¹

ככל אשר היה שלמה בן-גבירול אחד מגדולי הפילוסופים המקוריים, אשר לאור חיבוריו הלכו כל בעלי המחשבה שבעולם במשך ימי הביניים, כן היה גם הגדול שבמשוררים, ענק השירה העברית, למרות כל אלה מבני דורו אשר מתוך קנאה או שנאה השפילו ערך שירתו, וללשוננו קראו בשם “לשון אשקלוני”². המבקר העמקן לשירה העברית, ואשר הוא בעצמו נחשב לאחד חברי “השלישיה” של גדולי משוררי ספרד, הוא משה בן-עזרא, אומר עליו³: “בן-גבירול… היה הצעיר בקבוצת משוררי דורו, אבל עלה עליהם במליצותיו. רובם היו משוררים העלים… אכן אבו איוּב⁴ זה עלה עליהם, הוא היה אמן נפלא ומליץ נשגב… יש עדינות ורוך לדבריו ונעימות לכוונותיהם”… והמבקר החריף והשנון יהודה אלחריזי, אומר על שירתו⁵: “ושיר ר' שלמה הקטן⁶, לפניו כל גדול יקטן … והוא לבדו עלה במעלת השיר העליונה… וכל הבאים אחריו למדו טעמו, וקבלו רוח השיר מעמו”… וגם צונץ אבי תולדות הספרות הפיוטית אומר עליו⁷: “בשלמה גבירול בן יהודה המדקדק, הפילוסוף והמשורר, השיגה שירת התפילה של יהודי ספרד-ערב את שלמותה”. ובבואנו אנחנו להוציא משפט על שירתו של המשורר הגדול הזה עלינו להלקח ראשונה לשני חלקיה העקריים, אלה שנה החלקים שבשירת רוב משוררי ספרד הגדולים: שירת החול ושירת הקודש, ואת זאת האחרונה עלינו שוב לחלק לשנים: שירי הקודש סתם והפיוטים לתקופות ידועות בשנה. ובכל אחד משלושה אלה מתגלה לפנינו המשורר בצורה אחרת לגמרי, הטון אחר, הסגנון אחר, וההשפעה עליו הניכרת בהם גם היא אחרת. ועל פי החלוקה הזאת יבואו הדברים להלן.

 

א. שירת החול    🔗

שירתו החילונית של בן-גבירול עולה על זו של חבריו הבאים אחריו בעקר בעוזה ובחריפותה. ולחלק זה כיוון בוודאי אלחריזי באמרו עליו⁸ כי “כל המשוררים הבאים אחריו, רצו ללמוד משיריו, ולא השיגו אבק רגליו, לתקף משליו, וחזק מליו”. שירתו זאת היא בחלקה הגדול בבחינת “הלא כה דברי כאש וכפטיש יפצץ סלע”⁹. והיא מצטיינת גם במעוף דמיון חזק המביא על פי רוב להגזמה מופלגת קיצונית. הדברים האופיניים האלה הם תוצאה מטבעו ותכונותיו המוצקות אשר חושלו וחוסמו על ידי קורותיו ותנאי חייו, והוא איננו חפץ כלל לכסות על מה שמתרחש בקרב לבו. שירתו היא יותר מכל שירת המשוררים האחרים ראי נפשו, ואם הוא קורא לידידו בנוגע לאהבתו אותו¹⁰:

וּמִי יִתֵּן יְהִי לִבִּי זְכוּכִית // עֲדֵי תִרְאֶה בְעֵינָךְ אַהֲבָתִי,

הנה שירתו היא באמת הזכוכית אשר דרכה נוכל לראות את המתהווה בתוך-תוכם של חדרי לבו. שירתו יוצאת מפנימיות לבו ולא מעושׂה, אמיתית – ולא מן השׂפה ולחוץ. מה הן תכונותיו העיקריות של בן-גבירול?¹¹ לפי כל המתבלט מתוך שירתו היה אדם רגשן בתכלית, ויותר נכון: רתחן, ורגשנותו זאת הראתּוּ את הדברים תמיד בצורה מוגזמת, ומכאן ההתפעלות הגדולה ומעוף הדמיון החזק. ביחוד גדלה בקרבו הכרת ערך עצמו, וזו הביאתּוּ ורכז מחשבותיו בו בעצמו ועל עצמו, עד כי מבין כל המשוררים הספרדים הוא הסובייקטיבי והאגוֹצנטרי ביותר. ולכן הננו מוצאים בשירתו “שירי התפארות” הרבה מאד, יותר מאשר אצל חבריו יחד, והתפארות זו מלווה בהגזמה הרגילה בשירתו. הוא מצייר לו כי הוא הוא העולם וכל העולם נתון בו:

וְאָמְנָם כִּי אֲנִי גַלְגַּל // וְהָאָדָם בְּמַזָּלָי

וְהָאָדָם בְּמֶרְכַּבְתִּי // וְאוֹתָהּ מָלְאוּ שׁוּלָי¹²

כלומר: הוא הגלגל המקיף את העולם כולו. והאדם (כל המין האנושי) הוא רק אחד המזלות הקבועים בו. האדם רתום במרכבת כבודו, בדמיון “פני אדם” אשר כביכול במרכבת אלהי הצבאות שראה יחזקאל¹³, ושוליו מלאים מרכבה זו כשולי האלהים הממלאים את ההיכל במחזה ישעיהו¹⁴. ובשיר אחר, בדברו על רוחב לבו, הוא אומר¹⁵:

בְּלֵב יִסֹּב עֲלֵי גַלְגַּל אֲדָמָה // וְיֵחָלֵק עֲלֵי שֵׁשֶׁת עֲבָרָיו,

לבו מקיף את גלגל העולם, ולא רק כחישוּק צר כי אם כציפוי המצפה כל ששת שטחיו. ולמדרגה קיצונית הוא מגיע בדבריו באחד שיריו¹⁶:

וְגֻלַּת שְׁחָקִים בְּלִבִּי עֲצוּרָה // וְתֵבֵל בְּגֻלַּת שְׁחָקִים עֲצוּרָה,

הארץ ומלואה וגם הגלגל המקיף אותה כולה, אינם מספיקים לו עוד, וכל רחבי השמים וגרמיהם עצורים בקרב לבו! גדולה כבר הגזמת הרמב“ע בתהילת ידידו ר”י הלוי בהתפלאו:

אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים // יַעְמֹס הָרֵי בִין עַל גַבּוֹ¹⁷,

אך מה ערך הגזמה זו בהשוואה אל בית הרשב"ג אשר בו הוא אומר על עצמו¹⁸:

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלָּד // לְבָבוֹ בָן כְמוֹ בֶן-הַשְּׁמוֹנִים!

הכרת ערך עצמו זאת המופרזת מאד הביאתו להקל בערכם של בני סביבתו, שאינם מבינים ואינם מסוגלים לפי דעתו להבין את גדולתו. הוא מתגאה עליהם, בז להם ומתרחק מהם, והם כמובן מתרחקים ממנו, והזכוכית המגדלת את כל המעשים אשר על עיני דמיונו מראה אותו את כולם כאויבים וכאורבים לו על כל צעדיו, והוא נעשה לאיש ריב ולאיש מדון לכולם, הוא:

– – – – – – – – –// יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי

בֵּין כָּל-פְּתַלְתֹּל וְסָכָל // לִבּוֹ כְלֵב תַּחְכְּמֹנִי

עָם – נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם // מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי¹⁹.

ואת רגשני שנאתו להם הוא מביע בשיר אחר אשר בו הוא קורא לנפשו לצאת מִבֵּין אֲנָשִׁים בּוֹעֲרִים // שֶׁתִּשְׂנְאִי וּתְתָעֲבִי²⁰. ועל פי המאמר הצרפתי Après moi–le déluge! הוא קורא עליהם ועל ארצם:

אֶרֶץ יְרִיבַי אַחֲרַי // תּוּאַר בְּקִלְלַת בֶּן-אֲבִי²¹,

זאת אומרת קללת ברק בן אבינעם הקורא:

אֹרוּ מֵרוֹז – – – אֹרוּ אָרוֹר יֹשְבֶיהָ²².

רגשי בוז ושנאה אלה לאנשי סביבתו מביאים אותו להתל בם, לחרפם ולגדפם ולפעמים גם באופן גס. פעם הוא אומר²³, כי הם:

עֲיָרִים – לוּ אֱנוֹשׁ יִדְקֹר בְּשָׂרָם // בְּפַטִּישׁ, גַּב אֲחוֹרָם לֹא יְרֵאוֹ

וְהֵם – לוּ אֻסְּפוּ עַל כַּף נְמָלָה // נְקַלִּים לִהְיוֹת סֵפֶק מְלוֹאוֹ,

עורם החמוֹרי הוא כל כך עבה עד שלא ירגיש גם אם ידקרוהו בפטיש (כמה מוצלח המבטא ההיתולי: דקירה (בפטיש!); והם כל כך קטנים עד שכולם יחד לא יספיקו למלא שטח כף נמלה! איז תוקף של דמיון ואיזו הגזמה! ובשיר אחר²⁴ הוא אומר על כל אחד מהם שהוא:

מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, // וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל, וְסוֹרֵר כְּפָרָה

וְשֵׁפֶל וּבוּז לָבְשׁוּ. לֹא! אֲבָל כִּי // כְתֹנֶת כְּסִילוּת בְּעוֹרָם תְּפוּרָה.

מלבד אָספו קבוצה שלמה של מיני חיות לזכּותם בתכונותיהן, הוא אומר גם כן כי לבשו שפלות ובוז… אך תיכף הוא מתנחם ואומר: לא כן הדבר, לא רק שלבשו את כתונת הסכלות, כי אם היא תפורה בעורם באופן שלא יוכלו לפשטה לעולם. ואם הדבר ככה, איך יוכלו אנשים כאלה לדַמות עצמם אליו, או אפילו להעז לחשוב, כי יוכלו להשיג עומק רעיונו?

