ב“המליץ” נו' 24 קצף ה' עפשטיין על המבקר ב“המליץ” נו' ¹41, האומר, שאין להעתיק לשפת-עבר רק ספורים שיש להם יחס לחיי ישראל וקורותיו והחיים המתוארים בהם אינם זרים להקורא העברי. “מדוע לא נראה גם להם (לבני ישראל), ישאל ה' עפשטיין, את מקדש החיים האירופאים עם כל המונם ושאונם, יפעת זהרם וברק הודם?”, לדעת ה' עפשטיין אין חילוק גדול בין המבקר הנ"ל וחכמי סופרינו, האומרים כדבריו, ובין היהודים הפשוטים, שנכלאו בד' אמותיהם ולא רצו להסתכל מחוצה להן ולראות את הנעשה בארץ. בסוף דבריו יסיים ה' עפשטיין כראש בית-דין, אשר למשפטו ייחל הנאשם, לאמר: “אחרי כל האמור אתנו בזה בטלים דברי המבקר של “המליץ” אדות העתקות לשפת-עבר ואין למעתיקינו לתת להם לב, לו רק יבינו את אשר לפניהם וידעו מה לבחור” וכו'.

יודע אני, שהחפצים להמנות במעתיקים (“מחברים” בשפת ההמון) לא חכו עד שיבוא ה' עפשטיין להראות להם כחא דהיתרא לעבור על דברי חכמי סופרינו ולא ישימו לב גם לדברי, שאני חוכך בזה להחמיר, אך תורה היא ומעתיקינו ומצדדי בזכותם ללמוד הם צריכים.

כל בעלי הספורים בזמננו כותבים ספוריהם כדי להשתכר בהם כסף. הדבר הזה בעצמו אין בו שום רע מפני שכל אדם משתדל להשתכר כסף, ומי שאינו משתכר צריך או להחזיר על הפתחים או למות ברעב. אך אינו דומה סופר לסופר: יש סופר חכם, שהוא יודע את כחות האדם הפנימים ואת החיים והוא מתאר אותם כמו שהם, ויש סופר בעל-מלאכה, שאינו יודע אלא למלא את ספוריו בתועבות נוראות, במחזות מרגיזי לב ובעפעקטים שונים וכיוצא בזה, דברים שהם מלאכה ואינם חכמה. הראשון משתכר את כספו כפועל מועיל, והשני – כפועל בטל, המדלג על החבל לשמח את לב “הפובליקא הנכבדה”, שאין לה אלא ראות עיניה. מתוך שהראשונים מביאים תועלת, והאחרונים – אין כחם אלא להרתיח לב בתולות בעלות רגש חזק, לשעשע לב נערים ריקי מוח ולהפיל שינה על חובקי ידים, אשר בסבת לכתם באפס מעשה נגזלה שנתם. לפיכך האחרונים נדפסים ונמכרים במדה מרובה יותר מן הראשונים, שדרך הבריות לבכר את הערב על פני המועיל ולהתנפל על כל דבר הבל המביא להם עונג, ואפילו על החליל הנקרא “קרי-קרי”, שממציאו נתעשר עושר גדל בזמן מועט, כידוע.

ממילא מובן, שאינני מדבר על אדות הספורים הכתובים בעד ההמון הגס, כאיזה בראָשורות דקות הנדפסות במאסקווא, שיש בהן תועלת של שלילה, שבשעה שהקורא עוסק בקריאתן אינו הולך לבית משתה היי"ש וכיוצא בזה.

כשם שיש מדות בסופרים, כך יש מדות במעתיקים. יש לך אנשים המעתיקים ספרים ידועים, שאף על פי בהעתקתם בשפה אחרת לא יביאו אותה התועלת שהם מביאים במקורם לאותו עם שבשפתו נכתבו ומחייו נלקחו, מכל-מקום יש בהם תועלת, אם על ידי שהם מתארים את כחות האדם כמו שהם, או כדי שיהיו המתוקנים שבדפוסיהם ² למופת גם לאותו עם, של לשונו נעתקו³. יש אנשים המעתיקים ספרים, שבמקום אחר יש להם איזה מטרה טובה ובהעתקה אין להם מקום כלל, כגון הספר “מסתרי החצר הפאריזי”, שבצרפת יכול להביא תועלת, בגלותו את כל תועבות נאַפאָלעאָן השלישי וזוגתו, שעוד רבים בצרפת נשבעים לדגל ביתם, אבל בשפת רוסיא, למשל, אין לו שום מקום; ויש מעתיקים ספרים, שגם במקורם אין להם שום ערך, כספרי דיומא והדומים לו. לא למותר יחשב להעיר בדרך אגב, כי האחרונים נעתקים עפ“י רוב בפקודות המו”ל מ"ע לחדשים, אך כדי להשתכר בהם.

