רקע
פרץ בן משה סמולנסקין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרן סמולנסקין; תרפ"ו

1

לבל אבלבל דבריך, כותב נכבד, בהערות הערות יִחַלְתִּי, ובמענה אחד אשיב על כל דבריך יחד, ואתה תראה ואולי תודה כי הפרתי משפטיך אשר חרצת.

נתת שמחה בלבי כי אלי ריבות בדבר תקות הגאולה, כי זכור אזכור אשר זה לא כביר, כעשר שנים לערך, לא נמצא עוד אף סופר אחד בישראל אשר דבר על הדבר הזה בפומבי, ואף אחד לא ערב לבו לעשות זאת בשפת עבר בקהל, מיראה פן יתגודדו עליו המשכילים וידחוהו מקהלם, ואני היית הראשון אשר דברתי בשפה ברורה בדבר הזה בספרי עם עולם, אשר בראשית צאתו התעוררו עליו חסידי ההשכלה ויגזרו בלי ספק עליו גניזה. לולא מצאו בו דבר טוב, כי הגיד לשאול ושלמה ולרבי עקיבא ורבי מאיר פשעם, רק הדבר הטוב הזה מצאו בו ויסלחו לעונו גם אם כאיש יהודי דבר. אבל בין כה וכה כבר נתפשט הרעיון הזה בקרב הסופרים ומאמרים רבים נכתבו בדבר הזה, כמו נמנו וגמרו כבר כל העם לקבלו כמשפט אמת, אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו. וכן תדבר גם אתה היום משפטים אתי על כי נגעתי לפי דעתך בהדעה הזאת, או כאשר תאמר אתה כי הרסתי את אשר עמלתי לבנות זה עשר שנים. אולם לא צדקת אענך, אני לא הרסתי מעודי את אשר חפצתי לבנות, ואם יֵראו בעיניך דברי היום כסותרים לדברי אשר דברתי אז, לא בי האשם כי אם בהקורא, אשר הוא שנה דרכו ודעותיו במשך עשר שנים, וידמה כי לא יצאתי ידי חובתי בדרכי. ואחרי כי אחפוץ אשר המענה הזה יהיה גם מענה לרבים בלעדך, לכן עלי לברר דברי יותר. כאשר החלותי להוציא את השחר לאור אז היו רוב קוראיו אנשים אשר אף כי בחרו בדעת בכל זאת לא עזבו דרכיהם מלפנים מיראה או מאהבה, וכאש יוקדת הצית השחר מלחמות רבות בקהלות רבות ברוסיא, ואז היתה עלי החובה לדבר דברים כאשר דברתי, למען הקיץ בתרועה גדולה את הנרדמים, אבל במשך שנים אחדות שנו היהודים את פניהם בארץ רוסיא עד כי כמעט לא יכירם עוד איש, וגם בני החסידים יבקרו בבתי ספר והותרה הרצועה לכל, אז אמרתי עת לטעת היא על לב בני הנעורים האלה מטע אהבת עמם לבל יזנו אחרי השכלת ברלין להתכחש לעמם וכאשר ילכו לא ישובו עוד אלינו לעולם. ולא לפלא הוא אם בעיני רבים, אשר התפארו בי כי הנני ראש האפיקורסים, הייתי פתאום למאמין, היינו בעיני אלה אשר רק להרוס ולא לבנות הוא משוש דרכם. אבל בערבוביא שקלו וטרו בענין הזה וכפי הנראה יחלו עתה להפרד בעלי הדעות השונות איש מקהל רעהו, כי כל אחד החל לראות את דרכו, ובכן נמצאו היום כותבים אשר בכל מאמריהם ישנו וישלשו רק את דבר גאולת ישראל, ובלי ספק לא יארכו הימים ויקומו סופרים אשר גם בפומבי יאמרו כי אין כל תקוה לישראל, כי כדרך בריאת העולם כן דרך בריאת כל דעה, בתחלה תהו ובהו אוֹר עם חשך יחדו ואחרי כן יפָּרדו והיה האור ליום והחשך ללילה, ואוהבי האור ישישו לבֹקר ומורדי האור ישאפו הלילה, ובכן תמצא גם אתה תהפוכות וסתירה בדברי אשר דברתי לפנים ובדברי אשר אדבר כיום, אך לא בצדק, כי אך את הדברים אשר מצאו מסלות בלבבך תזכור ולא כלם.

