¹

פריחת התורה בארץ-ישראל מחדש, אחרי ביטול גאונות ארץ-ישראל, מאז עליית בעלי התוספות במאה השלוש-עשרה והאיטלקים והספרדים אחריהם במאה החמש-עשרה והשש-עשרה, הגיעה לשיאה במאות השש-עשרה והשבע-עשרה ועד למאה השמונה-עשרה. באותו זמן קמו ישיבות חשובות בצפת ובירושלים. ואולם חכמים עסקו לא רק בהוראת התורה למעשה, אלא נמצאו גם כאלה שעסקו בדרכי החינוך לגדולים ולקטנים, בשיטות הלימוד וגם תכנו תכניות למוסדות תורה.

עסקו בשאלת החינוך להלכה: ר' יששכר ן' סוסאן², ר' שמואל בן יעקב בנבנשתי³, ר' משה בן מכיר⁴, ר' שמואל ב“ר יצחק די אוזידא⁵, ר' אליהו ב”ר משה די וידאש, ר' מנחם די לונזאנו, ואחריהם⁶ ר' יעקב חאגיז ובנו ר' משה חאגיז⁷.

ואולם בראש כל אלה יש לראות, כתיאוריתקון הראשון במעלה, את ר' רפאל מרדכי מלכי שעלה מאיטליה ושימש רופא וחכם בירושלים כשלושים שנה משנת תל“ג ועד שנת תס”ב (1702–1673). לר' רפאל מרדכי מלכי מחותנו של ר' יעקב חאגיז, ראש ישיבת ויגה, וחותנם של ר' משה חאגיז ושל ר' חזקיה די-סילוה ראש ישיבת פירירא, היו נהירות בעיות הישיבות והחינוך מתוך ראייה; היתה לפניו כבר מסורת שנמשכה מאז תקופת צפת בישיבותיה המופלאות, ועל יסוד כל אלה תיכן תכנית בית מדרש לחכמים ותלמידיהם בירושלים⁸.

מעניינת היא נקודת המוצא המשיחית, מתוך שאיפה לגאולה, שממנה יצא הר“מ מלכי, שכן היה בעל מוח חריף ועמוק מצד אחד ומלא רגש עד לגבול הדמיון מצד השני⁹. מתוך סיפור שהוא מספר¹⁰, מוצאים אנו יסוד ראשון לתכניתו. כמרים מהמנזר הארמני בירושלים – שעמד אתם בקשר כרופא ובקי גם בחכמות חיצוניות – סיפרו לו על דבר גליון עופרת שמצאו בהר סיני בלשון אשור ובלשון הקודש, ובו נאמר “שבסוף השנים – היינו באחרית הימים – עתידים בני שם לדרש את ירושלם מכל העולם שהם שם… ומארצות שלהם יתקנו מדרש בירושלים של שבעים חכמים ואחד עליהם” – היינו אחד עומד בראשם – “ומתוך צרה יביא הקב”ה בארצות ארץ-ישראל הרבה בעלי בתים וישבו שמה בארץ ותתישב הארץ מהם… ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב”. “ארמון זה – מפרש הרר”מ מלכי לעצמו – הוא עמידת בית ועד לחכמים, כפי שהוא מתקנו". לפי הגליון ההוא שנמצא יעמידו בני הגולה מכל העולם שבעים איש, שיהיה אחד מהם “עולה בכל שנה ושנה”, היינו בזה אחר זה איש לשנה במחזור של שבעים שנה. שבעים איש אלה יהיו מעשירי הגולה, וכל אחד ואחד מאותם שבעים “גדולי הגולה” יהיה “מנהיג את ירושלים שנה אחת”. “ובזמן תקנה זו, כשידרשו בני שם את ירושלם מכל פנות העולם וינהיג אותם אחד מגדולי הגולה בכל שנה ושנה, זה הוא זמן קרוב לגאולה, ולא ישלימו כלם שבעים האיש במשך השנה [היינו איש לשנה] לעלות עד שבתוך המהדורא קמא (במחזור הראשון של שבעים השנה) אחד מהם עולה ומוצא בה אדירו ומושלו מקרבו יצא והוא מלך המשיח”. “כתב זה נמצא בסיני. כך סיפר לי זה הערל הכומר הגדול, ואדם גדול וחשוב שסיפר הוא ידע הענין”.

