אלגאזיר, כ“ט כסלו, התרמ”א.
אל כבוד בעל השחר, שלום.
בי אדוני, אדבר נא לפניך דברים אחדים על דברי מאמרך “שאלת היהודים – שאלת חחיים2”.
לא ידעתי, אדוני, מה תוסיף דבר בדבר הזה בחֹברות השחר הבאות; אבל יסוד מאמרך כלו ראיתי בדברים המעטים אשר קראתי ואערוב את לבי להביאנו במשפט ולהגיש לפניך אדוני את משפטי, כי ידעתי כי לא תרע עינך בדברי איש ריבך ואסף תאספם אל תוך “השחר”.
בדברי מאמרך זה הרסת, אדוני, את כל אשר עמלת לבנות זה עשר שנים, כי הנה החזקת אדוני עד היום בתקות הגאולה ותשימנה כחֹתם על כל דבריך ותחרוץ משפט באחד מספריך כי האיש אשר נואש מן התקוה הזאת חדל מהיות יהודי. כי הנה עמלת לבנות הריסות האֻמה ותט ידך על השכלת ברלין ועל יולדיה על אשר גרשו תקות גאולת אומתם מלב כל הנשבעים לדגלם. כי עמלת אדוני על הדבר הזה זה עשר שנים ולא שַׁתָּ לבך לדברי מחרפיך, אשר חרפוך בגלל דבריך אלה – ותצא עתה ותדבר במאמרך זה כאיש הנואש מגאולת אומתו, השם את לבו רק אל ההוה ולא יחוש עתידות לעמו!
כי הנה אם קוה נקוה עוד להגאל; אם עוד לא נואשנו מחיי “לאֹם חָי”, עלינו לשית לב אל אשר יהיה העם הזה אחרי קומו לתחיה.
אם כמתים אנחנו היום הנה חיה נחיה מחר; אם בארץ נכריה אנחנו היום הנה מחר נשב על אדמת אבותינו; אם שפות נכריות אנחנו מדברים היום, הנה מחר נדבר עברית.3
הלא זאת תקות הגאולה, ואחרת לא ידעתי; לגאולה כמשמעה נקוה, בלי סודות ורמזים. ואם לגאולה כזאת יקוה גם אדוני, אם יחזה גם אדוני לעמו עתידות אלה, מדוע יחרוץ משפט כי מתה שפת עבר לכל החכמות והמדעים וטובה היא רק “לדברים הנוגעים בנחלת ישראל”?
ידבר נא אדוני בלא לב ולב. אל נא נדין גזירות לחצאים, ונוציא נא ממשפטינו כל תולדותיהם אשר המה מולידים.
לולא האמנתי בגאולת עם היהודים, כי עתה השלכתי שפת עברית כדבר אין חפץ בו. בדבר הזה צדקו משכילי ברלין באמרם כי שפת עברית היא אך מעבר להשכלה, כי אחרי אשר נואשו מהגאל לא מצאו בשפה הזאת תועלת אחרת. כי מה שפת עברית, אשאלך אדוני, לאיש אשר חדל מהיות עברי? הטובה היא לו משפת רומית ויונית? למה ילמד שפת עברית, ולמה נקרא ספרותה החדשה? ומדוע לא תוכל חכמת ישראל ותורתו להכתב בלתי אם בשפת עבר? ולמה לו חכמה כזאת? חכמה אשר לא תוכל להכתב כי אם בשפה אשר נכתבה בראשונה, אולת היא ולא חכמה! ואיה עם בכל הארץ אשר חכמתו ותורתו לא תוכל להכתב כי אם בשפתו?
כי אמנם אדוני, טובה ורצויה כונתך בכל דבריך אלה; כי ראית בני נעורינו עוזבים את שפת אבותיהם יען לא ימצאו בה תועלת, – ותמהר לחשוב מחשבות במה נעצור בעד הרעה הזאת, וַתָּסֹל מסלה חדשה ותאמר כי עם הרוח אנחנו, כי לא כחיי כל העמים חיינו, כי חיי ישראל רק ברוחו ורוחו בתורתו, ותורתו זאת לא תוכל להכתב כי אם בשפתו, ואם כן אם נעזוב את שפתנו ואבדה רוחנו ואז הלא מות נמות! אמנם, כל הגזירות האלה יולדות אשה רעותה – אם אמת נכון הדבר כי עם הרוח אנחנו, ורוחנו רק בתורתנו ותורתנו לא תוכל להכתב כי אם בשפתנו; אבל, אדוני, על מה יסדת כל משפטיך אלה?
