רקע
דוד ילין
שלמה אבן-גבירול , האיש והמשורר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ראובן מס ירושלים; תשל"ה

1

ככל אשר היה שלמה בן-גבירול אחד מגדולי הפילוסופים המקוריים, אשר לאור חיבוריו הלכו כל בעלי המחשבה שבעולם במשך ימי הביניים, כן היה גם הגדול שבמשוררים, ענק השירה העברית, למרות כל אלה מבני דורו אשר מתוך קנאה או שנאה השפילו ערך שירתו, וללשוננו קראו בשם “לשון אשקלוני”2. המבקר העמקן לשירה העברית, ואשר הוא בעצמו נחשב לאחד חברי “השלישיה” של גדולי משוררי ספרד, הוא משה בן-עזרא, אומר עליו3: “בן-גבירול… היה הצעיר בקבוצת משוררי דורו, אבל עלה עליהם במליצותיו. רובם היו משוררים העלים… אכן אבו איוּב4 זה עלה עליהם, הוא היה אמן נפלא ומליץ נשגב… יש עדינות ורוך לדבריו ונעימות לכוונותיהם”… והמבקר החריף והשנון יהודה אלחריזי, אומר על שירתו5: “ושיר ר' שלמה הקטן6, לפניו כל גדול יקטן … והוא לבדו עלה במעלת השיר העליונה… וכל הבאים אחריו למדו טעמו, וקבלו רוח השיר מעמו”… וגם צונץ אבי תולדות הספרות הפיוטית אומר עליו7: “בשלמה גבירול בן יהודה המדקדק, הפילוסוף והמשורר, השיגה שירת התפילה של יהודי ספרד-ערב את שלמותה”. ובבואנו אנחנו להוציא משפט על שירתו של המשורר הגדול הזה עלינו להלקח ראשונה לשני חלקיה העקריים, אלה שנה החלקים שבשירת רוב משוררי ספרד הגדולים: שירת החול ושירת הקודש, ואת זאת האחרונה עלינו שוב לחלק לשנים: שירי הקודש סתם והפיוטים לתקופות ידועות בשנה. ובכל אחד משלושה אלה מתגלה לפנינו המשורר בצורה אחרת לגמרי, הטון אחר, הסגנון אחר, וההשפעה עליו הניכרת בהם גם היא אחרת. ועל פי החלוקה הזאת יבואו הדברים להלן.

 

א. שירת החול

שירתו החילונית של בן-גבירול עולה על זו של חבריו הבאים אחריו בעקר בעוזה ובחריפותה. ולחלק זה כיוון בוודאי אלחריזי באמרו עליו8 כי “כל המשוררים הבאים אחריו, רצו ללמוד משיריו, ולא השיגו אבק רגליו, לתקף משליו, וחזק מליו”. שירתו זאת היא בחלקה הגדול בבחינת “הלא כה דברי כאש וכפטיש יפצץ סלע”9. והיא מצטיינת גם במעוף דמיון חזק המביא על פי רוב להגזמה מופלגת קיצונית. הדברים האופיניים האלה הם תוצאה מטבעו ותכונותיו המוצקות אשר חושלו וחוסמו על ידי קורותיו ותנאי חייו, והוא איננו חפץ כלל לכסות על מה שמתרחש בקרב לבו. שירתו היא יותר מכל שירת המשוררים האחרים ראי נפשו, ואם הוא קורא לידידו בנוגע לאהבתו אותו10:

וּמִי יִתֵּן יְהִי לִבִּי זְכוּכִית // עֲדֵי תִרְאֶה בְעֵינָךְ אַהֲבָתִי,

הנה שירתו היא באמת הזכוכית אשר דרכה נוכל לראות את המתהווה בתוך-תוכם של חדרי לבו. שירתו יוצאת מפנימיות לבו ולא מעושׂה, אמיתית – ולא מן השׂפה ולחוץ. מה הן תכונותיו העיקריות של בן-גבירול?11 לפי כל המתבלט מתוך שירתו היה אדם רגשן בתכלית, ויותר נכון: רתחן, ורגשנותו זאת הראתּוּ את הדברים תמיד בצורה מוגזמת, ומכאן ההתפעלות הגדולה ומעוף הדמיון החזק. ביחוד גדלה בקרבו הכרת ערך עצמו, וזו הביאתּוּ ורכז מחשבותיו בו בעצמו ועל עצמו, עד כי מבין כל המשוררים הספרדים הוא הסובייקטיבי והאגוֹצנטרי ביותר. ולכן הננו מוצאים בשירתו “שירי התפארות” הרבה מאד, יותר מאשר אצל חבריו יחד, והתפארות זו מלווה בהגזמה הרגילה בשירתו. הוא מצייר לו כי הוא הוא העולם וכל העולם נתון בו:

וְאָמְנָם כִּי אֲנִי גַלְגַּל // וְהָאָדָם בְּמַזָּלָי

וְהָאָדָם בְּמֶרְכַּבְתִּי // וְאוֹתָהּ מָלְאוּ שׁוּלָי12

כלומר: הוא הגלגל המקיף את העולם כולו. והאדם (כל המין האנושי) הוא רק אחד המזלות הקבועים בו. האדם רתום במרכבת כבודו, בדמיון “פני אדם” אשר כביכול במרכבת אלהי הצבאות שראה יחזקאל13, ושוליו מלאים מרכבה זו כשולי האלהים הממלאים את ההיכל במחזה ישעיהו14. ובשיר אחר, בדברו על רוחב לבו, הוא אומר15:

בְּלֵב יִסֹּב עֲלֵי גַלְגַּל אֲדָמָה // וְיֵחָלֵק עֲלֵי שֵׁשֶׁת עֲבָרָיו,

לבו מקיף את גלגל העולם, ולא רק כחישוּק צר כי אם כציפוי המצפה כל ששת שטחיו. ולמדרגה קיצונית הוא מגיע בדבריו באחד שיריו16:

וְגֻלַּת שְׁחָקִים בְּלִבִּי עֲצוּרָה // וְתֵבֵל בְּגֻלַּת שְׁחָקִים עֲצוּרָה,

הארץ ומלואה וגם הגלגל המקיף אותה כולה, אינם מספיקים לו עוד, וכל רחבי השמים וגרמיהם עצורים בקרב לבו! גדולה כבר הגזמת הרמב“ע בתהילת ידידו ר”י הלוי בהתפלאו:

אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים // יַעְמֹס הָרֵי בִין עַל גַבּוֹ17,

אך מה ערך הגזמה זו בהשוואה אל בית הרשב"ג אשר בו הוא אומר על עצמו18:

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלָּד // לְבָבוֹ בָן כְמוֹ בֶן-הַשְּׁמוֹנִים!

הכרת ערך עצמו זאת המופרזת מאד הביאתו להקל בערכם של בני סביבתו, שאינם מבינים ואינם מסוגלים לפי דעתו להבין את גדולתו. הוא מתגאה עליהם, בז להם ומתרחק מהם, והם כמובן מתרחקים ממנו, והזכוכית המגדלת את כל המעשים אשר על עיני דמיונו מראה אותו את כולם כאויבים וכאורבים לו על כל צעדיו, והוא נעשה לאיש ריב ולאיש מדון לכולם, הוא:

– – – – – – – – –// יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי

בֵּין כָּל-פְּתַלְתֹּל וְסָכָל // לִבּוֹ כְלֵב תַּחְכְּמֹנִי

עָם – נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם // מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי19.

ואת רגשני שנאתו להם הוא מביע בשיר אחר אשר בו הוא קורא לנפשו לצאת מִבֵּין אֲנָשִׁים בּוֹעֲרִים // שֶׁתִּשְׂנְאִי וּתְתָעֲבִי20. ועל פי המאמר הצרפתי Après moi–le déluge! הוא קורא עליהם ועל ארצם:

אֶרֶץ יְרִיבַי אַחֲרַי // תּוּאַר בְּקִלְלַת בֶּן-אֲבִי21,

זאת אומרת קללת ברק בן אבינעם הקורא:

אֹרוּ מֵרוֹז – – – אֹרוּ אָרוֹר יֹשְבֶיהָ22.

רגשי בוז ושנאה אלה לאנשי סביבתו מביאים אותו להתל בם, לחרפם ולגדפם ולפעמים גם באופן גס. פעם הוא אומר23, כי הם:

עֲיָרִים – לוּ אֱנוֹשׁ יִדְקֹר בְּשָׂרָם // בְּפַטִּישׁ, גַּב אֲחוֹרָם לֹא יְרֵאוֹ

וְהֵם – לוּ אֻסְּפוּ עַל כַּף נְמָלָה // נְקַלִּים לִהְיוֹת סֵפֶק מְלוֹאוֹ,

עורם החמוֹרי הוא כל כך עבה עד שלא ירגיש גם אם ידקרוהו בפטיש (כמה מוצלח המבטא ההיתולי: דקירה (בפטיש!); והם כל כך קטנים עד שכולם יחד לא יספיקו למלא שטח כף נמלה! איז תוקף של דמיון ואיזו הגזמה! ובשיר אחר24 הוא אומר על כל אחד מהם שהוא:

מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, // וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל, וְסוֹרֵר כְּפָרָה

וְשֵׁפֶל וּבוּז לָבְשׁוּ. לֹא! אֲבָל כִּי // כְתֹנֶת כְּסִילוּת בְּעוֹרָם תְּפוּרָה.

מלבד אָספו קבוצה שלמה של מיני חיות לזכּותם בתכונותיהן, הוא אומר גם כן כי לבשו שפלות ובוז… אך תיכף הוא מתנחם ואומר: לא כן הדבר, לא רק שלבשו את כתונת הסכלות, כי אם היא תפורה בעורם באופן שלא יוכלו לפשטה לעולם. ואם הדבר ככה, איך יוכלו אנשים כאלה לדַמות עצמם אליו, או אפילו להעז לחשוב, כי יוכלו להשיג עומק רעיונו?

וְאֵיךְ יִפְרְצוּ לַעֲלוֹת אֶל מְקוֹמִי? // וְיָדָם לְהַשִּׂיג לְגָדֵר קְצָרָה!

ובגלל חוצפתם זאת הוא מאיים עליהם וגם מקללם לפעמים:

תִּכְהֶה מְהֵרָה עֵין יְמִינָם, בַּעֲבוּר // לֹא רָאֲתָה מֶנִּי לְבַד צוּרָתִי25.

עינם רואה רק צורתו החיצונית ולא את פנימיותו המזהירה, ועל כן צריך שתחשך עין זאת.

ואת תקפו וגבורתו למולם הוא מביע בבתים הבאים26:

וְאִם הֵם כְּשַׁיִת – אֲנִי הַמְּדוּרָה // וְאִם הֵם כְּרוּחַ – אֲנִי הַסְּעָרָה

וְאִם הֵם כְּלָבִים – אֲנִי הַמְּגָרֶה // וְאִם הֵם כְּשָׁמִיר – אֲנִי הַמְּגֵרָה27.

עם הכרת ערך עצמו המופרזה והשפלת ערך מתנגדיו האמיתים או המדומים באה הכרת ערך שירתו הוא והרמתה למעלה ראש, ומצד שני השפלת ערך שירי האחרים. ענין הרמת המשוררים את ערך שיריהם הוא דבר נפרץ בשירי כל המשוררים הספרדים28. אבל הם מזכירים רק ערך אותו השיר שהם שולחים לידידיהם או לאנשי חסדם, להראותם באיזו תשורה יקרת ערך הם מכבדים אותם; בשעה שבן-גבירול, ההולך גם הוא בדרכם זאת, שהיא דרך המשוררים הערבים ונמצאת במקומות בודדים גם בתנ"ך29, קושר כתרים לשירתו בדרך כלל. פעם הוא אומר30:

לֹא אַחֲרִישׁ עַד אֶחֱרֹשׁ שִׁירַי עֲלֵי // לוּחַ לְבַב תֵּבֵל לְבַל יִמָּחוּ,

לא פחות ולא יותר מאשר לחרוש ולחרות אותם על לוח לבב תבל כולה! ופעם הוא אומר31:

וְכָתַב הַזְּמָן שִׁירִי בְּפָנָיו;

הזמן המתנגד לו תמיד ונלחם בו – מוכרח לחוק את שירו בפניו, כקישוט לו. ובבואו להשוות שירו לעומת שיריהם הוא קורא32:

וְהֵם מִתְפָּאֲרִים עָלַי בְּשִׁירִים! // וּמִי יִתֵּן וְהָיוּ מַאֲזִינִים…

הֲכָאֵלֶּה לְפָנַי יַעֲרֹכוּן? // צְעִירֵי הַנְּמָלִים הַקְּטַנִּים

אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּן בַּשִּׁיר לְדַבֵּר // וְאֵינָם לַהֲגוֹת בּוֹ נֶאֱמָנִים…

וְטֶרֶם יֵלְדוּ כָרוּ קְבָרִים // לְשִׁירֵיהֶם, וְעִמָּם הֵם טְמוּנִים.

