לעפרה ומאיר

 

1    🔗

במשך ימי התחקיר הארוכים והסוחטים היה האיש סגור בחוילה ברחוב גלי תכלת בהרצליה־פיתוח. בשעות היום היה כלוא בה מרצונו, משיב לשאלות שנשאל על־ידי מתחקריו. רק בהפסקות הקצרות נהג לגשת לחלון הרחב ולהסתכל בים הפרוש ממרגלות המצוק הגדול ועד לקו האופק המתוח כמיתר.

דווקא בגלל הקרבה לים והאפשרות להסתכל בו בכל רגע בו רצה, בחר האיש מתוך רשימת הבתים הבטוחים בחוילה הזאת, לעבור בה את תקופת התחקיר. אלא שלא די היה במבטי אוהב שהוא שלח לעבר השטחים הכחולים והירוקים, צבעיו המושכים של הים הפרוש לפניו. התעורר בו גם רצון פראי לבטא בכל זאת משהו מהתרגשותו הפנימית ולרדת בהפסקות לחוף הים, להיכנס לתוכו עד שיחבקו אותו גלי החוף עליהם חלם, ואז יוכל למות שם כמו שחלם.

לפעמים נצרך האיש להדק לסתותיו בכוח שהאנשים סביבו לא ירגישו בהתרגשותו העמוקה; שלא יבחינו בלחלוחית הצורבת את גרונו כשהוא רואה את הים שלו ונושם את האוויר שטעם מליחותו תמיד היה שמור אצלו שם, במחילות הקודרות של שוביו.

הוא נדרש לרסן עוד איזה זמן את געגועיו לארץ הנפלאה הזאת שבערו בתוכו בשנות הבדידות ועכשיו רתחו להתפרץ. אבל הוא לא רצה להיתפש לעיני בכירי המערכת בכניעתו לרגשנות המתלווה לשיבה הביתה והיא כמעט סוחטת דמעה מעיניו היבשות. פרטיותו שנשארה מבצרו לא אפשרה לו אפילו להניח להם לחשוב שנסדק. הם היו חייבים להמשיך ולחשוב עליו כבעל שליטה בגופו ובנפשו, שהודות לתכונה הזאת הוא ניצל ועדיין שפוי.

תחושת הנרדף עוד לא דעכה אצלו גם כעבור ימים לא מעטים. הפחד לחייו ולחיי אלה שחילצו אותו עוד הציק לו. הוא גם דרש שלא יינתן פרסום לשובו בגלל דאגתו לשלום אותם אנשים שנשארו במפרץ הפרסי וסייעו באיתורו ובשחרורו. חוץ מזה, הוא עצמו לא רצה בהמולה מיותרת שתאלץ אותו להימצא בחברת אנשים.

האיש התרגל לבדידות שנכפתה עליו במשך השנים, כשידידיו היחידים היו חתולים מורעבים, כלבים מוזנחים וילדים קטנים. באלה בטח בלב שלם. לאורך נתיבו הנפתל והקשה עם מעניו מעולם לא התגרו בו הילדים הקטנים ולא התעללו בו. הם ראו בו סתם בן־אדם מוכה והוא אהב אותם. אפילו שהיו ילדיהם של אויביו.

ראשי המערכת האחראים לשובו נענו לו. היתה הסכמה כללית שהוא צודק וכי פרסום מוקדם מדי מטעם ראש הממשלה שיודה באחריות אישית לאותה משימה בכדי לזכות בתהילה נוספת, יגרום לחשיפת אותם אנשים לסכנת התנקשויות. משום כך החליט הרה"מ שקטיפת זר הדפנה החשוב לו כפוליטיקאי בימים אלה יכולה להמתין, וגם אז הוא יאפשר לאיש עצמו להחליט מתי בכלל ברצונו להיחשף.

אם למרות זאת הטריד את הממונים על המערכת חשש מהדלפה לתקשורת, אפשר היה לסמוך על האיש עצמו שיידע איך להכחיש בנוסח להד"מ. לאמיתו של דבר הסיכוי שמישהו מבין אנשי התקשורת יזהה אותו בוודאות כמעט שלא היה קיים; בין האיש שחזר והופיע מהשוליים הנשכחים של הזיכרון הלאומי בחורף של שנת תשעים וחמש, לאיש שנעלם לפני שנים רבות ונחשב מת, לא היה דמיון. כאילו מדובר היה בשני אנשים שונים.

ובאמת כך היה הדבר. האיש ששוגר אז למשימתו היה גבר צעיר במיטבו בתחילת שנות השלושים של חייו, ואילו האיש שחזר נראה כנזיר קירח, ישיש ומסוגף, בן בלי גיל, כמעט רוח בלא גוף. איש שהבהיר במפורש כי כל רצונו שפשוט יניחו לו לחיות בפינתו, ללקק פצעי נפש וגוף. שיאפשרו לו מיד לאחר השלמת התחקיר לחזור לשורשי עברו; לימים בהם גר לא רחוק מהחוילה בלב רמת הכורכר, בבית הקטן של הבנאי הזקן והאשה הזקנה.

כשגברו עליו געגועיו להרחיב ריאותיו בנשימת האוויר המלוח, נהג האיש התשוש לעלות בכבדות במדרגות הפנימיות של החוילה לעבר הגג של הקומה השלישית. שם היה מטפס תוך מאמץ על כסא וממנו למעקה ששפתו רחבה בכדי לתפוש גובה נוסף, וצופה צפונה, למרחק של חצי קילומטר בלבד, למקום בו היו מפוזרים כמה עשרות בתים משונים ושחוקים, פרי אדריכלות מאולתרת.

תמיד נהג לקבוע מבטו בצריח המואזין של המסגד המוסלמי, שנמצא במרחק של כמאה מטרים בלבד מהשפה העליונה של רמת הכורכר. הוא זכר שהמבנה היה נטוש ורק שומר ערבי זקן ובני משפחתו התגוררו בתחום החצר בתנאי מצוקה ונאחזו בעקשנות במקום מתוך תקווה לימים יותר טובים.

האיש הכיר בנעוריו הרחוקים את הבן הבכור שאמור היה לרשת את אביו כשומר המסגד בבוא שעתו. הוא תמה אם אכן כבר נתחלפו משמרות בדרך־טבע וימים אחרים הגיעו, מפני שהוא הבחין מגג החוילה בשינויים שנראו במסגד; קצה הצריח עוצב בצורה שונה ושלמה מבעבר. ואילו החומות המתפוררות, העשויות מאבן, תוקנו וחיזקו את התרשמותו שהמסגד עבר שיפוץ יסודי בתקופת היעדרותו.

בינתיים עד שיחזור לשם היו ימיו בחוילה דחוסים גם בשעות המיועדות לצמצם פערים במידע שנחסר ממנו, כמעט בכל תחום. צריך היה להחזיר אותו למציאות החדשה. מפני שבעד מסכי המרחק והזמן האכזר הזדככה בזכרונו הארץ שבשמה עשה, עד שכל פגמיה נמחקו ומגרעותיה לא היו והיא נדמתה בעיניו לארץ שאין יפה ושלמה ממנה ובה חי עם נהדר ומיוחד שאלוהים בחר בו מכל העמים.

בערבים היו מגיעים לחוילה השכורה רבי מדינה ואישים חשובים, מתוך המעגל הכי מצומצם שממונה על המערכת הביטחונית החשאית. אולי שני תריסרים של אנשים שידעו את פרטי הפרשה כולה ובאו לחלוק לו כבוד. לשבת במחיצתו. לשמוע משהו מפיו על מה שעבר, ולא לקרוא סתם כך את התמלילים היבשים של התחקירים. הם באו להתרשם אישית מהתופעה הזאת של האיש המיוחד הזה שהצליח להישרד למרות הכל.

הביקורים אצל האיש בחוילה השכורה היו מרגשים מבחינתו ומבחינת אורחיו. הוא זכר את מרביתם בתפקידים ברמות הביניים וקצת למעלה מזה ובינתיים הם טיפסו לקצה הפירמידה. הבולט ביניהם היה משגרו, אז ראש המערכת, שנהיה לראש הממשלה. כל אלה נודעו כאנשים קשים השומרים דמעות לעצמם בלבד. אבל כלפיו היתה אצל כל אחד מהם פינה חמה. הם חשו עצמם אסירי־תודה עמוקה לפועלו.

רק כשהיו האורחים פורשים לדרכם בשעת לילה מאוחרת, היה האיש יורד במדרגות החצובות באבן החול, למרות שהאחראים לשלומו חזרו בכל פעם והזהירו אותו מסכנת גלישה בגלל חולשת גופו הבולטת. אבל הוא ביטל את מחאתם בתנועת־יד והתעקש לרדת לחוף. המאבטחים התרגלו לעקוב אחריו ממרחק כשהוא מבוסס יחף בחולות, ואחר־כך פונה ונכנס לים, מניח למים המלוחים ללטף את ברכיו הנפוחות, לנשק את קרסוליו הכואבים.

שנים רבות חלם האיש על מחוז הילדות שלו, ואם עוד פרפרה בו תקווה כלשהי, היא נאחזה בתוכו בגלל החלום הזה מבין כל חלומותיו האחרים. בחלומו הוא יוצא מהחושך אל האור ומטפס בשביל החול לעבר רמת הכורכר. במרכז הרמה עמד הבית הקטן ובו האשה הזקנה. מהבית שלו אפשר היה לראות את הים הכחול, את רצועות חולות הכסף שזהב מתנוצץ מתוכן, את שפת המצוק שבקצה הרמה, חוסם בעד גלים סוערים מלכבוש את הארץ. הוא ידע שהוא מוכרח להמשיך לחלום את החלום הזה על השיבה למחוז הילדות, ולהיות שחף מרחף מעל פיסת הים שבה נמצא הנמל היווני העתיק מהמאה השלישית, אפולוניה, כאילו זה היה המחסום היעיל לשמירת שפיותו.

אבל כשחזר התבשר על מותה של הזקנה ונדמה היה לו כי שוב כבה האור.

 

2    🔗

הבית הקטן בו גרה האשה הזקנה עד יום מותה, היה ממוקם מעט דרומה ממסגד סידנא עלי. מיתחם המסגד נמצא בקצה רמת הכורכר המתרוממת כמצוק מתנשא מעל הים. פעם היה שם כפר ערבי שתושביו נמלטו על נפשם במלחמת ארבעים ושמונה. במקום הכפר הערבי שנחרב הוקמה מעברה לעולים חדשים שנקראה מעברת נוף־ים, על־שם שכונת החוילות של המעמד הבינוני שנמצאה בצדו המזרחי של הכביש. הזקנה גרה במקום הזה מהיום הראשון בו יושבו העולים בפחונים. זה היה בחורף שנת חמישים, השנה בה התחיל המאסף הגדול של יהודי כל העולם המתאחדים בארץ־ישראל.

באותם ימים לקחה על עצמה הזקנה כל עבודה מזדמנת, אפילו קשה ביותר. היה זה לה צורך קיומי להמשיך להישרד לאחר השואה, לתמוך בבעלה, בנאי קשיש וחולה נידף למוות, שנודע בכינוי ‘המשוגע של מעברת נוף־ים’, ולפעמים בכינוי ‘מגרש השדים’, ולגדל את הילד הקטן של בתם שנעלמה לאחר שבעלה, שעבד כשומר בפרדסי אשקלון, נרצח על־ידי פידאיון מסתנן מעזה.

הבנאי יודקה ארץ־קודש לא נולד משוגע ולא מגָרש שדים. כשהתרבו הסימנים שהנאציזם הוא מפלצת המשתוללת בגרמניה ומאיימת לטרוף את אירופה, האמין הבנאי שהיה שפוי וצלול שכל מי שיכול ייסע לארץ־ישראל, ארץ הקוידש, ויציל את עצמו. הבנאי עצמו השתייך אז לזרם החסידים הליטאים ונמנה בווארשה על אנשי חצרו של רב נודע שחלק מחסידיו התעקש להתייחס אליו כאל משיח סמוי ומלה שלו היתה כמלה של הבורא.

אבל כל עוד לא אמר הראבה לחסידיו לצאת מבתיהם ולנסוע לפלשתינה הם לא זזו ממקומם גם כשעשן המלחמה כבר כיסה אותם. הם האמינו שהראבה שלהם אסר עליהם לעלות מפני שטרם קיבל סימן מתאים ממי שיושב למעלה. ואפילו ברגע האחרון כשעוד אפשר היה אולי להינצל לא נשמעה מהראבה המלה הנכונה אלא להפך. “אין לעלות לפלשתינה,” פסק הראבה, “מפני שזאת ארץ ציוניסטית,” ורבים איחרו את המועד.

כשפרצה המלחמה בספטמבר שלושים ותשע, הראשונים שנמלטו מווארשה היו הראבה ובני משפחתו שהגיעו לברוקלין בניו־יורק, היכן שהקימו את המטה הבינלאומי החדש של החצר, לא רחוק מקראון הייטס, תחום חב"ד, אנשי החצר האחרת. בין המופקרים בפולין על־ידי הראבה היו הבנאי ובני משפחתו. אשתו וחמשה מששה ילדים שלו נרצחו במחנות.

סימן ראשון שדעתו של הבנאי האומן נשתבשה עליו נתגלה ביום בו אחרוני הניצולים של אושוויץ שוחררו מהגיהנום והוא צעק שאלוהים בשמיים או שמת או שהוא חירש ועיוור. אבל הוא לא היה היחיד שנתגלה אצלו סימן של טירוף כזה. רק שהוא נבדל מהם בכך שהתחיל להאמין כי ישו הנוצרי לקח על עצמו את סבל העולם כולו.

כעבור זמן קצר, במחנה פליטים בגרמניה גילה הבנאי מעשה נס את גיסתו הצעירה ואתה את בת זקוניו שאז מלאו לה שבע־עשרה. הוא נשא לאשה את גיסתו וביחד עם הבת שגם היא נישאה באותו זמן לפליט צעיר הם חיכו לתורם לנסוע לארץ־ישראל. כשהגיעו למעברה הנידחת בנוף־ים, היה אתם ילד בן שנתיים.

מאחר שנבגד על־ידי הראבה שלו שהפקיר את בני עדתו, התפקר הבנאי והתנתק מקשר לתורה ועובדיה מיומו הראשון בארץ. אבל עדיין נחשב למומחה ומבין גדול של סודות העולם הסגור והלא נודע של החרדים.

את כינויו כמגרש שדים הרוויח כשהיה מסתגר בביתו וצועק שיש לנער מחצרו של הראבה שבגד בחסידיו את כל הצד האפל שדבק בה, מאז שהשליטה בחסידים השוטים נעשתה העיקר אצל הרבנים והאדמו"רים והפולחן והאמונה הפכו אמצעים לחיזוק מעמדם. הוא היה צועק כמשוגע אמיתי שצריך לעקור מהשורש את השדים, את רוחות הטומאה, את מעשי השטן, את הנסים והנפלאות, את הקללות ואת מדורי הגיהנום, כל זה שאפשר יהיה לחזור ולהאמין בפשטות באלוהי אברהם כפי שציווה משה, ואמונתו בישו הלכה וגדלה.

בשנותיו הטובות נחשב הבנאי כאומן בכל סוגי הבנייה מאבן ועד עץ, שיכול היה לעשות בשלמות כל דבר בתחום זה כולל עבודות חשמל, שרברבות, רצפות, נגרות ואפילו בניית רהיטים נדירים ביופיים לאלה שקצת כסף בכיסם. כשהתגבר טירופו ולבו נחלש עד שהיה צריך את אשתו בצדו, התחילה הזקנה לטפל בילדים רכים שהוריהם נאלצו להשאירם בבתים כשהם יצאו לחפש עבודה והיא נודעה כסוניה הגננת. והבנאי הזקן והחולה, כל עוד היה בו כוח, הקים בחצר הקדמית של ביתם גן ילדים. בתוך הגן הוא בנה משחקים מרהיבים ומשברי ספינות וסירות טרופות שהים הסוער הקיא אל החוף, עשה פינת פלא של נדנדות ומגלשים מפותלים לילדים, גן עדן אמיתי.

עברו שנים ונפגעה גם הפרנסה המצומצמת הזאת. הילדים הקטנים במעברה גדלו ולא מעטים מביניהם נעלמו מהמעברה כשהוריהם יצאו מתוכה. והאחרים לא נחפזו להעמיד צאצאים חדשים וגם אז כשזה קרה, הם העדיפו למסור ילדיהם לגננות המודרניות שבנוף־ים, בצד המזרחי של הכביש.

התהליך של פרישת תושבי המעברה המקוריים התחיל בשנות השישים. האדמה היתה שם יקרה מאד. ומינהל המקרקעין והמועצה המקומית עשו לסלק את הדיירים שעלולים היו להפריע לפיתוח האזור. בשיטת דירה תמורת בית עלה בידם לשכנע חלק מהתושבים להתפנות. אבל נמצאו רבים שסירבו להצעות המפתות והאמינו כי הזמן יעבוד לטובתם. הם היו בטוחים כי בבוא היום הם יקבלו פיצוי יותר משמעותי תמורת התעקשותם להיאחז במקום שהיה שומם בבואם. בין אלה היו גם כאלה שלא רצו לחכות אבל קיבלו מאנשים פרטיים הצעות מפתות בהרבה ממה שהוצע להם על־ידי המינהל ומכרו לחדשים את זכויותיהם.

לא סתם נחשבו האדמות האלה ליקרות במיוחד ולא רק בגלל שהן נמצאו צפונית מרחוב גלי תכלת העשיר ומערבית לשכונת נוף־ים, אלא בעיקר בגלל קרבתן לרצועת החוף, היכן שהיו השרידים של הנמל העתיק, אפולוניה. משנת לשנה האמיר מחירן של אדמות המעברה.

העולם השתנה במהירות שצברה תאוצה.

הבנאי הזקן, הבעל של סוניה הגננת הזקנה, מת לפני הרבה שנים עד שרק מעטים מבין תושבי המעברה נהגו להזכיר אותו ואת התקפי השגעון שלו. הם כמעט ששכחו אותו כמו שנשכח גם הילד שגדל אתם ויום אחד נעלם. ואלה שראו את הזקנה גוררת רגליה בכל יום לקנות משהו לאכול במרכז המסחרי הקטן שמעבר לכביש, חשבו שהיא ערירית וכבר בת מאה. הם גם האמינו שלאחר מותה ירוויח מינהל מקרקעי המדינה בחזרה את הבית הקטן שעמד על שטח של דונם במקום הכי טוב של המעברה. המקום הזה באמת בנקודה הכי גבוהה של הרמה ומשם אפשר היה לראות את הים פרוש מלוא העין עד האופק הרחוק.

יום אחד בסתיו של השנה שעברה לא נראתה הזקנה. גם לא ביום השני. גם לא בשלישי. אחרי שבוע העיר מישהו מהדיירים הזקנים האחרונים של המעברה לשוטר שסייר בניידת, שהוא חושב שהזקנה שנקראה סוניה הגננת בטח התפגרה. ואמנם הוא צדק. כבר כשהם התקרבו לבית אפשר היה להריח את הריח המחליא של המוות.

להפתעת השכנים הופיע מישהו במכונית שרד ממשלתית וטיפל בכל סידורי הלוויה של הזקנה שנקברה בבית העלמין בהרצליה העיר, כאילו במותה נחשבה לאישיות ציבורית. מסביב לקבר הטרי שלה נראו ביחד עם הנציג היחיד של המעברה, השכן הזקן שבא ללוותה, גם כמה אנשים חשובים. הם אפילו הניחו שני זרים גדולים ויקרים על קברה; אחד רשמי מהרה"מ והשני אישי, שעל הסרט שלו היה כתוב ששלח אותו ישו.

עבר זמן. עוד חודש ועוד אחד. עבר קיץ ועוד סתיו ועוד חורף והבית הקטן נשאר נעול על בריח והצמחים והפרחים שהיו שם מתו. רק כמה שתילי גראניום התעקשו להישאר חיים מפני שאותם קשה להמית. אבל מה שהתמיה את הדיירים בבתים שנשארו מיושבים, היתה העובדה המשונה שמינהל המקרקעין לא הרס את הבית כמו שתמיד עשו בבתים שדייריהם התפנו מרצונם, או מתו שלא ברצונם כמו הזקנה. ואז אמרו שכנים אחדים שזה בגלל שיש יורש חוקי לבית.

ובאמת בוקר אחד, בתחילת האביב, התעוררו השכנים וראו את הדלת והחלונות של הבית הקטן שבראש רמת הכורכר פתוחים לרווחה, ובחוץ עמד על סולם ישן פועל גבוה ורזה כמקל דק, חובש לראשו מגבעת אוסטרלית ישנה ורחבת תיתורת, וצבע בחריצות את הקירות בצבע לבן.

בתחילה, התושבים שבתיהם נמצאו בשכנות, לא התעניינו במיוחד בפועל הזה שהיה אפור כמו פועלים אפורים אחרים שלא נותנים עליהם את הדעת. אבל אחרי איזה ימים הם גילו שזה לא היה סתם פועל אפור אלא המישהו שהם חשבו שיגיע ויתנחל בבית כשלו מימים רבים. הפעם הם הקשיבו ברצינות לשכן הזקן שאמר שהוא חושב, עד כמה שזה אולי נשמע משונה, שהדייר החדש הוא מי שהיה הילד שלפני עשרות שנים חי שם עם הגננת סוניה ויודקה הבנאי המשוגע.

אולי היה זה הילד של אז ואולי בכלל לא. לא קל היה לדמיין איך נראה כילד האיש הגבוה והרזה שכאשר הסיר את מגבעתו נחשפה גולגלתו והיא ברנקוזית, מגולחת למשעי והקרחת שלו התנוצצה למרחקים כמשומנת. הוא היה בן־אדם שקשה היה לדיירים לדעת את גילו הנכון. לפעמים באור משתנה הוא נראה לרגע חולף כאיש במיטבו אבל בדרך־כלל כאחד על סף שֵׂיבתו, מקומט ובלה.

כעבור זמן מסוים הוא גרם לדיירים להבין שהוא מעדיף להסתייג מקרבת בני אדם מבוגרים. נוח היה לגביהם בהליכותיו המנומסות אבל נשאר משיב קור כלפיהם כאומר, עד כאן תתקרבו ולא יותר. הם בכל זאת ניסו לתהות על טיבו אבל לא הצליחו להשיג ממנו יותר מחיוך נעים ומתנכר. לבסוף הניחו לו מחיפוש קרבה שנועדה לספק את סקרנותם, והמשיכו לעקוב אחריו לפעמים סתם במקריות.

האיש עבד לבדו בחריצות משעת בוקר מוקדמת ועד לילה וצבע את כל הבית הקטן ששטחו הבנוי היה אולי כחמישים מטר מרובעים, וגם התיז צבע כתום־כהה על הרעפים הישנים של הגג שהיו יצוקים מביטון וצבעם המקורי שדהה בשמש התחלף בגוון חום מנומר בכתמים אפרפרים.

בחזית הבניין היה תחום מוגדר על־ידי מעקה עץ גבוה כמרפסת רחבה, מקורה גם היא ברעפים הישנים. אורכה היה כששה מטרים ורוחבה כארבעה וחצי. מעבר לקיר היה חדר־אירוח בצורה ובשטח בגודל זהה. באגף הזעיר והאחורי של הבית נמצאו המטבח, המקלחון והשירותים ומולם היתה דלת לחדר שינה שדרכו אפשר היה לצאת למרפסת קטנה וסגורה מעץ שפעם גר בה הילד הקטן שהוא היה. מהמרפסת הזאת ירדו שלוש מדרגות לחצר האחורית, מקום בו הבנאי הזקן בנה מחסן רחב־שטח עשוי מפחים ועמודי עץ ואפריזת גגו כוסתה על־ידו בלוחות אסבסט של שנות החמישים, מלפני כארבעים שנה.

במחסן של הבנאי הזקן נמצאו כל מיני כלי עבודה ששימשו אותו בימים שדעתו היתה צלולה והוא לא ניהל חשבונות לא עם אלוהים, לא עם הראבה שלו, ולא עם מכאוביו שמעולם לא שככו. עכשיו ניצל אותם האיש לשיפוץ הבית ולהפיכת המחסן לסטודיו שיהיה מתאים לפסלים שרצה לפסל ולציורים שרצה לצייר ובעבר לא נתאפשר לו לעשותם.

בשעות הערב והלילה, לאחר שהשלים את צביעת הבית גם מבפנים, הוא עבד בשקדנות לבנות בסיסים לאבנים מתוכן רצה לחצוב צורות שחלם עליהן בהקיץ. בנוסף לכך בנה מלוחות עץ שברר מתוך הערימה הגדולה שהשאיר אחריו הבנאי, כנת ציור גדולה וחזקה לנשיאת בדים גדולים עליהם התכוון לצייר. במשך שנות הניתוק שנכפה עליו נאגר בתוכו מטען נכבד של רעיונות לפסלים וציורים.

יום אחד הגיעה למקום משאית עם מנוף מיוחד ועליה גושי אבן רכה שמעטים בה הגידים. העמית, איש הקשר לו במערכת, דאג להשיגם עבורו. הנהג עקף את החצר לצדה האחורי ובעזרת המנוף החזק הוריד את האבנים הגדולות והניח אותן בזהירות בצד המזרחי של המחסן, היכן שהאיש מתח עוד קודם לכן כיסוי עשוי מאברזין גמיש שיגן עליו מפני שמש יוקדת וגם גשם חזק כשהוא יחצוב באבנים.

למחרת נעצר על־יד הבית הקטן טנדר ועליו הכלים לחציבה באבן, הצבעים, המכחולים, הבדים המתוחים על מסגרות עץ ופריטים אחרים שיספיקו לביצוע פסליו וציוריו במשך תקופה ארוכה. לאחר שהנהג עזר לו לפרוק את כל המטען הרב במחסן של הבנאי שנהפך לסטודיו שלו, הוא סידר את המכשירים, הכלים והצבעים על־גבי מדפי העץ הישנים והטובים של הבנאי הזקן.

רק אז התיישב האיש על־גבי כסא עץ גבוה בעל שלוש רגלים, אותו רכש במטרה שיוכל לשבת עליו מבלי שיצטרך לכופף את ברכיו הפגועות. על־ידי כך חסך עינוי מיותר מעצמו. הוא בחן מתוך הנאה אמיתית את המחסן שנראה בפעם הראשונה כפי שרצה שייראה אחרי שיהיה בידיו כל הדרוש לממש צורות.

בעיקר רצה לחצוב מתוך האבנים את הנשים שחלם עליהן ועל הבדים התכוון לצייר אותן; הנשים הגדולות, המלאות במידה הנכונה כמו הנשים שרשם וצייר פול סזאן, שמאז ספרד היכן שראה אחדות מהן באוסף פרטי, הוא חיפש אחרות בהתלהבות ומצא אותן במוזיאונים הגדולים באירופה, בארצות הברית ובמקומות אחרים.

בעזרת הנשים שהופיעו בשביו בחלומות כחיות הוא הצליח להפיג לפעמים את תחושת המחנק שנבעה מהבדידות המייסרת שלו. והרבה פעמים הוא חשב על האשה שיום אחד יפגוש בה ותשמש מודל ליצירותיו, פורקן ליצריו הסוערים שכבר התחיל לפקפק בגלל חולשת גופו החבול אם הוא עוד מסוגל לממש אותם, כמו בימיו הטובים כשמותניו היו גמישים.

בינתיים הופרה בדידותו במידה מסויימת על־ידי החתולים הפראיים שהתקיימו עד בואו מפחי האשפה של הבתים הקטנים. החלוץ של חתולי הסביבה נתגלה בדמות חתולה אדמונית בעלת זנב שעיר כשל שועל. בוקר אחד חמקה לתוך החצר דרך השער שהיה קצת פתוח ולא היססה להתקרב אליו. החתולה התחככה ברגליו בביטחון מופגן כמנהג החתולים כשהיא מפשילה את זנבה כלפי מעלה, כאילו היה קשור לקצהו דגל המאותת לשלום.

האיש הוציא אליה צלחת עם מים והניח לפניה ראשו של אחד הדגים שהתכונן לצלות על גחלים עם רדת השמש. למחרת כבר נמצאו בחצר הבית ארבעה חתולים ומספרם גדל בהתמדה עד שאפשר היה למנות בלהק יותר מחמשה־עשר חתולים וחתולות בכל קשת הצבעים החתולית, אותם האכיל האיש פעמיים ביום בצווארי עופות שחוטים שקיבל חינם באחת החנויות שבמרכז המסחרי הישן של נוף־ים.

האנשים הגרים בקרבתו השגיחו כי חתולי הרחוב מתייחסים אליו בטבעיות, כאל ראש הלהק הנבחר שלהם. הם לא התפלאו כשיום אחד שמעו אותו מנהל שיחה עם החתולים כאילו אלה הבינו לשון בני־אדם.

הם גם הבחינו בתופעה מוזרה שהאיש הרשה לחתולים להיכנס לחצר הקדמית רק כשרצה. משום כך הוא הגביה את גדר החצר החזיתית שהיתה בנויה מלבני איטונג גדולות עד לגובה של קומת אדם. מעליה הוא יצק חגורת בטון ובתוכה קבע עמודי ברזל בגובה של מטר נוסף ומתח ביניהם יריעת ניילון חזקה וירוקה.

בדרך זו מנע האיש בעד החתולים מלהשתלט על תחום החצר שבחזית הבית, אלא אם פתח בפניהם את דלת הכניסה. לעומת זאת הוא הרשה להם להסתובב כרצונם בחצר האחורית היכן שנמצא המחסן הגדול. העניין הזה התמיה את האנשים. אבל בהדרגה הם התרגלו לראות בו ובחתוליו חלק טבעי של סביבתם.

אם היו ביניהם שחשבו שהוא מזכיר להם בשיבוש דעתו את הבנאי הזקן, בא האיש עצמו ובמעשיו המשונים חיזק את ההשערה שאין דעתו צלולה כדעתם של רוב האנשים; במרכז המסחרי קנה האיש צבעי טמבור לעץ ולאבן, מסמרים וגם לוח לשלט שקובעים בו אותיות מוכנות ובולטות. וכשנשאל על־ידי בעל החנות בשביל מה הוא צריך את כל זה, הוא ענה שזה בשביל הילדים. התשובה שלו נשמעה מוזרה מפני שכולם היו משוכנעים שאין לו ילדים והוא ערירי.

ובאמת, בהתחלה איש מהם לא הבין לשם מה הוא צריך שלט. אבל הם ראו שהוא צובע את המרפסת הקדמית בצבעים עליזים וילדותיים ומצייר בכשרון רב על גדר לבני האיטונג הירוקה כל מיני דמויות מצחיקות מסרטים מצויירים. אפשר היה לזהות ביניהן את הדמויות הקלאסיות של וודי הנקרן הצחקן, במבי, דמבו הפילון, פינוקיו של ג’פאטו, שלגיה ושבעת הגמדים, פופאי המלח ואהובתו אוליב ועוד דמויות בלתי־נשכחות. הגדר המשעשעת הזאת רק חיזקה דעתם שאם הוא הילד שהיה, אז או שהוא צלל לילדות שניה או שדעתו נדפקה כשל הבנאי הזקן.

“זה נראה כמו גן־ילדים,” העיר יום אחד שוטר הסיור לבעל בית הקפה הקטן ששימש את התושבים האחרונים של המעברה. ובעל בית הקפה הקטן צחק וסיפר את מה שאמר השוטר למבלי המקום וגם הם צחקו כששאלו את האיש עצמו שבא בכל ערב לשתות בירה צוננת, כאילו מתמיד היה לו מקום קבוע שם, אם הוא ברצינות חושב לפתוח שם גן־ילדים.

וזאת היתה הפעם הראשונה שהחיוך המנומס והמתחמק שלו התרחב עוד יותר והוא אמר להם: “כן, וגם קייטנה בקיץ”.

 

3    🔗

הדיירים שלא היו מודעים לעברו של האיש חשבו כי בגלל שחולשות הגיל נהיו יותר חריפות אצלו אז גם חוש ההומור שלו נפגע. הוכחה למצב הגרוע הזה נמצאה להם עכשיו כשאישר כי בדעתו לפתוח גן־ילדים, כאילו השתייך למבוגרים משונים שנוח להם רק בחברת ילדים. היה צריך לעבור איזה זמן עד שיגלו כי זה כמובן היה נכון. בינתיים התגובה שלו בעניין גן הילדים רק הגבירה אצלם את מבוכת השמועות הסותרות על עברו הנעלם.

איש מהם לא ידע דבר על המסע הנורא של האיש. השובים נהגו בו כאילו היה חיה מבוזה בדרגה יותר נמוכה אפילו משל חיות רחוב. השלטון המרכזי שהיה אחראי לחטיפתו ומעצרו הכחיש את עצם המעשה, ומשיקוליו העבירו לאחריותם של ארגוני טרור שאנשיהם המשיכו לחקור אותו אחת לתקופה ולענותו מפני שלא הצליחו לעקור ממנו לא הודאה במעורבותו במבצע ולא פרט אחר כלשהו.

רק הילדים הקטנים התייחסו אליו בארץ הזרה כאל יצור אנושי. היו אלה בעיקר ילדים רכים, שעוד לא הבשילו ליצר הרע והיו פתוחים לקראת האיש שרוב הזמן היה חבול ומוכה באכזריות וזחל על הארץ כתולעת־אדם רמוסה. במצבו המשפיל היתה בו יכולת מיוחדת לעורר בהם אמון כלפיו כאילו היה אחד מהם.

הילדים הרגישו שלאיש השתקן הזה היה לב של ילד כמותם. הוא היה מסוגל לחקות קולות של חיות שונות. להשמיע נביחות של כלבים גדולים וקטנים. לעקור מתוכו יללות של חתולים זועפים ומתייחמים. לשרוק שריקות של בעלי כנף. לקרוא קריאות תרנגול. להמות כיונה מחוזרת. והילדים של אויביו אהבו אותו.

אולי תהליך ההשתנות שעבר בכוך העינויים עד שנעשה מבחוץ מקומט ויבש כצימוק מרוב ייסורים שהתייסר, ובפנים נשאר רך וענוג כילד החופים שהיה, הוא שדחף אותו לשוב לחוף ולגור בבית שעל רמת הכורכר, היכן שהשאיר את שנותיו הכי טובות, כשהוא מחפש קרבה לילדים שמשלו לא היו לו.

תמיד אהב האיש ילדים. בנעוריו הוא אהב ללמד אותם איך לתפוש גלים בים. איך לעשות טיירות צבעוניות. איך לחפור בור בקרבת קו המים המלחכים את החוף ולחפון מתוכו את החול הרטוב הטוב לפיסול ובניה. הוא שקד ללמד אותם איך לברוא לעצמם עולמות קסומים משלהם עד שבערב באים הגלים ושוטפים אותם לתמיד כדרך־עולם.

כבר באותם הימים הוא רצה ללמוד חינוך בגלל היכולת שלו ליצור קשר כל־כך טוב עם הילדים. הוא הודיע לבנאי הזקן ולזקנה שלו שהוא רוצה להיות מורה־ים; מישהו שמלמד את הילדים בתוך הטבע על הטבע. והבנאי הזקן חשב שהרעיון שלו טוב. מפני שאצלו החיים היו הים והסובב אותו והילדים היו לדעת הבנאי הזקן בני־אדם הכי מושלמים.

האיש זכר שיום אחד בא אליו הבנאי הזקן ושאל אותו, “למה נאמר ‘ויצר לב האדם רע מנעוריו’ ולא נאמר, ‘רע מלידתו’ או ‘רע מילדותו’?” והוא לא ידע להשיב, והבנאי הזקן פסק שיצרים מתעוררים באדם רק כשהוא משיג את סף נעוריו. “וכבר מהתחלה היצרים המתעוררים הם רעים ומחטיאים,” הדגיש הזקן, “ורק מי שמבין שצריך לשלוט בהם שומר על תום־לב של ילד, שהוא לנפש כמו הדם לגוף.”

לאחר שהאיש גמר לצייר את ציורי הילדים המקסימים על גדר האבן הירוקה של הבית הלבן, ואמר את מה שאמר בעניין גן הילדים, עוד המשיכו אנשים אחדים להציק לו בשאלות לעגניות על מועד פתיחתו של גן הילדים שלו. לבסוף הניחו לו לנפשו. כשהיו נתקלים בו בערבים, כשבא לשתות בירה צוננת בבית הקפה הקטן שהיה סמוך ממש לשולי הכביש של הרחוב שנקרא על־שמה של ראש הממשלה המנוחה גולדה מאיר, הם היו מהנהנים לעברו שלום חטוף וחוזרים לעיסוקיהם. ואילו הוא היה מתיישב על־יד שולחן בודד מפלסטיק לבן ושותה את הבירה שאהב.

לאמִתו של דבר לא בגלל הבירה נהג לרדת לבית הקפה, אלא בגלל המכוניות הגדולות והקטנות החולפות בכביש. הוא התפעל מהשינוי המדהים שחל בעיצוב המכוניות בשנות העדרו. כאילו היו אלה מכוניות מכוכב אחר. לאט לאט התחיל לזהות כל מכונית על־פי היצרן וארץ המוצא שלה, והוא בידר את עצמו כשהיה מבחין במכונית מתקרבת וכבר מרחוק היה קובע את סוגה. ההתבוננות במכוניות היתה לו כעדות חיה שהוא נמצא בבית. שהוא איננו הוזה.

תמיד העדיף לשתות את הבירה מהבקבוקים. ותמיד היתה זו בירה מתוצרת הארץ. גולדסטאר. פעם הוא סיפר לבעל בית הקפה שמכל הבירות שהוא שתה בכל מיני מקומות גולדסטאר תמיד נחשבה אצלו להכי בירה מכולן. מבחוץ לאמירה כזאת על הבירה המקומית כמעט שלא דיבר. היה קובע מבט במכוניות הנוסעות ומציץ לפעמים בטלוויזיה, לשמוע את החדשות. כל יום מאז שובו למד משהו חדש על מה שקורה בארץ וגילה עד כמה השתנתה לרעה ואמר לעצמו באכזבה של מאהב שהתבגר, כי היא נעשתה אמריקה קטנה. רק מכוערת יותר.

האיש נהג לשתות את הבירה הקרה שלו ולהקשיב לקריינים כשהוא קובע מבטו במסך הצבעוני בלי הבעה כשלהי; כאילו פניו היו מאבדים את הגמישות הרגילה של הבשר החי. כאילו בעצם היה שייך לעולם לגמרי אחר והימצאותו כאן כבר לא היתה נחשבת.

בוקר אחד הופתעו השכנים לגלות שהוא באמת התכוון ברצינות לפתוח שם גן־ילדים. הם ראו כי את השלט הקטן שהוא קנה במרכז המסחרי הוא תלה מעל השער ובו היו קבועות אותיות מוכנות בצבע כתום והמלים אמרו: ‘גן ילדים אפולוניה’, על־שם הנמל העתיק. מתחת לשלט היתה תוספת בשלט עוד יותר קטן שאפשר לרשום ילדים בכל גיל, משנתיים ועד לגיל בית הספר העממי גם לגן וגם לקייטנה שתתקיים חצי יום בשני מחזורים, עד תחילת שנת הלימודים.

זה היה חידוש. לא בכל מקום אפשר היה למצוא תערובת של פעוטון, גן ילדים וקייטנה. אבל לתושבים חיכתה הפתעה יותר גדולה כשנודע מזוג הורים שבאו לבדוק את טיב המוסד הפרטי החדש, כי לא רק שהאיש הוא בעל הבית בו נמצא גן הילדים אלא שהוא גם הגננת.

איש לא שמע ברחבי האזור על מקרה משונה של גבר־גננת. אבל זאת היתה עובדה שאיש לא יכול היה להתווכח אתה. והעניין הזה של הגננות שלו רק חיזק עוד יותר את הלחישה הרכילותית שאמנם מדובר בנכד של הבנאי הזקן שגם הוא נפגע מהשגעון המשפחתי, ובמשך השנים הארוכות שנעדר היה מאושפז במחלקה סגורה בבית חולים.

הלחישה הזאת כמובן התפשטה במהירות גם מעבר לרחוב גולדה והשיגה את בתי נוף־ים הנמצאים בצדו המזרחי של הכביש.

בהתחלה התייחסו הגננות בנוף־ים בביטול לאיש השתקן שהכריז על עצמו כגננת. הן היו בטוחות שאף הורה נורמלי לא יעלה בדעתו להפקיד את ילדו אפילו לרגע בידי גבר־גננת, תמהוני שהופיע פתאום מאי־שם וצלילות דעתו מפוקפקת.

נראה שהצדק היה עם הגננות המקצועיות. עברו ימים ואיש לא בא לפתוח את שער הגדר המצויירת בציורים מרהיבים. אבל האיש לא היה מודאג מפני שהוא האמין כי בכל זאת ימצא מישהו שיביא את ילדו לגן שנעשה מיום ליום יותר יפה. הוא חשב שהעובדה שיש לו מקום מיוחד שכזה יגרום להורים נבונים להגיע אליו. ועד שזה יקרה הוא עשה בים שעות רבות, כשהוא מפסל בחול התחוח דמויות של בני־אדם ומעצב צורות של חיות וציפורים ענקיות. לפעמים היה בונה מנטיפי החול הרטובים ערים מופלאות כאלה ששאב מזכרונותיו שבאו ממחוז הילדות.

בינתיים היו לאיש רק מטען זכרונותיו וגן־ילדים בלי ילדים. שוב עברו עוד ימים ונגמר גם חופש פסח ואיש לא בא לרשום את הילד שלו למחזור הראשון של הקייטנה. אבל האיש לא התייאש. מניסיונו למד שהסבלנות משתלמת וזו רק שאלה של זמן עד שהמוזרות הזאת של גבר־גננת תתחיל להתקבל על דעתם של האנשים.

וכך המשיך האיש לבנות צעצועים ומשחקים נוספים לילדים קטנטנים ולילדים יותר גדולים. הוא גם הקים מתקנים שיהיו משותפים לכולם כמו ארגז חול גדול שבנה ומילא בחול לבן נקי שהביא מהים בג’יפ הישן שרכש.

היה זה ג’יפ משנת ארבעים ושתיים שעבר טלטולי מלחמות רבות, והאיש חשב בהומור שזה כלי התעבורה הכי מתאים לו, מפני ששניהם דומים זה לזה, נראים חבוטים כמתפרקים. במשך הימים הרבים שחי היו לאיש מכוניות מסוגים שונים. אבל כל זה היה שייך לעברו. עכשיו היה ברשותו הג’יפ שאיפשר לו להוריד לחוף, בכביש הצר והעוקף את בית העלמין העתיק של המסגד, סירת־מנוע שטוחה וישנה שרכש מאחד הדייגים. הסירה שימשה אותו כבסיס לציוד הצלילה שהשתמש בו לחדירות מסקרנות לעבר שרידי נמל אפולוניה שהים כיסה עליהם.

מנגד לארגז החול הוא הקים סככה ומתחת לה בנה מלוחות עץ שולחן ארוך ונמוך כראוי לנוחיותם של ילדים קטנים, והקיף אותו בכיסאות שניגר בעצמו, מפני שלא אהב את הכיסאות הזולים היצוקים מפלסטיק. היו שם עשרה כסאות והוא קיווה שלא ירחק יום ועל כל אחד מהם ישב ילד קטן.

כמו בילדותו הרחוקה הוא הקים גם נדנדות חזקות ופשוטות, כאלה שעשה הבנאי הזקן בשביל סוניה הגננת. והוא הרכיב גם מערך של סולמות ומגלשות צבועים בצהוב, אדום, ירוק ולבן. הצבעים היו כמו פריחה אביבית.

ועדיין היה זה גן ילדים בלי ילדים.

 

4    🔗

בוקר אחד חזר האיש מהים כשהג’יפ עמוס בצדפים וחלוקי אבנים המיועדים לקישוט מעקה המרפסת הצבעונית שבתוך החצר, וראה ילד כבן עשר ואתו ילדה כבת ארבע או חמש עומדים על־יד השער. שניהם היו יפי תואר, בהירי שיער, כמעט בלונדינים, עיניהם היו אפורות. אבריהם היו ארוכים. הוא מיד חשב שהם כנראה עולים חדשים.

“בוקר טוב,” הוא בירך אותם וירד באיטיות מהג’יפ. אחר־כך התכופף וחיכך את ברכיו מתוך הרגל להפיג כאב מטריד, ורק אז הזדקף, הסיר את המגבעת האוסטרלית, ומחה באמת ידו את הזיעה מהקרחת הנוצצת שלו.

הילדים בחנו אותו. הם לא נראו מפוחדים. רק סקרנים.

“אתם אח ואחות,” ניחש האיש.

הילדה חייכה. הילד הנהן בראשו: “אני אלכס והיא אולגה.”

“מה אני יכול לעשות בשבילכם, אלכס ואולגה?” שאל האיש.

“אני רוצה לדבר עם הגננת,” השיב הילד.

האיש המשיך לחייך בנעימות והקמטים הרבים המכסים את פניו כרשת נעשו יותר צפופים בעיקר מסביב לפיו ועיניו עד שנראה כמו ליצן שחציו האחד בוכה וחציו השני צוחק. “אתה מדבר אתה,” השיב האיש.

“אתה את?” הופתע הילד. אבל רק קולו הסגיר את פליאתו מפני שפניו שמרו על הבעתו השלֵווה, כמעט חגיגית.

“אני את ולא את,” האיש ניסה למצוא דרך להסביר את המצב המיוחד, “אתה מבין, אני איש שעושה עבודה שרגילים שאשה עושה אותה.”

הילד לא שינה את מבע פניו הרציני. “אתה באמת?” הוא חזר ושאל.

“כן, אני באמת הגננת,” קבע האיש והילדה צחקה ונעשתה עוד יותר יפה משהיתה והוא כמעט התקשה לסלק את מבטו ממנה. הוא חייך אליה.

“אז כמה עולה ליום בגן וכמה בקייטנה?” שאל הילד.

“אצלי אין הבדל בין קייטנה וגן,” הדגיש האיש, “זה אותו דבר בשבילי. זה גן ארוך שנמשך כל השנה. אתה מבין?”

“אז כמה?” התעקש הילד לדעת.

האיש הרחיב את חיוכו. הוא פתח לרווחה את השער הירוק. “בדרך־כלל נהוג לשלם בשביל חודש ולא לפי יום,” הוא אמר והציע להם להיכנס להמשך הדיון הכספי לתוך החצר המרהיבה.

הילדים היססו למרות שנמשכו להיכנס לעולם הקסום.

“לא תצטרך לשלם כסף בשביל הביקור הזה,” האיש הרגיע את האח, “זה ביקור כמו להתארח אצלי.” הוא צעד ועלה בדליגה כבדה על־גבי שלוש המדרגות של המרפסת והציע להם להתיישב ליד השולחן הקטן המיועד לגדולים. שם התכוון ממילא לשוחח עם ההורים, כשאלה יבואו לרשום את הילדים שלהם. עכשיו נראה היה שהאח הוא כמו ההורים.

הילד התיישב ממול כשהוא קצת מתוח, מתכוון לנהל משא ומתן מכובד בשביל להכניס את אחותו לגן. “אני לא יכול לשלם בשביל חודש עכשיו. אני יכול לשלם בשביל אחותי כל שבוע. לא כל חודש.”

“למה?” תהה האיש.

“בגלל שאמא מקבלת כסף כל שבוע.”

“הה,” הפטיר האיש ולא נחפז להשיב. במקום זה הוא בחן במבט מהורהר את שני הילדים. העברית של הילד היתה ברורה ונכונה. אבל הוא בכל זאת הצליח לצוד את המבטא הקל והמתנגן של העולים מרוסיה. היתה לו אוזן מאומנת לצוד הבדלים. בעבר היה עליו לזהות במהירות כל מבטא ולאתר מקור כל עגה כאילו היה בן דמותו של היגנס. לבסוף הוא תהה אם הם גרים הרבה זמן בסביבה הזאת.

“רק כמה ימים,” אמר הילד ומבטו שוטט סביב. “איפה הילדים של הגן?”

האיש הפך כפותיו בתנועת־מבוכה. “עוד אין,” הוא הודה, “זה גן חדש.”

“אז האחות שלי תהיה הילדה הראשונה בגן שלך?”

“כן.” האמת הפשוטה תמיד היתה טובה בעיני האיש כשמדובר היה בחיים רגילים, ולא באותם החיים החשאיים שהיו לו פעם.

עיניו של הילד הבריקו. הוא תפש שמבחינתו זה מצב נוח למיקוח. “אז אני צריך לקבל מחיר מיוחד, נכון?” זאת לא היתה נימת שאלה, אלא הדגשה של קביעה מובנת.

האיש צחק את צחוקו הנדיר וכעת הפכו פניו למסכה מכווצת של קמטים עמוקים. הילד היה פיקח. מאז ומתמיד האיש כיבד אינטליגנציה טבעית. הוא החליט ליצור אווירה נינוחה להמשך המשא ומתן הקשה שלפניו. אז הוא קם, הלך למטבח וחזר משם עם צלוחית עוגיות משוקולד, בקבוק קוקה־קולה ושלוש כוסות גבוהות. הוא מזג קוקה־קולה לכוסות והושיט שתיים מהן לאח ולאחות.

“איך קוראים לך?” שאל הילד לפני שלגם מכוסו.

“גננת. יותר נכון תקרא לי הגננת.”

“לא,” הילד הניד ראש בסרבנות ובעיניו הגדולות התנוצץ זיק מהתל, “גננת זה אשה. אתה איש. אז השם שלך צריך להיות איש־גננת.”

“בסדר,” האיש גיחך והסכים ברצון מפני שהשם מצא חן באוזניו. “זה נכון. תוכל לקרוא לי איש־גננת. ובגלל זה שאולגה היא הראשונה בגן אז החודש הראשון שלה יהיה בלי כסף. מה אתה אומר על־כך?”

הילד השתהה. לשניה אחת התכווצו עיניו כמחדד מבט. זה היה הרבה יותר ממה שקיווה להשיג לאור העובדה שעוד לא היה ילד אחד בגן. הוא בחן את האיש אם זה לא התכוון להכשיל אותו בהתלוצצות משלו. “חודש בלי כסף?” הוא תהה.

“חודש שלם,” הבטיח איש־גננת והניח את ידו על חזהו כנשבע, “וזה לא הכל. אם יהיה עוד ילד בגן שיבוא אחרי אחותך, אז גם בחודש הבא לא תשלם.”

“ואם יהיו עוד ילדים, הרבה?” ירה הילד במהירות.

“אז כל החודשים הבאים עד סוף השנה לא תשלם,” הצהיר האיש והושיט את ידו לעבר הילד לאשר את העסקה. הוא לא התקשה להושיט לילד את ידו בטבעיות, למרות שבדרך־כלל נמנע מלהושיט יד לאנשים. אחת מתוצאות הפרשה העגומה שלו היתה רתיעתו ממגע עם אנשים. מגע כזה סימל עבורו שלב נוסף של ריסוק אבריו. אבל בחברת הילדים הוא הרגיש את עצמו משוחרר מנטל מעיק שכזה.

הילד בחן בזהירות את כף היד הגדולה של האיש. זאת היתה כף יד ענקית. עם אצבעות ארוכות וחזקות שהעידו על כוח רב. לבסוף הוא הושיט יד ונגע בכף היד. “היו לך פעם ידיים כמו של פסנתרן,” הוא פלט פתאום והאיש הופתע.

“איך אתה יודע שפעם יכולתי?” שאל האיש כמתפלא. המוזיקה עבורו היתה אהבה מיוחדת. בעיקר אהב מוזיקה קלאסית כל־כך, עד שהזקנה הפתיעה יום אחד כשקנתה לו אקורדיון ישן שינגן לעצמו. “איך אתה יודע?” הוא חזר ושאל.

“אני יודע,” קבע הילד בביטחון רב. “אני רואה מהיד שלך הרבה דברים. אני רואה שאתה לא יכול לנגן עכשיו בגלל שהאצבעות שלך קשות נורא וקצת עקומות כמו שבורות.” הוא השתתק ועיניו התרחבו בבהלה. “אין לך ציפורניים בשתי אצבעות.” שפתו התחתונה רטטה אבל הוא התעשת. “מישהו פצע אותך נורא חזק,” הוא אמר בקול מאופק.

“זה מעניין,” ציין האיש כשהוא מרגיש שהערכתו את הילד נעשית יותר עמוקה. הוא באמת היה מבוגר מגילו בכמה וכמה מובנים. “יש לך עין שרואה כל דבר בידיים,” הוא הפטיר.

“אני יודע את זה בגלל שאני מנגן,” המשיך הילד.

“באיזה כלי?”

“פסנתר.”

“הוא מנגן הרבה הרבה,” הצהירה פתאום הילדה הקטנה. “ואני אוהבת כשהוא מנגן חזק חזק את בטהובן.” היא הצטחקה ובשתי כפות ידיה הקטנות ורכות הכתה בכוח בשולחן, משמיעה צלילים המזכירים את פתיחת החמישית.

האיש הרחיב אוזניו וקרע את עיניו. “בת כמה את?” הוא שאל ובעצם הרגיש שהוא רוצה לדעת את כל מה שיכול היה ללמוד על שני הילדים האלה.

“בת ארבע ושבע חודשים,” היא חייכה בידידות, קירבה אליה את הכוס בשתי כפותיה ולגמה בצימאון את המשקה המפזז ופתאום שאלה אותו: “למה אתה כל־כך רזה?”

הוא חייך אליה ברוך. “אני לא רזה. אני סתם דק.”

“אתה רזה רזה רזה,” היא התעקשה, “זה בגלל שאתה בכלל לא אוכל?”

“רק קצת, כשאני מאד רעב,” הוא השיב והחליט לשנות את הנושא. “גם את מנגנת בפסנתר?”

“לא, אני עוד קטנה, ואני אוהבת את זה,” היא צחקה ונראה היה שלתמיד נעלמה הזרות הראשונה. אחר־כך הרכינה ראשה לצד בתנוחה של אחיזה בכינור והשלימה בידיה הקטנות את הדימוי החולף של העברת הקשת מעל למיתרים, “אני לומדת שיום אחד גם לי אמא תקנה כינור כמו פסנתר לאלכס. עכשיו אני לומדת ריסמיקה…”

“ריתמיקה,” תיקן אותה אחיה.

היא פנתה אליו בפנים כעוסות, “כן כן ריתמיקה.” ואז הפנתה את פניה היפים לאיש ושאלה אותו: “אתה יודע מה זה ריתמיקה?”

“אני חושב שכן,” אמר האיש, “יש לך עוד שאלות?”

“למה אין לך שערות בראש?” חקרה הילדה והוא חזר וצחק. כבר מזמן לא צחק כל־כך הרבה כמו בפגישה הבלתי־צפויה הזאת. היא רצתה לדעת כל דבר שהיה קשור בצורה החיצונית המרושלת והמשונה של האיש־גננת.

“לשערות היה משעמם על ראש מצחיק כזה כמו ביצה גדולה, אז ברחו,” הוא המשיך לצחוק והיא צחקה בגלל הצחוק המצחיק שלו. צלילי צחוקו היו כחריקות של שרשרת חלודה. צלילים שנקרעו ממיתרי קול יבשים מחוסר שימוש.

“אתה איש־גננת מצחיק נורא עם ראש־ביצה,” היא סיכמה. יתכן שהתכוונה לשאול עוד שאלות, אבל היא הביטה מחוץ לחצר, בכיוון שאחיה הסתכל מתוך דאגה בלתי ברורה לאיש עצמו. “רע רע עוד שם?” היא שאלה את אחיה.

“לא חשוב,” ענה האח ואסף את מבטו. אבל כעבור רגע כמוטרד, הוא חזר והסתכל במבט בולש בכיוון מורד הרמה. אז גם האיש העיף מבט באותו כיוון והוא ראה במרחק של כחמישים מטרים, כצמוד לגדר של בית בודד וישן מאד כשלו, גבר צעיר ומזוקן שהיה לבוש בבגדים כהים וחבש מגבעת שחורה.

“מי זה שם?” האיש פנה לילד.

הילד התחמק: “אנ’לא יודע,” הוא רטן.

“אמא אומרת איש רע רע,” קראה האחות, “רע רע.”

“הוא מפריע לכם?” שאל האיש.

הילד הצביע על הכובע האוסטרלי: “מאיפה יש לך כובע כזה?” הוא סירב לדבר על העוקב בשחורים והאיש סבר שטוב יעשה אם יתמקד בהעמקת היכרותו עם האח והאחות ויניח לאלמוני לרגע אחר.

“את הכובע הזה קיבלתי מחבר שמת כשלא הייתי בארץ,” הוא אמר, “החבר שלי היה אספן מפורסם של כובעים כאלה. ואחרי שמת מצאו מכתב שבו כתב למי הוא משאיר את הכובעים שלו. וזה נשאר בשבילי. מישהו שמר לי אותו עד שחזרתי.”

“איך קראו לחבר הזה?” הילד לא הרפה.

“איש אילת.”

“איש אילת? מה זה?”

“ככה אני קורא לו מפני שהוא גר באילת,” חייך האיש. כמו תמיד לכל אדם היה אצלו כינוי. עניין של הרגל מימי הנעורים כשכמעט לכל אחד מחבריו היה כינוי כזה או אחר. לראש הממשלה הוא קרא ‘המשגר’. מפני שאז הוא עמד בראש המבצע המורכב ושיגר אותו למשימה שממנה לא חזר שנים רבות. לאיש הקשר הבכיר שראש המערכת הנוכחי מינה אותו לאחראי על הטיפול הקשור בהתאקלמותו המחודשת, הוא קרא ‘עמית’, בגלל חברותם ההדוקה בתחילת הדרך.

הילדים הקסימו את האיש־גננת.

“את רוצה להיות בגן שלי?” הוא שאל את הקטנה שמחאה בכפותיה בהתלהבות וקראה “כן כן כן”, ונחפזה לרדת מהמדרגות בכדי לטפס בסולם לעבר מסלול הגלישה המתפתלת.

“בטח ההורים שלכם מאד עסוקים, אם אתה צריך לטפל בגן של אחותך,” העיר האיש לאח.

“אין לנו אבא. אבא מת מזמן. היה לו סרטן. אנחנו עכשיו רק עם אמא.” הילד לא נעצב כשציין את העובדה הזאת. הוא כנראה כבר מזמן השלים עם המציאות. ואולי משום כך מצא לנכון להוסיף: “אמא היא גם כמו אבא. עובדת קשה בשביל שלאולגה ולי יהיה הכל.”

“למה אמא שלך לא באה לרשום את אולגה לגן?”

“אמא מאד עסוקה,” הגיס הילד בלשון סתומה, “עוד לא גמרנו לצבוע ולסדר את הבית. וחוץ מזה יש לה את העבודה שלה.”

“מה אמא שלך עושה?” זה היה פתאום משונה בעיניו של האיש שהוא מתחקר את הילד כמעט כמו בימי התחקור ההם, כשהיה מסוגל לפצח בערמומיות כל נחקר בכל רמה שהיא.

“אמא פיזיקאית.” הילד השתהה לרגע מהורהר. “אבל אין עבודה בזה. אז היא עובדת כמו אחות בבית חולים…” הוא השתתק.

“אתה רוצה לספר לי?”

הילד חזר והעיף מבט לאחור כתוהה. הוא התלבט רגע ארוך. אבל האיש־גננת עורר בו אמון מוחלט. היה בו משהו מתערובת של אבא וחבר והוא גם נראה בלי־גיל כך שלא היה מסוכן לסודות הקטנים. “אמא עובדת כמו אחות לדוד עשיר מאד.”

“איפה היא עובדת?” תהה האיש.

הילד היסס. “בבית שלנו,” הוא פלט אחרי רגע של מחשבה.

“מה בדיוק היא עושה כמו אחות?”

הילד היסס רגע ואז הילדה מראש סולם המגלשה התפרצה כשהיא צוחקת: “היא צריכה לעשות לו ילד,” היא גילתה וצחוקה גבר כשהאח כעס עליה ודרש שתשתוק.

“לעשות ילד?” התפלא האיש, מתקשה לעכל את אמירתה הישירה. הוא קבע מבטו בפניו של הילד ומבלי משים נגע בכף ידו הגדולה בבטנו השטוחה כמדגיש את שאלתו.

תנועת ידו של האיש גרמה לילד לחייך עד שהבעתו הזועפת נעלמה והוא תרם להבהרת התעלומה משהו משל עצמו: “בשביל זה גם סידרו לנו בית פה בנוף־ים. אתה מבין?”

האיש־גננת לא היה בטוח שהוא מבין, אבל הוא הרהר שהילדים האלה סיפקו לו הרבה חומר למחשבה כששוב יהיה לבד עם עצמו. בינתיים הוא הרגיש שהבוקר הזה היה הכי מוצלח מכל הבקרים שהיו מאז שחזר.

כשהם הלכו האיש עקב אחריהם במבטו עד שעברו בקרבת הבית המוקף בגדר המטפס הקוצני. ואז הוא ראה שבעל החליפה הכהה נחלץ מהגדר המצלה והלך אחרי הילדים תוך הקפדה על שמירת מרחק קבוע מהם.

האיש יצא מיד מחצרו והתאמץ למרות הכאבים ברגליו לכווץ את המרחק המפריד בינו לבין בעל החליפה הכהה. אבל פתאום תפש הילד את אחותו בידה ושניהם חצו בריצה את הכביש של רחוב גולדה, בקרבה מסוכנת לאוטובוס שהתקרב אליהם במהירות. בעל המגבעת השחורה שנראה לאיש כאברך חרדי נשאר לעמוד בצדו השני של הכביש. כשחלף האוטובוס על פניו כבר התרחקו הילדים מרחק ממש והאיש־גננת נרגע.

בשעות הבאות האיש ניקה ורחץ את הבית לשוות לו מראה חגיגי. זה כבר לא היה סתם יום של חול. זה היה יום חגיגי מפני שנרשמה אצלו הילדה הראשונה של הגן שפעם היה של סוניה הגננת, סבתו. הניקיון גרם לו להרגיש כאילו נוצרה אווירה של חג.

לפנות ערב צלצל הטלפון הרגיל. היו לו שני טלפונים. האחד הותקן לשימוש הצרכים היומיומיים של הגן והשני היה בעל מספר חסוי, שרק המשגר, העמית ואנשים בודדים מצמרת המערכת ידעו אותו. הפעם צלצל הטלפון הרגיל שהופיע בספר הטלפונים והוא קצת הופתע מפני שאיש כמעט לא התקשר אליו במספר הזה. הוא הרים את השפופרת ושמע קול נמוך שהיה זר לו.

“שלא תשכח, חירם, חירם,” נהם המטלפן מבלי להזדהות.

“איזה חרם?” שאל האיש.

“חירם רבנו גרשום,” היתה התשובה והקשר נותק.

האיש נזקק לרגע של התבהרות כדי לקשר את השיחה המוזרה של האלמוני עם האברך במגבעת השחורה והלבוש בחליפה הכהה שעקב אחרי שני הילדים. הוא לא היה זר למשמעות החרם. מהבנאי הזקן, זיידה כמו שקרא לו, למד הרבה ביהדות. לבנאי הזקן חשוב היה להשכיל את הנכד שיבין את החשבון הנוקב שהיה לו עם החרדים בני עדתו בעבר.

הבנאי הזקן האמין כי האמונה היהודית התנוונה והסתלפה וצריך לרענן אותה. לא פעם הוא הזכיר מתוך געגועים את הרפורמטורים הגדולים של היהדות, ביניהם את רבנו גרשום שלדעתו היה בו מרוחו של ישו לשפוך אור חדש על ישן, והעלה את מעמדה של האשה כשקבע שתי תקנות בקרב יהודי אשכנז שיהודי ספרד דחו אותה מסיבותיהם; האחת אסרה על יהודי לשאת לעצמו יותר מאשה אחת, והשניה אסרה לגרש אשה נגד רצונה. כדי לגרש אשה צריך הבעל להגיע אתה להסכמה, או אם סירבה עליו לפנות לבית דין חרדי, בד“ץ, ולשכנע אותו בצדקת תביעתו. במקרה שהצליח יחייב הבד”ץ את האשה להתגרש.

הבנאי הזקן הסביר לאיש, אז ילד קשוב לזקנו המטורף, כי עילה לגירושים של אשה בעל כורחה נחשבת רק כשמדובר בחולת־נפש, או שאיננה מסוגלת ללדת, או בגדה בבעלה, או הוכרזה אשה מרדנית. ואז, אחרי שבית הדין יוציא פסק דין המחייב את האשה להסכים להתגרש, והיא בכל זאת תמשיך לעמוד בסירובה, סוכם יותר מאוחר כי מאה רבנים יצטרכו לחתום על היתר מיוחד לגבר לשאת על פניה אשה שניה. מי שלא ינהג על־פי התקנות האלה של רבנו גרשום יוטל עליו חרם.

האיש תהה למשמעות המשונה של איזכור ‘חרם דרבנו גרשום’ בטלפון, אף כי חש הודות לניסיונו הרב לקשור קצוות פרודים, כי האיום הסמוי שהשתמע בטלפון נוגע לילדים ששבו את לבו.

לרגע נדמה היה לאיש שהוא רואה מנגד את הבנאי הזקן, עולה מהים ומתנשף בכבדות, מנופף בידיו ובוכה לעבר השמיים: “תנו לנו אחד שיבין אותנו. תנו לנו אחד כמו ישו.” אחר־כך היה יורד על הברכיים ומתחנן שאלוהים יוריד את ישו מהצלב, מפני שמספיק לייסר אותו בשביל כל בני האדם.

בעניין ישו היה הזקן טוען בטירופו כי האיש מנצרת הבין את יסוד הכוונה של משה עם עשרת הדברות, שלפני כל דבר, כולל יהדות, צריך להיות בן־אדם, ופרשן אמיתי יודע את סוד הניצוץ האלוהי באדם שבלעדיו שום אמונה לא מתקיימת. ושוב היה הבנאי הזקן בוכה על שנשכחה מהראבה שלו המשמעות האמיתית של מה זה בן־אדם, והפקיר את חסידיו התמימים.