אמת הדבר כי עמלתי להראות כי תקות הגאולה טובה ונחוצה היא לישראל, אבל מעודי לא עלה על דעתי לדבר בדבריך אתה. מעודי לא אמרתי כי עם ישראל עם הוא ככל העמים ותהי להפך כי מאז דַבּרי על הדבר הזה העירותי כי לא ככל העמים עם ישראל, ועתה אתה תפקוד עלי את הדבר הזה ותאמר: “תסֹל מסלה חדשה ותאמר כי עם הרוח אנחנו, כי לא כחיי כל העמים חיינו, כי חיי ישראל רק ברוחו ובתורתו…. בחפצך אדוני להציל את אומתך משִני המות אשר שלחו בה משכילי ברלין הולדת בשכלך החרוץ את הסברות האלה…” אולם ידידי כמדומה לי שבחפזון מעט כתבת את הדברים האלה ולא זכרת כי במקום אשר אדבר על תקות הגאולה שם אשמיע גם דברי כי עם ישראל עם הרוח הוא, ואם כן אם תמצא סתירה בשני המאמרים הלא כבר היתה הסתירה ערוכה ושמורה אז בספר עם עולם לפני עשר שנים, ובאשר כתבתי היום שניתי רק הדברים אשר כתבתי אז, או לכל הפחות רוח אחד דבּר בהם. – וכן תבוא בטרוניא עלי על כי אומר כי שפת עבר תכון אך לחכמת ישראל וחכמת ישראל ראויה להכּתב אך בשפת עבר וגם בזה תמצא סתירה לדברי ומשפטי אשר חרצתי לפנים. אבל ידידי שא נא לי ואזכירך דברים אחדים מספר עם עולם אשר נכתב עשר שנים לפנים ואשר אך בו דברתי על אדות הגאולה, קרא שם בצד 124 בהערה ותמצא כי הדברים אשר נכתבו שם עולים בד בבד עם הדברים אשר כתבתי כעת. וכן כל אשר תביא כמעשה לסתור את דברי כל אלה ערוכים ושמורים בספר עם עולם ואם כן אין כל סתירה בדברי, רק במחשבתך נראתה כסתירה, אתה הסכנת לחשוב אותי כמאמין בתקות הגאולה לפי שיטתך ופתאם ראית כי דרכינו שונות אשה מרעותה. אמנם אם גם שגית בחשבך למצוא סתירה בדברַי הנה עוד הרשות נתונה לך לסתור את דברי ברוח מבינתך, אך כפי אשר אחזה לי לא הצליח חפצך בידך, כי תקצר יד איש להפר משפט רק באמור: לא הוא! על משפטי אשר חרצתי כי עם ישראל עם הרוח הוא אמרת רק לא הוא, יען כי לא חפצת בו, אבל המשפט הזה כסלע איתן לא ימוש ממקומו, כאשר הראיתי למדי בספר עם עולם וכאשר יחזה כל איש אשר ידע את דברי ימי ישראל ודרכיו כי כן הוא, כי אך התורה היתה מעוזו ומשגבו, וכן נבאו הנביאים וכן הורו בעלי התלמוד כי התורה היא לישראל כמים לדגים ובה הן חיו אלפים שנה בלי ארץ ובלי ממלכה ואם כן בה הכח להקים את העם, וכל עוד אשר לא תמוש מקרבנו לא ימות העם, ואך למותר אחשוב לשוב ולשנות בדברים ידועים.