סיפור זה מעוררו לתכן תכניתו. במקום אחד הוא מזכיר גם דוגמא של סנהדרין לחכמים בירושלים, “רב אחד והוא יושב במקומו והוא כמשה על ע' זקנים”. למעשה יש כאן השאיפה לעשות את ירושלים מרכז לתורה לכל העולם היהודי. “כל ישראל חייבים לקיים את התורה בא”י ובפרט בירושלים עיה“ק כי ממנה תצא תורה לישראל”¹¹. הוא משתמש בדוגמא של סנהדרין לבית מדרש¹². “מירושלים יורדים להיות דיינים בחו”ל, או מחו“ל מעלים אותו לא”י, כל זמן וזמן כפי הצורך והתיקון והתורה שיש בגולה“. “ואם בחו”ל יצטרכו חכם הקהל שאין להם, ישלחו בעדם ונותנים להם תלמיד ששימש כל צרכו, וראוי להיות דיין וראש קהלה, וכן היו עושים בזמן הבית”¹³.

ואכן מעין מדרש כזה מתכנן הוא ליסד בירושלים. בראש בית-המדרש הזה יעמוד רב אחד, “יושב במקומו והוא כמשה על גבי שבעים זקנים”. “אתו [יהיו] עשרה זקנים חכמים יושבים בחדר מיוחד ועושים צרכי העיר וצרכי כל הגולה”¹⁴. “ישיבה כזו של עשרה תלמידי חכמים בירושלים תוב”ב תהיה לצורך הארץ ולצורך חו“ל מהשאלות שבא[ות] תמיד מחוץ לארץ לארץ. והם יהיו ממונים לדבר זה להשיב לשלוחים דבר, לגטין ולקידושין ולשאר דברים שחייב לעשות חכם הקהל”¹⁵.

עשרת חכמים אלה מחולקים לשני סוגים “שלשה מהם הם הגדולים שבכבל הת”ח בעיר", “בעלי הוראה ושיש להם כתב ולשון לכתוב פסק-דין ודברים שיבואו לפניהם”. שבעת האחרים הם מעין סגנים להם “מן המדרגה הסמוכה להם”¹⁶. עשרה אלה ביחד הם מהווים את הסמכות העליונה לתורה גם לארץ וגם לחוץ לארץ, הם פוסקי ההלכה.

מלבד עשרה אלה ישנם עוד עשרה אחרים, מלמדים, שתפקידם ללמד לתלמידים. מספר התלמידים, אין הוא נוקב. ואולם היתה הכוונה להשלים בהם מספר שבעים, היינו חמשה תלמידים למלמד, ביחד חמישים. מספר זה, שבעים, יוצא גם מן התקציב שערך לישיבה כפי שנראה להלן, והיו חמשה תלמידים לכל מלמד, מספר הקבוע בישיבות החשובות בירושלים למלמד בדרך כלל¹⁷. הדעה שלא להרבות בתלמידים למחלקה, מביע ברור רבי יעקב חאגיז, מחותנו של ר' רפאל מרדכי מלכי¹⁸. מתוך זמן גמר הלימודים לבן עשרים, אחרי חמש מחלקות לחמש שנים, בארבע שנות לימוד במחלקות ושנה לשימוש חכמים, יש להסיק שהתלמידים יהיו בני חמש-עשרה, על פי המשנה “בן חמש עשרה לתלמוד” (אבות ה', כ"א).

סדר הלימוד בישיבה הוא זה: בבוקר אחרי התפילה יושבים כל בני בית-המדרש יחד, גם עשרה הגדולים והרבנים וגם עשרה האחרים המלמדים לתלמידים ואף התלמידים עמהם, שתי שעות בבית המדרש לפלפל בהלכה. ואחר-כך מלמד כל אחד מעשרה המלמדים לתלמידיו עד הלילה, בשעה שעשרה הגדולים “עושים כל אחד ואחד בחדר המיוחד לו באותו מדרש וועד החכמים”¹⁹.