אז לא הבין האיש את משמעות הזעקה קורעת הלב של הזקן, שהיהדות באה לעולם בשביל להסביר נכון את המושג בן־אדם. אבל הוא נעשה מודע לעומק התייסרותו, והוא גם קרא בפניה של הזקנה עד כמה היתה עמוקה אומללות חייהם בשנים הנוראות של השואה כשלא היו בנמצא בני־אדם, להוציא אחדים, חסידי אומות עולם. המלחמה האיומה היא שבלבלה את דעתו של הבנאי החרדי עד שחזר בשאלה נוקבת, ועד יומו האחרון התאבל על צליבתו של ישו.

אבל לא היה לכל זה קשר לגן הילדים שלו.

 

5    🔗

אולגה הקטנה היתה כל ילדי הגן שלא היו. אולגה היתה עבור האיש כעשרה ילדים ויותר. היא מילאה את שעותיו באושר ומילאה בתסיסתה את החצר, וצהלותיה פרצו מעבר לגדר והתעופפו מסביב כפרפרים, עדות שהגן נהיה לגן ילדים.

היא היתה ילדה כובשת־לב והאיש הרגיש שהוא מאוהב בה כאילו היתה כולה שלו. אבל כך הוא גם הרגיש כלפי אחיה אלכס. מעכשיו כל יום שעבר היה נפלא מבחינתו. פתאום הילדה הקטנה הפיחה רוח חיים אמיתיים בתוך הבית הקטן שנהפך לגן ילדים, אם כי בשלב זה של תחילת השליש האחרון של הלימודים, היה זה בעצם גן של ילדה קטנה אחת בהירת שיער ואפורת עיניים ולהק חתולים בצבעים שונים ובגדלים שונים.

החדשה כי בגן יש כבר ילדה אחת עוררה התעניינות מועטה. האנשים הנידו ראש בתמיהה ואמרו שרק עולה מרוסיה שהארץ עדיין זרה לה, יכולה לעשות שטות כזאת ולשלוח את ילדת הזהב שלה לגן ילדים משונה שכזה.

אבל הידיעה הרגיזה את הגננות המאורגנות של נוף־ים. הן היו מספיק חכמות ומנוסות בכדי לדעת שלפעמים סנונית אחת כן מבשרת את האביב. יום אחד, אחרי שחופש פסח נגמר והלימודים התנהלו כסדרם, הגיעה משלחת של שלוש גננות, נציגות נבחרות של גני הסביבה, לדבר עם האיש הפורץ לתחומן.

האיש קיבל את פניהן בחיוך טוב והזמין אותן לשבת במרפסת על־גבי שרפרפים של ילדים קטנים. הישיבה לא היתה נוחה במיוחד, אבל הן היו גננות והתרגלו מזמן גם לתנוחה שלא נוחה לרגלי אנשים מבוגרים. הן שמרו על שתיקה זועפת כל עוד טרח לרוץ למטבח ובחזרה. הוא הניח לפניהן קערה גדולה של פירות העונה, הציב כוסות וכד מים צוננים ואז התיישב באיטיות על הכסא שלו שהיה מעוצב כשרפרף אבל גבוה בהרבה ממנו, שלא יאלץ לכופף את רגליו.

“פתחת פה גן,” אמרה הבכירה בין הגננות.

הוא הנהן בראשו בהסכמה והציע להן ללגום מהמים המינרלים הצוננים שלדבריו עוזרים לצנן גם רוח לוהטת. אבל הן דחו את הצעתו בתקיפות.

“למה?” דרשה לדעת הדוברת.

“למה?” הוא תמה, “מפני שאני חושב בדיוק כמו שאתן חושבות, שלחנך ילדים בגיל הרך זה פשטו עבודה נהדרת. לא?”

“לא בשביל גבר.”

“למה לא?” הוא הקשה בנימה מלגלגת, “תמיד התכוונתי לעסוק בחינוך וגם למדתי לקראת זה. אבל לא יצא לי ולהיות היום מורה קצת קשה לי. הרגליים עייפות ואני לא יכול לעמוד עליהן הרבה זמן. אז החלטתי להיות גננת מפני שאפשר לשבת מתי שרוצים. נכון?”

הגננות החליפו מבטים משונים. הן הסתכלו אחת על השניה לבחון אם כולן ביחד קלטו אותו. בהתחלה הן בחנו אותו בזהירות מפני שיכול להיות שהוא סתם מתלוצץ. אבל לא. הוא לא התחכם. האיש התכוון ברצינות למה שהוא אמר. הן ראו איך הוא חוזר ומחכך את ברכיו, להרחיק איזו עווית של כאב מציק.

אז המחשבה השניה שהן העבירו זו לזו במבטים מבינים, שבאמת כנראה מדובר במישהו דפוק בראש מטירוף כלשהו, כמו שאומרות השמועות. ולפעמים שמועות מתגלות כנכונות. למרות שהן חיו בארץ שהרבה מהשמועות המרעישות בבוקר הופרכו והוכחשו בערב עד שלא נשארה מהן גם דממה דקה.

האיש קרא בפניהן את המחשבות הברורות והבטיח להן שאין לו כל כוונה להתחרות ברצינות בגנים המקומיים. בסך הכל יהיה לו גן קטן שיהיו בו לא יותר מעשרה ילדים. “אני יודע שזה לא מקובל לראות גבר ממלא תפקיד של גננת,” האיש דיבר במתינות כמנסה לפייס אותן, “אבל אני לא המצאתי את זה וזה שגבר נהיה גננת זה גם כן כבר לא כל־כך חדש. וחוץ מזה כשהנשים נלחמות לשוויון מדוע שהשוויון לא יהיה דו־כיווני?”

אבל הוא סתם השחית מלים.

הגננות המאוחדות קמו, הודו לו על שקיבל את פניהן באדיבות ופרשו לדרכן כועסות כבבואן. כבר באותו יום הן שלחו מכתבי מחאה חריפים למחלקת החינוך של העירייה וגם למשרד החינוך והיו בטוחות שתוך ימים אחדים יוצא צו לסגירת הגן של התמהוני. אבל הן קיבלו תשובה רשמית שאין בידי הרשויות למנוע בעד האיש מלפתוח גן לילדים ולגנן בו, מפני שהוא בעל השכלה והכשרה מתאימה.

היתה זו תשובה כללית והגננות הממורמרות דרשו לדעת בדיוק מה פירוש ההגדרה ‘השכלה מתאימה’. הפעם הן זכו במכתב ממנכ"ל משרד החינוך שהודיע להן כי בין היתר לאיש יש תואר מתאים בחינוך, ומחוץ לזה עוד תארים אחדים שהוא נמנע מלפרט, והוא הציע לגננות כדבריו, “לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסתן.”

אבל הגננות הנרגזות המשיכו להציק לו בכל דרך. הן אפילו הזעיקו את רשויות העיר בעניין השלט שתלה והודות לקשרים שלהן עם העיריה נשלח פקח עירוני כבר באותו יום והגיש נגדו תביעה לסדר את העניין. האיש הבטיח שהוא יטפל ברישוי המתאים ומחה מזכרונו את הגננות. היו לו דברים יותר חשובים לעסוק בהם. כמו האושר שפקד אותו כזורם אליו מעולם של חלומות.

דבר חשוב אחר שהעסיק את האיש יותר מהגננות המטרידות היה רדת השמש לעבר האופק. הוא נהג לחזות בשקיעה מדי יום. עד רדת הערב והתפשטות העלטה והתנצנצות הכוכבים בשמיים הכהים. ובלילה החל לקוות כי שוב יחזור ויחלום כפי שחלם בשנים הראשונות לשביו. אלה היו החלומות הרטובים בהן ביקרו אותו הנשים הסזאניות.

הוא אהב יותר מכל את הנשים שצייר פול סזאן. הוא אהב פעם גם את הנשים השופעות של בוטיצ’לי. ויותר מאוחר אהב גם את הנשים מטהיטי של גוגן וגם את הנשים בחומים של מאטיס ואת הרחבות והמצוקות של פיקסו. אבל כל אלו היו נשים מושלמות ושלמות שלא הותירו לדמיונו ולהוסיף משהו משלו. רק כשגילה את הנשים הגדולות והשופעות של סזאן הוא הרגיש שמצא את מה שחיפש. הן היו שדה רחב ופורח בדמיונו. אמא אדמה שלבסוף מתחברים רק אתה.

מיתווי הנשים הברורות של סזאן היו עבורו גילוי כה עז כפי שהתרשם מציורי גויה שראה בפראדו שבמדריד. המיתווים של סזאן גם באשה הבודדת גם בנשים המקובצות לא היתה בהם טיפת מחויבות לאקדמיזם הקשוח. תפישתו היתה מודרנית, משוחררת כאשה הפמיניסטית. סזאן לא החמיא להן. לא ליטש אותן. לא שינה בהן דבר. הוא רשם וצבע אותן ביושר־עין, שהיתה תכונתו הבולטת, וחשף את נשיותן הנפלאה, כשהוא משאיר לדמיונו של הצופה משהו להשלים בהן.

באחד הימים קרא האיש את התרשמותו של הנרי מור מציורי הנשים של סזאן והוא הרגיש שהפַּסל ביטא את תחושתו בדייקנות: “אינני אוהב שלמות מוחלטת,” כתב האמן הנודע, “אני מאמין שצריך לחתור לקראת משהו שקשה להשיג, במקום לעשות משהו שבא בקלות. יתכן שיש לי סיבה נוספת המסבירה מדוע אני מרגיש שהנשים של סזאן מעוצבות כמו שהייתי רוצה בהן. מפני שבמלוא הפשטות אני יכול להפוך כל אחת מהן לפסל. לא הנערות. אלא הנשים הגדולות והבשלות, שיש בהן אמהות. איזו עוצמה…”

והאיש רצה לפסל בכשרונו של הנרי מור, אבל לצייר דרך עיניו של סזאן; חופשי ועז, יצרי עד שכרון חושים ומשוחרר. שולט כרצונו בקו הרישומי, לעתים זורם במוזיקליות לעתים מרוסק כמהסס, כמחפש השלמה שקשה להשיגה.

כל הרצונות האלה היו מתעוררים אצלו בשבי בחריפות אחת לתקופה, כשבכל זאת האמין שעוד מעט תיפתח דלת והוא יוחזר לעולם הבהיר שממנו התגלגל לחשכת הגיהנום הפרטי שלו. אבל במשך השנים התקוות התבדו והתשוקה לנשים דעכה ככל שגופו נעשה יותר רצוץ וקול יצריו השתתק. הוא ידע שנעשה מאיש צעיר לאיש שאינו בא יותר בלילות והוא הפסיק לחלום על הנשים הגדולות.

רק משחזר לשורשי חייו, למחוז הילדות הקסום, לרצועה הצרה שבין שפתי הים המלחך את החול הזהוב לבין המצוק הגבוה, שוב התחיל להרהר בנשים הסזאניות, אף כי עדיין לא שב לחלום עליהן. לעתים קיווה שאולי בכל זאת עוד יזכה בריגוש של התחברות ממשית ועצם התהייה הזאת נעמה לו. כאילו מצא בזה חיזוק לאמונה שגופו מתחיל להתחזק.

בכל בוקר, בשעה חמש וחצי, אחרי שהאכיל והשקה את עדת החתולים, היה יורד עם הג’יפ לים להחליף מלה עם הדייגים, שלמרות שהקשישים שביניהם לא היו בטוחים בכלל שהוא אותו מישהו מהימים המשותפים בעבר, קשרו אתו קשרי מכּרוּת טובה מפני שהם זיהו בו מיד איש־ים וותיק. אבל פעם, כשגילה בקיאות בפרטיו של לילה אחד מלפני שלושים שנה בו היה דיג אדיר, התעורר חשדם והם שאלו אותו בעניין הימים והלילות שהיו. אבל הוא התחמק, חזר והסתגר כשהוא זורק תשובה סתמית והם הניחו לו.

אחרי שיחה קצרה עם הדייגים על הא ועל דיג שהיה בלילה, נהג להיכנס לים. משהתקדם עד שהמים היו מגיעים למותניו, היה מושיט קדימה את זרועותיו ופותח בשחיית חזה, לעתים מחליף אותה בסגנון חתירה, ואם הים נרגע מריגושו ומחליק קמטי פניו, היה מתהפך על גבו ופותח בסגנון פרפר, מתקדם במהירות עד שרגליו הפגועות היו בוגדות בו. ושוב היה חוזר לשחות לאחר מנוחה קצרה. הוא האמין שרק בעזרת השחייה יחזק את רגליו שנחלשו כל־כך.

כשהיה חוזר לבית היה מסיים את ארוחת הבוקר הנזירית שלו בכוס מים צוננים. אז היה מניח תקליטור של מוזיקה קלאסית שאהב, יושב במרפסת ומקשיב לצלילים של בטהובן, מוצרט, היידן, ולפעמים של צ’יקובסקי ושופן. ואם היה דכדוכו הפתאומי מציק לו, היה נאחז במוזיקה המרגשת שכתב גריג למחזהו של איבסן, ‘פר גינט’, שמבחינות רבות הזדהה אתו, ואז היה מתאושש.

ובינתיים היה ממתין לאלכס שיביא את אולגה הקטנה וכך יתחיל יום חדש וטוב. אחר־כך היה אלכס הולך לבית ספרו. ואילו האיש היה מקיים סדר יום שמסגרתו היתה קבועה, אך תכניו משתנים. תחילה ארוחת בוקר קלה, אחר־כך משחקים במשך שעה, ורק אז מטיילים במרחב הפתוח שבין רמת הכורכר לחוף הים, גולשים אליו, יוצקים מהחול התחוח מבנים קסומים וחוזרים למעלה בשעה אחת־עשרה.

למעלה בבית היה מבדר את אולגה בתחפושות שונות. פעם היה אינדיאני. פעם היה לוחם של בני זולו. הוא עיצב אל מול עיניה המתרחבות בהתפעלות דגמי אדם שונים מכל קצוות־עולם. כולם טובים בעיניו. כולם הכיר במסעותיו.

ואז היתה מגיעה שעת הבקשה. שעה שמותר היה לה לבחור איזו יצירה היא רוצה לשמוע והאיש צריך היה להשתדל למלא אחריה. הילדה זהובת השיער ידעה בדיוק מה ברצונה לבקש ממנו. מזלו היה שבדרך־כלל חזרה וביקשה לשמוע שוב ושוב אחת מתוך שורת יצירות שזכרה, והוא למד להעריך את היכולת שלה לבטא כמעט ללא שגיאות את שמות היצירות.

באותה שעה של התמקדות ביצירה המנוגנת לא היה הבדל בינו לבין הילדה שעוד לא מלאו לה חמש. היא התגלתה מבוגרת כמותו, וכשהיתה מכונסת בעצמה קשובה למוזיקה נדמתה לאדם בשל. לפני שנים רבות למד האיש על קיומם של ילדים מחוננים כאלה. אבל הוא לא נתקל בכאלה נדירים, כמו הילד והילדה. הוא קיווה שיוכל לתרום להם משהו משלו.

בסביבות אחת בצהריים היה הילד חוזר בכדי לאסוף את אחותו. אבל שהותו נתמשכה תמיד מעבר לשעת הנעילה הפורמלית. ובעצם לא היה דבר כזה בכלל, לפי שכל יום שחלף קירב עוד יותר את האיש לילדים. אלכס היה עוזב את הבית הלבן רק לצורך התאמנות בנגינה, והאיש למד שהוא מקדיש לנגינה שעות רבות בכל יום.

לפעמים חזר האיש והבחין בהופעתו של הזר, בעל המגבעת השחורה, שנהג להסתודד עם השכנים כמפיץ סוד רע.

 

6    🔗

השכנים עקבו בסקרנות אחרי גן הילדים של ילדה קטנה אחת. איש לא שמע על גן כזה עד שבא האיש המוזר ופתח את גן הילדים שלו. הם תהו לדעת כמה זמן יעבור עד שהמידע המכוער שהאברך טרח לשתף בו את כולם ישיג גם אותו, ואז יבין מדוע הורים אחרים לא שולחים ילדים לגן שלו שדווקא נראה כל־כך מטופח ומבטיח עליזות.

בין אלה היו אחדים מבין הדייגים הוותיקים, לוגמי אראק ובירה וטועמי חומוס, טחינה וחריפים בבית הקפה הקטן שמעל לכביש של רחוב גולדה. לאחר שהאיש הזקן והקירח הזה הזכיר להם את ליל הדיג המוצלח משנות השישים, הם נטו להאמין כי הוא הילד שהיה שם בימים הרחוקים של ילדותם, חבר אמיתי שלהם. ואם־כן אז הוא צריך לדעת את מה שכולם כבר ידעו.

ערב אחד, כשהאיש ירד מביתו ללגום בירה צוננת בבית הקפה, ניגש אליו אחד הדייגים ושאל אותו ישירות אם הוא מי שהוא חושב שהוא היה.

“אתה ישו, נכון?” שאל הדייג הקשיש.

“מה זה חשוב?” חייך האיש, “אבל נחשוב לרגע שאולי כן, אז מה?”

“אם זה כן כן, אז אתה שווה שתדע למה אף אחד לא מביא ילדים לגן שלך.”

האיש חייך. “זה בגלל שמישהו חושב שאני גבר, לא?” הוא הגיב כשואל ומשיב בנימת אירוניה דקה.

“לא רק זה,” פלט הדייג.

הם מדדו אחד את השני. הדייג שוב לא היה בטוח בכלל אם הזר הוא מי שהיה ההוא, ולרגע הצטער שפתח בדבר שאינו מעניינו. אבל כבר לא יכול היה לסגת מפני שחבריו לשתיה וגם עוד מכרים אחרים, קבעו בו מבטים סקרנים.

“אם לא בגלל זה, בגלל מה?” שאל האיש והוא בכלל לא נראה נחמד באותו רגע, ולקולו הצרוד והנמוך היה צליל של מתכת.

“בגלל הילדים,” רמז הדייג.

“הילדים?”

“הרוסים הקטנים, הילד והילדה.”

פניו של האיש לא שינו מבעם אף כי הם כבר היו קשים כמו סלעים בים. “הילדים הרוסים,” הוא פלט באיטיות, “מה אתם?”

“הם בסדר,” הפטיר הדייג במבוכה גוברת. הוא התקשה להסביר לעצמו את מקור החשש שהציק לו פתאום. הוא היה איש אמיץ־סערות אבל הזר השקט עורר בו תחושת אי־נוחות. הוא נרתע כמתכוון לחזור לחבריו. “הם בסדר,” הוא ניסה להתחמק, “ילדים זה ילדים. אבל האמא…”

“מה אתה?”

הדייג התפתל. “מסתובב פה אחד אומר שהיא… אתה מבין?”

האיש לא הרפה ממנו. “מי זה האחד?”

“איזה דוס אחד. חרד.”

האיש חשב על האלמוני המזוקן עם המגבעת שעקב אחרי הילדים ופעמים אחדות הבחין בו מסתודד עם מי מהשכנים. עדיין נשמר בזכרונו גם האיום המסתורי בקשר ל’חרם דרבנו גרשום'. “אתה מכיר אותו?” הוא שאל.

הדייג הניד ראש בשלילה. זה היה גבול הדיבוב שלו. “היא לא בסדר,” אמר סתמית וחזר לשולחן של חבריו והאיש שמע שהוא אומר להם שהם כנראה טעו. שלא יכול להיות שהזר הקירח הזה הוא ישו.

האיש המשיך ללגום את הבירה שלו. בקבוק אחרי בקבוק כהרגלו. צובר ומעמיד את הבקבוקים הריקים על־גבי השולחן המרובע. כבר היתה שם שורה של ארבעה בקבוקים. והוא המשיך לשתות עד שהתמלאה גם השורה השניה ואז פרש לבדידותו.

הוא הרהר במה ששמע מפיו של הדייג. דברים מרומזים. מחשידים. תרחיש לא טוב נרקם מתחת לפני השטח. הוא חש בתבשיל רע שמישהו מקדיח אותו. אולי הרמזים המכוערים קשורים בעובדה שעד היום הרוסיה לא באה אפילו לרגע לראות את הגן שלו ולהחליף מלה בעניינה של הילדה. ואולי בטחה באלכס שלא היה ילד רגיל.

המחשבה על האשה הרוסיה לא הרפתה ממנו גם כשחזר לבית הקטן וישב במרפסת בוהה סתם־כך, והחתולים שבלילה הניח להם להסתובב אצלו בחצר הקדמית חופשי־חופשי, הקיפו אותו. מהם רבצו סתם בקרבתו. אחדים התחככו ברגליו להשיג את שימת־ליבו. אבל מחשבותיו התמקדו ברוסיה.

האיש חשב שאם האח והאחות דומים להורתם כי אז היא מוכרחה להיות אשה יפהפייה מפני שהם היו כל־כך יפים. כמעט עד חגיגיות פולחנית. כאשר היה מסתכל בילדה הקטנה וטובע בעיניה הבהירות הוא יכול היה לדמיין לעצמו לרגע כיצד תיראה בעוד שנים והיא אשה אלהית. ובגלל זה לא יכול היה לסלק מראשו את המחשבה שהיא עוצבה בתבנית אמה.

הוא השתדל לא לפענח את החידה הפשוטה שחד לו הדייג. הכוונה של הדייג היתה ברורה ובוטה אפילו שנזהר מאמירת מלה קולעת. ושוב חזרה להציק לו המחשבה הקשורה באלמנה הצעירה, פיסיקאית העובדת כאחות, ולצורך הישרדותה מנסה לעשות ילד למישהו, המפרנס, כפי שהוא כינה אותו בלבו, על־פי שיטתו.

תחילה החליט האיש לנסות לברר עם הילד למה הוא התכוון ביום פגישתם הראשונה כשהתוודה שאמא שלו עושה ילד למישהו. אבל מיד הוא חילץ עצמו ממלכוד מסוכן של חטטנות כזאת, והזהיר את עצמו לא לחפור בעניין, אף כי יתכן שיש פה משהו המרתיע אחרים מלהביא לגן שלו את ילדיהם. לעצמו חזר ואמר כי הוא ממשיך להחזיק בדעתו שהסיבה להימנעות שלהם קשורה בעובדה שהוא איש־גננת ולא אשה־גננת.

יותר משבועיים עברו ועדיין לא הכיר את הרוסיה. אבל אלכס לא שכח את ההסכם ביניהם וחזר לבדוק אתו, על־פי בקשת האם, אם באמת כל ילד נוסף יפתור מתשלום של חודש נוסף עבור אולגה. והאיש אישר כל מלה שלו.

“אז זה יעזור באמת לאמא, בגלל שאולי לא יהיה לה מספיק כסף…”

“משהו לא בסדר בבית?” שאל האיש.

“אמא אומרת שעשתה טעות, ואולי עוד פעם נצטרך לעזוב את הבית,” קולו של הילד ביטא מצוקה.

“איזו טעות היא עשתה?”

הילד היסס לרגע אבל מיד התגבר ואמר בגילוי־לב: “אמא רוצה להפסיק לעבוד בשביל האיש ההוא,” כך הוא הסביר והאיש תרגם את ברק עיניו כציפיה למצב החדש הזה, “אבל הוא לא רוצה.” הוא השתתק, השפיל לרגע מבטו ואחר־כך חזר והסתכל מסביב והעיר בצער: “חבל שאין עוד ילדים אחרים.”

ברור היה לאיש שהילד רצה לתרום משהו להתקיימות התא המשפחתי הפגוע שלו. אולי לחזק את החלטתה של האם.

“שלא תדאג. זה שאלה של זמן. יהיו עוד ילדים ולך יהיו עוד חודשים בלי לשלם בשביל אולגה,” הרגיע אותו האיש ושאל: “אין לכם עוד קרובי משפחה בארץ שיכולים לעזור לכם?”

הילד הניד ראש בשלילה. “לא פה לא ברוסיה. אחרי שאבא מת רק אנחנו נשארנו. אמא, אולגה ואני.”

“מתי אבא מת?”

“טיפה יותר משנה,” השיב הילד אחרי מחשבה קצרה.

“איפה גרתם אז?”

“ברעננה.” לרגע הוא השתתק ורק אז המשיך: “ובכל מיני מקומות אחר־כך. כל פעם עברנו למקום אחר בגלל שלא היה כסף. אני חושב שאם אמא לא תמצא עבודה אחרת אז אולי נעזוב גם פה.”

“תגיד לאמא שאני רוצה להכיר אותה,” ביקש האיש.

“אני יגיד,” הבטיח הילד.

למחרת היה יום שישי וכשהשמש נטתה לערוב ירד האיש לים כמנהגו והפעם התכוון לשלות דגים. כבר מפסגת רמת הכורכר הוא ראה שפני הים מלוטשים כאילו קפאו הזרמים התחתיים. אפילו זוהר השמש לא הצליח לבלוע את הירוק הבהיר והמבריק כאבן־חן. הג’יפ הישן חצה בקלות את רצועת החול הרך והעמוק שבין קצה הכביש לבין שפת החוף ופנה צפונה, בכיוון שבר המזח של אפולוניה שבלט כסלע גדול.

מתמיד אהב האיש את האזור הזה של החוף וכבר בנעוריו חשב שיום אחד יחצוב לעצמו דירה בתוך סלע אבן החול. באחד הימים הרחוקים הוא טייל למעלה לאורך השפה של בית העלמין המוסלמי ופתאום, קצת למטה ממנו, הוא הבחין בסדק כהה שהתגלה כגומחה טבעית ונסתרת בין חגווי הסלע. מאז התחיל להרחיב את הגומחה לחדר בעל מידות ממשיות. אבל הפסיק את החציבה כשהתגייס.

בינתיים, בשנות העדרו, בא חצבן אחר, שחצב לעצמו במרגלות הרמה לא הרחק מבית העלמין, דירת מגורים כפסל בעל חללים פנימיים. משנה לשנה התרחב לעצמו בלב הסלע עולם אגדי, כשהחציבות של החצבן העקשן נתחברו כחדרים ואולמות מדהימים לנוף מושבו. במשך השנים באו גם אחרים, דייגים וגם בעלי זרוע, וכבשו לעצמם נתחים ממצוק אבן החול וכל אחד מהם, כשהוא מושפע מרוחו של היצור המקורי, בנה עדן לעצמו.

כך התארגנה עיר של אגדה במבוא הנמל העתיק אפולוניה, והאיש אהב אותה. הוא רק לא נענה לבקשת החצבן להיכנס פנימה, להתפעל מעומק החדירה ללב המצוק. החשש ממקומות סגורים הכביד עליו ברגעים שכאלה. בגלל סיבה זאת גם לא טיפס למערה הנסתרת שהיה בטוח שאיש עוד לא גילה אותה.

ממול לעיר הסלע עמד האיש ותקע עמוק בחול שני צינורות קטנים מאלומיניום ששימשו כמעמדים יציבים לשני מקלות דיג שאת חכותיהם הטיל למרחק הגון בים. אחר־כך חפר כדרכו בחול עד שהגיע לחול התחוח ועיצב להנאתו מבנה מעניין הנראה כלקוח מעיר עתידנית.

עם צניחת השמש לעבר קו האופק שלאורכו הצטברו עננים רחוקים, נרעד אחד המקלות והאיש הצליח לשלות לוקוס ששקל יותר מקילו. שיחק לו מזלו ורגעים אחדים לאחר השקיעה, בעוד אדמומית הערב מתפשטת, הוא אסף את חוט הניילון החזק והוציא מהמים עוד לוקוס בעל מידות כקודמו וגם דג קרס נאה. רק אז אסף את החכות, קיפל את הציוד והעמיס אותו על־גבי הג’יפ ונסע בכיוון ביתו.

עוד לפני שהתקרב לגדר המצויירת של הבית הקטן והצבעוני הוא הבחין באח ובאחות ובאשה התמירה שעמדה בצדם. אור השקיעה שיחק בשערה והתיז מתוכו ניצוצות אש בגלל צבע הנחושת הכהה שלו.

הילד צעד לקראתו כשהאיש בלם את הג’יפ. “אמא באה,” הוא אמר לאיש־גננת בכובד־ראש.

 

7    🔗

ממבט ראשון התגלתה הרוסיה כאשה הגדולה מחלומותיו הרחוקים, מהימים הראשונים של המסע הנפתל בו אבדה לו שליטה בגורלו; מאותו זמן שהוא נאנס לחיות בתוך כוכים אפלים שסילקו מעיניו את אור היום, עד שלעתים חשב שהוא על סף עיוורון.

לא נמצאו לאיש מלים קולעות להגדיר לעצמו את מיוחדות יופייה של הרוסיה. בעיניו נקלטה כפרח שכותרתו לבנה ועליו בוערים. שערה הערמוני היה אסוף ונקשר על עורפה. לרגע נראתה כל־כך מוכרת לו כאשר שמץ חיוך נדלק בשפתיה ועיניה השקדיות התכווצו מעט לכדי שני סדקים ירוקים, אבל הוא לא זכר ברגע זה מהיכן. היא היתה גבוהה כמותו ומלאה ושופעת אבל במידה נכונה, ושמלת הפסים הסגולים והכחולים, המסתיימים כסגר בד מלמלה לבן סביב צווארה, הדגישה עוד יותר את נשיותה וחיטובי גופה התמיר.

האיש ראה מיד כי אבריה היו ארוכים. מתמיד אהב נשים בעלות אברים ארוכים. צוואר ארוך. זרועות ארוכות. אצבעות ארוכות ורגליים ארוכות הנשלחות ממותניים צרים וגבוהים. אבל הוא חזר והתמקד בפניה, מתקשה לנתק את מבטו ממנה. עיניה היו עולם לעצמו, עולם להיבלע בו. כמו עיני ילדיה גם אישוניה היו בהירים, אבל הגוון האפור שונה משלהם. אצלה היה זה צבע אפור נוטה לירוק. גבותיה היו מתוחות מעל עיניה כקשתות מצויירות, אף שלא היו כאלה. והעיניים היו מדברות. היתה בהן תערובת של תום ושובבות.

והאיש אהב את פיה. משנרגע החיוך שנדלק בשפתיה הן חזרו למצבן הרגיל, יותר מצומצמות ומעט בולטות לפנים כאילו מנושקות תמיד. היה זה פה רגיש, רך, גונו כנלקח מאחד התפוחים הנודעים של סזאן, מוקף בבוהק העור הלבן שלה והחלק כקטיפה מעודנת. אפה היה ישר. לא נשרי. לא סולד. סתם ישר. מותאם למצח הגבוה והנאה, לפה התובע נשיקה, לסנטר המעוגל ברכות. פתאום הוא נזכר איפה ראה אותה פעם. היא נראתה כאותו פורטרט כובש־עין של אשתו של סזאן שהוא ראה בפריז.

ברגע זה האיש חשב לעצמו שהיא תמצית הנשים של סזאן, מעניינת בנשיותה שיש בה חותם של אמהות שלמה והיא בדיוק כזו שקיווה לפגוש לא רק בחלומותיו אלא במציאות, חיה ונושמת במרחק של הושטת־יד ממנו. כשהתקרב עוד יותר אליה היא נראתה צעירה ממה שחשב שהיא באמת. לדעתו היתה בת עשרים ושמונה, אולי שלושים לכל היותר.

האיש חייך חיוך חיוור כנתפש לחולשה פתאומית הגורמת לטלטול חד של לחץ הדם, מעלה מטה. בשבילו היתה פגישה זו כאילו נופק בתוכו כרטיס של הלמות לב מתרוצץ. מבוכתו היתה שלמה ואז הבין עד מה השתנה. פעם הוא היה איש שלא נבוך בחברת נשים, בקי ורגיל בהליכותיהן. עכשיו היה צל של זכרונותיו הנשחקים.

האשה הרגישה שהוא בוהה בה כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו שאבד לו פעם. ויותר נראה לה נבוך כנער מתבגר שראה פתאום אשה ערומה בפעם הראשונה בחייו. נדמה היה לה שהיא צריכה לעזור לו לצאת מהמבוכה שלו. היא חזרה וחייכה לעברו בידידות, מתכוונת להרגיע אותו. והאיש רצה להגיד לה המון דברים חמים על־הילדים שלה. אבל כל מה שאמר הי, “ערב טוב”.

והיא: “אני גאלה.”

וכשרצה להגיד את שמו, חייכה ובדיוק כמו ילדתה נעשתה עוד יותר קורנת. “אני יודעת,” היא התגרתה בו בחביבות, “אתה איש־גננת.”

הם גיחכו כמו בהיכרות ראשונה.

“היכנסו,” הוא הציע ופתח את השער. אף שהלילה כבר ירד היה מספיק אור לראות זה את זה. השמיים האירו בכוכביהם ובירח שהקדים לעלות והוא צהוב כחמנית של ואן־גוך, שלם בשוליו, אבל מזרח־תיכוני אמיתי כמו שובץ בידי רוסו באחד הנופים הקסומים שלו.

“כל־כך יפה כאן,” גאלה ציינה ומבטה הקיף בהתפעלות את המערכת העשירה של מתקני המשחקים, “בדיוק כמו שאלכס סיפר.”

העברית שלה היתה נכונה וכמו ילדיה כמעט לא ניכרה בשפתה הנגינה הרוסית. למרות זאת דיבורה נשמע לאיש מוזיקלי כשיר מלטף.

היא המשיכה לעבור בין הסולמות והמגלשות והאיש מיהר והדליק את נורות החשמל שבחזית וכך חשף את הצבעים העליזים של המתקנים שבנה. וכשהיא עברה ממתקן למתקן, היא החליטה לנסות אחדים מהם בעצמה והילדים הצטרפו אליה וצהלות השמחה שלהם עוררו רושם שהגן מלא מפה לפה בילדים.

גאלה אהבה במיוחד את המגלשה המרכזית שהיתה חזקה בכדי לשאת אותה, ותוך כדי טיפוס בסולם וגלישה נחשפו רגליה הארוכות והן חזקות וחטובות. האיש התקשה לסלק את מבטו ממנה והתרשם מתמירותה ומגמישותה, ומצאו חן בעיניו שערותיה הערמוניות שאולגה הקטנה שיחררה מקשריהן. קווצות השער התנפנפו בחופשיות על כתפיה של גאלה בגלישתה וגרעו ממנה שנים והיא נראתה כנערה תוססת.

“אלכס אומר שאתה עשית את כל זה.” זאת לא היתה שאלה. היא קבעה את העובדה מפני שאלכס אמר לה ולא היה טעם לחשוב אחרת. אבל היא ביטאה בדרך זאת את התפעלותה הכנה. היא בחנה את כפותיו הגדולות והוא חש לא בנוח מפני שחשב שאלכס גם סיפר לה שאין לו ציפורניים בשתי אצבעות ופתאום תחב את ידיו בכיסי הג’ינס, מנסה להעלים את האצבעות הארוכות והמיוסרות. “אתה בטח עבדת פעם בנגרות, נכון?” היא חקרה.

הוא כחכח להחזיר לקולו החורק יציבות ופלט הברה קצרה ולא מובנת. רק אחר־כך פלט משהו על הבנאי הזקן שלימד אותו גם לנגר.

צחוק רוטט התגלגל מגרונה של גאלה. “אתה לא אוהב לדבר הרבה,” היא לגלגה ואור הנורה המרכזית הגדולה שנפל על פניה חשף את הגוון הבהיר של עיניה. כאילו האישונים הירוקים התמזגו באגמים הלבנים. פניה היו מעוצבים בעדינות והוא התרשם מהמצח הגבוה שלה המוקף בשערות הארוכות. הוא חשב שאם היה מפסק את שערותיה לצדדים ודאי שהיה נחשף צווארה הלבן והארוך במלואו. ואילו היה מחבק אותה מעבר לכתפיה הישרות, כי אז יכול היה לקבור את שפתיו בגומה הרכה שמעל לחוליית הצוואר. ומשם היה מחליק כפותיו לחפון את שדיה המבטיחים. הוא חשב עליה עוד מחשבות מתוקות באגד אחד.

“התכוונתי שאתה יודע נגרות אבל לא רק,” היא ריסנה את חיוכה הרחב בנימת התנצלות. ואז הוסיפה כדבר מובן מאליו: “אולגה ואלכס חושבים שאתה חבר הכי טוב שלהם.”

“אני חושב שהם שלי,” הוא הסכים.

הם ישבו מסביב לשולחן שעל המרפסת החזיתית, שהמעקה שלה קושט בצדפים ובחלוקי אבני־ים, והוא הניח לפניהם קנקן שהכיל מים צוננים ובקבוק משקה קל ומתוק בטעם לימון. מבטה של גאלה לא עזב אותו. הוא הרגיש כאילו היא בוחנת את רשת הקמטים של פניו הזאביים החדים כמורעבים, ולרגע הצטער שנהיה כל־כך בלה. אבל התנחם בכך שמעט מהאפרוריות של הגיל המתקדם נעלמה מתחת לשיזפון השמש לה נחשף מיום שבא לרמת הכורכר, לרשת את בית הזקנים שלו.

“אתה לא זקן ואתה לא צעיר,” היא קבעה בפתאומיות, “הילדים סיפרו שאי־אפשר לדעת בן כמה אתה ואני חושבת שזה נכון.”

האיש חייך וידע שהקמטים הזעירים הנטווים בזויות עיניו דווקא מצעירים אותו לרגע. ופתאום מצא עצמו מחייך עוד ועוד.

“אכלתם כבר?” הוא התחמק מעניין הגיל. בדרך־כלל הרגיש כבן המון שנים. אבל פעם אחת הרגיש כאילו רק עכשיו נולד. זה קרה כשפתח בפעם הראשונה את דלת הכניסה של הבית הקטן, לאחר שהתחקיר בחוילה נגמר.

“אני רעבה,” הצהירה אולגה כאילו השאלה כוּונה אליה.

“אז נעשה ארוחה לכולנו,” הוא החליט.

גאלה נבוכה. “אולי אנחנו מפריעים לתוכניות שלך?” היא שאלה.

האיש קם מעל הכסא הגבוה שלו. הוא ידע שהוא יעשה כל מה שבכוחו לשכנעה להישאר, לעכב בעדה שלא תלך. שתימצא עוד ועוד בחברתו. הוא רק קיווה שהוא לא חולם את אחד מחלומותיו על הנשים הגדולות. “אתם התוכניות שלי להערב,” הוא פנה לעבר המטבח, “וזה יהיה נחמד אם לא אוכל לבד.”

“אז נהיה אתך,” הסכימה גאלה ואולגה מחאה בכפותיה בהתלהבות ואחיה, רציני כדרכו, הנהן בראשו בשביעות־רצון.

האיש יצא למחסן ושב משם עם שקית גחלים אותם הבעיר בקערת הבטון של הגריל שבנה הבנאי לפני יותר מארבעים שנים. עד שהגחלים התלהטו הוא חזר למטבח לנקות את הדגים מקשקשיהם, חרץ חתך חד ומדויק לאורך בטנם, עקר מתוכם את מעיהם ושטף אותם בזרם מים חזק. אחר־כך יצא והניח על הגחלים תפוחי אדמה קטנים עטופים בניר כסף.

רק אז חזר למטבח לשטוף ביסודיות את הירקות. הוא לא דחה את הצעתה של גאלה שתעזור לו. אפילו שמח שנידבה את עצמה לעניין. וכך בעוד היא והילדים מתענגים בחיתוך ירקות לסלט שהוכן בקערה גדולה, הקפיד האיש להפשיר פיתות ולחמם אותן על הגחלים, וגם הכין צלחת מרכזית ובה טחינה וחומוס. אחרי איזה זמן כשתפוחי האדמה התרככו הוא טיפל בצליית הדגים כשהוא מניח עליהם פלחי עגבניות ובצל דקים ופיזר גם מלח ותבלין לשפר את טעמם. הוא מצא את האירוע מבדר מפני שזאת היתה פעם ראשונה שהוא אירח מישהו לארוחה, אם לא לקחת בחשבון את ארוחות הצהריים שהכין לעתים קרובות לילדים.

כשהדגים היו מוכנים כבר היה השולחן ערוך לארוחה בפשטות. הילדים שהכירו את יכולתו הקולינרית אהבו את מה שהונח לפניהם ואפילו האשה הצעירה הודתה כי כבר מזמן לא נהנתה מארוחה מאולתרת שכזאת. וגם המחשבה שאכלה דג טרי מהים שנידוג בידי האיש בתחילת הערב, הוסיפה לה טעם מיוחד.

גאלה נתגלתה קלת־שיחה. שלא כאלכס הרציני ומסוגר, דמתה לאולגה שבאמת נראתה גאלה מיניאטורית. דומה וגאלה ידעה מפי הילדים כל פרט שיש לדעת אותו על האיש־גננת. אך היא רמזה בעדינות כי ברור לה שלא סתם כך בא יום אחד איש שבטח כבר עשה דרך ארוכה בחייו, ופותח גן לילדים כאילו חתך את מה שהיה ושינה כיוון.

האיש חייך כבעל־סוד. “אולי לא חתכתי,” הוא העיר, “אבל זה נכון. היו לי גם חיים אחרים ועכשיו אני נמצא אולי בפרק הכי מעניין שלי.”

“אתה נשמע כאילו אתה כבר בגיל השני,” צחקה גאלה.

“גיל שני?”

“הפסיכולוגים מדברים היום הרבה על הגיל השני,” הזכירה לו גאלה, “והם חושבים שטוב אם בן־אדם עושה יום אחד שינוי גדול בחיים שלו.”

"האיש תיקן אותה. “אצלי זה להפך. המצב שלי זה כמו חיים של הגיל הראשון. אני הולך אחורנית. אני רוצה לקשור קצוות שפעם לא הספקתי. את מבינה?”

גאלה חשבה שהוא לא סתם שאל אם היא מבינה. היא הרגישה שהוא רצה שכוונתו תהיה ברורה לה גם אם לא ביטא אותה במלים שלמות. היא בחנה אותו במבט ארוך; רק על פני השטח האיש נראה כמו לוח פתוח. אבל זה בכלל לא היה כך. היא חשבה שחיצוניותו היא כמו קליפה סדוקה שהתייבשה ומסתירה לבה רותחת.

הילדים רצו לשמוע מוזיקה. אלכס יודע שבטלוויזיה יתחיל עוד מעט קונצרט. אז הם נכנסו לתוך הבית והלכו לחדר האחורי ששימש לכל צרכיו של האיש וגאלה הבחינה מיד שהוא היה צנוע מאד וחי כמו נזיר. היתה שם טלוויזיה קטנה. מחשב. והמון ספרים. ערימות על־גבי ערימות. מסביב למיטה. והיו שם חבילות של שבועונים וירחונים בכל מיני שפות. ומחוץ לכל זה לא היה שום דבר. אפילו לא תמונה אחת של האיש או של מישהו אחר. פשוט כלום.

האיש פתח את הטלוויזיה וכיוון אותה לערוץ שמונה של האוניברסיטה הפתוחה. אלכס רצה לשמוע קונצרט של תזמורת ראשון לציון בניצוחו של נועם שריף. האח ואחותו הקטנה התיישבו על המיטה של האיש בנוחיות ומיד פרשו לעולם משל עצמם, והאיש יצא עם גאלה בחזרה למרפסת.

הם החליפו דעות על דרך טיפול נכון בילדים מחוננים. גלגלו שיחה שהתמקדה בילדים. האיש רצה לדעת יותר ויותר על הילדים. הוא הודה כי אינו זוכר לא מילדותו ואף לא משלב אחר של חייו שנתקל בשני ילדים מחוננים כאלה. הוא רצה ללמוד עליהם כל מה שניתן כולל סדר יומם, ושאל שאלות בלי סוף מעבר למידת סקרנות רגילה. כאילו היה בדעתו להיות מעורב יותר ויותר בחייהם. עניין מיוחד הוא גילה לגבי קאטיה, המורה לפסנתר שגאלה דיברה עליה בחיבה עמוקה, אשה ידועה בשלהי שנות השבעים שלה שעלתה כמותה לארץ מרוסיה אבל לאחר מלחמת העולם השניה, דרך פולין.

“קאטיה היא מורה גדולה, טובה מאד,” ציינה גאלה, “היא מלמדת פה כמו שמלמדים ברוסיה, מפני שהיא גמרה אקדמיה למוזיקה במוסקבה. אקדמיה על־שם צ’יקובסקי.”

“אבל זה היה לפני הרבה שנים,” העיר האיש וגאלה צחקה.

“אתה צריך להבין שבלימוד קלאסיקה, מה שחשוב זה היסודיות,” היא קבעה, “ואם אין יסודיות אז אין לימוד נכון. וקאטיה חושבת שאלכס מוזיקאי מדהים. מבוגר. והיא מחפשת עכשיו מצנט בשבילו.”

“את נשמעת כבעלת השכלה מוזיקלית,” האיש תהה.

עיניה הגדולות נעשו נוגות. “זה נכון שקצת למדתי. אבל רוב ההשכלה שלי במוזיקה זה בא לי מליאוניד,” היא אמרה בקול נמוך.

“ליאוניד,” חזר האיש על השם והבין.

לרגע חשב האיש שגאלה הסתגרה, מפני שנתפשה לביישנות כאילו חזרה לימים הראשונים שלה ושל ליאוניד. אבל אחרי רגע של שתיקה ארוכה, היא סיפרה שחייה התהפכו אחרי שליאוניד שלה חלה מאד, וזה קרה חודשים אחדים אחרי שעלו לארץ ממוסקבה בדיוק “ביום ההוא של היונה”. היא התכוונה בבת־צחוק לאירוע הגדול מלפני כמעט שנתיים, בקיץ תשעים ושלוש, שהתקיים במדשאה של הבית הלבן. האירוע שבעקבותיו נולד סיכוי להחזירו הביתה.

שנה זו נחשבה אצלו לגורלית וגם אצלה לא פחות.

היא וליאוניד כגן היו חברים עוד מימי הגימנסיה. אבל הוא לא היה במדעים כמותה. הוא היה אמן אמיתי. מוזיקאי. מלחין ופסנתרן שנחשב לכשרון מבטיח וכבר יצירות אחדות שלו זכו לקשיבות, ואף נוגנו על־ידי התזמורות הכי חשובות ברוסיה.

“הילדים הם קופי שלו,” גאלה חייכה בעדינות, “הכשרון המוזיקלי זה רק ממנו לא ממני.”

“הם נראים כמוך,” הוא אמר.

גאלה חזרה וצחקה. “זה מפני שלא הכרת את ליאוניד, אז אתה חושב ככה.” היא קירבה לשפתיה את ספל הקפה ולגמה מעט והצחוק התחלף בשמץ חיוך רק כאהבה בראשיתה. “ליאוניד היה יפה מאד. אתה יודע כמו מי?” היא תלתה בו מבט שואל והמשיכה: “כמו מיאקובסקי. אותו טיפוס בדיוק.”

אחר־כך סיפרה כי שניהם היו שרידי משפחות יהודיות שעברו מהעולם. כמותה גם ליאוניד היה יתום וגם בן יחיד ואולי המצב הזה גרם להם להינשא כל־כך צעירים. ליאוניד היה בן תשע־עשרה ולה עוד לא מלאו שמונה־עשרה. ובגלל הבדידות הם גם החליטו לעזוב את רוסיה ששם היה מובטח להם הרבה ולנסות את החיים בארץ, בגלל שהאמינו שכאן חיים כל היהודים ביחד כמו במשפחה גדולה. ליאוניד חשב מחשבה תמימה כזאת מפני שהוא בא ממשפחה ציונית אמיתית וכבר כשהיה ילד למד עברית ואפילו לימד אותה ודיבר עברית עם הילדים מקטנוּת, עוד שם.

לפעמים גאלה השתתקה כשבוית זכרונות. אבל שוב חזרה וקשרה דברים. היא דיברה בעצב על קשיים בהתקיימות, על הלם המחלה הנוראה שתקפה פתאום את ליאוניד וכמו תמיד בלי סימן אזהרה מוקדמת. והיא גם התבטאה במרירות ביחס למוות המהיר שעקר מחייה את הגבר האהוב שלה, והשאיר אותה עם שני הילדים. אבל מה שהיה בעל קושי מיוחד מבחינתה היתה העובדה שתמיד תהיה מאוהבת עד יום אחרון במלחין שמת ויישאר צעיר לתמיד בזכרונותיה.

“לפני שליאוניד הלך הוא רצה שאבטיח לו רק דבר אחד,” היא התוודתה, “שאתן לילדים את החינוך המוזיקלי הכי טוב שיש. הוא אמר לי, גאלושקה שלי, אלכס ילד מיוחד ואני חושב שגם הקטנה תהיה ככה. אז הם שווים את הכל. הוא תיאר לעצמו שזה יעלה הרבה והוא ידע שלא היתה לי עבודה בגלל שהייתי אתו כל הזמן בבית החולים. אבל הוא לא ידע שמכרתי את שני הפסנתרים שהבאנו מרוסיה. אחד היה פסנתר נפלא מתוצרת ‘קראסנייה אוקטוברה’ והשני 'טצ’ארני’־כנף יפה מאד וצליל מאד טוב. אכלנו את הפסנתרים עוד לפני שליאוניד מת.”

ירדה דממה, וגאלה קירבה אליה כוס מים ולגמה מעט. ההתרגשות של הזכרונות הבוערים גברה עליה והיא נזקקה לנשימה משלה לאיזה רגע ארוך.

“ליאוניד לא ידע שמכרתי קודם את ה’טצ’ארני' ואחר־כך את ה’אוקטוברה'.” עיניה הבריקו מעגמימות. “אני יודעת שהוא חשד. מפני שפעם שאל את אלכס באיזה פסנתר הוא מנגן עכשיו ואלכס עשה שגיאה. הוא אמר לו שב’אוקטוברה‘, אבל עכשיו ה’אוקטוברה’ קצת מקולקל. וליאוניד הבין מיד מה קורה. מפני שאלכס תמיד אהב לנגן ב’טצ’ארני'. איזה רגעים הוא שתק והיה לבן יותר מהסדין שלו. ואז ביקש ממני, גאלושקה, תעשי הכל לקנות פסנתר מהר מהר. אסור שהילד יישאר בלי פסנתר בבית. תבטיחי לי, הוא התחנן, תבטיחי, יקרה שלי, ככה דיבר ואני הבטחתי. אז לפני איזה חודשים אחדים קניתי לאלכס פסנתר־כנף יפאני. ובלי לחשוב באופן רציני חתמתי שבכל חודש אני משלמת אלף דולר. וזה לפני אוכל ולפני דירה ולפני בגדים ולפני הכל. ולא היתה לי עבודה ולא ידעתי מאיפה לשלם. אבל הבטחתי וקיימתי. האמנתי שמוכרח לקרות משהו טוב.”

היא קשרה מבט במבטו והתרשמה מעיניו הגדולות שהיו שקועות עמוק בחוריהן, ובכל זאת דלקו כמקרינות אור מוזר. היא חשבה שאולי העיניים נראות ענקיות כשל איש שעבר ייסורים רבים. הרושם הנזירי שלו הושפע באמת מרזונו. בנוסף לעור המקומט והרפה של פניו העמיק רזונו את השקעים העמוקים ברקות, חידד את עצמות הלחיים החדות והדגיש את המרובעות הקשה של לסתותיו המורעבות.

“אתה שותק,” היא העירה.

“קשה לשמוע על הקשיים שלך,” הוא הודה בשקט.

גאלה חייכה. “לכל אחד יש ערוגה קשה. לפעמים יותר. איך אצלך?”

“מה את רוצה לדעת?”

“הכל.”

האיש חייך, “זה פשוט כל־כך.” הוא ניסה להסביר לה בקווים כלליים שהיתה לו עבודה עם הממשלה והרבה שנים עשה בנסיעות בכל העולם. יחד־עם־זאת נזהר שמלה לא מדויקת לא תכשיל אותו. כאילו חשש מטעות מיותרת שעלולה לחשוף את האלימות מאותם זמנים שהוא רצה להיפטר מהם ולא יכול.

“לא נוח לך לדבר על עצמך כמוני,” קבעה גאלה. היא צמצמה במשהו את עיניה כחודרת לתוכו: “אולי לך יותר קשה, נכון?”

האיש העריך את רגישותה והתמיד בשתיקתו.

“אולי יום אחד?” היא תהתה.

“אולי,” אבל הוא היה ספקן אם יום זה יבוא, מפני שאפילו למתחקרים לא הסגיר שמץ ממה שעבר עליו אישית. מה שהיה קבור בפנים, בסדקים הצורבים, בחתכים הזבים, בפצעים האישיים שלא מגלידים, היה מעניינו בלבד. הוא לא היה חייב לאפשר להם להציץ וללמוד את המערך הנפשי המיוחד שלו שחילץ אותו שפוי מהגיהנום.

הוא גם לא התכוון לחשוף עצמו בקטע הזה גם לפני גאלה. אבל הוא סיפר לה איך הבנאי הזקן חינך אותו לאהבת הארץ. הוא גיחך כשהסביר לה שבאמת איש לא נורמלי היה זקנו שחזר בשאלה. מצד אחד הוא ניתק את הקשר בינו לבין בוראו, מצד שני הוא טיפח בו קשר נפשי עמוק, כאילו שידך אותו בקדושה עם אדמת הארץ אליה הם הגיעו כשנה ומשהו לאחר שנגמרה מלחמת העצמאות.

הבנאי הזקן ירד מהאוניה בחיפה ונישק את האדמה פעם אחר פעם, ח"י פעמים ברציפות. וכששאלו אותו הפקידים לשמו לצורך רישומו במשרד הפנים, הורה להם שיכתבו רק דבר אחד, ‘ארץ־קודש’. בתחילה הם חשבו שהוא לא הבין את הכוונה מרוב התרגשות שבא לארץ ושוב הם חזרו על הסברם והוא בשלו. יש לו שם אחד, ‘ארץ קודש’. אבל הם היו צריכים שני שמות, פרטי ומשפחתי. טוב, הוא אמר, אז תכתבו ישוע, כמו השם של האיש מנצרת. אבל הפקידים כמובן התנגדו. אז הוא פטר עצמו מהם כשהודיע שפעם היה לו שם פרטי בשם יהודה או יודקה ואמר להם, תכתבו איך שאתם רוצים. אבל שביחד זה יצא עם ארץ־קודש, או ארץ־קוידש, על־פי חיתוך העברית שלו.

האיש היה אז כבן שנתיים וזכר משהו מאז. הוא אמר לגאלה שנדמה לו שזכר עוד מאותו יום מיוחד את נהמת התרגשותו העזה של הבנאי כהתקף הטירוף הראשון שלו בארץ. רק כעבור שנים הוא למד שמיום ששוחרר הבנאי מאושוויץ, חלק מדעתו היה משובש ורק בגלל שיבוש זה קרא לעצמו ‘ארץ־קודש’, מרוב אהבתו את הארץ הזאת, מפני שמישהו נורמלי היה מוצא לעצמו שמות פחות מחויבים. יום יום נהג הבנאי הזקן להשמיע לילד של שנות החמישים, שהחובה הכי קדושה של ילד שגדל פה, זה לשמור את הארץ של היהודים, מפני שאין להם לאן ללכת. ופה זה היה הבית האמיתי האחרון שלהם.

האיש לא סיפר לגאלה כי מהזקן הוא גם ירש את התכונות שהוציאו לו שם כמבצע מיוחד. איש בעל נאמנות כלבית שאין דומה לה. שלא שואל שאלות מיותרות. שהביטחון עבורו הוא דביר. המשגר אמר עליו, זהו איש שניתן לבטוח בו גם אם יהיה עליו ללכת על גחלים לוחשות עד מוות מפני שהוא מכור לעניין שלנו. והוא חשב ברגעים הקשים שזה לא קל להיות נכדו של יודקה ארץ־קודש, אבל אמר שהוא אהב את הזקן שאהב את הארץ. באהבה הזאת שניהם התחלקו.

“זה סיפור של אהבה יפה מאד,” הסכימה גאלה כשהאיש השתתק ולגם מהבירה שלו, “אבל אני מרגישה שיש עוד דברים שאתה שומר.”

האיש חייך. הוא העריך את חריפותה. “כן,” הוא הסכים לבסוף, “לכל אדם יש כל מיני פרקים. אולי אספר לך יותר יום אחד, כשנכיר יותר טוב.”

עיניה הבריקו. “אני רוצה שנכיר יותר טוב,” היא שמחה.

האיש קשר אתה מבט ארוך ופתאום גילה שהולם לבו מתפרע, ורגע נעשה לו חם ורגע קר והוא ידע שהדם רותח בעורקיו וחמימות משונה שכבר הספיק לשכוח, פושטת בין רגליו כמחדירה חיים באברו שהיה מדולדל כבר שנים, והזיעה המציקה חזרה לשטוף אותו. הרופאים אמרו לו שהתופעה הזאת נגרמה בגלל איזו פגיעה במערכת עצביו ויהיה עליו להשלים אתה.

בינתיים התרחקו הצלילים האחרונים של התזמורת והאח והאחות חזרו והשעה כבר היתה באמת מאוחרת. הירח מזמן השלים מסלול ונעלם במערב. יריעת השמיים היתה שחורה והכוכבים זהרו. האיש הציע ללוות אותם אבל גאלה השיבה שהם כבר מכירים טוב את הדרך לביתם שנמצא ברחוב התאנה.

לפני שהם עזבו היא התנצלה: “אני מצטערת שלא באתי קודם להכיר אותך. אבל לסדר בית חדש זה לא כל־כך פשוט, אתה יודע.”

“זה בסדר,” הוא נמנע מלחטט.

“וזה שבאתי עכשיו זה בגלל אלכס שעזר לי היום לגמור לצבוע בפנים.” היא הניחה ידה על כתפו של הילד, גהרה מעליו והצמידה שפתיה למצחו, הזדקפה מחויכת ואמרה: “אלכס הוא הגבר במשפחה. אני סומכת עליו.”

“גם אני,” הוא הסכים.

“אפשר לשאול עוד משהו?” היא היססה.

האיש עודד אותה.

“אני עובדת בבית בשביל מישהו,” היא דיברה בחופשיות כאילו הכל כשורה, “אבל אני עומדת להפסיק את העבודה הזאת ואני צריכה להתחיל לחפש עבודה חדשה. אז עד שאמצא לא תמיד אני יכולה להיות עם הילדים. בגלל המצב הזה אני מחפשת להם מקום גם אחרי הלימודים של המוזיקה, אולי פעם בשבוע או שתי פעמים, מישהו שהם יכולים להיות אתו… אתה מבין?” היא תלתה בו מבט מבקש. “אלכס לא מתיידד עם כל אחד. ואתך יש לו כימיה.”

“לא תהיה בעיה,” הוא הבטיח לה וקרא בעיניה תודה עמוקה.

אחרי שהם הלכו האיש מילא את קופסאות המים של החתולים וחזר והתיישב במרפסת. הוא פתח בקבוק בירה צוננת ומזג אותה לכוס גבוהה ורחבה. היו ימים רבים שהוא חשב על הסיכוי לחזור ולשתות בירה בחופשיות שכזאת. מתוך המצוקה הוא חשב על המשקה הקר כאילו הבירה היתה סמל מיוחד לחופש. וכמה שכעת זה נשמע לו מצחיק היו רגעים שכאילו בגללה היה טעם לקוות לימים אחרים.

האיש לגם עוד בקבוק בירה ועוד בקבוק וכבר השלים שתי שורות של בקבוקים ריקים שסודרו כהרגלו בקבוצות של ארבעה. הוא הרגיש בכל לגימה את הצינה החודרת לבעירה שבתוכו. אלא שהבירה הקרה לא כיבתה את הבעירה שלא נגמרת. רק מיתנה אותה קצת. לפעמים. אבל הוא התברך במזל הטוב שחזר להאיר לו פנים.

פריצתה של גאלה לחייו היתה מתסיסה מעל ומעבר לציפיותיו והוא נזכר בתקוות הגנוזות שלו שחלומותיו על הנשים הסזאניות יחזרו אליו. בלילה הזה הוא היה עם יותר מחלום. נמצא לו במפעם הראשונה גם שברו. פתאום היתה אתו אשה סזאנית אמיתית שהוא הריח את הניחוח המשכר שעטף אותה מכל עבר, וגם עכשיו, שעה ארוכה אחרי שהלכה עם ילדיה, כאילו נשארה במחיצתו והוא רק צריך להושיט יד ולאסוף אותה אליו.

האיש עצם את עיניו, הרחיב ריאותיו ונשם עם המליחות העולה מהים גם שריד אחרון של הניחוח הנשי העז שלה. יותר מאוחר כשהצליח לבסוף להירדם לזמן קצר הוא חלם שוב את החלום הרחוק שלו על הנשים הסזאניות והיתה זו פעם ראשונה שלא היה מסוגל להבחין בין דמיון לבין מציאות.

 

8    🔗

יום ראשון התחיל בשעה מוקדמת. בשבע בבוקר צלצל הטלפון המחובר לקו הרגיל. כשהאיש קירב לאוזנו את השפופרת שוב שמע קול זר.

“רבנו גרשום,” קרא האלמוני, “רבנו גרשום…”

האיש ענה שהוא לא רב ושמו לא גרשום.

“חירם חירם,” צעק האלמוני, “האשה טמאה… הילדים שרצים… בני אשה זונה… פרוצה…”

והקו נותק.

האיש לא יכול היה לרדת לכוונת המטלפן, אבל עכשיו כבר ידע שלא בטעות טלפנו אליו והמטלפן האלמוני התייחס לאשה הרוסיה ולילדיה. רק שהאיש לא היה מסוגל לרדת לסוף הקשר בין האשה לבין החרם שהוטל לפני כאלף שנים, אולי בגלל חוסר מידע מסוים. למרות זאת הרגשת מועקה הציקה לו.

רגע אחד הוא חשב לשאול את אלכס בעניין האברך שהסתובב באזור, מפזר השמצות על גאלה, ועקב אחריו ואחרי אחותו לאן שלא פנו ללכת. הוא התכוון לברר עם הילד מה גורם לאברך שהיה נטע זר בסביבה שלהם, להתנהג בצורה כל־כך מוזרה. אלא שהוא ביטל את הרעיון הזה והעדיף להמתין שמשהו ממשי יתרחש ואולי יהיה זה הילד שישתף אותו בנעלם ממנו.

גם בעניין הגן הסבלנות השתלמה. נמצאו עוד אנשים שבאו לרשום את הילדים שלהם לגן, כולם דיירים חדשים בנוף־ים שחיפשו גן עד סוף שנת הלימודים, ובדרכם לחוף אפולוניה, בשיטוט ‘הכרת סביבה’, גילו את הגן הנדיר בקישוטיו ובצעצועיו. תוך ימים אחדים גדלה אוכלוסיית הגן והגיעה לשבעה ילדים והאיש היה יותר ממרוצה.

בשבת אחרי הצהריים חזר האיש ופגש ברוסיה ובילדים על־יד סככת המציל בחוף אפולוניה. הם נפגשו כשהשמש נטתה לערוב והציפה בזהב את המים. אותה שעה האיש היה ממוקד בבניית אחת הערים המוזרות בעזרת נטיפי החול הרטוב. כאופה אמן המקשט את עוגותיו בקרם צבעוני כך נהג בחול שסחט בכף ידו הגדולה; טיפות החול הנוטפות העניקו קישוטי תבליטים למבנים רחבים ומוצקים, מותאמים לגלקסיה רחוקה.

גאלה התרשמה מהמבנים המדהימים מפני שבאה אחרי שכבר חמש שעות רצופות עבד על הקמתה של העיר המסתורית. תחילה רק התבוננה בהתפעלות במבנים המוקפים בחומות גבוהות שביניהן כמו נמתחים המעברים ומעליהם גשרים רחבים. מבטה בלע את התמונה המרשימה של העיר שבמרכזה כיכר גדולה ומרובעת והיא מקיפה את המבנה המרכזי, שכל קומה שבו מצטמצמת במשהו מזו שמתחת לה. היא אמרה לאיש שהסגנון האדריכלי נראה מוכר לה.

“זה כמו הזיקורת,” היא העירה פתאום כמזהה.

האיש הופתע: “למדת תרבויות עתיקות?”

גאלה הנידה ראש בספקנות: “קצת, מפני שארכיאולוגיה היתה תחביב משותף של ליאוניד ושלי. אז ככה יצא לי ללמוד קצת. אני חושבת שמה שאתה עושה מושפע מהבנייה האשורית. אבל אתה עושה את זה כאילו יבנו את זה רק מחר.”

האיש הזדקף, הסיר לרגע את המגבעת האוסטרלית ומחה באמת ידו את אגלי הזיעה. הוא עצמו נראה בעיניה ברגע זה צרוב שמש כמו שבר חרס קדום. ויחד עם זה בגלל צנימותו וצורת גולגלתו הקירחת, נראה כחוזה בכוכבים אשורי. ופתאום נדמה היה לו שהוא צד בעיניה ברק מיוחד. שהיא ראתה בו לא סתם בן־אדם אלא גבר. שהמבט שנעצה בו היה אותו מבט מסעיר שראה פעם בעיני נשים אחרות.

“תמיד אני בונה בסגנון הזה,” הוא הודה, “אבל אף אחד לא שם לזה לב. את הראשונה שראית שאני מנסה להגיד בזה משהו.”

גאלה צחקה והצלילים היו כנתזים צבעוניים העולים מהים. “אי־אפשר לטעות. גם התכנון של העיר הוא אשורי. רחובות ארוכים וישרים וכיכרות מרובעות.” היא השתתקה לרגע והמשיכה: “זה מה שאתה מנסה לעשות, נכון?”

“למה את מתכוונת?” שוב מחה זיעה מפניו.

“לחבר עבר עם העכשיו.”

האיש קשר מבט במבטה. “היום משתדלים לבנות בתים בשיטה של חיבור מתקופות שהיו בעבר עם משהו עתידני,” הוא הודה בניסיון לעקוף את המשמעות הכפולה שלה, “זה הגלגל השלם. האקלקטיות באדריכלות לא תשתנה. מה שהיה הוא שיהיה.”

גאלה לא מיהרה להשיב וחזרה לבחון שוב את המבנים המרשימים. הוא ידע שהיא הבינה כי עקף חלק משאלתה. שלא רצה לגעת בעבר האישי שלו שמתחבר עם ההווה. “אין בני אדם בעיר שלך,” היא אמרה, “רק בתבליטים בחומות.”