שיריהם קבורים עוד טרם חוברו, והמחברים טמונים עמם יחד, כי איש לא יזכרם ולא יעלם על לב.

כנגד בני האדם השנואים עליו ואשר עליהם הו מביט מגבוה – עומדת החכמה בת השמים אשר לה שמר את אהבתו החמה, ואליה הוא נושא ומרים את עיניו משפל מעמדו. בכל עוז הוא שואף להתרומם על במעלות חכמה זו ובחקר אלוה, שהוא תכלית החכמה. וזוהי שאיפה שאיננה נותנת לו מנוחה ושקט ברוחו ושום דבר לא יוכל להניאו ממנה:

אֵיךְ אֶעֱזֹב חָכְמָה? וְרוּחַ אֵל // כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ

מִדֵּי הֱיוֹתִי אַעֲלֶה נַפְשִׁי // וּבְעַד עֲרָפֶל שִׂים מְעוֹנֶיהָ

כִּי נִשְׁבְּעָה עָלַי לְבַל אֶשְׁקֹט // עַד אֶמְצְאָה דַעַת אֲדוֹנֶיהָ33.

שאיפתו זאת ואי האפשרות להשיגה כפי חפצו מעמיקים בקרבו את תהום היגון והצער, ורוח זו נסוכה על פני רוב שירתו, רוח יאוש וספקנות קיצונית, ואת יגונו הנפרז הזה הוא מביע יפה באמרו34:

אֲדַמֶּה לְקַבֵּר יְגוֹנִי בְנַפְשִׁי // וְהָיָה יְגוֹנִי לְנַפְשִׁי קְבוּרָה.

שאיפתו הרוחנית מביאה אותו לבחול בחיי החומר, וברוח בוז הוא מדבר על “הבשר” השליט בהם35:

אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס // לִהְיוֹת בְּשָׂרִי סְרָנִי.

ולבו המשכיל לא יכול שאת את לבו החמרי, לב הבשר, המושכו אל נתיבות התאווה והתענוגים החמריים. ובכן מלחמה ללבו עם לבו, והוא קורא36:

אֲשֶׁר נִבְהַל לְבָבוֹ מִלְּבָבוֹ // וְנַפְשׁוֹ מָאֲסָה לִשְׁכֹּן בְּשָׂרוֹ37.

את מלחמת נפשו הפנימית הוא מבטא תמיד בצורת ויכוחים בין ידידיו ובינו, כאלו הם הם הנלחמים אתו. הידידים הם המפַתים אותו לשׂטוֹת מדרכו בכל מיני טענות, והוא עונם בדברים המחזקים ומאמצים את נזירותו מכל מנעמי החיים עוד יותר38. ודבר זה עולה לו לא בנקל. הוא רואה את ימי עלומיו, אביב חייו, עוברים בלי נחת ובלי חדוה, ואת זרם תלונותיו הוא שופך, כדרך המשוררים הערבים והספרדים, על “תבל”, כאילו היא האשמה בדבר, באמרו39:

דַּלְתֵי יְגוֹנִי פּוֹתְחָה אֵלַי, הֲכִי // דַלְתֵי נְעוּרִים אַחֲרַי נוֹעֶלֶת.

והוא מקנא בבני גילו הצעירים השמחים ונהנים באהבה בתענוגיה, ומצטער על זה שהוטל עליו רק להצטער:

הֵן מִדְּרֹשׁ חָכְמָה בְשָׂרִי נֶאְכָל // וּבְשַׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת40.

אך הוא אינו יכול אחרת, התכלית הנשגבה, שהוא שואף אליה, איננה נותנתו להיות מנוצח על יד חולשתו. ברפיונו הוא קורא רגע41:

לוּ אֶמְצְאָה סִכְלוּת מְעָט!

אך תיכף הוא חוזר בו ואומר:

…………. אַךְ אַיִן לְךָ // מַכָּה אֲנוּשָׁה תַעֲרֹךְ אִוֶּלֶת

עַל כֵּן מְאֹד אִיגַע, וְלֹא אֶרֶף מְעָט // לוּ מָצְאָה יָדִי כְבוֹד קֹהֶלֶת.

וכל הדברים האלה מושפעים בלי כל ספק הרבה מאד מקורות חייו.


הוא נשאר בעודו קטן יתום מאביו ומאמו, וגם אחים לא היו לו:

נִכְאָב – בְּלִי אֵם וְלֹא אָב // צָעִיר וְיָחִיד וְעָנִי נִפְרָד – בְּלִי אָח, וְאֵין לִי // רֵעַ לְבַד רַעֲיוֹנִי42,

רעיונו – זהו רֵעו היחיד בעולם. ובעמדו בודד בעולמו, בלי כל קרוב וגואל שיחממהו ברגש האהבה וקירבת הדם, הוא משתוקק לכל הפחות לרֵע מתאים ומשכיל ואיננו יכול למצאו. אולי אשם הוא בעצמו בהרחיקו מעליו את הקרוב אליו, אך את העובדה איננו יכול לשנות, והוא קורא בכאב לבו43:

אֶצְמָא לְרֵעַ, וְאֶכְלֶה // טֶרֶם כְּלוֹת צִמְאוֹנִי

כְּאִלּוּ שְׁחָקִים וְחֵילָם // בֵּין תַּאֲוָתִי וּבֵינִי.

מרחק השמים וכל צבאם בינו ובין השגת תשוקתו, כי אכן קשה לספק את תביעתו בנוגע לתכונות ריע כזה, והוא אומר על נפשו44:

תִּצְמָא לְאִישׁ שֵׂכֶל וְלֹא תִמְצָא // אָדָם יְרַוֶּה צִמְאוֹנֶיהָ

דִּרְשׁוּ בְאַלְפֵי הַזְּמָן, אוּלַי // בָּהֶם אֱנוֹשׁ יָפִיק רְצוֹנֶיהָ.

ומעניינת העובדה, שעד כמה שהוא מרבה לדבר על עריגתו לנפש ידיד ורֵע, אין בכל מאות שיריו כמעט כל זכר לאהבת נשים או אפילו לתיאור יפי היפיפיות, ככל מה שאנו מוצאים בספר “הענק” של משה בן-עזרא או בשירה האהבה הלוהטים של יהודה הלוי. אך איננו יודעים אם לקח לו אשה בכלל, עד שהוכרחה האגדה שנוצרה עליו לספר כי הוא יצר לו אשה בכוח ספר יצירה45.

ואם יש כבר בשנים מכל שיריו זכר האשה, בחקותו את דרך המשוררים האחרים המתחילים שירי תהילתם לפעמים בדברי חשק ואהבה46, הוא נפטר ממנה במהרה מפני האש. באחד מאלה 47 הוא מתחיל בסגנון שיר השירים: מִי זֹאת כְּמוֹ שַׁחַר עוֹלָה…, ובבתים אחדים הוא מדבר על אודותיה, והוא מזכיר כי “רץ לקראתה”, וכאשר הוא כבר מגיע אליה איננו מוצא כל נושא אחר לדבר אתה עליו מאשר לשאול אותה:“אָנָה פְנוֹתֵךְ אַתּ?” זוהי השאלה החשובה המנקרת במוחו, לדעת מה הוא המקום שהיא הולכת אליו מן המקום שהוא נפגש בה. זה נעשה אומנם למען השג תשובתה, כי היא עולה לראות את שמואל מהוללו, כדי שיוכל להתחיל בתהילתו48:

שְׁבִי פֹּה, יַעֲלַת הַחֵן לְנֶגְדִּי // וְהָעִירִי לְדוֹדֵךְ הַשְּׂשׂוֹנִים.

הוא ממשיך:

קְחִי הַתֹּף וְהַנֵּבֶל, וְשִׁירִי // בְּנִגּוּנֵךְ עֲלֵי עָשׂוֹר וּמִנִּים

וְקוּמִי הַלְלִי דוֹדֵךְ בְּחִירֵךְ // יְקוּתִיאֵל נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים.

ומובן מאליו, כי מכיוון שהגיע כבר אל הזכרת השם יקותיאל הוא ממשיך להלל אותו ושוכח לגמרי את יעלת החן היושבת ומנגנת לפניו. ואת יחסו לאשה בכלל הוא מביע באחד שיריו49, באמרו דרך אגב:

הֲיִהְיֶה רוֹם לְעוֹלָמִים כְּתַחַת? // וְאִם אִישׁ יִהְיֶה לָעַד כְּאִשָּׁה?

וכנגד כל תיאורי הטבע הנהדרים והמזהירים שבשירי הרמב“ע 50 והריה”ל51 הננו מוצאים בשיריו הוא רק מעטים בתיאורי יפי הטבע, כגון השיר52 המתחיל:

יְשַׁלֵּם הַסְּתָו נִדְרוֹ, וְיָקִים // דְּבָרוֹ, לַחֲבַצֶּלֶת עֲמָקִים.

ועוד מעטים כאלה. ואמנם נפש ספוגה ורווּיה בצער העולם כולו, נפש הנושאת עליה כל כּובד משא צער זה, אינה פונה לראות ולרוות מהיופי וההדר שבתבל זו, שהיא מואסת ומתעבת. אך כנגד זה היא רועה ותועה בחשכת הלילה ובאפלתו, בעננים המקדירים גם את אור הירח הכהה. במרחבי רקיע שחור היא משוטטת כמראה הירח מאחרי העבים הקלים הנדחים מפני הרוח הסוערת. את הלילה היא מרגשת ומתארת, ותיאורי חשכת הלילה ושחרותו הננו מוצאים בשירים שונים של בן-גבירול, ובהם הוא מצטיין53. והוא בעצמו אומר באחד משיריו54:

וּבָחַרְתִּי מְקוֹם הָאוֹר חֲשֵׁכָה // וְלָתֵת לִי מְקוֹם בֵּיתִי קְבוּרָה. ממש ההפך מדברי ר"י הלוי המשורר האופּטימי האומר55:

אֶמְאַס בְּלֵילִי, עֲדֵי סַהַר בְּעֵינַי דְּמוּת // נֶגַע, וּפָשָׁה בְּעוֹר כּוּשִׁי כְּבַהֶרֶת.

ואוֹרך הלילה למשורר נדוּד-השֵנה ארוך כדברי המשורר הערבי:

فما أطول الليل على من لا ينام [פמא אטול אלליל עלא מן לא ינאם] (מָה אָרֹךְ הַלַּיִל לִנְדוּד שֵׁנָה!).