סדר מיוחד ללימוד הוא ליום השישי לשבוע ולשבת. למעשה הוא אותו סדר שהיה כבר נהוג בישיבת ר' יעקב חאגיז, וכפי שאלצ’אהרי מתארו גם בבית מדרשו של ר' יוסף קארו²⁰. ביום השישי אין שיעור משותף לכל חכמי הישיבה ותלמידיהם בפילפול ההלכה, אלא קוראים בפרשת השבוע, ומי שירצה יקראנה מספר הזוהר לו לעצמו. ואם כי²¹ היה הרר“מ מלכי “מלא וגדוש” גם “בנסתר בצירופים וגמטריאות”, קובע הוא שלא לקרא בזוהר בחבורה. “מי שירצה יקרא פירוש רש”י ומדרש, ומי שירצה שנים מקרא ואחר תרגום”. “אחר כך ילכו אל הרב הגדול. הרב נותן שאלה אחת לתלמידים ושאלה אחת לכל החכמים”. הם “כותבים באותו יום תשובתו”. הכתיבה ביום ששי היא על פי מנהגם של ר' יעקב חאגיז ור' משה גלאנטי²². “וכדי שיהיה להם פנאי לעיין בזה היה²³ הרב נותן השאלה מערב יום ה', ובלילה כל אחד מעיין בזה עד מקום שידו מגעת”. הרר“מ מלכי מדגיש, בהבדל ממנהג הר”י חאגיז, שני תרגילים שבכתב, האחד לחכמים לחוד, והאחד לתלמידים לחוד. “ביום השבת כולם מכנסים ונושאים ונותנים בתשובה, שכל אחד מביאה כתובה בספר ככותב פסק אחד”²⁴.

אחרי הדיון בשאלה – מעין זה מה שאנו מכנים בשם “סמינריון” – מסדרים בכל שבת שתי דרשות. את הראשונה ידרש אחד מעשרה החכמים הגדולים במחזור – היינו בתורו – כל אחד בשבתו. דרשה שניה ידרוש אחד מקטני התלמידים לשם הדרכה, בפסק הלכה ובדרש בדרך כלל²⁵.

מלבד זה יש בשבת שיעור במדרש שהחכמים המלמדים קוראים עם תלמידיהם בבוקר, לפני שבאים עשרת החכמים הגדולים לבית המדרש²⁶.

הר“מ מלכי מציע גם תכנית לימודים. מלבד פרשת השבוע ביום ששי ושיעורי המדרש בשבת, שהזכרנו, ישנה תכנית שלמה לבית-המדרש לפי מחלקותיו “כתות” זו על גבי זו, או כפי שקוראים אותן בכל התקופה ההיא “שלחנות”²⁷. בבית-המדרש אין מטפלין – כפי שהיה גם בישיבת ויגה – אלא בתלמידים שכבר למדו גם מקרא וגם משנה והגיעו ללימוד הגמרא. הלימוד במחלקות הגמרא הוא לפי סדר שהוא קובע, וביחד עם כל גמרא מלמדים גם את המשנה ואת חלק ההלכה למעשה הכלול בתוך אותה גמרא כפי שנהג הר”י חאגיז: “שולחן ראשון קורא בברכות – היינו גמרא מסכת ברכות – עם משנה ופירוש רש”י ושולחן ערוך של ברכות, וידע אותם הדינים מעצמו לקרות בלא רבו". ממחלקה זו, “משלחן זה מעלים אותו לסדר זמנים” – היינו סדר מועד. “ואין עולים [מעלים] לתלמיד ממנה עד שידע אורח חיים כמעט על פה. יקרא גמרא שבת וערובין ופסחים וכו'”. במחלקה הראשונה נדרש מהתלמיד ידיעה לקרוא בטקסט בשלחן ערוך, ואולם במחלקה השניה נדרשת ממנו כבר בקיאות בחלק אורח-חיים השייך לברכות, וכן באותו חלק השייך למועד. המחלקה השלישית עוסקת במסכת חולין ועבודה-זרה, העוסקים בענייני איסור והיתר ועם זה טור “יורה-דעה” העוסק בעניינים אלה: ממחלקה שניה “מעלים אותו לשולחן איסור והיתר, ואין מעלים אותו ממנה עד שידע שולחן ערוך של יורה דעה כמעט, שואלים לו בטרפות והוא עונה, שואלים אותו בדיני התערובות והוא עונה וכן בכל יורה דעה”. ממנה עולים למחלקה הרביעית שבה לומדים סדר נשים, וכן “כתיבה וספרות”, להביע את מחשבתו בכתב; ולא בעברית בלבד אלא גם בספרדית. לשם לימוד זה “עומדים להם שני מלמדים בחברה זו. אחד מלמד התלמידים להיות סופרים ואחד מלמד אותם בלשון רומי ובכתיבת רומי [לשון ספרדי וכתב ספרדי] ועמו חשבונות וחכמת התשבורת”. במחלקה החמישית לומדים סדר נזיקין עם חלק השולחן הערוך השייך לזה: “וממנה – מן המחלקה הרביעית עולים לשולחן דיני ממונות”. אלו הן חמש מחלקות היסוד של בית-המדרש, וזו תכנית לימודן.