האיש חייך בהערכה. “זה נכון,” הוא הסכים, “מספיק קשה לי לעשות אותם בתבליטים.”

שוב נעשה מודע לעובדה שהיא הרשימה אותו לא רק בנוי השובה שלה אלא גם בחושיה החדים ובמחשבה הבהירה והמדויקת שלה. ושוב הואץ הולם לבו כשהגיב מבט חטוף לעברה והיא כל־כך יפה ונחשקת. הוא התקשה לסלק מבטו מהגוף המחוטב שלה. בלי השמלה, כשהיא יצוקה בבגד־ים סגול ומתוח היטב על חמוקיה, היא בהחלט היתה האשה הגדולה שבאה מחלומותיו.

הם קשרו מבט מסוג אותם מבטים שרק למישהו בצד הם נראים אילמים. והוא קרא בעיניה שהיא מהרהרת בן כמה הוא. הגוף הצנום וצרוב השמש שלו עד שעורו בער בגוון אדום־כהה כצבע אדמה, דיבר אליה כמו מגילה עתיקה ומרתקת שצריך לדעת לזהות בה את הסימנים החרותים בה. היא הבחינה מיד בשברים שסבל פעם ברגליו ובידיו. היו מקומות של תפיחות שלא נעלמו. היו צלקות של חתכים עמוקים. זה היה גוף שכמו נשבר לרסיסים וחובר מחדש פעמים אחדות ולרגע רצתה לגעת בו. ללטף אותו ברכות, לקרב אותו אליה, שיניח את ראשו הקירח בין שדיה, שיוכל לעצום בשקט את עיניו. היא התפלאה מהמשיכה המוזרה שהתעוררה בתוכה כלפיו, אבל זאת היתה עובדה.

גאלה חזרה והתבוננה בחשש בתבליטי החיות בחומות הגבוהות אותם עשה בעזרת צדפים וחלוקי אבן משוננים שתמיד מצא בחוף בשפע. היא התקשתה לסלק מבט מהאריות המשסעים את האנשים הלכודים בין רגליהם השריריות. היא קראה בתבליטים שהאיש ידע אכזריות ואלימות.

“אף אחד לא היה אכזר כמו האשורים,” היא מלמלה כאילו לעצמה, “יש לך כשרון מפחיד לבטא מה שאתה מרגיש.”

“פעם, לפני המון שנים חשבתי להיות אמן,” האיש התוודה, “עכשיו יש לי סטודיו וכלים וצבעים ורק אין לי מודל.”

“זה מה שאתה רוצה לעשות? לצייר נשים?”

הוא השתהה, השפיל מבטו לעבר העיר בחול, וחזר ונגע במשהו כמלטש ואמר: “אני חושב שכן. אני רוצה לצייר נשים וגם לפסל אותן.” הוא התבונן בה. “בגוף של האשה יש את הכל, את יודעת. הפריון.”

האיש רצה שהם ימשיכו לדבר על מחשבותיו כאמן וקיווה שימצא אפשרות לגעת ברצון הכמוס שלו ביחס אליה, האשה הסזאנית, שתעזור לו לתרגם למציאות את ציוריו ופסליו שהיו קיימים בדמיונו. נדמה היה לו שהיא לא סתם קשובה, לא סתם מבטאה מלים, ויש בה נכונות להיענות לרצון הזה שלו.

הוא הרגיש שזה עומד לקרות כשהיא נראתה כאוספת הרהור רחוק.

“אתה רוצה…” גאלה לא השלימה מחשבה מפני שהבחינה באלכס ואולגה מוסיפים משהו משלהם לאגף המרוחק מהם. היא חששה שהם יפגעו במבנה שהאיש עשה וגערה בהם: “אלכס! אולגה!”

אבל האיש הרגיע אותה כשהבהיר שזה בסדר גמור מבחינתו. הוא ממילא בונה את מה שהוא בונה בקו של הגיאות כך שהעיר לא תעמוד יותר משעות אחדות עד שיבנה אחרת וזה יהיה ביום אחר. הוא ציין שכל דבר נהרס בסוף. אפילו אם בונים אותו לכל הדורות, כמו נמל אפולוניה שהיה פה.

“מה אתה יודע על אפולוניה?” היא רצתה לדעת הכל והוא סיפר לה שבעצם היה פה אחד היישובים הכי עתיקים שלאורך החוף. בתקופה הכנענית המקום נקרא בשם רשפון. אחר־כך היתה התקופה היוונית ורק אחרי זה התקופה בה שלטו בו הצלבנים וקראו ליישוב בשם ארסוף ואפילו בנו מבצר גדול וחזק שנהרס באחת המלחמות. אבל השם שנשאר היה אפולוניה, היווני.

“כמו שאת רואה בסוף הכל נהרס וזה רק שאלה של זמן,” הוא אמר לגאלה, “ההנאה שלי זה מעצם הבנייה.”

“זה סזיפי,” היא העירה ומיד התחרטה מפני שראתה איך הקמטים המרשתים את פניו הופכים להיות עמוקים כמו חריצי הבעה של כאב נורא.

“את צודקת,” האיש הודה מתוך השלמה והעיף מבט לעבר האופק כתוהה מה מאחוריו. השמש נהייתה לכדור ענק בוער באש אדומה. עוד מעט ושוליה יחרכו את קו האופק המתוח. הוא אסף את מבטו והביט בה: “זה דרך העולם. מלחמה ושלום ומלחמה.”

“קח אותנו לים,” הפציר בו הילד והילדה נאחזה בו גם היא, “לים לים,” היא ביקשה והאיש לא יכול היה לסרב.

החסקה של מכרו המציל היתה בדיוק בממדי החסקה האחרונה שבנה לפני עשרות שנים, בשנה האחרונה של הלימודים, לקראת הקיץ שלפני הגיוס. החסקה שלו היתה קלה יותר, מדויקת יותר בחלוקה שבין הרוחב לבין האורך. אבל גם החסקה הלבנה של המציל היתה טובה והיא נשאה בקלות את ארבעתם.

האיש הקפיד שברכיו הפגועות תהיינה נוטות משהו לפנים, שלא תכשלנה אותו בשמירה על יציבות הסירה הפולחת את המים. גאלה היתה שרועה על בטנה בין רגליו. האח והאחות ישבו משוכלי־רגל לפניה, כמעט נוגעים בחרטום המפלח את המים, מזה עליהם אשדי נטיפים, והם השמיעו קריאות צהלה.

האיש חצה במיומנות את גלי החוף הנמוכים והתרחק במהירות מהמתרחצים הבודדים שעוד היו בים. זרועותיו הניפו הלוך ושוב את המשוט הארוך בקצב שאינו משתנה. הוא תמיד חשב שהחתירה בחסקה היא כמו חתירה בסירה מצרית עתיקה בה עוברים במנהרת השאול של אוזיריס מעולם אחד לשני.

והוא חתר לעבר השמש האדומה ולבו המשיך להתפרע בגלל האשה הסזאנית.

 

9    🔗

בימים שבאו אחר⁻כך פגש האיש את גאלה עוד כמה פעמים ולשניהם היתה הרגשה שהידידות ביניהם מתחזקת מעבר לחשבון של ימים ושעות. כאילו מתמיד הכירו עד שיכלו לשבת בערב עם הילדים במרפסת, לתפוש רוח העולה מהים, לשמוע מוזיקה ולדבר בשתיקה.

לפעמים היו מדברים על ספרות בכלל ולפעמים על שירה רוסית מודרנית שהיא אהבה וידעה היטב. גאלה עזרה לו לסגור פערים. אבל גם הוא התגלה לה בן⁻שיח בעל⁻ידע רב לגבי מה שקדם עד למפנה בחייו שתמיד עקף אותו בזהירות רבה. והיא הרגישה יותר ויותר שבאיזשהו זמן כאילו הפסיק לחיות וחלק גדול מחייו נעלם לתמיד.

לעומת זאת האיש שיתף אותה כמעט בערגה בחוויות הקטנות של מחוז הילדות שלו, ברצונות שלו ובחלק מהחלומות; אלה שחלם בהקיץ ואלה שחלם בשנתו. את רוב חלומותיו חשף לגאלה, ורק על חלום אחד שנכפל פעמים רבות עדיין לא דיבר. החלום על הנשים הסזאניות. אבל הוא דיבר על הרישומים הראשונים שהתחיל לצייר בהם אותן נשים. רישומים גדולים בפחם. הוא הסביר לה שהוא מעדיף לצייר בזלזלים שנחרכו עד להיותם פחם של ציור. “האיכות של הפחם הזה הרבה יותר טובה מהפחם הסינתטי,”הוא הסביר, “מפני שלפחם מהעץ הטבעי יש המון אפורים.”

ערב אחד הם נכנסו לסטודיו שהיה פעם מחסן הכלים של הבנאי הזקן. שם היא ראתה בפעם הראשונה את גיליון הנייר הגדול הפרוש על⁻גבי לוח סיבית רחב וגבוה. היתה שם דמות אשה בערום מצויירת באמצעות קווי מיתאר מהוססים ההופכים בחמוקים שונים לקווים זורמים. ולפעמים היו בה שטחים מכוסים באפור רב⁻גונים והיא זיהתה את האשה.

“זאת אני,”גאלה החליטה.

האיש שתק.

גאלה קבעה בו מבט בוחן כמחפשת דרך לחדור לתוכו. “זאת אני מהדמיון שלך,” היא אמרה כאילו מדובר בעובדה מוכחת, “ככה אתה רואה אותי.”

והוא התמיד בשתיקתו.

היא התקרבה לרישום הגדול שהיה כמעט בגודל טבעי שלה. אחר⁻כך נסוגה לאחור לבחון אותו ממרחק מסוים ושוב התקרבה והעירה בעדינות: “אתה ציירת אותי כאילו אתה טוב טוב מכיר אותי.”

האיש הרהר רגע והסכים: “כן. ציירתי את זה כאילו אני מכיר אותך מזמן.”

עיניה דיברו יותר מהמלים שלה כשמבטה נח על פניו בסקרנות. “לא,” היא חייכה חיוך דק. כאילו מחלקת אתו סוד שמור,“אתה ציירת אותי לא כאילו אתה סתם מכיר אותי. ציירת כאילו ידעת אותי במובן התנ”כי.

אלמלא היה בעל שליטה בהבעותיו בטח היתה מזהה את מבוכתו מפני שקלעה. והיא רצתה לקרוא בפניו תגובה כזאת. אבל היא כבר למדה איזו שליטה היתה לו בשרירי פניו שלא שינו אפילו צל של מבע. “זה פירוש מעניין.” הוא מלמל.

“אני חושבת שאתה יודע שאני צודקת,” חיוכה נשאר כשהיה, אבל בעיניה הוא מצא חמימות, כאילו התכוונה ללטף אותו במבט מיוחד, “יש בקו שלך הרבה כוח וגם מיניות נורא חזקה. מרגישים את זה אפילו כשמסתכלים מרחוק.”

“מה יש ברישום שגורם לך להגיד את זה?” הוא שאל.

“לא תיפגע?” היא היססה.

“לא, בהחלט לא,” הוא עודד אותה.

גאלה חזרה והתקרבה לכן הציור הגדול. היא הרכינה את ראשה כשהיא מושיטה כף יד לפניו ועוברת על פני הנייר כאילו נוגעת בו, אבל לא. “בחלקים הנשיים של הגוף הקו שלך כאילו נהיה לא בטוח. אתה חוזר ושובר אותו אבל לא בכוונה לשבור. כאילו נעצרת כאן הרבה יותר זמן מפני שהם יותר חשובים לך.” היא הרצינה. “זה כאילו שאתה בתול. שהמון זמן לא שכבת עם אשה.” היא הזדקפה וקבעה בו מבט, משוכנעת שמשהו יזוז עכשיו בפניו. דבר כזה לא קרה. שליטתו לא נפרצה.

אבל בחלל היה מתח רב שמתקיים בין אשה וגבר שרוצים להתחבר.

האיש לא ניסה להכחיש אבל גם לא אישר את התחושה המינית החריפה שיצק בגוף שרשם מפני שלא היה צורך בכך. ממילא גאלה ידעה למה הוא התכוון. רק אז היא ביקשה לראות אם יש לו עוד ציורים כאלה. והאיש הראה לה עוד קבוצה של רישומים גדולים ובכולם זיהתה את עצמה.

“את כל זה עשית מאז שאתה מכיר אותי?” היא התקשתה להאמין.

הוא הפתיע אותה" “לא, מלפני.”

היא הסמיקה. “כמה אני טיפשה שחשבתי שזאת אני.”

הוא שוב הפתיע אותה: “זאת כן את.” הוא חייך כמהתל בה.

גאלה נבוכה. “אני לא מבינה,” היא באמת לא ירדה לסוף כוונתו.

האיש התבונן בה בחיבה עמוקה, “את האשה מהחלומות,” הוא חשף משהו מתוכו וממבט הכרת התודה שהחזירה לו האמין שהיא הבינה לפחות משהו מכוונתו.

“אולי יום אחד לא תצטרך לצייר מהדמיון,” אמרה גאלה.

והאיש התפלל לרגע בו יברא את האשה ולא בחלומות.

 

10    🔗

יום אחד אלכס לא בא לקחת את אולגה. אולגה סיפרה שהוא מתכונן לקונצרט אצל המורה קאטיה. האיש שאל אותה ‘איזה קונצרט’ והיא צחקה ואמרה, שזה בשביל למצוא לו ‘מסנט’, והוא הצטרף לצחוקה, תיקן אותה ואמר לה שאחרי שההורים ייקחו את כל הילדים, הוא יחזיר אותה הביתה.

בשתיים האיש לקח אותה לבית הקטן ברחוב התאנה. עוד ממרחק הם שמעו את הצפירות החדות של האמבולנס שבא במהירות מסוכנת מכיוון כביש החוף, ונכנס מהכביש הראשי שער הים לרחוב התאנה.

“זה לאמא זה לאמא!” קראה הילדה והתחילה לרוץ, אבל כעבור מרחק קצר נעצרה מהססת אם להמשיך בריצה לבד כשגילתה שהיא מאבדת את איש⁻גננת שלה.

הוא התקרב אליה בריצה משונה, כעץ נוטה ברוח ימינה ושמאלה. “למה זה בשביל אמא?” הוא שאל כשהוא מתנשף.

“כל יום יש אוטו אחר,” קולה של הילדה רעד, “הרבה פעמים זה אוטו אדום…”

“של מכבי⁻אש?”

“כן, כן, כן, וגם שחור של מתים וגם לבן של בית חולים.”

אולגה הותקפה בחרדה. פניה נעשו שקופים בבת⁻אחת.

“בואי אלי,” האיש כרע על ברכיו, משווה קומה עם קומה. הוא חיבק אותה בחום: “הכל בסדר, אולגה, את עם איש⁻גננת שלך.”

“תחזיק אותי חזק חזק.” היא ביקשה וסגרה את זרועותיה על עורפו בכוח רב. הוא שמע את הלמות לבה המבוהל וליטף בעדינות את שערותיה הרכות והארוכות והיא דחקה את פניה בצווארו כדובקת בו. רק משהרגיש שרף הדאגה שלה ירד במידה ניכרת, הוא עודד אותה להתקדם אתו לעבר הרחוב הצדדי שממנו הופיע שוב האמבולנס כשאינו צופר, ובנסיעה במהירות מבוקרת פנה וחזר לכביש החוף.

הבית השכור נמצא במקום שאיש אינו שם לב אליו. הוא התחבא מאחורי גדר⁻חי גבוהה. מהצד השני של הגדר התפרצו לעבר השמיים ברושים קשישים אחדים ורק מעבר להם נתגלה הבית הלבן הקטן.

על⁻יד השער העשוי מלוחות עץ שצבעם הלבן דהה, חנתה מונית חדשה ולבנה מדגם מרצדס. מאחורי ההגה ישב נהג מבוגר שנופף אליהם בידו לשלום. האיש זיהה אותו כאחד מהדיירים האחרונים של המעברה שלפעמים היה בא לשתות אראק בבית הקפה שבשולי רחוב גולדה. ממלה פה מלה שם למד האיש שהנהג הוא בעל המונית השייכת לתחנה של המדיקל סנטר, ששירתה את המלונות בסביבה.

כשהאיש והילדה התקרבו נפתח השער של החצר בתנופה מפחידה כאילו מישהו רצה לעקור אותו וגבר חסון וגבה קומה, בעל זקן אדום בוער כלהבת אש ומקופל כמניפה משונה מתחת לסנטרו, חובש מגבעת שחורה, לובש חליפה אפורה⁻כהה וענוב בעניבה שחורה, התפרץ החוצה בפרצוף זועם. לרגע הוא התעכב כשהוא מעיף מבטים אפלים לצדדים כמחפש מישהו ובריצה משונה התרוצץ ברחוב הצר רגע צפונה ורגע דרומה, וחזר על התנועה המבולבלת הזאת כאילו איבד כושר החלטה בעניין הכיוון הסופי שלו. לבסוף נעצר והניף אגרוף מאיים כלפי מישהו שלא נראה לעין.

“מנוולים!” הוא צעק בכעס, “תשלחו אמבולנסים לאמא ואבא שלכם! מנוולים!…”

הגבר הרותח הפריח קללות נמרצות לכל עבר והשתתק רק כשראה פתאום את האיש והילדה המתקרבים לבית. בבת⁻אחת שינה טעמו והחליף פנים כנרגע, חייך, ניגש לילדה, ליטף את ראשה והעיף מבט מזלזל באיש⁻גננת. מבטו היה כשל אדם היודע מי האיש הצנום והמשונה הזה שהביא את הילדה לביתה. הוא משך מכיסו שטר של עשרה שקלים והושיט אותו לילדה הקפואה. משלא לקחה את הכסף דחף אותו האיש האדום בחזרה לאחד מכיסיו בקוצר⁻רוח, נפנה מהם ונכנס למושב האחרוני של המונית הגדולה שזינקה ושעטה דרומה לעבר הרחוב הראשי של שכונת הבתים הקטנים.

פתאום הופיעה מכיוון צפון בנסיעה איטית לימוזין מרשימה, מכונית קרייזלר אמריקנית שחורה וחדישה. מחצרות הבתים הסמוכים זינקו שני צעירים מזוקנים וחבושי מגבעות ולובשי חליפות כהות שקפצו בזריזות לתוך המכונית הגדולה והנהג הגביר את מהירותה כמנסה להדביק את המונית. אבל כשהמכונית עברה על פני האיש והילדה, שוב הקטין הנהג את המהירות והאיש ראה כי הגברים הצעירים בתוכה היו שלושה חרדים צעירים שהניפו לעברם בתנועה גסה אצבעות מתוחות.

הילדה תפשה את כפו של האיש הרזה והוא הרגיש ששוב היא רעדה מחרדה עמוקה. הילדה הסתכלה כמהופנטת בכיוון הלימוזין השחורה עד שנעלמה מעבר לעיקול. רק אז היא הרפתה באותה פתאומיות מידו ושלא כהרגלה להצמיד נשיקה ללחיו הדקה, פרצה בריצה מהירה לעבר גאלה שהופיעה דרך שער החצר.

אולגה נאחזה באמה וגאלה שראתה לפתע את האיש עומד במרחק צעדים אחדים מהן, נבוכה.

“שלום,” סיננה וקולה היה יבש כמתנכר והוא הרגיש שלא היתה רוצה שהוא יראה אותה במצב שעוד לא התברר לו.

“הכל בסדר?” הוא קבע בה מבט בוחן.

היא התאמצה לחייך. “כן, למה?”

“ראינו את האמבולנס נכנס לרחוב.”

“זה כלום, באמת כלום,” היא החליקה על ראשה של הילדה ואחר⁻כך הניחה את ידה על כתפה, “זה חוליגאנים ששולחים אלינו כל מיני דברים כאלה. בשביל להרגיז אותנו. לעשות את החיים עוד יותר מסובכים.”

האיש אמר שהוא מצטער. “אלכס לא בא אז הבאתי את אולגה.” בכך תירץ את בואו הבלתי צפוי. אולי רצה גם להתנצל על⁻כך שהיא נתפשה ברגע של מבוכה קשה לה.

“הה, נכון”, היא כמעט גמגמה, “הוא בהכנות לקונצרט בשביל המצנט.”

פניה המחוטבים של גאלה היו מוכתמים בכתמי צבע לבן. בידה אחזה מכחול רחב. נראה היה שעסקה בעבודת צביעה והאיש הציע לה את עזרתו. אבל כשניסה להיכנס לחצר היא היססה והבטיחה ש“זה בסדר, אני אסתדר לבד?” הוא הבחין שמישהו ריסס על קיר החזית של הבניין בין שני חלונות, באותיות אדומות וענקיות, זונה רוסיה, ועוד מלים מכוערות כאלה שהאשה כבר הספיקה לצבוע בצבע הלבן של הקיר.

“אתה מבין,” סומק הופיע בלחייה הלבנות והירוק שבעיניה נעשה כהה, כמעט שחור. היא ניסתה להשלים איזו מחשבה מתגוננת ולא הצליחה.

“אני לא בטוח, אבל זה לא צריך להפריע לך,” הוא התאמץ לעזור לה לצאת ממלכוד המבוכה שלה.

“זה משהו נורא אישי,” היא הפטירה כמעט בגמגום אבל חשה שהוא מקרין לעברה איזו עוצמה נסתרת. כאילו בכוחו לבלום כל פגיעה בה. מבטה אמר שהוא מעורר בה אמון רב.

האיש בחן אותה בזהירות. הוא קרא את הכתוב בפניה ובעיקר בעיניה הירוקות. נדמה היה לו שגאלה פיתחה כלפיו עדנה מיוחדת, אולי מפני שהרגישה שעל⁻ידו היא בטוחה, שהוא לה כמו חומה איתנה. והוא חשב איך יכולים היו להיות פני הדברים אילו רק יכול היה לעזור לה להשתחרר מהתסבוכת לתוכה נקלעה עם הגבר בעל הזקן העולה באש, והאברכים המתנהגים כפראי⁻אדם.

“את לא צריכה להסביר,” הוא הרגיע אותה

“אני מצטערת, באמת מצטערת, באמת,” נדמה היה לה שהוא מסוגל לקרוא את מחשבותיה הכי כמוסות וכתמי סומק כהה כבשו את פניה.,אני נמצאת בסיטואציה מסובכת קצת."

“יש רק דרך אחת לטפל במצבים כאלה, לחתוך אותם,” האיש הציע.

“אני חושבת שזה נכון,” היא הסכימה.

“אם תהיה לך איזו בעיה,” אמר האיש, אני פה בשביל לעזור.

הוא קרא בעיניה את הכרת התודה ושוב התפשטה בו מתיקות עד שחזר וכלא כפותיו בכיסיו, שלא יושיט לעברה את ידו לגעת בה והיא אולי תירתע בגל אצבעותיו הפגועות.

“אתה האיש הראשון שאני מרגישה בטוחה אתו מזמן שליאוניד איננו,” היא אמרה חרש והוסיפה שככה הרגישה מהרגע הראשון שהכירה אותו. כאילו ידעה עד כמה מטעה חזותו השברירית ושהוא הרבה יותר חזק ממה שהוא נראה. “אני מרגישה שהשקט הזה שלך זה לא סתם הצגה.” המבוכה שהיתה חתומה בפניה נתחלפה בבת⁻צחוק נעימה כשהבחינה במצמוץ עיניו הפתאומי כאילו סונוור מאור עז. נדמה היה לה שהוא היה נבוך עוד יותר ממנה.

רגע השתררה שתיקה כאילו הם לא נצרכו למלים מיותרות שיאשרו את ההבנה האילמת שנחתמה ביניהם.

“אני מקווה שאלכס יצליח בקונצרט,” הוא חייך כאילו החשיב את שינוי הכיוון לטובת שניהם.

“הו, כן,” עיניה התנוצצו בחדווה פתאומית, “הוא מוכרח למצוא מצנט.זה יעזור לכולנו. קאטיה כל⁻כך מאמינה בו.”

“אני בטוח שזה יסתדר,” הוא המשיך לחייך כמעודד אותה, “אם קאטיה לא תמצא, אז אולי תהיה דרך אחרת.”

“תודה.” קולה היה נמוך בגלל שחשה כחנוקה.

האיש ביקש למסור שלום לאלכס ופרש לדרכו למרות שהיתה לו הרגשה ברורה שהיא נטתה לשתף אותו במה שעובר עליה, אלא שעדיין היססה. הוא חשב שהוא מסוגל להבין משהו מהמתרחש. ברור היה לו כי האיש אדום הזקן הוא המפרנס שהיא רצתה לנתק את הקשר אתו, והאברכים מאותה חצר מקשים עליו את חייו ואפילו ממררים את חייה מסיבותיהם. והוא שיער כי בשולי הסכסוך הזה הם הטרידו גם אותו בטלפונים המוזרים על ‘חרם דרבנו גרשום’.

בכל מקרה הוא חשב שהיא צריכה עזרה להתגונן מהאברכים שדבקו בה ובילדים כצללים קודרים, ורצה שהיא תדע שתוכל לסמוך עליו. ואם תרצה אז יעזור לה לסלק את אדום הזקן מחייה, אפילו ממש ברגע זה, מבלי להסס. והוא התפלא להיווכח שהתעורר אצלו רגש קנאה שלא הציק לו ימים רבים וכבר שכח על קיומו והיא מבחינתו כשייכת לו.

בגלל הקנאה הוא התעלם מאחד העקרונות שלו, להימנע מסקרנות הגובלת בחטטנות, זה קרה כשחזר בערב יום המחרת מהחוף והוא מצא אותה עם הילדים במרפסת כאילו נדברו שזה יהיה הלו"ז שלהם.

יותר מאוחר כשהילד והילדה התיישבו על מיטתו בחדר האחורי, מוקפים בערימות הספרים. להסתכל בתוכנית של ‘מסע בין הכוכבים’ האיש נשאר במרפסת עם גאלה. היא הביטה בו במבט הבהיר של עיניה הגדולות והודתה שהאיש עם הזקן האדום הוא מקור הכנסתה.

“מה בדיוק קורה, גאלה?” הוא שאל.

“כשליאוניד חלה הייתי צריכה כסף וזה שמכרתי את הפסנתרים זה לא היה מספיק,” היא התוודתה פתאום. “לא היה לנו ממה לחיות. היה לנו רק חובות וחובות וחובות. אתה מבין, לא חשבתי עד הסוף. נסחפתי. הייתי מוכרחה למצוא דרך לצאת מהבלגן הזה, כמו שאומרים.”

האיש שמר על שתיקה ורצה לסלק את מבטו ממנה, מפני שבאור הרך של נורת החשמל הקטנה היא היתה קורנת מיופי מדהים וכמעט קם לעברה לאסף אותה אל בין זרועותיו ולהרגיע אותה.

“לא הייתי זונה, אם אתה חושב,” היא אמרה בשקט כקובעת עובדה, “אבל לא רחוק מזה. קרוב מאוד לגבול.”

“בבקשה…” הוא התחרט והתכוון להפציר בה שלא תמשיך, על⁻פי העיקרון שלו לא לחטט. אבל הוא רצה שכן ולא התעקש והיא המשיכה. היא סיפרה לו שאחרי שליאוניד מת והיא קנתה את הפסנתר היקר לאלכס, לא היה לה ממה לשלם לא רק בשביל דירה, אלא גם בשביל לחם וגבינה ובטח לא לפרוע את תשלומי הפסנתר החודשיים. ואז התחילו לבוא עיקולים מבית המשפט ואיימו גם לקחת את הפסנתר של הילד, והם ברחו ממקום למקום, עד שהיא אפילו חשבה בשלב מסוים לנסוע בחזרה לרוסיה.

“רק קאטיה נתנה לי קצת כסף,” היא התאמצה לשמור על איפוק אף כי עיניה צברו לחלוחית. “אבל כמה כבר יכלה לתת לי? היא לימדה את אלכס בחינם וסידרה שגם הילדה תלמד בחינם. ואפילו נהגה כל פעם לקנות משהו לילד ולילדה שיהיו להם בגדים. שלא ירגישו מה בדיוק קורה.” היא השמיעה צחוק מר שהיא קטעה אותו בחדות. “אבל תגיד לי אתה שמכיר אותו כל⁻כך טוב, אתה יכול להסתיר משהו מאלכס?”

“לא,” האיש הסכים, “הוא ילד מבוגר מאד.”

“לא ידעתי מה לעשות,” היא המשיכה בקול יבש, קובעת עובדות ולא מתחמקת ממה שהיה, “עד שבאה מארינה, האחות שהכרתי בבית החולים שבו מת ליאוניד, ואמרה לי שיש לה קשרים עם משרד למארחות.”

גאלה השתתקה. היא בחנה את פניו, מנסה ללמוד מתוכם משהו, לבד מהמבט החם שלו לראות אם הוא מבין על מה היא מדברת. “אתה יודע למה אני מתכוונת?” היא שאלה.

“אני חושב שכן,”הוא השיב, “ראיתי מודעות על זה בעיתון.”

התשובה הכנה והמוזרה שלו עוררה אותה לצחוק. היא הטילה את ראשה לאחור, ושערותיה שהיו חופשיות נתפזרו כמו גלים מתנוצצים על כתפיה, והיא צחקה לעבר השמיים, ולרגע הוא לא ידע אם היא צוחקת או בוכה.

“זה על גבול של בית זונות,” הפטירה גאלה אחרי איזה רגע, “ובהתחלה רציתי להגיד לה, תגידי השתגעת, אני? מה פתאום? אז היא אמר לי שהחשבון פשוט מאד. במקצוע שלי אין עבודה ואם יש אז זה בקושי ישלם שכר דירה. ומה ביחס לשאר?”

השאר היה בעיה כהר. ההצעה של מארינה היתה מפתיעה מכמה בחינות. היא סיפרה לה שיש סוכנות מיוחדת לאנשים צדיקים מירושלים, מבני ברק, מצפת, מעוד מקומות כאלה, שצריכים מקום בשביל לברוח לפעמים מהעולם הצפוף שלהם. אנשים שיש להם הרבה כסף ואמצעים, אבל אין להם דרך להתפרק כמו כל בן⁻אדם.

“מארינה חכמה,” חייכה גאלה, “ביום עבדה בבית חולים בשביל הכבוד ובלילה בדירה שלה היתה מארחת. היו באים אליה אנשים דתיים. יושבים. מדברים קצת. שותים משהו ביחד. לפעמים היה קורה עוד משהו. ואחר⁻כך, אחרי שהשאירו את החטאים הקטנים שלהם, היו חוזרים לבתים שלהם להמשיך להיות צדיקים…”

גאלה חסמה את פיה בהפתעה כשהאיש צחק. הצחוק שלו נשמע כמו מנוע מקולקל, אבל בא ממש ישר מהלב.

“מה מצחיק כל⁻כך?” היא התפלאה.

“תמשיכי,” הוא הציע והחניק את צחוקו וחזר ולגם מכוס הבירה שלפניו. הפרק הזה של חייה הזכיר לו מצבים מעברו, שבהם עצב עמוק וצחוק היו מעורבבים. רגעי צחוק נפלאים שקיבל מהילדים הקטנים של אויביו. מהתגובות המשעשעות שלהם כשהיה משמיע להם את החיקויים שלו.

וגאלה המשיכה. היא סיפרה כיצד אמרה למארינה שלא תבלבל לה את המוח עם השטויות האלה. אבל מארינה לא עזבה אותה ואמרה לה, תראי, את אשה כל⁻כך יפה, שתוכלי להרוויח המון כסף ותוך שנה לגמור את כל החובות, ואז תוכלי לעשות מה שאת רוצה.

“וזה מה שעשית,” אמר האיש.

גאלה הנהנה בהסכמה. “זה שכנע אותי. שנה אחת. במצוקה שלנו זה נראה כמו הפתרון היחיד שהיה מעשי.”

“אז הלכת לסוכנות?”

“לא מיד,” היא הסבירה, “חשבתי איזה ימים ואמרתי למארינה. תשמעי, אבל אני לא במצב שלך. יש לי ילדים. לך אין. אני לא יכולה להביא לדירה מישהו שיבלה אתי איזה שעות אחרי הצהריים או מתישהו. אז היא פשוט הניחה לפני מפתח ואמרה, הנה. הדירה שלי בשבילך. כשאני בבית החולים תעשי מה שאת רוצה. ואז הלכתי לסוכנות המיוחדת הזאת שעובדת בעיקר בשביל החרדים. הכל דיסקרטי. מכובד. בטלפונים, עם כרטיסי אשראי.”

הלכה והתפעלו ממנה וכעבור יום אחד היא נפגשה בדירה של מארינה עם האיש בעל הזקן האדום.

“אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע את הכל?” היא שאלה.

הוא שתק, רק מבטו עודד אותה להמשיך והוא התמקד בפרישת הקשר שנקשר בין גאלה לבין אדום הזקן.

החרד היה תושב בני ברק, מקהילה חרדית מאד מפורסמת, והוא נחשב לאחד האנשים הכי חשובים שלה, בגלל העושר הגדול שלו. הוא היה יהלומן גדול מאד, חבר בבורסה ברמת⁻גן. הוא סיפר לה שהוא כבן ארבעים וחמש והתחתן בצעירותו עם בת למשפחה חרדית נודעת מאותה חצר שהוא נמנה על אנשיה. “אבל עבר איזה זמן והאשה חלתה ולא נולדו להם ילדים,” הסבירה גאלה, “וכבר שנים שלא היו להם קשרים של בעל ואשה, והוא נשבע לי באלוהים כי עד ליום בו פגש אותי לא עלה בדעתו שיכולים להיות לו חיים חדשים.”

הפגישה הראשונה שלהם בדירה של מארינה התקיימה לפני איזה ארבעה חודשים. אחרי פגישות אחדות הוא הפתיע אותה כשהתוודה שהוא מאוהב בה, ואמר לה שאף פעם לא הרגיש ככה כלפי אשה אחרת. ואם היא היתה מוכנה לעשות לו ילד, אז הוא יתן לה הרבה מאד כסף שיבטיח את העתיד שלה ושל הילדים.

“אמרתי לו בהתחלה שזה לא בא בחשבון,” הדגישה “ושיחזור רק כשיהיה מוכן לדבר ברצינות על חיים משותפים. אבל הוא הסביר שקשה לו לחשוב על גירושין בגלל הכבוד שיש לו לאח שלה, שהוא מקובל גדול וקללה מפיו יכולה להפיל בית על הגרים בו.”

האיש הבחין במבוכתה של גאלה כשניסתה ולא הצליחה להגדיר עניינים הקשורים בתרבות העולם החרדי הנעול בפניה שהיא היתה לו כמזרח למערב. בעדינות שאל שאלות ובזהירות חילק לה פירושים בהירים וברורים.

התהפוכה בחיי היהלומן, זינגר מהזינגרים הנודעים, כך אמרה גאלה, היתה רצינית יותר ממה שהיא חשבה. היהלומן גילה פתאום איך באמת נראית צלעו של אדם ממנה נבראה האשה והסכים שאם היא תיכנס להריון הוא ישא אותה לאשה. ואז הוא שכר לה דירה ברמת השרון ויום אחד הודיע לאשתו שהוא רוצה לגרש אותה, ואם לא תסכים ימצא בית דין שיאשר שמגיע לו גט בגלל מחלתה ובגלל שלא הביאה ילדים. הוא גם אמר לה שאם יהיה צורך לעקוף את חרם רבנו גרשום, ישיג אפילו חתימות של מאה רבנים שהוא יקנה אותם בכספו, במאה יהלומים קטנים כך התרברב, וההיתר יאפשר לו להתחתן עם הרוסיה אפילו אם האשה שלו תסרב לקבל את הגט.

האשה החוקית קראה לעזרת אחיה המקובל הנודע. האח פתח במלחמה נגד המפרנס, וקילל את גאלה שגורלה וגורל הילדים יהיה כגורל ליאוניד, והוא גם שלח את העוקבים אחריה להציק לה.

“הם הגיעו לבית ברמת השרון ועשו לנו בושות נוראיות,” הודתה גאלה. “רציתי כבר אז להפסיק את הקשר אתו, אבל הוא לא רצה לשמוע ואז מצא את הבית ברחוב התאנה. אבל אתה ראית מה שקרה. הם הגיעו גם לכאן.”

המלחמה בין שני מחנות החרדים, של היהלומן העשיר ושל המקובל, שכולם נמנים על חסידיו של פוסק נערץ הרב יוסף חיים איידלמן, התלהטה עד שנאה נוראה. הרב עצמו עוד לא קבע עמדה ברורה, בגלל שהיהלומן הוא מקור מימון חשוב של פעילות חצרו ומוסדותיה, אף כי המקובל נחשב לעמוד תווך בקהילה הסגורה.

“אדון זינגר סיפר לי שהרב הזה כמו מלך. שיש לו חצר גדולה,” אמרה גאלה בעצבות, “אני לא מתמצאת בדברים האלה ואני לא מבינה על איזה חצר הוא מדבר. אבל אני יודעת שזה משהו חשוב.”

“זה משהו באמת חשוב,” אישר האיש, “זה כמו שהיה פעם בימי הביניים שלכל נסיך היתה נסיכות קטנה משלו. אבל הנסיך החרדי חושב את עצמו לאיש אלוהים. מתווך כזה בין שמיים לבין הארץ. והווסלים שלו גם מעריצים אותו כמו את אלוהים.”

“משהו דומה לקריית הותיקן?” היא שאלה והבחינה שהוא כבש חיוך משלו.

“בערך.” הוא חשב שההגדרה שלה היתה קולעת. “חצר ותיקנית קטנה שמי שעומד בראשה, הרב או אדמו”ר, הוא בעצם אפיפיור קטן."

היא תלתה בו מבט. “תודה שהסברת לי. אבל גם זה מה שאלכס אמר. הוא שאל מישהו בבית הספר והביא לי את התשובה.”

האיש חשב על אלכס. על אותה פעם ראשונה שפגש בו והוא סיפר שאמא שלו מנסה לעשות בשביל מישהו ילד. הוא חשב על הילד הכשרוני כל⁻כך שבגיל עשר היה בעל ראייה של מבוגר שכבר אין חשיבות למניין שנותיו. ילד מבוגר שהבין את משקל המעשים שעשתה האשה הצעירה עבורו ובשביל אחותו.

“את לא מוכרחה להמשיך את זה,” אמר האיש, “את לא צריכה להסתבך עם אנשים שאף פעם לא תביני אותם.”

“כבר החלטתי ואמרתי לאדון זינגר שאני רוצה להפסיק. ואחרי מה שקרה אתמול אז אמרתי לו שילך ולא יחזור. בגלל זה הוא יצא כועס כמו משוגע מהבית.” קולה נצרד מהתרגשות כשהוסיפה שאלה לעצמה איך לעבור את הזמן הקשה הראשון, עד שאולי תסתדר.

“אני יכול לעזור לך,” הוא הציע.

“כשלוקחים צריכים להחזיר,” היא הזכירה לו את מה שלמדה על בשרה, “ואני לא יודעת מתי אוכל לעשות את זה.”

“שמי לא זינגר.” הוא אמר.

“למה אתה מתכוון?” היא השתוממה.

“תחזירי לי מתי שתוכלי ואני לא מבקש שום דבר בשביל זה.”

היא חייכה לעברו בנעימות מנידה ראשה בתמיהה מצד לצד, אינה מבינה על מה הוא מדבר מפני שהתרשמה שעיקר הכנסתו בא מאיזו קצבה קטנה. אולי של הביטוח הלאומי.

“אני חושבת שגם לך אין מי⁻יודע⁻מה,” היא הסתייגה בזהירות שלא תפגע בו.

והוא בשלו: “לא בדיוק. שלא תעשי טעות. אני צפרדע.”

גאלה צחקה. הדימוי שלו שעשע אותה וגלי צחוקה גרמו לו להרגיש שהוא טובע בשדה אביבי.

“כל הזמן ידעתי שאתה משהו אחר.” קשה היה לה לכבוש את הלגלוג.

האיש לא נעלב מפני שהרגיש שהיא מתייחסת אליו כאשה חושקת. הם הרבו לדבר במבטים שהיו יותר קולעים מהרבה מלים. הוא ידע בדיוק איך הוא נראה וכבר נוכח לדעת שהצמיקות שלו לא הרתיעה אותה. היא גילתה בו עניין מעבר לעור המקומט. היא חדרה אל תוכו ובדידותו היתה כשלה והיא גם חשה בחוסן הפנימי שלו, תכונה שכל⁻כך נזקקה לה בעונה פגיעה זו של חייה.

“לא פגעתי בך, אני מקווה,” היא בחנה אותו בדאגה.

הוא השיב לה בשלווה כדרכו: “לא. ובעניין הכסף אז יש לי יותר כסף ממה שאצטרך ואני חושב שאף אחד לא צריך לפגוע בך.” הוא פתח בקבוק בירה ואת קודמו הציב בסוף השורה הראשונה של הבקבוקים הריקים מתחילה הערב הזה. “אפילו בגלל הילדים זה לא טוב הסיבוך הזה עם החרדים” הוא ציין, “ואני לא צריך להגיד לך שאכפת לי מהם. אז מה היה קורה אם הייתי אומר לך, תשמעי, תפסיקי לחפש מצנט. מצאת אתו כבר.,”

היא נראתה לרגע כעוצרת נשימה: “אתה?”

האיש גיחך. “אני. משהו לא בסדר בי? אני יכול להרשות לעצמי להיות מצנט. לעזור לך בעניין של הילדים. אני אוהב מוזיקה ולא פחות מזה אני אוהב את אלכס ואת אולגה. אז מה את אומרת?”

גאלה העיפה מבט בבית הישן. אפילו שהוא היה צבוע מחדש זה היה בית של מישהו בעל אמצעים מאד מוגבלים. האיש הרגיש במבט המפקפק שהיא נעצה בו וחייך כבעל סוד. היא לא יכלה לדעת על הכסף שהיה נכנס כל חודש לחשבון שלו בבנק, חודש אחר חודש, שנה אחרי שנה. סכומים שהוא לא יכול היה לגעת בהם והם הצטברו ותפחו. והיו גם הקרנות האחרות. ואפילו כיום הוא לא נגע בכל זה. מפני שדי היה לו בגמלה החודשית שהיתה גבוהה מאד, אפילו אם היה צריך לפרנס משפחה גדולה.

“תן לי לישון על זה,” היא ביקשה.

“מה שעשית עם האיש הזה היה קורבן גדול מאד מצדך,” העיר האיש, “ואני בקלות יכול לעזור לך לגמור את זה כמו שאת רוצה.”

“בוא לא נדבר על זה יותר,” היא ביקשה, “מפני שמבחינה שלי זה כבר פרק סגור.”

“אני חושב שאת אשה אמיצה,” הוא השתדל לעודד אותה.

“לא לגמרי לא, מפני שהסתבכתי דווקא בגלל הפחדים שלי,” היא חייכה, “אבל נעזוב את זה. הרגשתי שאני מוכרחה לספר לך את האמת, מפני שראית מה החוליגאנים עשו על הבית.” היא קבעה בו את מבטה, תוך שהיא מחליקה באצבעותיה הלבנות והארוכות על שערה הערמוני, והוא חשב לעצמו שבתנועת היד המלטפת הזאת יש נשיות שלמה. “אתה יודע מה שהייתי באמת רוצה עכשיו?” היא שאלה בנימת התגרות דקה.

“לנחש זה לפעמים מסוכן,” הוא אמר.

“הייתי נורא רוצה שתספר לי משהו על עצמך.”

“מה, למשל?”

“מי באמת אתה, איש⁻גננת?”

“למה את שואלת?”

“כל הזמן אני מרגישה שיש חלל גדול בחיים שלך,” היא ציינה בפשטות, “כאילו הסרט של החיים שלך נקרע ואתה יושב מול מכשיר עריכה, חותך פה חתיכה ושם חתיכה ומדביק מחדש סרט ישן.”

הבחנתה היתה חדה, כבעלת חושים סמויים החודרים לפינותיו הסמויות. "אני כמו מחשב, הוא גיחך, “מה שאתה רואה זה מה שיצא על הנייר.”

“ברצינות,” היא דחקה בו, “אני חושבת שיש בך הרבה יותר ממה שאתה מוכן לגלות. אולי בגלל שאתה מישהו שפשוט לא אכפת לו היום מהמון דברים שפעם כן היו חשובים לו…” היא השתתקה משהבחינה בברק עיניו העמוקות, אותן אהבה. מעבר לעור הכמוש עדיין נשמרה בפניו הבעה אמיצה של איש המטיל צל גדול לחסות בו.

“אני יודע להמציא סיפורים,” הוא חייך.

“את האמת, רק את האמת,” היא ביקשה, “ואם זה קשה, אז משהו שאולי קצת קרוב לה.” היא החזירה לו בחיוך אוהד משלה, כאילו רצתה לחזק בו את התחושה שהם התקרבו עוד יותר זה לזו.

האיש לא יכול היה לספר על עצמו. אבל הוא חיפש דרך נכונה לגרום לה להבין שבאמת אכפת לו ממנה והילדים. והוא חשב שאם ידבר על הנשים בחייו היא תבין שהוא כן פתח לה דלת לעולמו הפנימי. המחשבה נקשרה בלשונו והוא סיפר לה על הנשים שהכיר מלפני המון שנים כשיצריו עוד היו אתו, לפני תחילת המשימה האחרונה. ואז הזכיר את הנשים שהופיעו בחלומות, שהוא ערג להן, לרכותן, לנשיותן, להיותן פלג ממנו והוא מהן. אלה היו הנשים הסזאניות. יפות, גדולות. מלאות. מרגשות.

ואז אמר לה בפשטות: “את אשה סזאנית מהחלומות.”

היא תלתה בו מבט תוהה ופתאום קלטה את כוונתו וסומק התפרץ לפניה ופרח בלחייה הלבנות. “זה נחמד מצדך ומאד ידידותי שאתה מסביר לי לאיזה חלומות התכוונת אז.” היא התנשמה עמוקות להשקיט במשהו את רתיחת דמה ובינה לבינה שמחה על שקלע לרגע הנכון בו רצתה בו לא פחות משהוא חשק בה. “בוא ניכנס לסטודיו שלך,” היא הציעה וקמה. היתה לה דרך מיוחדת ונמרצת לבצע תפנית מנושא אחד לשני. מבלי להמתין פנתה ועברה דרך הבית, חולפת על⁻פני החדר בו נמצאו הילדים. אלכס הסתכל בטלוויזיה ואולגה ישנה כשראשה מונח על רגליו. האיש בא בעקבותיה של גאלה. כשהם נכנסו לסטודיו היא נעצרה על⁻יד כנת הציור הגדולה.

“רצית לצייר אותי, נכון?” היא הזכירה לו.

האיש חייך. “כן, מאד.”

“אז למה אתה מחכה? עכשיו זה טוב כמו בכל פעם, נכון?” היא צחקה ועוד לפני שהגיב הפתיעה אותו כשנחלצה משמלתה הארוכה. בעירומה היתה גאלה בעיני האיש יפה מתמיד, קורנת וצחה כעולה מאחד מציורי הנשים הרוחצות של סזאן. הוא בחן אותה בעין של אמן המתבונן ביצירה אמנותית שלמה, אבל היה גם גבר מאוהב וכשניגש לפרוש גליון חנייר חדש היה נסער.

 

11    🔗

הזינגר בעל הזקן הבוער סירב לצאת מחייה של גאלה. כך למד האיש מהערות ששמע מהילדים במרוצת ימי השבוע האחרונים. אלכס אמר שאתמול הוא הביא לה מתנה, מכונית יפאנית חדישה, אבל גאלה דרשה ממנו שיקח אותה מיד מהמקום, שהיא לא רוצה ממנו שום דבר ושרק יחזור לחצר שלו שהיא זרה בה. אז הוא עזב בכעס נורא את הבית והיא רצה וזרקה אחריו את המפתחות.

רק אז לקח האיש האדום את המפתחות אבל אמר לה שממילא הוא מוכרח להיות שם כל יום בשביל להגן עליה ועל הילדים מפני לובשי השחורים הצעירים שכל הזמן הסתובבו שם לעשות להם צרות. האיש הבחין במצוקתם של הילדים וניסה להרגיע אותם. ואמר להם שהוא בטוח שאמא שלהם תדע לטפל בעניינים שלה ובינתיים הם יכולים לראות בבית שלו בית שני שלהם, ולבוא אליו בכל שעה שירצו וזה יהיה בסדר גמור מבחינתו.

לעצמו חשב האיש שהפרשה בכל זאת מסתבכת יותר ממה שגאלה בתמימותה חשבה וטוב יעשה אם יירד יותר לעומק העניין מזווית הראייה שלו. מנסיונו למד שתמיד טוב להקדים לפעולה איסוף מידע.

במוצאי שבת ירד האיש לבית הקפה שליד הכביש הראשי של השכונה. כשלגם מבקבוק הבירה החמישי שלו נכנס גם הנהג של מונית המרצדס החדשה. בערב הזה האיש הפתיע את מבלי המקום שמספרם היה כעשרה. הוא הציע לנהג המונית לשתות אתו בירה, על חשבונו כמובן. ההתייחסות הידידותית שלו לנהג המונית היתה בלתי⁻צפויה והאנשים שלמדו לכבד את רצונו בפרטיות עקבו אחריהם בסקרנות. הם לא הבינו מדוע התייחס בנדיבות דווקא לנהג המונית ובחר בו כשותף ללגימה.

גם נהג המונית נראה היה כבן בלי גיל. שייך היה לאזור הדמדומים של הגיל שרוב האנשים משנים בו צורתם; או שהם נעשים יותר מדי רזים או יותר מדי עבים. הנהג נמנה עם העבים מאד. בכל מקרה הוא והאיש נראו כשייכים לבני שכבת גיל אחת.

“אתה מזמין אותי לבירה?” נהג המונית התפלא והיסס כמתקשה להאמין שהאיש הזה יצא פתאום מגדרו. הוא השמיע גיחוך ארוך כנאקה. “הה,” הוא נהם לבסוף, “למה לא? בטח שאשתה בירה עם האיש הכי רזה בסביבה,” הנהג צחק וגרר כיסא מפלסטיק לבן והתישב ממול ומזג לעצמו בירה מהבקבוק שבעל בית הקפה הניח לפניו עם צלוחית של חמוצים. את מבטו קשר הנהג במבטו של האיש הזה. “שלא תחשוב שאני לא יודע מה שאתה רוצה. אתה רוצה לדעת מי זה אדון זינגר שראית אותי לוקח במונית לפני איזה ימים, ולמה היה שם בלגן כזה עם האמבולנס, הה?”

“זה נכון,” אישר האיש הרזה.

“אז בוא נשכח מזה?”

“למה, אתה רופא?”

“אני כמו רופא,” צחק נהג המונית, “סוד מקצועי לא מעבירים הלאה.”

האיש הרזה חייך. “אני מכיר אותך אחרת. אני מכיר אותך כמי שמעביר סוד יותר מהר משרקיה.”

נהג המונית הרחיב את עיניו במתפלא. “אתה מכיר אותי?”

“השם שלך זה אביגדור, לא?”

“זה נכון, אז מה?”

“ויש לך צלקת בצד הימני של האחוריים שלך מחכה שנתקעה שם כשהיית בערך אולי בן שתים⁻עשרה או משהו כזה, לא?”

נהג המונית פער את פיו בתמיהה. חוץ מאשתו ומזדמנות אחרות אף אחד לא ידע על קיומה של הצלקת הקטנה.,מאיפה אתה יודע?"

האיש הרזה המשיך לחייך. הערמומיות של חיה קטנה ונשרדת גם הפעם עמדה לו. “נחליף מידע,” הוא הציע, “אתה תעביר לי ואני אעביר לך. איך זה?”

נהג המונית הצטחק פתאום והושיט את ידו והניח אותה על הכתף הגרומה של האיש הזר ואצבעותיו החזקות טלטלו אותו בחיבת⁻אחת. “ממזר שכמוך!” הוא נהם בהתפעלות, “רק מי שתקע לי את החכה בתחת יכול היה לדעת את זה…” לחלוחית משונה הציפה את עיניו כשלחש: “אתה הנכד של הבנאי המשוגע, אתה ישו.”

זאת היתה אמת. הוא היה הנכד.

“אמרו שיום אחד תחזור,” הפטיר בהתפעלות נהג המונית, “אז אתה באמת חזרת. רק שלא הכרתי אותך. קצת השתנית.”

האיש הרזה רק עיווה את פניו הרזים. ונהג המונית חשב שבעצם הוא לא אישר ולא הכחיש. אבל הוא היה משוכנע שהאיש הזה, שבכלל לא מזכיר את הילד ההוא, הוא אותו ילד רזה ונמרץ, חסר מנוחה, תוהה ושואל שאלות, מלך תופשי הגלים, שהיה נכד של הזקנים מראש הגבעה ונערי החוף כינו אותו ישו בגלל שהמשוגע של המעברה, אדון ארץ⁻קוידש, היה צועק מעל קצה המצוק שכולם יבואו לראות איך הילד שלו הולך על המים.

“תראו תראו,” היה הבנאי הזקן צועק בצהלה משונה, “תראו איך הילד שלי תופש גל והולך על המים בדיוק כמו ישו!”

מאז כינו אותו נערי החוף, ישו. וכל הנסיונות שלו בהתחלה להתנער מהכינוי לא עזרו לו. היה זה הבנאי הזקן שבשגעונו לא ויתר על הכינוי. כאילו רצה שכל העולם יידע שכך הוא מזדהה עם ישו, שליח ציבור שלא בגד בחסידיו כמו רבו. שבדרך כזאת הוא מתריס נגד עברו כחסיד שוטה, ועד יומו האחרון התעקש וקרא לנכדו, ישו. השם דבק בו ככפפה לכף⁻יד. ולבסוף התרגל ונעשה לישו מחוף נמל אפולוניה העתיק.

אולי בגלל המחשבה הזאת שהאיש הנראה כמו גרוגרת מצומקת הוא ישו מלך הים, ואולי מפני שכבר לגם בתענוג את בקבוק הבירה השני על חשבונו של האיש, שיחרר נהג המונית לשון והודה כי הנוסע אדום הזקן שלו הוא לא מה שהוא מנסה להיראות. סתם איש בעל זקן אדום. הוא גילה כי הוא מיליונר כבד שנהג להגיע להרצליה כמלך בתוך לימוזין ענקית עם נהג פרטי.

“מכונית שחורה כמו של הנשיא,” הוא התפעל, “אני חושב שזאת לינקולן מודל תשעים וחמש. משהו⁻משהו שלא רואים בארץ. אתה מבין. אז במכונית הזאת מביא אותו הנהג העוזר שלו למלון השרון. אז כשהוא יורד שם, אתה בטוח שאיזה חשוב אחד הגיע או מירושלים או מבני ברק. דוס אמיתי. לא סתם דוס. אחד מהכי שחורים. ככה הוא נכנס למלון כאילו לפגישת עסקים, וכל זה רק בשביל להחליף את הבגדים ולשנות צורה. מה זה משנה צורה? לוקח את הזקן הארוך שלו, מסרק אותו ומקפל אותו מתחת לסנטר שיהיה קצר כמו רגיל. ואז קושר את הפיאות הארוכות שלו מעל הראש שלא יראו שיש לו. אחר⁻כך מחליף כובע וחליפה יותר מודרנים ולא שחורים ויורד. אז נכנס אלי למונית ואומר לי, ‘נו’, ואחרי ה’נו' הזה אני נוסע לרחוב התאנה, ומשאיר שם במלון את הלימוזין השחורה עם הנהג השחור שלו, ואני מחכה לו בחוץ איזה שעה. לפעמים שעתיים ואפילו יותר. ואז מחזיר אותו למלון בשביל להתחלף עוד פעם. זה חיים משוגעים, אני אומר לך. יש לו שלושה עולמות. שתי נשים ואלוהים למעלה. תאמין לי שגם אני הייתי עושה מעצמי מישהו אחר בשביל שעה אחת עם הרוסיה המשגעת הזאת.”

“עוד בירה?” האיש שאל אותו.

נהג המונית חייך והקיש את הבקבוק השלישי שפתח בבקבוק השביעי של האיש הרזה. “לאן אתה מכניס כמות כזאת של בירה?” הוא השתומם מפני שנדמה היה שהבטן השטוחה של האיש ממש נדבקת בגב.

“זה מתייבש אצלי כבר בפה,” האיש לגם לגימה ארוכה, וחזר וניגב את הזיעה מקרחתו הגדולה. “אז אתה מכיר את הרוסיה מהיום הראשון שהיא פה, לא?”

“בטח. אבל העשיר הזה לא היחיד שמגיע אליה,” גיחך נהג המונית, “מגיעים עוד שחורים. הרבה יותר צעירים. בריונים. אבל הם לא נכנסים לבית. מחכים בחוץ. עוקבים אחריו כאילו הוא איזה פושע. עושים צרות. מטלפנים לבית החולים ואומרים, אחד ברחוב התאנה חטף התקף. אז מיד יוצא אמבולנס. ועוד לא מגיע וכבר מטלפנים למשטרה ואומרים, קרה שם רצח וכל הניידות קופצות לשם, וכל היום משגעים את המיליונר עם הרוסיה. אז לך תבין מה שבדיוק קורה שם.”

האיש הרזה קשר אחד ועוד אחד. התמונה נתבהרה לפניו. היהלומן החרדי היה באמת מאוהב עד טירוף באשה היפהפיה, שהטעימה אותו במנעמי אהבה אסורה והיא מענגת כתפוח גן⁻עדן. גבר נואש כזה לא יעזוב אותה בקלות ועוד צפויות צרות.

בשבועות הבאים גאלה, הילדים והאיש המשיכו להיפגש בכל ליל שבת לארוחה בחצר גן⁻הילדים. בסוף השבוע הראשון של יוני, האיש הבחין בסימני מכות סגולים בפניה וגם בפרקי ידיה.

“מי הרביץ לך?” האיש שאל באיפוק אבל הצליל של קולו היה קשה, כאילו לא סתם שאל. כאילו מוכרח היה לדעת את האמת.

גאלה ניסתה להתחמק אבל הוא לכד אותה בעיניו ולא הניח לה עד שסיפרה כי בימים האחרונים השיגו אותה בטלפון איומים שישברו לה את העצמות אם לא תעזוב את האיש האדום. ואתמול, כמו בכל יום, אחרי שהמפרנס שוב ביקר אצלה והתחנן לפניה שתישאר אתו והוא יקטוף לה כוכבים, הם ארבו לה ותפשו אותה על⁻יד השער, שלושה בריונים צעירים, וניסו לקרוע את בגדיה כדי לשלוח אתה ערומה לרחוב. והסימנים הם מהניסיון שלה להשתחרר מהם.

“הם לא יודעים שאני גמרתי אתו והוא זה שלא עוזב אותי. הם חושבים שהמצב נשאר כמו שהיה והם לא רוצים שהוא יעשה אתי ילד,” היא הפטירה, “הם צעקו שהם קרובים שלו ושאסור לי ללדת בשבילו. שאלוהים יעשה שהקללה של המקובל תעבוד.” היא היתה נרגשת. “תראה באיזו סיטואציה אני, בכל מקרה אני מפסידה. מה שאני לא מנסה לעשות אני לא מתפטרת לא ממנו ולא מהם.”

היא מפחדת, האיש חשב כשקרא בעיניה את האימה הדקה, אבל היא עוד לא קלטה להערכתו עד כמה המצב באמת מסובך ועם איזה טיפוסים חשוכים יש לה עסק, מפני שהיא עולה חדשה.

האיש ידע שהיו לה סיבות ממשיות לחרדה העמוקה הזאת. אנשים לא דיברו על⁻כך אלא לעתים רחוקות. אבל היה ידוע כי קלגסי החרדים האכזרים של משמרות הצניעות לא בחלו באלימות מסוכנת, בכדי להשיג יעדים שנקבעו להם על⁻ידי צדיקיהם. והוא חשש שהיא לא מודעת לממשות הסכנה. אבל הוא טעה מפני שמשהו מכל זה נתפש אצלה בחושיה. אי⁻אפשר היה לה להפריד בין הסכנה לעצמה לסכנה העלולה לפגוע גם בילדים.

גאלה הבחינה במבטו החד ופתאום אמרה לו: “הכל יהיה בסדר.”

האיש ניסה לעורר אותה להרחיב עניין. “למה בדיוק את מתכוונת?”

“אני חושבת שאחליף מקום והחוזה יהיהעל השם שלנו,” היא היססה.

האיש שתק אבל ביטא בפניו את תקוותו השלמה.

“אם זה יהיה הוא ייזהר. אני אפילו אביא משטרה ורק שיחזור לעולם שלו,” עיניה הבריקו, “שלא תחשוב שאני לא מבינה שזה באמת קשה לו. קשה מאד להיות מאוהב כמו שלא היה אף פעם. אתה מבין?”

הוא הבין בדיוק, הוא היה במצב הזה ברגע זה.

“אני לא רוצה יותר שאלכס ואולגה יחיו בעולם כזה של אלוהים ומלכים וחצרות ושדים ורוחות רעות ודברים כאלה,” היא רטנה כמעט בכעס גלוי, “אני רוצה שיחיו בעולם שאבא שלהם בא ממנו. הם לא צריכים לסבול מהסתבוכת שעשיתי בטפשות שלי.” גאלה כעסה על עצמה. עיניה הירוקות התנוצצו כמתיזות זיקי⁻אש, והיא המשיכה: “אני מוכרחה להוציא אותו מהחיים שלנו ואני מאמינה שיהיה טוב. מוכרח להיות טוב. נכון?”

היא כל⁻כך רצתה בטיפה של אהדה שהוא העלה על פניו את מה שהוא חשב שיתפרש כהבעה רכה, כמעט כלטיפה, כאילו אצבעותיו המעוכות חולפות עליה, מלטפות אותה. היא רצתה לשמוע עוד פעם מפיו שזה חשוב גם לו שהיא תיפטר מהגיבנת שהדביקה לעצמה ומתגלה כגידול ממאיר, והוא חיזק את דעתה כשחזר והדגיש את מה שכבר אמר לה בעניין המצנטיות, שמבחינתו ראה בזה כבר ענין סגור.

יותר ויותר האיש⁻גננת הפך להיות חלק מעולמה. המעורבות שלו בחיי הילדים תהיה בעתיד הרבה יותר דומיננטית אם באמת יתעקש להיות בעל הזכות שהתואר מצנט שייך לו. ובהרגישה שוב את נחישותו ואת העוצמה הקיימת בו למרות רפיסות גופו הצנום, היא האמינה שעצם קרבתו אליה תחזק את החלטתה. מפני שהוא מסוגל כנראה באמת להגן עליה ועל הילדים.

“הכל יסתדר,” האיש הבטיח לה, “אני בטוח שלא תלכי לאיבוד ולא יהיה חסר לכם דבר.”

מבט התודה של גאלה היה בשבילו עולם שלם.

בלילה הזה האיש לא עצם עין לרגע. וזה בכלל לא היה חשוב לו. בשנות האפלה לא היה הבדל מבחינתו בין אור לחושך. הוא היה ממוקד באשה הסזאנית שגילה לעצמו וכל⁻כך התרגש ממחשבתו על אודותיה עד שראה עצמו דובק בה, חודר אל תוכה כבימיו הטובים ואפילו חש תזוזה של ממש באברו הנשכח כסימן להתקשחות ראשונה, והוא ידע שאם תנהג בו בסבלנות אולי יגלה עוד משהו ראוי משרידי גבריותו.

בשבת, בתחילת האשמורת השלישית הוא ירד לחוף. השקט שם היה מיוחד בגלל האוושה החרישית שעלתה מהים השקט. דייגים אחדים חזרו ואחרים התכוונו לצאת. הדייגים כבר ידעו בוודאות שהילד של שנות החמישים חזר לים וקיבלו אותו בברכה השגורה, “אהלן, ישו,” הוא עזר בשתיקה ליוצאים לדיג שחרית ונפרד מהם בניד שלום קצר. שלוש סירות הוכנו לדרך ובדממה החליקו לחצות את גלי החוף הנמוכים.

האיש נסוג לאחור ועקב אחרי הפנסים ההולכים וקטנים וחזר לשוטט בחוף לאורך הקטע של מצוק אבן החול בו נחצבה העיר הדמיונית.

המחשבות שלו נקשרו בילד שהוא היה כאשר בתחילת שנות השישים גילה לראשונה את קסמי אבן החול, תחילה לעצמו ואחר⁻כך לאחרים שבאו בעקבותיו, הוא זכר איך חשף את הקפלים השכבתיים של סלע החול שעוררו בו רצון חפור בהם, להוסיף צורה על צורה, לחדור פנימה לתוכם. להכיר יותר מקרוב את אחד ממעשיו הכבירים של אלוהים. זה היה שנים רבות לפני שהופיע החצבן והקים ברצועת המצוק שליד הנמל העתיק את העיר היפהפייה, העיר שהיתה בעצם אחד החלומות שרצה להגשים ולא הצליח.

הוא הבחין בנורות החשמל הדולקות במרפסות החיצוניות וקלט את ריצודי האורות העולים מבפנים, מהחדרים החצובים באבן החול. הוא חשב שהאנשים שחיו בתוך סלע החול היו אולי מהכי מאושרים שהכיר בחייו.

היה חם. הלחות העיקה על הנשימה ואולי בגללה כאבו ברכיו עד שהתקשה בהליכה והתנדנד באיטיות מצד לצד כברווז מקרטע. הרגליים היו מהאברים היותר פגועים שלו. השובים התעללו ברגליו אחרי שפעם אחת ניסה להימלט. הם גרמו לו לזחול על גחונו במשך שבועות ארוכים, אבל שוב הוא ניסה להימלט ושוב הם פגעו ברגליו, ושוב הוא זחל זמן ממושך ולא ויתר, והם בשלהם משועשעים. לבסוף לא חיכו לניסיון הבא שלו. מדי פעם היו שוברים אצבע מאצבעות כפות רגליו עד שהתעקמו ובלבד שימשיך לזחול. וכך פגעו גם בברכיו ופעם גם שברו את אגן הירכיים שלמזלו התאחה בצורה נכונה. לבסוף ויתר אבל בנפשו לא נכנע. מי שהציל את חוסנו הנפשי היו אז הילדים הקטנים שהביאו בסתר אוכל טוב להשביעו ולפעמים גם פירות וירקות שחיזקו אותו. ובכל זאת, אילו לא היו משחררים אותו, היה יוצא מדעתו והופך להיות זחל אמיתי שאיננו מודע יותר לאדמיות שבו.