וְאֵיךְ יִפְרְצוּ לַעֲלוֹת אֶל מְקוֹמִי? // וְיָדָם לְהַשִּׂיג לְגָדֵר קְצָרָה!

ובגלל חוצפתם זאת הוא מאיים עליהם וגם מקללם לפעמים:

תִּכְהֶה מְהֵרָה עֵין יְמִינָם, בַּעֲבוּר // לֹא רָאֲתָה מֶנִּי לְבַד צוּרָתִי²⁵.

עינם רואה רק צורתו החיצונית ולא את פנימיותו המזהירה, ועל כן צריך שתחשך עין זאת.

ואת תקפו וגבורתו למולם הוא מביע בבתים הבאים²⁶:

וְאִם הֵם כְּשַׁיִת – אֲנִי הַמְּדוּרָה // וְאִם הֵם כְּרוּחַ – אֲנִי הַסְּעָרָה

וְאִם הֵם כְּלָבִים – אֲנִי הַמְּגָרֶה // וְאִם הֵם כְּשָׁמִיר – אֲנִי הַמְּגֵרָה²⁷.

עם הכרת ערך עצמו המופרזה והשפלת ערך מתנגדיו האמיתים או המדומים באה הכרת ערך שירתו הוא והרמתה למעלה ראש, ומצד שני השפלת ערך שירי האחרים. ענין הרמת המשוררים את ערך שיריהם הוא דבר נפרץ בשירי כל המשוררים הספרדים²⁸. אבל הם מזכירים רק ערך אותו השיר שהם שולחים לידידיהם או לאנשי חסדם, להראותם באיזו תשורה יקרת ערך הם מכבדים אותם; בשעה שבן-גבירול, ההולך גם הוא בדרכם זאת, שהיא דרך המשוררים הערבים ונמצאת במקומות בודדים גם בתנ"ך²⁹, קושר כתרים לשירתו בדרך כלל. פעם הוא אומר³⁰:

לֹא אַחֲרִישׁ עַד אֶחֱרֹשׁ שִׁירַי עֲלֵי // לוּחַ לְבַב תֵּבֵל לְבַל יִמָּחוּ,

לא פחות ולא יותר מאשר לחרוש ולחרות אותם על לוח לבב תבל כולה! ופעם הוא אומר³¹:

וְכָתַב הַזְּמָן שִׁירִי בְּפָנָיו;

הזמן המתנגד לו תמיד ונלחם בו – מוכרח לחוק את שירו בפניו, כקישוט לו. ובבואו להשוות שירו לעומת שיריהם הוא קורא³²:

וְהֵם מִתְפָּאֲרִים עָלַי בְּשִׁירִים! // וּמִי יִתֵּן וְהָיוּ מַאֲזִינִים…

הֲכָאֵלֶּה לְפָנַי יַעֲרֹכוּן? // צְעִירֵי הַנְּמָלִים הַקְּטַנִּים

אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּן בַּשִּׁיר לְדַבֵּר // וְאֵינָם לַהֲגוֹת בּוֹ נֶאֱמָנִים…

וְטֶרֶם יֵלְדוּ כָרוּ קְבָרִים // לְשִׁירֵיהֶם, וְעִמָּם הֵם טְמוּנִים.

שיריהם קבורים עוד טרם חוברו, והמחברים טמונים עמם יחד, כי איש לא יזכרם ולא יעלם על לב.

כנגד בני האדם השנואים עליו ואשר עליהם הו מביט מגבוה – עומדת החכמה בת השמים אשר לה שמר את אהבתו החמה, ואליה הוא נושא ומרים את עיניו משפל מעמדו. בכל עוז הוא שואף להתרומם על במעלות חכמה זו ובחקר אלוה, שהוא תכלית החכמה. וזוהי שאיפה שאיננה נותנת לו מנוחה ושקט ברוחו ושום דבר לא יוכל להניאו ממנה:

אֵיךְ אֶעֱזֹב חָכְמָה? וְרוּחַ אֵל // כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ

מִדֵּי הֱיוֹתִי אַעֲלֶה נַפְשִׁי // וּבְעַד עֲרָפֶל שִׂים מְעוֹנֶיהָ

כִּי נִשְׁבְּעָה עָלַי לְבַל אֶשְׁקֹט // עַד אֶמְצְאָה דַעַת אֲדוֹנֶיהָ³³.

שאיפתו זאת ואי האפשרות להשיגה כפי חפצו מעמיקים בקרבו את תהום היגון והצער, ורוח זו נסוכה על פני רוב שירתו, רוח יאוש וספקנות קיצונית, ואת יגונו הנפרז הזה הוא מביע יפה באמרו³⁴:

אֲדַמֶּה לְקַבֵּר יְגוֹנִי בְנַפְשִׁי // וְהָיָה יְגוֹנִי לְנַפְשִׁי קְבוּרָה.

שאיפתו הרוחנית מביאה אותו לבחול בחיי החומר, וברוח בוז הוא מדבר על “הבשר” השליט בהם³⁵:

אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס // לִהְיוֹת בְּשָׂרִי סְרָנִי.

ולבו המשכיל לא יכול שאת את לבו החמרי, לב הבשר, המושכו אל נתיבות התאווה והתענוגים החמריים. ובכן מלחמה ללבו עם לבו, והוא קורא³⁶:

אֲשֶׁר נִבְהַל לְבָבוֹ מִלְּבָבוֹ // וְנַפְשׁוֹ מָאֲסָה לִשְׁכֹּן בְּשָׂרוֹ³⁷.

את מלחמת נפשו הפנימית הוא מבטא תמיד בצורת ויכוחים בין ידידיו ובינו, כאלו הם הם הנלחמים אתו. הידידים הם המפַתים אותו לשׂטוֹת מדרכו בכל מיני טענות, והוא עונם בדברים המחזקים ומאמצים את נזירותו מכל מנעמי החיים עוד יותר³⁸. ודבר זה עולה לו לא בנקל. הוא רואה את ימי עלומיו, אביב חייו, עוברים בלי נחת ובלי חדוה, ואת זרם תלונותיו הוא שופך, כדרך המשוררים הערבים והספרדים, על “תבל”, כאילו היא האשמה בדבר, באמרו³⁹:

דַּלְתֵי יְגוֹנִי פּוֹתְחָה אֵלַי, הֲכִי // דַלְתֵי נְעוּרִים אַחֲרַי נוֹעֶלֶת.

והוא מקנא בבני גילו הצעירים השמחים ונהנים באהבה בתענוגיה, ומצטער על זה שהוטל עליו רק להצטער:

הֵן מִדְּרֹשׁ חָכְמָה בְשָׂרִי נֶאְכָל // וּבְשַׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת⁴⁰.

אך הוא אינו יכול אחרת, התכלית הנשגבה, שהוא שואף אליה, איננה נותנתו להיות מנוצח על יד חולשתו. ברפיונו הוא קורא רגע⁴¹:

לוּ אֶמְצְאָה סִכְלוּת מְעָט!

אך תיכף הוא חוזר בו ואומר:

…………. אַךְ אַיִן לְךָ // מַכָּה אֲנוּשָׁה תַעֲרֹךְ אִוֶּלֶת

עַל כֵּן מְאֹד אִיגַע, וְלֹא אֶרֶף מְעָט // לוּ מָצְאָה יָדִי כְבוֹד קֹהֶלֶת.

וכל הדברים האלה מושפעים בלי כל ספק הרבה מאד מקורות חייו.

הוא נשאר בעודו קטן יתום מאביו ומאמו, וגם אחים לא היו לו:

נִכְאָב – בְּלִי אֵם וְלֹא אָב // צָעִיר וְיָחִיד וְעָנִי נִפְרָד – בְּלִי אָח, וְאֵין לִי // רֵעַ לְבַד רַעֲיוֹנִי⁴²,

רעיונו – זהו רֵעו היחיד בעולם. ובעמדו בודד בעולמו, בלי כל קרוב וגואל שיחממהו ברגש האהבה וקירבת הדם, הוא משתוקק לכל הפחות לרֵע מתאים ומשכיל ואיננו יכול למצאו. אולי אשם הוא בעצמו בהרחיקו מעליו את הקרוב אליו, אך את העובדה איננו יכול לשנות, והוא קורא בכאב לבו⁴³:

אֶצְמָא לְרֵעַ, וְאֶכְלֶה // טֶרֶם כְּלוֹת צִמְאוֹנִי

כְּאִלּוּ שְׁחָקִים וְחֵילָם // בֵּין תַּאֲוָתִי וּבֵינִי.

מרחק השמים וכל צבאם בינו ובין השגת תשוקתו, כי אכן קשה לספק את תביעתו בנוגע לתכונות ריע כזה, והוא אומר על נפשו⁴⁴:

תִּצְמָא לְאִישׁ שֵׂכֶל וְלֹא תִמְצָא // אָדָם יְרַוֶּה צִמְאוֹנֶיהָ

דִּרְשׁוּ בְאַלְפֵי הַזְּמָן, אוּלַי // בָּהֶם אֱנוֹשׁ יָפִיק רְצוֹנֶיהָ.

ומעניינת העובדה, שעד כמה שהוא מרבה לדבר על עריגתו לנפש ידיד ורֵע, אין בכל מאות שיריו כמעט כל זכר לאהבת נשים או אפילו לתיאור יפי היפיפיות, ככל מה שאנו מוצאים בספר “הענק” של משה בן-עזרא או בשירה האהבה הלוהטים של יהודה הלוי. אך איננו יודעים אם לקח לו אשה בכלל, עד שהוכרחה האגדה שנוצרה עליו לספר כי הוא יצר לו אשה בכוח ספר יצירה⁴⁵.

