פתח דבר    🔗

חיליק ערד ביקש להיפגש ולהפגיש את הרבים עם עבודותיו שנוצרו משך שנים ארוכות ואשר פרושות על פני הארץ כולה – יישובים, חדרי אוכל, בתי מגורים, משק, מתקני חינוך, מוסדות ציבור ואתרי זיכרון. לנו, לעורכי הספר על יצירתו של חיליק ערד, הייתה זו הזדמנות להיפגש עם יצירתו ועמו. הייתה זו הזדמנות בשבילנו להיפגש לא רק עם הנופים, הבניינים ואתרי הזיכרון שהוא עיצב, אלא גם עם אנשים בני דורו שהשפיעו עליו והושפעו ממנו. לשם כך היה על חיליק להוציא מן המגירות את הצילומים והסרטוטים שנערמו ולעמת אותם עם החזון והנופים ששונו מזמן ההקמה ומהימים שבהם תוכננו. לא כל התכניות בוצעו ולא כל השיחות עם חיליק נכנסו לספר. בשיחותיו עמנו הוא הביע את סיפוקו מן התכנון ומגורל יצירתו, אבל גם את ביקורתו עליהם.

חיליק ערד לא נולד בארץ ישראל. הוא זוכר את כפר הולדתו בפולין, אך דווקא עלייתו כילד לתל אביב היא שהפכה להיות מרכז הווייתו. הוא רואה בעצמו ישראלי הדוחה את זיכרון הגולה. היום הוא מכיר במחיר ששילם על ההתנתקות שלו מסיפור משפחתו והוריו. הוא הגדיר את עצמו כבר בילדותו כבן הארץ. הוא נרתם מגיל צעיר לאידאלים של החברה הישראלית. זו הייתה פרשנותו לחברותו בתנועת הנוער ״השומר הצעיר״ ולהליכתו לקיבוץ. הוא היה חלק פעיל מחברותא יוצרת, שקיבלה עליה אחריות חברתית, תרבותית וכלכלית. חזון החלוץ הארץ־ישראלי היה לו תעודת הזהות שליוותה את כל עשייתו – כחניך בתנועה, כמדריך, כאיש משפחה, כאיש קיבוץ, כאמן וכאדריכל.

חיליק ערד שייך לדור האדריכלים של הקיבוץ מתקופת המדינה. כל אדריכל הוא יוצר עצמאי, אך בני הדור ההוא חולקים כמה רגישויות משותפות. הם מתמודדים עם בעיות דומות ונתונים לאותם לחצים. דור האדריכלים הצעיר של הקיבוץ שצמח בראשית ימי המדינה הביא את אמנות האדריכלות מן הטכניון בחיפה. הוא קיבל את הכשרתו בארץ. הוא היה מודע לכך שהוא פועל בתקופת הסער והפרץ של בניין המדינה ושהוא בונה בתקופת מחסור אך אחראי לכל אדם. האופקים שלאורם פעלו המתכננים הצעירים היו מערביים. מוריהם הגיעו מאירופה המודרניסטית ובה בעת שוחחו עם הנוף הארץ־ישראלי ועם אתגרי חברת מהגרים בהתהוות.

קבוצת האדריכלים שהוכשרו באותו זמן להיות אדריכלי הקיבוץ היו חברי קיבוץ. מצד אחד, הם חיו את החזון של קודמיהם ושל מייסדי הקיבוץ. הם האמינו בשיחה של המתיישב עם הסביבה. הם האמינו כי הם בונים בית לפועלים בטבע. הם תבעו מהקדמה הטכנולוגית להעמיק את הגישה לסביבה ולנוף. מן הצד האחר, הם לא דמו לאדריכלים שתכננו את הקיבוץ ממשרדי תכנון מרוחקים. הם היו חברי קיבוץ שפועלים בשגרת יומו. הם הכירו מבפנים את הבעיות של החברה הקיבוצית וביקשו להקל על חבריה. הם חיפשו באמצעות המקצוע שלהם דרכים להתמודד עם הבעיות החברתיות שהתגלו במהלך צמיחתו של הקיבוץ. הם תכננו לחבריהם ולעצמם. על כן הם הרגישו אחריות מרובה לא רק לרעיון השיתופי, להסתפקות במועט, למשימה החברתית־פוליטית, אלא הם גם ביקשו להעניק לחברי הקיבוץ סביבה ידידותית יותר, מקום לחירות פנימית גדולה יותר, אפשרויות ליצירה ולחיי חברה. בני דורו של חיליק ערד חוו לעומק את מלחמת העצמאות. אחדים לחמו בה, ואחרים היו צעירים שחיו שלא בזמנם את חייהם של הבוגרים מהם שהשתתפו בקרבות. מלחמה זו שהתחוללה אחרי שואת היהודים יכולה הייתה להביא מבחינה תרבותית לפולחן מוות, לעיצוב זיכרון התובע סמכות שליטה וזהות של השתעבדות וקרבן בנוסח המצבות הפשיסטיות הפזורות בכל אירופה. חיליק ערד יצר אתרי זיכרון שמסרבים למסורת זו. כמו רבים מהמעצבים של האנדרטאות לזכר לוחמי מלחמת העצמאות גם הוא ביקש להדגיש את תפילת האדם המייחלת לחיים. את דרכו לתכנון החל חיליק כאמן צעיר. בתחילה היה אמן ועובד המחלקה לתכנון, אולם לימים גילה כי ייעודו האמיתי הוא דווקא התכנון האדריכלי. האמנות הייתה לו לתחביב. היא ליוותה את עשייתו כל השנים. משפסק לתכנן המשיך את יצירתו האמנותית כצייר. העוקב אחר יצירתו התכנונית והאמנותית יכול להיווכח על נקלה כי מתקיים בין השתיים דיאלוג פורה. בתכנון מתגלות עקבות רגישותו האמנותית, וביצירתו האמנותית מתגלות עקבות המתכנן. בספר שלפנינו ביקשנו לחשוף את הקשר בין שני פנים אלו של אישיותו המקצועית והאמנותית. אנו מקווים כי הקריאה בספר תיתן השראה לכל ההולכים בדרכו של חיליק ערד כיוצר, כאדריכל, כאיש קיבוץ, כבעל משפחה, כאיש הנושם וחי את מאוויי תיקון האדם.