רקע
עמוס אריכא
המסך עולה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מסדה; תשי"ט 1958

הודעה

המחבר מצהיר בזה כי כל הדמויות בספר הן פרי רוחו ואין להן כל קשר לאיש חי. כל דמיון שיגלה מאן דהוא – הוא מקרי בלבד.


לאמי רבקה


 

א

בחוסר ענין ניכר התבונן פלד במתרחש על גבי הבמה המוארת באור קלוש. לפרקים נעץ מבטו בדמותו הצנומה של גורן הרכונה מאחוריו. היתה זו הפעם השלישית, בה מצא עצמו פלד, מנהלו האמנותי של תיאטרון “זוית”, יושב בעולם החשוך ומפקח על החזרה הכללית.

פלד נשם נשימה עמוקה וקבע בהכרתו כי גורן ביצע הפעם מלאכת בימוי נאה, מהוקצעת מעשה במאי־אמן. מתוך סקרנות גרידא סקר את ההבעות שנרשמו בפרצופו המצומק של גורן. הלה נרתע לעבר מסעד הכסא ומחה אגלי זיעה שביצבצו על מצחו, למרות הקרירות שעמדה באולם.

מסך הקטיפה שגוֹנוֹ ירוק, סגר בהתמשכות איטית לוע הבמה. נורות גדולות נדלקו בנברשת המרכזית של כיפת האולם, הסוגר בחצי מעגל את הבמה המשופעת מעט. גורן התבונן בשעונו. השעה היתה חמש אחר הצהרים. בדקה בה נשקו שני חלקי המסך זה לזה, תמו שבע שעות רצופות של חזרה מיגעת. לשונו חפזה על שפתיו הדקות. חש בצמא. כּמַה לשתות עוד ספל קפה, נוסף לספלים שגמע עד כה.

המסך נאסף בשנית לירכתי הבמה. חמשת השחקנים הופיעו מבין מיבני התפאורה הרבוצה בתנוחה כבדה על הבמה, והתקרבו לשפתה. גורן התרומם באיטיות מחמת העיפות שפשטה בגופו. דחק רגליו בכה וכה, יצא למַעבר החוצה בין שורות הכסאות, ופסע לקראת הבמה.

– השעה חמש, – אמר בקול נמוך, מחוספס מצרידות שהעידה על תשישותו – בתשע נתחיל בחזרת לילה. הערות ינתנו לפני החזרה.

– החזרה באיפור? – שאלה אילה.

– לא, גברתי הנכבדה! – ענה במרירות, משתוקק לפרוץ בצעקה. ריסן עצמו. לעומת זאת ביטא תשובתו בשלווה כפויה. המתין עד שנטשו השחקנים את הבמה. רק אז חזר ונפנה לאחור.

משהגיע למקומו, הבחין כי פלד לא שינה תנוחת גוו. ידיו היו משוכלות על גבי מסעד המושב שלפניו. ראשו היה רכון על אמותיו. צללים שריצדו על פניו, הדגישו שוויון נפשו למתרחש. פלד נעץ מבט קר בפניו הצמוקים של גורן.

–קח סיגריה, – הושיט לו את הקופסה הלבנה.

גורן תיעב את הסיגריות בעלות הטעם המתקתק, מסוג הוירג’יניה שהיו חביבות על פלד. אף־על־פי־כן, צף על פניו חיוך רחב, מביע הכרת־טובה. משנטל את הסיגריה, מולל אותה בין אצבעותיו בעדינות.

כשנרכן מעל לגפרור הדולק שהושיט פלד לעומתו כדי להצית את הסיגריה, הבחין בחשמלאי שהסתובב על הבמה, בודק את חיבורי חוטי החשמל המונחים בין חלקי התפאורה. האולם הכיל שש מאות מושבים. כעת נמצאו בו שלושה אנשים. הוא עצמו, פלד ויוסף המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון.

–ובכן, מה דעתך, פלד? – שאל לאחר שמשך לקרבו עשן הסיגריה.

–למה אתה מצפה? – גירגר פלד. אישוני עיניו הכהות שנחבאו מתחת לגביניו החומים והמקושתים, ננעצו בלגלוג בפניו הצמוקים של גורן. הלה העביר כף ידו בחוסר שלווה על גבי פדחתו המקריחה.

–אני מצפה, – חזר ואמר בהססנות – לשמוע את חוות־דעתך. דומני שביצעתי מלאכה לא רעה. אינך סבור כך?

–מה דעתך, יוסף? – התעלם פלד משאלתו של גורן.

–אני?… אינני יודע. – מילמל יוסף ומשך בכתפיו – אני איש כספים. ברצוני לדעת דבר אחד בלבד: ההצגה תמשוך את הקהל, או לא? זאת הבעיה היחידה המטרידה את שלוותי. אינני מתיימר להבין באמנות. ענין זה שייך לתחומכם ולהבנתכם.

השתררה דממה. שפתיו של פלד נקפצו סביב לסיגריה. שאף את העשן לקרבו בהנאה ופלטו בסילונים דקים מבין נחירי אפו הצר והישר. אצבעותיו תופפו בחוסר סבלנות על גבי מסעד המושב. העדיף לשתוק. השתוקק להאזין תחילה לדבריו של גורן.

– לדעתי, זו הצגה שתצליח, – גורן שקל בזהירות כל מלה ומלה – אתם ראיתם את החזרה. דומני שנתוניה מורים על הצלחה. איני רוצה לנחש כיצד תתקבל ההצגה על דעת המבקרים מבחינה אמנותית צרופה, אך כמדומני שמבחינה עסקית – תצליח. המחזה הינו פרי עטו של סופר המקובל על הבריות. נוסף לכך שיתפנו כמה שחקנים טובים, צייר תפאורות נודע ו…

– ובמאי נודע! – שיסעו פלד בעוקצנות.

– כן. – נבוך – ההצגה מוכרחה להצליח. – גירגר חסר־ישע.

פלד הצטחק באירוניה והתבונן ביוסף. מבטיהם נצטלבו. נדמה היה כאילו פלד מרמז

ליוסף כי רק הוא, הוא בלבד, יכול לשפר את המצב.

– האם יעלה בידך לשכנע גם את הקהל באותה דרך בה הנך מנסה לשכנע את עצמך? – פלד גיחך – האם יאמין הקהל לדבריך שאכן כדאי לו לשלשל כספו לכיסנו עבור הצגה זו?

– אני מאמין שכן. – גורן חש בפקעת הריר המחניקה גרונו. לא ידע אם זו סתם ליחה מבחילה מהסיגריה המתקתקה, או שמא פקעת רוק שהצטברה בפיו על מנת להטיחה בפניו של פלד. נשך שפתו התחתונה וחש בחוסר־ישע נוכח האדם ששלט שליטה ללא־מְצרים בתיאטרון. ידע כי מוטב להבליג, ועליו להזהר לבל יגיב בחריפות. תלוי היה בחסדו של פלד.

– במה אם כן אתה מאמין? – המשיך פלד לשאול. קולו רך. צלילו נשי, אך יחד עם זאת מהוקצע מאד. אורח דיבורו מתון.

– אתם מבינים, – ביקש גורן להתגונן – המחזה הוא של סופר…

– ידוע, השחקנים ידועים והבמאי נודע! – שיסעו פלד החריפות –אבל הבה ונעריך נכונה את אשר לפנינו. – הזדקף לאחור ופרשׂ ידיו לצדדים – האמת היא שהמחזה אינו מהמשובחים. קלוש למדי ולא מעמיק. נושאו המוני ובזה טמון סוד הצלחתו. יש מצבים שבוקע מהם מתח דרמטי ותחושת עמקות, אך אינם מלוטשים דיים. עלינו להכניס כמה שינויים במיזאנסצנות, קיצורים אחדים בטכסט, ובעיקר להגביר את קצב העלילה! – פלד נעץ מבט חריף בפניו של גורן עד שהלה חש שנית באגלי הזיעה המבצבצים על מצחו המבריק – אתה מבין, גורן, הליקוי הגדול ביותר במלאכת הבימוי שלך במחזה, הוא שאיבדת את תחושת הקצב המאפיין אותו!

– כן, אני מבין, – התנצל גורן – אין זה באשמתי.

– הזמנת את השחקנים לשעה תשע,– פלד התעלם מהערתו של גורן – בשעה שבע נפגש במשרד. נשב שם על “קיצורים”. נראה מה יעלה בידנו לעשות ולשפר.

– בסדר – הניד גורן בראשו.

– להתראות בשעה שבע.

פלד הניף ידו כמרמז לגורן שילך. לא גרע מבטו מגבו השחוח של גורן הגוץ, עד שהלה נעלם בסמוך ליציאה והדלת טרקה אחריו כנוהמת. חיוך לגלגני צף ועלה על פניו כשפנה ליוסף שמשך כל השיחה היה שרוי בשתיקה.

– מה דעתך?

– מה דעתי? – יוסף גיחך גיחוך שלא הביעה ולא כלום. חיכך כפות ידיו המגואלות זו בזו ומשך בכתפיו הרחבות שנבלעו מתחת למעילו הכחול. – דעתי ידועה לך מכבר. אתה נבל. הנך יודע שגורן ביצע עבודה נאה ושהמחזה עלול להצליח. אף־על־פי־כן זרקת בו מרה שחורה, משום שמקננת בקרבך תשוקה ארורה להחדיר לקרבו את ההכרה שבלעדיך לא ימצא שום מסמר את מקומו המתאים בקרשי הבמה. שבוע ימים לפני הצגת הבכורה את תוחב את אפך, מעיר מספר הערות חסרות טעם, מעווה פניך בחן ושנית קנית את עולמך. כל השחקנים משוכנעים שאתה בלבד יכול להציל מחזה מכישלון. הנך נוטעה בשיטתיות אי־אמון ואי־בטחון בבמאים שלנו. אך גרוע מכל זאת, לעתים במקום לתקן, אתה רק מעוות.

– אינך אלא שקרן קטן. – צחוק עמום בקע מחזהו של פלד. פניו התעוותו עד כי תויהם הישרים והנאים התכערו. שיפולי לסתו הבליעו את סנטרו המעוגל. בעיניו ריצדו ניצוצות מכריזים תגר של איש קלה. – קודם לכן הדגשת שאינך מבין ולא כלום באמנות.

– הצדק אתך, – הניע יוסף בראשו – אינני בר־סמכא באמנות. אך אני מבחין היטב במדיניות התיאטרלית שהנך נוקט. בינינו לבין עצמנו מוטב ותיאמר האמת. אתה האיש שיצר את התיאטרון הזה והביאו לפסגה שאליה לא הגיע שום תיאטרון לפניו, אך אתה הוא האדם שממיט שואה על התיאטרון ומדרדרו!

– כך?

– בדיוק. הנך יודע מהו המצב לאשורו. הלעטנו את הקהל משך שלוש העונות האחרונות בזבל ולא באמנות!

– יוסף! – המלה בקעה במתינות, אך צלילה היה נוקשה, מתכתי. פלד קם ממקומו. גבר־קומה היה, אך צנום ושפוף קמעה. – בלום פיך! – התיז מבין שפתיו הקפוצות. חרונו הלך וגבר. תיעב ביקורת על מעשיו עד כדי כך שמבחינה גופנית נכון היה להתחלות.

– אתה סבור שאינני יודע כמה מחזות טובים מתגוללים אצלנו במשרד ואיש מוועדת הרפרטואר אינו טורח לעיין בהם? – יוסף הצטחק. פניו המעוותים של פלד לא הרתיעו אותו. – גם המחזה הזה גרוע. המלצת על הצגתו משום שכתב אותו אליעזר גלילי, אחד מעורכי ה“אופק”, עתון המפלגה העכשוית שלך. אתה תמיט שואה על התיאטרון.

– תחוב אפך לעניני כספים. דאג שיהיו כספים! – צרח פלד, מנפנף בידיו בזעם.

יוסף גחן לפנים. עלה בידו לזעזע את פלד משלוותו. לא פעם הטיח בפניו דעתו ותמיד הסתיים הענין בלא כלום. גם עתה ידע שלא יעלה בידו לשנות אפיק מחשבתו של פלד. אך כדי להשקיט קול מצפונו החליט להתקיפו שנית.

– אתה זקוק לכסף? מוטב ותדאג שיהיו מחזות טובים שימשכו קהל! גש לקופה ותראה כמה אנשים עומדים שם כדי לרכוש כרטיסים. חמשה או ששה. שכחנו את התקופה בה היה נשרך תור של עשרות ומאות אנשים. בסדר, אני חוזר ומדגיש כי כל תבונתי נתונה לענין אחד בלבד – לכסף. אבל הודות לך נקלעתי למצב מגוחך, בו אני מסתובב סחור־סחור וכסף אין. כל זאת משום שהעלית על הבמה קשת של מחזות אמריקאיים קלוקלים שהצליחו בברוֹדווי. אתה הוא הראשון בין במאי הארץ הזאת שטיפח את המחזה המקורי הקלוקל והקלוש. וכעת צא ותפוס את השור בקרניו. פלד, אני רוצה לזכות לפחות הפעם בהצלחה קופתית. אני חייב לשלם משכורות!

– נשיג אותה.– לחש פלד והשתפל על הכסא כשגוו נרפה.

– כיצד? – נהם יוסף – מה עכשיו?

– קבע למחר מסיבת עתונאים בהשתתפות גורן וגלילי.

– תחבולה שהעלתה עובש. – מילמל יוסף – אינני מאמין עוד בכוחה.

– שטויות, – ציחקק פלד – תבחן את ארשת פני העתונאים כאשר כל אחד מהם ימצא לפניו כרטיס הזמנה להצגת הבכורה. נחניף להם קצת. הרי למדנו תחבלנות זו על בוריה, לא כך, יוסף? – לשונו חפזה על שפתיו, מעידה על קוצר־רוחו – הם יעוררו רעש בעתונות. יזעזעו את עכוזו של הקהל. תכין גם הזמנות לארנון, מזכיר אגודת העתונאים ותראה אילו רשימות תופענה מחרתיים בעתונות.

– מהומה על לא מאומה.

– אנחנו נמרח אותם – התעלם מהערתו של יוסף – והם ימרחו לנו את הקהל – משהבחין כי פניו של יוסף קדרו, טפח בריעות על כתפו – אל דאגה. עדיין אנחנו התיאטרון החביב ביותר על הקהל.

– עד מתי? –לחש יוסף. עמד בו תחושת ריקנות. כאילו כוח נעלם סחט מקרבו כל זיק של חיות. יגע היה. משהציץ מבלי משים בשעונו, נזדעק מופתע.

– הו, יש לי פגישה עם הורוביץ!

– אותו השוטר?

– כן. – פנה במהירות לעבר היציאה – אלפיים וארבע מאות לירות. שוב איאלץ לדחותו בקש עד לאחר הצגת הבכורה.

– כיצד אתה מצליח לדחות אותם? – צחק פלד.

– למדתי תורה זו על בוריה ממורה מצוין.

– מי הוא?

– אתה!

משנותר פלד לבדו באולם, נחפז לעלות על הבמה וכיבה את הנורות שדלקו בכיפתו הגבוהה של האולם. פסע בצעדים מדודים לעבר אולם־ההמתנה, בדרכו לפתח־היציאה המצוי בסמוך לחצר התיאטרון המקיפה את חדרי האיפור.

ביקש להבליג על הזעם שהצטבר בקרבו בגלל התקפותיו של יוסף שהחלו להטרידו. חשש מהתנגשות גלויה ביניהם. מוטב שדו־שיח מעין זה שנוצר ביניהם לפרקים, לא יעבור גבול ריב־שפתיים שאינו גורר אחריו מסקנה מעשית. משנכנס לאולם־ההמתנה, הבחין באילה השׂרועה בכורסה שניצבה במרכזו.

מופתע לפגוש אותה מצא עצמו מחייך בהנאה. נבצר ממנו להתכחש לצורתה החושנית. גופה מחוטב, ועל קימוריו המעוגלים מתוח עור שעינו כעין הזית. קלסתר פניה סגלגל ונאה, אפוף רעמת שיער חום. עור פניה הבהיר הבליט גון עיניה האפורות שסקרו אותו במבט בוחן. הולם לבו הואץ. רגיש היה לגבי חזוּת נשית מושכת. משהיה שוהה במחיצתה היו מתעוררות בקרבו ביתר חריפות תשוקות אהבים אפלות.

– הלו חביבה, – אמר בקול נמוך – ממתינה למישהו?

– לך, – השיבה בשלווה וסקרה פניו שמבעם עדין.

קלסתרו טבוע בתבנית של קוים ישרים. זוג עינים יוקדות ועירניות, מביעות פקחות, שכנו מתחת לגביניו הכהים. רעמת שיער חום שנזרקה בה שיבה בסמוך לרקותיו המחישה ביתר שאת בוהק עור פניו הלבן שמזה שנים רבות לא שזפתו עין שמש לוהטת. ידעה שזה מכבר הניח מאחוריו את שנת הארבעים לחייו. קומתו גבוהה. גופו צנום וצר, נערי, גרום וגמיש.

– אינך הולכת לנוח לפני חזרת הלילה? – שאל בסקרנות.

– אינני עיפה במיוחד. – הפטירה ברוך – חפצתי לשאול דעתך אודות תפקידי. הן זהו התפקיד הראשון שאני מבצעת בתיאטרון.

– התפקיד אינו גדול, – מבטו ליטף את שדיה המזדקרים בהתגרות מתחת למעטה הסודר הכחול המתוח עליהם – אבל… לא רע… לגמרי לא רע…

– כיצד אני יכולה לפרש את דבריך? –תמהה.

– את יודעת בדיוק מה כוונתי. את יפה.

– האם זה כל מה שיש לך לומר עליו? – מבטה נח על פני שופע קור וזיק של לגלוג הבליח בתוכו.

-בתנאים מסויימים, – המשיך פלד – את מסוגלת לבצע תפקידים טובים,.ללא כל ספק, ניחנת בכשרון. – הצית סיגריה ולא גרע מבטו מקרסולי רגליה הארוכות והמחוטבות – תוכלי להצליח אצלנו מאד. – חייך ונשף סילון עשן בפניה. אילה הצטחקה.

– כיצד? – גיחכה ושכלה רגליה. פלד, הבחין בחֶשֶׂף שוקה.

– עוד אלמד אותך כיצד, – נהם חרש – אם תנהגי כשם שאני חפץ! בעוד חצי שעה, יש לי פגישה עם גורן, – בלע את רוקו כשנשימתו נסערת – תצטרפי אלי לספל “אספרסו”?

-ברצון. – נענתה לו בבת צחוק.

משקמה מהכורסה ופסעה לפנים, שלח ידו, גיפף מותניה ונרכן מעליה. גבוהת קומה היתה. כמעט כמותו. אילה הפנתה את ראשה ושפתיו החליקו על פני שערה הריחני. “המשחק מתחיל”, הצטחק לעצמו והרפה מאחיזתו.

– בת כמה את?

– עשרים ושתים.

הניפה ידה מעלה, מחליקה על עטרת שערותיה הבהירות. מבעד לסודר המתוח בלטו פטמותיה. התעורר בקרבו הרצון לנגוס בהן, אלא שהשעה דחקה. נזכר כי בעוד שעה קלה עליו לפגוש במשרד את גורן. שנית ניסה לחבק מותניה. אילה סילקה ידו בכוח.

– ראה, פלד, – אמרה בקול נמרץ – שכח את האפשרויות הטמונות בגופי. אינני סבורה שתוכל ליהנות מהן. לא לך נועדו.

– מה? – פלד הופתע.

– אינני מניחה שיש טעם לחזור שנית על דברי! אמנם הנך מנהל התיאטרון ואני שחקנית שכירה אצלך, אך אל תראה בי חלקה טובה… אתה קשיש מדי עבורי.

– אהיה הלילה בחזרה. – נבוך.

– יפה. – אמרה – עדין אתה עומד בהזמנתך לשתית קפה?

– בודאי! –הזדרז להשיב.

משיצאו, פשטה אפלולית של ערב קרֵב.


 

ב

השעה היתה שמונה ושלושים כשהחל פטישו הזעיר של השעון להקיש בכותלי הפעמון. טרטורו הרעשני והצורם העיר את יאיר משנתו העמוקה. באיטיות פקח עיניו. עלטה כבדה שׂררה בחדר. שהות־מה לא נע ממקומו. אך משחדרה לתודעתו משמעותה של שעת הערב, נזכר בחזרה העומדת להתחיל כעבור שעה. בחפזון ניתר מעל למיטה כשכף ידו מגששת על פני הקיר אחר כפתור החשמל.


משעלה האור נחשׂף חדר קטן שריהוטו דל. מיטה צבאית צרה ניצבה סמוך לקיר שחלון היה קרוע בו. ממול עמד שולחן עגול צמוד לארון בגדים ישן ופשוט. שתי תמונות של יאיר מתפקידיו בתיאטרון, קישטו את הקיר. בסמוך לדלת, נמצאה אצטבה ועליה מונחים בחוסר סדר מספר ספרים על אמנות התיאטרון.

יאיר סילק את שמיכת הצמר האפורה לפאת המיטה. יחף חפז לכיוֹר שניצב בפינה. משסיים לשטוף פניו והרטיב בלוריתו השחורה, מיהר ולבש בגדיו. מעל למכנסי הג’ינס השחוקים העלה את הסודר השחור הסוגר סביב לצוארו הרחב. נעל נעליו, נטל את קופסת הסיגריות, כיבה את החשמל ופתח את הדלת.

חדרו נמצא בעלית גג, באחד הבתים שברחוב דיזנגוף, בקטע שבין רחוב ארלוזורוב לשדרות קרן־קיימת. בקלילות דילג מעל למדרגות. כעבור דקה מצא עצמו פוסע לעבר בית־הקפה. תוך כדי הליכה חפוזה, שלף ארנקו ובדקו. נותרה לו לירה ומחצה. הווה אומר: ספל אספרסו, מנה טחינה וקופסת סיגריות זולות. “לכל הרוחות!” גידף, “מתי בדעתם לשלם את המשכורת שמועדה חלף זה מכבר?”

תחב כפות ידיו בכיסי המכנסים הצרים והשחוקים. עלים שנשרו מהעצים הנטועים בשולי המדרכות עם משב רוח מסתוללת, הפיגו עכירות רוחו עד שנצטהל קמעה. הבין כי ברטינת שוא לא יעלה בידו לשפר מצבו. “מילא,” משך בכתפיו, “מתוך עשרים וחמש שנות חיי, הקדשתי עד כה חמש שנים לתיאטרון ולא עלה בדי לחסוך פרוטה. מן הדין הוא, שאם אנוכי שוטה, מכהן בהיכל אמנות, עלי לשאת בתוצאות והברירה אחת היא, לבלום את פי”.

בית־הקפה היה ריק מיושבים אותה שעה. יאיר השתפל על כסא כשעיניו בולשות אחר המלצר. רעבונו הציק לו. הצטחק מששמע את הציוצים העולים מבטנו. מששלח ידו לעבר קערת הלחם, ספג טפיחה ידידותית בגבו. היפנה ראשו ומבטו נתקל באורי. יאיר דחף ברגלו את הכסא שניצב בסמוך.

– שב, חבוב, – החל ללעוס פרוסת הלחם – שב ושתוק. אני רעב. אתה בודאי שאכלת, הה? יש לך בית. אתה גר בבית ההורים? כמובן! – חייך – זה טוב. יש מי שדואג לילד הרך.

– עברתי וראיתי אותך. על כן נכנסתי. – התנצל אורי – אינני רגיל לשבת כאן. – מבטו שוטט בחוסר שלווה על פני האולם.

– אין דבר, תתרגל. יש לך חמש לירות? נשארתי בלי כסף.

אורי חיטט בכיסו עד ששלף שטר של חמש לירות והניחו על גבי השולחן. בסקרנות עקב אחר דרך אכילתו החטופה של יאיר. הגבר המגודל שישב מולו בלע ברעבתנות את מנת המזון הזעירה רחב־גרם היה. גופו מוצק ומבנה פניו עז הבעה. קלסתרו דורסני, גבות עיניו קמורות מעל לעיניו התכולות. אפו נשרי, מחפה על פה ששפתיו תאוותניות. סנטרו מרובע בחיטובו. הבעת פנים מושכת תשומת לב.

– תודה. – יאיר נטל את שטר הכסף ודחה מלפניו את הצלחת – ובכן, חבוב, פלד סידר לך בצבא את הדחייה?

– כן. – נענע הנער בראשו בהתלהבות – הוא סידר לי.

– פלד יכול לסדר הכל. – בחיבה התבונן בנער הצנום שישב מולו ועיניו נעוצות בפניו. עדיין חש ברעב. בטנו יחלה למזון. נעץ מבטו בשעון התלוי מעל לדוכן בית־הקפה. עוד מחצית השעה נותרה לחזרה. –פלד חבר טוב של מנהל משרד הבטחון. בכלל, פלד חבר טוב של כולם.

– אינכם ביחסים תקינים? – תמה אורי. חש בנימת המרירות שבקעה בקולו הנמוך של יאיר.

– הו, אנחנו ביחסים מצוינים. אתה מבין, הצרה היא שאני מטיח בפניו את אשר אני חושב עליו… זו הצרה ההופכת לי תמיד לרועץ. – קולו גווע ומבטו ננעץ בנקודה סמויה בחלל האולם – אשא לך עצה, אורי. עודך נער. לעולם אל תאמר לפלד כל מה שאתה חושב. – בתנועה חדה מחט את בדל הסיגריה בדופן המאפרה. משנשא ראשו והבחין בהבעת פניו הנבוכים של הנער, פרץ בצחוק – שטויות! אל תשים לב למה שאמרתי לך… בוא, נלך לתיאטרון.

משיצאו, החלו לרדת ממרום השמים הכהים טיפות גשם זעירות ודוקרניות. מבעד לקרעי העבים נחשפו לעתים כוכבים מרצדים. הרוח הלכה וגברה. אורי רכס מעילו ונחפז להדביק את יאיר שפסע בצעדים גסים.

– מה דעתך על המחזה שלנו? – שאל.

– מחזה? – יאיר געה בצחוק סוער – מחזה! מים ולא מחזה. הדמויות אינן דמויות, העלילה איננה עלילה, השפה אינה שפה, והמסקנה? הקהל מריע, הביקורת צוהלת, ואנחנו מקבלים משכורות נמוכות.

הם צעדו ברחוב פרישמן שהיה עתה חשוך. התיאטרון נמצא בפינת רחובות פרישמן־הירקון. סילון אור שבקע לעתים מפנסי מכונית חולפת, הבזיק שביב אור על פניהם. אורי הבחין בשני קמטי מרירות שנחרשו סביב שפתיו הפשוקות של יאיר.

סמוך לשער התיאטרון נתקלו בברווזון. הלה נתכנה כך על שום הליכתו המשונה, המעוררת דמוי לברווז מפוטם ומקרטע בהילוכו לצדדין.

– ערב טוב, ברווזון! – ניפנף אורי בידו.

– הי… הי… אורי! – גיחך ברווזון – אתה היית מצוין בשעת החז־זרה! – לוקה היה בשעת דיבורו בגמגום קל. אך מום זה הפך לו למקור ברכה, לפי שדמותו העגולה, המגושמת והמקרטעת בהילוכה המסורבל, משהיתה עולה על הבמה, היה הקהל נתקף למראה חזותה בעוית של צחוק סוער. הגמגום אך הוסיף לוית חן לדמותו המגוחכת.

משעלו על הבמה, השגיחו בשתי הנשים המשחקות במחזה. אילה, ישבה על גבי ארגז בסמוך לשפת הבמה, ואילו יעל הוד – מולה. ניכר בפניה כי הפסקה של שעות מספר ריעננה אותה.

יעל הוד נרכנה פרקדן על גבי המדרגות, שעונה על מרפקיה. רגליה המשוכלות נתונות במכנסים צרים ומשובצים מרובעים שגונם שחור ולבן. מעל למותניה התבדרו כנפות חולצתה הלבנה שסגרה סביב לצוארה הגבוה. גופה היה מלא. אבריה מעוגלים, דומה ונוצקו בתוך הבגדים. ניחנה בגוף צעיר ששמר על רעננותו למרות שלושים וחמש שנות חייה. קרני האור הדל שהפציעו מהנורה התלויה מעל, ליפפו פניה, מדגישות תפיחות לחייה המבליעות אפה הזעיר והסולד שבלט מפרצופה העגול. עור פניה כמוש קמעה. מתחת לעיניה השקדיות, נתלה העור ברפיון כשני חצאים של פלחי לימון.


למרות פגמים זעירים אלה, הגיעה זה עתה למלוא פריחת קסמיה הנשיים. אך מעל לכל ניחנה בכושר בטוי נדיר של שחקנית גדולה המסוגלת ללא כל מאמץ לעבור ממשחק הקומדיה הקלילה עד לדרמה הקלאסית. היא היתה הכוכב העולה של תיאטרון “זוית”. כשרונה זהר והאפיל על כל שאר השחקניות.

– הי…הי! יעל! – זעק ברווזון ודידה לקראתה – את יודעת, חלמתי עליך בשנתי.

– באמת? – ליגלגה.

– חנפן! מלחך פנכה! – גידף יאיר.

– שטויות! חייכה אילה – ככלות הכל הוא יצור עלוב…

– הוא כבר הגיע עד לצוארי!

– הנח לו. הבה ונחזור על הטכסט. – היה להם קטע משותף.

– לשם מה? – שאל – אין בכך כל טעם.

– אינך מאמין בהצלחת המחזה?

– זה כבר נמאס. הקהל החל לסלוד מכל הסחורה הזאת. “קזינו”, “מצעד החיילים”, “ענין פשוט” ועכשיו “הצדק יופיע”… מה קרה? – שאל משראה כיצד נעצה מבטה באולם.

– לא כלום, – השיבה בקול נמוך – פלד וגורן נכנסו.

פלד לא פסק מלחייך. שפע עליצות. ניכר כי ישיבה של שעתיים תמימות במחיצתו של גורן לא היתה עליו לטורח. לעומתו נראה גורן חיוור ודל־צורה. זיפי זקנו שצמחו הקשישו חזותו. מעת לעת טפח בכף ידו על לחיו הימנית. שריר זעיר החל לרקד שם, משל בא להטרידו במזיד כדי להגביר מתיחותו. גורן הניח את המחזה על גבי השולחן שניצב סמוך לפאת הבמה. הצית לעצמו סיגריה, ורק לאחר שדחס לריאותיו כמות ניכרת של עשן כחלחל, פנה לשחקנים.

– קחו כסאות ושבו. – אמר וקולו צרוד – נכניס כעת תיקונים מספר. יש כמה קיצורים בטכסט ושינויים אחדים בכמה סצינות.

– מלאכתו של פלד. – לחש יאיר.

– שבו, לכל הרוחות! – פקד גורן בריתחה שפיעפעה למרות רצונו לכבוש זעמו. עצביו היו מרוטים בלאו הכי, ואילו הלחישות שהגיעו לאוזניו, האדירו את הזעם שגאה בקרבו משום התערבותו השרירותית של פלד בבימויו.

בעית קיצורי הטכסט, היוותה מאז ומתמיד גורם המעכיר שלוותם של הבמאי וחבר השחקנים. מרביתם, לכשגרעו מתפקידם פסוקים אחדים, סברו שעולמם חרב. דומה, שמבקשים להכשילם במזיד. גורן נאלץ לנהוג בזהירות ובעדינות שעה שהודיע על קיצור נוסף. בעיקר נזהר מקיצורים בתפקידה של יעל הוד. לכשישבו הוא ופלד במשרד, דנים בשינויים, השתדלו לעקוף את התפקיד הראשי, למרות כל זאת התעקש פלד בנקודה אחת לקצר את תפקידה.

– את מבינה, יעל, – החל גורן לדבר בהססנות – במקום בו הינך פוגשת בברווזון, החלטנו לשנות את המיזאנסצינה. על כן הסכמנו, פלד ואני, שנגרע את הפסוקים הבאים…

– איזה? – שאלה ונעצה בו מבט נוקב כששפתיה נמתחות לחיוך ערמומי, מרמז על סופה העומדת להתחולל על ראשו.

– את הפסוק הזה, – אמר בחששנות גלויה – הפסוק בו את אומרת: “זאב, מעולם לא שיערתי לעצמי…”

– מספיק, גורן! – התרוממה ממקומה – אצלי אין קיצורים!

– ואצל אחרים יש? – התרתח.

– אצלי לא יחולו שינויים! – חזרה ואמרה בעקשנות.

– יעל, – קולו של פלד עלה מעמקי האולם החשוך – הקשיבי לגורן.

– אתה אל תתערב! פנתה לעבר האולם, מסתמרת כחתולה זועפת – אתה הפצרת בי לשחק במחזה הזה למרות סרובי. העבודה הזו לא קסמה לי מראשיתה. – רטנה והתקרבה לגורן שנוסג לאחור – הסכמתי ליטול על עצמי את התפקיד הראשי כדי לסייע לפרסומו של המחזה לפי בקשתך האישית. פלד! אל תנסה להתל בי!

– נדון על כך אחר החזרה. – התחמק פלד.

– תדון עם עצמך! – יעל זנקה, תפסה בחוברת המונחת על גבי שולחנו של גורן, שקלה אותה דקה בידיה כאומדת משקלה ואחר בהנף־יד זריז השליכה את המחזה ללוע העולם החשוך – קח את מה שמגיע לך עם כל קיצוריך! – נהמה – כל עוד לא התערבת במהלך העבודה, הכל היה שפיר. הנח לגורן לבצע את עבודתו. הוא עשה מלאכה נאה. הקיצורים האלה אינם פרי רוחו, פלד!

השתררה דממה מעיקה. איש לא נע ממקומו. במאמץ רב כבש יאיר את בת הצחוק שריחפה על שפתיו. נתקשה להצניע את החיבה שרחש ליעל. היא העזה ויכלה לנהוג ככל העולה על רוחה. לא רק משום שהיתה כוכבו הזוהר של התיאטרון, אלא משום היותה בין עשרת השחקנים אשר יסדו את התיאטרון.

יאיר התבונן באורי. הלה זע ממקומו חסר־ישע, נבוך. היתה זו הפעם הראשונה בה חזה בהתפרצותה של יעל הוד. ברווזון שישב סמוך לאורי, הצהיב ושפתיו רטטו. גורן הרכין ראשו ונראה היה כי אין בדעתו לפצות פיו. המאבק נטה לזירת ההתגוששות שבין פלד ויעל הוד.

יעל הוד עמדה ליד שפת הבמה בפישוק רגלים. ידיה שלובות על חזה הגבוה כקוראת תגר. חלפה דקה של דומיה מעיקה. מבעד לחשכה שבקעה מהאולם הלכה וקרבה דמותו של פלד, נושא בידיו את החוברת. שחוח מעט, קרב לבמה, מתעלם מעמידתה השחצנית של יעל.

– גורן, – פנה לבמאי בקול מתון – קח את המחזה, בטל את השינוי שהכנסנו והמשך בחזרה.

– טרם סיימתי להגיד דברי, פלד. – פנתה אליו יעל בקול יבש – לפני שנתחיל בחזרה השוטפת ברצוני לשוחח אתך.

– טוב. נענע בראשו.

לאחר כמה דקות חלה הפסקה קצרה. יעל הוד קמה מעל לכסא. בהליכה מעכסת, צועדת על גבי מנעלים שעקביהם מוגבהים, פנתה לעבר האכסדרה הסובבת את העולם. פלד המתין לה באכסדרה החשוכה, נשען על גבי עמוד מקושט במודעות תיאטרוניות, אוחז סיגריה בין אצבעותיו הארוכות.

– מה הענין יעל? – מילמל.

– צורת עבודה זו נמאסה עלי – לאטה בקול צרוד.

– מה אתה רוצה? – חזר ושאל. יעל שלפה מבין אצבעותיו את הסיגריה. מששאפה לקרבה פקעת עשן, ראה פלד כיצד שפתיה מוצצות את הסיגריה ברעתבנות שגבלה בתאוותנות אכזרית.

– הקשב, – החזירה לו את הסיגריה – כל עווד אקבל מה שמגיע לי, לא אתערב בעיסוקיך. זכותך להרוס את עצמך. אבל אותי לא תהרוס. זהו המחזה הרביעי, חסר־הטעם, שאני מעצבת בו דמות מרכזית אך ורק משום שאתם זקוקים לשמי שיתנוסס בראש רשימת השחקנים, משום שאני מעלה את ערכה של ההצגה. מי כמוך יודע עד כמה זה נכון.

– ובכן, – הפטיר פלד – מה את מבקשת?

– אני רוצה תמורת שתיקה ואי התערבות בעניני ההנהלה, תפקיד גדול. כשאני אומרת גדול, אינני מתכוונת אלא לדבר אחד בלבד, שיהיה זה תפקיד בו אוכל לזעזע שנית את הארץ הזאת!

– בסדר – פלד התנשם עמוקות – אבל אין בידי מחזה מתאים.

– זאת בעיה שלך. אתה תשיג אותו ואני אשחק בו.

יעל פנתה לאחור. אך משום מה עצרה במקומה. שהתה שהות קצרה, חזרה ונפנתה אליו.

– מה עוד? – תמה.

– רק זאת ולא יותר, – גיחכה ונטלה ממנו את הסיגריה. התקרבה אליו ונלחצה לחזהו עד שחש בפטמות שדיה המתחככות במעיל העור שלבש. – אתה חמוד, פלד – מילמל בעוגבניות מלאכותית – אני מחבבת אותך כשאתה שקט כדג…

נחש ערמומי, הירהר, אינה חפצה להגדיש את הסאה. גיחך והדף אותה בעדינות. יש וחש בקרבו כמיהה לאמצה לחזהו, להשעין ראשו על כתפה כשם שנהג בתקופה הראשונה להיווסד התיאטרון בכוחותיהם המשותפים.

– יעלי, – הגה ברוך.

– לוּ היית אדם דגול כשם שהנך במאי גדול, יכולת להתברך בשלמות. – לחשה כשהיא מתרככת – לוּ היית… מה קרה לנו, פלד? מה קרה לכולנו שכה השתנינו? מדוע רחקנו זה מזו?

– אינני יודע, – גימגם נבוך – אינני יודע. – רבה היתה היגיעות שבקעה מבת־קולו החרישית. ידעה כי האיש עייף, יגע מאד. – אני אשם בדברים רבים… אני יודע זאת…

התקרבה אליו ושפתיה הפשוקות רחפו ברכות על לחיו. אחר פנתה ונמוגה באפלה. פלד לא זע ממקומו שעה ארוכה. הקרירות שעברה מהקיר לגבו, נסכה בו רעננות והפיגה קמעה ליאותו. היתה זו ליאות רוחנית יותר מאשר תשישות גופנית. נשם עמוקות. האויר הקריר התפשט מלוא חזהו. העלה כף ידו והחליק על גבי רעמת שערותיו. משהתעתד לחזור לאולם, השגיח בדמותה של אילה שחלפה באכסדרה בדרכה לבמה.

– אילה! – קרא אחריה. היא עצרה במקומה – אולי נשב ונשוחח מעט? נוכל להכנס לאולם.

– טוב. – הסכימה.

משנכנסה לאולם, הוכתה בסנוורים מחמת האור שבקע מהבמה. פלד תפס בפרק ידה. בלי לומר דבר, משך אותה בעקבותיו. הלמות הדם ברקותיו גברה. חשק בנערה שפסעה לצידו. תמה לדעת כיצד יעלה בידו לרכוש את לבה.

– שבי. – הציע, גחן והתישב.

אילה נרכנה והתישבה בסמוך לו. בזהירות, קירב ירכו לירכה. אילה לא נעה. נשימתו תכפה. באיטיות שלח ידו והרים שולי שמלתה. כפו החליקה על גבי חלקת ירכה בסמוך לברך. עורה היה חלק ועדין. רטט חלף בו. מעין זעזוע שעורר בו תשוקות תאווה המחלחלות בגופו ומתרכזות בסמוך לטבורו, מגבירות רגשת לבו. מתוך עוית של תשוקה שעירפלה צלילות דעתו, משך בחופזה ידו כלפי בטנה. אילה סלקה ידו בכוח ומתחה שולי שמלה.

– אם לשם כך בקשת לשוחח אתי, – אמרה בקול קר – הרי טעית בכתובת. מוטב שתדע כעת, שאין לך כל סיכוי להשיג אותי.

– את משוכנעת? – פלד התנשם עמוקות.

– כן. – הפטירה וקמה ממקומה – אני עולה לבמה.

פלד לא ענה. הצמיד רגליו לכסא, להניח לה לצאת מתוך השורה לקראת המעבר החוצה את האולם לשנים.

– עוד נראה, – לחש – כדאי לך לחזור ולשקול בעיה זו.

– שקלתי, פלד. – צחקה – המחיר שאתה עלול להציע לי, נראה דל מדי. – הזדקפה ובצעדים קטנים פסעה לפנים. האור שבקע מולה הבליט גזרתה החטובה.

יאיר עמד סמוך לכניסת הבמה. החזרה השוטפת החלה. קולה העגול והמהוקצע של יעל הוד, עלה ובקע והבמה. עוד דקות מספר נותרו לכניסתו הראשונה. משך לקרבו מציצה אחרונה מבדל הסיגריה. הטילה על הארץ ומעך אותה בעקב נעלו.

– ערב טוב, יאיר! – קולה של מרים עלה מאחוריו. מופתע, נפנה לעברה.

– ערב טוב, מרים, – השיב ברוך. “לכל הרוחות” סנט בעצמו, “מדוע אני מרגיש במחיצתה כפעוט נבוך?!” – באת כדי לראות את החזרה?

– כן, – חייכה במאור פנים – באתי לראות אותך ואת החזרה.

– תודה. – נבוך.

כל אימת ששהה במחיצתה חש עצמו כבול בדבריו ובתנועותיו. דומה ואישיותה הקרינה סביבה קסם גדלותה. למרות שהניחה מאחורי גווה ששים שנות חיים, זהרה חיצוניותה. ניחנה במבנה פנים נדיר בהבעתו. מצח גבוה וצח. עינים ירוקות ושקועות עמוק. עצמות לחייה מוגבהות כבאות להדגיש דקות אפה וחיטוב נחיריו. שפתיה נדמו כאילו צוירו במכחול אמן דק. ראשה הקטן נישא בגאון על גבי צואר ארוך, שצמח מקומתה התמירה והזקופה. דמות של נסיכה. אכן, היא היתה מלכת הבמה. לגבי הקהל הישראלי סימלה מה שהיתה אליאונורה דוזה לאיטלקים, שרה ברנאר לצרפתים, ואלן טרי לאנגלים. היא היתה הגדולה שבשחקניות. עוד בחייה הפכה אגדה. יצרה בכוח אישיותה וכשרונה הנדיר היסטוריה תיאטרלית משלה.

– לא שוחחתי עמך מזה זמן רב, יאיר.

רחשה לו חיבה עמוקה. על שום מה לא העז לשאול אותה. לעתים מזומנות נהג לשבת במחיצתה שעות ארוכות, שוקע עמה בשיחה. אך יותר משדיבר, האזין לקולה העמוק, המתוקן בהווי של עולם התיאטרון.

– הייתי טרוד בחזרות. – התנצל.

– אני יודעת. – נטלה כף ידו ולחצה אותה בחמימות – התסור לביתי לאחר החזרה? אני חפצה לשוחח אתך. כמובן, אם לא תתיגע.

– אינני מתעייף בנקל, – חייך – ברצון אגש.

– יפה – הרפתה מכף ידו – אני עולה ליציע. משם אשגיח בך.

עקב אחריה עד שדמותה נבלעה בחשכה. הלמות לבו גברה. ידע כי תתבונן בכל תנועה שלו, ותאזין לכל הברה שתבקע מגרונו. עתה השתוקק להצטיין שבעתיים. למען זו שתשב בודדה ביציע הריק ותשגיח משם במתרחש לפניה על גבי הבמה.

מרים עקבה בערנות אחרי משחקם של חבריה למקצוע. התנשמה עמוקות. ספגה לקרבה את האוירה המיוחדת לתיאטרון המרחפת באולם החשוך. חשה כל תנועה וכל ניע של גופות השחקנים. עצמה עיניה. ראשה נרכן על חזה וכפות ידיה נלפתו בעוית לברכיה.

התשוקה לעלות לבמה פיעמה בה ביתר שאת. המלים שבקעו מתוך הבמה, סבבוה, הלמו ברקותיה כקורנסים בעלי מחץ רב; ממש התיסרה ביסורים גופנייים. שנה זו שבה לא עלתה על הבמה, בה לא ישבה בחדר האיפור ובאצבעות רוטטות מחדוות יצירה לא הניחה צבעי האיפור על פניה, גרמה לה מכאובים עזים. מצאה להם תרופה אחת. היא נזקקה לחדוות היוצר, לאותם רגעים בהם התפשטה מגוף הבשר־ודם, יוצרת מעצמה דמות ספוגת רוחה ההוזה נסערת רגשות לבבה.

הרפתה אצבעותיה מברכיה. פקחה עיניה, מבקשת בלבה רפיון מהעוית הפתאומית שאחזה בה. מבטה נח על דמותו של יאיר. דמות תמירה וחסונה. חבבה אותו על שום נכונותו להאזין לה, ורצונו העז ללמוד ולהתקדם. אהבה לחזות בו על שום צורתו הנאה. התנשמה קצובות, שפופה לעבר המעקה, בולעת בעיניה את הבמה על כל אביזריה, משל היא עצמה נעה עליה.

משירד המסך הירוק על פני לוע הבמה, בתום המערכה השלישית, נשם גורן נשימה עמוקה. מבלי משים חיכך כפות ידיו זו בזו, שבע־רצון נוכח התקדמות ההצגה. הושג קצב, וחיות הוזרמה בעורקי המחזה. המסך הירוק חזר ונפרשׂ לצדדים. גורן קרב לבמה.

– השעה שלוש. – ציין – את ההערות אמסור לכם מחר בערב. במשך היום אני עורך חזרת־אור עם החשמלאים. בערב תתקיים חזרה כללית מלאה, כולל איפור, תלבושות ואור. בטרם תתפזרו – עוד משהו: למען השם, שמרו על מה שהשגתם הלילה. מעולם לא היתה חזרה כה טובה מבחינת השטף של המשחק. שמרו על כך! לילה טוב לכם.

גורן נעץ מבטו בפלד. גרגור צחוק תפל בקע מגרונו.


 

ג

המונית ניטלטלה על גבי כביש הכורכר. משעצר הנהג את המונית ליד פתח הבנין בעל ארבע הקומות, נחפז יאיר לצאת, מיהר והושיט ידו למרים.

– תודה. – לאטה.

עד שגווע נהם המונית הנוסעת ומתרחקת, עמדו בפתח דירתה רחבת הידים שבקומת הקרקע. משנכנסו לדירה, הזדרזה מרים והדליקה אור במנורה קטנה שניצבה בטבור החדר הגדול המוצף תמונות, ספרים, פסלים ועציצים.

– הרי תדע, – התנצלה – אני אוהבת אור קלוש. – פרצה בצחוק נעים – כך לא יעלה בידך לבחון עד מה מרובים הקמטים שפשטו בפני הזקנות… שוב באשר תשב, ואני אזדרז בהכנת קפה טוב.

משיצאה מהחדר, השתרע על גבי כורסת עור רחבה ששני עציצי קקטוס ניצבו בצידיה. סקר את התמונות התלויות על הקיר. הבחין בדיוקניהם של אדמונד קין, דוד גאריק, שרה ברנאר, דוזה, סטניסלבסקי, ריינהרדט ועוד רבים אחרים.

התנשם עמוקות. לעתים תמה לדעת מדוע – זכו בתהילה אלה ולא אחרים מתוך אלפי השחקנים ואנשי הבמה הקמים מדי דור בדורו. נזכר באימרה ששמע מפי מרים באחת משיחותיהם: “שחקן גדול נולד מתוך להט תקוותיהם וכשרונותיהם של אלפי שחקנים”. אכן, כעת כבר הוכשר להבין אמת עמוקה זו המספרת על אלפים המוסרים נפשם ומאודם לבמה, ובודדים בלבד – הקוצרים תהילה וטעם נצחון משכר.

קם מהכורסה ובאיטיות קרב לפסל הברונזה שניצב על גבי כן גבוה בפינת החדר. היה זה ראשה הגאה של מרים. הבעת דיוקנה היתה עזה, חריפת בטוי. אך יחד עם זאת, נמסכה בארשת פניה מאותה חולמניות בלתי נתפסת התוקפת אותה לפרקים.

לא הרחק מהפסל הבחין בתמונה חדשה שלא ראה אותה עד כה בבקוריו הקודמים. היתה זו תמונת קלסתר פני גבר צעיר שהבעתו נאה להפליא, נתונה בתוך מסגרת שחורה. שעה ארוכה לא גרע מבטו מבטו מההבעה האצילה הנסוכה על פניו של הגבר האלמוני.

– יפה הוא, לא כן? – קולה של מרים עלה כה רך וצלול עד שנרתע לאחור.

– מי הוא? – ביקש לדעת אחוז סקרנות.

– הוא היה אהבתי הגדולה ביותר.

עד כה לא שמע מעודו בצליל קולה העמוק רכות ואהבה כה נאצלה כשם שבקעה זה עתה מגרונה, בהמיה חרישית ונוגה.

– מה אירע לו?

– הוא נהרג לפני כעשרים שנה בתאונת דרכים. – פניה קדרו – נוכחת לדעת כי אוהבת אנוכי גברים יפים… אהבתי אותם בכל לבי. – חייכה והושיטה לו ספל קפה – הקפתי עצמי במאהבים מעטים, אך הם היו נאים! – עצמה עיניה – הרי זה אשר נותר לי כיום. לערבב תחומי זמן: עבר, הווה ועתיד. זו טעמה של בדידות. – שטף דיבורה דלל. פיה נפער, משל נתמהה. גביניה נתרוממו, דומה, רחבו עיניה הירוקות לאין שיעור – מה אירע לי? לפתע נאחזתי בשביב זכרונות. אין זאת, כי עלי לחזור… לדרוך שנית על קרשי הבמה… לפסוע מתחת לאורות המוטחים מלמעלה, מלמטה… לקלוט רחש הקהל העונה להמייה שלי, הבוקעת מחזי… לירוא מחדש אותה יראה שצימררה בשרי אלפי פעמים, יראת המסך העולה.

דממה. כפות ידיה הליטו פניה. עפעפי עיניה צנחו כבדים. שפתה התחתונה נפרדה מרעותה, מגבירה ארשת נערות תמימה שהציפה פניה.

בתנועה מתונה הציב יאיר את ספל הקפה על גבי השולחן העגול שעמד בתוךך ביניהם. מרים פקחה עיניה. נוכח האור הדל שבקע מתוך נורת החשמל הזעירה רשפו אישוניה הלהט שפיכה בקרבה, תסס ופרץ מבין עיניה שרחבו. התנערה, הזדקפה והטילה עצמה שברירית ורכה על רקע העור החום של הכורסה.

– התדע, שיחקתי תפקידים גדולים במחזותיו של איבסן, שכספיר, צ’כוב, שאו… שיחקתי תפקידים ממבחר הקלאסיקה העולמית. העשרתי נפשי בנימי רגשות מופאים של דמויות נשים: אוהבות, אהובות, שונאות, שנואות, אצילות רוח… חייתיות… אלפי נשים מתרוצצות בקרבי… אני זועקת לעצב דמותן. עם כל דמות אשה נוספת שחייתי על הבמה, ידעתי כי מיציתי עד תום תחושה נוספת שבנשמתי.. אך זו נדמית לי כרקומה מאלפי נימים עדינות המבקשות ביטויין, מחלחלות בדמי. שנה תמימה לא רחשו שפתי מלה אחת על הבמה. אם זו של שמחה, או של תוגה עזה…

קמה מעל לכורסה, דמות תמירה, דקה. בתנוחה איטית הפליגה לטבור החדר, ידיה משוכלות על חזה וראשה הנישא על גבי צואר גבוה, מוטה קמעה לפנים, דומה, והיא אחוזת שרעפים, מתון מתון פסעה, מדי צעד שהתה רגלה מעט בחלל כמבקשת אחר אחיזה סמויה.

– שנה זו בה נדחיתי, או דחיתי עצמי מהבמה, נאגרו בקרבי כוחות חדשים שיש ברצוני להתיכם בדמות אשה שונה מאלו שעיצבתי. שלושים שנה אני משחקת כל בימות הארץ שלושים שנה בהן חייתי דמויות נשים שכל אחת דתה שונה, מולדתה זרה, ועמה אחר. חושקת אני בדמות שריקעה מולדת זו בה אני יוצרת. חפצה אני באשה זועקת מרד בתשוקתה להכות שורשים באדמה זו. נכספת אני לחוויה שתסעיר ותזעזע אותי ואת החוזים בדמותי…

פנתה לעברו, ניצבת עליו. חרש גמע כל מלה שהגתה וקולה הצלול חדר לקרבו בזעקתה החרישית של האשה־המלכה, המבקשת לשתול נעוריה שחלפו בקרקע חדשה.

– על מה הם כותבים מחזאינו? ראה כיצד רקמו להם עלילה שדופה. כיצד טרחו ועיצבו דמויות חיוורות הנחבאות מאחורי נושאים החביבים על ההמון ושפתם שפת כלאיים. התדע מה ברכה חייב שחקן לשאת טרם עלותו על הבמה להשפט על ידי הקהל? את ברכת הגלדיאטור בצאתו לזירה והוא יודע כי המוות צפוי לו: אח, הקיסר והאימפרטור! ההולכים למוות מברכים אותך!". זאת הברכה בה נצא להקביל פניו של הקהל הממתין לשופטנו לחסד או לשבט. יש לכך צידוק אם קיימת דמות קרומת עור ובשר. אך אין כל הצדקה לפסיעה אחת על הבמה אם זו רק צל של דמות שדופה…

– את צודקת, – מילמל – אני יודע זאת.

– חפצה אני לערוך עוד נסיון אחד. תן בידי מחזה מקורי טוב. הב לי דמות אשה שאפיח בקרבה חיים. – הניחה ידה על כתפו – אתה מבין לרוחי?

– כן. – לאט – אני יודע כי דברים אלה שאת משמיעה, חייבים להיות פרק במציאות פשוטה וכנה. – זע ממקומו, נטל את חפיסת הסיגריות ולאחר שהצית לו אחת, פנה אליה. – את מאמינה שתזדמן לך דמות זו?

– אינני יודעת… חיי שאינני יודעת. – חזרה וקרבה אליו. השתפלה ונבלעה בכורסה שקלטה אותה בניע קל – אתה… אתה מבין, אני נבוכה… אינני יודעת מה לי. – התחטאה לפתע כילדה, ואילו בחזות פניה הקשישה שלטה יגיעה מרובה – האם אתה בטוח שהנך מבין לרוחי?

– אולי. – הודה – הנכון הוא, שאני מרגיש מה שאתה אומרת – צחוק מריר פרץ מגרונו – העובדה המצערת היא, שאפילו את אינך מסוגלת לשנות כמלוא הנימה את המצב הקיים. להרגיש דברים ולא להילחם עבורם, מה הטעם?

– אני מכירה בדרך לחימה אחת. – השיבה – זו מלחמת המעשה. במידה וינתנו בידנו כלים מתאימים להביע עצמנו, כשם שאנחנו רואים את דרך ההבעה, אזי נוכל להתחיל לשנות מהותו הדלה של התיאטרון כיום.

– כך? – משך בכתפיו – ומי יתן בידנו כלים אלה, פלד?

– אל תזלזל בערכו. – הרצינה – פלד במאי מחונן. הוא עוד עלול להפתיע. לבקש מחדש נתיבות.

העדיף שלא לענות. מעודו לא הטיל ספק בכשרונו הפורה של פלד, אך תיעב אותו על שום הפכפכנות שבו. חוסר הכנות. נשא ראשו והתבונן בחלון. השמים התבהרו. העננים נסוגו. אדמומית של שחר עולה פשטה במזרח, מציפה את היקום בגון להט גלגל החמה העולם מעל לראשי הרי יהודה. קרן אור חדרה פנימה, משתעשעת בבלוריתו השחורה.

יום חדש עלה.


 

ד

פלד פקח עיניו. אפלולית שבחדר הלכה ונמוגה. תלה מבטו בתקרה. היפנה ראשו וכמעט שנתקל בפרצופה של רעומה, רעיתו. מבטו ריחף על פניה. עיוה את פיו. למרות האפלולית, הבחין בכמישות פניה ובצומק לחייה השקועות, גדושות שפע של קמטים זעירים. נשימתה היתה חטופה. דומה חוששת שמא יחסום מאן־דהו את פיה. שפתיה הפשוקות שיוו לפניה הבעה תמהונית. כף ידה היתה מונחת על חזהו. נטל אותה בזהירות והניחה בצד גופה המסורבל, חש בסלידה.

האור שבחדר גבר. פלד מיצמץ בעיניו. בפעם האלף תמה לדעת מהו עושה לצדה של זו המתקרית גברת פלד. קשה היה לו לשאת את עצם המחשבה שאותה אשה תפוחה שנבלה טרם זמנה הינה רעיתו.

יום ארוך היה לפניו. בזהירות קם מעל למיטה, ניגש לעבר הכסא הסמוך ובלא רחש לבש את בגדיו. התבונן בשעונו. השעה היתה שבע ומחצה. חרש פסע לבל יעיר את רעומה. פתח את הדלת באיטיות שלא יצרמו ציריה. משסגר אותה אחריו נשם לרווחה. נחפז לחדר האמבטיה, רחץ עצמו במים קרים עד שחש מרוענן. לפי שלא עמד בו רצון לסעוד בביתו העדיף לצאת לרחוב, לחפש אחר מסעדה קטנה.

בטרם יצא נכנס על קצות אצבעותיו לחדרה של בתו הפעוטה. בזהירות קרב למיטה הגבוהה. קרני השמש זהובות פרצו לחדר. הילדה הניעה בראשה, נאנחה קלות, פקחה עיניה לשניה, הצטחקה ומשכה בידיה את השמיכה מעל לראשה. גחן ונשק ברכות לראשה הזהב הקטן.

ביתו היה סמוך לתיאטרון. פלד פנה לעבר רחוב בן־יהודה. במסעדה צנועה הזמין קפה שחור ושני כריכי גבינה. שלף את חפיסת הסיגריות. עד שחזר המלצר והעמיד על שולחנו את ספל הקפה, עישן להנאתו, צופה ברחוב הרחוץ ומטוהר מאבק הקיץ ששרד על גבי כותלי הבתים, אמירי העצים, בקיעי המדרכות, ובצידי כביש האספלט השחור.

כאשר הגיע לתיאטרון עדיין היו המשרדים סגורים. הפקידות נהגו להתחיל עבודתן בשעה תשע. עוד מחצית השעה נותרה עד שתעלה המולת המשרד על עובדיו, השחקנים, וכל אותו ערב־רב של אנשי מסחר ומקצוע הקשורים בעבודתם בתיאטרון.

פלד נכנס לחדרו. פתח את החלון המוגף לרווחה. משחדר אור היום והציף את החדר רחב־הידים רכן ליד שולחנו, משך והוציא מהמגירה את רשימת השחקנים. היה עליו לזמן שחקנים לתפקידים במחזה “נער הפז” לקליפורד אודטס, מחזה שעמד לביימו הרולד מק־ניל, במאי אורח מארצות־הברית.


משפתח יוסף את הדלת זקף פלד ראשו. הד מכונות הכתיבה המופעלות בחדרי המזכירות עלה באוזניו. צלצולי הטלפונים צרמו לאורך שורת המשרדים. הצטחק והניף ידו.

– בוקר טוב, יוסף.

– גם לך, פלד. – יוסף משך כיסא תחתיו והתישב מולו – התקשרתי אמש עם מערכות העתונים. הפגישה נקבעה בעוד שעה, כאן במשרד.

– הרי אמרתי לך לקבוע את הפגישה לאחר־הצהרים! – זעף.

– כן, אני יודע, אבל העתונאים נוסעים ללוד להקביל פני כוכבת סרטים אמריקני שהגיע לכאן לבקור של עשרים וארבע שעות.

– לכל הרוחות! – גידף פלד ומשך בכתפיו. עתה כבר לא ניתן לשנות מאומה. – גלילי וגורן יודעים על השינוי?

– כן. – השיב יוסף וקולו שקט ומתון – הודעתי להם. רות תארגן את הכיבודים ותכין להם את ההזמנות להצגת הבכורה. מוטב ונסתלק מכאן לשעה קלה עד שיסדרו את המשרד.

– בסדר. – הסכים פלד והכניס את הניירות והתיקים שהיו על גבי השולחן לתוך המגירה. משנעל אותה קם ופסע בעקבות יוסף

מחצית השעה הבאה עסקו בשיחה שנסבה על בעיות כספים המטרידות את הנהלת התיאטרון.

– אם לסכם את המצב, – הוסיף יוסף – חוששני שמלה אחת תהא הולמת את המצב: רע! יש צורך בשינויים מרחיקי לכת.

– מה בדעתך להציע?

– אני? – יוסף נשען ברחבות על מסעד כסאו. יושבים היו בבית הקפה שנמצא ממול לבנין התיאטרון – לדעתי קיימת אפשרות אחת בלבד. להחזיר את הגלגל אחורנית. בראש ובראשונה, איש אינו כופה עלינו להחזיק בשלוש להקות גדולות. אני מניח שאם הסתפק בשתי להקות קטנות שתצגנה מחזות קאמריים, נוכל להתאושש.

– כמה שחקנים יש לנו? – שאל פלד בקול צרוד.

– שבעים ושנים.

– לכמה שחקנים אנחנו זקוקים לביצוע תוכניתך?

– לכל היותר… שלושים איש. – הפטיר יוסף.

– זאת אומרת שאתה מציע בפשטות לפטר ארבעים שחקנים! במלים אחרות אתה מאלץ אותי לכניעה! לחזור לתחילת הדרך! –פלד חבט בכף ידו על גבי השולחן – לא! אני מתנגד! לך ותבע עוד כספים מקרן נורמן, מהממשלה, מהסוכנות… לא איכפת לי מה שתעשה כדי לממן את מהלך העבודה הסדיר. אבל אינני מוכן לקצץ באנסמבל של התיאטרון. זה יעלה לנו בדמים ובבריאות עד שהגענו לממדים העולים על כל תיאטרון אחר בארץ.

– בסדר. – הניע יוסף בראשו.

פלד נעץ בו מבט בוחן. משל וראה אותו בפעם הראשונה בחייו. תמה לדעת מה קושר אותו לאיש הזה שחזות פניו כה רגילה, שאין בה כדי לעורר כל תשומת לב. פני איש אפור, מאלו הנקרים על דרכך לאלפים עד שאינך מסוגל לתהות על המיוחד שבתוי פניהם. בהבעת פניו נחרתה נאמנות של כלב למוסד בו עבד.

יוסף התכופף לפנים והמשיך. – לא אתערב עוד בענין זה. שפוט אתה לבדך.

– מוטב ותעשה כל מה שצריך לעשות כדי שהעסק ימשיך לדפוק בממדים הנוכחיים שלו!

– בסדר. – חייך יוסף.

– ה“בסדר” שלך משגע אותי!

משחזרו למשרד מצאו שגלילי ממתין להם. היה זה גבר בעל קומה ממוצעת, נבון־פנים, שניחן בעינים צוחקות ובפה חייכני. לבוש היה בפשטות. מכנסיו אפורים, מאלה הנמכרים לכל דורש בסכום השוה לכל נפש. מתחת למעילו בלטה חולצתו הלבנה.

– ובכן, – קידם פניהם בהתלהבות – הגענו עד למסיבת העתונאים?

נכנסו לחדרו של פלד. שבעה עתונאים המתינו להם, מסובים סביב שני שולחנות שהוצמדו אחד לשני. כוסות תה מהביל עמדו לפניהם, ובמרכז השולחן צלחת גדושת עוגות. מיד לאחר שנכנסו הגיע גורן, מתנשם בכבדות.

– יש לי חזרת־אור. – התנצל.

העתונאים חייכו בסלחנות. ישבו שם הציגי חמשה עתונים יומיים ונציגי שני עתוני הערב. “ידיעות” ו“המודיע”. הניחו לפניהם גליונות ניר, כשחלק מהם טורח על הכנת ציודו האישי – העט.

– בוקר מבורך, רבותי! –חייך פלד והתישב בראש השולחן. מימינו ומשמאלו ישבו גורן וגלילי. יוסף נשען במרפקו על גבי אדן החלון. – אין צורך להציג בפניכם את גלילי, – המשיך פלד – ככלות הכל, או אם לדייק, לאחר הכל, הינו חבר מקצועכם. – העתונאים פרצו בצחוק. האוירה היתה לבבית. – והוא הדין לגבי גורן שהוא אחד מטוב הבמאים שלנו. בקשנו להפגש אתכם ערב הצגת הבכורה של המחזה “הצדק יופיע” מאת אליעזר גלילי, כדי להעמידכם על חשיבותה של הבעיה הציבורית שמחזה זה מעורר. אני משוכנע שגלילי ייטיב ממני לספר לכם בקצרה תוכנו של המחזה.

גלילי כיעכע בחשיבות. דחה מלפניו את כוס התה, נרכן משהו והניח ידיו משוכלות על גבי השולחן. תחילה דמם כשוזר מחשבותיו. נעץ מבטו בתקרה בנקודה סמויה ופתח דבריו במתינות.

– גל העליה גרר עמו אלמנטים חברתיים שסכנה טמונה בהם. מלבד שחיתות הגובלת במעשי פשע נתעבים, צפה ועלתה בעיית הפריצות במלוא חומרתה! – קולו היה נמוך. שוקל כל מלה ומלה שהגה. דומה צד אותן ומקרבן אחת לרעותה. – המחזה שלי, – הדגיש באריכות מלת השייכות – דן בבעיה זו. “הצדק יופיע” מספר על אשה צעירה שהגיעה זה מקרוב לארץ, בודדה… היא נופלת קרבן בידי עלם צעיר השולחה לזנות. אשה זו שספינת חייה נטרפה מבקשת להמלט מחמת מרותו הרודנית של הצעיר… התצליח? האם יעמוד איש הרחוב ההגון לצידה, ימחול לה על עברה ויקבלה לחברתו? לא זאת השאלה. הבעיה היא, מה אנחנו עושים כדי להצמית מקור רעה זה בעודו בחיתולי. מה דינם של הברנשים האלה, תוצרת סרסורי הגלויות העוסקים בסחר הנשים? אור אדום נדלק! פירושו – סכנה!

גלילי סיים אמירת דבריו. תאב לדעת כיצד התרשמו הנוכחים מנאומו הפלקטי, משך אליו את הכוס ולגם לגימה ממושכת מהתה המתוק שנצטנן. בארשת פנים שכולה אומרת חשיבות, סקר את פלד.

– רבותי, – קם פלד ופנה לעתונאים – מונחות לפניכם הזמנות להצגת הבכורה. – העתונאים שינו איזון ישיבתם, עוקבים אחר הליכתו. פלד נע ממקום למקום בקלילות, מבקש לטעת בהם את ההרגשה שהינו העיקר לגביהם, והשאר טפל. – אנחנו חפצים שתהיו בין הראשונים שישבו בקרב הקהל. תעקבו אחר התרשמותו, הגבתו ודעתו. אתם השופר שלנו לקהל הרחב. אתם, בהבינכם חשיבותה של הבעיה המתעוררת במחזה, מסוגלים, – פלד בחן את העתונאים במבט חודר – מסוגלים וחייבים להגביר התענינותו של הקהל במחזה.

גלילי התמוגג מהנאה שעה שהאזין לדבריו של פלד. “יהיה עלי לשוחח אתו על העלאת האחוזים שלי” חלפה מחשבה בראשו. “אם המחזה שלי באמת כה טוב כדבריו, יעלה את המחיר שישלם תמורתו.”

– אנחנו, הקשורים הן במישרין והן בעקיפין במחזה זה, מוכנים לענות על כל שאלה שתציגו בפנינו – סיים פלד דבריו.

ראובן ליף, נציגו של עתון הערב “ידיעות”, קם ממקומו. גבה־קומה היה. קלסתרו כעור. עיניו הקטנות הציצו מבעד לזגוגיות משקפיו. באמצע פניו בלט אף בשרי מגובן וענק, תלוי מעל לזוג שפתיים קמוצות ודקות. ליף הסיר משקפיו ונעץ מבט חודר בפניו של פלד.

– אין בדעתי להציג שאלות בקשר למחזה זה, – אמר – אני מתכונן לעורר בהזדמנות זו בה נפגשנו בעיה שונה במקצת.

פלד נעצר במקומו. יוסף הזדקף, העתונאים הניחו נירותיהם על גבי השולחן. פלד ידע כי ראובן ליף אינו אגוז שניתן לפצוח בנקל. בחשש המתין להמשך דבריו.

– בשנה שעברה העליתם מספר מחזות מקוריים. ברצוני להזכיר לכם מה היו נושאי מחזות אלו. נתחיל ב“קזינו”. דומני שהוא מפרי עטך, גלילי? – ליף הפנה ראשו לעבר הסופר. הלה נע בחוסר־מנוחה על מקומו. – “קזינו” עוסק בחיי הלילה האפלים של תל־אביב. סנסציה מספר אחד! מחזה שני, “מצעד החיילים”, קומדיה מוסיקלית על צה"ל, סנסציה מספר שניים! מחזה שלישי, “ענין פשוט” שנושאו השחיתות במשטרה, סנסציה מספר שלושה! – ליף פנה לפלד שהאזין לדבריו במתיחות הולכת וגוברת. המלים בקעו מגרונו נוקשות. – הרי לכם תור הזהב של הסנסציות. בתחילה חשבתי שאכן נעשה מעשה ראוי לברכה, לשם העלאת בעיה, למציאת פתרון. נתתי ידי לכך וכתבתי רשימות מעודדות. בתקופה מאוחרת יותר הסתברה לי האמת שכל המחזות הללו נכתבו מתוך מטרה אחת בלבד: כסף. או אם להשתמש במונח תיאטרלי הולם – קופה…

– מה ברצונך להגיד בזאת, ליף? שיסעו פלד בחריפות.

– אתם מהתלים בקהל. – גיחך ליף – הונאה משותפת של מנהל התיאטרון עם סופרים כותבי סנסציות למען רווחים מפוקפקים!

– זאת התקפה אישית! – התפרץ גלילי – דבריך הופכים להתקפה מכוּונת! להשמצה! – פניו הכחילו. אצבעותיו נקפצו בזעם סביב לשולי המפה.

– גלילי, חסד אני עושה עמך שאינני נוטל קורה מעיני הקהל!

– להיכן אתה שואף להגיע בהשמצתך? – זעק גלילי בחמת זעם.

– לנקודה אחת שרצוי מאד שתאזין לה במתינות. – הגיב ליף בשלווה. ניכר שקשה לזעזעו מעמדתו הנוקשה. – היכן המחזה המקורי האמנותי? איהו?