בחפצך, אדוני, להציל את אֻמתך משִנֵי המות אשר שלחו בה משכילי ברלין הולדת את שכלך החרוץ את הסברות האלה. כי שמעת משכילי ברלין אומרים: הן לא יחיה עם בלתי אם ארץ לו ואנחנו על אדמת זרים נשב ואם כן לא עם אנחנו, – ותמהר אדוני ותטפח על פניהם ותקרא: שקר אתם דוברים!
כי לא ככל העמים עם היהודים. חיי כל העמים קשורים בחיי ממלכתם ולעם היהודים ממלכה רוחנית. רוחו אשר בתורתו היא ממלכתו, ועל כן חיה יחיה עם היהודים אף בגלותו מעל אדמתו – כי רוחו ותורתו אתו וכימי הרוח ימיו. ותרבה אדוני להביא ראָיוֹת לסברותיך ותאמר: אם לא כדברי כן הוא, הנה עלינו לתת את ירמיהו הנביא לבוגד ופושע בארצו, כי הלא רפה את ידי אנשי המלחמה ויחפוץ גם לנפול אל האויב, ואחרי אשר הרס נבוכדנצר את ארץ מולדתו כתב אל בני הגולה לאמר: בנו בתים ושבו בהם, נטעו גנים ואכלו את פרים… כי לא מהרה תגאלו… אבל, – אמרת, – אם עם הרוח ישראל, אם לא בארצו קשורים חייו כי אם ברוחו, הנה צדק הנביא בעשותו כל אלה. כי יָדֹע ידע כי בגולה תחזק רוחו זאת, כי יטהר לבו ולא יזנה עוד אחרי הבעלים כאשר עשו אבותיו הראשונים…
אמנם, אדוני, רק שכל חרוץ כשכלך ילד סברות נפלאות כאלה. אבל גם כי אמרנו צדקו כל משפטיך יחד, – החשב תחשב כי יועילו לעמך? הראה לא תראה, אדוני, כי לוא חזקו משפטיך לשפוך ממשלתם על כל עם היהודים כי עתה הרעו לו רעה רבה מכל הרעות אשר עברו עליו עד היום? ולולא חשבתי כי סבות רבות הסבו בהריסת ארצנו, כי עתה אמרתי בפה מלא כי ירמיהו הנביא הרס את ארץ מולדתו ויתננה בידי זרים! בשגגה עשה זאת, כי אולי באמת חשב כמחשבתך, אדוני, – אך הטוב טוב לנו כי עשה זאת בשגגה מאשר לו עשה בזדון? הקטן שבר האֻמה בבֹא נבוכדנצר בשערי ירושלים בשגגת ירמיהו משברה בבֹא טטוס בשערי העיר הזאת בזדון יוסיפוס פלַוְיוּס? ההיתה גם מחשבת ישעיהו הראשון וגם השני כמחשבת ירמיהו? הכמהו חשבו גם זרבבל ונחמיה? הכזאת חשבו גם חכמי התלמוד באמרם “הדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלֹה", ועוד דברים כאלה?
*
אך אעזוב נא את דברי הימים האלה הרחוקים ממנו מאד, כי כבד מאד לאיש לשפֹט מישרים על הנעשה כאלפים וחמש מאות שנה לפנים, אחרי אשר לא נותרו לנו מהעת ההיא בלתי דברי ירמיהו, ודברי יתר הנביאים כשמעיהו הנחלומי, אחאב בן קוליה וצדקיהו בין מעשיה אבדו ולא נותר מהם דבר. אשובה נא ואדבר על משפטיך אשר חרצת אדוני ועל תולדותיהם אשר יולידו.
כי חשבת אדוני להטיב לשארית עמך במשפטיך ולהשיב לב בני נעורינו אל אֻמתם ילדתם; אך התצלח? הבמשפטים וסברות נעצור בעד הגלים הנוהמים סביב לנו לבלתי ישטפונו? אם עם הרוח אנחנו או אין – אחת היא לנו. אם כה ואם כה נשפט, יוסיפו המעשים הנעשים עתה בתבל ללכת בדרכיהם ולמשפטינו לא ישימו לב. הראה לא נראה כי קץ אֻמתנו הֹלך הלֹך וקרב? הרק באשמת השכלת ברלין באה עלינו כל הרעה הזאת? אבל גם בארצות אשר לא ידעו היהודים את שם בן מנחם ואת שמע תורתו לא שמעו מעודם – גם בארצות האלה יפנו בני הנעורים עורף לאמתם ולשפת אבותיהם כאשר יעשו היהודים באשכנז.
משכילי ברלין הורו את תורתם כי לא עם אנחנו בספריהם, וירבו בפלפול ובסברה לחזק את תורתם זאת, והיהודים ביתר הארצות – בכל מקום אשר שמש ההשכלה זרחה עליהם, – יחשבו ככה גם הם, רק לא ירגישו כל צֹרך להרבות דברים בזה!
ומה יועילו איפוא אדוני כל המשפטים והסברות? למה נרדוף אחרי לא יועיל? למה נטה מהדרך הישרה ונלך ארחות עקלקלות?
כי הנה ראה נראה, אדוני, בני נעורינו עוזבים שפתנו; ומדוע? יען שפה מתה היא בעיניהם אשר לא תצלח למאום. – כל עמלנו להבינם את תועלת השפה לנו העברים יהיה לריק וכי את הדבר הזה יבין רק העברי אשר לב עברי לו והוא יבינהו גם בלי דברינו. נְחַיֵה נא איפה חָיֹה את השפה, נשימנה נא בפי בני נעורינו, ולא יזנה עוד לבבם מאחריה! 4
אבל יכל לא נוכל להחיות שפת עברית בלתי אם בארץ אשר מספר יושביה העברים יגדל ממספר הגוים. נרבה נא איפא מספר היהודים בארצנו השוממה; ונשיב נא את שארית עמנו על אדמת אבותיהם; נְחַיֵה נא חיה את האֻמה וחיתה גם שפתה! –
אם כה נדבר אדני; אם כה נָדין, – וסרו כל “השאלות”, וכל הוכוחים יחדלו. גם רבים מהיהודים הלועגים עתה לנו ונותנים אותנו לאנשים שדעתם מטֹרפת עליהם יטו אזן קשבת לדברים כאלה. כי לא בסברה נָרֵך לבב בן האדם כי אם ברגש. אם נגבב דברים כל היום ונקרא בקול כי עם אנחנו, כי עם אנחנו אף בישבנו על אדמת זרים, יצחקו לנו ולדברינו. אבל אם דבר נדבר אל הרגש; אם על לב היהודים נדבר לאמר: הנה ארץ אבותינו לפנינו – ניַשבנה נא והיינו אנחנו היהודים אדוני הארץ ועם ככל העמים נהיה; אם כזאת נדבר ומצאו דברינו אזנים קשובות. כי חלש לב בן האדם, אדוני, אף בהיותו משכיל, ומפני רגש כזה יכנע על נקלה!
אמנם, האֻמה הישראלית ושפתה מתו שתיהן יחדו, אפס לא מיתה טבעית, מאפס כח, כאשר מתה האמה הרומית, ועל כן מתה לנצח! כי אם בעצם תמה, עוד מלאה כח עלומים, נרצחה נפש. פעמים קרה לה כזאת וכאשר חיתה בפעם הראשונה אחרי גלתה מאז מתה, אחרי מות האֻמָה אשר רצחתה, וֲתִּיף ותגדל מאשר היתה לפני גלותה הראשונה, כן תחיה גם הפעם, אחרי מות האֻמָה הרומית אשר רצחתה, וְתִיף וְתגְדַל עוד מאשר היתה לפני גלותה השנית! גם שפת עברית לא מתה מאפס כח: במות האמה מתה ובתחיתה תחיה גם היא! אמנם אדוני! לא בתרגומים נְחַיֶנָה, כי אם בשימנו אותה בפי צאצאינו, על האדמה אשר פרחה ותגמֹל פריה!
העם הזה, עם בני ישראל, כל־יכל הוא! מיום הולדו עד יומו האחרון הסכין לעשות נפלאות; נפלאים דברי ימיו; נפלאת תורתו ואמונתו; נפלא העם הזה, ועל כן לא יבצר ממנו לעשות גם את הפלא הזה, כאשר עשהו בימי המלך כרש, וחָיֹה יחיה אחרי מותו וחַיֵה יְחַיֵה גם את שפתו אשר מתה אתו!
*
אמנם, אדוני, כבד מאד לעשות דבר גדול כזה, ולא ביום או יומים נכלנו, אבל עוד כבד ממנו להאריך ימים בעת החדשה הזאת על אדמת זרים! כי אם חיה חיינו עד היום בלי ארץ ובלי שפה, בלי מלך ובלי שר, הנה היתה לנו האמונה והחיים בכל מנהגינו השונים ממנהגי כל הגוים לחומה בצורה. במעגלה הזאת חיינו חיי עם בודד. בעת ההיא היתה לנו השכלה עברית; גם שפה לאמית היתה לנו, כי כל אשר למדנו וכל אשר חשבנו למדנו והשבנו5 בשפת עברית. אבל לא כימים ההם הימים האלו לנו. את עֶדְיֵנו הַלְאֻמי התנצלנו כליל ובעדי זרים אנחנו מתיפים: לשוא נדבר, לשוא נעמול, כי שומע לא יהיה לנו!
על כן אמרתי, אדוני, כי תעינו מדרך הישרה. לשוא נקרא: נחזיקה בשפת עברית פן נמות! כי אם נחיה את האמה ונשיבנה על אדמת מולדתה, וחיתה שפת עברית.
כי, סוף סוף, אדוני, הלא רק בזאת נִוָשע תשועת עולמים ובלעדי התשועה הזאת אבדנו, אבדנו לנצח!
האחרת יחשוב אדוני: דת היהודים תוכל להאריך ימים גם בארצות נכריות; שנה ישנו פניה לפי רוח המקום והזמן, וכגורל כל הדתות יהיה גם גורלה! אבל האֻמה? חיה לא תחיה האמה בלתי אם על אדמתה, ועל אדמתה זו תחדש נעוריה ועשתה פרי תפארה כבימי קדם! 6
ועל כן עלינו לשית לב אל אשר יהיה העם הזה באחרית הימים. מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת, ואם הכין לא נכין את הכל להיום הנפלא ההוא אשר אחזה ברוחי, והיה בבֹאו והיינו כאנשים אשר לא טרחו בערב שבת, – ערומים מכל כאומה ביום הולדה!
ובזה אכלה, אדוני, את מכתבי זה.
כל הדברים אשר דברתי בו – רוחך היא, אדוני, הדוברת בי7; כי אתה היית הראשון מהמשכילים, אשר הרימות את תקות הגאולה על נס, ותמצא את לבבך לדבר כדבר הזה באזני כל משכילינו, ולא פחדת פן יתנוך לקנאי או למשגע.
ולא לשוא עמל, אדוני.
דבריך עשו פרי, ויצמיחו בלבות רבים מבני נעורינו צמח קֹדש, צמח הלאומות, ומכתבי זה הוא פרי עמלך הוא.
ועל כן קויתי אדוני, כי לא תרע עינך בו8.
-
המאמר הזה – השלישי והאחרון למאמרי בן־יהודה ב“השחר” – נכתב באל־גאזיר האפריקית, אשר לצרפת, כמענה לדברי הביקורת הארוכים של פרץ סמולנסקין נגדו ב“השחר” חוברת ה‘ ירח שבט שנת תרמ“א; את ביקורת סמולנסקין הנני מוסר בשלמותה בסוף כרך זה הן מפאת חשיבותה הרבה בכלל – כי מראה היא בעליל כמה רחוק היה עורך ”השחר“ בימים ההם מהבנת התחיה העברית, שאבי היה יוצרה האמיתי, – והן מפאת העובדה שרק באמצעות דברי סמולנסקין אלה יודגש כל יופיו התוכני וערכו הדוריי של המענה הבן־יהודאי אליו. כל שורה ושורה ל”מכתב בן־יהודה“ היא פנינה ומעולם, חושבני, לא הגיע סופר עברי לפניו, בסערת רוחו הצעירה, למדרגה נבואית שכזאת. למקרא ה”מוסר“ הנערץ הלזה, שבו זרק בעל ”השאלה הלוהטת“ את חיצי־חמתו, בלי כל פחד וריתוי בגדול סופרי ישראל אשר לתקופה ההיא, ויתנהו כ”ירמיהו שני" לעמו על עצתו לו להששאר בתפוצות הגולה – תששאל השאלה לאמר: היוכל להיות כי לא בן ארץ־ישראל היה בן־יהודה; כי לא על הררי ציון נולד גם חונך; כי כ’סמולנסקין עצמו מהגולה יצא כי אל־גזיר המושלמית היתה הדמות הראשונה שחזו עיניו מהמזרח מחמד־נפשו?
וזוכר הנני יפה־יפה כיצד ביאר לי אבי, כי הראשה אשר למענהו זה לא היתה “מכתב לבן־יהודה”, ככתוב ב“השחר”, בלתי־אם שם אחר לגמרי; זוכר הנני גם–כן כיצד רשם בעצם ידיו, בכתיבתו הענוגה והדקה, על ניר אותה ההעתקה הראשונה, שהצגתי לפניו, לפני כעשרים שנה, ואני כבר אז עסוק הייתי בקיבוץ מאמריו לשם פירסומם בכרכים מיוחדים. – את המלים: לא זאת הדרך לתחיתנו, אדוני! – ובין סוגרים “מכתב גלוי לה' סמולנסקין”. זה האחרון – כה העיר אבי בשעה ההיא – הודה לו אחר־כך, ב־וינה, כי השם הנועז ההוא “הרגיזהו למאד”, מצדו של סופר כה רך בשנותיו עדיין, וכי על כן החליט להחליפו במלים המשמרות יותר – “מכתב לבן־יהודה”. אם כי, בניגוד לתיקון שבמאמר הראשון (ראה הערה ט בספר) – הנחתי את ראשית המאמר כפי שקבעה סמולנסקין הוא, מפני שלא מצאתי זכות לעצמי, מטעמים המובנים מאליהם, להססמך על זכרוני בלבד; שהרי אותה העתקת מענהו, יחד עם שאר החומר המועתק, גם כתבי העצמיים כולם – הוחרמו מתוך אמתחתי על־ידי חסן־ביק, מושל יפו, בתחילת המלחמה העולמית, רגעים אחדים לפני שהפלגתי מצרימה להסספח לאבי ולמשפחתו בדרכם ל‘אמריקה; בחזרי לארץ הודיעוני כי לקחם אתו ל’אנטוליה.
להערה קצת ארוכה זאת, – אם־כי חשבתיה לנחוצה מצידה הקורותי – הנני להוסיף עוד רק את הדברים הבאים: בין ה“מכתב לבן־יהודה”, שנכתב בכ“ט כסליו התרמ”א ומאמריו הראשונים, נכתבו שמונה מאמרים ושבעה מכתבים אשר נדפסו בה“חבצלת” הירושלמית ל‘דב פרומקין, וב“המגיד” (ליק) ובהתאם לסדר ה“זמניי” אשר הנהגתי בפרסום כתביו היה מקומם לפניו; אלא, שבעצת רבים מידידי אבי ובהם דוד יודילוביץ גם פרופ’ ד“ר יוסף קלויזנר – החלטתי להוציאו מן הכלל ולצרפו לשני המאמרים הקודמים אשר נתפרסמו ב”השחר“ – כי אמנם ”גוש“ אחד הנם בכל, כאשר יווכחו הקוראים על נקלה. מעניין הדבר, ש'סמלונסקין התודה בפני בן־יהודה, באחת משיחותיו עמדו, כי חודש שלם שמר את המענה בארגזו מתוך החלטתו לבלי פרסמו בכלל. לסוף, אבל, ”יסרוהו כליותיו“ וימסרנו לדפוס בשמו הנוכחי. – ב”א. ↩
-
“חחיים” – כך במקור (הערת פב"י). ↩
-
לעולם – עד יום מותו – לא ישכח בן־יהודה את ה leitmotiv הלזה, שנצטמצם אחר־כך באמרתו המפורסמה “דבר עברית – והבראת!”, גם בתוספתה היפה: “טובה עברית מקולקלה מלועזית מצוחצחה, ומז'רגונית לא־כל־שכן”. – ב"א. ↩
-
הנה, סוף־סוף – מעט יותר משנה לאחר מאמרו היסודי הראשון על “שאלה לוהטה” – גם עצם הדרישה הישרה ל“חייות” את השפה העברית ולעשותה ללשון הדיבור בארץ־ישראל: “לא בתרגומים נחיינה, כי אם בשימנו אותה בפי צאצאינו”, ו“חייה יחייה גם את שפתו אשר מתה אתו”, “במות האומה מתה (השפה) ובתחייתה תחיה גם היא” – כן הולכת ונשנית המלה הקוסמה הזאת, כחוט השני, לאורך כל מגילתו זו הנפלאה – גם במאמרים שלאחריה – עדי היותה בארצו למטרת כל שאיפותיו בחיים, לנקודת כל פעולותיו הקנאיות – ל“תחית השפה” בכלל ול“שפה ברורה” בפרט. – ב"א. ↩
-
והשבנו – כך במקור (הערת פב"י). ↩
-
בראשונה רצה אבי להוסיף את המלים האלו כאמרה לקובץ מאמריו, אלא שלאחר־כך חזר בו מדעתו. – ב"א. ↩
-
כמה שפירות, כמה עדינות נפשית ובה בשעה גם – כמה מדינאות אדיבה בדברים הלבביים האחרונים האלה ל'סמולנסקין, שנגעו עד לדוק נימי־נפשו של זה האחרון ויטוהו יותר מכל – כהודאתו למתחרהו הצעיר – להדפיס סוף־סוף את מגילת־הלהב הזאת לתחיתנו השלישית בשלמותה הסגנונית והתכנית. – ב"א. ↩
-
נדפס ב“השחר” תרמ“א, ירח שבט, חוברת ה' וראה הערה 17 (בספר, הערה 1 למאמר זה) – ב”א. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.