¹

אל כבוד בעל ה“מגיד”, שלום.

אדוני!

בתשובתך על דברי בגליון המגיד השלשה עשר, שנה זו, (שנת תרמ"א) שאלת לאמר: “מי אלה הרבנים אשר עליהם יסבו דברי הכותב?”

על שאלתך זאת אשיבך, אדוני, כי כונתי היתה על כל הרבנים; ואם כי דברים של טעם דברת בתשובתך שם, עוד אמונתי חזקה כי עשה יעשו הרבנים את אשר עליהם לעשות בישוב א"י, כי יתאחדו הרבנים מקצה מזה את הרבנים מקצה מזה וקראו בקול אחד באזני כל היהודים, והקיצום מתרדמתם.

וכמו סעד לדברי בשרתני, אדוני, בגליון המגיד השנים עשר, כי החל הייד. פר.² גם היא לעסוק בדבר הזה, וכי קרא תקרא גם היא באזני קוראיה את הדברים אשר אנחנו קוראים לכל שומעי שפת עברית זה כמה.

מי פלל לשמוע דברים כאלה בברלין, עיר הקודש להשכלה, – העיר אשר ממנה יצאה תורה חדשה ליהודים, תורה אשר הזכרת בדבריך שם, – כי תעודת האומה הישראלית היא רק להיות נעה ונדה מגוי אל גוי להפיץ אמונת אל אחד בארץ? החטא נחטא אם נתברך בלבנו כי לא לשוא דברנו,

כי אף אם לא עשו עוד דברינו פרי – הנה החלו להציץ ציץ…

והרבנים מקצה השני?

הכתב לא כתבת, אדוני, בלגיון המגיד הארבעים ושבעה (שנה שעברה) כי “אחד מגדולי הרבנים ברוססיא דבר אליך במכתבו בחם לבו והתלהבות נפשו על הדבר הזה”? ואם רק “אחד” כתב לך, אדוני, הידעת כי רק אחד הוא בארץ הזאת?

מי לידנו יתקע כי לא רב מספר רבנים אשר כמחשבת הרב ההוא מחשבתם גם הם? יעידו נא ראשי חברת “מזכרת משה מאנטיפיארי” אם לא היו הרבנים להם לפה, אם לא עוררו את לבות היהודים להרים תרומה מכספם לחברה הזאת, אם שלח לא שלחו להם הרבנים כסף תרומת היהודים?.

יען מה?

יען ידעו הרבנים את שם האיש אשר שמו נקרא על החברה, ויקוו כי כגדל שמו כן תגדל פעולת החברה. ואם עד עתה עוד לא היתה תקותם, האשמת הרבנים היא?…

נצוץ שלחנו בישראל והנצוץ הזה עמם לא יעמם וכבה לא יכבה. תועה הוא עתה לאטו, מנתר ומדלג מלב ללב. רגע יציץ לעינינו מלאנדאן ומשנהו – מפעסט, מפטרסבורג, ואחר יתפרץ משיקאגא ומשם יעוף ברלינה. ככה ילך הלך ותעה בכל כנפות הארץ, בכל מקום אשר נדחו יהודים שמה; ככה ילך הלך והשאיר אחריו זיקי אש פה ושם עד אשר תשב רוח חזקה, רוח אדירה, רוח בוערה, ונפחה בזיקים האלה, וחִברתם ולִבתם, והיו לשלהבת יה!

ואי מזה תבא הרוח?

מכל קצוות הארץ, מכל לבבות היהודים, מכל אשר בשם ישראל יכֻנה תתפרץ הרוח בעז וכח; כי אם ראה ראינו רבים מבני עמנו הופכים ערף לאמותם, אם שמע שמענו מהתלות רבים מעבר מזה ואם ידע ידענו כי רק לנסים ונפלאות יקווו המקוים מעבר מזה, הנתמה תמה על החפץ? היפלא בעינינו אם נראה רבים מתיאשים ואם נשמעם מדברים, כי אבה לא יאבו עוד ליחל לדבר אשר יחלנו לשוא זה אלפים שנה?

הלא לזאת נתמה – כי עוד לא תמו מקוים, כי עוד יש מיחלים, כי אורך גלותנו לא שת קץ לתקותנו! אורך גלותנו הלא היה למשל גם בפי המאמינים: גלות נוראה, גלות מרה, גלות אלפים שנה, גלות אשר אין ערוך לה בכל זכרונות ימי עולם!

התמה נתמה על אשר חדל היהודי מיחל לגאולה טבעית, על אשר נואש מהגאל בכחו, והוא מורדף על צואריו אלפים שנה, בלי חמלה, בלי רחמים, בלי פוגה! רפה כחו בשנות רעתו, כי כל עמי הארץ היו אויביו בנפש, ארצו היתה ארץ הקדושה למרדפיו ומעניו, ואיך יוכל היהודי לקוות כי ישוב עוד ויאחז בארצו זאת אם לא ישלח לו אלקי אבותיו עזרתו ממרומיו? אם בא לא יבא משיחו, בן דוד מלכו, בקולות וברקים והָמם את אויביו בקול שופר ותרועת מלחמה, וגרשם מארצו?³

ימים טובים מימי רעה ההם נפלו בגורלנו. בכלל הלא הם ימי מנוחה, ימי אור וחירות, כי רק לשוא נסו אויבי בני שם להשיב את הזמן אחרנית. רק אחד היה יהושע אשר צוה לשמש “עמד” ותעמד ואחריו לא היה כמהו והיה לא יהיה, וכל עמל שטעקקער ועוזריו להסיג את הזמן לאחור עד ימי אחשורש לא יצליח.

היהודי למוד הרעות יחרד לקול עלה נדף; כל אלה היוצאה מפי מכיו ומרדפיו תזכירהו מכאוביו הרבים והעצומים ופצעיו האנושים אשר עוד לא חיו כליל, ועל כן יפחדו היהודים היושבים באשכנז לקול תרועת “העפ העפ!” כאשר פחדו יהודי פרס לפנים לקול הפור אשר הפיל עליהם המן בן המדתא. אך היהודים יושבי מדינות אשכנז לא צמו אף יום אחד, והאיש אשר הציל את המלך ווילהעלם מ“העדעל ונבלינג” לא היה מזרע היהודים – ומחשבת שקעקקער והנריצי לא נעשתה, וגם לולא מהר ד"ר לאצארוס ללמד עלינו זכות ולהוכיח לכל יושבי תבל כי לא עם אנחנו, לא היה גורל היהודים רע מגורלם היום. חרדת שוא היתה כל החרדה הזאת. עתה כמעט שככה הסערה באשכנז, עוד מעט וחלף השאון והיה כלא היה ומנוחה ושקט יקחו מקומם בכל מקום(?)…

אבל הימים הטובים האלה באו ליהודי זה מעט.

ועד כמה ימשכו?

מפה ומשם עוד שומעות אזנינו קול אנקת אחינו מתחת ידי מעניהם, ופחד התמיד אשר פחד אלפים שנה לא סר מלבו כליל.

רק מעט מעט יוכח כי גם בלא נסים ונפלאות יצליח לשוב אל ארצו אם רק יחפוץ; מעט מעט יכנס הרעיון הזה בלבות המאמינים, מעט מעט יגדל, יגמל, יעש פרי – ואז יעשו הרבנים את חובתם.

ואנחנו, אדוני, נהיה נא אנחנו כטל לרעיון זה.

נרעיף נא הרעיף טל חיים על לבות כל קראי דברינו.

נגשים גשמי נדבה.

לא בסער וזעם כי אם בנחת.

נדבר על לבות כל שומעי עברית!

נדבר בלי פוגה.

נדבר השכם ודבר, עד אשר נאחד הלבבות.

נפזר נא את העננה אשר כסתה את שמינו עד עתה.

נראה נא כי לא יבצר ממנו לעשות את הדבר הזה, ודברינו לא ישובו ריקם⁴.

*

אדונינו הנכבד!