– אין הקהל מעונין בו כיום! – נהם גלילי, משתדל להבליג על הריתחה שפיעפעה בקרבו.

– לא זאת האמת! – ליף הרים קולו – האמת היא שבקרקס “הסנסציות” שלכם התפלתם טעמו של הקהל. ערכתי לעצמי חקירה קטנה, ברשותכם האדיבה. התיאטראות מציגים בפני אולמות ריקים למחצה. הנוער החל להתעורר. הנוער החל לסלוד ממחזות אלה שעולה מהם ריח הניווּן והרדיפה אחר הצלחה קלה. לא כן, רבותי הנכבדים?

העתונאים חייכו, פרט לירקוני שזע על מקומו בחוסר מנוחה.

– אינך צודק, ליף, – פנה אליו – אתה טועה. מגזים.

– ירקוני, ידידי, – הצטחק ליף ועיניו הצטמצמו בחוריהן – אני משתתף בצערך על שאין מציגים את המחזות שאתה כותב. איני רואה כל טעם אם תמשיך להחניף בצורה כה גלויה. הצרה שלך נעוצה בכך שממחזותיך אין נודף ריח של אמנות וגם לא ריחה של סנסציה!

– שוטה! – זינק ירקוני ממקומו. קרחתו הבהיקה מחמת אגלי הזיעה שעלו בה. עיניו רשפו זיקי שנאה. – אתה מתקיף אותנו אישית. בוש לך!

יוסף הפטיר בחשאי קללה. ההתפוצצות הגדולה לה חשש תקופה ארוכה, החלה. משהתבונן בפלד, נבהל למראה פניו שנתכרכמו. עליו להחזיק ברסן ויהיה מה, הרהר. פלד פסע למרכז החדר.

– רבותי, – מלמל חרש – מוטב ונעצור בעצמנו – שלח מבט תובע הקשבה מהנוכחים. ליף השתפל על כסאו. גלילי גמע מבלי משים מהתה הקר שטעמו פג. ירקוני מחה אגלי זיעה מפניו. – לדעתי – המשיך פלד – עורר כאן ליף בעיה רצינית ביותר, ואני חייב לברכו על כך. לכשאני מהרהר בדבריו, אינני יכול שלא לומר לעצמי, כי יש אי־אלו נקודות בדבריו החייבות לעוררנו למחשבה מעמיקה יותר.

פלד משך כסא שניצב בפינת החדר והתישב עליו. יוסף נשם נשימה עמוקה. ידע כי פלד התחיל בלולינות שלו. מסוכנת למדי, חלפה בראשו המחשבה, אך עלולה לחלץ את כולנו מהבוץ.

– אין זו השעה הכשרה לדון בבעיה שעורר ליף. מוטב ונדע היכן אנחנו עומדים. אנחנו עוסקים במחזהו של גלילי ובשום דבר מלבדו. לכו וראו את ההצגה, אחר תדונו בטיבו של המחזה שאני כשלעצמי משוכנע בערכו ובמעלותיו. –פלד קם מן הכסא וניגש לדלת. – ובאשר לך, ליף, תודתי נתונה לך על הערותיך החשובות שללא ספק עוד נחזור לדון בהן בכל עת שתיראה לך.

משחלפו העתונאים על פני פלד, עצר ליף ליד הדלת.

– תודה עבור העוגות והתה. – גיחך. אפו נראה עתה גדול שבעתיים מעל לשפתיו הצרות. – אכן, עוד יהיה לנו אודות מה לשוחח.

פלד הגיף את הדלת. גלילי התרומם בכבדות מעל לכסא.

– לא פיללתי שנגיע לכך. – רטן – חזיר שכמותו! אני עוד אסדר את ליף. שמעתם על חוצפה שכזו? זאת היתה התקפה אישית… ינסה הוא לכתוב מחזות ונראה מה יעלה בידו!

– אל תתרברב, גלילי, – העיר פלד – המחזה שלך אינו מהטובים ביותר.

– אם כן, מדוע אתה מציג אותו? – כפות ידיו של גלילי נקפצו. חרונו גבר. ניכר שכבש זעמו בדי עמל.

– משום שליף צדק. אני זקוק לקופה טובה. אם תהיה לי קופה טובה, הרי גם אתה תפיק רווחים נאים. על כן, שמור על שלוותך. הרי אתה זקוק לכסף, כדי לשעשע עצמך ואת הנערות הכרוכות בעקבותיך.

– אל תטיף לי מוסר! – נהם גלילי. סומק עלה בפניו. שפתו התחתונה רטטה. – לוּ הייתי כותב מחזות אחרים לא היית מציג אותי.

– הצדק אתך, גלילי – הסכים פלד במנוחה – לא הייתי מציג אותך משום שאין ביכולתך לכתוב מחזות טובים יותר מאלו שהנך כותב כיום. אם להציג מחזות ספרותיים, אתה האדם האחרון שהייתי בוחר בו.

– כיצד אתה מעליב אותי? – גלילי זינק לעומת פלד. כפות ידיו תפסו בדשי מעילו. – הייתי מולק את צוארך אילולא נמצאנו עומדים במשרדך!

– הנך רשאי לעשות כרצונך. – הפטיר פלד בקור – תחסוך לך טירחה יתירה לפי שאין בדעתי להציג מחזותיך להבא בתיאטרוני.

– אתה, מה?

גלילי הרפה מדשי מעילו של פלד שנסוג צעד אחד אחורנית. ידיו צנחו לצידי גופו כחסרות רוח חיים. שפתיו נפשקו ועיניו ננעצו בבעתה בפניו של פלד.

– שמעת מה שאמרתי. – פלד שילב ידיו על חזהו.

– סלח לי, פלד, – מילמל גלילי – זו היתה התפרצות… לא יכולתי להבליג… כל אחד מאתנו עלול להתפרץ… לא כך, יוסף" נכון, גורן? – מבטו חלף על פרצופיהם מבקש הסכמה. קומתו השתוחחה קמעה משל ספג מהלומה. נראה מגוחך משהו.

– שמעת מה שאמרתי! – הפטיר פלד – מוטב ותעזוב את המשרד.

– סלח לי! – המהם גלילי בחוסר אונים.

פלד סר ממקומו. במתינות צעד לקראת שולחנו.

– יוסף, – גחן על גבי שולחנו והחל לסדר את התיקים ששלף מהמגירה – הואל להזכיר לגלילי כיצד יוצאים מכאן. – קולו מהוקצע היה וצלילו מתכתי. נמהלה בו נימת רודנות.

גלילי זינק לקראת השולחן, חטף את תיקו ופנה לצאת. בגסות דחף את יוסף, פתח את הדלת בהנף יד וטרק אותה ברעם. פלד לא טרח לשאת ראשו. בשלווה מעושה המשיך לעיין בתיק המונח לפניו. פתע נזכר בגורן.

– מה אתה עושה כאן גורן? יש לך חזרת־אור. החשמלאים ממתינים לך. בערב אסור לבדוק את החזרה הכללית.

– בסדר, פלד.

גורן נחפז לצאת, שׂשׁ להמלט מהמשרד בו חש עצמו דל וחסר־ישע.

– ובכן, נהם יוסף משיצא גורן – הרי לך מסיבת העתונאים שלך! לא לעולם חוסן, ידידי. עלינו להכניס בהקדם שינויים מרחיקי לכת בכל המסגרת שלנו.

– לא! – התקומם פלד – אינני מוכן לבצע כל שינוי!

– אין לפנינו דרך אחרת.

– תהיה ותהיה. – רטן.

משהיה יוסף חוזר ודן בקיצוצים שיש בדעתו להכניס בתקציבו השוטף של התיאטרון ובצוות האנשים הפועלים ברשותו, היתה חולפת בפלד הרגשה כאילו עומדים לחתוך בבשרו. לקצץ באברי גופו.

– מה תעשה אם כן? – שאל יוסף.

– אמצא מחזה טוב. אצור משהו חדש. – ניפנף בידיו משולהב – אתה מבין, אפיח רוח חדשה במפרשׂים שלנו. אזרים דם חדש בעורקינו. אנחנו נחזור לתקופת הזוהר שלנו… יוסף, בלבי יוקדת תשוקה לרענן את כל המוסד הזה. תן לי ידך ונעשה זאת! תן בידי מחזה אחד טוב וכל מלכלכי הניר האלה, יהיו נתונים שוב בידנו. מחזה אחד טוב!

– והיכן תקח אותו, אצל גלילי? – ליגלג יוסף, מבקש להצן התלהבותו.

– אני אמצא אותו. – מילמל פלד כאחוז תזזית – אני חייב להשיגו…

טרטור הטלפון קטע דבריו. יוסף צד את השפופרת.

– כן?

– מנהל משרד ראש הממשלה מבקש לדבר עם פלד. – בקע קולה של הפקידה.

– אינני כאן. – הפטיר פלד חפוזות – יוסף, קבל את השיחה. אני מסתלק… אני יוצא מכאן… טפל בענינים השוטפים…

מיהר לעבר הדלת. היתה בו תשוקה עצומה למצוא עצמו הרחק משאונו של הכרך הבוקע מבעד לחלון. יוסף נעץ בו מבט תמה. משך בכתפיו. גחן והתישב על גבי כסאו של פלד.

משיצא פלד מבנין התיאטרון עלתה באוזניו המיית גלי הים הגועש. השתוקק לשוטט קמעה לאורך שפת הים שרגע מהסערה שטילטלה מימיו משך הלילה שחלף.

בחפזון צעד במורד הטיילת בעליצות נעורים שתקפה אותו פרץ במרוצה לקראת החול הזהבהובי. בודד היה בשעה זו, לבד מהגלים המתפרצים בסאון לעומת החוף. כרבולתם הקצופה, ששיחקו בה בהרות קרני שמש המפציעות מבעד לחשרת העננים, העליצו רוחו.

פסע באיטיות על גבי החול שספג משך שעות הלילה מי גשם שוטף עד שהפך כבוש. מדי פעם, השתופף, נטל חלוק אבן שטוח והטילו בחדווה לעבר הגלים.

סלע בלט בחלקה בה נושקים הגלים לחוף. בזריזות קרב אליו, טיפס בו, ומשנמצאה לו אחיזה, גחן וישב עליו, צופה בתלי העננים שנערמו סמוך לקו האופק. שוליהם נדמו כשולי מפה חרוכה מחמת נוגה קרני החמה שפגעו בהם. רפיון אחז בו. תחושת קלילות מוזרה חלפה באברי גופו. מוחו היה צלול. מחשבתו בהירה.


בעודו עוקב אחר התנשאותו של גל בסמוך לחוף ונתזי המים גולשים מעל לקצף הנישא מעדנות לעבר החוף, התעוררה בקרבו תשוקת יצירה עמומה שטרדה מנוחתו. ניעור בו רצון לפעולה. לעמל כבתקופות הקודמות. עמל שנבע מתוך הכרה צלולה, אמונה ושיקול דעת שמטרתו אחת: ביום הצגה בשאר־רוח ובכשרון שניחן בו. מוזר, הירהר, הרי ידעתי שבוא יבוא היום ושוב תתעורר בקרבי תשוקה נפלאה ליצור משהו חדש, יפה ונאצל.

בגמישות ניתר מעל הסלע. החל פוסע לעבר העיר. רגליו פרטו צעדיו על גבי המדרכה בחפזון. עקב בלב גדוש שמחה אחרי הנשים והגברים שהתרוצצו ברחוב ההומה. זו תחילתה של שמחה הממזגת ערגה ליצירה. זיקי אור ריצדו בעיניו היוקדות.


 

ה

פיסת ניר התעופפה בחלל. כנף הרוח נשאה אותה עד שפגעה בחזית הבנין. משם רחפה מעדנות וצנחה בסמוך למפתן הדלת הרחבה. פלד עקב אחריה באדישות. נעץ מבטו ברחוב הדומם. חשכת לילה קודר אפפה אותו. נהם גלי הים הגועש גבר. באוזניו עלה הד נקישות עקבי הגבירות שהתרחקו מבנין התיאטרון.

התנשם עמוקות. הולם לבו גבר. בגבו נשען על גבי הדלת כשידיו תחובות עמוק בכיסי מעילו העליון. הרוח המסתוללת שרקה בין אמירי העצים ששחו קמעה. קווצות שערו הצליפו במצחו. מועקתו גברה. טרם נמחה מזכרונו מראה הקהל שנחפז לנטוש את אולם התיאטרון. כשלון. המלה רחפה על שפתיו. בלא רצון הגה אותה. הצגת בכורה בתיאטרונו ומסך אחד בלבד נפרשׂ לצדדים, חושף לעיני הצופים את קלונם של חמשת השחקנים הנבוכים מתגובת הקהל הקרה.

פלד נשך שפתיו. כפות ידיו התאגרפו. צפרני האצבעות המטופחות ננעצו עמוק בבשר כפות הידים. תחושת הכאב עינגה אותו. ההתיסרות הגופנית נעמה לו, ממתיקה את המרירות שכירסמה בו. הכאב חל, לכל אורך גופו הצנום. נענע בהונות כפות רגליו כמבקש למצוא פירצה בנעלי הערב החגיגיות.


שיעול עצבני בקע בסמוך לו. מופתע נפנה לאחור. ראה את קומתו הגבוהה של ליף הניצב לידו, נאבק בנסיונו לשים קץ לשיעול האכזרי שתקפו. לאורן הדל של הנברשות שעדיין דלקו באכסדרה הבחין בסומק העז שהציף פניו המגושמים של ליף. חוטמו הגדול, השרוע מעל לשפתיו הדקות, החויר, ואילו לחייו הסמיקו. מתנשם בכבדות מחט את בדל הסיגריה בעקב נעלו.

  • אתה רואה, – חייך וכיעכע לנקות גרונו משיירי ליחה מטרידה – הרופא הזהיר אותי לא פעם שעלי לחדול מעישון.

– עודך כאן? – תמה פלד.

– משתומם, מה? – ליף גיחך וקרב בצעדים איטיים לעבר הדלת. הרוח פרצה בעדה והצליפה בפניו. שלח ידו וזקף צוארון מעילו. – אתה יודע, לעתים אני אוהב להיוותר האחרון. יש בכך קסם סמוי. אני מצליח לשחזר לי את התמונה במלואה.

– איזו תמונה העלית הערב, ליף? – שאל פלד. קולו היה יבשף מזכיר נפצוצי גזע שהתבקע.

– כשלון, פלד. – ליף טפח בידיו על ירכיו. רק כעת גילה פלד, כי ידיו של ליף ארוכות מאד. כפות ידיו כמעט ונגעו בברכיו. – אתה יודע, פלד, הרהרתי יפה בהזמנתך לשיחה. החלטתי לדחות אותה.

– מדוע?

– מדוע? – ליף חיכך כפות ידיו הקרות אחת ברעותה – אהיה מגוחך בעיני אם אצא כנגדך בהתקפה דון־קישוטית מובהקת.

– אני מבין שברגע זה אינך רואה בי אלא טחנת רוח?

– טחנה שאינה מסוגלת לעמוד בפני סופת זעמו של הקהל. – ליף שלה מכיסו חפיסת סיגריות זולות. משפתח אותה, הושיט לבמאי. – בבקשה.

– תודה. – סרב פלד – אני מעשן טובות משלך.

– שיערתי כך. – חייך ליף. תחב סיגריה בזוית פיו והציתה – אין טעם להלחם בך, פלד. הערב נוכחתי בתופעה מעודדת. מסתבר כי אגדת “בגדי המלך”, יש בה יותר ממשות מכפי שסבורים היינו. הקהל שלכם, המעריץ אתכם, הפך לפתע לתינוק הרכוב על זרוע אביו וזועק: הבט, אבא, המלך ערום! – ליף החל לגחך. לפתע התקף שנית בשיעול ארור שהחניק את נשימתו. גופו התעוות משהתאמץ לשים קץ לשיעולו. פלד לא זע ממקומו. באדישות, התבונן בגבר המגודל שנאבק על נשימתו הלקויה. ליף הזדקף, פער פיו, פלט אויר, נשם נשימה עמוקה ונתחייך:

– הרי אמרתי לך, אסור לי לעשן. נראה שאין לי תקנה. עשרות פעמים הבטחתי לעצמי שאחדל מעישון ועמדתי בהבטחתי עד לסיגריה הבאה.

– עלי להקיש, – חייך פלד באירוניה – כי הבטחה שלך משולה להבטחה שעוד בטרם ניתנה וכבר הופרה.

– תפיסתך מהירה! – ליף צעד לפנים – אל תסמוך עלי, כשם שאינך רשאי לבטוח בקהל הבוגדני שלך. הוא ישאר נאמן לך כל עוד לא תשטה בו, אך יפנה לך עורף ויקרקר יסודות בגינך אם תהתל בו.

– כך? – גבותיו של פלד התרוממו בלגלגנות.

– עוד תלמד לדעת, פלד ידידי, שאין צורך בסידרת מאמרים מפוצצים. אני מתחיל להריח בחלל משהו חדש בארץ הזאת. התפכחות של הקהל.

ליף חלף על פני פלד. כעת, ניצב מחוץ לתחומי הבנין. סמוך למדרכה. הרוח פרעה שערו הדליל לקווצות קווצות. חשפה פינות קרת שהחלה לפשוט בפדחתו. שפתיו נעו. דומה וטרם סיים אמירת דבריו. אך משום מה חכך בדעתו ופיו נקפץ. מבטו הבוהה נח על פניו של פלד. אחר הניף ידו.

– לילה טוב. – הפטיר וחצה את המדרכה.

– ליל מנוחה. – מילמל פלד. רק משחלפה שהות קצרה הבין כי ענה לברכתו של ליף. – לכל הרוחות! גידף – זנאי ארור ומכוער!

ליף גרר רגליו ברשלנות. שחיקת הסוליות במרצפות המדרכה העבירה צמרמורת בגופו של פלד. משפנה לאחור משך בכוח בידית הנחושת של דלת העץ הגדולה. צירי הדלת חרקו. מעין יללת חתול נוגה. נאלץ למשוך פעמים מספר עד שעלה בידו להגיפה סרבנותה עוררה בו חמת־זעם. נפנה משם ובחפזון פסע לעבר הבמה.

משצעד על הבמה, בדרכו לחדר האיפור, קפא איצקד מט מנהל הבמה על מקומו. נתן בו מבט שאינו אומר ולא כלום. הפועלים הזדקפו ועצרו תנועתם הקפואה בחלל. פלד עצר בהליכתו החפוזה. הפנה ראשו כלפיהם ומבטו סמור הזעם ננעץ בהם, עובר מאחד לשני.

– חזרו לעבודתכם! – שאג – אל תתבטלו!

פועלי הבמה צייתו והחלל נתמלא צרימות ארגזים המוזזים ממקומותיהם בחופזה. פלד נפנה מהם. משך בקשר עניבתו שדומה היה לו שהחניקה צוארו יתר על המידה. בזריזות דילג על גבי ארבע המדרגות היורדות מטה לחדר ההלבשה. הדלת היתה מוגפת ידו רטטה קמעה משלחץ את הידית כלפי מטה. בכוח דחף את הדלת. זו נפרצה ונחבטה בקיר. באותה דקה חלף על פניו יאיר.

– לילה טוב. – זרק לעומתו, ובטרם עלה בידי פלד לעכבו, כבר הותיר מאחורי גבו ארבע מדרגות בטון מדיפות קור.

ברווזון היה טרוד בהסרת המשחה השמנונית מעל פניו המפוטמות. עיניו התכולות והזעירות, השוכנות מתחת לגבינים שצבעם כעין שיבולת דהויה, ננעצו חששניות בדמותו הצנומה של פלד. הניח את קופסת המשחה הפתוחה, ממתין לתגובתו של מנהלו. אורי, שישב ליד, חייך בתום־לב ומיד חזר והמשיך לטרוח על תליית בגדיו במקומם המיועד.

יעל הוד החליקה את שמלתה הצרה, טופחת מעדנות על גבי עכוזה. אף לא טרחה לשלוח מבט לעבר הדלת שרעמה אותה דקה, קמה אילה ממקומה. זה עתה סיימה להסיר את האיפור מעל פניה. גופה התמיר היה לבוש חלוק שבדו הקליל רימז על חיטוביו הנאים. פסעה לקראת הארון, נטלה בגדיה, ובלא להשגיח בפלד הסירה את החלוק ונשארה חשופה, פרט לשמלתה התחתונית השקופה.

– רצחתם את ההצגה! – זעק פלד בריתחת־פתע. הדם אזל מפניו שבדרך הטבע ניחנו בגוון בהיר. – אתם… – המלים שביקש להקיא פירפרו על קצה לשונו. חש עצמו מגוחך באשמה שהפריח. זועף, פסע מעל למפתן הדלת. – חוששני שנכשלנו. – מילמל באכזבה – אינכם אשמים…

בכבדות צנח לתוך הכורסה שנותרה לפליטה מאחת ההצגות ומשום־מה נשכחה בחדר האיפור. הכורסה קלטה גופו באנחה. מבטו שוטט על פני החדר רחב־הידים, נתקל בכל פינה בזרי פרחים שנראו כמיותמים. קם ממקומו וקרב לפינה בה היו מצויים זרים רבים. מסתבר שלא טעה. שייכים היו ליעל הוד. מבלי משים פתח אחד הזרים. זר שושנים נאות, מדיפות בושם משובב נפשות.

– מותר לי? – שאל.

– כן. – השיבה יעל הוד – לילה טוב לך. – נפנתה ממנו ופסעה לעבר הדלת.

– מה עם הזרים?

– אני משאירה אותם לך. – גיחכה וחשפה שיניה – לך הם מתאימים להפליא, הרקולס שלי!

פלד התאמץ לחייך. תחת זאת בקע מחזהו גירגור משונה. נחפז וקפץ פיו כשקמט מריר מקשט לחיו, משתפל לעבר סנטרו. משחלפו על פניו ברווזון ואורי, והוא תוהה עדיין על מה שאירע בערב זה של הצגת בכורה, לא השגיח בהם ולא ענה לברכתם. התאושש קמעה משעמדה אילה לנטוש את החדר.

– המתיני – הפציר בה ופסע לקראתה.

– צר לי, פלד, – חייכה בנעימות – אך לא אוכל להשאר. ממתינים לי.

– היכן?

– הוזמנתי למסיבה. – בטרם עלה בידו לעכבה, הגיפה מאחוריה את הדלת.

נותר בדד בחדר האיפור. על הרצפה התגוללו חתיכות צמר גפן ספוגות שומן וצבעי איפור שהפכו לעיסה קודרת ומשמימה. התבונן בתקרה. נגלו לו פיסות סיד מתקלף שחשפו את גג הבטון המקורקר. טעם מר עמד בפיו. שלף סיגריה והציתה. בסקרנות עקב אחר איבכת העשן העולה ופושטת בחלל כגלילי עשן אפור המתערבלים אחד בשני, ונמוגים בהתפשטם כלפי מעלה. חדרה לתודעתו הוודאות כי נוצר בדד בין ארבעת הכתלים שהכילו בקרבם ריחות בשמים שונים.

חזר וניגש לזר השושנים המונח מיותם על גבי השולחן. בזהירות משך והוציא שושנה. משקטם גבעולה הדוקרני, נעצה בדש מעילו. נפנה למראה הגדולה, הניצבת סמוך לארון הבגדים. בדק חזותו מתוך סקרנות. האור החזק הדגיש ארשת ליאותו. מיהר וכיבה את הנורה שדלקה במרכז התקרה. נותרו ארבע נורות זעירות שדלקו משני צידי המראה. חזר והתיצב בפניה. עתה השביע האור רצונו. כף ידו עלתה והחליקה בלוריתו שנתפרעה ברוח.

משיצא מבנין התיאטרון חצה את הכביש בצעדים מאוששים ונכנס לבית־הקפה. מבטו שוטט בכה ובכה. משפסע לפנים, נתקל בדמותה של רעיתו רעומה, יושבת בדד בפינת האולם. חמימות של אוירה ביתית נעימה ליפפה סגור חזהו. מיהר וקרב אליה, משתפל על הכסא שניצב לידה.

– הלו, רעומה, – לאט – המתנת לי?

– כן. – לחשה – ציפיתי לך.

– אני שמח. – הניח כף ידו על זרועה השמנה – התדעי, – הוסיף בבהילות כחושש שלאחר דקה לא יעמיד בו האומץ להגיד דבריו – את יקרה לי מאד.

– יקירי! – אור נדלק בעיניה הגדולות. שפתיה נפשקו לחיוך ורשת הקמטים שבפניה נתעצמה. פלד משך ידו.

– כן. – הגה במרירות כמוסה – התגעגעתי עליך…

– יקירי, – לחשה חרש – צר לי על שנכשלתם. אינך יודע עד מה צר לי. האשמה אינה בך.

– כן. – הפטיר.

– הרי אתה הטוב שבבמאי הארץ הזאת. כבר הוכחת זאת לכל לא פעם ולא פעמיים. אני אוהבת אותך, יקירי…

– מלצר! – זעק לפתע פלד. המלצר קרב בחפזון. סלק ממני את שק השומן המטריד הזה, ביקש להגיד. תחת זאת, משנח מבטו על פניה הנוגים שעוררו בקרבו חמלה, התגבר על שאט־נפשו ומילמל – פעמיים קפה שחור.

– התדע, – צהלה רעומה – הילדה שאלה עליך פעמים רבות משך שעות אחר־הצהרים. אבא, אמרה, אני לוצה את אבא’לה! – פרצה בצחוק נעים ושופע חיות. גלי הצחוק הזכירו לפלד שביב זכרונות, עת חיזר אחריה והיא דמוית בובה זעירה, כאילו נוצקה מחרסינה שברירית.

– אני לוצה את אבא’לה! – חזרה ואמרה.

– אבא’לה… גם אני הייתי חפץ לקרוא כעת, אבא’לה – הירהר – אבא’לה, – לחש כשראשו נרכן לפנים. מתוך ספל הקפה שניצב לפניו, עלה קלסתר פני רעיתו. הושיט ידו ודחה את הספל.

– אינך רוצה בקפה? – שאלה.

– איני רוצה בו! – השיב.


 

ו

המיית קולות רמים התערבבו בהדי צחוק פרוע שנתלוותה לו מנגינת רדיו חורקנית, בקעה מהבנין הקטן המוקף גינה שהעזובה נתנה בה אותותיה. אילה קרבה לחזית הבנין בהיסוס. מכבר נשכח מקרבה טעמן של מסיבות אמנים. רק שרידי זכרונות, טרם נסיעתה לאנגליה להשתלמות, עוד לחשו בקרבה ואף טעמן היה תפל למדי. היתה זו המסיבה הראשונה שנענתה להזמנה שבאה לה מפי בעל הדירה, צייר צעיר שהכירה בעת שהותה בלונדון.

עמדה לפני הדלת חוככת בדעתה אם להכנס או לאו. מילא, החליטה ומשכה בכתפיה, השד אינו נורא כל כך. בלי להשתהות הקישה בדלת. נראה שההמולה שעלתה בלב הדירה טרפה הלמות נקישתה. חזרה והלמה בכוח באגרוף קמוץ. ההמולה לא שככה אלא הלכה וגברה. מסתבר שמאן־דהו פרט על מיתרי צחוקם של הנוכחים ואתה נענו ושאגו בצחוק פרוע וסוער. אילה תחבה כפות ידיה בכיסי מעילה הצמרי. יש להניח שלא יעלה בידי לחדור, הירהרה, מוטב אולי כך.

משסבה על עקבה ועמד לנטוש את החצר, נתקלה בגבר גבה־קומה שניתר בקפיצה זריזה מעל לדלתית ורגליו נתקעו בקרקע מולה. אילה נרתעה לאחור בבהלה. הלה פרץ בצחוק עליז ועמוק.

– הלו, נערה, – אמר – אינך מסתלקת!

– עוד לא נכנסתי. – נדבקה בצחוקו ששפע בדיחות הדעת.

– כיצד? – תמה.

– נראה שלא שומעים כלל בפנים שמישהו מקיש בדלת.

– הה! – הפטיר.

משום־מה לא פנתה וחלפה על פניו. נתקשתה לסקור תוי קלסתרו שנחבא מתחת לבלוריתו הכהה שנפרעה ברוח. הברנש תמך מותניו בכפות ידיו. למרות היותה גבוהת קומה האפיל עליה בממדי גופו התמיר. לא הניח בידה שהות ממושכת לבחון חזותו שטושטשה באפלולית הלילה.

– נחדור בדרך שונה קצת. – קבע בהחלטיות ובלי להמתין לתשובתה, תפס במרפקה, דחף אותה לפנים. – בואי!

תמהה על־שום־מה היא מצייתת לו, פוסעת ואינה טורחת לחלץ זרועה מידו שליפפה אותה בכוח. צעדה בעקבותיו לעומקה של החצר, בהקיפם את הבנין בעל הקומה האחת. משהגיעו סמוך למרפסת, נעצר.

– המתיני כאן. – ציוה עליה. מיד, ניתר מעל למעקה המרפסת, שלח גופו הארוך מעבר לכפות ידיו וכבר ניצב בפנים. – כעת תורך. – צחק.

בטרם הבינה למתרחש עמה, נתחבו כפות ידיו מתחת לאצילותיה. הרים אותה בקלות עד שהעבירה מעל למעקה והורידה בסמוך לו.

– את רואה? – צהל – אסור להתיאש. מחצית הדרך הקשה כבר הותרנו מאחורינו.

פסע לעבר התריס המוגף. החל להלום בו באגרופים קשים. אחיזת התריס נתרופפה. גחן ודחף אותו כלפי מעלה.

– עברי! – פקד עליה.

נחפזה והשתופפה. שולי שמלתה החליקו על גבי הרצפה הרטובה. הוא גחן בעקבותיה והתריס רעם וצנח ברגע בו הירפה ממנו. עומדים היו בחדר חשוך.

– גברתי, – הושיט ידו לפנים – השירות ניתן במלוא האדיבות. כעת, עליך להתמצא בעצמך!

בטרם עלה בידה להודות לו חמק לחדר הסמוך שבקעה ממנו מנגינת מחול סוער. אילה משכה בכתפיה. נחלצה מהמעיל והניחה אותו על גבי ערימת מעיליהם של אלה אשר קדמו לה. משיצאה מתחומו של החדר החשוך ניצבה בפתחו של חדר רחב־ידים. נורה זעירה שילחה בו קרניה הקלושות, חושפת גושי צעירים וצעירות שנדמו מעשה מקשה אחת.

מספר זוגות התאמצו לרוקד מחול סווינג סוער; קבוצה אחת הסבה סביב לבקבוק קוניאק שעבר מיד ליד; קבוצה אחרת, בסמוך לכורסה עליה השתרע בעל הבית בנוחיות יתירה, עסקה במחיאות כפיים לפי מיקצב הבוגי הגועש. זוגות מספר היו שׂרועים על גבי שטיחים, מתעלמים מהמתרחש ושוקעים בתחומם בלבד.

כזאת, היתה התמונה שנגלתה לראשונה לעיניה. מיד חזרה לתודעתה תחושת מסיבות שלפני שנים; דומה והיא מצויה שנית בקרב חוג מכריה ההוללים. כף־יד גברית לפתה בחוצפה קרסולה. בקור רוח חלה את רגלה ודרכה על אמת ידו של הגבר מדובלל השיער ובוהה המבט. הלה נאנק.

– סליחה. – התחייכה בנעימות.

צעדה, דלגה מעל לזוג שׂרוע בסמוך לכותל. משגילתה שרפרף, נחפזה והתישבה עליו. מרפקיה השעינה על ברכיה ואילו כפות ידיה הליטו פניה, תומכות ראשה. בענין רב סקרה חזית המסובים הזרים לה מבעד למסך העשן שגידש את החדר עד לידי מחנק.

מבטה נצטלב במבטו של שיקי, הצייר בעל הדירה. הלה הניף ידו מצטהל, וצעקה פרצה מגרונו.

– טוב שבאת, אילה. חסרות כאן חתיכות רציניות!

המלה “חתיכות” גברה על אינפוף המוסיקה החורקנית ועל להג שיחותיהם של המסובים. באחת נפלה דממה. מבטי הגברים והנשים ננעצו בה כהופכים בגופה.

– אה! – חנחנה רקדנית קטנה בקולה – ראיתי יותר טובות ממנה!

– בלמי פיך! נהם גבר מזוקן שישב לידה וכדי להמחיש הלכה למעשה, טפח בכף ידו השעירה על פניה. – כזאת דוחפת עשר כמוך לכיס הקטן!

סומק פשט בפניה של אילה. התאמצה לחייך. מבטה שוטט סביב, שמא תתקל במודע שיחלץ אותה ממבוכתה.

– מה שמך מותק? – עלתה קריאה מפינת החדר.

– אמא מרשה לך להסתובב בלילות? – רדפה אחריה קריאה שניה.

– תרימי את החצאית. רוצים לראות את השוקיים!

– את השוקיים!

– את השוקיים! – זעקו בחדווה פרועה הנערות שהתרוממו מעל למקום מרבצן וקרבו אליה עד שסגרו עליה סביב. ריח של קרב עלה בנחירי אפה. מתוך שלוות נפש הצטחקה. הזדקפה ונסמכה בגגבה אל הקיר. בהתגרות פתחה את הסודר וחזה הגבוה פרץ לפנים.

– רוצות משהו, ילדות?

– כן, אמא. – ענתה נערת ג’ינס אדומת־שיער בקול צורמני – רוצה לראות את השוקיים!

– קרבי. – הזמינה אותה.

מישהו שיתק את הרדיו. הגברים קמו בעקבות הנערות והצטופפו סביב אחוזי סקרנות. מבטיהם חלפו בהנאה לאורך גופה המלא של אילה. עיניה האפורות הציצו בהם בקור־רוח. ברנש מנומש התכופף ונשף בפניה סילון עשן. צחוק פרוה פרץ מפי הנערות.

– גם כן חתיכה! – הכריזה אדומת־השיער והניפה ידה לעבר שמלתה של אילה מתכוונת לחשוף רגליה. לכך ציפתה אילה. בזריזות תפסה בזרועה הדקה של הנערה וסובבה אותה לאחור בתנופה בטוחה. בטרם עלה בידי המתגודדים להבין לפשר המתרחש לעיניהם, וכבר היתה אדומת־השיער שרועה על השטיח לקול צחוקם של הגברים.

– חתיכת פרה!

– מאה אחוז!

הגברים הלכו והשתלהבו. היו ביניהם נערים בני תשחורת ולעומתם ניצבו גברים בגיל העמידה. עלה בידה לזהות ביניהם שחקנים, סופרים, משוררים וציירים.

– הילולת בשרים מודרנית. – הירהרה ולא נעה ממקומה כמלוא הנימה. המתינה לראשון שיעז להתקרב אליה.

– הי, זאבים! – בקע קול נשיי ועמוק מאחורי הכורסה הרחבה – כל המשתוקק לאשה, אלי!

ראשה של יעל הוד הופיע מאחורי משענת הכורסה. עיניה הגדולות רחבו לאין שיעור. שפתיה נפשקו וחשפו תבנית שיניה העשויות במתכונת אחת. באפס־כוח נשענה על גבי הכורסה. נשימתה היתה כבדה. ניכר כי הספיקה ללגום לקרבה כמות מכובדת של משקה חריף.

– גברים! – צחקה בלעג מר – גם אתם גברים? כולכם עכברים! עכברים עלובים! חה! חה! חה! – לשונה חפזה על שפתיה. צחוקה הלך וגבר, כובש את הדממה. משתפסה בקבוק משקה הניפה אותו כלפי מעלה ומילמלה.

– בואו אלי, עכברונים… בואו… קרבו…

אילה נשכחה מלב כל. נשמה לרווחה. תשומת לב הנוכחים הופנתה ליעל הוד שהעלתה רגלה על גבי הכורסה וחשפה אותה לעיל כל.

– אתם רואים? – נחרה – לזאת קוראים שוק!

– יחי השוקיים! זעקו בתשובה והחלו למחוא כפיים בקצב סוער. יעל הוד פרצה ללב החדר. מאי־שהוא נזרקה לידה גיטרה. תפסה בה והחלה פורטת על גבי המיתרים. בת קול עוגבנית פרצה מגרונה. עיניה נעצמו.

אל תדאג הגבר,

לך מוכן כבר קבר –

הזהרו מן האשה,

לכם היא מכינה מיטה!

– לכם היא מכינה מיטה – שאגו הגברים והמעגל התכווץ. יעל הרפתה מהגיטרה. תפסה בבקבוק, הניפה אותו מעלה והגיחה את המשקה החריף לגרונה. חזרה ונטלה הגיטרה.

בקבוק בצוארו תופסים

הו, זכרו זאת עכברים –

במותנים אשה חובקים

הו, זכרו זאת זאבים!

– הזהרו מן האשה, לכם היא מכינה מיטה!– עלתה זעקת המתגודדים.

הגיטרה נשמטה מידיה של יעל הוד. בכף רגלה החשופה, דחתה הצדה את הבקבוק הריק. באיטיות פקחה עיניה. מבטה שוטט סביב על פני הגברים. בחנה אותם במתינות כאומדת ערכם והתנשמה עמוקות.

– חבל! התאכזבה – אין ביניהם גבר אחד הראוי לשמו!

פסעה לטבור החדר, דוחפת בגסות את העומדים סביב. פנתה וצנחה למרגלות אילה. מוסיקה רועשת בקעה שוב ממקלט הרדיו הנושן. דשדוש נעלי הרוקדים נבלע בשיחות המסובים שהתכדרו קבוצות קבוצות.

– מעודי לא שיערתי שאפגוש אותך כאן. – צחקה אילה.

– אותי? – גיחוך תפל בקע מגרונה של יעל. יגיעה, השעינה ראשה על ירכה של אילה. – אותי תוכלי לפגוש תמיד אך ורק במקומות כאלה; אותי תוכלי תמיד לראות מוכת־שתיה ומבושמת לאחר נצחונות וכשלונות כאחד… אותי תוכלי… אותי…

עיניה נעצמו. חזה עלה וירד קצובות. נרדמה. ראשה נשמט הצדה. כפות ידיה נשענו על גבי המרבד המזוהם. אפה הזעיר והסולד נראה חמוד בין לחייה הסמוקות. ברגע זה נדמתה צעירה בשנים מספר משיעור גילה האמיתי.

– נרדמה, מה?

– כן. – אילה נשאה ראשה. מעליה ניצב גבר צעיר, גבה־קומה שנגס בהנאה בכריך האחוז בידו. – הו! – הוסיפה – את מוּכָּר לי.

– גם את. –צחק – הרי אני שהכנסתי אותך לתוך הלבירינת המודרני הזה. – גחן והתישב על גבי השטיח – כיצד בילית עד עכשיו?

– לא ראית? –תמהה.

– ודאי שלא. – נעץ שיניו בכריך – הייתי טרוד במטבח. עלה בידי למלא חלל הבטן. דבר שלא עשיתי מזה עשרי וארבע שעות.

– מסתבר שאתה חי ממסיבה למסיבה. – ציינה.

– נראה שכך הדבר. – השיב בלא מבוכה והניף ידו לעבר בלוריתו הפרועה. משחשף מצחו הגבוה הבחינה במבנה פניו המוארכים. בצידי אפו הישר נצנצו שני אגמי עינים שחורות וגדולות. מבען התמים עמד בניגוד משווע לפיו המלא והתחום במסגרת שני חריצים עמוקים. הוא הצטחק ופניו לבשו ארשת נערות.

– נחמד! – לגלגה.

– התדעי, – סקר אותה במבט חודר – לוּ הייתי יודע שכזאת את, הייתי מוכן להשאר במשך יממה נוספת ללא ארוחה הגונה ובלבד שלא לנטוש אותך בין פריצי החיות האלה.

התבוננה בו בחיבה וסיפרה לו על אשר אירע משך השעה שהיה טרוד בזלילה. נראה שלא הופתע. להפך, פרץ בצחוק רועם ועולץ.

– ודאי נבהלת?

– הו, לא! – הגיבה – איני נבהלת בקלות.

– יפה. – הסכים עמה – אין טעם להבהל מחבר קוטלי הקנים האלה. בעצם היו מסתפקים בהתבוננות ממושכת בך. ולמען האמת – צהל – יש מה לראות!

– נראה שאינך שונה מהם. – סנטה בו.

– לא התימרתי להיות מה שאינני. – משך באדישות בכתפיו הרחבות – נכון, אינני טוב מהם במאום. כמוני כמוהם. שוטה! – נעץ בה את עיניו והן גלויות, דומה ובתהומן מקננת נשמתו. – ומי את?

– שחקנית. – השיבה.

– ההה! – הושיט לשונו בליגלוג – ובכן, – החליק על גבי פניו המוארכים – גם את דבוקה בברית־אחים לגזע הזה. – הצטחק והניף ידו לעבר הנוכחים.

אילה פרצה בצחוק לבבי.

– ומי אתה? – שאלה – מה שמך?

– הכשלון. – השיב – כך קוראים לי, ואילו את, אל תאמרי לי את שמך.

– אתה יודע את שמי? – תמהה.

– ודאי! קמטים עלו במצחו כאחוז הרהורים – לך אקרא בפשטות, ההצלחה! הנך הניגוד המוחלט לי.

– נראה שאתה דוגל באחדות הניגודים. – ציינה.

– קלעת למטרה. – טפח בחיבה על כתפה.

– ספר לי מעט אודותיך. – ביקשה והופתעה ממידת הסקרנות שנגלתה בה לפתע.

– מוטב ונשאר אלמונים איש לרעותו.

– חבל. – מילמלה – גם אני דוגלת באחדות הניגודים.

הוא הסתמר. בזריזות חתולית זינק ממקומו. משניצב עליה במלוא קומתו הגבוהה, הבחינה מה תמיר גופו. בחדווה סקר אותה בעיניו השחורות. התכופף וכף ידו תפסה בסנטרה ברכות.

– אינך מהתלת בי?

ההמולה הלכה וגברה. מישהו לידם עמד והקיא מרתו. רעו טפח באדישות על גבו. המוסיקה הלמה ברקותיה. בחלה בכל המתרחש סביבה. התבוננה ביעל הוד ששקעה בשינה עמוקה.

– סלק אותי מכאן. – ביקשה.

– בואי!

הושיט ידו ותמך במרפקה. גבר מגודל זקן פרוע נשק לנערה בעלת זנב סוס כשהם נשענים על גבי הדלת. הצעיר משך בידית ובכוח רב הקפיץ את הזוג המתמסר בכל מאודו לנשיקה.

– תודה! – אמר בלגלוג לבעל הזקן שהתבונן בו בחימה – אתם אדיבים מאד. – נפנה לאילה מצטחק – הדרך פנויה, גברתי.

המתין עד שחזרה ולבשה מעילה. בחוץ, קדמה פניהם רוח עזה. עלתה ובאה ממערב, מסיעה צרורות עננים שהגבירו חשכת הליל בכסותם ריצוד הכוכבים. כנף רוח חדרה מבעד למעילה וצימררה גווה. בסקרנות והתבוננה בשעונה. הזרחן הדבוק לספרות הורה על השער שתיים אחר חצות.

– לאן? – לשדות אוסיזיס. – צחק ומיד מיהר להסביר עצמו – לא נרחיק לכת. אני מתגורר במרתף הבית הזה. מוטב ותצעדי אחרי בזהירות. מדרגות רבות לפנינו.

ירדו במדרגות צרות. נשמע רחש מפתח המגשש אחר סדקו. עלתה צרימת דלת נפתחת. ואור נורת חשמל ממרכז התקרה חשף לעיניה מרתף רחב־ידים שהפתיעה בססגוניות המטלטלים שמצויים בו. משפסעה מעל למפתן נזכרה ומעדה בזריזות לאחור.

– מה קרה? מתחרטת?

– לא.

הציתה גפרור. לאור השלהבת הרוטטת התבוננה בלוח הדלת. בפינה הימנית המוגבהת היתה מודבקת פתקה: “דוד ארבל”. אילה הגיפה את הדלת.

– דוד ארבל. – מילמלה.

– מוטב תקראי לי, דודו. זהו שמי.

– דוד ארבל. – חזרה והגתה שמו – אינני יודעת, אך משום־מה הוא מוכר לי. – גבותיה המקושתות דרך הטבע הצטמצמו מעל לצוהרי עיניה. זקפה ראשה ונעצה בו מבט תוהה. קלסתר פניו שניבט בה בחיוך שופע לגלוג וחביבות כאחד, היה מוכר לה. – שמע, דודו. – שמחה הציפה ארשת פניה – אתה הוא שכתבת את קובץ הסיפורים “רשת עכורה”?

– כן. – והצביע לעבר שולחן עבודתו – הנה.

הבחינה בספר המונח בפינת השולחן. חפזה ונטלה אותו. הפכה בו וטעמם החביב, הרווי מליחות וחדוות חיים של גושי בשר מוצקים המתקראים גברים, שב והציף לבה. נזכרה בליל ערפל בלונדון, בו שקעה בקריאה בספר שנקלע לידה באקראי שעה שבקרה בספרית הצירות הישראלית. פנתה אליו. דודו התהלך בחוסר מנוחה על פני החדר רחב־הידים.

– ובכן, – חייכה – דודו ארבל!

– אמרת משהו? – הפריח צחוק עצבני ומקוטע – הה… שמי כשם שהצגתי עצמי בפניך. הכשלון. שמעת? הכשלון ואני חד הם… ראי למה גבר בגיל שלושים מגיע… לזה! – הניף ידו סביב.

סקרה מטלטלי החדר. עמדה ליד שולחן עבודתו המורכב מארגזים ישנים שודאי סחב אותם לכאן מהנמל. כורסה נושנה ניצבה בסמוך, נשענת בשלוש רגלים על גבי רצפת הבטון המחוספסת. רגלה הרביעית נשמטה בדרך נדודיה. ליד הדלת ניצבה ספה מכוסה בשטיח דהוי. בפינה שממול ניו מונחים בחוסר משטר מכשירי דיג תת־מימי. ניירות גדושים בכתב־יד צפוף היו פזורים על גבי השולחן, הכורסה, הספה והרצפה. האור הדל שבקע מהנורה הגביר את הקסם המיוחד של דירת המרתף.

– נשפות קומקום תה. – גחן והצית אש בפתיליה – מוצא חן בעיניך, מה? אני רואה שאינך גורעת מבט.

– אכן, מוצא חן בעיני – לחשה.

– בעיני לא. – גיחך – לי זה כבר נמאס. שנים על גבי שנים לרבוץ מדי פעם בדיר חזירים מסואב אחר.

– ממה אתה מתפרנס? – שאלה כשגחנה בזהירות מעל לכורסה לבל תחליק ממנה.

– מה איכפת לך? – התריס לעומתה – אני שואל אותך עם מי את שוכבת?

הפנתה ראשה לעברו. זעם הציף אותה.

– בלום את פיך! – סיננה מבין שיניה.

– אל תגידי לי מה עלי לעשות! – ניצב עליה – את שומעת, איש לא יהין לאמר לי מה עלי לעשות! – פסע לעבר הספה. השתרע עליה במלוא אורך גופו המוצק. – טוב, אל תרגזי. – ביקש לפייסה – אני נמנה עם חבורת הדפוקים… ברצונך לדעת מה אני עושה? ובכן, את רואה, כותב. אך מלבד כתיבת סיפורים שאינם מביאים מזון לקיבתי, כתבתי גם מחזות שהיו עלולים לפרנס אותי. כן, – הצטחק והתפרקד – כבר כתבתי שלשה מחזות. אבל פלד החזיר לי את כולם. הרי את שחקנית. ודאי הנך מכירה אותו?

– מעט. – הודתה.

– הבאתי לו את המחזות שכתבתי. – שטף דיבורו גבר – מעודי לא טענתי שהם טובים. מעולם לא אמרתי כך! – קולו היה עמוק. צלילו מתכתי. המלים נהדפו מגרונו כפגזים. – אבל אני בטוח שהם לא נפלו ברמתם מהמחזות המקוריים שהוצגו עד כה… את יודעת מה אמר לי, פלד? שמחזותי טובים. אך לא יעלה אותם משום שאינו רשאי לסכן עצמו. את מבינה, חזר וטען שאינני שם. ששמי אינו סחורה עוברת לסוחר! מפני שאינני מסוגל ליצור לעצמי ערפל פרסומת כשם שעושים זאת בהצלחה אליעזר גלילי, או גדעון לפידות!

– אתה צועק. – העירה לו בשקט.

– סליחה. – התנצל וזינק מעל לספה – סליחה. – רטן ומזג את המים שרתחו לשני ספלים – אינני בא כלפיו בטרוניות. נהג בי בהגינות. גלה לי ביושר־לב את הסיבה האמיתית המעכבת העלאת מחזותי על הבמה. – השתתק, ומשהושיט לה את ספל התה, הצמיד שפתיו לספל השני ולגם מהמשקה הלוהט. – טוב. – הפטיר – אבל אני שוטה ארור. – חייך – ממשיך לכתוב…

– ממה אתה חי?

– לא מדפי הניר – צחק הוא, לא. ירדתי השנה לפוספטים. אחר־כך שימשתי כמציל בחוף נתניה, ואילו עכשיו ישבתי וכתבתי עד שחיסלתי את חסכונותי. ומחר? – הניף ידיו לצדדים – נראה שאעלה על ספינת הדיג. אחזור לאותה נקודה ממנה התחלתה.

– אמור לי, – פנתה אליו תוהה לפשר הרצון העז שקינן בה באורח מוזר לדעת אודותיו כל פרט שיש בו כדי לגוון דמותו – מה כתבת לאחרונה?

– אל תלגלגי. חזרתי וכתבתי מחזה.

– המותר לי לקרוא בו?

– כן. אבל ברגע זה אינו בידי. מסרתיו לידי חבר טוב שלי. אף הוא שחקן. שמו יאיר.

– אני מכירה אותו. – הצטחקה – אנחנו משחקים במחזה אחד.

– כך? – ניתר ממקומו – ובכן, אינני צריך להתבונן בדלת ביתך. שמך אילה?

– כן?!

– ובכן, את היא זאת? – טפח בחדווה בכפות ידיו – כיצד לא עלה בדעתי לנחש זאת? – קרב אליה וכרע על ברכיו – התדעי, יאיר סיפר לי רבות אודותיך. בקשתי ממנו שיפגיש אותנו. – פתע הרצין – שמעי, את באמת יפה.

נפלה דממה. מבטיהם נצטלבו. רוך הבהב בעיניו השחורות. קווצות שיער ערמוני מבלוריתו הפרועה החליקו על מצחו. שפתיו הנאות נפשקו. הניח כפות ידיו המגודלות על כתפיה וקרב אותה לחזהו הרחב. יכלה להאזין להולם לבו. הרפה ממנה וניתר בקלילות לעבר הספה. טמן פניו בכר. אילה נשמה נשימה עמוקה. האויר הקריר מילא ריאותיה. שפתיה נפשקו ומיד נקפצו ברוח. חשה עצמה מאוכזבת.

– ספר לי אותו המחזה שלך.

– כך? – התפרקד והיפנה ראשו לעבר – זהו סיפורה של אשה… אשה נוצריה שהצילה צעיר יהודי ממלתעות הנאצים. אחר נישאה לו. ילדיהם נרדפו. על כן האיצה בבעלה לעלות לארץ. לחפש מקלט. הבעל אינו מכה שורשים ומליט לחזור לארץ לידתו. האיש מתעקשת להשאר. היא מבינה כי לילדיה אין מולדת אחרת. בדד נותרה כאן. היא ושני ילדיה עמה. דבקה לאהבה בעם ובמולדת חדשה. מבקש להטמע… להתמזג… זהו סיפורה של רות המואביה בת זמננו… הנה, שמעת את נושא המחזה. משעמם, לא כן?

– מענין. – הודתה אחוזת שרעפים, סעורה נוכח העלילה המעצבת דמות אשה זרה בקרקע לא־לה – אמור לי, – ביקשה לאחר שהות ארוכה – התתן לי אותו לקריאה? – דודו לא השיב. משנשאה עיניה נוכחה לדעת כי נרדם.

פניו פשטו יגיעותם. חותמה של תנומה גרעה מהן תוי בגרות ולא הותירה בקלסתרו אלא מבע נערות. נשימתו היתה קצובה. חזהו עלה וירד כמפוח אדיר. קול נשימתו נבלע בהמולת הגשם שהחל לשטוף. טיפות המים הכבדות הלמו בכותלי הבנין.

אור ברק הציף את המרתף ומיד לאחריו בקע הרעם. בחדר עמדה אפלולית. גופו רטט. קור פגע בו. מוטב לכסותו בשמיכה, הירהרה. משקמה, חרקה הכורסה. דודו זינק מעל למיטה כחתול־בר. מבטו בהה סביב.

– מה קרה? מה יש? – הפטיר חפוזות.

– לא כלום. – השיבה – פשוט קמתי ממקומי.

– נבהלתי!

– מדוע?

– הרגל ארור שהשתרש בי. – גיחך – לעתים הייתי חייב להשגיח על קטע חוף שהתרחצו בו אלפים… הייתי עומד שעות ארוכות על רגלי, צופה לעבר הים עד שמחמת העייפות שפשטה בי, נעצמו עיני… מדוע לא סיימת לשתות את התה? – גחן, נטל את הספל והציבו על השולחן – כן, אמר – הייתי נרדם. לפתע לקול רחש קל, הייתי מתעורר כאילו מישהו זועק להצלה… אל תגרעי ממני מבטך! – פקד וקרב למקום עמדה – עיניך יפות… צבען אפור מרגיע… לכי לישון, – אמר לפתע – את בודאי עיפה…

– לא. –חייכה – טוב לי כאן. אתה עייף.

– במקצת. – הודה והעלה כף ידו לעבר ראשו. אצבעותיו שפרקיהן חזקים, השתעשעו בחוסר מנוחה בבלוריתו הערמונית. פנה לעבר החלון. שעה קלה התבונן באופן הלילה המוצלף בגשם זלעפות.

– לילה גועש. בלילה כזה הספינות מטלטלות על גבי משברי ענק. נחשונים אדירים ועליהם רוכבת ספינת הדיג “הכוכב”… מדוע את שותקת? – עיניו ננעצו בה בתחנונים – התדעי מדוע אני מדבר בלי הרף? – אצבעותיו תופפו בחודר סבלנות על גבי אדן החלון – משום שהייתי רוצה לנשק לך.

– אני כאן. – אמרה חרש וקרבה אליו.

הוא נע ממקומו לקראתה בחדווה. גדול וחזק כשם שהכירה לדעת אותו. הניח ידיו על כתפיה. גחן ושפתיו שנפשקו ריחפו ברום על מצחה.


 

ז

יעל הוד פקחה עיניה. השפעת המשקה החריף פגה קמעה. תמוהה התבוננה סביב. ממקום מרבצה נוכחה לדעת שמרבית המסובים נעלמו. רק זוג אחד עוד התעלס באהבים על גבי הכורסה הרחבה. נשענה על גבי המרבד והתרוממה באיטיות. שיקי קרב אליה מכיוּן המטבח.

– מה השעה? – שאלה בקול צרוד.

– שלוש וחצי – השיב – איך היתה המסיבה?

– נהדרת. – עיותה פניה – איפה כולם?

– התנדפו.

– פשוט התנדפו? – גיחכה – הגיעה שעתי. גם אני מתנדפת.

– להביא את מעילך?

– כן, שאולי.

– שמי לא שאולי, – צחק הצייר – שיקי.

– הה! שיקי… שאולי… – היה לו תנוך אוזן גדול. ביקשה לקרב אליו ולנגוס בו. – בסדר. את המעיל!

משלבשה את מעילה הציתה סיגריה וטפחה בחביבות על כתפו של הצייר. פנתה ופתחה את הדלת. גשם ירד. משכה בכתפיה, חייכה ופסעה לחצר. טיפות מים כבדות הצליפו בפניה. הושיטה לשון וחשה בלחותן. הרוח פרעה את שערה הקצר. היא עקמה את חוטמה.

– הביתה, – מילמלה פוסעת על גבי עקביה הגבוהים – אני רוצה הביתה… אתה מבין, אינך מסוגל לשעשע אותי עוד. מספיק לילות בלינו ביחד. אני רוצה לישון לבד. כן, לבד.

איש לא ענה. היפנתה ראשה לצדדים. בודד היתה ברחוב הארוך. צחוק קטוע ומריר פרץ מגרונה. חשה בחריפות בטעם הכשלון המר שנחלה בתחילת הלילה הארוך. ראשה השתוחח. הגשם הלך וגבר. שערה הפך קווצות דולפות טיפות מים שירדו וניגרו על עורפה, מחליקות לעבר חוט שדרתה.


צעדה באיטיות. איש לא המתין לה בביתה. נשאה ראשה לעבר אמירי העצים. טיפת מים כבדה צנחה על שמורת עינה. כעת הרגישה כיצד לוחצות נעליה על אצבעותיה. עצרה הליכתה, חלצה נעליה ותחבה אותן בכיסי מעילה הרחבים. בכפות רגלים יחפות המשיכה לשוטט לאורך הרחוב הדומם.


מפקידה לפקידה, דלגה מעל לשלולית המים שניקוותה על המדרכה. הקור שחלף בגופה הפיג ליאותה. רעננות מוזרה נסכה באברי גופה. מגלי משים החלה לפזם:

אל תדאג הגבר,

לך מוכן כבר קבר –

הזהרו מן האשה,

לכם היא מכינה מטה.

פרצה בצחוק רועם. חשה שהיא שולטת בדממה. הד שיקשוק המים האדיר עליצותה. קולה עלה וגבר לווי צרידות עמומה.

בקבוק בצוארו תופסים,

הו, זכרו זאת עכברים –

במותנים אשה חובקים,

הו, זכרו זאת זאבים!

הרוח שרקה סביב. אמירי העצים נעו דמויי שיכורים. אף היא נעה בלתי יציבה ושפתיה ממלמלות ללא הרף:

– הביתה… הביתה…


 

ח

שרה, הפקידה הראשית במשרד התיאטרון, הקישה קלות בדלת חדרו של יוסף.

– כן! – עלה קולו המתון.

הפקידה פתחה את הדלת. יוסף ישב מאחורי שולחנו כשכף ידו משתעשעת בעט, ואילו מבטו ננעץ בחלון שקרני שמש חמימה חדרו בעדו.

– מה יש? – שאל ולא גרע מבטו מהחלון. הנוף שנגלה לעיניו לא היה מלבב ביותר. פנימו של בית־מידות על מטלטליו המאפיינים אחוריהן של הדירות. השמש חשפה ללא רחם את הכיעור השוכן קבע במרפסותיהם של הדיירים.

– יאיר רוצה לשוחח אתך. – אמרה.

– הכניסי אותו.

קם מעל לכסא. פסע לעבר החלון. הבחין בשלוליות מים שניקווּ בליל אמש בפיסת האדמה הצרה בין הבתים שנראו כמעט צמודים אחד למשנהו. כותלי הבתים המוזנחים ספגו מים והלחות נדמתה הירוקת אזוב שטפסה בהם. מבעד לחלון הדירה ששכנה בגובה אחד עם משרדי התיאטרון השגיח בדמותה של ישישה הטורחת על סידור מצעי בני משפחתה בבוקר אביבי זה שכאילו נקלע באקראי לעונה לא־לו.

– בוקר טוב, יוסף. – עלה קולו של יאיר. נפנה וקידם פניו בחיוך לבבי.

– הלו, בחורי, – הושיט ידו – מה שלומך?

– כשלומך. – גיחך יאיר ולחץ בכוח כף ידו האמיצה של יוסף.

– אתה יודע מה שלומי?

– כמו לפי ברומטר. – יאיר צעד ומשך כסא, גחן והתישב עליו – הרגשתנו חייבת להיות זהה. בפרט לאחר כשלון ליל אמש.

– נראה שאינך מופתע מהכשלון? – ציין יוסף.

– מופתע? – כף ידו השמאלית של יאיר התאגרפה והלמה בכף רעותה – אינני מופתע. למען האמת, ציפיתי לכך.

– באמת? – קמטים עמוקים עלו במצחו של יוסף מצח חזק. מביע כוח.

– מסתבר שאתה המופתע. – צחק יאיר.

– אולי. – גחן על גבי כסאו – מה אני יכול לעשות למענך?

– אני זקוק לחמישים לירות. אתה מבין, את המשכורת הייתי צריך לקבל לפני שבועים. אני מכיר בעל־פה את הסיפור הישן! – הניף ידו משראה כיצד נפער פיו של יוסף – אין כסף! אני יודע. אבל לפחות ברצוני לקבל מפרעה. נשארתי ללא פרוטה לפורטה.

יוסף הימהם. גירגור נבוך בקע מגרונו. כיעכע כאומר לחפות על מבוכתו.

– אני יודע, – הודה – איש מכם לא קיבל את המשכורת של חודש ינואר. שמע, אולי מחר תקבלו את הכסף – משראה כיצד מתקדרים פניו של יאיר, מיהר להוסיף – חלק בודאי שתקבלו.

– שמע יוסף – יאיר גחן מעל לשולחן – אל תשתעשעו אתי. אמרתי לך שאני זקוק לכסף. לא תבעתי את המשכורת. תן לי חמישים לירות!

יוסף נשך שפתו התחתונה. דיבורים נוספים היו מיותרים. הכיר היטב אופיו של יאיר, וידע כי כל ויכוח עלול להסתיים בצורה שלא תנעם לשניהם. למעשה, הודה בלבו, כי הצדק עם הצעיר התוקע בו מבט חריף והבעתו נוקשה, קוראת תגר. יוסף שלף פנקס מתוך מגירת השולחן.

– בסדר. – רשם משהו על גבי פיסת הניר – תקבל עכשיו שלושים לירות על החשבון. מספק אותך?

– בהחלט. – הצטחק יאיר ונטל את פיסת הניר שמצוין בה סכום הכסף – תודה לך.

יאיר הגיף בזהירות את הדלת. יוסף משך אליו את כוס התה שחומו פג. לגם לגימה. טעמו של התה הממותק היה תפל. עיוה פניו ודחה את הכוס לעבר פינת השולחן. תחושתו היתה רעה. כשלון הצגת “הצדק יופיע” עוררה בו את יצר המאבק.

מעין ניעים עויתיים של גוף גוסס חלפו בו. התמתחות רגעית חלפה בעור המתוח על רקותיו. היה עליו לדאוג לתשלום משכורתם של תשעים עובדים. סכום בשיעור עשרים וחמש אלף לירות. ידע שלא נותרה לו אלא דרך אחת בלבד: לנגן שנית על מיתרי מצפונו האמנותי של אחד מחבורת אדירי הממון השולטים במדינה, לשונו חפזה על שפתיו. בלי להשתהות צד את שפופרת הטלפון.

– שרה, – הפטיר חפוזות – קשרי אותי עם בית־חרושת “ארג”.

חזר והניח את השפופרת על המזלגה. בחוסר שלווה המתין לצלצול הטלפון מבית החרושת, אחד הגדולים שבארץ לתעשית אריגים ובגדי צבא. גליקשטיין, בעליו של בית־החרושת, נמנה עם חסידיהם הגדולים של תיאטרון “זוית”. מדי פעם עזר להם להחלץ ממבוכה כספית. צלצול הטלפון קטע את הדממה. יוסף נחפז ונטל את השפופרת.

– הלו? – אמר – אפשר לדבר עם מר גליקשטיין?… מה? מדבר? בוקר טוב, מר גליקשטיין. – צהל – מה שלומך? כאן מדבר יוסף דיש.

– הלו, יוסף – בקע קולו המתון של גליקשטיין – מה שלומך?

– כרגיל. פרט לזה שאני נתון שוב…

– באותו המצב? – שיסעו גליקשטיין. גירגור צחוקו הרתיע את יוסף – ובכן, בחורי, אני טרוד כעת. אבל הערב מתאספים בביתי כמה מאילי התעשיה שלנו. ביחד ודאי שנוכל לעשות משהו. היית גורם לי קורת רוח אם תצרף לחברתך את יעל הוד ודוד פורת.

– בודאי. – נענע יוסף בבהילות – בודאי.

– יפה, יפה. – צהל גליקשטיין – אשלח את מכוניתי לקחת אתכם.

– אין צורך לטרוח עד כדי כך, מר גליקשטיין. אנחנו נמצא את הדרך אליך. ובכן, להתראות הערב.

ניתק את הקשר וזינק בעירנות, עוקף שולחנו, מחכך כפות ידיו המגודלות בחדווה. אחר פרץ כסופה לחדרן של הכתבניות.

– שרה, – טפח בחיבה על כתפה של הפקידה – שלחי הודעה דחופה ליעל ולפורת, שהערב אנחנו מוזמנים למסיבה בביתו של גליקשטיין. אני אבוא לקחת אותם במונית.

כמה שחקנים ושחקניות המתינו לו. משנכנס קמו והחלו להתקרב אליו. הבעת פניהם אמרה את אשר בלבם.

– רבותי, – התנצל – מצטער. אין לי זמן. יש לי ישיבה.

נפלה דממה. משנעלם מתחומו של המשרד רחב־הידים, ליחששה רחל גדיש במרירות.

– ישיבה… תמיד ישיבות דחופות… יש לי ילדה שאינני יכולה להגיד לה שליוסף ישנה ישיבה דחופה ומשום כך היא אוכלת שוב את מנת תפוחי האדמה שלה…

שפתיה רטטו. יאיר נפנה אליה. מבטו חלף על פניה הכמושים של השחקנית הנובלת. חש צער רב. בידיו החזיק שלושים לירות שקיבל זה עתה מידי הקופאי. כף ידו נקפצה בעוית סביב לשטרות המעוכים.

– רחל, – תפס בפרק ידה – קחי עשר לירות.

האשה הרימה ראשה. צוארה היה כחוש. משעשתה כן הבחין בפיקת גרונה העולה ויורדת במהירות. ידע שהאשה בוכה, אף כי עיניה היו יבשות.

– קחי. – הפציר בה.

– אינני יודעת איך להודות לך. – הגתה חרש.

– שטויות!

– אינני יכולה לקחת ממך את הכסף כאן. – הוסיפה בבהילות. מבטה שוטט בחרדה על פני השחקנים שהתבוננו בהם בסקרנות. – אנא, נצא מכאן. תתן לי את הכסף בחוץ.

פרטו על גבי המדרגות ומצאו עצמם חוסים בצל עץ אורן. צפור דרור פרשׂה כנפיה, רחפה מעל לראשיהם נישאת אל־על, לעבר אמיר העץ שגזעו שפוף מחמת לחץ סופות חורף.

– החנוני כבר חדל לתת לי לחם בהקפה. – הצטדקה משנטלה את השטר. החזיקה בשטר הכסף ברכות בלתי מצויה. משל ונזדמן לה אוצר. – אתה מבין, מאז מות אישי… אני לבדי מפרנסת את בתי. – פיקת גרונה עלתה וירדה במהירות הולכת וגוברת. יאיר שתק. לא נמצאו בפיו מלים נאותות. – לפחות איני רוצה שהילדה תרגיש במצב הקשה.

– אמא! – עלתה קריאה מעבר לכביש. ילדה שחורת שיער פרוע, זינקה וחצתה במרוצה את הכביש. כבת תשע שנים היתה. הילדה הניפה ידיה ובחדווה חיבקה מותני האם הצרות. – חשבתי שכבר שכחת אותי.

– לא, נורית, לא שכחתי. דיברתי עם הדוד יאיר.

הילדה היטתה ראשה ומבטה נח על פניו בתהיה. הבחין בניגוד המפתיע שבין עיניה התכולות לשערה השחור. גומת חן התעמקה בלחיה. נורית הרפתה ידיה ממותני אמא וסרה הצדה, צופה בהם מרחוק.

– היא דומה לך. – ציין.

– כך? ניצוץ אושר היבהב בחטף בעיניה הכחולות – כן. – אמרה – הייתי פעם אשה יפה… התיאטרון הרס אותי… האמנתי שאהיה שחקנית גדולה. – כתפיה הצנומות הזדעזעו – בסופו של דבר אני שׂשׂה לקראת כל פירור תפקיד המושלך לעברי. גם זה טוב. – קולה היה יבש. ניכר שלא באה בטרוניה עם המצב בו היתה שרויה. מעין השלמה אכזרית עם הסובב הכופה עליה להמשיך את המאבק למען הילדה החייכנית שניצבה בסמוך.

קרן שמש פילסה דרכה מבעד לענפי העץ והצליפה בפניה, חושפת בחריפות את עורה הצפוד. מבלי משים נרתעה לאחור ומשכה בשפתיה בחנחון. נוכח מבטו הנוקב של הגבר הצעיר חשה עצמה לפתע – אשה. נבונה היתה כדי לדעת שהיא מעכבת בעדו. שרירי פניה נרפו. שפתיה נפשקו.

– תודה לך. – לאטה ופנתה לבתה. החלה צועדת במעלה רחוב הירקון בצעדים זעירים ופזיזים כשהילדה מדדה בעקבותיה בעליצות נעורים.

יאיר העיף באצבע צרדה את בדל הסיגריה. משחצה את הכביש, התבונן במעלה הרחוב. רחל גדיש ובתה נעלמו מטווח ראיתו. בצעדים מהירים פסע, מבקש למחות מזכרונו דמותה של השחקנית.


– עלי להספיק לתפוס את דודו בביתו. – הירהר – הנבל עוד עלול להעלם לפתע מהעיר.

מאז ליל אמש, לאחר שסיים לקרוא את מחזהו של רעו, תקפה אותו רוח תזזית שלא טרח להסביר פישרה. ידע רק זאת שהוא חייב לשוחח עם דודו. מצא כי המחזה שריתקו משך השעות שלאחר הצגת הבכורה מוכרח לפלס דרכו לבמה.

דלת הברזל של המרתף היתה נעולה. יאיר הקיש בה באגרוף קמוץ. הד עמום נענה בתשובה. המתין דקה ואחר חזר והלם בה.

– דודו! – צעק – דודו!

– מי שם? – עלתה קריאה ממרפסת הבית.

ניתר על גבי המדרגות ושנית מצא עצמו ניצב בלב החצר. נשא ראשו לעבר המרפסת. שיקי המתין לו, אוחז בידו מכחול שמרח בו צבע אדום לוהט על גבי יריעת בד מתוחה.

– כן. – הצטחק שיקי וקמטים זעירים הפציעו סביב עיניו החייכניות – כנראה שתקפה אותו קדחת הקיבה. לפני חצי שעה הסתלק לנמל. נדמה לי שדוד מתכונן לעלות שוב על “הכוכב”.

– יצא מדעתו! – נהם יאיר – אני זקוק לו!

– מסתבר שלא רק אתה. – שיקי העביר משיחת מכחול גסה לאורך יריעת הבד – גם אני מחפש אותו. הוא כבר חייב לי שכר דירה עבור תקופה של שלושה חודשים.

– אתה תסתדר, – הניד יאיר בראשו – עוד שני ציורים אבסטקרטיים שאיש אינו מבין לפישרם, כולל אותך, ומצבך הכספי ישופר.

– הה! חכם שכמוך! – שיקי הניח את המכחול על גבי המעקה השחוק – תגיד לדודו שגם הוא יכול להתחיל לכתוב בשיטה אבסטרקטית ואז אולי יתחיל להתבסס. – שיקי נשען בכפות ידיו על גבי המעקה – מזה שיתעסק כל פעם עם חתיכה אחרת לא יפיק שום דבר בעל ערך…

– שוב?

– שוב! – שפתי הצייר נמתחו לצדדים וארשת זלזול צפה בפניו –מוטב שתודיע לו בשמי כי מוטב שלא ירד מ“הכוכב” עד שלא יהיה בידו סכום כסף מספיק כדי לסלק את החוב. תגיד לו שאני אזרוק אותו מכאן ביחד עם כל הארגזים המחורבנים שלו.

– בסדר. – אניפף יאיר – אני אגיד לו שאתה אמרת לו…

– אין צורך! – הצייר מתח צוארו ותפס במכחול – חבל על הטירחה. אני לא מאמין שאי־פעם יחליט הגבר הזה לשנות את עצמו. נדמה לי שכל חייו יחיה כטפיל…

יאיר לא המתין לסיום דבריו. הרחיב צעד ופנה לנמל. חייב היה להזדרז ולעצור את דודו לפני שיעלה על סיפונה של ספינת הדיג. פסע בחפזה, חצה מגרשים ערומים פרט לדרדרים שצמחו בהם בעונת חורף זו.

הנמל נמצא במרחק־מה מביתו של שיקי. כעבור עשר דקות הגיע לשער הברזל הגדול שהחלודה החלה לכרסם בו. מוזנח היה. בפתחו ניצב שוטר שלא טרח לעצרו, לפי שנדמה לו כאחד מעובדי הנמל. במכנסי הג’ינס ובסודר השחור הסוגר סביב לצוארו לא נבדל במאומה מהצעירים שהסתובבו בנמל.

כשסיגריה נעוצה בזוית פיו חלף בבטחון על פני שורת צריפי המשרדים, בולש אחר הנתיב למזח ספינות הדיג. רעש הים הגועש שטרם נרגע מהסערה האחרונה שהרתיחה מימיו בזעם, גבר על נהם מנועי ספינות הגרר החוצות מימי הנמל הרוגעים בפלסן נתיב לשתי אניות משא שעגנו במרחק של כשני קילומטרים ממבוא הנמל.

משעלה על המזח הצר נגלו לעיניו שלוש ספינות דיג צמודות אחת לרעותה. הקיצונית, המרוחקת ממנו, היתה “הכוכב”. בצעדים רחבים קרב לספינה. על גבי הסיפון הסתובב נער צנום וגבוה, אוחז בגליל ענק של חבל מזופת.

– הי! – יאיר קרב כפות ידיו לפיו – הי, אתה!

– מה יש? – הנער נעצר על מקומו נועץ בו מבט אדיש.

– דודו על הסיפון?

– לא! – השיב הנער בקולניות והצביע לעבר הים הסוער – המטורף הזה רוכב על ה“חסקה”… תמצא אותו ממול לסלעים של גן־העצמאות. אם אתה משוגע כמוהו, אז תזמין חדר לשנים.

– איפה?

– בבית־המשוגעים! – צעק הנער ונעלם.

– בבית־המשוגעים. – מילמל יאיר ונשתאג בצחוק רועם.

בלי להשתהות העיף מבט אחרון לעבר הספינה ופנה לגדר המרוחקת משהו ממקום מעגנן של הספינות. גדר התיל המוחלדת היתה פרוצה במקומות רבים. מצא לעצמו פירצה רחבה, השתופף ובזהירות יצא מעבר לגדר.

רגליו בוססו בחול הזהוב התחוח של שפת הים. נאלץ לדלג מעל לגזרי עצים ושברי ארגזים שהסערה פלטה. מבטו שוטט על פני גלי החוף הגבוהים. מרוצתם היתה מטורפת, קצופת סער שטרם נרגע. רק חסר־בינה היה מעז לצאת על גבי סירת ההצלה השטוחה להתמודד עם איתני הטבע.

מפאת גובה הגלים המסתוללים לא עלה בידו לגלות את הסירה. משהגיע לעמדה מנותצת שנותרה כזכר לשנות המאורעות בטרם מדינה, ניתר כלפי מעלה. כפות ידיו תפסו ביציקת הבטון. בזריזות משך גופו מעליה. משניצב בבטחה על הגג, היפנה עיניו לעבר שולי האופק. במרחק רב מהחוף עלתה וירדה סירה קטנה דמויות קליפת אגוז. אפשר היה להבחין בתוי דמות זעירה שהניפה משוט ללא הרף.

– מטורף! – מילמל.

סירת ההצלה השטוחה שגונה הלבן התמזג להפליא בקצף הגלים, זינקה מעלה. נישאה אל־על והחוף המרוחק נגלה. הגל שעליו רכבה הסירה צלל מעמקים, משייר בעקבותיו גיא עמוק שמולו גבה הר מים.

שנית עלתה הסירה כשדודו ניצב עליה איתן ברגלים מפושקות, חותר במשוט הארוך והכבד בתנועות מדודות וקצובות. בעין חדה אמד את המרחק שבין הסירה לחוף.

דודו נטע כפות רגליו בירכתי הסירה. הים החל לסחפה אחורית, במציצת יניקה חריפה. כעת, הירהר, יתקוף הגל. במרץ משנה החל לחתור, מבקש להתחמק מקרבתו. הגל עלה בנהם חייתי, תובע קרבנו. עז, כביר בממדיו רדף להשיגו.

הקצף המבהיק של הגל נאשד על ירכתי הסירה שטולטלה קשות עד כי כמעט והחליק מעליה. במלוא כוחו דחק את הירכתים מטה. אף גל שני הכה באון בגבו. מעד, החליק מעל לגב הסירה ומצא עצמו מלופף מים אדירים שדחקוהו בעוצמה רבה למעמקי הים. גופו פגע בקרקע.

במעמקים היו המים צלולים כזכוכית שמורקה. עדיין לא פגה מגופו תחושת הזניקה הפתאומית לתהום הים. רגליו חתרו בחפיזות כסנפירי דגים. לבו הלם בעוז. שפתיו נפשקו והאויר המעוכל נפלט בשרשרת בועות לעבר משטח הים הקוצף.

לחץ המים הלם בתופי אוזניו. גלגלי עיניו הפקוחות ביקשו לפרוץ ממערותיהן. פניו היו מופנות לעבר הקרקע הזהובה. כפות רגליו נשרכו בחול. נאלץ לפרוץ דרכו לעבר הגלים המשתעשעים ממעל. קצפם חסם בעד קרני החמה לפלס נתיבם למעמקים. הלם במים בכפותיו. גופו זינק למעלה.

תחילה צמצם עיניו מחמת האור העז שבקע סביב. פיו נפער. בשקיקות נשם מהאויר הצונן. משנישא על גב הגל שהניפו מעלה, הבחין בסירה הנזרקת מראש גל אל משנהו לעבר החוף ההולך וקרב. מבטו ליטף בערגה משטח הגלים הגועשים. כרבולתם קצופת הלובן התרסקה לרסיסים מופזים בקרני החמה, שעה שהתנפצו בחוסר אונים על גבי השנוניות שבלטו סמוך לחוף.

יכול היה לעמוד על רגליו. המים הגיעו לגובה חזהו. פסע באיטיות. נוח היה לו בכך שרגלו חותכת במים כתער מושחז. חש בהתנגדותם ההולכת ורפה. מדי צעד בצעד נחשף גופו השחום יותר ויותר. משהבחין ביאיר שמשה מהמים את המשוט בעקבות הסירה שגל הפכה והקיאה על החוף הצטחק.

– מדוע אתה רודף אחרי? – טפח ביד לחה על כתפו של יאיר כשעיניו ממצמצות. חזהו עלה וירד, מרענן גופו מהמאמץ בו היה נתון משך השעה שחלפה.

– אתה חתיכת מטורף! – רטן יאיר, סוקר אברי גופו התמיר והמוצק של דודו – אין לך מה לעשות? כמעט טבעת!

– שמע, נער, – הצטחק וניתר כלפי מעלה – מה יש? מה אתה רוצה? – לפתע עצר במקומו – אמור, כיצד ידעת היכן למצוא אותי?

– שאלתי עליך בכל מקום עד שהגעתי לכאן.

– מה קרה?

– שמעתי שבדעתך לחזור לעבוד ב“הכוכב”.

– נותרה לי ברירה? – ניער בלוריתו ספוגת המים. טיפה אחת החליקה על שפתי יאיר. לשונו חפזה וספגה אותה טעם המליחות ריענן פיו. – אתה מבין, – המשיך דודו – המצב קשה. אני מוכרח לעשות כסף.

– ואני אומר לך, שלא תעלה על הספינה!

– מה ההתרגשות הזאת?

– קראתי את המחזה שלך. – יאיר שלף חפיסת סיגריות – אתה תשאר כאן, מפני שאני משוכנע שהקרקע נוחה מאד להציגו. אין לי כל רצון לחלק לך מחמאות. אבל זהו אחד מהמחזות המקוריים הטובים ביותר שקראתי אי־פעם.

– מה אני נהנה מזה? – דודו ביחך. קרני השמש יבשו גופו. בתנועה גמישה גחן לעבר ערימת בגדיו המוטלת על גבי זיז סלע שבקע מהחול התחוח. – אני נשארתי בלי פרוטה.

– תראה, – יאיר תפס בכתפו – יש לי עשרים לירות. עשר לי ועשר לך. אתה תמתין כאן ימים מספר עד שתדע מה מתרחש.

– זה רציני! – עיני השחורות של דודו נתרשפו – אם אתה מוכן להשקיע בעסק מפוקפק כסף, הרי זה סימן רציני לכל הדעות!

– הלילה אני מקריא את המחזה למרים…

– אינך משטה בי? – מבטו שוטט בחשד על פניו של יאיר.

– לא!

– בסדר. – הפטיר דודו אחר שהות קצרה – אולי אתה באמת תצליח לעשות משהו. אני נשאר על החוף.

שניהם הצטחקו.


 

ט

צפירת המונית קטעה את הדממה ששררה בדירתה של יעל הוד. התבוננה בשעונה. השעה היתה שמונה ארבעים וחמש. נטלה מעילה והניחה אותו על כתפיה. נגשה למראה שבחדר ההמתנה, הרכינה ראשה ובחנה חזותה.

רשאית היתה להיות שבעת רצון. איפורה היה עשוי כהלכה. חיפה על יגיעות שניבטה מעיניה השקדיות. עלה בידה אף לטשטש קמעה את שקיקי העור שניתלו מתחת לעיניה. הצטחקה. שיניה היפות נחשפו. מתחת לשפתיה למעלה ולמטה, מצמידה שורות שיניה אחת לרעותה. בעדינות מתחה באגודלה שכבת צבע מעל לשפתה התחתונה, המשורבבת משהו כמעידה על רפיון.

המונית המתינה לה לפני פיתחו של הבנין. יוסף, לבוש חליפת־ערב כהה, נשען על גבי הדלת. משקרבה הניד בראשו ופתח בפניה את הדלת. נכנסה והתישבה ליד הנהג. יוסף שקע במושב האחורי.

– ערב טוב. – קולו העמוק של דוד פורת עלה מפינת המושב.

– הה! זה אתה!

– כן, יעל, אני.

– כך? בלי להפנות ראשה רטנה. – יוסף דיש, נסיך הקרקס, נוסע להופעת חצר מלכותית בלוית שני הדובים המאולפים, יעל הוד ודוד פורת! הורה!

פורת תקע מרפקו בצלעו של יוסף והצטחק חרש.

– את צרודה, – ליגלג – מה קרה לך? הצגת בכורת “הצדק יופיע”?

– בלום פיך! – השיבה בחריפות – אני יכולה להזכיר לך שורה של מחזות ששיחקת בהם את התפקיד הראשי בהצלחה מופתית עד שלא נותר בקופה גרוש אחד כדי לממן נסיעותיך התכופות לאירופה ולאמריקה.

– שכחת להוסיף שבפעם האחרונה היתה הנסיעה משותפת. את ואני. במסוה של השתלמות תיאטרלית.

– סליחה, – גיחכה במרירות – שכחתי שצרפת לחשבון ההוצאות גם את ארוחת הערב המפוארת שלך ושל ידידתך ג’קלין במסעדת “מקסים” שעלתה לך ארבעים אלף פרנק, בעוד שאני הסתפקתי באותו ערב במתן הופעה במועדון הישראלי באווניו דה־וואגרם.

– ההה! מצחיק מאד. – הימהם פורת בחרון – ואת למחרת היום טסת על חשבון התיאטרון למילנו כדי לחזות בהופעה של “פיקולו־תיאטר”…

– והתוצאה? – צחוק עצבני בקע מגרונה הצרוד – שהערב שנינו נוסעים לספק את התחושה הסנובית של חבורת עשירים מפוטמים בכדי להעמיד את התיאטרון על הרגלים.

יוסף התבונן בכביש האספלט ההולך ונבלע מתחת לגופה הארוך של המכונית הנעה במהירות בכביש הרצליה. משביקש ממנו גליקשטיין לצרף לחברתו את שני כוכבי התיאטרון, יעל הוד ודוד פורת, חשש לסופה מסוכנת העלולה להתלקח בין השנים.

בסקרנות התבונן בפניו המגושמים של פורת. הלה היה גבר בשנות הארבעים. אברי פניו מגושמים וגדולים. אך היתה בהם חיוניות נדירה. אפו הגדול הזדקר בחוצפה מעל לשפתיו הצרות והחשוקות בכעס.

שמורות עיניו של פורת צנחו בכבדות. התנשם באיטיות. קינטורה של יעל הוד פגע בגאוותו. שלף מקטרת מכיס מעילו הפנימי ותחבה בין שיניו. נחירי אפו הרחב התפשטו והתכווצו חליפות. זעם גאה בקרבו.

– דברי, דברי, – נהם – אבל הערב תרקדי. תחוללי יפה לצלילי חלילם של חבורת המפוטמים. תחייכי יפה. תשוחחי בנעימות…

– אני מכירה את “הרצפט” בעל־פה! – קטעה דבריו ביבשות – אני לפחות יכולה לעכז בישבני. במה אתה תעכז? בראשך הגדול?

– מספיק יעל! – יוסף השתוחח מעל למושב וידו לפפה צוארה. כף היד טפחה בחיבה על פיה. – כולנו נשתדל למלא את תפקידנו על הצד הטוב ביותר. אין לנו ברירה.

נפלה דממה. נהם מנוע המונית גבר משהגביר הנהג את לחיצתו על דוושת הדלק. יעל הוד הציתה סיגריה. תוך כדי שספגה לקרבה פקעת עשן אפור, הסכימה לדבריו של יוסף. התמרמרותה שככה. הגיונה לאט לה כי זו הדרך היחידה שנותרה בפניהם.

המונית חלפה על פני הבנין המפואר של מלון “תדמור”. במרחק מה, פנתה בתפנית חדה לכביש צר שהתפתל בין שדרות ברושים מטופחות. עלתה צרימת בלמים והמונית נעצרה סמוך לגדר גבוהה.


על גבי רקע שחור הליל בקע ועלה מבנה גדול של חוילה מפוארת. יוסף נחפז ופתח בפני יעל הוד את הדלת. תחילה הושיטה רגל חטובה, מגששת אחר הקרקע. משיצאה, הופיע מצדה השני של המונית, דוד פורת. קומתו הגבוהה והרחבה האפילה על דמותו של יוסף.

– הגענו. – ציין בסיפוק.

– ובכן, – הפטירה יעל הוד בטרם פתחו את שער הברזל המסורג – אמור לי, נסיך הקרקס, איזה מחול נחולל? ריקו הדובים לאור השמש העולה? או ריקוד החתולים המתרפסים בליל ירח רומנטי?

– גם זה וגם זה. – יוסף דחף מלפניו את השער הכבד – כל ריקוד שנצטרך לחולל, תרקדי, פרט להופעת הסולו שלך.

– בודאי, מאסטרו!

מעל למגבה מדרגות השיש הירושלמי ועד לפיתחה של אכסדרת עמודים מחומשים ומצפוי לוחות גזית, השתרעה מדשאה מטופחת. הם חלפו לאורך האכסדרה. ממולם, לאורך בשיעור עשרה מטרים ובגובה של ארבעה מטרים, בקע אור חזק מבעד לחזית עשויה מקשה זכוכית ממורקת. ניתן היה להבחין בכמה זוגות שהסתובבו בצעדים מדודים, אוחזים בידם כוסיות משקה.

– ויסקי! – צהל פורת.

– לונדון! – ליגלגה יעל הוד.

משקרבו לחזית הזכוכית הממורקת, זינק גליקשטיין ממקומו בחדווה גלויה. בזריזות חלף בין המסובים לשולחן גדוש מאכלי בשר, ופתח בפניהם את דלת עץ האלון. צוהל המתין לבואם.

– ערב טוב, רבותי! מה נעים לראותכם בצל קורתי!

בחמימות לחץ ידה של יעל הוד שהושטה לעומתו בחן. כפות ידיו היו לחות. מן הסתם תכונת הזעה בכל עונות השנה. נמוך היה ממנה כדי מחצית ראש עד שיכלה לסקור עטרת שער שיבתו האופפת קרחתו הנוצצת.

– אני שמחה לפגוש אותך, מר גליקשטיין.

חיוך מלבב צף בפניה. ראשה נרכן קמעה. גליקשטיין, מדושן עונג, שילב זרועו בזרועה וכשפימתו נרקדת, הצביע לעבר הדלת.

– אנא, הואילו להכנס.

נכנסו לאולם שקירותיו מצופים לוחות שיש שחום. הכתלים היו עמוסים עד לעייפה בתמונות שמן, אקוארלים, פיתוחי עץ וריקועי הנחושת. מהתקרה השתלשלו נברשות בדולח זוהרות, מבליחות אור יקרות. שטיח שגונו תכול וממדיו עצומים, כיסה רצפת האולם הגדול מכותל לכותל. דמויותיהם השתקפו במראה הגדולה הניצבת ממולם מאחורי ארונות הבר. גליקשטיין לא הניח להם שהות מרובה להתבונן. עמד ומחא בכפות ידיו השמנמנות.

– גבירותי ורבותי! – נשא קולו כאשר הנוכחים הפסיקו עיסוקיהם ונפנו לעברו – יש לנו העונג לארח הערב את השחקנית המהוללת הגברת יעל הוד ואת שחקן התיאטרון הנודע, מר דוד פורת! – האורחים פרצו במחיאות כפיים. גליקשטיין חייך בשביעות רצון ניכרת. – וזהו מר יוסף דיש, חבר הנהלת תיאטרון “זוית”. – בריעות טפח על כתפו של יוסף.

גליקשטיין לא הרפה מזרועה החטובה של יעל הוד. כתפיה החשופות, משכו תשומת לבן של הגבירות המהודרות והעדויות שבדקו אותה בעינים סקרניות, כשמבטיהן חולפים לאורך גזרתה המלאה.

– אורחי נמנים כולם ללא יוצא מן הכלל עם חסידיהם המושבעים של התיאטרון הישראלי. – הסביר גליקשטיין ליעל הוד. אחר תפס בכוסית משקה העשויה בדולח צלול והניפה כלפי מעלה. – לחיי התיאטרון! – בתנועה חפוזה לגם אתה המשקה.

יוסף זיהה חלק ניכר מהנוכחים. מצויים היו ביניהם, ברלסקו, בעל בית חרושת למכונות כביסה, וכן גדעון שפק נשיא קבוצת המלונאים “שפק ושות'” שהשתלטו על רוב בתי המלון המפוארים ביותר ברחבי הארץ. כן הבחין בכיעור הבולט של הגברת תמיר, מנשיאות ויצ"ו העולמית, הנודעת ברבים ברכושה הרב הפרושׂ כרשת חנויות כל־בו ברחבי ניו־יורק. היתה זו עדת לביאים. ברצונם של אנשים אלה, יכול היה להחלץ מכל משבר כספי. יוסף דחק מרפקו בצלעו של פורת.

– סחרר את ראשה של גברת תמיר. – מילמל. פורת הניד עפעי עיניו בזהירות.

– השגחתי בה. – אמר וצעד לקראתה.

– אני שמח לפגוש אותך שנית, גברת תמיר. – הפטיר, משתדל לדבר בקולו העמוק ביותר. קול שהיה מפורסם בעומקו ובכוח השכנוע שבו.

– יקירי, – הצטחקה גברת תמיר – ודאי! בפעם האחרונה נפגשנו בניו־יורק, לא כן? במסיבה בצירות הישראלית, לאחר הצגת הבכור של הסרט שלך “דרך בורמה”, האין זאת?

– כן. – חייך ופסע בחברתה לעבר בר המשקאות שתבניתו כמחצית הסהר. במרפקיו נשען על הדוכן – וויסקי?

– וויסקי סודה. – תיקנה – אתה יודע, הנך הכוכב הגברי ביותר של המדינה שלנו. יקירי, אתה שבית ממש את לבי!

– הכרזתך גורמת לי עונג לא ישוער.

הודה ולא חדל מלחייך. תוך כדי כך העיף מבט לעבר המראה הגדולה שניצבה מאחורי הדוכן. הבחין ביעל הוד המוקפת חברת גברים לבושי הדר. מבעד למראה, ראה את החיוך העולה וצף בפניה הקשישות והכעורות של גברת תמיר. שיניה העליונות בלטו מעל לשפתה התחתונה. קמטים עמוקים הפציעו צפופים מעל לשפתה העליונה עד כי נראתה כמכווצת. כף ידה הניחה על גבי אמת ידו. רטט לא נעים חלף בו. אימץ שרירי זרועו לבל תרגיש ברעד.

גדעון שפק, גבר צנום וגבה־קומה ששיבה ביצבצה בצדעיו והוסיפה קסם משנה לפניו הצנומים אך חריפי המבע, שוחח דרך חרות מוחלטת עם יעל הוד.

– לאחרונה ראיתי אותך במחזהו של ברנרד שאו, “קנדידה”. ראיתי מחזה זה פעמים מספר בלונדון. עלי לאמר לך בכנות, כי הפתעת אותי בכושר האינטרפרטציה שלך.

– חן חן! – חייכה, מתאמצת להעלות חיוכה קצת יותר לצד ימין של פניה, להדגיש גומת החן שבנעוריה הוסיפה לה קסם רב.

– ידידי, שפק, – דחק בו ברלסקו שפוף הכתפים הצרות – אני מקוה שראית את גברת הוד במשחקה המושלם ב“יומנה של אנה פרנק”. לא היית מסוגל להאמין שהגברת הוד מעצבת להפליא דמות נערה בת ארבע־עשרה.

– מדוע לא? – גביניו הכהים של גדעון שפק התרוממו כמלגלגות מעל לעיניו החומות – אני משוכנע שהגברת הוד מסוגלת לעצב כל דמות נשית, ילדותית או אפילו מזדקנת.

מבטו החודר נח על חזה. יעל הוד הצטחקה. הניחה כף ידה על מותניה בתנועה רחבה, מבקשת למשוך תשומת לבו לעבר מותניה הצרים שהדגישו אגן ירכיה הנשען על גבי זוג רגלים ארוכות. גאתה בה הרגשת סיפוק כשהטיל גדעון שפק מבטו לחלק זה של גופה. משנשא ראשו, נצטלבו מבטיהם.

– האם לא נפגשנו קודם לכן? – שאל.

– מעולם לא. – השיבה בקול רווי צרידות קלה.

– חבל. – הימהם לעצמו.

שמיעתה היתה חדה. עתה הבינה כי מוטב להקדיש תשומת לב מרוכזת לגדעון שפק. ניכר שבא בגפו. טוב שכך הדבר. משתרתק אותו לחברתה לא תעורר קנאתן של הנשים אשר באו בחברת בעליהן עתירי ההון. תוך סיפוק־מה קבעה, כי גדעון שפק הינו צעיר יותר מששיערה. יתר־על־כן, היה זה גבר שניחן בחזות חיצונית מלבבת. פיו היה חזק במבע שפתיו המקומרות. גומה עמוקה בסנטרו הבולט משהו לפנים הגבירה את ארשת התוקף והבינה שנצנצה בעיניו.

– הייתי שמחה לו הזדמנה לי כוסית משקה. – הפטירה כבדרך אגב למר ברלסקו.

– מיד תהיה זו בידך. – השתוחח קמעה, מבין לרמז דק.

משנותרו שניהם, הציע שפק להתיחד בפינה מרוחקת משאון השיחות שעלו סביב. הם פסעו על גבי המרבד העבה מאד. פסיעות הצועדים עליו נטמעו בצמריותו המוגבהת שלא כרגיל.

שפק המתין עד שיעל הוד התרפקה בתנוחה חתולית על גבי הכורסה. רק אז הניד בראשו וגחן על גבי הכורסה הסמוכה. בתווך ניצב שולחן קטן שמשטחו העליון עשוי אבני פסיפס צבעוניות ומלוטשות בנוסח האסכולה הוונציאנית. בקבוק “מרטל” צרפתי ניצב בטבור השולחן. שפק צד את המבט שהטילה יעל הוד לעבר בקבוק המשקה.

– כוסית? – גחן ונטל את הבקבוק.

– תודה. – ידה זעה, מחליקה על משענת הכורסה – למרות שאיני מרבה בשתיה, תודה לך.

כף ידו ליפפה את צואר הבקבוק. עור היד היה צח. אצבעותיו ארוכות ופרקיהן חזקים. מעוררים בטחון. במתינות מזג לשתי הכוסיות מהמשקה הצלול. מדי פעם הגניב מבט בוחן לעבר פניה העגולים. יעל חשה בשברי המבטים החטופים המרפרפים עליה. מופתעת מצאה עצמה יושבת ומשוחחת בעירנות עם גדעון שפק שהוכיח עצמו כבר־דעת ובקי למדי בעולם התיאטרון. ניכר ששאב ידיעותיו ממקור ראשון.

– תמהני, – נטלה כוסית משקה נוספת – מהיכן רכשת ידיעותיך העמוקות?

– תתפלאי, – גיחך – אני עצמי עסקתי בנעורי, בעיר מולדתי שיקגו, בעולם התיאטרון…

– כך?

– אכן, שש שנים תמימות ניהלתי תיאטרון קטן באחד מפרברי העיר. נראה שזו תכונה המאפיינת אותי. בכל מה שאני עוסק, הריני עוסק ביסודיות. אם זה בעבר בעולם התיאטרון ואם זה כיום בעולם המלונאות.

– אתה מקסים!

לשונו חפזה על שפתיו. חיצי ההתגרות המחופים בשלווה ובהתחנחנות נשית ששלחה לעומתו נשאו חן מלפניו. הפעם נסחף אחר אישיותה המצודדת של השחקנית. יתר־על־כן, השתדל להפגין בפניה מאוצר ידיעותיו. רצון ההתגדרות שמזה עת רבה לא פיעם בו, עוררו לרתק אליו את יעל הוד.


בשביעות־רצון כבש יוסף את החיוך שביצבץ בזויות פיו. מהמקום בו עמד השגיח בפורת השקוע בשיחה עירנית עם גברת תמיר. למרות דמותו המגושמת היו תנועותיו מתונות ומדודות. מתוך המראה יכול היה לעקוב אחר הבעות פניה של גברת תמיר, למרות שניצבה הרחק ממנו וגבה מופנה כלפיו. האשה הקשישה לא פסקה מלחייך. שמע להגם לא הגיע לאזניו, אך בטח בפורת שידע להטביע בה רושמו. מבטו נח על פניה של יעל הוד השקועה בשיחה עם גדעון שפק. מעת לעת הגיע לאוזניו צליל צחוק עמוק שבקע מגרונה. עיניו חדות המבט קלטו את החיוך המלבב שצף בפניו הצנומים של המלונאי. ובכן, ציחקק, שני הדובים מחוללים. הגיע שעתי להרקיד את גליקשטיין ומרעיו.

פסע וקרב למזנון המוצף מאכלים משובחים. החליט ונטל כריך בשר אווז שהיה חביב עליו. במתינות נעץ בו שיניו. אך מיד חזר והניחו על גבי הצלחת, משקרבו אליו גליקשטיין וברלסקו.

– כיצד אתה מבלה, מר דיש? – נשף גליקשטיין.

– נאה. נאה מששיערתי לעצמי. – הניע בראשו – לא קויתי כי אפגוש בסלתה ושמנה של החברה.

– אתה מחניף לנו. – ציחקק ברלסקו. קולו היה דק וצורמני.

– אם האמת נשמעת כהחנפה גורם לי הדבר קורת־רוח. – כרך זרועו סביב לכתפיו הרחבות של גליקשטיין – אינם משערים לעצמכם עד מה טובה ההרגשה להמצא בחברת אנשים המוקירים אמנות, יודעים מה ערכה ועד היכן מגעת חשיבותה.

– יפה דברת! – צהל גליקשטיין וחיבק מותניו של יוסף הגבוה ממנו – אנחנו שׂשׂים לעשות ככל שביכולתנו לקידומה של האמנות. לא כן, ברלסקו?

– ודאי! – סומק צף בלחייו החיוורות של התעשיין – בתי הצעירה טוענת שתיאטרון “זוית” הינו המובחר שבתיאטרוני הארץ. היא ממש מעריצה שלכם! – ברלסקו חפז ושלה ארנק עור משובח מכיסו הפנימי – אתה רואה, מר דיש, זאת היא בתי! – הדגיש בגאוה והצביע על תמונת נערה במדי־צבא. מתוך התמונה נשקף קלסתר פני נערה צנומה הדומה דמיון מפתיע לאביה.

– היא מקסימה! – התפעל יוסף – לא העליתי כלל בדעתי, מר ברלסקו, שהנך אב לבת כה גדולה. אתה עצמך נראה כה צעיר.

– כאב כן בתו. – עלה קול עמום מאחורי גבו. יוסף הפנה ראשו ונדהם למראה פניו של ליף שגחן מעל לכתפו. – אתם יכולים לסמוך על טוב טעמו של מר דיש. – גיחך בלגלוג וטפח ברעות על כתפו של יוסף

– מה אתה עושה כאן? – שאל יוסף. פניו התכרכמו.

– אני? – חטמו הגדול התעוות. משקפיו צנחו. מיהר והחזיר אותם למקומם. – בודאי מוכר לך הטור המופיע מדי יום שלישי בעתון הערב שלי, “דמותה של חברה”. ובכן, אני עורך את הטור הזה.

– מר ליף הנו אחד מאורחינו הרצויים ביותר, – נחפז גליקשטיין להסביר – אנו שׂשׂים לראותו במחיצתנו.

– ואני שׂשׂ לראות את שמותיכם מופיעים בטור הרכילות החברתית! – ליף נטל כריך – העונג משותף לכולנו. לא כך, ברלסקו?

– ברור, מר ליף. – ציפצף ברלסקו – אם כי רעיתי רוגזת עליך במקצת. – הצביע על רעיתו שישבה בחברת שתי נשים. היתה זו אשה גוצה ושמנמנה. ניגוד משווע לצנימותו של בעלה. – שכחת לציין כי במסיבה שנערכה בביתנו בשבוע שעבר, נוכח גם הרמטכ"ל.

– אנא, מחל לי. – ליף גיחך – בפעם הבאה אתקן את המעוות. אם כי אני כשלעצמי משוכנע שכבוד הרמטכ"ל אינו נוטר לי טינה על שלא ציינתי כי גם הוא נכח במסיבתך. – ליף הסב פניו לעבר גברת ברלסקו שנעצה בו מבט קר. ארשת אירונית חריפה הציפה את קלסתרו.

משנותרו ליף ויוסף ביחידות דממו. עיניהם בחנו בקרירות איש פני רעהו. ליף נטל כריך נוסף. משנעץ בו שיניו הבחין יוסף כי דשי חולצתו הלבנה מהויים במקצת. כתם שומן בלט על גבי חזית מעילו הבהיר. ליף השגיח במבטו של יוסף שנח על הכתם. העלה זרועו והסתיר חזית המעיל הדהוי.

– כמה הצלחתם למצוץ? – לסתותיו טחנו ברעבתנות את הכריך.

– ליף, יש לי בקשה אליך, – אמר יוסף בהחלטיות – אל תבחש לי הערב בדיסה. הנח לי לבלוע את תבשילי. אני זקוק לזה.

– באמת? – תלמים עמוקים נחרשו במצחו הגבוה.

– אתה את אפך הגדול כווץ במקצת! – רטן יוסף בזעם.

– כך? – הפטיר ליף במתינות, מתעלם מהפגיעה הגסה.

– באתי לכאן הערב כדי לחלץ את התיאטרון ממשבר כספי חמור. אני חוזר ומבקש ממך, לבל תהפוך את הקערה על פיה בחוש ההומור הרקוב שלך! אני יודע שמקננת בקרבך תשוקה ארורה להציק לנו על כל צעד ושעל. אינני רוצה לשאול אותך מדוע אתה נוטר לנו איבה. אבל למען השם, הנח לנו לחיות על פי דרכנו ואמונתנו..

– יוסף, חביבי, – ליף שיכל ידיו על חזהו – איחולי לאמונתך החדשה. הצלח בעבודת־האלילים שלך.

– תודה. – לסתותיו נקפצו בזעם.

– מוטב ותעקור מראשך את המחשבה שאני שונא שלכם. אינני גם אוהב שלכם, – הפטיר ליף ברכות – אבל אני אוהבה המושבע של אמנות התיאטרון. אתם הורסים את כל היפה שבה. לכן אלחם בכם עד חרמה.

– אם תהרוס לי הערב את מה שבניתי…

– מה יהיה? –ליף קטע דבריו כשהבעת פניו לובשת חומרה ותוקף שלא כמנהגו.

– אני, – יוסף התנשף בכבדות – ידי תשיג אותך!

ליף הרכין ראשו. השפיל מבטו והבחין בכפות ידיו הגדולות של יוסף. פרקי ידיו היו רחבים והעידו על הכוח הרב האצור במבנה גופו החסון.

– אני מאמין לך שאתה מסוגל לבצע את איומך.

– הלו, ליף היקר! – זרק פורת לחלל, מתקרב לעברם ועל זרועו תלויה גברת תמיר. – לא צפיתי לפגוש בך הערב. – משקרב לחץ בחום כתפו של ליף – פרסמת עלי דברים יפים בשבוע שעבר!

– ערב טוב, גברת תמיר. – קד ליף, ובלחש הפטיר לעברו של יוסף – סוף כל סוף נמצא אחד מכם המקבל פני בחיבה גלויה!

יוסף ניצל את מבול המלים שהמטירה גברת תמיר על ראשו של ליף. סר משם, מחפש אחר גליקשטיין, מבקש לגשת לעיקרם של דברים.

– להצלחתך! – הרים שפק את הכוסית כלפי מעלה.

– תודה. – יעל הוד נטלה את הכוסית השביעית במספר מאז שקעו בשיחה. בלא להניד עפעף לגמה את המשקה. כאדם המכיר את מלאכת השתיה על בוריה.

– אמרת לי שאינך מרבה לשתות. – צחק שפק בקולניות. האלכוהול חדר לראשו. דומה היה לו שתנועותיו גמישות ודיבורו קולח בשטף.

– חברתך משפיעה עלי. – גיחכה ולא נעה משנטל גדעון שפק כף ידה והחליק עליה שעה ארוכה. מבטיהם נצטלבו. שפתיה נפשקו ומבלי משים נרכן ראשה לפנים.

– רבותי, אני מבקש תשומת לב! – הכריז גליקשטיין ונשען במרפקו על גבי פסנתר כנף מפואר שהבהיק בקצה האולם. – עוד בתחילת הערב ציינתי כי אנחנו נמנים עם אוהדי התיאטרון – הניף ידו והצביע על יוסף שעמד בסמוך – מר דיש הסביר לי בשיחת רעים, כי מצבו הכספי של התיאטרון הנו בכי רע. דומני שלא אגזים אם אומר כי כולנו נעשה כמיטב יכולתנו וכיסנו למען התיאטרון התוסס והדינמי, תיאטרון “זוית”. כמי שעוקב אחר התפתחותו של התיאטרון מיום היוסדו אינני יכול שלא לחלק מחמאה למר דיש, כי התיאטרון עולה ומשׂגשׂג מהצגה להצגה! – גליקשטיין השתלהב. אגלי זיעה נוצצו על גבי קרחתו העגולה. מאורח דיבור מתון עבר לצעקנות. – רבותי! אני אהיה הראשון שאציין את גודל תרומתי. גליקשטיין נשם נשימה עמוקה – שלושת אלפים לירות!

ברלסקו קם ממקומו. מבטו חלף על פני הנוכחים ואחר נח על פני רעיתו שקרצה לו כאומרת: אל תוותר. פניו הוצפו סומק עז.

– אינני איש דברים, – אמר בהיסוס – אני איש המעשה. רעיתי ואני תורמים שלושת אלפי לירות.

יוסף התנשף בתמהון. מעודו לא שיער כי ברלסקו ירים תרומה כה נדיבה. בפליאה סקר את התעשיין שגחן ליד רעיתו שנשקה ללחיו בחיבה גלויה שלא חסרה בה נימת גאווה בולטת. מבטו ננעץ בגברת תמיר הלוחשת באוזנו של פורת.

– חמשת אלפים לירות! – זרקה לחלל.

– ועוד חמשת אלפים – נענתה בתשובה מפיו של גבר אלמוני שמשך כל הערב לא חזו במציאותו. יוסף חייך. הגבר הצעיר ניפנף בידו לאות ביטול ערך הסכום שנקב. עלי לדעת מיהו, הירהר יוסף, אפשר יהיה לסחוט ממנו עוד בהזדמנות נוספת.

– ומה אומר גדעון שפק? – קרא לעומתו גליקשטיין.

מבטי האורחים נחו במתיחות על פניו הנאים של שפק. יעל הניחה כף ידה על גבי זרועו ולחמה אותה קלות. אצבעותיה החליקו לאורך אמתו עד שנפגשו כפותיהם בלחיצה שדובבה רבות. מבטו נח על חזה הגבוה. יכול היה להבחין בצורת השדים שרטטו עם כל נשימה ונשימה. שפק צבט סנטרו הבולט.

– עשרת אלפים – הפטיר כבדרך אגב ואחר מיהר ולחש – ואותם תקבלי רק את, אישית. נראה לך?

יעל לא ענתה. עפעפי עיניה סגרו על אישוניה. צפורניה נלחצו בעוית בבשר ידו. נראה שתשובתה היתה רצויה. ביד רוטטת נחפז ומזג מבקבוק המשקה, שהתרוקן עד חציו, לשתי הכוסיות הריקות. שניהם, דומה סגרו עצמם מחוץ לתחום המתרחש, והמולת הפתיעה וההשתוממות שעלתה סביב חלפה מהם והלאה.

– רבותי, – הכריז יוסף נרגש – אף אני כמר ברלסקו, אינני איש דברים, אלא איש המעשה. סתם תודה אינה מלה שתהלום את הרגשתי לגבי תרומתכם הנדיבה. אנחנו נוכיח תודתו בדרך המעשה!

– בראווֹ! – מחא גליקשטיין בכפות ידיו בהתלהבות – בראווֹ!

– סכום של כשלושים אלף לירות בערב אחד! – גיחך ליף באוזניו של יוסף, שעה שרשם את המספר בפנקס קטן.

– אתה נוהג לרשום כל פרט בדיקנות? – נהם יוסף.

– צר לי שלא מתרחש לכם נס כזה מדי ערב בערבו. – ליף סגר את הפנקס.

– אתה אוגר פרטים עלינו? – חקר יוסף. שפתיו נקפצו.

– אינני יודע. – משך ליף בכתפיו – כן! – ניכר שהגיע לכלל החלטה – אני רושם לעצמי פרטים שונים המהווים רשימה מכובדת. אתה יודע, אני מכין עליכם סידרת מאמרים מאד מענינת, לפי עניות דעתי.

– מתי בדעתך לפרסם אותה?

– טרם אדע, – ליף החזיר את הפנקס לכיסו – הבעיה היא שעוד לא החלטתי אם כדאי לפרסם את הסדרה הזאת.

– מדוע?

– הסיבה פשוטה. אינני יכול להגדיר את יחסי לתיאטרון “זוית”. לעתים קרובות אני שואל עצמי כמלוא הכנות, האם אני מחבב אתכם, או שמא זה משהו עמוק יותר – אהבה.

– אהבה? – ישמרני אלהים מאוהבי…

– מוזר? לא כן? – ליף גרד באצבעו את לחיו הנפולה – למרות שחוננתי בחוטם גדול, אני חסיד אמיתי של תיאטרון… תיאטרון טוב…

ליף גיחך, ספק רציני ספק לגלגני. נפנה וצעד לעבר הבר. יוסף נעץ מבטו בגבו השחוח הבולט בגרמיותו במעיל המיושן. ידיו נתלו בחוסר־אונים לצידי גופו. עקב מבוכתו נעו שפתיו כממלמל.

– אויב או אוהב? – שאל יוסף עצמו. ההבחנה קשתה עליו. ידע רק זאת, כי עליו להמשיך להתיחס בחשדנות לעתונאי. תגובה בלתי מחושבת מצידו והסכנה של גילויים מסוימים, עלולה לגרום לו טרדות ואי־נעימויות לאין קץ. שמור מרחק, נזכר באימרה הנודעת. כן, הבטיח לעצמו, אני אשמור מרחק.


 

י

יובש שם מחנק לגרונו של יאיר. נטל את כוס המים ולגם אותם עד תומם. סגר את המחברת והניחה על גבי השולחן שחצץ בינו לבין מרים שנשענה על גבי כוננית הספרים ועיניה עצומות.

– מה דעתך, מרים? – שאל בקול נמוך. חושש להתיקה משרעפיה.

– אמור לי, – פקחה את עיניה ומבטה שוטט על פני התקרה הגבוהה – מי הוא האדם שכתב את המחזה הזה?

– ידיד לי.

– הייתי חפצה להכירו. – מילמלה. בצעדים מתונים קרבה לטבור החדר. ידיה משוכלות. זרועה הימנית, החל ממרפק היד, התרוממה כלפי מעלה וכף היד בעלת האצבעות החטובות תמכה בסנטרה.

– ארץ, אדמה, – לאטה – כיפת שמים שאדע שהיא גני… פיסת קרקע ואוכל לקרוא לה – יצועי… לא כך כתוב?

– כן, – אמר – ואוכל לקרוא לה – יצועי…

שתק. מתאווה היה לזעוק את השאלה שעמדה על קצה לשונו. האם נשא המחזה חן בעיניה, הדיבר אל לבה, העורר בה נימת היוצר? תחת זאת הרגיש כי הולם לבו גבר והדם הלך בעורקים הנפתלים ברקותיו. עור פדחתו התמתח, דומה ושערותיו סמרו מחמת המתיחות שחילחלה עמוק באברי גופו. הדממה ששׂררה בחדר נקטעה רק עם הד פעמיהם של עוברים ושבים שהקישו בעקבי מנעליהם על גבי המדרכה. נקישתם פרטה רגעי הזמן ההולך ונמוג.

– התדע, – הפטירה כשעיניה הירוקות זוהרות – מחזה זה לאמיתו של דבר הינו סיפורה של רות המואביה בהתגלמה כבת תקופתנו.

– כן, – הניע בראשו – כך אמר גם הוא.

– מי זה הוא? – תמהה.

– הסופר. כך הגדיר את המחזה.

– האח! – הניפה ידיה כלפי מעלה. שרוולי שמלתה הרחבים נשמטו לעבר כתפיה וזרועותיה הצחורות נגלו, חובקות ראשה סביב. ראשה נשמט לעבר גבה ודיבורה קלח מגרונה, הססני, אך חותר למטרתו בביטחה. – אני רואה עצמי בדמותה. – אמרה. נשימתו של יאיר נעתקה. – אני רואה עצמי מגלמת גורלה של אשה נכריה זו, הדבקה במולדת לא לה ומבקשת אחיזה בעם זר לה. הרי זה משהו טרגי, תמוה ונשגב כאחד…

– האם ברצונך לומר שכל דברים אינם מעידים אלא על דבר אחד בלבד, שהמחזה שבה את לבך? – יאיר התפרץ משולהב – האם בדעתך לאמר לי שאכן מצאת בו ענין?

– יותר מזה, – הצטחקה ברוך למראה פרץ התלהבותו שלא רוסנה – אני עומדת לשחק במחזה זה.

– ברצינות? –פיו נפער. הבעת פניו היתה מטופשת.

– לשם מה הקראת לי אותו? האם לא רצית לעורר בי התענינות בחיפוש אחרי מחזה מקורי טוב, מחזה שעומד על רמה דרמטורגית ראויה לכבוד?

– כן. – ציחקק.

– ובכן, הצלחת למעלה מן המשוער. אני עומדת לשחק התפקיד הראשי במחזה זה. בדעתי לחזור במלוא אוני לבמה. זהו מחשה הכתוב בכשרון דרמטורגי צרוף, ללא כל גינוני הכניעה לטעמו המושחת של הקהל. זהו מחזה חריף ובעייתו אינה מקומית בלבד, אלא… אוניברסלי.


המלים נאמרו קצובות ושקולות. דמות השחקנית שבה בקעה מקרבה, וההיסוס המאפיין אורח דיבורה נמוג, משל ולא היה קיים. אישיותה היוצרת נתפסה בלהיטות לעיצוב הדמות הנכספת.

רטטה כמוכת קדחת מסתורית שפשטה פתע באברי גופה התמיר. נשימתה היתה חפוזה. עיניה רחבו והפציעו זיקי ירוקת אישוניה שננעצו בפניו. יאיר ישב רתוק למקומו, אינו גורע ממנה עין. לבו הלך בשמחה אדירה. השתוקק לזנוק בעד החלון, לעופף לעבר חדדרו של דודו ולצעוק באוזניו עד כלות הנשימה:

– דודו! יצור מטופש שכמוך! הצלחנו!

מרים צעדה לעבר כורסתה הנושנה. השתפלה והתישבה על משענת הכורסה. כפותיה נלפפו סביב לברכיה.

– אינני יודעת כיצד להודות לך. – הגתה בקול נמוך, רווי נימי שמחה שהשתדלה לחפות עליה בשלווה מלאכותית – התבין… זה מכבר נטשתי מאחורי גווי גיל עיסוקי אהבהבים… שנים חלפו מאז מצאתי עצמי אחוזת תשוקת טיולים על פני עולם ומלואו… לא נותרה לי כל אהבה, אלא זו בלבד… לשחק… אכן, שחקנית זקנה שעדיין מחלחלת בקרבה תאווה ילדותית חביבה, להפגין קבל עם ועדה את חינה, קדמה וכשרונה… אתה יקר, יאיר. – ראשה נרכן לעומתו וחיוך של אושר ריצד על שפתיה שנמתחו בנעימות – אינך יודע מה גרמת לי… עוררת בקרבי את רגש האהבה… תחושת היוצר. הזכרת לי כי עוד נותרה בי גחלת רצון למעשה. תשוקה המחזירה אותי אל להט עלומי.

– מרים, – הפטיר נבוך – לא לי התודה אל לו, לסופר.

– יקירי, – הצטחקה – לך התודה ולו מתנת אהבתי. מיהו?

– מיהו? כל־בו. דייג, מחפש נפט, פועל, מציל… טיפוס הטורח על עשרות מלאכות כדי לקיים את הגשמיות שבו למען תנובתו הרוחנית.

– אתה חייב לזמנו לכאן. רצוני לאהוב אותו. האם הוא יפה?

– יש לזה משמעות מיוחדת?

– ודאי תלעג לי, – חייכה וארשת שובבות צפה בפניה – חולשתי מאז ומתמיד לא גוועה… אני אוהבת אותם כשהם היפים… את הגברים.

משהבחינה בשביב החיוך שריצד בעיניו הכחולות, צף סומק עז בלחחה. מילמלה משהו חסר משמעות מיוחדת. ביקשה לחפות על מבוכתה.

– כוס תה? – שאלה.

– לא, תודה. – סרב – ברצוני ללכת.

– כבר? – תמהה.

– כן. להודיע לו כי בדעתך לשחק במחזהו.

– אבל עכשיו אחת אחרי חצות! – אמרה בפליאה.

– כדי לבשר לו תגובתך, – גיחך וקם – אשיג אותו גם בשעות מאוחרות יותר.

– אתה יוצא מכאן רק אם תבטיח לי…

– מה?

– כי תביא אותו לכאן. – ביקשה משעמדו סמוך למפתן הדלת.

– בסדר. – הבטיח – שמו, דוד… דודו ארבל.

– דודו ארבל, – חזרה – שם שאומר כוח… עוז ויכולת… דודו כמה רענן השם הזה… היה שלום, יאיר.

– ליל מנוחה. – השיב וכבר מצא עצמו מדלג על גבי המדרגות בחדווה על שהוא יכול ללכת אליו ולאמר לו:

– דודו, ככלות הכל… כן, – מילמל – ככלות הכל…

צעד על גבי הכביש בצעדים רחבים ופזיזים. ממעל נפרשׂו שמים צלולים. אויר הלילה הרעיף עליו חמימות. נשם מלוא חזרו מהאויר הצלול, חזר ופלטו באנחה ממושכת. כיווץ שפתיו והחל לשרוק מנגינה עליזה. קצב של עליצות דבק בגופו. דִלג מרגל לרגל בחדווה. רגליו מקרטעות בחפיזות ואילו כפות ידיו מוחאות כדי להדגיש קצבו של מחול־הליכה זה שנתגנב לגופו והשכיח ממנו ליאות של יום גדוש אירועים וטרדות.


 

י"א

מכונית ה“לינקולן” השחורה והארוכה של גדעון שפק נעצרה ליד מלון “חן” שברחוב הירקון, סמוך לבנין תיאטרון “זוית”. שפק שיתק את המנוע הפועם חלושות. משך את המפתח ותחבו בכיס מעילו. בזריזות פתח את הדלת, זינק, עקף חרטום המכונית והושיט ידו ליעל הוד.

– הגענו. – חייך משעלתה על שפת המדרכה – כאן אני מתגורר כעת – הצביע לעבר בית־המלון המפואר ביותר שבעיר, הנמנה עם רכושו.

– כאן? – יעל משכה את מעילה מעל לכתפיה – כאן או שם… לגבי אין בכך כל הבדל.

עלתה על גבי המדרגות הרחבות שהובילו לפתח אולם הקבלה. פיתחו הרחב היה דומה לפה פעור של דג ענק, עשוי מלאכת מחשבת, פסיפס אבנים תכולות וזעירות. דלתות זכוכית כבירות ממדים, שיקפו בעדן את חדר ההמתנה המהודר. סמוך לפתח היו מצויות כורסאות עגולות. ריפודן, מישזר גונים צהובים וכתומים הלם גון הכתלים הגבוהים והתכולים. שפק צעד בעירנות בעקבות יעל הוד, מטה ראשו בחן לעבר עובדי השירות שחפזו לברכו לשלום.

– מלך המלונים צועד. – צחקה.

– בעקבות המלכה. – חייך ולחץ על כפתור המעלית.

זמזום חרישי בקע. דלתות המעלית הוסטו הצדה בתפעול מנוע חשמלי סמוי. שפק לחץ על הכפתור שהאות הלטינית “ד” זרחה בטבורו. בלי לחוש בתזוזה המהירה ידעה יעל הוד כי הם עולים.

אור ניאון לבן וחריף הציף את תא המעלית רחב הידים. יעל השימה עצמה שקועה בשורות הכפתורים ובלוח ההנחיות הצמוד לו. חששה שמא יעלה בידו להבחין ביגיעותה שעמעמה חזות פניה. תוך-כדי-כך, נזכרה בתדהמה שצפה בפניו המגושמים של פורת, משנפרדה ממנו ונכנסה למכוניתו של שפק. הלה בודאי יבשל מטעמים, גיחכה, הדוב הקנאי הזה.

דלת המעלית נפערה. תנועת יד רחבה של שפק הדריכה אותה לעבר שורת הדלתות הנאות, המסומנות בתויות נחושת ממורקות.

– מאה ואחת, – הירהרה כשצעדה ובחנה את הדלתות – מאה ושתיים… מאה ושלוש…

– הגענו – שפק עצר אותה כשאצבעותיי לופפות זרועה.

משפתח את הדלת, עמדה חשכה בתוך הדירה. במתינות צעדה פנימה, מצפה שיעלה בה אור. הדלת נסגרה. דממה עמדה סביב. הבינה שכף ידו אינה מגששת על פני הקיר אחר כפתור החשמל.

שפק קרב אליה. בלא לנוע ממקומה נענתה לחיבוקו התקיף. שפתיו נפשקו ונצמדו לשפתיה. פטמות חזה הגבוה נלחצו בחזהו, מעוררות בו תסיסת גירוי. שפתיו היו קשות. שעה ארוכה לא התיק עצמו מגופה. אחר רחש בשפתיו על קצה תנוך אוזנה. “עשרת אלפים לירות”… – הירהר והתנשם בכבדות.

יעל הוד דחתה אותו בכוח. הזדרזה והציתה גפרור. לאור השלהבת הרוטטת של קיסם העץ הנאכל, גילתה את כפתורי החשמל. צעדה לקראת הכותל ולחצה באגודלה על הכפתור. אור דל נבזק מנורה קטנה שנדלקה מעל למיטה רחבה המוצבת בפינת החדר הגדול. בשלווה ניגשה למיטה, הרימה צפויה העשוי קטיפה חומה ודקה. אצבעותיה החליקו על פני הכר.

– מיטה נאה. – צחקה והפנתה ראשה לעברו.

משהסיר את מעילו ראתה עד מה צר חזהו. דומה היה לה שיעלה בידה למנות מספר צלעותיו. כל תמירות גוו היתה תלויה בחסדי החייט שתפר למענו את חליפותיו. צחוקה עלה וגבר, מכה גלים סוערים.

– זאת מיטת זוג, – דחף אותה ברטט – גבר ואשה.

– כך? – שאלה מעשה תמימות והחליקה בזריזות מתחת לידיו המבקשות ללפתה – את הגבר אני רואה, אבל היכן האשה?

– את היא! – חרק בשיניו. הרעד שהרטיט גופו גבר. אחוז היה שכרון חושים בתאוותו לשקוע עמה במיטה הרכה ולמעך אברי גופה המעוגלים שעור צח מתוח עליהם.

– את ההמחאה, בבקשה! – זינקה לעברה השני של המיטה.

“המחיר”. – הירהר ושלף בחיפזון את פנקס ההמחאות. במהירות ציין את ההמחאה לפקודתה של הגברת יעל הוד. משהושיט לה את ההמחאה עיינה בה שהות קצרה ודחפה אותה דרך סדק ארנקה. נשאה ראשה ורצון עז תקפה לקנטרו משהבחינה ברגליו הארוכות והדקות, מחליקות מתוך מכנסיו. שפק הטיל אותם על הכסא.

– התפשטי! – פקד עליה.

– בבקשה להתפשט! – תיקנה אותו והרימה שולי השמיכה – הכנס למיטה.

שפק ציית. עלה למיטה לבוש בגופיה ותחתוני משי לבן בלבד. רגליו הצנומות והשעירות, החליקו מתחת לשמיכת הפלומה העבה. יעל נטלה שוליה וכיסתה אותו עד לסנטרו.

– התפשטי! – נהם בקוצר רוח.

– רגע, ידידי. – התישבה על פאת המיטה – זכור לך שבתחילת שיחתנו הזכרת את ברנרד שאו?

– מה שייכות יש לזה עכשיו?

– יום אחד פגש אותו זקן, שאו, באשה יפהפיה, – החלה לספר לו, כמבקשת להרגיעו ולהרדימו בסיפור אגדה. עיניה נעצמו וקולה הונמך – אמר לה הזקן: “גברתי, ברצוני לשכב אתך”. האשה נדהמה: “כיצד אתה מעז?” שאלה. “אשלם לך מיליון דולר”, חייך הזקן. הירהרה הגברת והשיבה: “אני מסכימה”. הזקן גיחך: “רגע, גברתי, שיניתי דעתי. אשלם לך רק עשרה דולרים”. “מה?” נדהמה הליידי “למה אהה מדמה אותי?”. “מה שהנך כבר קבענו”, השיב הזקן “עכשיו אנחנו רק מתווכחים על המחיר!”.

– מה אני צריך להסיק מספור תפל זה? – חירחר שפק בזעם.

– פשוט מאד, – חייכה וקמה מפאת המיטה – את המחיר כבר קבענו. אך טרם הסכמנו בינינו – מה אני! לילה טוב, מר שפק, – סיימה ופסעה במתינות לעבר הדלת, מעכסת בהליכתה.

– עמדי! – זעק וניתר מעל למיטה בתחתוניו בלבד.

הדלת הוטחה בפניו. בדקה שלאחריה ביקש לזנוק בעקבותיה. אך מיד הבחין במצבו המגוחך. פרץ בצחוק, משך בכתפיו ופתח את דלת ארון הבגדים. נטל כסות לילה והעטה אותה על גופו. משחזר והטיל עצמו על גבי המיטה, טרם נרגע מהצחוק ההיסטרי שעלה וגאה בקרבו. שלח ידו וכיבה את אור הנורה הזעירה.

אחר־כך חיבק את הכר.


 

י"ב

דודו הלם באגרוף קפוץ בדלת הברזל של מרתפו. כאב חד חלף בפרקי האצבעות המכווצות. הכאב חדר דרך אמת ידו לזרועו. כף היד התפשטה. האצבעות נמתחו בעוית. לסתו התחתונה נעה בזעם הצדה. שרירי צוארו נמתחו. פסע פסיעה גסה לקיר הצפוני ונשען בידים משוכלות על גבי אדן החלון. פיסת שמים כהים נגלתה לעיניו המגששות באופל הלילה. כוכבים נוצצו במרום. שברי קרני אורם המרצדים גירו את עצביו.

היפנה ראשו. מבטו נח על הקיר שמנגד. מוקף היה בארבעת קירות מרתפו. פסע ונע לטבור החדר. שהה דקה על מקומו. עיניו שוטטו סביב. כף ידו טיפסה לעבר חזהו. אצבעותיו נקפצו סביב לקבוצת פלומת השיער השחור. בעקב נעלו הקיש ברצפת הבטון. הקצב השתנה. עתים פזיז, פרקים איטי.

– הרגע, דודו. – לחשה אילה. שרועה היתה על גבי הספה.

דודו נעץ בה מבט חריף. אילה הזדקפה ונשענה בגבה אל הקיר. שעה ארוכה חלפה מאז סרה לבקרו. מצאה אותו מסתובב סחור־סחור. גחנה והתפרקדה. לא פצתה פיה. רק נעצה בו עיניה, תוהה על פרץ עצבנות זה שפיכה באברי גופו. עתה אמרה את אשר אמרה. מבטו החודר היסה אותה.

סקרה ארשת פניו המוארכים ושריריהם רוחשים מתחת לעור בעיווּתים. הקמטים שסגרו פיו התעמקו. תלם עמוק צץ בשורש אפו. מתמזג בתלמים שנחרשו במצחו הגבוה. תלתל מבלוריתו הערמונית נח מעל לגבת עינו השמאלית. דודו הניע ראשו בתנועה חריפה. קווצת השיער נהדפה לאחור.

– שוטה! – רטן – בקשתי מיאיר שלא יספר לי מאום מהמתרחש סביב למחזה… הסברתי לו שאיני חפץ לדעת ולא כלום עד שלא יסתבר משהו של ממש. אינני רוצה לחיות מרחף בעננים, תלוי בשביב תקוה כאדם הנאחז בקיסם בלב ים סוער. – קרב לספה ולטף כתפה – את מבינה, הדבר הגרוע מכל הוא, להיטלטל בין תקוה ליאוש. מצד אחד מפעם בקרבך הרצון העז להאמין כי אולי באמת תצליח הפעם לבקוע את החומה, ואילו בתת ההכרה רוחש הספק הלוחש: המתן. אל תחפז. גם הפעם לא תצליח להשיג את מה שלא עלה בידך לבצע קודם לכן.

מצא עצמו יושב בפאת הספה. הצית סיגריה. שאף לקרבו מנה גדושה של עשן. חפז ופלטו בסילונים דקים ומוארכים מבעד לנחיריו שרטטו. הללו התפשטו בחלל נמוגים מרחק־מה מפניו.

– מוטב היה לו התאזרתי בסבלנות. ממתין לתשובה ששתי אפשרויות לה: כן – או לא. אך לבוא ולהזריק את הזריקה הזו שמרים התלהבה מהמחזה, הרי זה דומה למי שמאריך חבלי גסיסה של חולה אנוש. – שפתיו בלטו קדימה – לכל הרוחות! – גידף, ובאצבע צרדה העיף את הסיגריה שזה עתה הציתה לעבר רצפת הבטון.

– רק סבלנות. – הרגיעתו אילה ברוך.

זחלה על גבי הספה, קרבה אליו והשעינה ראשה על ירכו. פניה היו מופנות כלפיו. לו חפץ יכול היה לגחון קמעה ולנשק לה. תחת זאת, העביר אצבעו והחליק על מצחה. האצבע ירדה, מחליקה על גבו של אפה הסולד, חופזת בבהילות סביב לשפתיה הקמורות. אילה נשקה לראש האצבע.

– סבלנות, דודו. סבלנות.

– חדלי מהמלה הזו. הרפי ממנה! – נשא קולו. דוק של ערפל שפישרו נעלם ממנה הציף אגמי עיניו השחורות. – אני יודע יפה מה פירושה של סבלנות. במשך שנים למדתי על בשרי מובנו של המושג המשעמם הזה, שכל אחד מאתנו נזקק לו בדרך שאיפותיו וכיבושיו.

הזעם שגאה בקרבו האדיר ארשת המרדנות שנחרתה בפניו. סנטרו בלט לפנים. מדגיש עקשנותו. שפתו התחתונה העפילה ובלעה רעותה. גביניו הצטופפו, מחריפים מבטו הלוהט. ידה של אילה התרוממה. כפה לפתה ברכות עורפו הרחב.

– הסירי את היד! – התפרץ.

– חמוד! – צחקה.

– אין לי רצון לעסוק בשטויות. – התריס כנגד חבתה.

– המשיך לכעוס, ילדי, – הצחוק שפירכס בקרבה, הלך וגבר – אם נגרמת לך הנאה מההלקאה העצמית, המשך. אתה תהיה ילד מאד חמוד כשתהיה זועף ומר־רוח.

– אל תמאסי עלי!

משך בכתפיה ודחה אותה מעל ירכו. בגסות טילטל אותה. קם ופסע לקראת שולחן הארגזים שלו. נרכן והתישב על גבי ארגז ששימש לו כסא עבודה. אילה קרבה אליו, גחנה וידיה חבקו כתפיו. טמנה פניה בבלוריתו. שפתיה רחפו על שערותיו.

– סלחי לי. – ביקש.

נפנה ונטלה בזרועותיו. שפתותיהם נצמדו. באיטיות נשק לה. ידו האחת חבקה מותניה ואילו רעותה לטפה שדיה הזקורים. חשף גופה, וידו העלתה שד צחור וחזק. הרכין ראשו ושפתיו רחשו על גבי הפיטמה. אוזנו קלטה את הסער ההומה בלבה. חיוך של בינה וטוב לב בקע מעיניו. ראה ועיניה נעצמו. העפעפים הטילו צל על לחייה. שפתיה פשוקות, חושפות שיניה הצחורות.

– מה משך זמן הכרותנו?– שאלה ולהבת אושר הבליחה בעיניה.

– שבוע. – השיב.

– יובלות! – לחשה.

– אני הולך מכאן. – קם ופרשׂ ידיו לצדדים – אני נחנק. רוצה להתפרחח. להעלם בתוך בעלי יצרים, רודפי תענוגים ושוחרי הרפתקות.

– דודו, – הזדקפה – קחני אתך. – ביקשה ומבטה מיחל להן שלו.

– ראי, – תפס במעיל אפור ומיושן – אני יורד עכשיו לטיילת. להתרוצץ קצת באולמות המישחקים והשעשועים הזולים. מה את תעשי שם?

– אהיה במחיצתך. – רכסה כפתורי חולצתה – חלפו שנים רבות מאז טיילתי בסביבה זו. אם תרצה או לא, אני באה אתך.

ניכר כי החלטתה נחושה. בסתר לבו הודה כי הנאתו תגבר אם תילווה אליו. משסקר חליפתה הירוקה, מצא כי נאה היתה מכדי להתבלט בה באזור השעשועים ולהפגין חמודותיה. בלי לחכוך בדעתו, פתח ארגז גדול ושלה מקרבו מעיל צבאי משומש. בתנועה בטוחה הטילו לעברה.

– תפסי!

אילה קלטה את המעיל שריחף בחלל החדר.

– לשם מה? – שאלה תמוהה.

– בחליפתך לא תוכלי להסתובב שם. עלינו להתאים עצמנו לחבר רודפי שולחנות ירוקים ומישחקים אסורים.

– בסדר. – צחקה.

בזריזות לבשה את המעיל. יצר הבלתי מודע החל תוסס בה. פרעה שערותיה. שלתה שפתון זהוב מארנקה והגבירה את טון הצבע עד ששפתיה המרוחות בגודש נדמו כפצע זב דם.

– מספק אותך?

גיחוך של שביעות־רצון בקע מגרונו. טפח בכפות ידיו על ירכיו. חפז וזקף צוארון מעילו. עומדת היתה ממול, דמות פרועה של עלמה שוקקת רעננות. נוגה של שמחה חרישית קרן מפניה.

משכה בכתפיה. אלו נעו בחופשיות יתירה מתחת למעטה המעיל. דומה וכונסה בשק גדול. שלפה מראה זעירה וסקרה חזותה. הפתעה נסתמנה במצחה משהתרוממו גביניה.

– אני נראית כאחת מחבורת הטדי־בּוֹיס!

– הלילה תפגשי בטדי־בוי הישראלי. – טפח על כתפה.

אפלולית לילה בהיר רפרפה סביבם. האויר לא זע. בחצר שלחו עצי צפצפה ערומים ענפיהם לחשכת הליל. נדמו הללו כעצמות לבנות שהוצאו מקברן. בושים במערומיהם נצטמצמו כחודי חנית מוצבים כלפי מרום.

עצבות של תהייה שרתה סביב. ילל חתולים קטע את הדממה בהתכתשם ליד פחי אשפה. דוממים פסעו, מתון מתון. חלפו על פני שבילי המגרשים שהשתרעו בינות לבתים צחורים.

שורה של אוטובוסים חדישים נתמשכה בקצהו הצפוני של רחוב בן-יהודה. האויר ספג זיהום של דלק נאכל. משקרבו לתחנה, זנקו לתוך מכונית שעמדה לנוע. דודו הושיט מטבע לכרטיסן. נטל את הכרטיסים ודחק בכתפה.

– התקדמי.

המושבים היו תפוסים. קרבו עד לתא הנהג. גברים ונשים שהתנאו בבגדיהם המהודרים, התבוננו בזלזול בצעירים הלבושים בהזנחה שיש בה שמץ התגרות. אילה נתאוותה לצחוק. תחושתה היתה טובה. נוח היה לה בשינוי התפאורה הפתאומי שכפה עליה דודו. נעצה בו מבט וראתה אותו עומד ללא ניע. שלווה נסוכה על פניו. מבטו שוטט סביב בעירנות.

בכיכר מוגרבי ירדו למדרכה המוצפת המוני אדם הנעים בזרם דחוק. המוני אדם נצטופפו סמוך לבתי הקולנוע, צובאים על הקופות. בתי הקפה הנודעים במכונות ה“אספרסו” שלהם, היו גדושים ערב־רב דוברי עברית ולשונות נכר.

סילוני אורות של מכוניות שונות צורה וממדים נבזקו בחלל הלילה, מגששות דרכן ברחוב הרחב. אורות ניאון צבעוניים, בקעו מעל לחלונות הראווה. גון אדום לוהט שלט סביב. המולת נחיל אנוש המתפתל כנחש עקלתון על פני המדרכות והכבישים עלתה כגיאות תשוקת חיים סואנת.

דודו צעד בראש, דוחק בכתפיו הרחבות בכה ובכה. אילה נצמדה אליו. עתים גבר מרוץ הליכתו, פרקים הואט, בשל זרמי אדם חדשים שנתגלגלו במורד הרחוב המשתפל לעבר הים.

בצעדם במורד הבחינה כי חזות האנשים השתנתה. צביון מיוחד היה לחבורות הנערים לובשי הג׳ינס וכרבולת שערם נוצצת. נערות מעכסות, מצעדן נתלווה בשריקות צורמות. מסעדות מהודרות נראו מתנכרות לערב־רב זה שנהר לטיילת. רק הקיוסקים המוזנחים שנתישנו האירו חיוכם לעבר החבורות, כברכת מדע מוכר.

דודו פסע לידה כשכפותיו תחובות עמוק בכיסי מעילו שצנח על גבי כתפיו ברפיון. מבטו שוטט סביב, זורע עליצות וחדווה. נהם הים הגועש הלך וגבר.

– את מריחה אותו? – שאל.

– מי? – תמהה.

– אותו, – כמיהה נסתרת צפה בפניו – הים!

עצר במקומו. פער פיו ונשם בשקיקה מהאויר המלוח מלוא חזהו. מליחות זו שפשטה בגופו האדירה עליצותו. כרך ידו סביב לכתפיה. גחן ושפתיו רחפו על מצחה.

– אֶש־יא רוֹזה! – עלתה קריאה צורמת.

דודו פרץ בצחוק. הכל סביב היה מוכר ומודע. אין פה צורך בגינונים של טכס, במבע חנופה, או בניד עפעף זעום. ארשת פני יומרה נעלמת. חינוך של בית טוב פושט צביונו, לובש פשטות של רגש שכשם שהוא מופיע כן יביע עצמו.

זהו שיטחם של פשוטי־העם המתגודדים בשכונות ובפרברי העיר המוזנחים. ברדת ליל הם פושטים כנופיות־כנופיות על העיר, מוצאים עצמם מתגודדים בין זעף ים לבין בתים שנדחקו על ידי העיר המתפשטת. שלושה פרחחים צנומים ומכונסים בבגדים צרים שגוניהם רועשים עמדו ממול, מביעים התפעלותם נוכח החיבוק שבעיצומה של עיר.

– אש־יא רוזה! – נשנתה הקריאה.

– איזו פוזה! – נענו חבריו בקולניות לווית צחוק גועש.

– הי! יא קרקוס! – קרא דודו – המכון של בוצ׳קה פתוח?

– פתוח! פתוח ועוד איך! – נענה בתשובה.

אילה האזינה בהשתאות לדו־שיח הקצרצר. מופתעת גילתה שנסחפה בלהט סקרנות אחר המתרחש. אין הנעשה דוחה אותה, אף אינו מקרבה קירבה יתרה. רק ענין רב התעורר בקרבה שואף לבוא על סיפוקו.

