצמה להוציא לאור את התנ”ך המצוייר של ליליין. אמא רכשה את לבה של הבראונשווייגית ולמחרת ביקרו שתיהן במו"ליה (הוצאת־הספרים) המפורסמת, כשהן מצוידות בהמלצות מרובות של חכמים ופרופסורים בעלי־מוניטין כזאב־וילהלם באכר ויצחק גולדציהר מבודפשט, של פרופ' ישראל לוי ממכללת פאריס, של פרופ' שמואל קראוס מווינא, של פרופסור הנריך לווה ואברהם ברלינר, ועוד אחרים. בשיחה אחת, שנסתיימה אחר־כך בטעימה ולגימה במסעדת קמפינסקי היהודי, באותה סעודה נחתם החוזה להדפיס בברלין את המילון הגדול של אבי, בהוצאה מהודרת, בדוגמת כל המילונים הגדולים בעולם – אוקספורד באנגליה, ואֶבּסטר באמריקה, וליטרה בפאריס. בברלין עצמה עזרו לאמא בזה – פרופ' מיטווך מבחינה הבלשנית, וסטיפן צוויג, הצעיר משוררי גרמניה, אשר הלך בדרכי רבו היינריך היינה, ואנוכי הייתי ממעריציו הראשונים.


היה זה נצחון מזהיר, והמנצחת – אשה עבריה, שנתפרסמה כבר בספוריה וירכתוניה בעברית. לשמחת אבי לא היה גבול, כמובן. אמי דבורה הצילתהו בגופו, ו“אמא” חמדה הצילתהו ברוחו. אכן היה מזל לאיש, שכל הרופאים כאחד גזרו את דינו למות בהיותו בגיל עשרים וניבאו את מותו הקרוב.

אך בזה לא נגמר תפקידה של “אמא” אשת־החיל. לאנגשייד קיבל על עצמו את ההדפסה, ובזה הבטיח את הפצתו בעולם הגדול, אך הכסף לסידור המילון בדפוס ירושלמי לא היה עדיין בידה. מה עשתה? הלכה אל גדולי היהודים בגרמניה – לד"ר פאול נתן, אוטו ווארבורג, יוליוס סיימון, פרופ' זוברנהיים, וולטר רטנאו, לסוחרים וורטהיים וישראל ועוד, וניסתה למשכם לענין בקסם דבריה ובהתלהבותה. לא היה במילון שלה המושג “נסיגה אחורנית” – שום איש לא השיב את פניה, לאחר שביקרה וחזרה אליו פעמיים ושלוש. וכך השיגה במשך שני ירחים בלבד את הסכום הראשון להוצאת הכרך הראשון של המילון.

במעונה של העלמה בראף, שהיתה מן התומכות הנלהבות במילון, נערך לכבוד אמא נשף־פרידה בנשיאותו של ליליין. כל האמנים הצעירים, כל חובבי העברית, כל הציונים המפורסמים – באו לנשף ואמרו שבחיה בפניה. כנרים כינרוּ לכבודה את מיטב מיתריהם, פסנתרנים פרטו על־פי מכושיהם, חללנים חיללו בפיות אבוביהם, ורקדניות יצאו במחולות. באותם ימי־שלוה לא שיער איש, כי יום יבוא וצורר אחד, “אוסטרי מגורמן”, יבוא ויסתער על בירת גרמניה, שהיתה עיר־תרבות למופת, ויגרש מתוכה לא רק את גדולי היהדות שבה, אלא גם את רוח התרבות של בירת־עולם זו. רק אנכי הקטן העזתי כבר אז להזיל קצת מרורות לתוך נהרות הדבש של הימים ההם, אם מתוך הרגשה עצמית ואם משום היותי מושפע מדעתם של עתונאים ופרשני חוץ, שראו עננים מצטברים בשמי אירופה ואת הזעזועים הקרובים לבוא מן הבלקנים.

זוכר אני, כאילו אתמול היה הדבר, את תמצית דברי בשעת המסיבה לכבוד אמא.

– זה לא כבר – אמרתי להם – ביקרתי שוב בבית מכסימיליאן הארדן, ובפעם הזאת מצאתיו קודר וסר וזועף. מתוך מיסמכים, שהגיעוהו ממקורות נאמנים, נודע לו, כי הקיסר ווילהלם מכין את עצמו למלחמת־עולם גדולה. הראשון לפתוח את המלחמה הזאת, בעקיפין כמובן, יהיה – קיסר רוסיה, ברצותו להגן על סרביה ידידתו. הלא ראיתם את אשר אירע לאלכסנדר ולראנה בארסונה הבולגרי. זה היה רק ניצוץ, שממנו יותזו ניצוצות נוספים. הנה תמכה גרמניה לפני ימים מועטים במרד נורבגיה נגד שוודיה, עם גבורה הגדול מיכלסון הבעד־גרמני, ומי יודע אם לא יגרום מעשה זה לתפיסת נורבגיה על־ידי הרוסים, המבקשים לעצמם מוצא חפשי אל הים.

– הזיות, הזיות מאין כמותן! – העיר אחד המסובים, בהגינו על מולדתו הגרמנית.

יתירה מזו: המשכתי בגרמניתי המדוקדקת כבר – יש לחשוש מאד, כי בעלת־בריתה של גרמניה, איטליה, מכינה את עצמה לתפוס את טריפולי ואת בנגאזי הים־תיכונית בעזרתה של גרמניה, וזאת על אף ידידותו של ווילהלם קיסר לשולטן עבד־אל־חמיד. ואם כך יקרה, תתקוף חרדה את אנגליה וצרפת לבטחונן בים־תיכון זה, וכבר ראיתם כי הקיסר תפס כמעט את דרום מארוקו לעצמו, ורק בקושי חלפה הסכנה לזמן־מה. – דברים אפשריים מאוד – העיר ליליין בצחוקו הרחב ובקרחתו העגולה כתפוח מעל עיניו הטרוטות ואפו החרום.

– ועלי להתנבא עוד, כי עומדים אנו, בני ארץ־ישראל על־פי הר־געש ושהשולטן עבד־אל־חמיד הגדיש את סאתו. התורכים הצעירים ינסו למגרו באחד הימים הבאים…

– שטויות! – זרק מיטווך שלא היה אז עדיין פרופסור אלא דוצנט בלבד, והוא אדוק באמונתו ב“ירושלים דגרמניה”, היא ברלין.

– ואם מוגר השולטן, תחל מייד “סעודה כללית”, שעוד לא היתה כמותה: בולגריה תהיה המתחילה, וכל הבלקנים יתעוררו. אלבניה תמרוד, ותימן תשתחרר, והערבים יחלו לדרוש את דרישותיהם, צרפת תעזור ללבנון, ואנגליה ת“עיין” את ארצנו – חלומו של קיטשנר, כפי שתארהו לאבי…

– אולי תנבא לנו, כי סין תכבוש את הודו, ושיאפאן תלכוד את איי ההולנדים?

– לא, אבל יאפּאן תנסה לכבוש את סין כולה. כשם שכבשה כבר את קוריאה ופורמוזה, והיא היא שתנסה ללכוד את האיים ההולנדים.

– גרמניה לא תרשה זאת ליאפאנים – הפסיקתני פתאום מרת בראף – כי תפיסת צינג־טאו ראיה חותכת היא להחלטתה למלא תפקיד עיקרי במזרח הרחוק.


אחר כך הפתעתי את הנאספים ב“פצצה” בלתי צפויה.

– האזינו למה שאירע לי לפני ימים מספר. אמא יודעת זאת, כי סיפרתי לה בקצרה. הייתי נוסע בחברת נערה נחמודת…

–גרתה מתג? – שאלתני מרת בארף, אשר ידעה שמץ מכל אהבהבותי.

– לא, כי לוצי זאהל, אדמונית משגעת ומשכרת. ובכן נוסע הייתי ברכבת ההולכת לקניגסברג, במשלחת בונפון אדוני. לכן נסעתי במחלקה הראשונה על חשבון “פיגארו”, והנה אינה לי המקרה לשבת במסעדתה, על־יד המצביא פון־דר־גולץ. הכרתיו מיד, כי פרופ' הרטמן הציגהו לפנינו, תלמידי המחלקה המזרחנית, בבואו אלינו לשאת משא על המזרח הקרוב, בשובו משם ברלינה לפני כמה ירחים. הוא היה משוחח עם גרמני אחר, שאת שם משפחתו לא ידעתי, אך פון דר־גולץ כיהו חביבית בשם “פריץ”. הם היו שותים לרוב “וויסקי אנד סודה” ו“משנכנס יין יצא סוד”. מפעם לפעם שיסעהו פריץ להזהירו, שלא ירים את קולו יותר מדי, אך פון־דר־גולץ, אהוב התורכים, הצבאנים, שפון־דר־גולץ היה מוֹרם הנערץ, לא שעה לכך. כשפניו אדומות, וצוארו מלא, ומשקפתו השקערורית לעיניו הנפוחות – דיבר, דיבר ודיבר – – –

הנאספים החלו אז להתיחס לדברי ברצינות יותר מרוכזת. פון־דר־גולץ היה בעל שם גדול ובכל גרמניה העריצוהו יותר מאשר את הקיסר עצמו. – ומה אמר ה“מצביא” לפריץ ידידו?

– שהוא מאמין בתורכים באמונה עיוורת, שהוא בטוח בעזרתם לגרמניה בכל עת, שהוא הכשיר את קציניהם לקראת היום הגדול, אשר בו תפתח גרמניה פרק חדש, פרק נצחי בדברי־ימיה, עם הקיסר כנושא דגל כל אירופה, וממנה עד לבגדאד ולמפרץ הפרסי (BERLIN–BAGDAD) יהיה רק תחילת החלום הגרמני העצום. גרמניה תתקיף את הולנד ואת בלגיה, כדי להקיף את צרפת מצפון, ומשם תשלח את ציה הגדול לאנגליה, ובעזרת איטליה, אשר תתקוף את אנגליה בים התיכון, ימוגר כוחה של זו לעולמים.

אני הייתי מתאמץ להיראות כאילו אני מעונין רק בה, בלוצי זאהל, היפהפיה, אך אזני היו מרוכזות רק לאשר הוגד על־ידי, כשפון־דר־גולץ זורק את מבטו כלפיה מפעם לפעם. כה האצילה מיפיה על כל סביבותיה תמיד.

לפתע־פתאום הרים את כוסו, כוס שמפניה, כי הסעודה הגיעה לסופה כמעט, וקרא לפריץ, אשר אחז בכוסו הוא:

– Dem Kaiser! –

Dem Kaiser!– – – ענהו הלה.

Dem Kaiser! – – קראו כל שאר הנוסעים – ובהם גם אנו – בהרימם את כוסות הבירה שלהם גם הם, כה רעשנית היתה קריאת פון־דר־גולץ.

ואז, לאחר רגעים חגיגיים ממש, שהטילו אוירת מאורע עצום למסעדה הרכבתית במנורותיה החשמליות לשעות־הערב הקרבות, ועם ערי גרמניה וכפריה מתגוללים לעינינו כמתוך ראינוע חי (הצרפתי לימייר המציא בימים ההם את הראינוע הראשון) – פון־דר־גולץ ממקומו שכור לגמרי, הוא קורא בקול רם:

– בקיץ, ביולי יהיה הדבר!

מאזיני נצמדו ללשוני:

– באיזה ירח יולי?

–רק את זאת לא הדגיש על אף שכרונו, אך מכסימיליאן הארדן, אשר לו מסרתי למחרת שובי לברלין, את כל פרטי השיחה, רשם את המאורע בארגזיתו, להזכירו באחד ממאמריו המפוצצים, ודעתו היתה כי הדבר יארע לא יאוחר משנת 1913, ובונפון הקדים לשנת 1912, ואנוכי הבעתי את דעתי כי 1914 קרובה יותר לאמת.

וכך נסגר הנשף מתוך הרהורים ל“ימים הבאים”, אולי לאחרית הימים, כפי שחזה ישעיהו בן־אמוץ.

ומברק שנשלח לאבי ירושלימה, באותיות לטיניות, כמובן, בזו הלשון:

HEYDAD, LANGSCHEID LAKACH ALAV

H ADPASAT HAMILON, LEHITRAOT HEMDA.

BENZION YEMIMA

(הידד, לאנגשייד לקח עליו הדפסת המילון, להתראות חמדה, בן־ציון, ימימה).


 

פרק חמשים: עברית עולמית וארץ־ישראל הגדולה


בין הידידים אשר רכשתי בברלין, בסוף ימי שהותי בה, היו שני צעירים יהודים – האחד “גרמני” ושמו בירם, והשני “אמריקני” ושמו מאגנס. שניהם היו תלמידים שהשתלמו בלמודיהם באותה מכללה ברלינית שבה למדתי גם אנוכי, מתוך כך נפגשנו יחדיו והם פנו אלי אז בבקשה ללמדם “עברית חיה”.

– לא העברית התנכית, גם לא המשנאית – הדגיש מאגנס, בפניו הילדותיות כל־כך ושפתיו המחייכות לרוב – אלא העברית הארצישראלית של בן־יהודה, ובפרט עבריתך־אתה השוטפת.

– עברית רוצה אני ללמוד – ענה אחריו בירם.

– אותה שעה לא עלה על דעתי, ששני צעירים אלה ימלאו ביום־מן־הימים תפקידים נכבדים־כל־כך בחיי ארצנו, האחד כמנהל המדרשה המסחרית (“בית־הספר הריאלי”) בחיפה, והשני – כנגיד המכללה העברית בירושלים. מאגנס היה לבוש הדר לפי האופנה האנגלית, וחדרו בברלין היה רחב־מידות עם פרוזדור קטן לקבלת אורחים. הוא ידע עברית יפה, שכן למד אותה כבר מילדותו, ודרישתו מאתי היתה בעיקר – “מעשיות הדבור”. לא כן בירם. בשבילו היתה העברית לשון חדשה וזרה לגמרי, כליהודים גרמנים רבים, והכתיב העברי, על הניקוד שבו, הכביד עליו מאד. – האין דרך קצרה ומהירה יותר – חקרני – ללמוד לשון זו?

– באותיות לטיניות! – עניתיו.

אני אינני זקוק להן – נכנס מאגנס לשיחתנו – אך הצעה זאת מעניינת היא, לדעתי, מאוד.

–ואני מתנגד לה! – התפרץ דווקא בירם.

–מדוע? – שאלתיו.

– יען, כי עברית בלי אותיותיה המרובעות, היא לא תהיה עברית…

– אבל הלא רצית שיטה קצרה ומהירה יותר, והרי בפריז, כתלמיד המוריון שם, ניסיתי את השיטה הזאת ואף הצלחתי.

–הבה ננסה גם אנחנו – הסכים מאגנס.

וההתחלה נעשתה.

ומשעור לשעור הלכה וגדלה התלהבותו של בירם לשיטה זו.

והעבודה בלימוד העברית הדיבורית הוקלה, לדעת שלשתנו, בארבעים אחוזים לפחות.

ומאז לא חדלתי עוד להפיץ את הרעיון הזה בכל הזדמנות שבאה לידי – אצל פרופסור זוברנהיים, בבית פרופסור ווארבורג, גם לידידי ווינר יעצתי לעשות כך עם וואלטר ראטינאו תלמידו, זה שעתיד היה לכהן כשר־החיצון הגרמני (וויינר התנגד לכך בכל תוקף. “אם אקבל שיטה זאת, אפסיד את רוב תלמידי” – נימק את התנגדותו).

ודוצנט מיטווך יצא נגדי בגלוי.

והיינריך לווה, שהיה כותב כל ימיו עברית יפה באותיות מרובעות, מלאכת אמנות ממש – ושהיה מסכים להרבה מרעיונותי, התיחס אף הוא בשלילה רבה להצעתי בדבר עברית באותיות לטיניות.

העיתונאי חרמוני היה קם ממקומו לאות מחאה נגדי, כל פעם שהייתי מתחיל לדבר על “אותיות הנכר”, כפי שקרא להן, אם־כי דוקא אותיותינו המרובעות הן־הן – לדעתי, ולדעת חוקרי־לשון – “האותיות הנכריות האמתיות” שלשוננו אימצה לה.

והיה ענין זה נושא לשיחות ולפולמוס בחוגי היהודים, בפרט יוצאי רוסיה.


כשהשתהינו יום אחד – לאחר שובה של אמא לארץ – בבית הגברת בראף, נכנס הביתה עלם הדור־פנים ומלא חיים.

– Herr Dr. Bambus! – הציג את עצמו לפנינו, כדרך הגרמנים.

– אדןן איתמר בן־אב"י! – הציגתני לפניו הגברת בראף – זה האיש האומר להחליף את האותיות העבריות באותיות לטיניות.

– לא, גברתי היקרה, לכך לא נתכוונתי מעולם – נכנסתי לתוך דבריה – לא להחליף, אלא להקל את לימוד העברית בין הגויים בכלל, וגם בין “הגויים” משלנו.

– זהו רעיון נהדר, זוהי מהפכה אמתית. אני תומך בכל לבי במהפכה כזאת – גויים או לא גויים.

ולאחר שיחה ארוכה ורבת־ענין, נוסף אף הוא על תלמידי, באחד הימים פירסם גם מאמר מיוחד על הנחיצות ב“ליטון” הכתב העברי ­ ־ בעתון “אוֹסט אֶנד ווסט” (“מערב ומזרח”), שהמו“ל ליאו ווינץ רכש מידי מו”לו הראשון דוד טריטש.

ובהזדמנות זו, רצוני לייחד קצת את הדיבור על האיש המצוין, דוד טריטש – מצאצאי מתבוללים יהודים מפורסמים בגרמניה – שהציע עוד בשנת 1893 (ארבע שנים לפני הכנסיה הציונית הראשונה) תכנית התישבות יהודים באי קפריסין, ובכנסיה הציונית השלישית (תרנ"ט–1899) חזר והציע להרצל “תכנית קפריסין ואל־עריש” כמרכז מיידי למדינה יהודית שלעתיד “ארץ=ישראל הגדולה”.

הוא היה מאותם החולמים, אשר לא נסוגו אחורנית אף מפני הבלתי־אפשרי. סיסמתו היתה סיסמת נאפוליון מנוסחת בנוסח יהודי: “הבלתי־אפשרי אינו יהודי”. והרי תאור מותו החיצונית של טריטש: פנים חוורים, עינים אפורות ומבעד למשקפים נראות חולמות תמיד, זקן עקום מלפנים, שיניים מרווחות זו מזו. קולו בנחת נשמע, אך כשהיה מתחיל לדבר בענין ההתישבות היהודית, היו נימוקיו משכנעים ונכנסים ללב. כשהיה חובש תרבוש, בנוסח הימים ההם, בפרט בזמן ביקורו בקפריסין, דומה היה מאוד לעבד־אלחמיד, השולטן התורכי.

רבים היו רעיונותיו ומרובות תכניותיו, אך אף אחד מהם לא לקח את לבי כרעיון – שהיה נראה אז קטן ואפסי – על אל־עריש, היא סוכות העתיקה. אלף קילומטרים מרובעים בסך־הכל, רצועה קטנה, לאורך הקו המצרי בחצי־אי סיני, שהיתה שייכת אז למצרים ולאנגליה כאחת, והיתה כיתד, כמסמורת, כמובלעת בגוף ארצנו לימים באים. רעיונו של טריטש היה, כי את הרצועה הדלה הזאת, בחולותיה הנרחבים, בתמריה המעטים, ועל־הכל בתושביה המועטים, היה השולטן התורכי מוכר לנו ברצון תמורת מיליון לירות אנגליות.

– אז – המשיך בדברו אלי נלהבות – היינו יכולים לגשת מייד להפיכת העיירה הבידואית הקטנה לעיר גדולה, ל“יבנה” מדינית, ל“תל־אביב” יחזקאלית, אשר מהן תצמח ותתפשט המדינה היהודית של תיאודור הרצל (טריטש ביטא – כפי שזכור לי – את השם “תל־אביב” בדיוקו התנ"כי, השם שסוקולוב תירגם בו את ספר “אלטנוילנד” להרצל. בחוגי הציונים והעברים היה שגור אז דוקא השם העברי ולא הגרמני של הספר. כעבור כמה שנים קראו בשם זה את העיר העברית החדשה שנוסדה בצפון יפו). רומא לא נולדה ביום אחד על שבעת הרריה, וצרפת החלה עם לוטס, באיו­ן קטן לנהר הסינה. ציון היתה רק הריר אחד בין הררי יהודה, ויבוס כולה רק ככף־יד ביחס לגוף עצמו. האין זאת? ואני רק הערותי לדברי טריטש:

– רק אחת אבקשך לתקן. אל תאמר “אל־עריש” בלבד, אלא דרוֹש את כל חצי־אי סיני, במרחבו המטוֹרש והסלעי, דרוש את שפתה המזרחית של התעלה הסואצית המפורסמת, דרוֹש את איוֹני המפרץ הזה ואת מדין גם היא. עם תחילתם באל־עריש…

אך טריטש הצטחק ואמר:

– אם אדרוש את כל אלה – תאחז חרדה את מצרים ובהלה את תורכיה. בקטנותה של אל־עריש – גדולתה, באפסיותה – אפשריותה המיידית. אנו עם עני, ורק בכנסיה הקודמת נתקבל רעיון הקרן הקיימת לישראל שהגה פרופסור שפירא, ובשנתיים ליסודה לא הצליחה לאסוף אפילו מאה־אלף פרנקים בזהב…

אם העליתי כאן את כל הדברים האלה, הרי זה כדי להדגיש את רוחק מבטו ורוחב תבונתו של טריטש. לאחר שנתפרסם מאמרו של ד"ר במבוס ידידו על “ליטון” הכתב העברי, פנה טריטש אל שנינו, אלי ואל במבוס, ואמר לנו:

– אתכם אנוכי בכל לבי. האותיות הלטיניות יפרזוּ את החומה הסינית מסביב לעברית, ויפתחו את שערי ארצנו לכל העולם כולו. גם אני תלמידך, בן אבי.


וכך הלך החוג והתרחב.

לאחר מגנס ובירם – במבוס וטריטש, ואחריהם – זוברנהיים ולנדוי, ואחריהם – עוד עשרות בחורים ובחורות לא־מפורסמים עדיין, ואחריהם אפילו אוטו ווארבורג, אשר זכה להיות הנשיא השני לאחר הרצל, ושלשת ילדיו. ווארבורג הבטיחני אלף מארק במזומנים, אם אחבר מילון עברי באותיות לטיניות.

– אביך – אמר לי – יוציא ה“לאנגשייד” הגדול באותיות מרובעות ואתה – את ה“לאנגשייד” הקטן באותיות לטיניות. ונוצרים ויהודים כאחד יקראו עברית על נקלה.

רעיונו זה של ווארבורג מצא חן בעיני, ועוד למחרתו פניתי להוצאת־הספרים הגדולה, אשר בה עשיתי יחד עם אמא, והצעתי לה' מוהר, מנהלה, את ההצעה בשמו של “ווארבורג הנדיב”. ביארתי לו, כי מכיוון שלאנגשייד היה הראשון לפרסם מילוני־כיס לכל לשונות אירופה, עם ביטויים למילים בין סוגריים, למה לא יפרסם מילון־כיס עברי בביטויים למילים העבריות באותיות לטיניות בין סוגריים?

ה' מוהר הבין את הדבר, אך הביע חששו פן לא יהיה קונה למילון כזה. אז הצעתי לו את אלף המארקים שהבטיחני פרופיסור ווארבורג, כהשתתפות מצדי לתחילת עיבודו. והחוזה בינינו נשלח לפרופיסור מיטווך, לעיון.

אך פרופיסור מיטווך יצא מיד במכתב חריף נגדי. הוא מצא את כל הענין נלעג ומגוחך, יותר מזה – עוון ובגידה. העברית, לדעתו, קדושה היא, ואין להכפישה בעפר, ובכלל מי אני, כי אחבר מילון, אף קטן, אשר כזה?

בקיצור – מוהר קראני אליו, וביטל את כל הענין הלטיני אשר למילון־הכיס, והציע לי מילון־כיס מעין זה של בן־יהודה שיצא בהוצאת רזניק ובסק (עם הביטוי באותיות לטיניות בין סוגריים).

–יום יבוא, לאחר שנים מעטות – סיים הגרמני את שיחתו – שנהפוך את הדבר ונוציא מילון־כיס עברי־גרמני, עברי־רוסי, עברי־אנגלי וכו' עם הביטוי באותיות עבריות בין סוגריים.

ועל כוס יין, אצל “קמפינסקי”, נחתם גם החוזה הזה בכי־טוב.

וכבר אז החילותי בחיבור מילוני, כשאלף המארקים של הווארבורגים הם משכורתי הראשונה.

ומחברותי הראשונות – העתקה כמעט נאמנה למילון־הכיס של אבי – נשלחו ללאנגשייד שבוע־שבוע בקביעות.


אפס כי מאורע חשוב מאוד בחיי הוכיח לי, מה צדקתי בהטפתי לאותיות הלטיניות.

באחד הימים לקיץ רוסי נהדר, הסיעני דודי, ממשפחת יונס, מברלין, אשר בה נפגש עמי ועם ימימה אחותי – אל ביתו אשר בפטרוגראד (זה היה שמה החדש של “פטרבורג”, אם לא בדרך רשמית עדיין, הרי בפיות כל הרוסים הנלהבים לארצם הגדולה). לא אשכח את ירח הימים לביקורי זה בעיר־הבירה הרוסית הגדולה. במבוא המפרץ הפינלאנדי, גם בעיר טריוקי, בתוך פינלאנד עצמה.

יצאנו את ברלין, דודי דויד ואנוכי, מתחנת שטטין לססניץ, בים הבאלטי, ולאורך מסילת־הברזל ספגו עיני שוב את מחזה פרוסיה המעובדת על כל רגב לרגביה וכל פינה לפינותיה. אותו הנקיון, אותה השיטה, אותו הסדר, אותה החשבוניות, בכל מעשיהם, ועם זה אותה משמעת הכל־פוקדת, הכל חובקת, הכל־קובעת – טרם־היטלריות לכל דרכיה.

מססניץ הפלגנו במעברה הגדולה, אשר טלטלתנו בים שפיל מאוד ולבן כשיש, עם גלים פנימיים מטלטלים אותה כבאוקינוס אמתי, וכולם – חוץ ממני – חוֹלי־מים. כשהגענו סוף־סוף לקופנהאגן, בירת דניה הקטנה, בשלשת מיליוני אוכלוסיה אז, הרגשנו מה עצום ההבדל בין שתי המדינות. מיד הרגשנו, בשעות אחרי־הצהרים, על־אף הערפל אשר כיסה את העיר עד כדי האפלה, כי במדינה עמנית (– דימוקרטית) אנחנו. אף כאן סדר, נקיון, שיטה, אך אף רגש קל לצבאנות (– מיליטריזם) האוכלת את הכל. השוטרים מעורבים בין ההמונים ובבית המכס חוקרים לדעת, באדיבות מוגזמת קצת, אם יש בידיך כלי־זין או אם מכניס אתה משקאות חריפים וסיגאריות ללא־מכס. הם מדברים אליך דנית לראשונה, ואם אין אתה מבין, הם עוברים לגרמנית, בשניה – לצרפתית, לשוודית, לנורבגית ואפילו לרוסית, שהם יודעים ממנה כל הנחוץ לחקירה מכסית קלת־ערך. בלילה, עם הפגת הערפל, הזהירה הבירה הנהדרה בכל אורותיה לרבבות, רובם חשמליים. וה“טיבולי” הנהדר (מעין תיאטרון ומרכז למשחקים, לבתי־קפה ומסעדות כאחת) מופיעים לעיניך בכל יפעתם הצפונית. עשרות אלפי אנשים, נשים וטף, לבושים בטוב־טעם, ממלאים את הרחובות. החשמליות, וגם מובילים מסוימים, מתחרים ברוכבי־האופנים שמספרם מגיע לאלפים.

Gooden Naacht! – – (לילה טוב!) – היא הברכה מפה לאוזן, ועל הקירות, ועל־פני מוטות, ומעל גגות ומגדלים ומלונות, באותיות גדולות, מוארות חשמל ברובן, מודעות בלשון הדנית, עם שמות זרים ומילים זרות רק זעיר־פה זעיר־שם. לא הבינותי אף את מחציתם, אך העובדה שהכל היה כתוב באותיות לטיניות, ושבידי נמצא מילון ושיחון באותן האותיות, מתורגמות לגרמנית, הקלו עלי את קריאתן ואת ביאורן. שוב ראיה ברורה לחשיבותה של שיטה הלטינית בלימוד שפה מן השפות.

לא יכולנו להישאר ב“קייבנה האבן”, כפי שקראוה, יען כי הספינה המפליגה למלמיי ולשטוקהולם החרידתנו אליה בצפירותיה התכופות, ובחצות הלילה, עם חצי־ירח מכסיף את המיצר השקט בגלוניו הקלים, הגענו לנמל השוודי הקטן. גם בו סדר, נקיון ושיטה, בקרב כל העמים הצפוניים, ושם נפגשנו עם משפחה שוודית נהדרה, ממכרי דודי דויד, ובפעם הראשונה טעמנו מהסוולבורד הידוע לכל – מאכל־מלכים ממש בחצי סלע שוודי, שממנו אתה טועם הכל למן הדגים והמליח עד לתרנגולות ובשר, אשר הכינוהו לנו “כשר”, מהיותם בטוחים כי לפי דינינו אנו אוכלים. גם בעיר זאת קראתי על־נקלה כל מודעה וכל ידיעה, אם כי לא הבינותי את תוכנן המלא אלא לאחר שעיינתי במילון ובשיחון השוודיים – והכל תודות לאותיות הלטיניות.

עם צהרים הגענו לשטוקהולם, לאחר תנומה מתוקה במחלקה שלישית לרכבת שוודית, ללא מנוֹם (קרון־שינה) אירופי, בלתי־אם כסאות נעימים, שבמרגוחיהם התלויים, אדם מניח בהם את ראשו, מתוך שקט גמור ומנוחה אמתית. ובהקיצנו, במאוחר קצת מפני האסון שאירע לרכבת מסחרית בהצטלבות מסילת־הברזל, אשר לפני הבירה השוודית, מכרו לנו נערות יפות, לבושות בלבושיהן הלאומיים, כוסות קהוה ושוקולד, עם כריכים שונים. המראה מסביב היה נהדר, זרוע אגמים קטנים וגדולים ללא־סוף. (אומרים, כי מספרם בארץ זאת עולה לאלף), וחווילות נהדרות גם לרוב האכרים האמידים.

הנה נשמעה הקריאה: שטוקהולם!

זאת אומרת, סטוק שעל האי, כי רוב הערים כאן על איים בסיסן. ועינינו מתרחבות למחזה עיר־בירה כבירה זאת, הנקראת בפי השוודים “וונציה הצפונית”, אכן כין ערוך ליופי ארמונותיה, וארמון המלך אוסקר מתחרה ביפיו בארמונות אירופה, בשלל צבעיו לשמש הצהרים, והעיר נחלקת לשנים, ותעלותיה רחבות וצרות מסביב למבצרה העתיק, וספינות ואניות גם מפרשיות וסירות במאותיהן ממש המניפות את דגלי כל העמים.

רק חצי יום ולילה נשארנו בעיר נהדרה זאת, שגבריה תמירים ונשותיה חבצלות, וילדיה וילדותיה בריאים כולם כוורדים בני־יומם. ולא אשכח, כי בהתארחנו ב“גראנד הוטל” – אחד המפוארים והנוחים ביותר בכל אירופה הצפונית והמרכזית – אירע לנו מקרה מוזר באמת. בהיכנסי לאמבטיה ובטבלי במימיה המחלימים, נדחפה הדלת ועלמה יפת־עינים ולבושת־לבנים נכנסה אחרי, תפסה את רגלי האחת ותשפשפנה בסבון מלא וקוֹצף, אחר־כך גם את רגלי השניה, את זרועותי שתיהן, ואת שאר גופי כולו. הדבר נעשה בפתאומיות כה־מהירה, שלא בושתי גם לא מחיתי בה, אך מן הקצה השני שמעתי צעקה נוראה. זה היה דודי, אשר התאמבּט גם הוא באותם הרגעים. רק אז הבינותי, שלא כמותי הרגיש הוא ודבר־מה קרה לו. ולכשנפגשנו אחר־כך סיפר לי את אשר אירע לו ברגעי מרחצו. – אשה נכנסה אלי לרחצני – סיפר מתוך בושה גברית.

– הדבר קרה גם לי – עניתיו – ובעיני מצא הדבר חן, כי יפה כל־כך היתה רוחצתי.

היא הצרה, שרוחצתי אני היתה מכוערה כשד – העיר הדוד.

לא בספר־זכרונות זה המקום, כמובן, לתאר בפרטות את כל יפי הארצות הללו (בפרורוט תארתי אותן בספרי “סביב העולם בשנתיים”). לשם הענין המדובר בראש פרק זה, עלי להוסיף כי בהפליגנו משטוקהולם לפינלנד, עניין אותי לא רק מראה המדינה הנפלאה הלזאת, שהיתה כורעת תחת העול הרוסי ב“צאריותו” הנוראה – אלא גם שפתה הקשה, כתורכית אחותה. אילולא האותיות הלטיניות, אשר באו לעזרתי על כל צעד ושעל, הרי לא הייתי מוצא את ידי ואת רגלי לא בנמל אובו, ולא בבירתה הלסינגפורס, היא “הלסינקי” בפינלנדית. אוסיף עוד, כי בכל הארץ, לאורך מסילת־הברזל, הרגשתי את העקה הרוסית בכל – כעם ישראל בימי הרומאים לפני מרד בר־כוכבא – והפינים היו מחכים ליום שבו ישוחררו מעוּלה. כל עין צוררת, כל פה אויב, כל יד מאוגרפת וכל לב מתקומם…

עוד אני מנסה להימלט מעיני השוטרים הרוסים, תחילה בוויבורג עם מצודתה העתיקה, וטריוקי עיר־הגבול, שבה הכירו את דודי ובזכותו – וגם בזכות כמה רובלים שתחב בסתר לידיהם – העבירוני לרוסיה, ונשמע הקול הרוסי הראשון:

– פטרוגראד!

איזה עולם אחר, איזו מדינת־ענקים, אי־אלה ריחות שלא ידעתים קודם לכן, מה מוזרים ה"איזווֹזצ’יקים (עגלונים), אשר אפפו את התחנה הגדולה, מה עצום נהר הניווה בגשריו הארוכים, מה מפליא מבצר “פטר־פאוולובסק” במסתוריותו, וארמון הצאר ניקולאי בסגנונו הוורסאלי־כמעט.

והלשון – זו לשונה של אמי בימי ילדותה, זו לשונם של טורגנייב, גוגול, פושקין ולרמנטוב, שאת שמותיהם שמעתי לראשונה מפי אמי ושאת אחד משירי לרמונטוב שרה לי אמי בירושלים בפנים חומותיה, על־אף איסורו המוחלט של אבי – הן רבות המלים הרוסיות שידעתין מפי משפחת אמי ומפי הרוסים החוגגים הבאים ירושלימה שנה־שנה – בכל־זאת כעיר סינית דמתה בעיני, כיריחו הסוגרת ומסוגרת בטרם נלכדה על־ידי יהושע בן־נון.

וכל זה – יען לא כתב לטיני רוסיה זאת, אם כי קרובות האותיות הרוסיות ללטיניות במידה רבה.

דנית למדתי ברגע הראשון להכנסי אליה.

שוודית – במהירות פחות.

פינלנדית – בשעות מספר.

ורוסית – ימים ושבועות עברו בטרם יכלתי אף לחדור אליה.

לא, מאז פאריס, שבה ראיתי לראשונה את תועלת הלטיניות ביחס לעבריתנו, לא הרגשתי בנחיצותה כל־כך כבבירה הרוסית הפעם.

רק על־ידי האותיות הלטיניות, נפתח את חלונות מדינת־עתידנו העברית אל העולם כולו.


 

פרק חמשים ואחד: המהפכה התורכית והגעגועים לארץ


כבר הזכרתי את המהפכה הנורבגית עם מיכלסן הסוחר העשיר – כגבורה. גרמניה התיחסה אל הנורבגים הבוגדים כאל ידידים, כי מאז ומתמיד חשבה אותם כשייכים לגוש הגרמני. ולא פעם רמז הנסיך בילו, אשר היה מזכירה הכללי של הממשלה הגרמנית, כי יום יבוא ועממי הצפון יצטרפו מרצונם הטוב לקיסרות מוגדלת, שגם הולנדיה, בלגיה, שוויצריה אוסטריה ואחרות יצורפו אליהן. לדברי רוב עתונאי־חוץ בברלין, היתה גרמניה המעניקה את האמצעים למהפכה זאת, וכשאמרה שוודיה להלחם באחותה, הודיע בילו זה, שגרמניה תמנע את החזרת נורבגיה לקרבה.

יותר חשובה, בתקופת שהותי בגרמניה, היתה המלחמה באפריקה הדרומית־מערבית, אחת ממושבותיה הגדולות של גרמניה הביסמארקית. לא עשירת־אוכלוסים היתה מושבה זאת, אך היתה זו המושבה היחידה שבה יכלו הגרמנים ליישב לבנים מבני גזעם, ובירתה, ווינדהק, באלפיה המעטים, פותחה על יסודות תכנית נרחבת לעתיד־לבוא. והנה פרץ המרד ההוטנטוטי, שלדכאו הוכרחה הממשלה הגרמנית לשלוח לאפריקה צבא וצי. בחוגיה המדיניים היו מרננים, שכל הענין נעשה במחתרת, על־ידי האנגלים, בתשובה להתערבות גרמניה במלחמת הבורים, שהקיסר ווילהלם שלח מכתב לנשיא קרוגר.

אם כה ואם כה לא היתה לגרמניה, מאז נצחונות ביסמארק במלחמותיו עם דניה ואוסטריה, ובפרט עם נפוליאון השלישי (או “הקטן”, כפי שכינהו וויקטור הוגו הגדול) מלחמה אחרת, שסיכנה כל־כך את שלומה הפנימי כמלחמה אפריקאית זאת. גרמניה הישבנית, עם מזרח אפריקה, צינג־טאו הסינית, איי האוקינוס השקט וגיניאה החדשה – לא הצטיינה בדרכיה בכלל. ד“ר קרל פטרש, מושל מזרח־אפריקה, הרגיז את כל הגרמנים הנאורים, בנאפופיו עם הכושיות אשר במדינתו. הילכך יצאו כנגדו השתפנים (הסוציאליסטים) ביחוד, עם באבל ועם זינגר והארדן (שניהם יהודיים) במאמרי זוועה נגד בילו וטירפיץ כאחד, על אשר התמסרו ל”אלילי הכסף ולאלילי התעשיה“. וזכורני כשנוכחתי יחד עם בונפון הצרפתי באחת מישיבות ה”רייכסטאג" להאזין לדברי באבל אשר נאם במשך ארבע ועשרים שעות, בהפסקות קצרות. קולו היה חזק כקולו של נורדאו שלנו, ובדברו נדמה היה ששום דבר לא יעמוד בפניו, וסופו של בילו ליפול אפילו בעיני הקיסר. אפס כי בילו היה ערום, ומתוּחבּל ומתוק כל־כך בדרכיו וכה נעים בהליכותיו, שתמיד־תמיד היה יוצא כמנצח־למעשה מוויכוחיו ההיזדוריים עם באבל, הזקן, אם־כי כלפי היציע היה באבל נוחל מחיאות־כפים ממושכ

זו הסיבה, שבגללה הצעיד הקיסר את גרמניה לקראת הכיוון החדש – “ברלין־בגדאד”, והטה את התורכים להאמין, כי התכנית הזאת לטובתם היא. בקושטא – עם עבד־אל־חמיד, ובירושלים – עם הרצל, הרחיף לעיני העם התורכי ולעיני העם היהודי את “הברית המשולשת החדשה” הזאת, שעליה קיוה לבסס קיסרות עולמית, שלא כקיסרות הגרמנית המצומצמת של ביסמארק, מתנגדו הגדול, ובילו, מזכירו הרביעי מאז ביסמארק, אשר אותו פיטר ממשרתו והוא עודו צעיר, התחנף אליו עד־כדי כניעה גמורה ועשה את כל אשר רצה. בינתים החל בנין מסילת־הברזל הבגדדית, ובימי שהותי בברלין הגיע הקוו המרכזי לעדנה ועד לנסיבין כמעט. ווארבורג שמח מאד, כשקיבל מכתב רשמי מאת ממשלת גרמניה להודיע שהכפר הנקרא על שמו יימצא על עצם קו־ברזלתי זה…

והנה הובקעה פצצה, שגרמה כמעט להתפוצצות כל התכנית הווילהלמית־בילויית: בקושטא, תחנת האמצע לברזלת ברלין־בגדד, מרדו התורכים הצעירים בעבד־אל־חמיד, ידידו של הקיסר. קשה לתאר את הרושם בברלין לשמע ידיעות מפוצצות אלו. שוב היו החשדות מופנים נגד אותה “אנגליה מרשעת” שידה היתה במרד הזה משני טעמים: א) להכשיל את בנין הברזלת הנזכרת; ב) לשחרר את מצרים מעולו של עבד־אל־חמיד.