ואם יש כבר בשנים מכל שיריו זכר האשה, בחקותו את דרך המשוררים האחרים המתחילים שירי תהילתם לפעמים בדברי חשק ואהבה⁴⁶, הוא נפטר ממנה במהרה מפני האש. באחד מאלה ⁴⁷ הוא מתחיל בסגנון שיר השירים: מִי זֹאת כְּמוֹ שַׁחַר עוֹלָה…, ובבתים אחדים הוא מדבר על אודותיה, והוא מזכיר כי “רץ לקראתה”, וכאשר הוא כבר מגיע אליה איננו מוצא כל נושא אחר לדבר אתה עליו מאשר לשאול אותה:“אָנָה פְנוֹתֵךְ אַתּ?” זוהי השאלה החשובה המנקרת במוחו, לדעת מה הוא המקום שהיא הולכת אליו מן המקום שהוא נפגש בה. זה נעשה אומנם למען השג תשובתה, כי היא עולה לראות את שמואל מהוללו, כדי שיוכל להתחיל בתהילתו⁴⁸:

שְׁבִי פֹּה, יַעֲלַת הַחֵן לְנֶגְדִּי // וְהָעִירִי לְדוֹדֵךְ הַשְּׂשׂוֹנִים.

הוא ממשיך:

קְחִי הַתֹּף וְהַנֵּבֶל, וְשִׁירִי // בְּנִגּוּנֵךְ עֲלֵי עָשׂוֹר וּמִנִּים

וְקוּמִי הַלְלִי דוֹדֵךְ בְּחִירֵךְ // יְקוּתִיאֵל נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים.

ומובן מאליו, כי מכיוון שהגיע כבר אל הזכרת השם יקותיאל הוא ממשיך להלל אותו ושוכח לגמרי את יעלת החן היושבת ומנגנת לפניו. ואת יחסו לאשה בכלל הוא מביע באחד שיריו⁴⁹, באמרו דרך אגב:

הֲיִהְיֶה רוֹם לְעוֹלָמִים כְּתַחַת? // וְאִם אִישׁ יִהְיֶה לָעַד כְּאִשָּׁה?

וכנגד כל תיאורי הטבע הנהדרים והמזהירים שבשירי הרמב“ע ⁵⁰ והריה”ל⁵¹ הננו מוצאים בשיריו הוא רק מעטים בתיאורי יפי הטבע, כגון השיר⁵² המתחיל:

יְשַׁלֵּם הַסְּתָו נִדְרוֹ, וְיָקִים // דְּבָרוֹ, לַחֲבַצֶּלֶת עֲמָקִים.

ועוד מעטים כאלה. ואמנם נפש ספוגה ורווּיה בצער העולם כולו, נפש הנושאת עליה כל כּובד משא צער זה, אינה פונה לראות ולרוות מהיופי וההדר שבתבל זו, שהיא מואסת ומתעבת. אך כנגד זה היא רועה ותועה בחשכת הלילה ובאפלתו, בעננים המקדירים גם את אור הירח הכהה. במרחבי רקיע שחור היא משוטטת כמראה הירח מאחרי העבים הקלים הנדחים מפני הרוח הסוערת. את הלילה היא מרגשת ומתארת, ותיאורי חשכת הלילה ושחרותו הננו מוצאים בשירים שונים של בן-גבירול, ובהם הוא מצטיין⁵³. והוא בעצמו אומר באחד משיריו⁵⁴:

וּבָחַרְתִּי מְקוֹם הָאוֹר חֲשֵׁכָה // וְלָתֵת לִי מְקוֹם בֵּיתִי קְבוּרָה. ממש ההפך מדברי ר"י הלוי המשורר האופּטימי האומר⁵⁵:

אֶמְאַס בְּלֵילִי, עֲדֵי סַהַר בְּעֵינַי דְּמוּת // נֶגַע, וּפָשָׁה בְּעוֹר כּוּשִׁי כְּבַהֶרֶת.

ואוֹרך הלילה למשורר נדוּד-השֵנה ארוך כדברי המשורר הערבי:

فما أطول الليل على من لا ينام [פמא אטול אלליל עלא מן לא ינאם] (מָה אָרֹךְ הַלַּיִל לִנְדוּד שֵׁנָה!).

והמשורר משתעשע בהביטו אל הכוכבים ברקיע. ופעם הוא מדמם ל“פרדס – ציציו בסתו פרחו”⁵⁶; ופעם הוא רואה קרבות בשמים, והירח הוא שר-הצבא המפקד, והכוכבים חילו סביבו מחכים למוצא פיו⁵⁷; ופעם שלישית הוא רואה עצמו כאלו הוא הרועה, ועליו הופקד לשמור את עדר הצאן (הכוכבים) התועות שם בשחקים, והולכות ונעלמות באפקים⁵⁸. משורר בעל נפש סואנת כמוהו אי אפשר לו שלא יתפרץ ברגעי התלהבותו בהגזמות. שופטי השירה אמרו אמנם, כי “מיטב השיר כּזבוֹ”, אבל הן גם לכּזב יש גבול, ובשירו עובר הרשב“ג בדמיונו כל גבול. וזה אמנם עושה את שירו לא רק ל”מיטב" כי אם למובחר שבמובחר. מלבד בתי שיריו המדברים על גדלו ורוממותו, שנזכרו כבר לעיל, שבהם הגזמות עצומות, הננו מוצאים פה ושם הגזמות מופלגות אחרות. הנה באחד שירי תהילתו הוא אומר על המהולל⁵⁹:

וְרַב כַּיָּם – וְהוּא קָטָן בְּעֵינָיו // וְרָם כָּהָר – וְצִפֹּרֶן עֲמָסוֹ.

צפורן דקה יכולה לשאת את האיש “הרם כהר” לרוב ענוונתו והקטנת עצמו. ובעקיצה על אחד המשוררים⁶⁰:

וּמִקֹּר נוֹזְלָיו, כִּי נִצְּבוּ נֵד // עֲדֵי כִי קָפְאוּ יַמִּים לְקָפְאוֹ.

מימי שירו הם כל כך קרים עד כי ניצבו כמו נד בהיקרשם, ולא רק זאת אלא כי גם הימים הגדולים קופאים לסיבת קפיאתו. ועל קטן מתנגדיו⁶¹:

וְהֵם – לוּ אֻסְּפוּ עַל כַּף נְמָלָה // נְקַלִּים לִהְיוֹת סֵפֶק מְלוֹאוֹ,

הם כל כך קטנים עד אשר לוּ אספו את כולם על כף נמלה לא היו מספיקים למלאותה! נצייר לנו את כף הנמלה, וכולם עומדים עליה ועדיין איננה מלאה! ובדברו על עצמו⁶²:

וְיוֹרוּנִי בְנוֹת יָמִים כְּאִלּוּ // אֲנִי שַׂעְרָה וְהֵם קַלְעֵי אֲבָנִים;

לקח את המבטא: קולע באבן אל השערה, שבשופטים (כ, 16) והסבו לו ולפגעי הזמן, ודימה עצמו דרך אגב לשערה בדקותו. וכן בשיר אחר⁶³:

וְדַל מֵרֹב חֳלִי, עַד כִּי נְשָׂאוֹ // זְבוּב [קָטָן] בְּאַחַת מִזְּרוֹעָיו,

בא הזבוב לעומת ה“צפורן” הנושאת את האיש שבבית הנזכר לעיל “זרוע הזבוב”. והגזמה עוד יותר גדולה בבית הזה⁶⁴ שהוא מתאר בו את קטנותו:

וְלוּ דַק נְמָלִים נְשָׁכוֹ – נְשָׂאוֹ // בְּפִיהוּ, וְאָבַד בְּפִי הַמְּעָרָה,

הדקה שבנמלים היתה נושאת אותו בפיה אל מערתה, קִנה, ולקטנותו היה אובד בפי המערה הקטן מאד. ומשורר זה, המרקיע שחקים ומדבר תמיד על גרמי השמים העצומים, אוהב להשתעשע מצד שני בזבובים, ובייחוד בנמלים המסכנות. אחד הדברים המציינים את שירתו של הרשב"ג היא הרגשת הקצב (הריתמוס) הבאה ביחוד בהתרוממות הרוח של המשורר, ובמקומות רבים משיריו הננו מוצאים חלוקת המלים לפי חלוקת העמודים שבצלעות בתי השיר, דבר שבו מצטיין גם הנגיד בהרבה משיריו⁶⁵. ככה הננו מוצאים בהתחלת שיר בקריאת עוז וגבורה⁶⁶:

אֲנִי הָאִישׁ / אֲשֶׁר שִׁנֵּס / אֱזוֹרוֹ

וְלֹא יִרֶף / עֲדֵי יָקִים / אֱסָרוֹ.

כמה יפה אפילו החלוקה בתוך החלוקה, בתתו בכל עמוד מלה אחת ליתד ומלה שנית לשתי התנועות. או התחלת שיר אחר, שבו הוא מתחנן לפני האלהים שישלח לכנסת ישראל את המשיח:

שִלְחָה/ לְבַת / נָדִיב // אָדֹם / יְפֵה / עָיִן

יִפְרַח / כְּבֵן / פֹּרָת // שָׁתוּל / עֲלֵי / עָיִן,

גם פה מלה מיוחדת לכל יתד. וכן בהתחלה אחרת⁶⁷:

שְׁחַרְתִּיךָ / בְּכָל שַׁחְרִי / וְנִשְׁפִּי וּפֵרַשְׂתִּי / לְךָ כַפִּי / וְאַפִּי

או:

שַׁדַּי / אֲשֶׁר יַקְשִׁיב / לַדָּל / וְיֵעָתֵר

עַד אָן / תְּהִי רָחוֹק / מֶנִּי וְתִסָּתֵר.

או ההקבלה היפה בהתחלת שיר אחר⁶⁸:

זְמַן בּוֹגֵד / אֲסָרַנִי / בְּפִידוֹ

עֲדֵי אָחִי / הֱמִירַנִי / כְבִגְדוֹ.

