**עני הבירזה / בנימין זאב הרצל
הרוצה להכיר את מצב היהודים ואת שאלת־היהודים מצד אָפים המיוחד להם, עליו – לבקר בשערי הבירזה. אולי אין מקום לפעולת האדם, שעל אדותיו נפוצו שגיאות ואגדות איומות במספר רב, כאשר על המקום הזה, שהוא המרכז לעסקי מסחר הרבה. בכל עיר גדולה יש בנין נהדר ומשוכלל לתפארת, הנקרא בשם בירזה. בשעות קבועות ביום מתאספים באולם הענקי היחידי שבבית מאות הרבה של אנשים צועקים וממללים בידיהם. זה הוא שאון שאינו פוסק, מתחולל בגבולות רשמיים, מחזה מוזר מאד לכל מי שאינו בקי בתהלוכות הבית, תנועה סוערת בשוק של סחורות בלתי נראות לעין. וכך אפשר גם להגדיר את מהותה של הבירזה: זה הוא השוק המָפשט.
יש לחשוש, פן לא יבינו אותנו ברגע הראשון והיינו לשחוק וללעג, אם נחליט, כי הבירזה הוא אחד המוסדות הכי נאצלים, שאי אפשר לוַתֵּר עליהם בחיים המודרניים. כי אחת מסגולותיו המפליאות של המקום היא זו, שהוא מוקף כעין ערפלי־קלון מסביב. במי תלוי האשם, מי הוא המשחית את המוסד, המחלל את שמו ומוציא עליו דבות רעות, ומי הם המנבלים את החללים שנפלו בעצם, אחרי שמצצו את דמם, על זאת אנו רוצים לרמז בדברינו.
כל איש נאור יודע, באיזה אֹפן נוסדו הבירזות, הכיצד נתפתח המוסד הזה לאט לאט על־ידי צרכי המסחר שנתרבו, כיצד נוצרו מתוך ועידות הסוחרים, שהתאספו לעיתים תכופות, כדי לדון על קביעת המחירים, כל אותם הדינים, המוסכמים כהלכות שלא נקבעו בכתב. הבירזה היתה והנָה מרכז־העצבים של המסחר. לפי זה אנו מבינים, כי ראשית צמיחתה ועליתה באה בעקבות התפשטות דרכי המסחר ביָם, וכי הגיעה במאת־השנה הנוכחית, בכניסתה לתקופת מסלות הברזל, עד למרומי תקפה וגבורתה. כחה הלך וגדל, הלך והתעדן, כשנקבו חוטי הטלגרף, ובעת האחרונה חוטי הטלפון את קירותיו של בנין הבירזה. מסחר־הכספים בצורתו החדשה, עסק־המניות בתנועתו שיצר לפי צרכיו, וקדם לכֹל עסקי־הכסף הצבוריים של הממלכות הגדילו יותר ויותר את ערך הבירזה. כמה חריפות יש בהפרדת העסקים, הנעשים בשוק המָפשט הזה! כמה תועלת לחיי הכלכלה של כל עם בפני עצמו ושל כל העמים ביחד יש בקיומו של המוסד הזה!
זוהי התרכזות שאין למעלה ממנו בשביל ההצעה והדרישה, ההשואה המהירה של המחירים בכל העולם; היא הנותנת תדיר לכל אחד ואחד את האפשרות לשלוט בנכסיו המטלטלין, מבלי שירד בעצם מחיר הנכסים על־ידי הרצון למכירה בלבד; היא המַפרה את כל ענפי החרשת והמסחר; היא מקילה ומבטיחה כאחד את עניני־ההקפה של הממלכות. אי אפשר, פשוט, להוציא את הבירזה מכלל התרבות שבימינו.
בעמדנו פה על האמתיות המפורסמות האלה, אנו עושים זאת קֹדם כל, כדי להוכיח, כי לא בתור מתעבים או שונאים את הבירזה אנו מדברים. כלום אפשר שיהיה זה אדם נבון? הרי זו אולת, כמו שאולת היא, לתלות את כל הקלקלות בכסף. רגילים אנו לשמוע, כי הכסף משחית את בני האדם. אולם באמת להפך הוא: בני האדם משחיתים את הכסף בהשתמשם בו לרעה.
לפי האמור קשה גם להשיג, מדוע שפל ערך הבירזה וחבריה בעיני הצבור. אין מי שיכחיש, כי כן הוא בפועל. אם עוד אפשר היה לפני שנים מועדות להכחיש זאת ולהקטין את ערך השנאה הכללית לבירזה, היום אי־אפשר עוד הדבר. ההסתה בחלק הריאקציוני של דעת־הצבור התאמצה והביאה עד לידי עלילות מצד השלטונות, ולבסוף עד לידי חוקים מעיקים או לעול מסים כבד מנשא.