והיה כנראה יסוד לשתי האשמות אלו, שהרי כבר אז, בשנה הרביעית לעשותי בברלין, היה המצב בין גרמניה ובין אנגליה מתוח למאוד, ועליתו של אדוארד השביעי למלוכה, במקום וויקטוריה, דודת ווילהלם, הוסיפה אש על המדורה. אמנם מלך חדש זה נטה חסד לצרפת, עם דלקטה, שר־החיצון למדינה זאת “אוהב אנגליה עד לשגעון” – הכריז ה“ברלינר טאגבלאט” לרודולף מוסה, וכמוהו – ה“פרנקפורטר צייטונג” (עורכי שני העתונים החשובים האלה היו יהודים).

זוכר אני אז את מאמרי ה“וגלירה רונדשוי” וה“קרויץ צייטונג”, וה“לוקאל אנצייגר” מרעישים את אירופה כולה נגד “אלביון הנוכל”, ושליחים יצאו לתורכיה לנסות ולהשפיע על ראשי המהפכה הפתאומית התורכית, אנוור־בי וטלעת־בי וג’מאל־בי (שכולם לא היו אז עדיין “פחות”), לשכוח את אהדתם לאנגלים ולצרפתים. וכבר למחרת המהפכה, נשלח עתונאי גרמני רשמי לקושטא להוציא בה עתון יומי בשם ה“לויד העותמאני”, וז’בוטינסקי שלנו, וסוקולוב עם חרמוני עוזרו ב“העולם” העברי, אשר הפך והיה ל“מבשר” – תוקעים אף הם את יתידותיהם בתוך עיר־בירה זאת, שהיתה תומכת בגלוי בשלשלת גבורי המהפכה התורכית הצעירה, ופניהם מועדות – גם הם לא ידעו עדיין – אנה?

לאחרונה: אשר ספיר הירושלמי, נכדו של יעקב ספיר הסופר, שהיה אז תלמיד המכללה בקושטא נכנס ככתב לעניני הבלקנים בעתון הגרמני היומי החדש.


התתואר בתנאים אלה התרגשותי?

יהודה ברק, שחזר בינתים מירושלים, אשר אליה שלחתיו ל“התחתן” עם הדסה “אהובתי” הקודמת בתכלת עיניה האגמיות, הפציר בי להניח הכל ולנסוע על חשבונו חזרה לארצנו. ואבי גם אמא מבריקים לי מברק, בו הודיעוני, שאם אבור ירושלימה יהפכו את “השקפתם” החצי־שבועית לעתון יומי, אשר בו אהיה עורכו הקבוע.

ולעומת “התורכים הצעירים” ו“הערבים הצעירים” אשר הלכו בעקבותיהם נצנץ בי הרעיון ליסד מפלגה מילידי הארץ בשם “העברים הצעירים”, אם־כי כבר נוסד בארצנו עתון בשם “הפועל הצעיר”, שהשם צעיר נכלל כבר בתוכו.

רגלי לא יכלו להחזיקני עוד.

המכללה הברלינית וכל אשר בה, שלמדתי בה קרוב לארבע שנים, היתה לי למעמסה.

ואפילו הפצרת אחותי ימימה, להישאר בגרמניה עוד כמה ירחים עד גמר למודיה, לא הועילה לעצרני. גם דמעות היפה בידידותי הגרמניות, שביקשה מאתי ליהדה, ובלבד שתינשא אלי בארצנו – לא עצרו לרככני.

גברו בי געגועי לארץ בכלל, ובין השאר, ובפרט, לאותה עלמה ספרדיה ירושלמית יפה לבית אבושדיד, לאה – שלמענה מוכן הייתי להזניח את כל העתידות אשר נבאו לי בגרמניה. וכך נתערבבו יחד געגועי הכלליים והפרטיים, והייתי כחולם בהקיץ. המהפכה התורכית היא שהציתה בי את החלום ל“מהפכה עברית”.

הנה רואה אני בדמיוני את “אחרית הימים”, חזון ישעיהו בן־אמוץ. הנה נקבצים ובאים אחינו מכל פזוריהם לארץ האבות, והבנים מוכנים לקרבות חדשים.

הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות (כבר אז יצרתי מלה זאת למלה הלועזית Autonomia ) העברית בכל תפארתה.

כארמנים, כסורים, כלבנונים, כאלבנים, כתימנים, כערבים, גם הם – נעשה גם אנחנו, ויחד אתם ניצור את הקהיליה העותמנית, שבקרבתה ישותפו כל עממיה כולם לאחידה מוצקה אחת.

ואבי זרק כבר את קריאתו המפורסמת, במכתבו המפורט אלי: “יהודים, היו עותמאנים!” ומכל ארץ־ישראל מגיעות אלי ידיעות על הששון וההתלהבות בכל חוגי הישוב.

“תחי החושמה!” – הוסיף אבי בתרגמו את “ישאסון חוריית” התורכית ל“חושמה”.

בערב אחד הת“תרבשנו” שנינו, ברק ואנוכי, ומתחנת להרטר השתרכנו במנוֹם הרכבת אל עומת קונשטנדינו, היא קושטא.

רק מהר, רק מהר! – היתה סיסמת שנינו.

הוא, ברק, להדסתו, ואני, הילד העברי הראשון, לאלתי (לאה ואלה הן אותן האותיות).

כי זה היה השם אשר נתתי לה עוד בימי בחרותי, ובשמה זה חלמתיה, ובשמה זה התגעגעתי אליה, ובשמה זה – נושא הכל – אמרתי למהר להגיע אליה. למהר, למהר, כה פחדתי פן אאחר וחששתי פן דבר־מה יסבך את תכניותי לעתידי. העתיד: עורך עתון בירושלים, ורעיתי – הספרדיה הירושלמית.

היש אושר גדול מכך?

רק, למהר, למהר, ולא לאחר!


הימים חמורים, והקלחת הבלקנית, בעקב המהפכה התורכית, רותחת שוב.

הנה עכבוני בדרכי לארץ – בבלגראד, בירת סרביה, כי הפגנה גדולה נערכת ברגעים אלה, לאור החמה היורדת, מול ה“קונאק”, הוא ארמון פטר הראשון לבית קראורגביץ, אשר הומלך במקום אלכסנדר אוברנוביץ שנרצח ביום הגיעי ברלינה. כל העיר מפגינה ודורשת (בסרבית הדומה לרוסית, גם באותיותיה) להשתמש בהזדמנות המהפכה התורכית ולתקוף את תורכיה אויבתה מאז ומובן שנאלצים היינו להסיר – בזמן שהותנו בסרביה – את תרבושינו מעל ראשינו ולחבוש את כובעינו האירופיים. כשיצאנוה, ונכנסנו בערב לבולגריה, דרך צריגברוד, נכנסו השוטרים ודרשו את “מסעיותינו”. ברק הגיש את מסעיתו הגרמנית, והבולגרים אף לא עיינו בה ­– סימן לאהדתם את גרמניה. לא כן ביחס אלי, ובסופיה היה עלי להגישה לשלטונות, כי המסעית שלי תורכית היתה.

באדריאנופולי (“אדרינה” – בתורכית) עברנו את הגבול בלי עכובים, כי “תורכיותי” מצד אחד ו“גרמניותו” של ברק מצד שני, היו לרצונם של השוטרים התורכים, והעיר היתה מקושטה עדיין דגלים תורכים לחוג את “חורייתּ” (החושמה). הרבה הייתי נותן כדי לשהות בעיר־גבול זאת, אך הרכבת נחפזה דרכה הלאה במשך הלילה השני ולג’טלג’ה הגענו בבוקר שלאחריו. שם נתעכבנו שעתיים, כי “מקדונים” העיפו, כנראה, את הגשר לבירה התורכית, כנקמה ראשונה נגד “התורכים הצעירים”.

– אם תוכרז מלחמה, היא לא תפסח גם על ברלין…

קבוצת שוטרים ירתה פתאום על הסביבה, וארבעה מתנקשים נתפסו ונורו במקום, לשמחת רוב הנוסעים ברכבת.

בצהרים, עם קריאת ה“מואדזינים” מצריחי המסגדים, ומסגד “איה סופיה” בראשם, נכנסנו לעיר הבירה אשר ביקרתי בה לפני כשבע שנים. התארחנו בחדר קטן במלון “טוקטליאן” הארמני, כי כל יתר בתי־המלון היו תפוסים על־ידי קצינים, מצביאים ואורחים מכל רחבי הארץ.

היה זה יום ששי, והשולטן, אשר נכנע לדרישות “התורכים הצעירים”, מנה את עזת־נפשה (מן הנוטים למהפכנים) לראש הווזירים, ראיתיו כשהוא חוזר ממסגד “איה סופיה” בטקס מזרחי, בכרכרתו הרתומה לשמונה סוסים, כשרוב העם מריע לקראתו ב“סלמליק” כללי. המחזה מחלוננו היה מרהיב.

– אתה כאן, בן־אבי? – נשמע קול ידוע לי כל־כך, כשישבתי במסעדה.

נייגו היה זה, מנהל מקוה־ישראל וחבר ל“בני־ברית” האיסטמבולי.

לחצתי את ידיו בהתרגשות עמוקה, כי היה זה הראשון מבני הארץ שפגשתי בשובי, והאיש ידיד אבי.

– והנה אדוט – הוסיף נייגו – מורך לתורכית מימי ילדותך.

הצגתי לפניהם את ברק, ויחד אתם נסענו במרכבה ל“חכם־באשי” משה הלוי, אשר הכרתי מימי ביקורי הקודם בעיר זו. קצת שיבה נזרקה מאז בשערותיו ובזקנו השחורים.

ובערב־שבת הופתענו בהפתעה נעימה על־ידי מיקרא ה“קידוש” מתוך לוחית־קול (חידוש בימים ההם) ליד שולחן־האוכל למשפחת דוד פרסקו, עורך ה“טיימפו” הספרדי, שעתיד היה למלא אחר כך תפקיד כה מנוגד לכל מה שהוא ציוני, וכבר באותו לילה באו הדברים בינינו לידי התנגשות די חמה:

הציונות תהיה אסון לעמנו, אם נגזים בתעמולתה – הכריז פרסקו. בקושי רב עלה בידי ל“ציינו” במקצת, אך רגשי היה כי רק מתוך הערתו לאבי הסכים להפסיק את פרסום מאמריו המתנגדים לרעיונותינו.

בסוף קם האיש ולחש דבר־מה באזני.

הנידותי בראשי, כי שוטרי־החרש עברו כנראה על־יד ביתו והוא רעד בכל עבריו.

– חזרו למלונכם, והכינו עצמכם להפליג בספינה הראשונה לארצכם הרחוקה, וזכרו־נא את אזהרתי – ציונות אחד־העמית אולי, בן־יהודאית, אפשרית, אך בשום פנים לא הרצלית ובפרט לא אוסישקינית…

למחרת היום, הפלגנו בספינה איטלקית לארץ־ישראל.

לארץ, שכה התגעגענו אליה, מאז יצאנו את ברלין הרוסית.

כשקושטא היא “איסטנבול” מעתה, הרועשת וסואנת כולה “חושמתה” מתרחקת מאתנו באופקיה המסגדיים ובמשוריה המזרחיים.


 

פרק חמשים ושנים: העתון היומי העברי הראשון בארץ־ישראל


במכתב שקבלתי מאת הורי, בעודני בברלין, הודיעוני שניהם, בשמחת בטחון, כי בדעתם להפוך את דו־שבועונם ה“השקפה” – לעתון יומי, אם אסכים להפסיק את לימודי לשנה אחת לפחות, כדי להיות עורכו הקבוע של הבטאון היומי הראשון בארץ, שעורכו הראשי יהיה אבי, והמנהלת שלו אמא חמדה, עורכו האחראי בפני השלטונות – דויד יודה=ליב־איש (יודילוביץ).

תשובתי החיובית לא נשלחה מיד – בגלל היסוסי, בפרט אם להפסיק למודי במכללה. אלא כעבור ירח ימים, לאחר שבממלכת העותומנים הונף, במהירות מרעישה, דגל החירות על־פני כל גליליה ועריה, למן מיצר הבוספורוס הקוסם ועד לאוקינוס ההודי הרועש, למן בגדד עיר אלף־לילות־ואחד, ועד לירושלים עיר־הקודש. גם בארץ־ישראל שהיתה אז רק “סנז’ק” קטן (מחוז ממדרגה שניה) במדינה התורכית העצומה, סערו הרוחות. גם האוכלוסיה היהודית – שלא הגיעה אפילו למאה־אלף – נצנצו אפקים ורודים. היתה ההרגשה התמימה, כי בא קץ העבדות לשולטנים הירודים ולעושי־דברם העריצים, וכל עמי הממלכה יזכו בחירות מלאה.

כעשרה ימים לאחר שובי לארץ נכנסתי בשותפות עם בעל־הון מגרמניה אשר קויתי שהוא יהיה המוציא לאור את העתון החדש.


לא קלה היתה ההתחלה.

בארבעה עמודים זעירים החל להופיע “האור” יום־יום, כבר כשבוע לפני שובי לארץ, ובהבטחות מאליפות לתת לבני־ארצנו העברים את כל “חדשות העולם” ב“מחיר פראנק אחד”. הקהל העברי בירושלים וביפו (תל־אביב לא היתה קימת עדיין, וחיפה וטבריה וישובים אחרים לא נכנסו כמעט בחשבון), קיבלו את פני העתון החדש והבטחותיו בספקנות מרובה, והכל ניבאו לו, ליצור הרך, קץ שלא־בעתו. אכן שמו של אליעזר־בן־יהודה – הראשון לעושים, העקשן ובעל הנסיונות הנועזים בארץ – היה יכול לשמש לכאורה ערובה מספקת להמשכת קיומו של העתון, להרחבתו ולשכלולו. אך הדעה הכללית היתה, כי מוקדם עדיין להוציא עתון יומי בקרב הישוב הדל, ורוב הקוראים – מספר הקוראות היה עדיין זעום מאד – היו אדישים לכל המיפעל החלוצי הזה.

וכך נמשכה המלחמה לקיום עתון יומי ראשון זה בכבדות רבה, ומתוך אדישות מן החוץ. לנוכח אדישות זו, נרתע גם בעל־ההון הצעיר מגרמניה, וכל יום היינו מתחבטים בשאלה המטרידה: כמה זמן נוכל לעמוד עוד בקשי המלחמה? עד מתי נספיק למשוך בעול הכבד מנשוא?

גם מנקודת־מבט העריכה, היה המצב קשה מאד. על אף צמצומו של “האור” בנייר, דרשה הוצאתו הקבועה יום־יום מאמצים מרוכזים ומפריכים. מאמרו הראשי של אליעזר בן־יהודה היה, כמובן, מסמר העתון, אך במדורים האחרים לא יכול היה להשתתף בגלל היותו שקוע בעבודת המילון. אמא היתה כותבת בעיקר על עניני האופנה, מדור חדש שהיא הכניסה לעתונותנו, מדור שעורר בשעתו מורת־רוח בפרט בחוג החרדים. יהושע ברזלי התנדב לתת לעתון מאמר אחד לשבוע. סולומיאק, מנהל הדואר הרוסי בירושלים קודם המהפכה התורכית, כתב ירכתונים מחיי הצבור. דויד יודה־ליב־איש (יודילביץ') כתב מפעם לפעם מסות בלשניות, ופירסם מפעם לפעם רשמי־מדע נחמדים. הביל"ואי מנשה מאירוביץ, שחתם בשם “מזקני הישוב”, כתב מפעם לפעם על חיי האכרים ועל בעיות הפועל העברי. יהודה גרזובסקי פירסם המשכים את תרגום הספור “עולם הפוך” – הנסיון הראשון בעתונותנו הארצישראלית לפרסם סיפורים בהמשכים יום־יום. החוקר שמואל רפאלי כתב כבר אז על המטבעות, ויוסף ממן קבע לו מדור מיוחד על עניני הערבים. אף זה היה חידוש בימים ההם. בחלקי נפלו המאמרים על מדיניות חוץ, החדשות המקומיות והמברקים הכלליים אשר היינו מעתיקים מתוך עתוני מצרים.

ומלבד בעלי המדורים והטורים הקבועים, השתתפו בעתון מפעם לפעם – המורה ומתרגם מרדכי אזרחי (הוא המורה קרישבסקי), הלשונאי אברהם אלמאליח, ישעיהו קרניאל, הירכתונאי שכתב שנים רבות אחר כך בכינוי “עזמות”, וכן הסופר המורה ק. י. סילמן שהיה מיוזמי ה“כתּבה” (ריפורטאז’ה) החדשה בעתון יומי בארץ.

כל המפורטים סייעו בפועל לקיומו של העתון היומי הראשון, בתוך טירדות ודאגות, כי הרי רובם השתתפו בלי שכר־סופרים. עד כמה היה מצבנו הכספי דחוק, אפשר לראות מתוך שתי עובדות טיפוסיות אלו: א) מרדכי בן־הלל הכהן, שהיה סופר בעל־שם, הציע לנו מאמרים קבועים במג’ידיה אחת (רבע לירה), ועם כל רצוננו לשתפו בעתוננו, לא עלה בידינו להבטיח לו שכר צנוע זה; ב) סוכנות־ידיעות זרה, גרמנית, הציעה לנו לפרסם את מברקיה חינם (הכוונה היתה ברורה: להכניס מפעם לפעם ידיעות מגמתיות). ועם כל בחילתנו, הסכמנו להשתמש בידיעותיה של סוכנות זו, אם כי נזהרנו ככל האפשר שלא להכשל בתעמולה זרה.

פתאום אירע אסון:

באחת משכונות ירושלים פרצה תבערה גדולה, וטחנת הקמח אשר בה עלתה באש. המראה היה מחריד. יצאתי להסתכל בלהבות האוכלות את הבנין הרעוע על כל אשר בו, ובשובי בשעה מאוחרת בלילה לביתי ישבתי לשולחן־הכתיבה ותיארתי בהרחבה ובפרטי־פרטים תבערה ירושלמית לא־שכיחה זאת. והכתרתי את כל העמוד הראשון כולו בכותרת גדולה וצעקנית, כמנהג עתוני ברלין, פאריס ורומא, אשר לקחתי לי לדוגמה. רק את צילום התבערה לא יכולתי לפרסם, מטעמים כספיים.

כשיצא העתון למחרת, קמה סערה, לא בקהל הקוראים חלילה, בלתי־אם בחוגי המשכילים. כיצד? בעתון, הנושא את שם בן־יהודה, נעשתה השערוריה הנוראה הזאת: לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה־בכך, שכל העתונים העברים, של ארז־צדרבאום בגולה ושל ישראל דוב פרומקין בירושלים, היו מצניעים אותה בשולי העמוד האחרון. עם שערוריה כזאת לא יכלו אניני־הדעת להשלים, וראשון למוחים במחאה עזה היה אותו עסקן חביב וטהור־לבב, יהושע ברזילי, אשר היה מעמודי התווך של העתון היומי הראשון והשתתף בו בקביעות ובהתנדבות. באותו יום שהופיע הגליון, חרד האיש ממשרדי הבנק אפ“ק, בפנים העיר, אל בית בן־יהודה – בשכונת “מחנה יהודה” אז – ואתראה בידו: אם לא ישים העורך הראשי קץ ל”בולווארדיות" של בנו־בכורו בעתון זה, יפסיק הוא, ברזילי, את השתתפותו בו לתמיד.

לאבי היתה אתראה זו כרעם ביום בהיר, ואמי חששה שמא יגרום הדבר לסגירת העתון, אם־כי כלפי חוץ ניסו שניהם להגן על בנם, שיש בו דם עתונאי סוער ולוחם ותוסס.

– עתון יומי – טענתי אף אני באותו מעמד, כשברזילי נועץ בי את עיניו התכולות והמיסרות – אינו יכול ואינו צריך להיות מכתב־עתי בצורתו בימי סמולנסקין ואפילו לא כזה של פרומקין בימינו. לא לשם כך – אמרתי – הפסקתי את לימודי המכללה הברלינית, ואם דרכי זאת – דרך כל עתוני אירופה – לא תמצא כן בעיני העורך הראשי ומשתתפיו הקבועים, אארוז את חפצי ואשוב אל לימודי בגרמניה.

ברזילי נתרכך, ויעץ לי להיות מתון יותר, כי ירושלים איננה עדיין לא לונדון ולא פאריס.

עם זה עלי לציין, כי הורי נכנעו לעצם העיקרון אשר אמרתי לקבוע בעתון היומי הראשון, ואני הוספתי להצעידו בדרך העתונות היומית הכללית בעולם, אם כי הבטחתי לברזילי שתבערות ורציחות לא ינתנו עוד בעמוד א'…


התקרית הזאת היתה אולי נשכחת מהר, אילולא הוספתי בינתים “חטא על פשע” בכיוון החדש.

מדור מודעות בעתון היה בימים ההם דל מאד, כמובן, והכנסות המודעות של העתון היומי הראשון בארץ עלו, לכל היותר, עד כדי מאה “נאפוליונים” בשנה – עשירית מכל התקציב. מה יעשה העורך הצעיר והשובב, כדי להגדיל את ההכנסות במידת־מה? פתח מדור מיוחד למודעות קטנות, נוסח איטליה ביחוד, בעשיריה (רבע גרוש) השורה, ובהן אגרות אהבה בין עלמים לעלמות, ופגישות בשעות ידועות ליד המגדל או בקרני־זויות, איחולים לשחקניות מפורסמות, וכדומה. החתימות היו סודיות ברובן, והמפתח להן – ארגז המערכת. זכורני, שעל קהל הקוראים נתחבבה ביחוד ההתכתבות הממושכת בין “שוקולדון” ו“שוקולדילי”.

הצלחתו של מדור זה היתה עצומה מראשיתו, ומיום ליום גברו ההכנסות מ“מודעות” אלו, עד כפלים כמעט מאשר קודם.

אך בירושלים השמרנית קמה זעקה נוספת, שעלתה על הזעקה הקודמת בענין התבערה, אך הורי שניהם אז בחוץ־לארץ, והעתון היה מתנהל על ידי, בלי כל הפרעה.

אם־כי בעצת ידידי הסכמתי לכמה תיקונים בניסוח המודעות הקטנות, המדור עצמו נשאר בעינו, והכנסות המודעות החלו לתת פרי־ישוה־לו.

ו“האור” החל להיות חי הנושא את עצמו.

בדוחק אמנם, אך הסיכויים לעתיד היו גדולים.

וזה היה העיקר, לדעתי.


בעצם ההתפתחות עתונית יומית זאת אירעו לו, ל“האור”, שני “מאורעות” אשר הרימוהו כבמגע־קסם, למדרגת עתון יומי במלוא המשמע, והפכוהו לבטאון עממי אמתי.

ה“מאורע” האחד היה: התקפת עורכו הקבוע של העתון על האישיות היותר־תקיפה בקרב הישוב העברי באותו זמן – אלברט ענתבי, מנהל בתי־הספר לחברת “כי”ח“. היתה זו שורת מאמרים חריפים, שבהם כינה המתקיף את הנתקף בשם “הורדוס הקטן”, כינוי שעשה לו מיד כנפים בכל ערי הארץ ומושבותיה. במאמרים אלה האשמתי את בא־כח כי”ח בארץ ב“עריצות” אישית וביחס שלילי לכל קניני האומה. ובהיות שמאות איש היו תלויים בדבר־פיו של ענתבי, היה המירעש על ההעזה גדול בכל מקום. זו היתה “פצצה עתונאית” (גם הכינוי עצמו נוצר אז) ממדרגה ראשונה. יום־יום היה הקהל עוקב אחרי ה“תגליות החדשות” ש”האור" היה מתריע עליהן בקולי קולות בשם “הנרגנות הגדולה”. הגליונות היו נחטפים מבין ידי המוכרים באלפים, כמובן שנמצאו אנשים אשר רמזו כי כל הענין לא בא אלא כדי להגביר את ההפצה.

וה“מאורע” השני בחיי העתון היומי הראשון היה – הוזלת מחירו לעשיריה אחת. הוזלה זאת גרמה לעלית הממכר בכל מקום, אף ביפו ובחיפה – הרחוקה בימים ההם מרחק רב. רק ברכבת אפשר היה לשלוח את העתון, והוא היה מגיע לשתי ערים אלו, ולמושבות, רק למחרת הופעתו בירושלים. הנה־כן, מצד המודעות ומצד המכירה לבודדים היתה ההצלחה מרובה ומבטיחה לעתיד.

נצחון חשוב זה בתולדות העתונות המקומית, פתח את הדרך להתפתחות נוספת. בכל עיר וכפר נקבעו כתבים מיוחדים, ובהזדמנויות חשובות נשלחו שליחים למקומות השונים בארץ, וגם חוצה לה. העורך הצעיר עשה אז הסכם עם אחד המדפיסים היותר־נועזים בארץ, רפאל כהן מיוצאי פרס. והעתון נדפס בהידור רב, וגם תמונות לא חסרו בו. גם במערכת הובאו שינויים לטובה, צורפו אליה צעירים ירושלמים כסלנט וכריבלין, שנעשו אחר־כך לעתונאים חשובים. ושלישי בא אל המחנה מן החוץ – הוא יצחק לופבאן, מי שעתיד היה להיות כעבור שנים עורך “הפועל הצעיר”.

מפעם לפעם היתה ירושלים מתעוררת לקרוא על כתליה מודעות קולניות, המבשרות ידיעות מרעישות או מאמרים מפוצצים. סופרים חשובים רבים – בהם אותו מרדכי בן־הלל שהזכרתיו כבר – קיבלו, בפעם הראשונה בתולדות העתונות העברית המקומית, שכר־סופרים.

ושם “האור” היה בפי כל כמין מוסד צבורי בעל־השפעה.


הכל היה הולך למישרים, אילולא רוגזו של ענתבי מצד אחד, ושל השלטון – מצד שני. בגלל המאמרים שנתפרסמו כנגדו ב“האור” וב“הצבי” היומיים, קרא אליו ענתבי את אברהם אלמאליח, מטובי הסופרים הצעירים ועוזרו של בן־יהודה ב“השקפתו”, והטיל עליו לייסד עתון מתנגד בשם “החרות”, אשר הופיע תחילה כשבועון, אחר־כך כדו־שבועון, ולסוף – כעתון יומי – בעריכת חיים בן־עטר, ובהוצאת מו"ל רב־היזמה, עזריאל.

זה היה העתון היומי השני בארץ, שצריך לתת לו את מקומו הנאות לו בהתפתחות העתונות העברית.

התחרותו של עתון זה ואמצעיו הכספיים, ועזרתו של ענתבי התקיף, גרמו הפסדים ניכרים ל“האור” ולמו"לו, וכמעט שהביאוהו עד משבר. ואז הונחתה עליו מכת־הסוף – והפעם על־ידי השלטונות.

בשל מאמרי בקורת חריפים נגד הממשלה התורכית, הושם עורכו הסוער של ה“אור” במאסר יותר מחודש ימים. המשפט, שנערך אז כנגדו, היה לענין היום, והזכיר במידת־מה את ימי “הצבי” השבועי לאליעזר בן־יהודה עם מאסרו ונידויו כשנה שלמה.

ראוי לציין, כי דוקא אותו ענתבי, אשר היה המטרה העיקרית של מלחמת “האור”, יצא להגן על העתון בפני הממשלה, ועזר לשחרור העורך ממאסרו.

אפס “האור” סבל הרבה מזעזועיו אלה, וגם יורשו “הצבי” בצורתו היומית, תחת אותה עריכה – לא הועילה לחיזוקו החמרי.

עם הכרזת מלחמת־העולם ומלחמת “הצבי” (ואחר־כך שוב – “האור”) לטובת מעצמות־ההסכמה, הופסק פתיל־חייו לחלוטין.


אלה הם, בקיצורם הנמרץ, תולדות הראשון לעתונים היומיים בארץ מבחינה חומרית וצבורית.


 

פרק חמשים ושלשה: הרפתקאותי מסביב ל“פרח הפרחים”


בספר זכרונותי, שענינים אישיים וצבוריים משולבים בו יחד, לפעמים ללא־הפרד ביניהם, רצוני להקדיש פרק אחד להרפתקאות־האהבה שלי, הבאים גם לאלף על ההווי הירושלמי והעדתי בימים ההם":

הדבר הראשון אשר עשיתי לאחר הגיעי ירושלימה – עם גמירת הגליון הראשון ל“האור” בעריכתי הקבועה – היה לבקר בבית ד"ר אברהם אבושריד, שהיה לא רק ראשון הרופאים הירושלמים, אלא – וזה היה העיקר בשבילי – גם אחיה של הספרדיה הקוסמת, נושאת געגועי מאז גלותי לגרמניה.

הוא היה גר במורד הבנין העיקרי אשר אמו האלמנה, מרת ריינה למשפחת ה“ברוכים”, והיא היתה חיה עם זוג בנותיה, פרלה (פנינה) ולאה הצעירה ממנה. מובן מאליו, כי לאחר הברכות ביני לבינו, גם להגברת אשתו, ומחמאות לי על מאמרי בעתוני עוד מימי שהותי בברלין, ביקשתי מאתו, לפי מנהגי הספרדים, את הרשות לבקר אצל אמו ובנותיה שתיהן.


– ברצון רב! – העיר בצחוק אדיב וידידותי כאחד, – ובלבד שלא תטריד יותר מדי את הקטנה שבהן, כי ענוגה היא למאוד בבריאותה. הבטחתיו לקיים את בקשתו, ובהעבירו אותי לגינתו הנאה, אשר בה טיפח כמאתים מיני וורדים – ובהם הוורד הירוק והוורד השחור היחידים בירושלים – נפרדתי מעליו, כשלבי הומה לקראת הפגישה העתידה עם “וורד הוורדים”.

במזרח העיר עלה ירח סמוק ככדור פורח מבין הררי מואב, ובעלותי את המדרגות העליונות המובילות לבנין האם, נתקלתי בחבורת בחורות ובחורים אשר זרמו בקולי־קולות אל המוסד החדש, “בית־העם” הירושלמי, בעליה הראשונה מלמטה. עם כל היותי נחפז למחוז־חפצי, התעכבתי קצת בראותי כי בארבע שנות העדרי מירושלים נוצר מוסד חשוב בשטח הצבוריות העברית. בין יוצרי “בית־העם” היו ד“ר יצחק לוי, מנהל האפ”ק הירושלמי, ד“ר יוסף ווייץ, מן הרופאים החדשים אשר באו אליה, ד”ר אבושדיד, ד"ר סגל מפאריס, יהושע אייזנשטאט (ברזילי) אשר עבר ירושלימה, ישראל קרניאל, ועוד.

והנה כשנכנסתי לאולם בית־העם פנימה, התקרבו אלי רבים מן הנוכחים, ללחוץ את ידי ובקשוני לספר על מסעותי באירופה.

בלבי התחרטתי כבר על שנכנסתי לאולם, כי אצה לי הדרך לדיוטה העליונה, אך לא יכולתי לעמוד בפני המפצירים, ונעניתי להם ועליתי על הבמה הדלה, ודיברתי יותר מעשרים דקה, כשפתאום, עם מחיאות הכפים, התערבו זוג קולות מוכרים לי:

– הידד, בן־ציון!

– חזק! חזק ברוך! בן־האב!

הכרתי מיד את פרלה ואת אחותה לאה.

ואכן לאה היתה זו שעמדה עם הסלומיאקים לידה, ושוחחה אתם, ומפעם לפעם העיפה עין אלי, ודבר זה עודדני מאד.

הרימותי את קולי יותר ויותר, ובלוריתי התבדרה כברוח סופה. הרימותי גם את ידי תוך כדי דיבור, דוגמת שחקן צרפתי או איטלקי, והכל כדי לעשות רושם על משאת נפשי. היה זה נאומי המוצלח הראשון, מנאם בכל משמעות המלה, מתובל התלהבות, סיפוריות, משאיות ופעלנות גם יחד.


אבל מה כל זה לעומת סוף־הערב – בביתה?

בית שכולו אומר מזרח, עם כיפתו המחודדה המביטה השמשה דרך צוהר מרובע; שלל פרחים מצוירים הקירות התכולים מאחורי לכיפונת פנימה, המבוססת על זוג עמודים עשויים גזית ומסביבם אולם מתרחב ימינה ושמאלה, פנים ואחור, והוא כולו תכלת (חרמליק) חלקה יותר, ובלטותיו מבריקות כראי; חדרון־נשים במחצלותיו, ובמרבדיו, וכסתותיו וכריו.

האֵם היתה יושבת על ספה ספרדית, ב“יזמתה” השחורה לעור פניה הלבנים כל־כך ופרוותה האדרינית הנהדרה, כששלחנת־עץ מפרידה בינה לבין האורחים המרובים אשר זרמו אחרי. פרלה הטובה הכינה לנו קהוה ניחוחי, ולאה, בגדיליה העוטרים את ראשה הגאה וגויתה הענוגה, מעבירה לנו ממתקים גם סיגריות תורכיות מתעשית אנטוליה. אחר־כך התישבה על־ידי ודברה הראשון אלי:

– מה נפלא ברק זה שלך אשר שלחתו אלי לדבר בעדך, והוא מדבר בעדו.

– הנבל! – זעקתי.

– למה נבל? עוד לא ראיתי אדם שיזדקק לשליח בעניני האהבה. ימי השדכנות הלכו להם לעולמים בארצנו…

– הרשיני־נא, איפוא, לנסות לתקן את אשר עוויתי.

– אולי אחרת את המועד, בארבע שנות העדרך מארצנו, כשכל הצעירים הללו – אמרה מתוך קריצת־עין גנדרנית – מחזרים אחרי. האין זאת?

וכל הצעירים כאילו להקניטני, עונים אחריה:

– ודאי ואמנם…

–ואני לבי נוקפני ושואל, ספק ברצינות ספק בהיתול:

ובכן, לא נשארה עוד בשבילי אף פיסת יד?

– אולי נשאר עוד קצה האצבע…

– ה“טבעת”, הלא ידעת, שייכת לאצבע – עניתי.

– נכון! – ענתה שוב במשחק מלים – אבל ה“טבעת” שייכת ל“תובע”.

היה זה משחק־מלים נאה, בין ה“ת” וה“ט”, וגם אני עניתי מצדי במשחק מלים:

–אויה לי, אמנם, אם רק “אתבע”, ולא אשיג, כי אז הלא “אטבע” ואינני…

והכל פורצים בצחוק, והאם דורשת לבאר לה את מובנו של משחק־מלים זה, מלים ואותיות. ולאה – או כפי שקראוה בחיבה “לאוטשה” – מתאמצת, תוך גילוי טפח וכיסוי טפחיים, לבאר לאמה את הדברים המסובכים של “ט” ו“ת”.

וכך הוספתי לשחק אתה באותו ערב במשחק מלים ואותיות ונוטריקון ורמזים, שלא כל בני החבורה הבינו אותם, אך לאה הבינה והשיבה לי ברמזיה.


ערב זה, אם כי היה רצוף גם עקיצות וקנטורים לא־מעטים, קבע את כל חיי לעתיד־לבוא החלטית, ובאותו לילה לא רק שלא יכולתי לעצום עין עד לאשמורת הבוקר, אלא שעוד למחרתו “השכבתי על נייר” שיר אחרי שיר, מחרוזת ארוכה של שירי אהבה והשתפכות־הנפש, אשר בהם נתתי מבע לרגשותי ההומים בקרבי.

אכן – כפי שכבר העירותי בפרקים הקודמים – לא אהבתי הראשונה היתה זאת, ובין “אהובותי” המרובות היתה גם צרפתיה טהורה, גם גרמניות שתים, גם רוסיה אחת ואפילו ערביה. אפס רק בהיפגשי עם נערה ספרדיה זו האחרונה הרגשתי שאהבה זו עולה על כל הקודמות, וזוהי האהבה שעליה נאמר בשיר־השירים “אשר נהרות לא ישטפוה עוד”.

האחת – ואין שניה לה.

ובטרם לכתי למשרד עתוני “האור”, אצתי־רצתי אליה, אל לאה האבושדידית – אשר היתה אז מבקרת עדיין בבית־ספרה הצרפתי, וגם בבית־הספר לבנות שהמנהלת שלו היתה “מיס לנדוי”, והמורה העברי שלה יוסף בר"ן מיוחס – למסור לה את השיר שכתבתי לה בשם “פרח הפרחים”.

והרי היא היתה באמת פרח נהדר בכל המובנים. פרח־פרחי, אשר לו זכיתי בחסד המרומים ברגע שבו נקטף כמעט בידי אחר, ורק המהפכה התורכית אשר הביאתני לירשלים, הצילתה למעני.

כי אהבה לוהטת זו גזלה את מיטב זמני ואת מיעז רעיונותי, עד כי פיגרתי מאוד בעבודתי העתונית החדשה, כמעט עד כדי אכזבה לאבי ולאמא. והעתון היומי הראשון סבל מאהבתי הפרטית. הדברים הגיעו לידי כך שאבי ואמא נטו אפילו להחזיר למערכת את אברהם אלמאליח, אשר היה ידוע בשקידתו הרבה, שאיפשרה לו לשבת על כסא המערכת עשר שעות רצופות ויותר, בלי כל הפסקה וטעימה. בינתים משכו אליהם לעזרה במערכת פנים חדשות, צעיר גליצי משכיל, אשר בא לארץ חסר־אמצעים לגמרי, והכניסוהו כעוזר בעניני העריכה ממש. שם הצעיר – יצחק לופבאן, אשר במרצו ובהעזתו ובשאפנותו רכש לעצמו בהמשך השנים עמדה חשובה בתנועת הפועלים, כחבר מערכת “הפועל הצעיר” ואחר כך כעורכו. עבודתו במערכת עתונו של אבי מסרה לידו את ה“מפתח” להרבה מ“סודותי” האישיים והציבוריים, שאיפשר לו אחר כך, כשעבר אל מחנה הפועלים, לצאת נגדי ולהתקיפני בכשרון פולמוסי וידיעת הענינים. מטעם זה נעשיתי למין “דחליל” בחוגי הפועלים, ולא תמיד על יסוד “עוונותי” ממש, אלא בעיקר על יסוד מאמרי־הפולמוס של לופבאן…

בבוקר אחד, כמה ירחים לאחר שובי ארצה, התחוללה סערה בשני בתי־הספר אשר בהם ביקרה הנערה אשר אהבתי, ואני גרמתי לסערה זו. ביום ההוא עשיתי מעשה “אשר לא ייעשה”. על־כל־פנים בירושלים הצנועה והחסודה היה זה מעשה בלתי־נשמע: החילותי לפרסם בעתוני – מתחת לקו, בצורת “ירכתון” – את רוב שירי האהבה שכתבתי לנערה אשר אהבתי. סבור הייתי בהתלהבותי, שהפרסום־בדפוס יחזק את האהבה יותר. בבוקר ההוא נתפרסם השיר הנושא את שם פרק זה (“פרח הפרחים”).

לאה – אשר נודעה כבר לכל בחילוף אותיות בשמה השירי “אלה” – נתבלבלה לגמרי. כל הנערות הסתכלו בה, אם מתוך קנאה ואם מתוך שנאה, אם מתוך לעג ואם מתוך שמחה־לאיד. מאת לנדוי, מנהלת בית־ספרה, הטיפה לה מוסר, והביעה תמהונה על כי “הטובה לתלמידותיה נפלה בפח צעיר, שאת אהבתו אליה הוציא לרחוב כטיט חוצות”. העלמה בכתה כל אותו היום, וכשנפגשה באחיה, דרש מאתה לנתק כל קשריה עמי. יתירה מזו: אמה אסרה עלי לבוא לביתה “בגלל המעשה המביש שעשיתי”. ובבואי לבקר אצלה באותו ערב, שאלתני לפתע בספרדית:

Como si dice in Ebro: va y no tornas mas?

לתומי תרגמתי לה את דבריה:

– לך ואל תשוב.

אז קמה ממושבה בכל קסמה וחינה, ובהצביעה לעומתי על הדלת, צעקה בקול גדול בעברית מצוינה

– לך ואל תשוב, בן־אבי!

סוער וקודר, מאוכזב גם מיואש, חזרתי לחדרי האומלל בדירתנו החדשה, אשר ברחוב ה“חבשים”, כי בינתיים נשא לו ברק ידידי לאשה את אחותי, אשר חזרה אז מאירופה, והשתקע בביתנו:

– אתה רואה? – קרא לי – יען קלקלת לי את ענין לאה אבושדיד, גזלתי מאתך את אחותך, שאותה לא תוכל לגזול מאתי.


אך שעת נקמתי בשונאי המתגברים מסביבי – הגיעה. ביום שבו נכנעה לאה לדרישת אחיה, אשר אמר כבר לשלחה בסתר לסלוניקי, כדי להרחיקה מאתי פעם ולתמיד – קרא יוסף בר"ן מיוחס את שירי “שלום”, שבו רמזתי כי הולך אני למות על היקרה שנקרעה מעלי.