– דודו ארבל. – מילמלה וזנקה בעקבות גפיו הארוכים המפסיעים קדימה. שלבה זרועה בזרועו וצהלה.

– שמע, פשוט טוב! – הצטחקה.

רוח קלה עלתה ובאה ממערב, גורפת בכנפה ראשי גלים קוצפים בנהם חרישי. גואים, טסים ומתנפצים באנחת גסיסה על צוקי פיסת החוף תחומת גדר הבטון. זוגות יודעי יום עמל ביקשו מפלט מתחת לכיפת ליל חורף מרופד בחמימות שאינה שכיחה בעונה זו.

אורות צבעוניים נבזקו לאורך הטיילת מעשרות החנויות והדוכנים, מטילים צללים ארוכים של עצי האורן הנטועים בסמוך לשפת המדרכות. טרטור אופנועים מהודרים קטע את נהם הים הבולע שאון המגששים אחר שעשוע, בחצותם במהירות את הכביש המתפתל.

נדף תבשילי מזרח חריפים נישא בחלל. חריפות הפלפל נמהלה בריח חתיכות הקבּבּ והששליק הניצלים על גבי דוכנים בפתחי מסעדות צרות, צפופות לבלי הכיל קהל רב. תבלינים מעוררים של מיני תבשילים נישאו בטאטא כנף הרוח את הטיילת, מחליקה על פתחי המסעדות והדוכנים הקטנים.

נערים לובשי בלואים משובצים, חיילים, מלחים וסתם תמהונים, התגודדו סמוך לפתחו של מכון מכונות השעשוע. עוקבים היו אחר שני נערים צנומים ועירנים המשחקים בכדור־רגל שולחני.

דודו דחה לצדדים את הנערים והברנשים שהתגודדו סביב לשולחן, חוסמים המעבר. הללו נטו הצדה בשלחם בו מבטים זועפים. ממלמלים קללות, אך חוששים להגיב נמרצות נוכח קומתו הגבוהה והחסונה. אילה נכנסה אחריו לאולם שאורכו כפול מרוחבו.

סביב למכונות הצבעוניות ניצבו צעירים, מנסים כוחם בציד ממתקים, במד־כוח מסולף ובניחושי מזל. מכונה שבה אין האדם צריך אלא להניח כפו בשקערורית, לתחוב מטבע בפי חריץ. אור אדום נדלק וכרטיס ירוק או צהוב, נפלט החוצה. כתובות בו שורות מספר מנבאות עתיד. עתים מיעצות עצה של ממש.

– ברצונך לנחש את עתידך? – שאל משעצר ליד המכונה.

– בהחלט! – נענתה בצחוק והניחה כפה בשקערורית.

יכול היה להבחין, שעה שתחב את המטבע בפי החריץ, עד מה מעודנות אצבעותיה המטופחות. אור אדום עלה. כרטיס צהוב נפלט. דודו שלה את הכרטיס מתוך תיבתו הזעירה.

– הנה, – אמר – קראי.

– אקריא בקול. – נטלה את הכרטיס הצהוב – “אושר רב מצפה לך אם לא תפחד לעשות את המעשה הגדול של חייך. על כן נסה וזכה באושר רב!” – משסיימה לקרוא פרצה בצחוק עולץ – שמע, זה משעשע הרבה יותר מכפי ששיערתי!

– המתיני – התרה בה – זו רק התחלה.

במרחק של כארבעה מטרים מהקיר, ניצבה גדר עץ בקועה. קופסאות מתכת גדולות היו מונחות על גבי כוננית הצמודה לכותל. בתוך הקופסאות המתינו דובים קטנים להתנעת המנועים החשמליים.

דודו נטל אחד מרובי החשמל בידיו. דחק מטבע לסדק. את הרובה העלה מעשה צלף, בקו מקביל שבין כפו המלפפת גחונו לבין הכתף שדחקה בכת. הדוב שבקופסה החל לנוע בחופזה ונעלם בקצה. אחר חזר והופיע מהצד שכנגד, חוזר במסלולו.

– כעת אפגע בו! – קרץ בעינו לאילה שלא משה ממנו.

לחץ בהדק. נקודת אור בגודל מטבע קטנה פגעה בטבור הדוב שמיד נעצר. צלצול בקע ומספר אחד מואר בגון אדום נדלק ממעל. הדוב הסתובב באיטיות ולפתע בבהילות, המשיך דרכו. דודו נשך שפתו. צימצם עינו ולחץ שנית על ההדק.

– פגעתי! – זעק בחדווה. למרבה פליאתו לא בקע צלצול – מכונה ארורה! – גידף – מתכננים אותה בדיוק כך, שאי אפשר יהיה להגיע למכסימום של נקודות!

הסתמר כחתול־בר. מדי פעם בפעם לחץ על ההדק ועם כל צלצול נוסף עלצה רוחו יותר ויותר. חדוות ילד נמסכה בפניו. משלא פגע רטן; משפגע – צהל.

– את רואה! – הצביע לעבר הספרות – תשע עשרה פגיעות מתוך עשרים ושתיים אפשרויות! – חייך, ומשך אותה בעקבותיו – זה סיכום לא רע.

– אתה כמו ילד, דודו. – לחצה כפו.

בזריזות נפנה אליה. דקה דמם, משל חורש מחשבותיו. חיוך של טוהר ותום ביצבץ בזויות פיו.

– כן, – לאט – נראה שאני ילד. תינוק מגודל! – עיקם חוטמו הנאה והישר – זה טוב. נפלא להיות ילד. מי יתן ואוכל בעוד עשרים שנה, כשם שאני כיום, ילד בן שלושים, להשאר כזה. נמאס לי – פניו קדרו – את מבינה מה פירושו של דבר שמאסת בכל משום שעד היום לא הגעת לנחלה שהיא, שלך? תמיד פוחח פרוע וחביב, ותוּ לא. אני משתוקק להיות בתחומים שלי. להשאר בלתי תלוי בשום גורם חיצוני. די. הלילה אני רוצה להשתעשע…

גחן ונשק לה בתנוך אוזנה.

– דודו! מסתכלים בנו!

– שטויות! – תפס בזרועה ומשך אותה לפינה מרוחקת – הם רגילים במחזות כאלה. זה לחם חוקם.

לידם היה תלוי שק אימון של מתאגרף. מאחוריו שעון גדול ובקרבו מחוג אדום. ספרות, ממאה ועד אלפיים ושש מאות בצבע ירוק כיסו את משטח הלוח הלבן. דודו החליק בחיבה על פני שק העור הכבד.

– יש לך עשרה גרשים? – שאל – אין לי עוד מטבעות קטנים.

הושיטה לו את המטבע.

דחק את המטבע בפי החריץ. שרשרת הברזל שריתקה את הכדור לקפיץ המד־כוח הנעוץ במרכז תקרת העץ העגולה נשתחררה. אותה דקה, עלתה מנגינת “רוק אנד רול” גועשת מתוך מכונת התקליטים שעמדה סמוך לפיתחו של המכון. רעש התקליט המשומש והצורם חדר לאולם. דודו פנה לאילה ומילמל.

– איני שומעת! – נשאה קולה.

– הביטי! – צעק – הביטי בשק העור הזה! אני עומד להלום בו מהלוּמה ניצחת!

התרחק קמעה. איגרף כפו. פלג גופו העליון השתוחח מעט אחורנית, נכון למהלומה מוחצת.


 

י"ג

פלד הרכין ראשו. תפוש עצבנות פרך פרקי אצבעותיו. אחר התפרקד על גבי מסעד הכסא הנמוך הניצב ליד שולחן עבודתו שבביתו, הניד עפעפיו ונצטחק. תחילה אחז הצחוק בזויות שפתיו שנמתחו, פשט, עלה וכבש עיניו שנצטמצמו בחוריהן. קמטים זעירים הפציעו סמוך לרקותיו הכסופות. קול דק אינפף מבעד לגרונו, פולש וכובש מערות אפו, חודר לפיו. משם פרץ ועלה עד שעוית שינוק פתאומי אחזה בו.

רעומה חפזה לקראתו וטפחה בכפה הרכה על גבו. גורן גחן לפנים. ידיו שהושטו נשארו תלויות בחלל כחסרות חיים. כאברים מדולדלים נשמטו לצידי גופו. פלד נשם נשימה עמוקה. כיעכע משהו, חזר ונשם ופניו שהאפירו קיבלו גונם הרגיל, חיוורון שיש בו שמץ צהוב בהיר.

– ובכן, – דחה מעליו ידיה של רעומה – חששת שהורדת מחזהו של גלילי מיד לאחר הצגת הבכורה, תעמיד את התיאטרון על עברי פי פחת? – גורן נענע בראשו המקריח כאומר הן. פלד השתופף. – אידיוט! – נחר.

– פלד! – גערה בו רעומה. ניצבה מאחוריו.

– אל תתערבי! – התנשף בלי שטרח להפנות ראשו לעברה.

סומק חולני הציף פניו הצמוקים של גורן. חש באי־נוחיות משוועת. השפיל מבטו. הבחין ברגלי פלד שניצבו סמוך לו, הולכות ומתרחקות בפסיעות מדודות לעבר ארון הספרים.

פלד קרב לספריתו. אלפי ספרים היו מונחים על גבי מדפי הארון שגידשו את כל הקיר, החל בסף הרצפה וכלה בתקרה. חימה כבושה תססה בקרבו. השתוקק להקיא מרירותו על ראשו המורכן של גורן שחשף קרחת לא נאה, מסוג אלו שאין להן תחילה וסופן הברור טרם הצטייר.

– שיערתי כך, – לשונו חפזה על שפתיו – ידעתי שאתם כולכם חבר עכברים רכי לבב. רק הריחותם כשלון נאלח וכבר נשאת ראשך, אתה ושאר הבמאים שבתיאטרון. יפה! – קולו הלך וגבר בהדרגה – דימיתם שזאת שעת הכושר לבוא בתביעות. אתם מוטטתם את התיאטרון! – נפנה לגורן – אבל לא! אתה שומע? לא! התיאטרון ימשיך להתקיים אתכם ובלעדיכם.

– פלד, – הפציר בו גורן בקול חלוש – לא ביקשתי אלא שתאפשר לי לגשת לביים מחזה של לורקה…

– לורקה או מישהו אחר, לא תביים, לא אתה ולא אף אחד אחר! – פלד הכה באגרופו על לוח לבו. יצריו השתלהבו. – עוד יש בכם חוצפה לבוא ולומר לי מה יש לביים ומה אין לביים!

החרדה שאחזה ברעומה הלכה וגברה. חששה שמא יפגע פרץ זעמו בבריאותו שבלאו הכי נתרופפה בתקופה האחרונה. בימים אלה גברה מתיחותו ופורקן לא ניתן לה.

– פלד, – הפצירה – הילדה ישנה. אתה עלול להעיר אותה!

– הה? – עיניו רשפו זיקי חימה.

– הילדה… – מילמלה.

– כן, הילדה – נזכר לפתע ושרירי פניו נרפו – סליחה. הילדה ישנה. עלול הייתי לעורר אותה משנתה.

גורן ריפה קשר עניבתו. העלה כפו וחש באגלי זיעה המבצבצים במצחו. שלה ממחטה מקומטת ומזוהמת, ומחה את הזיעה ביד רוטטת. פלד חזר והשתפל על כסאו. מבטו נח על גורן.

– הבט, גורן, – פנה אליו בקול נמוך, שלוו ובוטח – מוטב ואעמיד אותך בפני נקודות אחדות מתוכניתי לעתיד שיבהיִרו לך סתומות. ככלות הכל, ביימת מספר לא מבוטל של מחזות בתיאטרוננו. רשאי הנך לדעת יותר פרטים מהמתרחש בו. אינך אשם בכשלון המחזה של גלילי. האשמה בכולנו. האשמה מוטלת עלינו משום ששיטינו בקהל יתר על המידה. במלים אחרות, מתחנו את החבל עד שנתפקע. ובכן, הגיעה השעה להסיק את המסקנות שתבהרנה בדיוק מהו המצב לאשורו. – שלח ידו לעבר השולחן, מגשש אחר כוס התה. תפס בה וגררה לאורך שפת השולחן. משקרב אותה לשפתיו מצא כי נתרוקנה. – רעומה, – ביקש – הואילי בטובך למזוג לי כוס תה.

– מיד. – נחפזה ונטלה את הכוס – מה בנוגע אליך, גורן?

– לא. – השיב – תודה.

– המסקנה ההגיונית שהמצב מחייב, היא שבראש וראשונה עלינו לעלות על עצמנו. – הטעים פלד – פירושו של דבר, להעלות את הרמה הרפרטוארית של התיאטרון. אינני רוצה לקבוע בדיוק מה נעשה, אולם ברגע זה ברור לי דבר אחד. מק־ניל מתחיל לביים את “נער הפז” של קליפורד אודטס. במקביל למחזה זה צריכים לביים מחזה נוסף. אותו אני אביים. ברור?

– כן. – הניד גורן בראשו.

– עדיין אינני יודע מהו המחזה, – הפריח פלד דבריו לחלל. דומה היה לגורן אותה דקה שפלד מבקש להבהיר לעצמו נקודות שעדיין היו לוטות בערפל של אי־הידע. – אני סבור שאטול מחזה מקורי. אני חייב לחזור ולהוכיח שאנחנו מסוגלים להגיע ליצירה בימתית מקורית מעולה. מונחים במשרד כמה מחזות שטרם עלעלתי בהם. מחר אבדוק אותם ויתכן שאמצא משהו ראוי לשמו.

– מותר לי להציע משהו? – שאל גורן בהיסוס.

– בבקשה. – הפטיר פלד בנדיבות.

– אני יודע על מחזה מקורי טוב… מחזה היסטורי!

– באמת? – פלד ניתר ממקומו – של מי?

– גלילי. – גורן נרתע – זה באמת מחזה טוב – נחפז להסביר משראה כיצד מתקדרים פניו של פלד ולובשים זעם – הוא הקריא לי אותו…

– שמע, גורן, – שפתו העליונה האפילה על רעותה – אם רצונך שנמשיך לשוחח, אל תזכיר כאן שנית את שמו של גלילי!

– אבל מה פסול בו?

– גלילי כותב בשיטת הסרט הנע. גלילי מורח דיו על גבי גליונות ניר, מדביק שם מסחרר וקורא לזה מחזה. לא, גורן, – הניע פלד בראשו – אני זקוק, כנראה, למשהו חדש. רענן. שם שעדיין לא שמענו עליו. מישהו שניחן בכשרון תוסס של יצירה מקורית; מחזה שכתוב בלהט, בכנות. נראה שגם שמות מפוצצים של סופרים אינם יכולים עוד לסנוור את עיני הקהל שאנחנו זקוקים לו. קהל ללא תיאטרון ממשיך להתקיים כקהל; תיאטרון ללא קהל איננו תיאטרון. ואנחנו עלולים להמצא במצב הארור של תיאטרון ללא קהל. מוטלת עלינו החובה לשנות את האפיק. להציג מחזות שיתנו תמורה מלאה לכספו של קונה הכרטיס. רק בדרך זו נרכוש שנית אמונו של הקהל. וכשם שאמרתי לך, קהל, הווה אומר: תיאטרון!

רחש צעדיה של רעומה משך תשומת לבו. נכנסה לחדר, נושאת בידה כוס תה מלאה כמעט עד לשפתה.

מבטו חלף על רגליה הרחבות, עלה וטיפס לעבר שולי שמלתה האפורה שהדגישה בחריפות תפיחות גופה הבלה. בזהירות נטל את כוס התה הלוהט.

– תודה. – שפתיו חלפו מעל לשפת כוס התה המהביל.

רעומה גחנה על הכסא. תוך כדי גישוש אחר מקום נוח חייכה בצניעות לעבר גורן שנשף עשן סיגריה לחלל החדר. פלד לגם מהתה. המשקה החליק מבעד לגרונו, צורב את הכתלים העדינים של הושט. נשם נשימה עמוקה ונחפז להחזיר את הכוס לפאת השולחן. ניענע באצבעותיו שליפפו אותה, להפיג את החום הרב שדבק בהן.

– אתה, גורן, רואה את בעייתך שלך בלבד. בימוי. לא יותר. אני מוקף עשרות בעיות שכל אחת בפני עצמה, איננה נופלת משלך. עלי מוטל לבחור מחזות, לקבוע גורלם של שחקנים, לנהל תיאטרון, וככלות־הכל לזכור לעתים שאני גם במאי. אני רוצה לביים, ואני עומד לביים! התיאטרון הזה ידע בשנותיו המעטות משברים רבים. הוא יתגבר גם על המשבר הנוכחי, אם בכלל אני רשאי לבטא את המצב השורר כמשבר! – שמץ של לגלוג בקע מקולו המהוקצע – האמת היא שאתה, גורן ידידי, מצוי במבוך רציני. לאחר שהורדנו את ההצגה שביימת, אני מסופק אם תוכל להציע שירותך לתיאטרון אחר.

– כן. – הפטיר גורן.

חוסר־ישע הציף ישותו. גנח חלושות. שפתיו הדקות נקפצו, מבקשות לחפות על חוסר השלווה שהטרידה אותו בימים האחרונים. האמת האכזרית בכל מערומיה נזדקרה מולו בדמותו של פלד. ידע כי הוא משתוקק ליצירה בימתית. בלעדי זאת, הריהו משול לגוף חסר רוח-חיים.

– לפיכך גורן, – גיחך פלד בשביעות־רצון – אל תרחיב את לועך, ומוטב שלא תבוא בתביעות. תמתין עד אשר אני אודיע לך מתי תהא שעתך כשרה לחזור וליטול שרביט הבמאי.

גורן אימץ שרירי פרקי ידיו שנתרפו. משך גופו הגוץ כלפי מעלה, נתמך בכפותיו במשענות הכורסה. באגודליו דחה דשי מעילו לעבר חזהו הדל. מבטו בהה סביב. חיוך של מבוכה ותהייה צף בפניו. לחיו הנפולה רטטה. חסר־ישע משך עצמו קמעה לעבר פלד.

– אתה נוהג בי בהגינות. – מילמל – יפה שאינך מכסה ממני דבר. כן… מצב לא קל… אמתין עד שתמצא אותי כשר מלפניך לחזור לבימוי. – פנה וקרב לרעומה. הושיט ידו. – תודה עבור הכיבוד. – גיחך – אלך…

גישש דרכו לעבר פתח החדר הרחב. רעומה פסעה בעקבותיו. ליד הפתח נעצר. היפנה ראשו לעבר פלד וזיק של שובבות נעורים היבהב בעיניו.

– התדע, – אמר בקול שלוו – אינני מקנא בך במאום. אבל ברכוש אחד שלך, אתה מעורר בי קנאה, באשתך. אכן, – הניע בראשו – אשה מצאת, מצאת טוב. – מבטו שוטט על פני החדר רחב-הידים והמסודר בטוב טעם. ניכר שיד נשית ענוגה ורכה מטפחת אותו. נזכר בחדרו שבעלית הגג. בשרו הצטמרר – כן, אשה כשלך, יש בה מחסד החיים.

– תודה. – נבוך פלד.

משהגיפה רעומה את הדלת נחפזה וחזרה לחדר עבודתו של פלד. מצאה אותו גוחן על גבי שולחן עבודתו. אניצי שער שיבתו, נוצצו בסבך בלוריתו החומה. קרבה והניחה ידיה על כתפיו.

עתה הבחינה כי התבונן בתמונה משותפת שלהם שצולמה בערב הצגת הבכורה הראשונה של תיאטרון “זוית”. פלד העלה כף ידו וליטף זרועה. נתרעדה על שום שזכתה לרגע של חסד מלפניו. גל חום הציף לבה. גחנה והצמידה לחיה ללחיו. פלד לא נע.

מבעד לזכוכית הממורקת המונחת על גבי השולחן בקעה ועלתה צללית דמותם. שמחה על שיש בכוחה של הזכוכית להחיות דמות נאה, גוחנת וחובקת כתפיו ברוך.

פלד השגיח בצללית של אשה משתקפת בזכוכית ותוּ לא. משום מה הגה באילה. ראה בזכוכית קלסתר שלה, לגלגני, מזלזל בתכונות גבריות שבו. ידע שהוא חושק בה. למד לדעת ברטט תשוקה כי יעשה הכל להשיגה. להדבירה תחתיו. אנחה חרישית בקעה מגרונו.

– יקירי. – לחשה רעומה.

עם לחישת החיבה שבקעה מקרבה נקטעה במוחו תמונת הדימוי. נרתע בעצבנות. הניע כתפיו ודחה אותה מעליו. שנית מצא עצמו יושב בחדר עבודתו.

– נמאס לי המקום הזה! – סינן בארסיות.

קם מעל הכסא בכבדות. דומה ועופרת נוצקה באברי גופו. רגליו זעו באיטיות. מגששות אחר מדרך כף רגל יציבה. תיעוב עלה בגרונו כפקעת שהחניקה נשימתו. נזקק לטפיחה עזה בפניו כדי שימצא עצמו ער, נכון לזנוק לקראת מאבק.

עבד נרצע היה לתאוות יצריו, לחידוש שהחיים צופנים בחובם. ביקש בנפשו למצוא עצמו הרחק מכותלי הדירה שצרו עליו סביב גדושים ספרים, תמונות וציורים. הכל כה מוכר עד לידי יאוש. אפילו היתוש שהופיע וריחף בזמזום מטריד סביב לנברשת הברונזה נדמה לו כמכר ישן נושן. הרגיש עצמו נבוב.

זמזום עלה מהמצילה. פלד נרעד.

– מישהו בא. – פנה לרעומה – ראי מי זה.

המתין בקוצר רוח לשובה.

– מרים כאן. – הבעת תמהון צפה בפניה.

– מרים? – גביניו נתרוממו בהשתאות – למה את מחכה? – רטן בכעס – הכניסי אותה לכאן. אין היא צריכה לחכות בחדר ההמתנה!

בבהילות חפז לדלת וקידם פניה מצטהל. עכירות רוחו נמוגה. הושיט ידיו ותפס בחיבה עמוקה בכף ידה הקרה. חיוך שיש בו הדגשת כבוד ויקר צף בזויות פיו.

– אכן, זו הפתעה של ממש! – קרב אותה לעבר הכורסה שעדיין שמרה בריפודה על חום גופו של גורן – זה עידן ועידנים שלא זכיתי לביקור שלך. אני משוכנע – מיהר והוסיף – כי יש דברים בגו.

– אולי, פלד חביבי. – קולה הצטלצל בחלל במלוא מבעו העמוק.

גחנה והצניעה קומתה הגבוהה בתוך הכורסה. הושיטה רגליה לפנים, מונחות האחת על גבי רעותה בתנוחה של מרגוע. משהתבוננה בו הבחינה בזיפי זקנו שצמחו. ניכר שרוחו סעורה אם לא מצא שעת כושר להיטיב חזותו. ידעה עד מה חיבב הופעה נאה, בטוחה ושלווה.

– אולי? שמעת רעומה. – פנה לרעיתו והצטחק – אולי! מעודך לא נהגת להטרידני בדברים של מה־בכך. לא אתפלא, אם את נושאת באמתחתך משהו חדש העלול לגרות יצרי.

נתן מבט קצר וחודר ברעומה. זו הבינה לרעו.

– אלך להיטיב יצועה של הילדה. – התנצלה ונחפזה לנטוש את החדר.

מרים הנידה בראשה, מחייכת. מזה שנים ידעה על פרשת היחסים המופרעים שביניהם. משום כך התיחסה אליהם, כאילו ומעודה לא תהתה על קנקנם והיא רואה אותם ככלי שלם שאין בו סדק. שלבה כפות ידיה, מצמידה מרפקיה למותניה.

– התזכור מתי שיחקתי לאחרונה? – שאלה.

– לאחרונה? – פלד נשך לשונו – כן. זמן רב חלף מאז. – מילמל – את היית ההצלחה הגדולה של העונה. לעולם לא אהיה מסוגל למחות מזכרוני כיצד הריע הקהל לכבודך…

– שטויות, – ניפנפה בידה לאות ביטול – אין לזה חשיבות. נהיה גלויים ונאמר כי אשר היה – היה. פנינו אל העתיד.

– אכן, – נרכן וישב על כסאו – אל העתיד.

– אם עדיין ימצא בי הקהל חפץ, – לחשה – העתיד עוד עלול להאיר פניו אלי.

נצנוץ שמחה הבהב בעיניו. “מצאתי”, הירהר, “מחזה טוב בביומי בהשתתפות הגדולה בשחקניות עלול להחזיר את הגלגל אחורנית”.

– מרים, אני יודע. שנה תמימה נעדרת מהבמה. בדעתך לחזור לשחק. רצונך ליצור משהו חדש. אני, הגיעה שעתי ליטול מחזה ולביים. עבודה משותפת שלנו נתנה בעבר פרי־הילולים. מעולם לא הכשלת אותי, ואם ארשה לעצמי להיות צנוע, הרי גם אנוכי לא הכשלתי אותך. – דיבורו קלח בבהילות, כחושש שמא ינותק חוט המחשבה המסעירה שנדלקה במוחו – את ואני! כן! – ניתר בזריזות מעל לכסאו והחל פוסע אחורנית, מתנער מעיפות שהטביעה בו רישומה. פניו פיכו עירנות ותסיסה החלה לבעבע בעמקי נשמתו – מחזה… עלינו למצוא מחזה… רגע! – נפנה ועצר במקומו – את מחייכת! הבאת משהו?

– פלד, – צחקה – לא השתנית כמלוא הנימה. נראה שלמדת להכיר אותי מלבר ומלגו. הרי לך, – הושיטה את החוברת והניחה אותה בזהירות על גבי השולחן – שמו: “בת נכר”.

פלד נטל את החוברת. פתח אותה ועילעל בדפים הגדושים בכתב יד צפוף. השתוקק לשקוע מיד בעיון במחזה. סבלנות שבו פקעה מעשה נערות. קלט כאן מחצית משפט, בלע שם קטע. סגר את החוברת שקצותיה נתמרטטו ומבטו העירני ריחף על פניה.

– מהי עלילת המחזה? – שאל. כפו החליקה על גבי החוברת.

מרים אספה רגליה הפשוטות. תחילה עלו מליה וצפו בהיסוס, כהרגלה. אך מלה דבקה ברעותה ומשפט נולד. משפט למשפט ויריעת המחזה נגולה. פלד גמע בשקיקה את ספור העלילה שציירה בלשונה הבהירה והמאפשרת לו לתהות על פשר הדרמה שעוצבה בעט סופר.

התנשם בכבדות. גאתה בו הרגשה כאילו ניצב ליד מסלול הריצה, כבהיותו ילד בבית־הספר, נכון לזנוק, ממתין לשריקת המורה הניצב ממול. הולם לבו גבר. נחירי אפו התרחבו והתכווצו חליפות. בחוש הבמאי הבחין בחומר הדרמטי המצוין שהגיע לאוזניו. דמויות תוססות, גועשות, רוננות תחת כיפת שמים חדשה, עלו סביבו, מתרפקות עליו בחנחון, מבקשות גאולתן.

– בהיוותרה בדד, בת נכר, מבקשת האשה להקלט בעם זר לה. בארץ נכריה. לתחום קו על עברה, לפקוח עיניה לעתיד. זהו סיפור המחזה. – סיימה מרים – ספרתי אותו בקצרה. אוסיף רק זאת, כי בדמות אשה זו, בגלמי אותה, אראה את שירת הברבור שלי. זקנתי. יש להניח כי זה יהיה הצליל האחרון שיעלה בידי להפיק מנימי נשמתי. לא באתי, אלא לבקש ממך שתראה בי מעין נבל עתיק שעוד מיתר אחד שלם נותר בו… מיתר אשר עתיד להפיק צלילו הזך ביותר. פלד! – נתחייכה וירוקת שבעיניה התערפלה בלחות של פרץ רגשותיה – איני מחפשת אלא אותך, שתהא כשר מלפני להניף שרביטך ביד אמן, כדי שצליל זה שיופק מקרבי, יעלה ויצטלצל בחלל התיאטרון במלוא עדינותו. הנך היחידי בפניו אני חושפת אמת לבי שהצפנתיה. הגיעה שעתי לפרוש. אך עדיין אני ניצבת לפניך במלוא אוני. על כן מבקשת אני לפרוש מהבמה בעוד מלוים אותי רחשי הוקרה ולא מילמולי גיחוך לזקנה הנאחזת בקש בעוד שספינתה טובעת…

– את השחקנית הגדולה ביותר שהכרתי. – כרע על ברכיו לפניה ונטל באהבה שיקדה בלבו כפות ידיה ולחצן ברוך – אני רואה אותך בדמות שציירת לעיני. אראה לכבוד לביים מחזה זה שדומה ונכתב למענך. השאירי אותו כאן, – היפנה מבטו לעבר החוברת – אקרא בו הלילה, ואם הוא כתוב כשם שסיפרת עליו, עוד בזמן הקרוב ביותר ניגש למלאכה.

– התזכור זאת, פלד? – לחשה בגיל.

– אזכור! – קם והניף אגרוף – תהיה זו פגיעה של שנינו במטרה. אכן, זאת תהא פגיעה!


 

י"ד

– פגעתי! – צהל דודו. שק עור הכבד ניתר ופגע בטבור תקרת העץ הסוככת מעל. המחוג הגדול של השעון זינק ממקומו, הקיף את לוח הספרות ונעצר בהצביעו על הספרה האחרונה. דודו אסף ידו. כפו עדיין היתה מאוגרפת. נרתע פסיעה קלה אחורנית כשסבר פניו הנמרצות לובש עליצות. בלגלוג התבונן בפניה של אילה.

– מה תאמרי? – נשא קולו, מבקש לגבור על צרימת המוסיקה הגועשת.

משכה בכתפיה. נערים ובחורים בני השכונות הדפו אותה כשהם נחפזים להתבונן בהשתאות במחוג הגדול. באהדה גלויה סקרו את דודו שפילס דרכו ביניהם. הושיט ידו ותפס בכתפה, מושך אותה בעקבותיו לעבר הפתח.

פקעת גופות חסמה בעדם את היציאה. דודו קרב והתבונן במתרחש במרכז הכניסה המכותרת צעירים וצעירות משולהבים. הבחין בתימני צעיר, אחוז תזזית מחול פרוע, מניף ימין ושמאל בת־זוג צנומה, קלת־תנועה, חושפת שינים ומגלה ירכיים.

– הופה! – עלתה זעקה.

– רוק! רוק! רוק! – זעקו המתגודדים, מנענעים בחלקי גופם התחתון. מחאו בכפות ידיהם בקצב סוער, מבקשים לעודד את הזוג המחולל בתאווה פראית מחול ה“רוק אנד רול”. אחוזי בולמוס מחול פרוע החלו נערים בני תשחורת למשוך בעקבותיהם נערות רחוב מפורכסות כדת וכדין. ביקוד פורקן זועק פרצו מחוללים. אברי פנים התעוותו. זרועות ליפפו מותנים. רגלים נשלכו אל־על מסחררים הדמות בלהט המחול.

– רוק! רוק!… רוק… רוק…

זעקת הרחוב עלתה בזעם הכפיים המוחאות בקצב סוער. כפות הרגלים רקעו באון במרצפות המדרכה. קצב המנגינה עלה וגבר. מעברים שונים צפו והופיעו שוכני רחבת הטיילת. המעגל הלך וגדל לאין שיעור. דומה והעצים נעים, משתוחחים מעל למרצפות המרובעות המחוללות במסגרתם הקבועה בתבנית המדרכה.

הרוח ליפפה פנים רושפות להט. נטפי זיעה ניגרו על צוארים, מהם חסונים, מהם דקים. נהם הים נטמע, דומה, נמוג בחדוות ההמון התוסס, יצריו הפרועים ומתרוננים.

שני גברים השתוחחו מבעד לזרועות המורמות מעלה. הושיטו ידיהם ומשכו ללב המעגל את אילה. טרם עלה בידה לעכל את המתרחש עמה וכבר מצאה עצמה במרכז הגופות המתעוותים ושני בני־חמד אלה, מעשה להטים, מפגינים דקות גוום בתנועות נחשים מתפתלים.

– דודו! – צעקה – מה עלי לעשות?

– לרקוד! – צחק – לרקוד!

יד חמקה סביב מותניה, מניפה אותה בכוח. כפות רגליה נתקו מהקרקע. ביקשה לחמוק. אך הגופות הדקים שגחנו עליה האדירו עוצמת חיבוקם. שלחה רגליה לפנים. בעורקיה חשה עגת המחול.

“ארקוד!” החליטה, “ארקוד!” עצמה עיניה. אוזניה קלטו את המיקצב הגועש. הניפה רגליה ימין ושמאל. קפצה, דלגה, רחפה. התמסרה בשיכחה ללהט המחול. צחוקו של דודו גאה. שברי הצחוק חדרו לתודעתה. גיחכה, ומיד לאחר־מכן מצאה עצמה מוטלת מעבר לשכמו של בן־זוגה האלמוני שדישדש ברגליו כבן שדים זריז.

צליל עמום בקע כחירחור גסיסה מתוך מכשיר ההקלטה. כשם שהחל געשו של הריקוד לתסוס במפתיע, כך נדם באחת. משולהבים, נוטפי זיעה, סרו המחוללים הצדה. שביב בושה היבהב במבטיהם המושפלים. ספיחי המעגל נרתעו, מבקשים אחר מקורות תענוגים חדשים. אילה חיפשה את דודו. הוא צעד לקראתה. בת צחוקו לא משה מפניו.

– רקדת! – סנט בה בחיבה.

– ונהניתי! – ליגלגה – וכי היתה לי ברירה? או לרקוד או להיות מורקדת! – התנשפה בכבדות. פניה משולהבים. כתמי סומק צפו בלחייה. אש חדווה יקדה בעיניה. – העדפתי לרקוד… לרקוד את מחול הרחוב…

ההמון נמוג. נותרו בדד על שפת המדרכה המזוהמת. רחש הים גבר. נקלט בקונכיות אוזניהם. זיקי אור שנשפכו מתוך פעריהם של חדרי השעשועים, האירו כרבולתם הקצופה של הגלים המסתערים לעבר החוף. ממרחקים נצנצו אורות ספינות הדיג המגששות דרכן בלב הים.

חצו את הכביש. דומם קרב דודו למעקה הברזל אכול החלודה, התקוע ביסוד הבטון, מחסום לגלי הים. בכמיהה נשען על צינור הברזל. נעץ מבטו לתהום העלטה העולה מעל למישטחו הסוער של הים. הדם געש בעורקיו. הלמותו גברה ברקותיו. הושיט ידו לפנים. משל דימה בנפשו כי יצליח להטבילה במים המלוחים שהורגל בטעמם. ידו הושבה ריקם.

– הייתי יכול לחזור היום מהפלגה. – רטן תפוש הזיות – הכיוון היה דרומה. תקופה קשה לדיג. אך עלולה להביא שלל דגים.

– הים שולט בך. – שמץ של לגלוג גונב בקולה.

– אכן הוא שולט בי. – פיו נקפץ. מבעד לנחירי אפו נשם לקרבו מנת אויר צלול שהרעיפה עליו טעם משכר שרק הוא בלבד ידע סברו. – מהספרות אני נמלט לים. ממנו לספרות וחוזר חלילה. מעגל קסמים שכל חוליה בו אינה עתידה להתפרק… אני אוהב אותם…

– אינך חדל לדבר על עצמך דודו, – צחקה – הנך מקיף עצמך בתחומי עולם זעיר משלך. אינך נותן בו לאיש דריסת רגל. אתה שקוע וטרוד באישיותך. אינך אלא אגוצנטרי לא קטן.

– כבר עמדת על טיבי? – גיחך ולא הסב ראשו. מבטו גישש אחר אורות הספינות המרחיקות ללב הים – איזמלך חד. אמת העלית. אינני נוטה להתערב במהלך חייהם של אחרים. איני מבקש אלא רק זאת שיניחוני לנפשי. שיתירו לי לעסוק בשלי.

אילה נרעדה. הקור הלך וגבר. פגע בה וצימרר גווה. קרבה לדודו וחבקה מותניו, משפילה ראשה מתחת לאציל זרועו המורמת.

– מעולם לא שאלת אותי, מה ברצוני להשיג. – לאטה – נראה שגופי בלבד מדובב אותך. האם לא תארת לעצמך שגם אני שואפת למשהו? לא העלית כלל בדעתך לשאלני מהן שאיפותי. לאן אני רצה במרוצת טירוף.

– אלי. – צחק.

– לא רק אליך – הגבירה חיבוקה והולם לבו עלה באוזנה – אני רוצה להצליח במקצועי. להגיע להשגים ניכרים. לשנינו שאיפות, – עצמה עיניה, שוקעת בהגיגיה אחוזת שרעפים – אך גישתי שונה משלך. אתה אינך חפץ לפרוץ ממסגרת עולמך. ואילו אני חייבת להרחיב מעגלי. לנקוט בדיוק גישה הפוכה משלך. להתקרב לאנשים ולהפיק מהם מלוא התועלת, אם רק יש בכוחם לקדמני כשחקנית…

– כך? – פתיעה צפה בפניו.

לפתע נוכח לדעת כי למעשה כמעט ואינו מכירה על תביעותיה הנפשיות והרוחניות. רק עתה הבין שעד כה לא תהה על טיבה כאדם שיש לו מאויים משלו; גרגר אדם הנאבק על קידום נתיבו לא פחות ממנו. מסתבר כי גישתם נבדלת כתהום עמוקה. דודו נרתע בתנועה חדה.

– שמעי, – רטן – נראה שאת משייכת עצמך לסוג השחקניות המוכנות לשכב עם במאי כדי להשיג תפקיד!

– אולי גם זאת, – מילמלה – אם הקרבן יהיה כדאי למען התפקיד.

– אינך נמצאת כרגע במקומך הנכון. – הפטיר בקרירות.

– מדוע?

– נראה שגישותינו שונות לחלוטין. תחילה האמנתי שגילית בי ענין. שקיימת ביננו קירבה של תחושת יוצרים ואף אם אנו חופרים בשטחים נפרדים. או שמא לא חשקת אלא רק בגופי?

– איני יודעת. – הודתה – אולי רק זאת.

– רק זאת? – הסתמר בזעם.

– נפגעת, לא כך? – ליגלגה – ומה בכך אם מצאתי ענין בשאיפותיך, האם לרגע אחד היית סבור שזה כל שיש בך? – פרצה בצחוק מריר – נדמה לי שבראש וראשונה מצאתי בך גבר. זכר בריא ומוצק. הבט בי, – פתחה את המעיל הצבאי הגדול – אני נקבה נאה, לא כך? – חזרה והרפתה מהמעיל – לבד משאיפות של קריירה אין לי ולא כלום בחיי.

– תודה על גילוי־לבך. – חיוך מעוות צף בפניו – גם זה משהו בעל ערך.

– אל תודה לי. – הפטירה חרש וראשה השתוחח על חזה – האמנתי שנפגש בצומת דרכים אחד: זה של הבנה הדדית. ומה אירע? משך כל שעות פגישותינו העמדת עצמך במרכז. לא חדלת לשׂיח אודות מעשיך, מאוייך ושאיפותיך. וכי מה ביקשת למצוא בי? אוזן בלבד? רכוש לך מקליט־קול… אפשר והוא יתאים למטרותיך יותר ממני…

– אינני מבין אותך! – התריס בחריפות.

– רצונך בהסבר? – קרבה למעקה הברזל. הצנור היה קר. אצבעותיה לפפו את הברזל בעצבנות. – נתת לי לקרוא את המחזה שלך. לא שאלת לדעתי. פשוט הסתפקת בעצם העובדה שהוכחת לי שיצרת משהו בעל ערך. לא שאלת שמא אני חפצה בתפקיד הזה. לא התענינת כלל לדעת מה אני כשחקנית רואה במחזה. הדמות קסמה לי… אני רוצה לשחק אותה…

– את?

– מוזר, מה? משונה שגם בקרבי מקננים רצונות של ביצוע. תמוה הדבר שאף בי מתרחשים דברים משונים. כן! – הוסיפה בהחלטיות – אני רוצה בתפקיד הראשי. אם אצליח בו, ארכוש את עולמי. יכירו בי. יודו בכשרוני. לא רק אתה משתוקק להצלחה. גם אני.

אילה דממה. מבטה תהה לעבר קצף הגלים הרוחשים סמוך. מתנפצים באנחת חדלון על גבי מסד כותל הבטון. עם כל גל שהתנשא נקפה שניה. ספינות הדיג שקודם לכן הבליחו פנסיהן נצנוצי אורות נמוגו בנתיב עמלן. רק כוכבים רצדו ממעל. מאד השתוקקה כי ברגע זה יושיט ידיו, יחבק מותניה, יצמידה לחזהו. “קחני”, הירהרה. אך שפתיה בלבד נעו ורחש לחישתה גווע.

– איני מכיר אותך. – אמר בקול שלוו.

שמורות עיניה צנחו. דוק של לחות הציף אגמי העינים. ידעה כי דודו שקוע בעולמו שלו. הבינה, כי מעודו לא ביקש לפרוץ מתחומיו לתוך מסגרת חייהם של מיודעיו.

דודו, ביקשה, גם לי חויות משלי. אף בלבי יוקדת תשוקה של מעשה. גיחוך של סתם בקע מגרונה. נשימתה תכפה. פקחה עיניה, הסבה ראשה וסקרה פניו. רק פרופיל שלו הופנה כלפיה. קו ישר, חזק מבע, גלש ממרום המצח הנחבא מתחת לרעמת שערו הערמוני, מחליק לעבר הצואר המוצק.

– רצונך לשחק במחזה?

צליל אירוני בקע מקולו העמום – רצונך אולי שאשקוד למענך בכתיבת מחזות? שאספר תהילת חינך וכשרונך קבל עם ועדה? או שמא תתאוי שאשליך מאחרי גוי כל חלומותי, ואמצא עצמי כורע ברך לפניך כאסקופה נדרסת? שמעת פעם על שתיקה, משמעותה? – משך בכתפיו. פניו לבשו מבע של קשיחות. – הייתי סבור שבינתך עומדת לך להבין כי אם איני טורח לשאול, משמע שאני מבין לכל המתרחש בקרבך. שואל רק זה אשר אינו יורד לפישרה של בעיה. או שמא לא הבינותי?

– לא! לא! לא! – זעקה חרישית בקעה מקרבה – לא ביקשתי ממך שתוותר על תוכניותיך למעני… פשוט, חפצתי להשתלב בהן. בכך שאני משתוקקת לשחק את רות שלך, לא רציתי אלא שתמצא בי אדם שכל רצונו לגלם את הדמות שיצרת. אינך מבין כי בדרך זו תקרב אלי?

– מה ברצונך שאעשה?

– רק זאת, – קרבה אליו – שאם יחליטו להציג את “בת נכר”, שתתבע למעני את התפקיד. זאת זכותך כמחבר.

– מוטב ואומר לך דעתי. – גחן אליה – אינני מנהל כל משא ומתן עם הנהלת התיאטרון. איני יודע אם בכלל יקבלו את המחזה. אם כן, אני חושב שרק שחקנית אחת תוכל לגלם את התפקיד וזאת מרים. לא שחקנית אחרת.

– אתה סבור שאיני מוכשרת דיי?

– אולי כן ואולי לא. אינני מכיר אותך כשחקנית. עליך להבין שאינני מוכן לסכן הצלחת המחזה בהטלת המעמסה על כתפיך. – המלים ניתזו מפיו שקולות. נודפות קור והחלטה נחושה. – מרים נאבקת להצגת המחזה שלי. מי שנלחם למענו הוא יבצע אותו.

– דודו, – לאטה בחוסר־ישע – עליך לתקן את הספה שבחדרך. היא אינה נוחה למדי…

– על מה את מדברת? – נדהם.

– אינך רואה בי, אלא מצע טוב. – ציחקקה וקולה פרץ בצרידות – עליך לדאוג שלמצע הטוב יהיה בסיס חזק.

– חדלי. – ביקש.

– מדוע? – עיניה הגדולות ננעצו בו נוטפות ריגשה – הבה נמשיך במישחק המוסכם. אתה שפוך תמיד לבך בפני. אני מבטיחה לך להיות מאזינה טובה. אצית לך תמיד. לכשתחפוץ בגופי רמוז לי…

– טפשונת. – הגה ברכות והניח כפות ידיו על כתפיה.

– אני יודעת זאת, – הפטירה חלושות – איני אלא טפשונת…

דודו הצמיד שפתיו ללחיה הקרה.

– הביטי! – צהל – ראי כמה נוצץ כוכב הצפון!

– דייג! – לחשה – העלית דג שמן.


 

ט"ו

למרות העזרה הכספית שהוענקה לתיאטרון הגיע יוסף לכלל דעה כי שומה עליו לקצץ בתקציבו השוטף של התיאטרון. עלה בידו להרכיב רשימה של שמונה שחקנים שברגע זה חיוניותם לגבי התיאטרון מוטלת בספק.

רוגז על עצמו תופף בקוצר רוח בראשי אצבעותיו על השולחן. חפז והעלה כפו הפנויה ובעט האחוזה בה ערך את המאזן הכספי של הפיצויים שיהיה עליו לשלם לאותם שחקנים שבחלקם שרתו את התיאטרון בנאמנות תקופה ארוכה.

הלמות דפיקות חלשות עלתה בדלת חדרו.

– הכנס! – קרא והרים ראשו.

הדלת נפתחה בהססנות. באיטיות הוסטה הצדה כדי סדק צר. גופה הצנום של רחל גדיש חדר בעד הפתח. עיניה התכולות הביעו חשש משהתבוננה בפניו שלבשו הבעה נוקשה. משסגרה מאחורי גבה את הדלת, פסעה בצעדים קטנים. קרבה ומצאה עצמה ניצבת לפני שולחנו.

– קבלתי הזמנה מהמשרד, – התנצלה – הנה, אני כאן… באתי…

– שבי, בבקשה.

משכה כסא וקרבה אותו לשולחן. ארשת פניו של יוסף ניבאה בשורה עגומה. הולם לבה הואץ. בזהירות גחנה והתישבה על גבי הכסא.

– האם אני צריכה להחליף מישהי באחת ההצגות? – שמץ תקוה עמומה קינן בקרבה שתיענה בחיוב.

– איני סבור כך. – עיין ברשימה המונחת לפניו. שפתיו נקפצו. השתוקק להפטר במהירות האפשרית מהתפקיד שנטל על עצמו שלא ברצונו. בעיקר נרתע מצפונו מפני האשה היושבת ממולו. רפיפותה עוררה בקרבו כעס שהלך וגבר.

– מה הענין, אם כן? – שאלה.

– רחל, – אמר חרישית ועיניו מתחמקות מלפגוש מבטה – מצבו הכספי של התיאטרון הינו בכי רע. השתדלנו לעשות כמיטב יכולתנו כדי לשפר את המצב הקיים. אך נראה שלא נותרה בפנינו כל דרך אלא לפטר כמה שחקנים. אני מקוה שאת מבינה?

– כן. – דובבה ומבטה בוהה.

– ובכן, ברצוני לסכם בהקדם את החשבונות שלך.

רק כעת קלטה משמעותם האכזרית של דבריו. ניתרה מעל לכסא וגופה מרטט בעוית פתאומית שצימררה בשרה.

– אתה מפטר אותי? – ביקשה לזעוק. תחת זאת, פרצו המלים מגרונה בלחישה צרודה, חסרת־ישע.

נכלם משך בכתפיו. חש עצמו נבוך. משל הוא המפוטר ואילו היא זו המשליכה בפניו את כתב הפיטורין.

– אין זה בדיוק כך, – הצטדק – אלה הם מעין פיטורים זמניים. תתקשרי אתנו בעוד מספר חודשים. עד אז ודאי שנוכל למצוא פתרון לבעיתך. יתכן ונעסיקך מחדש.

שפתיה נעו באפס־קול. כתפיה הצנומות נמשכו מטה בכוח רב. משתפלות כמאפילות על שדיה הקטנים. עיניה מיצמצו בעצבנות. גוון צהבהב הציף פניה.

– יוסף… אינך יכול… אינך זכאי! – המלים פרצו בשטף מגרונה. ידיה נשלחו לעומתו בתחינה אילמת כשאצבעותיה נפשקות לצדדים כמבקשות מתת. – אסור לך לפטר אותי… אני תלויה במשכורת שאתם משלמים לי… אינך יכול…

– מצטער. – התאמץ להשיב בקרירות.

– יש לי ילדה… אני חייבת לפרנס אותה… אם אין לי תפקידים, העסק אותי במשהו אחר… העבד אותי במשרד… בגרדרובה… משהו…

– אינני יכול!

צנחה על גבי הכסא כשק כבד. כף ידה חלפה נרגשת על פניה.

– עבדתי כאן חמש שנים… אינכם יכולים להשליך אותי סתם כך.

– אם אינך מרגישה בטוב, – הפטיר – נדחה את סידור החשבונות לכל שעה שתמצא כשרה בעיניך.

– כן… אינני מרגישה בטוב…

קמה מעל הכסא, אוספת פזורי אומץ לבה. בדי עמל התאמצה לחייך. הקמטים שבלחייה התעמקו והתרפו חליפות עם רטט שפתיה הדקות שנמתחו לחיוך מעורר חמלה. פקעת הצער טיפסה בגרונה. פיקתו עלתה וירדה כמטוטלת. מדגישה כמישות צוארה. משום מה היו עיניה יבשות. רק לחלוחית מעטה נתנה להן מבע של כלב מוכה, משוטט, וזנבו מופשל בין רגליו.

נחפז ופתח בפניה את הדלת באדיבות.

– להתראות! – טפח בחיבה על כתפה – השד אינו נורא כל כך. אני מקוה שבעוד חודשים מספר נתגבר על המשבר ונפתור בין השאר גם את בעייתך. עד אז ודאי שתחזיקי מעמד.

– כן. – הניעה בראשה.

מצאה עצמה ניצבת בפתח משרדי התיאטרון. תקתוק מכונות הכתיבה עלה בנהם דורסני. הפקידות היו רכונות מעל לשולחנות. טרודות בעבודת המשרד השוטפת. בצעדים פזיזים, כשנשימתה משתנקת חצתה את המשרדים בדרכה לחדר המדרגות.

– רחל, – עלה מאחוריה קולה של הפקידה, צורמני ונוקב – היום מחלקים איפור. את זקוקה למשהו?

הנידה בראשה ללאו מוחלט.

– צבעי האיפור שלי יספיקו לכל חיי. – לאטה.

כף ידה החליקה על גבי המעקה השחוק של המדרגות האפורות. ירדה באיטיות. כפות רגליה גיששו אחר מדרך יציב, יראה שמא תמעד. הרעד שחלף בגופה גבר. נימי עצביה גורו עד שחשה בזרועותיה דקירות קלות. דמעות, שניקווּ בזויות עיניה, פרצו והחליקו על פניה. מחתה את הדמעות ונשמה נשימה עמוקה.

– עלי להתאושש, – תבעה מעצמה – להתאושש…

הרחוב הקביל פניה בהמייה עליזה. חדוות חיים גועשים תססה בנהם המכוניות החולפות במהירות על פניה. מבית סמוך עלתה מנגינה חושנית. צליליה נגרפו ברוח שנשבה מעדנות. גושי עננים מסורסי צורה גיששו דרכם מעל.

ענפי עצי האורנים השירו מחטיהם. קבוצת תלמידים חלפה במרוצה על פניה לעבר שפת הים. להג שיחתם הקולנית שייר בעקבותיו ניחוח עלומים רעננים. כל זאת הגביר בקרבה עצבות של חדלון. דומה ואצבעות פלדה סחטו שארית החיות שעוד נותרה בגופה.

בלא יודעים מצאה עצמה משוטטת לאורך שפת הים. נעליה בוססו בחול הזהב שחרק מתחת למדרס כפות רגליה. חלוקי אבנים מגוונים בקשת צבעים עשירה, שתחילתה ירוק עמום וסופה אדום חם, שיבצו את הנתיב הלח העוקף את המפרצים הזעירים. משטח המים העליון רגע. קצף בני גלים זדוניים רחק מהם.

הירהרה כי היא עצמה אינה נבדלת במאום מחלוקי האבנים הדוממות. מונחות באפס מעש ותועלת זו בסמוך לזו. תודעת החדלון חדרה והציפה ישותה בכאב נוקב, חולף גלים גלים לאורך שדרתה המגובנת משהו.

הגיעה עד לצוקים המתנשאים ומכתפים שפת גן־העצמאות. התעורר בקרבה רצון לטבול רגליה במים הקרירים. עמדה וחלצה נעליה. הסירה גרביה. הניחה אותם בתוך הנעלים השחוקות.

סלע שטוח בקע מתוך המים, במרחק מועט משפת החוף. כפות רגליה דשדשו בחול, משקרבה לסלע דמוי גגון בית קטן, שנצמדו אליו שבלולים בתוך סבך אזוב ירוק וחלקלק.

בזהירות צעדה על גבי הסלע החלק והמחורר. עוקבת אחר כל צעד לבל תמעד. קרבה לשפתו הבולטת קמעה כשפה עליונה של דג ענק. התכופפה. נשענה בידיה על קצות הסלע והתישבה עליו, משכשכת רגליה במים הקרירים. מבטה בהה לעבר שולי האופק שתחם הים הנושק לפאת שמים. ראשה התרוקן מכל מחשבה. תוהה על גאונו של טבע נשמה קצובות. הקור שחלף בגופה נעם לה במגעו הצורב.

קרני שמש ליטפו פניה. נשאה ראשה והעיפה מבט לעבר הכדור הצהוב המטפס למרכז כיפת השמים. שניה חלפה והוא נראה לה כלפיד אש צורבת עד שעיניה התכולות מלאו דמעות. הצטחקה. המים שליפפו רגליה עד לברכיה בחנחון מרגיע, העליצו רוחה.

השפילה ראשה. מבטה ננעץ בחלקת המים הרוגעים. סקרה דקות גזרתה. שקעים שבפניה גדלו ורחבו לאין שיעור. מדגישים זיקנה שקפצה עליה בלא עת. רוחה קדרה. ישותה אחוזת החדלון כפתה עליה מרירות שקיפחה כל זיק חיים שקודם לכן רינן בקרבה.

הרוח סחפה מעל לצוקי הגן הד שיח צוהל. בוקע מגרונות צעירים. רחל הפנתה ראשה לאחור. ארבע נערות צעירות עמדו מעל. נישאות על גבי הצוקים. קול שיחן, מלווה צלילי צחוק צלול, גבר על נהמו החרישי של הים.

חשה עצמה זרה למקום. נתגבנה כמבקשת מפלט, לפי שהיתה ניגוד משווע לעליצות המילמולים שנישאו מגרונות הנערות מעל לגבי הצוקים.

אספה רגליה אל הסלע. קמה ובפסעה לחוף, נתזו סביב נטפי מים זוהרים שהחליקו מרגליה. משנעלה נעליה קרבה שעת צהרי יום. רצון עז נתעורר בקרבה להקביל פני ילדתה בפתח בית־ספרה. הולם לבה גבר. עדנת רוך של אם הציפה ישותה.

משקרבה לטיילת, ראתה קצהו של הבנין הגדול והמגושם המכיל בקרבו את אולמיו ומשרדיו של תיאטרון “זוית”. בקע מעל לבתים הנמוכים ממנו. קשישותו אפופת הוד על גבי רקע הבנין החדיש והמפואר של מלון “חן”. שמורותיה צנחו כמבקשת להעלים מעיניה את הבנין שהיה נושא אהבתה הגדולה. ממנו שאבה חיותה.

כמתחככת בגדרות הבתים חלפה לאורך הרחוב, מבקשת להצניע ממדי גופה שבלאו הכי קטן היה. צרור דל של בשר ועצמות נוקשות שאיש ברחוב לא ישים לב אליו.

עוד מרחוק, בטרם קרבה, הבחינה בילדים שפרצו מבעד לשער הברזל של בית־הספר והם נשפכים לשני כיווני הרחוב. מעלה ומטה. רחל עברה לצדו השני של הכביש. עצרה מול פיתחו של השער שמבעדו פרצו הילדים שופעי שובבות גיל שזה כבר נשכח מקרבה כי אי פעם חיתה אותו בעליצות דומה.

נורית הופיעה במרכזה של קבוצת ילדות בנות כיתתה. בידה השמאלית אחזה בילקוטה ואילו בשניה נופפה בחלל. שפתיה נעו בחופזה. משברת אוזני רעותיה בבליל רשמי יום לימודים שחלף. עטרת שערה השחור הדגיש צחות עורה הלבן. עיניה התכולות נוצצו בלהט.

– נורית! – קראה רחל.

– אמא׳לה! – ניתרה הילדה ופלסה דרכה מבין חבורת הילדות לקראתה. חיוך של שמחה עזה קרן מפניה. במרוצה חצתה את הכביש. הטילה עצמה לזרועות רחל שקלטו אותה בכוח רב. הילדה נשאה ראשה. רמז סוד צץ בעיניה.

– אמא, את יודעת, – חפזה בדיבורה – מה קבלתי היום?

– איני יודעת. – גיחכה.

– נחשי! – התגרתה בה.

– ודאי קבלת ציון טוב?

– לא, אמא – הקפיאה קולה כלוחשת סוד טמיר – קבלתי את התפקיד הראשי בהצגה שאנחנו מכינים לקראת פורים. אני אהיה אסתר המלכה! אני אהיה שחקנית כמוך, אמא!

פניה קרנו אושר. תכלת עיניה נזדככה.

– נפלא, נורית. – לחשה.

– אמא, נכון שזה נהדר להיות שחקנית?

– כן… נהדר…

שלחה ידיה מבקשת ללפות כתפה של הילדה ביקוד אהבתה. אך זו דילגה קדימה, מתמכרת לסערת רגשותיה. מתוך מבוכה עזה התבוננה בילדה, תוהה לדעת, אם זו בתה, או שמא היא גופא הפורצת בזעקת אושר ומבשרת לכל עובר ושב:

– אני שחקנית… אני שחקנית!


 

ט"ז

צלצול הטלפון כבש את הדממה ששררה בדירתה של מרים. הצלצולים התמשכו בטרטור עצבני ותובעני. למרות שעת הצהרים המוקדמת היו התריסים מוגפים. אפלולית נעימה לעין שלטה בדירה. צלצול הטלפון טרד את מרים משרעפיה. קמה, יצאה מחדרה ונגשה לכוננית הטלפון שבחדר ההמתנה. צדה את השפופרת מעל לכנה.

– בבקשה?

– מרים? – עלה קולו של פלד.

– זו אני. – התרגשות מהולה בצפייה בקעה מגרונה.

– שמעי, – אמר פלד – קראתי הלילה את המחזה “בת נכר”. ובכן, ברצוני לברך אותך לקראת עבודתך החדשה…

ידה שאחזה בשפופרת הטלפון רטטה. הדיבור נעתק מפיה. חזה עלה וירד כשנשימתה סעורה.

– מרים, את שומעת אותי?

– כן, – לחשה.

– המחזה מצוין! – קולו המשתלהב של פלד עלה באוזניה – הספקתי להתקשר הבוקר עם הצייר. מסרתי את המחזה להדפסה. ברגע זה אני טורח בקביעת המשתתפים. בשבוע הבא נתחיל בעבודה.

– תודה, פלד. – עיניה קרנו אושר.

– בדעתי לסור הערב לביתך. רצוני לשוחח אתך על הדמות.

– אמתין לך.

– מרים, אינני יודע מיהו המחזאי. שמו לא צויין בחוברת. שלחי אותו אלי לשיחה. ברצוני להכיר את הגבר הזה שכתב מחזה מצויין זה. בסדר?

– כן, – השיבה – אשתדל שיסור למשרדך.

– ובכן, להתראות הערב.

חזרה והניחה את השפופרת על גבי הכנה. דקה שהתה על מקומה תוהה על צעדה הבא. במשך הימים הקרובים לא ציפתה להודעה מפלד. אף במקרים שלא הטיל ספק בטיב המחזה ובהצלחתו נהג להתיעץ עם חברי ועדת הרפרטואר. מסתבר שהפעם לא עלה בדעתו לנקוט את הדרך המקובלת.

באיטיות עיכלה משמעות הבשורה שנתבשרה. נחפזה לחדרה ופתחה את התריסים לרווחה. אור שמש פרץ לחדר, חושף גיל הרהיטים החומים. מבליט עיקוליהם המאפיינים תקופה שחלפה ואיננה.

רצון עז נתעורר בקרבה ליטול את מזוודת האיפור, לבחון את תכשירי השחקן שמזה עת רבה לא נגעה בהם. טמונים היו במזוודה הירוקה המונחת בקרן-זוית כמבוישת.

קרבה לארון הספרים. התכופפה וגיששה אחריה. אצבעותיה נגעו בה ונקפצו סביב לידית. אספה ידה ושלפה את המזוודה המאובקת. הזדקפה, נשימתה כבדה משהו והניחה אותה על השולחן העגול הסמוך לכורסת העור. נטלה מטלית בד צהובה והניפה אותה על גבי המזוודה. עננת אבק זעירה פרחה בחלל, פורצת בעד החלון הפתוח לרווחה.

פתחה את המזוודה. נרגשת שלפה והניחה את המראה העגולה לפניה. נטלה את מערכת צבעי האיפור, קופסת הטלק, המכחולים וצנצנת השומן. בסדר מופתי הניחה אותם כשם שהורגלה בסידורם על שולחנה שבחדרה המיועד ושמור אך לה מאחורי במת תיאטרון “זוית”. משעשתה כן גחנה ושקעה בכורסה, משלבת ידיה על חזה.

סער היצירה ששעתה הולכת וקרבה עלה ותסס בקרבה. מְצרה היתה על שאין המחזה מצוי עמה, מאפשר לה לשקוע בדיאלוגים שמהם צפה ועולה דמותה של רות, זו העתידה להתמזג בישותה, לחוש אותה בנימי נפשה. ביקשה להביא תחילתה של רות זו לידי ביטוי ויהיה אפילו של מה־בכך, אך מקרבת לתחום היוצר, מעוררת את כוחה ותשוקתה בעיצוב הדמות.

התבוננה במראה ובחנה חזות פניה. אור צהרי היום הבהיר חשף כל תו וכל פגם שהגיל נתן בהם אותותיו בדרך הטבע. פניה נחרשו קמטים זעירים. בעיקר הפציעו סביב עיניה ומעל לגב אפה. נחיריו עדיני החיטוב הובלטו בשני תלמי קמטים שנמשכו לעבר שיפולי פיה.

עלי לטשטש כמישות העור, הירהרה, להגביר חיותו, להמעיט אותות הזיקנה. לקרבני לגיל שנות העמידה. אזרוק מעט שיבה בצדעי שערותי שהן בלבד נותרו רעננות וצעירות. שחורות ונוצצות נמשכו לעורפה. אצבעותיה זעו. רטט חלף בהן. נשמעת ללחש תשוקתה פתחה את קופסת הצבעים.

באצבעה העבירה מצנצנת השומן טיפות אחדות על פניה. פרשה כפותיה ומיעכה את העור. השומן חדר לנקבוביות ולקמטים. נעצה מבט בצבע הטון הבהיר. צבע היסוד. מעכה באצבעה כמות זעירה ממנו וניקדה פניה סביב. חזרה ומשכה כתמי הצבע, החל משורשי שערותיה וכלה מתחת לסנטרה, מקום שם העור שהזקין תלוי ברפיפות.

בשקדנות טרחה על המלאכה. נטלה צמר גפן ונקתה אצבעה. אחר מעכה מעט מזעיר מגוון אדום־חום הקרוי אלטרוד; בעדינות הניחה ממנו מעל לעיניה, ברקותיה, ומקצתו שיירה על שפתיה. כל זאת, להדגיש שרטוטי הפנים שלא יעלה בידי אור הזרקורים לטשטש צביונם. גוון ירוק העלתה על שמורות עיניה. במכחול דק מתחה קו שחור סביב למסגרת העין. עיניה גדלו ורחבו, דומה ומבע פניה מתעצם בשני מרכזי האור הרושפים וחושפים מהמתרחש בקרבה.

משסיימה להלבין צדעיה, חפזה ופזרה על פניה טלק שיספוג כל שמץ שומן מיותר. כך לא תהא חוששת שהצבע ימחה מקלסתרה. נטלה מברשת רכה ובעדינות העבירה אותה על פניה. מפריחה מעליהן שרידי הטלק הלבן.

נטלה את המראה והרימה אותה. פקחה עיניה באיטיות. יראה לבחון חזותה. מתוך המראה נשקף קלסתר פני אשה שגילה בשיעור שנות הארבעים. חומרה של מבע עגום, וחן של חסד ויופי בלתי נתפס שימשו בערבוביה. קדרות של בגרות וטוהר עלומים נצטרפו לארשת פנים מביעי סבל חרישי ותוגה עמוקה.

אכן היתה זו היא, כשם שהשתוקקה לראות עצמה בדמותה החדשה. דומה ובמטה אשף, מחתה מפניה סימני שתי עשרות שנים. תוהה על פשר השינוי שחל בחזותה, הבינה כי נזקקה רק לשינוי המקום, לחסדה של הבמה, לטכסט שיהא שגור בפיה, ומיתר שלה יפיק צלילו הזך.

מצילת דירתה נזדעקה בצריחה צורמת שקטעה באחת הגיגיה. רוגזת על הזר שבא להטרידה משלוותה בצהרי היום, השמיטה מידה את המראה וקמה מעל לכורסה. פסעה לעבר הדלת ופתחה אותה כדי סדק צר. למרבה הפתעתה השגיחה ביאיר הנשען על גבי הקיר ומולו ניצב אדם זר לה. מיהרה ופתחה את הדלת למלוא רוחבה של הכניסה.

– הכנסו. – ביקשה.

נבוכה, נסוגה כמי שחש שנתפס בקלקלתו.

– מרים, – הפטיר יאיר ונכנס כשבעקבותיו צועד הצעיר הזר. האפלולית ששרתה בחדר ההמתנה, הקשתה עליה לזהותו – זהו דודו.

– דודו? – תמהה.

– זה אשר כתב את המחזה, – צחק – דוד ארבל.

– אתה הוא זה?! – צעדה לעומתו והושיטה ידה.

– אני. – הימהם נבוך ולחץ בזהירות כף ידה.

– הכנסו, – דחקה בהם נרגשת – למה אתם ממתינים?

נכנסו לחדר המוצף אור חמה. מרים פסעה בעקבותיהם, נרגשת על שלא הכינה עצמה כיאות לקראת ההיכרות עם המחזאי הצעיר. ראתה כי גבו רחב, עורפו מוצק, ושפעת תלתלים ערמוניים עוטרת ראשו. מתוך הרגל שקע יאיר בכורסה. מבטו נח על פניה.

– אין להכירך! – הופתע – את נראית נפלא!

– ערכתי נסיון. – גיחכה במבוכה.

דודו פנה והתבונן בה. זו היתה הפעם הראשונה שחזה בה מקרוב. לגביו היתה בתחומי התפארת, בשיא פסגת היוצר. משהו בלתי נתפס לוט בסיפורי אגדות על תהילתה של שחקנית ששמעה עבר מיבשת ליבשת. הופתע משראה אותה כעת, לאור היום, והאיפור מבליט תוי פניה החטובים עד שנדמתה כאשה במיטב שנותיה ויופיה טרם נס ליחו.

– את יפה. – אמר בפשטות.

– תודה. – צחקה במשובה – כדי להוכיח לכם עד כמה אני מעריכה את מחמאותיכם, אברך את שניכם בברכת מזל טוב.

– קיבלו את המחזה? – יאיר ניתר ממקומו. דומה, נחש הכישו.

– לפני כשעה צלצל אלי פלד והודיע לי שהמחזה נתקבל. בשבוע הבא נתחיל בחזרות. ברכותי לשניכם. לך, יאיר, על שגילית אותו, ולך… – היססה משהו ומשכה שמו באיטיות – דודו, על שכתבת אותו.

יאיר טפח בכוח על גבי כתפו של דודו.

– ובכן, – צהל – הצלחנו!

– כן. – לחש דודו נבוך ואינו יודע כיצד עליו להגיב. עמד כדוב גדול ומגושם. ידיו הארוכות והשריריות תלויות כאברים מדולדלים לצידי גופו. פליאה של נערות צפה בפניו.

– אינך שמח? – שאג יאיר.

– אינני יודע איך להגדיר את הרגשתי, – לחש – זה נשמע מוזר… הכל כל כך חלק ופשוט… אחר שנים של נסיונות שעלו בתוהו… חם לי…

– את שומעת, מרים, – פנה אליה יאיר ועיניו מלגלגות – קיבלו מחזה שלו לתיאטרון “זוית”, פלד עומד לביים אותו, מרים תופיע בתפקיד הראשי, ואילו הוא עומד ומכריז שחם לו! פשוט חם!

יאיר פרץ בצחוק שופע טוב לב. לבו היה מלא על גדותיו שמחה לבלי הכיל. השתוקק לפרוץ במחול. לרקוד, לדדות, לצהול ולהזעיק את הכל להשתתף בעליצותו. מבטו חלף על פני מרים שעמדה ללא ניע, סוקרת דמותו של דודו. אכן, ציינה בסתר לבה, הוא נראה כשם שהגתה בו וציירה דמותו בעיני רוחה. תמיר, חסון, ובעל קלסתר פנים יפהפה של גבר סוער תשוקות חיים. דודו השפיל מבטו. סומק צף בפניו. משהבחינה כי נבוך, הפנתה תשומת לבה ליאיר, להניח בידו שהות להסתגל למקום הזה אליו נקלע.

– פלד עומד לסור אלי הערב כדי לדון במחזה. הגעתי למסקנה כי יש להתאים את השחקנים לתפקידים ולא את התפקידים לשחקנים כמקובל אצלנו. עלינו להמנע מכל שגיאה העלולה לפגום בטיב ביצועו של המחזה. לא כן?

– ודאי שזו הדרך! – השתלהב – זו הפעם הראשונה, מאז עת רבה, שאני מרגיש עצמי אסיר־תודה לפלד על ששׂשׂ להעלות את המחזה.

– אם איני טועה, – חייכה במאור־פנים – תהא זו הפעם הראשונה שנשחק יחדיו.

– כן. – נחפז להודות סעור – הפעם הראשונה.

– אני רואה אותך בדמות הצעיר הישראלי, את פורת בדמות הבעל, ואת רחל גדיש בתפקיד העולה־הותיקה, זו המקרבת את רות לרוח המקום…

– גם אני ראיתי את רחל גדיש בתפקיד זה, – התפרץ – דומה כאילו נכתב למענה. מובן שדודו אינו מכיר אותה – מבטו נח על פניו של המחזאי שישב על גבי השרפרף מאזין לשיחה בענין – אך אם תראה אותה, תודה מיד כי אשה זו מטבע ברייתה נוצרה לעצב את התפקיד השני במעלה.