מכאן ואילך עוברים התלמידים מן השלב הראשון של עשרת המלמדים ו“משמשין לעשרת החכמים הרבנים” היינו בעלי ההוראה. כאן אין הם לומדים עוד מן הספר אלא הלכה למעשה “ויהיו רואים איך נותנים פסק דברים, ואיך דנים את העם, ואיך משפט הגט והחליצה, וכל משפט הדיינים”. על ידי “שימוש חכמים” זה הם נעשים מוכשרים להיות בעצמם אם “דיינים” ואם “מלמדים”, “ומעלים אותם במקום רבם”. מישיבה זו יוצאים איפוא הדיינים והמלמדים לא רק לארץ-ישראל גופא אלא גם לתפוצות הגולה: “ואם בחוץ-לארץ יצטרכו חכם הקהל שאין להם, ישלחו בעדם ונותנים להם תלמיד ששמש כל צרכו וראוי להיות דיין וראש קהלה”.

הבחינות לתלמידים הן שבועיות. הבוחנים הם מעשרה הרבנים הגדולים. מטרת הבחינות היא פיקוח על המלמדים והתלמידים כאחד. “בכל יום ה' בשבוע יהיו שני תלמידי חכמים מהרבנים הגדולים שומעים [בוחנים] לתלמידים ההלכות שלמדו באותו השבוע, והוא להטיל מורא על המלמדים שילמדו כראוי, ועל התלמידים שיהיו עוסקים בכל כחם בתורה”. לפי ראות עיניהם יכולים הבוחנים בעצמם, מבלי קבל אישור ממי שהוא, להוציא תלמיד מן המחלקה או להעביר מלמד מתפקידו. לראש הישיבה ניתן כח כזה ביחס לעשרה הרבנים גדולי התורה: “והרב בידו כח להעביר מביניהם אחד מעשרה אלו שעמו לחומרא: ואל יעמידו ביניהם אדם שאינו מתנהג כשורה בתורה ובמצוה, שאם לא יעשו כן, הרי הם אוכלים עולמם בחייהם [היינו לא יהיה להם עוד חלק לעולם הבא] ועושים מלאכת ה' רמיה, ונוחלים גהינם במקום גן-עדן”.