האיש שוטט לאט, בוחן את הצדפים שעל החוף. היה זה הרגל מהגיחה הלילית הראשונה שלו לים. כשלילה אחד התעורר והזקנים לא היו בבית והוא ילד בן ארבע ירד לחוף לאסוף צדפים. אותו לילה היה מהלילות הקסומים שהים שקוע בשינה עמוקה ובגלל זה הירח המלא נשקף בתוכו בדייקנות כזאת שאי⁻אפשר לדעת איפה באמת נמצא המקור, למעלה או למטה. המון פעמים שוטט כאן בלילות אבל הרבה פחות מאלפי הפעמים שנמצא כאן כשנמלט וחזר בעזרת דמיונו מהמקומות האפלים ההם.

כשהתבהרו פאתי שמים האיש טיפס בכביש עוקף⁻מסגד להאכיל את החתולים, ולפעמים נאלץ להתעכב לאסוף נשימה רעננה. הכביש החדש עקף מדרום את המתחם הגבוה של בית העלמין שהיה אדמת מריבה בין העירייה לבין רשות הוואקף שהיתה אחראית מטעם הקהילה המוסלמית על האתר הקדוש.

מחברו מאותם הימים, בנו של שומר המסגד, הוא למד שמסגד סידנא עלי שימש את בני הכפר שגרו שם עד מלחמת ארבעים ושמונה. המבנה נקרא על שמו של הצדיק עלי בן עוליל, מצאצאיו של עומר בן אלח’טאב. עלי נחשב על⁻פי המסורת בקרב המאמינים לעושה נסים.

משחזר האיש לחיות בבית ברמת הכורכר הוא מצא כי באמת נעשו שיפוצים יסודיים באתר וגם הזמן עשה את שלו והמשמרות התחלפו. כשמת השומר הזקן של המסגד בא בנו בכורו לרשת אותו ואף חפר לאביו קבר פשוט ברצועת הרמה שמימים רבים היתה לבית עלמין מוסלמי.

האיש הבחין בשומר המשוטט מסביב לחומה החיצונית, כהרגלו מדי בוקר, מיד לאחר התפילה הראשונה לאללה. הם קשרו שיחה בערבית. שליטתו בה לא נפלה משל שומר המסגד.

“מה בוקר זה שונה מבקרים אחרים?” תהה האיש.

“יום השנה למוות של אבא שלי,” שיתף אותו השומר באירוע האישי ובתנועת יד הזמינו להעפיל לעבר החומה ולחץ את ידו, אחר⁻כך עמד והוליך אותו לעבר המצבה הפשוטה, הבנויה כארון קדום מעל מקום מנוחת שומר המסגד המת.

משהשלים תפילה קצרה אמר השומר כי זה דרכו של עולם, בבוא היום יהיה הוא עצמו מונח בצד אביו ובנו בכורו יתפוש את מקומו כצו המסורת. הוא הצביע לעבר הים ונזכר שאבא שלו אהב מאד לעמוד פה ולראות את הים. בגלל זה בחר את המקום הזה למנוחתו.

אחר⁻כך חתמו את פגישתם בלגימת קפה שחור וחזק.

“פה אני משרתו הדל של אללה,” אמר השומר כשנפרד ממנו על⁻יד שער הברזל הגדול של חומת החצר, “ואתה תמיד ברוך בבואך.”

האיש יצא מחצר המסגד לעבר ביתו אבל מדי פעם נאלץ להתעכב, להתכופף ולחכך את ברכיו הכואבות שהיו נפוחות אותו בוקר בגלל הלחות הארורה, כקשרי חבלים עבים של סירות הדיג. הנשימה היתה כבדה עליו, הריאות כאבו כעולות באש.

“לעזאזל,” הוא גיחך פתאום משנתקע במקמו והתקשה לזוז, כאילו קפאו רגליו. הדם לא זרם ברצף בעורקים והוא לא היה מסוגל ללכת ובטח שלא לרוץ. אבל בהדרגה נעשתה נשימתו יותר מתונה והמשב הקליל שעלה מהים ופגע בעורו הלח, גרם לו להצטמרר מתחושת צינה מענגת והוא נרגע.

גלגל השמש נחלץ במזרח ככדור אש לוהט והחתולים הראשונים התחילו לנהור לעברו מתחומי הבתים הבודדים שנותרו פה ושם. הם התחככו בקרסוליו בעת שהמשיך לצעוד בעצלתיים, מעביר בזהירות את משקל גופו הצנום מרגל לרגל שלא יכביד על הברכיים הפגועות. וכך התקדם כשהם סובבים אותו ואליהם מצטרפים אחרים וכולם נוהרים לעבר הבית הקטן הבוהק בלובנו ומוקף בגדר הירוקה עליה צייר דמויות משעשעות בהשראת הסרטים המצויירים.

 

12    🔗

האיש⁻גננת אהב את האשה הסזאנית שירדה אליו מהחלומות בשר ודם. הוא אהב את ילדיה כאילו היו שלו. זאת היתה המשפחה שהוא קיווה שיום אחד תהיה לו, אבל שנותיו הטובות לעניין זה משלו נטרפו.

אם היה מקדים להכיר אותה באיזשהו זמן מהזמנים הטובים אולי היתה מתקיימת מציאות אחרת, מבחינת הנגיעה של בשר בבשר. אבל הפגיעה בגופו כילתה את שארית הכוח במותניו והיצר שלא נבחן זה שנים כה⁻רבות התקיים רק בהרגשה בלבד. ולמרות הסימנים המעודדים הראשונים הוא חשש שזקפתו הממשית נשארה בתחום הזכרונות שאיבדו תוקף.

אחרי שהאכיל את החתולים והשקה אותם במים רעננים מהברז, הוא התיישב על המרפסת ועצם את עיניו בתקווה שיירדם לשעה קלה לפני שיחזור לים. אבל למרות שכבר כעשרים וארבע שעות לא עצם עין, לא היה מסוגל לנוח מפני שכל הזמן ראשו היה מוטרד באשה ובילדים.

האיש רצה לקוות שגאלה תסיים את הפרשה עם הזינגר האדום לפני שתיפגע ממלחמות הפלגים שבחצר החרדית. הוא חשש שאם היא תיפגע כי אז ביחד אתה יפגעו גם האח והאחות. הוא החליט שעליו להפסיק לעקוב אחר המתרחש אתה כצופה מהצד. כמי שהיה מורגל בקבלת החלטות בעלות משקל רב, ידע להבחין מתי בא רגע בו עליו לנקוט יוזמה מצדו.

וכך, למרות רצונו בשינה קצרה שתרענן אותו, הוא נסחף למחשבות מטרידות, מכיר בעובדת מאוהבותו הסוחפת כאילו חזר ונהיה נער צעיר ותוסס ההולך על המים כמו ישו, והוא נחשב אז ביחד עם אחד מחבריו הכי טובים נסיך הגולשים של חוף אפולוניה.

לא פעם הוא הרהר בחבר הזה, שהיה קרוב אליו במיוחד מבין יתר נערי החוף. לא סתם חבר היה, אלא גולש נועז כמותו, דומה לו בצורתו החיצונית, גמיש ורזה, ילד⁻ים אמיתי, כשהוא פנה לשרת במערכת חיפש חברו קריירה אחרת לגמרי. הוא התגעגע אליו, אבל לא עשה דבר לחפש אותו. הוא לא רצה לזכות גם אצלו במבטי רחמים על הדרך האכזרית בה נהגו בו השנים שחלפו. הוא ראה את המבטים האלה אצל חבריו ועמיתיו מהמערכת ודי היה לו בזה.

המחשבות המשיכו להציק לו עד שבכל זאת הוא הצליח לחטוף תנומה קצרה שסילקה מעט מהאדמומיות שצטברה בעיניו. הוא התנער כעבור שעה קלה, כשהדייגים שבו מהים ובאמת הוא כבר לא מצא אותם בחוף כשחזר לשם. לעומת זאת כבר הגיעו המצילים וחילקו אתו קפה חם שהכינו לעצמם לשבת, יום שנחשב מבחינתם ליום הקשה בשבוע.

בצהרי היום באו האח והאחות ואמם.

הם בילו ביחד כהרגלם ושוב פקדה אותו התחושה המרגשת כל⁻כך שהוא לא לבד, שחלום רחוק הפך למציאות והוא שוב חלק ממשפחה שבצורה מסוימת היא שלו, אפילו אם מבחינה גנטית לא היה קשר.

גאלה רצתה לדעת איך נעשו הבתים והפסלים החצובים במצוק אבן החול והוא סיפר לה דבר מתחילתו, ואחר⁻כך על המערה שגילה בנעוריו. “זה שם למעלה,”הוא הצביע לעבר קצה המצוק, “רק שמכאן אי⁻אפשר לראות אותה מפני שהיא נמצאת מעבר לשן הבולטת של הסלע.”

“אני נורא רוצה לראות את המקום,” היא הפצירה בו בהתלהבות.

הוא היסס. “יש שתי דרכים לגשת לשם,” הוא הסביר משהדחיק את חששותיו, “אחת קלה, מבית העלמין המוסלמי, והשניה בשביל צר וקשה…”

“ננסה את השביל?” עיניה ביטאו תחינה, כאילו חיפשה אתגר משותף לשניהם והוא לא היה מסוגל לסגת, שלא תתפוש אותו בחולשת גופו.

הילדים נשארו למטה בגלל התלילות המסוכנת. הוא עצמו התפלא כיצד זכרונו לא בגד בו, והוא זכר כל בליטה להיאחז בה, כל שן בולטת להניח עליה את כף רגלו בבטחה. גאלה, קלת⁻רגל וזריזת⁻תנועה, נצמדה אליו מאחור, מצייתת להנחייתו להניח כף רגל אחריו, לאחוז בזיז שהוא הרפה ממנו, לבחון היטב כל תנועה.

ככל שהגביהו התרחבה הארץ וגדל הים.

שניהם היו שטופי זיעה רק הוא יותר וגם נשימתו היתה כבדה בהרבה משלה. האיש נדרש למאמץ רב בכדי לעמוד בנפתולי המעלה הקשה, שפעם היה עושה אותו כרוח. לבסוף הוא השיג את הבליטה הרחבה כמרפסת ארוכה שבירכתיה גילה בעבר את המערה. הוא נעמד שם וגאלה בצידו ושניהם מגחכים כאילו השלימו מסע טיפוס מייגע לשיאו של הר.

“כל⁻כך יפה מכאן,” אמרה גאלה והאיש חשב שהיא צודקת ובעיניו היתה ברגע זה יותר יפה מכל אשה אחרת שהכיר וידע, אבל גם חלקת אלוהים אליה התכוונה גאלה היתה יפה כמותה. הים נראה כמשטח של זהב ובתוכו ריצודי כסף מפזזים. למטה היו המון כתמי צבע של המתרחצים, בינם לבין האופק שייטו מפרשיות ונראו גם הגולשים הצעירים והנועזים והם כמו הולכים על המים ולבו של האיש נצבט.

“פעם אני הייתי הם,” האיש הצביע בידו לעבר הגולשים, אבל מיהר לאסוף אותה כשהרגיש שהיא קובעת בו מבט בוחן, רוצה לקרוא בין המלים את הספרים השלמים ששמר לעצמו. “את צודקת,” הוא התחמק,“מכאן הכל נראה אחרת.”

נשימתו עוד לא שבה והמאמץ הכרוך בטיפוס גרם שוב לכאבים לא רק בברכיו אלא גם בקרסוליו. כדי לחפות על חיכוך ברכיו הוא התכופף כמתבונן לתוך המערה שאורך הפתח שלה, שרובו נעלם מאחורי שיחי אבן החול היה כשני מטרים ורוחבה קצת פחות ממטר.

“בפנים התקרה הרבה יותר גבוהה” אמר האיש, “כמעט אפשר לעמוד שם.” הוא בחן את סביבת המערה שמקצה בית העלמין אפשר היה לרדת אליה במדרגות שחצב וכמעט נותרו שלמות כשהיו. “כאן רציתי להתחיל עיר משלי.” הוא סיכם ובגב כף ידו סילק ממצחו אגלי זיעה שלא יצרבו את עיניו, “זה מאותם החלומות שרק חלמתי.”

גאלה התכופפה ונכנסה לתוך המערה. כעבור רגע הוא שמע את קולה: “אתה יודע, כאן כל⁻כך מיוחד. יש שקט נורא עמוק עד שאתה רוצה לעצום עיניים ולישון לתמיד. אבל גם נדמה שאתה שומע את הים כאילו אתה ממש בתוכו.”

האיש גחן לעבר המערה דוחק ראשו פנימה: “זה מפני שהמערה יונקת את הדיבור של הים כמו קונכיה. המערה היא כמו אוזן של הים.”

“בוא תיכנס,” היא ביקשה ממנו.

הוא היסס.

“בוא,” היא הושיטה לעברו את ידה ומבטו חלף לאורך הזרוע הצחורה שרק היא נגלתה מתוך פתח המערה. הוא אחז בכפה והחום שחלף בגופו העביר בו צמרמורת כמו הוטבל פתאום במים קפואים ואחר⁻כך במים רותחים.

המשיכה אליה עזרה לאיש להתגבר על מועקת הפחד שלו ממחילות ומקומות סגורים והוא ירד על ברכיו בזהירות, דחק עצמו פנימה כנמשך להגיע לאשה בעקבות ידה המפתה. כאילו תפוח העדן מחכה לו שם בתוך החדר שחצב בנעוריו.

בהתחלה חש בצינה הנעימה שהקיפה אותו, מרככת את החום העצום שבער בתוכו. בפנים קידם אותו ריח מליחות הים המוכר לו כל⁻כך שכאילו הצטבר כאן בתרכיז עז, אבל במוקד המערה כבר התפשט ריח אחר, משכר, ריח הגוף התמיר של האשה הצעירה והבוהק אפילו בתוך האפלולית של המערה.

גאלה לא נתנה לו לנסות להזדקף, מפני שראשה נגע בתקרה הנמוכה והוא היה קצת גבוה ממנה. משום כך היא כרעה על ברכיה לפניו ושתקה והוא שתק והם הרגישו זה את זו כאילו מתקיימת ביניהם ברגע זה התרחשות קסומה שהם לא ישכחו אותה. הם נשמו אחד את השני והוא הרגיש שהתשוקה הבוערת בתוכו אליה היתה כשלה אליו.

שפתיה נתבלטו לקראתו עוד יותר משהיו כתמיד. הן נפשקו מעל שפתיו הקשות והבל פיה כבושם נעים. החום ביניהם יכול היה להמיס בשר וכך הוא הרגיש כשהנשיקה הרכה שנתקיימה היתה בשבילו יותר מסחררת מזכרון הנשיקה הראשונה שנישק נערה, ומעולם לא שכח את הטעם שלה.

לבו פעם בפראות הוא כולו נרגש ונסער כמו לאחר גלישה על גלים גבוהים ומסחררים. וגאלה היתה בשבילו הגל הנישא ביותר שעל שיאו הלבן רכב אי⁻פעם. ואז סגרה גאלה את זרועותיה על עורפו, מטה את ראשה על כתפו בדיוק באותו נוסח בו היתה עושה זאת אולגה כשהיתה נרדמת.

“אני מרגישה כל⁻כך בטוחה אתך,” היא לחשה והם התמידו בתנוחה המחברת הזאת ללא ניע נוסף עוד איזה רגע ארוך והיא האזינה לנשימתו הסחופה וחשה בגופו הלוהט ואמרה לו בפשטות: “בוא נעשה אהבה,” והיא צחקה כשהוא הודה במבוכה שבכלל הוא לא בטוח שהוא מסוגל.

היא סייעה לו בהבנה הדקה שהוכיחה כשידיה מלטפות אותו ברכות כאילו רוח ים נושבת, נוגעת בו ונסוגה, מפיגה משהו מהחום העצום שבתוכו כמעלה אותו באש. היא גרמה לו לחשוב שהיא מחברת מחדש את שברי גופו המיוסר לכלי חדש ושלם. היא המשיכה להרגיעו שלא ידאג אם החיבור ייכשל, שזה רק טבעי וזה קורה והמלים היו באוזניו כשיר אהבה משכר בלי יין. ביחד אתו היא השתרעה על הקרקעית הצוננת והניחה את כף ידו על שדה עד שנאלץ לקפוץ שפתיו לרגע, שלא יפלוט אנקה. היא העבירה את אחת מאצבעותיו הפצועות על פיטמתה הזקורה כהוכחה שהיא נכונה לבואו. תחת מגעיה הרכים והעדינים הוא התחיל לצאת מהמדבר שנמצא בו.

מאז שראה אותה בפעם הראשונה היא החייתה בתוכו שטחים שנחשבו אצלו למתים, ובמערה שהרחיב בנעוריו היא הפכה אותו בצהרי היום מדשא צהוב לירוק, גילתה בו משהו מהגבר העז והיצרי כשהיה לפני המסע המייסר. היא עוררה במפשעתו את הזיקפה הטבעית הנשכחת, שמחברת גבר ואשה וגם את היכולת להוכחה שהיא והוא נעשים אחד, והיא הצלע הנפלאה והבכירה בין צלעותיו.

ופתאום קילפה את קליפתו הכמושה וחשפה את קשתו והיא מתוחה כמו בימיו הרחוקים והטובים. והוא ידע אהבה כחורש אדמתו, והוא סבלני ועקשן ומגלה עוצמות גוף שמכבר לא האמין כי עוד נמצאו בו. וכששמע אותה מגיבה בשיאה בקריאת חדווה חנוקה, מהדקת אחיזתה בו כרוצה עוד ממנו, חשב לעצמו שהרגע הזה היה הגדול מכל הרגעים הגדולים האחרים שידע.

לבסוף הם יצאו לעבר השפה הרחבה שבקדמת המערה והוא היה עדיין נרגש מאד וגאלה נלהבת ועיניה בורקות. “עכשיו אני מבינה מה מרגישים האנשים שגרים בבתים ועושים אהבה בתוך הלב של הסלע,” היא אמרה וחייכה מאושרת, “זה פשוט מרגש כאילו אני שוב יולדת ילד מאהבה גדולה… זה כמו להיות בכוכב אחר.”

היא התקשתה להתנתק ולחזור ולרדת למטה והוא כמעט פרץ את גדרו לאחוז בה ושוב להצמיד שפתיו לשפתיה, לרוות בה צימאון שהיא הבעירה בתוכו. רקותיו כאבו בגלל לחץ הדם ולא היה אכפת לו מזה בכלל.

בשעות אחר הצהריים האיש פיסל בחול הרטוב משהו חדש לגמרי. הוא פסל טורסו של האשה מפני שלא רצה שהמתרחצים הרבים שצבאו עליו יזהו את האשה הרוסיה היפה שישבה מתחת לשמשיה צבעונית כמקור ההשראה שלו. אבל היא והוא ידעו. וגם הילדים ידעו. מפני שבכל זאת היה דמיון מדהים בין פלג הגוף חסר הראש והזרועות לבין פלג גופה המחוטב ובעל החמוקים המלאים של האשה צחורת העור ובהירת העין, היפה כל⁻כך עד שהיא מזכירה באבריה המעוגלים במידה נכונה את ונוס ממילו. והם גם השגיחו במבטים שהגניב לעבר האם שהקפידה לשמור על יציבתה שלא תשתנה.

בינה לבין האיש התקיים דיאלוג עשיר במבטים בלבד. הם כבר חצו את הגבול של החיזור החושני הידידותי וביניהם נתקיימה הבנה של אשה וגבר שידעו זו את זה ותשוקתם גוברת עוד יותר וחום השמש הלוהטת מרתיח אותה וגם אותו.

האיש היה מוקד ביצירה שלו ומנותק לגמרי ממה שנעשה מסביב. הוא עבד שעה אחרי שעה. אולי שלוש ואולי יותר. עד צניחת השמש ועד התפזרותם של רוב מתרחצי השבת. הוא ידע כי בבוא הגאות יתחיל הים לשגר גלים יותר ויותר ארוכים, שילחכו את פיסת החוף בו נמצאו וימוטטו את הטורסו ויגרפו את החול ומה שהיה הוא שיהיה. אבל הוא קיווה שיישארו עוד איזה זמן המחשבות הכמוסות שלו שגאלה קראה אותם בטורסו, והילדים קראו בעיניה את מה שלמדה. האיש היה שבוי אהבה וגם היא היתה.

ירדה השמש ואפלולית התפשטה.

 

13    🔗

בלילה הזה האיש נרדם כילד קטן בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד שנים והשינה היתה מתוקה והוא חלם פעמים רבות. הוא נכנס לחלום אחד ויצא לחלום אחר. והחלומות היו רכים כלטיפות מרגיעות ובכל החלומות היתה רק אשה סזאנית אחת.

האיש זכה לגעת סופסוף במחוז הילדות שלו.

באיזושהי שעה הוא נרתע בבהלה כאילו בבת⁻אחת נדחק שוב לקרן זווית צרה ומאיימת.

הוא שמע את הדפיקות הנרגשות והקשות בדלת הקדמית והוא נבהל, מפני שרגע ארוך לא ידע בכלל איפה הוא נמצא. בבת⁻אחת נקרע לעבר המציאות. אבל מה שהדאיג אותו עוד יותר היתה היבבה המשונה שעלתה מעבר לדלת, כמו בכי של חיה קטנה מפוחדת.

כשפתח את הדלת נחרד כשראה את הילדים. פרצופיהם היו כמו שני כתמים לבנים, סמל האימה המשתקת. הוא כרע על ברכיו שעיניו יהיו בגובה אחד עם עיניהם של האח והאחות.

היבבה הדקה של הילדה נמשכה גם כשאסף אתה בזרועותיו ושמע את הלמות לבה המתפרע באימת⁻מוות. הוא הושיט יד לעבר האח שפיו היה פעור כאילו רצה לפלוט מלה בוערת.

“מה קרה?” האיש שאל והשתדל שקולו יהיה שקט.

“אמבולנס,” מלמלה הילדה, “אמבולנס לבן.”

האיש תלה מבט בילד.

“זה נכון,” אמר האח וקולו רעד.

"האיש חשב על פעולת הטרדה נוספת של הבריונים החרדים. “האמבולנס כבר נסע?” הוא שאל.

הילד אסף עשתונות. “אמא בבית חולים,” הוא לחש וקולו דק כנייר.

לבו של האיש נצבט. נוצר מצב שונה משחשב.

“מה קרה?” הוא שאל.

“הם באו בלילה.” עיניו של הילד היו קרועות כאילו ראה מישהו מאיים ומרתיע ממש ברגע זה.

האיש הניח את כפו על כתפו. “ספר את הכל, אלכס.” הוא ביקש.

“הם דפקו בדלת כאילו רצו לשבור אותה,” המשיך הילד, “הם צעקו כמו חיות. כמו קופים גדולים. ראינו את הפנים שלהם דרך החלונות. בכל מקום. הם הסתכלו בנו וצחקו. הדליקו בפנסים את הפנים שלהם ועשו לנו פרצופים מפחידים. עשו סימן על הגרון כאילו רוצים להרוג אותנו. אז אמא נבהלה נורא…”

קולו נגמר בגלל יובש האימה שכבש את מיתרי קולו.

האיש, עדיין אוחז בזרועו האחת את הילדה, ניגש למקרר והוציא בקבוק מים קרים ומזג אותם לכוס.

“שתה,”הוא דרש מהילד והוא עצמו השקה את הילדה.

הילד שתה בלגימות חטופות. הוא היה באמת ילד מבוגר מאד והוכיח זאת כשחזר ודיכא את רעידתו וקבע את מבטו בפניו של האיש. “אמא ברחה אתנו לכביש של שער הים לחפש עזרה. אבל מכונית פגעה בה והיא שכבה כמו מתה ובא אמבולנס ולקח אותה ואנחנו רצנו לפה שתבוא לעזור לה… בוא!” הוא דרש פתאום בתקיפות ותפש בכוח את אמת ידו הצנומה של האיש.

האיש מיהר אתם לג’יפ, התניע אותו, החליק את המהלך הראשון לתיבת ההילוכים והג’יפ הישן זינק קדימה במורד משעול אבן החול הכבוש לעבר רחוב גולדה ומשם פנה ימינה לרחוב שער הים, בכיוון כביש החוף.

כשהם התקרבו לפינת רחוב התאנה כבר נמצאו במקום התאונה שוטרים שהתחילו במדידות. הם עבדו בשקט ללא הפרעה מפני שבשלוש לפנות בוקר כמעט שלא היתה תנועה ורק מספר קטן של שכנים שהתעוררו מהצפירות של האמבולנס וניידת המשטרה, עמדו על המדרכות וצפו בהם בשקט.

האיש ביקש מהילדים להישאר בג’יפ וניגש לשוטר הכי בכיר שהיה שם. השוטר גבה עדות מנהג פרטית מדגם סובארו לבנה שהכנף הימנית שלה היתה מעוכה והפנסים באותו צד היו שבורים. הנהג, כבן שלושים ומשהו, היה נרגש ונסער עד דמעות וחזר ואמר שהוא בכלל לא אשם. שהוא נסע בכביש שהיה ריק לגמרי ופתאום הוא שמע את החבטה במכונית ואז נעצר ומצא את האשה חצי גוף על המדרכה וחצי גוף על הכביש. ושוב נשבע בכל היקר לו שהוא פשוט לא מבין בכלל מאיפה היא הופיעה לו. ולא רק שהוא לא אשם, הוא זה שרץ לבית שממול להזעיק את האמבולנס ואת המשטרה.

האיש פנה לשוטר רק כשגמר את גביית העדות. הוא ביקש לדעת מה מצב הפצועה. אבל השוטר סירב לומר לו. הוא רק הסכים להגיד שהיא נלקחה לבית חולים מאיר בכפר⁻סבא.

”מה לך ולה?" שאל השוטר.

האיש הצביע על הילדים. “אלה הילדים שלה.”

“ומה אתה,” תהה השוטר. האיש נראה קשיש מלהיות אבי הילדים. “אתה קרוב או משהו כזה?”

“משהו כזה,” הסכים האיש, “בוא תשמע מה שיש להם להגיד. הם היו פה כשזה קרה.”

“אני לא יכול לחקור אותם,” התנצל השוטר, “קח אותם לתחנה ואני אביא לשם חוקרת נוער.”

“אבל הם קודם כל רוצים לדעת מה עם אמא שלהם,” התנגד האיש.

השוטר חכך בדעתו, “טוב,” הוא החליט לבסוף, “אני אדבר עם הילדים ואז תוכלו לנסוע למאיר.”

השוטר חשב שאלכס כל⁻כך מבוהל ובגלל חרדתו הוא ממציא את הסיפור המשונה על הפרצופים המזוקנים שהציצו דרך החלונות להפחיד אותם. הוא מלמל בזהירות לאיש שכנראה הילד מדבר מתוך הלם.

הילד התבונן בכובד ראש בשוטר כשהוא מחבק את כתפי אחותו הקטנה. “אני ראיתי אותם,” הוא התעקש, “הם רדפו אחרינו וצעקו שנמות ונמות ונמות…”

“איך הם נראו?” שאל השוטר.

“היו להם כובעים שחורים והיו להם זקנים שחורים והם לבשו בגדים שחורים,” אמר הילד.

השוטר הניד ראשו והניח יד משועשעת על תלתלי הזהב של הילד. “הכל יהיה בסדר,” הוא פלט סתמית.

“הוא יודע מה שהוא אומר,” הדגיש האיש, “הוא לא ממציא אותם. גם אני ראיתי אותם פעם.”

“את אלה עם הפרצופים המפחידים?” תהה השוטר.

“אלה בחורי ישיבה, אברכים,” פירש האיש בסבלנות.

השוטר קשקש משהו על⁻גבי דף בפנקס שלו. “מה השם שלך?” הוא שאל.

האיש אמר לו וגם מסר את הכתובת המדויקת שלו ואת מספר הטלפון של הקו הגלוי, והסביר איך אפשר להגיע אליו בדרך העפר של המעברה.

“הילדים יהיו אצלך?”

האיש לא היסס. “כן, בטח,” הוא פסק.

 

14    🔗

עלה בוקר רע על הארץ.

השמש עוד לא נחלצה שלמה וכבר נעשו השמיים בהירים בבת⁻אחת וחום כבד מלווה בלחות גבוהה הורגש בכל מקום.

הג’יפ נכנס לחניון הגדול של בית החולים והאיש החנה אותו במרחק צעדים אחדים מביתן הפיקוח על הנכנסים ויוצאים. הילדה היתה רדומה והוא אסף אותה בזרועותיו ובגלל הכאב החד בפרקי הברכיים שהציק לו הוא ירד מהרכב באיטיות. אבל גם אז התקשה ללכת וגרר את סנדליו כשוחק את הסוליות.

הילד הלך בצדו ונדמה היה לאיש שבשעתיים האחרונות הוא נעשה דק יותר וגבוה יותר. כאילו עוד מעט ויתנתק מילדותו ויהפוך לנער. כך חשב האיש כשהרהר במה שעושה תחושת אחריות שנוחתת פתאום על ילד.

בלשכת המודיעין איתרו את שמה של הרוסיה והנחו אותו איך להגיע למחלקה לטיפול נמרץ והוא הבין מיד את חומרת המצב. הוא עלה במעלית והגיע למחלקה היכן שהשכיב את הילדה הישנה בתוך כסא עמוק וביקש מהילד להשגיח עליה בעוד הוא מנסה לברר מה בדיוק קורה שם.

“אני סומך עליך כמו עלי,” הוא אמר לילד ששתק ורק בחן אותו במבט הכל⁻כך מבוגר שלו.

האיש פנה בכבדות לעבר דלפק האחיות ושם נמסר לו שהמצב של הרוסיה לא טוב אבל פרטים לא ייוודעו אלא רק הרבה יותר מאוחר, אחרי שיגיע הפרופסור ראש המחלקה, ובטח שאין טעם לחכות מפני שהמצב יתבהר רק אז וזה יקח עוד כמה שעות לפחות.

האחות האחראית אפשרה לו להציץ לתוך המחלקה ששם שכבה האשה הצעירה. על⁻יד מיטתה עמד רופא תורן צעיר ובחן את המכשירים שכבר היתה מחוברת אליהם. בכל מקרה האיש התקשה לראות את פניה בבירור. אחרי איזה רגע או שניים הוא נסוג לאחור והציע לילד לחזור לנוף⁻ים. אבל הילד התעקש להישאר.

“אני קודם רוצה לראות את אמא. אני רוצה לדבר אתה,” הוא ביקש וקולו נשבר כמרוסק.

“אי⁻אפר עכשיו לדבר עם אמא,” אמר האיש.

“אז נישאר,” התעקש הילד, “עד שנדע מתי כן.”

האיש הנהן בראשו לאות הסכמה וחזר וירד במעלית. בפינת הרחוב הראשי היה מזנון של חטיפים. הוא קנה בקבוק מיץ גדול ושני כריכים של גבינה וביצה וחזר למחלקה לטיפול נמרץ. הוא מצא שהילדה המשיכה לישון וגם הילד שקע בשינה מוזרה. הוא המשיך לשבת באותה צורה שישב לפני שהאיש הלך למזנון. אבל כתפיו היו שמוטות כרפויות מעייפות, וראשו התנדנד הנה והנה, ולפעמים פקח בבהלה את עיניו ושוב לא יכול היה לעצור בעד העפעפיים הכבדים מלצנוח.

האיש הניח על השולחנית שלפניהם את בקבוק המיץ, שתי כוסות הניר ושני הכריכים. אחר⁻כך הוא התיישב בשקט על כיסא סמוך והתנמנם עד ששמע טפיפות צעדים. אנשי הצוות היומי התחילו להגיע.

הילדה פקחה את עיניה הגדולות והבהירות וכל⁻כך דמתה לאשה הסזאנית שנאבקה על חייה במרחק מטרים אחדים מהם, עד שהוא כרך את זרועו סביב לה כמסוכך עליה באהבה שלמה.

“איש⁻גננת,” היא אמרה פתאום, “אני צמאה.”

האיש ליטף את שערותיה הארוכות והמשיות ששוב הזרימו לאצבעותיו המעוקמות תחושה מענגת של מגע עם קטיפה רכה. הוא מזג מהמיץ לכוס והיא לגמה ואחר⁻כך הביטה בכריכים והעיפה בו מבט והוא אישר במנוד ראש שזה בסדר. היא הושיטה את כפותיה הקטנות, עדיין מרופדות בגומות חן של ילדות שעוד לא נפגמה, ולקחה את אחד הכריכים.

היא נדנדה בהנאה את פלג גופה העליון ימינה ושמאלה ושלא בכוונה פגעה במרפק בכתפו של האח. הילד התנער בבת⁻אחת מהשינה הטרופה שלו ופקח את עיניו ורגע ניכר במבוכתו עד שקלט היכן נמצא.

“אפה אמא?” הוא רצה לדעת.

“אמא בטיפול,” השיב האיש והושיט גם לו כוס מיץ. הילד לגם מהכוס ואז הוא דחה את הכריך שהאיש הניח לפניו.

“אתה צריך לאכול,” הפציר בו האיש, “זה חשוב.”

“אני לא רוצה,” היתה התגובה הסרבנית. כאילו הוא כועס על מה שקרה לאמו ומאשים בה את כל העולם.

האיש החליט שאין הצדקה להשפיע על הילד. הוא העדיף להתייחס אליו כאל איש מבוגר באמת. לא רוצה אז לא צריך, הוא חשב. אולי גם הוא עצמו בהיותו בגילו היה נוהג ככה. הוא הבחין כיצד הילד פורש לפניו את כפותיו העדינות אצבעותיהן ארוכות ופרקיהן כבר נראים חזקים. הוא הניע במהירות את האצבעות כאילו רצה להעביר אותן על⁻גבי קלידים שלא נראים. כמו פסנתרן הניגש לפתוח במשהו הוא שילב אצבעות ימין באלו על שמאל ומתח בבת⁻אחת את כפותיו המחוברות כשאגודליו מתקשתים לעבר חזהו.

“מתי אפשר יהיה לדבר עם אמא?” הוא שאל.

“אני חושב שאולי בעוד שעה”, השיב האיש.

האחות של משמרת הלילה שהתעכבה הופיעה דרך הדלתות הגמישות של המחלקה.

“הפרופסור כבר בודק אותה,” היא אמרה לאיש, “תנסה לדבר אתו בעוד רגעים אחדים.”

האיש הודה לה.

הילדה הכריזה שהיא צריכה פיפי. אז הוא ביקש מהאח שייקח אותה לבית השימוש הנמצא בקצה המסדרון.

כשהילדים הלכו נכנס האיש למחלקה בדיוק כשהפרופסור עמד לסגור את דלת חדרו. האיש אמר לפרופסור שהוא מתעניין באשה שנפצעה לפנות בוקר בתאונה ברחוב שער הים בנוף⁻ים.

“אני כאן עם הילדים שלה,” הוא ציין במבוכה נוכח המבט הצונן שהרופא הממושקף העיף בו. זה היה איש כבן גילו, אף כי נראה צעיר ממנו. אולי משום שהיתה לו בלורית סמיכה ומטופחת. ואולי בגלל מבנה גופו הרחב שהיה חסון ושרירי.

הרופא מדד אותו מלמעלה למטה. בחן את חולצתו הכחולה הפשוטה והמיוזעת, התבונן במכנסי הג’ינס הדהויים ואחר⁻כך העיף מבט באצבעות כפות רגליו העקומות שבלטו בעד קצות הסנדלים השחוקים. לא היה בו דבר שיעורר רושם מיוחד.

“אני לא מכיר אותך?” שאל הרופא וחזר ובחן אותו כבודק חולה.

האיש משך בכתפיו. “אני לא חושב.”

“מה שמך, אם לא אכפת לך.”

לא, לא היה אכפת לו, אבל הוא לא היה מעוניין לחפור קשרים מהעבר ובטח לא ברגעים האלה בבית החולים. היו לו כל⁻כך הרבה שמות שהוא השתמש בהם בעבר, שהוא מלמל משהו בחטף מתחת לחותמו. אחד מאותם שמות. הרופא ספק שמע אותו ובטח שלא יכול היה לזכור בדיוק מה פלט.

“משהו אצלך מזכיר לי משהו,” התעקש הרופא.

האיש התאמץ לחייך. “בדרך⁻כלל אני מזכיר איזה סבא,” הוא העביר את משקל גופו הצנום מרגל שמאל לרגל ימין.

“אתה מאזור הרצליה?” הרופא לא ויתר.

“מהסביבה, אבל רק כמה חודשים.”

הרופא הציע לו להיכנס לחדרו. “חשבתי לרגע שאני מכיר אותך.” הוא הסביר, “בדרך⁻כלל אני מזהה אנשים מהעיניים שלהם. משהו בעיניים אף פעם לא משתנה. ואצלך בעיניים יש משהו. אבל אולי אני טועה.”

“אולי,” הסכים האיש.

“אני לא נראה לך מוכר?” תהה הרופא.

האיש שממול היה מטופח ושבע הצלחה. הוא לא התקשר למישהו מהעבר הרחוק. אף כי יתכן שמבחינת הגיל יכול היה להיות שייך לשכבה של נערי החוף. “לא, העיניים שלך לא מוכרות לי,” הוא התחמק.

“אתה מהמשפחה?” חקר הרופא.

זאת כבר היתה הפעם השניה בשעות האחרונות שהוא נשאל את השאלה הזאת, ובעצם הוא חשב עצמו לבן משפחה. ומרגע לרגע אימץ לעצמו בשלמות את הקרבה הזאת. ממילא לרוסיה ולילדים לא היה שאר⁻בשר אחד.

הוא הנהן בראשו תנועה מתפרשת כמו כן. “מה המצב שלה?” הוא ביקש לדעת.

“אני לא יכול להגיד לך משהו מעודד,” הודה הרופא, “היא ספגה מכה רעה מאוד בראש וחבטות בכתפיים. כנראה שהיא רצה כשהיא חצתה את הכביש. הראש במצב רע מאד.”

כל מלה נוספת היתה מיותרת.

משיצא האיש לעבר הילדים עמד ובחן את השעון שעל הקיר. השעה היתה שבע וחצי ובשמונה כבר היו מגיעים הילדים האחרים לגן שלו. היה עליו להאיץ באח ובאחות לצאת מהבניין. הוא הבטיח להם שבצהריים הם יחזרו לבית החולים.

“כמה זמן אמא תהיה פה?” שאלה הילדה.

האיש לא ידע מה לענות לה. “עוד לא יודעים,” אמר לבסוף.

“אז איפה נישן?” היא לא הרפתה.

“אצלי.”

“אצלך?” אלכס התבונן בו כתוהה.

האיש חייך וחזר וקבע מבטו בילדה “את רוצה שהגן יהיה גם הבית שלכם עד שאמא תבריא?”

אולגה צהלה ופרץ הצחוק המאושר שלה אפילו גרם לאלכס לחייך.

כשעלו לג’יפ והאיש התכונן להתניע אותו, הוא השתהה וידו האוחזת במפתח קפאה לרגע; במרחק של מכוניות אחדות ממנו הוא ראה את הקרייזלר השחור ובו שלושה אברכים. הם דחקו את פרצופיהם המזוקנים לתוך השמשות המבריקות של המכונית כשהם מעווים את פניהם כיוצרים דמויות מוקיוניות בסגנון הפרצופים המאיימים שהציגו בלילה בחלונות הבית כדי להפחיד את גאלה והילדים.

האיש התקשה לסלק מבטו מהבריונים החרדים. המסר שקיבל מהיותם שם היה ברור. הם לא הסתפקו באסון שאירע. הוא שיער שהם מחכים לדעת מה עולה בגורלה של הפצועה, בכדי לחזור אחר⁻כך לבני⁻ברק המסוגרת ולבשר בקול תרועה כי קללת המקובל הנערץ כבר התגשמה בחלקה והזונה הרוסיה מתה.

“הם כמו עורבים נוקמים,” הוא אמר יותר לעצמו מאשר לילד.

הילד משך בזרועו. פניו היו חיוורים ועיניו קרועות. הוא הצביע לעבר הקרייזלר אבל לא הצליח לפלוט מלה. הילדה נדחקה אליו והוא הרגיש שהיא כעלה נידף. הוא ליטף את ראשה פעמים אחדות ואז לחץ בעדינות על דוושת הדלק, הפנה את הג’יפ לאחור ופתח בנסיעה לכביש הראשי כשהוא מקווה שיותר לא ייתקל באברכים.

 

15    🔗

משנאספו ילדי הגן על⁻ידי בני משפחותיהם קצת אחרי צהרי היום, התקשר האיש לבית החולים והחליף דברים עם ראש המחלקה. חששו בעניין המוות הקליני התאמת. הרופא דיווח שאין כל שינוי במצב וגאלה שרויה בחוסר הכרה עמוק.

“מה זה אומר?” הוא ביקש להבין, “שאין דרך לעזור?”

“ספק אם ניתן לעשות משהו. אפילו אם אפשר היה, אז שתדע שהיא תחיה כמו צמח משותק, מונשמת באמצעות מכונה. זה פשוט ליצור אשליה שמישהו מת עדיין חי,” קבע הרופא.

האיש אמר: “זה נשמע כמו מוות קליני.”

“זה המצב.” אישר הרופא.

“מה אתה מציע?”

“עוד נדבר,” הרופא התחמק, “עוד נדבר.”

“הילדים רוצים לבקר אותה,” אמר האיש.

“תבואו מתי שתרצו,” הגיב הרופא בקול מבטא אדישות ואולי סתם עייפות הנגרמת לאחר יום עבודה מתיש.

כעבור שעה הם הגיעו לבית החולים אבל היה עליהם להמתין בגלל בדיקות שקיים הניאורולוג ונמשכו איזה זמן. יותר מאוחר כשהבדיקות התארכו וקשה היה לדעת מתי יסתיימו, יצאה לקראתם האחות וביקשה שידחו את הביקור למחר. האיש הניף על ידיו את אולגה והראה לילדה מרחוק את המקום בו נמצאת מיטתה של אמה, על⁻יד החלון שבעדו רואים עצי איקליפטוסים.

“אמא וצבע ירוק,” לחשה הילדה במתח.

“זה הצבע הכי יפה שיש,” האיש חשב בקול ופנה לאחור והיא בזרועותיו והילד הולך בצידו.

כשהשמש האריכה צללים הם חזרו לרמת הכורכר.

היה זה יום חם במיוחד והזיעה שטפה את האיש למרות שרוח נעימה עלתה מהים והעפילה מעל הרמה כשהיא מקטינה את הלחות. משום כך הרבה לשתות מים צוננים. כוס אחרי כוס. למנוע את הנפיחות ברגליו העלולה להכביד עוד יותר על צעידתו. היתה זו תופעת לוואי של הכדורים נגד לחץ דם גבוה שלקח מדי יום.

הילדים היו עייפים מאד והאיש לא התקשה לשכנע אותם לשכב על⁻גבי המזרונים בפינת חדר המשחקים הגדול של הגן, היכן שהם נרדמו כהרף עין. הוא הגיף את התריסים והרוח שחדרה בעד השלבים הורידה את רמת הטמפרטורה של החדר.

רק אז הוא יצא לטפל בחתולים.

כשסיים עניין עם הלהק פנה ונכנס לסטודיו. רגע ארוך התיישב מול כנת העץ הגדולה שעל הלוח שלה היה מוצמד רישום גדול של גאלה ולא גרע עין מהקווים הברורים של פחם העץ והרגיש עד כמה היא חסרה לו.

האיש חשב שאם היה ממשיך להעמיק את יחסיו אתה, הוא היה מגלה בה עוד ועוד מהדברים היפים שחיבר לה בדמיונו. הוא ידדע שמחר ומחרתיים וגם אחר⁻כך הוא ימשיך לחפש באח ובאחותו משהו משלה. הוא גם ידע שהיא תהיה מול עיניו כשהם יגדלו. בהם תמיד ימצא אותה.

הוא לא זכר מאי⁻פעם רגש אהבה כל⁻כך ברור כמו שהרגיש לגבי האשה הרוסיה. הוא המשיך לחשוב עליה כשסידר לעצמו מיטה ארעית בסמוך לדלת של המחסן⁻סטודיו ונשכב עליה. כעבור רגעים אחדים הצליחה החתולה האדומה להיכנס לחצר האחורית ומצאה את דרכה לתוך המחסן. תמיד נהגה לנתר לעבר המיטה, להצטנף על חזהו ולהשמיע גרגורים כהמיה חרישית של התענגות.

האיש שכב על גבו ולא ישן למרות שעצם את עיניו. החתולה כהרגלה התכרבלה כפקעת על חזהו והשמיעה את גרגוריה החרישיים. והאיש פיתה את עצמו לחשוב שזה היה ראשה של האשה הסזאנית מהחלומות.

 

16    🔗

למחרת, דווקא כשירדה השמש, התגבר החום המעיק והלחות הגיעה לרמה שנדמה היה לאיש כי גם מבלי לזוז הוא נשטף בזיעה חמצמצה. אלה היו ימים רעים מבחינתו. לעתים הגוף גילה סימני חולשה. לא סתם הרגיש בזמנים שונים כישיש שזמנו נגמר וקליפתו שדופה וסדוקה. אבל אחרי ההתחברות הבלתי⁻צפויה עם גאלה הוא האמין כי בכל זאת נשארה בו מידה של צעירות שכדאי לשפר אותה בשביל שיועיל לילדים. בינתיים הוא האריך קצת במנוחה בתקווה שהחום החזק יישבר.

הילדים חיכו בקוצר רוח שייקח אותם לאמם. האיש ביקש מהם לאכול משהו לפני שיצאו לדרך והם עזרו לו במטבח להכין סלט וביציות. בצד הצלחות הניח לפניהם סלסלה קטנה ובה פרוסות קלויות של לחם שחור. הילדה שתתה חלב קר והילד העדיף קולה.

השמש צללה בכיוון מערב כשהם יצאו לכפר⁻סבא. התחושה של הנסיעה בג’יפ הפתוח היתה בתחילת הדרך נעימה, מפני שנוצרה אשליה שרוח ממשית טופחת בהם. אבל בשעה הזאת חזרו המונים ממקומות עבודתם בערי מישור החוף האחרות ונפח התנועה פקק את הכבישים וגרם להאטה ניכרת במהירות עד שאשליית הרוח נמוגה וזמן הדרך נתארך.

צללים ראשונים של ערב כבר עטפו את בית החולים כשהג’יפ נכנס לחניון. אף כי החניון הגדול נראה מכוסה בכלי רכב קל היה למצוא מקום חניה נוח. האיש נעל את השרשרת הכבדה של ההגה והתפנה להוריד את הילדה. האח אחז בכף ידה והם פנו לעבר הבניין הגדול כשצעד אחד אחריהם מקרטע האיש המיוזע.

האיש הופתע כשהאחות האחראית למשמרת הערב הודיעה לו כי ראש המחלקה חזר לפני שעה קלה שלא כהרגלו והוא מבקש לראותו. האיש הנחה את הילדים לחכות לו בחדר ההמתנה והוא עצמו הקיש בזהירות בדלת של לשכת הרופא, פתח אותה ונכנס פנימה. הוא מצא את הרופא שרוע בכורסה שמעברו השני של השולחן.

לרופא לא היו בשורות מעודדות. “כמו שחששתי,” הוא הודה, “מבחינה קלינית היא לא חיה.”

“כמה זמן זה יכול להימשך כך?” האיש שאל וגרונו יבש.

“מה זה חשוב?” תהה הרופא, “זה יכול להימשך זמן קצר. רגע אחד או שתהיה צמח כמה חודשים. אולי יותר. אבל היא לא תצא מזה. זה כאילו שאתה מאמין שאפשר לחזור מארץ המתים.” הרופא הסיר את משקפיו ובליאות מחה אותם במטלית הניקוי הזעירה, ושוב חזר וקבע מבטו בפניו של האיש הקירח.

“אני בטוח שלא בגלל זה חזרת לבית החולים,” האיש העיר, “את כל המידע הזה שהוא לא חדש יכולת להגיד לי גם בטלפון.”

“אתה רצית לחזור עם הילדים שיראו אותה,” הזכיר לו הרופא. “אז אולי כדאי שקודם כל תיקח אותם אליה.”

“אני חושש שזה יהיה קשה להם,” הוא היסס.

“פחות ממה שאתה חושב,” הפטיר הרופא, “היא נראית ישנה. רק תסביר להם שהם יראו אותה עם תחבושת גדולה מסביב לראש וכל מיני מכשירים ושלא ייבהלו. אלה מכשירים שעוזרים לה.”

האיש הודה לו ופנה לצאת כשהרופא עצר בעדו.

“אחרי הביקור הייתי רוצה שתחזור לכאן. יש לנו משהו לדבר עליו.” לרגע הרופא רצה להוסיף משהו, אבל העדיף לשתוק.

האיש יצא לעבר הילדים והסביר להם את המצב ואחר⁻כך הם נכנסו בשקט לחדר בו היתה מאושפזת האשה הצעירה. היו שם מיטות אחדות אבל הילדה גילתה מיד את מיטת האם. היא קרעה את ידה מידו של אחיה ורצה לעבר המיטה שליד החלון ונבלמה ממש כנוגעת לא נוגעת במיטה הגבוהה.

“אמא?” היא לחשה,“אמא?”

הילדה נעמדה על קצות אצבעותיה כמבקשת להתבונן באם מלמעלה. לראות אולי משהו שאינו נקלט אצלה בעמידה רגילה.

רגע היא הסתכלה באשה השרועה על גבה ולאט לאט חזרה מעמידתה על קצות האצבעות ליציבה רגילה. היא הרכינה את ראשה והניחה אותו בצידה של גאלה כאילו רק לקשר הזה חיכתה ולא הוסיפה עוד מלה ולא בכתה. היא פשוט ניסתה לנשום לתוכה את הריח של האם.

הילד עמד מאחורי אחותו והושיט בזהירות את ידו לגעת בזרועה של אמו המונחת רפויה כחסרת⁻חיים בצד הגוף. אבל אחרי כמה שניות הוא אסף את ידו והפנה מבט שואל לעבר האיש שנמצא צעד או שניים מאחוריו. “היא לא מסתכלת,” הוא אמר ופניו מפוחדים וצבעם לבן.

“היא בלי הכרה,” הפטיר האיש בשקט.

הילדה זקפה את ראשה בפתאומיות:,מה זה?" היא שאלה.

“זה כמו בין חלום לשינה,” הוא ניסה למצוא דרך לפתור את תעלומת הנתק החד הזה שבין הגוף לבין הנפש.

הוא נלכד במבטו הנוקב של הילד. “היא תמות, נכון?” הילד ביטא את המלים לאט אבל מתוך וודאות.

האיש השיב בשתיקתו.

הילד חזר והתבונן בפנים היפים של האשה הצעירה ומבלי לסלק מבטו ממנה הוא שאל: “אם אני אדבר לאמא, אולי היא תשמע גם במצב הזה. יכול להיות ככה?”

“אם תרצה להאמין” עודד אותו האיש וצערו כאבן בחזהו.

הוא יצא וחזר לחדרו של הרופא.

“אני חושב שהיא הולכת למות,” הוא אמר לרופא. ריח המוות היה מוכר לו. הוא עצמו מת אלף פעמים. היה לו ניסיון עשיר וצורב בתחום המיוחד הזה.

“היא תמות,” אישר הרופא, “אנחנו מחזיקים אותה במצב הזה עד שמישהו יחליט מה שצריך להחליט. אתה מבין?” האיש הרגיש במבטו החוקר של ראש המחלקה שלא הרפה ממנו. הוא חיכה להמשך הצפוי. “אתה יודע מי האיש הכי קרוב אליה?”

“הילדים,” האיש השיב. פתאום הוא קלט את כוונת הרופא. הוא נפנה אליו באיטיות. "אתה לא מצפה מהילדים שיחליטו.?

“אם אין קרוב מבוגר, אז ההחלטה בידינו,” הבהיר הרופא בשקט. “היא יכולה להציל הרבה אנשים.”

האיש הבין את הדחיפות “עד כמה שאני יודע אז מהמבוגרים אולי אני הכי קרוב אליה,” הוא אמר, “אבל אין לי זכות להחליט. זאת צריכה להיות החלטה של הילדים. אפילו שאתם חושבים שלא.”

הרופא לא לחץ עליו. הוא רק העדיף להדגיש את משמעות הזמן העובר. “נמצאים עכשיו אנשים אחדים, ביניהם ילדה בת חמשה⁻עשרה שצריכה כליה בדחיפות ואב צעיר בן עשרים ושש חולה⁻לב אנוש שהשעות הבאות קריטיות בשביל שניהם,” הוא ציין באיפוק, “ואנחנו חושבים על⁻פי תוצאות הבדיקות שהיא יכולה בתרומת האברים שלה להציל את חייהם…”

הוא היה ישיר ונמרץ, סבר האיש. יכול היה גם להגיד שהוא רגיש כמו כל אחד אחר למצב שכזה, אבל אצלו זו היתה עבודה יומיומית. למעשה גם לא היה חשוב לו אם הרופא אמר את זה או לא. העובדה שהוא חש שאולי הרופא התכוון להגיד דבר כזה הספיקה לו.

“מוכרחים לקבל את ההסכמה של הילדים,” האיש החליט.

“בני כמה הילדים?” שאל הרופא.

האיש נקב בגילם. זה באמת נשמע משונה שצריך להציג שאלה משמעותית כל⁻כך לילדים בגיל כזה. והוא הסכים עם הרופא שהעיר הערה ברוח זאת.

בכל זאת הוא לא הרפה. “החובה שלי זה להסביר להם את המצב ולקבל את ההתייחסות שלהם,” הוא התעקש, “זאת אמא שלהם, לא?”

הרופא שתק.

“אני מסכים שלילדה יהיה קשה להבין מה נדרש ממנה, אבל האח שלה יבין. זה שהוא בן עשר זה מעוות את המצב האמיתי של ההבנה שלו,” טען האיש. הוא הסיר את המגבעת שלו, שלף ממחטה גדולה ומקומטת וניגב את קרחתו המיוזעת ומחה את אגלי השומן שצצו בפניו הרזים. רגע התבונן במטפחת, תחב אותה בכיסו וחזר וקבע מבט ברופא: “הילד אולי בן עשר, אבל יש בו בגרות אמיתית. אני חייב לתת לו את זכות ההחלטה.”

“תנסה,” הסכים הרופא, “אם תצליח אז תרמת משהו חשוב.”

“אני רק צריך למצוא דרך נכונה להסביר לו שיסכים לתרום אברים מאמו שעוד חיה, לאנשים אחרים.” נדמה היה שהוא מדבר עם עצמו. מנסה לברור דרך נכונה לגלגל עניין שכזה עם הילד.

“השלב הראשון זה להגיד לו שבעצם אמו כבר מתה,” הציע הרופא.

האיש פירפר אוויר מבין שפתיו הקפוצות. “הוא מרגיש שהיא הולכת למות. אבל אני רוצה שיבין בדיוק את המצב הזה. שהיא כבר לא אתנו.”

 

17    🔗

כשחזר האיש לחדר טיפול נמרץ הוא מצא את הילדים במצב בו השאיר אותם כשיצא ללשכת ראש המחלקה. רק כעת הילדה ישנה בעמידה כשראשה נשען על מיטתה של האם שקליפתה הונשמה.

הילד בכה בלי דמעות ובלי קול. אבל האיש ידע שהוא בוכה. זה היה בכי קורע לב. בלי צורה. בלי צבע. בלי סממנים רגילים של בכי.

“אני רוצה לדבר אתך.” האיש ביקש מהילד ואחר⁻כך התכופף ובזהירות רבה אסף את הילדה בזרועותיו, הרים אותה והניח בעדינות את ראשה השמוט על כתפו. “בוא ניסע הביתה.”

“דיברתי לאמא,” התנגן הילד חרש כשהם נכנסו לג’יפ החבוט.

“עשית את מה שהרגשת.” הגיב האיש.

“היא בכלל לא שמעה מה שאמרתי לה,” התלונן הילד בלחישה דקה. ופתאום בלי רמז כלשהו למה שעומד לקרות, הוא הפנה את ראשו לאיש והפטיר במרירות: “אני יודע שאמא לא תחזור הביתה.”

בהתקרבו ליציאה ראה האיש שהילד קבע מבט מפוחד בצד ימין, שם חנתה המכונית של האברכים.

“הם מחכים שאמא תמות,” רטן הילד.

האיש התבונן בו בתמיהה. “איך אתה יודע?”

“כל ילד יודע את זה,” הפטיר הילד ביובש, “גם העורבים יודעים שאמא תמות. הם כמו ציפורי טרף רעות. הם רוצים לאכול את אמא.”

המלים היו אכזריות והילד ביטא בהן בדיוק את מה שהרגיש. פניו היו קפואים כמשותקים והוא אחז באחותו כמגונן עליה. הרוח שפרצה לעומתם בידרה את תלתליו הזהובים. שפתיו נעו ולרגע נדמה היה לאיש שהוא מנגן לעצמו תווים של יצירה כלשהי. כאילו הריחוף לעולם הצלילים הוא המקלט האחרון שלו מאימת ההתבגרות.

האיש חשב שאולי זאת תפילה בתווים. ואולי זאת היתה סתם מחשבה נאיבית, חלק מהעניין של עצמו לחזור למחוז ילדותו.

הם הגיעו לבית כשכוכבים נצנצו בשמיים הכהים ונהימת גלי הים העידה כי שינה טעמו והוא רוגש עד זועף.

“אני רוצה מוזיקה,” ביקשה הילדה והאיש השמיע לה את הקונצרטים לפסנתר מספר אחד ושניים של שופן, כשהוא משגיח שתבלע משהו מהאוכל שהניח על השולחן. כעבור רגעים אחדים לקח אותה האח לחדר האמבטיה ושם רחץ אותה, ניגב אותה, הלביש אותה בבגד לילה צבוע בצבעים פסטליים בהירים ויצא לאיש שגמר להאכיל את החתולים וחיכה לו במרפסת כשהוא לוגם כהרגלו בירה צוננת, כמעט קפואה.

הם גיששו אחר פירצה לגעת במציאות המכאיבה. האיש בדרכו, הילד בדרכו. ולרגע או שניים חשב האיש שהם בעצם אילמים בגלל הכאב שבלב. האיש ידע שהגיע הרגע לדיבור גלוי, והוא חשב שהדרך הכי נכונה היא זו שבחר בה, לנהוג בילד כמו במבוגר.

“מה אתה הכי הרבה אוהב לנגן,” הוא נגע פתאום במשהו אחר לגמרי מה שהתכוון לומר.

“אמא אוהבת כשאני מנגן את הקונצרט בסול מז’ור של ראוול.” עיניו התנוצצו פתאום כמתכנן איזו שובבות. “אבל היא גם אוהבת כשאני עושה אימפרוביזציות בסגנון מוצרט,” הוא בחן בסקרנות את האיש. מרגיש שיש לו כוונה אחרת.

“אתה אוהב אימפרוביזציות?”

“נורא אוהב,” הודה הילד וחיוך נדיר נגע בו, “זה עושה אותי חופשי לנגן הרבה דברים שעוד לא למדתי. אז אני לוקח את מה שאני מבין וכאן, בפנים,” הוא נגע בחזהו, “זה עושה לי דברים של מוזיקה שהיא כמו שלי. כאילו היא יוצאת ממני. אתה מבין?” הוא שוב חזר ובלי משים מתח את אצבעותיו וכמו הרחיף אותן כהרגלו מעל קלידים לא נראים. “אמא יכולה היתה לשמוע אותי המון פעמים, כאילו זה לא מספיק לה. תמיד היתה אומרת שאני מנגן כמו אבא.”

רק לפעמים היה הילד מזכיר את אביו המת. קרבת המוות של האשה הצעירה עוררה בו את תחושת היתמות הצורבת.

“אני שמח שהיא תהיה עם אבא,” הוא התפרץ פתאום, “שלא תהיה עם האיש ההוא.”

“לא חיבבת אותו,” אמר האיש.

“אני שונא אותו.” הילד ביטא כל אות באיטיות ובשקט. “כל היום דיבר עם אמא על אלוהים וכסף. אלוהים וכסף. הוא היה אומר שאלוהים עושה את הכסף ולפעמים הכסף עושה את אלוהים.” הוא קשר מבט עם האיש. “עכשיו היא תהיה עם אבא שלי, נכון?”

“אני מקווה. אבל יכול להיות שכבר אין מקום פנוי על⁻יד אבא שלך.”

“אבל אם יהיה?” עיניו היו אגמים בהירים של תחינה.

“אם יהיה, אז שם היא תשכב.” האיש הופתע. הילד היה זה שהעביר את שניהם מעל למשוכה היותר קשה. הוא זה הוכיח יכולת לקבל את העובדה הכואבת שגאלה בעצם כבר מתה.

האיש הסתכל בכוכבים. בילדותו הרחוקה הוא אהב לעקוב אחר ריצודי הכוכבים הזוהרים בלילות הקיץ. הוא נהג להמציא לעצמו אגדות שהושפעו ממיליון השאלות ששאל את עצמו מבלי שמצא להן תשובות. כבר אז בגלל הבנאי הזקן הוא פקפק אם בכלל יש אלוהים בשמיים. ואם היה, אז אולי הוא היה כוכב ואולי אוויר שעוטף את הכוכב. ואולי משהו בכלל אחר. משהו שנמצא בלב. שבן⁻אדם לוקח אתו לכל מקום כשהוא חי. ואז הוא חשב שכשמת בן⁻אדם מת גם אלוהים שלו, וכשנולד בן⁻אדם נולד אתו גם אלוהים חדש.

פתאום הוא נזכר. “אתה יודע, יש לי משהו במחסן שאולי יעניין אותך. חכה, תיכף אחזור.”

האיש פנה לעבר המחסן וחזר אחרי איזה רגעים אחדים עם אקורדיון ישן נושן כמעט אפור מאובק. היה זה האקורדיון שהזקנה קנתה לו לפני המון שנים.

“אתה חושב שתוכל להפיק ממנו משהו?” הוא שאל את הילד, “זה נמצא פה לפחות שלושים שנה. אולי הרבה יותר.”

“אף פעם לא ניגנתי בזה, אבל אני אנסה,” אמר הילד. הוא הושיט ידו לעבר הרצועות החזקות והמאובקות, פתח את האקורדיון תוך החדרת אוויר לריאותיו, והוא קלט במהירות את שעליו לעשות. מיד נהיה זקן ובקי בסתרי כלי הנגינה. הוא השמיע צלילים מוזרים של מנגינה רחוקה שהיתה מוכרת לאיש.

האיש היה קשוב לנעימה מתוך עונג בלתי⁻מצוי. הצלילים היו חלק ממנו והוא ידע בוודאות שהם מקשרים בינו לבין הילד.

“מה זה?”הוא שאל כשהצליל האחרון נגמר.

“זה שיר שאבא ואמא היו שרים לנו בשביל שנישן טוב,” הסביר הילד, “זה שיר ערש רוסי.”

ואז האיש נזכר שגם הזקנה שגרה בבית הזה היתה משם וגם היא שרה לו את השיר הזה אחרי שאבא שלו נהרג ואמא שלו נעלמה.

הוא סיפר לילד על איך שאבא שלו נרצח בפרדס באשקלון בידי מסתנן מעזה ואיך שאמא שלו נסעה לבנות לעצמה חיים חדשים באמריקה ולא חזרה, ובטח כבר מזמן לא חיה, ובעצם הוא יתום שלם.

“מה זה יתום שלם?” שאל הילד.

“שלם זה שלם.” האיש ליטף את תלתליו של האח. הוא אהב לחוש בראשי אצבעותיו בשפע השערות הצעירות כל⁻כך, “זאת אומרת שאתה יתום גם מאמא וגם מאבא.”

“גם אני,” הזכיר הילד בשקט.

האיש נאנח. הילד היה נבון ועליו היה לדעת שאין טעם ללכת מסביב בכדי לגעת בנושא שהרופא רצה ללבן, והוא הציע לדבר על המצב של גאלה.

“היא מתה ולא מתה,” התפתל האיש.

“אני לא מבין,” השיב הילד.

“הרופאים מחזיקים אותה כמו חיה…”

“למה?”

“בשביל שנדבר על המצב שלה,” הודה האיש.

הילד בחן אותו בזהירות. “על מה עוד צריך לדבר?”

“מבחינה רפואית היא לא תחיה,” אמר האיש, “אבל היא יכולה במוות שלה לתת חיים לאנשים וילדים אחרים. להרבה אנשים.”

הילד תלה בו מבט חוקר.

“אתה יודע מאיזה חלקים מורכב האדם?” האיש שאל ועוד לפני שקיבל תשובה נכנס לבית וחזר כעבור רגע עם מחברת גדולה ועט שחור. “בוא, תראה,” הציע והתחיל לרשום על הדף הגדול מיתווה של גוף אדם. “זה כמו פסנתר,” הוא דימה את הגוף האנושי לכלי המוכר היטב לילד, “יש לו קלידים, מיתרים, דוושות ועוד כל מיני דברים. וכולם ביחד קיימים בשביל הנשמה של הפסנתר. והנשמה מדברת באמצעות הצליל שלה. תיקח משהו ומיד הנשמה של הפסנתר תיעלם, מפני שלא תוכל לנגן בו. אתה תופש אותי?” הוא השתהה, בוחן את פניו הרציניים של הילד.

“כמו המחשב שלך? לזה אתה מתכוון?” שאל הילד.

האיש הופתע. “כמו מחשב?”

“כן, בדיוק כמו מחשב. אם הוא נשבר אז התוכנה כמו מתה. המחשב זה הגוף והתוכנה זה הנפש. לא?”

“האדם מבחינה זאת דומה למחשב,” הסכים האיש וברור היה לו כי הילד הבין לא פחות טוב ממנו את משמעות המוות.