הגד הגיד לנו האדון קָפֶלמן במכתבו כי ישר בעיניך אדוננו דבר החברה אשר שלחנו בידי מלאכנו הנזכר, ותואל גם להספח עליה לעזור לה לגאול את ארץ אבותינו מידי זרים, ותנדב לדבר הזה נדבת כסף, ותתנדב עוד להיות פועל עוזר לנו בארצך, ונאמר לבאר לך במכתב זה את עצם דבר חברתנו מה הוא לכל משפטיו, את אשר לא יכולנו לעשות בספר הברית אשר מסרנו בידי מלאכנו, כי חפץ תחפוץ החברה לעשות כל מעשיה בסתר חרש, פן תשלוט בה עין רעה, ועל כן שמנו לנו לחוק לבלתי הרבות בדברים, כי אם באזני האנשים אשר נתנו ידם לנו ואשר בתם לבם אתנו אנחנו בטוחים.

ועתה התבונן נא אדוננו בדברים אשר נדבר לך בזה, וראית וידעת מה עצם דבר החברה הזאת ומה חפצנו בה.

התכלית אשר שמה החברה לפעולתה היא “תחית ישראל”, לאמר: להחיה את אֻמת ישראל על האדמה אשר עליה גדלה מיום היותה ועד היום הנורא אשר רְצָחַתָה רומא אויבתה בעצם כחה, כי האמין תאמין החברה אמונת אומן אשר רק על האדמה הזאת המדושנה בדמי אלפי מבחר בנינו תוכל אֻמתנו לחיות אם רק נצליח להרבות מספרנו בארץ הזאת עד אשר נהיה אנחנו הרבים, והדבר הזה לא יבצר ממנו לעשותו אם רק נחפצנו באמת ובלב תמים, כי עוד הארץ כמעט שממה מאין יושב, עוד לא נושבה כאשר היתה לפנים בימי שבתנו אנחנו בה, – – – – – – – –

זה הדבר הראשון אשר תעמול בו החברה בכל כחה. אפס יכול לא תוכל החברה לעשותו בכל עת אשר תחפוץ היא וככל אשר תחפוץ, כי לא בכל עת אשר יתפלל איש לקנות אדמה בארץ הזאת ימצאנה, ויש אשר תהיה אדמה הרבה למקנה וקונה אז אין, ונשארה האדמה בידי הערבים. כי על כן היה לא תהיה באמת גאולה לארץ בלתי אם תהיה חברת סתר אחת אשר לא ידעו הערבים לא מהותה ולא תכליתה, אשר תהי לאל ידה לקנות אדמה בכל עת ובכל מקום אשר תמצא, אם טובה האדמה ואם רעה היא, אם תוכל להיות לתועלת עתה או אחרי כן, כי רק בזה נהיה אנחנו אדוני הארץ אם רוב האדמה הייה בידינו.

זאת היא גאולת הארץ.

אך בדבר הזה בלבדו, אם כי גדול מאד הוא לנו, עוד לא תהיה תחית ישראל. הן היה היו היונים והסרבים והבולגרים והרומנים בארצם ורוב אדמתה היה בידיהם, ועוד לא נחשבו לאומות חיות עדי חיו את רוחם, עדי חיו את לשונם עדי חיו בלב כל העם החפץ להיות עם לבדו, עדי הפיחו בו רוח גבורה ואמץ לב, ומכל הדברים האלה היש לנו אף אחד? מה רוחנו עתה? ושפתנו וספרותנו מה היא? מה חפץ חצי העם בקרבנו? וכחנו וגבורתנו איה? אלה הם הדברים אשר תעמול החברה להחיותם – להחיות את רוחנו ולהפך לעמנו לב אחר בעזרת ספרים אשר תדפיס בזה ובעזרת עוזריה אשר יהיו לה בכל ארצות גלותנו אשר יזרעו את הזרע הזה בקרב בני עדתם, ולהחיה את שפתנו בעזרת השפה הערבית רבת המלים והיפה אשר לא יחסר כל בה, לקחת ממנה כל החסר לנו בשפתנו ולתת להמלות השאולות האלה תמונה עבריה עד כי לא יודע מאין באו, ולהחיותה בפי העם היושב בארץ ישראל ואשר יבואו להאחז באדמתה והיתה לכולנו שפה אחת, שפת עברית.