כל בנות בית־הספר של מרת לנדוי פרצו בבכיות לאחר שקראו את שירי זה, ומרת לנדוי עצמה פנתה אל הרופא, אחיה של לאה, לסלוח לי, בתנאי שאפסיק את פרסום שירי בעתון.

ואפילו ה“אחות”, בבית־ספר הכומרייות, בשמעה את תרגום שירי זה, לא יכלה להבליג על כאבה, כי משוחפת היתה הבתולה, הנחמדה בשערותיה הכסויות תמיד – והתחננה לפני אחיה לסלוח לי, האוהב האומלל, בקיצור: כל ירושלים כולה, ירושלים הרגשנית, החומלנית, הבתולית, נתגייסה לעזרתי, האוהב האומלל והשוגה בחרוזים. וכך נסתיימה הרפתקתי זאת בשלום, שלום האהבה המנצחת, שלום האחדות האשכנזית־ספרדית ב“רומנטיותה”, בשלום הבית למשפחתי גם היא, שלום המערכת בעתוננו היומי, ואפילו שלומי עם לופבאן, שכבר ראיתי בו אז את הטוב בעוזריו של אבא במקומי.

הלילה שלאחריו היה הנעים ללילותי המתוך לחלומותי.

בהגיעי למערכת, הצטרפו אלינו שוב אברהם אלמאליח, ושני ירושלמים צעירים ממעריצי אבי, שהיו מבאי־ביתנו וגם מתומכי עתוננו, סלנט ומלאכי, שניהם בפיאותיהם הרכות. ועתוננו – במאמרי אבי, בהנהלת “אמא”, בעריכתי־אנוכי, בחריפותו של לופבאן, בידיעת המזרח של אלמאליח, בהבנתו הכתבנית של סלנט וברוחו הבקורתית של מלאכי – עלה אז לשיא תפוצתו. ואני התרכזתי בעתון בסיפורי הארוך הראשון (לאחר הרשימות הקלות שכתבתי עד אז), שהיו בו יותר משבעים המשכים, והוא – ה“קרבן”.


 

פרק חמשים וארבעה: מלחמותי העתונאיות – בעקבות קלימנסו והארדן


הגדול לחלומותי, עם שובי בפעם השניה לארץ, היה לנהל בעתוננו את אשר כינה גדול עתונאי צרפת, קלימנסו, בשם “מלחמות עתונאיות גדולות”, מלחמות שבהם נתפרסם ה“נמר” הזה יותר מכל קודמיו ואולי גם מכל יורשיו. לא הבינותי אז, כי לא הגיעה עדיין שעתה של ארצנו למלחמות מסוג “מעש (או: ענין) דרייפוס”, אשר גרם לפירסום ה“אני מאשים” מאת אמיל זולה ב“אורור” של קלימנסו, או ל“שערורית הוהנלוה” אשר בה הצטיין כל־כך מכסימיליאן הארדן. וכאשר פירסמתי את מאמרי המרעיש הראשון מסוג זה לא הגיבו עליו כמעט, כאשר קיויתי תחילה, וההתנגשות ביני לבין תנועת הפועלים הצעיר היתה פתעית, קשה, ואפילו רועצה.


כאילו אירע הדבר היום, זוכר אני את הגורם לכך וגם את תוצאותיו המיידיות. בירושלים ערכו אז הארמנים מגבית לטובתם, ופנו גם לבני עמנו. מפחד השלטונות התורכים, כנראה, לא התיחסו היהודים למגבית זאת ברצינות ובאהדה הרצויות, ובקרב העדות הנוצריות בארץ החלו מרננים רינון לא לטובתנו. אז נתעוררתי לתקן קצת את הרושם, וכתבתי מאמר בשם קצר “אנחנו”, ובו התרעתי על אדישותם של בני עמנו לעם אומלל כעם הארמני.

בהשקיפי היום, ממרחק של שנים רבות על המאורע ההוא, מודה אני שאם אמנם היו הערות צודקות במאמרי ההוא – שכן התוכחה מורשה היא לנו מאת כל ענקי נביאינו, למן עמוס וישעיהו עד ירמיהו ויחזקאל ומלאכי – אך לא עתוני היה המקום ולא התקופה ההיא היתה זמן־הכושר להתקפה כזאת. ואף־על־פי־כן סבורני, כי גם המתקיפים אותי – ובראשם זרובבל, ראש “פועלי־ציון” בארצנו בימים ההם – הפריזו מאד בכנוֹתם אותי “בוגד בעמו”, ובהבטיחם במאמריהם ב“האחדות”, כי המאמר “אנחנו” יישאר לדראון־עולם. עד כמה הפריזו בשעתם מתקיפי תעיד אולי העובדה, כי לאחר עשרים־וארבע שנה מיום כתבי את המאמר ההוא, זרובבל ואנכי

נפגשים כמעט יום־יום ברחובות תל־אביב (אז, בימי הפולמוס לא היתה תל־אביב אלא חלום רחוק כמעט) ומברכים זה את זה כ“ידידים משכבר”. שנינו, גם הוא וגם אנוכי, הכסיפו שערותינו, סערת הנעורים של שנינו שככה, והבדלים בין רעיונותיו ורעיונותי בעניני הפועלים אינם רחוקים כל־כך. כי הרי אנכי עכשו אחד ממעריציה של הסתדרות העובדים הגדולה, וממוקירי רוב מנהיגיה המצוינים, עם דוד בן־גוריון בראשם.

לא הייתי מאריך כאן בפרשה זו, אילולא היתה המערכה ההיא טפוסית כל־כך לצורת המלחמה הצבורית ־ישובית בימים ההם, שכפסע בינה ובין מלחמת דמים, כאשר יסופר להלן;

ערב אחד, בשעה מאוחרת, כשהייתי לבוש כבר רק למחצה, שמעתי דפיקות על דלת דירתי. יחידי הייתי אז בבית, כי אבי ואמא עשו אז בברלין בענין הוצאת הכרך השני של המילון הגדול. פתחתי את הדלת. היה זה ליל־ירח בהיר, ולאור הירח הכרתי מיד את שלשת הצעירים שהתדפקו על דלתי, והם: זרובבל, הסופר י.ח. ברנר וזאב אשור – זה האחרון בשפמו הסיצילי וב“קפשו” השחור.

באנו אליך הלילה – אמר אשור – במשלחת “הסתדרות פועלי ציון”, (מספר כל חבריה לא הגיע למאה) – להתרות בך, שלא תמשיך לעשות את עתונך דומה לקיתון־של־שופכין. ימי העתונות הזולה עברו, ואם גם בעתיד תגיש לקוראיך את החומר ה“צהוב”: שלך, נדע לנהוג בך.

– אדוני… – התחלתי לענות.

– אין אנו אדונים – שיסעני אשור – אנו חברים, פועלים, מהפכנים!

– אדוני המהפכנים! – המשכתי – גם אבי היה מהפכן, וגם אני נטיתי למהפכנות, אך לעולם לא אסכים להיכנע לפקודת מישהו. חופש הדפוס והדעה הוא לי לקו חיי כעתונאי.

– לא באנו להתווכח אתך – הוסיף זרובבל – כי רק להזהירך באנו, ודי למבין.

זאב אשור הפשיל את קפשו השחור ובידו הראה על הנשק התחוב באבנטו:

– הרואה אתה את זה?

– הכרתיה מימי ה“סיקריקין” – עניתי רתת.

אז התערב ברנר לתוך השיחה:

– אנא\ ידידי, – פנה אל שני חבריו – אל־נא באיומים, כי רק להסביר באנו לצעיר זה. ממוקירי אביו בן־יהודה אני, ואילו היה אביו כאן היום, לא היינו צריכים לבוא הנה. היה־נא – פנה אלי ברנר – בן נאה לאביך הגדול, לך בדרכיו. אל־נא תפריז ברעיונותיך השוטפים, כבוש את עצמך.

הירח היה במלואו, ובאחד מבתי־היראה הנוצרים הסמוכים צלצל הפעמון תריסר פעמים. לדברי־הכבושין של ברנר עניתי:

– אם כך תדברו אלי, אבטיחכם כי אשים את לבי לבלוֹם את עצמי ככל האפשר.

שלשת באי־כח “פועלי־ציון” הסתלקו ורק זאב אשור נעץ בי עוד את עיניו האימתניות.


לא עברו ימים רבים, ומאורע חדש דחפני לערוך שוב את מלחמתי העתונית.

עקב יציאתו של נסים בכר לאמריקה, לאחר שפוטר על־ידי הנהלת חברת “כל ישראל חברים”, הגיע אלברט ענתבי לשיא גדולתו ועריצותו גם יחד. לא אזכור אל־נכון, כיצד התעוררתי להיפגש אתו אז בדירתו התחתונה אשר לבית־הספר לבנים, שבו היה נסים כבר דר לפניו עם בתו החמודה. דומני, כי הגורם לכך היו המכות אשר ספג מידו “רייטן האב”, מורה מחלקת הברזל לבית־המלאכה, וברזאני סגנו תפס את מקומו, בטרם שולמה לו אפילו משכורתו האחרונה. עדים רבים באו למערכת לספר לי את כל פרטי הקללות, אשר המטירן הרודן הזה – ענתבי – על ראש האומלל, שהיה מורי לחרושת בימי ילדותי.

רשעות זאת כלפי אדם ישר ועובד חרוץ כמותו, עוררה בי תגובה כה־סוערה, שהחלטתי לבקר אישית אצל ענתבי, כדי להודיעו, שאם לא יחזיר את רייטן למשרתו, צטרך להתחיל בגילוי השערוריה מעל עמודי עתוני…

Votre chiffon de Papier – – (סמרטוט עתונך) – זרק בפני בצרפתית.

– אני אראך מהו עתוני, אדוני – צעקתי בקול גדול.

אשתו היפהפיה לבית בנדיקט מאלזאס הביטה בי בזוג עיניה העורביות ובחטמה הנשרי, כאילו התחננה להפסיק את השיחה.

אך הוא, כולו אחוז חימה, נזעק:

– אם לא תצא מכאן תיכף־ומיד, אקרא לשוטרים לגרשך.

–ובכן, לא תחזיר את רייטן לעבודתו?

– לא! לא! לא!

הסתלקתי.

למחרכת – היה זה יום רביעי – ערב הכנת הגליון היומי לערב שבת, טיילתי ארוכות וקצרות על־פני הדקה של דירת בן־טובים, כשבנותיו שואלות אותי, מה הביאני לידי התרגשותי?

– עלי לתקוף את ענתבי עוד היום.

– את ענתבי? אלהים אלהינו, הן הוא ירדפך עד חרמה.

– ואנוכי אדכאנו עד עפר.

בעודני משוחח עם הבנות, ובן־ציון בכר, סדר־הדפוס הראשי (שבא במקום בן־ציון טרגן, אשר הוזמן למצרים על־ידי יודלביץ כמורה עברית בבית־הספר היהודי לאלכסנדריה) – קורא לי מפנים הדפוס:

אדוני! אדוני! העמוד מלא, ונשאר מקום למאמר ראשי קטן.

–הנני בא – עניתי מיד, ונכנסתי פנימה ותוך שעה קצרה – כדרכי בהזדמנויות כאלו – הכתבתי את מאמרי ישר למיסדרת.

– אבל המאמר נורא, אדוני!

– לא אכפת לי.

– אבל ענתבי תקיף יותר מן הפחה עצמו, והתקפה עליו היא מעין התקפה על הפחה!

­­­­– סדר הלאה, כי לא איכפת לי.

והמאמר נסתיים.

בו־ברגע נכנס לדפוס קרניאל, ובראותו אותי סוער וזועף, שאלני מה קרה לי פתאום.

– קרא את ההגהה, אשר ימסור לך בן־ציון בכר.

ראש־המסדרים התגרד בפדחתו, ורמז לקרניאל שינסה לשנות את דעתי, ובצאתנו יחד החוצה ניסה אמנם לשכנעני לרכך את מאמרי או לוותר עליו.

–בשום פנים לא.

– זכור, כי לאחר זה אין עוד נסיגה.

– הדבר מוחלט, ויציב, ואיתן!

אז התחננו לפני בנות־טובים לעיין עוד הפעם בדבר, אך אני נתתי למדפיס את הפקודה לגלגל את הגלילים במכבש.

וכשסוף־סוף הגיע לדפוס, בהול ומשוגע למשמע אזניו, המו"ל שלמה ישראל שריזלי, היה הגליון מודפס כולו.

– עוד נוכל לעכבו, בהדפיסנו עמוד אחר במקומו.

– את זאת לא אעשה – ענה המו"ל שעשיריה אחת היתה חשובה בעיניו, בידוע, מכל הצרות האפשריות אחר־כך.

קשה לתאר את פעולת הרעם, אשר עשתה שורת מאמרים אלה בשמם הכללי “הנרגנות הגדולה”, את החומר העובדתי למאמרים האלה מסרו לי אז ד“ר יצחק לוי, מנהל בנק אפ”ק בירושלים, והשולחני חיים וואלירו. הכינוי “הורדוס הקטן” רמז לדמשקיותו הערבית, כרמז “נאפוליון הקטן” של ויקטור הוגו למוצאו הקורסיקאי של נאפוליון הגדול. מאמרים אלה נבלעו בקרב הקהל הרחב, אויבים ואוהבים כאחד, כ“ביכורים בטרם קיץ”, ותפוצת העתון גדלה פי־כמה.

ולא רק הארץ נזדעזעה “ארבע־מאות פרסה על ארבע־מאות פרסה” כביטוי התלמודי השגור, אלא הדברים הגיעו עד מצרים, ומארוקו, ופרס, ותורכיה, ובולגריה, לכל ארץ שהיו בה בתי־ספר של כי"ח.

וכשנדפס האחרון למאמרים אלה, בשם “ענתבי מת”, לא נשאר אף גליון אחד במשרד העתון, וכל גליון נמכר ברבע או מחצית מג’ידיה. ידידי ענתבי שלחו לאשתו מברקי־תנחומים, אם כי במאמרי נאמר מפורש: “לא חס־ושלום מיתה גופנית פשוטה, לא אפילו מיתת מחלה מדבקת, כמובן, בלתי־אם מיתה רוחנית גמורה ומוחלטת”.


והשלישית למערכותי המפורסמות בימים ההם: הדרישה לעבריוּת הכותל המערבי. זוכר אני יפה כי סילמן נכנס אלי לאחר פרסום מאמרי, כשהוא מושיט לי את ידו במעמד אנשים אחרים:

– זהו הדבר היותר יפה אשר כתבת!

– וגם היותר אמיץ! – הוסיף אחד מאלה שנמצאו במעמד זה.

המאמר ההוא נכתב תחת רושם הפגיעה בכותל המערבי על־ידי פרחחים מארוקנים שכני הכותל, אם לא בידיעת השוטרים התורכים, הרי מתוך שתיקתם על־כל־פנים. במאמרי דרשתי מהממשלה לתבוע לדין את מחללי הקודש ולהענישם בכל חומר הדין, בהזכירי להם את קדושת הכותל הזה לעמנו בכל הדורות, ואת מותו – לפי האגדה – של גדול משוררי־ציון רבי יהודי הלוי ליד הכותל הזה. תבעתי את עלבון הכותל מידי מחלליו.

– הפחה החדש שלנו לא ימאיס את ידיו במעשה זוועה אשר כזה… סיימתי את מאמרי בערך. כשבוע ימים האמינו הכל, כי בגלל מאמרי זה ישימוני בכלא.

אך לאשרי עבר הפעם הענין בשלום, אכן פחה הגון היה המושל התורכי של ארצנו בימים ההם, וחילול קדושת הכותל לא עבר בלי תגובה עתונית לפחות.


 

פרק חמשים וחמשה: פגישתי עם מוסטפה כמאל, נשיא־תורכיה לעתיד


בשובי לעבודתי העתונאית, לאחר שהחלמתי ממחלה שחליתי בה – משפחת אבושדיד טרחה הרבה למעני בימי המחלה, ובפרט סעדה אותי במסירות רב בחליי הבת הצעירה לאה – החילותי לבקר בקביעות לרגל עבודתי ב“מלון קמיניץ” בירושלים. אורחי המלון היו מרובים מכל קצווי העולם, ובהם גדולי היהדות: אחד־העם, דוד פרישמן, שמריהו הלוי, בנטוויטש האב, הרב חיים נחום מקושטא, ובארון דה־מנשה מאלכסנדריה. קמיניץ האב היה מציג את אורחיו לפני אחד־אחד, מתוך קורת־רוח מיוחדת, כי מידידי עתוננו היה.

כשבאתי למלון הזה בערב־סתיו ירושלמי אחד, קראני בעל המלון אל כסאו הגבוה במבוא (קטוע־רגל היה, ועל־כן הטריחני אליו):

הרואה אתה את הקצין התורכי שם בפנת האולם, זהו שבקבוק עראק לצדו?

– כן.

– זהו אחד הקצינים החשובים־ביותר בצבא התורכי.

– מה שמו?

– מוסטפה כמאל.

– רןצה הייתי להכירו – העירותי, כי ברגע שנעצתי עיני בו, הפתיעני במבטו הירוק והחדיר.

קמיניץ לקח בידו את משענותיו, ונגש אתי אל הקצין, שגמע כבר את חצי הבקבוק מן העראק הראשון־לציוני, ובלא כל השפעה ניכרת על פניו.

ישבתי למולו, והוא התחיל לדבר אתי צרפתית מדוקדקת. שאלני קודם־כל היכן נולדתי, בן למי אנוכי, מה מעשי בארץ, ועל הכל – אם אוהב־תורכיה אני?

– אדוני הקפיטן! – עניתיו כנעלב – כבודו יודע לבטח, כי אבי היה ראשון ל“מתעתמנים” מבין נתיני מדינות אחרות, ולאחר הכרזת ה”חושמה" היה גם מעורר את בני עמנו להתעתמן בהמונים.

– ידעתי – השיב – ומעתה נוכל לדבר “כדבר איש אל רעהו”.

ומיד אחר כך:

– נתחיל־נא בכוסית עראק, האין זאת?

מזג את המשקה, ובהריקו את כוסיתו בבת אחת, יעץ לי לעשות כמותו.

– אדוני הקפיטן – השיבותי – הנני לעשות את כל אשר ירצה, אך לשתות בבת אחת אסור לי בפקודת הרופא,,,

– מי הרופא הזה, המסוגל לפקוד על אדוני פקודה פראית כזאת?

– ד"ר אבושדיד!

– אילולא היה רופא זה מכרי מלפני זמן־מה, הייתי מנפץ כבר את גלגלתו.

ושיחתנו החלה.


וראשית־כל – יחסו אל “התורכים הצעירים”:

– אף אני “תורכי צעיר” – הדגיש מייד – אך רוב מנהיגינו אינם אלא “שארלאטאנים”, אשר עברו משררה לשררה, ממישטר למישטר, ודבר זה יגרום לנפילת הממשלה החדשה. אכן שומעים אנו היום, כי מחמוד שווכת־פשה, מן הטובים למצביאינו, ימלא את מקומם של האפסים הגדולים “עזת וחבריו”. אך יש להמשיך ללכת בדרך זו, ובדעתי לנסוע מכאן בקרוב, שלא לרצונו של וזיר־המלחמה, כדי לדרוש את טיהור המשטר התורכי הצעיר בכיוון הרצוי.

עם כל רצוני להעיר מפעם לפעם הערות לוויכוח שאיש־שיחי התחיל בו, עצרתי ברוחי מחשש שמא טמון לי איזה מוקש בדבּרי דברים נגד המשטר. אך בעוד כמה רגעים, הרגשתי שלפני יושב תורכי אמתי, האוהב את מולדתו באמת ורוצה בטובת עמו בכל לבבו.

– רואה אתה? – הוסיף, וסנטרו המרובע התבלט עוד יותר – מצאצאי שבתי־צבי שלכם אנכי, לא יהודי אמנם עוד, אך ממעריציו הנלהבים של נביאכם זה, ודעתי היא, כי כל יהודי הארץ הזאת היו מיטיבים לעשות אילו היו מצטרפים אף הם למחנה שלו…

כאן לא הראיתי התלהבות מיוחדת. ושוב התחלתי לחשוש, שמא היתה לקצין הזה איזו מטרה חבויה בעוררו רעיונות אלה, אך בהמשך שיחתנו הגלוה עודדני שוב, ועם גמעו את הכוסית ה“יוד דלת”, ובקבוק העראק הלך ונתרוקן במהרה, זרק פתאום בפני את אימרת־הכנף הידועה שלו: “תורכיה לתורכים – כצרפת לצרפתים וכאנגליה לאנגלים”. ואתה, האם אינך תורכי כמותי? – הוסיף.

– לא תורכי, אדוני הקצין – העזתי הפעם והבטתי לתוך עיניו ישרות – אלא עותומאני־יהודי, או יותר נכון: יהודי עותומאני.

הערתי לא מצא כן בעיניו, כי בו־ברגע מזג את הוכסית הטית־ווית (בלי דעת, מונה הייתי את הכוסיות), ובטרם הריק אותה אל פיו, קרא לבנו של קמיניץ והזמין בקבוק שני כדי שנשתה, אתו וב“מזומן” – בשלשה).

– אדוני הקצין! – התחננתי מלפניו – אל־נא עוד, כי לא אוכל בשום פנים, לא אוכל.

– רק עוד אחת, אדוני! – נתן עלי בקול־שאגה צרוד – רק עוד אחת אתי.

כאן חש לעזרתי קמיניץ האב, וחלצני ממצבי הקשה בענותו מרחוק לקצין:

לצערי אזל אצלנו העראק, אך מעט־מעט יביאו לנו בקבוקים חדשים מחנות רפאלוביץ אשר מתחת לבנק עותמן.

אם הבין מוסטפה כמאל את הרמז, ואם לא – איני יודע, הערתו זו של בעל־המלון הצילתני על־כל־פנים במועד הרצוי מפח ומפחת גם יחד.

כשחזרתי כעשרה ימים אחר־כך מנסיעה ליפו ולמושבות בעניני העתון, ביקרתי שוב במלון ומצאתי את מוסטפה כמאל יושב ליד אותו דלפק ובאותה פינה, עם אותו עראק (כמובן, בקבוקים אחרים) ועם אותו בולמוס־שתיה מתוך שיגרה ושיכחה עצמית.

– שלום, אדוני בן־אבי! – שמעתיו קורא לי.

נגשתי אליו, כשהוא מקדים וממלא את הכוסית:

– לחיי ה“חושמה”!

–לחייה, אמנם! הפלטתי באדיבות.

והפעם, עם תחילת השתיה, היו עיני־הפלדה שלו מרככות, ושפתיו הדקות מתחת לשפמו המקוצץ, מחייכות, וסנטרו אינו בולט עוד כבפעם הקודמת, וה“קלפק” שלראשו הולם כל־כך את צורתו המזרחית.

– מה עשה כבודו מאז נתראינו לראשונה?

–– הפיצותי את עתוני במושבותינו – dans nos בלע"ז.

– אינני אוהב את השם הזה שנתתם לישובכם.

– אף אני שנאתיו. אלה הם “כפרינו”, אדוני הקפיטן.

– זהו: קרא להם כפרים, כי מכפריכם יצא גם מרכזכם…

התפלאתי על ידיעותיו אלו על תנועתנו.

– אל תתפלא, כי בינתיים נפגשתי עם אביך, אדם נפלא באמת, והוא הסביר לי את כל יסודות תנועתכם. הוא עותמאני נאמן מאוד, ועבריתו (son hébreu) לא רק שאינה מזיקה לתורכיתנו, אלא אדרבה, היא עוזרת לה. מה שאני שונא הוא הפילוג ל“ספרדים” ול“אשכנזים”, ויותר מכל – את הלשונות רוסית ופולנית שהם מרבים לדבר בהן. יש לי בביתי תנ"ך מדפוס וונציה, עתיק למדי, וזכורני כי אבי מסרני למורה קראי, אשר לימדני לקרוא בו, ומלים אחדות נשארו בזכרוני, כגון – – –

הוא הפסיק לרגע ועיניו חיפשו משהו באויר, ומיד נזכר:

–“שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!”

זוהי תפילתנו הגדולה ביותר, אדוני הקפיטן.

–וגם תפילתי החשאית Cher Monsieur – ענני, ומזג לעצמו ולי כוסיות נוספות. ואומר בגלוי: זה זמן רב שלא “השתכרתי” כלאחר תגלית מרעישה זאת. מעתה סר מעלי כל פחד וכל חשש מפני הקצין הנכרי הזה שעורר בי חששות רבים כל־כך. מעתה הרגשתי, כי אין לי להתכנס בתוך עצמי בשיחה הזאת המענינת עמדו.

– וכבודו יודע, Cher Monsieor Ben־Avi, כי מאמין אני באמונה שלמה בברית שתיכרת באחד הימים בין העם התורכי, שאני אחד מבניו הנאמנים, אולי דווקא מפני היותי “דוֹגמה”, ובין העם היהודי, שלא היה כמותו לאוהב־תורכים מאז בא אלינו מספרד.

דבריו אמרו בחיבה שהלכה וגברה. החזרתי לו מחמאות למחמאותיו. אף אני מאוהבי תורכיה וגדוליה מימי ארטוגרול ועותמן, סולימן הגדול ואנוור־בי.

כאן שיסעני:

– את אנוור אני שונא!

– מדוע אדוני הקפיטן?

– כי אין תוכו כברו, כי ריק הוא מהשכלה, כי מדמה הוא את עצמו לא לנאפוליון קטן – אין זה מספיק לו – אלא לנאפוליון גדול ואפילו ליותר מנאפוליון הגדול.

ואותן העינים הפלידוּ והתיזו ניצוצות־אש, ששרפוני כמעט בשלהבתן.

– ובפרט שונא אני – המשיך – את ג’מאל־בי חברו, הערבי בגזעו, אשר הכרתיו בדמשך לפני זמן קצר. רק לטלעת־בי נוטה אני אהבה כל־שהיא.

עוד הוא מדבר ולוגם ומדבר, וקבוצת קצינים תורכים אחרים נכנסה אל האולם. זיעה קרה כיסתה את פני, וסמרמורת עברה לאורך כל גבי, בעמדו “הכן” ובהחזירו ל“ביים” את ברכתם לו.

– אלוהים! – ניצנצה השאלה במוחי – הייתכן, כי סוף־סוף נפלתי במוקש אשר נטמן לרגלי?

אך מוסטפה כמאל הציגני מיד להם בחביבות רבה:

– זהו חברי היהודי, עתונאי בחסד עליון, אוהב תורכיה מאז ומתמיד ומוכן למות עליה. יש לו רק חסרון אחד והוא – הוא הצביע על הבקבוק הריק כמעט מעראק – כי הוא מרבה לשתות משקאות, ויין־שרף בפרט, ואנוכי כמובן הוכחתיו על־כך, הוא הבטיחני כי בקבוק זה, אשר הזמין לכבודי, יהיה הבקבוק האחרון – האין זאת Cher Monsieur Ben־Avi?

כשנזדמנתי שוב, לאחר כמה ימים עם מוסטפה כמאל, אחז את ידי והודה לי מאד על שלא הכחשתי את דבריו:

– כבודו יבין את מעמדי כמפקד כל הקצינים הללו, ולעולם לא אשכח לו את חסדו זה עמדי.

ובלגמו את כוסיתו הרביעית (ואני את הראשונה) – הוסיף: ועכשיו עלי לבשר לך, שקיבלתי פקודה מאנוור, זה אנוור שנוא־נפשי – לעזוב את ירושלים כבר בשבוע הבא ולעבור לבירות כמפקד הנמל בה.

– מדוע כה מהר? – חקרתיו.

– אם תבטיחני לשמור את הדבר בסוד…

הבטחתיו.

– כי איטליה אומרת להכריז עלינו מלחמה. ברצונה לכבוש את טריפוליטניה לעצמה.

– לחיי מוסטפה כמאל! – קראתי.

– לחיי העברית של אביך! – ענה.

הפעם הריקותי את הכוסית השניה לגרוני, שהתרגל כבר לשרף ראשון־לציון.

כמאל בקשני לסעוד אתו בחדר מיוחד, שלא אשכחנו כל־עוד יעלה שמו לפני בשנים האחרונות. הוא היה מאוהבי ה“כשר”, על־כן – כך אמר לי – לא היה אוכל ב“גראן־ניו־הוטל”, או במלון “פאסט” הגרמני, כרוב הקצינים האחרים. והאכילה במלון קמיניץ היתה עשירה וטעימה, ובעל המלון היה טורח, כשהוא עומד על רגלו האחת, ומשגיח על טיב המאכלים, המתובלים בפלפלאות ופרפראות, ולא יחסר המזג – יין ראשון־לציון (בעיקר בשבילי) ועראק (בעיקר בשבילו). ובמשך הסעודה שארכה כשעה וחצי, גילה לפני כמאל את לבו:

– הוי, מה שנא אני את כל הכנופיה הלזאת (האנוורים והג’מאלים), ומה מאוד הייתי רוצה לסלקם ממשרותיהם, וכבר הצעתי את עצמי למחמוד שווכת־פשה, אך הדבר נודע לאנוור והוא מתנקם בי, אך בהזדמנות הראשונה אשוב לסאלוניקי עירי ולקושטא בירתי, ועוד תקרא עלי בעתונים, כי רבות מחשבות בלבי לתקנת מדינתנו האהובה עלי כל־כך…

– האוכל, אדוני הקפיטן, – שאלתיו, בחששי שוב פן יגונב משהו מדברי לאזני השלטונות – לומר לו, כי גם לי רעיונות לתקנת עמנו?

–מה הם? העמיד עלי את אזניו הגדולות והקשיב.

– שני רעיונות, אדוני הקפיטן, האחד, כי על תורכיה להבין, כי רבים אויביה ודורשי־רעתה, וכפי שרמזתי כבר לאדוני, באחת משיחותינו הקודמות – כי רק יהודה עצמאית, במסגרת הקיסרות העותמנית, תהיה לו לעם התורכי לידידה נאמנה עד הסוף.

– והרעיון השני? – שאל פתאום מתוך אי־סבלנות מפתיעה.

– האעיז לגלותו ביים?

– תגלה, כשם שגליתי אני.

–לשם מטרה זאת יש בדעתי להחזיר לעצמנו את אותיותינו־אנו.

– הלא מרובעות הן האותיות העבריות?

– לא, אדוני הקפיטן, כי עגולות הן כלטיניות.

– את זאת לא שמעתי מימי.

– כן, ביים, ואילו קם משה רבנו, אבי נביאינו, מקברו, לא יכול היה לקרוא את התורה שנתן לנו, וישעיהו בן אמוץ אף הוא היה נדהם לראות את חזונו הכתוב באותיות אלו – – –

המשרת התימני הגיש כבר את ספלי הקהוה.

– ןבכן? – שאל – מהו רעיונך?

– כי רק על־ידי מכשיר אחד נוכל לתת לעממי הממלכה העותמאנית להבנתם איש את רעהו: האותיות הערביות – שלכם – והאותיות המרובעות שלנו, והארמניות, והיווניות, והאלבניות, וכל יתר האותיות הן המפריעות להתקרבות בינינו. משה רבנו הוא שיצר את “מכתב אלהים” בהר סיני, וממנו לקחו הלטינים את אותיותיהם הדומות כמעט אחת־אחת לאותיות עבריות הקדומות.

– ובכן? – שאל ברביעית, בגמעו בבהלה ניכרת ספל־קהוה שני.

– ובכן, ביים, אם אדוני יעשה כזאת לתורכית שלו, והארמנים לשפתם המסובכת כל־כך. והערבים לשלהם, והיוונים לשלהם – ניצור לעצמנו גשר נהדר לעבור עליו מעם לעם, מעין “אספרנטו” טבעי ולא־מלאכותי.

איש שיחי לא הבין עדיין את הכל לאשורו, אך אני ניצלתי בעל־אופן מכל דבריו המסוכנים בענין שנאתו לאנוורים ולג’מאלים.

וכשחצצרה בשעה אחת־עשרה בלילה החצוצרה התורכית במרחק, נפרד מאתי מוסטאפה כמאל בידידות רבה, תוך קריאה בצרפתית:

Aux lettres latines pour l`hébreu!

–גם לתורכיה, קפיטן מוסטפה כמאל!


 

פרק חמשים וששה: המלחמה התורכית־איטלקית; בין פושעים בבור־כלא

תודות לידיעות שקיבלתי ממוסטפה כמאל בזמן גילוי לבו, הייתי הראשון להכריז בירושלים, שאיטליה תצא למלחמה על תורכיה, ובשורת מאמרי “אירופה הזקנה” ו“הסעודה הכללית” העיזותי “לנחש” כי ממלחמה זו תצא בהכרח מלחמת־העולם.

– לא בן־אבי ייקרא שמך, כי בן־נביא, אם יתאמתו ניחושיך – העיר לי באחד הימים שרתוק, אביו של משה שרתוק שר־חיצוננו בסוכנות היהודית, חברי מעין־סיניה.

וכך היה: בשבעה־עשר לנובמבר בלילה, הודיעה ממשלת תורכיה בהודעה רשמית, כי ג’יוליטי שלח בשם המלך וויקטור עמנואל צי גדול לטרבלוס המערבית לכבשה וכבר הורדו החיילים הראשונים על חולותיה המערביים, ושאנוור פשה, הוא אנוור־בי, נשלח לבנגאזי בקירינייקה הקרובה.

הנה זה – התהרהרתי – נצחונו הראשון של מוסטפה כמאל במלחמתו עם שנוא־נפשו, שהגלה את עצמו לאפריקה.

ימים לא־רבים לאחר התבהלה בעירנו, עם פרסום הידיעה המרעישה, קראנו בעתוני קושטא, כי בין הקצינים העליונים שנקראו חזרה לקושטא, היה ה“המאיור” מוסטפה כמאל. זה היה צעדו השני ב“כיוון” אשר רמז לי עליו במלון קמיניץ, ומה יהיה הצעד השלישי?

וכאשר תקעו האיטלקים את דגלם על מבצר טריפולי, לאחר שפך דם רב מקרב ה“ברסגליירה”, הופיע עתונו של חוסיין ג’אהיד ובדפו הראשון עמודה אחת בלשון תורכית ובאותיות לטיניות.

הצעד הרביעי – אמרתי בלבי – ומה יהיה הצעד החמישי?

רק כעבור שנים מספר הובררו כל צעדי כמאל בזה אחרי זה.

בינתיים ניטשה המלחמה בכל מרכז ים־התיכון הדרומי – לאורך אלף קילומטרים ויותר – ובנגאזי נלכדה רק לאחר מלחמת־דמים חדשה, והמרד בפנים הארץ הלך והתגבר מיום ליום. מתוך צער ויגון על כשלונם ברוב המדינה הנפלשת, שלחו האיטלקים את הצי האדיר שלהם ללכד את “תריסר האיים” הקרויים בפי היוונים “דודקנז”, עם אי רודנים (רודוס) כפינתם העיקרית. אך כאן לא עלה בידיהם הדבר על־נקלה.

ואני, במערכת עתוני, כותב את מאמרי על המלחמה הזאת ומסביר לקוראים, כי על־אף גבורת התורכים, עם אנוור בראשם סוף הנצחון לאיטלקים.

בירושלים היה באותם הימים סוכן לרשות, מנדל קרמר שמו. נמוך־קומה, עב־כרס, קצר־רגלים, וערמומי. ותפקידו היה: לתרגם לשררה את דברי העתונים העברים. בני ירושלים ידעוהו ופחדוהו, ולרוב גם שנאוהו (אגב: גם הרצל “מזכירו לטובה” ביוֹמנוֹ מימי ביקורו בירושלים). לדעתי, לא היה איש רע מטבעו, ולפעמים עשה גם טובות. לפעמים ניסה גם להחביא ולהסתיר מעיני הרשות דברים בעתונות שהיו עלולים להמיט אסון על כותבי המאמרים. בעיני ראיתי פעם, כיצד “המתיק” קטע למאמר קשה שנתפרסם ב“החבצלת” של פרומקין. אילו נתרגם בצורתו המלאה, היה מביא את העורך ישר לבית־הכלא. תביעתו העיקרית של סוכן זה בעד “ידידותו” היתה: לפרסם את ידיעותיו בעתון בשמו המלא, או בראשי־תיבות מ.ק.

מנדל קרמר זה מסר לשלטונות את מסקנתי ביחס למלחמת תורכיה־איטליה, שבה נבאתי את נצחונה של איטליה. אותו יום באה פלוגת שוטרים למערכת עתוני, ואסרוני. המוֹסר ניסה אמנם אחר כך לעזור לי, וללא־הועיל. ראש־השוטרים החליט לסגור את “האור”, ואותי זרק לבור־תחתית (דרך אגב: זו היתה הפעם הראשונה, שבה הבינותי את פירושו של “בור כלא” שבתנ"ך).

סגירת עתוני שׂמה קץ כמובן גם למלחמתי בענתבי, וכל הענין נסתיים בתבוסה גמורה לכל “הענין הגדול”, ואויבי, ובפרט תומכי ענתבי, שמחו לאֵידי, שהייתי ראוי לו, לדעתם, מכל הבחינות.

אבי ואמא, שהספיקו לחזור מנסיעתם הארוכה, התרגשו כמובן מאד גם על מאסרי וגם על שלא מצאו עוד עתון לשרותם. רב היה צערם של ד"ר אבושדיד, אמו ושתי אחיותיו.

יתירה מזו: הם הצטערו על צורת מאסרי. השוטרים קיבלו פקודה להתיחס אלי כאל שאר האסירים – ממש כמו שהתיחסו אל אבי שנים רבות קודם לכן. הם אסרוני באזיקים, ורק בחמלתו של ערבי אחד ממכרי, הסירו את האזיקים מעל ידי ותקעום בין אצבעותי שלא ארגיש בהם יותר מדי. אפס כי בכל יתר הענינים נהגו בי כבכל יתר האסירים. ואזכור עד יומי האחרון, כיצד הורדתי אל הבור הזה (את פרטי המאורע ספרתי שנים רבות אחר־כך בעתום “סינג־סינג”, עתון האסירים במדינת ניו־יורק), ארבעים שודדים היו כלואים בו כבר, ואני הייתי הכלוא הארבעים ואחד. משהורידוני לבור פנימה, הסתערו לעברי האסירים באיבה גלויה. רבים מהם הכוני, וכשניסו אחרים להגן עלי בא הדבר לידי מחלוקת ביניהם.

לסוף פנה אלי הענק שבהם:

– את מי רצחת?

– לא רצחתי – עניתי בענוה.

– ממי גנבת?

– לא גנבתי – העירותי בלאט.

– מי היא אשר אנסת?

–לא אנסתי – נשבעתי.

–כמה כסף זייפת?

– לא זייפתי, חי אלוהים! – הכרזתי.

– אם כן, מה עשית?

– כתבתי!

– כתבת מה?

– מאמרים…

– ןבשל כך, רק בשל־כך נאסרת?

– רק בשל־כך, “וואלאהי”!

אז ביקשו מאתי לספר להם את כל אשר כתבתי, את כל אשר ידעתי, וכשחרזאדה הפרסית למלכה העריץ ב“אלף לילה ולילה”, עמדתי לידם וספרתי להם בערבית המשובשת שלי את הכל.

אז – הוי זועה! – חלצו מעל כתפיהם את עבאיותיהם והטיחו אותם בפינת הבור, ליד שובך צר שממנו חדר אור קל של עששית קטנה מהבהבת, וקראו לי:

– נומה כאן.

המסכנים, בזה אמרו לכבדני בכבוד היותר גדול לדעתם. אך ריחות הזיעה מן הערימה הזאת, ונחירות הנרדמים העיקוני עד מחנק. רק למחרתו, כ“ד שעות לאחר מאסרי, באו אל בורי – אבי, אמא, ולאה ידידתי, להעבירני (על־ידי שיחודו של מנהל בית־הכלא) לחדרון צר ממעל ל”חבס אלדם", כאשר עשו עם אבי בשעתו. וטרחה בי הרבה בעיקר משפחת אבושדיד.

עשרים ימי מאסרי הפכוני לאדם אחר בכל. מבחינה מסוימת התגאיתי על גורלי, שגרם לי להמשיך את מסורת אבי להיות אסור על חופש הדיבור והדפוס. ועם זה היתה לי ההזדמנות ללמוד את חיי האסירים לכל דרגותיהם, תכונותיהם וגזעיהם. גם בהיותי בחדרוני המיוחד, עם עוד ארבעה אסירים שגם הם, כמוני, “כיפרו” את פני הממונה על בית־הכלא – מוכרח הייתי, למראית־עין על כל פנים, להשכים יום־יום עם שחר, לתרגל יחד עם כל שאר האסירים, רובם כבולים בכבלים, לטעום ממאכליהם הפגולים, לו גם פירורים אחדים, לעבוד בפרך יחד אתם, לו רק לסרוגין.