למה זה? האומרים להרוס מוסד נחוץ לחיי הכלכלה של העמים, המניע את כל סחר־הארץ? אם יש מקום לתלונות נגד הבירזה, האם מתאימים גם האמצעים, שבהם משתמשים נגדה? ואם צדקו האמצעים, האם נוגעים הם אל האשמים באמת? השאלות האלה נראות לנו חשובות במדה ידועה לעת כזאת, כשהטילו על הבירזה מסים חדשים, המעיקים מאֹד לאנשים יחידים, שכבר עתה קשתה עליהם מלחמת־הקיום. אין אנו משמיעים דבר חדש, בהחליטנו, כי האנשים האלה ברובם הגדול יהודים הם. מכיון שנדחקו היהודים על־ידי סבות תולדיות אל המסחר, הנם מצויים, כמובן, במספר רב גם בשוק המפשט. קרוב הדבר לודאי, כי הרבה מן החריפות שבהתפתחות עסקי הבירזה הוא פרי הרוח היהודי, הנוטה אחרי רעיונות מפשטים, ובשכלול זה עצמו אין שום דבר, שיוכל להחשב ליהודים לחרפה.
עתוננו זה איננו עתון בשביל הבירזה, אבל כעתון יהודי התיצב לפני הקהל, ואין אנו עוברים בלי משים על כל צרה הבאה על יהודים, אם נוגע הדבר אל רדיפות אחינו בארצות הפראיות, או אל העלמות החִוְרות בבתי החרשת לעצי־גפרית שבגליציה, או אל הפרולטריים שבבירזה הווינאית.
הזכרנו למעלה את הברכות – למלה זו יכולים לשחוק מחוסר תבונה – הכלכליות של הבירזה. יודעים אנו היטב, כי יש פה גם הרבה קלקולים ומעשים שאינם מהוגנים. כל דבר נאצל נושא השחתה בתוכו.
הדרישה וההצעה הנן מזויפות לעתים קרובות, קביעת המחירים הנֵהָ משחתה בתחבולות־און לעת מצֹא, לפעמים מזיקים ליחידים בהנחת רכושם ובהכשרתו. ענפי החרשת והמסחר יכולים לבא לידי הפסד על־ידי מעשים של רמאות או על ידי מעצורים במהלך עסקי הבירזה, ואפילו עסקי ההקפה של הממלכות אינם בטוחים מפני המשחק בידיעות כוזבות. אבל אם גם באמת תקרינה כל אלה, גם אז רק חסרי־דעת יאשימו את כל המוסד, רק חסרי־יֹשר ירשיעו את כל סוחרי הבירזה.
נעבור על אותה השטוּת, שהציבה לה מצבת זכרון לדורות במלה המפורסמת “עץ־המות”. אם יש קלקולים, אין לתלותם אלא בבני אדם שקלקלו או עדין מקלקלים. כלום קשה או אי־אפשר הוא לברר זאת? הלא אז צריכים למצער לצמצם את החקירה על חוג האנשים, שבידם היכֹלת לקלקל. אם נעשה מעשה רע באיזה מקום שהוא, ובכלי משחית, אשר רק איש חזק יכול להרימו, אז לא יחשוד שום בר־דעת בילדים ובחלשים. למי אפוא יש היכֹלת להשתמש בבירזה לרעה? זו היא השאלה! אל ידברו במעשים ובתעלולים פעוטים. Minima non curat praetor (אין ראש בית־דין מטפל בקטנות). זה לא יגרום לנזק הרבה. יכולים אפילו להחליט כודאי גמור, כי בשום שוק אין העסקים נעשים באמונה ובבטחון כאשר בבירזה. אין זה פרדוכסוס. כל המסחר עומד על האמונה ועל הבטחון בדבור קל או ברשימה מהירה בפנקס של כיס. כן הוא, אלה האנשים הקטנים שבבירזה, שעל כלם אוהבים כל כך להלשין ורגילים לדבר עליהם בטעם של בוז, הנם באמת, מלבד מעטים מאֹד היוצאים מן הכלל, ישרי־לב בכל מעשיהם, העוסקים באמונה בעבודה קשה גם לגוף. אנו נותנים פה מקום למכתבו של אדם הגון מאנשי הבירזה:
ווינא 3 לנובימבר 1897.