כל הדברים האלה תוכל החברה לעשות אם עשה תעשה מעשיה לא בכח אנשים מספר, כי אם בכח כל האֻמה. כי הנה היה היו עוזרים ליונים ולרומנים, לסרבים ולבולגרים נמצאו תומכים ומחזקים את ידיהם בכל דבר, וישראל על מי ישען ומי יבוא לעזר יעקב? הנה רק אלהיו, אך גם אלהיו לא יהיה בעזרו אם עשה לא יעשה הוא כל אשר בכחו להושיע לנפשו. כי הלא רק במלחמות כבדות וחזקות לקח ישראל את ארצו מידי הגוים ונתן לא נתנה לו אלהיו בלי מלחמה ובלי כל עמל ויגיע, וגם הפעם רק בעמל ויגיע ורק אם יחגור ישראל שארית כחו לחיות יושיענו אלהיו ויצליח.

זאת היא התכלית, וזאת מהות החברה אשר הואלת גם אתה אדוננו להספח עליה ולתמוך אותה בכח שמך הגדול, ועתה, שאלה אחת לה ממך: עוד לא באה העת אשר תוכל החברה לשלם בכסף מלא בעד הספרים הדרושים לה לתכליתה, ועל כן שאל תשאל ממך כי תחננה ככל אשר תוכל, בספריך היקרים אשר כתבת בדברי ימי היהודים, והיו המה לה לעזר גדול בעבודתה הכבדה.

ועתה רצה נא אדוננו וקח את ברכתנו אשר אנחנו שולחים לך מארץ אבותינו, שלום וברכה עד העולם!

ידידך מוקירך מאד⁵

*

אדוננו הנכבד!

הועד החתום למטה, להחברה “שפה ברורה” אשר תכליתה הנעלה יראה כבודו מכתב התקנות הרצוף פה, מתכבד לבשר את כבודו דבר התיסדות החברה הזאת, אשר כמוה לא היה עוד בישראל מיום גלותו מעל אדמתו ועד היום. בלי דברים מצדנו יבין כבוד אדוננו בחכמתו עד מה גדולה ונפלאה וקדושה התכלית אשר שמה לה החברה להפֹך לכל בני עמנו יושבי ארץ אבותינו שפה אחת ברורה, שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו קדש קדשים תחת לשונות הנשחתות אשר הם מדברים עתה, הנותנות אותנו ללעג ולקלסה בעמים ולבוז וחרפה בעיני עצמנו. הדבר הזה יגרום עוד כי כל בנינו יהיו באמת למודי ה', כי כל העם, למגדול ועד קטן, ידעו תורה ורוח אחת ולב אחד יהיה לכלם ואחדות ואחוה תשכון בתוכם, וכבר הראה הנסיון בבתי הספר בעירנו ובמושבות ובבתי יחידים אחדים כי הדבר הזה לא מהנמנעות הוא, כי נקל מאד הדבר לשית את לשון עברית בפי הילדים לדבר בה, והחברה לקחה עליה העבודה להשתמש בכל האמצעים אשר תמצא, לקים את הדבר בפעל, ותקותה חזקה כי תצליח במעשיה. בעירנו ההתלהבות רבה מאד, הרבנים הגדולים והמון העם נתנו ידם לזה, וגם הנדיבים האחדים אשר הספיק הזמן לנו עד עתה לפנות אליהם לא מנעו את נדיבותם, ונקוה כי גם נדיבי אחינו בחוץ לארץ לא ימנעו מתמוך אותנו בנדבת ידם למען נוכל להשיג התכלית הרצויה. והנה יודע הועד עד כמה עניני ירושלם יגעו במעמקי לב כבוד אדוננו, ועד מה ישמח ויעלֹז על כל דבר אשר עֹז לו להאיר אור חדש על חיי אחינו בארץ הקדש, וכי נכון כבודו תמיד לעשות ולפעֹל לטובת כל ענין נעלה ונשגב. ועל כן הננו מתכבדים לקרא לכבודו בשם “גבאי נכבד” לחברתנו ונקוה ממנו עזר ותמיכה רוחנית וגשמית.

רצה נא אדוננו וקבל נא ברצון את ברכתנו ורחשי הכבוד אשר ירחש לך לבנו⁶.