תקופת הלימוד “נמשכת עד מלאת לתלמיד עשרים שנה, היינו מהיותו בן חמש עשרה שנה, ענין הנזכר גם אצל אחרים. ואז ניתנת לו, אם הוא ראוי לכך, מעין סמיכה והתואר “תלמיד חכם”, המזכהו לפי תקנה קדומה גם לפיטור מן המסים²⁸. כדי להגיע למדרגה זו עובר בן העשרים בחינה אחרונה, שאין רר”מ מלכי קובע אותה במסמרים אלא בהצעה לדוגמה, “לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, צריך למיגדר מילתא, והתלמידים כדי שיכנסו בגדר זה, צריך שיעשה בהם סימן, שממנו ידע העם שהוא ת”ח ופטור מן המס. כגון: מי שהוא בן עשרים וידרוש בקהל דרוש מיוחד מדברי עצמו. וראוי להחכים [לעשות בחכמה], או להסכים ששום ת“ח לא יסייענו או ילמדנו בדרשה זו. כדי שלא יהיה דרוש מלומד שאם כן לא הועלנו כלום בתקנתנו זו. ואחר שידרוש יכנסו כל התלמידי-חכמים במעמד, אם יראה להם שיש בדרוש הזה כדי חכמה, יתנו לו רשות בכתב ליכנס בישיבה אחת, ויהיה הוא מגיד ההלכה ונושא ונותן עם החכמים באותה הלכה”. זו היא רק דרגת המעבר שהוא נמצא בה בישיבה בין החכמים הרשומים הבוחנים אותו במשא-ומתן בהלכה “ואם יראו החכמים שראוי לכנות לו חכמה [חכם!], בעלי אותה ישיבה יתנו בידו פיתקה²⁹ ייקראוהו חכם במדרגה שהוא ראוי”. תעודה זו מקנה לו זכות להיות “ראוי להכנס בבדיקת ת”ח להיות פטור מן המסים והארנוניות“. אך הפרוצידורה לא נגמרה בזה. “בפתקא זו ילך ב”ד הזמן – שבאותו זמן – וב”ד הזמן יבדקוהו בהלכות שלחן ערוך של ארח חיים דוקא". בחינה זו היא איפוא האחרונה, ולמעשה קלה יותר מן הבחינות הראשונות. תפקידה הוא להבטיח שהוא יודע להורות הלכה באורח החיים הרגיל, בשאלות שבכל יום. “ואם יודע ובקי בהלכות ארח-חיים יתנו לו פתקא אחרת לסופר הקהל שיכתבוהו בפנקס התלמידי חכמים שהם פטורים מן המס”.

תלמיד חכם שזכה לכך עורך משתה “ובשבת הסמוך יעשה איזה סעודה לת”ח“. ובאותה עליה יקראוהו חכם ובזה יהיה מפורסם בכל הענין. ולא יהיה שוב תלמיד שלא עשה מעשה זה נקרא בשם חכם כלל”. למי שנכשל בבחינות נותן הרר“מ מלכי ארכה להבחן שוב בשלוש הבחינות הנזכרות, או כסגנונו “הבדיקות” שתיכנן, אם ימצאו הבוחנים לנכון. בחינה שניה היא עד מלאת לתלמיד כ”ו שנים. הוא אומר: “אם בשלש בדיקות לא ימצאוהו ראוי למעלה זו יאריכו לו, אם יראה בעיניהם להאריך, עד שש שנים אחרות. ואם מבן כ”ו לא יהיה ראוי להיות נזכר בכלל התלמידי-חכמים יכתבוהו במס"³⁰.

הרר"מ מלכי נותן דעתו גם על חינוך יתומים. לא זו בלבד שיש למנות להם אפיטרופסים לדאוג לנכסיהם. אלא גם ליצור להם אטמוספירה של בית: “יהיו להם נשים צדקניות שתהיינה אלמנות וזקנות שתגדלנה את הנערים היתומים, כשאין להם קרובים, ומדריכים אותם באוֹרחים ישרים…³¹ מי שלבו חפץ ילמדוהו תורה, ואם אומנות, אומנות. ועצה טובה נתנו חכמים: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות”. “לפיכך האיפוטרופס ישתדל בכל כחו ללמד ליתום אומנות שממנו פרנסתו”³². ליתומים זקוקים לעזרה הוא מציע ליסד קופה מיוחדת “ויהיו חוזרין על הפתחים בכל יום ה'”. ואגב הוא משיא עצה לאנשים בכלל “שאפילו הגדול והחשוב בהם יחוש לגלגל החוזר בעולם ושמא יבוא לידי עוני ואין בידו אומנות, ויש ללמד משלמה המלך [שהורד ממלכותו על ידי אשמדאי] וממנו לקחו כל המלכים מוסר”³³.