“חבס־אל־דאם” זה, שבו החל אבי לכתוב את מילונו הגדול, היה באותם הימים שריד לבתי־הכלא מימים קדומים. בעיני הממשלה התורכית – אפילו בימי “התורכים הצעירים” – לא היה כל הבדל בין אסיר רגיל לאסיר מדיני. אדרבה, האסיר המדיני נחשב בעיני השלטונות כמסוכן יותר מן האסיר הרגיל. וכך למדתי לאשורם את דרכי החוטאים והפושעים לכל עממי תורכיה.

רוב האסירים היו מסוג הגנבים הפשוטים, שהתארחו בכלא רק לימים או שבועות אחדים. עיקר ענשם היה: מלקות בכל עת־מצוא, והזנתם בלחם יבש ומים לחץ. אסירים אלה ענינו אותי רק מעט, כי עוונותיהם לא היו מסובכים ובולטים, כדי לעשותם ענין לחקירה מיוחדת.

לעומת זה עניינו יותר, כמובן, בעלי החטאים הכבדים. אחד מהם, למשל, אדהם סקנדרבג שמו, בשפמו הארוך ובקומתו הגבוהה, בעיניו הערמומיות ובידיו האמיצות, חטאו היה בריחה מן הצבא, לאחר שרצח שני חיילים תורכים. הוא חיכה לגזר־דינו, מתוך בטחון כי יתלוהו, ואף־על־פי־כן שקט היה רוב שעות היום. רק כשהגיע הלילה, החל צועק ומקלל, ולולא החדרון המיוחד שזכיתי בו, היה ודאי רוצחני נפש. ביום השביעי למאסרו עלה בידו לשבור את אזיקיו במברדת אשר השיג, ובהמיתו את אחד הנוטרים הוציא מידו את המפתח הגדול ונמלט על נפשו. היה זה מאורע נורא כל־כך בכלא, שכל האסירים החשודים בהשתתפות להמליטו, הוכפלו אזיקיהם.

ולא פחות מעניין מן הפושע הקודם היה הליפתאי אבו־רחמאן שלא הגיע לשנתו הארבעים והספיק כבר להרוג – לדברי החוקר – עשרים איש ואשה. את רוב ימיו היה מבלה עם שרידי השודדים הידועים בארצנו, בשם הרוצח המפורסם אבו־קישק. עיקר רציחותיו היו נשים וילדות, לאחר שהיה מתעלל בהן התעללות מינית. פושע זה העבירו מכלא יפו לירושלים, כדי להעמידו לדין. הוא היה צועק ורועש כל היום, ודווקא בלילה היה שוקע בתרדמה עמוקה וכבדה, עד שבבוקר הוכרחו ארבעה שוטרים לעוררו משנתו במדקרות.

שלישי לפושעים החמורים, היה אכר מעיר ג’נין, שנתפס בירושלים כאחד הנאשמים ברציחת חנווני, ובכלא ישב כבר יותר מארבע שנים. פניו היו כה מתוקים, צחוקו רחב, תנועותיו עדינות, שקשה היה לך לחשבו כרוצח, ובאמת היה מכחיש את כל הענין, אך בינתים היה מקבל את מנתו היום־יומית – מלקות וסיגופים אחרים.

זולתי היה רק יהודי אחד נמנה בין האסירים – יצחק הבגדאדי, מוכר דגים, בחטמו הגבנוני ובשערותיו הכסופות, שנאסר על חוב אשר לא שילם. התידדנו מיד, כי הכר הכירני מימי היותי תושב “סמטת הסנהדרין”, ואני הייתי מבקרו תדיר “ברחוב היהודים”. המסכן נשבע לי, כי “אילו היו לו מעות” היה משלם את חובו הדל – “רק ארבעים נאפוליונים” – לנושהו הארמני. מה לא הייתי מוכל לעשות, כדי לשכררו, לחר שסיפר לי כי אשתו וארבעת ילדיו נמקים בחוסר כל בחדר דל בקרבת בית־הכנסת יוחנן בן־זכאי, בעיר העתיקה.

ובלילה השבעה־עשר למאסרי, כשניסיתי לנום בחדרוני, ליד ארבעת חבי־לגורל מן השכבה העליונה למושלימים ולנוצרים בירושלים (בהם נוצרי בולגאי ידוע, שטקלף, איש נעים הליכות) התעוררתי פתאום עקיצות לאין־סוף. זו היתה המכה הגדולה השניה בבית־כלא איום זה, לאחר מכת העברים. התעוררתי ועוררתי בזעקותי גם את חברי לחדרון, שגם הם נעקצו כמוני (עלי להזכיר, שד"ר אבושדיד הזהירני שלא לנום בלילה, בלתי־אם ביום, ורוב הלילות הייתי עומד ליד שער־השבכה לחכות לאור הבוקר) והיו מתגרדים ונלחמים בעוקצנים מבחילים אלה ולא ידענו מכיכן באו. אך פתאום ראינו צבא ממש של כנים מכסים את פניו וגופו של אחד האסירים, אשר לא התעורר. נגשנו אליו ונסינו לזעזעו ממקומו וללא כל תועלת, לאור העששית של נוטר־הלילה הכרנו כי מת האסיר בחומו, מת ואנו סבורים היינו תחילה כי רק חולה קדחת רגילה הוא. נבהלים ומיואשים עמדנו והסתכלנו בת הזה, אך רק עם הבוקר נכנס אופא־הממשלה וצווה עלינו לצאת מיד את החדרון. זה היה רופא תורכי צעיר בשנים. הושטנו לו את יהדינו להודות לו, אך הוא סירב ללוחצן, מפחד ההתדבקות.

וביום העשרים למאסרי, הועברתי להשגחתו של רופא זה, מיודעו של הד“ר אבושדיד, אל בית אמ של הד”ר אבושדיד.

מגיהינום – לגן־עדן.

ביום העשרים ואחד נתגלה, כי נדבקתי במחלת טיפוס־הבהרות (המחלה שהיה חולה בה האסיר חברי לכלא), אשר בה פרפרתי בין החיים והמות כירח ימים, בלי הכרה. ורק בטיפולה הנאמן של משפחת אבושדיד, החלמתי וחזרתי לארץ החיים.

וכך נגמרה אחת מהרפתקאות־המלחמה הנוראות לחיי.


 

פרק חמשים ושבעה: משפטי הראשון – אויב נהפך לאוהב


מחלתי הקשה, עקב בית־הכלא, לא השכיחה את חטאי לרשות על פגיעתי בחוק. כארבעה ירחים לאחר שעתוננו חזר להופיע, בא אלי שליח בית־הדין הירושלמי, ובידו הודעה בתורכית עם תרגום עברי, ש“על איתמר בן־אבי, עורכו האחראי של “האור”, לעמוד לדין ביום פלוני, לירח אלמוני, לשנה שלמונית”.

מאז משפטו המפורסם של אבי, ואני אז בן י"ב – נחרתה במוחי תמונת בית־הדין התורכי, ששני שופטיו ערבים, ואב בית־הדין תורכי. הפעם נועד להיות אחד משופטי – מורי היהודי לתורכית. ודוקא משום כך חששתי, שגזר־דיני יצא לחובה, כי ידוע היה האיש בפריונו ובהשתעבדותו לשופטים חבריו בפרט. ועל אף הכל, התאוששתי וחכיתי במנוחה ובאומץ לקראת יום־הדין.

בימים ההם נוסד בירושלים, ביזמת אלברט ענתבי, עתון דו־שבועי בעריכת חברי הקודם במערכת עתוננו, אברהם אלמאליח, בשם “החירות”. כרגיל בין עתונים הרואים עצמם כמתחרים, לא עבר שבוע שהעתון המתחרה לא יתקיף אותי כך או אחרת. בירושלים חיכו בענין רב למשפטי, בעיקר מטעמים אלה: א) מפני שהודעתי, כי במהלך המשפט אענה לשופטים על שאלותיהם רק בעברית; ב) מפני ששלשת עתונינו הירושלמים הודיעו, שימסור את מהלך המשפט לכל פרטיו. היתה איפוא סקרנות לדעת, כיצד יתיחס אלי בזמן המשפט אותו מנהל תקיף, שהרביתי כל־כך להתקיפו בשנים האחרונות.

בית־הדין היה שוכן אז באחד הבנינים שב“חצר הרוסים” (גם בימי ממשלת המנדט הבריטי, היו בתי־הדין הממשלתיים משוכנים, כידוע, בבנינים אלה). בכניסה לאולם העיקרי, דרך מדרגות־העץ, היו עכברים מתרוצצים הנה והנה, והשוטרים מסתכלים בהם במנוחה ומתוך סקרנות מרוכזת, בלי לפגוע בהם ובלי להבריחם. ביום־המשפט נקהל קהל יהודי רב בחדר בית־הדין ומחוצה לו. הנקהלים ניסו כרגיל לנחש את תוצאות המשפט.

– השופטים באים: לקום! – הרעים שמש בית־הדין.

כל הקהל קם על רגליו, וכבוד אב־בית־הדין – ענוד אותות־כבוד לחזהו – התישב אחר־כך באמצע הבימה, כששופטיו הערבי לימינו ואדוט מורי לשמאלו – כולם מתורבשים, כמובן.

– לשבת! – רעם קול השמש, וכל הקהל ישב.

– איתמר בן־אבי אל כסא הנאשמים!

ושני שוטרים, חמושי רובים, הכניסוני לחדר. עדי־ראיה סיפרו לי, אחר־כך, כי אף־על־פי שהייתי חיוור מאד, לא היתה ניכרת בפני כל התרגשות מיוחדה.

סגן ראש השופטים, בזקנו הפעוט והמבולבל ובקמטי־מצחו העמוקים, החל לקוא מתוך מסמכיו לפניו והתעניין, בפרט בתולדותי ובשמי.

– איתמר – מה פירוש איתמר?

– אי־תמר – ביאר לו אדוט לשמאלו – “אי התמרים”.

– מעניין מאד, כי שם זה מצלצל קצת כ“ארטוגרול” – אר־טוגרול בתורכית עתיקה “עיר השדות” – ובתתו באור זה נעץ את עיניו בעיני הבהולות.

וכה נמשכה השיחה ביניהם, עם שאלות משאלות שונות: הבאמת נולדתי בארץ, או רק נתאזרחתי בה? מה שמו הקודם של “אבן־יהודה”? ומדוע בא לארץ, ומאימתי התעתמן? וכו' וכו'.

– ומי עורך־דינך? – שאל לסוף.

– אני אגן על עצמי – עניתי ברורות.

– לא יתכן, כי אינך מדבר תורכית כהלכה – האין זאת “אדוט אפנדי”? באותו רגע נפתחו ברעש דלתות בית־הדין, ונכנס פנימה – “הורדוס הקטן” (הלא הוא אלברט ענתבי).

כל הקהל, שרובו היה יהודים, הסבו אליו את עיניהם, עד שהתישב בפינה החלונית למאחריהם. איש לא פיקפק אף רגע קל, שבא בכוונה להשפיע לרעתי על השופטים, שאת כולם ידע אישית. אני עצמי בטוח הייתי בכך, ורוחי נפלה בי קצת.

אך פתאום הרגשתי כעין רוח אחרת גם מצד השופטים, גם הקטיגור, עורך־דין מזהיר מבני ירושלים, שלמד במכללת בירות, דומה היה, שהם מתיחסים אלי לא רק ביחס אהדה אלא שרצונם לסיים את המשפט במהירות האפשרית. ואכן הכל נעשה בקיצור; רוב השאלות הומתקו, ותשובותי נתקבלו בחיוב, וכעבור ארבע שעות קמו השופטים ונכנסו לחדר־התיעצות. כל העניין נמשך כעשרים דקות לכל היותר. תוך צפייתי נמסרה לי בחשאי פתקה, באמצעותו של אחד השוטרים המזוינים, ובפתקה כתוב:

“אל תירא ואל תחת!” – והחתום: אלברט ענתבי.

מה קרה? כיצד אירע הדבר, שדוקא אויבי הגדול בא להתערב פתאום לטובתי, ולהסיר מעלי כל חשד?

והנה חזרו השופטים אל שולחנם ואב־בית־הדין דפק בפטישו והכריז בקיצור:

– הנאשם איתמר בין־אבי זכאי!

ולאחר קריאת הנמוקים לפסק־הדין, קם המנהל ומחא כף לקראתי. וגם אלברט ענתבי קם ממקומו בפינה, ונגש אלי ולחץ את ידי בחיבה יתירה.

וכך הפך האויב לאוהב.

והאוהב נתגלה פתאום בכל גדולתו האישית, אם־כי דרכו העריצה בעניניו הפרטיים והצבוריים נשארה עדיין בתקפה, כלפי חוץ על־כל־פנים.

וההסבר לכך: שיחה שהיתה לו עם אמא במשרדו ל“חברת כל־ישראל־חברים” (עוד יסופר על כך בפרק הבא בשם "המלחמה לנצחון העברית).

ו“סליחה” גוררת “סליחה”. מתוך רצונו של ענתבי ליהנות מעזרתי לטובת בתי־ספר חכי"ח, במלחמתם הנושנה בבתי־ספר של “עזרה” שרוב הישוב הקיאם מקרבו, באתני עזרתו הבלתי־צפויה במלחמתי הקשה.


 

פרק חמשים ושמונה: הרפתקאות של ארושין


כפי שציינתי כבר בפרקים הקודמים: עם כל רצונה של מרת אבושדיד, אמה של לאה, להסביר לי פנים, היה הדבר לפעמים מעל לגבול יכלתה. כי רבים היו כל־כך הבחורים מכל העדות, אשר היו באים לבקש את יד בתה – בחורים חשובים ממני בעיניה, גם בעושר וגם בעמדה חברתית. ובפרט היתה קשורה בכל נימי נפשה עם כל מה שהוא “ספרדי”, ואני ה“אשכנזי” הייתי כמין עצם בגרונה. ולא עוד אלא ש“האשכנזי” הזה לא היה אשכנזי סתם, בחור ככל הבחורים, אלא מפורסם והרפתקן, שלא היתה נחת ממנו אף ליום אחד: שלשום גורש מבית־הספר, ואתמול התקוטט עם מישהו במקום פומבי, והנה הושם במאסר כאחד הפושעים, והנה הוא נתבע לדין על פגיעה ברשוּת. ומי יודע, מה הוא מסוגל לעשות עוד? היום הוא פה, ומחר יעבור עליו רוח ויפליג למרחקים.

כך היתה אמה של לאה מסיחה את דאגתה לרעותיה, על שבתה החביבה נפלה בחבלי אהבה שטנית של האשכנזי, כלומר: אני. בשום פנים לא תסכים, שבתה תיארש להרפתקן זה. ואם היא מסכימה לביקוריו בביתה, הרי זה רק מפני שהוא היחיד המשפיע עליה לשתות יום־יום ארבע כוסות חלב. בימים שהבחור הזה – כלומר אני – היה במאסר, היתה ניזונית מחפיסות שוקולאדה בלבד.

בבוקר אחד הגיע לבית אבושדיד בנו השני של השולחני וולירו, משה, בן מחלקתי מימי ילדותי ב“שקולה ד’מוסיו ניסים”, אשר חזר זה־לא־מכבר מפאריס. גבה־קומה, רחב־כתפים, גבר בגברים, ובעיקר בן־עשירים. רבות מבנות ירושלים היו נוהות אחריו. גם בבית אבושדיד היו מסבירים לו פנים, והיה מי ששידל את לאה:

– “מושיקו” זה לגדולות נוצר, יורש הון תועפות, ויש אומרים שהוא מתעתד גם להיות שופט בארץ ־ ־ ־

– באתי – פתח חברי־מלפנים בנוכחותי, ישר לענין – לדבר נכבדות בבתך לאה…

עיני האֵם רחבו, ופרלה קמה והגישה לו כוס יין, ו“טייה בייה”, הזקנה בת השמונים, התיזה על פניו מי־וורדים, כשאני רותח על מושבי בחדרון־המחצלות (החרמליק).

– אבל – נכנסתי לדבריו מתוך מחאה – ארוסתי היא, משה.

ארוסתך? א־ר־ו־ס־ת־ך? מאימתי, ידידי בן־ציון?

– שאלה את לאה – צרחתי.

– לא היה ולא נברא – התערבה האֵם – ידיד, כן, ידיד טוב אפילו, אבל ארוסה? לעולם ולעולם!

– מה תתן לה, בן־ציון? – אמר משה – מג’ידות מסכנות אחדות לחודש?

– בארבע מאוד מג’ידות –הצלפתי כנגדו – קנה אביך את כל מגרש הרוסים, ומכרו אחר־כך לנכרים הללו בארבעה אלפי מג’ידות, והיום לא ימכרוהו הרוסים באבע־מאות אלף. הלזה תקרא כסף נאה, ישר, צודק?

– שים יד לפיך, בן־ציון, וסור־נא מדרכי זאת, אם אין רצונך במהלומות ־ ־ ־

האֵם נבהלה:

– מה אמרתי לכם? הרי מוכן הוא (כלומר אני) לשערוריות, ובבית זה…

משה וולירו קם ממקומו, מקלו בידו האחת וכובעו בידו השניה, כשהוא זורק כלפי:

– עוד נתראה פנים.

ובפנותו לנשים:

– ולכן, שלום וברכה, וזכורנה את עצתי.

אז התכופף לקראת לאה, נשק לידה העדינה בנוסח הצרפתים, וקרא לה צרפתית:

– Au revoir Petite!

עוד אני יושב נדהם מכל המעשה הזה, וצעיר הסולומיאקים, בנו של מנהל הדואר הרוסי בימים ההם – בחור נועז וממשתתפי עתוניו של אבי כמתרגם מרוסית – נכנס פתאום הביתה, כשהנערות וגם האֵם מסבירות לו פנים.

– Mesdemoiselles! – אמר – באתי להזמינכן בשבוע הבא למרכב־חמורים, בדרך למוצא. אנו עשרים בחורים ובחורות, התבואי גם את לאוטשה?

– אבוא! השיבה לאה בהסבירה לי אחר כך, כי רק בזה הצליחה להרגיע את אמה ואת אחיותיה הנסערות על ההתנגשות עם וואלירו.

קבלתי את הסברתה, מאין ברירה, ובהפשילו את קפשו השחור על שכמו, יצא וויליה סולומיאק את הבית, כשהוא מצליף מבט לעומתי.

*

וצרותי לא נגמרו עדיין.

האֵם המציאה, במוחה החריף, עוד תחבולה אחרונה כדי לדחות את ארוסי עם בתה: לשאול את פי הרופאים למצב בריאותי. שני רופאים גרמנים היו בימים ההם בירושלים – האחד, ד“ר איינשלר (אשר המית את בנו לאחר שנשכו כלב, ונסיוב פאסטר לא היה עדיין בירושלים) וד”ר גרוזנדורף, רופא בית־החולים הגרמני, אשר ניתח את האֵם בהצלחה מרובה, והוציא אחת מכליותיה.

– במי משניהם אתה בוחר? – שאלני ד"ר אבושדיד.

– בד"ר איינשלר – עניתי, כי ידעתיו כידיד של אבי, ביקרתי אצלו ונבדקתי על־ידו. שעתיים רצופות בדקני, מראש ועד כף רגל. לאחר הבדיקה הודיעני, שכעבור כמה ימים ימסור את התוצאות. בעיקר נדרש לחפש, אם אין בי איזו מורשת־שחפת מאבי. אמה של לאה היתה בטוחה, שלא אמלט ממחלה זו.

ואם בכוונה ואם לא בכוונה – ד“ר איינשלר עיכב את תּבחינוֹ כמה ימים לאחר המועד המובטח. הדבר הרגיזני מאד, וכבר נצנצה בי מחשבת נקם ברופא, במקרה שעדותו תבטל את ארושי עם לאה. יאושי בא לידי ביטוי בשני שירים “דם” ו”אקדח" שכתבתי באותם הימים וגם הבאתים לידידתי ופרסמתים בעתוני. הכל הקדיר והשחיר מסביבי, ודמיתי כי יומי האחרון קרב ובא.

אז ניסתה שוב אמא את דברה אל ענתבי: “המתחיל במצוה אומרים לו – גמוֹר”, אם הצלת את בן־אבי מידי המשפט התורכי – צא והגן גם על ארוסיו עם אהובת־לבו".

ענתבי הבטיח לעשות כן בתנאי אחד, אם תּבחינוֹ של ד"ר איינשלר יהיה לטובתי. ואמנם היה התבחין לטובתי, והארוסים נקבעו סוף־סוף.

ליל־ירח קוסם היה הלילה שבו עליתי לבית אבושדיד, לחגיגת הארוסין.

בהכנסי לאולם הגדול באורו המבהיק, ישבו על הספה המזרחית הגדולה – האֵם הכבודה, כשהסיגאריה בין אצבעותיה ענודות־הטבעות, ושלוש בנותיה, לבושות הדר כולן, בנוסח הספרדיוּת המסורתית. ד"ר אבושדיד וענתבי יצאו לקראתי, והושיבוני ביניהם. כוסות יין לבן, תפוחי־זהב ורמונים, לוקום ובטנים דמשקיים, ממתקים ומגדנות וקהוה ניחוחי – היו ערוכים על השולחן, ענתבי קם וקרא:

– במזל טוב!

– במזל־טוב! – השיב ד"ר אבושדיד, ולחץ את ידי.

– זה גורלה, ועליה לקבלו – מלמלה האֵם, והרשתה לי לנשק את ידה.

פרלה וריקה נשקו לי על לחיי, ולאה, חיוורת כסיד, התישבה אז על כסא לצדי.

מעם הכתלים הירוקים והכיפה הגבוהה נראו אז לעינינו, כבבית־נכות, ציורי־השמן אשר ציווה האב לציירם שנים רבות לפני מותו – תמונות מלכי העברים וכהניהם, נביאיהם ומלאכיהם, מעשי־ידי צייר יווני שציירם בתפיסה נוצרית כמובן, כי לא היה בימים ההם צייר עברי בירושלים זולת בן־ציון, גיסו של נסים בכר, והוא היסס לנסות את כחו בקישוט האולם הזה.

– ומה הם ה“תנאים”? – שאלה האֵם.

– בן אבי מוותר על נדוניה לחלוטין – העיר ד"ר אבושדיד, כאילו מתוך נצחון.

– והוא מתחייב לשלם לרעיתו, אם תרצה להפרד מעליו, כפל הנדוניה שלא קיבל – הדגיש שוב גיסי לעתיד־לבוא.

– והוא יפתח לה חשבון משלה וכל משכורתו לה, חוץ מהוצאותיו הקטנות.

– והוא יחיה בבית אמה או בקירבתה.

– והוא ־ ־ ־

– והוא ידבר רק עברית – שאג אבי, אשר נכנס יחד עם אמא בו ברגע ממש, שד"ר אבושדיד רצה להכניס את הסעיף אשר אמר לשחרר את לאה מהתחייבותה לשפתנו הלאומית.

והשמחה היתה כללית, עם טפה של עצב בעיני האֵם, אשר קראה אליה את חביבתה ובנשקה לה תועפות, לחשה באזניה:

– ועדיין יש בידיך, לאוטשה, להסתלק מכל הענין, עוד הבוקר בא אלי מ. וו. להודיעני, כי הוא מוכן לדחות עד מחר את נסיעתו חזרה לפאריס!

– לא אמי, כי לארוסי אנוכי מעתה ולעולם…

ובעודה משוחחת עם אמה, ובחצר למטה נשמע קולו של וויליה לבית סולומיאק:

– לאה! לאה!

ארוסתי יצאה לגזוזטרה, כשויליה קורא לה לאמר:

המוכנה את? הרי דוהרים החמורים ורכביהם מחכים להרכיבך על חמורך.

– אני יורדת אליכם – ענתה ארוסתי.

– לאה – התחננתי – לאה, הרי חשבתי להיות אתך הערב.

– דבור הוא דבור, בן־ציון, הערב הבטחתי לצאת לטיול עם ידידי וידידותי, להתראות מחר בבוקר.

*

“דבור הוא דבור”.

ואם כי הפעם זעפתי על האימרה הזאת שלא היתה לטובתי, הרי עלי לומר, שאם יש דבר בעולם שאהבתי, הרי הן שלש המלים “דבור הוא דבר” ששמעתי מפי נערתי הספרדיה, בעצם ליל־הארוסין שלי.


 

פרק חמשים ותשעה: בראשיתה של תל־אביב – בית דיזנגוף


בשנים הראשונות ליצירת תל־אביב אירע הדבר.

“עיר־המחר” – או “קרתא חדתא” בצורתה החדישה – היתה אז קבוצה פעולה של מאה בתים לכל היותר, עם “רחובון” הרצל כראש כל “חוצותיה” ועם “שדרות רוטשילד” מבית המנוח שמריהו הלוי עד למגדל־המים שבפינת נחלת־בנימין.

בימים ההם סויים למזל טוב בנין המדרשה העברית הראשונה “הרצליה” שבזוג אגפיו המצודתיים לגופו הבוהק והמזרחי – נעשה סל וגבול כאחת לשכונה עצמה, ל“אחוזת־בית” זאת, כפי שכינוה אלה לראשונה בענוותם הרבה ובחזיונם המצומצם. חנויות לא היו עדיין בתל־אביב, ורק בשתי החנויות ליד פסי מסלת הברזל היו מוכרים בעליהן – יהודי אחד ויווני אחד – מכל טוב הארץ וחוצה לה. למן קופסאות־גפרורים ועד לבקבוקי־רפואות ולמם צעצועי־ילדים ועד לניחוחי־נשים. אכן, כשהיו ה“אחוזת־ביתיים” רוצים לרכוש לעצמם סחורה ממשית יותר, היה עליהם “לרדת יפו”, אשר בה נמצאו בין כה וכה כל משרדיהם הפרטיים וכל מחסניהם הגדולים. “ירידה” זו, בעגלות מסויסות על־פי כביש מדולדל, בתמרות אבקוֹ המחניק בקיץ ובמשקע בוֹצוֹ החוֹרק בחורף, היתה להם לחרדות, ולא פעם היו אף הנועזים שביניהם רוטנים ורוגנים בלוי על “המטורפים” אשר הטילו עליהם את שגעון ה“פרבריות” הזאת, כשיפו העיר, על אף לכלוכה ורקבונה, משכה אליה בכח עברה הקוסם ובסאוֹן חייה הטבעיים.

*

ובראשית תל־אביב זו נתכבדתי, באחד הלילות, להיות אורח בביתו של “מרעירה” (מר־עיר – ראש העיר) הראשון, מאיר דיזנגוף, והוא אז רק על סף החמשים, מלא עלומים ופעולות, רב מרץ וחלומות.

אורח לא־צפוי הייתי, אמנם, אך דווקא בעובדה פשוטה זאת חבוי, לדעתי, כל המעניין והצודד לארעון (אינצידנט) הנחמד אשר אני אומר להזכירו בזה.

אכן, לא ביקורי הראשון בביתו היה זה לי הפעם. כאחדים ממעריציו לרוב, כן הייתי גם אנוכי ממבקריו הקבועים עוד מימי תקופתו היפואית ואף בחיפה ובטנטורה, היא דור הקדומה, לקחני אליו אבי כדי להראותו לי בעצם פעולותיו הנועזות. אפס, כי ערכו המיוחד של ביקורי הפעם היה – הגוון המדיני. שלטונות ירושלים רדפוני לא פעם בגלל מאמרי החריפים כלפיהם, ובאחד הלילות רמז אלברט ענתבי לרעיתי, כי עומדים לפרסם כתב־מאסר חדש נגדי, בהתאם לחוקה העותומנית החדשה, החמורה במידה רבה מן החוקה הקודמת. עצתו היתה, איפוא, להמליטני מן הארץ מיד – “עד יעבור זעם”. היתה זו עצת ידיד בלי ספק.

אך לא על נקלה ניתנו בימים ההם תעודות־מסע לחוץ־לארץ, ועצם ההמרצה של תעודת־מסע היה בה כדי לעורר חשד במשרדי המשטרה והממשלה.

– מה לעשות איפוא? – היתה השאלה.

– יסע לתל־אביב.

– שם ימצא מקלט בטוח בביתו של דיזנגוף.

ובו בערב, לפני חצות־הלילה, הדהירתני מרכבה קלה, רתומה לסוסים, עד הבית חד־הקומה של ראש יוצרי הקריה העברית.

*

דיזנגוף היה מופתע קצת ברגע הראשון, כשצלצלתי בפעמון דלתו לאחר חצות לילה. הוא היה חצי־רדוּם כבר, וכשאמרתי לו כי מאין מקום במלון “קמיניץ” ביפו החלטתי ל“התלייל” בביתו, לא אמר דבר וחצי דבר, אלא אחזני בידי, והעבירני בשקט לאור עששית לחדר־האורחים:

– אשתי מנמנמת, ואסור להעירה – לחש לי – הנה הספה שם. “התנוֹחח” עליה כאוות־נפשך.

ובבטאו את המלה “התנוחח” מלשון מנוחה, לא יכול להתאפק עוד ופרץ בצחוק עד שעורר כמעט את אשתו:

– רואה אתה, כל מלותיך המחודשות עושות להן כנפים, ולבן־אבי צריך לומר “התנוחח”… להתראות בבוקר!

דומה, כי מעולם לא צללתי בתרדמה עמוקה כבאותו לילה על ספת־הקש של דיזנגוף, כשכף ידי משמשת לי כר ומעילי הדק כשמיכה. אפילו סיוּטי הכלא, אשר היו מבעתים אותי לפעמים בשנתי במשך תקופה ארוכה, לא פקדוני אותו לילה. שנת־ישרים ישנתי.

*

הארכתי קצת בפרטים לדברים של מה־בכך, אלא שיש בהם כדי להוסיף קווים לדמותו של אבי העיר הראשונה בארץ־ישראל, שהיה באמת אישיות נפלאה במינה. כשישבנו בחדר־האורחים ליד הקהוה המחוּלב והמאייד, התחלתי להתנצל ולספר על הגורמים האמתיים שהביאוני בעצם הלילה אל ביתו, הפסיקני דיזנגוף ולא נתנני להמשיך:

– ביתי פתוח לפניך, ותוכל לשבת בו כרצונך. יש לי חדר צדדי קטן לתנומה של אחר־הצהרים – שם יהיה משכבך בלילות ומחבואך בימים. אם לעצתי תשמע, הזהר לך מלדבר דברים מיותרים. אסונו של עמנו הוא, שהוא מרבה דיבור. מי יתננו יודעי־שתיקה כאנגלים, חרוצי־עבודה כגרמנים, ושמחים בחיים כצרפתים, כאיטלקים וכרוסים.

שעון־הקיר השמיע את צלצולו השביעי, וכבר הספקתי לגמוע את ספל־הקהוה השני, בעוד שהוא, דיזנגוף מסתפק רק בספל אחד בלבד.

ולאחר הקהוה של הבוקר, הכניסני אל חדר־עבודתו וסיפר לי קצת על התכניות להגדלת תל־אביב והרחבתה, שלא תישאר רק פרבר יפואי בלבד אלא לעשותה עיר עברית בפני עצמה.

כאן הצביע על שולחנו, שעליו נצטברו ונערמו בצד הניירות אשר לעסקו הפרטי – התיקים השונים עם השם “תל־אביב”, ובכל אחד מן התיקים מפות, הצעות, מספרים, תכניות ותרשימים. באחת המפות הגולמיות, הגיע כבר “שטחה” של תל־אביב כמעט עד הירקון בצפון ועד למקוה־ישראל בדרום־מזרח.

הבטתי בו בתמהון. עד היכן תאבונם של ראשוני תל־אביב ושל אביה מגיעים!

הן רק לפני שנים מספר הייתי מטייל כאן על החולות הדוממים, בשועליהם ובעקרביהם, שמתוכם צצו אחר כך, כבאגדת־קסמים, ששים הבתים הראשונים. זכורני, ששאלתי פעם את דיזנגוף:

– כיצד אפשר לבנות על חולות אלה שכונת־מגורים?

– אפשר ואפשר – ענני – תשוב הנה בעוד שנה־שנתיים ותראה. והנה הבוקר, בביתו, הוא מראה לי כבר תכניות של התרחבות והתפשטות לכל צד.

ובקומו לרדת יפו, אל משרדו, אמר לי:

– אני מקווה, שאזכה עוד לראות בעיני את משרדי בתל־אביב, העיר הגדולה למסחר ולעסקים…

*

עשרה ימים שהיתי בביתו של דיזנגוף, כשרעיתו, האשה הנהדרת, דואגת שלא תופרע עבודתי העתונית והספרותית בימים, ובערבים היה הוא עצמו מיסב אתי עד לחצות כמעט, ופורש לפני את רקמת עתידו. מרכז מחשבותיו היה – תל־אביב.

כשהייתי מנסה, לפעמים, ל“קנטרו” ולומר לו, כי אנו, בני ירושלים, נתנגד ליצירת “ציון חדשה” המיוסדת על חולות, היה משיב לי ברוחו הטובה ובבת־צחוקו המקסימה, כי ציון שניה זאת שלו תגדל ותתרחב כל־כך, עדי היותה אז לנמל ירושלים הבנויה, כפיראוס היום שהיא נמלה של אתונה.


 

פרק ששים: המלחמה מתקרבת לארץ־ישראל


מלחמת איטליה־תורכיה נסתיימה, כידוע (כפי שניחשתי, “ניחוש” שבגללו נאסרתי ועתוני נסגר) בנצחונה של איטליה, עם כיבוש טריפוליטניה ואיי דודקנז על־ידיה. יוון היתה הראשונה לקרוא תגר על תורכיה, אשר “מכרה” – לדבריה – איים השייכים לה, בזכות הדורות, לעם עריץ כעם האיטלקי. איבה נושנה שמרה יוון לתורכיה, מאז נחלה מידיה מפלה ניצחת, וסיפוח האיים היווניים לאיטליה הגדילה פי־כמה את איבתה של יוון לתורכיה שנואת־נפשה.

ווניזלוס – שעלה בינתיים לגדולה רבה, והגיע לכסא ראש־הממשלה ביוון – בא בדברים עם בולגריה, סרביה, והר־שחור (מונטאנגרו), ויחד כרתו ברית־אמונים לתקוף את תורכיה בעוד לא החלימה מן הפצעים הקשים שנפצעה מידי איטליה. לשוא ניסו המעצמות הגדולות למנוע יצירת “ברית באלקאנית” זאת, אשר ברור כי לא מאהבת עמים נוצרה, אלא נרקמה על־ידי תכנית אוסטרית־גרמנית. ובבוקר־עבות אחד יצא נסיך הר־שחור בראש צבאו, וירה את היריה הראשונה מעבר לגבול התורכי.

ממלחמה תורכית־איטלקית, שנגעה בארץ־ישראל רק דרך־אגב – למלחמה באלקאנית גדולה, שנגעה בה כמעט בדרך ישרה ומיד.

כי היוונים לא הסתפקו ברצונם לכבוש את מקדוניה, אלא נתנו עינם גם בסאלוניקי, שהיתה אז אחד המרכזים היהודיים הגדולים, ויהודי היה ראש־עיריתה – וזולת קושטא חמדה גם את חצי אנטוליה, מצפון לסוריה וארץ־ישראל.

התרגשות גדולה הקיפה איפוא גם את ארץ־ישראל, והעינים היו נשואות לידיעות מקושטא. עתוניה של עיר זו, והצרפתים שבהם, ביחוד, (היה גם עתון גרמני בשם תורכי “הלוייד העותמאני”) – תפוצתם גדלה באלפים רבים.

בעתונות קושטא פירסמו אז את מאמריהם עתונאים יהודים ידועים לקהל־הקוראים הציוני, והם: זאב ז’בוטינסקי, קלמן ג’ורגי, קרצ’מר־יזרעאלי, חרמוני־גינזבורג, ואשר ספיר (שני האחרונים מארץ־ישראל), שהסבירו לקהל את המצב המעורפל במזרח וגם ביחסו לארץ־ישראל. אברהם אלמאליח השתתף אז ב“המבשר”, עתון ציוני בלשון הספרדית, שיצא בהשתתפותו של נחום קוסולוב.

המלחמה הבאלקאנית (1912) נחלה נצחונות: הבולגרים באו עד שערי ג’טלג’ה והיוונים תפסו את יוינה, סאלוניקי ואת אנטוליה ברובה, עם קונסטנטיניוס כמנצחה. הסרבים כבשו את אוסנוב ומונסטיר, אך נצחונם זה גרם להתקפת רומניה ולתפיסת דוברוג’ה, אנוור השתמש בכך, ולכד חזרה את אדריאנופולי.

כיבוש זה עטר לו מעין עטרת של “נאפוליון התורכי”, ועטור־נצחון תפס יחד עם טלעת וג’מאל את השלטון, הדיחו את עבד־אל־חמיד וכרתו לאחר זמן־מה ברית עם גרמניה.

אז נוצרה גם אלבניה, עם הנסיך וויד.

*

כי מלחמה באלקאנית זאת קיבלה צורה מדאיגה – נוכחתי בארצנו, מתוך העובדה, שתורכיה עצמה לא נלחמה אז במורד האלבאני המושלמי, שהכריז על עצמו כי מיוצאי־חלציו של סקנדרבג הגדול הוא, אראל אלבניה מלפני מאות בשנים. כידוע לכל, לא יכלה תורכיה מעולם להכניע את החבל ההררי הזה במערבה הרחוק מול איטליה, ובימי המלחמה בינם לבין תורכיה פיזרו האיטלקים כסף לרוב, בנסיונם לתפוס לעצמם גם את מדינת האלבנים. אך באה גרמניה והתנגדה לכך, ובאחד הימים הופיע בנמל דוראצו הנסיך וויד, שהאלבנים המליכוהו עליהם.

עצום היה רושם המאורע הזה על אבי ועלי. הדבקתי על הקיר בביתנו מפה חדשה, ובהצביעי עליה הייתי שופע דברי הזיה:

– הנה, אבא, כך תהיה גם ארצנו, לכשיקום בה “סקנדרבג” עברי. תל־אביב שלנו, שתלך ותתפתח לעיר עברית גדולה, תהיה אז נמלנו, ובירתנו הזמנית כדוראצו לאלבנים היום וכנאפוליס ליוונים בטרם העבירוה לאתונה. מספר כל האלבנים החפשים יגיע בימינו למיליון לכל היותר, ויותר ממחציתם – מושלימים. מספר היהודים כיום בארץ הוא פחות משמונים אלף, אך עם התחולל מלחמת־עולם לאחר גמר מלחמת הבאלקאנים, תיקרע ארצנו מעם תורכיה כהיקרע אלבניה ממנה בימינו.

– אתה מאמין בכך, בני?

– כן, בכל לבי ונפשי, וראה תראה כי הצדק אתי. אירופה הזקינה למדי (בימים ההם כתבתי מאמר בשם “הזקנה” שעשה רושם. יצחק וילקנסקי, בשמו הספרותי “א.ציוני”, ציין את מאמרי זה כמעולה במאמרים המדיניים של הימים ההם), ו“סדר חדש” יוכרז באירופה ובאמריקה. ב“סדר זה” תוכנס ארץ־ישראל בשמה “יהודה” – השם הנאה לה ביותר, שם שאהבת להשתמש בו עוד בצעירותך, אבא, בתקופת פאריס.

ואבי היה מאושר לשמוע את דברי־הזיותי אלה. הוא היה אוהב לטייל אתי על פני דקת חג’י באכר, שממול לביתו של מרדכי בן הלל הכהן, ושעות על שעות היה מאזין להזיותי המדיניות, מתוך נחת־רוח של אב המקשיב לדברי בנו, גם אם נראים לפעמים מוזרים ומתמיהים במקצת.

– כן, אבא, – הייתי ממשיך – אנו עומדים, לדעתי, ערב מאורע הגדול ביותר בחיי עמנו. אין ספק, כי ממלחמה באלקאנית מוגבלת זאת תתלקח האש למלחמה יותר רחבה. לא מקרה הוא, שרומניה נמנעה מלהשתתף בה. חצים מוכנים יש לה באשפתה השמורים לרגע הנכון בעיניה, ואחד החיצים הוא – המעשה האלבני, כי מאז ומתמיד היו האלבנים והרומנים קשורים בקשרי־ידידות גם במדיניותם וגם בעברם.

וכן היה.

שבעה ירחי מלחמה איומה הביאו את תורכיה על ברכיה כמעט בשערי ג’טלג’ה. בולגריה ויוון נלחמו אחר־כך ביניהן לבין עצמן, כשקונסטנטיניוס לוכד את יוינה ואת סאלוניקי. באותה שעה ממש, שהבולגארים הגיעו לסאלוניקי, והנה נכנס לענין הגורם השלישי – העם הרומני. היה זה מעשה השוד הגדולה ביותר באירופה ה“זקנה”. עם שכן תוקע סכין בגב שכנו, פולש לתוך דוברוג’ה הדרומית והבולגארית כל־כך, לאחר שעשה קודם־לכן עם דוברוג’ה הצפונית. זכורים דברי סטמבולוף המתנגד לרוסיה, שהכריז פעם במורשון: “אלמלא היתה דוברוג’ה קיימת – הייתי יוצר אותה, כדי להפרידנו מרוסיה האומרת לעשותנו למושבה רוסית”.