אילו היו גם מעתיקינו עוסקים בהעתקותיהם אך כדי להשתכר בהן, כי אז לא היתה הבקורת מקפדת עמם, כמו שלא הקפידה עם המדפיסים שצוו להעתיק את הספר מסתרי החצר הפאריזי להשפה המדוברת והדפיסוהו בשם “יעווגעניעָ”, או עם המדפיסים המוציאים לאור שנה שנה “תחנות” של הבל שונות גם כן בשפה המדוברת, כי כלום הבקורת מתערבת בעסקי החנויות ובהמצאות “קרי-קרי”? אבל מתוך שכמעט אי אפשר להשתכר כסף על ידי חבורים בשפת עבר, ואפילו אם יהיו החבורים ההם, כלומר: ההעתקות, מלאים שערוריות ועפעקטים כרמון, מפני שהבתולות בעלות הרגש אינן מבינות שפת-עבר, וחובקי ידים מטוב לב אין בנו, ונשאר להמעתיקים לקוות אך אל הנערים ריקי המוח, שעל פי רוב גם ידיהם ריקות ואינם יכולים לשלם להמעתיק שכר טרחתו, לפיכך מעתיקי ספרים בשפת-עבר מתכונים בלי ספק להביא תועלת לעמם, לפיכך הספרות, או הבקורת, מחויבת להראות להם במה יבחרו.

המבקר ב“המליץ” אומר, שיש להעתיק אך ספרים שיש להם יחס עם חיי ישראל, ודבריו נאמנו מאד. אין לנו צורך להביא את בני עמנו “במקדש החיים האירופיים עם כל המונם ושאונם”, “יפעת זהרם וברק הודם” ולהראות להם את חיי ההוללים המלאים תועבות מצד אחד וחיי הגאַריבאלדים מצד השני. הראשונים, עם כל שכיות החמדה המקיפים אותם ועם משתאותיהם וכו', מתועבים הם בעיני בני עמנו גם בלא ספורים, ואין להם מקום בחיי היהודים כלל, ובאנשים כהאחרונים אין צורך לנו. אין בנו רוזנים וטיילים העוסקים בכל ימיהם בדיני אישות, נערה שנתפתתה, סוטה, רציחה ואבוד עצמו לדעת, והמשיח, ששלומי אמוני ישראל מחכים עליו, לא יהיה מפקד צבא מלחמה “כגאריבאלדי”, בין לדעת המאמינים בניסים מעל לדרך הטבע, ובין לדעת החפצים להסביר את העיקר השנים-עשר עפ“י דרך הטבע… אין ספק שהספר “שתי משפחות” לשפיעלהאַגען ספר טוב הוא; אבל אין בנו האָהענשטיינים ותועבותיהם, ואין לנו צורך בד”ר מינצער, בחזיונותיו ובתחבולותיו. אף-על-פי-כן אי אפשר לומר, שאין להעתיק שום ספור שאינו מדבר בעצם מחיי ישראל, אבל די הוא שיהיה להספור** יחס עם חיי בני ישראל**. אם יאמר איש להעתיק את הספרים “כתבי הציד” או “קן האצילים” לטורגעניעוו וכיוצא בהם, אז נאמר לו בצדק: “שקילי טיבותיך ושדיה אחיזרי”; אבל אם יעתיק את ספרו “האבות והבנים”, אז לא יצא שכרו בהפסדו, כי יש להספר הזה יחס גם עם חיי ישראל. אמת הוא, כי אין בנו פאוועל קירסאנאָוו וקוקשינא, אבל באַזאראָוו, ראש המדברים בספר ההוא, יוכל להיות גם יהודי כמו שהוא רוסי, וכן ארקאדי קירסאַנאָוו, וגם הנושא והמהלך של הספר ההוא מסוגל לחיי היהודים כמו לחיי הרוסים.