– תפקיד זה נועד למענה – החרתה אחריו – וסבורתני שגם כשרונה ונסיונה הרב יעמדו לה לבצעו בהצלחה.

השיחה נסבה לפסים מקצועיים. מבליעים בחובם רמזים שרק אנשי תיאטרון יורדים לפישרם. דודו לא גרע מבטו ממרים. חושש לנוע על גבי השרפרף שמא ינתק חוט שיחם הנלהב, האזין בסקרנות לקולה העמוק.

דומה היה לו ששחים ביצירתו של מישהו אחר. פחד שמא אין הם אלא מהתלים בו. קשתה עליו המחשבה שפתע עלה בידו לפלס דרכו לבמה. רגיל היה בתמורות מרחיקות לכת בתחום חיי עמלו, אך לא בהתגשמות חלומו זה. אי־לכן הקשיב קשב רב לשיחה שקלחה בנעימות. השתדל לכווץ קומתו הגבוהה ולכלוא נשימתו.

יאיר קם. תחב כפות ידיו בכיסי מכנסיו הצרים והשחוקים. מצא כי הגיעה שעתו להסתלק ולהשאיר את דודו בחברתה של מרים. כל עוד ישהה במחיצתם, לא יגיעו לידי שיחת היכרות של ממש.

– עלי ללכת. – אמר – אגש לכאן מחר. לשמוע פרטים נוספים.

– להתראות, יאיר, – הפטיר דודו – אראה אותך בקרוב.

בדקות הבחנתה ירדה מרים לכוונתו הסמויה של יאיר, על כן, שלא כמנהגה, לא עיכבה בעדו. בניד ראש קל הסכימה לדבריו ופסעה לצידו לפתוח לפניו את הדלת. בטרם הגיפה אותה לחשה:

– תודה על שהבאת אותו.

יאיר צחק. הניף רגליו בפזיזות ונעלם. משחזרה לחדרה, מצאה את דודו עומד ונועץ מבטו בדיוקניהם של אמני הבמה הדגולים המקשטים קירות החדר הגדול.

– אתה מכיר אותם? – שאלה.

– בחלקם. – הצטחק – ידועים הם לי מתוך הביאוגרפיות שנכתבו אודותם. גדולים היו.

– ספורו של מי קסם לך יותר? – קרבה אליו ומצאה עצמה משרבבת צואר. גבוה היה ממנה כדי ראש ומחצה.

– דוזה, – השיב – אליאינורה דוזה.

– מדוע?

– מתוך ספור חייה מצטיירת ועולה דמות אמן ששרף עצמו בלהט. התאכל באש נשמתו. אולי גם קסמה לי משום שידעה לאהוב כשם שהאשה מטבע ברייתה חייבת לטווֹת יריעת אהבתה. סבורני שאהבתה לסופר האיטלקי גבריאל ד׳אנונציו, אומרת רבות על דרך משחקה… להט… סופה של רגשות… התקוממות!

– מסתבר שמקנן בקרבך ניצוץ רומנטי! – צחקה.

צלילי מיתרי גרונה הצלולים גרמו לו לתחושה של שחרור מהמאמץ בו היה נתון.

– כן. – הודה – הרי בכל דרך כתיבתי שזורה נימה רומנטית שבחיי טרם באה לידי בטוי. גם ב“בת נכר”, בוקעת זעקה לאהבה, אף אם זו אהבה למולדת. לעם.


– תמהתני כיצד אתה רואה דרך גילומה של רות שלך.

– היתה שלי, – חייך בלבביות – כעת הנה שלך.

– אם כן, כיצד היא נראית לך שלי־שלך?

דודו פסע לפנים. ידע כי הגיעה השעה בה יהא עליו לצייר דמותה בפני זו המתעתדת לגלם אותה, חיה, נושמת, תוססת. שקע בתוך הכורסה. זו חרקה משקלטה כובד גופו. השעין אמות ידיו על גבי המשענות. ראשו נטה על חזהו. קרן שמש השתעשעה בבלוריתו הערמונית, מוסיפה לה גוון זהוב. צללים שריצדו על פניו, הבליטו שקערוריות שבהן. און ורצון עז ומחושל בקעו מפניו. עצם עיניו. פיו נפשׂק ושפתיו נעו.

– דמותה של רות יש לגלם במלוא פשטותה… את מבינה, עליך לחדור לשורשיהם של הדברים בלי להסתבך. להביע חרישית וברוך בלתי מצוי את המאבק המתרחש בנפשה של האשה הנכריה שנקלעה בנסיבות מיוחדות לעם לא־לה. אני רואה בה צורה מוחשית לזעקה נוקבת כנגד צרי־הדעת והאופק הנמצאים בקרבנו והמצרים צעדי אנשים אלה מתוך תואנות קטנוניות וגם דתיות… עליך לראות בה את האשה המחפשת בראש וראשונה תיקון לילדיה ולה.

– זו הדרך. – עפעפה – כך, כמותך, גם אני ראיתי את השביל לביצועה של הדמות הזו. נראה שירדתי לסוף כוונתך.

נפלה דממה. לא דממה של מבוכה, אלא היפוכה. מלאת שלווה. מדובבת. דומם סקרו בהתענינות גוברת איש פני רעותו. היתה זו מרים שקטעה את הדממה.

– מהיכן באת? – שאלה.

– משום מקום – גיחך – ואיני שייך לשום מקום.

– מדוע רצית להיות סופר?

– מאותה סיבה שאת הפכת לשחקנית! – השיב נוקשה.

– אינך אוהב שיחקרו אותך. – ציינה באכזבה.

– צדקת. אני שונא זאת. מה זה חשוב מי אני? מהיכן באתי? מאיזה חומר קורצתי? לכל זאת יש ערך של אסימון שחוק. הערך היחיד קיים בדברים שאני יוצר. נניח להם לדבר בעד עצמם ואני משוכנע שהם ידברו בעדי.

– אם שאלתי, עשיתי זאת משום שאיני חפצה אלא לתהות על קנקנך. ליצור קירבה בינך לביני. אך אני מבינה שלבך אינו נוטה לכך.

לא כיחשה שגאוותה נפגעה. משך שעות ארוכות ציפתה לשעת היכרות זו. ביקשה ליצור ממנו מעריץ נוסף לכשרונה הגדול. אך נוכחה לדעת כי שונה הוא מהאחרים אותם היתה מכניעה במבט מושפל, בבת־קול נמוכה שיש בה נימת חנחון מאלפת ומשכנעת.

– לא שאיני נוטה לכך, – הזדקף בתוך הכורסה שנאנקה במאמצה לשאת כובד גופו המוצק – אלא, איני יודע כיצד להתנהג בחברתם של אנשים מסוגך. לא לימדו אותי כיצד לדבר, להלך ולשוחח עם אנשים ששמם הולך לפניהם. מוזר, – משך בכתפיו וצוארו החסון בקע מתוך הסודר השחור – אך איני רוצה לבוא במבוכה. אני רוצה להתנהג בפשטות, כשם שאני מרגיש. ואילו כאן אני כבול במסגרת שאיני רגיל בה. לשיחה עם אדם שאיני יודע כיצד לשוחח אתו. אני ירא לזוז שמא תנועותי מגושמות. אולי אף דרך דיבורי אינה לרוחך…

מרים צחקה. גלי צחוקה עלו ונישאו שופעים חיות ועליצות שמזה עת רבה לא חשה בה. תמוה התבונן בה ואינו מבין לפשר הצחוק שכבש אותה. שיניה שנחשפו מבעד לשפתיה המצוירות, בלטו בלובנן. מגבירות ארשת הצעירות שהטביעה חותמה בפניה.

– יפה… יפה… – לא חדלה לחייך. גלי צחוקה שככו קמעה. – ובכן, אלמד אותך כיצד יש לנהוג בחברתם של אנשים כמוני. נהג בפשטות. ממש כשם שאתה רוצה להתנהג. אינני שונה ממך במאום. רק קשישה יותר. נושאת על כתפי עול שנים שגם אתה עתיד לחוש במעמסתן יום אחד. זהו כל ההבדל שבינינו.

– בסדר. – אמר.

קם ממקומו, פסע לטבור החדר ופרץ בצחוק.

– מדוע אתה צוחק?

– משום שאני מרגיש צורך לצחוק!

צעדה לקראתו והושיטה ידה.

– נהיה ידידים? – שאלה.

– כן. – לחץ כף ידה – אם רצונך בידידותי, הרי היא שלך.

משהלך לדרכו, ישבה שעה ארוכה, משחזרת פרטי הפגישה הבלתי צפויה בצהרי היום. ישבה וחייכה בהנאה. ידעה כי קשיחות שבו עולה בקנה אחד עם מידת הרכות שצפונה בחביוני נשמתו.

גחנה והחלה להסיר את שכבת הצבע מפניה. בעליצות חפזה על המלאכה. חשה עצמה צעירה וחושקת חיים. אך משהסירה בצמר הגפן את עיסת הצבעים מפניה, צפו ועלו פני אשה מזדקנת. רק בעיניה ריצדו זיקי עלומים. אותן העינים הירוקות, הצוהרים לנשמתה.


 

י"ז

סילון אור כחול־עמוק, פרץ מלועו של הזרקור הענק והוטח אל פינת הבמה הימנית. דמותו של ספינכס נגלתה. גובהו כשלושה מטרים, אפוף עלטת תעלומה בתאורה המרמזת שעת ליל. ברקע נראו צלליות של פירמידות. דומה היה שלהטו של המדבר נושם לתוך האולם הגדוש קהל עד אפס מקום.

– “השלום לך ספינכס. שׂא ברכה מיוליוס קיסר”. – נהם פורת, הוא יוליוס במחזהו של ברנרד שאו “קיסר וקליאופטרה” – “נדדתי בארצות הרבה, בקשתי את הזבול האבוד, ממנו גליתי בהיולדי אל עולם החומר, ואת חברתם של יצורים בדמותי…”.

במתינות, ללא חפזון, הגה פורת את המונולוג. עתים השתהה, מצטעצע בגוני קולו העמוק, מניף ידיו בתנועות מהוקצעות. היתה זו הצגת המאה וחמישים של “קיסר וקליאופטרה” שבביצועם של יעל הוד ודוד פורת זכתה להצלחה. לאחר שהורידו מעל הבמה את מחזהו של גלילי “הצדק יופיע”, לא נותרה להנהלת התיאטרון ברירה אלא לחדש את המחזה.

מפקידה לפקידה, יצר פורת אתנח במונולוג, ואילו זעמה של יעל הוד הלך וגבר. מכורבלת שכבה בצדו השני של הספינכס, ממתינה בקוצר־רוח לסיום דבריו של יוליוס־פורת.

– “האם פתרתי את חידתך, ספינכס?” – נשא פורת קולו.

– “סבא זקן”! – נענה בתשובה. ראשה עטור התלתלים הפרועים של יעל הופיע כשהיא ממצמצת בעיניה בתום. חזותה כשל נערה בת שש־עשרה שנה.

– “אלהים אדירים”! – נהם פורת מופתע.

– “סבא זקן, אל תברח”. – התחנחנה בקול עוגבני.

החליפו המשפטים ביניהם עד שעלה פורת וגחן לצידה. יעל נתמתחה בפלג גופה העליון, מזקירה שדיה שחלקן גלוי ועורן נוצץ כבהט לאור הקרנים הכחולות של הזרקור.

– נבל! – לחשה – מה אתה מותח את הרפליקות שלך?

– בלמי פיך. – גיחך בהנאה.

– “…האין אתה חושב שהחתולה השחורה היא אולי אם־אם־אמא־של־אמי־זקנתי?” – שאלה יעל־קליאופטרה בתחנונים. קולה הרך נמוג בחלל האולם.

– “אם־אם־אמא־של־אמך־זקנתך?” – פורת עיפעף – תמיד ידעתי שאת חתולה. – רטן – “בעצם מדוע לא?” – קולו גבר. נעץ מבט כמה בגופה המלא השרוע לצידו – “שום דבר לא יפליא אותי בלילה הגדול הזה מכל הלילות”.

בעוד יעל הוד מפנה ראשה לאולם, מספרת על דמה שנשאב מהנילוס, גחן פורת לעומתה, משים עצמו משתעשע בבד השמלה העוטפת גווה ולחש באוזנה:

– כדאי לך להציץ בלוח המודעות.

– מה יש? – סיננה מזוית פיה ומיד הצניחה ראשה לעבר כתפה, מעשה ילדה מתפנקת שמקננת בקרבה יראה מפני הרומאים.

– לא, – לחש פורת – בעיניך את תקראי את הידיעה החדשה.

– “הו, כן, כן, כן. אני אגנוב את עדייה של פטאטאטיטה ואתן אותם לך. אני אצוה על הנילוס להשקות את אדמותיך שתי פעמים בשנה” – התחנחנה יעל משזינקה מעל לספינכס הקטן לעבר קרשי הבמה.

פורת הבליע חיוך. תוך כדי דיבורו סקרה אותו יעל בזעם. הבינה שהעלים ממנה ידיעה שיש בה כדי לפגוע ברגישותה. הסקרנות גאתה בה. ביקשה לזנק אל המעבר הצר שבין האולם לבמה, שם מצוי לוח המודעות המיועדות לשחקנים. אלא שהמחזה המשיך להתנהל בנתיבו. התנאתה, איפוא, בתפנוקי חן של ילדה־מלכה, שובה לב הקהל בתנופה רבה, לוכדת אותו בכל שביב מבט, בת־קול רווה שובבות וקסם עלומים.

פורת אימץ שרירי צוארו. השתעשע במיתרי גרונו, מפיק מהם צלילים רכים, אך יחד עם זאת עמוקים ומעוררים יראת כבוד בקרב קהל הצופים. חש כיצד יעל הוד משטה בו. מדי פעם גנבה בחן ובתנועה סמויה תשומת־לב הקהל עד כי מילותיו נשפכו לריק.

– אין דבר, – רטן משחלפו ונכנסו לארמון – מתחי אותי. המשיכי לגרות את עצבי. נראה בסוף הערב מי ירגיש בטוב.

בתשובה לכך צחקה. הניעה ראשה לאחור. מתחה צוארה הצח. אך מיד חזרה והקפיאה קול צחוקה ותנועותיה משעלה העבד הנובי נושא לפיד בידו. קרבה בעקבות פורת לעבר כס המלכות.

– “מה המקום הזה?” – שאל יוליוס־פורת.

– “פה אני יושבת על כסא המלכות כשמרשים לי לשאת את הכתר ובגדי המלוכה”.

משניצבה לפניהם האומנת פטאטאטיטה, מזרה אימים, הצטמצם תפקידו של פורת, ואילו משחקה של יעל הוד קלח בקלילות, דומה, ללא כל מאמץ. דקה היתה אחוזת חלחלה מפני אומנתה המאיימת, וכבר בדקה שלאחריה, היתה מפכה עזוז, דמוית מלכה זועמת וזועפת שחשה בתאוות רודנות אכזרית.

בקוצר־רוח המתינה יעל לרגע בו יחדרו הניצבים לבמה, חיילי יוליוס. עוד דקה והלם רקיעות רגלי החיילים עלה, הולכים וקרבים. הללו פרצו לבמה, חבושי קסדות. חניתותיהם ומגיניהם עשויים נחושת נוצצת.

– “יחי קיסר!” – זעקו בהניפם חניתותיהם מעלה.

משכבו האורות ומסך ביניים שחור חצץ בין הבמה לאולם, להניח בידי הפועלים שהות לעסוק בזריזות בחילופי תפאורה, חמקה יעל הוד למסדרון הצר. נורה זעירה דלקה מעל ללוח הגדוש הודעות משרדיות, המכילות הוראות לחבר השחקנים. מבטה שוטט בחופזה על גבי הלוח עד שנתקל במודעה שהודבקה, כנראה, לפני עת קצרה.

– “ביום ג׳ הבא בשעה עשר לפנה”צ יתחילו חזרות על המחזה המקורי “בת נכר”. בתפקיד הראשי תופיע מרים. הבמאי: פלד. הודעה מיוחדת לשאר המשתתפים תנתן במועדה".

– ובכן, זהו זה! – נשפה בזעם. הנבל שכח את הבטחותיו, הירהרה, אבל הפעם אני עומדת להטעימו לקח כזה שדוגמתו לא ספג מעודו ואיש טרם העז לחלוק לו.

סמורת־זעם מיאנה למוש מלוח המודעות. בסתר לבה שמחה על שפלד אינו מצוי בערב זה באולם התיאטרון. אילולא כן ודאי שהיתה פורצת שערוריה. עתה לא נותר לה אלא לכבוש זעמה. לשחק תפקיד אדיש בפני פורת שבודאי ישתוקק לבחון תגובתה למראה הידיעה הזו.

צעדים נחפזים עלו באוזניה. נסבה על עקבה והבחינה בפניו הקפואים של איצקה מט, מנהל הבמה.

– תורך, יעל. – לחש.

– כן, תורי.

פסעה במהירות ואחזה בשולי שמלת אומנתה פטאטאטיטה שעוצבה בידי רנה גורדין, אחת משחקניות האופי הותיקות של התיאטרון. זו נפנתה לאחור וחייכה במתיקות.

– ובכן, עומדות אנו להכנס לארמון המפואר שבאלכסנדריה.

יעל לא השיבה. רק הניעה בראשה, מעידה על כך שהאזינה לדבריה של רנה גורדין. זו פרצה לבמה וניצבה סמוך לגרם המדרגות. יעל הוד הסתתרה מאחורי גבה הרחב. רק תלתליה הארוכים, הנשפכים כאשד לצידי ראשה, נגלו מאחורי השמלה הרחבה של האומנת.

– “התואיל המלכה לכבדנו ולשהות עמנו שעה קלה?” – נהם פורת.

יעל הוד דחפה בבוז את אומנתה הצדה. זקפה גווה בגאון ועלתה במעלה המדרגות. עיניה ננעצו גלויות בפניו המגושמים של פורת. מבטו גישש אחר הבעות רגשותיה המתחלפים במהירות בפניה, תוהה לדעת אם היה סיפק בידה לקרוא את הידיעה החדשה.

– “האם עלי לנהוג מנהג מלכה?” – שאלה.

– “כן”. – הסכים פורת.

בת־צחוק של בוז בקעה מגרונה. בהליכה יהירה עלתה מעכסת על גבי המדרגות לעבר כס המלוכה. אורי, צנום ודק, עיצב דמותו של אחיה־בעלה תלמי. קרבה אליו אפופת חיוך מסתורין שקשה לחדור לפישרו.

פתע תפסה בכתפו והתיקה אותו בכוח מעל הכסא המפואר, משליכה ומגלגלת אותו על המדרגות. בעוד אורי־תלמי מתיפח, נעצה מבט קר בפורת. מבטיהם נצטלבו. שפתיו נפשקו, משל ביקש לדעת מה מקנן בקרבה.

מדי פעם, שעה שפורת ניצב סמוך לה, היתה חושפת שיניה בבת־צחוק מתקתקה. פורת גחן לעברה, בנצלו מעין הפוגה, הפנה גבו לקהל, וכשפניו ניבטות לעומק הבמה, לחש.

– קראת?

במקום תשובה הניעה בראשה עד שמחרוזת הענק האופפת צוארה וגולשת בין שדיה, טסה בחלל, מצליפה בגבו. הכאב צרב במקום הפגיעה. פורת נאנק והתנשף כסוס־יאור.

– כלבה! – סינן מבין שיניו ההדוקות.

משך כל המערכה לא חדלה מלהשתעשע בו. כעסו הלך וגאה. דיבורו החל להיות חפוז, בלתי בטוח. עתים לעה לשונו בתוך פיו, מגששת אחר איות נכון משהיתה מזקירה בו מבט שופע לגלוג ארסי.

עקב בצד אגודל פסעה לצידו, שולחת בו חיצי ארסה עד שביקש וייחל למסך. משהגיע הקטע בו פרצה במשובה לקראתו, מבקשת להלבישו מדיו, ידע כי יעל מתעתדת להתעלל בו עד דכא.

– “יש לך קרחת” – צהלה משהסירה מעל ראשו את זר הדפנה – “משום כך אתה נושא את הזר – כדי להצניע אותה”.

צחוקה התגלגל מפכה חיות, שובה לב הקהל שלא גרע עין ממנה, בולע תמירות קומתה החטובה. בת קולה הצטלצלה באוזניו כשלמות של אמנות ההיגוי. משנטלה את הקסדה והתכוננה לחבוש גולגלתו, נרתע קדימה ביראה.

– זהירות! – נהם בקול צרוד – זה אינו ניר. זו מתכת.

– “הה, כמה אתה יפה!” – נשאה קולה משהניחה על ראשו את הקסדה בעדינות. פורת נשם לרווחה. – “אתה נראה כבן חמישים לכל היותר” – הנחיתה על גבי הקסדה מהלומה חזקה כשהיא מחייכת במתיקות ואילו לשונו נתפסה בין שיניו.

– הי! – פרצה מקרבו אנקה.

עד לרדת המסך ניצלה כל הזדמנות שנפלה לידיה כדי לענותו. אם בעקיצות לשון חריפות, ואם בפגיעות גופניות שצימררו בשרו בזעם שהלך וגאה. סומק הציף לחייו. למרבה הלעג ושׂשׂון־לבה עוד היה עליה לברכו בטרם סגר עליהם המסך.

– “היה שלום”, – נפנפה בידה משיצא וכבר הפך פניו ממתין לרדת המסך – “היה שלום, קיסר יקירי. חזור בריא ושלם. היה שלום”.

באחת סגר המסך הירוק על לוע הבמה. רעם אדיר של מחיאות כפים עלה מהאולם. הקהל השתלהב מחן המשחק שהפגינה יעל הוד ומחריפותם של המשפטים שכנפו יריעת תקופה עוטה הוד קדומים. משנדם הד מחיאות הכפיים, כבו הזרקורים ואור נדלק באולם.

הפועלים עלו על הבמה. הלמו בפטישיהם ובזריזות פרקו את התפאורות. איצקה מט ניצב בצד, נותן בהם מבט קודר. עתים נחפז והושיט יד לעזרה. השחקנים מהרו לחדר האיפור, מבקשים לנצל את ההפסקה הקצרה למנוחה.

פורת לא מש ממקומו. רוטט מזעם המתין ליעל הוד. משקרבה אליו, סטתה פתע ופסעה לעבר חדר האיפור. פורת זינק ממקומו, שלח ידו ואצבעותיו ליפפו זרועה החשופה כשהן רועדות מזעם.

– מה פשר ההתעללות הזאת? – נשף בכעס.

– הסר ידך ממני. – השיבה בקרירות.

אצבעותיו לפתו זרועה בכוח רב. עד כדי כאב נוקב. שום שריר לא זע בפניה. נעצה בו מבט קשה, שופע לגלוג. שפתו התחתונה והתפוחה רטטה. עיניו מצמצו. אצבעותיו נמתחו לצדדים וידו צנחה לצידי גופו העטוי טוגה לבנה. חזהו עלה וירד כמפוח גדול.

– אין דבר, – הניד בראשו – יום יבוא ואסלק בבת־אחת את כל החשבון הגדול שבינינו. על כל פנים, מפרעה את עומדת לקבל בזמן הקרוב ביותר. מרים תהא זו אשר תרחיק אותך מהבמה לפחות למשך מחצית השנה הבאה. את יודעת, – גיחך – כי שעה שהמלכה עולה על הבמה, הרי הנסיכה מסתלקת אל מאחורי הקלעים…

– גמרת?

– עדיין לא. יש לי עוד רבות לספר לך.

– שמור אותן להזדמנות אחרת.

חייכה ופסעה לחדר האיפור. פורת נותר מאחוריה. כפות ידיו הגדולות התאגרפו.

יעל נכנסה לחדר האיפור. להג שיחותיהם של השחקנים והשחקניות גירה את עצביה המתוחים. מתוך ידיעה של לוחמת במה ותיקה, החליטה לנהוג כאילו רוחה שלווה כשם שלא היתה זה עידן ועידנים.

הדם אץ בעורקיה. הלמותו נישאה ברקותיה. ורידיה הכחולים בלטו מבעד לשכבת האיפור. אברי גופה נמתחו בדיוק באותה המידה בה החל מוחה לגשש אחר אפשרויות של השבת מלחמה שערה.

משהחליטה כי עליה להאבק ולא לוותר כמלוא הנימה ידעה כי זו תהא מלחמה אכזרית אשר תקבע אחת ולתמיד מי משתיהן תחזיק בכתר הבמה של תיאטרון “זוית”. הפעם סברה כי עליה להסתייע בכל כלי זינה של אשה הנכונה למאבק על כבודה שנפגע. זה יהיה קרב, הירהרה, היא או אני. אין מקום לשתינו.

משגחנה על הכסא הבחינה במעטפה קטנה שהונחה על גבי מזוודת האיפור. פתחה אותה בתנועה איטית. כרטיס בקור נשמט על גבי השולחן. מיד הבחינה בשם המופיע עליו: גדעון שפק.

– “מה בנוגע לארוחה אחר ההצגה?”

רק משפט זה היה כתוב על גבי הכרטיס בכתב יד חזק ובטוח. רחב ומתפשט מקצהו האחד של הכרטיס למשנהו. מתוך כך הסיקה ששפק נמצא באולם, צופה בה, ובודאי שאינו גורע מבטו ממנה.

– טוב, – לחשה – אסעד עמו.


 

י"ח

פלד השתוחח מעל למושב נהג המונית.

– עצור! – פקד.

הנהג ציית להוראה. בכף רגלו לחץ בבלם. המונית נעצרה בקרן שדרות נורדאו ורחוב בן-יהודה. בהפטרת תודה רפויה קיבל הנהג תשלומו. פלד פתח את הדלת ויצא מהמונית, סוקר בעומדו על סף המדרכה את הרחוב השרוי בחשכת לילה.

לאורך הרחוב, בצידי המדרכות, בקעו פנסי החשמל, מאירים ברפיון את העצים הנטועים בסמוך לשולי המדרכות. השעה היתה תשע בערב. רוח מערבית־צפונית נשבה. טופחת על פניו ופורעת בלוריתו. נשם נשימה עמוקה. ריאותיו ספגו מאויר הלילה הצח.

זה עתה יצא מביתה של מרים. משך שעה ארוכה שוחח עמה על הבעיות והדרישות שהמחזה בצורת בנינו מציג בפני אלה העומדים להעלותו. נהג, בטרם ניגש למלאכה עצמה, לשוחח אודות המחזה עם השחקנים, הצייר, ושאר האנשים הקשורים במישרים בהעלאת הצגה חדשה. תאב היה לדלות מהם כל פנינה שמבלי משים היו הוגים. כך היה אט־אט, מעשה ארדיכל, בונה בעיני רוחו את המסגרת הכללית של המחזה. צרף פרט לפרט עד שנוצרה תמונה ברורה. רק אז היה מתחיל לחלק הוראות לאנשיו שצייתו לכל הגה שיצא מפיו.

שעה זו ששהה במחיצתה של מרים העניקה לו תוכן רב לגבי המחזה שקסם לו בדרך כתיבתו המעמיקה, בגיבושו, גיבוריו הברורים ובבעיה המרכזית שהוא מציג. לפיכך התאווה לשוטט שעה קלה ברחובות הדוממים.

פסע בניחותא. זמנו אינו אץ. טמן כפותיו בכיסי מעילו ששוליו התבדרו עם כל משב רוח קליל. הרחוב דמם. מבעד לחרכי התריסים של הבתים, בקעו קרני אור. עתים חלפה מכונית ונהמה קטע את הדממה. יש ועלו באוזניו נקישות צעדי עוברים ושבים, נחפזים לעיסוקיהם לעת לילה. בין הרווחים שבבתים, פרצה רוח, מסתוללת באמירי העצים. כשם שהופיעה במפתיע כן נעלמה. מותירה בעקבותיה דממה עמוקה.

משהגיע לשדרות קרן־קיימת, פנה והחל צועד בינות לעצי השדרה. שלף סיגריה ותחבה בזוית פיו. כף ידו שגיששה בכיסו אחר קופסת הגפרורים שבה ריקם. שלח מבטו לעבר הספסלים. שמא יתקל במישהו שמצויה עמו קופסת גפרורים. הספסלים נותרו ערומים. איש לא טרח בלילה קר זה למצוא לעצמו מנוחה בנעימות השדרה.

העלטה גאתה. ככל שחדר יותר ויותר כן הלך וגבר נהם הים. טעמה של הסיגריה עורר בקרבו רצון לנשוף עשן. לשמחתו הבחין בהבהוב כעין גחלת הבוקעת מאחד הספסלים הסמוך לגזע עץ עבות. פנה וקרב לפינה החשוכה. ראה דמותה של אשה בודדה כפופה ואוחזת בידה סיגריה.

– אפשר לקבל אש? – שאל.

– בבקשה. – עלה קול חרישי.

גחן. הצמיד קצה סיגריתו לגחלת. מששאף פנימה הוארו פניו.

– הו! – עלתה קריאה – זה אתה!

אימץ מבטו. רק צללית דקה נרכנה לאחור. ידע כי מבטה ננעץ בפניו. התקשה לזהותה. אי־לכן קרב אליה, לוטש עיניו ומחדד מבטו.

– מי את?

– רחל, – השיבה – רחל גדיש.

– מה את עושה כאן? – תמה.

– אני מניחה ששנינו עושים אותו הדבר. מתבדרים. שב, בבקשה.

תמה על שפגש בה בודדה בלב השדרה האפלה. גישש אחר קצה הספסל. משך גופו והתישב. נשף סילון עשן מבעד לנחירי אפו. בסתר־לבו שׂשׂ לקראת הפגישה המפתיעה.

– כיצד הגעת לכאן?

– אני גרה סמוך לשדרה. בצריף קטן שבשכונת מחלול.

– הה! – נהם.

הסיגריה האחוזה בידה של רחל גדיש נשמטה לארץ. בעקב נעלה מחטה את בדל הסיגריה. מרירות של יום קודר זה הלכה וגברה בקרבה. משך כל אותו יום שהתה במחיצת ילדתה. בכוח פנימי רב התגברה על חששותיה מפני יום המחר. שעה שהיתה טרודה עמה ביקשה לשכוח, ולו גם לשעה קלה, קשיותה של מנת חלקה.

עם רדת הלילה יצאה מפתח צריפה הדל. חפשה מפלט מתחת לכיפת השמים שעננים כבדים הצטברו בה. שעה ארוכה ישבה בדד. הציתה סיגריה בסיגריה. מבקשת תושיה בנפשה למצב הארור אליו נקלעה. שיעול קטוע פרץ מגרונה. נשמה נשימה עמוקה עד שחשה כיצד ריאותיה מתרחבות.

– ודאי לא יצאת לשׂוח משום אותה סיבה שלי.

– מהי הסיבה, רחל?

מבקש היה לתהות על הנרשם בפניה. אך החשכה הלכה וכבדה. העננים שהתקבצו מעלה הפכו מעין מקשה אפור, מאפיל על ריצוד קרני הכוכבים. האזין לנשימתה ההולכת ונחפזת.

– רע לי, פלד, – לאטה – נשארתי באפס־כל. בגיל שלושים ושבע אני מסוגלת רק לרבוץ על מטען ערמת זכרונות, מהם נעימים ומרביתם קשים ומרים. אני יושבת ומאפס־כוח התנגדות, מהרהרת בעבר.

געתה בצחוק. חוננה בקול נעים. הסבה פניה לעומתו. צחוקה גוע. הטילה ראשה לעבר מסעד הספסל. פניה מופנים למרום. מבטה שוטט בחלל, כחודר מבעד לסבך הענפים הנעים.

– אני זוכרת כיצד הזמנת אותי לפני למעלה מחמש שנים, לשחק אצלך, בתיאטרון. טרם הייתי צמוקה כשם שאני כיום. בעלי עוד חי. יכולתי ליהנות מכל משב רוח עלומים שהסעירוני אז. התזכור מה אמרת לי?

פלד זכר בבהירות את היום בו נכנסה למשרד. נערה־אשה, גוצה, אך חטובה להפליא. פניה נאים ושופעים עירות. עיניה התכולות ניחנו בקסם של מבע בלתי נשכח. באותה תקופה שיחקה בתיאטרון מתחרה. היתה שחקנית במיטב שנותיה שנשקף לה עתיד מזהיר. מבלי משים, נשך שפתו. חש בשינים החודרות בבשר השפה כדי כאב חד.

– אצלנו תתפתחי, אמרת. אנחנו נעניק לך תפקידים שיעלו אותך מעלה מעלה. אני מציע לך חוזה חפשי. הנך רשאית להתנות כל תנאי שנראה לך. – המלים קלחו מגרונה רכות, אך רבות משמעות – כן. האמנתי אז כי כן הוא. התעלמתי מעברי ובחדווה רבה הפלתי עצמי לקלחת ששמה תיאטרון “זוית”. – גיחכה – ודאי הבאתי אותך במבוכה. לא כן?

– לא, – מחה ברפיון – כלל וכלל לא.

– נחמד. – הפטירה – אבל אתם הבאתם אותי עד לפרוסת לחם יבשה. אינני יודעת מדוע אני מספרת לך כל זאת. כיום ודאי השם רחל גדיש אינו אומר לך ולא כלום. לגביך אין זה אלא שריד עבר שעל גב כמותו ועשרות דומים לו פסעת מעלה. השאלת את עצמך פעם, האם אין חשש שמא גם אתה תמעד?

ספק היה בידו אם בשרו הצטמרר משום קור הלילה, או שמא מחמת הדברים המושמעים באוזניו. ביקש לפצות פיו, להשיב דבר. אך תחת זאת קפץ שפתיו. בסתר לבו ביקש שתמשיך בדבריה. חש עצמו ראוי להצלפה שבקעה מגרונה של האשה היושבת סמוך לו.

– תן לי, סיגריה, בבקשה. שלי אזלו.

שלף את חפיסת הסיגריות. רחל נטלה אותה ומשכה בזהירות סיגריה. גחנה, הציתה גפרור, והדליקה קצה הסיגריה האחוזה ברפיון בין שפתיה. נשמה לקרבה את העשן. פלטה אותו באיטיות.

– טוב. – אמרה – עת רבה חלפה מאז עישנתי סיגריה כה טובה. אתה מתבונן בכפי? – הושיטה ידה – משש אותה. – ביקשה.

ציית ונטל כפה. החליק עליה בדממה. העור היה יבש.

– אתה מרגיש, עור מת? – גיחכה במרירות – תוצאה של עבודה מפרכת. פעם היה לי עתיד והיה לי כסף. היום נותרתי בלא עתיד ובלא כסף. רק עבר. אני מקנאה בך. אפילו אתה נכשל, אין זה אלא בגדר שלב הכנה לקראת עתיד טוב יותר. אם אני נכשלת, אין זאת, אלא שהתחסלתי. גמרתם אותי. – נאנקה – אפילו לא נותר בי כוח לעזור לבתי… אתה יודע, ברצונה להיות שחקנית. מה אתה אומר? – שבר צחוק חריף שיסע דבריה – היא עומדת לשחק תפקיד ראשי בבית־ספרה. בדקתי היום את מזוודת האיפור שלי. נותרו לי צבעים במידה מספקת כדי לאפר את נורית. לא אמנע בעדה להיות שחקנית. היא משוכנעת שזהו הדבר הנשגב ביותר בחייו של אדם. להיות שחקן. התגמול לי חסד, פלד? – חיננה קולה.

– מה? – שאל.

– יום אחד לכשתגדל, אביא אותה אליך. שב וספר לה את האמת לאמיתה. ספר לה על חלומותיהם של מאות צעירים וצעירות המתרסקים על קרשי הבמה. אל תכסה ממנה כיצד מבטיחים להם הרים וגבעות, ובסופו של דבר, לאחר עמל רב, הם מוצאים פינה לקבור בה את חלומותיהם. האמן לי, איני נמנית עם המאושרים האלה. לא נותרה למעני פינה זעירה לקבור בה חלומותי.

– את מאוכזבת. – לחש.

– מאוכזבת? – משכה בכתפיה – אני רעבה. אני מרגישה רעב לאומצת בשר משביעה ולא יותר. נסה אתה במשכורת הדלה לפרנס עצמך ועוד ילדה שגם לה תביעות משלה. אותה אין זה מענין שאמא, בבוקר בהיר ונחמד, נזרקה מעל לכל המדרגות וארנקה ריק לחלוטין. אמור לי, מה אתה אכלת בארוחת הערב?

– איני זוכר.

– סימן שאתה שבע. אני זוכרת בדיוק. שתיתי ספל תה, אכלתי שני תפוחי אדמה מבושלים והריחותי ריח קציצות בשר שטיגנה שכנתי. ארוחה משביעה. ארבעים ושלושת הקילוגרמים של משקלי אינם נזקקים ליותר.

מועקתו הלכה וגברה. חש בלחץ מעל לשטח חזהו והלמות לבו גברה. במבוכה חיכך כפות ידיו בירכיו. מבקש היה לאמר לה שבעצם שׂשׂ לפגוש בה, על שום שיש לו לבשר לה דברים מעודדים. תחת זאת, גילה שלשונו נאלמה דום.

– למעשה אני חבה לך תודה עמוקה. – לחשה – אתה נוהג בי יפה שאינך קם ומסתלק, משאיר אותי בודדה עם סבך המחשבות המפחידות שלי. קשה לאדם אחד לשאת בהם. אתה מקל עלי, סתם כאדם ולא כמי שהיה הבמאי שלי, בעצם נכונותך להאזין לקינתי. שמעת פעם תן מיילל בחצות לילה בלב פרדס? לוּ תן הייתי, יכולת להאזין כעת ליללה עגומה של בעל חיים גווע…

ברק חצה את השמים. אורו הכחול והחריף האיר את השדרה. מיד בעקבותיו עלה נהם אדיר של הרעם שהלך ונדם בשברי נהמו במרחקים. טיפות מים כבדות נגרו מעל. רחל גדיש לא נעה. אדישה ישבה על כקומה.

– לך, – הפצירה בו – מתחילה סופה.

קם ממקומו, גהר עליה ושילב ידו בידה.

– בואי אתי. – אמר בקול הרגיל במתן פקודות.

– לאן? – תמהה.

– לבית־קפה סמוך. נשתה קפה. ברצוני לשוחח אתך.

פלד לא הרפה ממנה. הגשם הלך וגבר. הגדיל צעד עד כי רחל נאלצה לרוץ לידו. חזיזים חצו לב השמים ונהם הרעמים הלך וגבר. פלד השתדל לצעוד מתחת לאמירי העצים, מקום בו דלל שטף הגשם. אורו של בית הקפה שעלה מקרן השדרה, קרץ מרחוק.

משנכנסו היו בגדיהם נוטפים מים. בית־הקפה היה ריק. המלצרית ישבה משועממת. מאזינה למוסיקה חד־גונית שעלתה ממקלט הרדיו. בפינה מרוחקת מהכניסה התישבו ליד שולחן שמפתו הלבנה מוכתמת במקצת.

פלד נעץ מבטו בפניה הצהובים והצנומים של רחל שרטטה מקור. עיניה היו מושפלות כחוששת להישיר מבט. מבטו נח על פרקי ידיה. העצמות בלטו מתחת לעור הלבן. כפות ידיה היו ארוכות. קצות אצבעותיה סדוקות כעדות לעור שהתבקע מחמת כביסות, שטיפות ושאר מלאכות של עקרת בית דלה.

– המתיני דקה. – ביקש וקם ממקומו. ניגש למלצרית.

משחזר הבחין כי רחל לא שינתה לחלוטין תנוחת גווה. משהתישב על כסאו הסיר מעילו והניחו על גבי הכסא הסמוך. אחר משך מהכיס את חפיסת הסיגריות והטילה על גבי השולחן.

– רחל, – אמר – אם לא הייתי פוגש בך הלילה, היית מקבלת מחר הזמנה מהמשרד לראיון דחוף אתי. לא ידעתי על פיטוריך. יוסף לא התיעץ עמי בנוגע אליך. אינני רוצה לגול עליו את האשם. על־כל־פנים, מאז הבוקר השתנה המצב. ביקרתי הערב בביתה של מרים. אנחנו עומדים להתחיל בשבוע הבא בחזרות על מחזה חדש. מחזה מקורי טוב. מרים הציעה אותך לתפקיד המשני.

רחל נשאה ראשה. עיניה ניבטו בחשש בפניו. חוט של רצינות היה משוך עליהן. עתה ראה שני אגמים תכולים ניבטים בו מלאי פליאה. הבחין כיצד נחפזה להסיר ידיה מעל לשולחן מחמת רעד שחלף בהן.

– פיטוריך, – המשיך פלד חוט שיחו – כאילו ולא היו. יתר־על־כן, מאחר ואני עומד לביים את המחזה הזה, אינני יכול שלא לומר לך, כי התפקיד אותו אנו עומדים להטיל על כתפיך, הוא תפקיד דרמטי מהמעולים ביותר. שנינו הגענו למסקנה כי הנך השחקנית היחידה בתיאטרון המסוגלת לבצעו, כאילו נולדת למענו.

– פלד, – הפטירה בקול מרוסק – אתה מרחם עלי…

– הו, לא. – חייך – אינני רך־לב. את יודעת יפה שהתיאטרון דורס אנשים. אנחנו זקוקים לך. ולא אפריז אם אומר שאם תצליחי בביצוע התפקיד הזה, עלית על פסי ההצלחה.

– ואם אכשל?

– הוא הדבר שאני בטוח שלא יקרה!

– אתה מושיט לי קיסם דק להצילני מים סוער – שפתיה רטטו – אתה יודע יפה שארוץ לקראת כל מה שתציעו לי. אין לי ברירה. אפילו יודעת אני ברורות כי אין זה אלא דחית הקץ.

– השתדלי להאמין כמוני – ביקש.

המלצרית קרבה לשולחנם. מעל מגש כחול נטלה והניחה על גבי השולחן כלי אוכל, פיתות בסלסלה ואת הצלחת הגדושה כבד ושאר תבלינים.

– לתיאבון. – חייך פלד ודחה את הצלחת לעומתה.

– מה זה? – שאלה.

– לא כלום, – גיחך – מפרעה קטנה על חשבון המשכורת שהועלתה.

עתה הגיעה הסערה שהתחוללה בקרבה לשיאה. הרעד שתסס בגופה גבר עד לידי עוית. עוד דקה ופרץ דמעות שטף מעיניה התכולות. הטילה ראשה על זרועותיה, מתיפחת כילדה. גבה רטט. קול נאקה חרישי בקע מגרונה מצמרר גוו של פלד.

– הרגעי, – החליק בידו על כתפה – הכל חלף ואיננו.

– ראה, – השיבה בקול חנוק – לא נותר בי שמץ גאוה…


 

י"ט

משעלו קריאות החיילים הנפרדים מקיסר המפליג לדרכו ירד המסך. הד מחיאות כפיים עלה כנהם מפל־מים כביר שמימיו נאשדים מגובה רב. המסך נפתח. הניצבים פסעו לפנים. השורה נחצתה ושחקני המשנה קרבו לשפת הבמה, קדו ונסוגו לאחור.

משחזר אפולודורוס למקומו, צעד פורת לפנים. עתה החליטה יעל הוד לעולל לו את התעלול האחרון. עוד בטרם החלו לגבור מחיאות הכפיים לקראת פורת שצעד בחגיגיות מרובה, הופיעה יעל הוד, עוטה הדר, מנופפת בידיה לברכה. פרץ אדיר של מחיאות כפים הקביל פניה.

– יעל הוד! – עלו קריאות מפינות האולם.

– יעל הוד! – שאג הקהל.

מותירה מאחורי גווה את פורת הנדהם, קרבה לשפת הבמה, קדה לקהל וחיוך של נצחון ריצד בעיניה. משהרגישה כיצד פורת צועד לפנים, מיהרה וסרה פסע אחד הצדה, חוסמת בעדו גישה לשפת הבמה.

– יעל הוד! – גברו קריאות ההתלהבות.

בזריזות נעה ממקום למקום, משימה עצמה קדה לקהל בכל פינות האולם. דחתה את פורת מגישה לקו מקביל לה. מששמעה קול נשימתו הכבדה, פיעפע בקרבה צחוק לגלגני.

הבחינה בשורה השניה בגדעון שפק. לבוש חליפה כהה, בלט בקרב הסובבים אותו בקומתו הגבוהה ובצורה המתונה בה עמד והכה כף בכף. שפק שלח לעומתה חיוך בחושו כיצד מבטה נח על פניו. כתשובה הרכינה ראשה, זקפה אותו שנית בגאוה, והניפה זרועותיה מעלה. רק עם רדת המסך האחרון צעדה לאחור.

– זהו פשע! – זעק פורת בחמת־זעם.

משנפנתה לעבר חדר האיפור פרצה בצחוק. השחקנים והניצבים נעצרו במקומותיהם. הבחינו באש הזעם שריצדה בעיניו הכהות של פורת. הלה ניתר ממקומו, זינק ולפת את כתפיה.

– את מתנהגת כאילו הנך נמצאת בבית־בושת! – צעק. פניו הסמוכים לפניה הביעו שנאה עזה. – אין בך שמץ הגינות כלפי הפרטנרים שלך! את היא השחקנית האגואיסטית ביותר שהכרתי!

בתשובה עלה וגבר צחוקה. הטילה ראשה לעבר גבה והצחוק פיעפע מקרבה שופע עליצות ואירוניה דקה שחדרו כמאכלות מושחזות בבשרו. פורת נשא ידו מבקש לסטור על פניה.

– הכה, פר־מרבק שכמוך! – אמרה במתינות.

מבטה ננעץ בפניו ללא שמץ מורא. איש מהסובבים אותם לא העז לזוז ממקומו, משתוקק למצוא עצמו מעורב בריב שבין הוד לפורת. דומם נעצו מבטיהם בידו המונפת של השחקן סמור הזעם. ידו רטטה. מבטה הנוקב של יעל הרתיעו. באיטיות הוריד ידו, מתנשף בכבדות.

– זהו המחזה האחרון שאני משחק אתך! – נחר.

– כך? – שאלה.

– כן! – זעק – כן! כן! כן!

בקור־רוח הניפה ידה ובגב כף היד הצליפה בפניו המגושמים. בדממה ששררה סביב נשמעה ההצלפה החדה כמהלומה אדירה. פורת נסוג לאחור. בשתי ידיו תפס בפניו. לחיו צרבה. הוא הוכה בתדהמה.

– את סטרת לי. – לחש.

– כן. – השיבה באדישות – אל תעכב אותי בדרכי לחדר האיפור.

– את סטרת לי. – חזר ומילמל. דמעות עלבון צורב פרצו מעיניו.

– אחזור על כך בכל פעם שתנהג כשוטה!

זקופה פסעה וחלפה על פניו. פורת לא ניסה לעכב בעדה. תוך-כדי-כך, משכה מעל לראשה את הפאה הנכרית. נשמה לרווחה רק משצנחה על גבי כסאה. עתה חשה בדם שאזל מפניה. למעשה יראה מפני פורת שעלול היה אחוז היסטריה לרמסה ברגליו. השחקנים שבחדר לא פצו פיהם. במהירות חפזו על הסרת האיפור, מבקשים להמלט מהאוירה הדחוסה.

משנכנס פורת לחדר, כבר היתה יעל טרודה בבגדיה. התעתדה לצאת ולפגוש בגדעון שפק. השימה עצמה מתעלמת מנוכחותו. הרגישה כיצד פורת מסתובב מאחורי גבה כלביא בסוגרו. מפעם לפעם עלה קול נהמתו החרישית. במתינות סגרה את מזוודת האיפור. נטלה מעילה ונגשה לפורת.

– עזור לי ללבוש אותו. – אמרה בשלווה.

פורת נדהם. תוך־כדי־כך הטילה את המעיל לידיו. הסתובבה והפנתה לו גבה החשוף. השמלה הצרה הבליטה אברי גופה המלא. עור כתפיה בהק לאור הנורות שדלקו סביב. מבלי משים הרים פורת את המעיל. יעל שילשלה ידיה לתוך השרוולים.

– תודה. – חייכה ויצאה.

– חיה טורפת! – רטן פורת.

גדעון שפק המתין ליעל הוד ליד שער החצר המקיפה את אחורי הבנין. מכורבל במעילו האפור לא נע ממקומו. משנגלתה דמותה ההולכת וקריבה, התבונן בהנאה בגוף הנשי והסגלגל.

– ערב טוב, מר שפק. – הצטחקה.

– ערב נאה, – חייך – קראי לי בשמי הפרטי.

– אם כך, אינך נוטר לי טינה? – צחקה משפסעו למקום חניית מכוניתו הסמוך לתיאטרון. שפק שילב זרועו בזרועה. לחץ אותה בחיבה לגוו הצנום והתמיר.

– ודאי שלא. – גיחך – האמיני לי שישנתי היטב אותו לילה.

– אני מקוה שכן. – ליגלגה.

שפק פתח בפניה את הדלת. משנכנסה, מיהר והגיפה. חזר ועקף את חרטום המכונית המצוחצחת. משהתישב לידה, התניע את המנוע שהחל נוהם חרישית. משך בידית ההילוכים. שיחרר את המעצור והמכונית השחורה הפליגה לדרכה, נישאת ברחבות על גבי הכביש הרטוב.

– הפלאת לשחק הערב. – סקר את הרחוב ההומה.

– תודה.

– לא הייתי רוצה להיות בן-זוגך למישחק. – ציחקק.

– מדוע?

– השגחתי כיצד נהגת בפורת. אני משוכנע שלא הבליג על כך.

– אתה צודק! – צחקה – שכחתי שהיית פעם במעגל העסקים האלה.

– מה הוא עשה לך?

– לא כלום, – עיוותה פניה – אני סטרתי לו.

– את לו? – שפק היפנה ראשו לעברה. סנטרו בלט לפנים, מחריף הבעת פניו החזקה. צחוק גועש פרץ מקרבו. גופו הצנום הזדעזע – שמעי, חביבתי, הרי הגשת לו גם לפתן!

יעל פרצה בצחוק משנזכרה כיצד אילצה את פורת לעזור לה ללבוש את מעילה. התבוננה ברחוב מבעד לזגוגיות הדלת. המכונית החליקה לאורך רחוב דיזנגוף. גשם דקיק וטורד טיפטף ללא הפוגה. בתי הקפה היו גדושים. פנסי המכוניות שחלפו משני צידי הכביש הבזיקו אורותיהם על פניהם. סקרה בענין קלסתרו של שפק. הבעתו אמיצה. מביעה תבונה.

– מותר לדעת מהו כיווּן הנסיעה?

– ודאי, – מיהר להשיב – ארוחת־ערב במועדון “טופז” במלון תדמור.

– לא רע, – הניעה בראשה – אינך מתיאש מהר.

– להתיאש? – עיקם פיו – אינני מכיר במלה כזאת. משום כך הגעתי למקום שהגעתי. בנוגע אליך אין כאן כל שאלה של יאוש. האמת היא שפשוט התגעגעתי.

– התגעגעת או חשקת? – נשפה בפניו עשן.

– וכי הבדל ניכר בין השנים?

– אם אתה גלוי בעסקיך כשם שהנך מתגלה בפני תהיה עלול להתדרדר מהר מאד. – ציינה.

– כלל לא. הגעתי לעמדה שבה אני זכאי לנהוג בגילוי־לב בכל שטח משטחי החיים. הייתי מציע לך להגיע לעמדה כשלי. תהיי גם את רשאית לעשות ככל העולה על רוחך.

– אינך סבור שאני נוהגת כך כיום ובמידה יתירה ממך?

שפק סקר פניה הסגלגלים. אפה הסולד אמר חוצפה עליזה. מבטו גלש לעבר צוארה הגבוה שבקע מתוך חזה המלא. נשם נשימה עמוקה, לכלוא ריגשתו.

– למעשה את צודקת. – נהם.

בחוץ גברה הסערה. הרוח המתפלגת לשנים על ידי חרטום המכונית, שרקה רוגזת. הגשם הדקיק גבר עד שטיפות כבדות התנפצו על משטח הזכוכית הקדמית.

יעל השעינה ראשה דרך חירות על כתפו. ידו גיפפה כתפיה. טמן ראשו בשערותיה הקצרות ונשק להן. מעודו לא ביקש קירבת אשה כשם שהשתוקק שתהא זו מצויה לידו, כברגע זה בו ידו חובקת אותה בעדינות.

– חששתי שלא תעתרי לסעוד בחברתי. – אמר.

– מדוע?

– אינך סבורה שתוכלי להפיק ממני “תועלת” פעם נוספת?

– אני? – אצבעותיה החליקו על לחיו – חביב שלי, עשיתי מה שעשיתי למען התיאטרון. אינני רואה כל סיבה שתמנע בעדי מליהנות בחברתך. אתה גבר נאה, עשיר, ובעל תכונות המאפיינות איש־שיחה מעניין. – הסמיכה פניה לפניו. שפתיה נצמדו בנשיקה ללחיו – בחברתך לא ארגיש מחסור. אתה גם לא תעיק עלי. אני משוכנעת שיעלה בידך אף לבדר אותי.

– איני סבור שאת נזקקת לבידור.

– מאד, – התרפקה עליו – אני מתעתדת לצאת לקרב רציני מאד עם הנהלת התיאטרון שלי.

– האם אירָאה בעיניך חצוף, אם אשאל לסיבת הדבר?

– שטויות! – עצמה עיניה – פשוט נלאיתי. יגעתי מכל ההבטחות המופרות סמוך לאמירתן. מאסתי במעמסה הזאת של המחזות הזולים, ובשעה שכבר מגיעה השעה להעלות מחזה טוב, מטילים את התפקיד הראשי על כתפי מרים.

– היא שחקנית גדולה. – הפטיר.

– עלי לתקן טעותך. – התרעמה – היתה. כשהיא הגיעה לשיא כוחה וגדולתה הייתי נערה צעירה. הזמן עושה את שלו. הגיעה השעה להעמיד את ההנהלה בפני ברירה. היא או אני.

– מה בדעתך לעשות?

– סבורתני שלראשונה אקרא את המחזה בו היא עומדת להופיע. אם התפקיד יראה לי אלחם עבורו.

– עלול להיות שההנהלה לא תכנע לך במקרה זה. – האֵט מהירותה של המכונית שעה שהיפנה אותה לעבר הכביש המתפתל לבית המלון.

– יתכן שלא, – הגתה חרש – אבל אז אעזוב את התיאטרון.

– אינני מאמין שתהיי מוכנה לצעד כזה.

– לא? – הסתמרה בזעם – המתן, ידידי, ותראה למה שאני מסוגלת. אין בדעתי לוותר הפעם. הגיעה השעה להחדיר לראשיהם המטומטמים והעקשים שישנה רק שחקנית ראשית אחת בתיאטרון “זוית” וזו אני!

– בראווֹ! – שפק הרפה מההגה ומחא כפים.

– שוטה! – פרצה בצחוק – חדל להתל בי.

– מה תעשי במקרה ותעזבי את התיאטרון?

– טרם הרהרתי בכך. יתכן ואפנה אליך שתסדר לי משרת טלפוניסטית באחד מבתי המלון שלך. – ליגלגה.

– אחשוב על כך. – חייך בשעה שעצר את המכונית מול פיתחו של בית המלון.

אור עמום הציף אולם המועדון. המנגנים סחטו מכלי הנגינה צלילים יללניים, נישאים בחלל, דומה מתיפחים. המלצר הדריך אותם לעבר שולחן המצוי בפינה מרוחקת באולם.

– המשקה הרגיל, אדון שפק? – שאל המלצר.

– כן, פעמיים, – הניד בראשו – וגם ארוחת ערב.

– כן, אדון שפק – המלצר הסתלק.

– כן, אדון שפק, לא אדון שפק, כן אדון שפק, לא אדון שפק. – הפטירה יעל במהירות – כל אדיבותך עלתה בתוהו למשמע ציוצי המלצר. הרי שכחת לעזור לי להסיר את המעיל!

צחק וגחן מאחוריה. משהסירה את המעיל, צדה עינו חלקת גבה החשוף. שפק לא התאפק. הרכין ראשו. שפתיו רחפו על גבי העור החלק כקטיפה. יעל נעה קמעה לפנים וגחנה על השולחן.

– חדל, – ביקשה – אין זה המקום המתאים לאהבהבים.

התזמורת נגנה מחול חולמני. רגשני ומתוק. למרות כל זאת היה מצב רוחה נתון להיות מושפע תחת רושמה הממותק של המנגינה. תחושת בדידות העיקה עליה. ברגע זה, בתוך אפלולית המועדון, האור האדום המגרה את העצבים וכעין תוספת, הצלילים המתייפחים, רצתה היא עצמה להזיל דמעות. חשה בלחותן המצטברת בזויות עיניה.

– יעל, – שמעה קולו הנעים של שפק – מדוע התגרשת?

משנפנתה בתנועה חדה לעברו, הבחין בתוגה שנרשמה בפניה. קמט חריף צף במצחה הגבוה. שפתיה נפשקו עד שיכול היה להבחין בטורי שיניה הבוהקות בלובנן.

– אתה אספת עלי פרטים!

– כן. – הודה.

– ובכן, – פערה פיה. נשמה בשקיקה מהאויר הדחוס. – מסתבר שיהיה עלי להוסיף עליהם. הייתי נשואה פעמיים. בפעם הראשונה בהיותי בת שש־עשרה. – נטלה סיגריה וצחוק מכוער בקע מגרונה – הספור הזה עלול להשמע באוזניך כפרק מתוך רומן זעיר. – הזהירה אותו.

– המשיכי. – ביקש.

נטלה את המצית והציתה את הסיגריה.

יהא כך, מסתבר שלילה זה נועד לוידוי. טוב לי להשיח לבי.

רצון עז לפרק מעליה מעמסת זכרונות געש בקרבה. משכה את שפתיה פנימה. אפה הסולד נתישר. הרפתה באחת מהשפתים והעור שנמתח ונרפה גרם לכך שהשקיקים התלויים מתחת לעיניה התבלטו.

– נישאתי לבחור חביב, – סחה – אך הוא רצה להתגרש ממני. טען שבביתו לא תמצא שחקנית. לגביו סימל המושג הזה בפשטות – פריצות. התגרשנו כעבור זמן קצר לנישואינו. בדיוק עשר שנים לאחר מכן, בהיותי בת עשרים ושש, נישאתי שנית. הפעם היה זה איש־צבא שכיום הגיע לדרגת אלוף־משנה. אני בטוחה שהוא מוכר לך.

– אני מכיר אותו. – לא כיחש.

– נפרדנו משום שאני דרשתי זאת. אהובתו היתה הצבאיות. כל זמנו הקדיש אך ורק לתחומי הצבא. כך שדרך אחת נותרה לי, לנטוש את הבמה ולהתגייס לצבא. ובכן, אתה רואה מה העדפתי.

– את הבמה. – צחק.

– כן. – התאמצה לחייך. דמעות החניקו גרונה. – בעוד חודשים מספר ימלאו לי שלושים ושש שנה. עשור נוסף שחלף ותאריך מקביל לתאריכי נישואי הקודמים. יש להניח שאם הגורל עקבי, הרי גם הפעם יתרחש אירוע חדש בחיי.

לא פצתה פיה עד לאחר שסיימו לסעוד. גם לאחר מכן לא הרפתה מכוסית המשקה. עיניה בחנו את הזוגות שחוללו סמוך לבמת התזמורת. הנגנים הלכו והשתלהבו מתוך רצון ניכר להלהיב את האורחים.

– נרקוד? – הציע שפק.

– אל תכעס עלי אם אסרב. – השיבה בקול רך – שער בנפשך שאיני מפיקה כל הנאה כשאני רוקדת.

נגינת התזמורת גוועה. אנשיה ניגשו לבר ללגימת ביניים.

– נזוז? – שאלה.

קור לילה צורב טפח בפניה משיצאו מפתח המועדון. בצעדים מהירים קרבה למכונית. חוט מחשבותיה אבד אי־שם. ראשה התרוקן מכל תוכן ומחשבה. תחושתה בלבד רמזה לה על המכונית המגבירה מהירותה. אף שעיניה היו פקוחות לא ראתה דבר. חולשה אחזה בגופה. הצניחה ראשה על גבי מסעד המושב הרך של המכונית. עצמה עיניה. שכלה ידיה על חזה.

שפק שתק, מבקש למצוא קירבה יתירה אליה. לדעת מתי לדובב אותה ולבלום פיו משמתבקשת דממה. מדי פעם שלח לעברה מבט. לו נצטלבו מבטיהם, היתה יכולה לראות בתהומי עיניו חיבה עמוקה.

עד שלא נפגש עמה שנית נהג להרהר בה ממושכות. כשהיה הוגה בה סבר שאין זה אלא משום ששיטתה בו. אך הימים נקפו וחשקו להמצא בקרבתה הלך וגבר. משקנה אותו ערב כרטיס להצגה, הרכין ראשו בפניה, נכנע.

– היית נשוי פעם? – שאלה.

– לא. – השיב – אני חושש שעד כה לא הרגשתי עצמי נזקק לחסדי בית הכלא הזה הנקרא מוסד הנישואין.

– אינך יודע מה הפסדת. ברי לי שאני הוזה כעת. הזמן מגליד את הפצעים ומוחק את הצלקות. אני זוכרת רק את המעלות. אולי משום שככלות־הכל אני יראה מהבדידות.

שנינו בודדים, הירהר. אצבעותיו לחצו בעוית את ההגה. נהם המנוע הקצוב עורר בו זעם. תשוקה עמומה תססה בקרבו לפרוץ מהמכונית, להסיר את החליפה, ממש לקלוף מעליו את השכבות שהחברה כופה, ולרוץ ערום כביום היולדו בתוך השטחים הריקים המשתרעים מהכביש ועד לחוף.

יעל הוד הרגישה שהמכונית מקפצת על גבי דרך עפר. לא טרחה לפקוח עיניה. בטחה בגבר שישב רכון מעל להגה, שולט במכונה. מחמת טלטול פתאומי, נטתה לצד ונסמכה על כתפו, מסוגלת להאזין לנשימתו הסעורה. חלפה דקה והמכונית שעלתה במעלה שביל נעצרה.

– פקחי עיניך. – שמעה בת קולו.

צייתה והזדקפה כשפלג גופה העליון גוחן לחזית. המכונית ניצבה מעל לצוק גבוה ורחב. למטה, רחשו מים קודרים, מבקשים להעפיל על הצוק הגבוה. הים זעף. מימיו סערו קצופים. יורקים טיפותיהם כנתזי אשד גועש.

– איפה אנחנו?

– ליד העיר. – הפטיר – זהו אחד מהמקומות האהובים עלי.

על פני המקום היה שפוך הוד טבע פראי. ראשי השנוניות בלטו כמאכלות חדות מתוך המים הרוחשים כיורה רותחת, במקום דמוי מפרץ קטן מוקף צוקים כבירים ומסורסי צורה.

– גם אני אוהבת אותו. – לחשה.

– מקום שופע כוחות אדירים.

פתח את הדלת ויצא מהמכונית. יצאה בעקבותיו. קרבה למקום עומדו. ראתה אותו קשוח, צר וגבוה. שופע מרץ וכוח רב. שפק צעד וקרב לשפת הצוק. השיבה בצדעי ראשו נצצה. שקעים שבפניו הדגישו חיטוב פניו הישרים.

– אני עומד לנסוע מכאן בקרוב, – אמר משידע שהיא ניצבת לידו – עלי להיות באירופה לרגל עסקי. הייתי רוצה שתצטרפי אלי.

– נטשתי זה כבר מאחורי גווי את גיל ההרפתקאות. – נשמה נשימה עמוקה. האויר השופע מליחות חדר לריאותיה.

– ניסע בדרכון אחד. – הפציר בה.

– זה נשמע כהצעת נישואים? – הופתעה.

– בדיוק כך.

הרימה ידיה וחבקה מתניו. ראשה נסמך על כתפו. הרוח הצליפה בהם אך שפק נטע כפות רגליו בצוק הסלע בלי למוש. כנפות מעיליהם התבדרו.

– אל תתבע ממני תשובה ברגע זה. – ביקשה.

– אמתין לך. – השיב – אמתין לך עד שתבואי ותאמרי כי רצונך חופף את רצוני. אמתין לך גם אם תידרש לכך תקופה ארוכה.

שעה ארוכה לא ניתקו איש מזרועות רעותו. בדממה העמוקה עלה נהי רוח זלעפות מתייפחת. הד הגלים המשתברים על הצוקים הלך וגבר.


 

כ

לאחר יומים נשלמה הדפסת המחזה. ביום בו קיבלה מרים העתק המחזה שהתה שעות ארוכות במחיצתו של דודו. כבפעם הראשונה מצא עצמו יושב ומוצף במבול שאלות.

מרים הקריאה עמוד אחר עמוד. הוגה בהטעמה יתרה את משפטי תפקידה. מדי פעם עצרה, נשאה ראשה, ומבטה נחת בפניו. שאלה היתה עולה ומיד תשובה בצדה. לפרקים נטלה עפרון מחודד ורשמה הסבריו על גבי גליונות הניר.

— מסתבר שניחנת בכמה פרצופים. — אמר משלגם את הקפה שהביאה שעה שהפסיקה את הקריאה. מרים תמהה. גביניה התרוממו בהשתאות. — כוונתי פשוטה, — חייך — את כה שונה כעת מהאשה שהכרתי בפעם הקודמת. אני מצוי תחת הרושם שאני יושב לפני בית־דין חוקר.

— זו דרכי. — הזדקפה — הדמות אותה אני עומדת לעצב חייבת להיות בהירה. כל נקודה בה, אם תהא בלתי מובנת, עלולה להפריע לי בעיצובה.

נטלה את החוברת. מבטה שוטט על גבי ההערות שרשמה בשולי הדפים. המייה ענוגה של רגשות גאתה בקרבה משהחלה לחוש בצביונה של דמות האשה אותה היא עתידה לגלם. דומה היה לה שהתחילה להזדהות עמה. פרושיו והסבריו לגבי המחזה יציר רוחו עזרו לה להעמיק חדור לבנינה הנפשי של הדמות.

— סבורתני שאני השחקנית היחידה שעוד לפני החזרה הראשונה שולטת בנפש הדמות בה אני מטמיעה ישותי… עתים, הייתי רואה עצמי בשעות מסוימות חיה בהזדהות מוחלטת עם דמות שגלמתי בעבר. הנה, אזכור, — לאטה וחוט של עצב נמשך על פניה — לפני שנים רבות, עיצבתי דמות איכרה רוסיה במחזה של מחזאי צעיר שנשכח כיום. משום־מה, במשפטים מסויימים, התחלתי לגמגם. ממש נתקפת בעוית שלא הניחה לי להגותם בבהירות. כמה שלא חזרתי והתאמצתי לעקור מן השורש את הלקוי הזה, גימגמתי. הצגת הבכורה הלכה וקרבה. הייתי משוכנעת שהנני כשלון גמור. ברדת המסך, פרץ לחדרי המחזאי שלא היה נוכח בתקופת החזרות על שום ריחוק מגוריו מעיר הבירה. מופתעת, ניתר לקראתי ונישקני בסערת שמחה: "זהו בדיוק!״ — צעק בחדווה — “כיצד ניחשת שהיא מגמגמת?”. מעולם לא סיפרתי לו את האמת. חייכתי ושתקתי. אחר כך הסתבר שהדמות אותה גילמתי קיימת במציאות והיא מגמגמת. האם יש למקרה כזה מושג מקביל וקולע במדע הפסיכולוגיה?

פרצה בצחוק עליז. דודו, שהספור שעשע אותו ויחד עם זאת לימד אותו רבות לגבי דמותה, הצטרף לצחוקה. ככל ששהה יותר בקרבתה, כן חדר לצפונותיה. מחיצה שעמדה ביניהם נמוגה. ישבו איש מול רעותו כמכרים מזה עת רבה.

— כיצד נהגת במקרים שהמחזאי לא היה בקרבתך? — שאל.

— אל חשש, — חייכה — לא הייתי מעלה רפאים מקבריהם. עמלתי קשות כדי לפרש כוונותיהם שניתנו בשברי משפטים. בהדגשות ובהערות בינים. משך השנים, הפך לי הדבר ללחם חוקי עד שלא יכולתי לגשת לתפקיד כשם שעושים זאת כיום, בלי שאדע ברורות, מה אני, או הדמות אותה יש בדעתי לעצב, רוצה להגיד. עלי לחזור אחורנית, אליך, ליוצר. להתחיל לרקום מחדש נימים ורגשות הדוחפים אשה זו לבטא עצמה דווקא כך ולא אחרת. זהו השלב הראשון בהכנתי לקראת הדמות. אחר כך אני משתדלת להזדהות עמה. כשאני הולכת, אני הולכת כמותה. כשאני אוכלת, אני אוכלת כמותה. אני אף משוחחת עם האנשים כשם שהיא היתה נוהגת לשוחח. אז אני יודעת, לאחר יום שחלף ללא תקלה, כי דמותה חקוקה בלבי.

— לא תארתי לעצמי כי עבודתו של השחקן כה מורכבת. — דודו משך גופו לעומק הכורסה, מיטיב ישיבתו. — תמיד סברתי שזו עבודה קלה למדי.

— טעותך נעוצה בראשית דבריך. — מחתה — אל תשתמש לגבי יצירתו של שחקן במונח עבודה. לעתים אני סבורה שהינה הקשה שביצירות. הנה, אתה כסופר אינך קשור לשום איש. רצונך, אתה יושב וכותב. רצונך, אתה חי חיי יום. ואילו אנחנו השחקנים, קשורים איש ברעהו. יצירתנו חייבת להתפתח במסגרת שעות מוגבלות ולעתים עד תאריך שנקבע מראש. ובכן, שער בנפשך עד מה קשה הדרך הזו שאינה מרופדת כלל וכלל בשושנים.

— מסתבר שכך הדבר. — הודה.

שוב מצא עצמו נתון תחת מטר שאלות. הוא משיב והיא חוזרת ושואלת. עתה הבין לפשר כל שאלה ושאלה, על שום מה נובעת מקרבה ולקראת איזו מטרה חותרת. על כן היו תשובותיו קולעות יותר, מגדירות את התשובה בתמציתיות תכליתית. זאת למד ממבע שביעות־הרצון שנרשמה בארשת פניה.

מרים לא גילתה כל נטיה להרפות ממנו, עד שלא סיימה לעבור על כל המחזה. רק לאחר־מכן הניחה את החוברת על גבי השולחן העגול. נשמה נשימה עמוקה.

— כעת, משחלפו יומים מאז נודע לך שהמחזה שלך עומד להיות מוצג, — שילבה אצבעותיה — הייתי רוצה לדעת מהי הרגשתך.

מסוגל היה להגדיר במלה אחת את הרגשתו. פחד. אי אמון. מששאלה להרגשתו, חש בנקיפת לבו. ירא שמא אין זה תהליכה הטבעי של המציאות הפשוטה, אלא מהתלה אחת גדולה. פניו קדרו. משך בשערותיו והחליק מעשה מבוכה על פניו.