“כשנכבדתי שלשום בבקשתך להמציא לך פרטים אחדים על אדות הבירזה, גמרתי בלבי לחכות עד אחרי החג, כדי להתבונן ביום־החול הראשון אל פעולות מס־הסִבּוּב החדש, העולה פי חמש משהיה. ובכן באתי אתמול בבקר כדרכי מאז אל הבירזה, אשר, לצערי, זאת היא אומנוּתי זה עשרים ושש שנה. נשמע צלצול של עשׂר שעות. בתחלה ראיתי קבוצות מתאספות, דמיתי כי הם חפצים לסחור. אולם כעבור רגעים אחדים נוכחתי, כי אינם אלא תאבים לחדשות. אמנם מיד נתפרדו הקלעים והאנשים נתפזרו לכל רוח, רובם שקועים בעצב ודאגה וצמאים לרֶוח כל שהוא. על פני אחדים שכנה תוגה שלא נתנה להסתר. נתמעטו הקבוצות, אשר לפנים היו עומדות צפופות ודחוקות ונעשות כעין קלעים, שבתוכן נקנו ונמכרו השטרות היותר עוברים לסוחר בקול שאון והמולה רבה. נפקד מקום הסרסורים, שהיו רגילים להשתמש בקבוצות האלה לצֹרך עצמם, כדי להוציא על ידן לפעולה את תעלוליהם כדת או שלא כדת. כמדומני, שהקבוצות נקראות קלעים על שם תפקידן זה. כל זמן שהממשלות היו צריכות להציע שטרי־מלוה, דאגו עושי־רצונן לקיומם של אנשי הקלעים הקולניים בעלי ריאה חזקה. עכשיו, כשהאוצרות מלאים לפי שעה, חושבים, כי אפשר לוַתֵּר עליהם. מלבד זאת נדחתה מפני האנטישמיות כל תשוקה לעסקים חדשים, וסוף כל סוף גרמו הסכסוכים, שעוררו אישים רשמיים בשנים שקדמו, שתהיה הבירזה לטרף ולמשסה בידי יחידים. הדמיון היותר פרוע נתלהב ונתלקח עד למצב של מחלה אנושה, ואחרי כן נתכה על־פי פקודה מגבוה חשרת מים קרים, שהרסה את המוסד כלו. בשנת 1895 נמסרה הבירזה למשסה באין מפריע. למן אז הפסידה הבירזה לא רק ממון וכבוד בעיני הבריות, אלא גם זכיותיה המסחריות. שלילת הזכיות הזאת הוא הטעם העקרי לירידתה. ובכן לא סבה אחת גרמה לקלקולה הנוכחי; הרבה סבות היו לזה, ואותן אני רוצה להעביר לפרטיהן: חסרון עסקים מצד הממשלה, חסרון התשוקה לעסקים חדשים, הגזמות והפרזות של יחידים בנוגע לכֹח עצמם או כֹח אחרים והכנעה מפני המוחזקים למומחים. ואחרי כל אלה באה מגורת האנטישמיות בצורת מס־הסִבּוב המחומש. המס הזה היה מכוון כלפי העשירים, והוא פוגע בעניים. כל הבאַנקים והשלחנים התאספו לועידה ב”בית האוצר למִלוָה", ויחליטו לגלגל את כל המס עם כֹבד משאו על שכם בעלי־עסקיהם. הבאַנקים האלה אינם נפגעים לרעה על־ידי המס, אולם הרֶוח הפעוט של האיש הדל יורד עד למדרגה, שאי אפשר לו להתקים בה. הקרבן הנהו העני מאנשי הקלעים; זה עומד, למרות צוק העתים, הכן על משמרתו, ועמל בצעקתו מתוך גרון נחר להשתכר לחם חקו בזעת אפיו. כדי להנצל מהפסד מרובה, הוא מוכרח לפעמים לסלק במהרה איזה “עסק־מוטעה” עם הפסד קל, ומנסה כחו בעסק חדש, שגם הוא יכול להביאו לידי נזק. עד שישתכר איש כזה מאומה, מתרבות ההוצאות באֹפן שאין לעמוד בו.
איש כזה יכול לבֹא על־ידי המס הנצבר במשך חֹדש אחד ועל־ידי ההוצאות על סדור עסקיו עד לידי כליון גמור".
זוהי תעודה, שמתוכה יש ללמוד הרבה. מה שמפליאנו בה ביותר, היא הערכת האיש הדל מאנשי־הבירזה לעומת הבאַנקים המאוחדים. היא עושה רֹשם דומה כמעט אל הנגוד הידוע למדי שבין העבודה והרכוש. היש נגוד כזה גם בבירזה? פה עומדים מעבר מזה אנשי־השוק של הבירזה, כשמשים עיפים ויגעים, גרונם נחר מצעקה והם מלאים עצב ודאגה ונדחקים על־פי הגיון מוזר ל“עסקים מוטעים”. היחשבו את האנשים האלה לראויים לחמלה ולכבוד פחות מן הסוחרים המכובדים בשוקים האחרים, יען כי יש באותם השוקים סחורות יותר מוחשיות? מס חדש הוטל עליהם, המדכא ומכלה אותם. מסחרם עומד על רבוי העסקים שהם עושים; הרבוי נפגע על־ידי המס, ובכן בטל המסחר, פשוט, בטל ואיננו. זה, למצער, איננו “הקש מוטעה”.1 נשארה איפה עוד השאלה, מה יעשה אדם כזה ביום מחר? הן לא שכירי־יום הם אלה, אלא סוחרים בעלי השכלה. רובם ראו ימים טובים מאלה, ובניהם חפצים גם בימים הרעים לאכול דבר מה, פת־לחם, לדוגמא.
פנים יותר מאירות אנו רואים מהעבר השני. פה תתראה לעינינו חברה, אשר שווי־משקלה לא הָפרע אף במשהו. נכנסים לישיבה, מתיעצים, ואולי אין מרבים כלל בעצות. המלה הגואלת נמצאה מיד: “המס יגולגל. למה לא הגדתם זאת מראש?…” ויוצאת מזה עוד מסקנא אחת, כי התקיפים יוצאים עוד הפעם מן הסכנה תקיפים יותר. האח, הגלגול הוא המצאה נחמדה מזהב. התקיפים מגלגלים את כל המשאות על שכם החלשים מהם, וכאשר יגבר איש, כן יקל משאו. הן לא חדש הוא המשחק. בכל מקום מנצח הרכוש הגדול את הקטן ממנו. אולם, בעוד שבכל יתר המקצועות מביא המחזה הזה לידי כעס והתמרמרות, נאלמה הבירזה דום. כלום אין התקיפות והעריצות של הגדולים חזקות כל כך במקום הזה? לא כן הדבר, רעות הן יותר מאשר בכל מקצוע אחר. הקטן מסור ביד הגדול כצאן טבחה. כיס־השטרות היותר מלא מכריע, כמו שבמשחק הקלפים האמריקאי הידוע מנצח תמיד בהכרח האיש, אשר בידו להניח על השלחן כסף יותר מן האחרים. איככה? ובכל זאת אין הקטנים נחנקים תדיר בידי הגדולים? האם סוף סוף מתנהגים בנדיבות, נותנים לעניים המדוכאים להשתכר פת לחם, נותנים להם לחיות? זאת לא זאת! באמת אינם מניחים אותם למות – למצער לא תמיד. מחזקים ידיהם – כאשר יאמר ההמון – בחבלי עֹני, עד שהם כלים מאליהם; כי זקוקים להם כפעם בפעם, כשצריכים לתנועת־השוק הקולנית ולאותה ההמולה, שבה מצליחים התעלולים הגדולים הנסתרים מעין רואה. אלה התעלולים “כדת ושלא כדת”, שעליהם דבר בעל המכתב שלנו. אבל מכל אלה אין נשמע מאומה. נאלמה הבירזה העניה – נאלמה, מפני שעניה היא! Silence aux pauvres (השתיקה לעניים!). באה העת, שיקום גואל לעניים האלה.
כי הגלגול איננו מצטמצם בהוצאות הנעשות כחֹק בלבד. את הכל מגלגלים על שכם הקטנים; גם את האחריות בעד כל משבר כספי, גם את השנאה, אשר יעוררו המעשים האלה בקרב התושבים אשר מסביב. זאת היא הסבה לקלונה של הבירזה. אשר על כן מודה איש כזה, מן הקטנים בבאי־השוק, רק במֹרך לב, כמעט בפנים נכלמים, כי “בירזאי” הוא, כאילו היתה זאת אומנות שאינה נקיה, כאילו לא היה זה משלח יד, המביא תועלת להכלל ומתנהג במישרים. אמנם, “השלחני”, ומה גם המנהל של איזה באַנק – הבו גֹדל לאנשים כאלה! ויש עבדים למכביר, חבל, גם בין העתונאים, המשתחוים וכורעים ברך לפני האדונים האלה. הה, האדונים האלה אינם מרגישים מאומה ממהלך העסקים הרע, ואפילו מן האנטישמיות, שחוללו בידיהם. הם מוצאים תחבלות ומזמות, כדי להנצל מחמת העתונות הצעקנית של צוררי־היהודים, המתנפלת אחרי־כן בתֹקף יותר נדיבי על הבירזאים העניים הקטנים. הגלגול נעשה בשלמות. והנה לפנינו המחזה המרגיז לב, איך פורשים האדונים האלה לעין השמש את הונם, שהוא עלבון לכל מושג מוסרי, כאותן הזונות שבתיאטרון, המקשטות בעזות את חזיהן בעֶדְיָן המזהיר, מחיר תזנותיהן.
הן לא ילדים אנחנו, הלא יודעים הננו, כי אי אפשר הדבר, שפלונית המשחקת ואלמוני מנהל־הבאַנק “חשֹכו” הון עצום כזה ממשכרתם. אלה האבנים הטובות ואותם המיליונים מעידים על בעליהם באפן הכי־מכפיר. על־פי התוצאות יכולים להכיר את העבר שלהם. רואים ממש את צעיר־הבאַנק, איך הוא “נושא ונותן” במסתרים בבירזה על יסוד סודות מן הלשכה, שנתגלו לו במקרה ושהוא משתמש בהם שלא כשורה, עד אשר יש די כסף בידו, לצוד תמימים בחרמו על חשבון עצמו, בין שהוא מאסף בעלי־עסק סביביו ומפתה אותם לסחור בחפצים שאינם שוים כלום, ובין כשהוא נעשה בתור דירקטור לאיזה באַנק “מנהל” בשוק, ומחולל באמצעי הבאַנק שערים של שקר, אשר לרגל משברם יבֹאו לתוך בתים רבים עֹני, מחסור ומות. רואים לבסוף את מי שעלה לגדולה, מקושט באותות־כבוד ובתארי־כבוד, כשהוא מגיע עד “עסקי־הממלכה”, רואים אותו, כשהוא בא בקשר עם אנשים, היכולים להיות לו למגן בבֹא יום פקודתו, רואים סופרים נשכרים בכסף סרים למשמעתו, ואוי לו לאדם עומד ברשות עצמו, אשר ירים קולו נגד השחתה כזאת, העוברת כל גבול. בן־חורין כזה הנהו נתון לנאצה ולחרפה, ואם אפשר הדבר, גם לחשד, ואם קשה להגיד עליו, כי נגואלו ידיו בבצע־כסף, אז יאמרו, כי הקנאה מדברת מתוך גרונו…
ובינתים הבירזה נמקה בעניה וקוראה לעזרה. אמנם, כבר מתחילים בפועל לעיין בדבר, ואומרים כי לשכת־הבירזה רוצה לבקש אמצעים כדי לנקות את הבירזה. לְ־נַ־קּ־וֹ־תָהּ! זה הוא רעיון טוב. איך יעשו זאת האדונים? האם ירחיקו את המרצחים, העושים, כדרך הלסטים בלונדון, במחשך מעשיהם ואורבים במסתרים לנקיים? האם יחלישו לארך ימים את כֹחם של אלה, שהסבו או עזרו להתנקשות בשערי הבירזה? מה היא העזרה העתידה לבא? אם חושבים רק להכביד את הכניסה לשם מסחר ועסק, אז יש מקום לחשוש, פן לא תפתר בזה השאלה. רק מספר הפרולטריים באולם הבירזה פנימה ימעט בה במדה, שהפרולטריים מחוצה לו יתרבו, – אם נניח, כי אחדים מהם לא יעשו איזו צעדים הלאה, עד קצהו האחרון של השוטינרינג, לבקש להם מפלט אל תעלת הדוֹנוי. אין לשכוח, כי עני הבירזה לא יחדל בזה, שמשליכים אחדים מבאי־הבירזה החוצה. לאָן יפנה איש כזה לעת כזאת? לאָן, בשם אלוהים?.
עני־הבירזה הוא חלק מעני־היהודים הכללי; מעציב הוא ומרגיז כאחד. אין יודעים אותו בצורתו האמיתית. בהביאנו מעט אור אל הענין הזה, לא נוכל להזיק לא ליהודים הישרים שבבירזה ולא ליהודים הישרים אשר מחוץ לגבולותיה. ועל כן היה מן הצרך ומן ההכרח להגיד זאת פעם אחת.
עשינו היום את חובתנו.
-
באשכנזית: Fehlschluss; והוראת מלה זו גם “עסק מוטעה” – במובן דלעֶיל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.