והרומנים השלימו את חלומם זה הגרמני, ונכנסו לוורווצה מצפון לסופיה. ובראות הבולגארים, כי סופם בוא בא, מאין בכחם להילחם ביוון, בתורכיה וברומניה כאחת – ניסו לכרות שלום עם תורכיה על יסודות חדשים, בהסכימם להחזיר לה חלק מגזילתם הקודמת.

כאן בא תורו של אנוור־בי, אשר חזר מטריפוליטניה הכבושה בידי האיטלקים ואשר האמין כי “נאפוליון ארצו” היה. לאחר שעזר להפיל את עבד־אל־חמיד ולהושיב על כסא המלוכה את מוחמד רשאד החמשי – אסף אל תחת דגלו עשרים אלף פרשים, ובפחות מיום אחד הגיע אל שערי אדריאנופולי.

השאר ידוע לכל הבקי קצת בקורות הבאלקאן: הבולגארים הוכרחו לוותר על העיר אודרין היקרה לכל הבולגארים, ובחוזה־השלום שנחתם אחר־כך נשארה מחצית מאדריאנופולי המערבית בידי הבולגארים, ומחציתה הוחזרה לתורכים.

וכאן ראוי להזכיר את אשר ספיר הצעיר הירושלמי, שמילא תפקיד חשוב כמתווך בין בולגאריה ותורכיה, ולאות הוקרה מסר לו המצביא הבולגארי סאביף את העט שבה חתם על השלום, שלדבריו סייע לו ספיר הרבה, בגלל השפעתו על אנוור וטלעת־פשה. נוסף לכך קיבל ספיר מאת הממשלה הבולגארית עשרת אלפים מארקים למסע־נופש באירופה.

*

ובארץ ישראל עצמה אירעני בימים ההם אחד המאורעות המוזרים ביותר בחיי. בגלל סגירת עתוננו “האור”, על־ידי הממשלה התורכית, נאלצתי למצוא לעצמי דרכים אחרות להקמת במה חדשה. בעזרת הד“ר יצחק לוי, חידשתי את “הצבי” כעתון יומי גדול חדש בעריכתי הקבועה. המו”ל היה – פיינגולד.

הדבר הזה עורר סערה רבה בקרב אויבי ואויבי־אבי, כי פיינגולד זה ידוע היה כמומר שנשא לאשה את מרת פלמר, אנגליה עשירה, שבנתה בשבילו כמה בנינים בירושלים, ביפו וגם בתל־אביב בתחילתה. השותפות המסחרית עם פיינגולד נתנה הזדמנות לק. סילמן, לפרסם בעתונו ההיתולי־הפורימי “ליהודים” תחדידים עוקצניים על ה“שלישיה הנוצרית” כביכול – אבי, אמא ואנוכי. המתקיפים, העוקצים והמתלוצצים לא חשבו על כך, שבמדינתנו, בארץ־ישראל, אשר כולנו מאמינים כי בוא תבוא, יהיו (והרי אי־אפשר אחרת) לא רק נתינים בני דת משה, אלא גם מבני דת ישו ודת מוחמד וברהמינים ובודיסטים ועוד, ויהיו בלי ספק גם כיתות שנפרדו מן היהודים כגון קראים ושומרונים, ועדות כגון ריפורמים מסוגם של וייז ופיליפסון, או חפשים בדעות מסוגם של אדלר וריינאך. לא חשבו על כך, כי עם העליות מארצות אירופה המהפכניות עלו לארץ באין מפריע גם בעלי דעות קיצוניות, המכריזים על עצמם כבני־בלי־דת, ושום ממשלה עברית במדינה־העתידה־לבוא לא תעיז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בגלל דעותיהם.

פיינגולד זה חשב את עצמו ליהודי לפי הכרתו, שמעולם לא כפר ברעיון הלאומי, לקשור בארץ־ישראל, תוֹרם ביד רחבה למפעלים יהודיים, ומשקיע כספים במפעלים שסיפקו עבודה ופרנסה ליהודים (בתי־מלון וכדומה). גם העתון, שפיינגולד הסכים לממנו, היה עברי־לאומי־ציוני־ארצישראלי במלוא המשתמע, ולבעל־הכסף לא היתה השפעה כל־שהיא על כיוונו. גם אחרים לא ראו פגם בדבר, ובין חברי המערכת של העתון הזה היו נכדו של ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ויצחק לופבן, מי שהיה אחר כך מעורכי “הפועל הצעיר”. בין סופריו הקבועים של העתון היו: יהודה גרזובסקי (גור), דוד ילין, יוסף מיוחס, ר' חיים מיכל מיכלין, מיקירי הישוב.

מבחינת הצורה והתוכן, יפי אותיותיו ועושר ידיעותיו, הגיע ה“צבי” היומי (כפי שציינתי כבר בפרק “העתון היומי הראשון”) לשיא הצלחתו. אחר כך נפרדתי מן המו"ל הזה – שהרבה כל־כך במעשי צדקה וחסד לעניי ישראל בכל ערי הארץ – מפני מעשה שהיה: לחצו של הקונסול הרוסי הכללי, שפיינגולד היה נתינו, לפרסם בעתון קטע לא־נעים ליהודים, שסרבי בכל תוקף לפרסמו.

קטע זה מה טיבו? ב“חצר הרוסים” בירושלים פרצה שערוריה באחת השבתות, כשהמטיילים היהודים נכנסו ל“חצר” זו ביום המנוחה ליהנות מן הגינות והחורשות המרובות, והפרחים שליד כל בניניה. יתכן, אמנם – כתבתי אז בעתוני – שאחדים מן המטיילים היו פרחחים נקלים וחסרי־דעת, שפגעו, כפי שטענה ההנהלה הרוסית, בקדשי הרוסים, וזרקו אבנים בחלונות הכנסיה המרכזית הגדולה בשעת צלצול הפעמונים לתפילת אחר־הצהרים. אך האם בגלל מעשה מגונה של פרחחים מבני עמנו, רשאית ההנהלה הרוסית להעניש את כל היהודים כולם ולאסור עליהם את הכניסה לחצר?

פיינגולד היה, כאמור, נתין רוסי, וקונסול רוסיה דרש ממנו במפגיע להטיל עלי לפרסם את מכתבו בעתוני, וגם להודיעני שלהבא לא יישארו משרדי העתון “הצבי” בבנין פיינגולד שברחוב יפו.

לאחר שסירבתי לשתי הדרישות, נפסק החוזה בינינו.

עלי להדגיש, כי פרט למקרה זה לא ניסה פיינגולד להשפיע עלי ועל העתון בשום ענין אחר, וגם דרישה יחידה זו היתה בלחץ הקונסול הרוסי. אך גם מקרה אחד זה אילצני להפסיק את היחסים המו"ליים אתו.

*

לשם המשכת הופעתו של עתוני הוכרחתי לרכוש, בתשלומים לשעורים, דפוס קטן באחת הסימטאות בשכונת נחלת־שבעה, וכן החזרתי לעתון את שמו הקודם – “האור”. בינתיים קם לעתוני מתחרה חדש – עתון יומי ירושלמי בשם “החרות”, בעריכתו של בן־עטר, צעיר בן כ“ד, בן העדה הספרדית, שהיה חסר השכלה כללית אך מחונן בכשרון עתונאי, ואת תורת העתונאות למד מפי אברהם אלמאליח. בן־עטר לא היה מניח שום הזדמנות מלהטיל עלינו דברי השמצה ועלבון (פעם הגיעו הדברים בינינו בגן־העיר לידי הכאות ממש). ואף־על־פי־כן הצטערתי מאוד על מותו החטוף, בשיא עבודתו העתונית, כש”החרות" היה עתון יחיד בארץ־ישראל, לאחר שבשנות המלחמה הוגליתי מן הארץ.

לתולדות העתונות העברית בארץ ולתולדות ירושלים, יש כמדוני ענין להתעכב קצת גם על עורך העתון “החרות” וגם על מו"לו עזריאל.

עזריאל, שרק בזכותו יצא “החרות”, היה בן לאחד מ“חכמי” ירושלים הספרדים, לובש כפתן אביו וחובש תרבוש זקנו – תחילה היה עזריאל זה מסדר־אותיות פשוט בדפוסו של יואל משה סלומון. בשאיפתו לעמוד ברשות עצמו, היה אוסף ורוכש אותיות שבורות שהיו נפסלות לשמוש ונזרקות ונותנן בתיבות גפרורים. וכך ריכז כמה תיבות של אותיות שייחד להן מקום בתוך חצי־מרתפו של אביו והכריז עליו בסימטה צדדית ברחוב היהודים שבעיר העתיקה בירושלים, כ“בית־דפוס עזריאל”. פעם הכניסני אל בית־דפוסו הקטן שבו סידר את האותיות השונות מתוך ארבעה ארגזים, שהתקין בעצם ידיו.

במשך הזמן נוספו לו, תוך עבודתו בבתי־דפוס שונים – צוקרמן, גולדברג, “החבצלת” ושריזלי – אותיות מכל המידות ומכל הסוגים, ובהן גם אותיות לטיניות וערביות.

וכן רכש לו דפוס שעלה לו בסכום עוט ומילא בו את כל המרתף כולו. רבים ממדפיסי המודעות בפנים העיר החלו זורמים לדפוס זה, כי לשם התחרות היה מוריד את מחירי ההדפסה, כמעט עד כדי חצי, כי הוא היה המסדר, הכובש, המדפיס, החותך, המקפל והכורך, וכל חלומו היה – חלום שלא נתגשם עד מותו – להיות גם עושה הנייר, צורף האותיות, ויוצר המכונות, כגוטנברג אבי־הדפוס בשעתו…

ועזריאל זה הוא ש“גילה” את בן־עטר, והביאו ראשונה כמסדר־משנה לו בשכר מג’ידה חדשית. לאחר שאלמאליח דרש ממנו תוספת למשכורתו הפעוטה, והתרה בו שיתפטר מעריכת עתונו – זרקהו עזריאל מדפוסו והושיב את עוזרו בן־עטר כעורך בישראל.

ו“עורך” זה, שלא רבות היה לי ללמוד ממנו בשדה המדיניות והספרות, הרי ב“חושו העתונאי” הטבעי “הכני” פעם את המכה הגדולה ביותר, כפי שיסופר להלן.

*

פעם בשובי ממלון “פאסט”, שבו נפגשתי עם אחד האורחי מאירופה, עברתי כרגיל דרך משרד־הידיעות הגרמני של הד"ר בנצינגר, לשאול אם הגיעוהו כבר הידיעות האחרונות.

– לא כולן, כי רק אחת, ואינני מבינה בגלל היותה מסורסת מאוד.

– יואיל־נא להראותה לי.

אך החזקתי את המברק בידי, ובן־רגע עמדתי על מובנו.

– ובכן… – שאל בנצינגר, אגב העתיקו את מברקיו האחרים במכתבתו.

ראשו המורכן הספיק לי לכבוש את יצרי ואת דהימתי, ועניתי לו כי גם אני איני מבינו. אך מייד רצתי למערכת, שבה הושלם גליון־הערב של “האור” המחודש, בשכונת נחלת־שבעה. חליפה, המדפיס, עמד מוכן כבר להדפיס את גליון־הערב, כי עתון־ערב היה עתוני החדש, ומאין לי מכבש גדול, היה חליפה החרוץ מדפיסו עמוד־עמוד עדי תום ההדפסה, שנמשכה כשעתיים.

– דום! – קראתי לו, בהיכנסי למשרדוני, שהיו בו כסא אחד ודלפק במקום שולחן – כי ידיעה מרעישה בידי, ועלי להכניסה בגליון זה מיד.

– אבל, אדוני, עיכוב זה יגרום לי איחור רב לשובי הביתה.

– אתן לך בישליק כגמול על האיחור.

– על ראשי ועל עיני, אדוני! – קד לפני קידה חגיגית, בנוסח בני המזרח.

ובפנותי לסדר הגיבן, אשר ירש את מקום בן־ציון בכר כראש ארבעת מסדרי, ואשר פקחותו היתה גדולה ורבות היו ידיעותיו בעיני דפוס – הכתבתי לו בעמידה:

פאריס (מיוחד ל“האור”) – כאן פשטו שמועות, כי בסאראייבו, בירת בוסניה־הרצגובינה, נזרקה פצצה, ויורש־העצר האוסטרי נהרג.

במברק לא ציינתי לא תאריך ולא מקור הידיעה, שלא יוודע לד"ר בנצינגר, כי ממנו שאבתי את הידיעה.

דפוסי היה כמרקחה, אך קבלתי הבטחה מהסדרים שלא יזוזו מן הדפוס עד הופעת מאת הגליונות הראשונים והפצתם ברחוב, ובשכר זה הבטחתי גם להם בישליק לכל אחד.

למסדר אחר הכתבתי את הכותרת הלזו:

"הסעודה הכללית" החלה?

“פצצה בסאראייבו – יורש העצר נהרג?”

הכל בסימני שאלה, אם־כי ידעתי אל־נכון כי נכונה הידיעה.

מה שאירע בירושלים בערב ההוא – הוא נושא לפרק מיוחד. בהלה כזאת לא ראיתי מימי בשום עיר אחרת, בכל ימי חיי.

ולכל מי שפגשני, הכרזתי: זוהי מלחמה כללית.

ולאבי ולאמא, ברחוב החבשים, זרקתי את דברי לעבר גזוזורת ביתם, כי החלטתי להישאר בחוץ ולראות ברושם שעשתה הידיעה המפוצצת על ירושלים לכל עממיה:

– אבא ואמא – המלחמה תפרוץ עוד הלילה! אוסטריה תתחיל, ואחריה תבוא גרמניה לעזרתה, ורוסיה תבוא לעזרת סרביה, וצרפת תבוא לעזרת רוסיה, ואנגליה תבוא לעזרת צרפת, וכן הלאה.

– שגעונות וחלומות! – שיסעני ד"ר אהרן מזיא, הרופא והבלשן הירושלמי.

– לא ייתכן, אירופה לא תצא מדעתה בגלל רצח אחד – נצטרף אליו פרופ' ברוך שץ, מיסד “בצלאל” בדרכו לבית אבי.

– הייתכן הדבר? – שאל דוד ילין, בהגיעו כדרכו תמיד, באיחור רגעים מה לישיבת “ועד הלשון”, שהיתה מתכנסת בבית אבא, בית היוצר למילון הגדול.

והנה גם יוסף מיוחס, והנה חיים־אהרן זוטא, המורה בעל החיוך התמידי. כולם מבקשים אותי “לבאֵר” להם את אשר אירע בסאראייבוֹ.

ואני, כאילו באתי זה־עכשו מסאראייבו עצמה, העברתי לעיניהם את כל הזוועה הצפויה בכל תקפה, את גופת יורש־העצר מרוסקה ברחובות והקיסר פראנץ יוסף הישיש רואה בגסיסת קיסרותו על סף שנתו השמונים.

– ומה עם ארצנו? אמור!

– ממלחמה עולמית זאת תצא, לדעתי, ארצנו כמנצחת, כי תורכיה תוכנס בה על כרחה, וסופה לתבוסה.

*

וכך אירעו בעצם הדברים.

המברק, כפי שנשלח לבצינגר בסוכנותו, היה מנוסח בגרמנית בזו הלשון:

SERBI PRINZ ER MORDETE, KRONPRINZ SERAYE

מכאן שלא הבין דבר וחצי דבר, ואני פתרתי לעצמי את הדברים, דבר מתוך דבר: המברק הוברק מווינה, משמע כי לא ענין גרמניה היה זה. מסתבר, כי באוסטריה־הונגריה או בסרביה אירע המאורע. ה־Kronprinz היה הארכידוכס האוסטרי־הונגרי. Prinz היה שם של סרבי, אשר לא היה ידוע עד אז, וה“סרבי” הזה רצח נפש את הדוכס לא ב“סראיה” תורכית או סרבית, כי ב“סאראייבו” בירת בוסניה, ובמברק נשמט סוף המלה.

למחרת היום הגיעו ידיעות נוספות, אשר הסבירו את כל הענין ואישרו את השערותי מאמש. כשנפגשתי עם בנצינגר שאלני, בתמימותו הגרמנית, מהיכן קבלתי את הידיעה הנכונה בצורה שבה נדפסה בעתוני.

– כבודו יודע – עניתיו – כי מחוץ למברקיו יש לי מקורות אנגלים וצרפתים – “רויטר” ו“הבאס”.

– ומדוע לא הדפיס כבודו את שם הסוכנות השולחת?

– כי זהו התנאי בינינו – עניתי לאותו תמים – שלא ינזפו בי התורכים…

על־כל־פנים היה זה נצחון אל־שני מבחינה עתונית, ובהפגשי באותו יום אחרי הצהרים בגן־העיר עם מתחרי הצעיר ממני, בן־עטר, בלוית עזריאל חברו ובעליו, קבלני בקריאת “הידד!”.

והעיר הומיה, ובבנקים בהלה, וקונסול איטליה, ידידי משכבר הימים, חוקרני לדעת מה הם הפרטים הנוספים, והאב דוהרם, מן הכומריה הדומיניקנית, עם האב קרייר ידידו, באדרותיהם הלבנות ובזקניהם השחורים, באים אלי אף הם, כדרכם בשנים האחרונות, אל בית ד"ר אבושדיד, ושם נפגשנו בפעם הראשונה עם מפקדה הצבאי החדש של ירושלים, זאכי־ביי, ומובן הדבר כי נזהרתי בדברי, אך עמדתי על דעתי כי המלחמה תוכרז “תוך חודש ימים”.

ומר פריז’ר, מנהל בנק עותומן, מצטרף לחברותנו אחר־כך, ופניו חיוורים ושערותיו פרועות לראשו המאורך, ומתרה בי שלא אגזים ב“נבואותי”.

כך עברו הימים, ואני מפרסם בעתוני “רומן, על פלישת הגרמנים ברוסיה והאוסרטים בסרביה, עם פרטי הפרטים לנצחונותיהם הראשונים, וד”ר לוי, מנהל בנק אפ"ק, שואל אותי:

– מהיכן לך כל אלה?

ותשובתי:

– פרי דמיוני, אדוני, דמיון ארץ־ישראלי.

ומנהל הדואר הגרמני (שכחתי את שמו), שהירושלמים בני התקופה ההיא יזכרו ודאי את טיפוסו ה“טבטוני” כבמחזות וואגנר, מעכבני פתאום ואומר לי כי לגרמנים בארץ ידוע יפה, כי במקרה מלחמה אעמוד לצד האנגלים והצרפתים.

– ומה בכך? – שאלתיו – האין לי רשום לחשוב כרצוני?

– לא, כי עותמאני אתה, ותורכיה תהיה אתנו!

הודעה זאת שימשה לי מייד נושא למאמר ראשי שבו העזתי לספר על־כך, “מתוך ידיעות שהגיעוני ממקורות נאמנים”, ואביע את דעתי כי על ממשלתנו התורכית לנטות לאנגליה ולצרפת, או לכל היותר להישאר לעלנית (נייטראלית) במיבחן הכוחות להבא.

וכאן “הכני” בן־עטר, מתחרי, כאשר רמזתי לעיל.

גם הוא וגם אנוכי היינו מקבלים את ה“טיימפו” הקושטאי בלשון הספרדית שבעריכת דויד פרסקו, עתון מתנגד לציונות ומצדד הגרמנים. מפעם לפעם היה מפרסם עתון זה ידיעות מיוחדות אשר נמסרו לו על־ידי ציר גרמניה בקושטא. הקריאה בספרדית באותיותיה העברית היתה קשה עלי, ועל־כן פיגרתי בקריאתו. ואילו בן־עטר שאב את כל ידיעותיו מן ה“טיימפו”. הוא היה מתרגמו כמעט שורה בשורה. ולכשהגיע לירושלים הגליון האחרון, כשבוע לאחר המאורע הנורא בסאראייבו, לא רק שיכול היה להקדימני במסירת כל הפרטים, אלא שגם עלה בידו לפרסם ידיעה “ממקור רשמי גרמני”, כי תורכיה הודיעה כבר לגרמניה על־דבר כניסתה הוודאית למלחמה העולמית לצדן של אוסטריה, גרמניה ואיטליה.

אכן עלי להודות, כי לאחר שהצלחתי בפענוח המיברק הראשון על רציחת יורש־העצר האוסטרי, ידיעה שאיפשרה לי לנבא את ההכרזה על מלחמת־העולם בפחות מירח ימים – הקדימני מתחרי בן־עטר בידיעה על השתתפות תורכיה במלחמה, ודווקא על צדן של מעצמות המרכז.

מאז נעשתה התחרותי העתונית עם בן־עטר קשה יותר ויותר, התחרות שגברה מיום ליום.


 

פרק ששים ואחד: איש־צבא אני


כל מה שאירע באירופה בימים ההם, לאחר שנודעו פרטי הרצח המדיני בבוסניה – נכנס כבר לדברי ימי עולם ולא אאריך בזה. תורכיה, ששלטונה היה פרוש גם על ארץ־ישראל, נשארה מחוץ למלחמת־העמים עוד כשבעה ירחים. כעורך עתון, וכאזרח עֵר לכל הנוגע לארצי, ישר ובעקיפין, הייתי רגיש יותר מאחרים לכל זיז ותנועה כמעט של הנעשה בארצנו באותה תקופת משבר עולמי.

כי אכן כל־עולמי היה הפעם המשבר, ולא אירופי בלבד, הוא הקיף גם את אסיה, גם את אוסטרליה ואת אפריקה, וכעבור שנתיים וחצי קפצה גם אמריקה לתוך הנחשול האיום.

גרמניה ניסתה, כידוע, להעמיד פנים, כאילו רצתה למנוע בעד הטבח הפראי שהביא לקטילת מיליונים, ביעצה לפראנץ יוסף, קיסר אוסטריה, להתבּלם, ובדרשה מאת רוסיה לבלום את סרביה הנאשמת ברצח פרינץ. גם אנגליה, עם סיר אדוארד גריי ואסקוויט המתונים בראשה, עמלו בכל כוחם להתערב בין היריבים העיקריים, אך כל עין רואה נכוחות ידעה כבר אל־נכון, כי כל המאמצים הללו היו אמתלה גרידא, וכי הניצוץ הבאלקאני – אשר החל עם התקפת הר־שחור על תורכיה – היה מוכן להצית את כל אירופה.

וכאשר פלשו הגרמנים בארבעה־עשר ביולי 1914, ללא התראה מראש, לפנים בלגיה הלעלנית – נעשה ברור פתאום לעולם, כי ארעון פרינץ בסאראייבו לא היה הגורם העיקרי לכל ההתקפה הגרמנית, אלא אמתלה בלבד, ואפשר שיד גרמניה עצמה היתה בשוכרי רוצחו של יורש־העצר האוסטרי, כזורק גפרור לתוך מחסן של אבק־שריפה.

זו היתה דעתי בימים ההם, ואותה הבעתי בגלוי לכל ידידי ומקורבי. עכשיו, בעת כתבי את פרקי זה, לאחר מעשי היטלר באוסטריה, שגרמו לרציחת דולפוס ולמאסר שושניג, ולשאר המעשים שהציתו את מלחמת־העולם השניה בידי אותו העם שהצית את מלחמת־העולם הראשונה – דומני, שהשערתי בענין רציחת יורש־העצר האוסטרי לא היתה בשעתה דמיונית כל־כך.

מה היתה תגובתנו בארץ־ישראל על מאורעות העולם בשנת 1914?

הערבים, עם כל שנאתם לתורכים, נצטרפו לדעת־הקהל הכללית באיסלאם, והיא, כי “חג' ג’ליום”, כפי שקראו לווילהלם קיסר, יהיה המנצח במלחמה זאת, ועל־כן ראוי הוא לא רק להערצה־מרחוק אלא גם לתמיכה־מקרוב. עם הנצחון הגרמני – כך חשבו והאמינו כולם, למן חסן־בי, ראש עירית ירושלים בימים ההם, ועד לרוחי אלכ’אלדי, נציג פלשתינה במורשון התורכי, ומידידיו האישיים של אבי – הביעו כולם דעה דומה לדעה שהביעו עתוני התורכים והערבים כאחד. והעובדה, כי בימים ההם הגיע לארצנו אדהם־בי, בשם הממשלה, ובידו פקודה רשמית “להשמיד את הציונות עד חרמה” – עוד הגבירה בקרבם את ההכרה, כי עם הנצחון הגרמני יבוא הקץ גם לציונות. אדהם זה אסר את הנפת הדגל העברי לא רק בערים שבהן הערבים היו הרוב, אלא גם בערים שהיהודים היו בהן רוב האוכלוסים (טבריה) או עבריות כולן (תל־אביב). פלישת הגרמנים לבלגיה סתמה את הגולל גם על שרידי זכויותינו בארץ, כשפה העברית בבתי־ספרנו ועוד.

סכנת כליה והשמדה רחפה על ישובנו בארץ, למן הרע הראשון.

כל הבנקים הפסיקו מתן אשראי, והעברת כספם הפרטי של הלקוחות מיד ליד הופסקה מייד.

יתירה מזו: הממשלה התורכית, אם כי היתה עדיין לעלנית, אסרה על כל הוצאת כספים מגבולות הארץ.

הכל הרגישו פתאום בארץ שהיתה רחוקה מן החזית, את טעם המלחמה באירופה, והרי רוב מקור ההכנסה של הארץ בא מן החוץ. כל התיירים, אשר נשארו בארץ, מיהרו לחזור לארצותיהם, ונתיני העמים הנלחמים נתפזרו לכל המדינות הלעלניות הקרובות, פן תיגרר גם תורכיה למערבולת המלחמה.

שיתוק גמור כמעט.

*

והנה החלה פרשת עינויי: הגרמנים האשימוני, ולא בלי יסוד, כאוהד צרפת ואנגליה, ובנות־בריתן בלגיה וסרביה, רוסיה ורומניה, עתוני נסגר פתאום בפקודת הממשלה ובלי מתן סיבה.

ואת אשר נמנע ממני לפרסם בדפוס הייתי מביע בעל־פה, בפגישותי עם מכרים וידידים. מפי זכי־בי, המושל הצבאי, נודע לי, כי הסיבה לסגירת עתוני הפעם היתה, משום שכתבתי כי הגרמנים לכדו אמנם את לייז', את נמור, את ברוסל ואת אנטוורפן, אבל לא את רוחם של הבלגים ולא את צבאם. ה“כלוב” נפל, אבל צפריו, עם אלברט המלך, נמלטו לצרפת ידידתן, עד לנצחון אשר בוא יבוא.

בינתיים היתה דעת הכל – חסר אחד, הוא כותב־השורות – כי גרמניה תפיל את את המבצרים, תהמם את כל הצבאות, תטביע את כל הציים, תשרוף את כל הספינות, וכה גדולה היתה אמונה זאת בנצחון גרמניה גם בקרב הדומיניקנים, עם לגרנז' “אביהם” הגדול, שהלה הזדעק פעם בבית הד"ר אבושדיד בלשון זו:

– Mais ils emportent tout devant eux! –

– לא ולא, אדוני היקרים – העזתי לשסע את בעלי השיחה – וכבר היום רואים אנו את פון־קלוק סופג מכות ליד פאריס, ואת וורדן אנו רואים עומדת בתפארת נפלאה, ופון־מולטקה מודח ממשרתו, והקיסר יצטרך להלחם מלחמת־חורף קשה, ואנגליה תאסור את הצי הגרמני, ואלברט מלך הבלגים יישאר בפינתה האחרונה של בלגיה ליד נחל הוויזר, לבל יעברוהו הגרמנים…

– אבל… התגמגם ד"ר אבושדיד ברעדה – הנה הולכת ספינת־המלחמה “אֶמדן” ומטביעה בלא התנגדות כמעט עשרות ספינות־מסחר, ובמערכה ליד קורונל, אשר בצ’ילי, הוטבע צי אנגלי שלם על־ידי האלוף פון־שפאג, והצוללות הגרמניות הורידו כבר לתהומות שני מיליוני טונות לפחות, ומה יהיה הסוף?

– פון שפאג יובס במקום אחר, ה“אֶמדן” תוטבע אף היא, וכל טונה מוצללת תשולם עשרה מונים. זוהי דרכה של אנגליה – להיות מוכה על־מנת להכות. ארבע־עשרה שנה וחצי הכה נאפוליאון את נלסון ואת וולינגטון – ובשתי מערכות שארכו ימים מספר בלבד הובס נאפוליאון באבוקיר ובווטרלו…

ונלסון גם וולינגטון הם הגבורים.

– אבל פון־מולטקה, אבל הינדנבורג, ובפרט לודנדוף – אין מצביאים כמותם בימינו. מה ז’ופר לעומת הינדנבורג, ומהו פטן לעומת פון־מולטקה, ומהו פוש לעומת לודנדורף?

– ז’ופר הכה כבר את פון־מולטקה, פטן מכה כבר את יורש־העצר, ופוש יכה את לודנדורף – זכרו־נא את דברי.

וכך הייתי מחדיר אמונה, התלהבות, בטחון ושמחה באוירת התבוסה מסביב.

וכך יצרתי בימים ההם גם את המונח “תבוסנות” למכה נצחת, אשר התפשט עד מהרה ונעשה שגור בפי כל ממטולה ועד רוחמה, ממשמר־הירדן ועד תל־אביב.

– Défaitisme – שקלימנסו יצרה בצרפתית.

*

בוקר אחד הוזמנתי אל הקונסול האוסטרי, ולא ידעתי על מה ולמה. רק באתי, ומיד הכניסני לחדרו הפרטי, ושם דיבר אלי לאמור:

– רק מפני שאני יודע את מעשי אביך הנפלא, רק מפני שעקבתי גם אחרי פעולותיך בארץ זאת – הזמנתי הנה ללחוש לך בסוד, י חרב דמוקלס (הוא הגיד זאת בצרפתית) מרחפת על ראשך. דע לך כי בחוגים הגרמנים דנו אותך למיתה בהזדמנות הראשונה, ועליך לראות את אשר לפניך…

ובדברו אלי כך, לחץ את ידי בחזקה.

כשיצאתי מן הקונסוליה, רצה המקרה שאפגש עם הקונסול הגרמני, ה' שמיט, בזקנקנו הלבן ובעיניו העורביות:

– מה לך כאן? – שאלני.

– בעניין הדפוס אשר קניתי בווינה.

– יש לי דברים אליך, ואכיר לך טובה אם תסור אלי עוד היום.

הבינותי את הכל, ועלי להודות כי רעד עבר לאורך חוט־שדרתי.

ובבואי אליו כעבור שעתיים, אימצני בין זרועותיו, שכן ידידים היינו משך שנים ושנים, והוא וגם רעיתו היו מנסים תמיד ל“גרמנני”. אפילו מלחמת הלשונות (מלחמת “עזרה”) – אשר בה מילא אבי תפקיד מכריע – לא זעזעה את ידידותו אלי.

– רק מלה אחת, ידידי. כי הימים הולכים וזורמים לעומת הכרעתם הברזלית: הזהר!

– על מה?

– לא אוכל להוסיף דבר, אך עוד הפעם אני מדגיש: הזהר, אל תתרוצץ ברחובות, אל תדבר על המלחמה, ואל תתוכח על תוצאותיה. בפעם השלישית אני אומר: הזהר!

ורעיתו הצטרפת אליו, ואף היא רומזת לי: הזהר!

הייתי המוּם כל־כך מכל האזהרות הללו, וכדרכי בימים ההם ירדתי העירה, ודרך־אגב סרתי גם לבנק הגרמני, שבו היו מדביקים יום־יום את הידיעות על מהלך הקרב הגדול. עמדתי לקראן, כשמאחורי הטיל מישהו עלי את ידו הרחבה והכבדה. היה זה מנהל הבנק:

– ומה תאמר היום, אדוני הצ’רצ’לי?

– אנטוורפן נפלה סוף־סוף!

– כן, הכלוב הריק באין צפריו – עניתי בקרירות.

– Donnerwetter! (חזיז ורעם!) – קרא – הלעולם לא תגיד משהו לטובת גרמניה?

– לעולם – כל עוד תתקיף בלא צדק ויושר, כל עוד תעשה מה שעשתה בבלגיה, כל עוד תחרוש את מזימותיה גם בארץ זאת.

– השמעו אזניך את אשר דובבו שפתיך?

– הנני מוכן לחזור עליהן מלה במלה.

הבנק היה מלא לקוחות, רובם יהודים וערבים, ואנוכי דברתי אליו צרפתית אשר הובנה על־ידי כולם. אחד מבין הפקידים, חכמישווילי, ששימש כעין סגן למנהל הבנק, פנה אלי בפנים חיוורות, כשבידיו נוסחת המברקים.

– ראה־נא, אדוני בן־אבי, את אשר בניירות האלה.

הצצתי בהם, והנה לפני כתובת בעברית בכתב ידו של איש־שיחי: “אם לא תחדל, לא תצא מכאן שלם בגופך. הסתלק לטובתך”.

אז תפסתי מידו את הניירות, ובקראי אותם קבל כל רואי ושומעי, יצאתי החוצה, כשהקוואס הערבי הגבוה מראה לי בתנועת יד על צווארו, לאות כי צפויה לי מיתת תליה…

באותו לילה הביאוני שוטרים לחדר המשטרה אשר ליד שער יפו. שר־המשטרה, ידידי, הביע את צערו על צעד הכרחי זה, אך לא היתה כל ברירה בידו.

– לעת־עתה – הוסיף – תּבלה את לילך כאן, ומחר אדע יותר על הענין הזה. “עסק־ביש” אמנם, כי לעולם לא תלמד לכבוש את יצרך.

לא יכולתי כמובן להיכנס אתו בוויכוח כל שהוא, אך עישנתי סיגארות תורכיות לעשרות.

נרגז הייתי, ובקשתי רשות מאת שר המשטרה לנסות ולכתב דבר־מה.

– רק לא מאמר – אמר.

– לא, כי הלא אין לי עתון עכשיו.

– ומה תכתוב, איפוא?

– כי רצוני להיות איש־צבא!

– איש־צבא, למה לך?

– להרוג את הגרמנים עד אחד.

– אלהים ישמרך, בן־אבי ידידי, כי יצאת מדעתך…

ולאחר רגעים־מה הוסיף:

– חי אני, כי שנאתים לא פחות ממך, אך מה לעשות? אנו כבר בידיהם.

ביקשתיו להרשותני להגיש לו ספל קהוה תורכי מבית־הקהוה הערבי הסמוך, ונענה לדרישתי.

– רק אל תנסה לברוח.

– אסתגפר אללה! – העירותיו ערבית.

וכך ישבנו ושתינו ספל אחרי ספל – עד לידי שכרון ממש.

שעון הכנסיה הקרובה צלצל לאט־לאט אחת, שתים, ארבע, חמש, שבע, תשע, אחת־עשרה, חצות.

ממעל נבטו אלינו כוכבי־אש כשהאלפס הגדול יורד מערבה, והדוב הקטן מפגר אחריו קט. מחברון הרחוקה החלו להגיע לרחבה, שברגלי מגדל־דוד הישן, החמורים הראשונים עם מחמריהם.

– יא מוחמד!

– “תאע הון!”

– “מרחבבכום!”

וקללות, גם זעקות, וחילולים גם זמירות, ועששיות מהבהבות, ועגלה מפעם לפעם, בסוסיה העייפים כל־כך בעלותם את הרמה, וכבר גם הגמלים בפעמוניותיהם, ופלחות בטנאי כל־טוב על ראשיהן, והחנוונים מכינים כבר את מרכולתם לקראת הבוקר בפהקם לרווחה.

ואני כותב, כותב, כותב.

ומוחק, מוחק, מוחק.

ומתקן ומחליף, ומשלים גם מחסיר, ומתאים ומסיים על דפים קטנים, שהיו מיד מונחים בכיסי, כמנהגי במערכת, ועם קריאת התרנגול, קריאת האשמורת האחרונה, נתעורר שר־המשטרה מנחרתו־אימים. העברתי לנגד עיניו את פרי עטי בשעות הלילה.

– מה זה? – נחרד, ואמר להוציאה מידי.

– הלא אמרתי לך: “איש־צבא אני!”


 

פרק ששים ושנים: חתונתי הירושלמית בערב פסח


שני פסחים עברו מאז ארוסי, ופסח שלישי מתקרב ובא – ובמשפחת אבושדיד דוחים עדיין את יום החתונה.

– בפסח השנה יהיה האות הזה, הבטיחוני, אך הנה כבר ופרים הגיע, וצעד ממשי לא נעשה עדיין ליום המיועד. אם אמנם נעים היה לי מאוד להציג בכל מקום את “ארוסתי” בעברית, או ma fiancée בצרפתית – הרי הרגשתי בפנים לבי, כי עוד מכשולים רבים עומדים בדרכי כמעט יום־יום.

וקודם כל, נודע לי, כי מ. וו. דחה שוב את נסיעתו לפאריס, וכי מריבותיו המתמידות עם אביו בענייני כספים שימשו לו הפעם אמתלה להסתיר את מזימותיו ביחס לביטול אירוסי, ובכל ביקור בבית האֵם היתה היא נאנחת ואומר:

– אולי תצליח אתה, מושיקו, לשים קץ לאירוסים שלא השלמתי עמהם. פשוט, אינני יכולה…

ולעיני צמחו כאילו “מתחרים” חדשים: ד“ר ישראל שפירא, וד”ר רוטנברג וד"ר ארלינגר (הראשון – ממורי ה“עזרה”, והשני – רופא־עינים). התמהמהותם בביתה שעות ארוכות ומטרידות, עוררה בי קנאה. ועל כולם – רוטנברג, יהודי באווארי ממינכן, שהיה מהדר בלבוש ובמנהגים, אשר צרפתיתו המשובשת היתה מצחיקה, אך עיניו המעורפלות היו מביעות את רגשי אהבתו בגלוי.

באחד הלילות ההם, ואני נאחז בידה של ארוסתי, קם הבאווארי הלז על רגליו, וטפח על פני דברי־עלבון על היותי “יהודי מצוּרפת”, שדרכיו הן לזרא לכל איש־תרבות. דבריו אלה קלעו אל המטרה. היא, האֵם, הנידה בראשה לאות הסכמה, והסוף היה שגם אנוכי נתרתי ממקומי והתנפלנו איש על רעהו:

– גרמני שוטה שכמותך, צא מכאן! – סטרתי על לחיו.

– צרפתי עז־פן שכמותך, ארוצץ את גולגלתך! – אגרפני באזני.

והאם עם פרלה בתה מזדוועות וקוראות לעזרה.

אך תודות לד“ר שפירא, שעמד בינותינו והפרידנו, נגמרה המריבה מתוך בקשות סליחה משני הצדדים. ה”גנב השלישי" בחבורה, שפירא, קווה להפיק תועלת מכל הענין לעצמו, שכן למחרת בא לבדו לבקר בבית ארוסתי.

לסוף לא יכולתי לסבול עוד את הדחיות של יום החתונה, ובאחת הימים לאחר הפורים דרשתי בתוקף מאת ארוסתי לקבוע סוף־סוף את יום־החתונה. היה זה בנוכחותו של פרופסור שץ, ששהה שם אותה שעה בעניני עסק. גם ארוסתי העיזה לומר לאחיה התקיף, שאין היא יכולה להמשיך מצב אשר כזה.

– מחרתיים – הכריז הפרופסור הנחמד בזקנו הצוחק, ובבתי־עיניו המבריקים, ועל הכל, בעבריתו המשובשת והשוטפת בכל־זאת – אנחנו ה“בצלאלים” נדהר על חמורים מצריים ראשונה־לציון, רחובותה, גדרתה ועקרונה גם היא. הצטרפו אלינו, ותוך כדי טיול נחליט על התאריך.

הרופא הצטדק, כי זמנו “תפוס” כולו, אך מסר לשץ את ההחלטה בדבר יום החתונה. שמח ומאושר חזרתי לביתי ולחלומותי הנעימים גם יחד.

*

היה זה מידהר־חמורים נחמד, והפרופסור שץ רוכב בראש, כמפקד צבאי, על חמורו הצחור, וארוסתי בצדו בתלבשתה הצרפתית וכובע מצועף לראשה המזרחי כל־כך. אני ניסיתי להדביקה, אך ה“רשע” קנטרני בכוונה והסעירנה תדיר כמעט עד כדי נפילה מעל חמורה השחור. ארבעים היינו בשיירה הזאת, ולקרני השמש האחרונות, לאחר שעברנו את עמק אילון ואת המישור היורד לרמלה, במגדליה הנוצרים ובצריחיה המושלמיים – נטינו דרומה לעומת החולות וראשון־לציון בסופן.