והמשורר משתעשע בהביטו אל הכוכבים ברקיע. ופעם הוא מדמם ל“פרדס – ציציו בסתו פרחו”56; ופעם הוא רואה קרבות בשמים, והירח הוא שר-הצבא המפקד, והכוכבים חילו סביבו מחכים למוצא פיו57; ופעם שלישית הוא רואה עצמו כאלו הוא הרועה, ועליו הופקד לשמור את עדר הצאן (הכוכבים) התועות שם בשחקים, והולכות ונעלמות באפקים58. משורר בעל נפש סואנת כמוהו אי אפשר לו שלא יתפרץ ברגעי התלהבותו בהגזמות. שופטי השירה אמרו אמנם, כי “מיטב השיר כּזבוֹ”, אבל הן גם לכּזב יש גבול, ובשירו עובר הרשב“ג בדמיונו כל גבול. וזה אמנם עושה את שירו לא רק ל”מיטב" כי אם למובחר שבמובחר. מלבד בתי שיריו המדברים על גדלו ורוממותו, שנזכרו כבר לעיל, שבהם הגזמות עצומות, הננו מוצאים פה ושם הגזמות מופלגות אחרות. הנה באחד שירי תהילתו הוא אומר על המהולל59:

וְרַב כַּיָּם – וְהוּא קָטָן בְּעֵינָיו // וְרָם כָּהָר – וְצִפֹּרֶן עֲמָסוֹ.

צפורן דקה יכולה לשאת את האיש “הרם כהר” לרוב ענוונתו והקטנת עצמו. ובעקיצה על אחד המשוררים60:

וּמִקֹּר נוֹזְלָיו, כִּי נִצְּבוּ נֵד // עֲדֵי כִי קָפְאוּ יַמִּים לְקָפְאוֹ.

מימי שירו הם כל כך קרים עד כי ניצבו כמו נד בהיקרשם, ולא רק זאת אלא כי גם הימים הגדולים קופאים לסיבת קפיאתו. ועל קטן מתנגדיו61:

וְהֵם – לוּ אֻסְּפוּ עַל כַּף נְמָלָה // נְקַלִּים לִהְיוֹת סֵפֶק מְלוֹאוֹ,

הם כל כך קטנים עד אשר לוּ אספו את כולם על כף נמלה לא היו מספיקים למלאותה! נצייר לנו את כף הנמלה, וכולם עומדים עליה ועדיין איננה מלאה! ובדברו על עצמו62:

וְיוֹרוּנִי בְנוֹת יָמִים כְּאִלּוּ // אֲנִי שַׂעְרָה וְהֵם קַלְעֵי אֲבָנִים;

לקח את המבטא: קולע באבן אל השערה, שבשופטים (כ, 16) והסבו לו ולפגעי הזמן, ודימה עצמו דרך אגב לשערה בדקותו. וכן בשיר אחר63:

וְדַל מֵרֹב חֳלִי, עַד כִּי נְשָׂאוֹ // זְבוּב [קָטָן] בְּאַחַת מִזְּרוֹעָיו,

בא הזבוב לעומת ה“צפורן” הנושאת את האיש שבבית הנזכר לעיל “זרוע הזבוב”. והגזמה עוד יותר גדולה בבית הזה64 שהוא מתאר בו את קטנותו:

וְלוּ דַק נְמָלִים נְשָׁכוֹ – נְשָׂאוֹ // בְּפִיהוּ, וְאָבַד בְּפִי הַמְּעָרָה,

הדקה שבנמלים היתה נושאת אותו בפיה אל מערתה, קִנה, ולקטנותו היה אובד בפי המערה הקטן מאד. ומשורר זה, המרקיע שחקים ומדבר תמיד על גרמי השמים העצומים, אוהב להשתעשע מצד שני בזבובים, ובייחוד בנמלים המסכנות. אחד הדברים המציינים את שירתו של הרשב"ג היא הרגשת הקצב (הריתמוס) הבאה ביחוד בהתרוממות הרוח של המשורר, ובמקומות רבים משיריו הננו מוצאים חלוקת המלים לפי חלוקת העמודים שבצלעות בתי השיר, דבר שבו מצטיין גם הנגיד בהרבה משיריו65. ככה הננו מוצאים בהתחלת שיר בקריאת עוז וגבורה66:

אֲנִי הָאִישׁ / אֲשֶׁר שִׁנֵּס / אֱזוֹרוֹ

וְלֹא יִרֶף / עֲדֵי יָקִים / אֱסָרוֹ.

כמה יפה אפילו החלוקה בתוך החלוקה, בתתו בכל עמוד מלה אחת ליתד ומלה שנית לשתי התנועות. או התחלת שיר אחר, שבו הוא מתחנן לפני האלהים שישלח לכנסת ישראל את המשיח:


שִלְחָה/ לְבַת / נָדִיב // אָדֹם / יְפֵה / עָיִן

יִפְרַח / כְּבֵן / פֹּרָת // שָׁתוּל / עֲלֵי / עָיִן,

גם פה מלה מיוחדת לכל יתד. וכן בהתחלה אחרת67:

שְׁחַרְתִּיךָ / בְּכָל שַׁחְרִי / וְנִשְׁפִּי וּפֵרַשְׂתִּי / לְךָ כַפִּי / וְאַפִּי

או:

שַׁדַּי / אֲשֶׁר יַקְשִׁיב / לַדָּל / וְיֵעָתֵר

עַד אָן / תְּהִי רָחוֹק / מֶנִּי וְתִסָּתֵר.

או ההקבלה היפה בהתחלת שיר אחר68:

זְמַן בּוֹגֵד / אֲסָרַנִי / בְּפִידוֹ

עֲדֵי אָחִי / הֱמִירַנִי / כְבִגְדוֹ.

ועוד רבים כאלה וכאלה. מבין קישוטי המליצה הערבית כמשתמש ביותר בענין הרמיזה (التلميح אל תלמיח), זאת אומרת שהמשורר משתמש בשירתו ברמיזות בדרך רפרוף קל לעובדות היסתוריות שבמקורי קורות האומה, ובנוגע לנו, זאת אומר: למקרים הנזכרים בתנ“ך. המשורר שקוע בדבריו על ענין ידוע, ופתאום הוא קופץ ורומז על ענין היסתורי רחוק שהשומע לא קיווה לו כלל, ותיכף אחרי כן הוא שב לענינו. זהו כעין ניצוץ המזהיר לרגע ומושך תשומת לבנו אליו, ופתאום הוא נעלם ואיננו. דבר מובן מאליו, כי “רמיזות” מעין אלה רבו בשירי הקודש ש”הנושא" שלהם נותן כבר מקום רחב ידים להם. אך המשוררים הספרדים השתמשו בדרך זו לא רק בשירי קודשם כי אם גם בשירי החול שלהם. והמשורר המשתמש בדרך זו יותר מכל חבריו המשוררים יחד, הוא בן-גבירול. קדם לו אמנם הנגיד בזמן, אך לא באותה המידה, בשירי החול של הרמב“ע ובן משפחתו הראב”ע נמצא רק דוגמאות מעטות, ואפילו ר“י הלוי המשורר הלאומי משתמש בדרך זו במידה מצומצמת, ועל פי רוב רק במקרים ידועים ומפורסמים מראשית ימי האומה69, בשעה שבשירי הרשב”ג הננו רואים כי כל המקרים שעליהם יסופר בתנ“ך, וגם הבלתי חשובים לגמרי שבהם, עומדים תמיד לנגד עיני דמיונו והוא שואב מהם כל מה שדרוש לענינו. כוח דמיונו החזק עושה לו מטעמים מכול, ואין דבר הולך לאיבוד, ואפילו רשימות של שמות אנשים ושבטים הנמצאות בתנ”ך. בשיר אחד70, אשר בו פונה אל יקותיאל מיטיבו, הוא אומר:

אָכֵן מְיֻדָּעִי זְנַחְתַּנִי מְאֹד // עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי-זָנוֹחַ,

השומע יחשוב כי הוא קובל על אשר עזבהו, והגיע בזניחתו למדרגה כזו שהמשורר קראהו בשם אבי-הזונחים והגדול שבהם. אך באמת ישנה פה “רמיזה” אל הכתוב בדהי“א א 18, כי אשה אחת משבט יהודה ילד את ירד אבי [העיר] גדור, ואת חבר אבי שוֹכוּ ואת יקותיאל אבי-זנוח; והרשב”ג משתמש בנוגע ליקותיאל מיטיבו בתואר “אבי זנוח” להוראה אחרת. ובשיר אחר, אשר בו הוא מהלל כנראה איש ששמו שלמה, הוא אומר עליו71:

וְיָם גָּדוֹל יְחֻשַּׁב, יָם שְׁלֹמֹה, // אֲבָל לֹא יַעֲמֹד עַל הַבְּקָרִים,

חכמת האיש רחבה כים גדול, ובנוגע לשמה שלמה הוא נזכר בשלמה החכם מכל האדם והבריכה שקרא לה בשם “ים”72, והעמיד אותה על שנים עשר בקרים, והוא אומר על מהוללו כי אמנם חכמתו רחבה כים גדול, כים של שלמה, שנאמר עליו73: ויתן אלהים חכמה לשלמה… כחול אשר על שפת הים, אבל בשעה שים-שלמה המלך עמד על הבקרים74, סמל הבערות, ים חכמתו של שלמה זה אין לו כל ענין עם בקרים. בשיר אחר75 הוא מבקש מאלהים:

תְּנָה חֶלְקִי בְגַן עֵדֶן כְּתִשְׁבִּי // וְאַל אֶהְיֶה בְסוֹד זִמְרִי וְכָזְבִּי76.

ובשיר אחר77:

וְדִמִּיתִים מְיֻדָּעַי עֲשָׂהאֵל78 // וְהִנֵּה הֵם אֲחֵי פִסְחִי יְבוּסִים79.

ואפילו אות בתנ"ך שעל פי המסורה היא צריכה להיות “תלויה”, כלומר להיכתב למעלה מיתר האותיות שבאותה מלה, משמשת לו ל “רמיזה”, כגון בדברו על בני סביבתו השנואים עליו הוא אומר80:

וְדַע כִּי גָבְהוּ מֵהֶם דְּרָכָי // וְהָיִיתִי כְמוֹ אוֹת נוּן מְנַשֶּׁה.

רמז לכתוב81: ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני, שהנון במלת “מנשה” כתובה למעלה מהאותיות האחרות (משה) מפני שהיא נוספה לשם “משה”, לכבודו של משה רבנו, שלא ייאמר כי נכדו של משה רבנו היה כהן לפסל מיכה. ספר האומה, התנ"ך, עם כל קורותיו, וכל פרטי תכנו, ואפילו צורת אותיות ורשימות שמותיו, פתוח תמיד כספר הגלוי לעיני רוח המשורר ואין דבר אָבד. הקישוט השני שהוא משתמש בו בהצלחה הוא ענין “השיבוץ שונה ההוראה”. ענין “השיבוץ” בכלל, זאת אומרת הבאת קטעי פסוקים באופן שיטתי בסוף פיסקת שירי הקודש, מתחיל עוד מתקופת הפייטנים ונמצא כבר בפיוטי ינא והקליר, אך כדי לעשות את השיבוצים האלה ליותר מעניינים התחיל בן-גבירול להשתמש בהם בעברית לפעמים שלא באותה ההוראה שלהם במקום, דבר המפתיע את השומע ומעורר תשומת לבו82. וענין זה הננו מוצאים ביחוד בהימנונו הנשגב “כתר מלכות”, אשר בו בא בסוף כל פיסקה שיבוץ מאחד הפסוקים, ויש שיבוצים אחדים שהם שוני הוראה, כגון בפיסקה אשר בה הוא מבקש מהאלהים, כי לא יקרב מותו. שם בא בסופה83:

וּמַה-יִסְכֹּן לְךָ כִּי רִמָּה תִקָּחֵנִי לְאֹכֶל? // יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכַל?

הכוונה בחלק השני של המאמר היא כי הרימה תאכלני אני שהנני יגיע כפיך, על דרך הכתוב84: הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך? והנה כמה שונה ההוראה פה מזו של קטע כתוב זה במקומו85: יגיע כפיך (מה שתשיג בעבודת ידיך) כי תאכל (אתה) אשריך וטוב לך. וכן כשהוא מתאר את השמש הוא אומר86:

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם תִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַלְכָּה // וּבֵית נְתִיבוֹת נִצָּבָה

וּבַשַּׁחַר תָּרִים רֹאשׁ // וְתִקֹּד לָעֶרֶב בְּמַעֲרָבָה

בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (שוקעת) // וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה,

פסוק שבמקומו87 באה מלת “באה” בהוראתה הרגילה. או בסוף הפיסקה, שהוא מדבר בה על אפיסות כוח האדם, כשהוא אומר88:

כִּי מָה הָאָדָם כִּי תְדִינֵהוּ? // וְהֶבֶל נִדָּף אֵיךְ בְּמִשְׁקָל תְּבִיאֵהוּ?…

רֵאשִׁיתוֹ מֹץ נֶהְדָּף89 // וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף?!