כאמור עוסק הרר"מ מלכי בעיקר בתכנית הישיבה הגדולה בירושלים, המרכז לתורה לארץ-ישראל ולגולה, ואולם בקיצור הוא נוגע בשאלת החינוך לילדים בדרך כלל. עניין זה אינו קשור עם הגולה והוא מחובתה של כל קהלה וקהלה לעצמה, ואף גם זו של קהלת ירושלים.

מחובת הקהלה גם “להעמיד מביניהם מלמדי תינוקות ולהעלות להם שכר בשפע, כדי שלא יעשו מלאכת ה' רמיה אלא יהיו עוסקים בתורה יומם ולילה”. “לפיכך כופין בני העיר זה לזה להוצאות המלמדים ויהיה שכרם מקופת הקהל בשופע, בריוח ולא בצמצום”. חינוך הילדים, מינוי המלמדים ושכרם הוא אפוא על הקהלה. “ואם אחר-כך אביהם של תינוקות יעלו להם [למלמדים] שכר, אין מדקדקין בהם [להפחית שכרם משום כך] ויותר היה מן הכדאי שאביהם של תינוקות יתנו שכרם אם ירצו לגבאי הת”ת, וגבאי הת“ת יעלו שכר במדה גדושה למלמד. כדי שהעניים והעשירים יהיו לפניו שוין”³⁴.

גם בעניין הדרשות לעם שהיו נהוגות בשבתות מעולם, נוגע הרר“מ מלכי. הוא דורש לסדר אותן כמנהג “בכל קהלות ישראל להעמיד להם דרשן שידרוש בכל שבת ושבת במנחה”. תוכן הדרשה צריך להיות כפי ש”חכמי ישראל הדרשנים היו נוהגים" משולשת: שליש מדרש, שליש הגדה, שליש דין". הוא מעיר על כך שלא ידרשו בדרשות עממיות אלו “דבורים של תוספות הקשות שאפילו המעיין צריך זמן וישוב להבינם”. ולא “בסוגיות הגמרא וקושיות מגמרא לגמרא”, “כמו שעושין דרשני טורקיאה שלהראות חכמתן מפלפלין בפוסקים ובגמרא”. “זה ראוי לעשות במדרשות ובישיבות, אבל לא בדרשות שהיחידים אינם מבינים שום דבר ואפילו תלמידי החכמים עצמם. ולכן ראוי לכל דרשן שיהיה בכל לשון [לשונות ההמונים: ערבית, וספרדית לפי התקופה] ויודע בדרך ארץ [היינו בהוויות העולם] ומבין בטבע הבריאה והיצירה והעשיה והרכבתן… ובזה יהיה יודע מליצות ומושך לבו של אדם במשלים ופירושי האגדות ועל הכל יהיה בקי בהלכות דרך ארץ הקדמה לתורה אלפים שנה”³⁵.

פרשה מיוחדת היא דרישתו מן הגולה להחזיק במיוחד בישיבות ירושלים. בדברו על חברון וצפת וירושלים, הוא קובע, ש“אין קהלות הגולה חייבות להעמיד תורה אלא בירושלים תובב”א; והשאר די להם שיעמידו בהן מדרש של עשרה ת“ח שתורתם אומנותם”. “ובירושלים בלבד נראה לי שחייבים כל הגולה לדרוש אותה העיר ולהעמיד ישיבה בכל כחם”³⁶. דעתו נוטה שכל הגולה חייבת לדרוש את ירושלים ולהשתדל בבנינה. בדברו על חורבן בית מדרש “בית יעקב” של ר' יעקב חאגיז – הוא מוסיף, ש“אינו מן הראוי שיניחו הגולה מלדרוש את ירושלים תמיד ולהרביץ תורה בישראל, כדי שבזכות זה יצליח הקב”ה את כל הגולה ויחזיר לה נחלתם, ויבנה ביתם כבתחלה“³⁷. ומכיוון “שכל ישראל חייבים לקיים את התורה בארץ-ישראל ובפרט בירושלים עיה”ק, כי ממנה תצא תורה לישראל, שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, לכן מכל הגולה כולה חייבים במזונות התלמידים והרבנים והספקתם בשפע”.