דהירה זאת לפנים המושבה בדמדומיה הוורודים, ופגישתנו בה עם ידידי אבי, ובראשם “דודי” דויד יודה־לב־איש (יודילביץ'), כשהפרופסור שץ מנצח על כולם, ושירי־ציון החדשים תופסים את מקום השירים הקודמים – וה“מרסליזה” בתרגומה העברי מושרת בראשי חוצות. כי בינתים חדרנו לגן המושבה, באילנותיו הזקנים כבר בעשרים־ותשע שנותיהם – כשנותי אנוכי, בן־גילה של המושבה, וכשנחנו סוף־סוף, לאור הירח – בשדרת התמרים, לא היה גבול לאשרי:

– חברים – קרא שץ לבני החבורה – איש־בשורה אני לכם היום, בשורה המשמחת אותי לאין־סוף, באשר אמנם הרי הבאתי למושבתכם – או יותר נכון ל“כפרכם”, כאשר אוהב בן־אבי לקרוא ליצירת כפיכם – את בן־אבי בכבודו ובעצמו.

דבריו אלה הקצרים עוררום לתרועה מחרישת־אזנים ממש.

– וחכו־נא עוד רגע: יחד אתו הבאתי אליכם את חמדת־לבבו, את היפה בבנות־ציון, את הספרדיה המהוללת לבית אבושדיד הרופא – את לאה ארוסתו.

ושוב רעם מחיאות־כפים, וכל העינים נטויות אליה.

– ועדיין לא נגמר הדבר, עלי להודיעכם רשמית, כי בפסח הבא־אלינו־לטובה בפחות מירח ימים, יחוגו החתן והכלה את כלולותיהם בירושלים, וכולכם מוזמנים אליה מעתה.

תרועות נוספות במשך כמה רגעים.

– ולסוף תלמידי היקר ל“בצלאל” ממוסדי, מנהל מחלקת הנחושת, בר־אדון בשמו הספרדי, בן לרבנים גדולים, בר־אורין ובר־מזל גם יחד, יינשא לאחותה של לאה, לפרלה, זו פנינה. הריהם כאן בין אורחיכם אלה הירושלמים.

וכאן החלו חולצים פקקים מן הבקבוקים הגדולים, והיין נמזג בכוסות ומן הסלים הוצאו הכריכים, ולאחר הטעימה והלגימה יצאנו באמצע שדרת־האהבה של ראשון במחול ה“הורה” שלא ידעתי כמוהו עד אז.

ועם אשמורת הבוקר, דהרנו למושבות האחרות.

*

ואמנם – באותו פסח של שנת תרע"ד (1914), הוחגה סוף־סוף החתונה בין צאצאי משפחת בן־יהודה ומשפחת אבושדיד, בהשתתפות “כל ירושלים”, חתונה שירושלים לא ראתה רבות כמוה.

צר היה לי, שאמי היקרה דבורה לא זכתה לראות במו־עיניה את כלולות בנה־בכורה. אך אני לא שכחתיה, את אמי הנפלאה, גם ביום־חגי הגדול, ובכל מקום שעמדתי ראיתי את דמות־דיוקנה מרחפת לנגד עיני בצד רעיתי. אהבת־אֵם ואהבת רעיה נתמזגו יחד לאהבה גדולה אחת.

האולם, המקושט דגלי ציון ועותמן, החל להתמלא במבקריו למאות, מכל העדות והדתות. הנה יושב כבר באחד ה“אתנוחים” (כסאות־מנוחה, כפי שקראתי להם באותם הימים) הראשונים, ידידי היקר, ירוחם אלישר, בתרבושו ובקנפול לבן לדשת מעילתו השחורה – כפחה אזרחי בכל הדרו, ועל ידו אמו הכבודה, אשת רבי נסים העשיר, בפניה הנוגים כל־כך. בכסאות אחדים מאחריהם התמקמו בן־דוב ונירינסקי הצלמים, צלמי ירושלים, שכני בית האבושדידים, העדים ליסורינו המשותפים ולמלחמתי ליומי זה הגדול. מן הראשונים היו, כמובן, הפרופיסור שץ ורעיתו, ואחדים מתלמידיו. בעוד רגעים־מה מופיע יוסף בר“ן מיוחס ורעיתו, בתו של יחיאל מיכל פינס, עם שלש בנותיהם הנאות המדברות עברית. בולט באישיותו המסורבלת היה שלמה עמיאל, מנגידי ירושלים, אשר הציל את אבי ממאסרו, ואשתו הכפולה ממנו לרוחב, בעיניה הצוחקות תמיד ובפיה הדובב ללא־סוף. ערבי נוצרי ידוע, מפקידי הקונסוליה האמריקנית, גבה־קומה ובעל־נימוסין, התהלך בין הכסאות לעזור למחותנים בהגשת ממתקים וסיגאריות. עזרא בן־בנשתי ניצח על קבלת האורחים שזרמו לבלי הרף. והנה מכרים בני גילי, הנה מזרחי הדומה להידלגו ספרדי, הנה הסולומיאקים כולם, עם אמם העצומה ואחותם היפה הדומה ממש לצוענית. הנה בני המושבות ב”עגליהם" ובמוקיהם, והנה והנה – – –

התזמורת הקטנה מקבלת את פני הבאים מבני שתי העדות – בלחנים אשכנזיים וספרדיים חליפות, והחופה העשירה, עשויה כולה שטיחים מפוּרחים מוקמת כבר בשלמותה. לימינה יושבת האֵם הכבודה בשמלתה המתוחרמת לרוב, ומסביבה כל חברותיה משנים ושנים, לרבות בנות ה“ברוכים”, בוורדיהן וקרנפוליהן לשערותיהן המרוקות ובטבעותיהן ואצעדותיהן הזהובות לידיהן הרקוחות, כשפניהן מפויכוֹת ומבושמות עד לידי שכרון כמעט.

פתאום, עם השעה הרביעית, וקרני השמש האביבית החודרות מבעד לדלתות החדרים הפתוחים מימין ומשמאל, וה“קאוואסים” בלבושי־שׂרדם ובמקלותיהם הגבוהים, מכניסים את הקונסולים השונים – הצרפתי לראשונה, שרל מוגרה, גבוה ונעים, שהאבושדידים היו נתיניו; הספרדי בלובר, הידלגו אמתי בכל תנועותיו, האיטלקי פרנצסקי, בזקנו הרחב; והיווני והרוסי שאבי היה נתינו בהגיעו לארץ, קודם ש“נתעתמן”, וההולנדי והפרסי, באותות־הכבוד המכסים את חזהו לכל רחבו. ואחריהם – הדומיניקנים, עם האבות לגרנז' דהורם, קרייר ופרנסואה, בכפתניהם הלבנים, והפרנציסקנים, בכפתניהם החומים, וארמנים באדרותיהם השחורות, והסורים, והלטינים, וכל שאר הכבודה הנוצרית עם יורשי האחים הרטסבונים, יהודים אלזאסיים מלפנים.

והמופתי הירושלמי בכבודו ובעצמו, ושיך עארף מנהל מסגד־עומר, ואסמעיל־ביי אוהב המושבה האמריקנית, עם ווטור הגרמני ואהובתו היפהפיה, והציר קריקוריאן ובנו ואחותו, וסעיד אפנדי, בעל “קולוניה”, היא מוצא תחתית.

וברוזה וכהן, אכרי מוצא, עם פרחיהם בידיהם, ורוב המורים העברים והמורות, ו“מרת לנדוי” בכל הדרה הלונדוני, כמנהלת ארוסתי, וענתבי אויבי־לשעבר, עם רעיתו הנחמדה, ודויד ילין המתורבש בכל הדרו הירושלמי, וד"ר מאזאֶראֶקי, רופאי ומילדי, עם רעיתו היפה לנשי ירושלים היווניות, ובנותיהם הקוסמות שלש. וגייטנופולוס, הרוקח היווני, ושטקליף, האופה הבולגרי, ופייגה הבייר הגרמני, וניקומד המחסנאי הלטיני, עם אשתו ובנותיו שתיהן, ושני האחים מיאו, מגדולי הסוחרים הערבים־נוצרים ברחוב יפו, וחגיז הסוחר הירושלמי בטליתו המצויצת, ושריון הסוחר, והאחים זילברשטיין וגרבדיאן הממתקן הארמני, וטאג’ר, הממתקן הספרדי, וסעדיה המדפיס התימני ושריזלי בעל דפוסי הראשון, ורפאל חיים כהן פרסי בעל דפוסי השני – כולם עם נשותיהם הכלולות בשלל צבעי שלמותיהן הססגוניות, ורחמוף הבוכרי אשר ראה במות אמי, קנדינוף, בעל בית־הרחצה, עם בניו כולם, ורפאל הנהדר בזקנו הארוך, ובר־אדון גיסי, בעלה של פרלה, ובראש כולם – מאיר דיזנגוף התל־אביבי, ודוד יודילביץ' עם רעיתו צפורה ובנם יפת (הילד העברי הראשון לראשון־לציון הכפר) ושמואל רפאלי חוקר המטבעות העבריות והרבינוביצ’ים מירושלים ומיפו, והצייר לחובסקי, הראשון לציירי ירושלים שקדם לשץ ולהירשנברג שניהם – ומי לא? מי לא?

*

אז החל הטקס, בהגיעי לאולם ביתנו אשר ברחוב החבשים, עם אבי ואמא המאושרים, ועם ד“ר סגל שושביני האחד, כדי להפגישני עם ד”ר אבושדיד, אחי ארוסתי, שושביני השני – ואני לבוש שחורים אנגלים חובש שפופרת צרפתית, דק ורזה מן היסורים של השנתים האחרונות.

גם באותם הרגעים שעמדתי קרוב לחופה, זכרתי שוב את אמי הטובה, והתרפקתי על דמותה ושיתפתי אותה בשמחתי. כאילו עמדה לימיני.

אז ניגש אלינו הרב הראשי לעדה הספרדית, יעקב מאיר – ידידו הנאמן של אבי אף בימי החרמתו – בכל הדרו המזרחי, עם מצנפתו השולטנית לראשו והקאוואס היהודי לידו, לקרוא לפנינו את הכתובה, אשר בה וויתרתי רשמית על כל הונה של כלתי, על כל תכשיטיה וזהבה, על כל זכויותי כלפיה, באהבתי אותה אהבת־נצחים, ואבטיח לה חלף הרכוש הגדול הלזה כפליים וארבעתיים אם רק אוכל.

אך באותו רגע ממש שבו עמד הרב לצוות עלי לענוד לאצבע ארוסתי – בשמלת־המשי הלבנה ובצעיפה התחרימי – את הטבעת, שמעתי את אמה, מאחוריה, לוחשת על אזנה לאמור:

– לאוטשה, עוד בידך להתחרט ולהגיד לא.

אך כשארוסתי החיוורת כסיד הושיטה את אצבעה אלי, ואני הוצאתי מפי את המלים “כדת משה וישראל” חבקתה האֵם בעוז והעתירה עליה נשיקות מתוך בכי:

– זהו מזלך, בתי, היי־נא ברוכה לו גם לנו.

– מזל טוב! מזל טוב! – מפי כל היהודים.

– Félicitations! Félicitations! – מפי כל הנוצרים והמושלמים.

וכל האורחים התחילו לעבור על פנינו, וללחוץ את ידינו.

והתזמורת מחרישה את האזנים. והיה מי שהזכיר שהחתונה אינה רחוקה מאותה סימטה, סימטת הסנהדרין, בה נולדתי עשרים ותשע שנים קודם לכן, כ“ילד העברי הראשון”.

ולכוסות היין המורמות לכבוד החתן והכלה, קם אבי, ופנה אל כלתו, היא רעיתי, בדברים אלה:

– השבעי לי, כי כבן־ציון בני, עברי ורק עברי יהיה בעלך, וכמוהו כן גם בניך ובנותיך נאמנים יהיו כולם לשפתנו הקדושה.

– הנני נשבעת! – הכריזה בקול.

– לחיי הראשון לנכדי ישראל, לאה! – הוסיף אבי.

– לחיי הראשון לנכדי ישראל! – ענה הקהל אחריהם, ופתח בשירים חלוציים.

ועם השעה החמישית זרמו כל האורחים חזרה לבתיהם, רק קונסול צרפת, וקרובי שתי המשפחות וידידיהם הטובים ביותר, וגם אסמעיל וסעוד ומחמוד אפנדי הערבים, נשארו להיות מסובים אל סדר הפסח, כשאמדורסקי קורא לפנינו בקולו הערב את ההגדה של פסח:

“עבדים היינו לפרעה במצרים”…

ואני קורא בקולי המאושר בשינוי קצת מן הכתוב בהגדה:

“ובני חורין אנו לבן־יהודה בירושלים… שכן, כולנו, כולנו, בגברינו ובנשותינו, בזקנינו ובנערינו, בטפינו ובילדותינו – לבן־יהודה חייבים אנחנו כל זה”.

אכן היתה זו חתונה עברית ירושלמית במלוא המשמע.


 

פרק ששים ושלשה: מסעי “ירח־הדבש” באירופה


ולמחרתיים – ישר ממלון אמדורסקי, הסיעתנו בראשון לחול־המועד מרכבה יהודית, רתומה לשני סוסים “מבינים” עברית, – כי עגלונה היה סימן־טוב הבאשיטי, ממעריצי בן־יהודה מראשיתו – לתחנת מסילת־הברזל שבה קיבל את פנינו מנהלה החביב, מורקוס המצרי, אשר אחר את טקס חתונתנו בחצי שעה רק באשמת:

– רכבת מסחרית, אשר נתאחרה בביתר, מקום גבורכם הנערץ מלפני אלפיים שנה בערך – העיר מורקוס. אף הוא היה מן המדברים עברית במידה מספקת, ומבאי־ביתה של משפחת רעיתי מחג לחג.

לאורך כל הדרך, עם ה“וואדים” שעודם מריצים מים אדירים והדמומיות המאדימות את צדי הברזלית הצרה, והכבשים והטלאים, העזים עם גדייהן, נמלטים בבהלה מחמת הצפירה בשריקתה הטורדה, ליוונו רוב הנוסעים – יהודים, נוצרים ומושלימים כאחד – ב“נסיעה טובה” וב“חזרה מהירה” וב“להתראות” על טהרת הלשון העברית. בין המלווים: הגברת יפה, “מנהלתי” לפני שנים רבות ביפו; ישראל בלקינד, אשר חזר זה לא־כבר מביסרביה עם יתומיו – יתומי הפרעות – ל“קרית־ספר” בת־טפוחיו; ודיזנגוף אף הוא, אשר עלה לרכבת בביתר, עירו הקדומה של בר־כוכבא, שהיה אוהב לבקר בה, יחד עם רעיתו, שנה־שנה בימי נופש. במידת־מה קלקלה לנו מרת דיזנגוף, אשת ה“מר־עיר לעתיד לבוא”, את העבריוּת של מסע “ירח דבשנו” בשיחתה הצרפתית, כי לא ידעה אז עדיין אף דבור עברי אחד.

בהגיענו לתחנת דירבאן (או קיצור הצורה העברית העתיקה ל“דבית־רבן”?), לאחר שנהנינו שוב ממערת שמשון שבין הצוקים של הרי יהודה הופיע לקראתנו מרחוק, בין שושנים וזיתים, הכפר ה“ספרדי” האחד בארצנו. תושביו של כפר זה היו מעולי בולגריה. לרעיתי הוגש שם צרור־ורדים נהדר בהבעת הוקרה על יחסם של אבי ושלי אליהם בעתוננו, בכל עת־מצוא. כל המושבה כולה, על גבריה, נשיה וילדיה יצאו אל התחנה בשיר “התקוה” לכבוד דיזנגוף ורעיתו וגם לכבודנו.

– ברוכים היוצאים!

– ברוכים הנשארים!

ברמלה, התחנה החשובה במרחק כשעה מיפו, הוגשו לנו כוסות “תפז” מצונן – על־ידי עשרת היהודים בני העיר הזאת, עם מורם־שו"בם (מרביץ־התרבות העברי היחידי). ביפו עשינו רק שעה קצרה. הספינה הגרמנית "פרינץ לוטפולד, שאליה הסיעונו הסירנים הערבים – מאין סירן עברי עדיין בנמל שכולו ערבי – היתה ארמון מימי נפלא, בלבן גוונו ובדגלו הגרמני הגאה.

מרגע עלותנו לספינה ועד לסוף מסענו – עמדה רעיתי בנדרה לחותנה ודיברה “אך ורק עברית”, עם כל יהודי אשר נפגשנו בו בספינה זאת וברכבות אחר כך. המסורת של אבי ואמי מלפני עשרים־ותשע שנים נמשכה הפעם ביתר עוז וביתר טבעיות. כי בנסוע הזוג העברי הראשון – אבי ואמי – ארצה, הוכרחה אמי ללמוד עברית מפי אבי, לשון שלא היתה שפת אמו. רעיתי לא דיברה עברית מילדותה (עם אביה דיברה ערבית, ועם אמה ספרדית), אך בהשפעת מורה בר"ן מיוחס, הערצתה לאבי ולאמי שגרו בשכנותה שנים רבות, והגם השפעתי־אני עליה בשלש שנות ידידותנו – היתה העברית שבפיה יפה ורוננת מאד. היא היתה בכלל מחוננת בכשרונות לשוניים וכן בנגינה. מסע “ירח הדבש” שלנו נעשה איפוא למעין “מסע נצחון” ללשון העברית החיה.

היתה זו אולי הפעם הראשונה לאחר הפסקה של אלפי שנים, שזוג עברי מבני הארץ ערך את מסעו בארחות ימים, כשכל שיחו והגיגו מן הבוקר עד הלילה רק בעברית. ומה נעים היה לשבת ליד רב־החובלים הגרמני, אשר הזמיננו אליו, ולהפגין את הלשון העברית החיה. ולא רק את תחית העברית הדגשנו. בעברנו את מיצר קורסיקה וסרדיניה בערב שבת, סרבנו לקבל מידי רב־החובלים את סיגריותיו הרגילות, שהיה מכבדנו בהן כל ערב לאחר הארוחה:

– תודה, כי כעברים שומרי־מסורת אין אנו מעשנים בשבת.

מובן, שעם רב־החובלים עצמו המשכנו לשוחח בצרפתית, ולפעמים גם בגרמנית, שרעיתי לא ידעתה עדיין. אך גם צרפתיתנו וגרמניתנו היו מקבלות בפינו צורה “עברית”, מתוך תיבול מלים עבריות בכל הזדמנות אשר באה לידינו.

ב“מסעי דבשי” זה אירעתני הרפתקה לא־נעימה: קצין גרמני מנוסעי הספינה הסביר פנים כל־כך לרעיתי, עד שלרגעים עברה עלי רוח קנאה, ומתוך פיזור הנפש נשמטה ונפלה המימה חפישתי הדלה עם אלף, הפראנקים, שנועדו להוצאותינו היום־יומיות במרסיליה, אשר אליה חתרה אניתנו, ועד לפאריס ולברלין. בידינו היו רק כרטיסי־הנסיעה לערים אלו, שקניתי יחד עם כרטיס הספינה במשרד בנצינגר ב“תשלומים לשיעורים”.

כשראתה רעיתי את פני החוורים, שאלתני בבהלה:

– מה קרה?

– כספי נפל המימה.

לרגע נתבלבלה אף היא: הזהו הגבר, אשר נישאה לו? הלאיש פזור־נפש כזה נרתקה לכל חייה – להוזה הזיות, לחוזה בכוכבים, למרחף בעולם הדמיון? אך בראותה אותי המום, דהום, שמום – שינתה מיד את ארשת פניה, ובבת־צחוקה אשר לבבתני בה מאז ילדותה כבר, עם שיניה הקטנות כפנינים לשפתיה האדומות, ואמרה:

– בוא־נא אתי אל תּאֵנוּ.

ושם הוציאה מתוך חבילה קטנה צרור זעיר, שמתוכו גוללה לעיני המורהבות ארבעים נאפוליונים זהובים:

– מתנת־סתר של אמי היא זו – לחשה בלאט – על כל צרה שלא תבוא, בפחדה פן יקרה לי דבר בדרך. קח את הדרוש לך, ואל נא תשכח להחזירם לי – הוסיפה בחיוכה.

– נשבעתי, כי בברלין אחזירם לך.

עלינו מעלה, ובפרטי את אחד ה“נאפוליונים” קניתי בקבוק קוניאק מיקבי ראשון־לציון (שנמכר כבר אז גם בספינות שעגנו בחופי הארץ, וגם הצטיידו שם מפריה ומתוצרתה). לבי היה טוב עלי, וכיבדתי בכוסית גם את הקצין הגרמני, אשר “בגללו” נפל כספי הימה…

וברוח טובה התקרבנו מרסיליתה.


 

פרק ששים וארבעה: בפאריס עיר־האורות


לרעיתי היה בפאריס – הכל חדש, נפלא, מרעיש, קוסם.

התיאטרון באותו הלילה במרסיליה – מעולם לא ראתה כדבר הזה לתפארת ולמשחק נהדר.

הרכבת במושביה הרכים והעשירים, התחנות הצוחקות בפרחי הדרום, הירידה לשעתיים בעיר ליוׂן, על עשרת העתונים השונים הנמכרים ברחובותיה, על מאות בתי־הקהוה לאורך המדרכות.

ופאריס עצמה בעשר בלילה – עם מבול אורותיה החשמליים ובתי־עסקה העצומים המוארים גם בשעות מאוחרות אלו, והמרכבות האצות־רצות על־פני “רחבת הקונקורד”, והמלון הגדול בעשרות דיוטותיו, ובית־האופירה הגדול בתפארת אורותיו, ורבבות העוברים־ושבים, עם החיים הסואנים, וה“ראינוע” הראשון המועבר לעינינו בקרן־זוית לתרועות המסתכלים החוזים בו כבר תקופה חדשה למענגים. ושיא־השיאים להתפעלותה – ה“אופירה קומיק” עם משחק “כרמן” לביזאֶ.

את שמלת־הערב הראשונה לכבוד המאורע הזה, קנתה בחנויות ה“לובר” והלאפאיאֶט, עם מדרגותיהן הנעות, וכשתפסנו מקומותינו ביציע הראשון, קראתי לה בחדוה:

– דבר אחד ברור הוא בכל אופן, כי באופירה זאת אין איש אשר יבין את לשוננו, ונוכל לדבר בינינו כאוות־נפשנו.

עוד לא כיליתי את דברי, ומאחורינו נגע מישהו בכתפי:

– הזהרו – קרא צעיר נעים, בשפמו הדק ובעיניו המזרחיות – מהסתודד בפומבי, כי שומע אני עברית, אדוני וגברתי!

אכן היתה זו הפתעה מאין־כמוה: לשמוע עברית חיה באופירה של פאריס העיר, בין אלפים דוברי הצרפתית ושאר לשונות אירופה.

ובתום הצגת “כרמן”, מפיה של השחקנית קלווה, לשמחת רעיתי עד לאין־קץ הלכנו, עם הצעיר הדובר אלינו עברית – תוניסי נחמד בן אפריקה הצפונית – וסעדנו יחד במסעדת Chez Maxime עם רקדניותיה המהוללות ומטעמיה העשירים.

– לארץ־ישראל! – הרים התוניסי את כוסו.

– לגולה דוברת עברית – הרימונו גם אנו את כוסותינו.

ובעיני רוחי ראיתי כבר את העברית כראש־הגשר בין ארץ־ישראל והגולה ובין עדה לעדה. עברית מעל לכל.

מפאריס עד ברלין – קפיצה גדולה אחת, והפעם עברנו את הגבול ללא כל התרגשות מיוחדת. אף המזוודות לא נפתחו, כי פני רעיתי הביעו כל־כך אמון, שפקידי המכס הכריזו לה בצרפתית משובשת:

– Fous poufs passer

היות וכל V בגרמנית היא F.

לברלין המעטירה הגענו ממש ביום שבו עבר הקיסר ב“אונטר־דן־לינדן”. מראה הקיסר בהדר־מלכות, בלוית ששת בניו ובתו היחידה, היה מחזה רב־רושם. בכלל עשו תושבי ברלין רושם עז בנקיונם ובסדריהם.

בארבעת ימי שהותנו בברלין, נפגשנו עם חברי הקודמים בקהואת “מונופול”. באחד הערבים הצבעתי לרעיתי על לוצי, אהובתי הקודמת, שישבה בפינה בית־הקהוה, לא רחוק מאתנו. הנערה לא הכירתני, כי בינתים גילחתי את שפמי וכל צורתי נשתנתה. חשבוני ל“אמריקני”. זו היתה דעתם של כל מכרי הקודמים שפגשנו בבית־הקהוה. ובהם – שלום־עליכם, הסופר המהולל, אשר עשה אז בגרמניה בפעם השניה, והיה כותב את סיפוריו בכל מקום, גם על דלפקי הקהואות, על פיסות־נייר קטנות. רעיתי לא הבינה את ה“אידית” של שלום־עליכם, ואפילו לא את העברית במבטא האשכנזי של הסופר גונצר, שהתקרב אלינו אף הוא באותו בית־קהוה והציג את עצמו לנו בזו הלשון:

– “איזה רוח נושו אוסכם הולום?” (לאמור: איזה רוח נשא אתכם הלום?)

– רוח התעמולה לשפתנו במבטאה הספרדי – עניתי.

– לעולם לא יצליח מבטא זה להקלט – פסק האיש.

באותו מעמד נצטרף לשיחתנו איש נחמד, מיוצאי גליציה, משתמש בהברה הספרדית, בהשפעת מורה עברי מארץ־ישראל:

– שמי ד"ר פייגנבוים, ואני נוסע בקרוב לארץ. לדעתי, אין כהברה הספרדית ליופי, ולא עוד, אלא שאני מוכן – וכאן הביט מתוך בת־צחוק אל רעיתי – להשתדך עם ספרדיה נאה.

קסם ה“ספרדיות” עשה אמנם נפלאות מסביב, אך מתוך פיזור־נפש אירעתני תקלה חדשה: לאחר שקניתי בבוקר את הכרטיסים לקובנה, ומשם למוסקבה, שכחתים על שולחן הדואר, שממנו שלחתי מברק לאמא. נבוך הייתי, ובכיסי אין פרוטה, ונבוכה עוד יותר היתה רעיתי, כשבישרתי לה את הבשורה הרעה. לאנגשייד, שאתו עשיתי חוזה על המילון באותיות הלטיניות, יצא מברלין לירחים מספר, ועל־כן לא יכולתי לקחת ממנו מפרעה על חשבון המילון. היינו אובדי־עצות. מרוב בלבול נכנסו לקהואת “מונופול” לסעוד סעודה ושכחנו, כי אין בכיסנו אף “פּפניגים” אחדים. אז הוציאנו פייגנבוים ממבוכתנו, בהלוותו לנו מאתיים מארקים לקניית כרטיסי־נסיעה חדשים:

– דמי שדכנות – העיר בצחוק – ל“ספרדיה” אשר תבחרו לי.

וכך התקשרנו בקשרי־ידידות נאמנים עם הד"ר פייגנבוים, שבמשך הזמן נעשה לאחת הדמויות הבולטות בירושלים.


 

פרק ששים וחמשה: מנאומי הפומביים הראשונים


ערב אחד נסענו לקובנה, שבה היה גר ד"ר פרומקין, בעלה של אחת מאחיות אמי. רושם מוזר עשו עלי הפקידים הרוסים, ובפרט אנשי־הצבא, וגם הריחות המיוחדים לכל ערי רוסיה והרובע היהודי בעיר־מבצר זאת שעל גבול גרמניה. רעיתי היתה ממש אומללה:

– למה הבאתני למדינה זו, שאין איש מדבר בה בלשון בני־אדם?

הרוסית צלצלה באזניה כ“שפת סוסים”, ובלכתנו בערב למלון קטן, והעורבים המרובים על גגו צרחו בלילה ארוכות, ראתה בצריחתם זו כבשורת־אסון. המלוׂנאית ניסתה להרגיעה, כי הרוסים רואים דווקא בצריחות העורבים סימן טוב, אך רעיתי באחת:

– נלך מכאן!

את שארית הלילה בלינו בבית הד"ר פרומקין, כשצרפתית רצוצה מקשרת בינינו, כי לשון הדבור בבית היתה אך ורק רוסית.

למחרת לקחונו קרובינו למעון־קיץ ליטאי על נהר קטשירגין, ושם הונח לנו במקצת בגוׂלה הרוסית.

כי שם נפגשנו עם תלמידים לרוב, בשרדיהם המיוחדים, ובהם גם שומעי צרפתית, וגם רעיתי יכלה לשוחח אתם, אם כי דעתו של דודי הד"ר פרומקין לא היתה נוחה מחברה זו.

בינתים סרתי לקובנה בעניני מילונו של אבי, אשר לאנגשייד מסר לי את הפצתו בכל רחבי רוסיה.

ציוני המקום בקשוני לשאת נאום לפניהם, תמורת עשרים־וחמשה רובלים. זאת היתה ההצעה הראשונה ממין זה, רמז לעבודה חדשה הצפויה לי לעתיד־לבוא. בהופיעי באולם המועדון הציוני המקומי, מצאתי קהל רב. בהזמנה לא הזכירו את שמי הספרותי “איתמר בן־אבי” בלתי־אם את שמי האישי ושם אבי לאמור:

"בן־ציון בן־יהודה מירושלים

ינאם בליל……. על ארץ־ישראל וערבייה".

האולם היה מלא מפה אל פה, מסתבר בזכות אבי הדיבור העברי. את נאומי התחלתי ללא פחד ורעדה, אך לפתע הרגשתי מעין גליד באולם, גליד גלידני שהגליד גם אותי. העינים התעגלו לקראתי עד כדי תבהלה, ובאולם עברה כעין המיה מבשרת־רעות.

– אין הם מבינים את מבטאי הספרדי – לחשתי ליושב־הראש.

– לא, כי שוטר־חרש נכנס לאולם, ואֵימתוֹ על הקהל.

– הוא רוסי?

– לא, כי יהודי…

– והוא מבין עברית?

– ברוך ה', שאין העברית שגורה בפיו, והספרדית בפרט.

לסוף קיצרתי קצת את דברי, ונאומי הפומבי הראשון עלה יפה במידה שלא פללתי כלל.

*

דבר הצלחתי הנאומית עשה לו כנפים.

מקובנה הזמינוני לוורשה. שם הוזמנתי אל בית נחום סוקולוב, ואהיה אורחו שני ימים, כשרעיתו הכבודה ובנותיו, חביבות ולטיפות, מסבירות לי פנים. סוקולוב, שהיה בימים ההם במיטב כוחותיו הספרותיים והמדיניים, ושר כה הערצתיו על מאמריו ב“הצפירה”, בימי ילדותי, עשה עלי רושם כביר. הוא חזר כמה ימים קודם־לכן מקושטא, שבה עסק בעבודה ציונית מדינית. בימים ההם הגיעו ידיעות על רציחת אכרים יהודים בארץ־ישראל, וסוקולוב ביקשני לכתוב ל“הצפירה” על המאורע הזה. המאמרים הופיעו בשם “רק באשמתנו אנו”. המאמרים עוררו התנגדות רבה בקרב חלק מציוני וורשה, וכשהופעתי באולם האסיפה, נתקבלתי בקריאות־מחאה מצדדים שונים. עם־כל־זה עברה האסיפה בשלום, אף כי מבטאי הספרדי לא הובן כאשר הובן בליטא, ושכר נאומי – ארבעים רובלים – היה שכר ראוי להתכבד.

וכך ביקרתי גם בערים אחרות, ובהן לודז' וברדיצ’ב. בלודז נפגשתי עם ד“ר חזנוביץ, ה”משוגע" לספריה הלאומית הירושלמית. כל חדריו היו גדושים ארגזים מכל הספרות העתיקה והחדשה, כשראשו הלביאי נעוץ בכל הספרים אשר זרמו אליו מכל קצוי רוסיה. מה הערצתיו, ומה הרביתי להלל בפניו את מבצעוֹ הנהדר. בעיר השניה נפגשתי עם ד"ר כהן־ברנשטיין, הציוני הנפלא, ועם בתו מרים, שכבר אז חלמה להצטרף לבמה העברית החובבית מיסודו של חיים הררי ביפו, כי תל־אביב היתה עדיין בראשית התהוותה.

בסך־הכל עשיתי במסע־מנאמי כמאתים רובלים טבין ותקילין – סכום ניכר בימים ההם – לאחר שהוצאותי שולמו אף הן. הצלחתי זו דחפתני ל“התמנאם” (– להתמחות בנאומים) לעתיד לבוא, לא רק בעברית, כי גם בשאר הלשונות אשר ידעתין. לקטשרגין, אשר שם חיכתה לי רעיתי, חזרתי דרך ריגא ופינסק ומינסק וביאלסטוק.

בכסף אשר עשיתי, נסעתי יחד עם רעיתי לפטרוגראד – אל דודי דויד יונס.


 

פרק ששים ושש: בפטרוגראד ובמוסקבה ערב מלחמת־העולם


הרגשה נעימה הרגשנו, רעיתי ואני, בעיר נפלאה זו (פטרוגראד, ולשעבר: פטרבורג) עם לילותיה הלבנים, עם נהרה הגדול כים, הוא נהר הניבה, עם כל בנין ב“ניאֶבסקי פּרוֹספּאֶקט” כארמון, עם איזווֹצ’יקיה (– עגלוניה) הלבושים אדרות רחבות עד להתפקעות, עם מאות חשמליותיה ואלפי כרכרותיה, עם עשיריה המרובים ויהודיה המעטים בימים ההם. המשטרה התיחסה אלינו כאל “תורכים” וכל ימי שהותנו בעיר־הצארים הזאת התארחנו במלון “מרינסקיה” מן הגדולים במלוני רוסיה, עם חדרים כאולמים ואולמים כזירוֹת. המסעדות היהודיות בעיר זו היו מעטות ומתוקנות ביותר. תענוג היה לבקר בהן, לטעום “פירוז’קיה” ( – דובשניותיה) ודגיה הממולאים, ובשׂריה המטוגנים, וכבדיה המקוצצים, וקציצותיה המעוגלות, ועוגותיה המפוּרגוֹת, ותייה המלוּמנים החריפים – פטרבורג־פטרוגראד שמלפני מלחמת־העולם הראשונה!

משם נסענו למוסקבה, שבה היה מעונו של דודי, בית־רחב־ידים, לא רחוק מעצם ה“קרמלין” ובמרכז כנסיותיה הצלוּבוֹת בדרך האורתודוכּסית עם “איקונין” לכל שער ופינה. בּבל אמתית בעממיה המרובים, בשווקיה המלאים, בתחנותיה הנרחבות, ברחובותיה מרוצפי־האבנים, במרחצאותיה המשוכללים, בהם היו נוהגות בימים ההם להתרחץ יחד משפחות שלמות, “ויהיו שניהם – ולא יתבוששו”.

ויום גדול היה לנו היום, שבו נועדנו בבית יצחק ניידיץ', מעשירי מוסקבה ומנהיג ציוני מהולל. במעמד ארבעים אורחים בביתו הרחב, הרציתי לפניהם על ארץ־ישראל בעברית, כמובן. באותו יום אחר־הצהרים ביקרנו ב“נוה־השדה” של הרב יעקב מזא"ה, רבה של מוסקבה, כשהוא ורעיתו ובנו־יחידו מקבלים פנינו בגן־ביתם ומלגימים אותנו ביינות מיקבי ראשון־לציון, טעמה של ארץ־ישראל בלב־לבה של העיר הפרבוֹסלאבית כל־כך!

והכל מסובבים את רעיתי, בת הארץ, עטורת התלתלים השחורים, שהדיבור העברי כה טבעי ורוֹנן בפיה, והיא שרה להם את שירי המשוררים העברים הגדולים שעדיין ישבו אז ברוסיה – את “הכניסיני” לביאליק, ואת “שחקי, שחקי על החלומות” לטשרניחובסקי, וגם רומאנסות ספרדיות נוגות ומזמורים ערבים מסולסלים – שירי מערב ומזרח גם יחד.

ולסוף הלכנו לבקר באותו בית אשר בו גרו לפנים אבי־אמי, שנ"ה יונס ומשפחתו, ובה דודי־מארחנו ואמי דבורה וגם אמא־אחותה. לא יכולנו להכנס אל הבית, כי שכנים רוסים גרו בו, אך בעמדנו מחוץ לבית ראינו בדמיוננו את אמי בצעירותה, כשהיא יורדת בעזרת אמה, מחלון של קומה עליונה לסולם־חבלים, ואמתחת מלאה כל טוב על גבה, כדי להמלט בעצם ימי השלג אל ווינה הרחוקה, אל פרץ סמולנסקין, ואל בחיר לבה, אליעזר בן־יהודה, שאתו הפליגה ירושלימה.

והנה היום עומדת ליד הבית הזה לאה הירושלמית, שבאה מירושלים לראות את בית חמותה, אֵם הלשון העברית החיה. ואנו עומדים כך שנינו שקועים בהרהורים – – –

*

והנה מה שאירע לי ולרעיתי בחנוכה, בבית פוליאקוב.

לא “בית” סתם היה זה, אלא ארמון במלוא המשמע. בנין עצום, עם שוער “מוּשׂרד” בכפתוריו הזהובים, ועשרות משרתים, ואולמים גדולים למטה, וחדרים נפלאים למעלה, וה“מזוזות” בשער עם האותיות המרובעות “שדי” – גלויות, והחנוכּיה הגדולה מנחושת־קלל בקניה המוכספים, מאירה את שתי העליות גם יחד. את פנינו בבית הזה הקבילה מרת פוליאקוב, והציגה אותנו לפני בעלה הענק ברוסיתו החותכת.

היינו מוזמנים לחג־חנוכה זה בלילה השמיני, כשכל קני החנוכיה היו מודלקים על־ידי הגביר בכבודו ובעצמו, והמשרתים הרוסים מגישים לנו ליד שלחן ערוך הדר, מן הטובים והטעימים למאכלי ישראל.

– ואתם – פתח המליונאי בשפתיו העבות ובגרמניתו הרצוצה – מרוצים בחייכם בירושלים שלכם?

– כן, מאד, כי אין כמוה ליופי.

– ירושלים שלי היא כאן, ליד הקרמלין – העיר בבת־צחוק, מלים אשר כה הזכירוני את רודולף מוסה בהטעימו, כי “ירושלים שלו היא ברלין”, כפי שסיפרתי בפרק קודם.

– אל תדבר אליהם כך – הפצירה בו גבירתו המסורבלת – כי הלא יהודים גם אנחנו, כעדותה של חנוכיה זאת, ועלינו להעלות את ציון בראש כל שמחותינו.

– טוב, טוב, ומה שאלתכם ובקשתכם?

– שתגאלו קצת אדמה, קרקע בארץ אבותינו, אם לא בשבילכם הרי בשביל חלוצי עמנו הזקוקים לקרקע.

– אין זה מעניני – חרץ האיש משפטו, תוך הורדת יד קמוצה על השלחן ברעש, עד כדי רעידת הכוסות מלאות־היין.

רעיתי ניסתה לומר דברה בנחת בשבח אדמת ארץ־ישראל והברכה הצפונה בה לעתיד לבוא.

– קנה, לפחות, בשביל אחיך העני ממך, שאתה קורא לו “שלומיאל”, יען אין הוא מצליח במסחר. אולי תעזור לו אדמת ארץ־ישראל להבא.

– חה! חה! חה! – הרעים הגביר בצחוקו הגס – חה! חה! חה! ובראותו כי הגדיש את הסאה, אמר:

– יהי כך! הריני מנדב לאחי ה“שלומיאל” עשרת אלפים רובלים! ויהי זה נצחוני הראשון למשוך גביר יהודי במוסקבה לגאולת הארץ.

הערב ההוא נסתיים מתוך שיחות נוספות בחברת אורחים עשירים כמותו, ובהם רוסי ממש, קרסוף.

כשהעליתי את זכרונותי אלה על הנייר, הגיעה אלי השמועה על מות העשיר פוליאקוב בברלין, שבזמן המהפכה הבולשבית ברוסיה הוחרם כל רכושו העצום והוא התגולל כל השנים כפליט בנכר, גלות בתוך גלות, בעירום וחוסר כל. אשתו מתה כשנה אחריו. אך פוליאקוב אחיו, ה“שלומיאלי”, יושב לרווחה בגליל על האדמה ש“נדב” לכבודו העשיר המוסקבאי התקיף – בעל שמונים המיליונים…


 

פרק ששים ושבעה: בקיוב ובאודיסה וממוסקבה, ברכבת הדרומית – לאודסה.


תחנת־הבינים הגדולה – קיוב, זו יפה הערים, לדעתי, בכל רוסיה כולה, אוקראינית בעברה ואולי גם בעתידה, השוכנת לרגלי “כרמלה” ו“ירדנה” – היא רמת העיר והדנייפר הרחב והכסוף, עם רחוב הקרישצ’אטיק כרחובה הראשי בבתי־עסקה הנהדרים, וגברת ה“אריסטוקרטים” עם מלון “בלוויו”, שבו התארחנו שבוע רצוף. אין זו עוד רוסיה ה“פיטרית”, כי למרות הכל נשאר חותם האוקראינים טבוע עליה בשפתה, במנהגיה, באורח חייה.

בקיוב הכרתי פנים שלשה אישים יהודים, ששמם הלך לפניהם בעיר זו: ליאו ברודסקי והלל זלטופולסקי, אילי הסוכר, ואברהם כהנא, הבלשן והמבקר – שני הראשונים בפניהם המביעות עסקיות ומעשיות, והשלישי בזקנו האברהמי ובקומתו התמירה.

כשנכנסתי עם רעיתי אל ברודסקי לשדלו לרכוש קרקע בארץ־ישראל, סרב בהחלט, ואפילו את המילון הגדול של אבי לא רצה לאסוף לספריתו, יען כי במאת הרובלים אשר ביקשתי בשכרו יכול היה, לדבריו לקנות עוד טבעת־יהלום לבתו. בזמ שיחתנו נכנס לחדר אחד מאנשי הרשות, “פריסטב”, ותבע “חוב ישן”. ברודסקי תחב לידו מאה רובלים, והלה הסתלק, ואלי פנה ואמר:

– הנה רואה אתה, למה נחוצים לנו הרובלים כאן? בלעדיהם אין לנו חיים…

זלטופולסקי ובתו שושנה התידדו אתנו מאוד. כי העברית שררה גם בביתם, בין האב ובתו – “בת אבי”, כפי שכיניתיה. שניהם, וגם אברהם כהנא הבלשן, נכחו בשעת נאומי לציוׂני העיר. רוב היהודים, אשר לא העיזו לעלות למלוננו, עשו את כל אשר בידיהם להנעים עלינו את שהותנו במורד ההר ובגיטו גם הוא.

לסוף – מסע במנוׂם (קרון־שינה) מאודיסה.

לנמל הים השחור.

ביקרנו אצל מנחם אוסישקין בבנינו הנהדר ובבנק אשר בו עבד כזגבר. אשתו מכניסת־האורחים, בנו ובתו, כיבדונו בכל טוב. גם דבור עברי – בהברה אשכנזית, כמובן – שמעתי בבית הזה, והדבר עשה עלינו רושם.

ואחר־כך ביקרנו בבית המשורר ביאליק. מצאנוהו מיסב עם רבניצקי, שניהם שקועים בדברי ספרות – אם איני טועה, היה זה איזה ספר לימוד – שהכינו יחד בשביל הוצאת “מוריה”.

– הרוצים אתם לבקר בבית סבא, מנדלי מוכר ספרים?

– ודאי, ודאי.

וביאליק הביאנו אל מנדלי, שהיה בן שבעים וחמש, כשעינו כהה ורוחו כבדה.

– מיהו זה? – שאל סבא ביידית, תוך מצמוץ עינים.

– איתמר בן־אבי ורעיתו.

– בן־בן־יהודה, אתו אדבר עברית – ענה בהברה אשכנזית – כי עברי הוא מילדותו, לא כאביו שעבריתו מלאכותית עד לאין שעור.

והיה זה לרעיתי הארצישראלית מלידה, הספרדיה, בעבריתה הטבעית, מחזה מוזר – לשמוע את הגדול לסופרי הגולה ולמספריה מגמגם עברית אשכנזית ממש כילד במאה־שערים או בחברון…

סימן להבדל העצום שבין עברית טבעית, מדוברת וחיה, לעברית ספרותית שאין משתמשים בה יום־יום בדיבור.

ובו בערב הפלגנו באניה רוסית לקושטא, וממנה בספינה צרפתית, דרך הבוספורוס ומיצר הדרדנלים – לאתונה, שבה נודע לנו כי לא נוכל לחזור לארץ בדרך ישרה אלא דרך קפריסין, בשל המצב המדיני אשר הורע שוב לפתע בבלקנים, עקב מלחמת בולגריה ורומניה ולכידת אדריאנופולי על־ידי אנוור־פשה מידי הבולגרים.

ומאושרים היינו כשיכולנו לנסוע, בספינה יוונית קטנה, לברינדיזי דרך מפרץ קורינת, ומשם סוף־סוף – חזרה לארץ, דרך ים התיכון.

ובזה תם מסענו המשותף הראשון “סביב אירופה בשמונים יום”.


 

פרק ששים ושמונה: אפריקתה: אל עומת התעלה


אף־על־פי שתורכיה לא הודיעה עדיין רשמית, שהיא נכנסת למלחמה, ברור היה הדבר לכל עין רואה נכוחה, כי למעשה היתה כבר שקועה בה “עד למעלה מראשה”. ימים מספר לאחר שלנתי במשטרה, הגיע לארץ מדשמק ג’מאל בניוק (ג’מאל הגדול), ומיד לבואו החלה התכונה הכבירה של צבא עותמן לקראת תעלת סואץ מן הגבול הדרומי, ברפיח, ועד לנמל־סעיד.

כפתיחה צדדית להפגנה חשאית זאת, ערכו צעירי ירושלים ה“עותמנים” מיפקד פומבי, אשר בראשו עמדו טובי בחורינו, עם אביעזר ושמריהו בניו של דוד ילין, כמפקדיו הנועזים. גם אני, אשר הטפתי, יחד עם אבי, בעתונינו, להתעתמנות – נצטרפתי אליהם. לא אשכח את היום ההוא, אחד מצהרי אביב, אשר בו עברנו בסך את רחוב יפו בירושלים, כשאחדים מחברינו נושאים דגלי עותמן העוטרים את הדגל הציוני האחד, עם שיר ה“חושמה” (הקונסטיטוציה) בתורכית, ו“תחזקנה ידי כל אחינו” של ביאליק בפיותינו. מכל גגות הבתים וגזוזטרותיהם, במשרדי העיר התחתונה, הריעו לקראתנו אלפי אנשים ונשים. היתה זו אחת ההפגנות הנאות והנלהבות ביותר.

בהגיענו לשער יפו, יצא לקבל את פנינו אותו שר־משטרה ידידי, אשר בתחנתו בליתי לילה ויום כמעט, ולאחר שסקר אותנו שאל, אם היינו מזוינים בלי רשות מגבוה:

– רק כדי לסמא את עיני “אויבינו” האנגלים והצרפתים והרוסים – העירותי בבדיחה ובלשון סגי־נהור – שהרי אין אנו נתונים לפי שעה במלחמה.

משם יצאנו, לפקודת “קדימה” מפי אביעזר ילין, אשר היה לבוש “קאקי” חום ושערותיו המתולתלות עפות לרוח היום – אל ה“קישלה”, אשר ליד מגדל־דוד, ובחצרו הפנימית הסתדרנו בזוג שורות ארוכות, כששמריהו ילין, ראש ה“מכבים” פוקד עלינו.

– החייל בן־אבי יעלה אתי יחד – פקד אביעזר – אל המפקד זכי־בי ידידו, מפקדה הצבאי של ירושלים, למסור לו, בצרפתית, את כתב אמוננו לשולטן רשאד ול“מולדת העותמאנית”.

הרימותי את ידי, כחייל אמתי, למצחי המתורבש, ועלינו במדרגות הצרות למשרד זכי־ביי בקומה העליונה. חדר אפל קטן, עם שולחן־עץ מלוכלך דיו וכתמי־רבב לרוב, כשהוא, ידיד ביתנו, יושב על הדום־קש גדול, לא גב, כשברכיו השמנות מצולבות האחת על פני רעוּתה, ודרבּני מוּקיו מצטלצלים מפעם לפעם:

– זהו – ביארתי לו – בנו של דוד ילין, הגדול במורינו בארץ זאת, מנהל בתי־הספר העברים – אביעזר בשמו היפה, והוא מפקדו של הגדוד העברי הראשון בארצנו, המוכן לשפוך את דמו על מזבח מולדתנו המשותפת.

המפקד החביב, בפניו החטוטים ובמבטו הרציני, השיב בנימוס:

– אני שמח לראותכם.

– וזהו נוסח ההצהרה של גדודנו העברי, אשר תימסר להוד מעלת מפקדנו על־ידיו בשם מאותינו היום, אלפינו מחר, רבבותינו בכל רחבי הקיסרות העותמאנית…

המפקד לקחה מידי אביעזר, והניחה בצד הניירות הצבורים על־פני שולחנו, כי עברית היתה כתובה, ובקשנוהו לתתה לתורגמן הרשמי לתרגמה לתורכית.

אז הואיל להיענות לבקשתנו, וירד אתנו יחד אל החצר למטה, שבה הצעידו בחורינו כולם לכבודו תחת פקודת אביעזר ושמריהו ילין, ואותי ביקש לתרגם להם, מחוה אחרי מחוה, את אשר החליט להגיד להם:

– קודם־כל תודה לכם על הבעת אמונכם למולדתנו העותמאנית. כידוע לכם אין אנחנו במלחמה עם מישהו, כי “לעלנית” היא ממשלתנו, ואין בדעתה, לפי שעה בכל־אופן, לנטות ימינה או שמאלה. ואף־על־פי־כן יפה עשיתם בבואכם אלי בחבורה מיוחדת לצבא העותמאני. אימוניכם כ“מכבים” הכשירו אותכם למיפקד זה בדרך מוצלחת באמת, ואם יבוא היום והמולדת תהיה נתונה בסכנה – ו“אנשאללה”, שלא יבוא יום זה לעולמים! – נקבלכם לתוך צבאנו.

בתרגמי, משפט אחרי משפט, את דבריו, הרעימו בחורינו בקריאת “יאשסון” (יחיה), המלה התורכית האחת שידעוה כולם.

ובתום דבריו, קרא זכי־בי לאמור:

– ועכשיו התפזרו ושובו לביתכם!

נפעמים ומאושרים מהצלחת הפגנתנו הצבאית העברית הראשונה – יצאנו את ה“קשלה” כששירים בפינו, דרך אותו שער ואותם הרחובות, ומשם דרך חצר־הרוסים אל עומת בית־הספר העברי החדש, ושם ברכו אותנו “בשם עם ירושלים ויהודה” – דויד ילין, בן־יהודה ושאר מנהיגי ירושלים.

ולקול “תחי עותמניה, יחי ענו העברי” – התפזרנו איש איש לביתו.

*

לא עברו ימים רבים, וירושלים, זו שמפנים לחומה וזו שמחוצה לה, המתה למחזה ההפגנה הממשלתית הראשונה לצד הגרמני־אוסטרי. ג’מאל “הקטן” עלה במדרכות העיריה אשר ברחוב הבריכה התחתונה עם זויתו לרחוב יפו, ומעם מדרגתה העליונה האחרונה, מוקף ראש־העיר ומפקדים וגם פקידים עליונים, בישר לקהל החגיגי כי הוא “יורד מצרימה”, בפרודת ג’מאל “הגדול”, אף הזמין את הקהל העצום להתנכח למחרתו, עם אור הבוקר, בטקס הירידה הזאת.

וכך היה: עם אשמורת החלה כבר “רחבת שער־יפו” מקבלת צורת “ערב מלחמה”. מתוך העיר הפנימית, וכן מכל רחובות הצפון והמערב, החלו לזרום, בדרך חברונה, גמלים עמוסים מים בתוך פחי־נפט, שטוהרו באש קודם־לכן. אחריהם דהרו פרדות ופרדים עם מכונות־יריה למאות, עם חייליהם המיוחדים, ואחריהם חמורים עמוסים אף הם פחי־הנפט, מלווים חיילי־רגל לרוב, וקציניהם השונים לצדם בחרבותיהם השלופות לאור השמש המבריקה, ואחריהם – חברי המפקדה העליונה ברגל ובעגלות, ובסוף המסע, שנמשך לאורך ארבע שעות – מרכבה פתוחה ורתומה לשני צמדי סוסים אבירים, ובתוכה “ג’מאל הקטן” – מעין “שולטן קטן”, המבשר את בואו של “ג’מאל הגדול” בימים הקרובים.

במסעו פיזר חיוכים על ימין ועל שמאל לכל המריעים לקראתו משני צדי הרחבה, מתוך הקהואות והמסעדות הערביות, ומפיות חיילים למאות מעל חומת ירושלים, שלא נצטרפו עדיין לתהלוכה הארוכה. עיניו הצרות של “ג’מאל הקטן” מביעות אמון ובטחון, בנצחון הקרוב של תורכיה הלעלנית עדיין באותה שעה…

והנה שיירת סוסית לבנים ברובם, ועליהם קצינים וחיילים שלשונם גרמנית, ובסוף השיירה – מרכבה עשירה מן הראשונה, ובה מיפקדה שנייה. הכל הכירו בה את המצביא הגרמני בק. בצחוקו המטרטר ובפקודותיו על ימין ועל שמאל, שהכרתיו קודם מתוך שיחתי אתו במלון “פאסט”. ברגע הראשון חששתי שמא הכירני אף הוא ויצווה לאסרני על תעמולתי לטובת אנגליה וצרפת במלחמתן נגד גרמניה־אוסטריה.

אך היה זה חשש־חינם. באותו יום, בחמש אחרי־הצהרים, חזוּ עינינו את ה“מאסף” – חבורת ערבים, אשר ניצודו על־ידי שוטרים בכפרים בכל הסביבות הקרובות והרחוקות, והם רתוקים אלה לאלה בחבלים או גם באזיקי־ברזל, ומובלים אל הגבול כחיילים־לעתיד־לבוא, ופלחות אומללות רצות אחריהם ומיללות אתם יחד בדברים קורעי־לבבות.

– אללי לנו, אללי לארצנו, מי יודע מתי יחזרו הביתה – – –

והשוטרים מדרבּנים אותם בדרבּניהם עד זוב דם.

והכל תמהים ושואלים: תכונה זו מה טיבה? הן רק הודיעונו, שכל אלה הולכים אל הגבול, אך עבור לא יעבורהו, ורק צעדים להגנה הם אלה ולא להתקפה.

אך עד מהרה נודע לי, מפי זכי־בי בכבודו ובעצמו, כי פקודה חשאית באה מאנוור־פשה בקושטא לגייס צבא דרומי מיוחד להתקפה פתאומית על תעלת סואץ. לשם כך נשאר הוא בעיר־הבירה, ואת ג’מאל הגדול ידידו שלח לסוריה.

היו גם לחישות מאחורי הפרגוד, כי אנוור זה רצה להיפטר מג’מאל מתחרהו, ועל כן יצר את כל ענין המסע הצבאי לדרום.

אם כך ואם כך – והמצב בארץ־ישראל הלך הלוך ורע, ובהגיע אליה ג’מאל־פּחה הגדול מבירות ומדמשק, בהן הנהיג משטר־זוועה ושֹם בכלא מאות מושלמים ונוצרים – הבינו הכל כי הרגעים המרים, רגעי ההכרעה לצד המלחמה השנואה – היו קרובים באמת.

ראשון לקרואיו של ג’מאל אליו היה – אלברט ענתבי, ידיד כל הפחות וידיד ג’מאל “הקטן” גם הוא. זוכר אני כמו חי את היום – זה היה יום ו' לפני הצהרים – כשכל העיר התאוותה לדעת, במה תיגמר הפגישה בין ג’מאל וענתבי. מאות מבני העיר, אשר נודע להם דבר הפגישה, היו עוברים על־פני מלון “פאסט” לראות מה יקרה לשניהם.

לא עבר רבע שעה, ועל הגזוזטרה המרכזית הופיעו שניהם חבוקי־זרוע, כשענתבי מורה באצבעו, תוך צחוק מלא, על החומה העתיקה באגפה המערבי־דרומי, כשהיא חסומה ברובה על־ידי המחסנים והחנויות הנוראים על־אף עצתו לפּחוֹת השונים להרסם ממקומם.

– אני נותן פקודה, ענתבי־אפנדי, לעשות את אשר יעצת!

– ומה בדבר ירושלים המרכזית, ליד ראינוע “ציון”, עם גניה השייכים ליוונים, שחלמתי תמיד להפכם לגן מרכזי?

– ענתבי־אפנדי, הנני לתת פקודה גם בענין הזה. השמח אתה?

וכך נכרתה ברית ידידות בין התורכי והיהודי. רבים מאתנו הפליגו בדמיונם, כי מידידות זאת תצמח ישועה גם לציונות…

מה רבה היתה איפוא התדהמה, כאשר נודע, שאותו “ג’מאל” הזמין פתאום את מנהיגי היהודים בארץ לפגישה במלון “גרן־ניוּ־הוֹטל”. המאורע ההוא תואר כבר למדי בספרי מסות וזכרונות של סופרים ועסקנים, ולא אאריך בו. בין המוזמנים היה גם אבי אליעזר בן־יהודה ואני.

כולנו היינו יושבים באתנוחים ובכסאות אשר במלון מפורסם זה – שבו נפגשתי לראשונה עם ישראל זנגוויל – כשפתאום הודיענו בעל המלון, כי ה“מוזמנים” צריכים להופיע בשתי שורות לאורך המרחב הריק באולם הגדול. הכל קמו כאחד: ד“ר שמריהו הלוי, מרדכי בן־הלל הכהן, ד”ר בן־ציון מוסנזון, ד“ר חיים בוגרשוב, דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, אליעזר בן־יהודה, ד”ר יצחק לוי, דוד ילין, יוסף מיוחס, מאיר דיזנגוף, והאחרים. האישים העומדים בשורה מתלחשים ושואלים את עצמם, מה יביאם היום הזה? בינתיים נפסק הויכוח והושלך הס מסביב, כשנשמעו צעדיו של התורכי נמוך־הקומה ומרובע־הזקן וה“קולפק” לראשו מעל לכתפותיו הישרות.

אנשי המלון עמדו רתוקים למקומם אף הם, ומלבד זמזום הזבובים לא נשמע אף קול באויר הכבד. ואני, שלא הייתי בין הקרואים, נשארתי עומד ליד הפסנתר, בפינה שממנה נשקף אלי מגדל־דוד בכל הוד־עתיקותו – הרגשתי, או דומה היה כאילו הרגשתי, כי מטולטלת־השעון אף היא נעצרה ותידום.

– אתם הנכם, איפוא, מנהיגי ישראל בארץ הזאת? ־ פנה בקולו החותך אל שתי השורות העומדות לפני כשני נדי־מים במעבר הירדן ביריחו בימי יהושע.

– כן, – ענה ענתבי, אשר הבטיח את הקרואים, כי שום רע לא יאונה להם.

– אם כך, דעו לכם – קרא להם בצרפתית צחה – כי אחד דינכם לגולה. הציונות אסורה בתורכיה, ורק התורכיוּת תוכר לעתיד לבוא. מיהו ביניכם אשר ירהיב להתנגד לדברי אלה?

איש לא ענה, אפילו לא אבי, ורק דיזנגוף הרים את ראשו לאות מחאה. ג’מאל פשה סטר בבוהנו על לחיו השמאלית, והוסיף לדבר קשות לכל הנצבים עליו.

– הוד מעלתו – פתח ענתבי – מי כאדוני יודע, כי מעולם לא הייתי ציוני, ועל־כן יוכל לתת את אמונו השלם בי. כל הנוכחים כאן מטובי היהודים בעותמאניה הם, ואין לחשדם כמורדים בתורכיוּת…

– ידעתי, ידעתי, ענתבי ידידי! – השיב העריץ – כי כנים דבריך, אך לך וגם להם אגיד שוב – אויה להם, אם להבא יתלונן מישהו עליכם על משהו… זכרו־נא, כי אחד דינכם לגולה!

ובזה תמה הפגישה.

למחרת היום נמסרה פקודה רשמית למשטרה התורכית בארץ שלא להסיר עין מהם, כי כ“אסירי מלכות” נחשבו מאז.

וזה – על־אף ההבטחה לענתבי.

כל מה שאירע אחר־כך ידוע למדי, ואני רק לתאר אמרתי את הפגישה הראשונה של ג’מאל פחה עם מנהיגי הישוב, כפי שראיתיה במו־עיני ושמעתי במו־אזני.

*

בשובו לביתו ברחוב החבשים, היה אבי מזועזע כל־כך, שחששתי מאוד לבריאותו וגם לחייו, אם יתמידו חוויות כאלו גם להבא. לאחר התיעצות ושיקולים עם אמא, החלטתי באותו לילה לנסות ולהגיע אמריקתה בהקדם האפשרי, כדי למסור על הסכנה הצפויה לארצנו ולישוב העברי בה – לראשי ההנהלה הציונית בימים ההם – השופט העליון לואיס ד. ברנדייס, הד"ר סטיפן ס. ווייז והנדיב נתן שטראוס (את שני האחרונים הכיר אבי פנים). תמך בהצעה הפרופ' גוטהייל, אשר עשה בירושלים כמה שנים ונקשר לאבי בקשרי ידידות אמתית. היתה רק שאלה: כיצד לצאת מן הארץ הסגורה ומסוגרת בהחלט בפני יוצאי־חוץ?

כאן באו לעזרה ענתבי וד"ר אבושדיד, ובעזרת זכי־בי ידידם וגם ידידי, הצליחו אבי ואמא, לאחר כמה שבועות מלאי־הרפתקאות, להפליג באחת הספינות האחרונות, תחילה לאלכסנדריה, ומשם – לארצות־הברית.

*

מזועזע כולי ממאורעות הזמן, אך גם מלא תקוות ואמונה בעתיד, החלטתי באותם הימים להשקיע את עצמי בענין אשר הטרידני שנים רבות קודם לכן, והוא – “ישראל על הים”.

הים בכלל, וים־התיכון בפרט, היה נושא כל חלומותי. דומה, כי אני הייתי הראשון בעתונות העברית של ימינו שיצאתי בקריאה, בשורת מאמרים: “אנשי־ים הבו לנו”, כי ראיתי בתחיה הימית חלק חשוב מן התחיה הלאומית והמדינית. גדלה פי כמה התלהבותי לימאות העברית, בימי המלחמה הבלקנית וחירותה של אלבניה. וככל רעיון חדש, שנולד פתאום בלי שקמוני אחרים, עורר גם רעיון ה“ימאות” שלי תמיהה על בעל־חלומות. ראיתי איפוא הכרח להעמיק את הסברת רעיוני ככל האפשר ולהפיצו בעם.

מה עשיתי? יום־יום הייתי קורא בגנזי ספרותנו חדש – החל מן התנ“ך והתלמוד וכן בספרים שלאחריהם, על ענינינו הימיים בעבר, ובעפרון הייתי מסמן בהם בקווים תכולים את כל המאמרים המזכירים את הימאות העברית והכללית בכל צורה שהיא. כך מצאתי, שאין כמעט עמוד אחד בתנ”ך בלא רמז ימי כל־שהוא, ויש פרקים שלמים הנודפים ריח ים. דבר זה גרם לי לחבר מילוֹן (שעודנו בכתובים) לימאות, לסחר ספינות ולדייגות, ויתירה מזו: התחלתי גם לכתוב את דברי־ימי הימאות העברית למן דן, זבולון ואשר, שבטינו הימיים, ועד לאחרוני נסיונותינו בכיוון התחיה הימית, ספר זה נשלם כמעט בערב המאורע ב“גראן־ניוּ־הוֹטל”.

כשאירע מאורע זה, שאלתי את עצמי – כאשר שאל אבי את עצמו ביחס למילונו הגדול – מה יהיה בסוף חיבורי אלה הגדולים, שהרי עומד הייתי על עברי פי־פחת יום־יום. ואזהרת ג’מאל פּשה למנהיגינו הגדולים הופיעה לעיני כמפלצת מבעיתה. מה יהיה, אם יאסרוני שוב? מה אם ישמידו את כתבי? הלכך עלה ברעיוני לכתוב קיצור דברי־ימי הימאות של העם העברי שעליו עבדתי כשבוע ימים, ושלחתיו לעורך “השלוח” באודיסה. שבוע־שבוע אחר־כך חכיתי בקוצר־רוח להופעת המאמר בירחון העברי, ורבה היתה אכזבתי, כשקבלתי מכתב מאת העורך, מלא התפעלות מן המאמר עצמו אך הביע צערו כי לרגל המלחמה לא יוכל להדפיסו. עם זה הבטיחני לשמרו בארכיונו עד לסוף המלחמה, ו“בודאי אז ידפיסו כלשונו וככתבו”, יען כי “עשה יעשה רושם רב” במחנות העברים די בכל אתר ואתר (מאמרים אלה נתפרסו כעבור שנים בחוברת מיוחדת בהוצאת “זבולון”).

*

ועוד מאורע הממני עד היסוד.

בתחילת המלחמה העולמית נתעוררה, כידוע לכל, המשפחה הזכרונית המפורסמת, אהרונסון (“בן־אהרון” קראתיה אנוכי) לייסד את האגודה “ניל”י" (נצח ישראל לא ישקר), שמטרתה היתה לספק ידיעות לצבאות צרפת ואנגליה. בראש הקבוצה עמדו אהרון עצמו, אחיותיו שרה ורבקה, אחיו אלכסנדר אהרונסון ואבשלום פיינברג. לא ארבה כאן דברים על מרגלינו אלה הגבורים (אחדים מהם ייזכרו בפרקים אחרים בספרי זה), שחלק גדול מן הישוב התרחק מהם, אם כי בעבר הרחוק היו לנו מרגלים נכבדים ככלב בן יפונה וכיהושע בן נון בכבודו ובעצמו, הכובש הראשון של ארצנו. ואין ספק, כי מרגלוּתם של אנשי “נילי” נבעה אף היא ממקור טהור וצרוף של אהבת עם ומולדת.

הידיעה הקצרה, אשר נתפרסמה פתאום בארצנו על מותו העגום של אבשלום פיינברג בלב המדבר, מיריות רוכבי־גמלים על גמלוֹ הוא, עשתה על הישוב כולו ועלי רושם עגום. ברגע הראשון קשה היה להאמין לידיעה המדהימה, שאבשלום הגבור נפל חלל במדבר אדום, בדרך לתעלת סואץ, שם אמר להיפגש עם האנגלים. חשבנו, כי שמועת־שוא היא זו. אך לצערנו נתאמתה הידיעה, ותמונתו של ידידי הצעיר, לבוש כבידואי, מושלך למאכל צבועים, שועלים ועורבים, לא רחוק מדרומה של עזה, לא משׁה עוד מנגד עיני כל ארבע שנות המלחמה העולמית הראשונה. ועד יומי האחרון זכור אזכרנו, יחד עם שרה אהרונסון אשר הומתה אחריו על־ידי התורכים.


 

פרק ששים ותשעה: זכי־ביי


אכן, לא ארכו הימים ותורכיה “שלנו” – אשר כה הפצרנו בה, אנחנו העברים והציונים למן קושטא ועד ירושלים, עם נחום סוקולוב, זאב ז’בוטינסקי, יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון, אברהם אלמאליח ואהרון חרמוני – להישאר לפחות “לעלנית” (ל’א ע’ם ול’א נ’גד – כלומר נייטלראלית – בלשון הנוטריקון של אבי) במלחמת־הענקים – קרבה והלכה מיום ליום לקראת השתתפותה במלחמה. מיד עם שחרורי ממאסרי, הייתי עד־ראיה לתחילת המלחמה, כי השלטונות פירסמו כרוזים שבהם הודיעו לעם, כי שיירה צבאית גדולה תרד ביום זה משער יפו לחברון, לבאר־שבע ולאל־עריש (היא סוכות הקדומה) על גבול מצרים:

“לשם הבטחון בגבולותינו – הודגש בכרוז בין השאר – יצא צבא ניכר דרומה, והעם מתבקש לשמור את תנועת צבאנו זה בסוד גמור מאזני אויבינו, החורשים רעה על מדינתנו”.

מי היו “אויבים” אלה? ־ שאלנו את עצמנו.

“רשמית” עוד היו האנגלים והצרפתים לא פחות ידידים מן הגרמנים והאוסטרו־הונגרים, ושום יד לא נגעה בהם לרעה באמת, אפס כי למעשה היה הדבר אחר לגמרי. איש לחש לרעהו, כי השמועות האחרונות מקושטא מרמזות על קלקול היחסים בין צרפת לתורכיה. היו שאמרו, שקלקול זה בא כתוצאה מ“בריחת” ג’מאל־פשה מעיר־החוף טולון (נמל צרפתי ממזרח למרסיליה), ימים מספר לאחר פקדו את הצי הצרפתי, ולאחר שצרפת נתנה שמונה־מאות מיליוני פראנק בזהב כמלווה לתורכיה. ויש שאמרו: כי אנוור־פשה, גבּוֹרה של אדריאנופולי הנלכדת מידי הבולגרים, חזר מנסיעה חשאית לברלין, אשר בה נחתם החוזה בין תורכיה לגרמניה, שלפיו יצטרפו התורכים לגרמנים ולאוסטרים תוך ארבעה או חמשה חדשים. ידעה אחרונה הדגישה ביתר־שאת, כי ציר אנגליה בקושטא נתקבל לראיון מיוחד על־ידי נשיא הממשלה טלעת־בי, למחוֹת בפניו נגד אפשרות הצטרפותה של תורכיה למעצמות המרכז (גרמניה ואוסטרו־הונגריה), וכי טלעת ביקשו אדיבית, אך החלטית, לצאת ממשרדו ולא לחזור אליו עוד.

כשבא אלברט ענתבי אלי, לתחנת המשטרה, לערוב למעני בפני השררה, והחזירני לדירתי, הפעם בבית רעיתי (כי מאז נסיעת ירח־הדבש, הייתי גר בחדר אחד בבית אמה), מסר לנו, שוב בסוד, כמובן, כי הוא עומד להיפגש בקרוב עם ג’מאל־פשה הדמשקאי – לא אחד משלשת הדבּרים התורכים, ואשר כינוהו בשם “קוצ’וק ג’מאל” (ג’מאל הקטן), ידידו מאז, ושהוא רואה בכך סימן ראשון השתתפות תורכיה במלחמה האירופית הגדולה.

וסימן־הסימנים לוודאות זאת היתה פקודת זכי־ביי, מושלה הצבאי של ירושלים, לתפוס את כל “כומריות” הצרפתים בעירנו, לשם אכסנת הצבא התורכי בין כותליהן.

– אני מצטער על כך מאד־מאד – הצטדק המושל הצבאי בפנינו באותה ערב בבית גיסי, ובמעמד הידידים הנאספים בו כמעט ערב־ערב, אך פקודה היא פקודה ועלי לציית – האין זאת?

– החושב, ביים, כי פירוש הפקודה הזאת הוא, שתורכיה נכנסה כבר למלחמה?

זכי־בּי, בפניו הטטריות וב“קולפק” התורכי לראשו נשתתק לרגע, ואחר־כך הרים את ידו לאמור:

– ייתכן…

בינתיים אירע בירושלים אחד מפגעי־הטבע שארצנו נפגעת בהם אחת לכמה שנים, פעם בצורה קלה וחולפת מהר ופעם בצורה חמורה יותר. כבימי יואל הנביא, עטה על יריחו, על ירושלים ועל כל שאר ערי ארצנו וכפריה ארבּה כבד, שלדברי זקנים ויודעי־העתים לא היה כמוהו זה מאתים שנה.

תחילה הגיעו ידיעות מן הדרום, כי “ענן זבובים” כיסה את האפקים שם בגובה עצום. “זבובי־מצרים, כנראה” – הוסיפו אחרים. פלחי עקרון, והאכרים היהודים ברחובות ובגדרה, מיהרו והודיעו את הדבר לשלטונות ביפו, אך הללו הביעו את דעתם, כי לא יצורי בעל־זבוב היו אלה, בלתי־אם ארבּה אמתי למיניו הידועים לנו בשמות “גזם” ו“ילק” ו“חסיל”. שהרי כן פתח הנביא יואל את ספרו (יואל א' א־ד):

"שמעוּ־זאת הזקנים, והאזינו כּל יושבי הארץ

"ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם.

"עליה לבניכם ספרוּ וּבניכם לבניהם

"ובניהם לדור אחר:

"יתר הגזם אכל הארבּה, ויתר הארבּה אכל הילק

“ויתר הילק אכל החסיל”.

ואמנם, למחרתו, בנשוב רוח־קדים מחניק וחם, כוסו השמים במרחקים עננה כבדה למאד, שעטתה לקראתנו עמודי־עמודים, ולא ידענו לאן פניהם מועדות. לרגעים דומה היה כאילו פנו לדרומית־מזרחית, לעֵבר ים־המלח, רגעים אחריהם דומה היה, כי התפתלו לצד מזרח ישר, ולאחר כמה שעות התלכדו כל העמודים למחנה אחד הפונה הימה בכיוון חיפה, בירות וקפריסין.

מעם כל הגגות והגזוזטרות היו עיני התושבים נשואות למרומים. רגש מועקה נוראה תפס את כולם. הייתכן באמת, – שאלו הכל – כי יחד עם המלחמה הכללית ההולכת וקרבה אלינו – או נכון יותר: המלחמה, אשר למעשה כבר בלעה גם אותנו – כי יחד אתה יהיה בכימי יואל: “יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל?”

אך כל עוד היתה העננה גבוהה למאוד, כל־עוד לא ירדו אלינו זחלנים פורחים אלה מעל לעצם ראשנו, רצו הכל להאמין, כי יקרה עוד נס – כאשר יקרה לפעמים למצרים ולאוגנדה – והארבּה ידאֶה מעלינו ויפול ליד הגדול או ייעלם במרחבי המדבר.

אפס כי בשעות אחר־הצהרים החלו גזמים לנפול בכמות שאין־לה־מספר על־פני כל. גגותינו נתמלאו מהם, וברחובותינו גם בסימטאותינו היה מספרם כל־כך עצום, וזמזומם כל־כך מחריש, וכנפיהם כל־כך משקשקות. רגלינו היו רומסות בהם מתוך החלקה כה מגעילה, ורק קול אחד עבר בכל הארץ כולה:

– הארבּה! הארבּה! הארבּה!

לחינם יצאו התושבים להילחם בו ולהבריחו – בשופרות, בתופים, בכלים, במקלות, ביריות, בצעקות ובקולי קולות. לחינם החלו רבים לשטפם בנפט אשר הוצת באש, וגם לאספם לתוך תעלות שנחפרו מיד, לכסותם בעפר ולקברים חיים.

הארבּה ירד, ירד, ירד, יותר מזרמי ברד, יותר מטפות מטר סוחף, יותר מפתותי שלג דולף, יותר ממבול שאינו יודע גבול, ולעינינו ממש נאכל כל הירק אשר בארץ, ויובשו כל קליפות העץ, לובנו כל הגזעים, נטרף כל הפרי למינהו על־ידי כרסמניים בחושיים אלה, השודדים לאור היום ממש, בגוי עצום ורב, שניו שני אריה ומתלעות לביא לו “שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה”…

הארבּה! הארבּה! הארבּה!

הוא ירד על הכתלים, דפק בחלונות, נכנס לחדרים, חדר עד המרתפים, פגע במיטות.

ותימלא כל ארץ־ישראל כולה חרדה שלא היתה כמותה.

*

אז הוחרד לארץ ג’מאל־פשה “הגדול” חברם של אנוור־פשה וטלעת־פשה (לשונות רעות רמזו בקושטא, כי שני אלה השתמשו באסון הארבּה של ארצנו להיפטר מחברם זה השנוא עליהם כשם ששנא הוא את מוסטפה כמאל), וממשלה בלי מצרים נתונה בידו להשמיד ולאבד ולהמית לא רק את האנגלים והצרפתים אשר הוכרזו כבר כאויבים הרשמיים של תורכיה, אלא גם את הארבּה הנורא הלזה, אשר נתגלה לפתע “כבעל־ברית לצרפת ולאנגליה גם יחד”.

ולא אשכח כיצד ראיתיו, את ג’מאל־פשה הגדול, בחברת בן־שמו “ג’מאל הקטן”, ב“מלון פאסט” הידוע אז, שבעליו היו האחים היהודים המומרים, אשר היו גרמנים נלהבים. הוא עמד, כשגזרתו המרכזית השקיפה לירושלים הפנימית, כשקהל עצום מבני כל העדות לרגליו, ודגלי עותומן בידיהם, ומתוך הפקידים העליונים המקפים אותו, הופיעה לפנינו דמות קטנת־הקומה ורבת־הערמה, בזקנו המרובע לסנטרו וללחייו, דוגמת “נאפוליון” תורכי, ובידו תחובה לבין דשוֹת מעילו הצבאי, כשהוא מדבר בקול רם לעם הרבה הזה:

– עותמאנים, תורכים, תורכים צעירים, עליכם השלום! – ולאחר הפסקה קלה, כדי לראות ברושם שדבריו עושים על הקהל – הנה הגיע יומכם הגדול, הנה עומדים אתם בפני ההיסטוריה החדשה, עם בעלי־ברית איתנים, ובעוד ימים אחדים “נרד מצרימה” לשחרר את המדינה הזאת מידי לוכדיה האנגלים, וה' יצליח דרכנו במלחמת־ג’יהאד זו שה. מ. השולטן רשאד מילא את ידי לנהלה.

“ישאסון” – שאג העם על־כרחו, כמובן, שהרי הבן לא הבין, ברובו המכריע, את אשר האזין אליו.

ולאחר זה נכנס ג’מאל פשה לאולם המלון, ובפני הפקידים העליונים ואחרים קרא: יחד עם מלחמתנו בשונאותינו אנגליה וצרפת – מלחמה לנו גם בשונאנו השלישי, בארבּה! וגם אותו נשמיד לבלי־שריד רק אם תיענו למפקדיכם אשר ידריכו אתכם איך לנהל את המלחמה הנחוצה הזאת, עם ידידי אהרון אהרונסון כמפקדכם הראשי.

ובדברו את הדברים האלה, לחץ את ידי האיש הנפלא אשר זכרתיו מימי ילדותי, והפעם הופיע לעיני כגבור לאומי משלנו. כה פתאומי ונעלה היה בעינינו מינויו לראש הלוחמים בארבה.

עם גמר הטקס החיצוני והפנימי כאחד, נדחקתי לצדו של ענתבי, אשר ידע כבר לכבוש את לב ג’מאל פשה, ולצדו של אהרון אהרונסון:

– קראתיך אלי, בן־אבי – פתח אהרון בדרשו לשלומי – כדי שתעזור לי במלחמת הארבּה.

עיני הביעו את השתוממותי.

– לא כל־כך בעצם המלחמה, כי בעריכת הספרות הנחוצה לכך בצרפתית ובעברית. התסכים?

– אבל איש־צבא אנוכי אדוני.

– אשחררך מעבודה זאת, ועם זה אשקול את משכורתך שבעה נאפוליונים לחודש.

וכחצי שעה אחר־כך הכניסני לחדרו במלון “פאסט”, אשר היה לא רחוק מחמשת חדריו של ג’מאל פשה הגדול.

עוד אני נמצא תחת הרושם הכביר של מאורעות אלה, כשפתאום פרץ לחדרו ה“נאופליון התורכי”, ובהציגו לפניו שאלות חדשות בענין הארבּה, התפרץ לפתע בקול אדיר ובצרפתית מדויקה:

– הידעת, אהרון, את אשר אירעני היום?

– יספר־נא, הוד מעלתו…

– ביקרתי יחד עם ג’מאל, חברי הקטן ממני, בבית־ספר לנדוי, וכשהמנהלת שאלה את אחת התלמידות, נערה נחמדה:

– הידעת מיהו זה? – בהורות על חברי.

– כן, זהו הגמל הקטן.

– ומיהו זה, אשר לפניך?

– זהו הגמל הגדול…

*

מכאן מתחילה פרשת יסורי הגדולים מאז פעולותי הצבוריות: ידידוּתי עם זכי־בי, הוא מושל ירושלים, שהיה מצילי ומושיעי בכל עת צרה. לאחר תרגמי לעברית את חוברתו של אהרון אהרונסון על הארבּה ודרכי המלחמה בו, שתמורתה קבלתי את משכורתי הראשונה (ובימי־הרעב ההם היו שבעה נאפוליונים הון עצום מכל הבחינות) נשלח בן־אכרים זה לבירות ולדמשק, ואנוכי נשארתי בירושלים עד לשובו. בהיפרדי מעליו גילה לי, כי עיני הגרמנים – את אשר ידעתי למחצה – רעות עליו, והזהירני מפניהם:

– בשובי, אקחך אלי למכוני בעתלית, ושם נעבוד יחדיו עד יעבור זעם.

בעודני מהרהר בדברים שאמר לי, באולם המלון, נגש אלי אחד האחים ה“פאסטים” מן ה"גרמנים היחידים שנטו לי אהדה מסוימת:

– המצביא בק, נספח הגרמנים לג’מאל פּשה הגדול, רוצה לראותך, ועצתי לך כי תשים יד לפה בכל אשר ישאלך.

צפירת־שופר כפולה בישרה, שבק־פשה – כך היה שמו הרשמי – הגיע במכוניתו (זאת היה המכונית הראשונה בירושלים בכלל!) למלון, ועלה בפסיעות אווז, כמנהג החיילים הגרמנים, במדרגות המעוטרות לכבוד ג’מאל פשה בשטיחים פרסים. גבה־קומה לעומת ג’מאל, המחיש בכל תנועותיו ודבוריו את הקצין הגרמני העליון מטיפוסיו של ה“סימפליציסמוס”, במינכן וכפי שתארו מכסימיליאן הארדן בברלין schneidig – כמאמר הגרמנים.

– אתה הוא בן־אביך? – שאלני במלים קטועות.

– אני הוא – עניתי רכות.

– אנו מחבבים את אביך החכם, ומאום לא נמנע מאתו. לא כן ביחס אליך. נשארתי עומד דומם כעצת ידידי.

– דע לך, כי גרמנים רבים התאוננו עליך, ובפרט מנהל הדואר הגרמני ומנהל הבנק הגרמני. הם מאשימים אותך בנטיה יתירה לאנגליה ולצרפת…

המשכתי בשתיקתי.

– שתיקה כהודאה – הוסיף – אך עלי להזהירך, שאם לא תחדל מתעמולתך המזיקה, אחת דתך… הבינות?

– Ja, Herr General!

– רק תודות לקונסול הגרמני שמיט לא נגענו בך לרעה.

– Danke, Herr General!.

– תוכל להסתלק!

– Ja, Herr General! – עניתי ואסוב על עקבי.

הבינותי, כי יומי נקבע כבר, כי שום דבר לא יעזרני עוד, יען כי בשום פנים לא יכולתי להסכים להיות עבד לגרמנים בארצנו, סחתי את הדבר לד"ר אבושדיד גיסי, אשר היה, כאשר העירותי כבר לרוב, נתין צרפתי, נלהב לצרפת כמותי:

– מה לעשות? – שאלתיו.

– אדבר עם זכי־בי ונראה!

שכן בינתים היה זכי־בי זה ידיד נפלא לא רק למשפחת אבושדיד כולה, כי גם לי, חתנה. למן היום אשר בו הופעתי בפניו כשליח ה“גדוד העברי הראשון”, יחד עם אביעזר ושמריהו ילין, לא היה כמעט יום שלא נפגשתי אתו אף מחוץ לבית ד"ר אבושדיד. רק שני דברים לא מצאו חן בעיניו, בשיחותי אתו: הערצתי למוסטפה כמאל, ואהדתי לאותיות הלטיניות. כשהזכרתי לפניו את שמו של כמאל, היה משסעני:

– השיכור!

וכשהזכרתי אהדתי לאותיות הלטיניות, כמתאימות גם ללשון התורכית היה מפסיקני:

– שגעון.

וכבר אז ביקשתיו, בעזרת גיסי אבושדיד, להקל על אבי את נסיעתו לאמריקה עם בני־ביתו. הרבה דובר בארצנו על נסיעה זאת, שאחד מסופרינו הטובים, אהרן ראובני, ראה להציגה לעיני הקוראים כ“בריחה מארצנו בספינות האחרונות”. ידוע הדבר לכל בר־בי־רב, שזו היתה הדרך האחת אז לאבי ולאמא להציל את המילון מכליה, ולא אאריך בזה, שהרי פרקים נפלאים על־כך כתבה אמא בספרה על חיי אבי.

אם כה ואם כה, עזרתו של זכי־בי לנסיעה הזאת גרמה לכך, שבק־פשה חשד בו, בזכי־בי, ובגלל זה לא קלה היתה התערבותו של גיסי לטובתי הפעם:

– עם כל רצוני לעזור לגיסך, לא אוכל לעשות דבר לו הפעם, כי הגרמנים עוינים אותי יומם ולילה, והחשש גדול פן יפטרוני ממשרתי.

וכך היה הדבר באמת, ובאחד הימים הודיענו זכי־בי כי הורד ממשרתו כאוהד צרפת ואנגליה, ואלמלא ידידות ג’מאל הקטן לזכי־בי, כי עתה היה ג’מאל הגדול דנו למיתה.

עם כל זה הבטיח לנסות לדבר לג’מאל הקטן עלי ועל רעיתי, שאבי ואמי חכו לבואנו אליהם אלכסנדריתה ב“ספינה האחרונה באמת”.

*

לאחר ימים אחדים, באישון לילה (ואנו כבר היינו רדומים), נתדפקו דפיקות על דלתות בית חמותי, אשר היה סגור ומסוגר כיריחו בשעתה – כה מבורזלות ונעולות היו הדלתות בבריחי־ברזל ובמנעולים.

– מי שם? – חקרתי ברדתי את המדרכות עד לדלתות.

– אני, ידידכם, פתחו.

זה היה קולו של זכי־בי, ולאחר פתחנו את הדלתות לחש לי ולרעיתי, אשר נצטרפה אלי בהולה ורעודה:

– תצאו מירושלים מחר לפני עלות השחר, ליפו.

– מדוע? כיצד?

– אל־נא תרבו בשאלות. את הכל אספר לאמכם מחר. הא לכם מכתב לחסן־בק מושל יפו מאתי, והוראות פרטיות מה שעליכם לעשות שם. את הוראותי השמידו מייד.

ובטרם ירד:

– ושכחתי לתת לכם צרור קטן, הלוואתי לכם עד לאחר המלחמה.

נפלתי על צואריו ואשק לו, והוא נשק ידי רעיתי.

– להתראות! – קרא לנו בעברית.

ונעלם לבית אבושדיד אשר במורד הבית (בגלל נתינותו הצרפתית, נאלץ אחר כך גם הד"ר אבושדיד לעזוב את הארץ).

*

למותר להעיר, מה היה הלילה ההוא.

ולאחר פרידה קורעת־לבב בין רעיתי לביתה, כשפרלה משקיטה את אמה הרועדה כנשרה הומיה, הועדנו עגלון ערבי ממכרינו להסיענו ליפו, מפחד פן יכירונו ברכבת – הגרמנים, שמושבתם ליד התחנה הירושלמית, והגענו בשלום לעיר־החוף.


 

פרק שבעים: בספינה האחרונה!


בקושי רב מצאנו את הדרך לגיסתי אשר ביפו, בלב סימטה ערבית קטנה, שמגזוזרתה הצרה בקומה השניה היתה העין יכולה לחדור למישטח הים בתכלת אין־סופו. רוח סערה עזה היתה מכה בו גלים רוסקים. מייד לאחר סעודת־מה, מלוות תחריפים מזרחיים, מיהרנו לבקר אצל ידידנו הקרובים ביותר בתל־אביב המתחילה.

עיר יהודיה זאת היתה אז ב“בראשיתה” הזעומה. רחוב אמתי אחד לפי שעה, בשמו המפואר, הר־צל", ובבנינו שעל הגבול – גבול בין השכונה למרחב־החולות – המדרשה הלבנה, הנושאת אף היא את שם המנהיג הציוני. בין הבנינים המעטים מימין ומשמאל לרחוב הזה – בנינו של מרדכי בן־הלל הכהן, בעל הקומות, וביתם המשותף, של השלושים (יוסף אליהו ויעקב שלוש), בטיפוסו המזרחי, וביתם של הליטווינסקים, והרחוק ביותר – הבית האדום, אשר בו היו גרים הקרישבסקים אשר עברו למקום שעדיין כינוהו בשם “אחוזת בית”. פה ושם נסיונות לרחובות ולסימטאות חדשים בתוך החול מסביב, ובנין מגדל־המים הראשון באמצעיתם (בבנין זה הושכנו כעבור שנים, לאחר הכיבוש הבריטי, ועד תל־אביב, תחנת המשטרה העברית התל־אביבית ועוד מוסדות המרכז הצבורי של תל־אביב). מספר תושביה כולם בשנה ההיא – מאות ספורות בלבד.

מה עצובה ומעיקה היתה אוירת המקום ביום שבאנו אליו בעגלה ערבית רתומה לסוסים צחורים ורזים (מאין כבר שעורה מספקת לכלכלתם). השעה היתה כבר עשר, לפחות, אך רוב השכנים היו מסוגרים בבתיהם, והחנות היחידה מעבר לפסי מסילת־הברזל היתה ריקה מאדם. חיים הררי, אשר בו נפגשנו, חזר משעוריו לבנינו הקטן. בסוד סיפר לנו, כי “הדברים אינם כשורה”, ושדיזנגוף, ראש ועד תל־אביב והעסקן הראשי של יהודי יפו ותל־אביב, נעדר בירושלים יחד עם הד“ר מוסינזון, מנהל המדרשה וד”ר חיסין הרופא, וגורלם לא ידוע.

– ומה תעשו? – שאלה רעיתי, בחשׁשׁה לעתיד הישוב הנחמד.

– נשאר בו ולא נעזבנו – השיב המורה הנלהב, בהניעו את כפו לקראת רעיתו יהודית, מורה אף היא, אשר נחפזה לבית־הספר לבנות ביפו.

הדרך הקצרה מתל־אביב ליפו היתה הומה גרמנים מן המושבה הגרמנית שרונה אשר בצפונה, שעשו בה כבביתם, בשחצנותם הגלויה, כשבניהם ובנותיהם זורקים כבר אז בפנינו את הקריאה: Verdammte Juden!

כשנפרדנו מעם הררי לחש באזנינו, בחזרו ברמז־של־חרדה על קריאת הגרמנים:

– הזהרו!

ואמנם, על כל צעד וצעד בדרך חזרה ליפו, ובפרט ליד הגשרה הקטנה, אשר בה היה אבי השלוּשים בזקנו המרוקאני, גר עדיין לבדד, הרגשנו באולם המסעדה הגרמנית “לורנץ” תנועה רבה. אלה היו מלחים גרמנים, אשר הגיעו לנמל יפו יומיים קודם־לכן, וה“בירה” היתה זורמת כאן כמים לקול שירת: Deutschland, Deutschland über alles. אחדים מהם היו כה שיכורים, עד שחששנו פן יפגעו בנו, וכשסוף־סוף חזרה מתל־אביב עגלה ערבית, ליד “הוטל הארדג” (מלון גרמני ידוע), נכנסנו לתוכה ונסענו ישר לבית הערבי אבו־ג’ובין, אשר בו חיכה לנו ערבי שני, מוסתקים, ידידנו מילדות, להביאנו אל מפקד יפו, ב“קסרקטין” (ה“קישלה”) מרחק מאה אמות מירקרק הים במקום ההוא.

*

אכזרי ומטיל־אימה היה מפרד זה בקומתו הקטנה וברגליו הנמוכות והמעוכות מתחת למתניו הרזות. טיפוס קורדי, ששיניו עקומות ועיניו פוזלות, ורצועת העור בידו הימנית מוכנה להלקות את כל הנפגש בדרכו. שמו בלבד של מפקד זה הטיל פחד על מושלימים, יהודים ונוצרים כאחד, ונקל לתאר מה היו הרגשות רעיתי, כשנכנסתי אתה לאולמו אשר בקסרקטין. קצינים עליונים, בשׂרדיהם השחומים, יצאו ונכנסו אליו לקבל מידיו פקודות, ואסירים כבולים באזיקים, חיכו למלקות אשר הועיד להם העריץ באותו יום, והחמה הבוערת מסביב הטילה על כולם זבובים לרוב בזמזומם הטורד.

– האיש הזה, שם מאחורי השולחן הקטן, הוא הוא חסן־בק! – העיר מוסתקים גבה־הקומה.

– כן, זהו איש הפלצות! – השלים אחריו אבו־ג’ובין, שחרחר, ששזפתו שמש אפריקה עוד מימי ילדותו, ועיניו כעיני כושי יפה.

– קרבו־נא אלי – צעק לקראתם הגוץ האיום, בעתרו תמרוני עשן מן ה“נארגילה” שלול בין שפתיו המגעילות בתאותנותן.

קרבנו אליו:

– A tout Seigneur tout Honneur – פנה לראשונה אלי בצרפתית מדויקת, שכן בבית־ספר חברת “כל ישראל חברים” למד לשון זו בעיר ארזרום הארמנית, מולדתו.

ובראותו את רעיתי לידי:

– Mais Madame avant voues, Monsieur – הוסיף וצווה להושיבה על כסא לימינו.

אז החלה אותה שיחה נפלאה, אשר כה הצטיינה בה רעיתי מאז באה בדברים עם ערבים, כי מעטות כל־כך הן בנות־ישראל השולטות בשפת ערב כמותה. עם כל ה“סלאם עליכום” אשר בכל דבריה, וה“אסתכפר־אללה” וה“חדרתק”, וה“אנשאללה”, אשר במילונה העשיר, ביארה לו, מה היתה מטרת בואנו לראותו כשאגרת זכי־בי בידה.

– זכי־בי? – נזעק – אינני אוהב אותו.

– מדוע, יה־סידי? – שאלה רעיתי.

– כי בעד־אנגלי ובעד־צרפתי הוא, ומכתב מאתו יזיק לך ולבעלך לא מעט.

רעיתי חטפה את האגרת חזרה לידה, שלא תפול בידיו הגסות. קיצור הדבר: לאחר שיחת שעתיים, המלצת מוסתקים ואבו־ג’ובין שניהם, הסכים כמעט להרשות לנו לצאת ממשרדו לעומת הים, ופתאום:

– Bardon, Bardon – שכחתי לבחוש בחפציכם. מה זה?

– ספר עברי, אדוני הבק – עניתי במנוחת־נפש ככל היכולת.

– מה שם הספר ה“עבראני” הזה?

– ישראל על הים? מסוכן מאד ספר בשם כזה. מהיכן לישראל ים? ומיהו הרוצה בים ישראלי?

– אני, עבדך, יא בק!

– ובכן אתה מודה בזה, כי עמך עוסק בהכנות מלחמתיות ימאיות…

התאפקתי לרגע, לאחר זה:

– לא למלחמות ימיות, כי רק לסחר ימי עברי, בספינות עבריות, מנמל יפו העבריה הזאת…

לשמע דברי אלה, עלתה חמתו עד להשחית:

– הוא אשר אמרתי, איש מסוכן הוא זה, אדוני מוסתקים ואבו־ג’ובין, ועלי למסור מיד על כך לג’מאל פשה.

לחינם ניסו מוסתקים ואבו־ג’ובין לבאר לו, כי מעולם לא הייתי מלח, וכי מעולם לא ראו ספינה עבריה תחת פקודתי – הוא באחת: “לג’מאל פשה קוצ’וק, מפקדי המיידי!”

– ומה זה? – הוסיף עוד.

– עוד ספר, ביים,– גמגמתי בתקותי להבליעו ממבטו.

– ומה שמו של זה?

– דבורה וברק – מחזה בארבע מערכות, מימי העברים הקדמונים.

– מה היתה דבורה?

– שופטת.

– וברק?

– מצביא!

– אהה! הרי גם זו עדות לרוח המלחמתיוּת של ידידכם זה, מוסתקים ואבו־ג’ובין שניכם, שני הספרים גם יחד יישארו כאן עמדי, במגירה הזאת, עד ליום שבו יבוקרו על־ידי הצנזורים הממשלתיים.

– אבל, חסן־בק – הסתודד מוסתקים באזנו הימנית – ספינתם מחכה להם בנמל מזה כבר שעה וחצי.

– ספינה! ספינה! הלא אמרתי – רעם – כי אישכם זה מסוכן, ספינתו היא היא, כנראה, ספינתו העבריה.

– לא, יא בק, חי אני כי לא – ענהו אבו־ג’ובין – כי ספינה יוונית היא, הספינה האחרונה לצאת מימי תורכיה בימים אלה.

– הספינה האחרונה? מדוע האחרונה? ומהיכן ידעת, כי אבן־אבי זה יעלה בה היום דווקא?

– כי כל שאר הספינות נעלמו, ורק זו נשארה להסיע את אחרוני התפוזים אלכסנדריתה!

– יש לי רעיון – גיחך גיחוך של התעללות – שהגברת רעיתו תישאר ביפו אתכם, והוא יפליג.

– אי־אפשר, יא־בק, היות ואביו, גם ד"ר אבושדיד מחכים לשניהם באלכסנדריה של מצרים.

אז קפץ מכסאו, כעקוץ עקרב ממש:

– הה, עכשיו הבינותי הכל, אבן־יהודה הוא אבי אישכם זה, וד"ר אבושדיד הצרפתי גיסו, ושניהם בוגדים ובורחים… לא ארשה! לא ארשה!

וכך חזרנו כלעומת שבאנו לבית גיסתנו, בסימטה הבודדה ליד הים, מול ה“מנשיה”.

וכל אותו הלילה היה לנו ליל זוועות, עם חרב מתהפכת על ראשינו, כשמוסתקים ואבו־ג’ובין מנחמים אותנו, וספרים – ובהם גם מילון ימי ראשון וניירות חשובים אחרים, מוסגרים בידי המפקד האיום, אשר הכניס אליו, לפני צאתנו אותו, קבוצת ערבים מבית־דגון והלקם מלקות מוות.

עוד אנו שואלים את עצמנו את אשר יקרנוּ, והנה שריקה מלמטה. ובצאתנו לגזוזרה הכירונו את עלי־חמיס, בעל הסירות הידוע לי מימי ילדותי, עם “לוליק” פיינברג שהבריחני אז על־פני הים בסירתו.

– “אבן־אבי” הנה נשלחתי אליכם על־ידי מוסתקים ואבו־ג’ובין להביאכם אל הים, אף להסיעכם ב“ספינה האחרונה”.

– באישון הלילה?

– הוא הדבר.

– ואם יראונו שוטרים?

– הא לך, אדוני, תלבושת ערבית, ולגברת רעיתך שלמה ערביה.

– אל־נא תלכו – הסתערה גיסתי לקראתנו, – כי פח הוא שפרש לרגליכם חסן־בק.

ממרחק צפרה האניה בעשנה המתמר אל ירח בשלשת רבעיו, ועלי־חמיס קורא לנו בלאט:

– אם לא תבואו מייד – נאלצים תהיו להישאר, אולי גם להישפט למות…

בבכיות עצורות לגיסתנו ריקה, הורידנו בעלה לסמטה שבה קבלנו עלי־חמיס והוליכנו בצעדים מהירים, דרך סימטאות עקלקלות ועפושות, לאור השונית הקרובה, אל הנמל הפנימי הקטן.

שם חיכו לנו אבו־ג’ובין ומוסתקים, עם סל מלא כל טוב בידיהם, ולחיצת ידיהם החמות והטובות.

– מה קרה? – שאלתי.

– שום דיבור. כל רגע יקר, ואנחנו שמנו את נפשנו בסכנה להצילכם, להתראות!

ועלי־חמיס עם ארבעה מסירניו מעלים אותנו בעזרת משוטיהם מתוך סירה קטנה אל בין הצוקים במימיהם השפולים והזכים:

קלק – שלק – קלק – שלק – אט, קט, אט, קט, חלק–לק – אט קט קט.

– זהו מזלכם, כי מחר ייסגר הנמל ללא כל יוצא ושב.

ואפול על צוואריו:

– לעולם לא אשכח לך זאת, לנצח – התאנחנו שנינו.

– ה' אתכם, ומי יתנני כמותכם, להימלט מכלב־בכלבים הלזה – חסן־בק – היתה התשובה.

אט, קט, אט, קט, חלק–לק… חלק–לק.

ובטרם זרחה מהררי יהודה, במרחקיהם הקרובים, שמש תקוה ואמונה בעתידותיה העבריים של ארצנו זאת הרדומה עדיין בסיוטיה המתחילים, העלונו המלחים היוונים לאורך סולמיהם־חבליהם על־פני הסיפון העמוס אלפי תיבות תפוזים, ורב־החובלים, החגור חנית לאבנטו ושפמו מגיע עד שכמו – שודד־ים אמתי – מברכנו ב“ברוך הבא” איטלקי.

מי היה מנבא לנו, כי נמלטנו בספינה אחרונה זאת, “מן הפח אל הפחת?”

וטרם כל, עם הרמת העוגן לצאת את הנמל ואנחנו כבר מחוצה לו, נזרקו לקראתנו שתי יריות, “עיוורות”, כפי שמכנים אותן הימאים – זאת אומרת, יריות שאין כוונתן להטביע את האניה המפליגה, בלתי־אם להחזירה לנמל.

רב־החובלים לא נשמע ליריות, ומיהר להפליג בדרך לאלכסנדריה.

ואט, וקט, וקט, ואט, וחלק גם לק, ולק גם חלק.

על־פני מימי ים־תיכוננו.

ים אשרינו (– אשר) דנינו (– דן) וזבולונינו (–זבולון) מלפנים. הים בעתידו העברי הקרוב והבטוח. מעולם לא היה הים שלנו, במסעי הקודמים, כה ספירי, כה שמני, כה קוסם, כמו הפעם, כי עוד היינו מחליקים על־פניו לעומת אלכסנדריה.

כה עבר עלינו הלילה במנוחת שאננים, המלחים הושיבונו על תיבות תפוזים, המתיקונו בממתקים ובמגדנות, השקונו ספלי קהוה במי־וורדים, וסיפרו נו את סיפורי חייהם האישיים.

והנסיעה הברחנית הזאת היתה לאחת היפות ונעימות בחיינו.

עם עלות השחר הדהימתנו אנית־מלחמה אנגלית לשאול אותנו, מאין יצאנו ולאן פנינו מועדות. חשדו בנו, כי מרגלים תורכים אנחנו. חשד זה התגבר לאחר שהקצינים האנגלים ערכו חיפוש בכלינו, ובין מעטפות ומכתבים שבחריטה של רעיתי מצאו את תמונתו של זכי־בי, מושלה התורכי הצבאי של ירושלים וידידו של גיסי אבושדיד.


 

פרק שבעים ואחד: אפריקתה – אל גולת מצרים


כיצד באה תמונת המושל זכי־בי לתוך חריטה של רעיתי?

ברגע הראשון דמינו, כי מישהו התנכל אלינו בזדון למען העליל עלינו כי מרגלים אנחנו. אך עד מהרה הוברר לנו הדבר:

באותו לילה אשר בו נמלטנו מן הארץ, תחב לנו זכי־בי צרור כסף להוצאותינו המיידיות, ובצרור הכניס גם את תמונתו, ועליה הקדשה לשנינו. את הצרור הזה לא פתחנו בכל הדרך, כי לא הזדקקנו עדיין לכסף. היא הסיבה שלא ידענו כלל מה בצרור. ועל־כן רבה היה תדהמתנו למצוא את התמונה של ידידנו זכי־ביי, אשר כמעט המיטה עלינו אסון.

– אני מצטער מאוד, גברתי הנכבדה – העיר הקצין הימי האנגלי באפורות עיניו שפירית – אבל תמונה זאת מטילה עליכם אשמה כבדה, ונאלץ אהיה להחזיקכם במחנה האסירים מיד להגיענו למקס, באלכסנדריה.

לא הועילו כל הסברותינו על המצב האמתי כמושהו, ועל היותנו פליטים מידי הגרמנים, אשר כמעט והמיתונו.

– סיפורי־בדים. רבים לפניכם סיפרו לנו סיפורים כאלה, וסופם היה כי הוכרו כמרגלים.

– כמרגלים לטובתכם, כאהרונסונים אולי…

כשהפלטתי שם זה מפי, נשתנו פני הקצין:

– כבודו יודע אותם, את כולם?

– כן, את שרה היפהפיה, את אהרון החכם, את אלכסנדר ההדור, את רבקה הטיפוסית, ועל כולם – את אביהם הנכבד, משפחה נפלאה מכל צד.

– השייך אדוני לקבוצתם?

– לא, אך עם אהרון אהרונסון עבדתי תחת פקודת ג’מאל פשה.

– הקטן או הגדול?

– הגמל הגדול – קראה רעיתי בצחוק, וגם הקצין צחק.

– ובכל־זאת, יש דברים שאינם מתאימים בכל הענין, כי קשה להבין מדוע יצאתם לאחר הפסקת הגירוש מארץ־ישראל וכיצד הרשו לכם את זאת, אם כדברכם לאנגליה ולצרפת אתם?

וכך נמשכה השיחה, עד שממרחקי האופקים הופיעה לקראתנו גדת מצרים בחולותיה הנמוכים ובבהק שמשה הצורבת, עם בניני אלכסנדריה מתבלטים לקראתנו לאט־לאט בענקיות נמלה המעוגל.

אותה אלכּסנדריה שכה הרביתי לבקרה לפני מלחמה זאת, עיר פילון האלכסנדרוני, עיר חוניון הכהן, עיר תרגום השבעים, עיר הזירות היהודיות, עיר היהדות המצרית למן הרמב“ם ועד לראשית התקופה האחרונה, עיר הציונות המזרחית, וחברת כי”ח, עיר מרכז להפצת יינות ראשון־לציון, העיר אשר בה מצאו מקלט זמני פליטי ארץ־ישראל ובהם גם אבי ו“אמא” בדרכם אמריקתה – לעיר זו אנו חותרים לאט־לאט, בהשתרכנו דרך גליה המטוייטים והכבדים.

אפס, כי הפעם לא יצאו לקראתנו אל הנמל אותם הידידים מימים ימימה, ובהם ברון דה־מנשה, פיצ’וטו־בי, דוד יודילביץ', ואחרים. כי מן האניה יעבירונו בעוד רגעים מעטים, תחת משמר חיילים אנגלים ומצרים מזוינים, למחנה האסירים ב“מקס”.

*

במחנה זה הוסגרנו כל אותו יום וכל הלילה שלאחיו incommunicado וזה למרות שבינתים נודע להם כי הייתי גם ידידו של אבשלום, אשר את דבר מותו לטובת אנגליה וצרפת אישרוהו לי הקצינים עצמם.

רק למחרת היום בא לראותנו הקצין האנגלי הורן בלאור, מנהל עניני הבריאות – אשר ד“ר אבושדיד נתקבל אצלו כרופא הפליטים מארצו – ובהתראותו עם רעיתי, היא אחות הרופא, נוכח לדעת שכל דבריה היו אמתיים ויציבים. אז נודע דבר בואנו בעיר, לשמחתם של כל בני ה”גולה המצרית" באלפיהם, ודויד יודילביץ' (יחד עם הורי אשר התארחו בביתו) וברון דה־מנשה ופיצ’וטו־בי אשר ערבו לנו, לי ולרעיתי, ושוחררנו לזמן בלתי־מוגבל.

שני העסקנים היהודים המצריים הללו בקשוני להישאר באלכסנדריה, ובן־ציון טרגן, מי שהיה ראש המסדרים בעתוני משפחת בן־יהודה בירושלים, ודויד יודילביץ' עשו כל המאמצים להשפיע עלי להיות בין מנהיגי גולה מצרית זאת. נעניתי לבקשתם המפצירה, בפרט נטתה לכך רעיתי. באשר עם כל אהדה לצרפת של אחיה, ולאנגליה של מורתה הגברת לנדוי, הרי מילדותה היתה בת המזרח, ידעה ערבית וגם תורכית, ורגילה היתה למנהגי המזרח, לנמוסיו, למאכליו, לניגוניו וכו'. מטעם זה לא היתה מרוצה כלל מגילויי־דעתי הנלהבים נגד התורכים. היא היתה בין המצדדים בבית עברית־תורכית בארץ־ישראל.

דעותינו השונות הביאו אותנו לפעמים לידי מריבה פומבית. פעם ישבנו בקהואת ה“בורסה” אשר בלב אלכסנדריה, והנה עברו פתאום על פנינו כשבע־מאות אסירים תורכים, אשר רק לפני ימים מעטים נתפסו בחצותם את תעלת סואץ.

– הידד! – קראתי – הידד לאנגליה בנצחונה עליהם!

דעתה של רעיתי לא היתה נוחה מקריאות־ההידד שלי לאנגלים.

– מדוע לא? בגלל הצטרפותם של התורכים לגרמניה ראויים הם לשנאה ולתבוסה.

– ואני, אין לבי לתבוסת תורכיה.

– והלא את נתינת צרפת.

– אך מיום שנישאתי אליך הרי עותומאנית אני.

וכך פרצה מריבתנו הראשונה, במעמד אבי ו“אמא”, גם דודי יודילביץ' וכל המקיפים אותנו, מתוך רוגזה קמתי ממקומי ואזעק:

– Vivent les Anglais! Vivent les Alliés!

קריאותי אלו עוררו מהומה רבה בבורסה, כי רבים היו המצרים המתנגדים לאנגלים, ומראה האסירים התורכים העיר בקרבם השתתפות בצער כה גדולה, שאחדים מהם החלו להיזעק:

– A bas les Anglais!

– Vive La Turquie!

אנשי צבא אנגלים ומלחים צרפתים הקיפוני אז, והדבר היה בא לידי שערוריה כללית, אילולא התערבותו של קצין מצרי, אשר הוציאנו מן המקום ההוא בחשאי, אל מוצא צדדי.

למחרת היום קבלתי ממושל אלכסנדריה אזהרה שלא לעורר “שערוריות” להבא, פן יגרשוני ממצרים.

– הנה מה שעוללת לי – אמרתי לרעיתי.

– אני אשאר כאן עם אחי, גיסתי וילדיה – השיבה לי.

וכל המאכלים הטובים אשר ערכו לנו יודילביץ' ורעיתו הטובה, צפורה, גם המענגים שהעניקונו ילדיהם וידידינו המרובים, ואורות החשמל לעיר הנאה בלילותיה, והטיולים בסירות הנמל הפנימי הגדול בתכלתו הבהירה, והחזיונות הליל־ליליים בתיאטרונים הצרפתים והערבים, עם שירי “אום כלסום”, אשר החלה להתחבב אז על הקהל ומהתלות הקיש־קיש אף הוא, ורקדניות־הבטן הצ’רקסיות, לא הועילו לשנות את יחסי לתורכים.

רעיתי האמינה עדיין – כראשוני התנועה הציונית, ובהם גם הרצל – שיש אפשרות להשיג עצמאות עברית תוך עותמניה, ואני ראיתי כבר בחזוני את “ביתנו הלאומי” מידי מעצמות אירופה צרפת ואנגליה.

*

ובימי שהותנו בגולת מצרים היתה מצרים זו חיה את חייה תחת שררת המלך חוסיין, עם האנגלים כחוסיו, והיהדות בארץ זו נחלקת לפליטים, רובם באלכסנדריה, ולתושבים ותיקים, רובם בקהיר, עם מספר יהודים בנמל־סעיד, בטנטה ובשאר ערים – בהן גם אלפיון, הידועה מימי הרמב"ם. רבם של יהודי קהיר היה בן־שמעון, עם אחיו הצעיר ממנו כיד ימינו, זוג מלא כוח וחכמה, עם קטאוי פשה כתומכו, ובאלכסנדריה היה שולט ביד רמה חכם אבוּכזיר, עם פיצ’יוטו ובארון דה־מנשה כתומכיו.

ותודות לשלושה אלה, ממעריצי בן־יהודה אבי, החלה עבריתנו לתקוע יתדות נאמנות ברוב בתי־הספר, עם בן־ציון טרגן וכרסנטי – זה האחרון מימי שהותי במוריון של חברת כי"ח בפאריס – כבאי־כוחה העיקריים.

שהותם של אבי ו“אמא” – וגם שלי ושל רעיתי בשתי ערים אלו חליפות – היו להם לשמחה רבה, ובשתי הערים נשאתי בפעם הראשונה את דברי בפומבי בעברית וצרפתית כשפותי העיקריות. זכורני, כי נאומי הצרפתי באלכסנדריה, ביחוד, באולם בית־הספר העממי הגדול, גרם אז למעין “מירעש”, שכן בו הבעתי את דעותי בענין המלחמה ואימצתי את לבות הכוּשלים והתבוסנים שבראשם עמד השען והתכשיטן רוזנטל, “אנארכיסט” לדברי רוב יודעיו. באסיפה ההיא באו הדברים לידי מלחמת־שנים אמתית בינו לביני, והמשטרה הוכרחה להתערב.

אך החשוב למאורעות אז היתה ללא ספק פעולתו הנפלאה של “דודי” דויד יודילביץ‘, אשר נמצא פתאום האיש, שהיה לאיש, במקום שאין איש. כבא־כוח היקב מילא זאב גלוסקין את ידו לעסוק בפליטים ככל אשר יעלה על רוחו, ומפאת הפסקת כל קשר חוטי בין שתי המדינות השכנות (ארץ־ישראל ומצרים), היה יודילביץ’ זה למושל בכיפה מתוך משרדיו בעשרות ומאות מבקריו יום־יום ולילה־לילה. הנה לבונטין ורבים מפקידי הבנק אתו, שהיו נתינים זרים והוכרחו “לברוח” מצרימה. הנה הגברת לנדוי, אשר שני הג’מאל־פשה, הגדול והקטן, היו סועדים על שולחנה עד לאחר הכרזת המלחמה התורכית, והיא ממשיכה כאן את עבודתה הפוריה מירושלים. הנה אשת בן־בנישתי, ותינוקיה בעריסתם מטיילים ליד המפרץ הפנימי במעקתו המאובנת וטיילתו הרחבה. הנה אחד ה“גורלים” הג’ורג’ים מירושלים, אשר מצאו כאן הזדמנות נפלאה להתפתחותם המסחרית, בשל נתינותם הרוסית. הנה גם שמחה קרישבסקי, בכור־מורי הנהדר, אשר הצטיין בלימודיו עד כדי השגת משרה חשובה בממשלת מצרים והוא אחד חשובי העדה היהודית בקהיר, מה שמחתי לראותו באלכסנדריה עם רעיתו בת מצרים כשהוא מנסה ללמדה עברית בן־יהודאית לדבריו.

גיסתי, אשת אבושדיד, מספרת לי כי בנותיה, יולנדה ומפלדה, – שמות שניתנו להן לזכר בנות מלך איטליה, – אינני יודע עד היום למה ומדוע? – בוחרות לדבר עברית, וקשה לה כל־כך להכריחן ללמוד אנגלית “הנחוצה כל־כך לחיי כל אדם בעולם אנגלי זה מסינגפור, עירה – ללונדון עיר תבל”, ובאותן אותנו קפצו לקראתנו בשמחת אין גבול:

– הלו, (hallo), דודה לאה; הלוֹ, דוד בן־ציון!

כי כבר אז נתאזרחה ברכה זאת במצרים, ואנוכי בארתיה כ“גנובה מהעברית”, במובנה – “הלא אתה שם?” “הלא אתה רוצה?”

פתאום, ממרחק העיר הפנימית, צעדה לקראתנו פלוגת “מכבים” מצריים קטנים, עם שלשה דגלים בידי כל אחד ואחת מהם – מצרים ירוק, אנגלי צלוב, ועברי תכול־לבן, כששירי ציון בפיהם, ובן־ציון טרגן ושאר המורים והמורות, בעבריתם המצלצלת, מלהיבים אותם לארצנו.

ואחרון־אחרון חביב בעיני – וויינבלט העלם, גבוה כתומר, במשקפיו לעיניו הנוגות, וציונותו בולטת מעם מגן־דוידו לדשת מעילתו – הראשון לצעירי ה“ילדים” המצריים שהכריזה קבל־עם, ויהי הדבר לפלא בעיני כל. כי עוד רחוקים היו כל־כך רוב יהודי מצרים מכל שאיפה לארץ־ישראל שכנתם, ואחד מהם – אגיון – מעיר בשיחתו עמדי לאמור:

– “טעותו” של משה רבנו היתה, לצאת את הארץ הברוכה הזאת בטיט יאורה ובירקרק אדמתה שאין ערוך לעשרם…

אכן, בכל מה שנוגע ליחס לאנגליה, היינו רחוקים זה מזה ת"ק פרסה: וויינבלט שנא את האנגלים שנאה עמוקה וגילה את שאתו זו בכל הזדמנות.

*

לסוף ערכה “הגולה המצרית” חגיגה גדולה לכבוד אבי, אליעזר בן־יהודה, וכל גדולי מצרים היהודית – אף לא־ציונים שבהם – חשבו להם לכבוד להשתתף בחגיגה באולם הגדול לעדה היהודית בעיר “מוקדון” זאת מלפנים. גם פקידים עליונים מצריים, ובהם גם מושל אלכסנדריה, היו במתנכחיה. לאחר הברכות והתשבחות נשא אבי משא חשוב על תולדות שפתנו הלאומית, אשר דוברה בימים קדומים על־ידי יהודי מצרים ללא הפסקה, עד לתקופת גירושם ממנה. ביחוד הזכיר את גדולת יהודי מצרים בימי הרמב"ם, והביע את תקותו שיעזור להתפתחות שפתנו עם הנצחון “שסופו לבוא”.

אחרי זה בקשוני ברון דה־מנשה ופיצ’יוטו לתרגם את דבריו לצרפתית, ובקומי על רגלי להסתכל סביב, נתקלו עיני בשנים מחברי הטובים ביותר בתקופת לימודי במוריון חברת כי"ח בפאריס – קאסטרו ואלפרד כהן, אשר עזבו את עבודת ההוראה בבתי־הספר של חברה זו בקהיר ובאלכסנדריה, אחד מהם השתלם בעורכות־דין והשני נעשה לסוחר סוכר וחיטה.

מציאתם באולם עוררה קצת חשש בלבי, שמא נפגמה קצת הצרפתית שלי בעשר השנים שעברו מאז למדנו יחד במוריון של כי"ח. לאשרי עורר נאומי התלהבות ארב בקרב אלפי השומעים. בעצם היה נאומי רק כעין מלואים למשאו של אבי, והרחבתי את הדבור על נושא ציוני דמיוני קצת עם שפת־עבר כשפת ים־תיכוננו וכל המדינות לארכו ולרחבו.

והנה בסיימי את נאומי זה, ומקרב הקהל יצא לקראת אבי איש צעיר, בעל סנטר מרובע, לחיים בולטות ומצח עטור שער עורבי בהחלט, וזוג משקפים לעיניו הפוקדות:

– שמי וולדימיר ז’בוטינסקי – הציג את עצמו.

– לא וולדימיר – העיר אבי – כי שם עברי.

– זאב – ענה הלז.

– שמחתי לראותך, אדוני.

– ואני מאושר להכיר פנים אל פנים את אבי הדיבור העברי.

– ומה עושה זאב כאן? האומר הוא ל“טרוף” כבשים תמימים לרעיון הדיבור העברי?

– לא, כי אומר אני להקים לגיון עברי כבעל־ברית האנגלים והצרפתים במלחמתם לשחרור ארץ־ישראל.

– לגיון עברי! צבא עברי! בר־כוכבא חדיש!

אלה היו מלותיו של אבי, ברוב התפעלותו.

– אם אני לבר־כוכבא שני אהיה, הרי כבודו רבי עקיבא – השיב העלם בשפתו המודגשת, כמעט צבאית.

– ואנוכי – התכנסתי מצדי – אהיה לאחד חייליו הנאמנים, אדוני ז’בוטינסקי.

ומסביבנו הכל שומעים ותוהים:

– החולמים! ההוזים!

*

ועוד בטרם החלטנו להפליג מאלכסנדריה לאמריקה, דרך יוון, המתה מצרים לרגל הידיעות המרעישות על־דבר נחיתת האנגלים בגליפולי ובאי למנוס וכניסת הצרפתים לתוך הדרדנלים, עם שם ידוע משכבר הימים עובר מפה לפה – מוסטפה כמאל, כסגן ראשון למפקד הגרמני פון־סנדרס, כמגינה האראלי של תורכיה האירופית.

וכבר הגיעו אלכסנדריתה הפצועים הראשונים מן המערכות הנוראות במרחקי־ים האיים, וגם אסירים תורכים נוספים.

והעיר הומיה מהתרגשות, והמצריים הלאומיים מפגינים לטובת תורכייה, וצעירי הגולים היהודים מבני ארץ־ישראל מתנדבים כבר במאות ללגיון היהודי של ז’בוטינסקי.

ואנוכי מהרהר ומהסס:

הלהצטרף עם רעיתי לאבי ול“אמא”, ולשלוש אחיותי עדה, דולה, וזזה (בנות “אמא”), או לקבוע את מושבי עד לסוף המלחמה במצרים זו שכנתנו, לשם פעולה נמרצת למען ההתנדבות לצבא עברי גדול? או להשמע לרעיתי, ולהפליג לארצות־הברית, שבהן אוכל לפעול הרבה למען עתידה של ארץ־ישראל אם רק ארצה ואעיז…

– מה דעתו של “דודי” יודילביץ'? – שאלתיו.

– לאמריקה – ענני כידיד, כי מי כמוהו ידע את יהודי מצרים בהתנגדותם לכל מה שהיה בו מרוח ציונות? – כן, לאמריקה לך לך, לאמריקה בארבעת מיליוני יהודיה, לאמריקה, במאות מיליוני דולריה, לאמריקה בציונותה המתגברת, שבה לווין־אפשטיין בא־כח יקבי ראשון־לציון וידידי הטוב, יעמוד לימינך.

– לאמריקה – ענתה אחריו רעיתי – שבה נחיה יחד עם אביך ו“אמא”, וניצור לעצמו עמדה כה חזקה, שיוכל נוכל בשובנו ארצה לחדש בה את עתוננו היומי…

לשמע עתוני היומי, ניתר בי הלב, והוכרעה ההחלטה.

– אני מסכים – החזרתי, ורק צרה אחת בפני: אינני מדבר אנגלית…

– תלמדנה! כי אלמדנה לך.

– לכך צריך זמן רב…

– אם למדת רוסית מספקת בשבועות מספר, כשביקרנו בפטרוגרד, במוסקבה ובקיוב, לא תלמד אנגלית? אני, תלמידת הגברת לנדוי, אהיה בעוזריך.

ובמועצת בני המשפחה, של אבי ושל ד"ר אבושדיד, עם סעודה