כמו כן כמעט לא השמעת לאזניך מה שהוצאת מפיך על דבר ירמיה הנביא. אני אמרתי כי ירמיהו אשר ראה כי בני ישראל עזבו דרכם וילכו אחרי הבעלים ויעשו כל תועבה בארצם, הוא נוכח כי בדברים לבד לא יוָסרו אלה המורדים והפושעים וטוב טוב להם כי ישאו מכות חדרי בטן מאת שונאיהם, כי יהרסו את הארץ אשר טמאוה בגלוליהם, כי ישחיתו במותיהם ויבערו שקוציהם ובשבתם בגולה אז ינחמו ממעלליהם הרעים וישובו וישחרו את אלהי אבותם, ואתה תאמר לוּ חשב כזאת כי אז בוגד היה בעמו כיוסיפון, אבל שקר הדבר! ירמיהו בקש טובת עמו, הוא חפץ להשיב להם לב טהור תחת לבם הערל ואחרי כי דברים כאלה לא יֵעשו בלתי אם על ידי יסורים ופצעים נאמנים לכן כה יֵעשה להם. וכן יאמר כל אוהב עמו כי התורה ורוח ישראל יקרים לנו מהארץ (בזאת לא אומר כי הארץ לא יקרה לנו). בארצנו ישבנו רק כשמונה מאות שנה ולא בכל עת במנוחה, ועל הרוב היינו זונים אחרי אלילים ונטמא את הארץ, ותורתנו ורוחנו יחיונו זה אלפי שנה ועוד יתהלכו בקרבנו. ואם יאמרו למשל לנו היום: הנה ארצכם לפניכם, קחוה ושימו בה כטוב בעיניכם, יסדו בה ממלכה כהעולה על רוחכם ושימו עליכם מלך אחד מאחיכם והיו אדוני ארצכם כחפצכם באין פוצה פה ומצפצף, אך בתנאי קטן כי המירו את אמונתכם באמונה אחרת, מה תאמר בן יהודה ידידי! הנקבל את המתנה הגדולה הזאת במחיר התנאי הזה? הן לשיטתך בוגד יהיה האיש אשר ימאן לקבל זאת, וכי מה לנו ולהאמונה והתורה ורוח ישראל אם ארצנו בידנו תהיה? אבל אני אומר לך כי בוגד יהיה האיש אשר יקבל את המנחה הזאת, כי אם במחיר אמונתנו ותורתנו נבקש מתנות אז על נקלה תתפשט ארץ ישראל בכל העולם כלו. וכל אוהב עמו אשר יבין למקור חייו לא כן ידבר, כי אם יתבונן בתחלה אל המקור אשר ממנו שאב מים חיים ואת המקור הזה יחפוץ לטהר ולשמור מכל משמר, והמקור אשר ממנו שאבנו מים חיים לנו לא ארצנו היא כי אם תורתנו, היא הלכה אתנו זה אלפי שנים ועל כן אם נחפוץ להפיח חיים חדשים בלבב עמנו אשר כנוטה למות יֵראה בעינינוּ אז עלינו להשיב לו את החיים אשר גזלו ממנו, והיא התורה אשר נדחתה בזרוע רמה מפני ההשכלה. וחפצך וחפץ כל רעיך עמך החפצים להקים כעת חרבות ציון וירושלים הוא כחפץ איש אשר יאמר לבנות מגדל על ראש הגג בטרם אשר בנה את הבית. לארצך תחפוץ? טוב! אבל מי ומי ההולכים עמך? הן אם נדבר לאחינו בדברי ירמיהו: בנו בתים ושבו נטעו גנים ואכלו פריהם וחיו ככל העמים אך אחת מעט היא נבקש מכם – למדו את בניכם גם מעט מתורת אבותיכם למען ידעו כי לישראל הם, וכל השומע ישחק או ירגז לדברינו, ואף כי אם נאמר להם: התעוררו קומו ונשוב לירושלים! או אולי תדמו ליסד ממלכה את אלה המתגרדים בבית המדרש, המצפים להחלוקה ופינס יהיה נשיא להם? וישובו ויחיו בכל רחובות ירושלים גזלה רציחה ושפיכת דמים וזאת תהיה גאולתנו? אני דברתי תמיד על אדות התקוה להגאל אך הגאולה עוד רחוקה רחוקה ממנו, לא יען כי לא יתנו לנו את הארץ, לא מאשר כי יקומו שונאינו להפריענו ממחשבתנו, כי אם יען כי אחינו ימאסו בה. ואם כן אם נחפוץ לסֹל מסלה להדעה הזאת אז עלינו להשיב בתחלה לב אחינו לנו, בתחלה עלינו לחדש ברית האחדות בינינו, ולהשיב ללב בני הנעורים את האהבה לעמם, בתחלה עלינו לחיות את התקוה להגאל אשר המטיפים כרו לה קבר, לבל יבושו לאמר כי מאמינים או מקוים המה להגאל, אז כאשר כל ישראל ישובו להיות אחים כמקדם אז נוכל לדבר על לבם כי יקימו הריסות ארצם – ועתה אם יעשה איש כזאת לו משוגע ומשחית יֵאמר; משוגע יען כי ישלח ידו לעשות דבר אשר מן הנמנע הוא כי יצא לפעולת אדם, ומשחית יען כי בזה ישחית את הדבר אשר יחפוץ לעשות, כי בעשותו דבר אשר עליו ימלאו הרואים שחוק פיהם אז ישחית להדבר ההוא הרבה יתר מאשר ישחית שונא ושוטן. וגם לך נאמר: תפסת מרובה לא תפסת, אם תעמלו ליסד קולוניות בארץ ישראל יישר חילכם, כי בדבר הזה תושיעו לעניים רבים ותמציאו מקום מנוחה לאובדים ונדחים, וגם אחיכם אילי הכסף יבינו כי טוב לעזור להדבר הזה, אך אם תאמרו כי תחפצו לפנות דרך למשיח בפעלכם זה, אז יקומו נגדכם גם המאמינים גם המשכילים, המאמינים יאמרו תיפח רוחם של מחשבי קיצין והמשכילים יאמרו: אוילים המה וחסרי דעה ולא לנו להחזיק בימינם. יסדו בתחלה אבן פנה ובנו הבית ואז תעמידו גם את המגדל אשר אליו תאות נפשכם וגם נפשי אני, יען כי לא להרוס את אשר בניתי חפצי כי אם לבקש דרך סלולה, אשר לכל הפחות תקוה תהי נשקפת לנו כי נעשה ונצליח. ואז כאשר נלך בדרך סלולה אז אולי נלך בטח, ואז אולי גם תקותנו תצא לאור לאט לאט, אם נזהר מאד לבלתי הרגיז רוח אלה אשר השבץ יאחזם כיום בשמעם שם עם ותקות הגאולה. וכאשר תחל הדעה הזאת למצוא מסלות בלב רבים מקרבנו, וכאשר גדול יהיה מספר אחינו אשר ישבו בציון ועל אדמתם יחיו, ולא רק עם עני ודל החוסים בנדבת החלוקה, אז תהיה גם עת לבנות הריסות ציון.


  1. הדברים הבאים בזה הם תשובה על “מכתב לבן–יהודה”, הנדפס בהשחר שנה עשירית, ע' 241 – 245. הכותב טוען נגד סמולנסקין, שבדבריו במאמר “שאלת היהודים” הוא מתכחש לדעותיו אשר הטיף לפנים, כי אז שם את תקות הגאולה לעיקר היהדות, ותולדות התקוה הזאת הלא הן השיבה לארץ אבות וללשון העברית, ועתה הוא חורץ משפט כי מתה שפת עבר לכל החכמות והמדעים וטובה היא רק לדברים הנוגעים בנחלת ישראל. כמו כן הוא מערער על הנחתו של סמולנסקין, כי ישראל הוא “עם הרוח” ורוחו ותורתו מעמידות אותו גם בגולה, אשר על כן בקש ירמיהו לקרב את הגלות, למען שום שארית ופליטה לרוח ישראל, אשר בארץ ישראל לא היתה לה תקומה מפני עבודת האלילים. לדעת בן–יהודה עיקר כל העיקרים היא ישיבת העם על אדמתו, ולולא היו גם סבות אחרות לחרבן הארץ כי אז אמר שירמיהו, כיוסיפוס אחרי כן, הרס את ארץ מולדתו ויתננה בידי זרים, אם בשגגה או בזדון, אחת היא. אם עם הרוח אנחנו או אין – אומר בן–יהודה – הלא רואים אנו כי קץ אומתנו הולך וקרב, ולא רק באשמת השכלת ברלין, כי גם בארצות אשר לא ידעו היהודים את שם בן–מנחם ואת תורתו, יפנו בני הנעורים ערף לאומתם ולשפת אבותיהם. והוא בא לידי מסקנא כי עלינו להחיות את השפה ולשומה בפי בני נעורינו. “אבל לא נוכל להחיות שפה עברית בלתי אם בארץ אשר מספר יושביה העברים יגדל ממספר הגוים. נרבה נא איפוא מספר היהודים בארצנו השוממה; ונושיב נא את שארית עמנו על אדמת אבותיהם; נחיה נא חיה את האומה והיתה גם שפתה!”. – המו"ל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות