רקע
בנימין זאב הרצל
הנשים והציונות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: גרמנית

בימי המהפכה הצרפתית היה ריבולוציוני אחד, איש אשר שאר-רוח לו, Sieyés שמו, שגם אחרי-כן היה רב פעלים מאד. בשמו מסופר דבר אחד יפה. על השאלה: “מה עשית בימי-המהפכה הנוראים?” ענה: “חייתי”. האיש ההוא חבּר לפני זה כרוז, שזכה לפרסום גדול. בו נאמר על המעמד השלישי, שעוד לא נשתחרר אז: “מה הוא? לא כלום. מה הוא צריך להיות? הכֹל.” בפתגם הזה חפץ הייתי להשתמש גם ביחס אל הנשים. מה הן הנשים בשביל הציונות? אין אני רוצה לאמר: לא כלום. מה צריכות הן להיות? אולי הכֹל. ואם תמצא תעמולתנו את הדרכים הנכונים, אז בהכרח נגיע לידי כך.


אם נשים לב אל מצבה ההוה של האשה היהודית, אז נבין, מדוע היתה עד עתה מתרשלת כל כך ועומדת מרחוק לנו. חפץ הייתי להבדיל פה בין הנשים היודעות את תלאות החיים ובין האחרות. אותן הנשים, הנדחקות לתוך מלחמת-החיים, הן בקרב היהודים היותר אומללות. להן אין איש או איזה מפרנס אחר, שיגן עליהן לבל תצאנה לשוק החיים, ודבר זה מצוי אצל היהודים רק בחוגים היותר עניים.


כי אי אפשר הוא, שתצא מנשים כאלה איזו עזרה או התלהבות, זה הוא דבר מובן מאליו. הן באות באחד הימים, בדרכן מרומניה, גליציה או רוסיה, ומתחננות, כי ישלחו אותן הלאה לדרכן עם הצרורות שבידיהן. הן אולי היו לציוניות טובות, אולי יכולות היו להתפתח בבחינה זו, לו הגיעו על ידי מאורעות הזמן לידי תנאים יותר נוחים. אבל מן הנשים האלה אין אנו יכולים לקוות ולדרוש, כי תשתתפנה בעבודה ציונית. הנשים, שאותן אנו מחויבים לרכוש, הן אותן הנשים הסגורות בתוך חומה מפרידה ביניהן ובין כל מה שנוגע לצרת-היהודים, למצב הרע ולנחיצות להיטיב אותו.


הודות למסֹרת עתיקה, שהיא תפארת ליהודים, חיה האשה סגורה ומסוגרה בתוך ביתה המפֹאר בדברי השיר היפה: “שבת בת המלך”; פה היא חיה הרחק מן התלאות, הסערות והאכזריות שבחיים. למצער היהודיה מן הדור הישן, שעוד מצויה היא אמנם במספר לא רב, בחוגי העשירים. זאת היא האשה, שאני מכבדה כבוד גדול, מפני שבה נשמרו בטהרתן וביפין כל המדות הטובות, כל הסגולות הגדולות והנצחיות, שערכן היה רב מאד בעתות של חשכה. אבל עלינו להתחשב עם הנשים מדור החדש, שהתרחקו מאתנו בימים שהיו טובים לישראל. מן היהודיה של הדור הישן הן נבדלות בזה, שאינן עושות ואינן שובתות את השבת, המלאה רוח-עדנים של הפיוט היהודי. אולם בזה הן דומות ליהודיה מן הדור הישן, שגם להן אין דבר עם החיים. האיש הוא המונע את האשה מלהכיר את תלאות החיים. וכן נמצאות גם היהודיות החדשות במצב של חסות, אותן היהודיות, שעל התרשלותן יש לנו להתאונן מרה. כשם שהאיש העובר במרכבתו איננו יכול להרגיש מה שמרגיש ברחוב הרוכל הנקפא מקור, או התגרן הנדחף הנודד ללחם, כך לא שמעה האשה הבוטחה והשאננה כלום מעני-היהודים, גם אם איננה גברת עדינה מאד. את המסֹרת הטובה של המשפחה היהודית, שהיא כעין מקדש מעט, להתרחק מן ההתרגזות והשאון שבשוק, את חסרון המסֹרת הזאת ממלאה פה העשירות. המבטח הזה בא לרגל העשירות והוא מבאר לנו את ההתרשלות.