— משום־מה אינני יכול להאמין. — הצטדק — את מבינה, מספר מחזות שלי נדחו. כך שחישלתי עצמי להיות נכון למאבק ממושך. והנה, — הניף ידיו לצדדים — הכל התרחש במהירות מסחררת עד כדי כך שלא הייתי מוכן. אני מפחד שמשהו עלול לקרות. קשה להגדיר הרגשה זו. היא ליותה אותי בשעת קרבות. חוש סמוי היה מזהיר אותי תמיד מפני סכנות. מוזר, דוקא כעת, קיימת בי אותה תחושה ארורה. אני ירא שמשהו ישתבש.

— לא! — הפטירה מלת השלילה בקשיות ובכוח עד שעורקי צוארה התבלטו — הכל יבוא על מקומו בשלום. יותר ממאבקך הרי זו מלחמתי. אני התלהבתי מהמחזה הזה ואני אהיה השחקנית שאשחק את התפקיד הראשי!

נעץ בה מבט תוהה. על פניה קפצה תוגה עמוקה. קמה ממקומה, פסעה ונשענה על אדן החלון. דקה וגבוהה כדי שבריריות נצבה שעה ארוכה ופניה ניבטים ברחוב. ילדים השתעשעו בו על דרך הכורכר המפלגת אותו לשנים.

השמש נטתה לערוב. מבין העננים הרובצים מעל לבתים מגושמי צורה, חדרו קרניה רוויות להט שקיעה. פרצו בעד החלון עד שדמותה נראתה כאילו ונאפפה בזוהר שאינו מן העולם הזה.

נפנתה לעברו. ראתה ופניו ניבטים בה. האור החריף טרם גויעה של יום חולף, הדגיש בחריפות אברי פניו הנאים. נזכרה: זה אור החסד של בין-ערביים, שליאונרדו דא־וינצ׳י הפליג בשבחו. עיניו השחורות יקדו, ואילו תלתליו הערמוניים ספגו גוון אדמוני. הקמטים הדקים, אך השקועים עמוק ואופפים פיו ששפתיו פשוקות, הגבירו תוקף הבעת המרירות שבקעה מארשת פניו. הבחינה שהבעתו הנוקשה מחפה על רוך שמקנן בלבו. קרבה אליו והניח ידה על כתפו. אחר השתעשעה בבלוריתו. דודו נשא ראשו. מבטיהם נצטלבו. אישוניו שחורים, שלה ירוקים.

— הייתי יכולה כיום להיות אם לבן כמוך. — הנמיכה קולה שבקע מגרונה מחוספס — תמיד חשבתי שאין דבר גדול יותר מתיאטרון. כשיכולתי ללדת, דחיתי זאת… בשנה הבאה, הייתי אומרת לעצמי. — שוב נתקפה באורח דיבורה ההססני שאפיין אותה שעה שרגשותיה היו פורצים, מחפשים בטוי. — תפקיד גדול היה קורץ לי. משטה בי… הנה, כי כך… מעולם לא ידעתי מה פירושו של דבר להיות אם. אמא!— כרעה על גבי השרפרף. כפות ידיה סגרו פניה. — זכיתי להאזין למלה זו רק על הבמה… מעודי לא ידעתי מה הן רגשותיה של אשה שהרתה וטפחה פרי בטנה… יום אחד, אראה לך את הבקורות שנכתבו אודותי כשעיצבתי אמהות על הבמה… האם הגדולה, כך כינוני. דומתני שבעת ההיא ידעתי להבין לרחשי לבן של הנשים באשר הן נשים ואמהות. כשאני רואה אותך, אני מתחילה לפקפק אם הבנתי, ולוּ פעם אחת בלבד, מה פירוש המושג להיות אם…

נטלה כף ידו. החליקה עליה בעדינות. אחזה בפרקי אצבעותיו החזקות. דודו לא נע ממקומו. הקפיא נשימתו. ראה כיצד ידיה מתחילות לרטוט. שפתיה נפשקו ברפיון. דמעות נתדרדרו מעיניה על פניה.

— לך. — ביקשה בקול חנוק — איני יודעת מה לי…

דודו עמד על דרך הכורכר ושלח מבט לעבר הבית. החזית הלבנה, האפירה. השמש שקעה. גיבובי עננים נסחבו מעל לגגות הבנינים. נראו כסחבות מזוהמות. שנא אותם ברגע זה על שהם מטנפים כיפת השמים הזכה. משל הוטחו מעלה בכוח מחץ והרוח המרחפת בינותם משבשת צורתם.

מבטו חלף על פני החלון של דירת הקרקע. שם ישבה אשה זקנה, בוכה בתוך המוזיאון הקטן שלה. קפץ שפתיו על שהוא חסר-אונים. שרירי לסתותיו התרפו והתכווצו חליפות. התיק רגליו וצעד לעבר ביתו בפסיעות גסות.

תחושתו היתה רעה. דומה קבס אחז בו. להט גופו גבר. משהגיע לבית הקיש בדלת דירתו של שיקי. איש לא טרח לענות. נכנס לחצר, דילג מעל למעקה המרפסת. כעבור דקה מצא עצמו בלב המטבח. בקבוק קוניאק עמד בפינה, על גבי הרצפה. נטל אותו. התבונן בו ובהחלטה נחושה תחב אותו לכיס מעילו. חזר למרפסת, ניתר בזריזות ותקע רגליו איתן בקרקע. גישש ומצא את הבקבוק מונח בבטחה בכיס המעיל.

כאשר נכנס למרתפו היה זה מוצף חשכת ליל. עמד ושלף נר. הניח אותו על גבי לבנה והדליק את הפתילה הדקה. הלהבה המרטטת הלכה וגברה. צללים כבדים נעו עם כל ניד של שביב האור המרצד. דודו הלם בכוח בבסיסו של הבקבוק. חזר והלם. המשקה לחץ ודחף החוצה את הפקק התקוע עמוק בצוארו. הצמיד שיניו ושלפו כשריח המשקה החריף עולה ומתפשט.

שלח רגלו וקרב אליו את הכורסה הצולעת. נרכן והצניע עצמו בקרבה. נעץ מבט תוהה בקיר שממול. הצטחק משראה צללים מרקדים עליו. הניף את הבקבוק מעל לראשו והפטיר:

— לחייך דודו!

המשקה צרב את הרקמות העדינות של בית הבליעה. נשם נשימה עמוקה. בעיני רוחו חזה בפניה האציליים של מרים כשדמעות זולגות מעיניה. הרגיש עצמו אשם על שום שהינו צעיר, חזק ורענן.

— הלאה הזיקנה הארורה! — גידף וינק מפי הבקבוק.

משחדר המשקה לקיבתו נזכר שלא אכל מאומה במשך היום שחלף. המשקה האלכוהולי חדר לכל פינה שבו. חזר ולגם לגימה אחר לגימה.

משגמע לקרבו מחצית המשקה שהכיל הבקבוק, חדל מלחוש בצריבה. השתוקק לגמוע ללא הרף עד שיפול לזרועות תרדמה. התאמץ לקום מעל לכורסה. החדר נע וחג סביב. הצללים חגו ממולו, שולחים לעומתו זרועותיהם. ניסה לתפוס אותם. רדף אחריהם. אך הם נצמדו לקיר בעקשנות. בצפרניו התאמץ לגרד אותם. אך לא עלה בידו. פרץ בצחוק וטפח בחיבה על גבי קטע קיר שהואפל בצל הארון.

חזר והטיל עצמו על הספה. נזכר שהבקבוק אינו מצוי לידו. קם מתנדנד, פסע למרכז החדר, השתופף קמעה והדם אץ ברקותיו כאילו הוסע במרכבת שדים, שוב נטל את הבקבוק.

— נבל, — גימגם — אתה היחיד שיכול להכות את דודו שוק על ירך.

שנית השתרע על הספה. נשא את הבקבוק לפיו ולא התיקו מבין שפתיו עד שלא נותרה בו כל טיפה. בתנועת יד דובית הטילו על רצפת הבטון. קול הנפץ של הזכוכית הזכיר לו חריקת שרשרת הברזל המרותקת לעוגן המחליק למים כשספינת הדיג חוזרת לנמל הבית.

— רוח! — פסע לעבר הדלת — רוח! — צעק.

פתח אותה לרווחה. הרוח שפרצה בעדה הגבירה בבת אחת את הקבס שטיפס במעיו. מתוך שחג על מקומו שלח ידיו ותפס בדלת. באיטיות, שנדמתה לו כבת־נצח, צנח על הארץ. נסמך בגבו על גבי הדלת הפתוחה. עצם עיניו. תחילה עוד היבהב בו שביב הכרה. אך גם זה נטמע באופל שאפף בינתו. נרדם. לא חש בקור שחדר למרתף. הרוח הצליפה בפניו שאגלי זיעה עלו בהם.


 

כ״א

הנר כבה מזה זמן רב כשהופיעה אילה. בחשכה גיששה בכף רגלה אחר המדרגות המובילות למרתף. תמוהה מצאה את הדלת פרוצה. בעודה ניצבת בחוץ שלחה ידה עד שנגעה בכפתור החשמל. לחצה אותו מעלה. אור נדלק בנורה הקטנה התלויה במרכז התקרה הנמוכה. עם עלות האור, נרתעה בבהלה לאחור משנתקלה בגופתו השרועה לאורך הסף. גחנה ונענעה כתפיו.

— הרפו ממני. — נעו שפתיו. היפנה את גבו.

ריח משקה חריף עלה מפיו. נכנסה לחדר והגיפה את הדלת. גחנה ותפסה בכתפיו. גררה אותו לעבר הספה. במחצית הדרך תש כוחה. הרפתה ממנו. ראשו ספג מהלומה משפגע ברצפת הבטון.

דודו פקח עיניו. תחילה מיצמץ בהן מחמת אור הנורה התלויה בדיוק מעל לראשו. התרומם בכבדות והטיל עצמו על פאת הספה הסמוכה. עתה הבחין באילה העומדת מולו, ניבטת בו במבט שופע תוכחה.

התנשם עמוקות. חש בכאב ראש עמום. אילה הסירה מעילה. שמלה צרה היתה צמודה לגופה, מבליטה קימוריו. מבטו השתפל מטה. היו לה קרסולים צרים שהדגישו תבנית רגליה הארוכות והבנויות בשלמות.

— מה את עושה כאן? — התמרמר — תתנדפי מכאן!

העדיפה שלא לענות. הבחינה בשברי הבקבוק הפזורים ליד הספה. נטלה את המטאטא והרחיקה אותם מחוץ לתחומו של המרתף. חזרה וגררה את הכורסה עד שזו ניצבה ליד הספה. גחנה לתוכה.

דודו לא גרע עיניו מפניה. מבטו חלף על גביניה הקמורים מעל לעיניה האפורות, השתפל לעבר אפה הסולד, ומשם נח על שפתיה, ששיכבת ארגמן בלתי מורגשת הבליטה אותם מתוך מבנה הפנים הרעננים והנאים.

— אין לנו מה לעשות ביחד. — גהר על הספה. טמן פניו בכר. היפנה לה גבו. — נדמה לי שכך סיכמנו. לכי. גששי אחר הדרך להשיג לך תפקידים. אבל תזהרי לבל יוודע לי שבישלת דיסה סביב למחזה שלי.

— איחולי, — צחקה — שמעתי שעומדים להתחיל בקרוב בחזרות.

— כן. — עלה קולו — ורק שחקנית אחת תשחק בו: מרים.

— בתיאטרון שום דבר אינו קבוע, דודו.

ניתר ועבר לישיבה כשפלג גופו העליון משתוחח. פניו כמעט נסמכו לפניה. תפס בכתפיה בכוח מוחץ עד שנאנקה מכאב.

— מוטב שתחדירי את זה לראשך! — רטן בזעם — את עוד קטנה מדי בכדי להאבק על תפקידים כאלה! אני חוזר ואומר לך, אם בדעתך להעריך עוד את דברי, אל תנסי לשחק במחזה שלי. אל תסכני את עמלי. מה את רוצה ממני?

— להיות אתך. — קמה ממקומה. נגשה וכבתה את אור החשמל.

משהשתררה עלטה בחדר החל בשרו להצטמרר. הקור פגע בו. הדק בכוח את לסתותיו. הצמיד טורי שיניו עד שהשרירים המרצדים בלחייו התכווצו והתרפו חליפות. אילה גחנה והתישבה לידו. דודו לא נע. לטפה כתפו. תחת לקרב אליה משך גופו לאחור. פער פיו ושיניו נקשו. משהצמידה פניה לפניו, חשה בחום הרב שבקע מהן.

— אתה קודח! — נרתעה בבהלה.

דודו קם מהספה. נדמה היה לו שהעצמים המצויים בחדר משנים צורתם. רגע מתארכים, ומשנהו מתכווצים ומתפשטים לרוחב, כפיות שנפערו לצחוק מלגלג. הרגשתו היתה כאילו מישהו נעלם הולם בעורפו. המכות צנחו בדיוק במרכז העורף. הולכות וכבדות. התאמץ להרים ראשו. אך מיד פרצה מקרבו אנקה.

— מוטב שתשכב על הספה. — הפצירה בו.

— לא! — התעקש.

חפז לארון הבגדים. פתח את הדלת ומשך סודר גדול. הסיר מעילו ובתנועות חפוזות העלה אותו על גופו. נטל את המעיל, העטה אותו על כתפיו והזקיף צוארונו.

— את נשארת כאן? — שאל בקול צרוד.

— לאן פניך מועדות? — פסעה לעומתו. מבטה שפע דאגה.

— לים. — השיב — הלילה מפליגה “הכוכב”.

— יצאת מדעתך? — נהמה — אתה חולה!

— אני חולה מפני שאני נמצא כאן! — נשא קולו — אני חולה מפני שאני נמצא בסביבה שמחליאה אותי ומעוררת בקרבי בחילה עד כדי מחנק. אינני רגיל לכל הטינופת הזאת המצטברת בכל פינה. כשאני רואה אותך, אני חוזה בדמותה של החלאה!

— אינך שולט בדבריך! — רטנה. הזעם השתלט עליה.

— ודאי שאינני שולט. — ענה בצחוק פרוע — אתה מכיר נערה ומתאהב בה. חושף בפניה כל מה שמתרחש בהווייתך, והיא רוטנת שאינך אלא קטנוני. אתה משתוקק לכל מגע שלה, שביב מבט, והיא מוכנה לדרוך על גופות חיים כדי להגיע למטרתה! — התנשף כשכל עמידתו מתרופפת — לכי, תראי להיכן את שואפת להגיע. לכי ובקרי אצל השחקנית הגדולה ביותר בארץ הזאת, ותראי שמתחת למעטה החיצוני מסתתרת אשה זקנה ואומללה. בודדה עד כדי איבוד החושים! תראי כיצד כל הדרך הארוכה הזאת, דרך הנצחון והתהילה, אין לה ערך לעומת לטיפה אחת אומרת אהבה וחיבה!

— אני רוצה להיות כמות שאני. — רטנה — אהבה לחוד, וחיים — לחוד. שניהם אינם מתמזגים לאחד. את חום גופך אינני יכולה לשאת לבמה היקרה לי מעשרים דודואים שכמותך! — קרבה אליו עד שניצבה מולו. עיניה רשפו חיצי זעמה. — כן, — לחשה — אני אדרוך על גופות כדי להגיע למטרתי.

— הסתלקי מכאן! — הימהם — צאי!

— לא! — סיננה מבין שיניה — אתה לא תגרש אותי מפני שברגע זה הנך חולה וזקוק לי. אני אלך לכשארצה. לא מתי שתחפוץ! אתה חולה, דודו. באת מעולם אחר. הסתובבת בכל הארץ, דמות פוחח, בעוד שאחרים נאבקו כאן על כל קרן אור של הצלחה. — פנתה ופסעה לעבר הדלת — מוטב שתכיר בעובדות החיים. כאן אנשים אוכלים איש בשר רעהו. הכשרון איננו משחק כל תפקיד. אני יכולה להצביע על עשרות שחקנים ושחקניות שאין להם כל קשר לעולם הרוח, והם משחקים תפקידים ענקיים משום שהם סוחרים. הם יודעים כיצד למשוך בחוטים. להזעיף פניהם כלפי מי שצריך להזעיף; להיות רך ולקקן לגבי מי שזקוקים לעטוף אותו בחנופה נודפת צחנה!

כגוש בשר שחוט צנח על גבי הכורסה. פשט רגליו והטיל ראשו לאחור. להט הקדחת התגבר. דומה לו שאצבעות פלדה חונקות גרונו. פער פיו ונשם את האויר בשקיקה.

חזהו עלה וירד בקצב לא אחיד. נעץ בה מבטו. דמותה עלתה מטושטשת. עומדת שעונה על הדלת, דמות צעירה של אשה חיה ונושמת. אשת חלומות של כל גבר שבעורקיו זורם דם אדום.

— את רקובה, — התאמץ לדבר. לשונו לא צייתה לפקודתו. — את הינך בעיני סמל כל השכבה הזאת. כן, קראת לי פוחח. אני מעדיף להיות אחד כזה כל חיי, מאשר להיות נפקנית העומדת בשוק ומכריזה על סחורתה במחיר אתנן שהיום הוא נראה כמטבע זהב נוצץ, ומחר נחשפת לפתע המתכת הזולה.

— אל תבקש לשכנעני בטיבי. — גיחכה במרירות. גאוותה נפגעה. — אני יודעת בדיוק מהו ערכי. משום כך, לפחות אהיה הגונה לגביך ואומר לך שאני יוצאת למאבק על התפקיד במחזה שלך; תראה, שאני הצעירה, הרקובה, המחליאה והבלתי ידועה כלל, אזכה בו! — באיטיות החלה מקלפת את הבגדים מעליה. עמדה מולו ערומה כביום היולדה. חושפת אברים תוססים ומעוגלים. גופה תמיר כשם שלא חש מעודו. — אתה רואה? אלה הם כלי המלחמה שלי. לא גדולתה של מרים, ולא כשרונה של יעל הוד, יכולים להשיג מה שגוף זה יכול. אנצל את חולשתו של האיש הנמצא בעמדת המפתח. אני מכירה בחולשתו. אני אביא אותו למצב כזה שיכרע לפני ברך!

במאמץ רב משך דודו גופו מהכורסה. נימי הדם שצפו באגמי עיניו, החריפו מבטו ששוטט על מערומי גווה. קרב אליה, ודחף אותה לעבר ערימת בגדיה.

— לכי מכאן. — רטן. משתדל לכבוש זעמו ויחד עם זאת לצנן חושיו שנדלקו למראה יפעת הגוף הקורן ובשל לאהבה. — לכי, ולא — אכה אותך!

אילה לא משה ממקומה. שיכלה ידיה מעל לשדיה המעוגלים והדרוכים. חיוך דק צף בזויות פיה. דודו קרב אליה באיטיות. נדמה היה לו שכל צעד הינו בן נצח. עיניה ננעצו בפניו המתוחים.

הרים ידו והנחית מהלומה עזה על פניה. המהלומה הכבדה הוציאה אותה משיווי משקלה. צנחה על גבי הספה. זינק והשקיע שיניו בכתפה. זעקה חרישית בקעה מקרבה. להט היצרים המסתוללים בגופה הדרוך מחפשים אחר פורקן, הלך וגבר. דודו הלם, חזר והלם בגופה בכל מקום שכף ידו השיגה.

בכתה ללא קול. דמעות ניגרו וזלגו על פניה ללא חשך. לא נעה. רק שלחה ידיה וחיבקה אותו בכוח. נשק לה במהירות. חושש שמא תימוג מבין ידיו. חש את שריריה המתמתחים מתחת לעורה החלק כקטיפה רכה.

אחר־כך פרץ בבכי.

— הכיתי אותך, — המלים פרצו מקרבו ממוזמזות מחמת נשימתו המשתנקת — אני חיה רעה… הכיתי אותך…

העדיפה שלא לענות. שכבה לצידו. ידיה חובקות כתפיו. השעינה ראשה על חזהו הרחב. שמעה הלמות לבו הסוער וידעה כי הוא קודח. תפוש הזיות. שברי מלים חסרות משמעות נפלטו מפיו. שפתיו צרבו רפיון אחז בגופו. כוחותיו אזלו.

— אילה, — לחש — אני שוטה ארור…

קמה מעל הספה. במתינות לבשה בגדיה. נעלה נעליה ושפתה סיר מים על הפתיליה. אחר כך שלפה שני נרות והדליקה אותם על גבי השולחן. משרתחו המים מזגה אותם לספל. בחשה את הסוכר ומיד מיהרה וקרבה את הספל לשפתיו. דודו לגם את המשקה הלוהט באיטיות. עיניו נעצמו, קלסתר פניו היה כשל עלם רך.

— מדוע אינך יורקת עלי? — שאל בחוסר־ישע.

השפילה מבטה והיטיבה את הכר מתחת לראשו הקודח.


 

כ״ב

ליף פקח עיניו. משך ידו מתחת לכר. השעה היתה שמונה ושלושים. מתח ידיו לצדדים ופיהק. עדייו עמדה באברי גופו ליאות ליל אמש. נוכח בהצגת בכורה בתיאטרון “במה”. היתה זו ההצגה לאנשי הבקורת של המחזה “מות הסוכן” לארתור מילר. אחרי ההצגה, מיהר לסעוד לבו במסעדה צנועה. משם חפז לבנין המערכת. עד שעה מאוחרת גחן על גבי שולחנו שבחדרו המוסק, טרוד בכתיבת הבקורת.

— ראובן, — עלה קולה הגבוה של אמו — הארוחה מתקררת.

— מיד, אמא. — השיב ונתחייך.

בחדר שׂרר קור. במיטה חום. מנה עד שלוש וזינק מתוך המיטה. בכפות רגלים יחפות נעמד על גבי השטיח הקטן. מתח ידיו והתכופף לעבר הרצפה, משתדל לגעת בה בראשי אצבעותיו. שנה וחזר על הפעולה. נשם נשימה עמוקה וניתר פעמים מספר כלפי מעלה. משסיים את התעמלות הבוקר פשט את בגדי הלילה. בחפזה לבש בגדיו. אחר הרחצה נכנס צוהל למטבח.

— בוקר טוב, אמא.

נטל את האשה הזקנה והעגלגלה בזרועותיו וטבע שפתיו במצחה הגבוה. משניסה לנשק אותה על שפתיה, נתקל אפו באפה. ניכר היה ממי ירש את אפו הבשרי, הגדול, הבולט מתוך פניו. שיפשף בכף ידו את אפו ונהם.

— החוטם הזה יוריד אותי שאולה. — צחק והתישב על הכסא — מעולם לא הצלחתי לנשק לך כהלכה. שתי סיבות לדבר, — מרח את פרוסת הלחם בחמאה — אני גבוה כאבא זכרונו לברכה, וחוננתי בחוטם כשלך. אמרי, אמא, — זקף ראשו ונעץ בה מבט שופע חיבה עמוקה — כיצד היה אבא מצליח לנשק אותך?

— היה לו אף פחוס. — גיחכה. קמטים שבפניה התעמקו. דחפה לעברו את ספל הקפה.

— אמא, — התלונן — מעולם לא הצלחתי להכות את חוש ההומור שלך שוק על ירך. מתי תעניקי לי את ההזדמנות לכך?

— כשתעמוד מתחת לחופתך. — הפטירה.

— הו! — נגס בפרוסת הלחם וטחן אותה ברעבתנות — הרי את יודעת שזה לא יקרה לעולם. גברים כמוני שיש להם הצלחה כה גדולה אצל המין החלש, מעדיפים להשאר רווקים.

ליף גיחך. ידע על פה את תפריט ארוחת הבוקר ומה יהיה סדר המשפטים שיחליפו ביניהם. שנים על גבי שנים. מדי בוקר בבוקר אותה הנוסחה בשינויים קלים, בוקעת מפי האם הזקנה. אהב אותה בשל כך. הגיעה השעה להחניף לה, הירהר.

— הינך יודעת שלא אמצא אשה כדוגמתך. מה חסר לי? — התכופף ונטל כף ידה המגוידת — יש לי הכל. בית. אוכל ואמא נהדרת!

— חדל. — משכה ידה והשפילה מבטה — גבר המתקרב לשנות הארבעים ועדיין מחפש מקלט מתחת לסינר אמו!

צחק במלוא עליצותו. טוב לשהות במחיצתה. לפעמים, כשזמנו בידו, נהג להאריך משך הסעודה. לועס את האוכל באיטיות רבה, ומדי פעם מטריד אותה בדברים של מה־בכך.

— אל דאגה, אמא, ברגע שאחליט לעשות צעד זה, מיד תמצֵא מועמדת מתאימה. אמרי לי, יקירה, יש עוד הרבה גברים כמוני? התבונני בעיני הקטנות הנחבאות מאחורי זכוכית עבה, המעידות נאמנה על קוצר ראייתי; הביטי באפי הגדול ובקרחת הפושטת בפדחתי; האם תוכלי להצביע על עוד גברים שניחנו בחזות כה מענינת כשלי? — ליף הניע בראשו — לא! ואני גאה על כך!

לא יכלה שלא לחייך למרות המרירות שכרסמה בקרבה. כשם שהיה בילדותו כך נשאר. תמים, חביב, ואורח דיבורו שופע עליזות. ממש מחפה באמנות בלתי מצויה על חזותו הפגומה שמאז ילדותו הסבה לו צרות צרורות. הוא עורר בקרבה גאווה על שום היותו עתונאי מצליח ששמו הלך לפניו. ידעה כי אין לו בחייו אלא היא ועבודתו.

— לאן הבוקר, ראובן?

— יש לי פגישה בקפה ״פאר״ עם יוסף דיש. — קם מן השולחן — הרי עלי להשיג ידיעות על המתרחש ומתחדש בתוך העולם הזה. מוטב לשאוב אותם ממקור ראשון; אחר, להשוותן לידיעות שמגיעות מעובדים שונים. בדרך זו נוצרת תמונה פחות או יותר בלתי משוחדת.

ליד הדלת גחן ונשק לה על לחיה.

— לא אסתכן, — צחק — די לי בהתנגשות שהיתה הבוקר!

הרחוב הגועש הקביל פניו בסבר חייכני. פסע וגרר רגליו. ידו האחת תחב בכיסו והשניה החזיקה בסיגריה שהצית. לפרקים התעכב ליד חלונות הראוה. מתבונן במוצגים הנאים.

ליף טייל בניחותא. מאריך משך הליכתו. התבונן סביבו כילד סקרן. בחיבה נעץ מבטו בנשים, מהן רזות מהן סגלגלות, הנחפזות לשווקים ההומים וגועשים מאז שעות הבוקר המוקדמות. זקופות ושפופות מלאו את הרחוב הגדוש קהל ססגוני. ליף העריץ את הנשים והאמהות הפשוטות. משום שאמו שלו אחת מהן.

נכנס לבית-הקפה. עוד בעמדו בפתח הרחב, השגיח בדמותו של יוסף דיש, לוגם מספל קפה ומעיין בעתון בוקר. ארשת פניו הביעה מתינות ושלווה. יוסף נשא ראשו. הבחין בליף שקרב לעומתו.

— בוקר טיב, ליף. שב בבקשה.

— תודה. — גחן ליף על הכסא — לא אחרתי. — ציין משהתבונן בשעונו.

— אני שמח שמסרו לך שצלצלתי אליך. לא היית במערכת. — יוסף נשען ברחבות לאחור, נסמך בגבו על הקיר. — רציתי למסור לך מספר ידיעות.

— ברצון אקבל אותן. — ליף שלף מכיסו פנקס ונטל עט — אני מוכן להתחיל.

— ובכן, — הפטיר יוסף — בעוד חודש תתקים הצגת בכורה של “נער הפז” לקליפורד אודטס. הבמאי הוא מק־ניל האמריקני שביים את המחזה הזה בברודווי. הצייר — שפירא.

— רגיל ביותר. — ליף רשם את הפרטים בפנקסו — זה הכל?

— בערך. — השיב יוסף — הה, כן, — השים עצמו כנזכר וקימט את מצחו — פלד עומד להתחיל בעוד ימים מספר בבימוי.

— ברצינות? — ליף נתמה — הגיעה השעה. מה הוא עומד לביים? מחזה חדש של גלילי אשף המחזות, או מישהו אחר מסוגו? — ליף ליגלג וצייץ בשפתיו הדקות.

— לא. — כיעכע יוסף — שמעת פעם על בחור בשם דוד ארבל?

— דוד ארבל? — ליף משך בכתפיו — לא. — מיצמץ בעיניו הזעירות — מעודי לא שמעתי את השם הזה.

— הוא כתב את המחזה. שמו: “בת נכר”.

— מסתבר שפלד צד לויתן צעיר! — ליף פרץ בצחוק — אתם לא תשתנו. ודאי עוד מחזה מסוג אלה הנמצאים באוסף המפורסם שלכם.

דגדוג חלף באצבעותיו של יוסף. משום־מה נתאווה ללפות את חוטמו של ליף ולמשוך אותו בחוזקה. לעקמו עד שפניו המכוערים יתעוותו כפל כפליים. אישוניו הכהים של ליף, נשקפו מבעד לזגוגיות העבות של משקפיו כשני ראשי סיכות חלודות. לשונו של יוסף חפזה על שפתיו. בלע את הערתו שופעת הארס של ליף.

— במקרה זה, לא פלד גילה אותו. שמעת פעם על מרים?

— עוד בטרם היה לי העונג להתקל בכם. עד היום אינני מבין כיצד שחקנית כזאת נמצאת במוסד הטובע שלכם.

— את אי־ההבנות שבינינו נסלק בהזדמנות אחרת. — השיב יוסף ביבושת. ליף התבונן בפרקי ידיו החזקים. הסיר את משקפיו, נשף בזגוגיות עד שעלה בהן הבל. אחר ניקה אותן בקצה המפה הוורודה של השולחן.

— כן, — מילמל — אני סבור שלא אחבב חיבה יתרה את הצורה בה תסלק את אי־ההבנות. — ליף לא גרע עין מידיו של יוסף — ובכן, — הצטחק והרכיב את משקפיו — מה יש למרים בענין זה?

— מרים היא שגילתה את המחזה. היא עומדת להופיע בו.

— לא! — ליף נדהם — מרים חוזרת לבמה?

— כן.

— יפה, — נשף ליף תפוס הפתעה — הענין רציני. החלטתם להטיל על השולחן את הקלף החזק ביותר שלכם!

הבעת ההשתוממות שצפה בפניו גרמה ליוסף עונג לא ישוער. מסתבר שהדרך שנקט, הדלפת החדשות טיפין־טיפין, הפתיעה את העתונאי. יוסף גחן עד שפניו היו סמוכות לראשו הגדול של ליף. כיווץ שפתיו כאומר ללחוש סוד.

— ובכן, נערי, יש לנו עוד שמץ תקוה?

— אל תחפז, — ניפנף ליף בידו הארוכה — אני מכיר היטב את פלד שלך. עצם התלהבותו אינה אומרת לי ולא כלום. מה שבאמת מתחיל לעורר סקרנותי, הוא כל מה שקשור במרים. מסתבר שדחקת אותי לקרן זוית. עלי להתחיל עוד היום לרחרח בעקבות המתרחש.

— כן, — הניע יוסף ראשו בתנועות קדחתניות וזעירות — כן, — ליגלג — תתחיל לרחרח. האמן לי שאם תתקל בדלת בשעת יציאתך ואפך יתפחס במקצת, תדמה דמיון מפתיע לכלב בולדוג!

— חה! חה! — מצחיק מאד! — ליף עיווה פניו — אני מבין שמוטב למחוק שמך מהרשימה.

— איזו רשימה?

— של אלה שקויתי שירדו יחד אתי שאולה.

— אני ארד אחריך! — רטן יוסף.

— אחרי או לפני, אין בכך כל הבדל. — ציחקק ליף. קולו בקע מגרונו מחוספס וחסר כל גוון. — על כל פנים לא תמנה עם החבורה שתרד אתי לבור קבר. שם יש מקום רק לכלבים גזעיים. ואתה אינך כזה. אני מתחיל להאמין שאינך אלא בן תערובת אומלל!

יוסף נרתע אחורנית. נדמה היה לו שספג מהלומה עזה. בטרם התאושש כבר נמצא ליף בסמוך לדלת. תקע בו מבט שופע שנאה. ליף נעצר, הפנה ראשו לעברו והורה בידו על הדלת וממנה לעבר חוטמו. פרץ בצחוק עמום ויצא מבית־הקפה.


 

כ״ג

בנין המערכת החדיש של “ידיעות” ניצב במרכז העיר. היה זה בנין ששלוש קומות לו. רובץ ברחבות על גבי שטח של שני דונם. בקומות העליונות נמצאו המשרדים וחדרי העבודה. למטה, בקומה הראשונה ובאולם המרתף סאנו מכונות הדפוס.

ליף טיפס במדרגות השיש הרחבות. מעת לעת הניף ידו לברכת שלום לעבר עתונאים ומכרים הקשורים בענף העתונות שחלפו על פניו. כל־כולו היה מרוכז בידיעה ששמע מפיו של יוסף. מסתבר שנתגלתה בקרב ההנהלה נטייה להחזיר את הגלגל אחורנית.

יתכן והצגת “הצדק יופיע” שימשה בתפקיד הקש ששבר את גב הגמל. ליף הכיר את מרים כשחקנית. מעט עלה בידו להכירה כאדם. ידע שהיא היתה זו שמצאה לנכון לפרוש מהבמה לתקופה ארוכה יחסית לגבי שחקן. אם באמת גלתה את המחזה ויש בדעתה להופיע בו מסתבר שמשהו רציני מאד מקנן בתוך הידיעה השדופה שקלט מיוסף.

משחלף על פני אשנב המודיעין עלה קולה של הפקידה.

— מר ליף, — קראה אחריו — ד״ר ויסברג ביקש שתכנס אליו.

המשיך לטפס במדרגות לקומה העליונה. חדרו של העורך נמצא בדיוק ממול לפער המדרגות. על הדלת הצבועה בצבע קרם בהיר היה שלט קטן: “ד״ר ויסברג — עורך ראשי”.

ליף הקיש בדלת. עד שעלתה תשובתו של העורך, התנשם עמוקות כדי לייצב דופק לבו שפעם בעוצמה, מפאת העלייה במדרגות. פתח את הדלת וכדרכו, משך אותה במתינות.

נכנס וקרב לשולחן הגדול המכוסה במפה ירוקה. מאחורי השולחן, על גבי כורסה סובבת על צירה, ישב העורך, ד״ר ויסברג, כשמקטרת לוחשת נעוצה בפיו. קלסתר פניו עגול ותפוח. קרח לחלוטין. פימתו נשרכה מעל לקשר העניבה הלבנה שהלמה את החליפה האפורה. עיניו הכחולות שכנו עמוק בתוך שומן לחייו התפוחות.

— מסרו לי שאתה זקוק לי. — אמר ליף בנעימה רכה.

— כן. — נהם ויסברג. נוהג היה לאנפף בשעת דיבורו. קולו היה חדגוני עד כדי אימה. — קראתי את הבקורת שכתבת על ״מות הסוכן״. לכל הרוחות! — התפרץ — אתה תמיד מוכרח להטיל דופי בכל דבר?!

— למה הכוונה? — שאל ליף והתישב מול העורך. האור שבקע מהחלון הגדול הנמצא מאחורי גבו של ויסברג, גרם לכך שמפאת קוצר ראייתו, לא היטיב לבחון ארשת פניו. ראה רק כדור עגול ונוצץ.

— מדוע כתבת שהבמאי האנגלי, מלנר, לא עשה כאן כל עבודת ביום? אתה תמיד חייב להיות שונה מהמבקרים של שאר העתונים?

— אתה משלם לי לשם כך, — גירגר ליף — אחרת מזמן היית מעיף אותי מכאן. הרי שנינו יודעים, ד״ר ויסברג, שאת הסכרין שאנחנו מגישים לקהל, תמיד השתדלנו לעטוף בעטיפה מקורית, שונה משל שאר העתונים.

ויסברג נשף אויר מבעד לשפתיו הקפוצות. השפתים נעו ככנפי פרפרים, משמיעות טרטור של חוסר סבלנות.

— ידוע גם ידוע, — הרים קולו — אבל הואל להסביר לי, מדוע כתבת שהבמאי לא עשה ולא כלום? הרי גם אני נוכחתי אמש בהצגה ומאד נהניתי ממנה!

— ההנאה היתה משותפת לשנינו. — ליף קם מעל הכסא — אבל אוכל להראות לך אם תרצה, ירחון של התיאטרון האנגלי. מצויות שם כמה תמונות מהצגת “מות הסוכן”. למרבה הפליאה תאמר מיד, שהאנגלים נבלים. הם העתיקו בדיוק את ציורי התפאורה של תיאטרון “במה”. יתר־על־כן, ד״ר ויסברג, היו שם כמה תמונות שלולא צוין בירחון שהן מהמחזה שהוצג בלונדון, הייתי משוכנע שצולמו על במת תיאטרון “במה”. אינך חושב שהאנגלים זריזים מאד? — ליף צחק.

צחוקו עורר כעס בלבו של ויסברג. תמיד חזר והבטיח לעצמו שלא יכנס עוד להתנצחויות עם ליף. מדי פעם יצא מהן כשידו על התחתונה. ויסברג הלם בכף ידו על גבי השולחן.

— יתכן, ליף ידידי, — אמר בלעג מר — כי מר מלנר שהנו במאי אנגלי, ביים את המחזה גם בלונדון!

— יתכן, — הניע ליף בראשו — זה גם מתקבל על הדעת. אבל מוזר, מסתבר שסרסו את שמו בירחון האנגלי. איני מבין כיצד הפך השם מלנר לג׳ון בנטלי. יתר־על־כן, שם צוין במפורש שמיסטר בנטלי הנערץ, הוא הוא הראשון שביים את “מות הסוכן” באנגליה. מוטב באמת ונתקשר עם מלנר. יתכן וברוב צניעותו החליט לשנות שמו בהיותו בארץ. מה דעתך?

ויסברג נאנק. משך בקשר עניבתו. שיחרר קמעה צוארו מלחץ העניבה. נעץ בליף מבט נבוך.

— אתה שווה את המשכורת שמשלמים לך. — רטן. ליף ראה את השיחה כמחוסלת. פנה לעבר הדלת. — רגע! — קרא אחריו העורך — טרם סיימנו. יש לי עוד ענין אחד לבירור.

ליף פנה וחזר. שנית קרב לשולחן.

— מה הענין?

— אני זקוק לסידרת המאמרים שלך על תיאטרון ״זוית״. — ויסברג משך פקעת עשן לקרבו — הגיעה השעה לפרסם את הסידרה שדיברת עליה כה רבות.

אצבעותיו של ליף פירכסו בעוית. לא ציפה כי העורך יעורר בעיה זו בצורה כה מפתיעה. חש ביובש עוקצני משתלט על גרונו. עדיין לא היה שלם עם עצמו בקשר לשורת המאמרים. משום־מה, ביקש להמתין. לראות כיצד ימשיכו הענינים להתגלגל.

— טרם סיימתי אותה. — צייץ בעצבנות.

— אל תשקר ליף! — צהל ויסברג — אני יודע שהיא מונחת מוגהת ומושלמת במגרה אשר בשולחן עבודתך. מסור לי אותה.

— ד״ר ויסברג, — חינן ליף קולו — טרם הגיעה השעה לפרסם אותה.

— מי קובע זאת? אתה או אני? — רטן העורך.

— מובן שאתה, — נחפז ליף להרגיעו — אבל עדיין אינני בטוח באיזו מידה אנחנו רשאים לפרסם אותה.

— רגע אחד, ידידי. המאמרים מבוססים על עובדות?

— כן.

— ובכן, אין כל עיכוב. מסור לי אותם עוד היום. — ויסברג התכופף. נטל בידו עט והחל מעיין במכתב שציפה לאשורו. ראה את השיחה כמחוסלת. נשימתו הכבדה של ליף עלתה באוזניו. הרים ראשו ומבע של תמהון צף בפניו. — עודך כאן?

— ד״ר ויסברג, — ליף גהר, נסמך בכפות ידיו על השולחן. — אינני יכול למסור לך את הרשימות!

— מה? — העורך נדהם. סומק עז הציף לחייו. זעמו גבר.

— אנחנו חייבים לתת להם הזדמנות. המפעל שהם הקימו, נכבד וגדול מכדי שנתיר לעצמנו להשתער עליו ולקרקר חומותיו. ד״ר ויסברג, — לחש והתכופף יותר — ראה, שנינו חסידים גדולים של התיאטרון. אינך חושב שנהיה הגונים, אם נמתין עוד עת קצרה? הרי כוח המחץ של המאמרים לא יפגם, אם נניח שנתחיל לפרסם אותם בעוד שבועות מספר. ד״ר ויסברג, — מיהר להוסיף משראה כיצד קדרו פני העורך — שמעתי היום ידיעה חדשה ומענינת. מרים עומדת לחזור לבמה. יתכן והם עומדים לחולל שינויים מרחיקי לכת. הנח בידי שהות נוספת לתהות על המתרחש! אתה חייב להניח לי לעשות זאת, כדי להיות שלם עם עצמי!

ויסברג ניחן במבט חודר. הבין למתרחש בלבו של ליף. ידע שאם הלה מבקש שלא לפרסם “סקופ” רציני כזה המוכן בידיו, ודאי דברים בגו. שלף מפיו את המקטרת והניחה על השולחן. מתח גופו לאחור וכרסו בלטה לפנים.

— זכית, ליף, — רטן — נקוט קו פעולה כפי ראות עיניך.

— או מצפוני. — לחש ליף — תודה לך, ד״ר ויסברג.

אם נכנס לחדר העורך אחוז חששות הרי יצא משם בצעד קליל, בלב נכון לזנוק לקלחת של פעולת עיקוב וגישוש חדשה. משסיים את העבודה שהמתינה לו בחדרו מיהר לנטוש בנין המערכת. דלג על גבי המדרגות הרחבות, מכווץ שפתיו ושורק מנגינה עליזה. משיצא מפתח הבנין, הניף ידו ועצר מונית שחלפה על פניו.

השעה היתה בדיוק צהרי יום שעה שלחץ באגודלו בכפתור המצילה שליד דלת דירת מרים. חזר ולחץ עד שעלה באוזניו קול צעדים הולכים וקרבים. בקוצר־רוח המתין עד שהדלת נפתחה. מצא עצמו ניצב מול מרים. למרות האפלולית ששררה בחדר הכניסה הבחין בעייפות שפשטה בפניה. עמד בפתח, מחכך כפות ידיו במבוכה.

— הכנס מר ליף, — אמרה משזיהתה אותו — אנא, הקור חודר פנימה.

אכן, קולה לא השתנה. קול עמוק. מעביר רטט בקרב אלה הזוכים לעמוד במחיצתה ולהאזין לקולה מקרוב. היתה זו הפעם הראשונה בה מצא עצמו בדירת השחקנית.

ליף נשם לקרבו בושם מיוחד שהחדר הכיל. מבטו שוטט בעירנות, סוקר בעיון את הספריה, התמונות שעל הכתלים והפסלים שניצבו על גבי כנים בפינות החדר רחב־הידים. עמד וידיו תלויות לצידי גופו השפוף, חסרות חיים. חשש להניע אברי גופו המגודל. נתן בה מבט וראה אותה ניצבת מולו מחייכת ושוחקת.

— סלחי לי על שהתפרצתי לרשות היחיד. — אמר בהיסוס — באתי לשמוע מפיך כמה וכמה דברים שיש בהם כדי לעזור לי.

— במידה ואוכל להיות לך לעזר, אשמח. אנא, אני ממתינה.

— גברתי, — פתח דבריו מגשש אחר מלים שיביעו נכונה את רגשותיו — אני יודע עליך רבות. את אינך יודעת עלי כמעט ולא כלום. פרט לעובדה שעיסוקי כעתונאי מצטמצם בעולם התיאטרון בעיקר. הנך שחקנית גדולה ונערצת. אני נמנה עם מעריציך.

— הואל לשבת, — חייכה בנעימות — במצב זה יקל עליך להעתיר עלי תשבחות. אודה, כי נעים לפרקים להאזין למלים טובות. בפרט אם הן נובעות מפה המשמש שופר לקהל הרחב.

ובכן, ציין ליף בשביעות רצון, אני מתחיל לגלות בה חולשת אנושיות. כך יקל עלי לשוחח עמה.

משהתישב בזהירות על גבי השרפרף, סקר קומתה התמירה. משגחנה, הבחין בחזה המעורטל שצורתו נאה. ראה חלקת עור רעננה. תמה למראה חזה של האשה הזקנה שעוד שמר על חיוניות נעורים.

— נודע לי הבוקר שבקרוב הנך מתחילה בחזרות על התפקיד הראשי במחזה המקורי “בת נכר”. מוטב ותדעי שאת הנך האדם הראשון אליו אני פונה בבקשה לקבל הסבר מעמיק על מהותו של המחזה, ומדוע מצאת לנכון לחזור לבמה, דווקא במחזה זה ולא באחר.

— נאה, — צחקה — לשאלה כזאת יש הגדרה ברורה: אין לפניה ואחריה כל שאלות נוספות.

מסתבר שקלעה למטרה. במשך השעה שחלפה העבירה לפניו תוכן המחזה. התרשמותה ממנו ובפרט מהדמות המרכזית, אותה היא עומדת לגלם, נושאת הבעיה הנוקבת. תוך כדי שהפיחה חיים בדמות, נסחפת ביקוד רגשות סוערים, למד לדעת כי חלה תפנית רצינית בהלך מחשבותיו של פלד.

מרים לא נקבה בשמו משך כל השיחה. אך ליף חש בדמותו הניצבת מאחוריה, מדרבנת אותה. מלאכת יצירה בימתית ראויה לשמה, יכולה להיולד אך ורק כתוצאה מהסכמה כללית של פלד, מרים ומחזאי רציני. משסיימה דבריה, מצא עצמו מופתע נוכח עלילת המחזה שקסמה לו. קם מעל לשרפרף.

— תודה, — הושיט ידו — למדתי רבות בשעה זו. בטרם אלך, הייתי רוצה לדעת, כיצד נקלע המחזה לידיך.

— שחקן צעיר הביא לי אותו. המחזה נכתב בידי חברו.

— מה שמו? — ביקש לדעת.

— יאיר.

— הה! — הפטיר — יהא עלי לגשת אליו. את רואה, — חייך — כאלה אנחנו העתונאים. רחרחנים. — משעמד לצאת, המשיך: אומר רק זאת, כי אראה לכבוד לחזות בהופעתך החדשה על הבמה.

— אתה חביב.

— ״בת נכר״. — לחש שעה שגרר רגליו על גבי הכורכר החורק. ככל שאימץ כוח זכרונו, לא יכול היה להזכר היכן שמע בעבר את שמו של המחזאי הצעיר דוד ארבל.

עלול להיות ששם זה נפלה בחלקו הזכות לשמש נקודת מפנה בהשקפת עולמם של אבות תיאטרון “זוית”. כדאי לזכות זאת, הירהר. ברי לי שיאיר יוכל למסור לי אודותיו קצת יותר מאשר העליתי מפי מרים. חזר והירהר בעלילת המחזה. מצא אותו מעניין וחדש. נדף ממנו בושם חריף של עוז־רוח ואמת יוצרת.


 

כ״ד

ליף טיפס במדרגות הבנין הישן שברחוב דיזנגוף. לפרקים עצר והחליף את האויר הדחוס שבריאותיו. שוהה היה שהות קצרה. אחר שולח רגליו הצנומות קדימה כשפלג גופו העליון משתוחח לפנים.

חדר המדרגות היה חשוך. על זגוגיותיו האפילו פיסות ניר שחורות שהודבקו עליהן בתקופת מלחמת העצמאות ועד היום לא טרח איש להסירן. ליף תיעב מקומות אפלים. במבטו התקשה לחדור בעדם. עיניו קיצרות־הרואי הוגיעו אותו.

יאיר לא היה בחדרו. משחזר והלם בדלת העץ הפשוטה, האזין להד הבוקע מהחדר הקטן. קללה חרישית הסתננה מבין שפתיו הקמוצות. תהה על מקום עומדו חסר־ישע. עצם המחשבה שיהיה עליו לחזור ולטפס שנית ארבע קומות, וכל זאת בידיעה שמא לא יפגוש בו שוב, העכירה את רוחו. “אין לי כוח לכל הטלטולים האלה”.

גחן והתישב על גבי המדרגה המדיפה קור. החליט להמתין לו מחצית השעה, שמא יופיע. השעין כתפו הצנומה בכותל שהסיד התקלף ממנו שכבות שכבות.

משחלפה מחצית השעה, מתח אברי גופו שהתאבנו. קם, נטל פיסת ניר ורשם בה בקשה ליאיר שישתדל להתקשר אתו במערכת. משגחן מתוך כוונה לדחוף את פיסת הניר בסדק שנוצר בין הדלת לרצפה, שמע הד צעדים נחפזים המטפסים במדרגות ומתקרבים למעלה. ליף הזדקף. סבור היה שרק יאיר יכול לקפץ ולדלג על המדרגות בקצב מסחרר זה שעלה באוזניו.

— הלו, ליף! — עלתה קריאת הפתעה מהקומה התחתונה. ליף זיהה קולו של יאיר. במטושטש הבחין בדמות המוצקה שניתרה לעומתו. — מה מעשיך כאן, שועל זקן? — יאיר טפח בחיבה על כתפו. שעול קטוע בקע מחזהו של ליף.

— כתמיד, — השיב משנכנסו לחדר — עלוקה מוצצת חדשות.

— ליף נשאר ליף!— יאיר השליך מעילו על גבי המיטה הצבאית הצרה — מה בנוגע לספל קפה טוב?

— אין התנגדות. — ליף צנח על גבי המיטה. ציריה חרקו.

בעודו טורח על הכנת הקפה בחן יאיר פניו של ליף בסקרנות. תמה לדעת מה הלה מבקש אצלו. אמנם, לפרקים נתקלו איש ברעהו בקרנות רחובות, החליפו מלה או שתיים ותוּ לא. ככלות הכל נמנה עם הנמושות שבתיאטרון. העדיף לשתוק עד שליף ימצא לנכון לדובבו.

— מה אומר לך השם דוד ארבל? — ליף גמע לקרבו את הקפה המהביל.

— הה! — הסוד נפתר בחלקו. כעת ידע מה מבקש ממנו העתונאי. — ארבל נמנה עם ידידי הטובים. כל מה שאני עלול לומר לך עליו, יתכן ויראה לך כדעה משוחדת. מוטב ותחקור אצל אלה המכירים אותו מרחוק.

— לשם כך אני כאן. — ליף הציב את הספל על גבי השולחן שניצב בתווך ביניהם — ברצוני לשאוב ידיעות ממקור ראשון. מיהו, מהו, מה עשה?

— בסדר. — יאיר השתוחח קמעה — מסתבר שכבר נודע לך אודות המחזה החדש שעומדים להעלות אצלנו. לפני שלוש שנים הופיע קובץ סיפורים בשם “רשת עכורה”. שמעת עליו?

— לא. — הודה ליף — אחד מחסרונותי הגדולים ביותר הוא שאינני מעודכן במתרחש בשדה הספרות הצעירה.

— ובכן, — המשיך יאיר — כתב אותו דוד ארבל. שאלת, מיהו? טיפוס קשה. מוטב ותדע מראש שאני מטיל ספק אם יעלה בידך לפצח אותו. הוא היה איש־צבא, כורה בפוספטים, מציל, ולאחרונה דייג. מהו? לא אוכל להגדירו. מוטב ותכירו אישית. מה עשה? כתב סיפורים קצרים וכתב מחזות.

— איפה הם? — שאל ליף בסקרנות.

— בתחתיות הסלים של ועדות הרפרטואר. — גיחך יאיר במרירות — דודו כתב אותם בתקופת הזוהר של גלילי וחבריו. לא היה אז מקום למחזה הגון. למרות כל זאת לא אמר נואש. לפרקים נעלם מהעיר לתקופות ממושכות, חסך כסף, חזר ושנית ישב וכתב. והנה, לראשונה עומדים להעלות מחזה שלו. אני בטוח שלא תהא זו הפעם האחרונה.

— אולי זה נובע משום שהתקופה השתנתה?

— אל תהיה, שוטה! — התפרץ יאיר — אתה הרי יודע בדיוק איזו תשובה תקבל ממני. בני אדם אינם משתנים ביום אחד. הנה, לפני שנים הם עוד פסחו על שתי הסעיפים, תיאטרון אמנותי או מסחרי. גם כאשר החליטו על כיוון של תיאטרון מסחרי חלפו שנים עד שהם ירדו לחלוטין מהפסים. ובכן מה? אתה נוטה להאמין כי ביום אחד השתנו משום שנתקלו במחזה טוב? הסיבה ידועה לשנינו, ליף. נמאס לקהל כל שוק הירקות הרקובים האלה. אין קונה לסחורות גרועות.

— מדוע לא ניסיתם להתארגן כמה שחקנים צעירים ולהקים בסיס לתיאטרון חדש?

— מדוע? — יאיר עיוה פניו — שמעת פעם על המושג פחדנות? זהו שורש הרע. האנשים חוששים לסכן עצמם. הם טוענים, מה שבטוח — בטוח! אף שהמשכורת העלובה אינה משולמת במועדה, ואפילו אין שמץ סיפוק בעבודה, אנחנו נמצאים במסגרת פחות או יותר בטוחה. זהו כל הסוד.

— כיצד תסביר אם כן, על שום מה קיבל פלד את מחזהו של ארבל?

— מרים רוצה לחזור לבמה. די בכך שהיא ממליצה על מחזה כדי שיתקבל. בפרט לאחר שהתיאטרון דחוק כשם שלא היה מעודו, הריהו נאלץ לשחק בקלפים החזקים ביותר העומדים לרשותו. מרים קלף חזק. זו הסיבה. מלבד, — נחפז והוסיף — שזהו מחזה מקורי מהטובים ביותר שקראתי.

— ידוע לך מה עומדת לעשות יעל הוד? — ליף נקט שיטת התקפה מצדדים שונים. קשה היה לעקוב אחר סדר שאלותיו. אך הוא הצמיד תשובה לתשובה עד שבעיני רוחו נוצרה תמונה ברורה.

— אין לי כל מושג. — משך יאיר בכתפיו — בקרוב יוצאים עם “נער הפז” ומיד לאחר מכן יופיעו עם “בת נכר”. אני מניח שיעל אינה מתנגדת לפוש קמעה.

— כיצד הגיבה יעל הוד למשמע הידיעה על שובה של מרים לבמה? האם הדבר לא עורר בקרבה חשש? אני שואל זאת, — הסביר — משום שלדעת רבים, יעל הוד איננה נופלת בכושר משחקה ממרים. יש אומרים שעוד תעלה עליה. לכן, מענין אותי לדעת מהי תגובתה.

— מדוע לא תשאל אותה? לי אין כל מושג.

— אכן, מסתבר שגם אותה עלי לפגוש. — הימהם ליף. קם מעל המיטה. רכס כפתורי מעילו. — שמא תוכל למסור לי את כתובתו של ארבל?

— רחוב גיחון 18. — השיב יאיר — אינני יודע אם תתפוס אותו שם.

— אשתדל, — גיחך ליף — התפקיד מחייב.

כדי להצדיק את המשפט האחרון שהשמיע באוזני השחקן, פסע לעבר ביתו של המחזאי. כעבור עשרים דקות לערך, גילה את הבית. נכנס לחצר, עלה על שלוש מדרגות והקיש בדלת.

— כן, מה יש? — שיקי פתח את הדלת.

— אתה ארבל? — שאל ליף. בעיון סקר פניו הדהויים של הצעיר.

— ארבל? — שיקי נרתע לאחור. הבעת מיאוס צפה בפניו. — חולירע כדאי לחטוף מאשר להיות ארבל!

— היכן הוא מתגורר? — לשוא התאמץ ליף להצניע חיוך שריצד בזויות פיו.

— פה למטה, במרתף, — הצביע שיקי לעבר החצר — זה המקום המתאים לו. בשאול תחתיות. ואם תראה אותו, — קרא משהפנה ליף גבו — תאמר לי ששיקי אמר, שבקבוק הקוניאק עוד יעלה לו ביוקר רב! — שיקי פרש ידיו לצדדים — ארבל! טפו! — רקק.

ליף גילה את המדרגות המובילות לפיתחו של המרתף. ירד בזהירות. הדלת היתה פתוחה כדי סדק צר. שמע מילמולים עולים מהמרתף. אוזניו קלטו קולה של אשה צעירה.

— אפשר להכנס? — הרים קולו.

— כן. — עלתה תשובת האשה.

ליף נאלץ לדחוף בשתי ידיו את הדלת שצרמה חדות על ציריה השחוקים. נכנס והגיפה בעקבותיו. נחשף בפניו מרתף רחב־מידות שתקרתו נמוכה. על ספה נמוכה שכב גבר צעיר. פניו חיורים, שערו פרוע. הוא נעץ בליף מבט קהה.

— מה יש? — שאל בקול עמום. בליף חלפה הרגשה שנקלע למקום לא-לו. הבין שקטע שיחה אינטימית.

— אני מניח שאתה דוד ארבל? — שאל בזהירות. חשש להתקפה נשנית דוגמת הצעיר שנתקל בו קודם לכן.

— אני. — השיב דודו והזדקף.

מאז ליל אמש, בו מצאה אותו אילה אחוז קדחת, הוטב לו. אם כי כוחותיו אזלו, חש משעה לשעה כיצד הולך ומתגבר האון המפכה באברי גופו. בתמהון התבונן בגבר המכוער בעל אברי הגוף המתדלדלים שפרץ למרתפו.

— שמח להכירך. — ליף הושיט ידו — ליף, מעתון “ידיעות”.

— ליף? — שאלה אילה.

היפנה אליה מבטו. כעת זיהה אותה. נזכר כי עיצבה תפקיד קטן במחזה “הצדק יופיע”. למרות הטעם התפל שנשאר בפיו מאותו ליל הצגת בכורה שנכשלה זכר אותה לטובה. הבחין במתיחות שצפה בפניה מששמעה שמו.

— כן, ליף, — חזר ואמר — באתי כדי לשוחח אתך, ידידי. מוטב ואודה על האמת שאם כי אני יודע מזה שעה קלה שפירסמת קובץ סיפורים בשם… — קטעים חריפים נחרשו במצחו — בשם… הה, כן, “רשת עכורה”, הרי האמת היא שמעולם לא שמעתי שמך עד לבוקרו של יום זה.

— באמת? — דודו עיקם פיו — למען האמת, מוטב אהיה גלוי לב ואומר לך שעד לפני ארבע דקות בדיוק לא שמעתי שמך מעולם.

— אם כן, — צחק ליף — החשבון שבינינו התאזן.

— מה אתה רוצה ממני? — הפטיר דודו ביבושת. להפטר מהאורח הלא קרוי שהתעתד להטרידו.

— אינך סבור שאוכל לעשות זאת ביתר נוחיות בישיבה מאשר בעמידה?

למרות החיוך שצף בעיניו, לא הבחין איש בזיקי האש שרצדו בעיניו הזעירות. הבין שהגדרתו של יאיר לא רחקה מהמציאות. לסגת לא היה לו כל רצון. תיעב נסיגה ללא תועלת. פיעמה בקרבו תקוה שימצא נתיב ללבו של המחזאי הצעיר. דודו משך רגליו ונשען בגבו אל הכותל.

— אתה רשאי לשבת על קצה הספה. — הפטיר באדישות.

— רוחב לבך מזעזע אותי! — ציחקק והתישב.

— תשתה משהו, מר ליף? — שאלה אילה.

— לא, תודה.

— עליך לסלוח לדודו, — הצטחקה — על שאינו נוח ביותר היום. הוא הצטנן קמעה. ודאי משום כך שכח להציגני. שמי אילה.

אצבעותיו של דודו ננעצו בבשר ירכיו, כדי לבלום את הצחוק המחלחל בקרבו, מבקש לפרוץ מבעד לגרונו המשתנק. במקום לרגוז, נהנה למראה מאמציה להתקרב לעתונאי. העמיד פנים רציניות ושלח בה מבט זועף. אילה התעלמה ממבטו.

— נעים להכירך. — ליף לחץ בעדינות כף ידה.

חש בדקירה קלה מעל למשטח לבו. כף היד הרכה והארוכה עוררה בקרבו לפתע ערגת כיסופים למין הנשי. שפתיו הדקות חסרות הדם, נמתחו לחיוך שכיער יותר ארשת פניו עד שנראה מגוחך. הרפה מידה. הרגיש שהישהה אותה בכפו יתר על המידה.

— ובכן, ארבל…

— קוראים לי, דודו. — שיסעו בחריפות.

— יהא כרצונך, ידידי הצעיר. — ליגלג — דודו… כן. לא אשכח. דודו. באתי אליך בקשר למחזה שלך העומד להיות מוצג בתיאטרון “זוית”.

— מה אתה רוצה לדעת?

— אומר לך מה שאני יודע. את השאר תשלים בעצמך. — ליד שלף סיגריה, הציתה ומשך לקרבו פקעת עשן. — ידוע לי שהמחזה עומד להיות מבויים בידי פלד. כן נודע לי שבתפקיד הראשי עומדת להופיע מרים. אני גם יודע מהי עלילת המחזה. עכשיו — השלם את התמונה בפרטים אודותיך ומה הניע אותך לכתוב את אשר כתבת.

— ובכן, — דודו ירד מעל לספה. ליף נוכח לדעת שלמעשה המחזאי עלול להיות גבוה כמותו ואולי אף יותר. — אני יליד הארץ. בן שלושים. רווק וחסר־כל. כתבתי את המחזה משום שרציתי לכתוב אותו כשם שברגע זה ברצונך לעשן סיגריה.

— זה הכל?

— הכל!

— חבל. — ליף נשף סילון עשן מבעד לפיו הפעור — ציפיתי ממך לכל מיני תגובות. אבל הנך מתאכזר כלפי.

— אינך נראה כאחד הזקוק לרחמים. ואולי כן? — ליגלג.

— אתה גוזל ממני את פרנסתי. — ליף עצם עיניו.

— כיצד?

— בכך שאינך משתף אתי פעולה. — הפטיר ליף קצובות — אני חי תודות לך ולכל בני מינך. אתם יוצרים ואני כותב עליכם. לא תיצרו, לא יהיה לי אודות מה לכתוב. נשמע פשוט, לא כן?

— אינך נוהג בו בהגינות. — התערבה אילה — אדרבה, ספר לו מה שסיפרת לי. אתה הרי אוהב כל כך לדבר על עצמך. מה אירע לך שסימרת זיפיך כקיפוד עלוב?

ממקום ישיבתו התבונן ליף בשני הצעירים כשהוא תפוס סקרנות. פניו של דודו התקשו. דומה ונוצקו ממתכת חזקה וממורקת. עיני הנערה רשפו חיצי התגרות. כדי לכסות על המתרחש בקרבה השתדלה לחייך.

— אכן, — נאנח ליף — את צודקת. דודו אינו נוהג בי בהגינות.

— אין לי מה להוסיף על דברי. — הזדעף דודו.

— בסדר. אני אוסיף משהו. — הגיבה אילה בחריפות ופנתה לליף — האם אמר לך מישהו, שאת התפקיד הראשי מסוגלת לעצב שחקנית בכל גיל? האם סיפר לך שתפקיד זה תובע מטען עצום של חיוניות נעורים שתצדיק דחיפתה של האשה לחפש אחר נתיב חיים חדש? — לא סיפר לך זאת דודו. הוא ירא שמא תדע כי הינו אסיר־תודה למרים מפני שהיא כביכול גילתה את המחזה. דודו אינו מוכן להודות שמרים זקנה מדי עבורו. אינו אלא חושש שמא יבולע לו…

— שתקי! — נהם דודו — עליך להתעלם מכל הפטפוטים האלה. — פנה לליף — היא מדברת כך משום שהיתה חפצה לשחק תפקיד זה!

— מדוע לא? האם לא הגיעה השעה שיגלו לקהל פנים חדשות?

הזעם הגביר חינה. ליף התבונן בה אחוז קסם. נשם לקרבו את הבושם המיוחד לגופה התמיר של האשה הצעירה. משניצבה רוטטת מזעם מול דודו, ראה כיצד חזה עולה ויורד עם כל נשימה שלה. מחלפות שערה החום השתפכו כמפל מים על גבה. חש בגירוי בכף ידו. השתוקק ללטף את השיער הרך כמשי. העביר ידו על ראשו. אצבעותיו מיששו פינות הקרחה המרובות שפשטו בפדחתו. חש בדבלולי השיער היבש.

— ניכרת אמת בדבריך. — אמר — לא ירחק היום וגם יעל הוד תקשיש. עד היום טרם גילה לנו התיאטרון פנים חדשות. אינני יודע אם הנך מסוגלת כיום לשאת בתפקידים מרכזיים, אבל כל מלחמה למען מטרה זו יש בה מן הברכה.

פניה קרנו שמחה חרישית. אכן, רכשה לבו. ליף המה מעונג למראה האור שבקע מקלסתר נאה זה. פנתה לעברו סעורה ומרוגשת.

— טוב לדעת שמצויים אנשים כמוך המסוגלים להבין לרעי.

דודו החל לחוש עצמו מקופח. בפסיעה גסה עבר את המרחק שבינו לספה. הפיל עצמו עליה. מילא, רטן, תשתעשע. פרצוף מעוות זה יענה אמן אחר כל מלה שלה, ובלבד שיזכה לשמץ הכרת־טובה. מסתבר שלא טעתה בהערכתה. אילה ידעה דרכי מלחמה שרק נשים מסוגלות להן. חשש ממאיר החל להעיק עליו. ירא, שמא תשבש בתאוותה הצלחת המחזה היקר לו מכל.

— שמע, ליף, — הפטיר בנימה מאיימת — יתכן והגיעה השעה לחשוף לקהל כשרונות חדשים. אבל אינני מוכן שזה יעשה על חשבון יצירתי. שנים לחמתי כדי שיום אחד יעלה בידי לטפס על גבי החומה החלקלקה הזאת ואין בדעתי לסכן את פרי עמלי! — דודו נשם בכבדות, מתאמץ להחניק את הכעס שחילחל בקרבו. — יתכן ומרים זקנה מדי עבור תפקיד זה. אבל היא גילתה את המחזה ותעצב את דמותו המרכזית במידת הצלחה גדולה משל כל שחקנית אחרת. באשר לך, — היפנה ראשו לעברה — אם את משוכנעת בגדלות כשרונך תגיעי יום אחד למקום שאת צריכה להגיע.

— אינני רוצה להגיע לשם בגיל חמישים!

— אל חשש, — צחק — תגיעי לשם מהר… אני רואה שכבר השחזת את כלי המשחית שלך! — מבטו נח על שוקיה שנחשפו קמעה כאשר חזרה וישבה בכורסה. פנה ונעץ מבט שופע ארס בפני העתונאי. — אתה נבון יותר ממה ששיערתי ברגע הראשון כאשר נכנסת לכאן. הצלחת לשמוע יותר מאשר פיללת.

— לעולם אל1 תחרוץ דעה על אדם בטרם תהית על קנקנו. — ענה ליף בשלווה — לפני שאלך, אוכל רק לאמר לך, שאתה הרבה יותר קשה מאשר שיערתי ואני עוד יותר חכם ממה שאתה מדמה לעצמך ברגע זה.

ליף קם באיטיות. קרב לדלת. בטרם יצא, פנה ונעץ מבט חודר בפני האשה הצעירה שנתקפה במבוכה עזה.

— בכדי להצליח, למדי להשתמש בכלי נשק אחד — כשרון! — ציחקק.

— תודה, אדוני!— הסתמרה בזעם.

— דודו, — התעלם ממנה — אני מאחל לך הצלחה. מאחר ואתה ודאי שתצליח ובשתי רגליך תכנס לעולם הזה הקרוי עולם התיאטרון, הרי נתקל שנינו איש ברעהו לעתים מזומנות. אני משוכנע שברבות הימים תתרכך ונהיה ידידים טובים.

— בספק, ידידי, — געה דודו בצחוק — אינני זקוק לך.

— ודאי שלא, — חייך ליף — לוּ היית זקוק לי, מעולם לא היינו עתידים להיות ידידים. אני זקוק לך ולכשכמותך. לחומר הקשה שבכם. שמא יעלה בידכם לסתום את פי בור הבאשה והרקבון בעולם הרוח שלנו.

— אל תלך! — צעק אחריו דודו. ליף נעצר.

— שכחת משהו?

— לא! אבל חזור שנית על המשפט האחרון של דבריך!

ליף נתקף בעליצות. חזר על רוחו של המשפט.

— שמע, — התמתח דודו — אמור לי עוד הפעם את שמך!

— ליף. ראובן ליף.

— כן, — מילמל — אל תחרוץ דעה על אדם בטרם תהית על קנקנו… אל תסתלק. הכנס חזרה וסגור אחריך את הדלת!

ליף הבליע חיוך. פסע והגיף את הדלת. בלא הגה צנח שנית על פאת הספה. זו שעדיין שמרה על חום גופו. אילה נעצה בדודו מבט תמה. דודו פסע מפינה לפינה כשרוחו נסערת. הפטיר שברי משפטים שלא הגיעו לאוזניה. באחת עצר במקומו.

— אמור, ליף, — פנה לעתונאי — כיצד אתה מכנה את הפסוק שהשמעת? בקשר לחומר הקשה שצריך לסתום את ביב השופכין?

— סעיף מתורת האמת האמנותית של ליף.

— השמע לי עוד סעיפים כאלה, — פקד עליו — אינך סר מכאן עד שלא תשמיע באוזני עיקרי תורתך.

עדיין חילחלה בגופו שמץ קדחת ליל אמש. למרות חוסנו חש בהלמות הדם האץ בעורקים החוצים רקותיו. משהחל ליף להשיח בפניו מערכי לבו, כרע על גבי שבר ארגז. תמך ראשו באגרופיו ועצם עיניו. דומם ישב והאזין לקולו המחוספס של ליף.

— מסקנה אחת יש להסיק מתוך דברי, — קולו היה רווי עצב — שאם אותם האנשים שבקרבם מקננת אמונה בתיאטרון טוב ובספרות תיאטרלית מקורית טובה לא ייטמעו ולא יאבדו אישיותם, אז עתידים כולנו יום אחד לזכות בתיאטרון בריא.

— ליף, — אמר דודו רכות — עלי לתקן טעות קטנה. אין זו תורתך בלבד. זו גם תורתו של דודו. כמו ליף וכמו דודו מצויים עוד מעטים. זהו דור שבחלקו הגדול רודף אחר הברק החיצוני. מתעטף במופשט שאינו מובן לאיש. קשה כיום לאיש להאבק על אמיתו. אך מיעוטו של דור זה רוצה להתנער. לנער חוצנו מכל הכזבים המוסכמים…

— מלים גבוהות חסרות־שחר. — חייכה אילה ברוע־לב — אין להן2 כל אחיזה במציאות.