האיש נאחז בקו המחשבה המדויק של הילד והמשיך להסביר לו שאם נשארים במחשב השבור חלקים שלמים, אז אפשר להשתמש בהם לתקן מחשבים מקולקלים אחרים ולהפעיל באחד מהם את התוכנה שבעצם כבר לא היתה שווה. כך בדיוק קורה עם חלקים של הגוף שמת, לאחר שהנשמה כבר עוזבת אותו, שיכולים לעזור לאנשים פצועים וחולים לא למות. אנשים שנפגע אצלם איזה חלק בגוף ואפשר להחליף אותו באחר.

הילד הושיט יד לעבר החתולה האדומה שהתיישבה על השולחן. בעדינות נגע בה בראשי אצבעותיו. “ת’ה מדבר על מה שקוראים השתלת אברים,” הוא דיבר כמו אל עצמו והמשיך ללטף את גב החתולה המתקמרת בהנאה.

האיש נד בראשו בחיוב.

עבר זמן והילד שתק והאיש שתק. הדממה הפרטית שלהם הופרה רק לפעמים על⁻ידי מי מהחתולים שהתקוטטו פתאום תוך חשיפת ציפורנים מאיימות עד שנרגעו והצטנפו חתול בפינתו.

“אני הולך לישון,” החליט הילד.

האיש ליווה אותו במבטו בעת שהוא קם וצעד בשקט לחדר האחורי של הבית. הוא הקשיב לרחשים העדינים שעלו משם. הוא דמיין לעצמו איך הילד מסיר את בגדיו ומשתרע על המזרון המונח בצד המזרון של אחותו והוא חשב שאחד הדברים הראשונים שיהיה עליו להעביר הנה מהבית השכור, הן שתי המיטות של הילדים.

לא היה לאיש מושג עד למתי שולמו דמי השכירות עבור הבית ועוד כמה זמן בכלל נשאר להם לגור שם. אבל זה לא היה חשוב יותר. מפני שממילא המפרנס אדום הזקן נעלם כאילו מעולם לא היה, והילדים יעברו לגור אתו. בעניין הזה לא היה לו ספק. הוא ידע לזהות אחריות כשהוא נתקל בה.

האיש המשיך בשתיית הבירה שלו. בשעה מאוחרת, אולי בחצות ואולי יותר מאוחר, כשפתח את הבקבוק האחרון, הוא שמע את הנשימה הרכה של הילד שהתייצב בצדו. הוא הרים את ראשו העייף וקשר מבט עם עיניו הגדולות של הילד.

“חשבתי”, אמר הילד.

“אתה רוצה לספר לי?” האיש ניסה לעודד אותו להתבטא.

“אני מסכים שאמא תיתן חיים חדשים לעוד אנשים,” לחש הילד. “אני יודע שזה חשוב.”

“חשוב מאד.” אישר האיש. “ההחלטה שלך אמיצה ונכונה. תזכור את זה.”

“איפה אנחנו נגור אחרי שאמא תמות?” הוא נראה מוטרד. “אולגה נורא קטנה ואני לא כל⁻כך גדול בשביל לדאוג לכל דבר.”

“מה דעתך שהבית הזה יהיה שלכם?” האיש הניח את כף ידו על כתפו הדקה של הילד. “אתה יודע שאני לבד ומשעמם לי ואתם תוכלו לעזור לי לסלק את השעמום המרגיז הזה.”

הילד חייך בעצבות. “אתה סתם אומר את זה. לא משעמם לך אף פעם.”

“אולי לא דייקתי,” הסכים האיש, “אבל יש פה מקום לשניכם. הרבה מקום.”

“באמת? לתמיד?”

“כן,” האיש ליטף את ראשו, “אני אשתדל לעזור לכם לגדול כמו שצריך כאילו אבא ואמא שלכם נמצאים אתנו.”

הילד התקרב אליו. הוא הושיט את ידו לעבר הפנים המקומטים של האיש הקירח ונגע בהם בזהירות. האיש חש שהילד קולט באצבעותיו את עורו המת והמקומט שכל⁻כך מטעה; שעושה אותו לכל⁻כך זקן ובאמת מאז שחזר לרמת הכורכר והכיר אותם דווקא התחיל להרגיש את עצמו יותר צעיר. הילד המשיך ללמוד את פניו הרזים וכשמשך את ידו אמר לו: “אני אוהב אותך.”

“אני יודע,” אמר האיש, “גם אני אותך.”

אף פעם לא אמר האיש למישהו את המלים האלה והוא התפלא באיזו חופשיות הוא ביטא אותן.אבל דווקא משום כך הוא ידע עד כמה הן אמיתיות. ומבחינתו היתה האמת תכלית העניין עצמו.

 

18    🔗

האיש זכר את שם הגננת שארגנה את ההתנגדות נגד גן הילדים שלו. בשש וחצי בבוקר הוא טלפן אליה. הוא התנצל על שהוא מתקשר בשעה כל⁻כך מוקדמת, אבל הוא צריך להיפגש אתה דחוף. כך אמר לה.

הגננת התפלאה אבל גילתה ריסון כאילו שום דבר לא נפל ביניהם והסכימה מיד שיבוא. כעבור חמש דקות הוא נכנס לחצר הגדולה ששימשה מבוא לגן הילדים הגדול שלה. אולי הגדול ביותר בכל הסביבה של נוף⁻ים והקצה הצפוני של הרצליה⁻פיתוח.

הגננת היתה אשה בעלת פנים עגולים שבשערה החום נשזרה שיבה ראשונה והיה מסורק כצמוד לקרקפת שלה, אסוף אל עורפה שם נסגר כטבעת עבה. היא היתה כבת ארבעים. אולי קצת יותר. היא יצאה לקראתו ומיד הבטיחה לו שהוא לא העיר אותה מפני שבכל בוקר בשש היא קמה לבדוק אם הכל בסדר לקראת היום החדש. ואז היא שאלה אותו מה הוא רוצה.

“אני צריך עזרה,” האיש ליטף במבוכה גלויה את הקרחת שלו, “הרוסיה נפצעה קשה בתאונת דרכים.”

“שמעתי,” היא הודתה, “כל הדיבורים על התאונות לא עוזרים. אנשים ממשיכים להיפגע. אני מקווה שהיא תהיה בסדר.”

“כנראה שלא תחיה,” האיש ציין את חומרת המצב, “ואני צריך לטפל בכל הסידורים וגם בשני הילדים. אז חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי למצוא מישהי שתהיה בגן שלי כמה ימים עד שהכל יסתדר.”

“תשתה קפה?” היא שאלה אותו מהורהרת, “המים כבר רתחו.”

הוא הנהן בראשו. “בלי סוכר וחלב. סתם שחור.”

“בוץ?”

האיש הסכים. בעצם זה היה הקפה היחיד ששתה במשך שנים רבות. או קפה בוץ או קפה ערבי, לפעמים מצוין במרירות שלו, לפעמים דלוח. זה היה תלוי במקום בו אחזו בו.

“שלא תדאג,” היא הניחה לפניו את הספל הקטן, “יש לי שתי עוזרות, אז אני אשלח אחת להיות אצלך בגן.”

“כמובן שאשלם את כל ההוצאות,” הוא נחפז להגיד וחייך כשהיא בחנה בסקרנות את אלף הקמטים שכיסו את פניו הצנומים.

היא צחקה. “לא צריך, זה בסדר.”

“אני עומד על⁻כך,” הוא התעקש, “לא אוכל להיעזר בה אם לא אשלם. זה יכול להיות שבוע. אולי אפילו יותר.”

הגננת חייכה בהבנה.

האיש השלים את הלגימה האחרונה והתנצל שהוא מוכרח למהר לנסוע לבית החולים. “היא תתרום את האברים שלה,” הוא העיר פתאום, כאילו חש בצורך להודות לגננת על⁻ידי מתן פיסת מידע כל⁻כך אישי. אולי מפני שזאת היתה הדרך שלו להגיד לה תודה על המחווה הנאה שלה. הם לא הזכירו במלה אחת את מה שהיה.

כשהוא חזר לבית הוא טיפל בכל מה שהיה צריך להכין לקראת בואה של עוזרת הגננת, אשה יותר צעירה ממנה בשנים רבות. הוא הראה לה איפה כל דבר נמצא ואמר לאולגה שהוא נוסע ביחד עם אלכס.

הם הגיעו לבית החולים בשמונה וחצי.

ראש המחלקה נמצא בחדר המאושפזים עם עוד רופאים אחדים. היתה שם התרגשות מסוימת, הם דיברו על השתלות והחזיקו בידיהם ניירות שונים. לאיש היה נדמה שהם עוסקים בחלוקת שלל. מה ילך למי. וזה היה שלל יקר מאד. אולי היקר ביותר שישנו.

ראש המחלקה סימן לחבריו להנמיך את קולותיהם כשהבחין באיש ובילד העומד אתו. הוא המתין לילד ולאיש שניגשו למיטת הגוועת. הרופא גילה סבלנות וחיכה איזה רגע או שניים עד שהוא הציג אותם לפני הרופאים.

“זה הבן,”אמר הרופא והניח ידו על כתפו של הילד,“והאדון הזה הוא קרוב משפחה, אני לא טועה?”

“לא,” האיש הפטיר.

“איזה סוג של קרבה?”

“קרבה,” האיש התעקש ונמנע מלפרש.

הרופא החליף חיוך עם עמיתיו. “הידוע בציבור, הה?” הם חצו את המסדרון והוא פתח את דלת לשכתו והזמין את כולם להיכנס פנימה. הוא הושיב את הילד מול מכתבתו והוא עצמו עקף אותה והתיישב בכורסתו שבצד השני. שלושת עמיתיו עמדו על⁻יד החלון והאיש נעמד בצד הילד, כמחזק אותו.

האווירה היתה מלחיצה כל מי שלא התנסה בהתכנסויות צפופות שכאלה, על אחת כמה וכמה כשמדובר היה בילד שאמו גוססת. אבל הילד התנהג למופת. הוא שלט בעצמו היטב. הוא הקפיד לשבת בגו זקוף, כפות ידיו מונחות על ברכיו ומבטו קבוע בפניו של הפרופסור.

הרופא נהג בעדינות בילד ושוחח אתו על המצב בזהירות רבה. אבל הילד אמר לו שהוא כבר מבין את העובדה שאמא שלו בעצם כבר איננה כאן והוא רק בא להגיד את זה בעצמו לרופא.

“אתה בטוח שאתה מבין מה זה השתלה?” הרופא רצה להיות משוכנע שהכל כשורה, מפני שלא פעם לאחר תרומת אברים התעוררו בעיות חוקיות סבוכות כשקרובי משפחה טענו שלא שאלו אותם, ואפילו לא הודיעו להם מה עומדים לעשות עם בן המשפחה הנוטה למות.

“למדנו את זה בכיתה,” אמר הילד, “אבל אני רוצה לבקש משהו.”

בלשכה הקטנה התחדד המתח שבלאו⁻הכי היה קיים בה.

"אתה יכול לבקש כל מה שתרצה, הבטיח הרופא.

הילד העיף מבט באיש כשואב ממנו הסכמה אילמת וקבע שוב את מבטו בפניו של הרופא: “אני רוצה שאמא שלי תציל חיים של ילדים ואנשים צעירים.”

מישהו פלט אוויר. המתח התפוגג בבת⁻אחת.

“אני לא יודע אם זה יעזור שתרגיש יותר טוב,” הפטיר הרופא באהדה, “אבל אמא שלך תציל חיים צעירים. בוא נגיד עד גיל עשרים וחמש.אני נותן לך מלה שלי שככה זה יהיה.”

הילד נד בראשו בהכרת⁻תודה.

“תהיה מוכן לחתום על טופסי ההסכמה?” שאל הרופא.

הילד אמר שרק קודם הוא רוצה לראות את אמא עוד פעם.

“אני אבוא אתך לאמא שלך,” התנדב הרופא, “ואם תרצה לשאול משהו אז תוכל.” הוא הניח ידו על כתפו של הילד והם יצאו ראשונים למסדרון ונכנסו לחדר בו שכבה האשה, והאחרים והאיש אתם באו בעקבותיהם.

קשה היה לראות מלוא פניה של גאלה בגלל פיית ההנשמה. אבל האיש בדמיונו השלים את החסר. פניה כמו היו מעוצבים בדיוק כפי שהתכוון לחצוב אותם מתוך אחת האבנים הגדולות שבחצרו. עור פניה היה כעור שנהב חיוור, דומה מאד לצבע האבן.

האיש ידע שהוא עומד להיפרד לתמיד מהאשה שהכי אהב מבין כל הנשים הסזאניות שהכיר וידע בשנותיו הטובות והרחוקות במקומות שונים בעולם. הוא צילם אותה בזכרונו וחקק אותה בפינת הזכרון המיוחדת, אותה הקדיש לכל אלה שהיה אכפת לו מהם ולא נשארו בין החיים.

הילד עמד על ידו ודיבר לאמא שלו כשהוא אוחז באמת ידה.הוא הסביר לה מה שנאמר לו בעניין תרומת האברים שלה ושהיא אמא נהדרת שגם במוות היא עושה טוב להרבה ילדים וצעירים. הוא הוסיף שהוא בטוח שאם היתה יודעת מה שהוא החליט בשבילה אז היתה מסכימה שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא דיבר אליה כאילו באותו רגע ממש הוא נהיה עוד יותר מבוגר משהיה, ואפילו הרופאים המנוסים לא הסתירו את הערכתם שאצל אחדים מהם התבטאה בהתרגשות אמיתית.

עברו רגעים ארוכים. לבסוף הילד קירב אליו את כף ידה של האשה הצעירה. הוא הפך את כף היד וטמן בה את פניו. בכתפיו חלף רטט.

אבל כשהתנתק ממנה עיניו היו יבשות.

“מתי תהיה הלוויה של אמא?” הוא שאל,

“תוך ימים אחדים,” הבטיח הרופא.

ושוב חזרו כולם והתכנסו בלשכה הקטנה והילד חתם על המסמכים וגם האיש חתם בצידו. רק אז הושיט הילד את ידו לרופא שמיהר ללחוץ אותה בשתי כפותיו בחמימות רבה. הילד פנה לשורת הרופאים הדוממים, נפרד מהם לשלום ואז יצא מהחדר והאיש בעקבותיו.

“יש משהו שאתה רוצה עכשיו?” האיש שאל את הילד כשהם נכנסו לג’יפ.

“אני רוצה לקחת מהבית את כל הדברים של אמא, של אולגה ושלי,” הוא השיב. “וצריך יהיה לקחת משם גם את הפסנתר. אני נורא רוצה לנגן משהו בשביל אמא. אולי את ‘חלום האהבה’ של ליסט. אבא היה מנגן את ליסט לאמא. ככה היה אומר לה שהוא אוהב אותה.”

ביציאה לכביש הראשי של כפר⁻סבא שוב התגלתה המכונית האמריקנית השחורה של האברכים. המכונית עקבה אחריהם עד כביש חיפה⁻תל⁻אביב ונעלמה.

 

19    🔗

מבחוץ לא ניכר שמשהו השתנה בבית הקטן. הגדר הגבוהה של המטפס והברושים הקשישים הסתירו היטב את הבית ששכר אדום הזקן ברחוב התאנה. צריך היה לפתוח את שער העץ ולעבור לצד השני כדי שהבית הקטן יתגלה במלואו.

אבל הילד נעצר מיד כשרק התחיל למשוך לעברו את השער. פיו נפער בבהלה. על הקיר שוב רוססה בצבע שחור כתובת נאצה על הזונה הרוסית שאלוהים שילם לה כמו שמגיע לה והשדים יקחו אותה ואת הילדים לגיהנום. כך בדיוק היה כתוב באותו מקום בו רוססה באדום הכתובת הקודמת שנמחקה על⁻ידי גאלה.

“הם היו פה,” נבהל הילד, “ועשו משהו לבית.”

האיש הבחין מיד שהפעם האברכים לא הסתפקו בסתם כתובת מגונה, אלא פרצו לתוך הבית עצמו. החלונות היו פתוחים והתריסים נעקרו באכזריות. על הדשא היו מושלכים קרעי בגדים ורק לאחר מבט נוסף קלט האיש שכולם היו בגדיה של גאלה.

“חכה רגע,” הוא קרא.

האיש ניסה לעצור בעד הילד מלהיכנס לבית, אבל הילד התעקש, התחמק ממנו ורץ לעבר דלת הכניסה שהמנעול שלה היה מרוסק.

לרגע נבלם שם הילד כמאובן, אבל התאושש והתגבר על היסוסיו ונכנס פנימה והאיש בא אחריו.

הילד בכה.

גם בתוך הבית רוססו כתובות נאצה בכל פינה ופינה. אבל האברכים לא הסתפקו רק במלים הגסות הצבועות בכל צבעי הקשת. כל מה שהיה קשור באשה הם השמידו מתוך יצר הרס של בריונים חסרי⁻מעצורים שהתמחו בוונדליזם.

הם לא נגעו בפריטים השייכים לילדים. הם לא קרעו את בגדיהם. הם לא הפכו את החדר שלהם. הם לא נגעו בפסנתר הכנף שהיא רכשה בגופה. אבל את חדר השינה שלה הם הרסו לחלוטין. המיטה, השידה, הכסא והארון נופצו לעשרות שברים. מפני שהמפרנס קנה אותם.

האיש טלפן למשטרה.

כעבור שעה קלה הגיעה ניידת. השוטרים גבו עדויות ורשמו את פרטי המצב של הבית. הם אפילו צילמו צילומים שנאספו בתיק כהוכחה לחורבן שהותירו הבריונים. גם השוטרת, הטכנאית של המחלקה לזיהוי פלילי, עבדה בשקדנות לאתר סימני אצבעות.

השוטרים פקפקו בסיכוי לאתר את הפורצים מפני שקודם⁻כל לא נגנב דבר ומדובר היה בעיקר בהשמדת רכוש ובהשגת גבול. היות שקיים חשש שההשתוללות התפרצה על רקע של סכסוך רומנטי בו מעורבים שני מחנות של חרדים, אז סיכויי החקירה להגיע לתוצאות שואפים לאפס. כך הדגיש ראש צוות אנשי המשטרה. הוא גם הוסיף שמדור בעולם סגור שאי⁻אפשר לחדור אליו, והחרדים לא רק שאינם משתפים פעולה עם המוסדות הרשמיים, אלא עושים הכל להכשיל אותם.

“יש להם שתי כנופיות של בריונים, טרוריסטים רצחניים,” הסביר השוטר. בירושלים הם נקראים משמרת הצניעות ובבני ברק קוראים להם הפעילים."

“הם כנראה הפעילים,” שיער האיש בחוסר⁻נוחות.

“אתה יכול לזהות אותם?”

“לא,” הוא אמר, “אבל אני זוכר את המספר של המכונית שלהם.”

“זה כבר משהו,” הסכים השוטר ורשם את המספר, “אבל שתדע זה לא יספיק. הם יגידו שמישהו גנב את המכונית. הם יישבעו על⁻כך אפילו על ספר התורה. אני אומר לך את כל זה בשביל שלא יהיו לך ציפיות שנגיע למשהו. אתה מבין?”

האיש הבין והצטער.

השוטר סגר את פנקסו והניד ראשו בצער מצד לצד. “אף פעם לא ראיתי הרס כזה,” הוא פלט ויצא ואנשיו אחריו.

“אני חושב שנלך לגן,” האיש הציע לילד בעדינות.

“לא עכשיו,” הגיב הילד והתיישב מול הפסנתר. רגע הוא הסתכל בקלידים כמרענן זכרון והחל לבחון את הצלילים. האיש התבונן בו כשהוא החל להשמיע את הארייטה מהסונטה האחרונה של בטהובן.

לא היה לו צל של ספק כי לא סתם ילד ביכה את לכתה של גאלה, אלא אמן מבוגר שכמו נפרד לא רק מאמו, אלא מחברה אהובה שהיתה לו גם השראה.

האיש חזר לחדר השינה של גאלה. הוא התחיל לסדר אותו כאילו התכוון למצוא משהו. הוא לא ידע בדיוק מה הוא מחפש. אבל הוא גם לא יכול היה לדעת מה ימצא שם. תוך כדי פתיחת הארון שלה הוא גילה במגירת נעליים תיק של מסמכים שונים. אלא שהבריונים הקדימו אותו ורוב המסמכים מרוסיה היו קרועים ומפוזרים בתוך המגירה ומחוצה לה. רק מעל המדף העליון במקרה נמצאה שם תמונת פורטרט גדולה של גאלה וליאוניד והיא שלמה. האיש אסף בסבלנות את כל הקרעים והכניס אותם בחזרה לתיק עם התמונה, והחליט שיותר מאוחר ינסה לשחזר את המסמכים.

מרגע זה פנה האיש לטפל בסידורים הכי דחופים.

 

20    🔗

בערב כבר העמידו הסבלים את הפסנתר בחדר הגדול של גן הילדים. לחדר השינה האחורי הם הכניסו את המיטות שלהם ואת המזוודות שהכילו את מעט חפציהם ובגדיהם. גם את חדר עבודתו הקטן שהותקן במרפסת האחורית הסגורה העביר האיש לרשותם. שיהיה להם מקום נוסף להכנת שיעורים, ולכל עניין אחר שירצו בו.

הסבלים הכניסו למחסן הגדול שבפאתי החצר את מיטתו, מערכת המחשב שלו, ספריו ובגדיו. מעתה זה יהיה המקום בו יחשוב, יכתוב, יצייר ויפסל ולעתים גם ישן.

אחרי שהסבלים קיבלו את שכרם ופרשו עם המשאית שלהם לדרכם, עמד האיש וקבע בקיר שמעל הפסנתר מסמר קטן ותלה שם במסגרת ישנה שהיתה לו את התצלום של ההורים הצעירים ויפי התואר.

ככה תמיד תוכלו לראות אותם," הוא אמר לילדים.

אחר־כך שקדו האח והאחות לסדר את החפצים שלהם בארון הגדול שהיה כמעט ריק, מפני שגם לאיש עצמו היו מעט מאוד בגדים וחפצים אישיים. כל־כך הרבה שנים לא יכול היה לצבור דבר פרט לספירת הרגעים שכל אחד מהם היה בשבילו כמו נצח.

יותר מאוחר באותו ערב באה הגננת מנוף־ים לדווח לו שהכל היה בסדר והעוזרת ששלחה לגן לא נתקלה בשום בעיה. האיש הזמין אותה להיכנס והיא נכנסה וראתה את גן הילדים ואמרה לו שהיא חייבת להודות שהגן יפהפה, ורואים שיש לו מושג רחב בחינוך קטנים.

האיש התבונן בה והעיר משהו בשבחי חשיבות ההשכלה המתאימה. הוא גם הבטיח לה שהיא לא צריכה לדאוג לו מבחינה זאת, שהוא למד חינוך במשך שנים, ועבודת הגמר שלו היתה ‘חינוך ילדים בגיל הרך הבאים מארצות מוצא שונות’.

“זה תמיד סיקרן אותי,” הוא הודה, “אני הייתי כזה.”

“כור ההיתוך,” היא השלימה וראתה אותו באור אחר לגמרי. ואולי משום כך היא הציעה לפני שפרשה לדרכה, שאם יש לו צורך בעוד איזה דבר, אז ברצון תעזור לו.

השריד האחרון של עוינות לזר איש־גננת נעלם כלא היה, בעיקר כשהיא ביטאה צער על ההתנגדות שלה ושל חברותיה לגן שלו. “לא ידעתי מי אתה,” היא ניסתה להתנצל.

“אז איך את בכל זאת יודעת?”

“בעלי סיפר לי,” היא הודתה, “הוא בכיר במערכת, אתה מבין?”

הוא הבין.

כשירד הלילה נרדמו הילדים במהירות, כבו כנרות.

האיש הוציא מהמקרר בקבוקי בירה אחדים וסידר אותם בצד השולחן, סמוך לרגל הימנית. על השולחן הציב רק בקבוק אחד וכוס גבוהה. הוא פתח את הבקבוק ורוקן את הבירה לכוס.

תחילה לגם בשביל לחלוח שפתיים ורק אז משך לגימה ממשית וחש בצינה החודרת אל קרביו. הוא הושיט ידו ואחז בשולחן והחליק בזהירות לעבר רצפת המרפסת עליה השתרע, וכשהוא נשען על אמות ידיו הפך על פניו את התיק שהביא מהבית הקטן ברחוב התאנה. הוא פיזר את קרעי המסמכים שאסף ובשקדנות של מרכיב פסיפס החל לחלק את הקרעים לקבוצות על פי סיווגם.

תוך שעסק בבחינת הקרעים חשב האיש על עולמו שהתהפך ושוב הוא חזר ונקלע למצב בו חש במלוא עומס הדאגה לנפשות אחרות. והתחושה הזאת היתה כאותו רגש אחריות שאפיין אותו במשימותיו עד שלא החטיא יעד מהיעדים שנקבעו לו.

המשגר עצמו אמר לו כי בכל משימה שהוטלה עליו הביצוע שלו היה מעולה. אבל במשימתו האחרונה, עד שנלכד וכמעט שילם בחייו, הוא חסך מהארץ הזאת לפחות מלחמה איומה אחת והציל חיי אלפים רבים. אולי עשרות אלפים. אולי יותר. לא רק כאן. גם במדינות ערביות חשובות. המשגר הודה כי לעולם לא יוכלו להשיב לו כגמולו. שהחוב שחייבים לו הוא חוב היסטורי.

האיש פער את פיו כנחנק מעומס הזכרונות. הוא התנשם עמוקות להרחיב ריאותיו וריח המליחות בא באפו.

בכל שהיה, במנהרות האפלות, לקח אתו את ריח נשימת הים התיכון. טעם המליחות של מחוז הילדות תמיד חתם את שפתיו כמו בנשיקת אוהבת שבלמה פריצתה של אנקת כאב.

והוא המשיך בסבלנות להדביק את קרעי המסמכים.

 

21    🔗

בצהרי יום רביעי נסע האיש לבית החולים בכפר־סבא ולמד על זריזות המערכת הרפואית. האשה כבר היתה מתה ואבריה נלקחו ממנה.

“נאלצנו למהר,” טען ראש המחלקה, “מפני שבבילינסון הושתל הלב שלה אצל אדם בדקה התשעים ותשע. מוכרחים היו לנתח אותו. בגלל זה גם לא הצלחתי לקיים את מה שהבטחנו…”

“למה אתה מתכוון?”

“מצב מיוחד,” הרופא הנבוך ניסה לתרץ את השינוי, “הנזקק הוא רב לא צעיר, יותר מחמישים, איזו אישיות תורנית מבני ברק.”

האיש בחן אותו במבט מסויג. “התחייבת לילד שהאברים של אמא שלו יושתלו בילדים כמותו. באנשים צעירים לכל היותר. אמרת שמחכה ללב איש צעיר, בשנות העשרים שלו שמתאים להשתלה.”

“אני מצטער,” התנצל הרופא, “אבל היתה אלינו פניה מגדולי תורה ואישים מתוך המערכת הפוליטית שלחצו עלינו.”

עיניו המצומצמות של האיש התכווצו עד שנדמו כסדקים אפלים ובמצחו נדלקו קמטים עמוקים כרובד על־גבי רובד: “אבל… הילד… והאב הצעיר…”

“המציאות לפעמים יותר חזקה מכולנו.” הרופא נעשה קצר־רוח. “ממילא אין לי שליטה בזה יותר. אם תשמע לעצה שלי, אז אתה לא חייב לספר לילד את מה ששמעת כאן. מבחינתו הפרשה סגורה.”

“מתי אפשר יהיה לקבור אותה?” האיש שאל.

“מחר או ביום שישי לכל המאוחר,” שיער הרופא. “נעמוד בקשר כשנתאם את זה עם חברא קדישא.”

“הייתי רוצה שתעזרו בדבר אחד,” הוא ביקש מהרופא, “האבא של הילדים קבור בבית העלמין ירקון. אולי החלקה על־ידו פנויה.”

“זה לא תהיה בעיה. מיד נבדוק.”

האיש יצא למסדרון לחכות עד שמזכירתו של הפרופסור תעשה את הטלפונים הדרושים. כעבור רבע שעה היא הופיעה ואמרה לו שבמשרד של חברא קדישא נמסר לה שהמקום על־יד ליאוניד כגן היה תפוש והלוויה של גאלה תהיה בצהרי יום שישי, בשתים־עשרה וחצי.

 

22    🔗

ביום חמישי בבוקר, רגעים אחדים אחרי שהגיעה עוזרת הגננת מנוף־ים, נסע האיש לבית הספר של אלכס לידע את המורה בקשר לסיבת העדרו בימים האחרונים וכי הוא יחזור ללימודים הסדירים ביום ראשון. הוא גם דיווח למחנכת על שינוי כתובת המגורים של הילד לאחר מותה הטראגי של האם.

המורה הצטערה לשמוע על האסון שפקד את הילד והוסיפה שהוא ילד חביב ורק חבל שהוא לפעמים מתנהג בשובבות שכמעט קשה לרסן אותו. האיש הופתע כששמע את זה, אבל היה מרוצה. הוא חשב שזו תגובה בריאה של ילד כל־כך מבוגר בהרבה מובנים.

“זה פורקן חיובי, את לא חושבת?” הוא שאל.

המורה לא היתה כל כך בטוחה. “זה שאלה של מידה,” היא הגיבה, “הבעיה שיש לו השפעה על תלמידים אחרים והוא סוחף אותם אתו.” היא כנראה הצליחה לקרוא את הלגלוג הדק בעיניו העמוקות ומיהרה להוסיף שהיא מודעת שמדובר בילד יוצא דופן, שצופים לו עתיד של מוזיקאי מזהיר.

“איך הוא בלימודים?” רצה האיש לדעת.

“בינוני, למרות שיכול להגיע להישגים טובים יותר.” המורה התבוננה במחברת ההערכות שלה. “יש שעות שהוא פשוט מרחף כזה, אתה מבין?”

הוא הבין והודה לה וביקש שתעמוד אתו בקשר בכל עת שתרגיש שיש לדווח לו על משהו שקשור בילד.

האיש היה מרוצה מהפגישה הזאת. אם היה מקבל דיווח אחר היה מוטרד, מפני שלפעמים נדמה היה לו שהילד לא יודע להיות ילד, וזה עלול להתגלות יום אחד כהפסד גדול שלו.

למחרת, לקראת הצהריים, הוא הלביש את אולגה בשמלתה היפה ביותר. היתה זו שמלה ורודה ועליה מודפסים פרחים צהובים וסגולים. אלכס לבש חולצה לבנה ומכנסיים ארוכים בצבע כחול. אלה היו המכנסיים הארוכים היחידים שהיו לו.

“היום קוברים את אמא?” שאלה הילדה. “כן,” הוא השיב. “שמעת, אלכס,” היא פנתה לאחיה, “היום קוברים את אמא.”

האח חייך אליה. עיניו הבריקו מלחלוחית של דמע. אבל הוא חייך אליה.

הילדה פנתה לאיש. “איש גננת,” היא שאלה, “נכון שיש לי שמלה יפה בגלל שהיום שמים את אמא באדמה?”

“נכון,” הוא הסכים.

פעם אחרי פעם היא חזרה ושאלה אותה שאלה בהבדל של ניסוח כלשהו. כאילו לא היתה מוכנה לקבל את העובדה שלעולם לא תראה יותר את האמא היפה והאוהבת שלה.

היה זה יום חם במיוחד. על גבול שרב צורב. האיש דאג שלילדה יהיה כיסוי ראש, ממחטה גדולה שלו. לילד היה כובע קש של הים. ואילו הוא עצמו השתמש במגבעת האוסטרלית הישנה והחבוטה.

האיש הכין לעצמו חבילה של שטרות כסף. הוא ידע כי יצטרך לתת תשר לחזן ואולי גם תשרים נוספים לאלה שישיגו לו עשרה אנשים למניין. הוא גם הניח בג’יפ שקית של פירות לילדים, בקבוק מים מינרליים, פחיות אחדות של קוקה־קולה ובקבוקי בירה אחדים.

בדרך שבה הילדה ומלמלה כשרה שיר את השאלה המטרידה שלה, אם היום קוברים את אמה. שתי המלים חזרו על עצמן בעקשנות מוזרה, ‘היום קוברים, היום קוברים, היום קוברים’. ואחר כך היא מלמלה לעצמה שלקבור, זה לשים את אמא באדמה שיהיה לה נעים. כך הסבירה לה העוזרת לגננת שמילאה את עבודתו של איש גננת.

הם הגיעו לחניון של בית העלמין החדש דקות אחדות לפני צהרי היום. בבית העלמין החדש כבר היו המון מצבות. כל יום נקברו שם אנשים. בית העלמין שרק נפתח לפני שנים אחדות כבר נראה כבית עלמין ישן.

החום נעשה עוד יותר כבד, אולי בגלל האור הבוהק שחזר מהמצבות שרובן עשויות משיש מלוטש ובהיר. החום התעצם עד שהאיש דימה בלבו שאפילו המצבות מזיעות.

“אני רוצה לשתות,” אמרה הילדה כשהם ירדו מהג’יפ ומיד המשיכה לשיר לעצמה: “היום קוברים, היום קוברים…”

האיש השקה אותה. “שתי עוד,” הוא הציע ואחר כך הוא הושיט את בקבוק הקולה לאח.

“גם אתה צריך לשתות,” הוא המליץ.

האח סירב לשתות. אבל האיש התעקש שישתה לפחות מהמים המינרליים שלא יתייבש בחום המרגיז. הוא עצמו הערה אל קרבו בקבוק בירה בחטף, והם צעדו למשרד לברר את הגוש והחלקה בה היה קברו של ליאוניד כגן.

“היינו פה לבקר את אבא לפני כמה חודשים,” נזכר הילד, “אבל אני כבר לא מכיר את המקום. יש כל כך הרבה קברים חדשים שאני לא זוכר איפה המצבה.”

“שלא תדאג,” אמר האיש והציץ בפתק שקיבל במשרד ובו צוינו הגוש והחלקה, “אנחנו נמצא את המקום.”

בית העלמין נראה כמו שדה ענק של גושי אבנים שביניהם נמצאו מאות בני אדם מהם נשרכים מהם מקובצים. לוויה נגמרה ולוויה אחרת התחילה. האיש והילדים הסתובבו זמן־מה בתוך מהומת החיים על המתים עד שמצאו את המקום בו נקבר האב הצעיר. המצבה שלו היתה עשויה מאבן אפורה ופשוטה. מתשלום של הביטוח הלאומי.

אחרי שהילדים עמדו כמה רגעים על־יד קבר אביהם אמר להם האיש שעכשיו הם צריכים לחזור למבנה שממנו מוציאים את המתים, וללכת אחרי האלונקה של גאלה.

האיחור בהכרזת שמה של הנפטרת גאלה כגן היה בן חמש דקות בלבד. אותו יום שישי היתה לוויה זו הקטנה מכל הלוויות שהיו שם. פרט לחזן שהלך אחרי מובילי האלונקה נמצאו שם רק הילדים והאיש.

ואז החזן שאל אותו אם הם צריכים מניין והאיש הושיט לו מאה שקל וביקש ממנו לטפל בעניין. זה לא היווה בעיה מפני שהחזן אסף גברים מבין אלה שחזרו מלוויות של אחרים, העיקר שיהיה מניין.

כשהסירו מעל גאלה את יריעת המעטה השחור, נרתע הילד ותפש בזרועו של האיש. “חשבתי שאמא יותר ארוכה,” לחש הילד, “הורידו לה גם את הרגליים?” הוא היה מודאג.

“לא,” הבטיח לו האיש, “כולנו נראים יותר קטנים במצב הזה.”

החזן פתח בנעימת לוויה כדרכו ואחרי שהילד אמר קדיש האריך באל מלא רחמים, בשביל התשר שציפה לו.

הילד עזר לקברנים להערים עפר על אריחי הבטון האפור שהושמו מעל גופת אמו. האחות הקטנה ניסתה לחקות אותו ובכפותיה הקטנות אספה רגבי עפר והטילה אותם לתוך הקבר שהלך והתמלא באדמה עד שנוצרה תלולית קטנה. בראש התלולית תקע אחד הקברנים שלט ובו שם הנפטרת, תאריך מותה ומספר הגוש והחלקה בה נקברה.

החזן, הקברנים ואנשי המניין המנודבים התפזרו משם ורק הם נשארו לעמוד על יד התלולית הרעננה ושתקו שתיקה עמוקה.

פתאום הבחין האיש במתח שנרשם בפניו של הילד. מבטו היה נעוץ בכיוון המצבות הנמצאות צפונית למצבה של אביו. האיש עקב אחר מבטו וגילה מאחורי שורת המצבות את שלושת האברכים. פרצופיהם המזוקנים היו מחויכים כאילו נהנו הנאה שלמה מקבורתה של הרוסיה.

“הם שוב פעם פה,” מלמל הילד, “הם רוצים להיות בטוחים שאמא בתוך האדמה.” הוא השתתק והפחד כבש את עיניה האפורות והגדולות של הילדה. היא נדחקה אל אחיה כאילו היתה רוצה להיבלע בתוכו.

“אל תפחדו,” האיש התאמץ להרגיעם וכרע באיטיות על ברכיו כשהוא מקרב אותם אליו. בימים האחרונים רפה הכאב של הברכיים

והוא יכול היה להישען עליהם. “הם רק כמו רוח לא טובה. וכל רוח בסוף עוברת. הם לא יכולים לפגוע בכם.” הוא חיבק אותם, מאמץ אותם אליו. “וחוץ מזה אני נמצא אתכם. ותזכרו שהם מפחדים מאיש כמוני שיש לו קרחת כזאת נוצצת של מגָרש שדים אמיתי.” לרגע הוא הסיר מעל ראשו את המגבעת האוסטרלית ואמנם הקרחת המיוזעת התנוצצה כאילו היתה מרוחה בשמן, והוא הצליח להעלות שמץ של חיוך על פניהם.

הוא הזדקף באיטיות והפנה את גבו לאברכים. היו ימים שהיה פותר בעיה שכזאת בדרכים מסוימות, לא קונבנציונאליות. אבל הימים ההם כלא היו. מפני שהוא נעשה לאיש אחר. מובס, כושל לעבר פרקים אחרונים של מסכתו. האלימות נעשתה זרה לו.

פתאום פלט הילד: “הוא לא בא.” והאיש ידע שהוא מתכוון למפרנס. “אולי הוא לא יודע,” ניסה האיש לבטל במידת מה את מרירותו.

“הוא יודע,” התעקש הילד, “אם הם יודעים אז גם הוא. אבל הוא מפחד. עכשיו כשהיא מתה, ז’כילו שאין לו שום דבר אתנו.”

“אני פה, אתכם,” אמר האיש.

“טוב שלא בא,” התריס הילד באיבה וחפן בכפו את כפה הקטנה של אולגה, “טוב שלא בא.”

החום התגבר כפורץ מחוטי חימום סמויים שהקיפו את האזור. והאיש נעשה רטוב מהזיעה עד שחולצתו דבקה בגבו, מדגישה את דקיקותו. הוא הרהר כי אולי יצטרך למתוח את כיסוי האברזין של הג’יפ, מפני שבגלל הילדים יהיה עליו לנסוע למרחקים יותר גדולים ממה שהתכוון אליהם כשרכש את הג’יפ לשימוש מוגבל, בעיקר לצורך הורדת סירת הצוללנים שלו לים ובחזרה.

“ניסע עכשיו לקאטיה?” שאל הילד. “כן,” השיב האיש, “כך החלטנו, נכון?”

האיש נהג בכיוון תל־אביב. בנוה אביבים התגוררה המורה לפסנתר של הילד. בשתיים היה לו שיעור והוא רצה שהאיש ישמע אותו מנגן כמו שגאלה היתה נוהגת ויכיר את המורה הזקנה, שהיתה כל־כך חשובה בחייו.

דקות אחדות לפני שתיים האיש מצא חניה בקרבת בית המגורים הגדול ועלה עם הילדים במעלית לקומת השביעית.

האשה שפתחה לו את הדלת היתה כבת שבעים ואולי קרוב יותר לשמונים. ממבט ראשון נקלטה אצל האיש כאילו חזרה אליו האשה הזקנה מרמת הכורכר. כל־כך דומות היו השתיים זו לזו. קטנות. רחבות מותן ובעלות נוסח זהה של אסיפת שערן. שיער שיבתה של קאטיה, כולו כסוף, נקלע כצמה מעל לראשה בצורת כעך גדול, המוכר כתסרוקת של באבושקה.

קאטיה קיבלה את הילדים בחיוך חם ורחב ובעד משקפיה בחנה בתמיהה את האיש הזר.

האיש שיער שהיא תבהה בו בצורה שכזאת.

“אני רוצה לדבר אתך,” הוא אמר ומשך מעל ראשו את המגבעת האוסטרלית. אבל במקום להיראות טוב יותר ופחות מעורר חשד, הוא נראה לה עוד יותר משונה. כמעט מעורר דאגה באשר לקשר שלו עם הילדים שנחפזו לעבר פסנתר הכנף הגדול, היכן שאלכס החל לפרוט סתם כך ואולגה התיישבה על הספה שבצד כשהיא קשובה לו.

כשהצלילים הטהורים הראשונים של פסנתר הכנף המעולה כבשו את חדר האורחים המרווח ומקושט עד לעייפה בתמונות של תלמידיה הנודעים של קאטיה, היא הציעה לאיש המוזר להיכנס ביחד אתה לחדר הספרייה הצמוד לחדר האורחים.

“מה קרה שגאלה לא באה?” היא שאלה בחשש כשהאיש התיישב באיטיות בתוך הכורסה הגדולה.

האיש קבע בה את מבטו. “אני מצטער, גברתי,” הוא ניסה לדבר בעדינות ככל שהיה מסוגל, “גאלה לא תוכל לבוא יותר עם הילדים…”

הזקנה נזדקרה בחדות: “על מה אתה מדבר?” בגלל המתח שכבש אותה נדמה היה שהעברית שלה נשמעה יותר כרוסית.

“את מבינה, גברתי,” אמר האיש ומולל בחוסר נוחות את תיתורת המגבעת, “גאלה נפצעה קשה על־ידי פגיעת מכונית ומתה. רק עכשיו באנו מהלוויה שלה.”

“גאלושקה מתה?” קולה של קאטיה נעשה חנוק וכף ידה כיסתה להרף שניה את שפתיה הדקות.

“היא מתה,” הוא אישר. “מתי?” קולה נסדק.

האיש אמר לה.

רגע היתה שתיקה ממושכת. האיש הרגיש בעליל שהמורה הזקנה מסרבת להשלים עם העובדה המרה. היא גם נתנה ביטוי לתחושה הכבדה שלה כשאמרה: “אני כל כך אוהבת אותה,” בלשון הווה, כאילו היא מתקיימת. “גאלושקה עושה הכל בשביל המוזיקה של הילדים. היא נותנת את הלב שלה ויותר,” הוסיפה וסתמה.

פתאום נשטפו עיניה בלחלוחית והישישה נאנקה. היא קמה והתנצלה בצרידות שהיא יוצאת לרגע. היא חזרה רק כעבור רגעים אחדים. בידיה היתה מטפחת ועיניה היו אדומות. “לא בכיתי,” היא הגיבה בהתרסה למבטו השואל, “אין לי כבר דמעות בגיל שלי,” היא קבעה בתקיפות והדמעות חרשו את פניה. “איזה מכה לילדים,” היא חזרה ונאנקה, “איזה ילדים. איזה כשרונות מדהימים. הו, גאטעניו, בלי אמא ובלי אבא. מתו כל־כך צעירים. מה רע הם עשו? תגיד לי? מה רע עשו שני האנשים היפים האלה?”

האיש ישב מנגד ושתק, מניח לה להתמודד עם הלם היגון.

“ומה יהיה עם הקטנים עכשיו?” היא בחנה אותו כאילו ראתה אותו ברגע זה בפעם הראשונה, “אתה מבין איזה כשרון גדול יש להם?”

“הם יהיו בסדר,” האיש הרגיע אותה בקולו השקט, “הם יגורו אתי.” הוא קבע בה את מבטו בהחלטיות, כאילו ההחלטה חייבת היתה לבוא לביטוי ברור. “אני אאמץ אותם מפני שאין להם אף אחד בעולם. ואני אעשה את הכל שהם ימשיכו במוזיקה שלהם.”

הזקנה בחנה אותו בחשש. “אתה לא נראה בגיל מתאים לאמץ,” היא ביקרה אותו, “אתה לא נראה צעיר לזה.” היא עיקמה את פיה כמעט בביטול גלוי. “אתה גם לא עושה רושם שיש לך אמצעים…” היא השתתקה כשהוא גיחך.

“אני רק נראה ככה. אבל אני רק בן ארבעים ושבע ובפנים אני יותר צעיר ממה שאני נראה בחוץ,” הוא ניסה להרגיע אותה בהומור, “ואני מבטיח לך שלא יחסר להם דבר. תחשבי עלי כאילו אני הפטרון שלהם. את חיפשת בשבילם מצנט, נכון? כך שמעתי מגאלה.”

“זה מוזר,” קאטיה העירה לבסוף, “גאלושקה תמיד התלוננה שהיא והילדים לבד בעולם. שאין אף קרוב לא ברוסיה ולא פה אצלנו.”

“אני לא אמרתי שאני קרוב משפחה,” הוא הסתייג מההגדרה שלה. “אז מה אתה להם ?”

“אני…” הוא היסס. כמעט יצא לו להגיד לה שהוא אהב את גאלה מפני שהיה ביניהם משהו מיוחד. אבל במקום זה הוא הודה שהוא “הגננת שלהם”.

האיש כמעט שחייך כשהיא זקפה ראשה והוא הבחין דרך משקפיה שאישוני עיניה התרחבו.

“אז אתה הוא איש־גננת שרוצה להיות המצנט, הה?” הזקנה התנשפה בחופזה, כשואפת לגמור מרוץ משונה, “גאלושקה סיפרה עליך. הרבה פעמים.” היא בחנה אותו שוב מהקרחת הנוצצת ועד לכפות רגליו הנתונות בסנדלי עור ישנים.

הוא הנהן בראשו. “כמו שאמרתי,” הוא חייך.

“היה לה יחס מאד מיוחד אליך, אתה יודע?” היא שאלה.

“אני משער שהיתה לנו תקשורת טובה,” הוא הסכים.

“קצת יותר מזה,” חייכה הזקנה בעד דמעותיה, “קצת הרבה יותר. היא אמרה שאתה הכי סימפטי שהיא פה מכירה. שהלב שלה מדבר אליך כמו אל ליאוניד.”

האיש רצה להגיד משהו אבל מיתרי גרונו התכווצו עד שנעשה כאילם. אולי ההתרגשות של הגילוי הזה גרמה לתגובה המשונה הזאת.

“אבל בכל זאת מי אתה?” קאטיה דרשה לדעת.

“למה את מתכוונת?”

“אתה חושב שאני סתם ככה אסכים שפתאום יופיע איש־גננת וייקח לעצמו את הקטנים שלי אפילו שלגאלושקה היתה אליך הרבה סימפטיה?” היא הנידה ראשה במרץ לאות שלילה, ימינה ושמאלה. “אני צריכה לדעת בדיוק מי אתה, ואז נראה מה יהיה ואם אתה יכול להיות אפוטרופוס.”

היא התכוונה גם לתוכניות שלו לגבי הילדים.

“אין לי הרבה מה לספר על עצמי, ובעניין התוכניות מה שהיה זה מה שיהיה.” הוא ניסה להתחמק ממנה אבל היא נתגלתה עקשנית אפילו טרחנית. היא רצתה לדעת אם הוא לא מסוכן לילדים.

האיש צחק בקול רם. “אני יכול להביא לך המלצות מתאימות,” הוא הבטיח למורה לפסנתר כשגווע צחוקו והוא הבחין בשני הילדים שפתחו את הדלת, מתבוננים בו בתימהון. הם לא הבינו מה גרם לאיש־גננת שלהם לצחוק בחופשיות שכזאת, כשמגרונו פורצים גלי צחוק משונים.

“לפסנתר!” פקדה עליהם המורה הזקנה בתקיפות, “חת’שניים!” וכשהם נסוגו לאחור ונעלו מאחריהם את הדלת היא חזרה למדוד מחדש את האיש־גננת. “המלצות? ממי, למשל?”

“מאנשים נכבדים,” הוא הרגיע אותה, “וחוץ מזה אני בעל אמצעים ויכולת לטפל בילדים ולתת להם את כל מה שהם צריכים. אין לי משפחה משלי. הם יהיו המשפחה שלי.”

היא בחנה אותו כשוקלת את ערך הבטחותיו. “נו טוב, אז נחשוב. עד אז תשתה תה, קפה או משהו קר?” היא שאלה לאחר שחככה בדעתה והגיעה למסקנה מסוימת.

“מים מינרלים, אם אפשר,” הוא ביקש וידע שהחשדנות שלה נמחקה.

יותר מאוחר האיש הוזמן על־ידי המורה לפסנתר לשבת על הספה בחדר האורחים, במקום בו נהגה לשבת גאלושקה כשהיא מאזינה לילד. והאיש־גננת הרגיש שבנסיבות שנוצרו קאטיה הכירה בסמכות ההורית שלקח לעצמו.

 

23    🔗

בלילה יצא האיש מהמחסן פעמים אחדות לבדוק אם הילדים ישנים ללא הפרעה בחדר שהיה שלו ועכשיו קרא לו בלבו ‘חדר הילדים’. אחרי חצות נסוג השרב ורוח צוננת עלתה מהים, משיאה את המליחות שהוא אהב.

לפנות בוקר האיש חזר לחדר הילדים ובשקט בשקט פתח לרווחה את החלון. הוא ריווח את חרכי התריס בזווית נכונה שאור הבוקר לא יפריע להם, אבל שהצינה הנעימה תחדור לחדר ותשבור את החום המעיק שעמד בו.

בשש בבוקר הוא השקה את שתילי הגראניום, את שלושת הברושים ואת עץ האיקליפטוס. רק אז התפנה להאכיל את החתולים. משם ניגש לסדר בגן את ארגזי הצעצועים השונים כאילו רק היום היה בדעתו לפתוח מחדש את המקום.

כשהאח ואחותו התעוררו האיש כבר סיים להכין את ארוחת הבוקר שהיתה מורכבת מחביתה גדולה, גבינה לבנה, ירקות אחדים, יוגורט תותים ופרוסות חלה קלויות. הם מצאו אותו יושב על־יד השולחן שבמרפסת וכותב משהו במחברת חדשה שקנה.

“בוקר טוב,” הוא הקדים את פניהם והזמין אותם לגשת לשולחן לאכול. “אני מקווה שאתם רעבים,” הוא חייך.

הילד הודה שכן והתיישב מולו והילדה התיישבה בצידו. “מה אתה כותב?” היא שאלה. הסקרנות שלה תמיד התעוררה משינה ביחד אתה.

“אני כותב כל מיני דברים שאני אצטרך בשבילכם.” הוא החליט שהוא ידבר אליהם כמו תמיד, כאילו היו מבוגרים כמותו. ואם יהיה משהו שלא יבינו, אז הוא ינסה להסביר אותו להם. “אני כותב בשביל שלא אשכח.”

“מה?” היא לא הניחה לו. “שצריך למשל לקנות בשביל האמבטיה סבון ריחני וקוצף.” “בשביל אולגה?” היא נראתה מאושרת ומחאה כהרגלה בכפות

ידיה שצדן החיצוני על־יד שורשי אצבעותיה היה מרופד בתפיחות רכות ככריות, שיצרו ביניהן מעין גומות חן.

“בשבילך,” הוא אישר. “ולאלכס?”

“לאלכס אקנה ציוד צלילה שיוכל לצלול אתי.” הוא העיף מבט בילד שעיניו הבריקו בשמחה.

“מה אני יעשה כשאתם תהיו במים?”

הוא צחק וגהר לקראתה, מתקשה שלא לחבק אותה בחדווה משונה. “את תשגיחי עלינו בתוך הסירה. טוב?”

“טוב,”

פתאום אירע המעבר החד שהוא שיער כי יבוא ועוד יחזור פעמים רבות. הילדה לגמה את החלב, נגסה בפרוסת החלה שלה ולעסה אותה כשהיא שוקעת בהרהורים שמרחיקים אותה. היא התנערה כקורעת מעליה קורי חלום רחוק. “אמא לא באה אתנו לים, נכון ?”

העצב כבש אותה בבת־אחת.

“לא, היא לא תוכל,” האיש השיב.

“אמא לא באה, נכון אלכס?” היא נשמעה נבוכת־דרך.

הילד שתק.

“נכון, איש־גננת?”

היא היתה צריכה לשמוע דבר ברור ובגרונו נתקעה פקעת מרגיזה. הוא הנהן בראשו ואצבעותיו הארוכות, השבורות בקצותיהן, חלפו מעל תלתליה, נוגעות בשיער ולא, כמגע של כנף פרפר מרחף.

כך התחיל יום שאמור היה לפתוח את פרקם המשותף.

עד הצהריים האיש טייל אתם בסביבה וסיפר להם סיפורים מרתקים על עיר הנמל העתיקה שהיתה פה פעם, על הכפר הערבי שנשאר ממנו רק מסגד בודד ובית קברות שכמעט כל מצבותיו נהרסו או נגנבו, ועל הימים הרחוקים של העולים שהגיעו לארץ בחוסר כל ויושבו בפחונים לאורך רמת הכורכר באזור שנקרא מעברת נוף־ים.

“מאיפה ת’יודע את הכל?” שאל הילד.

האיש התבונן בו בחיבה ואמר: “הכרתי פעם ילד כמוך שגר פה וגדל פה עד שצמחו לו כנפיים והוא עף למקומות רחוקים. אבל יום אחד התקרב יותר מדי לשמש והכנפיים שלו נשרפו בחום והוא נפל למקום רע.”

הילד לא גרע ממנו את מבטו הנוקב. “זה אתה, נכון?” הוא קבע בוודאות כיודע. ואז הוא אחז בזרוע הדקה של האיש וביקש ממנו שיספר עוד סיפורים. כאילו הגיע רגע של אמת, והיה עליהם להתוודע מחדש, בלי מחיצות, בלי מסכים.

האיש המשיך להפליג בסיפורים גם בשעת ארוחת הצהריים וגם אחר כך, כשירדו לחוף אפולוניה. יותר שסיפר יותר רצה לספר. כאילו השתיקה הארוכה במשך השנים הרבות נקטעה בבת־אחת.

וגם בערב הוא המשיך לספר להם סיפורים שנשמעו כאגדות. הוא סיפר להם על איש אחד שבנה מפלצת אכזרית ועל איש אחר שיצא להרוג אותה והגיע למקומות רחוקים ומרתקים. הוא סיפר על מפגשים מפתיעים שהיו לאיש הזה עם אנשים בני עמים ושבטים שונים. הוא קיווה שהם יחשבו שהוא ממציא את הסיפורים הצבעוניים, אבל בעיניהם הוא קרא שהם בטוחים שהוא לא המציא אותם.

אולגה רצתה לראות טלוויזיה אבל אלכס אמר שתלך לבד מפני שהוא צריך לנגן. הוא ניגן שעות אחדות יצירות משל ליסט ושופן וגמר את התרגול בנגינה מבריקה ב’אטיודים בתמונות' של רחמנינוב והוא לא היה שבע רצון מהביצוע וחזר וניגן את היצירה, והתעכב על הקטעים שרצה ללטש כפי שהנחתה אותו קאטיה. ואז הוא ניגן משהו משל צ’יקובסקי ואמר שקאטיה חושבת שצ’יקובסקי הוא אולי המלחין הכי רוסי שהיא מכירה, והוא הוסיף: “אני צריך לנגן כל יום שש־שבע שעות לפחות, ואולגה צריכה ללכת לשיעורי הריתמיקה שתי פעמים בשבוע.”

“זה בסדר מבחינתי,” ענה האיש, “ממחר נמשיך בסדר היום הרגיל שלכם.”

אבל כבר באותו לילה, זמן קצר אחרי שהסתלקה השבת וכבר נדלקו כוכבים רבים בשמיים הגבוהים, משהו השתבש. רגעים אחדים אחרי שהילדים התיישבו מול הטלוויזיה הקטנה נשמע צלצול הטלפון החסוי שלו.

“כן,” הוא הפטיר לטלפון הפתוח.

אבל מהצד השני הוא נענה בשתיקה.

“הלו?” הוא הפטיר שוב שמא משהו השתבש בקו.

“שום דבר עוד לא נגמר עם הזונה הרוסיה,” קרא מישהו פתאום, בקול עמום, משונה, מלווה בגרגורי לעג, “גם לא עם השרצים שלה.”

היה לאיש רצון לנתק את הקשר, אבל חושיו נדלקו מפני שבבת־אחת הוטרד מהידיעה שמספר הטלפון שלו כבר לא היה חסוי יותר. בראשו נתקעה מחשבה שחפרפרת חפרה מסביבו. אם מישהו העביר את מספר הטלפון הסמוי ליד לא נאמנה, כי אז כל החומר הקשור בו, והנחשב עדיין בדרגת חיסיון גבוהה ביותר, עלול לדלוף לבריונים האלה.

“מי אתה?” הוא שאל בשקט.

“זה לא חשוב, מה שחשוב שהילדים הטמאים האלה ייצאו משם, אתה מבין? ייצאו מהארץ הזאת, מבין?”

הוא לא הבין ולא הספיק לשאול שאלה נוספת מפני שהקו בצד השני דמם פתאום.

האיש התקשר מיד לביתו של העמית שנקבע כאיש הקשר שלו בצומת המרכזי של המערכת ודיווח לו כי מספר הטלפון החסוי הגיע למישהו לא מהימן.

“תחליפו את המספר החסוי,” הציע האיש. “זה יבוצע מיד.”

“אני מחכה לשמוע ממך,” האיש פלט בקצרה וניתק את הקשר. הוא לא רצה לברבר סתם כך.

הסיפורים המרים והקשים של הבנאי הזקן חזרו אליו בבת־אחת. טעם השנאות והטירוף שאפיין את מלחמות החרדים אלה באלה עורר בו חשש כבד, מפני שהוא נעשה אחראי לילדים.

האיש זכר את צבע האיבה בקולו הבוטה של הבנאי הזקן שגינה את בני עדתו פעם אחרי פעם, כאחוז תזזית, וחירף את מערכות חייהם של אותם חרדים מנותקים מהמציאות. הוא אמר לו שזה עולם בו שולטים בודדים בהמונים. וההמונים מתייחסים לבודדים האלה לא סתם כאל נסיכים ומלכים בעלי חצרות, אלא למעלה מזה. מעלה שאף מלך לא הגיע אליה. מעלת משיחים ובני אלוהים.

“הם צוחקים על ישו של הגויים?” הוא היה קורא בפליאה לכל רוחות השמיים, “הם שמתחרים ביניהם מי קרוב יותר לאלוהים? מי משיח ומי בנו? לגויים יש בן אלוהים אחד ואצלנו כל רב ואדמו”ר הוא כזה."

האש היתה פורצת מגרונו של הבנאי הזקן שהיה דן ברותחים את האנשים המטפחים את האמונה כי בכוחם לחולל נסים, נפלאות, ולשלוט בשנאות ולהטיח קללות עד מוות. כאילו כוחם כשל האלוהים שבשמו הם מדברים. הבנאי הזקן שבשנותיו הראשונות בארץ נרדף על שחזר בשאלה, אמר כי אינו חושש מהקללות הארורות שלהם. כי יותר ממה שכבר עשה לו אלוהים איש כבר לא יעשה לו, אבל האיש קרא בעיניו פחד. גם הבנאי הזקן שיצא לתרבות רעה מבחינת אנשי קהילתו, פחד כי די בקללה שלהם לגרום לאסונות נוראים.

לימים, בשליחויות לארצות רחוקות, לעתים לא נודעות, לא מצא האיש צבע מפחיד כזה של בני אדם כאלה בשום מקום. רק בג’מייקה גילה אותה עוצמת כישופים ושיקוצים, קללות ונאצות, הגוזרות פגעים, חולי ומוות על מי שנקבע כיעד לשנאה. בעולם המאגיה השחורה הוא מצא את האימה המאפיינת את עולם החרדים.

בלילה הזה הבין האיש בפעם הראשונה את נהמת לבו של הזקן שפסק כי בין לובשי השחורים האלה, המתיימרים להיות אנשי אלוהים, לבין הכוונה האמיתית של תורת משה אין ולא כלום. ועוד הוסיף, כי אם את אלה היה משה מוציא ממצרים, לא ארבעים שנה היה מוליך אותם במדבר, אלא ארבע מאות, עד שהיה נוכח לדעת שבאמת לא נותר בהם אחד שיום יבוא ויסלף את כוונתו ויהפוך חירות לעבדות משונה.

הבנאי הזקן היה כמסומם בקיצוניותו. פעם יצא וצעק מעל המצוק לעבר המתרחצים בים, כי אפילו משה טעה. שלא ארבע מאות שנה צריך היה להוביל את החרדים במדבר, אלא צריך היה להחזיר את שכמותם לעבדות במצרים. אבל כוחו לא עמד לו.

והבלתי צפוי מהם עורר באיש דאגה עמוקה.

 

24    🔗

ביום ראשון הופיעה עוזרת הגננת. היא טענה שהבוסית שלה הורתה לה להמשיך לעזור לו לפחות גם במרוצת השבוע הזה, ואם יהיה צורך אז גם יותר. היא אמרה שהבוסית חושבת שבמצב בו הוא צריך לטפל בכל הבעיות הקשורות באח ובאחות, מוטב שלא יהיה בלחץ ושיוכל לקבוע לעצמו לוח זמנים נוח לסידורים.

עברו רק דקות אחדות כשהוא גילה עד כמה היא צדקה. הטלפון הגלוי צלצל. מישהו בטלפון ביקש לדבר אתו. הפונה היה איזה פקיד מחברא קדישא בתל־אביב, שהציג עצמו כאחד מעוזרי מזכיר החברה, וביקש ממנו להביא דחוף את תעודת הזהות של המנוחה, כדבריו, וכל נייר אחר בו מצוינת דתה, כולל מסמך הנישואין שלה לליאוניד כגן.

לשאלתו במה מדובר, סירב הפקיד להתייחס ורק הגיב שכדאי לו לבוא כמה שיותר מהר.

האיש נכנס למחסן ופתח את המגירה הגדולה בה החזיק את המסמכים שרק את חלקם הצליח לשחזר ולא במלואם. הקרעים היו מודבקים בצלוטייפ והוא הכניס את המסמכים האלה למעטפה גדולה ושם אותה בתיק עור ישן ויצא לעבר העיר הגדולה.

התנועה בכביש החוף היתה צפופה. בכל יום ראשון בשבוע עד לאחר השעה עשר ויותר, היה עומס תנועה ניכר מצפון לעיר הגדולה. אבל הג’יפ שימש לאיש כלי תעבורה נוח ולא היה אכפת לו ממהירות מסוימת כלשהי. הוא הגיע למשרדי חברא קדישא דקות אחדות אחרי השעה עשר.

בכניסה הוא חיפש את שמו של הפקיד ומצא את חדרו. היו שם כמה אנשים שחיכו לאותו אדם שעל דלתו היה כתוב ‘מזכיר’.

בסופו של דבר, קרוב לאחת־עשרה הוא נכנס ומצא את עצמו במשרד ממשלתי רגיל, אפור ומייגע את העין. הפקיד שחיכה לו היה גבר תמיר וגבה קומה, כבן ארבעים ומשהו, לבקן שכאילו הוטבל באמבטיה חלבית. מגבעתו היתה מונחת על שולחנית הדובקת בקצה המכתבה שלו, ולראשו חבש כיפה שחורה שהדגישה את לבנוניות עורו.

הפקיד הציע לו במנוד סנטר שיישב על הכסא הפנוי.

“אתה מופיע פה כקרוב משפחה,” הוא התבונן בטפסים שלפניו.

“כנראה,” האיש ענה בזהירות.

“קרוב משפחה של גאלה כגן, הה?” האיש לא גרע מבטו מהגיליון שלפניו. כאילו היה צריך לחזור ולקרוא כמה וכמה פעמים את הכתוב שם. “אפשר לראות תעודת זהות שלך?”

האיש הופתע. אבל הוא לא סירב. הוא משך מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס הדהויים את הארנק, שלף את תעודת הזהות החדשה שלו והושיט אותה למזכיר. הפקיד בחן בקפידה את הכתוב בתעודה והשווה את הפרטים לאלה שהופיעו בטופס שלפניו.

“אתה בנימין ארץ־קודש?” הוא שאל, בוחן אותו מעל למסגרת משקפיו השמוטים על אפו.

האיש אישר.

“זה שם לא רגיל,” העיר הפקיד, “מאיפה זה?”

“מסבא שלי שאימץ אותי אחרי שאבי מת.”

הפקיד בחן אותו מהורהר: “אתה ממשפחה שומרת מסורת?”

האיש לא ידע מה זה עניינו של הפקיד. אבל הוא בכל זאת השיב באדיבות שלמשפחה היה פעם רקע כזה.

“מה פירוש הדבר, היה?” חקר הפקיד.

“עניין שבהיסטוריה,” האיש התחמק.

הפקיד לא נחפז להחזיר לו את תעודת הזהות שלו. הוא הניח אותה בצידו בצורה שלכאורה החזיר אותה ודי לאיש להושיט יד בכדי לאסוף אותה, אבל גם בצורה שמתפרשת כאילו טרם גמר לעיין בה.

“הבאת את התעודות של המנוחה?” הוא שאל.

האיש הניח על השולחן את המעטפה החומה הגדולה ושלף מתוכה

את השחזורים האומללים של קרעי התעודות, רובן ברוסית מיעוטן ברוסית ובעברית מטעם השגרירות במוסקבה, ורק תעודות אחדות, כולל תעודת הזהות שלה היו מהארץ.

הפקיד נזהר מלגעת בניירות. “מה זה צריך להיות?” הוא תהה.

האיש סיפר לו מה קרה בבית הלבן הקטן ברחוב התאנה. “ניסיתי לשחזר עד כמה שיכולתי. יש פה תעודות בעניין לידתה, נישואיה, הכתובה שלה, תעודת גימנסיה ועוד כמה תעודות של הלימודים, תעודות לידה של הילד והילדה שלה והאישורים לעלות לארץ.” הוא הצביע על התעודות. “צריך להיזהר שלא יימשך הנזק. התכוונתי לצלם אותן אבל לא הספקתי.”