הוא גם ערך תקציב “לפי שער השוק” בזמנו³⁸. עשרה החכמים הראשונים אספקתם היא לפי תקציבו על חשבון קהלת ירושלים, “שלשת הרבנים בעלי-ההוראה, כל אחד מהם מקבל מכיס הקהל כ' אריות³⁹ והשבעה, עשרה אריות לפחות ואם יותר משעור זה הנה מה טוב”⁴⁰. בסך הכל ממאה ושלשים אריות אלו יצאו מבין הנשים“. היו אז הרבה נשים אלמנות עשירות שעלו לירושלים, והוא קובע ש”אל תתן האשה האלמנה יותר מעשרה עד ט“ו אריות ולא פחות מב' אריות לשנה. וזה לא בדינא ודיינא, אלא ברצונן הטוב”. לתקציב של המורים “עשרה תלמידי חכמים רשומים שיהיו מרביצים תורה ברבים, צריך אלף אריות, לפחות שני ריאלים כל אחד ואחד בכל שבוע⁴¹, עוד אלף ריאלים להספקת התלמידים. בין הכל ב' אלפים ריאלים. ואל יפחת מהם, ואל יתנו לכל תלמיד ותלמיד הקטנים פחות מרביע ריאל בכל שבוע. רק אדם שנשא אשה, אחר שנשא אשה הולכים ומוסיפים לו עד מ”ו ונ' מאיידיש בכל שבוע שהוא ריאל אחד. וזה השיעור כדי פרנסתו לפי ערך שיעור המזונות בזמן הזה. נמצא כפי חשבון זה מקיימים כל ישראל שבגולה ע' איש כנגד שבעים הסנהדרין שהיו בה, שמהם היה יוצאת הוראה לישראל בכל העולם. כיצד? אלף אריות לעשרת תלמידי חכמים רשומים ובעל הוראה חסידים ואנשי מעשה ות“ק לעשרה אחרים כל אחד ואחד ריאל בשבוע, ות”ק אחרים לחלקם בין התלמידים קרוב לרביעי [ריאל] אחד בכל שבוע"⁴².

ממדרש זה לא ילכו “למדרש אחרת או ללמוד ועד אחר, כי-אם בתוך ועד שלהם שיהיו קוראים אותו ‘הסגר’ לבל יצאו לחוץ להתפלל מנחה וערבית בימות החול, אלא שם תורתם ומקום תפלתם. וכל מי שיצא למדרש אחר – תעובר [ימחק] שמו מועד הקהלות שבגולה” – היינו על-ידי “בעלי המדרש הזה והמקיימים אותו ממונים ופרנסי א”י שבכל עיר ועיר"⁴³.

רואה הוא הרר“מ מלכי תקלה בזה “שהולכים התלמידי-חכמים דחופים מעבר לעבר, וקוראים חצי שעה כאן בישיבה זו וחצי שעה במדרש אחרת, ובזה לא נמצא מי שירצה ללמד התלמידים, והם עצמם אינם מוסיפים חכמה אלא זמנם הולך לאיבוד”. הוא דורש שראשי הקהלות בגולה “יהיו מונעים בקהלם ששום יחיד לא ישלח לירושלים לסדר ישיבה על שמו כדרך שהיו עושים, שישיבות אלו גורמות לבטול תורה ולא לתלמוד-תורה”. ואמנם בעניין זה היו למעשה שונות הישיבות. מיסדי הישיבות שכיוונו לזכות ב”חלק העולם הבא" היו מסתפקים, לפי אמצעיהם הדלים, בזה שחכמים ילמדו רק שעות קבועות בישיבתם, כדי לזכות ב“מצווה”. ואולם היו גם ישיבות שדרשו מחכמי ישיבתם שלא ללמוד אלא בישיבתם בלבד⁴⁴.