האם אפשר, כי האלהים יבקש אחרי מי שהוא נרדף מכל עבר למען יוסיף גם הוא להזיק לו?! – ואלו הקטע במקומו90 כוונתו כי האלהים יבקש דין הנרדף להיטיב לו ולהצילו. והמאמר נאמר בניחותא ולא בשאלת תמיהה. ובדברו על הנבלים “המראים תומה ותחתיה ערמה”, הוא אומר91:

מַרְאִים נֶפֶשׁ זַכָּה וְנִמְהֶרֶת // וְתַחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת92,

בשינוי הוראה מלת “תחתיה” מ“במקומה” ל“מאחריה”.

וכשהוא מדבר על האלהים, שהוא חופשׂ כל חדרי בטן, ויודע נגלות האדם ונסתרותיו, הוא אומר93:

וְכָל אֲשֶׁר מִמְּךָ יַעֲלִימֶנּוּ // מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ,

באה פה “תּצְפּנוּ” בהוראת תּצפּהוּ, תראהו, במקום “תכסהו” שבכתוב94.

הקישוט המליצי השלישי שחידשהו בשירה העברית אחרי שהשתמשו בו המשוררים הערבים בהתחכמות ידועה, הוא ענין “הצימוד הנעלם”, الجناس المعنوي [אלגנאס אלמענוי] = צימוד-ההוראה, שהיא כתוצאה מ“הצימוד השלם” ומ“משנה-ההוראה”. הצימוד השלם הוא ההשתמשות בשירה במלה אחת פעמיים או יותר בהוראותיה השונות, כמו כל ספר “הענק” של הרמב"ע95. מדרך זו התפתחה דרך “משנה-ההוראה”, והיא ההשתמשות רק בפעם אחת, במלה אחת שיש בה שתי הוראות בכוונה לשתי הוראותיה יחד96. ובדרך זו צעדו המשוררים הערבים עוד צעד בקחתם מלה, שהיא שם עצם פרטי ויש לה הוראת שם עצם כללי, וברצותם להשתמש בה בהוראתה בתור שם עצם כללי, הם אינם מביאים אותה כלל, כי אם מביאים כינוי של אותו שם העצם הפרטי הדומה לגמרי לשם העצם הכללי שחפצו להשתמש בו. ובכן יש פה צימוד שלם של שתי הוראות למלה אחת, אלא שהצימוד כולו נעלם ואיננו, ורומז עליו הכינוי של שם העצם הפרטי שהמלה הנעלמה מורה עליו. הנה למשל המלה “ברק” היא גם שם עצם פרטי לשר החיל שהלך עם דבורה למלחמה וגם על רצועת האור המבריקה לפעמים בשמים, וברצות בן-גבירול להזכיר באחד שיריו כי ירד גשם חזק ולבית רעם וברק, הוא אומר97:

“וְנָפַל הָרַעַם וּבָא בֶן-אֲבִינֹעַם בַּמַּיִם כַּבִּירִים”,

השתמש ב“בן-אבינעם”, שהוא כינוי לשר החיל ברק שבמלחמת דבורה בכוונו לברק הבא בלווית הרעמים. ובשיר אחר98 הוא אומר:

אִמְרוּ לְמוֹכִיחֵי זְמַנִּי: יֶחֱשׁוּ! // כִּי שָׁמְעָה אָזְנִי דְבַר בֶּן-פֶּלֶת99,

חפץ היה לאמר, כי שמעה אזנו דבר אוֹן וכחש, והשתמש ב “בן-פלת” שהוא כינוי ל“אוֹן” המשתתף במחלקת קרח עם משה. וברצותו לדבר על היין שהוא מיץ “אשכּול הענבים” הוא משתמש ב“דם אחי ענר”, כלומר: “אשכל” שהוא מבעלי ברית אברם100, והוא אומר על ידידיו שהשקוהו יין101:

יוֹם רָצְחוּ דוֹדָם בְּמִזְרָק, שָׁפְכוּ // בּוֹ דַם אֲחִי עָנֵר, וְלֹא רָצָחוּ.

לאיש הצער והיגון “מכף רגל ועד ראש” היו דברים כאלה כנראה לשעשועים בתוך רצינות שירתו102.

ובעוד שעשוע השתעשע המשורר והפילוסוף הגדול הזה, והוא “שעשוע המספָּרים”, ובזה הוא מיוחד במשוררים ונוטה יותר לפייטנים מסוגו של הקליר. בכל מקום שמזדמן הדבר לידו, ועל-פי-רוב יוצר הוא בעצמו הזדמנות זו, הוא משתמש במספרים, ולפעמים גם ביצירה מסובכת שצריך לחשוב חשבונות עד שמוצאים את המספר שהוא חושב עליו.

הראב“ע משתמש במספרים בחידותיו השונות בנוגע לימטריאות של אותיות השמות המשמשים לו נושאים לחידותיו103, והרשב”ג משתמש במספרים בצעירותו בנוגע לשנות חייו. ואת שיריו הראשונים חיבר בהיותו עד בן שש עשרה שנה104, ועובדה זו נתנה לו מקום להתפארות. אוהב הוא להבליט כמעט בכל אחד משיריו אלה את הפלא, כי נער צעיר כמוהו יודע כבר לחבר שירים חשובים. בשיר אחד105 הוא אומר:

וְאִם הִנֵּה, אֲנִי יָמַי מְעַטִּים // וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי בָּם סְפוּרוֹת.

ובשיר אחר106:

וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי // וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמוֹנִים.

ובסוף שיר אחר107 לכבודו של הנגיד הוא קורא אליו:

וְאַל תִּתְמַהּ בְּשִׁירוֹת הַיְקָרוֹת // תְּמַהּ מֵהַשְּׁמוֹנֶה הַכְּפוּלוֹת.

ובשיר אחר108:

וְהִנֵּנִי שְׁתַּיִם הֵן שְׁנוֹתַי // עֲלֵי שָׁלֹשׁ וְאַחַת וַעֲשָׂרָה.

ופעם הוא שם מספר זה בפי מוכיחו האומר109:

יְדִידִי, הַלְּבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה // סְפׁד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה?

בהיותו בן שבע עשרה הוא כותב באחד שיריו110:

וְאִם שָׁנָיו יְמֵי מִשְׁנֶה לְפַרְעֹה // בְּעֵת נִמְכַּר לְעֶבֶד לִסְרִיסוֹ,

על פי הכתוב בבראשית לז 2.

ובהיותו בן שמונה עשרה הוא כותב באחד שיריו111:

שְׁנוֹתָיו בְּתֵבֵל בְּשִׁשִּׁית שְׁמוֹנָה // וּמַחֲצִית שְׁלֹשִׁים וְשִׁשִּׁית עֲשָׂרָה.

אמנם אין מספרים שלמים שהם ששית שמונה או ששית עשרה, אך פה צריך לחבר בראשונה את שני המספרים שמונה ועשרה (18) והיתה שישיתם שלוש, ובצרפנו למספר זה מחצית שלושים והיו שמונה עשר. ובחברו את ספר “הענק” על הדקדוק, בהיותו בן תשע עשרה, הוא אומר112:

עַל כִּי לְבַב נַעַר כְּבַעַר נֶחְשָׁב // יַד בֶּן-תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה מְאֹד קָצֶרת (== קְצָרָה).


גם ליין הוא קובע מספר על-פי הגימטריה של שלוש אותיותיו שהיא שבעים, באמרו113:

וְהַשְׁקֵנִי עֲשָׂרָה וַעֲשָׂרָה // וְאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה.

ובאותו שיר הוא מביא מספרים שונים בשני בתים בנוגע לתהילת מהוללו באמרו114:

וּבָעוֹלָם שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים // וְהִנָּם עִם תְּמוּנָתָךְ שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעַת כּוֹכְבֵי רוֹם בָּךְ שְׁמוֹנָה // וְאַרְבָּעָה שְׁרָשִׁים בָּךְ חֲמִשָּׁה,

וברצותו לתאר את הפיכת הלילה השחור ללבן, בזרוח השמש, הוא אומר115:

וְרֹאשׁ הַלַּיְלָה כָפַף בְּשֵׂיבוֹ // בְּבֶן-שׂשִּׂים וְעֶשְׂרִים וַעֲשָׂרָה.

לפעמים הוא משתמש בגיבוב של חרוזים מרובים מאד במלים הבאות תכופות בזו אחר זו, ודבר זה, המראה על חריצות גדולה, איננו בכל זאת דבר הנותן טעם לשבח, כי הקורא או השומע עומד כנדהם לעומת כל שפע החרוזים האלה, ואין לו כל אפשרות לתת לעצמו במהירות הקריאה מושג מהוראות המלים המתרוצצות, כגון בקינתו הידועה על יקותיאל, הוא אומר116 על הלבבות בשמעם שמועת מותו:

יִקָּפְצוּ, יִנָּפְצוּ, יִנָּתְצוּ, // יִמָּאֲסוּ, יִנָּתְסוּ, יֻתָּרוּ

יִתְבּוֹלְלוּ, יִתְמוֹלְלוּ, יִתְגּוֹלְלוּ // יִתְהוֹלְלוּ, יִתְחוֹלְלוּ, יֵאָרוּ.

וכן בשיר אחר117:

הֲנֵּה שְׁלַח וּלְקַח, פְּקַח וּשְׂמַח, צְמַח וּפְרַח, הֲדֹךְ וּדְרֹךְ עֲלֵי אַפֵּינוּ.

או שיר שלם כמו השיר המתחיל: לבּי שמח, אשר בוֹ בתים כלאה118:

וָנֵרְדְּ קְטֹף / שׁוֹשָן חֲטֹף / וַהְדַּס טְרֹף

זַמֵּר בְּתֹף / עֵת יַעֲרֹף / אוֹרֶךָ,

יַעַל בְּלִי / סֻלָּם תְּלִי / מִלָּיו חֲלִי,

הֵם לָךְ כְּלִי / חוֹבֵשׁ חֳלִי / שִׁבְרֶךָ.

וכנגד שפעת החרוזים במלים שונות הננו מוצאים לפעמים שבסופי הבתים (היציאות) הוא חוזר על אותן המלים. דבר זה בולט ביחוד בשיר התפארותו הארוך “עטה הוד” (א. מא): עננים – שש פעמים! יגונים – ד' פעמים, בנים גאונים, טמונים – ג' פעמים, אמונים, בינים, לפנים, לשונים, מעונים, פנינים, קטנים, קלונים, שאונים, שמנים – ב' פעמים. ובשיר נז (ח"א), שהוא רק בן אחד ועשרים בית, הננו מוצאים אחת ועשרים חזרות של מלים מאותו שורש ועל-פי-רוב באותה הוראה בצורות שונות, כגון: ואשאף כי שאפני שאיפה, וכיו“ב, (ד, י), וראה גם ח”א, ה. סגנונו האיתן והמוצק בשירי החול שלו, סגנון זה המלא מעוף ועוז ותעצומה, איננו נקי מקשיים. לא בכל עת נשמעים לו הדברים כמו שהוא רוצה להביעם, והם באמת, לפי מבטאו השנון של אלחריזי119 (בנוגע להנגיד, ואגב – לא בצדק), “קשים, וצריכים לפירושים”. אין עדיין לטישת הסגנון כמו בשירי הרמב“ע, ולא הקלות והבהירות שבשירי הרי”ה. הוא מתנהג לפעמים בכבדות, וצריך “נגר ובר נגר” לפרק דבריו ולפרשם, והוא מרשה לעצמו להשתמש ב “חופש השירה” יותר מדי. הנה למשל בשיר הצטדקותו הנפלא ששלח אל הנגיד120:

תַּרְעֵם בְּקוֹל גָּדוֹל, אֲשֶׁר לֹא כֵן // לִהְיוֹת סְאוֹן רַעַשׁ סְאוֹנֶךָ,

אשר כוונת כל הבית מלבד שלש המלים הראשונות סתומה וחתומה; ובכלל קשה המבטא “לא כן להיות”.

לפעמים מכריחהו המשקל לסדר את המלים בתוך המאמר באופן מסורס, ועל-פי סדרן במאמר כמו שהוא קשר להבין את הדברים, כגון121:

וְדַע כִּי לֹא יְגַלֶּה עַל יְכַלֶּה // צְפוּנֵי תַעֲלוּמוֹת אִישׁ שְׁאֵרוֹ,

שהמכוון הוא: דע כי לא יוכל איש לגלות צפוני תעלומות עד אשר יכלה שארו. וכן בבית אחר122, כשהוא פונה אל מתנגדו הוא קורא אליו: “אבל כי על מנת תשוב” בכוונת: אבל על מנת כי תשוב; מלבד שהמבטא “על מנת” הוא תלמודי ולא תנ"כי.

ובשיר אחר123: “זה יחליק ראש ויניא”, בהוראות: יחליק שפתיו ויניא ראש. אף משתמש הוא לפעמים בכ"ף הדמיון לפני הפעל, כדרך הפייטנים אחרי בן-סירא, כגון124: דְּמָעַי מְאֹד רַבּוּ כְּרַבּוּ הַמְּצוּקִים. בן-גבירול מתחבט עדיין, שלא כהנגיד בן זמנו, כדי לסגל את הלשון העברית לכל הרעיונות החדשים והצורות החדשות שבאו לשירתה כהעתקה מהשירה הערבית. וראיה לדבר נמצא בעובדה כי בשירתו באו ליקויים כאלה רק בשירי החול ולא בשירי הקודש. כי לעניני שירי הקודש סוגלה כבר הלשון עוד מימי קדומיה, מימי מזמורי התהלים וסידורי התפלות. ואולי ישנה להופעה זו עוד סיבה, ששרשה הוא בתכונתו של בן-גבירול: ישנו הרושם, ששירים ידועים הגיעו לידינו בצורתם שנכתבו בה ברגע הראשון מבלי תיקון ומבלי ליטוש. משורר במזגו של בן-גבירול איננו מסוגל לשבת ולעסוק במלאכת השיר, לשנות ולשפר מה שיצא כבר מפי עטו, הוא קצר רוח יותר מדי לעבודה כזאת, ולא יוכל להזדיין בסבלנות הדרושה לה. ובאשר לתכני שיריו השונים, הנה חלק משירי החול שלו הגדולים מלא ענין התהילה למיטיביו או לידידיו, וכנהוג בימים ההם מתחיל שירו בעניין אחר המושך לב הקורא, וממנו הוא עובר להלל את מי שהוא שולח אליו את שירו. אך גם פה הננו רואים כמה לא יכוֹל לחלץ נפשו מנפשו. תחת אשר המשוררים האחרים מתחילים שירים כאלה בתיאורי הדר הטבע, או אהבה, וכיוצא בזה, מתחיל הוא ברוב השירים האלה לדבר על עצמו ועל שאיפתו הנמרצה לעלות על, וככה הוא מדבר בשיר אחד יותרמשבעים בתים על עצמו, ורק אחרי זאת, כאלו הוא נזכר שיש עליו עוד מה להגיד בתהילת מהוללו, הוא פוטר עצמו מחובה זו בשבעה ועשרים בית. תוכן יתר שירי החול הגדולים שבשיריו הוא, מלבד שירי התפארותו ושירי יגונו על מצבו וריבותיו עם אנשי זמנו, – שירי קינות לנפטרים, שירי תלונות על פירוד ידידים, שירי ידידות בכלל, ושירים אחדים בתיאורי טבע ומכתבים רבים בענינים שונים, וביניהם דברי מוסר, חידות ושירי עגבים לעפרים, ושירו הגדול “ענק” על הדקדוק. בזה עקבנו את בן-גבירול בחלקים השונים של שירת החול שלו, התבונַנו במגרעותיו בחלק קטן ממנה ובמעלותיו הכבירות בחלקה היותר גדול. ואם נבוא כעת לעשות השוואה בינו ובין המשורר השני הלאומי הגדול, רבי יהודה הלוי חביב העם, עלינו להגיד כי, אם שירתו של הלוי דומה למישור של ערוגות פרחי חן לצבעיהם השונים מרהיביב העינים, תדמה שירתו של בן-גבירול להר גבוה ותלול אשי בין פרחיו הנחמדים עובר העולה בו על סלעי מגור וצוקי אימה; אבל מכיוון שהגיע לראשו נפתחים לפניו אופקי עולם ומרחבי-יה כמלוא מעוף כוח דמיונו של גדול המשוררים הענקי הזה.


 

ב. שירת הקודש

אם גדול כוח השירה בכלל בזה, שהיא מרוממת אותנו ממעל לענינים הארציים השפלים אל ספירות עליונות, ועוקרת את האדם לרגע מעניני חמרו היום-יומיים ומכניסתו אל עולם האצילות – הנה לשירת הקודש של בן-גבירול הכוח הזה ביתר עוז. בתוקף רגשותיו, שהוא יודע להביע באופן כל כך נמרץ וכל כך יפה כאחד, הוא מושך אותנו אחריו בחזקה וממלאנו עונג רב. בהימצאנו בקרבת “שנאנים שאננים”, המרוממים את שם ה', נשכחות כל קטנוּיוֹת החומר שהאדם שקוע בהן והוא עולה אל עולמות עליונים. בשירי קדשו של בן-גבירול מורגש כי כל הצהרותיו בשירי החול שלו בנוגע למאסוֹ בתבל ובכל חמודותיה אינם דיבורים שבּלוֹניים סתם המחקים את דיבורי המשוררים האחרים, כי אם דברים היוצאים באמת ובתמים מעמקי הלב. הניגוד שבין הרגעים שהוא מטפל בהם בעניני מסיבות תבל ותהפוכותיה ובין אלה שבהם הוא נכנס אל היכל קדשו, מורגש מכל הבחינות. פה לפנינו איש אחר לגמרי ורגשות אחרים לגמרי, והמרירות המופרזת והשנינה החדה העוקצת שבשירי חֻלּוֹ נהפכות פה לדברי רוך ונועם. שלוש תכונות עיקריות מצאנו בו בשירי החול שחיבר: הגאה והגאון בתור תוצאה מהכּרת ערך עצמו, השנאה הנפרזה לכל סביבתו, והיגון העמוק המדכאהו עד מות. בשירי קדשו נעלמת גאוותו והתפארותו, ובמקומן באה ההיכּנעות המוחלטת וההתרפסות המופרזת. פה הוא עומד באימה ובהכנעה וקורא125:

שְפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה // אֲקַדֶּמְךָ בְּרָב-פַּחַד וְאֵימָה

לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי // כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה.

ובהימנונו הנשגב “כתר מלכות” הוא אומר אל האלהים בסופו126:

כְּפִי עָצְמַת גְּדֻלָּתְךָ // כֵּן תַּכְלִית דַּלּוּתִי וְשִׁפְלוּתִי

כִּי אַתָּה אֶחָד, וְאַתָּה חַי, // וְאַתָּה גִבּוֹר, וְאַתָּה יָכוֹל

וְאַתָּה חָכָם, – // וְאַתָּה אֱלֹוהַּ!

וַאֲנִי? – גּוּשׁ וְרִמָּה // עָפָר מִן הָאֲדָמָה

כְּלִי מָלֵא כְלִמָּה // אֶבֶן דּוּמָה

צֵל עוֹבֵר // רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב,

מָה אֲנִי? מַה חַיַּי? וּמַה-גְּבוּרָתִי?

נֶחְשָׁב לְאַיִן כָּל-יְמֵי הֱיוֹתִי

וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי.

ובמקום השנאה הכבושה, השפוכה בשצף קצף על בני חברתו הארצית, באה פה האהבה החמה, העזה והטהורה לחברה העליונה האצילה. באחד שיריו הוא קורא לנפשו127:

תְּהִי אַהֲבַת אֱלֹהַיִךְ // מְמֻסֶּכֶת בְּדָמַיִךְ

וְלֹא תֹאמְרִי עֲדֵי עַד: // אֲנִי עֶבֶד עֲבָדַיִךְ128.

ואת עריגות נפשו וכליונה לאלהים הוא מבטא בבית אחר129:

לְאֵל חַיַּי תְּשׁוּקַת מַאֲוַיַּי // וְנַפְשִׁי עִם בְּשָׂרִי לוֹ כְמֵהִים.

וכן בא במקום היגון העמוק הממלא כמעט כל שירי החול שלו, במקום שהוא מדבר על מצבו, אותו היגון שהוא נלחם בו ואיננו יכול להחלץ ממנו עד שהוא קורא ביאוּש130:

אָקוּץ בְּרַעְיוֹנַי, וְאֶלְחַם בַּהֲמוֹן // יָגוֹן בְּלִבִּי – וַאֲנִי כוֹרֵעַ!

במקום יגון זה ממלאתו קירבת האלהים אליו רגש שמחה בלי מצרים. באחד שיריו הוא קורא131:

שְׂשׂוֹנִי – רַב בְּךָ, שׁוֹכֵן מְעוֹנִי // זְכַרְתִּיךָ – וְנָס מֶנִּי יְגוֹנִי.

ובשיר אחר132 הוא קורא:

שִׁמְךָ יָנִיס דַּאְבוֹנִי // וְיָאִיר אֶפְלַת אִישׁוֹנִי.

ועונג יוצא מן הכלל ממלא לבו מחזה המלאכים העומדים לרומם ולעלה את שם האלהים, הוא מצייר לו מחזה זה בעיני בשׂרו, מלבו מתפרצים שירים מצויינים בעוזם ובמעופם, בצלצול חרוזיהם הנמצא לו בלי התאמצות ובקצב הנפלא הממלאם, כגון133:

שִׁנְאַנִּים // שַׁאֲנַנִּים // כְּנִיצוֹצִים // יִלְהָבוּ

לַהֲטֵיהֶם // וּמַעְטֵיהֶם // כְּעֵין קָלָל // יִצְהָבוּ

גְּזוּרֵי-אֵשׁ // אֲזוּרֵי אֵשׁ // וְסוּסֵי אֵשׁ // יִרְכָּבוּ

מוּל כִּסֵּא // מִתְנַשֵּׂא // בְּקוֹל// רַעַשׁ יִרְהָבוּ

הָבוּ לַייָ, בְּנֵי אֵלִים, הָבוּ!

נִיצוֹצִים // נִקְבָּצִים // לְךָ יַחַד // יְרַנֵּנוּ

בְּאֵימָתָךְ // וְיִרְאָתָךְ // רַגְלֵיהֶם // יְכוֹנֵנוּ

עֲנוֹת קָדוֹשׁ לְאֵל קָדוֹשׁ לְמוּל קָדוֹשׁ יִקְרָבוּ,

והמשורר, כאילו הוא עומד מהצד ומזרזם: הבוּ לה‘, בּני אלים, הבוּ! ובהמנון אחר הוא מתאר את כל החרדה וההמולה בשעת קדושת ה’134:

הַכִּסֵּא יִתְרוֹמָם

הַלַּהַב יְשׁוֹטֵט

הַמֶּרְכָּבָה תָנוּעַ…

הַשְּׂרָפִים יִסְעָרוּ…

הַפַּחַד יִפֹּל…

הַקּוֹל יִשָּׁמַע…

הַשֵּׁם יִזָּכֵר…

בְּפִי קְדוֹשֵׁי מָעְלָה,

כאלו לפנינו הכנות להופעת הכבוד ההולך ומתקרב. ותיכף אחרי זה135:

הַיּוֹדְעִים כֹּחוֹ

הַמַּכִּירִים חֵילוֹ

הַשּׁוֹמְעִים קוֹלוֹ

הָרָצִים לְהַלְלוֹ

יִקְרְאוּ זֶה אֶל זֶה

וְיֹאמְרוּ זֶה לָזֶה

וְיַעֲנוּ זֶה אֶת-זֶה:…

וְנַעֲרִיץ לְמֶלֶךְ הַכָּבוֹד זֶה.

בלי חרוזים רבים ובלי משקל, ובכל זאת כמה מעוף, כמה מרץ וכמה מהירות בבתים הקצרים האלה. אך אי אפשר לכחד: הבעת השמחה בשירי-דשו של בן-גבירול היא פחותה הרבה מאד מהבעת יגונו בשירי חֻלּוֹ התרכזה פה במצוקת הכלל וסבלו. קשה לו לבן-גבירול, ההולך קוממיות וזקוף ראש ברוחו, לראות את אומתו הגבירה “לקוּחה לָאמה לאמה מצריה”, וקשה לו ביחוד לראות את היתּוּל הבוז שזו שופכת לפני דודה136:

לִי לַעֲגָה שִׁפְחַת אִמִּי וְרָם לִבָּהּ // יַעַן שְׁמֹעַ אֵל אֶל קוֹל הַנָּעַר.

אף צר לו לראות נפש אומתו קלועה כבכף הקלע בין ישמעאל ועשו137:

צָרַי יְקִימוּנִי לְמַטָּרָה // אוֹמֵר זֶה לָזֶה: יְרֵה! וְיָרָה,

ובשיר אחר138:

יִשְׁמָעאֵל כְּאַרְיֵה // וְעֵשָׂו כְּתַחְמָס

זֶה יַנִּיחֵנוּ // וְזֶה יִקָּחֵנוּ

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ?!

בן-גבירול ידע לתת להתאוננות האומה את הצורה היפה של שיחת רעיה עם דודה, כאשר ב “שיר השירים”, שאמרו עליו כי הוא “קדש קדשים”, ובשירי-שיחות אלה הצליח יותר מאשר בכל שיריו האחרים. שירי-שיחות אלה אין דומה להם בספרותנו לרוך ולחן, ובדבר זה לא יכול לחקותו גם גדול משוררינו ר' יהודה הלוי. אם יש קשר בין המושגים “חן” ו“תחנונים” אשר שורש אחד להם בעברית, נמצא קשר זה במלואו בשירי תחנוניו אלה המלאים חן. השיחות, ובייחוד דברי הרעיה שבהן, הן כל כך תמימות, פשוטות, בלי כל עדיי המליצה והשיר, ובאותו זמן לבביות, חמות, דברים היוצאים מתוך תוכו של לב סובל וכואב עד כי אי אפשר שלא יקסימו את שומען, ואי אפשר לדוד שלא יענה באותו הטון, באותו הרוך ובאותה החיבה. פעם היא קוראה אליו139:

שַׁחַר עֲלֵה אֵלַי // דּוֹדִי, וְלֵךְ עִמִּי

כִּי צָמְאָה נַפְשִׁי // לִרְאוֹת פְּנֵי אִמִּי.

ופעם היא נבהלת, ובאישון לילה היא קוראה בהסתערות140:

שַׁעַר פְּתַח, דּוֹדִי; // קוּמָה, פְּתַח שָׁעַר!

כִּי נִבְהֲלָה נַפְשִׁי // גַּם נִשְׂעֲרָה שָׂעַר.

מרגישים כאילו מבקשי נפשה רודפים אחריה והיא אספה כל כוחות נפשה להגיע עד סוף השער אשר ממנו תבוא אליה ההצלה141: פעם מתחיל הדוד המפייס לדבר אליה רכות142:

שַׁאְלִי, יְפֵה-פִיָּה, מַה-תִּשְׁאֲלִי מֶנִּי // כִּי קוֹל תְּחִנָּתֵךְ עָלָה בְּמוֹ אָזְנִי,

והיא מעבירה לפניו כל חיות היער של חזיונות דניאל אשר הבהילוה:

לָבִיא פְגָשַׁנִי, קָם אַחֲרָיו נָמֵר // וָאֶבְרְחָה מֵהֶם, וָאֶעֱזֹב גַּנִּי

מִדֵּי עֲבֹר אֵלֶּה הִנֵּה דְמוּת פֶּרֶא // קָם בַּחֲצוֹת לַיִל, יָשַׁב עֲלֵי כַנִּי,

והוא גומר בבקשת הרעיה143:

הָאֵל! קְרָא אֵלָיו כִּקְרֹא אֱלֵי אִמּוֹ! // קוּמִי, וְשׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי.

היא משתוקקת לדעת למצער, מתי יבוא הקץ לגלותה, ובאי סבלנותה היא מתלוננת144: “מַדּוּעַ לֹא בָא בֶּן-יִשָׁי?” והדוד עונה באותו הטון הרך והנעים145: “הִנֵּה רָאִיתִי בֵן לְיִשָׁי!”. השתמש בשני קטעי פסוקים מספר שמואל ( ש“א כ 27; ש”א טז 1) בתור שיבוצים יפים בסוף שתי מחרוזות משירו, ובענין רחוק לגמרי מענינם במקומם.

הדוגמאות האלה מספיקות להראות את ההפך הגמור שבין הרשב"ג בשירי-חֻלּוֹ, בהיות תמיד בידו “מקל החובלים”, ובין משורר זה בהביעו את השתפכות נפש האומה אל אלהיה ב “מקל נעמו”. ודרך מיוחדת לו בהתחלת אחדים משירי-השיחות האלה, והיא, הכפלת כינוי האומה במלים בנות צלצול וחרוז אחד המנעימות את הדברים מראשיתם.

גם בשירי החול הוא משתמש לפעמים בזוגות פעלים שווי-צלצול בזה אחר זה, כגון: הֲדָפוּנִי, אֲפָפוּנִי יְגוֹנִים146, או: וְכָשַׁלְתִּי, וְנָפַלְתִּי בְרִשְׁתּוֹ147, או: וְיָעֹזּוּ, וְיַעְלֹזוּ יְשָׁרָיו; וְיִבֹּלוּ וְיִמֹּלוּ יְהִירָיו148; אך שם הם באים במקרה, באמצע הדברים, כאילו מעצמם נזדמנו למשורר בדרך הליכתו, ופה הננו רואים את הכוונה המיוחדת לזאת בבוא מלים כאלה תמיד בראשית השירים, כגון149: שְׁכוּלָה, אֲכוּלָה, לָמָּה תִבְכִּי? או 150: שְׁדוּדִים נְדוּדִים, לְצִיּוֹן תְּקַבֵּץ; או151: שְׁזוּפָה נְזוּפָה, כְּשִׁבֹּלֶת שְׁטוּפָה, תֵּשֵׁב עֲטוּפָה, כְּשׁוֹשַׁנָּה קְטוּפָה; חמישה תארים בזה אחר זה באותו משקל באותו חרוז, ורק בהבדל האות הראשונה בשנים הראשונים ובשלושה האחרונים.

בשירו152: “שביה, עניה” באים זוגי התארים המצומדים באמצע השיר: מְחוּצִים וּלְחוּצִים, בְּזוּזִים וּגְזוּזִים, וכן הדבר בשירו המתחיל בזה כבר בראשיתו153: “שְׁכוּרָה עֲכוּרָה” באו אחר כך זוגי התארים: עֲצוּבָה, עֲזוּבָה, חֲבוּיָה שְׁבוּיָה, והפעלים: תִּגְעִי וְתִפְעִי.

אל השיחות שבין הרעיה ודודה צירפו מסדרי שירי הקדש של בן-גבירול גם את השירים המלאים תלונות על הגלות מצד המשורר עצמו ומצד האומה בתור אומה ולא בתור רעיה, בחלק שירי “הגלות והגאולה”, בהיותם מעורבים ומשולבים בין השיחות. בשירים האלה הננו מוצאים את המשורר על כך מאוגד ומאוחד ומלוכד עם האומה, עד שהוא מתחיל לפעמים לדבר בשמו על האומה, ופתאום הננו שומעים כבר את האומה עצמה בדברה, ואין גבולות ביניהם: המשורר והאומה חד הם. הנה למשל בשיר אחד154 הוא מתחיל:

שְׁחוֹרָה וְנָאוָה כְאָהֳלֵי קֵדָר // מָתַי לְגַנָּהּ תֵּרֵד בְּהוֹד והָדָר?…

ואחר כך:

מְעַנַּי תְּדַכֵּא וְשׂוֹטְנַי תְּבוֹסֵס… וּבְנֵי מְעַנַּי יֵלְכוּ שְׁחוֹחַ…

הַיּוֹם כַּמָּה נָקְטָה רוּחִי // בְּשִׁבְתִּי מְצַפֶּה לְחוֹלִי וְגוֹחִי.

לכל השירים האלה כמעט נושא אחד: סבל האומה וגלותה המרה, והרגשתה החזקה באורך גלות זו, ותשוקתה לראות בקצה ולשוב לחיות חיי אושר כבימי קדם. ואם אין עדיין אפשרות לבואו של קץ זה, לו היה אפשר לכל הפחות לדעת, מתי הוא הזמן המאושר הזה, והיא מתלוננת155:

חֶשְׁבּוֹן קֵץ רִאשׁוֹן לְאַבְרָהָם נִפְתָּר // זְמָן קֵץ שֵׁנִי לְיִרְמְיָהוּ הֻתָּר

קֵץ הַשְּׁלִישִׁי – מִכֹּל עַיִן נִסְתָּר // יְשׁוֹטֵט כָּל דּוֹרֵשׁ וְיַחְשֹׁב כָּל-תָּר

וְנֶעְלַם הֶחָזוֹן וְנֶעְדְּרוּ הַמַּרְאוֹת // יְיָ! עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?!

בחלק “הסליחות והתוכחות” שבשירי קדשו, הוא מדבר בעיקר על הכרתו בחטא והודאתו עליו, ויחד עם זה בקשת הסליחה עליו. סיבת החטא הוא כמובן הגוף שהוא מחומר עכור. החטא כרוך בעצם הוויתו של האדם, ויען כי כן נוצר האדם מתחילת בריאתו, צריך האלהים להביא זאת בחשבון ולסלוח לו מעשיו אלה, כי אם לא יעשה ככה יבוא קצו ויאבד ואיננו. רעיונות אלה מובעים בייחוד בתוכחתו: יי, מה אדם?156 שהוא אומר בה:

יְיָ! מָה אָדָם? – גֵּו נִרְפָּשׂ וְנִרְמָס // מָלֵא תוֹךְ וּמִרְמָה וְגַם אָוֶן וְחָמָס,

יְיָ! מָה אָדָם? – בַּטִּיט יִתְגּוֹלֵל // בַּשֶּׁקֶר יִתְהַלֵּל וּבַשָּׁוא יִתְהוֹלֵל

הֲטָהוֹר מִטָּמֵא? // וְיָקָר מִזּוֹלֵל?

אִם תִּפְקֹד עָלָיו עֲוֹן יֵצֶר מְעוֹלֵל? // כְּמוֹ עֵשֶׂב יִיבַשׁ וְכֶחָצִיר יְמוֹלֵל

אִם תִּפְקֹד עָלָיו חֵטְא אֲשֶׁר בּוֹ יֻחָם // יִסְפֶּה כְחַלָּשׁ עִם גִבּוֹר נִלְחָם,

וכל פסקה הוא גומר ברעיון, כי מכיוון שהדבר כך צריך האל לחמול עליו:

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל // כִּי אֵין לְאֵל יָדָם

לָכֵן חֲמֹל וּגְמֹל // כְּחַסְדְּךָ לֹא כְחַסְדָּם.

בצר לו מפני יצרו וגופו הוא פונה אל הצד המעולה שבו, אל נשמתו אשר לפי מבטאו המצוין “מצוּר הצוּר נגזרה”, והוא מעוררה ומעודדה להתגבר במלחמתה עם תאוות הגוף ונטיותיו. וככה ישנן תוכחות שונות שבהן הוא מדבר אל נפשו157:

נַפְשִׁי, דְּעִי מַה-תִפְעֲלִי // טֶרֶם לְצוּרֵךְ תַּעֲלִי,

או158:

לַחֲמִי אֵת יִצְרֵךְ בְּחַרְבוֹת תּוֹרָה,

בכל רגע הוא מזכירה לשים את המות לנגד עיניה159:

מָחָר גּוּפֵךְ יִשְׁכֹּן תַּחְתִּיָּה // הַכֹּל נִשְׁכַּח כְּאִלּוּ לֹא הָיָה,

או160:

הַחַי גֶּפֶן וְהַמָּוֶת בּוֹצֵר… // שׁוּבִי נַפְשִׁי לְבַקֵּשׁ הַיּוֹצֵר

הַיּוֹם קָצֵר // וְרָחוֹק הֶחָצֵר.

ולפעמים הוא מסדר ויכוח בין הנפש והגוף אשר בו מגולל כל אחד מהם את אשמת החטא על רעהו בפני האלהים, באמרו161:

הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר, מִשְׁפְּטֵיהֶם וְדִינֵיהֶם // עַד הָאֵל אֲדוֹנֵיהֶם יָבוֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם.

הנפש אומרת162:

נִלְאֵיתִי מְאֹד כַּלְכֵּל // כִּי הַגּוּף הַנּוֹכֵל // הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

ובתוכחה אחרת163:

הֲיִיטַב לִי מַעֲלָל // יְצִיר חֹמֶר, אֻמְלָל // וּבְעָוֹן חוֹלָל… וְאֵיכָכָה יִכְשַׁר // לְבָבוֹ אוֹ יִישַׁר? // וְיֵצֶר בּוֹ נִקְשָׁר.

והגוף טוען164:

בְּלִי נֶפֶשׁ אֵחָשֵׁב // כְּבַיִת מִבְּלִי יוֹשֵׁב // וְאֵין עוֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב

מֻשְׁלָךְ כְּמוֹ חַלָּמִישׁ // מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ

רֹאשׁ הַפְּקֻדָּה כֻּלָּהּ // עַל נֶפֶשׁ וּמַעְלָלָהּ // שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעְלָהּ

וּשְׂאִי נֶפֶשׁ, מִרְיֵךְ // וְאִכְלִי נָא אֵת פִּרְיֵךְ // וְשַׁלְּמִי אֶת-נִשְׁיֵךְ

מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הֵבִינוּ // וְיָדַיִךְ הֵכִינוּ – // וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ.

אך בכל אופן בנוגע למעוף הדמיון ולרוממות הסגנון יחד עם פשטותו הגמורה נופל החלק הזה בהרבה מיתר החלקים שלפניו. געגועי האומה לימי נעוריה ודבקות הנפש באלהיה, הם יותר עצמיים לרוח המשורר מהטיפול בעוונות ופשעים אמיתיים ודמיוניים ובקשת סליחתם. בעניינים האלה הוא הולך בדרכי אלה שקדמוהו מבלי הבליט עצמיות אישית מיוחדת. דבר אחד משותף לכל שירי קדשו, וכן הדבר בנוגע למשוררים שקמו אחריו כמשה בן-עזרא ויהודה הלוי, הוא ענין הרוח השונה בהם לגמרי מזו שבשירי החול שלהם. בשעה שבאלה ניכרת ומורגשת באופן היותר בולט השפעת השירה הערבית, מההפרזה וההפלגה ועד הטון התקיף, האמיץ והרעשני, פרי הדמיון המזרחי הלוהט, אין בכל שירי הקודש כמעט כל רושם להשפעה זו. וכנגד זה גוברת ההשפעה התנ“כית. והדבר טבעי ומובן: מפני כי נושאי שירה זו הם הם הנושאים עצמם של ספרי הפיוטים שבתנ”ך: חזיונות הנביאים מספקים למשורר חומר לשירי האומה, סבלותיה ותקוותיה; שיר האהבה של ספר “שיר השירים” הן אותן שיחות הדוד והרעיה בכוונה אחרת; ובנוגע להשתפכות הנפש בפני יוצרה שימשו לו מזמורי תהלים למקור פורה להגיונותיו. זה השפיע גם על סגנונו בשני חלקי שירתו. בשירי החול הסגנון הוא אמנם איתן ומוצק, אך יחד עם זה קשה, ולפעמים גם מסובך ודורש פירושים והשערות כדי למצוא כוונתו הנכונה; בשעה שבשירי הקודש הכל חלק, פשוט, מאמרים קצרים, קלים ומובנים, וביחד עם זה יפים ונחמדים ונעימים. סגנון כזה ורוח כזאת מתאימים לרוח העם כולו ולהבנתו, ולכן היה בן-גבירול בייחוד בשירי קדשו לחביב העם, ובשעה ששירי חֻלּוֹ היו צריכים לחכות לפרסומם יותר משמונה מאות שנה, מצאו להם שירי קדשו מקום רחב ידים בבית כינוס האומה, הוא בית הכנסת היהודי בכל תפוצותיו ובכל דורותיו.


  1. הערה: כל מראי המקומות שבהערות הבאות הם על פי דיואן שמואל הנגיד הוצאת דוד ששון, ספרי שירי הרשב"ג הוצאת ביאליק–רבינצקי, דיואן משה בן–עזרא שירי חול הוצאת ברודי, ודיואן יהודה בן שמואל הלוי הוצאת ברודי בספרי מקיצי נרדמים. האות הראשונה במראי המקומות מראה במקום שישנם חלקים אחדים על מספר החלק, השניה על מספר השיר, והמספר הבא אחרי כן – על מספר השורה בתוך השיר. ובספרים שאין בם חלקים שונים מראה האות הראשונה על מספר השיר.  ↩

  2. א. ב 27  ↩

  3. בספרו “אלמחאצ‘רה ואלמד’אכרה” על פי תרגום בנציון הלפר בספר “שירת ישראל”, צד סט.  ↩

  4. זהו כינויו הערבי.  ↩

  5. תחכמוני, שער ג.  ↩

  6. כן הוא חותם בצירופי שמו בשירי הקודש.  ↩

  7. Zunz, Literaturagesch. D. Synagoaglen Poesie [Berlin 1865–1867], S. 187  ↩

  8. תחכמוני, שער יח.  ↩

  9. ירמיה כג 29.  ↩

  10. א, קיט, 9, 10.  ↩

  11. על נושא זה, שהרציתי עליו בשנת תרפ“א בחיפה בחברה להשתלמות, דיבר גם הפרופ' ד”ר י. קלוזנר (שלכבודו הנני מקדיש מאמרי זה, בברכי אותו באורך ימים) ואחרי כן במבואו לספר “מקור חיים” להרשב"ג (תל–אביב תרפ"ו), שהוא מקור נאמן להבנת הפסיכולוגיה של שירתו וההפכים שבנפשו הפולארית, כמו שהוא קורא לה במצאו חידת עצמותה, ושמחתי לראות כי דעתנו מתאימה ברוב הדברים.  ↩

  12. א, יא 9,8.  ↩

  13. יחזקאל א 5, ועוד  ↩

  14. ישעיה ו 1.  ↩

  15. א, ח 49, 50.  ↩

  16. שם, קיב 61, 62.  ↩

  17. יז 12.  ↩

  18. א, מא 21, 22.  ↩

  19. שם ב 19, 20, 23.  ↩

  20. שם ו 17.  ↩

  21. שם, שם 38.  ↩

  22. שופטים ה' 23.  ↩

  23. א, ט, 59, 60, 63, 64.  ↩

  24. א, קיב, 51, 52, 47, 48. שם, שם, 59, 60.  ↩

  25. א, יד 55, 56.  ↩

  26. א. קיב. 65–68  ↩

  27. אופייני מאד הוא משפטו החרוץ של הרמב“ע על הרשב”ג בענין זה, ראה שירת ישראל צד עא.  ↩

  28. כגון הנגיד על “שירתו”: בְּמִדְבָּרִים כְּסַפִּירִים אֲרוּגָה / וְשִׂיחִים מִן בְּדֹלָחִים תְּפוּרָה / ', קלה. ועל “תהילתו”: וְעִנְיָנִים יְקָרִים מִפְּנִינִים / וּבִבְנֵי שִׁיר בְּמֹאזְנֵי שִׁיר שְׁקוּלִים וְאֵם הַשִּׁיר עֲקָרָה מִלְּהוֹלִיד / כְּמוֹתָן, וַאֲבוֹת הַשִּׁיר שְׁכוּלִים / כט, קמא קמב. והרמב"ע: קַח נָא נְגִידֵי שִׁיר וְכוֹכְבֵי מַאֲמָר / מֵהַשְּׁחָקִים אַרְצָה חָלָצוּ / קצה, י וכן: קַח נָא מְשִׁיחַ אֵל עֲנָק אֹמֶר אֲשֶׁר / עַל הוֹד פְּנִינִים יַהֲלֹמָיו יָסְפוּ / קפד, מא.  ↩

  29. כגון בשירת האזינו: יערף כמטר לקחי, וגו‘ (דברים לב 2); ובמזמור המוקדש לאחד המלכים ליום חתונתו: רחש לבי דבר טוב… לשוני עט סופר מהיר (תהלים מה 2); ובמזמור אחר: פי ידבר חכמות, וכו’ (שם, מט 4, 5), ובדברי דוד: ונאם הגבר הוקם על… ונעים זמירות ישראל, וגו' (ש"ב כג 1).  ↩

  30. א, ה 91, 92.  ↩

  31. שם ט 77.  ↩

  32. שם מא 70–57.  ↩

  33. שם יב 62–47.  ↩

  34. שם קיב 39, 40.  ↩

  35. שם ב 48.  ↩

  36. שם ג 3, 4.  ↩

  37. לפי זכרוני הוא היחידי המשתמש במבטא “בשר” על חומריות הגוף, בניגוד לנפש ולרוחניות. ישנו המבטא התלמודי, “בשר ודם” על האדם מבחינת היות בו הצד החמרי.  ↩

  38. ראה בשירים א, ד, ח, ט, יב, יג, ועוד, ואת ה“התוַכּחוּת” שהיא אחד מקישוטי המליצה בשירה הערבית (ראה ח'זאנת אלאַדבּ, הוצאת בולק צד 124), הננו מוצאים במידה גדולה רק בשירי בן–גבירול אשר רוח דמיונו יצר לו מתנגדים לדעתו ורבים אתו.  ↩

  39. א, י 15, 16.  ↩

  40. שם, שם 5, 6.  ↩

  41. שם, שם 10–7.  ↩

  42. א, ב 14, 15.  ↩

  43. שם, שם 17, 18.  ↩

  44. א, יב 20–17.  ↩

  45. ראה ספר “מצרף” ליש"ר מקנדיא (מצרף לחכמה, באזיליה שפ"ט), פרק ז בדברו על ספר יצירה)

    והרמב“ע אומר עליו בספרו ”שירת ישראל" (צד סט): הוא תיקן את מידות נפשו וחינך את טבעו, והרס את התאוות הארציות, והכין את נפשו לדברים העליונים, אחרי שניקה אותה מחלאת התשוקה.  ↩

  46. ראה מאמרי “מליצת ישמעאל בספרות ישראל” בהשלוח, כרך ה, צד 517 והלאה [כאן עמ' 29–13.]  ↩

  47. א, כח 1.  ↩

  48. שם כ 7, 8.  ↩

  49. שם, נו 47, 48.  ↩

  50. די להזכיר את מכתמו הקטן היפה:

    כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַשׁ הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ (דיואן ה). או שיריו הנפלאים בתיאור הישיבה בגנים לשמע הצפרים ונגינת המנגנים או המנגנות, ושתיית היין הלוהט בכוסות הקפואות: קראני גביר וכו‘ (קעב), הבה יליד שורק (פו), וכן שיריו כד, קכ, קפה, וביחוד עב אשר בו מתאר כל כך יפה את היין והכוס, והרוח הצחה בגן, ועצי הבושם והשושנים, והעופות נותני הזמירות, והמנגן היפה והכינור ויתריו, ופעולתו ההרמונית וכו’ וכו', מלבד מהתמיו הרבים בשערי “הענק” המיוחדים לתיאורים אלה.  ↩