ועוד רבים כאלה וכאלה. מבין קישוטי המליצה הערבית כמשתמש ביותר בענין הרמיזה (التلميح אל תלמיח), זאת אומרת שהמשורר משתמש בשירתו ברמיזות בדרך רפרוף קל לעובדות היסתוריות שבמקורי קורות האומה, ובנוגע לנו, זאת אומר: למקרים הנזכרים בתנ“ך. המשורר שקוע בדבריו על ענין ידוע, ופתאום הוא קופץ ורומז על ענין היסתורי רחוק שהשומע לא קיווה לו כלל, ותיכף אחרי כן הוא שב לענינו. זהו כעין ניצוץ המזהיר לרגע ומושך תשומת לבנו אליו, ופתאום הוא נעלם ואיננו. דבר מובן מאליו, כי “רמיזות” מעין אלה רבו בשירי הקודש ש”הנושא" שלהם נותן כבר מקום רחב ידים להם. אך המשוררים הספרדים השתמשו בדרך זו לא רק בשירי קודשם כי אם גם בשירי החול שלהם. והמשורר המשתמש בדרך זו יותר מכל חבריו המשוררים יחד, הוא בן-גבירול. קדם לו אמנם הנגיד בזמן, אך לא באותה המידה, בשירי החול של הרמב“ע ובן משפחתו הראב”ע נמצא רק דוגמאות מעטות, ואפילו ר“י הלוי המשורר הלאומי משתמש בדרך זו במידה מצומצמת, ועל פי רוב רק במקרים ידועים ומפורסמים מראשית ימי האומה⁶⁹, בשעה שבשירי הרשב”ג הננו רואים כי כל המקרים שעליהם יסופר בתנ“ך, וגם הבלתי חשובים לגמרי שבהם, עומדים תמיד לנגד עיני דמיונו והוא שואב מהם כל מה שדרוש לענינו. כוח דמיונו החזק עושה לו מטעמים מכול, ואין דבר הולך לאיבוד, ואפילו רשימות של שמות אנשים ושבטים הנמצאות בתנ”ך. בשיר אחד⁷⁰, אשר בו פונה אל יקותיאל מיטיבו, הוא אומר:

אָכֵן מְיֻדָּעִי זְנַחְתַּנִי מְאֹד // עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי-זָנוֹחַ,

השומע יחשוב כי הוא קובל על אשר עזבהו, והגיע בזניחתו למדרגה כזו שהמשורר קראהו בשם אבי-הזונחים והגדול שבהם. אך באמת ישנה פה “רמיזה” אל הכתוב בדהי“א א 18, כי אשה אחת משבט יהודה ילד את ירד אבי [העיר] גדור, ואת חבר אבי שוֹכוּ ואת יקותיאל אבי-זנוח; והרשב”ג משתמש בנוגע ליקותיאל מיטיבו בתואר “אבי זנוח” להוראה אחרת. ובשיר אחר, אשר בו הוא מהלל כנראה איש ששמו שלמה, הוא אומר עליו⁷¹:

וְיָם גָּדוֹל יְחֻשַּׁב, יָם שְׁלֹמֹה, // אֲבָל לֹא יַעֲמֹד עַל הַבְּקָרִים,

חכמת האיש רחבה כים גדול, ובנוגע לשמה שלמה הוא נזכר בשלמה החכם מכל האדם והבריכה שקרא לה בשם “ים”⁷², והעמיד אותה על שנים עשר בקרים, והוא אומר על מהוללו כי אמנם חכמתו רחבה כים גדול, כים של שלמה, שנאמר עליו⁷³: ויתן אלהים חכמה לשלמה… כחול אשר על שפת הים, אבל בשעה שים-שלמה המלך עמד על הבקרים⁷⁴, סמל הבערות, ים חכמתו של שלמה זה אין לו כל ענין עם בקרים. בשיר אחר⁷⁵ הוא מבקש מאלהים:

תְּנָה חֶלְקִי בְגַן עֵדֶן כְּתִשְׁבִּי // וְאַל אֶהְיֶה בְסוֹד זִמְרִי וְכָזְבִּי⁷⁶.

ובשיר אחר⁷⁷:

וְדִמִּיתִים מְיֻדָּעַי עֲשָׂהאֵל⁷⁸ // וְהִנֵּה הֵם אֲחֵי פִסְחִי יְבוּסִים⁷⁹.

ואפילו אות בתנ"ך שעל פי המסורה היא צריכה להיות “תלויה”, כלומר להיכתב למעלה מיתר האותיות שבאותה מלה, משמשת לו ל “רמיזה”, כגון בדברו על בני סביבתו השנואים עליו הוא אומר⁸⁰:

וְדַע כִּי גָבְהוּ מֵהֶם דְּרָכָי // וְהָיִיתִי כְמוֹ אוֹת נוּן מְנַשֶּׁה.

רמז לכתוב⁸¹: ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני, שהנון במלת “מנשה” כתובה למעלה מהאותיות האחרות (משה) מפני שהיא נוספה לשם “משה”, לכבודו של משה רבנו, שלא ייאמר כי נכדו של משה רבנו היה כהן לפסל מיכה. ספר האומה, התנ"ך, עם כל קורותיו, וכל פרטי תכנו, ואפילו צורת אותיות ורשימות שמותיו, פתוח תמיד כספר הגלוי לעיני רוח המשורר ואין דבר אָבד. הקישוט השני שהוא משתמש בו בהצלחה הוא ענין “השיבוץ שונה ההוראה”. ענין “השיבוץ” בכלל, זאת אומרת הבאת קטעי פסוקים באופן שיטתי בסוף פיסקת שירי הקודש, מתחיל עוד מתקופת הפייטנים ונמצא כבר בפיוטי ינא והקליר, אך כדי לעשות את השיבוצים האלה ליותר מעניינים התחיל בן-גבירול להשתמש בהם בעברית לפעמים שלא באותה ההוראה שלהם במקום, דבר המפתיע את השומע ומעורר תשומת לבו⁸². וענין זה הננו מוצאים ביחוד בהימנונו הנשגב “כתר מלכות”, אשר בו בא בסוף כל פיסקה שיבוץ מאחד הפסוקים, ויש שיבוצים אחדים שהם שוני הוראה, כגון בפיסקה אשר בה הוא מבקש מהאלהים, כי לא יקרב מותו. שם בא בסופה⁸³:

וּמַה-יִסְכֹּן לְךָ כִּי רִמָּה תִקָּחֵנִי לְאֹכֶל? // יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכַל?

הכוונה בחלק השני של המאמר היא כי הרימה תאכלני אני שהנני יגיע כפיך, על דרך הכתוב⁸⁴: הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך? והנה כמה שונה ההוראה פה מזו של קטע כתוב זה במקומו⁸⁵: יגיע כפיך (מה שתשיג בעבודת ידיך) כי תאכל (אתה) אשריך וטוב לך. וכן כשהוא מתאר את השמש הוא אומר⁸⁶:

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם תִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַלְכָּה // וּבֵית נְתִיבוֹת נִצָּבָה

וּבַשַּׁחַר תָּרִים רֹאשׁ // וְתִקֹּד לָעֶרֶב בְּמַעֲרָבָה

בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (שוקעת) // וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה,

פסוק שבמקומו⁸⁷ באה מלת “באה” בהוראתה הרגילה. או בסוף הפיסקה, שהוא מדבר בה על אפיסות כוח האדם, כשהוא אומר⁸⁸:

כִּי מָה הָאָדָם כִּי תְדִינֵהוּ? // וְהֶבֶל נִדָּף אֵיךְ בְּמִשְׁקָל תְּבִיאֵהוּ?…

רֵאשִׁיתוֹ מֹץ נֶהְדָּף⁸⁹ // וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף?!

האם אפשר, כי האלהים יבקש אחרי מי שהוא נרדף מכל עבר למען יוסיף גם הוא להזיק לו?! – ואלו הקטע במקומו⁹⁰ כוונתו כי האלהים יבקש דין הנרדף להיטיב לו ולהצילו. והמאמר נאמר בניחותא ולא בשאלת תמיהה. ובדברו על הנבלים “המראים תומה ותחתיה ערמה”, הוא אומר⁹¹:

מַרְאִים נֶפֶשׁ זַכָּה וְנִמְהֶרֶת // וְתַחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת⁹²,

בשינוי הוראה מלת “תחתיה” מ“במקומה” ל“מאחריה”.

וכשהוא מדבר על האלהים, שהוא חופשׂ כל חדרי בטן, ויודע נגלות האדם ונסתרותיו, הוא אומר⁹³:

וְכָל אֲשֶׁר מִמְּךָ יַעֲלִימֶנּוּ // מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ,

באה פה “תּצְפּנוּ” בהוראת תּצפּהוּ, תראהו, במקום “תכסהו” שבכתוב⁹⁴.

הקישוט המליצי השלישי שחידשהו בשירה העברית אחרי שהשתמשו בו המשוררים הערבים בהתחכמות ידועה, הוא ענין “הצימוד הנעלם”, الجناس المعنوي [אלגנאס אלמענוי] = צימוד-ההוראה, שהיא כתוצאה מ“הצימוד השלם” ומ“משנה-ההוראה”. הצימוד השלם הוא ההשתמשות בשירה במלה אחת פעמיים או יותר בהוראותיה השונות, כמו כל ספר “הענק” של הרמב"ע⁹⁵. מדרך זו התפתחה דרך “משנה-ההוראה”, והיא ההשתמשות רק בפעם אחת, במלה אחת שיש בה שתי הוראות בכוונה לשתי הוראותיה יחד⁹⁶. ובדרך זו צעדו המשוררים הערבים עוד צעד בקחתם מלה, שהיא שם עצם פרטי ויש לה הוראת שם עצם כללי, וברצותם להשתמש בה בהוראתה בתור שם עצם כללי, הם אינם מביאים אותה כלל, כי אם מביאים כינוי של אותו שם העצם הפרטי הדומה לגמרי לשם העצם הכללי שחפצו להשתמש בו. ובכן יש פה צימוד שלם של שתי הוראות למלה אחת, אלא שהצימוד כולו נעלם ואיננו, ורומז עליו הכינוי של שם העצם הפרטי שהמלה הנעלמה מורה עליו. הנה למשל המלה “ברק” היא גם שם עצם פרטי לשר החיל שהלך עם דבורה למלחמה וגם על רצועת האור המבריקה לפעמים בשמים, וברצות בן-גבירול להזכיר באחד שיריו כי ירד גשם חזק ולבית רעם וברק, הוא אומר⁹⁷:

“וְנָפַל הָרַעַם וּבָא בֶן-אֲבִינֹעַם בַּמַּיִם כַּבִּירִים”,

השתמש ב“בן-אבינעם”, שהוא כינוי לשר החיל ברק שבמלחמת דבורה בכוונו לברק הבא בלווית הרעמים. ובשיר אחר⁹⁸ הוא אומר:

אִמְרוּ לְמוֹכִיחֵי זְמַנִּי: יֶחֱשׁוּ! // כִּי שָׁמְעָה אָזְנִי דְבַר בֶּן-פֶּלֶת⁹⁹,

חפץ היה לאמר, כי שמעה אזנו דבר אוֹן וכחש, והשתמש ב “בן-פלת” שהוא כינוי ל“אוֹן” המשתתף במחלקת קרח עם משה. וברצותו לדבר על היין שהוא מיץ “אשכּול הענבים” הוא משתמש ב“דם אחי ענר”, כלומר: “אשכל” שהוא מבעלי ברית אברם¹⁰⁰, והוא אומר על ידידיו שהשקוהו יין¹⁰¹:

יוֹם רָצְחוּ דוֹדָם בְּמִזְרָק, שָׁפְכוּ // בּוֹ דַם אֲחִי עָנֵר, וְלֹא רָצָחוּ.

לאיש הצער והיגון “מכף רגל ועד ראש” היו דברים כאלה כנראה לשעשועים בתוך רצינות שירתו¹⁰².

ובעוד שעשוע השתעשע המשורר והפילוסוף הגדול הזה, והוא “שעשוע המספָּרים”, ובזה הוא מיוחד במשוררים ונוטה יותר לפייטנים מסוגו של הקליר. בכל מקום שמזדמן הדבר לידו, ועל-פי-רוב יוצר הוא בעצמו הזדמנות זו, הוא משתמש במספרים, ולפעמים גם ביצירה מסובכת שצריך לחשוב חשבונות עד שמוצאים את המספר שהוא חושב עליו.

הראב“ע משתמש במספרים בחידותיו השונות בנוגע לימטריאות של אותיות השמות המשמשים לו נושאים לחידותיו¹⁰³, והרשב”ג משתמש במספרים בצעירותו בנוגע לשנות חייו. ואת שיריו הראשונים חיבר בהיותו עד בן שש עשרה שנה¹⁰⁴, ועובדה זו נתנה לו מקום להתפארות. אוהב הוא להבליט כמעט בכל אחד משיריו אלה את הפלא, כי נער צעיר כמוהו יודע כבר לחבר שירים חשובים. בשיר אחד¹⁰⁵ הוא אומר:

וְאִם הִנֵּה, אֲנִי יָמַי מְעַטִּים // וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי בָּם סְפוּרוֹת.

ובשיר אחר¹⁰⁶:

וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי // וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמוֹנִים.

ובסוף שיר אחר¹⁰⁷ לכבודו של הנגיד הוא קורא אליו:

וְאַל תִּתְמַהּ בְּשִׁירוֹת הַיְקָרוֹת // תְּמַהּ מֵהַשְּׁמוֹנֶה הַכְּפוּלוֹת.

ובשיר אחר¹⁰⁸:

וְהִנֵּנִי שְׁתַּיִם הֵן שְׁנוֹתַי // עֲלֵי שָׁלֹשׁ וְאַחַת וַעֲשָׂרָה.

ופעם הוא שם מספר זה בפי מוכיחו האומר¹⁰⁹:

יְדִידִי, הַלְּבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה // סְפׁד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה?

בהיותו בן שבע עשרה הוא כותב באחד שיריו¹¹⁰:

וְאִם שָׁנָיו יְמֵי מִשְׁנֶה לְפַרְעֹה // בְּעֵת נִמְכַּר לְעֶבֶד לִסְרִיסוֹ,

על פי הכתוב בבראשית לז 2.

ובהיותו בן שמונה עשרה הוא כותב באחד שיריו¹¹¹:

שְׁנוֹתָיו בְּתֵבֵל בְּשִׁשִּׁית שְׁמוֹנָה // וּמַחֲצִית שְׁלֹשִׁים וְשִׁשִּׁית עֲשָׂרָה.

אמנם אין מספרים שלמים שהם ששית שמונה או ששית עשרה, אך פה צריך לחבר בראשונה את שני המספרים שמונה ועשרה (18) והיתה שישיתם שלוש, ובצרפנו למספר זה מחצית שלושים והיו שמונה עשר. ובחברו את ספר “הענק” על הדקדוק, בהיותו בן תשע עשרה, הוא אומר¹¹²:

עַל כִּי לְבַב נַעַר כְּבַעַר נֶחְשָׁב // יַד בֶּן-תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה מְאֹד קָצֶרת (== קְצָרָה).

גם ליין הוא קובע מספר על-פי הגימטריה של שלוש אותיותיו שהיא שבעים, באמרו¹¹³:

וְהַשְׁקֵנִי עֲשָׂרָה וַעֲשָׂרָה // וְאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה.

ובאותו שיר הוא מביא מספרים שונים בשני בתים בנוגע לתהילת מהוללו באמרו¹¹⁴:

וּבָעוֹלָם שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים // וְהִנָּם עִם תְּמוּנָתָךְ שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעַת כּוֹכְבֵי רוֹם בָּךְ שְׁמוֹנָה // וְאַרְבָּעָה שְׁרָשִׁים בָּךְ חֲמִשָּׁה,

וברצותו לתאר את הפיכת הלילה השחור ללבן, בזרוח השמש, הוא אומר¹¹⁵:

וְרֹאשׁ הַלַּיְלָה כָפַף בְּשֵׂיבוֹ // בְּבֶן-שׂשִּׂים וְעֶשְׂרִים וַעֲשָׂרָה.

לפעמים הוא משתמש בגיבוב של חרוזים מרובים מאד במלים הבאות תכופות בזו אחר זו, ודבר זה, המראה על חריצות גדולה, איננו בכל זאת דבר הנותן טעם לשבח, כי הקורא או השומע עומד כנדהם לעומת כל שפע החרוזים האלה, ואין לו כל אפשרות לתת לעצמו במהירות הקריאה מושג מהוראות המלים המתרוצצות, כגון בקינתו הידועה על יקותיאל, הוא אומר¹¹⁶ על הלבבות בשמעם שמועת מותו:

יִקָּפְצוּ, יִנָּפְצוּ, יִנָּתְצוּ, // יִמָּאֲסוּ, יִנָּתְסוּ, יֻתָּרוּ

יִתְבּוֹלְלוּ, יִתְמוֹלְלוּ, יִתְגּוֹלְלוּ // יִתְהוֹלְלוּ, יִתְחוֹלְלוּ, יֵאָרוּ.

וכן בשיר אחר¹¹⁷:

הֲנֵּה שְׁלַח וּלְקַח, פְּקַח וּשְׂמַח, צְמַח וּפְרַח, הֲדֹךְ וּדְרֹךְ עֲלֵי אַפֵּינוּ.

או שיר שלם כמו השיר המתחיל: לבּי שמח, אשר בוֹ בתים כלאה¹¹⁸:

וָנֵרְדְּ קְטֹף / שׁוֹשָן חֲטֹף / וַהְדַּס טְרֹף

זַמֵּר בְּתֹף / עֵת יַעֲרֹף / אוֹרֶךָ,

יַעַל בְּלִי / סֻלָּם תְּלִי / מִלָּיו חֲלִי,

הֵם לָךְ כְּלִי / חוֹבֵשׁ חֳלִי / שִׁבְרֶךָ.

וכנגד שפעת החרוזים במלים שונות הננו מוצאים לפעמים שבסופי הבתים (היציאות) הוא חוזר על אותן המלים. דבר זה בולט ביחוד בשיר התפארותו הארוך “עטה הוד” (א. מא): עננים – שש פעמים! יגונים – ד' פעמים, בנים גאונים, טמונים – ג' פעמים, אמונים, בינים, לפנים, לשונים, מעונים, פנינים, קטנים, קלונים, שאונים, שמנים – ב' פעמים. ובשיר נז (ח"א), שהוא רק בן אחד ועשרים בית, הננו מוצאים אחת ועשרים חזרות של מלים מאותו שורש ועל-פי-רוב באותה הוראה בצורות שונות, כגון: ואשאף כי שאפני שאיפה, וכיו“ב, (ד, י), וראה גם ח”א, ה. סגנונו האיתן והמוצק בשירי החול שלו, סגנון זה המלא מעוף ועוז ותעצומה, איננו נקי מקשיים. לא בכל עת נשמעים לו הדברים כמו שהוא רוצה להביעם, והם באמת, לפי מבטאו השנון של אלחריזי¹¹⁹ (בנוגע להנגיד, ואגב – לא בצדק), “קשים, וצריכים לפירושים”. אין עדיין לטישת הסגנון כמו בשירי הרמב“ע, ולא הקלות והבהירות שבשירי הרי”ה. הוא מתנהג לפעמים בכבדות, וצריך “נגר ובר נגר” לפרק דבריו ולפרשם, והוא מרשה לעצמו להשתמש ב “חופש השירה” יותר מדי. הנה למשל בשיר הצטדקותו הנפלא ששלח אל הנגיד¹²⁰:

תַּרְעֵם בְּקוֹל גָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא כֵן // לִהְיוֹת סְאוֹן רַעַשׁ סְאוֹנֶךָ,

אשר כוונת כל הבית מלבד שלש המלים הראשונות סתומה וחתומה; ובכלל קשה המבטא “לא כן להיות”.

לפעמים מכריחהו המשקל לסדר את המלים בתוך המאמר באופן מסורס, ועל-פי סדרן במאמר כמו שהוא קשר להבין את הדברים, כגון¹²¹:

וְדַע כִּי לֹא יְגַלֶּה עַל יְכַלֶּה // צְפוּנֵי תַעֲלוּמוֹת אִישׁ שְׁאֵרוֹ,

שהמכוון הוא: דע כי לא יוכל איש לגלות צפוני תעלומות עד אשר יכלה שארו. וכן בבית אחר¹²², כשהוא פונה אל מתנגדו הוא קורא אליו: “אבל כי על מנת תשוב” בכוונת: אבל על מנת כי תשוב; מלבד שהמבטא “על מנת” הוא תלמודי ולא תנ"כי.

ובשיר אחר¹²³: “זה יחליק ראש ויניא”, בהוראות: יחליק שפתיו ויניא ראש. אף משתמש הוא לפעמים בכ"ף הדמיון לפני הפעל, כדרך הפייטנים אחרי בן-סירא, כגון¹²⁴: דְּמָעַי מְאֹד רַבּוּ כְּרַבּוּ הַמְּצוּקִים. בן-גבירול מתחבט עדיין, שלא כהנגיד בן זמנו, כדי לסגל את הלשון העברית לכל הרעיונות החדשים והצורות החדשות שבאו לשירתה כהעתקה מהשירה הערבית. וראיה לדבר נמצא בעובדה כי בשירתו באו ליקויים כאלה רק בשירי החול ולא בשירי הקודש. כי לעניני שירי הקודש סוגלה כבר הלשון עוד מימי קדומיה, מימי מזמורי התהלים וסידורי התפלות. ואולי ישנה להופעה זו עוד סיבה, ששרשה הוא בתכונתו של בן-גבירול: ישנו הרושם, ששירים ידועים הגיעו לידינו בצורתם שנכתבו בה ברגע הראשון מבלי תיקון ומבלי ליטוש. משורר במזגו של בן-גבירול איננו מסוגל לשבת ולעסוק במלאכת השיר, לשנות ולשפר מה שיצא כבר מפי עטו, הוא קצר רוח יותר מדי לעבודה כזאת, ולא יוכל להזדיין בסבלנות הדרושה לה. ובאשר לתכני שיריו השונים, הנה חלק משירי החול שלו הגדולים מלא ענין התהילה למיטיביו או לידידיו, וכנהוג בימים ההם מתחיל שירו בעניין אחר המושך לב הקורא, וממנו הוא עובר להלל את מי שהוא שולח אליו את שירו. אך גם פה הננו רואים כמה לא יכוֹל לחלץ נפשו מנפשו. תחת אשר המשוררים האחרים מתחילים שירים כאלה בתיאורי הדר הטבע, או אהבה, וכיוצא בזה, מתחיל הוא ברוב השירים האלה לדבר על עצמו ועל שאיפתו הנמרצה לעלות על, וככה הוא מדבר בשיר אחד יותרמשבעים בתים על עצמו, ורק אחרי זאת, כאלו הוא נזכר שיש עליו עוד מה להגיד בתהילת מהוללו, הוא פוטר עצמו מחובה זו בשבעה ועשרים בית. תוכן יתר שירי החול הגדולים שבשיריו הוא, מלבד שירי התפארותו ושירי יגונו על מצבו וריבותיו עם אנשי זמנו, – שירי קינות לנפטרים, שירי תלונות על פירוד ידידים, שירי ידידות בכלל, ושירים אחדים בתיאורי טבע ומכתבים רבים בענינים שונים, וביניהם דברי מוסר, חידות ושירי עגבים לעפרים, ושירו הגדול “ענק” על הדקדוק. בזה עקבנו את בן-גבירול בחלקים השונים של שירת החול שלו, התבונַנו במגרעותיו בחלק קטן ממנה ובמעלותיו הכבירות בחלקה היותר גדול. ואם נבוא כעת לעשות השוואה בינו ובין המשורר השני הלאומי הגדול, רבי יהודה הלוי חביב העם, עלינו להגיד כי, אם שירתו של הלוי דומה למישור של ערוגות פרחי חן לצבעיהם השונים מרהיביב העינים, תדמה שירתו של בן-גבירול להר גבוה ותלול אשי בין פרחיו הנחמדים עובר העולה בו על סלעי מגור וצוקי אימה; אבל מכיוון שהגיע לראשו נפתחים לפניו אופקי עולם ומרחבי-יה כמלוא מעוף כוח דמיונו של גדול המשוררים הענקי הזה.

 

ב. שירת הקודש    🔗

אם גדול כוח השירה בכלל בזה, שהיא מרוממת אותנו ממעל לענינים הארציים השפלים אל ספירות עליונות, ועוקרת את האדם לרגע מעניני חמרו היום-יומיים ומכניסתו אל עולם האצילות – הנה לשירת הקודש של בן-גבירול הכוח הזה ביתר עוז. בתוקף רגשותיו, שהוא יודע להביע באופן כל כך נמרץ וכל כך יפה כאחד, הוא מושך אותנו אחריו בחזקה וממלאנו עונג רב. בהימצאנו בקרבת “שנאנים שאננים”, המרוממים את שם ה', נשכחות כל קטנוּיוֹת החומר שהאדם שקוע בהן והוא עולה אל עולמות עליונים. בשירי קדשו של בן-גבירול מורגש כי כל הצהרותיו בשירי החול שלו בנוגע למאסוֹ בתבל ובכל חמודותיה אינם דיבורים שבּלוֹניים סתם המחקים את דיבורי המשוררים האחרים, כי אם דברים היוצאים באמת ובתמים מעמקי הלב. הניגוד שבין הרגעים שהוא מטפל בהם בעניני מסיבות תבל ותהפוכותיה ובין אלה שבהם הוא נכנס אל היכל קדשו, מורגש מכל הבחינות. פה לפנינו איש אחר לגמרי ורגשות אחרים לגמרי, והמרירות המופרזת והשנינה החדה העוקצת שבשירי חֻלּוֹ נהפכות פה לדברי רוך ונועם. שלוש תכונות עיקריות מצאנו בו בשירי החול שחיבר: הגאה והגאון בתור תוצאה מהכּרת ערך עצמו, השנאה הנפרזה לכל סביבתו, והיגון העמוק המדכאהו עד מות. בשירי קדשו נעלמת גאוותו והתפארותו, ובמקומן באה ההיכּנעות המוחלטת וההתרפסות המופרזת. פה הוא עומד באימה ובהכנעה וקורא¹²⁵:

שְפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה // אֲקַדֶּמְךָ בְּרָב-פַּחַד וְאֵימָה

לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי // כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה.

ובהימנונו הנשגב “כתר מלכות” הוא אומר אל האלהים בסופו¹²⁶:

כְּפִי עָצְמַת גְּדֻלָּתְךָ // כֵּן תַּכְלִית דַּלּוּתִי וְשִׁפְלוּתִי

כִּי אַתָּה אֶחָד, וְאַתָּה חַי, // וְאַתָּה גִבּוֹר, וְאַתָּה יָכוֹל

וְאַתָּה חָכָם, – // וְאַתָּה אֱלֹוהַּ!

וַאֲנִי? – גּוּשׁ וְרִמָּה // עָפָר מִן הָאֲדָמָה

כְּלִי מָלֵא כְלִמָּה // אֶבֶן דּוּמָה

צֵל עוֹבֵר // רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב,

מָה אֲנִי? מַה חַיַּי? וּמַה-גְּבוּרָתִי?

נֶחְשָׁב לְאַיִן כָּל-יְמֵי הֱיוֹתִי

וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי.

ובמקום השנאה הכבושה, השפוכה בשצף קצף על בני חברתו הארצית, באה פה האהבה החמה, העזה והטהורה לחברה העליונה האצילה. באחד שיריו הוא קורא לנפשו¹²⁷:

תְּהִי אַהֲבַת אֱלֹהַיִךְ // מְמֻסֶּכֶת בְּדָמַיִךְ

וְלֹא תֹאמְרִי עֲדֵי עַד: // אֲנִי עֶבֶד עֲבָדַיִךְ¹²⁸.

ואת עריגות נפשו וכליונה לאלהים הוא מבטא בבית אחר¹²⁹:

לְאֵל חַיַּי תְּשׁוּקַת מַאֲוַיַּי // וְנַפְשִׁי עִם בְּשָׂרִי לוֹ כְמֵהִים.

וכן בא במקום היגון העמוק הממלא כמעט כל שירי החול שלו, במקום שהוא מדבר על מצבו, אותו היגון שהוא נלחם בו ואיננו יכול להחלץ ממנו עד שהוא קורא ביאוּש¹³⁰:

אָקוּץ בְּרַעְיוֹנַי, וְאֶלְחַם בַּהֲמוֹן // יָגוֹן בְּלִבִּי – וַאֲנִי כוֹרֵעַ!

במקום יגון זה ממלאתו קירבת האלהים אליו רגש שמחה בלי מצרים. באחד שיריו הוא קורא¹³¹:

שְׂשׂוֹנִי – רַב בְּךָ, שׁוֹכֵן מְעוֹנִי // זְכַרְתִּיךָ – וְנָס מֶנִּי יְגוֹנִי.

ובשיר אחר¹³² הוא קורא:

שִׁמְךָ יָנִיס דַּאְבוֹנִי // וְיָאִיר אֶפְלַת אִישׁוֹנִי.

ועונג יוצא מן הכלל ממלא לבו מחזה המלאכים העומדים לרומם ולעלה את שם האלהים, הוא מצייר לו מחזה זה בעיני בשׂרו, מלבו מתפרצים שירים מצויינים בעוזם ובמעופם, בצלצול חרוזיהם הנמצא לו בלי התאמצות ובקצב הנפלא הממלאם, כגון¹³³:

שִׁנְאַנִּים // שַׁאֲנַנִּים // כְּנִיצוֹצִים // יִלְהָבוּ

לַהֲטֵיהֶם // וּמַעְטֵיהֶם // כְּעֵין קָלָל // יִצְהָבוּ

גְּזוּרֵי-אֵשׁ // אֲזוּרֵי אֵשׁ // וְסוּסֵי אֵשׁ // יִרְכָּבוּ

מוּל כִּסֵּא // מִתְנַשֵּׂא // בְּקוֹל// רַעַשׁ יִרְהָבוּ

הָבוּ לַייָ, בְּנֵי אֵלִים, הָבוּ!

נִיצוֹצִים // נִקְבָּצִים // לְךָ יַחַד // יְרַנֵּנוּ

בְּאֵימָתָךְ // וְיִרְאָתָךְ // רַגְלֵיהֶם // יְכוֹנֵנוּ

עֲנוֹת קָדוֹשׁ לְאֵל קָדוֹשׁ לְמוּל קָדוֹשׁ יִקְרָבוּ,

והמשורר, כאילו הוא עומד מהצד ומזרזם: הבוּ לה‘, בּני אלים, הבוּ! ובהמנון אחר הוא מתאר את כל החרדה וההמולה בשעת קדושת ה’¹³⁴:

הַכִּסֵּא יִתְרוֹמָם

הַלַּהַב יְשׁוֹטֵט

הַמֶּרְכָּבָה תָנוּעַ…

הַשְּׂרָפִים יִסְעָרוּ…

הַפַּחַד יִפֹּל…

הַקּוֹל יִשָּׁמַע…

הַשֵּׁם יִזָּכֵר…

בְּפִי קְדוֹשֵׁי מָעְלָה,

כאלו לפנינו הכנות להופעת הכבוד ההולך ומתקרב. ותיכף אחרי זה¹³⁵:

הַיּוֹדְעִים כֹּחוֹ

הַמַּכִּירִים חֵילוֹ

הַשּׁוֹמְעִים קוֹלוֹ

הָרָצִים לְהַלְלוֹ

יִקְרְאוּ זֶה אֶל זֶה

וְיֹאמְרוּ זֶה לָזֶה

וְיַעֲנוּ זֶה אֶת-זֶה:…

וְנַעֲרִיץ לְמֶלֶךְ הַכָּבוֹד זֶה.

בלי חרוזים רבים ובלי משקל, ובכל זאת כמה מעוף, כמה מרץ וכמה מהירות בבתים הקצרים האלה. אך אי אפשר לכחד: הבעת השמחה בשירי-דשו של בן-גבירול היא פחותה הרבה מאד מהבעת יגונו בשירי חֻלּוֹ התרכזה פה במצוקת הכלל וסבלו. קשה לו לבן-גבירול, ההולך קוממיות וזקוף ראש ברוחו, לראות את אומתו הגבירה “לקוּחה לָאמה לאמה מצריה”, וקשה לו ביחוד לראות את היתּוּל הבוז שזו שופכת לפני דודה¹³⁶:

לִי לַעֲגָה שִׁפְחַת אִמִּי וְרָם לִבָּהּ // יַעַן שְׁמֹעַ אֵל אֶל קוֹל הַנָּעַר.

אף צר לו לראות נפש אומתו קלועה כבכף הקלע בין ישמעאל ועשו¹³⁷:

צָרַי יְקִימוּנִי לְמַטָּרָה // אוֹמֵר זֶה לָזֶה: יְרֵה! וְיָרָה,

ובשיר אחר¹³⁸:

יִשְׁמָעאֵל כְּאַרְיֵה // וְעֵשָׂו כְּתַחְמָס

זֶה יַנִּיחֵנוּ // וְזֶה יִקָּחֵנוּ

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ?!

בן-גבירול ידע לתת להתאוננות האומה את הצורה היפה של שיחת רעיה עם דודה, כאשר ב “שיר השירים”, שאמרו עליו כי הוא “קדש קדשים”, ובשירי-שיחות אלה הצליח יותר מאשר בכל שיריו האחרים. שירי-שיחות אלה אין דומה להם בספרותנו לרוך ולחן, ובדבר זה לא יכול לחקותו גם גדול משוררינו ר' יהודה הלוי. אם יש קשר בין המושגים “חן” ו“תחנונים” אשר שורש אחד להם בעברית, נמצא קשר זה במלואו בשירי תחנוניו אלה המלאים חן. השיחות, ובייחוד דברי הרעיה שבהן, הן כל כך תמימות, פשוטות, בלי כל עדיי המליצה והשיר, ובאותו זמן לבביות, חמות, דברים היוצאים מתוך תוכו של לב סובל וכואב עד כי אי אפשר שלא יקסימו את שומען, ואי אפשר לדוד שלא יענה באותו הטון, באותו הרוך ובאותה החיבה. פעם היא קוראה אליו¹³⁹:

שַׁחַר עֲלֵה אֵלַי // דּוֹדִי, וְלֵךְ עִמִּי

כִּי צָמְאָה נַפְשִׁי // לִרְאוֹת פְּנֵי אִמִּי.

ופעם היא נבהלת, ובאישון לילה היא קוראה בהסתערות¹⁴⁰:

שַׁעַר פְּתַח, דּוֹדִי; // קוּמָה, פְּתַח שָׁעַר!

כִּי נִבְהֲלָה נַפְשִׁי // גַּם נִשְׂעֲרָה שָׂעַר.

מרגישים כאילו מבקשי נפשה רודפים אחריה והיא אספה כל כוחות נפשה להגיע עד סוף השער אשר ממנו תבוא אליה ההצלה¹⁴¹: פעם מתחיל הדוד המפייס לדבר אליה רכות¹⁴²:

שַׁאְלִי, יְפֵה-פִיָּה, מַה-תִּשְׁאֲלִי מֶנִּי // כִּי קוֹל תְּחִנָּתֵךְ עָלָה בְּמוֹ אָזְנִי,

והיא מעבירה לפניו כל חיות היער של חזיונות דניאל אשר הבהילוה:

לָבִיא פְגָשַׁנִי, קָם אַחֲרָיו נָמֵר // וָאֶבְרְחָה מֵהֶם, וָאֶעֱזֹב גַּנִּי

מִדֵּי עֲבֹר אֵלֶּה הִנֵּה דְמוּת פֶּרֶא // קָם בַּחֲצוֹת לַיִל, יָשַׁב עֲלֵי כַנִּי,

והוא גומר בבקשת הרעיה¹⁴³:

הָאֵל! קְרָא אֵלָיו כִּקְרֹא אֱלֵי אִמּוֹ! // קוּמִי, וְשׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי.

היא משתוקקת לדעת למצער, מתי יבוא הקץ לגלותה, ובאי סבלנותה היא מתלוננת¹⁴⁴: “מַדּוּעַ לֹא בָא בֶּן-יִשָׁי?” והדוד עונה באותו הטון הרך והנעים¹⁴⁵: “הִנֵּה רָאִיתִי בֵן לְיִשָׁי!”. השתמש בשני קטעי פסוקים מספר שמואל ( ש“א כ 27; ש”א טז 1) בתור שיבוצים יפים בסוף שתי מחרוזות משירו, ובענין רחוק לגמרי מענינם במקומם.

הדוגמאות האלה מספיקות להראות את ההפך הגמור שבין הרשב"ג בשירי-חֻלּוֹ, בהיות תמיד בידו “מקל החובלים”, ובין משורר זה בהביעו את השתפכות נפש האומה אל אלהיה ב “מקל נעמו”. ודרך מיוחדת לו בהתחלת אחדים משירי-השיחות האלה, והיא, הכפלת כינוי האומה במלים בנות צלצול וחרוז אחד המנעימות את הדברים מראשיתם.

גם בשירי החול הוא משתמש לפעמים בזוגות פעלים שווי-צלצול בזה אחר זה, כגון: הֲדָפוּנִי, אֲפָפוּנִי יְגוֹנִים¹⁴⁶, או: וְכָשַׁלְתִּי, וְנָפַלְתִּי בְרִשְׁתּוֹ¹⁴⁷, או: וְיָעֹזּוּ, וְיַעְלֹזוּ יְשָׁרָיו; וְיִבֹּלוּ וְיִמֹּלוּ יְהִירָיו¹⁴⁸; אך שם הם באים במקרה, באמצע הדברים, כאילו מעצמם נזדמנו למשורר בדרך הליכתו, ופה הננו רואים את הכוונה המיוחדת לזאת בבוא מלים כאלה תמיד בראשית השירים, כגון¹⁴⁹: שְׁכוּלָה, אֲכוּלָה, לָמָּה תִבְכִּי? או ¹⁵⁰: שְׁדוּדִים נְדוּדִים, לְצִיּוֹן תְּקַבֵּץ; או¹⁵¹: שְׁזוּפָה נְזוּפָה, כְּשִׁבֹּלֶת שְׁטוּפָה, תֵּשֵׁב עֲטוּפָה, כְּשׁוֹשַׁנָּה קְטוּפָה; חמישה תארים בזה אחר זה באותו משקל באותו חרוז, ורק בהבדל האות הראשונה בשנים הראשונים ובשלושה האחרונים.

בשירו¹⁵²: “שביה, עניה” באים זוגי התארים המצומדים באמצע השיר: מְחוּצִים וּלְחוּצִים, בְּזוּזִים וּגְזוּזִים, וכן הדבר בשירו המתחיל בזה כבר בראשיתו¹⁵³: “שְׁכוּרָה עֲכוּרָה” באו אחר כך זוגי התארים: עֲצוּבָה, עֲזוּבָה, חֲבוּיָה שְׁבוּיָה, והפעלים: תִּגְעִי וְתִפְעִי.

אל השיחות שבין הרעיה ודודה צירפו מסדרי שירי הקדש של בן-גבירול גם את השירים המלאים תלונות על הגלות מצד המשורר עצמו ומצד האומה בתור אומה ולא בתור רעיה, בחלק שירי “הגלות והגאולה”, בהיותם מעורבים ומשולבים בין השיחות. בשירים האלה הננו מוצאים את המשורר על כך מאוגד ומאוחד ומלוכד עם האומה, עד שהוא מתחיל לפעמים לדבר בשמו על האומה, ופתאום הננו שומעים כבר את האומה עצמה בדברה, ואין גבולות ביניהם: המשורר והאומה חד הם. הנה למשל בשיר אחד¹⁵⁴ הוא מתחיל:

שְׁחוֹרָה וְנָאוָה כְאָהֳלֵי קֵדָר // מָתַי לְגַנָּהּ תֵּרֵד בְּהוֹד והָדָר?…

ואחר כך:

מְעַנַּי תְּדַכֵּא וְשׂוֹטְנַי תְּבוֹסֵס… וּבְנֵי מְעַנַּי יֵלְכוּ שְׁחוֹחַ…

הַיּוֹם כַּמָּה נָקְטָה רוּחִי // בְּשִׁבְתִּי מְצַפֶּה לְחוֹלִי וְגוֹחִי.

לכל השירים האלה כמעט נושא אחד: סבל האומה וגלותה המרה, והרגשתה החזקה באורך גלות זו, ותשוקתה לראות בקצה ולשוב לחיות חיי אושר כבימי קדם. ואם אין עדיין אפשרות לבואו של קץ זה, לו היה אפשר לכל הפחות לדעת, מתי הוא הזמן המאושר הזה, והיא מתלוננת¹⁵⁵:

חֶשְׁבּוֹן קֵץ רִאשׁוֹן לְאַבְרָהָם נִפְתָּר // זְמָן קֵץ שֵׁנִי לְיִרְמְיָהוּ הֻתָּר

קֵץ הַשְּׁלִישִׁי – מִכֹּל עַיִן נִסְתָּר // יְשׁוֹטֵט כָּל דּוֹרֵשׁ וְיַחְשֹׁב כָּל-תָּר

וְנֶעְלַם הֶחָזוֹן וְנֶעְדְּרוּ הַמַּרְאוֹת // יְיָ! עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?!

בחלק “הסליחות והתוכחות” שבשירי קדשו, הוא מדבר בעיקר על הכרתו בחטא והודאתו עליו, ויחד עם זה בקשת הסליחה עליו. סיבת החטא הוא כמובן הגוף שהוא מחומר עכור. החטא כרוך בעצם הוויתו של האדם, ויען כי כן נוצר האדם מתחילת בריאתו, צריך האלהים להביא זאת בחשבון ולסלוח לו מעשיו אלה, כי אם לא יעשה ככה יבוא קצו ויאבד ואיננו. רעיונות אלה מובעים בייחוד בתוכחתו: יי, מה אדם?¹⁵⁶ שהוא אומר בה:

יְיָ! מָה אָדָם? – גֵּו נִרְפָּשׂ וְנִרְמָס // מָלֵא תוֹךְ וּמִרְמָה וְגַם אָוֶן וְחָמָס,

יְיָ! מָה אָדָם? – בַּטִּיט יִתְגּוֹלֵל // בַּשֶּׁקֶר יִתְהַלֵּל וּבַשָּׁוא יִתְהוֹלֵל

הֲטָהוֹר מִטָּמֵא? // וְיָקָר מִזּוֹלֵל?

אִם תִּפְקֹד עָלָיו עֲוֹן יֵצֶר מְעוֹלֵל? // כְּמוֹ עֵשֶׂב יִיבַשׁ וְכֶחָצִיר יְמוֹלֵל

אִם תִּפְקֹד עָלָיו חֵטְא אֲשֶׁר בּוֹ יֻחָם // יִסְפֶּה כְחַלָּשׁ עִם גִבּוֹר נִלְחָם,

וכל פסקה הוא גומר ברעיון, כי מכיוון שהדבר כך צריך האל לחמול עליו:

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל // כִּי אֵין לְאֵל יָדָם

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל // כְּחַסְדְּךָ לֹא כְחַסְדָּם.

בצר לו מפני יצרו וגופו הוא פונה אל הצד המעולה שבו, אל נשמתו אשר לפי מבטאו המצוין “מצוּר הצוּר נגזרה”, והוא מעוררה ומעודדה להתגבר במלחמתה עם תאוות הגוף ונטיותיו. וככה ישנן תוכחות שונות שבהן הוא מדבר אל נפשו¹⁵⁷:

נַפְשִׁי, דְּעִי מַה-תִפְעֲלִי // טֶרֶם לְצוּרֵךְ תַּעֲלִי,

או¹⁵⁸:

לַחֲמִי אֵת יִצְרֵךְ בְּחַרְבוֹת תּוֹרָה,

בכל רגע הוא מזכירה לשים את המות לנגד עיניה¹⁵⁹:

מָחָר גּוּפֵךְ יִשְׁכֹּן תַּחְתִּיָּה // הַכֹּל נִשְׁכַּח כְּאִלּוּ לֹא הָיָה,

או¹⁶⁰:

הַחַי גֶּפֶן וְהַמָּוֶת בּוֹצֵר… // שׁוּבִי נַפְשִׁי לְבַקֵּשׁ הַיּוֹצֵר

הַיּוֹם קָצֵר // וְרָחוֹק הֶחָצֵר.

ולפעמים הוא מסדר ויכוח בין הנפש והגוף אשר בו מגולל כל אחד מהם את אשמת החטא על רעהו בפני האלהים, באמרו¹⁶¹:

הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר, מִשְׁפְּטֵיהֶם וְדִינֵיהֶם // עַד הָאֵל אֲדוֹנֵיהֶם יָבוֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם.

הנפש אומרת¹⁶²:

נִלְאֵיתִי מְאֹד כַּלְכֵּל // כִּי הַגּוּף הַנּוֹכֵל // הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

ובתוכחה אחרת¹⁶³:

הֲיִיטַב לִי מַעֲלָל // יְצִיר חֹמֶר, אֻמְלָל // וּבְעָוֹן חוֹלָל… וְאֵיכָכָה יִכְשַׁר // לְבָבוֹ אוֹ יִישַׁר? // וְיֵצֶר בּוֹ נִקְשָׁר.

והגוף טוען¹⁶⁴:

בְּלִי נֶפֶשׁ אֵחָשֵׁב // כְּבַיִת מִבְּלִי יוֹשֵׁב // וְאֵין עוֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב

מֻשְׁלָךְ כְּמוֹ חַלָּמִישׁ // מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ

רֹאשׁ הַפְּקֻדָּה כֻּלָּהּ // עַל נֶפֶשׁ וּמַעְלָלָהּ // שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעְלָהּ

וּשְׂאִי נֶפֶשׁ, מִרְיֵךְ // וְאִכְלִי נָא אֵת פִּרְיֵךְ // וְשַׁלְּמִי אֶת-נִשְׁיֵךְ

מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הֵבִינוּ // וְיָדַיִךְ הֵכִינוּ – // וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ.

אך בכל אופן בנוגע למעוף הדמיון ולרוממות הסגנון יחד עם פשטותו הגמורה נופל החלק הזה בהרבה מיתר החלקים שלפניו. געגועי האומה לימי נעוריה ודבקות הנפש באלהיה, הם יותר עצמיים לרוח המשורר מהטיפול בעוונות ופשעים אמיתיים ודמיוניים ובקשת סליחתם. בעניינים האלה הוא הולך בדרכי אלה שקדמוהו מבלי הבליט עצמיות אישית מיוחדת. דבר אחד משותף לכל שירי קדשו, וכן הדבר בנוגע למשוררים שקמו אחריו כמשה בן-עזרא ויהודה הלוי, הוא ענין הרוח השונה בהם לגמרי מזו שבשירי החול שלהם. בשעה שבאלה ניכרת ומורגשת באופן היותר בולט השפעת השירה הערבית, מההפרזה וההפלגה ועד הטון התקיף, האמיץ והרעשני, פרי הדמיון המזרחי הלוהט, אין בכל שירי הקודש כמעט כל רושם להשפעה זו. וכנגד זה גוברת ההשפעה התנ“כית. והדבר טבעי ומובן: מפני כי נושאי שירה זו הם הם הנושאים עצמם של ספרי הפיוטים שבתנ”ך: חזיונות הנביאים מספקים למשורר חומר לשירי האומה, סבלותיה ותקוותיה; שיר האהבה של ספר “שיר השירים” הן אותן שיחות הדוד והרעיה בכוונה אחרת; ובנוגע להשתפכות הנפש בפני יוצרה שימשו לו מזמורי תהלים למקור פורה להגיונותיו. זה השפיע גם על סגנונו בשני חלקי שירתו. בשירי החול הסגנון הוא אמנם איתן ומוצק, אך יחד עם זה קשה, ולפעמים גם מסובך ודורש פירושים והשערות כדי למצוא כוונתו הנכונה; בשעה שבשירי הקודש הכל חלק, פשוט, מאמרים קצרים, קלים ומובנים, וביחד עם זה יפים ונחמדים ונעימים. סגנון כזה ורוח כזאת מתאימים לרוח העם כולו ולהבנתו, ולכן היה בן-גבירול בייחוד בשירי קדשו לחביב העם, ובשעה ששירי חֻלּוֹ היו צריכים לחכות לפרסומם יותר משמונה מאות שנה, מצאו להם שירי קדשו מקום רחב ידים בבית כינוס האומה, הוא בית הכנסת היהודי בכל תפוצותיו ובכל דורותיו.