— ודאי!— צהל דודו משהבחין באכזבה שהשתלטה עליה למשמע דבריו של ליף שלא עלו בקנה אחד עם מאוייה — זה נוגד את השקפת עולמך. דברים אלה מוציאים את הרוח ממפרשׂיך. — חיכך כפות ידיו בהנאה ניכרת שעוררה טינה בלב הנערה — אין טעם במאבק של תככים. הישגים נרכשים רק בדרך של התמדה. דרך אחרת אין.

— אילה, — הפטיר ליף. משהפנתה פניה לעומתו ידע כי מאסה בצורתו החיצונית ובמהותו הפנימית — דודו צודק — הקניטה.

— עוד נראה. — סיננה מבין שיניה ההדוקות.

ליף קם. חשכה החלה לפשוט בחוץ. שולחת זרועותיה לתוך המרתף.

— מתי נתראה? — שאל דודו.

— אל תחפש אחרי, — השיב ליף — לא יהא זה סימן טוב לך אם תזדקק לי. המשך בדרכך והנח לי לחפש אותך. אם ארדוף בעקבותיך יהיה לך זה סימן מובהק, שלא סטית מהקו המנחה אותך בדרכך.

גיחוך סתמי בקע מגרונו משיצא לחצר. נזכר בצעיר התמוה שקיבל פניו בריתחה מששאל על ארבל. הגיחוך הקטוע הפך לצחוק סוער. פסע בדרך־העפר וחזות פניו הנמרצים של דודו אינה נשכחת ממנו. יחד עם זאת זכר קוי גופה המלא של האשה הצעירה.

תחושת רעב הציקה לו. תמה לדעת אם זה רעב למזון או שמא גרוע מכך, תשוקה לבשר רוטט של גוף אשה חיה ונושמת. נשים, גידף. משניאץ את הגזע הנשי, נזכר בנפקנית הקשישה שברחוב הירקון שמזמן לא פגש בה. כן, מילמל, אני גבר מצליח. הן אינן מרפות ממני, הנשים.

שיחזר ארועי היום שנמוג. דומה ונמשך מעל לעיר בחנופה עזה, כסדין שהוסר מעל למיטה. משך שעות שיחותיו ופגישותיו, השתוקק לדעת כיצד תגיב יעל הוד למשמע בשורת שובה של מרים לבמה. עלי לפגוש בה, החליט. עד כמה שהיטיב להכירה, ידע בבטחון כי משהו עוד עלול להתבשל בקלחת החדשה.

כהרגלו סעד לבו בפת ערבית במסעדה צנועה שליד בנין המערכת. אחר חזר לבנין ומשך שעות הערב המוקדמות שקד על עבודתו. הכין לעתון המחר את טורו השבועי “דמותה של חברה”.

חזר ונזכר כי עליו לפגוש ביעל הוד. נטל את העתון. מבטו נח על טור תאריכי ההצגות של תיאטרון “זוית”. קרא כי מציגים בערב זה את “קיסר וקליאופטרה”. קיפל את העתון והניחו על גבי השולחן. אמתין לה, מילמל, ליד השער האחורי. שמורות עיניו צנחו. ליאות של יום חולף פשטה בגופו. שלח רגליו והניחן על גבי השולחן. נשימתו היתה רגועה. נרדם.


 

כ״ה

— להתראות! — הפריחה יעל הוד קריאה עוגבנית לפורת בסיום ההצגה — יוליוס קרח שלי!

— ליל מיטות! — נהם פורת בתשובה על ברכתה המקניטה.

יעל צחקה בקול רם, מתגרה. נטלה את ארנקה ויצאה מחדר האיפור. משביקשה לעבור דרך השער הבחינה בדמותו של ליף שנשען על גבי מחיצתו השניה של שער הברזל. ידיו תחובות בכיסי מעילו, צוארונו מורם כלפי מעלה.

— ליף! — פרצה מפיה קריאת הפתעה — מה אתה עושה כאן?

— ממתין לך קליאו — גיחך — מאז עלות השחר אני צופה לעבר הספינכס, ממתין להתגלותך!

— חדל! — חייכה — אינך מתכוון ברצינות לומר לי שאתה מחכה לי משום שלמרות רצוני הטוב אאלץ לגרום לך צער.

— מדוע?

— מישהו ממתין לי. — התנצלה — כאן, במלון “חן”.

— יפה, — שילב זרועו בזרועה — אלווה אותך לאביר כספיך, מר גדעון שפק הנערץ! — ליגלג בחיבה.

— ליף הכל־יודע. — רטנה.

— אין פלא. — הפטיר — שנים שנפגשים אינם מעוררים תשומת לב. שלושה — מעוררים חשד. כשרואים מכונית “לינקולן”3 מודל אחרון ובתוכה את גדעון שפק בחברת יעל הוד נזכרים בפיסקה קדומה…

— אין חדש תחת השמש. — קטעה דבריו.

— לא, — נענע בראשו — שמש בגדעון דום וירח בעמק יעלון!

התאמצה להחניק את הצחוק שפיעפע בקרבה. למרות שברגע זה ביקשה להיות בודדה, הרי דרך שיחתו המתונה והעוקצנית, שיעשעה אותה כדי בידור מעט. נשפה אויר שנפלט מריאותיה מחמת הקור השׂורר, כסילוני עשן אפור.

— בסדר, — אמרה משעמדו באכסדרת המלון — במה הענין?

ליף לא ענה. הבחין בגדעון שפק הצועד לקראתם. בדממה לחצו שני הגברים ידיים. שפק נעץ מבט תוהה בפניה של יעל. מבקש לדעת כיצד נצמד אליה העתונאי.

— הכל כשורה, — הרגיעה אותו — המקצוע קודם לכל. ליף ודאי בא להציג סידרת שאלות חיוניות. ובכן מה? — שאלה משגחנו והתישבו סביב לשולחן נמוך שצורתו כלוחית צבעי צייר.

— האם שמעת משהו על המחזה ״בת נכר״? — שאל ליף, מכווץ עיניו הזעירות, משפיל עפעפיו ובוחן ארשת פניה. כל שינוי לא חל בהם.

— שמעתי. — השיבה בקרירות — קבלתי היום את המחזה. אני מתעתדת לעיין בו עוד הלילה. תוכל לשמוע ממני מחר חוות־דעתי.

— לי נאמר כי זהו אחד המחזות המקוריים הטובים ביותר שנכתבו עד כה. — הפריח ליף כבדרך אגב ונטל סיגריה מהחפיסה שהושיט לעומתו שפק — נאמר לי שהתפקיד הראשי יש בו כדי לאפשר לשחקנית טובה להבריק במלוא כשרונה.

— באמת? — עיניה השקדיות, האפופות בריסים מושחרים, הופנו לעבר הקיר המצויר — משמח לדעת שהנהלת התיאטרון מוכיחה טוב טעמה בבחירת מחזות.

— פלד עומד לביים את המחזה. — ליף שאף לקרבו מעשן הסיגריה החריפה. העשן עורר בקרבו גירוי. התאמץ לבל ישתעל. קפץ שפתיו מבקש לבלום את השיעול. פניו האדימו מחמת מאמצו. לבו הלם בקצב מהיר. לא הבליג, פער פיו והשתעל בכוח רב. דמעות ניקווּ בזויות עיניו. שלף ממחטה וספג לחותן. — כן, — נשם נשימה עמוקה — שמעתי שפלד עומד לביים את המחזה הזה.

— פלד במאי טוב. הטוב ביותר שישנו בתיאטרון. — נענתה יעל בשלווה.

בכשרון מישחקה חיפתה על הסערה שהתחוללה בקרבה. ידעה שהרגע בו יתחילו להתקיפה בשאלות בקשר לשובה של מרים לבמה הגיע. הסתבר לה, משפתח ליף מעילו, כי אין בדעתו להרפות ממנה.

— מישהו סח לי הבוקר, שלדעתו ישנה רק שחקנית אחת המסוגלת לבצע את התפקיד הזה. — ליף השים עצמו מהסס. אחוז שרעפים. — מענין, יש לך חסידים בכל מקום. אותו אדם נקב בשמך.

— אינני מכיר את המחזה, — התערב גדעון שפק בשיחה — אבל דומני שגם אתה בדעה אחת אתי, כי יעל מסוגלת לבצע כל תפקיד.

— ללא ספק! — צהל ליף. שׂשׂ לכך ששפק שיקע עצמו בשיחה שאינו יודע כלל על מה היא מחפה. בדרך זו יוסיף שמן למדורה. מסתבר שהרהור זה שחלף במוחו, כלל לא היה בגדר חישוב מוטעה.

— יפה שהנכם סבורים כך, — הגיבה יעל במרירות — אך יש להניח כי מצויים כאלה המשוכנעים שקיימות עוד מספר שחקניות שאינן נופלות ממני.

— זה נאמר רק לשבחך — זרק ליף כלאחר־יד.

— מאחר ואתה זריז כל כך בהשגת אינפורמציה כה מדויקת, שמא ידוע לך על כתפי מי החליטה ההנהלה להטיל מעמסת תפקיד זה? — התגרתה בליף.

— ודאי לא תתפלאי לדעת שגם זאת נודע לי. — גירגר — מה דעתך, מר שפק על מרים?

— אני משוכנע שדעתך חופפת את שלי. — השיב שפק בזהירות. בתפיסתו השנונה כיוון לדעתו של העתונאי. ליף לא היה די זריז כדי להבחין ברגלו של שפק שנגעה קלות ברגלה של יעל, תובעת ממנה לשלוט ברוחה. אך משמחט בדל הסיגריה בדופן מאפרת החרסינה, הרגיש כי החליפו ביניהם מבט מהיר.

— אני מעריצה את מרים. — הגיבה יעל למבט השואל שתלה בה.

— הה… — נהם ליף — מסתבר שלכולנו תנתן בקרוב הזדמנות ליהנות מכשרונה הנדיר. מרים עומדת להופיע ב“בת נכר”.

— כך? — גביניה התרוממו מעשה השתאות — לא ידעתי על כך. זאת ידיעה משמחת. טוב שקיימים עתונאים עלי אדמות. אחרת מעולם לא הייתי יודעת מה מתרחש בתחומי עבודתי.

— תקותי שהלילה, למרות זאת, תקראי במחזה באותה מידת הרצינות בה היית את עומדת לשחק בו. לא כן? — קינטר אותה.

— נטשתי זה כבר את גיל השמונה־עשרה. — התריסה בחריפות — בדרך־כלל אני עושה כל דבר באותה מידת יסודיות בה אתה בוחש בקדרות של אחרים!

חוש ההומור של ליף לא בגד בו גם הפעם. לפתע הניח ידו על ראשו. מישש בפדחתו. אחר שלח מבטו לכל עבר כאילו אבד לו חפץ יקר.

— מה אתה מחפש? — שאלה בעוקצנות — את התשובה?

— לא, — ענה בקור רוח — את מצנפתו הלבנה של הטבח!

גדעון שפק געה בצחוק, למרות שעלול היה לעורר רוגז בלבה של יעל. ליף גירה בכשרון את בלוטות צחוקו. געשו גבר כאשר פניו של ליף הפכו יותר ויותר למסכה אטומת רגשות. אפו הגדול וזגוגיות משקפיו העבות בלטו לפנים כחסידה שהרכיבו על מקורה משקפים והיא מסתובבת סחור סחור לוודע סיבת הצחוק.

— חדל! — גערה יעל בשפק — שמע, ליף ידידי. אתה מכיר מישחק ששמו פוקר פתוח? הבה ונשחק פעם אחת בצורה זאת. את קלפיך אינך צריך להניח על השולחן. הם גלויים לפני יותר מכפי שהנך משער לעצמך. אבל הבה ותדע כי אני טרם אמרתי את המלה האחרונה שלי בנוגע לשינוי שחל בתוכניותיו של פלד. עוד לפני הצגת הבכורה של “הצדק יופיע”, סוכם בינינו כי אני אשחק במחזה הבא. על פלד היה למצוא מחזה מתאים ואף לביימו. לפתע התרחשו מאחורי גבי מספר דברים שהם לא רק למורת־רוחי, אלא הפרת הבטחה גסה. השתתפתי בכמה מחזות גרועים משום שההנהלה נאלצה להרים את ערכם על ידי שיבוץ שמי. כעת, כשנמצא מחזה טוב, מטילים את התפקיד הראשי על כתפי מרים. היא שוב תחזור ותופיע זוהרת, גדולה ונשגבה, ושוב אדחק לקרן זוית כשחקנית השניה במעלה. — יעל גחנה לפנים נרגשת — אין לי שום טענות כלפי מרים. אבל אינני עומדת לנקוט הפעם שיטת ויתורים. הבעיה פשוטה: מרים או אני! — הפסיקה שטף דיבורה. נזדקפה ונשענה על כתפו של שפק. חיוך מבשר רעות צף בזויות פיה. — האם זהו מה שניסית לסחוט מפי?

— לא, — צהל ליף בשביעות־רצון — לא זהו בדיוק. אבל גם מה שאמרת לי עלול לספק חומר מחשבה רציני. — קם וגחן כקד קידה. קומתו הגבוהה וצרת הכתפים, היתה מגוחכת. — סלח לי, מר שפק, על שגזלתי מזמנך. — התנצל — לילה טוב לכם, ידידי.

ליף צעד לאורך האכסדרה המפוארת, משתדל להזדקף. ידע כי שניהם נועצים מבטיהם בגבו. מתח כתפיו והניע בידיו, מרוחקות משהו ממותניו. נשם לרווחה משירד במדרגות הכניסה הרחבות מאד. על שפת המדרגה האחרונה נעצר. חוכך בדעתו לאן יפנה.

רחוב הירקון התמשך כנחש עקלתון, מעלה צפונה ומטה דרומה. חשכה כבדה דחסה אורות שניבזקו מפנסי עמודי החשמל. קור הלילה שגבר פגע בו וצימרר גוו. כהרגלו, הזקיר צוארון מעילו, להגן על עורפו מפני הצינה.

משהו מעניין עתיד להתרחש, הירהר. משחזר והגה בדבריה של יעל הוד, עלה באפו ריח גפרית. עתיד היה לחזות בקרב איתנים על כס השלטון בתיאטרון שיתנהל ללא רחמים בין שתי השחקניות הגדולות ביותר. יחד עם זאת חרד לגורלו של המחזאי העלול להשתחק בין השתיים. ניעור בקרבו רצון לנסות לישר את ההידורים כדי שהעבודה העתידה על המחזה תתנהל כתיקנה. אך מיד נרתע. “אסור לי”, גמר אומר, “עלי להשאר כתמיד האיש הצופה מהצד”.

ירד מעל המדרגה והחל פוסע דרומה. ידע מדוע הוא צועד לעבר האורות הקורצים של בתי־המרזח המגדשים את הרחוב. ביקש למצוא עצמו חבוק בזרועותיה של סימה הקשישה. למלמל באוזנה שטויות ולהשקיע בה פרץ תאוותו. עתה יקד מתוך תשוקה להרגיע סער יצריו הכמהים לגופה הענוג של אשה.

נשא ראשו והעיף מבט מיחל בחלונות הבנינים הגבוהים. חשכת הליל נחתכה כבתערים חדים על ידי קרני האור שפלשו לרחוב מבעד לחרכי התריסים המוגפים. ביקש לדעת מאחורי אילו תריסים מסתתרות נשים חבוקות בזרועות חזקות ואמיצות של גברים חסונים ונאים.

בודד פסע במורד הרחוב הצר. מכיוון הים נחתם הכביש בבנינים קטנים, וביניהם בתי מלון מהודרים. מצד שני, תחמו לו בניני מגורים שגשמי זלעפות ולהט השמש אכלו בהם והותירו בקירות סימני זיקנה.

באוזניו עלה הד שחיקת סוליות נעליו במדרכה. דממה שברחוב לאטה לו סוד בדידותו; לחשה באוזניו תוגת ערירותו. פער פיו. המתין ליללת נכאים שתפרוץ מקרבו ותחריד את הסביבה הדוממת. רק אנקה מרוסקת בקעה מגרונו.

עוד דקה וליף תפש בידית דלתו של בית־המרזח. נכנס בחופזה כחושש שמא ידיד או מכר עוקבים אחריו. הגיף את הדלת ונתחייך במבוכה. הסיר מעילו בתנועות חפוזות ומסרו לידי הזקנה שישבה על גבי כסא רעוע. חיכך כפות ידיו, נטל את פיסת הניר המסומנת במספר שהושיטה לו הזקנה ונכנס לאולם.

היה זה אולם צר וארוך. בקצהו המרוחק ישבו שלושה גברים מנגנים בעצלתיים בפסנתר, חצוצרה ותוף. ליף הבחין רק בצלליות דמויותיהם על שום האור האדום שהציף את האולם תוך איפול. סבור היה שהוא יכול לחפון בכפו את העשן הרב שהתאבך בחלל. שפור קמעה קרב לבר והתישב על גבי דלפק גבוה, תלת־רגלים. השעין מרפקיו על גבי משטח הדוכן הארוך והפריח חיוך מעוות לעבר המוזג שחפז לקראתו.

— הלו, זיגי, — אמר — סימה נמצאת כאן?

— לא, אדון, — הפטיר המוזג — היא צריכה להגיע כל רגע.

— מזוג לי כוסית ברנדי. — ביקש.

נטל את הכוסית. קרב שפתיו לשפתה. שלח לשונו וטעם מהמשקה הצורב. לגם לגימה מעטה וחש בחום החולף דרך גרונו לקיבתו. לא הורגל במשקאות חריפים. לגם מהם רק משהזדמן לבית־מרזחו של זיגי, מתוך רצון לשהות במחיצתה של סימה. לפיכך לגם טיפין טיפין מכוסית המשקה.

עיווה פניו. הצלילים שנישאו מפינת התזמורת הרגיזוהו. קקפוניה, הירהר. נשא מבטו לעבר שורת הבקבוקים שניצבו בארון שממול. מהם כרסתנים ונמוכים, מהם ארוכים וצרים. כזה אני, חשב משהתבונן בבקבוק עקום צורה. גבוה וצר. צוארו מושט לפנים כנכון לשחיטה.

— לילה טוב, אדון! — קולה הצרוד של סימה עלה לידו. ליף נפנה אליה חייכני. לועו השחור האריך חוטמו הבשרי. ראה את האשה המגושמת שהותירה זה מכבר מאחורי גווה מיטב שנותיה, מתבוננת בו בחיבה. — זיגי אמר לי שאתה מחפש אותי.

— כן, — מצא שקולו שנוק — אני רוצה אותך.

— כל הלילה?

— אינני יודע. — נזכר שאמו בודאי ממתינה לו ערה עד שישוב. לא רצה לגרום מפח־נפש לאם הזקנה. — לא, — החליט — לשעה או שתים.

— גם זה טוב. — משכה בכתפיה — טוב מכלום.

ליף הניח שטר כסף על גבי הדוכן. לגם בחופזה את שארית המשקה שנותר בתחתית הכוסית. מיהר ונטל מעילו. חש ברטט הרגע המיוחל ההולך וקרב. המתין בחוסר סבלנות לסימה שהיטיבה איפור פניה. פרצופה היה תפוח. שפתיה בולטות ועיניה דהויות.

בחוץ שלב זרועו בזרועה. באיטיות צעדו ברחוב הממשיך להתפתל, אדיש לכל המתרחש. ליף זקף ראשו. הרגיש כי אשה צועדת לידו, נסמכת על זרועו. עצם עיניו והאזין למיקצב צעדיה.


 

כ"ו

– קפה שחור. – ביקשה אילה מהמלצר משנכנסה לבית⁻הקפה שממול לבנין התיאטרון בשעת בוקר מוקדמת. למרות שיכלה להאריך בשנתה, החליטה אמש, לאחר שהאזינה לדבריו של ליף, כי הגיעה שעתה לפתוח במערכה.

נותרו עוד ימים ספורים לתחילת החזרות. משך ימים אלה עליה להעלות את פלד בחכתה. בקור⁻רוח שקלה סיכוייה. היא, האלמונית, מבקשת להתמודד עם השחקנית המפורסמת ביותר לרכישת תפקיד שעלול לשנות נתיבה לתהילה.

משום⁻כך השכימה קום. לבשה חליפה ירוקה וצרת גזרה שנתפרה בטעם מעודן, מבליטה חמודותיה. הגוון הירוק של החליפה, הלם שערותיה החומות והחריף מבע עיניה האפורות, שבתוספת קו שחור בלתי מודגש ליכסנה אותן כלפי מעלה.

אחדים מהרגליו של פלד היו נהירים לה. זכרה כי רגיל הוא ללגום קפה של שחרית לפני עלותו למשרד, במקום בו ישבה עתה. שעה שלגמה במתינות את הקפה השחור שקלה סיכוייה לנצחון. הבינה כי כל אדם בר⁻דעת היה רואה בה הרפתקנית חסרת⁻דעה, על שהעזה להעלות רעיון כזה במוחה. חרש הצטחקה. החליטה לפגוע בנקודה הרגישה ביותר של פלד. תאוותו הבלתי מרוסנת לנשים צעירות.

עלי להושיט לגורל לפחות אצבע אחת, הירהרה. במקרה הגרוע ביותר יסתיים המאבק בנטישתי את התיאטרון. אך מצויים בתל⁻אביב עוד מספר תיאטראות שיקלטוני בזרועות פתוחות. גלוי וידע ברבים כי מורגש מחסור ניכר בשחקניות צעירות.

מפקידה לפקידה העיפה מבט מבעד לזכוכית הגדולה שחצצה בין פנימו של בית⁻הקפה לרחוב המתאושש בהדרגה לחיי יום עמל חדש. בסיפוק רב ציינה, כי עד כה היתה האורחת היחידה בבית⁻הקפה. בדרך זו יקל עליה לשוחח עם פלד ללא מעצורים. לנקוט מנהג לולינית מסתכנת ולתהות באיזו מידה יעלה בידה לאלפו.

לאחר שעה קלה, משסיימה לשתות את הקפה, הבחינה בפלד ההולך וקרב בחברתו של יוסף. לבוש היה חליפה אפורה שהלמה חיוורון פניו והדגישה תמירות גופו הצנום, אך הבנוי כהלכה. יוסף צעד לידו, ראשו שחוח, מאזין במנוחה לשטף דבריו.

– הבן, – נהם פלד משעצרו סמוך לבית⁻הקפה – ידועים וברורים לפני כל הענינים שאתה מעלה מדי יום ביומו. קיצוץ בתקציב. פיטורי שחקנים. בקיצור, שאיפה ליעול. הכל שפיר, אבל אנא, בקשה אחת לי אליך, אל תטריד אותי בימים אלה בבעיות אלו. השתדל לאזן את מהלך הענינים לפחות עד לאחר הצגת הבכורה של “בת נכר”. – פלד הניח ידו על כתפו של יוסף הנמוך ממנו כדי טפח – אינני רוצה להעסיק ראשי בתקופה זו בבעיות אלו, ברצוני להתפנות אך ורק למחזה זה. משום⁻מה אני מאמין כי אנחנו צועדים לקראת הצלחה. ובדעתי שתהא זו הצלחה אמנותית וכספית כאחד. יתכן וכל הבעיות המטרידות אותנו ברגע זה יבואו על פתרונן הטבעי בעוד שבועות מספר. אין לך אלא למצוא דרך להתגבר על קשיי תקופה קצרה זו.

– פלד, – רטן יוסף – אני עייף.

משפט זה הכיל בחובו פרשה ארוכה שסחטה ממנו כל רצון לפעולה נמרצת. יריעת חיים של שנים מספר שעברה עליו במתח בלתי פוסק. תוך דאגה מתמדת לתפעול המנגנון הגדול של התיאטרון; תוך סערה של ימים ולילות שחלפו ללא דקה של מנוחה בריצות אחר השגת כספים בדרכים נלוזות. לא פעם תהה כיצד הוא ממשך לרוץ ועדיין לא נסחט מריאותיו האויר. פניו לא הביעו מאומה מהמתרחש בקרבו. רק במצחו הגבוה שהביע כוח ותבונה נחרשו תלמים עמוקים שעוררו חשש בלבו של פלד.

– מה כוונתך? – שאל בזהירות.

– אני רוצה לצאת לשנה אחת ממחזור העבודה.

– כך?

פלד לא הופתע. עיניו נמצאו בקו מקביל למצחו חרוש הקמטים של יוסף. התבונן בארבע הבליטות הקשות שבקעו מהמצח החזק. אכן המתין ליום בו עתיד יוסף להתמוטט תחת המעמסה הכבדה. גון עיניו של יוסף היה חום בהיר. גון רגיל. אפשר שכמעט כל אדם שני החוצה את הרחוב בדקה זו עיניו כשל יוסף.

– אולי זו עייפות בלבד. יתכן ואני זקוק להתרעננות. – הפטיר.

– ודאי! – פלד נאחז בדבריו – ודאי שאתה עייף. המתן בסבלנות עד לסיום העבודה החדשה. אתה יודע, הייתי צריך לנסוע לארצות⁻הברית ביחד עם פורת כדי לרכוש ציוד לתיאטרון. אני חושש שלא אוכל לבצע זאת. מה דעתך לנסוע לשם? תתרענן, תפיג עייפותך. יחד עם זאת התועלת שתביא לנו לא תהא פחותה מזו שאתה מביא כעת.

משהצטחק יוסף תמה פלד על⁻שום⁻מה אין ניכרים בפניו סימני גיל. שני קמטים בלתי מורגשים חלפו לאורך לסתו הכבדה. מדגישים עיקשות שנמסכה בפניו.

– הצדק אתך, פלד, – אמר וקולו רווי צרידות – מוטב ולא אטריד אותך. אכן, הנך חייב להתפנות בראש צלול לעבודתך. סבלנותי לא פקעה. אמתין עד לאחר הצגת הבכורה. – משראה כיצד נזדהרו פניו של פלד, מיהר והוסיף – אבל בשם אלהים, עשה כמיטב כשרונך ומרצך. אחרת לא נזדקק שנינו לחופשה, אלא נוכל לסגור שערי התיאטרון.

– אל דאגה – צחק פלד. אבן כבדה נגולה מעל לבו – אני מרגיש עצמי בקו⁻כושר כשם שלא חשתי מזה עת רבה. אנחנו נחזור ונעלה על הפסים שהיינו מורגלים בהם בשנותינו הטובות.

משפנה יוסף וצעד לעבר בנין התיאטרון התבונן בו ממושכות. “ידידי האחד והטוב” הירהר. גם דברים אלו שהשמיע עתה יוסף, לא באו אלא לדרבנו למאבק. “אינני יכול בלעדיו”, הפטיר, משנכנס לבית⁻הקפה, “והוא אינו יכול בלעדי. שנינו זקוקים איש לרעהו בדיוק באותה המידה”.

אילה גחנה מעל לשולחן, משימה עצמה מחטטת בארנקה. ברגע בו דרך פלד על סיפו של האולם הבחין בה על שום היותה היחידה בכל שטחו הגדול. משראה אותה הסיח דעתו משיחתו עם יוסף. למעשה לא זכר מאומה. חזה רק בה. זו, אשר לא פעם מצא עצמו הוגה בה ממושכות. מאז ערב הצגת הבכורה של “הצדק יופיע”, לא נקלעה בדרכו. משקרב אליה נתאווה שתבחין בנוכחותו.

– בוקר טוב. – ברך אותה משניצב ליד שולחנה.

אילה נשאה ראשה. בתנועה קלה הנידה בראשה עד שמחלפותיה נרעדו והאור שנגע בהן העלה ברק משנה. הפתעה הפציעה בפניה. עיניה האפורות, המלוכסנות משהו, מבקשות להתמזג בגביניה המקושתים, ננעצו בפניו בתמהון.

– שלום, פלד. – אמרה באדישות – שב בבקשה.

משך כסא והתישב. אילה המשיכה לחטט בארנקה. העלתה גליון ניר, נטלה עט והחלה כותבת בכתב יד זעיר. תוך כדי כך, שכלה רגל על רגל. כפות רגליה היו מכונסות במנעלים שעקביהם המוגבהים הדגישו אריכות רגליה. כאילו בהסח הדעת, שלחה אותן קדימה, סמוך לרגליו.

– סלח לי על שאני טרודה, – חזרה וגחנה מעל לגליון הניר – עלי לשלוח מכתב דחוף.

– מיהו הגבר המאושר? – ביקש לדעת.

– מוטב ותתקן עצמך. – הפטירה והמשיכה להעלות על גבי הניר משפטים חסרי משמעות – לא אחד. רבים.

– ברצוני להמנות עמם, – גיחך – מה דעתך?

– חדל להתל. – צחקה. פלד התבונן בשפתיה שנמתחו לבת צחוק עירנית. שיניה לבנות ותואמות אחת לרעותה. – רצונך שאחזור על מה שהשמעתי באוזניך פעם? אתה קשיש מדי עבורי.

במתינות קפלה את דף הניר. נטלה את ארנקה והכניסה אותו פנימה. תוך כדי כך קמצה כף ידה וקמצה את דף הניר שסיים תפקידו. פלד לא גרע מבטו מקלסתרה. ראה בה חושניות משלהבת. מבע פניה ששפע לגלוג, עורר בו את יצר הרעב שלא בא על סיפוקו. משנפגש מבטו במבטה, בא לידי החלטה, תוצאה של תהליך ממושך מאז הכירה, כי יעשה הכל כדי להשיגה.

– תמוה בעיני שאתה מוצא לעצמך זמן לשבת כאן, – חייכה – הייתי משוכנעת שזמנך טרוף. הרי התחלת לעבוד על מחזה חדש.

– קיים דבר אחד שלמענו אקדיש תמיד מזמני. – ציחקק וקור חלף בגופו.

– איני נבונה דיי כדי לפרש כוונתך. – משכה גופה בתנועה גמישה לעבר מסעד הכסא. הניחה כפות ידיה המטופחות על גבי השולחן. – אבל הייתי סבורה שאם אתה באמת מבקש קירבתי, תכלול אותי בצוות השחקנים העומדים לשחק במחזה. אתה יודע, – נתחייכה – תמיד קויתי שיגיע יום בו אזכה לעבוד במחיצתך.

– רק לזאת את מצפה ממני?

– וכי למה עוד אצפה ממך? – שאלה בתמימות מחושבת.

פלד החניק גירגור צחוק. מבטו נח על גבי כפות ידיה. סקר את האצבעות הארוכות שצפרניהן מטופחות וצבועות בגוון שני. יד חתולית, נשית, רכה, אך מסוכנת. מתוך דחף פתאומי הניח ידו על ידה. היתה לה יד חלקה וחומה. חש בחום השופע ממנה. אצבעותיו לפפו ידה בעוית. אילה משכה ידיה בכוח והסתירה אותן מתחת למפת השולחן.

– חדל, פלד! – קפצה שפתיה – אינני מיועדת לשכמותך!

– האם אני באמת כה דוחה? – נפגע.

– דוחה? – חזרה על שאלתו. נעצה בו מבט. פניו ארוכים ונאים. פני גבר חזקים שנמסכה בהם רכות נשית. שערות השיבה שנשזרו בבלוריתו החומה והסמיכה הגבירו קסמו. עיניו היוקדות מתחת לגביניו הכהים עוררו בה חשש נסתר מפני התאווה שחילחלה בגופו. הבעתה נרשמה בשפתיו הקפוצות ברוגז. אילה פשקה שפתיה.

– לא, איני סבורה שאתה דוחה. יותר נכון, הנך עלול לשעמם אתי, כגבר; כאדם, סברתי בעבר וגם בהוה, שהנך אחד האנשים המענינים ביותר שנתקלתי בהם. ברצון הייתי נאותה לשוחח עמך.

פלד עצם עיניו. הסיר ידיו מעל השולחן. אצבעותיו נקפצו בעוית סביב לברכיו. כאב חד חלף בבשרו. הפגיעה הגסה והאכזרית ביותר שעלולה לפגוע בו, היתה בעצם השמעת המושג הזהה למלה זיקנה. היה ממש אחוז פחד מוזר מפני השנים החולפות שסבור היה שהן נשמטות מבין אצבעותיו בטרם ספג לקרבו הנאה של בשר ודם. כל חודש שנקף הגביר בו יצרים חושניים שלא באו מזה שנים רבות על סיפוקם בתחומי ביתו. לפרקים הרגיעה הרפתקאת אהבים חולפת סערו לעת קצרה. אך זו היתה מתעוררת שנית ביתר להט. ככל שאילה דחתה אותו בבוז ובקרירות, כן גבר חשקו. נעורים שפיכו בה עוררוהו לכסופי התמזגות בפריחת עלומיה.

– ובכן, – אמר לאחר דממה ארוכה – ברצונך לשוחח אתי?

– אני סבורה שהגיעה השעה שתאמר לי מהן תוכניותיך לגבי במסגרת העבודה העתידה. צר לי לא פחות ממך על המחזה שנכשל. אני הצלחתי בו. לוּ היו ממשיכים להציגו היה הקהל מתחיל להכירני. היכרות עם קהל יש בה כדי לבסס את השחקן. אך המזל לא האיר לנו פניו. האמן לי, שאין הרגשתי נוחה כלל מהתלבטות בין כותלי התיאטרון ללא תעסוקה, בעוד שרק השבוע פיטרתם כמה שחקנים מחוסר תקציב, אם כי לא פעם הוכיחו כשרונם. – לשונה חפזה על שפתיה – אכן, מוטב ונזדמן פעם לשיחה.

– אודה, כי שיחה עמך תגרום לי עונג. – פלד קם מעל הכסא, דחק רגליו בינו לבין השולחן ונעמד לידה, משהה ידו על כתפה. – עלי להיות כעת במשרד. אשמח אם תסורי הערב לביתי. בהזדמנות זו תוכלי גם להכיר את רעיתי.

– מוזר, – הצניעה חיוך – קשה להאמין שאתה נשוי.

– גם לי קשה. אני מקוה שתבואי.

– ברצון. – הבטיחה.

משפנה והלך התמלטה מגרונה אנחה כבדה. חשה שהסירה עול כבד מעל צוארה. החוט הראשון במטווה הרשת נפתל. העמדת הפנים האדישה, כדי לשלהב את יצריו שבלאו הכי היו משולהבים, היתה מוצדקת. בדרך זו תיטיב לשפוט באיזו מידה עתיד פלד להתיחס אליה ברצינות.

שני צדדים למטבע. האחד, שיעלה בידה לכבול אותו אליה עד שתצליח לשכנעו להפקיד בידה את התפקיד. ואילו הצד השני, לכשישבענה דַיו, יפנה לה גבו, משל ולא היה ביניהם מאומה. עדיין היססה אם הסיכון כדאי, אם היא רשאית לבטוח בקסמיה שכוחם יהא יפה לטווח ארוך, ולא לשעה קצרה בלבד.

– אני חייבת להצליח, – דובבה חרש – אין טעם להמצא בתיאטרון, שחקנית קטנה, בלתי נודעת, שהשנים החולפות רק יכבידו עליה עולן.

קיננה בקרבה תחושה עמומה של אי⁻בטחון בשיעור כשרונה; ניקר בה ספק באיזו מידה כשרונה נדיר ורב⁻גוני, עד שבכוחו בלבד יעלה בידה לפלס דרך. אך המאבק לגיבוש עמדת כוח בתיאטרון קסם לה.

כיצד יגיב דודו משיתבשר שאני אשחק במחזהו? שאלה עצמה משיצאה לרחוב. טעם תפל של מרירות עלה בפיה. עיותה פניה. צר לה על שהחניקה רגשותיה כלפיו בעודם באיבם; צר לה על שהוא דודו ולא פלד; על שהוא נתון בתחומי עולם קטן ומצומצם ואינו יכול להושיט לה יד, להעלותה לפסגה אליה היא כמהה להגיע.

חוככת בדעתה לאן תפנה הבחינה ברחל גדיש שיצאה מפתח בנין התיאטרון, פוסעת לעומתה. התבוננה בחמלה באשה הצנומה והגוצה שחצתה בצעדים פזיזים את הכביש. למראה רחל גדיש גבר בטחונה בצדקת דרכה. ולא עתידה היא בוקר אחד להשכים והיא אינה שונה בחזותה ובהלך חייה מהאשה הכמושה שקרבה אליה.

– ברכותי, רחל, – לחצה ידה – שמעתי שקיבלת תפקיד מצוין.

– כן,– התנשפה רחל ועיניה זוהרות – תפקיד נפלא. אני חוזרת וקוראת במחזה פעם אחר פעם ואיני שביעה. לא פיללתי כי עוד תנתן לי הזדמנות כה נהדרת להוכיח עצמי מחדש. עד מה זה אופייני לתיאטרון,– אחוזת התלהבות תפסה בפרק ידה של אילה – בעוד שהנה נדמה לך שאת מחוסלת, ללא שמץ תקוה, ולפתע פתאום הגלגל מתהפך.

– אכן, זה צריך להיות נפלא. – לחשה אילה ברוך ועיניה מלטפות בחיבה קלסתרה המביע חיים של רחל גדיש.

– נפלא! – נעו שפתיה של רחל – כן, נפלא. – לפתע, שמטה ידה של אילה. בפניה נמסכה אדישות. מבטה בהה חסר משמעות. קומתה התכווצה וגווה נרפה – נפלא… מה נפלא? הרי מחר שוב ישתנה הכל… שוב יחזרו וישליכוני לרחוב חסרת⁻כל. ללא מלה טובה… כן, יסבירו לך שהמצב קשה… ואת תסתובבי ימים ולילות כולך זועקת חמס… – רחל נעצה מבט בבנין התיאטרון. גוש עצום של בטון. כבד ומגושם נישא בעזות כלפי מעלה. שורות של חלונות קמורים נפרצו בו. זגוגיותיהן נוצצות כעינים מלאכותיות. צבעו אפור, משרה קדרות. – אני שונאת את הבנין הזה! – קפצה שפתיה ושרירי לסתותיה רחשו מתחת לעור פניה שהדם אזל מהם, מותיר בעקבותיו חיוורון מעין השיש הדהוי. – הוא גורם לי יסורים גופניים ממש. אני מפחדת ממנו. אני הולכת ומשתנה מדי יום ביומו. הוא נשאר כזה. גס. לא מהוקצע ואדיש. אדיש עד לאימה לכל המתרחש בקרבו. מתעלם מכל האנשים הקטנים והחולמים, הוזים ומבקשים חסד תקוה לעתיד מזהיר. כזה בדיוק היה כשהכרתיו לראשונה לפני שנים רבות. לא השתנה במאום. אפור ויבש…

– אני אוהבת אותו. – לאטה אילה.

– את? – רחל גדיש תלתה בה מבט תוהה – לך מותר לאהוב אותו. הנך צעירה ויפה. כל עתידך פרוש לפניך. אני רשאית לשנוא אותו. משום שכאשר אני אעלם הוא ימשיך לעמוד כאן, משקיף מעל לרחוב הצר הזה ושליט תיאטרלי חדש ימלוך בכיפתו.

– ולמרות הכל אוהבים אותו! – התעקשה אילה.

– כן, – גיחכה רחל. בעיניה חזר והיבהב שביב עליצות. – למרות הכל אוהבים אותו. – טפחה בחיבה על גבי החוברת – אני הולכת ושוקעת יותר ויותר בדמות שאני עתידה לעצב. – דומה שקומתה הנמוכה הזדקפה. כתפיה התישרו וחותם של עליצות נטבע בפרצופה. – היי שלום, אילה, עלי להחפז לביתי.

– בהצלחה! –הנידה בראשה.

לא גרעה עין מדמותה ההולכת ומתרחקת של רחל גדיש. במקום מבע של חמלה שצף בעיניה קודם לכן בקעה התפעלות סמויה. מה עירניות תנועות גופה, חלף הרהור בראשה, עד מה היא תוססת.

בורג העגיל שנצמד בעקשנות לתנוך אוזנה הכאיב לה. בתנועה חפוזה הסירה את העגילים. חככה תנוכיה והחלה פוסעת לעבר רחוב בן⁻יהודה. הרקיע היה חף מעננים. השמש שלטה במרומים. השתוקקה להטמע ברחובות העיר הרוחשים וגועשים. לטייל בקרב נחילי האנשים. לחוש חדוות חיים של נמלי אנוש.


 

כ"ז

נדמה היה ליעל הוד ששורת נמלים רוחשים על גבי חוט שדרתה. הזעם העמיק לחדור לכל סיבי גופה שהצטנפו בהן פקעות נימי עצבים. בהונות כפות רגליה היחפות פרכסו בעוית. באגרוף קמוץ בחרון הלמה בכוננית הסמוכה למיטתה, חזרה והלמה עד שחלף בה כאב צורב. שיניה ננעצו עד זוב דם בשפתיה. גלים גלים חלף לאורך גופה הכעס שעלה וגאה מדי חזרה והתבוננה במחזה המוטל על גבי השטיח הפרוס למרגלות מיטתה.

– נבל! – זעקה בהטיחה כלפי פלד.

הריתחה החלה לפעפע בה משסיימה לקרוא בפעם השלישית את המחזה “בת נכר”. בפעם הראשונה עיינה בו ברפרוף. מתעכבת על קטע, מדלגת על כמה עמודים, משום⁻מה התעכבה בעיון מעמיק יותר בסמוך לסוף המערכה השניה. לפתע החלה לקרוא בלהיטות את הדיאלוגים, ואילו שני מונולוגים של רות שבו לבה.

עוד אמש, משעלתה על יצועה, חשבה לחזור ולקרוא בו שנית, והפעם ביסודיות. אך נלאתה יתר על המידה. חששה שמא יפגם טעמה של הקריאה בשל ליאותה, על כן העדיפה לחזור ולקרוא במחזה בבוקר יום המחרת.

מיד לאחר שסעדה לבה בפת שחרית חזרה והטילה עצמה על המיטה שעוד שמרה על נעימות תנומת הליל שנמוג. נטלה סיגריה, הציתה אותה והרימה את החוברת מן השטיח.

הפעם חלפה שעה ארוכה עד שסיימה לקרוא בו. משנשאה ראשה ידעה כי מזה זמן רב לא נקלע על דרכה תפקיד במחזה מקורי כגון זה שנכתב ממש למענה. משל חזה בה הסופר משך תקופת יצירתו. הגיגיה רחשו בדמות האשה שעלתה והצטיירה בעיני רוחה על כל סולם הצלילים והצבעים שבה. דומה, קרצה לה לבוא ולהתמזג עמה.

שעה ארוכה טוותה בעיני רוחה כיצד היא עתידה לגלם את הדמות. מרוגשת חזרה ונטלה בידיה את המחזה ושוב שקעה בקריאה. מפקידה לפקידה בקעו מפיה קריאות התפעלות.

לעתים שנתה וקראה קטע שהתקשתה בהבנתו. משהבהירה לעצמה במה הדברים אמורים, צהלה. הדרמה שצפה ועלתה מתוך עמודי הניר המודפס, סחטה מעיניה דמעות. לפרקים נטלה ממחטה וקנחה אפה.

– מצוין! – לחשה משסיימה לקרוא את המחזה בפעם השלישית והניחה אותו על גבי השטיח – ממש נכתב למעני.

נסערת מהקריאה נשמה נשימות קצרות ועמוקות. עתה נזכרה בפלד. נסתבר לה מעשה הנבזות שנהג בה. נסתמרה והחלה רוטנת מלים חסרות משמעות. חרון עז הציפה. הרגישה עצמה מושפלת. היא אשר ניאותה לשאת על כתפיה נטל של מחזות מאוסים, מתוך חישובים כלכליים גרידא של הנהלת התיאטרון; היא אשר נאלצה להשתעשע בחברת קרתנים מגושמים עתירי ממון, כדי לחזק פרצות שנבעו במוסד; היא שרבבות מעריצים נהרו לתיאטרון למענה ולשמה בלבד, גאותה נפגעה קשות. מהלומה מוחצת הלם בה פלד. רטט עווית צימרר בשרה.

– נבל! – שאגה.

הטלפון היה מונח מעל למראשותיה. נטלה את השפופרת ובחוסר סבלנות חייגה את מספר התיאטרון. הזמזום הקטוע שעלה באפרכסת המעיד שהקו תפוס הגביר חמתה עד להשחית. חזרה וחייגה. הפעם נענתה לה הפקידה:

– תיאטרון “זוית”.

– קשרי אותי עם פלד, – רטנה – את יודעת מי מדבר! יעל הוד! – צעקה – קשרי אותי עם פלד.

נשימתה תכפה. השפופרת האחוזה בידה הדיפה קור. עד שהפקידה הבהילה לטלפון את פלד, באה לידי החלטה לנהוג במתינות. לבל תכשיל עצמה בחופזה יתרה. התנשמה עמוקות. גרונה היה יבש. כיעכעה קמעה עד שהוטב לה.

– יעל? – קולו של פלד בקע מבעד לאפרכסת.

– זו אני. – השיבה בקול נמוך, משל מצויה עמו בין ארבעה כתלים הוגה דברי אהבה מתקתקים. – כן, יקירי, זו אני. התגעגעתי לחזות בסבר פניך החמודים מאד. פלדינקה שלי. אתה יודע, – נחפזה לקטוע דבריו – שלבי מלא על גדותיו לבלי הכיל את האושר הרב לשמע הבשורה שהגיעה לאזני.

– מסתבר ששמעת את החדשות?

חשש נבלע בקולו. אך אוזנה היתה חדה. הכירה גוני קולו על בוריים. צחוק מריר פיעפע מקרבה.

– כך מסתבר, ידידי החמוד, – לחשה בקול נמוך כמעט עד לאפס – כולי שקועה בתפילה אחת – שתצליח!

– תודה. – רטן.

– ועוד דבר אחד קטן, – לאטה – הנך אמן ההבטחות שמיד לנתינתן הן מופרות…

– למה כוונתך?

– בלום פיך! – שאגה לתוך האפרכסת – אל תשאל שאלות. שמור אותן לפגישת פנים⁻אל⁻פנים. – חזרה והקפיאה קולה, שהסתלסל עתה ברכות עוגבנית – עצם הידיעה על שובה של מרים ממש מעודדת אותי. אוכל לבסוף לנשום מעט אויר. בדעתי ליטול חופשה. אפשר שאסע לאילת. מה דעתך, פלד, שמא תצטרף אלי לטיול לימים מספר לפינה נאה זו?

– אני עסוק. – השיב ביבושת.

– הו! מחל לי על שנשכחה ממני לדקה עובדת היותך טרוד למעלה ראש. ודאי, אלה שאינם טרודים נוח להם יותר. על⁻כל⁻פנים, אני אסירת⁻תודה לך על שטרחת ואיפשרת לי שעת⁻כושר למנוחה.

– יעל, אני טרוד בישיבה עם הצייר, את רוצה משהו מיוחד?

– לא, – ענתה בצליל קול גבוה, מתפנק – פשוט התגעגעתי לשמוע קולך המשובב ומצודד נפשות. ויש לי הרושם שבקרוב אתגעגע מאד לחזות בסבר פניך השועליים! – צעקה בזעם והחזירה בנקישה עזה את השפופרת על כנה.

התישבה כשרגליה משוכלות תחתיה על גבי פאת המיטה. מבעד לחרכי התריס חדרו קרני אור בהירות. חותכות כלהבים מושחזים אפלה שעמדה בחדר השינה. גופה היה עטוי בחלוק ששוליו נפשלו מעל לירכיה. נטלה קצהו בידה, ממוללת אותו בעצבנות. אחר הרימה כנף החלוק ונעצה בו שיניה. הבד הצמרי היה יבש. אניצי הצמר חדרו לפיה, מלפפים לשונה. עיותה פניה, דומה ונתקפה בקבס. דחתה בלשונה את פיסת החלוק שנשמט על גבי ירכה.

תוהה על צעדה הבא נתקפה במבוכה. תוצאה של הזעם שגאה בקרבה. הרגשתה היתה כשל כלב מיוסר רעב שהקריבו לו עצם שמנה, וברגע בו פער פיו לגרום אותה, נטלו אותה ממנו.

ככל שהעמיקה חשוב, כן באה לידי הכרה שתפקיד זה שנועד למרים נוצר למענה. נהיר היה לה שהגיעה השעה לקבוע אחת ולתמיד עובדת היותה השחקנית הראשונה במעלה. טרם החליטה אודות הנתיב בו עליה לצאת למאבק. אך מדקה לדקה גאתה בה תשוקה להשפיל עד דכא את מרים. לראשונה ראתה בה יריבה. עד כה רחשה לה יחס כשם שבת רוחשת להורתה. נהגה בה מנהג תלמידה במורתה. עתה התרכזה חמתה במרים. זו אשר שיבשה תוכניותיה לגבי העתיד.

– אלך לפגוש בה. – חלפה מחשבה בראשה – נשמע מה בפיה.

מרץ של מעשה החל לפכות בגופה. זנקה מעל המיטה. תחבה כפות רגליה בנעלי הבית ונחפזה לחדר האמבטיה. רחצה פניה. קצף סבון מדיף ריח נעים כיסה אותן. בתנועות ידים חפוזות חזרה ושפשפה עור פניה להסיר ממנו שכבת הקרם שמרחה עליו בטרם עלתה על יצועה בליל אמש.

משניגבה פניה סקרה קלסתרה במראה. עורה חסר⁻הצבע שיקף עתה כתמים אפורים שצצו פזורים, מעידים על צחיחותו. עיניה שפעו מבט צעיר. אך שקיקי העור התפוחים שמתחתם הקשישו מבעם.

הצטחקה. תפארתה היתה על שיניה השלמות ללא פגם. שינים צחורות וחזקות כשיני חיה צעירה. גחונה מעל לכיור, סמוכה למראה החושפת ללא רחם כל פגם שהגיל חרת בפניה העגולים שהתה שעה ארוכה. את השיער הקצר, דחתה אחורנית, חושפת קונכיות אוזנים קטנות ונאות.

שעה שטרחה על איפורה הקפידה הפעם שבעתיים. השתוקקה להופיע בפני מרים, זוהרת, נאה, מקסימה, שופעת חיות עלומים. ביד בטוחה משחה גון שני בהיר על שפתיה. כוחל הניחה מעל לעפעפיה. השחירה גביניה הצרים.

בשימת לב העלימה פגמים והדגישה שרטוטי פנים שהנאו אותה. במברשת שטוחה כגחונו של צב חזרה והברשיה שערה עד מתן ברק. נטלה זוג עגילים, מעשה צדפים זעירים, והצמידה אותם לתנוכי אוזניה. רדיד נאה, אף הוא הרכב תשלובת של צדפים, ענדה סביב לצוארה בהבליטה צחותו וסגלגלותו.

הרתיעה עצמה פסיעה וסקרה קומתה. גופה היה לבוש שמלה צמרית ואפורה שהדגישה מותניה הצרות ואגן ירכיה הרחב משהו. הפריחה חיוך לבבי לבת דמותה שנשקפה במראה. חזותה היתה כשם שחפצה שתראה בשעה זו. שופעת בטחון, גאה בעוצמתה, ערמומית ונקמנית. אפה הסולד הזדקר בגאווה כמפריח התראה: זהירות – אני נושכת.


 

כ"ח

המונית שהסיעה אותה נעצרה ליד ביתה של מרים. במתינות צעדה לעבר חדר המדרגות בפסיעות קטנות ומדודות. עקבי נעליה הגבוהים טחנו אבני כורכר זעירות. רוחה היתה שלווה. נרגעה קמעה מהסער שטילטל אותה. הכינה עצמה לכלכל שיחתה בשום⁻שכל, בנועם. משעמדה לפני הדלת, התבוננה בשלט הקטן, העשוי מתכת זולה.

– “מרים” – היה חרות בו בכתב זעיר ותו לא.

הולם לבה גבר. ככלות הכל העביר בה השם הזה רטט מצמרר. כבשה יראה סמויה שחילחלה בקרבה. קפצה שפתיה בהחלטה נחושה. נעצה אצבעה בכפתור המצילה. דקה ארוכה לא הרפתה מהכפתור הלבן. הצלצול קטע את הדממה, עצבני, חסר סבלנות; צלצול תובעני שיש בו שמץ זלזול, כבא לחפות על חשש שנבט בקרבה.

הדלת נפתחה באיטיות. משום שלא שמעה הד צעדיה של מרים שנבלע בשאון המצילה נרתעה לאחור. דמותה התמירה של מרים ניצבה בפתח. השתוממות צפה ועלתה בפניה משהבחינה ביעל הוד. מופתעת לא פצתה פיה. דומם עמדו וסקרו אשה את רעותה. אישונים ירוקים נתקלו באישונים חומים. מבטים קרים. אומדים זו את זו בזהירות.

יעל הוד התאוששה ראשונה.

– הנך מופתעת לראותני בביתך – חייכה בנועם – עברתי בסביבה זו והחלטתי לסור אליך לבקור.

– את גורמת לי אושר רב, – הפטירה מרים – אך אין כל טעם שנמשיך לעמוד בחדר המדרגות. אנא, הואילי בטובך להכנס.

– תודה. – השיבה יעל משנכנסה לחדר ההמתנה.

מרים צעדה ראשונה. יעל פסעה אחריה. מבטה ננעץ בגבה הזקוף של מרים. גב עקשן. אומר עוז. גב שטרם ניאות להכנע ולהשתוחח. כתפיה ישרות, מזקירות צואר ארוך שנשא עליו גולגולת קטנה ששערה אסוף כלפי מעלה.

– סלחי לי על אי הסדר השורר כאן. – הניפה מרים ידה – לא שיערתי לעצמי, כי את עתידה להפתיעני בבקור.

– אני מקוה שאינני לטורח עליך.

– כלל וכלל לא, יקירתי. – הניחה ידיה על כתפי יעל – אינך אלא גורמת לי עונג רב. דומתני שתקופה ארוכה לא התראינו. על כל פנים, לא בנסיבות שאפשרו לנו לשקוע בשיחה פרט לשלום מרפרף.

כפות ידיה הנחות על כתפיה, גרמו ליעל תחושה לא נוחה. קומתה היתה נמוכה מזו של מרים. על כן, מחמת קירבתה, נאלצה לשאת מבטה מעלה. הוקל לה משרחקה מרים והתישבה על גבי שרפרף. פסעה אחריה והטילה עצמה לעמקי כורסת העור.

– כורסה נהדרת. – ציינה משנבלעה בקרבה.

– היא מיועדת בעיקר לגברים שבין מבקרי.

– עדיין קיימים כאלה? – חייכה יעל באירוניה.

– אפשר לומר שכן, – התעלמה מרים מהנימה העוקצנית – אך יהא לבך סמוך ובטוח שלא אני משמשת להם אבן⁻מושכת אלא כורסה זו.

  • הייתי נוטלת אותה ברצון לביתי. – צחקה יעל הוד.

– אל תמעיטי ערכך, – הגיבה מרים משגווע צחוקה של יעל – עדיין אינך נזקקת לחפצים אלה שיקרבו למחיצתך גברים. – מבטה סקר קלסתרה של האשה הצעירה. הבחינה באיפור המושלם שהדגיש תוי פניה הנאים, אך חסרי רעננות נעורים. – זמן רב חלף מאז ביקרת כאן לאחרונה.

– כן.

– דומני ששנים מספר. – הוסיפה תוהה לדעת מה הניע את יעל הוד לסור לביתה. ברי היה לה שאיזו כוונה נסתרת טמונה ומוסוית בבקור זה.

– לצערי לא הייתי פנויה לכך, – שלבה יעל ידיה סביב חזה – התיאטרון טרף זמני. יומם ולילה. שנה אחר שנה.

– הפכת להיות שחקנית נודעת.

– נודעת? – קמט קל, בלתי מורגש צף מעל לשורש אפה. אכן, זו היתה פגיעה. נודעת ותוּ לא. לא גדולה ולא טובה. נודעת בלבד. – הפרסום הינו חלק בלתי נפרד של שחקניות גדולות. – ציחקקה.

– מסתבר שאת מתחילה להבין שמץ הפרסום האופף אותי. – צחקה מרים – יש בכך כדי לרמז, שאולי יום אחד תהי מסוגלת להבין את אשר עברתי.

– אכן, אני עדיין רחוקה ממך. – מילמלה יעל. שביב של שביעות⁻רצון צף בעיני מרים. יעל נשמה עמוק לריאותיה מהבושם המרחף בחלל החדר. – כמובן שאת מבינה לרעי. אנו רחוקות אשה מרעותה… בגיל.

– כך?

שפתיה הצרות של מרים נקפצו. קמטים זעירים הפציעו מעל לשפתה העליונה. גביניה הצטמצמו, נוגעים זה בזה מעל לשורש אפה הצר. עצמות לחייה הגבוהות בלטו מששקעו לחייה, נמשכות על ידי לסתותיה שנקפצו בזעם.

– אך אל דאגה, – פייסה אותה יעל – גם בזאת אגיע אליך יום אחד. הזמן נוקף. הנה אתמול הייתי שחקנית כמעט אלמונית וכיום שמי נישא על שפתי הקהל בנשימה אחת עם שמך. – הפטירה כלאחר יד. בקלילות, ללא כל מאמץ הבעה או הדגשה יתרה. – גיל הוא דבר שאינו נתון בידינו. כל חיי חלמתי להגיע לרמתך. לדרגת כשרונך הנפלא. וכעת, משהגעתי לדרגה זו, פשוט קשה לי להאמין.

– גם לי. – סיננה מרים מבין שיניה.

– אינני מבינה כיצד אין ההנהלה מחדשת לפרקים את תפקידיך הנהדרים מלפני שנים רבות. כגון “רוחות” של איבסן, או “גן הדובדבנים” של צ’כוב, או אפילו “ז’אן דארק”. עד היום אינני מסוגלת לשכוח, כיצד בהיותך למעלה מחמישים, עלה בידך לעצב להפליא דמות נערה כה צעירה וחושקת חיים. ממש הפלאת לעשות. קשה להאמין שכבר עברת את גיל הששים וחמש.

– ששים שנה ליתר דיוק!

– סלחי לי, – נחפזה יעל להתנצל. חיוך מתקתק צף בפניה ואילו עיניה שפעו מבט קר ונוקב. – לעתים אני טועה במנין השנים. הרי הזמן חולף כה מהר. הנה, נדמה לי כי חלפו שנים מאז שיחקת לאחרונה.

– החודש מלאה בדיוק שנה.

– כך? הוא שאמרתי. הזמן הינו מושג גמיש מאד. עתים את סבורה ששנה נמוגה במהירות, כמשב רוח סופה, שיום אחד מתמשך כנצח.

“מסתבר שהיונה התמימה הפכה לאפעה”, חלף כבזק הרהור במוחה של מרים. בחוסר⁻מנוחה ישבה על גבי השרפרף. כאילו אלפי סיכות חדות ננעצו במושבה. הבעתה החייכנית של יעל הוד עוררה בה חששות. מתחת למעטה האדיבות המצופה בחינחון קליל, תססה ארסיות מתגרה שכוונתה ברורה. להפר שיווי משקלה. רצון עז לקנטר יריבתה הצעירה נתעורר בקרבה.

– את יודעת, חוששתני שאת ההספד על סיום דרכי האמנותית דחו לתקופה בלתי מוגבלת. אין בדעתי כלל וכלל לנטוש את הבמה בעתיד הקרוב. יתר⁻על⁻כן, סבורה אני שבדעת ההנהלה לחזור ולהטיל על כתפי סידרת תפקידים ראשיים במסגרת מחזות מעולים מהרפרטואר העולמי והישראלי. בתחילה, לא נעניתי להפצרותיהם של פלד ויוסף – מרים הזדקפה וחיככה כפות ידיה הקרות – היה עליהם לעמול קשות כדי לשכנעני שטרם נס ליחי. הם טוענים, ובצדק, שעוד לא קמה שחקנית בעלת שיעור⁻קומה העתידה לרשת מקומי.– בסקרנות בחנה פניה של יעל. כל שינוי לא חל בהם. – אני חוששת שיחלוף זמן מה עד שתמצא כזו שאוכל לומר עליה בלב שקט כי אכן היא היורשת.

– אני שמחה לשמוע זאת. – התרפקה יעל בתנועה מתמשכת על גבי מסעד הכורסה, מותחת אברי גופה. – בעבר יראתי שמא יאמרו עלי שאני דומה לך באורח משחקי. דבר מעין זה היה עלול להיות בעוכרי. להחשב כיורשת, אין זה תענוג כלל וכלל. – הצטחקה ועצמה עיניה – למזלי חוננתי באישיות עצמאית. צורת משחקי וגישתי שונות לחלוטין משלך. רק תודות לכך עלה בידי ליצור מלכות נפרדת משלך, אך מקבילה.

– אינך חוסכת מעצמך דברי שבח!

– הרי שתינו עושות זאת בדיוק באותה המידה. – ליגלגה יעל – זו תכונה אופיינית לנשים⁻שחקניות. הן אוהבות את עצמן יותר מכל דבר אחר.

– עד לידי קנאה הורסנית. – ציינה מרים במרירות.

– אכן, עד⁻כדי⁻כך. – הודתה יעל ורשמה לפניה את עובדת נימת המרירות שהחלה לבקוע מגרונה של מרים. כעת הגיעה שעתה לעיקר הדברים – שמעתי שבדעתך לחזור בקרוב לבמה?

משהפטירה יעל שאלה זו לבשה ארשת תמימות. תחילה חשדה בה מרים שהכל גלוי וידוע לפניה. שאין היא באה אלא לקנטרה קמעה, על שום שעלה בידה לדחותה לקרן⁻זוית. עיני יעל היו פקוחות לרווחה. עגולות וגדולות. מבטה ננעץ גלוי ותמים בפני מרים. שפתיה פשוקות מאדירות אשת אמון שנחרת בקלסתרה.

– ודאי, – השיבה מרים בקול נמוך, רווי שמחה חרישית – אני סבורה שיעלה בידך להבין לרעי. האם לא שמעת על המחזה החדש שאני עומדת להופיע בו?

– צר לי, מרים, – נחפה יעל לענות – בדרך⁻כלל, איני נמנית עם העוקבים אחר כל התרחשות חדשה בתיאטרון. אך מדבריך אני לומדת להבין כי בעוד ימים מספר מתחילים בחזרות על מחזה חדש?

– כן, – צהלה מרים. אחר היסוס קל הוסיפה. – מחזה מקורי, מחזה טוב ותפקיד נפלא!

שפתיה של יעל החלו לרטוט. מיהרה ונשכה אותן. שיניה ננעצו בכוח בבשר השפתיים. מבקשות להרגיען. שמורות עיניה צנחו, משאירות עיניה פקוחות כדי סדק צר. עפעפיה הטילו צל שנפל על השקיקים התפוחים שמתחת לעיניה. כך, בלי שיעלה בידי מרים לחדור למתרחש בקרבה, סקרה אותה באיבה. הבחינה באושר נמסך בפניה. עיניה ירוקות האישונים שפעו אור. נתעורר בקרבה רצון עז להכאיב לה. להטיל בה ספק ממאיר.

– אכן, זו בשורה משמחת! – צהלה – אני משוכנעת שנטלת על עצמך עוד תפקיד מסוג תפקידיך הגדולים, בהם חשפת מלוא עוצמת כשרונך. – נשמה נשימה עמוקה. הטילה ראשה לאחור כשצוארה מתקשת. – מאחר וטוב טעמך ידוע, ודאי גם הפעם עלתה בחירתך יפה. אגב, מה שם המחזה?

– “בת נכר”. – הגתה מרים ברכות.

– לא יתכן! – רטנה יעל אחוזת הפתעה, מזדקפת ממותניה ואילך. כפות ידיה לפתו בכוח את ארנקה. – זה לא יתכן! – הכריזה ופניה עטו מבוכה עזה.

– מדוע לא יתכן?

– אני מכירה את המחזה. – הגיבה יעל בחריפות – היה בדעתי לשוחח אודותיו עוד היום עם פלד. אני מוצאת כי המחזה נכתב במיוחד למעני.

– לא!

– צר לי, מרים, – ציחקקה יעל ברוע⁻לב – כלל לא עלה בדעתי שזה המחזה שהנך מתעתדת להופיע בו. מעולם לא הייתי משערת כי בחרת בתפקיד שאיננו הולם את נתוניך, כמו התפקיד ב“בת נכר”! – משראתה את הסומק העז שצף בפני מרים, נתאוותה לגחך גיחוך של נצחון. בעמל רב כבשה אותו, ואחר המשיכה – קשה להאמין שכוח שיפוטך לקה.

אנקה חרישית בקעה מחזה של מרים. מעלות חום גופה קפצו כבזק מעלה. הדם געש וסער בעורקיה כאחוז⁻תזזית. לבה פעם במהירות, מזרים דמה בתאוצה שטנית. הסומק אשר פשט בפניה פג, ואלה הצהיבו. במאמץ רב ריתקה עצמה למקומה. שהות⁻מה דממה לבל תתפרץ, מבקשת לרסן סער יצריה.

– יקירתי, – לחשה בקול צרוד – בדבריך האחרונים הוכחת לי כי טעמך השתפר במידה ניכרת. עצם העובדה שגם בך התעוררה תשוקה לגלם אותה הדמות שנראתה לי, מעידה כי חלה בך מידת שיפור ראויה לברכה.

– תודה, – השיבה יעל אחוזת הערצה לכוח האיפוק שגילתה מרים – אבל האם ברי לך שתפקיד זה לא נועד למענך?

– המותר לי לדעת מדוע? – שאלה מרים בקול קפוא.

– הרי תפקיד זה מחייב צורת משחק שאיננה אופיינית לך כלל וכלל. הנך שחקנית מובהקת של פאתוס גאוני. אין בך כלל ממידת משחק האיפוק והדממה הדקה שתובע תפקיד זה. לבד זאת, לא חפצתי לאמר שאת… קשישה מדי עבורו…

– סלחי לי יעל, – הפטירה מרים – לא שיערתי שפנית לשטח תיאטלי חדש.

– כלומר?

– לבימוי. אם בדעתך לפנות לשדה⁻פעולה זה, אנא, נתחי את נתוני כשרוני שעה שאת תהיי הבמאית ואני השחקנית. – אורח⁻דיבורה היה מתון. מאופק. פניה היווּ מסכה מושלמת שהעלימה מיעל המאבק שהתחולל בנפשה. – אך אם אני טועה ואינך מתעתדת לעסוק בבימוי, חדלי מיד לנתח אותי באיזמל הבקורת החד שלך!

– לא הבינות, מרים, – צחקה יעל בלבביות – בקשתי להסביר לך כי לדעתי אסור לך לשחק במחזה זה. כשלונך נחרץ מראש.

– לכל היותר – רטנה מרים בזעם – יהא זה כשלון משובח יותר מכשלונך ב“הצדק יופיע”!

הפעם היתה זו דקירת מאכלת חדה ומושחזת. יושבות היו אשה מול רעותה כשסבר פניהן עוטה חיוך מתקתק, מעורר בחילה. ישיבתן זקופה. אומרת גאווה וחוסר רצון בולט לוותר כמלוא הנימה. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

– סבורה אני, שמוטב ונעמיד את הדברים על משמעותם הנכונה. יהא זה מגוחך מאד אם נתחיל להעלות מנבכי העבר כשלונות, או שרשרת נצחונות. – המלים בקעו מגרונה של יעל קשות. ניתזות כחלוקי חצץ. – אבל מה שאמרתי, לא נאמר כלל מתוך רצון לפגוע בך. מוטב ותדעי, כי אני משוכנעת שהתפקיד כאילו נוצר למען אחת משתינו.

– זו אני! – נהמה מרים כחיה פצועה.

– כך את סבורה, – רטנה יעל – ודעתי שונה משלך. תפקיד זה נועד מטבע ברייתו למעני!

– ואם כך הדבר?

– מוטב שתוותרי עליו לטובתי.

– ואם לאו? – זקפה בה מרים מבט קורא תגר.

– אאלץ לגרום לך צער רב.

– כיצד?

– פשוט. אקח ממך את התפקיד.

צחוק מהול בזעקת⁻כאב בקע מגרונה של מרים. גופה נזדעזע מחמת הצחוק שפיכה בקרבה ללא מעצורים. לעג, פחד ושנאה נמזגו בבת קול הצחוק שעלה וגאה. שעה ארוכה חלפה עד שנרגעה והשתלטה על פרץ תגובתה, משך אותו זמן סקרה אותה יעל הוד במתיחות הולכת וגוברת.

– זהו! – אמרה משגווע צחוקה ונשימתה תכפה. – ילדתי החמודה, הנך סבורה שכדאי לי לוותר למענך על התפקיד. האם מותר לי לדעת מדוע?

– בהחלט! – צייצה יעל – אם תוותרי עליו כעת, לא ידע איש על כך שהיית צריכה לשחק אותו. או, אם הדבר כבר גלוי וידוע מחוץ לכותלי התיאטרון, כדאי לך להפטר ממנו בטענה של בריאות רופפת. אחרת אאלץ להאבק בך עד חרמה. אני צעירה ממך. כשרונית לא פחות. המסקנה המתבקשת היא שהתיאטרון עלול להפיק ממני תועלת מרובה מאשר הוא עוד עלול להפיק ממך. זאת אומרת, שאם אעמיד את ההנהלה בפני הברירה, את או אני, יש להניח כי הזוכה תהא זו הצעירה יותר. – פניה נתקשו. כעת לא נזקקה כלל לחיפוי על המתרחש בקרבה. השתופפה לפנים. – איני מבקשת אלא את טובתך – הוסיפה ברכות.

– לוּ הייתי גבר ואת היית גבר, – מרים קמה מעל השרפרף – הייתי הולמת בך עד זוב דם. מאחר ושתינו נשים, שערי בנפשך שברגע זה בדיוק, ירקתי עליך מלוא הבוז שאני רוחשת לך.

– תודה.

– את מחליאה אותי! הנך יצור מאוס!

– האם זה כל מה שבדעתך לומר לי?

– רצונך לשמוע עוד משהו? ובכן, מוטב ותדעי שאין בדעתי כלל וכלל להעביר לידיך תפקיד זה. סבורה אני שאכן כדאי לך להעמיד את ההנהלה בפני הברירה שציינת. אין מלכה ושפחה יכולות לשמש בכתר מלכות! מבחינה זו הצדק אתך…

– חבל. – הצטחקה יעל. דומה, מנערת חוצנה מהדברים שהושמעו כעת באוזניה. ברור היה לה כי ברגע בו תעמיד את הדברים על דיוקם, תזכה למקלחת זו. – אני רוצה רק לומר לך, שאני מלאת הערצה כלפיך. מהיכן את שואבת כוחות עוד בגיל זה להמשיך לשחק בדיוק באותה מידת תשוקה של נערה בת שמונה⁻עשרה? איני סבורה שבי ימָצֵא מעיין כוחות מעין אלה שלך.

– הואילי נא לצאת מביתי! – לחשה מרים.

עמדה זקופה ותמירה. הוד טמיר אפף פניה שרגעו. ידיה היו מוטלות לצידי גופה הצר. כך עמדה עד שיעל הוד קמה מתוך הכורסה. אחר צעדה, ומשפתחה את הדלת, המתינה עד שיעל תחלוף על פניה

– היה נעים מאד לפגוש בך. – חייכה.