  51. גם בנוגע לו די להזכּיר שירו הנפלא: “הפשט הזמן בגדי החרדות ולבש את בגדיו החמודות”, א. עח, שבו הוא מתאר את יפי סביבות הנילוס, שהן “כאלו נאות גשן בחשן אפודות”, או שירו (א, ס): “ארץ כילדה היתה יונקת גשמי סתו אתמול ועב מינקת”, אשר בו באו הבתים היפים על האדמה המכוסה בפרחים: בִּלְבוּשׁ עֲרוּגַת פָּז וְרִקְמַת שֵׁשׁ, כְּבַת / מִתְעַנְּגָה בִּלְבוּשׁ וּמִתְפֵּנֶקֶת / כָּל–יוֹם חֲלִיפוֹת הָרְקָמוֹת תַּחֲלִיף / וּלְכָל סְבִיבֶיהָ, כְּסוּת חוֹלֶקֶת / מִיּוֹם לְיוֹם עֵינֵי צְמָחִים תַּהֲפֹךְ / עֵין דַּר לְעֵין אֹדֶם וְעֵין–בָּרֶקֶת [12–7]. ועוד רבים כאלה.  ↩

  52. א, מד.  ↩

  53. ראה שיריו ג, ה, ח, יג, כד, עט, בחלק א.  ↩

  54. ח"ג, א 5.  ↩

  55. א, צד 37, 38.  ↩

  56. א, ה 41, 50.  ↩

  57. א, ח, 86–81.  ↩

  58. א, יג 37, 38; ושם סג 5, 6.  ↩

  59. שם, יט 41, 42.  ↩

  60. שם, ט 37, 38.  ↩

  61. שם, שם 37, 38.  ↩

  62. שם, מא 11, 12.  ↩

  63. שם, נח 5, 6.  ↩

  64. שם, קיב 29, 30.  ↩

  65. ראה שתי מחברותי במבחר שירי הנגיד, ב“מגילות” בהוצאת “אמנות” בהערות בנוגע לצורות הפיוטיות.  ↩

  66. א, ג 1, 2.  ↩

  67. ב, מו 1, 2.  ↩

  68. א, סז, 1, 2.  ↩

  69. גם בתנ“ך משתמשים הנביאים בדרך זו, כגון ענין מהפכת סדום, הנזכר פעמים אחדות בדברי נביאים שונים בתנ”ך: “יום מדין” של גדעון בישעיה ובתהלים, ויעקב שעקב את אחיו בהושע, ועוד כאלה.  ↩

  70. א, כא 1, 2.  ↩

  71. א, צח 3.  ↩

  72. השווה מ"א ז 23.  ↩

  73. שם, ה 9.  ↩

  74. שם ז 25.  ↩

  75. ו, צא 5.  ↩

  76. השווה במדבר כה 14, 15.  ↩

  77. א, יג 41, 42.  ↩

  78. השווה ש"ב ב 19.  ↩

  79. שם, ה 6.  ↩

  80. א, קכז 5, 6.  ↩

  81. שופטים יח 30.  ↩

  82. הרמב“ע בספרו ”שירת ישראל“ מזכיר ענין זה באמרו: המשוררים שלנו שמו בבתיהם פסוקים מכתבי הקודש ופרשו אותם המתאים למטרתם (צד כו). ועל היות דרך זו נהוגה בשירה הערבית יוכלו להעיד דבריו של אבן חג‘ה אל חוי בספרו חזנאת אל אדב’ צד 540, באמרו: ”ודע כי השיבוץ [מהקוראן] הוא שני מינים, האחד שהמשתמש בשיבוץ לא יצא בו בהוראתו…, והשני שיצא בו המשתמש מהוראתו כגון אבן אל רומי באמרו:

    אם שיגתי בהללי אותך לא שגית אתה במעך ממני

    אכן הולכתי דרישותי אל נחל לא מקום זרע,

    כינה בזה המשורר את האיש שאין תקווה שיועיל בדבר, בשעה שהכוונה בפסוק הקדוש היא על אדמת מכה יכבדנה האל ויעצמה".  ↩

  83. ב, סב 394.  ↩

  84. איוב י 3.  ↩

  85. תהלים קכח 2.  ↩

  86. סב 122–120.  ↩

  87. אסתר ב 14.  ↩

  88. ב. סב 341–337.  ↩

  89. כנראה צ“ל: נדף, על פי: כמץ אשר תדפנו רוח (תהלים א 4) ועל פי החרוז עם ”נרדף".  ↩

  90. קהלת ג 15.  ↩

  91. ב, סב 312, 313.  ↩

  92. ויקרא יג 28.  ↩

  93. ב, סב 257, 265.  ↩

  94. וכן הננו מוצאים התערבות הוראת “צפן” (החביא) ו“צפה” במאמר “עיניו לחלכה יִצְפֹּנוּ” (תהלים י, 8).  ↩

  95. כגון על פעולת היין (שער ב, נא, בתיקוני): יַשְׁלֵג בְּיֵין רֶקַח יְמֵי הַחֹם/ גּוּפִי, וְיַחֵם בּוֹ יְמֵי צִנָּה / מָגֵן אֲשַׁוֵּהוּ מִפְּנֵי קֶרַח / גַּם מֵחֲמַת חֹם הוּא יְהִי צִנָּה. ובתנ“ך: בלחי החמור חמור חמורתים (שופטים טו 16). וראה מאמרי ”הצימוד השלם" לעיל, ע' 90.  ↩

  96. כגון בשירי ר"י הלוי:

    וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּש אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה,

    השתמש בָשרש “זעף” במבטא “וים יזעף” בהוראת סערת הים, מלשון הכתוב: ויעמד הים מזעפו (יונה א 15), והמשיך “ונפשי תעלז” בהקבלת ניגוד ל“יזעף” במלשון: סר וזעף (מלכים א כ 43). ובתנ“ך: ימי קלו מני ארג ויכלו באפם תקוה (איוב, ז 6), מלת ”תקוה“ מורה על ”תוחלת“ ובהמשך ל”ארג“ על חוט מלשון: תקות חוט השני (יהושע ב 19). וראה מאמרי ”משנה ההוראה“ לעיל ב”כתבים נבחרים" ב (ירושלים תרצ"ט) עמ' 106–86.  ↩

  97. א, ל 67.  ↩

  98. שם, 21, 22.  ↩

  99. בצימוד הנעלם, “בן פלת” השתמש טדרוס אבו אל עאפיה בספרו “גן המשלים והחידות” שפירסמתי, בהוסיפי באותו בית עוד צימוד נעלם, באמרו (ח"ב. תקסג 24): וּבֶן–פֶּלֶת מְזֻמָּן אֶל יְדִידָיו / בְּנוּסָם לוֹ לְבַקֵּשׁ בֶּן–שְׂרָיָה (עזרא = עזרה)  ↩

  100. בראשית יד 13.  ↩

  101. א, ה 21, 22.  ↩

  102. ישנו מכתם מלא צימודים נעלמים והוא מיוחד גם לו להראב"ע, והוא (א,קלד): זְכֹר אָחִי בְּשִׁבְתֵּנוּ בְשִׂמְחָה / וְאֵם פֶּרֶץ עֲלֵי רֹאשִׁי לְשִׁפְחָה וְסַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה מִלְּפָנָי / וְעִיר אֶסְתֵּר לְפָנֵינוּ פְתוּחָה וְדוֹד שָׁאוּל לְפָנֵינוּ בְּיָפְיוֹ / וּמִפִּי בֶּן–אֲבִינֹעַם זְרִיחָה וְקָם יֶתֶר לְהוֹר בָּלָק זְבָחוֹ / וְזָעַק בֶּן–אֲמִתַּי מִזְּבִיחָה. אֵם פרץ היא תמר (ברא' לח), והכוונה לעץ התמר; עיר אסתר היא שושן (אסתר ב 5, 5) והכוונה לפרח השושן; דוד שאול הוא נר (ש"א יד 50), והכוונה לנר הדולק; בן–אבינעם הוא הברק הנזכר כבר לעיל; הור (אבי) בלק הוא צפור (במד' כב 2), והכוונה לעוף הקטן; בן–אמתי הוא הנביא יונה (יונה א 1), והכוונה ליונה העוף.  ↩

  103. ראה “רבי אברהם אבן עזרא” הוצאת אחיאסף, ח"א צד 100–108. ביחוד עט, פא, פה, צט, ק, קג.  ↩

  104. חשוב להזכיר העובדה כי באותה שנה, השש עשרה לשנות חייו, חיבר את שירו הנפלא והמלא עוז שיר קיב בח"א.  ↩

  105. א, מב 10, 19.  ↩

  106. שם קי 7, 8.  ↩

  107. שם, לא 187, 188.  ↩

  108. ג, א 4.  ↩

  109. א, א 5, 6.  ↩

  110. שם, יט 71, 72.  ↩

  111. שם, קיב 31, 32.  ↩

  112. שם, קט 33, 34.  ↩

  113. שם, נו 11, 12, עפ"י תיקוני.  ↩

  114. שם, שם 31–33. וב “ארבעה שרשים” מכוון לארבע היסודות ארמ"א (אש, רוח, מים, עפר).  ↩

  115. שם, עט 11, 12.  ↩

  116. שם, 78–75.  ↩

  117. שם, יח 27, 28.  ↩

  118. שם, מו, 3, 4; 27, 38.  ↩

  119. תחכמוני, שער ג.  ↩

  120. א, כט 29, 30.  ↩

  121. א, ג 13, 14.  ↩

  122. שם, מב 47.  ↩

  123. שם, ב 12.  ↩

  124. שם, סח 13, 14.  ↩

  125. ב, לח 4–1.  ↩

  126. שם, סב 274–269; 277–276.  ↩

  127. שם, פט 3, 9.  ↩

  128. בסופה “עבד” במקום “שפחה” וַ“עֲבָדַיִךְ” ת' “עבדֶיך”.  ↩

  129. ב, לו 3, 4.  ↩

  130. א, לג 7, 8.  ↩

  131. ב, מז 1, 2.  ↩

  132. שם עד 9.  ↩

  133. שם, סא 1, 2; 22; 3; 5; 36; 38, 41–40.  ↩

  134. ג, צה 11–6.  ↩

  135. שם, שם 16–12.  ↩

  136. ב, א 3, 4.  ↩

  137. שם, יג 27, 28.  ↩

  138. שם, ד 20–18.  ↩

  139. שם, לג 1, 2.  ↩

  140. שם, א 1, 2.  ↩

  141. הערת ביאליק בעל–פה.  ↩

  142. שם, ב, ב 1, 2; 6–3.  ↩

  143. שם, שם 7, 8.  ↩

  144. שם, יד 24.  ↩

  145. שם, שם 28.  ↩

  146. א, כב 12.  ↩

  147. שם, כב 21.  ↩

  148. שם, ח 121, 122 עפ"י תיקוני בניקוד.  ↩

  149. ב, ט.  ↩

  150. שם, ו.  ↩

  151. שם, י.  ↩

  152. שם, ד.  ↩

  153. שם, יג.  ↩

  154. שם, יב 1; 3; 13; 17; 19, 20.  ↩

  155. שם, ח 30–25.  ↩

  156. שם, סד 4; 10; 12; 13; 19; 20; 39.  ↩

  157. שם, סז 1.  ↩

  158. שם, פח 25.  ↩

  159. שם, סה 3, 4.  ↩

  160. שם, שם 24–21.  ↩

  161. שם, סט 6, 7.  ↩

  162. שם, שם 12.  ↩

  163. שם, פז 75, 76; 81, 82.  ↩

  164. שם, סט 26–23; 28.  ↩

המלצות קוראים
תגיות