“ניסו להשמיד, הה?” חייך הפקיד, “מי? למה? אולי בשביל שאי־אפשר יהיה לבדוק את האמיתות שלהן? אולי מדובר בזיופים, לא חשבת על זה?”

איזה זמן בחן הפקיד את התעודות כשהאיש קורא בפניו הבעה מסויגת, אולי מתנערת. אחר־כך קם הפקיד והכריז שהוא יוצא לרגעים אחדים ולקח אתו את התעודות של הרוסיה וגם את תעודת הזהות של האיש. הוא פתח דלת צדדית המקשרת אותו עם בעל סמכות ונעלם לאחר שחזר והגיף אותה.

האיש שמע קולות של אנשים אחדים. הוא היה מומחה בזיהוי קולות. בחדר השני עלו קולות של חמשה גברים. הוא שיער ששניים היו בני גיל אחד, והם צעירים כאותו מזכיר שפרש לחדר הסמוך. האחרים היו יותר מבוגרים. ההבדל היה בגובה צליל הקולות. הצעירים דיברו בקולות רמים, ואפילו התלהטו כאילו יש ביניהם חילוקי דעות. האיש ידע את חשיבותו של החדר. שם ישבה קבוצה קטנה של אנשים שגזרה גורלות של אחרים מאחורי דלת סגורה.

צלילי הקולות נעשו עמומים כמתרחקים. האיש המשיך לשבת על הכסא ללא ניע. מסוגל היה לשבת שעות ארוכות בלי תנועה. הוא קפא במקומו כאילו הגוף נעשה קליפה חסרת חשיבות והוא עבר למקומות אחרים באמצעות הזכרונות.

האיש לא נתן דעתו כמה זמן עבר. אבל הוא חשב שלפחות חצי שעה עד שעוזר המזכיר חזר והתיישב בכורסתו. הוא הניח לפניו שתי חבילות של מסמכים, המשוחזרים והצילומים שלהם. הוא החזיר את התעודות הקבועות של האשה לתוך מעטפת הנייר החומה הגדולה, הניח עליה את תעודת הזהות שלו ודחה את החבילה לעברו.

“אנחנו רוצים לבדוק כמה דברים לפני שנחליט מה יהיה,” פסק המזכיר.

“מה יהיה מה?” תהה האיש.

הפקיד התעלם ממנו וחזר לעיין בניירות. הוא הרים מסמך אחד בזהירות כחושש שגם ההעתק המצולם שבידו יתפרק והניח אותו בצד. חזר והרים מסמך שני באותה צורה וכך המשיך. “אלה מסמכים אלה? באמת! ואת זה אתה מביא כהוכחה בעניין המנוחה. באמת.” המזכיר הניד ראש בצער.

“מה בעניין המנוחה?” שאל האיש והיובש מכאיב בגרונו כאילו צמחו שם קוצים זעירים ומטרידים.

“היה לנו ספק גדול בעניין יהדותה.”

“ועכשיו הכל בסדר?” האיש בחן אותו בחשש.

“תלוי למי, לא לך, אולי,” מלמל הפקיד,

“מפני שכפי שהעובדות לפנינו, אז בטח שהיא לא יהודיה.”

“על סמך מה אתה אומר את זה?” מועקתו התגברה.

“יש לנו מקורות,” הפטיר הפקיד.

“גם אני הסתכלתי בניירות שלה,” אמר האיש, “כל הניירות מוכיחים שהיא יהודיה. גם תעודת הנישואין שלה חתומה בידי רב אורתודוכסי במוסקבה. גם בניירות של האדמיניסטרציה הרוסית זה כתוב. היא גם היתה נשואה ליהודי. כגן. ואתה יודע שכגן זה כהן.”

“אתה לא צריך לספר לי את מה שאנחנו יודעים,” היתה התגובה החדה, “כגן היה יהודי וזה נכון. אבל כנראה שלא היא. הניירות המפוברקים האלה לא מספיק טובים מול המלה של המקור שלנו.”

האיש התפלא והעיר לפקיד שהוא לא מבין איך מסמכים מקוריים, אפילו שהושחתו בכוונה, אין להם ערך מול מלה של מישהו, אבל הפקיד ענה לו בפשטות שהם סומכים באלף אחוז על המקור הזה, מה גם שבעלי דעה קבעו עכשיו כי מדובר במסמכים שנקרעו בכוונה כדי לטשטש נקודות מסוימות ואינם אמינים. כדוגמא המחיש הפקיד כוונתו כשטען שאין להם דרך לדעת מי חתם על תעודת הנישואין שלה. החתימה בכלל לא ברורה מפני שהקרע חוצה אותה ובקרעים המשוננים שחוברו מחדש חסרות אותיות.

“חוץ מזה המקור הביא לנו עדויות של אנשים נכבדים,” הדגיש הפקיד, “והם קובעים שהכירו אותה עוד שם ברוסיה ושהיתה נוצריה אדוקה. המקור שלנו בלתי מפוקפק.”

המקור שלנו.

האיש רק רצה להבין איך הוא יכול להכחיש את אותו מקור נעלם כשממנו נשללת הזכות להתעמת אתו פנים אל פנים. הפקיד חייך בדקות כששמע את השאלה וטרח להשיב שבאמת יש כאן בעיה חמורה. פניו הרצינו כשהדגיש את המלה חמורה.

“אתה אפילו לא יכול לחשוב שיאפשרו לך להתקרב למקור,” קבע הפקיד. “אם לא נקבל הוכחה חותכת עד מחר שהיא יהודיה כשרה,” הוא העיף מבט בשעונו, “עד השעה הזאת, אז נצטרך להוציא אותה מיד מהקבר לפחות עד שהבירור יגמר.”

“מה יקרה עד אז?”

“עד אז תמצא לה מקום אחר,” הסביר הפקיד.

“מה זה מקום אחר?”

“אכסון בבית קירור. למשל באיזה בית חולים. ואולי המכון לרפואה משפטית. מה עוד אתה רוצה שאגיד לך?” סבלנותו של הפקיד נתקצרה.

“וכמה זמן יימשך הבירור?”

הפקיד חייך כמתנצל. “אתה שואל אותי שאלות שאין לי תשובות. העניין יכול להימשך עוד איזה שבוע וגם שנה. אי אפשר לדעת,” הוא הדגיש.

השתררה שתיקה. ההתפתחות הקשה הזאת היתה הדבר האחרון שהאיש ציפה לשמוע. המתח כבש אותו עד שאפילו לא שמע הד נשימתו הרכה מפני שכאילו בכלל לא היו לו צורך באוויר.

“איך מקצרים את הסיפור הזה ורק שלא יוציאו אותה מהקבר?”

הוא לא הרפה מהפקיד. רצה ללבן לעצמו את המצב מכל צִדיו.

“מוכיחים שהיא יהודיה,” חייך הפקיד.

“מאיפה אמציא לך הוכחה מול עדות שאתם לא מראים לי אותה או עד שאתם לא מעמתים בינינו?” הוא שאל באירוניה חריפה.

“לא יודע,” התפתל הפקיד, “אבל תהיה מוכרח למצוא משהו, אפילו שקשה לי להאמין שתוכל להביא ראיה שתבטל עדויות כאלה.”

“אולי תיתן לי יותר זמן,” הוא ביקש.

הפקיד הפך את כפותיו בחוסר אונים. “זה לא שאלה של זמן, אתה יודע,” הוא הצית לעצמו סיגריה והפריח עשן, “משנקבע שהיא לא יהודיה אז זהו זה. אחרת כל אחד יכול למשוך זמן כמו שהוא רוצה. אז מה יהיה, כאוס?”

“ואם בסוף יתברר שהיא יהודיה, אז מה על כבוד המת?”

הפקיד התנשף בעייפות. “אני לא קובע בדברים האלה, וחוץ מזה זה בכלל לא נושא לשקלא וטריא.”

“גם לי אין כוונה להתמקח,” העיר האיש בזהירות, “אני פשוט מנסה למצוא דרך שלא ייגרם בזיון המת, מפני שאין לי ספק ביהדותה ואני יודע מי עומד מאחורי הפיברוק הזה של הנצרות שלה, אתה מבין?” הוא המתין איזה שניות אחדות אבל הפקיד התעלם ממנו. “תראה, אדוני,” הוא הפציר בו בקול רך, “תגיד לי בבקשה מי במשרד הדתות קבע על סמך העדויות שהגיעו את מה שקבע. כל מה שאני מבקש זה שתאפשרו לי להציג את הגירסה הנכונה.”

“מצטער שלא יכול לעזור, באמת שלא,” היתה התגובה היבשה. “זה אפילו לא עניין של משרד הדתות, אתה מבין. הלכה. עניין של הלכה ואין מה לעשות.”

האיש מדד במבט ארוך את הפקיד שממול. הוא קם בתנועה איטית מפני ששוב התחיל להציק לו הכאב בברכיו. גם בטנו הכאיבה לו. במצבי מתח היה סובל מהתכווצויות מרגיזות בקיבה שאלמלא שלט בעצמו היה מוכרח לשחרר אוויר שנדחס שם עד להתפוצץ, כקורע את מעיו. “עד מחר בשעה הזאת,” הוא מלמל.

“אמרתי, אדוני, עד מחר בשעה הזאת.” המזכיר משך אליו תיק אחר, להבהיר גבול הפגישה שהסתיימה.

“אני מקווה שתשנו את דעתכם,” אמר האיש חרישית.

“ואם לא?” הפקיד הסתמר כתרנגול קרבות, “ואם לא?” הוא חזר והתיישב ברחבות בכורסתו. "אני מציע לך שלא תנסה לעשות מהומות בעניין הזה. תמיד תפסיד. ושלא תשכח שיש עוד את הבעיה של הילדים. "

האיש נעצר כהלום. הוא הרפה מיידית הדלת והפנה ראש שחוח לעבר המזכיר שבעיניו צד ניצוץ של כעס. “מה עם הילדים?” הוא שאל.

“אתה בטח יודע שאם האשה נוצריה, אז יש אותה בעיה גם עם הילדים,” הפטיר המזכיר ביובש, כקובע עובדה שאין להתווכח עליה. “אתה יודע איך זה אצלנו. הילדים הולכים אחרי האמא ולא חשוב אם האבא היה יהודי. הם מבחינתנו נוצרים לכל דבר…”

“ככה? נוצרים?”

“נוצרים נוצרים,” המזכיר אישר, “וחוץ מזה אם יתברר שהיא בכלל נכנסה לארץ על־סמך מסמכים מפוקפקים כמו אלה שהבאת, אז בטח שאין להם זכות ישיבה כאן. ואם מישהו יחליט להתעקש בעניין ויפעיל את משרד הפנים ויתברר כי אין להם משפחה מדרגה ראשונה כאן, אז יצטרכו להחזיר את הילדים לרוסיה באמצעות השגרירות שלהם, אתה מבין?”

האיש הרגיש לרגע כאילו חולשה גופנית שוב משתלטת עליו. פרקי עברו לימדו אותו לדעת מתי באמת גורלו נתון בידי אנשים העושים בו כשרירותם. אותה תחושת התבטלות, של חוסר ערך משפיל, חזרה וכבשה אותו לראשונה מאז הביאו אותו בחזרה הביתה. והוא רצה לדעת אם לא הגיע בטעות לחצר זרה.

“אתה בטוח שאנחנו נמצאים בתל־אביב?” הוא שאל.

הפקיד הסתכל בו כאילו דעתו השתבשה כשבשבת מוכת־רוח סערה.

“איזה מן שטויות אתה מדבר!” הוא נהם.

האיש התנשף בעייפות נוראה. אפילו לא היה מקום לאירוניה במקומות מסוימים.

“כדאי שתתחיל לחשוב ברצינות למצוא פתרון למנוחה,” הציע הפקיד.

“אתה צודק,” הסכים האיש ויצא מהמשרד.

מיד עם צאתו מהבניין הוא ראה שעל המדרכה ממול חונה מכונית הקרייזלר החדישה של האברכים. הם עמדו מאחוריה, מביטים בשלווה לעברו. הם ידעו שהוא יהיה כאן והם רצו שהוא ירשום לפניו את העובדה הזאת.

לא היתה דרך להתחמק מהם. רשתם היתה פרושה על כל הארץ.

 

25    🔗

אמרו לאיש כי יהיה עליו לבוא לדירת הגג בנווה אביבים. רק עוד לא ידוע היה באיזו שעה. אמרו לו שזו אחת מדירות הגג הכי יפות והכי יקרות שיש בארץ, מפני שהרב הראשי של האזור לא היה מוכן להיכנס למשרה החשובה שלו אם לא תובטח לו דירה כזאת; דירה שממנה אפשר לחבוק בעין מלוא כל הארץ, שאפילו משה הנסיך המצרי התמים לא ראה מזוית רחבה שכזאת לפני מותו.

את הפגישה סידר לו השר הממונה על משרד הדתות שהתאמץ לבלום את התעצמות הכפייה הדתית. האיש טלפן אליו מיד לאחר שיצא מלשכת המזכיר של חברא קדישא. הוא הציג לשר את טיב הבעיה שלו והשר מיהר להרגיע אותו. הוא הבטיח לו שהפגישה עם אותו רב בנווה אביבים, חשובה, מפני שהרב יפתור בצ’יקצ’אק את הבעיה. “זה אחד הרבנים הראשיים הכי ליבראלים שיש לנו,” הדגיש השר, “אתה תשמע ממני בשעות הקרובות מתי אתה צריך להגיע.”

אז האיש חזר ונכנס לג’יפ ונסע לנוף־ים.

הוא הגיע לרמת הכורכר כשהורי הילדים באו לאסוף את הקטנים שלהם. כך שהוא הספיק עוד להחליף מלה עם זה ומלה עם זה. עוזרת הגננת נשארה עוד כחצי שעה עד שאחרון הילדים נלקח ורק אז פנתה לדרכה.

על־אף שחיצוניותו השלווה לא הסגירה משהו מהמתרחש בתוכו, עדיין היה נסער ונזעם וקיווה כי הפגישה עם אישיות רבנית חשובה שכזאת באמת תעזור. אומנם שמו של הרב לא אמר לו דבר אבל בשנים שנעדר צצו המון אנשים חשובים. בכל התחומים. מבחינה זאת הוא היה כמו ילד שלומד ללכת. כל שם זר צריך היה לקבל הסבר מסוים. אבל מושגי היסוד ברובם לא השתנו. גם לא המושג רב ראשי שהיה ידוע וברור לו. מישהו שפעל באזור האפור, בקו התפר הדק שבין החילונים ושומרי מסורת נאמנים לבין האולטרא־אורתודוכסים, החרדים.

האיש השתדל לא לחשוב על הפגישה הצפויה עד שיידע את השעה. בינתיים המשיך בעיסוקי הסידורים שבבית בעוד שאלכס לקח את אולגה לשיעור בריתמיקה. בשתיים וחצי התקשר השר. הוא הוכיח את יחסו המיוחד לאיש על־ידי זה שטרח אישית להודיע לו כי הרב יפגוש אותו בשעה תשע. השר אפילו סיפר לו שהרב התבטא ברוח טובה על הפגישה הצפויה, מפני ששמו של האיש היה מוכר לו.

כשירד הערב האיש הכין ארוחה לילדים ואחר כך נכנס למקלחת. הוא גילח למשעי את שרידי הזיפים של פדחתו ואת זיפי פניו ולמזלו לא נחתך, כפי שזה היה קורה לפעמים. רק אז עמד מתחת לסילון המים הקרים שעה ארוכה והמים שטפו את גופו כאילו הנקבוביות לגמו מהם עוד ועוד.

אחר־כך האיש צחצח את סנדליו, לבש חולצה לבנה ומכנסי ג’ינס נקיים מבד שחור, והבריש בקפדנות את המגבעת האוסטרלית.

הילדה כבר ישנה והילד הקשיב לתזמורת פילדלפיה עם הפסנתרן אמיל גיללס והמנצח יוג’ין אורמאנדי.

“אני צריך לצאת לאיזה זמן,” הוא אמר לילד, “אני נוסע לתל־ אביב.”

הילד בחן אותו. “אתה נוסע בגללנו, נכון?”

לילד הזה יש מבט שנכנס לנשמה, הרהר האיש. הוא ליטף את תלתלי הזהב של הילד וחשב על השיער העשיר והנפלא שהיה לאמו. השיער הערמוני שמנציץ מתוכו נקודות זהובות. הוא אהב את המגע הזה בתלתלי הזהב כאילו הם היו שלו. פעם ראשו היו מכוסה בתלתלים ארוכים שצבעם רק היה שונה. כאילו נצבעו בצבע של חרסינה אדומה שהשמש חרכה אותה.

“איך אתה יודע שזה בגללכם,” האיש הסתכל בו כמנסה לזהות משהו בפניו שמעיד על חוש נעלם.

“אנ’מרגיש את זה, איש־גננת,” הודה הילד, “מפני שאתה לא כמו תמיד. אתה כל כך נקי ומסודר. אתה כמו מישהו אחר לגמרי.”

“אתה יודע מה שאתה אומר,” הוא הסכים. “יש טלפון איפה שתהיה?” הילד לא היה שקט. “מה קרה היום?” שאל האיש.

“ראיתי את העורבים היום,” אמר הילד, “כשהלכתי לבית הספר ראיתי אותם במכונית הגדולה שלהם.”

“הם עשו לך משהו?” האיש הקפיד שקולו יהיה מאוזן, שלא יסגיר את דאגתו העמוקה.

“לא, הם רק עשו אלי אגרופים, ואז המכונית שלהם נסעה לשם,” הוא הצביע בכיוון הכביש הראשי של תל־אביב חיפה. הוא חזר וקבע מבט באיש. “חשבתי שאחרי שאמא מתה הם לא יבואו יותר.” פניו הביעו מתח רב. “אז תוכל להשיג לי את הטלפון אם אצטרך אותך?”

“אני לא יודע מה המספר,” הוא הסביר לילד וניגש לטלפון וחייג לאיש הקשר שלו. “תיכף אשיג את הטלפון,” הוא הבטיח. כעבור רגע נוצר הקשר עם העמית והוא קיבל מיד את הטלפון של הרב הראשי. ואז הוא שאל את העמית אם הוא יכול לקבל בהשאלה לאיזה זמן פלאפון, כדי שהילדים יוכלו לעמוד אתו בקשר מתי שהם צריכים.

“תראה את העניין מסודר,” אמר העמית, “עד שתחזור הביתה כבר יחכה לך שם פלאפון ותרשום גם את המספר החסוי החדש שלך.” הוא הכתיב לו את המספר ואחר־כך ציין שהמספר הועבר לידיעת הגורמים שחייבים לדעת על כל שינוי שקשור בו, אלה שמופיעים בתפוצה המוגבלת.

“יש עוד משהו שאני צריך,” האיש העיף מבט בילד. הוא לא רצה להגביר את חרדתו. “אני זקוק לעין שלישית על הבית לאיזה זמן.”

“יטופל מיד ביחד עם הפלאפון,” הבטיח העמית.

האיש אמר לילד שלא ידאג והושיט לו את פיסת הנייר עליה רשם את מספר הטלפון של הרב הראשי, הוא גם הוסיף שמישהו יבוא אולי בעוד שעה וישאיר כאן בשבילו פלאפון, כך שממחר לאן שילך יהיה אתו טלפון ובכל שעה ובכל רגע הם יוכלו לדבר אחד עם השני.

הידיעה הזאת שימחה את הילד. “פלאפון?” עיניו התנוצצו בשמחה, “זה שיגעון אמיתי.”

“כן,” הסכים האיש כשהוא רושם לפניו שיהיה עליו לסגל לעצמו עגה חדשה ומטבעות לשון של דור מרוחק ממנו כמעט כשנות אור, “זה יהיה באמת שיגעון אמיתי.”

 

26    🔗

הרב ודירת הגג היו בדיוק כמו שאמרו. בכניסתו אליה נזכר האיש בפעם הראשונה שראה את ציוריו המקוריים של סזאן. הזכרון ההוא שייך היה לימים בהם נחשב לבן בית אצל שועים וגבירים באירופה המערבית, שלרבים מהם היו אוספי אמנות מדהימים ואצל אחד מהם, ספרדי אציל ידוע־שם בברצלונה, ראה לראשונה מקרוב את ציורי השמן המרגשים של סזאן, ובהם את הנשים הסזאניות שמכחוליו העשירים העלו על הבדים כאילו היה הוא עצמו אלוהים הבורא את האשה.

לאציל הספרדי היתה דירת גג מקסימה שממנה אפשר היה לראות כמעט את רוב חלקי ברצלונה היפהפייה. לרב התל־אביבי היתה דירת גג לא פחות מהממת. ממנה אפשר היה לראות את הים במערב ואת הרי השומרון במזרח.

אחד מעוזריו האישיים של הרב הוביל אותו לחדר הספרייה. הוא מצא את הרב כפי שתיארו אותו, איש כבן שישים ויפה תואר, לבוש בחליפה מהודרת, בת שלושה חלקים, שמעילה קצת ארוך יותר מגובה הברכיים, בכדי שתהיה מהודרת מחליפות רגילות.

הרב קיבל בהתרגשות גלויה את האיש. קם מתוך כורסת העור העמוקה שלו, הקיף את מכתבת העץ העתיקה, והושיט את שתי ידיו לעבר האיש, כמעט מושך אותו אליו כמתכוון לעטוף אותו בזרועותיו.

האיש נבוך משפע החיבה שהרעיף עליו הרב.

הרב היה בעל עושר לשוני שהיה קשה לאוזנו של האיש, ובעל מבטא ברור כשל שחקן תיאטרון שכל הברה חשובה לו. חיתוך דיבורו עם הריש המתגלגלת התאים לקול הבריטון הנעים והסמכותי שלו.

כבר מהתחלה לא הסכים הרב לדון בכל עניין אחר שהוא מחוץ לאיש עצמו. התרגשותו מעצם הזכות להכירו אישית היתה גדולה. הוא חזר פעמים אחדות על מה שאמר לו ראש הממשלה כי לדעתו האיש הצנוע הזה תרם תרומה נדירה לביטחון תושבי הארץ.

הרב אמר לאיש כי התרשם עמוקות מההערכה הכנה והעמוקה של הרה"מ, ששמע על הפגישה הצפויה משר הדתות וטרח להרים לו טלפון וביקש ממנו לעשות כל שניתן בשבילו כאילו מדובר בו עצמו. הרב הרבה להשתמש במלים כל כך גבוהות בהתייחסותו לעלילותיו של גיבור המערכת, כפי שקרא לו, עד שהאיש ביקש ממנו להחזיר לו את מידותיו הרגילות.

“בסך הכל עשיתי מה שאחרים עשו, כבוד הרב, ונשאיר את זה ככה.” הוא כמעט שהתחנן שלא בו יחטטו אלא בבעייתו.

אלא שהרב היה באמת נרגש מהביקור והוא אפילו טרח למזוג לשניהם יין משובח, תוך הדגשה שהאורח מוכרח לטעום מיינו השמור למיוחסים מבין באי ביתו שהוא רצה ביקרם, והוא הציע שהם יתיישבו בפינה המרווחת שממול לחלון הגדול הפונה למזרח.

רק אז נקשרו דברים בנושא פגישתם ובנקודה זאת התעורר חשש עמום בלב האיש שלא ישיג הרבה כשהרב התעקש שוב לחזור ולחלק לו שבחים מפליגים.

“שלא תחשוב, ידידי,” הבהיר הרב, "שלא ניצלתי את השעות האחרונות ללמוד את עניינך מכלים שונים, בכדי שנוכל לברר לעצמנו מה ניתן לעשות, אם בכלל. אבל יותר טוב שאשמע את מה שיש לך להגיד. "

הרב הסיר את משקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה והניח אותם על־גבי השולחנית שלפניהם, כאילו השתדל לסלק כל מחיצה שמפריעה ליצירת אווירה חמה ואוהדת מבחינתו כלפי אורחו. עיניו היו חומות ורכות. אבל האיש ידע מניסיונו כי עיניים כאלה מסוגלות להשתנות עד קשיות של אבן בזלת שחורה.

“דבר,” עודד אותו הרב בחיבה, “כולי אוזן.” אז האיש שקד לתאר בבהירות את תמצית העניין.

“אתה יודע,” אמר הרב בסופה של שעה נפתלת, “כל העסק הזה מכביד עלי, זאת האמת, מפני שיש בעיות שאני פשוט לא מסוגל לפתור כמו שהייתי רוצה דווקא עכשיו כשאני יודע מה שלא ידעתי קודם. שהעניין התחיל בהחלט מרקע אישי ויצרי. אין ספק שבפרשה יש טעם רע מאד.” הרב החליק בעדינות על זקנו החום והמטופח במידה נכונה, חף מכל שערה לבנה. הוא קבע מבט בפניו של האיש. “האמת היא שעוד לפני שבאת ניסיתי למצוא פתרון ביחד עם יו”ר חברא קדישא," ציין הרב, מתעלם מעוזר המזכיר שדרגתו נמוכה ואינה ראויה להתייחסות כלשהי, “אבל כשנאמר לי מי קבע שהמנוחה לא יהודיה, התברר לי שלפנינו בעיה מורכבת וקשה לפיצוח.” הרב נד בראשו לאות צער והפך כפותיו כלפי מעלה כחסר אונים, “מדובר במקובל נערץ המקורב לפוסק הנודע הרב יוסף חיים איידלמן. כך שאפילו אני לא יכול לעזור במקרה שכזה.”

“מה שאתה אומר זה שסתם מלה שלו שקולה יותר מהמסמכים?”

"אם היה מדובר בסתם הערה מרושעת ולא מבוססת של מאן דהו, " הסביר הרב בסבלנות, “אז אפשר היה למצוא דרך אולי אמצעית, אבל דרך. אלא שהמקובל הוא כזה השואב את כוחו מהלב של היהדות, אם אתה יורד לסוף דעתי. ולהעמיד נגדו איזה מסמכים לא ברורים, אז אין משקל כנגד.”

“בגלל השחתת המסמכים הם מאבדים את אמינותם?” שאל האיש.

“מי שהשחית אותם ידע מה הוא עושה,” הצטער הרב, “עכשיו תתחיל פרשה של בדיקה שצריכה בכלל להיעשות במוסקבה, וזה סיפור שיכול להתגלגל חודשים רבים, וכל עוד קיים ספק, מדובר בבית שמאי ולא בבית הלל. אבל אם יתברר כי כל העניין בטעות, תוחזר האשה למקום מנוחתה.”

האיש שתק. הוא נקלע למצב בו אפילו רב ראשי שכזה אין בו שדרה ואומץ לעמוד מול הקנוניה החרדית שנקשרה בחצר החרדית. הוא הרכין ראשו, הסיר לרגע את המגבעת הגדולה שלו, ניגב בממחטה את פדחתו ואמר בשקט לרב: “אני מעריך את הרצון שלך לעזור לי. אבל כל מה שאתה בעצם אומר לי, זה לך תחפש לך פתרון במקום אחר, לא?”

האיש קבע עובדה שהכאיבה לו, אם כי פניו לא הסגירו את הרגשתו, והרב הודאג דווקא מכוח שליטתו ברגשותיו; קולו של האיש נשאר שליו כמו ברגע כניסתו.

“כל מה שהתכוונתי להגיד,” ניסה הרב לחדד כוונתו, “זה שלא בכוחי הדבר, ואני מצטער על כך. מה גם שאתה יודע למי הבטחתי לעזור לך בכל לבי. באמת שאני מצטער על כך.”

“מה זה עוזר לי הצער שלך?” האיש לכד אותו במבטו. “אם היא תוכרז כלא יהודיה, אז מה יהיה על שני ילדיה? בגלל עלילה נקמנית שהיא שקר גס, אתה תיתן יד לא רק לביזוי המת אלא גם תעזור בשתיקה שלך לגרש מכאן את ילדיה, שהם יהודים לכל דבר. כבר אמרו לי שזה הולך להיות שלב בֵּית בטיפול משרד הפנים.”

“זאת באמת בעיה,” מלמל הרב בחוסר נוחות, “כשנצטרך להתמודד עם זה נטפל בעניין בעדינות רבה.”

“למה בדיוק אתה מתכוון, כבוד הרב?” האיש שאל.

“לא צריך להיות פסימי, אישי הטוב,” חייך הרב, “הרי הכוונה בסופו של דבר לשמור על הילדים אתנו. ההם ממשרד הדתות פשוט מפעילים עליך לחץ נוסף שתרד מהבעיה של הוצאת המנוחה מהקבר. אתה לא מבין?”

“באיזו דרך נשמור כאן על הילדים?”

הרב התפתל אבל מבטו החודו של האיש לא הניח לו. “באיזו דרך?” האיש לא הרפה מהרב.

“לבטל את הספק, זאת הכוונה,” הפטיר הרב בחוסר נוחות בולט, “כשיהיה צורך להעבירם טכס גיור, נגייר אותם כהלכה,” התחייב הרב כשהוא מניח ידו על חזהו, “אני אישית מבטיח לך שזה ייעשה בצורה מכובדת וראויה לכל הצדדים.”

האיש געה בצחוק פרוע, שאולי לא היה צחוק אלא מעין תגובת לעג מר. “מה ז’תאומרת?” הוא תמה, “איך אתה יכול לגייר מישהו שהוא יהודי כשר? אם זה לא טירוף מערכות, אז אני לא יודע את ההבדל בין שפיות לגזענות. מחר אתה, הרב הנכבד, בכדי שלא תצטרך להתנגח עם פוסק חרד, או מקובל בעל קללה, תיקח את הילד העדין הזה ותקיז טיפת דם מאבר המין שלו ואז הוא כן יהפוך להיות יהודי כשר?” האיש קם והתייצב במלוא קומתו הדקה והשברירית מעל הרב כאילו בכוונתו לצאת.

“תירגע, ידידי,” הפציר בו הרב, “תאמין לי שאני מבין את התגובה החריפה שלך. אבל כשהזמן יעבור תבין שאי אפשר אחרת. כל אחד מאתנו עושה משהו בשביל כלל הציבור היהודי. אתה בדרכך והם בדרכם. שלא תשכח את זה.”

האיש החדיר ממחטה בין פדחתו למגבעתו רחבת התיתורת וניגב את הזיעה בתנועה איטית כמהורהר. “כולנו עדים למעשה נבלה בשלבים. קודם הם דחפו אותה אל מותה. ואז באו והשחיתו את המסמכים שלא יוכל מישהו להתגונן בשמה. ואחר־כך אחדים מהם גם קיבלו ממנה חיים חדשים.” הוא חזר וניגב את פדחתו, סילק ידו והפך אותה בתנועה מבטאה תמיהה, “ועכשיו לוקחים ממנה ומהילדים שלה את הנכס היחיד שהיא חשבה שיש להם אותו, את השותפות שלהם בעם הזה…”

“אני לא צריך לומר לך שיש לי לב כבד בעניין הזה,” הפטיר הרב חרש, “אלה משם מסוגלים לקחת שמיים ולקחת ארץ ולשחוק אותם זה בזה, כל כך גדול כוח אמונתם.” הרב השתתק כאילו נגמר אוצר מושגי ההתנצלות שלו. רק לאחר רגע חזר ופלט: “אין מה לעשות בנידון, מפני שמדובר בעדה החרדית.”

סתם ולא פירש. “מה הצעד הבא שלהם?” שאל האיש. הרב נראה לאיש כמתפתל להימלט מחברתו שנעשתה מעיקה.

“מחר יוציאו אותה מהקבר,” הודה לבסוף הרב בנימת מצוקה, “יהיה עליך לחפש עבורה מקום אחר.”

“מקום אחר,” האיש מלמל בכבדות. “איפה?”

מעודו לא התעסק בקבורת אדם, ובטח לא חלם שיום אחד יהיה עליו לפתור בעיה הלכתית כל כך מסובכת. פתאום נהיה המצב לברור ומדכא. לעצמו לא היה מעמד. האזרחות שלו היתה שסועה בין שתי רשויות מנוגחות.

“יש כמה פתרונות,” הציע הרב, “יש איזה מקום של הרפורמים, כך שמעתי, ויש גם קיבוצים אחדים שמוכרים נחלות קבורה בבתי העלמין שלהם למקרים כמו של האשה הזאת. ועד שתחליט, מה דעתך שהמנוחה תועבר בינתיים למכון לרפואה משפטית באבו־כביר? אם תרצה, תיגש מחר לבית העלמין לסכם לאן יעבירו אותה, ואני כבר אדאג שעד שתגיע היא לא תוצא מהקבר.”

האיש הבין שמכאן ייצא בלי פתרון. כל נקודה כבר טופלה מראש. הרב רק צריך היה להלעיט אותו בסיכומים המרים כמו ציפור קטנה ומטומטמת.

“יש מישהו שכן יכול לעזור?”

“אם אפשר היה לפנות לרב איידלמן שישפיע על המקובל שלו, אז היה נמצא פתרון,” הציע הרב, “אבל קשה למצוא קשר אליו בגלל ההתנתקות שלו מכל העולם החילוני. אולי רק בצינור הפוליטי שלו…”

“צינור?”

“הרב הגאון מגדיאל,” אמר הרב, “יש לו מהלכים לגדולי החרדים. הוא נחשב נציגו של הרב יוסף חיים איידלמן בחיים הפוליטיים. הרב מגדיאל הוא האב הרוחני של המפלגה הספרדית ההיא שהוקמה על־פי רצונו של הרב איידלמן שאפשר יהיה להשפיע בענייני הלכה על הממשלה מבלי שעל פני השטח תהיה לו עצמו איזו מעורבות.”

האיש הרכין ראשו לשלום. כהרגלו, לא היה בכוונתו להושיט יד לרב. ושוב היה זה הרב שתפש את ידו בהתרגשות אמיתית והבטיח לו שהוא מתייסר באמת ובתמים על קוצר ידו וחזר והפציר בו לגלות אורך־רוח, כשהוא מגמגם הבטחה ש“הכל יהיה בסדר”. וגם הוסיף שאסור שאיש כמותו לא יהיה מסוגל להבין את מהות הקיום היהודי במדינת היהודים, אפילו קורה מקרה מצער כמו של גאלה כגן.

כשחזר האיש הביתה הוא מצא בחוץ את שני המאבטחים ששוגרו מטעם המערכת. הם דיווחו כי הביאו לו את הטלפון הנייד כבקשתו וכי משעה זאת הוא והילדים נמצאים במסגרת של אבטחה אישית.

בשעה יותר מאוחרת, כשישב האיש במרפסת קשוב לרחשי הלילה ולגם את הבירה שלו, הוא הרהר ברב שהתאמץ להעלות אותו בחכתו בנועם הליכותיו והתייחס אליו כמו אל ח’תכת זרג כשבא לבקש צדק אנושי. יותר משרצה הרב לעזור לו רצה הרב להשביע את רצונו של ראש הממשלה ויותר מזה למנוע מהומה מיותרת בקו ההפרדה שבין דתיים לחילוניים. ובאמת, בסוף הפגישה הוא הוציא אותו מלפניו בלי לתת לו משהו ממשי. נהג בו כדבורה לכל דבר.

האיש נזכר במשל הקולע של הבדואי האומר כי מי שמטביע אותו במתיקות שכזאת, ודאי שהוא גם בעל עוקץ. והוא הרגיש ברגע זה את ארסיותה של העקיצה המכאיבה הזאת.

 

27    🔗

בבוקר, מיד לאחר בואה של העוזרת, נסע האיש לבית העלמין ירקון וגילה שכבר איחר את המועד לסכם עניין העברת הגופה לאבו־כביר עד שימצא לגאלה מקום קבורה אחר. אפילו הבטחת הרב שיהיו לו עוד שעות אחדות לטפל בבעיה, התבררה כטעות. עובדי המשרד בבית העלמין התפלאו על בואו. איש לא הודיע להם שהוא צפוי להגיע. ובכלל, עוד אתמול בבוקר, כך מסר לו באדישות מישהו במשרד המקומי של חברא קדישא, כבר חפרו הקברנים מחדש את הקבר, והעבירו את הגופה למכון לרפואה משפטית באבו־כביר.

האיש חזר לחניון, נכנס לג’יפ, התניע אותו ונסע לאבו־כביר. הוא הרגיש דחף עז לוודא כי אכן היא הועברה לשם על ידי אנשי חברא קדישא.

באבו כביר כבר ידעו שהוא צפוי להגיע. לא מאנשי חברא קדישא. מלשכת הרב הראשי טלפנו וביקשו להגיש לו כל סיוע שידרש, הן מבחינת אורך זמן האחסון של הגופה, והן מסירתה לידיו כשימצא לה מקום לקבורה מחדש.

האיש ביקש לראותה.

אחד העובדים הכניס אותו לחדר המתים מקום בו ריח הפורמלין החריף היה כאזכור לטיבו של הבניין.

“לפעמים זה מראה קשה,” הוא הכין את האיש. “כבר ראיתי כל מיני דברים בחיי,” הפטיר האיש ביובש.

“לפחות לא תרגיש בריח שלה בגלל הפורמלין,” אמר העובד וניגש למקרר הגדול, “אתה יודע שפתחו אותה בשביל האברים.”

האיש הנהן בראשו.

העובד משך לעברו את מדף המתכת רק קצת, שראשה וכתפיה יתגלו. הוא פתח את רוכסן יריעת הניילון השחורה שכיסתה אותה. “יותר נמוך זה לא נעים,” הוא הזהיר ונסוג לצד.

האיש התקרב אליה. הוא עמד מעליה, משתאה ליופייה שהתקיים למרות כל מה שעבר עליה בשבוע האחרון. אפילו שלושה הימים בהם היתה קבורה לא השחיתו את הבעתה העדינה והנשית. רק צבע העור נעשה אפור.

“יש לך כבר מקום בשבילה?” שאל העובד. “יהיה,” האיש השיב.

“אם אתה מתכונן להעביר אותה למקום אחר שלא כמו אצל חברא קדישא אז במצב שהגוף שלה נמצא כדאי לקבור אותה בארון עץ,” הציע העובד, “תזמין אצל איזה נגר את הארון. זה יהיה יותר מכובד. כמו עם חללי צה”ל. אתה מבין?"

האיש הסכים אתו. “אני חושב שאולי מחר או מחרתיים כבר ניקח אותה מכאן.” הוא רצה לגהור מעליה, להעביר כף ידו מעל שערותיה האדמוניות שברקן כבר נסוג, אבל בגלל נוכחותו של העובד הוא התאפק.

“היא בטח היתה אשה יפה מאד,” החמיא לה העובד, “רואים את זה”.

האיש אמר שזה נכון, הודה לו וביקש את הטלפון והשם של האחראי, בכדי להודיע מתי יבואו לקחת את המנוחה למקום אחר.

כשיצא האיש מהמכון לרפואה משפטית הוא ראה במרחק לא גדול משם את המכונית השחורה. כמו על־יד הבניין של חברא קדישא בעיר עמדו האברכים גם הפעם מחוץ למכונית. שלובי זרוע. אחד בצד השני, מבליטי חזה כמתגרים בכוונה. הוא נעצר עם הג’יפ במרחק של מטרים בודדים מהם. לרגע התלבט אם לרדת אליהם.

לא נתגלה בבריונים אפילו סימן של חשש מפניו. שלוותם המופגנת העידה על מידת ביטחונם שהוא לא מסוגל לפגוע בהם. הם חייכו לעברו בלעג, ואחד מהם ליטף את זקנו הרך בהנאה, כאילו הוא מבצע תנועה חוזרת ונשנית של מאונן.

האיש לחץ על דוושת הדלק ושיחרר את המצמד. הג’יפ התרחק באיטיות. ורק אז הוא שמע את הצפצפה הצרחנית של המכונית האמריקנית משמיעה צפירה עולה ויורדת כתרועת לעג גס, נוקבת לב ומוח והוא הרגיש שדמו רותח.

 

28    🔗

עד הצהריים נעשו הרבה טלפונים על־ידי אנשים חשובים, בעלי מעמד שלטוני רם והשפעה רבה, ונדונו כמה הצעות מעשיות. בין בתי העלמין החילופיים שהוצעו נמצאו כאלה בקיבוצים אחדים. ביניהם הומלצו אחד בעמק, אחד בגליל, ואחד לא רחוק מקיסריה.

האיש רשם לפניו את המקומות שצוינו, וביקש שהות בכדי לשתף את הילדים בהחלטה ועל ההחלטה שתתקבל הוא יודיע לעמית במערכת, והמנגנון יסגור קצוות ויסייע בפתרון מכובד של הקבורה.

כשחזר לבית הלבן הוא שמע את צלילי הפסנתר מתפרצים לקראתו כאילו מעלים את הבית בסערה. היתה זו יצירה שהוא לא הכיר ולא זכר שאי פעם בעבר שמע אותה. צעד או שניים לפני הכניסה לבית הוא נעצר כשפתאום קלט כי הילד מנגן משהו משלו, מתוך זעם. מתוך עוצמת רגש המבטא כל מה שנבלם בתוכו, מתסכול עמוק ועד יאוש צורב.

כשהאיש פתח את הדלת הוא ראה את הילד ממוקד בקלידים, ואצבעותיו חולפות עליהם כעוקרות מתוכן שפה אישית, צעקה מפחידה. עיניו היו עצומות ושפתיו חשוקות כאילו סבל מכאב פנימי חריף. אחותו הקטנה ישבה על שרפרף במרחק קטן ממנו כשהיא פעורת פה והיא מניפה את ידיה כמנצחת על סחף הצלילים הרועמים.

עבר רגע ודומה והריחוף למחוזות אחרים שיכך את הכאב העצור בילד. הוא פתח את עיניו, שפתיו נפרדו ופניו לבשו מבע רך ורגוע. האיש בלם נשימה שלא יפגין נוכחות מיותרת ברגע זה, והמתין עד ששוב חזר הילד לקשור מגע בין אצבעותיו והקלידים.

רק אז פרש האיש בשקט לחצר, להניח לילדים בשלהם. הוא עצמו בחן את הגן לראות אם יש משהו לתקנו לקראת יום המחרת ומצא את הפתק של העוזרת על־גבי דלת המקרר ובו היה כתוב שהכל בסדר, והיא רק הזמינה עוד כמה בקבוקי משקאות קרים לילדים.

כשירדה השמש ונתלתה כתפוח ענק בוער ולוהט מעל האופק שעננים התקבצו לאורכו, גוועו הצלילים והילדים יצאו לקראתו והם ירדו בג’יפ לחוף. האיש הבחין שהילד שומר על שתיקה מוזרה.

“משהו קרה היום בבית הספר?” הוא שאל אותו וחייך בכדי לעודד תשובה. אבל הילד התמיד בשתיקה ורק הניד ראש בצורה שקשה היה לדעת ממנה אם הוא מגיב בחיוב או בשלילה. האיש הרגיש במהומה המתקיימת בתוכו וראה במעמקי עיניו את הדמעות הרותחות ואינן מתפרצות.

האיש אמר לו שצריך למצוא דרך לתת לכאב לעזוב את הגוף. “אתה יודע שאני יודע מה זה כאבים, נכון?” הוא שאל.

הילד הנהן בראשו. “גם אני בוכה לפעמים,” הודה האיש.

הילד השתומם: “אתה?” הוא לא יכול היה לצייר בדמיונו את האיש הזה בוכה. זה פשוט לא נדבק.

“לבכות זה כמו לנשום.” הסביר האיש, “אתה מבין?” “אני לא יכול,” לחש הילד, “זה לא יוצא לי.”

האיש ליטף את לחיו. “זה מפני שאתה חושב שאתה לבד ורק לך יש כאב כזה בפנים,” הוא ניסה לפרוץ סדק בחומת ההסתגרות של הילד, “אז אתה צריך לדעת שלהרבה אנשים יש כאב בתוכם ולכל אחד מסיבה אחרת. אבל הכאב הוא כאב, והוא נעשה יותר גרוע כששומרים עליו בפנים. אז הוא לא יכול לצאת ממך והוא גדל עוד יותר ומכאיב עוד יותר.”

“אני לא בטוח שאני מבין,” הודה הילד.

“אתה יודע,” האיש אמר, “היו לי ימים קשים בימי חיי. ואתה יודע איזה ימים היו הכי קשים?”

הילד זקף ראשו והתבונן בו בסקרנות.

האיש המשיך לחייך. “הימים הכי קשים היו כשהייתי לבד,” הוא התוודה, “כשלא היה לי עם מי לדבר על דברים שננעלים בלב. אתה מבין?”

“כן.”

“אז אני פה,” הזכיר לו האיש וחיוכו התרחב. הוא שיחרר יד ימין מההגה והניח אותה על כתפו של הילד. “אני אומר את זה בשביל שתדע שאם תרצה לדבר, אז כולי אוזן אחת גדולה.”

מה שאמר הצחיק את האחות הקטנה. הילדה צהלה וקראה בקול: “איש־גננת הוא אוזן גדולה! איש־גננת הוא אוזן גדולה!”

אולי היתה זו הערתו של האיש, אולי היתה זו התגובה של הילדה הצוהלת, אבל הילד נעשה יותר נינוח ומבטו התבהר. “נצא עם חסקה?” הוא ביקש.

“בטח,” הסכים האיש, “אי אפשר לגמור יום סתם ככה בלי להיות בים שלנו. זה הזמן הכי יפה. הרגע של השקיעה.”

הם יצאו לעומק עם אחת החסקות של המצילים כמו שהוא הגדיר להם, “לצוד את השמש”. וכמובן שזה היה ציד שמראש נידון לכישלון למרות שהאיש השתדל להגדיל את מהירות הסירה כמה שיותר. אבל עצם הפעולה הנמרצת של האיש בהנפת המשוט הארוך הצחיקה אותם, מפני שהוא נראה מגוחך ברזונו, בקרחתו, ובאלפי הקמטוטים שכבשו את פניו בגלל המאמץ ששיקע בכל חתירה שחתר.

“אין לך שרירים!” צחקה אולגה, “אתה איש מצחיק!”

גם האיש צחק. “לאיש־גננת לא צריך שיהיו שרירים בידיים. הוא צריך שיהיו לו שרירים בראש. את מבינה, ילדת זהב?” והוא התיז עליה מים בכף ימין של המשוט הארוך והיא הצטרפה לצחוקו וגם הילד צחק.

זה היה רגע שבו הם חלקו אושר משותף עם שקיעת שמש נדירה.

במרחק של כמאתיים מטרים מהחוף, ממש בהיותם מול נמל אפולוניה העתיק, האיש בלם את הסירה השטוחה והרשה להם לגלוש למים, להשתכשך בהם כשהוא משגיח עליהם כשחף חד־עין.

המראה של הים היה כשיש מלוטש הבולע בתוכו כל צורה וצבע שמשתקפים בו. המים קלטו את הארגמן הבוער של השמש השוקעת והחזירו אור מוזר, כנובע ממקור שלא מן העולם הזה. אולי משום כך דימה האיש כי שוב הוא מסוגל לשמוע את צלילי הדממה והם מהיפים ביותר שהקשיב להם בחייו.

גם לאחר שהגלגל הענק והבוער נבלע מעבר לאופק, נשמרה אדמומיות נהדרה משתקפת בחלקה העליונה של הים. האפלה הכחולה התגנבה מהעומק בעצלתיים, כמניחה לרגעי הביניים להימשך מעבר לשיעורם הרגיל.

משהתעייפה האחות לשכשך במים כצפרדע זעירה, התכופף לעברה האיש ומשה אותה לעבר משטח הסירה והוא עצמו החליק בזהירות לים. המים סגרו עליו בלטיפה רכה ושוב הוא ספג אל תוכו את ריח המליחות ובלשונו טעם את הטעם החריף ביותר של הימים הרחוקים.

כעבור זמן־מה כשהם עלו לרמת הכורכר האיש האיט את הג’יפ כשראה את שומר המסגד מנופף בידו לשלום. היה זה זמן מה לאחר התפילה האחרונה של השומר והוא קרא לעבר האיש זימון ללגימת קפה משותפת.

הילדים ביקשו ממנו להסכים. כל מה שהסתתר מאחורי החומה הגבוהה עורר בהם סקרנות. שלא לדבר על הצריח המסתורי המזדקר כלפי מעלה, כאצבע ענקית המושטת ללב השמיים המתכהים במהירות.

השומר קיבל אותם בחביבות והציע לילדים פלחי אבטיח עסיסי וקר. ואילו עבורו ועבור אורחו הרתיח כמנהג קפה מריר וביניהם התגלגלה ערבית עשירה. תוך לגימה שאל השומר על האשה היפה בעלת שיער הזהב הגולש שהיה רואה בהנאה בחברת הילדים, ומזה ימים כבר לא רחץ בה את עיניו.

הוא הקשיב בהבעת צער על מותה בתאונה ופרשת הקבורה שלה.

“מי שלא נותן מנוחה וכבוד למת, השטן שוכן בו,” קבע השומר וסיפר אגדות על אנשים שלא מצאו לעצמם מנוחה לאחר מותם. האיש החזיר לו בסיפורים עתיקים כאלה משלו. אולי כשעה הם גלגלו במתים ובמנוחת עולם ואחר־כך נהייתה חשכה מוחלטת, אורות נדלקו בבתים הנאחזים במדרון ובשמיים זהרו כוכבים.

משיצאו מדירת הקרקע הנמצאת בפינה המזרחית צפונית של החומה קִיים השומר סיור לילדים בפינות השונות של המסגד, ואף נכנע לבקשה הנמרצת של אולגה שמשכה אותו בידו, והצביעה לעבר הצריח כשהיא חוזרת ואומרת, “לשמה לשמה.”

שבעים וארבע מדרגות היו במגדל שלא מכבר עבר שיפוץ לאחר שקצהו נקטם על־ידי ברק. תחילה הלך השומר וטיפס לפניהם. אחריו הילד ואחר־כך האחות והאיש היה למאסף.

הטיפוס אילץ אותם לעצור לפחות שלוש פעמים, לאפשר לילדה לאסוף נשימה ולאיש עצמו מנוחה קצרה. אולגה היתה מאושרת ומחאה בכפותיה מפעם לפעם, פולטת מילות התפעלות מהמדרגות הלולייניות, כמו מובילות מעולם אחד לעולם אחר. וכך היה הדבר כשנפלטו ממעי המדרגות לעבר המרפסת שהיתה פעם בימים אחרים משמשת את המואזין להזעיק מאמינים לתפילה.

הילדה התרוממה על קצות אצבעותיה עד שראשה נמצא מעל מעקה המרפסת. היא הביטה קדימה ולצדדים בהתפעלות של מגלה עולם וקראה נלהבת: “איש־גננת, הכל גדול הכל גדול.”

הארץ באמת נראתה מנקודת המבט הזאת בעלת שיעור עצום.

גם הרוח שעלתה מהים היתה יותר צוננת ומלטפת מזו שקיבלה אותם כשנכנסו לתחום החצר הגדולה. הם היו שותפים בהרגשה נפלאה כשנמצאו למעלה והם כתלויים בין ארץ לבין שמיים.

“תראה, חביבי,” אמר שומר המסגד והניף ידו מצפון דרך המערב לדרום. “לא מתמיד היה כאן שדה מנוחה של מתינו. אבל מתמיד היו פה בתי מנוחה. לפני המון שנים זה היה שלכם. אחר־כך של היוונים ואחר כך של הרומאים. ואני חושב שאפילו יגלו פה גם מקומות קבורה של הצלבנים. בני כל העמים והאמונות בטח קבורים בכל האזור הזה.” הוא צחק פתאום: “זה כמו בית קברות של ההיסטוריה.”

האיש הצביע לעבר קצה בית העלמין. “שם המערה שלי,” הוא ציין.

“אני זוכר את המערה הקטנה שלך,” אישר השומר, “היא נמצאת במקום הכי גבוה, ממש מתחת לשטח בית הקברות שלנו, ומי שלא יודע אפילו לא יכול להגיע אליה. מה מפריע לך להפוך את המערה לאחוזת קבר כמו שהיינו רגילים לקבור?” הוא חייך, “זה שטח ציבורי שאף פעם לא יגעו בו בגללנו ואין מה לעשות אתו.”

הרעיון גירה את דמיונו של האיש אלא שכבר היו הצעות מעשיות אחרות.

כשחזרו לארץ נפרדו האיש והילדים משומר המסגד ופרשו לדרכם. הג’יפ קרטע על־גבי אבן החול הכבוש, חזר והקיף את חומת האבן הגבוהה של המסגד ופנה לעבר הבית הקטן שבשיא הרמה, מעט דרומה מבית התפילה המוסלמי.

בשעה שהתיישבו לאכול במרפסת הגדולה, חכך האיש בדעתו איך לגלגל עניין. איך לספר לילד בן עשר וילדה בת ארבע וחצי, שיהיה עליהם לקבור מחדש את אמם. יכול היה להעלים מהם את האמת.

אלא שלבו לא נתן לו להעלים.

ועדיין לא ידע האיש איך לפתוח במלה נכונה עם הילדים, להסביר להם מה עומד לקרות. לבסוף יצא למטבח וכהרגלו חזר משם והניח לפניו ככלי משחק שורה של בקבוקי בירה גולדסטאר. פתח את הראשון שבהם ומילא במשקה את הכוס הגבוהה. משהגיע לתחתיתו של הבקבוק השני החליט שהוא לא מוכרח להיכנס לפרטי פרטים ויעשה נכון אם יגיד להם בפשטות שמשהו לא בסדר בקבר של אמם ויש צורך להעבירה למקום אחר, אולי אפילו יותר יפה. הוא החליט שבכל מקרה לא יעורר את מעורבות הצד הדתי שהגיון צעיר כשל הילדים יתקשה לתפוש.

אחרי שבחר פתח־דבר כשהוא משתמש במלים פשוטות וגלויות, נעשה לו קל בבת אחת. הוא סיפר להם בהכללה, תוך שהוא מרחיק פרטים מרגיזים, על הבעיה שהתעוררה עם הקבר של אמם ושעליהם לחפש לגאלה מקום אחר. קשה היה לו לעמוד בפני המבט החוקר של הילד הנבון, והילדה רק קלטה שתהיה לאמא עוד לוויה והמשמעות לא היתה ברורה לה.

“למה?” שאל הילד, “מה רע עשתה אמא? לא סתם מוציאים מישהו מהקבר,” הוא התעקש, “לא סתם. למה?”

“משהו לא הסתדר…” הגמגום היה קשה לאיש עד תיעוב. אבל גם הפעם הילד חילץ אותו מהמצוקה.

“אמרו על אמא דברים לא יפים, נכון?” העיניים האפורות היו גדולות מתמיד. כאילו נשמתו של הילד נקבעה בהן. “היום קיללו אותי ילדים בבית הספר. אמרו שאני בן של זונה מרוסיה, זה בגלל זה?”

“אמא לא זונה, לא זונה,” אמרה הילדה בעייפות. היא אפילו לא ידעה את מה שאמרה. אבל הכירה את המלה וידעה שהכוונה לא טובה.

“מי סיפר לתלמידים את השטות הזאת?” האיש בחן אותו בדאגה.

“ההם עם הכובעים והזקנים השחורים, העורבים,” רטן הילד, “אלה שבגללם אמא ברחה לתוך המכונית שהרגה אותה. הם באו לבית הספר והצביעו עלי לכולם וקראו לי בן של זונה מרוסיה.” עם המלים של הכאב הסגור בפנים באו עוד ועוד מלים קשות. “ואחר־כך הם צעקו שאמא לא תהיה בקבר, בגלל שהיא לא רק זונה, היא גם לא יהודיה ואני גוי…” קולו נעשה יותר דק, כאילו התאמץ לכבוש בכי פנימי שלא היה לו צליל משלו. והאיש חשב לעצמו כי לילד הזה אומץ־לב מדהים ויכולת להחזיק בתוכו גחלים בוערים מבלי להיאנק.

“כן,” הודה האיש, “אלה אנשים רעים. אבל אני יכול להגיד לך שהם משקרים. אף לא מלה אחת שלהם היא אמת. אבל ככה הם חיים תמיד. הכל שקר. כל מה שקשור בהם זה שקר. אבל בגללם נצטרך למצוא לאמא מקום אחר.”

“אז אני יהודיה?” שאלה אולגה וחייכה חיוך מוזר שכזה, כאילו היא כבר בעולם של חלומות, ומחאה בכפותיה כשהוא אמר שאם היא רוצה להיות יהודיה, אז היא יהודיה. אבל בכלל זה לא חשוב. מה שחשוב זה להיות בן אדם טוב. שוב התברר לו שהוא מסתבך מפני שהיא רצתה להבין למה הוא מתכוון. היא ירדה מהכסא וניגשה לאחד החתולים שרבצו שם וליטפה אותו. “ראיתי ילד זורק אבן בחתול. נכון שהוא ילד לא טוב? ואני טובה נכון?”

האיש אמר לה שהיא צודקת. שהחתול הוא כמו בן אדם. ומי שפוגע בחתול הוא בן אדם לא טוב. וכך, כשהוא נאחז בקצות חבלים שהם הושיטו לו, נעשה לו קל יותר להתמודד עם המצב המחורבן ולהגיד כי בעצם מדובר במציאת מקום לאמא שלהם אליו לא יגיעו יותר העורבים הנקמנים. רק אז הוא סיפר להם על המקומות האלטרנטיביים והילד חשב שבית העלמין שליד הים זה המקום הכי מתאים לאמא שלו וגם אולגה אמרה שזה יופי.

משנרדמו הילדים הוא התקשר לעמית ואמר לו כי לדעתם בית העלמין של הקיבוץ הימי מתאים לגאלה יותר מהמקומות האחרים. כעבור איזה זמן חזר והתקשר העמית ודיווח לאיש כי סגר עניין.

 

29    🔗

מזכיר הקיבוץ הימי שנמצא בקרבת קיסריה חיכה להם למחרת היום בבניין המשרדים הגדול של בית ההארחה החדש. מזכיר הקיבוץ, שהציג עצמו בשם יוסקה שועלי, נראה כשמו. פניו היו ארוכים, חוטמו ארוך כמרחרח, עיניו חדות לראות. מצחו היה רחב ולסתותיו כמשולש שסנטרו מחודד והוא שבעיקר מחזק את הדמיון שבינו לבין השועל. הוא היה כבן שלושים וחמש, גבר קפצני ונמרץ ובעל חוש מצוין ליח"צנות.

מיד עם כניסתם הוא הפגין יחס של כבוד לאיש שבעניינו כבר שוחחו אתו אנשים נכבדים, שהוא העריך אותם גם מבחינת טובת הקיבוץ. האנשים האלה הדגישו שמדובר במישהו שמאוד נחשב בעיניהם. לפחות אחד או שניים מהם היו גם בעלי השפעה במשרד האוצר, וכל מזכיר קיבוץ ידע את המשמעות של הקירבה החשובה לפטמות הנכונות.

“אנחנו נעשה בשבילך את הכל,” הוא הצהיר ולאחר מתן כיבוד קל לילדים, משקה צונן ועוגיות, הוציא אותם לסיבוב במכוניתו החדשה, מיצובישי ירוקה, להראות להם את פינות החמד של הקיבוץ ואת בית העלמין המפורסם.

היה לו מה להראות להם. הקיבוץ עצמו היה מהמפותחים שבקיבוצים. כל משפחה התגוררה בחוילה קטנה משלה מצוידת בכל המכשור האלקטרוני המודרני, והכל טובע במדשאות ומוצל בעצים, והממטרות מתיזות בנחת קילוחי מים דקים הזורמים גם בתפזורת של צינורות שחורים ודקים שנמתחו על האדמה.

ככל שנופי הקיבוץ בפנים היו מרתקים את העין כך הנופים מסביב היו יפים עוד יותר. הים היה נפלא בכחוליו השרוטים בערוצים ירוקים ובשקט המרחף עליו, ומצפון היתה עיר הנמל הרומאית קיסריה.

אבל העיקר היה בית העלמין שנמצא במרחק של כמאה מטר מהחוף, מורם ומוגן בחומת אבן חזקה וגבוהה מפני סחף בחורף. בית העלמין מיד מצא חן בעיני האח והאחות. מפני שהקברים לא היו בכלל בצפיפות מחניקה כזו שהיתה בבית העלמין שאביהם היה טמון בו ואמם לימים אחדים.

“אין הרבה קברים,” התפלאה הילדה ומזכיר הקיבוץ שועלי צחק.

“זה מפני שאצלנו החיים בריאים ונעשים ארוכים, אז כמעט לא מתים,” הוא אמר.

“ורואים את הים,” המשיכה אולגה, “אפשר לבוא לאמא ולהיות אתה בים.”

אחיה ירד על ברכיו כמו שנהג האיש לעשות, שראשו יהיה סמוך לראשה והוא הביט בה בריכוז ואמר לה: “זה נכון, אולגה, פה נהיה עם אמא והים.”

היא צחקה ורצה לעבר החול הלבן, שצבעי כסף וזהב מעורבים בו ושם, ממש ברצועה של החול הלח, שהגלים הנמוכים מלחכים אותו. היא חפנה מתוכו שני חופנים וסחטה אותם טיפות טיפות וקראה לעברם, “איש־גננת, בוא נעשה פה את אמא!”

“עוד רגע,” הוא השיב לה ופנה למזכיר: “אני חושב שהמצב ברור, לא?”

המזכיר טפח על כתפו בידידות. “חלקת אלוהים הקטנה, אני אומר לך, לא תוכל למצוא מקום כזה. להיות עם הטבע ולהישאר עם בני אדם.”

ההגדרה שלו קסמה לאיש. הוא הסיר את המגבעת, נתן לרוח הנושבת להחליק על פניו וקרחתו והפנה שנית את מבטו למזכיר. “מתי נוכל להביא את האם לקבורה?” הוא שאל.

לא היתה כל בעיה. המזכיר הבטיח שמחר בבוקר כבר יהיה הקבר חפור ומוכן.

“אפשר לקבור אותה בארון?” האיש רצה להיות בטוח בנקודה הזאת.

“רוב המתים שלנו נקברים ככה,” אישר המזכיר והציע: “בוא ונסכם שתהיו כאן בעשר. זה בסדר?”

זה היה בסדר והוא פנה למיצובישי והשאיר אותם במקום בו המתים נפגשים עם החיים מול הים הכחול.

האיש סילק את סנדליו והסיר את בגדיו ונשאר בבגד הים שלו וגם הילדים עשו כמותו והם ניגשו לעזור לו לעצב את אמם שתראה מתוך חולות הכסף את בית העלמין, שבו אנשים מונחים למשמרת עולם, במרווח, וקבר אחד לא נוגע בשני. וממול תמיד היא תראה את הים הגדול.

האיש עבד עם החול התחוח בשתיקה, ממוקד במעשה היצירה. הוא כבר עשה פעם את פלג גופה העליון ועכשיו עשה אותה בשלמות, כבת־גלים יושבת, רגליה מכונסות תחתיה, והיא נשענת בכף יד אחת על שבר סלע והשניה מוטלת על ברכיה ופניה למערב; שכאילו תראה את הים עד לגיאות הבאה.

הדמות צמחה אל מול עיניו. האח והאחות חפרו בצד חלקה משל עצמם כשהם מכיירים בחול צורות של פרחים וצמחים, שיקשטו את הסביבה הקרובה של האשה העולה מהחולות.

עברו שעות אחדות.

האח והאחות גמרו לעצב את גן הפרחים הקטן ועקבו בדממה אחרי האיש המשלים את צמיחתו של הפסל במידות תואמות את האשה החיה. פעם אחרי פעם טבל האיש את ידו במים שהצטברו בבור שחפר בצמוד לבסיס החול, וליטף את הגוף כמלטש אותו, כאילו הוא עצמו היה פיגמליון והיא לו גלתיאה. קרני השמש העזה התלויה למעלה גרמו לחול הלבן שהתייבש שיבהיק כמו עור חי.

האיש התרחק מעט והתיישב משוכל רגליים לבחון את הפסל. ממרחק של מטרים אחדים היתה לו הרגשה שהוא ביצע כמיטב יכולתו, והצליח להעלות את גאלה מזכרונו כפי שקבע אותה לתמיד.

פתאום הוא נעטף מאחור בזרועות קטנות. אולגה חיבקה את צווארו. “זה כמו אמא,” היא אמרה והצמידה את שפתיה לכתפו, פעם ועוד פעם. וכך ביטאה תודת־לב. ואלכס אמר: "אלוהים מצא מקום לאמא. "

האיש רעד לרגע. הנועם שחש היה רב מלהכיל. הוא המשיך להסתכל בגעגועים עזים באשה שברא.

 

30    🔗

האברכים חיכו להם בצאתם מהכביש הפנימי של הקיבוץ, לעבר הכביש הקושר את רצועת החוף עם הדרך הראשית.

הילדה היתה ראשונה להבחין בהם.

“הם שם שם שם!” היא קראה והצביעה לעבר עץ איקליפטוס ענק בצד עיקול הכביש, שמאחוריו חנתה המכונית הגדולה.

בבת־אחת הלם האיש את הג’יפ. משהו במכונית השחורה צד את עינו במהירות הבזק והוא היה מוכרח לברר לעצמו מה היה הדבר המשונה הזה. הזכרון המיוחד שלו שוב פעל כסורק אופטי והוא קלט מהו הפרט שמשך את שימת־עינו; האנטנה הגדולה של הטלפון של המכונית היתה מותקנת בצד ימין ולא בצד שמאל כפי שזכר. ואז בחן את ספרות לוחית הרישוי והספרה האחרונה היתה שונה. המספר שזכר הסתיים בספרה שלוש והספרה במכונית הזאת היתה ארבע.

האיש אמר לעצמו שלא יתפלא אם יגלה עוד מכונית עם לוחית רישוי שספרתה האחרונה חמש. היה זה רכש סידרתי של מכוניות אמריקניות יקרות. הוא לא יכול היה שלא להעריך את המעקב המקצועי שלהם. הם ביצעו מעקב קלאסי שבו נטלו חלק לפחות שתיים ואולי יותר מכוניות זהות לחלוטין, ובעזרת אמצעי התקשורת המשוכללים של השנים האחרונות, לא התקשו לעלות על עקבותיו בכל אשר פנה ולגרום לו לחשוב שמדובר במכונית עוקבת אחת.