אמרתי: “לא יצא שכרו בהפסדו”, כי סוף-סוף ספור טוב מקורי בשפת-עבר טוב מהעתקת ספר טוב. מודה אני לה' עפשטיין, כי כבר היו לזרא הספורים המתארים את ר שמעלקע ור' געצעלע וחבריהם, אם גם כפי הנודע לי, הרבה טפשים מתענגים על ספוריו של שמ“ר שבאו במה”ע החדשי “הבקר אור”, שאין בכלם אלא ר' געצלע אחד, שמהחבר נתן לו שם אחר בכל ספור וספור, וגם אותו ר' געצעלע איננו מתואר שם בתכונתו ורוחו המיוחדים לו, כאדם פרטי, אלא בפאותיו ובבגדיו ובזה שהמחבר נתן אותו בכל ספור לאיש מרמה ונבל, אך על אותו הסמך שהוא, ר' געצעלע, מחובשי בית-המדרש, לא כהמשכיל האדון שנירפונק, שגם הוא אינו מתואר שם בתכונתו ורוחו כאדם פרטי, אלא בבגדיו הקצרים ובזה שהמחבר נותן אותו לנחמד ונעים, אך על אותו הסמך שהוא, האדון שנירפונק, מן הדור החדש ואוהב עלמה יפה. אבל לחנם האשים ה' עפשטיין בזה את חיי עמנו, באמרו: “אשמים הם חיי עמנו, המלאים הבל ובערות על כל גדותיהם”. ה' עפשטיין, כיושב עיר קטנה, חושב, כי כל בני ישראל דומים הם לבני עירו, ואינו יודע, כי ההמון בעמים אחרים שקוע בסכלות לא פחות מהמון ישראל וכי גם בנו יש משכילים ונאורים וחיים מזהירים כמו בשאר עמים, אם גם בלא סוטה ורציחות; וכיושב ארץ מבורכה, בעססאראביא, אשר המחסור כמעט לא נודע להם רק בשמו, לחמם שמן, ובשר ויין אינם פוסקים מעל שלחנותיהם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אינו יודע, כי הרבה-הרבה יש לכתוב מחיי בני ישראל המלאים טרדות הפרנסה באופן מאד נעלה, מפח נפש מעמל כל היום בלי שכר מספיק, רעב, קור, מחלת ילדים עם כל “יפעת זהר” חיי צער, אשר חנן המחסור את בחיריו, את עמו ישראל, בשכר שהם בני ישראל וראוים לשבת אך בתוך ערי מקלטם, מפני שאבותיהם רצחו נפש בשגגה… לדעתי, ידיעת מחזות כאלה נכבדה יותר מידיעת חיי אירופא עם “יפעת זהרם וברק הודם”, והמחזות האלה יעוררו לב יותר מכל צרות נערה שנתפתתה וכו' שרוב הספורים האירופים מלאים אותן. אך לא חיי עמנו דלים במחזות היוצאים מחוץ לגבול פאותיו ובגדיו של ר' געצעלע, אבל סופרינו דלים בדעת החיים, כי על פי רוב הם יוצאי בית-המדרש, שלא נתפתחו כל צרכם ואינם יודעים אלא את חיי ר' געצעלע ור' שמעלקע ואת פאותיהם, ועניות עמם וצרותיהם הם בעיניהם כדברים טבעים, שאין צריך להיות באופן אחר. ספורי ה' לעוואנדא מוכיחים, שיש למצוא גם בנו מחזות החיים בלא פאות ובגדים ארוכים, כידוע לכל מי שקרא אותם. האמנם, ה' לעוואנדא הוא בעל-מזל יותר מדאי: הוא מוצא בתוכנו אנשים, שאי אפשר למצוא כמוהם גם אחד מאלף ובוחר בהם לתת להם מקום בראש קרואיו. הוא מצא גימנאַזיסט אחד, צעמאחאָוויטש שמו, שגם בשבתו על ספסל הגימנאזיום התעתד להיות רופא אליל, נוכל ואיש מרמה, ולמלא זהב חוריו (בספור “המסע לקאלחידא”, הנדפס בהביבליותיקה העברית, חוברת ז'), בעוד שבנוהג שבעולם, שהגימנאַזיסטים על פי רוב הם טהורי לב, ככל הנערים שלא נשבת עוד טהר לבם על ידי צרכי המאדע, אהבת התענוגים וחמדת הכסף הבאה בעקבותיהם, שאינם נודעים להם בנעוריהם. הוא מצא איש עני נודד ללחם מעיר קטנה לס“ט פטרבורג, אשר בנדודיו חלם לו לצבור בפ”ב מיליאָן, רו"כ, לא פחות (שם), בעוד שכל נודד ללחם לא יחלום לצבור הון, רק למלא נפשו, ורק מי שיש לו מנה רוצה מאתים. הוא מצא איש יהודי אשר מכר את בתו היחידה לקלון בכסף (בספורו הנדפס עתה במה"ע “רוסקי יעוורי”). איני יודע, אם טבע הזבוב לו, לטוש אל כל דבר נמאס, אם גם דברים טהורים רבים לנגד עיניו, או שהוא חפץ להיות תנא דמסייע לאיזה מסופרי הרוסים, האומרים כי גם אם יעסוק היהודי בחכמות ומדעים אין עיניו כי אם אל בצעו ואל העושק והמרוצה ולא לשם אהבת החכמה, וכי אין ליהודי דבר העומד בפני הכסף ואפילו כבוד בתו. יהיה איך שיהיה הנה לא באתי לבקר פה את ספרי ה' לעוואנדא, אך להוכיח, שיש בחיי היהודים מחזות גם זולת ר' געצעלע. לפיכך יוכל ה' עפשטיין להיות בטוח, כי בשעה שיתפתחו סופרי ישראל ויתרוממו מעל חיי בית-המדרש והחסידות שהם שקועים בהם, ויבואו באויר עולם המעשה היותר נכבד, ימצאו בחיי עמנו חומר הרבה לתאר בו גם מחזות יותר נאורים ולוקחים לב, מכמו אלה שאנו רואים לפעמים בימים האלה.