אבל, איך אפשר, שישתנה דבר זה? האם נברך אותן, כי תלמדנה להכיר את התלאות? האם נדרוש, כי הנשים הבוטחות והשאננות האלה תתרוששנה ותתנולנה, כדי שיפתח לבָּן להכיר את גדלה ונחיצותה של הציונות? באמצעים גסים כאלה לא הייתי משתמש גם אז, לו היתה היכֹלת בידי. מלבד זאת היו הנשים האלה במצב של בני אדם, שמבינים ואינם יכולים לעשות מאומה. הרי לפנינו הרחבת המנגינה (Adagio) הצרפתית בצורה אחת. יודעים אתם את ההלצה הישנה:

Si jeunesse savait (לו ידעה הבחרוּת),

Si vieillesse pouvait (לו יכלה הזקנות).

עלינו לנסחה כך: Si richesse savait (לו ידעה העשירוּת)… זאת היא השאלה, העומדת לפנינו: העניות אינן יכולות והעשירות אינן יודעות.


לנשינו שאינן יודעות את העֹני, היה אפוא לתועלת למצא תשלומים בעד תורת-החיים הקשה, בעד הנסיונות שבשוק, שעל ידה יפתח לבן בשביל התנועה הציונית. חושב אני, כי אפשר למצא אמצעי כזה, כי יכולים אנו להחם את לבותיהן של הנשים לרעיון הזה לא רק על ידי העֹני של עצמן, אלא בדרך אחר, הנראה לנו אנושי מאד.


הדרך הזה הוא דרך השירה, האמנות, במלה אחת: היֹפי.


טוב ומועיל היה לעורר את הנשים השאננות לשים אל לב, כי יש בציונות יסוד אחד של יֹפי גדול, ועורק-זהב הוא המתגלה בשירה היהודית, בכל עת שמשתפכים שירי-ציון מעמקי נפשותיהם של משוררינו. ובכן צריכים להראות את הנשים, כי בציונות זו, הנראה היום כעין “מנהג חדש”, מונח בכל זאת יֹפי נצחי ומלא כח-עלומים.


את העבודה הזאת, כסבורני, תעשה לנו באיזו מדה השירה, אותה השירה המְלַוָּה כבר את הציונות זה ימים ושנים. לרגל ההתעוררות על ידי מחזות היֹפי, הנגלים ביתר שאת לעומדים מבחוץ, נמצאו כבר משוררים נוצרים, השרים שירי-ציון. אחד הראשונים היה הסופר הצרפתי די-בוּהֶלְיֶה, שציורו הפיוטי הופיע לפני איזה זמן ב“העולם”. בשירו היה מקום אחד, שבו הוא מדבר על החומות החִוְּרוֹת, המשתקפות כבראי במי הים-התיכון, ובו הוא חוזה גם חזונה של התרבות לעתיד. אחרי-כן עברה לפנינו הציונות גם ברומַן של הנסיך וְרֶדֶה. זה מקרוב נדפס ספר-שירים מאת בֶרְיֶס פֿוֹן מינכהוֹזן, מצויר בידי היהודי משה ליליֶן; שם הספר הוא “Juda”, וגם הוא מפאר ומרומם את יפיו של רעיון התחיה היהודית. אחרי שהורגלנו בשנוֹת הירידה, המכוּנות לתמהוננו שנות-השחרור והעליה, אחרי שלמדנו בשנים ההן לרדוף אחר כל מה שאומרים אחרים, הנני חושב, כי יש למאורעות אמנותיים כאלה איזו פעולה. לדעתי לא מן הנמנע הוא, כי על ידי החברה, שאליה נכנסים, כשמוצאים את הציונות יפה, טובה וגדולה, אפשר להגיע גם אצלנו בדרך ההתגדרות (Snobism) לידי תעמולה בעד הציונות.


כל אשה ואשה היא מרכזו של איזה חוג קטן או גדול. יכולה היא לפעול הרבה בחוג הקטן הזה, יכולה היא לחנך תלמידות העוסקות בתעמולה, וגם אלה יכולות להיות – על פי “שִטַּת-פקעיות-השלג” – למרכזים לחוגים חברתיים, לפתח חוגים חדשים, לחנך תלמידות חדשות, תלמידות, שתהיינה למורות את הרעיון הציוני. אלה יכולות לספר אחרי-כן על אדות היֹפי, שהיה בציונות כבר אז, כשהיה עוד הרעיון הזה דל וצעיר ורק הדלים והצעירים החזיקו בו, והן יכולות להראות ולהוכיח, כי הצמיחה המתמידה בתנאים יותר נוחים תועיל עוד יותר להרבות יפיו של הרעיון. על ידי החיים הנֵעורים והמעוררים תדיר מסביב לציונות יכולות הן להוכיח, כי הכרת הרעיון הציוני והעבודה בעדו זה הוא ענין יותר יפה לבלות בו את השעות הפנויות ואת שאינן פנויות, מאשר לבלותן בשיחות בטלות וברכילות על משתה-הקַפֶה, או באבוד הכסף המיועד לצרכי הבית במשחק-קלפים, או בשעשועי הבל וריק כיוצא באלה. זוהי צורה של חנוך עצמי וְעֲלִיָה עצמית, המביאה, בנגוד לשעשועי-ההבל, תועלת גם לבנים. כי האשה, שהנֶהָ ציונית טובה, היא גם אֵם מפקחת היטב וצופיה למרחוק. אינני אומר אֵם טובה, כי בכלל אין אמות רעות. האֵם צריכה להבין, כי אם גדולה וחשובה היא הציונות, גדולה וחשובה היא ביותר בשביל הבנים, שהרי אלה הם אזרחי העתיד, ובכל אֹפן של העתיד הזה, אחת היא אם ימהר או יאחר לבֹא. אנחנו הרגשנו את החנוך הזה בנו בעצמנו, כשהעמקנו לחדור יותר ויותר לתוך הציונות. האֵם, המבינה את הציונות, תטפל בו לא רק בשביל עצמה, אלא גם בשביל בניה. זה הוא אפוא ענין יפה ומועיל לבלות בו את העת, גם אם יקדישו לו את השעות המיועדות לנופש ולמרגוע.


מלבד זאת נִכָּר הדבר על פי סמנים ברורים, כי מוצאה לה התנועה הציונית הֵד יותר ויותר, וכי כל אותם האנשים, הרגילים רק לסקור אחר מעשי-אחרים, חדלו מעט מעט להתביש בהכרתם את התנועה הזאת, אשר לפנים לא נודע טיבה והוחזקה למזיקה. יכול אני לתאר לי היטב, איך יהיה פתאֹם לכבוד להספח אל התנועה הציונית ולעבוד בעדה, אם נוכל להראות על תוצאות מעשיות, נראות ומוחשות. אז אפשר יהיה לעלות על ידה למשרות גבוהות, אז יתנו כמה וכמה אנשים ידיהם לתנועה הזאת, כדי למצֹא על ידה דרך בחיים. חפץ אני בכל לבי שיהיה כן, שהרי אין אנו חפצים להיות תמיד נדים ונעים בעולם העננים, מפני שנחוץ הוא, כי אחרי האירוסין יבֹאו הנשואין. אבל מצב ארוך של אירוסין, לדעתי, איננו מזיק בשביל הבחינה, ויודעים אתם, מה ארך לפנים מצב האירוסין של עם ישראל לפני כניסתו לארץ הבחירה. יודעים אתם, מה ארכה העת, שהוליך אותו במדבר אבי כל חכמי ישראל, כדי לצרפו ולזככו שם.

המלצות קוראים
תגיות