האיש חשב שזה מצב בו אסור שיאבד שיקול דעת, שלא ייתן לכעסו להכתיב את תגובותיו. רק אם היו מנסים לאיים בפגיעה ממשית בילדים רק אז היה מגיב, והיה פועל כמי שידע לפעול.

הוא ביקש מהילדים להתעלם מהעורבים, חזר ולחץ על דוושת הדלק והמשיך בנסיעתו.

בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, האיש הסתגר במחסן הגדול של הבנאי הזקן. בפינה היו לוחות עץ ברוחב של כף יד ובאורך של שני מטרים וקצת יותר. הוא ספר את הלוחות ומצא כי יש לו לוחות בכמות הדרושה לבניית הארון. מערימת הלוחות הוא עבר לבחון את כלי העבודה הישנים שנמצאו מרוכזים בארגז, ובדק את שאר הכלים שהיו תלויים על הקירות, מסודרים בקפידה כלי במקומו כבחייו של הבנאי הזקן. מבין כל אלה הוא שלף את אלה שנצרך להם.

במגרות של ארון הברזל הגדול האיש מצא מסמרים וברגים במידות שונות ובכמויות גדולות ויכול היה לגשת למלאכה. תחילה היה עליו לנסר את לוחות העץ שאורכם יהיה שווה כקומת אדם. גאלה היתה אשה תמירה ובעלת קומה כמעט כשלו. האיש זכר שפעם גובהו היה מטר ושמונים. אבל הוא קצת התכווץ בשנים האחרונות. הוא שיער שגובהו כיום היה כמטר שבעים ושמונה.

האיש סימן בעפרון את הלוח הראשון באורך של מטר ושמונים, וניסר את הקצה במשור חשמלי אותו רכש לפני חודשים אחדים כשקיבל לידיו את הבית. הרעש העיר את הילדים משנתם וכשהפסיק לרגע את הניסור, שמע את רחש נשימתם בקרבתו. הוא נפנה אליהם נבוך.

הילדים תלו בו מבטים בוהים.

“הכל בסדר,” האיש ניסה להרגיע אותם.

“מה אתה עושה?” שאל הילד.

“תלכו לישון,” האיש הציע, “הרעש יימשך לא יותר משעה. אני בונה ארון לאמא שלכם. זה יהיה לה כמו מיטה.”

הם ביקשו רשות להישאר עוד איזה זמן והוא לא התנגד, מפני שכמו תמיד נהג בהם כמבוגרים שמסוגלים לקבל החלטות משל עצמם.

האיש שקע בעבודה ואפילו לא הרגיש בנסיגתם בחזרה לבית. כעבור זמן־מה כשהבחין בהעדרם מיהר להגיף את חלונות ודלת המחסן להקטין את הרעש. כשגמר להשוות את הלוחות לקח מקצוע להקציעם, כשהוא מקפיד לסלק את הגוון האפור שהופיע בהם במרוצת עשרות השנים ששכבו בצד ללא שימוש. לבסוף עלה בידו לחשוף מתוכם את הגוון הצהבהב האופייני ללוחות מנוסרים מעץ אורן רענן.

ושוב חזר האיש ולקח את הלוחות אחד אחרי השני וניסר בקצותיהם שיניים שיתאימו זה לזה בהתחברם ככפפה לכף־יד. הוא הניח לוח בצד לוח, קדח בהם חורים במקומות הנכונים, והבריג בתוכם ברגים. משהיה הבסיס מוכן, התחיל להגביה את צדיו הארוכים והקצרים קומה על־גבי קומה.

בארבע בבוקר גמר והארון מונח שלם לפניו.

האיש יצא לחצר והתרחץ בצינור מים בכדי לא להעיר את הילדים ברחצה באמבטיה. הוא חזר למחסן שלו, העמיד מראה קטנה על שולחן הנגרים וכהרגלו הקציף סבון בו כיסה את פניו הצמוקים ופדחתו הגדולה וגילח אותם למשעי. משחזר ושטף במים את גולגלתו, ניגב את ראשו במגבת, התלבש, יצא מהמחסן ופנה בכיוון הבית. הוא נכנס למטבח ומשך מהמקרר בקבוק בירה. רק אז יצא למרפסת הקדמית לשבת מלוטף ברוח הנושבת מהים והחתולים מקיפים אותו, מתחככים ברגליו, מטפסים עליו, והוא להם ראש.

 

31    🔗

ביום רביעי היה האיש מוכן עם הילדים ללוויה השניה של האשה הסזאנית. רגעים אחדים לאחר בואה של הגננת המנודבת, הגיע גם האמבולנס שהוא שכר לצורך העברת הגופה. בעזרת הנהג הוא העביר מהמחסן לאמבולנס את הארון ורק אז יצא האמבולנס לדרום תל־אביב והג’יפ שועט אחריו.

מתחילה נראה היה שהכל מתנהל כשורה. הם נהגו על־פי עצת נהג האמבולנס שטען כי טוב יעשו אם יוותרו על הנסיעה בדרך אילון, היות שמצפון לדרום היתה הדרך המהירה פקוקה כסתומה, ועדיף לנסוע דרומה בדרך הרגילה. וכך היה.

גם מזגו של היום נתגלה נוח. החום היה נמוך בשתיים שלוש מעלות מהחום המציק של הימים האחרונים.

במכון לרפואה משפטית היו מרוצים להיפטר מהגופה מכיוון שנצרכו אותו יום לכל תא פנוי. שנים מבין אנשי הצוות עזרו לאיש ולנהג להעביר לתוך האמבולנס את הארון שבתוכו הונחה הגופה. המשקל של הארון עם הגופה היה גדול והם נזהרו שלא לשמוט אותו מידיהם.

אחר־כך חתם האיש על הטפסים ובהם אישר שקיבל את הגופה לרשותו לצורך קבורתה מחדש ואף ציין את שם הקיבוץ שבבית העלמין שלו תקבר. הוא הודה לאנשי המכון על עזרתם, עלה לג’יפ ושוב נהג בעקבות האמבולנס הפרטי.

עד לצומת נתניה עברה הנסיעה ללא תקלה כלשהי. אך במעבר שמתחת לכביש העילי המקשר את המזרח עם המערב, הצטרפה אליהם אחת המכוניות השחורות של האברכים. היא עקבה אחריהם ממרחק שבין שלושים לחמישים מטרים, על פי תנאי נפח התנועה המשתנה.

מיד לאחר שהם עברו את צומת חדרה האיש הבחין בעד המראה שכבר נמצאו בעקבותיו שתי מכוניות, זהות אחת לשניה בדיוק כפי ששיער ביום אתמול בצאתו מהקיבוץ. השלישית מאותה סדרה הצטרפה לקודמותיה מיד לאחר מחלף קיסריה, כשהג’יפ פרש לעבר הכביש הפנימי.

מועקתו של האיש התגברה, אבל כלפי חוץ הוא שמר על ארשת שלֵווה שלא ידאיג את הילדים שהסבו מבטיהם לאחור בחשש גלוי.

השיירה נעשתה משונה ומכובדת. בראשה נסע האמבולנס הפרטי, אחריו הג’יפ הישן מימי מלחמת העולם השניה, ובעקבותיו שייטו שלוש מכוניות הפאר של החרדים, מאנשי משמרת הצניעות, הפעילים של בני ברק החרדית.

ההיצמדות אליו בכוח גלוי שכזה, עוררה אצל האיש תחושה שמשהו חריג מתרחש. עד לרגע זה אי־אפשר היה להיתקל ביותר ממכונית אחת שלהם. הפעם הם חשפו שריר. הם הפגינו עוצמה מאיימת.

האיש ניסה לפרש לעצמו את כוונתם ולא הצליח.

הוא בלם את מכוניתו באמצע הכביש.

המכוניות השחורות נעצרו.

האיש לחץ על דוושת הדלק והתחיל לנסוע והמכוניות השחורות שוב פתחו בנסיעה במהירות קבועה אחרי הג’יפ.

האיש חזר ועצר את הג’יפ והמכוניות השחורות בעקבותיו.

הוא ירד באיטיות מהג’יפ. הישיבה הממושכת יצקה ליאות מכאיבה ברגליו. והוא נאלץ לעמוד רגע בצד הג’יפ, כשהוא נשען עליו ביד אחת, מעביר משקל גופו מרגל אחת לשניה, להקל על הברכיים וגם על הקרסוליים שלעתים צברו נוזלים כתוצאה מהתרופות נגד לחץ הדם שלו. הוא עמד איזה רגע עד שזרימת הדם התייצבה, הכאב רפה והוא היה מסוגל לצעוד.

משפנה לעבר המכונית הראשונה בין השלוש, חשב שהנהג יַפנה אותה לאחור ויסתלק. אבל המכונית נשארה במקומה והשתיים האחרות צמודות אליה במרחקים שווים. כשהתקרב הבחין כי בכל אחת מהמכוניות נמצאים בין שלושה לחמישה אברכים חסונים.

האיש חיכה שמישהו יצא לדבר אתו. אבל הם הסתגרו בתוך המכוניות, מתעלמים ממנו, משוחחים בינם לבין עצמם כאילו הוא משול לאוויר. הוא התקרב למכונית הראשונה ורגע ארוך עמד על יד הנהג, מקווה שאולי בכל זאת מישהו מהם יגיד משהו.

הוא עמד והקיש בפרק אצבעו האסופה בזכוכית העבה של החלון הצדדי. אבל הם המשיכו להתנהג כאילו לא היה קיים שם. מחוק היה מבחינתם.

“תפתח את החלון,” קרא האיש לנהג. הוא ידע שהם לא שומעים אותו, אבל היה ברור לו שהם מסוגלים לקרוא את שפתיו.

הם עשו לו טובה. טרחו והפכו לעברו פרצופים לעגנים ושוב חזרו והתעלמו ממנו, שוקעים בוויכוח בעניין כלשהו.

“בואו נדבר,” הוא הפציר בהם, “מלה אחת לפחות.”

אבל הם המשיכו בהתעלמותם.

האיש היסס רגע. למרות ניסיון החיים הרב שלו לא הוכשר למצב של התעמתות עם כאלה מעולם זר ומנוכר שכזה. כל מה שספג לגבי עולמם הסגור מהבנאי הזקן לא היה די בו לסייע לו לקשור עם אלה אפילו טבור דק מהדק.

הוא התנשם עמוקות, פנה מהם וקירטע בהילוכו כברווז עד שהגיע לג’יפ, עלה והתיישב במושבו וחזר ושיחרר את המצמד. הילדים לא שאלו שאלות. הם פחדו והוא ידע שלא ירגיע אותם בסתם מלים. אבל בכל זאת אמר להם ש“הכל בסדר”, וחילק להם פלחי אפרסק שהכין בבית לדרך.

עוד ממרחק של כמאה מטרים משער הכניסה לקיבוץ הבחין האיש שמשהו באמת לא בסדר, והוא התחיל להאט את מהירות הרכב.

מוט מחסום הכניסה לקיבוץ היה מורד והאמבולנס חנה לפניו. עמדו שם גברים אחדים שקועים בחילופי דברים נרגשים והאיש זיהה במרכז את שועלי, מזכיר הקיבוץ. הוא בלם את הג’יפ בצד הכניסה וראה כי שיירת הלימוזינות המבריקות בשחורן נעצרה במרחק קצר מהם.

“בוקר טוב,” האיש בירך את שועלי והעיף מבט בשעונו. “אני חושב שהגענו בזמן,” הוא ציין כשהוא מתאמץ לשוות לקולו קלילות של רוח טובה.

שועלי התקרב לג’יפ בפנים ארוכים והבעתו קודרת.

“הגעת בזמן,” הוא הודה, “אבל יש לנו בעיה.”

האיש התבונן בו בחשד. “איזה בעיה?”

שועלי הפנה קצת את פניו לעבר הלימוזינות של האברכים. “זאת הבעיה שלנו,” הוא מתח את סנטרו לעברם. רגע היסס כחוכך בדעתו מה לעשות. “בוא, ניכנס למשרד שלי,” הוא הציע.

“בסדר,” הסכים האיש, “תגיד לנהג האמבולנס שיסע אחרי.”

שועלי הניד את ראשו. “אני מצטער,” הוא התנצל בקשיחות, “האמבולנס ישאר פה. מחוץ לקיבוץ. אנחנו לא מחפשים לעצמנו צרות מיותרות.”

היתה דממה ארוכה מסוג אותם רגעי שתיקה מעיקים שאומרים כל־כך הרבה בלי מלים. רצה או לא, חייב היה האיש לברר עניין. הוא ירד מהג’יפ, ניגש לנהג האמבולנס וביקש ממנו להמתין בסבלנות בצד הכניסה.

“הזמן שלי יקר, אדוני,” התלונן נהג האמבולנס.

“זה בסדר,” הרגיע אותו האיש, “כל התוספות עלי”.

האיש חזר לרכבו החבוט ונסע באיטיות לעבר משרדי המזכירות שבבית ההארחה הגדול. הילדים היו מבוהלים והוא ניסה להוריד את רמת החששות שלהם בכך שאמר כי לא יקרה להם דבר רע. הוא היה מרוצה שלאה, אחרת מחברות המזכירות ששועלי הזעיק, לקחה את הילדים לקפיטריה של העובדים.

שועלי הכניס אותו ללשכתו.

“אני מצטער שיש לנו בעיה כזאת,” קולו הסגיר את חוסר־נוחותו, “תאמין לי שלא היה לנו מקרה כזה בעבר. אני לא זוכר שהפעילו עלינו לחץ כזה.”

האיש לא הגיב ורק קבע בו את מבטו השואל. החיים לימדו אותו כי אין תחליף לסבלנות ולא כל דבר ניתן לשנותו.

אתה מבין מה שאני מנסה להגיד?" שאל המזכיר.

האיש עמד בשתיקתו.

“אני לא יודע איך לצאת מהסיבוך הזה,” התנצל שועלי, “מצד אחד היתה אלינו פניה מלשכת ראש הממשלה והבטחנו את מה שהבטחנו, אבל מצד שני…” הוא השתהה, בוחן את הפנים המצומקים של האיש שהזכיר לו את מהאטמה גנדי, רק שהיה לבוש בפשטות מקומית, חולצה כחולה, מכנסי ג’ינס שחוקים וסנדלים תנ"כיים.

“מה בדיוק אתה רוצה להגיד, שועלי?” שאל האיש לבסוף. הוא לא רצה לנחש את תשובתו של המזכיר. הוא רצה לשמוע אותה מפיו.

שועלי לא נחפז להשיב. הוא קם חסר סבלנות מעל כיסאו, צעד לעבר החלון הגדול המשקיף אל הים שהיה רגוע ואותו בוקר צבעו היה כחול־ירוק, מרהיב ביופיו. רק כעבור רגע הוא התנתק מהחלון וחזר וגלש לתוך כורסתו בעצבנות גלויה.

“אתה יכול לתאר לעצמך שזה לא קל לסרב לראש הממשלה,” הוא התוודה בקול דק, “הודיעו לנו במפורש שזאת בקשה אישית שלו. אז מה עושים, תגיד לי?”

“עושים את מה שביקש הרה”מ," ענה האיש.

שועלי פלט גיחוך משונה, כאילו ביטא את דעתו על כך שהאיש מנסה להתלוצץ. “הקיבוץ לא יכול להרשות לעצמו שבית ההארחה שלנו יישאר בלי תעודת כשרות,” התלונן שועלי, “זה מקור ההכנסה העיקרי שלנו.”

“אז זה הקשר,” הפטיר האיש באכזבה.

“זה בדיוק,” נהם שועלי בכעס, “טלפנו אלינו מהלשכה של הרב מגדיאל והודיעו לנו בשמו של הרב, שאם תהיה קבורה של הרוסיה, אז לנו לא יהיה רשיון. הם ידאגו לזה. ואתה יודע מה שאגיד לך? הם באמת ידאגו לזה.”

“אני יודע שקברתם אצלכם לא רק ספק יהודים אלא גם כאלה שאינם בני־ברית,” הזכיר האיש, “בית העלמין שלכם הוא כמו פארק מפגש בינלאומי קטן, רק שהדשא צומח למעלה.”

ההערה החריפה לא פסחה על שועלי. “תאמין לי שאני מצטער,” קולו היה נרגש, “אני לא יודע איך להתנצל.”

“זה ישנה משהו?” גיחך האיש בכאב.

“אני לא מבין למה הם נטפלים לאשה הזאת בצורה אכזרית כזאת.” שועלי כיווץ וריפה את לסתותיו בעצבנות גלויה. “אבל זאת עובדה שהם התלבשו עלינו ואתה צריך להבין אותי. אנחנו פשוט לא יכולים. אני נורא מצטער שאנחנו לא יכולים לקיים את מה שהבטחנו…”

“אז לא תהיה קבורה היום,” אמר האיש וקולו נמוך כמעט גווע.

“תראה,” ניסה שועלי להיחלץ מהמלכוד, “אני בטוח שאפשר למצוא פתרון אחר. אבל אין לנו כוח להתמודד עם השחורים האלה. תאמין לי שניסינו למצוא פתרון. יש חברים שלא מוכנים להיכנע. ויש חברים שמבינים שפירוש הדבר זה מלחמה. אבל מה נשיג במלחמה הזאת? רק רעש. זה מה שאתה רוצה, רעש?”

האיש לא הגיב.

“רעש לא ייתן שום דבר,” קבע שועלי ככועס על עצמו, על חולשתו והתבזותו, “ברעש משיגים את ההפך. תראה,” הוא גהר מעל השולחן ולפת את הזרוע הדקה של האיש, “אפילו ראש הממשלה לא ירצה לעשות מזה עסק ציבורי, בגלל המצב של הסכמי השלום. הוא יורד על הברכיים לפני כל השחורים האלה, מפני שהוא תלוי בהם. כל הממשלה שלו חיה בחסד של קול אחד. ומי שמנדנד את הקול הזה כמו לולב, זה הרב מגדיאל.”

“אתה לא הראשון שמזכיר אותו,” מלמל האיש.

“איפה היית כל הזמן?” תהה שועלי, “הרב הזה הוא הכלי של הפוסק איידלמן, ורוב הבישולים הכי מטורפים יוצאים מהמטבח של איידלמן, ואיידלמן הוא הקיצוני שבקיצוניים. הוא הסמן הימני של היהדות. הוא אלוהים יותר מאלוהים עצמו.”

“אז מה נשאר לעשות?” שאל האיש, “אני בטח שלא רוצה לגרום לסיבוכים מיותרים. בסך הכל אני מחפש פתרון פשוט. פתרון מכובד.”

“אני אגיד לך מה אני הייתי עושה,” הרהר שועלי בקול, “יש עוד כמה קיבוצים שבתי העלמין שלהם פתוחים לפתור את הבעיה שלך והם הרבה פחות חשופים מאתנו ללחצים זנותיים כאלה.”

האיש חשב שצריך לעשות את מה שהציע שועלי. אסור היה להחזיק את הגופה במצב הזה בחום הכבד הזה. לא היתה לפניו ברירה אחרת אלא להיאחז בהצעתו של מזכיר הקיבוץ.

“אתה מוכן לדבר עם הקיבוצים ההם?” הוא שאל.

“ברצון, זה המעט שאני יכול לעשות.”

ובאמת שועלי נצמד לטלפון ולא הניח אותו מידיו עד שקיבל תשובה חיובית ממזכיר הקיבוץ שבגליל, היכן שהיו מוכנים, בלי עיכובים, לכרות קבר לאשה, מול נוף עוצר־נשימה.

“אתה לא הסברת להם מדוע אתם לא מקיימים כאן את הקבורה,” האיש העיר לשועלי.

המזכיר חייך במבוכה. “למה סתם לעורר בעיות אם לא התעוררו?” הוא שילב את אצבעותיו עד שפרקיהן הלבינו. “אין להם בית הארחה והם קשורים בעיקר בתעשייה של ריהוט משרדי. כמו שכבר אמרתי הם יותר מוגנים נגד לחצים דתיים.”

זה היה זה והתרגום היה כבר מיותר.

משעמד האיש לצאת, ביקש שועלי שיעצור לרגע. “תגיד לי, למה רודפים אותה לאחר המוות?”

האיש חייך חיוך עצוב, “היא היתה אשה שקל מאד היה להתאהב בה,” הוא ניסה להסביר, “מאוד מיוחדת, אשה כמו בציור של סזאן.”

“אז מה רע בזה?”

“זה רע כשמי שהתאהב בה שייך לחרדים מהחצר של איידלמן ואשתו החוקית היא אחותו של מקובל בעל קללה שנשבע לרדוף אותה עד המוות וגם אחר־כך.”

האיש יצא מהמשרד המרווח, אסף את ילדיו והלך אתם אל הג’יפ ונסע לשער הכניסה היכן שהורה לנהג האמבולנס להמשיך בנסיעה לקיבוץ שבגליל. הנהג טען שזה יעלה עוד ארבע מאות שקל מפני שזה פשוט הורג לו יום עבודה שלם. האיש הרגיע אותו והבטיח לו שכסף לא יהווה בעיה. “רק אל תרוץ,” הוא ביקש, “הג’יפ הזה זקן בשביל המהירויות הגדולות.”

האמבולנס פתח בנסיעה איטית. האיש התניע את הג’יפ וכעבור רגע חלף על פני הלימוזינות המפוארות של הפעילים מבני־ברק. האברכים חייכו לעברו בקורת־רוח, אבל הוא התעלם מהם ומיד משעבר הלאה משם הם הצטרפו אליו וסגרו את השיירה המוזרה הזאת.

 

32    🔗

השיירה הקטנה התקדמה צפונה במהירות שנה בסביבות שמונים קמ"ש. כמו תמיד הילד ישב בצידו של האיש והילדה ביניהם. כעת התפנה האיש להסביר לילדים שכבר התייחס אליהם כאילו באמת היו ילדיו, שבגלל סיבות שונות נמנע מהם מלקבור את אמם מול הים הגדול, והם נוסעים עכשיו למקום עוד יותר יפה, בגליל. והוא הזכיר להם שאמא שלהם נורא רצתה לטייל בארץ.

הניסיון להסיח את הדעת מהעיקר היה צפוי והוא לא השתומם כשהילד אמר לו: “אלוהים ממשיך לרדוף אותנו, זאת האמת. תגיד אותה.”

האיש יכול היה להגיד לילד שזה לא אלוהים שרודף אותם; שעושים את זה אלה שהביסו את אלוהים ולקחו אותו שבי לעצמם.

“אני לא חושב שאלוהים שלנו ממשיך לרדוף אותנו,” התנגד האיש.

“אז איזה אלוהים זה?” הילד דרש תשובה.

“אלוהים שלהם.”

“יש יותר מאלוהים אחד?” התפלא הילד.

האיש התלבט במציאת מענה מתאים. “בני,” הוא החליט לבסוף, “יכול להיות שבשמיים נמצא לא רק אלוהים אחד. אולי שניים. אולי הרבה יותר. מפני שלכל בן־אדם שרוצה בזה יש אלוהים משלו. ולא תמיד האלוהים של אחד דומה בכלל לאלוהים של השני. אתה מבין מה שאני מנסה להגיד לך?”

“אני מבין שאלוהים שלהם ואלוהים שלנו זה לא אותו אלוהים,” ענה הילד.

“זה בדיוק מה שרציתי שתבין,” הסכים האיש והוא הציע לילד שיעזור לו להשגיח על הילדה, מפני שהיום הזה יהיה ארוך מאוד בחייהם וגם קשה.

הילד נסוג קצת לאחור לאפשר לאחות להתרווח וראשה נשמט לצד והיא עצמה את עיניה, אולי גם בהשפעת החום המעיק והלחות המתגברת.

בדרך שהין הקריות לעכו הם עצרו בתחנת דלק נכנסו למזנון לאכול משהו ולשתות משהו. החרדים נשארו במכוניותיהם. היה להם מזון ושתייה משל עצמם בתוך המקררים המותקנים במכוניות. דרך החלון ראה האיש שהם אוכלים ושותים ומבלים מתוך הנאה לפי שראה אותם צוהלים ועולזים.

אחרי שהאיש והילדים חזרו לג’יפ הוא מילא את המיכל של הג’יפ בדלק ובדק את השמן והמים. משסיים את הבדיקה נכנס ונהג את הג’יפ בעקבות האמבולנס שלפניו ומאחוריו נסעו במהירות הממוצעת והקבועה שלוש הלימוזינות השחורות.

כחצי שעה לאחר שעזבו את תחנת הדלק התחילה הדרך להתרומם לעבר הרי הגליל המרהיב בנופיו. ככל שהתרוממה כך נעשתה הארץ יותר ויותר יפה, כאילו רוח אלוהים מרחפת עליה.

כשהגיעו לכניסה של הקיבוץ חלפה מכבר שעת הצהריים. הם ראו את השילוט הברור המצביע לכביש העוקף שמוביל לגבעת בית העלמין בדיוק כפי שהדריך שועלי. האיש סיכם עם נהג האמבולנס שימשיך לבית העלמין ויחכה שם והוא עצמו נהג את הג’יפ לעבר המזכירות של המשק.

שלוש הלימוזינות השחורות נשארו מאחור.

המזכירות חיכו להם. מזכיר הקיבוץ היה גבר גבה־קומה, גברתן ומוצק, בעל ראש קירח עם עטרת שיער העוטפת את עורפו הרחב, ואת שפתו העליונה בלע שפם אדיר בעל קצוות מטופחים כשל יוצאי פלמ"ח במיטבם מהימים ההם. מלבדו היו שם עוד שני גברים ואשה אחת. מבוכה היתה חתומה בפרצופיהם.

ממבט ראשון קלט האיש שמה שקרה לו לפני שעות אחדות בקיבוץ שליד קיסריה, עומד לחזור על עצמו בקיבוץ הגלילי. הוא לא הופתע כאשר מזכיר הקיבוץ התחיל להתפתל בבחירת מלים. האיש חסך ממנו פיתול מעליב ושאל אותו: “תגיד לי, הם כבר הגיעו גם אליכם?”

המזכיר חייך במבוכה.

“מה יש אצלכם שאפשר ללחוץ עליכם?” שאל האיש במפח.

המזכיר החליף מבט עם חברי הקיבוץ שהיו שם. הוא הודה שמשרד הפנים הזמין אצלם ריהוט משרדי בשווי של מיליוני שקלים. ולמרת שזכו ביושר במכרז, הם קיבלו טלפון לפני כשעה ממי שאחראי להזמנה הגדולה במשרד הפנים שהציע להם שלא יהיו מעורבים בפרשת קבורת האשה מנוף־ים. האחראי למכרזים הזהיר אותם שיש חשש שהם קיבלו את המכרז באי־דיוק בפרטים מסוימים, ואולי יהיה צורך לפרסם מכרז חדש אם הם יקברו את האשה בבית העלמין שלהם. הוא אפילו לא פירט למה ומדוע. ככה, הוא קבע. הדרישה החד־משמעית הכתה בהם. וכמו בקיבוץ ההוא שעל־יד הים, גם הם, למרות כל הרצון הטוב, נאלצים למנוע את קבורתה של האשה.

“אז אין לך דרך לעזור לי,” התנשף האיש בעייפות. הוא מצמץ בעיניו. טיפת זיעה מאלה שגלשו מעל פדחתו הנוצצת חדרה לעינו וצרבה, והוא חיכך את העין בגב כף ידו הימנית, והחיכוך רק הגביר את הגירוי המרגיז עד ששתי עיניו דמעו והוא ראה את הקיבוצניק הגדול משתבר לחלקים של בן־אדם כמו מבעד לקלידוסקופ.

“כל העסק הזה היה נמנע אם שועלי היה אומר את הכל,” התלונן האיש המשופם, “הרבה בלבול ראש היה נחסך, אמרתי לו שהוא לא בסדר עוד לפני שהגעתם.”

“אני מצטער,” הפטיר האיש.

“אולי אפשר בכל זאת לעזור,” מלמל המזכיר.

האיש התבונן בו בסקרנות.

“שועלי אמר שהם עוקבים אחריך, זה נכון?”

האיש אישר.

“אז סע מכאן כאילו נדחית,” הציע הקיבוצניק בהיסוס, “ואז…” הוא השתתק מתלבט איך להתנסח. ניכר בו שבאמת חיפש דרך לעזור.

“נניח שנסעתי,” הפטיר האיש. הוא הסיר את המגבעת הגדולה והתיישב על הכסא, הילד בצד ימינו והילדה בצד שמאלו. “ואז מה?” הוא שאל בסקרנות.

“תחזור בשקט בלילה בדרך האחורית שלנו. נפתח קבר. נשים אותה שם,” הציע מזכיר הקיבוץ, “ונחכה איזה זמן בלי מצבה, בלי שום סימן. אתה מבין?”

האיש הנהן בראשו.

“דברים נמצאים בהשתנות מתמדת,” פירט המזכיר, “לחיים יש דינמיקה. אולי יקרו דברים אחרים שישכיחו את האפיזודה הזאת. אז נשים גם מצבה.”

האיש הניד ראש כשולל את הרעיון. לא היה עולה בדעתו לחזור לקבור את גאלה כגנב בלילה. מה שהטריד אותו בעיקר ברגע זה היה מצבם הנפשי של שני הילדים שנקלעו לעין הסערה הרותחת. הוא הסתכל בעברם וראה איך האחות דוחקת עצמה כהרגלה ברגעי מתח ממש לתוך אחיה; כצלע המבקשת לחזור למקום ממנו התחיל תהליך הגירוש. היא היתה מבוהלת ועיניה הגדולות שידרו את מצוקתה. אחיה עמד ללא ניע, כובש נשימה, חושש שמא עצם היותו קיים עומד בעוכריו.

האיש התקרב לילדים, וכרע על ברכיו כאילו שלושתם בעלי קומה אחת. כך התרגל לעשות בעת שרצה שמלה שלו תשיג אותם כמו שהתכוון.

“אני רוצה להגיד לכם משהו. וחשוב שתזכרו את מה שאני אומר. אני אוהב אתכם.” הוא חיבק את הילדה וטבע נשיקה בלחיה וחיבק את הילד ונשק אותו במצחו. “וכל זמן שאני אוהב אתכם הכל יהיה בסדר. ואני תמיד אוהב אתכם. מאוד מאוד.”

הילד חיבר את כפו לכף ידה של אחותו. עיניו הבריקו מלחלוחית של דמעות מרוסנות.

האיש התרומם. “אנחנו נחזור הביתה,” הוא החליט, “ונחפש דרך אחרת.”

הילדים שתקו. המסע שהתחיל בבוקר עם ציפיות כה רבות הפך עבורם לסיוט וההתגוננות שלהם התבטאה בשתיקה של הסתגרות. האיש קרא בעיניהם את האימה שצמחה בקרבם כאילו הם נהיו לזן משונה של יצורים מפיצי מגיפה שבני־אדם רגילים מתרחקים מהם בבהלה.

האשה האחת העמדה שם במשרד, אשה גדולה ואמהית אולי בת חמישים ואולי יותר, הרגישה במהומת הנפש של הילדים. ברגישותה פנתה והציעה לקחת אותם לחדר האוכל, ולהניח לפניהם משהו מארוחת הצהריים שאחרוני החברים קיבלו.

“אי־אפשר לתת להם ללכת ככה,” היא קבעה בתקיפות ופנתה אליהם וחיוך נעים וידידותי חתום בפניה. “שמי רבקה,” היא הצהירה, “וזה יעקב בעלי,” היא הצביעה על המזכיר החסון, “ואתם אורחים שלי. ואני רוצה להראות לכם את הקיבוץ הזה שבו נולדתי ובו נולדו הילדים שלי וגם הנכדה הראשונה שלי, נעמי. תנו לי יד,” היא ביקשה.

הילדה היססה רגע קצר בלבד. היה משהו חם וכן בקול הנעים של האשה הזרה שריגש אותה והיא הושיטה את ידה והאשה לקחה אתה בשמאלה ומבלי להמתין אספה בימינה את ידו של הילד הקפוא, הנכלא בתוך עצמו כאילו היה חלק מאמו המתה.

“מה ביחס אליך?” היא פנתה לאיש ואמרה בעין מנוסה את צמיקותו, “גם אתה נראה כמו אחד שארוחה טובה בכלל לא תזיק לו.”

“אני אגיע עוד מעט,” האיש חזר וחבש את המגבעת האוסטרלית שלו. “אני צריך ללכת קודם־כל לשלוח הביתה את הנהג של האמבולנס. לא היתה לו תוכנית ליום משוגע כזה.” הוא פנה לילד: “תלך עם אולגה לאכול משהו, בבקשה.”

הילד היסס מלזוז. “איך קוראים לך, חביבי?” שאלה רבקה. היא ראתה את עיניו מזוגגות כאילו הדמעות שהציפו את האגמים הבהירים שלו קפאו לדוק של קרח. אולגה הקדימה אותו ואמרה ששמו אלכס ושהוא מנגן בפסנתר־כנף ואז היא עושה ריתמיקה.

רבקה פנתה לילד: “אחרי שתאכל, אם תרצה לנגן, אז גם לנו יש פה פסנתר של קונצרטים.”

האיש חייך אליה בהכרת־תודה. “אולי באמת כדאי שתנגן קצת,” האיש עודד את הילד, “אתה תמיד מרגיש יותר טוב אחר־כך.”

אבל הילד שקע בשתיקה קודרת והאיש כלל לא היה בטוח שריכך אפילו בקצת את מבוכתו העמוקה. יתכן שהוא עצמו דיבר מתוך הכרח לבטא משהו כדי לעזור לעצמו לבלום את הפחד המוכר לו, המסתנן מתחת לעור עד בחילה עמוקה.

יעקב מזכיר המשק ביקש להצטרף אליו בכדי להוביל אותו בדרך הקצרה שחוצה את המשק לעבר בית העלמין, ואחר־כך ינחה אותו ואת נהג האמבולנס לחדר האוכל של הקיבוץ.

מבין הבתים ומבין העצים נחשפו פיסות נוף שהאיש חשב שאם הבנאי הזקן היה רואה אותו, כי אז היה מתפרץ לחבוק בזרועותיו מלוא הנוף המדהים וצועק: “זה לכל בני האדם לכל בני האדם”.

נוף הארץ היה לבנאי הזקן כעדות שאלוהים התהלך בה. לפעמים היה מתרוצץ בין שבילי הבתים במעברה, כשהוא נוגע בעץ וצועק, “פה יש אלוהים”. ורץ הלאה. רץ ונוגע בסלע, גוחן מעליו, מנשק אותו ואומר שגם “פה יש אלוהים”. ורץ הלאה ונוגע ברכות בפרחים. מלטף את השיחים וסוגר בכפותיו קוצים עד זוב דם. נוגע היה באבן ובסלע וצועק וצועק, “פה יש אלוהים פה יש אלוהים”.

פתאום התרוממה הארץ עוד יותר משהיתה. כאילו הסלע הקשה התנפח וקרום עטיפתו עיצב דבשת גדולה, ועצי אורנים רבין מצלים עליה מהשמש. האיש הבחין בגדר חוטי הברזל המקיפה את תחום הגבעה של בית העלמין הקטן הפונה לעבר הבקעה הגדולה ובה קבועים שערים גדולים וחלודים וסביב להם קוצים, ברקנים ודרדרים והם כמצטופפים ביחד.

האמבולנס חנה בצד השערים והנהג התרוצץ מסביב לו, מרים את ידיו ומוריד אותן כשואל שאלת משונות, כנתון לבלבול דעת בדיוק כפי שהאיש זכר את הבנאי הזקן ברגעי עכירותו.

כשהתקרבו אליו ראו שהוא מחפש אבן שטוחה להניח עליה את בסיס המנוף הקטן; צמיגו של הגלגל האחורי היה שטוח מחתכי סכינים וצריך היה להחליפו. כשהאיש וחבר הקיבוץ ירדו מהג’יפ הפנה אליהם הנהג את ראשו וקרא לעברם קריאות לא מובנות, ורק מלים אחדות נתפשו באוזניהם כ“משוגעים”, “חיות אדם”, “שיהרס ביתם”. ורק משעמדו על ידו הוא הזדקף כעיניו רושפות ושאל את האיש בקול צרוד מכעס: “תגיד לי, אדון, עם איזה פסיכים הסתבכת?”

הנהג היה נסער וכל הזמן הצביע לעבר הדלתות הפתוחות של ירכתי האמבולנס, מתקשה בנשימה סדירה וחוזר ומקלל נמרצות.

“תגיד לי,” הוא שאל בתלונה את האיש, “למה לא אמרת שיש לך עסק אתם? למה?”

“מה קרה?” האיש תפש אותו בכתפיו. כפותיו הגדולות נסגרו עליו כלחצנים מרסקים עד שהנהג נרגע מעט.

“הם לקחו אותה ואמרו שימצאו את המקום המתאים בשביל זונה רוסיה שכזאת,” הפטיר הנהג, “זה ככה מה שהם אמרו.”

האיש הרפה ממנו וצעד בצעדים רחבים לצדו האחורי של האמבולנס ונעצר כאילו נבלם על־ידי מחסום.

הארון היה פתוח ושבור והגופה נעלמה.

האיש צירף מלים ומשפטים רצוצים של הנהג הנרגש. התברר כי זמן קצר לאחר שהגיע לפתח בית העלמין, עלו אחריו שלוש הלימוזינות השחורות ואחריהן טנדר מזוהם שהיה עליו סמל של איזה מחלקת ניקיון עירונית שהוא אפילו לא יודע מאיפה צץ פתאום. הבריונים השחורים התפרצו לעברו. שניים מהם אחזו בו בכוח. אחרים חתכו את הצמיג שלא יהיה מסוגל לנסוע. והאחרים הוציאו את גופת הנפטרת מארון העץ וזרקו אותה לארגז של המשאית המזוהמת והסתלקו מהמקום.

“הם אמרו להגיד לך, אדון, שהיא לא תיקבר בין יהודים,” קולו של הנהג רעד מזעם וחרדה, “ולא חשוב איפה שזה יהיה. שככה קילל המקובל.”

 

33    🔗

האיש ידע שמחוז ילדותו מתרחק ופניו למלחמה שלא רצה בה. שוב יהיה עליו לאבד תום ותמימות ואולי לתמיד.

הוא נצרך לזמן כלשהו בכדי להעריך את המצב שנוצר. בשביל להשיג מחשבה צלולה וחכמה הוא החליט להתמקד בתיקון הנזקים שנגרמו לכיסוי הארון שנפרץ, אותו עשה באהבה גדולה במרוצת שעות הלילה. הוא היה זקוק לעבודה הזאת להירגע מהזעם הנורא שהציף אותו. במשך שעה הוא עבד על תיקון הארגז והחזיר אותו למצבו מהבוקר. רק אז שילם לנהג האמבולנס את שכרו בתוספת תשר נדיב וביקש ממנו שיוריד את הארון בפתח חצר הבית בנוף־ים.

משהתרחק האמבולנס הציע יעקב לקרוא למשטרת האזור בכדי להתלונן על שוד הגופה, מעשה שלא נעשה בקיבוץ. אבל האיש מנע בעדו מלהזעיק את השוטרים. הוא ידע שתלונה כזאת תפרוץ מתחנת המשטרה לכותרת רעה בעיתון, ואולי תסבך את המשגר בפרשיה שסיומה עוד רחוק והיא כבר מדיפה ריח רע.

“יש דרכים אחרת,” האיש הזכיר ליעקב. הוא הוציא מתא המסמכים של הג’יפ את מכשיר הפלאפון הקטן וחייג לאיש הקשר שלו במערכת. אבל העמית היה אותה שעה עסוק בתדרוך חשוב והוא לא רצה להפריע לו. הוא העדיף להשאיר לו הודעה שבעוד זמן קצר הוא יחזור ויתקשר אליו בעניין דחוף.

מוחלט היה אצל האיש שאסור שימשיך לשתף את הילדים במתרחש. אם היה יודע שהוא עומד לגלות את מה שניסה סבו ללמדו, כי אמונה שמתחלפת בהשתעבדות לפולחן גורמת לבני־אדם לאבד צלם אלוהים שלהם, כי אז היה מחפש דרך לפתור לבדו את הבעיה, ורק אחר־כך היה מביא את הילדים למקום קבורתה של אמם, ומעמיד אותם בפני מצבה גמורה.

אבל מה שנעשה כבר נעשה והיה עליו לשקול צעדיו הבאים מתוך הכרה בעובדה שהוא מתמודד עם קנאים היוצרים מצבים שאי־אפשר לנבא אותם מראש. בכל מקרה היה עליו להישמר מחשיפת הילדים שנית למצבי הלם חריפים שכאלה.

כשהתקרב עם יעקב לחדר האוכל המפואר של הקיבוץ, הם עברו סמוך לבית התרבות ושמע את צלילי הפסנתר המגיעים אליהם דרך החלונות הפתוחים לרווחה.

“זה הילד שמנגן,” האיש אמר ליעקב.

“זה לא נשמע לי כילד,” אמר יעקב, “תשמע רגע.”

“אני יודע מה שאני אומר לך,” התעקש האיש ועצר את הג’יפ, “זה הילד שלי שמנגן.”

אי־אפשר היה לטעות בצלילים הכנים של צ’יקובסקי. הצלילים כמו נוצקו על־ידי אמן בוגר, בעל ניסיון ומסננות המאפשרות לו לשמור על דיוק מבחינת כוונת היוצר, ויחד עם זאת להטביע בנגינה משל עצמו, וגם חותמת אישית זאת הורגשה.

הם ירדו מהג’יפ והתקרבו לפתח האולם שכבר נמצאו בו כשלושים ילדים ומבוגרים ואחרים המשיכו להגיע, נמשכים על־ידי הצלילים המפתיעים של הקונצרט שאולתר על־ידי רבקה ומיד עם כניסתם לאולם הודה יעקב כי האיש לא טעה; ליד פסנתר הכנף המיועד לקונצרטים, ישב הילד ועל־ידו עמדה הילדה והוא ניגן מתוך ריכוז מוחלט, בפרשנות מפתיעה, את ‘עונות השנה’ של צ’יקובסקי.

“נלך,” לחש האיש ליעקב אחרי איזה רגע ארוך ונסוג בשקט, “נחזור אחר־כך.”

האיש דחה את ההצעה של יעקב להיכנס לחדר האוכל ולחטוף משהו. הוא העדיף לגשת למשרד והסתפק בלגימת מים קרים בכמות גדולה. רק אז הוא חזר וטלפן לעמית של המערכת והשיג אותו ממש כשהסתיים התדרוך שעסק בו. הוא דיווח על גניבת הגופה, והעמית הסכים אתו שאם רוצים להגיע לתוצאה נכונה, צריך לפעול בדיסקרטיות, מבלי שדבר יגונב לכלי התקשורת.

“אנחנו נעשה את הכל למצוא אותה,” הבטיח העמית.

האיש אמר לו שלדעתו חשוב למצוא דרך להשפיע על אותו רב חרדי העומד בראש אותה חצר, הרב איידלמן. רק פוסק נערץ כזה יכול לגזור על המקובל לבטל את הקללה, להפסיק את מחול השדים ולהחזיר את הגופה שנחטפה. השאלה שהטרידה את האיש היתה באמצעות מי אפשר להגיע לרב ההוא. הוא נזכר במה שאמר לו הרב הראשי בתל־אביב. והוא ציטט אותו באוזני העמית.

“הוא צודק, לרב ההוא אפשר להגיע באמצעותו של הרב מגדיאל,” אישר העמית, “והאיש הכי מתאים ביותר לעניין זה הרה”מ." הוא גיחך בזהירות, “המשגר שלך בעל מערכת יחסים מיוחדת עם הרב מגדיאל. סיפור הפרדה והעגלה. אבל בכדי להשפיע עליו שיוצא מגדרו צריך להשיג חומר ממשי שאתו הוא יכול לבוא לרב מגדיאל וללחוץ עליו להתערב אישית בעניין כל־כך רגיש.”

“אני חושב על משהו,” הפטיר האיש באיטיות.

“אתה רוצה להגיד לי שתוכל להשיג חומר בעל משקל?”

“כן, אני חושב שכן,” פסק האיש, “יש לי איזה כיוון שצריך לבחון אותו. אם יהיו לי תוצאות אז אבוא לביתך הלילה.”

האיש התקשר למודיעין של בזק וביקש את מספר הטלפון של ראש המחלקה לאשפוז נמרץ בבית חולים מאיר. התברר כי הרופא גר לא רחוק ממנו, מהצד השני של כביש החוף, ברשפון, מקום שהאיש זכר אותו כמושב חקלאי בפאתיו הצפוניים של כפר־שמריהו.

הרופא נענה לבקשתו של האיש להיפגש אתו והציע שהאיש יבוא לביתו כשיחזור מהגליל. “אני בבית,” הוא אמר, “ואין בעיה בכל שעה.” הוא טרח להנחות את האיש איך להגיע מכפר־שמריהו לרשפון, ומשם להמשיך למרכז וכעבור מאה מטר צפונה לפנות שמאלה, שוב בכיוון כביש החוף ושם ימצא את הבית שלו, שהוא יזהה אותו על־ידי שורת ברושים.

“נדמה לי שאני מכיר את הסימטה הזאת,” אמר האיש.

“היית פעם ברשפון?” שאל הרופא.

האיש השתהה. זה היה שייף לימים הרחוקים. “כן, פעם,” הוא הודה, “אני אמצא את הבית.”

רק אז פנה וחזר האיש לבית התרבות, ובכניסתו גילה את הילד מנגן משהו משלו והילדה מחוללת כאילו היא נמצאת בשדה פורח. היתה זו פעם ראשונה שהזדמן לאיש להיווכח בקסם שמפיקים מתוכן האח והאחות ברגע שנוצר קשר בינם לבין קהל צופים ומאזינים.

האיש התיישב בשקט על אחד הכיסאות הפנויים. הוא התרכז בתנועות הריקוד של הילדה, וקלט את הצלילים היפים שהפיק אחיה מהפסנתר הגדול. אבל הרהוריו סחפו אותו למחוזות אחרים.

בינתיים השלימה אולגה את הריקוד, וקדה קידה למחיאות הכפיים של הקהל, ואלכס קם ואחז בידה ושניהם קדו ביחד והיה זה רגע מרגש של חוויה אמיתית שהאיש היה עד לה בפעם הראשונה מאז נקשר גורלו בגורלם. כשעמד והצטרף למוחאי הכפיים אסירי התודה הנלהבים, הוא החליף לרגע מבט עם הילדים, והבחין באור המיוחד שנחתם בפניהם והיופי שמצא בהם נגזר לדעתו מיופיה הנדיר של גאלה.

וכל זמן שנמשכו מחיאות הכפיים הסוערות הוא לא חדל מלחשוב על אובדי־דרך־אלוהים שלא הבינו מהו כבודו של האדם, חי או מת.

 

34    🔗

רבקה ציידה את הילדים לדרך בחזרה בכריכים, בעוגיות ובמשקאות קלים, ויעקב ביקש שהילדים יראו במשק בית נוסף משלהם. רבקה היתה נרגשת כשאמרה שהיא מורה מזה שלושים שנה, אבל עד היום לא נפגשה עם שני ילדים מחוננים כל־כך. היא חשבה שהידע שלה דל מלהגדיר אותם נכון. אז היא השתמשה במלה “מבריקים”.

“הם מאותם ילדים שהם מתנה יקרה לכולנו,” היא הוסיפה והציעה שהאיש יחזור אתם להתארח בקיבוץ בימי חג הסוכות כאורחיהם. “אנחנו מקיימים בכל שנה בימי החג מפגשי אמנים צעירים ומחוננים מכל העולם,” היא ציינה בגאווה, “ובאים להרצות ולהדריך מורים ומבצעים מהשורה הראשונה. זאת תהיה חוויה כפולה לילדים ולהם.”

האיש הבטיח שידבר על־כך עם קאטיה.

“היא צריכה להסכים,” הוא הסביר בנימת התנצלות.

“כמובן,” הבינה רבקה, “ואני יכולה לנחש שזה יהיה בסדר גם מצדה. היא יודעת על ‘פסטיבל סוכות’ שלנו ואנחנו רק נשמח לארח מורה דגולה כזאת.”

רבקה ויעקב גרמו לאיש להרגיש קצת יותר נינוח. הוא הבחין שהודות לקונצרט המאולתר גם הילדים נרגעו. אבל הוא שם לב ששניהם הדחיקו את עניין הקבורה ולא הזכירו במלה אחת את הארון והגופה שהיתה בו. הוא שיער שהשאלות הנוקבות תגענה יותר מאוחר וזה היה בסדר מבחינתו. גם הוא היה צריך למרווח מסוים של זמן למחשבה באיזה דרכים לפעול לאיתור מהיר של האשה. ברור היה לו כי לחפש אותה בלי עזרה מחוגי החרדים, יהיה הדבר דומה לחיפוש אחרי גרגר חול בחוף הים.

הילדים גם לא אמרו מלה כשחזרו לבית ומצאו על־יד השער את הארון הריק שהניח שם נהג האמבולנס. הם פחדו לשאול שאלות והאיש חשש מהתשובות שיצטרך לתת להם. אז מבלי שהוא והילד נדברו הם הסכימו על קשר של שתיקה ביניהם, והילדה היתה שותפה כאילו הבינה גם היא.

 

35    🔗

בערך בשבע ומשהו, זמן בו החליקה השמש לעבר האופק הבוער, עצר האיש את הג’יפ מול חומת אבן החול הגבוהה שהקיפה את ביתו של הרופא, שמאחוריה צמחו בצפיפות הברושים הגבוהים וצמרותיהם נעו מעט כמציינות משב אוויר כלשהו, אף כי קשה היה לאיש להרגיש בו.

האיש לא הכיר את החוילה הגדולה והחדשה. אבל הוא הכיר את המושב מהשנים ההן של תפישת הגלים. אחדים מהגולשים הכי מכורים היו נערים ממשפחות החקלאים שהיו מראשוני רשפון. ביניהם אחד שהיה טוב כמותו. אבל כבר מכניסתו לרשפון הוא התקשה לעכל את השינוי הגדול שחל במושב. השלטים הרבים של עסקים שונים שפרחו בו העידו על כך. הבתים הקטנים נעלמו ברובם ובמקומם הוא ראה חוילות מפוארות של ממש, כמו אלה של כפר שמריהו.

פעם, בחלק מהמגרש בו עמדה החוילה הגדולה, היה בית קטן שהוא זכר אותו בגלל הלולים הארוכים שנמצאו בחצר האחורית שלו. לולים שמתוכם הוא ובנם של בעלי הבית נהגו לסחוב תרנגולת או שתיים לאחת הכרות שעשו לעצמם בשפת הים. בין הבית לבין הלולים היה עץ תותים גדול שהם נהגו לטפס עליו, לקטוף מלוא־פה את התותים הסגולים ולרדת ממנו בפרצופים מרוחים בצבע סגול־שחור שקשה להיפטר ממנו. הבית ההוא היה שייך למשפחה של חברו תופש הגלים.

האיש ירד מהג’יפ, ניגש לשער העץ הכבד, ולחץ על כפתור הקישור. משעלה קולו של מישהו מבני הבית, הוא אמר את שמו. מיד נשמע זמזום שקט והדלת הכבדה הוסטה לצד על־ידי מנוע חשמלי והוא עבר בעדה ופנה לעבר השביל המרוצף. בקצה השביל הוא טיפס במדרגות האבן החומות לעבר הדלת החזיתית הרחבה שהיתה עשויה מריקועי נחושת.

הדלת נפתחה בידי אשה מטופחת ונאה שנראתה כבעלת הבית. אולי היתה בשלהי שנות השלושים אולי בתחילת הארבעים. הוא הסיר במבוכה את הכובע האוסטרלי, מעך את התיתורת השמוטה שלו ואמר לה שהרופא מחכה לו.

“הו, כן,” היא חייכה בנעימות, “אתה האיש מהרצליה.”

מבוכתו התגברה עוד יותר. “לא בדיוק,” הוא מלמל ודחק סנטר מערבה, “משם, מנוף־ים.”

“בעלי הזכיר אותך…”

“כן?”

“הוא אמר שעזרת מאוד בעניין ההשתלות,” היא ציינה.

יכול היה לקרוא בעיניה שהיא רואה בו תמהוני. אבל הוא כבר הורגל במבטים חוקרים שכאלה, ולמעשה כבר הסתגל אליהם עד שלא נתן אליהם את לבו. אבל אולי מפני שהיה בביתה כמעט אורח לא קרוא חש לשניות אחדות שלא בנוח, והעביר בלא משים את משקל גופו השפוף מרגל אחת לשניה, כהרגלו. רק אז הבחין שהסנדלים היו מאובקים מהנסיעה הארוכה, ובעדם הציצו אצבעותיו שהיו מזוהמות.

“עוד לא הספקתי להתרחץ,” האיש פלט פתאום, “הייתי בנסיעה לגליל.” הוא התפלא שהרגיש לא נוח בגלל הופעתו המוזנחת והמרושלת וחשב שזה חלק מתהליך ההשתנות הפוקד אתו מאז מצא עצמו אחראי לילדים.

הגברת חייכה באדיבות, “זה בסדר, זה קיץ, לא?” היא פנתה והצביעה בכיוון ירכתי הסלון הגדול, “בעלי מחכה לך בחדר העבודה שלו, הדלת השניה מימין.”

רק אז הוא ראה שבקצה חדר האורחים המוצף בציורים ופסלים גדולים מנחושת מבריקה כמו זהב, קבועות שתי דלתות עץ מהגוני בגוון חום־אדמדם. הוא הודה לה, ניגש לדלת השניה והקיש עליה בפרק אצבעו ושמע את הנהימה המזמינה להיכנס.

הרופא קם לקראתו והושיט לו בידידות את ידו כאילו היו מכרים ותיקים. הוא לחץ את היד לאחר היסוס קל. בלבו תהה מתי יתגבר על רתיעתו ממגע עם אנשים אחרים.

הרופא הציע לו לשבת בתוך כורסת עור עמוקה שהאוויר נפלט מכרית הבסיס שלה כשהתיישב עליה, תוך השמעת גניחה חרישית.

“מה שלום הילדים?” שאל הרופא.

“ככה,” הוא השיב.

“אני רוצה שתגיד להם שאמא שלהם באמת הצילה חיי אנשים וילדים,” הדגיש הרופא, “היא היתה אשה בריאה.”

“זה היה ידוע,” הפטיר האיש.

“ידוע וחשוב מאוד,” הסכים הרופא. הוא השתתק כחותך את מחשבתו. פתאום קלט את הצליל האווילי של דבריו. “אני מצטער על מותה, תאמין לי,” לקולו היה גוון של התנצלות.

יכולים היו להמשיך לגלגל בחשיבותה שלאחר מותה, שכמעט אולי היתה גדולה מהיותה בחיים. אבל זמנו של הרופא היה מוגבל ורוחו של האיש היתה קצרה, אף כי כהרגלו פניו לא ביטאו דבר מהמתרחש בתוכו.

הרופא שאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות.

“אמרת לי בבית החולים שאברים שלה הושתלו אצל חרדים.”

“פליטת פה,” הרצין הרופא.

“לא מקובל?”

“בהחלט לא, אבל אולי קצת נסחפתי באותו יום.”

“מה היתה הסיבה?” האיש לא גרע ממנו את מבטו החוקר.

“אני זוכר שפלטתי את זה מפני שבאותו יום יצא עוד פסק הלכה שמאפשר להשתיל אברים בגופם של חרדים והפעם מטעם הפוסק הכי מחמיר, הרב איידלמן.” הרופא חייך בשביעות־רצון, “לפעמים כשמדובר בחייהם אז החרדים יודעים לפתור בעיות קיומיות שכאלה. אם כי גם עכשיו הם מעדיפים לשמור קשר של שתיקה סביב העניין הזה.”

“למה?”

“הם חוששים שזה יתפרש כהתערבות אדם במעשי הבורא.”

“אני צריך את המידע המדויק,” התעקש האיש.

הרופא בחן אותו מהורהר. “זה לא סתם שאלה, לא?” הוא קבע. האיש הסכים. “לא סתם. אני רוצה העתק של המסמך הרשמי של השמות והכתובות של האנשים ואיזה אבר מאבריה של האשה הושתל בהם.” הוא דיבר במתינות אבל כל מלה קלעה והוא הבחין בפנים המתקדרים של הרופא שלא אהב את ההתנסחות הכל־כך מחודדת שלו.

“דבר כזה לא עושים בלי הסכמת אלה שקיבלו את התרומה,” פסק הרופא, “ובעניין החרדים בטח שאין סיכוי כזה.”

“בגלל זה אני כאן,” טען האיש, “לשכנע אותך לעזור לי.”

“תדייק יותר,” הציע הרופא.

“אתה חייב לה את זה… בעצם כולנו.”

הרופא בחן אותו בכובד־ראש. “זה מושג רחב מאוד.”

“בשביל הכבוד הגנוב שלה,” טען האיש בעקשנות משונה. פניו הארוכים נהיו עוד יותר צרים, כאילו מתחת לעור הכמוש נקפצו כל מערכות השרירים שלו מהרקות ועד הלסתות הנעות כטוחנות משהו.

“מה ענין הכבוד שלה לרשימה?”

“לא רק שהחרדים הוציאו אותה מהקבר שלה בבית העלמין ירקון,” אמר האיש, “הם גם גנבו אותה מהאמבולנס בדרך לקבורה שניה באחד הקיבוצים…”

הרופא צמצם עיניו, מנסה לחדד קשיבותו מפני שאולי החמיץ איזה מילת קישור חשובה. “אתה מוכן להגדיר מה זה גנבו?”

האיש פרש לפניו את אירועי הימים האחרונים ופניו של הרופא התקדרו יותר ויותר.

“כל הפרשה הזאת בכלל לא מוכרת לי,” הוא הגיב בכעס עצור, “ומה שקרה בקיבוץ זה חרפה כפולה. חרפת כולנו.”

האיש הביט בו כרואה אותו בפעם הראשונה: “זה דרכו של עולם,” הוא לגלג, “כולנו מסתפקים במלים.”

“תסביר את עצמך,” דרש הרופא.

“השמות של המושתלים יעזרו לי ללחוץ עליהם להחזיר את הגופה,” הוא חייך בעגמימות, “מלים חמות סתמיות לא יעזרו לי.”

עמדה ביניהם שתיקה לא נעימה. האיש חיכה לתשובה. הרופא היסס, שכן היה בסיוע כזה חריגה מכללי אתיקה מקצועית. אבל מבטו המביך של האיש לא הרפה ממנו. כאילו חדר אל תוכו, מפשפש להוציא את המידע.

“זה עסק מחורבן,” מלמל הרופא תוך שהוא מתאמץ לכבוש סערת רוחו.

האיש עמד בשתיקתו.

“אני לא מוכן להיות חלק מהעסק הזה בשום צורה. לא מוכן.” הרופא שיקע זעמו בכיווץ מסמך שהיה על מכתבו, ואחר־כך הטיל אותו לעבר מגרסת הנייר. “אשה מסכנה,” הוא נהם וחייג למחלקתו בבית החולים. משנוצר קשר עם הרופא התורן הוא הורה לו להיכנס ללשכתו, להפעיל את מסוף המחשב שלו ולפקסס לביתו את עותקי המסמכים הרלבנטיים.

“מה עוד אתה רוצה?” הוא שאל את האיש.

“מי הפעיל עליך לחץ להעביר את ההשתלה של הלב לאחד החרדים?”

רק רגע קצר נמשך היסוסו של הרופא. משהחליט לשתף פעולה היה מוכן ללכת לאורך הדרך כולה. “הרב מגדיאל,” הוא הודה. הוא בחן במבט מהורהר את האיש. “אני חושב שזה לא מספיק לך,” הוא העיר.

“אמת. אני צריך תצהיר אישי שלך, שמאשר כי הילדים הסכימו לתרומה בתנאי שהאברים ישמשו להצלת חיים של אנשים וילדים צעירים, ואתה בשם בית החולים התחייבת שככה זה יהיה,” ביקש האיש, “ואני רוצה שתצהיר כי הופעל עליך לחץ מצד הרב מגדיאל לשתול את לבה את הרב מהחצר של איידלמן.”

הרופא ניגש לארונית המשקאות שלו. “זה נשמע כאילו אתה מתכונן לבשל משהו באמצעים משפטיים,” הוא העיף מבט באיש שלא השיב. “תשתה משהו? אני שותה בשעה כזאת ויסקי. מה אתך?”

“וודקה,” אמר האיש, “כשיש לי סיבה להיות מרוצה, אז אני שותה וודקה. ברגע זה אני מרוצה מהתגובה שלך.”

“אז וודקה זה יהיה.”

הרופא הגיש לו את הכוסית. לגם מעט משלו והאיש אחריו. רק אז כרע הרופא לתוך כורסתו, משך נייר מכתבים הנושא את שמו, תוארו וכתובתו, והתחיל לשרבט במהירות מלה נקשרת במלה. משסיים, הושיט את הנייר לאיש. “נדמה לי שזה מה שרצית, לא?”

האיש עיין בכתוב. הרופא דייק. “כן, בדיוק.”

ברגע זה התחילה הפקסימיליה לפעול וברגעים הבאים פלטה שבעה עמודים. הרופא בחן אותם והניחם לפני האיש בלי לומר דבר. האיש העיף בהם מבט. הם הכילו את כל המידע שרצה. שמות המושתלים, כתובותיהם, האבר שהושתל בהם ונתונים רפואיים אחרים.

“זאת הרשימה המלאה של הנהנים,” הדגיש הרופא והושיט לו מעטפה ריקה לכנס בה את הניירות.

“אני מקווה שלא תסתבך,” הרהר האיש בקול.

הרופא הניף יד כדוחה את האפשרות. “סיכון מקצועי שאתמודד אתו, אם יהיה צורך,” הוא הבהיר.

האיש הכניס בזהירות למעטפה החומה את המסמכים. הוא משך עצמו באיטיות מהכורסה וצעד לעבר הדלת.

“סמכתי על ההגינות שלך,” הוא אמר לרופא כשלפת את הידית.

הרופא נתפש למבוכה. “לא ידעתי שאני כל־כך שקוף,” הא התוודה.

“אתה לא. אבל מי שמכיר אותך זה סיפור אחר.” האיש העיף מבט דרך החלון הגדול ונזכר: “עץ התותים צמח בדיוק איפה שעומד החדר הזה.”

הרופא פער פיו, מבקש לחלץ מלה מסוימת, אבל הדממה נמשכה. הוא בחן את האיש כמנסה לקלף את עורו הזקן והמיוסר. למצוא מה עשו שנים לבן־אדם מסוים. הוא רצה להגיד משהו ויצא לו דיבור אחר: “אתה יודע, אני במקור ממושב רשפון. אני לא מהמתעשרים החדשים שבאו הנה כשזה התחיל להיות אזור יוקרתי.”

“למה אתה אומר לי את זה?”

“אתה ידעת כל הזמן מי אני,” הרופא הופתע מעצם המחשבה המוזרה שחלפה בו. “אבל לא אמרת. למה?” קולו נצרד.

האיש ניגב את פניו ופדחתו בממחטה שהיתה כבר מרובדת בכתמים. “אולי פחדתי ממה שהזמן עשה לנו.” האיש חייך בעצבות. “אנשים נהפכים לאחרים. ואני רציתי לשמור עליך כמו שזכרתי אותך. לפעמים אני לא יודע אם עוד מישהו מחשיב את מה שהיה כמוני.”

“לי זה חשוב,” הרופא היה נסער, “היינו חברים טובים. תפשנו גלים ביחד. צללנו ביחד. אפילו היינו בקומנדו הימי ביחד…” הסופה שבתוכו פרצה אל פניו עד שעצב זעיר בעינו גרם לעפעף הימני להגיב ברטט משונה. “סיפרו שנהרגת במשימה אחת לפני מיליון שנים. היתה איזה שמועה שבשליחות האחרונה שלך…”

“אתה רואה, רק סתם שמועה.”

שפתו התחתונה של הרופא רעדה. הוא בחן את האיש כמתקשה להאמין. “ישו!” הוא חילץ עצמו מכורסתו, קם והניח ידיו על כתפיו הדקות של האיש. “ישו,” הוא לחש בהתרגשות, “אתה יודע כמה פעמים חשבתי עליך?”

האיש ידע. הוא היה בטוח שכל אחד מחבריו חשב עליו. אבל כולם כבר חשבו בלשון עבר, מפני שהוא היה מת. הוא היה חלק מהעבר ההולך ודוהה. והרופא היה אחד מחבריו הקרובים שחלם אתו חלומות משותפים בחוף אפולוניה.

“שב,” ביקש הרופא, “שב עוד קצת.” הוא כמעט התחנן.

האיש חש שלא בנוח בהתעוררויות רגשניות שהיו מציפות אותו בתחושות הגעגועים העזים למה שהיה. הוא רצה לשמור על אותו חלק של הרופא שהיה גלשן כמותו במחוז הילדות האבוד. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה גם לדעת את מה שהשתנה בחבריו בשנים שנחשב מת. הוא פסח בין כן ולא, כמעט כמו קטיפת עלי כותרת של פרח. אוהבת. לא אוהבת.

אם יכול היה לספר לאיש שממול, הנראה צעיר ממנו בשנים רבות ובריא פי כמה ממנו, והוא במיטבו, עשיר, בעל מעמד בקהילה הרפואית, כמה פעמים הוא חי מחדש כל רגע מרגעי החברות ההיא שלהם. וכי מה היה לו לעשות בכוכים האפלים בהם הוחזק כחיה פראית ומשונה?

מה היה לו לעשות, מה היה לו לעשות. רק לחשוב. רק לעוף משם בעזרת הזכרונות של הרגעים הכי יפים שלו, והוא תמיד היה מתעופף וחוזר לקטע החוף הזה של אפולוניה, לכל מי שהיה חלק מחייו בין הגלים, לבין חולות הכסף, לבין הבית הקטן שבשיא רמת הכורכר.

“אם רק היית יודע,” האיש פלט פתאום וקולו מרוסק.

האיש שממול, שצמח להיות רופא טוב, היה שותפו לחטיפת הגלים, היה בן זוגו לצלילות מבצעיות, חילק אתו סיכוי שווה בין מוות לחיים. בגללו אפילו דחה את לימודי הרפואה בשנה או שנתיים. ועכשיו הוא אהב אותו כמו תמיד וידע עד כמה הם השתנו ורק מבחוץ. והגילוי הזה היה חשוב לו.

“לא ידעתי שהחזירו אותך,” הודה הרופא בקול נמוך, רך, כאילו מנסה לגעת בו, “אבל שמעתי ממישהו שהיה מוכן להישבע שלילה אחד ראה אותך. אמר, ראיתי את ישו שוב פעם. אבל חשבתי שהוא טועה. שאולי חלם שראה אותך. מפני שכל מי שזכר אותך לא הפסיק לחשוב עליך. לפעמים המחשבות הקשורות בזכרונות של אז עושות כישופים קטנים כאלה, עד שאנשים מתחילים לראות במציאות דברים שחלמו עליהם בלילות.”

הרופא פרץ מחסום והפליג בדברים. סיפר איך שמר על קשר עם סוניה הגננת. איך טיפל בה כרופא במסירות כשנזקקה לו, כאילו היתה סבתו. אפילו הזקנה לא ידעה מה אתו מפני שבשנים האחרונות נתכהתה ולא זכרה מי זה ישו. רק הזכירה איזה ילד שפעם היה שם וחשבה שהוא מת. אבל הוא המשיך לעבור אצלה מדי פעם עד שנמוגה. הרופא לא יכול היה לעצור בעד שטף הזכרונות. מפני שפתאום התקלפו שנים, נתבטלו תחנות־חיים והוא חדר לרגע לאותו מחוז הילדות הקסום שהאיש חזר אליו ונהיה בו איש־גננת, שהתאהב באשה שמתה.

האיש חזר וקם. “אני מוכרח ללכת.” הוא חייך בעצבות. “תמיד היינו חברים. אפילו היית גולש יותר טוב ממני. אני לא חושב שהכרתי מישהו שידע איך תופשים גל כמוך.”

הרופא חייך ולרגע נהיה הנער השזוף ההוא. “אתה היית יותר טוב ממני. לא לי קראו מלך הגלים. לא שוכחים דברים כאלה.”

“לא שוכחים.”

“תחזור,” הפציר בו הרופא, “ואם תצטרך עוד משהו ממני…” הוא השתתק. המבט שלו היה הרבה יותר ברור ממלים.

“אני יודע,” אמר האיש ויצא מהר שלא יבחין החבר בהתרגשותו העזה.

 

36    🔗

הבנאי הזקן אהב את נערי הים מחוף אפולוניה. הוא אהב את הנועזות שלהם. הוא אהב את היכולת שלהם לרכוב על הגלים הזועפים כמרסנים אותם. אבל אשתו היתה מגדפת אותם מפני שהם סחבו את האייניקל, הנכד, מהלימודים לים.

הזקנה רגנה שהילד מעדיף מים מלוחים על תורה שתיתן לו עתיד. הבנאי הזקן היה צוחק. אלה היו מהרגעים הבודדים שהוא היה צוחק. הוא חשב שזה בכלל לא חשוב אם אדם לומד או לא לומד. מה שחשוב היה שהבן־אדם יהיה מאושר. ואם הוא מאושר בים, אז הים זה המקום הכי מתאים לו.

“אבל הוא מוכשר,” רטנה הזקנה, “הוא מוכשר יותר מכולם. ותראה, גם הם בים אבל הם גם לומדים.”

“אם ירצה, אז ילמד,” התעקש הבנאי הזקן, “רק אם ירצה. ער הוט א גוטע קופ. אז מה שירצה זה מה שיהיה.”

“נס כזה לא יקרה בים,” הגיבה הזקנה בכל פעם בנוסח כזה בהתלהטות דעות בינה לבין בעלה, “תראה למה שהם החברים שלו יגיעו. תראה לְמה שהוא יגיע. הוא יגמור בים, סתם ככה. בים. אחד שתופש גלים עד שיבוא יום וגל יתפוש אותו.”

והבנאי בשלו: “שיגמור בים אבל שיהיה בן־אדם.”

האיש חשב על הנבואה של הזקנה. הגולש מרשפון שנהיה לרופא הוכיח שצדקה. גם החיים של עצמו הוכיחו שצדקה כמעט בכל אבל לא בכל. באו ימים של בגרות והביאו רעב ללימודים והוא למד. למד בתיאבון וזלל את לימודיו באורח שזיכה אותו בהערכת המרצים והפרופסורים, שחשבו שיש לו את כל הכלים להגיע להיכן שרק ירצה. אבל היא צדקה מפני שהוא גמר בים את המסלול הנפתל שלו בסבב הזה של החיים. וגם הבנאי המשוגע צדק. רק כאן היה מאושר.

חוף הים של אפולוניה היה עבורו עולם שלם.

בשעות טובות של צלילות דעת היה הבנאי הזקן עוזב את הכל ומתיישב על שפת המצוק בשביל לראות איך ישו שלו תופש גלים. הוא באמת היה כמו שהרופא אמר, מלך הגלים, למרות שהוא חשב שהרופא היה טוב כמותו. שניהם היו פרשי־גלים טובים וגם הבנאי חשב ככה. אז כשהוא החליט לנגר עבורו גלשן ראשון מסוגו, שעוד לא נראה כמותו בחוף הים, הוא ניגר שניים, אחד עבורו ואחד עבור הרופא. והרופא הנרגש הבטיח אז לבנאי, “יום אחד תקבל ממני משהו שיהיה שווה לא פחות מהגלשן.” והבנאי הזקן לגלג ואמר, “אני כבר לא אהיה פה. תיתן לישו את זה.”

כשנסע האיש מרשפון לעמית ברמת השרון הוא חשב שהשטר נפרע במלואו.

 

37    🔗

ראשי המערכת הפעילו מיד את השב"כ והמחלקה לתפקידים מיוחדים של המשטרה. אלה הזעיקו את כל המודיעים שלהם המחופרים בחוגי החרדים בירושלים ובבני ברק. המשימה היתה להשיג מידע על זהותם של האברכים שחטפו את גופתה של גאלה כגן, בכדי להביא אותה לקבר.

הרה"מ הודיע בפשטות לראשי המערכת: “אני רוצה את האשה. איש לא ימנע ממנה קבורה מכובדת בבית עלמין שלא נתון באחריות חברא קדישא. לא מעניין אותי מה שתעשו. תחרשו את הארץ סנטימטר סנטימטר. אני רוצה אותה בחזרה ומהר. אחרת הפרשה הזאת תצא משליטה של כולנו.”

את תמצית אירועי השעות האחרונות האלה הביא העמית לידיעתו של האיש שהגיע מרשפון לביתו שבאחד מפרברי רמת השרון. הוא גם פרש לפניו את מלוא היקף הפעולה שהלכה והתרחבה משעה לשעה.

מקרה גאלה המחיש לאיש בזמן מתומצת ומייסר את עומק הארס החרדי שמיפלץ את הארץ שלו שבשליחותה עשה. והוא ידע שבא זמן של חשבון נפש מכאיב, שיהיה עליו לישב בינו לבין עצמו. “יש לי הרגשה שאני מרחף בחלל מוזר,” אמר האיש ומצוקתו חונקת אותו, “כאילו אין לי שליטה בחיי. שמישהו אחר קובע את גורלי.”

הרהור דומה הטריד גם את הסוכן הבכיר של המערכת. רגע התלבט בניסיון להתנסח בעדינות ככל האפשר. “אני לא רוצה להעמיס עליך יותר מדי,” הוא היסס, “אבל תצטרך להתמודד עם עוד בעיה קשה.”

“הילדים,” רטן האיש ופניו אפורים, “הם פועלים מהר וקשה.”

העמית הנהן בראשו. “במשרד הפנים פתחו היום תיק לגירוש הילדים מהארץ,” הוא דיווח, “בטענה שהאמא נוצריה שעלתה במסמכים מזויפים. נעמיד לרשותך הגנה משפטית ואני מבטיח לך שנעשה את הכל שהם יישארו כאן.”

“אז מה באמת חדש? הם לא הסתירו את זה. הם אמרו לי בפירוש שזה מה שעומד לקרות,” הזכיר האיש. למרות הכעס היה קולו מאופק כשאמר: “המצב הזה מחייב עכשיו את ראש הממשלה להתערב אישית. הוא מוכרח להפעיל את הקשרים שיש לו עם הרב מגדיאל.”

מבטיהם נקשרו והעמית ידע שהם נמצאים ברגע של אמת. לא היה רגע אחד מיום שובו לארץ בו רמז האיש שמגיע לו בכלל משהו על מה שעשה. כאיל נהג כפי שהיה עליו לנהוג ולא יותר מזה. אבל ברגע זה הוא התבטא בפעם הראשונה בנוסח בוטה כמעט של דרישה לתשלום על חשבון החוב הגדול.

“אמרת שיהיה לך חומר לרה”מ," העיר העמית.

“יש לי. אברים מגופה של האשה הושתלו בחרדים.”

“נצטרך למצוא דרך להוכיח את זה.”

“ההוכחה אצלי,” אמר האיש.

“אתה מוכן להראות לי?”

האיש הניח לפניו את המעטפה, שלף מתוכה את המסמכים וההצהרה של הרופא והראה אותם לעמיתו.

העמית הופתע. “זה מידע שיכול לעזור, אני חושב.” רגע קצר נראה מהורהר כשוקל עניין ואחר־כך ניגש לטלפון.

העמית ניסה ליצור קשר עם ראש לשכתו של הרה“מ. לבסוף הוא איתר אות בבית המפלגה ברחוב הירקון. שם התקיים דיון מרתוני לקראת סבב שיחות נוסף עם הסורים בעניין רמת הגולן. הוא מיצה את הבעיה והדגיש את השורה התחתונה שהאיש זקוק להתערבותו האישית של הרה”מ.

משקיבל תשובה החזיר את השפופרת למקומה ואמר לאיש שהרה"מ עומד להיפגש מחר לפני הצהריים במלון המלך דויד בירושלים עם נציג אמריקני בכיר. שם יהיה נוח לו להיפגש עם האיש, מבלי שמישהו ישים לב, בהתחשב בהקפדה על כללי החשאיות הקשורה בזהותו. מה שעליו לעשות הוא להגיע למלון באחת ולעלות לסוויטה שתעמוד לרשות ראש הממשלה. שם יחליפו דברים.

“אז מה עוד אתה צריך?” שאל העמית.

“עורך־דין כמו שהצעת, לענייני חוק אזרחי,” הסביר האיש, “מומחה לחוזים.”

המארח התנשף. “בין היועצים המשפטיים שלנו נמצא אחד שמתמצא בתחום החוזי, מרצה גם באוניברסיטת תל־אביב,” הוא הדגיש כשהוא מנסה לפענח את מבע פניו החתומים של האיש אשר שיטות הפעולה שלו מהעבר היו מוכרות לו. אבל גם אם חש במשהו חורג הוא חייג לביתו של עורך־דין וסיכם על פגישה מיידית בינו לבין האיש בדירתו הנמצאת במגדלי דויד בתל־אביב. אחר־כך הוא רשם את הכתובת והשם על פיסת נייר, נתן אותה לאיש והסביר באיזו דרך יגיע לאתר בנייני הפאר.

“הייתי נותן הרבה לדעת מה אתה מבשל,” הוא אמר כשליווה אותו ליציאה.

“בסך הכול אני רוצה ללמוד משהו,” הבטיח האיש, “ואולי המשהו הזה יעזור למשגר לעזור לי.”

“אתה רק צריך לדעת שבענייני דת והלכה יכולת ההשפעה של ראש הממשלה קטנה. יש לו מעט מאד מה להגיד ולמי להגיד, אם בכלל,” הזהיר העמית, “וגם הרב מגדיאל מוגבל. מי שקובע זה הרב איידלמן.”

האיש העיף בו מבט עגום ואמר: “אני יודע.”

 

38    🔗

לפני שהאיש עלה לירושלים הוא עבר במשרדיו של עורך הדין אצלו ביקר בלילה בדירתו במגדלי דויד. המסמכים שביקש היו מוכנים במעטפה מיוחדת שנמסרה לו אישית על־ידי עורך הדין. הוא הכניס אותה לכיסוי ניילון להגן עליה מזיעתו, קיפל אותה לשניים, תחב אותה בתוך כיפתה העמוקה של המגבעת האוסטרלית וחזר וחבש אותה.

יותר מכל מקום אחר בארץ שהתפתחה כאילו כבר נמצאה בתוך המאה הבאה, אהב האיש את ירושלים אפילו שהשתנתה עד שנדהם. מאז שחזר עשה בה פעם כאורחו של המשגר, וניסה ללמוד משהו על ירושלים רבתי בסיועו של מדריך מיוחד שבמשך יומיים חשף לפניו את מה שהיתה העיר שזכר ולמה שנהיתה. האיש אהב כל מה שנשם היסטוריה עתיקה. הוא אהב את אתונה. הוא אהב את רומא. הוא אהב את טולדו. אבל יותר אהב את ירושלים.

במהלך הנסיעה לירושלים הרגיש האיש כי הג’יפ עלול להיתקע באחת העליות הגדולות. הוא אפילו נאלץ לעצור את הרכב לפני הכניסה לעיר, כדי להוריד את רמת רתיחת המים במצנן. הוא עמד בצד הג’יפ עד שיתרצה, מהרהר שהוא מוכרח לרכוש רכב יותר מתאים למשפחה. את הג’יפ ימשיך לשמור לחוף הים, כך החליט.

משחזר והתניע את הג’יפ המשיך בנסיעה זהירה והמתח שמשהו ישתבש נתרפה רק כשנכנס לעיר והגיע למלון. כשעלה לסוויטה כבר ידעו המאבטחים על בואו. הם פתחו לפניו את הדלת ואחד מהם נכנס אתו, הציע לו להרגיש “כמו בבית”, ושאל אם יש משהו שברצונות לשתות.

“בירה,” האיש ביקש.

המאבטח הצעיר ניגש לבר. “מה אתה מעדיף?” הוא שאל.

“גולדסטאר,” אמר האיש, “הכי טוב זה גולדסטאר.”

המאבטח משך את הבקבוק והעמידו על הבר. משחלץ את הפקק הניף את הבקבוק מעל הכוס הגבוהה ומזג את המשקה מעל הדופן שהקצף לא יעבור את המידה הדרושה.

האיש עקב אחריו בשביעות־רצון. “אתה יודע לטפל בבירה,” הוא העיר.

המאבטח חייך. “תודה, גם אני חושב שגולדסטאר זה הכי טוב.” הוא הניח את הכוס הגבוהה על השולחנית שלפני הכורסה הרכה של האיש. “ראש הממשלה יגיע תוך רגעים אחדים,” הוא הוסיף והתיישב ממול.

האיש ראה שהמאבטח בוחן אותו בסקרנות. הוא הבחין שמבטו מחליק לעבר כפותיו הגדולות שהוא הושיט קדימה מתוחות לסגור על הכוס הקרה ביניהם. “תלמד את הפטנט הזה,” הוא המליץ למאבטח הצעיר, “ככה אתה מקטין בבת־אחת את חום הגוף שלך. אתה סופג את הקור הטוב הזה של הבירה וזה עובר מהידיים לכתפיים ומתפשט בכל הגוף.”

“אף פעם לא ניסיתי את זה,” הודה המאבטח.

“תנסה בהזדמנות הראשונה,” הציע האיש וסגר את כפו הענקית על כוס הבירה וקירב אותה לשפתיו כשעיניו כמעט נעצמות, כאילו הוא מרחיב ריאותיו בניחוח של המשקה בעל צבע הדבש. “בירה זה לא סתם משקה, אתה מבין?”

“אני מבין,” הסכים המאבטח.

“בירה זה בירה,” אמר האיש כאילו מדובר במשקה נדיר ולגם לגימה אחת, השתהה שניות אחדות שהמשקה יחלחל לתוך מעיו ויצנן את הלהט שלעתים רחוקות מרפה ממנו, ושוב חזר ולגם כאילו הוא מבצע איזה טקס פולחני.

 

39    🔗

הדלת נפתחה והמשגר נכנס. ראשו נראה כמו גולגולת בן־גוריונית שנמעכה במלחציים עד שנתארכה כדלעת ונטתה לצד לעבר כתפיו השמטות. הוא צעד ברחבות כמו ימאי שירד ברגע זה לחוף לאחר מסע ימי ארוך. המאבטח התרומם במהירות מכיסאו, התמתח ונחפז לצאת.

גם האיש ניסה לקום מהכורסה לכבוד המשגר, אבל התקשה בגלל ברכיו ששוב הכשילו אותו. הוא נאחז במשענת כשהוא מסנן קללה חרישית והתנשף במאמץ לישר את רגליו הבוגדות. אבל לפני שהצליח להתרומם מיהר אליו המשגר, והניח ידו על כתפו בתנוחה ידידותית, מונע בעדו מלהזדקף.

“ישו, טוב לראות אותך.” הוא השתמש בטבעיות בכינוי של האיש וסיכם: “בינינו אנחנו לא צריכים גינונים.”

“זה בסדר,” הפטיר האיש וחייך כמתנצל על שנתפש ברגע של חולשה ובנימת הלצה ציין, “כשאני כבר עומד, קשה להחזיר אותי למצב של ישיבה.” הוא סקר בחיבה את המשגר שהתיישב מולו. הבן־אדם נראה טוב, הוא ציין בלבו, נראה באמת טוב. הרבה יותר טוב ממנו, למרות שהמשגר היה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים. “אתה נראה טוב,” הוא אמר, “ואני נראה כמו סבא שלך.”

“דווקא קצת השתנית לטובה מאז שחזרת,” הודה המשגר ועודד אותו לטעום מהארוחה שנפרשה בידי שני מלצרים שמיהרו לצאת, “רק תעלה עוד קצת בשר שלא תראה כמו איזה נזיר מטיבט.”

“כאילו שלא תמיד נראיתי כזה,” האיש חייך.

“לא,” התנגד המשגר, “לא ככה. נכון שהיית רזה. אבל אני זוכר אותך אחר. היית כזה שרירי עד שאפשר היה ללמוד עליך אנטומיה. חשבתי אז לעצמי, הנה חתיך, גבר אמיתי שכזה. היית מושך אליך נשים כאילו היו יוצאות מדעתן. כאילו היית סטנלי קובלסקי המקורי, ברנדואיסט כזה.”

האיש משך בכתפיו בתמיהה. הוא בכלל לא זכר את עצמו ברנדואיסט. נכון שהיו לו הרפתקות וקשרים רומנטיים פה ושם, אבל הוא לא חשב שזה משהו מיוחד, שונה מאצל האחרים. אולי רק בהבדל אחד, שלא כמו רבים מחבריו הוא לא הסתבך בסיפור אהבה שישנה לו מסלול.

“האמת היא שאף פעם לא יצא לי להתאהב. אני חושב שהייתי מאוהב בג’וב,” הוא פלט. הוא בהחלט היה מרוצה אז מחייו. מהריגוש שבסכנות. מהתחושה שהוא משרת משהו גדול וחשוב ממנו. משהו ענק שעטף אותו בצלו.

“עכשיו אתה מאוהב, אפילו שהיא מתה,” המשגר בחן אותו בעדינות, “אני מצטער על העוגמה הזאת.”

האיש השפיל לרגע מבטו, מעלים את עיניו שלא יחשוף מחשבה. החבר החכם הזה היה מסוגל לתרגם נכון אפילו קמט זעיר שלהרף משנה פיתול.

“אתה זוכר למה בחרתי בך אז לפני השיגור האחרון?” המשגר בחן אותו בכובד־ראש, כאילו ברגע זה הוא שוקל מחדש את הנתונים של האיש.

“היינו שני מועמדים,” הזכיר האיש.

“כן, הייתם שניים.” המשגר השתתק. הוא חתך לעצמו קצה נוסף מהלחמניה. “שני אנשים טובים, הכי טובים. קשה היה לי להחליט. מה שהכריע את הכף היתה העובדה שלא היית איש משפחה. שלא היתה נשארת אלמנה. שלא היו נשארים יתומים. אני ידעתי לקראת מה אתה הולך. הסיכוי שלך לבצע את המשימה ולחזור משם שאף לאפס. כך שלא התקשיתי בהחלטה, אתה מבין.”

האיש הנהן בראשו. “אתה לא מחדש לי,” הוא אמר באיטיות. “ידעתי כבר אז שזה היה השיקול.”

המשגר התבונן בו בחיבה עמוקה: “עד כמה שאני זוכרת לא היית איש משפחה מתוך בחירה.”

“חשבתי שעניינים של אשה וילדים זה רק מכשיל,” האיש התאמץ לשמור על הבעתו הלא־אכפתית אבל כל מה שהשיג היה אותו פיתול קמט ממנו חשש.

“אני מתאר לעצמי שהרבה השקפות השתנו אצלך,” העיר המשגר והאיש ידע שהחבר פירש נכון את המהומה שבתוכו.

האיש חייך בעצבות. “בטח שהשתנו,” הוא הסכים, “אבל לא השתנו לקיצוניות כזאת שבוקר אחד קמתי ואמרתי, שמע, תאמץ לך משפחה. זה פשוט קרה, אתה מבין. תחשוב בשביל מה הייתי צריך את זה? אני הרגשתי טוב עם המסגרת שקבעתי לעצמי. בסך הכל התכוונתי…”

האיש השתתק לרגע והביט בכפות ידיו הגדולות. הא הושיט אותן קדימה והמשגר ראה את האצבעות המרוסקות שמאחדות נעקרו הציפורניים לתמיד.

“ניסיתי להחזיר קצת חיים לידיים האלה,” האיש בחן את כפותיו, “ניסיתי לראות אם אני יכול במצב הבריאות שלי לפחות לממש חלום אחד, ליצור. לשים חיים בתוך צבעים. לחצוב צורות באבן. האשה הזאת עזרה לי להבין שאני עוד לא מת, לא לגמרי. ואז קרה מה שקרה ופתאום מצאתי את עצמי עם שני ילדים נהדרים שאין להם אפילו נפש אחת קרובה בעולם. תגיד לי, מה הייתי צריך לעשות?”

האיש לא יכול היה לעצור בעד שטף המלים שפרץ מתוכו כשתיאר לידידו את הילדים. הוא נהיה לבן־אדם אחר לגמרי. רגשן ונרגש. הוא דיבר על הילדה המקסימה שהיא כמו פרח בשבילו, תמצית האשה הסזאנית שמתה. הוא דיבר על הילד־אמן בו ראה את עצמו עם חלומותיו על יצירה. הוא דיבר על עולם המוזיקה והזכיר את שמותיהם של ברנבוים, צוקרמן ופרלמן שגדלו בארץ ויום יבוא ושמו של הילד שכל־כך אהב והיה גאה בו יוזכר אתם בנשימה אחת.

“אז יש לך משפחה,” מלמל המשגר. הוא לא תיאר לעצמו שאיש בפלדה הנעול הזה יכול להתבטא בעדינות שכזאת.

“בעצם זה כל מה שיש לי,” הודה האיש, “ולא חשבתי בכלל שיום אחד זה יהיה לי.” הוא נראה רגע כאובד־דרך. אחר־כך זקף את ראשו וקבע את מבטו בפניו של המשגר. “אני לא חושב שאני מבקש משהו מיוחד לעצמי.”

“לא, בהחלט שלא,” הפטיר המשגר באי־נוחות גוברת. תחושת ההכרח לעבור אפילו את הגדר למען האיש הזה גברה מרגע לרגע.

“ואני רוצה את הילדים האלה,” המשיך האיש, “ואני רוצה להחזיר להם את אמם ואת כבודם. מפני שהם צריכים לדעת שאני בשבילם לא רק סתם איש־גננת שלהם. אני יותר מזה והם יכולים לסמוך עלי בכל דבר.” הוא חייך במבוכה בגלל גילוי־לב שלא היה מורגל בו, השתהה וחיכך כפותיו זו בזו. אחר־כך מתח את האצבעות הגדולות כמתאמץ להאריך אותן, אולי לגעת במשהו שנמצא מעבר לאופק הזכרונות.

“אתה מבין, עכשיו נהייתי גם אבא וגם אמא, ואני בטוח שאתה זוכר שאלה יצורים משונים שנוהגים לתקוף בפראות כל מי שמאיים על הצאצאים שלהם.”

האירוניה החדה לא החטיאה והמשגר חש במצוקה. הוא דחה מלפניו את הצלחת שלא הספיק לסיים אפילו מחציתה. פתאום הוא נגמל בבת־אחת מהרעב שהציק לו. “אני שומע,” הוא הציע ברכות.

האיש פרש לפניו את אירועי הימים האחרונים כשהוא נצמד לעובדות. כאילו עסק בדיווח יבש וחסר פניות על תוצאות משימה שביצע, עד שהגיע לשורת הסיכום: “אני בטוח שתעזור לי לפתור את הבעיה בשקט. אני לא מחפש רעש, אתה יודע. לך יש קשר אליהם. הרב מגדיאל. הוא יכול להגיע לפוסק הגדול שלהם, הרב איידלמן ולדבר אתו בשמך ואז מלה אחת של אותו איידלמן למקובל, וביזוי המת הזה ייגמר.”

המשגר תהה: “אמרת שיהיה לך חומר בשבילי ללחוץ עליהם.”

האיש התמתח. המשגר פתח לפניו סדק ועליו להרחיב אותו. אז הוא דיווח על תרומת האברים שלה, שאחדים מהם הושתלו בחרדים. הוא האמין שדי היה במה שחשף למשגר, כדי להפעיל לחץ ממשי. וכמו להשלים אמירה הסיר את המגבעת, הפך אותה ושלף מכיפתה חלק מהמסמכים ומסר אותם למשגר. לעצמו שמר את מה ששמר. הוא חשש שהמשגר לא יעבור גבול מסוים. אבל לא הוא. החיים לימדו אותו לסמוך על עצמו בלבד במצבים מסוימים.

“העניין של ההשתלות לא מבוטל,” הסכים המשגר כשגמר לעיין במסמכי בית החולים והצהרת הרופא.

“רק לא מבוטל?”

“זה בהחלט משהו. אבל זה משהו מבחינתנו. הבעיה היא שלא אתה ולא אני יודעים מה מזיז להם, אם בכלל. אבל אין לנו מה להפסיד, לא?” המשגר קיפל את הניירות והכניס אותם לכיס הפנימי של מקטורנו הקייצי ושלח את ידו לאסוף את שפופרת הטלפון. מבטו של האיש עקב אחריו כאשר אצבעו התעכבה על לחצני הספרות. הוא מיתן את נשימתו ונעשה קשוב לכל הגה, מפני שלא רצה להחמיץ אפילו מלה אחת מהמלים שהחליף המשגר עם הרב מגדיאל.

הפגישה נקבעה לשעת חצות.

 

40    🔗

עוזר מעוזריו של הרה“מ הנחה את האיש להימצא חצי שעה לפני הפגישה מחוץ למלון, כמאה מטר מהחזית, היכן שייאסף על־ידי מכונית וולוו ירוקה. על האיסוף יפקח מזכירו האישי של הרב שינהג ברכב ובצדו יימצא אחד המאבטחים הקבועים של הרה”מ.

העוזר הכין אותו למצב בו יהיה עליו להתכונן לחילופי מכוניות בדרך, כדי לנער עיתונאים או אחרים מבין המתנחלים והחרדים, כאלה שלא עוזבים לרגע לא את הרה"מ ולא את הרב מגדיאל שהיה חשוף בתקופה האחרונה ללחצים בוטים של אלה ואלה. שתי הקבוצות הקיצוניות דרשו מהרב להנחות את חברי הכנסת של מפלגתו לתמוך באופוזיציה ולעזור לה להפיל את מה שהם כינו ממשלת הזדון.

המתנחלים הזועמים האשימו אותו בכך שהוא ממשיך לתמוך בממשלה השמאלנית בגלל טובות הנאה שהוא סוחט ממנה למוסדות מפלגתו, ואילו החרדים כעסו עליו שאינו ממלא אחר ההוראה של הרב איידלמן להצטרף לאופוזיציה, מפני שהוא מוכרח להוכיח לחסידיו כי הוא איננו ‘רב מזרחי תורן’ של החרדים האשכנזים, כמו שמשמיצים אותו. בתגובה טענו עוזריו של הרב בתקיפות כי היחסים הידידותיים בין הרב לבין הרה"מ הוקפאו, מפני שכן יש ביניהם חילוקי דעות פוליטיים. מכאן באה רגישותו הרבה של הרב מגדיאל לגבי כל פגישה חשאית שהתקיימה מפעם לפעם עם ראש הממשלה.

“זאת הסיבה שהנסיעה לשם תזכיר לך מבצע הטעיה,” התנצל העוזר בסיכום הרקע והתדרוך המפורט, “מפני שכולם עוקבים אחרי כולם.”

היו לפני האיש עוד הרבה שעות לחכת בסוויטה הריקה עד שפעמוני הכנסיות בירושלים יצלצלו חצות, והמשגר והוא יגונבו לפגישה עם הרב הגאון מגדיאל. בינתיים הוא ישב וצפה בעד החלון הגדול בירושלים הלובשת זהב של אור אחר הצהריים, ואחר־כך ראה אתה מתעטפת בעדינות במלמלה של צללים כחולים ורכים ההופכים לאפלולית הלילה, עד שנדלקו האורות ברחבי העיר כנצנצים צבעוניים המקשטים שמלת ערב מפוארת.

ככל שעבר הזמן יותר גברו געגועיו של האיש לבית הקטן שנמצא ברמת הכורכר שמעל לים. הוא חשב על הילדים שבשעה הזאת הם ישנים. הוא סמך על אלכס שמיום ליום הוסיף לעצמו עוד דרגה של בגרות, שידע איך לטפל באחותו בשעות העדרו הארוכות. וחוץ מזה בטח במאבטחי המערכת שנמצאו בתצפית.

האיש רצה להאמין שהלילה ישיג שלווה לאשה שאהב.

 

41    🔗

הפליג לילה לעבר חצות ורוח צוננת ליטפה את ירושלים מכל עבר. פעם באה הרוח כעולה מהים, פעם באה כנושבת מהמדבר.

כמסוכם ירד האיש במעלית לאולם הכניסה דקות אחדות לפני אחת־עשרה וחצי, מקפיד לעמוד בדייקנות בלוח־זמנים שנקבע כאילו משימה לפניו. הוא צעד בצעדים מתונים אך יציבים. ברכיו לא הציקו לו והליכתו היתה קלה למרות שהנפיחות בקרסוליו היתה כבבואו לעיר. משחצה את אולם הכניסה יצא מהמלון ופנה לעבר נקודת האיסוף.

רגע או שניים לאחר השעה שנקבעה התקרבה אליו מכונית וולוו ירוקה שחלונותיה כהים ונעצרה בפתאומיות על־ידו. הדלת של הנהג נפתחה ומתוכה זינק בחור זעיר ומזוקן, מזכירו של הרב מגדיאל, שפתח את הדלת האחורית ואמר לאיש להיכנס לתכה כשהוא דוחק בו, “מהר מהר,” כאילו מישהו מבקש לפגוע בהם. משהתכופף להיכנס מצא עצמו נדחף בגבו על־ידי המזכיר שנעל אחריו את הדלת ונחפז להתיישב מאחורי ההגה. הוא לחץ על דוושת הדלק והמוכנית זינקה כסוס מרוץ מתפרע עד שראשו של האיש נוטח לאחור.

רק אז הבחין האיש כי בצידו יושב מישהו נוסף, ולרגע חשב שזה אחד מאנשיו של הרב הגאון, בעיקר בגלל המגבעת השחורה. אבל כשאלומת אור רפה חדרה למכונית הוא זיהה את הרה"מ, שטפח בכף ידו על ירכו, בנוסח המזהה ידיד.

“אנחנו מתחילים בספירה לאחור,” גיחך המשגר חרש, “כאילו חוזרים במנהרת הזמן לימי החושך.”

כעשרים דקות נמשכה נסיעה פרועה כמנוסה מצללים לא נראים לעין. באמצעות מכשיר בפלאפון ניהל המזכיר חילופי דברים עם אנשי צוותים אחרים שעסקו בהסחות, כשהוא יורה מלים בקצב של כרוז בעיצומה של מכירה פומבית. בין לבין פלט המזכיר לעברם, שאנשיו הצליחו להטעות קבוצה של מתנחלים שעקבו אחר תנועותיו של הרה“מ. המזכיר ציין כי ההסחה בוצעה על־ידי שימוש במכונית הרשמית של הרה”מ כפיתיון.

ברחוב צדדי ושקט בלם פתאום המזכיר את המכונית הגדולה, פנה אליהם ודחק בהם “צאו, צאו,” ועוד לפני שעיכלו את המתרחש הם כבר מצאו עצמם נדחקים לירכתיה של מכונית אחרת שזינקה במהירות מסחררת לשלב שני של הדרך הנפתלת לביתו של הרב מגדיאל.

המבצע תוכנן בקפדנות על־ידי מזכירו של הרב וחבר עוזריו. מצד אחד הם השתמשו כפיתיון המכונית הרשמית של הרה"מ להסחת העוקבים, ומצד שני השתמשו בדרך דומה במכונית הפאר של הרב מגדיאל להרחיק מביתו משמרת מחאה ומעקב של מתנחלים ושל חרדים יריבים שלא יגלו את האורחים של חצות.

שתי המכוניות המזוהות התרוצצו במהירות מסחררת ברחבי ירושלים הגדולה, ואחריהן דולקות המכוניות של המתנחלים ושל החרדים. התחילה נדמה היה לאיש כי המרדף מזכיר לו יותר התרוצצות קומית מסרט של באסטר קיטון ממנוסה דרמטית בתוך מציאות ירושלמית סוריאליסטית.

האיש המשיך להקשיב לחילופי הדברים שהתנהלו בלי הפוגה בין המזכיר הנמרץ לבין אנשיו הממוקמים בנקודות שונות ובמכוניות שונות, והם חוצים את העיר לאורכה ולרוחבה, כמטילים עליה רשת סמויה של קורי עכביש ענק. לאחר זמן־מה, כשנהגי מכוניות הפיתיון דיווחו למזכירו של הרב היכן הם נמצאים כדי שהוא ימשיך בנסיעה באזורים נקיים מעוקבים, שינה האיש את הערכתו; מבצע ההפגשה של האישים נעשה באורח מקצועי ויעיל.

נחירה פתאומית גרמה לאיש להבחין שראשו של המשגר נשמט לאחור ועיניו עצומות. העייפות הכריעה את האיש הקשיש. המשגר המשיך בנחירותיו המרעידות. נשימתו היתה כבדה ולפעמים נפסקה לגמרי, כאילו לקה בדום־לב. המזכיר של הרב הפנה אליהם את ראשו, בין מטח ההנחיות לצוותי אנשיו שבשטח, והעיר כמו לעצמו ואולי לאיש, שהרה"מ תמיד נרדם בדיוק לפני שמביאים אותו לרב.

דקות אחדות לפני חצות נכנסה המכונית לחניון תת־קרקעי של חוילה ענקית, באזור שהאיש לא הצליח לזהותו. הזכיר החליק ממושבו, עקף את המכונית, פתח את דלת המושב האחורי ואמר: “כבוד ראש הממשלה, הגענו.”

המשגר פתח את עיניו ומצמץ רגע, מסתגל לאור ניאון החריף המציף את החניון. הוא הפנה את מבטו לאיש. “הגענו, הה?” הוא נהם, “ותראה באיזו קלות אצא עכשיו החוצה,” הוא גיחך והושיט את פלג גופו העליון לעבר הדלת כשהוא לוחש בלגלוג לאיש: “בכל שניה אני נעשה עכשיו יותר מכווץ. מתחיל שלב הגימוד שלי עד שתחשוב שיצאתי מאיזה דף של סוויפט.”

האיש העיף במשגר מבט שואל אם דיבר ברצינות, או שזה סוג הומור מיוחד שלו, כהתפרקות לאחר שהגיעו ללא תקלות לביתו של הרב.

“שלא תדאג, סינדרום סוויפט תוקף רק פוליטיקאים,” הבטיחו המשגר, “אתה תצא מכאן במידות הרגילות שלך. רק אותי יקצצו.”

מזכירו של הרב בחן כתוהה את שני הגברים שהדיבור שהוחלף ביניהם לא היה מובן לו, וביקש מהם לחצות את החניון התת־קרקעי לעבר המעלית הפנימית של הבית הגדול. הם עלו במעלית הרחבה לקומה השלישית של החוילה, היכן שנמצא אולם ההתכנסות של הרב. בחניון עצמו, בתוך המכונית, נשאר מאבטחו של הרה"מ.

הראשון שיצא מהמעלית כבן־בית היה המשגר והאיש שצעד בעקבותיו החליט שיחקה את התנהגותו כדי לא להיכשל. אבל כבר בכניסתם לאולם הסיר המשגר את כובעו ונתגלה חובש מתחתיו כיפה שחורה וגדולה שכיסתה את רוב פדחתו. היות שלאיש לא היתה כיפה כזאת, המשיך לחבוש את המגבעת האוסטרלית.

 

42    🔗

האולם שנחשף לאיש היה רחב-ידיים ומואר באור חלש אבל שווה בכל פינותיו. רוחבו היה כששה מטרים ואורכו כתשעה. הקירות הגבוהים היו צבועים בגוון אפור רך ולא נמצא בהם איזשהו קישוט. האיש הבחין בחריגה משונה נוספת; מחוץ לארבע דלתות שהיו קבועות שתיים מימין ושתיים משמאל, לא היה בחדר חלון, והמשגר לחש באזנו כי עיני הרב מגדיאל רגישות לאור, ובגלל זה הוא משתמש במשקפיים כהים.

הרב שחזותו מפוארת כשל מונרך מזרחי מאלף לילה ולילה נשתל זקוף בתוך כורסה ענקית שהיתה מרופדת בקטיפה אדומה כדם. בחלקי העץ החשופים שלה היו מגולפים פרחים ופירות צבועים בצבעים יקרים של זהב וכסף להגביר את רושם חשיבותו. הוא היה לבוש בבגדי שרד שעוצבו במיוחד עבורו, שהופעתו המאגרבית התיאטרלית תהיה הרבה יותר מרשימה מהופעתם של גדולי התורה האשכנזים שאורח לבושם אחר ולא שווה שיחקו אותו.

פניו הנאים נראו כאילו עיצב אותם פַסל קוביסטי שידע להראותו צעיר מגילו האמיתי והבליט בכשרונו את מה שמרתק בהם. הקווים היו חזקים והשטחים שביניהם ברורים כאילו לוטשו עד ברק. לראשו חבש טורבן שחור שחוטי כסף שוזרים בו מעגלים מתנוצצים. הטורבן הדגיש את שיערו השב וזקנו הלבן ועוד יותר את משקפיו השחורים שעוררו רושם של איש מתנכר.

הראש המטורבן הזה בלט ככותרת פרח מתוך פי גלימתו שהיתה עשויה מקטיפה שחורה שהודגשה באמצעות הקטיפה האדומה של מושבו. בחזהו היתה רקמה מפוארת של שתי שורות לולאות מקבילות ועשויות מחוטי זהב וחוטי כסף, רמז לאבני חושן של כהן גדול בעל־תשובות. רקמת זהב יותר צנועה סגרה על שולי השרוולים הרחבים וגם קישטה את שולי הגלימה.

האיש התקשה להיצמד למשגר שהתקרב בצעדים מרושלים משהו אבל נמרצים לעבר הרב. רגליו הכשילו אותו והוא התקדם בעקבות המשגר בהליכתו המקרטעת כשל ברווז, משמיע קול שחיקה של סוליות סנדליו, וחשב לעצמו שבטח הוא נראה כעוף שאיבד את הכיוון ותעה לביצה זרה.

במרחק של פסיעה אחת מימין לרב עמדה כורסה קטנה, נמוכה בהרבה מכורסת הרב, מזומנת למזכיר שמיהר לעמוד על־ידה. המשגר התקרב לרב, הרכין ראשו, לחץ את ידו ופנה והתיישב באחת משתי הכורסאות שהוצבו במרחק של צעדים אחדים ממול לכורסת הרב. היות שהרב התעלם מהאיש, הוא פנה התמקם בכורסה השניה. רק אז שאל הרב לשלום המשגר שהודה לו ואמר שהכל בסדר והתעניין בשלום הרב.

מחילופי השלום והברכה הם התחילו לגלגל התעניינות בענייני מדינה. האיש ישב בכורסתו והמתין בסבלנות לרגע בו יתמקד המשגר בעניינו. עבר איזה זמן ונוצרה הזדמנות לראש הממשלה לגשת למטרה בעיקרית של הפגישה הלילית.

“יסלח לי כבודו,” פתח המשגר, “על שאני בא אליך בעניינים שאינם ענייני מדינה. הפעם מדובר בפתרון בעיה אישית שהוא חשוב לי. בעצם, חשוב לכולנו מפני שלדעתי הבעיה האישית הזאת עלולה להיהפך לבעיה ציבורית.”

הרב הניד בראשו לעבר המזכיר. היות שמדובר היה בנושא שפרטיו היו ידועים לו ואפילו התערב בו בשלב מסוים בבחינת צידוד בעמדת המקובל והלחץ שהפעיל על הקיבוצים, שוב מצא דרך משלו לקבוע כבר מהתחלה כי ההתמקחות עם ההלכה לא מכובדת בעיניו. משום כך מסר את הפתיחה לידי המזכיר הצעיר שהצהיר כי, “כבוד הרב בקי בכל פרטי הפרשה ולא חושב שיוכל לעזור.”

היתה זו פתיחה קשה מבחינתם והאיש קלט את המבט המזהיר שהעיף בו המשגר, מבקש ממנו לשמור על איפוק.

“ירשה לי כבודו להביא בפניו צד אחר,” הציע המשגר והעלה את העובדות אחת לאחת, כשהוא קושר אותן זו בזו בהגיונו החד, אינו מותיר שמץ של ספק ביחס ליהדותה של המנוחה. ובאשר לאיש עצמו, סיכם בצורה מפורשת: “ידוע לו שכבודו זוכר אותו מימים רחוקים ויודע מי הבן־אדם. לאיש כזה צריך לעזור כשהוא נמצא במצוקה אישית כזאת ובעיקר כשהצדק אתו.”

אם לרגע רצה האיש להאמין שאולי בכל זאת משהו ייצא מפנייתו הנרגשת של ראש הממשלה, היה זה רגע קצר שחלף מיד. פתאום בעיר הרב שהוא חושש שהרה"מ מוכר לו סיפור תמים שונה לגמרי ממה שידוע לו מהמקורות שלו, ורק אז הנמיך קצת את סף הביקורת החריפה שלו וציין במתינות: “אפילו נכון מה שאדוני אומר על האיש, אז כשליח ציבור שיש לו אחריות גם לגבי קיום ההלכה, כשאני צריך להחליט בין המקובל לבין זה, העמדה שלי ידועה. אני רק מצטער בכנות שאני לא יכול לעשות משהו בשביל הבקשה האישית שלך, אדוני.”

הריסון שגזר על עצמו הרב למרות שהיה נסער, איפשר למשגר להגיד לו שהפעם הוא בא אליו על תקן של מי שצריך את הדרכתו הרוחנית, בכדי למצוא תשובה מתאימה לסיטואציה שהתקלקלה ושעדיין אפשר להתגבר עליה.

האיש שעקב אחרי חילופי הדברים שנמשכו זמן רב הבחין בחברו מתפתל לבסוף תחת משקל התגובות התחמקות של הרב החריף. המשגר ישב בחוסר נוחות גוברת בכורסה הרחבה כשהוא משופף כתפיו עוד יותר משהיו, מצמצם מידותיו, כמעט מכריח את עצמו להתבטל בכוונה לפני הרב.

לרגע קצר חשש האיש כי המשגר כבר מאבד הרבה יותר ממשהו מקומתו ונעשה לו צר עליו. אבל אולי בגלל ההתנמכות המכוונת הזאת גילה הרב סבלנות.

“מה בדיוק אדוני מציע?” הוא שאל.

“שכבודו יעביר את בקשתי לרב יוסף חיים איידלמן שישים קץ למקרה המביש הזה,” ביקש המשגר מהרב, “מדובר באשה שעשתה טוב לאנשים גם לאחר מותה, תרמה אברים והצילה חיי אנשים, ביניהם חרדים אחדים.”

המשגר פתח את המעטפה שהביא אתו האיש מהשפלה, משך מתוכה את המסמכים המעידים על תרומתה של האשה להצלת חיים, ובהם גם שמותיהם של הנהנים מבני העדה החרדית. הוא הושיט את המסמכים לרב אבל על־פי סימן מהמזכיר הניח אותם בצדו על־גבי שולחנית קטנה שעמדה שם. המשגר הציע לרב לעיין בהם. “יש פה תצהיר של ראש המחלקה בבית החולים המאשר את כל מה שאמרתי לך,” הוא הדגיש ופלט שיעול קצר כאילו חש בגירוי מציק בגרונות מרוב דיבורים.

“אני באמת מצטער שאני לא בטוח בכלל שאני יכול למלא את בקשתך,” הפטיר הרב כשהוא מתעלם מהמסמכים, “בימים אלה שאדוני יודע את המתח הקיים בחוגים שלנו בגלל התמיכה שלי בממשלה, אז אני חושש שבמצב פוליטי חריף כזה שאולי יוביל למלחמת אחים, הרב איידלמן יעדיף שלא ייוודע קשר בינינו אפילו בנושא הלכתי הזה שאדוני חושב שהוא כזה רק לכאורה.”

המשגר החליק על עורפו היכן שצמחו דבלולי שערותיו, תנועה שהיתה מוכרת לאיש כמבטאה רוגז. הרב המזרחי נזהר בחוכמתו שלא להתחייב לשמש הפעם צינור־תקשורת בנושא שהוא תמיד מעורר מחלוקת קשה ובלתי מתפשרת בין חילוניים לחרדים. נדמה היה לאיש כי אפילו גילויו של ראש הממשלה כי אחדים מאברי האשה הושתלו אצל חרדים לא הרשים אותו כנימוק המצדיק התערבותו.

“הפרשה של האשה היא ביזיון לכולנו,” רטן המשגר, “גניבת הגופה שלה לפני קבורה בבית עלמין בקיבוץ, היא פשע.”

“אדוני יודע שאם אני יכול אז אני תמיד הראשון שפועל בשביל שלום בית,” הזכיר הרב כמפייס, “אבל במקרה הזה צריך לזכור שיש הליכים בעניינים שכאלה. יש לנו בתי דין ויש לנו אמצעים לחקור את עניין יהדותה. מה שאני מסכים עם אדוני, זה באשר לביזיון המת. זה מעשה חמור בעיני ואשתדל בשביל כבודך, אדוני, שיחזירו אותה ושלא יפריעו לקבורתה.” הוא הרים את יד ימינו ומתח את כפו בתנועה המחזקת התחייבותו והדגיש סיפא: “רק לא בבית עלמין שבפיקוח חברא קדישא.”

ברגע זה התקשה האיש לשמור על הבלגתו הממושכת והוא התנשף לרפות משהו ממועקתו. “אז מה יקרה לילדים?” הוא שאל.

“הילדים?” הרב הפנה אליו את ראשו.

“הילדים,” חזר האיש.

“הילדים,” לחש הרב, תוהה להבין משהו לא מובן.

“הילדים…” כמעט נעקרה מתוך האיש קריאת צער חרישית שכלא בתוכו מפני שצר היה לו על הרב, על המשגר, על עצמו ועל המעמד המייסר ומשפיל את כולם והם כמו בארץ שאין ולא היו בה גשרים בין בני־אדם. הוא פער את פיו ונשם נשימה ארוכה אל תוכו להחזיר לעצמו שליטה.

“הילדים,” הוא חזר ואמר בעקשנות כשהוא שולף מהמגבעת מסמכים נוספים שהכין עורך הדין והוא שמר אותם לרגע כזה. הוא התעלם ממבטו המופתע של המשגר והניח את המסמכים האלה על המסמכים שקיבל מידי הרופא. “הילדים שיהדותם תלויה ביהדות של אמא שלהם.” הוא הצביע על צרור המסמכים שהצטברו על השולחנית והמשיך בדיבור מכוון לרב: “יש להם עורך־דין שמתכוון לתבוע בשמם פיצויים מבית החולים על הפרת הבטחה שאברי אמם יושתלו בילדים ובאנשים צעירים עד גיל עשרים וחמש. מי כמוך יודע שהלב של האשה נמצא מתאים לבעל משפחה צעיר ולא הושתל בו, מפני שאתה הפעלת לחץ על בית החולים להציל חייו של אחד הרבנים מהחצר של הרב איידלמן…”

מתוך הרגשה ברורה שבעצם כבר אין לו מה להפסיד הוא הוסיף במתינות כדרכו כי להערכתו תפרוץ שערוריה שתעשה כותרות בנוסח, ילדים תובעים את לב אמם בחזרה. ואז גם יתברר עניין פתיחת התיק לגירושם מהארץ כפעולת נקמנות קטנונית של גורמים חרדיים. הוא גם הזכיר, לפי עצת המשפטן, שתישקל הגשת תביעה נגד הרב עצמו על התערבות מסוכנת בשיקולים רפואיים טהורים ועורך הדין ידאג שלא רק הרב עצמו יקבל זימון לבית המשפט אלא גם הפוסק איידלמן, והמהומה תקיף את כולם. כשתתחיל הפרשה לעבור לידיהם של עורכי־דין, קרוב לוודאי שבשלב מסוים היא תתגלגל עד לבית הדין הגבוה לצדק. ושם בהתנגשות שבין הרצון לקיים מדינת הלכה לזכויות האזרח שוב יפסידו תומכי ההלכה, כמו שזה כבר קרה בעבר.

הרב התעלם ממרירותו ומלשונות הצורבת ופניו לא הסגירו מה בדיוק חשב לעצמו כשאמר: “גם כשבית המשפט הגבוה פוסק משהו נגד ההלכה, זה רק לכאורה, ההלכה אף פעם לא מפסידה וכדאי לך לזכור את זה, מפני שאנחנו לא חיים על־פי איום כזה או כזה. עברנו כבר את הכל בהיסטוריה הארוכה שלנו.”

בכל זאת עדיין היתה לאיש הרגשה שהרב עוד לא אמר את המלה האחרונה שלו. לרגע נדמה היה לאיש שהוא מצדד בהלכה בחומרה, ולרגע האמין שהוא מקשיב לדקויות ומבין היטב שהפרשה רק עלולה להסתבך עוד יותר. ואולי, חשב האיש, הוא באמת מנסה בערמומיותו ליצור לעצמו לפני נסיגה עמדת מיקוח שייצא מורווח. הוא חזר וקשר מבט עם עיניו של המשגר, כאיל ביקש שיגביר את הלחץ.

המשגר התרומם באיטיות. “כבודו,” הוא משך את המלה באיטיות כשוקל עוד איזה שניות איך לחדד פנייה אחרונה מצדו, “התכוונתי רק להביא לפניך עובדות בדוקות בשביל למנוע ממך אי־נעימות וביחד אתך לסלק כתם של מעשה מכוער.”

“כבר אמרתי שהעניין של האשה לחוד והעניין של הילדים לחוד ונראה מה אפשר לעשות,” סיכם הרב ועדיין פניו חתומים.

“יסלח לי כבודו על ההתערבות שלי,” התנצל המשגר, “אבל מדובר בחבילה אחת. אי־אפשר להפריד בין קבורתה לבין יהדותה של האשה. וכל זה קשור בעניין יהדותם של הילדים. אם הפרשה הזאת תתפרסם נמצא את עצמנו בעימות קשה ומיותר. חבל שאפיזודה רומנטית מצערת הקשורה בחרדים תהפוך לוויכוח ציבורי שסתם יגביר את המרירות המיותרת שבין חילונים למאמינים.” המשגר שלף ממחטה ומחה אגלי זיעה זעירים ממצחו. “זה הרגע שבמעשה קטן אחד אתה יכול לכבות שריפה מיותרת.”

הרב הניד ראשו מצד לצד, כשוקל את ערך הצעתו של המשגר. “כל אחד והבעיות שלו,” הוא הפטיר כמשוחח עם עצמו, “גם לנו בעיות קשות. הישיבות. מוסדות החינוך האחרים של הקטנים. בתי הכנסת. ואפילו התקציב במיוחד עוד לא אושר לנו. אז מה יהיה?” הוא החליק את השאלה בשקט, מצפה לתשובה ברורה ולָאיש נהיה ברור ששלב המיקוח הגיע.

“אדוני יודע שאני מטפל בעניין,” הגיב המשגר.

“הרבה מעבר לשיעור הזמן של תשובה טובה,” הזכיר הרב.

המשגר התנשף בכבדות. מתמיד היה חלש בחשבון ובעיקר במשא ומתן של רוכלים בשווקים. “מדובר בהקצבה מיוחדת שחורגת בהרבה ממסגרת התקציב הלאומי,” הוא הזכיר למארחו.

לבסוף התחייב המשגר כי ישוחח בהקדם בקשר להקצבה המיוחדת עם שר האוצר ויזרז אותו לחתימה בהקדם כדרישת הרב. רק אז הזכיר המשגר בזהירות כי הוא מצפה שהרב יעשה עוד הלילה לפתור את בעיית האשה המתה וילדיה החיים מפני שכמנהג היהודים חשוב להביא אותה לקבורה מחר עוד לפני כניסת השבת.

“כבר אמרתי שאשתדל,” הגיב הרב וסבלנותו פוקעת, “כבר אמרתי…” והוא התעטף בשתיקה. מבחינתו הפגישה כבר מיצתה את עצמה.

עוד איזה זמן קיווה ראש הממשלה שבכל זאת ישמע מפי הרב משפט יוֹתר ברור ומתחייב וגם יתנהג כרב וישלים את פגישתם בגינוי ברור של האברכים הבריונים. אבל משהרגיש שהרב כמעט שאינו שולט יותר בכעסו ובגלל זה הסתגר והתנתק מהם, הוא העביר את מבטו לאיש, כאילו רמז לו, עשיתי את המקסימום שיכולתי.

לרגע התקשה האיש לגרוע מבטו מהמשגר שפניו הולבנו.

 

43    🔗

האיש המשיך לשבת בכורסה כאובד מחשבה. שוב חשף את קרחתו בהיסח הדעת ומולל באצבעותיו את תיתורת המגבעת ההפוכה. הוא לא הבחין בסימניו הנרגזים של המזכיר שעליו לחזור ולחבוש מיד את המגבעת שלא יישאר גלוי ראש במחיצת הרב, והתבונן לתוכה כמתלבט באיזו דרך עליו לפעול. לבסוף מתח שורת סיכום בינו לבינו, כי דרכו אל המונרך הדתי מִתחילה היתה חסומה כאטומה.

“למה?” הוא שאל במרירות את הרב ואם התכוון להסביר את עצמו, העדיף להישאר בשאלתו.

הוא משך את עצמו מתוך הכורסה שנעשתה לו פתאום בית כלא לוחץ כצינוק, הזדקף ופנה לצאת כשהוא מפנה עורף לרב. די היה לו במה שאמר די היה לו במקום הזה. הוא חיכה בסבלנות עד שראש הממשלה גמר להשמיע איזו התנצלות מגומגמת באוזני הרב התוהה בדבר זרויותיו של האיש שתגובותיו בלתי־צפויות, וצריך לגלות כלפיו סלחנות מיוחדת לאור מה שעבר. המשגר הרכין ראשו לפני הרב, הודה לו על ההבנה העמוקה שגילה, לחץ את ידו כבכניסתו, נסוג צעד בגלל הכבוד, הפך פניו ומיהר להיכנס עם האיש למעלית. אחריהם בא המזכיר הנבוך של הרב.

המאבטח שהיה בחנין הזדרז לפתוח לפניהם את דלת המושב האחורי של המכונית. האיש והמשגר נכנסו פנימה והמזכיר התניע את מנוע המכונית, לחץ על השלט־רחוק של החניון והמכונית החליקה לדרך אחרי שהמאבטח נכנס והתיישב בצדו. כעבור דקות אחדות היא נבלמה מאחורי מכונית השרד של המשגר שחיכתה להם ברחוב צדדי שמעטה בו התנועה. המשגר והאיש נכנסו למושב האחורי וביניהם עומדת שתיקה כבדה.

כשהמכונית האפורה של הרה"מ נעצרה בכניסה למלון והאיש פנה לצאת בעד הדלת שנפתחה על־ידי המאבטח, הוא הרגיש בכף ידו של המשגר שלפתה בעדינות את כתפו. הוא נעצר והפנה את ראשו לאחור.

“אתה לא התכוונת ברצינות לעניין הזה של משפט הילדים נגד בית החולים והרבנים?” המשגר צמצם עיניו כמבקש לבחון ביתר חדות את הבעתו של האיש, אולי לקלוט זיק של בדיחות־דעת. אבל פניו הרזים היו קשים וחתומים והאיש נראה כנעול שנית. “אפילו לא רמזת שיש לך תוכנית כזאת,” הוא רטן.

“פעלתי בדיוק על־פי ההנחיות שלך מתמיד,” הזכיר לו האיש, “תמיד אמרת שאם יש משהו שאני חושב שכדאי שלא תדע, אז אשמור את זה לעצמי כדי לא לסבך אותך עם ועדות חקירה. זה מה שעשיתי.”

כשדחק את פלג גופו העליון החוצה ונעמד על המדרכה, הוא שמע פתאום גרגור עמוק מתפרץ מגרונו של המשגר כשיעול שאינו בר־כיבוש ואחר־כך התגלגל לצחוק מוזר אבל יותר נשמע כמו אנקת כאב מתמשכת. ואם התכוון להגיד עוד כמה מילים הן אבדו כשהמכונית הגדולה הסתערה קדימה.

רק אחרי שהמכונית של ראש הממשלה התרחקה נכנס באיש למלון והתיישב אצל דלפק הבר. הוא רצה לשטוף את פיו בכדי לסלק את הטעם הרע שעמד בו. על־גבי הדלפק הניח את הפלאפון. הוא המתין לצלצול מסוים שקיווה כי יבוא, אולי בעוד שעה אולי בעוד שעתיים, אבל יבוא.

האיש נהנה מהאווירה הנינוחה של הבר שהיתה היפוכה של הקדרות המנוכרת של בית הרב. לשם שינוי הוא הזמין לעצמו בנוסף לבקבוק בירה גולדסטאר גם וודקה כפולה מתוצרת חוץ, פינלאנדיה, אותה נהג ללגום בשנים ההן, לפני המסע הארוך לתוך האפלה. הוא התענג תחילה מלגימת הבירה שהוא הרגיש מיד בצינתה במעיו, ואחר־כך מטעימת הוודקה שחיממה אותם. הוא גם נהנה מצלילי השיר הישן של פרנק סינטרה ששר על מישהו מאוהב שצועד לתוך הלילה הארוך. וזה היה בדיוק מצבו והוא לא היה מסוגל להתבטא טוב יותר.

משגמר ללגום את הבירה התמכר האיש לוודקה המשובחת שגרמה לו תחושת נעימות המתפשטת בכל גופו הלאה. הוא רמז למוזג לחזור ולכבד כוסית במנה כפולה נוספת וחזר ושתה באיטיות. ושוב לגם לגימה קצרה מהבירה תוך התמקדות במוזיקה החרישית. הוא התבונן סתמית בכוננית בקבוקי המשקאות שמאחריהם מראה גדולה וגילה בתוכה מישהו שהציץ לעברו. איש שקשה לדעת את גילו. בן־אדם שבאמת דומה לנזיר נידח מטיבט שנתגלגל להיות איש־גננת תמהוני בחוף אפולוניה.

פתאום התעורר לחיים מכשיר הפלאפון שלו שהניח בצד הכוסית. לבו אמר לו כי זה הצלצול לו חיכה. הוא משך אותו אליו ושמע את קולו של איש הקשר במערכת.

“הרה”מ כנראה הצליח לעשות משהו," בישר העמית.

“איך אתה מגיע למסקנה הזאת?” הוא שאל.

“קיבלנו טלפון אנונימי שהחזירו את האשה…”

האיש חש בכאב חד המתפשט בגופו. “לאן הביאו אותה?”

“הודיעו שהשאירו אותה בכניסה של המכון הפתולוגי,” השיב העמית, “שלחתי אנשים והידיעה אומתה,” קולו היה עצור כסוגר עניין, “הגופה הוכנסה לחדר המתים. לכיסוי שלה היה גם מחובר אישור קבורה מחברא קדישא.”

“מישהו העיר הרבה אנשים הלילה תמורת תגמול גדול מאוד שיקבל בימים הקרובים,” האיש גיחך כמחפה על הרגשת המועקה האמיתית שלו.

“מה אתה מתכונן לעשות?” שאל העמית.

הכאב היה תקוע עמוק בגרונו. “להביא אותה למנוחה עוד היום,” הוא אמר וקולו נצרד כחנוק.

“כל הבעיות נגמרו, כולל זאת של הילדים,” הפטיר העמית מתוך כוונה לרכך מרירות, “לפי האישור הוסר ספק מיהדותה ותוכל לקבור אותה במקום שלה בירקון.”

“יש לנו עוד כמה אפשרויות,” הוא השיב, “העיקר שתהיה לה קבורה פשוטה ואנושית.”

האיש הניח מידו את הפלאפון והציץ בשעון הגדול שהיה תלוי בין בקבוקי המשקאות. השעה היתה עשרים דקות לארבע. היה עליו לזוז לעבר ילדיו שברמת הכורכר.

 

44    🔗

האוויר הצלול של האשמורת האחרונה טפח בפניו של האיש גם בירידות הגדולות מירושלים וגם בעליות הקשות. המשב הצונן ליטף את קרחתו וייבש את פניו מאגלי הזיעה המטרידה. בדרך המתפתלת מההרים לשפלה הוא ראה לפניו את האשה היפה שתובא בעוד שעות לא רבות למנוחה ככל אדם.

כמו בסרט הנמצא בשלבי עריכה, כך חזרו אליו אירועים הקשורים בה והם מעורבבים מרגעים, משעות, מערבים ומיום מופלא אחד בו החייתה אותו בדרך תנ"כית ואז אהב אותה בסערת־נפש כאיש האוהב ארצו. גאלה היתה עולה ומרחפת לפניו מעבר לעיקולים, במעלה ההרים, בגלישה הארוכה לעבר השפלה, כחיה ונושמת, נוגעת־לא־נוגעת בו, מעוררת בו געגועים שאינם מרפים על שחזרה אל תוך החלומות להיות בלתי־מושגת.

העדרה הפך להיות אצלו הכאב העז והשונה מכל הכאבים שהביא אתו מהמחילות. הוא התגעגע אליה כמי שטעם הודות לה אהבה ראשונה שהיא הנפלאה מכל האהבות שבאות אחר־כך. הוא היה צריך אותה להיות נשמה באפו שירגיש כי הוא עדיין חי, שלא יחזור ושוב יאבד את צבע החיים שהצליחה למצוא בו.

דווקא המוות המפריד קירב אותו למודעות חדה מה יכול היה לקרות ביניהם אילו היתה חיה. האיש הרגיש שאהבתו את גאלה גדלה מרגע לרגע. הוא ידע שהיא עוררה בו את הרצון לגונן על אשה כאילו באמת היתה צלע שלו. הוא האמין שהרגש הזה היה ביטוי נאמן לאהבה נכונה.

בהשלימו את העיקול האחרון בכיוון הבית הבחין האיש בקרן אור אדומה ראשונה של הזריחה החדשה, ואמר לעצמו שתמיד יש משהו אלוהי מרגש בהולדת יום. הוא חשב שהבנאי הזקן צדק כשאמר לו פעם שלכל אדם מאמין יש אלוהים שהוא העתק נאמן שלו, והרוח הנושבת ממערב שהביאה אליו את המליחות, היתה בשבילו כמו מגע ידו של אלוהיו העולה מהים.

צָמח יום שישי חדש.

מיד לאחר פתיחת הגן על־ידי העוזרת, הוא גלגל עם הילד באפשרויות שלפניהם בקשר למקום קבורה קבוע לגאלה. הוא היה מרוצה שאלכס כמותו חשב שהמקום הכי מתאים והכי יפה יהיה במערה שלו בפיסגת המצוק. מול הים שהיא כל־כך אהבה. ואילו אולגה אמרה שצריך לשים המון פרחים על הארון. אלכס הציע שהם יקשטו בפרחים שיישארו חיים הרבה זמן והאיש עזר להם לצייר אגדי פרחים פזורים על מכסה הארון וצדיו בצבעים לבן, אדם, צהוב וירוק, והילד כתב מתחתם, בשמו ובשמה של אולגה, לאמא שלנו.

רק אז נסע האיש לאזור התעשיה למפעל לליטוש שיש, ובו במקום הכינו כהזמנתו לוח זכרון קטן משיש איטלקי חזק ובו חרתו את שמה של גאלה ותאריכי לידתה ומותה.

יום שישי קצר היה זה ככל ימי שישי שנחשבים קצרים בגלל ההכנות הנדרשות לכניסת שבת. כל שעה נחשבה והעמית עזר בכך שטיפל בהבאת הגופה מהמכון לרפואה משפטית למחסן שבירכתי החצר, היכן שהונחה בארון שניגֵר האיש שחזר והבריג את המכסה שלו בברגים ארוכים וחזקים.

בשעות אחר הצהריים עסק האיש בהעמסת דליי המלט ושברי הסלעים על הג’יפ ובהעברתם למקום הקבורה, שחסימת מבוא הקבר תהיה עשויה כמו שצריך. במקום עצמו הוא חצב בצד הכניסה למערה העמוקה מקום לקבוע בו את לוח השיש לסמן לתמיד את מקומה של האשה הסזאנית. אחרי שביטן את צדו האחורי של לוח השיש הוא קבע אותו במקומו וביטן גם את שוליו שאחיזתו בסלע תהיה מוצקה. אחר־כך חזר לבית הלבן עם הג’יפ ואתו שומר המסגד בשביל להוביל את הארון למסעו הקצר האחרון.

דעך יום ושמש ירדה.

בא ערב והאיש ושומר המסגד הביאו את הארון אל ירכתי המערה והיא כאחוזת קבר עתיק, והילדים אתם. כשנאספה קרן אור אחרונה של השקיעה כבר נחה בשלום האשה הגדולה מהחלומות.