– העונג היה כולו שלי. – השיבה יעל הוד.

משהגיפה מרים את הדלת, תפסה בידית לבל תשמט ארצה באפיסת כוחות. בדממה ששררה סביב שמעה הלמות הדם האץ ברקותיה. חיכה יבש. לשונה חפזה על שפתיה. נשימתה היתה מקוטעת. בגבה נשענה על הדלת. דמעות עלבון צורב ניגרו על פניה.

מעודה לא נפגעה בגסות כה רבה כשם שפגעה בה יעל הוד. נאלצה להזעיק כל כוחות נפשה כדי להבליג משך שהותה של יעל הוד בדירתה. כעת נאנקה כחיה פצועה. אנקה רדפה אנקה. קפצה שפתיה. שרירי צוארה נמתחו בעוית.

בצעדים כושלים פסעה לחדרה. גבה שחוח. ראשה נרכן על חזה. ידיה רעדו כמוכת קדחת. הטילה עצמה על גבי המיטה. טמנה ראשה בכר ובכי יתמותי שינק גרונה. היא לא נבהלה מפני איומיה של יעל הוד. כלל לא חששה שמא תעז זו לפגוע בה. אך נכוותה מההתנפלות הגסה. מההתקפה הקרה והאכזרית שלא ציפתה לה.

שעה ארוכה חלפה עד שנרגעה. נשימתה היתה סעורה אך בכיה פסק. דלל. “עלי לפגוש בפלד”, הירהרה. “מחר אגש למשרד”. ידה גיששה על גבי הארונית הסמוכה למיטה. תפסה במחזה, משכה אותו אליה והחלה מעיינת בו. אצבעותיה נלפתו בכוח סביב לחוברת. “איש לא יעז לגזול ממני את התפקיד”, לחשה, “איש לא יהין לעולל לי כדבר הזה”.


 

כ"ט

פלד צעד בחדרו חסר⁻מנוחה. ככל שמחוג השעון הלך והקיף את לוח הספרות כן נטרדה שלוותו. בכליון עינים ציפה לרגע בו יעלה באוזניו טרטור המצילה המכריז על בואה של אילה.

למרות טרדות היום שחלף מצא עצמו מהרהר בה ארוכות. מדי פעם בפעם העיף מבט לעבר הנברשת שהשתלשלה ממרכז התקרה. צימצם עיניו ברוגזה. כל ארבע הנורות שפעו אור. ניגש לכותל ולחץ על אחד משני הכפתורים הלבנים. שתי נורות כבו. הנורות שנותרו דולקות, הטילו אור עמום על פני החדר. רעומה, שהיתה שקועה בקריאת העתון, נשאה ראשה מופתעת.

– מה לך? – שאלה בקול צורם.

– לא כלום! – חדלי עם השאלות הטורדניות שלך! – הרים קולו – אני עייף קצת. זה הכל. ישיבות על גבי ישיבות. הרי את יודעת מה פירושו של דבר לגשת למחזה חדש.

– אני יודעת, – התכווצה – גם אני הייתי בעבר שחקנית. התזכור?

– זוכר, – נהם – זוכר…

פסע פסיעות גסות, מקיר לקיר. ראשו שחוח. מבטו מטייל על פני המרבד הפרסי השטוח על גבי הרצפה. מבקש בנפשו שיארע נס ובמקום רעומה הנועצת בו מבט מטופש תהא מצויה אילה.

– האם מישהו צריך לבוא אליך?

– הה?– פיו נפער – כן… מישהי. בעצם לא משהו חשוב. איזו שחקנית צעירה. אני רוצה לבחון אותה לאחד התפקידים שבמחזה.

מעיני רעומה בקע מבע של כלב מוכה. קיפלה את העתון והניחה אותו על גבי השולחן. שכלה רגל על רגל ומתחה שולי שמלתה להעלים ברכה שנחשפה.

– זמן רב חלף מאז עסקת לאחרונה בהתאמת תפקיד לשחקנית צעירה – אמרה בקול חלוש – האם היא יפה?

– יפה? – פלד עצר במקומו. דומה, אחוז שרעפים פנה אליה – כוונתך לשחקנית הצעירה?

– כן.

– זה ענין של טעם אישי. – משך בכתפיו – תפגשי עמה ותשפטי.

– עד כה הצטיינת תמיד בטעם משובח!

– חדלי! – רטן. עיניו רשפו זיקי חרונו. – איני סבור שמצב⁻רוחי יפה להלצות תפלות.

נענתה לו. סגרה פיה. לא היה טעם בדין ודברים שלכל היותר היו עלולים להסתיים בהטחת דלת זועמת בפניה. נותרה לה הברירה: להשלים עם כל המתרחש עמו. להסכים לנעשה מתוך תקוה שאי⁻פעם עתידים הדברים לקבל צורה שונה. חדלה לחוש בהשפלה שבמתרחש. השנים החולפות קרבוה לרעיון כי פלד חי חיים עצמאיים למרות שהם שוכנים תחת קורת גג אחת. חזרה ונטלה את העתון. פרסה אותו והחלה שוקעת בעיון מרפרף.

פלד לא חדל לנוע בחוסר⁻מנוחה. חזר והתבונן בשעונו. השעה היתה רבע לפני תשע. החל לפקפק אם אילה עתידה להגיע. תשוקה שרגשה בקרבו הלכה וגברה. האזין לתקתוקו של השעון הגדול הניצב על גבי הארון. הקצב הבלתי פוסק גירה את עצביו והגביר מתיחותו.

– מה השעה אצלך? – שאל.

– רבע לתשע, – ענתה – עוד מעט עלי ללכת.

– לקולנוע?

– כן. בחברת רעיתו של פורת.

– אני מקוה שתיהני.

– גם אתה. – מילמלה באפס⁻קול – נראה שהשחקנית הצעירה אינה שׂשׂה במיוחד לקראת התפקיד שאתה חפץ להציע לה. מי היא?

– שחקנית חדשה, – הפטיר – זמן קצר בתיאטרון. איני זוכר את שמה.

ביקשה לומר לו שהוא משקר; להתריס על שהינו רואה אותה בחזקת שוטה שאינה מבחינה במתרחש עמה; להטיח בפניו את כל מה שאצרה בקרבה תקופה ארוכה. תחת זאת בלמה פיה. קפצה שפתיה ולא הגתה מאומה. נוח היה לה לשקוע בדממה. להמשיך לשחק בתפקיד השוטה.

צלצול חד בקע את הדממה.

– היא באה! –קרא פלד. שמחה צפה בעיניו. – פתחי את הדלת!

– כן.– צייתה וקמה מעל הכסא.

במהירות חצתה את החדר ופנתה לעבר הדלת. בפתח ניצבה אילה. רעומה זיהתה אותה מיד. נזכרה ששיחקה במחזה שנכשל. יפה היתה. יותר מזאת – חושנית. עמידתה גאה, רועפת סביבה בטחון.

– מר פלד ממתין לי.– אמרה.

– אנא, הואילי להכנס.

רעומה הגיפה את הדלת. הניפה ידה והורתה לעבר חדר⁻עבודתו של פלד. סברה שאין טעם להכנס בעקבותיה. אך בלי לתת לעצמה הסבר על שום מה ומדוע מצאה עצמה עומדת לידה, שעה שפלד קידם פניה.

– ערב טוב,– אמר בקול מאופק – הואילי נא להכיר את רעייתי, רעומה. זאת אילה, שחקנית חדשה בתיאטרוננו.

מסתבר שלא שכח שמה. רעומה שלחה בו מבט מרפרף. היה בו שמץ התיסרות. אצבעותיה החזקות של אילה לחצו כף ידה הקטנה.

היתה זו הפעם הראשונה שאילה נפגשה פנים אל פנים עם רעומה. בחנה חזותה. ראתה אותה גוצה ושמנה. פנים עצובות שלחשו בהן גחלי עיניה. היתה בדיוק כשם שסברה.אשה שתש כוחה. נמנית עם סוג הנשים שבגיל צעיר, יחסית, יבש לשדן.

– שמחה להכירך. – אמרה – אני מקווה שהערב יעלה בידי לקשור עמך שיחה שתקרב את שתינו.

– צר לי על שלא נוכל לעשות זאת, – הפטירה רעומה.משראתה את הבעת ההשתוממות שנרשמה בפני הצעירה, נחפזה להוסיף – האם פלד לא סיפר לך שלא אהיה בבית? הרי אני תמיד מפריעה בשעת התאמת התפקיד לנבחנת.

– לא! – רטנה אילה ונעצה מבט תובע הסבר בפניו הנבוכים – פלד לא סיפר לי. באתי מתוך תקוה לפגוש בך ולהכירך.

– הדבר נשמט מזכרוני, – התנצל – לא זכרתי זאת.

נפלה דממה. בחלל שוטטו מבטים חסרי מנוחה. בפי איש מהם לא נמצאה מלה מתאימה שתקטע את הדממה המעיקה. תקתוק השעון הלך וגבר. בתווך, בין פלד לאילה, עמדה רעומה. הרגשתה היתה כאילו שני כוחות מופעלים כנגדה בכוח מחץ רב. פלד כיעכע. ניקה גרונו מפקעת ליחה שהטרידה אותו. רעומה חששה שמא רמז לה להסתלק. היא התנערה.

– סלחו לי, – ביקשה – עלי ללכת.

שפתיה הדקות נפשקו לחיוך רפרפני, מהסס. הרכינה ראשה ופנתה לצאת. אור נורה גדולה שבקע מחדר ההמתנה הטיל צללית גופה משעמדה בפתח החדר, על גבי פיסת הרצפה החשופה עד לשפת השטיח. צל רגליה הרחבות נדמה כשני מוטות מגושמים.

– שבי, בבקשה. – הפטיר פלד.

אילה הסירה מעילה. גחנה והתישבה על גבי הכסא ששמר עדיין על חום גופה של רעומה. מבטו ביקש לפגוש במבטה. אך היא השתמטה ממנו. לא נוח היה לה ברגע זה, בעוד בחלל מרחפת תחושתה של האשה האחרת שטרם יצאה מהבית. לא שיערה לעצמה, כי כאשר תלבש אשת חיקו דמות ממשית בעיניה, תהא הרגשתה רעה.

עלה קול פתיחת דלת. אחר בקע הד הטריקה. פלד נשם לרווחה. התחייך וחיכך בשמחה כפות ידיו.

– ובכן, – צהל – שנינו כאן.

העדיפה לא לענותו דבר. מבטה שוטט בחוסר מנוחה על גבי הרהיטים הכהים. נח על הארון. ליד השעון מונח היה כובע של רעומה. מבטה חלף וננעץ בתמונת פלד ורעיתו המונחת על גבי השולחן. בכל אשר פנתה, ידעה כי אין לה זכות לשהות במקום זה. לראשונה חדרה לתודעתה ההרגשה כי עמדה לבצע מעשה שטות שאין לו הצדקה.

– מדוע את שותקת? – חרד – משהו אינו כשורה?

– הכל כתיקנו.

– יפה. – שמח וסבר⁻פניו קרן מקורת⁻רוח – מה דעתך על חדרי? זהו החדר בו אני מתגורר מהיום הראשון ליסוד התיאטרון. היו זמנים שלא הייתי מוכן להמירו בחדר אחר בעבור שום הון.

– היו זמנים?

– כן. – השיב ושפך דיבורו הלך וגבר. שׂשׂ להקל המעמסה המעיקה עליו.– כיום פני הדברים שונים. אין לי כל שפה משותפת עם רעייתי. זה שנים שאנחנו לא חיים ביחד. סבורני שהגיעה השעה הנאותה לשנות מהלך חיי. ראשית, ברצוני להעלות את התיאטרון לרמה ששום תיאטרון אחר בארץ לא יוכל להתחרות בנו, ושנית, – נעץ בה מבט שופע אמון – אני עומד לשנות סדרי חיי.

תוך⁻כדי האזנה גברה בה הכרה שעליה להמלט מכאן, בטרם תמצא עצמה בסבך הרפתקה הנוגדת למעשה הרגשתה הפנימית, למרות שעד לפני דקות ספורות הזדהתה עם הכרת המעשה שלקראתו היא חותרת.

– אינך סבור שאתה מספר לי דברים שאינם שייכים לי?

– אני? – לשונו לעה בפיו. נבוך קמעה. – ברצוני… הרי מוטב ותכירי את כל הסובב אותי. – ביקש לפרוץ מבוכתו – עיקרו של דבר, הבה נדון בך.

– בי?– התעלמה מהכוונה שביצבצה בדבריו.

– ודאי, – התנשף – אין טעם שנמשיך לתעתע איש ברעותו.

צוארו הדק והגבוה בקע מתוך סודר אדום. צבע שהלם חיוורון פניו. פלד משך כסאו לפנים. ברכיו כמעט נוגעות בברכיה. ראשו נמצא במרחק מועט מראשה. שפתיו נפשקו. יכלה לראות שחור הניקוטין של הסיגריות שהצטבר ברווחים שבין שיניו הקטנות. כעת הבחינה בשומה קטנה ושחורה בלחיו. שערה שחורה צמחה בתוכה. מסתלסלת. קמט דק נמשך מהשומה לעבר שיפולי הסנטר. אור החשמל קרן בדיוק מעל לראשו. בלוריתו הפרועה הטילה צללים על פניו. אלה נראו כשדה שנחרש תלמים ארוכים ועמוקים.

– אילה, – לחש בקול צרוד, מחוספס משהו – מוטב ונגיע לידי הבנה מלאה. אני זקוק לך באותה מידה שאת נזקקת לי… – קולו שנצרד השמיע לפתע צליל דק וגבוה. צורם ומגוחך. הצליל הגבוה ריחף מיותם בחלל. פלד נדם. חיפה בכפו על פיו. כיעכע במבוכה.

– באיזו מידה לדעתך, אני נזקקת לך? – יותר ויותר ששהתה במחיצתו, התבהר לה שמעודה לא היתה מסוגלת להתרפק עליו. תמהה כיצד נסחפה לרעיון זה שלא הירפה ממנה במשך התקופה האחרונה להיותה בתיאטרון. עתה הבינה מה גדולה איוולתה.

– רצונך להיות שחקנית נודעת, כן? – זקף פלג גופו העליון, שלח רגליו לפנים, דומה נכרכות סביב לרגליה. אילה לא נעה. חשה כיצד כל שריריה נמתחים. כולם מקשה אחת. פלד הניח ידו על יריכה המוצקה. אצבעותיו שלטפו אריג שמלה הצמרי חשו בעור החלק העוטה שרירי הרגל החטובה – אני זקוק לך, – לחש – את יודעת זאת היטב מהרגע הראשון בו נתקלנו איש ברעותו. מוטב ונמצא שפה משותפת. תוכלי להרחיק לכת בתיאטרון. אתן לך תפקידים שמעודך לא חלמת עליהם. הרי זו תהא ההזדמנות הג…

אילה הצמידה אצבעה לפיו.

– מהו חלקי במשחק?

פלד נרעד. שפתיו נפשקו ונשקו לאצבע. גחן ותפס בזרועה. אילה חשה ברטט החולף בגוו.

– היי שלי. – לאט.

מבטו ננעץ בפניה שופע אמון. בקשת תחינה חרישית צפה בפניו. אכן, למדה לדעת שנזקק לה. אך משהסתבר לה כי מסוגלת היא להדבירו, הבינה כי מעודה לא היתה מסוגלת לשאת גיפופיו. במתינות קמה מעל הכסא. פלד עקב בתמהון אחר תנועותיה. באדישות ובשלווה לבשה מעילה. נטלה את הארנק ופנתה אליו.

– אני מצטערת מאד, פלד, – אמרה ופניה חלקות מכל מבע שיהא בו כדי ללמדו משהו מהמתרחש במוחה – נדמה לי שאין טעם להמשיך בשיחתנו. הדגשתי בפניך פעמים מספר שכל תגובת חיזור שלך תעורר בקרבי סלידה.

הפעם האמינה באמונה שלמה באשר אמרה.

פלד ניתר בחרון מעל הכסא. יותר משהופתע, נפגעה גאותו. התשוקה שצימררה בשרו נמוגה וחרון השתלט עליו. נכון היה להתקיפה ולהכריעה על גבי הספה שניצבה בצד. קרב לעברה בצעדים זעירים.שפוף. עיניו מזרות שנאה. סבר שתיסוג לאחור. אך להפתעתו לא זעה ממקומה. במנוחה עמדה והמתינה עד שקרב אליה.

– שקול מעשיך! – הזהירה אותו.

– כבר שקלתי. – נהם.

קרב אליה. ידיו נכרכו במהירות סביב לגבה. שפתיו נצמדו בלהט לחלקת צוארה. שפתיו היו קרות. הגביר מחץ התקפתו. כף ידו עלתה וטפסה על שדה המוצק. האצבעות לטפו ברטט את הפטמה הזקורה.

זיק מחשבה ניצנץ במוחו עם געוש חושיו כי היא אינה מגלה כל התנגדות. דומה היה לו שהוא עומד לגבור על סרובה, שנישמתו הלכה וכבדה, נשמת אדם שיצריו הבהמיים הותרו. פיו נצמד לפיה. שפתיה נקפצו. נשך לחיה בחמת⁻זעם. צלילות דעתו התערפלה משביקש להתמזג בגופה.

עיניה היו פקוחות. בשאט⁻נפש התבוננה בגבר שנדבק אליה בסחף פראי. ריח של באשה בקע מפיו. משכה רגלה לאחור, הרימה אותה והלמה בברכה בכוח רב בחומשו.

זעקה קטועה פרצה מגרונו. פלד צנח למרגלותיה. מחמת הכאב הרב שפילח בני מעיו התכוץ. הכאב היה חד. חודר. יללה חרישית בקעה מקרבו. עצר נשימתו. אימץ שרירי בטנו הרפויים, ומכוּוץ כפקעת חבלים התגלגל מחמת הכאבים למרגלותיה. שיניו טבעו עמוק בשפתיו. נאבק עם כאביו לבל יאנק. הפנה ראשו למעלה ויראה בקעה מעיניו.

– נחש! – סינן מבין שיניו ההדוקות בחרון.

– הזהרתי אותך, פלד. – החלה פוסעת לעבר הדלת – מוטב ותלמד להאזין לדברים המושמעים באוזניך.

פלד התנשם עמוקות. ריאותיו הלכו והתרחבו. הכאב החריף פג קמעה, התרומם. עדיין נשען על ברכיו וכפות ידיו נתמכו בשטיח. בכבדות פלט אויר, אומד את המרחק שבינו לבינה. מבקש להסתער עליה.

– אל תזוז ממקומך, – לחשה – אינני אחראית לתגובותי.

– כלבה ארורה! גידף חסר⁻אונים.

– מוטב ולא תעמיד אותי בנסיון. – התרתה בו – אם בדעתך לחזור על התקפתך הגסה והברברית, נסה בבקשה.

מעודה לא נראתה לו כה נאה ומושכת, נשית ויחד עם זאת שליווה. דומה והאיומים שהשמיעה צפו ועלו מקרבה ללא כל מאמץ. בעמדה שם ליד הדלת, עוטה מעיל על כתפיה ואוחזת בידה ארנק, נדמתה לו כבת⁻טובים העומדת לצאת לטיול קצר שיבדר רוחה. כלל לא העלה בדעתו, כי כשלון מעין זה שאירע צפוי לו.

– את עוד מצפה למשהו בתיאטרון? – שאל בלעג מר.

– לא. – אמרה.

– יפה שאת מבינה שחיסלת את עניניך בתיאטרון שלי!

– למדתי להבין בשהותי הקצרה כאן עוד הרבה דברים. אני אסירת⁻תודה לך על כך. – הדגישה באירוניה.

– אני ארדוף אותך עד חרמה! – הסתמר. למרות הזעם שגאה בקרבו, פחד ממנה. לא העז לשנות במאום צורת כריעתו – אני נשבע לך שמוטב ולא תנסי להתקבל לתיאטרון אחר, משום שלא יקבלו אותך. אני אדאג לכך!

אף שריר אחד לא זע בפניה. קלטה את האיום שליווה ובוטחת בכל אשר תפנה. רגועה היתה כשם שלא חשה מעודה. שלמה עם כל אשר עשתה.

– ערכי עולה בעיני. – צחקה בגיל – לא שיערתי לעצמי שאתה מיחס לי חשיבות כה גדולה. תגרום לי קורת⁻רוח, אם תנסה להכשיל אותי.

– התנדפי מכאן! – רטן.

– שמור הערה זו לעצמך. ידעת עוד קודם לכן שאין בדעתי לשהות במחיצתך יותר מאשר אני אמצא לנכון.

הפנתה לו עורף, בפסיעות מדודות עברה את המרחק שבינה לדלת הכניסה. פתחה אותה, שלחה לעברו בת⁻צחוק לגלגנית והגיפה אותה בעדינות. בצעדים מאוששים ירדה במדרגות. הרגשה של אושר גאתה בקרבה. לא שיערה לעצמה מה טובה תהיה תחושתה.

צעדה על גבי המדרכה, חוזה בעיני רוחה בדודו. לשונה לעה. מצאה עצמה לוחשת שמו. חום נפלא אפף סגור לבה. אני אוהבת פוחחים, לחשה.אני אוהבת אותם על שהם גזע נאה וחזק. על שאחד מהם שייך לי, ולי בלבד.

ככל שהאוטובוס התקדם בדרכו לצפון העיר כן גבר געש רגשותיה ההומים לקראתו. שקועה היתה אך ורק בו. נהם המכוניות, המולת הקהל וקצב געש העיר ההומה לעת לילה לא הגיעה לאוזנה. ירדה בתחנה האחרונה, פנתה ומצאה עצמה רצה לקראתו.

נשימתה סערה. חום גופה הלך וגבר. בחפזון דלגה על המדרגות, דחתה בכוח את דלת הברזל שניתרה ממסגרתה והלמה ברעש בקיר. דודו ישב ליד שולחן עבודתו. הרעש הרתיעו ממקומו. הסתובב, ומשראה אותה פורצת למרתף נעץ בה מבט תוהה.

במחצית הדרך אליו נעצרה. נשמה נשימה עמוקה. דודו ישב מולה כשם שביקשה לראותו. לבוש ברישול. בלוריתו פרועה. צבעה ערמוני. עיניו שחורות ופניו נאים,ישרים ומביעי כוח. כתפיו רחבות. מזקירות צואר חסון. היה זה דודו שלה, קרבה אליו בצעדים מתונים.

– איך אתה מרגיש? – שאלה ותוּ לא.

– סבורני שהחלמתי. – קולו העמוק נשמע לה כמנגינה מרגיעה.

– דודו, – לחשה – התגמול לי חסד?

– מה?

– ספר לי על עצמך. ספר לי על עברך. ספר לי על המתרחש בקרבך. אל תכסה ממני דבר. אני רוצה לדעת כיצד אתה נוהג לחשוב. כיצד אתה יוצר. מהי דרך עבודתך ואהבתך. ספר לי הכל…

ניצבה מולו. באפס⁻כוח עוד החזיקה מעמד ולא התמוטטה. פניה לבשו הבעה רכה, כמעט חולמנית, משנטל אותה בזרועותיו, ואילו היא השעינה ראשה על חזהו. מאזינה להלמות לבו. שאפה לקרבה ריח גופו הצעיר. ספגה בשכרון⁻חושים בושם חריף זה שהתמזג בקרבה ליקוד רגשותיה.

– מה קרה? – שאל בתמהון. מעודו לא החזיק אותה בזרועותיו כה רכה וכנועה.

– הבט בי, – הרימה ראשה.

אגמי עיניה היו שטופות דמעות. פניה קורנים אושר.

– אתה מבין? – לחשה.

– כן. – טמן פניו בשערותיה.

– דודו, – מילמלה – הלילה כולו לפנינו…. שעות ארוכות תספר ואני אקשיב… דודו… את מבטיח?

– אינך שומעת כי אני כבר מדבר? – השיב בהמיית⁻רוך שהציפה ישותו.

אכן, האזינה להלמות לבו שהלכה וגברה.


 

ל.

תיקתוק השעון בחדרו של פלד לא פסק. לגביו תמו הלבטים; לגביו חדלו האשליות ונמוגו ברגע ששמע טריקת הדלת הנסגרת מאחורי גבה של אילה. ואילו השעון המשיך בשלו, לתקתק. לב ברזל. פלד תפס בכרית המונחת על גבי הספה. הניף ידו והשקיע כל חמתו בכר שהונף ופגע בשעון שהתגלגל ונפל מהארון על גבי השטיח. התיקתוק נדם. המכונה העדינה נפגמה.

פלד התנשף בכבדות, ככל שחזר והירהר באשר התרחש בשעה האחרונה בביתו איבד את השליטה במעשיו. צעד לרוחב החדר מנופף בידיו. מבקש לזעוק מרה. קרב לארון, הושיט רגלו ובעט בו בכל כוח. נשמע רעם של עץ מתפצפץ. מיד לאחריו עלתה געית⁻בכי של הפעוטה שנמה בחדר הסמוך. מעבר לקיר שעליו נסמך הארון.

בבת אחת הצטללה דעתו. פתע הבין כי התנהג כשוטה מובהק. בכי הפעוטה הלך וגבר. הרעש החריד אותה משנתה. פלד פסע בצעדים רחבים לעבר החדר החשוך. העלה בו אור ומצא בתו עומדת במיטה וממררת בבכי.

– מה יש פעוטתי? – נטל אותה בידיו.

ידיה נכרכו בהמייה חרישית סביב צוארו. ראשה העטור תלתלים בהירים נח על כתפו. פלד לטף גבה ברוך.

– הרגעי, רותי, – לחש – הרי אבא’לה נמצא אתך.

נשימתה של הפעוטה נשתנקה. חדלה להתיפח. הרימה ראשה ותחבה ידיה הקטנות בתוך בלוריתו דמעות ניגרו על פניה. ניכר שנתבעתה.

– איפה אמא? – ביקשה לדעת.

– אמא עוד מעט תשוב. – בזהירות נשא אותה למיטה – עליך לישון, ילדתי. אבא ישב לידך עד שתרדמי.

הפעוטה עצמה עיניה. פלד כיסה אותה בשמיכה עד לסנטרה. ראשה הזעיר בלט כתמונה צבעונית נהדרת על גבי ציפית הכר הלבנה. פלד פסע על בהונות רגליו לעבר הקיר וכיבה את החשמל.

– אבא’לה! – קראה הפעוטה.

– אני כאן, – השיב – אבא נמצא לידך.

– רותי לוצה סיפור. – התחנחנה.

– אבא יספר על שלגיה. – ענה בקול נמוך.

כסא ניצב ליד המיטה. גחן והתישב. משהחל לרקום עלילת הסיפור הלכה ורגעה סערת רוחו. חידד שמיעתו והאזין לנשימתה הקצובה של בתו. מזכרונו נמחתה התקרית. הפסיק לספר. הילדה נרדמה.

חרש יצא מהחדר. השתוקק לחזור וליטול בידיו את המחזה “בת נכר”. לקרוא בו שנית. נדמה היה לו ששמע צעדי אשה בחדר המדרגות. עצר ליד הדלת והאזין. מסתבר שלא טעה. מבעד לעין הקבועה בדלת, התבונן בחדר המדרגות. נרתע לאחור ונחפז לפתוח את הדלת. יעל הוד עמד מולו, מתנשפת.

– ניחנת בכשרון מיוחד, – נשפה – לכוון תמיד את הרגע הנכון.

בלי להמתין לתשובתו נכנסה לחדרו. עד שחזר והגיף את הדלת, הטילה עצמה על הספה. הסמיכה גבה לקיר. השילה נעליה והעלתה רגליה. משנכנס פלד הצביעה על השעון המוטל על גבי השטיח.

– לשם גיוון, – חייכה – החלטת לעסוק בשענות?

– שטויות!

נחפז להרים את השעון. סומק עז צף בלחייו. מיהר והניחו על גבי השולחן.

– ודאי לא המתנת לי? – שאלה.

– לא במיוחד – נפנה אליה.

– התגעגעתי עליך – גיחכה – ואתה יודע היטב, מתי אני מתחילה לחוש בגעגועים עליך.

– כן. – הפטיר ביובש רב – מה רצונך?

– אל תעסוק בי כבעסק שאתה עומד לבצע! – רטנה.

– מה פשר השיחה הטלפונית המשונה שלך היום?

העדיפה שלא לענות. שתקה. נעצה בו מבט קר. התפרקדה לאורך הספה. לא נחפזה. חיבה יתירה חיבבה ברגע זה את הדממה שנשתררה. ידעה שפלד תוהה לדעת באיזו קדרה בדעתה להקדיח תבשילו. חזה עלה וירד. חזה גבוה. נתון בתוך חזיה נאה.

– תשתי משהו?

– לא. תודה. – סרבה – אני תוהה לדעת באיזו מידה הנך נוהג לקיים הבטחותיך. אם כן,הרי אתה סוחר גרוע ואדם קטן. או שמא אני פוגעת בך, יקירי, אתך הסליחה. יתכן והזקנת. כוח זכרונך תש.

– אינך מתעתדת להעליב בי?

– לא. אני מתכוונת לגרוע מזה!

– ובכן, אני מוכן. – פלד התישב על פאת השולחן. פניו התקשו. גבותיו התרוממו. מצחו נחרש קמטים נכון להדוף כל התקפה.

– דומני שהגענו לפני שבועות מספר לידי הסכם, כי אני אבצע את תפקידי ב“הצדק יופיע”. זה היה הסעיף שלי בהסכם. ביצעתי אותו. הצד השני לא עמד בהתחייבותו עד היום. היה עליך למצוא למעני מחזה. בימים אלה היינו צריכים להתחיל בחזרות. מה קרה?

אשר יגור בא. לא היה טעם בהתנצלויות. פלד אף לא מצא עצמו כשר להשמיע מלים חסרות⁻שחר שיחפו על אי קיום הבטחתו. היתה אפשרות אחת והיא – לדבר בכנות. לא להסתיר מפניה דבר.

– נכון, – הודה – לא קיימתי את הבטחתי. אבל, – מיהר להוסיף משראה כיצד הזדקפה בתנועה מאיימת – לא שכחתי את ההסכם. הוא עדיין עומד בעינו. לך ודאי שאיני צריך להסביר מהו מצבו של התיאטרון. אירע מקרה ונמצא מחזה מקורי טוב, שכעת השעה כשרה להעלותו. מתוך שיקולים שונים לא יכולתי לחפש למענך מחזה. עלינו להופיע בעוד חודשיים לכל המאוחר עם הצגה חדשה. אין לנו מה להציג. סחטנו כלימון את “קיסר וקליאופטרה”. מלבד “נער הפז”, עלינו לעשות משהו אחר. הזמן היה מוגבל. זהו כל הסיפור.

– יפה, פלד, השיבה במנוחה – זה מתקבל על הדעת.

פלד נשם לרווחה. חיוך צף בפניו. חריצים שעוקפים פיו, החריפו. בקלילות ניתר מן השולחן. קרב לספה, נטל את הכרית והניח אותה סמוך לראשה של יעל.

– אל דאגה – ביקש לפייסה – רק אסיים את המחזה הזה ואני יכול להבטיח לך שעוד תופתעי מהתפקידים שתאלצי לשאת בהם.

– אתה צודק, – טפחה בריעות על כתפו – תמיד טענתי שאתה אדם גמיש. זמני דוחק. עלי ללכת. טרם הודעת לי מהו מועד החזרות.

– אילו? – נדהם.

– של “בת נכר”. – ענתה ונעלה נעליה.

– אינני מבין אותך – תהה.

– פלד, – הגתה שמו באיטיות. מדגישה הברה אחר הברה – קראתי את המחזה. התפקיד נועד למעני. אתה טועה טעות גורלית אם אתה חושב שיש בכוחה של מרים לבצע אותו כשם שתובעים נתוני התפקיד.

דמו קפא בעורקיו.

– סבורני שלא הבינותי אותך…

יעל פרצה בצחוק. קמה מעל הספה וקרבה לכסא עליו ישב. עמדה מולו. כך שנאלץ לשאת מבטו מעלה. הבחין בפימה שהחלה לתפוח מתחת לסנטרה העגול. צחוקה גווע. פסעה למרכז החדר. גבה היה מופנה כלפיו. מבטה שוטט על גבי ארון הספרים הגדוש.

– שוחחתי אחר הצהרים עם מרים, – אמרה ולא טרחה להפנות ראשה – היא אישיות מענינת. תקיפה. אינה מוכנה לוותר על התפקיד. אני סבורה שיהא עלי לגרום לך אי⁻נעימות. אתה תצטרך להסביר לה שחלה טעות. אי⁻הבנה. מובן שאני בוטחת בך שתעשה זאת בלשון עדינה. איני רוצה שמרים תפגע. תסביר לה שלאחר עיון מעמיק במחזה הגעת לכלל דעה שאינך יכול להטיל על כתפיה תפקיד זה.

פיקת גרונו עלתה וירדה כמטוטלת של מכונת שאיבה. בפיו הצטבר רוק. החליק אותו דרך גרונו להרטיב כתליו שיבשו.

– שמעי, – חרחור של חיה נשחטת בקע מקרבו – הוציאי את הרעיון הזה מלבך. איני עומד להסביר ולא כלום למרים. פרט קטן מוטב שתסבי אליו תשומת לבך. לא אני מצאתי את המחזה הזה. היתה זו מרים שגילתה אותו. היא הביאה את המחזה אלי ואני מצאתיו מחזה מצוין.

– גם אני. – השיבה בקול חסר⁻גוון, מטיל שעמום. – איני יודעת מהי האמת. אבל הבה נניח שמרים הביאה אותו. העובדה היא שהמחזה נמצא כרגע בתיאטרון ואני רוצה לשחק בו.

– הדבר לא בא בחשבון!

– מותר לי לדעת מדוע?

– בראש וראשונה מבחינת ההגינות. יתכן ובמקרים רבים שגיתי בשיפוטי שלא מדעת ופגעתי באנשים רבים. אך איני מתכוון לפגוע אי⁻פעם במרים. היא עזבה את תיאטרון “במה” בהיותה השחקנית הגדולה ביותר בארץ, באה והצטרפה אלינו, שהיינו באותה תקופה, תיאטרון מתחיל. היא היתה זו שדחפה אותנו מעלה מעלה. – פלד גיחך במרירות – את היית דרדקית קטנה, בלתי נודעת, שעה שהופעת לצידה בתפקידים זעירים. ואילו כעת את שׂשׂה לפגוע בה.

יעל הוד סרה מארון הספרים. בצעדים מתונים קרבה והתישבה על גבי הכסא. שכלה רגליה. לשונה חפזה על שפתיה. עיניה הגדולות נעצמו. אחר פקחה אותן ונעצה בו מבט קר. חסר⁻רחמים.

– אין אנו חיים בתחומי ההיסטוריה, – ליחששה – מרים היתה גדולה ונשארה כזאת. אני הייתי קטנה ואינני כזאת. ברור? אני אגואיסטית, פלד. הרבה יותר גדולה מכפי שאתה משער לעצמך. אבל אני עושה זאת בתחומי שיקולים העלולים להביא תועלת אמנותית וחומרית לתיאטרון. אם מרים תשחק במחזה זה, עלול להיות שאכן תושג הצלחה אמנותית, זו שהתיאטרון נזקק לה מאד. – ליגלגה – אך אם אני אשחק במחזה זה, תהא זו הצלחה אמנותית לא פחותה, ויחד עם זאת הצלחה כספית גדולה. אתה הרי יודע, יקירי שאילפתם אותי להיות קוסמת בעניני כספים. לא כן? – חיוך שכולו אירוניה דקה ריצד בעיניה – אסור לך לשכוח לרגע קט שרובו של הקהל הוא נוער. קהל זה שנוהר בהמוניו לתיאטרון, לא יבוא לשם בזכות שמה של מרים. הוא יבוא בזכותי. עדיין אני נחשבת בעיניהם כשחקנית צעירה יחסית. הפרסום, פלד, הינו שיקול נכבד מאד שאינך יכול להתעלם ממנו.

פלד קלט דבריה בשימת⁻לב. קשה היה להכחיש כי בנקודות רבות צדקה בשעה אחרת ודאי שהיתה מצליחה לשכנעו. יתכן וזה היה מתרחש בנסיבות בהן היה הוא מביא את המחזה ומחפש אחר שחקנית שתהלום את התפקיד. אולם לא נשכחה ממנו לדקה העובדה כי היתה זו מרים שגילתה את המחזה. שלוותו נגזלה. מדי פעם הניע ידיו בעצבנות הולכת וגוברת.

– צר לי, – אמר – אינני רוצה לאכזב אותך. אך איני מתעתד כלל וכלל לנהוג כבקשתך. מוטב ולא נחזור שנית לנושא זה. את עלולה להתקל בקיר אטום.

למרבה הפתעתו צחקה יעל.

– הקילות מעלי מעמסה כבדה. – אמרה.

– והיא?

– ממש נתת בידי אמתלא מצוינת להתפטרותי!

– מה?– נדהם.

– בדיוק כך! – הפטירה ביגיעות – הפעם החלטתי נחושה: היא או אני. הגיעה השעה, פלד, להחליט מי עדיפה על מי. סבורתני שאתה די נבון כדי לדעת מה רצוי לתיאטרון יותר. אבל, יהא זה אולי הוגן אם תפרעו את שטר החוב שלכם לתיאטרון “במה”. אתם נטלתם מהם את השחקנית הטובה ביותר שלהם. זה היה בעבר. כיום, בהווה, השחקנית הטובה ביותר שלכם, תתחיל לשחק בתיאטרון “במה”.

– לא! – זעק והלם באגרופיו בספה – אינך יכולה לעולל לנו כזאת!

– וכי יכול אתה למנוע ממני זאת? – התגרתה בו.

חזהו שקע. האויר נסחט מריאותיו בשריקה. גבו נתגבן. חש עד מה נחלשה השפעתו עליה. חלפו הזמנים בהם יכול היה לשכנעה בחלקת⁻לשונו, עת גידל אותה בחממה. ציפור נאה שכנפיה חלקות כמשי. היא גדלה והפכה לדורבן קוצני. עתה לא יכול היה ללטף גבה ולהרגיעה שמא יפגע. בראשו המתה מבוכה. קשה היה לו להשתלט עליה. לקשור חוט בחוט.

– יהא זה מגוחך, פלד, אם אתה במו ידיך תושיט לתיאטרון מתחרה עזרה כה גדולה. גלוי וידוע ברבים עד מה מרחיקה לכת האהבה שהתיאטראות רוחשים אחד לשני.– קולה היה רוגע, שלוו ובוטח – אני יודעת שהופתעת. לא שיערת כי יום אחד אני עתידה להשליך בפניך גט⁻פיטורין. אך, – פלטה אנחה – מסתבר שהזיווּג לא עלה יפה. האשה עלתה כפורחת והבעל הלך וכמש.

– זאת היא הבדיחה הטובה ביותר ששמעתי השנה. – פלד התאמץ לחייך. פיו היה מעווה. הניף ידיו. ניכר בו הרצון לשוות לשיחה זו גוון של מהתלה. – שמעי, יעל, חוש ההומור שלך מצוין.

– אינך סבור שאני מהתלת בך?– זקפה בו מבט חודר.

– אני משוכנע בכך, למען האמת!

יעל הוד נטלה את ארנקה. פתחה אותו ושלפה מתוכו מעטפה ארוכה ולבנה. חזרה והניחה את הארנק על ירכה. ואילו את המעטפה הניחה על כף ידה כאומדת משקלה. פלד עקב בחשש אחר כל תנועה שלה.

– יקירי, – הפטירה לבסוף – אחד הדברים שלמדתי ממך הוא להיות עקבי, יסודי. לאחר שניהלתי שיחה לבבית מאד עם מרים, התקשרתי עם הנהלת תיאטרון “במה”. מסתבר שנקלעתי ממש לישיבת ההנהלה. שאלתי אותם מה הם עלולים להציע לי במקרה ואטוש את תיאטרון “זוית”. מסתבר שהם למדו להיות זריזים לא פחות ממך. הערב הביא לביתי שליח מיוחד מעטפה זו. אתה יודע מה היא מכילה? – נשאה את המעטפה כלפי מעלה.

– אינני יודע. – שפתיו יבשו.

– הבט וראה, – שלפה מתוך המעטפה שלושה גליונות ניר מודפסים – זאת הצעת חוזה עבודה. מה דעתך? – הדם אזל מפניו. שפתיו הכחילו. קצף צף בזויות פיו. יעל גיחכה. אחר המשיכה לדבר בשלוות נפש – התנאים מצוינים. שלושה מחזות לשנה. לפי בחירתי כמובן. משכורת שעולה בחמשה⁻עשר אחוז על זו שאתם משלמים לי. אכן, התיאטרון הזקן למד משהו מהתיאטרון הצעיר ממנו. לפחות, כיצד למשוך אליו כוחות מעולים.

שביבי נצחון ריצדו בעיניה השקדיות. במתינות חזרה וקפלה את גליונות הניר והכניסה אותם למעטפה. בידיה החזיקה קלף חזק. תיאטרון “זוית” אינו יכול להניח לה שתלך. פלד, כמיסדו ומנהלו של התיאטרון, נשא על כתפיו מעמסה גדולה וכבדה. ידעה יפה שהכבידה עליו עולה. אך מנוי וגמור עמה לא לוותר הפעם.

– מה את רוצה ממני? – גנח בחוסר⁻אונים.

– איני צריכה לחזור שנית על דברי. – ליגלגה.

– אינך יכולה לגרום עוול כזה למרים. אני מבטיח לך, ואני מוכן להתחייב בכתב, שלאחר מחזה זה, אעלה כל מחזה שתציעי. דברנו על כך לא פעם. יעל, – חינן קולו – מרים אינה צעירה. את תהרסי אותה. זכרי כי עלול לבוא יום וגם את תקלעי למצב דומה! – צעד לקראתה ונטל כף ידה. לחץ אותה בעדינות. – אנא, איני מבקש ממך אלא זאת בלבד, הניחי לה. הרי את תקבלי בסופו של דבר כל אשר תבקשי.

– לא! – הגתה בסרבנות – אתה תמלא את הבטחתך. זו שהבטחת בעל⁻פה. אם לא תקיים אותה, הרי אין לסמוך על התחייבות שלך בכתב. חוץ מזה, דומני שהדגשתי קודם לכן שאין בכוונתי לפגוע במרים. אני מעריצה אותה. אבל התפקיד הזה נוצר למעני. אל תטרח לשנות דעתי. היא קבועה איתן בראשי. לא תוכל לעקור אותה משם.

לפלד היה ברור שאין טעם בדין ודברים נוספים. הרפה מכף ידה. פנה וצעד לעבר הכורסה הסמוכה לשולחן עבודתו. צנח עליה יגע כשם שלא חש מעודו. סחוט מכל לחות של חיות. החליק בכף ידו על פניו. משהתבונן ביעל הבחין בהחלטה נחושה הנסוכה על פניה.

– אינני יודע מה לומר לך, – לחש – תני לי שהות.– ביקש.

– אבוא למשרד מחר בבוקר, – פנתה לעבר הדלת – רצוי מאד שתדע באיזו בשורה נעימה להקביל פני.

– אשתדל. – ניסה לחייך. אך פניו לבשו תוגה עמוקה.

יעל פרטה צעדיה בחדווה על גבי המדרגות. אכן, פלד גילה כוח התנגדות חלש יותר מכפי ששיערה. צחקה. מעולם לא עלה בדעתה לנטוש את התיאטרון. היתה חדורת אמונה שאכן בסופו של דבר יפול התפקיד בחלקה.

מכוניתו השחורה והארוכה של גדעון שפק חנתה לפני פיתחו של הבנין. בסבלנות המתין לה משך השעה שחלפה. בהנאה האזין למוסיקה הקלה שבקעה ממקלט הרדיו. מחמת הצלילים הגבוהים של כלי הנשיפה לא שמע כיצד פסעה וקרבה למכונית. רק משפתחה את הדלת ונכנסה הבחין בה. מיהר וסגר את הרדיו.

– ובכן? – שאל בסקרנות.

– צר לי על שנאלצת להמתין שעה כה ארוכה. – התנצלה. גחנה לעומתו ושפתיה רפרפו על מצחו. –פלד היה חביב מאד. לחצתי אותו לקרן⁻זוית. – פתחה את הארנק ושלפה מתוכו את המעטפה – הנה, תודה לך, – געתה בצחוק – החוזה שהכינות לקבלן בית המלון החדש שלך פעל פעולתו להפליא! למזלי לא ביקש פלד להתבונן בו!

– שיטות לחימתך מסוכנות! – גיחך ותחב את המעטפה הלבנה לתיק עור קטן שהיה מונח לפני הזגוגית הקדמית של המכונית – מדי פעם אני מגלה בך תכונות חדשות.

– זמן רב יחלוף עד שתלמד להכירני, – נשפה בפניו סילון עשן – אם אי⁻פעם יעלה בידך בכלל לחדור לצפונותי.

– את משעשעת. – ידו נכרכה סביב למותניה – משום שאת כזאת, אני סבור שלעולם לא אמצא עצמי משועמם במחיצתך.

– אני מסיקה מדבריך שבדעתך לשהות במחיצתי תקופה ממושכת.

– כן! – נהם.

הפנתה ראשה לעברו. ניבטו זה בזו. לסתותיו נקפצו. קרני אור קלושות חדרו למכונית מהנורה שדלקה בקצהו של עמוד החשמל הסמוך. האור הדגיש שקערוריות ובליטוות שבפניו. הגומה שבסנטרו נתעמקה. שפתיו החטובות נמתחו בזויותיהן פנימה, לעבר לחייו ששקעו. השיבה שעלתה ברקותיו הֵצרה גולגלתו, מדגישה אריכות אפו המתגבן משהו במרכזו. מבטו נח על פניה, שופע רצון עז להשתלט עליה. מבט עז. רגיל במתן פקודות.

– כן, – הפטירה והשפילה מבטה – הנך אדון. בכל אשר תפנה רצונך להיות השליט. אתה משתוקק שכל חפץ שתחשוק בו יהיה שייך אך ורק לך. לא, – לחשה – אם סבור הנך שיעלה בידך להשתלט עלי אינך אלא טועה טעות מרה. אין בדעתי ליהפך שפחה נרצעת. מוטב שתגדיר לך תפקידך כבר מרגע זה. לשמש לי בן⁻לויה שווה⁻זכויות.

– התסעי אתי?– שאל.

– מתי אתה נוסע?

– בתחילת החודש הבא.

– איני חושבת שאוכל להצטרף אליך.

– מדוע?

– אני עומדת להתחיל בעבודה חדשה. – לטפה פניו. אצבעותיה הרגישות חלפו בעדינות על גבי הבליטות המאפיינות קלסתרו. – לך, – קודמים עסקיך; לי, – עבודתי בתיאטרון.אם אינך יכול לדחות את הנסיעה, פנה לדרכך ואני אמשיך בדרכי.

שפק שתק. כמנהגו, שעה שהיה אחוז שרעפים, היתה שפתו התחתונה מעפילה על רעותה. סנטרו בלט לפנים. כפות ידיו נצמדו להגה הקר. אני רוצה בה, הירהר. אני זקוק לה. מעודי לא חשקתי באשה כשם שאני משתוקק לה. אני מתחיל לנהוג במחיצתה כפי שהיא רוצה. פשק שפתיו. דומה ופרץ המלים שנבע מקרבו נסכר.

– שתיקה כהודיה.– סנטה בו.

– הייתי מבקש תשובה לשאלה אחת. – הגה באיטיות. שוקל כל מלה ומלה בפלס ההגיון. – אם אחזור לאחר שאסיים את עסקי, האם עלי להתחיל הכל מחדש, או שנמשיך בנקודה זו בה אנו עומדים?

טפשון, חפצה לומר. אינך חש באיזו מידה אני נזקקת לך? מחטה בדל הסיגריה בדופן המאפרה. נשאה ידה והניחה אותה על זרועו. אצבעותיה לפפו בעדינות את הזרוע הצרה אך הנוקשה.

– אין בדעתי להעתיק מקום מגורי בתקופה הקרובה. אמתין לך שם עד שתחזור.

– לאן? – שאל, מבקש להצניע התרגשותו.

– לביתי. – נענתה בקול צרוד – עלי לעבור הלילה על המחזה.

– כן.

שפק התניע את המכונית.


 

ל"א

– כן, – הניע יוסף בראשו – אני מבין.

– ובכן, מה עלינו לעשות? כיצד לנהוג? – דחק בו פלד.

יוסף נעץ מבטו בחלון. אור אפור ועמום חדר בעדו למשרד. טיפות גשם דקיקות ומטרידות ניגרו ללא הרף מאז שעות הבוקר המוקדמות. מחליקות על גבי זגוגית החלון הגדול. משתפכות על אדנו. משם מפליגות לעבר הקיר.

הגיש כפות ידיו המקומרות לפיו. חזר ונשף בהן להפיג הצינה. גופו היה מכורבל במעיל כחול וגדול. ראשו הקטן היה מכוסה בצוארון שנזקף כלפי מעלה. קמטים נחרשו במצחו המרובע. גביניו התרוממו. ניכר ששקל בדעתו מה תשובה ישיב לפלד. כלל לא התרגש ממה שהעלה לפניו הבמאי.

– שמע, פלד, – אמר אחר דממה ארוכה – אתה הרי יודע יפה, כיצד עליך לנהוג. הדרך היא אחת.

פלד גנח. פשט ידיו לאורכו של השולחן. כאב ראשו הלך וגבר. ליל נדודים מטריד ומיגע עבר עליו. עם בוקר חש בראשו. חוסר⁻ישע תקפו. חש עצמו נשחק תחת לחצה התוקפני של יעל.

– אינני יכול לעולל זאת למרים, – התריס – אינני יכול…

– גם אני מצטער, – רטן יוסף בקוצר⁻רוח – אבל אינך יכול להרשות לעצמך שיעל תלך. מספר לא מבוטל של שחקנים טובים שלנו הפליגו לבירות עולם ועברו לתיאטראות אחרים. פורת עומד לנסוע לתקופה ארוכה לארצות⁻הברית. יעל מאיימת בפרישה. עם מי תשאר?

– קור⁻רוחך מפחיד אותי!

– עלינו לשקול נתוני המצב בקרירות עסקית ולא רגשית. יעל מקובלת על הבריות יותר ממרים. – יוסף הצטחק – בינינו לבין עצמנו, אני כשלעצמי איני מוצא כל פגם בכך שיעל תשחק במחזה זה. עלול להיות שהיא אף תצליח יותר משעתידה מרים להצליח.

– אולי. – נאק פלד.

– יתירה מזאת, – אמר יוסף בקדחתנות – את מרים אתה יכול להעלות רק פעם בשנה. את יעל מדי הצגה בהצגה. הקהל נכסף לה. אני מבין שאין זה קל לפגוע במרים. אבל, – משך בכתפיו – זו הברירה שנותרה.

– אנחנו נחסל אותה…

רעיון ניצת במוחו של יוסף. ניתר מעל הכסא, עקף את השולחן וקרב לפלד הגחון מעל לשולחן וזרועותיו משוכלות.

– שמע! קיימת עוד אפשרות!

– איזו? – שביב תקוה נדלק בעיני פלד.

– מדבריך אני מסיק שיעל רואה בכך בעיקר ענין של פרסטיג’ה. אי⁻קיום הבטחתך עורר בה את קנאתה. למעשה לא איכפת לה אם מרים תשחק. אך יעל אינה מוכנה ליפול קרבן. – יוסף הגה דבריו באיטיות. משתדל להחדירם לתודעתו של פלד שסקר אותו במבט תוהה. – עוררת בה רצון עז להוכיח לנו וגם לה כי היא השחקנית הראשונה במעלה בתיאטרון. ובכן, נוכל לספק תאוותה ויחד עם זאת להקטין את כוח מחץ הפגיעה במרים…

– באיזו דרך?

– פשוט מאד. לא להציג את המחזה!

– אבל…

– רגע! – היסה אותו יוסף – למרים תוכל להבטיח מחזה אחר בתקופה יותר מאוחרת. ואילו בהורדת המחזה הזה מעל סדר⁻היום יעלה בידך לספק את גאוותה של יעל הוד שנפגעה.

אצבעותיו של פלד נברו בבלוריתו. חסר⁻שלווה גרד פדחתו עד זוב דם. קשה היה להתעלם מההגיון הקר שבקע מדברי יוסף. היה עליו לדחוק את רגשותו האישיים לקרן זוית. אין לערבבם בתחומי עבודה. טעם מר עלה בפיו. בלע רוקו.

– זו האפשרות היחידה להתיר את הסבך. – גנח.

– אין כל ברירה. – הפטיר יוסף בקול קשה, חסר⁻רחמים. נקישה עמומה עלתה בדלת. משנפתחה הופיע גורן בפתח. גוץ ודל⁻צורה. מכורבל במעיל שמידותיו גדולות ונוטף מים פסע לפנים החדר. אניצי שערותיו שעוד נותרו על פדחתו, נדבקו לגולגלתו הרטובה. במראהו נדמה כתרנגול זקן וסמור כרבולת מרוטה.

– בוקר טוב, – לחש בהיסוס המאפיין אורח דיבורו – אני מקוה שאינני מפריע. רציתי לשוחח אתך, פלד.

פלד הזדקף. הקמטים שבפניו נמחו. עטה ארשת תוקפנית ומבעה לגלגני, כשם שרגיל היה להופיע בפני גורן. זקף בו מבט קר וחודר, מרתיע. גורן החל לסגת לעבר הדלת.

– המתן בחוץ, מר גורן נכבדי! שאג פלד – ואל תכנס לכאן לפני שמזמינים אותך!

– בסדר, פלד, – נבוך גורן ותפס בידית.

– חכה לי במשרד, גורן. יתכן ואזדקק לך.

– משנסגרה הדלת, שחו כתפיו של פלד.

– ובכן, זהו, – הפטיר בקול חלוש, חסר⁻כוח – חבל. “בת נכר” הוא מחזה מצוין. רציתי לביים אותו.

– חדל לבכות את מה שהיה. – הזהירו יוסף – מוטב ותתחיל כבר היום לחפש אחרי מחזה חדש. אינני יודע מה לולינות תעשה, אבל אני זקוק להצגת בכורה לא יאוחר מאשר שמונה שבועות.

– ברור.

– ואל תשכח, פלד. מוטב וליעל הוד יהיה בו תפקיד ראשי.

אצבעותיו של פלד נקפצו בזעם סביב שולי מפת השולחן. רעד חלף בגופו מחמת מאמצו. אצבעותיו ננעצו בעוית בעץ הנוקשה. הורידים הכחולים שברקותיו התנפחו.

ריפה ידיו ונשף את האויר שעצר בריאותיו. קפץ שפתיו. ירא היה שמא תבקע מקרבו זעקה על שאינו יכול לנהוג כשם שביקש לנהוג. ידיו היו כבולות. כוחות אדירים ממנו פעלו ושינו אפיק רצונותיו.

העביר כף ידו על לחיו החל מסנטרו לעבר משקעי עיניו. זיפי זקנו דקרו בעור העדין. לעתים נדירות לא מצא לעצמו שעת⁻כושר להתגלח למשעי. בבוקר זה ממש נמלט מביתו. בקוצר⁻רוח המתין לבואו של יוסף שמא יתיר הלה את הסבך. אכן, הירהר, עלה בידו למצוא פתרון קל ופוגע פחות. צחוק מריר חילחל בקרבו.

– אני מסתבך שנית במעגל של הבטחות. – התמרמר – איני יוצא מזה. כדי לישר את ההדורים המתגלים מעת לעת עלי להבטיח. ולא תמיד אני יכול לעמוד בהבטחתי. – הניף ידיו לצדדים בחוסר⁻אונים. קולו הלך וגבר. – נמאס לי! אינני רוצה להתייצב כשקרן עלוב בפני האנשים שאני עובד אתם…

– וכי יש דרך אחרת? – גיחך יוסף.

בזעף התבונן בחיוך שהפציע בפניו של יוסף. מהיכן זה שואב מנה כה גדושה של שלווה? שאל עצמו בקנאה. תמה לדעת כיצד היה יוסף מתנהג אילו היו מתחלפים בתפקידים. הוא יעסוק בעניני כספים ויוסף בהנהלה האמנותית. חוששני שהתנהגותו לא היתה משתנית כמלוא הנימה, הירהר. בקנאה עקב אחר תנועותיו המתונות של יוסף שהצית לעצמו סיגריה.

– להבטיח, – רטן – להבטיח… אכן, זהו חלק⁻הארי שלתפקידי…

ידית הדלת נעה. הדלת לא נפתחה אלא נפרצה בכוח. פלד לא טעה. יעל הוד נכנסה למשרד. הפטירה שלום חטוף. סגרה את מטריתה והניחה אותה ליד הדלת. את מעילה שהסירה השליכה על גבי הכסא. תנועותיה היו רחבות. מעשה שליט. לבושה היתה אותה חליפה אפורה, צרת גזרה, שבה הופיעה אמש בביתו.

– יום נאה, ידידי הדוממים! – צחקה.

– שבי, בבקשה. – מיהר יוסף וקרב אליה כסא – מה שלומך?

– גשום. – גחנה על גבי הכסא.

– זה סימן מובהק לסערה מתקרבת. – השיב יוסף.

– אתה מבין דבר מתוך דבר!

פלד תיקן קשר עניבתו. קם מעל הכסא. עקף את השולחן והתישב על קצהו ממש בקו מקביל ליעל הוד, לשונו חפזה על שפתיו. שיכל רגליו. התאמץ לשבת זקוף.

  • סיפרתי ליוסף את שיחתנו מאמש. – צהל – התדעי, הוא טוען שבדיחה כה מוצלחת לא שמע מזה עת רבה.

– כך? – הבעתה החייכנית לא השתנתה. – הרביתם לצחוק?

– שאגנו!

יעל קמה. רוצים לצחוק? אנא, יקירי, צחקו. אני אאלף אתכם לדעת, צחוק בריא מה פירושו. נטלה את המעיל ופנתה לעבר הדלת. גחנה ותפסה בידית המטריה.

– לאן? –שאל פלד. נימת⁻חרדה נתלוותה לבת קולו.

– אדוני היקר, – השיבה בקרירות – מרגע זה ואילך איני חייבת לך במתן דו"ח כלשהו. – היפנתה מבטה לעבר יוסף – הואל בטובך להכין לי את החשבונות.

– רגע! – זעק פלד – אל תלכי. פשוט התבדחנו.

– הה? –גבותיה התרוממו. מבע של תמימות נמסך בפניה. – התבדחתם? לא ידעתי שאתם זקוקים לבידור. חוש ההומור שלי לקה כנראה.

חזרה והגיפה את הדלת. הניחה את המטריה והטילה מעילה על גבי הכסא. פנתה וקרבה לפלד. כפות ידיה תומכות במותניה הצרים. עצרה מרחק⁻מה ממנו.

– פלד, ידידי, – אמרה בקול נמרץ – עת לשעשועים ועת לעבודה. אני נמצאת כאן בעניני עבודה. האם טרם הגעת לאיזה סיכום שהוא?

פלד כיעכע. שלח מבט מהיר לעבר יוסף. דומה, מבקש ממנו להחלץ לעזרתו. יוסף קם ובצעדים מתונים התקרב ליעל. עמד והניח כף ידו הגדולה על כתפה.

– חביבתי, – אמר – האם זו החלטה שאינה ניתנת לשינוי?

– חבל על דיבורים מיותרים.

ידו צנחה לצידי גופו. טפח בכפותיו על ירכיו.

באותו רגע נפתחה הדלת ומרים הופיעה בפתח. פניו של יוסף חוורו. יעל הוד נרתעה. פלד ניתר מן השולחן וקרב למרים. הרגשתו היתה משל ותפסה אותם בסוד זוממים.

מרים עמדה בפתח החדר כשמבטה משוטט על פני הנוכחים. הולם⁻לבה גבר. בבת⁻אחת חדרה לתודעתה יראה סמוייה. על פניה ניגרו טיפות מים. מבלי משים נסוגה פסע קט אחורנית.

– סליחה על שהפרעתי, – הגתה בבהירות – אחזור אחר כך.

– מרים, – התנער יוסף מקפאונו – אנא, הכנסי.

לא היה טעם לשאלות. הבינה במה המדובר. ארשת⁻פניה היתה קפואה. חסרת⁻הבעה. פלד מיהר והגיף את הדלת. יוסף נחפז והציע לה כסא. יעל הוד נסוגה לפינת החדר. קרבה לחלון. נשענה בגבה על גבי הזגוגית המדיפה צינה.

– אני שמח שבאת. – הפטיר פלד.

– באתי לברר את התאריך המדוייק שנקבע לחזרה הראשונה.

פלד שתק. נסוג לעבר שולחנו. גחן והתישב על גבי הכסא. בעצבנות פרך אצבעותיו. דממה נפלה בחדר. רק רחש נשימותיהם של ארבעת האנשים עלה בו. מבטה של מרים חלף בחוסר⁻מנוחה מפניו של פלד לפניו הקשוחים של יוסף. במתכוון, כמעט בהפגנה, התעלמה מנוכחותה של יעל הוד.

– למה אתה ממתין, פלד? – דחקה בו יעל הוד, משתעשעת במחרוזת המתכת שאפפה צוארה. אף היא השתוקקה להפטר במהירות האפשרית מהמצב הלא⁻נוח שנוצר בגינה.

– האם משהו אינו כשורה? – שאלה מרים בקול גבוה.

– הכל כשורה, מרים, – חייך פלד במבוכה – אלא שהתעוררה בעיה. את יודעת שבדרך כלל ההנהלה אינה נסוגה מהחלטותיה. אבל במקרה של המחזה “בת נכר”, התעוררה בעיה שיהיה עלינו לפתור אותה…

– מהי? קטעה דבריו. עיניה הצטמצמו.

– יעל הוד מבקשת לעצמה את התפקיד. – הפטיר בעמל רב.

“שלטי ברוחך!” תבעה מעצמה. “אל תפרצי מגדרך” נשמה נשמה עמוקה, התבוננה ביוסף. פניו היו חלקים מכל מבע שיהא בו כדי ללמדה על המתרחש בקרבו. מבטה נח על פני פלד. פנים יבשים. זיפי זקנו הקשישו חזותו. נראה מוזנח ויגע.

– רבותי, – הפטירה בקול נמוך – אמש היה לי העונג לשוחח עם הגברת יעל הוד. היתה זו שיחה מאלפת. למדתי לדעת שגברת צעירה זו עינה צרה בי. איני יודעת מדוע, אך אני מניחה שבמצב בו אתם נמצאים, הוכחתם חוסר⁻ישע משווע נוכח תביעה מתפנקת של אשה אגוצנטרית זו שלא פגשתי דוגמתה! קולה הלך וגבר. החימה החלה לכרסם אותה. פלד השפיל מבטו. יוסף התבונן ביעל הוד שחיוך אירוני צף בפניה העגולים. – סבורה הייתי שהיא תהיה די נבונה בכדי לדעת שאין כל טעם לפנות אליכם בדרישה שלא שמעתי דוגמתה. אך לפי מה שמסתבר כעת, אתם מצדדים בזכותה. ובכן, כדי להבהיר לכם את עמדתי, אומר רק זאת, שאין בדעתי לוותר על תפקיד זה!

– פלד, ידידי, – צחקה יעל – מוטב ותיגש ישר לעצם הענין. הואל נא ברוב אדיבותך להסביר לנוכחים את ההחלטה שנפלה.

– טרם הגענו לכלל הכרעה. – התערב יוסף – ברגע זה אנחנו מלבנים את הבעיה.

– אינני רואה כאן כל בעיה. אני היא שהבאתי מחזה זה, – רטנה מרים. זעמה גאה בקרבה. – ואיני סבורה שיש לכם הזכות בכלל, לדון בו. מוטב ותעמידו את הגברת יעל הוד במקומה!

– מרים! – פלד חינן קולו. משתדל להחניק סערת⁻רוחו – יש לנו תכנית עשירה מאד לגביך. הייתי מציע שתוותרי על המחזה הזה לטובתה של יעל הוד.

– יהא עליה לעבור על גופתי! – צריחה של חיה פצועה בקעה מגרונה. התנשפה בכבדות. מועקתה הלכה וגברה. עיניה שלחו חיצי שנאה עזה לעבר יעל הוד שלא נעה כמלוא הנימה ממקומה שליד החלון. – את שפלה! – לחשה כנחש – כל עוד אני חיה, כל עוד אני נושמת ויכולה להלך על קרשי הבמה, לעולם לא תשחקי במחזה זה!

– אנא, מרים. האזיני לדברי! – פלד ביקש להרגיעה.

– שמע, פלד, – נהמה – אתה אינך אלא אדם קטן. חסר⁻ישע. כיצד אתה מתיחס אלי? כאל פרח שחקנית מטופשת? כיצד אתה מרשה לעצמך להעלות רעיון כזה במוחך? אתה יודע מי אני? – קמה והלמה בכף יד קמוצה על לוח לבה – אני מרים! אני היא זו שהעלתה את התיאטרון האלמוני והמסכן שלך לגדולה!

– על כך מתנהל ויכוח! – הפריחה לעומתה יעל הוד בבת⁻צחוק של לעג.

פקעת דמעות חינקה גרונה. הנשימה נעתקה ממנה. חרחור של בהמה נשחטת בקע מקרבה. פניה הכחילו. צנחה על גבי הכסא באפיסת כוחות. דמעות כאב צורב פרצו מעיניה. החליקו על פניה, משאירות נתיב בצבע האיפור שנתמסמס. חשה עצמה מושפלת עד דכא. השתוקקה לזנק לעומת יריבתה הצעירה והחסונה. אך כוחה אזל. רגליה רעדו. מבטה שוטט בתחינה מיוסף לפלד וחוזר חלילה, מיחלת שיחלצו לעזרתה.

יוסף לא נע ממקומו.העדיף לחזות במתרחש בלא להתערב. פלד הרכין ראשו על חזהו. יעל לא גרעה מבטה מפניה של מרים. לפתע ראתה את הזיקנה שקפצה עליה. פניה נחרשו קמטים לאורכם ולרוחבם. רשת אחת של קמטים חריפים וזעירים. פנים עיפות. תשושות וזקנות. פני אשה שהלמו בה מהלומה מוחצת.

– פריצי⁻חיות! – לחשה ברטט – הכושי עשה את שלו… הכושי יכול ללכת…

– החלטנו להסיר את המחזה מסדר היום. – הגה פלד ברוך – מרים, את שומעת? צר לי, אך אף אחת משתיכן לא תשחק במחזה הזה!

מרים שלפה ממחטה מכיס מעילה. ביד רועדת מחתה את הדמעות שניגרו מעיניה ללא הפוגה. עיסת צבע ירדה ומכתימה את הממחטה הצחורה. קמה מעל הכסא, אוספת פזורי אומץ לבה, במאמץ רב הזדקפה. מבקשת לשמור על תמירות קומתה הגבוהה. נשאה ראשה בגאון.

– היה נעים לשהות במחיצתכם, רבותי. – אמרה בקול צרוד ואילו מעיניה המשיכו לפרוץ דמעות – מעשיכם יעידו על כבודכם.

פנתה לעבר הדלת. בצעדים קטנים פסעה לעומתה, זקופה יותר מאשר תמיד. ליד הדלת נעצרה והסבה ראשה לעבר יעל הוד. בעינים שטופות דמע סקרה קלסתרה של האשה הצעירה שנעצה בה מבט קר.

– היתה תקופה בחיי שנטרתי איבה למי שהרהיב עוז בנפשו לפגוע בי. אז הייתי בת גילך; כיום, לא הפכתי להיות ישועית, אך ברצוני לצאת מכאן ותפילה על שפתי: אנא, אל תגיעי למקום שהגעתי היום…

בעדינות משכה אחריה את הדלת. בחלל עמדה דממה. היתה הרגשה כאילו מקום של קודש הפך לחדר חולין. המלכה נטשה את כס המלוכה. איש לא נע ממקומו. דומה ונדברו פה אחד לחלוק כבוד אחרון לאשה הדגולה שיצאה במלוא הדרה, שלווה ובוטחת בצדקתה.

– זהו זה. – הפטיר יוסף.

– שבעת⁻רצון? – שאל פלד.

– כן ולא. – השיבה יעל הוד בקול מתון – כן, על שום שהסירותם את המחזה. פתרון מצוין. לא היא ולא אני. אך מוטב, פלד, שתתחיל לחפש אחר מחזה מתאים עבורי. וחדל להזעיף פנים וללטוש עינים מיסרות! – הרימה לפתע קולה – אני אינני אשמה באשר קרה! היא היתה צריכה לנהוג בתבונה. היה עליה לוותר לי!

– וכי אמרתי משהו? – לחש פלד.

– לא. – שפתיה רטטו – לא…. אני היא שאמרתי מה שאמרתי…

– לכי, – התחנן – נמאסת עלי… אינני יכול לשאתך…

נטלה את מעילה ואחזה במטריה. בטרם יצאה ביקשה לפטור אותם בשלום. אך משסקרה אותם והבחינה במבט המאיים ששלח בה פלד, הבינה כי הגדישה את הסאה. בלא דיבור נטשה את החדר.

פלד נטל את שפופרת הטלפון הפנימי.

– שלחו אלי את גורן. – ביקש.

– אני הולך. – אמר יוסף.

– אתה מאושר. – לחש פלד – אני עוד צריך להשאר כאן…

משפתח יוסף את הדלת, נתקל בגורן שהחליק פנימה, חלף על פניו ונחפז להגיע לשולחנו של פלד. יוסף הגיף את הדלת.

– גורן, – הפטיר פלד – אמרת לי פעם שגלילי כתב מחזה היסטורי.

– ודאי! – התלהב גורן – מחזה מצויין! אתה מעונין בו?

– אמור לגלילי שיתקשר אתי עוד היום. אני רוצה לשמוע אותו.

– נפלא! – עלץ גורן – הוא חשב שאתה רוגז עליו.

– כלל לא, – הניף פלד בידיו לאות ביטול – הרי הוא אחד מבחירי מחזאינו. אנו זקוקים איש לרעהו. – “מה קל לשקר”, הירהר, “ומה מטונף השקר”. – מסור לגלילי שכבר עכשיו אני ממתין לו.

משנטש גורן את המשרד, קם וקרב לחלון. הגשם לא פסק. טיפות מים זעירות ניגרו ממרום. השמים הפכו למקשה אחת של שכבת עננים אפורים וקודרים. פלד נשף מהבל פיו על גבי החלון. בלא כוונה, רשם באצבעו את השם “מרים” על גבי הזגוגית. גיחך במרירות. אחר מחה במרפקו את השם. סר מהחלון. חזר ופנה לעבר השולחן. עקף אותו וכרע על גבי הכסא. תחושה של ריקנות וחדלון עמדה בקרבו.


  1. במקור “על” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור “להם” – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור “לינוקלן” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות