קול ענות / משה ליב ליליינבלום

(במקום הקדמה)

האיש אשר קרא את המאמרים, שנדפסו בימים האחרונים כנגד האפיקורסים, הלא יתפלא לראות חדשה בארץ, כי הקנאים, אשל לא היה כחם עד כה כי אם באגרופם, החלו לקחת למלחמתם גם נשק המשכילים: עט סופר. אך אם נשים עין ולב אל תכנית-המאמרים ההם נראה, כי לא חדש עם בעליהם הנשק הזה, וכי באמת ישן נושן הוא, ואך החליפו אותיות נכתבות באותיות נדפסות. גם עד עתה קראנו פאסקווילים כמו אלה, אך נכתבים היו וקראנום מעל דלתי בתי המחראות, ששם נדבקו; אך עתה הננו קוראים אותם נדפסים, ולא מעל דלתי בתי המחראות, כי אם מעל דלתי “הלבנון”… פה יבא שדכן אחד מקיידאַן ויאמר לאחד הסופרים, המפורסם בחכמתו ובאהבתו את עמו, לאמר: “אנחנו בשם ה' נתעודד, לעסוק בהויות דאביי ורבא, ואתה… כלך לך לדרוש בפרשת עריות ובהלכות נגעים התלויות בה; יהי חלקינו עם חובשי ביהמ”ד… ואתה עולמך ­­­– העולם המקווה למאמינים בדת מחמד – ראה בחייך, בטח כי אנחנו לא נשיג גבולך ובשמחתך לא נתערב; אך בעת יועם ה' את אויביו, והפושעים בו ימותו, ותולעתם לא תמות והיו דראון לכל בשר, – אז נצא לראות בפגרי האנשים ההם, ונראה וישיש לבנו בה' (הלבנון ש"ז גליון 5). אחריו יבוא אויל משריש ויקרא: “הלא עמכם אייזמנגר המכונה ליליענבלום, הלא זה הוא אשר יבקש לעקור את התורה על רגל אחת, במאמרו: “מדרס סופרים”, אשר דרוס דרס שם לאמר, כי התלמוד הוא תיקון שינויי התורה לפי הזמן; שם הוציא כל רוחו, אשר גם תורת מרע”ה, איננה משמים" ( sic! ) אחרי כן יוסיף לאמר: “הנך כופר בתורה שאיננה מן השמים, ועל דעתך, היא דת בדויה ורק לעצור בעם – א”כ למה תרעיש את העולם ותרבה מלין בלי דעת. בחר לך הדת אשר קלה משאה עליך כו' יהודי לא יקרא רק המחזיק בדת יהודית ומאמין בכלה ( sic! ) ואם אתה תשחק לאמונתנו, הנך נפרד מאתנו ומדתנו ומה לך ולנו ולמה תהיה לאבן נגף בתוכנו?" (הלבנון ש"ז גליון 10) ואחרים כמוסרים יעלילו, כי המבקש רעפאָרם טמון בסתר לבו גם מרד נגד הממשלה, ובלי ספק יאמינו, כי הבליהם נקראים באזני שרי המלוכה, אשר יאמינו בם וחיש מהר יאסרו את המבקש ש"ע חדש בכבלי ברזל וישפטוהו משפט מורד… סגנון זה בחרו למו נושאי כלי הרבנים ומשמשיהם בפסקוויליהם, שהם כותבים על האפיקורסים, המריבים את הרבנים בעבור עמדם מנגד בצר לעמנו, ועל בלי הקלם מעלינו עול סייגים רבים, אשר בשוא יסודם.

כן ראיתי שתי מגלות, אשר נדפסו בלעמבערג (?) מאת שני מסתתרים כנגד המינים; האחד נקרא בשם “דברי אמת”, שם נאה למגלה המלאה דברי תהו ולהג הרבה, מבלי אשר ימצא בה גם מאמר או משפט אחד, הנכתב בשום לב, וקץ דבריו הוא: להאכיל בטלנים ופרושים יושבי איישישאק להיות רבנים בישראל, אחרי אשר יקבלו תעודתם משלשה גאונים, כאילו חסרי רבנים אנחנו; ובאחריתו יבשרנו, כי נכון הוא להוציא לאור ס' “העורים הביטו” להוכיח “כי חכמי התלמוד קלעו אל השערה בכל חכמה כפי הדעת הצרופה והמקובלת אל גדולי חכמי וחוקרי זמננו למען יראו מבאישי התלמוד ויבושו” (מי יתן והיה הדבר הזה!…) וס' “תולדות השקצים והרמשים” (לשון נקיה) “לגלות את המסכה הנסוכה על פני הנקלים המלעיבים על משפטי התלמודים”; והשני – נקרא בשם “דברי שלום ואמת” בו יתאונן המחבר בתם לבבו על מפירי הדת, על פירוד הלבבות, שהוא נותן בזה להמשכילים שכם אחד על יתר המפלגות, בתת תודה, כי אך העת הזאת שאנו חיים בה, מוכשרת להרים קרן עמנו, – ויצעק מרה על הסופרים ונותן עצות למנוע את הבנים מן ההשכלה.

הנה כי כן נוסדו צבועים בהקירכעגצייטונג היו“ל בפאריז בשפת עבר בשם “הלבנון” וכסילים – בהמאסף המכיל בקרבו גליון אחד לחוברת היו”ל בלעמבערג, חרפות וגדופים בלשונם על המינים המונים את הרבנים, על המשכילים ההולכים בדרך לבם ועל המבקשים ש"ע חדש; – ואנכי לא אדע מה קול הרעש הזה? מה הוא הדבר אשר עליו ירעשו סופרי הלבנון והמאסף מלעמבערג בזעם אפם? אם ה' דון אבנר בכברת עזה (בעל המאמר “דברי שלום ואמת” שהוא, כפי הנראה מדבריו, איש ליטא) ראה פורצי גדר ופורקי עול ביד רמה, הלא ידע, כי בכל דור נמצא, פורקי עול, מבלי אשר ההשכלה הביאתם לזה; יבוא נא עמדי לאחד בתי משתה הטהע בשבת, בעיר הגדולה אדעסא וראה אנשים בורים מחללי שבת בפרהסיא, אנשים אשר לא שמעו מעודם שם ההשכלה; הלא ידע כי רוח הזמן הזה נותן אהבת התענוגים בלב בני הנעורים, ועל הוריהם האשמה, כי לא יחנכום בחינוך טוב ומתוקן, חינוך המביא לידי אהבת הדת וכבודה, לא באשמת ההשכלה!

ומה חפץ המתלוננים בהלבנון על דניאל בגא“ר ועלי, על אשר הערנו בדמי לבב דברים על דרכי הרבנים, ועל כתבי דברי בקרת על השו”ע? הבאמת הם חפצים כי יגדל בעינינו כבוד הרבנים מטובת אַחינו, ולמען כבודם נחשה מבלי אשר נתאונן על צרת עמנו ועל שברו הגדול בימים האלה באשמת עצלות רועינו? הנה רבים מאחינו גועים ברעב, עוללים שואלים ללחם ופורס אין להם, והמצב הרע הזה יהוה לנו קשה, כי עוד יוסיף ידל יעקב בימים הבאים, ותם כחו, והם, תחת להטיב את חינוכנו יושבים ועוסקים בפלפוליהם; ולמען כבודם נחשה? הנה עינינו ראו, כי ילדי ישראל אשר הובאו להחדרים ללמוד שם, יצאו ריקים בלי תורה, בלי חכמה ובלי דרך ארץ, והוריהם האכזרים נתנו בחיקם נשים ויולידו בנים, בעוד אשר היו בעצמם נערים, נתנו בידם מסחר ויאבידו כספם בענין רע, מבלי דעת דרכי המסחר, רעו רוח, רדפו קדים, גזרו על ימין ושמאל, ואחר נדדו מרחקי ארץ, ונשיהם ועולליהם יחיו חיי עמל ומכאובים, חיים מרים ממות, – והעם ההולכים בחושך עוד שוגים באולתם, יגדלו את בניהם כפראים במדבר, ילעיטום דרשות ופלפולי הבל, ירחיקום מכל דבר הנחוץ לאדם החי על הארץ וימהרו לשים רחים על צואריהם בטרם דעתם בחור בטוב ומאוס ברע, יאבידו כל כשרונותיהם בקרבם, ימיתו בלבם כל רגש הנותן נועם, ימיתו בם כל חפץ בחיים, והנם שמחים לראות כי בניהם עוסקים בפו“ר ומרבים סובלי רעב ולחץ בישראל והרבנים נצבים מנגד, ולמען כבודם נחשה? המעט להקנאים, כי המיתו כשרונותינו בקרבנו ויעשונו לגברים לא יצלחו, והנם פורשים את רשתם גם על בנינו, ירדפו באף כל איש אשר עוד בחברתם יחשבוהו, השולח את בניו לאחד בתי הספר למען ימצאו לחמם באחרית, ישביעו תלאות לכל נער החפץ ללמוד בהחבא, והרבנים מנענעים להם בראשם, ואנחנו, למען כבודם נכחד מרי שיחנו תחת לשוננו, נחשה ונדום? הננו רואים עני אחינו ולחצם, ורבנינו ואלופינו מוסיפים מכס על מכס: מכס הקמח, מכס הנרות, נוסף על כסף מכס הנרות הבא ליד הממשלה, מכס המלח, מכס לשחיטת עופות נוסף על מכס הבשר, והעני המשתכר אגורת כסף אחת, הנה הוא נלחץ לתת ממנו לשותי דם אביונים, ואין שם על לב, ואנחנו, למען כבוד רועינו נשים מחסום לפינו, נחשה ונדום? ראשי הקהל בערים רבות כעלוקות ימוצו דם אחיהם, חשבונותיהם אתם לשים על ראש כל איש שבעתים כחק הקצוב לשלום המסים, ישדדו בנים יחידים מהורים חלשים, בנים, שהם גם הורים לעוללים, ומ*¹ערים עיני הפקידים בספחם אותם למשפחה רבת אנשים, הורה להם בספר הזכרונות, ועזוביהם נשארים באין כל מחסה, ואין רב שם על לב, ואנחנו, למען כבודם נשים יד לפה, נחשה ונדום? הנה קול דמי אחינו המשכילים צועקים, כי אבירי לב יאספו אספות עליהם, ישביעום תלאות אין מספר, יכריתו אכל מפיהם ומפי עולליהם אשר לא ידעו מאומה, ובאין תקוה הנם נודדים מרחקי ארץ, נשיהם כאלמנות, עולליהם – כיתומים, תחת דברם נכוחות וחפצם להיטיב, ואנחנו, למען כבוד קנאינו נאלם דומיה, נחשה ונדום? הנה דת קדשנו, מקור חיי לאומנו, רוח עמנו השמור אתנו מימי קדם, ורגשותינו אשר בהן נחוש את התחברותנו לעמנו, – יורדים פלאים מיום ליום, ורבנינו מתאנחים בחדרי משכיתם על חפצי בטהרת דת קדשנו ומקללים ומנדים בגלוי, מבלי עשות מאומה להועיל לשברנו, ואנחנו נראה כל אלה בלב שקט, נחשה ונדום? הנה הסייגים והנדרים יעיקו עלינו מבלי נוכל פנות אנה ואנה, תחתיהם ישח עם דל כח אשר לא ידע חיים, והם נסבה לרבים לפרוק עול הדת כלה מצואריהם, והם נסבה לרבנינו וצדיקינו להבדיל מקהל ישראל כל הנאורים החפצים בחיים, ומבחר בנינו אלה, אשר בהם נתפאר לעיני העמים ובהם נשים מבטחנו, כי הם יוציאו לאור משפטנו, והיו לנו למליצי יושר לפני הממשלה – המה ישובו יהיו לאויבים לנו ונוספו גם הם על שונאינו, להשפילנו עד עפר, – אם גם רשות נתונה לנו מאת חז”ל לשנות ולתקן בגזרותיהם בעצמם כפי הצרך, ורבנינו יחרפו ויגדפו לכל חפצי תקונים, יכסו קלון עליהם, יכנום בכל שמות בוז העולים על רוחם, ואנחנו, למען כבודם וכבוד בעלי השו"ע, נתן בעפר פינו, נחשה ונדום? עת המעברה לנו העת הזאת, עת השינויים בחיי העיון ובחיי המעשה, עת התמורות ברוח העם ובהליכות חייו, וכל הכחות שהיו טמונים בקרבנו עד עתה, לרגלי היותנו כחולמים שנים רבות מבלי עשות דבר ולרגלי החיים הבלתי נעים ובעלי תמורות שהיינו עד כה, מתרוצצים לצאת לפעלם בחזקת היד. ההרגשות, הכחות והמחסורים יוצאים דחופים ואיש את רעהו ידחקו: צרכי החיים מניעים את כחת ההתפתחות וכחות ההתפתחות מעירים את ההרגשות, ההרגשות נופחות בעם רוח חיי מדינה וחיי אזרחים, החיים דוחקים את הדת, והדת דוחקת את החיים, הפרנסה דוחקת את החינוך, והחינוך לא ידע דרכו איך ילך לבלתי הכשל בדרך הדת, הרוח הלאומי וחפץ החיים הצריך לעם, עם ההרחקה משרירות הלב, והסופרים קוראים בכח אל רבנינו לעמוד בפרץ, לשים עין על כל אלה, לבל יגיע לנו נזק רב לחיינו, לדתנו ולרוח לאומנו, אם נניח כל הדברים להיות כאשר יהיו וללכת אל אשר יהי הרוח… והרבנים נרדמים וישנים שנת עולמים, ואם בכח נעוררם, נשמע אך קול אלות וקללות, חרפות וגדופים, בוז וקלון… ועם שח ונלאה ידל מיום ליום, ישפל, ישח לעפר והיה תאניה ואניה, – ואנחנו, למען כבוד רבנינו אלה, העומדים על דמנו, הרואים בצרת נפשנו ואינם חפצים בעזרתנו, נתן בעפר פינו, נמיק לשוננו בפינו, נחשה ונדום?…

הרב אשר קרא קריאה גדולה לפני שלש שנים במ“ע המליץ והכרמל אל הרבנים רעיו, לעלות למלחמה על המשכילים, הרבנים אשר השיבו על דברי בהלבנון, הנם נחשבים לרבנים משכילים; אך מה הטוב אשר פעלו בעריהם, מבלי לדבר על שאר ערי ישראל? מי מהם נתן עיניו על דרכי החדרים והחנוך? מי מהם עמל למעט את הישיבות הרבות, המגדלות בטלנים לאלפים, ולהזהיר את העם על המלאכה, להרבות אוכלי יגיע כפם? ומי מהם רצה לחוות דעתו במה”ע על אדות הטבת מצב עמנו? והמה מתגאים עלינו ומתגדרים בהשכלתם ובאהבתם את עמם, ואנחנו, למען כבודם, נענה אמן על דבריהם, נחשה ונדום?

הנה הקנאים והבטלנים משמשיהם תובעי עלבונם שוקטים על שמריהם, כי שמן חלקם, לחמם נתן, מימיהם נאמנים וכבודם ינחילו לבניהם, אשר יקפצו עליהם מחותנים וישקלו זהב מחיר יחוסם; אך אנחנו במחסור ובנדודים, בעמל ובמכאובים נראה צרת נפשנו וצרת אחינו, אשר יגרע חלקם עוד מחלקנו, האם אנחנו נחשה ונדום? האם אנחנו, המרגישים את המות בחיינו, מות בחפץ החיים, מות בכל רגש נעים, מות באומץ רוחנו ומות בכל כשרונותינו, ועינינו רואות צרת נפשנו, אשר באה לנו באשמת החנוך ובתרדמת רבנינו, נשא פנים להרבנים ולמען כבודם לא נעיר את לב העם, לא נפקח את עיניהם על דרכם, לא נוכיח להם דרכּם חשך על פניהם, למען הציל בניהם מרעב, מגדודים ומדחי? הבאמת נירא מחורצי לשון, מקוראי “אייזמנגר”, מכבוד הרבנים, מבעל “הלבנון” אשר התמכר להם, ומהמאסף היו“ל בלעמבערג, ושאתם תבעתנו מהגיד אשר עם לבבנו? הנה נרדפים אנחנו על צוארינו ברוב ערי ליטא, ותלאותינו רבו מאד, אך אהבתנו את עמנו והתחמץ לבנו על כל מראה עינינו יוציאונו בכח על שדה המלחמה, מבלי שים לב אל פצעינו הרבים, המדאיבים בשר ונפש יחדיו, – ומה יוסיפו הכסילים לעשות לנו? ואיך נירא ממשוחדי שחד הכסף, הכבוד ואהבת עצמם, מדבריהם אשר רוח ישאם ומחרפות בטלנים אשר מהבל המה? ומי איש ישר לב יחשוב לעון לנו, אם אחרי תלאות לרוב אשר נשבע מיד הרבנים, אשר חמתם שותה רוחנו, נצא מרוח סבלותנו במאמרים חדים כמו אלה? על עמדנו נעמוד הכן, וכל ישרי לב יכירו מתוך דברינו, כי לא מטוב לב כתבנום וכי בדם המה כתובים, ומכאב לב ומשבר רוח הננו קוראים לעם החפץ בהשחתת עצמו, לעם המדכא אותנו על חפצנו בטובתו, לעם המבדילנו מקרבו בתתו אותנו לבני בליעל, המדיחנו קצוי ארץ, לעם המרבה תלאותינו כמספר רגעי חיינו, – כי יפקח עיניו על דרכיו, כי יראה כי הוא חי בתבל ארצה, וכי רבו מחסורי החיים, וה' לא יפתח ארובות משמים להמטיר מן לחובקי ידים; כי דתנו דת טהורה וקדושה היא, והבלי פלפול, קבלה וחלומות, וסייגים שאין בהם טעם וריח למותר הם, ועוד יהיו למפגע לה… כי חובת רבנינו הוא להשגיח על מצב העם, ולתקן לו תקנות טובות ומועילות גם לחייו הגשמים, כאשר עשו חז”ל, – כאלה וכאלה נקרא באזני העם, ואם גם מספרנו מעט, הנה יש תקוה, כי בתקופת הימים יגדל המספר לנו. על עמדנו נעמוד הכן, ואם גם יוסיפו הרבנים לחרף אותנו, ולו גם יהפך “הלבנון” לבית אסף משוגעים, וכל הבטלנים והפרושים העצלים יבואו בו בפאסקוויליהם עלינו, לא ירפו ידינו, כי לא ראשונים אנחנו במלחמת האור והחשך, גם לא האחרונים!

ארחות התלמוד / משה ליב ליליינבלום

בימים האחרונים החלו סופרים קטני תבונה לחפש תנואות על התלמוד, ומאין לאל ידם לחרף אותו במה“ע העברים, אשר לא יקבלו גדופותיהם, הם פונים למה”ע הרוסים, הפותחים לפניהם את שערי מכתבי עתיהם לרוחה. על כן רואה אני לנסות את כחי להיות למגן להספר הנעלה כביר הימים אשר דבריו היו למקור מים חיים לזרע ישרון מיום הגלותם מארצם עד עתה.

חורפי התלמוד וחכמיו יבקשו עלילות גם על אגדותיו, גם על הלכותיו: על אגדות יעירו חמתם, באמרם כי נטו אחרי ההבל; ועל הלכותיו ­­– על הכבידן אבן מעמסה למשא לעיפה על העם הנותן לו אזן קשבת. – אלה הם דברי הרוננים הנחרים בו. – ואנחנו נראה אם יקומו דבריהם, אחרי אשר נביא דברי חכמי לב, אשר שמו משפט לקו, ואמת – למשקלת, ורגלם לא נדחה ללכת בשרירות לבם ויהיו לו למליצי יושר.

האגדות תפרדנה והיו לשלשה ראשים: 1) מדעיות, להן תתחשבנה האגדות אשר יסודתן בדברים הנמצאים בתבל ארצה ובשמי השמים, ובידיעות מושכליות: עניני הרפואות ועמן – הקמיעות והלחשים, עניני השדים והזוגות, ושיטת חז"ל בעולם המלאכים; 2) אמתיות, להן תחשבנה האגדות אשר יסודתן בחיי העם, כמו קורות בני עמנו, אשר כל רואן יכירן, כי לא חזון לב הן, ומשלי קדמונים ודברי מוסר בתהלת המדות הטובות וקלון המדות הרעות; 3) ¹דמיוניות, להן תחשבנה האגדות המדברות במעלות התורה ובמעלות מקבליה הנשגבות; ביחס המלאכים לישראל, בהליכות האל עם בחיריו, דברים בקורות ישראל אשר יכבד לאיש תבונות להאמין בהן; ועמן גם מפלאות חסיד עליון.

ההלכות תחלקנה גם הן לשלשה ראשים: 1) ההלכות אשר נאמר עליהן אשר נתנו למשה מסיני; 2) הדרשות אשר למדו על פי דרכים ידועים, בי"ג מדות, בהקש, ומדברי התורה; 3) התקנות והגזרות אשר הוסיפו חכמי דור דור, מימי עזרא עד ימי רב אשי.

האגדות המדעיות, דברו בהן כפי אשר היה בימים ההם מצב החכמה והמדע (המורה ח“נ פי”ד) ולא בם האשם אם נגלו הדברים הנעלמים מהם. לבאים אחריהם, כאשר לא יאשמו חכמי הדור הזה, כאשר יגלה הדור הבא את המסכה הנסוכה על פני התעלומות אשר נצפו מהם!

האגדות האמיתיות תשיתנה כבוד לשמם בעיני כל ישרי לב; בקורות בני ישראל גלו לנו דברים רבים, אשר ישיש לקראתן כל אוהב עמו, גם היו לנו לעינים לראות בם את רוח ההמון ורוח אנשי השם בימיהם, אשר הרוח הזה הסב בתקנותיהם ובגזרותיהם; בלקחם הטוב במדות נכבדות גלו למוסר און מקשיבי קולם, לאהוב טוב ולשנוא רע; כמעט אין מדה טובה או רעה, אשר לא דברו בה, הללו את המדות הטובות וחללו את השקר ואת המדון, רכילות ולשון הרע, את הכילות ואבירות הלב, את הגאוה, את הנקמה והאכזריות, נטירת האיבה, ואהבת הרבנות והבטלה; כן הורו לעם לראות חיים בימי חלדם, כמאמרם: “המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא (ב“ק צ”א), חטוף ואכול… אם יש לך היטב לך” (עירובין נ"ד) וכאלה; ומוסרם הנעים אשר הורו לנו בפרקי אבות יעמוד לנס עמים עד יום אחרון. – יראה נא כל ישר לב, אם לא נאוה כבוד לשם חכמי התלמוד ז“ל ופאר עולם לזכרם אך בגלל שלש האגדות האלה לבדן: דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א); גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים (ברכות ה'); שלש שבועות השביע הקב”ה לישראל…ואחת שלא ימרדו באומות העולם (כתובות קי"א), אשר היו למקור חיים לאדם רב בנו, מימי חכמי התלמוד עד היום הזה. ולולא הן מי יודע, כמה רעות המיטו בני ישראל איש על רעהו? כמה נרפים חובקי ידים היו בינינו, אשר מאנה נפשם לנגוע במלאכת עבודה, כאשר ראינו בעינינו, לדאבון נפשנו ולבשתנו, בדורותינו אלה? וכמה פעמים מרדנו במושלים בנו ואחריתנו היתה נכרתה? אך שלשת האגדות האלה היו בתומכי נפשנו לבל נפול ברעה!

ממין זה תהיינה האגדות הדמיוניות אשר שבחו בהן צדיקי דור ודור, בספרם עליהם המון מעשים טובים, אשר לא נדע אם עשו כן, ובחרפם את שם רשעי עולם בדרשותיהם על בלעם ונבוכדנצר במקומות רבות; כי אם אמנם דמיוניות הנה, היתה מגמת פניהם להוציא לקח טוב לשומעי דבריהם, לאהוב טוב ולשנוא רע; ועוד נזכירן בדברנו על אודות האגדות הדמיוניות. לאלה יחשב גם חלק האגדות אשר דרשו להסיר מכשול אשר בא מקרוב, בדרשת רבי (ב“מ ל”ג) בראותו כי עזבו העם את למוד המשנה מפני הגמרא; ודרשתם בחגיגה (ה') על בר בי רב דחד יומא, למען לא יקל בעיניו עמלו; ואגדתם בסנהדרין (ק"ז) שקיים דוד י"ח כו' אפי' בשעת חליו, להורות מוסר להתלמידים על עזבם את נשיהם לאורך ימים, וכאלה; ודרשות בודדות בביאורי הכתובים באו לתכלית זה להרחבת הדרוש. –

האגדות הדמיוניות היו לשיחה לכל מבין על דבר מימי הגאונים עד היום הזה. ישרי לב עמלו להסיר מהם עקשות פה, וצוררי ישראל ואמונתו. שתו בם פיהם, וידברו בגאות הות נפשם, בעוד לא הטהרו גם הם מאמונות מביאות צחוק; – אך נראה נא, אם הביאו האגדות האלה נזק לישראל, ואם הביאו גם טובה למו, ואם שותה הטובה בנזק העם, אם לא?

לדעתי, לא הביאו האגדות האלה גם שמץ נזק לישראל, כי הנבונים לא האמינו בהן מעולם, גם הישרים המאמינים בהן לא העיקו למכחשים בהן, וזה לנו האות, כי במבוא התלמוד לרבנו שמואל הנגיד זצ“ל, הנדפס במס' ברכות בכל ש”ס, נמצא כתוב בדברו על האגדה: “ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת” ואמר עוד שם: “והשאר אין סומכין עליהן”. הנה הוא כחש בכל אגדה, הנשגבה מבינת אנוש, מבלי שים בה רמז או סוד, ולא הסירו דברים אלה מספרו, לבל יהיו למכשול למאמינים בהן; גם לא נשמעו עליו תלונות העם מעולם; הנה כי כן, לא הזיקו האגדות האלה לנבון דבר מעולם, והמון העם המאמינים בהן – הלא פתוחה אזנם להאמין לכל דבר הבל ורעות רוח! דלת העם מבני הנוצרים אינם קוראים בספרי האגדות אשר להעמים, ומאין טפש לבם להאמין בכל? הקראים לא קבלו את התלמוד, ובכל זאת לא נקו גם הם מאמונת הבל, כאשר כתב הרב ר“מ נאטהאנזאהן בסוף ס' “דביר” לרמא”ג ז"ל; כן מצאנו בהמון בני עמנו ובנשיהם אמונות משחתות המביאות צחוק מכאיב לב, וזכר אין להם בכל ספר! –

נשימה פנינו אל השאלה השנית: “אם הביאו האגדות הדמיוניות טובה לישראל”? אך כרגע תפתר לנו, אם נכונן לחקר לב אומריהן, מדוע באו במאמרים נפלאים כאלה, ומה היה חפצם בהם? מפי הרב הגדול החכם בעל מאור עינים (אמרי בינה פרק ט"ז) ומפי הרב החכם רש“י פין נ”י במאמרו הנחמד על דבר הספרים “כור לזהב והמפתח” (השרון שנה ששית 27) ידענו כי חפץ בעלי האגדות האלה היה, לחזק ברכים כושלות בדרך אמונה, אשר כמעט נטיו, לרגלי הצרות והתלאות הנוראות אשר באו עליהם, ועל כן לקחו למו כל מקרה קטן אשר קרה לנאמנים עם אלהיהם, וירחיבוהו בחזון לבם, ויהיה להם לנס. – ואנחנו אמנם לא נשבע באלהי אמן, כי שמץ דבר נמצא בספורים אלה; כי לא יגרע ערכם בעינינו אם נאמר: כי יהיו יחדו חזון לב דובריהם אשר בדו מלבם, מאשר נאמר: כי מקרה אשר קרה שמו להם ליסוד ועליו בנו את ארמנותיהם אשר בראו ברוח דמיונם, אחרי אשר טובה היתה מחשבתם, כאשר נרחיב מעט דברי החכמים אשר זכרנו.

נשימה נא לנגדנו דברי ר' עקיבא (לגרסת הע"י) בסוטה (י"א( אשר דרש בענין עבדותנו בארץ מצרים, ויספר לנו: כי הנשים הצדקניות אשר היו אז, בלכתן לשאוב מים, הכין ד' להן גם דגים בכדיהן, ואותם בשלו, ויביאום לבעליהן בשדה, שם רוו דודים, ושם ילדו ילדיהם בכלות מועד, והילדים האלה נבלעו בתחתיות ארץ, מחמת המציק; ואל שדי שלח מלאכיו לפניהם להחיותם, וירחצום, ויטהרום, ויניקום דבש מסלע, וחמאה מחלמיש צור ובבוא עליהם הצר לחפשם בבטן האדמה, השפילו לרדת,ואחרי כן שבו ביתה הוריהם גדודים גדודים, ואיש מהם הכיר את אביו גם את אמו. נאריך רגע אפנו לבל נקצוף על דבריו אלה, עד אשר נערכה לפנינו את חיי האיש הדגול מרבבה הזה!

האיש הנעלה הזה ראו עיניו בצרת עמו, בבוא צר על העיר ביתר רבתי עם, את בחוריה הכריע ובתולותיה הוריד לטבח, נערים בוססו בדמם, וזקנים לא חננו, ומה רב ההרג הזה אשר לשמעו תסמר שערת בשר שומעהו, ושאון נהרי נחלי דמם עוד יעלה בנפש כל איש אשר לב בשר בקרבו; עיניו חזו בנפול נשיאי ישראל ר' שב“ג ור' ישמעאל כה”נ בחרב בני עולה; ושמועות רעות מרגיזות לב ונפש עוד באו גם מארץ מרחק, כי גם שם שלח רזון במשמני ישראל, טרויאנוס נטה ידו, וירק חרבו על פליטת יהודה יושבי אלכסנדריה, שרידי חרב אלכסנדר, שר צבא נערא קיסר רומא; וכמוהו כבני דורו יחדיו לא האמינו בחיים, כי חמס ושוד הקיפו גבולם. ומה גדלה תוגת נפשם בתת אדריאנוס חק לבל יזיד איש ישראל להביט על ירושלים עיר הקדש, משאת נפשם וחמדת לבבם, ולמען הרגיזם עשה על שעריה תבנית חזיר, תועבת נפש איש ישראל. עתה מי אכזר כי ילעג למסת נקיים, וימלא שחוק פיו על דרשה זאת, אשר בה מצאו נחם רבבות אלפי ישראל.– עוד תצלינה אזנינו לדברי ר' ישמעאל בן אלישע, אשר דבר במר נפשו לאמר: מיום שפשטה כו' דין הוא שנגזר על עצמנו שלא נקח אשה ולא נוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו!? (ב“ב ס”א) ואתו נבכה על שבר אבותינו כי גדל כים, ומי יראה עוד עמל באגדות משיבות נפש אלה?! גם בדורות התנאים והאמוראים אחריהם לא שקטו מתלאותיהם הרבות, וראשי שבטיהם תופשי התורה אשר אליהם היו נשואות עיני עדתם, במה יכלו למצוא תנחומות לנפש נענים דכאי רוח, אשר שחו מעצר רעה ויגון, בעוד אשר צריהם היו לראש, ואשר בלי עמל יכלו למצוא מרגוע לנפשם, אם אך חשו מפלט להם בצל עצבי הגוים, אשר אולי שתו רבים באמת מחסה כזב זה להם, – אם לא בדרשותיהם ילידי דמיונותיהם, אשר חבשו בהן לעצבות שבורי לב, בהגידם למו: כי אל מוציאם ממצרים, אשר לקחם גוי מקרב גר באותות ובמופתים, ואשר עיניו בם מיום היותם לעם, הפליא חסדיו מעולם אל יראיו, ונקם ישיב לצריו, ונחומים ישלם לאשר הורנו עליו כל היום! –

התנחומות היקרות האלה, הטיפו לעמם בענינים האלה: 1) בנפלאות אל, אשר הפליא לעשות אתם בימי קדם, כדבר האגדה אשר זכרנו, וכאגדות אשר ספרו במס' שבת מה שקרה לישראל בעת עמדם לפני הר סיני, איך מתו מדבור ראשון, ואיך שבו ויחיו על ידי טל תחיה, וכאלה שם (פ"ט), וכדבר האגדה אשר הגידה לנו כי המן היה גבהו ששים אמה (יומא ע"ו), וכדברי הפרק השלישי ממס' תענית, המלא נפלאות, וכדבר האגדה המספרת. מתפישת היצר הרע (סנהדרין ס"ד), אם גם עוד מליצה צפונה בה, כי אנשי כנסת הגדולה העבירו עבודת האלילים מישראל בתקנותיהם וגזרותיהם, כאשר נדבר בהגיענו אל ההלכות. 2) בעתידות אשר חשו לישראל, בטוב הצפון להם בבוא משיח צדקנו, כדבר האגדה (שבת ל') עתידה א“י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת; עתידה אשה שתלד בכל יום (שם); עתיד הקב”ה להוציא נחל מבית קדשי הקדשים, ועליו כל מיני מגדים (סנהדרין ק'); עתיד הקב“ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות כו' ומעמידן בשערי ירושלים (שם); עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש“י עולמות (סוף ידים). וכדבר האגדה בע”ז (ב') בהתקבץ כל הגוים לבקש שכר מאת האל, וכאלה רבות. 3) במעלות התורה, כדבר האגדות במס' שבת (פ"ט) על אדות התורה כי נכספה נפש המלאכים לה, וכי גם השטן דרש על אדותיה מאת הארץ והים, ומשאול ואבדון, וכאלה אמרם אלמלא תורה לא נבראו שמים וארץ (שם פ"ח). 4) במעלות עם ישראל, כאגדתם בדברים הנכתבים בתפליו של הקב"ה (ברכות ז'). וכאלה; ואהבת המלאכים לישראל, כאגדתם ביומא (ע"ז) ואגדתם שהמלאכים מקבלים פני הצדיק המת (כתובות ק"ד). 5) בגמול ד' לאויבי עמו, כהגדתם במפלת המן, ברחצו את מרדכי, ובגלחו אותו, בחרפה אשר עשתה עליו בתו, ובאחריתה היא, ובאחרית רוב בניו, ובחרון המלך עליו אשר העלו עליו מלאכי אלהים (מגילה ט“ו, ט”ז), ובאחרית טיטוס קיסר רומא בנקור ביתוש את מוח עצמותיו, ובאפר גוו המפוזר יום יום על שבעה ימים (גטין נ“ו, נ”ז) וכאלה. 6) בספורים על הרוגינו ביום צרה, כאגדתם על אדות דמו של זכריה בן יהוידע הנביא, אשר נגעו בם דמי רבבות אלפי ישראל, וכאגדתם כי נמצאו תשעה קבין מוח על אבן אחת, וכאלה רבות בפרק הנזקין ועוד מקומות אחרים; להגיד לעם נגש, כי גם אבותיהם הקריבו לשחת חיתם, וכי לא חדשה היא לישראל, ואת תורת ד' לא עזבו בכל זאת! הנה ראינו, כי רב טוב צפנו לישראל באגדותיהם, וכי המה היו מקור חיים להם ולנו, לחיותינו כיום הזה; עתה תפתר השאלה “אם שותה הטובה בנזק העם”? כי הלא הוכחתי כי נזק לא היה מאומה באגדות אלה, ולטובם – אין ערך ומחיר!

עתה נשובה אל שארית האגדות, אשר גם הן ממין זה. ממין זה תהיינה אגדות החזיונות, כמו האגדה בחלק (ק"י) באשתו של קרח ובאשתו של און בן פלת; אשר בה הורו לנו, כי אשה חכמת לב תמשול ברוח בעלה, ועז לה להשבית מדנים; כן היא האגדה על אדות זכריה הנביא אשר זכרתי, כי אמנם חזיון הוא, כי לא יתכן שיהיה דם אדם בבית ד‘, והכהנים יעבדו עבודתם שם, בימי יותם, חזקיהו ויאשיהו. ואולי גם הספורים אשר באו בהנזקין: אקמצא ובר קמצא כו’ אשקא דרספק כו' אתרנגולא ותרנגגלתא כו‘, גם הן לחזיונות תחשבנה; האגדה הראשונה תתאר לפנינו, את דעת הכוסה קלון על רעהו, כאשר אמר שם ר’ אלעזר: בוא וראה כמה גדול כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא כו‘; כן יורה אותנו כי עת לעשות לד’ הפרו תורתך, כי לולא הקשה ר' זכריה בן אבקולוס הקנאי את ערפו, ויאות להקריב את הקרבן אשר מום בו, או להרוג את המלשין אחיו, כי עתה לא היה בית קדשנו ותפארתנו לשרפת אש! ובשתי האגדות האחרונות יתארו לפנינו, כי המנהגים אשר אין בם מועיל ישפתו לשאול חיי נוצריהם; וביותר, מנהגים אשר באו לנו מעם אחר, כמו ההדס לחתן וכלה ²), כאשר הקדישו היונים והרומאים את ההדס לווענוס אלילת האהבה; – כן יתארו לנו אחרית העם ההולכים נגד רוח המושל. כן נראה באגדת שבת (נ"ג) אשר ספרה, כי איש אשר מתה עליו אשתו, נעשה לו נס, ונפתחו לו שני דדים להיניק את בנו. כי יצא לנו ממנה לקח טוב, כדבר רב יהודה שם: בוא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם! ופרי הלקח הזה, כי יעמול האדם למצוא מחיתו, ולא יחבוק ידיו, וכאלה נראה רבות.

לאלה האגדות תחשבנה גם האגדות אשר נאמרו בדרך רמז, כאגדות רבה בר בר חנה בבבא בתרא, ואגדת ר“י בן ססרתא בבכורות (נ"ז) שביצת בר יוכני שברה שלש מאות ארזים, וטבעה ששים כרכים; אשר באגדות אלה הסתירו סוד בדברם על עניני המלוכה, ויפחדו פחד פן יקרם כמקרה ר' שמעון בן יוחאי (שבת ל"ג), או בדברם מאנשים אשר היתה יראתם על פניהם. וכן אגדתם הנחמדה בחזיונותיה על דייני סדום, (סנהדרין ק"ט) אשר בלי ספק תארו בשרר מעשי אנשים אשר ראו בעיניהם, וכיד החזיון אשר עליהם פארוה; ואגדה כזאת מצאנו בסנהדרין (י"ב) “זוג בא מרקת” אשר כל רואיהלא ינכרו אותותיה כי כן היא, והרב ריב”ל, בספרו הנחמד “זרבבל”, הביא עוד אגדות רבות כאלה (78 – 81) ורבים לא הבינו להם, על כן הקשו מהם (זבחים קי"ג, סוכה ה'), כדבר הרמב"ם בפי' למשנת חלק.

באחרית דברי על האגדות אעיר על האגדה (ב“מ קי”ד): “אתם קרואים אדם, ואין הגוים קרואים אדם”, אשר היתה למשל ולשנינה בפי רבים; אך באמת לא גדל עון האגדה הזאת, כי גם היונים קראו לבני עם אחר, בשם “פראים” ומי יחשוב עון לר' שמעון בן יוחאי באמרו זאת על הרומאים, עובדי אלפי אלילים ושופכי דם נקיים באכזריות חמה, אשר תצלינה אזני שומעיה, כאשר עשו גם לנו גם להנוצרים? הלא עוד היום יקראו יושבי ארץ אירופה את האכזרים המהבילים הרחוקים מדעת בשם “פראים”! מלבד אשר בשקוצים אלה, אשר השליכו עליהם, מנעו נפש נדכאים מבוא בברית עובדי פסילים ביום רעה! האם בקראם למו כן, הפקירו כספם? הלא אמרו (ב“מ קי”ג) גזל עכו“ם אסור! ואם התירו אבדתם, לא היתה זאת, אך מאשר גם הם לא השיבו אבדה לבעליה, באמרם “אבידתא למלכא!” (שם כ"ח). ואם ישאל איש: איך למדו מזה, כי אין קבריהם מטמאים באהל? אף אנחנו נשיב לו: לדבריך, איך למדו דברי תורה מדברי קבלה? (ע' ב"ק כ') אך באמת דין זה נלמד מדברי הכתוב: “לנפש לא יטמא בעמיו” ³) (ויקרא כ"א) כי אך על נפש בניע עמם נזהרו; ורשב”י סמך דין זה על אגדה זו אך בדרך דרש, כאשר למד ר' תנחום דמן גוי היתר חילול שבת במקום פיקוח נפש, מהכתוב: נר ד' גו' (שבת כ“ט וע' רש”י שם).

בקץ דברי על האגדות, אקח לי לעדים על קושט אמרי אלה, את התנאים אשר היו בטרם שמם דביר קדשנו, כי לא מצאנו להם אגדות כאלה, כי לא היה חפץ בם.

בעברי עתה אל ההלכות הנני רואה לנכון להקדים איזה דברים.

כל נמצא בתבל שנים נבנו בו: חומרו וצורתו, או כחו הפנימי. חמרו הוא גויתו, וכחו היא נשמתו אשר בקרבו, אשר לולא היא שהיתה לו, לא היה לו מעמד, והיא תקוממהו לבלי ישוב לתהו. אין חומר מבלי כח פנימי אשר יחייהו, ואין כח פנימי אשר יתלה על בלימה, מבלי היות החומר החיצון מפלט לו.

תורתנו הכתובה נתנה לנו למען לא נשחית דרכנו ללכת אחרי האלילים, ולמען נאהב שלום ואמת, כדברי הלל (שבת ל"א): “דעלך סני לחברך לא תעביד”, כדברי ר' עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה” (ספרא פ' קדושים) וכדברי המדרש המפורסם לא נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות!" – רוח אמת ומשפט שלום מרחפת על פני תורתנו כלה למתבונן בה, וחסד ואמת – אבות כל מצוות השכל, המה רוח תורתנו הכתובה, והחקים והמצות היו לחומר לרוח זה למען לא יהיה לאפס, כי נפש רב אדם תחוש רגשותיה מדברים אשר לא תתבונן בם יתר הרבה מדברים אשר תבינם, והחקים היו לנו למזכרת לזכור תורת אלהים בורא שמים ויוסד ארץ, המוציא עמו ממצרים, כאשר הודיעו לנו מבארי טעמי המצות; ודברים אלה הורה לנו ר' חנניה בן עקשיא באמרו: “רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: ד' חפץ למען יגדיל תורה ויאדיר" (מכות כ"ג). כי שם “תורה” באורו כמו שם “חק”, כן כל דברי הקרבנות ועניני הטומאות נקראו בשם “תורה” וכן אמר ישעיהו (כ"ד) עברו תורות חלפו חק, ועמוס – תורת ד' וחקיו (ב') וחגי – שאל נא את הכהנים תורה (ב') ועוד מקומות רבים (בראשית כ“ו, שמות ל”ח, תהילים ק"ה, נחמיה ט' ועוד).

ובאור שם “מצוה” גם הוא כן בספרי הקדוש – בתורתנו הכתובה יתר שאת לרוחה מאשר לחמרה, כאשר העידו התנאים (יומא פ"ה) והאמוראים (ב“ב פ”ח) ואחריהם גדולי ישראל אין מספר, כי יקרו המצות שבין אדם לחבירו, מן המצות שבין אדם למקום, אך בהתלמוד, אשר היתה מגמת פניו לבל תשכח תורת ד' מפינו ולבל יכחד שם ישראל בהיותו בארץ לא לו, כאשר אבד זכר עמים רבים ולא נשאר עוד שם להם, כאשר אוכיח במאמרי זה, – נהפוך הוא, כי אם אמנם שניהם, רוחו וחמרו, יחד החזיקו בתורתנו ובחיי לאומנו, אשר שניהם אחד המה, כי תורתנו היא חיי לאומנו, ויהי הלכותיו לחמרו, בהיותן מחסה לעם נגש ונענה מזרם מים זדונים, ואגדותיו – לרוחו, אשר נחמוהו בצר לו, ותקוה נתנו בלבו לאחרית הימים, – בכל זאת יתר שאת להלכותיו, חומר קיום האומה הישראלית, מלהאגדות – רוחו!

נשים פנינו אל ההלכות, חומר התלמוד; ומראש צורים נראהו, מאנשי כנסת הגדולה יוסדיו.

אם נשימה עינינו על פרעות יהודה וישראל בימי בית קדשנו הראשון, נראה כי שלשה היו נסבותיהן.

1) לכתם בעינים עצומות אחרי אחרים והטותם אזן קשבת לכל שוא נתעה מבלי התבונן. כן נטה רחבעם אחרי עצת הילדים (מלכים א' י"ב); כן עשה לו ירבעם עגלים כאשר ראו עיניו בארץ מצרים, אשר הם עגלים נשקו; כן הלכו מעמו בדרכיו, וכל מלכי ישראל – אחריו, מבלי התחקות על שרש דבר נמצא בעבודת כסל זאת, כי איך ילעיבו באלהים אשר כל העמים ישתחוו להם? כן נואל אמציהו לקטר לאלהי אדום (דב“ה כ”ה); כן השחית אחז התעיב עלילה, בלכתו בדרכי מלכי ישראל, ובזבחו לאלהי ארם, ובעשותו במות בכל ערי יהודה לקטר לאלהים אחרים (שם כ"ח). רבים אשר הגיעו חנס, ורגליהם הובילום אל צור וצדון, בחרו גם הם בתועבות הגוים, כי טפש לבם מהבין אל יקרת תורתם, ועיניהם שעו מראות כי דגול ד' על כל אלהים!

2) אי ידיעתם, כי בהיות התורה, ביד הכהנים, אשר מרביתם לא שמן חלקם, ושארית העם פנו איש לעבודתו ולמשלח ידו, זה לשדותיו, לכרמיו וליקביו, זה שת לבו לעבדיו, וזה – למסחרו, ואת תורת ד' לא ידעו, לא אבו לשמוע בקול הנביאים ותופשי התורה, אשר קצרה ידם מאסוף הון רב, כי מי ישמע למסכן, וחכמתו בזויה?

3) חסרון הגדרים, כי מאשר לא היה גדר לכרם ד' צבאות, היה למשלח שור, ולמרמס שה. ושלשה פשעי ישראל אלה, עוד לא אלמן הוא מהם גם בימים האלה; גם עתה ילמדו רבים בבני הדור החדש אל כל דרך כסל אשר יראו בשכניהם. רבים יתאמרו בחכמתם, וחכמתם – אך להבאיש ריחנו בעיני העם אשר בקרבו נשב, ושם ישראל חרפה להם,; אך מעטים בקרבנו ישרי לב, אשר למדו אל דרך העמים, להגביר רוח הלאום, ולהשליך נפשם מנגד בעד אושר עמם!

גם בקרבנו נמצאו רבים, אשר חכמת איש מסכן בזויה בעינהם.

כן ראינו רבים אשר לעגו להתלמוד, ויאמרו כי גם בלעדיו ינצרו את דרך ד' ועד ארגיעה נטשו גם תורת משה! – אפס כי בזאת נפלינו מדורות קדם, כי אז התאספו אנשי כנסת הגדולה, וישיתו לבם לעדר ד' לבל יפוץ, ולתורתו לבל תשכח מפיו! ורבנינו ושלומי אמוני משכילינו לא יקראו עצרה להתאסף יחד, לפלס ארחות חיינו ולעשות סדרים נכונים לנו! אך מה אדבר ללא שומע, אשובה לדברי. –

בשוב ד' את שבות עמו, כאשר דבר ביד ירמיהו הנביא, וראשי שבטי ישראל פחדו פן ישוב העם לדרך פשעו, העמיקו עצה להביא עזר לעמם וידרשו במעשי דורות קדם, ויראו כי באה להם עותתם מהדברים אשר זכרתי, כי משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ולא הוסיף עליה ⁴) ויהושע גם הוא מסרה לזקנים, והמה – לנביאים, ולא הרבו תלמידיהם, על כן באה להם הצרה הזאת. – על כן אמרו שלשה דברים: “הוו מתונים בדין”, לא כאשר נבהלו דורות ראשונים ברוחם להאמין בכל שוא נתעה ולכל דרך כסל, בטרם באו עד תכלית משפט; “והעמידו תלמידים הרבה” למען ירבו תופשי התורה והיתה מורשה לכל קהלת יעקב, לא לכהנים הדלים לבדם; ובזה תהיה לאין תלונת השופט בשחד בעל “נתיבות עולם”, אשר רב בשקר ריב הכהנים, – “ועשו סייג לתורה” למען לא יהרוס העם לפרוץ בתורת משה, ולמען ירבו חובות איש ישראל, ולא ישכח עוד תורת אלהיו, כי גם בביתו גם בלכתו ברחובות יזכור כי עוד נכונו לו עבודות קדושות! –

שלשה אלה עמודי התלמוד, אנשי כנה“ג יסדום ברוח שפתם ובפעל כפיהם, וחפץ ד' בידם הצליח, ושרידי חרב מאסו באלילי כספם ואלילי זהבם, וישובו וידרשו את אלהי מעוזם, ותורתו שמרו, כי אנשי כנה”ג שמו משמר לתורה, ומעצור לרוחם השובבה; ובשגגה דבר ה' חזו"ת בהמליץ מספר 47 כי מאשר מתי מעט בראשית ימי הבית השני, על כן שבו לאלהיהם ותורתו – כי גם בארץ מצרים אשר היו שם אך מתי מספר אחרי הגלת יהודה כלה הגלות שלומים, גם שם לא הטו אזן לדברי ירמיהו הנביא, אשר הוכיחם לבלי יקטרו למלכת השמים (ירמיהו מ"ד)? וגם בהיותם עם רב, בימי הורדוס ובניו, מדוע לא השתחוו אז למעשי ידיהם? אין זאת כי אם מעשי הכנסיה והבאים אחריה!

בראשית מאמרי זה, חלקתי את התלמוד לשלשה חלקים: להלכות, לאגדות ולתקנות. על שלשה מוסדות התלמוד האלה רבו המתלוננים כיום, על ההלכות יאמרו: כי שקר בימינם, כי לא נמסרו למשה, וגם ממנו; על הדרשות – כי שיח טפל הנה, כי עשו הדרשנים אשר בקרבנו בימינו אלה וגם לפנינו, אשר בעלילות דברים יבאו על הכתובים; ועל התקנות – כי תחת לתקן, הרבו לעות! נראה נא היקומו דבריהם אלה?

רבו התלונות אשר שם ה' ריגייו בספרו “בחינת הקבלה” בפי הרב ר' יהודה אריה דע מאדענא, ואשר הוסיף גם הוא עליהן, וצר לי פה המקום להשיב על כל זדונותיו ושגגותיו יחד; גם לא אדע, אם הקים הרב החכם מוהרים שטראשון נ"י את דברו אשר דבר בהשרון מספר 48 שנה ראשונה, כי יקח לו מועד להשיב על חלומותיו, אם לא? על כן לא אשית פני אל תלונותיו אשר הלין על הדינים הפרטים, כי אם אשפטהו על תלונותיו אשר הרבה על מוסדי התלמוד.

לא איגע לריק להשיב על דבריו בקול סכל, כי הוא בעצמו שב וירפא מחץ מכתו על נקלה בהערותיו, בחלק שני, לבד דבר אחד עזב לי כי עוד תשאר שאלתו בחלק ראשון, מדוע עברו על לאו לא תוסיפו? ואותה אסיר באחרית דברי אחרי הביאי במשפט את דבריו בחלק ב'.

מהערה י“א עד הערה י”ז הרבה לערות את יסודי התלמוד בטענות אלה: 1) רבות פלוגתות נמצאות בש“ס, ואם היתה להם קבלה הלמ”מ, איך נפלה בם מחלוקת? (צד 109); 2) אמרו שיעורין הלמ“מ, ובכל זאת נחלקו בם במס' שבת פרק ח'? (צד 112) ועל כן הקים בנין חדש, כי הלמ”מ לא היתה ולא נבראה, וישם אותותיו אותות: 1) כי ר' עקיבא אמר על דבר שרצה לחדד בו את התלמידים, שהוא הלמ“מ (נדה מ"ה), ואיך לא ירא להקל בכבוד הלמ”מ? אין זאת כי ידעו כח לא היתה להם הלמ“מ! (צד 118); 2) כי אמרו בתמורה ט”ו כי בימי אבלו של מרע“ה נשכחו הלכות רבות מאד, ועתניאל בן קנז החזירן בפלפולו, ומי יודע אם הצליח, אחרי שהראשונות נשכחו כמ”ש שם דאישתכח להו אישתכח? (צד 124). וממוסדותיו אלה הקים עוד בנין חדש, כי חכמי התלמוד לא חשבו מעולם כי יהיו דבריהם לחק עולם, וכל דבריהם לא דברו רק לאנשי דורם, ועל כן אסרו לכתוב את ההלכות (120); אחרי כן יצא הקצף מלפניו על הרמב“ם ז”ל אשר אסף דברי התלמוד, וישימם לחק על ישראל (צד 122). הדברים האלה.

המה מבחר דבריו, והנני לשפוט עליהם; כפי אשר יורני השכל הפשוט, וכפי אשר אקח לי מופת מדברי חכמי התלמוד, אשר גם הוא לא שם בם תהלה.

זאת ידענו מפי הר“ש והרא”ש בפירושם לידים, וכאשר אוכיח עוד במאמרי זה, כי ישנם רבים דינים אשר נקרא עליהם שם הלמ“מ, רק להפלגה, וגם בדבר מפורסם יוכל היות שימצא בו מחלוקת, כאשר קרה לתפילין בענין פרשיותיהן, אשר נחלקו בו רש”י ור“ת, הרמב”ם והרבא“ד ז”ל, אם גם לא יכחישנו כל בן דעת אם נאמר כי היו תפילין גם בימי קודמיהם, רבנן סבוראי, והגאונים; כי אין לו לאיש תבונות רק מה שעיניו רואות, מבלי לסמוך בעינים סגורות על מי שקדם לו; ואמרם שיעורין הלמ“מ, לא יהיה פירושו כאשר חשב הוא, גם כאשר חשב הגאון בעל בקרת התלמוד (ערך ארבע מאות של הלכה ב') בהקשותו מדבריהם בברכות (מ"א) על דבריהם בעירובין (ד') כי שם אמרו על שיעורין שהם הלמ”מ ושם – שהם מדרבנן? כי אמנם פירושם, כי נתנה הלמ“מ, שאינו חייב האוכל דבר איסור או הנושאו בשבת, בכל שהוא, אך שיעור יש לו, וחכמים נתנו לכל דבר שיעורו כפי חשיבותו; וכן יוכיחו דברי ר”א (יומא פ') האומר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעורו שמא יבוא ב"ד אחר וירבה בשיעורין; הנה כי כן ספו תמו שני שאלותיו הראשונות!

על אמתת מציאות הלמ“מ אוכיח במאמרי זה למטה, ועתה אשיב לו על שאלותיו. הן הוא הוכיח מדברי ר' עקיבא כי לא היו להם הלכות, כי לולא זאת איך החליף חידוד בהלכה, ולא פחד מאיש? ואני לא אשיב לו מדברי ר”א בן עזריה (נדה ע"ב) עקיבא אפילו אתה מרבה ביום ביום כל היום אינני שומע לך, אלא י“א יום כו' הלמ”מ! ואם כדבריו את מי יורה ראב“ע רעה, לר”ע האומר כי לא היתה מעולם הלמ“מ? לא אשיב לו: לדבריך איך נתעה ר”ע ללמוד ק“ו מהלכה? (שבת קל"ב) הלא לבו ידע כי אך שוא כל הלמ”מ? אך זאת אשיב ואומר לכל הקוראים, כי המבקר הגדול הזה, אשר נשען אל בינתו, ולא העמיק בחקירתו מעולם (כעדות ד“ר גייגער באגרת האחרונה לאוצר נחמד ח”א) היה בפעם הזאת כבר בי רב דחד יומא, וכתינוק דלא חכים ולא טפש, ויתעה כשה אובד מבלי הבין צורתא דשמעתתא, כי לא הלכה אמר ר“ע לחדד את התלמידים, כי אם את דבר “פסולה את לכהונה!” הפך ההלכה, כאשר יראה כל המעין בגמרא ורש”י שם!

ובטרם בואי להסיר תלונתו השנית משכחת ההלכות, אשמור דרכי המפלפלים, ואבקש מחילה וסליחה מן המבקר הגדול הזה, אשר מלבד חכמתו בבקרת היה גם מאמין גדול בדברי אגדה, ובלב שלם האמין כי נשכחו הלכות באבלו של משה, כעדות האגדה (אפס כי לא ירדתי לסוף דעתו מדוע לא האמין גם באחריות דברי האגדה הזאת, כי באמת החזירן עתניאל בן קנז?) ואשאל מדוע ינקר את עינינו, וילך בדרכי בעל נתיבות עולם לאחוז את העינים.

(כאשר הוכיח הרב ריב"ל בספרו זרבבל) ויביא לנו ראשית דברי הגמרא (תמורה ט"ז), “דאישתכחו להו אשתכחו” ויתרם “ודגמירן להו גמירי כמשה רבנו”, כחד תחת לשונו, נראה בעליל כי פחד פן יוכיח לו המשיב מדברים אלה, כי לא כל ההלכות נשתכחו?

ומה נאמר על בדיו אשר לא כן, אשר אמר כי כל דברי חכמי המשנה והתלמוד לא היו לדורם? מה יענה לדין פסוק “דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו”? (ביצה ה') וכמה פעמים אמרו: “כבר הורה זקן”. ומה יענה לאשר מצאנו רבבות שאלות על אמורא זה או אחר מדברי התנאים הסותרים את דבריו? עתה מדוע הרהיב עוז בנפשו לדבר נאצות בהרמב“ם על טוב עשה, בטרם הבין מגמת פניו, אשר עוד חזון למועד לברר מה היה ⁵) חפץ הרמב”ם ז"ל בספרו משנה תורה?

ועל שאלתו על עבור החכמים על לאו לא תוסיפו, אשיב לו כי אם לא ישרו בעיניו דברי הרמב“ם ז”ל זעום נפשו, כי לאו זה לא נאמר, אך למען לא יוסיפו על דברי התורה, לאמר על דין אשר יחדשו הם, כי מן התורה הוא (ע' פ"ב מה' ממרים) הלא לנו לדעת כי הלכות רבות היו הדומות מאד, כמו השביתה בראש חדש, ולרבות מצאו סמוכים במקרא, ולא בדו אותם מלבם. גדריהם, הם חלק מאיסורי התורה, וגם התורה נתנה גדרים לדבריה ואמרה “מחרצנים ועד זג לא יאכל”; כן אסרה לקחת בן נכרי לחתן, פן יסיר את הבן הנולד מאחרי ד'; כן אסרה למלך להרבות סוסים, פן ישיב את העם מצרימה; ותקנותיהם ומרבית גזרותיהם הלא לא לנצח נוסדו, וגם הדבר אשר עוד לא בטל טעמו יוכל ב"ד אחר להתיר, אם גדול הוא מגוזרי בחכמה ומנין, ואיך יקראו דבריהם, תוספת על דברי התורה?!

אך אעזבה מבקרים כאלה, ואשיב דבר לשואל: מי יוכיח לנו, כי לא על דרך ההפלגה אמרו חז“ל “דבר זה הלמ”מ!” כאשר מצאנו באמת דברים רבים שנקרא עליהם שם “הלמ”מ" להפלגה, כיסוד הזוגות (פסחים ק"י), תכלית ביאת אליהו (סוף עדיות), עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית (ידים פ“נ מ”ד), שהר“ש והרא”ש כתבו שאין זה הלמ“מ, וכן כתב הרב הגדול מעק-לענבורג ז”ל בהקדמתו לספרו “הכתב והקבלה”, כי רבות הלכות נתיחסו למשה מסיני ואינם לנו? ואם גם בתם לבבם יאמרו, כי היו להם הלכות למ"מ מי יכריחנו להאמין להם? איה הרמז בתורה ובדברי הנביאים, כי צדקו דבריהם? ומדוע לא נכתבו הלכות אלה בספר?

הנה אשיב על זה, כי דבריהם אשר אמרו “כי הלכתא לגרוע אתיא” (סוכה ו') מבלי היות להם משען אחר להקל, ואצ אשר לא אמרו כי היתר נדרים הלמ“מ (חגיגה י') ואת אשר פירשו הברייתא בסנהדרין בעניני זקן ממרא (פ"ו) אם היתה מחלוקת “בהלכות אחד עשר”, שיש בהן כרת, וזקן ממרא חייב מיתה על זה, ועל מעביר ד' ברה”ר בשבת אמרו ג“כ הלכתא גמירי לה (שבת צ"ו) ועל זה חייב מיתה ⁶), כל אלה יעידו לנו כי בתם לבבם, מבלי חפצם להתעות ולגזם, אמרו שיש להם הלכות למ”מ; והרב החכם לעווענזאהן ז“ל בספרו “זרבבל” מחלוקה השלישית נתן מופתים רבים מדברי התנ”ך על הלכות למ“מ ותורה שבע”פ (מצד 121 – 141) ויש להוסיף ע“ז עוד שתי ראיות, בשבת נאמר: “לא תעשה כל מלאכה” ובדברים אלה בלי באור, יובנו כי אסרה תורה מלאכת אומן, לא זולתה, (כדעת ה' ריגייו בבחה"ק 164) ואם יקושש איש עצים, הלא לא תקרא זאת מלאכת אומן, ומדוע תפשו את המקושש והרגוהו? הלא הכלל המונח בידנו “אין עונשין אלא אם כן מזהירין” הוא כמעט מהמושכלות הראשונות? אין זאת כי מבוארה היתה המצוה הזאת בפי בני ישראל מפי משה! עוד ראינו בשמואל (א' ז') “ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד'”, ושם עוד (ב' כ"ג) ויסך אותם לד'”; ואם לא היתה בידם ההלכה לנסך מים בחג, מי הגיד להם כי חפץ ד' במים? ומי התיר להם להסיך לד' דבר אשר לא צוה? (וה' ריגייו בדברו על אדות נסוך המים (260) שאל: איך יעלה משקה גרוע כמים לרצון לפני ד'? והיה כלא יודע את הפסוקים האלה, או אולי פירש אותם על דרך סוד נסתר!) אין זאת כי אם היתה בידם ההלכה הזאת! ואך שוא שקד ה' ריגייו (261) בקושיות פורחות באויר, להביא ראיות על העדר ההלכה הזאת, ואת אשר הקשה; אם היתה קבלה ביד ר' נחוניא (תענית ג' או סוכה מ"ד א' ובכמה מקומות) עד משה רבנו, על מציאת ההלכה הזאת, ומדוע לא זכר את המקבלים ההם? יהיה לרוח והבל בראותנו דבריהם בנזיר (נ"ו) כי לא היה דרכם להזכיר רק את הראשון והאחרון מבעלי השמועה, ולא את האמצעים; ואת אשר שאל מדוע נחלקו על דברו במו“ק (ג') ומדוע בטלו דין עשר נטיעות? (שם) יראה הרואה כי שם בגמרא דברו על זה נכוחות, והשיבו באחרית השקלא והטריא מענה נכון; וכן הקשה שם על הערבה מסוכה (מ"ד) אשר אמרו שם שהיא רק מדרבנן? וילעג על תירוצם אשר אמרו שם “שכחום וחזרום ויסדום”, אך גם פה נקר עיני קוראי דבריו, כי באמת העלו שם מענה טוב וישר, כי הקפת ערבה סביב המזבח, היא הלמ”מ, וחיבוטה בגבולין – יסוד נביאים!

נשובה נא לנסוך המים. הגאון בעל “בקרת התלמוד” (ערך ארבע אמות של הלכה, ב') כתב: “כי למדו נסוך המים מאת העמים אשר נהגו להסיך מים בראשית ימי החרף, להזכיר את בניהם מוצא הדברים הראשון, בעוד שהיתה תבל ומלואה מים במים, כי כמתוקנים שבהם אנו צריכים לעשות, ועל כן אמרו נסוך המים הלמ”מ", אך הבל יפצה פיהו גם הוא, כי מיום היות ישראל לגוי, רחקו גדוליהם מדרך העמים עובדי אלהים אחרים, ומי יתן ואדע מה הוא התקון הגדול הזה אשר חמדוהו אבותינו הראשונים, בראות אותו בין העמים? הלא לפי אמונתנו לא היתה התבל מים לבד, בטרם נברא כל דבר? הלא אנחנו נאמין, כי ארץ ושמים ומים יחד נבראו, ובשלישי נקוו המים אל מקום אחד, מה יתרון למים? אם יסוד מיסודות הבריאה הם, הלא עוד יסודות אחרות יש כמוהם? בלעדי אלה, הנה מצות רבות צונו ד' אלהינו, למען נזכור כי הוא בורא שמים וארץ וצבאם מאפס, ולא אחת צונו, לזכור מה היתה התבל בטרם נשלמה מלאכתו בה, כי מה לנו לזכור זאת, וכן המים לא היו ראשית לכל הבריאה, וגם לא אחרית לה?

הנה כי כן מצאנו את ההלכות, כי תחלקנה ותהיינה לשני ראשים: הלכות קדומות, שנאמרו באמת למשה מסיני, ולא נכתבו בתורה, למען לא תהי תורת כל גבר בידו כי אם מפי הכהנים ותופשי התורה יבקשו לקח, והיו כל הקהל חברים כאיש אחד, שותי מים נאמנים ממקור אחד, אשר הלקה לנו יד אל אחד; והלכות מאוחרות, אשר תקנו ראשי העם למטרה ידועה, כמו תקנתם בעמון ומואב, שמעשרין מעשר עני בשביעית, כדי שיסמכו עליהם עניים (חגיגה ג' ועי' רש"י שם).

הדרשות גם הן, תהיינה לשני ראשים, מקובלות, ואסמכתות; המקובלות הן אשר קבלו מפי משה רבנו, בשמעם מפיו את המצוה אשר צום; כמו המצוה: אל יצא איש ממקומו ביום השבת (שמות י"ז), אשר תכיל בקרבה הפקודה, לבל יוציא איש משא ממקומו, ותהי מלת “יצא” כמלת: והעיר היוצאת אלף (עמוס ה'), כי לולא זאת, איה עבר הרוח על ירמיהו הנביא לאמר: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת? (י"ז); והאסמכתות, הן אשר תקנו למטרה ידועה, כאשר נדבר בזה בהגיענו אל תקנותיהם, אל דינים אשר היו להם מאז, וסמכו דבריהם, על דברי תורה, אם למען לא ישכחום, או ע"ד “ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא”, או למען ישמע העם, ולא יזיד לעבור על דבריהם. וכה אהבו להסמיך דבריהם, עד שגם דברים פשוטים אשר ידענו טעמם או נראים לעין, סמכו על דברי הכתוב, כראיתם על הסנהדרין שצריכים לשבת כחצי גרן עגולה (סנהדרין ל"ז) וכראיתם מים שעשה שלמה על הכלל כל שיש ברחבו טפח כו' (עירובין י"ד).

לאלה האסמכתות, תחשבנה עוד דרשות אשר נזכירן. כבר הגדתי כי אנשי כנה"ג, בחפצם להסיר לב ישראל מאחרי האלילים, צוו להיות מתונים בדין, ובארתי דבריהם: כי הזהירו לבל ילמדו עוד אל דרך זרים, מבלי לפלס מעגלם; אך עוד רעיון אחד צפון בדבריהם אלה, לדעתי, והוא: כי יעמיקו בדברי התורה במתינות, ויעמלו להוציא לאור משפט, לבל תתיצבנה חוקות התורה לשטן להם בדרכי חייהם. על כן העמיקו בדברי המצות, ויוציאו מהם משפטים יקרים, אשר כל חפצים לא ישוו בהם, ואני לא אזכור פה רק מעט מהרבה.

אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, שנאמר “וחי בהם” ולא שימות בהם (יומא פ“ה ע”ש), והדבר הזה לא היה הלמ“מ, כי רבות עמלו למצוא לו מקרא מן התורה; היתר נדרים הפורחים באויר, שנאמר לא יחל דברו, הוא אינו מחל כו' (חגיגה ו'), גם זה לא היה הלמ”מ, כי הלמ“מ לא תקרא בפיהם פורח באויר; “עין תחת עין” – ממון, גם זה לא היה הלמ”מ, כי שאלו “ב”ק פ“ד) “ור”א לית ליה ככל הגי תנאי?” ואם היה הדבר הלמ“מ, כי אז העמיקו שאלה וישאלו “ור”א מי פליג על ההלמ”מ?" אות הוא כי חמלו, גם על רשעי ארץ, כאשר דרשו “ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה” (סנהדרין מ"ה); נהרג הנידון אין העדים נעשים זוממים, שנאמר “כאשר זמם” – ולא כאשר עשה (מכות ה'), ודין זה נלמד מדברי הכתוב, ואינו הלמ“מ, וטעם דבר זה כתב הגאון בעל “בקרת התלמוד”, כי לולא זאת לא יאבה גבר להעיד על רעתו מאומה, כי יתלו לו חייו מנגד עד בוא חליפתו, מפחד גואלי הדם פן ישכרו עליו עדי בליעל להזימו; ומה רבו הדרשות אשר דרשו בענין בן סורר ומורה לבל יוציאו להרג נער אשר אין בו עון זולת המרותו פי אביו לאכול בשר ולשתות יין (סנהדרין ע"א) ואמרו שם: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נאמר? דרוש וקבל שכר, באור דבריהם לדעתי, כי תהיה חתת הורים על הנער, פן ימר אחריתו, על כן יטה אזנו לקולם והיה זה שכרו. וכדברים האלה כתב גם הגאון בעל בקרת התלמוד (ערך אם למקרא) על מה שכתבה התורה עין תחת עין; (וה' ריגייו לא הבין דברים אלה כפי עמקם, על כן הוציא משפט מעוקל בספר בחינת הקבלה (149); “ופרשו השמלה” – המחוורים כשמלה, (מגלת תענית פ"ד); “וירקה בפניו” – לא בפניו ממש (שם) ועוד רבות כאלה, אשר הזכירן הגאון הזה בערך הנ”ל ואשר לא הזכירן.

והיסוד הזה היה להם לאבן פנה להקל בדבריהם, כמו: הלכה כדברי המקל בעירוב (עירובין מ"ו); הלכה כדברי המקל באבל (שם), בשל סופרים הלך אחרי המקל (ע"ז ז' וע' תו'); ואם הפוסקים האחרונים לא שמו לבם לכללים אלה, אם בצדק, אם שלא בצדק, הזאת חטאת נפשם?

ראו, חורפי התלמוד, כי לא להכביד אבן מעמסה על זרע יעקב, היתה מגמת פני חכמיו, כי אם להקל מעליהם!

בדברי על אדות הדרשות, לא אוכל לעבור מבלי לדבר על אדות המשנה בסוף גטין: ב“ש אומרים: לא יגרש אדם את אשתו, אא”כ מצא בם ערות דבר; ובה“א: אפילו הקדיחה תבשילו; ר”ע אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה! אשר מבקרי מומים-לא-היו, ובתוכם ה' ריגייו בבחינת הקבלה (250), רעמו פניו על ב“ה ור”ע, על הפוסקים כדבריהם, ואני לא אשאל את המבקרים האלה אם יחלקו גם הם בין זיווג ראשון לשני, אם נשאלם ומדברי הכתוב: ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות? (דברים כ"ד) האומר כי גם בשנאתו לבד יוכל איש לשלח את אשתו? אך אחרת אשאלם ונראה מה יהיו חלומותיהם!

נסירה יא עינינו רגע מימי קדם, ונביט על בני דורנו אלה, אשר דברי רבינו גרשם מאור הגולה ז“ל ורעיו עצרו בעד כל איש ישראל לבל יגרש את אשתו בלי חפץ לבה; האם אין עוד אכזריות רצח בקרבנו? לא! עוד תגרשנה נשי עמי מבית תענוגיהן! עוד תראינה עינינו עוללי טפוחים ישבעו עמל ויגון, מבלי מצוא מנוח גם בחדר הורתם גם בבית אביהם, כי רוח עועים הפריד אמם מאת יולדיהם! ואם יבצר מהם לזרוק ספר כריתותיה בתוך ארבע אמותיה, – יציקולה, יכבידו אכפם עליה, עד אשר יצר לה מקומה, אשר לא יכירנה עוד, ובלי חפץ תלך לעמוד לפני הפלילים, אשר שם יתן אישה לה ספר כריתותיה. – המעט לנו בוגדים אשר יעזבו מולדתם ונדדו אל מרחקי ארץ, ועזבו נשיהם כאלמנות חיות, ובניהם כיתומים יבקשו לחם, ורעיותיהם תפרשנה כפיהן להם במכתבי העתים לחרפתנו ולבשתנו, תבקשנה מהם כי ישלחו להן ספר כריתותיהן, ויעזבון לנפשן–ואין שומע להן! עתה מי יחשוב עון לבית הלל ולר' עקיבא, אשר עמלו לבאר דברי התורה בבאורים אשר לא יהיו לשטן להם על ארחות חייהם, כאשר צוו מפי אנשי כנה”ג: “הוו מתונים בדין”, באמרם: “אפילו הקדיחה תבשילו, אפילו מצא אחרת נאה הימנה”, כי לולא ישנאנה ולולא יבקש תנואות לה, הלא לא יגרשנה, ואם בזאת יחפוץ הלא ישבת השלום בביתם והוא מתאמץ תמיד למרר חייה ולקצר ימי עלומיה? אפס כי גם לזאת מצאו מרפא, בתקנם גט מקושר לכהנים, אשר לא יוכלו לשובב נפשות גרושותיהן אליהם _בבא בתרא ריש פ"י), ובאגדותיהם אשר הרבו לכסות קלון על איש אשר יגרש את אשתו (סנהדרין כ"ב, גיטין צ'), ומה היה להם עוד לעשות?

עוד תקנו תקנות להרחיב צעדינו תחתנו בארצות החיים, ותקנות להסיר מכשול מדרך התורה, ועמהן הגזרות, אשר גזרו להיות משמר לתורת ד', כאשר צוו “ועשו סייג לתורה”!

התקנות הן, כאשר תקן הלל הפרוזבול, ועוד תקנות מפני תקון העולם, באשר זכרו בפ' השולח, תקנות אושא, תקנות עזרא (ב“ק פ”ב) תקנות ר' יוחנן בן זכאי (ר“ה ל”א) וכאלה; הגזרות הן, גזרות אשר גזרו בימי נחמיה בן חכליה (שבת קכ"ג), וי“ח גזרות שגזרו ב”ש וב"ה (שם י"ג) וכאלה רבות.

התקנות והגזרות האלה לא לנצח נוסדו ורשות לחכמי דור דור לשנותם לפי הצורך על פי התנאים האלה:

1) בדבר הנעשה על פי בית דין וטעמו עוד עמד בו, אין בית דין אחר יכול לבטלו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין (עדות פ“א מ”ה)

2) י“ח גזרות שגזרו ב”ש אפילו גדול מהם לא יוכל לבטל (ירושלמי פ"ק דשבת).

3) תקנה שנתקנה לדור אחר, גם בית דין קטן יכול לבטל (גיטין ל"ו).

4) תקנה וגזרה שלא פשטה ברוב ישראל, אף אם עמד טעמה בה, יוכלו גם בית ⁷) דין קטן לבטל, אך צריך לזה מנין אחר (ע“ז ל”ז).

5) תקנה וגזרה אשר סר טעמה, יוכל גם בית דין קטן לבטל, וצריך גם לזה מנין אחר. כן בטלו ריב“ז וחברו ר' אליעזר תקנה קדומה, אשר תקנוה בלי ספק גדולים מהם (ביצה ה'), וכן התירו חכמי הדורות איסורי מוקצה רבים אשר תקנות נחמיה בן חכליה ורעיו (שבת קצ"ג); ואולי היו ההתרים האלה סבות לגזרות רחוקות, כגזרת ביצה שנולדה ביו”ט, משום פירות הגושרין ומשקין שזבו, לדעת רב יוסף ורב יצחק (ביצה ג'), למען לא יזלזלו בקדושת המועד, בראותם כי הותרו להם דברים רבים; כן בטלו תקנת עזרא, אשר תקן טבילה לב"ק (ברכות כ"ב); ואולי היה ראשיתה לכבוד התורה אשר חולל בימיו, כי גם בשפת עבר לא יכלו לדבר, ובימי ר' יהודה בן בתירא שב כבוד התורה לאיתנו, וטבילה זאת היתה למפגע להם, ותביא להם ביטול תורה, על כן בטלוה.

6) גזרה אשר גזרו מפני גבר אשר איננו מצוי במקום אחר וזמן אחר, אותו מקום ואותו זמן יכול לבטל גזרה זאת בלי בית דין ובלי מנין, כי בטלה היא מאליה (הרא“ש ביצה פ”ק סי' ה')

לדעתי לא ידרש לנו מנין להתיר איסור אשר סר טעמו, כי אם להאנשים, אשר חלה עליהם הגזרה בזמן מן הזמנים, כמו ר' אליעזר, אשר חי גם בהיות מקדש ד' על תלו (כי הוא ור' יהושע נשאו את ר' יוחנן בן זכאי למחנה הרומאים, כאשר אמרו בהנזקין) והיתה החובה עליו להעלות פירותיו לירושלים (ביצה ה'); אך האנשים אשר נולדו אחרי סור טעם האיסור גם בלי מנין יוכלו להתיר האיסור הזה, ומלבד אשר יורה לנו התלמוד (ביצה שם) דבר זה, כי הדבר הזה, שצריך מנין אחר להתיר איסור קדום נלמד מהר סיני ומכרם רבעי, שאין שתי אלה ענין לחידושנו, נמצא עוד משען לזה בדברי רבינו אפרים והרז“ה ז”ל (הרא“ש פ”ק דביצה סי' ד') ובדברי הגאון בעל קרבן נתנאל (שם סי' כ"ז). ובזה יבוא נכון מדוע לא נמנו לבטל תקנת עזרא? ומדוע בטלו בלא מנין תקנת אנשי כנה“ג, לקרוא את המגילה ⁸) בי”א בי“ב ובי”ג לאדר? (מגילה ב') ודברי רב יוסף (ביצה שם) לא יתנגדו לזה, כי איסור ביצה תלוי ביום טוב, כמבואר לכל מעיין שם. והנני מחכה למי שדעתו רחבה מדעתי להגיד משפטו על דברי אלה בראיות נכונות הלקוחות מן התלמוד.

דברים רבים אסרו ליושבי ארץ זאת ולא ליושבי ארץ אחרת, כאשר אמרו במקומות אין מספר: “הא לן והא להו” ודברים אחדים תקנו למען התינוקות (עירובין מ').

הנה אלה תנאי התקנות והגזרות; ועתה אשוב לצור מחצבתם.

עוד ראשי העם ישיתו עצות בנפשם, לבער את רוח הטומאה מעמם, להחליף כליל את האלילים, ורעה חדשה נהיתה; למודי חכמי יון, ושיטת עפיקור הבנויה על אהבת התענוגים, פרעו פרעות בישראל (דברי הרב החכם פין נ"י בשרון 23 שנה ראשונה); כהני אל עזבו את התמיד, וילכו לראות במעשי המשחקים על במות ישחק. אחריהם עמל הורדוס האדומי למסוך בקרב ישראל רוח בני רומא; ולהקדים פני הרעות האלה הגבירו חכמי הדורות לגזרותיהם לבל יתעה העם בתהו לא דרך לנטוש תורת אלהיהם.

אך כל אלה כעין המה מול הצרה האחרונה אשר באתנו, כי שמם בית מקדשנו, זרע ישרון נפוצו בידי שוביהם ומתגרת ידם כמעט כלו; ותחת אשר בימי קדם תוכו לרגלי מלכם, ישבו על ארצם ובארץ עמים אחרים לא כשבוייי חרב, היו לגוי אחד ומכל משכנות ישראל היו נשואות עיניהם לדביר הקדש, ובכל שנה באו להראות את פני ד', ויזבחו זבחיהם לרצון לפניו, ויעוזו כלם במעוז היהדות, ויושבי על מדין עצרו בעם לבל יפרעו פרעות בדת אל חי, – היו עתה לעם מפוזר ומפורד העושה כל הישר בעיניו, ולב יושבי הארץ האחת ורוחם רחק מלב יושבי ארץ אחרת ומרוחם, ולולא האמונה שהיתה למו, כי עתה התבוללו בגוים ושם ישראל נשכח ממתים מחלד, אך האמונה, אך היא עצרה כח ליחד לבותם. אז ראו, כי גם בשבת ישראל בגוים מבלי מלך בקרבו, גם אז לא יכחד עצמו; כי עוד שלטון רוחני לו, ממשלת האמונה, אשר היא תחבר כל זרע ישראל, ממזרח ומים ומאפסי ארץ כאיש אחד; על כן הוסיפו אומץ להגלאה הזאת, אשר אין בידה עוד שבט מלכות לנהל בניה – בגזרות וחקים שונים, לבל יחלש עוזה בלב שומריה הנפוצים בין עובדי אלילים אכזרים מחיתו יער המציקים להם כל היום, ולבל ישט לבם אחר טובות חולפות, אשר יעשו להם תוקפיהם, בהתחברם להם, לעבוד את פסיליהם; ובחקים חדשים אלה אשר סביב שתו על כל איש ישראל, ואשר בהם חדשו את פני האמונה, ואשר היו לקיר ברזל בינם ובין אדוניהם ואשר הזכירום תמיד חובותיהם לאמונתם, ממשלתם הרוחנית, העמידונו בחיים כהיום הזה! (ובזה יהיו דברי השוגה בבחינת הקבלה (33), אשר התלונן על ריבוי הגזרות אחרי החורבן, כמוץ לפני רוח!)

הרביתי עתה לדבר מצדקת התלמוד ורוחו, תכונתו ומגמת פניו; ועתה אשאל את חורפיו, אשר זכרתי בראשית מאמרי זה, איכה העזתם פניכם לקרוא את חקי התלמוד הצדקים בשם “חקים מהבילים” בטרם הראיתם לנו כי ידכם רב לכם לבקר את התלמוד? ואם בתום לבכם תאמינו לקול רעיכם מגדפי התלמוד או עובדי הזמן פתוכם ויאמרו לכם, כי הזמן הזה לבדו די הוא להדוק כל דת? הלא לא טובים אתם מהפתאים המאמינים לכל דבר, ואיכה תחפצו כי לא נאמין. בכל חכמי ישראל עד הרמבמ“ן ז”ל ובהרמבמ"ן ובוויזל, ובראפאפארט ובלעוויזאן ובלוצאטו, ועוד שלומי אמוני ישראל, כי אם נשמע לקח מפי מאמינים לכל דבר כמוכם? ועוד תרהיבו בנפשכם להלשיננו לפני העם אשר בקרבו אנו יושבים?

בכאב לב הנני אומר, כי לוא ירבו כמוכם בישראל, כי עתה יצדקו שומרי נשף בימינו בהניאם את בניהם מלמוד לשון וספר, כי טוב אויל משריש ממתחכם בוגד בעמו; אך לאשרנו מעטים בנו בנים שובבים כמוכם, המטיבים פניהם לבקש אהבת סוררים רועי רוח בקרב בני עם אחר.

שאו נא עיניכם וראו היכלות בנוים כמו רמים לעם ועם, בהם יעריץ ויקדיש איש את אמונתו; שימו עיניכם על החנויות הסגורות ביום חג שכנינו וראו כי כבוד תנחל כל אמונה מאת בניה; לכו למדינות צרפת ואיטליא ארצות החפש ופתחו פיכם שם לחרף את שם אחד מקדושי אמונתם, אם לא בבתי כלאים ישימוכם ואחריתכם תהי מרה כלענה –; ומדוע תגרע אמונתנו מאמונת עם אחר, כי כל רועה רוח יכסה קלון פניה? ראו כל עובדי הזמן, המסירים לב נערי עמנו מאחרי תורתנו, הלא אם כל העמים ינחילו כבוד לדתם אשר גם בלעדיה לא יכחד עצמם, כי ארצם בידם, שפתם אתם ומלכם בראשם; אף כי אנחנו זרע ישרון, הנפוצים בארבע כנפות הארץ, אשר אך אמונתנו מקור חיי לאומנו! הלא אך בשלש אלה יודע עם בקרב לאמים ושמו ינון עלי תבל: בממשלתו, בשפתו ובאמונתו; ואנחנו, אשר השתים הראשונות אבדו ממנו בפשע מהרסינו ומחריבנו, אשר גם המה ממנו יצאו, בימי שוממות בית קדשנו השני, הלא אך באמונתנו נחיה לעתות אלה, ואם גם נרה ידעך – הלא גם ישראל לא יזכר עוד!!

שוו נא לנגד עינכם, אם כל זרע יעקב ישליך אמונתו אחרי גוו, כחפצכם, הלא בעוד מאה ומאתים שנה לא יזכור עוד נער עברי כי מיוצאי ירך יעקב הוא; חכמי ארץ ידרשו מעל ספר קורות עם ועם, וקורות ישרון גם הם תזכרנה לפניהם, הלא איש אל רעהו ישאלו: איה איפה עם קדומים זה, אשר נכבדות מדבר בו? איה עם נורא מן הוא והלאה, אשר כל כלי יוצר עליו לא הצליח, כי אמונתו היתה צנה וסוחרה לו, ובנהרי נחלי דם התוה שמו, ותהי לתו עולם על רחבי תבל? והתבוננו על מקומו – ואיננו, עקבותיו לא יתודעו, לא שם ולא זכר, בחטאת בניו אשר פרעוהו בשרירות לבם!!

אשאלכם והודיעוני: מה משפט האיש אשר יפתח את שערי עיר מבצר לפני האויב הצר עליה, למען יעש את עמו כלה? הלא בצדק לא יתן לו כל ישר לב, חנינה, ובדור אחרון יהי שמו לשמצה, כי בגד בעמו בגד בוגדים ויוציאם להורג בשבתם לבטח עמו! ענו בי: אם לא ימי מלחמה לנו הימים האלה, בקום הזמן המכלה לאמים להאביד את אמונתנו, ממשלתנו הרוחנית, אשר בה כל חיי עמנו והתודעותו בגוים, ואנחנו בשארית כחנו נלחם

בו, ואתם עובדי הזמן תאמרו, כי לא ינקה הזמן הזה כל דת ואמונה, ועל כן תפרקו מעליכם עול אמונתנו, ודרככם זה תורו גם לרבים חסרי דעת המאמינים בכם, ותפתחו את האזור המדביק לבות בני ישראל כאיש אחד,למען יהי לאל יד לוחמנו זה להתגבר עלינו; האם לא בוגדים בעמכם יקרא שמכם? האם לא בכנפיהם ימצא דם עמכם אשר מחלציו יצאתם? הלא תבושו, הלא תקחו מוסר, בקראכם את שמכם “חכמים” ודרך חכמה לא תדעו! זכרו כי החכם באמת סאקראטעס היוני הערה למות נפשו ויתן את רשעים קברו, אך למען לא יפר חקי מדינתו; ואתם תפרעו חקי ממשלתנו הרוחנית, במאנכם לעז על שרירות לבכם, בעת אשר ממשלתנו המדינית ועם הארץ לא יפריעו אותנו מעבוד את אלהינו עפ"י הדת אשר חקקו לנו חכמים אנשי השם ברוח התורה.

ואתם רבני ישראל, חכמי לב! שמעו נא קולי אשר אשא אליכם, ואמרתי האזינו. ואני הנה ידעתי את ערכי, כי לא רם הוא, וכי אין בי חכמה לשים עצות בנפשכם, ומה אדע ולא תדעו אתם? אך זכרו נא מאמר חז“ל: איזהו חכם הלומד מכל אדם! ואל תשכחו דברי ר' יוסי “ומתלמידי יותר מכלם!”, הנני דן לפניכם בקרקע ובאמרי הגאון רמח”ל ז"ל (בהקדמת ספרו מסלת ישרים) אומר אני לכם גם אני, כי לא אבוא להזכירכם רק את הדבר אשר ידעתם גם אתם, ואתם בחסדכם הטו אזן לדברי, ואם משנה תמצאו בם הבינו לי באמרי ישר, כי שגיאות מי יבין?

הן אתם תשבו על כס חכמי התלמוד, אשר לשתים היתה מגמת פניהם: לשמור אותנו לבל ישט לבנו מאחרי תורתנו, ולהרחיב צעדינו תחתנו לבל יצרו על דרך החיים; כאשר ידעתם וכאשר הוכחתי במאמרי זה: באותם לעשות דבר למזכרת נס, לא חתרו אחרי איסורים חדשים, כי אם לעשות תקנות מועילות, כאשר עשה ר' שמעון בן יוחאי בצאתו למרחב ממערת מחבואו, ויעמול לטהר מקום שהוחזקה בו טומאה (שבת ל"ג); וגם בכל הש“ס שבחו כחא דהיתרא; לוי שרא כלילה בשבתא (שבת נ"ג) אות היא כי נהגו בו איסור; ר”ע התיר לאשה בימי נדתה לעדות עדיה, הפך דברי הזקנים הראשונים, לבל תגעל בה נפש בעלה (שם ס"ד); על י“ח גזרות אמר ר”י: בו ביום מחקו סאה (שם קנ"ג); ר“ח חפץ להתיר מסמרים רבים בסנדל המסומר לולא היה פחד ההמון על פניו (שם ס'); לרבים תקנו תפלת הביננו (ברכות כ"ח) צוו לנהג בדרך ארץ, לחרוש, לזרוע ולקצור (שם ל"ה), ואמרו שם כי העושים ככה הצליחו מעשיהם; לפועלים העושים בשכרם צוו לקצר בברכת המזון (שם י"ז); בדורו של רבן גמליאל עבוד כר”ג, בדורו של ר' יוסי עבוד כר“י (עירובין מ"א) ויתירו איסור שנהגו בימי רבן גמליאל; אמימר שרא למימלא בגלגלא, במחוזא בשבתא, אמר מ”ט גזרו רבנן וכו' הבא לא נינה איכא (שם ק"ד); עת לעשות לד' הפרו תורתך, ועל כן יצא שמעון הצדיק בבגדי כהונה לקראת אלכסנדר מלך מוקדון (יומא ס"ט); מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תעקר כל התורה כולה (יבמות ע"ט) לולא פחדו מגזרת המלכות, כי אז בטלו גם יום טוב שני של גליות (ביצה ד'); לבית רבן גמליאל התירו לספר בחכמת יונית ולאבטולמיס ב“ר ראובן התירו לספר קומי (ב“ק פ”ג) ועוד רבות כאלה אין מספר למו בש”ס; ומדוע לא תעמולו אתם להרחיב צעדינו תחתנו?

ראו רבנינו, עמודי דתנו, כי חדלו הימים אשר שתו מלכי ארץ מוסרות על ידינו, למען לא נוכל לעבוד את ד' אלהינו; לא כן הימים האלה, עתה ימים יותר טובים באו לנו והננו נוהים אחרי חיי ארץ, לחיות ככל האדם. והדבר הזה ידרוש שינויים רבים בחיינו, ואתם תעמדו מנגד, כמו לא היה דבר! רבים מומים גלה בנו החכם ערטער ז“ל בספרו הצופה לבית ישראל, רבים מומים גלה בנו החכם מאפו בספריו ואתם מחשים! רבים מומים יגלו יום יום סופרי מכה”ע, ואין שומע להם! הרב ר' יחיאל מיכל פינעס, האוהב עמו ואמונתו, בכל לבו הטהור, הפליא עצות במאמרו דרכי החינוך, בהמליץ (שנה שעברה נומר 35, עד נומר 45), וכל דבריו צדקו יחדיו, אין בם נפתל ועקש, וקולו היה כקול קורא במדבר! –

רבים עתה המבקרים הבורים, אשר לא ידעו את התלמוד, ולא יבינו אל פעולתו, ובזדון לבם יתנוהו לשמצה, יוציאו ספרים, ובם יסירו לב נערים מאחרי תורתנו; ואתם תעמיקו לפלפל בדברים אין חפץ בם, ככלאים שלא בשעת עבודה, אם הותרו לכהנים, בציץ אם מרצה, בעת אשר איננו על מצה כהן גדול, בהולכת כל תנא ואמורא לשיטתו, באמירת הדרן על סיום מסכתא וכאלה; ואל חורפי התלמוד לא תשיתו לב, ואין מכם עונה!

רבים עתה פריצי עמנו ומיום ליום ירביון, ואתם תוסיפו עוד גדרים וסייגים, אשר חדל כחם עתה להיות משגב לדתנו: הביטו בעין חודרת וראו כי הסייגים הרבים, אשר אך דורות קדם יכלו לשאתם, בשבתם במצר, ודבר לא היה להם עם אדם מעם אחר, לא יהיו כי אם למפגע לנו ולדתנו בימים האלה, והמה יהיו נסבה לרבים אשר פרקו מעליהם עול האמונה וינתקו מוסרותיה!

ראו כי כל מלכי ארץ ראו ויבינו, כי אך בחסד ובחופש יצליחו בארץ. וכל עוד יקראו דרור לעם ירבה לאהוב אותם בכל לב, ואתם פקידי ממשלתנו הרוחנית, מדוע לא תסירו מעלינו סייגים רבים, מעשי ידי האחרונים, אשר יכבדו עלינו כחול ימים?! זכרו חובתכם לעמנו ולדתנו וראו, כי באה העת לקומם הריסות דתנו בהשכל ודעת, ולהרחיב צעדי עמנו, בגרוע גדרים אשר יגדרו את דרך ד‘, ולדבר על לב עמנו, לחדול מפרנסות נמבזות, ללמוד לשון וספר והארץ אשר המה יושבים עליה לא תתקומם עליהם כי לא ירבו עוד נרפים, אוכלי לחם עצבים בגו: הן אמנם בטח לבנו בד’ אלהינו, כי יקים את דברו אשר אמר למשה עבדו “אם יהיה נדחק בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלהיך ומשם יקחך”, וברוח נאמן נחכה על משיח צדקנו, כי יגאל אותנו מכל צרה באחרית הימים, ומירושלים עיר קדשנו תצא תורה ואור לארץ ולדרים עליה, ושם ישראל ינון לפני שמש; אך הלא גם ירמיהו הנביא צוה לגולי בבל, לאמר: בנו לכם בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרים… ודרשו את שלום העיר… כי בשלומה יהיה לכם שלום! (ירמיה כ"ט).

עד אנה יהיה ריב בתוכנו, ריב אחים באחיהם? הלא תדעו כי ריב אחים הורידנו מצרימה, ריב אחים חצה ממלכתנו ויוסף מדנים, ריב אחים הכריע לטבח בחורי ישראל ויהרוג במשמניו, בימי אחז מלך יהודה; ריב אחים נתתנו לעבדים למלכי רומא, ריב אחים שדד חפשנו, בהכריע אותנו אנטיפטר האדומי, בדור אחרון ימח שמו, תחת גאון רומא, וריב אחים כלה בנו חצי מות, ביום הרג רב, בנפול מגדולי יהודה לארץ ואדיריה כרעו לטבח, ביום שבות זרים חילנו, ובבית קדשנו שלח אש וירדנה! – ואש ריב אחים עוד תלהט בנו, תשלח רזון במשמנינו, תפר תורה ותגבל חכמה, ובין אבות ובנים תעורר מדנים; העד אבדון תאכל? אם עד היסוד בנו? הלא זאת תעשו, דרשו את שלום משכילינו, אהבו אוהבי האמונה בם, ונעקש דרכים – קרבו בחן וחסד, ובאלה תשיבוהו לדרך החיים! הן העריצים בנו בימי קדם, בעת באה ירושלים במצור מחיל רומא, שפכו כמים דמי גבורינו עדי צר כחנו ביום קרב, ונפול שדודים לפני צר; ומדוע נשגה אנחנו באולתם, לרדוף באף את גבורינו המשכילים, אשר כח בהם לריב ריבנו ולהשיב חורפינו דבר, ונקימם לאויבים לנו! –

שורו, הן רוח חדש הערה בימים האלה על תבל ומלואה, ופראים יושבי מחשכים, גם הם ישלחו בניהם לאירופא, ללמוד חכמה ודעת; חכמות בחוץ תרונה, ותבונה ודעת תלכנה קוממיות וקולן הגיע גם לאזני אחינו זרע יעקב, על פיהן יחיו, ובמצותן בחלה נפשם בחיי לחץ, ואיש איש ייגע למצוא לחם חקו בנעימים; – מנגהן אורו פנינו אשר קדרו ימים רבים. – אך אוי לנו, כי רבים מאחינו יושבי חשך וצלמות, הוכו בסנורים מזוהר קרניהן, ויגזרו לבשת – וישכחו תורת אלוה עושם; רבים אשר גרשו מהסתפח בנחלת ד', כי היתה אהבתם את החכמה להם לחטאה בעיני חסרי לב וידיחום; רבים אשר השום הוריהם חכמה בנעוריהם, ויעצמו עיניהם מראות נכוחות ויספו עלימו הבלי שוא ומדוחים, אך באו בימים, ויראו עמל בהבלי הוריהם, ויקיאו כסל, ויקיאו עמו גם תורת אמת! – הה תפוג תודה, ותעודה תשכח, ומיום ליום ירביון משבתי הדעת!!

הנה הרוח החדש הזה, עשה גדולות ושמות בארץ, ואתם תאמרו לכלוא אותו, – לו היה לאל ידכם לעשות כזאת, לא היה כל צדקה לאיש לדבר משפטים אתכם בשם דת קדשנו; אך היא לא תצלח –! רבים ספרי חכמה ביד נערים, בעוד תרדנה עליהם דמעות קוראי בם, על אשר הוכו בבית הוריהם, תחת אשר קראו בם; רבים העוזבים נשיהם ועולליהם ונודדים לארץ מרחקים, לדרוש חכמה בבתי הספר; גם בלעדי זאת, הלא גם הורינו, בדור אשר לפנינו, עשו משמר על שפת קדשנו ומזוזות פתחי חכמה, ועמלם היה לריק, כאשר עינכם רואות, ומדוע נוסיף אולת על אולתם הם, ליגע בדי ריק? הלוא אך זאת נעשה לבנינו, בהכבידנו אכפנו עליהם, להרחיקם מן הדבר אשר בצדק לא יאבו לעזבהו, כי יחדלו לשמוע בקול אב ותופש תורה, כי יאמרו: “הלא כולם יחדיו אוילים”!

אדוני הרבנים! ראו כי רעה נגד פנינו, ואם תחשו ומצאנו עון. קומו נא קדמו פניה בטרם תשפתנו לעפר מות, בטרם ירחק הרוח החדש מעל תורתנו, בטרם ירבו המתבוששים בשם ישראל והמוכרים את כבודם ואלהיהם בעד תענוגות חיי ארץ. זכרו הראשונות וקדמוניות התבוננו, כי לולא מנהלינו חכמי התלמוד וגאונינו ורבנינו אחריהם שהיו לנו, נחשבנו עם כתים ודודנים יורדי דומה, אך ימינם וזרועם היו בתומכי נפשנו, כי לא תשח לארץ. – ואתם היושבים על כסאותם, מדוע תחשו?הביאו עצה גם אתם, עשו פלילה, יסדו בתי ספר לנערי ישרון, ככל אשר יעצנו הרב ר' יחיאל מיכל פינעס במאמרו דרכי החנוך; הורום מוסדות האמונה והיו בימים הבאים זרע אמת מטע ידכם להתפאר; אספו אספה, חבר רבנים ומשכילים נאמני רוח יחדו, ושימו עיניכם על כל דין וחק אשר נתן לנו מימי בעלי השלחן ערוך ז“ל עד היום, והסירו משם כל דין חדש מקרוב בא אשר יכבד עלינו, וכל אשר בחכמת הקבלה יסודתו, כי אם “אין למדין מן האגדות” אמרו חז”ל, אף כי מחכמת הקבלה! ומה נעמו דברי הגאון הגדול רמ“ס ז”ל (ח“ס או”ח נ"ה) “המערב דברי קבלה בדינים, זורע כלאים בכרם”! – רבים דינים חדשים נלמדו מקושיות בעלי הש“ס, מאשר הקשו כה ולא הקשו אחרת, וכאלה, אשר באמת לא אבו השואלים האלה, כי אם לפלפל בחכמה, כאשר נראה בספ”ה מסנהדרין, שאמרו: “מנזיהותיה דמר כו'” ומאשר הקשו פעמים רבות מדברי אגדה, הנאמרים במשל ומליצה (סוכה ה' זבחים קי"ג ועוד) וכאשר כתב רבינו הגדול רש“י ז”ל (שבת קי“ד, יומא י”ג); רבים היו בלהקת המחברים, אשר ממרך לבם חפשו אחרי המרות, ועיניהם שעו מן הקולות, כמו הגאון בעל פרי מגדים ז“ל, ויחמירו גם בדברים קלי ערך, ולא כן אמרו חז”ל: “בשל סופרים הלך אחרי המיקל”! רבים היו המחברים אשר לא עלה לבם לשים תורה לעמם, וכל דבריהם לא כתבו. אך לנפשם, רק בניהם הוציאו לאור ספריהם אחרי מותם, ומלקטי הדינים מעל ספרי השו"ת (היושבים בד בבד ועוסקים בתורתם אשר נתנו לעמם, לא כאבותינו חכמי המשנה והתלמוד. אשר בעזרת רבים תופשי תורה, שמו חק לעמם; רבינו הקדוש לא נשען על בינתו, לאסוף דברי התנאים אשר קדמו לו, מבלי עצות רעיו ויאסוף חכמי הדור והמה יחדו המתיקו סוד לזרות ולהבר, וכן עשה גם רב אשי), שמים לחק על ישראל כמו היתה חובה על ישראל להטות שכמו, לסבול כל חומרא אשר יצאה מפי כל גדול באפסי ארץ! רבים הדינים אשר נאמרו לפי שעה.

ואנחנו קדשנום, כמו מפי ד' יצא להיות לחקת עולם! ולמופת אביא לכם אדוני! דברי הרב החכם ר“י רייפמאן (בהשרון שנה ששית מספר 44) כי את אשר גזר הגאון בעל כנה”ג לבלי לעשן עלי מרורות בצום החמישי, היתה נסבתו, פחזות העם אשר נתעו לאכול ביום צום זה, במצות המתעה שבתי צבי, וגם הגאון הזה כשל בזאת, ועל כן הגדיל גזרתו ⁹) רבים היו הדינים אשר נהג בם אחד הגדולים, ובפי רבותינו בעלי השו“ע ואחריהם היו לחק לכל ישראל! רש”י ז“ל נהג איסור להושיט חפץ ליד אשתו ולקבל מידה בימי עת נדתה, וזה היה רק על דרך “קדש עצמך במותר לך”, כאשר נאוה זאת לקדוש ד' כמוהו (תוספות, שבת י“ג ע”ב), אשר על פי הדין לא נאסר כי אם לישון במ”א הוא בבגדו כו' (שם ע"א), ומדוע הושם הדבר הזה לחק לישראל? (ש“ע יור”ד קצ“ה ס”ב) ורבת קלון ובוז יסבלו מזה יושבי החנויות לעין רואים! רבים המה המנהגים אשר יתנונו לשחוק בעיני העמים; ואתם אל תענו לי בדברי הרב בעל “חיי אדם”, בהלכות ט“ב, כי לא נאוה לנו לשית לבנו ללעגם זה, כי דבריו אלה לא ישרו בעיני ד' אשר הבטיח לנו, כי יאמרו בגוים עלינו: “רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”! הלא עיניכם הרואות כי יקרו תהלות העמים בעיני ד', ואם כן אפוא, יאות לנו לשית לבנו גם ללעגם וגם דברי הרמב”ם ז"ל החכם באמת (בפיה"מ למשנת חלק) לא יכונו לפי דברי הרב הזה!

שיתו לבבכם, אדירי עם, לכל אלה! הלא הדינים והמנהגים האלה, לא פשטו ברוב ישראל ולא נגזרו במנין, ומדוע יהיו לנו לחקת עולם? הישוו כל הזמנים וכל המקומות יחדו? הלא התירו חכמי האמוראים למכור כלי נשק לפרסים, (ע“ז ט”ז); הלא כתבו בתוס' (יומא ע"ז) כי אין רוח רעה שורה באלו המלכיות; הלא דעת הראבי“כ, כי אין דין הסיבה נוהג בזמן הזה; הלא התירו החכמים האחרונים לסחור בסתם יינם (יוד בר"ג); הלא הרמ”א ז“ל חתר בכל עז, להתיר זה גם לשתות (כן יעיד ה' ריגייו בספרו בחינת הקבלה צד 213, מתשובת רמ“א דפוס האנויא סי' קב”ד, והוסיף לאמר: כי בדפוס אמשטרדם השמיטו זה למען לא יתפשט ההיתר!) הלא הגאון השופט בשום לב, ה' יעבץ העיד, כי אביו הגאון ח”צ ז“ל עמל להתיר כל מיני קטניות בפסח, ולעקור חומרת הראשונים (דברי אגרת להגאון ר"מ שטיינהארט); הלא כתב רש”י ז"ל (סוכה מ"ד) כי גם מנהג נביאים אינו בלא תסור?!

אחלי אדוני! אל נא תקשיחו לבבכם מדברי אלה, אל נא תהיו כגבור לא יוכל להושיע! אל תאטמו אזניכם לקול אוהב עמו ואמונתו המדבר אליכם!שיתו לבכם לימים הבאים – זכרו כי לא דאג המלך ינאי לימים הבאים, וימשח את אחד מבניו לשבת על כסאו, כי אז לא באנו תחת יד הרומאים, לא היה בית קדשנו ןתפאתנו לשרפת אש, וארצנו לא הקיאה אותנו! עשו לנו תקנות טובות ומועילות כאשר עשו לנו חכמי התלמוד ברוך זכרם! השמיעו קולכם במכה“ע ושיתו עצות בנפשנו לטוב לנו! אל תחתו מגדופים, כי מי יחרף דורשי טובת עמם באמת? מי מכל הסופרים דבר סרה על הגאון מ' גימפל יפה נ”י ועל מאמרו המחוכם בהמליץ (24) לשנה שביעית? הלא נגידים דבר, על כן מהולל שמו! –

אז יהיה שמכם לתהלה בפי כל אהבי עמם ואחרון על עפר יקום ינחילם כבוד, כי תהיו מחסה לדת אל חי ומגן לעמו בימי רעה, ומשכורתכם תהיה שלמה מעם אלהי ישראל!“, הנזכרת שם בגיטין, אינה הדס. אבל אמת הוא שנהגו לקצור הדס בעד הכלה, כאמור ברש”י בשבת ק“ג ד”ה “למיגזא”.

לא יועילו דבריהם) אך האמת, שנתרבו מגע ומשא, מה שכתוב: כל הורג נפש, וכל נוגע בחלל תתחטאו וגו' (שם ל"א) כמ“ש ביבמות שם, וא”כ איפוא תסוף גם קושית הגאון מלבי“ם נ”י, דאהני דבויא למגע ומשא ומיעוטא – לטומאת אהל!

רבים הם אשר שמו אל לבם לחקור את דברי התלמוד ושיטת החכמים מיסדיו – גם מזמן התקופה החדשה, אשר באה לספרות שפת עבר ותשנה פניה – מזמן מענדעלסאהן. רבים הם המבארים ענינים רבים בהתלמוד, ודבריהם נקראים לנו מעל ספריהם, או מפי מכה"ע לבני ישראל, וביחוד “הלבנון והמגיד”. אך האם היו דבריהם להועיל? אם היה לאל יד חקירותיהם, ביאוריהם, דרשותיהם ופלפוליהם, להיטיב חיי עמנו הרוחנים והחומרים, אשר אך הדבר הזה הוא מטרת כל מאמר, אשר יהיה בספרות עם ועם? לדאבון לבנו הננו רואים, כי אך מתי מספר, ובראשם לעווינזאהן, בספריו “בית יהודה, זרבבל”, הועילו לחיי עמנו בחקירותיהם בהתלמוד, ובשיחותיהם החדשות אשר גלו בו; – ויתרם – הוסיפו רק פלפולים וחקירות הבל, על פלפולי קודמיהם וחקירותיהם, אשר היו לנו כבר לזרא, – מבלי כל מטרה וכל תועלת. סבת הדבר הזה, לדעתי, היא: כי לא מצאו, או לא חפצו למצוא, את השיטה האמתית בתלמוד, ולא על פיה עבדו פעולתם. התלמוד, ככל דבר בתבל, הוא יליד הזמן והחיים בתולדה מוכרחת; לא מן השמים הורד אלינו, אך חיי הארץ הולידוהו; והם, רוב החוקרים בתלמוד, לא מנקודת הראות הזאת יביטו עליו… אך גם לפי שיטתם משגה אתם, כי לו גם כדבריהם יהי, שהתלמוד כלו נראה למשה בסיני, וכי הוא טמון בסתר מקראות התורה, ויסודו גם בקבלה עתיקה ובכן, משמים מוצאו – בכל זאת שכחו, כי גם התורה גם התלמוד, לא למלאכי השרת נתנו, רק לבני אדם החיים על הארץ, ואם לא מצד הנותן – הלא מצד המקבלים נחוץ לנו לבררן מדרכי החיים ומסבותיהם. חיי עמנו דבוקים ואחוזים בקשר אמיץ מאד – בהתלמוד, בקשר, אשר זה כאלפים שנה נתחזק יותר ויותר; – אם נרצה להניע תנועה חזקה את חיי עמנו ולרוממם משפלותם, לא נוכל כי אם בתתנו לפניהם, ברור ומפורש, את השיטה האמתית, שעליה נבנה כל התלמוד, שיטה, אשר תשנה הבנת העם בהתלמוד, ועמה – גם חייהם! אם כן, כל אלה, אשר לא ישימו אל לבם להראות ברור, כי התלמוד הוא יליד החיים, ובדמיונם ירימו אותו לשמים, ובחיים לא יגעו, – לא יוכלו להביא כל תועלת לעם בחקירותיהם. הבנת היהודים הבלתי מיושרה, בהתלמוד, מביאה אותם לכל רע: לאמונת הבל, לשנאת כל טוב ומועיל, אשר ברוח השכלה יסודתו, לקשי ערפם, לחייהם השפלים והמרודים, ולכל פרטי מצבם המשחת, – למרות רצון ראשי יוסדי התלמוד, אשר היו חכמי לב, אוהבי עמם, יודעי העתים ויודעי חיים; אשר חפצו להצליח את עמם, לחבר את הדת והחיים, למען ילכו שלובי זרוע, ואז ילכו בצעדי און למעלה למשכיל, ולא יכשלו, – לא להביא שואה על עמם, להכשילם על דרכם, כאשר כשלנו כיום הזה! דעת לנבון נקל, כי כל איש, אשר בדברי חקירתו על התלמוד, לא נמצא מחאה גלויה כנגד כל הדברים הרעים והמשחיתים, אשר באו לנו מהבנתנו הכוזבה בהתלמוד, – אות הוא, כי לא הלך לאור השיטה האמתית, שעליה נוסד התלמוד, אשר מנגה נגדה ינוס כל חשך!

אין חפצי עתה לדבר מהמון המאמרים התלמודיים, אשר באו ואשר יבואו אי“ה במ”ע “הלבנון והמגיד”; כי מלבד, שרוב המאמרים ההם בעצמם (הערות החכם ר' מסובאלק יוצאות מן הכלל הזה) אינם שוים לדבר עליהם, – מלבד זה לא נועיל מאומה. המפלפלים ההם אין מחשבתם להועיל לחיי העם, להביא דעות חדשות וישרות בלב בני עמם, וכל חפצם – אך בהתגלות לבם, להיות סופרים, להתפאר לפני הוריהם, או רעיהם ולראות את שמם נדפס, וכאלה. אין חפצי עתה לדבר רק על הספר החדש “אור בקר”, להרב החכם ה' פלונגיאן, אשר יצא זה לא כביר לאור; אשר אם אמנם גלה בו מחברו החכם שיטות חדשות בתלמוד, לא על מאמרים בודדים, אשר לא נוכל לכנות את החקירות שעליהם גם בשם הכולל “חקירות קדמוניות” – רק בענינים נכבדים בתלמוד, ענינים, שהמה מפתחות כמעט לרוב התלמוד; בכל זאת, יסלח לנו המחבר החכם, אם נאמר, כי גם הוא לא הביא תועלת בו לחיינו, אשר זה האות, לדעתי, כי לא חקרו בשיטתו האמתית.

שיטת הרב המחבר הזה, נודעה גם בספריו הקודמים, והיא: כי כל הדרשות, או רובן, אשר דרשו חז“ל בדברי התורה, לא אסמכתות הן, רק דרשות גמורות ובאורים נאמנים, ובדרכו זה הוא מחבר את התורה שבכתב והתורה שבע”פ, לאחדים. בדרך זה הלכו גם הגאון רי“ץ מעקלענבורג בספרו “הכתב והקבלה” והגאון רמ”ל מלבי“ם בספרו “התורה והמצוה”, אשר היה ד' בעזרו למצוא רמ”ח כללים בשמוש הלשון, כמנין איבריו של אדם ומספר מצות עשה; ושס“ה כללים בהגבלת השמות, כמנין גידיו של אדם ומצות לא תעשה; העולים יחד למספר הנקדש והנערץ – תרי”ג, ועל פיהן הראה לדעת, כי חז"ל לא הוסיפו מאומה בדרשותיהם, רק מצאו מחשבת נותן התורה גלויה בדבריו. המה לא חדשו מאומה, וכל דבריהם כבר נאמרו למשה בסיני ונכתבו בספר התורה הגלויה למבין¹. השיטה הזאת מצאה חן בעיני הרב פלונגיאן, ובה הלך גם בספרו החדש “אור בקר”, ועל פיה באר שלשה ענינים נכבדים בתלמוד, שנים בהלכות: “מקרא ומסורת”, “קרי ביה…” הנוגעים בדינים רבים, ואחד – באגדות: “אל תקרי… אלא…”

בעיני לא ישרה השיטה הזאת בכלל, והסעיפים, הבאים ממנה בס' “אור בקר” בפרט. לדעתי, הדין והצדק עם לעווינזאהן וסיעתו, שהתלמוד כלו, מלבד הלכות מספר, רצוני: אופן מעשי המצות, כעשית ציצית וכדומה, ובאורים אחרים בדברי התורה – הוא יליד החיים והזמן, וכל הדרשות אינן רק אסמכתות. לא אחליט ברור, שכך היתה באמת דעת לעווינזאהן, כפי אשר בטאתי אותה בדברי אלה, מאשר לעווינזאהן כסה רבות פעמים אפל על דבריו, – אך זאת היא דעתי ושיטתי, הבנויה על דעת לעווינזאהן ושיטתו. עוד הפעם אומר, כי כלהדרשות אינן רק אסמכתות; חכמי המשנה והתלמוד עשו מדברי התורה מעילים ולבושים לדיניהם, אשר הזמן הולידם, מבלי שים לב אם יהיו הבגדים האלה כמדתם – מפני סבות אשר אזכירן עוד להלאה. וכבר בררתי זאת, במאמרי “ארחות התלמוד” וביתר דברי במאמרי “נוספות” למאמר זה, ב“המליץ” שנה שמינית ושנה תשיעית.

ומאשר שיטת הרב המחבר ס' “אור בקר” סותרת את שיטתי במאמרי הנזכרים, ועמה – גם את מטרתם, היא: עשות התקונים בדת לפי צורך החיים, המקום והזמן, כי המחבר הזה בשיטתו סוגר בעדנו את דרך הרעפארם, כנודע לכל מבין, – הנני נלחץ להכנס בקהל המבקרים, למרות חפצי, ולסתור את שיטתו ועמה גם סעיפיה.

לפי השיטה, שכל הדרשות באורים נאמנים הם, הלא יש מקום לשאול:

א) אם כן אפוא, נבאר גם אנחנו את דברי התורה, בפנים אחרים ממה שבארום

חכמי התלמוד? יען גם אתנו ישנם יודעי שפת עבר וחקי הלשון, ומי לידנו יתקע, שהבאורים אשר נחדש אנחנו, לא טובים הם מבאוריהם? ומדוע לא ראינו מיום שנחתם התלמוד, שיחדש איש דבר, אף אם לא יסתור דברי התלמוד – מדברי הכתובים? ועוד יותר, הנה מצאנו פעמים רבות, שדחו דברי האמוראים, בעבור היותם מתנגדים לדרשת אחד התנאים, – ומדוע מחו ביד האמוראים מלדרוש המקרא בפנים אחרות?

ב) פעמים רבות הוכיחו חז"ל דרשותיהם, מאשר נאמר הכתוב בדברים שיש

להם סגנון נאה, לפי צחות הלשון, ולא נאמר בסגנון אשר אין לו כל שחר; למשל: "לכתוב רחמנא “המצא המצא” או “תמצא תמצא” (ב“ק ס”ה), "לכתוב “זקני העדה ידיהם על ראש הפר” (סנהדרין י"ג). הבדרך כזה תתבאר התורה?

ג) לפי דעת הרב המחבר החדשה בבאור מלות “מקרא ומסרת” וענינן, שהאומר

“יש אם למסורת” תהי דעתו, לדרוש את המקרא כפי המשך הכתובים לפניהם ולאחריהם, ולהביט על מאסורת² המאמרים בענין זה; והאומר “יש אם למקרא” דעתו, להביט על המקרא הנדרש כאשר הוא נצב לפנינו, בדד ונפרד מן הכתובים הבאים לפניו, ורק לפי הוראתו יתפרש ויבואר (אור בקר צד 5, 6). לא נדע מה היה להאומר “יש אם למקרא”? איך לא נתבונן על המשך הכתובים בפרשה אחת? איה השכל, הגוזר להביט על דברים, שהם חלק אחד ממאמר גדול, כאילו היו בעצמם ולבדם מטרת האומר; מי גזר כן, האם ההגיון, או השכל הישר? גם איך יתקיים הכלל הזה עם המדה מי"ג מדות, שאין חולק עליה – “דבר הלמד מענינו”?

ד) הדחוקים הרבים הנראים לעיני כל, בבארו רוב המחלוקות של "מקרא

ומסורת" ואשר נדחק לפרש הכרח הדרשות הנשענות על “קרי ביה, אל תקרי” – יעידו למדי על חולשת דבריו.

הנה גליתי דעתי, מדוע לא ישרה בעיני שיטת הרב המחבר; ועתה אבוא לבאר

הענינים, אשר בעבורם כתב ספרו, – לפי שיטתי.

לא אשוב לברר שיטת התלמוד בכלל, והדרשות – בפרט, כי לא פה המקום לאלה; ואבאר רק את שלשת הענינים האלה: “מקרא ומסורת, קרי ביה, אל תקרי”, ואקדים איזה כללים אמתים לדעתי.

א) דינים רבים נתחדשו לישראל, אחרי אשר החליפו מצבם, אשר נצבו עליו בעת מתן התורה ואחריו, בהיותם עובדי אדמה ורועי מקנה, – להיות סוחרים, חיים חיי מדינה, ומפוזרים במקומות רבים. יש בדינים אלה דינים דתיים, למשל: התורה צותה שלא לעשות מלאכה בשבת, להיות העם בזמן ההוא עובדי עבודת מלאכה בשדה; – בימי ירמיהו, ואחריו בימי נחמיה, כאשר עסקו גם במסחר, נאסרו בהוצאת משא ובמקח וממכר, שאין בענינם מלאכה. על מה? יען כי עלינו להביט על רוח התורה, לא על חמרה, ונקל לנו להתבונן, כי התורה, באסרה עלינו את המלאכה, חפצה כי נשב במנוחה ביום השבת, ולא אך לשבות ממלאכת האדמה; ובהיות העם סוחרים, עליהם לשבות ממסחרם ביום השבת, כאשר ישבתו האכרים ממלאכתם בשדה³. ויש בדינים אלה דברים מדיניים, הנעשים בהסכם ראשי העם, או בני המדינה לטובת הכלל ולתיקון המדינה; למשל: קידושין בכסף ובשטר, עניני שליחות, שהאחד יוכל להשלים חפצו הדתי, כתרומה, קידושי אשה, שחיטת הפסח וכאלה, – על ידי רעהו; פרטי עניני עבד ואמה ומכירתם וכאלה, אשר אין להם כל רמז בתורה, ואינם נחשבים, כפי האמת, כענינים דתיים באמת, וקדושת הדת לא תחופף עליהם. דינים אלה נקראים אצלנו בשם “הלכות מדינה”.

ב) חכמי התלמוד חתרו בכל עז למצוא עזר להלכות מדינה ולתקנותיהם בדברי התורה; למען יקבלום העם, למען יזהרו בם. ראשי מיסדי התלמוד, היו באמת מתקנים (רעפארמאטארען) גמורים, ולוא גלו את סוד הרעפארם לעיני העם, כי עתה היה כל איש ואיש רעפארמאטאר בביתו, כפי שגיונו ושגעונו, ואין קץ להרעה, אשר באה אז להדת בגלל הדבר הזה, על כן הליטו את תקוניהם תמיד במעילי המקרא, והיהודי החי בשמי שמים, והאוהב לעשות אך רצון קונו, קבלם באהבה, ובזה השלימו חפצם בלי עמל לטובת העם, להדת ולהיהדות. בוא וראה, קורא יקר! עד כמה הצליחו להסתיר הרעפארעם אשר עשו, עד שנסתר אולי מהאמוראים האחרונים, ולא נודע ממנו מאומה, מזמן חתימת התלמוד, עד שנתגלה במאה הזאת לחכמי לב מעטים, והמון הלומדים עוד לא ידעוהו גם עתה.

ג) שונות היו האסמכתות, אשר דרשו חז“ל לפי זמניהן. בזמן הסופרים הראשונים, בהיות מקרא מרובה והלכות מעטות, לא היתה הדרשה רחוקה מן הפשט וההגיון; ברבות הימים וברבות האסמכתות, חפשו מדות לדרוש בהן את התורה, למצוא בעזרתן מקור לדיניהם, ויהיו בימי הלל הזקן שבע מדות, בימי ר' ישמעאל – י”ג מדות; ר' עקיבא הוסיף לדרוש ווי“ן, ואחרים דרשו גם סמוכין, היקש וכדומה; ממין זה תהיינה גם המדות, או האסמכתות, אשר חדשו האמוראים למצוא סמך לדרשות רבות, כמו: גורעין ומוסיפין ודורשין; לאלה תחשבנה, לדעתי, גם המדות “מקרא ומסרת” “קרי ביה”, אשר נתחדשו בפי האמוראים, למצוא בזה מקור למחלוקות התנאים הישנות⁴. כל איש יבין, כי ענין השליחות לקדש אשה, לשחוט קרבן, לתרום תרומה, הוא ענין מדיני, כי מה יעשה האיש בהיות ארוסתו רחוקה ממנו? ומדוע לא יעשה שליח לדבר הזה, אשר הוא אך אמצעי ולא התכלית? ובכל זאת חז”ל מצאו לזה רמז מן התורה, וירבו אסמכתות על כל פרטי השליחות (קידושין מ"א), וכאלה רבות בתלמוד. בכלם לא הביטו אם יש מקום לדרשתם במקרא על פי דרכי ההגיון וסגנון השפה, אם לא?

ד) אין להביא כל ראיה לבנות, או לסתור, מדברי הפלפול, שלא נאמר רק להגיע אל האמת ואל התכלית וכפי דעת התלמידים, טרם נודע להם האמת. וכבר הבאתי מופתים על אמתת דבר זה, במאמרי “ארחות התלמוד”, ו“נוספות” למאמר זה.

ה) הדרשות, בעניני אגדה, היו בידם כחומר ביד היוצר, להטות בהן את לב ההמון לטובה; ואין לאגדה כל קיום, כי לא נאמרה רק לשעתה ולמטרתה; וזה ברור.

ו) אין דבר טוב בתבל, אשר לא יבוא לרגליו גם רע, מעט או הרבה; אין כתה בעולם, אשר אם גם שתה מוסדותיה על דברים נאמנים, וחפצה היה להיטיב – אשר לא יתערב בכל הטובות אשר תביא לעם, או למין האנושי, גם מעט נזק או הרבה. ברוב הימים, ירבו אנשי הכת, וברבות האנשים, תרב אהבת הכבוד, הנצחון וכדומה. רבות תפעל המריבה המצויה בין שתי כתות, ועוד יותר ישחיתו הקנאים, אשר בכל כתה… בפה מלא אוכל לאמר, כי גם על התלמוד פעלה מריבת הכתות פעולה עזה לרעה. השטן, אשר רקד בין הפרושים, הצדוקים, האסיאים והקנאים, הניע תנועה חזקה את שיטת יוסדי התלמוד הראשונים, ויביא עליהם גם רע לא מעט; ועל כן גם פעולת חכמי התלמוד, אשר יסודה טוב מאד – לא יצאה מן הכלל אשר לכל דבר טוב בתבל… מי לא ישתומם, על רבוי הסייגים והגדרים בעניני טומאה וטהרה, אשר כמעט אין יכלת לאיש החי חיי החברה לשמור גם מחציתם? מי לא יתפלא על ההליכות הזרות אשר התהלכו בעשותם פרה אדומה, אשר הובילו נשים הרות על פני השדה למלט שם ילדיהן, ואת הילדים ההם גדלו תחת רקיע השמים, בזרם מטר ובחרבוני קיץ, עד היותם בני שמונה שנים, ואחרי כן הובילום על שורים לעסוק במעשה הפרה; וכל זה היה, אך מאשר טמאו את הכהן השורף את הפרה, למרות דעת הצדוקים, שאמרו “במעורבי השמש הפרה נעשית”? (סוכה כ"ב), ולמרות הכלל הנודע “אלו ואלו דברי אלהים חיים” הנני אומר עם חז“ל: “משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל”; משרבו לתמידי ב”ש וב"ה, שלא שמשו כל צרכן כו', ונעשית התורה כשתי תורות! (סוטה מ"א).

ז) דינים רבים חדשו האחרונים במעשה הקרבנות, מדי למדם סדר קדשים, אחרי החורבן, משום “דרוש וקבל שכר, כל העוסק בתורת חטאת, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת” (סוף מנחות); ואין לנו עדים נאמנים, אם נהגו בם הכהנים בבית המקדש, אשר לא ידעו את החכמים אשר היו אחריהם, ולא את דיניהם אשר יחדשו.

ח) בניני הפעלים מתחלפים לפעמים, אם בנין הקל בבנין הכבד, כמו: “העיר היוצאת אלף” (עמוס ה' ג') תמורת “המוציאה”; “כי אתה תבוא את העם” (דברים ל"א ז') תמורת “תביא”; או פועל בפעול, כמו “בת בבל השדודה” (תהלים קל"ז ה') תמורת “השודדה”; “המעושקה” (ישעיה כ“ג י”ב) תמורת “המעשקה”; כן יש בכל הבנינים פעלים, אשר הוראתם, כהוראת הקל, למשל: נשבע, מהר, דבר, השכים, התאבל, התפלל.

עתה אבוא אל מטרת דברי.

הפלוגתות הנמצאות בין התנאים, אשר פרשום האמוראים בדרשות “מקרא ומסורת”, לא היתה סבתן באמת הבטת זה על המקרא והבטת משנהו – על המסורת, כי שם “מקרא ומסורת” לא נשמע על פי התנאים בשום מקום, – רק הסבה האמתית היתה: החיים, הזמן, השקפת כל אחד מחוג מבטו ושינוי הדעות, אשר הוא חק קיים בחברת האדם – ורק האמוראים המציאו יסוד זה, לפרש בו איזה מחלוקות, בחפצם לתמוך כל הדינים והדעות על דברי התורה, לסבה אשר זכרתי, ופלפלו בזה כדרכם, ומעולם לא רצו לשנות הקריאה המקובלת לפי המסורת, כאשר לא חפצו לשנות הקריאה המקובלת, באמרם: “גורעין ומוסיפין ודורשין”.

כל עניני “אל תקרי” יסודם באגדה, ומה לנו להרבות דברים על דרכי האגדה? הלא ידענו, כי נקל לבעל אגדה להוריד את הקב“ה ממרומי שמים, ולגלח את סנחריב בכבודו ובעצמו; להפיל מלאכי מרום משמים ארץ, ולהחטיאם; לחבר שמים וארץ יחד, וכאלה רבות מאד; וכל אלה עשו, למען מטרתם הטובה באגדותיהם, אשר זכרתי אותה, במאמרי “ארחות התלמוד”; ומה נתפלא אם נראה, כי במקום אשר לא השיגה ידם להקים בית ולתת משען לאגדותיהם, בחרו את ה”אל תקרי" למשען חזק?

כל עניני “קרי ביה” נאמרו רק לתמוך דינים עתיקים, כי באמרם: “מנין לדבר פלוני, שדינו כך וכך?” נשמע, שהיה הדין ההוא נודע כבר, ורק אסמכתא בקשו לו בדרשת “קרי ביה”; או ללמוד דין חדש בעניני קדשים, וזה היה רק ע"ד דרוש וקבל שכר; אם עשו הכהנים בבית המקדש ככה, אם לא, מה איכפת להם?

את הנקודות והקריאה לא שנו, רק הוראת הפעלים, מקל לכבד, ומפועל לפעול; דינים חדשים למעשה, לא למדו בכח דרשת “קרי ביה”; על כן לא יפלא, אם לא דרשו “ארחץ” כמו “ארחיץ”, או “ישולם” תחת “ישלם” (כקושית הרב המחבר בצד 88), אחרי אשר לא היה בידם דין עתיק, הפך מן הכונה הפשוטה.

ההבדל בין דרשת “אל תקרי” לדרשת “קרי ביה” הוא, שהראשון נוהג אך באגדה, ומשנה את המלה כחפץ לב הדורש; והשני נוהג אך בהלכה, ומהפך רק הוראת הפעלים. אחד נמצא אצל השני, יוצא מן הכלל, והוא במסכת ע"ז (ל"ה) “עלמות אהבוך, קרי ביה עלומות, כו' עלמות כו', עולמות”; אך אין אחריות האחד באגדה עלינו – ואולי מאשר הרבה לשנות בו בשלש פנים, לא השתמש ביסוד “אל תקרי”, רק ביסוד – “קרי ביה”.

את אלה שמתי לפני הקוראים הנבונים, יראו המה וישפוטו.

מעוז התלמוד הוא מאמר התנצלות נגד כותבי פלסתר ומוציאי דבה (?) על התלמוד והשלחן ערוך מאת יצחק מרגליות בלא“א מורי הרב הג' ר' אליהו מרגליות זלה”ה.

החושבים להשכיח את עמי את שמי בחלומותם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את שמי בבעל: (ירמיה כ“ג כ”ו)

ווארשא בדפוס ר' יצחק גאלדמאן נ“י שנת תרכ”ט לפ"ק.

הספר, או המאמר הזה, הוא בתבנית שמינית באגען, מחזיק 45 עמודים. בו חמשה פרקים, לפני כל פרק תלוי מקרא, כלוח התלוי על פתחי החניות ובתי המרכלת. לפני הפרק הראשון תלוי המקרא “צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו”; בפרק הזה ידבר המחבר על ששת החושים אשר לאדם, על האמונה במציאות האל, על הלומדים לשמה והמינים, ועל החוקרים החפשים אשר לפי דבריו, המה “עומדים צפופים (?) בכל (?) שערי השוקים והחנויות”. לפני הפרק השני תלוי המקרא “והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה” ובצדו –– דרשת חז“ל “זה תלמוד תורה”; בפרק הזה יבשר לנו המחבר, כי התלמוד הוא ספר עתיק ימים, ופירושלים רבים נאמרו ונשנו בו. כן יגיד לנו, כי מחובת כל מבקר את התלמוד להיות עיניו פתוחות באיספקלריא (?) המאירה על אבן אחת בשבעה עינים (כלומר: עיניו תהיינה פתוחות על אבן אחת לראות בשבעה עינים) ולשים את לבו על עשרים דברים, אשר בתוכם חשב כי “לנו לצייר בדעתנו את רוב התלאות והצרות אשר סבלו היהודים על דבר דביקותם באמונתם”. לפני הפרק השלישי תלוי המקרא “חזו שוא וקסם כזב האומרים נאום ד' וד' לא שלחם ויחלו לקים דבר”; בפרק הזה יחשוב המחבר שלשה מינים במבקרי התלמוד: א) כופרים בכל התלמוד; ב) האומרים: שמועה זו נאה וזו אינה נאה; ג) המבקרים המחזיקים בתלמוד למראה עין, לוחמים נגד המשטינים בסמני טהרה ובקרבם ישימו ארבם (?), לחלוק על פסקי שלחן הערוך. אחרי כן ידבר על אדות העונים “את האספסוף¹ אשר בקאססעל” ויגמור בדברים האלה: “על כן שתי חלום אל חכי שופר והנני קורא אליכם ילדי ישרון בשם ד' צבאות (חפצתי להציב פה sic, אך נזכרתי, כי נאוים דברים כאלה לפרק, אשר עליו תלוי המקרא “האומרים נאום ד' וד' לא שלחם”) שמעו נא לדברי אבותיכם האמונים על ברכי התורה, המסורה לנו מדור דור מאבות זקני האומה, שהיו כלם (?) זקנים, חכמים, נבונים, פילוסופים, תוכנים, חוקרים טבעים, ומה שאחר הטבע וכלם (?) ידעו את התורה, וכלם (?) עשו באימה וביראה רצון קונם; השמרו מן המעריצים את התלמוד למראה עין ומוציאים דבה (?) על הפוסקים בעלי השו”ע! בינו נא מי המה ראשי הפוסקים, אשר יצאו ללחום נגדם, האלפסי! הרמב”ם! הרא“ש הטור! הב”י! בעל המפה! ומי המה תלמידיהם? אשר רובם ככולם עסקו בחכמות חיצוניות (ומה בכך?) נוסף על תלמודם, ולא תסורו מאחרי ד' אלהיכם (?!) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, לא תשמעו לכל הדברים אשר יבאישו את התלמוד ואת השלחן ערוך, שונאיכם ומנדיכם (?) לא תאמינו (?) לאלה המחפיאים עלימו דברים אשר לא כן, כי שקר נסכם, תהו ורוח".

לפני הפרק הרביעי תלויים שני מקראות “אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה, ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעינים”, ובצדו באור הרשב“ץ “אל תען –– בעירך, ענה –– שלא בעירך”: בפרק הזה ידבר על אחד מהמבקרים ממין השלישי שזכר בפרק ג', אשר במ”ע “המליץ” “קם ויעבר קול במחנה העברים: אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה (לא זכיתי להבין) רק קול לו, קול קורא אלי מערכות הרבנים, במאמרו “נוספות לארחות התלמוד” בשנותו את טעמו ואת שמו (בהערה באר המחבר דבריו) כי בארחותיו “ר”ל במאמרו “ארחות התלמוד”) כנה א”ע הערליכסטואהן, ובנוספותיו, ר“ל במאמרו “נוספות” –– לילענבלום² והוא הוא (מאי קמשמע לן?) וכפי ששמעתי, יוסיף המחבר, (שם משפחתו הנכון (?) הוא באנדעראוו) לשנות את הש”ע, זה ספר שלחן הטהור אשר לפני ה'" (sic); על המתלוצצים על איזה אבעיות בש“ס; על שני מיני הקבלה: א) הלכה למשה מסיני; ב) חכמה שהיא מקובלת לנו מאת נח (sic); על בעל הנוספות, ויבטלהו כעפר. בסוף הפרק יתעבר על הרב החכם ר”נ קראחמאל.

לפני הפרק החמישי והאחרון, תלוי המקרא “ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי”; בפרק הזה ידרוש המחבר כמין חומר את השיר “לאסף” (תהלים נ') על המבקרים את התלמוד והש“ע (כפי הנראה, כונת הדרשן באסף על בעל הנוספות, אשר אך בעבורו נכתב המאמר הזה, כעדות הד"ר לעווינזאהן אשר תבוא הלאה) ויבאר דברי חז”ל בסוף כתובות, שגם הם הביטו ברוח קדשם על הדור הזה, על הרעפארמער, שיחפצו לבטל תורה, תלמוד, ש“ע, גם ידעו שיתיצבו יראים וחרדים לשטן להם, וזה נרמז במאמרם “עתידין כל אילני סרק שיטענו פירות”. בסוף המאמר, אחרי שדבר המחבר במאמר מחזיק 45 עמודים קטנים, על כל הענינים הנוגעים בתורת משה, בשני התלמודים, במאמרים בודדים בתלמוד, בש”ע “הקדוש”, ואחרי אשר זכר שמונה פעמים את ספרו “שרשי הים”, אשר אתו בכתובים, במאמרו זה ובעשרים ואחת ההערות, אשר עשה לו זר סביב –– יאמר: “וגם אנחנו דוברים בשם ד' צבאות (sic) ובשם יראיו, הישרים והתמימים, לכבוד התורה ולומדיה, בשם אחינו המחזיקים בדת הישנה (?) קוונא, בירח תליתאה התרכ”ט לב“ע” והתם שמו עוד הפעם “יצחק בלא”א הרב הג' ר' אליהו מרגליות ז“ל”.

מאשר מטרת כל סופר בספריו, במאמריו וכל דבריו להועיל להמון הקוראים, להביא בלבם דעות ישרות ואמתות ולשרש מקרבם דעות נשחתות, להורות לעם לבחר בטוב ולהזהירם מדרך רע –– על כן החובה עליו להיות שוה בפיו ובלבבו, כי ידבר פיו אך את אשר יהגה לבו; אם הגות לבו באמת יסודתה, אם לא –– יראו אחרים וישפטו. האמת טמונה היא ונסתרת, וכבר מאד לבוא עד תכליתה באיזה ענינים; ואם אמנם אנחנו קוראים למחשבת לבבנו, אשר מצאה חן בעינינו, בשם אמת, הנה זה אך מאשר נדע, כי מחשבתנו זאת נולדה לנו מאת השכל הישר, מפשטת מכל פניה עצמית. אין חובת הסופר לעלות שמים ולשמוע שיחת מלאכי השרת, או לעשות שאלת חלום, למען דעת את האמת על בוריה; אך את הדבר, אשר מצא אותו לאמת עפ"י מופתים נאמנים וחקירה ישרה, הוא האמת ואותו הוא מחויב להגיד לשומעי דבריו, והבקרת הנאמנה תוכיח צדקתו או משובתו. כללו של דבר: הסופר החפץ בטבת עמו, לבור להם דרך ישרה, עליו החובה להגיד להם את הדבר אשר מצא בשכלו, ברוח בינתו ובתם לבבו. גם הסופרים, המביאים חשך עלינו, המרבים הבל בקבלה ופלפולים, מכבידים עולנו בחוקים בוקים ודינים כצנינים, –– לא נוכל להאשים אותם, אם נדע כי דבריהם יצאו ממקור לבם ומדעתם הפנימית, אחרי אשר בתם לבבם יאמינו, כי האמת אתם וכי זה הוא הדרך הטוב, ואם מעשיהם אינם טובים, הלא מחשבתם טהורה!

אך על אלה ידוה לב כל אוהב אמת; על הסופרים המטיפים לעמם דברים, אשר הם בעצמם לא יחשבום לדברי אמת! על הצבועים והנוכלים, האומרים בחברת רעיהם: “המקום והזמן לא יעשו עלינו כל רושם; אחת לנו יום השבת יום ראשון ויום שני”, הלובשים אדרת קדש לעיני הקהל ויוצאים להיות מגן להבלים, אשר מצאו מקומם בספרות הדתית וכאלה! האנשים האלה ישחיתו יותר הרבה מסופרים אוילים באמת. הן כסיל יפרוש אולת, מאשר לחכמה תחשב בעיניו, וראה הקורא ולעג לו ולא ילכד עוד במצודתו; לא כן הסופר הצבוע, הוא בערמתו ידע להזהר, ובתרמית יעור עיני הקוראים ונמשכו אחריו, מבלי דעת כי בחשך ינהלם.

כל איש יודה, כי רבות השחיתו סופרים כאלה בכל דור, אשר, למטרה ידועה להם הוליכו שולל את העם. אך במה יוכלו הקוראים לדעת להזהר מסופרים משחיתים כאלה? איך יבחנו בין סופר –– בתם לבבו, ובין סופר –– למטרה ידועה? השאלה הזאת שאלה גדולה היא, ודורשת אותות נאמנים רבים, אשר על פיהם יכירו הקוראים את רוח הסופר ומגמת פניו; ואות אחר נאמן, לדעתי, אשר מצאתי, הנני נותן לפני הקוראים.

כבר הגדתי, כי חובת הסופר להיות פיו ולבו שוים, להגיד בפיו את אשר ירחש לבבו. על כן, הסופר, הכותב בתם לבבו וברוח נאמן, החושב בלבבו, כי רעיוניו המה אמתים ויוכלו להצליח את האיש אשר יקבלם, –– הנה לבו מלא רעיונות על דבר הענין אשר הוא כותב, אחרי אשר יסוד הרעיון והענין ההוא יוצא ממקור לבו הטהור; ובהיות לבו מלא רעיונות לא יחסרו לו דברים לכתוב, לא יחפש אחרי מליצות רמות ולא יתנהל בכבדות לרגלי פראזען ריקות; לא כן הסופר, אשר אין פיו ולבו שוים וכל דבריו לא ממקור לבו יצאו –– הנה לבו ריק מן הענין אשר הוא כותב וכל יסוד ורעיון אין לו, על כן יחפש אחרי מליצות רמות, ויבקש לו דברים מענינים שונים, אשר אינם נוגעים בהענין אשר לפניו, למען מלא מחסור רעיונותיו, אשר לבו ריק מהם, אחרי אשר לא יהגה ולא ירגיש מאומה פנימה!

על פי האות הנאמן לדעתי הזה יבין כל מבין דבר לאשורו, כי סופר, שמטרתו לכתוב “מאמר התנצלות נגד כותבי פלסתר ומוציאי דבה על התלמוד והשלחן ערוך”, אשר יתחיל מאמר התנצלותו בדברים האלה: “התבל ורבבות העולמים המעופפים במרחביה, הרוח או האויר או גשם הזך, הרך וכפוף, הנעלב (?) והנדחה מפני כל דומם וכל בשר; הן הוא המעטה כל נמצא אשר בשמים ובארץ; הן הוא הטוב והמטיב (?) אשר פתחו פתוח לאסוף כל נולד בחיקו, הסובל ומעלים עין מסורריו (אין כל באור למליצה זאת ואולי חסר פה החרוז “וכל מאמינים שהוא סולח סלה”) הן הוא יספוג כל ריח טוב, מצרף ומטהר, העולה לשמים שיאו, אבל ישא כמו כן את צחנת המבאישים; זבובי מות עש וסם, רקב כל דבר אשר בארץ. המון גלגלי (שלמי?) ירעימו בשמים קולם (ברוך המחבר, שזכנו לשמוע מליצה כזאת!) כגנבים (?) ועלו ובאו אל תוך כל כלי, אל תוך רבבות תאי האדם הפנימים והנסתרים מכל עין רואי; כשליט יפתח ויסגור דלתי (?) נשמת האדם (שמע מינה: שהשליט פותח וסוגר דלתי נשמת האדם!) יבוא ויצא, יצא ויבוא, ואל מקום שהרוח הולך שם ישוב ללכת, מבלי אשר ידע האדם להזהר (ממה?). בחיק הרוח ישכב האדם ינוח, ינוע כאות נפשו; על דברתו (?) יאכל וישתה, גם יעבור ארחות ימים, יוליד ויחיה, גם שאריתו אחרי מותו יצפון וישמור כבבת עינו לבל ישחק בו האפס האכזרי, יחנטהו ויפרידהו ליצורים שונים ויניעם נוע לכל פאה; יש אשר ישאיר בעמקי האדמה מטה מטה, ויש אשר ישא גבוה על גבוה בכנפי הכרוב מבלי לשלוט עליה מאומה, והיא נשמת האדם החקוקה (?) במרכבת אל שדי (מדוע לא הודיע לנו החכם המחבר, כמה סוסים רתומים להמרכבת הזאת) כמראה “החשמל” (?), –– כי הסופר המתחיל בדברים אלה, אשר אינם נוגעים לא לכותבי פלסתר על התלמוד, ולא להרבה אשר הוצאה על השו”ע –– סופר כזה לבו ריק מהרעיון היסודי, על כן לא יהגה מאומה, והדברים הנוגעים למטרת מאמרו חסרו לו, ובגלל זאת יקבץ בזיעת אפים מליצות ופראזען, אשר גם הוא בכבודו ובעצמו לא הבין אותן. על פי הדברים האלה יודע כל מבין אוהב אמת, כי מחבר כזה בצדק יתחשב בין המחברים ממפלגה האחרונה.

על פי המופת הזה, אשר הוכחתי בו כי המחבר הזה אין פיו ולבו שוים ודבריו לא ממקור לבו יצאו, כמעט למותר יחשב לעבור על כל דברי המאמר הזה, ולהראות זדון לב מחברו, אשר התנפל עלי בגלל מאמרי “נוספות” להמאמר “ארחות התלמוד”, לבקשת שומרי הבלי שוא בקאוונא; אך מאשר ראיתי בעיני שמחת עגלי מרבק בקאוונא, בקיידאן בווילקאמיר וכו' לקראת המאמר הזה, ועוד יותר משפט המו“ל מ”ע “המגיד” ש“ז נו' 35 על המאמר הזה, האומר: “החבור הזה מעט הכמות ורב האיכות (sic) וראוי הוא להתחשב בצדק (?) בין כל אלה החבורים הטובים, שנתחברו ממין הזה, להכין סעד התלמוד נגד משנאיו ומגדפיו, אשר בלא דעת ידברו, רק משנאה לעם ישראל ותוה”ק”. ואחרי המשפט היקר הזה, בא גם הרב משטאקאהלם דאקטאר לעווינזאהן, והוא כותב במ“ע המגיד נו' 42 לאמר::בימים האלה הגיעו לידי שני מכתבים, הבאים כאחד ועולים בקנה אחד יפה, להחזיק התלמוד ולומדיה (sic). החבור האחד הוא בשפת עבר, נקרא “מעוז התלמוד” כולל מאמר התנצלות נגד כותבי פלסתר ומוציאי דבה על התלמוד והשו”ע, מאת יצחק מרגליות מקאוונא. המחבר דבר (איפה?) על תכונת התלמוד ויתרון של התלמוד בבלי על תלמוד ירושלמי, ולוחם בפרט נגד כותב אחד במ“ע “המליץ”, אשר דבר סרה (?) על איזה דינים בש”ע, הקורא ימצא בחבור זה כמה דברים טובים וחדשים, כמו הפירוש על המאמר “ע”ה מותר לנחרו“³ וכדומה, ויישר חילו הלוחם מלחמת מצוה (?) נגד בחורים קטני יראה לפני חכז”ל, כבוד התלמוד (והש"ע) במקומו מונח והצעירים, אשר לצון חמדו להם –– יבושו", –– על כן בעבור שמחת עגלי המרבק ומשפט החכמים האלה, מצאתי החובה עלי להרחיב דברי על המאמר הזה, ולהראות לישרי לב, כי אך בזדון לב ובטענות שקר התנפל עלי, וכי פעמים רבות הוא מדבר דבריו, מבלי אשר ידע מה הוא דובר!

אחרי אשר ירד החכם המחבר מעל פסגת מרומי מליצותיו, בא אל “תכונת אבן השואב” (השואבת?) ומשם אל החוש הששי אשר הוא חסר ומשם אל האמונה בעקרי הדת. “המכחיש בכל אלה, יאמר המבקר הפילוסוף בצד 3, וכופר בכל, באל המיוחד ובתורה מן השמים, דומה (?) למכחיש, שאין לאבן השואב (השואבת) כת המושך ויתר סגולותיו” (סגולותיה?) והנה אם אמנם אין הדבר הזה נוגע בי ובמאמרי “נוספות”, בכל זאת אגלה את אזנו, כי היקשו הזה שקר הוא, כי עקרי הדת נודעו לנו אך על פי הקבלה, ולא ע“י החושים; וסגולות אבן השואבת נכרים ונודעים לנו ע”י החושים, לא על פי הקבלה!

בצד 6 יאמר: ע“כ ידעו (המחברים והמבקרים בפנת חקירה החפשית) כי כלנו בקיאים במעשה ידיהם של אלו. בסתר לבם יאמרו אין תורה מן השמים, ורק בפרהסיא יתראו כמאמינים בתורת משה ובתורה שבע”פ, ויתקשו באיזה מאמר מן התלמוד, או הש“ע לדרוש בהויות לקנטור, ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה”. אך מה לך ולסתר לבם? ומי בא עד משמותיך אתה? ומדעו תדין על מחשבותיהם, בעוד ידך רב לך לחבר ספר “מעוז התלמוד”, לנפץ בו כל דבריהם אשר לא בסתר דברו? אך גם בלעדי זאת האמינה לי, מבקר חרוץ, כי האומר בסתר לבו אין תורה מן השמים לא יאבה להטפל להראות קושי איזה מאמר מן התלמוד, או שגגת השו"ע!…

בצד 7, 8, חשב המחבר דברים רבים הנחוצים לידיעת התלמוד, כמו: סדר התיסדותו, כיצד נכתב, מתי נכתב, סדר הקבלה, סדר תנאים ואמוראים, חכמת הטבע והרפואה התלמודית, חילוק המחזורים (עפאכען) אשר עברו עליו, היינו, להתבונן על רוח הלאומי של אומתנו, ורוח העמים אשר ישבו בתוכם, בזמן המשנה, הגמרא, הסבוראי. והנה הדברים האלה כנים ואמתים, אך יגיד נא המחבר בתם לבבו ובאמון רוחו, אם הדברים האלה, הנחוצים לדעת לא לבד למבקר, אך גם לפוסק הלכות, –– אם נודעו לאחד מהרבנים המחזיקים בשו"ע בכל לב? ואם כן אפוא, איך נחיה על פיהם?… והנה ביסוד הזה עוד לי מלים, ויבואו הלאה במרוצת הדברים.

בצד 9 יאמר: “שהתלמוד כלו אומר אהבה ושלום לכל המין האנושי: ובהערה שם יאמר: “ולא כבעל הארחות שפקפק גם (?) ע”ו”. אמת הדבר, במאמרי “נוספות”, אמרתי שיש בתלמוד גם דברים אשר בשנאת הדת יסודתם, אך במה כח המבקר גדול להכחיש דברי בלי מופת –– לא אדע! ומה יענה על הלכות פסוקות כמו “בת ישראל לא תילד בת עכו”ם וכן לא תיניק בן עכו“ם, עכו”ם לא מורידין ולא מעלין" וכדומה. גם הגאון מ' גומפל יפה, בתשובתו על דברי⁴, (המליץ גליון 23) לא כחד זאת, רק הפך בזכות חכמי התלמוד למותר, אחרי אשר גם אני לא חשבתי זאת לעון להם, כמבואר בדברי שם.

מצד 10 עד צד 16 יכביר מלים וירבה במליצות על אדות המבקרים והרעפארמאטארים, ומאשר דבריו אלה אינם נוגעים בי, מלבד איזה פראזען, לא אענה מאומה עליהם, רק על דבריו מצד 16 והלאה, אשר שם יצא להלחם בי בפרט, בנשק של קש.

כל איש אשר קרא את שני מאמרי “ארחות התלמוד” ו“נוספות”, אשר היתה מטרתם ע“ד התקונים בדת, יודע את היסוד, אשר עליו נוסדו דברי (אם גם לא חדש הוא). וזהו: התלמוד הוא בעצמו נעשה לפי המקום והזמן ונוסדבעיקרו ברוח רעפארם; וכן לוא גם נשמר רוחו בכלליו ופרטיו בפסקי השו”ע. בכ“ז נחוץ לנו תקון גדול בשו”ע לפי זמננו ומקומנו עתה, אשר הם שונים הרבה מזמן חכמי התלמוד ובעלי השו“ע ומקומם. הפוסקים לא שמו לב לרוח התלמוד, שהוא אך רוח רעפארם, ויקבלוהו עליהם ועלינו כתושבע”פ הנמסרה למשה בסיני ביחד עם התורה שבכתב. הפוסקים, מלבד אשר לא שמו לבם לרוח התלמוד, עוד יתרה עשו, כי פסקו הלכותיהם על פי הפלפול, האגדה, הקבלה והחלומות, ולא פסקו כדברי המיקל בשל סופרים, וכאלה; אשר בגלל כל זאת נחוץ לרבנים רבים לתת לנו ש"ע חדש, אשר יאסור עלינו אך את האסור ואשר יוסד אך ברוח התלמוד!

כל הקוראים יודעים, כי לא הוצאתי דבה על השו“ע; לא אמרתי שהשו”ע מתכסה באדרת שער למען כחש, רב את ריב ההבלים בעד הבצע והכבוד, כותב מאמרים ולבו בל עמו, ומצחק בסתר שבתו על המאמינים בחסידותו, וכאלה; לא דבה הוצאתי על השו“ע, אך במופתים והכחתי את הדברים אשר זכרתי –– על כן היתה חובת האיש, אשר יבוא לבקרני ולהלחם בי בפרט, לא לחבר ס' “מעוז התלמוד”, בעוד אשר אני לא נגעתי בהתלמוד לרעה, ולא ללכת לנוע על האלדהיים וחביריו, ועל הרבנים המתקנים מאשכנז, אשר אינם נושאים פנים גם לתורת משה –– כי אם להוכיח במופתים נאמנים, שהתלמוד איננו לפי המקום והזמן, וכי חובה עלינו לפסוק הלכות מתוך הפלפול, האגדה, הקבלה והחלומות; כי בשל סופרים הלך אחרי המחמיר, וכאלה, וכי כל פרקי השו”ע וחומרותיו וחומרות כל הרבנים אחריו אינן מכבידות עלינו מאומה, וכי טובים הם מאד לפי המקום והזמן, שאנו חיים בהם עתה, ובזה הלא היה סותר את כל דברי, אשר המה נשענים על היסודות האלה. אך המחבר הצדיק הזה, אשר הזמן והמקום לא יעשו עליו כל רושם ראה למותר לדבר על יסוד המקום והזמן, ויבוא עלי במליצות ופראזען הרבה מאד, אשר תהיינה למשא על כל קוראיהן; נלחם בעד הלחש “פי פי פי”, נשען על ההבלים הזרים, שהאמין בם ר' מנשה בן ישראל, האריך להשיב לי על פרטים קטני הערך, אשר זכרתים להראות רוח בעלי השו“ע, שאינם נוגעים ברעפארם לפי צרכי החיים מאומה, ויכנני בשם “משקר, מזייף, עקש, שטיא, מלעיג על דברי חז”ל”, וכאלה; ובזה יאמר לשים לאל כל דברי!

במכתב עתי “המליץ”, יאמר המחבר החכם, קם אחד ויעבר קול במחנה העברית; אין קול ענות גבורה, ואין קול ענות חלושה, רק קול לו, קול קורא אלי מערכות הרבנים, במאמרו “נוספות לארחות התלמות” בשנותו את טעמו⁵ כו' לשנות את השו“ע, זה ספר שלחן הטהור אשר לפני ד' (sic) כו' ובזה יסיר את קדושת (?) השו”ע, לגלגל עליו ענן ואבק (?) וחשכת צלמות; ויגזר אמר, כי לא נוסד על רוח התלמוד, ויתברך בטענותיו כי עצומות הנה, עד שהרהיב עז בנפשו להרעיש את הרבנים מכסאותם (הנשמע עון פלילי כזה?) לדרוש מידם ש“ע חדש. וכאשר עברנו על כל דבריו, וראינו שאין בהם ממש (!) האמת נגיד (מי יודע?) כי היטב חרה לנו (לפני זעמו מי יעמוד?) ע”ז לאמר: איך יעיז איש אחד פרטי (הגם לזה צריכים לק"ן רבנים?) לפרסם רעיון משחת (?) כזה כו' והנה כל בעל שכל ישר, הלא יבין לאשורו, כי כל הדברים אשר הוא מגבב עלינו, הוא וכיוצא בו, כבר מיושבים הם בדרך כלל עפ“י היסודות הנאמנים אשר זכרנו למעלה פרק ב'” (צד 17).

צר לי עליך, מבקר חרוץ, כי מרוב כעסך ושפעת מליצותיך נוקשת באמרי פיך ותשכח כי לא לפני רעיך, עליזי הבליך, לבד אתה מדבר, לפני רעיך אלה אשר לא ידעו את דברי, ולא יקראו גם דבריך, ואך על פי השמועה נאנחו בשברון מתנים, בשמעם כי יצא אחד עז פנים לבקש ש“ע חדש, ובשמחת עגל שמחו, בראותם כי קם אחד השרידים אשר ד' קורא וינקום נקמת השו”ע מאת עז הפנים, אשר התנפל עליו ––, לא לפני אלה לבד הנה מדבר, כי אם גם לפני אנשים, אשר ישקלו בפלס דבריך, והראו לפני כל הקוראים את דרך התהפוכות אשר בחרת, והמלעיגים על דברי חכמים כמוך ישמחו בקלונך.

הנך אומר, כי עפ“י היסודות הנאמנים, אשר זכרת בפרק ב', בטלו כל דברי, אשר דברתי על אדות השו”ע; אך נראה נא את יסודותיך ונראה אם בטלו דברי על פיהם. בפרק ב' צד 7 חשבת עשרים דברים הנחוצים לדעת למבקר נאמן “למצוא את הפנינים בים התלמוד” והם: א) סדר התיסדותו. ב) כיצד נכתב. ג) מתי נכתב. ד) סדר הקבלה הנאמנה. ה) סדר תנאים ואמוראים. ו) סדר בנן סבוראי והגאונים. ז) דקדוק לשון המשנה. ח) לשון הגמרא ושמות המושכלים. ט) ההלכות. י) האגדות וכל מפלגותיהם. יא) חכמת הטבע והרפואה התלמודית. יב) חכמת התכונה, תקופות ומולדות. יג) ידיעת דברי הימים. יד) ביאור המקראות לפי פשטן על פי הי“ג והל”ב מדות. טו) משלי קדמונים שבתלמוד. טז) התפלות, ההספדים והשירים אשר באו בו. יז) חילוק מחזוריו (עפאכען) אשר עברו עליו, היינו לדעת רוח הלאומי של עמנו, ורוח העמים אשר ישבנו בתוכם בזמן המשנה, הגמרא, הסבוראי הגאונים עד דור הרי“ף; בזמן הרמב”ם והבאים אחריו עד הרמ“א; מחזור מפרשי הפוסקים ומצב חכמת ישראל, למודי הקבלה העיונית והמעשית, מזמן בעל התי”ט ותלמידי הרמ“א עד עתה. יח) התועליות הרבות אשר הביא התלמוד לישראל. יט) התלאות והצרות אשר סבלו היהודים בעד דבקותם בהתלמוד. כ) הליכות התלמוד, להבין דרך הראשונים בעלי מגלות הסתרים, המשניות ובריתות הקדומות ואיך השתמשו בהם מסדרי התלמוד האחרונים. אלה המה היסודות אשר זכרתי, אשר ערבת בהם גם דברים שאינם נחוצים לדעת למבקר את התלמוד, כי אם לחוקר קדמוניות, ביסוד ט”ו, ט“ז, ודברים שאינם נוגעים כלל לידיעת התלמוד, כמו מחזור המפרשים האחרונים, התועליות שהביא, והתלאות אשר סבלנו בגללו, שהדברים האחרונים האלה לא יועילו למבקר, החפץ לנתח את התלמוד ולהגיד משפטו עליו במה שנוגע לאויטאריטעט שלו עתה ולקדושתו, וכאלה. אך הנני נושא פניך לדבר הזה, מרוב אהבתי אותך, אך זאת אשאלך, מדוע לא בררת את העשרים היסודות האלה, ותזכיר רק שמם ובאמת ספרים גדולים ורבים דרושים לבררם, ובטרם בררת אותם איך תוכל לסתום בם פיות המבקרים? כן, איך לא תבוש לאמר, כי על פי היסודות האלה בטלו כל דברי, בעוד אשר בעלי השו”ע, הרבנים וכל רעיך השמחים במאמרך זה לא יאבו לשמוע ולדעת מכל יסוד בתלמוד, כי לדעתם נתן התלמוד למשה בסיני ודברים רבים אשר נשכחו חזרו חכמי התלמוד ויסדום, ותקנותיו וגזרותיו אינן תלויות במקום ובזמן והן קיימות לעולם; ולו שמע הב“י או המג”א וחבריהם את הנתוח הזה, אשר אתה מנתח את התלמוד, כאחת החכמות החיצוניות, הלא גזרו עליך נדוי; ובנתוח הזה, אשר תנתח את זמן התלמוד למחזורים (עפאכען), הנך מודה כי נוסד התלמוד לפי רוח אנשי זמנו. ובאמרך: “חכמת הטבע והרפואה התלמודית” הנך מודה, כי חכמת הטבע והרפואה עומדת עתה על מצב אחר ממצב של זמן התלמוד (ודבר זה נוגע הרבה לענין טריפות הריאה)⁶, ואם כן באת אל הרעפארם אשר אנחנו מבקשים, ואיך לא תבוש לאמר, כי על פי יסודותיך בטלו דברי, בעת אשר הם מחזיקים עוד אותם?!

“אבל, יוסיף המבקר בהתלהבותו, למען לא יתפארו עלינו (עליך?) שנית כי חסרי תשובות אנחנו, ע”כ שמנו מגמתנו הלום, להשיב על איזה מן הטענות של המערערים האחרים, ועל איזה (ומדוע לא על כלן?) מבעל הנוספות בדרך פרט, ות“ל יש אתנו חבילות חבילות (גוזמא קתני) של תשובות נאמנות(?) הבנויות על יסודי האמת והאמונה (ומדוע לא יוציאן חוצה לזכות בהן את הרבים?) ואולם באיזה מן הפרטים אשר נזכיר פה, הלא ירא וישפוט כל קורא נאמן (כן הוא, כל קורא נאמן ירא וישפוט!) כפי רוחב לבו הטהור, אשר כל הטענות כלן הן ותולדותיהן, ותולדות תולדותיהן כיוצא בהן בטלין (הגיון ישר! מתשובתו על איזה פרטים, בהוראת עצמו, יבין כל קורא נאמן כי כל הטענות בטלין) ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין (המתחיל באיזה נוסח ישן, ככל נדרי, אומרים לו: גמור!) ואין כל אפל ואין כל אבק אשר יוכל להאפיל את שמי התלמוד והשו”ע, וכאשר תעבור גם רוח קל של משפט צדק (כמשפט מבקר חכם כמוהו) כעברה ותטהר, ואוהביו (של מי?) יזהירו כצאת השמש בגבורתו".

מי מגבב מלים, שאין בהם כל רוח, כהמחבר הזה? הגידה נא, קורא מבין, איזה רעיון מצאת בכל הפראזען האלה? ובאין רעיון מה אוכל להשיב? הנני מודה בפה מלא, כי השכיל החכם המבקר הזה לעשות! הן לא מלא את הספר הזה, המחזיק 45 עמודים, בטענות על כך הויכוח, הלא לא ידע שלו בנפשו, פן אמצא דברים להשיב לו, על כן בחר לשון ערומים –– דברים רקים ופראזען, אשר תצאנה מאף כל קורא, זולתי עגלי המרבק אשר ישמחו בו ובספרו, –– ובזאת נכון לבו בטוח, כי לא אמצא מענה על פראזען ומליצות ריקות! אך, בכל זאת, למען לא יתברכו העגלים ההם בלבם, כי נסתתמו טענותי מפחד מליצותיו, הנני לענות, לפני הקוראים הישרים, על כל דבריו הנוגעים בי, ונראה מה יהיו חלומותיו!

אעבור בשתיקה על דבריו –– על אדות דברי האלדהיים, על ר' ירמיה וקבלת נח וכאלה, ואבוא אל דבריו בצד 25 הנוגעים בי, שם יאמר: א“כ (לפי דברי הר“ר יונתן ז”ל דאותן רבנן סבוראי שסדרו התלמוד בבלי הביאו בו (בבבלי) אותן סברות, שהן כהלכה, הנאמרות בתלמוד ירושלמי, ומה שראו שלא כהלכה, הניחו אותו בתלמוד ירושלמי) סרה מעתה כמו כן פליאת בעל הנוספות שהתפלא וז”ל: “לא אוכל להכחיד כמו כן את הפלא אשר נפלאתי, כי לפי עדות הגאון חיות בספרו “מבוא התלמוד” לא באו בתלמוד ירושלמי דברים מוזרים רבים מעניני לחשים וקמיעות וכאלה, כמו בתלמוד בבלי, והנה מסדר תלמוד ירושלמי הוא ר' יוחנן הנודע למאמין בדברים אלה. ומדוע לא שם דבריו בתלמוד ירושלמי, ודבריו בא אך בתלמוד בבלי, יותר ממאתים שנה אחרי מותו?” עכ“ל. פה ראינו אשר בחלקת לשונו (?) מדי עברו הטיל מום בקדשים (פה נראה חום התנור והכיריים של ביהמד"ר) והיה עד (?) מזים ומכחיש בעדותו של רב אשי מסדר התלמוד בבלי (השמעתם מימיכם, קוראים נכבדים, תואנה כזאת? אני שאלתי שאלה, והוא דן על מחשבות לבי ושופט שהיה חפצי, בשאלה זאת, לזייף את התלמוד בבלי, כאילו לא נשאלה עוד שאלה על התלמוד מזמן חתימתו עד עתה!) אבל כל דבריו בטלים ובוטלים ואין מקום לתמיהתו, שאחרי שכל (?) הדברים מן הירושלמי נעתקו לתוך תלמוד בבלי, כדברי הר”ר יונתן שזכרנו, בודאי ( sic ) התרשלו אח“כ מעתיקי הירושלמי להעתיקם, אחרי שכבר נמצאו בבבלי”.

אחרי בקשת המחילה מעצמותיו הקדושות של המחבר אגלה את אזנו, כי בזדון הוציא משפט מעוקל. השמעתם, הר“ר יונתן כתב, שמסדרי תלמוד בבלי, הביאו אל תוכו סברות בהלכה מן הירושלמי, ויוכיח החכם הגדול המבקר מזה, שמעתיקי הירושלמי התרשלו בודאי להניח את הדברים המוזרים באמונות תפלות בדברי הירושלמי; הגיון ישר והוכחה נאמנה לפי דעת החכם הזאת “שכל הדברים מן הירושלמי נעתקו לתוך תלמוד בבלי, ומה שנמצא בבבלי לא העתיקו בירושלמי” תהיה א”כ למותר העתקת הירושלמי לגמרי??

וראיה לדבר, יוסיף החכם, שגם בימים האחרונים גרעו הספרים (הסופרים?) והמדפיסים (?) כמה דברים מן הירושלמי, שהרי כמה אחרונים (?) נמצא בהם מאמרים רבים מן הירושלמי, אשר אין זכרון להם בספרי הירושלמי שלנו".

אי משום הא, מבקר חרוץ לא איריא; חדא כי מאמרי הירושלמי החסרים לנו ומובאים בפי הראשונים (לא האחרונים, אשר לא הראית על אחד מהם, אשר זכר מאמר מאת הירושלמי שהוא נעלם מאתנו, ותשכח, כי אין אנו מבני עליה, שיש להם אמונת חכמים בחכמים כמוך וגם לא בגדולים וטובים ממך, ולוא גם הראית באצבע על איזה מן האחרונים למופת על דבריך, כי אז השיבותי לך, כי נתחלף לו איזה מדרש פליאה, או זהר בירושלמי) יוכל היות, שהוא מסדר קדשים החסר לנו; ועוד אולי מקורו באיזה מדרש אשר כנוהו בשם “ירושלמי”, כאשר האריך בזה הגרד“ל במאמרו “קדמות ס' הזהר”, ואיך תביא מזה ראיה, כי בודאי התרשלו מעתיקי הירושלמי להעתיקם? אך מלבד זה, מה ענין הסופרים להמעתיקים והמדפיסים? הסופרים והמדפיסים גרעו בזדון או בשגגה, לא מטעם אחר, והמעתיקים גרעו לפי דבריך, בכונה רצויה? ואם חפצך לאמר, כי נשמטו עניני הקמיעות והלחשים בשגגה מתוך הירושלמי, ע”י הסופרים והמדפיסים, לך וראה בדברי הגאון חיות שם ותראה, כי לפי עדותו לא נזכרו הלחשים כלל בהירושלמי, הלא דבר הוא!

“ועתה, יוסיף המבקר הגדול בסאטירת בקורתו המחודדת, היש לזייף (?) את תלמוד בבלי שלנו מספרי ירושלמי הנמצאים בביה”מ דווילקאמיר? אתמהה!"

מה תאמרו, קוראים נכבדים לסאטירא זאת? אני שאלתי את שאלתי מדברי הגאון חיות, והוא לועג עלי, כי סמכתי על ספרי ירושלמי מביה“מ דווילקאמיר, ועוד מעט לו, ויוסיף “אתמהה”? אך מדוע זה לא הודיע מראש, כי יושב אני בווילקאמיר? הלא הוא שלח מחברתו זאת לגדולים חקרי לב בארצות שונות, כד”ר לעווינזאהן בשטאקהאלם והדומים לו, והם אינם יודעים, כי למדתי בספרי הירושלמי מביהמ"ד דווילקאמיר, ואיך יבינו סאטירתו?

לא למותר יחשב, להעתיק את חתימת דבריו בענין זה, הלא כה דבריו כאש: “ולדעתי הסירותי בזה ת”ל את חרפת (?) ש“ס שלנו, ויסתתמון ויתחרשון (הנה הוא מקלל!) כל פה (פת בלשון רבים וסיים בלשון יחיד!) דובר עתק בגאוה ובוז (sic), ועל השוגגים נאמר: רבש”ע כפר נא לעמך ישראל על חטא שחטאו לפניך בזלזול הורים ומורים (מה נעים היה לראות, לו צייר פה תכנית יד מכה באגרוף על החזה!) ויכירו וידעו כי קדוש הוא התלמוד בבלי לאדונינו, וכל דבריו צרופים וברורים בכור בחינת האמת והאמונה". אכן מסוגלה היא תפלה קצרה וברה כזאת, לבדוק בה את מתפללה, אם הוא מקובל או מטורף. ––

בצד 28, 29, התלהב המבקר ויציג לפנינו את גדולת ר' עקיבא בן יוסף, אשר לא חכשתי בה, ואת גדולת תלמידיו, אשר עליהם אמרו חז“ל (יבמות ס"ב) כי בחטאם מתו, ויתאר לנו איך “השמש קדרה בשחקים, וכסילים אורם לא יהלו, כן רבו קללת (קללות?) יום על יומו (?) עוררו לויתן” כו' ואחרי אשר האריך במליצות ופראזען, יאמר: “והנה הארכנו מעט בדבר הזה, בראותנו אשר בעל הנוספות קורא תגר על השו”ע, “שהוא בורא דינים חדשים בימי העמר כו' למזכרת מיתת תלמידי ר' עקיבא, אשר אחת לנו כיום, אם מתו אז בשבועות אחדים אם לא? כי אם גם לא מתו אז בשני ירחים, הלא גם אז היו היום כלם מתים?” עכ”ל. והן אמת דבר המערער הזה בנפשו, כי אחת היא לו, המלעיג (?) על דברי חז“ל, לו ולא לנו (הגם אתה בכלל?) המוקירים דבריהם וזכרונותיהם הקדושים מפנינים כמבואר” (כלומר כמו שאני מבטיח בעצמי ובטח הדבר כן גם בהלכה למעשה ––).

אך אחרי כל המליצות הנשגבות האלה, ואחרי אשר העיד המחבר, כי לא השו“ע ברא את הדינים האלה, ואחרי אשר העיד המחבר, כי לא השו”ע ברא את הדינים האלה, כי אם רבינו הטור בשם הגאונים, ואחרי אשר אמר, כי הטור לא כתב דבריו בגדר אזהרה, רק בלשון “נוהגין” (פה עור את העינים; הן לא לשלוח את בעלי השו“ע אל ארץ גזרה לעבוד שם בפרך היתה מטרתי ומגמת פני, אך להציע לפני הרבנים את דעתי, שהיא דעת כל האנשים הנאמנים עם דתנו, לא כעורים הנשענים על העורים, כי אם כרואי אור חיים ואוהבי עמם ודתם –– כי נחוץ להקל עול הדינים והמנהגים, שאין להם כל יסוד, מעל העם לבל ישוחו עוד תחתם על בלי מה; ומה לנו אם מבעלי השו”ע יצא העול הכבד הזה אם מאת אחרים? כל הפוסקים מכונים בפי בשם “בעלי השו”ע“, כי מידם בא השו”ע לנו! ומה לנו אם נכתבו הדברים בגדר דין או מנהג? עינינו הרואות, כי גם בהיות הדבר הזה מנהג, עוד לא הקל לעצמו כל איש, אשר בשם נאמן לדתו יקרא בפי הצדיקים, להסתפר בימי העמר, ואף כי לשאת אשה, אם גם יוכל היות, כי עד עבור ימי הספירה, רוח אחרת תהיה עם אחד מהמחותנים!) ואחרי אשר יאמר: “וכל מי שיש בו מדעת קונו (?) וריח פטרייאטיזמוס, יהלל את המנהג היקר (?) הזה” ומבלי שים לב גם לדבריו האחרונים במאמרו זה “שהוא דובר בשם ד' צבאות” הנני מעיז פני לשאול עוד הפעם “מה לנו לקבוע מנהגי אבל למזכרת מיתת תלמידי ר”ע, אשר אחת לנו כיום, אם מתו אז בשבועות אחדים אם לא? הלא אם גם לא מתו אז בשני ירחים, היו היום כלם מתים? ועוד, הלא חכמי התלמוד, שהיו בזמנם, וקרוב אחרי מותם, לא שמו לחק להתאבל עליהם, בימיהם, ומדוע נתאבל אנחנו עליהם אחרי שבע עשרה מאות שנה?"

בצד 30 יאמר “במאמרו “ארחות התלמוד”⁷ קרא תגר “מדוע הושם לחק לישראל לבלי הושיט חפץ ליד אשתו בימי נדותה ממנהגו של רש”י ז”ל" והנה המערער הזה לא עיין רק בתוס' שבת (י"ג) כו' אבל הרא“ש בכתובות (ס"א) כתב דמתנא דבי אליהו ראיה היא כו' אח”ו הביאו (משרתיו?) לפני N10 מהמליץ (יוסיף המחבר במאמר מוסגר) וראיתי שכבר קדמני אחר בזה, והמערער מתעורר שם לדחות הדברים בשאט בנפש (?) וכל דבריו אין להם שחר".

מה תאמרו, קוראים יקרים, לבקרת כזאת? אני הוכחתי בגליון 10 שם, שנוסחת התלמוד בבלי חולקת על נוסחת ה“תנא דבי אליהו”, ובכן אין להביא ראיה מהתנא דבי אליהו, והמבקר הגדול, אומר בלי כל מופת: “וכל דבריו אין להם שחר”. אך קול ביטול היש אנו שומעים מפיו, אך מה אתפלא על ביטולו, הלא כן דרכו בקדש בכל דברי מאמרו!

המבקר הגדול הזה, אשר לא מצא ידיו ורגליו בביהמ“ד ובמשא ומתן של הלכה ובקרת, ואשר ראה למותר לדבר על הרעפאָרם בעצמו, מאשר לא מצא מענה בענין זה, –– לא נחם בכל זאת, מחפצו להיות מחבר – וכיד החכמה והבקרת הטובה עליו, מצא דברי חריפות בענין “בני אדם החבושים בבית האסורים” שדברתי בו במאמרי, ועוד כאלה, שאינם נוגעים בענין הרעפָארם, בצרכי החיים, בתקונים לפי המקום והזמן, שאותם אנו מבקשים –– ויצא לו החבור היקר הזה! המלאכה הזאת איננה כבדה, כי בעוד שהמבקר הנאמן עמל לרדת לעומק הענין שהוא מדבר בו, ויגע להוציא משפט אמת לאמתו, כפי חוקי הבקרת ובעזרת מופתים נאמנים –– הנה המבקר החריף עושה מלאכתו בלי יגיעת נפש, כי פתוחים לו שערי חכמה, לטהר את השרץ בק”ן טעמים, לעייל פילא בקופא דמחטא, ולדבר ככל העולה על רוחו על פי שבעים פנים לתורה, שיש לכל שער ושער ממ“ט שערי בינה ולסתור ולבנות על פי פרד”ס, שבהם הוא משיב על כל הטענות שהוא שומע, והוא מוסיף עוד מדיליה חרפות וגידופים כיד העזות הטובה עליו, ויצא שמח בנצחונו!

ומאשר גם בי פגע מבקר חריף זה, המתגדר בחריפותו ובחלוקיו לעיני כל השמחים בו, לראות כי עוד לא אזלת יד מקרב אוהבי הישנות, וכי הקים ד' מושיע להשו"ע להצילהו מיד כל מוציא דבה עליו, –– הנני להרחיב דברי מעט, להשיב לו על חריפותו.

על שאלתי על פסק השו“ע, בדין ב”א החבושים בבית האסורים, שאין מביאים אצלם ס“ת, מר”א ששחרר עבדו, השיב המבקר החריף ארבע תשובות. א) שם, בשחרור העבד, קיים ר“א בעצמו מצוה, לא כן המטלטל ס”ת לחבושים לא יקיים מצוה; ב) השו“ע איננו אוסר להביא ס”ת לחבושים יום או יומים לפני הקריאה או לאדם חשוב, ושקר עניתי באמרי שהשו“ע אוסר להביא ס”ת לחבושים; ג) מקור דין זה הוא בתלמוד ירושלמי ערוך; ד) סתם אסירי כלא המה בני אדם שעברו על מצות המלך, או גנבו וכחשו ושמו בכליהם (כל הגי למה לי?) ובני אדם כאלה לרוב אינם מדקדקים במצות, וגם בהיותם חפשים אינם מדקדקים בקה"ת. ארבע התשובות האלה מחזיקים יותר משני עמודים, ואני אשיב עליהם בקצרה.

מה שנוגע לתשובתו הראשונה הנני אומר, מבלי הבט כי עלויים רבים בליטה גם הם הבדילו ככה להשיב על דברי: כי מלבד הכלל הנודע, שאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היכא דלא פשע (שבת ד' בתוס' ד“ה וכי, ומובן כי פשיעת החבושים, שבעבורה המה אסורים, אינה ענין לקה”ת), הנה החלוק הזה יעיד על אומריו, כי לא הביטו רק על חומר הדבר לא על צורתו; הן אם עבר ר“א על מ”ע מן התורה, לדעת התלמוד, (על אף המבקר שהציג על שתי המלות האחרונות סימן השאלה) להתפלל בעשרה, שאין דבר זה רק מצוה מן המובחר, מדוע לא נתיר טלטול ס“ת, שאיננו איסור מן התורה (ואולי גם לא איסור מדרבנן) לעשרה חבושים החייבים בקריאת התורה? ומה שנוגע לתשובתו השנית, אשר משמחתו ששמח בה, קרא עלי לאמר “שקר וכזב מחסהו וסרה דבר” –– הנה הוא מודה בשעורים למי שטענו חטים! השמעתם? הנה הוא קורא לי משקר, במה שהזכיר, שהשו”ע מתיר להכין ס“ת יום או יומים לפני הקריאה, ואני כתבתי, שהשו”ע אוסר לטלטל בשעת הקריאה! ובענין מקור דין זה, שהוא לפי דבריו, מהירושלמי, יאבה נא בחריפותו ובחכמתו להוכיח אמיתת דין זה מהירושלמי כמדומה לי שהפר“ח (אשר נתעוררתי עליו ע"פ דברי הרב החכם ה' פינס בגליון 25 בהמליץ, בתשובת על דברי) התפלא כבר על מוצא דין זה מהירושלמי. בתשובתו האחרונה כבר קדמהו הגאון מ' גימפל יפה בתשובתו על דברי בהמליץ גליון 23; אך אין בסברא זו כדי להשיב על שאלתי, א) כי רבים יוכלו להיות חבושים על פי איזה עלילה; ב) האם בשביל שחטא בדברים שבין אדם לחבירו חפשי הוא מהדברים שבין אדם למקום? אעפ”י שחטא ישראל הוא! כבר הורה הנסיון, שרוב בני אדם המזלזלים בתורת האדם זהירים הם המצוות השמעיות!

אחרי כל פלפוליו בענין הבאת ס“ת לחבושים לא נחה עוד דעתו ועינו צרה לראות, כי ידעתי מאמר חז”ל בברכות, ע“כ יאמר: ידעתי גם ידעתי היטב את המקור, אשר ממנו שאב את המים הרעים (?) האלה, והוא מן ההוראה המפורסמת (?) שהורה הדרשן כו' אבל כבר הכה על קדקדו הגאון חיות (שו“ת מהר”ץ סי' כ"ט) ידרשנו הקורא משם, ויראה כמו כן שבטלו עי”ו כל טענות (וכמה הן?) המערער".

מדוע ככה צרה עינך בי, מבקר נפלא! נשבע אני לפני כסא כבודך, כי למדתי מס' ברכות גם טרם נודע לי שם הגאון חיות, ובלעדו ידעתי, כי ר“א שחרר עבדו להשלים לעשרה, אך מלבד זאת, איך טחו עיניך מראות, כי גם במאמרי הראשון, גם בשני הקדמתי להגיד, כי רבות אספתי מפי ספרים? ועוד, הלא גם על דבריך אתה, בהלבנון שנה 5 גליון 33 בענין “אין הקומץ משביע את הארי”, הראה המו”ל מ“ע “עברי אנכי”, שנה 4 גליון 48, כי כבר קדם אותך הכותב בעין יעקב? אך על זאת תשובתך נכונה עמך, לאמר “הן אנכי עוסק בשקידה רבה בש”ס ופוסקים (כאשר הודעת זאת בהלבנון דם) ומי יעיז לחשדני בגניבת דברים? לא כן אתה מלעיג על דברי חכמים, עקש, משקר מזייף כו'”! אך מה תענה אם אשאלך, איך תאמר, כי עפ"י דברי הגאון חיותר, בתשובתו על הוראת הדרשן, בטלו כל טענותי, הלא הגאון חיותר בתשובתו הבדיל בין מצוה דרבים (מעשה דר"א בשחרור עבדו) למצוה דיחיד (כענין הוראת הדרשן) ואני הוכחתי ממצוה דרבים על מצוה דרבים? בכל זאת לא אקרא עליך “משקר, איש רמיה” וכדומה, והנני מוסר את המשפט להקוראים…

בצד 33 יאמר החכם הגדול המבקר “כתב הנ”ל, אחרי הטיחו דברים כלפי מעלה (sic!) להוציא דבה (עוד הפעם, להוציא דבה!) על השו“ע, וז”ל: שלחן ערוך אשר לא ייעץ לנו לאמר ג' פעמים “פי פי פי” ולרוק אח“כ ג' פעמים באחוז הלשון בין השפתים, להפר מלבנו כל מחשבה רעה (מג“א סי' צ”ח) עכ”ל. גם כאן תפס אותנו בחזקת היד לתפוש על השו“ע ברמיה (זכרו נא הקוראים, “ברמיה”) והנה לפי דבריו נמצאה הלכה פסוקה בס' מ”א לאמר ג' פעמים “פי פי פי” כו' אבל גם פה הוכה בסנורים (למעלה אמר ברמיה ועתה חזר בו ואמר הוכה בסנורים, שבאורו טעה בשגגה, ולא התעה ברמיה) ולא ראה ולא ידע רק ראשי פרקים, ע“כ עם עקש כמוהו (חזר עוד הפעם מדבריו לאמר עלי: “הוכה בסנורים ולא ראה ולא ידע”, ויקראני עקש, שבאורו: מעקש את כל הישרה בזדון) ראוי להתפתל (א"כ הוא מודה שמענהו נפתל!) לאמר לו: שטיא (התהפך עוד הפעם מ“עקש” לשטיא!) שפול לסיפיה דקרא!”

אחרי הפראזען האלה, היוצאות מפום ממלל רברבן בגדל לבב, בלי ספק יקוה הקורא לשמוע תשובה נמרצה, אשר תנוח דעתו מהבלי הלחש “פי פי פי”, על כן חלילה לי להאריך תקותו, והנני נותן לפניו גם את התשובה הנצחת של המבקר הגדול הזה, עם כל הפראזען שבה.

“ונהפוך הוא, יאמר החכם המבקר, הלא הרב מ”א בא כאן לעקור את המנהג הזה, ולשרש את הפאגאטיזמוס מקרב עמנו ישראל. והלא כה דבריו היקרים: כתוב בס' הגן לבטל מחשבה רעה בשעת התפלה יאמר ג' פעמים “פי פי פי” ואח“כ ירוק ג' פעמים, ולא ירוק לגמרי אך בדרך נחת, והלשון תהא בין השפתים בשעת הרקיקה, ובודאי תלך המחשבה עכ”ל. ואין נ“ל לעשות זה בתוך תפלת י”ח, דהוי הפסק ומי יודע אם רפואה בדוקה היא? עכ“ל המ”א. ועתה ישפטו נא השופטים האנמנים מדוע תלה ביה בוקי סריקי (?) בהרב מ“א חנם?”

כן אתה דובר, מבקר חכם! יראו נא השופטים הנאמנים, אם נראה מדברי, כי נמצא בשו“ע הלכה פסוקה לאמר “פי פי פי” ואם היה חפץ הרב מ”א לעקור את הלחש המגונה הזה לגמרי! אני אמרתי: “ש”ע אשר לא ייעץ לנו ובמובן מלת “ייעץ” לא תתחשב “הלכה פסוקה”. בדברי השמטתי מלות, “בשעת התפלה” שכתב “הגן”, אחרי אשר על זה כתב המ“א כי אין לעשות ככה משום הפסק, ומשום שאין לחש זה רפואה בדוקה. אך כל שופט נאמן, אשר ישים עינו על דברי המ”א, באמרו: “ואין נ”ל לעשות זה בתוך תפלת י“ח” יוכיח בצדק, כי הורה המ“א לבעל “הגן” לאמר עכ”פ לחש זה קודם תפלת י“ח (אם גם אז אסור בהפסק) כי לולא זאת מדוע נתן מקום לטעות בדבריו? או שהיתה חובתו לבלי להזכיר דברי בעל “הגן” כלל, או לחלוק עליהם בפה מלא ולא לעשות פשרה, לעקור הלחש מתוך תפלת י”ח ולהניחו לפני התפלה! והנה גם המבקר יודע זאת, אך בפראזען שלו, שהוא מלא כרמון, שבהם כחו גדול לבטל כל דבר שהוא חפץ בבטולו –– בטל גם דבר זה, באמרו: “ואם ישוב המתעקש לשאול בשרירות לבו (sic!), למה הזכיר המ”א את דברי “הגן” כל עיקר, לא יזכרם ולא יחלוק עליהם! הלא הדובר כאלה לא יתחשב בכלל המבקרים, ואין אתו יודע עד מה בחוקות המפרישים ע"ד הבקורת. וגם פה כרוזא קרא בחיל “אלה מבקריך ישראל!”

אך מה תענה, אם ישאל המתעקש מדוע עשה המ"א פשרה? הגם אז תענה, כי לא יתחשב בכלל מבקרים כמוך, אשר יעקשו כל הישרה, ואזניהם לא תשמענה מוצא שפתותיהם, ורק בפראזען יאבו לבטל דברים נכוחים למען התקדש, למען כפר בזה חטאת נעוריהם, למען יתקבלו בכבוד על כסא הרבנות, וכאלה? ומה נעימים דבריך “אלה מבקריך ישראל!”

אמנם, לא אוכל לכחד מאת הקורא, כי מאד קשה עלי להטפל בהבלים כאלה, אשר לבושת תחשב לי להרבות דברים על אודותם, ואשר מעולם לא היתה מטרתי במאמרי על דברי הבל כמו אלה. לא למען לעקור את הלחש “פי פי פי” ולא להתיר הבאת ס"ת לבית האסורים, וכאלה, כתבתי את מאמרי; ולא בזאת אשר יודו הרבנים, כי דברים כאלה בטלים הם, והתאמצו לעקור אותם, –– לא בזאת אתנחם על כל תלאותי, אשר שבעתי בגלל מאמרי “נוספות”. מטרתי היתה, לעורר לב הרבנים להקל מעל בני עמנו את העול הכבד, אשר שמו עלינו אלה אשר לא ידעו ארחות התלמוד וארחות החיים; ואת ההבלים האלה זכרתי, אך להראות את רוח מחוקקינו מכבידי עולנו, ואת דרכם בקדש. קשה עלי מאד להרבות דברים ולהתוכח בהבלי שוא שאינם נוגעים בחיים כאלה; אך מה אעשה, והחכם המבקר התגדר מאד אך בהבלים האלה, ועל דבר התקונים הנחוצים לנו בדת, לפי דרך חיינו, לא דבר מאומה, והקוראים הפאנאטיקים והמהבילים שמחים בדבריו; הלא כל עמל הסופרים לפקוח עיני העורים, ובכן גם עלי לסבול העמל הזה, ולהטפל בטפל כזה.

עוד כתב הנ“ל, יוסיף המחבר, וז”ל: “ש”ע אשר לא ייעץ לנו לבלי הרים ראש בעינים מביטות למעלה, בעת תפלתנו, למען לא ילעיגו המלאכים לנו" (מנ“א סי' צ”ח) עכ“ל. איברא שכן איתא שם כו' אבל כו' מצוה (?) ליישב, שמה שכתב המלאכים כו' אינו אלא בלשון סאטירע (sic!) כלומר, אין ראוי לעשות כן ויש ללעוג ע”ז, ומה שתפס הלשון הזה (הזאת?) מפני שבכל עניני התפלות מצוה להדמות למלאכים, עפ“י הגמרא הביאו הטור והב”י וקרובים דברינו להיות אמת" (צד 34).

על הדברים הקרובים להיות אמת, האלה, לא אשיב מאומה, כי גם בלעדי תשובתי, הנני שומע צחוק הקוראים!

עוד הרבה לדבר סרה, יוסיף המבקר הגדול, על הרמ“א “שהתיר לשחוט תרנגולת שקראה גברית, וכתבו שם הש”ך והגר”א, כי אף שבמסכת שבת (ס"ז) אמרו חז“ל שדבר זה הוא מדרכי האמורי, עתה ראו נא כו' הנה לפנינו ב' נוסחאות, לפי הנוסחא האחת ה”ו מדרכי האמורי, ולפי הנוסחא הב' כו' וא“כ דבר זה בתורת ספק דרכי האמורי, והלא קיי”ל ספיקא דאורייתא לחומרא ובכ“ז התירו ספיקא דאורייתא כו' עכ”ל, והנה בזה ראינו חסרון ידיעתו בתלמוד ופוסקים כו' שדיני דרכי האמורי והכשופים משתנים לפי הזמן כו' וא“כ בזמן הזה אשר אחינו העמים כו' רחוקים המה מע”ז כו' הלא נשתקעו אצלנו (?) כל דיני דרכה“א כו' ואין בכלל זה ספק דאורייתא כו' שאפילו איסור דרבנן ליכא כאן”.

כפי הנראה, הנך שמח בנצחונך מבקר נעלה! אך אפונה מאד, אם היו עיניך בראשך בכתבך זאת; הן לא על הרמ“א היתה תלונתי, אך על התומכים את דברי הרמ”א בנוסחת הרמ“ך, מבלי לחלק בין זמן התלמוד וזמננו. הלא עליהם תלונתי חזקה, איך התירו דבר זה על פי נוסחת הרמ”ך ולא חששו לנוסחת רש“י והרמב”ם, אם לפי דעתם, שלא חלקו בין זמן התלמוד וזמננו, דבר זה אסור מן התורה? הלא הגר“א, שעליו שאלתי, אמר בפה מלא על התירוץ שכתב הרמ”א בשם מהר“א (שגם הוא לא חלק בין זמן התלמוד וזמננו, ואך בזדון יתרץ המבקר את דעת הרמ“א במלתא דאיהו, הרמ”א, לא סבירא ליה) כדברים האלה: “כמה קשים דברים אלה כחומץ לשנים וכעשן לעינים לגנוב דעת המקום” ואיך סמך על נוסחת הרמ”ך, במקום שנוסחת רש“י והרמב”ם חולקת עליה? עתה, בוא נא מבקר חריף, והפיץ אור במליצות ופלפולים על דבריך אלה!

אחרי הדברים האלה שמעו נא, קוראים ישרים, יתר דברי המבקר החריף הזה בענין זה, הן הוא יאמר: “וא”ז עיינתי בס' דרכי ההוראה (פ"ו) ושבתי והתבוננתי אשר כל דברי בעל הנוספות גנובים (?) מספרי הגאון חיות ולא עיין בעצמו בספר השו“ע”. מה תאמרו לזה? הן מלבד אשר ילעג לו כל איש, באמרו: כי לא ראיתי בהשו“ע, רק בספרי הגאון חיות, כי הכל יודעים כי ספרי השו”ע מצויים ביד רוב הלומדים, וספרי הגאון חיות הם אחד בעיר ושנים במשפחה; –– מלבד זה, הנה כל דברי היו אך על דברי הש“ך והגר”א, כאשר יראה כל קורא, –– אר הגאון חיות לא הביא זכרם!

ומה שלמד זכות על הרמ“א (צד 36) על אדות מנהג השוחטים לאכול מכל עוף הנשחט בידם בירחי טבת ושבט, באמרו, שהרמ”א לא כתב זאת להוראה, רק הזכיר מנהג מקצת השוחטים, והוא מוסיף על פי הכלל הנודע “הואיל…” ואומר: “הואיל ואיתחזק (איפה?) האיש הזה למשקר (?) כו' ניתי ספר ונחזי” כו' “והנה כל עיקר ספורו של הרמ”א כו' הוא רק להזהיר שלא לערבם פן ימצא טריפות, כמו שרמז ע“ז הגאון בעל פמ”ג שם“. וזהו שקר גמור! כי הרמ”א לא הזכיר בדבריו ענין טריפות מאומה, ובודאי לא ידע כי אחרי מאתים שנה יבא בעל פמ“ג ויסכסך מנהג זה בעניני טריפות. ומה זה א”כ הזכיר מנהג השוחטים הנבער הזה, אם לא להנהיגו בכל מקום אשר לא נהגו עוד בו?

ומ“ש (צד 37) כי תלונתי על הבדל הפוסקים בין הפסד מרובה למועט, כבר הובאה בס' “דרכי ההוראה” להגאון היות בשם הגאון ר”ח, והמביאה כבר השיב עליה; כבר הגדתי כי לא היו לפני ספרי הגאון חיותר בכתבי מאמרי, וגם בהיותם אחרי כן לפני לא למדתים על הסדר, כי הגאון הזה בכל ספריו נסמך יותר מדאי על אויטאריטעטים ראשונים ואחרונים ועל הפלפול והמה יטוהו עקלקלות אל אשר יהיה רוחם, לא רוח האמת, ללכת, על כן לא יכול כל דורש האמת הערומה לקרוא בספריו על הסדר. והנה גם עתה אין עמדי הס' “דרכי הוראה” ומדברי המבקר אשפוט, כי הגאון המשיב לא הביא ראיות מן התלמוד לחזק יסוד הבדל הפוסקים בין הפסד מרובה למועט, כי לולא זאת, לא היה המבקר אומר: “ומה שתמה המערער” שלא מצינו בתלמוד חילוק בהפסד מרובה בדבר אחד “לא ראינו אינה ראיה”; אך אם אין לו יסוד אחר, זולת האויטאריטעטים שסמך עליהם הגאון חיות, כדרכו, לא אירא גם ממענהו זה, כי אין רשות להפוסקים לחדש כללים לא שערום חכמי התלמוד, ורבי לא שנאה ר' חייא מנין לו? ואם לא ראינו בתלמוד הבדל זה, ראיה גמורה היא, שהתלמוד לא הבדיל ככה!

אחרי אשר נלאה המבקר ברוב חכמותיו, מליצותיו ופלפוליו להשיב על כל ההבלים אשר זכרתי בגליון 12, יאמר: “ובדרך כלל אומר, כי בכל מקום אשר הזכירו מפרשי השו”ע איזה מנהג ע“ד הסוד מספרי קבלה כו' רק עליהם (על ספרי הקבלה) תהיה תלונת המתלוננים ובעלי השו”ע נקיים (כבר אמרתי, שלא היה חפצי להאשים את בעלי השו"ע, רק לבטל את החומרות הכבדות ואת ההבלים, יהיה מוצאם מאשר יהיה), ובכ“ז המלעיג על דבריהם בין כך ובין כך (בין מה) עתיד הוא ליתן את הדין (sic) כי מי בא בנבכי סתרי הטבע? ומי לנו גדול (sic) מרבינו מנשה בן ישראל, שהיה גאון, בלשן ופילוסוף, ובכ”ז החזיק באמונת הגלגול בתם לבבו (מנין תדע מבקר חכם, גם מחשבות איש אשר מת זה כמאתים שנה?) והביא לזה ראיות תעצומות (?!) מחכמי או“ה, ותשובה כללית כזו תספיק לכמה לצנות של בעל הנוספות, אשר מגבב עלינו דברים ומעתיקם בזיוף (שקר גמור! ואם בדבריו –– יואל נא להראות לי העתקה אחת מזויפת, אשר כל רואיה יכירו כי בזדון עשיתי זאת –– וקבלתי עלי ענש, לחדול מהיות עוד סופר בספרותנו) כרצונו”.

יחי המבקר החכם! באמונת ר' מנשה בן ישראל, הוא מבטל כל דברי!! ראוים הדברים למי שאמרם, ולא נאה ויאה להיות מבקר, ובצדק ישמחו בו כל עגלי מרבק!…

על דרשתו אשר דרש עלי (בצד 42) את השיר של אסף “ולרשע אמר אלהים”, כאילו קרא אסף את דברי, וגם הוא מתעקש בזדון מהודות על האמת, ומגבב עלי מליצות, חרפות וגדופים –– לא אענה אותו מאומה, כאשר לא עניתי לכל הדרשנים הצבועים והמהבילים, אשר דרשו עלי דרשות של דופי, מדי שבת בשבתו בימי הקיץ שעברו, בווילקאמיר, להעיר עלי חמת ההמון, וכאשר לא עניתי על כל מכתבי פלסתר, אשר נדבקו עלי בחומות כל בתי התפלה וברחובות ששה שבועות רצופים. ואם אלפי פעמים יקרא עלי “רשע, מין, מלעיג על דברי חכמים” וכדומה דברי עזות והבלים לא אירא ולא אחת מאומה. הקריאות האלה שבעו אזני לשמוע במשך יותר משלשה חדשים כמעט מדי יום ביומו מפי נערי החדרים, ונערי בית המרחץ, והיה גם הוא כאחד מהם… כי אם נאים הקריאות האלה בפי הנערים השובבים, אף כי בפי איש החותם את דבריו בדברים האלה: וגם אנחנו דוברים בשם ד' צבאות"!

באחרית דברי הנני להתנצל לפני הקוראים הנכבדים, על אשר השחתי עמודים מספר ממה"ע “המליץ” וזמן הקוראים, בדברי תשובות על מאמר מלא שקר, הבל, ורעות רוח, אשר התשובות על מאמר כזה, מן הנמנע שתהיינה מכלכלות בקרבן רעיונות חדשים וטובים, שיתענגו עליהם הקוראים. הן כל ספר וכל מאמר, אם גם הוא בתכלית הרע, מלא דברי צביעות והבלים מן הקצה אל הקצה, –– הנה למרות חפצנו הוא נספח (כספחת) על הספרות העברית, ולמרות חפצנו ולדאבון לבנו, ישחית רבות מאד; יעקש כל הישרה ישיב אחור דעת האנשים הרבים, אשר לא ידעו בעצמם להבחין בין טוב לרע, והיה לאבן נגף על דרך החיים. כלנו יודעים כי בכבדות רבה יתנהגו בני עמנו בדרך ההשכלה האמתית, אשר אין במובנה לא גימנאזיום ולא אוניווערזיטעט, לא פילוסופיאה ולא פילאלאגיע וכדומה, רק להגות דעות אמתות ולשמור אותן לחיות על פיהן; לכבד את הדת הטהורה, ולהיות להועיל לחברת האדם. אם מנקודת הראות הזאת נביט, נראה כי צדע קטן מאד צעדו בני עמנו מזמן מענדעלזאן עד עתה, ולא נשמח עם כל השמחים על האור אשר זרח לבני ישראל מן הזמן ההוא… על פי הדברים האלה, הלא מאד ידאב לב כל אוהב עמו, בראותו כי מלבד הכבדות הזאת אשר נתנהג בה יבואו עוד סופרים צבועים להסב עוד לב העם אחרונית. הסופרים הצבועים ישחיתו ביום אחד ובמאמר אחד יותר מאשר יועילו עשרה סופרים ישרים בעשרה ספרים טובים בשנים מספר. על כן, לפי דעתי, ראוי להסופרים אשר אינם צבועים, החפצים בטובת עמם בכל לב, לשפוט בדבריהם על כל ספר ומאמר אשר יצא לאור ויבוא בחזקת היד בתוך הספרות. עליהם החובה לגרש את הנחשים האלה המשחיתים בארס שלהם לבל יוסיפו לבוא בקהל הסופרים, ולהשחית עוד יותר את דעות מרבית בני עמנו, אשר בלעדיהם עוד לא טהרו למדי… הן לא אחד הוא המחבר הזה במינו, כי רבים הם המחברים הצבועים, הכותבים למען מטרה ידועה להם ולטובת עצמם, לא הגות לבם, רק חפץ לבם המלא נקלה, –– ואם לא נתאמץ לגלות תרמיתם ופחזותם, מי יודע עד כמה ישחיתו! רבים הם בעלי “בקרת הבקרת” אשר לא ידעו, גם לא יחפצו לדעת מה הם כותבים, והמון הקוראים, לפי המשפט החדש אשר היה עתה “צדיק האחרון בריבו”, יאמינו להם, והלכו אחור ונוקשו ונלכדו… על כן החובה על הסופרים, לפי דעתי, להוציא משפט חרוץ על כל ספר אשר יצא לאור, מבלי הבט אל מראהו, אם עב אם דק, ובלי הבט גם על כבוד מחברו, –– ואז יפחדו הצבועים, ולא יעוזו עוד בתרמיתם, ולא יוסיפו עוד בני עולה להטות עקלקלות את בינת העם, והאמת תמצא נתיבותיהם, וידע העם מה לרחק ומה לקרב, לבלתי לכת עוד בדרך חשך, לטוב להם כל הימים!

P.S. בגליון 41 בסוף המאמר “דברי חפץ” כתב ה' שפירא, כי שקר העידותי על הגאון ר“ח מפיליפאווי במאמרי “נוספות” כי נטה לרוב מדרך השו”ע, ובכן יתפלא, מדוע דברתו דברים אשר יוכלו לעורר מחדש ריב ומדנים על הגאון ההוא. על זה אשיב לו: הן אנכי לא ידעתי את הגאון ההוא פנים אל פנים, ורק אשר שמעתי מפי אנשי אמת אותו הגדתי, ולא בי האשם, אם כחשו לי. אך אדמה כי הוא שגה בזאת, וזה לי האות: הן מבקרי, בעל המאמר “מעוז התלמוד”, הוא יליד ארץ פולין, ובלי ספק יודע הוא דרכי הגאון הנ“ל, ובכל זאת לא השיא עלי האשמה הזאת, עם כל חפצו לבקש עלי עלילות, עד שהעיז פניו (בצד 38) לחשוב לעון לי מדוע הזכרתי את שם הגאון ר”מ מאיליא על הקלקלה, אם גם לא עשיתי מאומה, רק העתקתי דבריו מספרו “אלפי מנשה” מלה במלה! אך אם גם את ה' שפירא הצדק, בכל זאת לא בצדק התפלא עלי על תתי מקום לעורר ריב ומדנים מחדש על הגאון ההוא; כי הגאון ההוא איננו עוד בארץ החיים, ומה יעשו פתאים הולכי חשכים לו?⁸

ידיד לבי! שנים מספר הקשבת לקח מפי ודברי באו בקרב לבך, עתה הנני נפרד ממך, הנני הולך אל אשר יהיה הרוח ללכת; ­­­­­­– הנני נותן לפניך דברים אחדים, בטרם אלך ואינני עוד בארץ ליטא, בטרם אפרד ממך לארך ימים, ואולי לנצח!

ההנו ניצבים היום על שדה המערכה, ששם מלחמת הדור הישן והדור החדש; חצים שנונים וחרדות חדות תעופנה מול פנינו ואחריהם תשאירנה פצעים נאמנים, מדוים ומכאובים, עמל והוות! – מי ימנה מספר החללים, חללי בשר ורוח, אשר נפלו לרגלי המלחמה האיומה הזאת! שם אב תמים בדרכיו, מתנהל במסלת קדם, מבלי נטות ממנה ימין או שמאל, – יקוץ בחייו מפני דרכי בנו, אשר רחקו מדרכיו, וממכאוב לבו הוכח על משכבו. שם בן נחמד, טוב שכל ומהיר דעת, מתגורר בארץ נוכריה בחסר ובכפן, באין מכיר ומודע, באפס משען ומשענה, – ומגמת פניו לדרוש בחכמה, שנואת נפש אביו, אשר לא נתנו לבצע חפצו בהיותו בביתו. ושם איש הולך תם, אוהב טוב וסר מרע, חפץ בטובת עמו בכל לב ומלמד תועי רוח כינה,– הנה הוא הולך קדורנית שבע מכאובים ורגז, כי חנפי לב יקיפו עליו ראש ותלאה תחת רדפו טוב וחפצו להועיל! כאלה וכאלה תראינה עינינו מהומה ומבוכה, לוחמים ונלחמים, עושקים ועשוקים. – הן מלחמת הזקנים והצעירים מלחמת דור דור היא; מיום נמצאו עלי תבל אבות ובנים עד אשר יגוע כל בשר יחד ריב לעולי ימים עם מלאי ימים, אשר ייטב בעיני זה פגול הוא לא ירצה לפני זה; – אך בנו, בני ישראל יושבי רוסיה, היתה המלחמה הזאת למלחמת הדת, מלחמה הרת שאון ורעם, אשר לפניה ילך קטב, ואחריה – יגון קודר! ומתי יחדל השאון? מתי תשוב החרב, האוכלת אדם רב, אל תערה? אין אתנו יודע עד מה; אך פעולות הימם תבשרנה, כי קרוב קץ המלחמה הזאת, ולא לארך ימים תשלוט שלטת. הן הדור הישן חגור כלי נשק, והדור החדש שם את חכמתו למגן לו; הדור הישן יעז בעלילותיו, והחדש – ברוחו; הלא מודעת זאת, כי טובה חכמה מכלי קרב! יד העת ורוח היום עם הצעירים, ומי לפניהם יעמוד? הננו רואים את הצעירים, אשר אין בידם כלי משחית,

מתנוססים בגבורתם וידם רמה על שדה קטל! אך האם לא יבואו רעות בלבם מרוב עמלם וכבד מלחמה? אם בהנשאם על כנפי רוח העת לא ירחקו מרוח עמם, מכל טוב בו, מרחקי ארץ? הנה המסך פרוש לנגד עינינו והוא ישים להם סתר פנים; ננסה נא לגשת אליו, אולי נראה מה בעדו… התראה, ידידי, שב ממרחק בני אדם נפוצים איש לעברו, התדע מאיזה עם הם? אנכי לא אכיר מחצבתם… אך נמהרה לנוס, כי רבים בם כפירים ונמרים, אשר בהביטנו ממרחק ראינום בתבנית בני איש!… ¹)

אך מה לנו המסך, אשר בעדו אולי לא נוכל נחזה נכחות; הלא לנגד עינינו בימים האלה רבים מאד אשר הנזרו לבשת! זה ירדוף רוח כל היום ותאות לבו כל מעינו; זה יקשיח לבו מכל איש מצוק ומר נפש, כי עיניו אך לנפשו ומה לו תלאות רעהו? זה יפיר חוק ביד רמה ובכל קדש יתקלס, וישתבח בעיר אשר כן עשה; וזה יתכחש לעמו ולמולדתו ושם ישראל חרפה לו! כאלה וכאלה יעמיקו סרה בני בליעל ובשם הדעת ורוח היום ידגלו כלם… התהיה גם אתה, ידיד לבי, כאחד מהם?…

ידידי המלחמה הכבדה, השלטת בימים האלה, הנה היא לנגד עיניך, והנך רואה אותי ניצב על שדה המערכה, נלחם עם בנו הדור הישן ברב כוח, ופצעי רבים מאד… עיניך רואות זאת, אך לאשרך לא נגעה המלחמה הזאת בנפשך, כי נולדת לאב חכם יודע חיים, והוא ינהלך מישור בדרך טובה למען תצלח; אך בכל זאת הנך נחשב על בני הדור החדש, אתם תתהלך ובקהלם תבוא, ורבים בם השחיתו דרכם, היהיו למופת לך? אם יטוך בתעתועיהם ללכת אחריהם? יהיו נא דברי אלה לנגד עיניך, והיו לך לעינים, ואתה, ידידי, הט אזנך ושמע.

על כחש ושרירות לב יחיו רבים, הדוגלים בשם רוח הדרור ורוח העת; רבים בם יחלו בכחש ובשרירות חלב יכלו, ורבים יהפכו משפט אלה, המה בשרירות לבם יחלו, ואחרית דרכם – כחש. יודעי ספר כי תבוא חכמה בלבם להביט און בהבלי שוא אשר הנחילום הוריהם, יסיתום מחשבותיהם בשפק, ינע לבבם בין אמון וכחש, מבלי דעת אם להאמין בדת אמת, אשר גם היא מורשה להם מהורים משמרי הבלי שוא, אם לא? ימים רביםיפסחו על שתי הסעיפים ומלחמת שרפיהם תכבד בקרב לבם; ובאין להם מורה מבין, מבדיל בין אמת ושקר, קשט והבל, יכחשו באחרית בכל אשר לא ידעו לא יבינו, ובאין עוד פחד אלוהים לנגד עיניהם ילכו שובב בדרך לבם; – ובנים משחיתים אשר יצר לבם רע מנעוריהם, ופשעם יהי' למו תמיד למכשול

לב, כי כליותיהם תיסרנה אותם על בגדם בד', – אז מרוב עשות תועבות יכחשו בדת קדש, הנצבת להם לשטן על דרכם, ותאות לבם תנתן להם באין מפריע. זה חלק רבים בימים האלה, אין זורע לצדקה בלב בני הנעורים לטוב להם, אין מאיר עיניהם בדבר אמת להיות לנר לרגלם, ואין חונך לנער לשמרהו מכל תועבה, מפח יקוש וממרורת פתנים הצפונה תחת נפת…

אם נשים לבנו לחקר דורות קדם, אשר כבר ספו תמו, ואך שם להם בדברי הימים, – נראה, כי חפץ לבם ותאותם למשול בחזקת היד על שכניהם קראום למלחמה על עמים רבים; מלחמותם וממשלתם בארצות לא להם, מסחרם, מרכלתם וגאון שלות השקט אשר היה להם, –עוררו את לבם לחיות חיי תענוגים: רדפו שכר, יין הדליקם, השחיתו בענביהם ומרוב תענוגים שלח רזון בם, רפו ידיהם, היו כנשים. ובבוא אויב על ארצם נפלו לפניו בלא כח ויהיו למס עובד, ויפלו למשואות מבלי יוכלו קום, עד אבדם מן הארץ.

אם נכונן לחקר מעשי העמים, החיים אתנו בימים האלה – בימי הבינים, יתראו לפנינו פגרי אדם רב, נהרי נחלי דם, מוקדי אש, קטב ומות! דברי הימים ההם כתובים על ספר אך בדמי נקיים תמימי דרך, אשר עד סגורשאול בעדם לא נלאו להלחם על דרכם אשר בחנוה וימצאוה ישרה; – רבים מאד בם, הורינו זרע יעקב, אשר שפכו דמם כמים בעד דת קדשנו! מי ברא כל העלילות הנשחתות האלה? מי הפיח בעמים ההם רוח משחית לחבלי ארץ? הלא כהני און וקנאת הדת! הם הלאו תבל ויושבי בה, הם הקדירו שמים על אירופה כלה, וירשנו ארצם מדם בניה! בשלות נפש נביט על חר הכהנים המשחיתים ועל קנאת האמונה; על הכסילים אשר אבו לשים חק ומוסרות למחשבות איש ואיש ועל כל מעשי ימי הבינים. – אך, הלא תשתומם ידידי, כי קנאת הדת הנמבזה והמחבלת, קנאת הדת טרפה באלפיה ואהבת התענוגים – ברבבותיה! כל העמים, אשר שחחו תחת קנאת הדת חיים כיום הזה חיים נעימים, אך העמים, אשר התמכרו לתענוגי בשרים, ספו תמו מן בלהות!

כן הוא ידידי! רבים חללים הפילה קנאת הדת, ועצומים עוד מהם – הרוגי התענוגים. וד' אלוהים אמת, אשר חפץ להצליחנו ולשמרנו מדרך פשע וכסל, נתן לנו תורת אמת, אשר תסגור בעדנו הדרך, לבלי נוכל להכשל באהבת התענוגים ובקנאת הדת יחד!

רוח תורתנו מלא שלום, צדקה וחסד. מה ד' אלהינו שואל מעמנו? לשמור חוקותיו, למען נזכרהו בכל דרכינו, ולמען יחוש איש ישראל את קרבתו לאלהיו ולעמו, – ולעשות משפט אמת, צדקה וחסד. כי ימוך אחינו

והחזקנו בו, וחי עמנו; כי ימכר לנו ללחם לא נעבוד בו בפרך, וכי ימצא לו גואל קרוב לו – וגאל אותו; כי נקצור שדותנו, כי נבצור כרמנו, – ובאו בהם אלמנה, גר ויתום לשבור רעבונם גם הם; אם כסף נלוה את אחינו – לא נהיה לו כנושים, לא נשים עליו נשך ובשנת השמטה נשמט ידנו; אם חבול נחבלהו, לא מחבול ריחים ורכב וכל דבר אשר בו חיי איש; אם שמלתו נחבול – כבוא השמש נשיב לו, כי במה ישכב? אם יפעול פעולתו עמנו לא נלין שכרו אתנו, כי אליו הוא נושא נפשו; כי יעשה לנו איש רעה – לא נקום נקמתנו ממנו, ולא נטור לו, – כהנה רבות בתורתנו; מגמת פני כלן – אל החסד ואל הצדקה!

הארץ אשר בה בחר אלהינו לתתה לנו, לא לחוף ימים ²) תשכון, לא יבואו בה תמיד אניות סוחר, ובכן לא חיי מסחר היו חיי בני ישראל על אדמתם, אך חיי עובדי אדמה, חיי הטבע, חיי שלום ושלות השקט. המסחר יביא את האדם לדאגה, לעצבון, לאהבת התענוגים, ולחפץ לב בכל אשר אין לו; המסחר יביא את האדם בארצות שונות ויחברהו בברית עמים טובים ורעים, – מודעת דרך מרבית בני האדם, כי ימהרו ללמוד אל דרך כסל אשר תחו עינם, אך לא ימהרו לבחור בדרך טובה אשר יראו–; מאלה לא ינעמו חיי המסחר. לא כן חלק יעקב, ארצו ארץ תנובה זבת חלב ודבש, לא ארץ רוכלים, תורתנו גם היא שכה דרכי המסחר בעדנו, בצוותה לנו לבלי הלוות כסף בנשך, לבלי לננגוש ברענו, אשר נלוה לו משאת יד, לבלי יקח כל מלוה את משה ידו מיד הלוה בבוא שנת השמטה, לבלי נבוא בארץ מצרים, לבלי ירבה לו המלך כסף, זהב וסוסים; כל אלה עצרו בעד המסחר לבלי יפרץ בארץ, ועמו – גם אהבת התענוגים!

על כל דבר אמונה לא צותה לנו תורתנו, אך ספרה לנו, כי אלהים ברא שמים וארץ ומלואיהם עמם ןהוא השליט על כל היקום. כל חקרי חכמי לב בנפש האדם, בחיי הנצח, בעניני הבריאה, בדרכי האל ותכונתו, בהשגיחו על כל איש ואיש, וכאלה רבות, לא זכרתם תורתנו, כי דברים אלה לא לאמונה המה, כי אם לשכל האדם והוא ימצא נתיבותיו, וכאשר ישאהו רוח בינתו כן יגזר אומר; אם כה או כה, אחת היא לתורתנו, כי לא אמונת הלב היא דורשת, כי אם לשמור מצותיה!

כהנינו הקדושים – אך קדושתם לנפשם; לבל יטמאו למת, לבל יקחו להם לאשה זונה גרושה וחללה; לא למשול בקדושתם על העם, לא להטות רוחו לכל אשר יחפוץ לבם; כלנו זרע יעקב נחנו, בני אל חי, לא נכר בתורתנו שוע לפני דל, כהן לאל עליון – לפני איש שדה, אך עושה צדק לפני פועל און, שומר מצוה – לפני פורע מוסר. – ראה נא ידידי, דברי

אמונות לא גברו בנו, שבט מלכות או מקל חובלים לא נתן ביד הכהנים, אין מבעיר להבת קנאה בלבבנו, אין אתנו דברי אמונה אשר בעדם נשפוך דם נקיים; לא נוכל על פי תורתנו לא לאהוב תענוגי בשרים, ולא לקנא קנאת האמונה ולהלחם באנשים רבים למען יאמינו כמונו! האין זאת תורת אמת, תורת חיים?!

אל תשאלני, ידידי, לאמר: "הן ד' אלהים הוא בורא כל האדם יחד, כל הגויים בניו הם ומדוע אך בנו בחר לתת לנו תורת חיים כזאת, ומדוע לא חנן בה את ** כל העמים?** " אל תשכח, כי לא כל ארץ תכשר לחיים כאלה, אשר נוסדו ברוח תורתנו, ולא כל עם יוכל לחיות על פיה. שם ארץ שוכנת לחוף ימים, בה שפעת כל חמדה, צמר צחר, שש, משי ורקמה, – אך לא ארץ פוריה רבת תנובה היא, ובכן אך במסחר מעיני כל יושביה; ושם עם פרא החי על חרבו, חפץ להדוך עמים רבים תחת רגליו, האם המה יחיו על פי תורתנו, לרחק ממסחר, ולחיות חיי שלוה בארץ נעמה?

זה רוח תורתנו וזאת דרכה ומגמת פניה. מוסדותיה אשר היא נשענת עליהן, אך שתים הנה: כי אל אלהים חי הוא ולא היכלת; כי יוכל להשכן רוחו על בחיריו. האיש אשר אין עז לו ברוח בינתו לכחש בשתי אלה, לא יוכל עוד לכחש בתורתנו. לו שמו זאת רבים אל לבם, כי אז לא העזו להפיר את חקי דתנו, כי אז ידעו, כי לא להם הכח להרוס את המוסדות השתים האלה, אשר בהן תתמך דתנו, כי אז לא התקלסו בדתנו בבוא מבוכתם בחקרי הנפש והבריאה ודבר אמונת אנשים רבים… כי אז לא כחשו בתורתנו, בעת אשר ילא שכלם למצוא נתיבות קורות רבות אשר נזכרו בה בחקי הטבע –, כי אז השכילו לדעת, כי ספר תורתנו הוא ספר מכלכל בקרבו ענינים רבים שונים, אשר לוא נכתב בימיםהאלה, היה לספרים שונים, היוצאים מיד סופרים שונים: ספר דברי הימים, ספר חוקי ד' ומשפטיו, ספר גבולות ארץ, וספר שירים ומליצות; אך בימים ההם, נכתבו כל אלה בספר אחד, דבר ד' בו אך חוקותיו ומשפטיו! ומה ד' אלהינו שואל מעמנו? כי אם לשמור חקיו וללכת בדרכיו!

נזכרה ראשונות: שם בחברון יושב אביעזר בסכת גנו לפנות היום אחרי אשר שב משדי תנובה אשר לו, לימינו תשב אשתו האהובה לו כנפשו – בשילה ראה אותה, ותחשק נפשו בה, ואביה, הכהן הגדול, לא מנע אותה ממנו, מאשר לא ידע לחקור יחש וכבוד משפחית. לפניהם ירקדו ילדיהם הוריהם ירנינו. אליו יבואו אדם רב, פועליו – על שכרם, אלמנות ויתומים – לברך אותו על לקט קצירו אשר עזב להם: פאת שדהו, עמריו הנשכחים, אשר לקחו למו להיות בם בענים; אביונים – לקחת ממנו שלמותם וכסותם, אשר נתנו לו בעבוט; והוא, כברכת ד' עליו, ישלם לפועליו משכורתם ביד נדיבה; ישיב ברכה לאלמנה ויתום ובנדבת פיו ינחמם, כי לא מאתו לקחו קצירם, אך מיד ד'; ישיב לאביוני אדם את עבוטם לשכב בו, ויחל פניהם, להביא שנית לו את עבוטם בבקר, ילוה כסף לכל מר נפש וקשה יום ובכל מך תחזיק ידו; אלה וכאלה תענוגי בשר ורוח נצפנו לו, לבו יגיל בעשותו חסד לנדכאים, ורוחו לא חובלה מתגרת יד השפק בדברי אמונה, ואור חייו יאיר באור שבעתיים!

אלה המה חיי איש ישראל על אדמתו, אשר נתן לו ד‘, לא חיי המסחר. גם לא חיי החקר. מה חיי הסוחר? הלא שאון ומהומה! ומה חיי החקר? שפק ומבוכה! אך חיי איש ישראל היושב על אדמתו וחי על פי תורת ד’, השומר מצוה והולך תם, וכל דבר אמונת הלב לא יחריד עשתונותיו בקרבו, – חיי נעם הם, חיי אושר, אשר אין על עפר משלם בימים האלה!

קורות דור ודור יגידו לנו, כי כל ימי שבת ישראל על אדמתם, בלכתם באור ד' ובאור תורתם הצליחו דרכם, וכל הימים אשר סרו מדרכיה שבעה ברעות נפשם. הן בשמרם את דרך ד' ותורת החיים אשר נתן להם, חיו חיי נעם, ויהיו מאושרים על פי חקות עולם, מבלי אשר יוכל יקרם כל אסון; – אך הננו רחוקים היום מחיים כאלה, הננו רחוקים מחיי תורתנו, הננו היום סוחרים, דורשי חכמה ושבעי עמל ומכאובים. – לא עוד נוכל לחיות חיי הנעם אשר הכינה לנו תורתנו–אך הלא רוחה חי בקרבנו, ולפיה נוכל לכונן דרכנו לטוב לנו.מה רוח תורתנו? צדקה וחסד, התרחק מרוב תענוגים ובלי שים לב לדבר אמונות! הלא תבחר, ידידי, בחיים כאלה, ורוח תורתנו יהיה נר לרגלך בכל אשר תפנה.

ימים רבים לבני עמנו ללא-חייים בארץ, עתה יראו רבים באור החיים,כרעבים וצמאים יעטו אל החיים ברוב חשקם, ומאשר ירבו להתענג עליהם יהיו להם לזרא, והיתה אחריתם עמל ומכאובים; – גם לפניך פתוחים דרכי החיים, גם אתה תקוה לחיי אשר, – אך יהי רוח תורתנו למנהל לך בדרך החוים אשר תבחר, לבל תשבע תענוגים, אשר תקיאם באחריתך, והיו לך למוקש ולמכשול לב! יהיו נא שמורים בלבבך דברי רוענו הנאמן, משה איש האלהים, אשר דבר לעמו על אדות תורת החיים אשר נתן לנו ד' לאמר: “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; – ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך!”

דברי אמונות אל יכאיבו לבך; לא לדתנו הם, אך לחכמה ולדעת, אם יקומו או יפלו – לא תקום ולא תפול דת קדשנו אתם; – שמר מצוה והלך בדרכי מישרים והיית מאשר בארץ.

עמך, עם אלהי אברהם, גוי מעולם הוא, לו נתנה תורת אמת, חוקים צדיקים ומשפטים יחיו בם כל נוצריהם. הוא המורה האחד לכל גויי אירופא,

אזיה ואפריקה אמונת אל אחד; בידו באו כל למודי הפילוסופיאה, בראשית ימי הבינים, בכסות חשך ארץ ויושבי בה, ובידו נשמרו עד אשר באו ביד חכמי עמים רבים ויגיעו למרום קצם כיום הזה. הוא הגוי האחד, החי עוד מימי קדם קדמתה, והעת אשר האבידה כל גויי קדם לא שלטה בו לרע לו להאבידהו מתחת שמי ה'. הוא הגוי החלש, אשר היה למשחק כשבע עשרה מאות שנה, בידי גוים עריצים, כהני און, אשר בא באש, במים, בחרב, בשבי, וכל המצוקות והתלאות, אשר אך בהלך נפשנו נדמה אותן, כתומן באו עליו, ומפניהן לא שח, לא נחת, עד אשר נבקע כשחר אורו, לחיות ככל האדם, כיום הזה. הוא הגוי אשר רוב בניו יודעי ספר הם, חיים חיי החברה, שונאים כל שכרון, אנשי חמלה ורחמים, וידם לא נגואלה בדם נפש. – הלא תתגאה, ידידי, בעמך ובמולדתך, הלא תראה, כי אך גאות שקר בפי כל בני בליעל אשר שם ישראל חרפה להם!

רבות רעות בתבל, רבים אוררי יום, הבוכים על קשי יומם ובהצר להם יתאוננו על יוצר תבל, אשר מידו באו להם מכאוביהם; – הדברים האלה עתיקים; רבות עמלו חכמי ארץ, פילוסופים ומשוררים, להשקיט תלונות כל האומללים, איש לפי דרכו, וישכחו דברי נביא ה', אשר דבר לאמר: “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב!”

כן ידידי! לא מפי עליון תצא רעה או טובה, אך מפעולות אדם! לו שמר כל גבר חוקות עולם אשר נתן ה', כי אז לא ידע אנוש שבר. גם כל רעה, גם כל טובה מיד אדם לו. מרבית בני האדם יבעטו ארח עולם, אלה – תועי רוח, אשר לא ידעו להזהר; ואלה – כפירים ונמרים, פתנים צפעונים, אשר יתחרו אך להרע! מאלה תמלא תבל איד ופיד, שבר ויגון, עמל והוות, קטב ומות! שם רך וענוג מתהפך על ערש דוי, – הן לא מאפס באה לו מחלתו, כי אם מאולתו ואולת הוריו, אשר סלפה דרכו. לולא פנקוהו מנוער, לו נשמר עתה ממאכל אשר לו לזרא, מקור, משרב ומעצבון לב, – הלא התהלך בחוץ בשלום בעצמיו, ככל האדם. – שם עני אובד, נושא חרפת רעב, וחסר וכפן גורלו כל היום, עולליו שואלים ללחם, ופורס אין להם; – האם האל הטוב, אשר הכין טרף לכל חי, בכשרונותיו אשר שם בקרבו, שכח לתת את הכשרונות האלה בקרב העני האמלל ההוא? לא כן, ידידי, יד האל לא מנעה מתנותיה אלה גם מאת האובד הזה – אך הוריו האוילים שכו בעד הכשרונות האלה לבל יפותהו, חטא חטאו לחוקות עולם, על כן הנהו גוע ברעב כיום הזה! שם הולך נכוחות, החפץ להיטיבנושא קולו לעם הולך חשכים לפקוח עיניהם על דרכם – ישבע עמל ותלאה מיד מקנאים חשוכים, ינוס לאשר ישאהו הרוח, למלט נפשו מיד עריצים, ובנדודיו ימס לבו בקרבו והיה לנחל שוטף על פניו, על כל מחמדיו אשר רחקו ממנו….שם צדיק אובד בצדקו, כי הקיפוהו מרעים; שם עלם רך, כליל יופי, תם

וישר, מתהפך על ערשו, אשר בדמעות ימסנה, רוחו יעוף מרחקי ארץ, יקום ממשכבו, יתהלך אחת הנה ואחת הנה, מראהו מורה מאד, עיניו מפיקות זועה וחלחלת לב, פניו חמרמרו מבכי, וכל רואיו יאמרו בלבבם כי משגע הוא – הנה הוא יוצא מן הבית לשים קץ לחייו המרים ממות, אך זכר את אביו הישיש, אשר אך יחיד הוא לו והוא כל מחמדו בחלד, ובכאב לב וברוח חבלה ישוב על משכבו לחיות חיי יגון, להכיל בקרבו מוקדי עולם, לבלי האבד תקות האב הזקן – הנה הוא שב על משכבו, האם שב גם למנוחת לבו? לא, לא! הן כל מחמדיו, אור חייו, מקור חזיונותיו הנעימים, אשרכסו אור לפניו על תבל ומלואה, – את אהובת לבו לקחו ממנו, ואיך ינוח?! יד מי עשתה כל אלה? – יד כפירים ונמרים, יד פתנים צפעונים, המחבלים ארץ ומלואה למען בצוע בצע, למען הכבד על פני העם, למען הרע!!

רבות רעות בתבל, כלן יד אנוש בראתן… לא תתקע לידי, כי לא תוסיף גם אתה, ידידי, עליהן במשגה, הלאאדם אתה; אך היה, ידידי, אדם ואל כפיר, נמר, פתן ותנין!… הן תקלל בלבך כל פועלי און בראותך את עשוקיהם, אל תהיה בני, כאחד מהם, להוסיף שבר ויגון, עמל והוות, להוסיף אמללים שבעי רגז!…

התקוה, חלק אדם מאל, היא השמש הזורחת על חיי האדם; היא האחת אשר פיה מלא חזיונות נעם לשלוי עולם, ותנחומות אל – לקשי יום; עד יום אחרון תשעשע את האדם ברב טוב אשר תצפון לו. אשרי האיש, אשר אך ביום המות יפקח את עיניו לראות את תעתועיה, אך אוי לו לאיש, אשר בחצי ימיו תראינה עיניו, כי היתה לו למפח נפש!

עודך עלם רך, ידידי! עוד חזיונותיך מלאים אור וחיים, עוד תקותךמשהקת לפניך, כי כל חזון לבך יצא לפעלו, עוד לא דכאה תוחלתך גם פעם אחת, על כן עודנה מלאה כח עלומים, עוד עז לה לעוף לגבהי שחקים ובמעופה אולי תברא לך אהבה… ומה תעשה באחריתה, אם מרוב מעוף תפול, תמוט תרד פלאים? הינעמו לך אז חייך? אם לא חשך ישופך נצח?

רבים חללי התקוה, כי רבים הרחיבו לה חדרי לבם, בפיה נפת צופים, אשר תתהפך למרורת פתנים והיתה לזרא בקרבם, והיו מאושריה מדוכאים, ותנחומותיה וחזיונותיה – לכאב לב, ולשבר רוח.

הלא הגדתי לך, ידידי, כי כל רעת האדם ואסונו מידו לו, הלא תבין כי גם פצעי תקוה נכזבה גם הם ילדי אולת אדם, אשר תסלף דרכו. הן כל מקרה אשר יהיה בתבל נרדף הוא ממסבות בני אדם וחוקות עולם; מסבות בני האדם גם הן נרדפות הן מכחות נפשו, ממצבו ומדרכו. האיש אשר חנכוהוהוריו בדרך רעה, נלחץ הוא להגביר רגשי לבו הנשחתים על הטובים; אם

יקום רב-אונים על איש חלש אין-כח, ורוח נקמה או אהבת בצע תסערהו לעשות לו רעה, – אם על פי חנכתו ומצבו לא יוכל להגביר החמלה על האכזריות, הצדק – על הרשע, אז יפול החלש שדוד לפני; – אם קרובים מצדיקי המט-לשבר וידם רב להם, אז נלחץ העריץ לבלי לבצע מחשבתו. כהנה וכהנה קורות רבות בתבל, כלן נרדפות גם נאלצות לצאת לפעולת אדם, מתגרת מסבות האדם וחוקות עולם!

הדבר אשר יהיה בתבל, נאלץ הוא להיות, ואשר לא יהיה – נאלץ לבלתי היות; כמעט אין דבר אשר יסודו בחכלת, באפשרות, אך בלחץ והכרח.

לוא לא סלפו בני האדם את התקוה, לו לא הרימוה גבהי שמים לקוות על הדבר אשר לא יוכל היות, על פי מסבות פעולות אדם וחוקות עולם, כי אז באה תקותם תמיד; – אך הם קוו על הדבר אשר לא יוכל היות, על כן באה מבוכתם!

שים, ידידי, דברי אלה אל לבך, אל תעוף בתקותך שמים פן תפול מבלי קום; – כי תבוא תקוה בלבך, בחון נא דרכה, אם מצבך, מסבות בני אדם וחוקות עולם יוציאוה לפעלה בחזקת היד–קוה; ואם לא – גרשה מלבבך, הלא תכזב ומדוע תוריש לך נדודים באחריתה?

ידידי, קץ דברי קרוב לבוא; רבים כתבו לבניהם ותלמידיהם דברי לקח לחיות על פיהם, ובקץ דבריהם הבטיחום, כי אם יקראו בם אחת בחדש, יזכו לחיי נצח… רבים חקרו לדעת, במה יזכה גבר את ארחו להיות משכיל ף מה איפוא ההשכל? הן מודעת זאת, כי דרך ההשכל – לדרושאמת בכל דבר חכמה, מדע וארחות החיים; אך בשם “משכיל” יכונה, על דעתי, האיש השם את ההשכל נר לרגליו והולך בדרך צדקה, אשר סללה לפניו דעת ההשכל, מבלי סור מהן ימין ושמאל! על כן ידידי! אנכי לא אבטיחך, כי אםתקרא דברי אחת בחודש או אחת בשבוע, תזכה לחיי נצח… אך זאת אבטיחך, כי אם תשים דברי אלה על לוח לבך, אם תקחם להיות אור לנתיבךועל פיהם תכונן צעדיך בדרך חייך, אז תזכה לחיי חלדמאשרים, והיית גבר צולח, ובכל אשר תפנה תשכיל! –

תמו דברי אליך, ידידי! אך אשרך וטובתך, עשותך חסד ולכתך בדרך צדקה לא יתמו; שמר דרך אמת וצדקה ורעה אמונה, ואחריתך ישנה, ישמח מרחוק לב מורך הנודד האמלל, הנהדף מרוח עריצים למלט נפשו, נפרד ממך ומכל מחמדי לבו.

כ' אלול תרכ"ט

גורל מאמרי “נוספות לארחות התלמוד” לא היה כגורל שאר מאמרים בשאלות החיים, אשר לא נודע כי באו במה“ע באין משים לב להם, ודברי אשר דברתי בו לא היה כדברים אשר אין פונה אליהם; להפך, המאמר ההוא ירד חדרי בטן רבים, אשר התעוררו עלי למלחמה, ומלבד התלאות הרבות והפחדים אשר עברו עלי בעיר ווילקאמיר, בעדו, שבגללם הרחקתי נדוד, ומלבד אשר בגללו הייתי לשיחה בפי בטלנים צבועים וחסרי לב במ”ע “הלבנון” ש“ז, ובמגלה חדשה במאסף חדש הנוסד בווילנא בשם “מלחמה בשלום”, – מלבד כל אלה באה שאלתי, כי גאוני הדור שמו אל לבם, כי לא עת לחשות היא, ויתעוררו להשיב על דברי במה”ע “המליץ והלבנון”. הרב הגאון מ' גימפל יפה והרב החכם מ' יחיאל מיכל פינס השיבו על דברי בשני מה“ע האלה; והרב הגאון מ' יוסף זכריה שטערן והרה”ג מ' אלכסנדר משה לפידות ועליהם נלוה עוד מגיד אחד מכפר גירטעגאלי במחוז זאמוט השיבו על דברי בהלבנון, תשובות בלולות בחרפות וגידופים. אם יש לכנות את דבריהם בשם תשובה על שאלותי ע"ז ישפוט כל קורא דבריהם, אך על כל פנים לדעתם הם הלא השיבו.

האמנם, נודע לכל הוגה בספרותנו הדתית, כי מימות ראשוני חכמי המשנה, הנקראים בשם “סופרים”, עד בעל “פרחי תשובה” והבאים אחריו – לא באמונת חכמים נקבעה ההלכה בדור שחיו בו בעלי המחלוקת, רק על פי משא ומתן והצעת דברי הטענות והמענות בשני חלקי הסותר. אין דתנו כדת האפיפיורית, אשר כל פרטיה ועניניה מסורים אך לאבי הכנסיה, לגרוע ולהוסיף, להתיר ולאסור כרצונו; ואין טעמי תורתנו כסתרי חרטומי מצרים, הנסתרים מכל איש זולתם. תורת אמת וחקים צדיקים נתן לנו ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים, ורוחם יהיה למנהל לנו בכל דור ודור, בחליפות העתים ותמורות המקומות, וברוח זה נשפוט על כל ענין דתי וצרך האומה ותקנתה, ביחוסם אל רוח דור דור וזמנו, דור דור ומקומו, מבלי אשר נגרע אחת מכל מצות ה'; ורשות נתונה לכלנו לחקור, להעיר ולהציע דעותינו לפני חכמי הדור, מבלי להאמין בעינים עצומות ובלב טפש באיזה אויטאָריטעט; – ובכח הרשות הזה הנני להשיב דברי דין להמשיבים על דברי.

ובטרם אחל תשובתי הנני מודיע, כי ספרים רבים מספרות התלמודית, ובתוכם גם מסכתות רבות וחלקי ש“ע וספרי שו”ת הנצרכים לי למלאכתי זאת חסרים לי בשבתי באדעססא, וכי הגיעו לידי בימים האלה, בפעם הראשונה, מחברות “החלוץ”, אשר מתוכן אקח לפעמים דברי גאוני דור ודור המובאים שם במקום שהמה דרושים לי לרגל מלאכתי.

הגאון יפה, אחרי אשר חשדני, כי נטיתי במאמרי “נוספות” לדעת יש“ר ב”בחינת הקבלה", שסתרתי במאמרי “ארחות התלמוד”¹, ואחרי אשר כתב עלי, שנהגתי “מנהג אוהבי הנצוח לבחור מתלמוד מאמרים יחידים, המתעים מארחות התלמוד בכלל” והבטלים באלפי מאמרים אחרים, מלבד מה שאין עדותי מכוונת למתבונן במאמרים ההם במקומם, ביחוסם להקודם והמאוחר – מבלי הביא כל מופת לדבריו בענין כזה שבו הוא נותן אותי למתעה בזדון לב, – (המליץ ש"ע נו' 23) אחרי כל אלה יבוא לתשובותיו העקריות.

על אשר שאלתי על הפוסקים הלכה מדברי אגדה, שאין למדים ממנה, לפי הכלל הנודע – ישיב, הגאון יפה, שתי תשובות: א) הלא ראינו כי בעלי אגדה מקשים מאגדה להלכה; ב) כי בירושלמי דפיאה חשב שלשה דברים, שאין למדים מהם: הלכות, אגדות ותוספתות; וכמו שאין להחליט, שאין למדים מן ההלכות והתוספות כי אם במקום שהן נגד התלמוד, כן הוא בלי ספק גם באגדות, שנזכרו יחד עם הראשונות, והוא תומך דבריו אלה בדברי הגאון חיות.

אך שתי התשובות האלה אין בכחן להטות שכמנו גם לעול האגדות. התשובה הראשונה בטלה מדברי על אדות הפלפול שבתלמוד, שאין מביאים ממנו כל ראיה וכמו שהוכחתי במאמרי “נוספות” ועוד אוסיף לזה ראיות במרוצת דברי במאמר זה; ותשובתו השנית גם היא אין לה יסוד, כי מלבד שהפוסקים מן ההלכות והתוספתות היו אחרי חתימת התלמוד, שהם אויטאריטאטים שאין אנחנו משעבדים להם – מלבד זה עוד לא נודע לנו, אם באמת פוסקים הלכה מן ההלכות והתוספות. לדברי הרשב“ם במס' בבא בתרא ק”ל: מלת “הלכה” באורה, שאם נאמר במשנה על איזה תנא: “והלכה כדבריו” שאין סומכים על פסק זה, ולדברי הר“ש מקינון (הובאו בשל“ה במאמר “תורה שבע”פ” ובקצור כללי הגמרא שסביב “מבוא התלמוד” לר"ש הנגיד) הנקרא בתלמוד בשם “תוספתא” אין זה מה שאנחנו קוראים בשם “תוספתא”. ודברי הגאון חיות אינם מספיקים, כי נודע לנו דרך הגאון הזה, אשר פחד מקנאים שנפל עליו וחופש בעלי האסיפות בברוינשווייג שבימיו הסבו לו לדבר דברים, שבעבורם חשדהו הגאון שי”ר (כרם חמד חלק ששי) בתככים והתחסדות, וסמך יותר מדאי² על אויטאריטאטים אחרונים (וכמ"ש גם במגלה עפה) שעל האמונה בם אנחנו דנים. ובלעדי זה אשאל את הגאון יפה ויורני, במה כח האגדות גדול לפסוק מהן? הלא אין בהן לא מהמדות שהתורה נדרשת בהן להלכה, לא סייג וגדר, לא תקנה וגזרה, ולא דבר הנאסר במנין ודרך אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא?!

על שאלתי על המפלפלים לתרץ דעת הרמב“ם, שלא פסק לטהר בספק אם קדמה בהרת לשער לבן, כדברי הקב”ה ורבה בר נחמני, יאמר הגאון עלי: “לא התבונן בארחות התלמוד ושבילי ההגדה בינה הגיונית כאחד הפוסקים אשר התעולל³ בהם, ולא ירד לסוף דעתם”. ויבאר דבריו אלה, כי בכל משלי עם ועם, מלבד המוסר הנלמד מתוכם, שהוא מטרתם, מלבד זה נכיר בם טבע הברואים, שהם המדברים במשל; וא“כ גם בציור אגדה זאת, מלבד הכונה הנודעת להם בספורם זה נכיר, כי היה דעת החכמים ממשלי המשל הזה, בשומם הוראת ההלכה לטהר בפי הקב”ה, שלו יתייחסו כל תכלית האמיתיות שנוכל לצייר, ובפי רבה, היחיד בנגעים – שבאמת היתה שומה בפיהם, שההלכה בספק זה הוא טהור באין כל ספק. ואם אמנם דבריו אלה מושכלות הם, אך הרמב“ם לא חשב כזאת, כאשר תעיד הוראתו, וגם המקשים על דבריו, שבפיהם ישים הגאון את ההתנצלות הזאת, לא כן ידמו, כי לפ”ז אין מקום לתשובתם אשר השיבו בעצמם על שאלתם. ובאמת נוכל לאמר, כי לא מצד היות הלכה בספק הזה לטהר יחסו דין הטהרה להקב“ה, כי אם מאשר לא אבו ליחס לו ית”ש הוראת הלכה לטמא.

מה שנוגע לדברי הגאון שי“ר, ודברי לתרץ דבריו, שלא קבלם הגאון, לא אתוכח עמו, מאין לי ראיה ברורה המכרחת אמתת דברי שי”ר. ומה שהתאמץ לדחות דברי שאמרתי: “התלמוד הוא אספת דעות שונות כו' על כן נמצאו בו דעות מתנגדות גם באמונת הלב כמו בהלכה” – לא אדע מה בצע להגאון בדחית דעה אמתית כזאת? האם יאמין, כי כל חכמי התלמוד היו שוים בדעותיהם, דבר שהוא נמנע בטבע אנשים שונים? האם יכחיש הגאון במחלוקת שמואל ור' יוחנן באיכות ימי המשיח⁴ (ברכות ל"ד) ובמחלוקת החכמים, אם היושב בתענית נקרא קדוש או חוטא? (תענית י"א) האם לא נאמר לר' חנינא בן תרדיון: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר מן השמים ירחמו? (ע“ז י”ח) האם לא אמר ר' אבהו: שכינה במערב (א"כ האל נמצא מחוץ לעולם) ודעת רב ששת, שהשכינה בכל מקום (כדעת האומרים שהאל מלא כל העולם, ואין מקום ריק ממנו) (בבא בתרא כ"ה) וכאלה נמצא למאות? ומה שאמר, כי הוספתי במוסגר תיבת “טבעית” שלא נמצאה בגמרא, הנה לא מלבי הוספתי זאת, אך מפירש“י בשבת (ס"ז) שם, ומדברי “המורה” ח”ז פל"ז, שהביא בעצמו.

על מה שנלחם הגאון בעד בעל שה"ג ושאר הפוסקים מחלומות – אין כדאי לדבר בזה… עוד יאמר הגאון: “גם מהלומת האגרוף אשר העבירו בחלקת לשונו בלעג, מוזכר במדרש “קהלת” ומנהג קדום ומפורש טעמו” – והנה אין חפצי להתנצל על לעגי זה, – אך זאת אבקש מכל אשר יאבו להשיב על דברי, כי לא יבואו עלי בנשק מדרשים ומנהגים קדומים. באה העת לשפוט על כל דבר ביסודו, ברוחו ובטעמו, לא להקדיש כל הבל בעבור זקנתו. לא יאות לנו להקדיש כל מורשת קדומים באשר עתיקה היא, כאשר לא נוכל לבטל את הדת בשם המאה התשע עשרה; לא כל הנעשה והנחשב במאה התשע עשרה יסודתו ברוח השכלה ודעת ולא כל מורשת קדומים נקדשת בקדושת הדת!…

על אדות טלטול ס"ת לחבושים, כבר השיבותי במאמרי “מגלה עפה”, מה שיש בו די, לענין לא-רם כזה.

“ובכלל הנני מגיד לו, יוסיף הגאון, כי דברי המאמר הזה בעיני כמביא בירור מאמתת הדבר על סותרו ומצדקת העדים על שקרם, כי ממאמרים אחדים בודדים ומקוטעים שמצא לו וקרא להם בשם “ארחות התלמוד” ירצה לברר, שכל דברי התלמוד דחויין ורק ע”ד החידוד והפלפול, וגם סוגית הגמרא שחקרו להלכה וקבעום רבנן סבוראי והגאונים, שהיו סמוכים להם, כמו השאלתות ובעה“ג ודומיהם הרי”ף והרמב“ם, ומאז דרכם זה נמסר לנו לדור דורים, ועם כל זה יאמר בפה מלא, כי הוא רק לחדד ולא לקבוע הלכה ובכן יתפלא הגאון עלי, איך ע”פ דברים כאלה קראתי מלא רועים לתקן את הדת ולהקל על השו"ע?

אם אמנם רבים כזבים דברו עלי רוגנים ע“ד מאמרי “נוספות”, וחושבי שקר בווילקאָמיר הוציאו עלי דבה, כי בו כתבתי להתיר תרנגולת צלויה בחמאה ולעקור שבעה נקיים, והסוחר הזקן רא”ק, אשר עמד לפנים לימיני, כאשר הודעתי בהכרמל (שנה ששית גליון 20), ואשר נהפך לרודף לי, לבקשת חתנו החריף הצבוע (ששניהם קראו מאמרי ההוא, וימצאו בו דברי הנו"ב על אדות דם טוהר ויאמתו על כן גם את הדבה האחרונה) הוציא פסק הלכה, כי בני פסולים הם וחשש נדות חלה עליהם – הנה ראוים הדברים למי שאמרם, כי נאוים דברי שקר בפי חדלי אישים; אך לשמוע עלילות כאלה מפי הגאון ר' גימפל יפה – לא קויתי מעודי! יואל נא הגאון להראות המקום, שבו כתבתי שכל דברי התלמוד דחויים ולא נאמרו רק ע"ד הפלפול, ואם לא – הלא יתן תודה כי מכלל כעסו בא לידי טעות, וממנה – לחשוד חשד של חנם!

לא על התלמוד אמרתי שאיננו רק לחדד, כי אם על הפלפול שבתלמוד, ודברי חזקתי שם במופתים; ובהיות הדבר הזה לא לרצון לפני רבים, ויסוד גדול להתקונים שעל אודותם אדבר, הנני להוסיף מופתים מספר על אמתת המשפט הזה.

חלק גדול מהלכות שהיו נהוגות בישראל וממעשי יום יום באו אל תוך התלמוד, הנן מהלכות מדינה, כאשר כניתי אותן במאמרי “מדרש סופרים”. הלכות מספר מהן אזכיר עתה, כמו: איסור מקח וממכר בשבת, קידושין בשטר וביאה וכו', דיני שליחות, פרטי עניני עבד ואמה, קניתם ומכירתם, תולדות הנזיקין לארבעה האבות הנזכרים בתורה, חזקה בשלש שנים, ורוב דיני ממונות.

בהמיר עם את מצבו בתקופות מאות שנים ובשנותו את דרכיו לפי חליפות העתים ותמורות המקומות שהוא חי בהם – בהכרח יתרבו צרכיו, פרטי מחסורי חייו ומפעליו; ובהיות העם ההוא שומר תורת אלוהיו ונוצר משפט האדם, בהכרח יתרבו השאלות הדתיות והשאלות הנמוסיות, לפי רבות צרכיו ומפעליו, והחכמים המנהלים את העם, בבוא לפניהם שאלות כאלה, מחויבים לשפוט עליהם ברוח התורה וברוח המשפט המגין על כל איש לבל יהיה כרמש לא מושל בו. אם תבוא לפניהם שאלה, אם המסחר והוצאת המשא מבית לרשות הרבים למכרו אסור בשבת כעשית מלאכה, אם לא? הנה המה יענו, כי בהיות מטרת הדת לתת מנוחה ביום השבת לעם, אין הבדל בין עבודת מלאכה ועבודת מסחר. אם ישאל איש את השופט, אם חייב הגנב לשלם תשלומי כפל בעד הגנבה שנמצאה בחצרו? הנה יענה, מבלי אשר יצטרך לדרשת “המצא תמצא” (ב“ק ס”ה), כי אחרי שמה התורה ענש על הגנב לשלם תשלומי כפל, איך יפטרהו החצר? הלכות כאלה ישימו ראשי העם וחכמיו לפני עמם ברוח דת וברוח משפט; יתקנו להם אופנים לקדש על ידם אשה, בלי ג“ש “קיחה קיחה משדה עפרון” או “אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ויצתה והיתה איתקש הויה ליציאה” (קידושין פ"ק) כי אין הקידושין בעצמם, וכ”ש אופני עשיתם, תכלית הברית שבין איש לאשתו; הקידושין הם דברי הברית וההסכמה של שני הצדדים, ובאופן שיהיו לא יצאו מכלל הסכמת שניהם; ורק להשוות את כל אנשי האומה בדבר הנכבד הזה מצאו החכמים נכון לפניהם לתת לאופן מעשה הקידושין אך שלשה דרכים. הדרך הראשון היה נהוג גם בימי הושע הנביא (הושע ג') אך גם בזמן התורה קנו אשה בכסף. מהיות אז הבת כמקנת כסף לאביה – היה הרשות בידו, למכרה לאמה ולתתה לאשה לכל אשר יחפוץ בו, כעדות המקראות “וכי ימכור איש את בתו לאמה, (שמות כ"א) “את בתי נתתי לאיש הזה” (דברים כ"ב), לא שכן היה חפץ התורה, רק לא אסרה הדבר, ותניח את המנהג הזר הזה לנוהגים בו. בהיותם תחת ממשלת הפרסים, שבהם משל האב אך על הבת הקטנה, לא על הבוגרת, כי היא, הבוגרת, קבלה בעצמה קידושיה (כעדות הרב החכם יה“ש בהחלוץ ח”ז צד 42), חדלו גם חכמי ישראל לשלול הרשות והחופש מאת הבוגרת, ושלטון האב על הנערה, שנהג בין הפרסיים, נשאר בתקפו גם בעמנו; וכן באו לנו עוד דינים בענין זה ממבט שפל זה, לא ממקראות התורה, כאשר לא בא להם דין אפשרות השליחות, שאי אפשר לחיות בלעדיו – מאות הח' שבמלת “ושלחה” שאיננה יתירה… הדרך השלישי כנראה נהג גם בזמן התורה (ע“י דברים כ”ב י“ג, כ”ב א') והשטר הלא היא תעודת ההסכם בכל דבר. וכן עניני קנית עבד, שפחה ואמה ומכירתם ושאר ההלכות אשר זכרתי, אשר כל מבין דבר לאשורו יאמר, כי הם תולדות הזמן, הצרכים ושנוי המצב לתקון העולם; לא תולדות המקראות ע”פ דרשות ואסמכתות רחוקות, שנאמרו לסבה אשר כתבתי במאמרי “מדרש סופרים”. הלא נראה כמה עמלו האמוראים בדחוקים רבים, למצוא מלאכת העברת ד' אמות בר"ה במשכן (שבת צ"ז), וחזקה שלש שנים – במקרא (בבא בתרא), ואך אחרי אשר היה כל עמלם לריק, תלו את הראשונה בהלכתא, והאחרונה – בסברא. מכל אלה נבין, כי הפלפולים הרבים והארוכים, שנאמרו בתלמוד במקומות שונים על דינים כאלה, לפי דרשת האסמכתא שעליה נתלו – אינם רק על דרך החדוד!

האמנם המאמינים בפלפול לא ישובו מאמונתם הבלתי נכונה הזאת ע"פ דברי אלה; ולהפך, מפלפולי התלמוד יוכיחו להכחיש דברי; על כן הנני מזכיר לפניהם פלפולים שונים במקומות שונים בתלמוד, אשר כל מבין יכירם כי למותר הם ואינם רק פלפולים.

הפלפול הראשון שבתלמוד⁵ יציג לפנינו משא ומתן זה: “ממאי דהאי “ובא השמש” – ביאת השמש והאי “וטהר” – טהר יומא, – דילמא ביאת אורו הוא, ומאי “וטהר”? טהר גברא? אמר רבה ב”ר שילא: אם כן לימא קרא “ויטהר”; מאי “וטהר”? – טהר יומא; מגמת פני הפלפול הזה לפרש את הבריתא הנזכרת שם (ברכות ב'), וזה צורתה: “ובא השמש וטהר” – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו לאכול בתרומה". הבריתא הזאת מפרשת את המקרא כפשוטו, שמלת “וטהר” היא לתשובת התנאי, ומוסבת על האדם הטובל (לא על היום שאיננו נזכר במקרא, מלבד שאין הפעל “טהר” נרדף בשום אופן עם פעל “עבר”) ומאשר בסוף המקרא ההוא נאמר “ואחר יאכל מן הקדשים” (ויקרא כ"ב) שלדעת התנא הכונה בזה על תרומה, יצא לו הדין שזכר. עתה יאמר נא כל בעל שכל ישר, מה טיבו של פלפול זה?

“הפת שעפשה כיון שרבתה מצה, מותרת” (פסחים ז') והקשו ע“ז בתלמוד, ממשנת “מעות שנמצאו” והשיבו תשובה שאיננה נכונה לפי ההגיון; אך באמת אין שני דינים אלה דומים, כי הפת לא תוקח בכל יום מן התבה עד תומה, ותוכל להשאר בתבה גם מהיום הראשון עד היום האחרון, ע”כ הולכים בזה אחר הרוב, אך שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום, ע"כ נאמר “קמאי אזלי והני אחריני נינהו”.

“הכא במאי עסקינן כו' חסורי מחסרא והכי קתני” (שם ל"ז) כל זה למותר הוא, כי בעמוד השני נזכר תנא מסייע לריש לקיש.

במחלוקת ר“א ורבנן בעירוב חמץ בדרשת “כל” (שם מ"ג) נודע כי יש דורשים מלת כל על כלל הדבר, ויש דורשים אותו על כל שהוא ממנו (סנהדרין ע"ח), ומאשר נאמר “כל מחמצת ידרשהו ר”א גם על כל שהוא, כלומר, בתערובות, ומאשר אין במקרא זה ענש כרת, יאמר ר”א שהאוכל תערובת חמץ עובר בלאו; והחכמים ידרשהו על כלל המחמצת, ואין להם מקור לאיסור לאו בתערובות, אך המקרא “כי כל אוכל מחמצת” לא יוכל גם ר“א לדרוש מקצת אוכל, וע”כ ידרשהו גם הוא לרבות את הנשים; והדרשות לנתחמץ מאליו ולחלב חולין, אינן רק אסמכתות שאין צורך להן. ובזה תבוא נכון מחלוקת ר"א ורבנן, מבלי אשר נצטרך אל הפלפול הארוך שבתלמוד, שהניח מקום לבעלי התוספות להוסיף עוד פלפול.

“שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי” (ב"מ ב'). ברור הוא, באין כל ספק, שבאור משנה זו הוא כמו שבארה⁶ הרב החכם יה"ש (החלוץ ח"א במאמר “שגגת התלמוד” סי' ח') שהרישא כלל, והשאר – פרט המבאר את הכלל הקודם לו, וזה שיעור המשנה: שנים האוחזים בטלית, וכל אחד מהם יאמר “אני מצאתיה” הדין כן: אם זה לזה אומרים “כלה שלי” אז נשבעים שניהם וחולקים; ואם זה אומר “כלה שלי” וזה אומר “חציה שלי” אז שניהם נשבעים ואחד נוטל ג' חלקים, ואחד – רביע. וכל איש ישר הולך בשכלו ובהגיונו, ודה⁷ כי כן הוא באמת כונת המשנה, והתלמוד הלך בזה בדרך פלפול.

במס' סנהדרין (נ"ט) הקשו על האומר שאדה“ר נאסר באכילת בשר, מבריתא האומרת, שהנחש קנא באדם, בראותו כי מלאכי השרת צלו בעדו בשר, והשיבו: התם בבשר היורד מן השמים; וחזרו ושאלו: ומי איכא בשר היורד מן השמים? והשיבו: “אין, כי הא דר”ש בן חלפתא כו'”. מה יאמר ע"ז כל נבון, האין זה רק לחדד ולפלפל?

“ודילמא תרי גברא דהוו שמיהו עורבים? כו' א”ל: איתרמאי מילתא דתרווייהו הוי שמייהו עורבים?" (חולין ה') גם תינוקות של בית רבן יודעים, כי שמות עצם פרטים, לא יבואו בה' הידיעה ובלשון רבים, האין זה אך פלפול?

רוב פלפולי התלמוד נשענים רק על הדרשות, ובאמור הדורש, כי תנא פלוני למד הלכה פלונית מאות או ממלה יתרה (אם גם איננה יתרה מאומה), הנה יסובבהו המקשה בפלפולים: “ואידך? והאי לכא הוא דאתא? ואידך הא מנא ליה?” וכדומה, והמשיב ימצא לו מקראות אחרים והלכות חדשות להביא דעת כל אחד מבעלי המחלוקת על מקומה בשלום; ובהיות שכבר הודו כל חכמי לב וגדולי ישראל, שרוב הדרשות אינן רק אסמכתות – בהכרח יודו, כי גם הפלפולים הנשענים עליהן אינם רק לחדד את התלמידים.

ומלבד כל אלה, הנה כל אשר קרא גברי הרב החכם יה“ש במאמרו “שגגת התלמוד” בהחלוץ, ודברי הרצמ”פ בספרו “דרכה של תורה”, אשר השכילו לבאר את דברי התנאים בבאורים נחמדים, אם על פי שיקול הדעת, או על פי נוסחאות שמצאו בירושלמי ובתוספתא, במקום שחכמי התלמוד הבבלי עמלו לפרשם באורח רחוק ובהכנסת פיל בנקב המחט, – האיש ההוא, אם גם לא יודה רק על העשירית מדבריהם, שאין מקום לנטות מהם, יודה, שדברי האמוראים הבבלים לא נאמרו רק לחדד, ולא לאמתה של תורה. וכל איש המכבד בלבבו את התלמוד וחכמת חכמיו כמוני יאמר, שהפלפול לא נאמר רק לחדד את התלמידים, שהקשו על כל משמע אזנם, ורבותיהם הסתירו את האמת תחת לשונם, לסבה ידועה להם, וישיבו להם לפי שיטתם, בבטחם כי ימים יבואו ורבתה חכמת התלמידים, והבינו בעצמם את האמת –, אם גם יורה על ידי זה, כי לא בצדק פסקו האחרונים להלכה מתוך הפלפול – מאשר יאמר, בחפצו להצדיק את הפוסקים, כי באמת חשבו האמוראים את הפלפול לדבר אמת, מבלי שים ע ללב, כי בזה יכסה קלון עליהם, בהאמינו כי מבלי דעת את האמת התמכרו לפלפולים מעוקלים…

ודעה זו לא חדשה היא, וכבר אמר הרי“ף: “האמוראים מתרצים לפעמים עקרים של פסקי הלכות, ואין לסמוך עליהם, שאינן אלא חדודין ואוקימתות בעלמא” (סוף פ“ה דיבמות, וע' ריש פ”ג דשבת), ור' טוביה בר”א אמר: “והלכה זו שאמרו חז”ל אינה עיקר וגם הפירושים כדעת התלמוד אינם עיקר ואין בזה כלום" (פסיקתא זוטרתא פ' צו)⁸ והרמב“ם בפסקיו נטה פעמים רבות מן הפלפול, וכמ”ש ב“נוספות”. – ואדמה, שהדברים והמופתים האלה דים להוכיח, כי אין להורות הלכה מן הפלפול.

במרוצת דבריו יתפלא הגאון עלי על אמרי, כי אם לא נמהר להקדים פני הרעה, יוכל להיות כי יצלח ידי שואפי אך דרור להרוס כל קדש, – לאמר: “ומלבד תמהון מאמר האומר פן יסתרו אז אחרים היהדות נסתור אנחנו בעצמנו עתה, מלבד זה, הנה הוראת השו”ע שהיא ע“פ התלמוד (על זה אנו דנין!) נמשכת לנו יותר מאלף שנים, ומזמן שקמו המשנים בפפד”מ ובברונשווייג עוד לא עברו שלשים שנה וכבר זקנה הוראתם בעיניהם“. ואני לא אבין דבריו, הן אם יצלח ביד שואפי דרור חפצם הלא לא ישאירו לנו שרש וענף בדתנו, ואם אנחנו נסתור בעצמנו עתה, נסתור רק החומרות והסייגים שכבר בטל טעמם ובדת קדשנו לא נגע לרעה; ומה בכך אם נצטרך באמת לתקן בכל שלשים שנה תקנות חדשות בדברים שהם חוץ לדת קדשנו עצמה? הן דרכי תורתנו דרכי נעם הם ואין בה דבר אשר יעיק על העם כלו ועל איש פרטי, שאיננו חפץ ללכת בשרירות לבו, – מבלי אשר נוכל למצוא תקנה לזה ברוחה ועל פי דרכה, כפרוזבול והדומה לו. דורות יעבורו, מאות שנים יחלופו ותורתנו תשאר בתקפה ובטהרתה, אם אך נתאמץ להסיר מקרבנו כל דבר הבל, המכסה אור זהרה ומועיל להותה; אך הסייגים והמשמרות מדוע לא ישתנו בחליפות כל עת ועת? גם חז”ל תקנו תמיד תקנות חדשות ובטלו פעמים רבות את הישנות, ומימות ראשוני הסופרים עד זמן קרוב לרבינו הקדוש הננו רואים רעפאָרם תמידי, אשר פשט צורה וקבל צורה, מבלי אשר הביא מאומה נזק גם לאחת ממצות תורתנו! ומה ענין שינויי המשנים בברוינשווייג ובפפד"מ, המשנים בסדרי התפלה ובנוסחאותיה, שאין דברים כאלה מוכרחים בתגרת מחסורי החיים והזמן, ויושבים במקום שאיננו דורש תקונים נכרים לעין, בהיות רוב יושביו שובבים משובה נצחת, מחללים שבת בפרהסיא ומאכלות וביאות אסורות נעשו להם כהיתר – להתקונים אשר על אדותם אדבר, תקונים אשר יהיו ברוח התלמוד לטובת עמנו בדרך חייהם ולמשמרת לדת קדשנו?

האמנם, יודע הגאון הזה, כי לא יצא ידי חובת משיב במאמרו זה, עוד לא ענה על שאלותי ביסוד התקונים, הבנויים על חלוקי בטולי הגזרות אשר זכרת⁹, במאמרי “ארחות התלמוד”, ועל היות חומרות וסייגים רבים שלא נגזרו במנין, ומנהגים שחסידות יתירה הולידתם, שכל אלה הדברים מותרים בהיתר ב“ד אם גם קטן, אם במנין, ואם שלא במנין; לא השיב על דברי אלה מאומה, ורק בהערה, ישען על דברי התלמוד בפסחים בענין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, והעלים עינו, לתמהון לבבי, מדברי בגליון שהזכירו בהערתו, ששם הוכחתי מדברי התלמוד והתוס' שם, שאין מסוגיא ההיא כל ראיה לאסור לעשות תקונים דרושים – יודע זאת הגאון הזה, ועל כן בקש מאת הרב החכם ה' פינס למלאות דבריו, ולשאול אותי שתי שאלות: א) מה ראיתי על ככה, אשר לא חפצתי להטות דעתי אל האמת, כי אם הטיתי את האמת לדעתי? ב) איך איש כמוני, שאיננו מורה הוראה, מגיס דעתו בגזרת משפט הצעה לבוא במחתרת על הבתים אשר כל בית ישראל שומרים אותם ולקחת למגן בעדו נשק הלעג והצחוק? ואם אמנם ה' פינס לא שאל אותי את השאלות האלה, הנני לענות עליהן: א) האמת הברורה נסתרת מעיני כל בשר, וכל דעה דתית המתהלכת באמצע, מבלי לנטות אל הקצוות, אין מופת ברור עליה, אם ההרגל והאמונה באויטאריטאט עודם פועלים עליה ומקיימים אותה, או באהבת החופש יסודה, וכמו שהגאון חושב את דעתו לאמתית, כן אנכי עמדי גם אני, ומי יחשוב זאת לעון לי? ב) מה בכך אם אינני מורה בעניני הדת, כמו בכל דבר חכמה ולמודים, ואני לא הוריתי הלכה למעשה, אך בקשתי מאת הרבנים להשיב על דברי, ומלבד זה ברור בעיני שהשו”ע איננו לפי רוח התלמוד ולפי צרכי החיים ההוים, וכי הדת, או היהדות איננה שלמה, כמו שהודה גם ה' פינס בתשובתו על דברי בהמליץ ובהלבנון (גליון 13 ש"ז), ולא בלעג וצחוק באתי על דיני השו“ע, רק במופתים ובראיות לקוחות מן התלמוד, ורק על דברים מעוררים צחוק, כלחשים ואמירת ויהי נעם, וגם זה לא בשפת התולים ומחפץ בלצון, רק מסבות אשר העבירוני בחזקה את הגבול שהייתי צריך להגביל לי בסגנוני. נרדף אנכי מיום נפקחו עיני, וקנאים עריצים מררו חיי על לא חמס בכפי וכחש בלבבי, והרב האב”ד מווילקאמיר, אשר פלפל עמדי פעמים מספר ויכבדני בתחלה שמני אחרי כן לשמצה, הפריד ממני כל אוהב ורע, שמני לשחוק ולמנגינות בפי כל בני בוז ובלי שם. ועל מה? התמהו כל ישרי לב: על מצאו עמדי ס' “שירי תפארת” ושני חלקי “כרם חמד” האחרונים אשר שרפם באש, ועל יסדי בית לאסוף שם ספרי תורה וחכמה, כאשר הודעתי בהמגיד (שנה י' גליון 22), וכאשר היו באמת בבית ההוא גם רבים ספרי שו“ת ושיטות הקדמונים! רבים באו בשנת תרכ”ח להכתב בספרי הזכרונות בערים רבות – והנה שקט, אין פרץ ואין צוחה בבואי אני לעיר מולדתי להכתב שם – ויהי ריב ומדון, מהומה ומבוכה שלשת ימים בבית הקהל; ועל מה? האם על דברים העומדים ברומו של עולם? לא, רק על חפץ ראשי העיר לשנות שם חניכתי! תלאות רבות נשאתי מכאובים חדשים לבקרים, אשר לא פה המקום להזכירם לפני הקוראים, אשר לא באו לשמוע קורותי,–על לא חמס בכפי! יעידו נא כל אויבי בווילקאמיר, כל דוברי אמת בם, יקומו נא ויאמרו כל אבירי הלב אשר אמרו להצמית חיי בימי הקיץ שעברו ובאפם הארור הסבו בנדודי אשר אשבע עתה, – יקומו נא כל אויבי אבירי לב אלה ויענו בי, אם פרצתי גדר לעבור גם על איזה איסור קל מעודי? אם הרשיתי לעצמי לעבור גם על איזה חומרא מבעלי השו"ע ונושאי כליהם גם בעת אשר כל בני העיר והסביבות לה החזיקו אותי לאפיקורוס גמור? ואחרי הדברים האלה אשאלך אישי הגאון, אשר אכבדך בלבבי, אם גם הרשית לעצמך לקרוא אותי בשם “נבל” בטרם ידעתני, – אשאלך לשים יד אל לב ובאהבתך את האמת ובאהבתך את כל האדם תשפוט, אם בצדק מררו את חיי גם טרם נדפס המאמר “ארחות התלמוד” וישימוני כמו דוה ורואי נדדו ממני? אם בצדק ובישר הסבו לי פעמים רבות חסר וכפי אשר חמתם שתתה רוחי גם בעת כתבי את המאמר “נוספות”? ואחרי כן תשים אשם נפשי, על אשר יצאתי מרוח הסבלנות, ומרוב שיחי וכעסי התמלטו ממני דברים חדים ולעג על דברים שהם דברי הבל באמת!…

המשיבים עלי בהלבנון, מלבד הרה“ג מראסיין, קראו דרור לעטם ומבלי שים לב אל חקי המוסר שפכו עלי בוז, השביעוני חרפות אין חקר, וישימו עלי עלילות דברים לא ידעתי שחרם. האמנם יש לאל ידי להשיב להם חרפתם שבעתים אל חיקם; אך מה אעשה, ואני אינני רב ולא גאון, ודברי חכמים אשר אמרו (יבמות י"ג) על ב”ש וב“ה: “אעפ”י שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו כו' שאהבה וריעות נוהגין זה בזה¹⁰, לקיים מה שנאמר: “האמת והשלום אהבו” – יקרו בעיני. אין אני לא צורבא מרבנן, אשר אורייתא קמרתחא ליה, ולא ת”ח הנוקם ונוטר. יודע בצרת עמנו אנכי ולבי נשבר בקרבי לראות את המצב השפל אשר רבנינו עומדים עליו במוסר ודרך ארץ ואינם יודעים כי האמת איננה נקנית בחרפות וגדופים, והויכוח לא ישובח בהבוז והקלון אשר יתערבו בו. ובבנותם בחומת הדת לא שמו לב לדברי רז“ל: גדולה הונאת דברים יותר מהונאת ממון, כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים ואין לו חלק לעוה”ב (ב“מ נ”ח), החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צ"ז) ואלפי מאמרים כאלה; – אך חלילה לי לשית לב לדברים כאלה, והנני לפנות אל יסודי טענותיהם.

הרב הגאון משאוועל, אחרי הרבותו חרפות וגדופים, כנהוג, ואחרי שימו עלי עלילות, כי אחשוב בלבבי להכות את התלמוד לרסיסים, ואחרי שהוא מבטל רצונו מפני רצון אחרים לענות לי ומעורר גם את שאר הגאונים, אשר לא אבו בראשונה לענות לי, מדעתם אותי ואת שיחי (שאין לי יד ושם בין המשכילים אוהבי החפש, כאשר באר בעצמו, מדעתו כי אין בי מגרעת אחרת) שיבטלו גם הם את רצונם, לענות ולהשיב על חלומותי ודברי, למען ישימו גם השונים בדעותיהם אל לבם לבלי שמוע לדברי רוח, וראו בני עולה כי אין שומע להם, ולא יוסיפו להוציא את רוחם כו' והתורה והחכמה לא תצורנה אשה את אחותה (מליצה שגורה בפי כל בעלי הקצוות) וכמאמרם ז“ל, – אחרי כל אלה, יאמר ההפך מדברי הרב ר”נ קראחמאל בזיוף האגדות שהבאתי, ולהפך ממה שהוכחתי שיש אגדות בתלמוד, שגם אז לא האמינו בם כל שומעיהם (כבוד הלבנון גליון ל“א ש”ע), ויחשדני ששניתי בהעתקת דברי הרב זקש בהתחיה, ויאמר עלי שנסמכתי עליו כעור על מנהלו להטעות אחרים (ושני הדברים האלה ללא אמת הם, כאשר נוכח אח“כ בעצמו, וכמ”ש בגליון ל"ה שם) וישיג גם על ה' זקש (כבוד הלבנון ל"ב). ואני אין את נפשי לבוא במלחמת הלהפך, גם אין עלי אחריות הרב זקש, שכל דברי בענין ר' יוחנן וריב“ל לקחתי ממנו, – כי הרב ההוא יוכל בעצמו להשיג מעליו השגות חלושות כאלה, אם אך יאבה; כן למותר אחשוב לדבר עוד הפעם על דברי הגרצ”ח אדות הלחשים שלא מצאו מקום בירושלמי, שהגאון הזה ישער (כה“ל גליון ל”ג) שלא היתה כונת רצ“ח כי אם על היותם מעטים בירושלמי, בעוד שהרצ”ח בעצמו אמר בספרו שם, שלא נזכרו הלחשים כלל בירושלמי, וכמ“ש במאמרי “מגלה עפה”, כאשר למותר אחשוב לענות על דבריו (כבה“ל ל”ד) אשר אמר שם, כי דברי ריב”ז “והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא” כפשוטם הם, כאשר יודע הוא כמה ספורים נפלאים ממין זה, לא כאשר כתבתי אני, כי ריב"ז דבר זאת בחומו בהגיעו עד שערי מות!

כן לא אוסיף עוד להתוכח ע“ד שאלת הכ”מ על פסק הרמב“ם בספק אם קדמה מהרת לשער לבן, אשר הגאון המשיב הזה לא הוסיף דברים ברורים בזה יתר על דברי חותנו הג', אשר כבר השיבותי עליהם במאמרי זה, – אך זאת אודיע, כי הגאון המשיב הזה המחשדני בזיוף בדברי הר”ש זקש, שנה את דברי בהעתקתו למען יוכל ללעוג עלי. הן הוא יאמר: “והנה באמת כבר העלה בעל הנוספות בשם מונה”ז, “כי אגדות רבות באו בתלמוד מיד מעתיקים בימי הגאונים שונאי חכמי התלמוד וכתבוהו בגליוני התלמוד כמ”ש בכ“ח הששי שיש בב”מ הוספות רבות מאוחרות כמו שאמר הריטב“א בב”מ ג' ולפ“ד כל העמוד הראשון בב”מ פ“ד והספור ממיתת רבה שם פ”ו נוספות מאוחרות הן; פתח באגדות ומסיים בראיתו כדרכו (?) גם מהלכות“¹¹. אך לו העתיק דברי באמונה, לבלי ערב דברי הרנ”ק עם דברי שי“ר, לא היה מוצא מקום ללעוג עלי; הלא כה דברי: “…וכתבום בגליוני התלמוד– ומאשר לא למדו אז בימי הגאונים הראשונים את האגדות, באו האגדות הנזכרות בתלמוד מבלי משים על לב. (פה כליתי להעתיק יסוד דברי הרנ"ק, והפסקתי בנקודה מפסקת) וככה כתב גם הגאון ה' ראפאפורט בכ”ח הששי (צד 276) והביא בשם הריטב”א שיש במס' ב“מ הוספות מאוחרות רבות (ריטב“א ב”מ ג') ולפי דבריו כל העמוד הראשון בב”מ פ“ד מראשו ועד סופו, והספור המבהיל ממיתת רבה בר נחמני (ב“מ פ”ו) נוספות מאוחרות הן, וברב כחו הראה רבות כאלה בתלמוד, ויתן אותות לדבריו”. עתה על מה ילעג הגאון? הן אני לא ערבתי הלכות ואגדות יחד, רק הגאון שי“ר בדבריו שם, ואותם העתקתי, אולם במה שדחה הגאון המשיב ראית ראפאפורט מדברי הריטב”א עוד לא מלא חובתו, כי הרבה שם ראפאפורט ראיותיו מבלי לסמוך על ריטב"א לבדו.

הנני פוסח על דברי הגאון בגליון ל“ה, על “אין למדין הלכה מאגדה”, כי על דבריו בעצמם הנני קורא “אין למדין מאגדה!” – ועל דבריו בגליון ל”ו, שבו יכין את נפשו למלחמתו הכבדה, באמרו: “עד הנה דברי תשובתי על מה שהתוכח עמנו בעל הנוספות בענין האגדות, ומכאן אקהה את שיני המתחכם, אשר הוא אמת אינו יודע לשאול (ואישתמיטתיה לפי שעה, שהאינו יודע לשאול אינו נידון בהקהת השינים, רק הרשע, ואולי על כן עוד שיני שלמות ת"ל!) כו' באמרו, כי השו”ע לא נעשה ברוח התלמוד“. כן אפסח על דבריו בגליון ל”ט בענין טלטול ס“ת, שאין הענין בעצמו שוה להאריך בו, וכאשר כתבתי במאמר זה, ואבוא לגליון מ', שבו דבר הגאון על אדות תרנגלת שקראה גברית. אך טרם אבוא ליסוד דבריו, הנני להעתיק דברים אחדים מהם. בהגיעו אל הרמ”ך, שעליו סמך ההמון לשחוט תרנגלת קוראת גברית, לדעת הש“ך והגר”א, יאמר במוסגר “ולא כמו שהעתיק בעל התוספות “מהרמ”ק”, באשר שונא הוא לו מתמול שלשום“. צחוק עשה לי בדבריו אלה, על מה אשנא את הרמ”ך? האם עשה לי רעה? האם קרא עלי אספה להרע לי? או שפך עלי בוז וקלון, חרפות וגדופים מרבה להכיל בהקירכענצייטונג העברי “הלבנון”, בעת אשר באמת איננו שונא ואויב גם לאנשי האספה וגם להחורפים, ומדוע אשנא להרמ“ך? אך טעות הדפוס נפלה בזה, ונתחלף האות ך' באות ק', הדומים בכתב הנהוג, כאשר נדפס שם במאמרי בגליון ההוא גם “הש”ק” תמורת הש"ך.

והנה בעקר הענין כבר בררתי שאלתי (גליון 4 ש"ז), כי לא היתה על דברי הרמ“א והנוהגים כדבריו, רק על הש”ך והגר“א, אשר סמכו על נוסחת הרמ”ך, להקל כנגד נוסחת רש“י ורמב”ם באיסור דאורייתא; אך מה שכתב הגאון המשיב, כי דבר זה יוצא מתורת ספק, בהיות הלכה כבתראי, לא אבין דבריו. הן הכלל הלכה כבתראי, לא יתכן רק במקום ששיקול הדעת מכריע ועל כן נסמוך על האחרון, שראה דברי הראשון ולא ישרו בעיניו, אך לא בשנויי נוסחאות בענין שהוא למעלה משיקול הדעת, כענין דרכי האמורי שהיו בימי חז"ל, אשר אך מפי הנוסחאות נדעם, ולא תועיל בזה הכרעת השכל!

הגאון המשיב הזה, אשר שם מטרתו, לבלי השאיר לי שרש וענף (כמליצת כותב הפאסקוויל בלבנון ש"ז, 5, 4) מכל דברי, היה למליץ יושר גם למנהג התשליך, ומאשר לא אובה להשחית דיו ונייר להתוכח על דברים העומדים בתכלית השפלות – אחרת אשאל: הן כלנו מודים, כחפץ כל היראים, כי התשליך והכפרות וכאלה, מנהגים יפים ונאוים הם וגדול הוא התשליך יותר ממצות תקיעת שופר, ושקולה הבאת כפרות כנגד התענית ביום הכפורים; כלנו מודים, שיש למנהגים אלה רמזים וטעמים יקרים בנגלה ונסתר, והם חכמתנו ובינתנו, ובהם נתפאר; אך מדוע יהי' מקום למנהגים אלה בשו“ע, הכולל חובות כל איש ישראל, כדברי הגר”א המפורסמים? מדוע לא נבור כל המנהגים היפים והטובים, כתשליך וכפרות, לשים להם מקום במשנת חסידים לבד, והיו לנו כשתי זוגות תפילין לרש“י ולר”ת, אשר אין זאת חובת כל איש פרטי, רק חפץ המהדרים; ואם יאבה איש חסיד ללכת לקיים תשליך, להכות כפרות ולהכות גם את המן שלש פעמים בכל יום, מר“ה ועד יוה”כ ומיום כפורים עד ר"ה, לא ימחה איש בידו, – אך מדוע נעמיס דברים כאלה על כל העם, להיות חובת כל איש? הטרם נדע, כי בעיני ההמון יחשב לאפיקורוס האיש הממאן להתנהג בכמו אלה? הטרם נדע, כי הקדושה הנתונה למנהגי הבל כאלה גורמת מחלוקת ופירוד לבבות על בלי דבר? הטרם נדע, כי רבי הדקדוקים במנהגים טפלים ובחסידות יתירה מגבירים יותר מדאי את הדמיון, ומחלישים בזה את ההרגשה, בבוא האדם לחובות הלב?!…

בגליון מ“א יאמר הגאון המשיב: “עוד כתב: “דעת לבנון נקל עפ”ז גם על דברי אגדה שאינם נוגעים לדין כו' ועניני גלוי אליהו, אשר נאמרו מאז בתלמוד, שקר וכזב הם ואך חרשי משחית בדום בלבם, כי מאן סליק לעילא ואתא ואמר עכ”ל, אם כי לא העתקתי כל החרופים והגדופים הנאותים אליו, וכל רוחו הוציא כסיל, אבל גם מהמעט הזה תראו ותכירו את המלגלג הזה, ואולתו תקרא בקול, כי לא ידע בתלמוד אף לא כאחד מהתינוקות באמרו “שאינם נוגעים בדין”¹² וכמה הלכות למדו מאליהו, כמו בעירובין מ”ב. אלה דברי המשיב בהעתקה נאמנה אות באות. אך לא כצעקתו הבאה עלי כן היא, כי הגאון העתיק בזיוף את דברי, למען יוכל לתת שמי לשמצה, כי יאמינו אלה אשר יקראו דבריו, כי כתבתי על חכמי התלמוד שהם חרשי משחית ובדו שקר וכזב מלבם; אך לא כן כתבתי אני, וזה דברי בהערתי: “עפ”י הדברים האלה, אשר נאמרו גם על דברי אגדה שאינם נוגעים בדין, דעת לבנון נקל¹³, כי כל הסופרים אשר בשמים יסודם כו' ועניני גילוי אליהו, אשר נאמרו מאז מעולם ועד עתה – הנה הנאמרים בתלמוד מאגדות דמיונות הנה; ואשר בפי אוהבי נפלאות – שקר וכזב הם ואך חרשי משחית בדום מלבם, כי מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" יראו נא הקוראים הישרים, איכה כתבתי אני, ואיך העתיק הג' המשיב את דברי – וישפטו; אך מה שנוגע ליסוד דבריו, באמרו “כמה הלכות למדו מאליהו, כמו בעירובין מ”ב" אגב חורפיה לא דק, כי שם בעירובין לא למדו להלכה גם דין אחד מאליהו ואך המפלפל רצה לשפוט בפלפוליו? שם שאלת השואל, אם יש תחומים למעלה מעשרה (עירובין מ"ג) אם לא, מאיזה מעשה נסים שחפץ לתלות באליהו, ולא עלתה בידו, ומה שנוגע לעיקר גילוי אליהו, הנני מודיע למהבילים שהרמב"ם באחד ממכתביו, הנדפסים בקובץ תשובותיו, כתב, שאליהו הנביא מת, והוכיח זאת מאשר נאמר: הידעת כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך (מלכים ב' ב' ושלון לקיחה באורה מיתה, כמו שנאמר: הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ"ד).

לא אדבר על דברי שי“ר בטעות גוי, כי מלבד שאין אחריותו עלי, הנה אין בזה כל תועלת, אחרי כי גם הגאון המשיב “מגלה סוד (?) כי טעות גוי אסור בזמן הזה לכ”ע” ומי יתן והיה כן גם בהלכה למעשה… כן לא ארבה דברים על אדות שנאת הדת, שהגאון ברוב אהבתו לחז“ל, הכחיש טציאותה¹⁴ בתלמוד (כה“ל גליון מ”ג) אחרי שלדעתו (גליון מ"ד) הטעה באמת שמואל את הנכרי. האמנם נודע שהלשון היא קולמוס הלב, ובכן יוכל להעיד החזיון במס' ע”ז (ב') בדרשתם ז“ל אדות הסוכה שיעשו אוה”ע לעתיד לבוא ואחריתם בה, ודברי האומר: ולא היא אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא כו' וסבר לא איגלי ליה (שבת קכ"ט) וכאלה – על אמתת דברי. מלבד זה, הנה דבר זה הוא בטבע האדם לשנוא את שונאיו, ועל כן לא יכלו גם חז"ל לבלי שנוא את מציקיהם ורודפיהם מבלי לתת להם מנוח; ושנאתם אל המינים, יהיו מי שיהיו, נכרת במס' שבת (קט"ו) ואיש לא יכחיש בה, ומי יאמר שהשנאה אל המינים איננה שנאת הדת? ותשובתו זאת, המלאה חרפות וגדופים עלי ועל כל זעומי נפשו אשר הוא חפץ בקלונם, וקריאותיו לי בגליון ההוא בשם “המן הצורר”, “אויב ישראל” – האם אינן כתובות בשנאת הדת (לדעתו שאני ממהרסי הדת), שהוא מכחיש מציאותה בחכמי עמנו? האיש הדובר שלום לכל עם בפיו ובלבבו, הוא איש אשר הסבלנות לו למנה, ובכן לא יצרור גם את אחיו בני עמו, אשר לבבם פונה מדעותיו; והאיש אשר יאבה כי כל בני עמו יאמינו כמוהו, ויבזה ויחרף את השונים ממנו, אין לו סבלנות ובאין סבלנות הלא יש גם שנאת הדת.

בענין דעות מתנגדות הנמצאות בתלמוד, שהשיב ע“ז הגאון (בגליון מ"ד) כבר דברתי במאמר זה. ומה ששאל הגאון, מדוע שמתי מאמר רז”ל “המינים לא מורידים ולא מעלים” לסותר לדרך ר“מ וריב”ל, אשר לא אבו גם לקלל את המינים, ולא ישרו בעיני דברי התוס' (ברבות י')¹⁵ שהבדילו בין עושה מעשה לעצמו ובין מטריח את הקב“ה כביכול? – אענהו, כי המביט על צורת הדבר ולא על חומרו לא יקבל מענה זה, ואשר התפלא על אמרי, כי נמצא בתלמוד דברים נוטים להגשמה, הלא יודע הוא מספור ר”י, שהקב“ה נענע לו בראשו (ברכות ז'), ושתי הדמעות שהקב”ה מוריד לים (שם נ"ט); תפיסת הקב“ה לירבעם בבגדו (סנהדרין), תגלחתו של סנחריב (שם), משחק הקב”ה עם לויתן (ע"ז) וכאלה, הנוטים להגשמה. גם נודע שרבני צרפת היו מגשימים גמורים, כמו שהעיד הרמב“ם ושיער הרמב”ן והביא הבדרש"י במכתביהם המפורסמים, ורבים מהם חשבו את מי שאיננו מאמין בהגשמה למין, ובלי ספק באה להם דעה כוזבת זאת מפשטי איזה אגדות בתלמוד, הנוטות להגשמה.

בגליון מ“ו הכחיש הגאון מציאות הלכות לקוחות מן החלומות בשו”ע, ולא שם לבו לשני הדינים אשר ציינתים במאמרי, והם: מקום ברכת המוציא (או“ח סי' קס”ז א') ואופן החזקת הלולב ביחוס אל האתרוג (שם סי' תרנ“א י”א), אשר בעל הב“י סמך בזה עם חלום הרקנטי, מבלי אשר למד דין זה מדברי הגמרא כהר”מ בן חביב, בספרו “כפות תמרים”. – אך רב לי לדבר בענינים כאלה, כי מלבד שלא לכבוד יחשב לכל איש אשר נפקחו עיניו מעט להוכיח שפלות החלומות וכיוצא בהם, מלבד זה, הנני דואג לבלי יהיו דברי למשא על קוראיהם, על כן לא אדבר גם על אדות הטענות אשר טען הגאון הזה (בגליון מ"ז) להציל כבוד הלחשים וההבלים, אשר זכרתי במאמרי ורק טענה אחת אציג לנס.

על לעגי להלחש “פי פי פי”, שהביא לנו המ“א להנצל ע”י ממחשבות זרות, יאמר הגאון: “והנה כאן באמת לא ידע פירוש המלות בפשט הפשוט, וכמ”ש בחקי חיים מחתן המ“א כו' שהיא ראשי תיבות פלטי יוסף, וכעת כו' ועתה מי לא יודע כי אין בזה שום לעג גם לפני המתחכמים; כי בודאי כן הוא ( sic ) שהזכירה באנשים כאלה שכבשו יצרם בתמידות ומשלו ברוחם מועיל הרבה להכניע לבבו לקחת מוסר, לקבל הטוב מאתם וכאשר להיפך הזכירה באנשים בלתי מועילים (?) גורם ( (sic ההיפך”. ומה יקרו הדברים האלה, באמת שיחת חולין כזאת צריכה לימוד.

“ובנידון המניעה ממאכלי בשר בשמונה ימים באב, שלא נזכר בתלמוד, יוסיף הגאון בגליון מ”ח, באמת אמרו מפורש כו' דמשחרב ביהמ“ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כו' אלא משום דהוי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כו' ראוי מהדין (?) לאסור בזמן מועט כזה משנכנס חדש אב, שמפורש שממעטין בשמחה מדינא דגמ' וכדאמרינן בעלמא אין שמחה אלא בבשר”. אך אין מענה כזה מסוגל לענות בו נפשותינו, אחרי אשר בפירוש התירו זאת בתלמוד!

על שאלתי מדוע לא נסמוך על חכמי הטבע במקום שאין אנו בקיאים בבדיקה, הודה הגאון, שבאמת סומכים על חכמי הטבע גם בעניני כרת ויגיד כי המורה בענינים כאלה יתאמץ למצוא אופני היתר מבלי שיתנגד למה שקבלו על עצמם להחמיר; אך לבלי לתת לי צדק יאמר, כי “מצד שאין הכל בקיאים לשער וקרוב לבוא למכשולים, על כן קבלו על עצמם חומרא, והניחו על עיקר הדין”. אך אנכי לא אדע עוד מדוע לא נסמוך על חכמי הטבע, במקום שיש בידם לברר את הנעלם מאתנו?

והנה יודע הגאון הזה, כי אחרי כל פלפוליו הנאמרים בשבעה עשר גליונות (מלבד מה שהוסיף עליהם בהלבנון ש"ז), עוד שאלותי עומדות בתקפן, עוד לא נודע מדוע לא יוכלו הרבנים להתאסף ולבטל במנין כל חומרא שלא נזכרה בש“ס המכבדת עלינו? מדוע לא יועיל מנין הרבנים לבטל איזה חומרא מחומרות חז”ל שבטל טעמו? הלא נודע לנו כי רשות נתנה לב“ד לשנות אחרי ב”ד הקודם לו בתנאים ידועים, ומדוע לא יעשו המה תקנות ושנוים בהש“ע עפ”י התנאים ההם? יודע הוא כי עוד יסוד דברי עומד בחזקתו, ולמען הסר מעליו אחריות תשובה על השאלות ההן יאמר, כי נכר לכל כי דברי אלה מלאים שגיאות (יואיל נא בטובו להראות לי, למצער, שתי שגיאות!) והנהו סומך על דברי חותנו הגאון בהערתו למכתבו (המליץ 23), שכל משענתה הוא אך בדברי התלמוד בענין דברים המותרים כו', שכבר הוכחתי במקום ההוא, שאין מדברי התלמוד האלה כל משען למחזיקי נושנות; ובכן ביסוד התקונים נשארה תשובת הגאון מעל, ועל כן אראה אולי אמצא מענה נכון על שאלותי, לסתור בו יסוד דברי בדברי הרה"ג מראַסיין.

בהלבנון שנה ששית גליון 41, בא מאמר בשם “תוכחה מגולה” להרה“ג מ' אלכסנדר משה לפידות מראסיין למענה על דברי. הרה”ג הזה, לא ברעש ידבר ולא בחרפות וגדופים ישמיע קולו; לא יתהדר בפלפולי הבל ארוכים, ולא יצוה להקורא לעיין באלפי מקומות וביחוד בספרו, רק ברוח טהור ובתם לבב ידבר דבריו זולתי אשר השתמש פעם אחת במבטא זר, לדבר עמדי כמו עם איש החפץ להיות מורד במלכות (בגליון 42), ועל כן חלילה גם לי עתה להדאיב את רוחו הטהור בדברים חדים.

בראשית דבריו יבקש הרה“ג ממני להראות גלוי איזה מנהג לא נמצא שרשו (בתורה) הלא כל מנהג שנמצא בש”ע הרי נמצא בתורה כי הש“ע הוא התורה כו' וא”כ מה המה המנהגים אשר אחפוץ בבטולם, בהשעני על דברי מס' סופרים שכל מנהג שאין לו ראיה מן התורה הרי הוא כטועה בשיקול הדעת? אך הלא התורה פרושה לפנינו, והתלמוד גם הוא נודע לנו, ויכלת בידנו להכיר כל מנהג אם כתוב הוא בתורה ושנוי בתלמוד, או נזכר רק באחד מהם, או אין לו זכר בשניהם? כמדומה לי כי כל המנהגים שזכר הרמ“א בכל ארבעת חלקי הש”ע אין להם ראיה מן התורה כי אם היה להם ראיה מן התורה לא היו נקראים בפיו בשם מנהגים, – ואין בם קדושה יתירה ממנהג הבאת המן ואיסור שתית מים אחר המנחה בשבת מפני גזל המתים (או“ח רצ”א ס"ב) וכאלה, ורובם ככלם הנם או מנהיגי תפל, או מכבידים על העם, ומדוע לא נדין אותם כטעות בשיקול הדעת, אחרי שאין להם כל יסוד בתורה ובדעת צלולה?! חלילה לנו לתת כבוד תורת קדשנו אשר כל חקיה ומשפטיה מפי ה' נאמרו – להש“ע אשר הוכן ע”י תוצאות פלפולים, אגדות, קבלה ומנהגים טפלים, ולאמר: “כל מנהג שנמצא בש”ע הרי נמצא בתורה, כי הש“ע הוא התורה” חלילה לנו לחלל כבוד התורה בדברים כאלה!

על תלונתי על הסגולות הנמצאות בהפוסקים ישיב הרה“ג, כי מפורש בתורה פעולת הברכה והקללה ונמצא בנביאים פעולת הכשוף וסגולת ירית החצים, ומלא בש”ס פעולות הלחשים, הקמיעות והסגולות. הנה מה שנוגע לתשובתו הראשונה, לא אדע איה מפורשת בתורה פעולת הברכה והקללה? אם ברכות העומדים על הר גריזים וקללות העומדים על הר עיבל תהיינה לו למופת, הלא היו בפקודת ה' על דברים שהיו בני ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני, וכאשר לא נאמין ביכלת איש לבקע את הים בחפץ לבו, אם גם מפורש כתוב כי משה בקע ים בדבר ה‘, – כן לא נאמין בפעולת ברכות וקללות היוצאות מפי איש, מאשר מצאנו כי ה’ צוה לברך שומרי דתו ולקלל מחלליה! ואם קללות בלעם וברכותיו תהיינה לו למופת – הנה ברכותיו לישראל גם הן היו בדבר ה‘, כמפורש בתורה. וקללותיו וברכותיו אשר אמר מלבו מהבל המה יחד! ואם אמנם בלק אמר לו: “כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר” (במדבר כ"ב), הלא אך בלק אמר כן, ומה שידע בלק בברור איננו מספיק לאיש כמוני, כי אני בעניי עודני מסופק הרבה אם ידיעתו תוכל להקרא בשם “ידיעה”; ואם אמנם ה’ עצר בעד בלעם מקלל את ישראל, היה זה רק בעבור היות דור המדבר עם תועי לב אשר לא ידעו דרכיו (תהלים צ"ה) והם בסכלותם האמינו בכח בלעם וקללותיו ויפחדו ממנו, ולוא עמדו במלחמה עם בלק רפו ידיהם ממגור, על כן, כאשר הסב אותם ה' מדרך ארץ פלשתים, להצילם מפחד מלחמה (שמות י“ג י”ז) כן עצר גם בעד בלעם, לבלי ידעו ישראל מחתה; ואיה איפוא רמז בתורה לפעולת ברכות וקללות היוצאות מקרב לב אדם? ובדבר פעולת הכשפים הנמצאת בנביאים, – הנה ידענו, שכשפו אז בימי הנביאים אך לא נודע אם הועילו במעשיהם? ואם יוכיח הרה“ג ממעשה בעלת האוב שהעלתה את שמואל – הלא יודע הוא בלא ספק דברי רב שמואל בן חפני גאון (הובאו ברד“ק שמואל א' כ”ה) שבבעלת¹⁶ האוב הונתה את שאול בתרמיתה, ואיש חי העמידה לו מאחרי המסך להגיד לו עתידות בשם שמואל; ובאמת לא היה מעולם כל כח ופעולה למכשפים לעשות מאומה; וירית החצים (מלכים ב' י"ג) לא היתה רק סימן בעלמא, כדברי הרמב”ן בפירושו על התורה (פ' לך לך), ומה שמלא בש“ס פעולת הלחשים, הקמיעות והסגולות – הנה על זה אנחנו דנים, והפילוסופים המודים בתועלתם שהזכיר הרה”ג, לא נודע עוד אם פילוסופים המה או בעלי הזיות… ואשר ישאל הרב המשיב: "ומי מהמלגלגים אשר עלה שמים וירד לדעת שלשלת סתרי הטבע לסמוך עליו להכחיש מה שלא יאמין? הנה בכח שאלה זאת נוכל להטות את אמונת לבנו גם לכל מעשי בני קדר והנשים הזקנות, אך כבר נודע, כי בדברים כאלה, אין חובת המכחיש להביא ראיה שוללת, אך חובת המאמין להביא ראיה מחיבת לא מן החוש הנתעה לרוח הדמיון, כי אם מן השכל ומחקי הטבע!

על תלונתי על איסור אכילת בשר ושתית יין בשמונה ימים הראשונים בחדש אב, השיב הרה“ג, כי “כל מה שמתארך הגלות ראוי להוסיף אבל על פרצת החדשות” אך אם לגדור הפרץ הרחב אומר הרב המשיב, הלא ידע, כי גם אם יחדלו כל העם לאכול בשר בכל השנה, לא יגדרו בזה מאומה! ראשי חכמי המשנה, אשר ראו את רוח העם משתנה לפי מקומו וזמנו השכילו להטות את הדת אל רוח החיים המתהלך בעם, על כן השכילו ויצליחו בדרכם, ותהי אחרית לפעלם, ויתמכו את הדת ויועילו גם לעם עמהּ, ויביאו ברכה לנו ולדתנו; ורבנינו רואים, כי רוח החיים אשר יפרוץ בימינו עתה, למרות כל מעצור ושטן, לא יוכל להכנע תחת מנהגי תפל וחומרות מעיקות, ועם החפץ חיים לא יוכל, גם מבלי כל מינות ואפיקורסות, לחיות על פי שו”ע אשר נתנו לפנינו אלה אשר לא ידעו חיים, – ומה המה עושים? – מקללים, מחרפים, רודפים על צואר, משביעים תלאות אין מספר ומדיחים בשתי ידים… ומה אחרית כל אלה? הנה רוח החיים השליט על כל עושה פעולתו בחזקת היד, והדת המעוטפת בהבלים הולכת ומתדלדלת, אזלא ומנוולא, מתמוטטת ויורדת פלאים, ואין דורש ואין מבקש, אין רואה ואין שומע, אין משתדל להיטיב ולתקן ואין שם על לב! הבענות נפשותינו בראשית ימי החדש אב נועיל לעמנו ולדתנו? אוי לו לחולה, אשר אך אמירת תהילים נשארה לו לתרופה האחרונה, ואוי לעם ולדת, אשר במניעת אכילת בשר בימים מיוחדים תבוא להם תשועה!

בדבר שחיטת תרנגולת שקראה גברית, יאמר הרב המשיב בגליון 42, כי טובה ונכונה היא מכמה טעמים: להוציא מלב המתחכמים על סדר הבריאה, שבעיניהם נכון וישר היה שגם תרנגולת תקרא כתרנגול, – ולהראות כי טבע הבריאה נכון בעינינו מבלי יכלת לסבול שנוי ממנו למען ההמון המפחד מקריאת תרנגולת כזאת; למען לא נבוא לידי תקלה להאמין, כי תרנגולת זאת תרנגול היא, שיש בזה ג“מ לאיסור מוקצה בביצה הנמצאה בשחרית יו”ט (ע' ביצה ז') ולזמן קריאת שמע. והנה כבוד הרב הגאון המשיב היקר בעיני בעבור דברו בתום לבב ודבריו נכרים כי ממקור לבו יצאו, – כבודו זה יעצרני מהתלוצץ על הדברים האלה, שאין עליהם מענה אחר, על כן אבוא ליתר דבריו.

במאמרי “נוספות”: “מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, ידמו להם בכל הליכות ביתם, בלבושיהם, במעונתם ובמוסרם; ומדוע תצררו אותנו בכנפי רוח אזיא, והיא לא תצלח, כי נוע ינוע רוח אזיא, אשר אך כצל יהלוך, מפני רוח אירופא, אשר בסופה ושערה דרכו”. ע“ז ענה הרה”ג לאמר: אבל בתוה“ק, שערש ילדותה באזיא, אין לנו לאחוז רק בדרך המקובל לנו. והלא רוצה להדמות ליושבי הארץ, ולמה יכשר בעיניו דרום (?) אירופא (מאין הוא יודע כי כשר בעיני דרום אירופא?) המתנהגת עפ”י דעת הקהל, שרבים חותרים לפרוק עול הדת ועול מלכות, מוטב לאחוז במנהגי רוסיא (מה ענין לארצנו רוסיא אצל תיקונים בדת ישראל? ועוד, האם רוסיא ארצנו איננה באירופא?) שעל ברכיה נולדנו, הנאמנים בכל לבבם לדתם ולמלכם“, ויוסיף לאמר, כי לדברי המבקש לשנות התורה לפי הזמן, מאשר אבי התורה הוא גם אבי הזמן, הלא נחוץ לשנות את התורה גם לפי התאוה, שגם היא בריאה מאת ה' (אם גם רב ההבדל בין הזמן להתאוה, כי הזמן כולל ומוכרח בטבע, והוא אך בידי שמים, אך התאוה תלויה בבחירת האדם!) וכי בתורת ה' ומעשי ידיו כל מה שמתישן מתיפה יותר, והוסיף עוד כי הזמן לא הביא לנו כי אם גלוי הנעלם, וכן הוא בתורה, כי לא היו בהפוסקים מתקנים ומשנים, רק על פי יגיעתם בתלמוד (איזה נעלם יש בתלמוד? הלא הדינים שנאמרו להלכה גלוים הם, ואם מרמזי המלות, מי לידנו יתקע, כי הצפינו דינים בסתר מלותיהם? ומדוע הצפינום ולא דברום ברור, הלא נחוץ לאיש ישראל לדעת כל דין אם אסור או מותר? הגם המסתרים האלה באו לידי גאוני דור ודור בקבלה איש מפי איש, כאשר באה הקבלה לדעת רבים, על דינים בטומאות השרץ הצפונים בוי"ו דגחון?) ויעמיק שאלה, הלא כמה נכבדים זה כמה מאות שנים שמרו תורתם ולא היה להם שום עכוב בשבילה? ואנכי לא אדע עוד מה ענה לי הרה”ג? הן מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, מבלי לשאל את פי ופי הרב המשיב; רוח אירופא חי בקרבנו, וחפץ החיים ואהבת הענג יגדלו מיום ליום בין אנשי עולם המעשה, האם לאיש אירופא החפץ חיים ומדקדק בחקי היופי, יאמרו, כי יחגור מטפחתו על מתניו כאזור ביום השבת, כי לא ישתה מן החמים שהוחמו בשבת, כי ימתין שש שעות בין אכילת בשר ותבשיל של בשר לגבינה? האם לפניו ישימו כל דקדוקי העניות שבהלכות פסח? אם לו יאמרו, קול באשה ערוה? האם לאשה אירופית יאמרו, כי אסור לה לצאת בשערותיה, אם אין לה קלתה מנוולת ופאה נכרית מזוהמת עליהן? האם לה יצוו שבעה נקיים אשר לא תדע שחרם, חפיפה רבה וחציצה, ודקדוקים כאלה? הן עברו הימים שבם לא מצא איש ישראל ענג כי אם בשבתו בימי החרף אצל התנור החם בביהמ“ד לפני מסכת הדפוס פרופס בעלת גליונות גדולים, ובידו נר שעוה (שטאָציק), אשר נתנו לו נשים צדקניות ללמוד לאורו; ימים אחרים עתה לנו, לא אומר כי טובים הם, אך רב לנו בדעתנו כי אחרים הם. עתה, בהתחבר מדינות שונות ובפרוץ המסחר באו גם בלב בני עמנו רוח חיים, וחפץ החיים והענג מצא קן לו בלב אדם רב, כחוקר, כסוחר, כפועל; גם הסנדלרים והחייטים שבדור החדש לא יחפצו ללכת ביום השבת לשמוע דרשת המגיד וגזרות המורה הלומד “חיי אדם”, או לצעוק בקול כחולה “אשרי תמימי דרך”, רק ילכו לשוח. העמלים למצוא לחמם חפצים לבוא על שכר פעולתם בעוה”ז: לחיות, ולהתענג על החיים; אך החומרות היתרות וההבלים נצבים לרבים לשטן להם, ולדאבון לב כל אוהב דתו, מקור חיי עמנו וקיומו בין העמים – הנה חפצי החיים, בפרצם את החומרות היתרות, יהיו בעיניהם גם דברים העומדים ברומה של הדת כהיתר, ורבים, בשמרם את החומרות ואת הסייגים, יעברו על מצות התורה! לו תגרעו מספר הימים הנוספים למותר על ימי אשה דוה כי אז יגרע מספר הנותנים לזרות חילם; לו תמעיטו את מספר הטרפות, כי אז ימעטו אוכלי מרק פגולים! דרכי הדור החדש ופעולתו גלויה לנו למדי, ולעמתם יהיו המון העם אשר לא ידעו חיים ומטים שכמם לעול החומרות הרבות, המון העם וחובשי ביהמ“ד הרבים היום, כאין המה לעמת הדור החדש הרחוק בדעותיו, בהליכותיו ובחפץ חייו, – קצוי ארץ מהדור הישן; האם לפני הדור החי הזה תשימו את השלחן הערוך, עם כל ממתקיו ומעדניו? הלא לזרא יהיה לו ולפח ולמוקש לדתנו, לפני כל יודעי חיים ותמימי לב אשר לא ידעו להבדיל בין קדש לחול! אבותינו חולמים היו, המה לא ידעו רגש, לא ראו חיים, על כן לא הרגישו בכבד עול החומרות והסייגים, וישמרו תורת הפוסקים בכל לב; אך הדור החדש חי ברגשותיו, ער הוא לקראת חייו, – רק החומרות נצבות לשטן לו על דרכו, פה יעצרהו שבות, ופה, – טלטול מוקצה, פה ישוך הסייג דרכו, פה תענק עליו חומרא, ופה יהיה לשחוק בעד מנהג ישראל תורה – ובאין אתנו, תודות לאל, אינקוויזיטארים מחרימים ומנדים, עונשים ומכים, יעשה מה שלבו חפץ, וישליך אחרי כן גם מצות התורה אחרי גוו; על כן תפוג תורה, הלבבות נפרדים והחדשים, שהם בעצמם כרשעים בעיניהם, ירחקו מעל לגבול ישראל… ומה תהי אחרית כל אלה? עד אנה תתבצרו בהעיקר מנצחיות התורה? הן מי חפץ לעקור את התורה, או מה תכביד התורה עלינו? ומה הוא הדבר בתורה אשר נאבה לבטלהו ברוח הזמן הזה? האם את התלמוד תתנו לנו לתורה נצחית? הלא אם אלפי שנים תיגעו לריק בפלפוליכם, דרשותיכם ורמזיכם, לא יצלח חפצכם בידכם לפתות אותנו להאמין כי התלמוד כולו נתן למשה בסיני, אחרי שחכמי התלמוד בעצמם אמרו על דרשות רבות שהן אסמכתות, וחוקי הלשון וההגיון יעידו בכח על דברים רבים שחדשו יותר ממה שגלו לנו המה ז”ל, ותקנותיהם וגזרותיהם נודעים לכל, כי המה בראום, הם יצרום, ואיה איפוא נצחיות התורה, שאתם מבטלים בכחה את דברינו? מי נתן לנו את הגזרות והתקנות והסייגים לחוקת עולם? הלא הרשות נתונה לנו, ובצדק, מיד חז"ל בעצמם, להתירן ולהמירן אם בטל טעמן, או לא נגזרו במנין, וכדומה, ומדוע נלאה בהם את העם, ונביא נזק גם לתורתנו? מדוע לא תשימו אל לב, כי מלבד שנלאה העם לשאת מעמסת חומרות וסייגים כאלה על שכמו, מלבד זה גם שכר לא יהיה לו על זה מיד אל גמולות, אחרי שכל הדברים אשר בטל טעמם, או לא היה בהם טעם מעולם, אין בם כל חפץ עתה, ואין בם כל שמץ מצוה והפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואיך ישלם ה' שכר טוב להדיוט העושה, את אשר לא יבקש ממנו?

לא טובתי והנאתי, כאשר יחשדני הרה“ג המשיב, מגמת פני בדברי אלה, כי לוא אובה ללכת בשרירות הלב, הלא לא ימחה איש בידי… ואם העדר הסכמת הרבנים על התקונים, שעל אדותם אדבר, יעצור בעדי לבלי אפיר חק שהוא בחזקת איסור לכל ישראל, – הלא אינני עוד הולך בשרירות הלב, רק איש מושל ברוחו שאיננו חפץ להיות בעוברי תורות; – לא למעני אדרוש, כי אם למען המון העם ההולכים בחשך, הרובצים תחת משא הבלים וסבל חומרות, ולמען אלה, אשר על כרחם של הרבנים ועל כרחי, יפירו חק מרב דינים כצנינים, ולמען הלעג אשר נשבע על מנהגים רבים! האמנם בכל דת נמצאים מנהגים שונים, כדברי הרה”ג המשיב, אך הלבעבור זאת מוכרחת גם דת קדשנו להכיל בקרבה הבלים? ומה ענין היקש דת לדת? הלא כל בן דת יאמין באמונה שלמה, כי אך דתו היא האמתית, ומה לו להביט על דת אחרת? ידענו כי דת קדשנו נעלה היא מכל לעג, והתולי רודפי קדים ופורקי עול, המלעיבים בכל דת עם ועם וקדשיהם, לא יחללו תפארתה; אך הנה בעבור זה חלילה לנו לבטל איסור שעטנז ומצות ציצית וכדומה, מפני הלעג, אך מדוע לא נבטל נענועי הלולב וחבוט ערבה, שאין זה רק מנהג נביאים, לדעת אמורא אחד, ואין בו משום לא תסור? (רש“י סוכה מ”ד). מדוע נהיה כחמור למשא חומרות וסייגים יתרים המררים חיינו? מדוע נהיה כשוטה שאיננו מרגיש בין טוב לרע, ובין נאה למגונה? נסו נא יום אחד, רבנינו! וקראו בו דרור לנפשכם ממשפטים קדומים, שהורגלתם בם מערש ילדותכם שלא בטובתכם וחפצכם, נסו נא אך פעם אחת, לפרוק מעליכם עול האמונה בבני אדם קרוצי חומר כמוכם, שלא נצטויתם עליה, והביטו במבט חפשי בעת ההיא על התלמוד, כעל מעשה אנשים רבים חכמים וישרים, ועל הפוסקים – כעל אנשים שכחי חיים ובעלי אמונת חכמים במדה נפרזה; – נסו נא זאת אך פעם אחת, אם לא תודו לכל דברי, אם לא תמצאו אתם עוד דברים רבים יתר הרבה מהדברים שזכרתי; אם לא תשאלו את נפשכם אז: מה היה לנו ומה העבודה הכבדה הזאת לעמנו?

באחרית תשובתו יאמר הרה“ג המשיב: “ואתה ה' ליליענבלום תן תודה אם בעל נפש אתה ויתקדש שם שמים על ידך להורות תשובה ליחיד ולרבים, תן כבוד לה' אשר חננך בעט סופר לפרסם תשובתך לזכר עולם לשמחת לבב עדתך, ממך ילמדו רבים להשכיל להיטיב, מה מאושר יהיה חלקך לקנות עולמך בשעה אחת כו‘, תן פאר להוריך כו’, תנה ידך לתורה ולתעודה ויהי שמך מבורך וקורא לך משובב נתיבות כו' כי אנשים אחים אנחנו בני עם אחד!” כן הוא, אישי הרב הגדול! אנשים אחים אנחנו, בני עם אחד, שומרי תורת אל אחד, ומה יקרו דבריך אלה, לאות המה על לבך הטהור. לוא רבו כמותך בישראל, כי אז מעטו בקרבנו קנאים עריצים. כי אז לא שבעתי תלאות אין קץ בעבור הציעי שאלות מבלי כל שרירות לב, כי אז לא נועצו עלי אבירי לב להצמיתני, כי אז לא נלחץ אחד עשירי העיר אשר גרתי בה, להזהירני מחסידיה החפצים לקיים בי הדין הפסוק “מורידין ולא מעלין” בסמי מרפא, כי אז לא נשבר לי מטה לחמי, ולא נלחצתי לנדוד בארץ נכריה לי… כי אז לא שפכו קנאים עריצים חמתם גם על אבי התמים, ולא עצרו בעדו מהגיד שיעורו באגדה בביהמ”ד בקיידאן – יקרו דבריך אלה, אישי הרב הגדול! אך מה אתן תודה? הן בכל דבריך לא הוכחת כי אין רשות לאספת רבנים לבטל חומרות הפוסקים, אשר אך זאת הצעתי לפני הרבנים, ואיך אתהפך כחומר חותם להגיד כי אסור לנו לעמוד במנין ולהתיר דברים שלא נגזרו במנין, או בטל טעמם, בעוד מופתי אשר שמתי לדברי אלה עומדים בתוקפם? ומה אעשה תשובה בטרם חטאתי? הן אם גם שגיתי בעיון, הלא טועה בעיון איננו נקרא כופר (כדברי בעל העקרים); עברי אנכי, את דתי אשמור, ובצרת עמי הנני מיצר, ודברי אשר דברתי ואשר אדבר ממקור לבי המה יוצאים, ועל פי שיטתי ודעתי, לא מחפצי לקנתר, להיות נרדף, נודד, ושבע רגז… מי יתן והיו דבריך אשר דברת לאמר: “אנשים אחים אנחנו בני עם אחד” כחותם על לב כל הרבנים, וחדלו מרדוף על צואר את כל השונים מדעותיהם בידיעה פנימית, והושיטו יד אהבה איש לאחיו, והיה שלום בין הרבנים והמשכילים, ושתו שניהם עצות בנפשם להיטיב מצב עמנו השפל, ולהרים קרנו וקרן דתו, למען ייטב לו ולזרעו אחריו!

על דברי בעל הפאסקוויל “תשובות באנשי און” (הלבנון 46, 45) אינני רואה שום צורך להשיב, כי חלילה לי להשיב דבר לכותבי פאסקווילים, אשר התשובה להם תחלל כבודי יתר הרבה ממה שיחשבו בעלי הפאסקווילים לחללהו, מלבד מה שאין לי הצדקה לגזול גליון ממה“ע “המליץ” וזמן – מאת הקוראים לבלות אותם בדברים הנוגעים רק בי ובכבודי. על כן לא אענה את בעל הפאסקוויל ההוא על כל חרפותיו כמו: “פליט, מכין מטבח בראש חוצות לטבוח ישרי אמונה ולשפוך דם נפשות אביונים נקיים, תאות נפשו להיות בזוללי בשר ובסובאי יין בתשעה ימים שבין ר”ח אב לתשעה באב. חפץ הוא בכל אות נפשו לנשק את אהובותיו בראש כל חוצות כמו נשק יעקב לרחל וללכת הוא ואשתו ערומים כמו הלכו אדם וחוה, איש ריק מתורה וחכמה, ממוסר ודרך ארץ, לו שיח ושיג עם הבתולות היפות ותובע עלבונן בראש כל חוצות, לא משכיל ולא בן משכיל והבור ריק מתורה ממוסר ודרך ארץ אבל יש בו ארס נחשים ועקרבים” ועוד כאלה. כן לא אענה גם על מכתב הגאון ר' גימפל יפה (הנספח לפאסקוויל זה) אשר שמח על הפאסקוויל הזה, מבלי הבט, כי מחרפי זה, האומר שהוא יודע אותי, לא יאמר רק שהוא יודע אותי לאיש שאיננו משכיל ולא בן משכיל, וכדומה, לא לאיש משחת, רע מעללים ופורק עול, וכל מה שכתב מהנוגע לתאותי, בדה מלבו מאשר שער בעצמו מדברי מאמרי, – ןמבלי הבט, כי אם גם נכונים יהיו כל הדברים האלה, כי באמת הנני קל שבקלים כו‘, אין זה כל ענין לעצם דברי. הנה אני איש נקלה בו’ כו' ופסול לשדוך הגון עם בת ת"ח, אך השלחן ערוך בכל זאת לא נעשה ברוח התלמוד, – לא אענה על כל אלה, ולהפך, הנני סולח להגאון ר' גימפל יפה על כל דבריו אשר הוסיף על הפאסקוויל ההוא, אם גם מבלי דעת אותי הוציא עלי שם רע, ויקראני “נבל”, ויתנני לאיש בעל פחיתות ופחזות וכדומה, אם גם אינני לא פורק עול ולא משחת המדות, לא עז פנים ולא הולך בשרירות הלב!

אמנם תשובות אחדות נמצאות בפאסקוויל ההוא. ולבל יהי המגיד הנירטעגאלי חכם בעיניו, הנני להגיד, כי התשובות ההן כתב או מאשר לא הבין דברי, באשר יראה כל אשר קרא דברי במקומם, ודבריו אשר כתב: “השואל שלא מדעת להתיר לו איסורים גמורים, מהא דרשב”י טהר מקום מוחזק לטומאה בטעות" וכל הקורא דברי באחרית מאמרי “ארחות התלמוד” יראה שלא הבאתי מופת ממעשה ההיתר, כי אם מחפץ ר“ש לתקן דבר מועיל ולהקל, אשר זה האות כי ר”ש אבה להקל; – או ישים עלי עלילות דברים בזדון, כמו: “שואל שלא כענין מסגולות על הלכות ברורות (שקר גמור!) ומתפלא כו' ובאמת ראוי לכל משכיל להשתומם על עזות הנבל ההוא איך שם כזב מחסהו ובשקר משגבו; שהרי לא דבר המג”א דבר זה (מה?) מעולם, יראה כל מעיין בראש סי' צ“ד אם לא כתב בהיפך שאין ראוי להפסיק תפלתו בשביל כך (בשביל הלחש “פי פי פי”) וזה דרך חדשה בבקרת לטפל על המבוקר דברים אשר לא דמה ולא עלו על לבו ולהשיב עליהם, כדי להאריך המאמר!” אשר כל הדברים והחרפות והגדופים האלה על עצמו אמרם, בהיותם ראוים לו, כי כל מעיין בדברי בסוף מאמרי “נוספות” יראה כי לא אמרתי מעולם שדעת המג"א להפסיק בתפלה בשביל הלחש ההוא.

בהתימי תשובתי על דברי הרבנים עלי, נלחץ אנכי לשנות עוד הפעם דבר אשר זכרתיו כבר ביסודו: הנני מודה שאסור לטלטל ס“ת לחבושים, הנני מודה שתרנגלת שקראה גברית חייבת מיתה ושהלחש “פי פי פי” בדוק ומנוסה לטוב ומועיל לכ תתק”ג מיני מיתות; הנני מודה שכל החרפות והגדופים שנאמרו עלי בפאסקווילים שונים, בין שזכו לראות אור הדפוס, ובין שלא זכו לצאת אור, צדקו יחדו; הנני מודה, כי אני מלשין כהמן הצורר ואויב ישראל, הנני מודה, כי חפץ אני לנשק את אהובותי בראש כל חוצות כמו נשק יעקב לרחל, וכי חפץ אני ללכת עם אשתי כפי המאדע של המגיד הנירטעגאלי, וכי אינני לא משכיל ולא בן משכיל רק בור ריק מתורה, חכמה, מוסר וד“א כו' כו'; הנני מודה כי מימי לא הגיתי בתלמוד ובשו”ע, כעדות בעל המאמר “מלחמה בשלום” (היא חוברת שלישית להמאסף היו"ל בלעמבערג שזכרתי במאמרי “קול ענות” ונדפסה חוברת זו בווילנא) צד 7, וכי יש באמת להפוך את שמי “ליליענבלום” לשם “מולין-בליעל”¹⁷) וחפצי שיהיו כל הגאונים ליליענסטען, וכי הנני סכל ורשע (אם גם כל סכל איננו רשע, כי איננו יודע לעשות רע) כמו שהוכיח על זה בעל “מלחמה בשלום” שם, בטוב טעם ודעת; – אך איפוא הוכחתם, כי כל דיני השו“ע והגזרות שבתלמוד שבטל טעמן, צריכים להיות לחקת עולם מבלי אשר יוכלו להשתנות לפי הזמן? איפה הוכחתם כי אין רשות לב”ד שבימינו לשנות אחרי דברי קודמיהם, במקום שטעו, או בטלו דבריהם בהשתנות המקום והזמן? איה המקרא בתורה או המאמר בתלמוד הגוזר, שכל דברי איזה איש (יהיה רב או גאון) אשר כתב בזוית ביתו ועל פי איזה סבה נמסרו להפועלים העוסקים בבית הדפוס, ונקבעו באותיות מרובעות או אותיות רש“י, מחויבים כל בית ישראל להאמין בהם ולשמרם? או מי הורה להם, שדברי איש אחד, או אנשים רבים, אם גם גדולי הדור המה, יש בידם הכח לאסור דבר לדורות עולם? ומי הגיד לכם, כי אין רשות לחכמי דור ודור, לבטל דעות קודמיהם, ולהתיר איסוריהם? גזרות רבות מצאנו בתלמוד, רבות מהן נגזרו במנין, ובכל זאת, אך טעמן הוא המעמיד אותן, ובטל טעם בטלה גזרה, ורק למען כבוד הגוזרים ולמען לא יתעו ההמון לאמר “הותרה הרצועה” בראותם דבר אסור הותר באפס יד, וכל איש יאמר בלבבו על כל גזרה שלא תמצא חן בעיניו, שבטל טעמה, אך ע”כ צריך מנין אחר להתירו; אך היות דברי ב“ד אחד קיימים לעולם בלי טעם המקיים אותם לדורות – לא היה גם לא יהיה! גם י”ח גזרות, שעליהן אמרו (ע“ז ל”ו) שגם ב“ד גדול מב”ש וב“ה אינו יכול לבטל, גם הן אין כחן כי אם בטעמן, ובסור הטעם יהיו גם הן לאין, וזה לכם האות, כי המון בית ישראל קורים עתה לאור הנר בשבת, אם גם איסור הקריאה הזאת הוא מי”ח גזרות! מדוע בהשיבכם על דברי חפצי בתקונים תניעו על הררי נשף בפלפולים וחרפות, שאין להם כל ענין עם הדברים אשר הושמו לפניכם, בעיקר היתר התיקונים ובצרכם? האמנם לא התירו חז“ל מאומה? האמנם אין אנחנו מוצאים דברים אשר אסרום חז”ל והאחרונים התירום? אם מעט לכם הראיות אשר זכרתי במאמרי הקודמים הנני להוסיף לכם: יתר על מאה פעמים מצאנו במשנה וברייתא: בראשונה היו אומרים כו' התקינו כו‘; ר’ אמי התיר חלוט שלהן (ע"ז ירושלמי); א“ר אבא ב”ר ממל אלו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרין והתרתי שיהו עושין מלאכה בחוש“מ (ירושלמי מ“ק פ”ב); היכא דנראה טעם קצת יש כח לב”ד לעקור אף דבר מדאורייתא (תוס' ע“ז י”ג ד"ה אמר אביי); נמצא שדור דור פרנסיו, דור דור וחכמיו, כשהוברר להם הדבר באיסורין שאין לחוש לסבת האסור, שבעבורו אסרוהו רז“ל, מתירין אותו (כפתור ופרח פ"ה); לא עשו תקנה לתקלה, וע”כ במקום שתקלה יוצאת ממנה יש לבטלה (שם פ"י). גם בזמן הזה אם יסכימו חכמי ישראל להתיר את הפת (של עכו"ם) הרי הוא מותר (שו“ת הר”ש דוראן סימן ל“ב בשם הרמב”ן) אין השלמות נמצאת בנבראים ואפילו במובחרים שבהם עד שלא יהיו האחרונים רשאים לחלוק עמהם (המאירי בהקדמתו לאבות); הרשות נתונה לותיקים שבכל דור ודור להתיר ולהקל במה שגזרו ותקנו להם רבנן קמאי ומנהג ותיקין מבטל הלכה אפילו באסור דרבנן ואע"ג דרמיזא באורייתא (שו“ת דברי יוסף לר”י אירגס ס' כ“ז והובא בהחלוץ ח”ג צד 161); ומדוע לא תענו מאומה על טענות כוללות כאלה, טענות המוכיחות כשמש בצהרים, שגזרות התלמוד אינן רק לפי המקום והזמן וכי רשות נתונה לחכמי דור ודור לשנות ולתקן?!

האמנם אחדים מהרבנים ראו לסתום גם טענותי אלה; הגאון מ' גימפל יפה כתב, כי אם אשים דברי בחוברת מיוחדת, לא במ“ע, ודברי יהיו כתובים בנחת ושפלות רוח, אז אולי ישיב לי דבר (כבוד הלבנון 24 ש"ע); אך מה אעשה אם אין בידי כסף לפזר לריק להדפיס חוברת תלמודית כתובה ברוח רעפאָרם, אשר חוברת כזאת לא יקנו בעלי שתי הקצוות יחד?! המגיד הגיראטעגאלי חפץ גם הוא ברעפאָרמאציאן קלה, אך לא יחפוץ למלא חפצי אני, כאשר הגיד בפאסקוויל שלו “תשובות באנשי און”; הגאון רי”ז שטערין משאוועל כתב, כי לו היה לבו בטוח, כי החפצים בתקונים לא יוסיפו סרה לבקש מאת הרבנים להפיר גם מצות התורה כו', כי אז נרצה הוא ורעיו אל איזה רעפאָרם (הלבנון ש"ז נומ' 3); אך הטרם ידע כי אין כל מקום לפחדו, כי הפורקים עול התורה שבכתב אינם מאלה המיחלים למוצא פי הרבנים. אשר על כן, אם בלב תמים יאמרו רבנינו, כי נכונים הם להזדקק מעט אל התקונים, מדוע יעמדו מנגד? מדוע בעלות על לבם לאסור דבר שנהגו אבותנו בו היתר מימי דור המדבר עד זמנם ימהרו יחישו מעשיהם, ובהביא הצורך להתיר איזה איסור, שכבר עלה עליו חלודה, אין משים על לב… היש הבדל בין בל תוסיף ובין בל תגרע? האין כחא דהיתרא עדיף?

האמנם עוד משען אחד להרבנים ביום שידובר בם על אדות התקונים, והוא: דעת הרב החכם פינס בתשובתו על דברי, שאם גם לא אסר את התקונים, בכל זאת דחה אותם בשתי ידים, אך נעבור נא על דבריו ונראה עד מכה צדוקים הם ועד כמה לא קלעו אל המטרה.

ה' פינס אשר אותו בקש הגאון יפה למלא את דבריו, לא להגיד דעתו העצמית על אדות התקונים, הוא כאיש חכם יודע, כי אין כל יסוד לאסור התקונים; יודע הוא כי אם נקח לנו למוסדות אך דברי התלמוד בזה לא נבוא לעולם אל המטרה, כי החריפים, אשר לא יבצר מהם לטהר את השרץ, הנם עומדים הכן להפוך משרש כל ראיה ברורה שאיננה מסכמת לחפצם ולסכסך דעות בדעות ומאמרים ברורים בפלפולים מעקלים ובהויות של מה בכך; על כן עזב את המחקר התלמודי בזה, לדרוש מקור התקונים, מוצאם והתגלותם – ברוח עמנו וצרכיהם, אשר הדרישה הזאת, שאין להפלפול כל שליטה עליה, תהיה לנו לעינים בהתרת השאלה שאנו עוסקים בה.

אחרי אשר הודה ה' פינס על אמתת דברי הגאון יפה, באמרו כי השכיל לסתור בם יסודותי עד שכמעט לא הניח לו מקום להתגדר בו, ואחרי אשר אמר עלי, כי שאבתי דברי ממקור דברי הגאון חיות, אם גם לפני פתוחים ספרי התלמוד כמו לפני הגאון חיות, – בא אל יסוד דבריו, שהתקונים אינם רק הסכמת החכמים על ההיתר שכבש לו דרך בטרם התירהו העיון ונתפשט בין העם לפני הוראת החכמים עליו, ומעולם לא קדמו התקונים את המעשה. דעתו זאת באה לו מכח שלש שאלות: א) מדוע לא התאוננו העם בימי הבינים, בשרור רוח הגזירות בעולם, על המקילים? הלא דרך עמנו להרהר אחרי רבותיהם! ב) מדוע אלה הנחשבים למתקנים, כהרמ“א בתשובתו בענין סתם יינם, היו גם מן המחמירים פעמים רבות? ג) אחרי שאין לנו אות נאמן להבדיל על ידו בין צורך החיים האמיתי ובין צורך החיים המדומה, אם כן איך לא פחדו החכמים להתיר איסורים ולכלות קוצים מכרם ה' צבאות, בטרם גלה לנו רצונו ע”י אות בטוח, לדעת להבדיל בין קוצים ונטעי נעמנים?

להתיר שלש השאלות האלה חדש ה' פינס דבר מושכל, כי בהיות התורה והטבע שתיהן בנות החכמה העליונה, היתה הטבע אות נאמן להמתקנים על קיום איזה ממשפטי התורה ובטולם, וכל דבר אשר אבד ערכו בעיני העם בחיי המעשה, מפני צורך החיים הטבעי הנראה לעין כל, ראו כי יבש מקורו, לא חפץ בו ה'. על פי הדברים האלה, לא התירו חז"ל בעיונם הדבר שעודנו אסור בעיני העם וערכו לא אבד במעשה, ולא שאלו בתרפים של העתיד, ולא הביטו אל הנולד, ורק העבר היה להם אבן בחן, לדעת בו את התקנות והגזרות אשר עודן רעננות ורטובות, ואשר נס ליחן. חכמי הדורות האחרונים, אם גם לא כלם שמו לב ליסוד זה, בכל זאת כמכריח עליון ומבלי תת להם חשבון ברור לנפשם התנהלו גם הם לרגל היסוד הזה. מעודם לא קדמה הוראת ההיתר למעשה, אך המעשה קדם להוראתם: נמנעו העם להלוות – התקינו פרוזבול, נתפרצו בשמן כותים – התירו להם, סחרו בסתם יינם – אשרו הרבנים את מעשיהם. ובכן גם אנו אין לנו רשות לשנות גם עתה כי אם את הדבר שהחיים והצרכים הנאמנים התירוהו במעשה בטרם התירתהו ההוראה.

זו היא שיטת ה' פינס בענין התקונים בכלל. האמנם דבר מושכל דבר ה' פינס, אך שאלותיו אין להן יסוד נאמן גם בלי תשובתיו¹⁸, ושיטתו איננה מקפת, לדעתי, את שלשלת התקונים הארוכה המשתרעת מחיי העם מימות עזרא עד אחרוני הפוסקים, בהיות הרעפאָרם הארוך הזה בעל תמונות שונות ותמורותיו רבות ברוחו, לפי השגות התקופות הרבות, דעות עמנו וקשי ערפם, בשני קצות הזמן הגדול שבו נראה תנועת הרעפאָרם ברב או במעט.

נודע הוא כי בזמן חכמי המשנה והתלמוד לא היו כל הדינים ידועים וגלויים לכל המון העם, והדינים שחדשו להקל או להחמיר, לרוב מצאו להם מקור מן התורה בדרשותיהם, ועל כן לא יפלא אם לא התלוננו העם על חכמיהם המקילים. גם אחרי התלמוד, בהיות דינים רבים, או כלם, נודעים וגלוים, אין כל תמהון אם לא התלוננו העם על המקילים, כי עם כל אהבתם להרהר אחרי רבותיהם החיים, הנם נותנים כבוד אלהים לרבותיהם המתים, ובהיות רוב ספרי הפוסקים נדפסים ומתפרסמים בין העם אחרי מות מחבריהם, לא יפלא בעינינו אם לא הניאו בידי המקילים. המתקנים האחרונים בעצמם לא חדשו קולותיהם ברוח רעפאָרם, כי אם עפ“י הכרעת הפלפול, ואל הרוח אשר הוליכם הוא שמה הלכו, אם להקל או להחמיר. הלא נראה את הגאון ר”ש קלוגער, אוסר למילדת לבוא ביום השבת לצרכי פקוח נפש עם עגלון נכרי, משום יחוד, – באותה תשובה, שבה הוא מתיר להעמיד נכרית ערומה לפני איש שהעלה לבו עליה טינא (שני הפסקים האלה הובאו בהחלוץ ח“ג צד 59,11 ועל שניהם נסמן: טוב טעם, סי' קצ”ב). ע“כ לא יפלא בעינינו, אם נראם במבטנו אנחנו פוסחים על שתי הסעיפים, במקום שהם בעצמם לא הרגישו בזה. מעולם לא עקרו חז”ל לגמרי איסור מן התורה, כי בכל מקום שהתירו דבר מן התורה, מצאו למו אופנים להמלט מעקירת מצוה מה“ת, בהשאירם פרטים ותנאים לאיסור ההוא שישאר בחזקתו, וכמו שיבואר. ואם גם החליפו עונשים גופניים בעונשי ממון בדברים שבין אדם לחברו שלא ענשה התורה מיתה עליהם, הנה לא עקרו בזה האיסור, ובכן, מעולם לא עקרו חז”ל מאומה מכרם ה' צבאות, ובצדק לא פחדו פן תחת קוצים יעלו בידם נטעי נעמנים. הנה כי כן אין מקום לשאלת ה' פינס.

הרעפאָרם בעצמו אין לו רוח אחד בכל התקופות שנראהו. הרעפאָרם הוא יליד החיים ולפי השתנות חיי העם כן ישתנה הרעפאָרם גם באיכותו גם בכמותו. מימי עזרא עד זמן תלמידי שמאי והלל, בהיות העם חי ככל העמים, חי בתבל וחי במדינה, ויהיו צרכיו מורגשים בהרגשה חזקה, ואנשי העיון העומדים בראש העם בחכמתם הדתית ובדעתם צרכי החיים היו עוד מעטים, ושינויי הדעות והמחלוקת לא עשו עוד רשמים נכרים מפני מעוטם, בקל יכלו החכמים המעטים למצוא פשר לכל דבר; ובהיות התורה חתומה אז לפני המון העם, ומעינותיה לא נפוצו חוצה, – הננו רואים רעפאָרם גדול וחזק, רעפאָרם בעונשי התורה, רעפאָרם בענין הסנהדרין, תקנות טובות ומועילות לחיי העם ולתיקון העולם. אסרו כלים מפני מוקצה, – והתירו, חזרו והתירו וחזרו והתירו¹⁹, שנו דברים רבים מאשר היו בראשונה, חפשו תקונים לדברים רבים כפרוזבול, היתר נדרים, והדומה להם, באופן שדברי התורה לא נעקרו מאומה, כי אם, למשל, לא יכתוב המלוה פרוזבול הלא תשמט שביעית את המלוה; אם לא ישאל איש להתיר את נדרו הלא לא יוכל חלל את דברו. כל הדברים האלה, לא המעשה פרץ ופנה דרך להרעפאָרם לבוא אחריו להיות לו הסכמה לבד, כי אם הצורך קרא את הרעפאָרם, שהוא היה היועץ למצוא הדרך. ולא בצדק חשב ה' פינס את הפרוזבול בין מעשי הרעפאָרם, שהוא לדעתו אך הסכמת החכמים אל מעשי העם הקודמים לה, כי מה ענין הסכמת חכמים להמציא איזה שטר, למעשה מניעת ההלואה?

מזמן תלמידי שמאי והלל, בהיות רוח העם וביחוד הפרושים זרה למלכי בית הורדוס, ולא יכלו להמיש צוארם מעולם ויואשו על כן מחיי מדינה וחיי אזרחים (זולתי הקנאים בימי החורבן, שלא השלימו הפרושים להם) עד שהמה חסרים עוד חיים אלה גם עתה; ובהתגבר עליהם צרותיהם מידי הרומאים, וחפץ החיים אבד כחו מעט מעט, והצרכים לא הורגשו באותה הרגשה שהרגישום בימי שלותם, – וברפות הקשר המדיני המאחד את העם, התגבר לתכלית האחדות הזאת הקשר הדתי, וברפות חפץ החיים על הארץ, התגבר חפץ החיים בשמים, אשר שני הרפיונות האלה בצרוף שתי התגבורות שכנגדן, הסבו ברבוי הישיבות והתלמידים, ועמהם בהכרח – שינויי הדעות במדה נפרזה: קנאה ואהבת הנצוח (כמו שרמזתי ע"ז במאמרי “מדרש סופרים”), הנה נחלש בזמן ההוא הרעפארם חלישות נכרת עד זמן חתימת המשנה. דעות יחידות רבות, היו להלכות פסוקות, הלכות מדינה – להלכות למשה מסיני, והתקונים החלו להתמעט והרעפאָרם נגבל בתנאים שונים, באיכות המתקנים ובכמותם, ולא בצרכי החיים, באיכותם ובכמותם. האמנם, עם כל חולשת הרעפאָרם בתקופה ההיא, עוד נראהו חי ברוח החכמים, ומלבד דברים רבים הנזכרים בסוף סוטה, שבטלו הם לשעתם ובטלו אח“כ לדורות, – נראה תקונים רבים: ביטול תקנות קודמות כתקנות עזרא, ביטול דברי רבותיהם אם גם נתקבלו להלכה (שבת ס“ד, עירובין מ”א) וכאלה. גם הרעפאָרם של התקופה הזו לא היה דוקא הסכמה אל המעשה הקודם לה, כי אם מוביל אל המעשה הנחוץ, כי לולא זאת אין מקום לתת גדרים לו, להבדיל בין ב”ד גדול בחכמה ובמנין ובין ב“ד קטן, בין דבר שבמנין ובין דבר שלא נגזר במנין, ולהזהיר לב”ד אחד שלא יעיז להתיר שלשה דברים, אחרי שאין דבר העומד בפני המעשה וצרכי החיים שכבר פנו להם דרך ברעפאָרם מאליהם בלי שאלת חכם; ומה בצע במניעת ההיתר? הלא המעשה אשר הטבע בת אלהים ואחות התורה (כדברי ה' פינס) הולידתו, לא יוכל להכנע תחת חפץ החכמים, ובפרצו גדר הדת אות הוא כי יבש מקור האיסור, לא חפץ בו ה', וסוף סוף מה בצע במניעת ההיתר?

חתימת המשנה אשר הצמיחה חדשה לישראל: תורה חתומה כתבנית תורת משה, בשם “תושבע”פ“, רבוי הברייתות והתוספות, התגברות הפלפול בלי מצרים, התרחקות העם עוד יותר מחיי מדינה, התרחקות בזמן והתרחקות בפועל, וצרות חדשות שבאו עליו, – כל אלה הוסיפו להעתיק את המון העם מחיי ארץ אל חיי שמים, להשקיע את החכמים במצולות הפלפול, עד שנחלקו אביי ורבא כל שנות חייהם בלחי שעמד מאליו בבית בר חבו (עירובין ט"ו), כמו לא היה באפשרות לעשות לחי אחר הכשר לכל הדעות… ולהחליש את הרעפאָרם חלישות גמורה עד זמן חתימת התלמוד, שאז אבד הרעפאָרם כחו, עד שנוכל לומר כי מת אז לגמרי. במשך התקופה הזו וקודם לה באו דברים רבים מספרי דתי הפרסיים, בקרב עמנו, ומלבד דברים הנוגעים בדעות ואמונות הלב, כמו: מדת הדין ומדת הרחמים, עניני נחש הקדמוני וסבותיו, תכונת השדים המחבלים וזמני שליטתם וההתמלטות מהם בקריאת שמע, רוח רעה, עונשי גיהנם אכזרים מאד, נבואות שונות לימות המשיח, כהדבר שעתיד להיות אז, ואבוד היצה”ר לעתיד לבוא, האמונה שכל בני אמונה אחת ערבים זה לזה, ברא מזכא אבא, רוב אגדותיהם על אדם הראשון, להנות ת“ח מנכסיו, מספר ע”ב שמות לקב“ה, – מלבד זה באו לנו מיד הפרסיים גם דברים הנוגעים במעשה ונקדשים בתוכנו בקדושת הדת, כמו נענועי הלולב לבטל רוחות רעות, איסור זריקת צפרנים, איסור ההליכה בגלוי הראש, איסור הנאה בדברים שנגעו במת, שבעה נקיים לנדה, האזהרות הרבות להשיא בת שבגרה, דין מורדת, פרטים בעניני קידושין, פרטים בטומאה, דיני ביהכ”ס, ברכות שונות כברכת השחר וראית ימים, נהרות וקברות, איסור ההתעסקות בפורש מדרכי צבור שמת, – שכל הדברים האלה כתובים בפירוש בספרי הצענדאוועסטא שקדמו לחכמי המשנה והתלמוד, כמו שהעיד הרב החכם יה"ש בהחלוץ חלק ז'.

הרעפאָרם הדל והרזה שנעשה במשך התקופה ההיא לוטה בשמלת הפלפול, בחילוקי “לא שנו, חסורא מחסרא, הכא במאי עסקינן” וכאלה, ואך בראשית ימי התקופה ההיא נראה דברים מספר נעשים ברוח רעפאָרם לפי צרכי החיים בגלוי, כדברים שהתיר ר“י נשיאה (ע“ז ל”ו, גיטין ב'), לוי (שבת נ"ט) וכדומה, אם גם לעמת הרעפאָרם ההוא עקרו גם דיני המשנה שנאמרו להיתר, מבלי היות סבה לאסרם בהשנות רוח העם, אך ברבוי הדינים. למשל בימי התנאים, בהיות הלכות שחיטה מעטים מאד, אמרו: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש”ו, ואח“כ בהתרבות הלכות השחיטה בשהייה כו' ועוד כאלה, אמר שמואל (שם ט') כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה (אם גם איננו חש”ו אסור (גם בדיעבד) לאכול משחיטתו²⁰ ורב נחמן אמר (שם י"ב) ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, אם גם במשנה הראשונה במסכת זו, לא הצריך ראיה רק בחש“ו. סבת הדברים החדשים הוא, כי נתרבו הדינים ועל כן לא נסמכו עוד על איש שלא ידע ההלכות האלה. גם הרעפאָרם שבזמן הזה היה קודם למעשה ההיתר, כאשר נראה מדברי התלמוד: דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי נפק (אחרי דרשתו) כ”ד בלילא מכולה נהרדעא; דרש רבה ב“א כלילא שרי, ונפקו (אחרי כן) י”ח כלילא מחדא מבואה (שם נ"ט) ור"ח היה נאות להתיר סנדל המסומר, ורק מפחד הבבלים חדל מעשהו, אשר בכל אלה לא קדם המעשה את ההוראה.

עם חתימת התלמוד מת הרעפאָרם, לא שחכמי הדור ההוא המיתוהו, אך מת בעצמו ברוח העם. בזמן הגאונים, שבו לא נתפשט עוד התלמוד בכל תפוצות ישראל, גם לא נתפרש עוד די צרכו במקומות התפשטותו, ויהי עמל חכמי הדור ההוא להפיצהו בישראל, לפרשהו ולעשות אותו קנין רוחני להעם, לארוג חיי העם עם התלמוד בחמרו ורוחו, ובהיות החיים בימים ההם וצרכיהם לא רחוקים מחיי העם וצרכיהם בימי תקופת התלמוד, לא נראה כי אם תקנות מספר, שאין ראוי לכנותם בשום אופן בשם רעפאָרם. חכמי צרפת, אשר חיו בימי מסע הצלב, אשר חייהם תלו להם מנגד והיו רחוקים גם מכל חכמה, היו חולמים גמורים, לא ידעו עד מה מצרכי החיים, התמכרו בכל לבם לכל דעה קדומה ואמונה הבלית, עד שחשבו (כעדות הרמב“ם באגרותיו, דברי הראב”ד בה' תשובה ודברי הרמב“ן במכתבו לחכמי צרפת על אדות הרמב”ם) את המכחיש בהגשמה למין. לא ידעו להבדיל בתלמוד בין הלכה לפלפול. לא הבינו כי לא כל דעה הנמצאת בו דעה כוללת היא, ועל כן בהתפלאם על סתירות רבות, על העדר איזה תירוצים שמצאו הם לקושית התלמוד במקום שהתלמוד נדחק להשיב באופנים אחרים, אשר אולי באמת נעלמו ההמצאות והתירוצים ההם מאיזה מקשה או תרצן, – בראו לנו פלפול חדש ושיטה חדשה, שיטה שאינה צודקת, בתלמוד. חסרון דעתם את החיים הסב להם להביט על התלמוד, כעל תורה שנתנה למשה בסיני בעל פה, לא כעל דבר יליד החיים בתולדה מכרחת, עד שלא הרשו לעצמם להטיל ספק גם באמתת איזה אגדה שהעלתה חלודה; ואם אמנם הרהיבו לאמר, כי פעמים שלא היו האמוראים בקיאים במקרא (תוס' ב“ב קט”ו) הנה אמרו זאת מבלי תת לעצמם הבנה בדבריהם, כאשר לא נתנו להם הבנה נאמנה במאמרם שדוד ויואב ידעו פסוקי ירמיה (שם כ"ג). כל המדות האלה שמניתי בחכמי צרפת, כלן נתקיימו גם בתלמידיהם אחריהם עד עתה ועוד במדות נוספות. דרך חכמי צרפת נשמרה בלב העם ורב חכמיו עד המאה הרביעית לאלף הששי. בכל הזמן הזה, בהיות כל מעיני העם אך בתלמוד (כי גם את הפילוסופיא שעבדו אל התלמוד, זולתי מתי מספר) ובהתרחק העם עוד יותר מחייו המדיניים התרחקות זמנית והתרחקות טבעית וכל חיי העם כלו היו אך בד' אמות של הלכה גברו הדינים מיום ליום. מצאו מחלוקת בין שני רבנים – ויטו להחמיר, ראו איזה מנהג של הבל, – וימהרו לעשות לו סמוכין ולהחזיק בו בשתי ידים, וידמו להעשיר את הקב"ה בהבליהם ובדקדוקי עניות שלהם; ואם גם הקילו באיזה דבר לא מפני צרך השעה עשו זאת, רק מפני כי כן הורה להם הפלפול. מזמן אמצע המאה הרביעית לאלף הששי, נשחתו חיי העם ודעותיהם עוד יותר, ר' יעקב פאלאק החשיך עיני ישראל בפלפוליו הנפתלים מעבר מזה, ור' יצחק לוריא – באוצרות החשך אשר גלה משה די-ליאון. שני הנתעים האלה השפילו את העם עד עפר, שללו ממנו את כח השופט, את רוח הבקרת, את השכל הישר וההגיון הצודק; והאחרון בדמיונותיו עשה את רוב חכמי העם למשוגעים חוזי חזיונות וחולמי חלומות בהקיץ, עד שכל החיים והעולם כאין בעיניהם כנגד שכרם של צדיקים על איזה מצוה ריקה הפורחת באויר, וחסידות שאדם דש בעקביו, וכל העונשים הנוראים והאכזרים אשר לא יכלו לעלות על רוחם החובלה, מעטים לאיש שלא כון פעם אחת בתפלה, או הביט על בתולה, ואלפי הבלים כמו אלה²¹.

ועד כה אבדו חכמי הדורות ההם, וביחוד האחרונים, את הטעם, ההגיון, והד“א, עד שמצאנו לדאבון לבב בספריהם דברים שלא יאמנו שיצאו מפי אנשים בעלי דעה ישרה. הר”ר דוראן התיר אשה שהפילה נפל שבכה – אחרי ארבעה חדשים לשוב בעלה לביתו מדרכו שעשה בה קרוב לשנה – להבעל, על פי סברא זו: ידוע שיולדת לשבעה יולדת למקוטעים, ויולדת לט' אינה יולדת למקוטעים, הרי חדש ה' לבן שבעה כחדש ז' לבן תשעה, ומכיון שאין ספק שנפל בן ח' בוכה, ויולדת לחמשה דין הנפל שלה כבן ח' ליולדת לתשעה, א“כ דכשם שבן ח' יכול לבכות, הכי נמי בן ד' חדשים ויום אחד יכול לבכות (מהר“י בן לב ח”ד סי' י"ט). מהרי”א בעל תה“ד חקר אם “אשתו של אליהו הנביא או ריב”ל, וכל מי שיזכה לעלות לשמים, מותרת להנשא” (דרכי משה אהע“ז ס' י”ז), החכם כמהר“י גזר על איש שנדר בנזירות שמשון שאין לה התרה עולמית, שלא ישמש עם אשתו – בגזרות נדוי, שאותו הלילה ישמש עמה, מטעם שאמר, דבנדרים ושבועות אמרינן האדם בשבועה שיהא ברשות עצמו, ובשעת חלות הנדר דהיינו כשישמש כו' אז לא קרי ביה האדם לשבועה, דהרי אינו ברשות עצמו דאנוס הוא מכח הנדוי א”כ הנדר אינו חל (חדושי דינים לרבני ירושלים ס' ע"ז). הגאון ר' משה סופר אסר ביצים לבני נח משום אבר מן החי, שלא הותר להם דבר זה, בשעה שהותרו ישראל באכילת ביצים (חתם סופר יו"ד), ובבוא לפניו שאלה, אם מותר להוביל שוטה אל בית אסף המשוגעים לרפאותו משטותו, אם גם יאכל שם מאכלות אסורות, הנה אחרי שהעלה להתר גמור, ביסוד קיים שאין השוטה חייב במצות, מצא מציאה גדולה, שמאכלות אסורות מטמטמין לבו של אדם, ובכן יגרמו המאכלות האסורות של השוטה להשחית דרכו אחרי הרפאותו, ועל כן יעץ עצה טובה להשואל, כי מוטב שיהיה שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (חתם סופר או"ח). הגאון חיות חקר אם מי רגלים של בהמה וחיה נחשבו כאבר מן החי או כבשר מן החי (שו“ת מהר”ץ ס' ע"ד). הגאון ר“ש קלוגער שאל, למה לא נימא שהגיורת שנתגיירה (שהיא כקטינה שנולדה) בתוליה חוזרין? (מי נידה דף צ"ו) והעלה דין חדש, כי אחרי שנודע לו טעם איסור העמידה ערומה לפני מי שהעלה לבו טינא, שהוא רק משום שליחות, בכן, אם העלה לבו טינא על נכרית, שאינה בדין שליחות, שוב מותר להעמידה לפניו ערומה (טוב טעם ס' קצ"ב). חקר אם מותר לנסות עצמו להוציא זרע והודיע שבחבורו מי נידה סי' ק”צ טייל בזה ארוכות בע"ה, ובסוף העלה להיתר (שירי טהרה סי' י') והבדיל בין קטן לנכרי לאמר: שאני קטן מנכרי כו' דקטן אתי לכלל ביאה משא"כ בנכרי כו' דלא אתי כלל לכלל ביאה כו‘, דרחמנא אפקריה לזרעיה כו’ והיה כמיא בעלמא (שירי טהרה ח“ד דף קכ”ד).

אחרי בקשת הסליחה מאת הקוראים על הלאותי אותם במקרא הבלים המביאים לידי הקאה כאלה, אשוב לדברי.

בכל הזמן הארוך הזה, מראשית רבני צרפת עד עתה, אין אנו רואים כל רושם קל של רעפאָרם, אחרי שאין רעפאָרם בלי תנועה ואין תנועה בלי חיים, ועם ישראל אין לו חלק בחיים, ומה לרעפאָרם בבית הקברות? מיכולת ב“ד לא ידעו בעצמם, עד שכל תקנות רגמ”ה וגזרת הרשב"א על למודי הפילוסופיא, בחרם נעשו בשעתם ולא בכח ב"ד: וכל כך התמכרו לאמונה עורת ולההרגל עד שקבעו לאמר “משיב הרוח” בימות הגשמים גם לנו, ולא בימות החמה, בזמן שהמטר דרוש לנו לפי מקומנו²²; – ולהפך, בחשבם את למוד התורה והזהירות היתירה בדקדוקי מצות ומנהגים, לתכלית נרצה עצמית, לא כדברים אמצעים המובילים לתכלית אחרת ובהיותם רחוקים מן החיים תכלית ריחוק ונבדלים ונרדפים מכל עם, – הוסיפו חומרות עד אין קץ.

האמנם, גם העם החסר חפץ החיים מרגיש הוא ברעב, עוני ומכאוב, ובכן אם גם עמנו חסר חפץ החיים בכל זאת לא יחפוץ למות ברעב, ונחוץ לו להתעסק גם בעולם המעשה למצוא לחמו. אך עוד יתרה נראה בעמנו, הוא, (זולתי חובשי ביהמ"ד שבו היושבים כבטלנים מנעוריהם עד זקנה ושיבה) למרות חיי המות שהוא חי ולמרות חסרון חפץ החיים אשר לו חסרה לו, מזמן התמכרותו אל המסחר, מדת ההסתפקות. אין עלי אחריות החקירה מתי ובאיזה אופן, אם באשמתו ואם באשמת אחרים באה לו המדה הגרועה הזאת, – אך זאת רואים אנחנו, כי היהודי חסר חפץ החיים ומדת ההסתפקות יחד! הכסף היה להיהודי כלי חפץ ואבן חן, ממנו נתן שחד למעוללי עליו עלילות ברשע, הוא היה המטה אליו לב שרי ימי הבינים להיות משגב לו, והוא היה משען לו בנדודיו בגלותו מארץ אל ארץ. על פי הדברים האלה ועוד מסבות שונות, בא היהודי ביד המסחר, והמסחר – ביד היהודי, ויהי אך רוח המסחר חי בקרב עמנו. המסחר, או הכסף, בהיותו רב כח, פרץ גבול איסורים רבים, ובעל כרחו של העם המת והמאמין אמונה עורת בכל דברי אויטאָריטאטיו ואשר התמכר לצמיתות אל ההרגל – פרץ בו רעפאָרם במה שנוגע להשתכרות הכסף. כל התיקונים אשר נעשו במשך תקופה ארוכה כשש מאות שנה אך המסחר הולידם, מאשר צר היה לו המקום בלעדיהם. הנודעים לי ברגע זה: תקנת שו“מ בענין ירושת הבעל, לקדש אשה כשהיא קטנה (התר זה בכסף יסודו, כמבואר בתוס' קידושין מ“א ד”ה אסור), לסחור אתם בימי חגיהם, לסחור בסתר יינם (אך לא לשתות, כי מה חפץ ליהודי בזאת?), לסחור באיזה מאכלות אסורות ע”פ אופנים שונים, לקחת נשך, למכור חמץ, למכור בכור בהמה בטרם נולד, ולפדות בכור אדם במתנה ע“מ להחזיר, ובעל נוב”י התיר לישא קטלנית עשירה. כל הדברים האלה, מלבד צאת הנשים בתכשיטיהן (או“ח סי' ש”ג סעיף י"ח) וההיתר לספק ולרקד בשבת (שם של"ט סעיף ג') שהן לא הותרו, אך אין מוחין ביד הנוהגות כן, מטעם שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, (וגם מזה תשובה לה' פינס, כי הלא בטלו האיסורים בחיים ולמה לא באה עליהם אחרי כן ההסכמה?) המסחר הולידם, ובהם צדקה דעת ה' פינס, כי הרעפאָרם בהם לא היה רק הסכמה אל המעשה שפרץ לו דרך מקודם, אם גם בעצמם לא עשו זאת ברוח רעפאָרם, ןהמתירים נשך, למשל, האמינו בלי ספק, כי גם בימי משה רבינו מותר היה לקחת נשך באופן שהתירו הם.

הארכתי בזה, להוכיח כי דעת ה' פינס צדקה רק בצד מן הצדדים, לא בכלה, – אך מאשר הענין עצמו נכבד, לברר השגות רוח בני עמנו וחכמיו בכלל בארבע תקופות ובמשך יותר משני אלפי שנה, לא מהיות הדבר נוגע ביסוד הענין שאני מדבר עליו, יסוד דברי ה' פינס, שאי אפשר לחכמים לעקור מאומה מכרם ה' צבאות, כל עוד שלא קדם המעשה לעקור אותו על פי הטבע אחות התורה, אשר זה אות נאמן, כי יבש מקור הדבר ההוא, לא חפץ בו ה‘, – איננו סותר דברי מאומה. התקונים שעל אודותם אדבר אני, אינם הרעפאָרם שנראה באשכנז ובאמעריקא, אין דברי מוסבים על רעפאָרם של מחשבה, כעקירת תקות עמנו לעתיד בביאת המשיח ושיבת ציון וכדומה, אשר מלבד שאין מופת ברור להכחיש בו אמונת העם, שעוד יהיה לעם מדיני במדינה מיוחדת בזמן מן הזמנים, מלבד זה הנה דברים כאלה, הנם אך דברים העומדים בעולם העיון והחקירה, לא בעולם המעשה, ואין רעפאָרם בעיון ובמחקר; ואין חפצי להטות דעת הרבנים להתיר ארגעל וסדרים חדשים בביהכנ"ס ועבודת התפלה ובגדי השרד כו’ כאשר עשו ועושים באשכנז, – מדעתי, כי עיקר התפלה איננו רק מדברי סופרים, ותפלה בצבור איננה חובת גברא, כי גם המתפלל יחיד תפלתו נשמעת, וכל חפץ המתאמצים בזה, איננו רק למען הדמות אל שכניהם… ואם אמנם יתנצלו, כי למען המשיך לב העם לתפלה יעשו זאת, אך מי לא יבין כי האיש אשר כבר נכבה בלבבו רגש התפלה, עד שנחוצים לו עבותות למשוך אותו לה, הוא לא יתפלל גם בבואו אל ההיכל, וכל בואו אך לשמוע זמרת המקהלה ולראות בהדרת הכבוד החופפת שם; ומדעתי שהתפלה נתקנה במקום קרבנות, והקרבנות עצמן לא מצאו חן בעיני הנביאים, שעל כל אלה רעפאָרם במנהגי בית הכנסת, התפלה וקריאת התורה איננו שוה בעיני לדבר בו… יתפלל כל איש כחפץ לבו, יתפלל תמיד בביתו, יאמר בכל יום מעמדות, קינות, סליחות לשובבים ת“ת ופיוטי המחזור למועדים, וכל נוסחות “יהי רצון” החדשים, מכמו אלה לא יגיע כל נזק להדת והיהדות ברוחן ובחמרן, ובהיות התפלה בעצמה מצוה שלא נזכרה בתורה, ואין לה מקור בשכל האדם, ואיננה מגבלת במקום מיוחד, ובשיעור מיוחד, רצוני: שגם המתפלל תפלת “הביננו” בביתו בלי צבור ובלי כונות שונות, יצא ידי חובתו לכל הדעות. ומה מקום לרעפאָרם כזה? כן אין מטרת התקונים שאני מדבר עליהם לבטל שבת, לדחותו ליום ראשון, לבטל מילה, עריות, וכאלה ממצות התורה ולהשגב במשגב של הבל ולאמר: שאחרי שמלאו ישראל את תעודתם הנשאה להפיץ אמונת האחדות כבר בטלו כל המצות השמעיות שנתנו להם לתכלית זאת, – בעוד שאנכי מסופק מאד בדבר הבדוי הזה, שחדשו איזה מחכמי אשכנז האחרונים לנקר בו עיני ההמון ולהסב לבם מן המצות השמעיות, ועוד לא נתברר לי, אם יש איזה תעודה מיוחדת לישראל לפעול בה על העמים, בעוד שעינינו רואות שהיה חפץ נותן התורה ית”ש, שיהיה ישראל עם שוכן לבדד, עם שומר ארצו ועובד אדמתו, מבלי שתהיה לו התחברות עם שכניו; – ואיך יעיז אנוש להפיר ולעקור מלבו מצות ה‘? התקונים שאני מדבר בהם, מטרתם אך לבטל גזרות קדומות שבטל טעמן, או דברים מעיקים שלא נגזרו במנין ולתקן את השגיאות ששגו הפוסקים בחסרון דעתם את רוח התלמוד ושיטתו הברורים באמונתם הנפרזה ובהתמכרם לפלפוליהם או במלים אחרות: מטרת מאמרי להביא תקון מדיני ותקון ספרותי, כמו שהשכיל ה’ פינס למצוא אותם בדברי, תקונים שאין פה המקום להביא דוגמאות להם, ואשר אולי אזכירם במ"א²³.

האמנם, צדקו דברי ה' פינס, כי מעולם לא חששו חז"ל אל העתיד ואך ההוה היה לנגד עיניהם; אך על איזו שאלה משאלותי תכון תשובה זאת? הן הדברים אשר התיקון הנחוץ להם הוא תיקון ספרותי, הלא טוב היה שלא נבראו יותר משנבראו, כי מעולם לא היה להם כל יסוד, ובטלים המה מאליהם, ובטולם אינו תלוי בזמן כי אם בשכל ישר והגיון נכון החסרים לדאבון נפשנו לרוב מורינו ומאשרינו; והדברים אשר התיקון בם הנהו בכלל תיקון מדיני, הלא העת הזאת וצרכי החיים ההוים לא העתידים, הצרכים המיוסדים על החיים והטבע, אשר אינם דמיונים, כאשר האמת הנוסדת על החוש והטבע, איננה דמיונית, – דורשים תקונם; ואם זכרתי במאמרי “נוספות” את העתיד, הנה זכרתיו להעלות זכרו המעציב על לב הרבנים, לעוררם מתרדמתם אשר נשקעו בה ולהעיד בם כי אם יוסיפו לחבק את ידיהם, מבלי עשות תקונים בדברים הנחוצים בזמן ההוה ויניחו את החיים והדת להיות נפרדים ורחוקים תכלית ריחוק ולא יתאמצו לחברם, כי אז תשאר הדת על עמדתה המתה והחיים ירחיקו לכת בתנועתם הלאה הלאה… ואם לא ישימו לב לאחד את רוח בני הנעורים עם רוח היהדות להסיר כל אבן נגף המפריד ביניהם עתה, כי אז נהיה גם אנחנו בארצנו בתקופת שנים מספר כאחינו בני ארצות אחרות אשר בשפלות ידי רבניהם, בעוד היתה היכלת למצוא עזרה למחלתם להשמיד את הפירוד בראשית הגלותו, – כשלה הדת עתה שם, לדאבון לב כל אוהב דתו ואוהב עמו באמת, ומי יודע אם תוסיף קום?!

ואם אמנם מצא ה' פינס לנכון להסכים לדברי האומרים, כי אם יעזוב איש את חומרות האחרונים ואחז רק בדיני הש“ס, לא נקרא פושע בגופו, – בכל זאת אין כל מרפא בעצה זו, כי מלבד שיש דברים רבים שאי אפשר לכל מי שלא יאבה להמנות בקהל עוזבי הדת ופורקי עולה לעשותם, כדברים רבים בעניני טרפות, שבעיני העם שוה האוכל מבהמה שאסרה המורה עפ”י חומרה מוזרה שחדש בעל פרי מגדים בחכמתו ובהיותו מיראי, הוראה – לאוכל נבלה גמורה; או דברים בהלכות פסח, תערובות, נדה, וכדומה; ומלבד שיש דברים רבים התלוים לא בדעת יחיד ובחפצו, כי אם בדעת ב“ד, בענינים נחוצים לתקן בעניני גיטין וחליצה ולהעמיד דיני מיאון הקטנה על מכונם, כמו שהם בש”ס; ומלבד שלפ"ז תתפוצץ הדת לרסיסים, ומהדרים מן המהדרים והמקילים על עצמם יביטו זה על זה במבט בוז וקלון נורא מאד; – מלבד כל אלה הנה הסכמת ה' פינס איננה מספקת עוד, כל עוד שלא הסכימו ככה כל המון העם! מה יענה המון העם בראותו אחד פורץ גדר? הלא ישנאוהו ויבוזוהו, גם ירעו לו אם יוכלו! אם יתיר לו איש אחד, למשל, לעשות מטעמים בחמאה של נכרי הלא יחדלו להשאיל לו ולשאול ממנו כלי בישול וכלי מאכל והיה בעיני ההמון כאוכל בשר השקץ והעכבר!

לא אכחד כי אי אפשר לתת ש“ע כולל לכל בני ישראל, לא לבד במדינות שונות, כי גם במדינה אחת! אך מה שנוגע למדינות שונות, אין לנו לדאוג על זה; כלנו שומרי דת קדשנו, תורת משה, התורה העצמית, אנחנו, אך הסייגים והמשמרות משתנים ומתחלפים בהכרח בכל עת וזמן לפי רוח המדינות וצרכיהן. גם בימי חכמי התלמוד היו מנהגים שונים בין בני מדינות שונות, כמבואר בפרק רביעי מפסחים. פעמים רבות מצאנו: “הא לן והא להו” וכבר אמרו (פ"ק דיבמות) שאין בשתי ערים משום “לא תתגודדו”. ומה שנוגע לשינוי הצרכים במדינה אחת, – הנה העולם נדון אחרי רובו, ומה שהוא צורך נראה לרוב העם החפץ חיים, הוא הצורך הנאמן; הלא גם הפרצות, שלדעת פינס הקדימו את הרעפאָרם, לא כל העם נתפרצו בהם, בהיות דבר זה למעלה מן האפשרות, ובכל זאת התירום חז”ל, בלכתם אחרי הרוב; ואם עוד יאבו אחדים להתיר להם בשר החזיר, או חמץ גמור בפסח ואכילה ביוה"כ וכדומה, הנה מלבד שאין לשעות אליהם ולהשגיח עליהם, – מלבד זה, מי יוכל להושיעם, ולמי היכלת להתיר להם איסורי התורה? אך האם בעבור זה לא נתיר לרבים דברים הצריכים להם, ויש היכלת להתירם??

ומה שנוגע להמנהגים הנבערים – אם גם באמת אין כדאי לעמוד עליהם ולבטלם, כדברי ה' פינס, אך למצער נחוץ גלוי דעת מאת הרבנים לבטל חשיבותם. לפנים לא חפפה על המנהגים קדושת הדת, ותכריכי המתים שהוחלפו להיות תכריכי פשתן פשטים בימי ר“ג באפס יד עמל – לעדים; לא כן עתה, מסורת בידנו מאבותינו, לדאבון נפשנו, כי מנהג ישראל תורה הוא, והקבלה, מקור כל חשך, הפיחה רוח קטב בהמנהגים, ובעלי הסוד דורשים תלי תלים דרשות של הבל על כל קוץ מכאיב בחיי האומה על פי הסוד; ולו נמצא גם עתה בקרבנו מנהגי מחולות הכרמים, היו מוצאים לו סודות נשגבים בעולמות עליונים עפ”י רזין דרזין, ולא בטלוהו בכל מאמצי כח, מבלי הבט, כי מנהג כזה מתנגד הוא לדרך החיים ההוים, מרבה בישראל ריב ומפיר שלום חיי המשפחה ומרבה נשים עגונות, שנבחרו ברגע אחד לבעליהן, בטרם ידע הבוחר תכונת בחירתו, ולהפך. כן גורמים המנהגים הזרים רעות רבות לעם: מחזיקים כח הצביעות ומחלישים כח המצות השכליות בכל פנות שהמתחסד פונה הוא זוכה לחבילות חבילות של מצות ובונה עולמות לרבבות, והוא בעיניו כקדוש אלהים, המעשיר את הקב"ה בצדקתו וחסידותו ומדמה בשגעונו שכל העולם לא נברא רק למענו, ובמה נחשב האדם בעיניו? הסייגים היתרים והמנהגים הרבים הגבירו את הדמיון וההרגשה בתגבורת נפרזה ומרוממותם אבד השכל, המתדלדל תמיד בהתגברם, ומתגבר ומתרומם בחלישותם, – את ערכו, ויהי העם לבעל דמיון לוהט, חולם בהקיץ והשכל נרדם ויעף… זה פרי רבוי הסייגים והמנהגים! אם נאבה להעיר בקרב העם את השכל הנרדם עלינו להחליש במדה ראויה את הדמיון ולהט ההרגשה, אשר לא נוכל לעשות זאת כל עוד לא יוסרו מוסיפי כחם, המנהגים, על ידי גילוי דעת הרבנים בחסרון קדושתם ובהעדר מטרתם.

בסוף דבריו יאמר ה' פינס: “אין מקום לרעפאָרם במדינתנו בעוד אשר העם נושא סבל עולו באין תלונה”. ואני לא אדע, איך יהי חסרון התלונה לעד ה' פינס על דעתו? מי יתלונן על ריבוי הסייגים והגדרים וכבד החומרות? האם חובשי ביהמ“ד, אשר כל פה בהם דובר הלכה, החריפים משתגעים בפלפוליהם ואוהבי הבל נדף שומעים ושמחים, כי עמי אהבו כן, – ואוהבי מפטיר ועלית שלישי, החסרים חפץ החיים, ונתח אחד משור הבר ומנה אחת מלויתן יקרו בעיניהם מכל חיי העולם הזה; או אלה הפורקים עול הדת מעל צוארם ברוח שארלאטאניזם והפקר, בשרירות הלב ובשאט בנפש, מבלי כל חפץ בתקונים כוללים? אינקוויזיטארים אין בנו ועד נצח לא יתלונן איש (זולת סופרים מספר) על ריבוי הגדרים, כי נמוכים הם בעיני פורקי עול ובפסיעה אחת יפסעו עליהם, וגם כרם ה' צבאות יהי מרמס להם… האמנם יאמין ה' פינס, כי בהתפתח עמנו יהי שאון בנו על אדות התקונים בכל פנות שנפנה, כמו שהיה בין הגערמאנים בימי לוטהער? חלילה! יום התלונה לא יבוא לעולם, כי איש כל הישר בעיניו יעשה, אם אך לא יהיה פחד קנאים לנגדו, כאשר אנחנו רואים בערים הגדולות שהותרה הרצועה שם לגמרי גם בין רבים מאלה המדקדקים בתרנגל לבן לכפרות… יום התלונה לא יבוא לעולם, ואין עת מוכשרת אל הרעפאָרם יותר מן העת הזאת, אחרי שתתברר השאלה די צרכה, בהיות עתה עת המעברה, והכפירה עוד לא גברה בקרבנו במדה נפרזת, והשארלאטאניזם לא התערה עוד בקרבנו כאזרח רענן. עוד דמי אבותינו נוזלים בעורקינו, עוד רוב העם אוהב דתו בכלל ושומר מצוה בחפץ לב, ובני הנעורים גם עתה לא ירחיקו עוד ללכת אם לא ידיחום אבותיהם; לא כן העת הבאה בדור הבא, אז יגדל פרוד הלבבות וכבוד הדת ידל, וכאשר לא יקובל עתה רעפאָרם תלמודי על השו”ע באשכנז ובאמעריקא, במקום שלא תשלוט שם רוח הדת, בן²⁴ לא יקובל בדור יבוא, לפי הנראה, רעפאָרם בארצנו, כי פורקי העול לא יבקשו רעפאָרם, גם לא יקבלוהו אם ינתן להם! נבונים ונכונים דברי ה' פינס, כי לא נוכל להיות פוחזים בתקנותינו, גם אנכי ידעתי זאת; ידעתי כי תקונים בארבעה חלקי ש“ע עבים והמון ספרי שו”ת מלאכה גדולה וכבדה היא, ולא בשנות מספר תכלה מלאכה רבה כזאת, שהיא גם מלאכת שמים, וע“כ קראתי לרבנינו (גליון 12 ש"ע) כי ישימו להם מ”ע אשר יהיה להם לפה, לברר דעותיהם; – אך חלילה לנו להאמין בדברי ה' פינס בהבטיחהו לנו כי מאליהם יתפתחו בני ישראל. זאת היה לא תהיה, כי אין דבר מתוקן נעשה מאליו, ודבר הנעשה מאליו איננו מתוקן… בזאת לא נוכל להאמין, כאשר לא נוכל להאמין, שקיום המנהגים זמן ארוך אצלנו יהי לעד ולמופת על כח רוחני המקיים אותם, – בעוד שיש סבות חיצוניות גם לקיום הזה, והן: חסרון ההרגשה וההגיון וקשיות הערף…

את הדברים האלה מצאתי לנכון לשים לפני הרבנים והקוראים. לוא ישכילו הרבנים, כי אז ידעו כי לא עת לחשות העת הזאת, גם לא עת כתוב פאסקווילים; הן דברי נתפרסמו ברבים, ועליהם החובה לשפוט עליהם, כי לא דבר ריק הוא, כי אם דבר דתי, דבר העומד ברומו של עולם; אך מה אנחנו רואים? אנשים נסוכי מסכה משחקים לפנינו כעל במת משחק, זה יכתוב “תולדות שקצים ורמשים” וזה יכתוב “פרקי הדעת” וזה אל זה יראה דבריו בכתובים וזה יעתיק צוף לשון אמרי נעם של זה, פראזען ריקות, להג הרבה והבל נדף, ומעירים רבים יבואו לעשות הערות, ובין כה וכה יצא לנו חאאָס מאמרים והערות שאין בהם טעם וריח, כי אם מלשינות שקר, שהנחשבים למינים מנתקים מוסרות חוקי המלוכה (“מלחמה בשלום”, במאמר “הדרת מלך”), דרשה ארוכה ושיחה שהיתה בין אורח אחד מעדת החרדים ובין החזירים, מכתב צעיר, (שם) וכדומה הבלים אשר בושה וכלמה רבה ינחילו לכל עוסק בכמו אלה, – אשר כל המשחקים ההם, התכסו בטלית של רבנים וגאונים! אך מי ישגיח על כמו אלה? ידגלו המה בשם המלשינות והלצון ואנחנו בשם העיון וחקירת האמת נדגול. את הדברים האלה שמתי לפני הרבנים; אם יביאו דברי איזה תועלת במה שנוגע לחקירת הדבר שאנחנו עוסקים בו, או אם יסבו אך בריבוי פאסקווילים עלי בהלבנון והמאסף החדש שהעתיק אהלו מלעמבערג לווילנא, מאלה אשר בשחוק קר מלבם האבן ובתנועת ראש יעברו על דברי ובשפתותיהם ישרקו: הרשע הזה חפץ לעקור מצוה פלונית ופלונית, – ימים יודיעו; ואני את חובתי מלאתי.

במאמרי “על דבר התיקונים בדת” הודעתי שאין כונתי במלת “תקונים”, רק להביא בדתנו תקון מדיני ותקון ספרותי, ושם יעדתי לבאר את המלות האלה במקום אחר, והנני לבאר עתה את המלות האלה.

אין את נפשי להזכיר עוד הפעם את יסודי הדברים בענין התקונים בדת, כי הדברים האלה גלוים וידועים הם לכל אשר קראו את מאמרי “ארחות התלמוד” וה“נוספות” למאמר זה ואת מאמרי האחרון הנ"ל, וגלוים וידועים הם גם לכל קוראי “הלבנון” אשר מגליון 20 שנה ששית עד גליון 26 שנה שביעית (יותר גליונות לא ראיתי עוד משנה שביעית) כמעט לא נמצאו עשרה גליונות שלא בא בהם זכרי לגנאי בויכוחים ופאסקווילים, ובהיותי סמוך על הגלויות האלה הנני לבאר את המלות “תקון מדיני ותקון ספרותי” הסתומות לאיזה קוראים, – כפי שאני מבין אותן. ובטרם אדבר הנני מודיע לכל קוראי דברי, שאינני חפץ להורות הלכה למעשה בדברי אלה, ויודע אני שאם גם תהיינה השערותי נכונות, עוד לא בא המועד להתנהג ככה בכל פרטי הדברים שאני מזכיר בזה; ואקוה כי המודעה הקטנה הזאת תספיק לי להסיר ממני עקשות פה של ישרי לב, היודעים כי רשות נתונה לחקור עד כמה ששכלו של האדם מגיע, ולהקנאים אני אומר: כל הרוצה להחרים ולנדות יבוא ויחרים וינדה, שכבר סרה מעלי אימת אותן האנשים, שלחישתן לחישת שרף, ונשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב…

אם יבוא איש ויאמר: הנה איזה חכמים בתלמוד הורו, ששחיטת עופות איננה מן התורה (חולין כ"ח) ובכן דבריהם אלה עדים נאמנים הם על העדר הקבלה והלכה למשה מסיני שהיא מן התורה, ודברי אנשי מחלוקתם סותרים אל המציאות, שאין אנו מוצאים כל זכר בתורה לשחיטת עופות, ולהפך, בצוות התורה על שחיטת הבהמה באהל מועד (ויקרא י"ז) למען לא יזבחו עוד לשעירים ולא יאכלו דם, (כמפורש שם) צותה לאיש אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו (כלומר: ימיתם בחץ כדרך הצדים למאכל), לכסות את הדם בעפר (למען לא יאכל הדם הנשפך); גם לא מצאנו כל רמז בתורה לטמא נבלת חיה ועוף טהור שלא נשחטו, ואנחנו לא מצאנו בתלמוד שגזרו על שחיטת עופות במנין, שנאמר שצריך ב“ד גדול בחכמה ובמנין להתיר גזרתם; – אם כן איפוא, יוסיף האיש השואל, התירו לי לצוד חיה ועוף טהורים, אמיתם בחץ, אכסה דמם ובשרם אוכל; – הנה אם יגיעו חיי העם למעלה כזאת, שיהיה הצורך להתיר להם תאוה כזו שאין בה עוד כל חפץ עתה ואין להעם כל נטיה לה בחיינו כעת, – יהיה התקון הזה תקון מדיני, לא תקון ספרותי, בהיות הדבר הזה אסור עד עתה לא בשגגת התלמוד, כי אם במנהג העם וברוחו בהיותו רחוק מתאות הצידה. – אם יבוא איש ויאמר: הנה התורה אסרה לבשל גדי בחלב אמו, וחז” קבלו מפי השמועה לאסור בישול **כל בשר בהמה, בכל חלב ואכילתו, ** והננו מאמינים לדבריהם ואין אנחנו מהרהרים אחריהם, – אך בשר עוף בחלב אכלו במקומו של ריוה“ג (שבת קכ"ט), וא”כ אין אסור זה מדברי התורה בשום אופן, וגם גזרת חכמים במנין לא נודעה בו, וגם אחרי זמנו נהגו בו היתר בימי רבי (שם) וא“כ לא היתה בזה גזרה, ולמה אין יכלת וכח ביד ב”ד להתיר איסור זה? – הנה התורה אסרה מלאכה בשבת, אך היתכן שתהיה רדית הפת מן התנור מותרת מן התורה (שבת קי"ז), מפני שאינה מלאכה, ואם נשאר מאומה בצלחת בגדי מערב שבת ואצא ברשות הרבים בשבת מבלי אשר אגע בחפץ השמור אתי ומבלי שארגיש שהוא נמצא בצלחתי, או אגיע איזה עצם באש מבלי כל עמל, דבר אשר גם הרוח יכול לעשות זאת לבדו בלי יד אדם (ואינו דומה לזורה ורוח מסייעתו) אהיה חייב מיתה משום מלאכה? – הנה התורה אסרה את המשא (מהלכות מדינה, שאיסורו איסור גמור מן התורה כמ"ש במאמרי “מדרש סופרים”) שגורם עמל, כמשא חפצים כבדים ביד או על כתף **למסחר, ** כנראה מדברי ירמיה הנביא ונחמיה; אסרה את ההבערה, להיות אז הוצאת האש מן האבנים, שנחוץ לזה עמל נפש ויגיעת בשר (וכהוראת בנין הכבד, שבו השתמשה התורה באסרה מלאכה זו, והוראת הבנין הזה בא להורות על סבוב הפעולה¹ וכמו שאמר גם ירמיה הנביא: “האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים והנשים לשות בצק”, א"כ נתנו את פעולת לקיטת העצים, שהיא כבדה מהבערת אש, כפי הנהוג בימינו, אל הבנים, ופעולת ההבערה הקלה לקחו לעצמם? ודבר זה הוא אך מסבה שאמרתי, כי הוצאת האש מן האבנים, כהוראת הפעל “מבערים”, כבדה מלקיטת עצים); אך איך יאסר עלינו טלטול חפץ קל בצלחת ברה“ר והקרבת עצם מקבל שריפה אל האש בלי עמל, משום מלאכה, אם גם הן קלות יתר הרבה מרדית הפת שאיננה מלאכה? האמנם איסור דברי סופרים עוד חל על הדברים האלה, אך איסור כזה יכול הוא להתחלף בזמן מן הזמנים בהסכמת ב”ד! או אם יאמר איש: הן במצוות התורה לא נמכרה האשה לבעלה, שיהיה אך הוא הקונה אותה והיא קנויה לו בחפץ התורה, ודברי התורה שאמרה: “וכתב לה ספר כריתות” (דברים כ"ד) או שאינם רק הקדמה אל הלאו: “לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לו לאשה” (כדברי ריב"ל בשדשי לבנון) או כפי שנאמרו לפי רוח העם ומנהגם אז, שעמדה האשה במצב שפל ע“פ סבות שונות, ולא בחפץ התורה, א”כ בהיות עתה רבות נשים נעזבות מבעליהן ורבות שבעות תלאות מהם בביתם, מדוע לא יתקנו הרבנים תנאי בקידושין, שגם האשה תהיה שלטת בנפשה להפרד מאת בעלה בספר כריתות שתתן היא לו או תמסרהו לבי“ד אם ימיר דתו או יעזבנה שנים מספר? הלא הקידושין נעשים בכל זמן “כדת משה וישראל " ואם יסכים עם ישראל לתנאי זה אין בזה כל עון? ומדוע לא נחוס על נשי ממירי הדת ובורחים מארצם לצמיתות, להצילן מרעה?! – נתורה צותה לזבה לספור שבעה נקיים, ובנות ישראל החמירו על עצמן לישב שבעה נקיים אפילו על טפת דם כחרדל, ואין דבר זה רק חומרת נשים ולא גזרה שנגזרה במנין, וכהוכחת הרב החכם יה”ש (החלוץ ח"ז) קבלו זאת מן הפרסים, ומדוע לא יתירו ב”ד את הדבר הזה המביא לידי מכשולים? הנה, כל הדברים האלה, אם יראו הרבנים שבאמת אינם אסורים מן התורה וגזרת ב"ד לא היתה עליהם, ויש צורך לעם בחייהם להתיר אותם אם גם היו אסורים עד כה, אם ממנהג העם, או בדעת יחיד או יחידים שנתקבלה בין העם, – יהיו התקונים האלה תקונים מדיניים, כי לא בטעות נאסרו בתלמוד, אך בחפץ העם וברוחם אז, ולא ההארה האמתית שנעלמה עד עתה דורשת תקונם, אך החיים וצרכיהם בימים האלה![^ftn2]

אם יבוא איש ויאמר: הן התורה צותה ליבם או לחלוץ, וכל הקורא בשום לב דברי התורה (דברים כ"ה) יראה כי מצות היבום נאמרה לטובת האשה האמללה, להמציא לה מנוח על נחלת אישה, ומצות החליצה לענש של בזיון להיבם, שאיננו חפץ לרחם על יבמתו, שנגשה אל הזקנים ותבעה את עלבונה ממנו לפניהם, ואם כן, מי הגיד לנו, שגם אם היבמה מוחלת על עלבונה, גם אז היא זקוקה ליבם? או מי הגיד לנו שאסור להמיר ענש זה של חליצת הנעל, בענש אחר ככסף וכדומה, כאשר המירו חז“ל ענש “עין תחת עין” בממון, או ענש “וקצותה את כפה” הסמוך שם בפרשה, בממון? מדוע יחשב היושב בקרון שהעגלון נוהג בו ונוסע בתוך התחום בשבת לפושע מבטן? הלא אין כאן כל יסוד לאיסור! אין כאן משום משתמש בבעלי חיים, בהיות הקרון אך צדי צדדים שמותר (שבת קנ"ה) (ומה שכתב המג"א, שהישיבה בקרון היא צדדים ולא צדי צדדים, היא סברת הכרס!) וגם חשש חתיכת זמורה אין כאן, כי אם העגלון איש עברי, הלא יזכיר אחד את רעהו, כמו שהותרה הקריאה לאור הנר בשבת בשני בני אדם, ואם העגלון נכרי, – מה בכך אם יחתוך זמורה? – הרב הגדול ר' אברהם קראָכמאל הוכיח, שהכלל הנודע “איזוהי טרפה כל שאיננה חיה” לא נאמר בפי החכמים הראשונים, רק אם סבת קצור חייה באה לה ע”י מפעולות מעכאניקות מחוצה לה כדריסת חיה, תחיבת קוץ ושבירה, שדומה לטרפה בשדה, שגם מיתתה באה מחוצה לה, אך לא ע“י פעולות טבעיות ע”י חולי², ודין מסוכנת למופת (החלוץ ח"ג במאמר “כהא דהיתרא”); חכמי התנאים מנו רק י“ח טרפות, אחרי כן נוספו עוד י”א: בסג“ר ושב שמעתתא (חולין מ"ב). הרמב”ם חשב עד שבעים, ובימי בעל “תבואות שור” היה מספר הטרפות משגגת “תרתי לריעותא” לבדה שמונים, וממנו עד בעל “עצי לבונה” נוספו, לעדות הרב קראָכמאל שם, עד ק“כ בשגגה זו לבדה, ומה לנו החפץ בחומרות יתירות ומכבידות כאלה? ומדוע לא נשאל את פי חכמי הטבע על כל מוסכמת בין הפוסקים לטרפה, אם היא חיה או לא? מי יכחיש העדר ידיעת הפוסקים במה שנוגע לחכמת הטבע והרפואה ויאמר, שבפלפוליהם שפלפלו בדברי מפרשי התלמוד הצליחו לדעת גם כל הנחוץ להם בחכמת הטבע והרפואה בעניני הטרפות? התורה אסרה לבשל בשר גדי בחלב אמו וחז”ל פירשו שכל בשר אסור בכל חלב גם באכילה גם בהנאה, אחרי כן אסרו לאכול בשר וחלב בסעודה אחת, כי אם בשתי סעודות; ומי הגיד להפוסקים (ש“ע יו”ד פ"ט) ששיעור ההפסק בין סעודה לסעודה, הוא משך שש שעות? ומי הגיד להם, כי גם אחרי גבינה קשה צריך להמתין שש שעות לאכילת בשר? ומי הגיד להם, כי תבשיל של בשר ושומן של בשר דינם כבשר עצמו? איזה הדרך עבר על הפוסקים לאסור מיני קטניות בפסח? מי הוא המחוקק הנאמן אשר ברא לנו כל החומרות היתרות בעניני שחיטה, כאיסור שהיה במשהו (יו“ד כ”ג) למרות הלכה מפורשת (חולין ל"ב) שנתנה שיעור בשהיה, וכדומה? מאין לקח לו הרמ“א הכח לבוא בקול מושל להסכים (מס' י“ח עד סי' נ”ח) על איזה מנהגים ולחתום עליהם בטבעתו: “ואין לשנות!” ולהטריף ששת וארבעים כשרות נגד בעל הב”י, מאשר לא היה בקי בבדיקה או מאשר לא רצה לקבל החלוק שחלק בעל הב"י בין הנפרדים? על מה סמכו לאסור הלעטת עופות, שאין להם שחיטה מן התורה? מה הוא היסוד לכל החומרות היתרות והמנהגים המהבילים בה' שבת, פסח, תערובות, ספקות ונדה וכדומה? הנה אם ישאל איש לתקן כל הדברים האלה, יקרא התקון הזה תקון ספרותי, כי האיסורים האלה לא נאסרו מעולם ברוח משפט, כי אם בחפץ להעיק על העם מבלי כל יסוד וחשבון, מהעדר עיון נכון והגיון ישר ואינם נתלים בזמן, כי אין לשהיה במשהו ולהעת שאנו חיים בה מאומה.

אם יבוא איש ויאמר: הנה חז“ל אמרו, שאיש נכרי אוסר רשות לענין טלטול בחצר (עירובין ס"א) ודין זה איננו נוגע בענין שבת מאומה, ומטרתו אך להכביד על היהודי שלא ידור ביחד עם בן עם אחר, שמא ילמוד ממעשיו, ובהיות הנכרי חושש לכשפים לא ישכיר לו מקומו לעירוב, ואז ילחץ היהודי לעזוב משכנו זה, לגור אך עם אחיו (שם ס"ב); אך עתה בהיות גם בן עם אחר חכם לבלי לחוש לכשפים, ואין אנחנו יושבים עוד במצר ברחוב מיוחד, והננו יושבים ביחד עם שאר עם הארץ על פי צרכי חיינו, הלא לא נועיל מאומה אם גם נורה הלכה שבן עם אחר אוסר רשות, ומדוע לא נבטל את הדין הזה המעיק עלינו, מבלי היות בו עתה כל טעם וריח? הנה חז”ל אסרו לצאת בשבת בדבר שהוא משא לדעתם, והתירו בכל דבר שהוא תכשיט, ומדוע לא נצא במשענת, במחסה משמש (מבלי הבט על דברי הגאון בעל נוב"י שבדה מלבו טעם לאסור גם פתיחתו משום אהל) ובמורה שעות, שהם תכשיטים בימינו אלה, ולדעת התלמוד אין חילוק והבדל בין הוצאה ביד ובין הוצאה שעל הגוף כלבישת בגד? ומדוע לא נוכל לטלטל מטפחת משום כבוד הבריות, כמו אבנים מקורזלות? (שבת פ"א) ומדוע לא נתיר סתם יינם בשתיה, הלא אין הנוצרים והמחמדנים עובדי ע"ז, ואין יין נסך במציאות, ומותר יותר ממים גלוים במקום שאין נחשים מצויים, והדבר הזה גורם איבה לנו, שהרי כל עצמו אינו נאסר אלא בשביל שנגע בו הנכרי?! הנה אלה וכאלה יש בהם תיקון מדיני וספרותי יחד, כי מלבד שאין לדברים אלה יסוד נאמן בהגיון התלמודי אחרי שבטל טעמם, הנה הזמן הזה דורש בחזקה להתיר אותם!

כל הדברים האלה, שהם פרטים מסוגים שונים, אין בתיקונם עקירת דבר מן התורה וקיצוץ נטיעות גפנים מכרם ה' צבאות, כי עד כל ימי עולם יאסר לנו לסבב פעולת ההבערה, או במלות אחרות: הוצאת האש ממקורו, מן הכח הטמון באבנים אל הפועל ועד תכלית אור עם חשך ילחץ היבם ליבם או לקבל עליו ענש בעד מיאונו ליבם אם היבמה תדרוש את עלבונה ממנו, – כאשר נשארה השמטת כספים בלי פרוזבול, איסור הנדר בלי התרה, ואיסור בל יראה ובל ימצא בלי מכירת החמץ; הפרטים ישתנו לפי התנאים ודבר התורה ביסודו ועיקרו יקום לעולם!

הדברים האלה, מן “אם יבוא איש ויאמר: הנה איזה חכמים בתלמוד” עם ההערות ועם המודעה הקודמת עד כאן, נשמטו ממאמרי “על דבר התקונים בדת” שנגמר אצלי בחודש סיון משנת תר"ל, והנני מבקש מחכמי לב להגיד משפטם על דברי. יודע אני שאותן המעשנים בשבת וכדומה לא חכו על, שאראה פנים להיתר בענין זה, אך יודע אנכי גם כן, שהכפירה הבאה משרירות הלב לא מן ההגיון החפשי מזקת מאד. אנשים רבים שאינם בטבעם בעלי דעות חפשיות חפצים להיות כופרים בתורה מפני שאינם יכולים למשול ברוחם ולכבוש את יצרם לשמור את החקים הכבדים עליהם, ואם נראה להם צד של היתר למעשיהם, ידעו שבזה שעברו על דבר פלוני לא עברו עוד על תורת משה, ולא יכפרו בה על פי שרירות לבם, ולא יקוים בהם מאמר המשנה: “עבירה גוררת עבירה”!…

אנכי ומתי מספר עוררנו שאלת התקונים ברוסיא, לא לתקונים במנהגי בית הכנסת ועבודת ה', שאין איש יחיד לעצמו מרגיש נחיצותם, ואין אנחנו כעבדים כפותים וחמורים מסבלים בלעדיהם, רק תקונים נחוצים אל החיים. דברינו היו לרוח, עלינו על הבמה וירדנו פצועי אבנים בבשת פנים; אך החיים והצרכים עושים את שלהם, ועקשנות הרבנים וחסרון דעתם את החיים לא יעצרו בעד עולם המעשה אפילו כמלא נימא. אילו היו הרבנים מבינים שחקירותיהם העיוניות הפורחות באויר, והפלפולים האויריים שהם עוסקים בהם אינם מניחים להם להבין ולדעת שהעם חי וצריך הוא ומוכרח לחיות ואיננו יכול להיות חולם כמוהם; אילו היו עיניהם פקוחות מעט לראות מבתי מדרשיהם השוממים שמינית שבשמינית ממה שנעשה בעולם המעשה, – היו יודעים ומבינים שלא מחפץ “לנשק את אהובתי בראש כל חוצות” כתבתי מה שכתבתי, אלא מפני שאני יודע ומבין יותר מהם, וחפץ אנכי בקיומה של הדת, ויודע שהעם החי ובעל תנועה אינו יכול לקיים את הגזרות הנושנות והמעופשות שהן חנוטות ועומדות ומכבידות על החיים! הדת יסודה בעיון והחיים יסודם במעשה; גלוי וידוע לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שהמעשה המוכרח לא יוכל להתנהג על פי חקי העיון הרחוק מן המעשה. בזמן הבית הראשון שהיו ישראל חיים ובעלי תנועה לא שמרו ולא יכלו לשמור את הדת העיונית, שלא נתקנה כראוי לפי חליפות חייהם וצרכיהם בזמנם. אנשי כנסת הגדולה שהבינו זאת, השתדלו לחבר את הדת והחיים יחדו בתקוניהם הרבים שעשו בדת וחפצם הצליח בידם. אחרי החורבן שנטלו החיים מישראל, שמרו גם יכלו לשמור את הדת בכל פרטיה ודקדוקי עניותיה בכל הזמנים והתקופות השוממות. המת הוא למטה מן הזמן ולא יתפעל ממנו, והעם המת שוים אצלו כל הזמנים וכל המקומות. עתה התעוררנו לתנועה ולתחיה, והדת, שנתחברה במשך מאות שנים מתות, לא תוכל להתקיים בידי אלפי אנשים חיים, והנה היא קוראת: “החיוני ותקנוני, כדי שאהיה ראויה לעמי!”. התועיל אטימת אזניהם של הרבנים להשתיק את הקול הזה? מסופק אני מאד!… יצאו נא מורינו מבתי מדרשיהם ויראו מה העם עושה, ומה הוא מוכרח לעשות, ויבינו עד כמה הם מועילים בעקשנותם!

---

א.

מטעם הממשלה נכונה להיות גם בשנה הזאת אספת נבחרי ישראל בעיר המלוכה פעטערסבורג, להגיד דעתה על אדות ענינים שונים, שיציע המיניסטעריום לענינים הפנימים לפניה.

אי אפשר לדעת מראש את השאלות אשר תציע הממשלה, אפשר שתהיינה נוגעות באיזה פרטים דתיים, אפשר שיהיה תוכנן בנוגע לחיי ישראל ולאיזה חטאים שהכלל והיחידים נאשמים בהם בצדק או בחנם או בהפרזה על המדה, ואפשר שהשאלות תסיבינה על שני הענינים יחדו: על דברים דתיים ודברים גשמיים. בין כך ובין כך האספה הזאת תוכל להביא תועלת לישראל, אם אך תמלא באמונה את משלחתה.

“מרובים צרכי עמך, ודעתם קצרה”, הננו אומרים כל שנה בתפלת יום הכפורים, כאילו גם אנחנו יודעים, שכל מי שדעתו קצרה אינו יכול להספיק לו את צרכיו. האמנם צרכי עמנו אינם מרובים מצרכי שאר עמים: כל הנדרש לאדם באשר הוא אדם שוים בו בני ישראל ואומות העולם; אך מחסורי עמנו מרובים יותר ממחסורי שאר העמים. כמעט כל אחד ואחד מעניי אומות העולם הרי פרנסתו קבועה לו, והוא או עובד אדמתו, או אומן היודע את מלאכתו, או שכיר יום עובד בפרך, ורחוק לראות איש אשר לא מבני ישראל שיתפרנס מן האויר וחייו יהיו תלואים לו מנגד, וכל מי שאינו מניח את כסף שכרו ביד מוכר היי“ש הרי הוא חי בהשקט, בנקיון, בלי דאגה ולפעמים גם בריוח ובהרחבת הלב; ובני ישראל אינם כן. שוטטו וראו בערי ליטא ופולין ובואו בעיר שיש בה חמשת אלפים יהודים, ותמצאו כאלף שהם חיים מן האויר ממש, ואין להם כל עבודה קבועה כלל, וכל יום ויום יש להם דאגות חדשות ופרנסות חדשות: יותר משלשת אלפים תמצאו בעלי מלאכה סובלי רעב, חנונים אביונים, שכירי יום ערומים ויחפים, קונים ומוכרים מיד ליד, מלמדים וכלי קדש מדולדלים, ואיזה מאות בעלי בתים ממוצעים, עשירים ועלוקות החיים על חשבון הצבור. הביטו וראו על מעונות העניים המרודים ההם: בבית עצים קטן (הנתמך לפעמים בקורות עץ מבית ומחוץ לבלי יפלו כתליו, ובחלונותיו ימלאו מקום האשנבים לפעמים חתיכות נייר, כרים קטנים ובלויי סחבות) הנחלק פנימה בכותלי קרשים לארבעה חדרים צרים, אשר כל אחד מהם יכיל שתים שלש אמות לארכו ושלש ארבע אמות לרחבו, ישבו ארבע משפחות (ולפעמים גם יותר), כל כלי ביתם: שלחן, ספסל, מטה ותיבה. מאכלם: לחם שחור וחצי דג מלוח או לפת חמיץ בעד קאָפ' למשפחה לארוחת הבקר, ומאכלים לא טובים מאלה לשאר הארוחות. בשר יבא אל פיהם אך בימי השבתות והחגים, וגם זה אך ליטרא אחת או גם פחות מזה לכל היום לכל המשפחה, ואך לפעמים בימי החורף יקנו גם בימי החול ראש אוז וכנפיו להטעים בהם את תבשיל הערב. הביטו על בניהם ובנותיהם, ההולכים ערומים ויחפים (ופעמים בלי מנעלים לגמרי) גם בימות הגשמים, ונכונים לכל פגע רע. תחלואי ילדים ומיתתם במדה נפרזה, כאחרית מוכרחת מסבת חיי העוני, מצויה בינינו מאד; אין לך תקופה בשנה שלא נשמע בה, שתחלואי ילדים סובבים בעיר, עד שכבר נקבעה בנו תפלה ידועה בסליחות לתחלואי ילדים, שאנו אומרים אותה בכל ימי התעניות ובימי בה”ב¹. הביטו על בנינו, שרובם עד אחר החתונה הולכים בטל, או לגמרי או שהם מבלים ימיהם למראית עין בבתי המדרשות ובאמת אינם עושים כלום. על כל הצרות האלה נוספו בנו עגונות בלא מספר, שומרות יבם, צלמות ולא סדרים בעניני המסים ותעודות המסע שבקרבנו, ועוד ועוד.

ומה הסבה לכל הרע הזה? עמי הארץ ושונאי ישראל אומרים, כי דת ישראל והתלמוד אשמים בכל אלה, ומקור העניות היא מפני שרוב בני ישראל מוקירים את למוד התלמוד על פני המלאכה ועל כן רבו בהם הבטלנים, המוכרחים להיות עניים. שקרות הדעה הזו גלויה לכל היודע את התלמוד וחיי ישראל במדינות אחרות. התלמוד בפני עצמו מזהיר פעמים רבות על המלאכה ומעורר על צרכי החיים. ובני ישראל ברוב ערי אירופא ובנפת רוסיא החדשה גם הם נשבעים לדגל התלמוד ואף על פי כן אין ביניהם אותה העניות המדכאת את בני ישראל בארצות ליטא ופולין. אבל סבת כל הרע הזה הוא בחיי בני ישראל עצמם. בני ישראל, כרוצחים שאין להם רשות לצאת מערי מקלטם, אינם יכולים לעזוב את ערי מושבותם ולהאחז בפנים ארץ רוסיא הרחבה, וארץ מושבם, וביחוד ליטא, רזה מאד ולא תוכל לשאת אותם. כל אנשי המלאכה, למן חרשי הברזל, בוני הבתים, סנדלרים וחייטים עד מנקי הארובות ומבואות המטונפות ונושאי חבל ושומרי החנויות והבתים בלילות – יהודים הם; ברוב ערי ליטא ופולין ואולי בכלם, יש גם יהודים שליחים, ההולכים מהלך איזה פרסאות שנים ושלשה ימים להמציא מכתב או כסף למקום שאין שם פאָסט, והם מקבלים בעד שליחותם בערך רו“כ או שנים ועושים דרכם לפעמים גם בימות החורף ובקור, והולכים בשלג עד הכרעים. היהודי מצדו בערים ההן נכון לכל עבודה קשה, ולבד שימצא פרנסה לאשתו ולעולליו. אך מה ימצא היהודי על ידי עבודתו? גם בעלי המלאכה עניים מרודים הם, כי רבים הם מאד: עיר הדורשת בערך חמשים סנדלרים יש לה יותר ממאה והדורשת עשרה חרשי ברזל יש לה יותר מעשרים, וכן הדבר גם בחנונים, במלמדים וכו'. האמנם יש רשות לבעלי המלאכה להשתקע בפנים רוסיה; אך, הרבה מהם, מפני שהם מצוים תמיד בין אחיהם ובין הפולנים אינם יודעים שפת רוסיה, הרבה מהם אין להם כסף, לקנות להם תעודות המלאכה, שבלעדם לא יניחו להם לגור בפנים רוסיא, וכמעט כלם אין להם כסף להניח לנשותיהם ולהיות להם עצמם למשען עד בואם למחוז חפצם. גם הרשות הזו עצמה לבעלי המלאכה מרובים בה הקוצים יותר מן האליה. בין כה וכה כמעט כל בעלי המלאכה אביונים וסובלי רעב הם. אילו היו בני ישראל רואים, שהמלאכה מחיה את בעליה, אז היו מוקירים אותה על למוד התלמוד, כי כלל גדול הוא בטבע האדם, שצרכי החיים דוחים בהכרח כל הצרכים שבעולם, וכבר אמר רב אחד " Ступай דוחה שבת!”; אבל המלאכה עצמה אינה נותנת אצלנו חיים לבעליה, ובכן ישפוט היהודי על פי רוב בלבו לאמר: "אם אלמד לבני אומנות – יהיה עני ונבער מדעת, הלא טוב לו ללמוד תורה ויהיה לפחות עני בן דעת, ומי יודע אולי יצלח בלמודו ויהיה רב דיין וכו', או שהוא שופט כך: חנוני – פעמים שהוא נשאר עני ופעמים שהוא מתעשר ובעל מלאכה נשאר תמיד עני; טוב לי לבני שיהיה חנוני, שאולי יצלח לעושר, מהיות בעל מלאכה הצפוי תמיד אל כל מחסור.

גם בתי הספר אינם יכולים להועיל לנו. מי שהוא גומר למודי בית ספר המחוז אינו מוכשר לכלום, רק להיות כתבן באיזה קאנצעלאַריע קטנה וכו' ולקבל בערך 15 רו"כ לחודש, וכבר ישנם בנו בעלי כשרונות כאלה יותר מדי. הגימנאזיום יכולה היתה אולי להועיל יותר, אך בכל בתי הגימנאזיום נמצאים מעט או הרבה בני ישראל, והעניות לא זזה עוד ממקומה. בכל פלך קאוונא, למשל, יש כמדומה לי אך שני בתי גימנאזיום וכשתי מאות אלפים יהודים בין יותר על מיליאָן ומחצה תושבים; ממילא מובן שאך מעט מבני ישראל יוכלו לזכות לבוא בגימנאַזיום שיש על חלקה שלשה רבעי מיליאָן תושבים. נוסף לזה אין אפשרות להעני היושב בשאר ערי הפלך (בערך חמשים עירות) לשלוח את בנו לעיר אחרת. הן כל הימים שבנו יושב בביתו הנה הוא חולק עמו את לחמו הצר ואת מעונו הדל, אבל לשלוח לו כסף לעיר אחרת אי אפשר לו כלל וכלל. בתי ספר למלאכה היו מועילים הרבה לעניי ישראל. אך כמה הם, וביחוד בליטא ופולין?

אילו היתה הממשלה פותחת לפנינו את שערי ארצה היו כל הדברים משתנים עלינו לטובה. אבל היא, אף על פי שאינה הולכת עוד בשיטת הקיסרית יעליזאבעטא שאמרה, שאיננה חפצה בריוח שיבא לה משונאי הנוצרי², אבל מקום לא מצאה לנכון לעשות זאת מפני טעמים שונים, וביחוד מפני עונות שונים שמגלגלים עלינו איזה סופרים מימות דערזשאווין ואילך. העונות ההם נחלקים לשני מינים: עונות שהם מיחסים להתלמוד ועונות שהם מיחסים לנו. העונות ממין הראשון אין להם שחר: התלמוד כמעט שלא ידע כלל את הנוצרים, מפני שרוב האמוראים ישבו בפרס, במקום שלא היו נוצרים כלל, ועל כן בא זכר השם “נוצרים” (בלשון רבים) אך פעם אחת בכל הש"ס כלו (תענית כ"ז: ונשמט בדפוסים שלנו) וגם מקום זה אינו מדבר בנוצרים לא לטובה ולא לרעה, ואך באנשי המעמד, שמפני הנוצרים לא התענו ביום ראשון בשבוע, ואך על אדות ישוע עצמו ידבר התלמוד איזה פעמים. וכמעט בכל מקום שהוא מדבר בו נראה ברור שלא ידע מאומה מכל הנוגע בו, ונסמך אך על איזה שיחות חולין של חובשי בית המדרש, עד שלפי דעת התלמוד היה ישוע תלמידו של יהושע בן פרחיה, שחי בימי ינאי המלך ימים רבים לפני הלל הנשיא והורדוס האדומי, קרוב למאה שנה לפני זמן לידתו באמת, לפי חשבון הנוצרים, אשר בלי ספק דקדקו הרבה בדבר, לדעת את זמן לידתו. ואם נמצא בתלמוד איזה תקנות לא טובות בנוגע לעובדי עבודה זרה (שגם הם נעשו בעיקרם על פי סבות, שיסודם בחקי אותן עובדי עבודה זרה ובמעשיהם בנוגע לבני ישראל) הרי הלכה רוחת בישראל על פי התוספות ושאר רבני צרפת והפוסקים הבאים אחריהם, שאין הנוצרים עובדי עבודה זרה, ומה צריך עוד להוסיף על זה?

העונות שהם מיחסים לנו, ואשר יסודם בתועלת החמרית שבעל החטא עצמו מקבל מהם, ישנם באמת בנו במדה מרובה או מועטת. האמנם, יש בנו פאַטריאָטים, אשר מאהבתם לעמם יאבו להכחיש את העונות ההם; אבל הפאַטריאָטים ההם אינם אלא טפשים. וכי בהכחשתם יסתמו את פיות מקטרגיהם, המוכיחים ברור את מציאות העונות ההם? הן עלילת הדם, שבאמת נוסדה כלה על שקר נתעב, לא היתה ולא תהיה בה אף מקצת מן המקצת של אמת, ושאנחנו מוכיחים את זיפנותה זה איזה מאות שנים, עוד לא נמחתה מלב הרבה מעם הארץ, ויש גם ממשכיליהם האומרים, שיש בנו כתה ידועה הרגילה להשתמש בדם נוצרים לענינים ידועים, אף על פי שעד ימות שבתי צבי, שחי בסוף המאה הי“ז, לא היתה אצלנו שום כתה כלל (לבד מן הקראים, שלא אותם הם מאשימים בעון הדם) כידוע לכל מי שאינו עם הארץ, והעלילה הנתעבה הזו היתה ידועה כבר במאה הי”ג לספירת הנוצרים, – ואיך נזכה בהכחישנו דברים שבאמת נמצאו בנו? וכי אפשר להכחיש, שבני ישראל משמיטים עצמם מעבודת הצבא, אם לא יותר מן התתרים והקולוניסטים האשכנזים, אבל יותר מן הרוסים? האפשר להכחיש את חטאת הקהל, שנמנו ברחבה במגלה עפה שכתבו “אוהבי אמת” (כן חתמו את עצמם) אל המיניסטר שעל הענינים הפנימים ומשם נפוצו כמעט על פני כל המה"ע הרוסים לשנת 1874? כלמה כסתה את פני בני ישראל, שקראו אז את הדברים ההם, אבל עוד יותר שברה חרפה לב אותם הקוראים שידעו, כי הכותבים לא הפריזו על המדה! וכי אפשר להכחיש כי הרבה מבני ישראל מתושבי רוסיא החדשה משמיטים את עצמם מעבדות רוסיא ונעשים עבדי טורקיא ורומיניא? והלא בשנת 1875 נתפשו באדעססא איזה מאות אנשים כאלה במשך חדש ימים, והרבה מהם הודו באמת שהם בעצם עבדי רוסיא, אך לקחו להם כתבי מסע ממדינות אחרות. אבל אם נתבונן על כל עונות בני עמנו נשוב ונראה כי לא הם עצמם אשמים בהם, רק סבות התלויות בשכניהם, ותנאי חייהם הכריחום לבא לידי כך, ואי אפשר היה להם לבלי לנפול בעונות ההם.

רגילים הם שונאי ישראל לחפש מקור כל עונות בני ישראל בהתלמוד, וכונתם גלויה בזה להוכיח, כי העונות האלה לא בחיים יסודתם, ועתידים להשתנות לטובה עם שנוי חייהם, אך בדת ישראל, ובכן כל זמן שבני ישראל יחזיקו בדתם לא יחדלו מלחטוא. האנשים ההם אינם אלא נעוי לב או טפשים ונבערים מדעת. אין להכחיש כי התלמוד שונא עובדי אלילים (על אודות הנוצרים איננו מדבר כלום, מפני שלא ידע אותם כמו שכתבתי) אבל רחוק רחוק מאד לפגוש בתלמוד איזה עוות הדין כנגד עובדי אלילים, ואם גם נמצא לפעמים איזה מקום בהתלמוד, שבו הוא מעות דין עובד אלילים, נמצא בו כנגדו איזה מקומות אחרים, הסותרים לגמרי לאותו עוות הדין, ודנים דין העובד אלילים לטובה. אבל מלבד זה לא ישימו על לב, שהתלמוד עצמו גם הוא ככל ספר משפטים, אינו אלא תולדות החיים שחיו בני ישראל בזמנו, ולא עוד אלא שבני ישראל בעצמם עם כל אהבתם להתלמוד ואמונתם בקדושתו נדחים בעל כרחם פעמים רבות מדרכיו בשביל צרכי חייהם. גלוי וידוע שהתלמוד מחמיר מאד באיסור נשך ותרבית, ובני ישראל מקילים לעצמם בזה; התלמוד אומר: בן שמונה עשרה לחופה, אסור לו לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה, חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ובני ישראל אינם עושים כן; התלמוד מתיר לישא הרבה נשים ובני ישראל אסרו זאת על עצמם. דברים כאלה ישנן למאות, ובמקומות שחיי בני ישראל מורגשים להם עצמם במדה יותר מרובה מאשר במקומות ענים ומרודם נראה זאת ביתר ברור. באדעססא כמעט שבטלו לגמרי איסורי מוקצה, טלטול, מקח וממכר ואמירה לנכרי בשבת גם בין יהודים כשרים, הרבה יהודים כשרים באדעססא יושבים בשבת אחר הצהרים בביתם וקוראים בתמימות “פרקי אבות” או “ברכי נפשי” ובניהם הגימנאזיסטים או תלמידי בית הספר לסוחרים יושבים וכותבים לעיניהם. הרבה יהודים כשרים המתפללים בכל יום, נזהרים מסתם יינם וכו' (איש כזה נקרא באדעסא בשם חסיד) מביאים את בניהם אל בתי הגימנאזיום, אף על פי שבסופם יכתבו ביום השבת. וכל היודע את רוח היהדות והתלמוד יודע ומבין גם כן שאותם האנשים שזכרתי יהודים כשרים הם גם על פי התלמוד. גזרת Non Possumus (אין אנו יכולים) זרה לרוח התלמוד. דיניו ביד שיטתו מקבלים שנוים וביסודו הוא נשאר אותו שבתחלה. וזו היא תהלתו של התלמוד, בכחו זה הוא יכול להיות כמעט נצחי, בשביל זה התקיים אצלנו קרוב לאלפים שנים ועוד יתקים אצלנו מאות שנים. במלה אחת: התלמוד תלוי בחיי בני ישראל ואין חיי בני ישראל תלוים בהתלמוד, ולחפש מקור לעונות בני ישראל בתלמוד אינו אלא סכלות ורוע לב.

אבל מקור העונות, שאנו נאשמים בהם והם נמצאים באמת בנו, אינו אלא בחיי ישראל. נקח למשל את העון הגדול באמת, שבני ישראל משמיטים עצמם מעבודת הצבא יותר משאר תושבי הארץ ונתבונן על סבתו. בראשונה עלי להעיר, כי הסטאַטיסטיק בענין זה אינה מדויקת, כי מלבד שגיאות בחלופי השמות של המתים עוד הרבה מבני העניים המתים בילדותם נשארו בחזקת חיים, מפני שהאב העני לא השתדל להביא את זכר בנו המת בספרי היחס, מסבת איזה הוצאות קטנות הדרושות לזה, ומפני שהוא עצמו לא ראה בזה באותה שעה שום צורך לתועלת עצמו. אבל באמת השתמטו בני ישראל מעבודת הצבא גם בימים שעברו גם בימים האלה. בימים שעברו – מפני שהיו רואים את אנשי הצבא מוכים שוט על ירך לעתים לא רחוקות על נקלה, ולפעמים רק בשגעון איזה מקטני שרי הצבא, דבר שהעברי לא הורגל בו עוד אחרי צאתו מן החדר בהיותו לאיש. האמנם המכות האלה לא נעימות היו גם לשאר תושבי רוסיא, אך רוב תושבי רוסיא, שהיו חייבים אז בעבודת הצבא, היו אז עבדי עולם, והיו מוכים שוט על ירך גם כן על כל דבר הבל בפקודת האדונים, ואחת היתה להם לקבל מכות מן האדונים הפראים או משרי הצבא. ראוי עוד להעיר, כי דרשו מבני ישראל אנשים לצבא במספר יותר גדול מאשר נדרש מאחרים. הממשלה ראתה שבני ישראל בורחים ונשמטים וגזרה לקחת ילדים קטנים לצבא, שלא יוכלו לברוח ועוד שלא יספיקו עוד לישא נשים. במקרה הזה השתמטו חסידי שרי הצבא, להביא את העברים הקטנים תחת כנפי דתם, כאילו עיקר לקיחתם לצבא לא היתה אלא להרבות מספר המאמינים. וכמה יסורים קשים סבלו קשי העורף שבנו שלא נרצו לשמוע לעצת החסידים שריהם: חסידות השרים מצדה הוסיפה עוד יותר להפיל פחדים נוראים על עבודת הצבא בעיני היהודים.

עברו שנים והממשלה עשתה צעד קדימה. מלבד שאין עוד רשות לשרי הצבא להכות את אנשי החיל, וכל שכן להכריח את אנשי החיל היהודים שיעזבו את דתם, הנה עבודת הצבא נעשית כוללת, כל איש חייב בה וגם זמן העבודה נתמעט הרבה. בני ישראל אינם משתמטים כל כך ממנה כבימים עברו, אבל משתמטים יותר משאר התושבים. מה הסבה לזה? הסבה פשוטה מאד. רוב תושבי הארץ, שיש להם פרנסה בארץ מולדתם נשארים בה, ולפיכך בשעה שהם צריכים למלא חובתם לעבודת הצבא הנם מוכנים ועומדים, מיראת הענש, וסוף סוף טוב להם למלא חובתם מלברוח לארץ אחרת, במקום שלא ימצאו מחיה לנפשם; אבל נערי בני ישראל מתפשטים על כל העולם כלו למצוא לחמם גם קודם שיבא פרקם לעמוד בצבא: הרבה יתומים עניים מתחנכים בבתי הספר או אצל אומנים הגונים בחו“ל בהוצאות החברה “חברים כל ישראל”. הרבה מהם לומדים בבתי הספר הגבוהים, ובבתי הספר לסוחרים בחוץ למדינה, מפני ששם בתי הספר רבים מאד, ואין המורים צריכים לדקדק שיבואו בהם אך היותר מוכשרים, כמו שעושים המורים בארצנו, מפני שרבו התלמידים יותר מדאי, ואין בתי הספר המעטים מחזיקים אותם; ועוד מפני ששם אחינו בני ישראל נמצאים במצב יותר הגון גם בעשר גם בדעת, מאחינו בארצנו, יודעים יותר את תועלת ההשכלה, ועל כן הנם תומכים את התלמידים יותר ממה שתומכים אותם אחינו בארצנו שלא זכו עוד להבין תועלת ההשכלה; והרבה מנערי בני ישראל נודדים ללחם לחו”ל מרוב עניותם, והנם עובדים שם עבודות שונות. אילו היה לנו רשות שתהיה לנו סעיף מחברת “חברים כל ישראל” פה בארצנו, היו כל היתומים העניים נשארים פה ומתחנכים פה; אילו לא היו בחורי בני ישראל מרגישים כבדות יתירה בחפצם לבא אל בתי הספר לאחר שנות הילדות (בשעה שהם מוצאים את עצמם ערומים מדעת, וחפצים לתקן מה שקלקלו אבותיהם בסכלותם) בארצנו – לא היו מכתתים רגליהם ללכת ללמוד בחו"ל, ואילו היו נערי בני ישראל, החפצים לעסוק בעבודה, מוצאים את ארץ מולדתם פתוחה לפניהם, לא היו צריכים לנדוד לארץ נכריה, והיו כלם יכולים ומוכרחים, כשאר תושבי הארץ, לעבוד בצבא בבוא זמנם. אבל תנאי חייהם מכריחים אותם להפרד מארץ מולדתם אז בימי הנער, ובעל כרחם הם נאחזים בארץ נכריה במדה מרובה או מועטת, ויראת העונש של ההשתמטות מעבודת הצבא אינה עוד על פניהם, ומה יכריחם לעזוב את פרנסתם ולשוב לארץ מולדתם, אשר לא יכלה לשאת אך אותם, ולשלם לה חובותיה? האמנם כל אדם חייב לבכר את תועלת המדינה על תועלת עצמו; אך חובות מוסריות כאלה, שאינן מסכימות עם תועלת עצמו, יוכלו למלא אך גדולי הנפש בשעה שאין מכריחים אותם, אך הם ברצונם הטוב מבטלים את תועלת עצמם מפני תועלת המדינה, אבל האנשים הפשוטים (שהם יותר מתשעים למאה) בין שהם מבני ישראל ובין שהם מאומות העולם מתנהגים תמיד בכל מעשיהם אך על פי תועלת עצמם, ובשעה שהאנשים הפשוטים צריכים לעזוב פרנסתם ועבודתם ולבא לצבא, הנם אומרים שמתוך שאין להם עצמם כל תועלת בזה, ואין להם תקוה להגיע אל איזה משרה בעבודתם, והנזק שהם גורמים לעצמם בעזיבת פרנסתם מורגש להם עתה ויהי מורגש גם לעתיד, טוב להם להשאר בארץ נכריה כמקדם. אין אני מצדיק את העון הזה, וכל איש יודה ויאמר, כי אותם הנודדים חוטאים בהשתמטותם מפני עבודת הצבא; אבל כונתי לומר, שאין חטאתם זו חטאת קהל ישראל, אבל חטאת המקרה, שהציגם בתנאים כאלה, שמוכרחים הם לחטוא, ואילו היה המקרה הזה מצוי בעם אחר מתושבי רוסיא, היה גם אותו העם משתמט מעבודת הצבא כבני ישראל, ואילו לא היה המקרה הזה מצוי בין בני ישראל, והיו יכולים למצוא פרנסתם בארץ מולדתם ולהגיע לאיזה משרה בעבודת הצבא, לא היו גם הם משתמטים ממנה יותר משאר תושבי רוסיא.

חטאות הקהל, כפי שכתבתי למעלה, גם הם אמתים הם. אבל מי נתן את ממשלת הקהל עלינו? הן לא מעשי ידינו להתפאר הוא. על פי סבות שונות מצאה הממשלה בימים שעברו לנכון לעשות את בני ישראל כממלכה בתוך ממלכה, ומאז אנשי הקהל יושבים על קופה של כסף ואין תובע מהם לתת דין וחשבון צדק על כל מעשיהם ועל הכסף הבא לידיהם, כל זמן שהם משלמים לאוצר המדינה את המגיע מבני העיר, (וכל זמן שהיו נותנים את תוכן אנשי הצבא בימים שעברו) ומה יעשו שלא יחטאו? ידוע לכל כי “פרצה קוראה לגנב” ובלי ספק היו נמצאים תמיד הרבה אנשים, הנכונים לגנוב ולשדוד אם לא היה פחד העונש עליהם. ידוע לכל כי רוב פקידי הממשלה הקטנים, ואיזה מן הגדולים, בשעה שהיו מאזני המשפט נתונים בידיהם היו תמי לוקחי שחד ורודפי שלמונים, עד שיסדה הממשלה בתי משפט של פומבי, ומה יפלא אם רוב אנשי הקהל שאין להם כל עבודה וחפצים, כרוב בני האדם, לאסוף כסף גם לימים הבאים ואינם צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם, כל זמן שלא יבא אחד בקובלנא עליהם (מה שיקרה לעתים רחוקות מאד, מפני שבני ישראל אומרים תמיד: “אין היחיד יכול לעמוד בפני הרבים”, וסוף סוף אם גם יזכה היחיד בפעם הזאת במשפטו עם עושקיו ישתדלו לנקום נקמתם ממנו לימים הבאים ובאופן זה יצטרך העלוב להשפט תמיד עם נוגשיו) – אם אנשים כאלה עושים כל מה שביכלתם לטובת כיסם? הודות להחק החדש של עבודת הצבא ירדה ממשלת הקהל אחורנית במעלות הרבה אך עוד יש לה איזה פרטים, וביחוד בעניני כתבי תעודות המסע, שעודם עושים בזה כרצונם. אילו היה רשות לכל איש לשלם לאוצר המדינה מה שמגיע ממנו במקום שהוא שם, ולקחת כתב מסע בכל מקום שבתו על פי איזה תעודה שיציג שהוא מעבדי רוסיא ומעדה פלונית, כי אז היתה ממשלת הקהל כמעט עוברת ובטלה מן העולם.

תועבות הקהל הן הן הסבה העקרית גם לחטא אחר גדול, והוא מה שהרבה מבני ישראל עבדי רוסיא, שבאו לערי הגבול שעל ארצות אויסטריה, מאלדאווא וטירקייא, נעשו עבדי הממשלות האחרונות. פעמים שעני מישראל (וביחוד אם היה מן הנעלמים, שגם הם היו בנו, עד ימי חק עבודת הצבא הכללית, מפני שבימים שעברו היו בני ישראל חייבים לשלם מסים ולתת אנשים לצבא במספר יותר רב משאר תושבי הארץ) היושב בערי הגבול, במקום שלפי דברי הטפשים שבערים הרחוקות, שואבים בו עפרות זהב, היה צריך לשלם בכל שנה בערך 25 רו"כ ויותר, לאנשי קהל עירו בעד תעודת מסע, ומתוך שלא כל אחד היה בכחו לשלם תמיד סך כזה, שהיה בא לכיס גובה המסים וחביריו, והרבה היו צריכים לשבת זמן רב בלי תעודת מסע, היו אנוסים לקחת להם תעודה כזו מחוץ למדינה, שהשיגוה בפעם הראשונה בעד סך ידוע, ואחרי כן היו חפשים כמעט מכל תשלומים.

אין את נפשי לפרוט פה את כל החטאים, שבני ישראל נאשמים בהם, שכלם לא באו אלא על פי מצב חייהם וזכיותיהם במדינה, צריך אני לומר, שגם מריבות בני ישראל על אדות מפטיר וששי וכו' אין סבתם אלא בתנאי חייהם. אילו היה לבני ישראל אפשרות לקחת חלק בעניני הכלל ולהרגיש את פעולתם וחשיבותם בענינים נכבדים באמת, כי אז לא היו עליות מפטיר וששי חשובים בעיניהם כלום, ואילו היתה הממשלה מוצאת מקור להחזיק בו את בתי הכנסיות היהודים, כמו שהיא מחזקת את בתי הכנסיות האחרות וכמו שממשלת צרפת מחזקת גם את בתי הכנסיות של היהודים, כי אז לא היה באפשרות שבבתי הכנסיות יהיה נכר שוע לפני דל, והכל היו שוים. אבל עכשיו, שבתי הכנסיות מתפרנסים על ידי היהודים עצמם, צריכים הם למכור מקומות, עליות, לכבד את העשירים העוזרים יותר להחזיק את בתי הכנסיות ועל ידי זה הם באים בהכרח גם למריבות שונות.

דעת לנבון נקל, כי אם יהיה מצב ישראל במדינה שוה עם מצב שאר עמים, אז גם חטאתיהם יהיו בערך שוה עם חטאות שאר עמים, כי אין חטא בלא סבה חיצונית.

––––––––

ב.

זה איזה פעמים דרשה הממשלה אספת רבנים והציעה לפניהם שאלות שונות, שמטרת איזה מהם היתה להיטיב מצב בני ישראל בארצנו. אבל לאסון ישראל נבחרו תמיד אנשים כאלה, שלא היה בכחם כלל להשיב נכוחות על השאלות שהושמו לפניהם.

נאַפאָלעאָן הראשון קרא אספת הרבנים ובתוך שאר שאלותיו הציע לפניהם אם מותר לאיש ישראל להתחתן עם איש נוצרי? הרבנים ההם, אשר כפי הנראה, חפצו בטובת בני ישראל החיים ולא בכבוד הפוסקים שכבר מתו, לא חקרו לדעת אם מסכים הדבר עם הדין. הם באו לכלל החלטה, כי כל איש החפץ לשמור בזהירות את דתו לא ישא אשה נוצרית אם גם יתירו אותה לו מפני שלא יוכל להזהר במאכלות אסורות וכיוצא בזה, ואיש חפשי שיחשוק באשה נוצרית ולא יוכל לקחתה ימיר את דתו ויעשה מה שלבו חפץ, וכדי לצאת מן המבוכה בחרו בהכלל “הבא לטמא פותחין לו” שהרי נאַפאָלעאָן לא בקש מהם להכריח את בני ישראל להתחתן עם הנוצרים, רק להגיד להם דעתם, והם הגידו לו את דעתם אף על פי שאינה מסכמת עם הדין, מפני שטובת ישראל היתה לנגד עיניהם בדעתם שנאַפאָלעאָן מבקש תואנה להם לשלול זכיותיהם, ובאמת הועילו אז בתשובתם לטובת זכיות ישראל במדינה, כנודע.

גם אצלנו בארצנו היתה אספת הרבנים איזה פעמים, בשנת תרי“ב ובשנת תרכ”א. מטרת האספות ההן היתה לחקור ולדרוש על ביטול כח הנשואין, במקום שהרבנים יפגשו הוראה בלתי ברורה בדין, או כשתבוא קובלנא על הוראת הרב שאיננה נכונה, ובאיזה ענינים הנוגעים בסדרי חיי ישראל הפנימיים. בין יתר השאלות, שאיני מוצא חפץ להזכירן, הציעה הממשלה ליסד ועד תמידי בענינים הדתיים לבני ישראל (קאנסיסטאריום)³.

עוד היתה אספה, אם לא כוללת, בווילנא בראשית שנת תר“ל, אספה הראויה להזכירה בשביל איזה שאלות חשובות ונכבדות שהוצעו לפניה. עניני האספה הזאת ותוצאותיה נודעים לנו יותר מעניני הקודמות, מפני שבזמן האספה ההיא היה בוילנא ה' צעדערבוים, אשר תאר אותה בפרטות במ”ע “המליץ” (שנה תשיעית נומר 45) ואלה דבריו:

"הציר אשר עליו כונן הועד (של הגענעראַל גובערנאַטאָר) בוילנא דבריו היו, (שמעו ושימו אל לב!) “לפתוח לכל איש יהודי שערי רוסיא לעבור לשבת ולסחור בכל אשר תאוה נפשו ולבטל את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים, והוא הדבר אשר הניעם (את בעלי הועד) לבקש עצה להרחיק כל מונע גם מצדנו, למען נוכל ליהנות מהזכיות ולא נשחית גם חלק הרוסים שכנינו; אך מועצותיהם (של בעלי הועד) לתקן כל מעות אשר הפריזו בהן על המדה לא ישרו בעיני הצירים (מבני ישראל), התקונים האלה (שעל פיהם היה הועד אומר, לפי דברי הכותב, לבטל את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים), נפלגו לשתי מערכות: 1) תקונים בעסקי הדת או בענינים שיש להם שייכות לאמונתנו, כגון להקל בגט פטורין אם יושלח הבעל אל ארץ גזרה וכדומה תקנת עגונות, וכן לבטל החליצה אם ימאן החלוץ למלאות אחרי תורה, להכין גיטין נדפסים; להעמיד רופא משגיח על המקוה לנקותה ולחממה, לבטל את הישיבות ות”ת חדרים ומלמדים ולהכין בתי ספר, להמעיט מספר המנינים ורק בבתי כנסיות כוללים ושניים להם, אם יהיו נחוצים למספר נפשות כו'; למחות ביד החברות הרבות הנהוגות בישראל, לכנות את היהודים בספרי מספר מפקד העם בשמות הנהוגים אצל הרוסים וכאלה;

2) תקונים ביחוסם האזרחי, וישיתו לאבן פנה לחבר יחד את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים ובערי מצער ובכפרים לאכרים, להיות לעדה אחת בכל ענין, לשלומי מס ולנתינת אנשים לצבא, רק בהגבלות שונות בהנהגת העדה לבלי תהי יד העברים על העליונה".

נעבור נא על כל הענינים והשאלות האלה, נפרטם לאחת אחת ונשפוט על הנוגעות בדת – על פי דברי התלמוד, ועל השאר על פי ההגיון.

א) לחקור על ביטול הנשואין, במקום שהרבנים יפגשו הוראה בלתי ברורה בדין, או כשתבא קובלנא על הוראת הרב שאינה נכונה.

בכלל אין בדתנו הוראה בלתי ברורה בדין, כמו שכמעט אין גם הוראה ברורה אצלנו, כמעט בכל פרט ופרט יש דעות שונות ומחלוקת הפוסקים, ורשות לכל רב לסמוך על הדעה המוצאת חן בעיניו. ממילא מובן שהשואל אינו מחויב לשאת צער ומכאובים בשביל שאיזה דעה בלתי צלולה מצאה חן בעיני רב עדתנו, לפיכך נכבד מאד התנאי השני “או כשתבא קובלנא על הוראת הרב שאינה נכונה”.

כל רב יש לו רשות לסמוך על הדעה המוצאת חן בעיניו. ודבריו כדבר שלטון שאין להשיב. ופעמים שעל פי עקשנותו של איזה ר' ופסי הכוזרי, שברוב חריפותו בתלמוד הוא עם הארץ גמור בכתיבת שפת עבר, ואיננו יודע שהשם “הלל” בתנ“ך וגם בתלמוד (זולת בשם ר' הילל בנו של ר' יהודה נשיאה ושם ר' הילל בריה דר' ולס, ואולי גם השינוי הזה נעשה כבר ברצונו של איזה מעתיק או מסדר אותיות, להבדיל בין בעלי שם זה ובין הלל הנשיא) נכתב חסר⁴ הוא פוסל גט במקום עיגון, ואין דין ואין משפט עליו, וכמו שהתאונן על נגע זה ה' גאָרדאָן בשירו היקר שאין דומה לו “קוצו של יו”ד” לאמר:

"נגע צרעת כי תהיה באדם

כל חלי כל מדוה כי ישיגהו,

יש רופאים בארץ וקסמים בידם

יש תקוה לחולים כי יושעו;

כי יחטא איש לאיש או איש לאלה

ופללו השופט מכדי רשעתו –

יש שופט אחר גבה על גבה

וישנה דין הנשפט כי תבא צעקתו;

אך דבר מפי הרב – מי ישנהו

ולמי יפנו האובדים וישועו??"

כי על כן רצתה הממשלה לזכות את ישראל ולהצילם מפסקי ר' ופסי הכוזרי, הסומך על פוסקים שאינם ראוים לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק, וכל שכן בשעת הדחק, ואשר גם הוא עצמו פוסק הוא לכשירצה וגוזר גזרות חדשות, – לבלי יהיה עוד ר' ופסי, אשר לא מעטים כמוהו בנו, כאפיפיור בעירו, אשר כל מוצא פיו קדוש בעיני עצמו ובעיני מקשיבי לקחו, ובין יתר השאלות שהציעה הננו רואים גם שאלה מאד נכבדה:

ב) ליסד קאנסיסטאריום לישראל, כלומר בית דין של מעלה, לקבול בו על קשיות ערפם ורוע לבם של חברי ר' ופסי הכוזרי.

והנה בדבר הקאנסיסטאריום שתהיה יכולת בידו לשנות הוראות הרבנים שנעשו בטעות יבאו בלי ספק עקשי לב וחרדים על כבודם ויאמרו: “הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר” (עבודה זרה ז') “חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר” (נדה כ') אבל שתי הטענות האלה נשענות על יסוד תהו. התוספות (בע"ז שם) כתבו: “דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר” ובנדה שם כתבו: “דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה, דמותך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה”. ומה שנוגע להטענה השניה נאמר בנדה שם, שבמקום שהחכם השני סומך על גמרתו מותר לו להתיר מה שאסר החכם הראשון, ולפי דעת איזה פוסקים (הוזכרו במפרשי השו“ע יו”ד סי' רמ"ב) אם החכם השני גדול בחכמה מן הראשון, יכול הוא להתיר את מה שאסר האוסר גם על פי סברתו (של השני) לבד. מלבד זה, הנה מפרשי הש"ע (שם) בארו טעם זה, מפני שעל ידי הוראת הראשון נעשה הדבר חתיכה דאיסורא, ועל כן אם היו שני חכמים בבית המדרש בשעה שנשאלה השאלה יש רשות לכל אחד להגיד דעתו עליה (תוספות ע"ז וחולין שם) מפני שהאיסור לא חל עוד על ידי הוראת האחד בשעה שגם השני יכול לחוות דעתו גם הוא, ואם כן, אם ידע כל רב שיש אפשרות לקבול על הוראתו לפני בית דין גבוה לא תחול עוד הוראתו, והאשה הנאסרת לא תהיה עוד חתיכה דאיסורא, אף אם נניח שבשם “חתיכה דאיסורא” אפשר לכנות גם אשה שנפסל גיטה, אם גם חתיכה דאיסורא אין לה היתר לעולם, והאשה יש לה היתר בגט אחר או במיתת הבעל.

והנה אם עקשות לב ר' ופסי הכוזרי מוצאת חן בעיני חביריו, ולא בשבילה יאמרו כי צריך הוא שתהיה לנו קאנסיסטאריום, ואם גם הרבה תועבות שעושים הרבה מאחינו בני ישראל בנשאם שתי נשים לא יעוררו את לבם להסכים על התיסדות קאנסיסטאריום, אשר יקיים באיסור חמור את החרם דר"ג, ובני ישראל לוקחי שתי נשים לא יצאו עוד לחפשי מתחת יד המשפט בעשותם תועבה זו, כמו שקרה בשנת 1871 באדעססא, שאיש כזה יצא נקי בהשפטו על עון זה, מבית משפט המחוז בשביל שאיזה סניגור יהודי הוכיח לפני השופטים המושבעים, שהחק האוסר לקיחת שתי נשים אינו מתפשט על בני ישראל, שלפי דתם דבר זה מותר להם (דבר המשפט הזה ותשובות על דברי הסניגור ההוא באו במה"ע “וועסטניק רוססקיך יעוורייעוו” לאותה שנה) ובזה נתן הסניגור ההוא יד לפושעים כאלה מבני ישראל לעשות תועבות כאלה, בעת שעל פי היושר היה ראוי לחייב אותו אם גם היו נכונים דברי הסניגור, אם גם “לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך” (סנהדרין מ"ו), כי תועבות כאלה הם כמעט מעשים בכל יום בנפת רוסיא החדשה – אם כל זה לא יעיר את לבם, הנני אומר להם: שמעו, חברי ר' ופסי! מה שקרה בשנה זו באדעססא והתפלצו: איש אחד מאדעססא, הירש ליב ק… שמו, מת והניח אחים אשה ובנים שהיו לו ממנה, ואחד מן האחים חשקה נפשו באשת אחיו המת ונסע עמה בשנה זו לעיר יאססי, במקום שלא ידעו לא אותו ולא אותה ושם⁵ נשא אותה כדת משה וישראל והוא יושב עמה באדעססא! השמעתם, חברי ר' ופסי! באדעססא יושב איש אחד שנשא את אשת אחיו שיש לה הימנו בנים, ובלי ספק תלה גם לו בנים וירבו ממזרים בישראל, שהרי איסור זה מחייבי כריתות הוא והבנים ממזרים גמורים הם. אילו היתה בנו קאנסיסטאריום הלא היתה עליה החובה להפריד בין הזוג הזה ולהביאם בענש, ובלי ספק היתה עושה זאת; ועל מי איפוא להתעסק בכמו אלה, ולמי יש כח בזה אם לא להקאנסיסטאריום?⁶

ג) להקל בגט פטורים אם יושלח הבעל לארץ גזרה וכדומה תקנת עגונות. אילו היה התלמוד חשוב בעינינו כמו שהוא באמת, אילו היה הוא נר לרגלינו בהוראותינו, אילו היו חבריו של ר' ופסי הכוזרי משתתפים בצרות אלפי עגונות, (אין זה גוזמא: בשנה אחת של “המגיד” לבדו נקרא שועת עגונות, כמעט לא פחות משתים בכל גליון וגליון, ועוד חיות אתנו עגונות אשר בקשו את בעליהן במה“ע לפני עשר שנים ויותר, וכאלה אשר לא דרשו במה”ע אחרי בעליהן) אשר נשארו בלא משען לחם והן אלמנות חיות עד יום מותן, כי אז היה נקל לנו למצוא תרופה לאלפי האמללות ההן. כלל גדול הוא בתלמוד: “כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש”, ועל פי היסוד הזה הפקיעו לפעמים קידושין שנעשו על פי דין ועל דעת החכמים, והבעל והאשה ישבו איזה שנים יחדו, ובטלו את הקידושין למפרע (כתובות ג', גיטין ל“ג, ע”ג) ועל פי היסוד הזה הפקיעו רב ברונא ורב חננאל קידושין, בשביל שהמקדש לא עשה על דעת החכמים (יבמות ק“י וכיוצא בזה בבבא בתרא מ”ח: ועל פי זה יכולים להיות מופקעים גם הקידושין של מי שיש לו אשה, שהרי גם הוא עושה שלא כהוגן בנשאו אשה שנית), ועתה ישפוט נא כל איש אשר דעת אדם ולב בשר בקרבו: אם האיש העובר על מצות התורה, שאמרה “שארה וכסותה ועונתה לא יגרע”, העובר על תקנת החכמים, שאסרו לאיש לצאת מעירו שלא ברשות אשתו רק ימים מספר, ורק לתלמידים התירו עד שלש שנים (כתובות ס"ב: ) אם הכותב לאשתו בכתובתה ביום החתונה: “ואנא אפלח ואוקיר ואיזון יתיכי וכו' ואינו מקיים תנאי כתובה זה לשנים רבות ועוזב אותה לכל צרה ולגוע ברעב, האם הוא עושה בכל אלה כדת משה וישראל? האין כח להפקיע את קידושיו? ולמה לא יתקנו לפחות מכאן ולהבא, שיגידו לכל איש בשעת הקידושין, שהקידושין נעשים על תנאי, ולא יהיה להם כח אלא אם יתנהג עם אשתו כדת משה וישראל, אבל אם יעזבנה לשנים ידועות (כפי שיקצבו הרבנים) ודעת אשתו לא תנוח בזה אז קידושיו יהיו מופקעים למפרע ובטלים?⁷ או למה לא נתקן תנאי כזה בנוסח הקידושין עצמם, כאשר כתבתי ב”השחר" (שנה שניה חוברת ט') הלא גם רבני איטאליא נהגו לקדש על תנאי, ככתוב בס' “פחד יצחק”? (כן הגיד לי ה' צווייפעל, ואין אתי ס' פחד יצחק לעין בו ולרשום המקום) ולמה לא נמצא איזה עצה באופן כזה, למשל, באלה שכופין אותן להוציא (כתובות ע"ז) בעת אשר אין בידנו לכוף? או, בדרך משל, בשעה שהבעל כופה את אשתו לעבור על דת, דבר המצוי בימינו אלה?

ואם כל זה מעט הוא לרבנינו, הנני להגיד להם, כי ידועות לי שתי עגונות באדעסא שחפצו לשכור להם ריקים ופוחזים מן השוק, שיבואו אתן אל איזה רב פה או בעיר אחרת לתת להן גט פטורין, להנשא בו לכל אדם, ואינני יודע אם מלאו חפצו או לא, ומי יודע אם לא הרבה עגונות תעשינה באמת כאלה? הלא דקדוקי עניות ויצרו של אדם מעבירין אותו על דעת דתו.

ד) וכן לבטל החליצה, אם ימאן החלוץ למלאות אחרי התורה.

יש בחליצה, לבד הפרט הנזכר בזה, עוד תוצאות יותר רעות. פעמים שאשה צעירה לימים צריכה להמתין שנים מספר על חלוץ קטן עד שיגדל ופעמים שהחלוץ נעלם ולא נודע מקומו איה, בין כך ובין כך האשה צריכה לעבוד כל עבודת פרך להחיות את נפשה ונשארת אמללה כל ימיה.

האמנם בענין החליצה עזב התלמוד את שיטתו הכללית “דרכיה דרכי נעם” וגו' ולפי הוראתו צריכה אשה בת עשרים וחמש שנה להמתין לפעמים שנים מספר עד שתהיה למשל כבת ששים שנה והיבם בן חמש ושלשים שנה (אם הוא סריס, וסימני סריס לא נולדו בו) (יבמות צ"ז) ואז תוכל להנשא לכל מי שתרצה, או שאשה בת ארבעים שנה ויותר צריכה להמתין תשע שנים על יבם בן יום אחד, (נדה מ"ג: ) ואחר שיהיה לה קרוב לחמשים שנה ויותר צריכה להנשא ליבמה ילד בן תשע שנים (שם מ“ד ויבמות צ”ו) וכל זה הוא מפני שפירש דברי הכתוב “כי ישבו אחים יחדו” שהיתה להם ישיבה אחת בעולם (יבמות י"ז) ולא פירש דברי הכתוב כפשוטו שיהיו שני האחים יושבים יחדו במקום אחד (לאפוקי אם האחד יושב כאן והשני באספמיא כיוצא בזה) ושיהיו שוים יחדו בערך שנותיהם ולא שתפול אשה זקנה ליבום לפני נער. בלי ספק הלך התלמוד בזה בשיטת התוספות (שם ד"ה אשתי) שאמרו, שאם חמותה של היבמה מעוברת, הוי שפיר דרכי נעם, שהרי תוכל להמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו. כן לא הלך התלמוד בזה בשיטתו, שהוא אומר בצדק “יבום בנחלה תלה רחמנא” (שם) שעל פי זה היה ראוי שיהא היבום נוהג אך בזמן שהיובל נוהג⁸ אבל אין מטרתי עתה להשיב על התלמוד אבל לפתור את השאלות שהציעה הממשלה, על פי התלמוד וגם בענין החליצה מצאנו בו רפואה למכה זו.

אמרו בבא קמא (ק"י) “אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה? – התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו (כלומר אפילו במוכה שחין) דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן מלמיתב ארמלו”.

נניח, שדברי ריש לקיש לא נוסדו על מצב הנשים שבזמנו אלא על טבע הנשים בכלל, ושהנשים גם בשמן הזה, בהשתנות מצבן, נכונות לנפול בזרועות כל איש, יהיה מי שיהיה, כי טב למיתב טן דו; אבל אין להכחיש כי לדעת התלמוד רק בשביל כך נתקדשה האשה לאחיו של מוכה שחין מפני שהיתה נאותה להנשא אפילו למוכה שחין (אחרי מות בעלה) ובלבד שלא תשב אלמנה במות עליה אשה; אבל כל זה אפשר רק בשעה שיש לפחות, מוכה שחין לפנינו, אבל מה נאמר בשעה שהיבם גרוע גם ממוכה שחין, ועודנו שוכב בערשו מעוטף בחתוליו או שלא נודע מקומו איה? הלא על פי תכונת הנשים “טב למיתב טן דו” עלינו להחליט שבודאי על דעת כן לא נתקדשה לבעלה המת שתצטרך למיתב ארמלו שנים רבות או לעולם? האמנם לפי השערת התוספות (בבא קמא שם) אין סברא זו אמורה אלא ביבמה מן האירוסין, אבל אין זה אלא סברת הכרס⁹ וידוע שהמרדכי בפרק “החולץ” הביא בשם הגאונים להתיר על פי יסוד זה יבמה שנפלה לפני מומר ובלי ספק היתה יבמה מן הנשואין; שהרי בימי הר"מ שהביא המרדכי, כמו בימינו עתה, היו האירוסין והנשואין באים כאחד.

ה) להכין גטים נדפסים.

השאלה הזו היא קטנת הערך ואינה ראויה לדבר בה, כי מי שיכתוב את התורף (שמות המגרש והמגורשת, שם העיר והנהר וזמן הגירושין) הוא יכתוב גם את הטופס (נוסח הגט הכללי) ומה שנוגע לדין, הנה היה מקום להתיר, מפני שהגט יכול להיות נכתב שלא כסדרו, כלומר: בתחלה הטופס ואחר כך התורף (גטין כ"א) והכתיבה לשמה צריכה להיות רק במה ששייך להתורך ולא להטופס (גטין ט“ו ורש”י שם) וכבר הסכימו הפוסקים שהדפוס הרי הוא ככתיבה.

ו) להעמיד רופא משגיח על המקוה לנקותה ולחממה, לבטל את הישיבות ות"ת וחדרים ולהכין בתי ספר, להמעיט מספר המנינים וכו‘, למחות ביד החברות הרבות וכו’.

אין ספק, שכל הדברים הנחשבים בזה טובים ונכוחים הם, מלבד האחרון מפני שיש הרבה חברות שיש להן מטרה טובה מאד, כמו חברת הכנסת אורחים, בקור חולים, הכנסת כלה, גמילות חסדים, חברה סנדק לעזור לילדות עניות, וכיוצא בזה, מלבד שההצעה “למחות” אין לה מובן וכי יכולים הם ישראל בכלל למחות ביד איזה יחידים שלא יעשו אפילו חברה בלתי מועלת כחברת “נר תמיד” וכיוצא בה?

ז) לכנות את היהודים בספרי מספר מפקד העם בשמות הנהוגים אצל הרוסים.

גם שאלה זו איננה חשובה להתעסק בה, שלא השם הוא העיקר אלא המעשה, אבל כדי להשיב עליה על פי דת ישראל אומר שאף על פי שבעלי המדרש אומרים שישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שנו את שמותם, מכל מקום הם עצמם שנו את שמותם, ורובם היו להם שמות לקוחים מעמים אחרים; וידוע לכל כי גם הרבה תנאים נקראו בשמות יונים ורומים; ואמרו עוד (גיטין י"א) מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות נכרים, וגם עכשו יש בינינו הרבה שמות שלקחנום מאת העמים. וכי יותר טוב היא שמי שנקרא שמו ישראל או משה יקרא במספר מפקד העם בשם Мовша, Мошка, Сруль מאשר יקרא בשם Израиль או Моисей; וכי השמות ליב, טודרוס וכדומה אינם באמת השמות לעוו או טהעאדאר (פעאָדאר במבטא הרוסי)?

ח) תקונים ביחוסם האזרחי וישיתו לאבן פנה לחבר יחד את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים ובערי מצער ובכפרים לאכרים, להיות לעדה אחת בכל ענין, לשלומי המס ולנתינת אנשים לצבא רק בהגבלות שונות בהנהגת העדה לבל תהי יד העברים על העליונה.

התנאי הראשון בהצעה זו, כלומר: לחבר את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים היה מועיל לבני ישראל באיזה ענינים לקרוא להם דרור מממשלת הקהל, והיה בלתי מזיק אם היה אפשרות למצוא עצה שלא ישתמשו הנוצרים בידם העליונה להרע לישראל שלא בצדק, והתנאי השני, הנוגע לחבור היהודים והאכרים אין לו שחר, כמו שהוכיח באריכות המנוח הד“ר סאלאווייטשיק, נו' 21 – 18 במה”ע “דען” שנה ראשונה, במאמרו שהיה ערוך כנגד מאמרו של אחד מגדולי הועד בעצמו; על התנאי הזה שחקו גם המ"ע הרוססים בירזשעוויא וויעדאמאסטי, ופעטערבוג’סקיא וויעדאמאסטי וגם אחד מראשי הממשלה בוילנא אמר על העצה הזו שנולדה מתה (שם באותו מ"ע נו' 30). אשר על כן, יש לנו רשות לחשוב, שאם היו מתקבלים הצעות הועד (מלבד האחרונה, שגם איזה משרי הממשלה ומה"ע הודו שאין לה שחר) אצל השלוחים היהודים היו נעשים איזה תקונים בחיי בני ישראל המדינים. אך מה היתה אחרית האספות?

––––––––

ג.

אחרית האספות ההן מסכמת לגמרי עם ידיעת אותן האנשים שנבחרו ונשלחו אז בין בענינים הנוגעים בחיי ישראל פנימה, ובין ביחוסם לשאר תושבי רוסיא. ארץ ליטא בחרה על פי רוב ברבניה וצדיקיה וחבריהם, ונפת רוסיא החדשה – בעגלי הזהב אשר לה, והממשלה לא מצא חזון מהם.

להאספה הראשונה בחרה ליטא באנשים כהרב ר' יצחק מוואלאזין והרב ר"מ מליובאָוויטש, ואדעסא (בירת דרום רוסיא) באנשים כהסוחר ה' בערנשטיין. כבוד האנשים ההם במקומם מונח. אך השנים הראשונים היו ראוים להיות נשלחים, אם, בדרך משל, היתה באה תאותו של הרב ר' עקיבא איגר שנצטער עליה כל ימיו, והוא להקריב קרבן פסח בירושלים (על פי התרים שונים הנזכרים בשו“ת חתם סופר יו”ד) בזמן הזה, והיו, למשל, נקראים אנשי מעמד מכל עדת בני ישראל להוציא את כל ישראל ידי חובתן על ידי שלוחים; והנני אומר בפה מלא כי לא היו טובים מהם לבא בהר ד' בשם עדת ישראל יושבי רוסיא ולשחוט הפסח. והשלישי היה מכיר את מקומו ומקומו היה מכיר אותו, אם היו שואלים אותו, אם ראוי הוא שתהיה אודיסא פארטא פראנקא (חפשית מתשלומי המכס שעל סחורת חוץ למדינה) אם לא, וכיוצא בזה. אבל להגיד דעתם לפני הממשלה בדבר הנוגע לחיי ישראל וזכיותיהם ובידיעה אמתית את רוח דתם – הגידו מה שתגידו, בעיני הרי היא תערובות של סכלות ותועבה יחד.

כל היודע את רוח רבנינו יודה, שהם אינם מוכשרים כלל להבין את טובת ישראל, אינם יודעים בצערם של בני עמם ובמה הם מתפרנסים, ומלה אחת של איזה סופר החשוב אצלם יקר בעיניהם מכל בית ישראל וטובתו. ברור הוא בעיני, שאם היתה הממשלה מצעת לפני רבנינו שאלה כזו: “חפצים אנו שיהיו בני ישראל שוים בזכיותיהם עם שאר תושבי המדינה, בלי שום הבדל כלל; אך אחת אנו מבקשים מכם: בהיות במקומות רבים בתפלותיכם הנכם מתאוננים על רוע גורלכם, ואתם אומרים: אל הביטה דל כבודנו וכו' הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגוים כו' וביחוד בפיוטי הסליחות, אשר עתה, בקבלכם את שיווי הזכיות, אין עוד מקום עוד לתלונות כאלה, ועל כן הבטיחו לנו על תמת לבכם, שתצוו על העם בגזרה חמורה שלא לומר עוד אותן התפלות, לא בשביל שאנו יראים מתפלותיכם, אבל מפני כבוד האמת וכבוד הקב”ה, משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני“, אז אין כל ספק אצלי, שהרבנים היו נאותים שישארו בני ישראל בלא שיווי הזכיות ובלבד שלא יחסר קוצו של יו”ד בתפלות שנחלנו מאבותינו. ומה יש לדבר עוד במקום שהשאלה נוגעת בהוראת איזה פוסק! כל היודע את רוח האנשים ההם יודע, כי המלה “גלות” הוא בעיניהם ככלי שעשועים נחמד בעיני ילד קטן, והם עצמם לא היו נרצים בשום אופן שילקח מהם כלי שעשועים זה, כי באמת בני ישראל בלא גלות הרי זה כגוף בלא נשמה….

וכבר הודיעו כה"ע כי רבני ישראל באיזה מדינה באשכנז שלחו מכתב בקשה לממשלתם, שלא יתנו להם שיווי הזכיות.

ומה שנוגע לאנשים כהסוחר בערנשטיין, לא למותר אחשוב להעתיק פה דבר נפלא ממאמרו של ה' מרגלית שזכרתי. באספה אחת, שאך ה' בערנשטיין היה המיוחד בה, המבין שפת רוסיא, שאלה הממשלה אם נכון למחוק איזה מקומות בתלמוד?¹⁰ ועל זה ענה ה' בערנשטיין כי זה שנים רבות לא למד את התלמוד, ובעיניו אחת היא אם ימחקו מהתלמוד דברים הרבה או מעט. ועם דעת הסוחר הזה הסכים גם הנבחר מקורלאנד. מה נתעב מענה כזה! “לי אחת היא” – אך לו אחת היתה אם גם יגרשו את היהודים כלה מאיזה מדינה באופן כזה שלא יזיק למסחרו! לו, כסוחר, אחת היא לו, אם יהפך מחציתו של עולם לתהו ובהו, ובלבד שישאר כיסו בשלמותו!

ומה היתה אחרית האספה האחרונה, שהיתה בוילנא? עליה נאמר בצדק: ההר התחולל – ויוליד עכבר; הועד אשר להגענעראַל גובערנאַטור ישב זמן רב ועסק בעניני ישראל, מצא עצות להיטיב מעמדם, קרא מועד, הציע לפני שליחי ישראל את מועצותיו והם דחו בשתי ידים את כל העצות ההן, מעמד ישראל לא הוטב מאומה, והשליחים שמחו בנצחונם שלא היה בו כלום והעיר וילנא היתה צהלה ושמחה.

"והנה בדבר התקונים בדת התמרמרו הצירים, יאמר ה' צעדערבוים במאמרו הנזכר, ולא אבו להכניס ראשם בשקלא וטריא, באמרם "כי אין להם כל זכות ויפוי כח לשפוט עליהם, וישענו בחקי "המדינה ורוח הסבלנות השוררת ברוסיא, לבלי התערב בדברים “הנוגעים כחוט השערה באמונה ודת של כל העמים החוסים בצלה” (אין זה אלא דברי חנופה שאין לה לא טעם ולא ריח. אילו היתה הממשלה נזהרת תמיד לבלי התערב בדברים הנוגעים כחוט השערה "באמונה ודת של בני ישראל, כי אז לא היתה יכולה להעביר מאתנו את הבגדים המשונים, את הפאות הארוכות, ולא לגזור על הנשים שלא להשחית את הדרן היינו שלא יגלחו את שער ראשן, שבכלל אין לך דבר בעולם שלא יאמר עליו היהודי, שבשביל כך הוא מתנהג בו באופן זה ולא באופן אחר, מפני שהוא עושה בזה רצון קונו, שהרי גם מנהג ישראל תורה היא! כן ידוע, שנשואין וגטין שנעשו כדת, אלא שלא נרשמו בספרי הרב מטעם, אין להם על פי החק שום יפוי כח. ויגד ראש הועד דבריהם להשר הנציב וימצאם נכונים, ויצו לבלי יוסיפו להגות בזה וכל הנכתב “בענין ההוא יחשב כלא היה ולא נשמע וישכח מלב בפנת הארכיווע”, ובנוגע להתאחדות היהודים והנוצרים הסכימו ביסוד “לחבר את העירונים, אך לא במסים ובצבא (ובמה איפוא הסכימו לחברם? האם לכתוב את שמות אלו ואלו בפנקס אחד ולא בשני פנקסים?) ובכל יתר הענינים אשר הוכיחו כי תצא מהם תקלה לעברים ולנוצרים”. אך נגד אחדות יושבי השרון, לעשות את היהודים בעירות הקטנות והכפרים לאכרים בלי נחלת שדה עמדו כצור חזק “וישבו דברים בנוים על הגיון ישר ושכל טוב ומאומתים בראיות ברורות נשענות על דתי המלך” (קרוב להאמין כי גם בזה טובתנו בל עליהם, כי, כפי שזכרתי, כבר בררה הזורנאליסטיקא את הפסד העצה זו. וגם איזה משרי הממשלה הכירו בה שנולדה בלא רוח ונשמה).

אם באמת לא הפריז ה' צעדערבוים על המדה שהציר “אשר עליו כונן הועד דבריו היה – לפתוח לכל איש יהודי שערי רוסיא לעבור לשבת ולסחור ככל אשר תאוה נפשו, ולבטל כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים”. אז יגדל מאד חטא הצירים, אשר לא הסכימו להצעות הועד, למען נגיע על ידן אל הזכיות האנושיות החסרות לנו. ומי יודע אם לא היה כדאי בשביל זה להסכים גם להתאחדות יושבי הכפרים העברים עם האכרים. האמנם לא יתכן, שהועד בוילנא היה יכול לבטל (אפילו על ידי השתדלות בפעטערבורג) את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים; אבל גם ה' פין אומר: “מלבד השאלות בעניני ספרי בתי הכנסיות, משמרות הרבנים ובענינים הנוגעים בהלכה ובדיני ישראל וכו' שמו לפני הדעפוטטים: הצעת פראָיעקט לתת ליהודים דרור ולהאחז בכל ארצות ממשלת רוסיא, וכן נראה גם מן המאמר במה”ע “דען” שזכרתי ואם לפי דעת הועד (כפי הנראה מדברי ה' צעדערבוים) ישיבת ישראל בכל ערי רוסיא תלויה בגיטין נדפסים ובמקוואות בדוקות על ידי רופאים העומדים על גביהן, היה ראוי ונכון להדפיס בפעם אחת שלשת מיליאָן עקזעמפלאַרים גיטין (למספר בני ישראל יושבי רוסיא) ולהעמיד רופא מומחה לכל מקוה, וגם להוסיף עליהם תלמידי חכמים שבטל יצרם או סומים, כדי שבנות ישראל בעלותן מן הרחצה לא תצטרכנה להביט בפני הרופאים, שהם עמי הארץ ואפקורסים, ותביטנה על הצדיקים, אשר יחשבו אותן “לקאקי חיורא”, ובשכר זה יהיה להן “זרעא דשפירי כוותייהו”. אבל רב לי להתלוצץ: הנה הועד חקר ומצא איזה פרטים הצריכים שינוי, וביד הועד היה גם להשתדל לפני הממשלה להרשות לכל בני ישראל לשבת בכל ערי רוסיא והציע דבריו לפני שליחי ישראל. אם כן, אם השליחים לא יכלו להודות לדעתו של הועד על כל הצעותיו, וביחוד להתאחדות יושבי הכפרים עם האכרים, הלא היו צריכים להודות לדעתו על שאר הצעותיו, למען יאחז הועד דרכו וישתדל לקבל רשות בעד בני ישראל לשבת בכל ערי רוסיא; אבל אם כל הצעותיו של הועד, שעבד בו זמן רב, נדחו על ידי השליחים בשתי ידים, והועד ראה כי כל עמלו עלה בתהו, בלי ספק חשבו בעלי הועד בלבם (כמו שהיו באמת צריכים לחשוב אחרי מפח נפש כזה): “לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם” ועל כן עד היום לא נעשה עוד דבר ממה שעלה אז במחשבת הועד לעשות.

האמנם אחד מן השליחים במכתבו במה"ע “דען”, שנה ראשונה נומר 30 נתן שני טעמים לזה שלא חפצו השליחים להתעסק בשאלות הדתיות, ואלה דבריו:

ראשונה, מפני שהושמו ונתבארו בסגנון של אי-ידידות עד שנצטרך לומר עליהם: “לא מעוקצך ולא מדובשך”, ובשניה, מפני שהרעפארמאטארים הצעירים (הדור החדש) הלכו הלאה, ובעצמם חתרו תחת יסוד הבנין שלהם, עד שנשאר היכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה (?).

הסבה הראשונה מספקת במדה ידועה. השליחים השיבו ריקם את פני הועד בכל הצעותיו, בשעה שהיינו צריכים להשתדלותו, כי אמרו: לא מעוקצך ולא מדובשך. ובעצמם לא חפצו שתבוא טובה לישראל על ידי הועד; אבל הסבה השניה אין לה שחר: אילו היה הועד מבקש שיתירו השליחים ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בזה היה מקום לאמר, כי הדור הישן לא יקבל היתר זה, והדור החדש אינו צריך לו; אבל הועד בקש למצוא עצות בעניני נשואין, ששוים בהם הישנים והחדשים, ואין עצה ואין תבונה לנגדם, וידוע הוא, כי לא כל השוחק על הכבלים אשר ברגליו בן חורין הוא.

חפץ אני לדעת עד כמה היתה עומדת להם חכמתם של השליחים האלה, אם היתה אחת מבנותיהם נשארת עגונה או זקוקה ליבם קטן, להצילה מרעתה שלא על ידי המרת הדת? האם היו אומרים גם אז, שהבנין לא נשאר אלא היכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה ואין שוה לשים אליו לב? כן אין סבה זו מספקת, לזה שלא קבלו הצעת הועד בנוגע לשנוי חנוך הבנים, מלבד מה שטובת ישראל החמרית דרשה שיקבלו איזה הצעות הועד, להפיס דעתו, למען לא יהיה הועד לקלס בעיני עצמו, ויאחז דרכו הלאה למצוא תחבולות להקל את צרותינו.

אבל ה' צעדערבוים נתן טעם אחר לזה שלא קבלו השליחים את ההצעות הנוגעות בדת, כי “לא אבו להכניס ראשם בשקלא וטריא, באמרם כי אין להם זכות ויפוי כח לשפוט עליהם”. פשט הדברים האלה כמשמעם: שהעם לא נתן להם רשות לשפוט על הדברים הדתיים, ואם יחליטו, למשל, למצוא עצה להתיר עגונה לא ישמע העם אליהם. אך בשביל זה לבד לא היה להם לבקש תואנה ולהשען על רוח הסבלנות, אבל היה להם להשיב, כי הדברים טובים ונכוחים, מועילים גם ליחידים גם להממשלה בכלל (כמו שהוכיח ה' מרגלית במאמרו בביבליותיקה העברית צד 335 בחוברת ג'), אבל, אין בכח השליחים לדון בזה, כי דבריהם לא יקובלו אל העם, אף על פי שמצד הדין יש להתיר הדבר (כמו שהוכחתי למעלה) ובשביל זה נחוץ ליסד קאנסיסטאריום, אשר כל פסקיו בזה יהיו מאשרים ומקוימים, ועם זה גם סעמינאַריום לחכמת ישראל, שממנו יצאו אנשי הקאנסיסטאריום ורבנים, לא שתהיה הרבנות מורכבת משני מיני אנשים שונים יחד, שהאחד חגר בדרכי התורה והשני סומא, שלא ראה מאורות עולם מימיו; אבל לא היה להם לדחות את הדבר הגדול הזה בשתי ידים, להכלים את הועד, בהשיבם אחור את כל הצעותיו. עד שכל הנכתב בענין ההוא יחשב כלא היה ולא נשמע וישכח מלב בפנת הארכיון!

אבל באמת לא היו להשליחים כל יפוי כח לשפוט בשאלות דתיות. מלבד מה שהאנשים, האומרים שדת ישראל לא נשארה אלא היכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה, אינם מסוגלים להתעסק בפתרון שאלותיה, הנה השליחים יותר מפורסמים בשמותם בין בני ישראל ברוסיא היו שליחי ווילנא; אך מי היו השליחים ההם? זאת עיר ווילנא, הקוראת את עצמה בשם ירושלים דליטא ואין כמוה עיר ברוסיא שיש בה הרבה בני ישראל משכילים ומלומדים, ורבים מהם גם בחכמת ישראל, ואחד מהם ברוב ידיעותיו וכשרונותיו ובשכלו הישר והחודר יכול להתחשב כאחד המיוחד שבין חכמי ישראל, לא לבד ברוסיא אבל באירופא כלה, ורק קרת רוחו ורפיון כחו להוציא מפיו דבר שלא כרצון האורתודוקסים גרמו לו שלא יוכל להיות להועיל לעמו ולחכמת ישראל כפי רוחב ידיעתו, ועל כן גם מכתב עתו היה הולך וחסר עד שנעשה עתה כקלייזיל להמפולפלים, לפלפל בו על אדות נושאי ארונו של יוסף ואתרוגי קארפו וכו' וכו' – זאת העיר ווילנא לא מצאה בתוכה את מי לבחור מלבד מ“ץ אחד, הנודע על ידי איסורו שאסר שמן זית ויותר ממנו לא מצאה בתוכה אנשים הראוים להתיצב לפני הועד ותפרוש כפיה למרחק ותקרא לה מפעטערבורג את בחירה, שגם הוא לא נודע אלא על ידי משרה פרטית שהיתה לו אז, ועל ידי העתקתו את דקדוק שפת רוסיא לגרעטש מרוסית לעברית ופרקי אבות מעברית לרוסית! כפי הנראה, רק אחד מהם והוא המ”ץ, היה יכול לחוות דעתו בענינים הנוגעים בדת; אך היוכל איש אשר אסר שמן זית למצוא היתר לעגונות ושומרות יבם, שאיסורן חמור יותר משמן זית??

ומה היתה דעת “ירושלים דליטא” על תוצאות האספה הזאת? את זה יוסיף יגיד לנו ה' צעדערבוים שם:

“תוצאות אספות הצירים (כלומר: שכל הדברים נשארו על מכונם כמקדם, בלי שום שינוי לטובה בחיי ישראל) נתנו שמחה בלב כל אחינו בגלילות אלה והעיר ווילנא צהלה ושמחה וכו' וכו' ישלם ד' פעל הצירים כי הגדילו לעשות וכו' ולה' עמנואל לעווין (הוא הנבחר שבא מפטרבורג) עשו אצילי העיר עוד יתרה בהכירם את עבודתו הרבה במשך שלשה שבועות ויגישו לו מנחה טהורה, ספר תורה זרת ארכו נחמד למראה”.

אם ישאל השואל: למה בחרו אך במנחה זו? אשיב לו מה ששמעתי מפיו של ה' צעדערבוים, אחרי כתבו את המאמר ההוא, כי בני ווילנא הגישו ספר תורה להשליח ההוא, מפני שהוא הציל אותה על ידי עמלו שעמל להשיב אחור את הצעות הועד…

מה רבה תמימותך, עם עני ואמלל! את מחמד עיניך הובלת שי לאלה, אשר על דעתך הצילו אותו מרעה, ואינך יודע כי מחמד עינך זה אך נבזה נמאס בעיניהם לדבר בו, כי הוא בעיניהם כהיכל התלוי באויר, הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה! אך זאת רעתך, עם עני ואמלל, כי בכל דבר קל הנך רואה הריסות דתך!… רבצה בך האלה הכתובה במחמד עיניך, קול עלה נדף רודף אותך, הנך נס ואין רודף, וצל הרים אתה רואה כהרים!… אין חושב עתה מחשבות רעות לגזול את תורתך מידך, ואין לכל איש נבון חפץ בכמו אלה. תורתך תעמוד בתקפה כל הימים אשר תעמודנה על תלן תורות אחרות, ואם העגונה פעסיא בת ר' חייקיל כ"ץ, אשר זה חמש עשרה שנה לא שמעה מאומה מאישה אשר בלי ספק מת, טבע בנהר או נהרג בדרך ונרקב זה כעשר שנים, תנשא לאיש על ידי הפקעת קידושיה הראשונים – לא תהרס עוד דתך; אם בת שוע תנשא לפאבי, אחרי אשר קבלה גט מבעלה שנטבע בים, (קוצו של יו"ד) דתך תשאר בכחה ובכבודה, ואפילו אם יודפסו גיטין ויעמידו רופאים על גבי המקוה גם אז תשאר דתך בגבורתה ותפארתה.

זה פרי האספות שהיו.

ומה תהי אחרית האספה הבאה לקראתנו? אפשר, שהמיניסטעריום תציע את שאלותיה אך בענינים הנוגעים בחיי המדינה והעקאָנאָמיע; אפשר, שתהיינה אך שאלות דתיות פרטיות, כענין גטו של הסופר באגראוו שגרש את אשתו בעל כרחה וכיוצא בזה; אפשר, שתגענה השאלות בדברים דתיים נכבדים מאד, כעניני גטין וחליצה בכלל; אפשר, שתהיינה שאלות דתיות כלליות קטני הערך כקידוש לבנה ומקומות מספר בתלמוד וכיוצא בזה; ואפשר, שתהיינה השאלות ממין כל הדברים האלה או רובם. קרוב להאמין, שבין השאלות תהיה גם שאלת סעמינאריום לבני ישראל ברוסיא. החק אומר כי כל איש מחויב להיות בעל דת, ואם כן, בני ישראל, המחויבים גם כן להיות בעלי דת, צריכים שיהיו להם כהני הדת או רבנים; החק אומר כי רב יוכל להיות אך מי שגמר חק למודו בבית ספר הרבנים וכיוצא בזה, אך בתי ספר הרבנים בטלו, ומאין יקחו להם בני ישראל עתה רבנים? האמנם, בתי ספר הרבנים, כאמצעים לבא על ידיהם להאוניווערזיטעט, היו טובים מאד; אך לגדל רבנים בישראל לא היו ראוים מעולם. מיום שנתן החק על דבר הרבנים החדשים היתה הרבנות מורכבת מחיגר וסומא כמו שכתבתי ורבנות ישראל לא אבדה מאומה בהסגר בתי ספר הרבנים; אך סוף סוף בני ישראל צריכים לרבנים, ונחוץ להם שתהיה הרבנות, לא כאשר היתה עד עכשו בעלת דו פרצופין, פרצוף של חגר ופרצוף של סומא, אבל שתהיה מחוברת באיש אחד, הנקרא בלשון התלמוד “אשכול” (איש שהכל בו). לפיכך נחוץ הוא שתהיה לבני ישראל סעמינאריום, לגדל בה רבנים מופלגים בתורה ובחכמה יחדו. לפי דעתי היה ראוי שיבואו אל הסעמינאריום נערים שהם לפחות בני חמש עשרה שנה (ולמעלה מזה עד אין שיעור), שידעו לפחות למודי ארבע או חמש לשכות של הגימנאזיום ויבינו שפת עבר על בוריה. הסעמינאריום תהי נחלקת לעשר לשכות (קלאססען) שמשך למודן יהיה לא פחות מעשר שנים, ובה יקנו להם התלמידים ידיעה עמוקה בתלמוד ובפוסקים, בחכמת ישראל ובדברי ימיו, וידיעה הגונה בשפות יון ורומי, שהן נחוצות מאד לידיעת התלמוד וחכמת ישראל, וכן גם ידיעה בשפת אשכנז, שהיא כיום כמפתח לחכמת ישראל. הגומר את למודו עליו להציג דרשה (דיססערטאציע) ואז יקבל סמיכות מראשי הסעמינאריום. משגיחי הסעמינאריום יהיו כלם מבני ישראל והראש עליו יהיה גאון מפורסם בתורה ויראת חטא, ולא כמו שהיה בבתי ספר הרבנים, שהמנהלים הנוצרים סייעו לפעמים את התלמידים שעברו על התורה בפרהסיא, ומעולם לא דרשו מן התלמידים ידיעת שפת עבר, שעל כן לא נמצא אף אחד מכל תלמידי בתי ספר הרבנים שיוכל לקרוא עברית כתיקונה, לבד מאלה אשר ידיעתם בשפת עבר קדמה לבואם אל בית הספר. אם ראשי הסעמינאריום יהיו נוצרים אז אין ספק, שהעתידים להיות רבנים בישראל לא ידעו לתרגם פסוק כצורתו, וכ"ש שלא יבינו איזה מלות בתלמוד, יאכלו טרפות ויחללו שבתות, כדרך שעשו איזה מתלמידי בתי ספר הרבנים. מי שיגמור את למודו בהסעמינאריום יוכל להיות רב בכל עדה מישראל על פי בחירת העדה עצמה, שלא יהיה הרב בעיני העדה כפקיד הבא מאת הממשלה, שלא הרי רב כהרי פקיד. ומה שנוגע לרבני העירות הקטנות ומורי הוראות, די הוא להם שיעמדו על המבחן בידיעת למודי בית הספר המחוזי ובידיעת דיני התורה, או בתעודת הסעמינאריום, או הקאנסיסטאריום, או בתעודת שלשה רבנים מפורסמים.

סעמינאַריום נחוץ מאד גם בענין הנוגע בחכמת ישראל. חכמת ישראל ודתו סתומה כל כך לפני הרוסים, עד שגם היום נמצאים מחברים, האומרים שבני ישראל צריכים לדם נוצרים בפסח, שדבר זה מצא ראש ישיבת ירושלים, רב אשי, בספר הרמב“ם, ככתוב במסכת זבחי לב, שהתלמוד מפקיר נכסי עכו”ם כמדבר ושהוא מצוה להרע לנוצרים בכל דרך שאפשר, והרבה מן הרוסים מאמינים, שאין התלמוד מתעסק אלא במה שנוגע לעמים אחרים ודתיהם. אילו היתה חכמת ישראל מתבררת כהוגן בשפת רוסיא, כי אז היו כל המשכילים הרוסים יודעים כי כל הדברים הנזכרים והרבה כיוצא בהם אינם אלא שקרים נתעבים.

במלה אחת: תוכן השאלות לא נודע עוד. אם באמת תהיינה ביניהן גם דתיות נכבדות, או כאלה אשר בפתרונן הנכון תלויה הרחבת זכיות עמנו בארצנו, ועם זה גם הצלת מאות אלפים נפשות מרעב, מקור, ממחלות ומכל הצרות הקשות – התהיה אז טובת העם, ולא כבוד איזה פוסק, עם פיפיות שלוחי בני ישראל, להורם מה שיאמרו ולהבינם מה שידברו? היהיו גם עתה בין השליחים אנשים אשר יכירם מקומם או בבית המדרש או בבית הבערזע ולא יותר? היאמרו גם הם, כי הדת היא היכל התלוי באויר הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה ואין שוה כלל לדבר על אדותה, או שיראו גם הם הריסות הדת בכל שינוי קל בחיי העם? היאמרו גם הם, כהסוחר מאדעסא, שלהם הכל שוה, אם יהיה כך או כך?? את זה יורנו העתיד, והוא יגיד לנו, אם ראוים יהיו השליחים שיזכר שמם לשבח או לגנאי בדברי הימים לבני ישראל ברוסיא.

“אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם…” אז יצדק הפתגם “הנח להם לישראל” וכו' שהמו"ל “הקול” התלונן עליו (בגליון 36 שנה ראשונה).

מי יתן ולא יצדק הפתגם הזה!…

P. S. אחרי התימי את מאמרי בא בהקול דבר חדש, שאפשר שיהא מוצע כשאלה פרטית לפני האספה. את הדבר החדש הזה הודיעו שני רבנים ביד סוכן הקול להזהיר את הקוראים לבל יכשלו באיסור אשת איש. ואף על פי שמצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מ"א), מכל מקום לא אבו שני הרבנים להשפיל את כבודם ולצאת מגדרם שנהגו סלסול בעצמם שלא לכתוב במה"ע (זולתי הלבנון) ומלאו את ידי סוכן הקול בעירם, והוא נעשה מדרס לרבנים והכריז להזהיר את העם מאיסורים וסיים כדרך כל המכריזים: “ולהשומע ינעם” (במודעות להקול נו' 9–8).

מעשה שהיה כך היה.

אשה אחת, שישבה עם בעלה ארבע עשרה שנה, עזבה חילה והונה לבעלה ותפתהו בערמה שיתן לה גט פטורין, והוא נפתה לדבריה ויסע עמה לתכלית זו לעיר קטנה ושם גרש אותה אצל הרב היושב שם כדת משה וישראל. הרבנים המודיעים זאת אומרים, כי השקו את הבעל לשכרה בשעת נתינת הגט, והם חושדים את הרב המסדר שלקח שחד מן האשה לסדר לה את הגט, ומוסיפים שהפטור שיש בידה מזויף הוא, ועל כן האשה הנ“ל אשת איש גמורה הוא. כל איש יבין, שאשה שישבה עם בעלה ארבע עשרה שנה ונרצתה לעזוב חילה והונה לבעלה אך כדי להתגרש ממנו – בלי ספק סבלה מידו מכאובים רבים, וזוהי עדות שאין טובה הימנה שאיננו איש הגון. אך כבר נודע, שאין להרבנים עסק עם היושר והמשפט, ואך אל דברי הפוסקים תלויות עיניהם. אבל נראה נא מה דין הגט הזה. על פי הדין שכור שלא הגיע לשכרותו של לוט מקחו וממכרו ממכר. ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט אין במעשיו כלום (עירובין ס"ה) וכן הדין פסוק באה”ע סי' קכ“א, אלא שהוסיף שם, שאם לא הגיע לשכרותו של לוט הדבר מוטל בספק. אבל כל הרואה שם באה”ע יודה שאין דבריו אלה אמורים אלא על מה שאמר שלכתחילה יש לסדר גט לשכור, ועל כן התנה, שאם הוא שכור יותר מדאי אבל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט, יש ספק בדבר אם לכתחילה כותבין לו גט; אבל הגט כשר בודאי, שהרי אם עבר עבירה שיש בה מיתה היו ממיתין אותו, ואם לא חששו לשפיכת דמים למה יחששו לגלוי עריות? והנה האשה הזו נתגרשה, ובחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נפסל גטה. ואם כן יגדל הפלא, מאין ידעו הרבנים האוסרים, שהבעל הגיע לשכרותו של לוט? האם העמידו אז בוחנים להבחין את ערך שכרותו? הלא רואים אנו שהוא לכתחילה נסע עמה ממינסק לעיר קטנה כדי לגרשנה (כדברי המודיע) ורב העיר הקטנה סדר לו גט, ואם כן, בלי ספק, אפילו אם היה אז שכור, לא הגיע לשכרותו של לוט, שבאופן אחר אין ספק שהרב לא היה מסדר לו גט. המודיע אומר שלא ידע המגרש בין המן לבין מרדכי, אבל גם מי שאינו יודע בין המן למרדכי עוד לא הגיע לשכרותו של לוט, שלא ידע להבחין בין בתו לאחרת, שהרי רבא לא היה אומר שחייב אדם להשתכר בפורים עד שיגיע לשכרותו שללוט, שיהא פטור מכל המצות והעונשין שבתורה (ע' מגילה ז': ) ואך רבה הגיע לשכרותו של לוט, ששחט את רבי זירא (שם), ובזה יתישב מה ששאלו איזה מפרשים שם, מדוע הביא מעשה לסתור, כי באמת אין המעשה סותר את דברי רבא, אך מוכיח את ערך השכרות שאדם חייב להשתכר בפורים, עד דלא ידע בין ארור המן וכו' אבל לא יותר, כשכרותו של לוט.

האמנם הרבנים חושדים את הרב המסדר את הגט שלקח שחד – פה נסתתמו טענותי! כל קוראי מאמרי יודעים כי קטיגור קשה אני להרבנים בכלל, אך מעולם לא עלה על לבי לחשבם לאוהבי בצע ולמקבלי שחד, וביחוד בדברים הנוגעים בדת ישראל, שהיא חשובה אצלם מכל חיי העולם הזה וחיי העולם הבא יחדו. ובכל לב הנני מאמין כי הרבנים הנם טהורי לב ואנשי צדק, רק אני אומר שחסרות להם ידיעות הרבה הנחוצות לכל רב. והנה באו רבנים וחושדים את אחד מחבריהם שהוא מקבל שחד, להתיר אשת איש! אך אם נניח שיש בין הרבנים מקבלי שחד, מי לידינו יתקע שלא קבלו הרבנים האוסרים שחד מן הבעל? ואם הם רבנים יותר גדולים מן המסדר את הגט, מה בכך? הן כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וכל הפוסל וכו'. ועוד יותר יפלא לראות את גודל לב האוסרים, האומרים “שהאשה אשת איש גמורה היא”, כאילו שהמגרש עשה אש מעשה לוט, ואין כל ספק בידם שהגיע לשכרותו שללוט! ומה בכך אם הפטור מזויף? הן הפטור אינו אלא לעדות על מעשה הגט, וכיון שמעשה הגט אינו מוכחש, הפטור אינו אלא למותר. זה פרי ממשלת הרבנים הבלתי מוגבלה!

עוד ע"ד אספת הרבנים / משה ליב ליליינבלום

מכתב אל המו"ל

במאמרך “עת לדבר” נתת לפני הקוראים מבט אחד הרבנים על האספה העתידה להיות בס“ט פ”ב והערותיו על מאמרי “פתח תקוה”, ומתוך שיש לי לדון על דברי הרב הנני מבקש אותך לתת מקום לי להצטדק לפני הקוראים והמה ישפוטו.

תוכן דברי הרב הם: א) כי ועד הרבנים מאספה מיוחדת אין עיקרו אלא לדון באיזה שאלה משאלת הדת אשר נתחבטו בה הרבנים, ואין בהאספה הבאה שום רמז על השתנות מצב האזרחי לבני ישראל וכו' (הקול גליון 30) ונראה ברור כי הממשלה דורשת אספה מרבנים מורי הוראה בישראל. אילו היו בני ישראל בוחרים אך ברבנים כי אז היו האספות קולעות אל המטרה, אבל הם בוחרים באנשים מפורסמים לחכמים בידיעות חיצוניות, ולא יביטו אם קראו ושנו את התלמוד ונושאי כליו, מפרשיו ופסקיו, אם קראו אותו להלכה למעשה, או כי הגו בו לידיעה, כבכל הספרים וכו', ואך העיר ווילנא בחרה תמיד וגם עתה ברבנים גאונים ומלומדים אבל הבחירה ההיא לא נתקיימה בפעם הזאת ובמקומם “נבחר הד”ר הרכבי, אשר עם כל חכמתו, ישרו ותומתו, אינו רב בישראל, ואיננו יודע להלכה ולמעשה את פסקי הדינים לפרטיהם" (שם גליון 31); ב) כי מעת אשר יצאה פקודת הממשלה בדבר עבודת הצבא הכלליתיעמלו הרבנים לילה ויום להמציא תקנה לעגונות, ישתדלו להקל בדיני אישות, ואם אי אפשר לתקן שיקדשו אדעתא דרבנן בזמן הזה, ואין גם לדבר מזה, מכל מקום מובטח הוא אשר בהמשך הימים, אם גם אפשר שתעבורנה עוד איזה שנים, ימצאו הרבנים קולא בדיני אישות באופנים אחרים;

ג) כי הסופרים החדשים אינם יודעים מאומה מכל העשוי בעולם העשיה על ידי רבנינו ורק תואנה יחפצו למצוא, והראיה, שהרב ר' יצחק מוולאזין והרב ר' מענדיל מליובאוויטש הציעו לפני המיניסטעריום פראגראממא ישרה מאד בעניני הלמודים שבבתי ספר הרבנים, אך הפראגראממא לא נתקבלה; ד) כי האספה שהיתה בווילנא לא היתה אלא כהוראת שעה (שם גליון 33), ושאי אפשר היה לקוות כל טובה מאספה אשר בה לקח חלק שונא ישראל (שם גליון 35); ה) כי אם גם תוסד סימינאריום לא יבוחרו בה רבנים מפורסמים בתורה ויראת חטא להיות משגיחים עליה, ויבוחרו נוצרים או בני ישראל שאינם יודעים ואינם מוקירים את התלמוד, והסימינארים לא תביא כל תועלת לישראל, ואך לשוא אחפוץ אני ושכמותי לנקר את עיני האנשים ולהגיד כי בית ישראל יוכל להשען אל סימינאַריום כשאת; ו) כי הפראָגרססיסטים חפצים לתקן תיקונים לכל העם ולנהלו בעצתם, אשר זה רעה חולה בה, אשר רק דרכם ישרה בעיניהם וכו'; ז) כי עזות היא מצדי

אני, אשר גם בשעה שהייתי יהודי כשר לא ידעתי בעניני הוראה כלום, ומה גם אשר עתה כבר שכחתי תלמודי לא מחמת אונסי כ“א מזדון לבבי, והלכתי בדרך אחרת, בדרך אשר גם רגל רוב הפראָגרעססיסטים עוד לא דקכה בה, – אבא ללמד תורה, ולהטיף מוסר לעדת ישראל אשר לבם שלם עם ד' ועם תורתו ולהורות דרך להרבנים הנבחרים ילכו בה והמעשה אשר יעשון” (שם באותו גליון).

על טענתו הראשונה אין לי אלא להגיד, שה' מרגלית, במאמרו הנדפס במה"ע אדעסקי וועכטניק נומ' 22 20, שנה זו הוכיח כי כל אספה שהיתה יותר מאוחרת בזמן, היה תוכן חקירותיה בדברים יותר לקוחים מחיי עולם המעשה ומעט מענינים דתים, מאשר בהאספה הקודמת לה, ועל כן שער ה' מרגלית, שבאספה הזאת ירבו שאלות החיים על השאלות הדתיות. האמנם, אין להגיד עוד מראש כי באמת כן יהיה, כאשר אין גם לנבא, שהשאלות תהיינה אך בעניני הדת. יהיה איך שיהיה, אי אפשר להחליט שהממשלה דורשת אך אספה של רבנים ומורי הוראה, שהרי רואים אנו שלא נתקיימה בחירת הרבנים מווילנא ומי יודע יותר מן הממשלה עצמה מה שהיא דורשת?

ומה שנוגע לבחירת הרבנים המלומדים היודעים את צורך השעה ורוח העם וחשובים בעיני שרים שונים, שלא נתקיימה בחירתם, בסבה שאינה תלויה בבוחריהם, הנה אינני יודע את הרבנים ההם ולא עליהם יסובו דברי;אבל בכלל הנני אומר, כי יודע אני את הרבנים המשכילים, שהם מאחדים את האמונה וההשכלה ממש כמו המשכילים הבלתי מאמינים… כל מי שקרא את מאמרו של ה' גאָרדאָן “בזכותן של רבנים” (המליץ שנה תשיעית גליון 47) ואת המאמר “ההרגל והבקרת” (השחר שנה שביעית חוברת ו') כבר נוכח לדעת, כי בנוגע למעשה לא הלכו הרבנים המפורסמים אצלנו למשכילים אפילו צעד אחד קדימה מן הרבנים שונאי ההשכלה, והנני אומר בפה מלא כי יותר תקוה נשקפה לנו מבחירת הד"ר הרכבי מאשר מבחירת רבנים משכילים, אף על פי שאינני מובטח בו בהרכבי שהוא יכול להיות מורה הוראה בישראל, ומי יתן והיו כל הנבחרים כמוהו!

וכדי לברר את דברי אלה צריך אני לדבר דברים אחדים על אדות ההוראה, אף על פי שלדברי הרב לא ידעתי בעניני הוראה כלום גם בעת שהייתי יהודי הגון וכבר שכחתי תלמודי בזדון לבבי. הן אינני יכול ואינני חפץ לכפות הר כגיגית על הקוראים, כדי שיקבלו דעתי;השומע ישמע והחדל יחדל.

גלוי וידוע שיש לבני ישראל שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שלפי עקרי האמונה קבל אותן משה מן השמים, והן תורת משה והתלמוד. כלאש מוח בקדקדו לא יאמר, שהלמוד כלו, מן “מאימתי קורין את שמע בערבין” עד המשנה האחרונה בעוקצין “עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק" וכו' נתן למשה בסיני כמו שהוא, שהרי רואים אנו בתלמוד כמה גזרות ותקנות שגזרו ותקנו חכמי המשנה והתלמוד, או הלכות שבאו להם מסברא לבד וכיוצא בזה, וביחוד ספורים ומאורעות שקרו להתנאים ולהאמוראים וכו‘;ועל כן אי אפשר לומר אלא שהתורה שבעל פה נמצאת בתוך התלמוד, כמו כמה דברים שהם הלכה למשה מסיני, וכיוצא בזה, והיא מפוזרת בין התלמוד במקומות שונים, אך לא שהתלמוד עצמו בתבניתו שהוא לפנינו, הוא הוא התורה שבעל פה שנתנה למשה בסיני. האמנם מפורסם אצלנו “שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נראה למשה בסיני”; אבל הרבה תשובות בדבר: א) אמרו במקום אחר "דברים שלא נגלו למשה נגלו לר’ עקיבא וחביריו" (במדבר רבה פי"ט) ואם כן ישנם הרבה חדושים שלא נראו למשה בסיני; ב) אם גם נניח שראה משה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, מי יודע אם החדושים ההם מצאו חן בעיניו? ג) נניח שהחדושים מצאו חן בעיניו, אבל כפי המסופר במדרש (שם) מצאה חן בעיניו גם דעתו של ר' אליעזר שאמר “עגלה בת שנתה ופרה בת שתים” (פרה פ“א מ”א), ואף על פי כן הלכה כדברי חכמים, שאמרו “עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע” שם). הנה ברור כי יש בתלמוד הלכות גזרות ותקנות וגם סברות יחידים, שאי אפשר לומר עליהם בשום אופן שנתנו למשה בסיני, ואם כן צריך לברר: א) במה כחם של חכמי המשנה והתלמוד גדול? ובזה יבורר גם כן: ב) למה אין לאמורא רשות לחלוק על תנא? ג) ולמה אין רשות להחכמים שאחר התלמוד לחלוק על האמוראים? יודע אני שהשאלות האלה יעוררו שחוק על שפתי חובשי בית המדרש; אך יודע אני גם כן, שלא אחד מהם שאל את עצמו שאלה זו, ואם נשאל אותם אותה יביטו עלינו כעל איש משוגע, יניעו בכתפותיהם, ומענה לא אשמע מפיהם.

אבל         שאלה          זו          באמת          אינה          צריכה          לפנים.

כל עם מתוקן יש לו משפטים שונים ותקנות שונות בדיני ממונות, בעניני מדינה וכיוצא בזה, שאסור לפי החק לעבור עליהם. המשפטים ההם היו בראשיתם קטני ערך, ונתרבו בהמשך הימים, כפי רבות צרכי החיים, התפתחות חיי החברה והשכלת המדינה. המשפטים ההם מקבלים תמיד שינוים קטנים או גדולים, על פי החלטת מחוקקים שונים, הנאספים בזמן ידוע, ונקראת בשם “מתן חק”, ואף על פי שמשתנים מכל מקום בעיקרם אין להם אלא מטרה אחת;נימוסי היושר, תקון המדות ותועלת הכלל והפרט, לפי מבט כל “מתן חק” במקומו ובזמנו. כל זמן שלא נתבטל איזה חק על פי החלטת המחוקקים אין לאיש רשות לעבור עליו, וכל מה שגזר מתן החק הרי הוא קדוש, אף על פי שלפני שנה, בטרם יצא החק ההוא, היה כל אדם עושה ההיפך מדברי החק ההוא. ממילא מובן שאין יתרון למתן חק אחד על חבירו, בכל זמן אין לנו אלא החק השורר בימים אלה, ואין רשות לכל שופט ודין לומר: אי אפשי בחק פלוני ואינני מודה בו, מפני שיש לי הוכחות ומופתים חותכים לברר שאיננו נכון, כי כל מה שהחליט מתן החק הרי הוא שריר וקים, ואפילו שנה בהחלטתו, כל זמן שלא יבא מתן חק אחר וישנה אותו.

ממילא מובן שכך הוא צריך להיות, ובאופן אחר אי אפשר שיהיו סדרים במדינה. בימי הבית השני, בשעה שחדלו בני ישראל לעבוד עבודה זרה וחיו חיים מתוקנים, נתעורר אצלם בהכרח מתן חק, מפני שהחקים והמשפטים הכתובים בתורת משה היו מעטים לצרכי חייהם, ולא הספיקו להם, ואחרים לא הסכימו לתנאי חייהם, כמו “שן תחת שן”, משפט היובל וכיוצא בזה. בכל ימי הבית היו הסנהדרין אנשי מתן החק או המחוקקים, והם נתנו לעמם חוקים ומשפטים שונים אשר יחיו בהם. תקנו תקנות חדשות הרבה, הוסיפו איכותם, כפי צורך השעה, המירו איזה עונשים, כמו “שן תחת שן, עין תחת עין” משפט בן סורר ומורה, התירו איזה דברים בפרוזבל וכיוצא בזה. אחר החרבן נתפרדה החבילה ולא היה מתן חק בישראל, עד שבא ר' יהודה הנשיא ובחברת חכמי דורו סדר את המשנה. אחריו סדרו ר' חייא ור' אושעיא בחברת חכמים הרבה איזה ברייתות, ואז קבלו דעות התנאים שנזכרו במשנה ובברייתות תוקף, ואסור היה לעבור עליהם. ואין ספק, שאחרי חתימה המשנה לא כרתו עוד עצים לעשות פחמים לעשות ברזל בשבת לצורך מילה במקומו של ר' אליעזר, ולא אכלו בשר עוף בחלב במקומו של ר' יוסי הגלילי (שבת ק"ל). לפיכך לא היה עוד כח ביד אמורא לחלוק על המשנה או על ברייתא, שנשנית בבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא (חולין קמ"א) כמו שאין כח ביד יוריסט לחלוק על איזה חק המדינה. אחרי ר' אשי נקבצו עוד הפעם חכמי ישראל לחק חקים לעמם וסדרו את התלמוד, ואז היה לנו מתן חק חדש. ואם אמנם באו בתלמוד דברים הרבה שאינם נוגעים בהלכה, הנה גם בתורת משה מצאנו הרבה ענינים שאינם חקים ומשפטים, אלא קורות דברי הימים, שירים וכיוצא בזה. אילו היו חיי בני ישראל בזמן רב אשי רחוקים הרבה מחיי ישראל שבימי ר' יהודה הנשיא, אין ספק שהיה מתן החק החדש הזה מחליף הרבה חקים שנקבעו על פי החלטת מתן החק שבזמן סדור המשנה כי להם, בעלי מתן חק, מותר לשנות את החקים כפי ראות עיניהם וכפי צורך השעה;אבל מפני שזמנם לא היה שונה הרבה מזמן מתן החק הקודם לו, ולא דרש מידם שנוים נכבדים, על כן בצדק לא עשו כזאת. ממילא מובן שבשביל כך לא היה גם כן רשות לרבנן סבוראי והגאונים לחלוק על האמוראים.

אחרי התלמוד לא היה עוד מתן חק בנו, ובכל החקים שנתחדשו אחר כך אין להם תוקף מתן חק, מלבד תקנות רבינו גרשום מאור הגולה, שנעשו באספת חכמי הדור, ועל כן יש להם אותו התוקף שיש לכל חק שנתקיים על פי ראות אנשי מתן החק, ואחת הוא מי שעובר על דברי התלמוד או על תקנת רבינו גרשושם, כי אין הבדל כלל בין מתן חק זה ובין מתן חק זה, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

מלבד תקנות כאלה אין לנו אחרי התלמוד שום מתן חק. כל יחיד ויחיד הורה הלכה כפי ראות עיניו, והסכמת מתן החק לא באה עוד על דברו. סבות העדר מתן החק אחרי התלמוד הן, א) מפני שחכמי ישראל נתפזרו בארצות הרבה וקשה היה להם להתאסף יחדו; ב) מפני טלטול הגלות וצרות ימי הבינים; ג) מפני שרוב חכמי ישראל ואולי כלם, הביטו על התלמוד כעל תורה חתומה הקוראת “אל תגע בי”; ד) מפני שבעצמם לא ידעו מיכלת בית דין, וכמו שהוכחתי במאמרי “על דבר התקונים בדת” מזה שגם רבינו גרשום והרשב"א לא גזרו גזרותיהם ולא תקנו תקנותיהם בכח בית דין אלא על ידי חרם.

מזה נוציא ארבעה דברים: א) שכל דין ודין שבתלמוד, אף על פי שכבר בטל טעמו יש לו עוד תקף של חק, מפני שלא נתחלף עוד על ידי מתן חק חדש; ב) שיש רשות לחכמים בכל דור ודור להתאסף ולשנות את החלטות מתן החק הקודם לו, כפי צורך השעה, כדרך מתן כל חק ¹; ג) שכל ההוראות שלא נזכרו בתלמוד ולא נגזרו במנין חכמים אין להם שום תוקף, מפני שלא באה עליהם הסכמת מתן חק ואינן אלא דעות יחידים; ד) שיפוי כחו של התלמוד על הבאים אחריו אינו תלוי בגדולת הראשון ובקטנות האחרונים, אלא מפני שזה קבל תוקף מתן חק, ואלה לא קבלו אותו.

עתה אשוב לדברי.

אין אני מובטח בהד“ר הרכבי שהוא יכול להיות מורה הוראה בישראל, ואינני אומר שאם תבא לפניו שאלה בענין תערובות, בדיקת הריאה, חמץ בפסח וכו' וכו' יוכל כרגע להורות הלכה על פי דין. אבל השאלות שתציע המיניסטעריום, אפילו אם תהיינה דתיות, לא תהיינה בעניני בדיקות הריאה וכיוצא בזה, והמיניסטעריום לא תתבע מן הנבחרים תשובה באותו רגע שתציע שאלותיה, וזמן קבוע תתן להם להתיעץ מה להשיב, ובמשך הזמן ההוא יוכל גם איש כהד”ר הרכבי למצוא פתרון השאלה בספרי התלמוד והשו“ע על פי דין, לא פחות מאחד הרבנים הגדולים;ואם חלילה תתעלם ממנו דעת הבית מאיר, אבני מלואים, חת”ם סופר וכו' וכו' אין בכך כלום, כי דעותיהם לא קבלו מעולם תקף מתן חק. אבל תחת זה יתרון להד“ר הרכבי על הרבנים, לא לבד בשאלות מדיניות, שאין הרבנים מוצאים בהן ידיהם ורגליהם, אלא אפילו בשאלות דתיות. על כל השאלות הדתיות שיוצעו לפני הרכבי והדומים לו לא יענו את דעתם הפרטית אבל דעת הדת, מה שלא יעשו הרבנים. אברר את דברי: אם ישאלו מלפני ה' הרכבי אם אפשר לבטל חליצה לגמרי, אז אפילו אם בסתר לבבו הוא מסכים עם דעתי, בענין החליצה בכל, שזכרתי ברמז במאמרי “פתח תקוה” ובמאמרי “תקון מדיני ותקון ספרותי”, הנה יסתיר את דעתו זו, מפני שיודע הוא שלא את דעת עצמו שואלים ממנו אבל את דעת הדת, ובלי ספק יענה שביטול החליצה הוא דבר שאי אפשר על פי הדת, והוא כנגד התלמוד, שהוא מתן החק האחרון לנו;אם ישאלו מלפניו אם אפשר לבית דין להפקיע קידושין או לתקן לקדש על תנאי, אז יענה שעל פי התלמוד אפשר לעשות דברים כאלה;אבל אם ישאלו את השאלה האחרונה מלפני הרבנים, אז יענו בלי ספק שזהו "דבר שאי אפשר ואין לדבר בזה" אף על פי שאין זה דעת הדת כלל אלא דעת עצמם ועקשנותם המסגלה להם, מתוך שהם מאמינים על עצמם שהם הם הדת עצמה. הרב אמר, כי מעת אשר יצאה פקודת הממשלה בדבר עבודת הצבא הכללית יעמלו הרבנים לילה ויום להמציא תקנות לעגונות, אבל מדוע נתעוררו הרבנים לדבר הגדול הזה אך משעה שיצא החק החדש? האם מאז נתרבה מספר אנשי הצבא או נתרבו המלחמות? זה כחמשים שנה מעת שיצא החק לקחת גם מבני ישראל לצבא, וגם במשך הזמן ההוא היו מלחמות, ומדוע לא נתעוררו אז? אם כל עיקר זכירתם בדבר עתה אינו אלא בשביל זה, שעד הזמן ההוא נלקחו לצבא רק בני עניים ואנשי המלאכה, וראשי הקהל לא מסרו את חובשי ביהמ”ד ובני הרבנים ושאר כלי קדש לצבא, ועתה אין עוד יתרון לאחד על רעהו – הנה יתן הדבר הזה כבוד ותהלה להם… ומה ענין אנשי הצבא לעגונות? הן רוב העגונות שבנו אינן נשי אנשי החיל, אך נשי אנשים חפשים שנדדו למקומות שונים, זה לבקש מחיתו, וזה לברוח מאשתו, שקשרו אותה לו בעל כרחו, ואין חזון מהם. קול הנשים האמללות האלה נשמע לנו מעל מכה“ה העברים זה יותר מעשרים שנה, ואך בשנת תרל”ד נזכרו הרבנים שצריך להמציא תקנה לאמללות אלה. מן הזמן ההוא עברו יותר מארבע שנים יעמלו לילה ויום בענין זה, מדברים תמיד בינם לבין עצמם בהלכה \ו ועוד לא עשו כלום, ועודם משתדלים לנקר את עינינו שנאמין שהם עושים לטובת העם, בשעה שעל כל דבר שלא הורגלו בו, אף על פי שהוא מותר באין כל חשש, כהפקעת קידושין או קידושין על תנאי הם עונים לנו את המבטא הנתעב: Non Posumus כמו שענה תמיד האב הקדוש ברומי, ששבק חיים לטובים ממנו, כאילו אי אפשר לכהני הדת שלא יהיה בידם תשובה כללית זו על כל השאלות שאינם חפצים בפתרונן. ולמה יעברו עוד איזה שנים עד שימציאו הרבנים היתר לעגונות? הבאמת אין להם אפשרות לכתוב איש לרעהו על אדות הענין הגדול הזה ולבא לידי הסכמה במשך שנה אחת?

אם הרב ר' יצחק מוולאזין והרב ר' מענדל מליובאוויטש ידעו לתקן פראָגראממא באופן למוד התלמוד בבתי ספר הרבנים,

אין זה מעיד עוד שהיו ראוים לעמוד לפני המיניסטעריום, כי מה זו רבותא שידעו רבנים גדולים לערוך פראָגראממא

בלימודי התלמוד? אבל ממה שלא נתקבלה הצעתם נבין כי באמת לא היו ראוים למלא את משלחתם. אברר דברי. ה' מרגלית במאמרו בחוברת הראשונה למה“ע יעראווסקאיא בבליותיקא העתיק דברי המיניסטער אוואראוו בהצעתו לפני הקיסר ניקאלאי ע”ד התיסדות בתי ספר לעברים, ואלה דבריו (כפי שהעתיקם ה' צווייפעל בחלק רביעי מספר היקר “שלום על ישראל” צד 55):

“אין מצוע יותר נכון ותחבולה יותר מכוונת לבטול התלמוד מישראל, כי אם על ידי שינהיגו למודי כתבי הקדש וידיעת שפת עבר ודקדוקה בתוך שאר הלמודים כו' שהתלמוד הזה שלהם, לפי שאינו כי אם קבוצת ענינים ישנים מסורים מפה לאזן, מעותים ומעקמים הכתובים המפורשים בתורת משה עקומים ועותים נוראים וכו' ובודים לפעמים דברים שלא היו בו מעולם, ואין להם שום רמז נזכר בתורה הישנה, ולכן על ידי הבקיאות בכתבי קדש וידיעת שפת עבר על פי דקדוקה יאורו עיני התלמידים ויתנו כתף סוררת לכל הבלי התלמוד, יראו כי כל דרשות התלמוד סיגים ופסולת הם שכלו בעשן” וכו'.

הנה נראה שבתי ספר הרבנים היו בעיני המיניסטער אווראוו (הוא הבין שפת עבר) כאמצעים לבטל על ידם את התלמוד ולהבזות אותו בעיני ישראל.

צריך אני להגיד, ששונאי התלמוד, בין שהם מבני ישראל ובין שהם מאומות העולם, יש להם על התלמוד אותו מבט שיש לכל חובשי בית המדרש עליו, כאלה כן אלה מביטים עליו כעל תורה חתומה, שאיננה תולדות זמן ידוע וראות עיני מתן חק ידוע המסכים עם צורך השעה והמקום; ועל כן האחרונים, כמאמינים בני מאמינים, אומרים שכל מה שנזכר בתלמוד הרי הוא כדבר הנמסר למשה בסיני, והראשונים, שאינם מאמינים בו, אומרים כי “כלו הבל ודרשותיו סיגים ופסולת הכלים בעשן”, ולפיכך היה חפץ המיניסטער אוואראוו להשבית את התלמוד לטובת ישראל, לפי דעתו, למען ישארו אך שומרי תורת משה.

אילו היה המיניסטער ההוא מביט על התלמוד כעל פרי מתן חק ידוע, שבא לרגלי סבות זמניות, ככל מתן חק, היה מוצא בו הרבה דברים טובים ויפים, לא היה חושב שכבוד התלמוד ידל על ידי ידיעת הדקדוק, אחרי שיסוד החקים שבו לא נשען על הדרשות, אך על צרך השעה, והדרשות אינן אלא לאסמכתא, ולא היה עולה על לבו בשום אופן להשתדל לבטל את התלמוד, כי אי אפשר לבטל שום מתן חק מעיקרו אלא ללכת בעקבותיו באיזה שנויים שהזמן דורש, ואם נבטל את מתן החק מעיקרו אז היה יסוד ספר החקים הראשון (או התורה שבכתב אצל בני ישראל) כדבר שאין לו טעם וריח. אילו היו הרבנים הנ"ל מביטים על התלמוד כעל מתן חק, כי אז היו יכולים לברר, שלא לבד שאין התלמוד מזיק לישראל ולהשכלתם, ואם גם לא כל דבריו מתאימים עם מצב הידיעות שבזמן הזה וצרכי החיים ההוים, אינו אלא פרי זמנו, וכבודו, כמתן חק הנשען על רוח הדת וצרכי החיים, במקומו מונח – אלא גם שאי אפשר לתורת משה בלעדו, כלומר: בלי מתן חק, כשם שאי אפשר לכל נימוס בלי מתן חק, ואז אפשר שהיתה המיניסטעריום משנה את דעתה בנוגע לתלמוד;אבל הם לא יכלו לעשות כן, מפני שבעצמם הביטו על התלמוד כעל תורה חתומה, ואיך אפשר היה שתקבל המיניסטעריום שהיתה חפצה אז בביטול התלמוד, את הפראָגראממא שהציעו הם להאדירו?

על דבר האספה שבווילנא אומר הרב שאי אפשר היה לקוות כל טובה אשר לקח בה חלק אויב ישראל. אבל כבר אמר יוסף לאחיו “ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה”. ומה בכך אם היה פלוני מתכוין² להרע על ידי האספה לישראל? כל דבר שבעיקרו טוב ומועיל הוא יוכל להביא תועלת, אם אך נדע איך להשתמש בו, ולא אחר כונת הלב של איזה יחיד הולכים הדברים בעולם המעשה.

בדבר הסימינאַריום הנה הרב מסכים לדברי, שאם לא יהיו ראשיו ומנהליו גאונים מפורסמים בתורה ויראת חטא, אין חקוות שום תועלת מן הסימינאריום, כמו שאמרתי בפירוש במאמרי “פתח תקוה” “משגיחי הסימינאריום יהיו כולם מבני ישראל והראש עליו יהיה גאון מפורסם בתורה ויראת חטא” ואין כל מקום לדברי הרב, שהעיר על דברי בענין זה. האמנם הרב חושש, שלא תאבה הממשלה להפקיד את השגחת הסימינארים ביד אחד הרבנים הגדולים;אבל אין זה מוכרע עוד:

א) הממשלה בעצמה חפצה שיהיו יושבי ארצה, ובתוכם גם בני ישראל, בעלי דת; ב)ה' גאָרדאָן אומר: “בהפתח בי”ס הרבנים בווילנא מנתה הממשלה למורה תלמוד ולמשגיח (אינספעקטור) אחד מגדולי הלומדים שעיני כל ישראל עליו בזמננו, אף על פי שאיננו רב (הוא הרב הנכבד באמת ר' ישראל ליפקין), ויהי בהשמע הדבר ויברח הגדול ההוא בהחבא מווילנא וימאן לקבל את המשרה הזאת על שכמו" (בינה לתועי רוח, המליץ שנה עשירית, גליון 36). – ובחפץ “הפראָגרעססיסטים, או גם אלה אשר הלכו הלאה הלאה בדעתם מהקודמים וכו' לנהל את כל העם כי ילך בעצתם” אינני רואה כל רעה חולה. וכי גרוע כחן של הפראָגרעססיסטים, מכחן של הרבנים? האם אך לרבנים נתנה רשות לחפוץ להיות ראשי המדברים בכל מקום ולנהל את העם כדרך שמצאה חן בעיניהם, דרך שהיתה ראויה ליושבי פרס ובבל לפני אלף שנה, ולא להפראָגרעססיסטים? האם אין הפראָגרעססיסטים יודעים יותר את צרכי עמם, מן הרבנים, שרובא דרובא אין להם שום ידיעה בעולם המעשה, במה עמם מתפרנס, וכמה הוא סובל בין בחייו הפנימים מעניותו ובטלתו הנוראה, ובין בחייו החיצונים והמדיניים, ביחוסו לשאר התושבים?

מה שנוגע לעזותי, אשר אחרי שכבר, לפי דברי הרב, שכחתי את תלמודי בזדון והלכתי בדרך אשר גם רגל רוב הפראָגרעססיסטים לא דרכה בה – באתי ללמד תורה לעדת ישראל ולהורות דרך להרבנים הנבחרים ילכו בה והמעשה אשר יעשון – הנה מובטחני בי שלא אהיה מורה הוראה בישראל ואיני זקוק לשאת בת תלמיד חכם או מוקיר רבנן, ועל כן אין את נפשי לנסוע אל הרב לעמוד לפניו על המבחן בערך ידיעתי בתלמוד, או ללמוד הלכות דרך ארץ מן הרבנים, ומה בכך אם הלכתי בדרך, אשר רגל רוב הפראָגרעססיסטים לא דרכו בה? הן לא באתי במאמרי “פתח תקוה” ללמד תורה שלי לעדת ישראל, לא נתתי לפניהם מאמרים לקוחים ממסכת “עניות” וכיוצא בה או מספרים החיצונים, אבל נתתי לפניהם מאמרים מן התלמוד והפוסקים. המאמרים ההם ישנם בתלמוד ובפוסקים, לא שניתי בהם מאומה, ואחת היא אם שכחתי את תלמודי ואם הלכתי בדרך רחוקה יותר משאר פראָגרעססיסטים. אם הייתי בטוח שכל הנבחרים יהיו אך רבנים מחובשי ביהמ"ד, לא הייתי כותב את מאמרי כל עיקר, לא מפני שהייתי נרתע מהדר גאונם, אלא בשביל שיודע אני בהם, שכל “המדבר אליהם הרי הוא כמדבר אל העצים ואל האבנים” (המגיד לשנת תרכ"ח גליון 37) והייתי חס על זמני היקר לי מאד;אבל מתוך שידעתי שיהיו בין הנבחרים גם אנשים מעולם המעשה, אנשים החפצים בטובת עמם החי, ולא אך בכבוד הפוסקים המתים, אנשים שלא יפשפשו במעשי ולא יתבעו ממני דין וחשבון על לכתי הלאה ממחנה רוב הפראָגרעססיסטים, דין וחשבון אשר כחי אתי לתת אותו בכל שעה שאצטרך לידי כך, – ולא ראיתי שישא איש בדבר הגדול הזה שטובת ישראל תלויה בו, בשעה שהאספות הקודמות לא העלו בידן כלו, אמרתי בלבי “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש” והראיתי את שגגות האספות הקודמות, שזהו דבר המותר לכל אדם, כפראגרעססיסט, כאשר איננו פראגרעססיסט, כאשר הוא לפנים פראגרעססיסט. וממילא רוחא שמעתתא, יראו הנבחרים את שגיאות חבריהם ההולכים לפניהם ושימו על לב, והשומע ישמע והחדל יחדל.

P.S. אחרי כתבי תשובתי זו על דברי הרב המורה הוראה, בא מהקול (גליון 37, 38) מכתב מאת אחד מרבני הממשלה, אשר בלשון מדברת גדולות ישפוך חמתו על הסופרים המקילים בכבוד האחרונים. במאמר ההוא יש איזה דברים הערוכים כנגד מאמרי “פתח תקוה”, וזה תכנם:

אי אפשר, לפי דעת הרב, שתהיה קאנסיסטאריום לנו מרבנים גאונים אשר יחדשו עלינו את החרמות והקללות שהרגילו בהם בשעה שהיתה ידם תקיפה;כי בכלל לא טוב הוא שתהיה הרבנות הדתית והרבנות הנאורה ביד איש אחד, שהרי אז להיינה ביד רב אחד שתי ממשלות: ממשלת הרוח וממשלה העולמיית;כי גם היום נחוצים בתי ספר כבתי ספר הרבנים לטובת עמנו ולתפארת אמונתנו.

הדברים האלה, לפי דעתי, אינם נכונים.

פחד הקללות והחרמות אין לו כל יסוד;קאנסיסטאריום שתהיה בעיר הבירה, ואשר כל מעשיה יהיו גלוים לפני הממשלה לא תטיל חרמות ולא תשתמש בקללות. מלבד זה לא יהיה לה כל צורך בכמו אלה, הקאנסיסטאריום תדע בלי ספק, שאין לה רשות להתערב במעשי האיש בביתו, וכל כחה לא יהיה אלא בעניני נשואין וגטין, להסמיך רבנים ולשנות הוראות יחידים שלא כהלכה על פי קובלנא, וכיוצא בזה, ואין ספק שיהיה להוראת הקאנסיסטאריום תוקף על פי הממשלה בלי חרמות. מודה אני, שהקאנסיסטאריום אשר תהיה מרבני זמננו לא תגיע עוד לשלמותה, אבל טוב יותר שתהיה מאשר לא תהיה כל עיקר, וכל רב יהיה כאפיפיור בעירו, ועניני נשואין, תקנת עגונות וכיוצא בזה יהיו בלי כל סדרים; ווסף סוף אי אפשר שלא יהיו באנשי הקאנסיסטארים איזה אנשים יותר נאורים מחבריהם. ואם יהיה ראשיתה מצער, הנה הזמן המשנה כל דבר לטוב ישנה גם את הקאנסיסטאריום לטובה.

איני יודע איזה ממשלה עולמיית או מדינית יש ביד הרבנים מטעם הממשלה, שבכלל כל מעשיהם אינם אלא לפקח על ספרי הנולדים והנפטרים וכו' ולהטיף דרשות בזמנים מיוחדים, להשביע את המחויבים שבועה וכיוצא בזה? כן אינני יודע מה עשו הרבנים האלה, תלמידי בתי ספר הרבנים, לטובת העם בכלל ולטובת בני עריהם בפרט? הרבנים הדתיים, לפחות, מורים הוראות בעניני איסור והיתר, ומפקחים על שארי צרכים דתיים, דבר שהעם צריך לו;אבל מה עשו תלמידי בתי ספר הרבנים האלה, מיום שישבו על כס רבנותם עד היום, לטובת ישראל ולצרכו? גלוי וידוע שהדרשות שהם מטיפים אין צורך לעם בהן, וספרי חיים ומתים והשבעות אינם דורשים רבנות מיוחדת. האמנם ה' קולישער, הרב מזיטאמיר, עשה ועושה טובה הרבה לבני עניים הלומדים בבית ספר למלאכה אשר בעירו, ואפשר שישנם עוד שנים שלושה מתלמידי בתי ספר רבנים, המשימים עינם לטובה על עניני עדתם, ועוסקים בצרכי צבור באמונה;אבל כמה הם ברוסיא? או האם מעשים טובים כאלה דורשים איזה ממשלה עולמיית מיד עושיהם?

אינני יודע באיזה ענין נחוצים לנו עתה בתי ספר כבתי ספר הרבנים לטובת ישראל ולתפארת אמונתנו? בתי הספר ההם לא נתנו שום תפארת לאמונתנו, כמו שלא הביאו טובה לישראל בכלל, רק ליחידים שיצאו משם, אלה – אל בתי הספר הגבוהים, ואלה לקחת על ראשם עטרת הרבנות. האחרונים, כפי שכתבתי, לא עשו מאומה לטובת ישראל, והראשונים היתה הדרך פתוחה לפניהם גם בעזרת הגימנאזיום. האמנם, אין להכחיש, כי יצאו מבתי ספר הרבנים גם מתי מספר אשר רב כחם גם בחכמת ישראל;אבל אין להכחיש גם כן, שמתי מספר אלה באו לבתי סה"ר ותלמודם בידם, ואין ספק, שאילו היו לומדים בהגימנאזיום, לא היו שוכחים בה את ידיעתם בספרות העברית, כמו שלא שכחו אותה גם בבית ספר הרבנים.

¹

---

כארבעה חדשים עברו מיום שכלה המשא ומתן של בעלי דיני על מאמרי “פתח תקוה”, ולפני הקוראים הוצגו ארבע דעות שונות: א) דעתי בדבר נחיצות סעמינאריום וקונסיסטאריום לבני ישראל ברוסיא, כדי לחבר את הרבנות הדתית עם הרבנות מטעם הממשלה בכל עיר ביד רב אחד בעל תורה ומדעים, וצדדי תקנות לעגונות ולשומרות יבם (במאמרי הנ"ל); ב) דעת הרב מאנאניעוו, אשר תקנות לעגונות ולשומרות יבם על יסוד דברי התלמוד ואיזה פוסקים לא ישרו בעיניו, ותחת זה יעורר לבקש מאת הממשלה להוסיף על מכתבי המסע הכוללים עוד מכתב מסע מיוחד ליהודים הלקוח מיד הרבנים (הקול תרל"ח 50–44); ג) דעת אחד הרבנים מטעם הממשלה, האומר כי טוב ונכון הוא שתהיה הרבנות הדתית נפרדת מן הרבנות מטעם הממשלה, כאשר היא עתה, שהקונסיסטאריום תביא נזק לישראל ושאם נזכה ליסד בית ספר לישראל יהיה יותר טוב ליסד מחדש את בתי ספר הרבנים שנסגרו (שם 55–52); ד) ודעת ה' או"ר, האומר כי כל הדברים האלה אינם אלא דברים של מה בכך ושהעגונות ושומרות היבם צריכות להשאר במצבן המעציב, כדי שעל זה יכבד עול הרבנים על העם ואז יתעורר העם להמיש את צוארו ממנו (שם 68–53).

הוחלתי כל הזמן לשמוע דעות חדשות או הסכמה על איזה מן הישנות ותקותי לא באה, על כן אחשוב לא למותר עתה להצדיק את דעתי.

הרב מאנאניעוו, בשפטו על דברי בענין הפקעת קידושין, אמר שמהוראת רב ברונא ורב חננאל שהפקיעו קידושין בשביל שהמקדש עשה שלא כהוגן (יבמות ק"י) אין ראיה שאפשר להפקיע קידושין בשאר ענינים, מפני ששם עשה המקדש שלא כהוגן במעשה הקידושין עצמו. (אם כן מדוע לא יודה הרב שיש להפקיע קידושי איש הנושא אשה על אשתו, הלא הוא עשה שלא כהוגן בהקידושין עצמם, שמלבד האיסור של רבינו גרשום יש בזה גם איסור התלמוד לישא שתי נשים בשני מקומות, מבלי לדבר עוד על זה שרמה את אשתו השניה?). מראש חזיתי כי ישיבו לי תשובה כזאת ועל כן אמרתי ברור במאמרי “כלל גדול הוא בתלמוד: “כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש” ועל פי היסוד הזה הפקיעו לפעמים קידושין שנעשו על פי דין ועל דעת החכמים והבעל והאשה ישבו איזה שנים יחדו” ונשענתי בזה על דברי התלמוד (כתובות ג' ועוד), שמשם נראה כי גם באופנים אחרים השתמשו בהפקעת קידושין. ומה שענה הרב, כי בהמעשה הנזכר בכתובות שם גזרו חכמים שיהיה הגט גט, כאילו בגט תלוי הדבר ולא בהפקעת קידושין לבד ­– אין זה אמת, כי העיקר שם הפקעת קידושין, שהרי על פי דין תורה אין בהגט ממש, והחכמים לא יכלו לגזור שיהיה הגט כשר, כמו שנראה מדברי התוספות (גיטין ל“ג ד”ה ואפקעינהו).

הלאה אומר הרב: מה שאין כן באם היו הקידושין כדת משה וישראל וכו' ואחר כך הוא עושה עול מצד אחר, שאינו זן ומפרנס וכו' משפטו חרוץ במשנה כתובות ובמיימוני ובשו“ע שכופין אותו לזון או ליתן גט וכתובה”. אבל דבריו אלה מעוררים שחוק. די לו מה שכתוב משפט חרוץ, ואחת היא לו, אם אפשר לקיים את המשפט החרוץ או לא. הלא אנו דנים על האיש המעגן את אשתו ואינו ידוע איפה הוא נמצא, טמשפט המשנה, המיימוני והשו"ע לא ישיגהו.

אינני רואה צורך בדבר לפלפל על דבר דעתי בענין החליצה בכלל מפני שתי סבות: א) מפני שאיני יכול לתמוך את דעתי זו בשום מקום מן התלמוד ואינה אלה השערתי; ב) מפני שלא על ההשערה הזו בניתי את יסוד דברי בחליצה במקום עגון, אבל על דברי התלמוד בבבא קמא ק"י ועל הוראת הגאונים שהביא המרדכי באשה שנפלה לפני יבם מומר. כנגד זה מביא הרב חבל פוסקים שלא הסכימו לההוראה ההיא, אבל אין את נפשי לחטט בדברי הפוסקים, שכפי שאמרתי במאמרי “עוד על דבר אספת הרבנים” לא קבלו מעולם תוקף מתן חק. די לנו שהראיה שהבאתי ממסכת בבא קמא לא נדחתה כלל, והטענה שרב יהודאי גאון (בעל ההוראה הנ"ל) היה סומא ותלמידיו כתבו בשמו דברים בלתי נכונים, שגורה בפי הפוסקים על כל דבר שיצא מפי רב יהודאי גאון שלא מצא חן בעיניהם, אף על פי שבעל כרחם יודו, כי גם תלמידי רב יהודאי גאון לא היו קטלי קניא באגמא. ומה שהרב מביא ראיה לדברי התוספות שהשיבותי עליהם (במאמרי “פתח תקוה”) מדברי התלמוד שאמר “אדעתא דהכי לא נתקדשה” ולא אמר: אדעתא דהכי לא נשאת – אין לו שחר, שהרי התלמוד מדבר שם על הפעולה שעל ידה נעשית האשה זקוקה ליבם, והפעולה ההיא היא הקידושין.

הצעתי לסדר קידושין על תנאי לטובת עגונות כפי ההוראה שנזכרה בס' “פחד יצחק” ולתקנות שומרות יבם עוררה את חמת הרב, ואחרי שהוא משיג על זה על פי הכלל הידוע “המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל” הוא אומר כי הרבה פוסקים אחזתם רעדה למשמע תקנה כזו בכלל ומסיים: "עתה יאמרו נא המשכילים מה מציאה מצאו בס' “פחד יצחק” יותר מספרים שלנו אשר מפיהם אנו חיים וכו‘, כי מי פתי וחסר לב לישא אשה על אופן זה וכו’ שלא יהיו קידושין כלל ויהיו זווגיו מעשי עברה וזרעו ממנה יהיו ילדי זנונים וכו' ".

אבל ההשגה שהוא מביא אינה השגה, כמו שהביא בעצמו אחר כך, שהרי אינו דומה מי שאומר לאשה “הרי את מקודשת לי על מנת שלא תהי זקוקה ליבם”, שזהו באמת מתנה על מה שכתוב בתורה, לאומר שאם לא יהיה לו זרע קיימא הוא עוקר את הקידושין למפרע. ואם איזה פוסקים אחזה רעדה, הלא יותר רעדה תאחז כל מבין מן החומרות על חומרות שהוסיפו מורינו, שלא התלמוד היה נר לרגליהם, וקבלו בחבה דברות הכרס של הרבה חובשי בית המדרש, אשר מעולם לא היו בעמל אנוש ולא ידעו מאומה חוץ לד' אמות של דרך הגיונם ופלפולם, שאין לו יסוד לא בהגיון התלמוד ולא בשכל הישר. ומה זה יאמר הרב: “מה מציאה מצאו בפחד יצחק יותר מספרים שלנו?” וכי הספר “פחד יצחק” הוא מן הספרים החיצונים? וכי בשביל שהוצאה שניה ממנו נדפסה על ידי חברת “מקיצי נרדמים” נפסל? אנכי קראתי בשם הספר הזה מפני שהוא מן האחרונים ומביא מעשה ולא הלכה בלבד. גם שאלתו: “מי פתי יאבה שיהיו זווגיו מעשי עבירה” אין לה מובן. ראשונה, הנני מעיז פני להבטיח לו, כי כל המעגן את אשתו לשנים מספר אינו מקפיד כלל על מעשי עבירה ממש… זוהי אמת ברורה, אף על פי שלא נזכרה בשום פוסק. שנית, הנני להניח דעתו ולומר לו כי גם באופן זה אין כאן מעשי עבירה, מפני שבשעתן היו בהיתר, וראיה לזה ממה ששאל רבינא על מעשה הפקעת הקידושין: תינח דקדיש בכספא, קדיש וכו' מאי איכא למימר?" (כתובות ג' ועוד) ואם על ידי הפקעת הקידושין היו נעשים כל הדברים למעשי עבירה למפרע היה לו לשאול גם על המקדש בכסף שהפקיעו חכמים את קידושיו: אותן המעשים מה תהא עליהם? שהרי הוא לא ידע עוד כשנרצו החכמים לעשות את מעשי האיש ההוא למעשי עבירה. והדין “אין אונס בגיטין” שנשען על הפקעת קידושין נוהג גם בגרושה מן הנשואין, כמו שמוכח גם בגמרא שם. וגם מדברי הגמרא: “שוויוה רבנן לבעילתו” וכו' בלשון יחיד, נראה שרק היא, שבה נתקדשה האשה, נעשית למעשי עבירה על ידי הפקעת הקידושין מעיקרם.

אחרי בקשת הסליחה מאת הקוראים על הלאותי אותם בעל כרחי בדברים כאלה אשוב להעצה המחכמה שנתן הרב לטובת העגונות.

עצתו זו נשענה לא על דבר הלכה, (כמו שדמיתי אני ובלי ספק כל הקוראים, בשעה שקראו את הערת המו"ל למאמרי בשנה שעברה (גליון 60), שהודיע כי הרב הזה כתב שמצא תקנה לעגונות) אלא על תחבולה מיוחדה לעשות את הרבנים כעין שוטרי הפוליציי ולפקח על נתינת תעודות מסע. אבל ינסה נא להביא את עצתו זו לכלל מעשה ואז “רופא אומן יקרא”, ובין כך וכך עד שיצלח הדבר הגדול הזה בידו, ראוי היה לו למצוא לעת עתה עצה אחרת לתקן תקנה טובה על פי דין בעד העגונות, כעין הוראת שעה, ואי"ה כאשר נזכה לראות את משרת הפאליציי נתונה ביד הרבנים אז נבטל את התקנה ההיא, שלא יהי עוד צורך בה.

ובהתמי את תשובתי להרב אחלה את פניו, כי אם יעלה רצון לפניו להשיב עוד הפעם על דברי, אל נא יבא עלי בענן פוסקים מפוסקים שונים, ורק מדברי התלמוד לבדו יברר מה שנכון לדעתו ומה שאינו נכון. הרבה אנשים בדור הזה חכמים יותר מההולכים לפניהם, והם אומרים: "אמת היא, שרב פלוני שישב במנטובה לפני שלש מאות שנה וחכם פלוני שישב בקושטנדינה או באיזמיר לפני מאתים שנה היו גדולים בתורה וביראת חטא; אבל הם לא היו רבנים לכל ישראל, רק רבנים לעריהם, ואך עריהם היו מחויבות לשמוע בקולם וגם זה רק בחייהם, אבל אין להם כל זכות ויפוי כח עלינו שנשמע לדבריהם. כל איש יהודי כשר, החפץ להיות נאמן לדתו עליו להכנע רק לפני פסקי התלמוד ולפני הדינים הנשענים על דבריו בהגיון ישר ונאמן, כי אך הוא האויטאריטעט האחד, שכל יהודי כשר צריך לשמוע בקולו, אבל רבני מנטובה, קושטנדינה וחבריהם אינם אלא יחידים, ואין לך כמעט הלכה אחת שיסכימו בה לדעה אחת: מה שזה אוסר זה מתיר ומה שזה מטמא זה מטהר, ומי שליט לאמר לנו: עשו כפלוני המחמיר ולא כפלוני המקל? ינוחו הם על משכבם בשלום וגם לנו תבא פדות מן המכות אשר הוכינו מיד מאהבינו…

עתה אפנה אל משא ומתן יותר חי, אל דברי הרב מטעם הממשלה. אבל בטרם אגש אל המלאכה עלי לדבר איזה דברים על אדות הרבנים מטעם הממשלה בכלל.

על אדות הרבנים ההם נשמעו טענות רבות גם בכתב, גם בעל פה. גם בחוברת הששית מן המאסף “יעוורייסקאיא ביבליותיקא” שיצאה עתה לאור יאמר סופר אחד לאמר: “הרבנים הצעירים, מלבד מעטים מאד יוצאים מן הכלל, לא לבד שלא הגיעו לרום מטרתם ותעודתם, אבל הם למטה מכל בקרת” (שם צד 120). כל איש שקרא את דרכי הסופר ההוא לא יחשוד אותו בשום אופן שהוא מן הקנאים. הרבה מן הרבנים ההם היו למופת להדור הישן, להראות על ידיהם את הנזק הבא מן ההשכלה לדורשיה. בין כה אין אנו מוצאים טעם מספיק לברר על ידו את המחזה המעציב הזה. יודעים אנו, כי ההשכלה המפשטת אינה מכילה בקרבה שום דבר הגורם השחתת המדות בלב איש, ורואים אנו, כי ישנם משכילים טהורי לב באופן נעלה מאד, ומה איפוא הסבה למעשי הרבנים הנ"ל? לדעתי הסבה הזו גלויה למתבונן בה.

שתי מדות הן בדורשי השכלה בבתי הספר: דרישת השכלה לשמה, כלומר: למען ההשכלה עצמ, להשביע את הנפש הצמאה לדעת מה שנעלם ממנה, ודרישת השכלה לשם ממון, לעשות אותה כקרדום לחפר בה וכפרה חולבת. שתי המדות הללו היו גם בזמן שהיו בתי ספר הרבנים קיימים ועל פיהן נפרדו בתכונותיהם יוצאי בתי הספר ההם.

בין אלה שבאו לבתי ספר הרבנים לשם ההשכלה לבדה היו על פי רוב או בני תורה שכבר ידעו מעט או הרבה מן הספרות העברית, ובהיותם אז משכילים בעיניהם ונפשם צמאה להרבות השכלתם ובהאמינם כי בבתי הספר ההם ימצאו את כל טוב ההשכלה נכון לפניהם – השתדלו בכל כחם להכנס אל בתי הספר ההם, או בני הורים מהוגנים, אשר בחפצם לחנך את בניהם בדרך שתפארת לה מן האדם ותפארת לעושיה ובמאנם להביאם אל בתי הגימנאזיום, ששם אין מקום ללמודים העברים, הכניסום אל בתי הספר לרבנים.

ובני הפחותים שבעם שמעודם לא חשקה נפשם בחכמה, ורק אל בצעם או אל כבודם היו נשואות עיניהם או עיני אבותיהם, באו לבתי הספר רק בשביל ממון. הם לא שמו את לבם כלל לקנות להם השכלה, כי אם להאותות שהיו מקבלים על ערך ידיעותיהם, כמו שנראה מידיעתם את השפה העברית, שאינם יודעים גם לקרוא אותה כתקונה, מפני שהדירקטור לא דרש מהם ידיעת השפה הזאת. הם, שכל השתדלותם היתה לא ללמוד ולדעת אלא לקבל אותות טובות שנה שנה עד התעודה האחרונה ולשבת תיכף על כסא הרבנות, לנחות את הצאן ולגזוז אותן – שמו לב רק להפיק רצון מאת האיש, אשר בידו לתת להם את התעודות שדרשו, ומתוך שהאי ש ההוא לא דרש מהם ידיעת שפת עבר ולמודיה מצאו גם להם למותר לדעת אותם.

הראשונים נשארו על פי רוב אנשים מהוגנים גם בצאתם מבתי הספר ובעלותם על כסא הרבנות, והם הם בחירי הרבנים שבזמן הזה, והאחרונים, שכל עמלם היה בשביל ממון, השתדלו על פי רוב, גם בדרכים בלתי נאותים שעמלם ההוא בימי מבחר שנותיהם לא יהיה לשוא.

אך מקרי הזמן כבירי כח הם. יש אשר בא אל בית הספר אך מאהבת החכמה, אך מאשר לא מצא אותה שם, מפני שאין שם מקומה, בהיות בית ספר בינוני רק כפרוזדור לטרקלין החכמה והמדעים, אמר בלבו: הואיל ונטרדתי מעולם החכמה אלך ואהנה מן החיים, ומאין לו יכולת לענג את נפשו בענג רוחני רדף אחרי הדבר שיתן לו ענג גשמי, אחרי הכסף. ויש אשר בא אל בית הספר שלא לשמה, אך לשם ממון, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואחרי צאתו מבית הספר הבינוני נשאו לבו לדרוש חכמה מיוחדת באחד בתי הספר הגבוהים, אך דברים כהויתן כך הם, כי רוב תלמידי בתי ספר הרבנים היו מאלה שעשו את למודיהם אך לקרדום לחפר בה, וכי גם איזה מאלה שבאו לשם למען ההשכלה, נתחמצו אחרי כן.

אחרי ההקדמה הזאת, אשר ממנה יראה הרב הנכבד, כי לא לחנם הנני מתחשב על אלה, שאין רוחם נוחה מרוב הרבנים שמטעם הממשלה, אם גם אינני אומר, שדרך אחת וערך אחד לכולם – אבא להשיב לו על טענותיו נגדי.

בראשית דבריו יאמר, כי העם לא ישית לבו אל פסקי הקונסיסטוריום כאשר לא שם לבו אל הוראת אספת הרבנים לבלי לקדש את הלבנה בשוקים וברחובות, אשר את הפסק הזה הודיעה הפוליציי בזמן מן הזמנים כפסק מאת הרבנים כו‘, ואם תקון קטן כזה לא היה לאל יד אספת הרבנים להוציא מכח אל הפועל כי איכה וכו’ תוכל לתקן תקנות בענין נשואין וגרושין, חליצה ויבום וכדומה? וכו' הלא בלי כל ספק בראש אספה כזו ישב אחד משרי המדינה ואז כל פסקיה ישאו עליהם לא רק חותם התורה והאמונה אבל גם חותם הממשלה, והנקל להבין כי לפסקים כאלה כרבנים כעם יפנו ערף (שם גליון 52).

יסלח לי הרב הנכבד אם אומר, כי דבריו אלה אין להם כל יסוד: א) איך עלה על לבו להשוות הוראה אשר הרבנים בעצמם לא הודיעו אותה ורק נמסרה לנו כתורה שבעל פה מאת הפוליציי – להוראה אשר תצא ישר מאת הרבנים? אין ספק שאם היו הרבנים שישבו באותה אספה כותבים לקהלות ישראל, שבמושב רבנים וסופרים תקנו לקדש את הלבנה שלא תחת כפת השמים – שהעם היה שומע לתקנה זו, אבל הרבנים לא עשו כן, מפני שהם בעצמם אינם דורשים בהלכות עסטעטיק ואינם מוצאים שום כיעור בקדוש לבנה תחת כפת השמים, ורק הפוליציי הודיעה לעם דבר הלכה זו, ואין כל פלא אם העם אינו רוצה לקבל דיני תורה מפי הפוליציי. ב) לוא אך יהיה לנו קונסיסטוריום וימצא היתר לעגונות ושומרות יבם על פי דין, כי אז אין לנו לשים לב, אם כל הרוצים להתנהג בחסידות ולהחמיר על עצמם יותר מדאי לא ישמעו להוראתם. הרבה נוהגים אצלנו בחסידות יתרה: מתענים בימים הרבה שאין חובה להתענות בהם, אינם אוכלים בשר וחלב ביום אחד, אינם מדברים בשבת דברי חול וכו', אבל כלם עושים זאת בלי הכרח חיצוני, אלא ברצון עצמם, אם להתהדר בחסידות, או לקבל מנה יותר יפה לעולם הבא. אין אנו צריכים למנוע את פלוני שלא יכה את ראשו בכותל ברצון עצמו, אבל צריכים אנו להשתדל שלא יקבל פלוני הכאה בראשו בעל כרחו. הרבה עגונות ושומרות יבם בנו שהיו נישאות לאנשים אם היו הרבנים מתירים להן, ואם מעט או הרבה נשים צדקניות מחסידות יתירה לא תטינה אזן להוראת הרבנים ותבחרנה להשאר עגונות ואמללות – הרשות בידן, כמו שיש רשות בידן להתענות ולסגף עצמן שלא לצורך בהרבה ענינים. על הסובלים מחסידות יתירה אסור לרחם ועליהם נקרא “תיסרך רעתך”… ג) מה לשר משרי המדינה ולהוראות הקונסיסטריום בדיני נשואין וגרושין? וכי יש הבדל להממשלה אם יכשירו הרבנים גטה של פלונית, אם יתירו לאיזה עגונה להנשא, או לא? ולמה איפוא יחשוב הרב, כי הממשלה תעמיד מצדה על הקונסיסטוריום משגיח עומד על גבה, אשר יתערב בכל דבר קל?

הלאה יאמר הרב, כי הקונסיסטוריום לא תתן רשות לעשות חדשות בבתי התפלה, כמו ליסד בית תפלה עם שירים במקהלות וכיוצא בזה תקונים בדרכי התפלות. כמו שנודע, אשר הקונסיסטוריום בצרפת תפריע ותמניע כל צעד וצעד קדימה. ומה אומר על טענ כזו? פה נראה בעליל טענת אחד הרבנים מטעם הממשלה, השמים עין אך על המראה החיצוני, למצוא חן בעיני איזה שוטר. הן כל התקנות החדשות בבתי התפלות יקח הבל. גם השירים עם המקהלות, גם מקום הבימה בבית הכנסת עם בגדי השרד וכיוצא בזה אינם אלא הבלים שבאו אלינו מהרבנים הטפשים או הבורים שבאשכנז, שכל מעשיהם אינם אלא לחקות את המנהגים הדתיים של שכניהם הנוצרים. כל הדברים האלה אין להם יסוד לא בדת ישראל ולא בשכל הפשוט, אלא באהבת החקוי, ובעיני חשובה הוראת אותה הקונסיסטוריום, שהתירה קטניות בפסח, מכל בגדי השרד והבימות של רבני אשכנז. כן, אם תהיה לנו קונסיסטוריום, אשר תחת השגחתה יהיו כל הרבנים הפרטים, אז בלי ספק לא תהיה עוד מחלוקת בערי ישראל על אדות רב פלוני ושוחט פלוני, שאנו שומעים כמעשים בכל יום, ודבר זה גם כן יותר נכבד מכל השירים והמקהלות שבבתי הכנסיות יחדו. כן לא אבין מה שהרב אומר, שהקונסיסטוריום בצרפת תמניע כל צעד קדימה. אם כן, אנו שאין לנו קונסיסטוריום שתמנע אותנו מלכת קדימה, העברנו בלי ספק את אחינו בצרפת האסורים בכבלי הקונסיסטוריום. האמנם כן הוא?

ואשר יאמר הרב כי הסעמינאַריום לא תשיג מטרתה לאחד את הרבנות ביד איש אחד, כי העם בעצמו אינו רוצה באחדות כזו, גם זה לא נתברר עוד. החודר לתוך רוח המון העם אצלנו יודע, כי העם עצמו אינו יודע כלל במה הוא רוצה ובמה הוא ממאן והוא הולך על פי רוב אחרי איזה סכלים או צבועים שהוא מאמין בהם, אם אך צרכי חייו הגשמיים אינם מטים אותו לצד אחר. הרב אומר, כי גם בטרם שיצא החק לבחור לרבנים אך מאלה שגמרו למודם בבית ספר היה העם בוחר לרבנים מטעם הממשלה יותר במשכילים מאשר במורי הוראה. אבל בזה לא העם אשם. רוב מורי ההוראה גם עתה אינם יודעים שפת המדינה וכל שכן אז, ועוד שמורי ההוראה משתדלים תמיד שיבוחר לרב מטעם הממשלה איש בלתי מלומד בתלמוד ופוסקים, כדי שלא תאבד חשיבותם אם יהיה לרב איש יודע תורה ומעורב בדעת עם הבריות, שהרי אז היו נכוים מחופתו.

הרב מתפלא עלי, על שאני מקל בכבוד הדרשות של הרבנים מטעם הממשלה, בעוד שאחינו בחו“ל חושבים דרשות כאלה לחלק נחוץ בסדרי התפלות. אבל הבדל גדול יש בינינו ובין אחינו שבחו”ל, בין מצד הדרשות עצמן ובין מצד שומעיהן. הרבנים שבחו"ל, שאינם חושבים את עצמם לאנשי הבינים בין העם ובין הממשלה, או לאנשי משרה במדינה, ויודעים גם כן, שהפטריוטיזם, ככל אהבה, תלוי בדבר ואינו זקוק לשום התעוררות על ידי הטפה, בעת שארץ מולדתנו חושבת אותנו לבנים, ושבדברים בעלמא לא יטעו אותו בלב האיש הנחשב לצרעת ממארת ולפחות למיותר בארץ מולדתו. ועם זה אין הרבנים ההם רודפים למצוא חן בעיני איזה שוטר, על כן דרשותיהם הם בדברים הנוגעים בהאנושות כלה וביותר באחדות ישראל ובשבח תורתו. שומעי הדרשות הם על פי רוב אנשים הרחוקים לגמרי מידיעות הנוגעות בישראל והדרשות ההן מביאות להן תועלת ידועה. אצלנו אין הדבר כן: רוב תלמידי בתי ספר הרבנים, שאינם יודעים לא את הספרות העברית ולא דברי ימי עמנו, והשכלתם מצומצמת בגבול התכנית של בתי הספר הבינונים, אינם יכולים לקחת ליסוד דרשותיהם איזה ענין הנוגע בלאום כלו או בעניני האנושית ודברי מדות ומוסר, ובחשבם עצמם לאנשי הבינים בין העדה והממשלה יזכירו לנו תמיד בדרשותיהם את חסדי הממשלה עלינו ויטיפו לפטריטיזם, כאילו היינו חלילה מורדים במלכות. מובן שגם שומעי הדרשות ההן לא ימצאו בהן כל דבר חדש או ראוי לפחות לשמוע אותו.

ובנוגע להדור החדש כנים ונאמנים דברי הרב, שנחוץ להשתדל שלא יצאו מקרב חיק היהדות; אבל לא האמצעיים שהרב חפץ להשתמש בהם בשביל כך יובילו באמת אל המטרה הדרושה.

מתוך שהשאלה הזו חשובה מאד לכן אברר דברי היטב.

אוהבי האנושית רוצים בכל לב, כי ישליכו בני האדם את גלולי לאומיותם וכל איש ידגול אך בשם האנושית לבדה. מודה אני, כי צדקו אוהבי האנושית ² , אבל במה דברים אמורים, אם היו הלאומים העצומים במספר והחזקים בכח מתחילים בדבר תחלה, אבל כל זמן שהם לא יעשו כדבר הזה אז אולת גדולה תחשב לאישי עם קטן וחלש לעזוב את לאומותו, שהרי אז יחליפו לא את הלאומות בהאנושית, אבל לאומות בלאומות, היינו שיקבלו את לאומותו של העם שהם יושבים בקרבו, ומאומה לא תעלה בידם. אבל מלבד האולת הזאת עוד רעה גדולה תבא מזאת לעם קטן וחלש כבני ישראל אשר בארצות רבות עוד רבים משנאיו וחייו במצב שפל מאד. לעם כזה נחוץ כי גדוליו ועשיריו ישתדלו להיטיב מצבו פנימה, וחכמיו ומשכיליו ילחמו עם המשפטים הקדומים אשר בלב משנאיו עליו מחוץ. ממילא מובן, כי אם פלוני היהודי הרוסי והעשיר הגדול אינו מקבל את בני אמונתו לעבודותיו, אינו משתדל להפיץ בקרבם השכלה ומלאכה להיטיב מצבם; אם אלפי גימנאזיסטים, יוריסטים, רופאים אינם יודעים ער מה מרוח עמם, דברי ימיו וכל הנוגע בו, ורק על פי השמועה נודע להם כי היהודים מכים כפרות בתרנגול לבן וכיוצא בזה, עד שלא רחוק הדבר שבקרוב יאמינו גם המה שהיהודים צריכים לדם נוצרים בפסח – אז בכבדות רבה ימצאו לחמם אלפי עניינו, אשר אין להם כל תקוה למצוא עבודה אצל סוחרים נוצרים, אז לא במהרה יפוצו המשפטים הקדומים המעיקים עלינו.

כדי לקרב את עשירינו ונאורינו לעמם נחוץ לברוא ספרות ישראלית מובנה להם. בספרות זו צריך להודיע להם את קורות עמנו בכל הזמנים, רוח עמנו, מוסרו, צרותיו בימי הבינים וענים ועמלם במדינות רבות גם בזמן הזה, – ספרות לעמנו בשפת רוסיא, כאשר בראו אחינו באשכנז ספרות ישראלית בשפת אשכנז. אז נקנה לנו את לב בנינו, בני הדור החדש וגם נפעול לשנות דעת הדור החדש אשר לא מעמנו בנוגע לנו. על כן נחוצה לנו ספרות ולא דרשות הרבנים,שלא יועילו בזה כלום, האם באמת בדרשות בשפת המדינה ובתקונים בתהלוכות בתי התפלה יאמר הרב לברוא לב חדש בקרב העשירים ובני הדור החדש שלנו? מלבד אשר אנשים כאלה יבואו על פי רוב לבתי התפלה אך פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, הנה מה תועיל להם דרשה, אפילו אם תהיה טובה, אשר ישמעוה על רגל אחת, יכניסוה באזן זו ויוציאוה תיכף באזן זו?

אבל לספרות מועילה כזו נוכל לקוות אם אך תהיה לנו סעמנריום, אשר תלמידיה יהיו בקיאים היטב גם בספרות העברית ובדברי ימי ישראל וגם בספרות העמים. אילו היו בתי ספר הרבנים מוכשרים להעמיד בוראי ספרות כזו, כי אז בלי ספק כבר היינו רואים אותה. הואיל שאין לנו עוד ספרות כזו, הנה זו היא ראיה שעוד לא קמו בקרבנו אנשים הראוים לעבודה זאת. באמת, האם מאיזה פרקים של הספר “חיי אדם”, או מאיזה דפים ממסכת “ביצה” שלמדו תלמידי בתי ספר הרבנים ומהידיעות הקלות בכלל של בתי ספר הבינונים היו יכולים לברוא ספרות לישראל בשפת רוסיא? לא על ידי בתי ספר הרבנים תבא תשועת ישראל ולא בכח תלמידיהם לעשות דבר נכבד לטובת עמם, וכל זמן שלא תהיה לנו סעמנריום או מוסד הדומה לו, הרי נהיה אנחנו וספרותנו מוזרים גם להדור החדש שלנו גם להרוסים יותר מיושבי חינא.

עתה אפנה לדברי ה' או"ר, אשר לסבה בלתי נודעה לי הכביר מלין גם בדברים שאינם נוגעים למטרת ויכוחנו. הוא, בהמשך דבריו אומר, כי בעיני העם הנסיעה ביום השבת או הפקעת קידושין למפרע או גם למוד שפת רוסיא אחת היא, והצדק עמם לשיטתם, כי משעה שיחלו בני ישראל ללמוד שפת רוסיא יחלו עמודי הדת להתרופף וכו' (גליון 63).

אם אמנם דבריו בכלל יש להם יסוד, אבל הרבה עתה בעם המודים בהיתר למוד הלשונות ובשום אופן לא יתירו לעצמם ולאחרים לנסוע בשבת, על כן ראוי לברר את הדבר.

כבר ידוע, כי “שנוי וסת תחלת חולי” (בבא בתרא קמ"ו) וכל דבר חדש במינו שהאדם רואה ומשים לב אליו עושה רושם עליו בנוגע למהלך רוחו. לפיכך כל נער מחובשי בית המדרש, שהורגל כל ימיו אך בפלפול בהגיון רחוק מן השכל, בשעה שהוא מתחיל לקרוא ספרים בשפת רוסיא, והוא רואה הגיון חדש, שאינו מעוקם ונפתל, הוא מתפעל ברוחו פנימה ושכלו מתחיל להזדכך מעט או הרבה, לפי חוזק בינתו, והרושם שקבל עד כה מדרך ההגיון הישן מתחיל להתמוטט. ממילא מובן, שלא שפת רוסיא לבדה היא הגורמת לשנוי הזה, אבל ההתרחקות מכל הגיון ישר עוד משחרות הילדות והעדר כל גבול בין אפשר לנמנע, עד שלא יפלא בעיני הרגיל בהגיון הזה אם ישמע, למשל, שבשעה שלן יעקב בבית אל בלכתו חרנה קפל הקב“ה את כל מדינת ארץ כנכן עם עריה, בתיה, יושביה אדם ובהמה יחדו כפנקס תחת מראשותיו של יעקב, כדי שיוכל לומר ליעקב “הארץ אשר אתה שוכב עליה” (ע' רש"י ומדרש במקומו) ואף על פי כן לא אירע כל אסון לאותן התושבים, לא יצאו מעיהם לחוץ מן הדחיקה ההיא, לא נחנקו, אבל השכימו בבקר שלמים בגופם כאילו לא היה דבר. לפיכך לא למוד שפה זרה בפני עצמו מהרס את בנין ההגיון הישן, אבל גם ספור כס' “מסתרי פאריז”, כללי הדקדוק. ולא לבד ספרים חיצונים עושים פעולתם לחדש רוח נכון בלב קוראים כנערינו מבית המדרש, אבל לפעמים גם כתבי הקדש, פירוש המשנה להרמב”ם, איזה תשובות הרשב"א ועוד הספרים התלמודיים של הרב ר' צבי הירש חיות, שגם הם נוסדים על הגיון יותר בריא ומתקבל על הלב מהגיון המפולפלים שעקמו את מוחותיהם, – ואין צריך לומר ספרי מדע.

הגאון מווילנא הזהיר על למוד המדעים ובעצמו חבר ספר “איל משלש” ללמודי הגעאָמעטריא. כל מתחיל בחכמה זו יודע, מושכל ראשון נצחי, שכל דבר שלם שוה בגדלו אל סכום כל חלקיו, ואם נקח דבר שטחי ונחתכהו לרצועות אז תהיה מדת רוחב כל הרצועות ביחד לא פחות ולא יותר ממדת הדבר השטחי קודם שנחתך. על פי זה לא יוכל עוד בשום אופן להאמין כי בהיות רוחב בית קדשי הקדשים עשרים אמה היה בכל זאת רוחב החלק ממנו עד הארון מימין עשר אמה, רוחב הארון עצמו שתי אמות ומחצה ורוחב חלק בית קדשי הקדשים משמאל לארון גם כן עשר אמה (ע' בבא בתרא צ"ט, מגלה י'), אם אך יודע הוא את דברי הרמב"ם, שכל דבר הסותר למושכל ראשון הוא מן הנמנע אפילו בדרך נס. לפיכך מעשים בכל יום, שנערים שאינם שומעים שום שפה זרה מתחילים להיות חקרנים מספרי ישראל ומתחמצים. אין ספק אצלי, שהרבה מן הנערים ההם אילו היו מתחנכים מילדותם על שני מיני ההגיון שזכרתי, ההגיון הפלפולי וההגיון היותר ישר, לא היתה אמונת לבם מתמוטטת על ידי הקריאה בספרים חיצונים לבד, בין שהם כתובים בשפת עבר בין שהם כתובים בשפות זרות, כמו שאין קריאת ספרים ממין האחרונים פועלת כל כך על נערי עמים אחרים. האדם, וביחוד בימי ילדותו, יכול להתרגל לכל ולעשות שלום בין הרבה סתירות שבעולם, אם אך נתחנך על שתיהן מילדותו.

היו ימים שהעם ירא משפת רוסיא, כי בהיותה חדשה לו הכיר בחוש נסתר שהיא תזיק למבטיו, שחשב אותם לדתיים. גם הרוסים בימי פטר הגדול הקשו את ערפם בשעה שצוה להם מצוה חדשה ללמד את בניהם קריאה וכתיבה בשפת עצמם. אבל צרכי החיים הכבידו על העם, והיא הורגלסוף סוף לשפת רוסיא, ובכללו אינו ירא עוד מפניה. העם בלי כל חקירה מפחד מדבר חדש ועושה דבר שעל פי ההרגל נעשה לו היתר. גם נסיעה בשבת, שהיא בודאי איסור מדברי סופרים, כבר הורגלו לה רבים בערים הגדולות והיהודי הפשוט הרואה את חבירו נוסע בעגלה בשבת אין הדבר עושה עליו רושם.

אבל כל הדברים ממין זה ואפילו עבירות יותר חמורות אינם אלא איסורי הדת ואין להמדינה עסק בהן. מעולם לא ראינו ששופטי המדינה ידונו איש ישראל שעבר על חקי דתו, והבא לטמא פותחין לו. אבל לא כן עניני עגונות ושומרות יבם. עניני הנשואין והגירושין נתונים תחת השגחת חקי המדינה, ושום עגונה או שומרת יבם, אפילו אם תהיה מאותן העוברות בפרהסיא על כל התורה כלה, לא תוכל להנשא לאיש, כל זמן שהאיסור הדתי רובץ עליה, כי שום רב לא יתן לה רשיון על זה ובלי רשיון הזה אי אפשר להנשא, ואם תעבור חק אז יהיו בניה פסולים על פי החק וגם היא ובעלה החדש יכולים לשאת ענש. על כן אינם נכונים דברי ה' או"ר האומר, כי כמו שהתירו בני ישראל לעצמם למוד שפת רוסיא כן יסיר הדור החדש את עול הרבנים מעליו, כי מלבד שבענין זה, כמו שבארתי, אין הדבר תלוי ביד הדור החדש, הלא עניני עגונות ושומרות יבם נוגעות רק לאיזה נשים פרטיות ולא כלמוד שפת רוסיא, הנוגע לצרכי רבים.

אבל חקי המדינה אינם דורשים כלל שעניני גטין ונשואין יהיו באופן שהם עתה אצלנו. ואם יתרצו רבנינו להפקיע קדושין במקרים מיוחדים, אז יהיו חקי המדינה למגן להיתר זה כאשר הם למגן להלכות אישות המצויות בידנו, עוד יותר שגם בנוגע להנוצרים שורר חק ביטול הנשואין במקרים מיוחדים. מטרת הצעתי לפי זה, היתה לא לעסוק בחבור הדת והחיים, שה' או"ר מאשים אותי בזה, אלא שאחד מחקי המדינה, המעיק עלינו שלא ברצון מחוקקי הממשלה, ישתנה לטובה גם מבלי רשיון הממשלה על זה.

ה' או"ר אומר, כי קונסיסטוריום וסעמינריום לא לבד שהם ללא תועלת, עוד יביאו נזק. הקונסיסטוריום – כפי שהוכיח הרב מטעם הממשלה (שעל דבריו כבר השיבותי למעלה) והסעמינריום – כי “לא יארכו הימים וכו' וגם הליבעראַליזם יבא על כס… המורים ילמדו ברוח החופש, אך הרבנים תלמידי הסעמינריום יגישו את רוח המורה לנחשתים” ויסיים: אחת אמרתי: ה' ליליענבלום יחיה רק בהרגע ההוה ולרגע העתיד לא ישים לב (גליון 65).

רואה אני, כי ה' או“ר, החי ביחוד למען העתיד הרחוק ולההוה והעתיד הקרוב לא ישים לב, שכח כי דרכו של האדם לחיות בעד ההוה, ובעד העתיד די לו אם יכין לו אפשרות שתוכל לברוא את צרכיו בשעה שיהיה גם הוא הוה. כל תקופה ותקופה יש לה צרכים שונים ואי אפשר בשום אופן להחליף צרכי תקופה זו בצרכי תקופה אחרת או להכין בתקופה הקודמת דבר מוכן ושלם לתקופה הבאה, כי כל זמן שלא באה התקופה ההיא אין אנו יכולים לדעת ברור מה שתדרוש מאתנו ובאיזה אמצעיים יצלח לנו לברוא את צרכיה ולכבוש את הדרך לפניהם. אם באמת נראה בקרוב כי הסעמינריום תביא נזק לחיי ישראל העתידים לבא אז נראה לתקן את המעות, אבל לחדול עתה מדבר מועיל, רק בשביל זה, שאם יתקיים גם לעתיד יביא אז נזק – זה דבר שאין לו שחר, אך מלבד כל זה שכח ה' או”ר, כי השכלת בני הנעורים בארצנו איננה מסורה ביד כהני הדת גם בעת הזאת, ואם כן גם לעתיד לא תמסר בידי הרבנים ולא יוכלו לשלוט בחנוך הדור הבא.

הלאה הוא אומר כהלכתא בלא טעמא: “אם אין אנו יכולים להספיק לפלוני עני עבודה כל צרכו מוכרחים אנו להתעלם ממנו בדברים פחותים כהפקעת גטין (?) וקידושין, וראוי הוא שיהיה כל רב כאפיפיור בעירו ושיהיו לכל עדה שני רבנים החיים על חשבון הצבור ואילו היה שלשה או ארבעה יותר טוב היה – אז נפקחו עיניהם של עמי הארץ, אז ראו כמה ארוכים הם אזניהם” (שם בגליון 66).

אבל כמה מן הזרות יש בטענות אלה: מכס הבשר מכלה ממונן של ישראל בכל עיר יותר מעשרה רבנים, ואף על פי כן נושאים בני ישראל את עולו, וגם אלה המתמלטים ממנו לא מן העניים הם, ולא יוקר בשר כשר הוא הגורם לזה, אלא ההפקרות בכלל, ועוד במה אזני ישראל ארוכים יותר מאזני העמים הנאורים אפילו באמעריקא, שגם הם מחזיקים כהני הדת? ועל יסוד טענות כאלה יבא ה' או“ר ויאמר לרחל העגונה ולחנה שומרת יבם: שאו מכאובים, קור, רעב, וכל צרה למען יקצרו ראובן, דןד, ברוך וכו' ברנה את אלומות חופש האמונה אחרי הרבה עשרות שנים. האיןזכות לרחל העגונה ולחנה השומרת יבם לענות לו: מה לנו ולראובן, דוד וברוך, שאולי עוד לא נולדו? והאם אנחנו האמללות אשמות בעול הרבנים? ומאי חזית דרמא שלהם סומק טפי, דילמא דמא דידן סומק טפי? ה' או”ר לא שם לב, כי בכלל ערך החופש מן המשפטים הקדומים איננו תלוי בערך כובד עולם, אבל במצב ההשכלה בזמן ובמקום ידועים. הנאורים יקראו להם דרור ממשפטים קדומים, אם גם אינם מכבידים עליהם, והפשוטים ישאו בשמחה את עולם, אם גם מחול ימים יכבד. ואם אמנם גם הרבה פשוטים בערים הגדולות התירו לעצמם איסורים הרבה, הנה לא התירו לעצמם אלא דברים הנפגשים בחיי יום יום, כמו תפלה, חלול שבת וכיוצא בזה, אבל לא דברים הנפגשים לעתים בלתי קרובות, וידוע, שכל הבורים המחללים שבתות נזהרים מאד בכל הדקדוקים הקלים שבהלכות פסח וכיוצא בזה.

אפשר שישאל השואל: מה איכפת לי אם העגונות נושאות את עלן? על זה אשיב: ראשית, במקום שיש רעב, קור וכל הצרות אין מקום לשאלה כזו, ושנית העגונות והשומרות יבם אינן נושאות כלל את צרותיהן בחפץ לב והיו נושאות אלפי תודות וברכות לאלה אשר יחלצון מצרותיהן.

וסוף עלי להגיד לה' או“ר, כי לחנם חשדני שאני חושב, כי ע”י קונסיסטוריום וסעמינריום תבא תשועת ישראל. כל מטרתי היתה רק לדרוש שהתשובות שאספת הרבנים תציג לפני הממשלה על שאלותיה תפיקנה רצון מאת הממשלה. חשבתי כי אפשר הוא שעל ידי המשא והמתן בין הממשלה ובין הרבנים יתבררו דברים הרבה בנוגע לחיי ישראל, עניותם, החטאים שהם נאשמים בהם, ואז אולי יתרחבו גם זכיות ישראל מעט או הרבה, על כן חפצתי שתשובות הרבנים לא תהיינה עתה כתשובותיהם באספות הקודמות ובאספת השלוחים בוילנא, לפיכך מצאתי לנחוץ להזכיר במאמרי “פתח תקוה” את העניות הנוראה המקפת אותנו, את זכיותינו המגבלות, אשר אך בהתרחבן יתרומם גם מצבנו, ואת חטאתינו אשר בתנאי חיינו ולא בהתלמוד יסודם. ומתוך שנעלם ממנו תוכן השאלות העתידות לבא לפני האספה לקחתי לדוגמא את השאלות שכבר הוצעו לפני האספה שקדמה. בין השאלות ההן נזכרו גם שאלת הקונסיסטוריום, שאלת היתר עגונות, הדפסת גיטין וכו' ושפטתי עליהן מנקודת הראות של הדת והראיתי, כי קונסיסטוריום, היתר עגונות וסעמינריום (מאשר חשבתי כי אפשר שידובר גם אדות בית ספר לרבנים) לא לבד שהם מותרים על פי דין, אבל גם יועילו באיזה ענינים, ובכן אם תבאנה שאלות כאלה עוד הפעם לפני האספה, אז עליה לענות עליהן בחיוב, כדי שאם באמת מטרת האספה תהיה לתועלת ישראל ולהרחבת זכיותיהם, אז אפשר שתוכל להשיג את מטרתה.

אבל כנראה גם ה' או"ר יודע זאת, וסבה אחרת קראה אותו לריב בי. הוא, כנראה, עוסק בשיטה אחרת, שאינה מיוחדת לבני ישראל, אבל לכל בני האדם, והיא שאלת הרכוש והעבודה, ובהיותו מן האנשים האומרים: “כל מי שאינו בעד שיטתי הרי הוא כנגדה” על כן לא מצאו דברי חן בעיניו, וקורא להם “דברים של מה בכך” ואומר עליהם כי נדחפו מחברת הנבונים. אבל אני איני מצטער על זה. הנבונים עומדים במדרגתם למעלה מן החכמים, ואחת ממדות החכמים היא להכיר את מקומם וזמנם. אפשר כי הנבונים, הגדולים מן החכמים, אינם צריכים להכיר את מקומם וזמנם ויכולים ליסד שיטות לימים רחוקים מאד, שיטות אשר עתה אינם אלא “נשמתין דאזלין ערטילאין”. ועל כן נדחפו מחברתם דברי, ונותנים ונושאים בצרכי הזמן והמקום עתה. אבל כבר אמרתי כי ממדות החכמים להכיר את מקומם וזמנם, על כן ישפטו הנבונים, העומדים למעלה מן המקום ומן הזמן, על דברי כפי העולה על רוחם, ואני למשפט החכמים אוחילה.

המתבונן בתקנותיו של ריב"ז יראה שיש מקום לשער, שעל רוב גזרותיו מרחף רוח מדיני, אבל באור דבר זה צריך להקדמה קטנה.

ידוע, כי רבן שמעון בן גמליאל (הראשון) היה הנשיא האחרון בזמן שבית המקדש היה קיים (שבת ט"ו.) ונהרג לפי דעת התלמוד על ידי מלכות רומי (סנהדרין י"א), ואחריו היה לנשיא רבן יוחנן בן זכאי (ר“ה ל”א ע“ב ברש”י ד"ה ביבנה), אבל אין אנו מוצאים בתלמוד טעם ברור להבין על פיו: א) מדוע נהרג רשב"ג? ב) איזה הדרך עברה הנשיאות ממשפחת הלל הנשיא לרבן יוחנן בן זכאי, שלא היה מבני משפחתם?

שתי השאלות האלה אפשר לתרץ על פי דברי יוסף בן מתתיהו בתולדותיו ועל פי דברי התלמוד בגיטין. הראשון אומר כי “שמעון בן גמליאל חטר מגזע משפחה רמה ונשאה מאד ממפלגת הפרושים, איש חכם לב ויודע מדע וכל מעשהו בשום שכל ובראות את הנולד, ובחכמת לבבו ובתבונות כפיו חזק כל בדק ויבן נהרסות בעיר הקדושה”, היה עוין את יוסף בן מתתיהו כל ימי המבוכה, ועל פי שאלת ידיד נעוריו יוחנן בן לוי הפריץ התאמץ להסיר את יוסף מפקודתו, יען כי היה נחשד בעיניו, כי ידו עם הרומאים (תולדות יוסף צד 35) ואחרי אשר יוסף בעצמו ספר כי הוא בעצמו עשה אחרי כן עם טיטוס מצור על ירושלים, וילחם עם בני עמו (צד 74), נקל להבין כי יוסף היה באמת נאמן להרומאים¹ (כאשר הוכיחו כל זה כבר חכמים רבים וביחוד הד"ר גראטץ) ור' שמעון בן גמליאל, בחפצו בטובת עמו ולא בטובת הרומאים השתדל בצדק להסירהו מפקודתו. הנה נראה, כי רבן שמעון בן גמליאל היה אחד מראשי המורדים כנגד הרומאים, ועל כן הרגוהו הרומאים אחרי כן, כאשר עלתה בידם לנצח את היהודים.

בתלמוד מסופר, כי דעת החכמים לא נחה ממעשי המורדים (בריוני); וכי רבן יוחנן בן זכאי התמלט אל אספסיאנוס ובשביל זה מצא חן בעיניו של האחרון, וכפי הנראה היו דברים בין אספסיאנוס ובין רבן יוחנן בן זכאי גם על אדות רבן שמעון בן גמליאל, עד שמצא ריב"ז לנחוץ לבקש רחמים מלפניו, שלא יעשה כלה לשושילתא דרבן גמליאל (גיטין נ"ו), ועל כן הפקידה אותו מלכות רומי לנשיא תחת רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מתנגד לה, ואפשר שגם בזה היתה יד יוסף בן מתתיהו, להנקם מרבן שמעון בן גמליאל איש חרמו ולהסב את הנשיאות לרבן יוחנן בן זכאי, אשר נכנע תחת עול מלכות הרומאים.

והנה אין ספק, שאחרי החורבן לא נתיאשו היהודים תיכף מחירותם וקוו עוד להשיב בקרוב את הממלכה אליהם כבתחילה: ר' ישמעאל בן אלישע קרא והטה וכתב על פנקסו: “לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה” (שבת י"ב, לדברי ר' נתן) ור' עקיבא עם בני ביתר נלחמו עם הרומאים בעד חירותם עד רדתם של עצמם, כנודע. על כן השתדל רבן יוחנן בן זכאי לעשות איזה שינויים בחיי בני ישראל, למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סבה אחרת.

ואלו הן תקנותיו:

בראשונה היו מחללין את השבתות על כל החדשים (מדין תורה, עי' רש"י ותוס' שם) וכפי הנראה היה עם לבבם שלא ישתנה הדבר הזה גם אחרי הבית, בתקותם שמהרה יבנה בית המקדש, אמר להם ר' יוחנן בן זכאי: וכי יש קרבן? התקינו שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי (ראש השנה כ“א ע”ב).

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת היו תוקעין, אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין (שם כ“ט וע”ש באיזה אופן נצח את בני בתירה בענין זה). ובזה לקח את היתרון שהיה מיוחד למקדש ויתנהו לבית דין, לומר שהבית דין חשוב כבית המקדש.

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובגבולין יום אחד, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (שם ל') וידוע שאין עושין זכר אלא לדבר שנתיאשו הימנו.

בראשונה היו מקבלין עדות החדש (בראש השנה) כל היום וכו' ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה וכו' משחרב בית המקדש (ולא היה עוד קרבן ושיר) התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום (שם ל':) התקנה הזו דומה לתקנתו הראשונה, שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי.

גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו. אמר ר"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ר' יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה (שם ל"א). הנה נראה שהם קוו לבנין בית המקדש בזמן קרוב ור' יוחנן בן זכאי בטל דין זה, התלוי בתקוה זו.

כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד, וממילא מובן, שהתאספות העם ירושלים עם זכר מעשיהם בירושלים בימי מחמדיהם היה יכול לעורר בם רוח מרידה, ובא ריב"ז ובטל דבר זה (שם ל"א).

מכלל תקנותיו של ריב“ז שנעשו ברוח מדיני זה יוצאות שלש תקנות: שיהא יום הנף כלו אסור (שם ל'), שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד (שם ל"א), שאין כהנים רשאין לעלות לדוכן בסנדליהם (שם). התקנה הראשונה, לפי הטעם הראשון המבואר בגמרא שם, סותרת ברוחה לאותו הרוח המדיני, המרחף על יתר תקנותיו של ריב”ז; אבל לפי הטעם השני, שאינו רחוק כהראשון, הורה ר' יוחנן בן זכאי בזה אך דין תורה לדעתו, והתקנה השלישית אפשר שיש לה איזה יחס עם שאר תקנותיו, והיא לעשות זכר למקדש, אחרי שבזמן הזה נשארה לכהנים אך עבודה אחת, והיא ברכת כהנים, ועל כן אסר בה נעילת הסנדל, שהיתה אסורה במקדש. אבל בסוטה (מ') נתנו בזה טעם אחר.

ואפשר שהתמלטותו לאויבי עמו וקבלתו את הנשיאות ממשפחת הלל רבו היו הסבה לבכיתו קודם מותו (ברכות כ"ח:) מה שלא מצינו בשום תנא זולתו, כי פחד הדין לפני המות יש לו מקום אך בלב בעלי המוסר האחרונים, שאי אפשר להם בשום אופן לצאת ידי חובתם, לפי דעת עצמם, אבל לא בלב התנאים, שלא דרשו מן האדם מה שלא יוכל לקיים, ונאה קיימו מה שדרשו. ואפשר עוד שעל כן ברך את תלמידיו לפני מותו אז: שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.

פעולות נשיאי ישראל בזמן הבית השני / משה ליב ליליינבלום

א.

מזמן שיבת הגולה עד הזוגות.

הזמן הארוך מימי עזרא ונחמיה (בסוף המאה הששית לפני חרבן הבית השני) עד הזוגות (בערך ר"ל שנה לפני החרבן), המקיף כמאתים וחמשים שנה, היה זמן התחזקות הדת, התפשטותה בכל קצות בית ישראל והתפתחותה בכח גדול ובסעיפים רבים. אם בימי פראות המין האנושי בכלל ועבודת הבעלים והעשתרות ועגלי דן ובית-אל בישראל בפרט, היתה הדת יכולה להתפתח באופן מגבל וידוע כפי שאנו רואים אותו בתקופת כתבי הקדש, מובן ממילא שבימים יותר נאורים להעמים בכלל ובעור עבודה זרה מגבול בני ישראל בפרט, התפתחה הדת במאות שנים בכח יותר גדול, ופרי התפתחות הזאת היה לדת חקים חדשים הרבה ושנויים בחקים הישנים ובמנהגי אבות. כללו של דבר: כח העם החי לברוא לו ארחות חיים, דינים ומנהגים, לא לבד שלא כלה ולא נפסק, אלא שעוד נעשה כמעין המתגבר ומוטות כנפיו עברו מלא רוחב ארץ יהודה.

וכשם שבתקופה הקודמת, תקופת התורה והנביאים, נפלגו בני ישראל לפלגות: לעומדים ולמהלכים, הראשונים החזיקו בעבודת אלהי העמים אשר מעולם ואשר סביבותיהם, והאחרונים עלו למעלה בהשכלתם ובחכמתם מצד אחד, ויהיו בנים נאמנים לעמם ולרוחו מהצד השני, ומידם לנו תורתנו הטבועה בחותם אל אחד מצד זה וברוח בני ישראל מהצד השני, – כן היו גם בתקופה הזאת פלגות שונות בבני ישראל, והמיוחדות בהן: הצדוקים העומדים על המקום שעמדו אבותיהם מבלי לסור ממנו ימין ושמאל גם לפי צרכי הזמן, והפרושים המהלכים עם החיים והזמן מבלי נטות מרוח בני עמם. וכמו שאין ספק שהעומדים עובדי עבודה זרה בתקופה הראשונה היו סבה לחקים רבים שיסודם הרחקת האלילים, כן ידוע לנו שהעומדים הצדוקים ושאר המפלגות היו סבה להלכות רבות, שנולדו בעם בתקופה שאנו עומדים בה.

אך, לדאבון לב, התקופה הזאת בכלל, וביחוד בחלק הדתי שבה, מכסה באפל, וערכה אל תקופת הזוגות וביותר אל זמן התנאים, כערך תקופה אגדית הקודמת להיסטוריא אל תקופה היסטורית. וכל כך מששו בה גם חכמי התלמוד הקרובים לה באפלה, עד שאמרו “מלכות פרס בפני הבית ל”ד שנה" (ע"ז ט'), שעל כן יצא להם זמן הבית השני בסך ת"כ שנה, בעוד שהכל יודעים כי ממות כורש עד שכבש אלכסנדר המוקדוני את פרס עברו כשתי מאות שנה וממות כורש עד חרבן הבית השני עברו כשש מאות שנה. האמנם יפלא מאד, איך יתכן שאחרי שבא העם לחייו ההיסטוריים והגיע למדרגה ספרותית, עד שיהיו לו ספרים כספרי התורה והנביאים וחלק מהכתובים, ישוב העם לחיות בחשך, כאפרוח בקליפתו, מבלי להשאיר זכרונות ברורים בקורות חייו במשך זמן גדול. אך הפלא ישאר פלא, והמעשה – מעשה. כאשר בטלה הנבואה מישראל, לסבה שתבוא לפנינו, חדלו לזמן רב גם מחברי ספרים ורושמי קורות בעמנו, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, מבלי לדעת ולהודיע את אשר עבר עלינו. רק זאת ידענו כי התורה ודרישתה התחזקה בכח גדול בתקופה ההיא, בסתר התרקמה במשך מאות שנים, כעצמים בבטן המלאה, ובימי הזוגות, ועוד יותר בימי התנאים, היא נצבה לפנינו בהמון לבושיה, עד אשר נשתומם ונשאל: מי ילד לנו את כל אלה?

אבל אם לא נוכל להראות בבירור על דין ודין אשר ילד בזמן ההוא, הנה בכלל יכולים אנו להחליט, שמלבד הרבה דברים שנולדו בעת ההיא, כעניני ברכות על דברים שונים וכיוצא בהם, שנהגו גם אצל הפרסיים שמשלו עליהם ושכבר הראו עליהם המבקרים, – שייכים לזמן ההוא עוד דברים רבים שבאו במשנה כדברים פשוטים הידועים לתינוקות של בית רבן, כמו קריאת שמע, סדר תעניות על הגשמים, אסורי מוקצה, היתר נדרים, תפלה בנוסח ידוע, נטילת ידים, עירובין ועוד המון דינים והלכות אין מספר, אשר בעלי המשנה והתלמוד, שמצאו אותם בעם מבלי מצוא את הזמן והסבה שהולידו אותם, יחסו קצתם למשה בשם “הלכה למשה מסיני”, לקצתם חפשו סמך במדרשי הכתובים, וקצתם יחסו לאנשים מפורסמים, כמו עירובין ונטילת ידים לשלמה (שבת י"ד ב') ואסור מוקצה לדורו של נחמיה (שם קכ"נ ב'). אין ספק בעיני, כי אילו לא פסקה הנבואה מישראל כי אז היה לנו ספר ששי לתורת משה, שבו היו באים החקים החדשים האלה. אבל מתוך שהתורה היתה כבר ערוכה וגמורה, לפיכך קבלו החקים החדשים ההם תמונת “תורה שבעל פה” מסיני, תורה הכוללת הלכות למשה מסיני ובאורים מקובלים ממנו, ואשר תפרוש כנפיה על ההלכות החדשות, לפחות על רבן, להיות להן למחסה, כי סוף סוף דרך העם היה ליחס את כל מעלות רוחו לרצון עליון. כפי שאמרתי במקום אחר ¹) עלינו להודות כי באמת חלק גדול מן התורה הכתובה חלק גדול מן התורה שבע"פ הולכים ממקום אחד, ואין בין אלה לאלה אלא הקדימה והאיחור בזמן ולא יותר.

התקופה הארוכה הזו נודעה בשם תקופת “אנשי כנסת הגדולה” או תקופת “הסופרים” ונמשכה עד אנטיגונוס איש סוכו, שאז באה הסנהדרין במקום אנשי כנסת הגדולה או הסופרים. להם מיחסים בעלי התלמוד הלכות רבות שבאו במספר מסוים, כמו “חמשה לא יתרומו, חמשה דברים חייבים בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן, שלשים ושש כריתות בתורה, שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות נזיקין, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת” (ירושלמי שקלים פ“ה ה”א), ולהם מיחסים המבקרים הרבה משניות שנשנו בלשון קצרה ביותר, כמו “ארבעה אבות נזיקין” (גם הלכה זו נאמרה במספר) והמשנה הנפלאה בסגנונה הבאה אחריה “כל שחבתי בשמירתו” וכו' ²) (דו“ד ח”א צד 69), המשניות “יציאת השבת שתים שהן ארבע, שבועות שתים שהן ארבע, מראות נגעים וכו' היתר נדרים פורחים באויר” (ספ"א דחגיגה) ועוד כמוהן.

לדעתי נשנו בתקופה זו, ובכל ענין לא מאוחר מתקופת הזוגות, הרבה משניות שבאו עליהן אחרי כן פירושים או מחלוקת במשנה עצמה, ודבר זה נתן ענין להאמוראים לענות בו בפלפוליהם שלא כפי הפשט. כבר ראינו במשנה ראשונה בפסחים, שכבר היתה משנה שגורה בפיהם, ששתי שורות במרתף צריכין בדיקה, ושהמשנה האחרונה פירשה את הראשונה, לומר, שאין דבריה אמורים אלא במקום שמכניסין בו חמץ, על הדרך הזה נוכל לומר, שהמשנה “במה מדליקין וכו' אין מדליקין לא בלכש וכו' ולא בחלב” היא משנה ישנה, ובפירוש המלה האחרונה נחלקו נחום המדי וחכמים; לדעת הראשון הכונה רק על חלב שאינו מבושל, ולדעת החכמים הכונה גם על חלב מבושל, ודברי האמוראים שחפשו למצוא איזה מחלוקת בין התנא-קמא והחכמים (שבת כ"ד) הם על דרך הפלפול. לא למותר אחשוב להעיר, כי יש עוד מקומות בש"ס הדומים למשנה זו וגם שם חפשו האמוראים למצוא איזה מחלוקת במקום שאין צורך לזה.

וכן אמרה המשנה בדרך קצרה: חמשה תמין וחמשה מועדין וכו' (גם פה מספר) השן מועדת לאכול את הראוי לה, הרגל מועדת לשבור בדרך הלוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק (כפי הנראה היתה אז ההלכה כר' טרפון, שקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם ³) (ע' גמרא שם) והאדם (ב“ק ט”ו). אחר כך באה משנה חדשה ופירשה אותה: כיצד “הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה”? הבהמה מועדת וכו' (שם צ"ג א'); כיצד “השן מועדת לאכול את הראוי לה”? הבהמה מועדת וכו' (שם י"ט); “שור המזיק ברשות הניזק” כיצד? (שם כ"ד ופה תבוא מחלוקת ר' טרפון וחכמים בענין זה); “אדם” מועד לעולם וכו' (שם כ"ו). אך רבינא, ורב אשי לא שמו לב לזאת ופלפלו למה לו להכפיל את ההלכה (שם י“ז, וע' תוספות י”ז ד"ה הבהמה). ממילא מובן, שגם דבר זה אינו אלא דוגמא למשניות רבות ופלפולי התלמוד בהן.

תקונים ⁴) גדולים ונכבדים נעשו בתקופה ההיא. בעת ההיא נסדרו ונחתמו כתבי הקדש (בבא בתרא ט"ו א'), עניני הממשלה והדת באו להנהגת מועצה אחת שנקראה תחלה מועצה (ולפי דעת קצת היא הכנסת הגדולה) ואחר כך בשם סנהדרין גדולה (ע' סנהדרין ב‘, פ"ה ב’), הפצת למוד התורה בין כל קצות העם (ע' אבות פ“א מ”ב), אשר על כן חדלו הכהנים להיות המורים היחידים לעם, – תפלה במקום רבוי הקרבנות וכיוצא בזה.

אך הדברים האחרונים, אשר הביאו טובה רבה לישראל, גרמו לו גם פרוד הלבבות, ובני ישראל נתפלגו לצדוקים ופרושים. הראשונים היו, כפי השערתם הנכונה של המבקרים, הכהנים בני צדוק הנזכרים ביחזקאל (מ“ז ט”ו), והאחרונים היו מורי העם שנקראו בשם “פרושים” בלי ספק מאת הצדוקים מנגדיהם, על שפירשו את עצמם מן המנהגים הקדמונים כפי צורך הזמן.

וכך היה מהלך צמיחתם, כפי העולה מדברי המבקרים וכפי הנראה מדברי הימים ההם. אנשי כנסת הגדולה והפרושים שהלכו בעקבותם ראו היטב, כי כל הימים אשר תהיה המשרה ביד הכהנים יהיה העם שקוע באולתו, אשר כפי מצב הימים ההם היתה האולת הזאת מקור נפתח לאמונה באלהים אחרים. הכהנים, כמו כתה של כמרים בעלת זכיות מיוחדות, היו עיניהם ולבם על פי רוב אך אל בצעם ותועלתם, כמו כל כהני העמים כמעט בכל עת ובכל מקום, ואשר על כן רבו בהם הנביאים תמיד. "הכהנים לא אמרו איה ה' " יאמר ירמיה (ב' ה'), “חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו” אמר הושע עוד קודם לו (ד' ח'). אך אם הנביאים שהיו בימי המלכים בעלי המשרה לא היה כחם אלא בפה, הנה אנשי כנסת הגדולה היו יותר חזקים מהם. בימים ההם אין מלך בישראל, כי היו בעבדותם תחת יד מלכי פרס ויון, וההנהגה הפנימית היתה בידי בחירי העם, אנשי כנסת הגדולה, ובקחתם המשרה הזאת על שכמם ידעו היטב כי במליצות גבוהות ובדברים בעלמא לא יועילו לעם, כמו שלא הועילו לו הנביאים, ועל כן לבער אחרי עבודת האלילים ושאר דברים רעים ולברוא את העם בריאה חדשה, עשי המה ביהודה מה שעשה קליסטהען כמעט באותו זמן באתונא, במלחמתו עם האריסטאקראטים. “כל החפץ להנהיג דעמאקראטיא (ממשלת העם, בניגוד אל האריסטאקראטיא, ממשלת יחידים גאים), עליו לעשות כמו שעשה קליסטהען באתונא: לקומם אגודות בתי אבות חדשות ולהנהיג עבודת אלהים שהכל יכולים לקחת חלק בה, תחת העבודות הישנות שהיו רק חלק יחידים”, אומר אריסטו בספרו על הפוליטיקא. כן עשו גם אנשי כנסת הגדולה, הם העמידו מורים לעם מכל קצות ישראל, תחת הישנים שהיו תמיד אך מבני הכהנים (דברים ל“ג י‘, יחזקאל מ’ כ”ג כ"ד) ותקנו תפלה (מגילה י"ז א') הראויה לכל אדם, במקום עבודת הקרבנות (ברכות כ"ו) שהיתה רק ביד הכהנים, ובשביל כך אבדו גם הקרבנות לפחות קרבנות רשות, גם הכהנים, את חשיבותם הגדולה בעיני ההמון ⁵) אין צריך לומר, שהכהנים (בני צדוק, אשר כפי דברי יחזקאל (שם) אך להם היה המשפט להורות את העם, ואשר נגדם נתקנו התקנות הנ"ל) לא נחה דעתם כלל בתקנות אנשי כנסת הגדולה, ולהגן על כבודם אחזו בקרנות המזבח, היינו בפשט המקרא, ולא חפצו בשום חדשה בעם, אך דרשו לקיים דברים ככתבם, כדרכם של האריסטקראטים תמיד להיות שומרי ישנות. לפי זה לא היתה מלחמת הצדוקים והפרושים מלחמה דתית לבד, אך גם מלחמה מדינית טבעית בין אריסטאקראטים, מלחמה שהיתה מצויה גם אצל שאר העמים. ואפשר שהסבות אשר בשבילן קראו אנשי כנסת הגדולה מלחמה על הכהנים היו לא אך דתיות לבד, כי גם מדיניות, שהרי רואים אנו באיזה זמנים שהיו מבוכות ופרעות בעם כמו שהיה בימי אמציהו מלך יהודה (מלכים ב' י“ד י”ט), אשר תכונתן וסבתן לא נודעו לנו. ואפשר גם כן כי בני צדוק מצאו להם עוזרים ומצדדים גם בין שארי אנשים שהיו אריסטאקראטים בעיני עצמם, אשר דרכם תמיד להתנגד לכל חדש. אחרית כל אלה היתה מלחמה ארוכה, אשר נשלמה בנצחון הפרושים, אך פעמים רבות גרמה המלחמה הזאת להפרושים להעמיד דעתם על דקדוקים יתרים ועניני עקשנות של מה בכך – “כדי שלא לחקות את הצדוקים”, כמו שאמרו בעצמם פעמים רבות.

כבר אמרתי שהצדוקים יצאו לכתה בפני עצמה בימי אנטיגנוס איש סוכו, ואפשר שעד מות שמעון הצדיק, שהיה מבני בניו של יהושע בן יהוצדק היינו מבני צדוק הכהן, בהיות המשרה הראשית, היינו הנשיאות בהסנהדרין, בידי אחד מבני צדוק הכהן, לא נואשו בני צדוק לבוא למדרגתם הקודמת ולזכיותיהם המיוחדות, ועל כן לא יצאו לכתה מיוחדת. אך אחרי מיתת שמעון הצדיק, בשעה שעמד בראש העם אנטיגנוס, שכפי הנראה לא היה גם כהן, ובני צדוק נדחו לגמרי ממשמרתם, לבד מן הכהונה הגדולה, אז יצאו ביד רמה ויבנו להם במה לעצמם. ואפשר לשער עוד, כי בין מיתת שמעון לאנטיגנוס (שכפי הנראה היה זמן ארוך מאד ביניהם) לא היה ראש להסנהדרין לא מבני צדוק ולא מן הפרושים, כי שום צד לא הניח לחברו לעשות כחפצו ולהושיב בראש הסנהדרין איש מבני אגודתו, אך לסוף נצחו הפרושים ואנטיגנוס עלה לגדולה. אם כן, דברי המשנה “אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק” (אבות פ“ג מ”ג) לא יהיה פירושם שקבל תורה משמעון והיה תלמידו, אך שקבל הנשיאות אחרי מותו, כדברי הרב בעל “דרכי המשנה”.

לזמן ⁶ ישן נושן מאד צריך ליחס גם איזה באורים במצות שאינם מסכימים כלל עם פשט המקרא. נקח למשל את מצות היבום. הכתוב אומר: כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו' לא תהיה אשת המת החוצה וגו' (דברים כ"א ה') – ממשמע שנאמר “ובן אין לו” ולא “וזרע אין לו” כמו שנאמר בתרומה (ויקרא כ“ב י”ג), שומע אני שהיבמה זקוקה ליבם אפילו אם יש לה בת. אך בעיני התלמוד ברור הוא כמושכל ראשון כי בן ובת פוטרים את האם מן היבום ומן החליצה (בבא בתרא ק“ט, ערכין כ”ה ב'). וכפי הנראה הדין ישן ונודע כל כך בעם, עד שלא לבד שהמשנה לא ראתה צורך להזכירו, שזה אות שהיה נודע למדי בעם, אך גם השבעים תרגמו את המקרא הזה כאלו כתוב “וזרע אין לו”. סבת הדבר לדעתי כך היא: מספר רות (ד' ה' י') נראה כי היבום יש לו התיחסות עם עניני נחלה, ולזה מסכים גם התלמוד (יבמות י"ז:), ומתוך שאצל בני ישראל הקדמונים, כמו אצל עמי האריים, לא היתה הבת יורשת אפילו במקום שאין בנים, לפיכך הצריך הכתוב שיהיה בן לאח המת, אבל בת לא היתה פוטרת מן היבום. אך אחרי שעל ידי תביעת בנות צלפחד נקבע לחק שהבת מקבלת נחלה במקום שאין בן (במדבר כ"ז ה'), הוצרכו להחליט שהיא פוטרת, כבן, גם את אמה מן היבום, אם גם אין זה מסכים עם הדברים ככתבן שנאמרו בחק היבום, שנקבע, כפי הנראה, קודם שנעשו הבנות ליורשות נחלה, והיתה הבת כדבר שלא בא לעולם.

באחרית ימי התקופה הזאת צמחה בישראל רעה חדשה, המתחדשת בכל זמן, בשעה שבני ישראל מתקרבים על העמים. כל עם יש לו מדות טובות ורעות, וראוי לכל עם לחקות כפי האפשרות מעשי עם אחר בכל דבר טוב.

אך לדאבון לב החקוי הזה הוא כמעט תמיד לא לבד בדברי הבל שאינם מעלים ואינם מורידים, כחקוי שמות זרים, אבל גם כמעט בכל המדות הרעות שיש לאותו עם, שאנו חפצים קרבתו. קופים כאלה יש בכל דור ודור למרבה, ואין פלא אם היו כמותם באחרית התקופה שאנו עומדים בה. אם הטיבו אשר עשו בני ישראל בלמדם את דעות היונים, אם עשו סכלות גדולה אך בלתי מזקת כל כך, בהקראם בשמות יונים, עד שגם ראש הסנהדרין נקרא בשם יוני, אנטיגנוס, הנה הרעו והשחיתו מאד בהפרם את בריתו של אברהם ובלכתם אחרי תועבות היונים ואליליהם. אחרית הרע הזה היתה, כי איזה מאוהבי דרכי היונים בקשו מאת המלך העריץ אנטיוכוס מלך סוריא להעביר את בני ישראל מדתם לדת היונים בעל כרחם, הרבה עברו והרבו נהרגו על קידוש השם, עד שקמו החשמונאים ויצאו לישע עמם. אין ספק שהתנועה הרעה והמבישה הזאת היתה סבה להוצאת איזה חקים מצד הנאמנים לעמם ולתורתם, אך אין בידינו להראות בבירור על איזה חקים מזמן הזה, מפני שהתלמוד אינו מדבר כלום על אדות התנועה היונית הזו, רק מזכירה כלאחר יד לפעמים רחוקות. אף על פי כן, מלבד איזה ימים טובים המנוים במגלת תענית, שנקבעו לזכר הנצחון על אוהבי היונים ושבטלו אחרי חרבן הבית השני, הננו חוגגים עד עתה את ימי החנוכה לזכר מפלת אנטיוכוס, אם גם החג הזה קבל תמונתו האחרונה אך בימי בית שמאי ובית הלל. ספר המכבים מיחס לעת ההיא גם את ההיתר לאדם להלחם ולעמוד על נפשו ביום השבת.

לפי דעתי צריך ליחס לאותו הזמן גם את הגזרות: ארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית וארור אדם שיגדל חזירים (סוטה מ"ט:) ⁷). בכל אופן קרוב הדבר מאד שבפרק הזה נגזרו כמה גזרות שהיתה מטרתן להרחיק את בני ישראל מן הגוים, והרבה מהן היו בעניני מאכלות אסורות. מן התקנות, החקים והגזרות שלא נודע מי אביהם, נעבור אל אלו שיש לנו עליהם ידיעות יותר ברורות.

ב.

זמן הזוגות⁸

כבר אמרתי שהחקים נולדו בשני אופנים: בחיי העם כלו, כמעט מעצמם, ועל ידי מחוקקים. ממילא מובן שבתקופה החדשה הזו, בשעה שהיה מרכז כללי לישראל בכח הסנהדרין, לא היה רשות למחוקק פרטי לחק חקים לעם ברצונו, וכל דבר גזרה או היתר איזה איסור היה תלוי אך בסנהדרין. מובן גם כן, שבשעה שהתלמוד אומר, כי זוג פלוני גזר על דבר פלוני, אין הכונה רק על הזוגות, כי אם גם על הסנהדרין שהיתה בימיהם, והתלמוד מזכיר את הזוגות רק בשביל זה, מפני שהם היו ידועים בשמם, ובדעתנו את הזוג הננו יודעים גם כן באיזה זמן גזרה סנהדרין פלונית על דבר פלוני ותקנה תקנה פלונית. הסנהדרין הגדולה, שהיתה של שבעים ואחד (סנהדרין ב‘. ולדעת ר’ יהודה שבעים, בלי ספק מפני שלא חשב את האב בית דין, מפני שלא בכל זמן היה מקום לאב בית דין בסנהדרין, כמו שיבואר לפנינו) ⁹, היתה גם סינאד דתי (שם פ"ה ב') גם סענאט מדיני (שם ב' א‘, שאין קוראין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וכו’), ועל כן כמעט בכל הימים שהיו טובים לישראל ישבו תמיד שני אנשים (זוג) בראש הסנהדרין, האחד היה נשיא, והשני אב בית דין. הראשון ישב ראש בעניני הדת והתורה, והשני – בעניני המדינה והממשלה (דור דור ודורשיו ח"א צד 35, 103). ¹⁰ הראשונים הנודעים לנו בשמם ** מהזוגות** האלה הם יוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן, שהראשון היה נשיא והשני אב בית דין (חגיגה ט"ו ב'), והיו בימי יהודה המכבי.

שני החכמים האלה גזרו טומאה על ארץ העמים, היינו שתרומה הבאה לחוץ לארץ נעשית טמאה ואסורה לכהן, וכי כל הבא מארץ העמים לארץ ישראל צריך טבילה וכיוצא בזה, וגזרו טומאה על כלי זכוכית, היינו שאם נטמאו לא תועיל להם טבילה ככלי מתכות וכלי עץ, אך ככלי חרס שאין להם תקנה אלא שבירה (שבת ט"ו). סבת הגזרה הראשונה, לפי דעת ה' ווייס בספרו “דור דור ודורשיו”, היתה מפני שבימי אנטיוכוס הרשע שהיה בזמנם יצאו הרבה מבני ישראל לגור בחוץ לארץ מפני השמד, ורצו בזה לעכב את בני ישראל מן היציאה לחוץ לארץ, וסבת הגזרה השניה, לדעתו, מפני שאז נודע להם כי כלי זכוכית לפי תכונתם שוים יותר לכלי חרס מאשר לכלי מתכות. אך לדעתי לא היה בכח טומאת העמים לעכב את היציאה לחוץ לארץ, כי הבורח מפני השמד לא יקפיד על דבר קל כטומאה, ומה בכך אם לא יאכל תרומה ובשובו יצטרך טבילה? על כן נראה לי כי מטרת הגזרה ההיא היתה כנגד בית חוניו שנבנה בעת ההיא במצרים, ושהיו בני ישראל שם מקריבים בו קרבנות, דבר שלא היה לרצון לא לאנשי התורה ולא לאוהבי עמם, כי על פי הדין אין קרבנות קרבים אלא בבית המקדש בירושלים, ואפילו במות נאסרו, ושני בתי מקדש שהם כשני מרכזים לעם אחד מזיקים לאחדותו. על כן גזרו טומאה על ארץ העמים, שעל ידי זה גם הכהנים במצרים נחשבו לטמאים, גם הקרבנות נטמאו, ועבודה וקרבנות במקדש חוניו היתה להפרושים על ידי זה לדבר שאי אפשר. וגזרו טומאה על ארץ העמים בכלל ולא על מצרים בפרט, כדי שלא תקל הגזרה בעיני ישראל יושבי מצרים, בראותם שאך נגדם נגזרה, ושלא יעשו יהודי יושבי בבל ומדינות אחרות כמעשי יהודי מצרים. וגזרת הטומאה על כלי זכוכית אפשר לבאר שהיתה מטרתה למעט את התשוקה למותרות והרדיפה אחרי דברים יקרים, כמו שהיתה אז הזכוכית (ע' בבא מציעא כ"ט), אשר התשוקה הזו היתה גם היא תולדת אהבת החקוי את דרכי היונים.

שני החכמים האלה, יוסי ויוסף, היו הראשונים שנפלה ביניהם מחלוקת. המחלוקת ההיא נפלאה לא רק בהיותה הראשונה, אך ביחוד במה שלא נקבעה בה הלכה במשך מאה וחמשים שנה ויותר, היינו עד אחרי מות הלל ושמאי, שהיא עד כלות הזוגות. המחלוקת הזו היתה על הסמיכה (חגיגה ט"ז), אשר לפי דעתי אין הכונה בה אם סומכים על שלמים ועולות ביום טוב או לא, אך הכונה על סמיכת זקנים, היינו אם ראוי לסמוך את חברי הסנהדרין בשם מיוחד, כמו “רבן” או לא? ¹¹ או אם יכול לבוא בסנהדרין איש שלא קבל סמיכה. לפי דעתי היו יכולות לבוא בענין הסמיכה פנים לכאן ופנים לכאן. מצד אחד היתה בזה טובה להדת, כי אם היו באים בסוד הסנהדרין אך אנשים שקבלו סמיכה, אז לא היו יכולים הצדוקים לבא בסנהדרין, כי הם עצמם לא יכלו להודות בסמיכה וגם החכמים לא היו נותנים אותה להם, אך בעניני המדינה היתה באה רעה מצד הסמיכה, כי אם היו חברי הסנהדרין כלם חכמים מלומדים בתורה, כי אז היו בה אך מעט אנשים מוכשרים לעניני המדינה, כי על פי רוב אין החכמים המלומדים, שבלו ימיהם בבתי המדרש, ראוים לעמוד בראש הפוליטיק. אך היו ימים, שגם להדת לא היתה הסמיכה מועלת, והיינו בימי מלחמה ושעת חירום, בעת שהעם אינו יכול להקדיש כחותיו ועתותיו לתורה, ובימים כאלה היה קשה בלי ספק למצוא שבעים ואחד איש שיהיו כלם סמוכים ובעלי הוראה. אשר על כן יותר טוב היה שיבואו בסוד הסנהדרין מכל פנות העם והחכמים בתורה יורו בעניני הדת ועמהם יסכימו חבריהם בעלי הפוליטיק שאינם גדולים בתורה, וחכמי המדינה יתעסקו בעניני הממשלה ועמהם יסכימו חכמי הדת, כמו שהיה באמת עד מות הלל ושמאי. אך חכמי הדת ובעלי הפוליטיק לא באו בזה לכלל דעה אחת, כי כל אחד מהם הביט על הענין הזה מנקודת מצבו של המקצוע שלו. לפיכך בימי החשמונאים, עד ימי מלוך אלכסנדר ינאי, בעת שמצד אחד היה העם טרוד במלחמות, ומהצד השני היה מרכז הממשלה ביד הסענאַט, היינו הסנהדרין (כי יוחנן כהן גדול, או בשמו השני: הורקנוס הראשון, אביו של אַלכסנדר, לא נקרא עוד בשם מלך. ואריסטובול בנו, אחיו של אלכסנדר שמלך עת קצרה היה הראשון שנקרא בשם מלך) – היתה הסמיכה נחוצה לטובת הפוליטיק, כדי שלא יבואו בסוד הסענאַט הצדוקים הגאים לשפוך ממשלתם על העם כלו, אך הסמיכה היתה מזקת להדת, כי אז היו גם חכמי הפוליטיק מוסמכים בתור מורי הוראה, אם גם ידיעתם בתורה מעטה, ואם קרה מקרה שתבוא שאלה דתית לפני הסנהדרין והרוב מהם יהיה מאלה שגדלה ידיעתם בעניני המדינה ומעטה בדברי הדב, יכריעו הכף שלא כהלכה. לפיכך אנו רואים בתקופה זו, שהנשיאים יוסי בן יועזר ויהושע בן פרחיה אמרו “שלא לסמוך”, מפני שהם עמדו בראש עניני הדת, אך אבות בית הדין יוסף בן יוחנן ונתאי הארבלי, שעמדו בראש עניני הפוליטיק, אמרו “לסמוך”. אך בימי אלכסנדר ינאי נשתנו הענינים. הסענאַט היה כפוף להמלכים שלקחו את כל השררה לעצמם, ועל כן אפשר היה לפעמים צורך באנשים כבירי לב לריב את עושקיהם כח, הצדוקים עלו לגדולה על ידי שהמלכים שנאו את הפרושים, וקול הצדוקים היה נשמע ברמה גם בעניני הדת, אך גם בתי ספר היו לעם על ידי תקנת שמעון בן שטח (כמו שיבוא למטה), ועל כן רבו הלומדים הפרושים. לפיכך טובה היתה הסמיכה להדת, להרחיק את הצדוקים מממשלתם בעניני הדת, ביחוד בשעה שנתרבו תלמידי הפרושים על ידי בתי הספר, אך רעה היתה להפוליטיק בזמן שהיתה השעה צריכה לבוא במחלוקת עם שלטון המלכים, שאין המלומדים הגונים לה. לפיכך הנשיאים שעמדו בראש הדת, שמעון בן שטח, שמעיה והלל, אמרו “לסמוך”, ואבות בית הדין, שעמדו בראש הפוליטיק, יהודה בן טבאי, אבטליון ושמאי, אמרו ש “לא לסמוך”. בזה יובן גם כן למה לא נחלקו הלל ומנחם (שם), היינו שגם מנחם הסכים על הסמיכה, אם גם שהוא, כאב בית דין, היה צריך להתנגד לה, ככל אבות בתי הדינין בימים האחרונים ההם. סבת הסכמתו להסמיכה היתה, מפני שהוא היה מאוהבי הורדוס (שם ט"ז:) ואם כן הסמיכה, שהיתה רעה להפוליטיק של העם, היתה מביאה תועלת לשלטון הורדוס, ועל כן הסכים עליה.

לפיכך לא היתה שאלה זו יכולה להפתר במשך ק"נ שנה, עד אחרי מות הלל ושמאי, בשעה ששאלות אחרות נפתרו ביום בואן על פי רוב דעות (סנהדרין פ"ח), כי רוב דעות יש לו מקום אך בכת אחת, אבל באופן זה, שנחלקו בו שתי כתות מיוחדות, הכת הדתית וכת בעלי הפוליטיק, שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה, רוב דעות לא יכריע את הכף לשום צד.

מבלי לדבר על אדות החקים שנקבעו כדי להשוות ארץ סוריא לארץ ישראל, שנתקנו בלי ספק בימי יוחנן הורקנוס הראשון, שכבש חלק גדול מארץ סוריא – נעבור אל התקנות שתקן החכם בעז וגבר רב הפעלים, שמעון בן שטח. הנשיא הזה היה שאר קרוב להמלכה שלומית (בלשון התלמוד שלציון, או שלמינון) אשת אלכסנדר ינאי בן הורקנוס הנ"ל. בחכמתו הרחיק מעט מעט את הצדוקים מסוד הסנהדרין, אחרי שבאו בה מטעם המלך אלכסנדר, החזיר תורת הפרושים ליושנה ותקן תקנות חדשות.

עוד מימים רבים לפניו היה המנהג בישראל, שכל נושא אשה היה נותן לאשתו ביום הנשואין איזה נכסים בסך ידוע, שתתפרנס בהם אחרי מות הבעל או לכשתתגרש ממנו. אך מתוך שהנכסים האלה היו מיוחדים לה ונמצאו תמיד בשלמות היתה האשה קלה בעיני הבעל להוציאה, שהיה אומר לה “טלי כתובתך וצאי”. לפיכך תקן שמעון בן שטח שיהיה הבעל נושא ונותן בכסף כתובת אשתו, שיקנה בו קרקעות וכיוצא בזה, כדי שכל איש שיחפוץ לגרש את אשתו ואין כספו אתו בעין ובשלמות (ומחסור כסף היה גם אז אצל היהודים חזון נפרץ), צריך יהיה למכור קרקעותיו או חלק מהם לתשלומי כתובת אשתו, ובזה היה הגט לדבר בלתי נקל להוציא אל הפועל (שבת י“ד: ירושלמי כתובות פ”ח). הוא תקן גם כן שכלי מתכות שנטמאו, (במת) ונתנו לצורף שעשה מהם כלים חדשים, יחזרו לטומאתן ישנה, עד שיקבלו הזאה וטבילה (שבת ט"ז). סבת הדבר הזה, לדעתי, כך הוא. ידוע כי הפרושים עשו את אפר הפרה האדומה, באופן הפסול לדעת הצדוקים, ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים (פרה פ“נ מ”ז). רצונם בזה היה, כאשר אשער, לשלול מאת הצדוקים האפשרות להשתמש באפר פרה, שהוכן לדעתם שלא כהלכה, ובזה להרחיק כל צדוקי, שנטמא במת אפילו פעם אחת בחייו, מעבודת המקדש, שהיו עוסקים בה שלא כדעת הפרושים, ולהרחיק בזה את הצדוקים גם מן הכהונה הגדולה. אין ספק, שהצדוקים שנשארו בלא אפר פרה התחכמו לרתך ולצרוף את כלי המתכות שלהם שנטמאו במת, ולהתיכם מחדש לטהרם, אם על פי העברתם באש, או על ידי שבטלו בעת הרתוך מתורת כלי, והתחכמות זו מצאה מקום גם אצל איזה פרושים בחפצם לקרב את זמן טהרת כליהם ושלא להמתין שבעה ימי הזאה (שבת שם). אך שמעון בן שטח, אשר בכל עת מצוא יצא כנגד הצדוקים להעמיד תורת הפרושים על מכונה (ע' מגלת תענית), בטל גם את התחכמותם הזו, שהיתה כעין הערמה להתפטר מאפר פרה המוכנה לפי דעת הפרושים.

שמעון תקן גם כן בתי ספר לילדים (ירושלמי כתובות שם), אך אם נערוך את התקנה הזאת עם תקנות חכמים אחרים (ע' בבא בתרא כ"א), צריכים אנו להחליט, כי בתי הספר שתקן שמעון בן שטח לא היו אלא בערי הפלך ונתקבלו שמה נערים לא פחות מט"ו שנה, בלי ספק מפני שרק נערים כאלה, שאינם זקוקים עוד להשגחת הוריהם, היו יכולים להתאסף מן הכפרים והעירות הקטנות לערי הפלך ללמוד תורה. אם סבת התקנה הזאת היתה תשוקתו להגדיל תורת הפרושים ולהרחיבה בין העם, כדי לבטל דעות הצדוקים, או שהיתה לזה סבה אחרת – אי אפשר להחליט בבירור, אך תקנות מועילות כאלה אינן דורשות סבות מיוחדות, והן לכבוד ולתפארת למתקניהן בכל עת.

התלמוד מיחס לשמעון בן שטח גם התקנה “מלך לא דן ולא דנין אותו”, כלומר שלא ישב בסנהדרין לא כשופט ולא כנשפט (סנהדרין י"ח). לפי דברי התלמוד כך היתה סבת התקנה הזאת. עבדו של ינאי המלך נאשם בעון רציחת נפש, ובהיות העבד קנין כסף בעליו, ואם היה נגמר דינו למות היה מזה נזק להמלך, על כן דרש שמעון מאת ינאי לבוא בסנהדרין בתור נתבע, היינו שישמע את פסק הדין על אדות קנין כספו. אז בא ינאי וישב לו על כסא. הדבר הזה לא היה לרצון לשמעון, כי על פי החק אין הנתבע רשאי לשבת בעת המשא ומתן בדינו, ויאמר שמעון: “ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם”. ינאי המלך ענה כי לא למשפט שמעון לבדו הוא מיחל, אך גם למשפט חבריו של שמעון, ואם גם הם יצוו עליו לעמוד, אז ימלא מצותם. שמעון הביט על חבריו בתקוה שגם הם יאמרו לינאי שעל פי הדין הוא חייב לעמוד. אך חבריו כבשו פניהם בקרקע ושתקו. שמעון כעס על חנופתם. “בעלי מחשבות אתם, אמר להם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם”. באותה שעה, מוסיף התלמוד לספר, בא גבריאל וחבטן בקרקע, אז אמרו “מלך לא דן ולא דנין אותו” (סנהדרין י"ט ב'). אך אי אפשר לבלי להסכים עם גרעטץ, כי הספור הזה, שיש בו תערובות של מעשים ואגדה, צריך להתיחס לאותה הסנהדרין, שדנה את הורדוס על שהרג את חזקיה, ושברח הורדוס מלפניה על פי התאמצות אדוניו המלך הטפש הורקנוס השני. הורדוס בא לפני הסנהדרין לא כנאשם, אך ברוב עז והדר וחגור חרב; הסנהדרין מלאה פחד, אך שמעיה הנשיא הוכיח את הסנהדרין על מורך לבה. הסנהדרין, אשר לדברי שמעיה הנאמנים לבשה קנאות, החלה לדרוש בעונש הורדוס והרוצח הצעיר היה בסכנה גדולה. אך חדל האישים, הורקנוס השני, צוה לדחות את גמר הדין ליום מחר, למען הציל בזה את אהובו הנבל. במקרה זה השתמש הורדוס, ויברח בלילה. פה נראה את מורך לב הסנהדרין, גם עז רוח הנשיא, גם פעלו המגונה של המלך, המסופרים בתלמוד בפנים אחרות, ואשר בצדק היו יכולים להיות סבה לתת חק, שהמלך לא דן ולא דנין אותו. אם נצרף לזה גם את מעשה הורדוס, שהרג בעלותו לכסא המלוכה את כל חברי הסנהדרין שדנוהו, מלבד שמעיה, אז יצא לנו גם סוף ספור התלמוד על אדות מיתת כל יראי ההוראה שבסנהדרין. באופן זה, הדין שהמלך לא דן ולא דנין אותו צריך להתיחס לשמעיה ולא לשמעון בן שטח.

בסוף נשיאות שמעון או בתחלת נשיאות שמעיה תלמידו התקינו שקרבן התמיד של שחרית יהא קרב עד ארבע שעות מתחלת היום. התקנה הזאת נתחדשה על ידי מעשי אנשי הורקנוס הנ"ל שקבלו דינרין מאנשי אריסטובלוס לצרכי קרבן התמיד ולא העלו להם השה לעולה (ירושלמי ברכות פ"ד), ומובן ממילא שבני ירושלים היו צריכים לבקש קרבן אחר ועל ידי זה האריכו זמן ההקרבה.

אחרי שפיכות דמים נוראה עלה לכסא המלוכה נירון העברי, הוא הורדוס האדומי, והרג את כל חברי הסנהדרין, מלבד שמעיה, כנ"ל. אם התפטר אז שמעיה בעצמו מנשיאותו, או נתרחק בזרוע, או מת במשך ימים מעטים אחרי כן – לא נודע ברור. בכל אופן עמדו אחרי שמעיה בראש הסנהדרין אנשים שלא הצטיינו בתורה, והם בני בתירה (פסחים ס"ו). אך הם בעצמם, בראותם שאין עטרה זו הולמתם, התפטרו מנשיאותם ותחתיהם עלו הלל הזקן וידידו של הורדוס, מנחם. הראשון היה נשיא, והשני אב בית דין, היינו ראש הסענאַט. לנכון, טוב היה לפני הורדוס שבראש הסענאַט, זרוע הממשלה, ישב אחד מידידיו. אך הורדוס, כפי הנראה, לא לימים רבים היה זקוק להשתדלות מנחם לטובתו. וכאשר נכונה הממלכה בידו קבל את מנחם לעבודתו, עבודת המלך (חגיגה שם) ¹², ועל מקומו עלה שמאי, חברו של הלל, ששניהם היו תלמידיהם של שמעיה ואבטליון (אבות פ"א) ¹³.

נשיאות הלל היתה בערך משנת ג' תשע"א (ע' שבת ט"ו וספרי פ' הברכה).

מתקנותיו של הלל נודעו לנו בבירור אך שתים: פרוזבול, וגאולת בית עיר חומה שלא בפני הקונה. לפי חק התורה (דברים ט"ז) שנת השמטה משמטת כל חוב, והנושה אינו יכול לתבוע את חובו, לא לבד בשנה ההיא שאין בה חריש וקציר (ע' ויקרא כ"ה), כמו שהיה מקום לבאר את החק הזה, אך, כפי הבנת התלמוד (שביעית פ"י), גם בשנים הבאות אחרי שנת השמטה, בלי ספק מפני שהקישו את המשפט הזה למשפט העבדים, שיוצאים בשנת השמטה לחפשי לגמרי (שמות כ“א, דברים ט”ו). עד ימי הלל לא היה החק הזה מכביד על העם, אך לא כן בימי הלל. אם מפני שבני ישראל בימי הורדוס לא היו בטוחים במעמדם, אם מפני שהעשירים המלוים החלו לפנות איש אל בצעו, או שהלוים העניים למדו אל דרך הרומים להערים ולחמוס עד מקום שידם מגעת, ועל כן בכונה האריכו את ימי הפרעון עד בוא שנת השמטה, יהיה איך שיהיה – העם נמנעו מלהלוות, מפני שמלבד הפסד לא היתה להמלוים תקוה על שכר מן ההלואה מפני איסור רבית. אז התקין הלל פרוזבול (מורכב משתי מלים יוניות: פרוז Pros על פי, במקום, בולי Baule עצה, החלטה, היינו, במקום החלטה ופסק דין על גביית החוב, או: על פי עצת חכמים ותקנתם), וענינו, שהמלוה היה בא לבית דין בטרם תעבור שנת השמטה והיה מוסר לו כל חובותיו (גיטין צ"ו). ומתוך שכל לוה, כפי הנראה, היתה לו קרקע, שהרי באין רבית ובאין ענש על הלוים ואינם משלמים, לא היה איש מלוה לו כסף, ומתוך שקרקעותיו של הלוה שמכרן לאחרים אחרי שנתן שטר חוב למלוה, וגם החפצים המטלטלין הנמצאים אצל הלוה, כלם משעבדים להמלוה לגבות חובו מהם, לפי חק התלמוד (בבא קמא י“א, בבא מציעא י”ב), לפיכך כל חוב שנמסר לבית דין לגבות נחשב כגבוי, שהרי בית דין בלי ספק יגבה אותו, ועל כן לא חלה עליו השמטה.

לפי דברי התורה כל קרקע שנמכרה חוזרת ביובל לבעליה הראשונים (ויקרא כ"ה). אך מכלל החק הזה יוצא בית הנמצא בעיר חומה, אשר במשך שנה אחרי המכרו יכולים בעליו לגאול אותו מיד הקונה, ואחרי השנה ההיא אם לא יגאל אז ישאר לקונה אותו לדורותיו (שם). טעם החק הזה, לדעתי, מפני שעיר חומה, שיש לה חשיבות ידועה בעת מלחמה, צריכה שיהיו יושביה בעלי בתים תמידים בה, למען יגינו על הונם ועם זה על העיר עצמה ¹⁴.

בימי הלל הזקן התחכמו איזה קונים בעלי בתי ערי חומה, והיו נטמנים ביום האחרון של השנה הראשונה לממכר הבית, היינו בהגיע העת האחרונה שבה יוכל המוכר לפדות את ביתו, כדי שיעבור זמן הגאולה וישאר הבית אצלם לצמיתות. אז התקין הלל שהמוכר שיש לו כסף פדיון ביתו ואינו מוצא את בעל דינו הקונה, יטיל מעותיו שהוא צריך לתת לקונה אל איזה לשכה מיוחדת שהיתה בעזרה, שבזה המעות נקנים להקונה בכל מקום שהוא, המוכר הפודה יכול לבוא אל הבית, שמכר אז ושפדה עתה –, בזרוע, והקונה יקבל את מעותיו אימתי שירצה (ערכין ל"א).

ה' ווייס בספרו “דור דור ודורשיו” משער כי התקנה להתקין ליום הכפורים כהן גדול שני, שמא תארע טומאה להכהן הגדול האמתי (יומא ב') נעשתה על ידי הלל, מפני שבימיו שרף הורדוס את כל כתבי היחש שהיו לבני ישראל ולא היו עוד כתבים למיוחסי כהונה.

שרפת כתבי היחס הועילה לשנוי נכבד מאד במשפטי ישראל, לבטול משפטי היובל. המשפט הזה, אשר רב טוב צפון בו לעם, היה לרועץ לו בהשתנות הזמנים לרעה. כל הימים אשר ממשלת בני ישראל בארצם היתה באמת בידם ומושליהם התנהגו על פי התורה, היה כל איש נכרי, הקונה קרקע בארץ ישראל, צריך לשמור את חק המדינה ולהחזיר מקנתו ביובל, כמובן ממילא שכל זר וגר צריך לקיים את משפטי הארץ שבא לשבת בה. אך לא כן היה אחרי שמכר אנטיפטר את יהודה לפומפיוס הרומי, אז בעת ממשלת הורקנוס השני וביחוד בעת עריצות הורדוס, בשעה שהרבה יונים ורומים יושבי ארץ ישראל חפצו לקחת להם באיזה ערים משפט הבכורה על בני ישראל, אזרחי הארץ, והעריץ הורדוס שהחניף תמיד לרומים עמד לימינם, – אז אין ספק שלא יכלו בני ישראל להכריח את הגוים קוני קרקעות בארץ ישראל להחיר אותן ביובל לאדוניהם הראשונים. התקנה שאסרו למכור לנכרי בית ושדה בארץ ישראל ושדה בסוריא (עבודה זרה צ"א), ושהקונה שדה מנכרי בארץ ישראל ובסוריא כותב עליו שטר מכירה אפילו בשבת (גיטין ח‘, בבא קמא פ’), בלי ספק שמא יחזור בו המוכר הנכרי עד אחרי השבת, – תורה לנו שקנין נכרים בארץ ישראל ובסוריא גרם להם רעה. תולדות הדברים האלה היו יכולות להיות מעציבות מאד בענינים המדינים וגם העקונומיים. כל איש עברי שנצרך מאיזה סבה למכור קרקע שלו היה צריך לבכר את הנכרי על פני איש ישראל, כי הנכרי היה קונה גמור, לצמיתות, ועל כן היה יכול לשלם בעד הקרקע מחיר יותר גדול מישראל, שלא היה אלא חוכר, כמו שהכותב אומר בפירוש “במספר שני תבואות ימכר לך, כי מספר תבואות הוא מוכר לך” (ויקרא כ“ה ט”ו ט"ז). באופן זה היתה סכנה צפויה לארץ ישראל לצאת מיד ישראל ליד נכרים, ואך בביטול משפט היובל היו יכולים לקדם את פני הרעה ההיא, על ידי שגם הקונה מישראל יקנה את קנינו לצמיתות כמו הנכרי. אך מפני שלא היתה להם רשות לבטל משפטי התורה לגמרי, מצאו להם עזר בשריפת מגלות היוחסין. דרשו ומצאו כי היובל נוהג על פי התורה אך בזמן שכל שבט ושבט מישראל יושב על נחלתו, ולא בזמן שהם מעורבים זה בזה (ערכין ל"ב), ובשעה שנשרפו מגלות היוחסין ובני ישראל שכחו בזמן קצר את יחוסם לשבטיהם והתערבו זה בזה יכלו לבטל את משפטי היובל, שהביטול הזה, כפי הנראה מאיזה מקומות בתלמוד, היה בימי הלל. בזה יבוארו איזה דברים שתמהו בהם המפרשים במצאם סתירות בהלכות היובל בזמנו של הלל (ע' גיטין ל“ו, תוס' ד”ה בזמן).

מלבד התקנות נשארו לנו מאת הלל שני יסודים עיקרים לכל התורה, יסוד המוסר הכלול בדבריו “דעלך סני לחברך לא תעביד” ויסוד המדרש על פי שבע מדות (ריש ת"כ), שנסתעפו ויהיו לבסיס לכל המשנה והתלמוד.

על שם שמאי, חברו של הלל ואב בית דין, נודעו לנו שני דינים שתכונתם יותר מדינית מאשר דתית ושכפי הנראה לא נתקנו בהסכמת הסנהדרין. הוא היה הראשון אשר התיר להאריך בשבת מלחמת מצור ותנופה (שבת י"ט), תחת שעד ימיו לא נלחמו אפילו מלחמת מגן בשבת שלא בשעת סכנות נפשות, כמו בעת הריסת החומות. כן הוא מחייב למיתה את איש פקיד שצוה לאיש חיל הנתון תחתיו להרוג איש שלא במשפט (קידושין מ"ג א') ¹⁵, בעת שאיש פשוט האומר לחברו צא והרוג את הנפש אין המשלח חייב מפני שאין שליח לדבר עבירה, והשליח לא היה צריך לשמוע בקול משלחו לחטוא לאלהים ואדם, כי “דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?” ועל כן השליח ישא עונו ¹⁶.

בעת ההיא, כפי הנראה, החלו לדקדק בקבלת הגרים (יבמות מ"ז) וקבעו להלכה שלא לתת לגרם שום מינוי ושררה, מה שלא היה קודם לכן (ע' שם מ"ה). בימי יוחנן כהן גדול, הוא הורקנוס הראשון, באו האדומים באונס בדת משה, ושמעיה ואבטליון עמדו בראש הסנהדרין בימי הורקנוס השני, אם גם לפי האגדה היו גרים (גטין נ“ז יומא ע”א), ומזה נראה שעד ימי הורדוס לא היו עוינים את הגרים. האמנם, כשאני לעצמי, מסופק אני הרבה באמתת האגדה המספרת ששמעיה ואבטליון היו גרים. הן גם על ר' עקיבא ור' מאיר אומרת האגדה כדברים האלה (גטין שם), אם גם בן דורו של ר“ע, ר' טרפון אמר עליו: אשריך אברהם אבינו שיצא ר”ע מחלצך (ספרי פ' בהעלותך ע"ה), ובעת אשר לא יאומן כי יוכל איש גר אשר לא מזרע ישראל להיות איש לאומי ואוהב עמו עד מסירת הנפש, כמו שהיה ר' עקיבא, והאגדה על ר' מאיר סותרת לדברי הימים, כי נירון נהרג בשגעונו בידי הרומים ולא נתגייר מעולם. אך אם היתה הלכה בישראל בימי שמעיה ואבטליון שאין ממנים גרים לנשיאות, לא היתה האגדה יכולה לומר על שני הנשיאים האלה שהם גרים. – אך הגרים האדומים וביחוד אנטיפטר ויוצאי חלציו בעלי ממשלת הזדון, ממשלת הורדוס, היו למופת לבני ישראל לראות בו עד כמה נואל הורקנוס הראשון בהכריחו את האדומים לקבל עליהם דת משה, ועד כמה אפשר להאמין לאנשים, אשר באונס או ברצון הפכו עורף לעמם ¹⁷.

אחרי מות הלל היה לנשיא שמעון בנו, אשר נודע לנו אך בשמו ולא בפעולותיו. הוא היה נשיא כאביו (שבת ט"ו). אך מי מלא את מקומו של שמאי, אב בית דין של הסנהדרין, שהיה תמיד חבר להנשיא? על השאלה הזו לא נמצא מענה בדברי הימים. לפי דעתי בטלה המשרה הזו לגמרי בימי שמעון בן הלל, או שנתנה ביד אנשים שאינם מהוגנים, כמו מנחם ידידו של הורדוס שהיה אב בית דין זמן קצר בימי הלל, ושלא היו חכמים בתורה, ולפיכך נשארו שמותיהם מכוסים בחשך. הסבה לזה היתה, לדעתי, מפני שבימים ההם נתחדשה רעה על ישראל. בנו של הורדוס, ארכילאוס, גלה ממלכותו בפקודת אוגוסטוס קיסר רומי וארץ ישראל נהפכה למדינה רומית, שהתנהגה על פי נציב רומי, ועל כן סר מן הסנהדרין כל צל מדיני עד שלא היתה עוד גם סענאט אלא סינאַד פשוט. בעת ההיא גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית להמקום “חנויות” (שבת שם), להראות בזה כי אפס כח הסנהדרין וממשלתה שבתה, לא כימי קדם שהיתה מנוחתה בלשכה אחת מלשכות בית המקדש. אם פקודת הסענאַט הרומי והחלטותיו, כמו שידוע, היה להן כח ממשלה אך בשעה שהיה סוד הסענאַט בהיכל יופיטער ולא מחוצה לו, לא יפלא איפוא כי כאשר רצה נציב רומי להעביר את כח הסנהדרין צוה עליה לצאת מהיכל המקדש ולקבוע לה מקום במעון פרטי. באופן זה היתה הסנהדרין אך למרכז דתי ולא היה עוד צורך באב בית דין מומחה. על כן אפשר שלא היה עוד אב בית דין כלל, או, אם היה, נתמנה לא על ידי ישראל, אלא על ידי נציב רומי להיות לסנהדרין כשטן וכמרגל, לשמור עליה שלא תתעסק בעניני מדינה ולא תצא מגדרה, גדר הסינאַד שקבעו לה. בלי ספק תלוי בזה גם הענין שלא נתברר עוד, היינו שאחרי מות הלל ושמאי בטלה המחלוקת על אדות הסמיכה, שארכה זה כמה. כי אחרי שבימים האחרונים, מימי שמעון בן שטח, היו אבות בית הדין המתנגדים לסמיכה, מטעמים שנתבארו, לפיכך כשבטלו אבות בית הדין בטלה עמם גם המחלוקת בזה, ונכרעה ההלכה כדעת הנשיאים. לפיכך אנו רואים בעת ההיא בפעם ראשונה את התארים “רבי” לחכם פרטי, ו“רבן” להנשיא, להבדילו משאר החכמים, שהתארים האלה נתנו אך לחכמים שקבלו “סמיכה” (ע' סנהדרין י"ג) ¹⁸, כי תיכף לקבלת ההלכה ע"ד הסמיכה המציאו שם תאר להמוסמכים, מה שלא היה יכול להיות בעת שהאריכה המחלוקת על הסמיכה.

בבטול משרת אב בית דין תשלם תקופת הזוגות (נשיא ואב בית דין), ובצאת הסמיכה לפעולה תחל תקופת התנאים.

¹

בִּינוּ שְׁנוֹת דּׁר וָדּׁר

(דברים ל"ב ז').

רגילים הם המון בני ישראל לחשוב, כי עד זמן מתן תורה בהר סיני על ידי משה לא היו בישראל שום מצות ומנהגים (מלבד שבע מצות בני נח, מילה, פסח שנצטוו עליו במצרים, שבת וכבוד אב שנצטוו עליהם, לפי דברי חז“ל [סנהדרין י”ז:], במרה), וכי רק בסיני נתנה להם בפעם אחת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, תורה שלמה בכל הענינים (מלבד תקנות מאוחרות הנודעות על שם מתקניהן), כמעט כפי שהיא כלולה אצלנו בארבעת חלקי השלחן-ערוך. לעמת זה היו בנו מזמן הצדוקים עד עתה אנשים אשר החליטו כי מציאת תורה שבעל-פה היא דבר בדוי מלב, ורק התורה הכתובה נתנה בפעם אחת למשה בסיני וכמי שנתנה כן נשארה חתוכה או חתומה לדורות. אבל כל היודע כי כמו שאין דבר מוכן יורד מן השמים כך אין שלמות גמורה ומתוקנת בהיסטוריא, רק הכל הולך ומתפתח, הולך ומשתלם לאט לאט, מזמן לזמן, –­ לא יוכל בשום אופן לחשוב לא כדברי הראשונים ולא כדברי האחרונים.

הדברים האלה, הגלוים לחוקרי דברי-הימים וכתבי-הקדש ומבוארים בספרים רבים העוסקים במקצועות אלה, נעלמים הם ממרבית בני עמנו, ועל כן רואה אני לא למותר לברר מעט את מהלך ההתפתחות הנימוסית בעמנו בזמן היותר קדום. המקצוע הזה דורש ספר שלם, כמו שבאמת כבר נכתבו בענינים אלה ספרים רבים, אבל מתוך שאין מטרתי אלא לתת בזה סקירה כוללת לפני הקוראים, צריך אני להסתפק רק בראשי פרקים, כי שאפשר במאמר קצר. לרגל מלאכתי זו, עלי לדבר על שני זמנים, הזמן האחד הוא עד התגלות הנבואה בישראל על יד משה והזמן השני ­­­­– עד חתימת הנבואה.

א.

עד יציאת מצרים

כל עם בטרם היותו לגוי מצוין בממלכתו, בשפתו ובנימוסיו, אינו אלא קבוץ משפחות שלמות, שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. במצב כזה היו כמעט כל העמים החיים אתנו ושכבר מתו, בטרם הגיעו למדרגת לאום. להמשפחות האלה היו חקים ומנהגים שונים. בין שהיו מיוחדים למשפחה ידועה, בין שהיו כוללים למשפחות שונות שישבו בארץ מיוחדת. חיי המשפחות האלה וחקותיהם נקראים בשם “נימוסי משפחה” ( родовой быть ).

אין צורך לומר, שבני המשפחות ההן, שהיו במצב הילדות של האנושית, רחוקים היו מכל השכלה ומכל ציוויליזציא שבעולם, ועל כן לא היו להם ספרים ואף לא ידיעת הכתיבה. נמצא שכל חקיהם היו אצלם בעל-פה ובמסורה, ואך אחרי בואם לכלל ישוב-עולם והשכלה החלו לכתוב את משפטיהם על ספר, כמו י"ב הלוחות להרומיים וכיוצא בהם. אומרים, שבארץ סינים גם עתה נהוג, שאין שום נימוס מובא בספר החקים בכתב, עד אחר זמן ידוע, אחרי שיצא מפי המושל ונתקבל בין העם להלכה למעשה. לפיכך ברור הוא באין כל ספק, כי תורה שבעל-פה קדמה תמיד לתורה שבכתב אצל כל העמים.

בהיות נמוסי המשפחה שזכרתי מיוסדים (כי שהוכיח החוקר הצרפתי פיסטולדע-קולנזש בספרו “העדה העתיקה”) על האמונה, שהאבות שמתו הם אלים ומגינים לזרעם אחריהם ועל הקשר העצום שבין בני המשפחה בכללה, לפיכך צריך לחשוב, שבני ישראל המונים את זמן מציאותם לא קודם מאברהם, לא היו להם “נימוסי משפחה” באותו מובן שהיו אצל שאר עמים. אם גם נאמר שתרח אבי אברהם היה מן המשועבדים לנימוסי המשפחה שלו, הנה אברהם, שעזב את ארצו ומולדתו ובית אביו עם גלוליהם, לא יכול להשאר נאנן לנימוסי משפחתו שעזב לצמיתות והמיוסדים על עבודת אלהים אחרים; ובני ישראל מאמיני אל אחד, לא היו יכולים להאמין באלהות אבותיהם המתים. עוד בטרם היות ישראל לעם, בהיותו אך שבעים נפש יוצאי ירך יעקב, באו למצרים, ארץ שהיתה כבר לממלכה מתוקנת מזמן רב מאד, ונימוסי המשפחה כבר נדחו שם מפני נימוסי המדינה, כמו שהוא אצל כל המשפחות בהיותן לעמים. אם כן, לא יכלו נימוסי המשפחה להקלט היטב אצל בני ישראל גם בזמן ילדותם, בשבתם בארץ מצרים. אף על פי כן רואים אנו בהרבה מקומות בתורה, שהיו לבני ישראל חקים ואמונות, מלבד מצות מילה וכיוצא בזה שנצטוו עליהן בצווי מיוחד, גם לפני יציאת מצרים ומתן תורה, באופן שגם אצל בני ישראל קדמה תורה שבעל-פה לתורה שבכתב.

שימת עין קלה על התורה וספוריה דיה היא לראות את החקים והאמונות שמצאו מקום אצל האבות ובני ישראל עד זמן יציאת מצרים. אברהם יצחק ויעקב בנו מזבחות והקריבו זבחים², כמו שעשה כבר לפניהם נח³ , והקדישו חלק המעשר לה' ולכהניו⁴. הבכור נחשב לגדול הבית, כמו אצל כל המשפחות הקדמוניות, והבכורה עצמה נחשבה לכבוד⁵ . אופן כריתת הברית והשבועה היה בתמונה ידועה, לקיום הברית כרתו גזרים ועברו ביניהם⁶ (שעל כן נקרא הענין כריתת ברית), ולשבועה, כפי הנראה, העמידו שבעה בעלי חיים⁷ (שאולי על כך נקראה ההתחייבות בשם שבועה והמתחייב בתואר נפעל “נשבע”) וכן היה אופן מיוחד גם להשבעה, היינו הטלת חוב על אחד מן הצדדים, על ידי שימת היד תחת הירך⁸ . אבי הבית היה שליט להמית את בני המשפחה; כן חרץ יהודה את משפט תמר לשרפה⁹ , וכן אמר ראובן ליעקב: “את שני בני תמית”¹⁰, ונראה מזה, שדברי יעקב ללבן: “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה”¹¹ לא היו קללה בעלמא כדרך העולם, אלא חריצת משפט ומעשה (ואולי גם על כן אמר עשו: “יקרבו ימי אבל אבי”, ואני הבכור אהיה תחתיו גדול הבית והשליט על המשפחה, “ואהרגה את יעקב אחי”¹².

בני הפלגשים נחשבו כבנים גמורים, לפחות מימי יעקב ואילך, ואולי גם אברהם לא היה משלח את בני הפלגשים מעל יצחק בנו¹³ אלמלא שנאמר לו: “כי ביצחק יקרא לך זרע”¹⁴ , ושעל כן נחשב גם עמלק בן הפלגש בין האלופים¹⁵, ולהודיע את הדבר הזה לא נמנעה התורה לספר כי תמנע היתה פלגש לאליפז, ספור מיותר בהשקפה ראשונה, אשר ליצני הדור עוד בזמן התלמוד מצאו מקום להתגדר בו¹⁶. כן ראינו אצלם מנהג הנדרים בעת צרה¹⁷ ולקרוא שמות הילדים על שם איזה מאורע, אם גם בלתי חשוב, בהשמות “יצחק” על שם “צחוק עשה לי אלהים”¹⁸ , “יעקב” מפני שידו אחזה בעקב עשו¹⁹ והרבה כיוצא בזה. ביחוד ראוי להתבונן על שני דברים שנשארו אצלנו, מלבד מצות מילה, מזמן שקודם מתן תורה, והם איסור גיד הנשה ומצות היבום. הראשון נתקבל לזכרון המאורע שהיה ליעקב עם האיש שנאבק עמו²⁰, ולא מצאנו בו שנאסר על פי צווי מיוחד בזה שוה הוא לזכרונות שנעשו בזמן מאוחר לשאר מאורעות. השני, כידוע למעיינים, יסודו בעבודת נימוסי המשפחה. כבר זכרתי, כי באותם הימים היו האבות המתים נחשבים לאלים לבניהם אחריהם, שהיו מקריבים להם קרבנות ומסיכים להם נסכים, והאבות האלה היו נקראים אצל עמי “האריים” הקדמונים בשם Manes ואצל הרומיים בשם lares penates et וכשם שהיו הבנים, לפי אמונתם, צריכים לאבותיהם המתים שיגינו עליהם מכל צרה, כך היו האבות המתים עצמם צריכים לבניהם שיביאו להם קרבנות לאכילה ושיעבדו אותם כאלים. מי שמת בלא בנים היה כאל שאין לו עובדים וכמלך בלא עם; עוד יותר: מתים חשוכי בנים היו רעבים תמיד ובטנם היתה חסרה, כי לא היו להם לא קרבנות לאכילה ולא נסכים לשתיה. מתים כאלה, שלא הביאו להם “זבחי מתים” ²¹ היו מוכרחים לעזוב את קבריהם ולשוטט בעולם בלי מנוחה בין “נשמתין דאזלין ערטילאין”. לפיכך כל מי שהיתה אשתו עקרה היה צריך לגרש אותה, ואם היה הוא עקר – היה צריך לתת את אשתו לשארו הקרוב לו “להקים לו זרע”, והבן הנולד היה נחשב לבן העקר והאריך שלשלת משפחתו. מי שלא הספיק לעשות כן בחייו היתה אלמנתו צריכה להתיבם אחרי מותו, ובני היבם היו נחשבים לבני המת, להביא לו קרבנות ונסכים ולחסות בצל כנפי הגנתו עליהם²²

אברהם שהאמין באל אחד בשום אופן לא היה יכול לעבוד את אבותיו המתים; הוא, שכפי הנראה לא האמין שהחיים נמשכים גם בקבר (שאלמלי כן לא היה לו מקום לשאול: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ²³ שהרי ההבטחה “שכרך הרבה מאד”²⁴ היתה יכולה להתפרש בשכר שאחרי גבול החיים על הארץ); הוא, אשר בחשבו שהוא הולך ערירי לא עלתה על לבו כי לוט בן אחיו יקים לו זרע, ואמר כי בן ביתו יירש אותו²⁵ – זה האיש אברהם לא היה צריך שיעבדוהו בניו, כמו שבאמת לא עבדוהו לא יצחק ולא ישמעאל בניו, וכמו שגם יוצאי ירכם של האחרונים לא עבדו גם אותם אחרי מותם. לפיכך לא היה להיבום מקום במשפחת אברהם. בראשונה נמצא את היבום אצל יהודה. הוא, אשר באיזה זמן ירד מאת אחיו²⁶ , עזב אותם ונבדל מהם ויט עד איש עדלמי ולקח לו בת איש כנעני²⁷, גם ישב עם הכנענים איזה זמן, קבל את מנהגי הכנענים, אשר בלי ספק גם ביניהם, כמו בין כל בעלי “נימוסי משפחה” היה היבום לחק. מני אז נתקבל, כפי הנראה, היבום אצל בני יהודה, כמו שאנו רואים אותו אצל בעז ורות, גם ביחס לקרובים שאינם אחים, ואך בתורה בא היבום בפנים אחרים ומטעם אחר, רצוני לומר: לא להקים זרע להאח המת (כדברי יהודה לאונן), אך לבנות את בית המת ולהקים את שמו בישראל²⁸, ועל כן לא נחשבו אצלנו בשום מקום פרץ וזרח לבני ער ואונן, אך לבני יהודה, כמו שהיא באמת, ורק בכל מקום שהם נזכרים בתורה בפקודי העם נזכרו גם ער ואונן לפניהם, להקים שמם בישראל, היינו להזכיר כי היו בישראל אנשים כאלה.

וכמו שאנו רואים שהיו בישראל מנהגים קדומים שנשארו גם אחרי כן, אם כמו שהם ואם בשנוים, כן רואים אנו מנהג מזמן שקודם מתן תורה שנשתנה לגמרי אחרי כן. יעקב נתן את בכורת ראובן ליוסף ²⁹ , שמזה נראה שהיה בזמנם רשות ביד האב לבכר את בנו מאשה אחת על פני בנו הבכור מאשה אחרת (דבר שלא יפלא כלל בראותנו שהיה ביד האב רשות גם להמית את בניו), אבל התורה אסרה אחרי כן לעשות כן³⁰ . העברת הבכורה מראובן ליוסף לא היתה העברת שם ותואר בעלמא, כי מדברי המקרא נראה שגם אז היה הבכור מקבל פי שנים, שהרי על ידי שהיה יוסף לבכור קבל פי שנים ואפרים ומנשה נעשו לשני שבטים³¹ . גם דברי המקרא: “כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים”³² , בעוד שלא נזכר בתורה תחלה שהבכור בכלל מקבל פי שנים – יורו שנחלת פי שנים אינה חקה חדשה, ועיקר החק במקום הזה הוא שלא להעביר את הבכורה מבן לבן, אך לקיים את המנהג הישן של פי שנים להבכור הנולד ראשון אפילו מאשה שנואה, אשר לו משפט הבכורה.

אין ספק כי עוד הרבה חקים ומנהגים נולדו בישראל לפני מתן תורה, אבל מתוך שאין לנו שום מקור המראה לנו איזה פנים בבירור בענין זה, אי אפשר לדבר בזה רק בהשערה בעלמא. אף על פי כן סגנון הכתובים באיזו מצוות מורה למדי: שהתורה באיזה ענינים שנתה חק קדום או הוסיפה בו פרט חדש. נראה, שהיה זמן, שמי שנתחייב מיתה ונתמלט אל המזבח היה ניצול, כמו שראינו שיואב חשב להנצל ע"י קרנות המזבח ³³, וכמו שהיה באמת גם בזמן מאוחר אצל היונים. להוציא את המנהג הזה אמרה תורה: “מעם מזבחי תקחנו למות”³⁴. כן, ממה שאמרה תורה: “ולא תקחו כפר לנפש רוצח”³⁵ נראה כי בזמן מן הזמנים הצילו הרוצחים את נפשם על ידי כופר, אבל התורה בטלה מנהג זה והשאירה אותו רק במקרה אם המית שור איש את האדם, כמו שנאמר: “אם כפר יושת עליו” ³⁶. מן המקראות, “כי תקנה עבד עברי”³⁷ “וכי ימכור איש את בתו לאמה”³⁸ רואים אנו שכבר נהגו לקנות עבדים עברים, למכור את בנותיהם לאמהות, ולא באו הדינים האלה בתורה אלא בשביל חדושם: עבד עברי – מפני ההוספה “ובשביעית יצא חנם” ובשביל המרצע, ואמה עבריה – בשביל “שלש אלה” שהוא חייב לעשות כדי לקרוא דרור לה. מן הדברים “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”³⁹ “כסף ישקול כמוהר הבתולות”⁴⁰, רואים אנו חיוב שאר כסות ועונה לאשה ומוהר לבתולות היה מנהג קדום, והכתוב מזהיר, כי גם במקרים ההם שהוא מדבר בם חיוב המנהגים האלה במקומו עומד. סגנון דיני הגירושים⁴¹ ודין התלוי⁴² וכיוצא בזה יורה שכבר נהגו בגירושין ובתלית פושעים, ולא נשנו אלא בשביל דבר שנתחדש בהם: הגירושין (וכמו שהעירו כבר המבקרים) לאסור הגרושה, לבעלה הראשון משנשאת לאחר, והתליה – לאסור את ההלנה.

כן אנו רואים אצלם קודם מתן תורה גם דברי אמונות. שרה ורחל האמינו כי בתתן את שפחותיהן לאישיהן תבנינה על ידיהן ללדת בנים ⁴³, וכן כפי הנראה, האמינה גם לאה⁴⁴. כן האמינו גם בחלומות⁴⁵. בזמן מאוחר מזה רואים אנו אמונה בקרב העם, שהמספר מביא נגף, עד שהוצרך הכתוב למצוא עצה כנגד האמונה הזו ולהביא את הפקודים במספר ע"י חצאי שקלים, שאז “לא יהיה בהם נגף בפקד אותם”.⁴⁶

כל אלה, כמובן ממילא, אינם אלא דוגמאות להרבה ענינים, שאנו יכולים ללמוד אותם כסתום מן המפורש, שהיו בעם קודם מתן תורה.

מזה נראה, כי ההתפתחות הדתית החלה בעם ישראל לפני מתן תורה. וממילא מובן כי ההתפתחות הזו הלכה לה בדרכה גם בתקופת הנבואה, וכאשר יתבאר בפרק הבא.

ב.

בזמן התורה והנביאים.

הואיל ואי אפשר לעם בינות לעמוד על עמדו תמיד, על כן הוא משנה במהלך התפתחותו את דעותיו, מנהגיו ומשפטיו, אם בלכתו לפנים או לאחור. גם בני ישראל, שנהיו לעם בינות על ידי חקים ומשפטים צדיקים, לא יכלו להשאר על עמדתם ומוכרחים היו לשנות מזמן לזמן את דעותיהם, מנהגיהם ומשפטיהם. על הדברים האלה כבר דברתי באחת ממאמרי בשפת רוסיא ⁴⁷, ולרגל מלאכתי עתה במאמרי זה הנני רואה לנכון להכפיל הדברים פה בתוספות איזה באור.

נתבונן בראשונה על שנוי הדעות.

עניני הקרבנות היו חשובים מאד בזמן תורת משה, כידוע לכל קורא בתורה. כבר זכרתי, כי הקרבנות בכלל קדמו למתן תורה. וכפי הנראה עוד אז נתחלקו הקרבנות למינים שונים: קרבן עולה – מן הבקר, מן הצאן או מן העוף ⁴⁸, קרבן מנחה⁴⁹, קרבן מנחה מאפה תנור⁵⁰, מנחה על מחבת⁵¹, מנחה מרחשת⁵² , מנחת בכורים⁵³ וזבח שלמים מן הבקר או מן הצאן⁵⁴ כי בכל הענינים האלה אמרה תורה: אם יקריב איש קרבן כזה או יעשה אותו באופן זה וזה, שמזה נראה ברור שכבר הורגלו להביא מיני קרבנות כאלה “לרצונם”, והתורה הוסיפה רק אופן המעשה לכל אחד מהם, על הקרבנות הקדומים האלה הוסיפה התורה עוד קרבנות חובה ליחידים ⁵⁵ ולצבור⁵⁶, ולכל אחד מהם פרטים ודקדוקים שונים רבים מאד. רבוי הפרטים והדקדוקים ההם מורה ברור, עד כמה היה דבר הקרבנות חשוב בעיני העם. רוח עמנו מצטיין בדייקנות יתירה בעיני הדת, ומימות התלמוד ועד עתה רואים אנו קפידא גדולה בענינים קלים: “הלכך נימרינהו לתרווייהו”, “התהדרות” במצוות, דקדוקים, חומרות וחששים עד לאין שיעור, ואם כל הדקדוקים הצטמצמו אז במעשה הקרבנות אות הוא שהם היו אצל העם בזמן ההוא עיקרה של הדת. שמואל הנביא הורה אחרי כן: “החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב”⁵⁷ . נראה, כי אמנם יש חפץ לה' בעולות וזבחים, אך יש עוד דבר יותר נכבד מהם, לשמוע בקול ה‘. בימים האחרונים, כאשר התחשטה יותר ידיעת התורה והזדכבו המושגים, הבינו טובי העם כי הקרבנות של נדבה לא לבד שאינם עיקר בדת, אך גם לא טפל בדת, כי אם מנהג בעלמא. מיכה אומר: "הירצה ד’ באלפי אילים?"⁵⁸ ישעיה אומר: “למה לי רוב זבחיכם? וגו' ודם פרים וגו' לא חפצתי” ⁵⁹; ירמיהו קורא: “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח” ⁶⁰; והמשורר אסף מוכיח להחסידים: “הכורתים ברית ד' עלי זבח”, כלומר החושבים כי כל "עיקר ברית ד' הוא הזבח – ואומר: לא על זבחיך אוכיחך ו(לא) עולותיך לנגדי תמיד⁶¹ לדרוש אותן ממך. לא שיצאו הנביאים ההם במחאה כנגד הקרבנות בכלל, בין שהם קרבנות חובה או קרבנות נדבה, כדברי איזה מבקרים, אך הם בררו להעם, כי העולות והזבחים (ועל כן לא נמצא בדברי הנביאים דבר כנגד החטאות והאשמות כיוצא בהם), היינו קרבנות נדבה שנזכרו בפרשת ויקרא, לא בא עליהם מעולם שום צווי, ומפני שכבר נהגו מקודם מתן תורה והיו נהוגים בעם עוד בעת ההיא, הוסיפה התורה רק את הפרטים והדקדוקים – ובזה דרשו לפני העם, שאין שום צורך בהם ואינם אפילו טפל בדת. פרטי הקרבנות ודקדוקיהם, הם כמו מצות שלוח הקן ומילה לגר החפץ לעשות פסח. המוצא קן צפור וחפץ לקחתו חייב לשלח את האם ⁶², הגר החפץ לעשות פסח צריך למול את זכריו⁶³, אבל אין איש חייב למצוא קן צפור, או לקחתו אם מוצא אותו, ואין גר תושב חייב בקרבן פסח, כל הרוצה להביא קרבן צריך לעשות באופן ידוע, אבל אין שום חיוב, ואפילו “חפץ לד'” בהבאת קרבן. לא למותר יהיה להביא בזה את הערתו המחוכמת של ה' ווייס⁶⁴ בהראותו את ההבדל שבין המשכן ובין המקדש שבנה שלמה. מטרת הראשון היתה מיוחדת אך להבאת קרבנות, והשני היה גם “בית תפלה”⁶⁵, על זה יש להוסיף, כי בימי משה לא התפללו בני ישראל בעצמם כלל, ועל כל צרה, אם גם היתה פשוטה מאד, כמו נפילת דליקה⁶⁶ היה מתפלל משה בעד העם, והם עצמם לא נועזו לשפוך שיחם לפני אלהיהם, אך בקשו מאת משה להתפלל בעדם⁶⁷, ועל כך בהכרח לא יכול המשכן להיות בית תפילה לישראל, אך אחרי כן נזדכבו המושגים, והאשה העקרה, חנה, לא בקשה מאת עלי הכהן להתפלל בעדה רק היא בעצמה התפללה לה‘⁶⁸, וצריך לשער, כי בימים יותר מאוחרים, כמו זמן שלמה, הרגיש כל אחד מישראל (או לפחות רבים מהם) את עצמו מוכשר לשפוך שיחו לפני ה’.

בדרך אגב אעיר, כי אם השערה זו, כפי שיש לשפוט ממהלך התפתחות העם, נכונה, אז תהיה מזה כעין תשובה להשערת הד"ר ראבין (כמדומה לי ב“השחר” שנה ראשונה) שפרשת המשכן מאוחרת מזמן בנין שלמה.

ממקומות רבים בכתבי הקדש נראה עד כמה גדלה מעלת ארון ברית ה' בזמנים הקודמים. במסעות העם בימי משה היה הארון נוסע לפניהם ⁶⁹, בצאתם למלחמה נחוץ היה כי הארון ילך לפניהם, ואך כשהעפילו לעלות לארץ כנען למרות רצון משה נשאר הארון עם משה בתוך המחנה⁷⁰. בבואם לארץ כנען אמר להם יהושע: “שאו את ארון הברית ועברו לפני העם”⁷¹, בימי עלי לקחו את הארון במלחמה “למען יושיעם מכף אויביהם”, וקשה היתה לעלי לקיחת הארון ממיתת שני בניו ⁷². דוד יצא ברוב פאר והדר להעלות את הארון “אשר נקרא שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו” ואז נהרג עזה על כי אחז בארון האלוהים והוסב הארון אל בית עובד אדום הגתי. במשך שלושה חודשים שהיה הארון בבית עובד נתברך ביתו “בעבור ארון האלוהים” ואז השיבהו דוד לעירו בהיותו “מכרכר בעל עז” והעלו את הארון “בתורה ובקול שופר” ⁷³, מכל אלה נראה כי הארון היה בעיניהם כעין מלאך פניו של האל בתמונה מגושמת. אך לא כן ידבר עליו ירמיהו הנביא: "בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד " ⁷⁴, ובאמת אחרי ירמיהו, כאשר נבנה הבית השני, לא עשו עוד ארון ונפקד מקומו לגמרי. יפתח העלה את בתו לעולה⁷⁵, ומסגנון הספור נראה כי עשה את התועבה הזו על פי הנימוס. איני יודע אם ידע יפתח את התורה או לא, אבל מפשט הכתוב “כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת”⁷⁶ יש לשער, כי לקלי עולם⁷⁷ כיפתח היה מקום לחשוב, כי אחרי שהחרים את בתו לה' אין לה עוד פדות. אבל אחרי כן לא לבד שאין אנו רואים בישראל תועבות כאלה לשם ה', אבל גם בשביל שהיו סבה למלך מואב להעלות את בנו הבכור לעולה היה קצף גדול על ישראל⁷⁸

בתורה משה לא מצאנו דברים ברורים שיוכיחו כי בקשו בני ישראל שגם שאר אומות יכירו וידעו את אלהי האמת, ולא עוד אלא שבמקום אחד נאמר, שהאל חלק את צבא השמים לכל העמים תחת השמים לעבוד אותם ⁷⁹, אך לא כן היה חפץ טובי העם בזמן מאוחר. הדברים המעטים “וימלא כבוד ד' את כל הארץ”⁸⁰ היו למשאת נפש לגדולי האומה. דוד המלך או משורר אחר קורא לעמים רבים להשתחות לה‘⁸¹, ושלמה בתפלתו הנשגבה מחלה את פני ה’ כי ישמע גם את תפלת הנכרי אשר לא מישראל, “למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל” ⁸²

נכון להתבונן גם אל ספר יונה. מטרת הספר הזה שונה ממטרת שאר ספרי הנביאים, ונושא הענין שבו אינו נוגע בחיי ישראל כלום. עיקר ספורו הוא ששמעו אנשי נינוה לקול הקורא אליהם בשם ה‘, ומטרת כל הספר נכללה בדבריו האחרונים: “ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה?” וגו’ ⁸³. הנה גם פה, כמו בתפלת שלמה, מבט בני ישראל מתרחב מעבר לגבול הלאומית המצומצמת ומתפשט על כל האנושית, לאמר: אתם קרואים אדם והגוים קרואים אדם. מבט יותר רחב הננו רואים בספרי הנביאים האחרונים. צפניה מתנבא לאמר: “אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד”⁸⁴, ומיכה וישעיה אומרים: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וגו‘, ונהרגו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה’ וגו' לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”⁸⁵. ברור הוא, כי אידיאלים נשגבים כאלה, בין שהם מחודשים לגמרי במהלך התפתחות העם, או שהם ישנים על יסוד ההבטחה: “ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם”⁸⁶ ונאמרו בהפלגה שירית, כמו ששערתי במקום אחר⁸⁷, אין להם שום יחס עם האידיאלים הלאומיים והפשוטים מזמן המדבר, שלא התרוממו מצרכי האדם החמריים, כמו שבחי הארץ, ברכות כל טוב בארץ, ירידת יורה ומלקוש בעתם והרבה כיוצא בזה⁸⁸

הדברים הקשים “פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים” ⁸⁹ היו למשל בפי העם בימי ירמיה ויחזקאל לאמר: “אבות אכלו בסר ושני בניהם תקהינה”⁹⁰. אך הנביאים ההם לא נחה דעתם מהבנה זו. ירמיה אומר: “איש בעונו ימות, כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו”⁹¹ ויחזקאל עורך מלחמה כנגד המשפט הזה בנבואה ארוכה ומסיים אותה בקול חוצב להבה: “הנפש החוטאת היא תמות, בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה”⁹². בדבר הזה הרגישו כבר חז"ל ואמרו “ארבע גזרות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים ובטלום, משה אמר וכו' פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה, הנפש החוטאת היא תמות”⁹³. כיוצא בזה לא מצאנו בארבעה ספרי התורה הראשונים שתשובה מועלת; בספר דברים⁹⁴ נאמר שהתשובה מועלת לצבור, ומלאים מזה גם ספרי הנביאים, ויחזקאל מוסיף תשובה אפילו ליחיד ואומר: “החפץ אחפוץ מות רשע? נאם ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה”⁹⁵

כן אנו רואים בתקופה זו צעד גדול במושג הנבואה אצל העם. עד הנביא הראשון בארץ ישראל, שמואל הרמתי, בהיות דבר ה' יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ" ⁹⁶, אם היה איש בא להגיד לעם דבר בשם ה' היו קוראים לו “מלאך אלהים”⁹⁷, “איש האלהים”⁹⁸. בימי שמואל לא חשבו עוד את הנביא למלאך האלוהים, אך עם זה היה מושגם בענין הנביא גס מאד – "לנביא היום יקרא לפנים (בימי שמואל) “הרואה”⁹⁹, ועליה היה לדעת ולראות כל סתום, ואפילו מקום אתונות אובדות¹⁰⁰, אשר בעד זה היה מקבל איזו תשורה¹⁰¹. בימי אליהו ואלישע, אף על פי שבכלל לא נשתנה מושג זה הרבה, ולפי הבנת העם היה כמעט אי אפשר נביא בלי פלאות, או יותר נכון: לעושה פלאות קראו נביא, או “איש האלהים”¹⁰², בכל זאת לא נקראו הנביאים בשם “רואים”, וכפי הנראה לא פנו אליהם בשאלות על אדות אתונות אובדות. מעט מעט התרחבה פעולת “בני הנביאים” שיסדו אליהו ואלישע¹⁰³, ובימי עמוס יצאו מטיפים לעם, אשר בקול חוצב להבות הרבו ליסר כל זדון וכל תועבה. מן העת ההיא והלאה נזדכך מושג העם בענין זה, ואין שום יחס בין נבואה ונפלאות.

ראוי היה לי לדבר בזה ע"ד מושג “רעיון המשיח”, כפי שהונח יסודו בתורה, וקבל אחרי כן פנים שונים, לפי מצב הענינים, בימי ישעיה, ירמיה ויחזקאל ובזמן עולי בבל, אבל מתוך שכבר הארכתי בזה במקום אחר ¹⁰⁴ אני חפץ להכפיל הדברים.

וכשם שנשתנו הדעות כך נשתנו גם המנהגים, רק ההבדל ביניהם היה בזה, שהדעות שהן יוצאות תמיד מלב טובי העם, הלכו תמיד לפנים, עד שיכלו בעליהן לחזות להם את היום שבו יכתתו העמים את חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, אך המנהגים, שהם תולדות חיי המון העם, לא תמיד הלכו לפנים.

בכל התורה כלה לא מצאנו רמז שיהיה נסוך המים רצוי לפני האל, וכי על ידי הצום יתעוררו רחמיו להחיש תשועה ביום צרה, ובימי שמואל שפכו מים לפני ה' גם עשו צום ¹⁰⁵, וגם דוד נסך מים לפני ה'¹⁰⁶; כן נראה צום גם בימי השופטים¹⁰⁷, גם בימי שאול¹⁰⁸, ואחרי כן בזמן גלות בבל¹⁰⁹ ובימי אסתר¹¹⁰

יום ראש החדש אינו נחשב בתורת משה בין הימים האסורים למלאכה אך בימים שאחרי כן לא עשו מלאכה ביום החדש, כנראה מהרבה מקומות ¹¹¹

בימי בעז נהגו לשלוף נעל לקיים כל דבר מקנה וקנין, כי בהיות הנעל סימן אדנות ושררה כידוע (שעל כן הנגש אל אדמת קדש היה נושל את נעליו, להראות בזה אות הכנעה), היתה נתינת הנעל להקונה אות שהמוכר מוסר לו את אדנותו ורשותו על החפץ ¹¹², כמו שהחלוצה, בחלצה את נעלו של היבם היא מסירה בזה ממנו את אדנותו עליה וקונה את עצמה מידו; אחרי כן, כאשר התפשטה מלאכת הכתיבה בעם המציאו אופן יותר טוב לקיים כל דבר, היינו שטרי מכירה, שנקראו “החתום והגלוי”¹¹³. בדרך אגב אעיר כי נעמי מכרה את השדה אשר לאבימלך אחרי מותו¹¹⁴ אם גם לא מצאנו לא בתורה ולא בתלמוד שהאשה יורשת את בעלה ובניה.

כן נשתנו ונתחדשו גם איזו חקים ומשפטים. נפלא לראות כי בזמן התורה עצמה מצאנו שנוים כאלה. היה זמן שהיתה הלכה רוחת בישראל, שאין הבת יורשת את האב אפילו במקום שאין בנים, וכפי ששערתי במקום אחר ¹¹⁵ נקבע אז החק שמי שמת “ובן אין לו” זקוקה אשתו ליבם¹¹⁶ אפילו אם יש לו בת, מפני שאינה יורשת את אביה, עד שבאו בנות צלפחד וטענו “למה יגרע שם אבינו” ואז נתן החק שבמקום שאין בנים יורשת הבת את אביה¹¹⁷, ונשתנה הדין גם לענין יבום. כן נפקע, כנראה, על פי משפט היובל, החק של “ועבדו לעולם”¹¹⁸

כן יש שנוי החק בתורה עצמה בעניני איסור והיתר. אם אמנם, כפי שאמרתי למעלה, לא נצטוו ישראל על קרבנות נדבה של עולה וזבח (שלמים), בכל זאת איש אשר שחט בהמה במחנה או מחוץ למחנה “ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'” היה חייב כרת ¹¹⁹, ובכן כל בשר תאוה היה אסור לישראל בלי קרבן. החק הזה נתבטל אחרי כן על פי התורה עצמה עלת שהתרחב גבול העם ולא היתה להם אפשרות להביא כל בהמה לפני המזבח, רק נדרשה שחיטה, כמו שאמר “וזבחת… כאשר צויתיך” והוזהרו שנית על הדם¹²⁰

שנוים עוד יותר מרובים רואים אנו בתקופת הנבואה. תורת משה אוסרת לכרות ברית עם הכנענים ¹²¹, ודוד ושלמה כרתו ברית עם חירם מלך צור הכנעני¹²², והכתוב לא חשב זאת לעון להם. תורת משה אוסרת להגושה לבא לבית הלוה לקחת עבוטו¹²³ , לחבול רחים ורכב “כי נפש הוא חובל”¹²⁴, ואיש עברי לא היה יכול להמכר לעבד אלא ע“י בית דין בגנבתו¹²⁵, או על ידי עצמו¹²⁶, ובימי אלישע הנביא בא הנושא לקחת את ילדי הלוה המת לעבדים בחובו¹²⁷. האמנם יש מקום לבעל דין להשיב ולומר שהנושה ההוא עשה באמת שלא כדת, אך הלא אלישע הנביא היה נכבד בעיני מלך ישראל ושריו¹²⁸, ומדוע לא רב את ריב האשה העשוקה ובניה מיד הנושה הרשע בשעה שצעקה לפניו, כדרך שעשה נחמיה בזמנו¹²⁹, ובחר לעשות נס באסוך השמן¹³⁰, אשר מזה נראה שמעשה הנושה לא היה מתנגד למשפטי הזמן ההוא. – ירמיה אוסר הוצאת משא ביום השבת¹³¹ ונחמיה אוסר גם המקח והממכר ביום הזה¹³², דברים שלא נאסרו בתורה. כן מצאנו ביחזקאל דבר חדש, שאיש ערל מן הכהנים פסול לעבודת המקדש¹³³, וכמו שאמרו חז”ל “דבר זה מתורתו של משה רבינו לא למדנו, מתורתו של יחזקאל למדנו”¹³⁴

כן התחדשו מנהגי הבראה לאבל ועוד מנהגים באבלות, ובמות אבנר באו כל העם להברות את דוד ¹³⁵, ונאמר ליחזקאל במות אשתו: “פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל” (הבראה)¹³⁶, שמזה נראה שהיה דרך האבלים לקבלת סעודת הבראה, לעטות על שפם ולהסיר פארם מעל ראשם (אולי היה מנהג קדמון לאבלים ללכת בגלוי ראש, ועל כן נאמר לאהרון ולבניו במות נדב ואביהוא “ראשיכם אל תפרעו (מלשון ופרע את ראש האשה)¹³⁷ ובגדיכם אל תפרומו”¹³⁸, וזכר לדבר – המצורע שהיה צריך לנהוג דיני אבלות, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה¹³⁹, ופרימת הבגדים, כנראה, לא נהגה כבר בימי יחזקאל). – כן נתחדש איסור סתם יינם בימי דניאל¹⁴⁰, תפלה שלש פעמים ביום ומסירת נפש בשבילה¹⁴¹ ואיסור השתחויה לאדם¹⁴². מדי דברי בזה אעיר כי לא בצדק דבר ריניו בספרו “המפתח למגלת אסתר” דברים קשים על מרדכי בשביל זה, באמרו שלא מצינו לא בתורה ולא בתלמוד איסור השתחויה לאדם, כי שאלה כזו נוכל לשאל גם על דניאל שמסר נשפו על התפלה, אך האמת שאין מדמין זמן לזמן, ומה שהיה מותר בזמן זה היה אסור בזמן אחר וכן להפך.

ומלבד חקים ומנהגים חדשים שנולדו בעם רואים אנו בתקופה זו גם תקנות שנתקנו על יד מחוקקים, כמו משמרות הכהונה והלוים ¹⁴³, שירה לקרבן במצלתים, נבלים וכנורות¹⁴⁴, תחת אשר בזמן התורה לא ידעו רק חצוצרות¹⁴⁵ ימי הפורים וכל עניניהם¹⁴⁶ ועוד¹⁴⁷. כן נשתנו בתקופה זו דברים מדיניים. בראשונה היו “שופטים” לישראל, לא שופטים כוללים לכל העם, כמו שהיו להצידונים, כי אם שופטים בודדים איש לשבטו או למחוזו. לשופטים נתמנו אלה, אשר השעה שחקה להם להושיע את שבטיהם מיד שכניהם, וממשלתם לא נתנה לבניהם אחריהם. בימי גדעון אמרו בני מקומו להקים מלך בן מלך¹⁴⁸, ואחרי כן, בימי שמואל, אשר קבץ את הכחות המפוזרים והשבטים הבודדים ויעש את ישראל לעם אחד, היה הוא, שמואל, הראשון אשר בעצמו הפקיד את בניו לשופטים תחתיו, אם גם קשה להחליט שלא מצא טובים מהם בכל ישראל, אחרי שכפי האמור היו לוקחי שחד ומטי משפט¹⁴⁹. בעד ההיא הושם מלך בישראל ושמואל כתב להם “משפט המלוכה”¹⁵⁰, אשר לא נדע טיבו; אך מדברי שמואל לעם על דבר “משפט המלך”: “את בניכם יקח… ואת בנותיכם יקח… ואת שדותיכם ואת כרמיכם.. ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח… ואתם תהיו לו לעבדים”¹⁵¹ – יש לשער כי היה ענינו ברוח עריצות של מלכי ארץ הקדם בעת ההיא. מנהג דוד עם העם לא נודע בבירור, אך המרידות אשר היו בימיו¹⁵² היו בלי ספק לא בסבת “חסדי דור הנאמנים”. מנהגי שלמה ורחבעם וחלוקת מלכות ישראל בימי האחרון – ידועים. כאשר עלה יואש למלוכה כרת יהוידע ברית “בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה' **ובין המלך ובין העם”** ¹⁵³. המלות האחרונות הסתומות מעט יורו לדעתי, שהמלך מחל על איזו מזכיות אבותיו לטועת העם ובאיזו ענינים הגדיל את ממשלת העם. בהיותו הראשון ממלכי בית דוד אשר לא בכחו, כי בחסדי יהוידע וברצון העם עלה על כסא המלוכה, מוכרח היה להחליש את כחו הפרטי להפיס דעת העם, מלבד מה שהיה אז נער קטן וכל מה שנעשה אז לא על פיו נעשה, כי אם על פי יהוידע. אך אחרי מות יהוידע, בעת שמצד אחד יכול יואש לעשות כל מעשהו באין אפוטרופוס ומצד השני התחזק כבר על כסאו, השתדל, לדעתי, להחזיר את עטרת הדספוטיזמוס ליושנה, ושריו החנפים החזיקו על ידו, אשר זוהי לדעתי כונת הכתוב: “ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך (כלומר נכנעו לפניו ומסרו בידו רסן הממשלה לנהוג בו כאות נפשו), אז שמע המלך אליהם”¹⁵⁴ ויבטל את הזכיות שנתן להעם. ואין ספק, כי זכריה בן יהוידע הכהן היה בדבר זה ממתנגדי המלך אשר בטל את מעשי אביו יהוידע ועל כך כאשר הוכיח זכריה את העם על עבדם את האשרים ואת העצבים מצא יואש מקום לגבול את חובו ויצו להרגהו¹⁵⁵. ממילא מובן כי לא כל השרים היו בעצמה אחת עם יואש לבטל את זכיות העם, וכי איזו מהם לא נחה דעתם בהרחיבו כח ממשלתו, וזו סבת הקשר עליו¹⁵⁶. יש מקום לשער, כי מה שאירע ליואש אירע גם לאמציהו בנו, גם הוא לא בנקל עלה על כסאו, כמו שנאמר: “ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו”¹⁵⁷ מכלל שבתחלה לא חזקה הממלכה בידו, ואפשר שגם הוא עשה איזו הנחות לעם, אשר לבסוף בטל אותן, שעל כן קשר עליו, כפי הנראה, כל העול, או רובו עד שנלחץ לנוס לכישה מפני הקושרם, וגם מנוסתו לא הועילה לו¹⁵⁸, וגם עזיהו בנו לא יכול לנקום את דמו, כמו שנקם אביו את דמי יואש, כי בכל העם כלו אי אפשר לעשות נקמות.

כל החדשות והשנוים האלה, אשר אינם אלא לדוגמא להמון חקים ומנהגים רבים – נתחדשו מעט ברוח העם ובחייו, וגם הם קדמו להיות חקים שבעל-פה בטרם באו בספרי הנביאים, וכמו שאמרו חז"ל: הלכתא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקרא ¹⁵⁹

מה שאירע לאבות בתקופת התורה אירע לבנים בתקות הנביאים, וההיסטוריא הולכת במסלולה על פי חקיה הקבועים ואין חדש תחת השמש, ועל היסוד הזה הכל הולך ומתחדש תמיד על פי החקים הישנים, משתנה ומקבל פנים חדשות.

מכל שכל מה שאמרתי בזה אינו אלא ראשי פרקים ממקצוע רחב ונכבד מאד, אבל גם הדברים הקצרים האלה מוכיחים למדי: א) כי התורה שבכתב הולכת לפעמים בעקב התורה שבעל פה, ובעינינים רבים האחרונה קודמת להראשונה; ב) כי אין דבר מוכן ונגמר נולד בעם בפעם אחת והכל הולך ומתפתח לאט לאט; ג) כי אותם המלינים על התורה שבעל-פה אין להם שום הבנה בהתפתחות חברת האדם על פי חקי ההיסטוריא בכלל ובהתפתחות עם ישראל בזמן התנ"ך בפרט; ד) כי המכחישים בקדמות התורה ואומרים כי חלקיה הכהן או עזרא הסופר המציא אותה – אינם שמים לב להבין עד כמה שונים מבטי העם וחייו כמו שהם בספר התורה ממבטי העם וחייו בזמן הנביאים, וכי אי אפשר לומר בשום אופן ששני אלה עם תמורותיהם והפכיהם הבולטים שלטו יחד בתקופה אחת.

עלי להוסיף עודף, מה שרואה הקורא בלעדי, כי כמעט שלא חדשתי במאמרי זה דבר, וכי כ הדברים שהבאתי ידועים לאותם שקראו בעיון את כתבי-הקודש. אבל דברי תורה, שהם עניים במקום אחד, מתעשרים עושר גדול בהקבצם לאחד ממקומות רבים, דבר על סדרו, בטבעות של שלשלת. אנכי רק קבצתי את הדברים כמו שהם והחדשות נגלו מאליהן.

ישמע חכם ויוסף לקח.

על יסוד הכלל שנתן התלמוד: קדושה ראשונה (בימי יהושע) קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא (חגיגה ג': ובכמה מקומות בדרך מחלוקת) הוציאו איזה פוסקים כלל שני, כי קדושת עזרא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולפי ההשקפה הראשונה הדברים האלה תמוהים מאד: אפשר שביאת יהושע ועולי מצרים, שהיתה מטרת ד' בהוציאו אותם ממצרים, ושהיתה בנבואה, בארון, אורים ותומים וכל ישראל, היתה רק בקדושה זמנית, וביאת עזרא שהיתה בעבדות, במתי מעט, בלא ארון ואורים ותומים, ובכלל ביאה של הסתר פנים, יהיה כח קדושתה עולמית? ובמה גדול כח עזרא שלא היה נביא מכח יהושע שהיה נביא? שמא תאמר שהיתה קבלה בידם שיהושע קדש את הארץ אך לזמן ועזרא לדורות – אך מלבד שאין לדבר זה לא זכר ולא טעם, הנה אם היתה קבלה כזאת הלא לא היו תנאים אחרים חולקים ואומרים שקדושת יהושע היתה לשעתה ולעתיד לבא?

והנה הרמב“ם ז”ל בהלכות בית הבחירה פ“ו הלכה ט”ז באר ואמר בזה“ל: חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואע”פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה (כלומר מדרבנן, כמ“ש רבינו ז”ל בפ"א מהלכות תרומות כי תרומה בזמן הזה ואפילו בימי עזרא אינה אלא מדבריהן. שנאמר כי תבואו ביאת כלכם כשהיה בירושה ראשונה ולא כשהיה בירושה שניה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן וכן הדין במעשרות. וכלל רבינו שביעית ומעשרות יחד, כי גם בשביעית נאמר כי תבואו, ונראה ברור שדעת רבינו כי שביעית בזמן הזה דרבנן). אבל דבריו ז“ל עודם צריכים ביאור, כי במה גדול כח חזקה מכח כיבוש, כמו שהקשה בכסף משנה, ולמה לא נאמר בחזקה ג”כ משנלקחה הארץ מידנו בטלה החזקה? ועוד הקשה הכ“מ הרי בכיבוש יהושע היתה ג”כ חזקה עם הכיבוש, ומי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש? האמנם בעל התוי“ט בסוף עדיות נסה לתרץ כי כיבוש הרומיים שהיה לא על פי הנביאים ככיבוש נבוכדנצר לאו שמיה כיבוש וקרקע אינה נגזלת. אבל מלבד מה שיפלא, שהרי בכמה מקומות אמרו חז”ל שנתנבאו הנביאים גם על חרבן בית שני, ומחזה החיה הרביעית נראה לדניאל, התעלה על הדעת שהרומיים כבשו את הארץ בלי רצון הקב“ה שנאמר שאין זה כיבוש? וכיון שהיה רצון הקב”ה מה לנו אם קדמה לו נבואה או לא! מלבד כל זה אם היתה זו כונת הרמב"ם לא היה לו לתלות הדבר בכבוש וחזקה, אבל בדברי הנביאים, ולומר שכבוש נבוכדנצר שהיה על פי הנביאים נחשב כיבוש לבטל קדושת ביאה ראשונה, אבל כיבוש טיטוס שלא היה על פי הנביאים אינו כיבוש ועל כן לא בטלה ירושת עזרא.

והנראה לי בברור הדברים האלה הוא, כי בכל התלמוד לא מצינו שיש לביאת עולי בבל איזה יתרון על ביאת עולי מצרים, ולהפך ביאה ראשונה היתה ביאת כלם וביאה שניה היתה ביאת מקצתם, על כן אם לא היתה קדושת יהושע יכולה להיות עולמית כ“ש שלא היתה קדושת עזרא יכולה להיות עולמית. אבל שיטת התלמוד פשוטה ומפורסמת כי כל המצוות התליות בארץ נוהגות אפילו לאחר החורבן, והטעם פשוט ומובן, כי זמן המשנה והתלמוד לענין זה היה ממש כמו זמן עזרא, רק שבימי עזרא היו עבדים למלך פרס ובזמן התלמוד היו עבדים למלכי רומי, ומה בין זה לזה? המצוות התלויות בארץ אין להן יחס עם בנין הבית, כי לא נאמר אלא והיה כי יביאך אל הארץ ולא והיה כי תבנה בית המקדש, ועל כן אחר שעלה עזרא ועמו הרבה מישראל ברשיון מלכי פרס והחזיקו בארץ ונשארו שם גם אחרי החרבן במספר לא פחות ממה שעלו הלא לא היה שום יסוד לומר שעל ידי כיבוש הרומיים בטלה חזקת ישובם כמו שלא בטלה החזקה ההיא בהיות הארץ תחת ממשלת הפרסיים. על כן כבוש יהושע וחזקתו בטלו בכבוש נבוכדנצר וגלות הנשארים, שהרי נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה (שבת קמ"ה:) נמצא שנפקעו גם הכבוש גם החזקה; אבל אחרי החורבן בימי מלכי רומי לא פקע כלום, כי כבוש לא היה גם בימי עזרא שנאמר שפקע על ידי כבוש הרומיים, והחזקה נשארה בשבתם על הארץ, כי לא את כל ישראל גלה טיטוס, והרבה מאד נשארו שם מאות שנים אחרי כן בכל זמן המשנה ושני התלמודים, ולא פקעה גם החזקה בימיהם, על כן האריך כחה של ביאת עזרא גם בזמן התלמוד.

איני יודע אם נתכוין לזה גם הרמב“ם ז”ל, וקשה יהיה מעט לכוין אל זה את דבריו בהלכות תרומות פ"א הלכה ה', אבל מתוך שלא מצינו בתלמוד שיאמרו כי קדושת עזרא היתה קדושה עולמית לדורי דורות הנני חושב את דברי אלה לדברי הגיון ומתקבלים על הדעת.

צריך אני להוסיף, כי מדברי הסדר עולם: ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם (יבמות פ"ב:) אין להוכיח כי גדולה ירושה שניה מירושה ראשונה, שהרי שתי הירושות שוות אצלו, ונראה שהאי תנא סובר שקדושת יהושע קדשה לשעתה ולעתיד לבא וכן קדושת עזרא, היינו שקדושת יהושע קדשה לשעתה ולעתיד לבא וכן קדושת עזרא, היינו המקומות שהוסיפו להתיישב בהן בביאה שניה, כמו יפו וכל ארץ הפלשתים שלא נכבשו לפני ישראל כל זמן בית ראשון, היא גם כן עולמית.

ולפי הדברים האלה זכינו לסברא חדשה וישרה, שמתוך שאין עתה באה“ק רק ספרדים ערבים ואשכנזים וכו', היינו בנ”י שבאו לשם מן הגלות, ולא אנשים מב“י עיקריים היושבים מזמן הבית, כמו שבאמת נפוצו כל יושבי א”י מבנ“י ע”י גזרות מלכי ביצאנץ, והיו ימים שלא היו בא“י בני ישראל כל עיקר – נפקעה גם החזקה שבימי עזרא, כמו שנפקעה בזמן נ”ב שנה של גלות בבל, ועל כן אין עתה שום חיוב של שביעית תרומות ומעשרות וכו' שהרי גם אלה ששבו עתה לא שבו על ידי קריאת השולטן כמו שהיה בימי עזרא, קריאה להאחז בארץ בירושה גמורה עם בנין בית המקדש, כמו שעשה כורש מלך פרס בזמנו, ואך אם יהיה ישוב הארץ כמו שהיה בימי כורש ונקדיש את הארץ כמו שקדשוה עולי מצרים ועולי בבל אז, אך אז יתחייבו בני ישראל במצוות התלויות בארץ – אם יבואו כלם – מן התורה ואם יבואו מקצתן – מדרבנן.

ב“המליץ” נו' 51 הקשה הרב מוה“ר נח ליב באס על דברי הרמב”ם שאמר (בפ"א מה' תרומות) שארץ שנער סמוכה לא“י מדברי המקרא “מארץ רחוקה באו אלי מבבל” ועוד איזה מקראות. בנראה החליף הרב ערים במדינות. גבול ארץ ישראל במזרח היה הנהר פרת כמו שנאמר: “מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם” (דברים י“א כ”ב), וחז”ל אמרו: כדי שיגיע אחרון שבא“י לנהר פרת (ע' בבא מציעא כ"ח), ותפסה, ארץ ממשלת שלמה (מלכים א' ה' ד') עמדה על נהר פרת ממערב, כמצוין על המפה. אבל העבר השׁנִי של פרת ממזרחו היתה ארץ בבל, וכן מוכח מדברי ירמיה (נ“א ס”א-ס"ג) וכן מצוין על המפה, והעיר בבל עמדה ג”כ על נהר פרת מעבר השני לצד דרום. וא“כ היה פרת מפסיק בין מדינת בבל ובין ארץ ישראל מצד עבר הירדן, ובירושלמי (מעשר שני פ“ה ה”ב) מסופר שברחה פרתו של איש אחד מא”י ורץ אחריה והשיגה באותו יום בבבל. וא“כ צדקו דברי הרמב”ם שארץ שנער סמוכה לא“י. אבל הערים בבל וירושלים היו רחוקות זו מזו, כנראה ג”כ על המפה, ועל כן אמר חזקיה שישב בירושלים שבאו האנשים מארץ רחוקה, כי גם מלבד מרחק הערים, גם הגבולים לא היו סמוכים אז, כי עבר הירדן בימי חזקיה לא היה לישראל. ובהיות ארצות מואב עמון ומצרים על גבול א“י עצמה, לא על ידי עבר הירדן, אמר הרמב”ם על הארצות האלה שהן “סביבות א”י“, והוצרך הרמב”ם להראות על סמיכות המקומות, כי מציאות “עוברים ושבים” לבד אינו מספיק לחייב את הארצות בתרומות ומעשרות, שהרי עוברים ושבים היו גם במדינות הים (איי יון ואסיא הקטנה) כמו שנראה מגיטין (ב'.) ועוד ארצות אחרות, ואפילו באספמיא (בבא בתרא ל"ח.).

ומה שתמה על הרמב“ם החושב את אחלב לסוריא ואומר שמדברי הכתוב בשופטים א' משמע שהיא מכבוש עולי מצרים, כמדומה לי שכונת הרמב”ם על העיר אלעפא אשר בארם צובה, ואחלב הנזכרת בשופטים קרובה לצידון שהיתה ארץ הצידונים. אבל מלבד זה הנה שם בשופטים נאמר בפירוש כי “אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב” אם כן לא נכבשו הערים האלה לפני עולי מצרים, ומעולם לא שמענו שתחשב צידון לא“י. חושב אני, כי לפני זכרון הרב רחפה קושית התלמוד: “ומי איכא למ”ד דבית שאן לאו מא”י הוא והכתיב לא הוריש מנשה את בית שאן ובנותיה“? (חולין ז'). ובכח גזרה שוה זו חשב שגם אחלב שלא הורישוה בני אשר הרי היא מכיבוש עולי מצרים. אבל כבר באר רש”י שם, כי בני מנשה הניחום למס עובד, ואם כן כבשום, וזה יוצא מדברי הכתוב שם: “ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס” (שופטים א' כ"ח), אבל בבני אשר לא נאמר כזאת. ראוי להעיר כי בכל הערים שלא הורישו בני מנשה, בני אפרים ובני זבולן, נאמר שישב הכנעני בקרב ישראל (שם כ"ז-ל') ונראה שהארץ עצמה נכבשה לפני ישראל, אך הכנענים לא נתגרשו משם, והיו ישראל אדוני הארץ והכנעני הגר הגר בתוכם, ובבני אשר נאמר להפך: “וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ” (שם ל"ב), היינו שהכנענים היו אדוני הארץ והאשרי ישב בקרבו כגר, ואם כן לא נכבשו צידון ואחלב לפני עולי מצרים.

עוד הקשה על הרמב“ם שהוא חושב את אשקלון פעם לא”י, פעם לסוריא ופעם לחו“ל, אבל אין ספק שאשקלון הוא חוץ לארץ לגמרי, ומעולם לא נכבשה לפני עולי מצרים, וכן חושב אותה גם הרמב”ם, ואומר בפירוש (הלכות תרומות פ“א ה”ז): איזו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כמו מאשקלון שהיא לדרום א“י ער עכו שהיא בצפון, ומסיים בהלכה ט' כי עכו חו”ל כאשקלון והם תחומי א“י ואם כן ברור, כי הדברים מאשקלון עד עכו הם עד ולא עד בכלל בשתי הערים, ורק המקומות שבינותיהן הן לא”י; וכבר הבאתי מן הכתוב בשופטים כי עכו לא נכבשה לפני עולי מצרים, וגם אשקלון היתה תמיד לפלשתים. כן היתה לפלשתים גם בימי השופטים בזמן שמשון (שופטים י“ד י”ט) וכן אמר דוד: “אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון (שמואל ב' א' כ'), כן אמר עמוס: “ותומך שבט מאשקלון וגו' ואבדו שארית פלישתים” (עמוס א' ח'), וזכריה בנבואתו אומר: “ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב” (זכריה ט' ח') וכן הזכיר ירמיה את אשקלון בנבואתו על פלשתים (ירמיה מ"ז ה'). ומה שנמנו על אשקלון לפוטרה מן המעשרות (שם ברמב"ם הלכה ה'), לא מפני שהיה מקום לחשבה לא”י, אך מפני שהיתה בין א“י ומצרים, והיתה חייבת בתרומות ומעשרות בדרבנן כמצרים, ועוד יתר ממנה, שהרי היא קרובה לא”י ממצרים, ועל כן הוצרכו להמנות עליה ולפוטרה. ואל ישיבני השואל מדברי הכתוב “וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה” (שופטים א' י“ח ועי' ירושלמי שביעית פ”ו ה"א) כי כבר הוכחתי לא במקום אחר מכתוב אחר (שם ג' א') כי אשקלון היתה אחת מחמשת סרני פלשתים אשר הניח ד' לנסות את ישראל ולא נתנם בידי יהושע" (שם ב' כ"ג) וא"כ לא נכבשה לפני עולי מצרים, וצריך להכריע כי רק שרפו את העיר ולא כבשו אותה, ודבר זה מקומו הוא מוכרע, שהוא אומר שיהודה לא הוריש את יושבי העמק, כי רכב ברזל להם (שם א' י"ט) ואשקלון היתה בעמק, כמו שאמר ירמיה “נדמתה אשקלון שארית עמקם” (ירמיה שם).

ומה שאמר הרמב“ם בהלכות קדוש החדש: “סוריא כגון צור ודמשק ואשקלון” אין זה אלא שגירת הלשון על פי מה שכל הארץ הסמוכה לים התיכון ממזרח, וארץ ישראל בכלל, נקראת בלשון העמים סוריא, ובמקום שאין הבדל להלכה לא חש הרמב”ם לקרא בשם זה גם את אשקלון, שאין לה שום יחס לסוריא של חז“ל שהיא בצפון א”י ואשקלון בדרומה. וגם צור שהזכיר בזה אינה סוריא, כי סוריא שבש“ס היא כבוש דוד, וכן אמר הרמב”ם בפירוש (בהלכות תרומות שם הלכה א' פ"ג), וצור לא נכבשה מעולם לפני דוד ומלכי ישראל ויהודה אחריו, ולהפך, ברית היה בין חירם מלך צור ובין דוד ושלמה.

א. דיני נפשות בישראל בימי קדם.

הרבה משפטי מות כתובים בתורה, ורבות מאד ההלכות שנאמרו במשנה ותלמוד בנוגע לדיני נפשות בכלל ועניני הסנהדרין והעדים וחקירתם בפרט. אבל מעטות מאד רשימות המעשים ע"ד עונשי המות שהיו בפועל, אשר נוכל לדעת על פיהם, איך נהגו בתי הדינים באמת בשעה שבא מעשה לידם לדון דיני נפשות.

רשימות מעשים כאלה נכבדות לנו ביותר, אחרי שקשה מאד לסמוך בזה על ההלכות המאוחרות, שבלי ספק נתחדשו אחרי הבית. וכמו שהעירותי במקום אחר ¹, כי “דינים רבים חדשו האחרונים במעשי הקרבנות אחרי החרבן ואין לנו עדים נאמנים אם נהגו בם הכהנים בבית המקדש, אשר לא ידעו את החכמים שהיו אחריהם ולא את דיניהם אשר יחדשו”, – כן נוכל לומר גם על הלכות רבות בדיני נפשות, שנאמרו אחרי החרבן בתור הלכה, וכנראה אינן אלא פרי שיקול הדעת של יחידים מאוחרים ולא עלו על דעתם של בתי הדינים בזמן הבית.

כבר העיר ה' ווייס ², כי בימי מחבר הספור “שושנה” הובן החק ע“ד עדים זוממים לא על פי ההלכה המאוחרת, שדרשה דוקא הזמת העדים (“עמנו הייתם”), ודיה היתה גם הכחשה או סתירת דברי עד אחד לחברו, באופן שיתברר כי העדים הם עדי שקר. כן העיר החכם הזה בצדק, כי החק המוזר “הרגו אין נהרגים” ³ לא היה אלא דעת עצמו של אומרו המאוחר, בריבי, ולא היה לו מקום במעשה ⁴. והסברא מחייבת כך. כל מי שמחלל את השבת או עובד ע”ז כבר עשה מעשה שנתחייב עליו, ואם יבואו עדים לאחר חמשים שנה ויעידו שפלוני לפני חמשים שנה חלל את השבת, אז לא תועיל לו כל טענה. ובמה יזכו עדים זוממים, שעברו על חטא משפט מות וזממו בשקר להרוג איזה איש, אם הנידון נהרג? האם בזה נעקרה מזמתם הרעה? ברגע ההעדה כבר נתחייבו מיתה ואין שום דבר מאוחר אחר כך יכול להפקיע את ענשם ולבטלו, כמו שאין דבר יכול לבטל חטא חילול שבת שנעשה לפני הרבה שנים. – ממין זה הוא ג“כ בלי ספק מאמרו של ר' יוחנן: “אין מושיבין בסנהדרין אלא… בעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון” ⁵, וכן ההלכות ע”ד ההתראה ו“עד שיתיר עצמו למיתה”⁶, אשר על פיהן לכאורה אין שום מקום להכמנת העדים, שנאסרה בכל חייבי מיתות חוץ ממסית⁷ (מלבד מה שכמעט אי אפשר היה שבאופנים כאלה יהיה מקום לעונש מות בפועל); וההלכות: כפתו ומת ברעב פטור, כפתו לפני ארי פטור, דחפו לבור וסולם בבור וקדם וסלקו פטור⁸, ועוד כאלה. ועל כן, אם היו בידינו רשימות של מעשים במספר הגון, היינו יכולים להגביל במדה יותר מדויקת את הליכות בתי הדינים בישראל בשעה שהיו דנים דיני נפשות.

אבל לדאבון לב, רשימות כאלה מעטות מאד, שלש מהן נמצאות בכתבי הקדש – מלבד משפטי המגדף והמקושש שנזכרו בתורה ⁹, שהיו שניהם על פי ה' ולא בהוראת בית דין – ואיזה מהן בתלמוד.

המשפט הראשון בכתבי הקדש היה משפטו של עכן ¹⁰, השני היה משפטו של נבות¹¹ והשלישי – משפטו של ירמיהו הנביא, בלא גמר דין לחיוב¹², אך שני המשפטים הראשונים אינם מלמדים אותנו מאומה, כי משפט עכן נעשה על פי הגורל ולא בהוראת בית דין, וקרוב יותר שנעשה על פי משפט המלחמה, על יסוד הסכמת העם: “כל אשר ימרה את פיך… יומת”¹³, ומשפט נבות היה על ידי עדי שקר ובית דינו של אחאב, שבלי ספק לא היו טובים ממלכם. רק במשפטו של ירמיה רואים אנו סדרים מתוקנים הנאותים לבית דין צדק שמתנהג בנימוסים קבועים.

ירמיה נמסר לדין בשביל שנבא, כי בית המקדש יהיה כשילה וירושלים תחרב. מובן, כי האשימוהו בנבואת שקר. המשפט הזה מטפח על פני הצדוקים המאוחרים, אשר אמרו, כי אין לנו אלא מה שכתוב בתורה, – והרי התורה גוזרת משפט מות לנביא שקר רק אחרי שלא נתקיימה נבואתו ונתבררה שקרותו ¹⁴.

ואולם יותר נפלא ענין המשפט עצמו. שרי יהודה עלו מבית המלך לבית ה‘, וישבו בפתח שער ה’ החדש לשפוט את ירמיה, וזה מתאים לדברי חז"ל שהשופטים (לפחות סנהדרי גדולה) צריכים לשבת בבית המקדש בעת שהם דנים דיני נפשות ¹⁵. הכהנים האשימו את ירמיהו, הנאשם התנצל, השופטים החלו בויכוחים, לפי האמור במשנה – פותחין תחלה לזכות בדיני נפשות¹⁶, והנה החלו המזכים להפוך בזכותו של ירמיה ואמרו, כי גם מיכה המורשתי נבא כזאת בימי חזקיה ואף על כן לא המיתוהו. כל עם, בטרם יקבע לו חקים קבועים ומפורטים לכל ענין, הוא סומך במשפטיו על המנהג והמעשה שמצאו מקום בחייו מכבר הימים, והנה לפני השופטים “מעשה רב” שהיה בימי חזקיה המוכיח שאין להרוג את הנביא. אחרי העדה המצלת באה העדה השופטת אשר מבלי לסתור את דברי המזכים ביסודם הביאו מעשה להפך, כי יהויקים הרג את אוריהו הנביא בשביל נבואה כאותה של ירמיהו, והרי גם זה מעשה שהיה, ועל כן ראוי להרוג את הנביא. המזכים והמחייבים סומכים שניהם על מעשים שהיו, על כח המנהג, ואין לפניהם הבדל בין חזקיהו המלך הישר ובין יהויקים “אשר עשה הרע בעיני ה'”. מעשה היה כך וכך, ואם כן, – כך היא ההלכה.

הרשימות המעטות שבמשנה ותלמוד כמעט שאין מבררות לנו כלום מהליכות משפטי המות שהיו בימיהם. אבל נפלא לראות, כי כמעט כל עונשי המות שנזכרו במשנה ותלמוד כמעשים שהיו – היו שלא כהלכה.

המשפט הראשון הוא בלי ספק בהאיש שרכב בשבת בימי יונים (תגבורת ההלניסטים), שהתלמוד בעצמו אומר על זה: “לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך” ¹⁷ המשפט השני היה בהנשים המכשפות שתלה שמעון בן שטח ¹⁸. לא נוכל אמנם להאשימו על פי המבט השורר בימנו על משפטים כאלה (אשר רבו מאד בימי הבינים גם אצל העמים), אך הנה חכמינו עצמם בזמן מאוחר אמרו על זה: “שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד” ¹⁹, והחליטו שהיה המעשה הזה שלא כדין.

המשפט השלישי הוא המובא בברייתא באיש שנדון למיתה, וכפי ביאור התלמוד, שם, חזרו העדים אחרי גמר הדין מעדותם 4. מן הספור המובא ברש"י שם – ספור, שיש לו יסוד בירושלמי ²⁰ – נראה, כי היה הנידון בנו של שמעון בן שטח, ונהרג חנם בשעה שהסנהדרין שדנה אותו למיתה ידעה אחרי גמר הדין כי הוא נקי וצדיק, ואך על פי יסוד דקדוק (פארמאליטאט) משונה: “כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד”, החליטו על הנקי, כי “להחזירו אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא יהרג ויהא הקולר תלוי בצואר העדים” כאלו דקדוק כזה חשוב יותר ממקרא מפורש האומר: “ונקי וצדיק אל תהרוג ²¹”. כנראה, קשה היה הדבר הזה גם בעיני בעל הברייתא שם ולא ערב את לבו לגלות את עיקר הענין, שהעדים חזרו בהן וגם נתנו אמתלא לדבריהם, עד שבאו האמוראים וגלו את הסוד הזה. נפלא לראות, כי גם אחרי שראו, כי על פי דקדוקים משונים כאלה נשפך דם נקי, לא החליטו לבטלם, ובכלל לא השתדלו לחדש שום דבר, לקדם פני רעה כזו לימים הבאים. אמנם לפי דעת איזה דורשים היה המעשה הזה יסוד לדברי שמעון בן שטח: “הוי מרבה לחקור את העדים”²², אבל מי לא יבין, כי בשעה שיש לנו עסק עם עדי שקר רשעים לא נוכל לבטוח גם על חקירה מרובה, מלבד מה שכנגד תועבה כזו צריך היה לחדש הלכות מיוחדות, ולא דברי מוסר שאין בהם שום דבר חדש, אחרי שהתורה עצמה הזהירה ואמרה: “ושמעת ודרשת היטב, ודרשו השופטים היטב”²³.

המשפט הרביעי היה בעד זומם שהרג יהודה בן טבאי להוציא מלבן של צדוקים, אשר על זה אמר שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי, ששפך דם נקי, ויהודה בן טבאי עצמו התחרט על זה כל ימיו ²⁴.

המשפט החמישי היה בבת כהן שהקיפוה חבילי זמורות ושרפוה, וכדברי התלמוד, לא היה בית דין של אותה שעה בקי ²⁵.

בכל משפטי המות האלה (מלבד משפט בנו של שמעון בן שטח) מעיד התלמוד עצמו, כי היו שלא כהלכה. אבל יש עוד משפט ששי, שממקומו לא נראה בו שום פקפוק, אלא שדברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, וממקום אחר נראה, כי גם על המשפט הזה היה מקום לבעל דין לחלוק. במקומו ספרו לנו, כי איש אחד מלוד בלתי נודע בשמו הובא לבית דין ונסקל בחטא הסתה ²⁶, אבל במקום אחר אמרו חכמי הדור על האיש הזה, שהיה שוטה, ואין להביא ראיה ממנו ²⁷. פה כנראה אין הוראת המלה “שוטה” במובן “פתי”, או “בבלאי טפשאי”, שהרי כמה שופטני איכא בשוקא, ואיך יאמרו שאין להביא ראיה ממעשיו על מעשי שאר בני אדם? הכונה פה ברורה, שהיה שוטה גמור יוצא מן הכלל²⁸, ואם כי כמדומה שאין לך זכות לחוטא גדולה מזו.

יפה אמרו ר' טרפון ור' עקיבא: “אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם” ²⁹, ואילו לא אמרו אלא דבר זה בלבד, די היה בו להנחילם כבוד לדורות עולמים³⁰.

ב. שנאה בין אחים.

מדה בלתי משובחה יש בבני אדם, להגות שנאה לבני ארץ אחרת, אפילו הם בני עמם. ואף הטובים שבהם, הרחוקים משנאה, אינם יכולים על פי רוב לבלי הבט מגבוה על אחיהם מארצות אחרות. יחס בני עמנו בחו"ל ליהודי ארצנו, השנאה הכבושה או הגלויה (הכל לפי המצב) בין יהודי פולין וליטא – ידועים לנו.

אם נתבונן לחקר אבותינו, נראה, כי גם הם לא נקו מן המדה הזו. בני ארץ ישראל, עוד בזמן הבית, בחשבם את עצמם למלח האומה ע“י שבתם בארצם, שנאו את אחיהם בני בבל. על דברי המשנה, שהבבליים היו מתלשים בשערותיו של השעיר המשתלח, אמר רבה בר בר חנה מיסוד דברי ר' יהודה בר אלעאי: “לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ששונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמם” ³¹. גם החכמים, כנראה, לא יכלו למנוע עצמם, אם לא משנאה, לפחות ממבט של בוז ביחס להחכמים שבאו מבבל. ובשעה שנתעלמה מהם הלכה אם פסח דוחה את השבת ואיזה מהם יעצו לשאול את פי הלל, לא נמנעו אחרים מלענות להם תשובה של “בטול היש”: “אם יש תוחלת מבבלי?”³². קרוב הדבר, כי פלוני שחפץ לקנתר את הלל, שאל אותו בכונה מיוחדת: “מפני מה ראשיהם של בבלים סגלגלות?³³ " לרמז בזה להלל הבבלי, שפרצוף פניהם של הבבליים אינו דומה לפרצוף פניהם של בני ארץ ישראל, שהוא על פי רוב ארוך. גם החכמים שבארץ ישראל לא נמנעו מלגנות את הבבליים בדרך כלל, כנהוג עתה בין הליטאים והפולנים. ר' ירמיה אמר: “בבלאי טפשאי, משום דיתבו בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דחשוכא” ³⁴; ר' זירא אמר: “בבלאי טפשאי דאכלין נהמא בנהמא”³⁵, ועולא אמר: “כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו” ³⁶. עוד אמרו בדרך כלל, כי “חנופה וגסות רוח ירדו לבבל”³⁷. גם תלמידי החכמים שבבבל לא זכו בעיני איזה תלמידי חכמים שבארץ ישראל. זה אמר עליהם, שאינם בני תורה³⁸; זה אמר:”תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה כשמן ותלמידי חכמים שבבבל מרורים זה לזה כזית” ³⁹, ועוד הוסיפו: “במחשכים הושיבני כמתי עולם – זה תלמודה של בבל”⁴⁰. אך אחד היה ריש לקיש שבאר את סבת שנאתו לבני בבל, אשר נשבע עליה בשם (“אלהא סנינא לכו”), ואמר שמפני שלא עלו אבותיהם כלם לארץ ישראל בימי עזרא על כן הוא שונא את בני בניהם ⁴¹, ולא רצה מפני זה לתת את ידו לבבלי הדורש בשלומו. והנה, בין שהשתדל ריש לקיש בזה לברר לו לעצמו את השנאה הכוללת לבני בבל ותלה אותה בסבה האמורה, או שבאמת לא היה שונא אותם לולא הסבה הזאת, הנה המון העם בלי ספק לא בשביל זה הביט מגבוה, ולפעמים בעין של שנאה, על בני בבל, כ"א מפני המדה הבלתי משובחת שהזכרתי למעלה.

אך גם בני בבל לא נפל לבם עליהם, ולהנצל מחרפת חורפיהם חשבו ומצאו, שהם גדולים במעלתם מבני ארץ ישראל. לעמת שאמר האחד, שאין תלמידי חכמים שבבבל בני תורה, אמר הבבלי ר' יוסף: “יציץ ופרח ישראל, אלו תלמידי חכמים שבבבל, שעושין ציצים ופרחים לתורה” ⁴². על דברי אביי: “וחד מינייהו (מבני ארץ ישראל) עדיף כתרי מינן”, אמר רבא: “וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו”⁴³. בני בבל הרחיקו עוד ללכת בזה ויחסו להם טהרת-הגזע המוחלטת, וגם את כל כבוד התורה (אשר אולי בשביל זה אמרו בני ארץ ישראל, כי גסות הרוח ירדה לבבל). הם אמרו: “כל הארצות עיסה לארץ ישראל (לענין טהרת היחוס) וארץ ישראל עיסה לבבל”⁴⁴, ובעל המאמר הוא ר' יוסי, שהיתה משפחתו מבבל⁴⁵, והחזיק בו בכל עז גם רבי, שגם משפחתו היתה מבבל⁴⁶. עוד התהללו בני בבל (ומפיהם באה התהוללותם מבלי משים גם אל שונאם ריש לקיש) לאמר: “בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה”⁴⁷. והנה אם נזכור, כי לא היה בכחו של עזרא להכריח את כל עבדי שלמה וכל אלה “אשר לא יכלו להגיד את בית אבותם” לצאת מבבל לא“י, הלא נבין, כי צדקו יותר חבריו של רבי, שרצו לעשות את בבל “עיסה לארץ ישראל”⁴⁸, וההתהללות ע”ד יסוד התורה אינה אלא תימה. הלל הבבלי קבל משמעיה ואבטליון⁴⁹, ואם כן קבל את תורתו בארץ ישראל, ולא הביא אותה מבבל אחרי שנשתכחה בארץ ישראל, ור' חייא ובניו לא היה להם מה ליסד, אחרי שסדר רבי את המשנה. מן השיחה שהיתה בין ר' חנינא ובין ר' חייא, שר' חנינא אמר לר' חייא: “בהדי דידי קא מינצית, חס ושלום אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי”, ור' חייא אמר לו, שכבר קדם פני הרעה לבל תשתכח תורה מישראל, בלמדו לחמשה נערים חמשה חומשי-תורה ולששה נערים אחרים ששה סדרי משנה ⁵⁰, – מן השיחה הזאת נראה ברור, כי בימי ר' חייא לא נשתכחה התורה מישראל כלל.

מלבד זה ראו אחרים מחכמי בבל לרומם מעלת ישיבת בבל על ישיבת ארץ ישראל. לעמת שאמרה המשנה: "הכל מעלין (כופין לעלות מארץ אחרת) לארץ ישראל ⁵¹ " אמר שמואל: “כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לארצות אחרות”⁵², ור' יהודה הוסיף להפליא את שומעיו במצות עשה הלקוחה מדברי קבלה, אשר מהם “לא ילפינן כלל” וגזר, שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה ⁵³. על דברי אחד מחכמי ארץ ישראל: “כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון”⁵⁴ העיר אחד מחכמי בבל: “אנן בסובלי חלאים מתנינן לה”, כלומר לא בדירת ארץ ישראל תלוי הדבר, אלא בחלאים בכל מקום שהם.

יותר נפלא עוד מאמר אחד של חכמי בבל, שאין חולק עליו. ידוע, כי בארץ ישראל ישבו הנשיאים, בני בניו של רבי, אשר עם גדלם בתורה היו גם ראשי הסנהדראות בזמניהם, עברו את השנים, קבעו את החדשים, הפיצו תורה ברבים ועוד. בבבל ישבו ראשי הגולה, שלא הצטיינו בידיעת התורה, והיו ממוכסים למלכי פרס להמציא להם את המס מבני ישראל. ורדו כמעט בפרך בבני עמם. שאלו נא לכל איש: מי משני אלה גדול וחשוב יותר? כמדומה לי שיתפלא השומע ויאמר: מה זו שאלה? וכי אפשר לפקפק בדבר, כי יתרון רב לתלמיד חכם על מוכס? אך יושבי בבל, בחפצם להתנשא על יושבי ארץ ישראל וראשיהם, החליטו אחרת ואמרו: "פשיטא מהכא להכא (רשות מראש הגולה לדון בבבל) ומהתם להתם (רשות מן הנשיא לדון בארץ ישראל) ומהכא להתם (רשות מראש הגולה היושב בבבל לדון בארץ ישראל) מהני, דהכא שבט והתם מחוקק, כדתניא: לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים (אם כן הם פחותים מרודי השבט!), מהתם להכא (רשות מן הנשיא לדון בבבל) מאי? והתשובה היא, כי לא מהני ⁵⁵, והאיש שיש לו רשות מן הנשיא לדון אין כחו יפה בבבל⁵⁶ !

כמדומה לי, כי ללכת עוד הלאה מזה אי אפשר.

התפתחות הלכות התורה שבעל פה עודנה מקצוע המכוסה בערפל, הדורש חכמים מובהקים לברר אותו בפרטות. התהום הרבה המבדילה בין מצות התורה שבכתב, בתמונתן ובמספרן שבאו בה, ובין הלכות התורה שבעל פה הכלולות במשנה ותלמוד, נראית לעיני כל איש שקרא ושנה, וכל האסמכתות והדרשות לא יוכלו לחבר את קצות התהום הזו. עוד המשנה הקדמוניה, בעת שבכלל היו ההלכות במספר קטן לעומת אלה שנוספו עליהן בדורות הבאים, אמרה בסגנון הנשמע לשני פנים: “היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו, הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות” ¹ , והברייתא הוסיפה לזה אף נגעים ואהלות ² , ואם נשים לב אל ההלכות שנתחדשו ע"י בית הלל ובית שמאי, ר' עקיבא ותלמידיו ועוד – נראה כי על ההררים התלויים בשערה נוסדו עוד גבעות עולם, ולא לחנם הקפידו ר' אליעזר ור' יהושע ותלמידיהם על המשנה הקדמוניה הזו וחתרו למצוא יסודות להמגדלים הפורחים באויר על פי דרשות רחוקות וגם רמזים ממזמורי תהילים³.

לדאבון לב אין בידינו גם החומר הדרוש לחבר את קצות התהום, אחרי שלא נשארו לנו רשמים חשובים מזמן זרובבל עד עזרא ונחמיה ומאז עד הזוגות, הוא הזמן שבו נתרקמו, נבראו ויצאו לאויר העולם היסודות אשר מהם נוצרו המשנה והתלמוד. מן הזמן הרב הזה, המקיף יותר משלש מאות וחמשים שנה, נשארו בידי סופרי קורותינו רק איזה רשמים ע“ד המצב המדיני העלוב בתקופה זו, אבל לא ע”ד המצב הרוחני, אם לא נחשב ספרי חגי זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה ורומיהם, שאינם מספיקים כלל להאיר לנו את כל חיי התקופה הארוכה ההיא. אלה שראוי היה לקוות מהם, כי יתנו לנו איזה חומר בענין זה, שכחו כל כך את התקופה הכבירה הזו, עד שקצרו אותה יותר מפי שלש והעמידוה על זמן של מאה ועשר שנה ⁴. ומאחר שקדמונינו לא השאירו לנו גם מרחב להעמיד בחללו את החומר, שאפשר היה לחפש ולמצוא אחרי יגיעה רבה, – קשה גם לקוות, כי באיזה זמן מן הזמנים יצלח ביד איזה חכם מובהק לברר כראוי, על יסודות נאמנים, באיזה זמנים, על ידי מי ומפני איזה טעמים נוצרו כל אותם המגדלים הפורחים באויר וההרים התלויים בשערה, באיזה זמן, למשל, נוצרו ההלכות ע“ד דמאי וטומאות עם הארץ, שהיו כרקב לבית יהודה והציבו מחיצה של ברזל בין המון העם, היסוד המדיני של האומה, ובין תלמידי החכמים וה”חברים"? באיזה זמן, על ידי מי ומפני איזה טעמים הנהיגו, למשל, חבוט ערבה, איסור שבויה לכהן, שבשבילו רצו איזה נרגנים להעביר את יוחנן-הורקנוס מכהונה גדולה, ואירע מה שאירע; ניסוך המים, שכל כך היה חשוב אצלם, עד שבשבילו קמו נגד אלכסנדר-ינאי וסוף דבר היתה מבוסה גדולה; וכן עירובין, מבואות, ועוד כאלה עד אין קץ?

אבל עם כל זה אין אנו בני חורין להבטל מן העבודה החשובה ועל כן רוצה אני לנסות בזה בירור ענין אחר חשוב מאד, והוא היתר פקוח נפשות במקום איסור.

הדבר הזה אין לו שום זכר בתורה. גם המחליטים, שעם התורה הכתובה נמסרו למשה גם הלכות שונות לא יוכלו לומר, שההיתר הזה הוא הלכה למשה מסיני, שהרי א"כ כ לא היו החסידים מוסרים עצמם להריגה בשבת בימי אנטיוכוס, והתנאים והאמוראים לא היו מבקשים לו מקרא מן התורה ⁵ והנה בהשקפה הראשונה יש כאן שתי שאלות: ראשונה, איך עברה התורה בשתיקה על דבר כזה, שהוא מעשים בכל יום, שהרי אין לך יום שאין בו חולה מסוכן, ולפחות אין לך שבת שלא יצטרכו בה לעשות איזו מלאכה בשביל חולה כזה, מלבד שאר מקרים שיש בהם צורך פקוח נפש, כמו מילת תינוק שמתו אחיו מחמת מילה, וכיוצא בזה; ואם דאגה התורה להודיע לנו משפט האיש שיהיה בדרך רחוקה ביום הקרבת הפסח, הלא יותר צריכה היתה, בתתה לישראל הרבה מצוות וחקים, להורות לנו, מה יעשה האיש בשעה שקיום איזה חק יביא אותו לידי סכנה? שנית, איך עשו באמת אבותינו ששמרו דרך ה' בימי הבית הראשון בבוא לידם ענין כזה?

אבל אחרי העיון אין מקום לשאלות האלה. לפי פשטי מצות התורה, לפי מצב ישראל בזמן הבית הראשון ולפי מצב חכמת הרפואה בעת ההיא, כמעט לא היה שום חק שיוכל לגרום סכנה לאיזה איש. נקח למשל, ענין פקוח נפשות בשבת. התורה אסרה בשבת חריש וקציר ומלאכות כיוצא בהן שיש בהן יגיעת הגוף, ובנוהג שבעולם אין חולה מסוכן צריך לא לחרישה לא לקצירה ולא לשאר מלאכות שיש בהן יגיעה. על דרך החדוד יכולים אנו להמציא שאלות של חלוץ המוח כמו: מה יעשה איש שלא אכל איזה ימים והגיע יום שבת ואין לפניו אלא מלילות בשדה, שאם לא יקטפן להחיות נפשו ימות ברעב? אבל בחיים ההוים אין מקום לשאלות כאלה, והאיש הרעב יוכל באיזה אופן להשיג לו לחם מוכן מבלי שיצטרך לקטוף מלילות בשבת. – ראוי לחשוב, כי במקרים מצוים, למשל, אם היתה אשה כורעת ללדת בליל שבת אחרי שכבו הנרות, וצריך היה להדליק נר לצרכי היולדת והנולד, לא היו מטרידים עצמם הרבה למצוא היתר לזה, כי קרוב הדבר שהיו מפרשים את המקרא הסתום “לא תבערו אש בכל מושבותיכם” לאסור רק הבערת משואות גדולות, ולא עלתה על דעתם לכלול בזה איסור הדלקת נר אצל היולדת או חולה מסוכן. אפשר גם כן, כי לא מנעו עצמם גם מבשול, והיו מבארים את המקרא “את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר” באופן כזה: את שאתם צריכים לאפות ולבשל בשביל היום הזה אפו ובשלו היום, ומה שיותר מזה, שאין בו צורך ליום הזה, הניחו “חי” עד הבקר, ואז תאפוהו ותבשלוהו ליום המחר, והיו סומכים בבאור זה על הסברות האלה: א) מתוך שלא נזכרה אכילה בפסוק זה יתכן, כי העודף הוא מזה שלא נתבשל ולא נאפה ולא מזה שלא נאכל; ב) שאמר “והניחו עד הבקר” ולא אמר ליום המחר, שהרי אכלו את המן כל היום, ולא רק בבקר (ולא תמיד אכלו בשר בין הערבים, כנראה מפרשת המתאוננים); ג) ממה שספר הכתוב כדבר פלא, שהעודף של יום השבת לא הבאיש, ובזה שדבר אפוי ומבושל אינו מבאיש ביום אחד אין כל פלא. – אבל גם אם לא נצלול בהשערות רחוקות כאלה ונאמר, שגם אז פרשו את הכתוב במובן איסור אפיה ובשול בשבת, קרוב לומר שלפי תנאי חייהם בימים ההם לא היו זקוקים יולדות וחולים מסוכנים שיבשלו בעדם בשבת, כי בשפעת חלב ודבש, יין ושמן, עסיס רמונים וכו' היו יכולים להשיב נפש החולים בלי בשר מבושל או מרק. ענינים אחרים הנוגעים בפקוח נפש, כמו כבוי אש, פקוח הגל, ואפילו ירית חצים במלחמה לא נחשבו אז למלאכות אסורות; ובהיות ידיעת הרפואה בימים ההם רפויה מאד, כמעט שלא נודעו להם מיני רפואות כאלה שאי אפשר להכינם בלי חלול שבת. גם איסור האכילה ביום הכפורים לא יכל להיות למפגע לפקוח נפשות, כי חולה מסוכן אינו אוכל ושותה ככל האדם ושעורי מצות “בככותבת ומלא הלוגמים” לא נקבעו אז עוד, ועל כן האכילה והשתיה בשעור הדרוש לחולה מסוכן לא היתה חשבוה לאכילה ושתיה ממש, ומחלת הבולמס עוד לא היתה ידועה להם, כמו שמורה שם המחלה הזו.

אם נשים לב לשאר מצות שבתורה בנוגע לפקוח נפש, נראה, כי גם בהן לא היה מקום לשאלה זו. כפיה מטעם איזה מושל לעבור על דת, כמו שהיה בזמן אנטיוכוס ואדריינוס, לא היה לה מקום בזמן התורה והנביאים עד החרבן הראשון, בהיות ישראל עם חפשי. חשש מיתה לתינוק שמתו אחיו מחמת מילה, לפי מצב הרפואה בימים ההם, בלי ספק לא נודע להם, עבודה זרה וג"ע אין בהם משום רפואה לחולה, ונשאר צורך פקוח נפש רק בענין שפיכות דמים, בשעה שאיש עומד להגן על נפשו מפני רוצח ומשכים להרוג את הבא להרגו; אבל היתר זה כבר נאמר בתורה בדין גנב שנמצא במחתרת. ואפילו אם היה איזה מקרה רחוק, שקיום איזה מצוה היה יכול לגרום סכנת נפשות, אין ספק שגם אותן שקימו את התורה בזמן הבית הראשון לא היו מסכנים עצמם בשביל זה. בעת ההיא, שכל יעודי התורה היו גשמיים וכל המצות היו לטובת היחיד והמדינה בעולם הזה, “למען יאריכון ימים על האדמה” אין ספק שהיו אומרים “אונס רחמנא פטריה”. בעת ההיא שלא ידעו עוד להעמיק בתחומות המשא-והמתן של ההלכה ולהבדיל בין הוראת שעה שעל פי הדבור ובין מצות קימות לדורות, די היה להם ללמוד מנחש-הנחשת שנעשה בשביל פקוח נפשות, אם גם נאסר לעשות כל תמונה אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.

לא כן היה מצב הדברים בזמן הבית השני. במשך גלות בבל ועבדות פרס קפצה זקנה על ישראל; במקום מוסד הנביאים הלוהט, המלא כח עלומים ורגש אש, באו משלי מוסר קרים, אשר רוח זקנה מרחף עליהם. המשוררים תלו את כנורותיהם על הערבים בבבל, ובמקום השירה באה רוח כהה. בישעיה השני נראה אמנם שנית כח העלומים, אבל רק לזמן קצר; שיבת ציון, שחזה לו בדמיונו, לא היתה זו של זמן זרובבל עם מלשינות צרי יהודה ובנימין ושביתת בנין בית המקדש, או זו של עזרא ונחמיה וכל צרות הזמן ההוא. די להציג את נבואות מלאכי, ספרי עזרא ונחמיה, התפלספות קהלת, משלי בן סירא, פתגמי מסכת אבות ועוד, לעומת אחרוני הנביאים בזמן הבית הראשון: ירמיה ויחזקאל, ילידי העם החפשי. פה דברים חוצבים להבות אש, יוצאים מעמק הלב וחודדים לתוך עומק הנפש, דברים אשר גם עתה, אחרי אלפים וחמש מאות שנה עוד ירגיזו את לבנו עד היסוד, ושם רוח נמוכה מלאה הכנעה, כובד ראש של ליאות וטעם זקנים. – בעת ההיא נתפשטה גם האמונה בחיי הנשמות ושכר ועונש אחר המות, והעולם הזה היה כפרוזדור בפני העולם הבא, המצות היו לחיי עולם, והחיים בעולה הזה לחיי שעה. האמונה בחיי עולם היתה אז מוכרחת ובלעדיה לא היתה להדת תקומה. התורה הכתובה היא נימוס של מלוכה; האל הוא מלך בישרון, בני ישראל הם יושבי מדינתו ועבדיו, הוא מצוה בכח מלכותו ועל עבדיו לקיים דבריו אם טוב ואם רע, בין אם ישלם שכר בעד זה ובין שלא ישלם; כך גזרה חכמתו ואין להפיר. אחרי חרבן הבית הראשון אבד הנימוס של מלוכה את כחו, כי “עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום?” ⁶ גם אחרי שיבת ציון לא הוטב המצב, כי כנראה היתה עבדות פרס קשה מעבדות בבל, וטענת “עבד שמכרו רבו” לא בטלה. על כן אך ע“י האמונה בחיי עולם ובשכר ועונש אחרי המות נתחבבה התורה על העם. ואולם הכלל שאין טוב בלא רע מצא גם כאן את מקומו. מחפצם להגביר את חיי העולם הבא ולהרבות זהרם, השקיעו עצמם בהמון דקדוקים וסייגים, בתקוה לקבל שכר על כל דקדוק וסיג, שמכיון שיש הנאה לפני הקב”ה בקיום מצותיו עד שהוא משלם שכר בעדן, הלא דין הוא שירבה את מדת השכר למי שהוא יותר זהיר בהן, יותר מרבה לדקדק בפרטי פרטיהן ועושה לו סייגים כדי שלא לעבור עליהן. אז נתרבו ההלכות עד אין קץ ומלאו את כל פרטי ההנהגות שבחיים ואי אפשר היה להמלט ממקרים של קיום מצוה במקום סכנה. אז מצאו החסידים, ובלי ספק גם רבים מן העם, שאי אפשר לדחות חיי עולם מפני חיי שעה, לקפח הנאתו של הקב"ה כביכול מפני צרכיו של אדם ולעבור על הלכה במקום בסכנה לחיי שעה. כמה יולדות וכמה חולים מסוכנים מתו בלא עתם בסבת הקיצוניות הזו – אין אנו יודעים; מצד אחד אפשר לשער, כי המון העם, הבהול בשעת הסכנה, לא היה בכחו לעמוד בנסיון במקרים כאלה והיה אומר: “והוא רחום יכפר עון”. אבל מצד שני אנו רואים כי תלמי סאטער כבש את ירושלים בלי עמל בשבת, מפני שלא נועז העם להלחם נגדו ביום הקדוש ⁷

מאורעות בודדים אינם מעוררים לשנויים גדולים. מקרה תלמי היה מקרה זמני; הוא בא, ראה ונצח, ובזה תם הדבר ואין להשיב. צריך היה שתבא גזרת השמד של אנטיוכוס וישרפו כאלף חסידים בבת אחת במערה בשבת; ובהיות מלחמת אנטיוכוס ארוכה, יכול מקרה כזה להיות נשנה כמה פעמים. לכן אך אז נחה על החכמים רוח בינה ואמרו: אם כה נעשה גם לימים הבאים – עוד מעט והשמידונו ⁸, וישימו קץ להנהגה כזו.

אבל גם אז, כנראה, היה הדבר רופף בידם. לא נתברר, אם עוד היו קיצונים בין החסידים, שלא הסכימו כלל להיתר פקוח נפשות במקום עבירה, או שכל ההיתר עצמו היה רק במקום פקוח נפש של הכלל ולא של היחיד. מחבר ספר דניאל, אשר כנראה, לא קדם לזמן השמד של אנטיוכוס, לא נמנע מלספר, כי דניאל מסר נפשו למיתה על התפלה, שאינה אלא מדרבנן. כדברים האלה הורו גם החסידים הראשונים: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק (בתפלה) ⁹ ; פומפיוס כבש את ירושלים בשבת ובגשתו להרוס את החומה לא עמד איש נגדו, מפני ההלכה, שאך פקוח נפשות ממש מותר בשבת, אבל לא הגנה על החומה ¹⁰ ומחוקק הנוצרים אמר לתלמידיו: אך התפללו אשר מנוסתכם לא תהיה בחרף ולא בשבת ¹¹, ועוד ר' יוחנן בן זכאי אמר שהוא חושש מחטאת למי שכופה קערה על עקרב שלא תישך ¹², וכשנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי בשבת לא הניח גם לנכרים לכבותה ¹³

עוד זאת: גם היתר המלחמה היה מוקף בסייגים שונים; הותרה אך מלחמה של הגנה, אבל לא מלחמה של כבוש, ואך שמאי חדש ההלכה. עד רדתה אפילו בשבת ¹⁴, וגם זה, כנראה משם, אך אם התחילו לצור שלשה ימים לפני השבת. גם במלחמת הגנה היו מניחים בחזירתם כלי זיינם בבית הסמוך לחומה, כדי שלא יטלטלום בשבת, אם גם איסור טלטול כלי אינו אלא מדרבנן, ורק אחרי שבא אסון ע"י זה התקינו שיהו חוזרין בכלי זיינן למקומן ¹⁵ , ספק פקוח נפשות, כנראה, לא הותר אז כלל. את זאת נראה ממקום אחר בעירובין, הדורש באור. אמרו שם: "אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עירות ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. "תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן, בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת ¹⁶ , והדברים תמוהים, הלא רב סותם דבריו ואינו מבדיל בין עסקי ממון ועסקי נפשות, ואיך מסייע התלמוד לדבריו מן הברייתא, הסותרת לדעתו ומבדלת בין העסקים האלה? אבל אין ספק בעיני, שהיו לרב שתי ברייתות, אחת ברייתא קדומה מלפני היתר המלחמה בימי החשמונאים, ואחת מלאחריה, והוא בהעלם עין מבקרת ההלכה על פי דברי הימים מזמן החשמונאים, כמו שבכלל משלשלים התנאים והאמוראים את היתר פקוח נפש במקום איסור עד זמן משה רבינו ומוציאים אותו מן הכתובים ¹⁷, – הרכיב את שתי הברייתות יחד, והוא עצמו, הוא האומר “תניא נמי הכי”, להורות שגם כונת הברייתא הראשונה היתה כדברי האחרונה. איך שיהיה, ההבדל בין עסקי נפשות ועסקי ממון, בשעה שלא האמינו לנכרים ואסרו גם להתלוות עמם בדרך ¹⁸ ולהתרפאות מהם אפילו במקום ספק סכנה ¹⁹ – אין לו שום יסוד בהגיון, כי מי יודע אם לא יתחילו בעסקי ממון ויסיימו בעסקי נפשות? אבל הדבר ברור, כי התירו רק בפקוח נפשות ודאי, ולא במקום ספק ואם באו על עסקי ממון, הנה זה רק ספק פקוח נפשות.

על פי הדברים האלה יובן, מפני מה כל הפרק הששה עשר ממסכת שבת מדבר רק בהצלת חפצים שונים מפני הדליקה, ואין בו זכר לכבוי הדליקה, שלפי ההלכה המאוחרת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואיסורה רק מדרבנן, שלפעמים גורמת סכנה גם לאנשים, כידוע ממעשה יום יום: הטעם הוא כפי שאמרתי, שבתחלה התירו רק פקוח נפש ודאי, אבל לא ספק פקוח נפשות, ויסודי הלכות המשניות האלה הן מאותו הזמן. לזמן ההוא שייכת גם ההלכה: "חמשה נהרגים בשבת: זבוב שבמצרים, צרעה שבנינוה, עקרב שבחדייב, נחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום ²⁰, מפני שסכנותם ודאית, ולא שאר מזיקין, שסכנותם מסופקת. וצריך לחשוב, כי גם ר' יהודה, המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, הודה בזה, ואין ברייתא זו דוקא אליבא דר' שמעון בר פלוגתיה בזה. ולא יפלא על כן שבעת ההיא אמר ר' יוחנן בן זכאי, שהוא חושש מחטאת לאותו שכפה כלי על עקרב שלא תישך ²¹ , כי המעשה היה, כאמור שם, בערב, ובהיות רק עקרב שבחדייב מסוכן ודאי, לא היה העקרב בערב אלא בחזקת ספק סכנה.

במשך הזמן התפתחה ההלכה הזו יותר והתירו גם ספק פקוח נפשות. אפשר שההיתר הראשון בפקוח נפשות ודאי היה רק בשבת, אם מפני דרשתו של ר' יוחנן בן יוסף: “כי קדש הוא לכם, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה ²², שכנראה היתה דרשה ישנה מאד, וידועה גם למחוקק הנוצרים ²³, – או מפני שהשבת הוא היום המצוי ביותר ואינו “מילתא דלא שכיחא”, אבל אחרי כן, בשעה שהתירו לעבור על כל המצות משום פקוח נפש לבד מעבודה זרה ג”ע ושפיכות דמים ²⁴ התירו גם ספק פקוח נפשות בשבת. או אפשר שנתרבתה ידיעתם וראו שבכמה מקרים אין למצוא את הגבול בין ספק פקוח נפשות ובין ודאי פקוח נפשות, ואז אמרו: כל ספק פקוח נפשות דוחה את השבת ²⁵, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, והדברים נעשים ע"י גדולי ישראל ²⁶

ביחוד הצטיין בהרבה קולות בענין זה – שמואל. הוא שמצא סמך מושכל לפקוח נפש במקום איסור מן הכתוב: " וחי בהם ולא שימות בהם", סמך הכולל לפי דברי התלמוד גם ספק פקוח נפשות ²⁷ ועם זה היה גם בקי בידיעת הרפואה ²⁸– הוא בטל הרבה חומרות קדומות וחדש הלכות רבות בענין זה, ואפשר שנתעורר לזה על ידי המקרה שקרה לאמתו, "דקדחה עינה בשבתא צוחה וליכא דאשגה בה, פקעה עינה ²⁹, מלבד מה שדרש למחרת היום ההוא: עין שמרדה מותר לכוהלה בשבת, התיר גם כן לשרות פת ביין לתת על גב העין ³⁰, לשרות קילורין מערב שבת לתת על גב העין בשבת ³¹ , היפך דברי הברייתא, שהתירה רק להניח קילור על גב העין מערב שבת, שתהא מתרפאת והולכת כל היום כלו ³², ורק להניח רוק תפל אסר, מפני שלא חשב זאת לרפואה. וכן הורה: מחזירין את השבר ³³, היפך דברי המשנה האוסרת בפירוש דבר זה, ³⁴, והורה לבלי ללכת בפקוח נפש אחרי הרוב ³⁵, והתיר, לפי דברי מר זוטרא, לחלל את השבת בשביל יולדת בזמן פתיחת הקבר אפילו אם אומרת איני צריכה, וגם אחרי כן, אם אומרת צריכה אני, והוסיף להתיר גם לעשות מדורה בשבת בימות הגשמים לא רק ליולדת כי אם גם למי שהקיז דם ונצטנן ³⁶, והתיר להפיס מורסא ³⁷ , ואפילו לכבות גחלת של מתכת בשבת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא של עץ ³⁸ – בלי ספק מפני שגחלת של עץ מתכבה מעצמה במהרה ואין בה משום נזק הרבים, ואסור אפילו לדעת רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה.

אם נערוך זו לעומת זו את כל ההלכות שנאמרו במקצוע זה, נראה שרבות מהן סותרות זו לזו. מצד אחד אסרו לאכול אזוב יון ולשתות מי דקלים בשבת ³⁹ מפני שאין דרך אנשים בריאים לאכול אותם, ואמרו שהחושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ והחושש במתניו לא יסוך יין ושמן ⁴⁰, אם גם אין בזה אפילו שמץ חלול שבת, שזה מורה, כי לא רק חלול שבת אסור משום רפואה אלא אפילו רפואה עצמה בלי חילול שבת, שמא יבואו עי“ז לרפואה שיש בה חלול שבת, כשחיקת סממנים; ומצד אחד התירו הפסת מורסא שאין בה סכנה כלל. חילול שבת בשביל כל מכה של חלל, היינו מהן השפה ולפנים ⁴¹ , שגם מחלת השנים כלולה בזה, וגם מכה שעל גב היד ועל גב הרגל ⁴² . אם נשים אל לב, כי קשה להבדיל בין מחלה למחלה, וכי לפעמים גם למחלה קלה יכולות להיות תוצאות קשות, וכמו שאמרו: חש בראשו (פירש"י: מיחוש קל) יהי דומה בעיניו כמו שנתנוהו בקולר, עלה למטה, ונפל למשכב יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול ⁴³, – יתברר לנו היטב, כי אחרי שהותר אפילו ספק פקוח נפשות צריך היה להרחיב את ההיתר במדה מרובה. אבל עם זה רואים אנו, כי נקבעה בזה שיטה קבועה וברורה להתיר על מה שנאסר בתחלה על יסוד רעוע, ואחרי שהתירו, למשל, הפסת מורסא לחולה שאין בו סכנה עוד השאירו את האיסור לאכול אזוב יון ולגמוע את החומץ בשעת כאב שנים. קדמונינו בחקר ההלכה לא החזיקו בשיטת הבקרת על פי דברי הימים, אלא בהפלפול החפשי וסברת שקול הדעת, על כן לא העבירו קו בין ההלכות שנשנו בזמן מוקדם ובזמן מאוחר, אחרי שנשתנה יסוד הענין, אבל השוו את המדות וחברו את הנפרדים. כבר הראיתי כי רב חבר שתי ברייתות סותרות זו את זו, ודרך כזו כבושה היא אצל קדמונינו הרבה פעמים הם מוציאים איזו משנה או ברייתא מפירושה הפשוט, ומוסיפין עליה: “לא שנו…” “במה דברים אמורים…” “הכא במאי עסקינן… וכאלה, בעת שהשכל הישר יורה לנו, כי מחובת השונה הלכה לבאר את דבריו בעצמו היטב ולבלי לסמוך על יודעי מחשבות שיבואו אחריו לפרש את מחשבותיו, שחשב בדבריו אלה דוקא על מאורע ידוע, ולא בכל האופנים, ואם הוא אמר דבריו סתם אות הוא שלא עלתה על לבו לקבוע בזה תנאי. כן לא אמרו לנו, כי המשנה “אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק” היא משנת חסידים מזמן קדמון, שעכשיו, אחרי היתר פקוח נפש, אין לה מקום, אבל אמרו: לא שנו אלא למלכי ישראל וכו' ⁴⁴, לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק ⁴⁵ , אם גם שני הבאורים האלה אינם עומדים בפני הבקרת, הראשון סותר להברייתא המובאת שם, שחסיד אחד סכן את נפשו ולא החזיר שלום לההגמון שנתן לו שלום בעת התפלה, שמזה נראה, שהחסידים לא הבדילו בין מלכי ישראל ובין הגמון מאומות העולם. השני סותר לדברי הברייתא שהבאתי, שהנחש בא”י והעקרב בחדייב מסוכנים, ועל כן אי אפשר לומר, שבארץ ישראל ששם נשנית המשנה הזו, העקרב יותר מסוכן מן הנחש. דברי ר' יהושע בן לוי: “כל המזיקים נהרגים בשבת”, שנאמרו אחרי שהותר ספק פקוח נפשות, נכונים מאד, שהרי מידי ספק סכנה לא יצאנו, ובכל זאת השיבו עליהם מן הברייתא “חמשה נהרגים בשבת”, שנשנית בלי ספק בזמן הקודם, ועם זה לחנם הקימו אותה רק לפי דברי ר' שמעון הפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוסיפו לומר: “ברצין אחריו ודברי הכל” ⁴⁶, והפוסקים דחו לגמרי את דברי ר' יהשוע בן לוי, הבאור שאינו מוכרח “ברצין אחריו” הכריח אותם על פי דרכם לשנות כונת ברייתא אחרת. אחרי שהחליטו שבשעה שאין המזיקין רצין אחרי האדם אין סכנה נשקפת לו מהם, הרגישו שזה מותר לברייתא אחרת: נזדמנו לו נחשים וערבים הרגן בידוע שנזדמנו להורגו לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים” ⁴⁷, שמזה נראה דבור, שפגישת נחשים ועקרבים בלבד מסוכנת היא ורק ע"י נס אפשר להנצל מהן אם לא יהרגום – ושנו את כונת הברייתא האחרונה לומר: “בנשופין אחריו”. את דברי ר' ינאי “צרעה אני הורג (בשבת) נחש ועקרב לא כל שכן”, הוציאו גם כן לפי דרכם מפשוטם ואמרו “דילמא לפי תומו”, אם גם בכלל אי אפשר להתפטר בעניני הלכה בטענה של “דילמא”, ודריסת נחש לפי תומו, כפי שצריך לחשוב, עוד יותר מסוכנת מפגישתו כמו שנאמר: “ואתה תשופנו עקב”. להדברים המחוכמים של רבה בר רב הונא, שאמר להתנא ששנה לפניו משת “ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו”: – “ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם” ⁴⁸ ) – להדברים האלה מצאו סתירה מדברי אביו רב הונא, שהקפיד על האיש שהרג זיבורא, בעת שבאמת אין הדברים סותרים כלל זה את זה, כי סכנת הזיבורא אינה אלא אם הנשוך הולך לבית המרחץ ⁴⁹, ועל כן נחוץ רק להשמר מבית המרחץ ולא להרוג את הזיבורא בשבת.

כיוצא בדבר רואים אנו במקום אחר. בעלית בית נתזה בלוד נמנו וגמרו; כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה, ג"ע ושפיכות דמים ⁵⁰, האיש נתזה מלוד היה בזמן ר' עקיבא ור' טרפון ⁵¹ , ולפי השערת גרטץ ⁵² , שהסכים לה גם ה' ווייס ⁵³, חדשו את הדין הזה בשעת השמד של אדרינוס. והתירו לעבור על כל התורה חוץ משלוש עבירות, מפני אונס השמד. וכן נראה באמת, שהרי בזמן שאינו של שמד לא היה להם שום צורך לעמוד למנין ולגמר אומר, אחרי שכבר היתה הלכה רוחת בידם על יסוד דרשות שונות, שפקוח נפש דוחה את השבת החמורה ⁵⁴ , וכל שכן שאר עבירות, ורק בשעת השמד דרשה היתר מיוחד, בהיות כל התורה בסכנה. אבל בדורות המאוחרים לא נחה דעתם בזה והפכו את הדברים בדרך “לא שנו” ואמרו: לא שנו אלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ⁵⁵ , ובא אחר והוסיף: אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ולא יעבור ⁵⁶, בעוד שר' ישמעאל מתיר אפילו עבודה זרה בצנעא ⁵⁷, ובשבת אין בפקוח נפשות שום הבדל בין בצנעה ובפרהסיא.

על פי כל הדברים האלה, אם נגביל את התמורות בהלכה זו בתקופות שונות, נוכל לשער, שהיו בזה חמש תקופות:

התקופה הראשונה היתה עד כלות זמן הנבואה ותחלת צמיחת החסידים, בעת שלפי מצב העם, הבנתו בהדת וידיעתו בעניני הרפואה, כמעט אי אפשר היה שתבא התנגדות בין צרכי פקוח נפש ובין מצות הדת.

התקופה השנית – מאחרי זמן הנבואה עד החשמונאים, שאסור היה לא לבד להלחם בשבת, אבל גם לבטל את את התפלה מפני סכנה, כמו שמסר דניאל את נפשו בעד זה, לפי ספורו של מחבר ספר דניאל, והחסידים שנו משנתם: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

התקופה השלישית – בשעה שהתירו להלחם רק על עסקי נפשות ולא על עסקי ממון, ואסרו לשוב אל העיר בכלי זיין, וגם הריגת נחשים ועקרבים בשבת לא הותרה, מפני שאין הסכנה ודאית. לאחת מן התקופות ההן ראוי ליחס גם האיסור לבריאים לאכול אזוב יון, להחושש בשניו לגמע את החומץ, להחושש במתניו לסוך יין ושמן, ולהחושש בגרונו לערב אותו בשמן ⁵⁸ וכיוצא באלה.

התקופה הרביעית – בזמן שהתירו גם ספק פקוח נפשות ונמנו וגמרו שעל כל התורה חוץ משלשה דברים יעבור ואל יהרג, והרחיבו את ההיתר עד הפסת מורסא ויתר ההיתרים שהזכרתי למעלה, ואולי הועיל לזה באיזה אופנים גם מבטו החדש של רבי שמעון על מלאכה שאינה צריכה לגופה.

התקופה החמישית – היא תקופת פסק ההלכה, שאנו עושים בזה “ככלהו תנאי וככלהו אמוראי”, ויחד עם האיסור לסוך יין ושמן למי שחושש במתניו ⁵⁹ הננו מתירים דברים רבים שנזכרו למעלה וגם לכבות דליקה בשבת אפילו בחשש סכנת ספק ⁶⁰ (דבר שלא נזכר בשום מקום בתלמוד, אבל נכון מאד על יסוד ההיתר במקום ספק פקוח נפשות, ביחוד במלאכה שאינה צריכה לגופה), ואם זה אנו אוסרים להפסיק בתפלה, שהיא מדרבנן אפילו נחש כרוך על עקבו ⁶¹

“ההלכות המרובות” נתרבו ונתרחבו כל כך עד שקשה להתאימן ולהסיר את הסתירות שביניהן.

על יסוד איזו מאמרים בתלמוד החליטו רבים, שספרים שונים נגנזו בכונה בעת חתימת כתבי הקדש וגם בזמנים אחרים, וזה לא כבר התאונן סופר אחד באחד המאספים העברים בשפת רוסיה על האבדה הזאת.

לדעתי הדבר הזה עודנו מוטל בספק גדול. אמת הוא, כי הרבה ספרים מזמנים קדומים אבדו לנו, אלה מפני שהיו רק בידי סופרי המלכים ולא נפוצו בין העם, כספרי דברי הימים למלכי יהודה וישראל ודומיהם, שדיה היתה מהפכה אחת מקומית להשחיתם ולהאביד זכרם, ואלה מפני שהעם לא מצא בהם חפץ ולא עשה מהם העתקות להפיצם וכלו מאליהם, כמו שגם בימינו נשארו ספרים רבים נדפסים בידי מחבריהם, שאין בהם חפץ, עד שירקבו; אמת גם כן, כי ספרים שנתחברו אחרי חגי זכריה ומלאכי, כמו ספר בן סירא, החשמונאים ועוד, שאז, לפי דברי התלמוד, פסקה רוח הקדש מישראל (יומא ט':), וגם לא נתיחסו למחברים יותר קדמונים, כקהלת ודניאל, לא זכו להכנס לכתבי הקדש, מטעם פשוט, כי ספרים שאין רוח הקדש מדברת מתוך גרונם אינם קדושים, ואין להם מקום בכתבי הקדש. עם זה עלינו לזכור, כי ספר בן סירא גם במקורו העברי לא נגנז כלל, והתלמוד מביאו הרבה פעמים, ואפילו ספר בן תגלא, שאין תוכנו נודע לנו כלל, עוד היה מצוי ביד בעלי המדרש, שהרי נזכר בסוף מדרש קהלת, ואולי נשאר גם הוא עד עתה בין הכתובים האחרונים בשם אחר, כמו “חכמת שלמה” או “טוביה בן טובאל” וכיוצא בזה. אבל לגנוז לגמרי ספר שהוא מצוי ביד העם, אם גם במדה מועטת, אין לדעתי כמעט שום אפשרות.

הספורים בתלמוד בענין גניזת ספרים נחלקים לשנים: לספרים שאמרו עליהם שבקשו לגנזם ולא גנזום, ולספרים שאמרו עליהם שנגנזו באמת. נעבור על פני כל הספורים ההם, ונראה עד כמה יש להוכיח מהם, שבאמת נגנזו בכונה איזו ספרים שיש בהם ממש.

מן הסוג הראשון הם המאמרים שנאמרו בשם האמורא הראשון רב. רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אומר משמו, שבקשו חכמים לגנוז ספר קהלת (שבת ל.) ואף ספר משלי בקשו לגנוז (שם, ונראים הדברים שהם המשך דברי רב יהודה הזה בשם רב, שנפסקו שם על ידי דרשות התלמוד בבאור דברי קהלת), ועוד בשמו של רב אומר רב יהודה (אולי במקום הזה הוא רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת הנ"ל, ולא רב יהודה בר יחזקאל) שאלמלי חנניה בר חזקיה שפירש את דברי יחזקאל, היה נגנז ספרו של הנביא הזה (מנחות מ"ה).

אבל הדברים האלה צריכים עיון. ראשית, מסורת כזו, שצריכה להתקבל איש מפי איש, בנוגע למשלי וקהלת מזמן חתימת כתבי הקדש, ובנוגע לספר יחזקאל – מזמן חנניה בן חזקיה בדור החורבן השני, היינו צריכים לשמוע מפי איש הקודם הרבה לרב, ואם הוא שמעה מפי אחר – למה לא הזכיר בשמו, כמו שעשה תלמידו רב יהודה וכמו שעשו תמיד כל החכמים? נחוץ להעיר, כי התנא רב יהודה ואחריו ר' יוחנן, שאמרו על פרשיות יחזקאל הסתומות, שאליהו עתיד לדורשן (מנחות שם), וגם ר' יוסי האומר שם לתרץ בשם עצמו את דברי יחזקאל, לא ידעו כלל שכבר נתקשו בזה החכמים וכי חנניה בן חזקיה פירשן, ואם היתה בזה מסורת ביד רב איך נעלמה המסורת הזו מפי רב יהודה ור' יוסי שקדמו לו? שנית, לא יתקבל על הדעת, כי בדור החורבן השני נועזו החכמים לגנוז ספר, שכבר נתקבל זה מאות שנים בספרי הנביאים על ידי אנשי כנסת הגדולה? (בבא בתרא טו.).

אך באור הדברים “בקשו לגנוז” יתפרש לנו ממקום אחר. ר' אושעיא אמר: “בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים” (נזיקין נ"ב.). יכולים אנו לשער, עד כמה היה עולה אפילו ביד עריץ כנירון קיסר, וכל שכן ביד חכמי בית המדרש, לגנוז כל כסף וזהב אפילו של יושבי עיר אחת, וכל שכן כל כסף וזהב שבעולם! ואפי' לפי הפנים החדשות שהכניס אביי בדברי ר' אושעיא אלה, שהכונה היתה רק על דינרי הדריינא וטוריינא (אדריאנוס וטרויאנוס) שייאפא, ואם גם נוסיף, שלהדינרים האלה לא היה ערך גדול וכל איש ישראל היה מסכים לאבדם בחפץ לב – גם אז שאלתי במקומה עומדת: ראשית, כי לא בשביל אי-אפשרותו של הדבר הכניס אביי כונה חדשה בדברי ר' אושעיא, אך בשביל שאלה אחרת דתית, כי ירושלים לא הוי רובא דעמא ואין מקום לאסור בשביל כספה וזהבה כל כסף וזהב שבעולם, ושנית, אביי לא הכחיש את סגנון דבריו של ר' אושעיא, אלא הכניס בהם כונה זרה שלא כפשוטם, ואנו דנין לא על הכונה אלא על הסגנון המגוזם. הסגנון הזה יוכיח לנו ברור, כי הדברים “בקשו לגנוז” אינם כפשוטם, ודברו חכמים לשון הבאי, והכונה באמת היתה, שראו בדבר איזה חשש, וחפשו עצות לעקור את החשש מעיקרו על ידי אמתלאות שונות.

מן הסוג השני נמצאים שני מאמרים יותר קדומים ואחד מאוחר. המאמר הראשון הוא בברייתא: חזקיה גנז ספר רפואות (ברכות י.), אבל קרוב הדבר, שאין זה אלא אגדה. ראשית, לא תעלה על הדעת, שכבר בימי חזקיה, בשעה שלא הרבו לכתוב ספרים בכלל ובעניני רפואות בפרט, היה ספר רפואות מסודר; שנית, קשה לחשוב,

כי היתה מסורת בזה מזמנו עד זמן התנאים, בהיות הענין הזה בכללו קל הערך; שלישית, “יגיד עליו רעו”, וסוף המאמר “עבר ניסן בניסן ולא הודו לו” מוכיח, כי גם הוא אינו אלא אגדה. מלבד שאין לנו שום רמז על עיבור השנים בזמן הבית הראשון, הנה מדברי הכתובים אנו רואים שלא היה כאן עיבור השנה, ורק דחית הפסח לחדש אייר, כדין פסח שני, וכדעת ר' שמעון בן יהודה (סנהדרין י"ב:). הכתוב אומר: ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש וגו' ויקדשו את בית ה' לימים שמונה וביום ששה עשר לחדש הראשון כלו וגו' (דברי הימים ב' כ“ט י”ז) ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני וגו' כי הכהניםלא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים. ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל, (ש"ם ¹ל' ב' ה') וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני וגו' כי מרבית העם וגו' לא הטהרו וגו' כי התפלל יחזקיהו עליהם ה' הטוב יכפר (שם ט“ז-י”ח). מן הכתובים האלה אנו למדים שלשה דברים: א) כי מפני הטומאה של בית המקדש והכהנים ומפני שהעם לא נאספו לירושלים עשו פסח שני, היינו בחדש אייר, כדין טמא ובא בדרך רחוקה; ב) כי הדבר נעשה בעצת השרים וכל הקהל, ויישר הדבר בעיניהם, ואם כן הודו לו חכמים; ג) כי גם בחדש אייר עוד רבים מאפרים ומנשה ישכר וזבלון לא הספיקו להטהר מטומאתם, ומתוך שאי אפשר היה לדחות את הפסח עוד הפעם לחדש השלישי, לפיכך התיר להם חזקיה לעשות את הפסח בטומאה והתפלל עליהם. בימים ההם לא היו עוד לא הדרשה “איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני”(פסחים ס"ו:) ולא ההלכות “טומאה דחויה או הותרה בצבור” (סנהדרין י"ב:), – ועל כן עשה חזקיה פסח שני בחדש אייר, ולא שעיבר ניסן בניסן. רק חז"ל, לפי דרכם לקיים תמיד את הדעה, שכל דיניהם שחדשו לא היו חדשים כלל, אבל נושנים מאז ומעולם, וכל המצות שנתנו למשה בפירושיהן נתנו, באו במשעול צר על ידי פסח שני של חזקיה מפני טומאות הצבור ועל כן המציאו את האגדה, שגם חזקיה לא דחה את הצבור לפסח שני, אלא עיבר ניסן בניסן, ובהיות גם זה שלא לפי ההלכה שבימיהם, הוסיפו כי החכמים לא הודו לו, מפני שטעה בדשמואל לעבר יום שלשים של אדר (ונוח היה להם לומר שטעה בדשמואל מלומר שלא ידע ההלכה שהיתה רוחת בימי התנאים, שאין טומאה בצבור), וכי בשביל שעיבר את השנה מפני הטומאה בקש רחמים על עצמו (סנהדרין י"ב) אם גם הכתוב אומר בפירוש שהתפלל עליהם, היינו על מרבית העם שלא הטהרו גם בזמן הפסח השני שבאייר, ואומר: וישמע ה' אל יחזקיהו וירפא את העם (שם כ') ומוכח שהתפלה היתה על העם.

נשוב לעניננו, כשם שעיבור ניסן בניסן אינו אלא אגדה, כך גניזת ספר הרפואות אינה אלא אגדה. אך אם גם באמת גנז חזקיה ספר רפואות, אין זה מוכיח על גניזת ספרים בכלל. ספר רפואות שנשמר עד ימי חזקיה בודאי לא היה יותר חשוב מן הרפואות שבתלמוד. ואם הרבנים אחרי כן, בכל אמונתם בקדושת כל מלה שבתלמוד, אסרו להשתמש באותן הרפואות אחרי שנוכחו שאין בהן ממש, ויהי גם באמתלא כי נשתנו הטבעים, מכל שכן שצריך היה איש חכם כחזקיה לאסור להשתמש בספר הרפואות הישן שנמצא בימיו, או יותר נכון: ליעץ לאנשיו שהעתיקו ספר משלי ורצו אולי להעתיק ולהפיץ גם ספר הרפואות – לבלי יעתיקו אותו, ומעט מעט חדלו לשים אליו לב, עד שנאבד מן העולם; אבל אם ספר רפואות ישן היה יכול להאבד מן העולם על ידי שחדלו להשתמש בו, אין אפשרות שספר יותר מועיל המצוי ביד העם אפילו במדה מועטת, יאבד מן העולם על ידי שאיש אחד יגנוז אותו.

המאמר השני מספר לנו, כי ר' יוסי ראה ביד רבן גמליאל ביבנה ספר איוב תרגום ואמר לו בשם אבא חלפתא, כי רבן גמליאל הזקן, בראותו ספר זה, צוה לגנזו, ואז צוה גם רבן גמליאל ביבנה לגנזו (שבת קט"ו:). אבל מזה עצמו נראה, כי רבן גמליאל הזקן לא הועיל בגניזת תרגום איוב, ועוד בימי נכדו רבן גמליאל ביבנה, היה התרגום הזה מצוי, וקרוב הדבר כי גם הגניזה השניה לא הועילה, וגם בידינו עוד נמצא תרגום איוב.

המאמר השלישי והמאוחר הוא עוד הפעם לרב. רמי בר יהודה אומר בשמו: מיום שנגנז ספר יוחסין תשׁשׁ כחן של חכמים (פסחים ס"ב:). במקום הזה אין רב מודיע לנו דבר חדש, שלא ידענוהו עד עתה, כמו מאמריו שבקשו לגנוז ספר קהלת ומשלי ואלמלי חנניה בן חזקיה נגנז ספר יחזקאל – אך מדבר כמו על ענין ידוע מכבר “מיום שנגנז”, ומוסיף לנו, כי מאז תשׁשׁ כחם של חכמים. גם ממקומות אחרים נודעה לנו מציאת ספרי יוחסין שאינם עתה בעולם, ואבידת ספר היוחסין על כן הוא דבר שאינו מוטל בספק. אבל רש"י פירש שם: “נשתכח”, ואין ראיה שגנזוהו בכונה. אך יותר נכון שהדברים אמורים על ספר היחס שצוה הורדוס להוציא בחזקה מבית גנזי הכתבים של הסנהדרין ולשרפם באש (דברי ימי ישראל לגראטץ בהעתקת שפ"ר חלק א' צד 488). אם כן הדבר, הננו עסוקים עוד הפעם בספר שהיה נמצא רק בגנזי הכתבים ביד הסנהדרין ולא היו ממנו העתקות ביד העם, (אולי מחשש של זיוף) כמו דברי הימים למלכי יהודה וישראל, ונקל היה לאיש אחד לאבדן בפעם אחת, ואין מזה ראיה של אפשרות גניזת ספרים בכונה מאלה שהיו בהן העתקות באיזה מספר.

מכל האמור נראה, כי אין שום ראיה מוכיחה, שבזמן מן הזמנים גנזו חכמי ישראל בכונה איזה ספרים מועילים שהיו ביד העם ומאז נשתכחו הספרים האלה.

כל דבר אשר הוא ישן בעולם העיון יוכל להיות חדש בעולם המעשה. דעות רבות נאמרו ונשנו לפני דעת הקהל וכבר נודעו ונתישנו בעולם העיון, אך לא באו לכלל מעשה, ובכן בעולם המעשה לא נולדו עוד. תכלית העיון ומטרתו אינן רק למען התגלות הלב לבד, כי אם להביא לידי מעשה, להודיע להקהל את הדרך הטוב אשר מצא העיון, למען ילכו בו, למען ידעו את הטוב ומועיל להם לעשות; על כן דבר ישן בעולם העיון שלא נתקבל עוד בעולם המעשה, לא מסבת היותו רע בעצמו, אך מסבת אטימת-אזנים ועצימת-עינים, עוד לא אבד ערכו וחובה עלינו לחדשו ולהעיר על טובו ויפיו עוד פעמים מספר; יוכל היות כי האזנים אשר נאטמו אז, בהודע הדבר הזה פעם ראשונה, פתוחות הן עתה, והעינים אשר נעצמו אז פקוחות הן בפעם הזאת.

בין הדברים הישנים בעולם העיון ועוד לא יצאו לפעלם בעולם המעשה התחשב בצדק גם שאלת מכתבי-העתים לבני ישראל. רבות נאמר ונשנה אדות מה“ע להגיד לעם מטרתם ודרכם, תועלתם וטובם וכל הדברים ההם לא סללו עוד דרך להם בלב הקוראים, לדעת מה לרחק ומה לקרב, להבין את התועלת אשר תצא להם ממה”ע ולהבחין בין מ“ע טוב ומועיל לבין מ”ע שאיננו טוב ומועיל. ובעמדנו עתה בראש שנת האזרחים, אשר הוא גם הוא ראש-השנה למ“ע ולחותמיהם, מצאתי לנחוץ לדבר מעט על אודות מטרת מה”ע ותועלתם, מבלי הבט כי דברים אלה נאמרו כבר, מדעתי כי לא נתקבלו עוד. ולבי בטוח כי לא יחשדני כל קורא בפניה עצמית, אחרי שאין אני מו“ל מ”ע.

מטרת מה“ע להועיל לעם ולתת לפניהם דרכים טובים, אשר נתברר טיבם בחקר העיוני, למען יקבלום בעולם המעשה לטוב להם. חיי האדם מלאים תמורות וכמעט כל יום מצמיח חדשה בארץ, אשר תפעל על הכלל ועל אישים פרטים. התמורות האלה תולדנה שאלות חדשים לבקרים, שאלות אשר אין לאל איש אחד, גם עשרה אנשים לפתור אותן. לפנינו בני ישראל יושבי רוסיא ביחוד מונחות שאלות אלה: שאלת חינוך הבנים והבנות, שאלת-הרבנים, שאלת המסחר, המלאכה ועבודת-האדמה, שאלת הנהגת המחיה והכלכלה, שאלת הכתוב ושיטותיהן. מלבד השאלות הכלליות האלה, ישנן גם שאלות פרטיות וזמניות הנוגעות למקומות מיוחדים ולקהילות פרטיות. השאלות האלה עומדות ברומו של עולמנו ובחיק פתרונן צפון גורלנו לטוב או לרע. לפתרון השאלות האלה דרושים מאמרים רבים או ספרים עבים לברר את הצד הטוב והצד הרע, וכל חלקי הסותר שבהן, ולא בחדש אחד ושנה אחת יבוא קץ לפתרונן, ולא בלי עיון רב ויגיעת-נפש נוכל לבוא עד תכליתן. בעקבי המחקר אוחזת גם השגיאה, ולרגלי השגיאה העיונית יבוא נזק רב בעולם המעשה. פתרון שאלות החיים מלאכת שמים היא, וכל המוסיף עליה אות אחת או גורע ממנה – כאלו מחריב עולם מלא. על כן נחוצים לעם מכה”ע הנוגעים בחיינו, ודברי סופרים חכמים אשר יבררו כל שאלה איש-איש לפי מבטו, ובהתאסף כל הדעות ובחקור איש את דברי רעהו יצא לאור משפט בעולם העיון. אשרי העם המטה אזניו לעצות מה"ע וסופריהם החפצים בטובתו, ולוקח לו את הפתרונים אשר העלו המה בעיונם ביגיעת-נפש – בהליכות המעשה. ואוי לו לעם ההולך חשכים במנה אבותיו אשר בידו, ומאטים אזניו לעל אשר ידברו לו סופריו וחכמיו.

ממוצא הדברים האלה יבין כל קורא, כי חובת מה“ע היא: לעין ולהורות, וחובת – הקהל לשמוע ולעשות. מה”ע השומרים תפקידם רוח חיים המה באף עמם, המה ירוממו את קוראיהם תמיד למעלה למשכיל והמה עיני העם אשר למענו נוצרו. העם אשר אין לו מ“ע המביא במשפט כל שאלה הנוגעת לחייו, על עמדו יעמוד תמיד, ובהיות הזמן והחיים מתרוממים תמיד, נעים בלתי עומדים, יתרחקו הזמן והחיים מעל העם העומד תחתיו יום יום והיה העם ההוא נסוג אחור לא יצלח אל החיים. מה”ע אך המה המקשרים את העם אל החיים המלאים תנועה ותמורות, אך המה נותנים לפני העם את החיים אשר הוא צריך לחיות; מה“ע חייבים להציע את מחקרי העיון, הבאים מהליכות המעשה אשר קדמו להמחקרים ההם, לפעול בם על המעשה הבא, והקוראים חייבים לקבל את הדעות הברורות והמועילות, ילידי העיון, ולהתנהל על פיהם בדרך המעשה. מצבנו הרע, הנודע עתה בשפלותו גם לכל בני הדור הישן ולרגלי העניות אשר פרצה עתה בקרבנו, אם גם לא יאבו עוד לקבל עליהם את הדברים אשר יוכלו עוד לתקן אותו,­­­– נסבתו אך דבר אחד, והוא, היות העיון והמעשה שני דברים שונים בנו. העיון הוא דבר בפני עצמו והמעשה דבר בפני עצמו. העיון יוכיח מומי איש ואיש, חסרוני דור ודור ומזהיר את העם להישמר מכל דרך משחת ולשנות את הליכות המעשה, והמעשה יאחז דרכו ונוהג במנהגו, כמו לא ידע שיש בעולם איזה “עיון”. כל השאלות אשר זכרתי נתבררו כבר פעמים מספר במה”ע, אם מעט ואם הרבה, ואך מעטים מאד היו השומעים לפתרון השאלות והקובעים אותו להלכה ולמעשה בארח חייהם, והמה באמת שמחים היום בגורלם, ויתר האנשים, אשר בשאט נפשם או בהיותם כחולמים או בהאמינם באמונה שלמה, כי הדברים שהם שומעים לאחרים נאמרו ולא להם – הנם היום ברעתם.

אך עוד יותר ידוה לב כל אוהב עמו קראות, כי מלבד שאין הקהל שלנו שם לב לעשות כדברי מכה“ע, עוד יתרה הוא עושה: אינו קורא ואינו יודע מה מכל אשר יציעו לפניו. שני מכתבי-עתים יוצאים בארצנו, “הכרמל” ו”המליץ“, שניהם עמלים לטובת העם, מעינים בשאלות החיים, ומצעים את עיונם לפני הקהל להביא את העיון לידי מעשה, אבל מעטים מאד חותמי המכה”ע האלה, בעוד אשר רבים המה החותמים על מה“ע היוצאים בחוץ-לארץ, שאין בהם עצה עיונית לטובת העם; מ”ע שאינם מציעים כל דבר עיון הנחוץ לארחות המעשה. עד מתי נהיה כאבותינו בימי הבית הראשון, אשר פנו ערף לכל אלה אשר הטיפו להם מוסרם הטוב, ויטו אזנם אך לדברי האנשים אשר רפאו את שבר עמם על נקלה לאמור “שלום שלום”?

הדברים האלה ראוים ביחוד לתשומת לב אחרי דברי מו“ל מחוץ-לארץ בהגיוניו, אשר אחרי התנצלותו מדוע הוא מונה שנות המ”ע, שהוא מוציא זה שלש-עשרה שנה – למנין הנוצרים, ואחרי החזיקו טובה לעצמו והתאוננו, כי לא בא עוד אל מנוחת מ“ע ללשונותם ונחלתם, ואחרי שמחו בחלקו שבכל שנה ושנה יתרבו לוקחי המגיד, – ישמח וירחב לבו לקרוא עדות נאמנה (בהכרמל ש"ז גליון 9), “כי מרבית בני ישראל ברוסיא ששים לקראת מכה”ע היוצאים בחו”ל ומעלימים עין ממה“ע היוצאים בארצם”. “הננו רואים ושמחים, יוסיף המו”ל שם בגליון 49, כי עינים פקוחות לאחינו ברוסיא לראות גם מרחוק כ“ו מי ומי המה אוחביהם באמת ( sic! ) ומי המה הדורשים שלומם טובם ואשרם בתום וביושר לבב” ( sic! ), ובמריצת דבריו הנהו מתפאר כי הוא היה הראשון להרים קול להחיש עזרה להם בהיותם נתונים בצרה¹, כי הוא והמ“ע “איזראעליט” (שבאמת אין לו חתומים רבים ברוססיא²) קרא בלב רגש לעזרה וגם מו”ל מ“ע אשר לא מבני ישראל הדפיסו את הקול קורא של כלנו (גם את הבקשה העברית הנדפסה בהמגיד?) ואספו נדבות גם הם” כ“ו. ואחרי אשר זכר לטוב את הרעב ואת חולי התפוס יאמר: “צדקתם אחים אהובים בשמחתכם זו” וימלא שחוק פיו על המה”ע היוצאים ברוססיא, ואומר: “ועתה עתה ככלות ימי הרעב קמו והתעוררו סופרים ברוססיא במאמרים גדולים מוכיחים בעלי עצות ואינם משימים אל לבם שבדברים לבד לא יושעו האמללים “ותקות ענייהם” (ר"ל המאמר היקר “תקות עניים” הנדפס עתה בהכרמל) תאבד לעד”. וכופל דבריו עוד הפעם: “אנחנו עמלים לאסוף כסף מארבע כנפות הארץ למען נוכל לעזור לאחינו אלה בפועל, וסופרי רוססיא באים רק בתוכחות ובעצות”, ועוד מעט לו וישלש דבריו: “אנחנו עמלים ועושים בפועל והמה באים עתה רק בעצות ודבר שפתים לבד”, ובטרם יחתום דבריו ויתנצל על אשר דבר קשות את ב“י יושבי רוסיא בעלים אחדים בהגיוניו, כאלו הוא תוהה ומתחרט עתה באחרית השנה על תוכחותיו, אומר עוד הפעם, “לכן צדקתם מאד כי תשמחו לקראת אחיכם (ר“ל המו”ל מ"ע העברי האחד באשכנז) אשר עשו עבורכם רק טוב ואשר עומדים הכן לפעול ולעשות בעזה”י עבורכם (בעבורכם?) לימים הבאים”.

מאד השתוממתי לקרוא דברים אלה, מאד השתוממתי לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי מו“ל, אשר התפאר כמה פעמים בתשובותיו שהוא משיב להאנשים אשר לא ישאלו אותו, כי יודע הוא הלכות הרעקדאציאן, ובכח הרשות הנתון לכל סופר להגיד דעתו במ”ע כאשר עם לבבו, כאשר הוכיח זה כבר הרב המו“ל את הכרמל במאמרו היקר “תשובה מאהבה” (שנה שביעית גליון 13), הנני מפרסם את תמיהתי: האמנם דבר יתר הוא העיון, ועצות ותוכחות לא נחשבו במאומה? האמנם לא בעצות ותוכחות עשו סופרי כל עם ועם פעולתם, ולא בדבר שפתותיהם הועילו לשומעי לקחם? האם אספת כסף לעניים הוא מטרת מו”ל מ“ע? אמנם כן האוסף כסף לצרכי עניים הגועים ברעב איש נכבד הוא, וראוי לתהלה אם בינתו טהורה בלי פניה עצמית, אך לא בזה הוא יוצא ידי חובת מו”ל מכתב-עתי, ולא זאת התועלת הדרושה ממכתבי-עת, שאך בזאת יתהלל, בהיות תכלית מטרתו לרומם את קוראיו, להניעם עם תנועת החיים ולהשכילם ולהיות להם לעינים על דרכם, והמו“ל מכתב-עתי המבקש להרבות חותמיו בזכותו בעצמו, בעבור היותו מאסף כסף וכדומה, מעיד על עצמו שאיננו יודע ואינו מבין תכלית מכתבי-העת בימים האלה. אין אני חושד את המו”ל, שהוא חפץ לבוא על שכרו בעבור היותו מקבץ נדבות, או שנעשה מקבץ נדבות למען יוכל בזה להתגדר במלאכתו ולהפיץ את עליו עוד יותר, שהרי הוא בעצמו אומר תמיד אחרת, ועוד בהגיוניו בגליון ההוא יאמר: “רק טובת ותועלת הכלל היא מטרתנו”. אך מדוע זה ילעג לעצות ותוכחות, מדוע לא ישים לב שהעיון הוא קודם למעשה ובאין עיון אין מעשה, וכמו שאמרו חז“ל: “גדול התלמוד שמביא לידי מעשה”? אם כל תועלתו הוא בקבוץ כסף על ידי קולותיו שהוא קורא במה”ע שלו, הנה מלבד שאין אנחנו קלי הדעת להאמין כי אחינו באשכנז, בצרפת, באנגליה ובאמעריקא, שרק מתי מספר בהם הקוראים במ“ע הכתובים עברית, התעוררו לקול קריאת “המגיד” ומלבד שלפ”ז הנה ראוי לבני הארצות ההם להחזיק את המה“ע ההוא ולא ליושבי רוססיא שהם יודעים בעצמם את מצבם הרע ואין לאל ידם להושיע בכסף, – מלבד זה מה הועיל המ”ע ההוא עד בוא שנת הרעב, ומה יועיל עתה בכלות עבודת קבוץ הנדבות?

אך רב לי לדבר במתהללים בשוא, באנשים אשר לא יבינו מטרת מ“ע ולועגים לעצות ותוכחות לעם, ומוצאים מקראות לבטל בהם מאמר יקר ערך כהמאמר “תקות עניים”. רב לי לדבר באנשים אשר אין רוח עצה בהגיוניהם ואשר בהגידם תוכחות ובשאלם את הרבנים: “איך יכלו לראות זה שנים רבות ברעה המוצאת את עמם” – שכחו כי השאלה הזאת תסב גם עליהם. גם המה ראו יתר משתים-עשרה שנים באסון העם ולא התבוננו. רב לי לדבר בהם, כי לא עמהם מטרתי לדבר; אך אל אחינו יושבי רוססיא. עליהם לדעת, כי באה העת כי ישימו עינם באמת ובתמים על הטוב להם. באה העת להכיר את טובת העיון והכרחו אל המעשה, לוא רבו החותמים על שני מה”ע העברים היוצאים בארצנו מיום צאתם לאור, לוא נשמעו דבריהם לאזני קוראיהם, לוא לקחו הקוראים את עצתם ותוכחתם לנר לרגלם בהליכות החיים והמעשה, כי אז בלי ספק נשתנו מאז דברים רבים בחיינו לטובה והרעה אשר נתכה עלינו לא היתה גדולה באיכותה ובכמותה כמו שהיא עתה; ולא נצרכנו לעזר נדבות אחינו בארצות אחרות ולא כשלנו כיום הזה! עת המעברה לנו העת הזאת, עת השנויים בחיי העיון ובחיי המעשה, עת התמורות ברוח העם, בספרותיו ובהליכות חייו. שנים רבות היינו כחולמים ונתרחקנו מחיי העולם. עתה התעוררו כל הכחות שהיו טמונים בקרבנו לרגלי החיים הבלתי נעים ובלתי בעלי תמורות שחיינו עד עתה ומתרוצצים לצאת לפעלם בחזקת היד. ההרגשות, הכחות והמחסורים יוצאים דחופים, ואיש את רעהו ידחקו. צרכי החיים מניעים את כחות ההתפתחות, וכחות ההתפתחות מעירים את ההרגשות. ההרגשות נופחות בעם רוח חיים של מדינה וחיי אזרחים, החיים ההווים דוחקים את מנהגי הימים שעברו והמנהגים הישנים נצבים לשטן אל חיי הזמן הזה. הפרנסה דוחקת את החינוך, והחינוך לא ידע דרכו איך ילך לבלתי הכשל בדרך הדת, הרוח הלאומי וחפץ החיים הצריך לעם, ועל סופרי מכה“ע לפלס כל השאלות האלה, למען יבוא איש על מקומו בשלום, למען לא יבוא לנו נזק מהשנויים הגדולים הבאים בעת הזאת לדתנו, לרוחנו הלאומי, ולחיינו המדיניים; עליהם להציע עיונם לפני דעת הקהל, ועל העם החובה מוטלת לקחת את המ”ע לקרוא בם, לשים דבריהם על לבם, ואת החוב לקבל ולשים אותו נר לרגליהם ואור לנתיבותיהם. כבר אמרתי “בהכרמל” (שנה ששית גליון 29), כי בני ישראל יושבי-ארצנו לא יוכלו לחיות על פי מ“ע הדוגל בשם “האמת והשלום” לבד, כי בנוה שלום לא תפרח אמת בין בני עמנו בארצנו ומחרבות אמת ירחק שלום. עתה הנני מוסיף, כי בעת המעברה הזאת אין כל מקום לאחינו בארצנו לאמת ושלום. האמת לא נתבררה עוד, והשלום בין המפלגות השונות והסופרים שאין דעותיהם שוות, שלום שאיננו יליד סבלנות, אך יליד חפץ השתיקה והעצלות, מזיק מאד, מעכב בעד התפתחות הדעות ועמה התאחדות הלבבות. ע”כ מכ“ע הדוגל בשם האמת הבלתי ברורה והשלום המזיק לא יוכל להביא התועלת הדרושה לנו. מה הועיל המ”ע הזה, אשר רבו החתומים עליו ברוססיא, ואשר נקרא גם אצל חובשי בית-המדרש בשמחת-לב? האם פעל פעולתו עליה במשך שלש-עשרה שנה למען ימצאו להם נתיבות לחייהם, ולא יצטרכו לנדבות אחיהם בארצות אחרות?…

התעוררו אחינו! דרשו את העיון אשר תמצאוהו במכתבי-העתים אשר ידגלו בשמו, דרשו את המחקר אשר יהיה לכם להועיל, ואספו אליכם את מכתבי-העתים אשר במחקרי החיים יסודם, ואז גם הם ירחיבו את גבול עיונם למען לא נוסיף עוד ללכת באפלה, למען נדע את הדרך אשר נלך בה, דרך הסלולה לפנינו על פני העיון והמחקר, ואז נמצא נתיבותינו גם בעולם המעשה ולא נלך עוד תועה, והיו העיון והמעשה לאחדים בידנו ולא יהיו עוד נפרדים, לטוב לנו בחיינו הרוחנים והמדיניים.

¹

אדון נכבד! הרשני נא לדבר דברים אחדים גם אני בענין עמידה ברשות עצמו, שדברת עליו במאמרך הראשי “בן חורין כיצד?” (המליץ גליון 3).

העמידה ברשות עצמו דבר גדול היא ורב טוב צפון בה לאותן בני-אדם הקונים להם את הסגולה הזו בפרט, ולהעולם כלו בכלל. אל הדבר הזה יהינו כל נקיי הדעת ונבוני הלב, וכל זמן שלא יהיה הדבר הזה מסוגל לפחות לרוב בני האדם, אי אפשר שיהיה פראגרס בולט בעולם. העבדות שכבר נגמר דינה לכליון חרוץ בכל המדינות המתוקנות, עודה בתקפה ועוד תעמוד על מקומה כל הימים שלא תהיה אפשרות לכל אדם שיהיה תלוי בדעת עצמו ולא בדעת אחרים. כל זמן שאני תלוי בדעת ר' חצקלע ור' שלמהלע אין אני יכול לחנך את בני בחנוך מוצא חן בעיני עצמי, ולא בעיניהם, אינני יכול ללבוש אותן הבגדים, שאינן נראים לכשרים בעיניהם ואיני יכול להתנהג בכל עניני ביתי אלא על פי שגעונם. ממילא מובן, שאין להעמידה ברשות עצמו כל ענין ויחס עם ההתקשרות ההסכמית שעם שאר בני האדם. האדם הוא מדיני בטבעו וכל אחד ואחד צריך להעזר משאר בני-אדם ולעזור אותם אבל לא בשביל זה שאני זקוק לעזרתם של הזורעים, הקוצרים, הטוחנים, האופים ושאר אנשי המלאכה, לא בשביל זה אני תלוי בדעתם. יכול אני להיות אידעאליסט, מאטעריאליסט, דזשענטעלמאן או ציניק, יכול אני להיות מדקדק במצוות כהגאון מווילנא או כופר כשפינוזה, יכול אני לחנך את בני בישיבת וולאזין או באחד האוניווערזיטעטים – מבלי שארגיש בנפשי כל שעבוד מצד הזורעים, האופים ושאר אנשי המלאכה. בין כך ובין כך ימכרו לי כל האופים לחם לאכול וכל אנשי המלאכה יתפרו לי בגדים ומנעלים יכינו ² לי כל צרכי. כן אין העמידה ברשות עצמו נגרעת כלל על ידי חקי המדינה. חקי כל המדינות המתוקנות אין מטרתם אלא לשמור את האדם, שיהיה הוא וקנינו נשמרים מיד עריץ ושודד, החפץ לנגוע במה שאינו שלו. אם כן אין חקי המדינות גורעים את חרות האדם, אלא, להפך, שומרים אותה ומגינים עליה כנגד אותן הרוצים לאבדה, שיהיה גוף האדם וקניניו כדבר של הפקר. וכי אפשר לומר שבשביל שאין לי רשות להרוג את פלוני העשיר וליטול את ממונו – בשביל זה נגרעה חרותי וחקי המדינה נותנים עלי עבדות? הלא גם תינוק של בית-רבן יענה ויאמר: איסור הרציחה והגזלה אינו גורע את חרותי, אלא שהוא נותן גם לחברי אותה החרות, שאני רוצה בה בעד עצמי, כדי שאהיה אני בן-חורין והוא בן-חורין. אם בשם החרות אבקש גם חרות השליטה על חברי – שוב אין אני מקבל חרות, אלא השתררות, שהיא הכחדת החרות, שהרי אי אפשר להשתררות בלי שעבוד.

החרות השלילית הזו, שאיננה נותנת לאדם זכות ההשתררות בחיוב על חברו, אלא שהיא מעמידה אותו ברשות עצמו, חפשי מדעת אחרים החרות הזו היא אחד מן היסודות, שעליהם נשענת גם השאלה המכונה בשם “שאלת הנשים”.

החוקרים ודורשים בשאלה זו ופותרים אותה ברוח של צדק ויושר, אין כונתם “לקרוא דרור לאשה” ולפטרה מחובותיה לבעלה ולבניה, אלא לעשותה מוכשרת להביא תועלת לעצמה, לבעלה ולבניה. כן אין מטרתם של מליצי הנשים להנהיג שכל אשה ואשה תפרוש מדרך-ארץ וכדומה הבלים המתנגדים להטבע, אלא שתהיה כל אשה ואשה מוכשרת לפרנס את עצמה על-ידי ידיעה או מלאכה איזה שתהיה, ואז לא תהיה עוד כאסקופה הנדרסת לפני בעלה, ואם על פי איזה מקרה לא יהיה שלום בינה ובין בעלה לא תהיה משועבדת לו מחמת רעבון, והבעל עצמו לא יוכל להשתרר עליה כאות נפשו, מתוך שידע, שאם יקניטנה – תעזבהו ותלך לה.

יסוד הדעה זו ועיקרה הוא חק קים בטבע, שכל נמצא, בין בצמחים בין בבעלי-חיים ובין במדברים, מוכרח ללחום עם מונעים שונים בעד אריכת הויתו ומציאותו, מה שאנו קוראים “מלחמת הקיום”, וממילא מובן שאין אותו החלק מן המדברים, שאנו מכנים אותו בלשון נקבה, יוצא מכלל זה. העקונומיא מצדה וזכות כל אדם פרטי על עצמו מצדה גם הן מכריעות כף המאזנים לצד מליצי הנשים. העקונומיא תוכיח לנו, שאינו דומה איש אחד העובד בעד משפחה שלמה לשנים העובדים בעדה, וזכות האדם תובעת מאתנו, שלא נכחיד אותה, ואין כל ספק, שהאשה, שאינה יכולה לפרנס את עצמה ביגיע כפיה או בחכמה, חסרה היא את זכות האדם, ותלויה תמיד בדעת אביה ובדעת בעלה. אף-על-פי שהכל מודים בנחיצות חיי משפחה ושראוי שכל איש ישא אשה וכל אשה תשא לאיש, בכל זאת יודה כל מי שיש לו מוח בקדקדו, שאים אנו רשאים לכוף לשום איש או אשה לבוא בברית-הנשואין ולחיות חיי משפחה, אם הוא עצמו או היא עצמה אינם רוצים לא בנשואין ולא בחיי משפחה. אם כן, איך אנו רשאים למנוע מן הנשים את האפשרות לפרנס את עצמן, שבזה הננו כופים אותן להנשא לא על פי חפצן ונטיתן הטבעית, אלא כדי שלא למות ברעב? מלבד זה צריכות כל הנשים לקנות להן אפשרות לפרנס עצמן בשעת-הדחק, בשעה שהן מתאלמנות, מתגרשות או מתעגנות ומי איפוא יכול למנוע מן הנשים את האפשרות להתפרנס בעצמן, בשעה שאינו יודע עוד את העתיד לבא אליהן ומה ילד יום? האשה שהיא יכולה לומר לבעלה: “שקילה טיבותיך ושדיא אחיזרי, איני ניזונית ואיני עושה” שוב אינה שפחה לבעלה, אם גם עתה אינה עושה כלום. כבר נודע מאמרו של ר' זירא “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו” או המאמר המפורסם: “אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו”, והראויה לעבודה אין עבודה מעכבת בה, כי יש לה תמיד פת בסלה. אין מליצי הנשים מבקשים שתחדלנה הנשים מלהוליד בנים, מלהיניקם ולגדלם, אלא שתהיינה מוכשרות לעבודה ובעת הצורך יהיה להן “מינו”: “מינו דאי בעינא לא צריכנא לך”, ודבר זה לבדו די הוא להציל את הנשים האמללות מדעספאטיזמוס קשה של איזה אנשים. ובאמת אין הלידה והנקת הבנים מפריעות את הנשים מלהיות תלויות בדעת עצמן על ידי ידיעת איזה עבודה פרטית. הלידה היא מחלה עוברת, ומחלה מצויה גם בין הגברים, שהם בודאי מוכשרים לכל עבודה ואין כל חולק על זה. ההנקה תוכל להיות על ידי מינקת בשכר, כי סוף-סוף אי אפשר להנהיג שתהיינה כל הנשים בעלות מלאכה, וכשם שלא יחסרו לעולם רכבים, שוערים, מנקי-החצרות וכדומה עבודות שפלות בין האנשים, שהכל מודים שכל אחד מהם חייב ללמוד אומנות או ידיעה הגונה מומחית ולא להיות בטלן, שסופו לעבוד עבודות פחותות, שאינן דורשות הכנה קודמת – כן לא תחסרנה לעולם מיניקות ומשרתות גם אחרי שיודו כל באי עולם לדעת מליצי הנשים, שאי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי.

אין אתנו הסטאטיסטיק של הבתולות היפות והמכוערות ומי מהן יותר נוטה לעסוק בענינים, שהיו מיוחדים עד עתה רק לגברים; אך אם גם יתודע בבירור, כי רק אלה “אשר מצבן או תארן לא יתנו תקוה בלבן למשוך אליהן את האיש אשר הנה מבקשות, הן תלמודנה ענינים, שמאז מעולם עסקו בהם רק הגברים”, כדבריך במאמרך, גם אז לא נוכל לקחת מזה כל מופת על פחיתות ערכה של “שאלות הנשים”, כמו שאין לקחת מופת על פחיתות ערכן של המה“ע העברים מזה, שאין אחינו בני ישראל, העם החכם והנבון, חותמים עליהם כראוי, ועל פחיתות ערכן של המדעים, שאין רוב בני העשירים דורשים אחריהן, והם מסתפקים בידיעת איזה לשונות ואינם מתאמצים לקנות להם את המדעים בעומקם האמיתי. אחינו בני ישראל אינם יודעים לערוך ערך מה”ע מפני שהם מובטחים, שהם יכולים להיות תגרים, בטלנים וקנאים בלי מה"ע העברים; רוב בני העשירים אינם יודעים לערוך את חשיבות המדעים, שאין להם צורך בהם, בתקותם להיות סוחרים או בעלי פקודות; והמתהדרות בתאר פניהן אינן דואגות על מצבן, מפני שלבן טרוד לצודד גברים חסרי לב ומקוות להיות מאושרות על ידי יפין בשליטתן על בעליהן בחמדת פניהן, ואין להן צורך וגם בינה לדאוג לימים יבואו. אך כמדומה לי, שאילו היו העלמות ההן מבינות את ערך העבודה ונחיצותה, לא היה רב כל כך מספר אותן העלמות, אשר מצבן המחפיר, הנורא והמעציב ממוגג לב כל איש ישר ואוהב אדם…

אשוב ליתר דבריך. אי אפשר לנו לומר, שדקדוקי מצות ומנהגים של היראים או התמכרות לתאוות של “יוצאי חפזון” מפריעים את חרותו של האדם, שאם כך בטלנו את שאלת החרות, או העמידה ברשות עצמו לגמרי, וסגרנו את הדרך בעד פתרונה, ולמותר יחשב כל פלפולנו, שהרי כל אדם מוכרח לאכול, לשתות, לישון וכיוצא בזה צרכים טבעיים, והרי הוא עבד להטבע! הואיל ואנו חוקרים ודורשים בשאלת החרות אף-על-פי שאנו יודעים שאין אנחנו בני-חורין לפטור את עצמנו מאכילה, שתיה ושינה וכיוצא בזה, שמע מינה שאין אנו חושבים את הדברים האלה לשעבוד, ובאמת כן הוא. אין שעבוד אלא אם אני עושה דבר לא כדעתי וכחפצי, אלא אנוס על פי דבורו של פלוני; אבל אם אני עושה דבר על פי חפצי אמונת לבי, תאותי ונטיתי, הרי אני בעצמי חפץ במעשי וממלא חפצי ואין לך חרות גדולה מזו. הצבוע המתקדש והאפיקורוס הירא לעבור עבירות מפחד מחפשי עונות – הם הם עבדים משועבדים בדעת אחרים; אבל הירא התמים והאפיקורוס היושב במקום סבלנות – בני-חורין הם במה שנוגע לחסידותם או לתאותם.

לפיכך אין שאלת החרות או העמידה ברשות עצמו תלויה כלל בפתרון השאלה השנית: איך לעשות פשרה בין השכל והרגש? השאלה הראשונה ענינה ביחוס האדם לחבירו בענינים חיצונים, והשניה – ביחוס האדם לעצמו ובעניני כחותיו הפנימים. השאלה הראשונה תלויה בטבעו של כל אדם פרטי, בחינוכו, במקומו ובזמנו; והשאלה השניה – בהתפתחות שלמה. כל חלושי הרוח, שאין להם בלבם גאון פנימי, הם בטבעם נכנעים תמיד וכפופים לפני אחרים, ונכונים הם, כר' יוסי בן חלפתא, לעלות לדוכן לבקשת חבריהם, אף-על-פי שיודעים הם בעצמם שאינם כהנים, כדי שלא לעבור על דברי חבריהם, דבר הנחשב למעלה גדולה בעיני חכמי התלמוד, לפי מוסרם “מאד מאד היה שפל רוח”, ומביא נזק רב לאדם השומר אותו בלבו בעולם המעשה והמפעל, עולם הדורש אמיצי לב ובעלי פעולות ועצמה. האיש שנתחנך בלי מלאכה או ידיעה מומחית וצריך לחיות בטובתם של אחרים, ואי אפשר לו להפרד לו מעיר או מחברה ידועה כדי שלא ימות ברעב, גם הוא חייב להיות נכנע לדעת אותן האנשים, שפרנסתו מסורה בידם. היושב במקום שרוח קנאה ובוחני לבות שוררים בו, מחויב הוא להסתיר דעתו מפני שגעונם של אחרים, מפחד הסכנה. אינו דומה מי שיושב בווילקאמיר למי שיושב באדעססא, ואינו דומה זמנו של אוריאל אקאסטא וזמנו של שלמה מימון וכיוצא בהם, לזמננו זה. אך שאלת הפשרה בין השכל והרגש תלויה כמעט ביחוד בהתפתחותו של האדם עצמו. לדעתי אין השאלה הזו יכולה להפתר כלל בעזר האמונה הצרופה כי השם המפשט הזה לא נתברר עוד בהחלט, וכל אחד פותר אותו לפי דמיונו וטובת עצמו: חובש בית-מדרש מן המתנגדים אומר, שאמונתו צרופה היא, שהאי אינו מאמין בנפלאות קדושי החסידים ובסגולות בעלי השמות החדשים; המכחיש בקבלה יאמר שאך אמונתו צרופה היא, שהרי אינו מאמין אלא בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה ובעיקרי האמונה; המכחיש בתלמוד יאמר שאך הוא סגל לו אמונה צרופה מפני שאינו מאמין רק בתורה שבכתב, ופלוני יבוא ויאמר שכל אלה לא צרפו עוד את אמונתם ורק הוא הוא הפילוסוף המאמין אמונה צרופה, שאינו מאמין אלא באחדות הבורא, אחדות פשוטה בתכלית הפשיטות. שד“ל וקראכמאל (נחמן) שניהם דברו על אדות אמונה צרופה ושניהם שנאו הבלים, עם זה היה שד”ל בעל-הזיה גדול והאמין, למשל, שהמקרה, שמכר לו החנוני את הטאבטק לוטה דוקא בניר שנדפס עליו באור השמות “חפרפרות ועטלפים” באותו היום שנזקק לבאר שמות אלה לתלמידו – היה בהשגחה פרטית מאת הבורא, דבר שלא יאמין בו גם אחד מרבני ליטא אם אך זכה להתפתחות כל שהיא; היה “בעל-בטחון " כאחד החסידים מגבורי בעל “חובת הלבבות”, ועוד לעת זקנתו במות עליו בנו “אוהב גר” כתב באחד מכתביו, שהוא מאמין “שהגזרה אמת והחריצות שקר” – וקראכמאל היה, כפי הנראה מספרו, נוטה לדעת שפינוזה ורמז איזה פעמים, שאחדות האל של שפינוזה היא היא האחדות שהאמינו בה משה והנביאים, שיטה, ששד”ל חשב אותה לאפיקורסות גמורה. אם כן לא נודע עוד מה היא אמונה צרופה ומה היא אמונה שאינה צרופה. אתה, אדוני המו"ל, אומר: “כי בתת האדם לרגש הטבעי לבוש נשגב ונעלה זה (אמונה צרופה) ישוב למקורו כאשר אצל אותו אל שדי בנפש מבחר בריאיו ואז ממילא יתקרב אל השכל הנאצל גם הוא מתחת כנפי השכינה, ואשר מלידה ומבטן כאחים תאומים הם, ואז יעזרו איש את אחיו”; אך מלבד שדברים מפשטים ונאצלים כאלה צריכים ביאור, והביאור יצטרך עוד לבאור עד אין סוף, מלבד זה איך נוכל לבקש לנו עזרה, להשלים בין השכל והרגש, “בתתנו לרגש הטבעי שלנו לבוש האמונה הצרופה”? וכי הנתינה הזו בידינו היא? מי שליט על האמונה לבחור במה להאמין ובמה שלא להאמין? כל אדם מאמין בעל-כרחו אך בדבר זה, ששכלו נכנע לפניו ברתת ובזיע, אבל עם יערב את שכלו לבחור במה להאמין שוב אין שכלו נכנע ואינו מאמין, אלא מבין בדעה פנימית. ודברי הכתוב “דרך אמונה בחרתי” פירושם: דרך אמת בחרתי, (כי השמות אמת ואמונה נרדפים הם בתנ"ך), ואיך נוכל אנחנו לבחור לנו אמונה כזו, שעל ידה נוכל לעשות פשרה בין השכל והרגש כדי שנהיה בני-חורין?

לעשות פשרה בין השכל והרגש אי אפשר בלי התפתחות שלמה, אלא שלא כל הרגשות יכולות להתפשר עם השכל. שני מיני רגשות הן: רגשות אמיתיות ורגשות מדומות. רגשי אהבה, חמלה, תודה וכיוצא בהן, הן רגשות אמיתיות, שהרי הן טבעיות, יוצאות מקרב לבו של אדם ואינן באות על-פי איזו אמודה ³ או דעה הקודמת להן; אך רגשות החסיד בשעה שהוא מרקד עם שאר חסידים חביריו, רגשות הבטלן בשעה שהוא מתנועע על הגמרא ומזמר בקולו “אפילו תימא רבנן, אימר לך רבא” וכדומה, ורגשי קדש שסופרי מה“ע העברים מתמלאים בראותם בית-הכנסת חדש או בית תלמוד-תורה חדש, המהודר וערוך בסדרים, – ומודיעים עליהם במה”ע, או שהם מתמלאים מדי כתבם איזה חזיון, – אינן אלא התפעלויות דמיוניות לבד, ורגשות כאלה לא יתפשרו לעולם עם השכל, רק בחיק כסילים ינוחו, ומזיקים הם, מפני שהם ילידי הדמיון, המזיק תמיד בזה שאינו אלא דמיון ולא אמת, אך הרגשות הטבעיות יכולות להתפשר עם השכל הטבעי על ידי התפתחות שלמה. כל מי שקנה לו התפתחות שלמה, למד לדעת את טבע החיים וזכות האדם וקבל חנוך ישר, הרי הוא יודע להבדיל בין רגש טבעי ובין רגש מדומה וכל שכן שהוא יודע להבדיל בין רגש הלב ובין תאוה זמנית. איש כזה רחוק הוא מרגש מדומה, וכמעט אי אפשר שיביאהו המקרה לידי איזה רגש כזה שיצטרך לחקור עליו, אם ימלא בקשת אותו הרגש או ילך בעצת שכלו, ואצל איש כזה רחוק הוא שתקרה לו מלחמה בין השכל והתאוה. כל התאוות הטבעיות רובן קשה ומיעוטן יפה, שהרי הטבע קבע אותן בלב האדם, וכל דבר שטבענו דורש אותו אינו יכול להזיק אם נשתמש בו במדה הראויה, ומי שקנה לו התפתחות שלמה ויודע את הטבע, זהיר הוא לשמור את בריאותו, ולא ישתמש בתאוותיו יותר מדאי. אם תאוותיו נוגעות בזכות אחרים – הנה הבכירו את זכות האדם כראוי לא יוכל להרשות את עצמו לגזול זכותן של אחרים כדי למלא תאותו, שהוא יודע בה שאינה אלא זמנית; גם רגשותיו הטבעיות של אדם כזה אינן יכולות להיות חזקות יותר משכלו. הרגש תלויה תמיד בהשכל מעט או הרבה, שהרי אין לך דבר מעורר את הרגש יותר מראית הריגת האדם, ואף-על-פי-כן רגש הזועה אינו חזק כל כך בשעה ששכלנו מכיר ויודע, שאותו אדם חייב מיתה הוא בצדק ובמשפט; ולמה? והרי העובדא של ההריגה בפני עצמה נוראה היא, בין שהיא חלה על חייב מיתה ובין שהיא חלה על נקי וצדיק; הוי אומר, שהשכל המכיר צורך ההריגה הזו מחליש את הרגש הטבעי של הזועה. אם כן, האדם ששכלו נתפתח כל צרכו, יודע את הטבע ומכיר בזכות האדם, הוא יוכל להרגיש רגש חזק כנגד הטבע וכנגד זכותו של חבירו, ואם יולד בקרבו רגש כזה יתחלש ויכנע תחת השכל החזק ממנו. איש כזה לא יחיה על חשבון אחרים, ישתדל לסגל לו עבודה הוגנת ומביאה תועלת מוחלטת להתפרנס בה; ורגש שמירת עצמו, רגש האהבה לבני ביתו ורגש הכבוד הפנימי שלו, המכריח אותו להיות איש מביא תועלת לאחרים ואוכל לחמו מידם במשפט לא בחסד ולא במתנה ולא בעושק, – מתאחדים יחד עם שכלו. אינני אומר שאיש כזה לא יגנוב ככר לחם אם ירעב שלשה ימים רצופים, כי בנסיונות יוצאים מן הכלל כאלה אי אפשר לעמוד, וגם במקרים כאלה ימצא לו השכל כחא דהיתרא, שיותר טוב לקחת בשאלה ככר לחם (כי איש שלם כזה ישיב את הגנבה כאשר תמצא ידו) שלא בידיעות בעליו מלמות ברעב ולהאביד מן החברה האנושית חבר אחד שיוכל להביא לה תועלת, שהרי כל אדם יכול להביא תועלת לכלל החברה. אין אני מדבר בנסיונות כאלה היוצאים מן הכלל, אבל בהוה אני מדבר, שהאדם המוציא פרנסתו על דבר עבודה מועלת, ושכלו נתפתח די צרכו ויודע ומכיר בזכות האדם – הוא לא יקריב את שכלו, האוסר עליו לנגוע בזכותן של אחרים ואפילו כמלא נימא – קרבן לתכשיטי אשתו שהוא אוהב ולהוצאות כיוצא בהן, שהוא יכול לחיות בלעדן, כן אין לנו לערבב רגש פנימי ודמיון בשעה שהם מתחברים יחד ומזה יוצאות התנגדות אל השכל. אמשול משל: הנה אני אוהב איזו עלמה או נשואה, ששכלי יודע היטב שלא אוכל לבוא אתה בברית-הנשואין, בהשקפה ראשונה נמצא פה התנגדות בין השכל ובין הרגש הטבעי; אך באמת אין ההתנגדות הזו בין השכל והרגש, אלא בין השכל והדמיון, השכל אינו מפריע אותי כלל מלאהוב את בחירתי, רק – מלקוות על הנשואין; יכול אני על פי שכלי, לאהוב את האשה ההיא אהבה עזה כמות, אלא שאני יכול לבנות מגדלים הפורחים באויר ולשגות בחלומות הדמיון שלא יבוא לעולם לכלל קיום, ואין שכלי נלחם עם רגש אהבתי, אלא עם חלומות דמיוני.

זהו פתרון שאלת הפשרה שבין השכל והרגש, שהוא תלוי, לפי דעתי, בהתפתחות שלמה בכל פרטיה, אך שאלת החרות או העמידה ברשות עצמו פתרונה תלוי בתנאים אחרים. עלי להזכיר עוד הפעם, שלא האמונה בדת ושמירת מצותיה ודקדוקיה, ולא חוקי המדינות המתוקנות מפריעות את האדם מלהיות בן-חורין. השומר מצוה בתם לבבו את חפץ עצמו הוא ממלא, שהרי הוא עצמו מאמין בדת וחפץ במצותיה; השומר חוקי המדינות המתוקנות, עוזר לזכות גם את חביריו באותה החרות שהוא חפץ בה. אין עיקרה של החרות, אלא שלא יהיה האדם תלוי בדעת חבירו, אדם כמותו, המכריחו לשנות טעמו, בשעה שאינו מזיק כלל לא לו ולא לאחרים אם יעשה מה שלבו חפץ. לקנות חרות כזאת אין אדם צריך אלא לקנות לו ידיעה-מומחית באיזה חכמה או מלאכה הגונה המביאה תועלת, להתפרנס על ידה. ממילא מובן, כי גם הקונה לו את הכשרון הזה אינו בן-חורין גמור אם הוא יושב במקום שרוח קנאת פראים שורר בו או אם הוא עצמו יש לו תכונתו של ר' יוסי, ועולה לדוכן לבקשת חביריו. אבל בכל אופן, כשרון כזה מועילו, לפחות, למעט את שעבודו, כי בלי כשרון כזה הרי הוא מוכרח יותר לבטל דעתו מפני דעת אחרים ורצונם; לעמת זה, מי שיש לו אמץ-רוח ויושב במקום שסבלנות שוררת שם, הרי הוא קונה לו על ידי כשרון ידיעה או מלאכה חרות שלמה, חרות שלא היה יכול לסגל לעצמו, אם היה צריך לחיות על חשבון אחרים. כן ראוי שלא נשכח, כי גם היושב במקום שרוח קנאת פראים מצויה בו יכול לקנות לו חרות על ידי כשרון, שהרי יכול הוא לעזוב מקומו המלא קטב ולשבת במקום שרוח סבלנות מנשבת בו, כי סוף-סוף מי שהוא בעל-כשרון מוצא פרנסתו תמיד מזומנת לו בכל מקום שהוא בא.

זהו פתרון שאלת החרות לפי דעתי, ואקוה, שהקורא אשר יחבר דברי אלה עם דבריך יצא לו משפט חרוץ מדבריך ומדברי בפתרון השאלה הנכבדה הזו, ומני ומינך תסתיים שמעתתא.

מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? ישאל כל המצר בצרת עמו ישראל, הן אלפי תוכחות ועצות נאמרו ונשנו מכה"ע ובספרים שונים. איך להביא סדרים בחיינו הפנימים, לתקן מצבו המשחת, להפיח בנו רוח חיים חדשים, חיי מדינה וחיי עולם המעשה, ולברוא בריאה חדשה עשרות אלפי אנשים בקרבנו שהם עתה במצב חרש שוטה וקטן בכל דבר הנוגע בעולם העשיה ובידיעת החיים. – מדוע כה רבה העזובה בקרבנו? מדוע ידל ישראל מיום ליום? מדוע יפוצו בני עמנו יושבי רוסיא לארבע רוחות העולם בעד ככר לחם? מדוע כה רב מספר העגונות בנו? מדוע..? במלה אחת: “מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?”

השאלה הזו, המדכאת לב החפצים בטובת עמם באמת, נוחה היא להפתר בתשובה קלה בת שלשת מלות: “אין פובליקום לישראל”.

כן הוא, סופרי ישראל, אין פובליקום לנו, על כן לא תשיגנו ישועה. הננו הוגים, כותבים ומדפיסים – אך האם יכנסו דברינו באזני אותם האנשים, שאך הם צריכים לקרוא אותם? היה לא תהיה! דברינו נקראים אך בפי אנשים כאלה, היודעים מעט או הרבה גם בלעדינו מה שיש לעשות לטובת עמנו ומה שצריך לתקן, אך כמונו אין כחם אלא בפיהם ובמחשבותיהם ולא יותר… שוא נכתוב סמי-תרופה, החולים לא יביטו עליהם, כי מובטחים הם בעצמם שאינם חולים כלל, ואם על פי איזו מקרה יוכחו איזה חולים לדעת כי חולים הם וכי מכתם אנושה – הנה יראו לאסונם הגדול, כי מחלתם שלא ידעו הימנה, מחלה נושנה ולא בנקל ימצאו מרפא, וכי דרושים לה תרופות יקרות, שאין יד עצמם משגת לקנותן להם, ואם אל נדיבי לב יפנו לבקש מהם משען כסף להציל בו חייהם – הנה יבקשו ולא ימצאו ובחרפה ישובו ויאמרו: “איה בית נדיב?” או במלות יותר ברורות: ההילמים שבקרבנו, שאין עיניהם נשואות אלא אל חיי הדמיון, אינם קוראים כלל את דברינו, וגם אם יקראום לא יבינום, כי אין בכח שכלם, המלא חלומות והבלים להבין ערך דבר הנוגע בעולם המעשה, עולם שאיננו לא חלום ולא הבל. ואם על פי סבה יקראו איזה מהם ויבינו כי רחקו מדרך החיים – הנה יראו, כי הם עצמם אי אפשר להם לתקן מצבם המשחת הולדם, מפני רוב צרכיהם וגודל עניותם, כל זמן שלא ישתתפו בצערם עשירי עמנו מכל מקומות מושבותיהם ויתחברו כאיש אחד לצאת לישע אחיהם האמללים בכסף וביגיע, אך עשירינו עצמם אינם קוראים כלל וכלל את דברינו, אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מאומה מתיקון מצב עמם, ואינם מפנים את לבם לצרכינו אפילו שעה אחת; ומאין יבא עזר עמנו?

כבר אמר היינע, שתכונת רוחו של היהודי היא לשעבד כל כחותיו, נטיותיו ורדיפותיו לדבר אחד, לא כתכונת רוחו של ההעלעני (יוני), שהוא מוצא ענג בדברים שונים ודורש ומבקש אותם. המשפט הזה יקר מאד ועל פיו נבין הסבה, מדוע לא עשו ישראל מעולם חיל בכל חכמה ומלאכת-מחשבת כשאר העמים? אין דרכו של היהודי להתעסק בענינים שונים, והואיל והיהודים הקדמונים התמכרו להאידעע של אחדות האל, הפרושים התלמודיים אחריהם – לד' אמות הלכה, שבלעדיהן אין לו להקב"ה בעולמו כלום לפי דעתם, חכמי ספרד התמכרו לפילוסופיא, חכמי צרפת – ללימוד התלמוד ולהפוך בו ולהפוך בו, והמקובלים – לחלומות ולחזיונות בעולם האצילות – לפיכך לא הניח כל אחד את עסקו שבחר בו להתעסק גם בדבר זולתו; ומכיון שבחר לו ענין אחד שוב ל זז ממנו כל ימיו. מניח אני להדרשנים לבאר על פי משפט זה את דברי התלמוד: "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים (סוכה מה:) ולהמתיק בזה דברי המדרש שאמר: “אין מלאך אחד עושה שתי שליחות”, אם אך לא יחשב לחילול כבוד לבעלי התלמוד, לבאר דבריהם על פי דבריו של המין היינע שכתב בלשון לעז… אך יהיה איך שיהיה, דברי היינע אמתים הם: אין דרכו של היהודי להתעסק בענינים שונים, ובשעה שבן עם אחר נותן חלק לעיון גם למעשה ומשים לנו לשאלות העומדות ברומו של עולם והפורחות באויר – הנה היהודי מתמכר על פי רוב לדבר אחד: התלמודי – ללמוד הלכות בכל יום, אף-על-פי שהוא יודע כבר אותן ההלכות בעל-פה ויודע גם כן שלא תבאנה לעולם לידו לקיים אותן במעשה; החסיד – לברוא עולמות בשמים, אף-על-פי שאינו יודע כלל איזה צורך יש לאבינו שבשמים ולאחינו שבארץ באותן העולמות; המכונה משכיל – לבאורי מקראות ולכל הדברים הנכנסים בכלל “חקירת קדמוניות” או “חכמת ישראל”, אף-על-פי שהוא עצמו אינו מאמין כלל באותם הדברים שהוא משתדל לפרשם, והסוחר – להשתכר כסף.

עולם העיון ועולם המעשה אצלנו הם כשני עולמות שונים, שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, עד שאי אפשר בשום אופן להכיר מתוך ספרותנו, שעם ישראל הנהו עם העוסק במסחר כמעט מקטנם ועד גדולם. על מה? יען אין הספרות והחיים נוגעים זה בזה כלל: האיש מעולם העיון איננו יודע כלל מעולם המעשה והאיש מעולם המעשה איננו יודע כלל מעולם העיון. ובעלי-הידיעה ובעלי-היכולת, שבשבילם חבר היחידי בדורו ר' מנשה מאיליא את ספרו “אלפי מנשה” כדי לחברם יחד לתועלת עמנו, – לא יתחברו אצלנו בשום אופן כאשר לא יתחברו אש ומים יחדו. ואיה איפה תקותנו? הסופר עולה על הבמה ודורש לפני העם מעל מכתבי-העתים או מעל ספרו, בוכה על צרת עמו, נותן עצות להיטיב מצבם ומתברך בלבבו כי ידיו תעשינה תושיה, – אך מי ישים לב לדבריו? הנה הרב ר' חאצקעלע מתנועע על איזה פוסק, החריף ר' העשיל ראש-הברזל (אייזערנער קאָפ) המציא בשכלו פלפול חדש בסוגית “צמר ופלשתים” או “צרת הבת” והגביר גאלדרייך אינו מפנה כלל את לבו לכל דבר שאיננו נכנס כלל במסחריו ותענוגותיו: הצד השווה שבהם, שאינם יודעים ואינם חפצים לדעת כלל, שהמצב החמרי והרוחני של בני עמנו נשחת הרבה, שאנחנו הצרה גדולה ושיש סופר או סופרים בעולם הבוכים על שבר עמם, מבררים את מחלתם, מראים את רפואותיהם ואומרים שהחוב מוטל על בעלי היכולת לתקן מצבם!…

שאלות הספרים בחיי עמנו עלתה כבר על שפת סופרים רבים במה“ע היוצאים לאור בארצנו ובארץ אויסטריא, ואף-על-פי שכל סופרינו (ואני בכללם) הועילו בדבריהם כמו שהועיל הטבח במוסרו להחתול במשלי קרילאוו בכל זאת עוד לא נערו כפיהם מתמוך בשבט סופר ועודם מתעסקים בפתרון שאלות שונות. כולנו נתחנכנו בנעורינו ליגע לרוח, ללמוד משום “דרוש וקבל שכר”, אף-על-פי שידענו שאין לדרשותינו כל מקום בעולם החיים וגם שכרנו אינו שכר גשמי אלא רוחני. ההרגל הזה נעשה כטבע לנו והננו חוקרים ודורשים בשאלות החיים אף-על-פי שאנו יודעים ברור שדברינו יהיו לרוח, והננו דורשים ומקבלים שכר, לא שכר מאת המו”ל העניים, שאין שכרם מספיק גם להם עצמם לפרנסתם ופרנסת ביתם, אלא שכר מאת הפובליקא, שעל פי רוב אינה קוראת כלל דברינו: בוז, שנאה ולפעמים גם רדיפות ותלאות נוראות.

הדרישה בשאלות החיים מצאה מקום לה בשנים האחרונות גם במ“ע “המגיד” וזה לא כבר נדפס באותו מ”ע מאמר ארוך בענין הזה בשם “חקר דבר” מאת איש פלאי. אנכי לא מצאתי חפץ לקרוא כל דבריו אחרי ראותי שהוא נוטה הרבה מאד להאורטודוקסיא שלנו, שהמהפך בזכותה מאבד, לפי דעתי, הרבה נפשות מישראל; אך בקץ דבריו במאמרו נגע בענין המושך אליו התבוננות. בגליון 20 להמגיד שנה זו יאמר ה' פלאי כדברים האלה:“כאשר יראה איש בכל קהלות ישראל בארצות איראפא בתיכונות והמערביות איך מעשה הצדקה תציץ ותפרח (צ"ל יציץ ויפרח) לתפארה, איך בתי-ספר יעמדו לתלפיות, בתי-מחסה ליתומים, בתי-מקלט לזקנים, בתי-מרפא לידועי חולי, בתי-ספר לחינוך הילדים כלם נכונים על יסוד נאמן וחזק ומתנהגים בסדר נכון וכן לכל דבר טוב ומועיל ימצאון חברות נכבדות העומדות לנס, ובעדת העברים בארץ רוסלאנד אין אחת מכל אלה (אך זעיר שם זעיר שם בהערים היותר גדולות) אין משכיל אל דל, אין דואג על חנוך הנערים; כל דבר טוב המתעורר פה ושם אין לו מעמד ויסוד מוסר, אך יתנועע אל כל רוח בלתי (בלי צ"ל) משטר וסדר נכון, עד אשר רוח אחרת נשבה בו ואיננו – הלא ישתומם ויתפלא ובדאבון לב ישאל: מה נשתנו אלה מאלה? כו' ומדוע ישימו אלה ידיהם בחיק, בעוד אשר ידי אחיהם בארצות אחרת מלאות עבודת הצדקה והחסד?” השאלה הזו שאלה גדולה היא בראשית ההשקפה, אך אחרי התבוננות מועטת נקל מאד לפתור אותה. שם בארצות אירופא המערביות יש רבנים משכילים, רבנים שאין ידיהם מלוכלכות בשפיר ובשליא או בריאה ובמוגלא וכדומה, ועתותיהם החפשים נתונים לצרכי הצבור, שם רבניהם **אירוּפאים ** גמורים היודעים ערך חיי אירופא והציווליזאציאן הזמנית, ועל כן מכובדים הם בעיני בני עדתם והם, הרבנים האלה, משגיחים היטב על בתי החסד השונים, מכוננים חברות מועילות ומאספים כסף לצרכיהם ועושים כל אשר ביכלתם וכל אשר בחובתם לבתי חסד כאלה לא כן אצלנו: רבנינו מורי ההוראה טרודים תמיד בלמוד התלמוד והפוסקים, בחבור ספרים, בכתיבת שאלות ותשובות, בהוראת הלכה לשואלים ובהכנת פלפולים ודרשות לעתים מזומנים ושאינם מזומנים, ועל כן אין להם אפשרות לשים לב גם לדברים אחרים העומדים באמת ברומו של עולם, ואפילו היה להם פנאי לא היו יכולים כלל להבין ערך בתים כאלה והסדרים הנדרשים שם, ולא היה אפשר להם לעשות מאומה בענין זה: בבית-המדרש נתחנכו, בבית-המדרש נתגדלו, מבית-המדרש יצאו להיות רבנים ובכל מקום שהולכים חיי בית-המדרש עמם. בין רבנינו המשכילים, כלומר: הרבנים הממונים מטעם-הממשלה ישנם איזה החפצים באמת לעשות סדרים בענינים רבים, אחדים – מאהבת הטוב, אחדים – מאהבת הכבוד, ואחדים – מאין להם מה לעשות ומחפץ לגרש את הבטלה המכבדת עליהם; יהיה איך שיהיה, המפעל בעצמו יוכל להביא תועלת גדולה. אך הם, הרבנים החדשים, אינם מכובדים בעיני העם, יען כי אינם בעלי תורה כראוי, יען שהם יודעים גם לשונות לעז ואי אפשר שלא תהי מקצת מינות נזרקת בהם, ועוד הרבה “יען” כאלה, ורוב אנשי העם מביטים על הרבנים האלה כמו על משלחת-רעה ועל כן אין הרבנים החדשים יכולים לעשות מאומה; ומי אפוא יעשה תקנות טובות וסדרים? האם הפועל העני או הסוחר הטרוד במסחרו וראשו מלא דאגות ומחשבות? הוא כאן ונשמתו בעיר הרוכלת ומצב “פזור-הנפש” לא ימוש תמיד ממנו, בתי-חסד אינם מכתבי-עתים וספרים שאין הסוחר מרגיש את חשיבותם ונחיצותם; ואם יבוא איש נכבד לאיזה סוחר ויאמר לו: “הרי אנו חפצים לכונן איזה בית-חסד ועתה תן גם אתה נדבתך לדבר הגדול הזה”, אין ספק שהסוחר לא ישיב פני המבקש הנכבד ריקם: אך מה עשה הסוחר ואצלנו אין דורש ואין מבקש כזה? האם יפנה הסוחר את לבו מדאגותיו על אדות מסחרו להיות עוסק בצרכי צבור?

תשובה כזו היה משיב איש פשוט – שאינו מוצא חשיבות יתירה בהאורתודוקסיא שלנו והמביט על כל ענין כמו שהוא באמת – על שאלתו של ה' פלאי, אך ה' פלאי מצא סבה אחרת לחסרון בתי-החסד בקרבנו: שאין הממשלה נותנת לנו רשות לעשות לנו מקור נפתח לההוצאות הדרישות להבתים האלה, והוא הולך ומבאר דבריו. מוצא אחר יש לכסף בכל עדה (יאמר ה' פלאי) הוא “מכס הבשר”, שנעשה בעיקרו לעזר עניי העדה, שאין לאל ידם לשלם את מס המדינה, והנותר ממנו לפי החשבון שייך לצרכי הקהלה. המותר הזה המונח בבית מועצת-העיר ינתן להעדה על-פי חקי הממשלה, אם העדה שולחת מכתב-בקשה אל בית המועצה בחתימתם של כל בני העדה, איך שבעצה אחת הסכימו לקחת מן הכסף הזה סך כך וכך לצורך דבר פלוני ומכתב הבקשה הזה ישולח מבית-המועצה של הפלך ומשם אל הגענעראל-גובערנאטאר, אשר יחרוץ משפטו אם למלא בקשת העדה אם לא. אך מפני שהממשלה מחזקת אותנו ליתומים קטנים, אשר אין בהם דעת לשלוט ברכוש עצמם, על כן יקרה שהגנענעראל-גובערנאטאר איננו משיב להעדה את כספה, וכמעשה שהיה. זוהי הסבה לדעת ה' פלאי שאין בנו בתי-חסד: מפני שאין לנו כסף אחר זולת מכס-הבשר ואותו הכסף המגיע לנו לפי חקי הממשלה איננו מושב לנו לפעמים, שהרי כך עשה פלוני גענעראל-גובערנאטאר.

אין את נפשי להפך בזכותו של גענעראל-גובערנאטאר שאינו ידוע לי, שיכול היות שהתנהג בזה באמת שלא כרצון הממשלה, כן אין את נפשי לחקור בדברי ה' פלאי, בזה שהוא אומר שהממשלה מחזקת אותנו ליתומים קטנים, מפני שהדבר הזה איננו אלא סעיף קטן משאלת היהודים הגדולה והרחבה בפרטיה, שאין תועלת לדבר בענין זה במ"ע בשפת עבר. והלואי שנזכה בשפטנו בשפת המדינה. אף-על-פי-כן צריך אני להעיר אזנו של ה' פלאי, שאנכי בעניות דעתי עודני מסופק הרבה אם היו בני ישראל עושים דבר טוב אם גם היו משיגים את מותר הכסף ממכס-הבשר. מרובים צרכי עמנו ויש להם לישראל ענינים הנכבדים יותר מבתי-חסד, וקרוב להאמין שהכסף המושג ממכס –הבשר היה נתון לענינים ההם ולא לצרך בתי-חסד עדת שלקאוו, למשל, צריכה לכפר על עונה, שסגרה אשה אחת שלשה ימים רצופים בעזרת-הנשים בשביל שיצא עליה שם רע; ¹ עדת האמעל צריכה למלאות כחו של אב אחד לנסוע לבעריסלאוו ולהביא משם את בנו בחבלי ברזל להאמעל ולמסרו לעבודת-הצבא, מפני ששמעו עליו שהוא מעשן ציגארים בשבת; עדת קאוונא ועדת ויילנא צריכות כסף להחזיק בידי “מצדיקי הרבים”,:הלבנון וחבריהם; עדת ווילקאמיר צריכה לגרש מקרבה איזה אפיקורס, המסיר את נערי בני ישראל מדרך הישר, ולעסוק במחלוקת על אדות מינוי רב מורה הוראות; עדת שאוועל צריכה לריב עם השוחטים, להביא רבני ערים אחרות ולתת בפלילים; עדת חסידי “מ'-” צריכה כסף לסמות את העיניים ולשלוח לארץ גזרה את פלוני הסטודענט בשביל שערב את לבו לפתות את בתו של רבם הקדוש… ועדת חסידי עיר פלונית צריכה לנקות את עצמה מעונש חמור של שפיכת דמים הצפוי לה בשביל שהרגו בניה, אם גם שלא בכונה להמית, בבית-התפלה איש אחד על שאמר “ויקרב משיחיה” ולא אמר “ויקרב קץ משיחיה”, ועוד הרבה צרכים נכבדים, שיש להרבה קהלות, צרכים, שאי אפשר לי לדעת את כלם וגלוים וידועים הם לכל קהלה וקהלה בפני עצמה, ומי יודע אם ישאר ממותר הכסף של מכס-הבשר לצורך בתי-החסד אחרי שיוקח ממנו להצרכים הנכבדים שחשבתי?…

אך דברי ה' פלאי בעיקרם אינם נכונים. הוא אומר, שאין מוצא לכסף לנו בלתי אם על ידי מכס-הבשר, ובאמת אין הדבר כך. הרבה חברות יש בנו שכל אחת ואחת בונה במה לעצמה, יש לה בית-תפלה מיוחד עם כלי-הקדש והבטלנים השייכים לבית-התפלה, וברוב הערים נמצא בית-התפלה לחייטים לבד, לסנדלרים לבד, לבעלי-עגלות לבד וכן הלאה; וכל חברה וחברה יש לה ספרי תורות, מגילות, שסי“ם, פוסקים, מפרשים, ספרי פלפול, דרוש ומוסר ויש לה מגיד לעצמה. מלבד חברות אנשי המלאכה יש עוד חברות שונות: חברה תורה, חברה מקרא, חברה תהלים, חברה משניות, חברה ש”ס, חברה מדרש, חברה עין-יעקב, חברה מנורת המאור, חברה חיי אדם, חברה משמורים וכיוצא בזה, וכל חברה וחברה יש לה הוצאות שונות, אעפ"י שבאמת אין כל צורך לא באותן החברות ולא בההוצאות שהן מוציאות שכבר נהגו ברוב הערים להחזיק רבנים ומגידים וכל הרוצה ללמוד יבא וילמוד, ומה טיבה של חברה פרטית? הרבה כסף יוצא מאתנו לשמו של הנקרא “ר' מאיר בעל הנס”, הרבה כסף נשלח ומתחלק לבטלנים ולמחרחרי ריב המטמאים את הארץ הקדושה בתעתועיהם, הרבה כסף נשלח לישיבת וואלאזין, ישיבה שאינה מגדלת מורי הוראה בישראל; ולא עוד אלא שרוב הכסף הנשלח לצרכה בא בידי המשולחים המסבבים בערים לקבץ את הכסף ועושים כל ימיהם כחגים על חשבון כסף הצדקה, ולא דעת ולא תבונה בלב המנדרים ההם בכל הערים לקבץ בעצמם את הכסף ההוא ולשלחהו ביד הפאסט כדי שלא יצטרכו למשולחים, המפנקים נפשם מכסף הצבור, והרבה כסף יוצא על “כסף-לא יחרץ” ועל קטטות ומריבות שאינן לא לשם שמים ולא לטובת ישראל שאין פה המקום לזכרם… עתה יאמר נא כל מבין דבר לאשורו, האם אי אפשר להחזיק בכל ההוצאות האלה בתי-חסד שונים בפלכים שונים בלי מותר הכסף ממכס-הבשר? ומה היא הסבה לחסרון הבתים האלה, אם לא הקרירות הנוראה השוררת בלבות כל בני ישראל יושבי רוסיא במה שנוגע לכל דבר שאיננו נכנס לא בהענינים שהם מכנים בשם “אמונה” ולא בהענינים שהם עצמם נהנים מהם הנאה קרובה, גופנית או רוחנית?

מי שאינו בקי בדבר יכול להפך בזכות ישראל, שהם “רחמנים בני רחמנים”, ולאמר שמתוך שעניים הם על כן אינם לוקחים חלק בדברים נכבדים הדורשים כסף הרבה. אמת הוא, שמספר עניי בני ישראל ברוסיא רב הוא אך גם אילו היה כולם עשירים גם אז לא היו עושים מאומה לטובת הכלל. יהודי אדעססא הם רבואות עדים כשרים ונאמנים על אמתת דברי אלה. באדעססא נמצאו יהודים מיליאנערים, יהודים “עשירים אדירים” והרבה הרבה מאד יהודים בינונים המתפרנסים בכבוד גדול ובריוח שלא נשמע כמוהו באחת מערי רוסיא הקרובות והרחובות. אמת הוא, שיש גם באודעסא אלפי עניים וחסרי לחם, אך כל מי שיש בידו מלאכה או ידיעה מומחית הרי פרנסתו מזומנת לפניו באופן הגון. אין רו“כ נחשב באודעסא מאומה, ²ואין לך שעה שלא יפזרו בה אלפי יהודים כסף באודעסא: בכל מקום אשר נבוא, אם בהטהעאטער הגדול, אם במאריענ-טהעאטער: אם בהטהעאטער שבבית הצירק, אם בהצירק, אם בהערמיטאוש, אם במקומות הטיול בנאות הקיץ, אם בגן המלך, אם בגן הבאטאניקי, אם בהבולוואר אם בהקלוב, אם בכל בתי הרעסטוראציות, בתי-משתה השכר, בתי-משה הטהע והקאפע ומרתפי היין או במחולות העלמות השומרות נשף, – נמצא בכל יום יהודים למכביר. ממילא מובן, שבעיר גדולה ורבת מסחר כזו, שיש בה קרוב לששים אלף יהודים ורובם מתפרנסים בריוח ויש בהם גם מיליאנרים, בעיר רבת הפזרון כזו, שאין רו”כ החשב בה מאומה – היו יכולים לכונן חברות נכבדות, בתי-חסד, בתי-למודים ובתי-עבודה לאלפי בני ישראל הבאים הנה כמעט בכל יום ויום מכל ערי רוסיא, מגאליציא ומרומיניא. בעיר גדולה ועשירה כזו היו יכולים לעשות חברה הנותנת משען לבני-אדם מהוגנים החפצים לעבוד ולהתפרנס מגיעי כפם, בשעה שאין עבודה מצויה להם, כדרך שעשו משרתי המסחר היהודים לבני אומנותם, חברה הנותנת משען לצעירי ימים בעלי כשרונות יקרים החפצים להכין את עצמם לבתי-הספר ולהקדיש ימיהם לאיזה חכמה; באדעסא היו יכולים לכונן בתי-ספר למלאכה, ללמוד לצעירי בני ישראל בין קטנים בין בחורים איזה מלאכות הגונות להתפרנס מהן כדי שלא יוכרחו לעתיד לחיות על חשבון אחרים. אם על ידי קבלת משען וקצבה או על ידי רמאות ואונאה; באדעסא היו יכולים לעשות בתי-חסד שונים הנצרכים לכל עם ועם; באדעסא היו יכולים לעשות חברה “משען סופרים” להיות לעזר למחברי ספרים מועילים בין שפת רוסיא בין בשפת עבר ובין בשפה המדוברת; באדעסא היו יכולים לצאת מכתבי-עתים עברים שבועיים וחדשיים שהיו יכולים להאיר הדרך לבני ישראל בכל מקומות מחשכיהם; במלה אחת: יכולה היא אדעססא להניח אבן פנה לאשרם של אלפי בני ישראל העתידים להיות נדכאים ומעונים ברעב ובצרות שונות. הם, נשיהם ובניהם. אך מה עשתה אדעססא? הנה לפניך, הקורא! איזה פעולות ממה שפעלה העיר הגדולה והעשירה אדעסא והן תהיינה לך למופת על שאר פעולותיה. בשנת תרל“א בימי האביב אחרי שהתנפלו הגריכים והמוני הרוססים על היהודים, כנודע, ותהי אדעסא לחרדת אליהם, לא הסתפקו עוד איזה כתבנים רוססים בהמכות אשר הכו אחיהם את היהודים וירימו גם הם קולם על העקספלואטאציאן של העברים, שבאמת אם ישנה בעולם איננה עקספלואטאציאן עברית אך עקספלואטאציאן מסחרית, בראש הכתבנים האלה עמדו המכה”ע “גאלאס, סאוורעמענגיא איזוועסטיא, אדעסקי וועסטניק” ואחריהם נמשך הזנב לשועלים המ“ע שכבר עבר ובטל מן העולם “נאוואראססיסקיא וויעדאמאסטי” (תהי מיתתו כפר על כל עונותיו) וכלם יחד קמו נגד היהודים האומללים. ממילא מובן, שהכתבנים האלה לא האשימו בעקספלואטאציא אלא את הסוחרים, ולא את המו”ל העברים שבתוכם היה גם ה' ארנשטיין מו“ל המ’ע “דען”, אך ה' ארנשטיין, כמו”ל העומד להיות לפה לעמו, נלחם בכל מאמצי כחו נגד כל השקרים והעלילות שבדו הכתבנים האלה, ובטענות הנוסדות על הנסיון ובמופתים שאי אפשר להשיב עליהם, הוכיח, כי היהודים, להפך, הכחידו את המונופולין, שהיתה מקודם, בהיות המסחר בידי הגריכים, והמעיטו את העקספלואטאציאן המסחרית, העושקת גם את הקונים גם את הפועלים, בזה שהרבו את ההתחרות ברוב מסחריהם והרבו את העבודה בפאבריקותיהם, ועוד תשובות אמתות כאלה, הנוסדות על האמת ועל ידיעת חיי המעשה. אך עוד בטרם כלה ה' ארנשטיין להצדיק את בני בריתו סוחרי אדעסא הנחשדים בעקספלואטאציאן, עוד לא הספיק לסתום את פי משטיננו – והנה פתאם נסתתמו טענותיו, כי לא היה עוד כח בכיסו להאריך הוצאת המ"ע שלו. היאומן כי יסופר לרחוקים, כי אותו המ’ע כאשר נפל אז כן לא הוסיף לקום, וכי מיליאנערי אודיסא, באנקיריה, גביריה ועשיריה היהודים הנחשדים בעקספלואטאציא, לא עשו מאומה לטובת המ’ע הדן את דינם והרב את ריבם ויניחוהו לנפול בטרם כלה להפוך בזכותן!…

מה רבה תועבה כזאת! אך עוד יותר תגדל התועבה בשימנו אל לבי כי להחזיק בידי מו“ל מ”ע עברי לא ידרשו תרפ“ט אלפים, ושמונה מאות חתומים באדעססא (שכמה אלפים יהודים בה מבינים היטב שפת רוסיא) דים להעמיד את המו”ל על רגליו!

זאת היא פעולת עשירי אודיסא היהודים לטובתם ולטובת הכלל, וחסדם זה הראו גם לה' יוסף ראבינאוויטץ מו“ל מע”ע “ראזסוועט” גם להמו“ל מ”ע “ציון” וגם לה' צעדערבוים מו"ל “המליץ והקול מבשר” באדעסא, אך לא רבים הם כבירי כח לב ובעלי ענערגיא נפלאה כה' צעדערבוים ולא כל איש מוכשר בטבעו להקריב את אשרו ואושר בני-ביתו על מזבח איזה אידעע או דמיון שקבע לו מקום במוחו, כה' צעדערבוים, ואילו היה איש אחר מוציא לאור מכתב-עתי בשפת עבר באדעסא העיר הגדולה והעשירה – כי אז לא השלים גם שנתו הראשונה! ³

מן הדבר הקטן הזה יוכל הקורא לשפוט עד כמה יש לחכות לעשירי אודיסא שיעשו איזה דבר לתועלת הכלל, דבר הדורש באמת הוצאות הרבה, כאותן הדברים שחשבתי במאמרי זה. אם אין המופת הזה מספיק להוכיח אמתת דברי, מפני שבעצמו אמרתי שאין בית-חסד דומה למכתב-עתי, שאין סוחר מרגיש נחיצותו, הנה תהיה שליחת הרעפוטאציא מופת על דברי כי נאמנים הם. גלוי וידוע לכל יושבי אדעסא, כמה שבועות עברו מזמן הריסות היהודים בפסח תרל“א עד הזמן, שבו הסכימו נכבדי אדעססא לשלוח רעפוטאציא לפטרבורג בקובולנא, כל כך נמשכה השעה עד שעבר המועד, כנודע, גם הרעפוטאציא עצמה לא נשלחה בעיקרה כמלאכה הצריכה לגופה, אלא כדי להפיס את דעת הקהל ולהטותה לדעת אוהביו של הדר. שוואבאכער, שהיתה אז שעת בחירתו, ולולא שהיה אז זמן אותה הבחירה, או שהיה הקהל חפץ בשוואבאכער לא ע”י שוחד כזה, אז לא היתה הרעפוטאציא נשלחת כלל. אמת הוא, שכסף הרבה חלקו גבירי אדעסא אחרי אותו הפסח לאלפי בזויים ושדודים, אך חלוקת כסף כזאת אינה דורשת עצה וגבורה כלל, וכי חסד הוא שפלוני הגביר, שיש באוצרו איזה מיליאן או אפילו מאות אלפים רו“כ, חלק איזה עשרות או אפילו מאות רו”כ לאלפי עניים רעבים ואמללים שהוצגו ככלי ריק ביום אחד על לא חמס בכפיהם, בשעה שהם ונשיהם וטפם במצב מורה מאד, מצב המעורר גם לב אבן?! אם באמת עשו כן מאהבת אדם ומהכרה פנימית ולא על ידי התפעלות זמנית ממקרה נורא היוצא מן הכלל, מדוע אפוא לא שלחו כל משען לעניי עמנו בפרס, אשר שועת חלליהם נשמעה בכל העולם כלו וכל בני ישראל מכל מקומות מושבותיהם התאמצו להחיש עזרה להם עדה עדה כפי יכלתה?…

אין לי עסק בצרכי הצבור באדעסא, בבתי-כנסיותיה ובתי-מדרשיה השוממים. לא נקרה לי עוד לשכב בבית-החולים העברי שבאדעסא ואינני יודע על כן עד כמה טובו הסדרים בבתי-הכנסיות, בבתי הלמודים העברים, בבית החולים וכיוצא בהם; אך פעמים רבות שמעתי הרבה מתאוננים על סדרי הבתים האלה, והיודע את רוח בני אדעסא, שאין דרכם לשים עין לדבר צדדי שאינו נוגע לעצמם ולבשרם, יש לי הצדקה להאמין, כי צדקו המתאוננים מאד, באדעסא יש בית-חנוך פרטי הנקרא “טרוד”, שמטרתו ללמד לילדי עניי בני ישראל שפת המדינה ומלאכה, וכפי שהגידו לי אנשי אמת שורר בבית ההוא תהו ובהו, תלמידיו מתי מספר, הם הולכים ערום ויחף ⁴ואינם רואים סמן ברכה בלמודיהם! הלא בשת וכלימה היא: גבירי ליטא מחזיקים על הוצאות עצמם בתי-מדרשים עם הפרושים והבחורים הלומדים שם ואוכלים לחם העצבים, כמו שנודע שיש בקאוונא, בווילנא, במינסק, ועוד ערי ליטא גבירים, שכל אחד ואחד יש לו בית-מדרש מיוחד באופן שזכרתי, ובאדעסא לא זו בלבד, שלא נמצא בה מיליאנער יחיד המחזיק על הוצאות עצמו איזה בית-חנוך למלאכה, אלא שגם כל מיליאנעריה ועשיריה ביחד אינם חפצים לכלכל בית-חנוך כזה ודבר כיוצא בו! אם כך היא דרכה של עדת ישראל באדעסא העיר הגדולה ורבות המסחר, במקום שרוב בני ישראל יודעים ומכירים את החיים ומתנהגים על פי רוח הציווליזאציא – מה יש לחכות עוד משאר קהלות ישראל, שתעשינה הן איזה דבר לטובת הכלל, בעוד שרובם אינם יודעים כלל מה היא טוב הכלל, ואינם יודעים טובת ישראל אחרת אלא אותו חסד של חטאת, שהם עושים לגדל הולכי בטל ולהרבות אביונים בישראל – לשלוח כסף לישיבות מדולדלות שונות או לקבץ כסף בעד איזה מקדושי החסידים!…

כללו של דבר: אין כל תקוה שהדור החי עתה יעשה איזה דבר נכבד לטובת ישראל כלו, ואילו ידע זאת ה' פלאי לא היה חותם את מאמרו בעצתו הנבערה המעוררת שחוק. ה' פלאי בחתימת מאמרו (גליון 21) אומר להביא תרופה למכתנו על ידי שימלאו קהלות ישראל שברוסיא את המו"ל “המגיד” להיות להם לפה לפני ממשלתנו באיזה ענינים, והמו“ל “המגיד” מצדו הוסיף הערה, שהוא מקבלת על עצמו השליחות הזו, בתנאי שימלאו כל קהלות ישראל את ידו בספר כתוב וחתום כו'. אחרי הוידוי על עוני, הנודע במה”ע “הכרמל” ובספרי “קהל רפאים”, שאינני ממכבדיו של “המגיד”, הנני מעיז פני להבטיח את הקוראים, שגם מכבדיו של אותו המו“ל, היודעים ערכו של איזה מליץ לפני ממשלה אדירה בתבל, מלאו פיהם שחוק על העצה הנבערה הזו, אילו היה ה' פלאי נותן עיניו באנשים מגדולי עולם המעשה וידועים לממשלות אירופה כה' קרעמיע, מונטיפיור ודומיהם, או לכל הפחות בהד”ר לאסער, אז היה מקום לחקור אם מוכשרים הם בני ישראל יושבי רוסיא, הקרים ככפור וכאויר ארצן לכל דבר הנוגע לטובת הכלל, להתאסף יחדו ולבחור להם מליץ יושר, אם לא תהיה אחרית אסיפתם כאחרית כל אסיפותינו ואם בחירה זו תוכל להביא איזה תועלת? אבל עכשו, שהוא בוחר בהמו“ל “המגיד” – מי יכניס את ראשו של אותו המו”ל בין הרים גדולים? באתרא דוקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל מו“ל עברי מחוץ לתמן? ה' זילבערמאן הוא מו”ל מ“ע עביר בעיר קטנה בפרוסיא, שפת רוסיא אינו יודע ובלי כל ספק אין שמו נודע כלל לשר ממשלתנו, ובבוא בקשתו של אותו מו”ל לפניהם הלא יגיעו ראש ואיש אל רעהו ושאלו: “מי הוא זה אותו איש?” ה' פלאי מאהבתו היתרה למ“ע “המגיד”, שהוא אחד מסופריו, מאמין הוא, שכל העולם קורא את “המגיד” ויודע ומכבד שמו של המו”ל אותו מכ"ע; אך לא כל אדם זוכה לדמיונות הבל כאלה!

הנני כופל: אין כל תקוה שהדור החי עתה יעשה איזה דבר לטובת הכלל, הוא לא יוכל אלא לגדל רבואות עניים ואביונים, שחייהם יהיו עליהם למשא, אך לא לדאוג בעדם ללמד ידיהם למלאכה או לחכמה המחיה את בעליה בעוד מועד. על כן לא באה עזרה מרוסיא גם להחברה “קאנקארדיאה” שבבערלין, שרצתה לזכות את ישראל בעולם הזה, והחברה ההיא, כפי שהוגד לי, כשל כחה וכבר עברה ובטלה מן העולם בטרם שעשתה פרי. הרבה נפשות נשקעו בצרה ועוד יותר מהן מוכנות ועומדות להשתקע בצרות רבות ורעות!…

“ומה אפוא עצתך אתה?” ישאלוני בני הנעורים האומללים, העומדים ומחכים לתשועה כי תבוא להם.

עצתי להם לבלי קחת אשה בטרם יוכלו לפרנסה, ולאחוז באיזו ידיעה או מלאכה מומחית. מי שיוכל להשיג זאת – והיתה לו נפשו לשלל; והנשארים ימקו בעון אבותם הם ועולליהם, ועתידים בני ישראל כאלה וביחוד יושבי ליטא להתפשט על כל העולם כלו ולנדוד ללחם… אך לשוא יפרשו כפיהם לחמלה, כי מי יוכל להושיע לאלפי בטלנים אשר לא יצלחו למאומה!… אנושה מכתנו, כי היא מכה שאין לא רפואה!

החוזה חזיונות בארבעה עולמות (שירים) חלק ראשון

מאת יעקב צבי בן יצחק סאבעל, אדעססא תרל"ב.

                           _______

רבים בנו הסופרים ורבים עוד מהם – ספריהם ומאמריהם, ואף-על-פי-כן כמעט שלא ימצא בעל שכל בריא מה לקרוא בספרותנו החדשה, המתרבה בכמותה משבוע לשבוע. אי אפשר לו לאדם לקרוא תמיד ספריהם ומאמריהם של לעווינזאָהן, קראכמאל (האב והבן) פין וחבריהם, מאמריהם של יה"ש, רבין וכיוצא בהם, ספוריהם של מאפו וסמאלענסקי ושיריהם של לעבענזאהן, גארדאן כו', ומכיון שקרא אדם בן-דעת את דבריהם של החכמים האלה וכיוצא בהם שוב אין לו מה לקרוא. מבלי לדבר על אותם הכותבים שלקחו את דעותיהם החפשיות במתנה שלא על מנת להחזיר מאת חבריהם או רבותיהם, ומבלי לדבר כנגד המשחיתים, המעשנים ציגארים בשבת ואוכלים טרפות בסתר ומרעישים עולם בגלוי על חילול הדת ונלחמים בפיהם ובשפתם בעד התלמוד והפוסקים; הנה גם הסופרים המשכילים והתמימים גם הם אך לעתים רחוקות מאד יוציאו מלבם דברים הראוים להשמע, להורות דעת להולכי באפלה. אהבתם להבל פיהם של הקדמונים וקרירות רוחם לדעותיהם עצמם מפנות את לבם על פי רוב מן הדברים, הראוים להאמר בזמן הזה ומצרכיהם של ישראל. בין כך וכך הצרכים אינם מתבררים, השאלות אינן נפתרות, דעותיהם של הסופרים נשארות קבורות בלבבם ואין להן עסק במאמרי הסופרים עצמם, הסופר גם הוא אין לו התחברות פנימית עם דבריו שהוא מדפיס והספרות נשארת ריקה.

וזו לא בלבד שאין להרבה סופרים התחברות פנימית עם דבריהם הנדפסים, אלא שהרבה פעמים דבריהם סותרים את שיטתם של עצמם הקבועה בלבם פנימה. דברי אלה תמוהים – אך אמתים. הסופרים עצמם יודעים אמתת משפטי זה יותר ממני, וגם אלה אשר הביא להם המקרה לדבר עם איזה סופר נודע ולשמוע שיטתו ומהלך רעיוניו, יכולים הם להוכח באמתת משפטי, בשעה שיערכו דבריו של אותו הסופר ששמעו מפיו לדבריו הנדפסים שקראו בספריו ובמאמריו. הנזק הבא מחנופה כזאת מובן לכל איש; שהרי אם לא הסופרים – מי איפוא יוציא משפט אמת לאמתו, לבער את הדעות הכוזבות והדמיונות שנשתקענו בהם? אם מיודעי ה' איסר בער וואלף לא שם לבו לדברי עצמו ואמר:

"ווילהעלם גבור מלחמה צריו הכריע,

ימינו רוממה, קרן אשכנז רמה, (רננו צדיקים)!

אך לא ינום ולא יישן גבור מושיע כו‘¹ (המגיד תרל"א נר. 35) אין בכל כלום; צרפת תציץ ותפרח אם גם איזה משוררים עברים ישמחו לאידה והגבור המושיע תמתק לו שנתו אף-על-פי שיעידו שלא ינום ולא יישן. אבל אם פלוני המשורר כתב שיר ארוך לנחם כל “צדיק ורע לו”, בהבטיחו אותו שיבוא על שכרו בעולם שכלו טוב, אף-על-פי שהוא בכבודו ובעצמו אמר לי בטרם שאלתיו, בשעה שהראה לי את שירו זה, שאיננו מאמין כלל בהשארת הנפש; אם פלוני מתלהב כאחד החסידים בדברו על אדות התלמוד, בשעה שהוא עצמו מודה לכל דברי ה’ ריג’יו ב“בחינת הקבלה”, אם פלוני צועק מרה על עוברי תורה ומחללי הדת, בשעה שהוא עצמו עובר כמעט כל התורה כלה – הרי הם עושים תועבה גדולה…

גם אלה הדורשים בשאלות החיים ונושאים ונותנים בהם בטוב טעם, בדעת הענין שהם עוסקים בו ובמבט ברור על עולם המעשה והחיים, גם הם על-פי-רוב אין בדבריהם כח להביא אותה התועלת שהם רוצים להביא, מתוך שדבריהם מלאים קרירות-קרח ואינם יכולים לבקוע בלבות שומעיהם. בשעה שהם מנתחים איזה שאלה לפרקיה כסבורים הם, שהם עוסקים באיזה הלכתא למשיחא וכאילו אין רצונם אלא להראות כחם בסברא ושהם יודעים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בערנע אמר על עצמו שהוא כותב בדמי לבבו ובמוח עצמותיו, ופיסארעוו הוסיף, שבאופן אחר אי אפשר לכתוב. ובאמת כן הוא, וכי אפשר לי שלא ירותחו דמי, שלא יהמו מעי, ושלא תלקח לבי בקרבי בשעה שאני משים לב למצב מאות אלפי אנשים הסובלים רעב, קור, מחלה, עול הבלי שוא, חמת אדונים קשים, רדיפות מיד פאנאטיקים ואנשי רמיה, נדודים ותלאות אין מספר בסבת החנוך הרע, הסדרים המהופכים והסכלות הנוראה המקיפים אותנו, ובשעה שאני מחזר למצוא תרופה למכתם? אך רוב סופרינו נציבי הקרח שוכחים, שהם עוסקים בנתוח גוף חי המרגיש מכאוביו, הקשים ועצומים, ומדמים הם בנפשם, שהם מנתחים פגר איזה מת. בשביל כך דבריהם מתנהגים בכבדות ובתנומה והקורא – תקוץ נפשו בם ומשליך הגליון או הספר מידו באמצע הקריאה או ששינה חוטפתו… וכל כך רחקה מלבם של רוב סופרינו ידיעת ערכם הגדול של דברים היוצאים מן הלב, עד שהם נותנים יתרון רב למליצות מהודרות על דברים לוהטים הבוקעים ממקור הלב. נאמנים לשיטה זו הרימו עד שחקים את ישעיהו בן אמוץ, שלשונו מדברת גדולות ומליצותיו מצלצלות באזן הקורא, והשפילו כבודו של ירמיהו בן חלקיהו, אשר כל מלה ומלה מדבריו אינה אלא אנחה השוברת כל הגוף, יוצאת ממקור הלב, כתובה בדם ובוקעת וחודרת לב כאנחת חלל לפני צאת נשמתו!

זוהי הסבה הראשית לקרירות רוחה של הפובליקא לספרותנו, שקרירות הרוח הזו גורמת שלא תעלה ארוכה למכתנו הפנימית. אין לאדם פשוט כל עסק לא עם חקירות הרמב“ם, לא עם שירי ר' שלמה בן גבירול ולא עם ביאור מקרא, תרגום ואיזה אגדה. הוא חי בעולם העשיה וחפץ הוא שידברו עמו על הנעשה ועל הצריך להעשות באותו עולם שהוא חי בו, ולא שיבלבלו את מחו בדברים הפורחים באויר ושאין לו עסק בם; שהרי אחת היא לו אם דבריו של ר' פלוני זצ”ל פירושם כך או כך. הואיל ואין אנשי עולם העשיה מוצאים בספרותנו מה שהם צריכים וחפצים למצוא, שוב אינם קוראים בה, והם מתרחקים ממנה ובשביל כך נשארים גם הדברים המעטים הבאים שם הראוים להאמר ולהשמע, כקול הקורא במדבר, שהרי הפובליקא רחוקה מן הספרות ואינה יודעת, שאתמול או עתה יצא מאמר או ספר, שיש לו באמת עסק עם החיים.

אילו היתה בנו בקורת, אפשר שהיה המצב הזה משתנה מעט או הרבה. אבל אנחנו אין לנו בקורת בספרותנו, ולא עוד אלא שהרבה מסופרינו אינם יודעים כלל מה היא בקורת? המו“ל “המגיד” בבשורתו על ספר “עין משפט” לה' אבראמאווויטש (לפני איזה שנים) התפלא על אבראמאויטש האומר, שאין בנו בקורת, וגזר להיפך, שיש בנו בקורת יותר מדאי והביא ראיה מסופרי מה”ע, שהם מתאמצים תמיד לסתור דברי חבריהם, ומכיון שבא אדם והערתו בידו מיד מתכנסין חבריו ומקיפים אותו בחבילות חבילות של שאלות וכל אחד ואחד אומר להיפך מדברי חברו. הנה לפנינו מו“ל מ”ע, שאיננו יודע כלל מה היא בקורת ואינו מבין, שהתאמצות בעלי ההערות לסתור דברי חבריהם אינה אלא אהבת הנצוח והפלפול, שהביאו רוב סופרינו אתם מן התנור והכירים של בית המדרש ומהכלל הגדול, שיש בידם: “איפכא מסתברא”, ואין לה כל ענין עם בקורת, שמטרתה לשפוט על הרוח העיקרי של הספר או המאמר, על מבטו של הסופר על אותו הענין, שהוא עוסק בו, ועל המטרה, ששם לו כדי להגיע אליה, להביא את התועלת שהוא חפץ בה. אם נבקר, למשל, ספר “זרובבל” של לעווינזאָהן לא נוכל להסתפק בכתיבת איזה הערות פרטיות: מה שהיה המחבר יכול להביא חזוק לדבריו ומה ששגה באיזה מקום פרטי, שאין לו כל ענין עם שיטת הספר עצמה וכדומה. אבל עלינו לשום עין על הרוח העיקרי והשיטה הכללית, שהספר מלא מהם, והם: שהתלמוד בכלל נחוץ היה להיעשות וחיי הזמן הביאוהו לעולם, שהוא במטרתו ויסודו הביא טובה לישראל על ידי שהוא מלא תקונים בדת הנחוצים לעולם המעשה, ומטרת הספר “זרובבל” כפולה: לגול מעל התלמוד חרפת חנם, שעטה עליו הבור ועם-הארץ בעל “נתיבות עולם”, ולפקוח עיני ישראל לראות, שהתלמוד לא ניתן למשה מסיני כתורה שבעל-פה.

נחזור לעניננו: אין רוב סופרינו יודעים כלל מה היא בקורת, ועל כן הספרות הולכת בדרכה השוממה, הכבושה לה מאת בעלי החלומות. הרבה² מאנשי הספרות נשקעים כל כך בעולם העיון והדמיון עד שאינם יודעים כלל מה שנעשה בעולם המעשה ומה שצריך להעשות בו, והרבה זכו, על פי איזה מקרה, למצב טוב ומאמינים הם, שגם מצבם של שאר אנשים טוב הוא ואינו דורש כל שינוי לטובה, וכמאמר ההמון: “אין השבע מאמין לרעב”.

הואיל ואין בנו הרבה אנשים שנחלו שני עולמות, עולם העיון ועולם המעשה ועם זה יהיו גם תמימי לב המוקירים את דעתם ומבטם יותר מדבריה של החברה המקפת אותם, לפיכך אין בנו ספרים הנושאים ונותנים בשאלות החיים במבט נכון, בדעת צלולה ובתמימות לב די צרכם, ורק לעתים רחוקות מאד נראה ספרים נבחרים כאלה.

אחד מאלה הספרים הנבחרים, הבאים אלינו ברוח שאינה מצויה, הוא הספר שהצגתי בראש מאמרי זה. ה' סאבעל מחברו, כפי הנראה מהקדמתו לספרו, הוא איש שנולד ונתגדל על ברכי עולם העיון והדמיון בליטא וגלה לעולם המעשה לאדעססא, ולפיכך הוא יודע את חסרוני עמנו וצרכיהם ובכל כחו ולבו הוא משתדל להעלות רפואה למכתנו ולהסיר ממנו את הצרעת הנושנת, שנתקדשה ונתישנה בנו זה הרבה מאות שנים. ה' סאבעל יודע, שלא גוף מת הוא מנתח, אלא שהוא עוסק בגוף חי, שמסבת חליו אבדה עתה הרגשתו ואיננו מרגיש במכאוביו, אבל עתיד הוא בקרוב להקיץ ממצב חוסר-ההרגשה ולהרגיש את מכאוביו הנוראים והעצומים, אלא שאם לא יקדים החולה לשתות סמי-המרפא עתה, יעבור המועד ואחר-כך לא יועיל לו עוד רפואותיו… בחמלה וברחמים גדולים מביט ה' סאבעל על החולה שלו ובכאב לב אנוש, בבכי ודם הוא מדבר אל שומעי דבריו כלומר: אל העצים ואל האבנים. הדברים שהגיד לנו ה' סאבעל בהקדמתו: “בדמי לבבי, בדמע עיני כתבתי את השירים האלה, מכל רעיון אשר הוצאתי מלבי על הגליון התפלצו עמודי לבבי” (צד IX ), למותר הם לגמרי, כי כל קורא מבין ובוחן לא ימצא בכל הספר כלו אלא שפעת אנחות סוערות היוצאות מעומק הלב! דעתו של ה' סאבעל, שהוא משתדל להפיצה ברבים, לחזקנה במופתים ולבוא על ידי זה אל מטרתו שקבע לו: להסיר ממנו את הצרעת הנושנת – כך היא: שרוח התלמוד לא הביא כל רע לישראל ולא עוד אלא שהביא רב טוב להם; אבל רוח הקבלה הוא הוא שהיה בעוכריהם והביא עליהם כל צרותיהם ועינוייהם, שאין הפה יכול לדברם ולא האזן לשמעם. הדברים האלה “רוח התלמוד ורוח הקבלה” יכולים לקבל פירושים שונים וצריך אני לבארם כפי דעתי אני, ובאופן שאני מכיר אותם לדברי אמת. אותו דבר שנתקן לטובת העם וכפי צרכי חייו, כהתרת נדרים, פרוזבול, תקנות אושא וכל כיוצא בזה; אותו הדבר, שנאסר ברוח התורה, כמקח וממכר בשבת, ושאר הדברים שדברתי עליהם במאמרי “מדרש סופרים” (המליץ תרכ"ט נר. 43) ובמאמרי “על דבר התקונים בדת” (שם תר"ל נר. 24), אותו דבר, שנאסר להיות משמרת לדברי תורה כשניות לעריות ועוד מעט גזרות מעין זה, – בקיצור: כל הדברים שנעשו בעיקרם לחבר את הדת והחיים, לצרף את הבריות ולהצליחם בעולם הזה, בין שהם איסורים שהותרו לצורך חיי העם בין שהם היתרים שנאסרו כדי שלא לעבור על דברי תורה, באופן “דאי לא קיימא הא לא קיימא הא”, הם הם הדברים הנאמרים ברוח התלמוד ורב טוב צפון בהם בכלל לכל דור ודור לפי צרכיו. אבל אותן הדברים שאינן נוגעים כלל לא בגופי תורה ולא בחיי האדם בעולם הזה ואין יסודם אלא בדמיון ואין מטרתם אלא להביא בלב העם דעות הפורחות באויר, – בין שהם נזכרים בתלמוד כאותה שאמרו: “למה תוקעין וחוזרין ותוקעין? כדי לערבב את השטן” (ראש השנה ט"ז); מוליך ומביא (בנענועי הלולב) כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים (סוכה ל"ז:); המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (סוטה ד:) וכל הדברים שנאמרו על פי הכלל הבלתי-אנושי: “קדש עצמך במותר לך” והרבה כאלה, בין שהם נאמרים ב“זהר” ובין שהם נאמרים בספרי אחרוני המקובלים, – הרי הם הדברים הבאים מרוח הקבלה, וכל זמן שלא יבינו בני ישראל, שאין ממש ברוח הקבלה והוא הרוח היותר מזיק לנו מכל המזיקים שבעולם, לא תהא תקומה למפלתנו!

זוהי דעתי ברוח התלמוד ורוח הקבלה ואין אני צריך להודיע שאין אחריות פירושי זה על המחבר, ואפשר שהוא לא יסכים עמי באיזה פרטים, אבל יהיה איך שיהיה, מטרת המחבר להראות, כי רוח הקבלה השחית אותנו עד לאין מרפא והוא הולך ומברר דבריו בחלק הראשון מספרו, אשר לנגד עינינו.

אחרי שנכנס המחבר צעדים אחדים בספרו יתחיל להזכיר דעות המקובלים, כלומר: מנחילי חלומות ודמיונות לישראל והוא מספר לנו (בצד 12, 11) פרטים שונים, שאף-על-פי שאינם בכלל “חדשות” ראוים הם להיות נזכרים להגדיל שבחן של המקובלים. “שם, יאמר המחבר, תתיפח יולדת מיראתה את לילית, שם תפחד רכה וענוגה מרגלי תרנגלת, שם מת איש מפחד פתאם על ידי שנדמה לו, שראה תמונת איש עולה מקבר, שם נס איש מנוסת חרב מפני ששמע בדמיונו קול מתים המתפללים בבית-הכנסת, ושם ילך פלוני קודר ושחוח מפני שלא ראה את ראשו של צלו בהושענא-רבה”. אחרי כן יוסיף המחבר, בשומו דבריו בפי המקובלים עצמם, כעין וידוי על עוונותיהם שאין קץ להם, ועל הרעה שהביאו לישראל, לאמר:

איש ייקץ משנת בקר או צהרים,

אך לא מהר לרחוץ ידיו במים;

איש לא ידע איכה ינעול נעלים. (כלומר: איזה מנעל ינעול תחלה?)

איש לא למד איכה יסך רגלים,

איש לא יבין איך יביטו עינים

על אלה הלא ירעשו השמים!

איש יחד נפשו במחולת מחנים,

איש יקשיב זמרת שרים ומצלתים כו'

איש תמיד לא נאנח לשבור מתנים

עליו הלא ירעם אל בשמים! (צד 17)

אַל לכם, אמרנו, נחלה וחבל

בנעימות החיים תחת שמים,

כי מכל מוצא עברי, כל הבל

ילד מלאכים אלפי רבותים כו'

שנאו החיים, נפשכם אל תאהבו,

שנאו כל חכמה, כל מדע כל דעת,

ובגללכם נוצרה תבל תרהבו,

אך אל תדעו, כסו כל מגרעת (צד 18)

הדברים האלה פשוטים הם ואמתים, וגלוים וידועים הם לכל היודע את רוח עמנו וספרות בעלי הדמיון שלנו. אדם מישראל, הרוצה לזכות את עצמו בעול-הזה ובעולם הבא חייב ללכת קודר של היום, סר וזעף ומלא עצב ואסור לו למלאות פיו שחוק בעולם-הזה, חייב הוא ללכת בכפיפת הראש ועיניו למטה, שהרי אסור לילך בקומה זקופה, וצריך הוא להזהר שלא יסתכל חוץ לד' אמות! אסור לו לשיר שיר שאינו מכלל הודאות ופיוטים ליוצר בראשית, חייב הוא לקדש עצמו במותר לו ולפרוש מתענוגי העולם-הזה, וכל מה שהוא נהנה לא יהנה אלא לשם-שמים. אם זלזל בנטילת ידים – נעקר מן העולם, אם עבר על דברי סופרים – חייב מיתה בידי-שמים, אם הפסיק ממשנתו רגע אחד ועסק בדברי שיחה הלוקחת לב האדם העמל בעיונו – לחדש כחו ולהסיר מעט רעיונו מן הענין היחידי שהם עוסקים בו ומיגע אותם ככל דבר בעל גון אחד – סופו שיאכילוהו גחלי רתמים; שינת הצהרים ושיחת הילדים מוציאים את האדם מן העולם ודבריו עם אשתו צריכים להיות שקולים ומדודים, שהרי אסור להרבות שיחה עם האשה ובאשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו! על הדברים הנוראים האלה הוסיפו מקובלים עוד שגעונות יותר נוראים ובראו ברוח דמיונם אלפי מלאכי חבלה, נחשים ועקרבים ויסורים מבהילים, שלא ידעו אותם גם שופטי האינקוויזיציאן, והזמינו אותם ליסר בהם, בעולם שכלו טוב, את האומללים שלא כוונו היטב בתפלתם, שחדשו פירוש בתורה שלא כפי חפצם, שהביטו על בתולה ושעברו על איזה מצוה שאדם דש בעקביו. האחרונים שבהם הוסיפו עוד שאסור לו לאדם להסיח דעתו אפילו רגע אחד ממציאת אלהותו ואין לך רגע, שאין אדם מישראל חייב לזכור בו בלבו ובמחשבתו שיש אלהים ³

שוו נא לנגד עיניכם בריה כזו, שמימיה לא שחקה במלוא פיה, שלא זקפה קומתה, שלא נסתכלה חוץ לד' אמותיה מעולם, שלא שרה ולא זמרה שום שיר וזמר של חיים בעולם, שלא נהנתה מן העולם-הזה לשם תענוג עצמי, למלא החשק הקבוע באדם בטבעו, שלא שחקה עם ילדיה ושלא דברה אלא דברים שקולים ומדודים עם הנפשות ממין היפה היותר קרובות לה בעולם! מה דמות תערכו לבריה כזו? אדם חי הוא או אינו אלא גוש עפר מן המת שכבר נרקב? שמא קוף הוא או בול עץ? אך לא קוף הוא ולא בול עץ ולא גוש עפר, אלא אדם מישראל החי במצות פי בעלי הדמיון או בעלי רוב התעתועים, שכבש לו דרך גם בתוך התלמוד הטהור ביסודו העיקרי ובשיטתו הראשית! האיש הזה הוא שפל רוח, מלא אויר של מות ובחייו הוא קרוי מת, לא השתמש מעולם בכחו, בשכלו ובתאוותיו הטבעיות ולא נהנה מחייו, אור פני אשה לא הרחיבה דעתו, והאהבה, המחזקת את כחות הגוף, מאמצת את הידים, מזכרת את השכל, מאירה את העינים, משביעה את הרגשות וממלאת את לב האדם קורת-רוח ושמחה, לא נתעוררה בקרבו, ולא נודעה לו במתקה ובתענוגיה, ואינה באה לו בטבעו של האדם אלא בחובה ובזכירת מצוה, והרי היא לו כמצות אנשים מלומדה. היהודי הזה אינו אוהב אשה, אלא אוהב הוא את אשתו, מתוך שעל ידה הוא מקיים מצות עשה שבתורה. כאדם האוהב את תפיליו (כדברי הבעש"ט). אנשים כאלה אינם אנשים של העולם הזה כלל, אלא נשמות הפורחות בעולם האצילות, או יותר טוב: בעולם התהו. נשמות כאלה נמצאו בתוכנו לרבבות, בין בזקני הדור, העומדים מוכנים לעזוב את העולם הזה ולהסתלק לישיבה של מעלה שהם שואפים אליו, בין בצעירי הדור, שעולמם לא נתבלה עוד ועל כרחם הם חיים בעולם הזה, שאין בו כלום מן האצילות, אבל יש בו טרדות, צרות, מחסורים והרבה תקלות בכל פנות שהאדם פונה, ואוי אוי להם לצעירים האלה בשעה ששולחן אחרים ניטל מלפניהם וצרכיהם המרובים יקלעו אותם מעולם האצילות שנתגדלו בו אל עולם המעשה והחיים, שלא ידעו אותו כלל ולא הזמינו את עצמם להיות מוכשרים לו…

המחבר הולך ומונה את כל חגינו ומועדינו ושאר ימות השנה בעתים מזומנים ומראה לנו איך שהמקובלים הפכו את הימים האלה, שהם ימי שמחה וחיים – לאבל ולעצבון. הריני מעתיק דברים אחדים בענין זה:

מה שם אלה בלבנים יתעטפו

וכמו מתים העולים מקבר

ישבו על שלחן ופניהם יזעפו?

ליל ראשון אל חג מצות לבני עבר,

אף דל ישתה ארבעה כוסות יין, (טה“ד, וצ”ל: ארבע כוסות)

אך לזמיר האביב לא ישא עין,

כי לא חג האביב עתה יחגו

או הודות לאל מוציאם מפרך,

אך לקרוא הדרור למתים נסוגו

שם בשבי מצרים, מספרם פר"ח כו' (צד 13)

לא אל שמחת אביב יספרו לעמר,

אך זכרון אנשים שכבר גועו כו' (צד 14)

מי מלל תוגתם בימי הקיץ?

עת תרנין רוח ילד ותחיה רוח שב, כו'

לא למו יופיע שמש תמוז ואב.

אז תתמוגג נפשם והיו למים,

אז נזכירם היום בירושלים

לא אמץ רוחם כו'

לשוא יקרא שירות דוד המלך

ושנת כל איש על מטתו נהיתה

ותמונת בת-מחלת (שד נקבה) אליו נגלתה, כו'.

כל הקהל כמתים יתעטפו,

זה היום לא ישא יד, ראשו שחוח,

זה יעמול לבכות, דמעות עיניו ספו,

זה מאז על רגליו יעמוד מאין כח,

ויבלו כן יום עצב עד הלילה

ועיפים מתוגה יפנו למעלה.

לא אל מושל הטבע אל ישראל,

כי אל מדת הרחמים נפשם יהינו (פעל “יהינו” אינו פעל יוצא!)

חלפו ארבעה ימים, חג אסיף בא, כו'.

אך לא מחשבת המחוקק דמינו כו'

לא אל גיל כעמים ישמחו ויגילו,

כי למתים (לאושפיזון) את שלחנם נעריכה (9, 38)

אמתות כל הדברים האלה ידועה לכל יודעי ספר ויודעי מנהגי ישראל. ואם עוד יש כאלה שלא זכו עוד לדעת את האמת הפשוטה הזו, יכולים הם לפתוח ספר התורה ולקרוא מה שכתוב בה במצוותיה על המועדים ולהוסיף על זה גם מה שהוסיפו בעלי התלמוד מדעתם, ולשוב ולהתבונן אחר כך בספרי האגדות, הקבלה והפוסקים עד ס' “שערי תשובה” לר' חיים מרדכי ור' זלמן מרגליות מבראדי ו“מגן האלף” לר' אריה ליב צונץ, ואז יבחינו בין פסח בעלי התלמוד, שלא נאסר בו אלא חמץ גמור ותערובות חמץ, ובין פסח זמננו, שנאסרו בו הרבה הרבה דברים שאין בהם אפילו תערובות חמץ, כקטניות, צוקער פשוט וטהעע פשוט, ציגאררים (לדעת בעל “חיי אדם”), שזופים יבשים וכל מיני פירות שנתיבשו בתנור, שום (בארץ רוססיא החדשה) דגים מלוחים (שם ובאיזה מקומות בליטא) והרבה כיוצא בזה; בין יום הזכרון של התורה, שהוא הוא ראש-השנה לשמיטין וליובלות לדעת התלמוד, ובין יום הדין הקדוש והנורא של בעלי האגדות והמקובלים, עד ספר “מטה אפרים” לר' זלמן מרגליות הנזכר, שכולם בטלו כעפר דברי ר' יוסי האומר: “אדם נידון בכל יום” (ראש השנה ט"ז), ואם כן אין בכל ימי השנה יום מיוחד לדין ומשפט כלל; בין יום הכפורים של התלמוד, שהוא יום מחילה וסליחה, יום שמחה ומחולות הכרמים, ובין יום הכפורים של זמננו, שאינו אלא יום בכי ומספד, יום פיוטים שאין להם שחר, יום סרחון הנרות והזיעה הרבה מן העומדים צפופים באויר מעופש ומתמוגגים בדמעות, יום שאין הפה יכול לדבר את נוראותיו ופחדו, שהוא מטיל על צאן קדשים… אך יותר נכבד ויקר הוא המחזה שהראה לנו המחבר כשעה ⁴שהוא מבאר את האמצעים המסוכנים והמגונים שהרבה מאחינו בוחרים בם לפרנסתם בעל-כרחם ושלא בטובתם על ידי שאין בידם לא חכמה ולא אומנות. פה איש מביא את עצמו בסכנה ומעביר את המכס! שם התחכמו בני העם הנבחר, המוכתרים בנימוסים וקוראים לעצמם “רחמנים בני רחמנים”, וגנבו את אחיהם בני ערים אחרות, בין שהם צעירים ובין שהם זקנים, קרעו את מכתבי תעודותיהם שנמצאו בידיהם ומסרו אותם לעבודת-הצבא, אם כדי לפטור את בניהם של עצמם בנפשות קרבנותיהם שהקריבו או כדי לבוא על שכרם ⁵ ##; שם יתאספו בחורים צעירים ומלאי כח עלומים לבלות מבחר שנותיהם בבתי המדרשים כדי שיוכלו להיות בטלנים כל ימי חייהם; ושם הרבה אנשים בריאים מרמים את הבריות ועושים עצמם לחולים, לעורים, לגדמים ולפסחים כדי לחזור על הפתחים. את המחזה המעציב הזה מסים המחבר בחרוז מפלח לב:

כי מיום הולדו עד רדתו קבר

נשביע ישראל במרורים וכעס;

עוני מכל צד, מחסור מכל עבר,

מרמס להבל, מרמס כתולעת;

כי מי אמלל במשמר שוא, רודף רוח?

אובד, כנודד ללחם אל כל רוח? (צד 46)

השמתם לב, קוראים, לדברים אלה? “עוני מכל צד, מחסור מכל עבר, מרמס להבל, מרמס כתולעת!!” העניות שבקרבנו גדלה עד כה, עד שרבואות אנשים מעמנו אינם יודעים את עניותם אלא בשלילה ולא בחיוב, כלומר, יודעים הם שאינם עשירים, שהרי אין להם בתים וכלים מהודרים וכיסם ריק אין בו כלום; אבל בחיוב אינם מרגישים כלל בחיי העניות והדחק שלהם, מתוך שאין להם השגה אחרת כלל מחיים אחרים יותר טובים, ובשעה שהם אוכלים לחמם הצר ומעט גרש וכדומה, המבושל במים חמים, ולנים בלא כרים וכסתות, חמש משפחות בבית אחד שאין בו אלא שני חדרים, כסבורים הם, שכך הוא דרכם של בני האדם הפשוטים שאין בהם תענוגים יתירים, וכי האוכל בשר בכל יום ודר בדירה הגונה הוא הוא היוצא מן הכלל! מרמס כתולעת אנו לכל החפץ לדרוך עלינו: מרמס לבעלי אגרופין של עמינו, מרמס למוסרים ולמלשיני שקר, מרמס לאיזה שוטר, מרמס להבלי שוא ולמשפטים קדומים בין שחלמו אבותינו ובין שחלמו אבותיהם של אחרים עלינו, ומרמס לפובליציסטים רבים המשתדלים למעֵט זכיותינו ולהרבות את צרותינו ועינויינו, שיש לנו מעניותינו הנוראה!

בין הפרקים יברר המחבר את דבריו ויראה לנו מקצת מן המרורים והכעס, שהשביעו ומשביעים המקובלים (לאו דוקא, וכל בעלי הדמיון ואוהב איסורים בכלל) את ישראל מימי עלומיהם. מציג הוא לפנינו גבר עול ימים המתעלס באהבים עם אשתו החדשה אשר לקח. פתאם ראתה טפת דם כחרדל ובלב נשבר נפרדה מבעלה אהובה (שהרי אסור להם לנגוע זה בזה ולשבת על ספסל אחד) ואחרי שספרה שבעה ימים ושבעה נקיים של רבי זירא וטבלה כדין, לא יצאה עוד ידי חובתה:

פה לא כרתה חוט ופה צפרן,

פה תפגוש חמור ופה – אחרת, כו'

ובנשף אש חשקם בוער כרותם

יתחלחלו האוהבים ממראה כתם.

כה ינקפו ימים ירח על ירח, כו'

עדי און אהבתם יקפא כקרח כו'

ובעלה אונן או יאהב אחרת (צד 49).

בפרק הבא יחזור המחבר לענינו, לעניות רוב בני עמנו ולחצם הנורא והממוגג לב.

הפרק הזה נפלא הוא וראוי היה להעתיקו כאן, הואיל שהוא מחזה נאמן מחיי המעשה שלנו, אלא שמתוך שהוא ארוך וכל חרוזיו מחוברים יחד בענינם ובמהלך רוחם קשה הוא להעתיקו. אבל העניות הזו, שהיא נאה לישראל כרצועה אדומה לסוס לבן (חגיגה ט'), ידועה היא לרובא דרובא של בני עמנו מתורת הנסיון ואין אני צריך להשתדל ולהעתיק לפני הקוראים את הגלוי והידוע להם. בני עמנו מחזיקים בכל כחם בתכשיט של סוסים הזה, ודור דור מהם זוכה להדור הבא אחריו בדקדוקי עניות ובכל הצרות והמכאובים, שתפארת מהם לאוהבי תכשיט הסוסים. כל כלי השכל והמחשבה יעמדו כנדהמים וכאדם שנטלה ממנו הרגשתו וכשרון המחשבה שלו, אם נתבונן רגע על הפראות הנוראה והאיומה הזו, הנוהגת בקרב רובא דרובא של יהודי גאליציען, מאלדאווי, פאלען וביחוד בליטא. וכי שמעתם מימיכם, שעשרות אלפי אנשים, לא ילמדו את בניהם שום חכמה או מלאכה להתפרנס בה, ולא עוד, אלא שהם נושאים להם נשים ומכריחים אותם לפרות ולרבות ולהיות מטופלים בבנים בשעה שאי אפשר להם להשתכר ביגיע כפם ובידיעותיהם אפילו פרוטה אחת?? וכי אפשר להעלות על לב, שאותה אומה, שגזל ואונאה חשובות בעינה על פי דתה להעונות היותר גדולים, אינה דואגת, על פי רוב, על בניה לתת להם ענין להתפרנס בו בהיתר ולא באסור?? מי הוא איש זר שיאמין לשמועה, שאותם היראים והחרדים, הנזהרים לקיים כל דקדוקי העניות, שעליהם אמרו הפוסקים “נכון ליזהר” כו‘, שאותם היראים והחרדים עצמם עוברים יום יום על דין מפורש בתלמוד, שהם מאמינים בו ומקדישים אותו כמעט יותר מספרי התנ“ך, – האומר בפירוש: חייב אדם ללמד את בנו אומנות” – “וכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות”? (קידושין כ"ט), מי האיש שיש לו מוח יבין את המחזה של שגעון הזה, שאנו רואים ברבואות אנשים, היודעים שהם עצמם סובלים הרבה דאגות הפרנסה ולפעמים גם רעב ודחקות ואינם דואגים כלל בעד בניהם, שהם אוהבים יותר מנפשם, לחלצם מן הדאגות המדכאות האלה ומן הרעב הנורא הצופה להם? וכי פראות כזאת אינה גדולה מפראותם של העמים היותר פראים, שעם כל שובבותם ולכתם ערומים ואורח חייהם המגונה והמלא אכזריות, הרי הם דואגים בעד בניהם ומלמדים אותם לצוד ציד חיה, עופות ודגים לפרנסתם? מי חכם ויבין את הדעת המטורפת הזו שסגלו להם הרבה מבניהם של העם החכם והנבון? איה שכלם? איה בינתם וחכמתם? ואיה חשבונם? קשה לו לאדם לסבל יום אחד דקדוקי עניות והם מזמינים את בניהם לחיי צער וצרות כל ימיהם!… אבל אם נצעק אפילו שמטה שלמה לא נועיל כלום ולא נשנה את סדרי עמנו אפילו כחוט השערה: הפראים שבקרבנו עושים את שלהם כאילו היה מן יורד על פתחי בתיהם; מונעים לחם ובר מבניהם, משיאים להם נשים ומפרים ומרבים אותם ואחרי שיאכילום שנה או שנתים יתנהגו אתם כאדם המציג את חבירו באמצע הים בלא אניה ובלא משוט… ומה אנו רואים? מחזות לאלפים, שכל אחד שונה מחבירו ומדכא לב רואהו אלמלא שהיה מדוכא כבר מצרות עצמו… פלוני נושא סבל ועובד בכל עבודת פרך, ואף-על-פי-כן הוא הולך בנקיון שנים הוא, אשתו ועולליו; פלוני חנוני, לוקח מעות ברבית וגוזר על ימין ועל שמאל וכל שכרו אינו מספיק לו אלא להוצאות הנשך ולהוצאות המסחר, אבל לא להוצאות עצמו, והרי הוא הולך וסוחר עד שבאים נושיו ואינם משאירים לו שריד, מבלי הבט על מה שהיה לפנים עילוי גדול ואכל כעשר שנים מזונות על שלחן חותנו; ופלוני יושב בפרישות עשר שנים וחי חיי צער, הוא בבית-המדרש ואשתו בעיר מולדתה, ועתה עלה לגדולה על ידי שוחד כסף ונעשה רב באחת הערים הקטנות ושכרו נתון לו שלשה רו“כ לשבוע, וגם המקום הפחות הזה אינו בטוח בידו מפני איזה עוררין ובעלי מחלוקת; פלוני עובד אצל חברו בעד שכר, שאינו מספיק לו אלא ללחם ומים ומעון דל; פלוני מחזיק בית-משתה יי”ש וראשו עליו ככרמל מפני זעקת השכורים הממלאים את ביתו, והוא מקלל את יומו ורוע מזלו; פלוני בטלן נעשה שליח בית-דין, שמש בבית הכנסת, עד על גטין, אופה מצה שמורה, ובשעה שאחד מבני ביתו נופל למשכב הרי הוא מוכרח להכניסו בבית-החולים, – ועתה הוא בצרה גדולה מפני שבתו הגיעה לפרקה; פלוני הלך בנקיון שנים עד שמכר את עצמו לעבודת-הצבא; פלוני בעל שכל חרוץ עושה כל הפסלנות שבעולם וסוף גנב לתליה; פלוני נודד ללחם עם שאר עניי ישראל ילדי רוססיא בארץ אשכנז; פלוני נסע לקיעוו, לחארקאוו כו’ וכבר נגרש משם עשר פעמים ונשלח לביתו, ואף-על-פי-כן הוא נוסע שם גם בפעם האחת-עשרה מפני שאינו מוצא פרנסתו בעיר אחרת; פלוני נסע לנפת רוססיא החדשה והוא עובד שם בכל עבודת פרך, שלא הורגל בה בילדותו ושהיא מכלה את כחו ואוכלת שארו ובשרו, מתוך שנתפנק מנעוריו, ופלוני ברח לאמעריקא ועגן את אשתו ועזב את בניו לצרה ואנחות! הצד השוה שבהם, שכולם אמללים, חסרי לחם ושבעי צרות וכל ימיהם צרות ומכאובים!

ועדיין לא שבנו מטעותנו!… עוד צלמות ולא סדרים במגורינו, עוד יפוצו אחינו בארבע רוחות העולם בעד ככר לחם, ודמעותיהם ודמעות נשותיהם ועולליהם רבו עד אין מדה ומספר, ומי יודע מה תהיה אחרית רבואות אחינו ואחיותינו המתחנכים עוד היום ואשר עתידים עוד להתחנך בסדרים כאלה?! המחבר מסים את הודוי הגדול, שהוא משים בפי המקובלים הנדונים בגיהנם על רשעתם, במחזות ממיתת איש יהודי, מפחדו מפני המות, ממלאך דומה ומעולם התהו, שהוא כעין ארץ גזרה שהפושעים נשלחים בה. ובזה כלו (בתוך הספר ולא בעולם המעשה) חטאת המקובלים. פה אני צריך לגלות דעתי בדבר שאינני מסכים עם המחבר. הוא אומר בהקדמתו (צד III ) על המקובלים לאמר: “אשר סרו מן המסלה בזדון (לדעתי) או בשגגה (לדעת אחרים)”. ואני לא כן דעתי. לי נראה, שרוב המקובלים לא בזדון הלכו בדרך החשך שבחרו בה, אלא בבלי דעת ובשגגה.

כל דמיון שבעולם, שאנו חפצים להבין אותו היטב ולהבינהו לאחרים על פי שיטה שלמה ומהלך ידוע שנכניס בו, צריך הוא שימשוך אחריו עוד דמיונות הרבה, שהרי השכל וההגיון לא יוכלו לברר לנו את אמתת הדמיון ההוא, לפיכך אין לך דמיון בעולם שהוא עומד בפני עצמו בודד ונבדל משאר דמיונות, וכל הדמיונות האלה ביחד מגינים על עצמם מפני מחאותיהם של השכל והדעת הצלולה, ודבר זה, כלומר: להוסיף דמיון על דמיון אינו קשה כלל, שהרי אין גבול לדמיון ואין קץ לדברי רוח. חכמי התלמוד, כשלומי אמוני ישראל, האמינו בחידוש העולם ובהשגחה פרטית, וכמו בלב כל החוקרים נתעוררו גם בלבותם השאלות הגדולות והמדכאות לב החפץ לחיות באמונתו: איך נברא העולם? אם מאין – הלא מאין יצא אין; ואם מיש – הלא יש כאן חומר קדמון ואיה חידוש העולם? אמת הוא, שבעשרה מאמרות נברא העולם, אך אין השכל יכול להבין עשית איזה דבר במאמר לבד. על השאלה הזו לא מצאו מענה והכריחו את שכלם לגרש מלפניו בחזקה את השאלה הזו, וכך אמרו: המסתכל בארבעה דברים: מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, רתוי לו שלא בא לעולם (חגיגה פ“ב י”ג). עוד שאלה גדולה דכאה את לבם: מדוע צלמות ולא סדרים בעניני העולם, כל דאלים גבר ואיש זרוע לו הארץ וישרי לב וצדיקים מעונים ונדכאים? השאלה הזו היתה מפורסמת בבתי-מדרשיהם ונקראה אצלם בשם “צדיק ורע לו רשע וטוב לו”. באופנים שונים עמלו לתרץ להם א תהשאלה הזו (ברכות ז'), שכבר נתחבר אצלנו ספר שלם בתנ“ך על אודותיה בשם “איוב”, ומצאנו להם מאמר יקר, שיכול להיות כתשובה על שאלה זו, במסכת ע”ז (נ“ד (: אמרו: “הרי שגזל שדה וזרעה חטים דין הוא שלא תצמיח כו', הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג” כו'. הדברים האלה מעידים עליהם, שגם הם הבינו, שאין היוצר משנה את הטבע כדי שלא יבוא רע מפעולת הפשע, ואם כן המדכא את הצדיק דין הוא שיסבול המדוכה, מפני שמנהגו של עולם כך הוא ואין רחמים ואין יושר בטבע. אך מדוע יראה היוצר הרחמן ומלא רחמים את כל האכזריות שבעולם ויעלים עיניו? מדוע לא יריב ריב עשוקים צדיקים ואמללים נקיים ולא ישלח מלאך לחבוט את העושקים בקרקע ולהציל את הנקיים? אילו לא היה היוצר משנה את הטבע מעולם בשביל עשוקים היינו יכולים לאמר, כי כשם שאינו משנה סדרי הטבע ומניח אשה להתעבר מאיש זר לה, כך אינו ממית או עושה חגר או סומא את האיש הבא לעשוק; אבל הלא כתוב בתנ”ך, שנגע את פרעה נגעים גדולים בשביל שרה ועצר את אבימלך מבוא עליה, עשה שפטים במצרים להוציא את ישראל והרג חולי של סנחריב והרבה נסים כאלה, ולא עוד אלא שנעשה נס לאחד מבני הנביאים שנפל קרדומו לתוך המים וכדי שלא יבוא לו הפסד צף הברזל על פני המים (מלכים ב‘, ו’, ז'), אף-על-פי שההפסד בעצמו היה קל הערך, ומדוע אפוא לא יעשה נס ותיבש ידם או רגלם של הרוצחים, שהרגו אלפי אנשים צדיקים ותלמידי-חכמים בשעת החורבן, בביתר, וכדומה? על זה לא מצאו מענה והשקיטו את לבם בדרשה שדרשו בגטין (נ"ו): “מי כמוך באלים – מי כמוך באלמים, שאתה שומע חרפתך ושותק”. בתשובות כאלה דחו התלמידים את שאלותיהם הפילוסופיות, ומתוך ששעבדו כל מחשבותיהם לשאלות דתיות הנוגעות בהלכה למעשה ופלפולים והויות, היו יכולים בלי כל עמל לגרש מלבם לגמרי את השאלות ההן, אף-על-פי שלא מצאו להן תשובות מספיקות. אך המקובלים, שלא שמו לב לשאלות דתיות ולא הצטערו כלל מזה, שמתניתין דלא כסומכוס ומזה שרישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא, והפלפולים הנוגעים בהלכה למעשה לא לקחו את לבם, – היו מוכרחים להתענות תחת יד השאלות הפילוסופיות שזכרתי ובעל-כרחם הסתכלו בארבעת הדברים, שאסרו בעלי המשנה והתלמוד להסתכל בם, שהרי אי אפשר למשול על המחשבה ולגזור על הלב שלא יחשוב ושלא יהגה. קשה היה להמקובלים: איך נברא העולם? יגעו ומצאו, שהיוצר ברא את העולם מעצמותו; אך איך אפשר, שהעולם הגשמי יהיה נברא מעצמותו הרוחנית! צרפו עוד דמיון אחר וחשבו ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שכל אחד גס ומגושם מחבירו, ודרך ארבע העולמות האלה השתלשלה עצמותו עד עולם העשיה. אך איך אפשר שיהיה גם כח הרע באותו עולם שנברא מעצמותו של היוצר? צרפו עוד דמיון הפרסיים על אדות סמאל, לילית, שדים, כחות הטומאה וסטרא אחרא. קשה היה להם, מדוע נתן האל את התורה לישראל? צרפו עוד דמיון ואמרו, שיש לו עולמות הרבה ועולם פלוני תלוי בקיום מצוה פלונית ועולם פלוני – במצוה פלונית. קשה היה להם: מדוע עושה היוצר את עצמו כאלם ומעלים עין מצרת עשוקים? אמת הוא שהן הן נוראותיו והן הן גבורותיו, שהוא רואה עוברי רצונו מכעיסים אותו ושותק; אבל הא גופא קשיא: מדוע יהיה כאיש נדהם? מדוע יראה כבלע רשע צדיק ממנו? אם יראנו נוראותיו וגבורותיו, מדוע לא יראנו חמלתו ורחמיו? מדוע נולד פלוני סומא, אלם, קטע והוא עוד לא חטא כלל? צרפו לזה עוד דמיון ישן-נושן אחר, ואמרו, שכלנו גלגולי נשמות אנחנו ועלינו למרק ביסורינו ובצרותינו את העבירות שעברנו עליהן בגלגול ראשון. אבל מדוע לא יסלח להנשמות האמללות? הלא אחר המות לא תחטאנה עוד? וכי חשוב אדם לפני הקב“ה כל כך, שינקום הימנו? וכלום יש נקמה אלא בדומה לו? ומה הפסיד הקב”ה בזה, שפלוני לבש שעטנז או אכל חמץ בפסח, שיענישהו קשה לאחר המות, בשעה שאי אפשר עוד להחוטא לתקן עותתו? צרפו עוד דמיון ואמרו שהנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל וזכה וטהורה כעצם השמים, מתלכלכת בכתמים על ידי עוונותיו של האדם, ומכל חטא וחטא נעשה כתם בה, וכל זמן שיש בה הכתמים ההם אינה יכולה להשיג את כוספה ולשוב אל מקורה, ולפיכך צריכה היא לנקות את עצמה מן הכתמים ההם על ידי עונשים קשים ומרים. כן קשרו דמיון בדמיון והבל בהבל כדי לקיום את דמיונם הראשון, וכן נבראה להם שיטה שלמה, שקראוה “קבלה”, וכן נמשכו ומשכו אחריהם את כל המון צאן הקדשים והכבשים התמימים עד תחתיות ארץ. זוהי דעתי בדבר זה שלא כדעת המחבר.

אחרי שכלה המחבר את וידוים של המקובלים הוא מצייר לפנינו מחזה דמיוני החדש במינו. משה המחוקק יורד מן השמים עם יהושע בן נון ובא לבערלין (בחיי הרב ר' הירש, אביו של בעל “בשמים ראש” ובן דורו של מענדעלסזאהן) ביום ט' באב. משה בא לבית-המדרש ורואה את העם בוכה ומתמוגג בדמעות, והנה הוא שואל:

– ומה שברכם? אולי ארפא המחץ.

– בית גדול ונחמד (כלומר: בית המקדש) היה למאכולת אש – יענו כל הקהל.

– ומה בכך? – שואל המחוקק, – הלא במרוצת העת גם חומת סינים (כינא) תפול?

– לא על קירות הבית אנו בוכים, אלא על שאין לנו לא אישים ולא אשם, לא נסכים ולא אפר פרה כו' כו'.

משה דבר להם איזה דברים כבושים ויצו אותם לאסוף אספה כדי שתקום להם עצה לטובתם ברוב יועצים ויודעי מחסוריהם. כך הוה: אספו אספה גדולה, הדיינים ותופשי התורה ישבו על כסאותם להתיעץ ולהקים דבר, ומן הצד ישבו להם איזה מן האמוראים, שירדו גם הם עם משה. פתאום באו מחפשי עוונות והגידו לפני האספה לאמר:

זה אד טאבאק העלה היום (בט"ב) אל פיהו

ובקדשו ירח ירקוד רק פעמים;

אמנם אלה שבעתים הרשיעו

ותמול לא אכלו ביצה בין ערבים (בסעודה המפסקת)

ובחג מצות פת קטניות יאכלו.

על כן מקהלם יחרמו יבדלו,

עלמה זאת תתן יד לידיד חמדה,

זה ממאכל שבת ישחית מעים,

זה בא אל אשתו, אשר בת ילדה,

אחרי באה במים לשבועים,

זה מצנפת קדש על ראשו אין,

ובבית נוצרי יאכל פת אף ישתה יין (צד 79–80).

ובטרם נתנו עוברי עבירות אלה אל בית-האסורים באו שאלות אחדות לפני בעלי האספה:

– פלוני יש לו חמץ בביתו בפסח מה דינו? (אין שאלה זו אלא להוראה ולא למעשה, שהרי בט"ב אנו עומדים!)

– יתן את מפתח החדר, שהחמץ מונח בו לנכרי, ודיו, – ענו המורים.

– פלוני חפץ ליבם את יבמתו, מהו?

– אסור, שמא לא יתכון לשם מצוה.

– ריאה זו של שור שחוט זה מה דינה? אם אוסרת היא את הבהמה כולה אם לא?

– אוסרת, מפני שאין אנו בקיאין בבדיקה.

עוד לא נמלאה סאת הדינים החדשים האלה, הסותרים את דבריו של משה בתורתו, והנה עני בא ונותן לבעל-חובו את כספו.

– גם רבית תן! – אמר המלוה בהכותו (?) את הלוה על הלחי.

– וכמה? שאל הלוה.

– מאה כסף, לפי מספר סדרי הספר, – ענה המלוה.

המחוקק אשר ראה את כל התהפוכות האלה הוכיחם על פניהם על פשעיהם ועל חטאתיהם ופתאום נפתחה הדלת ופושעים חדשים הובאו בנחושתים לפני האספה:

זה העביר על הזקן מספרים,

זה לשפוך שיחו לא יבא אל הקדש

רק פעם בשבוע או מדי חדש (צד 86).

האמוראים גערו בהרבנים, שאינם פוסקים לפי רוח התלמוד, ואחרוני הפוסקים ענו, שכבר הורו זקנים, שהלכה כבתראי בכל מקום ואין משגיחים עוד בהאמוראים. אז פרץ ריב והמחוקק צוה לבעלי ההוראה לעזוב ענינים אלה ולשים לב אל צרכי עמם ומחסוריהם, כי המלך הבטיח לתת להם זכות אזרחים.

הזקנים נתקבצו במעון נפתלי הדין וזקן אחד אמר להם: עתה היא שעת-הכושר לבער כל רעה מקרבנו, שהרי מלכנו יתן לנו חופש ודרור, ולפיכך צריכים אנו לשפוט כל חייבי מיתות תחלה, כדי שיראו האפיקורסים את מלחמתנו, שאנחנו נלחמים כגבורים בעד הדת, ויחרקו שן, ואחר כך נבא עם הספר אל משה רבינו.

אז הוכן בית-הסקילה גבוה שתי קומות, כדין, וסביב לו המון אדם רב ובתוכם גם שרי המלוכה שבבערלין, ופושע אחד הובא על מרכבת-הקלון להשפט משפט מות לעיני כל העם. הקטיגור נפתלי הדין עלה על הבמה והתחיל להגדיל את עונו של הפושע בפה מדבר גדולות, אך את העון לא הודיע עוד וכל העם עומדים וממתינים לשמוע את העון הנורא שעשה הפושע. הקטיגור לא האריך להלאות אותם בתוחלת ממושכה ואמר:

הן לעונו כל צירי השאול אין די,

לשמועה זאת הה! תצלנה אזנים

אוי! וביום שבת שפך דם פרעוש חי!! (צד 91)

נענו המזכים ואמרו, שההרוג לא היה פרעוש, אלא ממין הלבנות (שמותר להרגן בשבת, כמפורש במס' שבת י"ב), אך המחייבים אמרו שהיתה שחורה הקופצת (שאדם נהרג עליה כמחלל שבת, כמו שפסקו בעלי התוספות שם), המחייבים רבו על המזכים וכבר לקחו אבן הגדולה מהר המוריה (מ"ם היתרון) ודת הפושע נחרצה למות!

מה נאוו פניכם פה, אחי הבטלנים! כל המחזה כלו המתואר פה איננו אלא ציור קטן מפראותכם שאין לה מצרים! אספותיכם, דיניכם שאתם פוסקים והעוונות שאתם מחפשים, יש להם טעם וריח כאותו טעם וריח, שיש לחכמתכם החלודה, שאתם מתפארים בה לעיני בטלנים שכמותכם! גלוי וידוע לכם ולנו, שאילו היתה המשרה נתונה בידכם לדון דיני נפשות, הייתם הורגים בכם עצמכם וכל שכן בנו, כמו שעשו חבריכם בחכמה ובחמלה, האינקוויזיטארום הנודעים לדראון עולם…

חיל המלך גרשו את השופטים ונפתלי הקטיגור וחביריו הלכו לשאל את פי משה, מדוע נגרשו ובאיזה אופן יוכלו להגן על הדת.

עם המחזה הזה נשלם החלק הראשון מזה הספר. אין אנו יכולים לדעת מראש את החתימה שבה ישלים המחבר את ספרו, ולאיזה מסקנא של חיוב והחלט ירא אחרי השלילות, אך החלק הנוכחי, שאני עסוק בו, מטרתו יקרה מאד. הריני אומר “מטרתו” מפני שאיני מדבר אלא על מטרתו שהיא העיקר ולא על צורת הספר וסגנונו, שהיה צריך, לדעתי להיות באופן אחר. בצרה גדולה אנחנו: אויר מעופש ומלא ארס מחניק אותנו, שיטות כוזבות ומעשי שטות נארגו בחיינו כל-כך, עד שנקלטו בגופנו ובנפשנו, בדמנו ובגידינו, אך כל אלה אינם חשובים כלום כנגד הבטלה ורפיון-הידים המקיפים אותנו, והם הם המורידים את כבודנו והמדכאים ביסורים קשים ונוראים רבבות אלפי ישראל, איש איש לפי כחו, ערכו ומצבו. אילו לא היו בנו רבואות בטלנים, כלומר: אנשים שאינם מוכשרים להחיות את נפשם ונפשות ביתם על ידי אומנות הגונה או ידיעה מומחית, עוד לא היה מצבנו הרוחני גם הוא נשחת כל כך. האיש הטרוד במלאכתו או בחכמתו אינו יכול להתמכר כל-כך לדמיונות והבלים, והאיש החי בעל-כרחו בעולם המפעל והמעשה אי אפשר לו שיתן יתרון להדמיון ומעשי שטות על המעשה וצרכי החיים; ואילו לא היינו שקועים כל-כך בהבטלה, היינו מוכרחים לפעמים לסלק לצדדין את שיטותינו הכוזבות ותעתועינו מפני צורך החיים והמעשה, ואפילו היו בנו עוד יותר מאמיני הבלים ועבדי הדמיון, אלא שלא היו בנו כל-כך בטלנים לא היתה צרתנו גדולה כל-כך, שהרי כל בעל שכל בריא יודה, שהמאמין בשדים, במציאות סמאל וכדומה, אינו מזיק כל-כך לעצמו ולאחרים, כאותו בטלן, שאי אפשר לו לפרנס את עצמו והוא חי על חשבון אחרים או שהוא אובד בעניו, בנדודיו ובמכאוביו הנוראים והעצומים, כאלפי אמללים מבני ישראל!… יראה נא כל קורא למנות מספר אנשי עירו היהודים, כמה מהם מתפרנסים מעבודה מועלת כמו מלאכה, תוצאות חרושת או ממסחר מסודר כמסחריהם של בני אירופא, וכמה מהם מתפרנסים, ככמהין ופטריות, מן האויר ומתהו בהו, ולפיכך גם מעמדם פורח באויר ונשען על תהו ובהו, וחייהם תלואים להם מנגד? כמה מהם עלו וירדו בגלגל החוזר ומתהפך ברוח, כמה ילכו ערומים בלי לבוש, כמה משתמטים מפני נושיהם, כמה ממשכנים את כליהם, כמה – עיניהם רואות את עולליהם החולים ואי אפשר להם לקרוא רופא להם, רואות וכלות, כמה אוכלים לחם של חסד וקצבה, וכמה נדדו כבר ללחם בערים רחוקות בלי כל תקוה? יבואו נא רוב הקוראים אל חשבונו של עולמם עצמם וישאלו את נפשם במה מעמדם ומעמד בניהם בטוח לימים הבאים? אם נשען הוא על כח ידיהם על ידי מלאכה, או על רוחב בינתם בחכמה מומחית כרפואה, מעכאניקה וכיוצא בהן, או על כספם הטמון באוצרותיהם, או על המקרה היומי הנע ונד תמיד, וגם רוח קלה ומצויה באה ועוקרתו והופכתו על פניו?? היכולים הם להיות שקטים ושלוים על ידי מאמר ההמון הנזכר בסנהדרין (כט): שב שני הוה כפנא ואבבא אומנא לא חליף" או יש גם להם הצדקה לפחד שמא יבואו ימים שגם הם יוכרחו, אחרי צרות רבות ורעות, לנדוד ללחם, לבא בתוך עם אשר לא ישמעו לשונו, לחיות באויר אשר לא הורגלו בו ושיהיה להם כקוץ מכאיב על כל מדרך כף רגל, לעבוד עבודות קשות פחותות ובזויות, שלא ידעו לא הם ולא אבותיהם, ואחרי כל אלה עוד יקוים בהם מקרא שכתוב: “ובגוים ההם לא תרגיע”? הם בוטחים בהזן מקרני ראמים עד ביצי כנים, שיזון גם אותם; אבל מה הבטחון הזה לחסרי כשרונות? אילו לא ראינו מימינו בני-אדם המתים ברעב אולי היה מקום לבטחון כזה; אבל עכשיו, שמעשים בכל יום, שהרבה בני-אדם גועים ברעב, – במה הם בטוחים שהם אהובים להזן ומפרנס את הכל יותר מחבריהם, בני-אדם כמותם שמתו ברעב לעיניהם? אם קרני ראמים וביצי כנים לא מתו עוד ברעב אין זה אלא מפני שהם חיים חיי הטבע, ואילו יכולנו גם אנו לחיות חיי הטבע: לאכול עשבים, ללון ערומים במחלות עפר וכיוצא בזה, היינו גם אנו יכולים להיות בטוחים שלא נמות ברעב; אבל אנו חיים חיי ההשכלה וחיי החברה ואי אפשר לאיש מהחברה להתקיים בלא כסף אפילו שבוע אחד, ואין כסף יורד מן השמים!… וכבר אמר אבא שאול (סוף קידושין) שטוב טוב מצבם של החיות והבהמות ממצבם של בני-אדם בענין השגת הפרנסה, ואם כן גם הוא מסכים, שאי אפשר ללמוד פרנסת בני-אדם בבנין-אב ובגזרה-שוה מפרנסתם של קרני ראמים וביצי כנים!… ישימו נא הקוראים את כל הדברים האלה אל לבם ואז יבינו באיזה מצב אנחנו ומה האחרית, שאנו רשאים לחכות עליה! ומה גרם לנו כל זאת אם לא הבטלה הפרועה, שאנו נשקעים בה בראשית ימי נעורינו שמאבדת את כל כשרונותינו?!

בסוף מאמרי “מכה שאין לה רפואה” אמרתי: “עצתי (לבני הנעורים) שישימו בני הנעורים אל לבם, שבאמת אין להם על מי להשען ואין כל עצה, שיסיחו דעתם מן הענינים הדמיוניים והשיריים הלוקחים על פי רוב את לבות בני הנעורים, ושכל אחד מהם ישתדל בעצמו, בכחו ובעמלו לשנות תנאי חייו, כדי שימצא לו משען נאמן לצרכיו. העלם אשר כח בידו להתרומם על אולת השוטים המקיפים אותו, לבלי קחת אשה בטרם יוכל לפרנסה, כחפצם הם, ולאחוז באיזה ידיעה או מלאכה מומחית למרות רצונם – והיתה לו נפשו לשלל; והנשארים ימקו בעון אבותם הם ועולליהם” וכו‘. אך כמה מבני הנעורים יכולים למלאות אחרי העצה הזאת? השוטים שבקרבנו רבו כל כך וכחם גדול עד כה, עד שאין כל מנוס מהם ואין עצה ואין תבונה לנגדם. יודעים הם על פי רוב, שמזונותיהם קשים להם כקריעת ים-סוף, ואף-על-פי-כן אינם מניחים לבניהם ולאחיהם להקל להם מעט את עול פרנסתם הקשה. הפתגם “קשין מזונותיו של אדם” נעשה אצלם למושכל ראשון, וכסבורים הם, שכך הוא צריך להיות, והאדם הרוצה, שמזונותיו לא יהיו קשין כקריעת ים-סוף, נחשב בעיניהם כאילו אינו מן הישוב. ולא דים שהשחיתו את עצמם ואבדו את חייהם, אלא שהם משתדלים בכל כחם להשחית גם את אחיהם ובניהם ולאבד את חייהם לדעת; משתדלים הם – ולדאבון לב חפצם מצליח בידם! ואם גם יקרה איזה מקרה, שאחד מהם יתרצה להתיר לבנו, שיעבור על המאמר “קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף” ויבטל רצונו מפני רצון הבן ללמדהו אומנות הגונה או ידיעה מומחית, מיד מתכנסים חביריו ומקיפים אותו בחבילות חבילות של דברי שטות והבלים, עד שהפה שהתיר יחזור לסורו מהיתרו הראשון. דברי שטות והבלים כאלה לא לבד שהם נשמעים בכל בתי המדרשות והכנסיות, אלא שכבר נאמרו מעל במת מכתב-עת אחד לכל הפובליקא כולה. זה לא כביר דרש אחד העתודים הסומים, העומדים בראש צאן קדשים ומושכים אותם לטיט היון ולבור שאון, לאמר: "לא לבעבור זאת קבלנו תורת אל חי למען נשיג על ידה קרדום לחפור בה או עטרה להתגדל על ידה. רקכל אחד ואחד מישראל מחויב לחובב את דתו ולהגות בתורתו ככל אשר לאל ידו לבעבור תהיה יראת ה’ על פנינו והאל הזן כל בריותיו הוא יכלכל גם את תופשי התורה ואין מחסור ליראיו" – “ואנחנו מאמינים עוד (חסד גדול הוא עושה לנו!) בדברי רז”ל, אשר אמרו: “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”, ולא אמרו “שיללער וטשאקע בידו – בלתי תלמודא דרבינא ורב אשי!” – “ומה יתרון ללב (?) איש הישראלי אם יאסוף בחפניו אך געאגראפיע ומאטעמאטיק אחרי עזבו עולם התמותה בבאו להשביע בצחצחות נפשו, אם אין בידו תורה!” – “מגיד פילוסופיא ליעקב וגעאגראפיע לישראל לא נאמר, בלתי מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל” (הלבנון, שנה שמינית, גליון 34, במאמר “רחשי לב”). הבלים נתעבים כאלה, שיצאו מפי השוטה המחטיא ומכשיל את הרבים הזה נשמעים אצלנו בכל יום ויום, אף-על-פי שהאומר כן אפיקורוס גמור הוא לפי הכלל המונח ביד שלומי אמוני ישראל, שכל החולק על התלמוד הרי הוא אפיקורוס. התלמוד אומר: “הרבה עשו כרשב”י (שעסקו בתורה יותר מדאי ולא שמו לב לפרנסתם) ולא עלתה בידם“; רבא אמר לתלמודיו ⁶: “במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי (זמן העבודה בשדה) לא תתחזו קמאי (לעסוק בדברי תורה), כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא” (ברכות ל"ה, ב'), והטפש הזה אומר, שכל אחד ואחד מישראל מחויב להגות בתורה והזן את בריותיו הוא יכלכל גם את תופשי התורה, והרי הוא בעל-בטחון יותר ממה שהיה רבא ודורש ברבים שלא כדברי התלמוד, האומר: “חייב אדם ללמד את בנו אומנות”, כאילו בטוח הוא, שירד מן על פתח כל בני ישראל אם כלם יעסקו בתורה! אך את מי יורה דעה? אם הבור ועם-הארץ בעל “הלבנון” קבל את דברי הטפש והחולק על התלמוד הזה ככתבם, האם יוכל לנקר עיני האנשים התמימים והישרים, שאינם נופלים בידיעת התלמוד מן הטפש ההוא? כבר אמרו בעלי התלמוד: “קרא אדם קריאת-שמע שחרית וערבית יצא ידי חובתו” (מנחות צ"ט, ולגמרי משמע ולא כהאחרונים שאמרו, שלא יצא אלא ידי חובת מצות “והגית”, אבל לא מצות “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, שאין מקום למצות בס' יהושע, ואין יציאה ידי חובה לחצאין, ויצא ידי חובתו משמע ידי חובת למוד התורה לגמרי), “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו שלמים” (ברכות ה'). אם כן גם אלה הלומדים מעט לשם למוד התורה אינם מפסידים כלום לפי דעת התלמוד, ומה בכך שלא נאמר: “אשרי מי שבא לכאן ושיללער וטשאקע בידו?” האם באמת אבדו שיללער וטשאקע (או ספרים אחרים, המועילים באמת לחיי האדם) את זכותם בזה, שלא נזכרו בתלמוד, שקדם להם יותר משלש-עשרה מאות שנה? ומדוע אין השוטה הזה מוכיח, שאין טוב ללמוד את ספר “הזהר”, שהרי לא נאמר: “אשרי מי שבא לכאן והזהר בידו?” אך מלבד זה מדוע העלים הטפש הזה את עיניו מן המאמר הנודע לו בלי ספק: “גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים” (ברכות ח.), מפני שנאמר בו “אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא”, אם כן גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מהבא לכאן ותלמודו בידו, שלא נשאר בו אלא “אשרי” ולא “וטוב לו”? בטוח הוא הטפש הזה, שמי שיש בידו געאגראפיע ומאטעמאטיק לא יוכל להשביע בצחצחות נפשו אחרי עזבו עולם התמותה אם אין בידו תורה (כלומר:כל הש“ס מ”ברכות" ועד “נדה”, כמשמעות המאמר: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וקריאת-שמע שחרית וערבית אינה כלום) ומי שיש בידו תורה הרי הוא מוכן ומזומן לעולם שכולו צחצחות; אך לא כן למדונו בעלי התלמוד. הם אמרו: “בשעה שמכניסין אדם לדין שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה” (שבת ל"א), אם כן אין אדם מישראל מחויב ללמוד תדיר, אלא לקבוע עתים לתורה, (דבר הקל מאד גם לבעלי אומניות ולסוחרים) ותורה לבדה אינה מספקת עוד, וצריכה למשא ומתן באמונה. ואמרו עוד: “האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו” (יבמות ק"ט), “העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה " (ע”ז יז (והעידו עוד בשם אליהו, ששני בדחנים ושומר בית-האסורים קנו להם עולם הבא על ידי מעשים טובים גם בלא תלמודא דרבינא ורב אשי (תענית כד). ומה יעשה הטפש שלנו, אם חלילה יפסוק בית-דין של מעלה כדעת הרמב”ם (בפירושו לאבות ובספרו משנה תורה), שכל שפרנסתו באה לו על ידי תורתו ולא על ידי חכמה או מלאכה או מסחר הרי הוא משתמש בתנא ואין לו חלק לעולם הבא? הלא למיחש מיבעיא, ומה תועיל אז דעתו המטורפת להוגי בתורה, ו“עולם הצחצחות” מה תהא עליו?

נחזור לעניננו: הבטלה המקפת אותנו ושאנחנו נשקעים בה בעל כרחנו בראשית ימי נעורנו היא סבת דלותנו ועינויינו, ומי יודע כמה דכדוכי עניות ועינוים תביא עוד עלינו! לפיכך שאלת המעשה והפרנסה היא היא היותר נכבדת שבכל הענינים, שהסופרים העברים עוסקים בהם. אמת הוא שראוי והגון הוא, שידעו בני ישראל שפת עבר, שלא יאמינו בהבלים והזיות כמובן להם מחדות האגדות ופטפוטי להמקובלים. אמת הוא, שצריך אדם שתהיה לו ידיעה במדעים שונים ושיוכל לדבר באיזה לשונות חיות; אלא שכל הדברים האלה אינם אלא ראוים, הגונים וצריכים להיות; אבל חייב כל אדם שיוכל לדבר ולכתוב בלשון מדינתו ושישתדל שתהיה פרנסתו מזומנת לו בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער, על ידי עמלו ויגיע כפו ולא על ידי מתנת חנם ונדבות וקל וחומר בן בנו של קל וחומר – על ידי רמאות ואונאה! לדאבון לב אין החיוב הזה נודע כלל להרבה מן האבות והבנים ורוב סופרינו גם הם מצדם אינם משתדלים לברר להם את החוב הקדוש הזה מן התורה, מן התלמוד ועוד יותר מן הנסיון התמידי וממעשים בכל יום, שאי אפשר שלא יעשו איזה רושם על איזה הקוראים על ידי ציור התוצאות האיומות הבאות לנו מבטלתנו. לא כן עשה ה' סאבעל: הוא בנתחו את עולם העיון שלנו ואת שפעת ההבלים והצרות שהנחילנו רוח הקבלה לא העלים עיניו גם מעולם המעשה, ובצבעים נוראים ומדכאים נפש תאר לפנינו מחזות שונות מחיי הולכי בטלה שבעמנו, על כן יקר ספרו כפלים. ספר כזה, שבאמת הוא כתוב בדמעות ובדם ועם זה במבט נכון וישר על עולם העיון ועולם המעשה אי אפשר שלא יביא תועלת לאיזה קוראים, שזוהי המטרה הראשית של כל ספרות עם ועם, ולא נבראה הספרות אלא להועיל להקוראים, לתת לפתאים בינה ולהוסיף לקח לחכמים. מי יתן ורבו קוראי הספר היקר הזה וביחוד בליטא ופולין וראה המחבר הנדכה שכר בעמלו היקר, והקוראים הצריכין לדבריו יראו וישימו אל לבם אולי ישובו ורפא להם מן הצרעת הנושנת, האוכלת שארנו ובשרנו ועתידה היא לכלות מנפש ועד בשר אם לא נמהר להתרפאות ממנה בעוד מועד!…

אדון נכבד! במשפטך בהשחר חוברת תשיעית (לשנה ד') על ס' “בית המדרש” להד“ר יעללינעק זכרת את ריב משכילי רוסיא המבקשים חיים וירגנו תמיד על אלה, אשר יבלו ימיהם בדרישות וחקירות עד עת הקליר והפיטנים כו' וכל ספרי הקדמונים. לפי דבריך שתי סבות לדבר זה, א) מפני שהם שונאים את התלמוד שאינם מבינים ערכו הרם, ולא למדו אותו אלא בעל־כרחם ויבלו ימי עלומיהם בו ללא תועלת, ב) מפני שידיעתם לא נתבשלה עוד כראוי ואינם יודעים לערוך את התועלת היוצאת מדרישת הקדמוניות להחכמה בכלל, לפיכך נחשבו בעיניהם הקדמוניות לכלי אין חפץ בו, אף־על־פי שעמי אירופא והבריטאנים בראשם מפזרים כסף רב ומבלים ימים הרבה על חפירת מטמונים, להוציא מצבות ושרידי קדומים ממעבה האדמה. הואיל וכפי שמכירים בי קוראי דברי “בהמליץ ובהשחר” וכפי שהעיר עלי אוטאריטעט אחד¹ (שאולי לא היה ולא נברא, אלא משל היה בפי מחרפי, ואפילו היה ונברא איננו חושש לו) הריני שייך לאלה המבקשים חיים ומרננים על הקדמוניות נמצאתי מחויב להודיע, שלא הסבות שחשבת אתה הן־הן הגורמות לסופרים אחרים ברוסיא לצעוק על הקדמוניות, אבל סבה אחרת יש לדבר הזה, סבה שיסודה בתנאי המקום והזמן, ואם בזמן הבא תסור הסבה יסור גם המסובב, וגם סופרי ישראל שברוסיא יסכימו לערוך את הקדמוניות כערכן באמת. אין אנחנו בני ישראל יושבי רוסיא כאחינו בארצות הנאורות: שם כל גמול מחלב ידבר בשפת מדינתו וכל אב ואב יודע שהוא חייב לדאוג בעד בנו למצבו הגשמי, וכל אב ואב מכין את בנו לפרנסת עצמו, אשר ללמודים – ללמודים, אשר לסוחרים – לסוחרים, ואשר למלאכה – למלאכה. אנחנו אין דרכנו כן: בהגמלנו משדי אמותינו נדבר שפת עלגים, שאין איש אשר לא מאחינו יושבי ארצנו מבין אותה, ודרך אחד לרוב בני ארצנו: מסינר האם אל החדר, מן החדר אל הישיבה ומן הישיבה אל תחת החופה, לבד הסוחרים הגדולים ובעלי־המלאכה הפחותים הנוטים מדרך זה. נער עברי בן שמונה־עשרה שנה על־פי־רוב הוא פרא אדם ממש לכל הלכותיו: שפת מדינתו אינו יודע ואם יודע הוא אותה – אינו יודע אלא מלים מקוטעים שהוא מבטא באופן זר. כל ידיעה וכל מלאכה המחיה את בעליה זרה לו ובפראותו הזו הוא לוקח רחים על צוארו ומוליד בנים שאין לאל ידו לפרנסם. חלק גדול מן החטא הזה תלוי בצואר ספרותנו. ספרותנו החדשה, לדעתי, היא יותר ספרות הנבראה לטובת צעירי הימים מאשר לטובת העם בכלל. וגם אחד הסופרים הזקנים, ה' צוויפֿעל, אמר לי שכל עיקרה של ספרותנו אינה אלא “לצודד עכברים קטנים”. ובאמת כן הוא, שהרי הבאים בימים (מלבד הסופרים עצמם) קוראים בספרים העברים החדשים אך מעט מאד, ואל פי רוב יקראום הנערים האמונים על התלמוד, שרובם ככולם מבינים שפת־עבר. אך תחת שיבינו הנערים הקוראים כי ערומים הם, כי רעבים ואמללים יהיו בימים הבאים מאין בידם לא חכמה ולא מלאכה, הנה הם מחליפים חקירות בחקירות והיו בידיהם פלפולי בכורי העתים וכרמי החמד תחת פלפולי המהרש”א. בני הנערים קוראים בספרים החדשים וממלאים את מוחם בבאורי מקראות ובחקירות קדמוניות, בשירים ריקים, בהתפעלות רוחנית ובהתרגשות הדמיון וכה הם מבלים גם את שנות עלומיהם ללא תועלת לעצמם לימים הבאים! כמה חללי ההשכלה כאלה יש ברוסיא! לאלפים תמנום ועוד תמצאו יותר! אילו היו בנו סופרים הנוגעים בחיים די צרכם – היו בני הנעורים מתבוננים על עצמם בעוד מועד; אבל עכשו, שגם מוח בני הנעורים דורשי השכלה אינו מלא אלא דברים מפשטים ונאצלים – הרי אין השכלתם מפריעה אותם כלל מבטלתם, מנשואיהם שהם בוסר ומעניותם הבאה בעקבות בטלתם ונשואי בוסר שלהם! נער משכיל הוא כאן, ולבו אינו כלל אתו בעולם הצרכים, אבל בעילם הפאעזיע והפילאלאגיע או הטהעאלאגיע, ורב לו חלקו אם הוא זוכה להכחיש במציאות השדים ובקדושת הזהר, לכתוב שיר במשקל ולהודיע בשורה בשמו באחד מה“ע, ועד שהוא עומד וחולם, צופה בין כוכבים וקורא הערות שונות – הנה הימים חשים, והוא נושא אשה, צריך לפרנסה ואין לו ואובד בעניו! הרבה מסופרי רוסיא המבקשים חיים יודעים את ערך התלמוד, טובו ויפיו גם חסרונותיו, אף־על־פי שעוד לא התעורר אחד הסופרים הישנים המעריצים את התלמוד, לכתוב ספר על חלק המשפטים או על החלק המוסרי שבו, ולא את התלמוד המה, הסופרים, שונאים, אלא את המשא ומתן המפשט שאין תועלת יוצאה ממנו לבני הנעורים הקוראים. ומובטחני בכל הסופרים המבקשים חיים, שהם מזכירים שם ר' יצחק בער לעווינזאָהן ושם ד”ר רובין ביראת הכבוד, אף על פי שגם הם בכלל חוקרי תלמוד וקדמוניות יתחשבו, אבל מאמריהם הכתובים בחקירת התלמוד והקדמוניות מביאים תועלת רבה אין לשער ערכה, והלואי שהיו בנו עוד עשרה חוקרים כמוהם! רשות להבריטאַנים לעסוק בקדמוניות, מפני שהעם הבריטאני יודע כבר חיים והרבה הרבה סופרים יש לו העוסקים בכל דבר חכמה, מלאכת מחשבת ורפואה, מלבד שירים וראמאנים אין מספר, ובין מאה סופרים, ששבעים או יותר מהם עוסקים בכל ענפי החיים, מדוע לא ימצאו שלשים חוקרי קדמוניות החפצים לעבוד לטובת ההיסטוריה ולטובת החכמה? אבל אנו, בני־ישראל יושבי רוסיא, מה העבודה הזאת לנו? האם בכל ספרותנו וחיי עמנו לא יחסרו לנו אלא קדמוניות ופילאָלאָגיאַ? היש לנו סופרים בשאר ענפי החכמה והחיים, בעת שאנו עוסקים בקדמוניות? הלא כמעט כל סופרינו אינם אלא או חיקרי² קדמוניות, או טעאלאגים או פילאלאגים! בכל מקום אשר נפנה נמצא רק קדמוניות, באורים, כללי דקדוק, ויכוחים פילוסופיים ושירים ריקים, ובין המון הסופרים שיש אתנו לא נמצא אלא אנשים מספר הנוגעים בחיים. בעוד שהאחרונים האלה הם־הם הנחוצים לנו מפני שאין עמנו יודע עוד כלל מה הם החיים! העת היא עתה לסופרים לעסוק בחקירות כאלה שהן מביאות תועלת להחכמה וההיסטוריה בכלל, בשעה שרוב העם חי בשמים וצריכים אנו להורידהו משמים ארצה, לעוררהו לתחיה ולהרגשה? רוב בני העם צריכים ללחם, להרגשת החיים, לידיעת הצרכיים – ורובא דרובא של סופרינו שוכחים את האמללים החיים האלה ודואגים בעד החכמה וההיסטוריה, והספרות הנאצלת והמפשטות. אם ישתנו עלינו העתים לטובה וגם בני עמנו שברוסיא ידעו שחייבים הם לחיות בארץ, והרבה מן הסופרים יעסקו בכל ענפי החכמות והחיים – אז נדע גם אנחנו להוקיר את הקדמוניות ודורשיהם, ועד העת ההיא הרי אנו רשאים לחשבם כמזמרי שירות ערבות ומנגינות מרוממות את הנפש באזני רעבים ללחם.

מה היא השכלה? / משה ליב ליליינבלום

הד“ר ליפקין במכתבו (הצפירה נו' 22) הוציא מפיו איזה דברים הראוים להכנס אל לבם של הרבה מבני הנעורים, החפצים להיות משכילים; אבל מתוך שאותם בני הנעורים אדוקים יותר מדאי בהבליהם, ודבריו של הד”ר ליפקין קצרים יותר מדאי, לפיכך מצאתי את עצמי מחויב להאריך מעט בענין זה, שהצלחתם של בני הנעורים תלויה בו.

מיום שעמדו להם לבני הנעורים מורי-דרך, לא מצאנו מי שגער בם בנזיפה על הדרך השוממה שבחרו להם, בבקשתם את ההשכלה, ורואים אנו הרבה מבני הנעורים, וביחוד אותם שלא זכו להיות תלמידי איזה בית-ספר, הולכים כלם בדרך אחת: מניחים הם את תלמודם ורצים הם אל ספרי ההשכלה עד שהם קונים להם בקיאות במעט או הרבה דינים מדקדוק הלשון העברית, ומלמדים את אצבעותיהם לכתוב מאמר קטן או גדול בשפת עבר, ממלאים כרסם באיזה ספרים קלי ערך, שספרותנו מלאה מהם, ומכחישים באיזה דבר או ספר הנקדש בעיני ההמון, ובזה הם יוצאים ידי חובתם לעצמם ומאמינים, שבצדק הם מכונים בפי עצמם ובפי שוטים כמותם בשם “משכילים”. ומכיון שהם קונים להם שם הכבוד הזה הרי הם רואים עולמם בחייהם וכסבורים הם שכבר הגיעו אל מטרתם.

מתוך שגם אני הלכתי בדרך השוממה הזאת בעינים עצומות, והאבדתי על ידה את ימי וכחותי לשוא, ויודע אני שגם עכשו עוד הדרך הזו סלולה היא לרבים מבני הנעורים בארצנו, שגם הם עתידים להתחרט על מעשיהם ולהתאונן על ימיהם וכשרונותיהם, בשעה שלא יוכלו עוד לתקן את קלקלתם, – לפיכך שמח אני לראות את הד"ר ליפקין מגלה דעתו לבני הנעורים שאין השכלתם חשובה כלום, ואלו דבריו:

"אך באין מורה ומנהל כשרונותיהם (של בני הנעורים צעירי עמנו) אלה תמס ילכו, ובגששם באפלה למצוא פתח החכמה ידפקו על פתח השיר והמליצה ויאמרו ללשוננו נגביר, ידרשו אל המתים ומאשפתות תהום הנשיה יעלו בחכה אבני חצץ אשר יחשבו לפנינים ואבני בוחן החכמה, ועל כן, אף כי שם החכמה על דגלם אל פתח החכמה עוד לא באו ". כמדומה לי, שעוד לא זכתה הספרות העברית החדשה, שיאמרו בה דברי אמת מועילים כאלה!

יודע אני, שהרבה מן הזקנים ומן הצעירים יעקימו פניהם ויאמרו: אי-אפשר לכל באי עולם להיות חוקרי הטבע, וגם השיר והמליצה בכלל החכמות ההן, ורשות לאיש ואיש ליהנות מכל דבר המוצא חן בעיניו, ולפיכך טוב ויפה הוא שאותן בני הנעורים, המרגישים בעצמם כשרון לשיר ומליצה, יקדישו כחותיהם למתנות אלהים אלה. אין אני רוצה להתוכח עם הזקנים, אבל הצעירים האומרים כך גורמים רעה לעצמם וסופם להתחרט בשעה שחרטתם לא תועיל עוד להם.

“אי-אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי”; אף-על-פי-כן כל אדם פרטי בפני עצמו אינו דואג לטובת העולם כלו אלא לטובת עצמו, ומעולם לא ראינו אדם שנעשה בורסקי לטובת הכלל, כלומר: שמפני דאגתו לטובת בני-אדם, שלא ילכו יחף, נעשה הוא בורסקי, כדי שיהיו עורות מזומנים לבני-אדם בכל שעה; אבל אדם נעשה בורסקי בעל-כרחו, מפני שהמחסור כופה אותם לאחוז באיזו מלאכה ועל פי מקרים שונים מוצא הוא באותה שעה אפשרות יותר קלה להעשות בורסקי מלבחור לו אומנות אחרת.

אבל אם אי-אפשר לו לנער עני לבחור לו אומנות לפי רצונו ונעשה הוא לפעמים בורסקי, בשעה שמחסורו כופה אותו לכך ומונע ממנו להעשות בשם – מי מונע את הנער הדורש השכלה לעסוק בדבר היקר באמת? אילו היה לעולם צורך בשירים ריקים ומליצות, ביאורים על דברים סתומים המצוים בידינו מימות קדם וכיוצא בזה, גם אז היה צריך כל נער ונער שידאוג לטובת עצמו ולהשתדל למלא כרסו בחכמות, שהרי הכל מודים שאין בעולם דבר היותר חשוב מידיעות הטבע, וכל-שכן עכשו, שאין לעולם צורך כלל באותם הדברים שהם רגילים לעסוק בהם ולבלות ימיהם עליהם: קר וחם, יום ולילה לא ישבותו גם אם לא נשיר עליהם, והמסחר וחרשת-המעשה לא יתעלו אפילו כמלא נימא אפילו אם יתבארו כל הדברים הסתומים שבספרי הקדמונים, ולהמשורר והמבאר עצמו לא יהיה מזה אפילו מזון סעודה אחת, ומה העבודה הריקה הזאת לנו?

שמא יאמרו איזה כותבים מבני הנעורים, שהם חפצים להביא תועלת לאנשי עירם ולפיכך הם עוסקים במליצות ובמאמרים להורות לבני עירם את הדרך הישרה שיבורו להם ולהוכיח על עונותיהם על פניהם בדבר התלמוד-תורה, בתי-הספר, חברא קדישא, אמונה בבעלי שמות וכו' וכו', אבל אחי! קשטו עצמכם ואחר כך קשטו אחרים! העת לכם לחפש מומי אחרים בשעה שאין אתם משתדלים לבער אחרי מומי עצמכם? עזבו את הבקורת לאחרים, שכבר עבר מועדם ללמוד, ואתם מלאו כרסכם בדברים שתפארת ותועלת מהם ליודעיהם, ולמה תהיו כסופרים ומוכיחים לאחרים בשעה שנעלמו מכם אפילו אותן הידיעות הקלות, שתינוק בן י"ג שנה הלומד בלשכה השלישית שבגימנאזיום יודע אותן? אם תוכיחו לאחרים הרי עוד הדבר מוטל בספק אם תועילו להם, ואם תלמדו מה שאתם צריכים ללמוד בודאי תועילו לכם.

אבל יודע אני מה מונע את בני הנעורים לבחור להם ענין הגון לעסוק בו, תחת דברי ההבל הממלאים את לבם, והוא השכרון! בני הנעורים המגודלים על התלמוד ועוסקים בו לשמה ולשם אהבת האמת, בשעה שהם מתנפלים על ספרי השכלה מדמים הם בעצמם, שהם רואים עולם חדש, והדמיון הזה ממלא אותם שכרון כל כך, עד שהם אובדים דרכם ואינם חוקרים לדעת מה שיבחרו להם ובמה יכשלו. ואם עוד יזדמן להם לשמוע מפי איזה שוטה, מקרוביהם או שלא מקרוביהם, שהם אפיקורסים, אז שכרונם מתגבר עליהם עוד יותר, ובערבוב ראשם הם ממלאים את כרסם בכל דבר הבל הבא לידם, אם נושא הוא את שם ההשכלה עליו, וביחוד בשירים ריקים ומליצות שאינם אלא דמיון של הבל, אהוב יותר לבני הנעורים, בשעה שהם במצב השכרון. וכך הם מבלים זמנם בתהו, מאבדים כשרונותיהם בידים, משליכים אחר גום את הלמודים הישנים, שכבר קנו להם ואינם ממלאים חסרונם בלמודים אחרים שיש בהם ממש, עד שהם נשארים קרח מכאן ומכאן.

אבל סוף השכרון לפוג, ומה נשאר אחר כך בלבם של משכילים כאלה? אשריהם לאותם משכילים שהשכלתם לא נצחה את אמונתם, שהרי סוף-סוף עוד נשאר אתם חם לבם ורגשי נפשם, ועודם מוצאים להם קורת-רוח ברגש האמונה; אבל אוי להם לאותם המשכילים, שעל ידי המהומה שעברה עליהם אבדה האמונה מלבם, שהרי לבם ריק, רגשות נפשם מתות, ואין בידם לא משלות הצדיקים ולא מתענוגי החכמים האמתים! הצד השוה שבשניהם, שהמקולקלים בהם נעשים צבועים כשובאל (בעיט צבוע), ואחרים, אף-על-פי שאינם נעשים צבועים, מכל-מקום עוזבים הם לגמרי את הספרות העברית, שמסרו כמעט את נפשם עליה במצב שכרותם, ואין עוד להם דבר עמה. אם אין אתם מאמינים לדברי, צאו ומנו מספר כל בעלי מאמרים שונים במה“ע העברים בתקופת עשרים שנה האחרונות, וראו כמה מאלה שנשארו עוד בחיים עודם כותבים גם עכשו במה”ע, וכמה משכו ידם משפת-עבר לגמרי. מאמין אנכי באמונה שלמה שכן תהיה גם אחריתם של הרבה מבני הנעורים דורשי השכלה עתה.

ומה היא ההשכלה בכלל לפי מובנה אצל בני הנעורים שבנו אצל הרבה מסופרינו? נאד נפוח מלא רוח, ערבוביא ריקה והבל הבלים! מי שיודע לכתוב בשפת עבר אינו אלא איש שיכול לכתוב (גראַמאטני); מי שקרא הרבה ספרים שונים, ולא נשארה מהם בידו כל ידיעה מחלטת, אינו אלא אוסף רוח בחפניו; מי שאינו מאמין בסגולה הכתובה בספר “זכירה” וכיוצא בזה (כי כל הדברים שאנחנו מכחישים בהם אין להם בעינינו, וגם לפי האמת, שום יתרון על איזה סגולה), אינו כפלוני הפתי המאמין לכל דבר, וכל המבקר מעשי חביריו ¹אין אנו רואים בו אלא שאין בו אותה שטות שפלוני נכשל בה, ואין חשיבותו בו בעצם, אבל מתמלאת היא מחרבנו של פלוני; אבל השכלתנו שאנחנו מגיסים בה דעתנו איה היא? ומה הן הידיעות הקיימות שקנינו לנו?

חכמות שונות יש בעולם: הפילוסופיה העיונית חכמה היא, אלא שאין עיקרה אלא השערה. פילוסוף פלוני בדא הנחה מלבו ועליה הוא בונה שיטתו האוירית. יתירה עליה חכמת הפילולוגיא וכל-שכן חכמת המשפטים שיסודן ההסכמה, שקבוץ פלוני סגל לו לשון פלונית והסכים לשפוט כך וכך; אבל חכמת הטבע אין דומה לה, שמלבד התועלת הרבה שהיא מביאה לבני-אדם – הנה יסודה במציאות, וקימת היא לדור דורים, שהרי הטבע לא נשתנה ולא ישתנה לעולם, לפיכך חכמת הטבע הרי היא גברת לכל החכמות!

אמת היא, שאי-אפשר שיהיו הכל חוקרים טבעים; אבל כל נער המבלה ימיו בהבל, בשירים ריקים ובמליצות וכיוצא בזה, יכולים אנו לומר לו: “באתרא דליעול אספסתא (כי שירים, מליצות וביאורים אי-אפשר לכנות אפילו בשם “ירקא”) ליעול בשרא וכורא”, וטוב לו למלא כרסו בדברי חכמה, שיש להם קיום לשעה ולדורות, שיש בהם תועלת אמתית לבני-אדם, ושהיא ממלאה את הנפש גם בימי הזקנה. לפיכך, כל נער שיש לו יכולת להקדיש את כחותיו להשכלה, כלומר: שהוא בטוח שימצא לו מחיה הגונה לכשיגדל (שהכנת מחיה קודמת גם להשכלה גם לחכמה), צריך הוא שיעזוב שירים ריקים ומליצות וכל ספרים של תהו וישים פניו למדעים, וביחוד לידיעת הטבע, ואז יהא משכיל באמת, עטרת ההשכלה תהא הולמתו, וחכמתו היא תשיחהו גם לעת זקנותו, בשעה שהדמיון יהא כעבר ובטל מן העולם.

בני ישראל, אשר דברי ימיהם יותר נפלאים ויותר קדומים מדברי ימי כל העמים, ואשר נלחמו בלא חרב וחצים כשני אלפים שנה בעד דעה אחת נעלה וגבוהה, נלחמו בלא כח ויצאו מנצחים במלחמתם, – בני ישראל אלה לא היה להם ספר דברי הימים שלם המקיף את כל קורותיהם בכל ימי חייהם! כל העמים יש להם מדברי ימיהם, זה מאמצע ימות ההיסטוריה הישנה, וזה מימות הבינים, ואך ראשית צמיחתם תחסר להם; ובני ישראל היה להם זה אלפי שנה היסטוריה מראשית זמן צמיחתם, ואך המשך ההיסטוריה חסר להם!

זה לא כביר חבר החכם המפורסם הפראָפעסאָר צ. ה. גראֶטץ ספר “דברי ימי היהודים” בשפת אשכנז מראשית היות עם ישראל לגוי עד הימים האלה; ויהי מקרה ההיסטוריה של ישראל כמקרה העם עצמו. – העם הזה הפיץ אור לגוים, והוא ישב בחשך, וההיסטוריה שלו נכתבה בשפה מוזרה לו ותהי נקראת בפי עמים אחרים, והוא לא ידע ממנה מאומה.

לשמחת לב כל אוהב ספרותו, התעוררו האחים הנכבדים ה"ה ווינטער להפיץ ספרי דברי ימי היהודים לגראטץ גם בין בני ישראל בשפתם, ובני ישראל התנפלו עליהם והנם משלמים בעדם מחיר, שכמעט לא נשמע כמהו בישראל (10 קאָפ' לכל גליון). אבל לדאבון לב השמיטו את ההערות (נאָטען) שחבר הח' גראֶטץ להראות מקורותיו. הן מי מבין יותר לשפוט על ההערות האלה, הלקוחות מספרי ישראל העתיקים והאחרונים, כבני ישראל אשר הספרים האלה פתוחים לפניהם, ואיזה חובש בית-המדרש בליטא מבין בתלמוד וכל אביזריה יותר מהרבה רבנים שבאשכנז, ובאיזו זכות לקחו המוציאים לאור האלה המשפט לעצמם לגזול מיודעי התלמוד את האפשרות לחקור אחרי דברי גראֶטץ במקורם ולשפוט עליהם?

אבל עוד יותר ידאב כל לב מבין, בראותו את אשר הרשה לעצמו המעתיק השני מספרי גראֶטץ, הוא המעתיק האמן ה' שולמאַן. המעתיק הנכבד הזה יאמר בהצפירה (נו' 33), בדברו על העתקתו זאת, לאמר: חלילה לי לעשות מעטה שפת קדש על ילדי נכרים ( SIC! ) ובנים כחשים (מליצה שגורה בפיו בכל עת מצוא!) אשר לא יבאו בקהל לנו!… גם בהעתקה הזאת דרך אמונה בחרתי ופסחתי על כל הדברים אשר ברוח החקירה החפשית יסודם. ה' שולמאַן יגיד כזאת בתום לב, ולא ישים על לב כי גדול עונו מנשוא! מי נתן לו הרשות לפסוח על דברים שלא מצאו חן בעיניו? אילו היה בכחו לחבר לנו בעצמו ספר דברי הימים כהחכמים המובהקים הר“ו קראָכמאל והרש”י פין, והיה פוסח על איזה דברים, כי אז יכול היה להצטדק ולאמר, כי בהיותו משלומי אמוני ישראל הנה הוא עושה כפי הטוב בעיניו, כי אדון הוא בספרו; אבל הוא מעתיק, ומי נתן לו הכח לזייף את העתקתו? האם הוא חושב, כי ספר דברי ימי היהודים הוא “מסתרי פאַריז” שגרע ממנו כרצונו? הן מסתרי פאַריז היו יכולים להיות נגרעים מתחלתם ועד סופם, וספרות ישראל לא היתה מפסדת בזה כלום, לא כן ספר כדברי ימי היהודים אשר אם יזייפהו לא יגדל ערכו על ספר “שלשלת הקבלה”! או האם יחשוב המעתיק הנכבד הזה, כי גם העתקתו זאת נעשתה אך בשביל ילדי ישראל כספריו “הראל”, “הליכות קדם” וכו‘, אשר ידאג בעדם לבלי הפרידם מדרך בחורי הישיבה? הן גם גראֶטץ עצמו לא יוכל להרשות לו לעשות כדבר הזה, כל זמן שלא יתחרט באמת על דבריו ולהכיר כי בשקר יסודם. ובלי ספק הח’ גראטץ, שאינו חנף, לא יאבה למנוע בר מאת קוראיו בני ישראל, ושלא ברשות עושה המעתיק מה שעושה! אם באמת דואג המעתיק פן יבא איזה נזק מדברי גראטץ לדרך אמונתם של בחורי הישיבה, אל נא יגש להעתיק ספרי בנים כחשים, ויניח את מלאכת הכחש לטוב ממנו.

נכון וראוי הוא, כי יבקשו האחים הנכבדים המו"ל את ההעתקה מה' שולמאַן, כי יעבור הפעם על מדותיו וימסור לנו הקוראים את דברי “הבנים הכחשים” ככתבם ממש…

בהמליץ גליון 1 נתגלגלו הדברים על אדות החק החדש, המצוה לקחת בנים יחידים מב“י לעבודת-הצבא, במקום אשר יחסר המספר הראוי מאלה שאין להם זכות להיות נקי לביתם. לפי דעתי אין הסבות שנזכרו ב”המליץ" מספיקות לברר את השאלה ההיא כל צרכה, ועל כן הנני להגיד בזה מה שנראה לי יותר מספיק בענין זה, אף-על-פי שבכלל אין מקום לדברים כאלה במ"ע בשפת-עבר.

כפי זכרוני, הודו מה"ע הרוסים, שבמחוזות דרום רוסיא ימעט מספר הנפסלים לצבא מחמת מומים אצל בני ישראל, מאשר במחוזות מערב רוסיא, ועל כן שפטו, שבני ישראל במחוזות המערב מטים בשחד את הרופאים כדי שיפסלו את בניהם, והוסיפו לאמר, שאחרי צאת החק החדש לפעלו ישתדלו אותם האנשים, שנגזל משפטם על ידי נותני שחד, לגלות את תרמית האחרונים, והמשפט ישוב למקומו.

האמנם, כל היודע את חיי בני ישראל במחוזות המערב ובמחוזות הדרום שברוסיא יודע הוא, שיושבי הדרום באמת חזקים ובריאים מיושבי מחוזות המערב; ואיש ליטא, למשל, נגד איש בסאַראַבי הרי הוא כתרנגולת שלא אכלה שלשה ימים רצופים כנגד ברבור אבוס או אווזות רבה בר-בר-חנה. הסבה פשוטה מאד: עניי בני ישראל במחוזות המערב יושבים צפופים, הרבה במעון אחד, אוכלים בשר כמעט משבת לשבת, שותים יין מפסח לפסח, ומשתכרים תמיד אל צרור נקוב, ועניי בני ישראל במחוזות הדרום, במקום שהשכר מצוי יותר להם והארץ איננה רזה כמו במחוזות המערב, יושבים יותר ברוח, אוכלים בשר כמעט בכל יום, שותים לפעמים יין, שהוא כמעט בזול במחוזות הדרום, ודאגותיהם מועטות לגבי דאגות אחיהם המערבים. אף-על-פי-כן אינני מכחיש את מתת השחד שבני המערב נאשמים בה.

אבל נתבונן נא להסבות העיקריות, הגורמות לבני המערב להשתמש בשחד יותר מאחיהם בני בריתם יושבי הדרום.

עבודת-הצבא בכלל מורגשת יותר לבני העשירים מאשר לבני העניים: לבן-עני איננה נראית כמעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמו שהיא נראית לבן-עשיר. בן העני גם בביתו לא ישב בדירות מרוחות, לא שכב על כרים וכסתות הרבה, לא הקיפוהו משרתים וכו', לא אכל מאכלי תאוה וכיוצא בזה, וחייו בכלל בבית אוסף אנשי הצבא (קאַזארמע) לא הרבה ישתנו מחייו בביתו. בן-עני הוא או בעל-מלאכה או נושא סבל וחי מן האויר. באופן הראשון ייטב לו יותר בצבא, כי יעסוק במלאכתו ולפעמים יצבור גם איזה סך כסף, כמו שקרה הרבה פעמים; באופן השני לא יאבד מאומה בעבודתו בצבא. בן העשיר מתעתד להיות סוחר וכבר קנה לו איזה ידיעה בטיב סחורה ידועה, והוא בטוח, שבמשך איזו שנים ישתכר במסחרו מעט או הרבה – והנה חייב הוא להפרד מעבודתו לשש שנים. ומלבד שבמשך הזמן הזה יצטרך לחיות חיים שלא הורגל בהן כלל, לשכב על מטה שלא התרגל בה, לאכול מאכלים שלא הורגל בהן, הנה יעבור עליו הזמן ההוא מבלי שיתוסף הונו אפילו על פרוטה אחת, ועוד ישכח בו את הידיעות שקנה לו בטיב מסחרו.

אבל חיי בני ישראל בארצנו מוצגים בענינים רבים כעין דבר יוצא מן הכלל, ועל-כן גם בענין עבודת-הצבא לבני העשירים הם מוצגים כעין יוצא מן הכלל. בן עשיר רוסי אינו מרגיש כלל הבדל בין חייו בביתו ובין חייו בצבא, הוא גמר בית-ספר לעבודת-הצבא, או בית-ספר אחר, והוא בטוח כי יתעלה לאיזו מדרגה, לא ישב ביחד עם שאר אנשי החיל, ולא עוד אלא שיתענג בחייו: יתעלס עם עלמות בהיותו חגור חרב ובגדי השרד, ישחק בקלפים עם רעיו וכו' ולא ידאג לכונן מסחרו, כי יקוה למצוא מחסורי חייו על ידי משרה כבודה שתנתן לו. אך היהודי הוא היוצא מן הכלל: בבית-ספר לעבודת-הצבא אין לו מקום, ולעלות לאיזו מדרגה במשך ימי עבודתו כמעט אין לו תקוה. האמנם המו"ל “המליץ” העיר בהערתו (צד 18) שכבר נמצאו איזה יהודים שעלו לאיזו מדרגה, אבל אם גם על פי הדין מותר לבני ישראל לעלות למדרגה קלת הערך, הנה ידוע הוא, שרוב שרי הצבא מתנהגים עם אנשי החיל מבני ישראל לפנים משורת הדין, ואותן שנתעלו, נתעלו בלי ספק על פי סבה שלמעלה מכח שרי הצבא האמצעים, כמו ה' פריימאַנן מאודיסא, שנתעלה בפקודת הקיסר בעצמו, או איזה שהראו כחם במערכות המלחמה, שנתעלו בפקודת שרי הצבא היותר גדולים, שאין לפניהם משוא פנים.

הנה כי כן עבודת-הצבא כבדה ביותר לבני העשירים. אבל יש הבדל בין עשירי ישראל שבדרום רוסיא ובין עשירי המערב. הראשונים, אם מפני שהאזרחיות מצאה כבר מסלות בלבבם, על ידי המסחר העומד במקומם במעלה גבוהה, או מפני שבמקומות מושבותיהם מצוים יותר בתי-ספר אמצעים מאשר במחוזות המערב, כמעט כולם מגדלים את בניהם בבתי הגימנאַזיום, הרעאַל-שולען, בית-הספר לסוחרים וכו' ורבים מהם אשר אחרי כן הביאו את בניהם לבתי-הספר הגבוהים. לפיכך בבוא פרק בני עשירי הדרום לעבוד בצבא בטוחים הם, שלא יעבדו יותר משנה ומחצה, ובשביל זמן מועט כזה אינם מוצאים צורך לחפש דרכים לעבור חק, בשעה שאינם יודעים עוד אם יעלה הגורל על בניהם. מה שאין כן במחוזות המערב, שרוב בני העשירים לא קבלו השכלה אזרחית, וצריכים הם להיות נכנעים תחת המשטר שזכרתי משך שש שנים, דבר שאינו נעים כלל לבן-עשיר, ועל כן הם משתדלים לעבור חק. אבל האם תרויח הממשלה על ידי החק החדש? זהו דבר הקשה להאמין. העניים, אבות הבנים היחידים, לא יוכלו בשום אופן להלחם עם התקיפים מהם הגוזלים משפטם, כי איך יוכיח העני כי רופא פלוני לקח שחד? הלא מלבד שלא יהיה לו שומע, עוד יענש כדין מוציא שם-רע. העשירים, כל זמן שלא תוסר הסבה הגורמת להם לעבור חק, יוסיפו להטות בשחד את לב הרופאים כבתחלה, והרופאים ירויחו עוד יותר, כי יקחו שחד יותר גדול מאותן העשירים, שבניהם יחידים להם, שלא היו משלמים להרופאים מתחלה, והבנים היחידים אשר ימלאו את החסרון יהיו רק מבני העניים, שאין כסף בידם לקנות להם לב הרופאים. אך בני העניים, וביחוד במחוזות המערב, לרוב הם דלי-בשר ורפי-כח, וביחוד אותן בני העניים שהם יחידים להוריהם, כי, כפי הנודע, הבנים היחידים מעונגים בערך יותר אצל עניי בני ישראל מאשר אצל העשירים, מתוך שהעני אין לו שום הנאה מחייו, וכל תענוגיו נכללים אך באהבת בניו. הרופאים מקבלי השחד ישתדלו להכשיר את העניים החולים, למען יוכלו לפסול את העשירים, מבלי אשר יחסר המזג, ותחת אנשי-חיל בריאים וחזקים תקבל הממשלה חולים וחלשים. על כן, כל זמן שלא תוסרנה הסבות הגורמות לעשירי המערב להטות בשחד את לב הרופאים, או כל זמן שלא תמצא הממשלה דרך לבער את אפשרות השחד מבתי בחירת אנשי הצבא, כמו שבערה את אפשרות השחד מבתי-המשפט, כמעט אין תקוה שיכלה הרע הזה מישראל יושבי מחוזות המערב, ושתקבל הממשלה אנשי-חיל הראוים באמת להביא לה את התועלת שהיא דורשת ושהיא צריכה לדרוש מהם.

עזרה בצרות / משה ליב ליליינבלום

זה איזה שנים, אשר טובי הסופרים התחילו להביט על הספרות גם אצלנו, לא כעל כלי שעשועים, אך כעל לחם העם. הספרות בפני עצמה צעדה לפנים, ותחת חקירות הפורחות באויר ושירים שאין יסודם אלא בדמיון וכבוד אנשים פרטים או חגים ידועים הננו פוגשים עתה מאמרים ושירים הנוגעים בחיי ישראל בארצנו. אבל, לדאבון לב, החיים נשארו בתבניתם הקדומה והספרות לא הועילה להם כלום. עוד עם ישראל מתמוגג בעניו ולחצו, והגלגל החוזר בעולם, העניות, עודנו סובב על אפניו כבתחלה, ולא עוד אלא שהעניים מתרבים משנה לשנה.

אבל מדוע לא הועילה הספרות לישראל? אחרי כל התשובות על השאלה הזאת, שעל כלן יש לשאול: הא גופא קשיא, עלינו למצוא תשובה חדשה, שאי אפשר לשאול עוד עליה את השאלה האחרונה. אם נאמר, למשל, כי הספרות לא הועילה, מפני שאין לה קוראים, עוד נשאל: הא גופא קשיא, מפני מה אין קוראים לספרות העברית? אם נאמר, שעל כן אין קוראים, מפני שאין לבני ישראל עסק אלא עם תורתם ומסחרם ולא עם האויר המקיף אותם, נשאל עוד הפעם: הא גופא קשיא, וכן הלאה. אבל התשובה הנכונה, לדעתי, היא – כי על כן לא הועילה הספרות לישראל, מפני שלא היא היתה בעוכריו תחלה, אבל דבר יותר חזק ממנה, והיא רק עזרה לרעה, ועל כן חלש כחה לרפא את אשר הרס תקיף ממנה, ואך אז, כאשר תופיע סבה חזקה לרפא את מחץ ישראל, תוכל גם היא לעזור על ידה לטובה, כאשר עזרה לפנים לרעה.

אברר את דברי. לא הספרות הישנה, כמו ספרי ההלכות, המוסר והקבלה, הביאו את בני ישראל למצבם הנורא, אבל כח עושקים בימי הבינים. הכח הזה שלל מאת בני ישראל האפשרות להתפרנס שלא מן האויר, לכונן על סלע רגלם בארץ מגוריהם ולחיות כאחד האדם, ואך אחרי שנטלו החיים האנושיים מישראל, כסה עב הענן גם את ספרותו ויוסף להקדיר עליהם תבל ומלואה בספרים ושיטות שונים. הכח הזה היה חזק מאד בשעתו; התוכל הספרות, שאין כחה אלא בפה, לרפא מכת הכח ההוא, בשעה שהרפואה הזאת דורשת כח חדש, אשר יהיה לאל ידו לתקן את אשר עות הכח ההולך לפניו?

אמת היא, כי נשתנו הזמנים. הכח אשר דכא אותנו לא יוסיף עוד מעשהו בפועל ¹, והממשלה מצדה הסירה כבר חקים הרבה שהיו מעיקים עלינו. אבל לאיש אשר נפלו עליו שודדים ויכוהו מכות חדרי בטן ויאסרוהו בכבלים ויעזבוהו במצב זה איזה ימים אינו מספיק עוד מה שיבואו אנשים טובי לב וינתקו מוסרותיו; כי כחו אשר עזבהו לא ישוב לו על ידי הסרת הכבלים לבד. לאיש כזה דרוש שיבוא לעזרתו איש אשר יקימהו מן הארץ, ישכיבהו על מטה ויתן לו במשך איזה ימים דברים שונים אשר על ידם יוכל לשוב לאיתנו.

כן הוא, אחי העניים, לנו נחוץ כח מחוץ אשר יבוא לעזרתנו, ובלעדיו אין לנו תקוה. זה עשרות שנים אשר אנחנו מחכים לכח כזה, אך אחרו פעמיו לבוא, מפי כל אנשי הצדק וטובי הלב הננו שומעים אך קול אומר: “הרפו הכבלים”, אך אין אומר: “תמכו את המוכה, כי הכבלים הלאוהו ואין בו כח לעמוד על רגליו!…”

שונות הן פרנסות איש ואיש במדינה: זה מתפרנס מעבודת האדמה, זה – מחרושת-המעשה, זה – מאומנותו, זה – ממסחרו, זה – מהשכלתו וזה – מעבודה של שרות, כסרסרות או עבודת-עבד. כל מי שיש מוח בקדקדו יודע ומבין, שכל הפרנסות האחרונות תלויות בשתים הראשונות: כל מקום שיש עבודת האדמה וחרושת-המעשה כל צרכן, שם יש אפשרות לאומנים וסוחרים וכו' למצוא גם הם לחמם, אם אך לא ירבה מספרם יותר מדאי; וכל מקום שאין עבודת האדמה וחרושת-המעשה, שם אין מלאכה לאומנים, אין מסחר לסוחרים וכו‘. עוד יש יתרון לשתים הראשונות על האחרונות. האומן, הסוחר הקטן, המתפרנס מהשכלתו והסרסור אינם יכולים לעבוד אלא בעד בני עירם בלבד, ואם במקרה יתרבו בעיר אחת עשרה אומנים, סוחרים קטנים וכו’, אז יקרם אחת משתי אלה: או שעשרה מהם יצטרכו לגוע ברעב, או שעשרים או שלשים מהם יוכרחו לחיות חיי לחץ מפני ההתחרות; מה שאין כן בשתים הראשונות. אם יתרבו עובדי אדמה ופועלים בבתי חרושת-המעשה אין בכך כלום, כי אין פרי עבודתם תובע מקום מיוחד, אבל כל העולם כולו קולט אותו. לעבודת האדמה יש עוד יתרון, שכל ההתחרות שבעולם לא ישללו מבעליה את האפשרות לעבוד. מתוך שידים חרוצות וחרושת-המעשה יכולות להתגבר גם על הטבע, לפיכך אפשר לעובד אדמתו להוציא לחם מן הארץ על ידי אמצעים ידועים גם בשנות עצירת הגשמים, ואם כן פעולתו אתו תמיד, וגם ההתחרות היותר גדולה אינה יכולה אלא להוזיל מחיר פריו, אך לא להושיבהו במצב של חבוק-ידים ואפס מעשה, כמו שיקרה לפעמים אצל הפועלים, שמפני רבוי ההתחרות אין להם עבודה כל עיקר לזמן פחות או מרובה.

כל מיני הפרנסות שזכרתי נמצאות גם בין בני ישראל שברוסיא, אבל מתוך שהטפל אצלם מרובה על העיקר, כלומר: ארבע האחרונות מצויות יותר הרבה משתי הראשונות, לפיכך הרי הם דומים לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין ורוח קלה, הבאה במקרה צדדי או בהחדשות המתגלות יום יום בסדרו של עולם, כהתיסדות מסלת-ברזל חדשה או חק חדש וכו' – הופכת את פרנסתם על פניה, ועניי ישראל מתרבים מיום ליום.

עובדי אדמה להוציא לחם מן הארץ מעטים בנו ונער יכתבם. מלבד איזה קולוניות בשתים שלש גובערניות, שאדבר על אדתם להלן, אין עובדי שדות בנו. האמנם רבים בליטא עובדי גנות המוציאים ירקות ומיני לפת מן הארץ. היהודי העני בליטא חוכר מאת הנוצרי כברת ארץ וזורע שם כל מיני ירק ופרי האדמה, והוא ואשתו ובני ביתו עובדים את העבודה הזאת מחדש אייר עד סוף חדש תשרי, שם תעבודנה גם בתור פועלות נשים יהודיות משעה 6 בבקר עד שעה 9 בערב ומקבלות שכרן בערך 20 קאפ' ליום. אך הירקות גם הן אינם אלא טפל ללחם, ומפני סבות שונות, שעל פיהן אין הירקות ההן עוברים ממקום למקום אלא נשארים במקומם למאכל ליושבי המקום, בעת שהאכרים מוציאים ירקות כאלה במדה עוד יותר מרובה, אי אפשר שתמציא העבודה הזאת פרנסה לבעליה כל צרכה, ועל כן לא יפלא אם הפועלות שזכרתי מקבלות שכר מועט כזה.

רבים בני ישראל, אשר בכל חפץ לבם היו עובדים בבתי חרושת-המעשה, אך רוסיא בכלל היא ארץ עבודת האדמה, וחרושת-המעשה לא נתפתחה עוד בה. נוסף לזה רוב הערים אשר בהן תפרח חרושת-המעשה ברוסיא, כמו המקומות הנקראות בשם הגליל המרכזי והגליל למכרה המתכיות, סגורות הן לפני בני ישראל. וכבר ראינו מה שקרה להפועלים מבני ישראל באחד בתי חרושת-המעשה בפטרבורג (המליץ שנה זו, גליון 5 צד 100). ונשאר להם אך למצוא עבודה בערים מספר שיש בהן בתי חרושת-המעשה, כביאליסטאק, לאדז, אשר, כפי הנשמע, רוב הפועלים שם יהודים הם. אך כמה פועלים, מאומה של שלשת מליאן אנשים החיים כמעט כלם מן האויר, יכולים למצוא עבודה בערים מספר כמו אלה?

על כן לא יפלא אם מספר האומנים והסוחרים הקטנים רב על מספר הדורשים מלאכת האומן והקונים; לא יפלא אם נראה בחיי העם הזה עניות נוראה, מחסור וחיי לחץ, מחלה ומגפה תמיד; לא יפלא גם כן, כי העם אינו יודע את עניו, כלומר: יודע הוא שאין לו צרכי חייו, אבל אינו מתפלא כלל על כך, אלא הוא מאמין שכך היא דרכן של החיים של בני-אדם הפשוטים, וכי כל באי עולם, מלבד יחידי סגולה שזכו לעושר, חיים גם כן במצב כזה. היאמין העני יושב ליטא, כי חברו אומן עני כמותו היושב בעיר אחרת ברוסיא (אך לא בליטא) משלם עשרה רו“כ ויותר לחדש שכר מעונו, משתכר בכל יום כרו”כ ומחצה ויותר, שותה תה לא פחות משתי פעמים מדי יום ביומו, אוכל בשר בכל יום, נושא בגדים שאינם טלואים, ואינו מחסר את נפשו מכוס יין, שכר, מי סעלצער וכיוצא בזה? – “לא, איש כזה עשיר הוא, יענה לי העני יושב ליטא, שהרי, לפי דבריך, משתכר הוא כחמשים רו”כ לחדש, ואני, העני יושב ליטא, אינני משתכר אפילו חמשה-עשר רו“כ לחודש”. – לא, ידידי, אשיב לו: האיש הזה עני הוא כמוך, עובד בזעת אפו כל היום, וכל עמלו לפיו, ואין בידו אפילו פרוטה אחת, ובמה איפוא עשיר הוא ממך? עבודתך אינה רבה מעבודתו וכיסו איננו מלא מכיסך; אבל הוא עני, ואתה אינך אפילו עני, אבל גוע מנוער, צל אדם אשר בחייו גרוע הוא ממת, כי לא עני סתם אתה, אבל עני יהודי יושב ליטא!

ארץ ליטא רזה היא בתבואות ודלה במסחר וחרושת-המעשה, ואין כחה לשאת את יושביה, אפילו אם היו כלם עוסקים בעבודת תוצאות וכל-שכן עתה, שהרבה אלפים מישראל שבה אינם עוסקים בשום עבודה של תוצאות, רק במסחר, בעבודת משא ובתורה ועבודת שמים.

אין ספק שגם בני ישראל בנפת הווייכסעל ובמדינות פולין, שגם הם אינם עוסקים לא בעבודת האדמה ולא בחרושת-המעשה, אינם במצב טוב, כי סוף-סוף אך על עבודת תוצאות יחיה האדם בכלל, ואך בזכותה יחיו גם העוזרים על ידה במסחר וכו'; אך באין אצל בני ישראל עבודת תוצאות כל צרכה, הנה “העיקר חסר מן הספר” ובמה איפוא יחיו אלפי בני ישראל?

הנה רואים אנו, כי עיקר נכבד מאד חסר בחיי בני ישראל. החסרון הזה לא בא בסבת הספרות, אך בסבת כח עושקים. לא על ידי התלמוד, הפוסקים, המדרשים וספרי קבלה חדלו בני ישראל לעבוד את האדמה וכיוצא בזה, אבל בסבות היסטוריות, בכח שובבות ימי הבינים, המריעים הרעו בכל כחם, והשתמשו לרעה בכל אפשרות שמצאו, והמטיבים בתקופה החדשה הטיבו על-פי-רוב אך באומר ודברים או גם מן השפה ולחוץ, בשעה שהרפואה דורשת כח ידים, אשר יברא לאלפי בני ישראל חיים חדשים ויתן להם עבודת תוצאות.

ממילא מובן, שברוסיא, ארץ עבודת האדמה, אפשר ונחוץ ביותר, שעבודת התוצאות שתנתן לבני ישראל תהיה עבודת האדמה.

האמנם אומרים אמור, שאין בני ישראל מוכשרים לעבודת האדמה. אך כמה מן הסכלות יש בהחלטה זו! אפשר לומר, שעם פלוני היושב בארץ פלונית, רוח האקלים פועל עליו שהוא מוכשר יותר לדבר פלוני, מאותו עם היושב באקלים המתנגד להראשון; אבל לומר, שעם פלוני אינו מוכשר לדבר פלוני כלל – זהו הבל ורעה רבה.

בעלי ההחלטה הנ"ל תמכו יסודותם על המחזה שראינו אצל הקולוניסטים היהודים, שלא ראו ברכה בעמלם. אך החלטה נחרצה כזו תעיד על בעליה שהם מהירי משפט ומהירי יאוש! אילו היו האנשים ההם מתונים בדין, היו מחליטים, שבני ישראל אינם יכולים להיות עובדי אדמה בהיותם באותן התנאים שהקולוניסטים נמצאים בהם, ודורשים הם תנאים יותר טובים, אבל לא לגזור עליהם נדוי ולהרחיק אותם מעדת עובדי האדמה.

אין בכחי לברר את כל הסבות שהיו לשטן להקולוניסטים היהודים לראות טוב בעמלם, אך איזו סבות מהם ימצא הקורא בספר שכתב ה' אביגדור מקנדיא “היהודים עובדי אדמה”, שנדפס בהשחר שנה שביעית, ואחר כך בבראָשורע בפני עצמה. הספר הזה יצא מאיש נכבד מאד, קולוניסט ומורה-הוראה לעדתו בהקולוניא שהוא יושב בה, וכפי הנודע לי, הוא בעצמו עוסק בעבודת הקרקע, חורש אדמתו וקוצר תבואתה, כאשר אחיו הקולוניסטים, מבלי הבט על מה שהוא מורה-הוראה בישראל. לדוגמא אעתיק פה איזה מדבריו:

“ראשית התיסדות הקולוניות מעובדי האדמה היהודים היתה בתחלת המאה הזאת התשע עשרה וכו‘. בשנת 1806 (תקס"ו) באו רבים כו’ ויבנו להם שבע קולוניות במחוז הערסאָן כו' למרות כל המעצורים וכו' וביותר דבר הוות, אשר השחית בזעף את האורחים הבאים האלה וכו' וארבע הידות מהבאים היו טרף לדבר שינוי האויר והיד החמשית נשארה לפליטה. בשנת תקפ”ב באו עוד הפעם משפחות רבות וכו‘, גם אלה נפגעו ממגפת הדבר, מפאת שינוי האויר, כאשר כן הפגיע גם אחרי כן בהבאים בשנת ת"ר כו’. המסע בשנת תקס“ו והמסע בשנת תקפ”ב וכו' (שמעו, קוראים!) לא היו למען יקבלו חופש מחובת עבודת-הצבא, כי בימים ההם לא עבדו עוד היהודים בצבא במדינת רוסיא. (צד 6)… בשנת תקצ“ח-תר”א יצאו עוד הפעם רבים מאד מכל מחוזות מערב רוסיא ממעמד עירונים למעמד עובדי אדמה, ויכוננו להם קולוניות כו' אם על שדות קנוים להם בכסף מלא מאת אדוני הארץ, או על אדמת הממשלה על פי החקים הכוללים וכו' ויכוננו עוד שלש-עשרה קולוניות במחוז יעקאַטערינאסלאַוו. המסע הזה השלישי היה גדול מאוד וכו' אלה הבאים בפעם השלישית היה עיקר מטרתם על-פי-רוב קבלת החופש והנחה מחובת הצבא וכו' אמנם גם ראשי הקהל מהערים כו' בראותם כי חוב מס הצבא מהיוצאים נפל על הנשארים כו' עד אשר נאלצו רבים לעזוב את ביתם ונחלתם, ולבא שנית במעמד הסוחרים ובמעמד העירונים וכו' עד אשר באחרונה, על פי הערות 1, 2 לסעיף 1420 חדלו מסעות היהודים אל הקולוניות עד היום הזה (7–8)… והמפקחים לא הוציאו עליהם ההוצאות כראוי כו' ויאלצו לבנות להם בתים מחדש, והמפקח… השחית סך עצום אשר הפקד תחת ידו למשמרת מכסף עובדי האדמה. אמנם שרי הועד אשר למשפט ישורו לא כסו על חטאתו ומסרו דינו לבתי-המשפט הגבוהים וכו‘. רבים (מהקולוניסטען) קבלו מהממשלה אותות כבוד כו’ מכתבי תהלה ותשורה מאתים ושלש מאות רו“כ לאיש איש כו‘. אמנם כמו כן רבים, למורת רוח עמלם ויגיעם ועבודתם הרבה, נתרוששו כו’ על ידי מגפת הבקר, שנות בצורת והשחתת יבול הארץ על ידי האויבים הנוראים למין האדם כו' הלא המה: הנמיה ושרץ העוף (שם)… ובכן קבלו היהודים עובדי האדמה במחוז חערסאָן ויעקאַטערינאָסלאוו ארבעים ארבעים כברות ארץ (דעסיאטינות) לכל משפחה; אמנם מארבעים כברות ארץ אשר תקבל כל משפחה לא תמצא לחרוש ולזרוע אך שש כברות ארץ (צד 10). הקולוניסטים האשכנזים והמענאניטים אשר בארץ רוסיא ובסאַראבי קבלו אדמה במיטב הארץ על חוף הים ושפת הנהרות הגדולות, ארץ השפלה והעמק, אשר שם הגפן הטוב יתן פריו, הטאבאק ועץ תולעת המשי – את יבולם, לכל משפחה ששים כברות ארץ וכו' ולכן עתקו וגם גברו חיל וכו' ועובדי האדמה היהודים, הרחוקים מהחוף והערים, יקבלו אך החצי בעד תוצאות יבול אדמתם וכו' (צד 12)… ומה איפוא יעשה היהודי עובד אדמה בכברת ארץ אחת או שתים, אשר יגיע לחלקו? אם לזרעה חיטים ושיפון, זרע הדוחן ותפוחי אדמה לשבור רעב ביתו? או יזרענה שעורים ושבולת-שועל למרעה בהמתו, אשר יעבוד בה? מאין איפוא יקח חובות הקהל והוצאות ביתו וצרכי החיים הנחוצים, המרובים בעתות האלה?” (צד 13)…

הדברים האלה, אשר העתקתי אות באות מן הספר הנ"ל, יפיצו אור מעט על חיי היהודים עובדי האדמה ועל הרבה סבות אשר היו בעוכריהם, ויוכיחו ברור, כי כל אלה שהחליטו על פי אחרית הקולוניות האלה, שאין בני ישראל מוכשרים לעבודת האדמה, לא היה להם כלל על מה שיסמוכו, ואם כן נחזור להיקש הגיוני פשוט: האדם מוכשר לעבודת האדמה, היהודי אדם הוא ואם כן גם הוא מוכשר לעבודת האדמה.

הרי החולה, הצועק באין אומר ודברים, לפנינו. החולה הזה הוא עמנו, עצמנו ובשרנו, או יותר טוב: אנחנו בכבודנו ובעצמנו. הרי רפואתו, או יותר טוב, רפואתנו, גלויה, אך הרפואה הזאת כבדה היא ממנו, דורשת כח ידים להרימה ולתתה אל ידנו; אל הכח הזה עיני החולה נשואות בבלי דעת נפש זה ימים רבים… בצר לו ממכאוביו ומעניו נשא החולה עיניו אל ההרים. “מאין יבא עזרי?!” – קרא ביאוש. יום אחר יום עבר, ישועות בל נעשו להחולה, ובעצמת מכאוביו עודנו מתהפך בחליו ונואש מטוב… והכח ההוא טרם הופיע!

לשמחת לב אלפי אובדים ונדכאים בענים, לשמחת לב כל המיצר בצרת אחיו, לשמחת לב כל שונאי קנוניוּת ורמאות ואוהבי יגיע כפים, החל הכח הזה להתפתח ויש תקוה כי בקרוב יראה פעלו עלינו.

החברה “חברים כל ישראל” נכונה לקנות שתי מאות אלף דעסאַטינות קרקע (כל דעסאַטינא ַמחזקת 2400 סאזשען מרובעים) ברוסיא, במחיר ששה מילליאָן רו“כ ולהושיב עליהם עשרת אלפים משפחות מבני ישראל ברוסיא לעבוד אותן, ומלבד זה תתן לכל משפחה ארבע מאות רו”כ במזומנים לקנות להם כל צרכיהם לעבודת הקרקע. הכסף הזה, העולה לסך אלף רו"כ לכל משפחה, יבא לידי גביה מכל משפחה במשך חמשים שנה, מלבד עשר שנים הראשונות, שבהן לא תקח החברה מאומה מאת עובדי הקרקע. (מכתב העתי “נאָוואַראָססיסקי טעלעגראַף”, נו' 1044 במאמרו של ה' אשכנזי מפאריז).

ה' אשכנזי מסופק אם יתעוררו היהודים לקול קריאת החברה, אך הספק הזה אין לו מקום, לדעתי. לוא אך יצלח בידי החברה להפיק רצון מאת הממשלה בנוגע להתנאים אשר על פיהם תחפוץ לקנות את האדמה מיד הממשלה, אז אין ספק כי היהודים אשר כבר נלאו לשאת משא ענים ידעו ויבינו מה טוב להם, וגדודים גדודים יחלצו לעבוד את האדמה. ומה שנוגע להסבות הבלתי תלויות בדעת היהודים, הנה, אם דברי הנסיך גארטשאקאוו, אשר אמר במושב הקאנגרעס בבערלין ביום 16 יוני: לבלי השוות את יהודי ברלין וכו' ליהודי סערביא, רומיניא ואיזה מחוזות רוסיא אשר לפי דעתו, באמת, הנם לשוט ליושבי המקומות ההם (הפארטאקאל נומר 8 למעשי הקאנגרעס הנדפס בהוספה למה"ע “גאלאס”), אינם דעת עצמו לבדו, אך דעת רוב שרי הממשלה או כלם, אז יש לנו רשות לקוות, שהממשלה מצדה, לא לבד שלא תפריע את החברה לקרוא דרור ליושבי ארצה מן השוט אשר בצדם, אבל עוד תתאמץ לתת ידים להחברה להוציא לאור את פעלה.

אם אך תוכל החברה להוציא לפעולת ידים את עצתה הטובה, אז יש לנו הצדקה להיות בטוחים, כי הקולוניות שתיסד החברה “חברים כל ישראל” יובילו יותר אל המטרה מן הקולוניות שיסדה הממשלה, מפני הסבות שאבאר:

א) שרי הממשלה בעת ההיא היו להם שתי מטרות בכוננם את הקולוניות

ליהודים: הטבת מצב היהודים וישוב ארצות נשמות ברוסיא, ועל כן נלחצו לתקן תקנות וחקים שונים גם לטובת המטרה השניה, אשר אולי היו לשטן לפעמים להמטרה הראשונה; אבל החברה אין לה אלא מטרה אחת: להיטיב את מצב היהודים, ואך ההטבה הזו תהיה לנגד עיניה תמיד ולא תט מעליה ימין ושמאל.

ב) אי אפשר היה להממשלה אז שלא תחשוב במקצת את היהודים

הקולוניסטים, וביחוד אותם שנהיו לקולוניסטים בשביל להתפטר מעבודת-הצבא, – שכל חפצם בעבודת האדמה אינו אלא למראית העין, כדי להונות את הממשלה וליהנות מנכסיה ומהנחותיה בערמה, ועל כן הוכרחה לחוק שלשלת של חקים לגדור בעד ערמת היהודים, והשלשלת הזו כפתה את ידי הקולוניסטים היהודים לבלי יעשו חיל בעבודתם, שהרי רבוי החקים בעניני מסחר ועבודה גורם להם שלא יפרצו כראוי, כידוע גם לתינוקות של בית רבן מספרי הלמוד.

ג) כשם שהממשלה לא האמינה בתמימות היהודים, כן גם המון היהודים לא

האמין ששרי הממשלה יעשו דבר לטובתו. ועל כן בבלי דעת ובבלי תבונה חשד לחנם את הממשלה, שהיא פורשת רשת לרגליו בישוב הקולוניות, ושהיא זוממת בזה או להעבירו על דתו (סבה מספקת לההמון לבאר על פיה כל חק חדש הנוגע ביהודים) או מחשבה אחרת לרע לו. לפיכך לא נתעוררו לקול הממשלה רק אנשים חכמים ומבינים, או כאלה אשר בקשו להטיב מצבם האיום, או בחפצם להפטר מעבודת-הצבא. אבל אם יוכנו קולוניות מקופה פרטית של בני-ברית ימשכו יותר את לב ההמון ויפיחו אמון בלבו להאחז בארץ ולעבוד את האדמה.

ד) החברה תתאמץ בלי ספק למנוע כל מפריע אשר יוכל להיות לשטן

להקולוניסטים בעבודתם, בהצלחתם, בהשכלתם ובאורח חייהם: בלי ספק תשים לב אל המופתים הנזכרים בספר “היהודים עובדי האדמה” הנ"ל, אשר יראו ברור, כי עשרים דעסאטינות מעטים הם למשפחה (דבר זה הוכיח גם הפראפעססאר יאנסאן); ישתדלו שלא יהיה שום יחס ישר להקולוניסטים עם הפקידים בכל דבר הנוגע לעבודת-האדמה ולא להאזרחית, אבל תכונן כל משטרי הקולוניסטים תחת השגחת אנשים הידועים לה לאנשי יושר, הם הם יהיה להם יחס עם הפקידים כשיצטרכו לכך, וכדרך שמתנהגים גם הקולוניסטים האשכנזים, כדי שלא יהיה עסק להקולוניסטים עם פקידים ממין הידוע; שהקולוניות תהיינה קרובות לפרשת דרכים: אם לדרכי מסלות הברזל, או לדרכי הנהרות נושאי ספינות תבואה; שהקולוניות שתיסד החברה תהיה בהם ממדת הערים, מפני שהעברי רגיל לחיות חיי עירוני, ולא חיי כפרי, ולהשיג דבר זה עליה להשתדל שישבו בכל קולוניא הרבה משפחות, ושלכל קולוניא יהיה לה מורה הוראות, בית-תפלה, מרחץ, רופא, בית-מרקחת, בית-ספר, וכיוצא בזה דברים הנצרכים לכל עדה ועדה.

עזרה בצרות נמצא מאד! אלפי משפחות הגועים עתה ברעב ימצאו מעתה לחמם בנחת ובהיתר ויהנו מפרי כפיהם על אדמתם. אחריהם ימשכו גם מאות בעלי-מלאכה, אשר במקומם לא מצאו לחמם, להיות לעזר לאחיהם עובדי האדמה ולמלא צרכי חייהם. אלפי יהודים יחלצו מרעב, ממצוק, מקור, ממחלה, מיאוש, משמוע בכי עוללים ללחם ומצרות רבות ורעות! החברה בפעלה הגדול הזה תגול חרפה מעל הלאום כלו, אשר משנאיו יאמרו עליו כי לא יצלח רק למסחר, לבערזע ולסרסרות וכו' אך לא לעבודת האדמה, ותוכיח לעין כל, כי לוא גם היה אמת, כי כל בני ישראל הם לשוט לשכניהם, הנה אין בני ישראל עצמם אשמים בזה… ואלה, אשר בני ישראל יאכלו את בשרם, אך פרי מעלליהם מאז יאכלו…

היצאו גם אחינו עשירינו ברוסיא לעזרת אחיהם ליסד קולוניות? האם יעזבו רגע את קרירות-רוחם לדאוג גם בעד עמם? הישכחו רגע את עסקיהם, חכירותיהם וקבלנותיהם, את בגדי נשותיהם שהם מפארים במדה נוראה, את סוכנותיהם ושאר תענוגותיהם, להשלים את הכסף החסר לדבר הגדול הזה, או לתת להוצאת-הדרך להאומנים אשר יאבו להתפרנס באמונותם על יד הקולוניסטים? – מסופק אני מאד… מי יתן והצליח הדבר ביד החברה לבדה, ולא יצטרכו בדבר הזה לעשירי יהודי רוסיא.

על הספרות החובה לעזור לטובת בני ישראל עתה, כאשר עזרה לפנים לרעה; על מה"ע העברים החובה לפרסם דבר זה ולהוכיח תועלתו הגדולה לבני ישראל; ועל הרבנים והמשכילים החובה לעשות רשימה מכל המשפחות אשר יאותו להעתיק אהלם ולעבוד את האדמה.

בטוח אני, כי אחינו העניים, בכל מקומות מושבותיהם, יגילו לדבר הזה ובכל לב יתנו אזן קשבת לקול החברה לטוב להם ולבניהם אחריהם.

כוכב תקוה האיר רגע לעניי עמנו; הדלים והאביונים הרימו ראשם, איש אל רעהו קרא: הנה ישועתנו קרובה, ישראל נושע באחיו תשועת עולמים! שם נושא-סבל, אחרי ענותו כל היום כחו בעבודת-פרך, בבואו לערב הביתה אל אשתו ועולליו להשיב נפשם בשכרו הדל, ספר לאשתו, אשר קדמה בקללות פניו על אשר לא הביא לה די מחסורה, – לאמר: הידעת, אשתי, כי לא לארך ימים ירעבו עוללינו, ולא לזמן רב ילכו ערום ויחף. הן בעיר פאַריז יש חברה גדולה מבני ישראל, בה מיניסטאָרים, בה גם ראָטהשילד וכל המילליאָנערים היהודים; החברה הזאת תקנה בכספה שדות הרבה למעננו, יהודי רוסיא, ואת השדות ההן תתן לנו בתנאים נוחים וקלים, אז גם אני אבקש כברת-ארץ קטנה ובעמל כפינו נחיה ונשבע. לא נקנה עוד לחם ותפוחי-אדמה מן האכרים, אך בעצמנו אותם מן הארץ, והיו לנו לשבעה, ויתרם יהיה לנו לשאר צרכי הבית וכו'.

בצבעים עוד יותר נעימים ספר לאשתו את הדברים האלה פלוני רודף- רוח כל היום, אשר בא בערב לביתו בידים ריקות לגמרי וכל בני ביתו הכינו את עצמם לישון בלי ארוחת-הערב. האומלל ההוא, אשר בעת ההוה לא עלתה בידו למצוא כלום, מלבד רעב ומחסור, נחם את עצמו ואת בני-ביתו האובדים בזה, שהפריז לתת הוד והדר על תקותו לעתיד-לבוא.

“הנה ישועתנו קרובה, ישראל נושע באחיו תשועת עולמים!” שמענו¹ מערים רבות. אלפי עניים ואביונים היו נכונים לקול הקורא, רצו רצוא ושוב לשמוע, הבאמת הופיעה גאולתם לחלצם מרעב, מהרו לכתוב ידם בתוך המשפחות אשר קבלו על עצמן להיות עובדי-אדמה ועיניהם היו תלויות ליום הקריאה: “קומו ולכו אל המנוחה ואל הנחלה!”

יום הקריאה לא בא, ותחתיו באה השמועה, כי חלום שוא חלמנו ממנו…“הדבר הזה כבד הוא מן החברה”. – – – קומו, כל דכאי לב, התרוננו מתקותכם, שובו לתלאותיכם, רדפו רוח, עבדו בשארית כח, גזרו על ימין ועל שמאל ולחם לא יהיה לכם!

בעת ההיא זכר המו"ל “המליץ” את דברי המקרא “את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה הארץ” ובתום-לב שאל: “מדוע נפנה אל אחינו הרחוקים בעוד אחינו הקרובים נגדנו? המעט בנו עשירים, אשר כח בהם לכונן על סלע רגלי אחיהם האביונים?” ובכח ההגיון הזה עורר את לב עשירינו ליסד “חברת ישוב יהודי רוסיא ברוסיא” למען תקים היא את אשר קיוינו מבני החברה “חברים כל ישראל”.

לקול קריאתו התעוררו סופרים רבים, אך מן העשירים התעוררו רק שניים: הנדיב המפורסם ה' ויסאָצקי והנדיב ה' דאָמבראָווסקי.

עוד ימים מספר נשמע קול השאלה הזאת בהמליץ, ואחרי כן בפי סופרי “הקול”, אשר בלכתם לשיטתם כנגד “המליץ” התנגדו גם להעצה הזאת, ומעת חדלו הפלפולים ההם נשכחה גם השאלה הזאת מלב ² ואין קול ואין כסף, כאילו אין רבבות בני ישראל מתענים מקור, מרעב, ממעונות צרים ומעופשים, מתחלואי-ילדים ומיתתם, הבאים בעקבות הרעב והעפוש, מדאגות יום-יום המכלות מנפש ועד בשר ומחיים תלואים מנגד… כאילו אבדה עצה מסופריהם וחמלה מעשיריהם להושיע להם ברב או במעט.

האמנם, עלי להודות, כי הצעת המו"ל “המליץ” בעיקרה היתה בעיני כדבר של ספק-ספיקא.

גם בכתבי מאמרי “עזרה בצרות” לא האמנתי באמונה שלמה להשמועה שבאה על אדות פעולת החברה “חברים כל ישראל”, ואך אמרתי: “יש תקוה וכו' אך אם תוכל החברה להוציא לפעולת-ידים את עצתה הטובה” (שם, 12).

אבל עוד פחות מזה האמנתי, כי ישתתפו עשירי עמנו בארצנו בדבר הגדול הזה, וכמתמיה אמרתי: היצאו גם אחינו עשירינו ברוסיא לעזרת אחיהם ליסד קולוניות? האם יעזבו רגע את קרירות-רוחם לדאוג גם בעד עמם? הישכחו רגע את עסקיהם, את חכירותיהם וקבלנותיהם, את בגדי נשותיהם שהם מפארים במידה נוראה, את סוכנותיהם ושאר תענוגותיהם, להשלים את הכסף החסר לדבר הגדול הזה וכו' מסופק אני מאד… מי יתן והצליח הדבר ביד החברה לבדה, ולא יצטרכו בדבר זה לעשירי יהודי רוסיא" (שם). אחרי גלוי דעתי זאת צריכה היתה הצעת המו"ל “המליץ” להיות בעיני כחזיון, או כקול קורא במדבר. קראתי – ואמרתי בלבי “אשרי המאמין!”

כל מי שאין בו ממדתו של רבי, לכבד את העשירים רק בשביל שהם עשירים, יודה ויאמר, כי הרבה-הרבה חייבים עשירי ישראל לעשות לטובת אחיהם העניים; כי עליהם מוטלת חובה מוסרית, שאין מעלה הימנה, לגמול טוב עם עניי ישראל, תחת הצרות שהם גורמים להאחרונים אם גם שלא במתכון. כל בר-דעת יודה, שכל שנאתם של עמי הארץ לישראל בכל דור אינה אלא בשביל שיש בהם עשירים; אבל מי סובל את תוצאות השנאה הזאת? העשיר עצמו מרום הוא ממנה, למשרה במדינה אינו צריך, כי יש לו במה להתפרנס גם בלעדיה, כל מקום שהוא בא לשבת בו קולט אותו, וכל בוזיו ומשנאיו בנפש יחניפוהו ויתנו כבוד לשמו, עד שאינו יודע כלל אם יש איזו “שאלת היהודים” בעולם, ובמי איפוא מכלה ההמון את חצי חמתו וקנאתו? – – – בעניי העם, שאינם נהנים מן העשיר ההוא אפילו באצבע קטנה שלהם! כבר ספר המנוח ה' יוסף ראַבינאָוויטש בספרו “מנורת הירושה” מעשה שהיה לפני איזה עשרות שנים, שנגרשו כל היהודים מעיר אחת בעוונו של עשיר אחד, שהרגיז מנוחתו של איזה שר חולה, מלבד אותו עשיר עצמו, שהיה סבת הגירוש ההוא, שנשאר בעיר ההיא כמקדם³.

בשנה העברה קראנו במה"ע, כי בנו יחידו של גביר פלוני נמסר לצבא, לא הועילה לו זכותו שהוא יחיד להוריו, מפני החק החדש הגוזר להשלים את מספר החסרים מבני ישראל אפילו בבנים יחידים. אין ספק שהאיש ההוא, שגם בלא זה לא הצטיין מעולם באהבתו לעמו, היטב חרה לו על שנתפס בנו יחידו בעון הדור, ומפשע עמו, אשר לא ידרוש שלומם וטובתם, נגע לו; אבל האם שם אותו האיש אל לבו, כי פעמים רבות גם עמו סובל בזכותו? בלי ספק יודע הוא את הדברים שנזכרו בחוברת ז' “יעוורייסקאַיאַ ביבליאָתיקא” צד 141 וזה לשונם: “בעת האחרונה רוב בוני מסלות-הברזל והקבלנים בענין זה ⁴ וכן מספר רב מחברי הנהגות המסלות העושות כבר את פעולותיהן, הגם מבני ישראל ועל כן אינו רצוי כלל שיתחזק חלק העם הזה על ידי שתנתן רשות להאינזשענערים העברים לקבל משרות עם הזכיות השייכות לעבודת המדינה”. במלה אחת: אם נשים לב אל מצב היהודים בארצנו ועל מעשי ראשינו עשירינו נאמר בעל-כרחנו את המשל הידוע ובלתי הגון: דג מראשו מסריח. עשירינו יש להם חלק גדול באסון אחיהם ובכל זאת אינם חפצים לקחת אפילו חלק קטן בהטבת מצבם. בכל דבר הנוגע לענין כללי הננו שומעים כמעט תמיד אך פעולות שני עשירים: הננו פותחים בגינצבורג ומסיימים בראָזענטהאל ולא יותר.

לפיכך היתה לי הצדקה להסתפק הרבה, אם יתעוררו עשירי ישראל ברוסיא לחלץ נפש אחיהם מכל צרה ולכונן להם קולוניות. וכל זמן שלא יוכיחו בפועל ידים, כי באמת דואגים הם לטובת אחיהם, הספק הגדול הזה הקרוב לודאי, במקומו עומד.

אבל דור יבוא יביא במשפט מעשי בני עמנו החיים היום, ובראותו את עני רבבות בני ישראל ברוסיא וביחוד בליטא בדור הזה ישאל בלי ספק: מדוע עמדו בעלי היכולת על דם אחיהם ולא הושיעו אותם אפילו “הצלה פורתא”? ואפשר שבראותו פלפולי סופרי “הקול”, שהוכיחו, כי רעה נגד פני עובדי האדמה, יתלה את הקולר בצואר הספרות, שלא לבד שלא עמדה לצד המדוכאים, עוד התאמצה להפוך שליתה של העזרה ההיא בטרם ראתה אור. על כן, למען שופטינו העתידים ההם, לא למען אותם העשירים, הנני מוצא לנחוץ לברר, כי דברי הסופרים שהתנגדו לישוב הקולוניות לבני ישראל אין להם על מה שיסמוכו.

הראשון שהתנגד לישוב הקולוניות הוא הד"ר קאמינער. החכם הזה במאמרו (ב“הקול” שנה זו) המשיל בצדק את מצב אחינו בארצנו למצב איש חולה במחלה אנושה, אשר לרפואתו דרוש נתוח כבד (שם, נו' 8), ובכח מליצתו הטובה תאר את מעמד בני ישראל באופן נורא מאד, ואלה מקצת דבריו: “הנה מטתו של החולה! כל אנחה ואנחה היוצאת מלב החולה הכואב משברת חצי גופו של קרוביו המעטים וכו‘, כל אוהביו נאנחים, מבקשים רפואה – ואין וכו’. אחד מאוהבי החולה ישמח את לב כלם בעצתו וכו‘, אור השמחה נגה על פני כל הקרובים, ברקים ילכו מעיניהם הבוכות… "הנה עזרה בצרות " יקראו כלם כאיש אחד וכו’ וברגע השני יבוא רעהו וחקרו ויאמר: “לא, אחי, תקות שוא היא!” וכו‘, מה נורא אז השבר של כל קרובי החולה! זרחה התקוה – ובאה התקוה וכו’ והחולה יביט על קרוביו העומדים סביב למטתו וכו' ובמבטי עיניו ישאל אותם: “האחיה מחלי זה?” ובחכותו לתשובה יעמיד את עיניו על פניהם”.

החכם הזה אשר בדמותו בנפשו, כי הוא בעצמו אחד מקרובי החולה העומדים סביב למטתו, אשר עליהם העמיד החולה את פניו, ובצרת לבו לא יכול לראות בצערו וביאושו של אהובו ואמר במרי שיחו להחולה: “הסב עיניך מנגדי! אומתי, רעיתי, יפתי…” (שם, נו' 11) – שכח את מצב עצמו ואת מצב החולה שלו במאמרו ההוא (שם נו' 8, 9 וביחוד נו' 16) ויופיע לפנינו בדברי לצון והתולים, כאילו היה קרוא לא לחולה, אך למשתה החתונה לאחד מאוהביו. הנני מדמה בנפשי, כי הד“ר הנ”ל, כרופא, נקרא להשתתף בקאָנסיליום לחולה אחד, אשר מצבו ממש כמצב החולה שתאר לפנינו הד“ר קאמינער עצמו. הרופאים מתיעצים, אחד מהם נתן איזו עצה, והד”ר קאמינער עונה כי עצה נבערה היא. “מה נורא שבר כל קרובי החולה! זרחה התקוה ובאה התקוה. החולה יביט על קרוביו העומדים סביב למטתו, כשואל: האחיה מחלי זה?” הקרובים בוכים, הרופאים מחשים וחושבים מחשבות, והד"ר קאמינער משחק מטוב לב. הוא, תחת לתת להחולה עצה יותר טובה, מריק אוצר של מהתלות על הרופא איש חרמו לעיני החולה האנוש והקרובים הנואשים, שאין להם עסק לא עמו ולא עם איש חרמו, ואינם רוצים אלא למצוא תרופה למכתם! האין זה עון מוסרי?…

כמדומה לי, שהעון הזה נעשה לא בשגגה אלא בכונה. ה' קאמינער יודע את נפש הקוראים הפשוטים, שליצנות של הבל אחת שקולה בעיניהם כנגד כל המופתים וההוכחות, וכל הטענות הצודקות שישמעו מצד אחד ינדפו ⁵ כמוץ לפניהם, בשעה שיתעורר לבם לשחוק על ידי איזה התולים שיאמר הצד השני, ולא עוד אלא שיסכימו שהצדק עם המתלוצץ, אבל אינני יודע עוד, אם בשביל זה יכופר עונו של הד"ר קאמינער?

אבל אעזוב את העון המוסרי הזה ואשפוט על טענות הד"ר קאמינער.

הוא אומר: "תמורה והתחלפות כזאת (לעשות מבן עיר – אכר) לא היו עוד בהיסטוריא, כי מהלך ההתפתחות של חיי החברה היה להפך בהדרגה הזאת: צידים, רועים, עובדי אדמה, יושבי ערים (היינו עוסקי במלאכה ועושי מסחר וקנין), ומעולם לא ראינו כי גלגל ההיסטוריא יחזור לאחור, עוד לא ראינו כי אנשים עירונים מרצונם הטוב יעזבו את הערים וכו' וילכו לשבת בכפרים וכו' (שם נו' 8).

אמת היא, שהתפתחות חיי החברה בכלל היתה אך בהדרגה הנ“ל, אבל בפרטים וביחוד בבני ישראל, ראינו לפעמים ההפך. בני ישראל במצרים היו עושי מלאכה, ואחרי איזה מאות שנה נעשו עובדי⁶ אדמה. בספר “היהודים עובדי האדמה” (שהבאתי במאמרי “עזרה בצרות”) ראינו, כי גם בטרם צאת החוק לקחת מבני ישראל לצבא באו רבים מבני ישראל להאחז בקולוניות בנפת רוסיא החדשה. וכי בני ישראל מוכרי יי”ש בכפרים אינם עירונים שעזבו את עריהם לשבת בכפרים?

אמת הוא גם זה, שעוד לא ראינו, שאנשים עירונים יעזבו מרצונם הטוב את הערים וכו‘; אבל אני מוסיף עוד, כי מעולם לא ראינו שיחליף אדם אפילו את דירתו מרצונו הטוב לבד, כמו שיאמר הרוסי “מאין מה לעשות” אלא מפני איזה צורך (שמכיון שהוא צורך הרי הוא גם הכרח באותה שעה). גם מהלך ההתפתחות שחשב הד“ר קאמינער, לא היה אצל בני האדם הקדמונים מרצונם הטוב אבל בהכרח: ראו שאין הצידה מספקת להם והתחילו לכלכל עדרים ולהיות רועי מקנה; ראו שעבודת-האדמה באיזה מקומות מביאה יותר פרי מן המקנה – ויהיו לעובדי-אדמה; ראו שיש לבריות צורך בחפצים שונים הצריכים עבוד או טלטול ולפיכך המלאכה והמסחר טובים לאנשים ידועים במקומות ידועים גם מעבודת-האדמה, ויחזיקו בהם כל מי שהגיעה ידו לכך. ואותו ההכרח שהפך את האכר לעירוני הוא הוא יהפוך את העירוני לאכר, כאשר ראינו מן הקולוניות אשר זכרתי. ההכרח, בכל אופן שיתגלה לפנינו, אחד הוא, ואם החפץ להתפטר מעבודת-הצבא היה בו כח להוליד הכרח כזה – על אחת כמה וכמה שהחפץ לפרנס אשה ועוללים יוליד הכרח כזה. הכי שכח הד”ר קאמינער, כי בהשיבו על דברי המו"ל “המליץ” ועל מאמרי “עזרה בצרות” לא על דברי ה’ אשכנזי הוא משיב. האחרון יעץ עבודת-האדמה לבני ישראל כאמצעי להשיג על ידה לפי דעתו, שיווי-הזכיות. בשעה, שלפי דבריו, לא יהיו עוד היהודים “פאַראַזיטים”. על פי הדברים האלה צריכים היו כל הבאַנקירים וכל הסוחרים הגדולים מבני ישראל לעזוב את ארמנותיהם, לפשוט את מחלצותיהם, ללכת מן הערים ולבוא בכפרים, לשבת במעונות בנויים מקש ועבטיט, ללבוש שמיכה עבה ולקחת מחרשה בידם ולמכור את עשרם ומסחריהם למשנאיהם הקוראים אותם בשם “פאַראַזיטים”, למען יהיו שונאיהם ההם “פאַראַזיטים”. ממילא מובן, שגם אחד מן הבאַנקירים והסוחרים, אם גם איננו יודע את מהלך התפתחותם של חיי החברה, שחשב ה' קאַמינער, לא היה נרצה מרצונו הטוב לדבר הזה. אבל המו“ל “המליץ” ואנכי דברנו על אדות עבודת-האדמה לאלפי עניי בני ישראל הגועים מרעב, אשר המחסור כבר כפה אותם עד שהם אומרים “רוצים אנחנו” בעבודת-האדמה. אך אין להם נחלת שדה. וכבר שמענו מערים שונות, כי הרבה מעניי בני ישראל שמחו לקול השמועה על דבר הקולוניות, ובלי ספק יעזבו את עריהם, לא מרצונם הטוב אך מרצון הבטן הריקה. עם זה הנני להזכיר את הד”ר קאַמינער את דברי אשר אמרתי במאמרי “עזרה בצרות”, כי נחוץ הוא ליסד את הקולוניות לבני ישראל באופן כזה, שתהא בהן ממדת הערים, מפני שהיהודי רגיל בחיי הערים.

הלאה אומר הד"ר קאַמינער: שואל אני את כל איש וכו' אם עובד אדמתו ישבע לחם, לחם ממש, כפשוטו וכמשמעו? וכו' (שם).

זוכר אני, כי בשבתי בליטא, זאת הארץ הדלה והשוממה הייתי שומע פעמים רבות את עניי בני ישראל מקנאים בהצלחת האכרים (אחרי חרותם), ובגליון אחד מגליונות “הכרמל” השבועי (כמדומה לי בשנה שביעית) העיר החכם האמיתי ה' פיין על תלונות שונאי ישראל באמרם, כי היהודים אוכלים את יגיע האכרים ואמר, כי אחרי כל התלונות ההן רואים אנו, כי מצב האכרים טוב יותר הרבה ממצב בני ישראל הנאשמים כי הם עושקים את האכרים.

האמנם אין מזה ראיה עוד, כי מצב האכרים טוב הוא, אבל לפחות רב לנו לדעת, כי מצב עניי בני ישראל גרוע עוד ממצבם. אבל מדוע שכח הד“ר קאַמינער, כי האכרים אשר היו עוד לפני עשרים שנה עבדים, מלבד שלא הספיקו עוד במשך הזמן הקצר הזה לצאת ממצב העבד, הדומה לחמור, אשר גם הדבר הזה מוסיף עצמה לעניותם, והנה בהיותם עבדים לא היה להם קרקע, ובשעה שקראה להם הממשלה דרור, נלחצה לקחת בעדם אחוזות מן האדונים בתנאים ידועים, שלא בטובתן של האדונים ההם, שרובם לא חפצו כלל בחירות עבדיהם, ועל כן לא יפלא אם באיזה מקומות לא הצליח בידי הממשלה לתת להם אחוזה פוריה די מחסורם, ושכל הדברים האלה אין להם מקום אם נקנה בעצמנו קרקעות בעד עניינו; שהרי אם נקבל רשות לקנות, נוכל לקנות קרקע טובה ולתת לכל משפחה חבל אדמה די מחסורה. מדוע שכח הד”ר קאַמינער, כי השכרות שהאכרים שקועים בה מכלה ממונם לגמרי, וכל זמן שלא יעזבו את השכרות הזו לא יהיה להם לחם אפילו אם יתרחבו גבולות אדמתם וסכום המסים יתמעט. אין לך עיר ברוסיא שהעבודה נגמלת בה באופן טוב כמו באודיסא: שכיר-יום מקבל בערך רו“כ ומחצה ליום, עגלון להובלת משא מקבל בכל השנה גם כן בערך כזה ויותר, ופעמים, וביחוד בחדשי סענטיאַבר ואקטיאַבר, שהוא משתכר מחמשה ועד עשרה רו”כ ליום; וחיי אודיסא בכלל, מלבד דמי דירה, אינם יקרים כל-כך לאיש עני שאינו חפץ בתענוגים יתירים, ואף-על-פי-כן דבר שאינו מצוי הוא, שיהיה אצל אחד מכמו אלה שאינו יהודי כסף בכיסו. הכל הולך אל מקום אחד: אל בית ממכר היי"ש. מליצי השכורים אומרים, שעניותם היא סבת שכרותם; אבל אילו היתה העניות לבדה מביאה לידי שכרות, היו עניי בני ישראל צריכים להיות שקועים לגמרי בשכרות, שהרי עניותם גדולה יותר מעניות עובדי עבודת- פרך באודיסא.

הד“ר קאַמינער הביא ראיה שמצב עבודת-האדמה ברוסיא ברע הוא, ממה שהקולוניסטים האשכנזים שברוסיא השליכו בימים האחרונים את משכנותיהם ויצאו לאמעריקא (שם, נו' 9), כפי הנראה אינו יודע, כי הקולוניסטים ההם מכת המענאַניטים הם, שאסור להם על פי דתם להשבע שבועה, לחגור כלי-זין וכו' ויברחו לא מעבודת-האדמה, אך מעבודת-הצבא הכללית. שעל פי החק הכולל הזה לא כלם נפטרו מעבודת הצבא, כמו שנאמר בהתקנות על דבר עבודת-הצבא הכללית. וכבר הודיעו מה”ע דפה, כי רבים מהם בקשו מאת ממשלתנו לתת להם רשות לשוב לאחוזתם ברוסיא, וכבר קבלו את הרשות ההיא וגם שבו לעבוד את אדמת אחוזתם פה.

הד"ר קאַמינער מהתל באומרים, כי לקולוניסטים מבני ישראל תהיינה זכיות מיוחדות שאין לשאר האכרים, ולא להקולוניסטים הראשונים מבני ישראל (שם). אבל התולים כאלהאין להם טעם וריח. כל מי שיש לו מוח בקדקדו יודה, שאינו דומה מי שמקבל קרקע במתנה מאת הממשלה למי שקונה קרקע מכספו, שהוא בא בשדהו כאדם שעושה בתוך שלו, וממילא מובן, כי אותן הקולוניסטים אשר ישבו על שדות קנוים בכסף יהיו על פי תנאים אחרים, מאותן שקבלו שדותיהם מאת הממשלה על פי תנאים ידועים.

בגליון 11 אומר הד"ר קאַמינער: “ואני מעיד לפניכם בתורת עדות, כי בין בני-האכרים יש הרבה-הרבה יותר חולים וחלשים, נגועים במחלות פנימיות שונות ונגעים חיצונים שונים הרבה יותר מאשר יש בבני ישראל”. אבל קשה מאד להאמין לדבריו, שהרי הוא עצמו אומר שם, שהאכרים הבאים אל הערים למכור כל מאכל, בריאים הם, ולדבריו צריכים אנו לומר אחת משתי אלה: אם שכל החולים והחלשים מתים בילדותם, ואך מתי מספר הברואים נשארים בחיים (שהרי החלש בילדותו נשאר על-פי-רוב חלש גם בגדלו), או שהאכרים עשו קנוניא ביניהם, לשלוח אל הערים אך את הבריאים שבהם. האופן השני הוא דבר מעורר שחוק והאופן הראשון לא יאומן. האמנם, הוא אומר: “שבעים או שמונים למאה ימותו מן ילדיהם הקטנים ובמקומות רבים הפראָצענט של מיתת ילדים יגיע עד תשעים למאה”. אבל נראה אם אפשר למחזה כזה להיות תמידי. נניח שאין בין האכרים חשוכי-בנים כלל, ⁷ שאין אחד מן האכרים מת במגפה, במלחמה, במיתה משונה וכו' מיום צאתו מכלל קטן, ונניח גם כן, שכל אכר ואכר במשך ימי חייו מוליד עשרה בנים. אם כן מאה ילדים נולדים לעשרה אבות ועשר אמהות, נמצא שבמקום שמתים שבעים למאה ישארו אך שלשים. אם מעשרים (עשרה אכרים ועשר אכרות) נעשים שלשים הנה ההוספה 50 פראָצענט; במקום שמתים שמונים למאה – עשרים אנשים (איש ואשה) מולידים בכל ימי חייהם זרע קיימא – עשרים, ואם כן אין כאן לא הוספה ולא פחת, ובמקום שמתים תשעים למאה – עשרים אנשים מולידים זרע קיימא עשרה אנשים, ואם כן יש פחת 50 פראָצ. אם נחשוב את הפחת כנגד ההוספה, ונוסיף גם את המתים במגפה וכו' גם את חשוכי-הבנים וגם נתבונן כי אי- אפשר שיולידו כל האכרים (בסך הכולל) איש-איש עשרה ילדים, נראה, כי מספר האכרים מתמעט מדור לדור. אבל היתכן דבר כזה? הלא ידוע ברור, כי במשך זמן ידוע מתרבה מספר יושבי רוסיא, שרובם אכרים, פי-שנים.

ועד כמה בני ישראל חלשים מן האכרים נוכל לשפוט מזה, שגם עד עבודת-הצבא הכללית, שאז אך בני עניי ישראל היו נמסרים לצבא, וראשי הקהל השתדלו שיקחו מכל אשר הביאו, היו בין בני ישראל יותר הרבה פסולים לעבודה מחמת חולי וחלישות מאשר בין האכרים. וגם אז וגם עתה רוב בני ישראל העובדים בצבא מקבלים עבודות שאינן דורשות כח אמיץ ובריאות יתירה. אך מה לי להביא עדים רחוקים? הבה נראה את דברי הד“ר קאַמינער עצמו שאמר במקום אחר: “אתן לך עצה, קורא חביב, יאמר הד”ר קאַמינער (בסדר כפרותיו לבעל טקסא צד 54 בהערה), לראות בעיניך כי כנים דברי, כי רוב בני ישראל הם קטנים בכמותם, רזים וכחשים יותר משאר האומות (ואפילו האכרים במשמע), עמוד ביום השבת וכו' ותשתומם ותתפלא לראות, כי אנחנו בני ישראל כמעט כלם רזים, חולים ושפלי קומה – מחוסרי בשר”. כן הביא שם בצד 79 דברי הפראָפעססאַר מאַהרינג שהודה לו על שאלתו ששאל: מפני מה רוב החולים – ישראלים המה? ואם אמנם הד"ר קאַמינער ישים את הקולר הזה על צואר הטקסא, אך מי לא יבין, כי אילו לא היו בני ישראל עניים מדוכאים לא היתה הטקסא מכבדת עליהם כל-כך, שהרי רוב הבינונים אוכלים בשר ומשלמים טקסא.

ומלבד כל אלה הנה גם הד"ר קאַמינער לא יאמר, שעבודת-האדמה

עצמה היא אוכלת את בעליה, או שאויר השדות והכפרים מזיק לבריות, אבל “הסבה לכל המחזה הנורא הזה אחת שהיא שתים: העניות ותולדתה – האולת” (דברי ה' קאמינער עצמו שם). והנה מה שנוגע לאולת אין מי שיאמר, שיש אפשרות שקולוניסטים מבני ישראל יגיעו בסכלות ופתיות למדרגתם של האכרים, שהיו מאות שנה עבדי עולם, רחוקים מחיי החברה, רחוקים מקריאת ספר וכו‘. ומה שנוגע לעניות, תם אני ולא אדע, הבאמת מאמין ה’ קאמינער, שאותן העניים, אשר למענם עלה במחשבה לכונן קולוניות, אין חלקם גרוע מחלק האכרים העניים?

אפשר, שהד“ר קאמינער, בהיותו עתה, כפי דבריו בעצמו, רופא בשלטון- האחוזות שכח את מצב עניי ישראל, במה הם נזונים ובמה הם מתפרנסים; אבל בלי ספק קרא את דברי הסופרים שאינם יהודים שהביא המנוח ארשאנסקי בספרו “היהודים ברוסיא” (מהדורא קמא), אשר אחשוב לא למותר להביא פה תמצית דבריהם: “החלק היותר גדול של היהודים עניים הם, ומטופלים במשפחות גדולות הנם יושבים צפופים יותר הרבה ממה שאפשר לשער. לא רחוק לראות שבבית אחד, שבו שלשה או ארבעה חדרים, יושבים עד שתים-עשרה משפחות (ד"ר קאמינער! הגם האכרים יושבים כך?). משפחות שלמות מסתפקות לפעמים בליטרא לחם, דג מלוח ואיזה בצלים. בעד 15 קאפ' ירוץ יהודי פאַקטאָר הנה והנה כל היום” (צד 19,20) “יש אומנים עניים, אשר בני ביתם מתענים עד הערב, עד בוא אבי הבית המביא חלק שכר עמלו” (שם), “מחצית, אם לא שלשה רבעים, מן היהודים הנם אנשים שאפשר היה להאשים אותם בעונות שונים, אך לא מפני שהם עצלים ושונאי עבודה, אך מפני שהאומללים ההם, החושבים אך על אדות פת-לחם, מתדלדלים מיום ליום, מאין להם שום אפשרות לעסוק בעבודה של תוצאות. המשפחות האומללות ההן אין להן שום אחוזה או מקום, יושבות ברפש, בעניות, ובכל חפצן בעבודה אינן יודעות באיזה אופן תחיינה ביום מחר, והנן משתמשות באמצעים בלתי הגונים רק למצוא צרכיהן היותר נחוצים” (שם 20,21) “הסרחון והאדים הרעים, הקור ולחות המעונות מניחים את חותמם על כל עצמותו של העני היהודי והם סבה לתגבורת מגפה, ומספר המתים בם הוא במידה מרובה אשר לא יאומן” (שם 39). וכל מי שקרא בספרו של ארשאנסקי הנ”ל (מצד 17 עד 42) ראה שם עוד מופתים הרבה על גודל עניותם של בני ישראל, וברור שמצבם לא הוטב מזמן שנכתבו הדברים הנ"ל, אבל עוד נגרע.

יש דברים שהם ידועים יותר מדאי⁸, ובשביל שהם ידועים הבריות רגילים בהם הרבה ולפיכך הם שוכחים אותם, כי אך “מילתא דתמיהא מדבר ⁹ דכירי לה אינשי”. בראש הדברים האלה עומדת עניות בני ישראל, שמתוך פשטותה, ודאותה וההרגל בה אין משים לב עליה ואין זוכר אותה; ולמען חדש בקרב הקורא את זכרון הדבר הזה הודיע לו, הנני לקרוא לפניו בסירוגין דברים אחדים ממה שכתב ה' אבראמאָוויטש בספרו הנחמד “דיא קליאטשע”.

“בדמיוני חזיתי יום אחד בעירי, איך ובמה אנשים מכלים אותו, במה הם קמים ממטתם ובמה הם שוכבים לישון. בדמיוני חזיתי בוקר אחד: יהודים קמים ממטתם ומתאנחים, אינם יודעים מה יעשו, מה יתחילו, מאין יתפרנסו? פניהם לבנים, מצחם מלא קמטים, עיניהם משוטטות לכל רוח, כאילו יבקשו דבר להשען בו, לאחוז בו, למען לא יבלעו אותם גלי היום, הם מתאנחים, נאנקים ומקמטים את מצחם. בדמיוני חזיתי את השוק כמו שהוא: בכל עסקיו ובכל אנשיו, ראיתי מוכרי מנעלים ובגדים-תפורים רעבים וכחושים, ורוכלים כפופי-קומה תחת משאם משוטטים הנה והנה בצרת לבם, מביטים על כל איש ומעריכים את בגדיו ומתבוננים לראות אצל מי המנעלים קרועים ואצל מי – המכנסים. ראיתי אנשים אשר פניהם כפני מתים רצים הנה והנה כעכברים שאכלו סם המות, בכל מקום בואם יריחו, אולי ימצאו פת-לחם, אולי יקרה לפניהם דבר מה. מחשבותיו של כל אחד מפוזרות, ראשו מתפוצץ עליו, ישוך את שפתיו, מבקש תחבולות וחושב מחשבות. רץ הנה והנה והנהו כמו על “עולם התהו”. ראיתי את כל מיני החנויות, השולחנות והתיבות שבשוק, עשרים חנונים נצים על אדות קונה אחד, כל אחד מושך אותו אליו ובמטיח לו “הרים וגבעות”, עיני כל אחד כלות לראות פרוטה מפדיון הסחורה, הקונה והחנונים טוענים על דבר המחיר, נשבעים באמונתם, בנשותיהם ובבניהם, בחלקם לעולם-הבא, ומאמינים זה לזה כמו שמאמינים לכלב, עוד הפעם ישבעו אלפי שבועות, עד שלבסוף יצלח ביד האחד להונות את חברו. ראיתי בית איש יהודי, שם לא תנוח הדלת אפילו רגע אחד, בו יבואו עניים מחזירים על הפתחים נערים וזקנים, נשים, בתולות וילדים, זה יוצא וזה בא, בתוכם גם “גבאות”, אחריהם “תכשיטים” בבגדי משי דורשים כסף בעד זכות אבותם, אחריהם פלוני מגיד, נשרף, ירושלמי משולח, עגונה, גבאים עם קופות של צדקה ובלתן; כללו של דבר: מכל עבר באים וחומסים, כל אחד חטף בכח, העינים מתמלאות דמעות, הה, כבד מנשוא!”

"הנני רואה המון מקבלים, אביונים, "קבצנים, דלפנים ", ",, , אנשים לא יצלחו, מלמדים בעלי מומים (גשמים ורוחנים), “אברכים” מזמן עשר שנים לפנים, מן השנה שעברה ומן השנה הזאת, הסמוכים על שולחן אבותיהם; הנני שומע פתאום קול נוגנים¹⁰. לפניהם תרוץ “החברה הלבנה” אחריה המון גדול, נרות של הבדלה דולקות, עתה יובילו לחופה בחור ובתולה, שאינם יודעים עוד באסונם, להביא עליהם שואה. עד חצות הלילה הננו רואים מובילים לחופה, מה רב מספר החתונות, נשים זקנות מטפחות, מחותנים מרקדים, המון העם שמח, ששון ושמחה. מזל-טוב לכם יהודים בעניים חדשים, מזל-טוב לכם בלהקה חדשה של בטלנים, מזל-טוב לכם בעלוקות חדשות מלאות לשד! הכינו, בני ישראל, דם, הכינו כסף, כסף,כסף! (צד 55 עד 48).

יש לי הצדקה להיות בטוח, כי מצב הקולוניסטים היהודים על אדמה קנויה בכסף, יהיה יותר טוב הרבה ממצב בני ישראל אלה.

אמת היא, כי הקולוניסטים היהודים ישלמו מסים גם לצרכי המדינה, גם לצרכי שלטון-האחוזות; אבל מה בכך? אם “הסוחרים היהודים הדלים” מוצאים לנכון לשלם בעד גילדיע ראשונה ולסחור בקיוב (דברי ה' קאמינער שם נומ. 17), על אחת כמה וכמהשימצאו הקולוניסטים לנכון לשלם את המסים השייכים להם ולעבוד את האדמה.

אחרי אשר שב הד“ר קאמינער להחליט, כי ללא ינתנו להקולוניסטים היהודים חוקים מיוחדים, וכי אם ינתנו להן חוקים מיוחדים יהיו להם לרועץ (נומ. 12,13), כאילו, דרך משל, אם איזה בעל-נכסים יחפוץ לעבוד בעצמו, לא על ידי שליח, את אדמתו קנין כספו, וזקן האכרים לא יוכל להכות בשוטים (דבר שה' קאמינער חושב במאמרו לאחד החוקים הכוללים בחיי האכרים), יהיה זה חק מיוחד לרע לאותו בעל-נכסים, – יסיים: “אחי! ציון במשפט תפדה! אך במשפט! איך להשיג שיווי-הזכיות לכל היהודים ולא אך לאחדים מהם, לא אך לגבירים ולמשכילים, איך להשיג זאת באמצעיים טובים וכשרים על פי הדין – מזאת נדבר במאמר הבא אי”ה”.

הבה, קורא! נראה את מאמרו הבא ואת העצה להשיג את הדבר אשר עליו יחכו שלשה מיליאן יהודים זה עשרות שנים, ואשר לא עלה עוד ביד אחד סופרי ישראל מן יוסף ראבינאָוויטש ¹¹ עד אליהו ארשאנסקי ומנשה מרגלית למצוא אותה, עצה, אשר כל מי שיבוא ויאמר אותה, נכונים אנחנו, אני ואתה והקורא, להוביל ליה מאניה לבי-מסותא.

אבל לא אני ולא הקורא ולא מצאנו במאמרו הבא ( N 16–18) את העצה הזו, ותחתיה הופיעו לפנינו דברי חדודים והתולים, שדרכו של הד"ר קאמינער להיות ותרן בהם, בענין ושלא בענין, וטענות נפלאות, שלרוב זרותן צריכים היינו לחשוב גם אותן להמשך התוליו ולא לטענות של ויכוח אלמלא היה חזותן מוכיח עליהן, שהמתוכח חושב אותן לטענות גמורות.

אחרי ההקדמה ( N 16), שכל פעולה צריכה להיות אך במידה שהיא נדרשת בעולם, הוא שואל ( N 18) שאלות כאלה: אם יהיו להקולוניסטים הכלים הטובים והחדשים לכל מיני עבודת-האדמה? אם יהיה מקום לתקן אותם בשעה שיתקלקלו באמצע העבודה? אם יהיה להם די בקר ושורים לחרישה? אם יהיה מוכן מאכל ומספוא בעד השורים לשנה שלמה? אם לא ימותו הבהמות ההן במגפה? ומה הקלימאט של הארץ, הטוב אם יבש? אם אפשר יהיה לגדל בהמות על האדמה ואם יהיו קונים על בשר אותן הבהמות? אם לא יצטרכו ללכת כלם בזמן מן הזמנים לאיזו מלחמה והאדמה תשאר שממה? אם לא יכריחו גובי המסים למכור את התבואה בלא עת ובזול ואם יהיו קונים על יתר הפליטה? אם יהיו בעלי הכסף רעבים ללחם, ואם הרעבים ללחם יהיה להם כסף לקנות לחם?

אם יהיו להם דרכים מתוקנות להוביל את תבואותיהם לערים ומדינות אחרות, ואם יוכלו לעמוד בהתחרות עם אחרים, שגם הם יובילו את תבואותיהם לאותן המדינות? וכו' וכו'.

השאלות האלה, לפי דעתי, היו מחוכמות מאד בפי אדם הראשון, אך בזמן הזה הן מעוררות שחוק. אילו היה כל איש ואיש שואל את עצמו שאלות כאלה בטרם גשתו אל איזה עסק, אז לא היה מתחיל בו לעולם.

הנני חפץ לזרוע את שדי אשר נחלתי מאבותי, ובטרם אתחיל את מלאכתי אשאל: מי יבטיחני כי לא תהיה בשנה זו עצירת גשמים או ריבוי גשמים, שדפון, ירקון וכו‘? מי יודע אם לא יתנפלו עלי שודדים והרגוני, ובני הקטנים לא יוכלו לכלות את העבודה אשר החלותי? מי יודע אולי תקראנה מלחמה ומי ימלא מקומי? מי יודע אולי אחלה בימי הקציר או האסיף ואז תרקב תבואתי? מי יודע אם לא ישברו כלי בשעת העבודה ובאותה שעה ישתברו גם כלי אומנותו של חרש הברזל שבשכונתי ואצטרך לישב בחבוק ידים מי יודע אם יהיה כסף לבני-אדם שאין להם שדה לקנות ממנו את שארית תבואתי, אשר ישאר לי מן הלחם למכור ליתר צרכי הבית, ואם לא ימצאו אותן הקונים תבואה יותר טובה אצל אחרים וכו’?

הנני חפץ ללמוד מלאכת הסנדלר: מי יודע אם יהיו עורות ובתי בורסקי די צרכם, כדי שיהיו לי עורות מעובדים בכל שעה? מי יודע אם היה כסף לכל מי שיצטרך למנעלים? מי יודע אם לא ישתברו כלי אומנותי ולא אוכל על פי איזה סבה לתקנם? ומי יודע אם לא ימציאו בני-אדם מנעלים חדשים שלא מן העורות שלא אוכל אני לעשותם? ומי יודע אם מי שיש לו צורך במנעלים יבוא אלי, שהרי גם עד שבאתי אני לא היה מחסור להבריות לסנדלים, ולא עוד אלא שמא יהיה בעירי סנדלר יותר טוב ממני ואיש לא יפנה אלי?

הנני חפץ לפתוח חנות: מי יודע אם יהיו בידי תמיד אותן הדברים, שהחנות זקוקה להם? אולי יתקלקלו הדרכים בשעה שיחסרו לי איזה דברים ולא אוכל להשיג את הנחוץ לי? מי יודע אם לא ישיגו חנונים אחרים אותן הדברים בזול יותר ממני ולא אוכל להתחרות אתם? מי יודע אם לא תקראנה מלחמה, ועל מי אעזוב את חנותי? מי יודע אם יהיה כסף לאותן האנשים אשר ידורו בשכונתי, ואשר להם אני זקוק? מי יודע אם לא יפתח אדם אחר חנות סמוך לי וכל הקונים יפנו אליו?

הנני חפץ ללמוד מלאכת הרפואה: מי יודע אם יחלו בני האדם? מי יודע אם הרפואות הנצרכות תהיינה תמיד בבתי-המרקחת? מי יודע אם היו לי סוסים וכלי בית נאים, שהרי כל חכמתו של הרופא אינה תלויה אלא בערך סוסיו, ולפי יוקר סוסיו יגדל גם שם הרופא? מי יודע אם לא יקום רופא, אשר מלבד סוסים וכלי בית יהיה לו גם לב בשר לשבת אצל החולה זמן הדרוש להתבונן היטב על מחלתו, לא כאותן הרופאים הממהרים לכתוב את סמי-המרפא כדי לבקר חולים אחרים. מי יודע אם לא יהיה בעירי רופא עשיר, אשר לא יצטרך להתפרנס ממלאכתו וירפא את החולים בחנם, ואם אמנם הוא דבר בלתי אפשרי, אך למיחש מבעיה? מי יודע אם לא יתרבו הרופאים כל-כך עד שלא יהיה לחם אל ליחידי סגולה שבהם, לאלה אשר גם אחרי צאתם מקירות האקאדמיא והאוניווערזיטעט, ששם הם מדמים בנפשם שהם הם יסודי עולם, מלח הארץ, לא יתהפכו לרודפים אחרי העשירות והמותרות, ככל אותן העשירים ששנאו אותם לפנים? ומי יודע אם אהיה אני מאותן יחידי סגולה? וכו'.

“מן הזהירות שלא להזהר יותר מדי”, “שומר רוח לא יזרע”, וגו' עולם כמנהגו נוהג.

אבל יותר נפלא הוא, שהד"ר קאמינער שואל, אם יהיו תובעין לעבודתן של הקולוניסטים היהודים, כאילו עכשו יש תובעין להבטלה הגמורה שאלפי עניינו שקועים בה, ושאך על אדותם באה ההצעה ליסד קולוניות.

מספר הבטלנים אצלנו הוא יותר הרבה ממה שיחשוב הקורא הפשוט, אנכי מכנה בשם “בטלן” את כל מי שאינו לא אומן, לא בעל מסחר קבוע אם קטן (כחנוני) אם גדול, ולא תורתו אומנתו, כלומר: רב מורה-הוראה עורך-דין, רופא, מורה על פי פריוויליגיום וכו'.

הבטלנים האלה נחלקים אצלנו לשתי מפלגות: בורים גמורים ויודע ספר שלא שמשו כל צרכן, כלומר, שלא העמיקו בתורה או באיזה חכמה וידיעה, שתהי תורתן אומנתן, והם מאותן האנשים, אשר עליהם אמר¹² חכמינו הקדמונים: “כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון” (אבות פ"ב). תורה כזו ודאי בכבודה ובעצמה גוררת עון, שהרי כל איש שיש לו איזו ידיעה בהויות העולם יודה, שבשעה שבן-תורה או איש הנקרא “ידען” מוכרח לבקש למצוא לו דרכים שלא כהוגן בשעת דחקו, הוא ממציא לו אופנים יותר מזיקים ויותר מלאים ערמומיות, ממה שהיה יכול להמציא איש בור וגם השכל במקומו. אבל אינו דומה אדם לאדם: יש לך אדם שאינו מוכשר ללכת בגדולות ונפלאות, ומכיון שאינו יכול לתפוס מרובה מסתפק הוא בעל-כרחו במועט, ויש לך אדם שהוא פוסע פסיעה גסה על כל המכשולים וכל עקוב למישור בעיניו למלא בטנו וכיסו. האנשים ממין הראשון, אם הם בורים הם נעשים נושאי סבל, שכירי יום, מנקי החצרות, שוערים וכו‘, ואם הם יודעי ספר נעשים הם מלמדים ומורים, שמשים בבתי-כנסיות ומדרשות, מגידים אצל חברת רוכלים, עובדי עבודה בבתי מסחר וכו’; אנשים ממין השני נעשים גנבים פשוטים, רמאים, מחזיקי “בתים מפורסמים”, ¹³ עושקי דלים בנשך ותרבית, מזיפי חתימות ידי אחרים שליטים בקהל, אוכלי כסף העדה, תקיפים, עזי פנים ו“בעלי טובה” בישרון וכו' וכו', איש איש לפי מדת ידיעותיו ומצבו בעדה.

אם תבוא, קורא, לאודיסא, או לעיר גדולה אחרת, וחזותך יוכיח עליך, כי תם או בן-כפר אתה, יופיע לפניך ברחוב העיר אחד מאחיך וסחורה בידו: טבעת או מורה-שעות עם שרשרת וכו' ויציע לפניך לקנות את סחורתו מידו, אשר יבקש בעדה, למשל, שלשים רו“כ. “בעד החפץ הזה שלמתי לפני חדש ימים חמשים רו”כ, יאמר לך בקול תחנונים, אך עתה קרה לי אסון, כי חלתה אשתי וכו' והנני מוכרח למכרו בחצי מחירו”. אתה תסרב לתת לו את המחיר ההוא ותתן לו פחות ממנו, לסוף תסכיםעמו לקנותה מידו בעד עשרים וחמשה רו“כ, בתנאי אם יאמר לך אומן מבין, כי הסחורה שוה סך כזה. הוא ילך אתך אל האומן וסחורתו בידו לעין רואים, פתאום יפגוש את שניכם איש אחר ההולך בחפזון לדרכו מעבר השני ושלא במתכון יראה את הסחורה בידי המוכר ההולך אתך. – “התמכור את סחורתך?” – ישאל האורח החדש הזה ובדברו – והנה הסחורה נמצאת כרגע בידו לתמהון לבך. – “כבר מכרתיה בעד עשרים וחמשה רו”כ לאיש הזה” – יענהו המוכר. האורח יתבונן על הסחורה: “הא לך שלשים” ¹⁴ – יאמר הפעם. – “כבר מכרתיה”. – “הא לך ארבעים” ובדברו יפתח את צרור כספו, יקח ארבעים רו"כ וינסה לתתם אל המוכר. היטב יחר לך, כי בא אחר ולקח ממך את החררה שהיית מהפך בה, אך המוכר ישמח את לבך ויענה לאורח החדש, כי חלילה לאדם הגון כמותו לשנות את דבורו, ובשמחת לב תחטוף את הסחורה מידי האורח ותשלם להמוכר את הכסף בטרם תשאל את המבין. אחרי קנותך את המציאה תבוא אל אומן מבין לשאול לו על סחורתך, כדי שתוכל לומר בבטחה יתרה: “שישו בני מעי, שישו”. –

“מורה השעות פשוט הוא” – יאמר לך המבין, אפשר לקנותו בעד שלשה רו"כ, והשרשרת או הטבעת היא של נחשת-קלל או של כסף מוזהבת!

אז תבין, כי האורח החדש לא במקרה בא, וכי הוא והמוכר שניהם

שותפים ברמאותם ויחדו חלקו את שללם אשר גזלו ממך.

– “מה תאמר, שמעון, לשמועתי, אנכי לויתי מאת שמואל המלוה מאה רו”כ על וועקסעל, לשלם עשרים רו“כ לחודש, שלשה חדשים שלמתי לו כסדרן ובחדש האחרון העברתי את המועד מפני הדחק, ועתה הוא תובע ממני את מאה הרו”כ בשלמות“. – “הנך מן הצועקין ואינם נענים, כי האמנת למלוה ברבית ולא לקחת ממנו שובר: אנכי עוד יתרה אספר לך: חיים אחי לוה מאת זבולון המלוה עשרים רו”כ ונתן לו תורף שטר-חוב (בלאנק) על מאה, כנהוג לפעמים, בחתימת ידו. מה עשה המלוה? מלא את התורף וכתב בו מאב רו”כ, ואחי נלחץ לשלם לו בשלמות מאה רו"כ.

– “היודעת את, חייקע, – יאמר פלוני לבתולה עניה שהוא מכיר אותה – הנה מצאתי לך חתן: אך חתן טוב ונעלה, שאינך שוה להיות לו לאשה”. – “ומי הוא?” – תשאל חייקע. “הוא איש אורח, מסטאַמבול הוא בא, איש נחמד למראה, בעל כיס” וכו'. חייקע איננה רוצה להנשא לאיש שאינו ידוע לה, אך הדואג לטובתה יספר לה את כבוד עשרו ורוב גודלו של החתן מבטיח לה, כי מאושרה תהיה בתבל. – “ומדוע יקח איש כזה אותי?” – תשאל חייקע בתום לב. – “סכלה, הלא אמרתי לך, כי אשתו מתה זה כחודש ימים ולו שני בנים קטנים, ונחוצה לו מאד בעלת-הבית ואם הגונה לעולליו, ואינו חפץ ואין לו צורך בחן אך באשה כשרה, ומתוך שהוא מיודעי ומאמין לי הוא סומך על דברי שאמרתי לו על אודותיך ונרצה לקחתך לו לאשה”. – חייקע ראתה את החתן, מצאו חן זה בעיני זו, והוא, החתן, נשא את חייקע לו לאשה כדת משה וישראל ואחר החתונה נסע עמה לסטא7מבול עיר מושבו. אחרי איזה ימים התגלה ריב בינו ובינה עד הכאה ועד בכלל. – “נלך אל הרב, – יאמר החתן וכאשר יגזור כן יקום”. – “נלכה” – תאמר חייקע, בתקוה לעשות שלום עם בעלה. החתן מוליך את חייקע אל הרב. הרב, אחר שמעו את טענותיהם, נותן צדק לחייקע, והחתן אינו מקבל עליו את הדין, ולא עוד אלא שהוא מבטיח את הרב ואת חייקע, כי בשובו לביתו עם חייקע עוד יכה אותה מכות חדרי בטן, למען תדע את תנואתו. חייקע, בארץ נכריה, באין מכיר ומודע, תבקש את הרבלמלא את חובתו ולעמוד לימינה, והוא, בחמלתו וברחמיו הגדולים יעץ לה שתשארבביתו איזה שעות, עד אשר יצלח לו לפשר את הדבר ולהשיב חרון אף בעלה. חייקע תשמע בקולו, אך מה יגדל פחדה ושברה, בהודע לה אחרי כן אצל הרב ההוא, כי הרב הזה איננו לא רב ולא גם אדם הגון, אבל מחזיק בית-זונות, והיא נמכרה לו עוד בטרם באה לסטאמבול…

האמנם, שלשת המחזות שזכרתי אינם מעשים בכל יום, וביחוד המחזה האחרון, שמצא לו מקום בפנים שונים אך איזה פעמים באודיסא (גם בקיץ הזה נתפס פה איש יהודי אחד בעון זה בטרם הספיקה ידו לעשות את התועבה הזאת, שהיתה כדבר שנגמר), אבל הדברים הכוללים שחשבתי: גנבים פשוטים, רמאים, מחזיקי בתים מפורסמים וכו' וכו' נפגשים הם אצלנו במדה מרובה. “חברת” הגנבים בברדיטשב עם נביאה בראשה ידועה מספריו ומאמריו של ה' אַבראַמאָוויטש, וזכורני, כי בילדותי היתה גם כן חברה כזאת בעיר מולדתי הקטנה; בימי נעורי, כשהייתי פוסק מלמודי לעסוק בשיחה בטלה בבית-המדרש, שמעתי נפלאות מחברה כזאת בעיר דווינסק, וחברות כאלה ישנן עוד באיזה ערים. הרבה מאד ממחזיקי בתים מפורסמים ומלוי ברבית הנם מבני עמנו; שליטים בקהל, אוכלי כסף העדה וכו' ישנם כמעט בכל עיר ועיר, אך מי הם התכשיטים האלה? לא אחד מי תורתו אומנותו, ולא אחד בהם אומן היודע את מלאכתו. אם תאמר לאומן עני: “רצונך להנצל מעניותך, עזוב את מלאכתך והיה חבר לגנבים, או עשה לך בית-ועד לשומרות נשף” אז ימלא פניך קלון. כל תכשיטינו אלה הם אנשים שלא למדו כל עיקר, או למדו ולא שמשו כל צרכן ונוסף לזה אינם יודעים שום מלאכה, ובעל-כרחם בחרו להם פרנסות כאלה.

זה הוא פרי הבטלה שאנו שקועים בה. בטוח אני, כי הד"ר קאַמינער אינו דואג כלל אפילו רגע אחד פן תבוא עניות לאנשים כאלה בהיותם עובדי אדמה, שבזה ישלול החפץ והיכולת מאתם להיות להיות תכשיטים כאלה. יהיו עניים מרודים ואל יהיו הולכי בטל, גנבים, מלוי ברבית וכו‘. האמנם גנבים, מלוי ברבית, מחזיקי בתים מפורסמים וכו’ ישנם גם בין שאר עמים במדה גדושה; אך אנכי לא הייתי חפץ שיהיה אחי מלוה ברבית וכו', אם גם יודע אני, שאי אפשר עתה לעולם בלא הם.

יודע אני, שכל המזיקים שחשבתי לא יעזבו את פרנסתם הנתעבה מלאה עושק לעבוד את האדמה; אך כבר כתבתי, שהבטלה והמחסור הביאום לידי כך, ואם ישיגו הבטלנים ההם בנעוריהם שדות לעבדם, בטרם יבקשו בעצמם למצוא מפלט להם מרעב וממחסור, לא יאבו אחרי כן בשום אופן לבקש לחם טמא להם.

הנני מוצא מקום להעיר פה דרך אגב, כי תאות ההשכלה שנתגברה בימים האחרונים הועילה אך מעט מאד לשרש אחרי הבטלה. לא כל אחד זוכה להשלים חק באוניוועריטעט או את האינסטיטוט לטעכנאָלגים וכו' ולהיות איש שתורתו אומנותו, ורוב האנשים אשר רוח הזמן פעל עליהם יסתפקו בזה, שבניהם למדו באיזה בית-ספר או חוצה לו שפת רוסיא וכללי החשבון. מדת למודים כאלה לא לבד שאינה נותנת פרנסה לאדם, אלא שהיא מזקת לו בזה, שהוא מגיס דעתו בידיעותיו הקלות ההן וחושב לחרפה לו ללמוד אומנות. אך מה אחרית אנשים כאלה, שבאמת אינם אלא יודעי ספר למחצה? כל מי שלמד תורה מעט, ואינו יכול להיות רב, הרי הוא מלמד, שדכן, שמש, מגיד המחזיר בעירות וכו‘; וכל מי שלמד שפת רוסיא במדה מרובה או מועטת, אבל אין לו עמה ידיעות אחרות להתפרנס ממנה ומהן כהוגן, הרי הוא מתעסק אצל הקהל, שתדלן, טוען או עורך-דין לאנשי השוק מלוה ברבית וכו’ וכו' ובאופן היותר הגון הוא משרת בחנות או בבית-מסחר, מקבל שכר פחות וחייו תלואים לו מנגד. לדאבון לב אין אנו משתדלים לחבר תורה ומלאכה יחדו, שיהיה האדם אומן טוב ומבין בספר דבר שבאמת תפארת ממנו לאדם. – בחרף העבר נדב הגביר ה' א. בראָדסקי מפה חמישים אלף רו“כ לטובת בית יתומים חדש, בתנאי שיקרא שמו עליו, ופתאום נעשה רעש גדול במה”ע הרוססים דפה. התדמה, קורא יקר, כי אחד מן הרועשים השתדל להוכיח לה' בראָדסקי, כי בחפצו לדאוג לטובת יתומים אומללים, ראוי הוא שישים עינו שבית היתומים, אשר גם שם בית-ספר נקרא עליו, יהיה מחובר, למשל, עם בית-הספר אשר למלאכה, “טרוד” דפה, למען לא יצאו היתומים ממנו בטלנים גמורים, כמו שיוצאים תלמידי בתי-הספר הנמוכים, שאחרי למודם במשך איזה שנים הם יוצאים במוח ריק ובידים בלתי עסקניות במלאכה, ואך מי שיש לו זכות אבות ופרקליטים זוכה להתקבל באיזה חנות בתור “נער”, לטהר את הרצפה ולשמש את המשרתים הגדולים ממנו בחכמה ובשנים, עד הגיע גם הוא לפרקו, להיות משרת גמור, ונערים אחרים חדשים ישמשו אותו? – לא, איש לא העיר את ה' בראָדסקי על כך, אל הרעש היה, מדוע חפץ ה' בראָדסקי, שיקרא שמו על הבית ההוא.

אם באודיסא כך, בערים אחרות על אחת כמה וכמה. אחזור לעניני. כמדומה לי, שכבר עניתי להד"ר קאַמינער מה שיש בו די. האמנם ה' קאַמינער כתב עוד מאמר בענין זה (נו' 26, 27); אך מתוך שדבריו ההם אינם נוגעים רק לאיזה קולוניות, שנוסדו כבר לבני ישראל על ידי הממשלה, איני חפץ לטרוח ולהטריח את הקוראים ולבחון את דבריו אם נאמנים הם, כי סוף-סוף מודה אני לו, שהרבה מאותן קולוניות לא הביאו ברכה לבעליהן, אך אין מביאין ראיה מהן, מטעמים שכתבתי כבר ואיני חפץ לחזור עליהם, ולהפך, כמדומה לי, שיש להביא ראיה מאותן הקולוניות המועטות שמצבן טוב, כמו שהעיר הקולוניסטבעל המאמר “היהודים עובדי אדמה” שזכרתי, שהקולוניות הטובות מביאות ברכה לעוסקים בהן. ומה אלה, שעשו דברים לא לפעלם, ןעבןדתם את האדמה היתה אצלם כמלאכה שאינה צריכה לגופה, לא למצואבה לחם, אך להתפטר על ידה מעבודת-הצבא, ולא עודף אלא שסבלו לפעמים מפקידים שונים, ובכל זאת ראו ברכה בעמלם הקולוניסטים שיתעסקו בעבודת-האדמה לשמה. כלומר: למצוא לחמם, ועבודתם תהיה אצלם מלאכה הצריכה לגופה – על אחת כמה וכמה!

אחרי הד"ר קאַמינער בא פלוני דאַוויזאָהן במאמרו (שם 23–33), אך מאמרו דל ורזה כל-כך עד שאין להאריך בו. בראשית דבריו הוא אומר, כי היהודים בארצות אשכנז, אוסטריא, צרפת, אנגליא יחיו חיי שלוה וכו' ולא יעבדו את האדמה, וכבר נשכחה שמה מלב כמעט שאלת היהודים ולא יזעקו עליהם “מדוע לא יעבדו בני ישראל את האדמה” ¹⁵ וכו'.

אינני יודע למי ערך הכותה הזה את שאלתו, לסופרים הרוסים או לסופרים העברים? אם להראשונים, למה לא שם דבריו אלה באחד מה"ע הרוסים? ולמה לא יבין, כי אם היינו חפצים לדבר אל העצים ואל האבנים היינו יכולים לשאול שאלות יותר חזקות. ואם לסופרים העברים הרוצים לתקן מצב עמם על ידי קולוניות, מה הם, הסופרים העברים, אשמים בדבר, אם יהודי ארצות אחרות “יחיו שמה חיי שלוה וכבר נשכחה שמה כמעט מלב שאלת היהודים” ורבבות יהודי רוסיא גועים ברעב?

בטוח הוא הכותב הזה, כי איש מבני ישראל לא יאבה לעבוד את האדמה (נו' 23), אך אם כן מה זה יחפוץ? ומדוע ישתדל לברר, שאין עבודת-האדמה נותנת לחם לבעליה. הכל יודעים, שאין בכח שום סופר שבעולם לכוף איזה איש לעבוד את האדמה; ואם איש לא יכריח ואיש לא יאבה מרצונו הטוב לעבוד את האדמה אין לדבר בזה כלל. וכי חסה עינו על הדיו ועל הנייר שישחיתו סופרי ישראל בשביל שאלה זו, בשעה שלא חסה עינו על דיו ונייר של עצמו? אבל מה שהוא יותר זר ומשונה – הוא לראות את טענות הכותב הזה נגד עבודת-האדמה מצד השלחן ערוך. לראשונה מזכיר, כי שמירת יום השבת תגרום להקולוניסט היהודי לבטל בשעת העבודה שני ימים בשבוע, תחת שהאיכר הנוצרי מבטל אך יום אחד בשבוע, שביום שהוא שובת ממלאכתו הוא נוסע לצרכי מקח וממכר. אך שכח או לא ידע, כי גם בימי נחמיה בן חכליה אסור היה לאדם מישראל למכור מאומה בשבת: ואף-על-פי-כן היו בני ישראל עובדי אדמה גם בזמן הבית השני, גם אחרי כן בזמן האמוראים, שהיו בין הפרסיים, שגם הם בלי ספק לא שבתו רק יום אחד בשבוע. אחרי כן יאמר, שהיהודי לא יוכל לעבוד את האדמה, מפני שאשתו לא תוכל לעזור לו, שהרי אסור לה ללכת יחף ולגלות ארבות ידיה (אין זה אלא בפני אחרים, או אפילו בפני בעלה בשעת קריאת-שמע, אבל בפני בעלה בשעת מלאכתו מותר), דבר שנשי האכרים רגילות בו (היה יכול להוסיף, שלא תוכל לשוב מן השדה בקול זמרה, כדרך שנשי האכרים עושות, שהרי קול באשה ערוה); מפני האיסור לחרוש בכלאים, קדושת בכור בהמה ואיסור תבואת “החדש” הנוהג גם בזמן הזה (נו' 26).

טענות כאלה אולי היתה בהן איזה ממשות, אם לא היו בין בני ישראל קולוניסטים כלל; אבל בני ישראל עובדים את האדמה, ובכל זאת אין כל הדברים מונעים אותם מעבודתם כלל, ובלי ספק נשותיהם מוצאות אפשרות ללבוש מנעלים בפני אחרים, והקולוניסטים יכולים לחרוש את שדותיהם בלי שור וחמור וסוס יחדו, ובכורותיהם נמכרים לנכרים לפני לידתם, כנהוג. ומה שנוגע לאיסור חדש יואיל נא וישאל את הקולוניסטים היהודים שברוסיא: אם הרבנים החמירו עליהם לנהוג כדעת הגר"א אסור את החדש, או לא? והיה אם תתיסדנה קולוניות חדשות אז יעשו גם יושביהן כמעשי הקולוניסטים הקודמים ממש: אם אין חדש נוהג אצלם כלל הרי טוב, אם הם עושים בזה כעין מכירת חמץ הרי טוב, ואם איסור חדש נוהג אצלם ומכל מקום הם מתקיימים – הלא אין רע.

“מכל אלה הצועקים לכו עבדו את האדמה, יאמר הכותב, (שם) לא ילך גם אחד מהם. המה ידמו בנפשם: ילכו נא הם לעבוד את האדמה, יחיונא הם חיי צער ועוני, ואנחנו נוכל להרים ראש נגד מחרפינו” וכו'. צר לי מאד לראות, כי טענות של הבל כאלה נגלו בדפוס ומטריחות להשיב עליהן. הנני מבטיח לו, כי כדבריו כן הוא. המו“ל “המליץ” לא יעזוב את עבודתו להיות קולוניסט, וגם אני לא אהיה קולוניסט, מפני שגם מו”ל “המליץ” גם אני יש לנו אמצעים אחרים להתפרנס בהם, וכל מי שאין לו שום עבודה יעבוד בשמחה את עבודת-האדמה, אם אך לא יחפוץ להיות מאותם ¹⁶ התכשיטים שחשבתי למעלה. זוכר אני, כי בשנה שעברה, בבוא השמועה על דבר הקולוניות, מהרו הרבה ניושבי יעליסאַוועטגראָד ואַקערמאַן לכתוב ידם אל הקולוניות, ואם לא יתעני זכרוני קראתי במה"ע תשובה כוללת מחברת “חברים כל ישראל” לכל הפונים אליה בענין זה. אות הוא, כי מערים שונות פנו אליה בענין הקולוניזאַציא. בבאָריספאָל חפצים משפחות לעבוד את האדמה, אך אין איש מעשירי ישראל בעוזריהם, לא לבד לקנות אך גם לחכור קרקע (הצפירה ש"ז, נו' 36). על כל פנים אין כאן לא אונס ולא הכרח., ומה איכפת לו להטוען הזה, אם גם אני אעבוד את האדמה או לא?

“על אלף אנשים נחוץ א' וחצי מיללאָן רו”כ, איפה ניקח אנחנו סך רב כזה?" ישאל הכותב להלן (שם), אבל שכח, כי על זה אנו דנין, שיתנו בני ישראל נדבותיהם לדבר הזה ולפום גמלא שיחנא, אם ירב מספר הנדבות ירב גם מספר הנושעים.

בסוף מאמרו יאמר: “אם תשאלוני (שגה הכותב הזה, כי אחרי שגלה לנו את חכמתו במאמרו הזה יוכל להיות בטוח, כי שום איש לא יפנה אליו בשאלה זו) במה נוכל להועיל לבני עמנו בארצנו? וכו' הממשלה הרוממה, היא תוכל לעשות למענכם, היא תוכל להוציאכם מן המצר אך במלה אחת וכו' (הבו גודל לקאָלומבוס השני אשר גלה לנו עולם חדש. עתה אורו עיני לתת עצה לכל אישמחסור: רצונך, חביבי, ללוות שני אלפים רו"כ ברבית מועטת לעשות איזה מסחר ולהתפרנס בו, פנה לך אצל ראָטהשילד, אצלו יש ממון הרבה, הוא יוכל להוציאך מן המצר אך במלה אחת. הוא יאמר להקאַסיר שלו: תן! ואז תצא ממנו עמוס בכסף משא לעיפה). לכן עליכם בני ישראל להשתדל למצוא חן בעיני הממשלה, שתתן לכם הרשיון לגור במרחבי ארצה הברוכה ורק אז תושעו תשועת עולמים” (שם, נו' 33).

את הדברים האלה: “להשתדל למצוא חן” הננו שומעים תמיד מפי כל הטפשים, מפי כל נעוי לב ושונאי ישראל. הטפשים אינם יודעים ואינם צריכים לדעת, כי העכוב הזה אינו מצד בני ישראל כלל, ונעוי הלב ושונאי ישראל מגלגלים בכונה עין על בני ישראל ¹⁷. אך מדוע שכח, כי אותם נעוי לב ושונאי ישראל עצמם אומרים, כי דת ישראל אינה מניחה להם ליהנות משווי הזכיות, אותה טענה עצמה שטען הוא כנגד עבודת-האדמה.

המכתב מן השו"ב דסטאָווראָפאָל (שם, נו' 32) אינו כדאי להטפל בו להשיב עליו, כי כותבו איננו אלא מעלה גרה מה שידועכבר מאיזה קולוניות שיסדה הממשלה.

ה' יהל“ל במאמרו “שאלת היהודים”, אם גם כמלאך טוב ענה בעל-כרחו אמן על דברי המריבים על עבודת-האדמה. וזכר לטוב גם טענות דאַ-וויזאָהן, אשר בעת אחרת היה ממלא בלי ספק פיו שחוק עליהן, מודה שאין לדחות את ההצעה של עבודת-האדמה בשתי ידים, יען כי לפי מצב אחינו כעת יש בתים רבים, רבים אין מספר, שמצבם החמרי גרוע הרבה מאד גם ממצב האכרים” (שם גליון נו' 35). אך לפי דעתו “עשרת מונים הטיבו לעשות אם היו שמים לב לתמוך ידי בעלי-המלאכה, לנהלם בכסף למען אשר יוכלו ללכת ולגור בפנים רוסיא וכו' וגם לקומם ולכונן בתי למוד למלאכה בערים רבות” (שם).

אך לפי דעתי אין הדבר כן מכמה טעמים: א) נחוץ יותר לדאוג בעד אלה שאין בידם אפילו מלאכה, מלדאוג בעד בעלי אומנות, שלכל הפחות משתכרים הם, אם גם לא כל צרכם, על ידי אומנותם במקומם; ב) רוב בעלי המלאכה בליטא ופולין אינם יודעים לדבר נכונה בשפת רוסיא, והדבר הזה יש בכחו להפריע אותם מנסוע לערי רוסיא פנימה, במקום שאין יהודים דרים בו; ג) אם גם על פי החוק מותר לבעלי אומנות לגור בערי רוסיא הפנימיות, מכל מקום במעשה אינו נקל כל-כך גם לאומן לשבת שם, מפני שנחוצות לו תעודות שונות, שלא ישיגן היהודי אלא על ידי טרדות יתירות, ובלי ספק יודע ה' יהל“ל את מצב בעלי המלאכה בקיעוו, פנת מושבם, חובתם לשאת באמתחת בגדיהם את תעודת רשיונם וכו‘, כאשר כתב בפרטות ה’ פליספעדער בספרו; ד) אם באיזה ערים יחרצו איזה בעלי אומניות לנסוע לערי רוסיא הפנימיות, יכולים הם לקבל משען על זה במקומם, ואין שום צורך לקרוא לנדבות כלליות בשביל זה. נניח, למשל שמעיר קאוונא חפצים לנסוע חמישים בעלי מלאכות לערי רוסיא. אדמה, שאם יותן לכל אחד מהם חמישים רו”כ להוצאות הדרך ולהניח לבני ביתו לצורך פרנסתם, עד בואו לעיר שיוכל להשתכר בה ולשלוח לביתו מפרי ¹⁸ עמלו, יספיק לו על פי הדחק. הנה כי כן נחוץ לאותן בעלי אומניות בערך שני אלפים ומחצה או לכל היותר שלשה אלפים רו"כ. כמדומה לי, שבמשך שתים שלש שנים נקל מאד למצוא סך כזה בקאוונא על ידי מכס הבשר באופן שהיה הדבר בא לידי גמר בנקל. באופן כזה היו יכולים לעשות בערים הרבה, אם היו רבנינו, פרנסינו ואלופינו דואגים באמת לטובת הכלל.

ומה שנוגע לבתי-הספר-למלאכה, הנה מלבד שגם זה הוא דבר מקומיי ¹⁹, אפשר לכל עיר ועיר ליסדו בלי משען כללי, מלבד שהכבדות הנפגשת לאומנים מבני ישראל לשבת בפנים רוסיא שזכרתי, לא תסור גם מתלמידי בתי-הספר-למלאכה, הנה כל בית-ספר בפני עצמו דורש רשיון מיוחד, ודבר זה תלוי בתנאים הרבה ובדעת הפקידים המקומיים, ומי יודע אם כל עיר ועיר, שתבוא לבקש רשות, תזכה לקבל אותו? מה שאין כן בדבר הקולוניות שהרשאה אחת מן הממשלה מספקת לכלן, ולא עוד אלא שהרשאה על קולוניות קרובה יותר לודאי, כמובן לכל בר-דעת.

הנה השלמתי דברי. אך מה בכך? עניינו צריכים ללחם ולא למאמרים במכתבי-העתים. חלק מן הקוראים, כאשר אשער, הסכימו עמדי; אך, עוד הפעם, מה בכך? אינו דומה מאמר למאמר: יש מאמר שקריאתו עצמה, אם היא בעיון, מביאה תועלת, כגון מאמר חכמה וחקירה, שעל ידי שהאדם קורא בהם בשום לב הוא מוסיף לו איזה ידיעה חדשה, שהיתה נעלמת ממנו, או מסיר מלבו איזה משפט קדום, שהיה אדוק בו. ויש מאמר שלא המדרש בו אלא המעשה, כגון מאמרים בשאלות החיים, שכל זמן שהם תלויים באויר מה"ע ואין משתמשים בהם למעשה אין שום תועלת לא בהם ולא בקריאתם. מאמרי זה הוא ממין המאמרים האחרונים, שהקריאה בו לבדה אין בה כלום. וכי בלעדי אין הקורא יודע, כי מצב רבבות אחינו בני ישראל נורא מאד, כי מדוכאים הם ברעב, בקור, בכל מחלה, במיתת ילדים במדה נפרזה, בדאגות שאין להן שיעור, באי-נקיות, בחרפה וגם במדות שאינן מהוגנות, הבאות מן העניות, המעברת את האדם על דעתו? ואם גם נניח, שיש קוראים שאינם יודעים כל זאת, אכן מה יועיל לו ולעניינו אם ידע זאת מפי, כל זמן שלא ישתדל לעשות מאומה לטובת עניינו? לפיכך אם לא ימצא הקורא במאמר זה אלא קריאתו בלבד – לא ימצא כלום.

אבל חפץ אני, שקריאת מאמרי זה תביא איזו תועלת. לפיכך, אליך הקורא, הנני פונה עתה, בסוף מאמרי. יודע אני בך, הקורא, שאינך מאותן העשירים שאינם דואגים בעד אחיהם, שהרי מקוראי מה“ע העברים אתה, ואם כן צרכי עמנו נוגעים מעט או הרבה אל לבך. היודע אתה, כי יש אפשרות להושיע לאומללי עמנו גם בלי עזרת העשירים ההם? כמדונה לי, שבין יותר משלשה מילליאן בני ישראל ברוסיא אפשר למצוא כמאתים אלף משפחות, שיש בכחן לנדב לטובת הקולוניות איש איש עשרה רו”כ, לא שנה שנה, אך פעם אחת; שיש בנו כשלש מאות אלף משפחות, שיש בכחם לנדב איש איש שלשה או ארבעה רו“כ. אם באמת כן הוא אפשר, לאסוף במשך שנהכשני מילליאָן רו”כ. אין ספק, שאותן מעשירינו ברוסיא הלוקחים חלק בצרת עמנו, אחינו בחו“ל הנדרשים לנו בעת צרה, ונדיבי לב מעשירי הנוצרים ישתתפו גם הם בדבר הגדול הזה, ואם מכלם יהיה לנו עוד בערך שני מילליאָן רו”כ, אז יהיה באפשרות לעשות מחצה ממה שקוינו בשנה שעברה על החברה “חברים כל ישראל” (לקנות שתי מאות אלף דעסיאטינות קרקע במחיר ששה מילליאן ²⁰ רו“כ ולהושיב עליהם עשרת אלפים משפחות מבני ישראל, ולתת לכל משפחה במזומנים סך ארבע מאות רו”כ וגבות את הכסף הזה במשך חמישים שנה, מלבד עשרת השנים הראשונות). על כן, קורא, אם שייך אתה לאותן שיכולים לנדב בפעם אחת עשרה רו“כ, או לאותן שיכולים לנדב שלשה רו”כ, או שאין בידך כלום, אבל יש לך מיודעים השייכים לאותן האנשים שחשבתי – עשה מה שבכחך לעשות בעצמך והעירה את מיודעך לדבר הזה, לא שיתנו את נדבתם תיכף, אבל יבטיחו בכתב ידם לשלם את הכסף הזה ביום שיהי צורך בו.

ואם יש בין מכיריך ומיודעיך רבנים, מטיפים לעם וכו' עוררה נא אותם להשתדל בכם הגדול במעשה ובדרשותיהם העושות רושם על בני ישראל לטובת עניי עמם. הגידה להם, כי אם אמנם העצה הזאת יצאה לא מפי רבנים ולא מפי מטיפים, אך מפי אנשים השנואים להם, אבל לדבא אחד יסכימו שניהם, כלומר הרבנים והסופרים, והוא, כי טוב הוא להציל את העם מצרותיו הנוראות, וכי עבודת-האדמה עבודה כשרה והוגנת היא. אם קדמונינו אמרו “יאי עניותא לישראל”, הנה לא אמרו “יאי כפנא לישראל” ומטרת עבודת-האדמה לא תהיה אלא להצילם מרעב ולא יותר, ולא להעשיר אותם, כי לא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות. יודעים הם גם כן דברי קדמונינו: “כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, עתידים כל בעלי אומנות שיעמדו על הקרקע, זרע ולא תזבין, קפוץ זבין ארעא” (יבמות ס"ג). ואם גם אמרו שם: הפוכי בעיסקא טב מינה, מאה זוזי בעיסקא כל יומא בישרא ומחרא, מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה“, אבל אינו דומה מקום למקום: יש מקום שהוא יותר ראוי לעבודת-האדמה, ויש מקום שהוא יותר ראוי לעיסקא, ולדאבון לב ראינו, שאין העיסקא מצלחת לאחינו במדינות מערב רוסיא, כי לא תשא הארץ אותם. הזכירה להם, כי העניות והבטלה גורמות לאחרים לבקש מפלט להם אצל המיססיאָנערים, לאחרים לעסוק בממכר היי”ש, שעל פי רוב אחריתם מרה: או שבנותיהם יוצאות לתרבות-רעה, או שהם נרצחים בביתם מיד השכורים הבאים אליהם לשתות, שהרי כמעט כל הנרצחים בביתם הם ומשפחתם אינם אלא מוכרי יי"ש.

אם כדבר הזה יעשו אחינו, אז אפשר יהיה לחלץ בפעם הראשונה חמשת אלפים משפחות מבני ישראל מכל צרה. ממילא מובן, כי המה בעזבם את מקומם הראשון יביאו בזה לבד רוחה לחמשת אלפים משפחות כנגדן, ובהחלץ ממצר חמשת אלפים משפחות יחלצו באמת עשרת אלפים משפחות, אם נחשוב כל משפחה בעלת ארבעה אנשים: איש ואשה ושני ילדים (שאין זה הרבה לפי מה שידוע, שהעניים פרים ורבים ביותר), אז יחלצו בכסף הזה ארבעים אלף איש מכל צרה. המעט בעיניך מספר אומללים כאלה? האין בזה די שכר לפעולתך?

אמרתי “בפעם הראשונה”, כי כתום עשר שנים הראשונות והקולוניסטים ישלמו חלק אחד מארבעים ממה שלקחו, יהיה כסף חדש להושיב בו בכל שנה ממאה עד מאה ועשרים משפחות חדשות על אדמה חדשה, עד תום ארבעים השנה, וגם אז תהיה הקרן קיימת לדברים כלליים שונים לטובת ישראל.

האמנם, אפשר הוא שלא יעלה באפשרות לקבץ סך כזה ולהושיב סכום משפחות כזה, אבל לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני-חורין להבטל ממנה. אם נראה אנשים טובעים במים לא נשאל כלל אם נוכל להציל את כלם, והננו ממהרים להושיע ולהציל כפי אשר תשיג ידנו. אחינו נדכאים בענים, גועים ברעב, חיים בתחלואים ומתים בלא עתם – הושיעו! הצילו כמה שתוכלו!

בהמליץ גליון 4 לשנה זו נאמר: “כן יוצע לפניהם (לפני אספת הרבנים בס“ט פ”ב) לחוות משפטם בדבר נשיאת נשים יותר מאחת, אף אם על פי דת המלכות אסור לקדש שתי נשים ויותר, ונודע להממשלה, כי גם בישראל נאסר זה כבר ריבוי נשים, בכל זאת לא פורש עוד ברוח היהדות עונש אלה, אשר יעברו חק זה”.

במאמרי “פתח תקוה” (הקול שנה עברה) נגעתי בענין זה, והבאתי מעשה שהיה באודיסא בשנת 1871, שהשופטים המושבעים פטרו מעונש איש יהודי שלקח שתי נשים, מפני שאיזה מליץ-יושר הגיד להם שדבר זה אינו אסור על פי דת ישראל. ואמרתי, כי נכון היה שיושם עונש גם על בני ישראל עוברי עבירה זו, מפני שלבשתנו מצויה התועבה הזו אצלנו יותר מאשר אצל שאר העמים.

אין צריך לומר, שכל היודע רוח דת ישראל יבין, שאין לדברי המליץ-יושר הנ“ל שחר. אמת הוא, שבזמן התנ”ך ובזמן התלמוד מותר היה לאיש מישראל לקחת שתי נשים ויותר; אבל במאה הי"א לספירת הנוצרים נאסר דבר זה במנין על ידי הרבה רבנים ורבינו גרשום מאור הגולה בראשם, כידוע; ואיזה הבדל יש, אם היו בית-הלל ובית-שמאי אוסרים דבר זה או רבינו גרשום וחבריו? כבר ידוע, כי יפתח בדורו כשמואל בדורו, ומה שנאסר במנין אסור הוא, מבלי הבט באיזה זמן נאסר. הגע בעצמך, אם היה אחד הסניגורים מהפך בזכות איש אחד שנאשם על ידי שעבר חק המדינה, שנתקן, למשל, בימי ממלכת הקיסר ניקולי, והיה אומר, למשל, שעבירת חק זה אינה חשובה לעבירה מפני שעד ימי הקיסר אלכסנדר הראשון היה איסור זה היתר גמור, האם לא היה המליץ ההוא נחשב לאיש שנטרפה דעתו עליו? ואצלנו העיז סניגור אחד פניו לאמר ממש דבר כזה לפני השופטים המושבעים, והם, מבלי שים על לב, שמעו לדבריו.

ונמה שנוגע להעדר העונש על עבירה כזו ברוח היהדות אין בכך כלום. אילו היה הדבר מותר לנו, כי אז לא היו חקי המדינה חוטאים כנגד רוח הסבלנות לכל דת, ולא היו כוללים אותנו באיסור לקיחת שתי נשים; אבל הדבר הזה אסור לנו עתה על פי דתנו, ואם כן שוים אנחנו בעונש זה עם שאר בני המדינה. הן גם להנוצרים, שדבר זה אסור להם על פי רוח דת הנוצרית, לא נתן מחוקק הנוצרים שום עונש על מי שיעבור עבירה זו, ואף-על פי כן כל ממלכה עונשת את העובר על זה, לא לבד מפני שהוא עובר על דתו, אך גם מפני שהוא חוטא לחקי המוסר הנהוגים באירופא, ואם כן גם היהודים העוברים על זה ראוים לאותו עונש, מפני שעל פי רוח דתם לקיחת שתי נשים אסורה להם ¹, והם עוברים בזה על חקי המוסר הנהוגים באירופא. מלבד זה, אין לחקי המדינה עסק כלל אם איסור פלוני יש לו עונש על פי רוח היהדות, או לא. הנה, למשל, על פי רוח היהדות אין שום עונש להמפיץ לימודי האַטעאיזמוס בישראל (כי רק המסית לעבוד ע"ז נידון במיתה) ואף-על-פי-כן, אם יפיץ איש מישראל לימודי האַטעאיזמוס בין בני עמו, בלי ספק יענש על פי חקי המדינה הכוללים; ומדוע לא יענש גם כן בחקי המדינה הכוללים העובר על איסור לקיחת שתי נשים?

---

ב“המליץ” נו' 24 קצף ה' עפשטיין על המבקר ב“המליץ” נו' ¹41, האומר, שאין להעתיק לשפת-עבר רק ספורים שיש להם יחס לחיי ישראל וקורותיו והחיים המתוארים בהם אינם זרים להקורא העברי. “מדוע לא נראה גם להם (לבני ישראל), ישאל ה' עפשטיין, את מקדש החיים האירופאים עם כל המונם ושאונם, יפעת זהרם וברק הודם?”, לדעת ה' עפשטיין אין חילוק גדול בין המבקר הנ"ל וחכמי סופרינו, האומרים כדבריו, ובין היהודים הפשוטים, שנכלאו בד' אמותיהם ולא רצו להסתכל מחוצה להן ולראות את הנעשה בארץ. בסוף דבריו יסיים ה' עפשטיין כראש בית-דין, אשר למשפטו ייחל הנאשם, לאמר: “אחרי כל האמור אתנו בזה בטלים דברי המבקר של “המליץ” אדות העתקות לשפת-עבר ואין למעתיקינו לתת להם לב, לו רק יבינו את אשר לפניהם וידעו מה לבחור” וכו'.

יודע אני, שהחפצים להמנות במעתיקים (“מחברים” בשפת ההמון) לא חכו עד שיבוא ה' עפשטיין להראות להם כחא דהיתרא לעבור על דברי חכמי סופרינו ולא ישימו לב גם לדברי, שאני חוכך בזה להחמיר, אך תורה היא ומעתיקינו ומצדדי בזכותם ללמוד הם צריכים.

כל בעלי הספורים בזמננו כותבים ספוריהם כדי להשתכר בהם כסף. הדבר הזה בעצמו אין בו שום רע מפני שכל אדם משתדל להשתכר כסף, ומי שאינו משתכר צריך או להחזיר על הפתחים או למות ברעב. אך אינו דומה סופר לסופר: יש סופר חכם, שהוא יודע את כחות האדם הפנימים ואת החיים והוא מתאר אותם כמו שהם, ויש סופר בעל-מלאכה, שאינו יודע אלא למלא את ספוריו בתועבות נוראות, במחזות מרגיזי לב ובעפעקטים שונים וכיוצא בזה, דברים שהם מלאכה ואינם חכמה. הראשון משתכר את כספו כפועל מועיל, והשני – כפועל בטל, המדלג על החבל לשמח את לב “הפובליקא הנכבדה”, שאין לה אלא ראות עיניה. מתוך שהראשונים מביאים תועלת, והאחרונים – אין כחם אלא להרתיח לב בתולות בעלות רגש חזק, לשעשע לב נערים ריקי מוח ולהפיל שינה על חובקי ידים, אשר בסבת לכתם באפס מעשה נגזלה שנתם. לפיכך האחרונים נדפסים ונמכרים במדה מרובה יותר מן הראשונים, שדרך הבריות לבכר את הערב על פני המועיל ולהתנפל על כל דבר הבל המביא להם עונג, ואפילו על החליל הנקרא “קרי-קרי”, שממציאו נתעשר עושר גדל בזמן מועט, כידוע.

ממילא מובן, שאינני מדבר על אדות הספורים הכתובים בעד ההמון הגס, כאיזה בראָשורות דקות הנדפסות במאסקווא, שיש בהן תועלת של שלילה, שבשעה שהקורא עוסק בקריאתן אינו הולך לבית משתה היי"ש וכיוצא בזה.

כשם שיש מדות בסופרים, כך יש מדות במעתיקים. יש לך אנשים המעתיקים ספרים ידועים, שאף על פי בהעתקתם בשפה אחרת לא יביאו אותה התועלת שהם מביאים במקורם לאותו עם שבשפתו נכתבו ומחייו נלקחו, מכל-מקום יש בהם תועלת, אם על ידי שהם מתארים את כחות האדם כמו שהם, או כדי שיהיו המתוקנים שבדפוסיהם ² למופת גם לאותו עם, של לשונו נעתקו³. יש אנשים המעתיקים ספרים, שבמקום אחר יש להם איזה מטרה טובה ובהעתקה אין להם מקום כלל, כגון הספר “מסתרי החצר הפאריזי”, שבצרפת יכול להביא תועלת, בגלותו את כל תועבות נאַפאָלעאָן השלישי וזוגתו, שעוד רבים בצרפת נשבעים לדגל ביתם, אבל בשפת רוסיא, למשל, אין לו שום מקום; ויש מעתיקים ספרים, שגם במקורם אין להם שום ערך, כספרי דיומא והדומים לו. לא למותר יחשב להעיר בדרך אגב, כי האחרונים נעתקים עפ“י רוב בפקודות המו”ל מ"ע לחדשים, אך כדי להשתכר בהם.

אילו היו גם מעתיקינו עוסקים בהעתקותיהם אך כדי להשתכר בהן, כי אז לא היתה הבקורת מקפדת עמם, כמו שלא הקפידה עם המדפיסים שצוו להעתיק את הספר מסתרי החצר הפאריזי להשפה המדוברת והדפיסוהו בשם “יעווגעניעָ”, או עם המדפיסים המוציאים לאור שנה שנה “תחנות” של הבל שונות גם כן בשפה המדוברת, כי כלום הבקורת מתערבת בעסקי החנויות ובהמצאות “קרי-קרי”? אבל מתוך שכמעט אי אפשר להשתכר כסף על ידי חבורים בשפת עבר, ואפילו אם יהיו החבורים ההם, כלומר: ההעתקות, מלאים שערוריות ועפעקטים כרמון, מפני שהבתולות בעלות הרגש אינן מבינות שפת-עבר, וחובקי ידים מטוב לב אין בנו, ונשאר להמעתיקים לקוות אך אל הנערים ריקי המוח, שעל פי רוב גם ידיהם ריקות ואינם יכולים לשלם להמעתיק שכר טרחתו, לפיכך מעתיקי ספרים בשפת-עבר מתכונים בלי ספק להביא תועלת לעמם, לפיכך הספרות, או הבקורת, מחויבת להראות להם במה יבחרו.

המבקר ב“המליץ” אומר, שיש להעתיק אך ספרים שיש להם יחס עם חיי ישראל, ודבריו נאמנו מאד. אין לנו צורך להביא את בני עמנו “במקדש החיים האירופיים עם כל המונם ושאונם”, “יפעת זהרם וברק הודם” ולהראות להם את חיי ההוללים המלאים תועבות מצד אחד וחיי הגאַריבאלדים מצד השני. הראשונים, עם כל שכיות החמדה המקיפים אותם ועם משתאותיהם וכו', מתועבים הם בעיני בני עמנו גם בלא ספורים, ואין להם מקום בחיי היהודים כלל, ובאנשים כהאחרונים אין צורך לנו. אין בנו רוזנים וטיילים העוסקים בכל ימיהם בדיני אישות, נערה שנתפתתה, סוטה, רציחה ואבוד עצמו לדעת, והמשיח, ששלומי אמוני ישראל מחכים עליו, לא יהיה מפקד צבא מלחמה “כגאריבאלדי”, בין לדעת המאמינים בניסים מעל לדרך הטבע, ובין לדעת החפצים להסביר את העיקר השנים-עשר עפ“י דרך הטבע… אין ספק שהספר “שתי משפחות” לשפיעלהאַגען ספר טוב הוא; אבל אין בנו האָהענשטיינים ותועבותיהם, ואין לנו צורך בד”ר מינצער, בחזיונותיו ובתחבולותיו. אף-על-פי-כן אי אפשר לומר, שאין להעתיק שום ספור שאינו מדבר בעצם מחיי ישראל, אבל די הוא שיהיה להספור** יחס עם חיי בני ישראל**. אם יאמר איש להעתיק את הספרים “כתבי הציד” או “קן האצילים” לטורגעניעוו וכיוצא בהם, אז נאמר לו בצדק: “שקילי טיבותיך ושדיה אחיזרי”; אבל אם יעתיק את ספרו “האבות והבנים”, אז לא יצא שכרו בהפסדו, כי יש להספר הזה יחס גם עם חיי ישראל. אמת הוא, כי אין בנו פאוועל קירסאנאָוו וקוקשינא, אבל באַזאראָוו, ראש המדברים בספר ההוא, יוכל להיות גם יהודי כמו שהוא רוסי, וכן ארקאדי קירסאַנאָוו, וגם הנושא והמהלך של הספר ההוא מסוגל לחיי היהודים כמו לחיי הרוסים.

אמרתי: “לא יצא שכרו בהפסדו”, כי סוף-סוף ספור טוב מקורי בשפת-עבר טוב מהעתקת ספר טוב. מודה אני לה' עפשטיין, כי כבר היו לזרא הספורים המתארים את ר שמעלקע ור' געצעלע וחבריהם, אם גם כפי הנודע לי, הרבה טפשים מתענגים על ספוריו של שמ“ר שבאו במה”ע החדשי “הבקר אור”, שאין בכלם אלא ר' געצלע אחד, שמהחבר נתן לו שם אחר בכל ספור וספור, וגם אותו ר' געצעלע איננו מתואר שם בתכונתו ורוחו המיוחדים לו, כאדם פרטי, אלא בפאותיו ובבגדיו ובזה שהמחבר נתן אותו בכל ספור לאיש מרמה ונבל, אך על אותו הסמך שהוא, ר' געצעלע, מחובשי בית-המדרש, לא כהמשכיל האדון שנירפונק, שגם הוא אינו מתואר שם בתכונתו ורוחו כאדם פרטי, אלא בבגדיו הקצרים ובזה שהמחבר נותן אותו לנחמד ונעים, אך על אותו הסמך שהוא, האדון שנירפונק, מן הדור החדש ואוהב עלמה יפה. אבל לחנם האשים ה' עפשטיין בזה את חיי עמנו, באמרו: “אשמים הם חיי עמנו, המלאים הבל ובערות על כל גדותיהם”. ה' עפשטיין, כיושב עיר קטנה, חושב, כי כל בני ישראל דומים הם לבני עירו, ואינו יודע, כי ההמון בעמים אחרים שקוע בסכלות לא פחות מהמון ישראל וכי גם בנו יש משכילים ונאורים וחיים מזהירים כמו בשאר עמים, אם גם בלא סוטה ורציחות; וכיושב ארץ מבורכה, בעססאראביא, אשר המחסור כמעט לא נודע להם רק בשמו, לחמם שמן, ובשר ויין אינם פוסקים מעל שלחנותיהם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אינו יודע, כי הרבה-הרבה יש לכתוב מחיי בני ישראל המלאים טרדות הפרנסה באופן מאד נעלה, מפח נפש מעמל כל היום בלי שכר מספיק, רעב, קור, מחלת ילדים עם כל “יפעת זהר” חיי צער, אשר חנן המחסור את בחיריו, את עמו ישראל, בשכר שהם בני ישראל וראוים לשבת אך בתוך ערי מקלטם, מפני שאבותיהם רצחו נפש בשגגה… לדעתי, ידיעת מחזות כאלה נכבדה יותר מידיעת חיי אירופא עם “יפעת זהרם וברק הודם”, והמחזות האלה יעוררו לב יותר מכל צרות נערה שנתפתתה וכו' שרוב הספורים האירופים מלאים אותן. אך לא חיי עמנו דלים במחזות היוצאים מחוץ לגבול פאותיו ובגדיו של ר' געצעלע, אבל סופרינו דלים בדעת החיים, כי על פי רוב הם יוצאי בית-המדרש, שלא נתפתחו כל צרכם ואינם יודעים אלא את חיי ר' געצעלע ור' שמעלקע ואת פאותיהם, ועניות עמם וצרותיהם הם בעיניהם כדברים טבעים, שאין צריך להיות באופן אחר. ספורי ה' לעוואנדא מוכיחים, שיש למצוא גם בנו מחזות החיים בלא פאות ובגדים ארוכים, כידוע לכל מי שקרא אותם. האמנם, ה' לעוואנדא הוא בעל-מזל יותר מדאי: הוא מוצא בתוכנו אנשים, שאי אפשר למצוא כמוהם גם אחד מאלף ובוחר בהם לתת להם מקום בראש קרואיו. הוא מצא גימנאַזיסט אחד, צעמאחאָוויטש שמו, שגם בשבתו על ספסל הגימנאזיום התעתד להיות רופא אליל, נוכל ואיש מרמה, ולמלא זהב חוריו (בספור “המסע לקאלחידא”, הנדפס בהביבליותיקה העברית, חוברת ז'), בעוד שבנוהג שבעולם, שהגימנאַזיסטים על פי רוב הם טהורי לב, ככל הנערים שלא נשבת עוד טהר לבם על ידי צרכי המאדע, אהבת התענוגים וחמדת הכסף הבאה בעקבותיהם, שאינם נודעים להם בנעוריהם. הוא מצא איש עני נודד ללחם מעיר קטנה לס“ט פטרבורג, אשר בנדודיו חלם לו לצבור בפ”ב מיליאָן, רו"כ, לא פחות (שם), בעוד שכל נודד ללחם לא יחלום לצבור הון, רק למלא נפשו, ורק מי שיש לו מנה רוצה מאתים. הוא מצא איש יהודי אשר מכר את בתו היחידה לקלון בכסף (בספורו הנדפס עתה במה"ע “רוסקי יעוורי”). איני יודע, אם טבע הזבוב לו, לטוש אל כל דבר נמאס, אם גם דברים טהורים רבים לנגד עיניו, או שהוא חפץ להיות תנא דמסייע לאיזה מסופרי הרוסים, האומרים כי גם אם יעסוק היהודי בחכמות ומדעים אין עיניו כי אם אל בצעו ואל העושק והמרוצה ולא לשם אהבת החכמה, וכי אין ליהודי דבר העומד בפני הכסף ואפילו כבוד בתו. יהיה איך שיהיה הנה לא באתי לבקר פה את ספרי ה' לעוואנדא, אך להוכיח, שיש בחיי היהודים מחזות גם זולת ר' געצעלע. לפיכך יוכל ה' עפשטיין להיות בטוח, כי בשעה שיתפתחו סופרי ישראל ויתרוממו מעל חיי בית-המדרש והחסידות שהם שקועים בהם, ויבואו באויר עולם המעשה היותר נכבד, ימצאו בחיי עמנו חומר הרבה לתאר בו גם מחזות יותר נאורים ולוקחים לב, מכמו אלה שאנו רואים לפעמים בימים האלה.

כשם שדרכן של בני-אדם, מצד אחד, להיות אוהבי חדשות, כן דרכן, מצד השני, להתנפל על כל חדש. את המחזה הזה הננו רואים גם בחיי יום-יום, גם בהספרות: כל דבר חדש, גם בהחיים, גם בהספרות, מעורר שמחה בלב זה ותלונה גלויה או חרישית בלב אחר. עד כמה יצדקו שני הצדדים המתנגדים – אי אפשר לשפוט בכלל, שהרי לא כל דבר חדש טוב הוא באמת ולא כל ישן ראוי לביעור. לפיכך, בשעה שאנחנו באים לדון בדבר זה, עלינו לקחת פרט אחד מן החדשות המתהוות במעשי יום-יום לשפוט עליו, עד כמה טוב הוא מן הפרט הישן, שירש את מקומו.

על פרט כזה שנראה בספרותנו הנני חפץ לדבר עתה, אף-על-פי שלא הגיע עוד למדרגה רמה כזו, לרשת מקומו של הפרט הישן לגמרי, הוא משמש בערבוביא יחד עם ההולך לפניו.

בשנים האחרונות נראה מחזה חדש בספרותנו. אם אהבת החדשות הולידה אותו, או מבט נכון על צרכי החיים, או שניהם ביחד הביאוהו לאור עולם – אחת היא לעניננו, כי לא על סבת התילדותו באתי לשפוט אך על עצמו וטובו. המחזה הזה הוא: חקירה בשאלות החיים לאחינו בארצנו. ממילא מובן, שהמחזה הזה לא יצא מכלל כל חדש וגם הוא מצא לו אוהבים ומתנגדים. אך כמעט עד הימים האחרונים היו המתנגדים מרננים אחרי החדש הזה אך בסתר ביתם, ובימים האחרונים נגלתה תלונתם גם על דפי הספרות עצמה, ונשמעה לנו לא לבד מפי אנשים שאינו ראוי לשים לב להם, אבל גם מצד מעריכי מכתבי עתים לבני ישראל. הראשון הוא ה‘מארקאן, המעריך “הכרמל” החדשי לשנה זו, במאמרו הנדפס כעת בהכרמל ולא נשלם עוד, והשני הוא ה’ דוד גאָרדאָן, מעריך “המגיד”, בהמגיד נו' 2 לשנה זו, ומתוך שדברי הראשון הם בכלל דברי האחרון, הנני מוצא לנכון לבחון את דברי האחרון, אשר זה תוכנם: “זה שנים אחדות החלו להתעסק בחזקה בשאלת היהודים או “שאלת החיים” בנוגע לאחב”י בממלכת רוסלאַנד וכו‘, לכתוב רק אדות “שאלות החיים” נהיתה למאָרע חדשה בספרות העברית וכו’. בעיניהם נחשב למשוגע איש הרוח כל מי אשר ירהב עתה בזמן החדש לדבר עוד מהיהדות (באיזה מובן?), מאהבת שפת קדשנו והליטעראַטור שלה, מאהבת חכמינו הקודמים, קנצי למלין, מאהבת כל דבר הקדוש ונשגב בעיני היהודי וכו‘. גם הם צועקים לבני עמם: הסירו דרכי חייכם, השתוו עצמיכם (המלה האחרונה יתירה) אל העם אשר בקרבו אתם יושבים, ואז תתברכו בברכת העמאַנציפאַציאָן! למטרה זו אומרים אלה, כי התלמוד וכל הנלוה לו הנהו גל גדול של הבלים, וזה יחלל כבוד הרמב“ם, וזה יקרא את הרמבמ”ן בשם “עוכר ישראל”; זה ישפוך בוז ומהתלות על אלה החכמים שהשתדלו ומשתדלים להרחיב גבול שפתנו פליטת מחמדינו בימי קדם וכו’. סופרי שאלת החיים יצאו ביד רמה לעולם העשיה וכו' ואחרי כל גדופותיהם ונאצותיהם זה על זה וכו' לא נשאר מאומה ברוחנו. ה' קאָססוט (אשר דבריו הציג ה' גאָרדאָן בתחלת מאמרו לאמר: כי אי אפשר להיהודים להתרומם ממצבם השפל בטרם יקבלו שיווי הזכיות, שהדבר הזה תלוי לא מצד היהודים אלא מצד העם שבקרבו הם יושבים) פתר במלים מעטים את “שאלת החיים” של היהודים וכו‘. מאמר אחד מדעי מאלה ענפי המדע הנחוצים לכל עם לפקוח עיניו ולפשוט העקמומית שבלבו יועיל יותר להקורא מכל שאלותיכם בשאלות החיים וכו’. עוד הזמן גדול לסופרי בני עמנו שם (ברוסיא) להעיר לב עמם להטבת מדותיהם, לאהבת המדעים הנחוצים, לאהבת ארץ מולדתם בכל לבם ונפשם (האם על זה לא מצא מענה בדברי ה' קאָססוט?) ולשים עין על דרכיהם להטיבם בכל מה שנחוץ להיטיב, אך לא להחליט שיעשו זאת רק למען ימצאו חן בעיני העמים וכו‘. הרפו מהם אחי בשאלותיכם וכו’, על ידי שאלותיכם לא יוטב מצבם החומרי והמדיני כי זה אינו תלוי בהם. בעת שיתברכו גם אחיכם בני ישראל בארצכם בברכת העמאַנציפאַציאָן אז תראו בעיניכם, כי גם בלעדי “שאלות החיים” ידעו בני עמכם מה לעשות וכו', כאשר ידעו זאת אחיכם בצרפת אשכנז, ואיטאַליען, אשר סופרי בני עמנו ההם לא הרבו בשאלות חיים כשאלותיכם בעשרים שנים, כאשר תרבו אתם כעת במשך ירח אחד " (גוזמא קתני!).

מדה מגונה היא אצל בני האדם, שכל מקום שהם מוצאים שם עצם כללי, שאינו כולל אותם בעצמם, הרי הם משתמשים באותו עצם כללי, בשעה שהמקרה מזמין להם לדבר באיזה עצם פרטי, הנכלל באותו שם עצם כללי, ולא ישימו על לב, שאין אישים פרטים מסוג כללי ערבים זה בזה כלל. אם איוואַן וסטעפאַן ירמו את מאַקסים, אז יאמר האחרון: איוואַן וסטעפאַן רמאים הם, אבל אם איצקע ומאָשקע ירמו את מאַקסים, אז יאמר האחרון: העברים רמאים הם. גם לאיוואַן וסטעפאַן יש שם עצם כללי, אבל השם העצם הכללי הכולל את איוואַן וסטעפאַן כולל את מאַקסים, ועל כן אינו משתמש בו בשעת כעסו, והשם העצם הכללי הכולל את איצקע ומאָשקע אינו כולל את מאַקסים, לפיכך יכנה אותם בשם העצם הכללי שלהם. כמה פעמים שמענו תלונות אחינו בני ישראל על מתנגדיהם, המשתמשים בשם עצם כללי תחת שמות עצם פרטים; אבל האם טובים הם מהם? אם איש עברי המכונה “יהודי פולני” יעשה רעה לרעהו בן מדינתו ובן אמונתי, אז יכנהו הניזק בשמו ויברכהו, כי “יכנוס הרוח באבי אביו”; אבל אם עברי בן ליטא יעשה רעה ליהודי פולאַני, אז יאמר הפולאַני הניזק בחריקת שן: הליטוואַק – יכנוס הרוח וכו‘!", כאלו כל בני ליטא אשמים בדבר. במדה זו ישתמשו גם החרדים; בראותם את פלוני מחלל את קדשיהם לא יאמרו: פלוני נבל מחלל את הקדש, אבל יאמרו: “האפיקורסים (שם כולל לכל הקורא בספרים חיצונים) ימח שמם אומרים כך וכך”, ולא יבדילו בין האומר על התלמוד, שהוא גל של הבלים, והין ה’ דוד גאָרדאָן, למשל, שמעולם לא עלתה על לבו לומר נבלה של שטות כזו.

במדה זו אחז גם ה' דוד גאָרדאָן. הוא מצא שם עצם כללי “הסופרים החדשים העוסקים בשאלת החיים” ובחדא מחתא מחת את המכנה את התלמוד בשם “גל של הבלים” עם הסופר המנבל את כבוד הרמב"ם ומשפיל לעפר את כבוד מענדעלזאָהן, יחד עם העוסקים בשאלות החיים, עם המביטים ברוח קרה על כבוד החכמים שהשתדלו להרחיב גבול שפתנו, (כגון ליפמן זילברמן או יוסף כהן צדק?) וכוללם עם הטפשים האומרים לעמם “השתוו אל העם אשר בקרבו אתם יושבים ואז תתברכו בברכת העמאַנציפאַציאָן” ועם הנערים היועצים לגדולים מהם בחכמה ובתורת הנסיון להיטיב מעשיהם, למען ימצאו חן בעיני העמים.

אילו היה ה' גאָרדאָן מתרומם על המדה הזו, אילו לא היה עושה את כל הסופרים ערבים זה בזה, כי אז היה קורא בגלוי, או לפחות ברמז, בשמות האנשים אשר עליהם ירה חציו, היה מציין את המקומות, שבם ראה את הדברים שאינם יכולים למצוא חן בעיני כל בן-דעת, והיה מראה לנו את המקומות שבם נרשמו, לחרפת עולם לבעליהן, אותן החרפות והנאצות שהעוסקים בשאלות החיים (ולא בשאלות רוחניות) מקשטים בהן איש את חבירו; אבל אז היה רואה גם כן, שאין לו ריב אלא עם שנים שלשה סופרים בני דעת¹, שאינם דורשים בשאלות החיים כלל, ועם המון נערים המדברים ואינם יודעים מה הם חפצים, מלבד תשוקתם לראות את שמם נדפס.

אך אחד אמר על התלמוד שהוא גל של הבלים, האחד ההוא, שזה כשתים-עשרה שנה חדל להיות סופר בספרותנו ולא יהיה עוד סופר לעולם בסבת מיתתו הרוחנית, גם הוא התנצל ואמר (המליץ שנה ששית נו' 28) שלא אמר את הדברים האלה כדעת עצמו. הסופר ההוא לא עסק מעודו בשאלות החיים, רק כתב איזה מאמרי בקרת, שקצתם היו טובים בשעתם.

פלוני הסופר הנעלה שהשפיל את כבוד הרמב“ם ושם לו למטרה לרדוף באף את מענדעלסזאָהן והשכלתו, לא ראשון הוא בסכלות זו. כבר קדמו גדול וטוב ממנו, שעמל כל ימיו בחקירות קדמוניות, באהבת היהדות ובהרחבת גבול השפה, ולא בשאלות החיים, הוא המנוח שד”ל. גם הוא התנפל על הרמב“ם ועל האבן-עזרא באופן מגונה מאד, גם הוא חשב למענדעלסזאָהן לעון, מה שיוצאי חלציו עזבו את דת אבותיהם, וגם השכלת מענדעלסזאָהן, כפי השמור בזכרוני, לא מצאה חן בעיניו. ההבדל בין שד”ל ובין סופר פלוני הוא רק בזה, שהראשון עשה את מעשהו משנאתו לכל דבר שלא נולד על ברכי היהדות, והאחרון עשה מעשהו משנאתו לכל דבר שלא הוא עצמו המציא אותו, לפיכך הוא מתנגד גמור גם לשאלת הנשים ולשאלות אחרות נכבדות. אבל דבריו שאין להם יסוד אינם עושים רושם על קוראיהם. תדע, שהרי אחרי כל נאצותיו על מענדעלסזאָהן, ואחרי שמו אותו לעוכר ישראל במלא מובן המלה, חגגו אחינו באשכנז בשנה זו את יום הולדת מענדעלסזאָהן בכבוד והדר, אף-על-פי שהוא מתפאר בכל עת מצוא, כי פלפוליו יוקחו ליסוד בדבריה הימים לבני ישראל, אשר חפצו זה הולך, בלי ספק, ממקור אחד עם שנאתו להשכלת מענדעלסזאָהן, או יותר ברור: השכלת אירופא, מחפצו לדכא כל דעה ספרותית תחת רגליו.

אבל גם הסופר הנעלה ההוא איננו מאלה העוסקים בשאלות החיים. להפך, כל חקירותיו אינן אלא בדברים רוחנים, שאין להם שום עסק עם החיים, ומתנפל לפעמים על הסופרים דורשי החיים. הוא חפץ להפיץ את “חכמת ישראל” בין כל בני עם ישראל מקטנם ועד גדולם, דבר שמלבד שהוא אי-אפשר אין לו גם כל מובן. אילו היה אומר להפיץ את חכמת ישראל בין מלומדים אירופיים מבני ישראל, אז היה זה דבר אפשר ונחוץ באיזה אופנים; אבל להפיץ חכמת ישראל² בין כל בני ישראל או רובם אין בזה שום צורך לא לחכמת ישראל ולא לבני ישראל, כי מה עסק אנשי המעשה לחכמת ישראל שאינה אלא עיונית? הוא דורש על אדות התעודה אשר לעם ישראל, מבלי לברר מי נתן בכונה איזה תעודה לאיזה עם? הוא חוקר ודורש אם בני ישראל הם עם מיוחד או כת של אמונה, שאלה הדומה כמעט בעיני לשאלה כזו, למשל: מ היא הביצה שנולדה ביו“ט, אם שפופרת המכילה חלבון וחלמון כאחד, או עצם שממנו נולד אפרוח? אילו היה מענדעלסזאָהן פוסק הלכה לדורות, שבני ישראל הם עם מיוחד – לא היו, לדבריו, יוצאי חלציו ותלמידיו עוזבים את דתם אחרי שאבד האמונה מלבם. אבל בטוח אני, שאם היה מענדעלסזאָהן פוסק הלכה, שבני ישראל הם עם מיוחד, כי אז היה אויבו הסופר מטיל על ראשו את עון עזיבת הדת של בניו ותלמידיו על פי החקירה הזאת: האשכנזי, הצרפתים וכו' נשארים אשכנזים וצרפתים, בין שהם קאטוליקים, בין שהם פראָטעסטאַנטים ובין שאינם שייכים לשום אמונה, ובני מענדעלסזאָהן ותלמידיו, ששמעו מפי מורם שבני ישראל אינם אלא עם, בחרו להם אמונה כאות נפשם, מפני שהלאומיות והאמונה הם דברים שונים, שאין אחד נוגע בחברו. אבל באמת עזיבת הדת, שנפרצה בגרמניא אצל היהודים מזמן שאחרי מענדעלסזאָהן, לא היתה כלל תולדתו של פסק ההלכה של מענדעלסזאָהן. לאססאַל, במכתבו לאהובתו הנסיכה הרוסית אומר, שהוא אין לו שום התקשרות עם עמו, ואין לו עסק עם אמונתם ובכל זאת לא ימירנה באחרת. “בכל לב, יאמר שם לאַססאַל, יכול אני לומר שאינני יהודי, אך לא בלבב שלם יכול אני לומר שאני נוצרי”. ממילא מובן, שגם מי שלבו רחוק מעמו אך בכלל הוא איש ישר שאיננו חפץ לעשות שום רמאות, לא יקבל אמונה אחרת, בטרם יאמין בה בלב שלם – איך שיהיה מבטו על בני ישראל, אם כמו על עם מיוחד, עם כעל כת דתית, אם כעל משפחה גדולה מיוחדת, שמקרי ההיסטוריא הציגוה בתמונה ידועה טובה או רעה. עזיבת הדת הנ”ל היתה תולדתו של מצב בני ישראל בעת ההיא בגערמאַניא. בצרפת קדמו זכיות היהודים להשכלתם ובשעה שזכו לאור ההשכלה לא הרגישו שום נטיה לעזוב את דתם, זולתי אולי מתי מספר שהמקרה קשר אותם בעבותות אהבה עם אשה צרפתית, שלא חפצה להנשא לאיש עברי. ברוסיא הלכה הרחבת זכיות היהודים כמעט במדרגה אחת עם התפתחות השכלתם, ועל כן גם עזיבת הדת לרגלי ההשכלה לא היתה במדה נפרזה. באשכנז קדמה השכלתם לשווי זכיותיהם שנים הרבה, והעשירים המשכילים או המצוינים שבסופרים שלא היו ישרים ותמימי לב כלאַססאַל, שבשעה שראו שהם נבזים בעיני חבריהם הנוצרים הקטנים מהם בחכמה וכשרונות ואין להם שום זכות במדינה, רק בשביל ששם ישראל נקרא עליהם – לא יכלו להתרומם על המבזים אותם בלי שום סבה וישפילו לרדת אל מנדיהם. אמנם קצרי הראות חושבים, שהכל בא במקרה, ואינם יודעים שגם מענדעלסזאָהן לא בא במקרה וברשות עצמו לברוא תקופה חדשה בדברי ימי ישראל, אבל גם הוא היה תולדה מוכרחת בשלשלת ההיסטוריא, מפני שרוח הדור ההוא באשכנז קרא לאיש כזה, ואלמלא נפל הגורל על איש גבן ששמו משה בן מנחם, היה ממלא מקומו איש זקוף הקומה, שהיה לו שם אחר. קצרי הראות האלה יכולים באמת לחייב את מענדעלסזאָהן בעון עזיבת הדת הנ"ל, שהרי אלמלא הוא לא היו אז בגערמאַניא יהודים משכילים כלל, וממילא לא היו גם עוזבי הדת; אבל אם כן לא היתה תקופה חדשה לישראל, וגם המתפאר להיות מורה דרך לסופרי ההיסטוריא העברית לא היה בסופרים, ואם כן סוף-סוף הביא לנו מענדעלסזאָהן גם טוב ויצא הפסדנו בשכרנו.

ומלבד כל אלה, אין לך בכלל שיטה דתית ומוסרית שנתקיימה ביד בני בריתה כחפץ מיסדה. כי יסוד שיטה הוא בעיון, וקיומה תלוי במעשה ומסור ביד אלפים ורבבות אנשים, שאין דעותיהן ומטרותיהן דומות זו לזו, ואי-אפשר למיסד השיטה לכלוא את רוחם ופעולותיהם ולשים להם דלתים ובריח. אם יַראה לנו הסופר המתלונן על מענדעלסזאָהן איזה תקופה בחיי בני ישראל, שבה נתקיימה תורת משה בכלליה ופרטותיה ממש כחפצו של משה בלי שום שנוי, בין בזמן הבית הראשון, שבו לא נשמרה כתיקונה, בין בזמן הבית השני, שבו נזקקה להוספות ותיקונים מצד מיסדי התלמוד; או תקופה שבה קיימו בני ישראל את התלמוד ממש ברוח יוסדיו, מבלי לגדוש סאה ובלי תערובות מידיעת הקבלה וכיוצא בזה, או אפילו מתי היו החסידים ממש כמו שהורה להם הבעש"ט, ומתי הלכו עמים אחרים ממש בדרך מיסדי דתם, מבלי לנטות ימין ושמאל בכל דרכי חייהם – אז אולי יוכל לתלות את חטאת ההשכלה במענדעלסזאָהן.

יהיה איך שיהיה, הסופר ההוא איננו מאלה העוסקים בשאלות החיים ולא עליהם יוכל להתלונן ה' גאָרדאָן בשביל סכלות סופרים אחרים. נשאר אם כן רק תלונותיו על השופכים בוז ומהתלות (?) על המרחיבים גבול השפה ועל השואלים ודורשים בשאלות החיים כפשוטן ממש, בצרכים שהעם מרגיש מחסור בהם.

חפץ הייתי לדעת את מי מכנה ה' גאָרדאָן בשם “מרחיבי גבול השפה”, אם את העוסקים בהלכות דקדוק השפה ודרכי הלשון ובוראים לנו דינים חדשים במקצועות הללו; אם את הבודים מלבם שמות מלאכותים חדשים, כמו “ספרות” או אפילו שמות מעוררי שחוק כמו “דלוג רב”; אם את המחברים ספרים למען שפת עבר, כלומר, למען תכיל ספרות שפת עבר גליונות של נייר נדפסים הרבה מאד, כמו מעתיקי ספרי אייזשענסי, איזה דראַמות של שיללער, וכיוצא בהם ספרים שאין לנו שום צורך בהם, וחכמינו מעתיקים אותם לסבה שהם מזכירים בהקדמותיהם “כי ראו שהספר הזה נעתק לכל לשונות אירופא (או בני יפת בלשון נקיה) ועל כן קנאו גם לשפתנו הקדושה וילבישו את הספר מחלצות קדש ויריקוהו אל כלי קדש וכו'; או את הסופרים המשתדלים לכתוב בלשון קלה ומובנת לכל קורא, ועל כן הם ממציאים להם סגנונים פשוטים שלא ידעו סופרי שפת עבר מלפנים, כמו שעושים **ה”ה צווייפֿעל, י"ל גאָרדאָן, אַבראַמאָוויטש** ועוד מתי מספר?

הראשונים, כלומר: המדקדקים, אם אמנם פעולתם אינה מיותרת, שאי אפשר לספרות בלי ספרים של דקדוק ופֿילולוגיא הנוגעים לשפה שהיא כתובה בה, ואילו היו עוסקים בזה אך יחידי סגולה, הראוים למלאכה זו, כה"ה מלבים, לערנער, רייכערסאָהן וכו' ולא הרבה מסופרי “הצופה”, שלא מצאו ידיהם ורגליהם בביהמ"ד – לא היה מקום להתלונן כלל על הפעולה במקצוע זה; אבל אין לסגנון השפה הדרוש עתה שום צורך בפעולה כזו, כי כל הכותב עתה בשפת כתבי הקדש צחה אינו אלא שוטה וקשה עורף; והסגנון היותר טוב, הוא הסגנון הפשוט המעורב ממלות עבריות, תלמודיות, וגם אירופיות, – אין לו צורך בכללי דקדוק חדשים, השניים והשלישים, כלומר: בוראי מלות שאין להם טעם וריח ומעתיקי ספרים שאין בהם שום צורך, אין פעולתם שוה אפילו קליפת השום, או לדבר בלשון ההמון: שפופרת של ביצה, וכל-שכן שלא הרחיבו את גבול הספרות ואפילו את גבול השפה. האחרונים, כלומר: מתקני הסגנון, יכולים להביא תועלת להשפה בעסקם בדברים לקוחים מן החיים יותר הרבה מאשר יעסקו בדברים נאצלים, שהרי כל מה שהענין יותר פשוט וקרוב יותר אל החיים הוא דורש סגנון יותר ברור ופשוט, המובן לכל קורא.

החקירה והדרישה בשאלות החיים נראית לה' גאָרדאָן כדבר שאין שום צורך בו. הוא מוצא איש אויטאָריטאט, את קאָססוט, האומר, כי מצב בני ישראל תלוי במצבן של זכיותיהם במדינה, ולפיכך הוא אומר ”עד מתן שיווי הזכיות לא יוטב מצבם החמרי והמדיני" בשום אופן; ואחריו – “ידעו בעצמם מה לעשות”.

אבל גם עד שבא ה' קאָססוט וגלה לה' גאָרדאָן את העולם החדש, זה ידענו את הסוד הזה היטב. כבר כתבתי בשנת תרל“ג וחזרתי וכתבתי במאמרי שנדפסו ב”הקול" על אודות אסיפת ועד הרבנים, כי מצב בני ישראל בכלל יתרומם אך על ידי זכיותיהם במדינה. אך ה' גאָרדאָן, כפי הנראה, אוחז בשיטת חזקיהו מלך יהודה, שאמר: “אני אין בי כח לומר שירה, אלא הריני ישן על מטתי והקב”ה עושה" (מדרש איכה), ה' גאָרדאָן חפץ שסופרי ישראל יישנו על מטותיהם עד שתרצה הממשלה לעשות את בני ישראל שוים עם כל העמים. מודה אני לה' גאָרדאָן, כי סופרי ישראל לא ידחקו ולא ימהרו את הקץ למצבנו המעציב, כי אינני מאותן הטפשים ונעוי הלב האומרים, שבני ישראל גרועים בתכונתם ובמדותיהם משאר עמים, ועונותיהם מבדילים בינם ובין זכיותיהם; אך האין חוב מוטל על הסופרים להכשיר את המון בני ישראל, שיוכלו ליהנות משווי הזכיות, בשעה שיעלה רצון לשים קץ לצרותינו? נדמה בנפשנו כי קרוב יום הפדות לנו ממצבנו המוגבל, ובני ישראל יהיו שוים עם כל העמים; אך מה תועיל הפדות לאלפי חובשי בית-המדרש ולחסידים פראים המרקדים בבית רבם? על ידי שווי הזכיות עתידים להפתח לנו שערי פרנסה רבים: הראוי לעבודת-המלך יקבל משרה; בעלי כשרון, אף-על-פי שאינם אומנים, יוכלו למצוא מחיתם בכל ערי רוסיא, ובעלי נכסים יוכלו לקנות קרקע בכל מקום וכו‘; אך איזה טובה תבא מכל אלה לחובשי בית-המדרש, לחסידים פראים ולבטלנים שלא יצלחו למלאכה? וכי לא תהיה יותר תפארת לנו אם תחת בטלנים, מלמדים, סוחרי בגדים טלואים, מוכרי משקאות חריפים, מלוי ברבית ומחזיקי בתים מפורסמים, יבואו בפנים רוסיא אנשים בעלי מלאכה, פועלים הנהנים מיגיע כפיהם, בוכהאלטערים ועוזרים בקיאים בבתי המסחור והפֿאַבריקים? וכי לא תהיה יותר תפארת לנו אם בני ישראל, בהעתיקם את משכנותיהם ליאַראָסלאַוו, לוולאַדימיר, לפענזאַ וכו’ וכו' לא יקחו אתם גם את קטטותיהם ומריבותיהם הנתעבות על רבניהם ושוחטיהם המתנגדים והחסידים, כאשר עשו, לחרפתנו ולבשתנו, בני ישראל שבאו לגור בס"ט פעטערבורג ובמאָסקווא? ומה איפוא חפצים השואלים ודורשים בשאלות החיים? הלא למעט את המשפטים הקדומים בין בני ישראל, להחליש את התלהבות ההתנגדות והחסידות יחד, להגביר את רוח האזרחית, למעט את הבטלנים המוכרחים לפעמים להתעסק בפרנסות מגונות, ולהרבות יודעי שפת רוסיא, בעלי אומניות ועובדי-אדמה בישראל, או בדברים יותר קצרים: לעשות את המון בני ישראל מוכשרים ליהנות מאור שווי הזכיות ביום שנזכה לו.

אינני יודע באיזה מצב חומרי ורוחני היו בני ישראל בצרפת ואנגליא בטרם קבלו את זכיותיהם המדיניות, אך כמדומה לי, שבאיזה ענינים היה מצבם הרבה יותר טוב ממצבנו אנחנו. הם היו יותר מעטים בערך הפראָָצענטי כנגד שכניהם מאחינו יושבי רוסיא, לא דברו בשפת זשאַרגאָן, אבל בשפת מדינתם, למוד התורה ועמו הבטלנות לא היה נפרץ כל-כך אצלם כמו אצלנו, שהרי הרבה מרבני פולין כמעט בכל דור נתקבלו לרבנים בארצות המערב ולא להיפך; ועל כן אדמה כי לא אשגה אם אחליט, כי לפחות היו אנשים מוכשרים לעולם העשיה ובנקל יכלו ליהנות משווי הזכיות, בשעה שזכו לו, ולפיכך לא היה להם צורך בשאלות החיים. אבל אנחנו, צאצאי יהודי פולין, שונים מהם הרבה, ורבים מאתנו לא יוכלו כלל למצוא רוחה על ידי זכיות שוות. למופת יהיו לנו אחינו בגאַליציען, צאצאי יהודי פולין כמונו. זה כארבע-עשרה שנה הם נהנים משווי הזכיות ורבים מהם עוד נשארו במצבם הרע ולא חדלו ממעשיהם המתועבים: עוד החסידים מרקדים בבית אברהם יעקוניא בסאַדעגוראַ, עוד מלוי ברבית פושטים את עור העניים מעליהם, עוד נראה על רבים מהם שהם צאצאי אבותיהם הרחוקים מכל ציוויליזאַציא, כמו היו עוד תחת ממשלת פולין, וזה לא כבר, בעת בחירת הדעפוטאַטים, הראו לדעת עד כמה הם מבינים את חובתם, ותחת שאבותיהם העמידו צלם בהיכל העמידם הם ש"ס חי מדפוס פרעסבורג בהפאַרלאַמענט, את התלמודי החריף הרב ר' שמעון סופר.

נוסף לזה הנני להזכיר את ה' גאָרדאָן, כי אם אמנם מצב כלל ישראל לא יוטב על ידי חקירות בשאלות החיים, כל עוד שלא יקבלו את זכיותיהם, אבל יש בינינו אלפי אנשים, שאפשר שימותו קודם מתן שווי הזכיות, והחקירה בשאלות החיים תוכל להביא להם תועלת. זה קרוב לארבעים שנה נעשתה תנועה בין אחינו בארצנו: הרבה גמרו את בתי-הספר לרבנים ולסוחרים, את בתי-הספר הכוללים והאוניווערזיטעטים, הרבה החלו לעבוד את האדמה, הרבה למדו מלאכה בבתי-הספר למלאכה וחרושת-המעשה, וכלם ראו שכר בעמלם, איש לפי ערך כשרונותיו וידיעותיו, גם בלא שווי הזכיות אם יצלח ביד סופרי “שאלות החיים” להעיר את העם להרבות על חשבונו בתי-ספר לידיעת שפת רוסיא ועבודת-האדמה; אם יחד עם בתי התלמוד תורה יהיו שם מחלקות ללמודי המלאכה; אם נצלח לכונן קולוניות למאות או לאלפי משפחות בני ישראל העתידים לגוע ברעב – אז תהיה לבני ישראל בארצנו לפחות הצלה פורתא עד מתן שווי הזכיות.

אל נא יתברך ה' גאָרדאָן בלבבו כי במאמרים מדעיים יפקח את עיני העם ויפשט את העקמומיות שבלבו. מאמרים מדעיים לא למקרא נתנו אלא ללמוד,ולא במ"ע הוא המקום ללמוד מדעים, והעם אין לו אפשרות ללמוד אותם, שמלבד מה שכל מאמר מדעי דורש איזה ידיעת בית רבי במדעים קודמים, שלומדים אותם בבתי-הספר האמצעיים, ושהעם לא נסה מעולם לקבל איזה מושג מהם, הנה אין בכח העם לזכור כלל, מה שהוא קורא. ינסה נא ה' גאָרדאָן לשאול את אחד מקוראי “המגיד” הפשוטים, אם זוכר הוא אפילו תמצית אחת מכל מאמרי המדע שהדפיס ה' גאָרדאָן בעצמו בהמגיד, ואז יראה עד כמה יכולים מאמרים כאלה לעשות רושם על אותם הקוראים, שנחוץ עוד לפקוח את עיניהם ולישר את העקמומיות שבלבם. כן תמוהים דברי ה' גאָרדאן באמרו: “עוד הזמן גדול לסופרי בני עמנו שם להעיר לב עמם להטבת מדותיהם” וכו‘, כאילו אפשר על ידי דברים בעלמא לתקן איזה מדות בלתי טובות, שנקבעו בלבות איזה מבני ישראל בסבת עניותם בפרט והיסטוריא שלהם בכלל. זה אלפי שנים נשמע קול אדיר וחזק מהר סיני “לא תחמוד”, ואף-על-פי-כן כל איש שיש לו השגה מתאוות חמריות חומד מה שאין לו, עד שנאלצו בעלי התלמוד לומר “לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו”, אם גם אין זה מקביל אל הלאו “לא תחמוד” השני ההולך אחריו. כל בעלי המוסר והמדות מימי הבינים לא יכלו לתקן את מדות האדם לגמרי כל זמן שלא המיתוהו בחיים לעשותו לאסקאט גמור, וה’ גאָרדאָן עודנו מאמין כי בדברים יוסרו מדות רעות. אך חנוך הגון, מצב רחוק מדקדוקי עניות “המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו” ותורה שיש עמה מלאכה יכולים להישיר את דרך האדם ולהטיב את מדותיו, ואל הדברים האלה נושאים סופרי “שאלות החיים” את נפשם.

מדה מעוררת תמהון נראה באיזה סופרים. סופר אחד מאהבתו לספורים יעץ לסופרי ישראל לכתוב ראָמאנים (המליץ שנה רביעית), ולא שם על לב, כי כל המרגיש בעצמו כשרון לכתוב ספורים לא יחכה על עצתו, כמו שלא חכה לו המנוח מאפו, וכל מי שאינו מוכשר לכך לא יוכל למלא עצתו. זה לא כבר בא סופר בלתי נודע אחד ויעץ לסופרי ישראל לכתוב מאמרים פוליטיקא-עקאָנאָמיים (המליץ שנה עברה בעלה נדף נו' 44). ממילא מובן, שעצה כזו מעוררת שחוק. רשות בידי כל איש להעתיק ספרי דזשאָן מילל וכיוצא בו, לחבר בעצמו מאמרים מעין זה, אם יש לאל ידו, וכל מי שירצה יחקה אותו ויעשה כמותו. אבל לתת עצות כאלה לסופרים אינה אלא שטות, ואולי עוד יוהרא, מאיש שאינו יודע אפילו את האמת הפשוטה הזו, שהעקאָנאָמיא היא ידיעה כוללת ונחוצה בשוה לכל תושבי המדינה, בלי הבדל עם ודת, ולפיכך אותן היהודים שהם זקוקים לה הרי הם צריכים לה לא כיהודים אלא כאזרחים, ומתוך שלא המלמדים וחובשי בית-המדרש שבנו צריכים לה אלא בעלי הנכסים והסוחרים, אם כן לאיזה צורך יכתבו מאמרים וספרים עקאָנאָמיים בשפת עבר, שאינה מובנת על-פי-רוב לאנשים ממין זה, בשעה שהם מבינים שפת המדינה, ויכולים הם לדעת את הצריך להם מפי ספרים הכתובים בשפת רוסיא. גם ה' גארדאן חפץ שיכתבו כל הסופרים כרצונו: מדעים, מאמרי מוסר להטבת המדות וכו' וכו‘. רשות לה’ גארדאן לכתוב מה שהוא מוצא לנחוץ לכתוב, ואנחנו חלילה לנו להתלונן עליו על שאינו עוסק בשאלות החיים דבר הצריך להיות שפל בעיניו, כפי הערת ה' קולישער המחוכמת במאמרו: חיי מענדעלסאָן ופעולתו" הנדפס במה"ע ראזסוועט נומר 1 לשנה שניה) “שכל האנשים אשר עברו מחכמת ישראל אל השכלה כוללת אחרי שנות הנוער יש להם מדה משותפת אחת: להקדיש כחותיהם לדברים נאצלים ולהביט מגבוה על כל הדברים הנוגעים בחיי המעשה”, אבל ליעץ לאחרים ולהורות להם את אשר יכתבו – הוא דבר שאין לו שחר. כל אדם יש לו דעה מיוחדת, מבט מיוחד וחיך מיוחד, וכשם שאין אדם יכול לשמוע על ידי אזני חבירו, כך אינו יכול להגות על ידי מוחו של חבירו. יכתוב כל סופר מה שהוא מבין ומרגיש שנחוץ לכתוב ומה שהוא מוכשר לכתוב ובלבד שיכוין את לבו לתועלת ישראל ³

---

בימים האלה קבלתי ספר חדש בשם “דברי שלום” או “משפט הקבלה” חלק ראשון בענין רמז וסוד, וספר שביעי לספרי “מרבי שלום” מאת משה ראָזענסאָן (דפוס ווילנא).

אחרי תתי תודתי להמחבר הנכבד על שכבדני בספרו זה, הנני מוצא את עצמי מחויב לדבר עליו דברים אחדים.

מטרת הספר הזה היא, כפי הנראה לעינים, להגן על הקבלה, אך המתבונן בספר הנ“ל יראה, כי מטרה אחרת לספר הזה, מטרה מעוררת תמהון בלב הקורא. הד”ר לעווינזאָן “בהמליץ” נו' 31 דבר איזה דברים על אדות הספר הזה, ונפלא הוא לראות, כי הד"ר לעווינזאָהן לא התפלא כלל על הספר הזה ולא התבונן על מטרתו האמתית, שהיא באמת מעוררת תמהון יותר מדאי.

המחבר, כפי הנשמע, הוא עשיר גדול ואיש זקן. שתי המעלות האלה כבירות כח הן להגן בעד כל איש שלא יאמר פיו דבר שלא כרצונו, ועל כן אם אנו רואים איש עשיר זקן המדפיס ספריו לא לעשות בהם סחורה, אך לחלקם ביעקב בחנם או “בחצי חנם”, הננו בטוחים כי איננו אומר דבר אלא אם כן ברור הוא בעיניו שכך הוא, ואך דעתו הפנימית מדברת מתוך גרונו, ואם כן יגדל התמהון בראותנו שנדפס הס' הזה בווילנא עם שם המחבר היושב בתוך עמו ומחבר ספרים שלא על מנת לקבל פרס, בעוד שספרים בעלי מטרה כזאת נדפסים תמיד בלונדון על ידי המיסיאָנרים, בלי שם מחבריהם, המקבלים תמיד שכר על הדרישה.

מטרת הספר, כפי שאני דן על פי המופתים שיבואו למטה, היא, לדעתי, המטרה שאליה יהינו המיססיאָנערים ויסודי דבריו נשענים אך על שיטתם.

הנני מרגיש, כי הקוראים מביטים אל דברי ואינם מאמינים למראה עיניהם, אך גם אני לא האמנתי למראה עיני עד שבעל כרחי ראיתי כי לא שגיתי במשפטי, וכמדומה לי שכל הקוראים יסכימו עמדי, אחרי שישימו עינם על הדברים האלה: א) מבט המחבר על האחדות, ב) מבטו על המשיח, ג) על הגאולה, ד) על המצוות המעשיות, ה) על עם ישראל ו) ועל איזה דברים ומאמרים בספרו.

המחבר, כפי הנראה, אוהב סודות, ומלבד שהוא משתמש בסודות איזה פעמים בספרו (צד 43, 73 בהערה, 110 בהערה ועוד) הנה הוא אומר בפירוש: “כי אין לגלות הנסתרות בפעם אחת, רק לאט לאט לפי המקום והזמן והמקרים וכשרון השומעים, הכל במדה ובמשורה” (צד 97), אך יסלח נא לי אם הנני בא להסיר את המסכה הנסוכה על פני סודותיו כי, כפי שכתבתי למעלה, בטוח אני, שהוא מדבר דבריו בידיעה פנימית ואין לו, לפי מעמדו, ממי לירא, ולהיפך, אהבתו להנחשב בעיניו לדבר אמת תדרוש ממנו לדרשה ברבים בלי פחד, וכל שכן בימים האלה, אשר לשמחת לב כל אוהבי המחקר בטלו החרמות עם קנסי הקהל וכנויי “אפיקורוס”.

עתה אבא אל הפרטים שחשבתי.

מבט המחבר על האחדות:

"לא כתבה התורה ה' “יחיד” או “חד” או “אח”, אשר הוראתם תורה רק יחידות לבד, כי אם כתבה ה' “אחד”, אשר הוראתה תורה גם על חבור והתקשרות נבדלים באחד ¹, כמו “ויהי ערב ויהי בקר יום אחד” וכו' (צד 106). “וכן נרמז בעצם האלהות זכר ונקבהכמו “בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם”, המורה כי שניהם גם הזכר גם הנקבה נמצאו בצלם אלהים” כו' (צד 110). “ועל כלם מה נענה על הזהר הקדוש בעד מאמרו: כי אליהו וכל ראשי מתיבתא אמרו ליה: אנת הוא בר נשׁ, אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתאואתא קוב”ה ונשיק ליה ואמר ודאי אנת הוא ברא דילי ודשׁכינתא(זהר תצא רפ"א ב') (צד 112).

כל הדברים האלה אינם צריכים באור, וביחוד המלות הנדפסות באותיות גדולות, שהן נדפסות גם אצל המחבר באותיות גדולות.

ב) מבט המחבר על המשיח:

“אשר מזה נראה כי משיח גואלנו הוא כותב התורה” (צד 39).

בשם “כותב התורה” נוכל לכנות או את משה רבינו או את האל עצמו. אך משה רבינו איננו המשיח לשום דעה שבעולם וגם לדעת מאמיני הגלגול, ואם כן הכונה שהאל הוא המשיח. ²

ג) מבטו על הגאולה:

“והיא היא לבדה (הקבלה) האופן התיכון והתחבולה היותר נכונה ויותר נאמנה, אשר על ידה נוכל לקוות גאולתנו ע”י גואלנו משיח אלהינו, כמובן מתפלותנו הרבות והעצומות אשר אנחנו מתפללים על התגלות סודות התורה והארת עינינו בה" (צד 38). “וגאולתנו היא היא התגלות סודות התורה” (צד 39). "כי יש ויש איזה אופן אשר על ידו נגאל ונהיה בני חורין, לא על ידי נסים ונפלאות ולא על ידי השתנות סדרי הטבע, כי אם על ידי ידיעת רמזי וסודות התורה על פי הקבלה, על פי ידיעת מי הוא זה ואיזה הוא “אבא” ואיזה היא “אמא” ומה זה סוד הזווג ואיככה יזדווגו בשלמות " וכו' (צד 45). “אשר מזה נראה ג”כ כי הקבלה היא סגולה מיוחדת להקל מעלינו עול הגלות ודבר זה איננו נפלא בעיני יודעים ומבינים " (צד 46). “ואשרי האיש יבין זאת (סוד האות בוסוד האות אשהביא שם בשם “הבהיר”) ולוא ידעו כלל ישראל הסוד הכמוס הזה כי אזקרבה גאולתנו לבא וישועתנו להגלות, ואשרי המחכה ויגיע לימי התגלות הגדולות מה ב’ומה א‘. והמשכילעל דבר אמת יבין וידום " (צד 73 בהערה). "יקומו נא יחד אלה מעוררי על הקבלה, יתנו יד על לב, יודו ויודיעו באמת ובאמונה אם לבבם יחשוב כן וכו’, כי יבא עני רוכב על החמור וה' אלקים בכבודו בשופר יתקע וכו' האם יקיצו הנרדמים וכו' וילכו קוממיות לארצנו וכו‘, האם יאמינו באמת כי ישתנו סדרי הטבע למעננו ואלהים ישאנו על כנפי נשרים וארץ הצבי תוציא גלוֹסקאות להאכיל את ההמון הרב אשר יקבצו בה, ואשר קצרה מצעה מלכנס את ההמון הגדול ועם רב ככל ישראל הנדחים וכו’, כי אלהים ילחם מלחמתנו עם שרי ונדיבי ארץ, אשר לא יאבו ולא ישמעו להוציא מתחת ידיהם רבבות אלפים אנשים וכו' בעת אשר כו', חלילה לנו לחשוב אף שמץ מני דברים כמו אלה אשר יוכלו להזיק למלכינו ושרינו” (צד 77, 78). “כי הגאולה תהיה רק על ידי התגלות סודות התורה הגלויה והנסתרה (כנ"ל צד וכו')” (צד 128). "כי הגאולה תהיה רק על ידי התגלות סודות התורה והתפלה " (צד 135).

מכל אלה נראה, כי המחבר אינו מאמין שבעת הגאולה יהיו איזה נסים, וכן אינו מאמין בקבוץ גליות. בדבר זה יסכימו עמו רבים מן הדור החדש, שלדעתם תהיה הגאולה אך בשווי הזכיות לישראל בכל המדינות, על ידי הציוויליזאַציא ההולכת ומתרבה. אך המחבר אומר כי על ידי הידיעה מי הם אבא ואמא וסוד הזווג נגאל ונהיה בני חורין והקבלה עצמה תקל מעלינו עול הגלות וסודות הב' והא' יביאו ישועות לנו, א"כ כונתו מבוארת, כי אחרי שידעו ישראל את האבא ואת האמא וסוד הזווג, וידעו את הסוד של הב' והא‘, שהם ביחד ג’, או שלשה פרצופים באלהות אחת, ואז יקבלו עצתו של בעל “נתיבות עולם” וחביריו ויעזבו את דת אבותם, אז במילא יחדל הגלות, ואפילו במאראקא יהיה אור לבני ישראל, כי שרי הארץ ההיא ייראו לעשות להם רע, כמו שהם יראים משאר הנוצרים יושבי המדינה ההיא.

ד) מבטו על המצות המעשיות.

אחרי שהביא המחבר (צד 39) בשם הזהר כי שילה (המשיח) יבקע ימא דאורייתא ויהיה עולם של חירות (ממצות המעשיות, כפי שיבואר בדבריו), יאמר:

“וזה הוא ג”כ סוד המאמר היקר והנעלה וכו' “דורש באגדה יש לו כח למחול עונות ישראל " וכו' וכן השומע דרוש מפי חכם בחכמת קבלה הנקראת אגדה נמחלו לו כל עונותיו, וזה הוא ג”כ סוד העמוק עמוק מי ימצאנו מהכתוב “ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה וגו' צום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיו לבית יהודה לששון ושמחה” וגו' (זכריה ח'), וסוד הכתוב “מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך” וגו' (דברים י') והכתוב “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל'), וסוד הכתוב “יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם” (תהלים ק"ד) וכדברי חז“ל (ברכות י' ע"א) וסוד הכתובים (ירמיה ל“א, כ”ט ל"ד) ³ וסוד מאמר רב יוסף: זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבא (נדה ס“א ע”ב). ובירושלמי מגלה פ”א וברמב"ם וכו' כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח וכו' וסוד הכתוב “הלא אב אחד לכלנו וגו' מדוע נבגד איש באחיו” (מלאכי ב) ועי' בספרנו “שלום אחים” צד 15, וסוד “יהיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד” (זכריה י"ד) (צד 43). "הנגלות אשר לנו בתורתנו לא הושיעונו עד כה ולא הועילו לנו אף מאום והננו במצבנו כאשר היינו, זה כשנות אלפים, עזובים “נעים” וכו' (צד 83). "קללה (התורה), ואררה אותנו, בכל התוכחות הגדולות והנוראות אם לא נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים כ"ח), אשר באמת מן הנמנע הוא לוא גם אלף שנים פעמים “יחיה האדם” (צד 84). "אולי ממנה (מן התורה הנסתרה) ינתקו מוסרותינו וישברו מוטותינו וזיקינו אשר נאסרנו במו ⁴ וכו' (צד 129).

הנה לפנינו דעת המחבר, שהצומות בטלו לא בסבת הפדות מגלות בבל ובנין הבית, אך מפני שה' בעצמו נשתנה עתה מכפי מה שהיה בימים הראשונים שאז היה מיוחד ועתה הוא משלש, וכי על כן הבטיח לכרות את בית ישראל ברית חדשה, לא כהתורה שנתן ליוצאי מצרים, שאי אפשר לקיימה בשום אופן, אם גם אלפי שנים יחיה האדם, ואשר הנגלות שבה, המה המצוות המעשיות, לא הושיעו לנו עד כה ולא הועילו לנו אף מאום, אך המצות המעשיות וכל ספרי הנביאים והכתובים עומדים להבטל על ידי המשיח אשר יביאנו לעולם של חירות מן הדת, עולם שאין בו אך יראת ה' לבדה, תפלה ואמונה (כמה שנאמר: בפיך ובלבבך), והשומע דרוש בקבלה כזאת, המלמדת אותנו מה שבעל “נתיבות עולם”, “סוד הישועה” וחבריהם מלמדים אותנו, ויודע שכבר בטל השליח פאול את כל המצוות המעשיות – נמחלו לו כל עונותיו, שהרי באין מצוות אין גם חטאים.

ה) מבטו על עם ישראל:

“ועל ענין החבור וההתקשרות אשר הוא סוד האחדות אשר קצפת (מוסב להמנוח בודק, עליהם אחריש אתאפק ואשים מתג לחכי, ולע”ע לא אענה פה דבר (מפני שנחוץ לגלות את הסודות מעט מעט?) אף לא ארשיעך בזה, כי חסרון הידיעה הזאת היא חסרון מכלל ישראל, והוא גם העון והחטאת הרובץ לפתחי רוב גדולי עמנו בנגלה" וכו' (צד 55). “בעת אשר כלנו נודה, כי לעת עתה בלתי ידיעת סודות התורה עודנו כלנו: תועים, שוגים ומשגים, פתאים פושעים וממרים” (צד 97). “כי עד עתה רחוקים אנחנו מתורתנו ומעבודת אלהים ועוד עד עתה לא חפשנו דרכינו ולא חקרנו אחרי מעשינו ולא שבנו אל ה' וכו‘, כי כלנו עודנו **רחוקים מתורת ועבודת ה’ האמיתית הנסתרות לנו** ולא שבנו לתורתו, וכאשר הארכנו דברינו בענין זה בפנים הספר “פקודת שלום” וכו‘, כי חוטאים ותועים אנו לאלהים אלהינו וכו’, כי תועים ושוגים אנחנו וכל דעתנו ומהותנו אך דעת ומהות עם תועה ושוגג הוא” (שם). “באיזה אופן נדע ונבין כי רחוקים אנחנו מעבודת אלהים אמת " (צד 81) (אם כן בני ישראל עובדים ללא אלהי אמת?). והננו במצבנו כאשר היינו זה כשנות אלפים, עזובים וכו‘. **מנאצי ה’ ונזורי אחור מדרכי תורתו** וכו' וכל האשמות האלה לא אשמת עצם פרטי הנה, כי אם פשע כל המון ישראל כאיש אחד, כצדיק כרשע, כרב, ותורני, כהמוני, כחוקר ומבקר, כמאמין ואדוק וכו' אין הבדל ביניהם” וכו (צד 82). (למעלה אמר, כי העון והחטאת של חסרון ידיעת האחדות רובץ לפתחי רוב גדולי עמנו ועתה אומר כי האשמה הזו היא פשע כל המון ישראל כאיש אחד. הנה הוא מגלה סודותיו לאט לאט). “כי יש ויש איזה חטא נסתר, אשר יקיף כל בית ישראל וכחגורה הוא במתני כלם אין נקי ממנו (אם כן גם המקובלים בכלל, כי אם אמנם זכו לדעת את רבוי האחדות, אך בכל זאת לא הקימו בפועל את חפץ בעל “נתיבות עולם”, או אולי המקובלים, לפי דעת המחבר, כבר יצאו מכלל ישראל (?) וכל עצם הלאום הישראלי אך פושע הוא" וכו' (צד 83). “הגאולה תהיה רק ע”י התגלות סודות התורה וכו' ובלעדי זה אנחנו ובנינו אחרינו אבדנו כלנו אבדנו, ועינינו תכלינה מיחל, מנוס אבד ממנו, ותקותנו מפח נפש וכל תפלותינו לשוא ובעונותינו נתמוגג“. (צד 128). “כי לא על אנשים פרטים ומקריהם אדבר, כי אם על כלל האומה הקדושה וכל מקריה” (צד 132 בהערה). “ובכן (אם לא ישימו בני ישראל לב על סודות התורה ועל הקבלה) כאשר אבדנו אבדנו, כי כאשר היינו ימים רבים ללא אלהי אמת וללא כהן מורה ⁵ כדה”י ב' ט”ו ג') כן נהיה עד אחרית הימים” (צד 135).

כל מי שקרא את הספר “נתיבות עולם” וכיוצא בו כבר שבעה אזנו לשמוע יללות כאלה, כי חטאת נוראה מכבדת על כל בית ישראל, שאינם מטים אזן לדבריהם, כי כל בני ישראל הם קשי ערף, תועים וממרים ועוד ועוד, וכי אבדה תוחלת ישראל ותקותם מאפע אם לא ישובו מדרך דתם, כי המשיח לא יבוא עוד להם, אחרי שלא קבלוהו במועדו.

איזה דברים ומאמרים במקומות שונים בספרו:

"כי ירמוז (בעל חוות יאיר) בזה אל המורה הידוע (עי' הערה 5 למטה) אשר בידו מפתחות סתרי התורה אשר עליו הבטיחנו הנביא “ולא יכנף עוד מוריך " וגו' (ישעיה ל' כ') אשר הוא הורה התורה הגלויה וגם הנסתרה עי' הערה 2” (צד 87 בהערה) "ואו אם נבקש ונדרוש בכל לבבנו ובכל נפשנו נמצא לנו את המורה אשר מפיו נקח תורה, כי ה' ישלחהו לנו להיטיב אחריתנו וכו' ועינינו רואות את מורינו ככתוב “ולא יכנף עוד מוריך” וכו' (צד 91).

“הלא קרוב הדבר להטיח כלפי מעלה ולחלל ג”כ כבוד המלאך הנזכר מפורש בתורה: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך” (שמות כ"ג) (צד 122) ⁶ “רב לנו לישון שנות אלפים שנה” וכו' (צד 130).

המבטא הזה שאין לו שחר נתקן בלוח הטעות, ובמקום “שנות אלפים שנה” נאמר: “זה כאלפים שנה”. אין צריך לומר שצריך לקרוא את זה כאלְפַיִם, שהרי מלת “זה” המורה על הקירוב בערך, לא תוכל לבוא בחבור עם מלת כאלָפִים, שאין לה שיעור. רעיון המאמר הזה מבואר היטב, בזכרנו כי הננו עומדים בשנת אלף ותת“פ שנה לספירת הנוצרים. אבל מתוך שאין לחשוד את המסדר האותיות שבאשמתו נעשתה שגיאה גסה כזו בפנים הספר, הנני משער, שהמחבר מיראתו לגלות את סודותיו בפעם אחת, כתב בכונה שגיאה שתקן אותה אח”כ בלוח הטעות. ומי יודע אם לא בכונה השאיר המחבר שגיאה גסה ולא תקנה בלוח הטעות, והיא: “”ה“ג אלוה הוא אחד בתכלית האחדות” (צד 59), שהאות ג' שייכת להמלה “ונשגב” שבשורה הקודמת, ששם היא חסרה, והאות ה' שייכת למלה אלוה, והקוצים (") שבין הה' והג' צריכים להיות לפני האות ה' בתחילת המאמר, וצ"ל “האלוה” והמחבר לא תקן את השגיאה כדי להורות בדרך אגב על ג' פרצופים.

"ושני הכתובים (בישעיה כ“ט ט' י”ד) מוסבים רק על שני מיני ספרים וכו‘. ספר ראשון הוא התורה, הספר הידוע לכל באי עולם והנביא קרא אותה חתום כאשר באמת כן היא וכו’ וספר השני הוא ספר כתוב להוכיח בשבט מוסר את בני עמנו, כי יעמיקו דעת בתורה למען ימצאו נסתרותיה, באשר בלעדם לא נוכל לעבוד את אלהינו, וכל עבודתנו אך מאפע היא וכו' ועל אלה האומרים כי ספר התורה חתום הוא, בא הספר השני להורות ולהראות וכו' (צד 137 בהערה).

אחרי כל האמור לעיל למעלה ברור הוא בעיני, כי כונת המחבר בספר השני על הס' “ברית חדשה”.

והנה יכול הייתי להביא עוד איזה מאמרים, כמו:

“ולהבין מה סוד שם הויה וסוד אלהים ולדעת מראש ההבדל ביניהם למען בהשיבנו אל לבבנו נדע כי הוי”ה הוא האלהים ולא רק בשמים לבד כי אם גם בארץ" ⁷ (צד 82 ונדפסו באותיות גדולות).

או דברי המחבר (בצד 84 ג"כ באותיות גדולות):

“יום אשר נושע כו' כי אם ברוח ה' צבאות, ברוח אמת וצדקת התורה וברוח דעת הדת” וכו'. וכיוצא בזה, אך לבלי להאריך עוד אעיר עתה אך על דבר אחד. כל הספר כלו הוא תשובה על מכתב המנוח בודק, שהדפיס במחבר בראש ספרו, ושבו הוא מתרעם על הקבלה. בין יתר טענותיו אומר המנוח בודק בזה הלשון:

“המה (המקובלים) סבבו להאמין שדת הנוצרית מיוסדת על חכמת הקבלה וסמכו עצמם על שלש פעמים קדוש ובארו: קדישא דאבא, קדישא דברא, קדישא דרוחא” (צד 14).

ועל הטענה הזו עבר המחבר בשתיקה לגמרי, כמודה לדברי מתנגדו על המקובלים, וכאומר: הן הן גבורותיהם, הן הן נוראותיהם.

בהשלימי דברי הנני להגיד כי אין את נפשי להתוכח עם המחבר ולא לחלוק על הקבלה וכיוצא בה, כי אינני חפץ להתוכח בדברים התלויים באמונת הלב. אם המחבר חפץ באל מרכב ובאלוה אשר לו הג' של מלת “ונשגב” – יהי לו אשר לו ויהי “ה' אלהיו ורוחו” עמו; אך בראותי כי המחבר ירא לגלות את סודותיו, על כן הסירותי את המסוה מעל פניהם, למען לקרוא את הדברים בשמם האמתי. הן המחבר אומר, כי התגלות הסודות מביאה גאולה, ועל כן יש לי רשות לחשוב כי מאמרי זה “מגלה סוד” יביא גם הוא גאולה, ואם לא לישראל, הלא יביא גאולה לספרותנו מספרים וסודות שלא תוכל לשאת אותם.

שתיקת המחבר תהיה בעיני ובעיני כל הקוראים כהודאה, כי ירדתי לסוף דעתו וגליתי מצפוניו. אך אם שגיתי יואיל נא המחבר הנכבד לברר כל דבריו שהבאתי בזה באופן המתקבל על הדעת ובבירור גמור, יאירו דבריו כשמש בצהרים, בלי ערפילי הסודות וענני הנסתרות, ולא ישאיר שום מקום בלתי מבואר כל צרכו. הלא יודה המחבר הנכבד כי חטאו גדול מאוד: הן זה כאלפים שנה, לפי דבריו, כלנו הננו תועים, שוגים ומשגים, פתאים, פושעים וממרים, מנאצי ה' ונזורי אחור מדרכיו ועובדים ללא אלהי אמת, כלומר: לעבודה-זרה; זה כאלפים שנה הננו “עזובים, נעים, נדים, דוים, סחופים ומטורפים” (צד 82) – וביד סודותיו להאיר עינינו בעבודת אלהים אמת ולהחיש גאולתנו, והוא עומד על דמנו, משתעשע בחידות, מדבר לנו סודות אשר לא יבינם אחד מאלף והוא מונע בר מן הצמאים לדבר ד' ומעכב את הגאולה! פתח פיך, זקן נכבד, ויאירו דבריך, ונדע: הלנו אתה…?

---

---

חַטֹּאת נְעוּרִים

או

וידוי הגדול

של אחד הסופרים העברים

צלפחד בר חשים התוהה

כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת כָּל ישְׁבֵי

הָאָרֶץ הַזֹּאת….. שִׁכָּרוֹן וְנִפַּצְתִּים

אִישׁ אֶל אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּיו

(ירמיה י“ג, י”ג י"ד).

וויען תרל"ו

מנחה מגשת למחמל נפשי

N. F.

מאת

המתודה.

חלק ראשון

פֹּה – אַנְחוֹת לִבִּי כַּסּוּפָה סָעָרוּ

פֹּה גַּם הַמּוֹקֵד בִּלְבָבִי עָרָכוּ;

פֹּה – דָּמִי וּלְשַׁדִּי בָּאֵשׁ בָּעָרוּ

וּבִבְנוֹת עֵינַי לִדְמָעוֹת נֶהְפָּכוּ.

וּפֹה גַּם אֵפֶר – בִּמְקוֹם אֵשׁ לָהָטָה

אֵפֶר לִבִּי הוּא, אָכוּל הַלַּהֶבֶת;

סָבִיב לוֹ שַׁמָּה, אֲפֵלָה - מִלְּמַטָּה

וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית עָלָיו נוֹשָׁבֶת….

לָךְ הָאֲנָחוֹת, לָךְ גַּם דִּמְעוֹת הָעַיִן

לָךְ הַלֵּב הַנִּשְׂרָף אוֹ גַּל הָאֵפֶר;

לָכֵן, אִם גַּם כָּל אַל הָיוּ לָאַיִן –

לִשְׁמֵךְ וּלְזִכְרֵךְ אַקְדִּישׁ זֶה הַסֵּפֶר.

צלפחד התוהה.

דבר אל הקורא מהמביא לבית הדפוס

הספר חטאת נעורים, אשר אני נותן לפניך קורא נכבד, לא ספור בדוי הוא, ולא חלום חזיון לילה הנהו, כי אם מעשים אשר נקרו ויאתיו לדאבון לב כל אוהב עמו, המעשים האלה נודעים לי כשמש בצהרים וכמו חיים הנם עומדים לפני עד היום. בימי הרדיפות והמרורים אשר שבע המחבר הזה גרתי גם אני בעיר הגדולה. המחבר הזה הוא אחד מהסופרים המבקרים והמשוררים היותר גדולים בזמן הזה, ושמו נודע לכל קוראי מכ“ע עברים כי היה נרדף תחת רדפו טוב ומחֹלל מפשע עמו, הוא לא קרא את שמו על תולדות חייו מטעם כמוס עמדו. אך אנכי הנני מוציאו לאור מאשר קנאתי לחללי ההשכלה בימינו אלה ההולכים קודר מיד עושקיהם כח ומתגרת יד רֶשע הנם נמקים וגועים בחסר כל ושבעים קלון תחת כבוד, הקורא המבין יחזה ממקרי המחבר הזה ומאורחות חייו, כי לולא הרדיפוהו החשֻכים, ולולא שטמהו בעלי חצים וירדו לחייו לשבר לו מטה לחם, היה מתנוסס לשם ולתהלה והיה כאחד הגאונים במדינת אשכנז ועסטרייך כהגאונים, רש”ל, ר' צבי חיות, ר' זכריה פראנקל ודומיהם, אמונה צרופה והשכלה אמיתית היו כאחיות תאומות בקרבו. וכל יודעי שמו התברכו בו והוא היה רואה את עולמו בחייו והיה מתפרנס בנחת ולא בצער, ונהל עדה נכבדה בדרך החכמה והמדע, אולם בזדון ורוע לב האוילים ההולכים בחשכה ומתברכים בקרבם כי כל העולם לא נברא אלא בשבילם, חגרו שארית חמות ויצאו חוצץ לרדף באף את איש נקי מעון, וטפלו עליו שקר ושקוצים, וימררוהו ורֹבו, עד כי נאלץ לעזב אשת חיקו וצאצאיו ולשבוע תלאות אין קץ בעיר נכריה, ובה טֻלטל טלטלה עד כי לא היתה לאל ידו להפיק חפצו, עני ואביון נשאר בימי עלומיו, לבו חלל בקרבו ומטרתו ממנו והלאה. בזכרי את כל אלה לבי יתחמץ בקרבי וכליותי ישתונן על שבר נערי בני עמנו הנספים בלא משפט, ואקח עלי להוציא את הספר הזה לאור למען יקראו רבים וישפטו מי המה מחבלי כרם ה' צבאות אם השועלים או הכורמים בעצמם, חז"ל אמרו: שמאל דוחה וימין מקרבת, וצבועי זמננו הה! דוחים בימין ומכים באגרֹף, בועטים ברגל ודוחפים נפש נקי לעמקי תהום. וכל איש ידע כי אני הוא המוציאו לאור אשר קניתי את הזכות מיד המחבר על תנאים ומשך ידוע בינינו, ובלעדי לא ירים איש את ידו להוציא את הספר הזה על פני תבל.

אברהם צוקערמאנן.

ימי התהו

אחרי שגרש אבי את אשתו הראשונה ולא נתן לה כתובתה, בשביל שלנה בביתו של נכרי בלא שומר, נשא אשה שניה ולסוף חמש שנים לישיבתו עמה נולד להם בנם הראשון והיחיד להם, כותב הספר הזה, באור ליום ב' כ“ט תשרי תר”ד לפ"ק, או ביום 10 אקטאבער (22 לחשבון חוץ) 1843.

אילו היו אבותי כותבים את יחוסם ושומרים את הכתב ההוא, הייתי יכול להתהדר לפני הקורא היחסן ומוקיר יחסנים בשלשלת יחוס ארוכה או קצרה. אמו של אבי היתה אומרת תמיד שהיא נכדה לשני רבנים (ואולי גם גאונים) גדולים ועשירים: לר' מרדכי מטיקטין, שעשרה לומדים-בטלנים היו יושבים על שלחנו תמיד והיו עוסקים בתורה, ולרב' צבי הירש הרב מארלא; שבשעה שנשא אבי-אביה ר' שבתי בר' מרדכי הנ“ל את אשתו בת ר' צבי הנ”ל ואמו של אביה, מדדו להם שני הצדדים נדוניא מטבעות זהב (אדומים) ביארמאלקות (מן כובע שתחת הכובע העליון); שתוצאות משפחתה מגדולי היחס שבעיר בראדי וכי עוד נשאר נצר אחד הידוע לה ממשפחה הזו, לא אדם פשוט אלא גאון ועשיר ושמו ר' יוסף ברכיה (נכד הרב ר' לייב, אחרון לרבני הגליל שבקיידאן). כן היתה אמו של אבי מספרת לי ולכל השכנות כמעט בכל יום ויום, ולפיכך אפשר שיש חלק גדול של אמת בדבריה. אביה של אמי היה כהן לאל עליון, מופלג בתורה וביראת-חטא ולא הוציא מפיו דבר שקר מימיו, הוא היה אומר שהיה לאבי-אבי כתב-יחוס עד עזרא הסופר, ונשרף כנהוג על ידי השרפה הגדולה (מתי?) בוויליאמפאָלע (שאצל קאָוונא). יהיה איך שיהיה, אבי אף על פי שהוא גדול בעניות איננו גדול בתורה; הוא בעל-מלאכה המתפרנס מיגיע כפו ונהנה מלמודו, שהוא בקי במשנה ובאגדה ומקרב את חביריו בעלי-אומנויות שונים לתורה, ויש לו שם טוב בעיר מולדתו. אין אני צריך לומר, שאבי החושב את עצמו לבן-טובים, רחים ומוקיר רבנן וקובע עתים לתורה, ללמוד משנה ואגדה בכנופיא, – שאבי זה השתדל כל כחו, שגם אני בנו הראשון והאחרון יהיה גדול בתורה ויראת-חטא. עד כמה עמדה לו זכות אבותיו הרבנים והעשירים, שהשתדלותו לעשות אותי לגדול בתורה וביראת-חטא תעלה בידו – יראה הקורא להלן, ועכשיו אחזור לעניני.

ביום חמשה עשר בשבט תר“ח לקחני אבי על זרועותיו וישאני לאבי-אמי (שהיה מלמד תינוקות) ושם בהחדר החל אבי-אמי ללמדני אל”ף-בי"ת על גליון גדול הדבוק בדבק אל לוח עץ. ממילא מובן, שהמלאך הזורק מטבעות כסף ונחשת מן השמים לתינוקות של בית רבן לא בזה ולא שקץ גם אותי. אנכי למדתי בשקידה ולא עברו שלשה חדשים ואני כבר ידעתי לקרוא היטב בסידור התפילות כאחד התינוקות הרגילים בתפלה.

בשנה ההיא החלותי ללמד חומש. הקורא יבין מעצמו, שראשית למודי היה בסדר “ויקרא”, אף על פי שלא היה בכח שכלי להבין כלל את המילות “אהל מועד, קרבן, מזבח, עולה ושלמים”. אבל אין הקולר הזה תלוי בצוארו של זקני כי מה היה לו לעשות? אילו היה לומד עמי פרשה אחרת היה מורד בהאל"ף זעירא שבמלת “ויקרא” שהרי לכך נכתבה “אל”ף זעירא" באותה מילה לומר לך: ויקרא – אל"ף זעירא, כלומר: למוד עם נער הצעיר פרשת ויקרא. אחרי שידעתי לתרגם כל המלות שבאותה פרשה וידעתי שעולה היא “בראַנדאָפפער” ושלמים – “גאַנצאָפפער”, החל זקני ללמדני פרשת ואתחנן (בלי ספק היתה אז אותה שבת שקראו בה פרשת ואתחנן).

אבי רצה לזכות אותי וללמדני גמרא בשנת תר“י, היא השנה השביעית לימי חיי. אבל זקני שהיה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק לא למדני גמרא עד שעשאני בקי בתורה ובנביאים ראשונים כמעט על-פה ובקי בכל הפירוש רש”י שעל התורה. בשעה שהחלותי ללמוד ישעיה שמחתי שמחה גדולה, מעשה שהיה כך היה: בילדותי הייתי מתחטא פעמים הרבה לפני אבותי ולא רציתי לאכול. אבותי לא רצו להרעיב את הבן היחיד שלהם עד שתתחולל דעתו עליו ובעל-כרחו יסיר שגעונו ויבקש מהם בדמעות-שליש שיתנו לו לאכול, שהרי לא כך עושים לבן יחיד! מה עשו? היו נותנים לי כסף כדי שאוכל. אנכי שמרתי את הכסף וקבצתי עשרה רובל כסף קימעא קימעא. חשבתי את עצמי לעשיר, אף על פי שלא ידעתי עוד שימים יבואו ואסבול מחסור לפעמים וסך עשרה רו“כ יהיה בעיני כשלל רב. וממילא מובן, שאבי לא מצא כל חפץ בהיות עשרה רו”כ בידי, ובקש תחבולה להוציא את הכסף מידי בנחת ולא בצער. מה עשה? קנה לי ספר “עשרים וארבע” (ישעיה, ירמיה,יחזקאל) מדפוס זולצבאַך, שעל השער היו מצוירים האבות: אברהם בשעה שעקד את יצחק,יצחק בשעה שברך את יעקב ויעקב בשעה ששכב לרגלי הסולם שראה בחלומו, ולא עוד אלא שהיו מצוירים שם מלאכים בעלי ראש וכנפים. אבי הביא לי את הספר הזה ואמר לי שמחירו עשרה רו“כ, ואנכי מהרתי ונתתי לו את כל הוני ורכושי בעד הספר הזה, ולא לחנם גדלה שמחתי בשעה שזכיתי ללמוד מקרא מדפוס זולצבאַך, שמצוירים בו כל האבות ומלאכים ומחירו עשרה רו”כ. כל הוני ורכושי! אמנם גדולים ממני מאבדים כל כשרונותיהם וחייהם הזמניים, היקרים מכל הון ורכוש – בשביל ספרים, וגם אני איבדתי את חיי בגלל ספרים, ומה יפלא אם נתתי עשרה רו"כ בעד ספר אחד?

בשנת תרי“א החל אבי-אמי ללמדני גמרא, ואנכי הייתי מגיס דעתי בפני חברי שלא זכו עוד להיות בני גמרא. בשנת תרי”ג מתה עלי אמי במחלת החלי-רע, אף על פי שנשאה עליה קמיע של קלף שהיו כתובים עליה זוגות אותיות שנזדווגו מאותיות “ויעמד פנחס ויפלל ותעצור המגפה” ומאותיות שם הוי“ה, ובהקלף היה כרוך עשב שנקרא רוטהע שנקצר במטבע של זהב. אך האסון הזה לא עשה על חיי כל רושם, כי אבי ואבי-אמי לא רצו להיות קרובים שנתרחקו, ואחות אמי, בתולה בת שש עשרה שנה, לא רצתה שתשתרר אם-חורגת על בנה יחידה של אחותה המתה, ולפיכך נשא אבי, שהיה אז בן ארבעים שנה, את אחות אמי הבתולה הנ”ל, והשוטה הזו הפקירה חייה למעני ולא שמה אל לב כי בעוד עשרים שנה יהיה אבי זקן ותש-כח והיא תשאר אשה אמללה בדמי ימיה.

מדרך למודי אין לי מה לספר ביחוד. החנוך שנתחנך בו מ.א. גינצבורג ושתאר אותו בפרטות בספרו היקר “אביעזר”, הוא החנוך שמתחנכים בו רוב ילידי המחוז שנולדתי בו, והוא החנוך שקבלתי גם אני. למדתי גמרא, תוספות. בשנת תרי“ג החלותי לסדר לי את הדף גמרא בעצמי בטרם אלמדהו בפני המורה, ובשנת תרי”ז הייתי מבין מעצמי איזה מהרש"א והלאיתי לפעמים את מורי ראש הישיבה בקושיות. הורי ראו, שמעו ושמחו ויודע מבני העיר נבאו עלי שאהיה גדול בישראל.

אין אני צריך לומר, שמלבד למוד הגמרא לא למדתי כלום, זולתי כללי הנקוד שלמדני אבי-אמי, שהיה בקי בחכמת הדקדוק, שלמד אותה מפי החכם המפורסם בן-יעקב בעל “המכתמים”. עיר מולדתי אף על פי שהיא מפקא מכפר ומפקא מכרך, מכל מקום היה בה גימנאַזיום, וגם איזו מנערי בני ישראל למדו בה ולא היה פוצה פה ומצפצף כנגדם. אך אבי חשב לשגעון להביא את בנו יחידו שעתיד להיות גדול בישראל, – בגימנאַזיום ללמוד שם דברים שתלמיד-חכם יכול ללמדם בבית-הכסא בלי כל עמל. גם אני מצדי לא הייתי מתרצה, בלי ספק, ללמוד בגימנאַזיום, במקום שהיו מלקים תמיד, כפי דברי חברי (ששמעו בלא ספק מפי הוריהם ומלמדיהם, שבדו שקר להפחידם), את התלמידים באכזריות נוראה, ולא עוד, אלא שהמוכה לא היה רשאי לבכות. כיוצא בזה העידו חברי, שהמורים בהגימנאַזיום סוגרים את ראש המוכה בתבה בשעה שהם מלקים אותו, כדי שלא יפרכס; ומי ישמע אכזריות כזו וירצה להיות מתלמידי הגימנאַזיום?

אבי בקי באגדה, והוא עצמו מגיד שעור אגדה בחנם לפני אנשי מלאכה מדי שבת בשבתו וחג בחגו, ולפיכך נמצאים אצלו ספרי “עין יעקב, מדרשים, ילקוטים” ושאר ספרי דרוש. בעתות הפנאי, בשעה שהייתי בא מן החדר והשעה היתה ארוכה לי, היתי הוגה תמיד בס' “עין יעקב” והייתי מתענג על הדרשות והספורים הנאמרים שם, ובזה קניתי לי ידיעה הגונה באגדה עד שבעצמי הייתי מגיד הגדה לפני “חברה עין יעקב” של נערים שיסדתי אני ונערים כגילי בהיותי כבן שלש עשרה שנה, חברה שנתקיימה קרוב לשני שבועות. בקיאותי באגדה הביאה בלבי אהבת הפיוטים, עד שלא החסרתי כלום אפילו מפיוטי יום הכפורים הרבים! והרבה הייתי מתענג על הפיוטים בשעה שהייתי מבין רמזיהם הנשענים על האגדות הידועות לי. בשנת תרט“ו נתנני אבי למורה לכתיבה יפה, וראיתי שם ספר שירים, שעל ידי אהבתי את הפיוטים חפצתי מאד לקרוא בו, וספר “עט סופר” לצמח לנדא. את הראשון (הוא היה ס' “שירי שפת קדש” ה"א) מנעו ממני הנערים, שהיה קנין כספם, אבל את האחרון, שקנה המורה בעצמו לכתוב ממנו מכתבי מליצה לפני התלמידים – היה נתון לי בכל עת, והרבה הרבה התענגתי על השירים הכתובים בסופו. נסיתי לעשות כמותו והחילותי לכתוב פיוטים לפי א”ב וראשי החרוזים בשמי ובשם אבי, פיוטים שלא היו נופלים בפחיתותם מהרבה פיוטים שבמחזור. הראיתי שירי לאבי והוא הבטיח לי שאהיה גם בעל לשון.

אילו היתה לאבי ידיעה קלה מהשכלת סופרי העברים של הזמן ההוא היה מתאמץ בכל כחו לפתח את ידיעתי בשפת עבר וכשרונות בפיוטים; אילו היו בעיר מולדתי משכילים עברים, היה מוחה בידי, בלא ספק שלא אעשה כמעשה האפיקורסים; אבל אבי שלא ידע לא מהשכלת סופרי העברים ולא מאפיקורסותם, שהם נחשדים עליה, לא שם לב כלל למעשי. אני אחזתי דרכי: קראתי בספרי אגדה וכתבתי פיוטים, ובשנת תרי“ז, בשעה שעשתה “חברת עין יעקב”,שאבי עומד בראשה, סיום על כל “העין יעקב” כלו, חברתי אני פיוט ארוך עם ראשי החרוזים: “חברא קדישא עין יעקב דק”ק…” שעודני זוכר שני חרוזים מאותו פיוט: “עפעפי עינינו משנה נדדנו, קמנו בשחר אגדות למדנו”.

אבל לא רק האגדות שבתלמוד עשו עלי רושם גדול כי אם גם ספורי מלמדי ומורי. בשנת תרט“ז ספר רבי לפני כל תלמידיו, שקדוש אחר, ר' אברהם הלוי, אביו של בעל השל”ה הקדוש, התפלל לפני הכותל המערבי על ביאת המשיח. הקדוש ר' אברהם נתעלף מרוב בכיו ובשעה שבטלו חושיו נראתה לו השכינה, פניה היו שחורים (מצרותיהם של בני ישראל) והיא היתה לבושה שחורים ומעוטפת שחורים ונחמה את הקדוש כאיש אשר אמו תנחמנו. (ספור זה כתוב בשם הגדולים מערכת גדולים אות ס“ט ציון א‘, ובס’ “קו הישר” פרק צ”ג). כל חבירי שמעו את הספור הזה, הכניסוהו באזן זו והוציאוהו באזן זו, אבל אני נתפעלתי עמוק עמוק מן הדבר הזה. רחמי נכמרו על השכינה הרכה והענוגה, אשר קדרו פניה על צרותינו ואין לאל ידה להושיע לא את עצמה ולא אותנו מפני חטאתינו, ופתאום השמעתי קול בכי מנהמת לבי ובכיי ארך כרבע שעה, לתמהון לב רבי וחבירי, שלא קבלו ממני תשובה מספקת על בכיי. פעמים רבות אחרי כן הייתי מתבודד בחדר אבי-אמי אחר תפילת המנחה והייתי קורא בדברים הרעים שבירמיה והייתי מתמוגג בדמעות.

אבי-אמי קבל מאת פקידי הממשלה את ספרי התנ"ך שהדפיסה הממשלה על ידי ה' ל. מאַנדעלשטאַם לתועלת מלמדי ישראל. קראתי בהם הקדמות ומבואות שונות ואין אני צריך לומר שמעט אשר הבינותי בם. אך זה מצאתי יקר משלל רב: תרגום שיר השירים. התרגום הזה היה בפי מתוק מדבש והתחלתי להעתיקו לשפת-עבר ולפרשו בהערות כיד חכמתי הטובה עלי. אבל מן השמים עכבוני, כי נחליתי במחלת הקדחת, שדכאתני קרוב לחצי שנה, ולא הייתי יכול לגמור לשעה את חבורי הנכבד והואיל נדחה – נדחה.

בחסדי אבי ואבי-אמי קניתי לי דעה גם במילי דעלמא, מלבד למוד הגמרא. אבי מסר לי כללי חשבונות התקופות והמולדות ופעולתם של שבעה כוכבי-לכת שצ“ם חנכ”ל על החום והקור, היובש והלחות של כל חדש וחדש, בצירוף איזה כללי גיאָגרפיאַה הנוגעים בנהר סמבטיון ובני-משה, ספורים מהחייט, הקטע מבני-משה שהרג את רשע אחד בשם המפורש ומבנו של שמעון ב"ר יצחק הפייטן, שהיה תינוק שנשבה לבין הגוים ונעשה אפיפיור, וכיוצא בזה. אבי אמי ספר לי מר' יואל בעל-שם, איך שהציל מידי השדים נפש איש שמכר להם את נשמתו בכסף מלא, איך שהראה לעגונה את בעלה בשעה שנסתכלה בדוד של מים וצוה לה לחטוף את היאַרמאלקה שלו מעל ראשו, ואיך שבעוד ימים מועטים שב הבעל המעגן לאשתו בלא יארמאלקה, וספורים הרבה ממין זה.

זהו ראשית החנוך שהתחנכתי בו, בסבת האולת החשכה והאיומה, המקיפה עוד עתה את בני עיר מולדתי ובתוכם גם את אבותי. בהיותי בן ארבע שנים ושלשה חדשים, בטרם התפתחו כחותי הרכים, כבר נתנו עלי עול תורה ועול המלמדים, ואהי מאז והלאה כלוא כל היום בחדר-לימודי. לא נתנו לי להתענג על ימי הילדות הנעימים, לא חזקו את כחותי על ידי הדרור ומשחקי ילדים, מנעו ממני נעם המליצה שדרשתי לתמי, מנעו ממני כל ידיעה וכל ענין שאינו נכנס בכלל למוד התלמוד, ותחת זה הלעיטו את מוחי בהבלים נוראים ומלאו אותו ארס המזיק, עד שבהיותי ילד בן שתים עשרה שנה כבר נשבר לבי בקרבי על צרת השכינה השחורה, כאילו הבלים כאלה שייכים לילד וצריכים להעציב את לבו, – ובני-מעיו של אבי ששו בהבן היחיד שלו, העתיד להיות גדול בישראל. גם אותיות לשונות עמים לא הודיעו לי ומעצמי למדתי אותיות רוסיות ואותיות פולאַניות, על ידי שנודע לי במקרה, ששם כל ספר וספר נדפס גם באותיות רוסיות או פולניות (בגליל וואַרשוי), ולא ידעתי להבדיל בין אותיות רוסיות לפולאניות עד שראיתי אצל נער אחד אלפא-ביתא רוסית שלמה! ­ *

ביום א' י“ז אלול תרי”ז, בשעה שהתעוררתי משנתי ובעצלותו של בן-יחיד שכבתי על מקומי, אמר לי אבי: “קומה חתן! למה תשכב? לך להתפלל כי המחותנת באה!” אנכי לא הבנתי דבריו כלל, גם לא שמתי לב להבין אותם, כי היה בעיני כמצחק. קמתי, לבשתי בגדי, רחצתי פני, לקחתי את הסידור והתפילין והלכתי לבית-הכנסת. בלב שקט התפללתי תפילתי ובחברת נערים כגילי עליתי אחר התפילה על כפת התקרה של בית-הכנסת, שמעודי לא הייתי שם, כדי לראות דברים של הבל, שלבם של נערים חומד לראותם. ירדתי, שבתי לביתי, והנה אמו של אבי מספרת לי ספור חדש, שכמותו לא עלה על לבי גם בחלום. ספרה לי שבאה אשה עשירה אחת מעיר…ובתה, בתולה בת י"א שנה, עמה ורוצה היא לקחת אותי לחתן לבתה ההיא. שאלתי את פי אבי על אודות הדבר הזה, ויספר גם הוא לי כן בעליצות יתרה ובלב שמח. אני לא הסכמתי לעצת אבי ובתחנונים גדולים בקשתי ממנו שלא יעשני לחתן, אף על פי שלא ידעתי כלל סבת מאוני להיות חתן כמו שאבי לא ידע מפני מה הוא חפץ להביאני בברית התנאים ולעשות אותי חתן; אפשר שלא הייתי רוצה להמיר מצבי במצב אחר, כטבעי תמיד, ואפשר שהיתה למאוני סבה אחרת. יהיה איך שיהיה, אני לא חפצתי לבא בהתקשרות חתן וכלה. אחרי אכלי ארוחתי, הלכתי, כמנהגי, למקום הישיבה שלמדתי בה, בליתי אותו היום כמו שבליתי כל הימים הקודמים לו ובערב עליתי לבית התפילה “שבעה קרואים” ללמוד שם מסכת “ראש השנה” לעצמי, כדרך הנערים העתידים להיות גדולים בישראל, הלומדים מסכת “ראש השנה” לפני ראש-השנה ומסכת “מגלה” – לפני הפורים. באמצע למודי בא אלי אחד מבית אבי ויקראני הביתה. באתי הביתה ואבי הלבישני בגדים אחרים ויובילני עמו. “אנה אנו הולכים? שאלתי את אבי. – “לכתוב תנאים” – ענני בקרת-רוח. לבי נפעם בקרבי, ואחרי רגעים אחדים הגענו לבית שאר-בשרה של המחותנת, ששם נועדו לכתוב התנאים. ישבתי על הספסל בראש הקרואים וממרחק ראיתי ילדה קטנה, שהיתה בעיני כבת שלש שנים ויום אחד, שהבנתי שהיא הכלה. התנאים נכתבו והקורא אותם הודיע לכל הנועדים שהמחותנת העומדת מצד הכלה התחייבה לתת לי שלש מאות רו”כ נדוניא ולהשלישם קודם החופה, שתי שנים מזונות לפני החופה ושש שנים – לאחר החתונה. החופה תהיה למזל טוב אחר שלש שנים מיום דלמטה, הכל שריר וקים.

הנשים מהרו תיכף לשבור איזה כלי חרס וקול כרעם פרץ מפיהן “מזל טוב!”

מזל טוב לך, הקורא! העתיד להיות גדול בישראל – נעשה חתן.

המחותנת התעכבה עוד כשמונה ימים, התפללה על קבר אביה, שכפי דבריה לא נשאר איש כמותו בעיר מולדתי בגובה קומתו ובכתפותיו הרחבות, שאך זו היתה מטרת נסיעתה מתחלה, כלומר: להתפלל על קבר אביה, אך לא לכרות קבר לבתה ולנער זר שלא נודע לה כלל, ואחרי שהבטיח לה אבי שישלחני אליה על חג הסוכות וגם הוא יבא אחרי להקים ברית התנאים ברצון בעלה של המחותנת, הוא אבי הכלה, ושהוא ואני נחתום שנינו שאין אנו רשאים להפר את הברית הזו – נסעה לביתה עם בתה שבאה נערה לעיר מולדתי ושבה לביתה כלה.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­במרוצת הדברים ספרתי לחברי בני הישיבה שאני ואבי נחתום שנינו, שאין אני והוא רשאים להפר את ברית התנאים. על זה שאלו אותי: “ומה תעשה אם הכלה שלך תעשה חגרת, גדמת, או סמוית-עין וכיוצא בזה?” ובכח השאלה הזו יעצו אותי שלא אחתום על התחייבות קיום דברי התנאים. שאלה כזו, ראויה היא באמת לבני ישיבה, שאינם צריכים להבין כלום ואינם חייבים לשום לב שמקרים שאינם מצויים כאלה יכולים לבוא גם עלי החתן, וגם עליה, על הכלה, ואם באמת יקרה אסון לאחד משנינו יש לשכנגדו הצדקה לאמר: על דעת כן לא קבלתי מעולם לקיים דברי הברית, שלא עם קטע ולא עם גדם באתי בברית התנאים, וגם יבמה שנפלה לפני מוכה-שחין אין חוסמין אותה לפניו. אך אנכי שחכמתי לא גדלה מחכמתם של חבירי בני הישיבה לא מצאתי מענה על שאלתם, והצעתי דבריהם לפני אבי. דרכו של נער לחשוב את אביו שהוא חכם גדול ודעתו בכל משלה ואין נסתר מבינתו, כי איך אפשר באופן אחר? וכן חשבתי גם אני על אבי.

– שמע בני ואספרה לך, ענני אבי על שאלת בני הישיבה שהצעתי לפניו, בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ"ל…לשמע שם הגאון מווילנא עשיתי אזני כאפרכסת. אוהב הייתי בכל לבי את הגאונים, ובכל לב שמעתי את הספורים הנאמרים עליהם, וכבר ידעתי שהיה אצלנו גאון ר' יהונת’ל פראֶגער וגאון ר' יעקב עמדן, ושהיתה ביניהם מחלוקת גדולה, גאון ר' משה חיים לוצאטו, שהיו לו שונאים הרבה, גאון שאגת אריה שהיה לועג לשאר גאונים, גאון ר' חיים מוולאַזאין שהיה לראש ישיבה גדולה, גאון ר' עקיבא איגר שהיה נושא נרתיק של כסף על הזקן העליון; אך הגאון מווילנא היה בעיני כמלך על כל הגאונים.

“בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ”ל גולה ממקום למקום כדי לסבול עול גלות (בלשון ההמון: אָפריכטען גלות) בא בדרך אל מלון אחד. בעל-המלון היה חכם גדול והוא והגאון למדו כאחד בשעה שהיה הגאון בביתו".

בשתי עינים ובפה פתוח הבטתי על אבי. תמהוני והתפעלותי גדלו מאד לשמע שנמצא בעל מלון שהיה חכם כזה שלמד ביחד עם הגאון מווילנא, ובלבי החלטתי שהיה אותו בעל-המלון אחד מל"ו צדיקים המסתירים חכמתם וצדקתם.

“בשעה שנפטר הגאון מבעל המלון, הוסיף אבי לספר, שאל הגאון את בעל-המלון: היש לו אשה? ומדוע לא נראתה אשה בבית הזה? – חותני לקחני לחתן בהיותי קטן, ענה בעל המלון, ויאכילני ויספיק לי כל צרכי כדי שאוכל ללמוד תורה. לימים נעשית אשתי קטעת בשתי רגליה, ומאז ועד עתה הרי היא שוכבת על מטתה ואני מספיק לה כל צרכיה ומביא לה מאכלה בחדר- משכבה, מפני שאני זוכר לה חסד אביה. בשעת פרידתו אמר הגאון על בעל-המלון שהוא מוכן ומזומן לחיי עולם הבא! ומדוע איפוא, בני תדאג שמא תעשה הכלה גדמת או חגרת?”

דמי ירתח בקרבי בזכרי את השטות הנוראה הזו! כשר וישר היה הדבר בעיני אבי, שאשתי תעשה גדמת, חגרת, או סמוית-עין וכיוצא בזה, ושאהיה אני לה לשפחה להאכילה ולהנעילה ולהפוך תמיד משכבה ולחיות חיים מרים איומים כאלה, כדי שאזכה לחיי עולם הבא, כאילו אין דרך אחרת לבני ישראל, שכלם יש להם חלק לעולם הבא, לזכות לחיי הנצח אלא על ידי אשה גדמת או חגרת?! באמונת רוחי נשבעתי, שאין בדברי אלה אפילו מלה אחת של כזב, ויאמין לי הקורא, שאלמלא הייתי זוכר היטב את כל הספור הזה לא ערבתי את לבי לפרסמו שיגיע גם לאזני אבי, החי עד עתה בעיר מולדתי, שאין החי יכול להכחיש את החי! ולא אחד הוא אבי במחוזותינו בשכלו, בתבונתו ובדעתו את החיים. אבל אלפי חברים חכמים כמותו יש לו השוים אתו בדעתו זו. ואנשים כאלה הם אבות למשפחות ומחנכים בנים הצריכים להיות אנשים מועילים לעצמם ולאחרים…אוי להורינו ואוי לבניהם!!…

לחג הסוכות באתי לעיר מגורי הכלה. בעלה של המחותנת היה מלא חמה על מעשה תעתועיה. “בתי עודנה ילדה קטנה בת י”א שנה, אמר המחותן, ואני עני ולוקח מעות בריבית, ולמה לי להקדים ולתת צוארי בעול? דיה לצרה בשעתה, בשעה שתגיע בתי לפרקה“! אך המחותנת פטפטה הרבה והטתה אותו לדעתה. אז הסכים גם המחותן על השידוך, אלא ששינה את התנאים. תחת אשר הבטיחה המחותנת שש שנים מזונות אחר החתונה ושלש מאות רו”כ נדוניא להשלישם קודם החופה, לא הסכים הוא אלא לחמש שנים מזונות אחר החתונה ולשתי מאות רו“כ לשלם במשך המזונות. אבי לא היה עמדי בעיר מגורי הכלה מסבת כאב ראש ומצדי עמד אבי-אמי, שהיה מלמד כפשוטו וכמשמעו, ודרכו היה לנענע בראשו על כל דבר שיאמרו לו, ועל כן נענע בראשו גם למחותן. המחותן הובלני להשו”ב לנסות אותי במסה, והאחרון הראה לי איזה “נימוקי יוסף” במסכת “בבא קמא” וקושית מהרש“א בבבא קמא דף ג' בענין “כורה ופותח בור” שהניחה במלות “ויש לישב”, ואנכי יצאתי זכאי בדיני, כי הגדתי גם את הנימוקי יוסף גם את התירוץ על קושית המהרש”א, ובזכות זה נכתבו התנאים מחדש – ואז נעשיתי חתן באמת. המחותנת נתנה לי שטר של מאה רו“כ שלא בידיעת בעלה, להשלים כך של שלש מאות רו”כ כהבטחתה, ואחרי החג שבתי לאבי, אשר הרעיש עולם על אבי-אמי, שמכרני בלא כסף.

כעין הקדמה אל הקורא

שד“ל כתב באחד ממאמריו ב”המגיד" (כמדומה לי בראשית תולדותיו), כי טובה ביוגראַפיאַ מספור רומאן, שהרי האחרון אינו אלא פרי דמיונו של המחבר, מה שאין כן הראשונה, שהיא מספרת מעשים אמתים שנקרו ויאתו בעולם העשיה. אף על פי שאי אפשר לי להסכים עמו בדבר זה בהחלט, שהרבה ביוגראפיות קראתי, ובתוכן גם ביוגראַפיא של שד"ל עצמו, ולא מצאתי בהן מאומה: לא אידיאות ולא תורת הנסיון, ולעומתן קראתי גם ספורי רומאנים, שהאירו עיני בדברים רבים. – מכל מקום יש חלק גדול של אמת בדבריו אלה; ביוגראפיא, המצגת לפנינו מעשי איש פרטי, מפעליו ומשוגותיו, דעתו הפנימית ושיטתו, בואו עד המשבר (קריזיס) ותורת הנסיון שקנה במכאובים רבים ועצומים, וכל זה תברר לנו דבר דבר בסבתו וברושמו שעשה בשעתו על העצם הנושא (סוביעקט), – יכולה היא שתביא לפעמים תועלת לאיזה קוראים כספור רומאן טוב.

שני מיני ביוגראפיות הן: ביוגראפיא שאדם מספר על פלוני ואויטאביוגראפיא שאדם מספר על עצמו. הראשונה על פי רוב אינה נכתבת אלא בשביל זכותו של העצם הנושא, להודיע להפובליקום שפלוני החכם או בעל המעשה, האהוב לה, כך וכך היו קורותיו. הקורות בפני עצמן יכולות הן שתהיינה פשוטות מאד, וכל חשיבותן אינה אלא בשביל האדם שהן מתיחסות לו; לפיכך צריכה ביוגראפיא כזו שתהא מספרת קורות איש נודע בעולם על ידי מעשיו או על ידי חכמתו, שבעבורם הוא אהוב להפובליקום הרוצה לדעת קורות אהובה ומה הגיע אליו בימי חייו; האחרונה אינה נכתבת אלא בשביל הקורות הבאות בה, שהן עצמן יש איזו תועלת בפרסומן ולא בשביל האדם בעל הקורות ההן, ואחת היא להפובליקום אם אותו אדם הוא פלוני המפורסם או איש אחר, שלא האדם הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשה. ממין הראשון יש אתנו בשפתנו הרבה ביוגראפיות וממין השני לא נודעו לי אלא שתים: תולדות שד“ל וספר “אביעזר” למ. א. גינצבורג. תולדות שד”ל ריקות כשבע השבולים שראה פרעה בחלומו, ושד"ל בעצמו לא כתבן אלא בזכות עצמו, על ידי שהיה מפורסם כבר בין בני ישראל ואהוב לרבים מן הקוראים, ואילו נאמרו אותן הדברים על איש שאינו ידוע בעולם לא היתה לאותן התולדות שום חשיבות כלל. הס' “אביעזר” נכתב באמת למען הקורות עצמן, לא גינצבורג היה היתד הנאמן שעליו תלוי כל כבוד הקורות אותו, אלא הקורות עצמן היו ראויות שתכתבנה על ספר, להודיע דרך חנוכם של בני עמנו בארצנו. אך הספר “אביעזר” לא הודיע לנו אלא קורות שנות הילדות והבחרות של העצם הנושא, אבל לא הראה לנו אחרית אותו העצם הנושא, גמר התפתחותו ובואו בעולם המעשה, שהמראות האלה יכולות הן, לדעתי, להביא איזו תועלת לאיזה בני הנעורים בארץ מולדתי. את החסרון הזה חפץ אנכי להשלים במאמרי זה, שאני כותב אותו להודיע קורותי משנות ילדותי עד גמר התפתחותי.

אנכי, אף על פי ששמי נודע לשלשה או ארבעה מכתבי-עיתים, מכל מקום אינני חכם מפורסם וכל שכן אינני בעל מעשה. אדם פשוט אני, ואינני אלא כותב עברי, בעל מאמרים שונים במה"ע ומחבר איזה ספרים. עצמתי אין לה כל חשיבות, אבל קורותי יכולות להורות איזו תורת הנסיון לאלה שאינם בקיאים, אף על פי שאין קורותי מתובלין בפלאות ובמעשים היוצאים מן הכלל. חיי מציגים כעין דראמא עברית – הנני ועליתי על הבמה ושחקתי אותה לעיני הקוראים, והמה ישחקו עלי, יניעו לי ראש ונזהרו מעשות כמוני, והייתי אנכי להם לצלם בלהות… אמרתי: “כעין דראמא עברית” מפני שאין בחיי עפעקטים ומקרים מפליאים, אבל יש בהם צרות ועינוים, הטמונים בחדרי לבי, ומכאובים קשים ומרים, הנסתרים מכל חבירי, כדרך דראמא עברית שאין בה עפעקטים אלא צרות, ומפני שכל צרותי לא באו לי על ידי תאוות ותגבורת היצר הרע כדראמא צרפתית, אלא על ידי סכלות שהעלתה חלודה, שהיא יסוד הדראמא העברית, וכמו שאמר סופר משכיל אחד: “חיי העברים תחילתם הוללות וסכלות וסופם עצב ויגון, תחילתם קאָמעדיא וסופם טראגעדיא” (“הכרמל” שנה שביעית נומ. 31). חיי נארגו משגגות קטנות עם גדולות, שגגות אבותי ושגגות עצמי, חלומות של הבל שחלמתי אני על עצמי, שחלמתי על אחרים ושחלמו אחרים עלי, והן הן שהשתרגו ועלו על צוארי והכשילו כחי…. הנני היום בן תשע ועשרים שנה וחדש ימים – וכבר קפצה עלי זקנה, וכבר נואשתי מחיים שיש בהם חיים, וכבר כלו בדמעות עיני ללא הועיל לי, וכבר יבש מקור דמעתי… אך אהבת עצמי תובעת ממני שלא אניח שיהיו דמעותי ויאושי לשוא, ואם לא הביאו לי כל תועלת, הלא יכולים הם להביא תועלת לאחרים. זוהי הסבה שאני כותב את תולדות חיי.

– ומי אתה? ומה שמך? ישאלני הקורא.

– אדם חי אני, אין אני לא איוב שלא היה ולא נברא, ולא מן המתים שהחיה יחזקאל, שאינם אלא משל, אבל אני מן מתי עולם של התלמוד הבבלי, שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה ואין בכח טל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כעין תחיה ולהניחהו שיפרפר בין החיים והמות כל ימיו. תלמודי ששנה ופירש אני, מאמין אדוק שנהפך למכחש בכל דמיון נעים ובכל תקוה משעשעת שהנחילוני אבותי, גבר לא יצלח ואמלל אני, עני ומדוכא ביסורין אני ונואש מכל טוב… ושמי – אך מה לך ולשמי? כבר אמרתי שלא השם הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשים שקרו, וגם לך, הקורא, וגם לי לא ירוח כלל בדעתך את שמי.

ארבע תקופות עברו עלי: ימי התהו, הם ימי שבתי בעיר מולדתי, בשעה שהייתי חומר המוכן לקבל כל צורה; ימי החשך וראשית המעבר, משעה שבאתי לעיר מרשלוב, עיר מגורי חותני ושם מלאתי כרסי בכל הדברים המזיקים לאדם ומוחי בהבלים נוראים ועולמי חשך בעדי כל כך, עד שהחשכה האיומה הנוראה ההיא החלה להתמוטט מרוב כבדה; ימי האפיקורסות, בשעה שהאמנתי שמצאתי את האמת, נלחמתי בעדה כדון קישוט, שנלחם עם ריחים של רוח, ושמחתי בחלקי שלא היה חלק כלל; וימי המשבר והיאוש, בשעה שבאתי למדינת-הים ועיני ראו עולם חדש, עולם שלא ראיתי כמותו מעודי לא בהקיץ ולא בחלום. את תקופת “ימי התהו” כבר הצגתי לפניך בתמונתם המגואלה, ועתה אציג לפניך שאר התקופות שעברו עלי, סבת הקורות שבהן, השגגות הגדולות עם הקטנות שהביאו לי דמיונות וחלומות, דמעות וצרות לבב, והתפתחות שאינה התפתחות כלל אלא חלופי שוא בהבל או יציאה מרעה אל רעה; ואם עוד ימיך אתך, אם עוד לא עבר לך מועד צמיחתך וקנין השכלתך – ונזהרת מלכת בדרך השוממה, שהלכתי בה אני מבלי דעת ובעינים עצומות.

ימי החשך וראשית המעבר

כבר אמרתי, שבתקופה הראשונה הייתי חומר המוכן לקבל כל צורה. אף על פי שכבר למדתי תורה הרבה (לפי ערך שנותי) ולא ידעתי כלל מעולם אחר חוץ מעולמו של הקב"ה: ארבע אמות של הלכה, מכל מקום הייתי יכול אז להעשות בידי מחנך טוב סוחר מבין, חכם באחת מן החכמות או אומן היודע את מלאכתו. אין אני טוב-לב, כלומר: בעל שמחה וצהלה, המדבר תמיד בשלוה, בקורת רוח ובצהלה. להפך, הנני בעל אנינות הדעת (ערנסט) וכל דברי יוצאים ממקור ראשי ולא בקלות-ראש, אף על פי כן, אילו הרגילוני בין אנשים שונים הייתי קונה לי הרחבת הלב יותר ממה שיש לי היום והייתי איש דברים ובעל שיחה עם הבריות, לא כמו שאני עתה חסר-דברים בבואי בחברת אנשים שאינם כגילי. במלה אחת: אם באמת הייתי מוכשר להיות גדול בישראל היה מחנך טוב יכול לעשות אותי לאדם המועיל לחברה ולעצמו, באופן שהייתי מאושר כל ימי. אמת היא, שאני בעצמי האמנתי שכבר קניתי לי לצמיתות את הדרך שהובילוני בה, ובשעה שאמרה המחותנת לאבי: הן רוב הנערים העילוים סרים מן הדרך על ידי שכלם המחדד המוליכם תועה והם נעשים אפיקורסים, ובמה אדע כי החתן שלי לא יתהפך חלילה לאפיקורס? עניתי לה בתום לב כי מקרה רע כזה אי אפשר שיקרה לי, שהרי יודע אני היטב ומובטח בכל לב שדרכי שאני הולך בה היא היא האמיתית; שקר נחלו הברלינים והבל – החסידים, ושטת המתנגדים היא הנכונה, ואיך אפשר שאעזוב את הדרך שמובטחני בה שאין טובה ממנה? אבל מה שהאמנתי אז אינו מספיק עוד, שהרי רואה אני עתה פרי בטחוני בשיטתי ואחרית חסידותי…. יכול הייתי לקבל כל רושם על ידי איזה חינוך ידוע בתקופה השניה, וממילא מובן כי בתר עניא אזלא עניותא, ואחרי תהו ובהו – בא החשך….

אחרי שעבר עלי החרף של שנת תרי“ה במסכת “בבא קמא” ובכל פירושי התוספות והמהרש”א עם האלפסי ונימוקי יוסף ובכתיבת מכתבים מלאים חידות וחרוזים וראשי תיבות למחותני – בקשה המחותנת שאבוא על חג הפסח להשתקע בעירה, לבלי לשוב עוד לבית אבי. אבי מלא בקשתה וישלחני אליה על מנת להשתקע שם, והוא בא אחרי ויחתום ידו על התנאים שנכתבו בחוה"מ סוכות ואחר החג נסע לביתו.

בעיר מרשלוב, עיר מגורי המחותנת והמחותן, אשר היתה מעתה גם לעיר מגורתי, יושב דודי אחי אמי, מופלג גדול בתורה ויראת-חטא וטפש נורא, שצריך לחפש בנרות טפש שכמותו. אהוב הוא מאד להמגיד המפורסם של עיר מגורתי, והמגיד הזה מוסר לו כל ההבלים הנוראים והספורים המבהילים שקבל מגאוני ליטא ורבניה, מן ר' דוב בער אשכנזי בעל “נודע בשערים” ור' לייב עדל בעל “אפיקי יהודה ואיי הים” עד בעל “פתחי תשובה” והוא, דודי, מאמין בהם באמונה שלמה. ממילא מובן, שדודי נעשה לי אפוטרופוס ומחנך; אצלו למדתי ומפיו שמעתי תמיד ספורים נוראים ומבהילים, שקבל מפי המגיד, ואנכי קבלתי אותם בכל לב לדברי אמת. על ידו הכרתי את סמאל, את לילית ואת כל הבתולות השדות הבאות לאדם בשעת שנתו ומביאות אותו לידי עבירה…. ספר לי חבילות חבילות על אודות המלאך המגיד שברא ר' יוסף קארו בלמוד המשניות, על אודות הגאון מווילנא, על אודות מחלוקתם של ר' יעקב עמדין ור' יהונתן אייבשיץ ואלפי ספורים מפליאים מגאונים ורבנים שונים, והרבה הרבה נתפעלתי מכל הספורים האלה, ועוד הפצרתי בהמחותנת שתקנה לי ספר “עליות אליהו”, ואחרי שמלאה את בקשתי לא שבעה עיני ממנו, והחומר המוכן לקבל כל צורה החל לקבל צורה ידועה אשר בראה לו את ימי החשך.

את הפלפול המחודד במקומו (שלא בערבוב סגנונות שונות) שנאתי מעודי ובלמדי תורה אצל דודי לא עסקנו בפלפולים עקומים ועמוקים, רק למדנו מסכת בבא בתרא עם התוספות ופירוש מהרש“א וחלק שני מש”ע חושן המשפט עם נושא כליו. למוד זה לא היה נחשב בעיני לפלפול כי המהרש“א כבר קנה מקומו בכל השסי”ם מימות דפוס סלאוויטא ואילך, וכשם שאי אפשר ללמוד גמרא בלא תוספות כך אי אפשר ללמוד תוספות בלי מהרש“א, והש”ך – הלא פלפוליו נאמרים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואין זה פלפול. דודי היה חפץ יותר ללמד אותי את השו“ע אורח חיים עם “מגן אברהם”, מפני שהמגן אברהם חשוב בעיניו מאד מאד, ומרגלא בפומיה שלא כל אדם זוכה להבין דבריו של בעל “מגן אברהם”, והוא מביא ראיה שאין עליה תשובה, שהרי לא נתחבר פירוש על שאר נושאי כלי השו”ע חוץ מ“המגן אברהם” שנתחבר עליו ספר “מחצית השקל”. אבל אני מצאתי יותר קורת-רוח בדיני ממונות מאשר בהלכות “קימה, ציצית ותפילין” וכיוצא בהם דברים מיבשי-עצמות שהשו"ע “אורח חיים” מלא אותם.

אבל רעיוני לא מצאו קורת-רוח בעבודתי. כל למודי היו ענינים שהטילו אחרים עלי ולא שבחרתי אני בהם בחפץ לבי. ספוריו של דודי, שספר לי על כל הגאונים והרבנים הנודעים לו, שיחותיהם, ריבותיהם, נפלאותיהם ושאר עניניהם, לא לקחו את לבי אלא בשעתם ולא אחרי כן. התפעלותיו, כעין התפעלות כזו: “מה נפלאים דרכי רבותינו: הש”ך היה אחד מעשירי ווילנא, והיה מן הראוי שהוא, כבעל בית עשיר, יעסוק באותם הענינים שבעלי בתים עוסקים בהם, כהלכות ציצית תפילין, שבת יו“ט וכו' והיה לו לחבר פירוש על השו”ע “אורח חיים”, ו“המגן אברהם” שהיה דיין בקאליש, היה מן הדין שיחבר פירוש על השו“ע “חשן משפט” – ובאמת נתהפכו הדברים: הש”ך עסק בדיני ממונות, והמגן אברהם – בהלכות קימה, ציצית וכו' וכו'!" התפעליות כאלה – בצירוף ספוריו על הבערלינער שבווילנא המכחשים בזהר ובאגדות – גם הן לא היה בהן מספיק מזון לרעיוני, עד שבמקרה באה לי איזה עבודה ששמחתי עליה, וזוהי: בבית דודי מצאתי ספר “כתר תורה”, שחבר איזה בקי בתורת הבדחנות, לחרוז כל תרי"ג מצות ושבע (?) מצות דרבנן, באותיות “עשרת הדברות” שמספרן עולה גם הוא שש מאות ועשרים. סגנון אותו הספר לא מצא חן בעיני ולפיכך החלותי אני לחבר ספר כזה בסגנון אחר שמצא חן בעיני ובחרוזים, ובעבודה זו עמלתי בעתות הפנאי שלי כשנה ומחצה, כד שכליתי את ספרי ההוא עם ההקדמה וגם עם השער, מלבד לוח הטעות שהיה חסר בו. אפשר שאחרי איזו מאות שנים ימצאו חוקרי-קדמוניות, העתידים להיות באותו הזמן, את ספרי ההוא שקראתיו בשם “מצות המלך”, ואם גם הם יחכמו כחבריהם של הזמן הנוכחי ידפיסוהו בלי ספק על חשבונם, והיה זה שכרי.

אמרתי “בעתות הפנאי”, כי רוב עתותי היו נתונות כקדם ללימוד התלמוד ולמחלוקת עם דודי בדברים העומדים ברומו של עולם. הוא היה אומר, שכל הדרשות שהדרשנים דורשים על כל המקראות כלן יש להן יסוד במקרא, ובעל אותו הפסוק הנדרש, כיון מתחלה גם על אותו הדרוש על פי שבעים פנים שיש לתורה וגם על פי פרד“ס; אני, שהיתה לי ידיעת בית רבי בדקדוק, אמרתי שרוב הדרשות מתנגדות לכללי הדקדוק ואי אפשר שתהיינה אמתות. במחלוקת זו והרבה כיוצא בה עסקנו כמעט בכל שבוע ושבוע, ועד היום לא באנו לכלל פשר. עברה שנת תרי”ח ובאה שנת תרי"ט ועמה איזו שינוים. על פי עצת דודי קנתה המחותנת בעדי סידור “דרך החיים עם תקוני שבת” מדפוס ווילנא ובסבת איזו קטטה שהיתה לה עם דודי נתנה אותי למורה אחר, ראש ישיבה וחריף גדול, שעמד על מקומו משנת השתים עשרה לימי חייו עד יומו האחרון. הריני מבאר מלות “שעמד על מקומו”, יען פעמים שנער עלוי בעל שכל חריף, שהוריו ומוריו מובטחים בו שיהיה גדול בישראל ובעל קרנים המנגח צפונה ונגבה קדמה וימה, – פעמים שנער כזה בבואו לאותו פרק שגדיים נעשים בו תיישים אינו יכול לנגח ואינו נעשה גדול בישראל על פי סבות שונות. טפשי הדור שאינם יודעים למצוא סבה פשוטה שגרמה לאותו נער שלא ראה ברכה בלמודו מיחסים מקרה זה לסבה שלמעלה מן הטבע ואומרים: “פלוני עומד על מקומו”, כלומר: שכלו פסק מלהיות כמעין המתגבר ועומד תמיד על מצב אחד.

המורה הזה, שלמד עם הישיבה סדר “נזיקין” על הסדר, נקרה לו ללמוד בחורף הזה עם בני-הישיבה מסכת בבא בתרא. אנכי לא מצאתי קורת-רוח במקרה זה מתוך שלמדתי מסכת זו בקיץ האחרון. אבל לשנות סדרי הישיבה אי אפשר, ועל-כרחי נרציתי ללמוד אותה מסכת עוד הפעם, אף על פי שלא היה בה כל חדש בעדי. מלבד זה למדתי מפי אותו המורה עצמו, מחוץ להישיבה, פסקי הש“ע ופלפולי הש”ך הנוגעים בהלכות הקבועות במסכת בבא בתרא. אבל אותן עתות הפנאי שנשארו לי, מתוך שלא הייתי צריך עוד לסדר שיעורי לעצמי קודם הלמוד, כנהוג (מפני שלא היה אותו הלמוד חדש אצלי), הביאוני במבוכה, כי לא היה לי במה לעסוק. אמת היא שמתוך שקמצתי הרבה בהוצאות, נשאר לי הרוב מאותו הכסף שנתנה לי המחותנת לקנות לי תפוחים ואגוזים, ובכסף זה קניתי לי ספר “חכמת שלמה” עם קיצור פי' “רוח חן” ו“מאמר האחדות” לר' יוסף יעב“ץ ועוד ספרים ממינים כאלה שנדפסו אז בק”ק קעניגסבערג; אבל אותם הספרים לא היו אלא לשעשועים ולא לעסוק בהם. לא היה לי מה ללמוד ומבוכתי גדלה.

לפיכך אני חייב והודות ולברך את מדפיסי ווילנא שהוציאוני מן המצר, הם, מבלי דעת צרכי, אבל כסומא בארובה, התעוררו להדפיס את הש“ס מחדש, והמחותנת מהרה, כבקשתי, ותחתום ידה לקנות ש”ס ואלפסי בשבילי, ועוד הוסיפה מדעתה לחתום על ש“ס רעגאל. המסכת הראשונה שהדפיסו היתה, כמובן ממילא, מסכת ברכות ותיכף בבואה לידי החילותי ללמוד אותה בעצמי בלי עזר מורה. וכך היה סדר עבודתי: בשעה 10 בבקר אחרי פת-שחרית הייתי בא לבית-המדרש למקום הישיבה, ובדברים בטלים בליתי שעה שלמה עד שהמורה היה פותח בשמעתתא. במשך שלש השעות של למודנו לא נשאר ביאור מהרש”א אחד שלם בתורתו, מהנהו זקוקין דנורא שהיה המורה שולח בו להראות לכל בני הישיבה שהמהרש“א טעה על כל צעד וצעד. בשעה 2 אחרי חצות היום היינו שומעים קדיש דרבנן מפי אחד בני-הישיבה ונפטרנו לביתנו לאכול ארוחת-הצהרים. משעה 3 עד 4 ולפעמים משעה 4 עד שעה 5 בערב הייתי לומד פסקי השו”ע חו“מ מפי המורה, ועד שעה 10 הייתי מחזר על למודי, קורא הקדמות ספרים והסכמות רבנים וגאונים, שומע ספורים מפי נערים כגילי על אדות גאונים, רבנים, בעלי שמות, על אדות מדפיסי ווילנא וסלאוויטא וכדומה; בשעה 10 בלילה הייתי בא הביתה ואחרי אכלי את ארוחת-הלילה הייתי לומד בפני עצמי מסכת ברכות עם כל ביאורי התוספות והמהרש”א עד שתי שעות ומחצה אחרי חצות הלילה. אז הייתי לוקח את הסידור “דרך החיים” והייתי מתודה את הוידוי הגדול עד תומו, פעם בדמעות-שליש ופעם באנחות לבד, ויש שהייתי קורא, בשבתי על הארץ, מאמרי “הזהר” המכונים בשם “תקון שלש משמורות” והייתי מתמוגג בדמעות, אחרי כן קראתי קריאת-שמע שעל המטה עם ד' פרשיות הראשונות מספר “תהלים” שהן סגולה למקרה לא טהור, כידוע, והייתי עולה על מטתי לישון אחרי שעה 3 אחרי חצות הלילה, ולפעמים אחרי שעה 4.

הנך לועג לי, קורא מבין, ויש לך על מה ללעוג; אבל היש בי אשם? מה היה לי לעשות אם נתנני המקרה ביד מחנכים טפשים ואנכי הייתי אז נער בן חמש עשרה שנה? עתה יודע אני, שבשעה שכליתי כחי ובליתי ימי בהבל-הבלים עסקו נערים אחרים כגילי בדברים העומדים באמת ברומו של עולם: שמעו לקח בבתי ספר הרבנים, בבתי הגימנאזיום, בבתי-הספר לסוחרים ולחרושת-המעשה; יודע אני גם כן שרבים מאלה הנערים היו לאנשים מאושרים והם רואים בטובה ורואים חיים, ואני – לגבר לא יצלח ואמלל בארץ; אבל היכלתי לדעת אז מה שאני יודע עתה?

במשך למודי במסכת בבא בתרא מצאתי דין שהיה חדש אצלי: שאסור לקחת מתנות מן האשה שלא בידיעת בעלה. הדין הזה הביאני במבוכה, שהרי לפי זה אין אני רשאי לקחת אותם מאה הרו“כ, שהתחייבה המחותנת לתת לי שלא בידיעת בעלה, כדי להשלים הסך שלש מאות רו”כ. הגדתי מבוכתי לדודי, והוא השתדל להשקיט לבי על פי איזו המצאות, כדרך רוב תלמידי חכמים המורים היתר לעצמם בדיני ממונות, מכל מקום לא שמתי לב לדבריו וגליתי דעתי בהחלט שלא אקבל מכסף גזלה אפילו פרוטה אחת.

סמוך לימי האביב הגיעו שמועות להמחותנת שאבי רוצה להפר ברית התנאים, ועל כן התחכמה למהר זמן החתונה, שכפי המדובר בהתנאים היתה צריכה להיות בסוף שנת תר“כ, ולהקדימה לסוף שנת תרי”ט. אנכי מצדי לא התנגדתי לשנוי זה אבל לא הסכמתי עליו, עד שקרה לי מקרה יוצא מן הכלל. שמעו ומלאו פיכם שחוק.

פעם אחת בלילה אחרי שהתודיתי כל הוידוי הגדול על הסדר בצירוף הארבע פרשיות הראשונות של תהלים ושנתי ערבה לי, הקיצותי פתאום – וימת לבי בקרבי! הבינותי כי קרה לי מקרה לילה! הדבר הזה היה כחץ בלבבי, כי כבר ידעתי מפי דודי שלילית וכל כת דילה שטים בעולם בכל לילה ומכשילים את בני אברהם יצחק ויעקב; שעון זה גורם לנשמות הרבה שתלכנה ערומות ותתעינה בעולם עד שהן באות ביד החיצונים, רחמנא ליצלן; שעון זה גדול כל כך עד שאין תשובה מועלת לו. לבי נמס בקרבי ומעי המו, כי מצאוני העלמות השדות ותתעללנה בי וכי נשמות טהורות וקדושות האצולות מכבוד האלהים בעצמו נודדות על ידי עד שהן נעשות לשלל בידי חיצונים, רחמנא ליצלן! בכיתי הרבה מאד וישבתי אותו יום בתענית, אולי יראה האלהים בעניי, יכפר עווני ולא אוסיף לדאבה עוד. לשמירה יתרה שניתי את מקום משכבי, אולי לא תמצאני העלמה השדה ותעזבני לנצח.

אבל הטוב והמטיב והחפץ בתשובת רשעים לא שעה אלי ואל תעניתי, לא קבל ברצון חלבי ודמי שנתמעטו באותו יום, ובמשך שני שבועות אחרי-כן קרה לי עוד הפעם אותו המקרה הארור. ישבתי שנית בתענית ואחרי שראיתי שתעניותי לשוא, הסכמתי גם אני לדברי המחותנת: להקדים זמן החתונה, כדי שלא לסייע ידי לילית וכל כת דילה.

באו ימי האביב. אנכי השלמתי מסכת ברכות ומדפיסי ווילנא כבר מהרו להדפיס גם מסכת שבת ולהפיצנה בין החתומים, שבזה זכו גם אותי להתחיל בפני עצמי את המסכת השנית. אצל מורי החריף למדתי מסכת סנהדרין, לא בתוך בני-הישיבה אלא אני וחבר אחד עמדי, עם כל התוספות, באורי המהרש“א ועוד מיני ממתקים כאלה שלא נחה דעתי בם, בסבת שנאתי את הערמומית של הפלפול. לפיכך לא הייתי מסדר כלל לעצמי את שעורי של היום, וכדי לגנוב דעתו של המורה הייתי מזמין לי מסכת סנהדרין מדפוס סלאוויטא, שנדפס בה גם המהרש”א, ובשעה שהייתי גומר איזה תוס' הייתי מעיין תיכף במהרש“א ואמרתי תיכף למורי את צערו של המהרש”א, שהוא מצטער על מלה או סברא פלונית, ודיו.

בפקודת המחותנת כתבתי מכתב לאבי להזמינהו אותו ואת חותנו, הוא אבי-אמי על חג השבועות. המה באו ויחדו מלאו את חפץ המחותנת וקבעו זמן החתונה כרצונה. אפס שאבי תבע ממחותני שיתן, לפחות חמשים רו“כ קודם החתונה. אנכי ביושר לבבי התנגדתי לאבי, שהרי בפירוש הותנה, שחותני יתן הנדוניא במשך ימי המזונות אחר החתונה. אבי ואבי-אמי שבו לביתם וביום י”א אב תרי“ט באו עוד הפעם למרשלוב עם כל בני משפחתנו וביום ו' י”ב בו הובילוני תחת החופה. הבדחן הקריא לפני מלות "הרי את מקודשת " וכו' ואנכי עניתי אחריו מלה במלה, כנהוג, החזן קרא את הכתובה, והרבה הרבה מבני העיר באו לראות את החתן, שלא היו לו אלא חמש עשרה שנה ועשרה חדשים, ואת הכלה שהיתה בת שלש עשרה שנה וארבעה חדשים,

קול נורא פרץ: “מזל טוב! מזל טוב!”

– מזל טוב לך, חתן דמים בצרות צרורות ובמכאובים נוראים, מזל טוב לך בחיים מלאים יאוש ואויר של מות, מזל טוב לך בביאוגראַפיא טראַגעדית, שאינה אלא תולדה של אותו “מזל טוב!” ­ אחר רוב ריבות וקטטות נסעו אבי וכל אשר אתו לביתם, ביום ט"ו אב, ואנכי, כמובן, נשארתי כבתחילה בבית חותני וחותנתי. אילו לא הייתי מוקיר בעצמי את ימי חפשי לא הייתי מרגיש כל שינוי בהליכות חיי על ידי חתונתי. אבל אנכי הוקרתי מאד את ימי הדרור שלי, וכשני שבועות קודם החתונה התחלתי לספור את הימים שהיו לי עד חתונתי, שבהם הייתי יכול להרגיש את עצמי בחפשיותי, וכך הייתי מונה בכל יום ויום. “עוד כך וכך ימים אהיה נער חפשי!” לפיכך הרגשתי תיכף אחרי החתונה שכבר אינני בן חורין וכי יש עלי איזה עול שלא ידעתי לכנותו. אבל לא עברו שבועות מועטים לאחר החתונה ואנכי התחלתי לשתות כוס תרעלה, אשר שתיתיו ומציתיו מיד חותנתי כתשע שנים רצופות.

בלי ספק שם הקורא אל לבו כי בספורי זה תתראה המחותנת או החותנת כנפש הפועלת וחותני – כנפש צדדית. כן הוא באמת: חותני איננו נושא המגבעת (כמבטא ההמון) בהליכות ביתו אלא טפל לאשתו. חותנתי היא אחת הנשים היותר פחותות בתכונתן וברוחן. כל המגרעות שאנו מוצאים בשרה אשת אפרים (בספור “האבות והבנים” לה' אַבראַמאָווביץ) נמצאות בחותנתי. מלבד זה אָלָה פיה מלא מזמן קימה עד זמן שכיבה, אוהבת את הכבוד במידה שאין לה גבול והרי היא נכונה להפקיר את כספה ולבזות את בניה ולהביא עליהם רעה, בתנאי שיאמרו שכנותיה: “כמה גדולים מעשיה של אשה זו, היא נדיבת לב, אינה מכסה גם על בניה וכו' וכו'”. היא אבדה ועודה מאבדת כספו של חותני באופן שלא יאומן. שנים הרבה דרשה ברופאים, בבעלי-שמות, בנשים כשפניות, וכל הנקראים בשם “מומחים”, שישתדלו למענה שתלד בן-זכר, פעמים הרבה שלמה שבעה רו"כ בעד רעצעפטים, שלא היה בהם אלא אבק נתר שחוק מהול במים, ופעמים הרבה נתנה כסף בעד רעצעפטים שונים, שלא שתתה אחרי כן מהם כלל, מפני שפלונית אמרה לה שסם-המות נתון באותו הרעצעפט, וכי היא יודעת תרופה אחרת שאין סם- המות נתון בתוכה. אחרי חתונתי נכנס בה רוח שטות ללמוד קריאת אותיות עברי ואותיות טייטש (של הנשים העבריות) ושלמה כסף הרבה לזקן אחד, שהיה בא יום יום ללמדנה ספר, ומשעה שלמדה לקרוא עברית הרי היא מפזרת כסף לקנות ספרים. יש לה שני מיני סידורי קרבן מנחה, שני מיני מחזורים מתורגמים זשארגאָן, וכל מיני תחנות ובקשות וספרי מוסר והבלים הכתובים והנעתקים בשפת זשארגאָן. כל הכסף שהיא מוציאה היא גונבת מכיסו של חותני או מן הארגז (קאַמאָד), שהיה בידה מפתח הנכון לו, מלבד המפתח הכללי המוכן לו. אחרי שנגעו גנבותיה עד נפשו של חותני שלחה לו כסף ביד חברותיה, לקחת אותו כסף מהן ברבית, שהרי איננו יודע שחברותיה של אשתו נותנות לו את כסף אשתו ולא את כספן. מאז היא עושה כך על פי רוב: שולחת לו כסף ביד חברותיה והן נותנות אותו לחותני ברבית, והיא חוזרת וגונבת מכיסו אותו הכסף ונוגשת בו לשלם הקרן והרבית לחברותיה, שכפי דבריה לא הלוו לחותני כסף אלא על פי ערבות שלה והתשלומים האלה חוזרים ובאים לידה. וכדי לסמות את עיניו של חותני הרי היא עוסקת גם במסחר ובכל מקום שהיא פונה היא מפסדת, ופעמים שהיא מתחברת עם איזה שותף, ומתוך שהיא מאמנת לכל אדם, חוץ מבעלה, בניה ושכנותיה – נותנת היא כסף לאותו שותף בלא שטר ובלא עדים, והוא, השותף, מדחה אותה מיום ליום, עד שלבסוף הוא פושט לה את הרגל בלי שום דין ודברים. אבל מכל-מקום הרי היא מרוחת על ידי כך, בזה שהיא נותנת קול על חותני ומתפארת גם באזני חברותיה שהיא היא העמוד התיכון שכל בית חותני נשען עליו. חותני שהוא שוטה, רך-הלבב וקר-רוח, נושא את עול ממשלתה על צוארו, סובל ממנה מכאובים נוראים ופוטר את עצמו בזה שהוא מקלל תמיד את יומו על עולמו שהוא חשך בעדו, לפיכך אין חותני יכול להיות נפש פועלת בספורי זה, אבל חותנתי היא שבראה את הביוגראַפיא הזו, כלומר: את החלק הטראגעדיי שבה. היא לקחתני מבית אבי והיא השיאה לי את בתה בשעה שהייתי בן חמש עשרה שנה, והיא – בתה בת שלש עשרה שנה, כדי שיהיו הכל מדברים בה ובחתונת הבהלה, שעשתה וכדי שתוכל להתפאר בפני חברותיה שלקחה חתן לבתה נער עלוי שאין כמותו!

לא יפלא, אם אשה ארורה כזו הרחיבה ממשלתה על נער תמים בן חמש עשרה שנה כמוני אז ותמרר חיי באלותיה וקללותיה בגחלים הבוערות מפיה, בקטטותיה וקולות זעקותיה בריבה באשתי, בי ובחותני. וקרוב מאד להאמין כי גם הדבר הזה, הנמשך שנים הרבה, עשה רושם גדול לרעה על תכונתי להביא, או לכל-הפחות, לחזק בי את הרוח הכהה ורפיון הלב שאני סובל מהם עתה הרבה מאד.

באותו קיץ עברתי על הקדמתו של הרמב“ם לפירוש המשניות שלו. קראתי ושניתי בה ונהניתי ממנה הרבה, ומאז חפשתי תמיד אחרי כל המקומות בפירוש המשנה, שהרמב”ם מרחיב דבורו בהם, וכלם היו בפי כדבש למתוק, המקרה הזה הוליד בלבי תשוקה עצומה למחקריהם של הקדמונים, אבל מעט מה שהשגתי למלא חפצי. הספר “חובת הלבבות” לא לקח את לבי, מתוך שרוח כהה חופפת עליו, ובספר “מורה נבוכים” יראתי לנגוע פן אהי לאפיקורס; אבל תחת זה למדתי הלכות יסודי התורה, הלכות דעות והלכות תשובה להרמב"ם, ובין כך וכך מצאתי אפשרות לפלפל עם דודי בשאלת “ידיעה ובחירה” וכיוצא בזה דברים שמשכו את עיוני עליהם.

עברה שנת תרי“ט ובאה שנת תר”כ. אנכי חדלתי להקשיב לקח מפי מורה ולמדתי בעצמי גמרא בלי תוספות וכל שכן בלי מהרש“א ושאר מפרשים שחשבתים למבלי זמן העוסקים בהם. מפני סבה שלא נודעה לי אז לא רציתי בשום אופן ללמוד בבית-המדרש, והייתי לומד בחדר מיוחד בביתי בדרך שלמדתי בחורף תרי”ט, אלא שקבעתי לי עתים (בין מנחה למעריב) ללמוד גם תנ“ך עם פירוש רש”י (כי פירוש אחר לא היה אצלי), ומתוך שהייתי בקי בנביאים ראשונים כבר מימי ילדותי, התחלתי אז ללמוד נביאים אחרונים.

מלבד זה נוסף לי עוד לימוד אחד. נחמן אברהם גאָלדבערג זכה את הרבים והדפיס בשנת תרי“ט שלחן ערוך יורה דעה עם פרי מגדים, ביאור הגר”א, דגול מרבבה, חידושי ר“ע איגר וגליון רש”א בנו. ספרי “יורה דעה” אלה נתנה לי חותנתי למנחת-דרשה (דרשה געשאַנק) על פי בקשתי, תחת גביע של כסף, שרצתה היא לתת לי לאותה מנחה. אנכי קבעתי עתים ללמוד יורה דעה עם הש“ך והט”ז, פרי חדש, פרי מגדים, דגול מרבבה וחידושי ר“ע איגר, וכדי שאוכל לחזור על לימודי בקצרה קבצתי לי כל הדינים שמצאתי בכל הפירושים הנזכרים ביחד עם פסקי המחבר הש”ע והרמ"א וכתבתים בסגנון לשון המשנה. ממילא מובן, שהלימוד הזה, יחד עם הלקט והכתיבה, לקחו מבחר עתותי, שאלמלא הלמודים ההם הייתי מבלה זמני על הבלים אחרים.

באותו חורף קניתי לי ספר “צמח דוד” וספר “מלאכת מחשבת” לר' משה חפץ. הספר הראשון, אף על פי שמשך את עיוני עליו, מכל מקום לא היה בעיני כדבר חדש, מפני שכבר קניתי לי ידיעה הגונה ובקיאות בסדר זמנם של התנאים והאמוראים, וקראתי הרבה בספר “סדר הדורות”. אבל הספר האחרון היה לי לענג רב, מפני שמצאתי בו הרבה מיני חקירות ששמחתי עליהן. ראיתי שהרבה משלומי אמוני ישראל מכחישים בשדים ובפעולת הכשפים, שלא כפי דברי התלמוד, ואף על פי כן אינם נחשבים לאפיקורסים – ויהי לי הדבר לפלא ואשמרהו בלבי.

בחורף תרכ"א למדתי בבית-המדרש הגדול, ושם התועדתי אל עלם מבני העשירים שהיה אוהב לקנות ספרים. פעם אחת שאלני אותו עלם אם יש לי ספרים? קראתי לפניו בשם כל הספרים שהיו לי ובתוכם גם ספר “מלאכת מחשבת” שהללתיו הרבה. – “היש בו השכלה?” שאלני העלם.

– “מה היא השכלה?” – שאלתיו בתמימות. – “יש שם חקירה ופילוסופיה, אבל השכלה איני יודע מה היא!” העלם ענה לי שהשכלה – פרושה: “השכלה” וכי הוא יש לו ספרי השכלה. בקשתי ממנו להשאילני אחד מאלה הספרים וישאילני את המ"ע “המגיד” משלש שנים הראשונות מכורכות ביחד וחסרות גליונות הרבה. קראתי בהן איזו ענינים וחדשות שונות ויתר הדברים לא בינותי ואשר בינותי לא לקחו את לבי ואשיב לו את ספר ההשכלה שלו.

בימים ההם בא לעיר מגורתי רב חדש, שהיו אומרים עליו שהוא גומר את הש“ס בכל חֹדש. אחרי החשבון עלה בידי, שהרב הזה לומד בערך שמונים עד תשעים דפים ביום, ואמרתי בלבי: הן אמת שאי אפשר לי ללמוד סך כזה מדי יום ביומו, אבל מפני מה לא אוכל אני ללמוד עשרים או שלשים דפים ליום, באופן שאני אשלים את הש”ס במשך איזה חדשים? נסתי את כחי ולמדתי ביום הראשון, יום המסה, כעשרים דפים, וכך הייתי עושה על פי רוב, בשעה שלא הייתי מוכרח ללמוד בבית-המדרש, ששם לא הייתי יכול להתמכר כל כך ללמודי ולשעבד לו כל מחשבותי. גמרתי בלבי לגמור את הש“ס ולהתחיל למודי אחר כך ולחזור עליו, כדי שאהיה בקי בש”ס כאחד מגדולי ישראל.

בסוף החרף בא לעיר מגורי בחור אחד מופלג בתורה וקרוב לחותנתי. אחרי שנדברנו איזו ענינים של דברי תורה נקשרו נפשותינו. הבחור ההוא שמש הרבה רבנים בערים הקטנות, והוא הודיע לי שהרבנות שבזמן הזה היא מלאכה ואינה חכמה. מי שקונה לו בקיאות בספר “חכמת אדם” ובספר “פתחי תשובה” וכו' ומלמד את עצמו להגיד איזה חילוק שרובו גנוב מספרים אחרים, יכול להיות רב ומורה-הוראה בעיר קטנה בישראל. כן הודיעני דרכי החריפים, המוכיחים בשכל עמוק ובסברות שונות שאביי שאמר, למשל: “הלכך צריך למימרה מעומד” הולך הוא לשיטתו במקום אחר שאמר: “יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש”. בענין החלוקים נולד בינינו ויכוח: הוא היה אומר, שהאומר “הדרן”, כלומר: הנועץ סוף מסכת בתחלתה ומקשרה למסכת שאחריה, יש לו על מה לסמוך, מפני שר' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, חשב באמת לנעוץ סוף מסכת לתחלתה ולחרוז אותה למסכת שלאחריה, ואני לא הייתי מסכים לדבריו, וברור היה בעיני שמסדר המשנה לא חשב כלל על אדות דברים כאלה. כן היה בינינו ויכוחים גם בענינים פילוסופיים. אני, אחרי שקראתי כל חקירות הרמב“ם המפוזרות בפירושו למשנה, במאמרו “שמונה פרקים” ובמאמרו “תחית המתים”, חקירותיו של האברבנאל בפירושו על ס' בראשית (מלבד מה שכתב בענין הבריאה), חקירותיו של ר' משה חפץ, אמרתי: שאם איזה צרור, למשל, נופל על הארץ, וקונה לו, בהכרח, מקום ידוע, הנה הוא מונח על המקום ההוא בהשגחה פרטית מאת הבורא, שלא חפץ שאותו הצרור ינוח על מקום אחר; והוא היה אומר, שאין הקב”ה משגיח כלל על דברים כאלה ואותו צרור מונח על מקומו במקרה לבד. ושנינו היינו מודים, שאם ישב אחד ללמוד במדבר, בבטחונו על הזן והמפרנס שימציא לו פרנסתו, אז, בלי ספק, ישלח לו הזן ומפרנס את עזרתו מקדש ובעל הבטחון לא ימות ברעב.

פעם אחת, מדי דברנו בקיץ תרכ“א באיזה ענין, נתגלגל הדבר על אדות מחלקותם של רש”י ורבנו תם בענין הנחת הפרשיות בתפלין, ומזה – על ספורו של בעל “שלשלת הקבלה”, שהובא גם בספר “סדר הדורות”, איך שירד משה רבנו מן השמים לסייע לדעת רש"י. אנכי אף על פי ששמעתי וקראתי ספור זה עוד לפני איזה שנים, מכל מקום בפעם הזאת נתעורר ספק בלבי: “וכי אפשר להאמין בדבר כזה?” אמרתי לחברי, “הרבה פלוגתות נמצאות בש”ס ואת ר' אליעזר הגדול נדו על ידי מחלוקת, ואף על פי כן לא הורידו מעולם את משה משמים להגיד דעתו? ועוד תלמוד ערוך הוא בידנו: “לא בשמים היא?” פלפלנו בזה הרבה עד שהעליתי שהדבר הזה שקר גמור הוא, והטיתי בעמל גם את דעתו של חבירי לדעתי. וכל כך שמחתי בו או בהמציאה שמצאתי, עד שהייתי מלא כל אותו היום קורת-רוח ושמחה נצחת, שזכיתי להבחין האמת שלא כפי הנדפס בספרים ומקובל בפי ההמון.

שמונה שנים אחרי כן, בשעה שהחלותי להכחיש בעיקרי הרמב"ם, לא שמח לבי כלל, ועתה שמחתי על הכחשה קלה שאינה דורשת כל חקירה ודרישה!

ההכחשה הזו היתה הראשונה ובה אני מתחיל לחשוב ראשית תקופת זמן המעבר שלי, שארכה הרבה מאד.

בימים ההם קניתי לי ספר “שאלות ותשובות הרשב”א“. קראתי בו והרבה דברים היו לי חדשים ואיזו מהם – גם מועילים. בחפץ לב קראתי את דברי החרמות על חכמי פרובינצה ועל לימודי הפילוסופיאה, שבכללם נודעו לי אותן החרמות כבר מפי השמועה ומפי ספרים. אך התנצלותו של הבדרש”י קראתי פעמים הרבה בענג רב. כל מי שקרא את התנצלותו של הבדרש"י יכול להבין את הרושם שעשתה אותה התנצלות על פרא-מבקש-אמת כמוני אז. חדלתי להאמין באגדות זרות, ולא עוד אלא שלא השתדלתי כלל לתת לאותן האגדות הזרות איזה באור, מפני שברור היה בעיני שהאגדות הזרות יש להן איזה פירוש שלא כפשוטן. פירוש שאין עלי האחריות לדעת אותו. אם הפירוש כך או באופן אחר, אם הוא נודע לי או לא – אחת הוא לי, ובלבד שלא יהיו הדברים כפשטם.

ממילא מובן, שלא בכל האגדות הזרות הכחשתי. הבדרש“י עצמו בהתנצלותו אומר, שהוא מאמין בכל האגדות המספרות איזו נסים שאירעו לבעלי המשנה והתלמוד, ואנכי שלא ערבתי את לבי לחשוד אותו, שאפשר שהוא אינו אומר כן אלא כדי להפיס דעתו של הרשב”א, יראתי מלכת לבדי הלאה מן המסלה שהראו לי האויטוריטטים, שהיו נר לרגלי.

אמונתי בפעולת הסגולות ובקמיעות היתה רופפת ומתמוטטת, ותמהון גדול היה בעיני בשעה שהרב האב“ד מעיר מגורתי התיר לי בשנת תרכ”ב לשתות סתם יינם לרפואה שמצאתי בספר “מפעלות אלהים”; אבל החזקתי באמונת הגלגול, אף על פי שהבדרש“י מכחיש בה בפירוש בהתנצלותו שזכרתי. טעמי ונימוקי היה עמי: אמונת הגלגול הוא אחד העיקרים החשובים שבחכמת הקבלה ובספר הזהר! ואם אמנם הבדרש”י לא האמין בגלגול – הנה הוא לא ידע עוד מחכמת הקבלה ואם היה הזהר נודע בימיו היה גם הוא מאמין בגלגול.

בכלל לא הייתי מבין דבר מתוך דבר, לחדש לי דרכים חדשים באותה שיטה שנגלתה לפני מתוך ספרי חכמי ישראל שהיו חשובים בעיני. בשום אופן לא רציתי להיות “אפיקורוס”, ובשעה שנולד בלבי ספק באמתת איזה דבר שנזכר בתלמוד, בקשתי לי איזה אויטוריטט מגדולי ישראל לסמוך עליו, ומכיון שלא מצאתי אויטוריטט כזה הכרחתי את שכלי להאמין. אמת היא שאי אפשר להכריח את השכל להאמין. אבל במה דברים אמורים? בשכל שיכול להקרא בשם “שכל”, כלומר: שנתפתח די צרכו, מה שאין כן בשכלי אז, שהיה אוצר בקרבו ערבוביא נוראה של הבלים וחקירות פילוסופיות של הבל, ועם זה – פחד והכנעה לפני הדר גאון התלמוד וגדולי ישראל. שכלי היה אז כבית-הדפוס, שמכינים בו הרבה דעות חפשיות לפתרון איזו שאלות ולפני צאתן לאויר העולם תעמודנה למשפט הצענזאר המקיים ומבטלן בהיותו נשען על חק פלוני ופלוני. כבר היתה לי השגה בלתי צלולה בדבר שהוא אפשר ובדבר שהוא נמנע, אך לא ידעתי את הגבול המגביל בין שתי הקצוות האלה. כל כלי שכלי פעלו תמיד לפתור את השאלות שהכבידו עלי אכפן; אך בטרם שהחלטתי בעצמי לקבוע הלכה מחלטת באיזה ענין קיימתי את דעותי ובטלתין בהיותי נשען על דברי התלמוד, במקום שלא מצאתי את הרמב"ם ותלמידיו מסייעים לי.

צריך אני להגיד, שהמהפכה שנעשתה בקרבי בענין האגדות, הסגולות וכדומה, לא נעשתה בזמן קצר אלא במשך איזו שנים. הריני קונסרוואטיף מאד בתכונתי, ואינני מחליט דבר אלא על ידי התבוננות ארוכה. חקירות הרמב“ם, הבדרש”י, האברבנאל וכו' העירו בי מלחמה פנימית בין האמונה בכל מה קראתי ושמעתי ובין הוראת שכלי המעוגן, שהיה הולך ומזדכך, לא בזמן קצר נצחה האחרונה את הראשונה ולא לזמן ארוך היה שקט בלבבי, כי תיכף אחרי שנפתרה לי שאלה אחת נולדה לי שאלה אחרת והמלחמה חדשה כחה. ובמצב כזה עברו עלי תשע שנים מסוף שנת תרכ“א עד סוף שנת תר”ל; מתחלה, כלומר עד סוף התקופה שאני כותב עתה: בכעס, בצער פנימי וברתיחת הדם, ולבסוף, מתקופת “ימי האפיקורסות” והלאה: בקרירות רוח ובשקט. התנועה הראשונה נעשתה בשכלי בסוף שנת תרכ“א; בשנת תרכ”ב נפסקה אותה התנועה על ידי הפלפול והמליצה שאזכירם להלן; אחר כך נתעוררה התנועה עוד הפעם, ובשנת תרכ“ד תקעתי כפי בהמרה (וועטע), שאסור לקרוע יונה חיה על חולה גוסס משום סגולה, מפני שדבר זה הוא מדרכי האמורי, שהרי אין השכל משיגו, ואף על פי שאבדתי על ידי המרה זו קב תפוחים, מפני שהרב פסק להיתר, לא חזרתי בי מדעתי; כן רבתי בשנה ההיא יום תמים עם חותנתי ואשתי, שקנו ערש חדשה לבני הבכור ורצו לנענע שם בתחלה חתול, משום סגולה, מפני שגם זה נחשב בעיני לדרכי האמורי, ובשנת תרכ”ה כתבתי שירים שנמצא בם לעג על המאמינים במציאות השדים.

אבל התנועה ההיא לא הפריעה אותי מלבדות מלבי הבל נתעב. כבר אמרתי, שהרבה סבלתי מטרוף-דעתה של חותנתי, ובשעה שהחילותי להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, שהוא מזמין לי יסורים קשים על לא חמס בכפי ובשעה שאינני עוד בן עונשים בבית-דין של מעלה, – נחלט בלבי שנתגלגלה בי נשמתו של אותו אדם, שקלל אותו ירמיהו “ושמע זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים” (כ' ט"ז). עד כמה יכולה היא האמונה ההבלית הזו שתתרץ באמת שאלת ההבל ששאלתי – אינני יודע עתה, שסוף סוף אין גופי אשם בדבר, שנתגלגלה בו נשמת איש מקולל; אבל אם היו הפתאים אוהבים לבחון את פתיותם ולהבין אותה היטב, הלא אז לא היו פתאים!

מרגלא בפיו של דודי הטפש, שבלילי ראש-השנה ובליל יום הכפורים אינו יכול לישן: בלילי ראש-השנה – שמא יראה חלום רע; בליל יום הכפורים – שמא יארע לו קרי, וכבר אמרו ביומא פ“ח: “הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה” (שמא ימות). מסבה שאיננה תלויה בי לא הייתי מפחד מעולם מחלומות. ולפיכך ערבה לי שנתי בלילי ראש-השנה; מה שאין כן בליל יום הכפורים, שהיה לבי מפחד תמיד שלא תארע לי תקלה, חס ושלום. בראש-השנה תרכ”ב מלאתי דבקות עצומה, ובשבתי ובלכתי הייתי מצמצם תמיד את מחשבותי לכוין כנגדי אותיות שם הוי“ה, לקיים מה שנאמר: “שויתי ה' לנגדי תמיד”. בשגעון כזה עברו עלי שני ימי ראש-השנה ויום שבת תשובה שחל אז אחריהם. ביום הרביעי חלף על פני פתאום רעיון נורא אשר פוצץ את לבי: “מי יוכיח שיש אלהים?” אילו היה אותו רעיון נשען על הנחות ידועות; אילו הייתי שואל כך: הואיל ואנו רואים שאין דבר בלי סבה, הואיל וכל הסבות שאנו רואים יסודן בחקי הטבע ובמקרי העולם, שגם הם באים מסבות הקודמות להם, הואיל ואנו רואים שהטבע יש לה חקים מיוחדים וידועים, שעל פיהם היא עושה פעולותיה בלי הפסק, אם כן מה תתן ומה תוסיף לנו השגחת הבורא? הואיל והטבע כלה הולכת מעולם בדרכה הכבושה לה ואין אנו יודעים לה תחלה וסוף, מנין לנו שיש לה בורא ומנהיג? אמת היא, שקשה מאד להבין איך נעשה הטבע מעצמה בתחלה, אבל קושיא זו במקומה עומדת גם עתה, שהרי אותה שאלה בסורה מעל הטבע תשוב לחול על הבורא בעצמו? ועוד, כמו שנקל להפה לומר שהטבע נבראה ובדבר ה' שמים נעשו, כך קשה להשכל להבין באיזה אופן היה אפשר להבורא לברוא בדבור יש מאין? הואיל וסוף סוף אנו נשארים בלי תירוץ המספיק להשכל, אם כן מי יאמר ויוכיח מציאות השם? הלא כשם שאין אנו מצטערים על שאין אנו משיגים את ראשיתו של הבורא וכחו, כך אין אני צריכים להצטער אם אין אנו מבינים באיזה אופן באה הטבע לכלל מציאות ואיך היא פועלת? ומי יוכיח שיש אלהים? אילו הייתי בונה ספקותי על טענות שכליות כאלה, לא הייתי מצטער כלל בשעה שהיה נולד בלבבי ספק כזה, ואפשר שהייתי יכול למצוא גם תשובות שכליות לשאלתי, לגרש את הספק מלבי בכח השכל; אבל ספקותי לא נשענו על דבר של כלום, ורק מתוך ששעבדתי את כל מחשבותי למלה אחת: “הוי”ה” קבלה אותה המלה נגיחה ממחשבות חדשות, שהרי האדם אוהב תמיד חליפות ובשעה שהוא משעבד רעיונותיו בחזקה לאיזה דבר מיוחד, מיד בא לו רעיון חדש להפך מן הרעיון שהוא עוסק בו והוא לוקח מקומו. המחשבה האכזריה “מי יאמר שיש אלהים?” – אף על פי שהיתה מוכרחת להתחדש בקרבי מתוך ששעבדתי את מוחי תמיד לחשוב במציאות השם, מכל מקום לא היתה אלא כעין להכעיס, לפיכך לא הייתי יכול להציג איזו הוכחות שכליות (לפי תבונתי אז) כנגד אותו הרעיון, ולא עוד אלא שהיה לבי מתפוצץ מן הקול הנורא, שקרא בקרבי פנימה: “מי יאמר שיש אלהים?!” השתדלתי להשקיט אותו הקול על ידי הלמוד בס' “חוקר ומקובל” ובס' “נפש החיים” וכדומה; אבל כל משכיל יודע, שבמדה ההיא שאנחנו מתאמצים בעל-כרחנו לגרש מלבנו בחזקה איזה רעיון שאין אנו חפצים בו, במדה ההיא ידפוק אותו הרעיון על לבנו עוד יותר ויותר. כל עמלי לא הועיל לגרש אותו רעיון המכאיב מלבי ובין כך וכך בא יום הכפורים.

אחרי תפלת “כל-נדרי” התודיתי את הוידוי הגדול, קראתי את הארבע פרשיות הראשונות של תהלים, כדרכי תמיד, שהן סגולה למקרה לא טהור – ועליתי על משכבי לישון. באמצע שנתי נתעוררתי בחזקה, וימת לבי בקרבי… ראיתי… כי חייב אני לדאוג כל השנה!!

אל תשחק, קורא משכיל, שמא תלבין פני ברבים.

כהלום-רעם הייתי כל היום ההוא, יום הכפורים. ברור היה בעיני שהאלהים יסרני על מחשבותי הרעות, כלומר: על הספק במציאותו שנולד בלבבי; אף על פי כן רעיון רוחי לא עזבני וכפעם כפעם החריד את לבי בקול אכזר. “מי יאמר שיש אלהים?” החזן החל לזמר בקולו את התפלה “הנני העני ממעש”, לב הקהל נע לקולו, הבטתי כה וכה, ראיתי כי כל אחד ואחד נושא לבו וכפיו אל אל בשמים ואנכי – איה אלהי אני? וימס לבי. שלשלתי את הטלית על פני ואתמוגג בדמעות. ממחרת יום הכפורים החלותי לומר פיוטי ארבע הקדושות של יום הכפורים, שסגולה בדוקה היא לבעל מקרה רע כמוני לאמרם שלשים יום רצופים, ונדרתי בלבי שאם עוד יחרידני הרעיון המחריד שזכרתי לא אחשוב בו כלל, רק אטריד את עיוני באיזה דבר הלכה. עצתי זו עמדה לי לגרש כלה מלבי את הרעיון ההוא, אבל על ידי כך נשתקעתי במצולות הפלפול. כבר היו לי ספרי “נודע ביהודה”, “תשובות ר”ע איגר וחידושיו“, איזו חלקי “חת”ם סופר”, ספר “עמודי אור” וכיוצא בהם, ובם העמקתי את עיוני לשרש מלבבי את רעיון הספק שאכל את בשרי, והמתפלסף המסתפק במציאות הבורא נעשה חריף.

בראשון לחג השבועות תרכ“ב השלמתי את הש”ס לעיני איזו קוראים, נעצתי סוף מסכת נדה בתחילת מס' ברכות על ידי פלפול שלקחתי מספר “נודע בשערים” – וחותני וחותנתי ראו, שמעו ושמחו.

החלותי ללמוד ש"ס מחדש בשקידה עצומה. היו ימים הרבה שהייתי קם בשעה השלישית בבקר וישבתי ללמוד ביחד עם רעי שזכרתי איזו פעמים. מקום הלימוד היה בביתי ונמשך בכל יום עד אחר תפלת המנחה ולא היינו מפסיקים אלא לתפלה ולאכילה. בשני ימים היינו לומדים עשרה דפים והיינו חוזרים עליהם עד עשר פעמים. נמצא שהיינו לומדים נ' דפים ליום.

בימים ההם קנה רעי הנזכר ספר “ארצות החיים”, קראתי פלפוליו והרבה מהם מצאו חן בעיני. אך אין ערוך להענג הרב אשר שבעתי מגל הפראַזות הנוראות, שתחלתן “עשתונותיכם סוערים היום רעיוני” ושהציג המחבר בראש הספר. קראתי את הערבוביא ההיא פעמים הרבה בכל לב ונפש, עד שהתחלתי גם אני לחקות אותו ולהקיא מקרבי המונים, המונים של פראַזות כאלה.

באה שנת תרכ"ג ורעי, שכבר נשא אשה ושמח אותה קרוב לשנה, גלה מחדש למקום תורה, כנהוג, שלא ברצון אשתו והוריה, ללמוד תורה בפרישות ובטהרה. אנכי נשארתי בודד, קוננתי במליצות מלבימיות על פרידת רעי וקבעתי עיתים לתורה, לפלפול ולמליצות. בהיותי בדד לא יכולתי לשעבד עצמי כל כך ללימוד התלמוד לבדו ועסקתי הרבה בפלפולים, תרצתי קושיות גאוני עולם, השגתי עליהם, סתרתי דבריהם ובניתי לי בנינים אחרים על הריסות דברי גדולי ישראל. ראיתי שגם גאונים שגו, ושגם אני כותב פלפולים וכלום פלפולי חסרים אלא דפוס, ובזמן קצר נשפל בעיני האויטוריטט של גאונים שהדפיסו ספרים, ודבר זה הועיל לי להרחבת התפתחותי.

בקיץ פרצה מרידת הפולאנים. מיודעי שזכרתי למעלה, ושהיו לו ספרי השכלה, לפי דבריו, היה חתום על “הכרמל” בעזרת איזו שותפים שנתנו לו חלק ממחיר המ“ע ההוא. באותו זמן נמנו וגמרו הוא ושותפיו להוציא מכתב-עתי שבועי, שיודיע חדשות שונות, וביותר מעשי הפולאנים, סכלותם ומפלתם. העצה הזו מצאה חן, ובתוך שאר הלוקחים חלק בעבודה זו בקשו גם אותי שאשתתף עמם במאמרים, כלומר: בשירים, שהרי אי אפשר למ”ע בלא שירים, וכבר ידעו שאני כותב שירים לפעמים רחוקות. נענעתי להם בראשי, ובראש הגליון הראשון של אותו המ“ע שקראוהו בשם “דבר בעתו” בא שיר ממני בשבחה של שפת קדשנו, שבו עוררתי את “בני ציון” לצאת לעזרת שפת-קדשנו. ממילא מובן שלא היה באותו שיר לא טעם ולא ריח, אלא קבוצת פראזען, מכל מקום מובטחני בו שלא נופל היה מהרבה הרבה שירים שנדפסו במה”ע “כוכבי יצחק”…. אבל שירים כאלה אינם יכולים להכתב בכל גליון וגליון, לפיכך יעצוני המסדרים לכתוב בכל גליון שיר מענין הפרשה של אותה שבת, כדרך שעשה איזה שוטה בהמגיד בשיריו, שקראם בשם “סנסני עץ החיים”, אנכי שלא היה לי ענין אחר לעסוק בו עשיתי כדבריהם ונתתי להם מדי שבוע בשבוע שיר מוסרי. השיר הראשון כתבתי בזמן שקראו פרשת “בהעלותך” ודרשתי בו בגנות לשון הרע ובענשה של מרים הנביאה, שדברה לשון הרע על משה אחיה, וכה הלכתי ודרשתי עד שהגיע זמן קריאת פרשת “דברים”, שאז נודעה הוצאת אותו המ"ע לחובשי בית-המדרש ואנחנו הכותבים וכל שכן המסדרים היינו למשל ולשנינה בפיהם, והמכתב-עתי שלנו שבק חיים לכל חי בטרם שגמרתי את שירי לפרשת השבוע.

בטרם שיצאה נשמתו של אותו המ"ע הכינותי לו פרשה אחרת בסגנון לשון הנביאים, וזו תחלתה:

א מַשָּׂא פּוֹלִין מַה-לָּךְ אֵיפוֹא כִּי-נָדַדְתְּ כֻּלָּךְ הַיָּעְרָה: ב הֲלָזֹאת בָּנַיִךְ שָׂרִים צֶאֱצָאַיִךְ יֹעֲצֵי אֶרֶץ לֶאֱכֹל לֶחֶם נִקֻּדִּים לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ צִיָּה לְקַטֵּר לְשַׁדָּם אֶל-חֹרֶב קַיִץ וּבְמֵי רֶפֶשׁ לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה: ג לַחֲבֹק אַשְׁפַּתּוֹת בַּלֵּילוֹת מִבְּלִי מַחֲסֶה מִזֶּרֶם מֵאֵין צִנָּה מִצִּנִּים הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתְּ לְהִתְפַּלֵּשׁ בֶּעָפָר אָרְצָה: ד הֲלָזֹאת כּוֹנַנְתְּ הֵיכְלֵי חֶמֶד וַתְּמַלְּאִין כָּל-סְגֻלּוֹת תִּפְאָרָה לְעָזְבֵן שׁוֹמֵמוֹת מֵאֵין יוֹשֵׁב וַחֲרֵבוֹת מִבְּלִי אָדָם: ה כָּל-קְצִינַיִךְ יַחַד נָעוּ אֶל-חֹרֶשׁ מֵצַל לִשְׁמוֹעַ שְׁרִיקוֹת זְבוּבֵי יַעַר לְרַוּוֹת מִדָּמָם צִמְאַת הַנְּמָלִים כָּל-נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ בַנְּחֻשְׁתַּיִם בַּכֶּלֶא הוּבָאוּ:

וסופה: כז זִקְנֵי בַת-צִיּוֹן נָפְלוּ בְלֹא-כֹחַ תַּחַת יָדָיִךְ יִסַּרְתְּ בַּשַּׁעַר נְקִיִם עַל-לֹא חָמָס וּפֹעַל-אָוֶן נִמְצָא-בָם: כח לָכֵן יְהֹוָה אֱלֹהִים פָּקַד עֲֹונֵךְ לָבַשׁ נָקָם עַל-פִּשְׁעֵךְ גִּלָּה עַל-חַטֹאתָיִךְ:

אבל פרשה זו לא זכתה לבא באותו מכתב-עתי, מפני שבשעה שמסרתיה להמסדרים כבר בטל אותו מ"ע. אף על פי כן שמתי עיני על פרשה זו להציג עליה פסקי טעמים. לקחתי לי ספר “צהר התיבה” “ותלמוד לשון עברי”, למדתי בהם כללי פסקי הטעמים, חזרתי היטב על משנתי וחפצי עלה בידי. גם חברי גם אני נתפעלנו יותר מפרשה זו בשעה שעיטרתיה בקוי הטעמים והסכימו שאני מליץ, וכן הייתי בעיני עצמי.

הרעיון שאני מליץ עורר בלבי חשק לקרוא בספרי מליצה ולהיות מליץ יותר גדול. החלותי לקחת ספרים בהשאלה אצל מיודעי וקראתי ס' “הריסות ביתר, מסתרי פאריז, דגול מרבבה” (תולדותיו של נאפאלעאן הראשון) ועוד תבן ומספוא כיוצא בזה, שהשגתי אצל מיודעי. אחרי כן בחרף תרכ"ד עזבתי כמעט את פלפולי והייתי יושב שעות מספר בכל יום ויום אצל כורך-הספרים בתואנה לראות אם כבר כרך את הספרים שנתתי אני לו לכריכה, מספרי שאלות ותשובות ופלפולים שהייתי קונה לי, אבל באמת לא את ספרי הייתי מבקש אלא ספרי המליצה שהיו מונחים אצלו לכרכם בשביל אחרים. בין הספרים ההם היה גם הספר “אביעזר” לגינצבורג, שנהניתי הרבה ממנו, אבל בסכלותי הגדולה דלגתי על הפרקים האחרונים המדברים בענינים פילוסופיים, שמא יקלט בלבי דבר שאינו הגון ואצא לתרבות רעה.

מלבד זה עבדתי גם בעבודת-הקדש. כתבתי ספר חדש בשם “דעת קדושים”, שהיתה מטרתו לעשות קיצור מספר “מלא הרועים” (מפתח לפלפול לקשור סברות בסברות ולחבר הלכות ושיטות רחוקות) ולהוסיף עליו כל מה שהעלו הגאונים הבאים אחריו ושנודעו לי, כדי לקשר שיטות רחוקות על פי המצאות חדשות ונפלאות.

בראשית החרף ההוא מלאו לי עשרים שנה ונעשיתי בן-עונשין בבית דין של מעלה. על פי עצת ס' “תולדות אדם” (לבעל “חיי אדם”) ישבתי בתענית אותו היום, מעוטר בטלית ותפילין ולא פסק פי מגירסא כל היום ההוא. על פי העצה הזו אומר בעל העצה להוביל את שומעי עצתו לתוך נ' שערי קדושה, ולא יפלא אם גם אני חפצתי לבא בנוה שאנן כזה, שיש בו נ' שערים קדושים, ואף על פי כן אין משלמים בעדו דמי דירה אפילו פרוטה אחת!

בחרף ההוא הוספתי עוד פרשה אחת בסגנון לשון הנביאים להפרשה שזכרתי, וזו תחלתה:

א שִׁמְעִי אֶרֶץ הַדָּמִים הוֹרַת עָרִיצִים זִכְרִי רֵאשִׁיתֵךְ מִימֵי קֶדֶם מַעֲשַׂיִךְ מִדֹּר דֹּר שִׁיתִי עַל-לִבֵּךְ רֹעַ מַעֲלָלָיִךְ: ב בַּחֲרִי-נָא בִּקְעָה גְדוֹלָה רֹחַב מְלֹא אַרְצֵךְ עִדְרִי בַּמַּעֲדֵּר שִׂימָהּ אֲפִיק נְחָלִים הַעֲמִיקִי שְׁאָלָה הַרְחִיבִי מִנִּי-יָם: ג הַגִּירִי שָׁמָּה דְּמֵי חַלְלֵי חַרְבֵּךְ מְדֻקְּרֵי חַנִיתוֹתַיִךְ מְמוֹתֵי חִצַּיִךְ וְהָיוּ לְיָם נִגְרָשׁ וְעַצְמוֹתֵיהֶם הַנֵּחָרוֹת תִּהְיֶינָה לֻחוֹת אֳנִיּוֹתַיִךְ: ד גִּידֵיהֶם וְעוֹרְקֵיהֶם מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ חֲנִיתֵךְ הַמְּגֹאָלָה בַדָּם עֲשִׂי תֹּרֶן וְעוֹר בְּשָׂרָם שִׂימִי מִפְרָשֵׂךְ לְנֵס: ה שׁוֹטְטִי בְּלֵב יַם-דָּם בּוֹאִי אַרְצָה בְרִיטַנִּיָּה אוּלַי תַּחֲבשׁ מַכָּתֵךְ תִּגְהֶה מְזוֹרֵךְ: ו אַל לִבְרִיטַנִּיָּה אִוֶּלֶת….

וסופה מסיים בתהלה וברכה להמושל.

חפצתי לראות שתי פרשיות אלה באותיות מרובעות ובדגושים, ונתתי אותן לתלמידו של סופר תפילין ומזוזות והוא כתב אותן בכתב-ידו ממש אשורית ואנכי הצבתי עליהן נקודות, טעמים ודגושים, ותהי לי מגלה עפה או נבואה קטנה, שכתבתי אני בכבודי ובעצמי. אותו תלמיד השאיר לו העתקה מפרשיות אלה ואחר כך עשה לו העתקות רבות מהן וימכור אותן לנערים רבים, ובין כך וכך נתגלתה המגלה הזו לרבים מבני העיר אשר כתרוני בשם חדש “מליץ נפלא”. ויחידי סגולה התלחשו עלי שנעשיתי בערלינער!

בקיץ תרכ"ד השגתי שני חלקי “שירי שפת קדש”. קראתי אותם פעמים אין מספר והרבה נהניתי משיר “הגיון לערב, המתאונן והמשורר החמלה, הדעת והמות, מיכל דמעה” ועוד איזה שירים. באותו זמן הייתי משים לילות כימים להגות בתלמוד כל הלילה עד הנץ החמה, וכמעט בכל לילה, סמוך לאור הבקר, הייתי קורא בס' “שירי שפת קדש” ולא שמתי לב כלל לתוכחת רעי שהוכיחני על שאני מחבר יום ולילה בדברי הבל כאלה. בימים האלה בא לידי גם ס' “שירי בת ציון”, שנתפעלתי עד היסוד משיריו “שיר השירים, קהלת, יעל וסיסרא, ר' יהודה הלוי”; אף על פי כן היה השיר “קהלת” כרקב בעצמותי, מפני שהוא מעיר ספקות בדברים העומדים ברומו של עולם הדמיון. הייתי קורא אותו בבית-הכסא ואמרתי שאסור לו לאדם מישראל להחזיק ספר מינות כזה בביתו. אך הספר בכללו לקח את לבי כל כך עד שלא עברו ימים מועטים וקניתי אותו בעצמי, אלא שלא הצגתיו עם הספרים הקדושים בעיני שהיו בארגזי.

קריאתי בשירים האלה הועילה לי להביא בלבי סגנון שפת השירים. עד העת ההיא לא היו דלתות שירי קשורות ושלובות יחד בסגנונן ולא היה משקל לשירי; מכאן ואיך היתה כל דלת ודלת משולבת ונרדפת לדלת שלאחריה, וכלן נעשו בלי עמל על משקל של י“א תנועות. אז עלה על לבי לשלוח לבעל “הכרמל” את שתי פרשיות שכתבתי על מפלת הפולנים, בצירוף הקדמה שכתבתי להן בימים האחרונים, שהיתה שיר ארוך בן כ’ד חרוזים בתהלת העם המושל, וכבר היו כל אלה מוכנים לשלוח לולא נודע הדבר לאחד תופשי התורה, שפחד פן ימשכוני המינים ברשתם, אם אתחיל לכתוב במה”ע, ויעיד בי שאם אשלח מאומה לבעל “הכרמל” ישתדל שיגרשני חותני מעל שולחנו. הדבר הזה הביא מורך בלבבי – ובכן הציל אותו תופש התורה את החכם בעל “הכרמל” מקריאה מיגעת בשר ורוח כקריאת שירי ההוא המלא הבלים ושתי פרשיותי שאינן אלא פראזען. אין בעל הנס מכיר בנסו!

אחרי שנכזבה תוחלתי להדפיס שירי ההוא, פניתי לי אל דרך אחרת. קניתי לי ספר החנוך להרא“ה מדפוס וויניציא שנת רפ”ג וספר “מאמר השכל” להראב“ן והחלותי לכתוב שירים על תרי”ג מצוות וטעמיהן כפי ששאבתי מן הספרים שזכרתי. אבל מעט מאד עשיתי אז בהעסק החדש שקבלתי עלי, מתוך שהיה לבי טרוד בכלל ולא יכולתי להמכר לדברים עיוניים מפני צרות שונות שסבלתי באותו הקיץ. בתחלה חליתי כשני שבועות, אחרי כן אבד חותני את כל כספו שהיה אתו במזומנים ואבדתו לא הושבה לו, כמובן, ולא נשארה לו אפילו פרוטה אחת. אשתי נצטערה הרבה הרבה מאבדה זו והביאה מחלה אנושה על בני הבכור, שהיה אז יונק והוכח על משכבו חדש ימים ואנכי כבר נואשתי ממנו גם בשעה שעמדתי על ערשו וקראתי מזמורי תהלים שיהיו לו לרפואה. בסוף חדש תמוז מתה אשתו של רעי התלמודי, אשה יפה ואהובה לו, והייתי מטייל תמיד עם רעי הזה כדי להסיח צרתו מלבו, וכה עברו עלי ימי הקיץ ההוא בריק ובהלה.

ביום הכפורים תרכ"ה נכבה הנר הקדוש נר-הנשמה שהדליקה חמותי. בלילה באתי הביתה, כנהוג, להשיב נפשי אחרי הצום, ואחרי שמרחה חמותי את כל זויות הבית בדבש לאות סימן טוב לשנה מתוקה, כמנהגה תמיד, ספרה בכבד-ראש ובשבר רוח את האסון שקרה לנו, כי נכבה נר אלהים! אנכי עניתי לה בקרת-רוח: “הלואי שלא נדע לעולם אסון אחר חוץ מכבוי הנר ביום הכפורים” – והיא, חמותי, שמעה ולא דברה דבר. בליל יום מחרתו בשבתי על איזה ספר שמעתי קול חמותי מדבר בניגון קריאת התחנות לאמר: “כל יהודי מתפלל ביום הכפורים בעד שלום אשתו ובניו והפרחח הזה עומד ומבקש שיכבה נרו ביום הכפורים, – הלואי שלא יהא היזק לא לאשתו ולא לבניו אלא לראשו לבדו!” שמעתי ועניתי אחריה באותו נגון עצמו: “כל יהודי מתפלל ביום הכפורים בעד שלום אשתו ובניו והפרחח הנבער והרשע הזה עומד ומבקש שיכבה נרו ביום הכפורים – הלואי שלא יהא היזק לא לאשתו ולא לבניו אלא לראשו, לגופו, ולנשמתו לבדו!” ממילא מובן שחמותי לא עזבה לי את הנצחון ושפכה על ראשי המון קללות וגדופים ואנכי מצדי לא הייתי מתרשל מלענות לה לא בקללות וגדופים כאחת הנבלות, אלא בליצנות והתולים שהעלו חמתה עוד יותר ויותר. העסק הזה נמשך כחדש ימים, כמעט בכל לילה ולילה, ואחר כך נתגלגלו הדברים על ענינים אחרים, וכה גברה הקטטה עד שבחדש כסלו כתבתי מכתב מלא מרורות לאבי ובקשתי ממנו שיחוש לעזרתי, כלומר שיבא וישתדל למצוא עצה להוציאני לחפשי ממזונות חותני.

מלבד המחלוקת עם חמותי, שקראה אותה תמיד לריב, הייתי עוסק אז גם בחכמת ישראל. שלשת השנים הראשונות של “המגיד” שאלתי עוד הפעם והייתי קורא בהן בשום לב ושבעתי מהן גם צער וגם ענג. ביותר הצטערתי על מכתבו של הרב קרא מפארדאן (יחבו"ק), שבו זלזל בכבודו של הנקרא ר' שלמה קלוגער מפני שאסר לאפות מצות במכונה המוכנה לה, והרבה הרבה נהניתי ממאמרו של ה' צוויפעל, שאינני זוכר עתה שמו, ושהיתה המוטה שלו “אשרי זקנותנו שלא בישה את ילדותנו”. – וענינו כעין וידוי של אחד המשכילים בזכרו כל מחמדי דמיונו מימי קדם, בהיותו קרוב לה' ולדתו ועכשיו לבבו כקרח הנורא. כדבש לפי היה המאמר ההוא, קראתי אותו עד כמה פעמים והעתקתי אותו כדי שיהיה מצוי אצלי בכל שעה. שמחתי בחלקי כי לא סר אלהים מלבי, ברכתי את שמו הגדול והנורא שהבדילני מן הטועים ולא ידעתי כי בעוד שש שנים יסור אלהים גם מעלי והיה גם לבבי כקרח הנורא!…

פעם אחת בלילה, בשבתי בקלויז ללמוד תורה לתלמידי (משנת תר“כ עד שנת תרכ”ו היו לי תמיד תלמידים עניים, פעמים גדולים ממני בשנים ופעמים קטנים ממני שלמדתי אותם תורה בחנם), נגש אלי בעל-מלאכה אחר מבעלי אגדה ואמר לי: השמעת, צלפחד, כל אותן ל“א מלכים שהרג יהושע הם ואנטיקסיוריהם (שריהם המשנים) היו קרואים למשתה שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק!” – “מי יגיד כזאת?” שאלתי בתמהון של שאט-נפש. – “המדרש”, ענני בעל המלאכה, ותיכף הראה לי דברי ר' יהושע בר מנחמה המעיד כזאת בבראשית רבה פרשה נ"ג. השטות ההיא, שאין בה לא טעם ולא ריח, פלחה את לבי וכליותי ותהי כאש עצורה בעצמותי. בשום אופן לא יכולתי להאמין, שאותן ערלי לב וערלי בשר כלם, אחד מהם לא נעדר, יזכו לחיות קרוב לחמש מאות שנה, דבר שלא זכה לו אחד מן האבות ובניהם אחריהם! בשום אופן לא יכלתי להאמין שיטרח משה וימסור לזקנים והם לנביאים והם – לאנשי כנסת הגדולה וכן להלן, שערלי לב וערלי בשר פלוני ופלוני היו קרואים למשתה אברהם ביום הגמל את יצחק. לפיכך היה ברור בעיני כשמש בצהרים שדבר זה שקר וכזב הוא; אבל מדוע ידבר ר' יהושע בר מנחמה שקר וכזב? הבאמת היה שקרן פשוט או מטורף שיצא מדעתו? בשום אופן לא יכולתי להחליט בלבי גם אחת משתי אלה ותהי סערה בלבי: לא סערת מלחמה, מפני שהיה הדבר ברור בעיני שהוא שקר, אבל סערה של צער שאין מקום מפלט ממנו: מה ראה הקדוש בעל המדרש לספר שקר נתעב כזה? באיזה אופן נרצה לדבר שקר כזה, ולאיזה תועלת הגיד אותו? אילו לא הייתי נמכר כל כך להתלמוד והמדרשים באהבה פנימית ובהגות כבוד לחכמתם הרמה, הייתי מחליט תיכף שבין בעלי המדרש היו גם מגזימים, שלא שמעו באזניהם מה שהוציאו מפיהם, ולא הייתי מצטער כלל על הבלים נתעבים כמו אלה, ולא עוד אלא שהייתי מוצא טובה מהחלטה כזו, שעל ידה הייתי ממאס תיכף בספרי קדמונינו ובחכמתם של חובשי בית-המדרש, ומתוך שהייתי מרגיש את עצמי כערום מכל וכריק-מוח הייתי בוחר אז ללמוד דבר חדש, להשלים לי ידיעה חדשה תחת הידיעות הישנות שאבדו ערכן בעיני, וממילא היתה נקלטת בי איזו חכמה או ידיעה; אבל אנכי לא הייתי חזק בדעתי כל כך והנחלתי לי עמל ומכאובים לשעה ולדורות.

בחנוכה בא אבי ותיכף הגיד שהוא חפץ לקחת אותי עמו. חמותי התנגדה לו, וגם אני שאלתי אותו בחשאי שיגיד לי איזו תועלת תצא לי מנסיעתי אתו, אבל הוא לא שעה לטענותי ואנכי לא יכולתי להתנגד לו, כדי שלא תזוח דעתה של חמותי עליה, וביום י“א טבת נסעתי עמו לעיר מולדתי. ישבתי שמה שבעה שבועות, עשיתי שיר לכבוד הסיום שעשתה חברה ש”ס בימים ההם, שיר שהיו ראשי החרוזות שלו “חבר קדש ש”ס" וכל דלת ודלת היתה על משקל י“א תנועות, בלי שוא בראש המלה ומלעיל. וגמטריא שלה עלתה לסך תרכ”ה (מספר השנה ההיא) ובסוף שמונה הדלתות הוספתי עוד שלשה מלות: " בירח השמחה הלזה" (הסיום היה בראשון אדר, חדש שמרבין בו בשמחה), שמספרן גם הן עולה תרכ“ה, כדי להשלים במלות אלה את הפרט הגדול, שהיה אז ט' פעמים תרכ”ה שהן ה' אלפים תרכ“ה. השיר ההוא נחרת על לוח בעששית של נייר, שתלו בעלי החברה בבית-המדרש הגדול, ויהי הדבר לששון ולשמחת לב לאבי, שכפי השערתי היה כל חפצו בנסיעתי שאעשה שם שיר לכבוד הסיום, כדי שידברו בי ובשירי כל חשובי העיר. אחר כך שבתי לביתי בצרוף ס' “שו”ת משיבת נפש” לר' לייב צונץ וס' “אהבת דוד ומיכל” לה' גארדאן, מבלי שהיתה לי איזו תועלת מנסיעתי, כמו שידעתי מראש.

חמותי, אשר הצטערה הרבה על פרידתי, שמחה לקראתי, אך אחרי איזו ימים התחילה עוד הפעם לבקש תנואות עלי, כמובן ממילא, וחותני אשר נטה לצדי עלה עמי אל הרב האב“ד ויודה בפה מלא כי חייב לסלק לי סך שתי מאות רו”כ נדוניא וכי חפץ הוא למכור ביתו ולסלק לי את המגיע לי. הרב, אשר קרא את שטר התנאים האחרונים אשר היה לי וראה שם שחמותי גם היא נתחייבה עליו, פסק שחותני ימכור את ביתו לסלק לי את הנדוניא ואין לחמותי רשות לערער על מכירה זו וכל שכן לבטלה, אבל חמותי קללה קללות נמרצות את כל הבא לראות הבית כמה הוא שוה, ונוסף לזה גנבה ממני את שטר התנאים האחרונים – ובין כך וכך נשאר הבית ביד חותני ואנכי לא קבלתי עוד את הנדוניא שלי ואי אפשר היה לי לעזוב את מזונות חותני.

בין כה וכה באו ימי האביב. אנכי השיבותי אל לבי כי עוד מעט יבא גם חדש אב, שבו יתמו ששת שנות מזונותי על שלחן חותני וישבר לי מטה לחמי וצריך אני להקדים רפואה למכה זו. אבל איזו רפואה אבקש לי? איזהו הדבר שאני מוכשר לו שאוכל להתפרנס על ידו? האמנם יודע הקורא את דברי החותן הכפרי שאמר לחתנו: “הואיל ואי אתה מוכשר לכל דבר שבעולם צא והיה מלמד לבני ישראל!” אבל אנכי לא הייתי יכול להעשות גם מלמד, מפני שהיה חסר לי העז לבוא לבית אנשים, שלא היה לי דבר עמהם מעולם ולבקש מהם שיתנו את בניהם על ידי אני, הצעיר כבן כ“א שנה. מה עשיתי? אמרתי לבחורי-העוני או בחורי הישיבה, שנמצאו בהקלויז שהייתי מתפלל בו, שאני נכון לעשות ישיבה אם ימצאו לי תלמידים די צרכם. אז נקבצו לי כחמשה עשר בחורים, קבלתי מרובם דמי קדימה והתחלתי ללמד אותם מסכת בבא קמא עם כל דברי התוספות, המהרש”א, ושאר מפרשים כנהוג.

בימים ההם קניתי לי בכספי ספרים אחדים ובתוכם ספר המילים רוסית-עברית לה' מאנדעלשטאם. נסיתי לקרוא ספרים רוסים בעזרת ספר-המלים ההוא, אבל לא מצאתי ידי ורגלי בעסק זה, מפני שלא היתה לי שום ידיעה לא בדקדוקה של שפת רוסיה ולא בהלשון עצמה ובאופן כזה כבד למצוא גם איזו מלה בספר המלים, שכל הפועלים באים בו בדרך המקור וכל השמות – בשם ישר, ומכיון שפגעתי בשם הבא בנטיה להורות איזה יחס או שפגעתי בפעל שלא על דרך המקור הייתי כתועה במדבר. סלקתי ידי מלמוד שפה זו וכך אמרתי בלבבי: אם יצלח חפצי בידי להיות גדול בישראל אז אשתדל ללמוד גם שפות העמים גם חכמות חיצוניות, כדי להוסיף כבוד לתורה ולהבינה עוד יותר; אבל אם אשאר מלמד או חנוני אז אין לי כל צורך בשפות העמים ובחכמות, כי מה ענין מלמד או חנוני לשפות ולחכמות? על פי ההגיון הבריא הזה לא השתדלתי לקנות לי ידיעה במה שלא ידעתי עוד והארכתי לבלות זמני על ספרי מליצה, כתיבת שירים וחקירות של פלפול.

בא יום הנחמה, הוא יום שבת נחמו, שבו כלו ימי מזונותי על שלחן חותני ואנכי יצאתי לרשות עצמי. במחיר הנדוניא שלי קבלתי איזו מסכתות מדפוס ווילנא על נייר רעגאל, ספרי שו“ת ומפרשים שקניתי על יד במשך שבתי על שלחן חותני, שלושים רו”כ מזומנים ושטר-חוב על חותני על סך ששים רו“כ. בין כה וכה עבר הקיץ, השלמתי עם בני הישיבה מסכת בבא קמא והגדתי “הדרן”, כנהוג, בחריפות עמוקה ועקומה – ובזה כלתה שנת תרכ”ה וקללותיה ובאה שנת תרכ"ו וקלקלותיה.

לימי חרף תרכ“ו הכינותי לי שתי ישיבות, אחת גדולה ואחת קטנה, ונוסף לזה לקחני אחד מנכבדי העיר למורה לבנו. האיש ההוא שמע עלי שאני מליץ גדול ומופלג בתורה, גם קרא בהתפעלות גדולה את הפרשיות שכתבתי על מפלת בני פולין, ולפיכך שלח אחרי בחול המועד סוכות ויקצוב לי שכר שלשים רו"כ לכל ימי החרף בעד שמנה שעות ליום, בתנאי שאלמד לבנו גמרא ואיזו תוספות שלש שעות ביום, לבד תנ”ך, ספרי מליצה, תלמוד לשון עברי וכתיבת שפת עבר. הייתי מאושר בעיני עצמי ובעיני שאר מלמדים, אשר קנאו בי, ויהי שכרי לכל החרף ששים וששה רו"כ לבד המגיע לי עוד עתה מהרבה בחורי הישיבה.

איזו מבני–הנעורים שבקשו קרבתי חתמו בראשית שנת תרכ“ו על “המגיד” ושלחו לי את המה”ע ההוא בכל שבוע ושבוע, ובכן נכנסתי בקהל קוראי “המגיד”. בימים ההם מת שד“ל וכל בטלן וריק-מוח עורר קול בוכים על מיתת האיש ההוא שהיה שמו גדול בישראל! וגם אני שהייתי לא יותר מבטלן וריק-מוח כתבתי שיר קינה על שד”ל, על משקל שירו של שד“ל “לבי לבי, רב מכאובי, הנה עצבי, ישן נושן” ובין שאר “חולי המוח שבישראל זכיתי לקבל גם אני תשובה מכבוד המו”ל בגליון 3 שנה עשירית שידפיס דברי כלנו. אבל גרמו העונות והמו”ל לא קיים דברו ולא זכיתי שיהא שמי נדפס עד הקיץ הבא.

בבית הנכבד שזכרתי נקרו לי ספרים אחדים שרובם לא ראיתי מימי, ובתוכם “בחינת הדת” לר' אליהו דילמודיגא ופירושו של יש“ר (רעניו) עליו “ארי נוהם ושרשי לבנון”. את הספר “ארי נוהם” קראתי כבר ולא עשה עלי כל רושם, ולא עוד אלא שהחזקתי את מחברו לאדם שאינו הגון; אבל עתה, מתוך שנפתח שכלי יותר מעט ועם זה קראתי בימים אחדים כל שלשה הספרים הנזכרים, שכלם כאחד מוכיחים זיפנותה של הקבלה, ועליהם נלוה עוד ס' “מורה נבוכי הזמן”, שלקחתיו אז מאת מו”ס במחיר ספר “זכר יוסף” שנתתי לו בתוספות כסף, ושהיה חשוב בעיני הרבה לסמוך עליו מפני שהגאון ר“צ חיות מזכירו לשבח בהקדמת ספרו “אמרי בינה”, – חדלתי להאמין בקבלה. ביחוד הכבידה עלי שאלתו של רעניו השואל בתמיהות: מי יגיד לנו שאותם גוילי הנייר שנמצאו בארץ ספרד במאה הראשונה לאלף הששי יצאו מתחת יד רשב”י, שחי בארץ ישראל בסוף האלף הרביעי? ואיך נשמרו מרקבון בזמן ארוך יותר מאלף שנה? כן חזקו עלי הוכחותיו של קראכמאל, שהוא מוכיח שהקבלה יצאה מיד המתנצרים העברים, וארבעה ספרים האלה כלם נצחו את אמונתי האדוקה בענין הקבלה. מעטה החשך שהיה פרוש בעיני על התורה והתלמוד בסבת אמונתי בהמון נסתרות, בסודות כמוסים ליודעי חן ובנתיבות פליאות חכמה – נפל עתה מעיני והחלותי לראות אור כהה. התורה היתה בעיני תורה פשוטה, התלמוד – תלמוד פשוט, והזהר – חשך מזויף מיד השמים חשך לאור, אין סודות, אין רמזים, אין נסתרות, בלתי מה שיש להשכל האנושי להבין הוא האמת והשאר - אם קבלה היא מיד הנביאים וחכמי התלמוד נקבל, ואם לאו - אינו אלא שקר וכזב! צעד גדול עשיתי בזמן ההוא בעיוני, אבל במעשה נשארתי אותו חובש בית-המדרש שבתחלה, ובשעה שבא לידי ראשונה ספר “אהבת ציון” (באותו חורף) ונזדמן לי לקרוא ההמשך ממנו בליל שבת חפשתי בש“ע “אורח חיים” היתר לקרוא ספרי מליצה בשבת, ואחרי החפוש סמכתי על דברי ה”מגן אברהם“, המתיר לקרוא ספרי חול בשבת אם אפשר ללמוד הלשון מתוכם, ועל דברי בעל “תפארת ישראל”, (ליפשיץ) המתיר לקרוא מ”ע בשפות העמים בשבת; ובערב פסח של אותו השנה, בשעה שקראתי ספר “אשמת שמרון” בהתלהבות עצומה על השטענדער בקלויז, שהייתי אני בו ראש הישיבה, הפסקתי באמצע קריאתי וקראתי סדר קרבן הפסח בתנ"ך כמנהג הגאון מווילנא ובמסכת פסחים אחרי פרק “מקום שנהגו”.

שיחה מעין הפרק העבר

בתי הילדה בת ארבע שנים, בשעה שהיא הולכת על רצפת שוק העיר, אומרת היא שהרצפה לא נעשית אלא בשבילה, ובני ישראל, העם החכם והנבון, אומרים שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל. החילוק בין דברי בתי הילדה ובין דברי העם החכם והנבון אינו אלא זה: שבדברי בתי הילדה יש איזה חלק של אמת, אבל דברי העם החכם והנבון אינם אלא דמיון לבד. רצפת שוקי העיר לא נעשתה אלא בשביל יושבי אותה העיר, ורשות לבתי הילדה להתחשב כאחד יושבי העיר, שבשבילם נעשתה הרצפה; אבל העולם לא נברא בכונה למען האדם, כמו שהעינים לא נבראו בשביל הידים או להיפך, שהרי העולם והאדם אינם שני מיני נמצאים שונים הנבדלים בערכם אלא כלל וחלק הכלל: הגלגלים, הכוכבים, הדוממים, הצומחים, החיים והמדברים (ובתוכם גם בני ישראל) כלם ביחד מציגים עולם שלם בעל חוליות שונות, שכל חוליה וחוליה בפני עצמה אינה כלום ואי אפשר לומר שחוליה זו נעשתה בשביל חוליה זו בכונה תחילה, אבל כל החוליות ביחד אינן אלא כלי אחד נפלא, שאין לנו כל השגה בבנינו. אף על-פי-כן פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל; אבל אם-כן למה לא ישתדלו בני ישראל שיהנו מעולמם שלא נברא אלא בשבילם? וכי כך היא דרכו של אדם בשעה שאדם חשוב מזמין דורון בשבילו, שיקח את הדורון ההוא וישליכנו לאשפה! הקדוש ברוך הוא ברא עולם בשביל ישראל, והם, בני ישראל, אומרים שאין אותו עולם נחשב בעיניהם כלל.

כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל וישראל עצמם, כל אותם האומרים שבשבילם נברא העולם, אינם חפצים ליהנות מעולמם, שלא נברא אלא בשבילם! יהודי אשכנז, צרפת ואנגליה יודעים שהם צריכים לחיות בעולם, אף-על-פי שאינם אומרים שהעולם נברא בשבילם, ויהודי רוססיה, גאליציען וכו', המתפארים ואומרים שכל העולם כלו לא נברא אלא בשבילם, אינם לוקחים כל חלק באותו עולם שהוא שלהם! אבי, כרוב שלומי אמוני ישראל שבשבילם נברא העולם, הקדישני לתורה ולא למדני שום חכמה או מלאכה שאתפרנס בהן בעולם שהוא הוא הביאני לו ושלא נברא אלא בשבילי ובשביל בני עמי, נתן ריחים על צוארי בבלי דעת ובבלי חשבון בטרם מלאו לי שש עשרה שנה, והיה נכון בעיניו שתהיה אשתי גדמת או חגרת, בתנאי שיהיה לי חלק יפה בעולם שכלו דמיון שלא ראוהו לא הוא ולא אחרים! אבי נתן לי אשה – וכי אפשר הוא שיבחר אדם בעד אדם אחר דבר שטעמו ויפיפותו מסור ללב? גלוי וידוע הוא שגם שכלו של אדם זה אינו דומה לשכלו של חבירו; ומה עם השכל הבונה חקירותיו על תולדות מעשים (פאקטען) ומתבונן בכל גזרותיו ונתון תחת משפט הבקורת – כך, הלב שאינו יודע לחקור, אינו משועבד לשמוע קול הבקרת ואין לו אלא הרגשתו ונטיתו הנטועות לו בטבעו או על ידי החנוך – על אחת כמה וכמה שאין חברי רשאי לבקש שירגיש לבי מה שלבו מרגיש! הרבה מיני פירות יש בעולם שאני מוצא בהם טעם וחכי נהנה באכילתם וחבירי, אדם כמותי מהפך פניו מהם בגעל-נפש, וכן להיפך: הרבה בני-אדם יש שלבי מרגיש להם איזו נטיה ולב חברי אינו מרגיש להם כלום, או מתרחק מהם, ואין דין ומשפט לא עלי ולא על חברי, מפני שמדתם של בני אדם כל היא וכל אדם יש לו רשות שלמה שיישר בעיניו איזה דבר המסור להרגשת הלב אף-על-פי שאלפי בני-אדם אינם מוצאים בו לא נעימות ולא יופי, וכן להיפך. אחרי כל אלה, איך היה אבי יכול לבחר בעדי אשה? אם גם היתה אז אשתי עלמה בת דעת, שהתפתחה די צרכה והיה בה איזה דבר שלקח את לבו של אבי, מאין ידע אבי שלבי כלבו לענין הנאה ונטיה, ושגם אני ארגיש איזו נטיה להעלמה שמצאה חן בעיניו? קל וחומר עתה – שהיתה אשתי בשעת השידוך ילדה כבת אחת עשרה שנה ולא ניכר בה שום דבר אז שיכול למשוך לו לב איזה אדם! וכי אפשר הוא, שאבי שלא ראה מאורות עולם מימיו ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הבלים ודברי רוח, רפה-כח, חסר תבונה ובחייו קרוי מת בעולם החיים והמעשה, – הוא יבחר לי חלקי ויקשור לנצח את לבי, היודע עתה רגשי חיים וזכות האדם, לדבר שמצא חן בעיניו הטרוטות והכהות? היש לך תועבה גדולה מזו, תועבה שאי אפשר לי לא למסור עליה דין לפלילים ולא לתקן קלקלתה…

כציץ עברו ימי עלומי, ובכתבי שיחה זו הנני בן שלשים שנה (פחות שני חדשים ואיזו ימים) אב לשלשה ילדים חיים ולבן אחד מת. אך במה כליתי ימי עלומי? לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, מפני יד אבי ופראות חנוכי בדד ישבתי בחדר סגור ומסוגר והתנועעתי על מסכת דפוס ווילנא, הייתי משים לילות כימים להתנמנם מיושב על הגמרא ולהתחזק לעמוד על משמרתי לגמור שעור ידוע, אף-על-פי שהתחזקות זו גרמה הרבה להחליש כחי וגופי, כמובן ממילא! בנוהג שבעולם: נער בן שש עשרה שנה בעל כשרונות, האמון אצל הורים בעלי דעה, לומד בבית-ספר ומחכה כי בעוד שתים שלש שנים יבא אל האוניווערזיטעט או ישלים חק למודיו בבית-הספר לסוחרים או למודדים וכו‘. יותר מחצי היום הוא נותן ללמודיו ושאריתו – לטיול, למשחק ולכל דבר הממלא את חיי העלומים. בהיותו כבן עשרים או יותר ישבע (לפעמים) נעימות עולם מיד האהבה, שאף-על-פי שבאחריתה תוריש על פי הרוב מכאובים נאמנים לאיזו שנים, מכל מקום הרי הוא רואה חיי אור ונעימות בלי מצרים בטרם תכזב תוחלתו, בהיות ידידות נפשו לנגד עיניו, ימינו תחבקנה, תחליק שער תלתליה, עיניה ירחיבו לבו, קולה יחַיה רוחו ופיהו ישקנה, ושוה הוא הענג הרוחני הרם הזה לסבול בשבילו אחרי כן מכאובים נעימים במשך איזה שנים, בהיותו לאיש בין אנשים ובצאתו לעולם המעשה, אף-על-פי שהוא נפצע בהרבה אבני נגף המונחות תמיד על דרך החיים מכל מקום הרי הוא איש באנשים, מכובד בעיני עצמו ובעיני הבריות, חי חיי-החיים במלא מובן המלה, מתענג בחברת אנשים כערכו ובחברת משפחתו וזכרון הימים שעברו לא יהיה לו למכשול לב אבל לקורת-רוח, כדרך כל זכרונות קדומים, האוצרים בקרבם איזה דבר נעים. אך מה אני? מה היו חיי? ומה חיי עתה? בהיותי כבן שש עשרה שנה כבר היו ריחים על צוארי בלי דעת, בלי חשבון ובלי נטיה פנימית כל שהיא לריחים ההם; חי הייתי באויר של מות, סגור בד’ אמות של הלכה מעופשת, דבר לא היה לי עם העולם כלו וכל מחמדיו, וכל עולמי לא היה אלא דברי שטות שכתבו והפיצו איזו אנשים שכבר נרקב עפרם? מי ישיב לי עתה את ימי עלומי שכלו בחלומות של תהו ולא התענגתי עליהם כלל, כחרש מלידה שאינו מתענג על קול זמרה ושירים. מי ישיב לי עתה את כחותי החמרים והשכלים ומנוחת לבי בימים ההם, שבם הייתי יכול להכין לי עולמי על ידי לימוד חכמה וידיעה המחיה את בעליה בעושר ובכבוד? ומה מר הוא לאיש בחצי ימיו כמוני להתיאש בעצמו לדעת מן העולם כלו ומכל מחמדיו, בידעו כי אבדו כשרונותיו ואבדו חייו ועוד עשרות שנים שלו יכלו בעמל ובמכאובים ולא יראו בטובה, כי כבר עבר המועד להיטיב לעצמו בעולם העיקרי והקים באמת הוא העולם הזה! אילו הייתי מחכה לעולם של גלגול או לעולם אחר הייתי יכול להתנחם על אבדן עולמי זה; אבל עתה שאבדתי את עולמי האחד מי מביא לי תמורתו?!

בתחלת שנות המזונות לא שמתי לנגד עיני כל מטרה שעל ידה אחיה לימים הבאים. שולחני היה מוכן לפני לשנים מספר ולפיכך לא דאגתי דאגת העתיד, שלא בקרוב יבא, כדרך הרבה עגלי מרבק העומדים על מאבוסיהם בבית הוריהם או בבית חותניהם, ומזונותיהם המוכנים להם לשעה גורמים להם שיעצמו עיניהם לגמרי מראות את העתיד לבוא עליהם לאחר זמן, בכלות להם המן היורד על שלחנם. אחרי איזו שנים חלמתי שאהיה רב בישראל. אחר כך בהכזב תוחלתי שאהיה רב האמנתי שאהיה חנוני (אם ישיב לי חותני את הנדוניא המגיעה לי) או מלמד (אם לא ישיב לי). צרכי החיים לא ידעתי כלל, גם ענפי החיים לא נודעו לי מעולם, מפני שגם בעיר מולדתי גם בעיר מגורתי לא ראיתי אלא מלמדים ובטלנים הגונים או חנונים מלבד רופאים ונושאי משרה מעבר מזה ואנשי מלאכה ונושאי סבל מעבר מזה, שלא האמנתי להיות כאחד מהם. אילו היה בעיר מגורי בית מסחר מסודר שעובדים בו אנשים שונים בתור בוכהאלטערים, קאסירים, משגיחים, משרתים, מנצחים על הפועלים וכיוצא בזה; אילו הייתי רואה שהכנה גדולה או קטנה מצד האנשים בעלי הכהונות עצמם אם בשפות שונות, אם בידיעת הנהגת המסחר או בידיעת טוב הסחורה עצמה, הביאה אותם לפרנסתם, – אפשר שהייתי מכין גם את עצמי לאיזה פרט מן הפרטים ההם. אבל אני לא ידעתי כלל מן הדברים האלה כלם. קויתי להיות חנוני או מלמד, שאין פרנסתם דורשת, כפי הנהוג בינינו, כל הכנה קודמת, לפיכך הייתי שוקט על שמרי, לא למדתי מאומה מכל דבר המפרנס את בעליו והמתנתי עד היום שבו אדע אם חנוני אהיה או מלמד, ובשעה שיצא דיני להיות מלמד נעשיתי פתאם מלמד ותו לא מידי!

אבל אם אי אפשר לי עתה להתרעם על עצמי, מפני שבסבת חנוכי הגס לא הייתי יכול לדעת כלל שיש עולם של מעשה, חיים, צרכים ועסקים בעולם, הרי הרבה יש לי להתרעם על הספרות העברית הריקה שלא נתנה לי כל השגה מן הדברים האלה, העומדים באמת ברומו של עולם. הרבה קראתי בספרים המכונים “ספרי השכלה”, ולא אחד בהם עורר את לבי על רעיון החיים! כלם דורשים בהבלים, זה יתחבט באגדות מעופשות, זה יתאבק בחשך בעפר גליונות הקדמונים בין שהם נדפסים ובין שנשארו לטובת ישראל, זה יעוף בין כוכבים ויחד עם שנאני שחק ישורר שיריו לאלהי המערכות, לכבוד האביב, השפה העבריה הקדושה בת-יה, וכו' וכו' וזה יכתוב שירים ומליצות לא לאלהי המערכות ולא לכבוד האביב כו' אלא למען עשות שירים ומליצות, מאין לו עסק אחר להתעסק בו; הצד השוה שבהן: שכלם עוסקים בדברים הפורחים באויר ומסירים לב קוראיהם מן העולם והחיים.

עיף ויגע הייתי מלמוד התלמוד, הפלפול ואמונת ההבל. בשעה שנגלה לעיני עולם עיון חדש הקרוב יותר אל ההגיון ואל השכל שאפתי אליו בכל מאמצי כחי, כבורח מבית-האסורים השואף לשדה פרחים הנמצא לו בברחו ממקום עניו. כל ספר השכלה שבא לידי בלעתיו כבכורה בטרם קיץ, אף על פי שבאמת לא היה בו כלום אלא דברי רוח. לא את ההשכלה אהבתי שהרי לא ידעתי אז מה היא השכלה, אלא נלאיתי מספרי הפלפול והדרשות וחפשתי מזון לנפש בספרים שהם מסוג החדש לי, כדרך כל אדם לבקש חליפות וחדשות, ודמיתי בלבי שאני אוהב את הספרים ההם עצמם שהיו מכונים בפי, בפי חברי ובפי מחבריהם עצמם בשם “ספרי השכלה”, ושאני יוצא ידי חובתי האנושית בזה שאיני מאמין בנפלאותיו של ר' יוסי דמן דיוקרת (תענית כ"ד), בחסידות חמורו של ר' פנחס בן יאיר, ב“הזוהר”, במציאות השדים, ועוד הכחשות בדברים כיוצא באלה, שמרוב ערכם הפחות באמת אינם כדאים אפילו לדבר בם, ואף על פי כן הם ממלאים לב רבים מבני הנעורים אצלנו, השמחים הרבה בהכחשתם בהם, כאלו גלו עולם חדש –, ובזה שאני כותב שירים שקולים בשפתנו הקדושה, השפה המיוחסת שבה כתבו הנביאים, הפייטנים, צמח לנדא, שלמה יאקאבזאהן, יוסף כהן צדק וכו' וכו' ועד שישבתי ושאפתי רוח בספרים של דברי רוח נתבלה עולמי והנני כיום גבר לא יצלח!

איזו ספרי מדע, כמו “קנה חכמה”, חכמת המספר והמשולשים, צפנת פענח, “איל משלש”, באו לידי; אך מתוך שלא בנקל הבינותים לא חפצתי לעמול ולאבד כחותי וזמני עליהם, מפני שלא ידעתי איזו תועלת יוכלו ספרים כאלה להביא לאדם כמוני, שעתיד להיות או חנוני או מלמד, ובחרתי יותר לקרוא בספריהם של חיות, קראָכמאַל, לעבענזאָהן וכיוצא בהם, שהביאו לי הנאה אם מסבת חקירותיהם התלמודיות שהורגלתי בהן, או מפאת מליצותיהם שהרהיבו את לבי מתוך שהיה מוחי ריק!

מורה ומנהל לא היה לי בדרך דרישתי מן ההשכלה, אנכי הייתי הראשון בעירי שדרשתי ההשכלה בפרהסיא מבלי שים לב לדברי פראים, ולא היה לי יועץ חכם שיאמר לי: “עד שאתה תועה בחלומות ומחפש צללים בחר בחיים כי אדם חי אתה!” ומבלי לברור פסולת מתוך הפסולת קראתי מכל הבא בידי, מבלי שים על לב כי הימים זזים תמיד ממקומם ובין כה וכה עבר המועד והנני נוהם באחריתי!…

ימי האפיקורסות

“בישע אלקים, יום ג' י”ב מנחם אב, שנת תרכ“ו, פה מרשלוב”

“כבוד ידידי רעי האהוב לי המופלג הישר ירא אלקים כו' מוה”ר….נ“י.”

"זכרתי ימים מקדם, ובהגיגי עלה על זכרוני היום הזה, שבו לפני שנה תמימה נלחמתי בעדך בקרית מושבך וישיבוני שרעפי לפאר את היום הזה גם עתה בברית אהבתנו, אשר מהמון החליפות העוברות עלי לא תחת ורוח עועים המתחולל בקרב מרבית בני עירי לתתני לפני בן בליעל ולמנות אותי את פושעים שוכחי אל לא יהדפנה, בטחתי באהבתך כי תכסה, על פשעי אשר ארגו שוטני מקורי עכביש ויעבתום כעבות העגלה, וישימום על צוארי בכפיהם המגאלות בדמי גוי ודמי נפשי הצועקים אל האלהים המבקש את נרדף!

בראשית ימי החדש אייר נדרשתי ממאהבי להגיד עצתי על הדבר אשר עלה במחשבתם: לאסוף אנשים וליסד חברה אשר תאסוף ספרי הדת היקרים וספרי חכמה והשכלה יחדו, ובאמרי “טוב הדבר מאד” שאלו את פי אם אמנה גם אנכי אתם? ואנכי אשר שקר שנאתי ולא בפה חנף ושפתים כזבות הללתי עצתם כי אם מהיותה טובה בעיני, – אמרתי כי הנני חבר להם. בהגידי זאת אמרו כי מעתה גם הם חברים הם ובזה נוסדה החברה. החלונו לדבר על לב רעים רבים להסתפח אליה גם עשינו חיל, ואנכי הייתי ראש למו, כי נתנו המשרה על שכמי, וגם הספר המכלכל דברי חברתנו היה בביתי.

עתה תשאלני, אח יקיר, במה ישרה החברה הזאת בעיני? ומה מצאתי בה? הט אזנך, רע יקר, לאמרי רעך הנתון לגדופים בפי משמרי הבלי שוא, האפיקורוס אשר תורת משה אזור מתניו והתלמוד – אזור חלציו, תקשבנה אזניך ותשמענה מענה.

ידעתני אחי כי משורר אנכי¹ (sic!), רוחי יגביה עוף עד מרומי שמים לבי מלא עשתונות חולפות, אשר אם יולד רעיון בו לא יוכל ישכחנו, והיה יתד תקועה במקום נאמן, ואתלה עליו כל רגשי נפשי אשר ישביעוני גיל, גם כל עצבותי אשר יבצרו את רוחי, על-כן קודר אתהלך בלחץ לבבי, כי מר לי מאוד ונפשי ירעה לי על שבר בני עירי אשר עפלה לא ישרה נפשם בם. זה יגביה אברות אמונתו הנעכרה, ישא על האחת את האל הנאדר בקדש עם שעירי בלהות, שדים חומדי לצון ותניני תפתה, שפיהם מלא נחלי אש, אשר לא נבראו עד עתה, ועל אברתו השנית – שתי תורותינו הנתונות לנו מפי אל שדי ומעשי נפלאותיו, עם ספרי קבלה ומפלאות שבחי ר' חיים וויטאל אשר על הבליהם יבך אוהב עמו. אחת היא למו אמונת אמן באלוה אמן, ואמונה טמאה הנותנת מגרעות בחסדי אל עליון ובכבודו; אמונת דת קדש ובאורה התלמוד ואמונת פתיות אשר תקופתה על רשע כסל, לבושת וכלמת עמנו אשר מאתו יצאה תורה ואמונת קדש לכל העמים, והוא עתה עם סכל ואין לב (!sic), מקלט לכל הבלי שוא, דברי תפל וקסם אשר הנחילו אחריהם גויי קדם, אשר צוו חכמי התלמוד לבלי יבאו בקהל ה‘, כי דרכי האמורי המה! פעמים רבות יבהלוני רעיוני לאמר: אולי לא תיקר בעיני ה’ אמונתם בו, אחרי אשר לא הוא לבדו חלקם, כי יזנו גם אחרי הבלים אשר יתנו עדיהם כי לא זכה אמונתם, וכי לא מישרת נפשם יאמינו בה', בנפלאותיו ובתורתו כי אם מאשר בינתם לא מטהרה, וזה דרכם כסל למו להאמין לכל דבר!

זה חלק המחנה האחד בעירנו ואולי (?) גם בערים אחרות.

והמחנה השני, אשר ארו עיניו, והשכל הישר נר לרגלו, להקיא כל דבר שקר ואֹמר כזב, אשר הורוהו אבותיו חסרי לב, הה! יכחש גם בה' ובתורתו ישים תהלה ולא יבקר בין אמת לשקר, כי שניהם נחלת אבותיו לו, ובשפכו בוז על לקח נאלח יעולל בעפר גם קרן התורה הטהורה, אשר מפיהם יסדה אמונתו בה, כאשר רבות התוכחתי עם עלם נמהר כזה, ואגרע לפניו שיחה עדי נאלמו שפתיו מבלי השיבני דבר, ולדאבון לבי לא אדע עוד אם שמתי מעקשי לבי למישור. זה חלק אמונת הבל, אשר תשחית לב אנוש גם בהיותה גם בצאתה ממנו, כי תהגה גם פרי קדש הלולים ואחריה תשאיר דאבון לב וכאב אנוש, אש לא נפח תלהט בקרבו ותשחית נפשו גם גוו יחד!

לשני מדוים לא נאמנים אלה חברתנו תמציא רפאות (!sic), כי ספריה המחכמים יפיצו אור על מחשכי האולת וכלה יגרשו כל אמונת שוא ושעפי שקר, אך לא בשערה דרכם, כי אם לאט לאט במלי שכל ישרשו אחר כל שרש פורה רוש ולענה וכל עשב אשר מת בו, למען יכו שרשיהם עץ החיים ועץ הדעת לחזק מוסדות האמונה, אשר אך שלש עשרה עיקרים ותורה המסורה חלקה, כי “כל ספר אשר יזיק לדת קדשנו ברב או במעט לא תאספהו חברתנו”. כן רב כח חברתנו להסיר מלב עקוב כל שפק באמונה הברה, בספריה הרבים והנשגבים בחכמה ודעת, ללמד תועים בינה, ורוגנים – לקח זך!

אמנם עוד לא שלם עוני, כי עוד הרעותי לעשות, כי החלפתי ספרים תלמודיים בעד ספרי חכמה. אחי! אמת נכון הדבר, אך שמע אמרתי ושפטני במישור. הן ידעת, אח יקיר, כי מיום אשר רבצה על שכמי עבודתי הרבה, אשר תבלע כל מבחר עתותי, זנחה נפשי בדאבונה כל שעשועי: שבת משושי – התלמוד ומבאריו עם קול כנורי – השיר והמליצה, ומאחרית ימי הקיץ העבר, אשר דרשתי אז פלפולים מעל ספרים להשביע נפשות תלמידי לשמח לבבם, בבצענו מסכת “בבא קמא”, – ולנהל אחוזי ידים שתי קצוותיה, עוד לא פתחתי אחד מכל הספרים אשר קניתי לי בימי אשרי ושלותי, ולא שקדתי על דלתות “התשובות” הנעימות לי כאור חיי. אך מה אתאונן? הן לא לעולם ענג, ושעשועי גבר – לאורך ימים. הימים הנעימים (?) עברו בצללים, וימי התלאות אט אט יתנהלו. בימי הסתיו שעברו כליתי לריק כחי שתים עשרה שעות ליום בעד ששים וששה רו“כ, ועתה – הנני עמל משעה העשירית בבקר עד בוא החרסה בעד חמישים ושמנה רו”כ לימי הקיץ וכמוצא שלל אגיל אם אמצא לי מועד להגות בדתנו דף אחד ליום. –

עתה, אחי, התאמר גם אתה כי כחשתי באל בשמעך מפי כי החלפתי ספרים רבים, המה: “אורים ותומים, יד יוסף ויד שאול, נחלת דוד, נודע בשערים, משיבת נפש ונחלת שבעה” בעד הספרים: “אוצר כל השרשים עם פסוקי התנ”ך“, הנדרש לי במאד מאד, “דברי אמת” להגאון הנשגב מהור”ר יצחק בכ“ר דוד ז”ל, “תעודה בישראל וזרבבל” להרב החכם רי“ב לעווינזאָהן נ”ע, אשר לו חכמו השכילו תופשי התורה שמוהו כחותם על יד ימינם, כי מעוז הוא לתורה המסורה, וספרי “שבילי עולם אירופא”? התמנני גם אתה את פושעים בגלל הדבר הקטן הזה, אשר בצדק לא יוכל גם שוטני לאמר עליו בלתי אם כי הוא אולת?

התמורה הזאת הגיעה לאזני המפולפל המתכבד בקלון מוריו ורעיו ח..ם ויתנני לגדופים בחמת אפו, בטרם שאל את פי אם עשיתי כזאת ומה ראיתי על ככה. אין זה כי אם ירא הוא אותי פן אומר אליו: “הסר קורה מבין עיניך!” כי בימי הסתו שעברו ראו עיני בבית מוכר ספרים כי גם הוא, ח..ם, הביא מדרש-רבות קטנים, איזו חלקי ש“ע קטנים, וספר “נחלת עזריאל” להמירם בעד ספר “קאָנקאָרדאַנץ” ובגלל מחצית רו”כ אשר שאל המו"ס להוסיף לו שבתה התמורה.

כל יום השבת מלא פיו תוכחות עלי לעיני כל נכבדי בית-המדרש אשר יתפלל בו, והמה האמינו לכל דבריו אשר העתיר עלי, כי מי יצדיקני ואנכי לא הייתי שם? הרחיב האיש הזה את פיו, האריך לשון ויצפצף ויהגה: “מחיר כלב, אתנן זונה!” (כי נכון לבו בטוח אשר המוציא לאור את הספר “זרבבל” יתן לזונה את כסף הפדיום אשר יקח מחיר הספר) ובערב שחר את פני ביד אחי אשתו להשאיל לו את הספר “זרבבל” ואנכי לא מנעתי מרצונו ואתנהו לו, ויהללהו במסתרים, וגם אז לא השיב ידו מבלע את כבודי, ועוד מלאו שפתיו חרפתי, עדי הגיעה לאזניו בשֹרת החברה, אשר לא בצדק קראו אך את שמי לבדי עליה.

פה מצא עוני השני, וירעיש בו אדמת בית-המדרש שלשת ימים: יום השבת וימי חג השבועות הבאים אחריו, ועל ידו החזיק הפרא אחי-חותנו. שלשת הימים האלה חרץ לשונו עלי ועל חברתנו לפני מאמינים לכל דבר, ויוציא את דבתי רעה כי הטיתי אשורי שלשים צעירים מארח הקדש ללכת ארחות עקלקלות, אשר דרכו מתי און, וידרוך קשת לשונו, ויור בי חצי קנאתו, ויטפול עלי אשמות אשר לא ידעתי ולא ידעו אבותי, עדי נפתה לב מקשיבי כזביו לדברו, וישיחו בי, ויגידו עותתי לפני רבים, למען לא יתעו עוד בשוא להאמין כי נאמן עם קדושים כח..ם אני.

השמועה הזאת הורקה מפה לפה, אף לא עמד טעמה בה, כי שמנה עבתה לרגעים ותהי לסער מתחולל על ראשי בפי רבים מבני קריה, עד אשר באה גם לאזני חותני, אשר נשפכה לארץ מררתו בשמעו, כי חתנו אשר טפח ורבה נהפך מצדיק תמים לאיש ברליני; ולהתחקות על שרשי רגלי אזר כגבר חלציו ביום א' י"ג סיון ויביא לפני כס הרב ספרים מספר מאשר מצא בביתי, המה: “אוצר כל השרשים, שירי תפארת”, שני חלקי כתבי עתים שנתים מדפוס בערלין השאולים בידי, כל השירים אשר כוננו אצבעותי מיום היותי לאיש, שיר אחד לא נעדר, והספר המכלכל כל עניני החברה, ואנכי הייתי אז עצור בחדר לימודי.

ביום ב' י“ד סיון אחרי בוא השמש עליתי אל הרב לבקש ממנו את הספרים והשירים העצורים תחת ידו, אך הוא לא הקשיב כל מענה, באמרו: “כי נמצא בין ספרי החברה שם ספר “הצרפתים ברוסיא” להאפיקורוס הגדול מרדכי אהרן גינצבורג ימח שמו וזכרו, אשר עוד קודרים נתהלך מתגרת יד תלמידיו, ומי יודע עוד כמה ספרים נשחתים אספתם? כי לא חפצתי עוד לטמא את עיני ולקרוא שמות יתר הספרים בספר המכלכל עניני החברה!” עין בעין ראה הרב בי כי סרתי מדרך הקדש ביסדי חברה אשר תצפן לנקי ממינות להורידו אל ירכתי בור, וכי מוסר שדי נכון לו אם ינקה הפעם את בני חברתנו, ויקרא עלי מאמר המלך ינאי לאשתו: “אל תתיראי מן… כי אם מן הצבועים”, כי צבוע אני בעיניו אשר לא ראו בי כי חכמתי ממנו, ויוכיחני בריבות שפתיו ובדברי תפל וכל מענה לא השקיט לבו, כי מפרש כתוב בראש הספר המכלכל דברי החברה לאמר: “למען התורה ולמען החכמה”…. וחכמה מה זו עושה? ובאמרי לו כי נכונים אנחנו לאסוף ספרי חכמה ומחקר, המה: “העיקרים, הכוזרי” וכאלה (כי יראתי להעלות על שפתי את שם “מורה הנבוכים”) נתן בקולו מבלי דעת בשת ויאמר: “הלא גם ספרי הרלב”ג ודברים רבים בספרי האברבנאל אסורים להגות בם!” ויוסף להוכיחני על עשותי שירים ולא כסתה כלמה פניו להגיד כי האמונה ושירים “תרתי דסתרי” הם, והמשורר בשירים אבדה האמונה מלבו. וכאשר היה לי הגאון מ' משה חיים לוצאטו למופת כי לא גרשו המשוררים מקהל המאמינים, ענני: “הלא דברו בו רבים וכן שלמים לרעה!” ועוד שנה באולתו, לאמר: “הלא האפיקורסים כותבים שירים ועל-כן אסור לנו לעשות כמוהם, שלא לחקות את הצדוקים”, ומי יוכל להצטדק לפני סכל כזה?

הרב טרם יכלה מדברותיו ואשתו פרת הבשן פתחה במשל פיה ותאמר עלי לאמר: “הנה לחיי הנצח יהיה בית תענוגיו המסס ובית הכוסות”, וכל האספסוף והמון אנשים הבאים להתפלל שם מלאו פיהם שחוק לחכמתה. ככה שתיתי לעגם כמים עד תפילת הערב. אז שוטטו עיני לדעת מספר האנשים הנמצאים שם, למען אדע להשיב חורפי דבר, באמרו לי כי לא נמניתי אתם למנין עשרה, ואמנה מספרם ארבעה עשר איש. אחרי כלות התפלה בקשתי עוד פעם מאת הרב כי ישיב לי את ספרי ויצוני לבוא אליו למועד אחר.

עבר ליל ויבא בקר עם חדשה בעיר, כי לא נמניתי בבית הרב למנין עשרה בתפלת הערב, כי כרבע שעה לפני התפלה לא היו בבית הרב כי אם תשעה אנשים ואנכי הייתי העשירי, וצוה אז הרב לחכות עד בוא עוד אנשים. לקול הבשורה הזאת חשכו ממני גם מלהמנות את העולים לתורה בשבתות ובימי החול.

ביום ד' ט“ז סיון עלה האשמאי א.מ. לבית הגביר מהרי”ט ובבואו על מפתן הבית הרים קולו כשופר: ט… ט…! מורה בנך קנה ספר מזיק! עשה חברה בערלינער: הלא ידעת! ידעת, הספרים הקטנים! ונגמר אמר לגרשהו מעירנו!"

– הלא אשה ובנים לו פה? – שאל מהרי"ט.

– יתן להם ספר כריתות ונגרשהו! – ענה הזקן האשמאי. מהרי"ט מלא פיו שחוק והאשמאי יצא במפח נפש.

אחרי חצות היום עליתי עוד הפעם אל הרב לבקש ממנו ספרי ושירי.

– הספר “אוצר כל השרשים” עודנו נדרש לי – ענה הרב.

– וספר שירי תפארת? – שאלתיו.

– מה חפץ בו? – ענה הרב – הלא כל התועלת במליצה היא למען לכתוב אגרת; ומה חפץ בשירים?

– וספרי המכתבי-עתים השנתיים? – שאלתיו באחרונה.

– ספרי מינים הם, שכתוב בהם: דברי אגדה לא מעלין ולא מורידין – ענה הרב.

– אבל שאולים הם בידי, ועלי להשיב לבעליהם כסף מחירם אם לא יושבו לי – אמרתי להרב.

– אין להם כל מחיר, כי נכונים הם להשרף, כדין ספר מינים, וכל העומד להשרף כשרוף דמי, ועל-כן הספרים ההם כאפר הם, אין להם מחיר ואין צדקה לבעליהם לדרשם מידך – ענני הרב בחכמתו – צפון ידידי אמרי בלבך וידעת להוציא לאור משפט.

עוד הפעם הורתני הרבנית לקח, ותוכיחני על עוני הגדול כי שר אני עם בן מהרי"ט שירים הבאים מעיר פאריז (מסתרי פאריז), והרב טפל עלי אשמה חדשה, כי תמימי הדרך אשר ראו את מריי לא יאבו עוד לתת את בנותיהם לתופשי תורה, פן יעקשו גם הם ארחותיהם כמוני. עוד הוכיחני הרב על פסקי הטעמים שעשיתי לחזיוני “משא פולין”, כי חללתי בזה קדושת פסקי הטעמים בהציגי אותם על אמרי חול. – ובמה איפוא תרב קדושת פסקי הטעמים אשר אנחנו כותבים בה כל משאלות לבנו – שאלתי את הרב בתום לב, אך הרב לעג לדברי אלה, מבלי תת לי כל מענה.

והרבנית הוסיפה להוכיחני, כי תגיד לה' ב… הכהן כי דברתי סרה על האר"י. ואתה שמע נא את אשר דברתי עליו.

אנכי ישבתי בחבר כסילים ואשא את שמות גדולי ישראל על שפתי ויעל לפני גם זכרון האר“י גם ספר “שבחי ר' חיים וויטאַל”, ואחרי אשר מגרתי לארץ הוד הספר הזה, פקדתי גם על ס' “שבחי האר”י” את רוח גאונו ואמר כי שקר בימינו גם הוא, ואתן בינה בלבבם כי האיש היודע את אשר עשה האיש כידור לר' יהודה ור' יוסי ואת אשר נשמר ר' מאיר מנכליו בהתבוננו פשר דבר שמו, לא יתן אמון לדברי “שבחי האר”י" המעיד על האר“י כי הכיר פשעי כל איש ואיש בהביטו על פניו, ואם ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי לא התבוננו מאומה בפני האיש כידור (יומא פ"ג), והכרת פניו לא ענתה לפניהם חטאתו, איכה הביט האר”י בחדרי לב גבר דרך פניו למען יגלו לפניו מחשבותיו? והאיש היודע, הוספתי לדבר, את אשר שאלו פעמים “מאן סליק לעילא ואתא ואמר?” (מכות כ"ג), יוכיח משאלה זו כי לא נגלו נפשות הרפאים לעיני בשר לגלות לפניהם כל סתום וחתום, ואם יראו בחזון לילה אין אמון בם, כי לולא זאת לא שאלו “מאן סליק לעילא ואתא ואמר?” ובכן לא דבר האר“י עם נפשות המתים; והאיש היודע כמה עמלו ר' מאיר ור' יוחנן, הוספתי להבינם, להציל את נפש אלישע בן אבויה מחדרי תפתה (חגיגה ט"ו), לא יוכל להאמין כי הסיר האר”י ברוח שפתיו חטאת נפשות כבדות עון ומארצות נודם השיבם לארץ חיים לאור באור ה'. זה פשעי הנורא, כי נתתי למשמרי הבלי שוא דעת לבלי הגדל מפלאות האר“י על מפלאות חכמי המשנה ז”ל.

עבר גם היום ההוא והקריה היתה לגיא שאון: אלה שבו על קיא הזקן וו. בן הרה“ג מהר”ן, אשר בהרימו כשופר קולו להגיש פשעי בבית-המדרש, פקד על עוני הגדול מנשוא, כי הנני משורר עם תלמידי מנגינות יִסאָטרע פאריז (מסתרי פאריז), אלה – על החברה בערלינער אשר יסדתי, ואלה – על ההספד אשר נשאתי על התרנגול גדל-הקומה אשר מת על חותנתי, כי הרשע החנף “זאב ערבות פסל מיכה” הוציא דבתי רעה כי ספדתי לתרנגול גדל-הקומה, הסב הכוזב איש החמסים הזה את הצחוק אשר עשה ידידנו ח“י בליל הפורים תרכ”ד, כאשר עברו יין, וכאשר ראית אז בעיניך – לאשמה רבה עלי החף מאולת זו, ועד כה היתה האשמה הזאת לדעת רבים, עד כי נשאלתי עליה גם מאת הגביר השוע מ' א…, אשר בשמעו בימי השאון כי יודע שפת קדש ודקדוקה אני, לקחני להאציל לבניו שעה אחת ביום ללמדם שפתנו, וישאלני אם נמצא בשירותי מספד לתרנגול?

(1) רבים חרפו את שמי על תתי להאדון שר הנפות מ…. המנה הנכבדה “פשטא” בחזיוני “משא פולין” אם גם באמת הצגתי עליו נגינת “קטן”, כאשר הורוני חקי פסקי הטעמים. האמנם אחדים ממצדיקי השיבו כי לא יגרע גורל האדון ההוא מגורל המן, אשר נתנו לו “קרני פרה” במגלת אסתר, אך בושו וחפרו מדבריהם, כי מי ידמה להמן, אשר היו ידיו רב לו בחכמת הקבלה, ככתוב על ספר “קב הישר”… ואוהבי הישיש המופלג מ' פ… אשר בצרתי צר לו גם הוא, ואהבתו כסתה על פשעי, שאלני גם הוא אם אמת נכון הדבר כי נתתי עטרת הפשטא להאדון מ'…?

(2) הנשים השאננות רגזו כי נמצאה בעיר צדקם חברה בערלינטשי-קעס החפצים להשבית מועד, חדש ושבת; דלת העם אמרו כי נועדו שלשים צעירים להמיר דתם, בעצת צלפחד העומד בראשם, בסביבות העיר הוסיפו מספרם עד ששים! ככה עבר עלי חדש ימים אשר הייתי לדבת נכבדי העיר ולמנגינות בני בוז משפחות, כי הייתי לשיחה בפי כל, ובבוא עלם יהיר וחסר לב לדבר מהתלות וגדופים עלי ועל בני החברה, בבית-המדרש אשר לאצילי העיר בעת התפלה (זמן כל השיחות), אָז אפפוהו יחדו ישישים ותופשי התורה לשמע דבריו, מבלי הבט כי נער הוא. ויהי מקרהם כמקרה גוי חלש אין-אונים המבקש תחבלות להנצל מחרפת צר, אשר איש לרעהו יאמר: חזק ונתחזקה בעד עמנו, מבלי הבט על כבוד משפחות ותפארת אדם.

(3) ואנשים אחדים אשר נסו להשיב חרון אף הרב ממני, וישימו לפניו צדקתי ובר כפי, יצאו ממנו בבושת פנים, כי אחת דבר הרב: “אין טוענין למסית!” כי רבים מבני החברה אשר פחדו מאבותיהם, מחותניהם ומנשיהם באו להצטדק לפני הרב וישימו את עונם על ראשי, באמרם כי לא ידעו מן הספרים הפסולים אשר נתתי בבית החברה. והרבנית יעצה אותם לארוב לנפשי בלכתי לשוח במסתרים ולהכותני מכות חדרי בטן, תחת אשר נוקשו בעון בצעי על בלי חמס בכפיהם.

בימי ההמולה האלה הציתו איזה עגלונים אש בספרי ההשכלה, אשר נתן המו"ס ר' משה קעלנער תחת ידם להביא לעיר מגורתי, ויקרעו לגזרים עשרים מחברות מספר “גלות ספרד”, ותהי להם אז צהלת פראים על כוס יין-שרף.

בכל הימים האלה לא כלאתי רגלי מלכת ברחובות, לשוח עם שארית אוהבי, ויהי לי השחוק לראות רבים סכלים, אשר אלי השגיחו, אלי התכוננו, ואיש באזני רעהו התלחשו: “הנה צלפחד! הנה חתן ש…! הנה הבער-לינטשיק!” האחשה לפתיותם? אם לא אמלא שחוק פי על שגעונם?

אלה קורותי בימי הקיץ הזה, אשר לא ימוש זכרונו מעל פני עד בוא חליפתי; בו נמניתי את פושעים בפי משמרי הבלי שוא – לנצח; בו הוחק שמי לפועל טוב (?) בעד רעיו במ“ע… גליון 42 ובו נחרתו תלאותי אשר עברו עלי, כעל דורשי דעת, במ”ע… גליון 13 וגליון 23.

ידעתי אחי כי תֵעָוֶה משמוע את החרפות אשר חרפתי את ח..ם היקר בעיניך, ואת הרב אשר שמתי עם פראים חלקו. אמנם, אחי! נאוה לח..ם קלון כאשר לא נאוה תהלה להרב. כי ח..ם בזדון לבו והרב באולתו נתנוני לדראון על לא חמס בכפי, ולחרפת עולם בעיני תמימי דרך הנוקשים בפתיותם. שם בעיר ב… חרפו שמי כי השלכתי לארץ ספר “מהר”ם שיף", ובעיר מולדתי השמיעו כי הסירותי טוטפותי מבין עיני ואשיתן על ראש כלב, וכי קטרתי גלמי-עלי-מרורים ביום השבת, אשר ידעת כי גם בימי החול לא יבואו אל פי. בקץ חדש סיון בא הלום אבי התמים, נבהל ונדהם לקול השמועה הרעה על אדותי אשר הבהילתהו וימס לבי לצרתו; בקרית מושבי תעבוני כמעט כל תופשי התורה, וכל אוהבי היו לי לאויבים! האשכח את עלילותם אשר עוללו לי? ואם בפתיותם וזדונם לא תתנקם נפשי? הן על הרב לא אקצוף, כי פתי הוא ולבבו יחשוב כי פקודת דת קדשנו שמרה רוחו, לדכא עד עפר כל אוהב חכמה, כי מכחש באל הוא על דעתו! אך אל ח..ם שמורה עברתי, כי הוא בזדון לבו השפיל לעפר כבודי ושמי הטוב, לבו יודע כי חף מפשע אנכי, אך כפר בדמי על פשעי שקר אשר טפלו רוגנים עליו, כי בהכינו צעדיו בימי הסתו שעברו, להרים מכון שבתו על כס הרבנות בעיר ניישטאדט-סוגינד, הכוהו בלשון ויאמרו כי אפיקורוס הוא, ותוחלתו נכזבה, על-כן שת את דמי למקוה מים לרחוץ בו כפיו, ולאמר לכל יודעיו: “ראו, נקיתי מפשע רב כי הטהרתי!”

ולמען לא אדבר אתך בלב ולב, למען תדע את לבבי, הנני נותן לפניך היום את אמונתי הצרופה (!Sic) ואתה הצדיקני או הרשיעני, כפי בינת לבבך, כי אינני צבוע מתקדש כמחשבת הרב עלי.

הנני מאמין בכל דברי דת קדשנו תורת משה, אשר כתב אותה כלה מפי ה‘, אין אמר ואין דברים אשר הוסיף עליה מדעתו. גם השירים אשר שר ברוח קדשו, כמו שירת הים, האזינו, וברכת פיו לפני מותו, אשר רק רוח ה’ דבר בו אז ולא מלותיו על לשונו, גם הם לא באו בספר תורתנו בחפץ משה רק במצות ה‘; וככה היה גם גורל ספר “משנה התורה”, כדבר הרד"י אברבנאל בהקדמתו לס’ “דברים”.

“הנני מאמין בכל דברי הנביאים, אשר רק רוח ה' דבר בם ואין מלתו על לשונם, כי איש איש כפי צחות לשונו אשר חלק לו ה' כתב ספר נבואותיו. דברים רבים נמצאים בדברי הנביאים אשר היו אך במראות אלהים כמו אשת זנונים אשר לקח לו הושע, משכב יחזקאל על צדיו ואכלו גללי בקר, ואלי גם היות יונה במעי הדגה והדומים לאלה. הנני מחזיק במעוז המסורת והמשנים פניה בתקונים לא ישרו בעיני. אינני נותן אמון לדברי המבקרים החדשים, אשר גמלו את בסר (?) הראב”ע ז“ל לאמר: כי הנחומים אשר בספר ישעיהו לא פיהו דבר, ומסימן מ' עד סופו נוספים המה, כי הרב הגדול הרשד”ל זצ“ל כבר דבר בצדקה להשיבם אל אדוניהם הראשון. כן הנני מחזיק במעוז הרב הצדיק הזה (שד"ל) לבלי לאחר זמן כתיבת מזמורים רבים בספר תהלים עד אחרי גלות יהודה בימי צדקיהו וגם אחרי שובם מבבל, כדברי הרב החוקר קראחמאל ז”ל ורעיו, אם גם נראה בהקדמת הגאון חיות זצ“ל לספרו “אמרי בינה” כי נשא פני הרב קראחמאל לדבר הזה. זולתי מזמור ע”ט ומזמור קל"ז בתהלים נאמרו בלי שפק בימי שרפת בית קדשנו או בימי גלות יכניה מלך יהודה.

ספר “שיר השירים” הוא בלי שפק (?) לשלמה בן דוד מלך ישראל. ספר “קהלת” כתבהו, על דעתי, בחלותו את חליו אשר מת בו, על-כן לעו דבריו והמה בלי סדרים.

הנני מאמין כי יערה ה' את רוחו על אחד מבית דוד אשר ימלוך עלינו בארצנו, והדברים הבאים על ענין זה באגדות חז"ל המה בעיני ככל האגדות. הנני מאמין כי יחיו מתינו ונבלותינו יקומון. חסידי אמות העולם אשר יזכו לחיי העולם הבא יקיצו גם הם מקבריהם. כי לולי זאת לא השתפק אדם בזמן העולם הבא אשר לדעת רבים ושלמים יהיה אחר התחיה, הפך מדעת האומרים כי העולם הבא יהיה אחר המות, לפני זמן התחיה.

הנני מאמין בתורה המסורה בכל עניניה: בחקים ומשפטים אשר למד אותם איש מפי איש עד רוענו הנאמן משה איש האלהים והוא – מפי ה' במשפטים אשר למדו משלש עשרה מדות, מהקש ומחקי הלשון, ומהם דברים מקובלים, אשר דרשו בדרך אסמכתא, כדברי הגאון החכם חיות זצ"ל בספרו “מבוא התלמוד”. הנני נוצר חקותיהם אשר גזרו לגדור פרץ ומעט מזער נמצא בם אשר יקבלו שינוי לפי המקום ולפי הזמן; הלא תראה כי התירו האחרונים הנאת סתם יינם, וכן נראה בדיני שבת, (אם גם אינם גזרות) כי התכשיטים בימים שעברו למשא ומתן הם בימים האלה, והנושאם ברשות הרבים בשבת חייב חטאת בלי שפק, וככה הלא ימצאו דברים אשר היו למשא ויהפכו עתה לעדי-עדיים. אפס לא נוכל לשנות גם המעט הזה מבלי אספת חכמי ישראל. אשר לא נפתה לבם אחרי התאוות והחדשות.

רֻבי האגדות הזרות לא אאמינן כפשוטן, והנני מפרשן כאשר התוו עליהן חכמי ישראל כללים נאותים, ומעט בהן אאמין כפשוטן, ונער יכתבן, והן: מפלאות ה' אשר פעל למען טובת עמו ישראל לחלצן מצרה.

כל חק אשר יורו מורי-הוראה בישראל על פי מוסדות התלמוד קדוש הוא בעיני, מנהגים אשר אין יסודתם בדברי הלכות התלמוד לא יקרו בעיני. כן לא רחצתי כפי בבקר בקומי משנתי ביום צום החמישי, כי אינני מאמין ברוח רעה המתחוללת על האדם, ואיככה ארחץ כפי ביום ההוא אשר הרחיצה אסורה לנו בו?

חז“ל האמינו במציאות השדים ובכשוף, אך אז לא נודעה עוד אמתת הדברים, כי לא היתה קבלה מסורה לחז”ל מפי הנביאים על דברים כאלה המסורים לשכל האדם. וגם אין מעלין ואין מורידין!

הגדתי לך, אחי! היום את כל אמונת לבי הצרופה, ואתה נצור את מכתבי זה, צפנהו בחדרך ואל תראהו לעיני איש, כי רבים שומרי הבלי שוא גם בעירך ואמרו כי נוקשת גם אתה באמרי פי הטמאים.

תמו דברי רעך ידידך לנצח, הנוצר תורת ה' בכל לבבו, ומֻכה על ישר בשוט לשון, נרדף תחת רדפו טוב.

“צלפחד”.

המכתב הזה, שהצגתיו פה עם כל ההבלים והפראַזות הנתעבות שכתבתי אז בו לתמי, יגיד ברור על כל מה שעבר עלי בימי הקיץ ההוא. מלבד השאון שהיה עלי בכל העיר, היה לי צער גדול לראות את אשתי בוכיה תמיד על צאתי לתרבות-רעה, והרבה דאגתי לשלום בני הצעיר, שהיה יונק אז שדי אמו, שמא יחלה מחלב אמו המלא ארס מרוב צערה. אבל לא שאון בני העיר, לא בכית אשתי, שארכה קרוב לשני חדשים, ולא הפצרת מיודעי תופשי התורה, שנסו לפתות אותי שאתרפס לפני הרב – לא השיבוני מדרכי אפילו צעד אחד, וכל תופשי התורה נמנו וגמרו שאני אפיקורוס והתרחקו ממני לקיים מה שנאמר: “הרחק מעליה דרכך”, שכפי דרשת התלמוד נאמר דבר זה על מינות (ע“ז י”ז).

בטבע הנני רפה-רוח, וקשה עלי לעשות צעד כזה שמאות אנשים יביטו יתפלאו בי והרבה מהם יבואו אלי ויקיפוני בשאלות שונות: “מה ראית כי עשית כך וכך?” ואני אצטרך להשיב פתרונים לכל איש ואיש. לפיכך שמחתי על המקרה הזה, שהבדיל כקיר ברזל בינני לבין תופסי התורה חברי, שדחוני בשתי ידים, ומבלי כל עמל יצאתי מאפוטרופסותם להיות חפשי לנפשי ולכתוב ככל העולה על רוחי. ובאמת עשיתי כך: החלותי לכתוב בשפת עבר צחה על כל קלקלות בני עירי שראיתי ועל כל דבר הבל שהתרגש לבוא עליה, ועל כל המאמרים ההם חתמתי שמי ובני עירי הוסיפו כפעם בפעם לשיח ולדבר בי, להרגיזני ולהפחידני, ואנכי לא שמתי לב להם.

איש אחד מעיר מולדתי הגיד לי כי המאורע שהיה בי נדפס גם ב“המליץ”, אשר לא ראיתיו מעולם, השתדלתי בסוף הקיץ שיבוא גם “המליץ” לעירנו ומאז הייתי גם בקוראי “המליץ” שמצא חן בעיני הרבה, על שאין לפניו משוא פנים לערים וליחידים.

בסוף ימי הקיץ עלתה מחשבה על לבי לומר שכל האגדות הזרות המספרות מעשי נסים שאירעו לישראל אינן אלא כדי לחזק את לבם של ישראל באמונתם בימי צרותיהם. אך נבוך הייתי בהשערה זו, שלא מצאתי לי בה לא רב ולא חבר. אחרי איזו ימים או שבועות בא מאמרו של החכם האמיתי ה' פין על דבר ס' “המפתח וכור לזהב” והרחיב בקצרה את ההשערה ההיא, אף-על-פי שכסה שם טפחיים, וחקירתו הועילה לי להחליט בלבבי שהשערתי אמיתית היא, ובכן חדלתי להאמין בכל האגדות.

לימי החרף לקחתני אלמנה, החשובה לעשירה בעירי, להיות למורה לבניה בשכר קרוב לתשעים רו"כ, ויהי לי הדבר הזה לנצחון לנגד אויבי, וטענותיהם של חותני, חמותי ואשתי עלי על צאתי לתרבות-רעה נסתתמו לגמרי, שהרי היתה לי כנגדם כסות-עינים שאין טובה הימנה.

מלבד איזו ידיעות מעירי, שהודעתי במה“ע בחרף ההוא ושהעירו עלי חמת בני העיר עוד יותר ויותר, עסקתי גם בקריאת איזו ספרים חדשים לי או ישנים. בין הספרים האלה היה גם הס' של בקרת “חקר דבר”, שבאמת לא יצא ידי חובת בקרת כלל בקונטרס הדל ההוא, ואף על פי כן עשה רעש גדול, בצאתו לאור, במחנה סופרינו, לבשתם וכלמתם, ושקצפתי גם אני עליו קצף גדול בשעה שקראתיו פעם ראשונה, אף על פי שלא קראתי אז את כל הפלפולים הרבים שנאמרו על קונטרס זה במה”ע “המליץ”. בקראי אותו שנית, ושבתי והתבוננתי בו, ראיתי שאין לי מה לקצוף עליו וכי צדק בכל טענותיו על הספרות העברית בכלל ועל מה“ע בפרט, שבאמת אין להם כל מטרה מחלטת. ראיתי דבריו בספרו ובמאמרו “רוח חיים” שנדפס בהכרמל על אדות ספרי רי”ב לעווינזאהן ונתעוררתי שבאמת דברי לעווינזאהן הנוגעים בתלמוד, שהיו שמורים בזכרוני, אין מטרתם להעריץ את התלמוד ולהקדישו אלא לברר את רוחו, שיטתו וסבת התילדותו בעם – לפי המבינים ברמז. חזרתי עוד הפעם על ספר “זרבבל” (אחרי שהספר “בחינת הקבלה” שקראתי כבר אבד ערכו בעיני). העמקתי בו להבין מסתריו והנה – נפלה נפלה מנגד עיני המסכה הקדושה שהיתה נסוכה לפני על התלמוד! ראיתי שהתלמוד הוא מעשה אנשים שהבינו את זמנם ומקומם, כי מוכרח היה להעשות על פי סבות חיות וקימות שהכריחוהו שיולד בעם, כי כל תקפו אינו אלא ברוח הזמן והדור ובצרכיהם, ולא נשארו קדושות בעיני אלא איזו הלכות מעטות שהאמנתי בדברי התלמוד הנאמרים עליהן, שהן הלכה למשה מסיני.

ממילא מובן שהמבט החדש הזה על התלמוד עשה רושם גדול במוחי.

עזרי מעם ה' יום ד' כ' כסלו, אלהי, אויבי רבים קמים עלי, לפ"ק. (תרכ"ז) פה מרשלוב.

“כבוד ידידי רעי המופלג הישר מהור”ר….. ברכות שמים וברכות תהום לראשך!"

הקטרת הזרה אשר העליתי על מזבח הזהב, מזבח מה“ע… גליון 43 תועבה הוא לבני עירי, ותועבות שתו גם אותי בגללה, כי כמחרף עקבות ספר “הזהר” אני בעיניהם, שבו (פ' וירא) נמצאת התרופה ההיא, לקרוא פרשת הקטרת לעצור בעד המגפה, על כן הביאו עצות מרחוק לנקום ממני נקמת התרופה הקדושה ההיא אשר חרפתי במאמרי במה”ע אשר זכרתי. אלה יעצו להעיד עלי בשערי המשפט כי עקשתי דרכי, למען יושם עלי ענש, אלה – לעצור בעד פתחי ארון הקדש ביום השבת, עדי יגמרו ראשי העיר אמר להתאסף יחד, להתנכל עלי ולהתם חטאתי הרובצת לפתח קריה, ואלה – לבא במגלת ספר כתוב מרֹרֹות עלי, לפני הרב החכם המו“ל מ”ע… ולהבטחהו כי אם ימלא משאלותם לזרות דברי הלאה לימים יבואו כי אז יחתמו גם המה על מכתבו העתי, וישכחו כי לא לפניו חנפים יבואו! דלת העם אמרו כי כתבתי שטנת שוא על עירנו לאמר: “כי כל אכר אשר לא מבני ישראל לא נתנוהו בני ישראל לצאת את העיר בטרם יקרא גם הוא את פרשת הקטרת!” צחוק עשו לי! אמנם אך צחוק הוא, כי ידעתי דרך כסל אשר בחרו למו, ובפתיותם הסכנתי בימי הקיץ העבר, על כן לא שברה אולתם את לבי גם עתה, ומראשית בינותי כי יפלו ממועצתיהם, ומוצא שפתם יעלה בתהו.

*

אמנם אחי! ארחות כסילים עם נפלם – נעו מעגלותיהן. על כל מדרך כף רגל יתגוללו אבני נגף ופתאים יעברו עליהם ונוקשו ונלכדו, ונפשם לא תדע, כי רמו מישרים מהם גבהי שמים, ואם בעמל נפש ויגיעת בשר ירים איש מכשול מדרך עמו הלא ישים אשם נפשו, כי אבני קדש הן בעיני עם לא בינות, לא ינקה כל הנוגע בהן.

התאמין לי, ידיד נפשי, כי צעירי תופשי התורה הנאמנים אתי, חבשו פניהם בטמון בראותם אותי בא אל בית-המדרש; ואנכי אמרתי: אך נרדמים הם. אכן המה שלחו דבריהם אלי אחרי כן בלט בחלות פני לבל אשיא אליהם עין אשמה על הסתתרם מנגד עיני, כי בנפשם יפגעו האוילים אם ידברו אתי, אחרי אשר כבר קראו למו תופשי התורה הזקנים “מינים!” על זאת.

אכן, מחמד לבי, עוד תתפלא עלי לאמר: מה ימריצך כי תתגר בכסילים? כי תתן לפתאים ערמה אשר לא יחפצו בה, להרבות שונאיך שקר? אמנם ידעתי כי כן, אך איככה אוכל ודוממתי וה' נתן לי לב רגז לראות עמל בישראל, ושני בתיו – כי שחו אל מות (! Sic), הן מרבית הדור הישן יתגלגל תחת שואה, לרבים הבלי שוא יקרא “קדוש, קדוש” ואמת ומישרים יגרש מן גו, יקרא “מין” לכל נלוז בעיניו ומשפט זרע יעקב טרם ידע, ותורת האדם פרועה מתגרת ידו, שפל מארץ קולה, ורגל חנפים תרמסנה! ומרבית בני הדור החדש נזורו אחור, עברו תורות, חלפו חק, משבתי הדת משחק להם, ודבר ה' – חרפה! כל היום יהגו בגרונם: “תורת האדם, אהבת רעים” והתורה הזאת גם היא איננה בתוך מעיהם… ואם אוהבי אדם הם – הלא יאהבו את עמם עם קדומים, נורא מן הוא והלאה, ומדוע יאבו להשבית זכרו? הלא אך בשלש אלה יודע עם בקרב לאומים ושמו ינון עלי תבל בממשלתו, בשפתו ובאמונתו; ואם השתים הראשונות אבדו ממנו, בפשע פריצי עמנו, מהרסינו ומחריבנו בימי שוממות בית-קדשנו השני, הלא אך באמונתנו נחיה בעתות האל ואם גם נרה ידעך – הלא גם שם ישראל לא יזכר עוד! הה! חשכו עיני בראותי את הגפן האדרת השתולה בכרם ה' צבאות אמללה בידי אוהביה וידי מנדיה חנם. אלה באולתם יעטו עליה בלויי-סחבות, למען יהיו עליה סתרה מאור פני השמש וגשם נדבות, ואלה ברע לבם יקטפו אשכלותיה בכפיהם המגאלות, למען תֵשָם!

באלה מעיני כל היום, ובם אשוב אהפוך תמיד, ולבבי יתחמץ אף רוחי בקרבי חבלה! על כן אמרתי אשיחה וירוח לי, וברב אמרי אולי אשיב מדחי רגלי אחד נתעה בבלי דעת. ואם רבים קמים עלי, ותחת אהבי טוב ישטנוני לא אשנה את טעמי לפניהם, כי מה תתן ומה תוסיף לי אהבתם אם רעיהם לא יקרו לי? הלא טובה לי קרבת שנים שלשה רעים נאמנים, אשר רוחי רוחם ולבי – לבם, מאהבת שקר אשר יאהבוני רבים נפתלים על בלי דעתם שרעפי!

אח יקיר! הן לבי ערום נגדך מיום אשר שלחתי לך ספרי על דבר קורותי בימי הקיץ שעברו ומעט הדברים אשר לא מחשבותי בם מחשבותיך לא יפרידו בינינו. הלא תשמח בשמחתי כי הותיר אותי אל ישעי לטוב בימי המחלה הנוראה, וחסדיו הבדילו בינה לבין בני ביתי. כן ישפות ה' שלום גם לך, בעצמיך ובמעוניך, בברכת אוהבך לנצח, נרדף על ישר ונאכל בכל פה.

צלפחד.

רואה הוא הקורא, כי תחת שנצטערתי עד עכשיו על חייהם הארוכים של ערלי הלב ל“א מלכים ול”א אנטיוקסריהם שהרג יהושע, על חנה שנתיפתה וחזרה לשחרוריתה בהבל פיו של ר' יצחק בן אלישוב (תענית כ"ג) ועוד דברי חכמה כיוצא בזה, בא עתה צער חדש בלבבי על הדת ההולכת לטמיון ועל הלאומית הישראלית העתידה ליהרס עם הריסות הדת. ראיתי שפריקת עול הדת הולכת וגוברת והאמנתי שבעוד מאה שנה בערך תשתכח הדת ישראל לגמרי ולא יהיה עוד זכרון לבני ישראל בעולם המעשה ונצטערתי הרבה מאד. בשעה שחזרתי למצוא תרופה למכה זו עלה על לבי שאין למכה זו תרופה אחרת אלא לחבר את הדת והחיים, כלומר: להתיר כל החומרות, הגזרות והסייגים המכבידים על האדם בעולם המעשה ובארח חייו, ולעשות את הדת נוחה לשמירה, כדי שישמרו בני ישראל את התורה לנצח, שהרי כמעט כל מצות תורת משה, כפי שהן כתובות, לא כפי פירושן של בעלי התלמוד, אינן מכבידות כלל, ואף על פי שאי אפשר לנו בלי איזו סיגים ופירושים שבעל-פה לתורת משה, מכל מקום אפשר להשתדל לבער כל החומרות והסיגים המכבידים וכל מנהגי הבל המשניאים את הדת בעיני מתעבי הבל.

אילו הייתי מביט על כל עם ועם לא כעל עולם שלם בפני עצמו אלא כעל חלק קטן מן המין האנושי, חלק שלא הטבע חלקה אותו אלא בני האדם מעצמם, הייתי עושה שלום עם הרעיון הזה שסוף בני ישראל כשאר אומות לשוב, בעוד איזו אלפים שנה, בזמן פחות או יותר, למחצבתם הכללית, בשעה שכל העמים יחדלו מהיות אומות שונות אלא בני אדם בכלל; אלמלא אהבתי בכל לבי את הדת שהאמנתי בה כאחד שלומי אמוני ישראל, לא הייתי מצטער על ירידתה לטמיון שהרגשתי; אלמלא הייתי חושב על החומרות והסיגים של התלמוד והפוסקים להסבות העקריות לפריקת עול הדת כלה, ואלמלא בא לי מבט חדש על התלמוד ולחשבהו לדבר המקבל שנוים ותמורות תמיד, לא הייתי יכול לחפוץ בביטול החומרות ההן ולא היה לי על מה ולמי לצעוק על אדות הריסות הדת ואבדן הלאומית; אבל עתה שחפצתי בכל לב בקיום נצחי של הלאומית והדת והאמנתי שמצאתי את סבת המחלה ועם זה גם רפואתה, בביטול איזה חומרות וסיגים ובחבור קיים שיחברו ראשי עמנו את הדת והחיים יחדו, כמו שעשו ראשוני בעלי התלמוד – הנה היה לפני חולה מסוכן ורפואות בדוקות מוכנות ואין איש שיושיט להחולה את הרפואות ההן בעוד נשמתו בו.

אינו דומה צערו של אדם הרואה איזו רעה הבאה עליו ואין לו כל עצה להקדים פניה, לאדם שיש לו עצה ותרופה קלה למכתו, אבל אין בידו להשתמש באותה תרופה קלה באשמת בני חברתו, שגם הם עתידים להיות נפגעים כמוהו מאותה רעה. הראשון אין לו אלא צער פנימי והנהו אובד עצות, אבל השני מלבד צערו המכאיב, הנה בוער בלבו כעס גדול על בני חברתו האמללים, שאינם מניחים לו בעקשותם להושיע את עצמו ואותם.

הסער בגדול שהתחולל בלבבי, בסבת הרעיון הזה דכאני עד דכדוכה של נפש: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו” אמרתי בלבבי במרי שיחי: הפריצים בימי חרבן הבית השני התחילו להאבידנו וסופרינו וראשי עמנו יביאו הקץ עלינו! רואים הם כי הזמן הגבור הגדול והנורא עמד עלינו לכלותנו והם עומדים על דמנו, רואים ושותקים, מבלי מצוא עצה ועשות דבר! רעיון של הבל הזה עורר כל חושי בקרבי ויבלבל מוחי, חשבתי, הגיתי עד שגמרתי בלבי לקרוא לעזרה בשעה שיזדמן לי איזה מקרה לכך.

בקיץ תרכ"ז לקחה האלמנה, אמה של תלמידי, מורה שפת רוסיה לבניה. ישבתי אני ממול התלמידים בשעת למודם והקשבתי היטב לכל אשר ילמד המורה, ויחד עם התלמידים הייתי חוזר בעתות הפנאי על למודי. קשה היה לי מאד לחזור על כללי הדקדוק, וביחוד נטיות השמות בשעה שהם באים ביחס נוטה, אף על פי כן משלתי ברוחי וחזרתי על משנתי היטב, ומקרה זה היה היסוד לידיעת שפת רוסיה שקניתי אחר כך בהמשך הזמן.

לפני חג השבועות קבלתי מכתב מאבי, שהוא מבקשני לבוא אליו ולהתראות עמו, אנכי מלאתי בקשתו וברשות האלמנה אמא של תלמידי ובידיעת בני-ביתי נסעתי לאבי ביום ד' ב' סיון. פתאם יצא הקול כי ברחתי להמיר דתי וחותני וחותנתי רדפו אחרי עד בית אבי, וביום ו' ד' סיון באו לעיר מולדתי, שהיא עיר מגורת אבי, ותהי רדיפתם אחרי לקלון גם לי גם להם.

בסוף שנת תרכ“ז נקראתי לעיר המחוז על פי אחד ממכירי שם, שחפץ בי שאהיה מורה לאחיו שם. תנאי המלמדות היו טובים הרבה מאותם התנאים שעל פיהם הייתי מלמד בעיר מגורתי; אבל בהתהלכי שם עם איזו ממיודעי מדור החדש שבעיר ההיא ראיתי שחפשיותם גדולה מחפשיותי, ולא עוד אלא שהם מקילים לעצמם, על-פי חפשיותם, גם במעשה. ראיתי שאי אפשר לי להתחבר עוד אל תופשי התורה והדור הישן אפילו בעיר ההיא, ושמוכרח אהיה להיות חבר לבני הדור החדש החפשים ההם, שלא הורגלתי עוד בחברת אנשים שכמותם, שיהיו לי כעשן לעיני, ולפיכך שבתי לביתי, אף-על-פי שבעירי ישבתי אל עקרבים, ואהי כמנודה מכל בני העיר לבד מאיזו אנשים שהתחשבו על הדור החדש, וגם הצעירים שהיו ממיודעי לא היו מדברים עמי אלא מחוץ לעיר, או בשעה שהיינו מזדמנים לפונדק אחד, כמו אחר התפלה בבית-הכנסת הגדול, בשעה שהמתפללים נתפזרו כבר לכל רוח, או בבואי אל הרב מטעם הממשלה וכדומה. גם בחרף תרכ”ח הייתי מורה לבני האלמנה, אבל היא לא נחה דעתה עוד בי, מפני שהרבה פעמים הגידה לי שאיננה חפצה שאכתוב במה"ע ואנכי לא שמעתי בקולה, ואני לא נחה דעתי בה מפני שהיא מעיזה פניה לדרוש ממני דברים שאין לה עסק עמהם ושאינם נוגעים לה כלל.

היותי בעיר המחוז חזק בי את הרעיון של הבל על אדות חבור הדת והחיים, ובכתבי בחרף תרכ“ח מאמר גדול על אדות הש”ס, שהיה בו מעט בקרת והרבה בקיאות בתלמוד, זכרתי את דרכי החיים ויחוסה של הדת הזמנית (שהיא גם הנצחית לדעת שלומי אמוני ישראל) אל החיים ההם ובדברים היוצאים מעמק הלב התחננתי אל ראשי עמנו, שישימו עינם על מצבנו ועל חנוכנו וישתדלו לחבר את הדת והחיים לטוב לרוח הלאומי שלנו ולדתנו.

לימי הקיץ לא נתנה לי עוד האלמנה את בניה להורותם, מתוך שלא שמעתי בקולה וכתבתי במה"ע. תלמידים אחרים לא השגתי, מתוך שהייתי כמוחרם ומנודה בעיני כל אנשי העיר ומתוך שהחלותי לבקש לי תלמידים חדשים אחרי הפסח, בשעה שידעתי בבירור שתלמידי הישנים חלצו ממני. האמנם שאלתי גם את פי שנים שלשה מאנשי הציוויליזאַציאָן אם יתנו לי את בניהם, אך הם ענוני כי בניהם נשארו אצל המורה הישן, ותשובתם זו דכאה את רוחי והגבירה את יאושי ולא היה בי עוד אמץ רוח לשאול את פי אחרים אם יתנו לי הם את בניהם.

עתה באה השאלה הגדולה “ואם תאמר מה נאכל?”, הדורשת תירוץ מספיק שתים שלש פעמים מדי יום ביומו. גמרתי בלבי לנסוע לעיר המחוז לבקש שם מלמדות, אך חמותי לא רצתה בשום אופן שאשב בעיר אחרת וסבבה הדבר באופן אחר. הלותה לי שבעים רו"כ ויעצתני לנסוע לעיר המחוז לקנות דגן, ארז, דחן וגרש כוסמים וכדומה ולסחור בהם, לא שאהיה אני הסוחר הראשי אלא אשתי תהיה הסוחרת הראשית ואני אהיה לה עזר כנגדה. העצה הזו מצאה חן בעיני. כבר הייתי חפץ לבוא אל אחד בתי-הספר ולהשתלם בלמודים אבל הייתי בעל אשה ואב לשני בנים. בקשתי מאת חותני שירשני לנסוע, כלומר שיפרנס את אשתי ואת בני משך שלש שנים רצופות, עד שאמצא נתיבותי להשתכר מעט כסף די הוצאתי והוצאות ביתי, והבטחתיו כי בהשלימי חק למודי והייתי רופא או מודד (אינזעשינער) וכיוצא בזה אשיב לו את כל ההוצאות שיוציא על בני-ביתי עם עוד ריוח הרבה ואם אינו מאמין לי בעל-פה הריני נותן לו שטר כתוב וחתום כחקי המדינה; אבל הוא ענני שאין בו כח למלא רצוני מפני עניותו, מענה שלדאבון לבי ידעתי בו שהוא אמת. מתוך שלא יכלתי לתפוס מרובה אמרתי לתפוס מועט ורציתי ללמוד בעצמי שפת המדינה ושפת אשכנז אבל הטרדות עצומות, המלאכה מרובה וזמני קצר מאד ומה אעשה? בשעה שאמרה חמותי את עצתה שהזכרתי אמרתי בלבי: עתה אוכל לקבוע עתים ללמודים, שהרי מלאכתי לא תבלה עוד זמני כל כך ומי יודע אולי יהיה עסק זה לי להצלחה ואשתי תמצא לחמה ולחם בני ואוכל אני לימים הבאים להגיע אל המטרה שכלתה לה נפשי. –

לקחתי מיד חמותי שבעים הרו“כ ולויתי עוד חמשים רו”כ בנשך לשלם מדי שבוע בשבוע במשך חצי שנה, חלק מן הקרן והנשך, ויחדו עם חמותי נסעתי לעיר המחוז לקנות שם את הסחורות הנצרכות לי. ביום ו' ב' אייר באנו שם, וביום ההוא קנתה חמותי את כל הסחורות ואנכי עמדתי על גבה, ונהי נכונים לנסוע הביתה במוצאי שבת.

ביום השבת עליתי לראות את ידידי… ויראני ספר “שירי יהודה” מה' גאָרדאָן שיצא אז לאור, גם הראני מכתב מה' גאָרדאָן הערוך לו, שבו צוה עליו לתת עקז' אחד לי. אמרתי לידידי כי נכון אני לקחת עוד ארבעה להפיצם בעירי והוא נרצה לי. “אך היהיה ידידי בביתו בלילה?” – שאלתיו. “לא” ענני. אז באתי במבוכה, כי מעודי לא טלטלתי בשבת בלי עירוב ובעיר המחוז אין עירוב! בושתי להניח אצלו את העקז' ההם ולבאר לו שמפני אימת שבת אינני חפץ לקחתם עמי, ובעל-כרחי לקחתי אותם תחת מעילי. הלכתי ברחובות העיר צמצמתי לטלטל תמיד את המשא הזה פחות פחות מד' אמות, כהלכות בני ישראל!

הריני ממלא פי שחוק, עמך, קורא דברי!

שבנו הביתה. אשתי החלה לאפות לחם דגן ולמכור שאר מיני סחורות שזכרתי ושלא זכרתי ואנכי החלותי לצמצם בהוצאותינו, שמא אאביד כסף זרים הנתון תחת ידי, ויהי מאכלנו לחם צר ומים לחץ, מלבד ליטרא בשר ליום השבת.

תקותי ללמוד איזו שפה לא עלתה בידי, פעמים מתוך שהייתי הולך בלחץ רב מפני מצבי הרע, פעמים מפני שהייתי צריך להשגיח על הבאים לקנות, לשקול ולמכור להם איזה דבר, ופעמים שחמותי הסבה לי בכונה טרדת הילדים וטרדת הבאים לקנות, כדי שלא אוכל להגות בספרים הפסולים. מלבד כל אלה לא היה לי חדר מיוחד לעסוק בו בעיון כרצוני.

איזה מקרה הכריחני לנסוע לעיר מולדתי. ראשי העיר הסבו לי מכאובים זמניים באותו הענין שבשבילו נסעתי, כדי להראות לי שגם עם האפיקורסים עושים הם כרצונם. הואיל וידעתי שבעצת הרב עושים הם מה שעושים עליתי אל הרב לדבר עמו, והרב ההוא דבר לפני הרבה בשבחם של תופשי התורה ובגנותם של המשכילים, שהוא יודע אותם היטב, לא כאחד חובשי בית-המדרש. בהמשך דבריו, שהיו כעין דברי כבושין, בקש ממני שאבטיח לו שלא אכתוב במה"ע שנה תמימה כדי שתפוג שכרותי מעלי ואז אראה לפני עולם ברור, תחת שעכשיו שכור אני ורואה עולם הפוך. הבטחתי לו לעשות בקשתו, בתנאי אם יעשה הוא בקשתי, ונפרדתי ממנו.

בקשתי לא נעשתה, אף-על-פי שהעסק שבשבילו נסעתי נגמר בענין טוב, ובלב כואב שבתי לעיר מגורתי. על אותה עגלה שישבתי אני ישב עוד איש אחד יודע ספר. במרוצת דברינו על ההשכלה אמרתי לו שאני מוצא טובה רבה בהשכלה, שהרי היא משכחת ממני טרדותי, ובשעה שצרות מקיפות אותי ואין לי מנוס מהן הריני מוצא נחת-רוח בשעה שאני מתמכר אל עולם העיון והנני שוכח תבל וצרותיה.

אילו היה חובש בית-המדרש או חסיד שומע דברי אלה היה משיב לי כהלכה: טובה זו שאתה מוצא בהשכלה ימצא החריף בס' “שאגת אריה” והחסיד – בס' “תניא”. לא כן הרב מעיר מולדתי; אילו היה הוא שומע דברי אלה היה אומר לי: הנה לך מופת מדבריך בעצמך שאתה שכור שהרי אתה מתנחם בעיונך באיזה ענין הפורח באויר – על צרות גשמיות האוכלות מנפש ועד בשר ואי אפשר להנצל מהן אלא על ידי פעולה באמץ לב ובגבורה ולא בשכחה לבד, שאינה מרחקת את הצרה כלל. אבל האם אפשר לו לשכור להביט ברור על העולם על-ידי שיוכיחו לו שהוא שכור? האם יוסר בדברים שלא יעשה מעשי שטות שאין שכור מרגיש בשטותם? אין תרופה לשכור אלא לתת לו מאכלים חמוצים המסירים את השכרות או להמתין לו עד שיפוג יינו ותוסר שכרותו מעליו.

בזמן ההוא נדפס מאמרי שהיו בו דברי בקרת, בקיאות ותחנונים אל ראשי עמנו. ומלבד איזו רנונים ששמעתי מאחרי מפי אחדים מבני עירי, תשובה שאין בה לא טעם ולא ריח על תחנוני ועצותי במאמרי ההוא, שנדפסה אחר כך במה"ע בשם איש אחד שלא נודע לי עד היום מיהוא, אף-על-פי שלא הסתיר שמו, לא עשה מאמרי כל רושם לא בעירי ולא בלב הקוראים הרחוקים שאליהם נאמרו דברי. הדבר הזה לא היה לי לרצון כלל, דברי יצאו מקרב לבי, ונכתבו בדם, וצר היה לי לראות שהיה קולי כקול הקורא במדבר.

בחדש אלול ראיתי שאין עוד אתי לא סחורה ולא כסף. הסחורה כלתה, כסף אין בידי ולחמותי עודני חייב כל השבעים רו"כ, מלבד מה שעודני חייב בשליש מן הכסף השבועי שלקחתי בנשך.

היודע הוצאות איש שיש לו שני בנים קטנים ואוכל לחם צר ומים לחץ בעיר קטנה שהוצאותיה מועטות, יודע הוא שלכל היותר הייתי צריך להוציא עלי שני רו“כ לשבוע, ומי זה אכל את כספי ועמל אשתי שעמלה בזעת אפה חמשה חדשים רצופים והיתה משתכרת, לפחות, שמונה רו”כ לחדש? אבל הריני מגלה להקורא סבת הדבר בלחישה: התיבה (קאמאד) שהיתה לי היתה שייכת מקודם לחמותי, שהיו בידה שני מפתחות לאותה התיבה, וכמו שכתבתי כבר. בשעה שנתנה לי את התיבה ההיא השאירה לעצמה את המפתח שהיה לה מכבר, ובזה אתי שפיר והמשכיל יבין. אמת הוא שאני עצמי אשם בדבר, שהרי היה לי לדעת שאשה כחמותי לא תרחם על פרי בטנה והיה לי להשתדל שלא תהיה כעוזרת לאשתי במסחרה, שלא תמכור מאומה בביתי בשעה שהיתה אשתי טרודה בשוק, ולשמור את התיבה; מלבד מה שהיה לי לכתוב כל דבר בפנקס ולדעת חשבון. אבל מה שעבר אין! שאלתי את ידידי עזרא הכהן, היושב בעיר הגדולה, אם יוכל להיות לי לעזר בעירו, והוא כתב לי שישתדל בכל כחו להמציא לו מנוח בעירו. נסעתי לעיר הגדולה, למרות כל עצות חמותי ותחבולותיה שהשתדלה לפתותני שאשאר על מקומי, ועזרא הכהן ורעו אסף הכהן השתדלו בעדי בכל מאמצי כחם.

אסף הכהן הוא איש בא בשנים ובעל עסק הגון. בסבת עסקיו הוא מעורב בין הבריות ונודע לכל גדולי העיר, ובלבו הטוב ובאהבתו את ההשכלה הנהו נכון בכל עת להיות לעזר בכל כחו, בכספו ועמלו לכל דורש השכלה. ביתו תמיד בית ועד למשכילים בספרות העברית והרבה הרבה מבני הנעורים זוכרים את שמו לטובה על שהשתדל להוציאם מאפלה לאורה, אם על ידי שעזר אותם לבוא אל בית ספר הרבנים או אל בית הגימנאזיום וכיוצא בזה.

אסף הכהן שמע מפי ידידי עזרא הכהן שאני סופר במה"ע העברים, שכתבתי מאמר פלוני ופלוני, שאני נרדף מיד מורדי אור וכו' וכו', ומיד השתדל למעני בכל כחו. אבל אבן נגף אחת היתה מונחת לו על דרכו: מורה בעיר גדולה ההיא בבתי אנשי הציוויליזאציאן צריך שידע לדבר בשפת אשכנז ואנכי חסרה לי הידיעה הזו, וצריך היה להשתדל בין אנשים שחצים יראים וחרדים וחצים מעורבים עם הבריות, ולבו ידע כמה עלוב הוא בעיני החרדים אותו המורה, שהוא, המפורסם בכל העיר לאוהב משכילים, מדבר טוב עליו.

אחרי החפוש מצא אסף הכהן מקום בעדי. הייתי אצל האיש שמצא לי אסף הכהן ונרציתי בעל כרחי ללמוד עם בניו מסכת “נדרים” עם פירוש הר“ן בעד מאה ועשרה רו”כ לימי החרף ומזונות לשבתות. אבל בטרם הספיק האיש לגמור עמדי שמע בבית הרב דשם שאני אפיקורוס גדול והדברים בטלו בעפרא דארעא.

אחרי שבתי שלשה שבועות בעיר הגדולה נסעתי לביתי ממחרת יום הכפורים ובלי עמל הצליח בידי לאסוף לי בעיר מגורתי ששה תלמידים אשר נשאו לי שכר מאה רו"כ לימי החרף, ולא עוד אלא שהלכתי לבתיהם לקבוע להם שעות ללמודים, שזהו מנהג אנשי הציוויליזאציאן.

במשך שבתי בעיר הגדולה בא לידי הקונטרס “אגרת צער בעלי החיים” שהעלה חמתי בדבריו, או יותר טוב, בחרפותיו. מתוך שלא היתה לי שם כל עבודה ישבתי וכתבתי מאמר גדול ורחב ידים, לבטל כל דבריו ולהראות שה' גאטטלאבער בעצמו, מחבר האגרת שזכרתי, כותב במקומות אחרים אות באות כדעתו של המבוקר ממנו באגרתו, לבד מה שהוא מעתיק באגרתו דברי המבוקר שלא ככתבם. העתקתי אותו מאמר בביתי, בבואי אל המנוחה, ועודני מונח אצלי בכתובים.

אחרי שכליתי אותו המאמר החלותי לכתוב מאמר שני בענין הדת והחיים. במאמר הזה הרבתי לדבר דברי בקרת, מעטתי בבקיאות, ותחת תחנונים אל ראשי העם דברתי משפטים אתם, בדברים החודרים לב. מטרת המאמר היתה לפקוח עיני הקוראים על דרכי התלמוד והפוסקים ולעורר לב ראשי העם בכח על צרך השעה לחבר את הדת והחיים.

ימים מספר אחרי שהחלותי לכתוב את המאמר ההוא, נפלו שני בני למשכב. ממילא מובן שהוצאתי כסף לצרכי הרופאים והרפואות, ושגם בבואי בלילות לביתי לא היתה לי מנוחה. מחלת בני מצד אחד, תשלומי החוב ששלמתי מה שנשארתי חייב מכסף השבועי שלויתי בנשך – מצד השני, ודרך בני ישראל להלין אתם שכר פעולת מורי בניהם לשבועות וחדשים מצד השלישי – הביאוני בלחץ גדול. אחרי עמל היום הייתי בא בלילה בשעה העשירית לאכול ארוחתי הדלה, שעל פי רוב לא הספיקה לי באותם הימים, גם אחרי כן הוסיפו בני החולים להפריע את מנוחתי. במצב זה הייתי בשעה שכתבתי את מאמרי ההוא, שהארכתי לכתוב אותו גם בזמן מחלת בני, מתוך שהיה מוחי מלא מן הרעיונות שהכינותי לי למאמרי, והרעיונות ההם לא נתנו לי מנוח ולא יכולתי להניחם לעת אחרת.

חפצי הגדול בחיבור הדת והחיים, כעסי על ראשי העם שלא שמו לב כלל לדברי שבמאמרי הראשון, מצבי הרע ולחצי בשעת כתיבת המאמר, כעסי על קנאי עירי אשר בשם הדת והאמונה רדפוני באפם, אשר גם להרדיפות ההן היה חלק במצבי הרע שסבלתי בשעת כתיבת המאמר – כל אלה מסכו מרורות במאמרי, שהעליתי בו עשן באף כל היראים והחרדים אשר קראו דברי ויזוררו פעמים הרבה.

בסוף חדש כסלו השלמתי את המאמר עד תמו ואחרי שלשה חדשים נדפס.

"העיר הגדולה .6 אפריל 1869.

"ידידי צלפחד!

"בתכריך השלוח לך בזה תמצא דברים אחדים ממני אשר כתבתי בחפזון זה שלשה ימים ובחפזי שכחתי להגיד לך את הרעש אשר הטלת בים החשכים ושומרי נשף בעירנו – במאמריך אלה. אחינו אנשי גאולתנו – מברכים ומנשאים את שמך עד למעלה, כי יצאת לישע עמך (!Sic) בעטך הנערץ והנורא (!) ולעומתם בנות יענה, עטלפים וכל רומש על הארץ ירגזו ויחרדו ממסגרותיהם, יקבוך ויאוררוך בכל המכות הכתובות בספר התורה, ואתה, מורם אתה מחרפתם ואולתם אל חיקם תשוב, כי קול שריקתם ולחישתם לא יגיע עדיך.

….. היה שלום וברוך לעד כחפץ ידידך

עזרא הכהן."

"מרשלוב, 10 אפריל.

ידידי עזרא הכהן!

ביום 8 לירח זה קיבלתי מכתבך עם הס' “היהודים באנגליה” והנני משיב לך רב תודות על עמלך.

….. שמח לבי כי מאמרי הרעיש לב החשכים, גם בעיר מגורתי רבים עליו קמים, וכאשר הֻגד לי בקשו החסידים מאת בני בליעל, להשיגני בלילה במקום נשכח מני רגל, ולהכות אותי מכות חדרי בטן, השמעת מימיך נצחון כזה? ידידי! אך לבי לא יחת מקול פחדים כזה, כי לא ראשון הוא לי.

“הנני עוזב ידידי את החשכים, ילכו המה על הררי נשף ורגליהם תנגפנה, אלינו לא יגש רע בתשועת המבקש את נרדף, ואני חדשות אודיעך, כי עוררתי את לב צעירי עמנו לקומם מחדש בית מקרא ספרים, והיום שלחנו כסף בעד מ”ע “המליץ והקו”מ, וועטשערנאיא גאזעטא, גארטענלויבע" והננו שוכרים בית למקרא הספרים והמ“ע בעד עשרים רו”כ לשנה, וחפצנו יצליח בע"ה.

יותר חדשות אין עמדי כעת, היה שלום וה' ישלים לך מחסורך, ושלום וברכה ישיגו כל מאהבינו וחפצי טובתנו.

צלפחד."

"העיר הגדולה,.10 אפריל

ידידי היקר צלפחד!

“מכתבי ביחד עם הספר “היהודים באנגליה” אשר שלחתי לך ביום ב' העבר על ידי ה'… בלי ספק הגיעו נכון לידך והיום התעוררתי אני ומאהבנו היקר הד”ר אסף הכהן לכתוב אליך ביחוד, לאמץ את לבבך כי בל תירא מהמית שאון מורדי אור אשר שדדת רבצם – כי כל רע לא יקרך, ורבים המה מכבדיך ומוקירך פה אשר יעמדו לימינך לחלץ את נפשך מן המצא אם אך יזידו פועלי און ואנשי תככים לגעת יד בך, כאשר שמענו. זכר נא כי יש גבוה מעל גבוה, ואנחנו כלנו פה אוהביך נחלץ חשים להסיר כל אויב ופגע רע מלפניך ומאחריך.

מיום החל המ“ע… לצאת לאור עוד לא עשה רעש גדול במאמריו כאשר עשית אתה במאמריך. כל העיר כמרקחה, וכל אשר לו פה ולשון ישיח בך ובמנגינותיך, אלה מהללים ואלה מחללים – כאשר שמענו נוסדה פה אגודה אחת מעגלי מרבק להשיב לך דבר במ”ע ההוא. מי יתן והיה הדבר הזה, כי אז יתעוררו רבים וכן שלמים לדרוש בפה מלא “תקונים” כאשר דרשת אתה, ופני משיבי הדבר יכלמו, כאשר יצא הרב…. משדה המערכה וידיו על ראשו.

"הודיענו נא מהרה אם שלום לך מסביב בעיר מושבך ואם לא נגעה בך יד הפאנאטיקים ואנשי חמס לרעה, כי דרוש לנו לדעת כל זאת.

"היה שלום וברור, שוקט ובוטח, ואם יכלימך איש תשים ידך לפיך ותודיע אותנו תיכף ואנחנו נריב ריבך ומשפטך יצא כצהרים.

"הנני מוקירך ומכבדך אוהבך מלב ונפש.

עזרא הכהן.

“ידיד נפשי צלפחד!”

"הנני גם אנכי למלאות אחרי דברי מאהבנו עזרא הכהן ולבקש להודיע לנו מה אתך שמה? השלום לך יקרי? היה בטוב כנפשך ונפש אוהבך מלב.

אסף הכהן.

מרשלוב .13 אפריל.

"ידידי עזרא הכהן!

"הודיעני נא, מה כל החרדה אשר חרד? מה הדבר אשר המריצך להשקיט לבי מרעת מורדי אור? הגידה נא לי: מה יעצו עלי חנפים בשאתם? האמנם תדמה, ידידי, כי פחד אלי שאון שומרי נשף? האמנם תחשוב כי שאתם תבעתני? מצוק אנכי כסלע איתן (?) ולא אירע רע; לבבי כחלמיש צור, לא יתפוצץ מקול רעם בגלגלו (!Sic) ואף כי מהמיית כסילים! נפשי יודעת מאד כי לא פעלתי כל און ומי הוא ירשיעני? האם לפני הפלילים יציגוני? הלא תענה בי צדקתי וכל צוררי יבושו, ואם בדבר שפתים מה מני יהלוך? יהמו, ישקו מורדי אור, יסערו ירעשו חנפי לב, יהגו שקר, יצמידו מרמה, אני אלעג לשאונם, והמונם משחק לי! גם עצת החסידים לא תחריד מנוחת לבי מאומה, שקט בעצמי, כי בשם האמת אדגול.

“….. בית מקרא הספרים אשר יסדנו הולך וגדול, כי גם נכבדי עירנו כותבים ידם לו. בעד בית מקרא נתנו 24 רו”כ לשנה, ואתה הואל נא והודיענו איכה נקח לנו רשיון הממשלה על בית המקרא הזה, ואנה נדרוש אותו?

"באחרית דברי אברך אותך ואת אסף הכהן ידידנו מקרב לב עמוק על חפצכם לעמוד לימיני ולדרוש עזרתי. אין בפי מלים להודות לכם על אהבתכם העזה אשר הראיתם לי בחרדת לבכם אשר חרדתם עלי.

"הודיעני נא מהר מכל אשר תשמע על אדותי ושמח לב ידידך אוהבך ההוגה לך תשואות חן ורבבות תודות.

צלפחד.

13 אפריל בערב.

“הרעש אשר היה בעירך, עזרא ידידי, שרך דרכו גם בעיר מגורתי. ה' ה.ק. בא מעיר מגורתך ויספר שם כי בבית-התפלה אשר התפלל שם הובא מאמרי, ויעטו לעיניו בוז וחרפה על אנשי עירו, הם אנשי עיר מרשלוב, אשר לא יעשו עמי כלה, ובעצבון לב הגיד כי בשמוע אוהבי את אנשי מצותי מתפארים כי יתאמצו למסור אותי לחיל המלך, אז ענו להם כי יקנו בעדי שטר הפדיום במחיר 750 רו”כ כדת. באחרית דבריו הגיד כי אמרו יראי-אלהים כי עשרה רבנים יחרמוני ולא אוסיף עוד לכתוב במה"ע.

"כל הדברים האלה יעשו לי צחוק תענוגים, כי ידעתי את כלם יקח הבל ישא רוח.

צלפחד."

מרשלוב.27 אפריל.

"ידידי עזרא הכהן!

"….. ה' ה.ק. הרעיש עלי את כל העיר, והנני עתה לשיחה בפי נכבד ונקלה, גבירה ושפחתה, טף ונשים, ונערים יתקלסו בי בלכתי לשוח מחוץ לעיר אף יקראו לי “אפיקורוס!”

“מבית-המדרש שלחו אלי לשאול ממני את עלי המה”ע אשר באו בם דברי; אך אנכי השיבותי להם מלים, לאמר: לו הייתם יראי ה' ונוצרי תורתו באמת, כי אז לא הרעשתם עלי קריה ומלואה בטרם קראתם את דברי, כי אמרתם: מי יודע אולי כחש לנו המגיד! וגם אחרי קראכם גם אז אין לכם הצדקה לזעק עלי חמס, אך להשיב לי בנחת ולהוכיח לי דרכי על פני, כי שגיתי באמרי פי, ובית שמאי ובית הלל, אשר אך שלום אמת היה ביניהם, יהיו לכם למופת; כי דרכי תורתנו דרכי נועם הן, כמאמר חז“ל בפרק ראשון ביבמות; ואתם שתים רעות תעשו עמדי: כי חרחרתם עלי ריב ומדון בטרם ידעתם דברי, ועתה הנכם אומרים כי אתן לכם את העלים, - לא אתן! אם טוב בעיניכם לדעת דברי שלחו אל המו”ל מחיר העלים ושלח אותם לכם.

"אין קץ לכל אשר יאמר העם על אדותי: זה יאמר כי אלופי העיר גמרו אמר לגרשני מעיר כבודם, זה יאמר כי הרב יהרוס את חותני ממעמדו בגלל פשעי, וכאלה המון שמועות אין חקר.

“אלופי העיר אמרו כי יתאספו לאספה ושלחו לקרוא לי והזהירוני מכתוב עוד במה”ע כדברים אשר כתבתי, ואם לא אטה אזני לקולם וצוו על הורי תלמידי להשיב רגל בניהם ממני ונשבר לי מטה לחמי; אך היום ההוא עוד ירחק חק!

"הקנאים בקשו מאת הרב כי יגורני בחרמו, אך לדאבון נפשם ענה להם כי ירא הוא חמת הממשלה.

"ביום א' העבר נמצא מכתב חרפות כתוב עלי, דבוק בכתלי בית-הכנסת, ומשרת בית-הכנסת לא נתן לקרעהו עד שובו לביתו.

"במכתבי הראשון הגדתי לך כי גם נכבדי עירנו כותבים ידם לבית מקרא הספרים אשר יסדנו; אך על-פי הרעש אשר נהיה עתה עלי בעיר, אדמה כי גם בפעם הזאת לא תקום מחשבתנו. צר לי מאד.

“שמעתי כי הד”ר שרף אמר בסוד רעיו לאמר: "חברת “מרבי השכלה” תתן משען ללומדים בבתי מדרש המדעים ובבתי הספר, בטרם נודע אחריתם, אם יהיו להועיל לעמנו אם לא? ומדוע לא תתן משען לו (עלי נאמרו הדברים) אשר ידענו נאמנה כי יהיה להועיל לעמנו? כן שמעתי כי הרב החכם הרוקח ה' יעבץ רשף אמר כי יראה לי מקום נאמן למצוא לחמי; על-כן אחלה פניך, ידידי היקר, כי תודיענו אם נאמנו הדברים האלה אם לא? ידעתי כי תלמידי לא יוסיפו עוד לקחת לקח מפי בימי החרף הבאים, כי עת להם להכין לבם לדבר המחיה את בעליו. אבטח ולא אפחד פן יוקחו ממני לפני כלות ימי הקיץ הזה, אם גם ירימו שונאי למרום קרניהם, – אך אדמה כי הימים האלה אחרונים הם לימי שבתי במרשלוב, ולא אאמין כי אחרי הרעש הגדול אשר עשה מאמרי יתן איש את בנו להקשיב לקח מפי ולאבד ערכו בעיני הרב, הקנאים והאצילים; ולוא גם אאמין כי עד ימי החרף ישכח מאמרי מלבם וגם בשבתי במרשלוב לא יכרת עוד לחמי הצר מפי ומפי עוללי הנפשות הנקיות, בכל זאת צר לי מאד ולבי יהמה על כשרונותי הטובים העולים בתהו… לבי מלא כח עלומים, דמי עורקי ירתחו בקרבי ובאהבתי לעמי יתחמץ לבבי על כל מראה עיני, רוחי עשוי לבלי חת משאון מורדי אור והמית משמרי הבלי שוא, ויודעי יעידו עלי כי רוח משפט נוססה בי, לשפוט על דבר ברוח נכון –; לוא שמעתי את השפות החיות היטב, לוא מצאתי לחמי נכון לפני, כי אז הייתי להועיל לעמי, אך עתה כשרונותי יאבדו, יעלו בתהו, ואני בחשך אלך ובחשך אסופה…. עשה נא עמי חסד כגדל אהבתך לי והודיעני אם נאמנו הדברים אשר שמעתי בשם הרב רשף, ואם נאמנו – אז אבטח ולא אפחד, ובכליון עינים אחכה לימי החרף, אשר יבראו לי חדשה….

אני ידידיך אהבך

צלפחד."

מרשלוב.6 מאי.

"ידידי לבי אסף ועזרא הכהנים!

"אין בי כח להגיד לכם כל הנאמר והנדבר על אדותי ביום השבת ובימי החג שאחריו. כל פה דבר וכל יד נעה כשכור. לוא גם אצבור לי מאה גליונות לכתוב עליהם לא יכילו את הדברים אשר באו לאזני, ואף כי אשר לא באו. אקוה כי בקרב הימים אודיעכם הרבה, ועתה הנני להגיד לכם דבר נחוץ אשר נגע אל נפשי.

“ביום אתמול, בשני לחג השבועות קרא הרב אספה, ועשירי החסידים, א.ק., (אבי ה.ק.), חתנו, בניו, ב.ס. ועוד קנאים רבים באו אליו ומזמות יעצו עלי. אלה אמרו כי יעידו עלי רעה לפני השופטים בתעודה כתובה כי שחתי דרכי, ואלה אמרו כי יעשו עלי “פריגאוואר” (הסכמת הקהל) לשלחני בחרפה את העיר. אלה צעקו מרה מדוע לא יקחו תלמידי ממני, ואלה אמרו כי יכפרו פני בחמשים רו”כ למען אצא בשלום מאת פני העיר, ואם אמאן – ויכתבו עלי שטנה לפני שר המחוזות כי כופר בעיקר ומסית ומדיח אני. שנים מהאספה, ה' י.ז. וה' ה.ר., התקוממו נגדם, אך דבריהם לא נשמעו.

“היום נקראתי אל הרב מטעם הממשלה, ויגיד לי כי עשירים רבים באו אתמול לביתו ויבקשוהו להגיד לי כי אם אקח מידם משאת כסף ויצאתי את העיר – טוב, ואם אין – יעשו עמי כפי אשר תוכל ידם, ועינם לא תחוס גם על אלף רו”כ אם יוציאו לכסף המשפט. הרב ההוא הוסיף להגיד לי כי הממשלה לא תריב את ריב ההשכלה וחפצם יצלח בידם, ובכן עלי להשיב מענה על שאלתו. אנכי עניתי לו כי בטח לבי כי לא יעשו עמי כלה, ואם גם יקחו את תלמידי ממני לא אמות ברעב. אז הרבה דבריו שנית, אנכי נלאתי לשמוע מליו, ואומר: “איכה אעשה סכלות רבות כזאת, לקחת כסף מידם ולעזוב את העיר, מבלי שאול את פי אוהבי?” אז בקש ממני לשום לו מועד, למתי אענהו דבר. – “אחר השבת” עניתיו. – “ארך לי המועד, כי שולחי לא יאבו לחכות כזמן הזה” ענה הרב. – “הנני לשאול את פי אוהבי בעיר הגדולה, ואם העשירים הקנאים לא יאבו לחכות על תשובתם, הנה יעשו עמדי כפי אשר יד ישראל מגעת!” עניתי להרב ואצא מאת פניו.

"ואתם ידידי! הלא ידעתם כי לא טובתי דרשתי במאמרי, כי אם טובת העם כלו. לא ידרש לי לעורר לבבכם לעזרתי, כי אהבתכם לי נעלה מכל מליצה. בקשו עצות להפר עצת מרעים, שימו מתג ורסן בפי מורדי אור כאשר הבטחתם לי; חלצו נפשי מרעה והצילוני מכף עריצים!

"בטחתי כי תעשו כל אשר ביכלתכם, כאשר תבינו אתם, כי לא לשית עצות בנפשכם.

“ידידכם הנרדף צלפחד.”

טלגראמות

העיר הגדולה. 7 מאי.

במרשלוב, לה.ר.

הרגיעו את צלפחד. לא נתן לאויביו לעשות עמו רע, יקחו תחבלות להגן עליו.

ד"ר. שרף.

העיר הגדולה..8 מאי.

במרשלוב, להרב מורה הוראות נון ולהרב מטעם הממשלה. ייעץ נא להניח את צלפחד בשלום למען השלום וכבוד ישראל.

הרב חנניה.

מרשלוב. 8 מאי.

בעיר הגדולה, להרב חנניה.

יודיעני אם כבודו שלח לי היום דעפעשא על אדות צלפחד או נחתם שמו בזיוף.

הרב נון.

העיר הגדולה. 8 מאי.

במרשלוב, להרב נון.

אני ולא אחר שלחתי דעפעשא לכבודו היום על אדות צלפחד.

הרב חנניה.

העיר הגדולה. 8 מאי.

במרשלוב לה. ר.

ביד הפאסט נשלחו שני מכתבים להרב הדתי ולהרב מטעם הממשלה אדות צלפחד.

יודיע צלפחד את הנשמע.

סאק….

COMITET

………………..

La grande villa 8 Mai 1869

Nr. 375.

---

כבוד הרב המאור הגדול וכו' מוהר“ר נון נ”י ראב"ד במרשלוב.

על פי שני מכתבים מאנשים שונים מעירו, אשר קראנו ביום אתמול, נודע לנו למורת רוחנו כי היתה אספה בבית מע“ל ביום ב' דחג השבועות, ויחד גזרתם אומר לטמון פחים לרגלי החכם השלם הר”ר צלפחד, אם להכרית אכל מפיו או לשלחו מן העיר על ידי פריגאוואָר, בגלל מאמרו…. הנדפס במה“ע…. אם כדברי המכתבים כן הוא באמת, יפלא הדבר הזה מאד בעינינו, כי אנשי עדה גדולה כמרשלוב אשר בה אנשים נכבדים ועשירים היודעים להלוך נגד החיים ושומעים את כל הנעשה בארץ, יוציאו משפט מעקל כזה, לרדוף באף ותוכחות חמה את איש תם וישר דרך כה' צלפחד על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו? אם דברי מאמרו לא ישרו בעיניכם, ואין בפיו נכונה, לפי דעתכם, הלא תוכלו להוכיח שגגתו במה”ע לבני ישראל אשר שעריהם פתוחים לכל שואל ומשיב כהלכה, ומה זה ימריצכם לנגוע בנפש האמלל ונכה רוח הזה, לירד לחייו ולחלל על-ידי זה שם ישראל נגד השמש? הלא תדעו כי כל דבר קטן וגדול נפל בישראל יעשה לו כנפים בעת הזאת לעוף במלא רחב הארץ ברגע אחד, והיה בהשמע דבר משפטכם, אשר אתם חפצים לעשות לח' צלפחד, לאלה אשר היכולת בידם, ועשו שפטים בשופטיו ועל כל העדה יהיה קצף!

“ומאשר יקר לנו כבוד אחינו בני בריתנו בכל מקומות מושבותיהם, גם יודעים אנחנו כי מדנים ודברי ריב בעדה יוכלו לפרוע בה פרעות רבות, על כן הננו באים במכתבנו זה לפני כבוד מע”ל הגדול והראשון בעדה, אשר דבריו נשמעים לבני עירו, כי יאבה נא להטות אזן לעצתנו הנאמנה היוצאת מקרב לבנו, להשיב אף בני עדתו מה' צלפחד, אשר לא חטא נגדם במאומה, וישיבו ידם מבלע. יזכרו נא את התוצאות הרעות אשר יוכלו לצאת מזה, חלילה, אם יקשו בני עירו את ערפם ויתגוללו ויתנפלו על ה' צלפחד לא במשפט ולא בצדק, וכן לא יעשה בעת הנאורה הזאת!

"ישים נא כבודו את לבו לדברינו אלה המעטים ויסבב את פני הדבר לעשות שלום אמת בעירו ולהגן על הנרדף ה' צלפחד מאויביו בנפש אשר סביב שתו עליו לבל יפול משערת ראשו ארצה, כי על כבודו המצוה הזאת לעשות, וישמע נא גם בקול הרב הגאון דעירנו אשר שלח דבריו על ידי טעלעגראממא לכבודו על אדות הדבר הזה.

"מאד ישמח לבנו לדעת כי דברי שלום ואמת אלה, אשר יצאו מקרב לבנו לא החטיאו המטרה לטובת בני עירו ולכבוד ישראל לבלתי יחלל. ובזה נאמר שלום לכבודו הרם ולכל אלה אשר עיניהם בראשם החפצים בשלום ובאמת.

ד"ר טבריאל שרף.

רוקח יעבץ רשף.

ראשי הקאמיטעט שמואל האבלוני.

אבגוסט די גדין.

רוקח גואה הגברוני.

                COMITET    

…………………………..

La grande ville 8 Mai 1869

    Nr. 376.

---

כבוד הרב החכם השלם הר“ר…. רב לעדת בנ”י מרשלוב.

“הגיעה לאזנינו בשורה מעצבת לב (המקוימת על פי שני מכתבים מאנשים שונים מעירו) כי בני עירו מתעוררים לעשות נקמות ושפטים בהחכם השלם הר”ר צלפחד בעד מאמרו המחכם…. הנדפס במ“ע…. אף קראו אספה ביום ב' דחג השבועות בבית הרב ואחדים מקנאים ובעלי חצים גזרו אמר לשלוח את חצי חמתם בה' צלפחד, אם לגרשו מן העיר על ידי פריגאוואר, או לשבור לו מטה לחם. על כן הננו באים אנחנו הח”מ במכתבנו זה לכבודו לבקשו בשם ההשכלה, הצדק והיושר כי יעצור נא בחכמתו בעד הרעה טרם תפתח, לבלי יחלל כבוד ישראל על ידי מקנאים אחדים בעירו. – הן לא נעלם מכבודו כי לא אלמן ישראל בעת הזאת מאנשים נבונים אשר דבריהם נשמעים לגבוה מעל גבוה. ואם יקומו מקנאים ונבהלים אחרים ביד רמה ובזרוע חזקה לעשות מעשים אשר לא יעשו בעת הנאורה הזאת לאיש ישר ותם דרך, לא יטמנו גם האנשים האלה את ידיהם בצלחתם ויעשו את כל אשר לאל ידם לעשות, להשיב חרפת שבעתים אל חיק עושי עמל ואון, ובין כה וכה יהיה שם ישראל לחרפה וקלסה.

“על כבודו המצוה להכניס את ראשו בדבר הזה ולהשכיח שאון המקנאים בעירו לבלי יזידו לשלוח יד בה' צלפחד, פן ינחמו באחריתם, בהגלות הדבר בקהל; ומבקשים אנחנו כי כבודו יסך עליו לשמרו מכף אויביו וצורה בנפש לבלי תאונה לו רעה גדולה או קטנה שבקטנות, ויורה דעה אף יבין שמועה לבני עדתו, כי לא כימים הראשונים – ימי אפל וצלמות – הימים הנאורים האלה עתה, וכי עין הממשלה הרוממה יר”ה צופיה ומבטת לכל מעשי בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם; ומדוע יסעו מדון וריב בעיר מרשלוב על לא דבר?

"הננו שולחים גם כן מכתב אחד להרב הג' דעירו לבקשו אדות הדבר הזה, גם הרב הגאון דעירנו שלח דבריו אליו על ידי טעלעגראַממא וגם במכתב כי יראה נא לעצור בעד הרעה להשיב מאף וחמה, ובטוחים אנחנו כי דברינו יחד הנאמרים באמת וצדק לא ישובו ריקם, וכי כבודו יתן ידו להרב הג' דעירו ותבואו יחד בעצה אחת להשיב את המקנאים בעירכם מחטא ופשע נגד רוח הזמן ורוח המושל לטוב להם.

"אם ישמע כבודו לבקשתנו ודברינו יכנסו בלבבו, יהיה זה לנו לאות ולעד כי שקר בפי השמועה, כי שלח כבודו לקרוא את ה' צלפחד וייעץ אותו לקחת משאת כסף מקהל עדת מרשלוב ולצאת מאת פני העיר, יען נפל פחד המקנאים החשכים על כבודו.

"יואל נא לתת תודה בשמנו להאלופים הנכבדים ה' ה.ר., ה' י.ז. וה' א.ט., אשר עמדו לימין הנרדף ה' צלפחד ויהיו בסומכי נפשו נגד אויביו בנפש אשר סביב שתו עליו.

"ובזה נאמר שלום לכבודו ולכל שוחרי טוב ותושיה בעמם.

ד"ר טבריאל שרף

רוקח יעבץ רשף

ראשי הקאָמיטעט שמואל האבלוני

אבגוסט די גדין

רוקח גואה הגרבוני.

באותו יום שקבלו שני הרבנים את שני המכתבים הנ"ל הוא.9 מאי. בו ביום קבלתי גם אני מכתב, וזה מקצתו:

העיר הגדולה, בשעה החמשית אחרי חצות היום,.8 מאי.

"ידידי היקר צלפחד!

“לא אוכל כעת לכתוב אליך בארוכה מכל אשר נקרה ויאתה פה לרגלי מכתבך ועוד מכתב אחד אשר קבלנו ביום אתמול, אך בדברים קצרים ובחפזון אגיד לך כי לא טמנו ידנו בצלחתנו וחיש מהרה הלכנו אני ואסף הכהן להרב הד”ר שרף והוא מהר לשלוח טעלעגראממא לר' ח.ר. להשקיט את לבך כי לא תאנה אליך רעה. אחרי כן הלך הוא והחכם ש. האבלוני קאססיר הקעמיטעט להרב הגאון דפה כי יראה להשקיט הדבר והרב מהר לשלוח טעלעגראממא להרב דעירך גם העתקה מהטעלעגראממא להרב מטעם הממשלה, כי יראו להגן עליך ולשמרך מכל רע. הרב הד“ר שרף והחכם האבלוני לא נחו ולא שקטו ויכינו שני מכתבים ע”ש הרב הג' והרב מטעם הממשלה ולהוכיחם על פניהם על אשר נתנו ידיהם את אישים פועלי און כו' ועל המכתבים ההם חתמו ידיהם, ועוד נוספו עליהם עוד חתומים.

“עתה, הנני להגיד לך עוד דבר אחד אשר צוו עלי שלשת הנכבדים, הד”ר שרף, ה' ש. האבלוני וה' ג. הגברוני להגיד לך בשמם דברים ברורים, חיים וקיימים, כי תשב שקט ושאנן מפחד רעה גם אם לא יכנסו דבריהם באזני שני הרבנים בעירך, כי לא תאנה אליך רעה אף קטנה שבקטנות, ואם חלילה יזידו לעשות לך מאומה רע אז תודיע בזה הרגע על ידי טעלעגראממא מכל הנעשה על שם הד“ר שרף ואז ימהרו כל בעלי הקאמיטעט לבוא אל הוויצע-גובערנער ואל הזאסיעראטעל מגובערנסהאקא אופראוולעניא, והמה יריבו את ריבך מיד הפאנאטיקער בעירך, ועינך לא תחוס על כסף ההוצאה, כי אם חסר לך כסף למוצא מחיתך תודיע מזה במכתב אלי והמה ימהרו לשלוח אליך שלשים רו”כ או אולי חמשים.

"כן אודיע לך בקצרה כי בעלי הקאמיטעט גזרו גם אתמול גם היום אומר לכתוב אליך כי תמהר לבא הנה והמה יכלכלו אותך ואת בני ביתך בכבוד, אך אנחנו לא נתנום לעשות זאת.

"חזק ואמץ כחפץ ידידך עזרא הכהן.

אסף הכהן.

טלגראמא.

מרשלוב.9 מאי.

בעיר הגדולה, לאסף הכהן.

הדעפעשין והמכתבים עשו רושם. הרב מהממשלה מתאמץ להשקיט, הקנאים רועשים עדנה. תודה למגני. הנני שקט.

צלפחד.

מרשלוב, בשעה הרביעית אחר חצות היום.9 מאי.

"ידידי היקר עזרא הכהן!

"אחרי אשר ערכתי ביד פתילי הברזל בשורה קטנה לאסף ידידנו הנני כותב לך מכתבי זה, אולי יהיה לאל ידי להגיד עשיריה מכל הדברים אשר נקרו ויאתיו בעירי על אודתי, כאשר הבטחתי לך במכתבי מיום 6 מאי.

"הנעשה עד יום 27 אפריל הודעתיך כבר. ביום 1 מאי נמצאו שלשה מכתבי חרפות עלי, אחד על דלתות בית-הכנסת, אחד על דלתות בית-המדרש ואחד – על דלתות הקלויז. לכלם שפה אחת ודברים אחדים, והעתקתם רצופה במכתבי זה לפניך. בערב שבת כבוא השמש נדבק מכתב חרפות חדש על דלתות בית-המדרש, למען יגיד דבריו שלשה ימים יחדו (יום השבת וימי חג השבועות) ולא יקרע, מאימת השבת והחג.

"ביום השבת וביום החג הראשון היתה כל העיר כמרקחה, לא היה פה דובר אשר לא דבר בי. מאצילי העיר ועד אביוני עמי, מהנשים השאננות והבוטחות עד האמהות, המיניקות והעובדות בגני זרים – כלם שחו אך בי. בצאתי בימים ההם לשוח לא היה איש או אשה אשר לא עמדו התבוננו בי מדי עברי לפניהם; אלי השגיחו, אלי התבוננו: הזה האיש מרגיז האמונה מרעיש ההלכות? ואני לא חתי מפניהם ובמנוד ראש השיבותי להם מבטי עינים על פניהם. ליודעי ספר היתה העת הזאת עת מקרא, כי שבע אנשים החזיקו בעלה אחד ממאמרי ובלב נשבר וברוח נעכר קראו דברי. נשים אמרו כי הוריתי הלכה במאמרי כי עת נדתן לא תמשך אך שני ימים וכי התרתי במאמרי ההוא לאכול תרנגלת צלויה בחמאה, ותגדל המהומה ביניהן. המגיד הכסיל מעירנו והשוחט דרשו עלי במקהלות דרשות אין קץ, גם מגיד מעיר אחרת בא הנה ובדרשתו פלפל על דברי ויחרפני ויקללני, ויגדילו המדורה.

ביום השני לימי החג יצאתי לשוח אחרי הצהרים והנה איש חסיד שכור לקראתי. ברכני בברכת יום-טוב ויחל לחרפני, ואנכי התאפקתי מבוא בריב עם שכור ברחוב העיר ואענהו כי אין לי עסק עמו, ואפן לו ערף ואלך הלאה. והנה ה' י.ז. לקראתי, ואחרי אשר ברכנו איש את רעהו בברכת יום-טוב הגיד לי בשחוק על שפתיו כי היום תהיה אספה בבית הרב על אדותי. – “נבהלה נפשי מאד, עניתיו בשחוק, כי מי יעמד לפני אספה עברית?” עודנו משיב לי דבר בשחוק ואחד גבאי בבית-הכנסת הגדולה מ.ז. (אבי הגביר צ.ז. המתאמץ גם הוא להרע לי) התנפל עליו בחמה שפוכה ויאמר: “המעט לך תתך את בנך לקחת תורה מפי האפיקורוס הזה, ועודך מדבר עמו ברחוב העיר? הלא תבוש ותכלם!” אני וז. מלאנו פינו שחוק עליו וז. ענה לו: “הנה כבודו זקן ויפג טעמו!” הזקן ענה שנית: “אביך שמר אותך מדרך האפיקורסים אתה בחרת לבנך הדרך הזה” ומדי דברו רץ הלאה בחרי-אף.

"כשעה אחרי כן הייתי בבית ה' ה.ר. בשבתי שם בא ב.ב. ויקראהו אל האספה אשר תהיה בבית הרב. – “מה זו אספה?” שאל ר. בתמהון. – “על דבר הנסתרים אשר נגלו” ענה ב. – “הלא תראו ענתה העלמה המשכלת, בנסתרים יחלו ובצלפחד יכלו.” – “חלילה ענה ב., האם בינתנו הסתתרה?” ה' ר. הלך אל האספה ואנכי – לשוח ברחובות העיר. לעת ערב – והנה חדשות שמעו אזני: י.ז. אשר שב מן האספה הגיד כי היתה האספה אך על אדותי, ואחרית עצתה להתנכל בנפשי. הגד לי כי י.ס., א.ק., א.ש.ז. ועוד קנאים וחסידים רבים אמרו כי כל הון לא יחשבו למען יוקחו תלמידי ממני ואותי יגרשו מן העיר. בלילה בשעה 12 בא אלי תלמידי ה.פ. (בן האלמנה העשירה) ויגד לי בשם י.ז. כי נועדו אויבי לשלוח כתב שטנה עלי אל הגענעראל-גובערנאטאר כי מסית ומדיח אני ועל כן אינם חפצים כי אשב בעירם.

"את אשר היה ביום 6 מאי עמדי בבית הרב מטעם הממשלה הלא ידעת. אחרי שובי מביתי שלחתי לך את מכתבי מהיום ההוא.

"ביום ההוא מת אחד המלמדים בעירנו והמגיד עשה לו מספד גדול, בעמדו על שלחן בבית מועד לכל חי. בטרם החל המגיד את הספדו אמר "הנני ירא להגיד… הנני ירא… " והנה קול אחד עשירי החסידים י.ל. עונה לו מאחריו: “אין דבר, אל תירא, רבי! עלי ועל צוארי!” אז החל לדרוש כי בעון הדור גוע הצדיק, בעון האפיקורסים המהרסים את יסודי האמונה והמבקשים תורה חדשה, ויאריך בהספדו ואחרי כן הוסיף לאמר: “לפנים בישראל, כאשר הקריבו אבותינו את בניהם למולך, באו כהני הבעל לאיש אחד ויבקשו ממנו אחד מבניו להקריבו על המזבח. – “הן בני האחד רועה עדרי, ענה האב השני – שומר צאני, השלישי – עובד בשדה, הרביעי פקיד על אנשי הבית וכלם נדרשים לי ואת מי אתן לכם?” אך הנה בן חמישי לי, היושב באהלי התורה, הוא לא יצלח לכל דבר, קחוהו והעלוהו לעולה! (בכי רב פרץ מפיות השומעים) גם עתה כדבר הזה כן הוא: הנה בני העניים עושים במלאכה ובכל עבודת סבל, ואך בני העשירים לוקחים תורה מפי מורים, ואך המה נשארו לנו להיות תופשי התורה ועוסקים בה לשמה; אך הה! אבותיהם יקריבום למולך: ילמדו אותם אפיקורסות! מי יעסוק עתה בתורה? מי ינחנו בימים הבאים? הצדיקים נלקחים מאתנו… האפיקורסים חיים וקימים… והצעירים לומדים אל דרכיהם…. אוי ואבוי לנו!”….– והבכי פרץ עוד יותר מבראשונה.

"לפנות ערב הלכתי לשוח עם בן ה' ח.ר. (כי כל הצעירים יראים לדבר אתי במקום רואים ואף כי ללכת אתי), והנה קול אשה היושבת בחברת נשים נשמע אלי לאמר: “שמע נא, במחילת כבודך, הנה בעלי איננו בעיר, האם חייבת אני בטבילת מקוה?” עמדתי על מקומי לשמוע אם תוסיף דבר וקול מליה נחבאו.

"בלילה הביא לי תלמידי ה' פ. את מכתבך אלי מיום 2 מאי, ויגד לי כי פקודת אמו עליו חזקה לבלי ידבר עמדי מאומה, כי כבר הגיעה עת חתונתו והתחברותו אלי תרע לו. הוא נתן לי את המכתב ואנכי קראתיו באזני חותני התם ואשתי, ההולכים קודר בלחץ לבם מפחד האספה, ומכתבך היה לי למטה עז לשחק על פחדם, בהודיעך אותי כי כל כלי יוצר עלי לא יצלח, וכי לא אבדה תקותי ממצוא לחמי גם בימים הבאים, כי ה' גארדאן נכון לקחת אותי אליו ולסוכך עלי בכפו.

“גם ביום השלישי (לשבוע) גם ביום הרביעי היתה העיר כמרקחה וכל הקנאים היו נכונים לראות במפלתי. ביום הרביעי לפנות ערב, בבוא הדעפעשא מהד”ר שרף לה' ה.ר. לקחתי לי כתב משנה מן הדעפעשא ההיא ואראה אותה לאנשים אחדים ובתוכם גם לה' צ.ז., אחד מגדולי הקנאים ופניו קבצו פארור. ביום ה' בבקר ודבר הדעפעשא נשמע בעיר, ועמו – גם מכתב חרפות הרביעי המגלה שמחתו על דבר הפריגאוואר הנשמע בעיר, מחרף ומגדף את כל הורי תלמידי, על אשר לא ישיבו רגל בניהם ממני, קורא להם: “הדיוטים, מתפקרים” ומספר כי עד אשר יגיעו הימים אשר אגרש מן העיר קבלו עליהם כל יראי ה' וחושבי שמו לבלי לצרפני למנין עשרה, לבלי להשאיל לי ולשאול ממני כל כלי אשר יבושל בו מאכל, ובתוך הדברים ייעץ לבלי לקנות כל דבר אוכל מחותני.

“דבר הבשורה אשר ביד פתילי הברזל עשה לו כנפים ואויבי לבשו קדרות. אחרי אשר קבל הרב מטעם הממשלה את הדעפעשא אשר נשלחה לו אתמול צאת הרב דעירכם הלך לו אל הרב האב”ד ויבקש ממנו לשית ידו עמו להזהיר את המון העם לבלי ישימו בי עוד דופי, אך הראב"ד לא ענהו דבר. אז צוה את משרתו להודיע באהלי יעקב כי אם לא יחדלו ממני יענשו בעונש כסף. שני המכתבים אשר באו היום עשו רעש גדול אך לא תועלת, כי אך אחד מאלף קנה אוכל מאת חותני ויהי לו הדבר לנזק. חמותי הלכה לקנות נרות ליום השבת ותסבינה אותה נשים רבות ותזעקנה: “חתנך טרפה כנר, ולמה לך עוד נרות?” ולא יכלה לקנות לה נרות במקום ההוא.

“טוב עשית כי עצרת ביד הנדיבים בעלי הקאמיטעט לבלי לקרוא אותי לשבת בעירכם, כי אם גם עניי ומרודי לא נסתרו ממך, ידעת את ארחות חיי, לחמי הצר, מעוני אשר הוא בבית חותני למרות חפצי, כי חמותי אשת המדנים תשביעני עמל וכעס מרבה להכיל: פעמים רבות יעצתי לבקש לי מעון אחר, אך הלא ידעת כי היא נושה בי שבעים רו”כ, אשר לויתי ממנה בקיץ העבר, כאשר נשבר מטה לחמי, ובצאתי מביתה עלי לתת לה ערבון בעד נשיה, ואם אתן – ויצאתי בלי כל כלי-בית, – בכל זאת לא אובה לעשות רצון אויבי ולעזוב את העיר. האמנם רואה אנכי כי אלחץ עתה לצאת מבית חותני, לבל אסב לו נזק רב, כי הקנאים הסיתו את ההמון לבלי קנות ממנו כל אכל, באמרם כי על פי עצתי ישים שם גם פגולים וכל טרפה, ואין לו תרופה כי אם בצאתי מביתו, ואם אצא – והשתרגו עלי עוד הוצאות רבות, ככסף המעון וכלים נחוצים… אך מה אעשה? זאת נחמתי בעניי כי נרדף על טוב ואמת הנני!

"כתוב לי תארי-הכבוד אשר למצדיקי הנדיבים-הנכבדים, אשר חתמו ידם על שני המכתבים לשני הרבנים, למען אוכל לכתוב להם ולצקת להם תודתי.

"רב תודות לך ולאסף על חסדיכם הנאמנים אשר אתם עושים לי והנני מברך אתכם בכל לב.

צלפחד.

11 מאי. האמנתי כי העלמה .N מאושרה בתבל, כי עוד לא מכרה חפשיותה; אך מה שגיתי בחשבוני. היא כתבה לי על הנייר שאלה קטנה: “האם לא אתחרט על חתונתי?” אנכי עניתי לה באנחה היוצאת מעמק הלב ובנענוע היד כנואש על דבר שאין להשיב עוד. לא היא ולא אני לא דברנו בפיותינו מפני שהיו סביבנו אנשים זרים. אחרי כן הגדתי לה שאני חושב אותה למאושרה, שהרי חפשית היא, ואיה עוד אושר גדול מהיות חפשי? (!sic) אז ספרה לי את אסונה, שלא מטוב לה לא נשאה עוד לאיש אלא מצרת לב, כי האיש…. שאהב אותה ומשך את ליבה אליו עד שאהבה אותו גם היא בגד בה אחרי כן. לבי נשבר בקרבי למראות דמעותיה אשר נגרו מעיניה, כל טפה וטפה של דמעה שהורידה פלחה כליותי ולבי. מדוע יונו הגברים את לב העלמות? צר לי מאד עליה.

מרשלוב 12 מאי.

ידידי היקר עזרא הכהן!

“אם אמנם לבי שאנן מפחד רעה, מדעתי כי קרובים מצדיקי דורשי ריבי וחרפתי; אך המון העם, ראשיהם ואלופיהם הקנאים שוקקים כמשק גבים. האמנם חדלו לדבר בפריגאוואר ובתעודה על דרכי הנשחתה, אך הסערה לא קמה לדממה וכל עמל הרב מטעם הממשלה לא יועיל מאומה. ביום השבת באה שאלה לפני הרב אם לא נאסר הקוגעל שבאו בו מיני תבלין אשר נקנו אצל חותני. בכל מקום בואי תסובבני להקת נערים יברכוני בברכת המינים, ויקראו לפני: “אפיקורוס!” כפי הנראה היתה זאת עצת הקנאים, אשר ראו כי לא הפיקו זממם להרע לי ויסיתו בי את הנערים השובבים. הרב מטעם הממשלה הזהיר את הראב”ד כי יושם ענש (קאנטריבוציאן) על העיר אם לא יחדלו ממני. ויען הרב ויאמר: “הלא כלנו גוים ומה הנזק אשר יוכל עוד לבוא לנו?” המגיד והשוחט עוד יסיתו בי את ההמון בדרשותיהם בימי השבתות. החסידים יאמרו כי כל הטלגראמות והמכתבים מזויפים הם ולא ישובו מפני כל אם גם דמים בדמים יגעו; לא לפני הפלילים יגישוני, אך זרועם תעז להם מעשרה שליטים וימינם תסמכם במלחמה, ומה להם הפלילים? ה' א.ט., אשר שמע כזאת מפיהם ביום השבת התקוטט בהם; אך מה ענו אותו? הדביקו אתמול ביום א' שני מכתבי חרפות כתובים עליו, ויחרפוהו מרבה להכיל כיד העזות הטובה עליהם, הבדילו אותו מקהל ישראל, אסרו כליו והמשא ומתן עמו, ובאחרית דבריהם הפחידוהו כי ישימו עליו עלילות דברים במכתבי שטנה! אלה החסידים אשר לקחו מיד המתעים תשעה קבים של עזות, הבלי שוא ופאנאטיזם; אלה המזיקים היותר גדולים לכלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם – המה נכונים לרדוף באפם הארור כל העומדים לימיני בעירי, ואף כי אותי; ה' ח.ר. הגיד לי אתמול כדברים האלה: “אנכי לא ידעתי עד היום את הסכנה אשר רחפה עליך” ובשאלי אותו: “מה היא הסכנה הזאת?” ענה באנחה: “עתה ידעתי מה הם חסידים!” ובהוסיפי לשאול אותו ענה: “החסידים יכולים להשקות סם המות לאיש חרמם; החסידים טמנו פעם אחת מכונת שטרי כסף מזויפים בבית שנוא נפשם” – “ובמה אדע כי לא יעשו לי עתה כדבר הזה?” שאלתיו. – כן שמעתי מפי נאמנים, ענה הגביר, כי כן חפצו לעשות אך שבו ממחשבתם."

"כיום השבת הוגד לי כי נכונים החסידים להכותני, ואמהר ללכת לבדי ברחוב העיר כחצות היום ואיש לא נגע בי, זולתי קול נשים ונערים הנשמע אלי. אחר המנחה הלכתי לשוח, וקול נערים הומה מפנים ומאחור: “אפיקורוס! אפיקורוס!!” ואני לא כליתי לשוח עד צאת הכוכבים.

"למען תמלא שחוק פיך אגיד לך עצת אחד החסידים סוחר פשתים, אשר יעץ כי ישלחו לה' שמואל האבלוני מכתב להזהירו, כי אם יעמוד לימיני יחדלו כל סוחרי הפשתים מעירנו לסחור עמו.

"ה' א.ק. שולח מכתב לה' שמואל האבלוני כי שקר בפי מכתבי, וכי מעולם לא יעצו להרע לי, אך בדרך אגב נדברו בי איזה אנשים. אקוה כי דבריו לא יאמנו, כי שקר אין לו רגלים. האמנם שמעתי כי א.ק. ירבה עדים על דבריו, אך אם ידרשו עדים אוכל אני להעיד עדים רבים דוברי אמת.

“אתמול בערב הכין א.ק. מודעות להדביקן על דלתות בתי התפלה. פשתגן הכתב: כי הראב”ד והרב מטעם הממשלה מזהירים את המון העם, כי אם יתגרה איש בה' צלפחד, באשתו או בחותנו וחמותו לא יהיו לו אלופי העיר למחסה אם ימר אחריתו. המודעות האלה ראיתי בעיני אתמול ביד משרת הרב מטעם הממשלה, אך כיום לא נכרו עקבותן בכל מקום, אם גם המשרת ההוא אומר כי הדביקן.

"עד עתה לא אנה לי כל רע; אם יאנה – אשלח דעפעשא.

"אני אני ידידך המברך אותך ואת אסף

צלפחד.

15 מאי. לא אלך עוד לשוח לפנות ערב. הן גם שארית רעי רחקו ממני וגם מחוץ לעיר ייראו מדבר עמי דבר. גם איזו מתלמידי קבלו התראה שלא לדבר עמי במקום רואים, ומה אלך לבדי? האם לשמע קול שריקות הנערים השובבים, הקוראים אחרי “אפיקורוס!”? טוב לי לשבת לפנות ערב בבית ד… אחרי למודי עם בנו ולשיח עם העלמה N, הלא היא חכמת לב, דבש וחלב תחת לשונה.

"מרשלוב, מוצאי שבת, 17 מאי.

ידידי עזרא הכהן!

מכתבך היקר מיום 15 מאי באני אתמול וישמח לבי מאד. בלי שפק קבלת את מכתבי אשר ערכתי לך ביום 14 מאי ושלחתיו בידי ה' ה.ר. על המכתב ההוא הנני להוסיף כי ביום 16 מאי נמצא עוד מכתב חרפות מסודר כדרך פזמון בא"ב ובחרוזים בלשון זשארגאן בעזרת נשים; פשתגן הכתב האחרון הזה: כי הנשים אשר על ידן נעשו נסים לישראל לרוב, כידוע, ואשר תתפללנה בהדלקתן נרות שבת, כי יברכן ה' בבנים כשרים, צדיקים וחסידים וכו', – תעמולנה להפוך לב בעליהן לבלי לירא מכל תומכי נפשי ולגרשני; מכתב חרפות דבוק על באר המים אשר בחצר בית התפילה ומכתב חרפות דבוק על בתי המחראות. היום בבקר נמצא מכתב חרפות על דלתות הקלויז פנימה ובאחריתו כתוב “המשך יבוא”. גם היום קדמוני הנערים בדברי חרפות ובברכת המינים בלכתי לשוח לפנות ערב.

“גם אתמול מעטו הקונים מאכל מאת חותני, ולאשתי היה נזק כחמישה רו”כ במזונות אשר היא מוכרת בערבי שבתות.

"ביום ב' הבא אשלח מכתב תודה להנדיבים ראשי הקאמיטעט.

“אלופי עיר מגורתי שלחו מכתב לאלופי עיר מולדתי, כפי הנשמע, ויבקשום לספח עלי בספר-הזכרון עוד שבעה אנשים למען יקל להם למסרני לעבודת צבא המלך בהיות משפחתי רבת אנשים. צר לי מאד כי אינם יודעים כי יחיד אני לאבי ואבי גם הוא אין לו גואל ומודע בעיר מולדתי מצד אביו; ובכן גם עמלם זה יעלה בתהו.”

"שלום שלום לך ולאסף הכהן וביתו, אני אני ידידך לעד

צלפחד."

…………

“בע”ה יום ב' שלסדר עד מתי לעדה הרעה הזאת לפ"ק פה יבנה.

“כבוד ש”ב המשכיל צלפחד!

“הנה הציקתני רוחי ולא אוכל התאפק; אמרתי אשיחה וירוח לי ויעבור עלי מה. כבר אמר החכם כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, לא כן אתה באת להשיג על אורח חיים בדברי רוח הטומאה ולא לבד בעו”ה תתפקר אלא אף חוטא ומחטיא אחרים בפטפוטים של הבל ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם. אוי ואבוי מה היה לזרע של אבא, כי תחת אשר קוינו כי מפרי-צדיק יצא עץ-חיים ואתה באת להרוס דרך החיים, איך בא שודד בגבולך ושדד אותך ואת בניך? איך אשא ראש וכל הרבנים דרשו שמך תחת אשר חשבתי כי כל הרבנים ידרשו שמך לטוב ועתה נועצו כל הרבנים עליך לרעה? הגם כי יודע אני שהבטיחך יצרך כי חבריך חברי רשעים הם יהיו בעזרך. על מי נשענת, על משענת קנה הרצוץ וכשל עוזר ונפל עזור, המצער נפש אחת מישראל ואפילו נפש בהמה אסרה התורה ואף כי רבים מישראל ובפרט רבני הגאונים. אנחנו המאמינים שהאבות מצטערים בקבר על צרות בניהם, איך לא חסת על אמך הצדיקת ואבי הצדיק הכ"מ איך מלאך לבך לילך בחרב ובחנית אל גדולי המחברים ראשונים ואחרונים חכמים וצדיקים אשר קטנם עבה ממתנינו ובפרט צעיר ונבזה וחסר לב מדעת אשר רק יכונה בשם משכיל ובאמת סכל גדול, ובפרט זה זמן רב אשר הוא רחוק מדעת התורה. ידבר-נא עם גאון אחד מזמנינו בודאי לא יהיה בו כח לעמוד לנגדו ולהשיב על פי דעת התורה אף דבר אחד ואף אם ידבר עזות איך יערוך לפניו כי גאון הגאונים מזמנינו הוא כעשב לפני אילן נגד אחרון שבאחרונים שעליהם נבנו הפוסקים ואף כי כנגד הראשונים שכל דבריהם כגחלי אש, וכי אנחנו מתערבים עם חכמת החיצונים שלכם? למה אתם מתערבים עם חכמת התורה שלנו אשר בם אנו עוסקים ובם אנו ממיתים עצמינו עליה ובדור הרע הזה אם אנו מבטלין נקודה אחת ואף מנהג אחד ממנהגי ישראל תהרוס הבנין. הגם שכל דברי הם למותר אך אמרתי אולי יהיה להועיל על להבא.

אהובי ידידי! מה אומר ומה אדבר כי לא החזקתיך עד עתה בחזקת אינו מאמין בדברי רז"ל והייתי ממליץ עליך עד עתה; אך עתה אתן מחסום לפי, כי העידות בעצמך ופיך ענה בך שאין בך אמונה קצת מן הקצת. בזאת תבחן אם תחזור מדרכך הרעה כי רצוני אשר ידיך כתבו דברי עמל ורעות רוח תכתוב עתה דברי נחומים וחרטה, אך מה אומר ומה אדבר כי דברי לא להועיל ולא לעזור. אך לוּ יועיל על להבא ואל תצער העולם, כי בכל עיר ועיר אשר דברך מגיע אבל גדול ליהודים וכל רבני הדור בוכים וקוננים על שבדור יתום הזה ימצא שפל אנשים אשר ירצה לעקור גבול אשר גבלו ראשונים מכמה מאות שנה ולא נמצא איש אשר יערער לבד מי שבקש לפרוץ גדר פרץ עצמו כמאמרם “בא לטמא פותחין לו”, ועתה בא נבזה אחד ודעתו לעקור את הכל, אך יעקר הוא ואלף כיוצא בו, ולא יעקר דבר אחד ומנהג אחד אשר גבלו ראשונים.

אלה דברי הכותב ברפיון ידים ובחולשת הלב ובוכה ומבכה ומתאבק על דודו אחי אמו הצדיקת

מ"י הכהן.

הקורא יבין מעצמו כי המכתב הזה בסגנונו ובתמונתו הוא מעשה ידי דודי, שזכרתי איזו פעמים בספרי זה.

מרשלוב 22 מאי.

ידידי היקר עזרא הכהן!

מכתבך מיום 18 מאי ושני מכתביך מיום 19 מאי באוני במועדם ורבות שמחתי בהודיעך לי מה נכבד שמי בפי ראשי הקאָמיטעט, וכי גם הבאַנקיר הנודע נ.ג. דבר עלי דברי תהלה וכבוד במסבת נכבדים, נחומים הם לי על כל הכעסים אשר אשבע מידי פראי עירי. האשים עוד לב אל הנשים אשר שבו שנית לטבול אחרי פגען אותי בצאתן מבית הרחצה? אל השכנות אשר לא תשאלנה מאשתי ולא תשאילנה לה כל כלי אשר יבושל או יאָכל בו? או אל הנערים אשר יסובבוני בכל מקום לכתי ויקראו לפני אפיקורוס?"

נודע לי נאמנה כי קנאי עירנו שלחו עלי כתב שטנה אל האדון הגענעראַל-גובערנאַטאָר ועל נחתום באו עשרים ואחד איש.

ביום 20 מאי בלכת הרב מטעם הממשלה לשוח בא עד בית האדון שר העיר זשאַנדאַרמסקי מאיאר והנה האדון הזה לקראתו ויאמר: “מעיר הגדולה נגלה לי כי אחד יושבי עירנו, צלפחד שמו, כתב מאמר במה”ע ועתה הואל נא והעתיקהו בשפת רוסיה בעדי, אחרי אשר אשלח לך את העלים. אך הגידה לי מה אלה הכתות ביניכם? מדוע כתבו על צלפחד מכתבי חרפות ועל חותנו – חרמות? אובה לראות את צלפחד ולדבר עמו."

“צלפחד איננו יודע לדבר בשפת רוסיה” ענה הרב. – “הדבר הזה לא יהיה לשטנה לו” ענה האדון.

"אקוה כי בקרוב אודיעך חדשות והנני ידידך המברך אותך ואת אסף.

צלפחד.

22 מאי. מה נפלאה העלמה .N ברוחה! למרות אסונה הגדול היא שמחה תמיד, מלאה אומץ-רוח, וכל דבריה מלאים חיים וצהלה! ומה טוב לבה לנרדף כמוני! הן מלחמתי עם כסילי עיר מגורתי איננה נוגעת בה כלל לא לטובה ולא לרעה, ואף-על-פי-כן היא לוקחת חלק גדול בגורלי, ופיה מלא תמיד מכל הנוגע בי. גחלי-אש בערו מפיה בשעה שנועדו עלי ראשי העיר לנקום נקמתם בי, שמחתה רבה בשמעה כי נכון ה' גארדאן לתור לי מקום בצילו לימים הבאים, ומה חיתה רוחה בשמעה דבר הדעפעשין והמכתבים מנכבדי העיר הגדולה ובראשם הד"ר שרף, כי עומדים המה הכן לריב ריבי בכל מאמצי-כח, ומה גדלה עליצותה היום בשמעה את אשר דיבר לי היום המאיאָר שר העיר! אכן נפלאה היא ברוחה!

מרשלוב 23 מאי.

ידידי היקר עזרא הכהן!

בסגרי את המכתב אשר שלחתי לך אתמול בא אלי אחד המשרתים ויקראני אל בית המשפט (פאליצייסקאיע אופראוולעניע) בפקודת האדון עוזר האיספראַווניק. חשתי ולא התמהמתי ללכת אל המקום אשר אני קרוא בלוית תלמידי בן ה.ר. הדובר נכונה בשפת רוסיה. באתי אל האדון אשר שלח לקרוא לי ויאמר לי כי האדון זשאנדארמסקי מאיאר חפץ לדבר עמדי. משם הלכתי בלוית תלמידי אל המאיאר אשר קבלני בכבוד ויושיבני לנגדו וישאלני: מה מטרת המאמר אשר כתבתי? מה יעשו אויבי לי? האם הדביקו עלי מכתב חרפות בחרם חמור? האם אסרו לקנות כל מאכל מיד חותני ואשתי? האם חפצו לתת לי כסף למען אצא מאת העיר? היתקלסו בי נערים ברחובות? האם באו הדעפעשין מהעיר הגדולה על אדותי? מה כתוב בהדעפעשין? מי כתבם? ולמי נשלחו? ומי המה אויבי? השאלות האלה שאלני אחת אחת לבדה ואנכי הגדתי לפניו דבר אמת על כל משאלותיו, והוא הביט לרגעים אל גליון כתוב המונח לפניו וגם רשם דברים על הגליון לפניו. הגדתי לו מטרת מאמרי בקצרה, כפי אשר יוכל להבין איש אשר איננו יודע מאומה מכל עניני התלמוד והפוסקים; הגדתי לו דברי אשר יכולתי לבטא בשפת רוסיה – בפי, ויתרם – ביד תלמידי. דברי מצאו חן בעיניו, ויאמר לי כי ידו תכון עמדי וכי באה העת שגם העברים יבינו כי ימים אחרים עתה להם וכי רבים מבני הדור החדש מתאוננים על הדור הישן המתאמץ ללכת אחור ולא פנים. אחרי כן הבטיח לי כי הוא, האיספראווניק וכל המשכילים יהיו נכונים לעזרתי בכל עת מול הקמים עלי. באחרית דברי בקש מאתי את מאמרי הכתוב עברית, למען יתנהו להעתיקו בשפת רוסיה, גם בקש ממני לתת לו עלים אחרים ממאמרי ההוא לצמיתות, כי נחוצים הם לו, למסרם אל שרי הממשלה הגבוהים, אשר נודע להם דבר מאמרי. הבטחתי לו ואתפטר מלפניו בשלום. לפנות ערב מסרתי לו את הגליון האחרון ממאמרי שכתבתי בשנת תרכ“ח ואת הגליונות ממאמרי הנכתב בשנת תרכ”ט.

בהיותי אצל המאיאר בראשונה היה רעש גדול בעיר. אויבי אשר לא ידעו מה, הרימו ראש באמרם: “בא קצו!” ואחד עשירי החסידים אמר: “עוד מעט וסחבו לבית המשפט גם את כל הורי תלמידיו המחזיקים בו”. אך מה נבהלו בראותם אותי הולך קוממיות בפנים צוהלים בשובי מבית המאיאר. בכל זאת ידרשו את הדבר הזה בשבעים פנים ובק“ן טעמים בנגלה ונסתר ובפרד”ס. אך נמנו וגמרו כי כאשר יעתק מאמרי תפתח עלי הרעה.

ראה נא להשיג בעדי את עלי המה"ע שבם באו המאמרים מהרב הגאון… ומהרב החכם… הערוכים כנגד מאמרי. אמור שלום למאהבנו לאסף הכהן ולביתו.

אני אני האוהבך והמכבדך צלפחד.

.S. P. אחרי חתימי את המכתב הלכתי להשיב להרב מטעם הממשלה את הכרמל 44 Nr. הבא לו היום, וארא כי סופר הרב יושב ומעתיק בעמל רב את הגליון האחרון ממאמרי הראשון, הנכתב בשנת תרכ"ח. הרב והסופר אומרים כי יגידו להמאיאר כי תמצית המאמר השני נכלל בגליון האחרון הזה, ועל כן אין צורך להעתיק את המאמר השני. צר לי מאד כי לא יָעתק מאמרי!

איכה נודע הדבר להמאיאר לא ידעתי נאמנה. אלה יאמרו² כי המנגן הנפלא… אשר הוא ומשפחתו נדחו בשתי ידים מאת קנאי העיר, הודיע להמאיאר את הדבר. אויבי יאמרו כי עדת החרדים בעיר הגדולה הגישו עצומותיהם עלי לפני הגובערנאטאר והוא שלח להמאיאר שר העיר לדרוש הדבר; לעמתם יאמרו אחרים: יען וביען אשר הלשין אותנו (עלי נאמר הדברים האלה) נקרא פה הקאָמיססיאָן כי באזניהם דיבר צלפחד לאמר: “אין אלהים” ושתה את כוס התרעלה.

“הנני מחכה למכתבך”.

10 יוני. היום הזה עבר עלי בתהו. לא הלכתי לשוח וגם העלמה.N לא היתה בביתה. ישבתי בעצבון, הוחלתי עליה לשוא ושבתי לביתי בלא חמדה. לא, היום הזה לא הפיק רצון ממני; הריני בעיני כאילו חסר אני איזה דבר ולא אדע מה!

---

העיר הגדולה 16 יוני.

ידידי היקר צלפחד!

הפאָסט תצא מזה בעוד רגעים אחדים, ועל כן לא אוכל לכתוב לך כל מאומה בלתי אם כי שולח אנכי לך את המה"ע אשר דרשת, שבו באו המאמרים הערוכים כנגד מאמרך.

סלח לי כי לא השיבותיך על מכתבך האחרון משבוע העבר, הן ידי מלאות עבודה מבית ומחוץ.

"הצבוע אבן-חן מדפיס בראָשורע נגדך בעיר שפרה בשם “חומת בבל”.

"הודיענו חדשות ממך במהרה בקרוב. אנכי אכתוב לך בסוף השבוע.

ידידך ומכבדך. עזרא הכהן".

16 יוני. טוב עשתה העלמה .N בבקשה ממני לקרוא לפניה ספר “אהבת ציון”, כי עתה יהיה לי ענין לעסוק בו בשבתי כפעם בפעם לפנות ערב לשיח עמה.

(באחרית החדש ההוא על משכבי). מה נעים הנצחון! בקומה זקופה ובלב רחב הנני הולך ברחובות עיר ובמבט בוז וקלסה הנני מביט אז על כל אויבי אשר נשארו סכלים ובני בליעל במלחמתם עמדי, כאילו כל עצמותי תאמרנה להם: “לנו הנצחון ולכם בשת הפנים!” גם העלמה.N שמחה מאד מאד בנצחוני, כל היום פיה מלא ממלחמתי, מאויבי ומאוהבי בעיר הגדולה. נצחון כזה שגם אחרים שמחים בו משביע נעימות כפולה. עתה שבעים כל רגשותי ולבבי מלא נחת, כמו כל עצמותי וכל רגשותי יחד תרוינה ענג מאיזה דבר שלא חכיתי עליו מעולם. אך מדוע לא אישן בלילות? הן מדי לילה בלילה אתהפך על משכבי עד הבקר ואך בשעה ברביעית בבקר אנום שנתי? האמנם פחד עמדי? הלא אין כל פחד לנגד עיני! או דרך עצב בי? אך הלא זה טבעי, כי בהיות לי עצב ייעפו כל חושי בי ואפול לתנומה בטרם בוא עת שנתי, מלבד מה שאין עתה כל עצב בי, ולהפך, רגשותי שבעות ומלאות נחת. אך האין סבת נדידת שנתי משביעת רגשותי? יוכל היות. הנה רגשותי שבעות וכחותי מלאים לשד, על כן אינני מרגיש עייפות ולא אוכל לנום. אך מדוע שבעות רגשותי? האם מנצחוני? לא! הן נצחוני לא חדש עמדי, כי עוד בחדש העבר נצחתי את כל אויבי ומדוע הרגשתי את שביעות הרגשותי אך בחדש הזה? מדוע איפה שבעות רגשותי? אל אלהים הוא יודע!…

(עוד בלילה ההוא) “אל אלהים הוא יודע” כן הוא, אלהים יודע כל תעלומות. בימים האחרונים התבוננתי אל כל אשר אראה בעולם וראיתי שאין דבר בלא סבה מכרחת. מדוע פלוני עני? מפני שאינו משתכר! מפני מה אינו משתכר? מפני שאינו בעל כשרון, או חסר לו אמץ רוח וזריזות השכל למצוא עבודה תמיד, או שהוא יושב במקום שאין פרנסה מצויה לאדם שכמותו. מדוע פלוני עשיר? מפני שאביו הניח לו כסף והוא יודע לנהוג במסחרו, או שהמקרה הציגהו בתנאים כאלה שהיה מוכרח להתעשר. מדוע פלוני חולה? מפני שנכשל בשמירת בריאותו ולא נזהר באחד מן הדברים שבריאותו של אדם עומדת עליהם. מדוע מת פלוני בדמי ימיו? מפני שחלה מחלה אנושה ולא נמצא לו רופא כזה שיתן לו תרופה המועלת באמת למחלה כזו. מדוע פלוני טוב לב? מפני שמזגו הבא לו בטבע הוריו במצבם בעת שנתעברה אמו בו כך הוא. מפני מה פלוני בעל מדות רעות? ומפני שלא קבל חנוך ישר, מפני שהיה בין אנשים משחתים, ומפני שמזגו בטבעו אינו טוב אלא רע. מפני מה סובל פלוני? מפני שפראים ובני בליעל מקיפים אותו והם תקיפים ממנו.

השאלה הגדולה המפורסמת בשם “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” מיושבת בשיטה זו באופן שאין טוב ממנו, שהכל לפי המקרה, שגם הוא מוכרח בסבות אחרות הקודמות לו, ולשנות את הסבה המולידה את המקרה צריך לשנות עמה עוד הרבה סבות קודמות שהולידו את הסבה האחרונה, שהרי כל סבה וסבה מסובבת מסבה הקודמת לה עד אין סוף ואין סבה בודדת בעולם. עתה אבין דברי התלמוד המספר לנו, שהקב“ה נראה בחלום לרבי אלעזר בן פדת ובשעה שהתאונן ר' אלעזר לפניו על עניותו ענה לו הקדוש-ברוך-הוא: “ניחא לך דאפכיה לעלמא כו' אפשר דמתילדת בשעתי דמזוני” (תענית כ"ה), מפני שעניותו של ר' אלעזר באה מסבות רבות, שגם הן נולדו מסבות אחרות, וצריך היה הקב”ה לשנות הרבה הרבה מקרים וסבות בעולם ולברוא תחתיהם סבות ומקרים אחרים, שהם יגרמו שיהיה ר' אלעזר בלידתו החדשה בעל כשרונות להתעשר, וגם זה תלוי במקרים פרטים אחרים חדשים, היכולים להתיצב לשטן גם לבעלי כשרונות. עתה יובן מדוע סבלו בני ישראל בימי-הבינים צרות נוראות, שאין אנו יושבי אירופא רואים עתה אפילו בחלום. אילו היו עונותיהם סבת צרותיהם, כמו שהאמינו בעלי הפיוטים והסליחות, הלא היינו אנחנו ראוים לסבול עוד יותר מהם, שהרי כל איש יודה שעונותינו אנחנו גדולים מעונותיהם הם, ואף על פי כן הננו יושבים ושקטים? וכי משוא פנים יש בדבר? אך סבת הדבר באמת היתה מפני שעמי אירופא היו פראים כחיתו השדה, ומה היה הקב“ה יכול לעשות? האם לעשות את צוארי בני ישראל כברזל שלא תשלוט החרב בהם? נקל הוא לשוטה לאמר כך, אבל איך אפשר להקשות בשר כברזל? אם יקשה הבשר כברזל הלא יקפא גם הדם וימות האדם מעצמו! האם היה לו להקב”ה להופיע להמון פראים? הלא אי אפשר לאדם לראות אותו ולא לשמוע את קולו, לפי שאין העין רואה אלא עצם גשמי המוחש ואין קול אלא צלצול שפתים גשמיות – והקב"ה אינו גשם, אין לו שפתים ואינו יכול לצלצל, אינו גוף ואינו יכול להראות. האם היה לו להפוך את מוח הפראים הם לטובה? הלא מנעוריהם עד עתה נתגדלו כחיות השדה והנם בפראותם שואפי דם בשם אל-הרחמים שהם רבים ריבו, ואיך יהפך מוחם? עתה, שבאמת במשך מאות שנים נהפך מוח הפראים לטובה אין צרות כאלה נשמעות עוד. אין לך דבר שאין לו סבה.

הסבות האלה הנסתרות מנגד עינינו, בשביל שאין אנו רואים לא סתרי הטבע, לא כחות האדם הטמונים ולא חלל העולם כלו והמעשים המתהוים בו בכל רגע ובכל מקום, – גלויות הן לפני אבי הטבע הנמצא בתבל עצמה פנימה, לא מחוצה לעולם, ולפיכך הוא יודע כל תעלומות וגם את העתיד להיות על פי סבות מכריחות החיות בזמן ההוא ומכריחות את העתיד שיהיה בדרך ידועה. וידיעתו זו היא היא ההשגחה, לא השגחה פרטית המשנה את הטבע אלא השגחה כללית, שהיתה פעם אחת בשעת בריאת העולם והטבע, על ידי שנתן בטבע כחות שונים המכריחים את התולדות והתולדות ההן מכריחות לידת עוד תולדות אחרות עד אין סוף.

האמנם שנוי הטבע נזכר בתורה; אך… (מחשבה רגעים מספר) אך הלא מוכרחים אנחנו להודות שיש גם ספורי אגדות בתורה, ומעשה הנחש שדבר עם אדם וחוה לעד, שהרי אי אפשר להאמין שנחש היה מדבר אז, שהרי אינו מדבר עתה ואם כן לא דבר מעולם… שמא תאמר שבסבות הקללות שקללהו הקב"ה נאלם וחדל לדבר? אך מלבד שזה דבר שאי אפשר הנה לא נזכרה כל קללה בתורה על כוח-הדבור של הנחש!

מחקירה זו אני מוציא שהידיעה והבחירה אינם שני דברים אמתים בהחלט, אבל הידיעה אמת ומובנת על-פי השכל, והבחירה איננה חפשית לגמרי ורצונית, לבחור ברגע אחד בדרך זו או זו, אבל תלויה היא בתנאים הקודמים לה המכשירים את האדם לבחירתו בענין זה שהוא חוקר עתה: אם לעשות אותו או לחדול ממנו? שהרי צריך היא שיבחר בדבר המסכים יותר עם נטיתו, עם טבעו ועם התועלת שהוא חפץ להוציא ממעשהו ולא באופן אחר. אם אין האדם חוקר כלל והוא עושה כפי שיורהו רצונו הראשון (שגם לו יש סבות קודמות להתפתחותו בתמונה ידועה) אינו בן בחירה כלל ומוכרח הוא לעשות את אשר הוא עושה, מפני שהוא רוצה בו, וכל אדם עושה כפי שהוא עצמו רוצה ומסכים עליו. לפיכך חנוכו של אדם פרטי ואומה שלמה הוא העמוד שעליו נשען כל טובו ואשרו, שחנוך טוב מביא לידי חשבון צודק וחשבון צודק עומד לשטן, בהכרח, לפני כל מעשה תועבה שאין הבוחר בשכלו יכול להסכים עליו.

שמא תאמר: אם כן מדוע נענש החוטא? אך גם ענש החוטא אינו בכונה, אבל בהכרח, שהרי חטאים תרדף רעה. סדרי בראשית העונשים את האדם הפרטי על שחטא לנגדם ואכל, למשל, סם-המות – הם הם העונשים את העם כלו ולפעמים גם את האדם הפרטי על שחטא חטאותיו, שהרי מרעה תצמח רעה, ומי זה יסבול את הרעה היוצאת אם לא האדם עצמו? הגע בעצמך: אם אין ישראל עושים רצונו של מקום, עובדים עבודה זרה מבלים ימיהם בתענוגים המחלישים את האדם, גוזלים משפט עניים וכל התקיף מחבירו בולע את החלש ממנו, הרי הם נעשים שונאים זה לזה, מאבדים כחותיהם, מתפלגים לפלגות, מתרוששים ומתדלדלים ומכיון שבא אויב להלחם בהם הרי הם נכנעים לפניו מאין כח ומאין אחדות להלחם בו הם נעשים לו לעבדים; וזה ענשם שאין גדול ממנו. האמנם בזה לא יתישבו עוד איזה עונשים; לא אדבר מעונשי הנפש שאחר המות, שדבר זה עורר כבר ספקות בלבי: לאיזו תכלית יעניש הקב“ה את הנפש לאחר המות והיא איננה יכולה עוד לתקן את אשר עותה? האפשר לחשוב מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, כאילו גם בשמים יש משרתים שונים, מקום גמול לצדיקים וארץ גזרה ומקום ענש לחוטאים, מלבד מה שנודע שאין הקב”ה נמצא חוץ לעולם (בשמים) אלא בכל חלל המציאות ואין שמים אלא המקום הפנוי ששם מגיע כח הראות ולא יותר. ומה היא נפש רוחנית? איך היא באה בגוף הנולד ממעשים גשמיים, אם לא נאמר שנפשות האב והאם מולידות בזרעם נפשות בדומה להן, השערה הראויה לאחד המשגעים? איפה משכן הנפש הרוחנית בחמר האדם? איך היא, הנפש הרוחנית, יוצאת מן הגוף על ידי זה, שאיזו סבה מוחשית כמחלה, חנק, יריה בכדור וכיוצא בזה גורמת להגוף איזה שינוי? אבל כל עניני הנפש וגמולותיה לא נזכרו בתורה כלל, ואין אחריות פילוסופי יון ובעלי תלמוד עלי. אך איך יתישבו יעודי התורה בעצירת הגשמים ורבוים, שהם דברים טבעים ונאמרו לגמול ולענש על מעשים טובים ורעים? זוהי שאלה גדולה… אך… אולי לא נאמרו ברכות וקללות אלה אלא להפחיד את לבות בני ישראל?… מי יודע!

מה זאת? הנה כבר הנצה החמה ואני לא נתתי עוד תנומה לעיני! עת לעזוב את החקירות האלה בדברים העומדים ברומו של עולם לזמן היותר מוכשר למחקר, כי לא בנקל אוכל להחליט איזה דבר בענינים כאלה, ועתה אנסה נא לישון… למה אהיה כל היום כעיף וגם לפנות ערב לא אוכל עוד להתחיל מקרא הספר “אשמת שומרון” לפני העלמה נ. אחרי שכליתי לקרוא לפניה את הספר “אהבת ציון” וכמו שבקשתני.

3 יולי. מה נחמד המחזה המבהיל בס' “אשמת שומרון” בשמוע דניאל על צורי היעלים את קול שולמית ידידות נפשו בהתפללה עליו! העפקעט הזה נשגב ונעים כל כך עד שהוא מעורר את הלב בהתעוררות חזקה. היא נתפעלה מן המחזה כל כך, בשעה שקראתי אותו לפניה, עד שכמעט רצתה שהמחזה הזה לא ישתלם… לבי הרגיש קורת-רוח בשעה שנתפעלה בשמחה מן המחזה ההוא, כי בהיותה שבעת רצון ושמחה לעיני הנני מרגיש נעימות אין קץ… היום הזה היה לי שלומים על יום אתמול, אשר לא היתה בביתה לפנות ערב ולא יכולתי לקרוא בפניה כאשר הרגלתי, ואהי מלא עצבון, לא כן היום, היום הנני שמח ורגשותי שבעות…

אֶנְקַת אַסִּיר ³

(במלאת עשר שנים ליום חתונתי, ביום י“ב אב (8 יולי) תרכ”ט).

לִימֵי חֲתוּנָתִי שָׁנִים עֲשֶׂרֶת

שָׁנִים מָלְאוּ אֹפֶל עַתָּה מָלָאוּ,

מִיּוֹם שֻׁדַּד חֻפְּשִי בִּידֵי חֲבֶרֶת

וּמְחִירוֹ שַׁעֲשׁוּעִים לִי לֹא נִמְצָאוּ;

עֶשֶׂר שָׁנִים הָהּ אֲסוּרַי עֻבָּתוּ

מִיּוֹם אֶל יוֹם עָבוּ, גָּבְרוּ עָשָׁתוּ.

זֶה לִּי עֶשֶׂר שָׁנִים בֹּסֶר אָכַלְתִּי

וַיִּקְהוּ שִׁנַּי וַעֲדֶן לֹא נִרְפָּאוּ.

בִּנְתִיב עִקֵּשׁ בַּקֵּשׁ אשֶׁר הוּבַלְתִּי

וּמַכְאוֹב וּנְדוּדִים תַּחְתָּיו לִי בָאוּ;

זֶה עֶשֶׂר שָׁנִים אָבִי כָּרָה קֶבֶר

וַאֲנִי חַי בּוֹ אֶשְׁכַּב – מָה רַב הַשָּׁבֶר!

בַּקֶּבֶר הַהוּא הֵן חַי שׁוֹכֵב אָנִי

וּלְבָבִי כַּמֵּת – לֹא יָחוּשׁ חַיֵּיהוּ;

מִי דִכֵּא לִבִּי? מִי כֹה הֲמָמַנִי?

מִי הֶאֱבִיד חוּשֵׁי לִבִּי בַּעֲצָתֵהוּ?

הַאַתָּה, אָבִי! הַאַתָּה כֹּה שִׁחַתָּ,

הַאַתָּה לֵב בִּנְךָ בַּיָּד הֵמַתָּה?

הַאַתָּה לֵב בִּנְךָ, אָבִי, הֵמַתָּה

מֶה חַיֵּי-גֶבֶר אִם לֵבָב לוֹ אָיִן?

אֵיךְ יֵדַע נַחַת יַד אֵל לוֹ חִלְּקַתָּה?

אֵיךְ יָחוּשׁ שַׁעֲשׁוּעִים כָּל חֶמְדַּת עָיִן?

אַךְ מַה אַרְשִׁיעֲךָ עַל זוּ לִי עָשִׂיתָ

וּבִבְלִי דַעַת קֶבֶר לִי כָּרִיתָ!

בִּבְלִי הַדַּעַת עֲלוּמַי הִקְצַרְתָּ

וּשְׁנוֹת הַנֹּעַר לִשְׁנוֹת אִישׁ נֶהְפָּכוּ

וּבִבְלִי-עֵת רִגְשֵׁי-לִבִּי עוֹרַרְתָּ

וּבְעוֹד נָחוּ שָׁקְטוּ יַחַד שָׁכָכוּ;

עוֹד הָאַהֲבָה אֶל לִבִּי לֹא נָגָעָה

וּמַה גַּם אַהֲבָה נַפְשִׁי לֹא יָדָעָה!

עוֹד פִּרְחֵי הַיַּלְדּוּת רוּחִי דָרָשָׁה

שָּׁאֲפָה עֹנֶג בַּאֲבִיב חַיַּי בֶּחָלֶד,

עוֹד לִמְעוּף אֵין-קֵץ אֶבְרָתָהּ פָּרָשָׂה,

עוֹד חֲלוֹמוֹת נֹעַם חָלְמָה כַּיָלֶד;

עוֹד עַל תֵּבֵל כֻּלָּהּ הִיא הִתְרַפָּקָה

וּבְתֻמַּת-ישֶׁר כָּל-הַיְּקוּם חָבָקָה.

עוֹד שַׁחַק וָאָרֶץ מוּלִי שָׂחָקוּ

וּצְחוֹק שִׂמְחַת-גִּיל בִּפְנֵי-כֹל אֶקְרָאָה,

עוֹד שַׁרְעַפֵּי-עֹצֶב מֶנִּי רָחָקוּ

עוֹד תּוּגַת אֻמְלָלִים לִי לֹא נוֹדָעָה

עוֹד דִּמְעוֹת עֵינִי אִם רֶגַע נִגָּרוּ

מֵאוֹר הַנֹּעַר נִדְעֲכוּ לֹא נִכָּרוּ.

עוֹד כָּל-עֶשְׁתּוֹנוֹתָי טֹהַר מָלֵאוּ

עוֹד כָּל רִגְשׁוֹתַי לַתֻּמָּה קָדֵשׁוּ,

עוֹד חֶזְיוֹנוֹת מָרוֹם רוּחִי נִשֵּׂאוּ

וּבְתֹם עֲלוּמִים כָּל-טוּב לִי נִחֵשׁוּ

אַךְ אשֶׁר אַךְ שָׂשׂון וָגִיל רָאִיתִי

וּבְנֹעַם הַיַּלְדּוּת נַחַת רָוִיתִי.

עוֹד שָׁנִים אַךְ מִסְפָּר עָלַי נָקָפוּ

שָׁנִים חֲמֵש עֶשְׂרֵה מִיּוֹם הֻלַּדְתִּי;

עוֹד עִתּוֹת יַלְדּוּתִי טֶרֶם חָלָפוּ

וּלְפַתַּח כִּשְׁרוֹנַי לֹא-עוֹד שָׁקַדְתִּי…

וּפִתְאוֹם, אָבִי! לָאִישׁ אוֹתִי שַׁתָּ

וּבְחֶזְקַת-הַיָּד אִשָּׁה לִי נָתָתָּ!!

הִכְרַעְתָּ רִגְשׁוֹתַי לִבִּי חוֹלַלְתָּ

בִּשְׂעִפֵּי-קֹדֶשׁ לֹא עוֹד הִתְפַּתָּחוּ,

מוֹטוֹת כֹּבֶד רָב עֲלֵיהֶם הֵטַלְתָּ

עַד כָּל חוּשַׁי בִּי תַּחְתֵּיהֶן שָׁחָחוּ!

אֵיכָה יַעֲלוּ עָל, יִפְרוֹצוּ, יֵרוֹמוּ,

וּמְטִילִים וּרְתוּקוֹת בַּעֲדָם יַחְתּוֹמוּ?

*

מִסְפַּר שָׁנִים בַּתֹּהוּ לִי עָבָרוּ

חוֹלֵם הָיִיתִי חַיִּים לֹא יָדַעְתִּי,

חַיֵּי חֶלְדֵּנוּ פֹה לִי לֹא יָקָרוּ

אַךְ חַיֵּי נֶצַח לִקְנוֹת לִי יָגַעְתִּי;

אַךְ אֶל חַיֵּי מָרוֹם עֵינַי נָשָׂאתִי

וּלְחַיֵּי-אֶרֶץ חַיֵּי-שָׁוְא קָרָאתִי.

וּכְפֶגֶר מֵת תֵּבֵל כֻּלָּהּ חָזִיתִי

וּבְנֵי אִישׁ כֻּלָּם מֵתִים לִי נֶחֱשָׁבוּ,

וּכְמוֹת לִבִּי גַּם אֲנִי לֹא חָיִיתִי

חָסְרוּ חוּשַׁי אֲשֶׁר עָלַי יִכְאָבוּ;

אַךְ לַאֲסוֹנִי, הָהּ, הֵן עֵינַי נִפְקָחוּ

רָאוּ כִּי עַד כֹּה מֵרְאוֹת יָשָׁר טָחוּ!

רָאוּ כִּי הַחַיִּים בִּמְאֹד יָקָרוּ,

כִּי לִרְאוֹת חַיִּים פֹּה בָּאָרֶץ בָּאנוּ;

כִּי הַחַיִּים אַךְ בָּרֶגֶשׁ אֻשָּׁרוּ

וּבִלְעָדָיו חַיֵּי-מָוֶת הֵם לָנוּ; –

מֵרִגְשׁוֹת שׁוֹנוֹת הַחַיִּים חֻבָּרוּ

וּמְתִים לֹא יָחוּשׁוּ חַיִּים חָסָרוּ!

אָז כֹּחוֹת לִבִּי יַחַד הִתְעוֹרָרוּ,

בַּסּוּגַר, בַּמֵּצַר לָחוּשׁ פָּרָצוּ,

חָיוּ רִגְשׁוֹתַי, בֶּעֱזוּזָם גָּבָרוּ,

גַּם הַחֲיוֹת לִבִּי בָּאוֹן הִתְאַמָּצוּ;

אַךְ הַתִחְיֶה, לִבִּי! אַחֲרֵי נִפְלֶךָ

הֵן תָּקוּם תִּתְחַזֵּק, אַךְ מִי יִתְמְכֶךָ?

הֵן חַי יִדְרוֹשׁ חָבֵר, לֵב – לֵבָב רֵעַ

וִיקַו לָחוּשׁ הֲגִיגוֹ מִמִּשְׁנֵהוּ

עַל הֵד חֶפְצוֹ יִתְעַנָּג יִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,

יִנָּשֵׂא, יֵרוֹמָם, יִגְדָּל אָשְׁרֵהוּ,

יָרוּמוּ אַף יָרִימוּ אִישׁ אָחִיהוּ

וּמְרוֹמֵי אֵין-קֵצֶה לָעוּף יַגְבִּיהוּ.

גַּם אַתָּה, לִבִּי, הִתְרוֹמֵם נִסִּיתָ….

אַךְ מַה זֶּה בַּחֲרָדָה אָחוֹר הוּסַגְתָּ?

וּבַאֲוִיר הַמָּוֶת שֶׁבּוֹ חָיִיתָ

נוֹאָשׁ מִכָּל טוּב שֵׁנִית הֻצַּגְתָּ?

הָהּ, עֵת לֵב בִּקַּשְׁתָּ, לֵב רֶגֶשׁ יָבֶן,

בַּנְתָּ כִּי מִכְּבָר הִנְּךָ קָשׁוּר בָּאָבֶן!!…

חַיִּים רִגְשֵׁי-לִבִּי – פִּידִי יָחוּשׁוּ

וּכְאֵבִי כִּי אָנוּשׁ הֵמָּה יַשְׂכִּילוּ;

חַיִּים רִגְשֵׁי-לִבִּי מָרוֹם יָטוּשׁוּ

וּבְעוּפָם מַעְלָה מַכְאוֹבִי יַגְדִּילוּ,

הֵמָּה יִגְבָּהוּ, לָרוֹם יַעֲלוּ אֵבֶר

וּלְבָבִי קָשׁוּר בָּאֶבֶן, שׁוֹכֵב קָבֶר!

חַיִּים רִגְשֵׁי לִבִּי מַה-טּוֹב יֵדָעוּ

גַּם גִּיל, גַּם נֹעַם, גַּם תַּעֲנוּגוֹת גֶּבֶר,

כִּי לַמּוֹצֵא לֵב כָּל-אֵלֶּה נִמְצָאוּ

וּבִּלְתָּם הַחַיִּים שׁוֹמֵמִים כַּקֶּבֶר;

וּבְכֵן יָחוּשׁוּ כִּי חַיַּי קָדָרוּ

אַחֲרֵי כִּי אֵלֶּה נֶצַח לִי יֶחְסָרוּ!

שָׁמָּה יִזְעַק לֵב, יֶהֱמֶה יֵאָנַח,

יֵחַם, יַעֲלֶה אֵד, עַד תִּדְמַע הֶעָיִן

מִמֶּרְחָק לֵב שֵׁנִי כֵּן יִשְׁתּוֹחֵחַ,

כִּי מַחֲמַדּוֹ, אוֹר חַיָּיו אִתּוֹ אָיִן;

וּשְׁנֵי לִבּוֹת אֵלֶּה יַחַד יֶאֱנָקוּ

כִּי אַחֲרֵי חֻבָּרוּ שֵׁנִית רֻחָקוּ.

אַךְ מַה זֶּה יִבְכּוּ וּבְשִׂיחָם יָרִידוּ

הֲלֹא רֻתְּקוּ יַחַד – אָשְׁרָם מָצָאוּ;

הֲרַחֲבֵי אֶרֶץ בֵּין אוֹהֲבִים יַפְרִידוּ?

הֵן אַנְחוֹתָם זֶה לָזֶה רוּחוֹת יִשָּׂאוּ!

אֲנִי לִבִּי – אֶל אֶבֶן חֻבַּר חֶבֶר,

לִבִּי לֵב יֶחְסַר – אַךְ זֶה אֵיד וָשֶׁבֶר!

הָהּ, לִבִּי לִבִּי, כַּמֵּתִים נִמְשַׁלְתָּ,

אַף אוֹר אַף חַיִּים גַּם מִמְּךָ נִסְתָּרוּ,

רִגְבֵי-עָפָר כָּמוֹהֶם לָךְ נָחַלְתָּ

וּבַסּוּגַר הִנְּךָ וּכְמוֹ הֵם סֻגָּרוּ;

אַךְ הֵם יָנוּחוּ וּבְשָׁלוֹם יִשְׁכָּבוּ–

וּבְךָ חוּשֶׁיךָ עַל אֵידְךָ יִכְאָבוּ!

הִנְּךָ חָלָל, לִבִּי, כַּמֵּת נִמְשַׁלְתָּ,

וּכְמוֹ חַי תָּחוּשׁ, תֹּאבֶה, תַּחְפּוֹץ הֶרֶב,

מַה-מַּחֲמַד וִיקָר לָדַעַת הִשְׂכַּלְתָּ,

תֵּדַע אוֹר כִי-יָהֵל – גַם חֶשְׁכַּת עֶרֶב,

תֵּדַע כִּי כָל-תַּחְפֹּץ חָלַץ מִמֶּךָּ,

תָּחוּשׁ כִּי מַתָּ, כִּי חָלָל הִנֶּךָּ

לִבִּי יִרְחַשׁ תָּמִיד וּבַל יָנוּחַ

וּמְשׁוּבוֹת עַמִּי שַׂרְעַפָּיו יַאֲלִיפוּ,

וּמְשַׁמְּרֵי-הַבְלֵי-שָׁוְא אֵין בָּם כָּל-רוּחַ

רֹאשׁ וּתְלָאָה בָּאַף עָלַי יַקִּיפוּ;

מֵחִצִּים יוֹרוּ בִּי לִבִּי פָּצוּעַ,

דָּמָיו מֻגָּרִים וּסְגוֹרוֹ קָרוּעַ.

וּלְבַדּוֹ הוּא יִשָּׂא בִּמְרִי הַשִּׂיחַ

יֶחְסַר לֵב מַרְגִּישׁ יוֹדֵעַ מַדְוֵהוּ!

הַאֶבֶן חֻבְּרָה-לּוֹ עָצְבּוֹ תָּנִיחַ,

הֲתַזִּיל לוֹ מַיִם לִרְחַץ דָּמֵהוּ?

אַךְ אֶבֶן הִיא! לֹא תֵדַע עֱנוּת קֶרֶב,

רַק תּוֹסִיף תָּעִיק וּקְרוֹעַ לֵב תֶּרֶב!

אַךְ אֶבֶן הִיא, הָהּ, כָּל רֶגֶשׁ חָסָרָה,

לֹא לֵב הֶחָשׁ חַיִּים תַּחַת שָׁמַיִם!

הַלְהָכִין לִי מַאֲכָל הִיא לִי חֻבָּרָה

וּלְגַדֵּל בָּנִים נַטְּלֵם עַל כַּפַּיִם?

עוֹשָׂה זֹאת אָמָה, רוֹקַחַת, טוֹבַחַת

אַךְ לֹא אֵשֶׁת לִמְצוֹא בָהּ חַיֵּי-נָחַת

שׁוּב וָדוֹם לִבִּי, כָּל תִּקְוָה הַכְרִיתָה,

לֹא לָךְ עוֹד אוֹר חַיִּים עֹנֶג וָנַחַת;

יַד אָבִי אוֹתְךָ, הֶחָלָל! הֵמִיתָה,

שָׁוְא אִיגָע רוּחַ-חַיִּים בָּךְ לָפַחַת!

רִפְּאוּךָ רִגְשׁוֹתַי אַךְ לֹא נִרְפֵּאתָ,

אַךְ שִׁבָּרוֹן וּדְוָי בָּם לָךְ הֵבֵאתָ!

שׁוּבָה וָדוֹם לִבִּי, גַּם הָבֵא מָוֶת

עֲלֵי כָל-רֶגֶשׁ אֲשֶׁר בָּךְ יִוָּלֶד;

הַשְּׁמֵד כָּל חוּשׁ וּבַל תֵּדַע עַצֶּבֶת,

תִּשְׁכַּח כִּי תֶחְסַר כָּל מַחֲמַדֵּי-חָלֶד!

הָמֵת כָּל רֶגֶשׁ זוּ אוֹתְךָ יָנִיעַ,

לִבְלִי לִרְגָעִים לָךְ אֵידְךָ יוֹדִיעַ!

הָמֵת כָּל רָגֶשׁ גַם כָּל חוּשׁ יַחַד,

טֶרֶם אֶל לֵב אַחֵר הֵם יוֹבִילוּךָ….

טֶרֶם אֶל לֵב זָר – הוֹי יֹאחֲזֵנִי פַחַד!

מִדֵּי עֻפָם מִבְּלִי מֵשִׂים יִקְשְׁרוּךָ….

טֶרֶם תִּמְצָא בּוֹ מָה הָגוּת דּוֹרֶשֶׁת

וּמִבְּלִי מִפְלָט תִּלָּכֵד בָּרֶשֶׁת!…

טֶרֶם יִשְׁבְּךָ לֵב וּתְהִי אָז לוֹ עָבֶד,

אַחֲרָיו תִּמְשׁוֹך, תָּרוּץ, לָעוּף בַּל תֵּלֶא…

וּכְנֶגְדּוֹ הָאֶבֶן רַבַּת הַכֹּבֶד

אַךְ אָחוֹר תַּסִּיגְךָ תּוֹרִידְךָ פֶלֶא!

מִשְּׁתֵּי אֵלֶה הָהּ תִּתְפּוֹצֵץ כַּנֵּבֶל

וּלְמַחַץ אֵין מַרְפֵּא, כָּל מָזוֹר הָבֶל!

אָז תִּתְפּוֹרֵר לִבִּי, יִגְדַּל הַפֶּצַע

וּמַכְאוֹבִים אֵין קֵץ יִתְקְפוּךָ נֶצַח…

וּמַה זֶּה חוּשֶׁיךָ יִחְיוּ? מַה בֶּצַע?

הֲמִיתֵם אֵיפוֹא וּשְׁלַח בָּמוֹ רֶצַח!

הַכְחֵד כָּל-רֶגֶשׁ וּשְׁכַח אֵיד וָשֶׁבֶר,

וּבְשֶׁקֶט וּמְנוּחָה תִשְׁכַּב בַּקָּבֶר!!

נשלם ביום א' י“ז אב (13 יולי) תרכ”ט.

10 יולי. (עוד לפני השלימי את השיר)…… האמנם גם אני מוכשר לרגשות כאלה? העל כן הנני מרגיש בנפשי כאילו חסר לי מאומה בשעה שאני שב מבית ר. מבלי ראות פניה? הגם בלבי אני, בשנותי אלה, עשר שנים אחרי חתונתי, בהיותי אב לשלשה ילדים, יבואו רגשות כאלה?… ומה?…

17 יולי. קראתי לפניה שירי “אנקת אסיר”. השיר הזה גרם לה התפעלות ותבקש ממני רשות להעתיקו לשפת אשכנז. אחרי שהעתיקה אותו והתבוננה בו אמרה לי היום בשחוק נעים “Rebchen, Ihr seid verlibet!” (רבי – בחבור אותיות “כען” הנהוג בשפת אשכנז בשעה שהדבר פונה לאנשים הקרובים בלב – הנך אוהב) ואנכי שחקתי לדבריה. אך איך אמרה לי דברים כאלה?

20 יולי. עזרא הכהן הודיעני במכתבו מיום 16 יולי כי ביום הנועד בשבוע הבא לאספת בעלי הקאָמיטעט, בעיר הגדולה ידובר גם על אודותי. מה ייטב לי אם ימלאו בקשתי לתת לבני-ביתי סך שמונה רו“כ לחדש במשך שנה וחצי כדי שיחיו נפשותיהם בדוחק עד שאכין עצמי לבית-הספר לסוחרים (קאָממערציענשולע) בחוץ למדינה! מה ייטב אז גורלי, הלא מאושר אהיה בארץ! ומה? יוכל היות כי יתנו שאלתי, הלא שמונה רו”כ דבר קטן הוא.

העיר הגדולה 24 יולי.

“שלום לך ידידי ואיש בריתי צלפחד!”

"הנני ממהר להשיב לך דבר על מכתבך מיום א' העבר (20 יולי) למען תדע מראש את אשר בלב אוהביך וחפצי-טובתך לעשות בעדך בקרב הימים, והיה אם ימצא הדבר חן בעיניך או אז נמהר נחישה מעשינו.

“טובה עצתך לשלח ידך במלאכה אחרת, ובאמת מטה המלמדות משענת קנה רצוץ היא; אבל אנה תניח ידידי, כעת את נפשות ביתך? מי יחוס עליהם בלעדך? והנה גם לו יצלח חפצנו בידנו לאסוף שלשים איש אשר יתנו שני רו”כ לשנה, מי לידנו יתקע כי ישמרו את מוצא שפתם לארך ימים, ומי יתעסק בקבוץ הכסף הזה בכל עת? גם בעלי הקאָמיטעט לא יוכלו לתת כעת מהכסף הנמצא תחת ידם, כי שמור הוא רק לאלה אשר ידעת, להיות להם להוצאות הדרך. – סוף דבר, לא על נקלה יצלח החפץ הזה לאסוף שני רו"כ בכל שבוע בעד אשתך ובני-ביתך, ואנחנו יודעים כי גם אלה הנדיבים בעם אשר פתוח יפתחו את ידיהם בראשונה יקפצו אותן באחרונה, על-כן יכבד עליך הדבר להוציא את מחשבתך הטובה לפעולת אדם.

"כי יעצו כלנו אנחנו אוהביך (וביחוד הד"ר שרף אשר טוב לבו עליך מאד) לתת כעת משען קטן לאשתך ואתה שום תשים לדרך העיר…פעמיך, עיר גדולה מלאה חכמים וסופרים נדיבים וישרי-לב. בעיר הזאת לחמך ינתן לך ומימיך יהיו נאמנים, ובטח אנכי כי ה‘… יסוכך עליך וגם ישתדל בעדך להמציא לך פרנסה וריוח; גם ה’… ועוד ועוד יקרבוך כמו נגיד ויתנו לך מהלכים בעיר הזאת כי תמצא לחמך ולחם ביתך בכבוד, בנחת ולא בצער. בעיר הזאת תוכל גם להשתלם במדעים וללמוד לשון וספר עמי אירופא; וקול מושל קנא ונלהב פוחז וריק לא יעלה עליך, וישבת במנוחה. ובטוחים אנחנו, כי כשרונותיך הטובים יתפתחו גם כן בעיר הזאת באופן נעלה והיית לאיש איירופא בכל דרכיך לטוב לך כל הימים.

“זאת היא העצה היעוצה מאתנו לטובתך, אחרי כי צר לך המקום לשבת בערי מושבותינו ומאומה לא תשא בעמלך. אם תמצא העצה הזאת חן בעיניך תודיע אותי במכתב ואנחנו נחישה מעשינו להכין את הדרוש לחפץ הזה, ואתה תבוא פה על החג הבע”ל להכין את נפשך לקראת המסע. הוצאות הדרך לא יחסרו גם כן לך. "לא ארבה כעת אמרים לבל אאחר את הפאסט; ואתה שום תשים את לבך לדברי המעטים אשר הגדתי לך בזה וידעת את אשר לפניך, למען נדע גם אנחנו אם כשר הדבר הזה לפניך. עצתי אמונה לך כי אין טוב לך כי אם לנסוע ל… עיר ההומיה, שם יערה עליך רוח חדש ונפתחו לך שמים חדשים וחיים טובים, שם תאסוף רב דעת וחכמה ומשם תוכל להמציא ישע ומחיה גם לנפשות ביתך, ובימי שבתך שמה תוכל גם לכונן אשוריך בדרך חיים העולה למעלה למשכיל, אם להיות סופר ומזכיר או תשלח ידך אל מלאכה אחרת המחיה את בעליה.

"אוסיף לדבר אתך במכתב שני מכל פרטי הדבר הזה, ואתה תמהר להשיבני דבר אם כשר הדבר הזה לפניך.

"קח ברכה מפי בשם אסף הכהן ידידנו והיה שלום וברוך כחפץ ידידך ומכבדך.

עזרא הכהן.

25 יולי. לא אסע עוד להי' גארדאן, לא, כי טוב לי לנסוע לעיר הרוכלת שבמדינות הים, כעצת עזרא הכהן, ששם תקוה נשקפה לי להיות לאיש. כן החלטתי בלבי אחרי מלחמה פנימית קצרה, שנמשכה במשך איזה רגעים וממנה לא אשוב. הן יכבד עלי להחליט דבר, אך את אשר החלטתי היא תקום. החלטתי כן גם אם לא אדע עוד מה תענה היא על הדבר הזה. אך מדוע לבשתני רוח כהה אחרי החלטתי? בו ביום, אחרי איזה שעות. היא שמחה מאד לבשורת עזרא הכהן ותאמר כי טוב עשיתי בהחלטתי.

מרשלוב 27 יולי.

"ידידי מלאך מושיעי עזרא הכהן!

"בלב נשבר ובכאב אנוש הנני להגיד לך כי נכון אני להשליך משכנותי, לעזוב את כל אשר בהן חיי-רוחי ולנדוד לארץ-מרחקים לעיר…! אנכי, אשר מעודי לא הצגתי כף רגל מחוצה לעיר מגורתי, מלבד היותי איזה פעמים בעיר הגדולה, נכון אני עתה לנוע מסע ימים רבים עד העיר שבמדינת הים! אנכי, אשר כל חלקי בחיים – אבי הישיש, עוללי מחמדי-עיני ורעי המועטים אשר בהם כל חיי רוחי – הנני נכון עתה להפרד מהם ולעזבם, לבקש לי שמים חדשים וארץ חדשה!… אנכי, אשר מעודי לא יחלתי לאיש ולא קויתי לאדם, וקחת מתנות נבזה נמאס בעיני – הנני נכון לפרוש כפי עתה לחסדי זרים ולבקש משען לבוא בו אל העיר הרוכלת;… אהה ידידי! מר לי מר, רוחי חבלה ולבבי נדכה מאד! אך היש מפלט אחר לי?…

…… ביום קבלי את מכתבך קבלתי מכתב גם מה' גארדאן, שבו יודיעני כי מקום נכון לי עמו, אך השכר ההוא אשר אוכל למצוא לי בעירו מצער מאד, ולו גם רב היה – הלא אשאר מורה לילדי ישראל, על כן לא אוכל לעזוב את עצתך ולנסוע לעיר מגורי ה' גארדאן.

"…… היה שלום אתה ואסף הכהן בברכת ידידך האמלל

                                     צלפחד.

1 אוגוסט. עזרא הכהן הודיעני כי אוהבי מתאמצים להוציא את מחשבתם הטובה עלי לפעולת אדם וחפצם מצליח בידם. מה ייטב לי הפעל הזה, הלא הוא יאשרני לכל ימי חיי!… כן הוא, בעיר הרוכלת ההיא אשר אסע עתה הלא אוכל להכין נפשי אל האוניווערזיטט… מה מאושר הרעיון הזה! הן זה שנים אשר בכל כחי אחפוץ לבוא אל איזה בית-ספר, חפצי זה אין לו ידים, ועתה אוכל לקוות כי אשלים חק למודי האוניווערזיסטט! הראיתי מימי גם בחלום אושר גדול כזה? האמנם יכבד עלי אחרי שאון הקיץ הזה לבחר חיי דומיה וללמוד אך בספרים, אך הלא שכרי נכון היה אתי, כי אאסוף חכמה ודעת והייתי לאיש… הן אמנם יוכל היות כי אין זה אלא דמיון וחזון לב… אך בכל זאת למה לא אשגה בחזיון זה שאינו רחוק מן הקיום, הלא רבו מכאובי ובמה אתנחם אם לא בחזיונותי?…

5 אויגוסט. עסק נסיעתי כמעט נגמר בעיר הגדולה ואני מאושר! הן בעיר הרוכלת קרוב ישעי! שנות-מספר יעופו ואני אבוא אל האוניווערזיטט ועוד ארבע שנים – והייתי לאיש חכם-לב ורב מדע. מה נעימה התקוה! אך… מי יודע אם לא שוא תקותי? הרעיון הזה ידכאני… מר לי מר!…

9 אויגוסט. מה טובו הדמעות לנפש נענה! זרם דמעותי אשר הורידו היום עיני מנהמת לבי היה לי כגשם נדבות אחרי חשכת עבים. אחרי בכיתי אורו עיני, שאפתי רוח חדש והוקל משא לבי, אשר הכביד עלי בכח זה כשני שבועות וירוח לי.

עַלְמָה כְּבוּדָה!

שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים עַד עַתָּה עָבָרוּ,

יּוֹם בּוֹ נִכְבַּדְתִי אוֹתָךְ לָדַעַת;

מֵאָז – עֶרְכֵּךְ, עֹז רוּחֵךְ לִי נִכָּרוּ

גַּם כִּשְׁרוֹן נַפְשֵׁךְ זוּ אֵין בָּהּ מִגְרָעַת.

יַרְחֵי-מִסְפָר אֵלֶּה מַה-לִּי יָקָרוּ,

בָּם רַבּוֹת שַׂרְעַפַּי הָבִין יָסָפוּ,

עַתָּה בָּא קִצָּם, תַּמּוּ גַּם גָּמָרוּ,

סָפוּ עִם יָמַי בַּנֵּצַח נֶאֱסָפוּ!

וִיְרָחִים אֵלֶּה נֶצַח יִסָּתֵרוּ,

יוֹם יוֹם תָּמִיד מִמֶּנִּי רַק יִרְחָקוּ;

אַךְ עָמֹק בִּלְבָבִי שָׁם יִזָּכֵרוּ,

שָׁמָּה עַל לוּחַ לָעַד הוּחָקוּ!

נֹעַם מִדְבָּרֵךְ הַאוּכַל לִשְׁכּוֹחַ

אִם לֹא לָנֶצַח אֶזְכּוֹר צוּף מִלַּיִּךְ?

תַּנְחֻמוֹת פִּיךְ – עַל לֵב קוֹדֵר וּשְׁחוֹחַ

אֹמֶץ לוֹ הוֹסַפְתְּ בִּנְעִים שִׂיחוֹתָיִךְ?

אֵיךְ מֶנִּי חֶזְיוֹנוֹתַיִךְ יִנָּשׁוּ

שֶׁבָּם לִי חָזִית חַיֵּי-אוֹר וָיֶשַׁע?

מִלְחַמְתֵּךְ בַּעֲדִי עִם בֹּעֲרִים רָגָשׁוּ

אֲשֶׁר עָלַי חָשְׁבוּ רָע עַל לֹא-פָשַע?

כָּל אֵלֶּה עֲדִינָה! אֵיכָה אֶשְׁכָּחָה,

אֵיךְ לֹא עַל לִבִּי כַּחוֹתָם יוּשָׂמוּ?

אֵיךְ אֶשְׁכַּח הַיָּמִים רוּחִי בָּם נָחָה,

וִיְרָחִים אֵלֶּה – אִם כֹּה לִי נָעָמוּ?

אֶזְכָּרֵךְ, עֲדִינָה! בִּמְקוֹם שָׁם אֱהִי,

וַאֲדַמֶּה תָמִיד נֹחַם פִּיךְ לִשְׁמוֹעַ;

וּבְעֵת יַעֲצִיבוּנִי שַׂרְעַפֵּי נֶהִי

בּוֹ יֶהֱגֶה לִבִּי – אַף אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ!

הֵן דַּעְתִּי אוֹתֵךְ רַבּוֹת לִי שָׁוָתָה

וּלְבָבִי בָהּ הִשְׂכִּיל רַבּוֹת לָדַעַת….

עֹז, הַשְׂכֵּל וִיקָר עֵינִי בָּךְ רָאָתָה,

לָשׁוֹן תּוּכַל לַכֹּל, צַחוֹת יוֹדָעַת.

אֹמֶץ-רוּחַ לָשֵׁאת עָמָל וָשֶׁבֶר,

הִתְגַּבֵּר עַל אֵיד לֹא תַּחְתָּיו לָשׁוֹחַ

וּבִימֵי רָעָה הִתְחַזֵּק כַּגֶּבֶר

וּנְדוּדִים וָעֹצֶב גָּרֵשׁ בַּכֹּחַ!

וּבְנֵי אָדָם אִם שָׁמַיִךְ הִקְדִּירוּ

וּצְרָרוּךְ רַבַּת עַל טֹהַר רוּחֵכִי –

רִגְשֵׁי שִׂנְאַת-אָדָם בָּךְ לֹא הֵעִירוּ

וּשְׂעִפֵּי חֶמְלָה לֹא אִבְּדוּ תּוֹכֵכִי.

רַבּוּ שַׂרְעַפַּי בִּלְבָבִי נִבְרָאוּ,

מִיּוֹם הִטַּפְתְּ לִי נִחֻמִים שָׁפָרוּ….

מִיּוֹם חֶזְיוֹנוֹתַיִךְ טוֹב לִי נִבָּאוּ

וַיַּגִּיהוּ אוֹר עַל יָמַי יֻצָּרוּ.

וּנְבוּאוֹתַיִךְ עַתָּה לָבֹא קָרָבוּ,

תִּקְוָתִי הַכֵּהָה שָׁבָה חָיָתָה;

כִּי עֲתִידוֹתַי מֵעַתָּה יֶעֱרָבוּ

וּכְמוֹ בַּמַּחֲזֶה רוּחֵךְ לִי חָזָתָה. –

לֹא-תָמִיד הַתִּקְוָה תִּבְטַח עַל-שֶׁקֶר,

לֹא-נֶצַח תַּחַת שׁוֹשָׁן תִּתֵּן חוֹחַ;

אַחֲרֵי-חֶשְׁכַּת לַיִל יָבֹא אוֹר-בֹּקֶר,

אַחֲרֵי עָמָל וָפִיד – יֶשַׁע וָנוֹחַ!

גַּם אַתְּ, אֻמְלָלָה! אַל קַוּוֹת תֶחְדָּלִי,

מֵאָשְׁרֵךְ בַּחַיִּים אַל תִּוָּאֵשִׁי;

עוֹד יָאִיר חֶלְדֵּךְ, כָּל טוּב עוֹד תִּנְחָלִי,

וּמִנַּחַת תִּרְוִי כָּל עָמָל תֶּשִׁי.

קַוִּי לַטּוֹב! אַל תִּשְׁכְּחִי תּוֹחֶלֶת,

שׁוּלַמִּית וּקְצִיעָה מוֹפְתֵךְ תִּהְיֶינָה;

גַּם תִּקְוָתָן בָּהֵן הָיְתָה כוֹשֶׁלֶת

וּרְאוֹת חַיִּים לֹא הֶאֱמִינוּ גַּם הֵנָּה.

אַךְ אַחֲרִיתָן הֲלֹא אָזְנֵךְ שָׁמָעָה

וּלְפָנַיִךְ קָרָאתִי מֵעַל סֵפֶר;

יֵשׁ תִּקְוָה לַנֶּפֶשׁ עָמָל שָׂבָעָה,

אַחֲרִית לָאֻמְלָל – לִחְיוֹת חַיֵּי שֶׁפֶר!

זִכְרִי אוֹתָנָה – תִּקְוָתֵךְ הַגְדִּילִי

כִּי עוֹד כָּמוֹהֶן גַּם אַתְּ תִּצְלָחִי;

זִכְרִי הֶחָזוֹן וּלְיֶשַׁע הוֹחִילִי

זִכְרִי גַּם קוֹרְאֵהוּ לָךְ – אַל תִּשְׁכָּחִי!

צלפחד.

מרשלוב 13 אויגוסט 1869.

13 אויגוסט. שירי מצא חן בעיניה ותתן לי תודתה עליו, אף העתיקה אותו לשפת אשכנז.

15 אויגוסט. במכתבי “רחשי לב”⁴ אשר נתתי היום לתלמידי לפני פרידתי ממנו כתבתי לו עצות שלא יתמכר אל התקוה. מה נקל לתת עצות! האני המיעץ איני מקוה? האם איני בונה עליות בדמיוני?

19 אויגוסט. היום נתנה לי מכתב מזכרת בצירוף חותמת לזכרון ביום פרידתי. ראשי סובב הולך כגלגל ולבי חלל בקרבי.

בו ביום. צר לי מאד כי לא כתבתי זכרונותי בימי הקיץ הזה, הלא הרבה זכרונות יקרים לי נקרו בימי הקיץ הזה! האמנם לא אשכחם לנצח, אך הרבה זכרונות הקדושים לי האלה נזכרים בלבי מבלי דעת את היום שבו קרו לי, מלבד הרבה רעיונות והתעוררות רגשות הלב שהתרוצצו בקרבי ששכחתי לגמרי. אך מה שעבר אין, והיום, יום הפרדי, אתחיל לכתוב זכרונותי. מי יודע אולי יהיה סוף הזכרונות האלה לששון ולשמחה. אולי אבא הנה בעוד ארבע שנים, כתקותי, בהיותי סטודנט בלשכה הראשונה, ובחיי יהיה שנוי לטובה כחפצי…

בו ביום לפנות ערב, בשעה 7. מדוע היא שולחת אותי מלפניה מן הגן אל הבית? מדוע היא מונעת ממני את התענוג האחרון לי עתה, לשבוע תמונתה ברגעים האחרונים האלה, בהיותה קוטפת פרי הגן? למה תירא דבת עם?! אך יהי מה, הנה היא מְצַוָה ואיךְ אַמְרֶה את פיה?

(מספר זכרונותי) ביום 19 אויגוסט בשעה 8 בערב, היו דברי האחרונים עם N.

שיחה מעין המאורע

שיחה מעין המאורע. “בשעה שאין לו לאדם תאוות חמריות, הרי הוא מתאוה תאוות דמיוניות”, – אמר חכם אחד, ואמתת משפט זה רואים אנו בחיי האומה הישראלית, שכל עוד שיסגר עליה הדרך לתאוות חמריות תתגבר יותר עליה תאותה לדברים דמיוניים. אילו הייתי יודע את צרכי החיים, אילו היה לי חפץ לחיות לא כאחד המלמדים אלא כאחד האדם, אילו הייתי מבין שגם בלי בית-ספר יכול אדם להגיע למדרגה גבוהה בדעת ובכשרון לאיזה פרט מצרכי החיים, – כי אז היו בי תאוות חמריות: לחיות כאחד האדם, ולא נתגברו בי תאוות דמיוניות שאינן שוות כלום. עכשיו שלא ראיתי מעודי פעולות עולם המעשה והמסחר, שלא האמנתי עלי שגם בלי בית-ספר גבוה אוכל לקנות שלמות בלשונות ובידיעות המחיות את בעליהן, שראוי היה בעיני לחיות כאחד המלמדים, אף על פי ששנאתי את המלמדות שנאת מות, – הרי לא נשארה לי כל תאוה זולתי תאוה דמיונית שמלאה אותי שכרון. בתחלה היה שכרוני חלש מאד, וכל עצמו לא תבע ממני אלא השתלמות בשפת עבר, בשירים ובפלפולים ספרותיים; אבל הרדיפות שסבלתי בשנת תרכ"ו הגבירו שכרוני, עשאוני בעיני עצמי לגבור הנלחם בעד אידעע קדושה במסירות נפש, ואהי כגבר עברו יין! עתה שכחתי לגמרי את עצמי וכל עסקי לא היה אלא לדאוג בעד עמי. לא נצטערתי לא על גורלי המר בנוגע לפרנסתי, לא על העדר כל רגש של נעימות בחיי-המשפחה שלי, לא על היותי ריק מכל חכמה ומדע, לא על אלה נצטערתי, – אלא על שבני-ישראל מאמינים בהבלים, על הפירוד שבין הדת והחיים ועל שאין עומד בפרץ להביא סדרים טובים בחיי עמנו! הרבה מאמרים כתבתי וכלם לא היו אלא דברי מוסר לבני עירי או גם לבני ערים אחרות שחפשתי אחר מומיהם, בעוד שאני בעצמי מלא מומים, הוכחתים על שאינם מלמדים לבניהם לשון וספר, בעוד שאני בעצמי לא הייתי לומד לשון וספר או ידיעה הנותנת מחיה, הראיתי לפניהם צדדי היתר באיזו חומרות, בשעה שאני בעצמי לא טלטלתי חוץ לעירוב בשבת והתפללתי שתי תפלות בערבית אם בטלתי תפלת המנחה… האין זה שכרון המכלה מנפש ועד בשר?

המביט בעין פקוחה על כל מה שעבר על עם ועם מיום שזכה המין האנושי שתהיה לו הסטוריה עד המאה התשע עשרה המהוללת בפי כל חסרי-לב – בכלל, רואה הוא שכל התועבות וההבלים שנדבקו בהמין האנושי לא בפעם אחת הם כָלים מן העולם אלא קימעא קימעא. תועבה אחת יורדת לטמיון לגמרה, תועבה שנית מחלפת פניה באופן שחיצוניותה יש לה פנים נאים, אף על-פי שבפנימיותה עודנה נתעבה כבתחלה, תועבה שלישית עומדת לתקון, תועבה רביעית עודנה עומדת בתקפה ועוד יעברו עליה שנים מספר בטרם תזוז ממקומה, וכן הלאה. על-פי מנהגו של עולם הזה, היש לנו צדקה לבקש שבני ישראל בארצות החשך יעזבו בפעם אחת את תועבותיהם ואת הבליהם המקודשים אצלם, על ידי זה שאני בעל המאמר המקיא פראזות הרבה אינני יודע מנהגו של המין האנושי ורוצה שבני ישראל יצאו מאפילה לאור גדול ברגע אחד – בשעה שיקראו את מאמרי? הרואה את התהפוכות הנעשות בין עם נאור כבני צרפת זה יותר משמונים שנה, תהפוכות שאין אחת מהן נעשית בלא נהרי נחלי דם, הרואה את מעשה העם הזה שבזמן קרוב למאה שנה אחרי וואלטער הוא שב לעשות חוזה עם האפיפיור וכל קדושיו – הוא יסכים ויאמר שבני-עמנו עם כל-שובבותם והבליהם אינם נופלים מעמי אירופא הנאורים, והמריעים בקול שופר ובדברים בעלמא במה"ע, ואינם מבררים במנוחת לב את צרכי החיים החמריים – אינם אלא שכורים!

אלמלא הייתי שכור הייתי רואה שלא על ידי ויכוחים ופלפולים במה“ע ובספרים יעזבו בני ישראל את הבליהם, אבל על ידי מצב הגון וטוב בעולם המעשה, על ידי זכיות שוות במדינה, מסחר הגון והפצת חכמות וידיעות המחיות את בעליהן, במלה אחת: בשעה שרוב בני ישראל יֵחָלְצו מדקדוקי עניות שהם סובלים עתה באופן נעלה, ותהיינה להם תאוות חמריות, לחיות בארץ חיי נעם, תכלינה מעצמן תאוותיהן הדמיוניות וממילא ישכחו את ר' יהושע בר' מנחמה עם ס”ב ערלי הלב שחיו, לפי דמיונו, מימות אברהם עד יהושע בן נון, את רבי יצחק בן אלישיב עם חנה השחורה, את רבי פנחס בן יאיר עם חמורו הצדיק וגם חומרות הפוסקים לא תעלינה על לב; וכל זמן שיהיו בני ישראל עניים יבקשו מנוח לנפשם לא בתענוגי החיים ובפעולות ממשיות בעולם המעשה אלא בחלומות ודמיונות של הבל! אבל שכור הייתי ועיני טחו מראות נכוחה.

אם יגיעו דברי אלה להרב מעיר מולדתי, אפשר שישים ידיו על בטנו ויאמר: “שישו בני מעי שישו! המלעיג על דברי חכמים הודה לי לבסוף שצדקתי במשפטי עליו שהוא שכור”; אבל אם חכם הוא בעיניו מדוע נואל ליעצני לבלתי לכתוב מאמרים כשנה תמימה? וכי אפשר הוא שהשכור ימנע עצמו מלשתות יין בשעת שכרותו על ידי בקשת איש אחר? אלמלא שהוא עצמו היה שכור בימי עלומיו לא היה מכיר בשכרותי, ובהיותו, בעל נסיון שכור שהתרונן מיינו מדוע לא מצא לפני אלא עצה של שטות? אולי היה מתאר לפני פחד צרכי-החיים והעתיד, אילו היה מסביר לי את אשר אני כותב עתה מעצמי בשיחה זו ולא היה מדבר לי כעין דברי כבושין בסגנון הרבנים, בשעה שידע היטב שרבנים ודברי כבושין אינם חשובים בעיני, – אפשר שהיה מרפא אותי משכרותי, ורופא אמן היה נקרא בפי ותודה רבה היה לוקח ממני!

הרב הגדול והפילוסוף ר' אברהם קראהמאל אומר: שמיום שנתחדשו מה“ע בישראל בטל כבוד סופרים מובהקים, מפני שהרבה נערים הכותבים דברי הבל במה”ע מגיסים דבריהם על-ידי דבריהם וסבורים הם שהם חבריהם של החכמים המובהקים שהם שרוים סמוך להם במה“ע; ורואה אני את דבריו שהם אמתיים, אבל אינם מעציבים כל כך. אבל יותר מעציבים הם דברי ידידי ש… שגם הם אמתים. הוא היה אומר: “מיום שנתחדשו מכ”ע בישראל התחילו הרבה נערי ישראל לבלות את זמנם בבטלה: מבלים הם את ימיהם בקריאת דברים שאינם מביאים תועלת להם ובכתיבת מאמרים שאין צורך בהם, ומתוך כל הם מפנים את לבם לבטלה מן הלמודים הנחוצים להם להשלמת עצמם. אם נראה שני אנשים אחד משכיל בספרות העברית ועני מדוכא, והשני גם הוא מבין שפת עבר וחי חיי-ענג על ידי שהשלים חק באחד האוניווערזיטעטים, אז נוכל להבין שהראשון נעשה סופר במה”ע ולפיכך חשב שהוא רואה עולמו בחייו ולא בקש לו עוד מטרה אחרת לחייו, – והשני לא נתעה בשוא מעודו, וכי תיכף בשעה שנתפתחו עיניו מהר לבקש לו מטרת החיים הממשיים". אחד מאלה שהקריבו כחותיהם וימיהם על מאמרים שלא היה לו בהם כל תועלת הייתי גם אני ולא קבלתי במחיר כחותי ומבחר זמני אלא שכרון, רדיפות וצרות בלבד!

הרעש שהיה עלי באיזו ערים בשנת תרכ"ט, המכתבים והתהלות שקבלתי מידידי יושבי העיר הגדולה, נכבדי העיר הגדולה: רופאים, רוקחים וניגאציאנטים גדולים שעמדו לימיני להגן עלי, ועוד יותר: נצחוני במלחמתי עם אויבי – הגבירו את שכרותי באופן שאין לו מצרים, ומי יודע אם לא השכרון הזה גרם לי לסמא את עיני עד שנתתי את לבי לשבי ביד רגשות חדשות לי, אשר הקדירו את חיי באופן מעציב מאד.

יודע אני היטב עד כמה אני מחלל את כבודי ומשפיל את ערכי, על ידי מקרה השבי הזה, בעיני אותם האנשים המפשטים המביטים על החיים בכלל ועל איש מלומד או סופר בשפת עבר בפרט, לא בעיני בשר אלא בעיני מלאכי-השרת. האנשים האלה, אם הם מחובשי בית-המדרש או הנקראים בשם “משכילים”, אשר קראו את קורותי ויראו כי נלחמתי בכל כחי, בכבודי ובמנוחתי בעד חבור הדת והחיים, יניעו ראש אחרי בקראם אחרי כן כי הלכתי שבי לפני עלמה… אבל מה אעשה ומעשה שהיה כך היה, ואין אני רשאי להסתיר את המקרה הזה, מבלי לחשוב אם יחלל את כבודי אם לא?

אין אני חבר הגון בחברת עלמות, תכלית שנאה שונא אני כל דברי חנף וחלקלקות הנקראים “קומפלימענטים”, שלבן של העלמות חומדם, ואין אני בעל שיחה כזה שאוכל לשיח כחצי שעה עם עלמה, שעל-פי-רוב אין מחשבותי ומחשבותיה נוגעות אלה באלה אפילו כמלא נימה ובשעה שהוא טרודה בהתרגשות הדמיון על ידי קריאת רומאנען של הבל, בתכשיטי הנשים ובפטפוטים יתירים, – הרי לבי טרוד בדברים עיונים, הנוגעים, לפי דמיוני בחיי העם כלו. לפיכך היה כמעט מן הנמנע שעד כה תמצא עלמה חפץ לדבר עמדי, וגם אני ארבה שיחה עמה עד שילך לבי שבי לפניה. אבל מצב הדברים שבאותה שעה גרם שהנמנע לא יהיה נמנע.

אוהב אני את הבדידות ואינני מרגיש את עצמי שלם בחפשיות ובהתחברות כל מחשבותי יחד אלא בשעה שאני נמצא בודד ומובדל מאחרים (שעל כן השתדלתי תמיד ללמוד בבדידות ולא בבית-המדרש), ונטיתי זו דיה היא לי להסיגני אחור מחברת אנשים וכל-שכן מחברת עלמות. אבל גם האוהב את הבדידות הרי הוא מדיני בטבעו כשאר בני האדם, ומרגיש צורך לדבר לפרקים עם איזה אדם ולבטא לפניו איזה מרעיונותיו העצורים בלבו פנימה. בקיץ ההוא נפרדו גם שארית אוהבי ממני מפחד הקנאים, גם מרבית תלמידי פחדו לדבר עמדי ברחוב העיר; עם אשתי לא הרביתי שיחה מעודי, מפני שלא נמצא לי ענין המובן לה שימשוך גם את לבי לדבר על אדותיו באזניה. נשארתי בודד לימים ולשבועות בשעה שהייתי מלא שכרון הנצחון לא היה לי אדם שאוציא לפניו מלבי רגשי שמחת הנצחון. הבדידות היתרה הזו הכבידה עלי הרבה והיא עם שמחת נצחוני גרמו לי שאבקש חברת אנשים, לא כפי טבעי והרגלי, אלא כפי טבעת לבי הזמנית. הואיל ולא מצאו לי אנשים שאשיח אתם לפיכך שמחתי להמקרה שהביא לי עלמה משכלת לשיח אתה בכל עת, עלמה שגם היא שתתה חמת פתנים ולקחה חלק גדול בעצבוני וששוני. העלמה ההיא מצדה, מלבד מה שמצאה בי תופש תורה ופרוש מתאוות המוקיר מאד את החפשיות, אדם חפשי בדעותיו שפיו ולבו שוים ונלחם בכל כחו בעד דעותיו, מחזה יקר בעיני עלמה הרגילה בין המכונים “אריסטוקראטים” שהנאת בטנם ותועלת כיסם הן הן המושלות בהם, – מלבד זה אפשר שחשבתני לגבור מלחמה, בזה שלא נכנעתי כלל לפני משנאי גם בטרם ידעתי מאין יבא עזרי, כמו שחשבתי אז גם אני על עצמי, בשעה שלא ידעתי עוד להבדיל בין מלחמת מגן ומלחמת תנופה, לא הבינותי שכל כחי וגבורתי אינם אלא בשלילה: שאינני נכנע מפני דבת רבים ורדיפותיהם, אבל לא לעשות פעולות במעשה, ולפיכך האירה לי פנים אף-על-פי שאינני הגון להיות חבר לעלמות.

אנכי בקשתי חברתה והיא האירה פניה אלי ותמשכני חסד בשיחות שונות. דברנו יחד על ענינים שונים המובנים לעלמה משכלת בעלת שכל טוב כמוה; אחר כך בקראי לפניה ספרי “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” שפטנו יחד על מחזות שונים ובין כך וכך היו לי תמיד ענינים לשוח עמה, ובהיותי מלא שכרון ונצחון ונבדל מכל אדם נמצאתי חדשים מספר בקרבת עלמה אמללה, חכמה וטובת-שכל, אשר עז לבה, אמץ-רוחה וצהלת חייה מפליאים לב מאד. התפעלתי הרבה ממראה עיני, הרגשתי נעימות לא ידעתי שחרן, חדלתי לישון בלילות… הבטתי כה וכה – וארא כי לבי הלך שבי!…

בראשונה לא שאלתי את עצמי כלל: “מה תהיה אחרית החלום הזה?” כי די היה לי ההוה. ראיתי את לוכדת לבי לפני כמעט בכל יום ויום, עסקתי בשיחה עמה בענינים הלוקחים את לבי, קראתי לפניה כל המכתבים שבאו לי מאוהבי ושכתבתי אני להם, הלכתי לשוח עמה איזו פעמים, ומה לי עוד? ביום 25 יולי, בבוא לפני עצת מאהבי על דבר מסעי עלה על דמיוני תיכף שהמסע הזה יביא לי אפשרות לפתור את חלומי זה לטובה ומיד החלטתי בלבי לנסוע, אף-על-פי שלא ידעתי אז בעצמי באיזה אופן יכבוש מסעי את הדרך הזה לפני, ודמיוני שעלה על לבי לא נתברר אצלי כלל ולא היתה לו כל תמונה מחלטת; אבל גם עצבון בא בלבי לרגלי החלטתי, בזכרי כי עלי להפרד שנים מספר מן הנפש אשר נפשי קשורה בה, מלבד מה שבינותי כי אצטרך לשנות ארח חיי בעיר החדשה, דבר שאינו נעים לאיש שהגיע לדעתו. אחרי איזה ימים קבל דמיוני תמונה מחלטת: אוניווערזיטעט. אמרתי בלבי כי בעיר החדשה לי יקל עלי להכין את עצמי, במשך ארבע שנים אל האוניווערזיטעט, ואז יבוא חלומי, שהרי אשתי לא תאבה להיות לאשה למגלח זקן, ולא עוד אלא שאזכה לפרנסה טובה ואולי גם לעושר הכסף יענה את הכל.

הגדתי את חזיונותי להעלמה, כי מקוה אני להכין את עצמי אל האוניווערזיטעט, להכין לי אחרי כן חיים חדשים ולהיות מואשר, והיא שמחה לחזיונותי וכיד החזיון וכח הדבור הטוב עליה חזתה לי נעימות בלי מצרים. מסבת סכלותי לא הגדתי לה מאומה מרגשותי הנוגעות בה, רק הסתפקתי באיזה רמזים שרמזתי לה בשירי שנתתי לה לפני הפרדי ובאיזו שיחות, וכן הסתפקתי בכוָנות שונות שהכנסתי אני בדבריה שדברה לי, כמו שהורגלתי מקודם להכניס כונות שונות בדברי התוספות והמהרש"א, אף על פי שיוכל היות שהיא עצמה לא כִוְנה בדבריה כלום, כמו שהתוספות לא כִוְנו בדבריהם כלום. נפרדתי ממנה מלא חלומות וחזיונות אשר אחריתם יראה הקורא בפרק הבא.

בין הפרקים

19 אויגוסט, שעה עשר בלילה (על העגלה). הבאמת לא אראה עוד את פניה מחר? הבאמת לא אראנה עוד גם בשנה הבאה וגם אחרי כן? מה נורא הדבר הזה!… כן הוא, לא אראה עוד את פניה שנים מספר… היום ראיתי אותה! מה יקר לי היום הזה, היום ראיתי כל יקר לי, הלא ביום מחר לא אוכל עוד לאמר את הדברים הנעימים האלה!… מדוע החרשתי בשבתי עמה כשעה בעת פרידתי? הלא היא אמרה לי לאמר “ביום מחר ירבה הנחם על הדומיה הזאת”. מדוע כה מהרה לבוא הביתה אחרי שנפרדתי ממנה והיא נתנה לי ידה ראשונה? אילו לא מהרה לבוא הביתה, הלא אז הייתי רואה אותה עוד פעם אחת, אחרי אשר הפכתי פני להביט עליה בפעם האחרונה… מחר לא אראה עוד את פניה… לבי חלל בקרבי

21 אויגוסט. מי יתנני קרוב לה לראות כאשר תקרא את מכתבי שכתבתי לה היום, הלא מנהמת לבי בכיתי בכתבי אותו ושתי פעמים הפסקתי מכתיבתי ונסתי מחדר עזרא הכהן המסדרונה להריק שם פלגי מי עיני אשר פרצו מלבי הנרתח כזרם מים כבירים… עזרא הכהן אמר לי כי הוא מקנא בי, שעוד כחי אתי לבכות ולהריק משא לבי, תחת שהוא אינו יכול עוד לבכות.

יום הכפורים. מה נשגבו הפיוטים שאחרי סדר העבודה. אין בהם לא אגדות, לא הבלים, לא פטפוטי מלים שאין להם שחר, אבל יש שם דברים חודרים לב היוצאים מעומק לב נשבר ונדכה. מעודי לא אמרתי את הפיוטים האלה בלא דמעות על פני, וגם היום בכיתי עליהם מנהמת לבי, כי דברי תוגה מעוררים לב נשבר כלבבי עתה, אך האם יהיה לבי תמיד במצב כזה? האם לא יאיר גם לי אור יומם בזמן מן הזמנים? עוד ייטב לי, עוד תבוא שאלתי… בעוד ארבע שנים, אחרי בואי במספר הסטודענטים הנכונים ללשכה הראשונה שבהאוניווערזיטעט – אשוב הנה לראות את פניה ופני בני. אנכי אבא העירה, אעבור ברחוב על מרכבה, אפגע אותה לא הרחק ממני, אסיר את מצנפתי מעלי ואניע לה את ראשי והיא תתפלא, תביט אף תשאל את נפשה: “מי הוא האיש הזה המשתחוה לקראתי? האם עברי הוא או בן עם אחר? מדוע לא אכירהו?”… אך לא, אנכי אבוא אל בית-האורחים, אשלח לכל מיודעי לבקש אותם בשם איש לא נודע להם לבוא אל בית-האורחים פלוני, כי דבר חביב להם יש לו בפיו, וגם היא תבוא על פי בקשתי ולא תדע מה. אנכי אדבר אתם בשפת המדינה והם לא יכירוני; אומר אליהם כי חבר אני בהאוניווערזיטעט אל צלפחד ידידם אשר בקשני לראות פניהם בדרך מסעי להורי. אחרי כן אבא החדרה, אלבש בגדי הישנים שבהם יצאתי מעיר מרשלוב, אחל לדבר אליהם יהודית והכירו אותי גם בהיות זקני מגֻלח כי אני אני צלפחד ידידם.⁵ והשמיעו כלם פתאם קול ששון ורעש… אך לא, אנכי אבא אל…

"מה נדבר לפני מישרים דובר, ומה נענה לממנו מענה ומה נצטדקה פני לובש צדקה…

*

מה זה הקול?… מה היה לי? בהתגבר דמיוני שכחתי כי יום הכפורים היום וכי יושב אני בבית-התפלה! עד-אן נשאני רוח דמיוני? מה חלמתי בהקיץ? אך הנה הקהל מתחיל לומר סליחות.

"העיר הגדולה, 4 סעפטעמבער.

אשתי!

"בלי שפק תתפלאי על בוא מכתבי זה בעת אשר לפי חשבונך וכפי שהבטחתי לך הייתי צריך לבוא בעצמי, אך לא אשוב עוד מרשלובה, לא אשאר גם פה, גם לא אסע לה' גארדאן: הנני יושב היום על מסלת-הברזל ונסעתי עירה…

"אילו היית יודעת כמה אני דואג לך ולבנינו היית בטוחה כי לא אעגנך לחרפת רעב. אל תיראי, כי שלוח אשלח לך די מחיתך כפעם בפעם…

בעלך צלפחד.

(מספר זכרונותי), “3 אקטאבער (על מסלת הברזל). העגלה החלה להתנועע על המסלה, גם לבי נע בקרבי… הלא העגלה הזו אשר אני יושב עליה תובילני אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד, אל העיר אשר אשב בדד בה שנים מספר, אל העיר אשר אחיה בה חיים שוממים… אל העיר אשר בה צפון גורלי לשבט או לחסד… אל העיר אשר תהפוך את שנותי שהן שנות-איש – לשנות נעורים, תחה אשר אבי הפך את שנות נעורי לשנות איש… אל העיר אשר היתה לי ממרחק כמקור חיים… אל העיר אשר בה הגה לבי רבות, והגיוני – כחלום מהקיץ!”

חלק שני

ימי המשבר והיאוש

Er ist dahin, der süße Glaube,

Ein Wesen, die mein Traum gebar

Der rauhen Wirklichkeit zum Raube,

Was einst so schön, so göttlich war.

–Schiller

(מספר זכרונותי), ''3 אָקטאָבער שעה 2 אחר חצות היום. עתה באתי עירה הרוכלת שבמדינת הים. הה! רבות נתתי במחיר בואי בה: שעשועים, אהבת אוהבים נאמנים, אהבת אב לבנים, כל אלה שכחתי בחזקת היד, סבלתי עמל ותלאות, עזבתי את כל מחמדי לבי, ואך בבכיי ודמעותי התנחמתי – רק למען לבוא בה; התשלם לי העיר הזאת את כל אלה?

התנחמני על כל מכאובי לבבי -…? הזאת היא העיר אשר קויתי כי תאשרני? הה! אשרי מרום מנגדי ומכאובי רבו. נואשתי מחיי משפחה, נואשתי מאוהבי, ובחזקת-היד הנני משרש זכרם מקרב לבבי! אך האוכל לשרשם?… באתי לעיר החדשה ובידי מכתבי מליצה: להחברה הנכבדה… מאת הקאָמיטעט שבעיר הגדולה, להרב הד“ר… ולאנשים פרטים מאת ה”ה סלאנימסקי, צעדערבוים ועוד אנשי שם, ואאמין כי טובי בידי.

היודע רוח בני האדם הנכאים בשעה שהם נודדים ללחם בארץ אשר לא ידעוה לא הם ולא אבותיהם, היודע את התבטלותם בעיני עצמם, שהם כחגבים בעיניהם ומביטים על כל מלמטה למעלה, הוא ידע ויבין את רוחי הנשבר והנדכה בבואי אל ארץ שכמעט שלא שמעתי את לשון יושביה.

התחזקתי בכל מאמצי כחי ובימים שונים המצאתי את מכתבי-המליצה הנתונים לי לאשר המה כתובים; נתתי את מכתב הקאָמיטעט ליד מזכיר החברה הנכבדה… והוספתי לו גם אני עוד מכתב מגיד בקשתי, שאני חפץ להקדיש ימי וכחותי ללמודים והנני מבקש עזרה לבוא אל מטרתי. מזכיר החברה מסר את המכתבים להחברה ביום אספת הועד, וראשי המדברים נמנו וגמרו לתת לי מקופת החברה עשרים וחמשה שקלים ולכתוב על אדותי להחברה הכללית בעיר פ. בחדש נאָוועמבער קבלתי את הכסף הזה ושלחתי ממנו עשרים שקלים לאשתי, שרבתה עלי צעקתה, להתפרנס בהם, ובעד הנותר קניתי לי “ספר-המלים” ואיזו חפצים. מסרתי את מכתב ה' סלאנימסקי להד"ר… ויבקש ממני לתת לו מועד שבוע אחד להתיעץ מה לעשות לטובתי. הוחלתי שני שבועות ועליתי אליו לשמוע מה בפיו. אחרי ששאלני מי אני ומה חפצי אליו, והזכרתי לו את המכתב ותשובתו עליו, אמר לי: “בקש לך חנות כזו שדרושה בה בוכהאלטעריה עברית והיה לך משען להכון אל האוינווערזיטעט”.

• איך אבקש ואני גר אנכי פה? ומי זה ינהל את חשבונותיו בשפת עבר בעיר אירופאית כזו? ואיך אוכל ללמוד בלי עזרה ואני בעל אשה ובנים? – שאלתי את הרב הד"ר.

• העת לך עתה לדאג בעד אשה ובנים? – ענה הרב הד"ר – בקש לך מעון עם גימנאזיסט ולמדת עמו לשונות חיות ומתות, ועשית חיל בלמודים ובאת אל האוניווערזיטעט, ואז תיטיב גם לאשתך גם לבניך.

יצאתי ממנו בפחי-נפש, והשתוממתי על חכמת הרב המכונה בשם “דאָקטאָר” שאינו נופל מן הד"ר שזכר היינע, שבשעה שנקרא לזקן וזקנה שקפאו מחמת קֹר, יעץ לכל העומדים שיתכסו היטב בשעת שנתם, מפני שאם יישנו ערומים בּקוֹר הרי הם בסכנה!

מסרתי גם שאר המכתבים לבעליהם. אחדים מהם הבטיחו להשתדל בעדי ולא עשו מאומה, ואחרים לא הבטיחו כלל, והפך מדרכם של בני העיר הרוכלת הזו, המבטיחים תמיד ואינם ממלאים – אמרו לי בפה מלא כי לא יוכלו לעשות למעני מאומה.

ביום השלישי לבואי בעיר החדשה בא אלי אחד מעיר מולדתי ויאמר לי: “שמעתי את בואך ולא יכולתי לישון כל הלילה, כי נכספה לך נפשי. סורה אלי ובביתי נכון לך מעון וגם ארוחתך על שולחני תהיה. ראה נא, הנה גלמוד אנכי פה, ומלבד אשתי ובני הקטן אין איש בבית לדבר אתו דבר, ומה יגל לבי בהיות לי בביתי תמיד רֵע כמוך, להשתעשע עמו בעתות המנוחה. אל תירא, כי שכרי ארבע מאות שקל לימות החרף ואתה לא תחַסר ממני מאומה, מהר ולכה עמדי ואל תעמוד!” אנכי בבואי בארץ נכריה לי הייתי אובד-עצות לגמרי, מבלי דעת מה אעשה ולמי אפנה, והנה פתאום נמצא לי אח בצרה! דבריו היו לי לנחומים ולתֻמי נפתיתי ללכת עמו, וכדי שלא אוכל עמו לחם חסד החלותי ללמד לתלמידיו (כי מורה היה) כתיבת שפת-עבר שעה אחת ביום.

אילו היה האיש ההוא חכם-לב ולא טוב לב היה אומר לי: “צלפחד ידידי, הנה באת פה בעיר גדולה והומיה ואינך יודע מנהג המקום, איעצך: שכור לך דירה בעד שלשה או ארבעה שקל לחדש, אנכי אחפש בעדך דירה הגונה, ואכול מן המוכן בידך עד שתמצא ידך להשתכר (הוא שמע מפי שיש בידי קרוב לארבעים שקל וכי חפץ אני ללמוד) ואני ורעי נשתדל למצוא לך הוראות שעה”. אילו היה עושה כן הייתי יכול ללמוד כל ימי החרף ההוא, והייתי מתפרנס מן המוכן בידי וממה שקבלתי אחר כך מיד החברה הנכבדה, הייתי רואה בלב שקט את אשר לפני, ומכיון שהייתי עוסק בלמודים כחצי שנה לא הייתי מתיאש מהרה מן הלמודים ומן האוניווערזיטעט, לא הייתי מחליט בנפשי שמטרתי רחוקה ממני ואפשר שהייתי מגיע באמת לאיזו מטרה; אבל הוא היה טוב-לב ולא חכם-לב וחפץ להיטיב עמדי שלא בדעת ולא בהשכל וטובתו היתה לרעה לי.

נבזה הייתי בעיני עצמי על אכלי לחם חסד, מקום ללמוד לא היה לי. ביום – מפני שאון תלמידיו של בן עירי אשר בלבל את מוחי, ובלילה – מפני שהיה דרכו או לישן תיכף אחרי עמלו כל היום או לשחוק עם רעיו בשחוק הקארטי. בשבוע השני לשבתי אתו חלה בנו יחידו ויבקש ממני שאַלוֶה לו את כספי, ואנכי לא יכולתי לעמוד על דם בנו היחיד, בראותי כי לחמי ומעוני נתונים לו מידו בלי דאגה. הלויתי לו את כספי ונשארתי בלא פרוטה אחת, ואחרי חדש ימים לשבתי עמו החילותי לאכול אתו בנכיון מן הכסף שאני נושה בו.

כמשגע שוטטתי ברחובות קריה כל היום, מפני שלא הייתי יכול לשבת בביתו מפני שאון תלמידיו, נשאתי בשרי בשני על הזמן שאני מבלה לריק, הלכתי כל היום בכעס עצור בעצמותי ובלילה הייתי בא אל ידידי ש. לשוח עמו עד זמן השינה, כחצות הלילה.

פראפאגאנדיסט הייתי בעיר מגורתי ונערים דורשי השכלה יחלו למוצא פי ואנכי הטפתי מלי להם דברים דתיים ודברים ספרותיים ושיחה אחרת לא ידעתי. גם בעיר החדשה נודעתי לאיזה צעירי ימים, החילותי לשיח עמהם שמעתי מלים על אדות עלמות, בתולות, קדשות וכל מיני דברי נבלה אשר היו כמדקרות חרב בלבבי! (מספר זכרונותי) ''3 נאָוועמבער, ביום הזה מלא חדש ימים לימי שבתי בעיר החדשה. מיום בואי הלום עד עתה עברו שלשים יום, ימי עמל ונדודים! בעצבון ונדודים, בלחם חסד ובחיי כלמה עברו הימים האלה, בתהו חלפו, לא עשיתי מאומה בם, תקותי תכהה מיום ליום ודרכי נסתרה ממני… נפשי נכספה לכם ימי קדם! הה, מי ישיב אתכם אלי? איֵכם ימי שלותי בעיר מגורתי ועמדי בני מחמדי עיני, נחמתי בעניי ושעשועי בצרות נפשי, בשבתי בתוך רעי טהורי לב, אשר יחדו המתקנו סוד, הגינו דעות, דברנו בענינים רמים בספרותנו? איכם ימי קדם אשר אך בכם מצאתי מנוחת נפשי? אשר בשאון כסילים ורעש שומרי הבלי שוא, בכל מכאובי אשר שבעתי מהם, לא נעדרה שלות נפשי, כי היא מצאה לה תענוגותיה… ומה גורלי היום? הנני היום בעיר אשר אך השארלאטאניזמוס שולט בה, בעיר אשר החכמה ודורשיה כאין וכאפס נחשבו, בעיר אשר לא אמצא בה חיי חברה ורעות, בעיר אשר מחשבותי ודרכי רחקו ממחשבות יושביה ודרכיהם קצוי-ארץ! הנני חי עתה חיי תהו, חיים שוממים, נפשי נכספה לכל מחמדי לבי – ואין, תשחר מנוחתה ושלותה ולא תמצא בעד כל כפר… ומה אחריתי פה? מה לי פה ומי לי פה? מי יביאני למרום תקותי? הה, מה תהא אחריתי?

אבל צרות לבבי לא הרפו ידי ממלחמת ההבל אשר בראתי הבראשורע “חומת בבל” שנדפסה לתשובה על מאמרי מאת אבן-חן, שהודיעני עליו עזרא הכהן, תבעה ממני תשובה על דברי מחברה, ואני פניתי מכל עסקי הבטלים וכתבתי מאמר ארוך להשיב לו כאולתו וכצביעותו.

בזמן ההוא פגשתי בזקן אחד, אשר נכנס עמי לשיחה. במרוצת הדברים הגיד לפני פירוש ישן נושן על דברי הפיטן “עובר להמיר בבטן אחות” שכונתו על התמורה שהיתה בבטן רחל ולאה, שיצאה דינה מבטנה של רחל ונכנסה לבטנה של לאה, ויוסף יצא מבטנה של לאה ונכנס לבטנה של רחל, כדי שתעמיד רחל ב' שבטים. הדברים האלה הישנים לי ונתעבים במדרגה גבוהה, היו לי לששון ולשמחת לב, כי שמעתי דברים יוצאים מקרב לב טהור בעיר החדשה, אשר עד כה כמעט לא שמעתי עוד בה דברים הנאמרים בתמימות, כאלה.

על ידי מזכיר החברה הנכבדה נודעתי להמשגיח מבית-הספר. ביום 24 נאָוועמבער נתן לי המשגיח ההוא מכתב מליצה אל אהובו הנעגאָציאַנט ל. ר. אשר נכבד שמו בעיר החדשה. בלב מלא תקוה עליתי אל הסוחר ההוא ואתן לו את המכתב המדבר טוב עלי. האמנתי כי אוכל להגיד לו חפצי ולמצוא על ידו משען תמידי למען אוכל ללמוד כחפצי. הסוחר קרא את המכתב עד תמו ויאמר: “ידידי המשגיח כותב לי שאתן לך עצה; לכשתצטרך לעצה בוא אלי ואגיד לך, ועתה אין עתותי בידי!”

נסתתמו טענותי ממענה חסר-טעם כזה, ותקותי החלשה קבלה עוד נגיחה עצומה אחת.

(מספר זכרונותי) "ביום ו' כ' טבת מלאו עשרה שבועות לימי שבתי בעיר החדשה ועשרים שבועות מיום אשר נודע לי כי נודד אהיה פה. לפני עשרים שבועות בבקר עוד לא עלה על לבי גם בחלום, כי בעוד שבעים יום יעמדו רגלי בעיר שבמדינת הים!

"מי ימנה מספר החזיונות והתקוות אשר חזיתי לי ואשר קויתי בדמיוני? מי יספור האנחות הרבות והדמעות אשר הוצאתי מלבי ומעיני מן העת ההיא עד עתה! עוד יתר לבי ממקומו בזכרי את עמדי בחצר ה' ה. ר. בעיר מרשלוב, לפני גדר הגן ביום השבת 9 אויגוסט, ועיני ירדו פלגי מים, לבי המה כהמות ים ובכל דמעותי לא השבחתי שאונו! בזכרי דרכי ביום האחרון לשבתי בעיר ההיא, בהיות לבי בי לאבן, בהפרדי מאת N. ולבי לא הרגיש אז מאומה!… בשבתי על העגלה ובני הבכור יושב על זרועותי ובוכה מאין הפוגות, ואנכי נחמתיו בשפת שקר כי שוב אשוב לחג הסכות ובידי כלי משחק ושעשועים בעדו – ואנכי האב האומלל רואה דמעותיו ויודע כי לארך ימים נפרד אני ממנו, ולבי בי לא יחוש ולא ירגיש מאומה! עוד נצב לעיני מחזה הפרדי מידידי… בדרך יום מחרתו בדמעות שליש, ואחר עליתי על המעברה, הליטותי פני באדרתי ודמעותי הרותחות צללו במי נהר וו… הקרים… היש מספר לדמעותי אשר שטפו על פני בעיר הגדולה, בר. בא. ובד.?

"ומה רבו חזיונותי בקרבי, אשר משכוני הלום, חרף כל דמעותי ואנחותי! חזיתי אותי יושב ועוסק בשפות אירופה בלי כל מחסור ודאגה הנצבים לשטן; חזיתי אותי משלים חק-הלמודים באחד מבתי הספר הרמים; חזיתי אותי שב אחרי שנים מספר לארץ-מולדתי ברב-טוב, בדעת, באֹשר ובשם גדול; חזיתי אותי חי חיי נעם, חיי דעת, וחיי שלות השקט ומנוחת הנפש; חזיתי לי דברים נחמדים אין מספר… אך מה אחרית כל החזיונות ההם? הבל הבלים, חיים שוממים, ומפח-נפש! חיי מתים הם, אין בם כל תמורה ותנועה! זה לי שבעים יום פה, ובכלם לא מצאתי רק או תוחלת נכזבה או דומית מות! מלבד הימים אשר הביאו לי תקות שוא, לא ראיתי כל רגש חיים בימי, אין חליפות למו, יום יעבור ובא יום מחר והיה גם הוא כמוהו מלא עצב ותוחלת ממושכה, הוא יעבור כצל ובא יום שלישי אחריו והיה גם הוא כמוהו! הה, קצתה נפשי בחיים אלה, כי לא הסכנתי בם. חי הייתי בעיר מרשלוב, כל העיר כלה מתה היתה, אך האויר אשר הקיף אותי חי היה, מלא רגשות, פעולות וחליפות חדשות; ופה – העיר החדשה כלה חיה והאויר המקיף אותי מת הוא, אין כל רגש חיים בו, אין פעולה אף אין תמורה! החלפתי חיי רגש בחיים מתים, רעים אהובים בכל לב – באנשים אשר לא אמצא בם מנוח. מנוחת נפשי שדדה, ומה תהי אחריתי?

"העיר החדשה 15 דעצעמבער.

"כבוד האדון הנכבד גאָרדאָן.

"זה שבועות מספר חשבתי בלבי לכתוב לכבודך הרב, אך יחלתי תמיד לחדשות אשר קויתי עליהן כי תצמחנה בגבולי; אך ימים ושבועות עברו וחדשות אין עמדי, ומאשר אשער כי תחפוץ לדעת מאומה על אדותי, הנני כותב לכבודך גם בטרם נמצאו לי חדשות נכבדות.

“ביום 19 אויגוסט נסעתי ממרשלוב, וביום מחרתו באתי לעיר הגדולה. הייתי גם בעיר מולדתי לקחת מכתב מסע, ואשמע, בהתפללי בבית-הכנסת בשבת תשובה, כי המון העם אומרים אחרי התפילה בקול רם “אני מאמין…” עם הש"ץ. השתוממתי לשמוע זאת, מדעתי כי לא היה מנהג זה בעיר מולדתי, ויגידו לי כי תקנה זו תקן הרב האב”ד בקיץ תרכ"ט, בבוא מאמרי על דבר חבור הדת והחיים, למען השריש בלבות בני ישראל את האמונה בעיקר נצחיות התורה.

"ביום 4 סעפטעמבער נסעתי מעיר הגדולה. עברתי דרך ערים שונות, אף ראיתי פאות החסידים אשר עד טבור תגיענה, שטריימליהם וגארטליהם; ראיתי כתוב על ארבע כתלי בית-המדרש: “משנכנס אדר מרבין בשמחה”; במקומות אחרים ראיתי את כל החסידים הולכים ברבידי צמר ירוקים כמראה התכלת, וארוכים הם עד הברכים יגיעו. ומאשר לא פגשתי איש אשר אין לו רביד כזה, אשפוט כי הרביד הזה קדוש הוא בעיניהם. עברתי ערים רבות שונות עד בואי פה ביום 3 אָקטאָבער.

"אור מתעה היא העיר הזאת לרבים הולכי-חשכים במקומותם. רבים מאד גם מבני ארצנו אשר ינהרו אליה, בתקותם למצוא בה לחמם, אך תקות רבים מהם תהי למפח-נפש. על מסחר ומעשה תחיה העיר הזאת ואנשי מעשה הבאים הלום לא רבים הם, כי הם ימצאו לחמם, ואם גם בלחץ, במקומם; על הרוב יבואו הלום הולכי בטלה או אנשי העיון והמדרש והם לא יצלחו פה למאומה.

"אור מתעה היא העיר הזאת לרבים הולכי-חשכים במקומותם. רבים מאד גם מבני ארצנו אשר ינהרו אליה, בתקותם למצוא בה לחמם, אך תקות רבים מהם תהי למפח-נפש. על מסחר ומעשה תחיה העיר הזאת ואנשי מעשה הבאים הלום לא רבים הם, כי הם ימצאו לחמם, ואם גם בלחץ, במקומם; על הרוב יבואו הלום הולכי בטלה או אנשי העיון והמדרש והם לא יצלחו פה למאומה.

"נודעה היא העיר הזאת לעיר מלאה השכלה וסבלנות. לפי ידיעתי המעטה בדרכי העיר הזאת וברוחה אשפוט כי רחוקה היא עוד משתיהן יחד לפי מובנן ומושגן האמיתי. השכלת העיר הזאת בכלל הוא רוח חופש קר יליד המסחר ואהבת התענוגים היצוק על הזיה רותחת, ולא השכלה פנימית הבאה ממקור העיון. מרבית בני ארצנו הבאים פה מלאי הבלים יתהפכו בזמן קרוב לחפשים בדרך-החיים ושרירות-הלב, כי אוירה של עיר זאת מחכים… עול הדת לא יכבד פה: רבים המעשנים פה בשבת בחוצות ובבתי משתה החמים בפרהסיא; גם אנשים ממדרגה פחותה כמעט תשעים ממאה ישאו משא ביום השבת בחוצות בפרהסיא, אמהות ומשרתות יחדו, וכסף בידיהם לקנות מאומה; אך התדמה כי האנשים האלה אינם שומרי הבלי שוא באמת? לא, גם המעשן בשבת ילך להגיד קדיש על אביו הנפטר ובלכתו יעשן בשבת מבחוץ ולפני בואו לבית-הכנסת יכבה את הציגארע שלו; המטלטל בשבת בפרהסיא ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות, וכאלה. אני יודע איש עושה מלאכה בדפוס ביום השבת אשר התענה בעשרה בטבת, ואשה היוצאת וראשה פרוע האומרת שכרים וכסתות העשויים מנוצות תרנגולים פסולים לשכיבה.

"סבת כל המראות האלה בכלל היא, כי התלמוד לא פעל פעולתו על יושבי המדינה הזו. על-כן חפשים הם מעולו הכבד, אך לא מרוח כל ההבלים אשר נדבקו בנו, וכל הבל שהחזיקו בו יושבי מדינה זו הרבה הם מדקדקים בו יותר מבני ארצנו. מנהג חדש מצאתי פה, כי אבלי כל מת ילכו ביום השביעי למות המת על קברו, ללות את נשמתו.

"הסבלנות השוררת פה היא אך בת הבדידות, כל איש בודד פה לנפשו, כי אך אל מסחרו עיניו. מאה משפחות תשבנה פה בחצר אחד ואיש מהם לא ידע, לפעמים, שם רעהו ומשלח ידו וכאלה. על כן יעשה בה כל איש הישר בעיניו, ועל כן רבו בה גם השארלאַטאַנים.

“הספרות העברית מתה היא פה, או יותר טוב: לא נולדה פה מעולם. מ”ע עברים יוצאים ובאים בה וספרים עברים לאלפים נמכרים בה ובכל זאת אין ספרות עברית לבני העיר הזו. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר והמשכילים המדומים שונאים אותה, ספריה וסופריה תכלית שנאה.

"עתה אודיעך על דבר מצבי…

"אם לא יהיו הימים הבאים טובים לי מאלה אנחם מאד על אשר לא נסעתי לעירך לחסות בצל כנפיך. האמנם חפשי אני פה מחמת מקנאים, אך מנוחת נפשי נעדרה, כי על פי הדברים אשר כתבתי לך מרוח יושבי העיר הזאת תבין כי לא אמצא בה רעים כלבבי. פה ינום איש כמוני, תחת אשר בעירי הייתי חי, איש מלחמה ובעל פעולות.

"בחדש אדר העבר נגמר אצלי חבור אשר כמותו ככמות ספרך… ותוכנו מחזות שונים מחיי עמנו ובהשתדלות אחרים מידידי פה יש לי תקוה להוציאו לאור בימי החרף הזה.

“יותר חדשות אין עמדי. היה שלום אתה וביתך כחפץ מכבדך ומוקירך כערך הרב. צלפחד”.

(מספר זכרונותי) “במוצאי שבת 20 דעצעמבער גמרו ידידי עם המדפיס… על דבר הדפסת חבורי”.

האנשים הטובים ההם חפצו בכל כחם לתמוך בידי שאוכל להכין עצמי לאחד בתי הספר, אך בהיותם מעטים מאד (שנים במספר) ואנשים בלתי עשירים לא יכלו להבטיח לי לתת לי סטיפענדיום, ועל כן גמרו להלוות לי כסף די הדפסת החבור, למען אוכל להתפרנס מכסף הפדיום אשר אוציא מחבורי, ואז אוכל ללמוד באין מעצור.

"העיר החדשה 21 דעצעמבער.

ידידי היקר עזרא הכהן!

"דבריך אשר יקרו לי כיקרתך אתה באוני היום, למענה על מכתבי לך מיום 23 נאָוועמבער. האמנם, ידידי, מכתבך מלא מרורות, כי כל נדודי לבך ועצבך הריקות אליו, כל מכאוביך בעיר שוממותך, אשר אתה יושב בה עתה מבלי מצוא רע אשר מליו יהיו הד מחשבות לבך, כמוני פה, נראו אלי כלם מבין אנחותיך הסוערות במכתבך, – בכל זאת שמחתי על מכתבך.

"ומה יקרו לי דבריך בכוננך לחקר עצבי ומרי שיחי באמרך כי העיר… אשר בה נולדנו ואשר רוחה שאפנו מרגע צאתנו מרחם עד היותנו לאנשים, היה לנו לרוח קטב⁶ ולא לרוח חיים. כן הוא, ידידי, ארץ ליטא היא ארץ מולדת מתים, יושביה בל יחיו1, כי בחייהם מתים הם, אין למו חפץ החיים וכל תענוגות האדם כאין בעיניהם.

"כן ידיד לבי! לא איש אשר רוח רעה תבעתנו אנכי, לראות עלמות תופפות כנשים מקוננות ויער צומח עצי חמד – כשדה צלמות המלאה צנינים, כאשר תשער אתה במכתבך; לא כן אנכי עמדי, כי שמח וטוב לב הייתי תמיד, אך סבה אחרת לעצבי.

"ה' גינצבורג בהקדמת ספרו “תולדות בני האדם” הוכיח בצדק, כי רוח ימי קדם עוד נשאר בקרבנו רק תמונה אחרת נתנה לו. הדברים הנאמנים האלה יפיצו אור על דרכי האדם היחיד כמו על דרכי עם גדול: חסיד שומר הבלי שוא, אשר לא עלה עליו עול הדת, השמח תמיד בחברת רעיו ומבקש ענג באשר יהיה ענג בעיניו – כי יבא בחברת רואי אור וקצר מדת בגדיו, וגלח זקנו והתענג על מרק פגולים ועל כל דבר תאוה. עוד חסיד ברוחו… בנעוריו אהב לראות חיים על כוס יין בחברת חסידים, ועתה יראה חיים כחיי אירופה, בנעוריו האמין בכל הבל, וגם עתה יכבד בסתר לבו את הקדושים אשר בארץ, האם שנה את רוחו? לא! עודנו כמקדם, רק אורח חייו שנה בתתו להם תמונה אחרת, רק את תאות לבו המיר בקחתו תאות בני-אירופה תחת תאות חסידים שומרי הבלי-שוא.

“כמקרה החסיד כן מקרה התלמודי, תלמודי הנני מנעורי, חסר חפץ החיים, אשר אותו המיתו הורי ומורי בי, במנעם ממני אור וחיים, בקשרם אותי בעבותים אל התלמוד לבדו, ובתתם בחיקי אשה בהיותי בן חמש עשרה שנה, להיות מעמסה עלי ועל חיי. ומה היה חלקי בנעורי? חייתי חיי העיון לא חיי המעשה, הגיתי אך בספרים וענג אחר לא ידעתי, דברתי לעתים לא רחוקות על ארחות הגאון ר' פלוני ועל נפלאות ר' פלוני הגאון על הקראִים אשר לא ישמרו את התלמוד, וכאלה. זכרתי כי בהיותי נער כבן שתים עשרה שנה הגד לי כי ר' אברהם הלוי אביו של בעל השל”ה ראה לפני כותל המערבי את השכינה עוטה בגדים שחורים ומשחור חשך תארה על צרות בני עמנו, ויהי הדבר לחץ בלבבי ואבך תמרורים. פעמים רבות לקחתי לי בימי ילדותי את הספר אשר כתב הנביא ירמיהו ואבחר לי לקרוא דבריו אשר יצאו ממקור לבבו, בחושו עתידות לא טובות לעמו, ובקראי התמוגגתי בדמעות. ומה היו חיי? חיי מות, חיים של בכיה רבה באמירת “תקון שלש משמורות”, חיים שאין בהם כל ענג, מאין חפץ בחיים, חיים של סבל ולכת שחוח תחת עול הסיגים והגדרים הרבים, חיים של למוד התלמוד לאחרים אשר חסרו מורה למו.

“שנים מספר עברו ואהי לאוהב דעת. אהבת האמת אשר הטבעה בי מנעורי, ואשר לא שבת מטהרה מפני שטף החיים, מאשר אין לי חפץ החיים ועל כן לא הגיע שטפם אלי – היא הפכתני לאוהב דעת. האם שניתי את רוחי? לא, עודני תלמודי כמקדם, עודני איש מת, רק תמונה אחרת נתנה לאורח עיוני, לפנים הייתי מת-חי החי לנצח ועתה הנני חי-מת המת לנצח; לפנים אהבתי את התוספות, הטור, הבית יוסף, הש”ך, הנודע ביהודה, הר"ע איגר וכו', ועתה הנני אוהב את מענדעלזאהן, לעווינזאָהן, קראָחמאַל וכאלה; לפנים עמלתי להגות בתלמוד ובנושאי כליו והיום הנני עמל להגות בספרי הספרות החדשה. לפנים דברתי על אדות הקראים, אשר אינם שומרים את התלמוד, והיום אדבר על אדות שומרי-הבלי-שוא והשארלאטאַנים. לפנים בכיתי על גלות השכינה והיום אבך על הפרעות אשר בעמנו ועל שבר יוסף; לפנים עמלתי להפיץ את דעת התלמוד והיום הנני עמל להפיץ את הדעות אשר ישרות הן בעיני. הנני עוד כמקדם איש הוגה לא איש חי, עודני שח תחת עול הגדרים, מאין לי חפץ להרסם, עודני עמל להרסם – אך לאחרים, אבל לא לי, הנני חי חיי עיון, חיי אהבת השכלה, חיי אהבת עמי, חיי דרישת אהבה ורעות, חיי הפצת דעות אשר ישרות הן בעיני, הסכנתי להתאונן בחברת רעי על ב. ועל א. ש. (כאשר כתבת), על עיר מולדתי ועל עיר מגורתי וזה היה כל חיי רוחי, כי חיים אחרים לא אדע. רעי גם הם תלמודיים חסרי חיים הם כמוני, אשר על כן בחברתם מצאתי ענג ושעשועים לא בחיים; ומה תתן לי העיר החדשה המלאה אור וחיי החמר, ואני איש אוהב לחיות חיי הרוח, חיי הספרות! בעיר החדשה אין איש המתאונן כמוני על פרעות עמנו, בעיר החדשה אין איש דואג על דעות לא מועילות אשר פרצו בקרבנו, בעיר החדשה לא יחיו את החיים אשר הסכנתי אני בהם, על כן הנני פה כאלה נובלת.

"עוד נסבה אחרת לעצבי, לא אכחד ממך, והיא: לכתי באפס מעשה. המעון אשר אנכי יושב בו הוא למורה ילדי ישראל, בו ישבו שנים עשר ילדים עד שעה ז' בלילה, ומאשר עד השעה הזאת שוטטתי תמיד באפס כל מעשה ולחיי לא היתה כל תמורה: יום מחר כיום הזה ויום הזה כיום אתמול על כן קצתי בם. כל הנדיבים אשר יחלתי להם בימי שבתי פה לא הועילו לי מאומה. חזיונותי, אשר המה משכוני בחזקת היד הלום, לא נכחדו ממך, לולי קויתי להכון לבוא לאחד בתי-הספר כי אז בחרתי לנסוע לה' גאָרדאָן; ומה אחרית החזיונות אשר הפרידוני מכל מחמדי לבי? הלא אתה ידעת! הכזב תוחלתי ולכתי באפס מעשה עצבו את רוחי מאד, ובאחרית הימים האלה לא היה בי כח להכיל אותן. עוד ביום 10 דעצעמבער בחרתי מקום במעון גימנאַזיסט אחד ללמוד שם שפת המדינה משעה 10 עד שעה 3 אחר חצות היום, אך דברים אחרים נצבו לשטן לי. ביום 16 דעצעמבער, אחרי אשר הריקותי כל מרורות לבבי ללוריא, לכל בני הנעורים במרשלוב, לאסף הכהן ולגאָרדאָן – החלותי ללמוד את חקי אשר שמתי לי ועצבי הוקל הרבה מאד. האמנם נחם יסתר מעיני כל הימים אשר לא אמצא משען לי לעשות חיל בתבונה ודעת, אשר אך זאת היתה מגמת פני בבואי הלום. ואך שוא ידידי תאמר לי במכתבך כי גם מענדעלזאָהן, שלמה מימון ושניאור זקש גלו לארץ אחרת, סבלו רבות, וימצאו טוב באחרית; הן הראשון נער היה בבואו לבערלין, השני הקשיח לבו מביתו ויהי גם הוא כנער; לוא היה גם לי לב אבן להקשיח לבי מאשתי ומשלשת עוללי כי אז יצאו כל חזיונותי לפעלם ותקותי באה… והשלישי מתאונן על גורלו גם היום…

ידידך הדבק בך

צלפחד.

החלותי ללמוד שפת המדינה, ושאלתי פי אחדים איזו הם הספרים שאני צריך ללמוד? והנה זה יעץ לי לקרוא ספר פלוני, וזה – ספר פלוני, ולא ידעתי דברי מי אשמע. החלותי לקרוא ספרי ראָמאַנים שהשגתי בשאלה וספר המלים בידי. מלבד העמל שהיה לי לחפש אחר רוב המלות עוד היו כל מחזות הראָמאנים לחצים בלבבי: המחזות המעוררים לב דכאו את לבי הנפצע מחצי האהבה ועיני ירדו פלגי מים, והמחזות המשמחים היו לי כשָר בשירים על לב רע. אף-על-פי כן התחזקתי והוספתי לקרוא, כי ספרים אחרים לא היו לי ולא ידעתי שמותם לשאל עליהם. אחדים ממיודעי הבטיחוני ללמדני שפת המדינה, אך זה מלא הבטחתו פעם אחת, וזה – שתי פעמים ובזה כלה חסדם, ובעל כרחי שבתי למלאכתי לעמול מספר שעות ביום.

"העיר החדשה, 2 יאַנואַר 1870.

"ידידתי היקרה לי!

"הנני יושב עתה במעון הגימנאזיסט אשר זכרתי לפניך במכתבי מיום אתמול, הנני עתה בודד ואין איש עמדי, הנני מתענג על הבדידות אשר תבקשי אַת ואשר תשיגי אך לעתים רחוקות, תחת אשר אני אמצאנה לעתים לא רחוקות. אך הבדידות לא לבדה תהיה גורלי, כי לרגליה תבאנה גם דמעות… מה נקל לזכור ראשונות כמו בעת הבדידות, ומה מְכוֹנָה יותר טובה להוציא דמעה מזכרון הראשונות.

"האמנם מעט מאד יש לי להתאונן על הראשונות אשר תחסרנה לי, ידידתי היקרה! תולדות חיי מלאו עצבון, שמשי לא האירה לי מעודי, ועולמי חשך בעדי תמיד; אך אוהבים היו לי, אם גם מעטים, אך רבי הערך כרב אויבי, והמה חסרים לי… לוא היו אתי פה אך שְנַיִם מאוהבי אשר במרשלוב לשאת בשיחי, תקותי, יאושי, חזיונותי ותוגת לבי ודעותי אשר אהגה, לדבר אתם מכל אלה בפה לא במכתב, בדברים חיים לא באותיות מתות, כי אז מאֻשר הייתי, אך איפה אמצאם?…

"מחפצי להוסיף לך על מכתבי מיום אתמול, מפני שאני מתענג בהאריכי דברי אליך, – קראתי עוד הפעם את מכתבך למצוא בו מלים לתת לך עליהם מענה. אך נפצע לבי מדברי עצבך ומשברך, אם גם לא חדש הוא לך וגם ממני לא נכחד מיום אשר ספרת לי קורות חייך. ידעתי כי עלמה כמוך יתעטף רוחה בקרבה בזכרה ראשונות: עת אשר השמים והארץ התראו לנגד העינים מלאי שמחה ואֹשר נצח, כמו גם הם ישמחו בשמחת הנאהבים ובאושר הצפון להם בדמיונם; מעל כל פרח קראה נבואת המשוש הבא ונחת העתיד, תבל כלה מלאה צהלה והתקוה והחזיונות ישירו וינגנו בכלי שיר, – ובשים עין אחרי כן אל ההוה אשר יהי בו ההפך מכל אלה: שמים וארץ כמו יאבלו, כל פרח יזכיר כליון, תבל כלה – כמקור דמעה, הרת כל עמל והוות, ומשבתי התקוה והיאוש ימוגגו את הלב, ידאיבוהו, ישפילוהו עד עפר…

"אמנם, עלמה כבודה, לא בעונג (גענוסס) האושר. החפץ הנהו בן-בלי-מצָרים ותקות אנוש לא תדע גבול; לעמתה הטבע מגבלה מאד, לא תוכל למלא את החפץ הבלתי מגבל. צעדי הטבע צרים, בכבלים הנמו, על-כן גם הענג אשר תתן הטבע גם הוא מגבל הוא, לעולם לא נוכל לקרוא את הענג בשם “ביאת התקוה”, כי התקוה המפשטת ורחבת הידים לא תוכל לבא כלה לכלל קיום, בהיות הקיום אסור בנחושתי האפשרות, והחזיונות לא יתהפכו לעולם אל הענג. על-כן נעימים הם החזיונות והתקוה במועדם, יתר הרבה מן העונג בבואו.

"אילו באה תקותך חיש לפני איזה שנים, וחפץ לבך השגת כבר, כי אז לא נחה נפשך עתה בהענג אשר היית מוצאת; אך התוחלת הממושכה, הדמעות הרבות והיאוש אך המה ינעימו לך את הענג המגבל, אם אך יבא לך. על-כן, ידידתי היקרה! הן לא יבצר עוד מאת המקרה למלא חפצך, לתת לך את הענג אשר תוחילי עליו זה כביר! קַוִי אל תִוָאשי! התקוה והחזיונות ינעימו לך את ההוה, וגרשו כל עצב מפניך. קַוִי כי המקרה יביא לך את הענג אשר תחפצי בו ויתן לך נחת ובשמחה תזכרי אז את הדמעות אשר עברו כמים. הן הזמן רב פעלים, והמקרה כביר כח וידו שלטת לעשות הרבה!

"כה חפץ ידידך המברכך בתקוה, נחומים וענג

צלפחד.

כבר כתבתי שעל פי מכתב המליצה שהבאתי מראשי הקאָמיטעט שבעיר הגדולה אל החברה הנכבדה… שבעיר החדשה ועל פי בקשתי שבקשתי מהם לתמוך בידי למען אוכל להקדיש כחותי ללמודים, נתנו לי ראשי החברה הנכבדה… עשרים וחמשה שקלים וגם כתבו על אדותי להחברה הכללית בעיר פ. ביום 11 יאַנואר קבלתי עוד חמשה ועשרים שקל מאת החברה הכללית ובזה תם חסד החברה ההיא שעשתה עמדי. את הכסף הזה נתתי להמדפיס ככסף קדימה וביום 14 יאַנואר החלה הדפסת מחברתי.

“כ”ח שבט, תר"ל, ש….

שלום לך ידידי… צלפחד.

"מפעם לפעם וממכתב למכתב אשר אקבל ממך אוסיף להכיר ערכך ולכבדך. גם הפעם ראיתי כי לא רק בהתהלכך לפני האלהים ובהיותך מתבונן בספריו עינך פקוחות ושכלך ישר נוכח עמך, כי גם בלכתך בדרך ובצעדך על ארץ רבה עפעפך יבחנו בני אדם ועל שרשי רגלם תתחקה. יקר אדם כמוך בתוכנו בימי ענינו ומרודנו אלה, אשר באו בני ישראל עד משבר וחבלי לדה באו לו וכח אין להוליד מחדש ולחדש נעוריו. ומי יתן והיו רבים לוחמים כמוך ואז היה בידנו לאסור המלחמה ביתר שאת ויתר עז, ואולי גם ללחץ את אנשי מצותנו בין הגדרים ולהכניעם לכרות ברית שלום עמנו. אבל לפי שעה אין לנו כי אם לעמוד על משמרתנו כאנשים מרי נפש המחרפים נפשם על מרומי שדה אף כי אין כל תקוה להם לנצח ולגבר. אבל מדוע לא יכירו בני דורך ערכך? ומדוע אתה חי במסכנות ובחוסר-כל? את זה יפתור לנו הפותר מדוע היה בן חרסום עשיר מופלג והלל הבבלי עני מדוכא? מדוע מת רוססא ברעב בחוצות פאריז ובניו נתגדלו בבתי החפשית? מדוע שתה סוקראט את כוס התרעלה? מדוע עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ? למותר אחשוב לדבר דברי כבושין באזניך ולחזק את לבך לקראת המלחמה אשר אסרת. אין אנחנו בני חורין להבטל ממנה! חרב לד' ולעמנו! אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע באחרית הימים כי לשם שמים אנו מכונים וכי מלחמת מצוה היא אצלנו אשר לא נוכל למשוך צוארנו ממנו; עשה חיל בישראל, ידידי, אל תערוץ ואל תחת; הנך נצב לבדך נגד ההמון הרב והמון הרבנים, ועל-כן השתדל להיות איש. ואולי יתעוררו רבים ובאו לעזרך ולעמוד עמך בקשרי המלחמה, ומי יודע אולי עוד נזכה ונגיע לראות בחיינו ובימינו – שתרי משהו חמץ בפסח יהא מותר!

“בלתי ספק קראת מאמרי “בש”ר”. הקוץ החד הזה נתחב בושט הבהמות ורועיהם וברזיליהם וינועו וירגזו מאחורי תנוריהם ומחוריהם…..

ידידך ומוקירך נ. נ. .

בשבתי בעיר החדשה, במקום שאין לאנשיה כל עסק עם הספרות, שכחתי כמעט כי סופר עברי אנכי, וכי נאחזתי בסבך ויכוחים שונים עם ארזי הלבנון ואדירי התורה. כתבתי תשובה על דברי הבראשורה “חומת בבל”, כתבתי עוד מאמרים שונים וזכרון לא היה להם בפי האנשים שהיה לי דבר אתם, וכמעט רפו ידי מלהאריך את הויכוחים. אבל כמה פעל עלי מכתב כזה, שיצא מידי אחד הגדולים והמפורסמים בישראל לתהלה ולתפארת! “חרב לה' ולעמנו!” אמרתי גם אני בלבי: הן בני עיר החדשה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מכל הנוגע לאומתנו, האם אתפוש מנהג המקום והייתי כאחד מהם?

בחדש פעברואר באו לידי הרבה עלים ממה"ע… שבאו בם תשובות על דברי שכתבתי בחבור הדת והחיים – מבעלי תריסין במשנה וגמרא. קראתי שם תשובות ארוכות וקצרות ממפורסמים שונים – ויפלו פני. בשעה שכתבתי את מאמרי (בחרף תרכ"ט) האמנתי כי אחרי אשר יבואו מתנגדי בויכוחים עמי אדון על דבריהם, והם ידונו על דברי, עד שלבסוף נבא לכלל פשרה משני הצדדים; אך מה ראיתי בבוא תשובותיהם לידי? דרשות, פלפולים והערות בענינים צדדיים, שאינם נוגעים למטרת מאמרי כלל, חרפות וגדופים מרבה להכיל שנאמרו עלי לא מפי נערים שובבים אלא מפי גדולי ישראל, ופסקווילים נתעבים מלאים דברי נבלה ובוז שכתבו משמשי הרבנים! “על מי אדברה ואעידה?” שאלתי את עצמי, “הנה חייב אני להשיב על דבריהם, לבל יאמרו כי נסתתמו טענותי; אבל מה אענה, ואיך אענה, אם הם עצמם לא נגעו כלל בעיקר טענותי, ולא סתרו דברי שהוכחתי על היתר שנוי פני הדת וחבורה עם החיים? איך אתוכח ואני אינני שומע כל מענה על יסוד ויכוחי אלא על דברים צדדים, ועם מי אתוכח, אם בשעה שיש לנו דין ודברים בדבר העומד ברומו של עולם היהדות אינני שומע אלא חרפות וגדופים הראוים בפי נערים שובבים? ואיה היא עתה תקותי אשר קויתי כי בתקופת הימים אתפשר עם מתנגדי והם יתפשרו עמדי, אם הם אינם בושים להשיב לי תשובות כאלה?”

העיר החדשה, 8 אפריל.

"כבוד האדון הנכבד Nr.300

"בבוא לפניך המכתב הזה הכתוב בכתב המוזר לכבודך, הלא תמהר לראות באחריתו למי החותמת, ובראותך שם את שמי אני אשר לדראון הנני לכל תופשי התורה בארצך – אז אולי… על-כן מראשית אבקשך, אדון נכבד! להאציל רגעים מספר לקרוא את מכתבי זה ולהתבונן עליו, ולפי דעתי יש לי הצדקה לבקש כזאת מלפני כבודך, יתר רב מאשר היתה לך הצדקה לדבר עלי דברים אשר ירדו חדר בטני!

"במאמרך “דרך ומכשול” (החרש Nr.23) אחרי אשר אמרת כי לא ידעת אותי ואת תכונתי, הנך אומר: “צלפחד ועוד אלף כמוהו בתהו יכלו ביום שלחם ידם באמת לסעף פארה אחת מכרם ד' צבאות”. הגם בעינך הנני כמהרס ומסעף פארות מכרם ד' צבאות? הגם אתה תרשה לעצמך להוציא דבה על איש אשר לא ידעת אותו ואת תכונתו?

“אדון נכבד! אינני ילד המתאונן באזני איש על איזה מגנת לב אשר הסב לו אחר, ואינני מפחד פן יבא לי איזה נזק גשמי או רוחני לרגלי דבריך אלה; לב אמיץ חנן אותי ד', חרפות חורפים ולעג שאננים לא יחרידוני ומחסור ועמל, נדודים ותלאות, עֹני ואלמון וחֹסר וכפן לא יכבידו עלי אכפם להשיבני מדרכי. ברוח קרה קראתי את כל דברי המשיבים אותי במה”ע… ופני לא נפלו בשמעי את חרפותיהם וגדופותיהם אשר כתבו עלי מרבה להכיל, – הלא רבנים הם, קנאים הם, נאה ויאה להם דברים כאלה ומה נוכל לקוות יותר מרבני זמננו? רוחי לא כהתה בקראי את כל הפאסקווילים שנדפסו עלי במכ“ע… Nr. Nr. ולבי לא נשבר בקרבי למקרא זלזולים נוראים שכתב עלי… בקראו אותי בשם “אייזענמענגער”, מבדילני מקהל ישראל ומשים עלי עלילות דברים כי במאמרי “דרשות הפרושים” (בין השמשות ש"ע Nr.83) כחשתי בתורה מן השמים, – כי בפי בורים מתחסדים ומקנאים כמוהם נאוים חרפות כאלה, ומאמריהם לא מאמרים הם אך פאסקווילים, אשר לא ימצאו להם מקום כי אם במכ”ע נקלה כמו “החרש”; אך האם לא ידאב לבי לראות כי גם איש חכם ונבון כמוך יתנני לא בצדק למהרס הדת ומסעף פארה מכרם ד' צבאות? ולוא גם תתנצל ותאמר כי לא דברת עלי דברים כאלה בהחלט כי אם בתנאי: “ביום שלחם ידם באמת”, אשאלך מדוע בחרת בי לשום אותי למשל בחפצך לדבר על אדות מסעפי פארות הדת, ותברכני בברכת כליון?

"הנך מודה, אדון נכבד! כי היהדות בזמן הזה לא באה עוד לשלמותה, הנך מודה כי תיקון דת נחוץ לנו ואך בזאת שניתָ ממני, כי לדעתי נחוץ התקון הזה בימינו, בטרם יגבר רוח השארלאטניזמוס, שרירות הלב וחפץ פריקת העול, בטרם יגבר רוח הדרור לשום שמות בדת וביהדות יחד, בעוד רבים מבנינו למודי ד' והרוח האירופי עוד לא נשב על לב רוב בחורינו להוביש בו דמי אבותינו ולהפוך משרש כל רגש יקר בו: כל רגש דתי ולאומי; ולדעתך התיקון בימים האלה השתדלות-בסר היא וימים יבואו ויתפתחו בני ישראל מאליהם לפי חפץ הזמן. הן לא פה המקום להתוכח על אודות הדברים האלה ולהוכיח לפניך כי דבר המתהוה מאליו בלי עמל ידי איש בו הוא פורץ חק ועובר גבול, ואחריתו מרה מאד; אך לוא גם כדבריך כן הוא, ומשוגתי אתי, הלבעבור זאת תתנני למהרס הדת?

"עבור נא, אדון נכבד, על כל מאמרי ממאמרי הראשון… עד מאמרי האחרון עד עתה “רחשי לב” – אם לא רוח אהבת הדת ואהבת האומה שפוכה על כלם, אם גם נשתנו דעותי בקרבי באיזו ענינים בין כתיבת מאמר זה לכתיבת מאמר זה? אם לא מטרת כלם עולה למקום אחד: לבער את ההבלים ולחבב את הדת הטהורה על בני הדור החדש קוראי דברי ולהשתדל בקיומה במעשה? האם תמצא בם מאמר אחד או מלה אחת אשר תוכיח ממנו כי גם אני חפץ בהתאחדותנו עם העמים ושנהיה אשכנזים, רוסים או צרפתים גמורים שומרי דת משה, ואיככה תתן חלקי בין מהרסי הדת?

“לא אכחד כי סגנון דברי במאמרי השני על חבור הדת והחיים במקומות מספר, אם גם יעיד עלי כי אינני מהרס הדת מכל מקום איננו עולה יפה כראוי להענין שעסקתי בו; לא אכחד כי מאמרי “תשובה לדניאל” וחבורי אשר בקרוב תוגמר הדפסתו גרמו ויגרמו לרבים להביט עלי במבט אחר מן המבט שבו הביטו עלי עד כה. האמנם לא אוכל להצטדק לפני אלפי אנשים, אך לפניך, אדון נכבד, הנני מעלה זכרון דברי חז”ל: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו!"

“נרדף הייתי מיום נפקחו עיני לראות חשך. הרב הסכל ממרשלוב הרעיש עלי עיר ומלואה, כי נמצאו בידי איזו ספרים חיצונים, ואהי איש הברליני בעיר, ואתהפך רגע מראש ישיבה לאפיקורוס, ואהי שיחת נקלה ונכבד, ואשא תלאות מבני ביתי ומשפחתי. חפץ הנקמה אשר הטבע בלב כל איש הוציאני מסבלנותי ואשיב אל עיר חורפתי חרפתה אל חיקה במה”ע… ובני עירי נחרו בי גם בעבור הדבר הזה. שומר מצוה אנכי מעודי, לא עברתי מעולם בזדון גם על איסור קל מדברי האחרונים, גם על דבר שלדעתי מותר הוא באין כל ספק, עד שלא הרשיתי לעצמי מעודי עד היום הזה גם אכילת גבינה בתוך שש שעות אחר תבשיל של בשר, וכדומה דקדוקי עניות וחומרות מהבילות, אשר נזהרתי בהן כאחד מיראי ד' שבחובשי בית-המדרש. על כל בני הנעורים אשר דברי פעלו עליהם בעיר מגורתי וסביבותיה יצקתי רוח אהבת הלאום, כבוד הדת והתרחקות משרירות הלב כפי האפשרות, ובכל זאת הייתי אני האפיקורוס שבעיר, ואסבול בעבור זאת עמל ומכאובים, חסר וכפן, אשר חמתם שתתה רוחי גם בעת כתיבתי את מאמרי השני על דבר חבור הדת והחיים, בהיות לבי מלא אז רעיונות הענין שאני עסוק בו ובטני חסרה… ומה היה שכרי בעד המאמר ההוא, שיצא מעמק לבי, וסוף סוף היתה כונתי לטובה? בוז וקלון, חרפות ומכאובים! אלופי העיר נועצו עלי להצמית חיי בארץ סיבירען על ידי תואנות שוא, הישרים שבהם אמרו לתת לי חמשים רו"כ להיות למשען לעוללי, אם אקבל עלי את הדין ללכת אל אשר יהיה הרוח, בטרם יהיו נלחצים להשפט עמי בדתיה של האומה המושלת. בבוא דבר ראשי הועד שבעיר הגדולה לבצור רוח הקנאים, ויראו צדיקי עירי כי לא יוכלו לי – ויסיתו בי נערים ברחובות, ובלכתי סבוני להקות נערים פרועים ושובבים, זה קרא לי “פוקר”, זה – “אפיקורוס” וזה – “אפיקומן” עד אפס מקום לי ללכת! חומות בתי התפלה, העמודים ברחובות ודלתי בתי המחראות מלאו פאסקווילים עלי, ודרשני החברות עוררו מדי שבת בשבתו חמת ההמון עלי! מלשני בסתר כתבו עלי שטנה, אלה שמו עלי עלילות דברים כי גם לי חלק בקוויטאנציות המזויפות עם שאר הנחשדים בזה באותו מחוז, ואלה הלשינוני לפני שר המחוזות כי זרע כחש אזרע בלבות בני-הנעורים, ואחדים מכת החסידים התלחשו עלי להשקותני סם המות! על בני הוציאו קול כי בני נדה הם, ובלכתם אל החדר הכום ילדים אחרים כגילם יען בני האפיקורוס המה. ממני נדדו כל רואי, וכל אוהבי בלב ונפש פחדו פחד לדבר עמדי ברחוב העיר; כלי פגול היו ובשאול אשה כלי מכלי ביתי לבשל בו מאומה, מהרה להשיבו בטרם בשלה בו, כי כן יעצה לה רעותה! בתלאות כאלה ויותר מאלה חלפו על ימי הקיץ שעברו, עד אשר נשבר לי מטה לחמי, וראשי הועד השתדלו כי אבוא הלום.

"אדון נכבד! הנה ידעת שמי, אך מה ראית בו? שש עשרה אותיות מתות! אכן דע נא כי לא אותיות מתות אנכי, כי אם אדם חי, בעל רגשות ושבע תלאות. לא בקרת-רוח הכחדתי רגשי אב בקרבי ולא בלב אבן עזבתי רעים אהובים וידידים וכל יקר וקדוש לי! ידעתי כי גבר לא יצלח לעבודה אני, ידעתי כי כסף אין לי לכונן בית מסחר וחרשת בעיר החדשה; ידעתי כי בהפרדי מכל מחמדי לבי לא חיש מהר אוכל לשוב אליהם או לקחתם אלי; ידעתי כי מחול ימים יכבדו עלי חיי השוממים אשר נכון הייתי אז לחיות ואשר אהיה עתה, מאשר מעודי חייתי חיי משפחה. שני שבועות לפני עזבי את עיר מגורתי וארץ מולדתי לא ידעתי נפשי, תעבתי כל אכל ואהי כאיש נדהם ושלשה שבועות אחרי כן היו עיני מקור נחלי דמעה… בתקוה ובחזיונות באתי הלום, להיות נודד פה, לא נודד לקבץ הון ולא נודד ללכת בשרירות לב בעיר החפש הזאת, כי אם נודד ללחם ולמצוא מרגוע מעט… הנה רגלי עומדת בשערי העיר החדשה, ומה ראיתי בה?

"אדון נכבד! למצוא לחם ומרגוע קויתי, אך אין לחם ואין מרגוע! הנני הולך בחבוק ידים ובאפס עבודה ובצרת נפשי אזכור זכרונות ימי קדם, אשר זכרם נעים לי וימוגגני תושיה. הנני מבקש מנוחת נפשי בעיר שאין בה כל ספרות לישראל, במקום שהאור המדומה והחשך המחשיך משתמשים בו בערבוביא ואין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, במקום שהפרוד והבדידות שוררים בשררה בלתי מגבלת: החסיד מתחסד, הסוחר אוסף הון ואלפי שארלאטאנים חיים חיי הפקר, חיים שאין בהם כל רגש לאומי, חיים שאין בהם התאחדות מוסרית בין איש לרעהו, – בעיר שלא תוכל להמציא מנוחת הנפש לאיש כמוני, ואיה איפוא מנוחתי? טובים היו לי הימים הראשונים, בהתאסף נערים קטנים סביבי לקרוא לי “אפיקורוס!” מן הימים האלה אשר כפאנאטיק הנני בעיני הולכי שרירות לבם, ואזני תשמענה מוסר כלמתי על בלי אכלי מרק פגולים ועל בלי מלאי שחוק פי על כל קדוש ויקר לאומתנו! זה גורלי בעיר החדשה וזאת מנוחת נפשי! האשוב לביתי? הן נפת מולדתי מתקוממה לי, ולמי אשוב? ומה אעשה שם? ובמה אחיה את נפשי ונפש עוללי, ואני גם אני מהרוגי החנוך הרע הנני? הה, לא אחד אני במצב כזה, ואינני מן הראשונים וגם לא מן האחרונים! רבים הם הנרדפים בעריהם על צוארם, רבים הם הנפוצים על פני הארץ ושבעים נדודים; הדור החדש מתמוגג בעון אבותיו, והעם ההולכים בחשך עושים את שלהם, ורבנינו כמתים לא ירגישו מאומה מכל הנוגע לתקון מצבנו החמרי והמוסרי… עתה, אחרי כל אלה, התתנני למתלוצץ או למהרס הדת בגלל מאמרי “תשובה לדניאל” אשר לא הפרזתי בו על המדה, בהגידי דרכי ראשי עמנו, אשר באמת עוסקים הם בכל עניני הבל שזכרתי? האם גם אתה לא תכיר כי השחוק המרחף על מאמרי ההוא לא שחוק מלב אבן הוא, שחוק בשאט בנפש, אך שחוק מלב תם, לב נשבר ונדכה, יודע עמל ותלאה, שחוק מהול בדם!?

"הן אתה, אדון נכבד, חננך ד' בעושר ובכבוד, לא תוכל על-כן לדעת ענות סופרים יודעי-לחץ ושבעי עמל ומכאובים, אשר עם כל רוח סבלנותם יעברו לפעמים את הגבול אשר יגבלו להם שלוי עולם; לא כן אנכי, אשר רבת שבעה-לי נפשי צרות רבות ורעות, לא אוכל להאשים את היוצאים מרוח הסבלנות כאשר לא אוכל גם אני מבלי להסיג לפעמים גבולות אלה, ומכאב לב ושבר רוח יתמלט מפי לפעמים לעג יורד חדרי בטן, אם גם אין בי בטבעי אף ניצוץ אחד של לצון, כאשר תודה גם אתה, אם תראני פנים בפנים.

“אדון נכבד! הנה הגדתי לך דרכי בשמירת דת קדשנו, עם כל הנוספות אשר שמו עליה אלה אשר אחפוץ בבטול דבריהם בהסכם גדולי ישראל, ואשר אשמרם בטרם לדת חקים חדשים לנו. האמנם להוָכח אם אמת אדבר אליך – הנה מלבד אשר תוכל לפרסם את מכתבי זה, מלבד זה לוא תשאל על אדותי מפי יודעי פנים בפנים ודוברי אמת, לא תקח לך לעדים את בעלי הפאסקווילים… שכתבו עלי חרפות וגדופים במה”ע… אשר שנים מהם יודעים אותי פנים בפנים והשלישי אומר שהוא יודע אותי ואת שיחי, וכלם, עם כל חרפותיהם אשר חרפוני ועם כל חפצם להוריד לעפר כבודי לא נועזו להגיד עלי כי פורק עול והולך בשרירות הלב אני, אז תדע ובחנת כי כנים דברי. ולוא יקרה לך לדבר עם ה' צ… או עם ה' צ… ועם ה' צ… כי אז יגידו ויעידו לך, כי זה שבועות מספר אשר כל מאכלי אך חלות לחם וטהע, מבלי אשר יבוא אל פי כל מאכל אחר, מאשר כספי המעט לא יספיק לי למאכלים כשרים היותר טובים, אם גם יכול אני בעיר החפש הזאת לאכול ברעסטויראציאָן של גברים במחיר זול כמחיר מאכלי הפשוט ואיש לא ימחה בידי, גם לא יראה לי פנים זועפות בעבור זה, באשר יעיד הנסיון לאלפי אחדים עושי אלה ואין שם על לב… ואם גם תצרף לזה דעותי הגלויות לאיש חכם כמוך במאמרי “רחשי לב” אז תדע ונוכחת כי הנני נוצר תורה ושומר מצוה שלא על מנת לקבל פרס… ונחמת כי הדאבת לב הולך תם ושומר מצוה בתתך אותו למהרס הדת!

"אדון נכבד! הנה עתה ידעת אותי ואת תכונתי, רוחי ודרכי, יוכל היות כי עוד יאֻנה לך להזכיר את שמי במלחמת-סופרים, ואם גם אז עוד תמצא נכון לפניך להדאיב לבי בדברים יורדים חדרי בטן לא אתאונן עוד…

"הנני מוקירך ומכבדך

צלפחד.

איזה קוראים ישחקו בלי ספק עלי, על שחרדתי כל כך מפני דברי האדון 300 Nr. ועל מה שחשבתי נחוץ לכתוב אליו, בשעה שלא שמתי לב כלל לרעש יותר גדול שהיה לפני איזו חדשים בעירי ואחר כך במה"ע ובבראשוּרות. אבל הרפואה שהועילה לי להביט בשאט-נפש על הרעש ההוא, לא היתה כבירת כח להשקיט לבי גם על דברי האדון 300 Nr..

הרעש שהיה עלי בפה ובמה"ע ובבראשורות יצא מפי חובשי בית-המדרש, אנשים בני בלי תרבות, ומפי ריקים, פוחזים וצבועים, שכל האנשים הללו הריני מבטלם בלבי כעפרא דארעא ודיו; לא כן האדון 300 Nr. שכבדתיו בלבי, מפני שהוא גדול בתורה, חכם לב באמת, ואיננו מחובשי בית-המדרש אלא מאנשי עולם המעשה, איש שאיני יכול לבטלהו בלבי. אם איש נכבד באמת כהאדון ההוא נתן אותי למהרס הדת בשעה שאהבתי עוד את הדת בכל לבי, כבדתיה, חפצתי בקיומה ושמרתי כל פקודיה – נוסף לי באמת יגון על מכאובי שסבלתי גם ממצבי החמרי גם ממצבי הרוחני, ולא נחה דעתי בי עד שכתבתי לו את המכתב הזה. בחדש אפריל נמצאו לי איזו תלמידים להוראות-שעות, אשר נשאו לי שכר כעשרים שקל לחדש, ומצבי החמרי הוטב מבתחילה.

"העיר החדשה 20 מאי.

"כבוד האדון הנכבד האדון 300 Nr.

"בהיותי בבית… נמסר לי מכתבך אשר כתבת לי והנני ממהר להשיב לך דבר ולדון לפניך ולהתוכח אתך על דברים נכבדים העומדים ברומו של עולם היהדות, אשר על דעתי לא יספיק להם התקון שאתה אומר לתת להם.

"הנך אומר, כי נחוץ לתקן את היהדות, בהיות המחלות אשר בעור הדת אך תולדות השחתתו של רוח היהדות ובהרפא היהדות תרפאנה עמה גם המחלות אשר בעור הדת. האמנם דבריך טובים ונכוחים, אך אל תשכח כי היהדות החֻבלה, חסרון רגש היופי, הסדר וכל הגיון ישר, פעל פעולה עזה ונמרצה על הטהעאָלוגיה שלנו פנימה. הטהעאָלוגיה שלנו מזוינת בקבלה, המגן היותר גדול לכל מנהג ומאמר מחצי הבקורת הישרה, ההגיון הזך והשכל הבריא. מימינה פלפולי הבל, משמאלה דרשות תהו, וכלן מטרה אחת יש להן: להוכיח לאיש ישראל כי כל הדברים אשר נתגבבו עלינו במשך מאות שנים יסודתם בהררי קדש ושרשם עולה למעלה למשכיל. ופעולתם עזה מאד, כי קסמים בידם להטות לב איש ואיש אשר לא יחסר לו המזג של אמונת חכמים – להאמין ולעשות כל אלה בדעה פנימית. הטהעאָלוגיה יסודה בעיון: עד הימים האלה היתה כמעט נחלת כל איש ישראל; לא לבד האיש היודע ספר היתה לו ידיעה נכרת בה, כי גם האיש אשר איננו יודע ספר הלך לשמוע מדי שבת בשבתו את דרשת הרב, המגיד, הדרשן לחברה פרטית וכדומה, אשר על-כן נארגה הטהעאָלוגיה עם חיי הישראלי ונתקשרה עמם בקשר אמיץ עד שמלאה כל חדרי לבו פנימה ויהיו הטהעאָלוגיה והחיים החשכים וחסרי הסדרים מחוברים: הטהעאָלוגיה פעלה לההביל את החיים, להכביד עליהם, להקשיח לב הישראלי מהם ובזה – להוסיף לבלבל מוחם בצלמות ולא סדרים, והחיים המבולבלים והמלאים מצוקות פעלו לרומם ולהגביר חשכת הטהעאָלוגיה. עתה החל לרפות הקשר בין הטהעאָלוגיה והחיים. רבים מבני ישראל במקומות רבים בכלל ובמדינה שאני יושב בה בפרט חדלו ללמד את התלמוד לבניהם, ורוב הסוחרים ואנשי-המעשה בכל מקום מכבדים את הטהעאָלוגיה בפיהם ובשפתם, אך לבם ריק ממנה לגמרי, ובכן לוא גם יצלח בידנו לתקן את היהדות יהיה זה אך תקון חיצוני לא תקון פנימי. ולא תוכל עוד היהדות המתוקנת תיקון חיצוני לפעול על הטהעאָלוגיה בהיות יסוד הראשונה בחיים ובמעשה ויסוד האחרונה – בעיון, שאין ביניהן קשר המקשרן לאחדים להתפעל זו מזו בימים האלה. הטהעאָלוגים הממיתים עצמם באהל התורה לא ירגישו לעולם חסרון במצב היהדות, ועל כל דבר אשר יראה להם איש נבון שהוא איננו מתוקן ימצאו תשובות הרבה להחזיק מנהג אבותיהם בידיהם וימצאו אויטאריטאֶטים גאונים, רבנים ומקובלים לסמוך עליהם; ואנשי-מעשה אשר לב להם להרגיש טוב ויופי, וחפץ החיים ואהבת הסדר והנאה מצאה קן בלבבם לא יוכלו לפעול מאומה על הטהעאָלאָגיא אשר אין להם חלק בה, זולתי מה שהם יודעים שהם מצווים ועומדים לשמוע בקולה, אם בכל פקודיה או רק במה שאין המסחר וצרכי החיים מעבירים אותם על דעתה. יהיה איך שיהיה, אם נאמר לתקן את היהדות בימים האלה תשאר הטהעאָלוגיה בכל מומיה ומחלותיה וגם היהדות לא תרפא, והיו לך למופת אלה האוכלים ביום הכפורים ברעסטויראציאָן של נכרים הקרובים אל הטעמפל שלהם למען לא יאַחרו מועד הזכרת נשמות, כאשר זכרת אתה… ואני אביא לך למופת דרכי יושבי עיר החדשה, אשר הפועל פעולתו ביום השבת מתענה בעשרה בטבת, הנושא משא בפרהסיא בשבת ועוסק בו במקח וממכר ומגלח זקנו – מדקדק בתרנגול לבן לכפרות וקונה גוילי “שיר המעלות” לאשתו היולדת, ההולך ביום השבת אל הטעמפל לאמר קדיש על אביו מכבה לא הרחק מן הטעמפל את הציגארע אשר עשן בלכתו, והיוצאה וראשה פרוע נושאת חרפה על שכנתה שלא הגעילה את מכונת הטהע לחג המצות, או אומרת למכור עם החמץ גם תפוחי-אדמה!

"זאת היא דעתי בדבר נחיצת חבור הדת והחיים כעין תקון דתי, אשר לא יספיק לנו תקון היהדות (להסיר סבת מחלת הדת) כדעתך, כאשר לא יספיק לאיש אשר מסבת קור חזק הוכה במכה בתוך גרונו – מה שנעצרהו מעכשיו בחדר חם, במקום שלא תגיע אליו צנה. ועצתך לתקן כל המגרעות בתקנת החנוך היא עצה מרחוק, כי מלבד מה שהחנוך מסור ביד כל אדם לעשות בו כחפצו ואי-אפשר לעשות בו כללים מונחים והנהגות מיוחדות, שתהיינה כלן עולות למקום אחד ולמטרה אחת, מלבד זה הנה החנוך לא יוכל להשתלם אלא בתקופת שנים שלשה דורות ומי יודע אם השארלאטאניזמוס, שרירות הלב ואהבת התענוגים והחפשיות ישאירו לנו מכל מחמדינו עד התקופה ההיא אם לא נראה לקדם פני הרעה.

"הנני אומר לבער אחרי ההבלים בדתנו, לא מחשבי שהם אשמים באסון ישראל, כאשר כתבת, אך מחפצי שלא יהיו לצנינים בעיני הדור החדש, אשר יקחם למופת על השאר. מה יאמר בן הדור החדש, אשר כפי הרוב יש לו אך ידיעה שטחית בתלמוד; על איסור שתית מים אחרי הסעודה השלישית בשבת מפני גזל המתים (או“ח רצ”א) ועל דין החזרת הבהמה שלש פסיעות לאחוריה כשרוכבה מתפלל (שם צ"ד) וכדומה הבלים זרים למאות. האם לא תחולל בעיניו הדת כלה בעבור הבלים כאלה? הלא לא ירדו אלה לדעת חכמי ישראל בכל דור, תקוניהם וקלקוליהם, חכמתם וסכלותם, ולהבדיל בין דבר שיש לו יסוד נאמן בדת, ביהדות, בנחיצות סיגים וברוח העם, ובין הבלים זרים שבאו לנו מדעות כוזבות ונפסדות ומחסרון רגש היופי!

"דבריך אשר תאמר כי דתנו לעולם תקום, ככל אידעע צודקת אשר שבע תפול וקמה, כל ימיה יהיו כעס ומכאובים אך סוף סוף יסופו המה והיא תעמוד מחדש וכו' – אינם מספיקים לדעתי. האידעע – קימתה, נפילתה ושובה לקום הוא אך בעיון ודתנו צריכה למעשה ורוח השארלאטאניזמוס, שרירות הלב ואהבת ההפקרות מתגברים בכח נורא מאד והם נצבים לשטן אל המעשה. ומה לנו אם האידעע של תורתנו תשאר? מה בצע כי יאמין העם באחדות האל ובנחיצות אהבת האדם מבלי כל מצות מעשיות אשר בהעדרן תהיינה גם האידעעות של אחדות האל ונחיצות אהבת האדם אך דעות התלויות באויר ונשכחות מלב, מלבד מה שאין אידעע, תהיה איזו שתהיה, קנין עם אחד מיוחד, רק קנין כל האדם, כישראלי כאשר איננו ישראלי!

“מה שנוגע אל סגנוני החד, אשר יעלה לי לפעמים ואשר לא תוכל להצדיקני עליו גם אחרי שהעמדת את עצמך במקומי, מאשר הלעג על כהני הדת יזיק להדת עצמה, בהיות כהניה נחשבים בעיני ההמון הרב כדת מגושמת; הנה מבלי להתוכח אתך על העמדתך את עצמך במקומי, שאינה אלא בדמיון, ןמבלי להוכיח לפניך כי ההמון הרב המחשב את הכהן לדת מגושמת איננו מקוראי מה”ע וגם אם יקרא לא יעשו דבריהם עליו כל רושם, ומבלי לדון לפניך גם על הזכות שלמדת על כהני הדת, שלא יוכלו להתנשא עָל מעל לחוג השקפותיהם שנולדו בה, שעל-פי הדברים האלה האבדת כל השאלות הצפופות ועומדות הנוגעות במצב אחינו בני ישראל יושבי ליטא הפרוע: בחנוך, בעשית סדרים נכונים בחייהם, במלאכתם, בחתונותיהם ובכל דבריהם, שכל זמן שלא ישתתפו כהני הדת בצרת העם ובבקשת מרפא לה שוא תקות הדור החי בצער ומת ברעב, – מבלי להתוכח אתך על כל אלה אומר לך, כי עצתך אשר יעצתני כיועץ נאמן לבלי לשפוך לעג והתולים על אנשים נכבדים בעיני ההמון, – עצתך זו שמורה היא בלבבי גם טרם יעצתני כזאת, כי אינני איש ריב ומדון מטבעי ובכל מאמצי כח הנני מתאמץ לשמור זאת, והיה לך מאמרי הראשון על דבר חבור הדת והחיים ועוד איזו מאמרים למופת ולעד נאמן על דברי אלה; אך בכל זאת לא אוכל להבטיחך שתהיה העצה הזאת נר לרגלי תמיד. אם אחרי תלאות רבות מידי קנאים עריצים הנני נודד בעיר החדשה, במקום שקויתי לאור והנה צלמות, והנני חי חיי עמל ונדודים, לחץ ומחסור מאין כל תקוה להיות אב לבני, ולחנכם על-פי דרכי: להיותם יהודים, שומרי דת, שונאי הבלי-שוא ומוצאים חית ידם; אם אחרי שמונה חדשים לשבתי פה לא זכיתי רק פעם אחת לשמוע שיחה ספרותית, כל חפצי בחיים במסכת חכמים (לא חכמי העיר החדשה); אם אחרי לכת לבי המלא רגשות הלוך ושמום, בהיות בריתי עם אבני השדה ובכל אשר אפנה הנני מוצא לב אבן וקרח הנורא, קול אומרים: “הרגש והחמלה מום הם באדם, משחתם בם”; אם אחרי אשר תכהינה עיני מהכאַאוס הגדול השורר פה, מבלי אשר אוכל למצוא אנשים כגילי לחיות אתם בספעהרע אחת נוסף על חיי השוממים ועל המחסורים הרבים אשר אשח תחתיהם, – אם אחרי כל אלה יקומו עלי קנאים, ישימו לי עלילות דברים, וכתבו עלי מרורים כתכנית איזו מאמרים אשר נדפסו עלי במה"ע… ובבראשוּרה… ואם אמצא בם גם איזו טענות שדופות קדים, כטענותיו של בעל… עלי, שאז אהיה מוכרח לדבר בטענותיו ובדבריו, לבל יאמרו שוטני כי נסתתמו טענותי, ואם בעת כתבי תשובתי יגדל לחצי החמרי, – אם על עת כזאת תיעצני לעצור ברוחי, אל תיעץ! אם תיעץ – לא אבטיח לך, אם אבטיח לך – לא אשמור כי צעיר לימים אני ורב תלאות, מר נפש וקשה יום, ודקדוקי עניות, וכל-שכן צרות רבות ורעות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו!

“ואשר תאמר כי נמשכתי אחר הסכמת הדור החדש אשר משכתני בכח וקול רעשם הגדול לעמתי ערבב את ראשי עד אשר עברתי את הגבול, – באמת ובתמים אומר לך כי אחדים מבני הנעורים רוממוני למעלה, אך אין דבריהם נחשבים אצלי כי אגיס לבי בם, מדעתי את ערכם כי לא רם הוא, וכי אין בם כח לרוממני מאומה; אַך לא רבים בם הגדילו שמי, עוד בשבתי במרשלוב באו לאזני דברי אחד מעיר הגדולה עלי לאמר: “מה יבקש זה? הן עד כה בעברי חק ידעתי כי מורם אנכי מהמון העם והנה בא זה להשוות קטן וגדול, באמרו כי הדינים אשר בידינו לא טובים הם”, ובהיותי בעיר הגדולה שמעתי מאחרי דברי איש אחד לאמר: “האיש הזה חפץ כי בעשרה יבואו אל ביתו להסב אצל העבוט של מי-שופכים ולאכול שם ביעפשטעקס, הלוא טוב לי ללכת לבדי אל הרעסטויראַציאָן של צ… לאכול שם ביעפשטעקס בנקיות ובטהרה מבלי לשאול היתר!” והיו הדברים האלה לך למופת עד כמה ירהיבוני דברי ההולכים בשרירות לבם כאלה. ואשר תאמר כי עברתי את הגבול, לא אדע אל מה ירמזון מליך, אם על המאמר “תשובה לדניאל” אשר כתבתי, – הלא אין בו דעות ומה לו ולגבול? הלאה תאמר: “מה עשו בעדך אלה אשר נתנוך בראשם בחשבם כי תשפיל נפשך להורות להם דרך של הפקר? עד מהרה עזבוך בראותם כי תוחלתם נכזבה ואולי גם מעולם לא חשבו להיטיב עמך כלל?” ואנכי לא אדע איזה הרוח עבר עליך, אדון נכבד, לאמר: “אלה אשר נתנוך בראשם”? מי נתנני בראש? ומי בקש מידי להורות למי דרך של הפקר? האמנם אלה אשר בהפקירא ניחא להם למורה דרך הם צריכים? האמנם תחשבני כאחד מנביאי השקר המטיף ליין ושכר? מעודי לא יחלתי לאיש וגם לא קבלתי מתנת חסד מאיש עד קץ ימי הקיץ שעברו, אשר אז עזרוני ראשי הקאָמיטעט לשום פעמי לעיר החדשה, והם לא בקשו מידי כי אכתוב מאמר בסגנון זה או בסגנון אחר, רק בראותם את תלאותי מחמת קנאים ראו למצוא לי מנוחה במקום אשר לא תשיגני יד מקנאים, ולולא שעמדו עלי הקנאים ההם לתת עצות בנפשם לשלחני בעד מאמרי שכתבתי, כי אז לא נודע שמי עד היום לבעלי הקאָמיטעט שאינם מקוראי מ”ע עברים. ומה זה תאמר: “עד מהרה עזבוך בראותם כי תוחלתם נכזבה, ואולי מעולם לא חשבו להיטיב עמך כלל?” מי יחל לי ותוחלת מי נכזבה ממני? לא למען הבצע כתבתי מאמרי, כי באמת לא בקש איש זאת מידי, וראשי הקאָמיטעט לא בעבור המאמר היטיבו עמדי, רק למען חלצני ממצר היו לי למשען חזק לבוא הלום; ומה היה להם עוד לעשות? ועל מי יש לי להתאונן? את מי העשרתי במאמרי כי אובה לבא על שכרי אשר יתנו לי הם? אין לי להתאונן רק על החנוך הרע אשר המית כל כשרונותי בקרבי, ויכלה בי חציו בתתו ריחים על צוארי בטרם מלאו לי שש עשרה שנה והנני היום בעל אשה ואב לשלשה ילדים וגבר לא יצלח לכל מלאכה וכשרון-יד.

“לא אדע איזה מכתב כתבתי נגד האב”ד… שעליו תאמר כי לא ישר בעיניך…

…והנני מוקירך ומכבדך כערכך הרם.

צלפחד.

באחרית החדש מאי השלמתי מאמרי האחרון על דבר חבור הדת והחיים, שבו השיבותי לכל הטוענים נגדי במה“ע ונשלם גם חבורי בבית הדפוס. מן המאמר לא היה לי ריוח ולא טרדות, מסרתיו לדפוס במה”ע… וסלקתי ידי הימנו. אבל מחבורי היה לי איזה ריוח והרבה טרדות.

מיום היותי בעיר החדשה לא עברה שנה שלא באו שלשה או ארבעה מחברים המחזירים על הפתחים וספריהם בידיהם, ובני העיר החדשה, רחמנים בני רחמנים, הרגילים לפזר כסף לכל רוח: לעלמות שומרות נשף, לטיאטראות, לתכשיטים יקרים ושאינם יקרים, לצדיקים, לעניים הגונים ושאינם הגונים, לגבאים המחזירים תדיר ולאנשים ירושלמים – אינם מבזים ואינם משקצים גם ענות סופרים ומחברים, והם נוטלים ספריהם ומשלמים להם שקל כסף או יותר, איש איש לפי כבוד כיסו. בשעה שנגמר חבורי בדפוס באה גם עתי לחזור על הפתחים, אבל לא היה בי אמץ-רוח לדבר זה. בשום אופן לא יכולתי לבוא אל איש שידעתי בו שאיננו צריך כלל לחבורי ולתבוע ממנו כסף שלא עמלתי בו, ושיתנהו לי לא מחפצו לתת אלא מפני שכבר נהגו לתת שקל כסף למחבר המביא ספרו. לפיכך לא הייתי בא עם ספרי לאיזה אדם אלא אם כן הגד לי מתחלה שאותו אדם חפץ בספרי, או שאחד ממיודעיו הובילני אליו והיה לי לפה לפניו, לפיכך היתה חלוקת ספרי רפויה בידי. אף על-פי-כן לקחה ממני זמן הרבה: היום באתי אל פלוני ולא מצאתיו בביתו; למחר מצאתיו, ויקח ספרי וישלם לי איזו דברי חלקות תיכף ואת הכסף הבטיח לשלם במשך שלשה ימים, ובכן הייתי צריך לבא אליו פעם שלישית; כן הייתי צריך לכתוב מכתבים למיודעי בערים אחרות ולשלוח להם בצירוף העקזעמפלארים, ואחר כך לכתוב להם מכתב קבלה על הכסף, ובין כך וכך נתבלה זמן הקיץ הזה ולא למדתי בו מאומה. אילו היה בי אמץ-רוח לחזור על הפתחים עם חבורי, הייתי מקבץ, בלתי ספק, בערך חמש מאות שקל כסף, ואז הייתי יכול לתת את הסך הזה בנשך, לחיות בשכרו אשר היה נושא לי, וללמוד בלי כל דאגה משך איזה שנים, כמו שקוו באמת ידידי שהשתדלו להדפיס את חבורי; אבל עתה שלא היה בי אמץ-רוח כזה נכזבה תוחלתי גם מספרי, ולא עוד אלא שמעט הזמן שנשאר לי ללמודים מהוראות-השעות נאבד בתהו על ידי חלוקת ספרי.

(מספר זכרונותי), 10 יוני. היום הושבו לי מבית… מכתבי אשר כתבתי ושלחתי לעזרא הכהן בחדש אפריל ומאי בשנה שעברה – אשר הלמו ומחצו את לבבי מדי קבלי אותם! אהה, מי מלל לי בכתבי אותם כי בעיר החדשה ישובו לידי! בעיר החדשה – במקום שם כריתי קבר לצהלת פני, לשארית אמץ-רוחי, לתנחומותי ולכל חזיונותי! במקום אשר ממרחק חשתי אליו כעל כנפי נשרים, כאל מקור חיים, ובקרבי אליו והתהלכי בו מאסתי חיי! נלאתי מקוות, נלאיתי מלהתיאש, נלאיתי גם לבכות, ומה נשאר לי? מלחמה בלב, מלחמה באין מנוח, מלחמה המכלה כחי ושארי ושולחת רזון בלשדי! הנה היאוש ימוגגני, ידכאני, ובהתפוצץ לבי בקרבי אשוב לתקוה; וקול נשמע אל לבי: “עשה תעשה וגם יכול תוכל!” והנני מקוה, בונה עליות בדמיון ועף בדמיוני לשחקים, ורגע – אפול לתחתיות ארץ, אשאל את נפשי: איך אבוא אל חפצי? ומגמת פני איך תבא עד גבולה? ולוא גם אבוא מרום קץ מטרתי, להשלים חק-הלמודים, מה תהא אחריתי? התמצא נפשי שקט לה אז? אם תבא אז מנוחת לבי, לשמוח בהבלים אשר יהיו לי אז? היפלו לי חבלים בנעימים? הלא גם אז חלל יהי לבי מבלי מצוא ענג לו, מבלי מצוא רגש נעם… אז ישוב היאוש לכסות חשך עלי ולבבי יתפוצץ לרסיסים ודמעות כמים היורדות על לחיי כמעין יהיו ומכאובי לא יקלו!… לבי כי יתפורר, חיי עלי למשא ורוחי חבלה, והיאוש יוסיף להקדיר עלי תבל ומלואה, להעביר על פני צלמי חשך, ומבינם יראו אלי פני N. לשלוח החץ האחרון בלבבי למותתהו כלה, ומרעה ועצב אשוב לקוות… והיתה שנית מלחמת-שאון-חרישית בקרב לבי לדכאני לארץ! מי יתן וגבר יאושי לגרש מקרב לבי כל תקוה, והשכיח ממני בחזקת-היד כל חזיונות הבלי והיתה זאת מנוחתי! הנני במבחר שנותי, ומה חיי? אלמון, נדודים, מחסור, חיי מות, מלחמת לב ומבוכת הנפש! כמעט יום יום תרדנה עיני פלגי מים, במסתרים אבכה, באין רואה דמעותי, ונחם יסתר מעיני… ובשבר רוח אשאל את נפשי: “הה, מה תהי אחריתי?…”

העיר החדשה, 12 יולי.

"כבוד האדון הנכבד 300 Nr.

"ויכוחנו שרך דרכו ויצא מענין לענין עד שכמעט לא מצאתי מענה על דבריך, לולא נזכרו בלבבי יסודי טענותי בדבר חבור הדת והחיים. בראשית דברך במכתבך תאמר לי: “הנך עומד על דעתך לתת את הפוסקים בכור הבחינה כו' לפי חפץ הזמן, מחומרותיהם – למען לא תעוז יד השארלאטאניזמוס כו' ולא ימות רגש הדת בלב הצעירים כו' ומההבלים אשר נמצאו בם – למען לא יהיו לצנינים להקיש מהם על השאר”. ובכח דבריך אלה תוכיח משוגתי על פני, כי רגש הדת לא יפול תחת השנוי והתמורה, והשארלאטאניזמוס משל בכל דור, ולשרשו נחוצה הטבת המוסר בלב הצעירים, ששאלת הטבת המוסר איננה שאלת הזמן, מלבד אשר הרבנים דואגים עליה הרבה. אך הלא טענותי היסודיות אינן נשענות על עוז השארלאטאניזמוס ועל נחיצת נטיעת רגש הדת בלב הצעירים. טענותי העקריות בנויות על רוח התלמוד והתקונים הנראים בו: תקון מפני צרך השעה ותקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על-פי טעות. התקון הראשון נחוץ לנו לכל דבר שנשתנה לפי המקום והזמן, והתקון השני,– לדברים שנוח וטוב היה לנו שלא נבראו מעולם, ושבאמת נחוץ היה להם התקון בכל דור ודור, לולא התמכרו רבנינו לפלפוליהם ולולא היו מיראי הוראה ולולא הקדישו כל אויטאריטאֶט ששב לעפרו. ואך על דבריך שאמרת, כי בתקון החנוך תתוקן היהדות וממילא תתוקן גם הדת – אך על דבריך אלה השיבותי לך, כי בטרם יתקן החנוך יגבר רוח השארלאטאניזמוס, ואם נחכה עד הימים ההם לא נמצא עוד מה להציל אז. התקונים דרושים בעצם מפני שההגיון הישר והשכל הבריא, נשענים גם על רוח התלמוד, דורשים אותם, ושהתקונים ההם נחוצים להעשות בימינו, בטרם יגבר רוח השארלאטאניזמוס, בעוד יצלח ביד הרבנים לפעול על העם – זוהי טענה אחרת, שהיא נשענת על הראשונה ולא הראשונה עליה.

"ומה שנוגע לדבריך במכתבך, לא אדע את אשר תאמר: “עד מתי לא נוכחת עוד כי רגש הדת איננו דבר הנופל תחת יד השנוי והתמורה?” הנני כופל את דברי, כי לא “למען (כפי אשר כתבת) לא ימות רגש הדת בלב הצעירים” הנני חפץ לצרף את הפוסקים כי אם בטרם ימות רגש הדת בלב הצעירים; וסלח לי אם אומר לך כי החלפת רגש האמונה ברגש הדת. רגש האמונה איננו נופל תחת יד השנוי והתמורה, כי בכל מקום ובכל זמן יתעורר בלב האדם רגש אמונה בכח נשגב ומרום השליטה על הבריאה כלה, אך רגש הדת תלוי בחנוך והחנוך נופל תחת יד השנוי והתמורה, ובהכרח גם רגש הדת נופל עם החנוך תחת יד השנוי והתמורה. אין שכל הגוזר שהאדם מחויב ומוכרח שתהיה לו דת אלהית, ובכן לולא יחונך איש בדת מצוה לעשות ולשמור פקודיה כי אז לא ידע כל ידיו ממציאות הדת, ואך החנוך יפעל על האדם לשעבדהו אל הדת, לפיכך רגש הדת נופל עם החנוך תחת יד השנוי והתמורה. במדה שהחנוך מתקרב אל עולם המעשה במדה ההיא מתרחק הוא מעולם העיון, וחפץ החיים וההכרות וההתחברות עם אנשים שונים בין שהם בני-ברית ובין שאינם בני-ברית מולידים צרכים ומחסורים הדורשים תפקידם ומעבירים את האדם על דעת דתו, שלפי חנוכו אינה נארגת עוד בעורקיו ובגידיו, ולדאבון לב הננו רואים על-כן את רגש הדת הולך וכבה… ואנחנו לא נוכל למנות כל אלה אשר לא ישמרו את הדת וגם רבים מאלה אשר ישנאוה – במספר השארלאטאנים (כדבריך), כי רבים הם אשר בחקירתם החפשית וברוחם התמים יעשו מעשיהם זר מעשיהם, כמו שלא נוכל לחשוב את כל אנשי ארצות המערב הרחוקים מן הדת – לשארלאטאנים, ומה תהיה אחרית כל אלה? הבאמת נוכל לבטוח במה שאין אידעע צודקת נופלת מבלי קום, אם גם נצרף לזה, כדבריך, גם האידעע הצודקת הזו, שאין תקומה לדעות המוסריות בלב האדם אלא על ידי עלילות? הלא סוף סוף אין אידעע צודקת מוצאת מקום כי אם בלב יחידי סגולה, אבל לא בלבות כל אישי העם ואף לא בלבות רובם? ומה יושיענו התקון המחויב בעניני החנוך, שאי-אפשר לעשות בו סדרים כוללים, להיות מסור ביד כל אדם לעשות בו כרצונו וכדעתו ולא עוד אלא שהוא מסור גם ביד המקרה, שאין לו ענין עם סדרים?

“הנך אומר כי חֻמרות האחרונים הרבות בכמותן, כאין נחשבו לעמת חֻמרות התלמוד הגדולות באיכותן והאוהב לעג יוכל ללעג גם על איסור משהו חמץ בפסח כעל איסור שתית מים בשבת בין-השמשות; אך לדעתי יש הבדל רב בין הוספות התלמוד על התורה להוספות האחרונים על התלמוד גם ברוחן וגם בחמרן. הוספות התלמוד נעשו ברוח דתי, החמירו, גזרו משום סיג וגדר, הא אטו הא, דאי לא הא לא קיימא הא, והאיש הנותן כבוד בלבו לדת ומודה בנחיצות קיומה, אם גם יהרהר בלבו על חז”ל ויאמרו כי הפריזו על המדה פעמים רבות לגזור גזרות רחוקות, בכל זאת לא יוכל ללעוג עליהם. נוכל לאמור כי משהו חמץ בפסח, אין רוכבין שמא יחתוך זמורה, אין יוצאים באיזו תכשיטים דילמא שלפא ומחויא וסנדל המסומר – גזרות רחוקות הן, אך הלא רוח דתי חופף עליהן וגם יוכל היות כי מעשה ראו וגזרו; ראו, למשל, שאחד חתך זמורה לנהג סוסו בשבת, שפשט תכשיט והראהו והעבירו ד' אמות ברשות הרבים וכדומה, וגזרו עליהם, ואם גם נמצאו דינים שיסודם באמונת הבל, כשדים, קמיעות ורוח רעה וכדומה – הנה לולא התאמצו האחרונים להשתדל בקיומם גם עתה, אין מקום ללעוג על בעלי התלמוד, כי מלבד שחכמי ישראל בכל דור עמלו להוציא דברים כאלה מפשוטם (אם גם ללא אמת) ולפרשם בדרך אללעגארי, – מלבד זה מי ילעג לחז“ל שהאמינו בכגון אלה אחרי אשר גם כל חכמי הגוים האמינו אז, ומהם באו לחז”ל, כידוע. לא כן הוספות האחרונים, הן אין ברוחן משום גזרה וגדר, אך באו מרפיון הלב, יראת ההוראה, אמונה באויטאריטאֶטים ששגו, חסרון הרגשת היופי והסדר, ואמונות טפלות המביאות צחוק מכאיב לב, אמונות שאינן נחלת עמים רבים כי אם נחלת ישראל לבד, כאותן שזכרתי במאמרי ורבות הדומות להן. האמנם רבים נתנו לההוספות ההן טעמים, אך אין הטעם מחייב קיומן, כמו שהאמונה במציאות רוח רעה תחייב להזהר ממנה. זהו מה שנוגע לרוח הוספת התלמוד בניגוד אל הוספות הפוסקים; ובחֻמרן, - הנה הוספות התלמוד אם גדולות הן באיכותן איננן מרגשות כל כך להיות למכשול על דרך צרכי החיים, ותלויות הן, לפי דעת התלמוד עצמו, במקום ובזמן; לפי דברי התלמוד עצמו, אין עתה בארצות אירופא, בחלק אמעריקא הנאור, ברוב מדינת אזיא ואפריקא עובדי עבודה זרה ויש רשות לבטל כל דבר שאסרו הם לנו ביחוס אל עובדי עבודה זרה במקומות שזכרתי (זולתי איזה מדינות הנשכחות מני רגל); לפי דברי התלמוד עצמו יש רשות לבית-דין לשנות ולבטל הרבה גזרות וחמרות על פי תנאים מיוחדים. הוספות התלמוד לא תפגשנה על כל צעד ושעל, אך הוספות הפוסקים מקיפות צעדינו וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, ולא עוד אלא שסוגרות עלינו דרך התקונים מבלי אשר נוכל להנצל מהן.

“הנך משיב שאלתי אל חיקי ושואל אותי: “אם באמת בודד הנך במועדיך, גם הישנים גם החדשים לא יבקשו הורות למו היתר, למי זה אתה עמל? לאיזו תכלית חפצת להעיר שאלת חבור הדת והחיים?” ובכח השאלה הזו תאבה לאַמת דבריך כי איזה אנשים נתנוני בראשם. על שאלותיך אלה אשיב: א) מבשרי אחזה רבים, וכמו שאנכי בהיותי מגודל ומחונך על ברכי הדת לא אובה להרשות לעצמי לעבור על דברים רבים מכבידים, אם גם בטלים הם בעיני בתכלית הביטול, באין להם כל יסוד בדת ובדעת צלולה – מאשר שם דין נקרא עליהם ונספחו כספחת אל הדת, כן אדמה כי רבים הם כמוני בארץ מולדתי הנושאים עֹל חמרות רבות ודינים כבדים שהם חפצים להפטר מהם. ב) שאלות נכבדות רבות תבאנה במה”ע, אשר ההכרח והאמת קוראים להן, אם גם תקות המביאן רפויה מאד ומסופק הוא הרבה אם יעשו דבריו איזה רושם על אותם שהם צריכים לעשות רושם. גם לשאלת חבור הדת והחיים כתבתי פתרונה כפי דעתי מבלי כל מעיר זר, מהתעוררות פנימית אשר באה בי לרגלי למודי, מדי הביטי על רוח התלמוד, רוח הפוסקים, רוח בני עמנו השונה כמעט בכל איש בימינו אלה, והכאַאוס המקיף אותנו בכלל, מלבד חזון הימים העומדים מאחרינו וקרובים לבא. ואם לא עשו דברי כל רושם זולתי מה שהבאתי בם עלי צרות רבות ורעות. ונדודים אשר הפיגו את טעמי ורוחי נמר על ידם לעשות עלי רושם לרעה על כל ימי חיי וחיים שוממים ותלאות, אשר לא אדע מתי אנצל מהם. ומה שנוסדו אגודות אגודות להתאמץ כנגדי וכנגד כל הנחשבים לאפיקורסים ולחרף ולגדף אותי ואותם באופן נקלה מאד – לא בי האשם!

“ומה שנוגע להעברתי את הגבול, הנה מה שאמרתי גלוי כי המשא-ומתן התלמודי אינו להלכה, הלא לא יכולתי להציע שאלתי בטרם גליתי דבר זה, כי כל כבוד התיקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על-פי טעות תלוי בבטול הפלפול, ואין לך אבן מכשול יותר גדולה על דרך חבור הדת והחיים יותר מן הפלפול, על-כן נלחצתי להגות אותו מן הדרך בטרם גשתי אל מלאכתי. ואשר תאמר כי יש בכח דברים כאלה להרגיז עמודי הדת התלמודית, – האמת אגיד לך כי רם התלמוד (בכלל) בעיני ולא אוכל להאמין כי בטול דבר שפל כהפלפול ישפיל ערכו; ולהפך בהבדילנו את דיני התלמוד ויסודותיו מן הפלפול נועיל להגביהו עָל על הפלפול אשר לא יוכל למצוא חן בעיני אנשים נבונים אשר חִכָם יבין טוב ורע ולבם יודע הגיון. ותחת אשר תחזיק אתה בדבר הגרצ”ח כי טוב להסתיר דברים רבים, הנני מחזיק בדברי הר“ן קראָכמאל כי בימים האלה מועיל הפרסום כאשר הועילה לפנים הסתרת כל דבר, כי אין מחסה עוד עתה בהעלמת האמת. ועוד אוסיף להגיד, כי לוא יצלח בידינו לחנך את בנינו בלי אמונה בי”ג עיקרים רק באמונת מציאות הבורא ותורה מן השמים, ובשם “תורה” לא נכלול רק את החקים והמשפטים לבד, לא גם קורות רבות אשר יסודתן בדברים שהם למעלה מן הטבע, כי אז תצמח מזה, לדעתי, טובה גדולה גם להדת, גם להם עצמם. להדת – כי לא תחולל עוד על ידי זה שיבוא איש ויוכיח שהארץ נבראת זה כמה מיליאָן שנה ושהאדם לא נברא בעצם בצביונו שהוא עתה, ותקופות רבות עברו עליו עד שנתפתח מעט מעט וכדומה לזה; ולהם עצמם – כי נצילם ממלחמה פנימית, מכחש ומיאוש ביום שיוכחו לחשוב אחרת מאשר האמינו עד כה… אך אשר דרשתי הסכמה כוללת על אודות הפוסקים והשתמשתי איזה פעמים בסגנון שנון, יוכל היות כי עשיתי שלא כהוגן ועברתי את הגבול, אך כבר הודעתיך במכתבי הראשון והודעתי גם כן במה"ע… כי בעת כתבי את המאמר ההוא היו חסר וכפן לחמי, בתגרת יד אויבי חנם ובכבדות באה לי גם תעלה למחלת בני, אשר נפלו אז למשכב, ובהיותי מטבעי בעל רגש ונוח להתפעל ברוחי פנימה לא יכולתי למשול ברוחי בכתבי אז בשעה שסבוני צרות שונות ויצא מפני סגנון חד ושנון כזה. האמנם ידעתי כי לא בזה אצטדק, כי אין הפוסקים והרבנים אשמים בתלאותי שנשאתי בעברת אויבי חנם, אך הלא לא טענותי ביסודן ועיקרן נולדו מתלאותי רק סגנוני החד, ובזאת אצטדק, כי דקדוקי עניות וצרות רבות ורעות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו! יוכל היות כי עברתי את הגבול אך לא עתה עת היא להתחרט, כי כבר שקלתי למטרפסי: הרחקתי נדוד והנני חי חיי שממה וכלו בדמעות עיני מלחץ לבי בעיר הגדולה הזאת אשר אין לי בה כל ספעהרע ורעים כלבבי! ערבו לי דברי הקנאים בארץ מולדתי אלותיהם וקללותיהם אשר מלב טהור יצאו, מתהלות וקומפלימענטים אשר אשמע לעתים, אם גם רחוקות, מפי חסרי כל רגש הדוברים בלב ולב, ואשר לבם ריק מכל הגות ורגש. עיני כהו מעשן הכאַאוס הנורא והשארלאטאניזמוס אשר תועבת נפשי גם שניהם ומה אמולה לבתי בראותי כי שטף הכאַאוס ישטפני גם אותי בעל-כרחי…

……. מדוע תוכיחני על פני על תמכי עצת המתקנים? במרוצת דברי במאמר הנדפס כעת תראה כי אין פעולת המתקנים נחשבה בעיני למאומה, אין לכלם כל שיטה ולא ידעו דרכם, מלבד ה' יה"ש במחברות “החלוץ” (חוץ מהאחרונה) יודע דרכו. הרב הגדול התמים ר' אברהם קראָכמאל יודע שיטה ודרך בהרעפאָרם שהוא חפץ בו, אך כל דבריו ודעתו בזה בנוים על השערות, כדרכו תמיד, והאיש המאמין בתורה מן השמים לא כפי אמונתו של ה' א. קראָכמאל ביסוד זה לא יוכל לקבל דבריו.

“הנך שואל: מדוע לא נקליט גם אנחנו בקרב העם דעות ישרות, להביט על החיים בהצהלת פנים, ולשרש מקרבו דעות נפתלות? והנני מהפך שאלתך אל חיקך ואומר: ולי אתה שואל? האני אחרת אבקש? האם לא הוכחתי ממאמרי התלמוד שחז”ל הוקירו את החיים? ומה ענה על זה הגאון…? חשדני שחפצתי להנהיג בקרבנו מחדש מנהג נבער, והנקלה בעל… הרבה עלי בשביל זה חרפות וגדופים גם אחרי שדנתני אתה לכף זכות על זה, והגאון… הוסיף עוד לחרפני על זה מחדש! כן אתפלא על אמרך לי: “האסור ברוח התורה ובדבריה יאסר לעולם”–האם בקשתי מעודי להתיר אסורי התורה? חפץ אנכי בתקון האומה, וחלילה לי לרופף חשיבות החקים; כל דבר הכתוב בתורה קדוש הוא בעיני, וכל סיג וגדר הבא בתלמוד יקר הוא בעיני וכלום אני מבקש אלא תיקון מפני צורך השעה ותיקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על פי טעות ודבר אלהינו יקום לעולם!

"והנני מכבדך ומוקירך כערכך הרם

צלפחד.

"העיר החדשה 16 אויגוסט.

              ידידתי היקרה

"בשמחה גדולה קבלתי היום מכתבך אשר רבות חכיתי עליו; האמנם רבים מכאובים הביאה לי כל דלת שבו, הכתובה בדמעות, ביגון וביאוש; אך הלא בדעתי מצבך המעציב בדעת נפש לא אחכה לקבל ממך מכתבים משמחי לב.

"עלמה יקרה! בשנה האחרונה הזאת הנה טעמתי מרורות, לא כאיש אך כאשה הזלתי דמעות אין מספר; הנה עצמו חזיונותי, ורב מאד גם יאושי… הן אמנם עוד אחלום, עוד אקוה, – אך חלומות התקוה שעשועי רגע הנם, ובעד השעשועים האלה אשלם ביגון, עצב וכאב לב, באמץ רוחי, בכחותי ובדמי ובנחלי דמעה!… אך אחרי כל אלה עלי להודות כי אך בי האשם: הנני שוגה בדמיון, בחזון לב, שלא כתוצאות הנסיון בעולם המעשה, על-כן תענישני המציאות, אשר היא מעשית, נסיונית, לא דמיונית!… לולא התמכרתי לדמיון, לולא קויתי למצוא משען בעיר החדשה לבוא אל אחד בתי-הספר, לולא חלמתי לשוב אחרי שנות מספר, בתור משלים חק-למודיו, להיות מאושר, להחיות לבי החלל ולרפא שבריו – הלא יכולתי להסתפק בחלקי ולחיות במנוחה! עתה במי האשם, אם נואלה תקותי?… בלכתי בימי האביב לשוח, או בלכתי לדרכי ראיתי חיי בני העיר החדשה המאושרים, בחורים ורעיותיהם הולכים שלובי-זרוע, האהבה תנחם, והם שבעים תענוגות, ראיתי – ותכלינה עיני!… קנאתי בהם, כל תנועה נעימה אשר ראיתי דכאה את לבי, שאלתי את נפשי: “האמנם אין אנכי אדם כמוהם? האין גם לי חלק בתבל ובטבע”? אך השיבותי אל לבי כי אך בי האשם, כי אתע בחשבוני, אתבונן על כל דבר לא בפנימיותו כי אם בחצוניותו: הנני מקנא בשעשועיהם – מדוע לא אקנא גם במכאוביהם? האמנם המה מאושרים? לי חסר ענג זה ולהם – ענג אחר, לא אתנחם בצרת זר, אך רב לי לדעת כי אין אֹשר אך בדמיון, בספורי אהבים ובשירים, לא בעולם המעשה!

"כן, ידידתי היקרה! משוררינו הגידו כי אך בשמים משכן האֹשר, כן הוא, להם הצדקה. הן כבר הוכיחו התוכנים כי אין שמים במציאות, ובכן משכן האושר הדמיוני הנהו בשמים הדמיונים!… אין אושר בתבל, אין איש מוצל מעצב, רעה ומכאובים; התוכלי את להאמין, כי לו באה תקותך לפני איזו שנים, כי אז היית מאושרה בחיים מבלי דעת עצב? היש לך הצדקה לחשוב כי את אשר יקרה את כל לא יקרה אותך? הלא תענני: “אהבה לא תחפץ מאומה בלתי אם קיומה ומשטרה, ואם את אלה תמצא לא תבקש עוד, ושבעי אהבה ישמחו גם בלחם צר ומים לחץ!” כן, עלמה כבודה! האהבה תבקש אך שעשועיה בעוד אשר אך אהבה הנהָ, רצוני בטרם יבא חפץ הנאהבים, אך אחרי כן, בהשיגם מטרתם ובתקופת שתים שלש שנים, את אשר רבת יסכינו הנאהבים בשעשועי אהבה, אז יאבד השם “אהבה” והאהבה תשוב להיות “חיי משפחה”⁷. אז יבא הקץ לכל, אז ינוח על שבטה גורל החיים וכל מכאוביהם, ופעמים רבות, כאשר נראה בין העמים (כי בנו בני ישראל אין עוד לקחת מופת מן האהבה) ותתחלף האהבה לאיבת עולם! על-כן, ידידתי, לולא תחשבי כפי הדמיון אך כפי האמת והנסיון אז תוכחי לדעת כי אין אושר בתבל, וקראת לך דרור מרבים מכאובים.

"הלא נכוחות אדבר – אך קראתי דברי אלה ואשחק על נפשי. הנני אומר עתה עלי את אשר אומר תמיד לאחרים: “נקל ליעץ אך לא לעשות!” הנני יועץ אותך, ידידתי, לבלי לחשוב מחשבת הדמיון, למען הנצל מרבים מכאובים; אך האם שמרתי אני את עצתי זו? האם לא הורדתי דמעות כמים בכל ימי השנה הזאת? האם לא כתבתי בספר זכרונותי מיום 9 אויגוסט הזה כדברים האלה: “מי יתן ומקור דמעתי בל ייבש בכל ימי צרתי ולבבי לא ישוב והיה כאבן תחת משא תלאותי, ורפאות תעלה לא תהי לי עוד!” לא, האמלל, אשר לא ימצא שלותו בעולם המעשה, הוא נלחץ להתמכר אל הדמיון, לחלומות, ולתקוה הארורה אם גם הדבר הזה ידכאהו! הנני מודה כי דעתי על דבר התקוה טובה אך להתפלסף, לא למצוא בה נחם! הלא כאשר לא נוכל לדרוש מאת עולם המעשה כי ירום וישלים כל חפצי התקוה, כן לא נוכל לדרוש מאת התקוה לבלי תעוף במרום, כי תשפל ותשח לבקש אך את אשר יוכל להמציא לה המעשה השפל והפרוזי!

……. הנני ידידך לעד

צלפחד.

בחדש ההוא, זמן האסף התלמידים להגימנאזיום, התמוטטו תלמידי אחד אחד ולחדש אָקטאָבער לא נשארה לי אלא הוראת שעה אחת שתי פעמים בשבוע.

*

סוף חודש סעפטעמבער… כן הוא, השערת ה' א. קראָכמאַל בזמן כתיבת התורה נכונה היא. אם אקבל השערתו זו, שהתורה כתבניתה שהיא עתה נכתבה בימי ירמיה הנביא, והכהנים שבזמן ההוא כתבוה, כדי להראות להעם חשיבות הקרבנות, שהוא, ירמיה, עורר עליה⁸, יתישבו לי דברים רבים. מלבד מה שחזק הוא דבריו בזה שהכתוב מעיד שהתורה נמצאה בימי יאשיהו מלך יהודה כדבר חדש, ובזה שכל הנביאים קראו תגר על הקרבנות, אשר אילו היו כתובים מעשי הקרבנות בספר התורה שלפני הנביאים לא היו עורבים את לבם לעורר עליהם, מלבד זה יתישבו לי דברים רבים שהייתי נבוך בהם מבלי מצוא פתרון להם זה כשנה ואחזתי את החבל בשני ראשיו. שכחתי להגיד להפילוסוף… שיש לי ראיה על השערה זו, שהתורה בתחלה היתה מגלות מגלות ולא נתפרסמה כלל בין העם, שלפיכך אי אפשר לנו לדעת את צורתה הראשונה שהיתה לה קודם שכתבוה הכהנים מחדש בימי יאשיהו, – מזה שבני גד ובני ראובן בנו מזבח גדול למראה (יהושע כ"ב יח) להיות להם לעד כי גם הם בני ישראל הם, למען לא ידיחום אחרי כן יתר השבטים, לאמר להם: אין לכם חלק באלהי ישראל. אילו היתה התורה אז כצורתה עתה והיתה מפורסמת בין העם הרי היו כל ישראל קוראים בתורה ורואים שבני גד ובני ראובן נטלו חלקם בעבר הירדן בערים ידועות על פי ד' ביד משה, ולמה היה להם לבנות מזבח לעד בשעה שהתורה עצמה מעידה עליהם שהם בני ישראל כבני יתר השבטים? ובאמת כבד להחליט שכבר בימי משה ידעו מלאכת הכתב, בעוד שרוב החכמים מחליטים שהמלך קדמוס שהמציא את הכתב היה בימי יהושע בן נון, כן הוא, נכונה ההשערה ההיא. ומה?…

יזכור נא הקורא את הרעיונות שהטרידו את מוחי באחרית החדש יוני משנת תרכ“ט, על דבר ההשגחה ואפשרות שנוי הטבע. הרעיונות ההם נחלטו בלבבי, ועל פיהם הוכרחתי להבדיל בין חקי התורה וספוריה, ולהחליט שיש בתורה גם ספורי אגדות. אף על-פי-כן היה הדבר קשה אצלי: וכי אפשר שיכתבו ספורי אגדות ויקראו אותם לפני אלפי אנשים ויאמרו להם בפירוש שהם עצמם ראו את המעשים האלה בעיניהם? נוסף לזה אחזתי את החבל בשני ראשיו, שהרי אי-אפשר שתהיה נבואה במציאות אם לא בהשגחה פרטית על הנביא, ואי אפשר שיחפוץ האל לתת דת לעם אלא אם-כן ישגיח על העם ההוא, לפחות, בשעת נתינת הדת. לפיכך היתה מבוכה גדולה בלבבי, והחלטתי שני דברים שונים שקיום האחד תלוי בביטולו של השני; החלטתי, לא מחפץ לבבי אלא בעל כרחי, מפני שלא היה כח בשכלי לא לקיים שני הדברים האלה יחדו ולא לבטלם. המבוכה ההיא ארכה בלבי יותר משנה, ונכרת היא מתוך מכתבי שכתבתי ביום 12 יולי להאדון 300 Nr., שבו דברתי גם על אדות העיקרים. השערת ה' א. קראָחמאל נודעה לי כבר ביום 17 יאנואר תר”ל. אך לא בנקל יכולתי להסכים בלבבי לקבל דבר נורא כזה. אחרי שמונה חדשים הסכמתי להשערה זו וכל שאלותי נתישבו בבת-אחת…

כל האוצר שהיה במוחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי – היה לבז ברגע אחד, רגע ההסכמה להשערת ה' קרחמאל! הטעאָלוגיה שלנו פרחה ממני, הספרות, שגם היא אינה אלא טהעאָלוגית אצלנו ולא מעשית – היתה למשסה, שאלת חבור הדת והחיים שעמלתי בה וסבלתי בעדה צרות הרבה – היתה שאלה שאין לה כל מובן. הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, כבית-מסחר שנשרפו פנקסיו וכנחשון השדכן בשעה שאבד את ספרו “בת קול” (עיט צבוע חלק ראשון)… האלהים הרועה אותי מעודי היה לי כאלהי שפינוזה… מצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם החיים… עשיתי הצעד האחרון בעיון ויפג לבי, ויתרוקן מוחי, ונפשי נבהלה מאד!…

(מספר זכרונותי) "3 אָקטאָבער. היום מלאה שנה תמימה לימי עניי ומרורי, לימי נדודי בעיר החדשה!

"ארור אתה, יום בואי בעיר החדשה! בך אחל למנות תקופה חדשה לתקופות שנות חיי, תקופה חדשה ושוממה!… הנה בשבתי בארץ מולדתי, בין רעי טהורי לב, בין אוהבי ואוהבי מחמדי עיני לא חסרתי מאומה, היו לי חיי לשעשועים, ובחסר ובכפן התענגתי על חיי האור אשר חייתי ותהי לי דעתי את נפשי לששון ולשמחת לב, ואהבתי את ההשכלה גברה על כל עצבותי, ובחזקת היד העלתני עָל, ויהי לחץ ומצוקות גבר לשחוק בעיני, כי היה לי עיוני למקור חיים ולמודי ודעתי את נפשי כי נעלה אני על רבבות שומרי הבלי שוא אשר מסביב לי – לאור חיים ונעימות נצח! נרדף הייתי ותלאות ומצוקות שבעתי מידי קנאים עריצים; אך מה נעמו לי התלאות ההן, בשמחת לב נשאתין, כי בהן הרגשתי עצמי וחיי! תבל וחמודותיה היו כאין לפני מול דבר אחד הנוגע בספרותנו, ומה לי חמודי תבל בעוד הספרות ונעימותיה לפני? הספרות ההיא אשר הכריתה מקרב לבי אמונות נֹעם ותקות שעשועים, הספרות ההיא השלימה לי בנפשה את כל אשר לקחה ממני לאט לאט, עד כי כביר היה כחה להשלים בנפשה ובהמון עניניה ותנחומותיה שהביאה לי, – גם את האבדה אשר אבדתי בגללה אז בירח יוני בשנה שעברה… לא ידעתי כל עמל, לא שמתי לבי לכל עצב, שמח וטוב לב הייתי, תמים וטהר לב, חובב אמת ודורש אותה, וזאת היתה שעשועי כל הימים אשר הייתי לדורש ספרותנו.

"אך שנה אחת נוספה על השנים ההן – וכל אלה חלפו, סוערו כמוץ מגרן ויהי לבי למהפכת אלהים, ושלותי – לשממות עולם! שנה אחת הרת אלמון, נדודים, מכאובים ותלאות אשר לא מיד קנאים באו לי – המיתה את לבי בי ותביא הכורת על כל שעשועי נפשי! אני איש העיון ובעל הרגש באתי לעיר המעשה והמסחר, במקום אין עיון ואין רגש, בכל אשר שוטטו עיני הזיתי אך תהפוכות, וההשכלה אשר קויתי למצוא פה נראתה לפני במחזה זר ונורא, מראה מחריד לב, – ויאבד לבי, ויאבדו שעשועי, גם אבדתי את עצמי, לא אדע נפשי!

"בבואי אל העיר הזאת בשנה שעברה ביום הזה אמרתי בספרי זה לאמר: “אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד”, אך לא לשנוים כאלה קויתי! הנה צרות לבבי, הכזב תוחלתי, נדודי ובדידותי ודמעותי הרבות אשר אין מספר להן פעלו לרעה על רגשות לבי הלוהטות ויפיגו חֻמן, הספרות ונעימותיה אבדו ערכן בעיני, כאשר אין להן ערך בכל אשר אפנה, ודורשיה והוגי בה יחָשֵׁבו לאנשים אשר לא יצלחו למאומה ואשר כל מחיתם נתונה להם מאלה הנושאים על שכמם פושטי יד… הכאאוס ערבב את ראשי והנני אובד דרך, ואבני השדה אשר אתם בריתי האבידו אמונתי ותקותי… לא אאמין עוד באיש ולא אקוה לבני אדם, ואם לא לבן אדם אקוה אנה אפנה?… הנני בעיני כאיש שכור אשר עוד לא התרונן כלה מיינו אשר שתה ממנו הרבה להכיל, חיש יסירו צרות לבבי את יתר ייני מעלי והיה לבי ריק ואני אהיה כקרח הנורא וכאלון בשלכת. הוי חרדת אלהים! כן הוא, באמת, שכור הייתי עד בואי הלום, לא שכור מיין, אך שכור מהספרות ואהבת ההשכלה והשכרון הזה הגיה אור לפני על כל מראה עיני, כל נגע לא קרב אלי, וכל מכאוב נהדף ממני כהנדוף עשן מפני רוח. אהה ליום שבו נפקחו עיני לראות כי אך שכרון מלאתי, והשכרון ההוא יסור חיש מעלי, ותחתיו יבואו לי… בשכרון עשיתי מעשי, בשכרון השלכתי נפשי מנגד לכתוב מאמרים דוקרים כמדקרות חרב, בשכרון גבור הייתי, לא הרגשתי כל מכאוב ויהלמוני ובל ידעתי, ובשכרון הרחקתי נדוד ונפרדתי מכל מחמדי לבי, ואחרית השכרון הזה – אויה לי! אחרית שכרוני זה כאחרית כל שכרון: תמהון ומהומת לב!

"שבת ומועד שכחתי, ונחתי מאהבת רעים וידידים. בודד אנכי, אין לב אשר ישא במרת שיחי, ותהי לי דמעתי לתענוגות וקירות מעוני לרעים נאמנים הנושאים בשיחי, וחיי – למעין מֵקר צרות ותלאות בלי הפוגות. במבט בוז נורא מאד הנני מביט על נפשי; הנני משוטט ברחובות עיר, הנני רואה רבבות ידים עושות במלאכה ואלפי אנשים חיים חיים שיש בהם ענג ושעשועים, ואנכי גבר חדל לא יצלח לכל מלאכה מת בתוכם. מה שפל אנוכי בעיני מדי שומי עיני על עולם המעשה אשר אנכי בקרבו. מה חדל אני עתה, תחת אשר לפנים התחשבתי בחור מאלפי מהבילים… ומה אמֻלה לִבתי בחשבי דרכי פעמים רבות, בראותי כי תומתי וחמלתי נצבו לשטן לי על דרך הצלחתי, – בהתחמץ לבי בי על המדות הטובות האלה אשר הנחלתי לי ואשר בהן התפארתי תמיד!…

“רגשות חדשות אשר לא ידעתי שחרן בימי עלומי נולדו בלבבי בירח יוני ויולי בשנת תרכ”ט… כחלומות נועם היו בעיני ותהיינה לי לשעשועים, לבי שחק וישתעשע בם ויהיו לו לענג אין קץ… החדש אויגוסט בעצמת חזיונותיו וכשפיו הפך את החלומות ההם לתקוה, והרגשות באמץ כחן והתקוה בנעם מליה חזקוני ויוכלו לי. ברב כח הביאוני רגשותי הלום והתקוה נצבה על ימינן, ירחי מספר שעשעה אותן, אך נלאתה באין אונים ותחתיה יבא היאוש כפעם בפעם… כהה תקותי, אך מה עצמו רגשותי!… הן תרתיחנה את לבבי ומימיו יפרצו דרך בנות עיני כנחלים שוטפים כבירים… הנה דמעותי רבו כרבות רגשותי, אך האם החלישו מעט את עוז רגשותי? או האם יגבירו כח תקותי? הנה דמעותי נופלות לארץ, וד' המסתיר פנים לא ישימן בנאדו, ואיך יהיו לי לישועה?… רגשותי לא יכוננו חקר, הן פלחו ויפלחו כליותי ולבי בלי כל חמלה, עד אשר הביאו לחץ בלבבי, לחץ אשר בחושי ארגשהו… אפנה כה וכה וכל תשועה רחקה ממני. אם אמרתי אשב פה – וחשכו לי חיי, ואם עד ביתי אדדה – הלא תמותתני צרת לבי… קצתי בחיי משפחה, קצתי בחיי בדידות, קצתי בעיר החדשה, קצתי בנפת מולדתי, קצתי בחיים ושנאתי גם את המות, לבי מלא פצעים ומלחמת עולם, ונפשי – מבוכה ותמהון, מבלי אשר אקוה למצוא אף רגע אחד בכל ימי חיי, ענג לב ושלות הנפש… מה אמלל אני! הן עוד לא מלאו לי שבע ועשרים שנה, הנני עתה במבחר שנותי, וכל תקותי וחזיונותי כבר ספו בלא עתם, בטרם זרחה עליהם שמש גם רגע אחד!… מי מלל לי כי בעצם ימי אלה יפשוט היאוש על כל בתי נפשי, להכרית משם כל נֹחם ונועם, עד אשר יהיו חיי עלי למשא ונטל כבד? צעיר לימים עודני, עוד נכונה היתה התקוה להגיה על כל מחשכי לבבי, ומי מלל לי כי בעיר החדשה במקום אשר אמרתי כי שם תפרח תקותי עד בואי למרום קצה – כי שם מות יקחנה בעצם תומה?…

"נורא מאד מצבי, בלבי בא רקב ורגשות לוהטות וחפץ מרום ממני ישיבוהו עד דכא, בכל אשר אפנה ישופני חשך, ותבל כלה תראה לפני בצעיף עלטה, וחשכו עיני, ויגון ישית בלבבי מעונו, וכחשתי בטוב, וכחשתי בנעם, ומה ישאר בקרב לבי?… הנני חפץ – הנני מבקש, ולא אדע מה; אשחר למטה – ולא אדע אכננה!… הנני חי, – אך לא אדע לתת מושג אחר לחיים אלה זולתי מכאובים נוראים תכופים, הפושטים צורה ולובשים צורה למען הגדל היגון, למען חדש צרות לבבי למוגגני ולדכאני?

"אלה המה חיי החדשים, אשר קניתי בשאפי למצוא חיים טובים מן החיים הראשונים אשר חייתי, מבלי שים על לב כי לא לי עוד חיים חדשים טובים אחרי החנוך הרע אשר המית כשרונותי. ומה יהיו עתידותי? ומה יביאו לי הימים הבאים? פתרון השאלות האלה הלא הצבתי בראשית דברי, הלא הוא נהמת לבי: “ארור אתה יום בואי בעיר החדשה!”

מן הדברים האלה יראה הקורא כמה גדלה סערת לבי בימים ההם. אך הסערה ההיא לא היתה יותר מדאי לפי מצבי אז שהיה באמת נורא מאד: רתימה לחיי משפחה שהיו עלי למשא, מכאובי האהבה ומלחמת התקוה עם היאוש. בָּעָתָה מן השלילה המרה שבאה בלבי, התרוקנות הלב מן השכרון הלוהט, חיי בדידות בלי חברת בעלי הרגשה, חיים בספעהרע שלא הורגלתי בה, ועם כל אלה חיי תהו הפורחים באויר ותלואים לי מנגד! אך פה יפגוש הקורא את הזמן הראשון שהודיתי על שכרותי, שבאמת אך אז הכרתי בו על ידי שפג ייני בסבת רעידת הנפש שהיתה לי ממכאובי האהבה ומפח הנפש ועל-ידי הבעתה מן השלילה שזכרתי. אך בהיותי קונסערוואַטיף באופן זר מאד לא סרה שכרותי מעלי לגמרי, וגם שלילתי לא יצאה לכלל מעשה, וגם אחרי-כן שמרתי כל חקי התורה והרבה מדיני התלמוד ממש יותר משנה. שלילתי נקלטה במוחי אבל לא בלבי, או במבטא אחר: אף-על-פי שאוצר הטהעאָלוגיה שהיה במוחי ניטל ממני באפס יד, מכל מקום נשאר במוחי ריחו של האוצר ההוא, כריח שאין לו עיקר, וכל זמן שלא פג גם הריח הזה לא זזתי ממקומי במעשה בנוגע לדברים הנקראים בשם “איסורים חמורים”. אילו היה הסופר המפורסם אב"ג יודע זאת לא היה מעיז פניו לפתות אותי להתחבר אל הקראים בזמן ההוא, שאף-על-פי שבאמת היתה באה לי טובה גדולה מהתחברות זו מכל מקום לא חפצתי לשמוע כלל דברים כאלה. לדאבון לבי, מקרה זה הוא כמעט האחד בכל קורותי שאיני מתאונן עליו, ולהפך, מחזיק אני טובה לעצמי על שלא עזבתי את הרבנים והתחברתי אל הקראים, שהממיר שיטה דתית באחרת בשביל מטרה אינו אלא נבל…

אנחת אוהב⁹

אִם פָּנַיִךְ, אוֹרִי! מֶנִּי נִסְתָּרוּ

וּבְעֵינַיִם שׁוֹטְטוֹת שָׁוְא אֲחַפְּשֵׂמוֹ,

עוֹד יָאִירוּ לִי עֵת עֵינַי סֻגָּרוּ

וִימַלְּאוּ לִבִּי הָעֵר בִּנְעִימוֹתֵימוֹ.

עַל קִירוֹת לִבִּי תַּבְנִיתֵךְ חֻטָּבָה

אוֹרָהּ, צֶאֱלֶיהָ שָׁם יִגְּהוּ יָצֵלּוּ;

וּבַחֲלוֹם-לַיִל עֵת אִישַׁן אֶשְׁכָּבָה

מִשָּׁם מוּל עֵינַי פָּנַיִךְ יָהֵלּוּ.

בַּחֲלוֹם-הַלַּיִל בִּשְׁנָת לִי מָתָקָה

אוֹתֵךְ, חֶמְדַת-חַיַּי! הֶאָח, רָאִיתִי;

עַתָּה מוּל פָּנַי יִפְעָתֵךְ צָחָקָה

וּבְהוֹד אוֹר-פָּנַיִךְ נַחַת רָוִיתִי!

עַל אַנְחוֹת יוֹמָם עַתָּה אֶנָּחֵמָה

וּבִכְיַת שָׁנָה חִישׁ כָּלָה נִשְׁכָּחָה;

וּכְעַל עֹצֶב-עֲלִיצוּת לִי שִׁלֵּמָה

זֹה תַבְנִית צַלְמֵךְ לִי רֶגַע זָרָחָה.

שָׁוְא חֲמֻדוֹת תֵּבֵל, כָּל טוּב-הַטֶּבַע

וּנְעִימוֹת אַל-מָוֶת, תַּעֲנוּג כָּל רוּחַ;

שָׁוְא נֹעַם אוֹר שֶׁמֶשׁ בִּשְׁלַל כָּל צֶבַע,

שָׁוְא עֵדֶן גַּן-אֵל, שָׁוְא אוֹר בּוֹ זָרוּחַ!

אוֹצַר כָּל נֹעַם לִי אַךְ אוֹר פָּנַיִךְ

קֶסֶם יִפְעָתֵךְ – קֵץ כָּל עֹנֶג רוּחַ;

מָה אוֹר-חַיַּי – אִם לֹא מַבַּט-עֵינַיִךְ

זוּ חֵץ-אֲהָבִים מִמֶּנּוּ שָׁלוּחַ!…

בִּדְמִי לַיִל – עֵת כּוֹכָבִים יָשִׁירוּ

וּבְנֵי אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יָרִיעוּ –;

פָּנַיִךְ, חֶמְדָּתִי! אֵלַי הֵאִירוּ

וּנְעִימוֹת הוֹדֵךְ רִגְשׁוֹתַי הֵנִיעוּ.

חִנֵךְ, קֶסֶם מַרְאֵךְ, שִׁירוֹת יָהּ הֵמָּה

וּמַה שִּׁיר אֵלִים? אַךְ אַיִן וָאָפֶס!

אַךְ בָּךְ אֶחֱזֶה יַד שַׁדַּי כִּי רוֹמֵמָה

וּבְרִגְשֵי יָהּ אָז לִבִּי יִתָּפֶשׂ!

עַד לִמְרוֹם קִצּוֹ הֵן אָשְׁרִי הִגִּיעַ,

וּבְנֵי-אֵלִים גַּם הֵם – מִי בָם יִדְמֵנִי!

עַתָּה סֵמֶל אַהֲבָתִי לִי יוֹפִיעַ…

פִּתְאֹם יַד בִּי נָגָעָה, וַתְּעִירֵנִי!

אָרוּר אַתָּה, שֶׁמֶשׁ, אָרוּר אוֹרֶךָ

מִתַּחְתִּיּוֹת-אֶרֶץ מַה זֶּה עָלִיתָ?

בִּשְׂשׂוֹן תַּעֲנוּגָי מַה תֵּרַע עֵינֶיךָ

וּבְטֶרֶם תֵּבֵל תִּכֶל לֵיל זֶה כִּלִּיתָ?

           * 

הַתְּנוּמָה עָבְרָה, הַחֶזְיוֹנוֹת סָרוּ

וּפְקוּחוֹת עֵינַי כֹּה וָכֹה יָעוּפוּ;

וּפְנֵי חֶמְדַּת-חַיַּי חִישׁ הָהּ נִסְתָּרוּ

וּלְבָבִי פָג וּמוֹרָשָׁיו יָסוּפוּ!

מַרְאָה מוּזָרָה עַל פָּנַי חוֹלֶפֶת:

עָרִים גַם הָרִים וִיעָרוֹת בָּעֵרֶב;

שָׁם תַּאֲבֶר רוּחִי לִמְקוֹם לוֹ שׁוֹאֶפֶת

לִמְקוֹם מִשְׁכַּן אֲהוּבַת לֵב וָקֶרֶב.

אָן תָּעוּף רוּחִי תֵּדֶא בִּכְנָפַיִם

וּפְנֵי חֶמְדָּתִי אִתִּי יִתְלוֹנָנוּ!

לִבִּי מָלֵא זָהֳרָם כַּיָּם מַיִם

וּמַחֲמַדֵּיהֶם כֻּלָּם קִרְבּוֹ נִצְפָּנוּ.

וּכְבָר עָמֹק עָמֹק חִצָּם שָׁלוּחַ

וַיְפַלַּח לִבִּי – בֶּתֶר לִקְרַאת בָּתֶר

וּבֵין הַבְּתָרִים הוֹד צַלְמָהּ יָנוּחַ

וּבְאוֹר עוֹלָמִים שָׁם יָהֵל בַּסָּתֶר.

עָלַי לִבִּי שָׁם הִיא פֻתְּחָה חוֹתֶמֶת

וּבְחֶרֶט אֵל נֶחְרְתָה שָׁם עַל הַלּוּחַ;

פֹּה בִּמְעוֹן לִבִּי תֵּשֵׁב הַקּוֹסֶמֶת

וּלְחַפְּשָׂהּ אֵיפֹא מַה-תָּעוּף הָרוּחַ?!

אַךְ לִבִּי לֹא אִתִּי, לִבִּי כָרַתִּי

וּכְבָר בִּלְבָבָהּ הֵן אוֹתוֹ קָשַׁרְתִּי;

וּבְיוֹם הִפָּרְדִי עֵת יָדִי לָהּ תַּתִּי

אִתָּהּ לָנֶצַח אֶת לִבִּי הִשְׁאַרְתִּי!…

הָשִׁיבִי לִי לִבִּי, פַּתְּחִי הָרֶשֶׁת,

הָשִׁיבִי לֵב מָלֵא לַחַץ וָפֶצַע!

הֵן חָלָל הוּא, פֻּלַּח מֵחִצֵּי קֶשֶׁת,

רָקָב בּוֹ בָא, מַה חֵפֶץ בּוֹ? מַה בֶּצַע?

אַךְ לֹא! אַךְ בָּךְ חַיָּיו, אִתָּךְ הוּא יֶהִי!

בָּךְ חַיָּיו – אִם גַּם יָרִית בּוֹ חֵץ מָוֶת…

עֵינִי לֹא תִרְאֵךְ עוֹד – הוֹי שֹׁד וָנֶהִי!

וִיהִי הוּא אִתָּךְ עַד יִכֶל בַּלַּהֶבֶת!…

אִתָּךְ יִהְיֶה לִבִּי עַד רִדְתִּי שַׁחַת

וּבַחֲדָרָיו גַּם אַתְּ תִהְיִי מִשְׁמֶרֶת…

לִבִּי מָלֵא אוֹתָךְ – מָה רַב הַנַּחַת

וּשְׁמֵךְ חָרוּת עָלָיו – לָעַד מַזְכֶּרֶת!

הֲתִזְכְּרִנִי גַּם אַתְּ?… לֹא אֶחְקָר דַּעַת

אַךְ זִכְרֵךְ חַי בִּי כָּל עוֹד בִּי הָרוּחַ!

לָךְ פַּלְגֵי-מַיִם בַּת עֵינִי דּוֹמַעַת,

לָךְ גַּם אַנְחוֹתַי עֵת מִבְּכִי אָנוּחַ!

חִצֵּךְ יָרִית בִּי – חֵץ טָבוּל בָּרַעַל

וּפִצְעִי אָנוּשׁ וּמַכְאוֹבִי הֶרֶב…

מַה-נָעִים הַכְּאֵב – עֹנֶג מִשְּׁמֵי מַעַל!

יַחֲדוֹר לִי וִידַכֵּא – וַעֲדָנִים יֶרֶב!…

חִצֵּךְ בִּלְבָבִי וּבו חַי הִנֵּהוּ

וִיחַיֶּה זִכְרֵךְ הַמְּשַׁלַּח בּוֹ רֶצַח…

אַתְּ פּוֹרַרְתְּ לִבִּי – רָקָב יִמְלָאֵהוּ

וַעֲפַר רִקְבוֹנוֹ אַךְ לָךְ קָדוֹשׁ נֶצַח!!…

כ“ט תשרי תרל”א, יום מלאת לי שבע ועשרים שנה.

"העיר החדשה, 31 אָקטאָבער שעה 9 בלילה.

ידידתי היקרה!

"זה ימים רבים אשר לא קבלתי ממך מענה על מכתבי לך מיום 16–19 אויגוסט; הנך שומרת ארחך לבלי כתוב לי מענה על מכתב אחר לבדו, על-כן הנני גם אני לשמור את ארחי ולכתוב לך בטרם אקבל מכתבך.

… … כבר הודעתי לידידי במרשלוב כי אין לי כל עבודה בימי החרף הזה, אך מקור מחיתי בל יבש, כי יש עמדי כארבעים שקל כסף מחיר חבורי, ועוד אקוה להשיג עוד כסף מערים שונות בעד חבורי, על-כן הנני שוקד במנוחה על שפת המדינה והנני עובד עבודת למודי בשפה הזאת חמש שעות ביום והנני מקוה לעשות חיל.

"משעה 10 בבקר עד שעה 3 אחרי חצות היום מדי יום ביומו הנני יושב לבדי במעוני וקורא בשפת המדינה. ככלות שעה, בהיותי עיף משבת, הנני קם מכסאי, מעלה עשן¹⁰ ומתהלך במעוני אחת הנה ואחת הנה. אה, ידידתי היקרה! חזיונותי, יאושי, תקותי רגשותי הלוהטות וכל שרעפי יתמלאו בי ברגע הזה! ידידי לבי יופיעו לי במחזה… אשאל את נפשי: מי הביאני עד העיר החדשה? איפה אנכי? ומה אחריתי ומגמת פני?.

"אתמול בלילה ליל יום השבת, קראתי בספר כדרכי, ורעי היושב במעון נם שנתו. ככלותי לקרוא הצגתי את הנר בתנור¹¹ למען לא יפריעני משנתי. אחרי שרעפים אשר לא הרפוני גם לשעה אחת זה שבעה עשר ירחים נפלה עלי תרדמה. בחלומי שכחתי את העיר החדשה ולנגד עיני הופיעה נפש אהובה לי מאד, נפש הממלאה כל חדרי לבי, סמל חזיונותי, מקור אנחותי ודמעותי ויוצרת אסוני הנצחי ושואלת אותי: “מה אחרית הדבר? מתי תסע לפ. לבוא בית-ספר המדעים?” התענוגים אשר הביאה לי השאלה הזו לא יוכלו להתבטא בעטי; אך רבו מהם המכאובים אשר השאיר לי החלום הזה בהקיץ!… אהה, ידידתי היקרה! אתְּ לא תוכלי להרגיש מכאובים נוראים ופצעי נצח כאלה!

"מה אחרית הדבר? אשאל גם אני את נפשי. הה, זו היא שאלה שאין עליה תשובה!… לבי פצוע אך לא אקוה למרפא…

"… . . ידידתי היקרה! אל תתניני לחכות על מכתביך אשר להם תאות נפשי, כבדִני בתשובתך.

והנני ידידך נצח.

צלפחד.

(מספר זכרונותי) “27 נאָוועמבער. היום קבלתי מכתב מהעלמה N.. עצבי גדול מאד. מה אמלה לבתי! אנכי אשר מדי קראתי בספרי אהבים מחזות מעציבים נמוגותי בדמעות, נמס לבי וארד בבכי, – אנכי הנני נצב עתה על בָמָתִי ומשחק מחזה מעציב נורא מאד! מי מלל לי כזאת לפני שנתים ימים?”…

"העיר החדשה 28 נאָוועמבער.

ידידתי היקרה!

"אתמול קבלתי מכתבך אשר חכיתי עליו זה כביר. כל מכתב הבא לי מידך יבוא לי במחיר תקות ירחי מספר, ובכן הלא תביני כי בבוא תקותי אשבע נחת.

"רב תודות לך ממעמקי לבי על תנחומותיך אשר שלחת לי על אבדן בני. האמנם אַת תביני, כי לפי דֵעי לא איחס מקרים כאלה לאלהים ולהשגחתו… אך לא אדע בנפשי מדוע לא עשה האבדן הזה עלי את הרושם שהיה צריך לעשות? מעודי לא האמנתי כי מות בני היקר לי מכל יוריד דמעתי אך שני ימים ולא יותר! אולי פרידתי הנסבה לזאת; אולי מאשר אין להשיב עוד. הן בטרם נודע לי האבדן הזה ובשפטי על-פי השערתי כי קרה אסון לבני חסרה מנוחתי ואהי נבוך ומשומם; או אולי אך זאת הנסבה כי לבי פצוע עד כה, כי לא יניעהו עוד כל אסון.

“אַת, ידידתי, כותבת כי אני מקונן בשירים אלמים, או מלאתי חזיונות, ומה יגדל יגונך אַת, אשר לא תמצאי עוד דמעות בעדו ולא תשאלי עוד לאחרית מה היא? למותר אחשוב להוכיח אליך למי מר יותר: לך או לי? הן איש לא יגמל לך ואין משלם גם לי… אנחות ישא הרוח, דמעות נופלות לארץ, ברגלים תרמסנה, המכונה-אשר-לא-תלא תסבב גלגליה בלי הפוגות, חקותיה לא ישנו ובעל המכונה מעלים עין, לא יביט, והאמלל אובד לנצח!… למי מר יותר?”

“מה החקר הזה? יהי איך שיהיה הנה מר מאד! אך אל תשכחי כי את חפשית לעצמך ואנכי חסר דרור. הנני חי לא בעולם המעשה אך בעולם העיון והדמיון; כהוגה וסופר אבלה עתותי בהגות ובמחשבות וגם בחזיונות. אסוני אשר אני שח תחתיו זה כשנה ומחצה עשה עלי הרושם היותר גדול עד כי אינני עוד עתה את אשר הייתי לפני שנתים ימים. אבדתי אמץ רוחי, אבדתי שמחת לבי יחד עם שלות נפשי, דעותי הספרותיות גם הן קבלו מהלך אחר לגמרי… למותר אחשוב להגיד במכתב כל הסבות אשר הסבו בזה, כי מלבד שאין היכלת להודיע במכתבים תקוות, חזיונות, שרעפי יאוש שעברו ושבו בלבי במשך ט”ז ירחים, מלבד זה למה אגלה במכתב מורשי לב אשר עוד לא ערבתי את לבי לגלותם לא בפי ולא בעטי? מורשי לב – אשר יש לשומעם צדקה לחשבני בעדם לחסר-לב?… אם מקרה תביא העת כי אוכל לדבר אתך פה אל פה, ותהי גם פעם אחת, אז, אם יהי לך חפץ לשמוע דברי אלה, תדעי את כל הדברים אשר עתה תכתבי עליהם כי חידות המה לך, עם כל סבותיהם. האמנתי כי אז אזכה במשפטי אתך: “למי מר יותר?” בתנאי קודם כי יש לי צדקה להתל בי בעצמי, כי סוף סוף מי ישלם לי?

"אַת לא תשאלי עוד לאחריתך; התדמי, ידידתי היקרה, כי עוד תקותי בי לטוב העתיד אם גם אשאל לאחריתי? לא, ידידתי היקרה, רגשותי כבירות כח, לאסוני, יותר משכלי. הנני הוגה חפשי ושח תחת מנהגי הדת לא כאשר תורני בינתי. ביום הכפורים העבר הרביתי לבכות כל היום, אם גם הייתי אז בעיני עצמי כמשגע. על דעתי הפנימית אין לי לבקש ולבכות… אך רגשותי¹² יעלו על תבונתי ודעתי. מלא תקוה הייתי אך עד בואי עירה ר. (בשנה שעברה) שם דברתי עם המורים, שמעתי כי בשנותי אלה לא בקל אזכה לעמוד לנסיון על פי חקים שונים, והתבוננתי כי יכבד עלי להגיע אל איזה שטודיום ותקותי נמהלה ביאוש, אך עוד לא אבדה כלה. זה כשנה אשר ברוח בינתי ובדעת נפשי נואשתי מהשיג חפצי; אך לאסוני לא יתנוני רגשותי ואהבת עצמי להשמיד חזיונותי. למרות דעתי כי אובד אנכי הנני מתמכר לתקוה, לחלומות שיריים, אשר הם יתנו המקום היותר גדול למכאובי יאושי אחרי כן. נכספה נפשי לקרוא לי דרור מתקותי הכוזבה ולשכוח הכל, אך אין לאל ידי! … אשחר למטרה אשר לא אדע אכננה, ורק אחת אדע: כי מבוכת לבי ואי-שלותי לא יעזבוני לנצח!…

"סלחי לי, ידידתי היקרה, כי הלאיתיך במקרא פראַזען מעציבות בעוד אשר לבך מלא עצבך אַת; כידידה אשר לה לקחת חלק, או יש לה חלק בכל הנוגע לי, אבקשך לסלוח לי ואקוה כי סליחתך לא תאחר. והנני פונה לדברי מכתבך.

… … … … . . הנני ידידך לנצח

צלפחד.

אחרי אשר נואשתי מהגיע לאיזה מטרה בעיר החדשה, עלה על לבבי לנסוע לארץ המדעים, אולי יקל לי שם, בעזרת נדיבי-לב אוהבי תושיה לבא אל איזה בית-ספר, אך יראתי להעתיק משכני ולרוץ אורח תיכף, מבלי שאול פי איש משם, כדרך שעשיתי בנסעי לעיר החדשה, כי כבר ראיתי עותתי בנסיעה זו, בזה שלא נועצתי אז עם אנשים מעיר החדשה, אם טובה היא לאיש כמוני אם לא. לפיכך לא חפצתי עתה להיות שונה באולת פן מרה תהי אחריתי. שאלתי את פי החכם המפורסם והגביר ס. ס. היושב בארץ ההיא בעיר צקלג, שקרא כל מאמרי ודרש שלומי איזו פעמים במכתבים, שיגר לי עצתו אם טוב לי לנסוע לארצו להגיע לאיזו מטרה, וביום 8 דעצעמבער הודעתי לו חפצי ובקשתי עצתו ודעתו, שיודיעני אם יצלח חפצי בעזרתו, וביחוד אם אוכל להשיג בארצו משען גם לבני ביתי.

"13 דעצעמבער.

אשתי!

"בינות דברי אשר כתבתי: “בימים האלה נסתרה מנגד עינינו אחרית בנינו”. כן הוא, אילו ידע אבי האמלל כי עתיד אנכי להיות את אשר אנכי עתה, הלא בכל לב בקש כי תבואני אחרית דוד בננו! … גם אני הנני מקלל את כל המחלות השודדות בנים יקרים מהוריהם, מדוע לא שדדו גם אותי? מדוע השאירוני לחיי עמל, בלי מטרה, באפס תקוה, בעצר רעה ויגון וביאוש נצח!!… מעודי לא האמנתי כי לבי ישונה עד כה, עד כי רחוק אהיה מכל אשר דבקתי בם, כי אנכי אהיה את אשר בעצמי קראתי בשם “אפיקורוס”, כי אקוץ בחיי עד כי לא אדע שלו בנפשי!…

"ומה אעשה? את כאשה לא מלומדה, תחשבני לרוצח או למשגע, את תשימי אשם נפשי, תשובי תתפלאי: מדוע לא אשוב מרשלובה, להיות שם ירא וחרד כימי קדם, כאשר צוה ד' (כאשר יאמר משל הנשים), למען ייטב לי, ואיך נואלתי עד כה, כי אבחר להתענות בעיר החדשה בעמל ובמכאובים מהיות ירא וחרד? כן תשאלי, ועל דעתך אתך הצדקה; כן, על דעתך כן הוא, אך אנכי, מה אעשה אני? שכלי, מחשבותי, הגותי ולבבי אני שונו עד כי אינם עוד את אשר היו לפני שלש וארבע שנים ואף כי לפני שמונה ותשע שנים! את לא תוכלי להבין כי השכל והלב אינם ביד האדם להטותם אל אשר יחפוץ, ולהפך, האדם נתון ביד השכל והלב, – את לא תוכלי להבין זאת; אך אנכי, מה אעשה אני? אנכי לא אוכל להטות את שכלי, הגותי ולבבי כמלוא השערה! באשר לא אאמין עתה לא אוכל להאמין עוד, הדברים הנחשבים להבלים בעיני ככה יהיו לי לנצח, לא לי עוד מנוחת לבי בימי קדם וגם חלומות שומרי הבלי-שוא… ומה אעשה? לבי רחוק מחיי משפחה קצוי ארץ, לוא היה עם לבבי לחיות חיי משפחה לא נסעתי לעיר החדשה! כמחצית השנה שכבתי פה על הארץ בלילות על כר אחד קטן, גם עתה אך כר אחד קטן שאול לי למשכב ומכאובי עצמו מאד – אך רחק לבי מחיי משפחה וכל עמל אסבול… על מה? ומדוע? הן אלה רגשות הלב אשר לא ימסרו לאחר… אַת אמללה אַת, כאשר חפה את מפשע, אך אנכי מה אעשה אני? האקרע את לבי ואשליכהו החוצה? אולי הייתי זאת עושה – אך היש לאל ידי לעשות ככה? “עד מתי?” תשאלי; הוי, אשתי האמללה, גם אני לא אדע… – “ומה אחרית אלה? עד מתי??” – עד אשר תאבד תקותי האחרונה, מלבי יכרת כל רגש ולבבי יהיה לבער למוקדי אש, בבוא הימים אשר יהיו עלי חיי למשא עד כה, עד כי בכל רגע אחכה למות, – אז אחיה חיי משפחה!… עתה לא אוכל, בכל מאמצי כח לא אוכלה… – ומה חפצך? תשאלי – חפצי… חפצי, כי ימי החשך הנכונים עוד לי יעופו ביום אחד, בעשן יכלו, ואנכי כנדהם אהיה, ויומי האחרון חיש יבא, ודמי עלומי המרותחים ודמעותי הנגרות לא לשוא יהיו, כי אם בשטף עובר יסחפו דרכי אחינו השוממות, ושטפו ועברו על ספרינו מחמדי חדרינו, על דעותיהם האלהיות, על גאונם וגאותם הבל כי נבחרים הם מכל האדם, על חלומות הבליהם לחיי הנצח, ושטפו ועברו גם על השכלת ספרותנו השוממה, למען ישכחו כל דמיון וכל צרה, והיו לאנשים בעולם המעשה, למען יחיו ולא יהיו אמללים לנצח כמוני!…

"בכל זאת, אשתי האמללה, למרות הגותי ולמרות לבבי הנני נשאר בחובתי לך! בהיותי נער קטן נמשל כבהמות, בטרם מלאו לי שש עשרה שנה העמידוני תחת איזה סדין קטן אדום הקשור בארבעה מקלות, אשר החזיקו אז נערים שובבים ריקים ופוחזים; בעת ההיא קרא לפנַי פייטיל הבדחן תשע מלות ואנכי שניתי בהן ובזאת חובבתי לך… לא אעזבך, עוד אשלח לך כסף, ואת אל תאמיני כי שניתי עתה מאשר הייתי לך בימי הקיץ שעברו; לוא היה כסף בידי כי עתה שלחתי לך כבר כסף; אך עתה דלותי מאד, הן אני מחסור אסבול ומה אעשה לך¹³?

……… והנני

צלפחד.

לחדש יאנואר 1871 היו חדשות במגורי. רעי שישב עמי במעון קבל משרה כבודה באחת הקאנטארין, אף על פי שמעולם לא דרכה כף רגלו בעולם המסחור, ואני קבלתי משרה לעבוד כעין עבודה ספרותית בשכר הגון לפי צרכי איש כמוני. מקרה רעי הוליד תקוה בלבי, שגם אני אשיג מקום בעולם המסחר בזמן מן הזמנים, ולא די שאנצל מפח המלמדות, אלא שלא יהיו לי עוד חיי תלואים מנגד.

צקלג, יאַנואר 1871

לכבוד ידידי….. צלפחד נ"י!

סלח נא לי יקירי כי לא מהרתי להשיבך במוקדם על מכתבך הנעים מן 8 דעצעמבער, אשר התאחר בדרך יותר מדאי, כי מצב עיני הנשחתות לפעמים לא נתנני בימים אחרונים להשיב לשואלי דבר כהוגן, והיום אני מוכן למלאות רצונך ואשיבך על שאלתך האחרונה, כי אחרון אחרון חביב אצלך ונוגע לעצמך ובשרך ביעודך העתיד לדעת איזה דרך שתבור לך למצוא מנוחת הגוף והנפש ולהצילם מלכד-ולחץ המניעות השונות הסובבות אותך שמה.

ידידי! רבות חשבתי בינתים ומזמות בקרבי דמיתי אודותיך ועל מעמדך הזמני מעת מן המצר קראת את קול הקריאה על דבר חבור הדת והחיים אל יושבי על מדין ובסבת זה מצאת תלאות רבות, והרחקת נדוד מעירך אחוזת אוהביך ומיודעיך, וכמה קשתה עליך הפרידה המכאבת הזאת! ועתה רצונך ללכת לארץ נכריה לך, ולמקום שאין מכירין כבודך וערכך הרב ובאין רעים וקרובים בבשר ונפש למצוא בחיקם קורת רוח לפי שעה ותנחומות אל, עת תשכב ח“ו למעצבה על ידי תגרת הזמן המדקדק עם צדיקי עולם כחוט השערה לכלות בהם בני אשפתו! ואם בעזרת מכתבי מליצה ליחידים מצדי וכדומה, תמצא איש ואיש אשר בנדבת לבו ירחם על נפש עניה סוערה, אולי גם משען לחם וארוחת תמיד ימצא לדורשו בעיר המטרופולין, אך מאד מאד תקצר ידך לשלוח עזר מעט לזוגתך ובניך יחיו בכל מקום שהם, ומה יהיה גורלם? מאד דאגה נפשי מקודם על אנשי ביתך בעזבך אותם לגור מחוץ לארצך, וגם לך ולהם לא יהיה באפשרי להקל נטל החיים הזמניים, ואיך תועיל לאחרים ותעבוד חנם אין כסף לטובת המונים ולא תועיל לעצמך ולשארך ובשרך התלוים ממך, ומי ידאג עליהם וימלא חסרונם בינתים? ועוד אוסיף לדבר אתך על הענין הקשה הזה ואגיד לך את כל לבי. ובל אפונה כי תצדיקני בשפטך ותדין כונתי הרצויה לטובתך באמת: הנה אתה צעיר לימים ומלא כשרונות משובחות ובאמץ רוח עלומים, וכחך עז לשאת פגעי האנשים והמקומות וסבל עבודה רוחנית למצוא באמצעיותה מנוחה טובה לנפשך לעתיד, אך גם דמך חם ודמיונך חזק במחשבה תחלה לעוף ביעף על מרומי התקוה, ואולי תדמה בנפשך בחפזך כי הימים והאנשים ההוים טובים כמו אלה שבדור החולף, וישמחו הברלינים אלי גיל למצוא מקום מוכשר להיטיב ולתמוך עניי ישראל אשר מהם תצא תורה ואורה לימים יבואו כאשר הסכינו לעשות כזאת שוחרי תושיה בימים הראשונים? – האמנם יש ויש אוהבי תורה וחכמה ועוזרי דלים אשר פעולתם נכבדה ויקרה לתועלת המיחלים להם בצרה, ומהם יחידי סגלה הנדגלים בפזרונם וצדקתם ונדבת לבם, אך רב מאד מספר הנדחים והאובדים מארץ רוסיא אשר זה כשנתים ימים רצוא ושוב יבואו גדודים גדודים לקבל כל טוב בערי ארצנו וביחוד בעיר המטרופולין, ובינותם בנים מגדלים ובעלי תורה וחכמה הבאים להשתקע וללמוד בבתי-המדרש הגבוהים בהוצאות החברות ויחידים, וחייתם תקופח מאד ולחם צר להם. כי מכסת הנפשות רבה וכסף ההוצאות עבורם מעט, ועשירי העם אשר בכחם לעשות הרבה יקפצו ידם מלתת כאשר יוכלו; על כן אם משפחתך תשאר בעירך באין עומד על גבה למלאות מחסורה, ומאמתחתך ח”ו יִתום הנצרך למזונותיך לעצמך בעיר זרה לך, אז אולי תתנחם על נסיעתך זאת ותקרא ואין עונה!

“לכן עצתי אמונה, אם ידעת נאמנה כי משפחתך היקרה תדאג על זוגתך ובניך היקרים יחיו ובצל כנפיהם יחסו במשך שלש או ארבע שנים ואתה נקי מדאגה זאת, אז לבדך תוכל לנסוע במשך ימי האביב או הזמיר הבע”ל לעיר המטרופולין להשביע נפשך העדינה השוקקה לחכמה רבתי, ובתנאי מפורש שאי אפשר זולתו (Conditio sine qua non!) שתלמוד בינתים בשקידה לשון מדינתנו להבינה על בוריה, ובפרט לדבר ולכתוב היטב ובלשון צח, וזולת זה יקשה מאד עבורך להתארח עם בני המדינה וגם לבא באסיפת בתי-המדרש לשמוע בלמודים, והוא העיקר.

“בזה הרגע שמחתי מאד לראות ולדבר אודותיך עם הפראָפעסאר דר. לצרוס אשר בא הנה היום הנה על ימים אחדים, ודעתו מסכמת בכל וכל להנאמר ממני, ובפרט בתנאי הכפול מאתי, ועוד חזון למועד, יקירי, להוציא לפעולת אדם מחשבתך הנכונה – לפי דעת הנ”ל – בשנה הבאה, ועל משל ההמון עצתנו היא “מהר במתינות”, ואני נכסוף לשמוע אם ישרה דעתנו בעיניך.

"ועתה אבא לראשון ראשון; להשיבך בענין הגדול בדבר הבקרת חפשה שלך……….

…..והיה ברוך ומברך כחפץ ידידך מוקירך ומכבדך.

ס. ס.

אנכי לא היה לי כמעט מה להשיב על מכתב זה, אחרי שעיקר שאלתי לא היתה אלא אם אמצא משען די משלוח כסף לביתי. גם התנאי המפורש היה כבד עלי למלאות, מתוך שאי אפשר לאדם ללמוד במשך שלשה או ארבעה חדשים “לדבר ולכתוב היטב בלשון צח” באיזו שפה, ולפיכך לא כתבתי לו אלא שהתנאים האלה מונעים את טובי ממני.

"העיר החדשה 9 יאַנואר 1871.

ידידתי היקרה!

ביום 7 לחדש זו קבלתי מכתבך. בלי קאָמפלימענט אומר לך, כי מכתבך נערך בחכמה ובתבונה, עד כי השתוממתי עליו! תבונתך נודעה לי זה כבר, בכל זאת רב הקסם על מכתבך להפליאני, כי מאד השכלת לערוך שאלותיך למען דעת מסתרי לבי (כאשר תכנים אַת במכתבך).

"ולמען תת לך תשובתי על מכתבך הנני להעתיק פה את שאלותיך הראשיות. אַת, ידידתי היקרה, כותבת:

….הנך חסר חופש וכו' אך האם לא לבוא שנית בברית תבקש חפש? אשר תחשוב למותר לגלות הסבה אשר דכאה לבך ושנתה את טעמך אתפלא מאד וכו' הן אנכי גליתי את לבי לפניך וכו‘, ואתה ידידי לא תתנני אמון ותשא בלבך מרי שיחך כו’. תשוקתי עזה מאד לדעת זאת, אחרי אשר עִטַרְתָ את הנפש בת החידה בעטרת מליצה חידות? אינני רואה כל מאומה מן הקלון אשר יביא עליו איש אשר יגלה מסתרי לבו לידידה נאמנה כו' והנני אומרת כי מאד אחפץ לדעת כל זאת. מכתביך ופעליך יעידו בך לפני שנוים גדולים ברוחך, ואם כה נכון אתה לשנוי הלא תוכל גם ידידותך להשתנות כו‘. הגידה לי אם סופר ומשורר אתה, או אם דבריך יוצאים מקרב לבך, אם כן הדבר הלא נוכל לחשוב אותך אוהב… וכו’, ואיה היא בת האלהים, הקוסמת או יותר ברור: האהובה יושבת? ממרשלוב עד העיר החדשה רב הדרך כו' ומי מאלה כבירת כח למשוך לב כלבבך ולצודהו? דַמֵה אותי לאיש והגידה לי וכו' הנך חפץ לשכוח הכל, גם אני מברכת אותך כי חפצך יקום, אך במספר הנשכחים אל תבא נפשי. אתה ידידי הלא לא תהגה את אשר איננו נכון להוָדע כו' ואיך תאמין כי יתנוך לבן לא-חכם בגלל מחשבות לבך?"

"על השאלות הנכבדות האלה, אבקשך, ידידתי, לשמוע בשום לב את תשובתי.

"השכל וההרגשה המה שני עצמים שונים אשר אין שלום ביניהם, והמה יחדו שולטים באדם. ההרגשה עוֶרת, בת בלי חקר, מביאה להשתוממות, עושה רשמים גדולים והיא למעלה מן הנצחון; השכל יודע חקר, דורש חשבון מנהל בדרך אשר נחוץ ללכת בה, ולא יתן את עצמו ביד ההרגשה הנמהרה המוליכה שולל. רבים חסרו רגש חזק והמה מאושרים; אנכי, לאסוני הנצח, הנני רב ההרגשות. ההרגשה מולכת עלי, פועלת עלי, תמשכני בחזיונות, תדכאני במכאובי לב ולא תתן לי מנוח! לא בלב ריק אכתוב, חלילה לי! הנני כואב מכאב לבי, הנני כותב מאמרי ושירי במוח עצמותי, בדמעות ובדם, לא מעטי אוציא מלים אך מלבי… שכלי והרגשתי נלחמים תמיד, לילות נדודי, אנחותי ודמעותי רבו מאד והמה נתכנו אך לי, המלחמה הפנימית לא תחדל מקרבי ויד הרגש תעשה חיל… אך כל זאת לא ידע כל עוד לא אבוא אל המעשה; האם נוכל באמת ללכת אחרי ההרגשה העורת בת בלי דעת וחשבון?… הנני חפץ דרור מחיי משפחה, הנני חפץ בו יותר מאשר אחפץ חיים… אך לוא הייתי היום חפשי לנפשי, גם השלמתי חק למודי בהאוניווערזיטט, אף אז לא מהרתי להחליט לבא עוד הפעם בברית כחפץ הרגשתי… אינני עוד ילד רך, כבר עברו עלי שבע ועשרים שנה בחשך, האוכל לעשות צעד כעִור, צעד, אשר הרבה מאד עלי לחקור טרם אעשה אותו, אם לא יבואו ימים אשר אנחם עליו, אבקש לתקנהו ולא אוכל עוד?… האמנם שאלה גדולה באה עתה: היוכל איש לחיות לבדו? הה, כבר נסיתי לחיות חיים כאלה, והם כבדים מנשוא! עתה נכנע עוד הפעם תחת יד המלחמה הפנימית! אנכי איש נכון-רוח הנני, לא קל הדעת בכל זאת שגיתי הרבה. הסבה לזה: מבטי החדש אשר בא לי בעיר החדשה, בשבתי בעולם המעשה, ומכאובי לבי אשר לבדי אשאם ואיש מאוהבי לא ידעם; רבות שגיתי – אך בדברים הנוגעים בהגותי ובחקירתי, אשר לשכל המה, אך לא בידידות, אשר ברגש יסודה לא בשכל. אך יוכל היות כי ברוב הימים יקר גם הרגש. חכמי התכונה הגידו, כי השמש נתקררה ארבע מעלות מאשר בראשונה; היוכל רגש האדם להיות חם יותר מן השמש?… רוב ימים יגבירו את השכל ויחלישו את הרגש, ומי לידי יתקע כי ההרגשה העורת תתצב תמיד על יד ימיני לנצח את השכל?… אינני אומר זאת בהחלט, רק זאת אומר כי לא מהר אחליט ללכת אחרי ההרגשה העורת. יוכל היות כי אחרי רוב מלחמות פנימיות יהיה הנצחון על יד ההרגשה… “החיים אך ברגש אושרוּ” – כתבתי בשירי “אנקת אסיר”, והנני חפץ לחיות לא חיי מות אך חיי הרגש, לרכוש התפעליות ולהחיות את הלב… יוכל היות, כי זאת תכריעני באחרית למלא חפץ ההרגשה, אם אך יהיה לאל ידי… ומתי יוכל כל זה להיות? אם הייתי חפשי ובטוח במצבי; אך האם לא לצחוק הוא, אשר עתה בהיותי אסור באזיקים, מורה עני, איש חסר כל משען, עתה אשר לחמי אביא בכבדות רבה, עתה יציקו לי ככה רגשותי הנבערות, חזיונות דמיוני אשר חלקו לי רגשותי העִוְרות, ושכלי נוכח זה כבר כי הם אך חלומות הבל?… העיר מרשלוב התעתני בחשבוני על נפשי, האמנתי כי הנני מלא אמץ רוח וגבורה, העיר החדשה הבינה אותי כי אינני אך איש העומד על דעתו וכל רוח גבורה אין בי. בחזקה הנני עומד על עמדי אשר אנכי נצב עליו מבלי למוש ממנו, אך לא אוכל לצעוד הלאה באמץ רוח כך עוד אשר לא תגרשני יד ללכת הלאה. בעיר מרשלוב לא יכולתי לקרוא לי דרור גם ממנהגים נבערים, יען הנני חסר אמץ רוח, לא אוכל לצעוד; פה נלחצתי לעזוב מנהגים אחדים ואנכי לא אשוב עוד אליהם, אם גם יוכל הדבר הזה להיות לי למפגע בזמן מן הזמנים. עוד אלחץ לעזוב עוד מנהגים, אשר בכל מאמצי כח לא אשוב עוד אליהם ולסגת אחור, למשל: מיום היותי פה לא חדלתי מערוך תפלתי בשחרית מדי יום ביומו, כי קשה עלי להתפרץ מזה; בירח הבא אלחץ לחדול מלהתפלל, גם אחדל ולא אשוב עוד לאשר עזבתי… כבד היה עלי מאד לעזוב חיי משפחה אם גם חפצתי מאד בזה; מנהלי הקאמיטעט לקחוני בחזקת היד ויוציאוני מחיי משפחה – ברוכים יהיו בגלל הדבר הזה; עתה כבד מאד להאמין כי אמהר לשוב לאלה אשר עזבתים, אם גם חיי השוממים כנטל כבד עלי… אך לא אוכל לצעוד הלאה. אינני חפץ גם לשמוע מהנוגע למשפחתי, בכל זאת הנני משען לה ועוד אהיה משען לה לימים הבאים, כי לא אוכל להיות אכזר!… הנני בעל לב אמיץ לעמוד על מקומי אך אמץ רוח חסר לי. לוא היה לי אמץ רוח כי אז מצאתי נתיבות בתי עשירי העיר החדשה, ועוד יוכל היות כי השגתי מהם משען לבקר בבית-הספר! עתה, ידידתי היחידה, מה בצע בהתגלות לבי?… האם לא תתן ההתגלות הזאת הצדקה לאמר לי: “חולם סכל, אנה חזיונותיך מועדים? מה תחזה לך משאות שוא ומדוחים?” הן כל הימים אשר כאבי עצור בקרב לבי, לא אשים עלי אשם ולא אמצא בי עון, כי לא פעל הוא, אך רגש אשר לא ידע חשבון ולא ינוצח; אך התגלות הלב קרובה היא אל המפעל הנתון תחת ממשלת השכל היודע חשבון, ופה נשמע קול שואל: “מדוע? ומה בצע בהתגלות הלב?”

"אַת, ידידתי, תאבי להביא לי מרפא בהתגלות לבי; בכל לבי הנני נותן תודתי לך על חפצך להקל מעלי משא כאבי ולהביא לי מזור, אך השכחת דברי בשירי, בחרוז 21 לאמר:

מַה-נָעִים הַכְּאֵב – עֹנֶג מִשְׁמֵי מַעַל

יַהֲדוֹר לִי וִידַכֵּא – וַעֲדָנִים יֶרֶב!…

הנני חפץ לשאת כאבי בלבבי כי על זאת אתענג… הנך חפצה לראות פתרון הדבר אשר תקראיהו בשם “חידה” או להוכח באמתת מחשבתך אַת אדות הדבר הזה, – אך האמיני לי כי אין בזה כל חפץ. האם תשַני אַת אחרי דברי אלה בעת אשר לא נשכח החשבון? הגות רוחי לא תוכל להיות דבר אשר לא יוכל להגלות, אך לא רגשותי, כי הרגשות ללב הם לא לעט… למה אגלה רגשות נבערות, חזיונות הבל וחלומות שוא? הנני רואה אותך בתור איש, כאשר כבר הסכמנו בפינו, על-כן אין כל חפץ בהתגלות הלב!… כן, ידידתי היחידה! כאיש הנך בעיני, על-כן לא לך להתנות עמי כי במספר הנשכחים מלבבי לא תבא נפשך, הלא לא אשכח את ידידי לבי! אך מלבד זה היי בטוחה כי לא חיש אשכח את אשר חפצתי לשכוח; האם יבש מוח עצמותי ודם לבבי לבל תת עוד דמעות לי?…

"אבקשך, ידידתי, לקבל דברי אלה לתשובה על שאלותיך, אשר בהתגלות לבי הייתי מרגיע אותך יותר. האמיני לי כי לוא מצאתי חפץ מעט בהתגלות לב כי אז לא חשכתיה ממך.

"השם לשירי¹⁴ לא נקבתי עוד בהחלט רק כתבתי עליו: “אֶל…”. אַת ידידתי שמחה לראות כי יש לאל ידי לכתוב שיר כזה; אנכי לא אשמח בזה… הלא טובים היו לי הימים שבם לא היה לאל ידי לכתוב שיר כזה!…

"מהחכם המפורסם והגביר ס.ס. הגיעתני תשובה…….

…….המתמכר לך, המברכך באושר ותקוה

צלפחד.

(מספר זכרונותי) “בחדש יאנואר השגתי למקרא את הספר Что делать לה' טשערנישעווסקי, אשר עשה עלי רושם גדול בדעותיו היקרות, ורבות התענגתי עליו”.

יזכור נא הקורא את אשר כתבתי למעלה, כי אחרי שנחלטה אצלי השערת ה' קראחמאל היה כל אוצר מוחי לבז, הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, ויפג לבי ומוחי נתרוקן, מתוך שלא היה חלקי אלא שלילה. הדעות הרבות שמצאתי בספר שזכרתי (שהרבה מהן לא היו חדשות אצלי) מלאו את ריקנות מוחי על ידי שהן קשורות גם באיזה חיוב: האושר הכללי וקורת-רוחו של כל אדם פרטי, הדעות על נחיצת העבודה של כל אדם, יהיה מי שיהיה, חופש הרגשות, דעת התועלת האמתית, ביחוסה לכל אדם פרטי והחשבון המתנהל על פי הדעת הזאת, – כל הדברים האלה היו בעיני לדברים חיובים, אשר מלאו את מוחי שנתרוקן מחמת השלילה. קראתי גם ספרים אחרים, המחזיקים גם כן בשיטה שאחז הספר שזכרתי וכמעט שמלאתי שנית שכרון מן הדעות החדשות ההן. אבל גם טובה באה לי מקריאת הספרים ההם, על-ידי שבחקירותיהם ופלפוליהם הניעו תנועה חזקה את דמיוני ובזה החלישו, לאט לאט במשך שנה ומחצה, גם את רגשי לבי הקפואים ועומדים אחרי שהועילו גם דמעותי הרבות ויאושי הנורא מצדם, להחליש את הרגשות שלי.

(מספר זכרונותי). "בחדש יאנואר הוקל עצבי ולחץ לבבי, ומיום היותי פה לא עבר עלי חדש ימים כחדש הזה אשר אך שתי פעמים בכיתי בו. עבודתי תשבית אותי מחלומות בהקיץ ומחזיונות מדאיבים לב ומדכאים נפש, ובכן לא יוכל היגון למשול עלי בחזקה כאשר עד כה. רוחי לא יעוף עוד ברב כח אל אשר לא ידע… זכרון הימים הראשונים יפוג מלבבי מעט מעט מאפס עת להגות בו. ומה, הבאמת אשכח את הכל? הבאמת ישוב לבי למנוחתו? הה, לא! הנה מנוחתי כבר נשכחה מלבי, והנשכחה הזאת לא עוד תשוב אלי! ומה יהיה אם אשכח? הלא אז אשכח כל נֹעם וכל רגש, והיה לבי לאבן ואני בעצמי אהיה לפסל לי, פסל מזכיר זכרון ימי קדם וכל רוח אין בו!…

(מספר זכרונותי). 3 פעברואר. “מה זרו החיים! למשא כבד המה על כל איש ואיש אשר לא ימצא בם חליפות שאון ומנוחה, עד אשר נבקש לנו חליפות תמיד, לשאף רוח בחברת רעים, לראות מחזות שונים ולנוח, ובכן לא החיים עצמם ינעמו לנו, אך האפשרות הנמצאה בם לתת לנו חליפות שאון ומנוחה; לא החיים בפנימיותם נעימים לנו, אך דבר חיצוני בם יערב עלינו, ובכל זאת אנו חפצים לחיות… גם אני חפץ עוד לחיות אם גם לא אדע כל חפץ בזה. מה בצע לי בחיים? מה הוא הענג אשר יוכלו חיי להביא לי, לי האמלל לנצח?… חיי מלאו שממון ויאוש, והעתיד יקדיר עלי את ההוה… חיי חסרו כל פעולה; אין לפני לא פעולה גשמית ולא פעולה רוחנית ובאין פעולה אין רגש ובאין רגש אין חיים… חיי מתים הם, בודד אנכי, המנוחה הפנימית חסרה לי והחליפות (Zerstreuung) אשר אשיג לעתים רחוקות, ישכיחו ממני אך את הרגעים ההם שבם אשיגן, מבלי אשר יפעלו על רגעים אחרים אחריהם, וחיי נשארים במיתתם… לא עוד לי כל ענג חיצוני בחיים, ומה חפץ לי בחיים אשר הם עלי למשא, המרבים עצב בלבבי ובפחדים יחרידוני? נכונו פעולות לפני כל איש ולי אין כל פעולה! הן פעולה לעם אך שקר היא, כי אין עוד פעולה לעמנו אשר לא יחפוץ מאומה; רוח השארלטאניזמוס והכפירה הנמהרה ישא את רוח הלאום שלנו והיה ככלי אובד, ופעולת איש לנפשו גם היא חסרה לי כי רחוק אני ממשפחתי רחוק במקום ורחוק ברעיון, ומה אפעל? האם לעצמי אפעל? הן מלבד אשר לא ימצא איש נחת בחיי בדידות ובפעולה בודדת אשר לא תחלוק בה נפש זולתו, מלבד זה רפה אונים אנכי, גבר לא יצלח לכל… עודני חפץ לחיות, אם גם אדע נאמנה כי כל יד עמל תבואני בחיי. מה חפץ לי בחיים? מה אעשה בם? ומה יתנו לי? ואני עודני חפץ חיים?!”

"העיר החדשה 9 פעברואר.

כבוד האדון הנכבד 300 Nr.

"הנני עובר בשתיקה על דבריך שאמרת במכתבך מיום 7 סעפטעמבער. "דת ישראל לא תקום לעולם בסתירה אל הרעזולטאטים והמדעים שנתגלו וגם העתידים להגלות וכו' חכמי אשכנז והשפינוזיים לא נגעו בם לרעה וכו' אשר באמת אם גם ראשי האידעען של תורתנו, שעליהם נשענו כל מצותיה, שהם: “מציאות אל יחיד, אהבת האדם וקדושת המדות (כמו שהסדירם וכללם ה' א. קראחמאל במאמרו היקר והנעלה “עברי אנכי” החלוץ ח"ד) לא יתנודו לעולם אל הרעזולטאטים והמדעים, בכל זאת אין אפשרות למציאות דת אלהית בלתי אם נניח שהאל היחיד הוא חפץ, יכול ומנבא את בני האדם (כמו שזכרתי במאמרי “רחשי לב”) וההנחות האלה הלא יוכלו להתנגד אל המדעים והרעזולטאטים, וגם השפינוזיים, לא לבד בעלי השיטות החדשות, לא יוכלו להסכים אל ההנחות ההן; – כי אין את נפשי להכנס עמך בענין זה הדק מאד ואינו ממטרת ויכוחנו. אך מה שהוצאת מפיך: הנה באשמת הכורמים עלו הכלאים ומי צריך תיקון? הכרם או הכורמים?” ומה זו שאלה? הלא שניהם צריכים תיקון, שאם לא נתקן רק את הכורמים לבדם הלא ישאר הכרם הנוכחי בחרוליו. הבאמת תחשוב כי בעוררי את ראשי עמנו על חבור הדת והחיים האמנתי כי בזה לבד יושע עמנו? האם העלמת עיניך ולא ראית כי גם במאמרי הראשון גם במאמרי השני עוררתי את לב ראשי עמנו לשום עין ולב על דרך החנוך שנתן ה'… לפניהם? האמנם שאלת הכורמים עצמם במקומה עומדת, לפי ההשקפה הראשונה, שהרי בחבור הדת והחיים לא יחדשו עוד ראשי העם את רוחם? אך מי לא יבין כי אם יפעל ויכוחנו התלמודי על ראשי העם להתעשת אל צירוף הפוסקים מסיגי טעיות הראשונים והאחרונים כפי אשר ידרוש ההגיון, ויחברו את הדת והחיים כפי צורך הזמן הלא יתחדש בזה גם רוחם. אנכי נסיתי להראות להם מן התלמוד עצמו שדרכם נלוז ולוא היה בכחם להבין את האמת ולהודות עליו, כי אז כבר נוכחו לדעת איך נחוץ להורות הלכה ובהיותם צורפים היו גם מצורפים. אנו לא נוכל להשען על החנוך לבדו, “שאי אפשר לנו לעשות בו סדרים כוללים להיותו מסור ביד כל אדם לעשות בו כרצונו וכדעותיו, ולא עוד אלא שהוא מסור ביד המקרה” לא ביד המקרה הכולל “השומר חקים טבעים כוללים ואיננו מקרה באמת כי אם תולדה מוכרחת מסבות שקדמו לה”, כמו שתאמר אתה במכתבך, מאשר לא שמת לבך היטב לדברי, כי אם ביד המקרה הפרטי. למשל: אנכי, אחרי כל דעותי הפנימיות, הנני חפץ בכל לב לחנך את בני, שהוא כעת כבן שמונה שנים, בידיעה נכונה בתלמוד ובספרות העברית ובכבוד הדת; אבל אנכי פה והוא במדינה אחרת ולא אוכל להיות מנהל לו ולהשגיח עליו. מקרים כאלה רבים הם מאד: הרבה חברים רעים עושים, הרבה מורים שאינם מהוגנים עושים, ועוד מקרים פרטים רבים יש בעולם עד שכמעט אי-אפשר לכל אב לחנך את בניו בדור הזה כרצונו וכחפצו ממש, ואיך נוכל להפקיד תקותנו ביד החנוך שאין לו דרך כבושה?

"הנך אומר כי סוף אידעע צודקת לפרוש כנפיה על פני כל המין האנושי ובנצחונה יכירו כל באי עולם את מלכותה; אך רוב בני האדם אינם הוגי מחשבות ותופשי אידעען, ואתה הראני נא כמה הן האידעען הצודקות אשר פעלן והדרן נראה על כל באי עולם? גם האידעע הצודקת של אהבת האדם גם היא עוד תשא ותסבול, ומי יודע אם יבא יום הנצחון לה וכל באי עולם יכירוה? לוּא תנח, ידידי, את עולם העיון וההגיון, ותביט על כל דבר בעינים מביטות מעולם המעשה, לראות כל ענין באשר הנהו באמת, לא כאשר היה ראוי להיות, וראית עולם אחר!…

“יש עמדי עוד דברים להשיב לך על איזו פרטים במכתבך הנוגעים בויכוחנו, אך חשכתים מאשר אינני רואה בזה כל צורך, אחרי אשר אודה לפניך כי בעיקר הענין תעיתי מאד! איש תמים אנכי, וכל מאמרי, שאין אחד מהם דומה בדעותיו לחברו, כתבתי תמיד על פי דעתי הפנימית שהיתה לי בעת כתיבת כל מאמר ומאמר. אנכי בעצמי האמנתי בכל האמונות הטפלות וההבלים שכל גדולי בעלי ההזיה מאמינים בהם, ולאט לאט התפתחו דעותי, לא בחברת משכילים מן הדור החדש, אלא מתוך קריאה בספרים וחקירה בעצמי, כי משכילים נגלים לא היו בעירי, ורק אנכי עוררתי שם דור חדש. כבוד הדת היה יקר בעיני מאד מאד, ולא הרשיתי לעצמי לעבור גם על מנהג קל משום “אל תפרוש מן הצבור”, שהוא כלל גדול אצלי, משום קיום עמנו התלוי בדתנו (כמו שכתבתי במאמרי הראשון) ומשום כבוד הדת עצמה, ובתמימות האמנתי שכל בני הדור החדש מוקירים את הדת כמוני, וכשם שדעותי אני לא נתפתחו אלא על ידי העיון, קריאה רבה בספרים ודרישת האמת, כך דעות רוב בני הדור החדש באו להם מן העיון והחקירה, ועל-כן האמנתי שיש קהל קוראים לספרות שפת עבר גם זולת המחברים והסופרים. שגיאות תמימות כאלה עוררו את לבי לדרוש חבור הדת והחיים וצירוף הפוסקים ובלב שלם האמנתי כי יהיו קוראים לדברי, וכי דברי יעשו רושם עד שבמשך עשר שנים או יותר תתברר שאלת חבור הדת והחיים לטובת הדור החדש המכבד את הדת וחפץ בצירוף הפוסקים להרחיב צעדיו. עתה, אחרי אשר עברתי ערים מספר והנני יושב בעיר גדולה, עתה רואה אני את עולם המעשה שהוא רחוק הרבה מן הדת; עתה יודע אני שאין כל פובליקום לנו, וכי עולם המעשה בתנועותיו הגדולות פועל פעולותיו בלי ספרות ושאין הספרות פועלת על עמנו כלל (זולת על איזו תמימים צעירים בערים הקטנות) וכי חפץ החיים, אהבת הדרור ותגבורת השארלאטאניזמוס מעבר מזה עושים מעשיהם זר מעשיהם באופן נורא ומעציב מאד, ועתידים הם לפרוש כנפיהם בקרוב על כל הבנים הילודים לנו גם בכל מחוזות מדינתך; – עתה אני אומר בפה מלא שלעולם לא יתחברו דת ישראל והחיים יחדו, וכי הדת המתמוטטת והולכת תרד לטמיון עד שלא תהיה עוד חלק הכלל, כי אם חלק יחידי סגולה כאשר היא בשאר ארצות אירופא. ואל יפתוך סופרי מה”ע בבשורותיהם, ששם ושם נוסדה חברה פלונית לתכלית דתית פלונית ושם ושם חגגו אחינו חג פלוני ופלוני בחגיגה נפלאה וכאלה, כי בשורות אלה הבל המה, צל ההרים יראו הסופרים כהרים ובראותם יחיד אחד או עשרה יחידים עושים דבר הגון ירעישו בזה תבל ומלואה, כאילו יש לנו באמת תשועה מיחידים כאלה! אין עוד תרופה למכתנו. כל עמל הסופרים בשאלות החיים הנוגעות בנו הבל וריק הוא, כי אין קורא דבריהם ואין משים עליהם לב. כל האידעען והמחשבות הטובות המתגלות ובאות לפני הקוראים לא יוכלו להועיל מאומה, כי בעלי האידעען אנשי עיון המה וחפצים בטובת הכלל וקהל העם בעלי מעשה המה ומעיון אידעע ורגש לא יאבו לשמוע, וטובת הכלל לא ידעו ממנה מאומה! השארלאטאניזמוס, אשר לפי דבריך הוא אך ספחת, הוא באמת עתה מכת מדינה, וחפץ החיים בצירוף הבורות וחסרון רגש הדת יאדירוהו ויגדילוהו מיום ליום! הנך אומר כי נפלה צרפת, אך צרפת לא נפלה ואם גם שבע תפול גם אז תקום ותופיע בהדרה, כי עם פעולות הגוי הזה וראשיו ומנהליו ירפאו שבריו בתקופת הימים, ודאגתם ללאומם ולכבודם כי גלה תעודדם ותחזק ידיהם, הנחש הערום נאפאלעאן לא יסב עוד את לבם אחורנית ולא יערבב עוד את ראשם, שקטים ושלוים ישבו בצל הדרור והחיים, הרעפובליק תחדש כחם וכל חכם לב אשר לא ימצא ידיו בארצות החשך אל צרפת יבא ושם יחגור כחו ללחום מלחמת האמת, להשיב לאדם רשותו על עצמו ומצרפת עוד תצא אורה לכל יושבי חשך וצלמות, בעלי שלטון ללא צדק ובעלי דעות קדומות –; צרפת לא נפלה, אך נפלה נפלה בתולת בת ישראל! אין מנהל לה, אין תומך בידה, ואין דואג להקים על סלע רגלה ולכוננה ברוח דרור ורגש דתי יחד מסערת הזמן החדש הסוער ובכנפיו סמי מות; שארלאטאניזמוס, אינדעפערענטיזמוס, כפירה נמהרה ושנאת הדת! מה אמללו יורדי הים ביום סער וסופה, אם נסך ה' רוח תרדמה עליהם ועל החובלים, ואת יתר האנשים הכה בשכרון ותמהון, מבלי אשר ידעו לחגור שארית כח ביום צרה; כעופרת יצללו במים אדירים וזכר לא יהיה להם! בני הדור הישן ורבנינו עמהם נרדמים בכח וחולמים חלומות של הבל, ובני הדור החדש מלאים שכרון מחמדת החיים ואהבת התענוגות ושרירות הלב, והסופרים המעטים נרדפים על צואר מאלה אשר מתוקה להם שנת המות ונחשבים כמשוגעים בעיני השכורים, ובין כה וכה הזמן סוער ואין דואג ואין תומך, אין תופש משוט ומחזיק תרן, אין שומע לעצה ואין שם על לב, אין עמל להושיע ואין חפץ לדעת את הנזק הרב והכליון לעתיד לבא! עתה יכרעו רוח לאומנו וקיום עמנו לפני רוח ההפקר, החיים, האזרחות ושרירות הלב ישאום על הררי נשף והיתה אחריתם – הריסות עולם!!…

*

"את ספרך תוכל להדפיס פה באין מעצור. אנכי מצדי, אם גם נואשתי ממצוא עזר לעמנו לא אשיב את לבך אחורנית מהדפיס ספר, כי יודע אנכי שהרגש הפנימי לא יוכל להיות כלוא, אם גם השכל יודה שאין תועלת בהגלותו, ועל-כן לא שמרתי גם אני עוד את עטי.

"היה ברוך ומברך אתה וכל הנלוים לך והנני אהבך באמת מוקירך ומכבדך כערכך הרם

צלפחד.

הקורא המשכיל יבין מעצמו כי עיקר התפטרותי מויכוחי עם האדון 300 Nr. לא היו אותן הסבות שחשבתי לפניו במכתבי זה, אלא הן היו סבות טפלות, והסבה העקרית היתה מפני שאני בעצמי הבטתי כבר על מלות “חבור הדת והחיים” כעל דבר שאין לו מובן כלל. לפיכך לא מצאתי עוד עזרה לקיום נצחי של עמנו ובעל-כרחי החלטתי שסוף עמנו לעזוב את רוחו הלאומי לגמרי ורגזתי בשכרותי, כאשר כבר ראה הקורא במכתבי זה.

אבל על ידי רעיונותי אלה לא שכחתי תלאות עצמי. עבודתי החדשה, שהיתה כעין עבודה ספרותית, לקחה כל עתותי ולא יכולתי ללמוד מאומה; ולא עוד אלא לפעמים הרבה הייתי צריך להטריד את מוחי ברעיונות ספרותיים בשעה שמוחי לא היה מסוגל כלל להגות אז, מתוך טרדתי בתלאות עצמי, ומפני שלא היה רוחי נכון בקרבי מסבת מצבי. ראיתי שעבודתי לא תתקים בידי, מפני שאדוני העבודה ההיא היה צריך להעתיק מעונו לעיר אחרת רחוקה, במקום שאותה עבודה חשובה לדבר שאי-אפשר, ותרפינה ידי. “מה אעשה? שאלתי את נפשי, במה אפרנס את עצמי ובמה אפרנס את בני ביתי לימים הבאים? עוד עלי לחיות יותר מארבעים שנה או יותר מחמש עשרה אלפים ימים (לפי החשבון של שבעים שנות חיינו), שבכל יום ויום צרכים שונים מתחדשים ובאים, ואני גבר לא יצלח למאומה! במה אשתכר? ומה תהי אחריתי? ומה אחרית חזיונותי וחלומותי? הבאמת אינם אלא הבל הבלים ואחרית לא תהיה להם? מה נורא הרעיון הזה!” מחשבות כאלה דכאוני עד דכדוכה של נפש.

(מספר זכרונותי) 24 פעברואר. מתי יבוא הקץ לרעיוני? עד אנה יניעו את לבבי לבלי תת לו מנוח? אהה, אין לי מנוח עוד בחיים! לבי אוהב רגשות ודמיוני – תקוה, ואני אין כל תקוה לי עוד בחיי ורגשותי גם הם הולכים תמס וכבים מיום ליום, עד אשר באחרית אהיה כמכונה חיה, באין חפץ ובאין רצון… איה רגשותי הלוהטות? חלפו להן עם אנחותי ודמעותי! הרגשות הן תולדות התפעלות ממראות חיצוניות ואני אינני רואה כל מאומה. בדד אני בעיר העליזה, אין לי עם מי לדבר דבר, אין לי רעים להתרועע, אין חליפות, אין קשר ללב ואין מוצא לרגשות!

"רבים מחכים למות כי עצמו מכאובי לבם -, הה, מר לי מהם. מכאובי לבבי מכאובים נושנים המה, לוא באו לי מכאובים חדשים כי אז ידעתי כי חי אני!… עתה הנני אך גבר מת בחיים, מכאובי לא ידאיבו עוד את לבי כי הסכנתי בהם, והמה אך כלחץ בלבבי וכמשא כבד יכבדו עלי כאשר יכבדו עלי חיי החסרים חליפות, תקוה ורגש… יעבור יום חשך ולמעצבה אשכב, אקום בבקר – והנה יום אתמול בכל חשכתו ואפלתו. עד מה ימשכו הימים האלה? הוי שאלה נבערה! המה ימשכו עד רדתי קבר… הנה חיי תלואים לי מנגד, אין לי כל מבטח בם, ימי בחשך יסופו מאין רגע ענג ורגש נעים, קצרה יד הטבע לתת לי האמלל לנצח מנוחת מאומה, ומי יתן לי חיי אור? הנני נודד בודד, חסר תקוה, חסר מבטח וחסר רגש, על האהבה לא אתענג ואין לי אהבת רעים קרובה להתענג בה בפועל, וחיי מלאו שממה ומי יתן לי חיי אור? איפה אשיגם? הנה אבדו חיי בעצם זהרם… אין חיים ואין אהבה… “או חברותא או מיתותא!”

"מה אמללים אנחנו; המעט מחנוכנו כי הרגנו לנצח וימיתנו בחיים, כי עוד שם לפנינו את המלאך הגואל אותנו, את המות, כצלם בלהות!…אם רעיון יחלוף בנו לבקש עזרה לנו על ידו, יבואו אלפי רעיונות להלחם בו מלחמת תנופה ויגרשוהו מקרב לב הלאה הלאה! אחרי הדעת כי אין כל חפץ בחיים, אשר המה למשא על האדם ואשר אין עוד בכחם להביא לו כל נעם ואין לאדם בהם רק שממון נצח, יאוש ועצבת,– אחרי כל אלה עוד נחפוץ לחיות, ואם לא בעבורנו – נחפוץ לחיות בעד הורינו ובעד בנינו, ואם גם יכבד עלינו משא החיים מאהבת הורים ובנים, יביא לנו העגאיזמוס את החשבון אתו, והוכיח לנו כי אין לנו הצדקה למות בחפץ הלב, כל עוד נוכל לחשוב כי יש תועלת בנו לחברת האדם! אהה, אין מפלט לנו, והנני אומר עם המשורר: “ארור המות, ארורים החיים!”

בחדש מאֶרץ. מה תהי אחריתי? הנה עבודתי תשבת בחדש אפריל הבא, ומה אעשה אז? האשוב לבקש לי הוראות-שעה? מר לי מאד! איך אבוא לאיש לבקש ממנו? איך אלמד לנערים שפת-עבר, שאינם חפצים כלל לדעת ממנה? איך אמסור לנערים דברים שאינני מאמין בהם? איך אקבל כסף בעד דברים כאלה ובעד למודים שלא יקלטו כלל במוח הנערים? מה תהי אחריתי?…

עוד בחדש ההוא. מה תהי אחריתי? הן עוד מעט וכל עבודה אין לי… גם כסף מחבורי אין אתי, ובמה אחיה?… הבאמת אגוע ברעב?… לא, אחרי ראותי כי אין לי כל עבודה הלא אוכל להטיל את עצמי בים… מה נורא הרעיון הזה? איך ישא אבי הישיש את הצער הזה, בשמעו כי בנו יחידו איננו? על מי אעזוב את נפשות בני ובתי האמללים? מה תאמר היא למעשה כזה? מה יגידו כל יודע שמי פה ובשאר ערים? מה יאמרו כל מתנגדי בעלי המחלוקת שלי במה"ע?… (מחשבה רגעים מספר) אך מה נואלתי? הן אלפי אנשים חיים פה מעבודה ואני לא אמצא פה עבודה? המעט פה עבודת משא ועבודת סבל, ואיך אגוע ברעב? האם אין לי ידים, עינים ורגלים לעשות כל מאומה? האם אבוש בעבודת פרך, עבודה פחותה? האם לא לכבוד היא לתורתי ולהשכלתי, ששתיהן אינן שוות אפילו פרוטה אחת? כן הדבר, כן אעשה, מה טוב כי בא רעיון זה בלבי!…

הרעיון הזה האיר באמת את עיני, ופתאום נגולה מעל לבי אבן המעמסה, או במלים ברורות: פחד העתיד. אבל באמת לא באתי לידי כך, שהעבודה הספרותית שעסקתי בה לא נשבתה כלל, מתוך שהעסק ההוא נמסר לאיש אחר בקץ חדש אפריל, ולפיכך נהלתי את העסק הזה כמקדם. ואף-על-פי שנתמעט שכרי ורבה עבודתי אצל האדון ההוא, מכל-מקום לא הייתי צריך לא לגוע ברעב, לא להטיל עצמי לים ולא גם לבקש לי עבודת משא ועבודת סבל.

ביום 25 מאי קבלתי שלשה מכתבים משמחי לב ואלה הם:

העיר הגדולה, בחדש מאי.

צלפחד ידיד יקיר!

“מכתבך המלא קינים והגה והי קבלתי, ואם כי פצץ את לבי לרסיסים, אבל הביא לי ולך שמחת עולם. הן מראש לא חשבנו אחרת כי אם אשר תשקוד במנוחה על דלתי החכמה, אבל מסבות שונות עוד נרפה הייתי במלאכתי, אך מכתבך הרגיזני מנוחה, ויעוררני אל המעשה, כי תיכף הלכתי אל הד”ר פ. והראתיו מכתבך ומדי קראו בו נמלאו עיניו דמעה, ובהמון רוחו ענה: “הלא חרפה תכסה פנינו אם נתן לאיש כמוהו אשר השליך נפשו מנגד למען אהבת עמו להורותם דעת אמת המתאמת עם העת החדשה – לסוף בחשך! על כן אדוני אסף, אשר החלות לעשות למענו לך בכחך זה הלאה ואסוף אגודה קטנה אשר יאסף מהם מדי חדש בחדשו מכסת כסף קצוב, למען יהיה לכלכלת בני ביתו, ולא ידאג מאומה, כי בכל מאמצי כחנו נעמוד לעזרתו ולעזרת בני ביתו, ואני אכתוב ידי לתת 1 רו”כ מדי חדש בחדשו, והא לך עתה שני רו“כ על שני ירחים”. אנכי מלאתי אחר דבריו ויסדתי פה אגודה למענך להובילך אל מטרתך.

“ועתה ידיד נפשי! אל תדאג לבני ביתך מאומה, כי כל מחסורם עלינו, ולמענם נקבץ לא פחות משנים עשר רו”כ לחדש, ואולי עוד חמשה עשר וזאת ישיגו במוקדם מדי חדש בחדשו כל הימים אשר תשקוד על דלתי החכמה, עד אשר תמצא חית ידך בכבוד.

"על כן כתוב נא לה' ס. ס. ושאל את פיו אם יוכל עוד להיות למשען לך, ותודיענו תיכף אם יש אתך כסף די הוצאות הדרך ואם לאו, אל תדאג מאומה כי אנחנו נמלא מחסורך. "ואתה אל תפול ברוחך, ואל תתן את דאגת העתיד לרושש את רעיוניך וכשרונותיך אשר לגדולות נוצרו (Sic!) ולגדולות יהיו. עוד תשיג מטרתך אשר הצבת לך ובאת אל המנוחה לחיות חיי מעשה וחיי חכמה, ולא תהיה עוד מלמד עברי ועובד עבודת סבל. ידידך הדורש תמיד טובתך, אוהבך מלב המיחל לתשובתך.

אסף הכהן.

“P. S. מכתבך הראיתי לה' אשר הכרמלי ובן-מנשה ידידינו והבטיחוני לכתוב אליך. בטח תקבל מאתם מכתב. ניכט געזאָרגט ליעבער ברודער, עס ווירד אלעס גוט זיין, עוד אסף אוהבך חי!”

"העיר הגדולה, בחדש מאי.

ידידי יקירי צלפחד!

“מכתבך לידידנו אסף הכהן ראיתי היום. עתה אודיעך כי רצונך לגלות למקום תורה מצא חן בעיני כלנו מאד, כי בכחך עוד תוכל להיות לנס עמנו, ומה גם כי ה' ס. ס. הבטיחך לעזור לך בדרך הזה אם תהיה מופנה מדאגות מחית ביתך, ולזאת יש את נפשנו לעשות כל מה שבכחנו ונעמול שיהיה לנו עד עשרה או שנים עשר רו”כ לשלוח כסף זה מדי חדש בחדשו לרעיתך ואתה תוכל להקדיש עתותיך בלי דאגה לתורה ולתעודה.

“ברגע זה שב ה' אסף הכהן מהד”ר פ. בתשובה כי בשמחה רבה הואיל להשתתף אתנו להיות בעזרך, אף הבטיח לנו לעשות כל מה שביכולתו לקחת גם עוד איזה נכבדים לענין זה, ועתה נוכל להבטיחך כי הדבר מוסכם אצלנו ואשתך תקבל מאתנו מדי חדש בחדשו די צרכיה ואתה תוכל לשום דרכך בלב נכון ובטוח וה' יעזרך.

"הננו מצפים לתשובתך והיה שלום והנני חותם באהבה, ידידך

אשר הכרמלי.

העיר הגדולה, בחדש מאי.

"ידידי איש בריתי צלפחד!

"ביקרתך לידידנו אסף הכהן דרשת גם לשלומי, באתי לשערי מכתבך לקחת ברכתי, גם להתענג בקריאת דבריך, ולדאבון לבי שגיתי מאד. תוגה ועצב כתרוני, בראותי מכל דבריך אשר התפונה אחזתך בידה החזקה וכהתה גם ברוחך במורך לב, עד כן אמרת לתקותך נואש ולאחז בעבודת עבד החלטת. נפשי שמתני כמרקחה ורוחי נבהלה. “אבל אשמים אנחנו!” קראתי לכל ידידינו כי לא חשנו לרוחתך עד כה, ולא באנו במועצה ודעת לכוננך על-כן בריא לכל ימי חייך!

"טרם קראתי ענוני: “הננו לחלצהו מן המצר, וכל אשר יַרְשֵנו כחנו ומאדנו הננו לעשות לצלפחד ולישועתו! כמו בקיטור נִשָׂא הדבר לכל מכיריך, גם להד”ר פ. הראינו מכתבך, והוא החובב אדם בכלל וההשכלה בפרט קראהו ברסיסי דמע, ובלב רגש מלא חמלה עליך קרא אלינו כי בכל חפצו ישתתף גם הוא לחברתנו ויתנדב להיות בין העושים והמעשים לטובתך. לכן הבה נא, ידידי! אמץ רוחך והסר תפונה מלבך, הרחק יאושך, גרש גם מורֶך לבך, כי תקותך לפניך לבא אל מטרת ויעודך, ותחיה עוד חיים נעימים בחלד. –

"עצתנו תתמכך, כי אחרי אשר תקבל מכתבנו זה תערוך מכתב לה' ס. ס. בצקלג כי מצאת און לך על ידי אוהביך המתנדבים להחיות אשתך ובניך בכל ימי דרישתך בתושיה, לבא אל מטרתך, ואין תפונה, כי ה' ס. ס. יקבלך באהבה גם עתה ויהיה מן הדורשים טובתך שמה.

"כל זה ראינו להחיש להודיעך למען תדע לצעוד צעד נכון לפניך, אשר ישמחו בך כל אוהביך ודורשי טובתך באמת, אשר בתוכם אתכבד להמנות אף אני אוהבך אף חובבך

בן-מנשה.

ממילא מובן ששמחתי מאד לשלשה המכתבים הנ"ל, שנכתבו לא בידי מלמדים וחולמי חלומות אלא בידי סוחרים ואנשי מעשה. אף-על-פי-כן, תקותי לשטודיום, שמתה כבר בלבבי, לא חיתה כראוי על-ידי המכתבים האלה, ובמכתבי להעלמה N. מיום 23 יוני כתבתי, שאם גם המתים העתידים להקיץ מקבריהם בקץ הימין ירגישו אותו כח החיים שאני מרגיש בתקותי המתה ששבה לתחיה, – הריני מיעצם שלא יקיצו כלל…

ביום 26 מאי עניתי לאסף הכהן, לאשר הכרמלי ולבן-מנשה, גם כתבתי לה' ס. ס. והודעתי לו שבהשתדלות ידידי שבעיר הגדולה נעשיתי חפשי מדאגת בני משפחתי, ולא נשארה לי אלא דאגת עצמי, ששפת מדינתו לא יכולתי ללמוד, מפני שכל זמן שלא נודע לי ברור שאסע למדינה ההיא לא יכולתי לדחות ודאי מפני ספק ולעזוב שפת מדינתי מפני שפת מדינה אחרת, וללמוד שתיהן אי אפשר לאיש כמוני העמוס בטרדות ובעבודה, ומתוך שלא רציתי להקדיש את חיי לרבנות, כדי שלא יהיה לי כל עסק עם דברים דתיים, זכרתי לפניו כי חפץ אני להקדיש חיי ללמודים מעשיים המחיים את בעליהם, וגליתי לפניו סבה אחרת, שגם היא אמתית, שלא אוכל להיות רב או מטיף, מפני שאינני איש דברים וכשרון צחות הדבור חסר לי, שעל כן לא אוכל להתעסק בדרשות דתיות. תמימות יתירה היתה בי והשתמשתי בהתגלות הלב יותר מדאי, ולא עלתה על דעתי שהתגלות לב כזו לפני חכם טהַעאלאגיי ומוקיר ספרות קדמונינו תוכל להביא לי נזק באותו הענין שאני מבקש ממנו עזרתו.

עברו שבועות וחדשים ואני לא קבלתי שום מכתב לא משלשה הנזכרים ולא מה' ס. ס. תוחלתי היתה ממושכה, תקותי החלה למות מיתתה הגמורה ומכאובי נתגברו. עבודתי הספרותית היתה לי לזרה, מפני שמלבד כובדה ועמלי שהיה לי בה מן הבקר עד הערב, עוד לא היה שלום ביני ובין בעל העסק החדש שעבדתי אצלו, שהוא היה חפץ לשנות רוח הענין שעבדתי בו, ולתת לו פנים של יראת שמים, לא כפי שהיה פניו בתחלה, ואנכי לא חפצתי לשנות בענין זה אפילו כמלא נימא. הלכתי כחולם ביום, ובלילה הייתי בא אל גן-המלך, מקום הטיול לאדם רב, וישבתי לי במסתרים בין שדרות האילנות והתמוגגתי לפעמים בדמעות, בשעה שאלפי אנשים צהלו ושמחו בגן ההוא.

(מספר זכרונותי). 21 יולי. איה לבי? איזה הדרך באה בי קָרת-רוח בהזכירי לפעמים שם אוהבי מחמדי עיני¹⁵ אשר בהם היו כל חיי רוחי?… האם היה לבי אבן אשר לא יתפוצץ עוד מזכר שמות נעימים?… איה תענוגי אשר היו לי מדי הוציאי אנחות לבי ודמעות עיני על הקרובים בלבבי כי רחקו ממני? הבאמת שבתה ממני כל אנחתה ויחדו ספה עמה כל רגשת אהבה וידידות?! הבאמת היה לבי לאבן אשר לא יצאו עוד מים חיים ממקורו? לא, הנה דמעותי המתגלגות עתה על לחיי עדים נאמנים הם, כי עוד לא יבש מקור דמעותי, כי עוד לבי בי רגש, כי עודנו רוחש אהבה אל החרותים עליו… עוד ארד בבכי, אם גם לעתים, אך פני מחמדי לא יראו עוד אלי בחזון בעת ההיא… עודני נאנח מקרב לב עמוק, אך לרגלי האנחות האלה לא יבואו עוד רגשי נעם המדאיבים ומשיבים נפש!… עודני מלא הגות, תפוש ברוב שרעפים, אך עקבות התקוה לא נודעו בהם והחזיונות ספו תמו מבלי היות להם כל שריד! מי שחת חם לבי? מי הביא הקץ על חזיונות נעימותי? אהה, היאוש!… נואש אנכי מכל, עזרי לא יבוא לנצח, הרגשות הולכים הלוך וחסור, וקרוב היום אשר לבי יהיה חלל בקרבי… אובד אנכי לנצח, אין עזרתה לי בעיר הגדולה וגם מצקלג לא תבואני תשועה. אולי עוד תבוא הפדות לי ממחסורי חיי אך לא מצרת לבי ודאבון נפשי!… אובד אנכי לנצח, מאין יבא עזרי?… האם ממך אלי?!…

(מספר זכרונותי). “ביום 30 יולי התפטרתי מעבודתי בעסק הספרות, שעבדתי בו שבעה חדשים רצופים. סבת התפטרותי מעבודה זו, היא מאשר מנהל העסק החדש לא נרצה לשמור את השיטה של העסק ההוא ולא נתן לי לעשות בו כפי אשר אהגה ולנהלו בארח אשר הלך עד כה ואשר מצאתי נכון לו גם לימים הבאים. עתה עיני נשואות אל המקרה: מאין יבא עזרי?”

ביום 2 אויגוסט קבלתי מכתב זה:

צקלג 23 יולי.

ידידי היקר והנכבד צלפחד!

נפלאת היא מאד בעיני לראות מפי כתבך החדש הנוכחי כי חלו במכתבי מחדש העבר ידי זרים ועד עתה לא הגיע לידך, וחי ראשי כי בזמנו השבתי לך באריכות על מכתבך הקודם מן 26 מאי.

“ולמבוקשך אשנה הנאמר ממני בקצור נמרץ, ואחד לאחד אענה לשואל דבר: 1) בעצמך הודית באמרך כי לא קיימת תנאי המפורש במכתבי הראשון ללמוד שפת מדינתנו הנחוצה במקום שרצונך ללכת שמה, ואם טעמך ונימוקך עמך על אשר החדלת לעשות כדבר הזה; מה אעשה לך ידידי, ואם בידי לתקן המעֻוות הזה?¹⁶ 2) גם בארצנו נדרש עקסאמען בלשונות חיות ומתות ובלמודים ובמדעים לכל הבא לטרקלין איזה חכמה אשר חפצו בו. 3) אם לא איש שפתים אתה וחסרו לך בטבע הכשרונות המכונים להיות רב ומטיף בצבור, ותשים פניך אל אחת החכמות האחרות, כחכמת הרפואה, המשפט, הפילוסופיא וכדומה, אז יכבד מאד הדרך עבורך לעשות חיל בחכמה זו ולהחיות על ידה נפשות משפחתך, כי לא זו הדרך הסכנת בו מעודך, ומפי הנסיון נודעו לי ממספר רופאים פילוסופים ושופטים רבים אשר ישאלו בארצנו ללחם ואין, וכמה תלאות, עמל ולחץ יסבלו הטובים הללו עדי ימצאו לחם בדוחק, ומה שכר צפון לך בארץ נכריה אם גם תשיג ברוב השנים ועבודה מוזרה את שם הכבוד “דאקטאר דער פהילאזאפיע או מעדיצין” ואם לא יקופח שכרך בצער בעולם הזה? ואל תחשדני יקירי כי רצוני לדחותך בדברים בעלמא ולהמניעך ח”ו מכונתך הרצויה והגדולה מאד בעיני, לראותך בתור איש נעלה ומצוין בעדת ישראל ולעלות לגדולה בתורה וחכמה רבתי כאשר הוא באמנה אתך! השמים עדי כי מכאב לב ובצער פנימי מתחולל בקרבי כתבתי לך אשר בלבבי, וכבר הודעתיך במכתבי הראשון את דעתי מטוב האנשים השוכנים פה, כי נשתנו עם הזמנים והזהרתיך כי לא תבטח בנדיבים הללו ביותר, ואיש הבא אליהם ושפתו אין אתו יפטירו עליו בשפה יניעו ראשם ויצפצפו ויהגו “על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עלינו איש עלג לשון להיות באוכלי שלחננו?” ידעתי את האנשים האלה ואת מעשיהם על-פי הנסיון, והכרת פניהם ענתה בם כי כן העם הזה וכן הגוי כלו. ואם הנשיא יחטא והגדולים יקלקלו שורת הדין מה יעשו הקטנים ואיך ימחו בידם אם אין בהם אלא בפה ותושיה נדחה מהם?

"ואם תשאלני ידידי “אם צדקת בדבריך מה תפעל לי ועליך תקותי ותקות מאהבי החפצים בטובי ואשרי, ואשר בנדיבות לבם נכונים הם לעשות האפשרי להוזיל כספם לתכלית הנדרש לי ואתה שופך מים צוננים על להבת תוחלתי, לכבות אש האהבה לתורה וחכמה תוקד בי תמיד והצמאה לעזר מקרוב ומרחוק!” – על זה תשובתי הנכונה בצדי: חלילה לי מחטא בלשוני להעביר טובך מפניך ולעכב גאולתך! אך איך אשים שקר בנפשי להכחיד האמת תחת לשוני, כי יכבד עליך הדרך שתבור לך באופן הנשאל מפיך וביחוד במשך הזמן הסמוך? ומדוע תרחק נדוד למקום שאין מכירין אותך ואת כבודך וכשרונך הנעלים, והדבר קרוב אליך ובמקומך ובמדינתך לעשותו? מדוע הטובים שבעיר הגדולה יפנו ליצר הזמן לשלחך לארץ זרה לך ויפקד מקומך שמה, ומדוע לא יבחרו בדרך המלך הטוב והכשר לפניך בכל האופנים, כי תלמוד שמה שפת מדינתך על בוריה וגם הלשונות והלמודים הנחוצים לכל באי שערי הגימנאזיום והאוניווערזיטעט, להשתמש אחר-כך בתגא של מורה תורת וחכמת ישראל, אשר זה כבודך וכחך הגדול מימיך מעולם, ותוכל באמת לפעול ישועות בארצך, ואם לא רזה ודל מאד מספר הכבודים כמוך שמה, ומדוע יחסירו הטובה להם ולאחרים? בל אפונה כי ידידיך הרבים שמה ובעיר הבירה ימצאו האמצעים להיות לעזר כנגדך כחפצך לבקר את הגימנאזיום גם אחרי עבור עליך סכום השנים הקצובות, וכפי הנודע לי בעיר ד. יתנו הפראפעסארען תעודות לאשר נכון לו אם גם לא יצעד וילך שפי ממדרגה למדרגה על שלבי הסולם של הקלאסען כסדרן וכהלכתן, ובארצנו הוא עתה דבר בלתי אפשר לעשות כזה! לכן, ידידי, זאת עצתי אמונה בכלל, אם כי לא יצאה מידי ספק מחסרון ידיעת הדינים הנוהגים בארצך והן ולאו ורפיא בידי, והטוב והישר בעיניך ובעיני היקרים מכבדיך שמה עלה והצלח!

“גם אדמה כי תשאל את פי החברים או מיסדי החברות… בעיר המטרופולין, אשר לא ידעתי שמם וזכרם רק מפי מה”ע, ויגידו לך את תהלוכות המסתופף בחצרי הבתים הגבוהים שם ואת התנאים הצריכים לתלמידים הללוּ ובחנת ותדע הנצרך לעתיד אי"ה, ואולי עצה טובה בפיהם בשעתה, ואשר תבחר אם לנסוע לארצנו שמה או לחדול תשכיל ותצלח, וה' יהיה בעזרך, וימלאו משאלות לבך, כעתירת ידידך הנאמן, אשר לבו טוב לך כל הימים ומוקירך ומכבדך כערכך הרב ס. ס.

את המכתב הזה כמו שהוא שלחתי לידידי שבעיר הגדולה, וממילא מובן שעשה עליהם רושם שלא לטובה.

העיר החדשה, 8 אויגוסט.

אשתי!

"… … הנה מה שעבר אין, על-כן אדבר אתך אדות איזה דברים שהתמלטו ממכתבך.

"הלא יודעת את כי בשבתי בעיר מרשלוב מעט אשר הייתי יושב בביתי גם בעתותי החפשיות, כי ידעתי שאין לי שם אדם כזה שאוכל לעסוק עמו בשיחה בדברים שמשכו את לבי. בבואי לביתי הייתי יושב לכתוב, לקרוא או להשתעשע עם הילדים, והדברים שהייתי יכול לדבר אתך, כמו: “האם מוכן מה לאכול? האם הילדים ישנים?” וכיוצא בזה הייתי גומר ברגעים מספר ושוב לא היה לי מה לדבר עמך. עתה הבאת אותי לידי שיחה עמוקה שיש לי לדבר עתה עמך, בפעם הראשונה במשך שתים עשרה שנה שאחרי חתונתנו. לפיכך הטי אזנך כדי שתביני את דברי.

"הנך כותבת כי אין טוב לך שאשלים את חק-למודי להיות רב, רופא או בוכהאלטער, מאשר אינך חפצה שנפרד איש מרעהו, ושאהבתנו תשבת, חס ושלום, שהרי בהשלימי חק-למודי אפשר שיקטן ערכך מול ערכי אני. כן את כותבת ואני לא אשאלך: מאין תדעי את הדבר הזה? האם תביני זאת מעצמך או שמעת כזאת מפי אחרים? לא אשאלך שאלה כזו, כי יהיה איך שיהיה לא אכחיש אמתת משפט זה…

"דרכי להודות על האמת ואנכי בעצמי אוכיח לפניך כי צדקו דבריך, כי אף-על-פי-כן אין לך מה לפחד.

"אדם מישראל הירא וחרד צריך שישא אשה בשביל שלשה דברים: לצאת ידי חובתו כנגד התאוה הטבעית, להוליד בנים, שזוהי הנחמה היותר גדולה אצל בני ישראל, וכדי שתהיה לו עקרת הבית (כלומר: שפחה) לגדל את בניו, להביא ולהכין לו מאכל ולכבס בגדיו וכו'. לא אחת שמעתי מפי אנשים פחותים כדברים האלה: אדם מישראל צריך שיהיו לו שלשה דברים: בית הכסא, עביט של שופכין ואשה. המשל הזה יעיד עד כמה פחותה היא האשה בעיני נבזים ושפלים כאלה! היפלא כי היה משל בפי כסילים כאלה לאמר: “מי שמתה עליו אשתו כאילו נשרף בית-המרחץ בימיו”, או במלות אחרות: “אין בין מיתת אשה לשרפת בית-המרחץ כלום” (כי משרפת בית-המרחץ של צבור אין אדם פרטי מרגיש לא צער ולא נזק) במלה אחת: אדם מישראל הירא וחרד אינו צריך שתהיה לו אשה ורעיה, אלא עביט של שופכין, ומשרתת שתבשל לו ארוחת הערב ותנענע את “הקדישים” שלו¹⁷.

כתוב בתורה, שבשעה שראה האל את האדם הראשון שהוא לבדו אמר: “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. הרואָה את שלא רצה האל לעשות לאדם עביט של שופכין ולא משרתת אלא עזר! אך מהו עזר? המתיני מעט ותשמעי.

"מי שאינו ירא וחרד, כלומר: מי שאינו בכלל בהמה אלא בכלל אדם, אינו צריך כלל שיקח אשה בשביל שלשה הדברים שזכרתי. לצאת ידי חובת התאוה הטבעית אינו צריך שיקח אשה, “קדיש” אין נחוץ לו, מפני שהוא יודע שאמירת קדיש, הזכרת נשמות, “יאָהרצייט” יועילו למתים כמו שתועיל אמירת התחנות לחיים… כל אדם שיש לו בנים חפץ הוא שיחיו, מפקיר כחותיו בעדם ובוכה ומילל בשעה שאחד מבניו מת עליו; אך לישא אשה לכתחילה כדי להוליד בנים אין זה אלא מעשה שטות… איזו נחת יש לנו מן הבנים? כמה דמעות נוריד בחלות אחד הבנים, כמה נפחד בשעה שהוא בריא, שמא תארע לו תקלה, וכמה צער יש לנו מבנינו בשעה שהם נעשים גדולים ואינם כפי רצוננו או שהם עניים וסובלי לחץ? אהה, כמה דמעות מוריד אבי האמלל עתה לעת זקנותו על אחריתו של בנו היחיד שהיה מובטח בו שיהיה גדול בישראל!… במלה אחת, כל מי שיש לו בנים הרי הוא אוהב אותם כחייו, אך לקחת אשה לכתחלה כדי להוליד בנים, למען יהיה לנו את מי לאהוב וממה לסבול צרות נוראות, הרי היא סכלות גדולה!… ארוחת-הערב יכולה משרתת שתבשל בעד איזו שקלים לשנה, ולנענע את הילדים ולכבס את החלוק יכולה גם אחת מבנות הארץ! "בתלמוד מסופר, כי אחד מחכמי התלמוד יעץ לדודו שיגרש את אשתו שהיתה רעה ועל זה ענה לו דודו: דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא (יבמות ס"ג), כלומר: צריך הוא שתהיה לו משרתת ועביט של שופכין! אך אם ראויה תשובה כזו בפי קדמונינו, מכל-מקום איש מדור החדש, שיש לו רגשות אחרות ושכל אחר, אינו יכול שיתן את לבו למשרתת ולעביט של שופכין!…

"עתה תשאלי: אם לא בשביל בנים ובשביל ארוחת-הערב למה לו לאיש מן הדור החדש לקחת אשה? שמעי ואגידה לך.

"דרכו של אדם, שגם בעת שמחתו גם בעת עצבונו צריך הוא שיהיה עמו עוד אדם, לחלוק עמו מורשי לבו. בטוב לו – לא יתענג כל כך על טובו אלא אם כן עוד אחר נהנה עמו; בצר לו – צריך הוא שיעזרהו זולתו לשאת בצרתו. האדם צריך שיחיה עם עוד בני-אדם, הנהו עמל כל היום ובבואו לערב או לפנות-ערב לביתו צריך הוא שיהיה לו חבר עם מי לדבר דבר, לא כמו שאני יושב עתה בשעה הראשונה אחר חצות הלילה וסביבי ארבעה כתלים מתים, שני כסאות, שלחן ומטה. אם במצב כזה יחיה איש יכול הוא שתטרף דעתו עליו; לא, צריך אדם שיהיה לו חבר, שיגיד לפניו את כל הנוגע בלבו, ושירגיש עמו בלבו כל מה שהוא מרגיש. בקיצור צריך האדם שיהיה לו שותף, שיחיה עמו בשותפות ושיחלוק עמו את חייו, את מטרתו, את רעיונותיו ואת רגשותיו…

"בנוהג שבעולם, בשעה ששני בני-אדם נעשים שותפים זה לזה הרי שניהם נותנים כסף בשוה בעסקם שבו נשתתפו, או שהאחד נותן כספו והשני מעריך כנגדו את עמלו, כדי שיהיו שוים, ואם אין שניהם שוים אין שותפותם שותפות. היוכל אביך העני להשתתף עם הגביר ס.? ואם, למשל, יוכרח ה' ס. על פי מי שתקיף הימנו להשתתף עם אביך ולתת לו חלק שוה, היוכל ס. להביט בפניו בקרת רוח?

"עוד הפעם, צריך האדם שיהיה לו שותף בחייו. הואיל וטבעה הטבע שהגבר והאשה יכולים להתחבר בידידות יחדו יותר ממה שיכולים שני אנשים או שתי נשים להתחבר בידידות, לפיכך, אדם נושא לו אשה, כלומר: לוקח הוא לו שותף שיחלוק עמו את חייו. לא שתהיה לו משרתת או עביט של שופכין, כדרך שגסי השכל חושבים, אלא שיהיה לו שותף! זהו שאמרה תורה: “אעשה לו עזר כנגדו”.

"הרופא הוא אדם מלומד (כלומר: לא כל רופא, שיש הרבה רופאים שאינם אלא סוסים מלומדים) ואשת רופא צריכה שתהיה שותף טוב לאיש כבעלה, לא כאילו היה אביך שותף להגביר ס', אבל שותף טוב. אין הכוונה במלה “שותף טוב” אשה נאה. לא, כל איש שיש לו מוח בקדקדו לא יחליף חכמה ומשכלת שאינה נאה במאה בהמות נאות… במלת “שותף טוב” הכונה אשה כזו, שאינה מסוג אותן הנשים שאי אפשר לדבר עמן אלא על אדות בישול ארוחת-הערב, חליבת הפרה, התפרצות המרק ממעל לגדות הפרור על ידי הרתחה וכיוצא בזה, אך אשה כזו שתהיה באמת שותף לבעלה, כלומר: אשה שתבין כל מה שבעלה הוגה וחושב, שתרגיש מה שהוא מרגיש, שתהיה שותף בהגותו וברגשותיו, שתדע שאיננה לא משרתת ולא עביט של שופכין לבעלה אלא אשה ורעיה, עזר ושותף, שתדע ערך עצמה, שיהיו לה ראש, לב ופה… ראש – לא להניח עליו פאה נכרית וסמרטוטים, אלא להכיל בקרבו דברים יותר נכבדים מחליבת הפרה; לב – לא להרגיש רושם מדִבָּה ריקנית ומרכילות המצויות בפי מוזרות בלבנה, אבל להרגיש את החיים, להרגיש מה שהבעל מרגיש, להרגיש ענינים כאלה החשובים בחיים ובעולם; פה – לא לקלל אך לדבר באמץ רוח במסבת חברה נכבדה, לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולשיח עם הבעל בתבונה בשעה שהם לבדם. אך באופן כזה חיי שניהם חיים, אז המה שותפים אמתים, אז לבותיהם דבוקים, לבו נתון לה ולבה נתון לו לנצח!

"אם אין הבעל והאשה במצב כזה, אם הבעל עומד למטה בערכו מאשתו או להפך (הרבה רואים אנו בחיי אחינו בני-ישראל מחזות משני האופנים האלה) הנה שניהם אמללים, ועל כזה יאמר ההמון: “חיי הכלבים”!…

"הרואָה אַת כי בצדק הוכחתי לך אמתת דבריך.

"אך, אשתי, צריכה את לדעת עוד דבר אחד: הרופא הוא אומן כמו סנדלר, זה מתקן מנעל וזה מתקן אדם; ואין בין זה לזה אלא שהראשון אינו צריך לדעת אלא מעשה תקון המנעל והרופא צריך שידע, לצורך תקון האדם, גם לשונות ומדעים. ועל-ידי למודיו וחברתו עם בני-אדם נכבדים הרי הוא נעשה כאחד מנקיי הדעת. אנכי אינני רופא, כלומר: ידיעת תקון האדם חסרה לי, אך רעיונות, רגשות ונקיות הדעת יש לי כמו לאיזה רופא! אם מבינה את בעצמך שבהיותי רופא לא תוכלי להיות שותף לי, צריכה את לדעת שגם עתה אין את יכולה להיות שותף בחיי… אך מה בכך? הן את אומרת כי נשענת אַת על תכונתי הישרה, לפיכך הריני מבטיחך שאף על-פי שמוחי ולבי נשתנו לגמרי זה איזו שנים, מכל מקום תכונתי בי לא נשתנית ולא תשתנה וגם בהשלימי חק-למודי לא אגרום לך רעה.

“מיודעי שבעיר הגדולה קצבו לי שנים עשר רו”כ לחודש כל זמן שאשקוט על למודים, וחפץ אני לשלוח לך מסך זה חמשה רו“כ לחודש והשאר אקח לי. חמשה הרו”כ יספיקו לך להוצאותיך אַת, בשבתך בעיר קטנה, יותר ממה שיספיקו לי שבעה רו"כ לחודש בשבתי בעיר המטרופולין, אך עליך להתרצות ולסבול דחקות כמו שאני נרצה לתנאי זה, כדי שאחר-כך ייטב לי, ועם זה גם לך. לפיכך הודיעני אם נאותה אַת לתנאי זה ואז אמהר לעשות דרכי.

והנני

צלפחד.

אך מדברי חדודים כאלה לא תשבע הקבה, ואנכי, כפי שהקורא זוכר, לא היתה לי כל עבודה, וממילא מובן שחסרתי כסף גם להוצאותי. זכרתי את אשר החלטתי בלבי לעבודת עבודת סבל, אך לא הייתי אז בקו הבריאה וגם מחסורי לא אכף עלי כל כך שאחליט בנפשי לעבוד עבודה פחותה בפועל. מלבד זה הבטיחני אחד ממיודעי בהבטחה גמורה לתת לי תלמידים לימי החרף שישאו לי שכר שלשים שקלים לחדש וארוחה. ביום 26 אויגוסט בשרני בוכהאלטער אחד ממיודעי שמצא מקום-עבודה בעדי, להיות ממונה על אוצר השמן והשקים בבית-הריחים בעד עשרים שקלים לחודש. אף על-פי שהתמנות כזו פחותה היא מאד לאיש כמוני, וגם השכר מועט, מכל מקום חפצתי יותר בעבודה זו מאשר בעבודת המלמדות שהבטיח לי מיודעי הראשון. התראיתי עם בעל-הריחים שידע אותי והוא דחני בלך ושוב, ואחרי שהוצאתי קרוב לשני שקלים על מרכבות, לנסוע כפעם בפעם אל בעל בית-הריחים (כי מסבת מחלתי לא יכולתי ללכת אליו) אמר לי ביום 15 סעפטעמבער שאינו יכול למנות בן-תורה והשכלה כמוני על עבודה פחותה כזו, הראויה לאדם פחות וגס השכל, ואין לי כל תקוה להשיג את ההתמנות הזו. שמעתי ונוכחתי עד כמה חשובה היא החלטתי לעבוד עבודת סבל, שהרי גם התמנות פחותה לא נתנה לי מפני כבודי… יפה אמר פלוני: “פשוט נבילתא בשוקא וקבל אגרא; ואל תאמר כהנא אנא גברא רבא אנא” – שהרי אז לא יניחוך עוד לפשוט גם נבלות ותמות ברעב.

העיר הגדולה, 29 אויגוסט.

ידידי יקירי ה' צלפחד

… … למה נשית לנו סתר פנים ולאמר שלום, שלום? הנה שב אלינו ידידנו עזרא הכהן, דברנו אודותיך, ואחרי חשבנו דרכיך מצאנו כי כסף רב דרוש לקחת אותך ממקומך ולנהג אותך דרך פה עד מחוז חפצך, וכסף רב מאין נמצא? ומחוז חפצך מה הוא? אתנו אין יודע עד מה, מה תדמה לעשות, למה תאבה להקדיש כחך ואיזה דרך יכשר לך, אם נאמר כי טעכנאָלאָגיאה תלמד, תבוא השאלה: אנה? (?) טרם עוד נדע אם תעפיל עלות למרומי המאַטהעמאַטיק הדרוש לכל דורך על מפתן בית-מדרש הטעכנאָלאָגיאה. רוקח או רופא תלמד – לא נדע אם תכונה טבעית יש לך לכמו-אלה, מלבד מה שזמן כביר בהוצאה מרובה וידיעות הנחוצות לפני זה שגבו ממך להשיגם; אבל אולי עורך וכותב חשבונות תלמוד ובמשך הימים תשיג מקום בוכהאלטער באחד בתי-המסחר. מטרה זו אם גם לא רחוקה היא מאיש כמוך, אבל עד שתלמד מלאכתך זאת עליך לבלי לחשוב חשבונות מאין תחיה אשתך ובניך, וכי מה תושיע להם אם אתם יחד תאבד בעניך, הלא טוב טוב לכם אם ישאו ויסבלו עוד זמן מה (?) עד ייטב גורלך ותוכל להיטיב גם עמהם. כי באמת אשאלך מאין תחיה אתה ואשתך ובניך בכל ימי חייך אם תהיה איש אובד עצות מבלי שתצלח למאומה כמו עתה? וטוב טוב לכן כי תחרף נפשך ותשליך דאגת ביתך מעליך לזמן מה, וכשיחילון דרכיך תחיון מבלי מחסור. אבל עוד שאלה גדולה יש לי: במה תסע דרך רחוקה מעיר החדשה עד עיר המטרופולין? הלא כסף רב דרוש לך בדרך הזה, ואנחנו אף אם נתאמץ לאסוף עבורך מה, לא ישא לנו כי אם לערך עשרים רו“כ, אשר זה לא יספוק לך כי אם מפה עד עיר המטרופולין, ולכן אם יש בכחך לבוא מבלי משען מצדנו מעיר החדשה הלום, אז הודיענו ונכין עבורך את כל הנחוץ לך למסעיך, ואם אין לך שם מאומה במה לבוא הנה לא אדע עצה נכונה לפניך כי מי ומי הם הנותנים פה? הלא אך מעטים הם ונער יכתבם! לזאת תשובתך אצפה והנני בין כה ידידך באמת דוש”ת

אשר הכרמלי

"ידידי! מלאתי אחר דברי במכתבי אליך בשבוע העבר ובבואי לעיר הגדולה דברתי עם מתי מספר מאהבינו אשר שמך וזכרך יקר להם ויחד אמרנו את הדברים אשר קראת מעבר לדף (במכתב אשר הכרמלי) כי לא נדע אנחנו מראש איזה הדרך נעלה, אחרי אשר עצתנו הראשונה: להביאך עירה החדשה היתה בעוכריך, ויראים אנחנו לבל תצא תקלה חלילה מידנו עוד הפעם, ועל-כן בחר לך אתה ידידי בעצת אוהביך המעטים אשר בעיר החדשה מה לעשות ואנה תעשה דרכיך ומתי מספר מאוהביך פה יכלכלוך מפה וינחוך למקום אשר ימצא חן בעיניך ויתנו לך לבדך ידים אחר כך להוציא את חפצך אל הפועל.

"הנני מפזר ומפרד אל כל רוח … … ושלום לך כחפץ אוהבך באמת ובתמים

עזרא הכהן.

מאסף הכהן לא קבלתי כל ידיעה, ודבריו אשר כתב לי במכתבו הבוער באהבתי שכתב בחדש מאי, לאמר: “נישט געזאָרגעט ליעבער ברודער, עס ווירד אַלעס גוט זיין, עוד אסף אוהבך חי” – היו דבריו האחרונים לי עד עתה.

עצתם להשליך מעלי דאגת אשתי ובני לא נכנסה כלל במוחי, כי על מי אעזוב אשה ושני ילדים במשך איזו שנים? הלא צריכים הם לאכול, לפחות, שתי פעמים בכל יום, מלבד שאר צרכים ואיך אעזבם למות ברעב? ובכלל ראיתי מתוך המכתב הזה שקשה עליהם הצלתי כפיטורא בפי ושט, וסלקתי ידי ממשא-ומתן זה.

ממילא מובן, ששמעתי לעצת מיודעי שהבטיח לי על אדות תלמידים, ולחרף תרל"ב נעשיתי עוד הפעם מלמד לבני ישראל.

נואשתי לגמרי מכל שטודיום ומאיזה שינוי נכבד בחיי, וחדלתי גם לחשוב ולחלום על אדות נסים כאלה.

(מספר זכרונותי). "3 אקטאבער. “אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד” אמרתי בספרי זה, לפני שתי שנים, על העיר אשר באתי בה אז ואשר עודני יושב בה. בשנה שעברה ביום הזה, במלאת שנה תמימה לשבתי פה, שמתי לבי על השנוים שנעשו בי במשך השנה הראשונה ונפשי נבהלה מאד ואאור יום בואי פה. מאז עד עתה באו בי עוד שנוים, אך בקרת לב אביט עליהם ולא אָאוֹר בעדם יום בואי פה.

“נוראה היא עת המעברה (Krisis) לאיש תמים לב המכבד את האמת בפיו ובלבבו, והמכיר את ערך הדעות האמתיות, ובהרגשה פנימית יקבל אותן, אם גם תהיינה לו מרות כלענה, בהראותן לו כי נתעה לשוא וכי עמל רבות או מעט לריק ולבהלה. העת הזאת הכתה את הסופר המפורסם… בשגעון ארבעה חדשים, ומה אתפלא על נפשי אם העת הזאת הכתה אותי בתמהון לב? תמים לב, חולם, בעל דמיון וחזיונות, איש רגש ולוהט הייתי בבואי פה; במשך השנה הראשונה ראיתי כי אין כל מקום לדמיונות וחזיונות, ללהט רגשות ולחלומות, ותהי לי עת המעברה. עת המעברה מן האמונה המכונה “צרופה” אל השכל הפשוט, משעבוד למשפטים קדומים, אשר גם משכילים בעלי דמיון חושבים לחובות איש ישראל, אל הכרת חרות האדם במלוא מובנה; עת המעברה מחקי עולם העיון המפשט אל הכרת הכרח המעשה וחפשו; והאחרון הכביד: עת המעברה מן התקוה לקיום חזיונותי וחלומותי, ילידי רגשותי החדשות אשר נולדו בלבבי בירחי יוני ויולי תרכ”ט – אל היאוש המחלט!… מה מרה לי העת ההיא! האדם החלש והתמים אוהב תמיד להיות מובל ביד חזק ממנו אל מגמת פניו, על-כן בורא לו בדמיונו רב פעלים אשר יקוה ויבקש ממנו לנטותו אל מחוז חפצו. אם רוח מאת השכל יחלוף והדף את הדמיון ההוא, והמבקש מקומו ומבטחו יראה כי אזלת יד וכי אין לו כל מבטח באמת; המכונה הגדולה, התבל, עושה את שלה על-פי חקיה הטבעים, המוכרח יהיה והנמנע מהיות – לא יהיה, ימס לבו בקרבו והיה אובד עצות! הקריזיס הנורא עבר עלי במשך השנה הראשונה לשבתי פה, ונמשך בשנה השניה. אבדתי דמיוני, אבדתי את הספרות, אבדתי את מבטחי, ראיתי כי חזיונותי לא יבואו, ויכבד עלי הקריזיס הזה, וכל פרטיו היו כאבן על לבי, אשר המסותי בדמעות עיני ללא הועיל…

“קשה לו לאדם להפרד מן הֶעָרֵב אף על-פי שאיננו מועיל ולפעמים גם מזיק. הדמיון הוא אחד הדברים היותר ערבים לאדם: חלומות נעימים יביאו ענג גדול בתנומה ואף כי בהקיץ, ולבבנו ידאב בראותנו את דמיונותינו נשארים רק דמיונות שקר ולא יותר. נעים הוא הדמיון שיש לנו מבטח על פלוני המנהלנו, כי יש לנו ספרות ופעולה כללית, ובהוכח לבנו כי חלום חלמנו ולא יותר, כי אין לנו על מי להשען וכי אין ספרות ופעולה כללית לישראל, נשאר כערומים מכל וכאובדי דרך. את המעברה הזאת עברתי אנכי במשך השנה הראשונה, והכזב תוחלתי ורגשותי הפצועים הוסיפו יגון על יגוני עד אשר כמעט קצתי בחיי… עבר הקריזיס ואנכי הסכנתי אל השנוים שנעשו בי עד העת ההיא, גם צעדתי הלאה, להביא גם שנוים בחיי המעשה, על-פי פתרון שאלות שונות שנתברר כבר אצלי בעולם העיון¹⁸ ורוחי נתקררה מעט מעט; ראיתי כי לא אבדתי מאומה ממה שהיה לי אך נוכחתי לדעת שאין לי אותו דבר שהאמנתי שישנו לי ושלא היה מעולם לא לי ולא לאחרים, השיבותי אל לבי כי לא בצדק אתאונן על הדברים המוכרחים להיות באשר הם, גמרתי בדעתי כי אין לי עוד כל תקוה ופעולה שיש לה מטרה נשאה בעצמה, כי כבר עבר המועד, והדבר הזה הקל מבוכתי למען אוכל לשאת את אשר נטל המקרה עלי. “קצתי בחיי משפחה” – אך לא קצתי בחיי בדידות; “קצתי בנפת מולדתי” – אך לא קצתי בעיר החדשה! האמנם, נשכח אני בעיר החדשה, אך חופשי נתן לי לכתוב ולעשות ככל אשר אני מבין, וחיתו-יער המבקשים להכחיד חרותו של האדם ומאמינים כי מצווים הם מהר סיני לשמור צעדי בני בריתם, – לא יקיפוני לשמור צעדי אני… מה מאושר הוא האדם המכיר ערך החרות במצאו אותה!… אם אלפי פעמים אאור יום בואי פה, הנני להודות בפה מלא כי לא אובה גם לא אוכל לשבת עוד בנפת מולדתי, במקום אשר קנאים עריצים כמלאכי-חבלה ישמרו את דרך עץ-החיים לבלי יבא בו האדם! אויר של חיים וחופש אני מבקש ובנפת מולדתי אשאף אויר של השמדת החיים, אויר של אינקוויזיציאָן, אויר המגדל נחשים וצפעונים ומטיל ארס בנשימת כל בני אברהם יצחק ויעקב היושבים שם!… פה לי אויר חיים וחופש, ופה יגדל אמץ רוחי ויוסיף כח! ¹⁹ לא, אין מקום לי עוד בנפת מולדתי, במקום אשר משכיליה יבולו ויאבדו אמץ-רוחם מיום ליום בסבת האויר המחניק ששם… אינני חי פה חיי החברה, – אך חיי החברה ירעו יותר מאשר ייטיבו, כי רוב בני החברה נחשים הם… לא, אין מקום לי עוד בנפת מולדתי… ומה? האראה עוד את פני N.?… הה, דמעותי פותרות את השאלה הזו בלי כל חקירה… היאוש כבר פשט עלי, ואין לתקותי הבל כח להטיל באמתת החלטתי אפילו ספק קל, אך היאוש ההוא נחלט בשכלי אך לא בלבבי… עוד חם לבי בי, עוד רגשותי יבקשו את האידעאל שלהם… עודני אמלל!… רבים דמיונות שכחתי גם השכחתי מלבבי, אך הדמיון אשר נולד בלבבי לרגלי רגשותי החדשים עודנו כביר כח, לא להביא לי ענג אך למחוץ לבבי!… ומה? אך למה זה אשאל? הן מקור דמעותי לא יבש עוד, עוד לשד לבי בי ומוח בעצמותי… דמעות רבות זרעתי בעיר החדשה עד עתה, רבות בכיתי בשנתים ימי שבתי פה, אך הדמעות האחרונות לא הורידו עוד עיני… ומה, היש לי תשועה יותר טובה? לא, לא, הן רבו מכאובי ואך דמעותי שעשועי ונחמתי!”

העיר החדשה, 8 דעצעמבער, שעה 8 בלילה.

Ma chere amie!”

"הלא שחוק הוא לשום כתובה צרפתית בראש מכתב זה. דמיוני כסכל מתפאר המודיע כי יודע הוא פתרון שלש מלות צרפתיות, כי Ma chere amie פתרונם “ידידתי היקרה”, אף-על-פי-כן הרשיתי לעצמי את הסכלות הזאת, הלא לא ראשונה היא לי בימי חיי… עוד יותר: התבל כלה מלאה סכלות ופתיות וכמעט כל אדם מתנהג במנהגי שטות ושחוק!

"מן הדעפעשע הבדויה על אדות מותי הודיעוני כבר, ורבות נעצבתי למכאובי חנם אשר שבעו אוהבי מזה; אך היש באמת מה להתעצב, גם אילו היתה אמת בפי השמועה? לא!

"כל אדם דורש לו נחת ושעשועים מלבד מה שהוא עושה, אוכל ונהנה. הנחת שלו הוא מוצא בזה שחייו נחוצים ואיננו נמשל כבהמות, העושות למען יאכלו ואוכלות למען יהיה להן כח לעבוד. האדם הפשוט מוצא את עצמו לנחוץ בזה שהוא מפרנס את משפחתו ובו תלואים חייה, ובזה רב לו למצוא את הנחת שהוא חפץ בחייו. האדם ההוגה מוצא מטרה זו שפלה מאד, והוא עובד בעד אידעע. לכת האנשים האלה יחשבו כל שומרי אמונים אשר הדת נחשבת אצלם להדבר היותר נכבד בעולם, וחייהם מקודשים לאידעע דמיונית זו. המה יאמינו כי על ידם האל מאושר והם עמודי עולם, אך אותם ההוגים, אשר האידעע של הדת איננה יקרה בעיניהם כל כך, הם חייבים בעיני עצמם לעבוד בעד אידעע אמיתית וקדושה: בעד האנושית, ההשכלה, החירות מן ההזיה והפאנאטיזמוס וכיוצא בזה. האיש אשר לא יוכל להתחשב בין שלשה אלה הוא אמלל מאד, אך האם הוא מוכשר לשאול את נפשו: "למה אני חי ולמי חפץ בי?²⁰.

"אנכי, לאסוני הנצחי, לא אוכל להתחשב בין אחד מאלה השלשה שזכרתי. ממשפחתי אינני מוצא כל קורת-רוח, אין לי בה לא צורך ולא חפץ… תקוותי הנכזבות ויאושי המוחלט נודעו לך, ידידתי היחידה, למדי ממכתבי. הדת – אך טוב לי לשתוק – הדת תוכל לתת לי שעשועים ונחומים כמו דוד בני המת… נשאר לי לעבוד בעד אידעע; אך למי? האם לבני עמנו? הה, בני עמנו בארץ מולדתנו אינם צריכים ואין להם חפץ לכל אידעע! אדם בישראל בארץ מולדתנו חי אך לשקל כסף ולדף גמרא מעפש, וזולת שני הדברים האלה אין לו חפץ במאומה… עוד לא נולד אותו האדם שיוכל לתת מהלך בעמנו לאיזו אידעע ואין ליהודי ארץ מולדתנו לא ספרות ולא קוראים, והכתיבה בעדם ובעד חמורו של משיח אחת היא!…

"עתה נשארה השאלה המעציבה: “למה אני חי? למי חפץ בי?” הנני חי, הנני ממלא מחסורי חיי למען אביא לחמי, הנני מביא לחמי למצוא מחסורי חיי אם-כן לוא לא אחיה ולא אמצא שכר הלא גם אז יתכן הדבר עתה, ידידתי היקרה, היש להתעצב על מותי? מי יאבד מאומה בזה? לא אחד! אולי אשתי ובני!

"אַת שואלת, מדוע לא הקשבתי לעצת עזרא הכהן ואשר הכרמלי, אחרי כי בחלה נפשי בחיי משפחה. אך הנה הדבר הזה הוא מצד רפיוני: אין בי אכזריות להביא לחץ על אשה בלתי אשמה ובלתי תמוכה ועל שני ילדים נקיים וחסרי עזרה, להעלות את חייהם כליל על מזבח תועלתי!…

"עתה, ידידתי היחידה, אפנה לשיחה חשובה ותמימה.

"אַת, יקירתי, אין לך עוד סבלנות, וחשקך לדעת (נייגיערדע) לא ינוצח, הנך חפצה לדעת כל הנוגע בחזיונותי ותוסיפי בקול פקודה “לא לשנות!”

"פקודתך, Ma chere, קדושה היא לי, קדושה כאידעע אמיתית, ובעונג הנני ממלא שאלתך, כי את חפצת!

"לתת לך תשובה שלמה על כל שאלותיך הנני מעתיק כל שאלותיך, הלא כה דבריך:

"כי אוהב אתה ובלי ספק בחרת לך סמל הגון – זה יותר מוַדאי… “בלי ספק יודעת בחירתך מאהבתך הלוהטת, בלי ספק תחליף עמה מכתבים ויש בידך תמונתה של בת אלהים (Gottin) זאת? כן הגידה נא לי היודעת היא לכתוב, האם היא חכמת לב, עשירה ויפה-פיה? האם נכונה היא לחכות ולקוות זמן בלתי מגבל ותקוה בלתי מחלטת? הודיעני מהר מכל, שלח לי גם את תמונתה או העתקה מתמונה זו היקרה לך, כי חפצה אני לשימה בתוך האלבום שלי”.

"מי אפוא נתן לך הצדקה , Madamoiselle, לשאל כזאת? למה לך תמונת בחירתי? השמת את תמונתי אני בתוך האלבום שלך? הוי ידידתי היקרה! רב לי דבר תוכחות… תוכחות תדברי לי אַת על סכלותי הגדולה… הנני אוחז את ידך בידידות… נכון אני למלאות פקודתך ולתת מענה על כל.

"על שאלתך הראשונה “אם יודעת בחירתי את רגשותי בה?” לא אוכל להשיב נכחות: ממכתביה אלי נראה כי איננה יודעת אותם, אך אנכי אדמה כי יודעת היא הכל… נפלא הוא הדבר הזה, או יותר טוב: שגעון הוא מצדי, אך עוד אבאר זאת. מכתבים נחליף לעתים לא רחוקות, אך אני מרבה לשלוח מכתבים וכמעט על שני מכתבים ממני אקבל ממנה מכתב אחד. תמונתה אין אתי לדאבון לבי הגדול. עוד הפעם פלא, אך זה תלוי במה שלא גליתי לה את לבי, מסבה שכתבתי לך במכתבי מיום 9 יאנואר שנה זו. היא יש בידה תמונתי, מששת העקזעמפלארים של תמונתי שהיו בידי, טרם עזבי את עיר מרשלוב נתתי לה אחד “למזכרת נצח”. במכתבים אחדים גליתי לה את חפצי בתמונתה, אך היא לא ענתני על זה דבר. היא יודעת לכתוב מכתביה אלי כתובים בשפת אשכנז. היא חכמת לב, רבת תבונה מאד, מלאה אמץ רוח וצהלה חיה ומעלותיה היקרות האלה שבו את לבבי שבי… איננה עשירה, אך עשירה היא ממני, ויפיה איננו במידה נפרזת, אם נכונה היא להאריך תקותה לא אדע להגיד: היא, לפי הנראה מדבריה, איננה יודעת את רגשותי בה ואנכי מצדי אינני שוגה עוד בתקוה נכזבה. הנני מתמכר לפעמים לחזיונות ומשלים, בדמעות ולא יותר…

"הנה לך, ידידתי היחידה, מענה על כל שאלותיך: אך מה חפץ לך בתמונת בחירתי? האמיני לי כי אין לך חפץ בה; הן תוכלי כמעט תמיד לראותה.

“אך איך כה נסכלת, תשאלי, איך אהבת עלמה מבלי להודיענה מזה?” כן הדבר, זוהי סכלות שאין למעלה הימנה, וסכלות כזו ראויה היא אך לקלויזנער (חובש בית-המדרש) סכל כצלפחד.

"בשנת 1869 נזדמן לי להתודע אל עלמה משכלת ואמללה, בראשונה בשיחות שהיו ביני ובינה, היתה היא המדברת הרבה ואנכי החכם הקלויזנער דברתי מעט. פעם אחת ספרה לי את אסונה הגדול, כי איש אחד משך אותה בחבלי אהבה, אשר היו לה אחרי-כן לחבלי שאול, ובדברה בכתה מאד. הוי, ידידתי היחידה! לבי נמלא אז דם, ומאז נשאתי תמיד מכאוביה בקרב לבי בחמלה רבה עליה. השיחות ארכו, ואומץ רוחה ותבונתה הפליאוני. בימים ההם נלחמו בי בני עירי, קורות הקיץ ההוא אין לי צורך להודיעך, את יודעת אותן כמוני, הלא בידך היו כל הפאסקווילים אשר נכתבו עלי ובאו לידי… כל מיודעי רחקו אז ממני וישארו לי רק השיחות השמחות והממשיכות לב, שהיו לי עם העלמה ההיא. התלאות אשר נשאתי בקיץ ההוא הכאיב מאד את לב העלמה ההיא, אשר גם היא נושאת שם תלאות לא-מעט, ובפיה ושפתיה נלחמה בעדי בכל מאמצי כח. דַמי בנפשך, ידידתי היקרה, אנכי אמלל, נרדף, נתעב, גם תלמידי (לבד ל') לא דברו עמי בחוץ, ברחובות יצעקו לי נערים שובבים “אפיקורוס”, בבית – החותנת מקללת, אשתי מיללת, חותני מבקש כי אישר דרכי, בני מתאוננים כי רעיהם מכים אותם, יען בני הבערלינטשיק המה… במצבי הנורא ההוא הנני שבע שמחות בשיחות עלמה משכלת וחכמה, הלוקחת החלק היותר גדול במכאובי, עלמה אשר צרת לבה תפוצץ לבבי ואומץ רוחה וצהלת חייה יכוני בשגעון… היפלא עתה כי היתה העלמה ההיא בזמן קצר לאידעאל לי?… שבועות מספר הייתי מלא התפעלות וקורת-רוח ולא ידעתי מדוע? היו ימים שבם לא נזדמן לי לשיח עם העלמה ההיא ואבוא הביתה בערב בלי קורת-רוח, כמו היה חסר לי מאומה, אך לא ידעתי מה? לילותי החלו להיות לילות אי-תנומה, לבי נמלא מחשבות, שאלתי את נפשי “מה היה לי?” ולא מצאתי מענה לי. להגדיל אשרי הזמני ואסוני הנצחי, בקשתני העלמה ההיא אז, כי אקרא לפניה ספרו של מאפו “אהבת-ציון”. קראתי לפניה גם את הספר הזה גם את הס' “אשמת שומרון”. על-ידי מקרא זה נתפתחו רגשותי עוד יותר ויותר וחזיונותי התלקחו… אחרי-כן באו רגשותי אל ההתודעות, נוכחתי כי אוהב אנכי… אָה, מה מאושר בלי חשבון הייתי אז!…

"השתדלתי להאריך השיחות ואשרי גדל מעל השמים. השתעשעתי בחזיונות ובחלומות תהו ברב נחת ולא ידעתי כי עם נחשים שעשועי…

“משפחתי, שמעולם לא הרגשתי לה חבה יתירה, היתה עלי עתה למעמסה במדרגה שלא אוכל להביע לפניך, ידידתי היקרה! אז כתבתי שירי “אנקת אסיר”, קראתיו לפני העלמה ההיא והיא אמרה לי “Rebchen, ihr seyd verliebt”: מה תאמרי, ידידתי, למשפט כזה? האם לא קראה כזאת מעל מבטי עיני?… בקץ יולי באני מכתב מעזרא הכהן, שבו יציע לפני לשים פעמי לעיר החדשה, ואנכי לא חקרתי אפילו שלשה רגעים והחלטתי כרגע לנסוע. לפני שתי שנים, קודם הזמן ההוא (1867), הציע לפני ה' בן-מנשה, בהיותי בעיר הגדולה לתת לי מקום בעד תשעים רו”כ לזמן בצירוף ארוחת תמיד ואנכי לא נרציתי לשבת בעיר הגדולה, לפני שנה (1868), בהיותי בעיר הגדולה לתור לי מנוחה ולא נמצאה לי, שבתי בשמחה לעיר מגורתי ועתה החלטתי בלבי ברגע אחד לנסוע לארץ מרחקים! מה הסבה לדבר הזה? רגשותי החדשות! חלמתי על אדות האוניווערזיטט, מלאתי תקוה כי בדבר הזה יבואו חזיונותי לפעלם… מה כבד עלי להפרד מאת יוצרת חזיונותי! (אַת, ידידתי, ראית דמעותי!) אך הפרידה הזו לא נחשבה אצלי לפרידה מעציבה, פרידה לנצח, אך לפרידה אשר תברא את אשרי המבוקש.

“לפני פרידתי נתתי לה שיר בן י”ז חרוזים שבו דברתי לה בקרת-רוח, אך גם הודעתי לה כי היא עשתה עלי רושם, כי מעת שנתכבדתי להכיר אותה נשתנו מחשבותי, כי אזכרנה במקום שם אהיה, ואדמה תמיד בהלך נפשי לשמוע דבריה וכו'. חשבתי בלבי כי לעלמה רבת תבונה היודעת כי Rebchen, ihr seyd verliebt דים המלים המעטים האלה… ביום 19 אויגוסט נתנה לי מכתב פרידה וחותם אשר על ראשו תמונת יונה ותחתיו חרות שמי, אמרתי בלבבי כי רמז הוא לי, שהסמל שעליו תרמוז התמונה חרות על לוח לבי והוא כחותם על לבבי (הלא ידעת כי חלום שלא נודע פתרונו יפתור כל איש כטוב לו). אחרי בוא השמש היה לי מחזה מעציב בהפרדי ממנה. אנכי נעצבתי מאד ולא דברתי דבר; היא אמרה לי: “ביום מחר ירבה הנחם על הדומיה הזאת”. רשמתי בפנקסי: ביום 19 אויגוסט בשעה 8 בערב היו דברי האחרונים עם “N” היא ראתה, קראה ותאמר: הנך רושם את השעה שבה אחרית דברינו. בעוד איזה רגעים בא מ. ויאמר כי העגלה מחכה עלי. כליתי את המחזה המעציב, היא נתנה לי ידה (אנכי החכם הקלויזנער לא הרהבתי לתת לה ידי ראשונה) ומלא מכאובים נפרדתי. פניתי אחרי-כן לאחורי ולא ראיתי עוד!

"אך מדוע לא הגדתי לה את לבי? מדוע הסתפקתי במלים אחדים אשר רמזתי לה בכתב ולא יותר? שתי סבות לזה: ראשונה, כי הייתי אז בן עיר מרשלוב, כלומר: קלויזנער, ואבוש (בושתי עתה מסכלותי אז!) להגיד לעלמה שאני אוהב אותה; שנית, בסבת בערותי אז האמנתי כי אך פעם אחת יוכל האדם לאהוב ולא יותר, ובהיות העלמה ההיא אוהבת כבר – הנה אבדה תקותי ולשוא אגלה לה את לבי. הסבה השניה ראויה לסליחה יותר מן הראשונה, אך גם היא תעיד עלי כי סכל גדול אני. איזו הצדקה היתה לי לקוות, לחזות חזיונות ולחלום חלומות אם בעצמי חשבתי את דמיוני לדבר הנמנע?? השאלה הזאת עצומה מאד, אך הסכל נשאר סכל והחזיונות הריקים – חזיונות! חזיתי חזיונות כילד קטן: “אוניווערזיטאֶט, אוניווערזיטאֶט” ואחלום כי בתקופת ארבע וחמש שנים, בערך, כאשר אבא במספר מבקרי האוניווערזיטאֶט, אפשר שישתנו כל הדברים לטובה, מבלי הבין כי כבד מאד לשמור רגש ודמיון בתכונתם האריגינאלית בחמש שנים וכל-שכן בהפרד מאת סמל הרגשות במרחק רב, וחמש שנים לענין זה אינן כיום אתמול כי יעבור… חזיתי חזיונות בלי דעת כל חשבון, ישאני הרוח! אך אנכי בעצמי אכלתי פרי סכלותי: שלמתי בעדה בדמעות הרבה ובדם וגם עתה אינני חפשי עוד מן הקאָנטריבוטיאָן הזאת!…

"הסכל נשאר סכל והחזיונות – חזיונות! הה, מה קשה היה עלי לשאת את מכאובי בשבועות הראשונים מבלי ראות את לוכדת לבי! בכל המקום אשר עברתי, בראותי מרחוק עלמה הדומה ללוכדת לבי בקומתה ובצבע שלמותיה, נמשכתי כמו על-ידי אבן השואבת להביט בה ולהוכח כי לא היא היא הממלאה את לבי…

"בתקוה באתי עירה החדשה, השיבותי כל מכתבי המליצה שהיו עמדי לאשר המה כתובים ובקשתי מהם כי יהיו לי לעזרה במשען מעט עד שאוכל להכון לאחד בתי-הספר, לבא משם אל האוניווערזיטאט, גם מאחרים בקשתי כזאת, אחרית בקשותי אלה נודעה לך, ידידתי היקרה, היטב.

"מה כבד עלי הקריזיס, המעברה מן התקוה הנעימה אל היאוש המלא רעל! טוב לי לשתוק מזה… אך מי אשם בזה אם לא סכלותי? אילו גליתי את לבי לאשר נחוצים היו רגשותי להגלות הייתי שומע אחת משתי אלה: אם השבת פנים-ריקם מרה, או צדקה על התקוה. באופן הראשון הייתי מתאמץ להרגיע את לבי בזמן קצר ולא היה לי חפץ לנסוע עירה החדשה ולבא לידי הקריזיס הקשה אחרי שכבר התפתחו רגשותי; באופן השני – הלא הייתי יודע כי אשרו של אור חיי תלוי אך בפעלי ואז אפשר היה שהייתי מביא לזה הקרבנות היותר גדולים, מתוך שהיו לי אז עוד כחות רבים להביא קרבנות כאלה: התקוה והחזיונות היו בעצם חומם, עוד היתה לי אז סבלנות אשכנזית להביא צוארי בעול שפות מתות וכיוצא בזה למודים שהם למעמסה, שאין בהם לא נחת ולא תועלת ובלעדיהם סגור האוניווערזיטאט לפני כל החפץ בו… עוד לא נתפתחו אז נטיותי הרבה והייתי יכול עוד להיות נכנע תחת ממשלת איזה מורה-פעדאנט לא כן עשיתי ונענשתי קשה! הה, סכלות – האסון היותר גדול!…

"ביום 4 דעצעמבער בשנה שעברה, שלחתי להעלמה ההיא שיר²¹ אשר תוכנו נודע לך, כי את קראתהו. השיר ההוא עשה רושם גדול על חשק הדעת של העלמה ההיא עד אשר הרשתה לה לשאול את פי מי ואיפה היא בחירתי זו? ממכתבי אליה מיום 9 ינואר (שנה זו) 11 מאֶרץ, 23 יוני, ויום 21 יולי יכולה היא להבין כי היא היא אותה הנפש אשר לכדה לבי ויצרה חזיונותי ואסוני. הבטחתי לה כי היא ידידתי היחידה, כלומר: שאין לי אחרת זולתה, וכי התואר “ידידה” איננו מספיק לה מצדי, כלומר: שהיא לי יותר מידידה. אחרי כל אלה כתבה לי כי היא איננה יודעת מי היא בחירתי? מה תאמרי לזה אַת, ידידתי היקרה? אולי יש אתך עזרה לזה, הטובה מאמצעיים שלי?

"אך אנכי אדמה כי היא תרמני… הלא ערמה נתונה בטבע לנשים יותר מלאנשים (סלחי לי על הקאמפלימענט הזה שאני עושה למין היפה וגם לבחירתי בכלל!) הנה היא מרשה לעצמה להציע לפני שאלות כאלה, שידידה פשוטה לא היתה מרשה לעצמה בשום אופן להציען (במכתבה האחרון לא תשאל עוד אך תצוה עלי להגיד לה). וכי אפשר הוא שעד כה תערב את לבה, לולא היתה יודעת את הגיגי בה? הן היא רבת תבונה, ויודעת מה הגון לשאל ולדבר ומה אינו הגון… לפי המשפט הזה אוכל להחליט ולאמר אתך: “בלי ספק יודעת בחירתי את אהבתי הלוהטת”. מה תאמרי את, ידידתי היחידה, האשגה במשפטי אם לא?…

“אך תחשוב היא מה שתחשוב – אחת היא לי; אנכי כבר נואשתי ואין לי כל חשבון ומבטח להוציא חזיונותי לפעלם. דמי בנפשך כי כבר קראתי לי דרור ממשפחתי, אם לא בטול התפלה ועוד יותר: העשון ביום-הקוגעל הקדוש לא יוכלו לקרוא לי דרור, יש למצוא אמצעיים אחרים. דַמי בנפשך כי חפשי אני – אך מה אני? מורה עני! האוכל לעשות עון גדול כזה ולהביא שואה על אהובתי?… הן אמנם יוכל היות כי בקרוב אתפטר מעבודת ההוראה הארורה ואשיג משרה באחד בתי המסחר, – אך מלבד שהדבר הזה אינו אלא תקוה, מלבד זה איזה שכר אוכל לקבל פה ממשרה הראויה לי? אם הרבה – אקבל חמשים שקלים לחדש, וזה מעט מאד, כמו שסך 25 רו”כ לחודש מעט בעיר מרשלוב. אם-כן למה אמשוך אחרי את אהובתי בחבלי עניי? אדמה כי בלעדי תהיה מאשרה יותר, ואם אני אוהב אותה הלא חפץ אני באשרה!

"עוד סבה אחת המריצה להסיגני אחור מכל תקוה. באחרית הימים התבוננתי שאין תכונותינו דומות כלל אחת לחברתה: אני אוהב בדידות, עיון והגיון, והיא אוהבת חברה וחיים; אני שונא את הדעספאטיזמוס והיא יש לה חלק גדול של דעספאטיזמוס. לפיכך איני רשאי לחשוב שאם בעלי שתי תכונות מתנגדות יתחברו להשתתף בחיים יחדו, שיהיה להם נחת רוח זה מזה.

"ועתה, Mon amie, הנה מלאתי פקודתך וכתבתי לך כל אשר תחפצי לדעת, אדמה כי במכתבי זה ארגיע את חשק-הדעת שלך הנודע לי זה אחד עשר ירחים. מאחת תדאב נפשי כי לא אוכל לשלוח לך את תמונת לוכדת לבי! אך יש לי עצה ואנכי אמלאנה, אך בתנאי שתשלחי לי את שני עקזעמפ, מתמונתך.

"מדוע תכתבי כי מכתבך הארוך יהיה עלי למשא? היוכל להיות למשא הדבר היוצא מעטך? או היוכל דברך את להיות למשא עלי? היה לא תהיה! אקוה כי גם מכתבי הארוך מאוד לא יהיה עליך למשא, כי את חפצת בו.

"עתותי מדודות ורבת יגעתי להשלים מכתב ארוך כזה בעת קצרה, על כן אך גמול אחד הנני שואל מאתך: להשיבני מהר אם עתה מצא חשק הדעת שלך מרגוע. הנני

Votre sincere ami

צלפחד.

הקורא הבין מעצמו כי המכתב הזה נכתב להעלמה N. בעצמה.

(מספר זכרונותי) 12 דעצעמבער. היום בקראי ספור O…Z…Ch… הנחתיו מידי, כי לא היה בי כח לקרוא… רוח המעלאנכאָליע שוררת עלי עתה יותר מכפי הרגיל בעתים האחרונות. הנני מעשן פאפיראָס אחר פאפיראָס, אך הרוח הרעה מנצחת את עמוד העשן הזה, ועצבותי לא יכלו בעשן… לבי מלא רעיונות ומכאובים… התגלות לבי במכתבי להעלמה N. הניעה את רגשותי ותשים אותם כמרקחה, אחר אשר שררה עליהם דממת מות ומקור עיני לא נתן מימיו זה קרוב לשני חדשים… מה תנועו, רגשותי, הן שוא תסערו… לבי דל מאד, אין בו כח להביא תחבולות ומרפא לכם! הנכם מאספים כחותיכם להלחם עם היאוש, אשר זה כבר הניף חרב עליכם למותת אתכם, התהיה אחרית לפעלכם?… המות כבר הוכן לכם, ואם כזה וכזה תאספו שארית כחותיכם – תקומה לא תהיה לכם, כי נפול תפל ברפיון כחי! אי לכם, רגשותי, עודכם כבירי כח, כל החשבונות והמופתים מחקי המציאות לא הצליחו עוד להכחיד אתכם כלה מקרב לבבי! הנכם מפרפרים בין החיים והמות זה חדשים רבים, ובמצב נורא כזה תאריכו עוד ימים בקרב לבי… עודכם כבירי כח, עוד במצבכם הנורא הזה תביאו לי תמונת חותם לבי להופיע לנגד עיני ולפוצץ לבבי, עוד תחזו לי חזיונות אשר בהקיצי מהם יאחזני פחד… אך כביר כח מכם הוא היאוש! בעת אשר תביאו אתם לי חזיונות להשתעשע בהם, בעת ההיא יהיה עמלכם לריק, כי הוא, היאוש, יאחז חיש בערף החזיונות ההם ויפרפרם, וגם את העונג הקטן והשעשועים של הבל האלה לא יתן לי להנעים לי רגעי מספר מרגעי חיי! כביר כח מכם הוא היאוש! אתם תביאו לפני תמונת חותם לבי להופיע לנגד עיני, והוא לא יתן לי לשבוע נעימות במחזה, רק יפלח כליותי! לא אשאל עוד לאחריתי מה תהי, כי הוא, היאוש, כבר פתר לי את השאלה הזו במלים קצרים"…

(מספר זכרונותי) 13 דעצעמבער. המון רגשותי וסערת רעיונותי ביום אתמול לא דמו גם בנפול עלי תרדמה, בשעה השנית אחר חצות הלילה. בחלומי והנה N. לנגדי ומפיה שמעתי מלים מרהיבי לב ונפש… מה מאושר הייתי אם האמנתי בחלומות! כמה פתרונים משמחי לב הייתי נותן לחלומי! כמה היתה תקותי מוספת כח להלחם עם היאוש! מה מאושר הייתי לוא האמנתי בחלומות…

(מספר זכרונותי) “ביום 30 דעצעמבער באה אלי אשתי”.

* (מספר זכרונותי) . שנת 1871 עברה לא מבלי משים אך ברושם חזק עלי. השנה ההיא הביאה לי שנוים רבים בארח הגיוני ובחיי המעשה. צרות לבבות הישנות אבדו את הרעל המסוך בהן ובמנוחת לב נשאתין, ומחסורי חיי לא נפלאו ממני להשיגם כאשר עד כה. עבדתי, הגיתי, חקרתי, כתבתי, נחתי גם התענגתי לפעמים על חרותי. מה נעמו לי זכרונות השנה ההיא ומה כבד ממני להכון לקראת השנה הבאה עתה! הנה אשתי באה וחרותי נכחדה! עתה עבד אנכי, עבד לא מחפץ לב כי אם בעל כרחי ובתגרת יד המשפטים הקדומים אשר יקדירו תבל ומלואה בחשכת אפלתם! עתה ספו כל תקותי, עתה נשמדה חרותי, אשר החליפה לי תמיד כחות עלומי, לעשות חיל בהגות ומחשבת, עתה אחיה חיי משפחה, אשר יפריעוני מהתמכר אל דעותי ועיוני ויסיגוני אחור מכל צעד קדימה בחֵרות, בהגיון ובאמץ רוח! ספו כחות עלומי ומהיום תקפוץ עלי זקנה, כחותי נבול יבולו ובעצם ימי זקן אהיה! עתה אכנע תחת החשבון השנוא לי: חשבון של פרוטה, עתה ארגיש עֻלי על כל מדרך כף רגל, עתה אלחץ להשאר עבד להמלמדות הארורה, השנואה לי יתר הרבה מן המות! לבי חלל בקרבי, הה, איה חרותי?…

"העיר החדשה 6 מאֶרץ 1872

Ma Chere!

"כלל גדול בידי שלא להשיב על מכתבים ידועים ביום קבלי אותם. מכתבים ידועים עושים תנועה גדולה ברגשותי שמתו בלא עתם, עד שאני מאבד את מהלך חיי המסודר (Normalitat)… אם במצב בלתי נורמאלי זה אכתוב תשובה, אפשר שאבטא בו מבטאי נערים או יותר טוב: מבטאים של שטות, מבטאים כאלה הראוים להתחשב למותר… לפיכך לא עניתי לך עד עתה על מכתבך שקבלתי זה שני ימים.

"לפי דבריך, ידידתי, חשבת לכתוב לי “ברור פעם אחת מענה לנצח”. אכן הבשורה על דבר ביאת אשתי הלום הניאה מחשבתך: “כי מה יאמר האורח האהוב למכתב כזה, מדוע? איזו תועלת תצא מזה? דמיתי…” ובזה כלתה, או יותר טוב, לא כלתה הצטדקותך על דומיתך הארוכה.

"כמבקר הנני להעירך, כי אַת ידידתי ערבבת שתי שאלות שונות אשר האחת נכונה וחזקה כאשר רפתה השניה. “מדוע? איזו תועלת תצא מזה?” בהגיון ובצדקה תדברי ככה. אנכי אינני יודע ואינני מלא תשוקה לדעת את המענה אשר חשבת להשיב לי. אין לי בו כל תועלת וכל חפץ כמו שאין לי חפץ ותועלת בחלומותי שעברו… כן הוא, איזו תועלת או נזק יוכל להביא לי מענה כזה, באיזו אופן שיהיה, אחרי אשר יאושי הוכיח לפני כי כל חזיונותי אינם אלא הבל, חזיונות היו וחזיונות יהיו… זוהי הסבה האמתית אשר חשבתי למותר לגלות לבי לפניך עד עתה, כאשר כתבתי לך במכתבי מיום 9 ינואר בשנה שעברה. וגם עתה לא היתה להתגלות לבי כל מטרה וכל חשיבות זולתי להשקיט את חשק הדעת שלך… דעתי את הכרח בטול חזיונותי השמידה כבר כל חלומותי ומשנוי הנעשה בקרבי פנימה עוד תחזק הדעת הזאת. אַת, ידידתי היחידה, שאלתני כבר: “אם נכון אתה לשנוים הלא גם אהבתך תוכל להשתנות”; ועל זה השיבותיך במכתבי מיום 9 ינואר משנה שעברה לאמר: “רבות שניתי – אך בדברים הנוגעים בהגותי ובחקירתי, אשר לשכל המה, אך לא בידידותי אשר ברגש יסודה לא בשכל”. עתה הנני לוקח בחזרה את תשובתי ההיא, כי שקר היא. אמת הוא שאהבה איננה אך ברגש, – אך הרגש קשור בקשר אמיץ בתבונה, אצל האנשים הנבונים, ובהשתנות התבונה ישתנה גם הרגש!

"אי-אפשר לאהבה בין שני בני אדם אלא אם-כן שוררת הארמאָניע ביניהם גם ברעיונותיהם, ששכלם של שני הנאהבים לא יהיה כחמר-גמל, שזה מושך אילך וזה מושך אילך, אלא שיעלה אצל שניהם למקום אחד. זכורני כי בשעה שהייתי שח עם סמל רגשותי היינו מסכימים על-פי-רוב לדבר אחד בכל ענין; אך מסופקני אם תהיה עוד הארמאָניע כזו גם עתה ביני ובינה, אם יקרה לי לשיח עמה. לא אגיד זאת בהחלט, אך יש להסתפק, הלא רוחי בקרבי נשתנה לגמרי!

"ידידתי היחידה! אינני קל-הדעת המתהפך לרגעים, לא, תכונת רוחי עודנה כמקדם: עזה בלי להכנע, חלושה, מלאה חמלה, הנני נכון לעלות לקרבן בעד שיטתי, בעל גאון פנימי ואוהב מרקחה; אך בינתי לא נתפתחה עוד די צרכה, והנני משתדל להשלים את החסרון הזה, ועל-כן אשתנה עוד יותר ויותר. בשבתי בעיר מרשלוב היה עוד מסוך בקרבי רוח פאנאטיזמוס ורוח אידעאליזמוס, בשנה הראשונה לשבתי פה אבדתי את הרוח הזה ואתאמץ לקנות לי ידיעות מחלטות²², זה שנה ומחצה שאני מבקש את הידיעות האלה, מוצא אותן והן משַנות את רוחי הרבה, הרבה נשתניתי בחורף העבר, עוד יותר – בקיץ שעבר, ועוד יותר – בחרף הזה. עד כמה אשתנה עוד – לא אדע, ויוכל היות שאני וסמל רגשותי לא נוכל עוד להשתוות בדעותינו ולשמור את ההארמאָניע.

"בהשתנות התבונה ישתנה גם הרגש, זהו איננו מוטל בספק אצלי. בשנת 1858, בשמעי כי הרב ה' פלוני מעיר פלוני מת – הורדתי דמעות ברגש, עתה לא אוריד עוד דמעות בגלל אבדות כאלה… היו ימים אשר לא חמלתי על אפיקורסים נרדפים, שהצדקתי את ההורים המכריחים את בניהם למרות רגשותיהם של האחרונים; עתה הנך יודעת נאמנה כי רגשותי שונו בענין זה. לפנים נשבר לבי על אסונו הגדול של נאפאָלעאָן הראשון, שעתה אני מצדיק עליו את הדין. פעמים מספר ראיתי רציחות מעוררות לב והבטתי אז עליהן בלי כל רגש. כל המופתים האלה יוכיחו כי הרגשות ישתנו יחד עם התבונה.

"עתה אשוב לדברי, שלא כליתי עוד. חזיונותי וחלומותי אבדו כבר את ערכם, ועל-כן הכחדתי ממך את הגות לבי. אני מצדי לא אחשק לדעת הגות סמל רגשותי: “מדוע? ואיזו תועלת תצא מזה?” השאלה הזאת שאת, ידידתי היחידה, שואלת נכונה ויסודה בהגיון; אך מה חלושה היא השאלה השניה שלך: “מה יאמר האורח האהוב (?) למכתב כזה?” הוי, ידידתי היחידה! התדמי כי האורח האהוב יודע מכל המכתבים הבאים לי ומה כתוב בתוכם? התדמי כי נותן אני רשות להאורח האהוב להגיד לי דעתו בדברים הנוגעים לי? או התדמי כי האורח האהוב טועה בחשבונו ומאמין כי אורח אהוב הוא?

*

“כתיבתי תחדל, אדיע ידידי, אדיע”, – תכתבי בקץ מכתבך. הוי ידידתי המלים האלה יחרידוני… התדמי למנוע ממני מכתביך? כבד ממני מנשוא הדבר הזה! האמיני לי כי הדעת שאבדתי את התענוג האחרון, כי לא אדע עוד מאומה משלומך אַת, ידידתי היחידה, ומהנוגע בך, תכאיבני עוד יותר מיאושי… ידידה! בשם רגשותי ודמעותי הנגרות הנני מבקש ממך להוסיף לשלוח לי מכתבים. מלא אנכי תקוה כי לא תשיבי ריקם פני ידידך נצח

צלפחד.

(מספר זכרונותי) "23 אפריל בלילה. גם תמול גם היום לא ערכתי סדרים ותלבישני רוח כהה!… סבת הדבר הזה יסודה ברוח האדם. חיים פראזיים למשא הם על האדם, החיים טובים בשעה שהם פאעזיים על-ידי התפעלויות שונות ממעשים מענגים הבאים אחרי החשבונות הפראזיים. הפאָעזיע היא התרוממות הדמיון והאידעאלות ונחלקת היא לפנים שונים: פאעזיע של הילדות ופאעזיע של המעשים. הראשונה אינה אלא דמיונית, ואינה מארכת ימים אלא כל זמן שאין השכל מתפתח די צרכו. “בשעה שאין לו לאדם תאוות חמריות הרי נפשו מתאוה תאוות דמיוניות” אמר חכם אחד, על-כן בימי הילדות שאי אפשר לאדם לחפוץ בדברים חמריים, שאינם ידועים לו היטב, חפץ הוא בדברים דמיונים. אך אחרי-כן, בהתפתח השכל והכחות די צרכם, ובלב האדם יולדו בקשות חמריות אז יסופו הבקשות הדמיוניות, הפאעזיע הדמיונית תחלוף כעשן והפאעזיע של המעשים תירש מקומה, אם יש לה אפשרות לכך.

"הטהעאָלאָגיע או שמחה של מצוה, גם היא פאעזיע היא, פאעזיע דמיונית, וכל הילדים הגדולים, שלא נתפתח שכלם וכחותיהם נתדלדלו על-ידי החנוך ואין להם בקשות חמריות – הרי הם מתענגים על הפאעזיע של הטהעאָלאָגיע, פאעזיע שאין בה אלא התרגשות הדמיון לבד. אנכי עתה – אבדתי את הפאעזיע הזאת ולא תרהיבני עוד בכל מאמצי כח, ולהפך.

אילו הייתי משיג תחתיה את הפאעזיע המעשית, כי אז היה טוב לי מאד, כי לא לבד שלא היו חיי מאבדים כלום, אלא שעוד היו מרויחים בחליפי הדמיון על המעשה. אך אנכי לא אוכל עוד לזכות להפאעזיא המעשית, כי כבר עבר המועד לי, והפאעזיע הדמיונית נאבדה ממני ונשארתי קרח מכאן ומכאן… הלילה הזה שהיה לי לפנים ליל שמורים ומלא פאעזיע במדרגה היותר גבוהה, היה לי עתה לילה פראזי במלוא מובן המלה, ככל הלילות! הלא אדם חי אני ואוהב פאעזיע, אך איה הפאעזיע שלי? מה נורא הזכרון הזה ומה מר רעיון הפראזי!…"

(מספר זכרונותי) “תמורה בחיי. בקץ החורף האחרון התמוטט מצבי. המלמדות, אשר היתה לי קנה רצוץ בכל ימי שבתי פה, נעשתה לי עתה כקש נדף מפני סבות שונות, וביותר מפני שהריחים שעל צוארי נעשו יותר כבדים מראשית שנת 1872, והמלמדות לא תוסיף כחי לשאת את המשא הזה, ולבקש מלמדות חדשה כבד מאד לאיש כמוני. ידידי ה' ש. הגיד צרתי לידידי הגביר ה' ל. נ., לידידי הגביר הסופר ה' ב. נ. ולהגביר ה' ב. ר. אשר כלם לקחו חלק בצרתי ויבטיחו לכונן לי משען על-ידי תחבולות שונות. מפי חבורה נזרקה שאעשה לי חנות וכבר הוכנו אמצעיים לכך, אך האמצעיים האלה לא חיש באו לידי גמר וכה עברו חדשי אפריל, מאי ויוני באפס מעשה ובלחץ… בקץ חדש מאי שמעתי מאחרי, כי מקום פנוי יש לקאססיר בהקאנטאר החדשה של הגביר ב. ר. איש חסדי, ואחרי אשר נשאתי נפשי בתוחלת ממושכה על-ידי “לך ושוב מחר” יותר משני שבועות אמר לי הגביר כי אין נפשו לקחת קאססיר בהקאנטאר החדשה שלו. שבתי לשוטט בשוקים וברחובות ולבקש מקום טוב לחנות, ובין כה וכה שמעתי עצות אחרות, עד שהייתי משוגע ממשמע אזני. ביום 27 יוני בחרתי לי מקום לחנות וכבר שעבדתי את מוחי לדאגותיו של חנוני… ביום 28 יוני הודיע לי ידידי ש. פתאום, כי הכהונה בהקאנטאר החדשה נתנה לי מאת הגביר ב. ר. שמחתי מאד בבוא אלי הדבר, אשר אליו נשאתי את עיני תחלה, ואחרי-כן נואשתי ממנו מדעת, ואנער את כפי מן החנות אשר דמיתי לכונן וביום 1 יולי באתי אל הקאנטאר, אשר מקומי מחלט בה בעד עשרים וחמשה שקלים בצירוף דירה. עתה אינני עוד מלמד, עתה אינני חי בעולם העיון והדמיון, עתה מתפרנס אני בעולם המעשה אשר לא יבושו יודעי דרכו. עתה אני משתכר לחמי על ידי עבודה, וכשם שאני מקבל תועלת חמרית ואמתית מנותן לחמי, כך אני מביא לו תועלת חמרית ואמתית תמורתה, תועלת שאין בהמלמדות לא מינה ולא מקצתה… עתה יש לי תקוה, אחרי קנִיַת ידיעת המעשה והוראת הנסיון למצוא לחמי גם בימים הבאים על ידי איזו עבודה מועלת וספעציעלית, ואפשר שלא יהיו עוד חיי תלואים לי מנגד, כאשר היה מצבי עד יום 1 יולי לשנת 1872. הנה יש תקוה… אך הזאת תקותי? הה, לא לתקוה כזאת נשאתי את נפשי ולא למענה עזבתי את מחמדי לבי. לא זאת היא תקותי, לא ממנה ולא מקצתה!…”

"העיר החדשה, 26 יולי.

ידידי!

"נפלאתי על דבריך במכתבך אלי לאמר: “להפך, ראוי עתה לכבוד ויקר, כי קבלת את משפחתך ברצון אם גם קצת בחיי משפחה” וכו' וכו'. הן מעודי לא יחלתי לשמוע דברים כאלה מפיך.

"ידידי! אין אנו חיים רק פעם אחת, ועל-כן יקרו לנו החיים. מי שמאבד את חייו מפני חוב מוסרי שהטילו עליו אחרים לבד, הרי הוא שוטה גמור. אם חפצי האחרון היה שאהיה פנוי כל ימי חיי, הנה חייב הייתי להשתדל למלא חפצי זה, ואם לא הייתי משתדל לכך לא היה הדבר הזה נותן לי כבוד כלל, ולהפך, היה זה אות שאינני אלא סמרטוט, שאין בי כח למשול ברצוני על עצמי כל כך, עד שהאבדתי את היותר יקר לאדם, את החיים, בחנם! לפיכך הריני אומר לך כי לא ברצון קבלתי את משפחתי אלא בעל-כרחי, מאשר לא מצאתי עצה ואפשרות להעמיד הדבר על רצוני ודעתי.

"בשנה שעברה זזה אשתי ממקומה לבוא אלי, אך מאהבי הקדימוני להודיעני ואנכי מהרתי בדעפעשע לעצור אותה על מקומה. בפעם הזאת לא הודיעני איש מנסיעתה וביאתה הפתאומית הלמה ומחצה את ראשי, עד כי ששה שבועות רצופים לא יכולתי לקרוא ולכתוב מאומה, וכל-שכן שהייתי אובד עצות בשעה הראשונה, ולא יכולתי למצוא כל תחבולה להעמיד את הדבר על דעתי. אנכי לא ישבתי אז במעון אצל אחר, רק שכרתי לי בית מיוחד והיא באה אל ביתי כבעלת-הבית, וממילא מובן שלא יכולתי לגרשנה בכח האגרף. לא מעשים החשובים לפשעים דתיים, לא גילוי איזו דברים נסתרים ולא ויכוחים ודברים היוצאים מן הלב פעלו עליה שתפרד ממני. הגע בעצמך. בליל שבת הראשון לבואה פה עשיתי דברים רבים אשר רב בהם לפוצץ עד היסוד לב אשת יראת ה' כמוה, אך היא לא דברה דבר. עמדה, התבוננה בי ולא הוציאה הגה מפיה. אחרי-כן שאלה אותי איזו שאלות ואנכי בקרת רוח ובשחוק עניתי לה, אך מה היה אחרית הדבר? היא חורו פניה, החלה להתעלף באמת ואנכי הוכרחתי להביא מים קרים… פעמים רבות הגדתי לה כי חפץ אני להיות פנוי, ותבקש ממני חמש מאות שקל כסף, סך שגם המקצת ממנו אין בידי. לדאבון לבי עלי להודות כי אתה הצדקה, כי סוף-סוף אין היא אשמה כלל, ומדוע תהיה אמללה בלא כל משען כסף? ומה תעשה בעניה? האוכל להיות כאחד מבעלי האגרופין להכריח אותה עד דכא, עד שתתרצה להמלט ממני בעור שניה גם בלא כל משען על ככר לחם?… חפצתי לתת לה כסף ההוצאות לשוב לבית אביה ולשבת שם עוד שנים מספר, אך היא לא חפצה בשום אופן! כן נשארה היא פה וחיי אבדו!

*

"קץ הדראמה שלי בא, המסך נפל, האקטער שיחק אותה באופן רע מאד עד כי איש לא נתן קולו: “Bravo!”.

"היה שלום, והנני ידידך

צלפחד.

(מספר זכרונותי) "19 אויגוסט. היום מלאו שלש שנים למיום עזבי את עיר מגורתי, למיום ראיתי את פני N.. ביום הזה לפני שלש שנים היה היום הנותן לי פתח לתקוה אשר אחריתה נכזבה, ומה שונה אני עתה ומה שנה לבי! כלו בדמעות עיני, ואתן גם רגשותי, כלו ואינם! אין אתי עתה לא דמעות השנה הראשונה ולא מכאובי היאוש שבשנה השניה. לבי קר, יבש היה כעץ, ספו דמעותי, אנחותי, מכאובי לבי עם הנעימות הקשורות בהם יחדו! בזכרי ראשונות לא יכאב עוד לבי, אך נפשי עלי תאבל כי היו חזיונותי לשוא וכי חיי לא זכו לראות אור!… דמעותי ספו זה יותר מעשרה חדשים, אנחותי גם הן תמו, ואם אשית לבי לימים עברו לא תלהטנה עוד רגשותי, אך עצב יבא בי ולבי ישבר בקרבי על כי אין עוד כל רגש נעם ללבבי, על הפאעזיע של ימי העלומים שנהפכה לי לפראָזע ועל ימי שחרותי שקפצה עליהם זקנה… זקן אנכי אף-על-פי שלא מלאו לי עוד תשע ועשרים שנה, לבי עץ יבש וחיי אבדו! חזיונותי ודמעותי היו לשוא ולא הועילו לי כי אם להבין על פיהם מכאובי אחרים בעלי חזיונות ממין זה, ופראות הורינו המאבדים את חיינו, מבלי להביא לעצמם כל תועלת. בא הקץ לדראמה שלי, אך באופן טראגעדי מאד. מר לי מר, הנה מת אני בחיים, חיי חסרים ענג-החיים השירי ומה יתנו ומה יוסיפו חיים כאלה? הה, לאחריתי כי נכרתה!…

"העיר החדשה, 13 יאנואר 1873.

ידידתי היקרה!

"שלשום קבלתי מכתבך, חליפות מכתבינו תארך עוד בשנת 1873, מה רבה שמחתי!

… … הלאה הנך שואלת: “איך ירחק האידעאל מאותו האדם הנושא אותו בלבו? ואיך תאבד האהבה את חומה?” ידידתי היקרה! אך שנה אחת עברה מיום שאני כותב אליך בגלוי על אדות חזיונותי החולפות, ובכתבי אליך אחרי כן כי כל המקרים שהיו לי אין להם בעיני אלא חשיבות ביאָגרפית וכי אהבתי אבדה את הפאָעזיע שלה, תחשבי אַת שבמשך חצי שנה נהפך לבי בקרבי, אך לא כן הדבר.

"בתחלה, בטרם שגברה תבונתי על הכח המדמה שלי, לקחו חזיונותי ודמיונותי מקום נכבד מאד במוחי ולבבי, אהבתי היתה לוהטת ובלי הפוגות שאבה מים ממקור דמעותי. סמל רגשותי לא נשכח מלבי אפילו רגע אחד, מלבד בשעת שנתי בלילות. לא יכולתי לקרוא בקרת רוח כל ראמאן, גם כל מחזה פשוט ושיחה מצויה שבראמאן, גם המקומות שאינם טראגעדיים שאבו מי עיני עד אין מדה. בכלל לא יכולתי להתמכר אז לקריאה הרבה והייתי הולך בחוצות, במקום שנדכה לבי עוד יותר, בראותי אלפי אנשים חיים ואני אינני חי… עם היאוש לא יכולתי להתפשר בשום אופן ועיני נגרו תמיד באין תועלת. בחדש אָקטאָבער 1870 קבלתי מכתב מאחד ממיודעי, שבו קראני להיות מורה בעיר קטנה בעד חמש מאות שקלים לשנה בצירוף מזונות; אנכי שאלתי את פיו אם ישאר לי שם מועד ללמוד לעצמי והוא השיבני בשלילה ועל-כן השיבותי ריקם פני שואלי ולא נסעתי לו. באותה שעה כתבתי מכתב לעזרא הכהן, וספרתי לו המקרה והגדתי לו גם טעמי ונימוקי, כי בנסיעה זאת צריך אני להסיר מלבי את תקותי לשטודיום, דבר שהוא כבד מאד ממני, אף-על-פי שברור אצלי כי תקותי זו לא תבוא, כי טוב לי שתבטל התקוה הזו מעצמה ולא שאבטלנה אני בפועל כפי. במצב של תוגה ואנחות כזה הייתי קרוב לשנה ומחצה, כלומר יותר מחמש מאות ימים או יותר משמונת אלפים שעות (מבלי לחשוב שמונה של שֵנה מדי יום ביומו) במכאובים, בצרות פנימיות ובמלחמת התקוה עם היאוש.

בשנת 1871, בזמן שמצד אחד הייתי טרוד בעבודתי הספרותית, עד שלא נשאר לי עוד מועד לחשוב ולחלום חלומות, מצד השני נעשיתי רגיל ביאושי עד שלא אחזני עוד שער לזכרו, ומצד השלישי היה משבר (קריזיס) שלם בכל רעיונותי: כל הנוגע בדמיון כליל חלף, התבונה נצחה את הכח המדמה וכל החלומות ספו תמו, – בעת ההיא לא הכאיבוני עוד פצעי כמקדם, והציקו לי עד דמעה פעם בחדש או בחמשה שבועות. ביום 21 יולי הרגשתי זאת היטב, ובמכתבי לך ביום ההוא העתקתי לך מה שכתבתי ביום ההוא בספר זכרונותי על אדות השנוי הזה. בחדש אָקטאָבער של אותה שנה, אחרי שגם תקותי האחרונה על ידידי יושבי העיר הגדולה וצקלג היתה לי למפח נפש והוכרחתי להיות פה מורה ילדי ישראל – נואשתי לגמרי מכל תקוה, עשיתי שלום עם היאוש, “אי אפשר – ואין כל עצה!”

"היאוש האכזרי, התבונה המתפתחת, המתעבת חזיונות ריקים וחלומות, ההתודעות האחרונה שאהבתי מעיקרה היתה דמיון של שטות – כל הדברים האלה רב היה כחם לשדוד את הפאָעזיע מן אהבתי, לעשות את אהבתי מתה ושאזכרנה אך באנחה חרישית ונסתרת, כמו שזכרתי את מיתת בני בחדש הראשון אחרי שנודע לי מותו.

"בכל הזמן הזה לא ראיתי את האידעאל של רגשותי, והאידעאל הזה לא נשמר אלא בזכרוני ורגשותי, לפיכך לא היה בו כח לאמץ את הפאָעזיע הכושלת מתגרת היאוש. זהו מה שאמרתי שהתרחקות האידעאל (בפועל) נתנה מקום לאבדת החום והפאָעזיע של האהבה. מלבד מה שהאהבה הזו לא היה לה אלא צד אחד, שלא ידעתי מעודי אם הנפש האהובה נותנת איזה ערך של כלום לרגשותי, ולא עוד אלא שהאהבה החלה להתפתח לא בימי הנוער, בשנות הפאָעזיע אלא בהיות לי קרוב לעשרים ושש שנים.

"עוד בשעה שכתבתי לך רגשותי בגלוי, ביום 8 דעצעמבער 1871, אבדה האהבה כבר את הפאָעזיע שלה. לקץ כל הקצים היה איש כמוני מוכרח להוכח כי לשגות בחלומות, בחזיונות ובדמעות²³ ראוי אך לילדים ולא לאיש כמוני. אחת משתי אלה: אם אפשר לפעול – צריך האדם לפעול עד שישנה את מצבו לטוב; אם אי-אפשר לפעול – הלא צריך הוא לעשות שלום עם ההוה ולהתרצות בו. אילו הייתי מוכשר לפעולות נכבדות ולהבאת קרבנות – גם אז לא ידעתי מה היתה אחרית עמלי, הלא דעת אהובתי נעלמה ממני; עכשו שאינני מוכשר לפעולות גדולות הוכרחתי להשלים עם היאוש.

"מיום שעשיתי פשרה גמורה עם היאוש לא נשארו בלבי גם עקבות חזיונות, וגם הדמעות, הפאָעזיע ומכאובי האהבה חלפו, אהבתי עתה אינה מרגשת בלבי אלא בזה שגם עתה הריני מכבד בלבי את הנפש האהובה וזכרה, הריני חפץ לראותה מאשרה, הריני חפץ לדעת תמיד שלומה וטובתה וכל הנוגע בה וכיוצא בזו, אך זוהי אהבה מתה…

"… … סלחי לי, ידידתי היקרה, כי הלאיתיך במכתב ארוך כזה; בכל עת שאני מדבר בחזיונות לבי החולפים הרי הם ערבים עלי כל כך עד שאינני חפץ לחדול מלדבר בהם.

"הנני ידידך ומכבדך לנצח ומתמכר לך בלב ונפש

צלפחד.

"העיר החדשה, 13 אפריל.

ידידתי היקרה!

"… … אנכי מכנה בשם “תומה” (Naivitat) את ההתפעלות הזמנית מפראזען נאות שונות שבאמת אינן מביאות כל תועלת. הואיל ופגשתי אצלך התפעלות כזו כבר שתי פעמים… חרה לי מאד, מפני שאני יודע שתומה כזו מזקת לבעליה. אנכי בעצמי הייתי תמים לפנים, שמחתי בקראי איזו קאמפלימענטים הנאמרים לי בין בדפוס ובין בכתב והאמנתי שכבר באתי למטרתי וכי רב לי שאהיה ליטעראטור ואשמע קאמפלימענטים נאים. תמים באתי עירה החדשה, האמנתי כי בני-אדם באמת בני-אדם כפי מושגנו הם, כי יש חמלה, משען ומה שאנו מכנים בשם רוח אנושי (מענשליכקייט). תומתי החזיקה בי חזיונותי לשטודיום, חזיונותי קראו לי את התקוה, ותקותי היתה לי למקור דמעות ומכאובים, אשר שדדו את אמץ רוחי והחלישו מעט את אור עיני. אלמלא הייתי תמים ובעל אמונה כי אז הייתי מקדיש כבר את כחותי להיות בעל פעולות באורח החיים ולא להיות ליטעראטור, וטוב היה לי אז בהרבה ענינים מעתה. אדמה, כי אם תפתחי אַת, ידידתי היחידה, את ספר זכרונות חייך, תמצאי דפים הרבה בו הכתובים בדמעות ובדם וחתומים באסון – אשר מחברתם האמתית היתה חתומה…

"ההתפעלות הבאה על-ידי התומה, מפראזען נאות, ביחד עם שאר מיני חזיונות, שאינם במציאות ובעולם המעשה, מכיר אני למביאים נזק. מזיקים הם בזה שהם עושים קסם על האדם ומנבאים לו נבואות שונות בשעה שאותו הקסם עם הנבואות מהבל המה יחד… מזיקים הם בזה שהם באים אלינו בתור דבר של ממש בשעה שאינם אלא חלומות, בזה שהם עושים אותנו לנודדי-ליל, בזה שהם מניחים אותנו על גבעה גבוהה כזו שאנו מוכרחים לנפול ממנה לארץ ולשאת מכאובים, בזה שהם משַכרים אותנו כל כך עד שבכבדות נוכל להתרונן מהם… אין דברי אמורים על האהבה לבדה, כי גם זולתה עשירה היא התבל בדמיונות של הבל כל כך עד שאינה מנחת את עצמה לשבת בשלוה…

"כמה מאושרים היו מיליאָני אנשים אלמלא היו בעולם משפטים קדומים לאומיים, אלמלא התגאה אחד על חברו בהבלים שונים שהשאירה לנו העת שעברה, אלמלא היה היחוס נחשב יותר מרגשי הלב ומערך האדם, אם לפני הטבע לא היו גדרים סבוכים… אם היה כל אחד ואחד משתדל לחיות בתקופת חייו הארציים ולא אך אחר המות… במלה אחת: אם לא היו דמיונות בעולם.

"האיש שמוחו מסבל בדמיונות, יהיו איזה שיהיו, נחשב בעיני למלא ארס “אָפיום”; האיש העורב לבו לעשות דבר בנוגע לאחרים כפי שיורהו דמיונו, הרי הוא בעיני כמזיק להחברה, שהרי הוא חוטא להמציאות האמתית!

"הדמיונות מזיקים הם, מפני שאנו חושבים אותם לדבר שיש בו ממש ובאמת אינם אלא דמיונות ולא דברי ממשות. הואיל ופגשתי אצלך, ידידתי היחידה, התפעלות דמיונות שבאה על-ידי פראָזען – חרה לי. כל דמיון הרי הוא מביא בסוף לבעליו מכאובים, מעט או הרבה, ואני אינני חפץ שאַת, ידידתי היחידה והאמללה, תשאי מכאובים עוד, ולפיכך העירותי את לבך על התומה ההיא, כלומר: על ההתפעלות הדמיונות, שלא מצאתי לה לשעה שם אחר חוץ משם “תומה”.

… … . . מהנוגע לי אין חדשות נכבדות, מלבד מה שבמצבי הרוחני רע לי עתה ממה שהיה לי איזו ירחים לפני זה. סבת הדבר הוא האביב. מיום היותי פה כבד עלי תמיד לנשוא את התקופה הזו. השמש זורחת בהיר, הרוח משובב נפש, הטבע כלה חיה ונהדרה, – אנכי רואה, מרגיש, אבל מרגיש גם כן כי לבי איננו חי… לבי חפץ לחיות, להרגיש ולהתענג ברגשותיו; אך יודע אני שאין ברצון הזה חשיבות של כלום… יפעת הטבע תעורר ותניע את לבי, הנה הוא מבקש… הנה הוא צמא… ומה אני רואה? את המות בחיים… האביב המחיה את הכל מחיה גם את לבי, אך התחיה הזו אינה פועלת אלא שלבי ירגיש עוד יותר את מיתתי…

"עתה ידידתי היקרה! הנה מכתבי כמעט בא עד קצו ואַת, בלי ספק, תחשבהו למכתב קצר. חמסי על ההשגחה שלא חננה אותי בכשרונו של היינע. הוא, היינע, היה ביכולתו לכתוב ולכתוב עד אין קץ, וחומר לא היה חסר לו לעולם, כשרונו היה נעלה גם על כשרון אלופי עיר מרשלוב: הם אך פעם אחת הראו בהם לקרב רחוקים ובאספתם החלו בנסתרים וגמר לשלוח את האפיקורוס, והוא, היינע, היה יכול כפעם בפעם לדלג מענין לענין: פתח בדת וסיים ברעסטויראטאָר שלו, פתח במחזיק התוף וסיים בהיסטאָריא החדשה, פתח בלמודי אשכנז וסיים בחמורים… לא אוכל להביע לפניך שמחתי הגדולה, בזכרי את הנס שנעשה לנו, שלא היה היינע תנא! הנה התנא חפץ פעם אחת ופתח בכד וסיים בחבית ופתאם רעשו האמוראים: “פתח בכד וסיים בחבית?!” ובדי כחם יגעו לתרץ דבריו; ומה אם היה היינע תנא, הלא אז לא מצאו האמוראים ידיהם לתרץ תמיד את דבריו שהוא פותח בדת ומסיים ברעסטויראַטאָר וכו'!… זהו שאמר הכתוב: את הכל עשה יפה בעתו, מצד אחד נעשה נס להאמוראים שלא היה היינע קודם בזמן להם, ומצד השני נעשה נס כזה לאלופי עיר מרשלוב, שמת היינע קודם שידע אותם, שאילו ידע אותם ואת אספתם היה מדבר כל כך עד שהיה מסיים באספת העכברים שעשו להועץ איך לגרש את החתול משכנותם, ונמנו וגמרו לתלות פעמון על צואר החתול כדי שיהא קולו נשמע בבוא החתול! ומענין לענין באותו ענין…

*

"עתה, ידידתי היקרה, לא תתלונני עוד על שלא הארכתי מכתבי זה עוד יותר. הנה הוגעתיך בהבלי כל כך, עד שתשמחי בלי ספק כי בא הקץ למכתבי יחד עם הבלי, ברגע זה. בעוד ימים, כאשר אחכה, אכתב לך עוד הבלים, ואַת, ידידתי היחידה, תסלחי לי. הן גם בספרים נכתבו הבלים הרבה בשם האל, ואני כותב הבלי בשם עצמי, שעל זה יש לי רשות שלמה, שהרי כל העולם כלו אינו אלא הבל אחד.

"הנני נשאר ידידך נצח

צלפחד.

"העיר החדשה 7 יולי.

ידידתי היקרה!

"בחדשי מארץ ואפריל באה רוח חדשה בחליפות מכתבינו, ואַת הגדת ברור סבת הדבר. מפני שאַת מלאה עצבון וחפצה את לגרש עצבונך על-ידי הכתיבה. אך את מכתבי מיום 13 אפריל הנחת בלא תשובה; האין זה אות כי עצבונך ורוחך הכהה סרו ממך? כי מרגשת אַת את עצמך בענין טוב, באמץ רוח ובחפשיות, עד שאינך צריכה להודיע עצבונך לאותו אדם החפץ לדעת מכל אשר אתך? אם כן הוא אשמח מאוד. הדעת כי שמחה אַת ואמיצה ברוחך תענגני במכתביך שאני חפץ בם.

"אם באמת הנך אמיצה עתה ברוחך, יהיה מכתבי כדבר הראוי, בזה שהוא קטן ולא ישליך עליך עמל נפש. כן הוא, מכתבי קטן וצריך הוא להיות קטן, תוך שאין עמדי דבר היוצא מסדרי מצבי. אין עמדי לא התפעלות ולא מכאובים. הראשונות – מפני שחיי פראזיים מאד, והאחרונים – מפני שאין לי מועד פנוי להרגישם והנני חי כמלאך בשמים שאינו שייך לשום נמצא ואין שום נמצא שייך לו. אך אחת אודיעך, וזוהי שהגיעתני לכתוב לך, בטרם קבלתי תשובה ממך על מכתבי האחרון. ביום 1 יולי מלאה שנה לעבודתי בהקאנטאר שאני נמצא בה, ואדוני המסחר הוסיף לי עשרה שקלים לחדש על שכרי, מלבד דירה והסקה שאני מקבל בחנם.

"בקץ מכתבי הנני מעיז פני לשאול אותך שאלה חדשה:

… … … אולי לבך שוקט ולא ינוע כלל על אודות השאלה הזו, הריני מבקשך להודיעני כדי להניח דעתו של ידידך נצח המברכך בכל אושר והצלחה

צלפחד.

(מספר זכרונותי). "19 אויגוסט. ארבע שנים עברו מיום לא ראיתי את מחמד עיני ולבבי, ארבע שנים של חליפות חום לב וקור לב הנני מונה היום, וכבר חדלתי לספור דמעותי, כי מקור עיני יבש! זה כשנה לא בכיתי, מאין בי עוד כח לבכות ולבבי אבד גם תענוגו האחרון! הנני חי – אך אין בידי לא משלות האוטומאטים ולא מיסורי בעלי ההרגש. לבי יודע כי הרבה הרבה חסר לו, אשר לא יבואהו עוד לנצח! ומה חיי? שטף הגורש בכח את החלש ממנו לרוץ למקום לא ידע ולא יהין להגיע אליו, חיי רודפים אותי על צוארי, והנני חי ועושה פעולות לא בחפץ לב ובחשבון להגיע לאיזו מטרה, או לקצור פרי עמלי, אלא מפני שחיי מכריחים אותי לחיות, לעשות ולשלם להם חובותיהם שהם נושים בי! אהה לחיים כאלה!…

(מספר זכרונותי). “23 אויגוסט. היום מלאה שנה תמימה למיום לא הורדתי דמעה. ראשונה היא לי השנה הזו לקפאת רגשותי, וראשונה היא לי ביחוסי אל חיי הקודמים, שמעודי לא עברה עלי שנה שלא בכיתי בה איזו פעם, אם בקראי איזו תפלה מעוררת לב, או בקראי מחזה מדכא נפש באחד הספורים. אך הטוב לי להיות במצב של אבן כזה? לא, הנה משא לבי יכבד עלי לפעמים עד מאד, מאין בי עוד כח להריקנו! מי ישיב לי תענוגי הדמעות מימים שעברו? הה, מי יתן ראשי מים!”…

“העיר החדשה”, 13 דעצעמבער.

יעקב ידידי!

… … . . ראה אתה שואלני: “באיזה מאמרים אתה עוסק כעת, אם בשפת המדינה או בשפת עבר?” כאילו חיוב הכתיבה היא מן המושכלות הראשונות. על זה אענך שאיני עוסק כלל בכתיבת מאמרים למה“ע. זה יותר משבע שנים הנני מדפיס מאמרים במה”ע שונים, ומה הועלתי לי ומה הועלתי לאחרים? שבעתי קלון וכבוד, שאון כסילים, תהלת משכילים ותרועת איזו מבני הנעורים, שמקצתה שמעתי ומקצתה קראתי במה“ע ומכתבים שבאו לידי, אך את כלם יקח הבל ישא רוח. גם הבוז והקלון גם התהלה והתרועה אינם שוים אפילו קליפת השום, מפני שכלם אינם אלא דברים הבאים מהתרגשות הדמיון ואינם גורמים אלא שכרון החושים. ומה היתה אחרית כל אלה? עוד לפני שלש שנים הרגשתי כי שכור הייתי ובטוח הייתי שתפוג שכרותי ואבא על-ידי זה לקריזיס נורא. כתבתי אז בספר זכרונותי: “הנני בעיני כאיש שכור, אשר עוד לא התרונן כלה מיינו אשר שתה ממנו מרבה להכיל, חיש יסירו מעלי צרות לבבי את יתר ייני, והיה לבי ריק ואני אהיה כקרח הנורא וכאלון בשלכת, הוי חרדת אלהים!”. מאז ועד עתה עברו קרוב לשלש שנים וכבר באו לי הימים ההם: הנה לבי ריק והנני כקרח הנורא וכאלון בשלכת. הנה באתי אל המדרגה היותר גבוהה בשלילה, הנני מסופק בכל אשר לא אבין על-פי שכלי, אינו די לי מה ששכלי מתרץ איזה דבר, וצריך אני ששכלי יחייב הוית אותו דבר שאני דן עליו; אין לפני לא התרגשות הדמיון, לא התנשאות הרוח, לא תקוה נעימה ולא שעשועים רוחניים, שאנו רגילים לכנותם בשם “מזון לנפש”. ומה אני עתה? עם הארץ עני הכופר בכל רגש של דמיון ואמונת נעם! אין אני יודע אפילו את הא”ב של המדעים המחלטים, ומה אני יודע? ידיעתי את הטהעאלגיע העברית אינה חשובה בעיני לידיעה של כלום, מפני שהיא ידיעה דמיונית, שאינה קשורה בטבע, ומה אני יודע? לא שפות אירופא, לא חשבון, לא מדידה, לא תכונה, לא פהיזיק, לא כעמיע, לא מעכאניקא וכדומה, ומה זה אני יודע? יודע אני לשלול הבל פלוני – אך בשלילה לא תמלא נפש האדם, ואחרי ששללתי את הטהעאלאגיע שלנו ואת הדמיון מה קניתי לי מן הדברים המחלטים בעולם המציאות כמדעים? האם לפלפל במה"ע על אדות ספר פלוני ופלוני?? הנה לבי ריק, הנה מוחי ריק ובשעה שאני חפץ לקרוא איזה ספר לשעשועים אינני מוצא, כי דמיונות והבלים שאינם מעולם המציאות אינם מושכים את לבי, ודברי אמת כמדעים אינני מבין!… זהו מה שהכינותי לי למצבי הרוחני, ומצבי הגשמי מהו? יותר משבע שנים הנני סופר בשפת עבר, והרי אני כבן שלשים שנה ואב לשלשה ילדים שנשארו מארבעה ועוד לא זכיתי לקנות לי משענת לחיי! עוד חיי תלואים לי מנגד, ואין לי כל מבטח בם, כמו שבאמת ביום 1 דעצעמבער תבטל משרתי והייתי חסר לחם. באותן שבע השנים שהייתי אני מדבר מתוך שכרותי וחולם חלומות, הספיקו אחרים לקנות להם ידיעות שונות, כרפואה, מדידה, בוכהאלטעריע ומעכאניקע וכדומה, והנני רואה אותם היום מאושרים, ויש להם זכות לחיות ולהתענג על החיים, ואני לא קניתי לי רק זכות אחת: לקרוא לעת זקנותי לנדבות, כמו שעושה עתה ה' מ.. שאני ואתה יודעים כמה תושיע לו לה' מ. קריאתו למשכילי בני עמנו, שהקורא להם הרי הוא כקורא לאבני השדה! זהו מה שהועלתי לי במאמרי, שאף-על-פי שאם הייתי מועיל בהם בודאי לאחרים, היתה זאת ממני סכלות גדולה: להפקיר חיי עצמי בעד חיי אחרים, שאין דמם סומק טפי מדמי אני, וסוף סוף אין “כלל” אלא במבטא ובכתיבה, אבל במציאות יש אך קבוץ אנשים פרטים, ואני פרט וחברי פרט, ולמה אפקיר חיי אני הפרט בשביל חיי פלוני הפרט? אבל האם הועלתי לאחרים? מי יודע אם לא אצלתי משכרותי על הרבה מבני-הנעורים והפסדתי להם יותר ממה שהועלתי להם?! עמוד על רגליך והעד בך ובי: הן אתה קראת כל דברי הנדפסים כאחד הקוראים, ועוד קראת אותם בחיבה יתירה מאהבתך אלי, נוסף לזה שמעת מפי דברים הרבה, ועוד יותר קראת במכתבי שאני שולח לך תמיד, ומה הועלתי לך תועלת חמרית, לא תועלת של שלילה, לא תועלת ספרותית שאינה אלא דמיון, אבל תועלת מדעית ותועלת חמרית? האם אתה בטוח בלחמך? האם קנית לך חכמה מחלטה יותר ממני?

"מדוע אכתוב? בעד מי אכתוב? למי איטיב בזה, לי או לאחרים?

"בעתות הפנאי לומד אני עתה חכמת-החשבון, ובשעה שאהיה בקי בחכמה זו אלמד ידיעת הבוכהאַלטעריע ואיזו שפה אירופית שמחוץ למדינה, אולי אזכה לקנות לי סמוך לעת זקנותי משענת לחיי, ועם זה אולי אמצא אז איזה מזון לנפש.

"האם אתה רואה את העלמה N.? הודיעני מה שלומה, כי זה כבר לא שמעתי ממנה מאומה. והנני ידידך צלפחד.

*

(מספר זכרונותי). 10 נאָוועמבער. היום כליתי לכתוב את הביאָגראַפיע שלי שקראתי בשם “חטאת נעורים”. כליתי את הבילאנץ למסחר חיי, במשך שלשים שנה וחדש אחד, ומה ידאב לבי לראות את הבילאַנץ הזה שלא נתן לי לסוף אלא אות “נול” (0)!

“מה כבדה עלי יד המקרה! כל דבר שאני צריך אליו עתה בחיים נתחנכתי אני הפך ממנו ובהתנגדות אליו. נתחנכתי להיות גדול בישראל, ואני הנני עבד בבית-המסחר; נתחנכתי על הדמיון, להיות ירא חטא ושומר מצוה, ורושם החינוך הזה ידכאני אחרי שפג מלבי כל דמיון; נתחנכתי לחיות בספעהרע (אויר) של מתים, והנני חי עתה בין אנשים חיים חיי אירופא, חיים שלא אוכל לקחת חלק בם; נתחנכתי בעולם העיון והדמיון, והנני נמצא עתה בתוך הכאאס של חיי המעשה, שצרכי דורשים לקלוט הכאאס הזה במוחי, אבל קשה לו למוחי, הדומה עתה לנייר מחוק, לקבל כאאס של מעשה על מקום העיון שבו, ולא אצלח גם לשיחה פשוטה במושב אנשי עולם המעשה, שאין שיחתם לקוחה אלא מן אותו הכאאס, שאינו נקלט כלל במוחי; נתחנכתי לחיות חיי משפחה בספעהרע שבחר לי אבי בחכמתו, ואני – לבי רחוק מן החיים האלה… חבל על עולמי הקטן שנחרב לעיני ואין לאל ידי לתקנהו!”

האנחה האחרונה

וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ

(משלי ה' י"א)

האין זו דראמה עברית? קורא המבין! אין כאן לא עפפעקט ולא גמר, לא חתימה טובה של האהבה ולא התאבדות לדעת מגודל הצער ומכאובים הקשים של האהבה. בלי ספק קרא הקורא מעט או הרבה דראמות שונות, שכלן מסיימות בדבר של כלום, ודראמה זו אינה כן: מתחלת היא בלמודים, ברדיפות, בפעולות וברגשות לוהטות ומסיימת בלא כלום. האינני גרוע גם מאותו תנא, שפתח בכד וסיים, לפחות, בחבית, ואני לא סיימתי בכלום! אבל לאשרם של בני משפחתי לא הגיעה עוד שכרותי למדרגה של שטות כזו, שאאבד את עצמי לדעת, כדי להשלים את העפעקט. והריני מבקש סליחתי מן הקורא האוהב עפעקטים על חסרון העפעקט הזה, שמלבד שלא היתה באה לו כל תועלת מעפעקט של שטות כזה, עוד היתה חסרה לו הביאגרפיע הזו עם העפעקט בכלל, שהרי, בלי ספק לא הייתי יכול לכתוב ספר זה אחרי עלותי לשמים, כדרך שכתב אליהו הנביא ליהורם בן יהושפט מלך יהודה (דברי הימים ב' כ"א). יהיה איך שיהיה – אנכי כליתי את הדראמה העברית הזו, שתחלתה הוללות וסכלות וסופה עצב ויגון!

כלתה הדראמה, אף-על-פי שחיי לא כלו עוד, ולא עברו עלי אלא שלשים שנה, ורבים עוד המקרים שיכולים לבא עלי עד אותו הזמן שהקברנים יבקשו סליחה ומחילה מעצמותי. אפשר שאזכה עוד לאיזו מטרה חמרית לעצמי בחיים; אפשר שבזמן מן הזמנים יעיר המעורר נרדמים את לבי, שאשתתף גם אני באיזה גורל של איזה לאטעריע ומקימי מעפר דל ירוממני ואזכה בגורל ואתעשר; אפשר (ואפשרות זו קרובה אל המציאות יותר משאר חברותיה) שעוד יבואו עלי צרות רבות וחולות כאלה, שבגדלן ישכיחו ממני גם את כל הצרות שזכרתי בספרי זה, ואפשר שלעת זקנותי תטרף עלי דעתי (הלא כל ימי עלומי גדלתי בין תלמידי-חכמים וגם אני נחשבתי לתלמיד-חכם, וכלל גדול הוא בידנו שתלמידי חכמים כאלה כל-זמן שמזקינין דעתם מטרפת עליהם יותר ויותר)! ואשוב להיות כאחד שלומי אמוני ישראל; אבל יהיה מה שיהיה, אחת היא לערך ספרי זה, שאין מטרתו להודיע קורותי אני, אלא לתאר את החיים הפנימיים של תלמודי ששנה ופירש להיות שכור מן ההשכלה, ואת הקריזיס האחרון שהיה במוחו ולבו לרגלי סבות חמריות ורוחניות, וחיים פנימיים אלה אין להם כל ענין עם מה שיוכל לקרות לי לאחר זמן, כי סוף סוף חטאת נעורי לא יתקנו לעולם.

דוד המלך אמר: “חטאת נעורי ופשעי אל תזכור” (תהלים כ"ה). הנה היה הוא בטוח שאם לא יזכרו חטאת נעוריו ייטב לו; אבל חטאת נעורי אני ממין אחר הם, ולפיכך אף-על-פי שלא תזכרנה ולא תפקדנה מכל מקום רושמן הרע שעשו עלי ישאר לעולם בתקפו, ואף-על-פי שגם אחת מהן לא באה מפעלי ובחירתי החפשית, מכל-מקום אני אני הוא הסובל ענשן כל ימי חיי!

שתי חטאות גדולות חטא אבי: א) שלא נתן לי חנוך הגון; ב) שהכניסני לחופה בהיותי נער. כנגדן חטאתי אני עוד שתי חטאות גדולות, שכל אחת מהן נולדה מחטאת אבי שכנגדה: א) שדרשתי אחרי השכלה של תהו; ב) שנתתי את נפשי לשבי אהבה בלא כל דעת וחשבון. ארבעה אבות נזיקין אלה הולידו כל צרותי ורושמן לא יפוג מלבי לעולם.

אבי לא נתן לי חנוך הגון – הרעה היותר פשוטה והיותר חמרית שגרם לי בזה היא, שעל-ידי כך הנני גבר לא יצלח וחיי תלואים לי מנגד מדי יום ביומי. גם עכשו שלחמי נתון לי על ידי עבודתי בבית-מסחר, מכל מקום הריני תלוי תמיד ברצונו של בעל המסחר, וביום שיבוא בו הרצון להכרית לחמי מפי הרי אני נכון תיכף ומיד לכל עמל ולכל צרה, מה שלא היה כן אילו זכיתי שיהיה בידי איזו כשרון ספעציעלי, שאז היה נותן לחמי מרגיש בי צורך ולא על פי נשיבת רוח קלה היה יכול לסלקני מעבודתי, וגם אני הייתי מוצא תמיד הרבה מקומות מוכנים לי לעבודתי הספעציעלית. אילו היה בידי איזה כשרון ספעציעלי הנדרש בעולם המעשה והחיים, לא הייתי מורה לילדי ישראל, לא היתה אפשרות שתתגבר שכרותי כל כך, שאין שכרות מצויה אלא בין החולמים שבעולם העיון והדמיון ולא בין החיים בעולם המעשה. לא הייתי צריך לנדוד ללחם בארץ רחוקה, ואפילו אם נדדתי – הייתי מוצא לי לחמי בנקל, לא הייתי נרתע כל כך מפחד הצרכים ורוח היאוש והמעלאנכאליע לא היה פושט עלי במדה שאין לה מצרים, ולא עוד אלא שגם חזיונות אהבתי (אם היו לי אז) היו יכולים לבא לידי גמר יותר טוב מעתה.

הרעה הזו, שחיי תלואים לי מנגד תמיד, והרושם שנעשה עלי על-ידי זה, אינן רעות עוברות אלא נצחיות. אבי לא נתן לי חנוך ומוחי בקש לו עבודה. עוד בהיותי נער בן שלש עשרה שנה נסיתי לכתוב שירים ולהעתיק תרגום “שיר השירים” לשפת עבר בלולה. אחרי כן חברתי קונטרס של חרוזים על תרי"ג מצוות; החילותי לעשות קיצור “יורה דעה”, עסקתי בפלפולים וחדודים עד שנדחפתי אל הכאאס הריק המכונה אצל סופרינו בשם “השכלה”.

בנוהג שבעולם: נערים לומדים לשונות ומדעים מחלטים, כגון חשבון, געאָגרפיע, תכונה, פהיזיק וכו' והם ממלאים את מוחותיהם בדברים שיש בהם ממש. כל מי שלמד את החכמות האלו לאמתן הרי נעשה מוחו מסודר, כלומר: שהוא מקבל מהלך ידוע על-ידי התוצאות וההקשים שהוא קונה לו מן הידיעות שאצר לו במוחו, ובהיותו לאיש הרי הוא רואה עולם ברור, המובן לו כל צרכו כמו שהוא. מהלך ידוע ומסודר זה הריני מכנה בשם “כֹבד ראש”, שהוא נותן משקל לרוח האדם וכח הכבד למוחו שלא ינוע הנה והנה לכל רוח. אחרי כן, בהיותם אנשים שהתפתחו קוראים הם מכתבי-העתים, בקרת, חקירות שונות וכו‘, וממילא מובן שמי שמלא את מוחו במדעים מחלטים וזכה לכֹבד ראש לא ישתכר עוד מדברי איזו סופרים. אצלנו בני-ישראל אינו כן: הגדולים על פי רוב אינם קוראים מאומה, וכל מכתבי-העתים והספרים החדשים, שאין בם מן המדעים כלום נקראים בפי נערים, ולא עוד אלא שכל נער ונער קורא מכל הבא בידו: היום הוא קורא ס’ “מסתרי פאריז” למחר – ספר “מורה נבוכי הזמן”, ביום השלישי – “קדמוניות ישראל”, ביום הרביעי – בקרת, ביום החמישי – ספר מדע כס' “סלם הטבע”, ביום הששי – ספר “תורת אל-מות”, ביום השביעי – איזה זשורנאל ישן שבשפת עבר, ביום השמיני – “עיט צבוע”, ביום התשיעי – מכתבי-עתים עברים, וביום העשירי – ספר שירים, ואחרי כן עוד הפעם ספר מליצה, ספר חקירה וספר שירים, וכן הוא חוזר חלילה תדיר, עד שמוחו מתבלבל ואינו יודע כלל מהו חפץ בהשכלתו ואנה פניו מועדות? ולא עוד אלא שהוא מלא תמיד שנוים ותהפוכות פנימיות, שכל רעיון חדש ופראזע חפשית או ליבעראלית גורמים אותן לו כמעט בכל יום, על-ידי שמוחו ריק ואין לו כבד-ראש, ונכון הוא לנוע לכל רוח מכל נשיבה קלה.

נערים כאלה, שאין להם כבד-ראש ומוחם מלא כאאס עלולים הם לשכרות, אם דמיונם לוהט ורגשותיהם רותחים כטבעם של בני הנעורים. השכרות הזו מצויה לא לבד אצל נערי ישראל אלא גם אצל איזו סופרים אירופאים. הם, הסופרים האירופאים האלה, וכל חבריו של דון קישוט קראו להשכרות שם נאה: “אש קדושה” ועל פיה הם קוראים במדברות ומשתדלים בכל כחם, ופעמים גם במסירת-נפש, לקשור את רעיונותיהם ודמיונותיהם הליבעראלים במוחו של המון הפרא, שפראותו מוכרחת על-ידי סבות קודמות המשתלשלות מדור לדור, ולא תרד לטמיון על-ידי הספרות לבדה אלא בהשתנות הסבות עצמן במשך מאות ואלפים שנים, על-ידי שנוים ומעשים שיתהוו בעולם. אבל גם השכרות מצדה מוכרחת היא כמו הפראות: בעל דמיון לוהט ורגש רותח שאין כבד-ראש במוחו, ויושב בתוך חברה חרשת ועורת הנמצאת במצב של קפאון אי אפשר לו שלא יתפוצץ לבו למצב חברתו, ומכיון שלבו מתפוצץ מיד מתבלבל מוחו והוא בא לידי שכרות. אמת הוא שקול זעקת השכורים מעורר לפעמים נרדמים רבים, אבל הנרדמים ההם אינם מתעוררים על-פי רוב כראוי אבל נבהלים, ועל-כן גם הם מתמלאים שכרון ושכרם יוצא בהפסדם.

כל מקום שאתה מוצא מלחמת כתות דתיות שונות ולפעמים גם כתות מדיניות, שם אתה מוצא שכרון, שאילו לא היתה כל כת בפני עצמה מלאה שכרון היתה יודעת ומבינה שבאמת אינה חסרה כלום אם יהיה כך או כך ואין לה על מה לריב ולהלחם. בני ישראל שבארץ מולדתי, שנתפלגו לכתות הרבה ומתקוטטים בינם לבין עצמם תמיד הרי כלם מלאים שכרון, מפני מה מתקוטטים החסידים עם המתנגדים? מפני מה שניהם מתקוטטים עם המשכילים? מפני מה אנשי עיר פלונית מתקוטטים בשביל הרב, השוחט, החזן, הגבאי הבלן וכו'? וכי אותו המתקוטט נהנה או חסר כלום אם יהיה כך או כך? הא אינם אלא שכורים! הרב מעיר מולדתי עצמו, שהוא עוררני בלא עת ובלא השכל על שכרותי, גם הוא שכור הוא, שאלמלא כך לא היה משתדל לצערני באותו זמן עצמו שעוררני על שכרותי, בבואי לעיר מולדתי בשנת תרכ"ח. אלמלא היה אבי מלא שכרון לא היה מחנך אותי באופן שחנכני ולא היה משיא לי אשה בימי ילדותי. כן הוא, נתקיימה בנו קללתו של ירמיהו הנביא שהצגתי בראש ספרי זה וכמעט “כל יושבי הארץ הזאת מלאים שכרון”!

עוד בטרם ידעתי מה היא הספרות העברית גם אז מלאתי שכרון, מתוך שלכך התחנכתי. וכי באמת היה עסקי לבכות בהיותי ילד על צרות השכינה השחורה, שראה ר' אברהם הלוי בחלומו, ועל מיתתו של רב אב"ד פלוני? הא למדת שגם בילדותי, בהיותי בן שתים עשרה שנה, שכור הייתי ומתוך שכרותי בכיתי מנהמת לב על איזו שכינה שחורה, שלא ידעתי את מושגו של השם הזה אז, כמו שאינני יודע אותו גם עכשו!

הואיל ולא נתן לי אבי כל חנוך, ובעצמי בקשתי מזון למוחי, הואיל שלא בכונה נדחפתי אל הכאאס הריק המכונה בפי סופרינו בשם “השכלה” וגם בכאאס הריק הזה לא עסקתי כסדרו אלא כדרך הנערים שזכרתי, הואיל ובני עיר מגורתי, וביחוד בני אותה הספעהרע שבתוכה ישבתי, היו שקועים בחשכה המפוצצת לב, הואיל ולא היה לי כל כבד-ראש על-ידי ידיעות מחלטות, וכבר נודעו בי עקבות שכרון גם בימי ילדותי, לפיכך אין כל פלא אם בתקופת רתיחת דמי ולהט רגשותי ודמיוני ובסבת רדיפות שונות נעשיתי סופר שכור במדרגה גבוהה מאד. האמנם, דעותי עצמן פעמים שהיו נכונות, ואמת היא שחנה השחורה היתה תמיד שחורה, ואם גם היה ר' יצחק בן-אלישיב צועק אלף פעמים: “תתיפה חנה!” לא היתה שחרוריתה זזה ממקומה. אמת היא שהשערת ר' קראָחמאל נכונה מאד, אך לשכרות מה זו עושה?

שכרוני סמא את עיני שלא אביט על צרכי עצמי ולתקן מה שקלקל אבי בחנוכי שנתן לי, והפנה את לבי לשאלות כלליות שלא יכלו להביא לי כל תועלת, שכרוני בלבל את מוחי לחקור בשאלה כללית הפורחת באויר: בחבור הדת והחיים, ולא לשים את לבי על החיים הפרטיים והחמריים ולשאלותיהם, כחובתו של סופר משכיל, והלכתי בדרך כל הסופרים השכורים שאינם עוסקים אלא בשאלות כלליות ורמות, הנוגעות להכלל או להעיון, ולא בשאלות מצויות הנוגעות בחייהם של רוב בני האדם הפרטים ובמעשה; שכרוני גרם לי שאבדיל עצמי מן החברה, והבדלה זו הוסיפה בי אהבת הבדידות והבריחה מן החברה, מדה המזקת הרבה לאדם בעולם המעשה, ושכרוני גרם לי רדיפות גדולות, שגרמו לי לנדוד בארץ רחוקה, במקום שלא הייתי מוכשר לו כלל, במקום שכל משאו ומתנו אינו אלא חמרי, ואינו יכול להיות נקלט במוחי המלא עיון ודמיון ורחוק בתכלית מענינים חמריים, במקום שסלדתי בו בחילה לאחורי בראותי את רוח יושביו וכל רגשותי הלוהטות לא פגשו אצל אחרים רגשות שכמותן, ולא עוד אלא שקבלו נגיחה ודחיפה עצומה מקרירות-הרוח שפגשו, קבלו נגיחה ושבו לאחוריהן בעל-כרחם עד שעלתה עליהן חלודה ובלא עתם נתקררו מעצמן ובטלו מלבי; במקום שהייתי בו משגע ממראה עיני ומכאב לבי עד שלבסוף נשתנית גם תכונתי באיזו ענינים, ששנוי התכונה הזה מוכרח הוא אצל הנודד ממקום למקום, כמה שנאמר: “שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על-כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר” (ירמיה נ"ח), וכבר נודע ששנוי התכונה עושה רושם רע על האדם!

כובד-ראש על-ידי מדעים מחלטים לא היה לי, אבל כנגדו היה לי כובד-ראש מאוצר התלמוד והמדרשים, שלא נתנני להפוך הקערה על פיה בפעם אחת, אף-על-פי-כן לא היה אותו כובד-ראש חזק כנגד שכלי, ומתוך שלא היה לי כבד-ראש אמתי, כבד-ראש של תוצאות המדעים, הייתי עלול תמיד לשנוים פנימים, לפיכך היתה שנים הרבה מלחמה פנימית בקרב לבי, שלרגליה באו לי גם מכאובים רוחניים. הלכתי בחקירות לאט לאט, כליתי להכחיש בתועלת הקמיעות והסגולות והחלותי במציאות השדים, כליתי בשדים ובכשוף והחלותי בחנה השחורה. כליתי בחנה השחורה והחלותי בהזהר, כליתי בזהר ובקבלה והחלותי במציאות המלאכים, כליתי במלאכים והחלותי בשארית האגדות שהאמנתי עוד בהן, אחר-כך בדרישות התלמוד הנוגעות בדינים, אחר-כך בהלכה למשה מסיני, אחר-כך באו לי מחשבות חדשות בענין השגחה, שנוי הטבע, גמול וענש, נפש האדם, ספורי התורה האגדיים וכו', ואחר-כך הסכמתי להשערת קראחמאל, הטהעאָלאָגיע שלנו פרחה ממני, שכרוני התרוקן וכל דמיונותי נעקרו ונשרשו מלבי בעל כרחי על-ידי התהפכות רעיונותי, על-ידי רוח יושבי המקום שבאתי בו ונרתעתי ממנו לאחורי ועל-ידי מכאובי הגשמיים והרוחניים שסבלתי. הרעב, שבחלומו שחלם איזו שנים נדמה לו שהוא אוכל וסועד את לבו, הקיץ בחרדה – והנה נפשו ריקה!… ומה אחרית כבד-הראש שהיה לי ואחרית שכרוני? – “הנה מוחי ריק, הנה לבי ריק, הנני כקרח הנורא!” אהה, מה מר הוא לאדם להיות כקרח הנורא!…

כל ימי עברו בהבל ותהו, לא היה לי בם ענג מפני שאויר מלא עפוש ורוח קטב של זקני בית-המדרש הקיפני תמיד, וכמעט שלא נשאר לי זכרון נעים מימי ילדותי. אף-על-פי כן, גם מלבד מקרה הקיץ של שנת תרכ“ט היה לי ענג רב בשעה שהתנשאה רוחי למרום בתפלה והודיה. מתנגד אני בחנוכי, ותפלתי בכלל לא הצטיינה בהתלהבות כתפלת החסידים, אף-על-פי-כן פעמים שנתעוררה בי דביקות נלהבה בתפלתי וביחוד בתפלות ראש השנה ויום הכפורים, שאין ערוך לענג לבי שהיה לי באמירתי תפלת “ובכן תן פחדך” “ובכן יתקדש שמך”, פיוטים ידועים ושיר היחוד המעוררים לב אוהב ה' באופן נעלה מאד. ליודעים ענג זה אינני צריך לתאר אותו ולאינם יודעים אותו הנני מגיד כי הפוגע את אהובתו אחרי שכלו בדמעות עיניו לה וברוב שמחתו יחטפנה בזרועותיו וילחצנה אל לבו בכל להט רגשות האהבה, הוא לא יחוש תנועת הלב יותר נעימה וסוערת ממה שאוהב ה' מרגיש באמירת תפלות ופיוטים כאלה. ומה אני עתה? לבי קר, יבש היה כעץ, אחת היא לי יום השבת, יום הכפורים, חג הפסח, תענית אסתר ויום חול, ואי-אפשר לי שיהיה לי עתה ענג רוחני כעין שהיה לי בימים כאלה, כשם שאי אפשר לי שאהיה בן עשרים שנה, או שתהיינה לי שלש עינים, וגם פאעזיע כל-שהיא אבדה ונכרתה מלבי! אותו הקורא, שמעודו לא היה לבו קרוב אל ה' לא יבין כלל את דברי אלה, וישתומם על איש שכמותי, האומר שמוחו ולבו נתרוקנו מכל דמיון שבעולם – שהוא מזכיר באנחה התנשאות רוח של הבל שבאה על-ידי איזו תפלה או פיוט; אבל מה אעשה ויודע אני שהתנשאות הרוח הזו נתנה לי, ונותנת עוד עתה לאחרים, ענג שאין לשער ולתאר אותו, וסוף סוף אין ענג והתנשאות רוח אלא בדמיון, ואין דמיון אלא הבל, ומה לי אם תענוגי והתנשאות רוחי באו לי בתמונה הבלית זו או בתמונה הבלית אחרת? סוף סוף היה לי ענג רם שלא אוכל להרגיש עתה אפילו חלק אחד מששים רבוא שבו! בראשית שנת תרל”ב, אחרי שבאה לי עזרה מלחץ גדול ובאתי אל המנוחה, נקרה לי פעם אחת בליל רוח וגשם לשכב ער על משכבי. שמתי אל לבי כי טוב חלקי מאד, שהרי כמה אנשים לנים עתה מבלי מחסה, ואני – לחמי נתן ומנוחתי טובה. פתאום נתמלא לבי רגשי תודה… אך לא היה לי לפני מי להציקם ונשארתי שוטה בעיני עצמי. פעמים שאני חפץ לשכוח את דעותי כרגע ולהתמכר באותו רגע אל דמיון נעים כעין שהיה לי בהיותי קרוב לה', ופתאום יחרידני קול: “שובו בנים שובבים חוץ מאחר, שידע כבודי!” כן הוא, אך בנים שובבים שכל פעולותיהם הם עושים על פי תשוקת לבם, ומוחם איננו יודע מאומה – אך הם יכולים לשוב, ולא איש שאיננו שובב ורק ידיעתו נשתנית… בכל לבי חפץ אני לפעמים שאשיג אָפיום כזה שישכרני וילהיב דמיוני לאיזה רגעים, להאמין ולהתפעל כמו שהיה עושה דמיוני מעצמו לפני איזה שנים; אך היש אָפיום כזה?! הנה לבי כקרח הנורא, וקרירות כפור שולטת בו עתה תדיר מבלי כל חליפות, ומה מר מצב כזה לאיש שהיה בתחלה נלהב כמוני… אפשר שאם הייתי ממלא את מוחי במדעים מחלטים, או שהייתי עשיר שיכול ליהנות מן העולם הזה לא הייתי מרגיש את חסרון הדמיון ההוא, מפני שהייתי מתענג על המציאות שהבינותי לי; אבל אני איני אלא “עם הארץ עני הכופר בכל רגש של דמיון ואמונת נעם” וחסרוני לא יוכל להמנות בדבר אחר. האין זה רושם המקדיר את החיים עד זיבולא בתריתא? זוהי אחרית שכרוני ודמיוני שבאו לי בסבת ההשכלה הכאאָסית שנפלתי עליה על-ידי חנוכי הרע.

במכתבי הראשון להאדון 300. Nr כתבתי: “טובים היו לי הימים הראשונים, בהתאסף נערים קטנים סביבי לקרוא לי “אפיקורוס”, מן הימים האלה אשר כפאנאטיק הנני בעיני הולכי בשרירות לבם”. עתה אינני כפאנאטיק בעיני הולכי בשרירות לבם, אף-על-פי שאינני מתחבר באחוה עם אנשים שכמותם; מכל-מקום טובים היו לי הימים הראשונים מן הימים האלה. אף-על-פי שהייתי אז נרדף מכל-מקום היתה לי חשיבות בעיני עצמי, וגם בוזי ורודפי בעצמם לא יכלו לשלול ממני את מעלותי וחשיבותי: הייתי תלמודי מופלג, מליץ, משורר, וסופר במה"ע, ואני עם בוזי יחדו הודינו והאמנו שיש במוחי איזה אוצר יקר; עתה אין לי שום חשיבות בעיני עצמי: הטעהאָלאָגיע שלנו פרחה ממני, ההשכלה שקניתי אינה חשובה בעיני כלום, שאינה אלא כאאַס ריק שהציפו עלינו מלמדים שונים, במלה אחת: מוחי אוצר בקרבו קופת הבלים שבדו חובשי בית-המדרש שנשארו בשטותם הראשונה וקופת הבלים שבדו חובשי בית-המדרש שהמירו שטותם הראשונה בשטות חדשה, שאלה ואלה לא ראו מאורות החיים והטבע מימיהם, ואי אפשר לי שאגיס את דעתי באוצר כזה והריני בעיני עצמי “עם הארץ עני הכופר בכל רגש דמיון ואמונת נעם”, וגם בעיני אחרים אין לי שום חשיבות, מפני שבמקום שאני יושב בו אין שֵם סופרים ומלומדים נחשב כלום; רגילים הם בני מקומי לומר: פלוני עשיר גדול, פלוני מבין גדול בחטים, פלוני יש לו סוסים טובים, פלוני יש לו בית נאה, פלוני אַקטער ופלונית אקטעריסע מצוינים המה בכשרונותיהם וכו', אבל אינם רגילים לומר: פלוני מלומד, סוחר, בעל השכלה ובעל ידיעות, ואין בני המקום מבדילים כלל ביני ובין יצחק העגלון ובין טודרוס הפועל ובין זלמן המקרי-דרדקי, וגם אני אף בעצמי איני מוצא כל חילוק ביני ובין הנזכרים אלא מה שהם – לבם על מקומם ולא נתרוקן כלל – ואני, לבי קר, יבש היה כעץ!

זו השכלתי, זה שכרי וזו אחריתי… האין זה רושם רע על כל ימי חיי?

– “אבל הרי אתה מודה שגם תענוגות לבך על-ידי איזו רגשות דתיות וגם חשיבותך בעיני עצמך לא היו בשעתן אלא פרי דמיונך הנתעה, וכי באמת הכל הבל, ולמה ירע לך אם החלפת את הדמיון הנתעה באמת מחלטת?” – ישאלני הקורא המבין.

– אמת היא שבתחלה היה לי דמיון תחת האמת, הריני משיב תשובתי, אבל אני לא ידעתי בו אז שאינו אלא דמיון, והיה חשוב ומקובל אצלי כמו האמת המרה שאני מכיר עתה, ובזה טובים היו לי הימים הראשונים, שהמקובל אצלי אז לדבר אמת הביא לי גם נעימות, תחת שהמקובל אצלי עכשו לדבר אמת לא הביא לי אלא קרירות קרח ובטול ערכי! ומה ירתע לבי אם בשעה שתציקני קרירותי והקרח הנורא שבלבי יהיה עלי למשא כבד אשיב אל לבי: “הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה!” (דברים ל“א י”ז). ובאמת לא על הדמיון עצמו שפג מלבבי אני מצטער, שהרי סוף סוף אינו אלא דמיון, אבל על זה אצטער: על שהדמיון נקלט במוחי ולבבי ונארג בגידי ובאברי בימי עלומי כל כך, עד שהעדרו עתה עשאני לכלי ריק וכאדם שנטלה הרגשתו ממנו!…

בימי עלומי, בשעה שהגעתי לדברי התלמוד, המפרש את המקרא ביחזקאל, האומר כי צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, שאין הכונה אלא בצדיק התוהה על הראשונות (קידושין מ'), לא הבינותי כלל איך אפשר שימצא שוטה כזה שיהיה תוהה על הראשונות? וכי מה איכפת לו אם לפני חמש שנים לא עבר עבירה פלונית? ואיזה הנאה היתה יכולה לבא לו עכשיו בשעה שהוא תוהה, אם גם לפני איזו שנים לא היה שומר מצוה ועוסק בתורה? שאלה זו לא נתישבה לי עד שבא דבר זה לידי עצמי – הרי אני בעצמי תוהה עתה על הראשונות: שבליתי ימי עלומי בהבלים שלא הביאו לי תועלת של כלום, והם שהפריעוני מלהכין לי לחמי בשעתו לימים הבאים, ושבשלושים השנה שעברו עלי, שהם מבחר שנותי, לא נהניתי מעולמי אפילו באצבע קטנה שלי, וימי עברו באויר מלא עפוש, בבטלה, בעניות, במכאובים ובשעבוד ולא נשאר לי זכרון הגון מימי עלומי שיענני בזכרונו אחריהם, ולא עוד אלא שבאתי על ידי זה למעלאנכאליע ולהתרוקנות הלב מכל רגש של נעימות!

אבי הכניסני לחופה בהיותי נער, – אף-על-פי שאי-אפשר היה לאבי לחכות עד הזמן שאוכל לפרנס אשה ובנים ואחר כך יכניסני לחופה, שאם היה עושה כן לא היה יכול גם עתה להכניסני לחופה, שהרי גם עתה איני יכול לפרנס אשה ובנים, אבל בזה גדר בעדי הדרך לתקן מה שקלקל הוא בחנוכו! בבואי לכלל דעת וראיתי שאני גבר לא יצלח למאומה חפצתי בכל לבי לנסוע לעיר שיש בה בית ספר ולהשתלם באיזו ידיעה המחיה את בעליה, (כי לא ידעתי עוד אז שאפשר ללמוד ידיעות הרבה לעמקן גם חוץ לבית-הספר), אך כבר היו ריחים על צוארי: אשה ושני בנים, ובעל-כרחי הסכמתי בלבי שלא אבקש עוד דרכים חדשים לי. גם אחרי-כן, בשעה שנסעתי לעיר החדשה כדי ללמוד איזו ידיעה ובשעה שהחליטו מיודעי שבעיר הגדולה לתת לי בערך שנים עשר רו"כ לחדש כל הימים אשר אשקוד על מדעים, גם אז היתה לי משפחתי כלהט החרב המתהפכת והסיגתני אחור מבוא אל דרך החיים. אילו הייתי פנוי לא הייתי נע בעולם התהו, שהכניסני בו אבי, אלא עד זמן קבוע, ואחר אותו הזמן, בשעה שראיתי בעל-כרחי שעירום ואמלל אני, הייתי בא, בלי ספק, לאיזו מטרה.

אבי הכניסני לחופה בהיותי נער, – בשעה שלא ידעתי לא את תכונתי ולא את נטיותי ולא התפתח בי אפילו כח אחד מכחותי הפנימים. אחרי איזו שנים מצאתי את עצמי קשור באשה שאין לבבי ולבבה נוגעים זה בזה אפילו כמלא נימא, וחיי הפנימים והחצונים אינם יכולים להתחבר ולהתדבק עם חייה, כמו שאי אפשר שיתחברו, למשל, לחם וזכוכית יחדו, ויהי לבי ריק לא לבד מכל רגש אהבה אלא אפילו מכל רגש נעים של חיי-משפחה. הריקנות הזו היתה סבה שילך לבי שבי לפני עלמה שהתפעלתי ממנה ומלאה את לבי הריק רגשות נעימות. ומה היתה אחרית המקרה הזה? יותר משתי שנים היה לבי מקור אנחות ועיני מקור דמעה, עד שהרגשתי כעין חלישות באור עיני. מבוכת הרגשות ומלחמת התקוה עם היאוש לא עזבוני אפילו שעה אחת. ראשי היה כגלגל ועולמי היה חשך בעדי. יותר משתי שנים – או, במלות אחרות, יותר משמונה מאות ימים מלאים אנחות ודמעות, נקל הוא להוציא מן הפה סכום ימים כזה, אך כמה נתמעטו חלבי, דמי, אמץ רוחי, כח זכרוני ורגשותי בימים הרבים האלה, עד שעשיתי שלום עם היאוש בעל כרחי ונואשתי מכל טוב! היאוש הזה גרם לי שאביט על העתיד בקרת רוח ולא אשתדל בכח ובתשוקה פנימית להיטיב מצבי ולהנעים לי חיי בימים הבאים, מפני שאינני חי עכשו אלא כמעט בעל-כרחי, אחרי שהחיים אבדו זהרם בעיני ואינני מאמין עוד באפשרות נעימות החיים לאיש כמוני!…

האין זה רושם שפעולתו הרעה תדכאני כל ימי חיי?

בילדותי למדתי כלל בחשבון, שמאחד אי אפשר לחסר שנים, ומאות נול (0) אי אפשר לחסר כלום. עתה בהיותי קאססיר בבית מסחר, ראיתי שאי אפשר שתהיה הוצאה אלא אם-כן קדמה לה הכנסה; אך אני מוחי ריק וכשרון יד אין לי, ואינני בטוח שתהיה לי תמיד הכנסה, ואפשר שפעמים הרבה עוד יקרה לי שאצטרך לחסר מספר שלם מאות נול (0) המוכן בידי ומונח בכיסי, וכמה קשה הוא לאדם לעבור על החק הזה שבחכמת החשבון! בהיותי קאססיר ראיתי שלא כמדתם של התנאים מדתם של אנשי עולם המעשה: התנא קורא להכנסה “הוצאה” (שבת ב') ומדתם של הסוחרים איננה כן: הם קוראים להוצאה בשם “הכנסה” ואינם מיצאים הוצאה אלא אם-כן בטוחים הם שתבא להם הכנסה על ידה, ובשעה שהם צריכים להוציא הוצאה אַילוֹנית שאינה מולידה שום הכנסה, הרי הוצאה זו לבטלה חשובה בעיניהם לנזק גמור. אני כבר הוצאתי מחיי קרוב לאחד עשר אלף ימים, ולא הכנסתי לי על ידי הוצאה זו שלקחה אתה גם כחות וכשרונות הרבה – דבר שיש לו חשיבות כל שהיא! מה רב הנזק הזה! אחד עשר אלף ימים, מבחר שנות החיים אבדתי בצירוף כחות וכשרונות ולא הבאתי לי במחירם כלום, ובבואי עתה על חשבוני לראות את הבילאנץ מכל השנים שחייתי ומכל המקרים שעברו עלי אין אני מוצא אלא נול (0) ומכאובים!…

אנכי כתבתי ספרי זה בשביל עצמי ובשביל אחרים. בשביל עצמי – להקל מעלי משא לבי בהספדי זה שאני עושה על חיי שכלו בריק ובהבל; בשביל אחרים – להראות להקוראים את כל שגגותי וחטאות נעורי, כדי שיזהרו הם מהן על-ידי תורת הנסיון שימצאו בספרי זה. אפשר, שחפצי זה להביא תועלת להקוראים אינו אלא שארית שכרוני, מפני שבאמת קשה מאד לאדם לקבל תורת הנסיון מפי אחרים לבד, שלא בנסיון של עצמו, אף-על-פי-כן קשה עלי להאמין שספרי זה לא יעשה כל רושם על קוראיו.

חפץ אני להאמין, שאם יודפס ספרי זה, לא את כל העקזעמפלארים יאכל עש בבית מוציאו לאור, ואיזו עשרות עקזעמפלארים ממנו יפוצו על פני חוץ ויקראו בו איזו אבות ואיזו בנים. קשה עלי להאמין שאיזו אבות בקראם את ספרי זה לא ידונו קל-וחומר בעצמם: ומה אם כותב הספר הזה, שבהיותו בן שמונה עשרה שנה עשה סיום על כל הש“ס ולמד כחמישים דפים תלמוד ליום; בהיותו בן תשע עשרה שנה עסק בשקידה על ספרי שו”ת וכתב פלפולים שונים בעצמו, וביום שנעשה בו בר עונשין בבית-דין של מעלה (ביום מלאת עשרים שנה) ישב בתענית אותו היום, מעוטר בטלית ותפלין ולא פסק פומיא מגירסא, כדי להכנס בחמשים שערי קדושה, ולא עוד אלא שישב בעיר מלאה תלמידי-חכמים ויראי חטא, שלא היו בה אפיקורסים גלוים כלל, ואף-על-פי-כן הצליח מעשה שטן ותורתו ויראתו לא נתקיימו בידו ונעשה אפיקורוס גמור – בנינו אנחנו, שאין לנו עליהם ערבות כזו, על אחת כמה וכמה שיכולים הם לצאת לתרבות רעה! ומה אם כותב הספר הזה, שאיננו מוכשר כלל לעניני העולם ואיננו יודע איך לשיח עם עלמה, הלך לבו שבי לפני עלמה עשר שנים אחר חתונתו בהיותו אב לשלשה ילדים, – בנינו שעודם צעירים מאד ואין להם ילדים, על אחת כמה וכמה שיכולים הם להכשל באהבה!

אם ידונו איזה אבות שני מיני קל-וחומר זה בעצמם לא ישתדלו עוד למנוע מבניהם כל חנוך שמא יצאו לתרבות רעה ולא יכניסום לחופה בלא עתם. ידעו נא האבות, שאם באמת הם חפצים לשמור על בניהם מפני האפיקורסות אז אין עצה אחרת לפניהם אלא למנוע אותם לגמרי מן ההגיון, כלומר: שלא ילמדו אותם גם דף אחד תלמוד אלא יתנום תיכף לבעל מלאכה שילמדם אומנות. אם חפצים הם לאחוז את החבל בשני ראשיו: ללמדם הגיון ולהצילם מן ההגיון, צריכים הם לדעת שדרך זו עכשו בחזקת סכנה וקרוב הוא שאחרית בניהם תהיה כמוני: תורתם ויראתם לא תתקיים בידם, ולא עוד אלא שחייהם יהיו תלואים להם מנגד!

כן קשה עלי להאמין שהבנים הדורשים את הכאאס הריק, המכונה בפי סופרינו בשם “השכלה”, לא ירגישו כל רושם בשעה שיקראו את ספרי זה. יראו נא הבנים האלה את אחריתי אני ויסירו לבם מכל דבר של כאאס והבל וישימו לדברים מחלטים פניהם: ילמדו לשונות חיות²⁴, חשבון, מלאכת הכתב היפה, ידיעות הטבע וכשרון יד להחיות את נפשם, ואחר כך, בשעה שיראו את עולמם בחייהם יקראו ספרים שונים ומה“ע מכל אשר יחפוצו: חקירות, ראמאנען, בקרת, קדמוניות וכו' וגם הם עצמם תהיה להם אז רשות לכתוב ענינים שונים, וכי עסקם של נערים לקרוא מה”ע, המבלבלים את מוח בני-הנעורים בשאלות שונות, שאין לבני-הנעורים עסק עמהן כלל? וכי למענם נוצרו ראָמאנען, שאין כחם אלא להפנות לב קוראיהם מן המציאות ולהשליכו בעולם שכלו דמיון איזה סופר? וכי למענם נכתבות חקירות בדברים עיונים וקדמוניות וכיוצא בזה? מה לנערים ולאידעען ולדברים עיונים? תכבד העבודה על הנערים בדבר שיש בו ממש ואל ישעו בדברי שקר! המגיד מקעלם אומר על כל איש משכיל שהוא פושטשאק (הולך בטל) (המליץ שנה ששית 32 Nr.), ובלי ספק לא אמר דבר זה על הנערים הלומדים בבתי-הספר לרבנים ובבתי הגמנאזיום, ששֵם כזה אינו מספיק לנערים כאלה לפי דעת מגיד שכמותו, אלא בשם זה הוא מכנה את הנערים הדורשים השכלה עברית ושפת עבר וספרותה לבד או גם ספרי כאאס של עמים אחרים. לדאבון לבי ולבשתי עלי להודות שאמת כזו שיצאה מפי אותו מגיד שוטה לא יצאה עוד מעולם מפיו ומעטו של סופר עברי… אין לנערים אלא להכין להם את עולמם, וכל דבר שאינו נכנס בכלל הכנת חיי העולם הזה, ואינו מביא להם או אוצר שיש בו ממש, כלשונות ומדעים או כשרון יד להחיות בו נפשם, אסור היא להם! נערים כאלה הבורחים מלמודי התלמוד המיגעים נפשם, רצים הם אל הכאאס של הספרות החדשה. המרוצה הזו מצויה בקרבנו זה כמאה שנה, הללו יורדים והללו עולים, הללו נובלים והללו צומחים, וכל דור חדש רץ בכח אל אשר לא ידע… אך כבר באה העת לנו להביט אחרינו, לעמוד רגע ולראות אנה אנחנו רצים? האם אין אנחנו רצים בחפזנו לבאר שחת? האין לנו דרך אחרת ללכת בה מבלי מרוצה?…

אין אני מאמין שהנערים הקוראים את דברי אלה יבינו אותם בהבנה עמוקה כמוני, שהרי אני כותב מה שאני מרגיש ומה שהורוני צרותי, והם קוראים דברי אחר ואינם מרגישים כלום. אף-על-פי-כן יוכל להיות להם למופת אחד הסופרים העברים המדבר לפניהם בכאב לב, סופק על ירך ותוהה על הראשונות… יאמינו נא בני הנעורים, שלא ראשון אני בחללי ההשכלה המדומה ובקרבנותיה, וכי הרבה הרבה סופרים ומשכילים מתאוננים בסתר על “חטאת נעוריהם” שאי-אפשר עוד לתקן קלקלתן, אלא שהם מסתירים צערם בלבם ומוליכים עוד לפעמים נלהבים רבים בדרך השוממה שהלכו בה הם, והם קוראים לבני הנעורים שיבואו לבנות פרצות שפת עבר, לקומם חומות ציון, ולעבוד ולכהן במקדש ההשכלה וכדומה פראזען של הבל ממין זה, ואני, אינני מסתיר אלא את פני אבל לא את קלקלתי, לא חטאת נעורי ולא צרותי, עניי ומכאובי שהאבידו את חיי!…

– “ומי אתה?” – ישאלני הקורא בפעם האחרונה.

– אמלל בארץ.

תם

א.

מֵעֲוֹן מַשְׂכִּילִים וּמְרִי דוֹרְשֵי דַעַת,

מֵחַטָּאתָם אָדְמָה כִּשְׁנִי־תוֹלַעַת,

כִּי בָחֲרוּ בַשָּׁוְא וַחֲדָשׁוֹת דָּרָשׁוּ

וּבִשְׁאָט־נֶפֶשׁ הַיְשָׁנוֹת נָטָשׁוּ;

כָּל רָזֵי קֹדֶשׁ אַחַר גֵּו הִשְׁלִיכוּ

וַעֲלֵי סִפְרֵי קֶדֶם לָשׁוֹן הֶאֱרִיכוּ,

פִּלְפּוּל וּדְרָשׁוֹת בִּזְדוֹנָם נִאֵצוּ

וּבְמִנְהֲגֵי עַמָּם בָּחֲלוּ לֹא חָפֵצוּ; –

מִפְּשָׁעִים אֵלֶּה עַד מָרוֹם גָּבָרוּ,

מַלְאָכִים רָעִים וּשְׂעִירִים יֻצָּרוּ

וּלְיַסֵּר זָדוֹן עַל כַּחַשׁ וָמַעַל

אֶל חֵיקוֹ פָּעֳלֵהוּ מַדּוּ בַּשָּׁעַל:

חֲדָשׁוֹת אָהַב וַחֲדָשָׁה בָּרָאוּ

וָחֳלִי חָדָשׁ מֵאַיִן חִישׁ קָרָאוּ,

חֳלִי נִתְעָב נֶאֱלָח לֹא יָחֹן גֶּבֶר,

חֳלִי־רָע הוּא – צִיר שָׁלוּחַ מִקֶּבֶר,

יָעוּף יֵדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ סַעַר,

לֹא יַחֲשׁוֹב זָקֵן לֹא יֶהְדַּר גַּם נַעַר,

וּבַעֲלָמוֹת יָפוֹת הַמָּוְתָה יֶרֶב

יָשֹׁד גַּם יַחֲצוֹב מִבֹּקֶר לָעֶרֶב,

וּלְחָשִׁים לֹא יִירָא אִם גַּם נִכְתָּבוּ

וּקְשָׁתוֹת צַדִּיקִים קַשׁ לוֹ נֶחֱשָׁבוּ;

הֵם יִקְּבוּ יָאֹרוּ, הוּא יַחֲלֶף־כֹּחַ

וּכְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל לֹא יִבְרַח בָּרוֹחַ

יִשְׂחַק לִנְחֹשֶׁת, יָבוּז לַטַּבַּעַת

אִם גַּם מִכַּפּוֹת תָּמָר הִיא נִקְלַעַת;

וּקְטֹרֶת עַל פָּנָיו לֹא תַפֶּל־פַּחַד

יַבִּיעוּ וִידַבְּרוּ כָּל קוֹסְמִים יַחַד

יָסֹבּוֹ עָרִים וּקְרִיּוֹת יַקִּיפוּ

וּמִלֵּי כַשָּׁפִים הַטֵף יַטִּיפוּ –

וּלְמַעַן לִגְאוֹל חַיֵּימוֹ מִשַּׁחַת

יַהַפְכוּ הַשְּׁאוֹל לִמְקוֹם גִּיל וָנַחַת,

יוֹבִילוּ חֲתָנִים לִשְׂדֵה־צַלְמָוֶת

וַעֲלָמוֹת דַּלוֹת וּמָרוֹת מִמָּוֶת

לִנְעָרִים נֶחְשָׁלִים יַפִּילוּ חֶבֶל,

וּבִתְרוּעַת גִּיל וּבְכִנוֹר וָנֵבֶל

יִשָּׂא עֶלֶם אִלֵּם נַעֲרָה חִגֶּרֶת

וּבָחוּר צוֹלֵעַ – עַלְמָה עִוֶּרֶת,

בִּבְתוּלָה חֵרֶשֶׁת יִדְבַּק פִּסֵּחַ

וּבְקִצְרַת יָדַיִם – נַעַר קֵרֵחַ ¹

וּתְהִלּוֹת הַחֶבֶר יַרְבּוּ יָשִׂיחוּ

וּבִמְשׂוֹשׂ הוֹלְלִים יָרִיעוּ יַצְרִיחוּ –

הָחֳלִי לֹא יָסוּף, לֹא יִדְכֶּה יָשֹׂחַ

וּבְהַוָּתוֹ יָעֹז גַּם יַגְדֶּל־כֹּחַ! –

זֹאת אַחֲרִית הַדַּעַת וּפְרִי הַמֶּרִי

אֲשֶׁר עִם הַיְשָׁנוֹת הָלַכְנוּ קֶרִי!

וּפְנֵי אֵל חַלּוֹת עַל בָּנַי יָלַדְתִּי

שָׁם, לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה יָרַדְתִּי,

לִבְלִי תִדְבַּק בָּמוֹ זֹאת הַצָּרַעַת

אֲשֶׁר בִּשְׂפַת סוֹרְרִים קֹרָא לָהּ “דַעַת”,

הַמְּבִיאָה כָּל צָרָה מַדְוֶה וָנֶגַע

כָּל שֶׁבֶר וּמַחֲלָה, אָסוֹן וָפֶגַע, –

שָׁם בַּמְֹעָרָה לִשְׁפּוֹךְ שִׂיחִי הִשְׁפַּלְתִי

וּבְעַד הַחַיִּים לַמֵּתִים פִּלַּלְתִּי,

וּמֵעַל הַמִּכְתָּבִים שָׁם הוּטָלוּ

מִקְּשֵׁי יוֹם, מִדַּכְּאֵַי רוּח אֻמְלָלוּ,

לַעֲרוֹךְ שֶׁאֱלָתִי לַיְשֵׁנִים הִשְׂכַּלְתִּי

וּלְקוֹל עוֹנֶה מֵהֶם אָז גַּם הוֹחַלְתִּי;-

אַךְ מִבִּכְיִי כִּי רַב נַפְשִׁי עָיָפָה

וּכְמוֹ תַּרְדֵּמַת־יָהּ אוֹתִי תָּקָפָה,

וּלְאָזְנַי בַּחֲלוֹם קוֹל בּוֹכִים הִגִּיעַ,

קוֹל יַרְגִּיז שָׁמַיִם, יִבְקַע רָקִיעַ,

קוֹל חוֹטֵא דּוֹבֵר מִקִּירוֹת לִבֵּהוּ

וִיְבַקֵּשׁ חֲנִינָה מֵאֵל עוֹשֵׂהוּ,

קוֹל אָדָם הוּא! אוֹתוֹ אָזְנִי שׁוֹמַעַת

נִחַם עַל אָכְלוֹ מִפְּרִי עֵץ הַדָּעַת ²

– אֵל מוֹחֶה פֶּשַׁע וַעֲוֹנוֹת סוֹלֵחַ!

אֵל זוֹכֵר רַחֵם וּמֶרִי שׁוֹכֵחַ!

מֵעָוֹן כַּבֵּס נַפְשִׁי הַחוֹטַאַת

וּשְׁכַח נָא מַעֲלָהּ, כִּי לָךְ הִיא קוֹרַאַת

וּפַעֲמַיִם יוֹם יוֹם תִּפְרוֹשׂ כַּפַּיִם,

תִּתֶּן לָךְ תּוֹדָה מִשִּׁבְרוֹן־מָתְנַיִם;

הֵן חֶטְאִי נֶגְדִּי, וּפִשְׁעִי יָדַעְתִּי,

חִלַּלְתִּי קֹדֶשׁ, עָוִיתִי, הִרְשַׁעְתִּי

וּכְבוֹדְךָ תַּתִּי לַפֶּסֶל נָסַכְתִּי

וּדְמֵי צַדִּיקִים כַּמַּיִם שָׁפַכְתִּי,

אֶל אֵשֶׁת רֵעִי הָהּ! כַּסּוּס צָהַלְתִּי ³

וּנְשָׁמוֹת זַכּוֹת לִקְלִיפּוֹת הִפַּלְתִּי ⁴

וּבְיוֹם נִבְרֵאתִי פָּעַלְתִּי כָּל אֵלֶּה

וּמַעֲרֶכֶת קָדְשְׁךָ הוֹרַדְתִּי פֶּלֶא!

גַּם נֶפֶשׁ חַיָּה זוּ אִתִּי יָרָדָה

בַּעֲוֹנִי אֲנִי נֶעְכָּרָה, שֻׁדָּדָה,

לִהְיוֹת חֵלֶק שֵׁדִים וּשְׂעִירֵי לַיִל ⁵

וּקְלִיפֹות כַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת גָּבְרוּ חַיִל ⁶

וּבַלְהוֹת פַּחַד בִּזְדוֹנִי נִבְרָאוּ

גַּם רוּחוֹת טֻמְאָה מֵחַלָצַי יָצָאוּ;

בִּשְׁלֹשִׁים וּמֵאָה שָׁנָה נִחַמְתִּי ⁷

עַל חֹק הֵפַרְתִּי עַל פְּרִי טָעַמְתִּי,

עֵת דָּבְקָה בִּי הַזּוֹנָה הַשַּׁלֶּטֶת,

לִילִית הַצְּעִירָה זוּ יוֹנְקִים שׁוֹחֶטֶת,

וּשְׂעִירִים חוֹבְלִים אֵל מַה־פָּרָצוּ!

בִּמְלֹא־תֵבֵל הֵם יַחַד יִתְרוֹצָצוּ ⁸

לוֹצְצִים וּמְחַבְּלִים יִדְאוּ אֶל כָּל עֵבֶר

לַעֲרוֹץ אֱנוֹשׁ וּלְמוֹגֵג לֵב כָּל גֶּבֶר,

וּבְמַרְאוֹת בַּלָּהָה אִישִׁים יַבְעִיתוּ,

יוֹגוּ, יַכְאִיבוּ, יָרֵעוּ, יַשְׁחִיתוּ;

וּמָה אֲכַחֵד? וּפָעֳלִי הֵן הֵמָּה,

וּמֵאֶפֶס – יָדִי אוֹתָם קוֹמֵמָה,

וּבְיָדִי זֹאת עַל לִבִּי אַכֶּה עַתָּה

עַל לִבָּתִי זֹה מִשְּׂאֵתְךָ לֹא חָתָּה! –

שִׁמְעָה נָּא קוֹלִי תַּחֲנוּנַי הַקְשִׁיבָה

וּשְׂשׂוֹן יִשְׁעֲךָ, אֵל! לַנִּכְלָם הָשִׁיבָה

לִנְשׁוֹת מִרְיִי וּמְשׁוּבָתִי לִשְׁכּוֹחַ!

כִּי כֶּסֶף אֵין לִי לַקָּדוֹשׁ לִשְׁלוֹחַ

וּלְכַפֵּר פָּנָיו עַל זוּ בָּךְ פָּשַׁעְתִּי…

מִי יִתֵּן מַכֶּה לִי כִּי אָז כָּרַעְתִּי

וּלְשׁוֹפְטִי עְָרִּפי גַּם שֵׁתִי נָתַתִּי

כִּי יַךְ בָּם דֵּי כַפֵּר אֲשֶׁר שִׁחַתִּי…

אוֹ מִתְּהוֹם רַבָּה הַעַל מִקְוֵה מַיִם

בּוֹ אֶטְבּוֹל, אֶטְהַר, וּכְמַלְאַךְ שָׁמַיִם

וּבְרָא לִי גַּם שֶׂכְוִי לָבָן כַּשֶּׁלֶג

אֹחֲזָה בּוֹ, אַחַר הִתְרָחֲצִי בַּפֶּלֶג

וּסְבִיב רֹאשִׁי כַּגַּלְגַּל אֲקִיפֵהוּ

וּפְשָׁעַי יִמָּחוּ בִדְמֵי לִבֵּהוּ! –

הֲלֹא בִשְׁלָשׁ אֵלֶּה גַּם עַמְךָ יִטְהָרוּ

מִכָּל חַטֹאתֵימֹו בִּמְאֹד גָּבָרוּ

בַּשְׁבִיעִי, בַּצּוֹם, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ,

וּמְזִמּוֹת מָלְאוּ אָוֶן יִהְיוּ קֹדֶשׁ

אִם גַּם אָח מִבֶּטֶן עוֹד הֵם יִשְׂטוֹמוּ

וּלְמוּסָר וָצֶדֶק אָזְנָם יֶאְטוֹמוּ

וּבִטְהוֹרֵי לֵב יַלְעִיבוּ, יָרִיבוּ

וּמִמַּעֲשַׁקּוֹת זָר יָד לֹא יָשִׁיבוּ!…

וּפְשָׁעַי אֲנִי עַד אָנָה תִּזְכּוֹרָה?

תַּחַר בִּי אַפְּךָ עֶבְרָה לִי תִּשְׁמוֹרָה?

הַעוֹד לא נִמְחָה אֲשָׁמִי אָשַׁמְתִּי

בִּתְשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה צַמְתִּי ⁹

וּבְטַלְטֵלוֹת רַבּוֹת נַפְשִׁי טֻלְטָלָה

עֵת מִגֵּו אֶל גֵּו רֻדְּפָה הִתְגַּלְגָּלָה?! ¹⁰

שׁוּבָה נָּא רַחֵם עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ,

עֲנֵנִי: "סָלַחְתִּי לַאֲשֶׁר שָׁגִיתָ,

מָחִיתִי חַטָּאתְךָ כַּאֲשֶׁר שָּאַלְתָּ!"

אָז אוֹדְךָ אֵלִי, כִֹי עָלַי גָּמַלְתָּ! –

ב.

וּדְבָרָיו אַךְ כִּלָּה וַיָּבוֹא גֶּבֶר,

וִיהוּדִי עָשִׁיר הוּא שָׁב מִקֶּבֶר,

שֶׁשָּׁם בֹּקֶר יוֹם זֶה מָצָא מָנוֹחַ,

עַתָּה עָזַב רִבְצוֹ בִּשְׁאֵרִית כֹּחַ,

תַחַת חֲרָשִׁים עֵינָיו הִסְתַּתָּרוּ

וּמִזְלְגוֹת בַּדֵּי עֵץ יָדָיו נָטָרוּ ¹¹

הֵם הֵם מַטּוֹת עֹז אֶל מֵתֵי עַם עֵבֶר

שֶׁבָּם יִשָּׁעֲנוּ עֵת יַעֲלוּ מִקֶּבֶר –

פִּיו מָלֵא תּוֹכָחוֹת וּשְׂפָתָיו – רַעַם ¹²

וּלְאָדָם אָמַר בַּחֲרוֹן אַף וָזַעַם:

הוֹי כֶּבֶד עָוֹן עַוָל וּפוֹשֵׁעַ!

הוֹי רָב אֶת יוֹצְרוֹ וּלְאוֹיְבוֹ שׁוֹמֵעַ

הַמְחַיֶּה שֵׁדִים וּמֵמִית כָּל גֶּבֶר,

הַמְעוֹרֵר עַל בָּנָיו אֵיד פִּיד וָשֶׁבֶר,

אֵיךְ קֵהוּ שִׁנַּי מִבֹּסֶר אָכַלְתָּ

וּבְשָׂרִי בָּלָה עַל אָוֶן פָּעַלְתָּ?

אַתָּה חֹק הֵפַרְתָּ, וַאֲנִי אֶגְוָעָה?

אַתָּה זַדְתָּ – מֶנִּי נַפְשִׁי נָקָעָה,

וּבְעֶצֶם סָחְרִי בָּאָרֶץ נִטְמַנְתִּי

וַאֲנִי אֹשֶׁר זַרְעִי טֶרֶם כּוֹנַנְתִּי?!

זָכְרָה כִּי בַמְּדִינָה אַדִּיר הָיִיתִי

אֲנִי בֵּית־מִדְרָשׁ מֵרְכוּשִׁי בָּנִיתִי,

אֲנִי הוֹגֵי דָת מִלַּחְמִי הֶאֱכַלְתִּי

וּבְנֵי הַיְשִׁיבוֹת מִפִּתִּי כִּלְכַּלְתִּי,

אֲנִי סֵפֶר תּוֹרָה לִכְתּוֹב צִוִּיתִי

גַּם סִפְרֵי תַּלְמוּד מִכַּסְפִּי קָנִיתִי

וּלְבֵית מִדְרָשִׁי הֵן אוֹתָם נָדַבְתִּי,

אֲנִי לִבְנֵי בִינָה כַּצּר נִצַּבְתִּי

וּלְשׁוֹחֲרֵי הַשְׂכֵּל לַעֲשׂוֹת רָע שָׁקַדְתִּי

וּבְעִירִי כָּל שָׂרִיד מֵהֶם הֶאֱבַדְתִּי…

וּבְקִרְבָתִי אַדִּירֵי עָם שָׂמָחוּ

וּמוֹלַדְתִּי אַחַר כָּבוֹד לָקָחוּ;

וַאֲנִי לַשַּׁחַת אֵיכָה מַתִּי עַתָּה

בַּעֲוֹנְךָ, זוֹלֵל! בִּזְדוֹנְךָ אַךְ אָתָּה?

הַגֵּד רוֹצֵחַ, מַשְׁחִית וּבְלִיַּעַל,

וָלֹא – אוֹעִידְךָ לִפְנֵי שׁוֹפְטֵי מָעַל!

– מָה הֶאֱרַכְתָּ לָשׁוֹן, אָדָם עָנָהוּ,

וּמִלֶּיךָ מַדּוּעַ עָתְקוּ גָּבָהוּ?

לָמָּה מִפָּנֵיךָ רֶסֶן שִּלַּחְתָּ

וּבְגֵאוּת גַּבְהוּת לֵב פִּיךָ פָּתַחְתָּ?

הַאִם לִכְנַעֲנִי רָשׁ דַּבֵּר דִּמִּיתָ

כִֹי כָכָה נוֹעַזְתָּ וּפֶה פָּצִיתָ?

הֵן לֹא עָלַי תַּפִּיל חִתִּיתֶךָ

כִּי אֶשַּׁח אֵחַת מִפְּנֵי גַאֲוָתֶךָ!

גַּם כֶּסֶף נָשׁוּ בָךְ עֲדַת עַם עֵבֶר

לַמַּס, לִנְדָבוֹת, וּלְחֶפְצֵי הַחֶבֶר,

עָלַי לֹא תָּשִׁית כַּאֲשֶׁר אָז זֹאת שַׁתָּ

בִּשְׁכֶם זָרִים אוֹתָם כָּפְרְךָ נָתַתָּ…

וּבְנִי לֹא תִשְׁבֶּה עֵת כִּי תִפְגָּעֵנוּ

וּתְעוּדַת־מַסָּעָיו לֹא תִקַּח מֶנּוּ

לִפְדוֹת בּוֹ מִצָּבָא בָּנִים נֵחַנְּתָּ

כַּאֲשֶׁר לִבְנֵי רָשִׁים עֲשוֹת הִסְכַּנְתָּ…

לוּלֵא עִם כָּל אִישׁ צֻוֵּיתִי הוֹכֵחַ

כִּי עַתָּה גַּם לָךְ מַעֲנֶה לֹא אָפֵחַ

וּלְכָה נָּא הַגֵּש, אִישׁ פַּחַז כַּמַּיִם!

עַצֻּמוֹתֶיךָ אֶל זִקְנֵי שָּמַיִם –

אַךְ אֶשְּמָר חֹק הַמְקֻּבָּלִים לִי חַקּוּ

לַעֲנוֹת לַמֵּתִים בַעֲוֹנִי נָמַקּוּ;

וּבְכֵן אֹזֶן הַט וּמִלַּי הַקְשִׁיבָה

וּפָעֳלִי תַשְׂגִּיא תֹּדוֹת לִי תָשִׁיבָה,

כִּי לוּלֵא הַמָּוֶת כִּי אָז דַּלּוֹתָ

וּכְרָשִׁים נִבְזִים גַּם אַתָּה קַלּוֹתָ:

זָכְרָה עֵת חָבֵר לִזְבוּלֻן הָיִיתָ

סַחְרוֹ מָכַרְתָּ קִנְיָנָיו קָנִיתָ,

וּבְיָדְךָ רֹב הוֹנוֹ הָיָה מִשְׁמֶרֶת,

וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם מֵת בָּעִיר אַחֶרֶת

וַתִּבְלַע חֵילוֹ וּפִיךָ מָחִיתָ

וּבַל יָדַע אִישׁ מִכֹּל זוּ עָשִׂיתָ…

אֶת חֲנַנְאֵל בֶּן דָּן הִלְוִיתָ כֶּסֶף

וּבְתְקוּפַת שָׁנָה מֵת וַיֵּאָסֶף,

וּבְעֵירוֹם וּבְחֹסֶר עוּלָיו הִנַּחְתָּ

וּבְנִשְׁיוֹ, בֵּיתוֹ בִּבְלִי הוֹן לָקַחְתָּ

וּלְבָנָיו יִתְרוֹ לָשִׁיב לֹא אִוִּיתָ,

אִם גַּם רַב עֶרְכּוֹ מִנְּשִׁי בּוֹ נָשִׁיתָ!…

וּמִשְׁתֵי אֵלֶּה חֵילֶךָ גִּבַּרְתָּ

וַתִּבְנֶה בֵּית־מִדְרָשׁ אַחֲרֵי עָשַׁרְתָּ

וּבְכַסְפְּךָ אָז סֵפֶר תּוֹרָה כָּתַבְתָּ,

גַּם סִפְרֵי תַּלְמוּד לַלּוֹמְדִים נָדַבְתָּ

וּבְעֵינֵי הָעָם יָקַרְתָּ נִכְבַּדְתָּ,

וּבַל שָׁתוּ לֵב אֶל מִרְמָה הִצְמַדְתָּ,

לִשְׂכַר פּוֹעֲלִים דַּלִּים תָּמִיד עָשַׁקְתָּ

וּלְתַרְמִית וָאָוֶן שֶּבָּם הֶחֱזַקְתָּ,

אֶל כֶּסֶף זָרִים בִּזְדוֹנְךָ אָכַלְתָּ

וּלְכָל עַוְלָה בַּעֲוֹן בֶּצַע פָּעַלְתָּ;

הֵם רָאוּ צִדְקָתְךָ וּשְׁמָךְ הִגְדִּילּו

אַךְ לֹא עַל חֵטְא אוֹר פָּנֶיךָ הִפִּילוּ;

כִּי אִם מַעֲשֶׂיךָ שֵׁם טוֹב לָךְ נָתָנוּ

כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיךָ לֹא עוֹד הֵם בָּחָנוּ…

וּמָה רָגַזְתָּ וּתְאֵנִים הֶלְאֵיתָ

עַל מָוֶת, שֶׁבּוֹ כָּל טוּב לָךְ הִרְבֵּיתָ?

עוֹד דִּבְרֵי פִי אָדָם טֶרֶם יִכְלָיוּ

וּמַלְאֲכֵי חוֹבְלִים כַּסוּּפָה אָתָיוּ

וּבְחֵמָה אַפָּם הָעוֹשֵׁק תָּקָפוּ

וּלְהַגְדִּיל בַּלָּהָה מִלִּים יָסָפוּ:

"בּוֹאָה נָּא אִתָּנוּ לִשְׂדֵה צַלְמָוֶת,

שָּם נַשְׁכִּיב גֵּוְךָ שָׁם יִרֶב עַצָּבֶת,

אַךְ נִשְׁמָתְךָ מֵץ! נִקַּח אוֹתָהּ נַחַץ

וּבְגֵו בַּהֲמוֹת שָֹדַי שׂוֹבְעֵי אֹךְ לַחַץ

רֹב יָמִים עַל מַסְגֵּר שָּמָּה תִּסָּגֶר

וּתְחַיֶּה שׁוֹר וַחֲמוֹר מִהְיוֹתָם פָּגֶר,

וּלְיוֹרְשֵׁי עֲשׁוּקֵיךָ יִפְּלוּ חֶבֶל

וּלְעֻלָּם רֹאשׁ יַטּוּ, שִׁכְמָם – לַסֵּבֶל ¹³

עַד כִּי בִיגִיָעם גַּם יוֹמָם גַּם לַיִל

יָשִׁיבוּ לַשְּׁדוּדִים אֶת כָּל הַחַיִל

בָלַעְתָּ, עָרִיץ! בִּתְכָכִים וָרֶשַע

אַחַר יָמוּתוּ, אַחַר תִּמְצָא יֶשַע;

וּדְעֶה כִּי כֵן חָרְצוּ שׁוֹפְטֵי שָׁמַיִם –

וּבְכֵן קוּמָה, הַחֲמוֹר! אַמֵּץ מָתְנַיִם"…

וּשְׂחוֹק נוֹרָא שָׂחֲקוּ לוֹ כֻּלָּם יַחַד

אַךְ הַחֲמוֹר הֶחָדָשׁ נַעֲוֶה מִפַּחַד; –

אַחַר עַל אֶזְרוֹעָם אוֹתוֹ סָחָבוּ

לָחִישׁ פָּעֳלָם אֲשֶׁר אָזְנָיו קָשָׁבוּ.

ג.

וּבְרִיחַ הֵם אַךְ סָגְרוּ וּדְלָתַיִם,

וּמֵת שֵׁנִי, כָּרִאשׁוֹן רָם עֵינַיִם,

שָׁמֵן, גָּבוֹהַ, פִּימָה עַל כִּסְלֵהוּ,

חִישׁ בָּא הַמְּעָרָתָה בֶּעֱזוּז פָּנֵיהוּ

וּבִגְאוֹן לִּבּוֹ אֶל אָדָם הוֹכֵחַ:

הֵן תֹּדוֹת לָאֵל נִרְדִּי נָתַן רֵיחַ

וּשְׁמִי הַמְהֻלָל אָדָם רָב יָדָעוּ

וּבְעִירִי אֲמָרַי בחַּתֲתַ נִשְׁמָעוּ –

אוֹת הוּא לִי כִּי עִם אֵל נֶאֱמָן הָיִיתִי

וּכְמוֹ גַּם בֶּאֱמֶת כָּל רָע לֹא עָשִׂיתִי,

שַׂעַר מִזְּקָנִי לֹא אַרְצָה הִפַּלְתִּי

וּבְכָל דָּבָר הֶאֱמַנְתִּי, לֹא הֵתַלְתִּי,

כָּרָקָב הָיִיתִי לִמְשַׁחֲרֵי דָעַת;

לֹא הֲסִירוֹתִי מֵרֹאשׁ הַמִּגְבַּעַת,

וּגְדִילֵי בִּכְסוּת צֶמֶר טוֹב נתָּנוּ

וּמֵעוֹר אֶחָד טוֹטְפוֹתַי הוּכָנוּ;

בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת בַּחֲצוֹת לַיִל קַמְתִּי

וּתְחִנָּה הִרְבֵּיתִי עַל חֵטְא נִחַמְתִּי,

וּבְאַחֲרוֹן בַּשָּנָה טֶרֶם פִּלַּלְתִּי

רִנַּת הַמִּנְחָה, לֹא לַחֲמִי אָכַלְתִּי

וּבְלֵיל יוֹם הַזָּכָּרוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ

לַיְלָה בּוֹ יִתְחַדֵּש שָׁנָה וָחֹדֶשׁ

כָּל פּוֹרֶה כָּל מָתוֹק בִּבְכִי אָכַלְתִּי

וַעֲלֵי כָּל אֹכֶל לָאֵל הִתְפַּלַּלְתִּי,

כִּי יַמְתִּיק חַיַּי גַּם אוֹתִי יֶפֶר

כַּאֲשֶׁר כָּל אֵלֶּה כָּתוּב עַל סֵפֶר;

כָּכָה טָעַם חִכִּי אָז גַּם רֹאשׁ אַיִל

בַּעֲבוּר אֶהְיֶה לָרֹאשׁ גַּם אֶגְבַּר חַיִל

וּבְרִית יִצְחָק לַזְכִּיר פֶּן יִשָּׁכֵחַ

מִלֵּב אֵל, בִּמְרִי־שָׂטָן מַבְאִישׁ רֵיחַ;

וּבְיוֹם מָחֳרָתוֹ לַנָּהָר הָלַכְתִּי

וַהֲמוֹן חַטֹּאתַי בִּמְצוּלָה הִשְׁלַכְתִּי

וּכְנַף שַׂלְמוֹתַי בַּכֹּחַ נָעַרְתִּי

עַד סָרוּ מֶנָּה הַקְּלִיפוֹת הִגְבַּרְתִּי,

וּפְשָׁעַי כֹּה עָמְקוּ בִּתְהֹמוֹת מַיִם

כִּגְבוֹהַּ קוֹל שׁוֹפָר שָׁם עַל שָׁמַיִם,

אֲשֶׁר הַמַּלְאָךְ שַׁרְשִׁיָּה הֶעֱלָהוּ

וּלְעֵזֶר לוֹ הָיָה גַּם אֵלִיָּהוּ;

וּכְמוֹ קוֹלוֹת אֵל לִשְׁחָקִים הוּרָמוּ

בִּידֵי טַרְטִיאֵל הָרוֹקֵם רֻקָּמוּ

שָּמָּה, עַל הַיְרִיעָה מֵאֵשׁ לַהֶבֶת

בִּמְלֶאכֶת חוֹשֵׁב וּמַעֲשֵׂה מַחֲשֶׁבֶת,

אֲשֶר בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לָאֵל שַׁעֲשׁוּעַ

שִׁלְחוּהָ לּוֹ מִטַּטְרוֹן גַּם יֵשׁוּעַ ¹⁴

כֵּן חֻבְּרוּ מַעֲשֵׂי צִדְקִי גַּם רֻקָּמוּ

וַעֲדִי תִפְאֶרֶת אֶל נַפְשִׁי הוּשָׂמוּ; –

וּבְתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

תַּתִּי שֶׂכְוִי לָבָן כַּצֶּמֶר צַחַר

לַטַּבָּח, בָּא אָז עֵת רַחֲמִים יִגְבָּרוּ,

לִשְׁחוֹט תַּחְתֵּנִי, וּפְשָׁעַי כֻּפָּרוּ

וּבְשָׂרִי רָחַצְתִּי בִּמְצוּלוֹת מַיִם

אַחַר מוֹעֵד אָכְלִי בֵּין הָעַרְבַּיִם,

וּבְיוֹם הַצּוֹם גַּם רֶגַע לֹא יָשַׁבְתִּי,

מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב כַּנֵּד נִצַבְתִּי

וּלְמַלְאַךְ שָׁמַיִם בָּזֹאת נִדְמֵיתִי ¹⁵

וּפִי כָל הַשּׂוֹטְנִים חָצַָץ מִלֵּאתִי.

כָּל שִׁירֵי הַפַּיְטָנִים פִּי עָבָרוּ

אִם גַּם מֵחוֹל עָצְמוּ וּמְאֹד גָּבָרוּ,

וּפְתִיחֹות הָאָרוֹן בִּמְחִיר קָנִיתִי

וּפַעֲמַיִם לִקְרֹא בַדָּת עָלִיתִי.

בִּכְלוֹת הַצּוֹם, טֶרֶם לֶחֶם שָׂבַעְתִּי,

וּבַסֻּכָּה יָתֵד נֶאֱמָן תָּקַעְתִּי,

וּלְחַג הָאָסִיף מִינִים הָאַרְבַּעַת,

נָאוִים גַּם נֶהְדָּרִים מִבְּלִי מִגְרַעַת,

לִפְנֵי אֵל לִשְׂמוֹחַ בָּם לִי בָּחַרְתִּי,

גַּם לָרֵעִים רַבִּים אוֹתָם הִשְׂכַּרְתִּי

וּלְכָל עֲבָרִים הֲנִיעוֹנוּם שָׁמָּה –

צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה, קֵדְמָה וָיָמָּה. –

לַעֲדַת קוֹבְרֵי מֵתִים קָצִין הָיִיתִי,

וּבְחַג שִׂמְחָתֵנוּ עִמָּם שָׁתִיתֵי,

וּלְשַׂמַּח לֵב אֵל רָקַדְתִּי כָּאַיִל;

וּבַשְׁבִיעִי בוֹ מוֹעֵד עֲבוֹר לַיִל,

עֵת מַעֲשֵׂי זִקְנֵי הַשָּׁמַיִם תָּמוּ

וּלְאִישׁ־אִישׁ חֶלְקוֹ גּוֹרָלוֹת חָתָמוּ:

לָזֶה שַׁלְוַת נֹעַם, לָזֶה – רָב שָׁבֶר,

לָזֶה חַיֵּי חֶלֶד, לָזֶה – שֹׁד קָבֶר,

לָזֶה רֹב בָּנִים, וּשְׁכוֹל – אֶל מִשְׁנֵהוּ

לָזֶה הוֹן וּרְכוּשׁ, וָרֵאשׁ אֶל רֵעֵהוּ –

בַלַּיְלָה הַזֶּה בֶּהָמוֹן הוּבַלְתִּי

אֶל בֵּית־הָרַחְצָה, שָׁם גֵּוִי טָבַלְתִּי

לִהְיוֹת קָדוֹשׁ לִפְנֵי שׁוֹכְנִי שָׁמַיִם

עֵת אֶחְבּוֹט עֲלֵי עַרְבֵי נַחֲלֵי מַיִם.

כֵּן נֶאֶסְפוּ אֵלַי בַּשְׁמִינִי בַּעֲצֶרֶת

כָּל אַנְשֵׁי הַחֶבֶר מִבְּנֵי הַקֶּרֶת,

וּכְמוֹ מַיִם – יַיִן בָּא אֶל קִרְבֵּנוּ

וּבְרֹב מַמְתַּקִּים סָעַדְנוּ לִבֵּנוּ,

גַּם פּוֹל וֶאֱגוֹז כֵּן שָׁמָּה לֹא נִפְקָדוּ,

וּמְחֹלוֹת עָשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר נוֹעָדוּ,

וַאֲנִי עַל אֶזְרוֹעָם מַעְלָה יָשַׁבְתִּי,

כִּי יָדְעוּ עֶרְכִּי כִּי מֵהֶם נִשְׂגַּבְתִּי,

וּמִפְעָלִים אֵלֶּה רַבּוֹת פָּעַלְנוּ,

אַךְ שָׁתֹה אַךְ רָקוֹד יַחַד הוֹאַלְנוּ,

כִּי לִכְבוֹד שַׁדַּי עָשִׂינוּ כָּל אֵלֶּה

וּלְמַעֲנֵהוּ לָשׂוּשׂ מִי גֶבֶר יֵלֶא?

וּלְאָזְנַי מַה נָעִים הָיָה לִשְׁמוֹעַ

עֵת, טֶרֶם הִגִּישׁ אִישׁ כּוֹסוֹ לַלּוֹעַ

רִנֵּן פִּיו: "לַחַיִּים אֶל רֹאש הַחֶבֶר!

לַחַיִּים אֶל אִשְׁתּוֹ נֵזֶר הַגֶּבֶר!

וּלְחַיֵּי בָנָיו מַחֲמַדֵּי עֵינַיִם,

לַשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם!"

כֹּה צָהַלְנוּ עַד נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב,

וּבִמְשׂוֹש גִּיל וּבְשִׂמְחַת לֵב וָקֶרֶב

וּבְשִׁיר וּנְגִינוֹת וּבִמְחוֹא כַפַּיִם

וּבְהָמוֹן חוֹגֵג וּמְחֹלַת מַחֲנַיִם –

אֶל מוֹעֵד אֵל עֲדָתִי הוֹבִילוּנִי

וּבְמִקְרָא “אַתָּה הָרְאֵיתָ” כִּבְּדוּנִי,

וּבִזְרוֹעִי סֵפֶר־תּוֹרָה נָתָנוּ

וּבְרֹאשׁ חֲבֵרַי מִצְעָדַי כּוֹנָנוּ,

וּבְכָל עֹז כֹּחִי פִּזַּזְתִּי, כִּרְכַּרְתִּי

עַד כִּי הַמָּחוֹל עַד תֻּמוֹ גָּמַרְתִּי;

וּבְיוֹם מָחֳרָתוֹ עוֹד שֵׁנִית חָדִיתִי,

וּלְתוֹרַת הָאֱלֹהִים חָתָן הָיִיתִי,

וּבְרָכוֹת אֶל רֹאשִׁי הָעָם נָשָׂאוּ,

בִּרְכוֹת כָּל טוֹב מֵעַל סֵפֶר קָרָאוּ,

וּנְדָרִים וּנְדָבוֹת לָאֵל נָדַבְתִּי

עֵקֶב יִחְיוּ בָנַי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,

וּבִפְנֵי הַסֵּפֶר תּוֹרַת אֱלוֹהַּ

בֵּרַכְתִּי שֵׁם אֵל, וּבְקוֹל רָם גָּבוֹהַּ,

עַל כּוֹס חָמַר אָדוֹם רַחֲבַת יָדַיִם

וּמְצִיתִיהָ כֻּלָּהּ עַד הַשּׁוּלַיִם,

וּבְשִׁיר וּנְגִינוֹת הַתְּפִלָּה עָרַכְתִּי

וּבְבֵית רֵעַי לָשׂוּשׂ – אַחַר הָלַכְתִּי;

וּלְמוֹעֵד צָהֳרַיִם אֵלַי נִקְהָלוּ

כָּל הָעֵדָה עִמִּי אֶתְמוֹל צָהָלוּ,

וּבְעֻגּוֹת מַמְתַּקִּים בִּמְאֹד רָחָבוּ

אִישׁ־אִישׁ לִמְעוֹנוֹ מִבֵּיתִי הֵם שָׁבוּ.

וּבְיֶרַח כִּסְלֵו, עֵת כֻּלָנוּ צַמְנוּ,

וּפְנֵי הָרְפָאִים בִּתְפִלּוֹת קִדַּמְנּוּ

לִסְלוֹחַ לָנוּ אִם לָמוֹ חָטָאנוּ

וּכְבוֹדָם אִם חֻּלַּל טֶרֶם נִטְמָנוּ –

אָז בַּנֶּשֶׁף הַבָּא מִשְׁתֶּה עָשִׂינוּ

וַנְרַוֶּה נַפְשֵׁנוּ אֲשֶר עִנִּינוּ

וּבָזֹאת הֶחֱלַפְנוּ כֹּחַ כַּיֶּלֶד

לִגְמוֹל חֶסֶד אֱמֶת עִם מֵתֵי חֶלֶד. –

כָּל אֵלֶּה אַךְ יָדַי אֲנִי פָּעָלוּ

וּמֵעוֹדִי בַּעֲוֹן לֹא גֹאָלוּ;

וּבְחַיַּי – בַּעֲוֹן מִי נִתְּנָה מִגְרַעַת

לוּלֵא אָכַלְתָּ מִפְּרִי עֵץ הַדַּעַת

וּמַטְבֵּחַ לַכֹּל יָדְךָ עָרָכָה?

הַגֵּד, סוֹרֵר! מָה רָאִיתָ עַל כָּכָה?

– מַה תַּאֲרִיךְ לָשׁוֹן וּמִלִּים תַּכְבִּירָה,

וּלְפָנַי רֹב גֻּדְלְךָ לָמָּה תַזְכִּירָה?

תִּסְפּוֹר מַעֲשֵׂי יָשְׁרְךָ וֶאֱמוּנָתֶךָ –

וּכְבֶגֶד עִדִּים הֵן כָּל צִדְקוֹתֵיךָ!

כֻּלָּם יִקַּח הֶבֶל, יִשָּׂאֵם רוּחַ,

אַךְ חוֹרְשֵׁי עָמָל חֲרָשׁוּם עַל לוּחַ

וּמְעַט אַךְ בְּמוֹ תּוֹרַת אֵל צִוָּתָה,

גַּם אוֹתָם כַּדָּת לֹא יָדְךָ עָשָׂתָה…

וַתִּשְׁמוֹר חֻקּוֹת שָׁוְא, פִּקּוּדֵי הֶבֶל

עֵקֶב כַּסּוֹת צֶדֶק עַל מַעֲשֵׂי עָוֶל;

לַמֵּתִים אוּלַי חָטָאתָ צוֹם צַמְתָּ,

וּלְחַיִּים כִּי אָשַׁמְתָּ – לֵב לֹא שַׂמְתָּ…

אַךְ מָה אַכְבִּיר מִלִּים, אֶרֶב לָךְ שִׂיחַ,

אֲנִי טוֹב הַמָּוֶת לָךְ, לָךְ אוֹכִיחַ:

הֵן מִמָּוֶת שָׁמַנְתָּ גַּם עָבִיתָ,

מִמָּוֶת שָׂבַעְתָּ, יַיִן רָוִיתָ,

מִמָּוֶת בָּנִיתָ כְּרָמִים, בַּיִת,

מִמָּוֶת נָטַעְתָּ לָּךְ כֶּרֶם זַיִת,

מִמָּוֶת לַבָּנוֹת שִׁלּוּחִים תַּתָּ,

וּלְבָנִים יָלַדְתָּ – עֹשֶׁר נָתַתָּ;

כִּי מִמְּחִיר הַקְּבוּרָה כֹּל לָךְ נָתָנוּ –

רָשִׁים וּרְעֵבִים וַעֲשִׁירִים שַׁאֲנָנוּ;

עָצַמְתָּ, גָּדַלְתָּ חַיִל גָּבַרְתָּ,

אָסַפְתָּ הוֹן לָךְ, רָב עֹשֶׁר עָשַרְתָּ!

עַתָּה לֵךְ שׁוּבָה לָשֵׂאת מוּסָרֶךָ,

כִּי חוֹבְלִים נָכוֹנוּ לַחֲבוֹט קִבְרֶךָ!

ד.

עוֹד פַּעֲמֵי זֶה לַדֶּלֶת לֹא הִגִּיעוּ

וּמִצְעֲדֵי אִישׁ אַחֵר קוֹלָם הִשְׁמִיעוּ,

וּמֵת שָׁפֵל, עָב וּרְחַב הַכְּתֵפַיִם

נִגַּשׁ לָאָדָם וַיַּחֲרוֹק שִׁנַּיִם:

לִקְהַל עִיר מוֹשָׁבִי סוֹפֵר הָיִיתִי

וּבִתְבוּנוֹת כַּפַּי אוֹתָם נָחִיתֵי –

דָּבָר בִּהְיוֹת לָמוֹ לִשְׁמִי קָרָאוּ,

אִישׁ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ אַךְ עַל פִּי יָצָאוּ,

וּתְעוּדוֹת־מַסָּע אַךְ יָדַי חִלֵּקוּ

אֶל כָּל עוֹבְרֵי אֹרח רֶגֶל נִתֵּקוּ,

וּלְחֵיל הַמֶּלֶךְ אַךְ אנֲיִ מָסַרְתִּי

אֲנָשִׁים חוֹלְפֵי חֹק וּכְמוֹ בָחַרְתִּי

אִישִׁים רֹדְפֵי תֹם מֵרָעָה הִצַּלְתִּי,

אוֹתָם וּבְנֵיהֶם מֵעֲבוֹדָה גָּאַלְתִּי;

וּבְבֵית־הַמִּדְרָשׁ אִם הִתְגּוֹרֵר נַעַר

לוּ גַּם עֵגֶל לֹא לֻמָּד, חַיְתוֹ יַעַר,

אַךְ נִקְרָא עָלָיו הַשֵּׁם “דּוֹרֵשׁ סֵפֶר”

וָאֶתֵּן תַּחְתָּיו נַעַר שׁוֹבָב כֹּפֶר;

וּשְׁמוּעָה לֹא טוֹבָה אִם עָם הֶעֱבִירוּ

עַל עוּלֵי יָמִים: כִּי תֹרוֹת יָפִירוּ

וּבְחֻקּוֹת הַגּוֹיִם פָּרְצוּ לָלֶכֶת,

לַעֲבוֹד שִׁלַּחְתִּים בִּצְבָא הַמַּמְלֶכֶת. –

עַל אִישׁ, אָזְנִי שֶׁמֶץ דָּבַר לָקָחָה

כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבוֹ רַגְלוֹ נִדָּחָה,

אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו בַּחֲמָתִי פֵּרַשְׂתִּי

וַעֲלֵי אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לֹא עוֹד חַסְתִּי…

כֵּן אִוִּיתִי עֲשׂוֹת אֶל דּוֹרְשֵי דֵעַ

אַךְ מִפַּחְדָּם לֹא הָיָה לִי שׁוֹמֵעַ!

זֶה דַּרְכִּי עִם אֵל מֵאָז בָּהּ הָלַכְתִּי

וּלְמִינִים מִתְקוֹמְמָיו קֶשֶׁת דָּרַכְתִּי:

מוֹרֶה אַלּוּף לִבְנִי שָׂכַרְתִּי פַּעַם

וּקְלוֹנוֹ נִגְלָה כִּי שִׁנָּה טוּב טַעַם

וּלְבֶרְלִינִי נֶהְפַּךְ זֶה הַתּוֹלַעַת,

וַיְיַסֵּד חֶבְרָה לֶאֱסוֹף סִפְרֵי דַעַת,

וָאֶקַּח נָקָם וּשְׂכָרוֹ עָשַׁקְתִּי…

זֹה תֻּמַּת נַפְשִׁי אֲשֶׁר בָּה הֶחֱזַקְתִּי,

חִשַּׁבְתִּי דַּרְכִּי – סֶלֶף לֹא מָצָאתִי,

כִּי לָאֵל וּלְאָדָם חֵטְא לֹא חָטָאתִי,

וְּבְנִדְבוֹת פִּי אַחֲרֵי רַבִּים מָשַׁכְתִּי,

גַּם שֻׁלְחָן דָּשֵׁן לֶהָמוֹן עָרַכְתִּי,

גַּם שָׁתוּ יֵינִי עֲדֵי כִּי שָׁכָרוּ

טֶרֶם בָּא יוֹם לַסּוֹפֵר בִּי בָחָרוּ;

כִּי גַּם מִשְׁפַּט הָאָדָם לֹא הֵפַרְתִּי

וּכְמוֹ גַם תּוֹרַת אֵל תָּמִיד נָצַרְתִּי,

וּבְפִשְׁעֲךָ אַךְ אַתָּה רָאִיתִי מָוֶת,

כִּי תַתָּ לַנָּחָשׁ אֹזֶן קַשָּׁבֶת!

– חַלְלֵי הַמָּוֶת אַךְ טוֹב לָךְ הוֹסִיפוּ,

הֵסִירוּ הַמְבוּכוֹת אוֹתְךָ הִקִּיפוּ:

כִּי מִשֹּׁד רָשִׁים יָדֶיךָ רָכָשׁוּ

עֵת מִכְתָּב מַסָּע מֵאִתְּךָ דָּרָשׁוּ;

וּמֵהוֹן הַקָּהָל שֶׁבּוֹ מָשַׁלְתָּ

וּבכִיסְךָ לַבְּקָרִים מֶנּוּ הֵטַלְתָּ

וּבְרַצוֹתְךָ עָשִׁיר גַּם מַחֲזִיק פֶּלֶך

עֵת הִקָּבֵץ בָּנִים לִצְבָא הַמֶּלֶך,

וּמִמַּס מִיָּד נַעֲלָמִים לָקַחְתָּ

עֵת, כִּי נִכְתָּבִים הֵם, אוֹתָם הִבְטַחְתָּ ¹⁶

מִכָּל אֵלֶּה תָּמִיד יַיִן רָוִיתָ,

כַּיָּמִים כַּלֵּילֹות שִׁכּוֹר הָיִיתָ

(עַד כִּי כָאֹבוֹת גַּם עַתָּה בִּטְנֶךָ

עוֹד יִשָּׁמַע בּוֹ קוֹל מַשַּׁק יֵינֶךָ),

וּלְמִכְתַּב מַסָּע מֵאִישׁ אִם נִדְרַשְׁתָּ

וּשְׁמֵהוּ אָז בִּיגִיעַ רַב בִּקַשְׁתָּ,

וּפְעָמִים גַּם רַבּוֹת לַשָּׁוְא יָגַעְתָּ,

מֵרֹב שִׁכָּרוֹן, מִיַּיִן נִבְלַעְתָּ,

אוֹ מֵאֲשֶׁר נֶעְלָם מֵעוֹדוֹ זִכְרֵהוּ,

לֹא בָּא בַסֵּפֶר מִיּוֹם הֻלַּדְתֵּהוּ,

וּשְׁמוֹ הֵן חִפַּשְׂתָּ אַךְ לֹא מָצָאתָ, –

אָז אֶל הַמֵּתִים חִישׁ לִדְרוֹשׁ יָצָאתָ,

וַתִּקְרָא לוֹ שֵׁם אַחַד שׁוֹכְנֵי שַׁחַת,

וּבְלִי עָמָל הִצְלַחְתָּ כֶֹסֶף קַחַת…

וּמַדּוּעַ אוֹתִי לָרִיב קָרָאתָ

עַל מָוֶת הָיָה בַּצַּר לָךְ עֶזְרָתָה?

ה.

הַסּוֹפֵר שָׁב לַשְּׂעִירִים לוֹ יִחֵלוּ

אֲשֶר בִּתְרוּעָה עָלָיו הִתְנַפֵּלוּ,

וּמֵת אַחֵר אֲשֶׁר בָּא חִיש תַּחְתֵּיהוּ

הִרְעִים עֲלֵי אָדָם בַּחֲמַת אַפֵּהוּ:

לוּ נִתַּן לִי חֵץ בָּךְ הֵטַלְתִּי עַתָּה,

בָּךְ הַמַּשְׁחִית! אֲשֶׁר אֶת כֹּל הִכְרַתָּ

וּבַעֲוֹנְךָ כֵּן גַּם אֲנִי גָוַעְתִּי

טֶרֶם פֹּעַל נִכְבָּד בַּטּוֹב בִּצַּעְתִּי,

טֶרֶם עֶלֶם נַעֲלֶה אוֹר לָעֵינַיִם

חִבַּרְתִּי עִם בַּת אִישׁ מִירוּשָׁלַיִם,

אֲשֶׁר לוֹ הוֹן רָב גַּם כֶּסֶף כָּאֵפֶר,

וּבוֹחֵר עֶלֶם נוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר!…

– הֶאָח! תֹּדוֹת לָךְ, שַׁדְכָן חוֹבֵר חָבֶר,

הַמֵּבִיא בִּבְרִית שָׁוְא עַלְמָה וָגֶבֶר!

עַל מִלֶּיךָ אלֵהֶּ אָזְנִי לֹקַחַת,

כִּי עֵת תָּמוּת הַבַּת הַהִיא לַשַּׁחַת

וּבִי לָרִיב יוֹבִילוּהָ רַגְלֶיהָ –

אָז מַעֲנֶה עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל אֶעֱנֶהָ,

כִּי רַב טוּב מֵאָז אֲנִי לָהּ פָּעַלְתִּי

בַּמָּוֶת הֵבֵאתִי בִּפְרִי אָכַלְתִּי,

וּבְמוּתְךָ אַתָּה – מִפַּח הִיא נִמְלָטָה

פַּח נַעַר נִבְעַר טָמַנְתָּ לָהּ אַתָּה,

נַעַר אֱוִיל בַּתֵּבֵל לֹא לוֹ חֶבֶל,

אַךְ יֶהְגֶּה וִיפַלְפֵּל אַךְ רִיק וָהֶבֶל

וּמְאוּם לֹא יִצְלַח לִמְלֵאכֶת מַחֲשֶׁבֶת,

וּבְדַעַת וּתְבוּנָה נַפְשׁוֹ מַלְעֶבֶת…

אַךְ זָכְרָה, כִּי גַּם אַתָּה אוֹן מָצַאתָ

בַּמָּוֶת זֶה עָלָיו קוֹלְךָ נָשָׂאתָ:

כִּי אַחֲרֵי כִּזַּבְתָּ, מִרְמָה הִצְמַדְתָּ

וּבִפְנֵי הֶחָתָן מוּמָיו הִגַּדְתָּ

וּלְמוּלוֹ הַכַּלָה שֶׁבַע הִלַּלְתָּ,

כֵּן עַל פָּנֶיהָ הַכַּלָּה נִבַּלְתָּ

וּגְדֻלַת הֶחָתָן לָרוֹם הֶעֱלֵיתָ

וּפְרִי תַרְמִיתְךָ חִישׁ לִקְצוֹר קִוֵּיתָ;

אִם הוֹרֵי הָאֶחָד שָּבוּ נִחָמוּ,

כִּי עַל הַשֵּׁנִי בַּיַּחַשׂ רוֹמָמוּ,

כִּי לוֹ, אִישׁ נִקְלֶה נִמְצָא בַמִּשְׁפַּחַת

וּבְכֵן חֶבֶר זֶה לָמוֹ כַּסַּפַּחַת –,

אָז אָמַרְתָּ: "הֵן הוּא מִכְּבָר מֵת לַשַּׁחַת

וּמִמְּתֵי חֶלֶד חֶרְפָּתוֹ נִשְׁכַּחַת!"

וּמֵתִים אַנְשֵׁי שֵׁם מִלֵּב בָּדִיתָ

וּכְבוֹד מִשְׁפַּחְתּוֹ בִּיְקָרָם רִבִּיתָ…

בֶּאֱמוֹר אָב וָאֵם: “לֹא טוֹב זֶה הַחֶבֶר”,

וַתּאֹמֶר לָמוֹ: “גּוּרוּ מִפְּנֵי שֶׁבֶר!”

וַעֲלִילֹות כָּזָב הֶרְאֵיתָם עַל סֵפֶר,

כִּי שִׁמְשׁוֹן הַקָּדוֹשׁ מֵאֵן כָּל כֹּפֶר

לָתֵת בַּעֲדוֹ בִּתּוֹ אֶל בֶּן־נָצִיחַ,

אֲשֶׁר אֵל שַׁדַּי לוֹ אוֹתָהּ הוֹכִיחַ

וּשְׁנוֹתָיו עַל זֹאת בִּבְלִי עֵת פֻּקָּדוּ ¹⁷

וּשְׁנֵי הָרֵעִים אַחַר־כֵּן נִצְמָדוּ.

אִישׁ עָשִׁיר זָקֵן עֵת אִשְׁתּוֹ נִקְבָּרָה,

נַעֲרָה יַעֲלַת חֵן יָדְךָ לוֹ בָחָרָה,

וּפִיךָ דִּבֶּר לָהּ, כִּי עֵת יֵאָסֶף

יַנַּח לָהּ יִתְרוֹ רִבּוֹא שֶׁקֶל כֶּסֶף

וּכְרֶגַע נֵאוֹתוּ וּבְרִית כָּרָתוּ,

אַךְ עָבַר חֹדֶשׁ וַאֲהָבִים שָׁבָתוּ

וּמִבֵּית אִישָׁהּ הָעַלְמָה שֻׁלָּחָה

וּשְׂכַר חֶבֶר חָדָשׁ יָדְךָ לָקָחָה…

וּבְיָדָהּ חֵפֶץ לִבָּהּ אִם הִצְלִיחַ

וּבְאַהֲבָתָהּ מֵת וּרְכוּשׁ לָהּ הִנִּיחַ,

אָז אַלְמָנָה רַבַּת הוֹן הִיא הָיָתָה

וַתִּמְצָא טוֹב בִקְצִין עָם לָהּ מָצָאתָ.

כָּל אֵלֶּה יַד הַמָּוֶת לָךְ פָּעָלָה

וּמַה זֶּה חֲמָתְךָ עָלָיו גָּדָלָה?

ו.

אַךְ יָצָא בִכְלִמָּה אִישׁ־הַבֵּינַיִם

וּמֵת אַחֵר בָּא יַפְטִיר בִּשְׂפָתַיִם:

חֲמָסִי עָלֶיךָ אָב לִבְנֵי חָלֶד

הַמֵּכִין מָוֶת לַשָּׂב גַּם לַיָּלֶד!

אֲנִי בִּמְלַאכְתִּי גֶּבֶר לֹא עָשַׁקְתִּי,

עַל עַמִּי לִפְנִי אֵל לַחַשׁ יָצַקְתִּי

וּתְפִלָּתָם הֵם אֲנִי הִתְפַּלַּלְתִּי,

צִיר אֶל אֵל הָיִיתִי בַּעֲדָם עָמַלְתִּי,

וּזְמִרוֹת תַּתִּי עֵת שִׂיחִי שָׁפַכְתִּי

עַד נָעוּ קִירוֹת מִשְּׁאָגָה הִתַּכְתִּי,

רַבּוֹת קוֹל הוֹמֶה כַּחֲלִילִים הִשְׁמַעְתִּי

וּבְנַהֲמַת קוֹל אֲרִי “הִנְנִי” שִׁוַּעְתִּי:

פַּעַם נִגַּנְתִּי כַּכִּנוֹר וָנֵבֶל

וּפַעַם קָרָאתִי שׁוֹמְעַי אֶל אֵבֶל,

וִירָחִים גַּם רַבִּים עָרִים סַבּוֹתִי,

גַּם שָׁם בַכֹּחַ קוֹלִי הֲרִימֹוִתי,

וּבְפֶשַע חֲנִיכִי עֵת כִּי נִתְעֵיתִי

מִדֵּי עָרְכִי לָאֵל, לֶחֱיוֹ הִכֵּיתִי

עֵקֶב יִזָּהֵר זִמְרָתוֹ לָדַעַת

וּבַעֲבוֹדַת יָהּ לֹא יִתֵּן מִגְרַעַת; –

בִּמְקוֹם שָׁם “חֲתוּנָה וּבְרִית” הָלַכְתִּי

וּכְנִדְבַת יָדוֹ לָאִישׁ אִישׁ בֵּרַכְתִּי,

כִּי שָׁלוֹם וּבְרָכָה תָּמִיד נָשָׂאתִי

לַנַּעַר, לַזָּקֵן, בִּמְקוֹם שָׁם בָּאתִי;

אֵלֶּה אָרְחוֹתַי וּמְאוּם לֹא שִׁחַתִּי

וּבַעֲוֹנְךָ אַךְ אַתָּה אֲנִי מַתִּי!

– בַּעֲוֹנִי מֵאָז הֵן רַבִּים גָּוָעוּ

כֵּן מֵתוּ רַבִּים עַל פִּשְׁעָם פָּשָׁעוּ,

וּכְבָר אָדָם רָב אִתִּי הִתְוַכָּחוּ

וּבְרִיבָם אֵלַי, עֲוֹנָם שָׁכָחוּ…

וּפְעָמִים רַבּוֹת מִפִּשְׁעָם הֶחֱשֵׁיתִי

אַךְ אֶת טוּב הַמָּוֶת לָמוֹ הֶרְאֵיתִי,

וּדְבָריִם אֵלֶּה אֶעֱנֶה גַם אוֹתָכָה,

כִּי גַם מָנָתְךָ בַמָּוֶת בֹּרָכָה:

עֵת נִשְׁמוֹת מֵתִים לִפְנֵי אֵל הִזְכַּרְתָּ

וּבִצְרוֹר הַחַיִּים אוֹתָן צָרַרְתָּ,

שָׁקְלוּ לָךְ זַרְעָם כֶּסֶף עַל כַּפַּיִם

עוֹד טֶרֶם נֶעְתַּר לָךְ יוֹשְׁבִי שָׁמָיִם…

וּבְיֶרַח אֱלוּל, עֵת רַבִּים יָהֹלּוּ

עַל עַפְרוֹת שַׁחַת אַפַּיִם יִפּוֹלוּ,

מִמֶּרְחַקֵּי אֶרֶץ בָּנִים יִסָּעוּ

עַד קִבְרוֹת הוֹרֵימוֹ שֶׁכְּבָר גָּוָעוּ

וּבְעַד הַחַיִּים לַמֵּתֳים יִדְרוֹשׁוּ,

אִישׁ־אִישׁ נִגְעֵי לִבּוֹ שָׁמָּה יִפְרוֹשׁוּ,

גַּם נָשִׁים נִכְבָּדוֹת שָׁמָּה תָּגֹדְנָה

וּשְׂדֵה הַקְּבָרוֹת בִּפְתִילִים תָּמֹדְנָה –

גַּם אַתָּה כָּל הַיּוֹם שָׁמָּה יָשַׁבְתָּ

וּנְשָׁמוֹת לָרְבָבוֹת שָׁלוֹם הִשְׁכַּבְתָּ

וּבְנֵי הָרְפָאִים לָךְ כֶּסֶף שִׁלֵּמוּ

תַּחַת מִלֶּיךָ אֲבוֹתָם רוֹמֵמוּ. –

לִפְנֵי יוֹם כִּפּוּרִים, בֵּין הָעַרְבַּיִם,

וּקְעָרוֹת רַבּוֹת, אַנְשֵׁי עֲצַלְתַּיִם

בִּדְבִיר הַקֹּדֶשׁ עַל שֻׁלְחָן יַחֲזִיקוּ

וַאֲנָשִׁים עוֹבְרִים שָׁם כַּסְפָּם יָרִיקוּ,

בֵּין הַקְּערוֹת הָאֵל הֲלֹא הִצַּבְתָּ

גַּם קַעֲרָתְךָ אַתָּה, שֶׁבָּה כָּתַבְתָּ,

כִּי גַּם הִיא לָקַחַת כֶּסֶף נֵעוֹרָה

בִּגְלַל הַנְּשָׁמוֹת יוֹם מָחָר תִּזְכּוֹרָה. –

כָּל אֵלֶּה מִי לָךְ עָשָׂה אִם לֹא מָוֶת

וּמַה תַּחַר בּוֹ אַף כָּאֵשׁ צָרֶבֶת?

לֵךְ שׁוּב לִשְׁאוֹלָה, כִּי הִנֵה עוֹד גֶּבֶר

וּלְהִשָׁפֵט עִמִּי הוּא בָּא מִקֶּבֶר.

ז.

בַלָּט וּבִרְתֵת נִגַּשׁ הָאֹוֵרַח

וּבִכְבֵדוּת רַבָּה אֶת פִּיהוּ פִּתֵּחַ,

וּלְאָדָם קוֹל מִלָּיו שָׁפֵל מֵאֶרֶץ:

אַל תִּזְעַף אֲדוֹנִי! אִם אֶפְרָץ פָּרֶץ

וּמִשְׁפָּטִים אִתְּךָ אֲדַבְּרָה עַתָּה,

כִּי לִבִּי חַם בִּי עַל פָּעָלְךָ שַׁתָּ;

בִּימֵי שַׁבְּתוֹת הַסְּתָיו לַבְּקָריִם קַמְתִּי

וּלְהַקְשִׁיב קֹל הַדּוֹרֵשׁ לִבִּי שַׂמְתִּי

וּבְעֵת שָׁמְעִי אִם גַּם רַבּוֹת יָשַׁנְתִּי

אַךְְ מִלָּה עֲשִׂירִית הֲלֹא הֶאֱזַנְתִּי

וּמִפִּי הַמַּגִּיד אָזְנִי שָׁמָעָה,

כִּי נֶפֶשׁ אָדָם לָעַד לֹא גָּוָעָה,

לוּלֵא אָכַלְתָּ מִפְּרִי מֵבִיא קָרֶץ;

הוֹי, רַבּוֹת חָזִיתִי צִמְחֵי הָאָרֶץ

וּפְרִי תַאֲוַת נֶפֶשׁ חֶמְדַּת עֵינַיִם

וּבַל זַדְתִּי לִשְׁלוֹחַ בָּם יָדָיִם!

לָמָּה מֵחֶפְצְךָ לֹא מָנַעְתָּ רֶגַע

וַתָּבִיא עַל חֶלֶד שֹׁד, פִּיד וָפָגַע?

– כֵּן, בַּעֲוֹן מִרְיִי יָרַד גֶּבֶר שַׁחַת

עַל זֹאת לִבִּי יִזְעַק, נַפְשִׁי נֶאֱנַחַת;

אַךְ אַתָּה מַה שָּׁוְא עַל מָוֶת תָּרִיעַ?

זֶה, לָךְ שׁוֹאֵב מַיִם! לֶחֶם הִשְׂבִּיעַ,

כִּי בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַךְ מֵת גֶּבֶר,

וּסְבִיבָיו מֵימָם שָׁפְכוּ מִכָּל עֵבֵר

וּמַיֶם חֲדָשִׁים לָמוֹ הֵבֵאתָ…

כֵּן עוֹד מִמָּוֶת – חַיִּים לָךְ הוֹצֵאתָ,

כִּי אַחֲרֵי שִׁקְלֵי מִסְפָּר לָךְ קִבַּצְתָּ

וֶהֱיוֹת שׁוֹאֵב מַיִם לֹא עוֹד חָפַצְתָּ,

הֵן לִסְחוֹר בַּנֵרוֹת אָז לָךְ בָּחַרְתָּ

וּבְעַד מֵתִים רִבְבוֹת נֵרוֹת מָכַרְתָּ:

נֵרוֹת לַאֲבֵלִים עֵת מֵתִים טִהֵרוּ,

נֵרוֹת בִּימֵי שִׁבְעָה עֵת אֵשׁ בִּעֵרוּ

עַל חַלּוֹן בֵּית הַמֵּת אֵצֶל כּוֹס מַיֶם,

שֶׁבָּם תִּטְבּוֹל נַפְשׁוֹ, תִּרְחַץ כַּפַּיִם…

וּבְשָׁלֹשׁ הָרְגָלִים, עֵת כִּי זָכָרוּ

נִשְׁמוֹת מֵתֵי עוֹלָם שֶׁכְּבָר נִקְבָּרוּ

וּבְנֵי הוֹרִים חַיִּים הָלְאָה נִדָּחוּ,

מִקּוֹל קוֹרֵא “אִמְרוּ יִזְכּוֹר!” בָּרָחוּ

וּמְנוּסַת חֶרֶב נָסוּ, כָּשְׁלוּ, פָּקוּ

וּלְבַקֵּש מִפְלָט אִישׁ אָחִיו דָּחָקוּ, –

בִּמְנֹרוֹת בָּתֵי אֵל נֵרוֹת הֵאִירּו

וּכְזֹהַר הַנְּשָׁמוֹת גַּם הֵן הִזְהִירוּ…

הוֹרִים כִּי מֵתוּ, טֻבְּעוּ אוֹ נִדְקָרוּ –

בָּנֵימוֹ אַחֲרִימוֹ נֵרוֹת בִּעֵרוּ

בִּתְקוּפַת כָּל שָׁנָה בִּשְׁנוֹת חַיֵּימוֹ,

עֵת בּוֹ סָפָה נֶפֶשׁ הוֹרֵימוֹ;

גַּם נֵרוֹת לַנְּשָׁמוֹת בַּצּוֹם יַדְלִיקוּ

עֵקֶב מִכֵּס כָּבוֹד שׂוֹטְנִים יַרְחִיקוּ.

שׁוּר, כִּי מִמָּוֶת חַיֶּיךָ נָעֵמוּ

וּרְפָאִים מִתַּחַת אָשְׁרְךָ קוֹמֵמוּ;

לוּלֵא הֵם, הֲלֹא לַלֶּחֶם נָדַדְתָּ

וּמָה זֶֶּה עַל מָוֶת כָּכָה חָרַדְתָּ?

ח.

וַיָּשָׁב הָאִישׁ לִמְעוֹנוֹ בַּשַׁחַת

וּמֵת אַחֵר בָּא מִמַּעֲמַקֵּי פַחַת

וּבְאָדָם לָרִיב הִתְאַזָּר כַּגֶּבֶר:

אֲנִי הָיִיתִי מוֹרֶה יַלְדֵי עֵבֶר

וּבְדֶרֶך יֵלְכוּ לִמּוּדַי הוֹדַעְתִּי;

מִמִּקְרָא, הִגָּיוֹן, לִבָּם מָנַעְתִּי,

אֶל בֵּאוּר מָשְׂכָּל בַדָּת לֹא הִבַּטְתִּי

וּבִדְרָשׁוֹת קֶדֶם אוֹתָם הִלְעַטְתִּי,

עֵקֶב יִרְעוּ אֱמוּנָה גַּם כִּי יִגְדָּלוּ…

וּמֵהַאֲמִין כֹּל נֶצַח לֹא יֶחְדָּלוּ…

מִלְּשׁוֹנָם, לִבָּם אָחוֹר הֲסִבּוֹתִי,

וּמִשְׂפַת עַם וָעָם רוּחָם בַּקּוֹתִי,

מִלֶּכֶת לָשׂוּחַ אָרְחָם הִשְׁבַּתִּי

וּרְחוֹץ בַּנָּהָר לֹא אוֹתָם נָתַתִּי,

כִּי עוֹשֶׂה אֵלֶּה בֵּן מֵבִישׁ וָמֶמֶר,

וּבְאֶפֶס, גַּם מִמִּינוּת לֹא יִשָּׁמֵר…

מַכּוֹת חַדְרֵי בֶטֶן אוֹתָם הִכֵּיתִי

אִם סָרוּ מִדְּבָרִי אֲשֶׁר צִוֵּיתִי.

עַל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל אַךְ סָרָה דִּבַּרְתִּי

מִתֵּת בֵּן עַל יָדוֹ הוֹרִים הִזְהַרְתִּי,

וּלְהָסִיר לֶב כֹּל מִמַּדָּע וָחֵקֶר

חֵרַפְתִּי מַשְׂכִּילִים גַֹם בִּדְבַר שֶׁקֶר…

כָּכָה לֵב הֶהָמוֹן אַחֲרֵי מָשַׁכְתִּי

וּבְנֵיהֶם הֵם עַל־פִּי דַרְכִּי חָנַכְתִּי,

לִמַּדְתִּים צֶדֶק, חָכְמַת דַּת וָדַעַת

וַהֲלִיכֹות הַפִּלְפּוּל בִּבְלִי מִגְרַעַת;

אִם אַחַת שָׁאֲלוּ, שֶׁבַע הֲשִׁיבוֹתִי

וּבְחִדּוּדַי, שִׂכְלָם כַּחֵץ שַּנּוֹתִי.

עַתָּה בִּישֻׁרוּן רַבָּנִים הֵמָה

וּבְכָל סִתְרֵי הַדָּת יָדָם רוֹמֵמָה!

וּכְמוֹ דֶּרֶךְ טוֹב לָרַבִּים הוֹרֵיתִי

כֵּן מֵהַחֲזֶק בָּהּ אֲנִי לֹא נִלְאֵיתִי:

בִּ“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל” עֵת “אֶ־חָ־ד!” אָמַרְתִּי

לַקְדִישׁ שֵׁם הָאֵל חֲיָלִים גִּבַּרְתִּי

וּבָעֵת הַהִיא בִּלְבָבִי חָשַׁבְתִּי,

כִּי עַל רֹאשׁ גִּבְעָה נִשָּׂאָה הֻצַּבְתִּי

וּבְנֵי קֵדָר סָבִיב עָלַי יָשִׁיתוּ

וַעֲצַבֵּיהֶם לַעֲבוֹד אוֹתִי יָסִיתוּ

וּלְמוֹ פִי יַקְרִיבוּם כִּי אֶשֳּׁקֵמוֹ –

וַאֲנִי בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ אֶלְעַג אֶבְזֵמוֹ,

וַיִּרְמוּנִי, וּבַדַּי הִתְפּוֹרָרוּ

וּלְרַגְלֵי הָהָר עֲצָמַי נִפְזָרוּ ¹⁸

כֵּן עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם נַפְשִׁי מָסַרְתִּי

אֲשֶׁר לִכְבוֹדוֹ לֹא אוׁתָה הוֹקַרְתִּי!

מֵרוּחַ רָעָה אֶת רַגְלַי הִדַּחְתִּי

וּכְמוֹ מִפְּנֵי שַׁחַל מֶנָּה בָּרַחְתִּי,

וּמִבֵּית טֻמְאָה, בּוֹ בָּנַי אָבַדְתִּי,

הָלְאָה הָלְאָה בִּרְחוֹב אַחֵר נָדַדְתִּי,

כִּי חִיצוֹנִים עָלָיו רוּחָם הִשְׁפִּיעוּ

וּבְכֵן סָפוּ בָנַי, לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ ¹⁹

מֳבֵּית אָבֵל עַל מֵת מְאוּם לֹא לָקַחְתִּי,

וּבְבַקְּשִׁי כָל חֵפֶץ עָלָיו פָּסַחְתִּי

פֶּן לַמְרוֹת חֶפְצִי תִּדְבָּקַנִי שָׁמָּה

הָרוּחַ הָרָעָה, שָׁם קֵן לָה שָׂמָה ²⁰

וּבְאֹרַח מַסָּעִי שֶֶׂה אִם מָצַאתִי

עַל עֶגְלָתִי לֹא אוֹתוֹ נָשַׂאתִי,

פֶּן שֵׁד לֵץ הוּא הִתְחַפֵּשׂ וַיְהִי כָכָה

וּלְאֶבֶן רָב נֵטֶל חִישׁ יִתְהַפֵּכָה,

כַּאֲשֶׁר כֵּן הָיָה לֹא אַחַת וּשְׁתַּיִם ²¹

וּכְמוֹ חָזוּ הוֹרַי לִרְאוּת הָעֵינָיִם. –

אָלוֹת הַתּוֹכַחַת עֵת כִּי קָרָאוּ,

אִישׁ לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה אָז לֹא מָצָאוּ,

מֵאָלָה פֶּן תִּרְבַּץ בָּמוֹ פָּחָדוּ ²²

וּפְעָמִים רַבּוֹת הֵן יַחַד נָדָדוּ,

לֹא נִשְׁאַר אִישׁ מִכֹּל שָּם הִתְנַגָּשׁוּ

וּלְבַדָּהּ, סֵפֶר הַתּוֹרָה נָטשׁוּ;

וּפְעָמִים רַבּוֹת עָשׂוּ הַמְּזִמָּתָה

וּנְבוּבֵי לֵב קָרְאוּ לַעֲלוֹת הַבָּמָתָה,

אַךְ גַֹם בָּזאֹת לֹא הִצְלִיחּו צָלוֹחַ

וּרְגָעִים לֹא הֶאֱרִיכוּ בּוֹ לִשְׂמוֹחַ:

יֵשׁ אֲשֶׁר בָּרַח חִישׁ מִפְּנֵי הַסֵּפֶר

וַיְפַזֶּר לָמוֹ גִּדּוּפִים כָּאֵפֵר

וּבְרָכָה הָאַחֲרוֹנָה לֹא הָשְׁלָמָה…

יֵשׁ אֲשֶׁר הִפְלִיא מַכּוֹת הָרֹאשׁ שָׁמָּה

אַחֲרָיו הִכַּתּוּ אִשְׁתּוֹ הַנֶּאֱנַחַת;

וַתְּהִי עֵת צָרָה יוֹם בּוֹא הַתּוֹכַחַת!

וּכְבֶן חַיִל אָז חֲלָצַי אָזַרְתִּי

וּלְמִקְרָא הַתּוֹכָחוֹת אִישׁ בָּחַרְתִּי,

אַחַד עֲנִיֵּי עָם נוֹדֵד לַלֶּחֶם

וּבְשִׁגָּעוֹן לֹא רָב מֻכֶּה מֵרֶחֶם

וּמְחִיר הָאָלוֹת שֶׁקֶל לוֹ נָתָנוּ

וּבְנֵי עִירִי מִן אָז יַחַד שַׁאֲנָנוּ ²³

וַחֲבֵרָיו רָשִׁים אִם עָלָיו זָעָמוּ

וּבְמַהֲלֻמּוֹת רֶצַח עִמּוֹ נִלְחָמוּ,

כִּי גַּם הֵם כָּמֹהוּ עֲשֹׂה חָפָצוּ –

אַךְ בֵּינֵינוּ רִיבֹות לֹא עוֹד פָּרָצוּ

הוֹרֵי לִמּוּדַי עֹלוֹת חָפְשׂוּ חֵפֶשׂ

וּשְׂכָרִי הִבְטִיחוּ – עָשְׁקוּ בָאֶפֶס,

וּבְבוֹא הֶחָג, לֶחֶם עֹנִי חָסַרְתִּי

וּלְמַעַן אֶשְׂבַּע – בַּמַּצּוֹת סָחַרְתִּי,

בַּמַּצּוֹת, מִנֶּטֶף מַיִם נִשְׁמָרוּ

מִיּוֹם בַּשָּׂדֶה הַחִטִּים נִקְצָרוּ,

וּבְשִׁית עַיִן מַצּוֹת אֵלֶּה אָפִיִתי,

וַאֲנִי, לֹא זָר, מַיִם לָלוּשׁ דָּלִיתִי,

אַף עֻגּוֹת אֵלֶּה הֵן אִשָּׁה לֹא לָשָׁה

אִם מִטֻּמְּאָתָה טֶרֶם הִתְקַדָּשָׁה ²⁴

וּמַצּוֹת עָרְכוּ עַל גִּלְיֹנוֹת שָׁתוּ

וּבְלִי מַעֲשֶׂה גַּם לֹא רֶגַע שָׁבָתוּ!

בְּעֵת מַרְגּוֹעַ וּבְשִׁבְתִּי לָנוּחַ

לֹא הוֹגַעְתִּי פִי בַּשָּׁוְא וּרְעוּת־רוּחַ,

אַךְ בֶּעֱזוּז הַקְּדוֹשִׁים שֶׁכְּבָר נִקְבָּרוּ,

בִּגְדֹלוֹת עָשׂוּ בַּגְּלָמִים יָצָרוּ,

בַּנְשָׁמוֹת אֲשֶׁר מִיַּד שֵׁד גָּאָלוּ

אִם לִמְכּוֹר אוֹתָן לוֹ אִישִׁים נוֹאָלוּ –

בַּדֶּרֶךְ קָפְצָה מִתַּחַת רַגְלָמוֹ

בַּאֲשֶׁר חָשׁוּ לָבֹא לִמְחוֹז חֶפְצָמוֹ…

בִּשְׁבָטִים שֶׁבָּם קָמֵינוּ יִסֵּרוּ

וּבְשׁוֹט סֵתֶר עַל עָרִיצִים עוֹרֵרוּ…

בִּשְׁאֵלוֹת רָמוֹת בַּחֲלֹמוֹת שִׁאֵלוּ

וּבְמַעֲנֶה נִסְתָּר מִמְּרוֹמִים קִבֵּלוּ ²⁵

אֵיךְ נִשְׁמוֹת הָרְפָאִים חָמָס פִּלֵּסוּ

בַּזֶּפֶת וּבְגָפְרִית מֵרָע כִּבֵּסוּ…

אֵיךְ כִּהוּ בַשֵׁדִים לֶאֱנוֹשׁ נִגָּשׁוּ

וּבְמִצְוַת פִּימוֹ מִנִּי גֵו גֹּרָשׁוֹ,

אֵיךְ בִּכְתַב קָדְשָׁם גִּלְגּוּלִים הִבְרִיחוּ

אֲשֶׁר בִּגְוִיַּת אִישׁ לָבֹא הִצְלִיחוּ ²⁶

וּבְלָמְדָם דָּת – אֵיךְ מַלְאָכִים בָּרָאוּ

וִיְצִירֵי פִיהֶם אֵלֶּה לָמוֹ בָּאוּ

וּלְאָזְנֵימוֹ גִּלּוּ חָכְמַת וָדַעַת,

גַּם סִתְרֵי קַבָּלָה מִבְּלִי מִגְרַעַת

וּמַגִּידִים הָיוּ לָמוֹ סִפֵּרוּ

אִם עַל אֹדוֹתֵיהֶם בָּרוֹם דִּבֵּרוּ ²⁷

מִי וָמִי בָם דִּבֶּר עִם אֵלִיָּהוּ ²⁸

וּמִי אֶת הַשְּׁכִינָה הָאֵל הֶרְאָהוּ ²⁹

וּבַלַּילָה, עֵת הַמֵּתִים נִקְהָלוּ

אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה, גַּם שָׁם הִתְפַּלָּלוּ,

אֵיךְ שֵׁם פַּלְמוֹנִי הַקָּדוֹשׁ זָכָרוּ

אֲשֶר רֶגַע זֶה שָׁם רַגְלָיו עָבָרוּ

וּבַתּוֹרָה לִקְרוֹא אוֹתוֹ קָרְאוּ,

וְהוּא חִישׁ בָּא לִמְקוֹם הִתְמַלָּאוּ

וַיְבָרֶךְ הַבְּרָכוֹת מִבְּלִי כָל פַּחַד ³⁰

וּבְתוֹרַת שַׁדַּי קָרָא אִתָּם יַחַד!…

זֶה דַּרְכִּי בַקֹּדֶשׁ רַגְלַי דָּרָכוּ

וּבַעֲוֹנְךָ אַתָּה יָמַי נִזְעָכוּ,

בַעֲוֹן בִּצְעֶךָ, קוֹל אֵשֶׁת שׁוֹמֵעַ!

בַּעֲוֹנְךָ כָּל חַי נִהְיָה גֵּו גֹּוֵעַ!

– הַס, אַל נָא תִּקְצוֹף! שׁוּר נָא כִּי הַמָּוֶת

חִלֵּץ נַפְשְׁךָ מֵרָעָב, מֵעַצָּבֶת!

הֵן אַתָּה מִכֹּל אַךְ נָבוּב הָיִיתָ

וּבְעִקְּשׁוּת לִבְּךָ כָּל חָכְמָה בָּזִיתָ,

וּשְׂפַת־עֵבֶר בַּנְתָּ כַּסּוּס כַּפֶּרֶד

וּלְדִקְדּוּק נִיבָהּ קָרָאתָ “מֶרֶד”

גַּם אָרְחוֹת הַתַּלְמוּד לֹא הֲבִינוֹתָ

וּבְכֵן לוּלֵא מָוֶת – בִּמְאֹד דָּלּוֹתָ,

כִּי בוֹעֲרִים רֵיקִים כָּמוֹךָ עָצֵמוּ

כֻּלָם חַיֵּי מוֹרִים לָהֶם נָעֵמוּ

וּמְלַמְּדִים עַל־כֵּן הֵן רַבּוּ מִיֶּלֶק,

וּשְׁלֹשָׁה בָנִים לָאִישׁ מֵהֶם חֵלֶק

וּבְכָל זֹאת עוֹד רַבִּים לֶחֶם חָסָרוּ

וַעֲבֹדוֹת עוֹד רַבּוֹת לָמוֹ יִבְחָרוּ:

זֶה יִהְיֶה קוֹרֵא, זֶה מִתְפַּלֵל יֶהִי,

זֶה עַל אֵיד זָר בַּתְּהִלִּים יֶרֶב נֶהִי,

זֶה יִשְׁלַח אִשְׁתּוֹ כִּי תִמְכּוֹר תַּפּוּחַ

אוֹ נַכֵּשׁ בַּגַּנּוֹת עֵשֶׂב סָרוּחַ;

כִּי כָל עָצֵל וּרְפֵה יָד וַחֲסַר שֶׂכֶל,

עֵת פִּיו עָלָיו יֶאְכַּף לִמְצוֹא לוֹ אֹכֶל,

לֹא יָנוּעַ לִכְרוֹת בּוֹר, לַחֲצָב אֶבֶן

וּלְבֵנִים לִלְבּוֹן וּלְקוֹשֵׁשׁ לוֹ תֶּבֶן,

כִּי מֵאֲנָה נַפְשָׁם בִּמְלָאכָה לִנְגּוֹעַ –

אַךְ שׁוֹט בַיָּד יִקְחוּ בָּשָׂר לִפְצוֹעַ

וֶאֱלֵי הַמְלַמְּדוּת יִשְׂאוּ עֵינַיִם

וְהִיא לָמוֹ מִשְׁעַן לֶחֶם וָמָיִם; –

וּבְכֵן הַמְלַמְּדִים שָׁוְא יִתְּנוּ מִגְרַעַת

בִּי עַל אָכְלִי אָז מִפְּרִי עֵץ הַדַּעַת,

שֶׁבְּזֹאת הֵבֵאתִי מָוֶת עַל־כָּל גֶּבֶר

וּמְלַמְּדִים כִּי יֶחֱלָשׁוּ יֵרְדוּ קֶבֶר

וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם עֶמְדָּתָם יִקָּחוּ

וּמִכָּפָן וָשֹׁד לֹא עוֹד יִשָּׁחוּ; –

וּמִמָּוֶת זֶה שָׂבַעְתָּ גַּם אַתָּה

וּמַדּוּעַ עָלָיו קוֹלְךָ נָתַתָּ?

עַתָּה לֵךְ מַהֵר שׁוּבָה לִמְנוּחָתֶךָ

כִּי הִנֵּה מֵת אַחֵר שׁוֹמֵר צֵאתֶךָ.

ט.

הַמְלַמֵּד יָצָא וַיַּחֲרוֹק שִׁנַּיִם

וּמִשְׁנֵהוּ בָּא מֵנִיד הַשְּׂפָתַיִם

וּכְמוֹ חֵקֶר רָם מוֹרָשָׁיו יִרְחָשׁוּ,

נִגַּשׁ וַיֹּאמֶר: הַחֲכָמִים דָּרָשׁוּ ³¹

"כִּי עֵת אֶת בִּנְךָ אֶת קַיִן פָּגַשְׁתָּ

וּ“בְחֶטְאוֹ מֶה הָיָה?” אוֹתוֹ דָּרַשְׁתָּ

“מֵחֶטְאִי שַׁבְתִּי” – לָךְ עָנָה הַיֶּלֶד

וַעֲוֹנִי הֵקַל אֵל יוֹצֵר הֶחָלֶד!"

“כֹּה תִגְדַּל הַתְּשׁוּבָה!” –בַּגִּיל אָמַרְתָּ

וּ“מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת… אָז זִמַּרְתָּ!”

וּדְבָרִים אֵלֶּה אַךְ חִידוֹת וָפֶלֶא

אֵין פּוֹתֵר אוֹתָם אֵין מֵבִין לָאֵלֶּה:

מַה־לִּתְשׁוּבָה וּלְשַׁבָּת? אֵיךְ יִקְרָבוּ?

אַךְ מִכְּבָר חַכְמֵי לֵב בַּשַּׁעַר רָבוּ:

אִם עַם עֵבֶר טֶרֶם נִתְּנָה דָּת לָמוֹ

אִם כִּבְנֵי נֹחַ הָיָה מִשְׁפָּטָמוֹ

אוֹ כִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַּם אָז נֶחֱשָׁבוּ? ³²

וּבְשּוֹר הַמּוּעָד הַתּנָּאִים רָבוּ,

זֶה יֹאמַר: “אֵין לוֹ מִשְׁמָר רַק מַאֲכֶלֶת!”

וְזֶה יֹאמַר: “מִשְׁמֶרֶת לוֹ מוֹעֶלֶת!” ³³

בֶּן־נֹחַ אִם יִשְׁבּוֹת יִהְיֶה בֶּן־מָוֶת ³⁴

זָכְרָה! מִמְּלָאכָה הוּא לֹא יִשְׁבַּת שֶׁבֶת!

עַל־פִּי עֵד אֶחָד בֶּן־נֹחַ יֵהָרֶג,

דַּיָּן אֶחָד יָקֵל יָמָיו מֵאָרֶג

אִם גַּם מֵעֲשׂוֹת רָע לֹא אוֹתוֹ הִזְהִירוּ ³⁵

עַתָּה דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הֵן יָאִירוּ,

כִּי אָז טֶרֶם הַנָּחָשׁ הִדִּיחֶךָ

בַגַּן הָעֵדֶן הָאֵל הִנִּיחֶךָ

לַעֲבֹד עֲבֹדָה גַּם לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת ³⁶

(וּמְלָאכָה זוֹ גַּם בַּשָּׁבָּת מֻתֶּרֶת!)

אַחַר, לַעֲבוֹד הָאֲדָמָה חוּץ שֻׁלַּחְתָּ

וּכְרוּבִים שָׁמְרוּ גַּן מֶנּוּ נִסַּחְתָּ;

וּבְכֵן כָּל בַדֶּיךָ אָז הִתְפַּלָּצוּ

וּשְׂעִפִּים אֵל בִּלְבָבְךָ הִתְרוֹצָצוּ:

הַאִם כִּי מֵאֲשֶׁר שׁוֹר הַמּוּעָד אַתָּה ³⁷

עַל־כֵּן עַל הַגָּן הָאֵל הִקִּיף עַתָּד

(וּבְדַבְּרוֹ זָקַף אֶת בֹּהֶן יָדֵהוּ

וַיַּסֵּב וַיָּנַע גַּם אֶת כַּפֵּהוּ),

כִּי יַחֲרוֹץ הָאֵל: יֵשׁ לַמּוּעָד מִשְּׁמֶרֶת!

וּבְכֵן שָׂם לַגַּן הַחֶרֶב לִגְדֶרֶת

לִבְלִי שֵׁנִית תּוֹסִיף תָּבוֹא בוֹ אַתָּה

וּתְמַהֵר לַשְׁחִית בּוֹ כַאֲשֶׁר שִׁחַתָּ,

לֹא כָאוֹמֵר: “מִשְׁמֶרֶת מֶנּוּ נִדַּחַת!”

וּבְכֵן תִּחְיֶה, לֹא תָמוּת חִישׁ לַשַּׁחַת; –

אֹו אוּלַי מֵאֲשֶׁר דִּינְךָ כִּבְנֵי נֹחַ

וּבְשַׁבָּת לֹא תוּכַל לִמְצוֹא מָנוֹחַ,

עַל־כֵּן מִשְׁמוֹר אַדְמַת הַגָּן נֻטַּשְׁתָּ

וַעֲבוֹדָה אַךְ לַעֲבוֹד גָּרֹשׁ גֹּרַשְׁתָּ

לֹא לִבְלִי תָבֹא בוֹ שֵׁנִית רַגְלֶךָ,

כִּי מוּעָד אַתָּה, מִשְׁמָר אֵין בַּעֲדֶךָ

אַךְ שַׂכִּין לָךְ מִשְׁמֶרֶת מִבַּלֵּעַ,

וּבְכֵן יִשְׁחָטְךָ אֵל לִבְלִי תָרֵעַ!

אֵלֶּה הַשְּׁעִפִּים עֲלֵיהֶם פָּסַחְתָּ

וּלְהַשְׁקִיט הֲמוֹן לִבְּךָ לֹא הִצְלַחְתָּ

עַד בּוֹא לָךְ בִּנְךָ קַיִן הוֹרֵג הֶבֶל

וַיֹּאמֶר: כִּי בִתְשׁוּבָה מָחָה עָוֶל

וּמִשֵׂכֶל מִלָּיו הֵבִין לִבֶּךָ

כִּי לֹא מִשְׁפָּט בֶּן־נֹח מִשְׁפָּטֶךָ;

כִּי לוּ הָיָה לָכֶם מִשְׁפָּט בֶּן נֹח

כִּי עַתָּה הַתְּשׁוּבָה לֹא עָצְרָה כֹחַ

לִמְחוֹת חֵטְא בִּנְךָ קַיִן הַבְּלִיַֹעַל,

אֲשֶׁר נָכוֹן לוֹ מָוֶת עַל חֵטְא וָמַעַל;

כִּי הָאֵל שָׂהֲדוֹ וְהוּא גַּם שׁוֹפְטֵהוּ

וּכְדָת בֶּן־נֹח בֶּן־מָוֶת הִנֵּהוּ

(כִּי אִישׁ מִשְׁפַּט מָוֶת עָלָיו יֵחָרֶץ

לֹא תַצִּילֵהוּ הַתְּשׁוּבָה מִקֶּרֶץ) ³⁸

וּלְבִנְךָ אִם הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה סֵתֶר

(וּמִדֵּי דַבְּרוֹ הֵנַע יָדוֹ עוֹד יֶתֶר)

אוֹת הוּא כִּי אֵין לוֹ מִשְׁפַּט הוֹרֵג גֶּבֶר

וּמַדּוּעַ? הֲלֹא הוֹרִיד אָח קֶבֶר?

אֵין זֹאת כִּי אִם כִּיְהוּדִי מִשְׁפָּטֵהוּ,

אֲשֶׁר עֵד אֶחָד לֹא יוּכַל עָנְשֵׁהוּ,

מְעִידִים, גַּם שׁוֹפְטִים, הֲלֹא לוֹ אַיִן,

גַּם קוֹל מַזְהִירִים לֹא נִשְׁמַע אֶל קַיִן,

וּבְכֵן מִמִּשְׁפַּט מָוֶת חַף הִנֵּהוּ

אֲשֶׁר עַל־כֵּן הַתְּשׁוּבָה תּוֹשִיעֵהוּ

וּבְאֶרֶץ נֹד אַךְ שָׁם רַגְלָיו שֻׁלָּחוּ

וּכְמוֹ אִם עִבְרִים בִּשְׁגָגָה יִרְצָחוּ –

וּדְבָרִים אֵלֶּה מִפִּיו עֵת שָׁמַעְתָּ

מִגַּן מַדּוּעַ גֹרַשְׁתָּ יָדַעְתָּ,

כִּי אִם מִשְׁפָּטְךָ מִשְׁפַּט זֶרַע עֵבֶר –

בִּשְׁבוֹת בַּשַּׁבָּת לֹא תַחְצָב לָךְ קֶבֶר,

וּבַל בַּעֲבוּר זֹאת מֵעֵדֶן שֻׁלַּחְתָּ

וּמִנְּסִבָּה אַךְ אַחֶרֶת נִדַּחְתָּ:

לִבְלִי תָבֹא שָׁם לַשְחִית עוֹד הַפַּעַם

עַל־כֵּן דַּרְכּוֹ יִשְׁמְרוּ שָׁם מַלְאֲכֵי זַעַם

לִבְלִי מוּעָד כָּמוֹךָ יִפְרָץ פֶּרֶץ!

אָז נוֹכַחְתָּ כִּי הַמִּשְׁפָּט יֵחָרֵץ

כָּאוֹמֵר: “הֵן יֵשׁ לַמּוּעָד מִשְׁמֶרֶת”

וּמֵעָלֶיךָ רֹאשְׁךָ לֹא יִכָּרֵת; –

וּבְכֵן בִשְׂשוֹן לִבְּךָ אָז הִתְעוֹרַרְתָּ:

"כֹּה תִגְדַּל הַתְּשׁוּבָה? וּבָהּ נִטְהַרְתָּ?

וַאֲנִי – עִבְרִי, וּבַשַּׁבָּת – אָנוּחַ! –

וּלְבַל אַשְׁחִית מִגַּן – אֲנִי שָׁלוּחַ –!

וּמִשְׁמָר – יֵשׁ לִי, נַפְשִׁי – לֹא נִכְרָתָה

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת!!" אָז קָרָאתָ;

וּמִמָּוֶת אִם נִצַּלְתָּ כֹּה שָׂמַחְתָּ –

מַדּוּעַ זֶה אַתָּה מָוֶת הִדַּחְתָּ

עַל־בָּחוּר וּבְתוּלָה, עַל שָׂב וָנַעַר,

עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, עַל חָכָם וָבַעַר –

מַהֵר עֲנֵנִי! פִּתְחָה שִׂפְתוֹתֶיךָ

פֶּן עוֹד שֶׁאֱלוֹת רַבּוֹת אַסְפֶּה עָלֶיךָ!

– לָמָּה תִשְׁאַל אוֹתִי? וּכְבָר עַל אֵלֶּה

הִרְבֵּיתָ פִּלְפּוּלִים וַחֲרִיפּות פֶּלֶא

וּבְרוֹב פִּלְפּוּלֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱמַקְתָּ

הִגַּדְתָּ יָשְׁרִי וּפָעֳלִי הִצְדַּקְתָּ! ³⁹

אֵין זֹאת כִּי אִם לֹא לֶאֱמוּנָה עֵינֶיךָ

וּכְחֵפֶץ לִבְּךָ תַּנְחֶה פִּלְפּוּלֶיךָ,

אַחַת לָךְ תַּהְפֻּכוֹת, מִבְנֵה וָהֶרֶס

וּכְמוֹ הַחֹמֶר בִּידֵי יוֹצֵר חֶרֶשׂ…

אַךְ שִׁמְעָה מִלַּי, הַט אֹזֶן קַשָּׁבֶת:

דַּע כִּי לַמְפֻלְפָּלִים הֵיטִיב אַךְ מָוֶת

וּבַמְפֻּלְפָּלִים גַּם אַתָּה הָיִיתָ

וּכְשֵׁם הַגְּדוֹלִים גַּם לָךְ שֵׁם עָשִׂיתָ:

בִּנְעוּרֶיךָ, טֶרֶם אִשָּה לָקַחְתָּ,

לִבּוֹת בּוֹעֲרִים בַּהֲבָלֶיךָ שִׂמַּחְתָּ

וּבְמֵצַח עַז עָלִיתָ הַבָּמָתָה

וּמִדַּבְּרוֹת שָׁוְא וָהֶבֶל נָשָׂאתָ,

אָז חַנְפֵי לֵב תָּמִיד שִׁמְךָ רוֹמֵמוּ

וּמְהֲלָלֶיךָ מֵחוֹל יָם עָצֵמוּ

וּבֵין הַחֲרִיפִים גַּם שִׁמְךָ חָשָׁבוּ

וּבְשֵׁם “עִלּוּי גָּדוֹל” אוֹתְךָ נָקָבוּ

וּלְהִתְחַתֵּן בָּךְ עֲשִׁירִים שָׁלָחוּ,

כִּי מַהֲלָלֶיךָ אָזְנֵימוֹ לָקָחוּ;

אַךְ יוֹם־יוֹם גָּדַל וַיַּעַל עֶרְכֶּךָ

וּכְמוֹ גַּם לַבְּקָרִים רַבּוּ קוֹנֶיךָ

(וּכְמוֹ שׁוֹר פַּר שָׁמֵן מוּבָא מֵאָחוּ

וּסְבִיבָיו קַצָּבִים יֶהֱמוּ יִצְוָחוּ),

עַד הַשַּׁדְכָן בַּת עָשִׁיר לָךְ הוֹכִיחַ

וַאֲרוּחַת עוֹלָם לָתֶת לָךְ הִבְטִיחַ –

וּשְׁקָלִים אֲלָפִים וּכְמוֹ חָשַקְתָּ; –

אַךְ נִחַמְתָּ וּמוֹסֵרוֹת נִתַּקְתָּ

וַתִּבְחַר בַּת אַחֵר – אָוֶן וָסֶלֶף!

אֲשֶׁר עַל הָרִאשׁוֹן הוֹסִיף עוֹד אֶלֶף; –

וּבְלֵיל חֲתוּנָתְךָ חִלּוּק הִגַּדְתָּ

וַתִּשְׂמַח הַכַּלָּה אֲשֶׁר יָעַדְתָּ,

חוֹתֶנְךָ שָׂשׂ עַל יַיִן וּמֶרְקַחַת

וַחֲמוֹתְךָ שָׂבְעָה לָרְוָיָה רָב נַחַת;

וּמִן אָז, מִדֵּי חַג בֶּחָג דָּרַשְׁתָּ

וּקְרוּאִים לַקְשִׁיב מִלֶּיךָ הִקְדַּשְׁתָּ,

וּמִדְרְשֵי־פֶּלֶא מִלֵּב בָּדִיתָ

וַתֶּרֶב הֲבָלִים כַּאֲשֶׁר אִוִּיתָ ⁴⁰

וּמִסִּפְרֵי זָרִים מִלִּים גָּנַבְתָּ

וּבְשִׁמְךָ הַגִּידָם לָעָם הִרְהַבְתָּ,

וַתְּסַכְסֵךְ שָׁוְא בַּשָּׁוְא, שֶׁקֶר בַּשֶּקֶר

וַהֲתוּלִים הִכְבַּרְתָּ עֲדֵי אֵין חֵקֶר,

וַתְּקָרֵב מַאֲמָרִים בִּמְאֹד רָחָקוּ

וּלְחֵיך אֱוִילִים בַּדֶּיךָ מָתָקוּ;

וּבְפִי בָלָק רֻבֵּי תֹרוֹת שִׁוִּיתָ,

אַחֲרֵי־כֵן דַּעַת בִּלְעָם חִוִּיתָ

וַתַּחֲשׁוֹב, כִּי כָּזְבִּי, וַשְׁתִּי וָזֶרֶשׁ,

פַּרְעֹה, סִיחוֹן, וָעוֹג, הָמָן וָכֹרֶשׁ –

דִּבְרֵי הָאֱמוֹרָאִים כֻּלָּם יָדָעוּ

וּבָם פִּלְפְּלוּ כָּמוֹךָ עַד גָּוָעוּ… ⁴¹

אָז צִדְקַת בֶּן־מַיְמוֹן לָאוֹר הוֹצֵאתָ

וּמַכּוֹת אַנְשֵׁי מַצּוּתוֹ הִפְלֵאתָ; –

וַיִּגְדַּל שִׁמְךָ עַל־פִּי יוֹשְׁבֵי קָרֶת,

וַיַּנְחִילוּ לָךְ כָּבוֹד גַּם תִּפְאָרֶת,

וַיִּקְרְעוּ עָלִים מִגְּמָרָא גָרַסְתָּ

וּבְלִי דַעַת זֹאת הָרְחֹקוֹת רָכַסְתָּ,

וּלְנַסּוֹת כָּל חָתָן אוֹתְךָ קָרָאוּ

וּמְחִיר הַמַּסָּהּ לָךְ כֶּסֶף נָשָׂאוּ.

סֵדֶר מִשְׁנֶה אוֹ תַּלְמוּד עֵת הִשְׁלִימוּ

גַּם אוֹתְךָ לִקְרוֹא יָעֲצוּ אַףְ הֵקִימוּ,

וֹבְרָב עָם “הַדְרָן עָמוֹק” שָׁם חָקַרְתָּ

וּבְקֵץ הַסֵּפֶר רֵאשִׁיתוֹ חִבַּרְתָּ,

וּבְלֵיל מִשְׁתֵּיהֶם עַנְוָתְךָ הִגְדַּלְתָּ

וּסְעֻדַּת הַמִּצְוָה אִתָּם אָכַלְתָּ,

עִמָּם שָׁתִיתָ, רִנַּנְתָּ, רָקַדְתָּ,

אַחַר, פִּלְפּוּלֶיךָ שֵׁנִית הִגַּדְתָּ

וּכְתוֹם הַמִשְׁתֶּה בִּרְנָנָה לִוּוּךָ

וּבְהֲמוֹן עָם הַבַּיְתָה הוֹבִילוּךָ

וּבְעֵינֵי חוֹתֶנְךָ גָּדְלְךָ הוֹסִיפוּ

וּמִלֵּי חֹנֶף לַחֲמוֹתְךָ הִטִּיפוּ

וּבְךָ נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת הִתְבָּרֵכוּ,

כִּי בָנִים יָלָדוּ לָךְ יֵעָרֵכוּ. –

אָז רָם לִבְּךָ וּגְאוֹן גַּבְהוּת עָדִיתָ

וַעֲלֵי רַב עִיר שִׁכְנְךָ קָלוֹן כָּסִיתָ

וּבְנֵי הֶהָמוֹן כֻּלָּהַם הִרְעַשְׁתָּ

וּמִלְחֶמֶת רֶשַע עָלָיו קִדַּשְׁתָּ

וַתּאֹמֶר, כִּי מֵהוֹרוֹת שָׁוְא לֹא יֶרֶף

וּמְרַק פִּגּוּלִּים יַאֲכִיל וּבְשַׂר טָרֶף!

עֲדֵי רַבָּנִים אֲחֵרִים הֵבִיאוּ

וּמִשְׁפַּט רַב עִירְךָ לָאוֹר הוֹצִיאוּ

וּתְעוּדַת רַבָּנוּת גַּם לָךְ כָּתָבוּ

וּבְנֵי עִירְךָ אוֹתְךָ יֶתֶר חָשָׁבוּ –

אַךְ בִּכְבוֹדְךָ בָעִיר לֹא עוֹד שָׂבַעְתָּ

כָּל עוֹד עַל אֶרֶץ רַבָּה לֹא נוֹדַעְתָּ,

וּלְהוֹדַע שִׁמְךָ בַּמְּדִינָה עָבַרְתָּ,

וּכְאֵפֶר פִּלְפּוּלֶיךָ שָׁם פִּזַרְתָּ

וּבְכָל קִרְיָה יַרְחֵי מִסְפָּר בּוֹשַׁשְׁתָּ

וּכְכָל הַפְּרוּשִׁים גַּם אַתָּה נִקְדַּשְׁתָּ

וַאֲרוּחַת זָרִים אֵלֶיךָ הוּבָאָה,

כִּי מִן הַמִּדְרָשׁ רַגְלְךָ לֹא יָצָאָה,

שָׁם יוּם וָלַיְלָה הָגִיתָ, עָמַלְתָּ

וּמִדֵּי לָמְדְּךָ כַּפַּעֲמוֹן צִלְצַלְתָּ,

שָׁמָּה חִדּוּשֵׁי תוֹרָתְךָ כָּתַבְתָּ,

שֶׁבָּם “יִבּוּם” עִם “שׁוֹר הַנִּסְקָל” קֵרַבְתָּ

וּבְכָל עִיר וָעִיר הַתַּלְמוּד גָמַרְתָּ

וּבְמִסְפַּר שֵׁם “שַׁ”ס" אָז נֵרוֹת בִּעַרְתָּ

וּבְפִלְפֻּלֵי תֹהוּ לָשׁוֹן הֶאֱרַכְתָּ

וּמֵרַב כָּל קִרְיָה לָרַב נִסְמַכְתָּ,

וּמְלֵא מַהֲלָלִים וּתְעוּדַת גָּדְלֶךָ

שַׁבְתָּ כִרְצוֹנְךָ אֶל עִיר מוֹשָֹבֶךָ.

עֵת אִישׁ צָעִיר אֲשֶׁר אֵין בּוֹ עַוְלָתָה

וּלְפִלְפּוּלֵיךָ גַּם אוֹתוֹ קָרָאתָ,

עֵת זֶה הָאִישׁ בֶּעָמָל יָסַד חֶבֶר

לִקְרוֹא סִפְרֵי הַשְׂכֵּל בִּשְׂפַת עַם עֵבֶר,

בִּזְדוֹן לִבְּךָ עָלָיו שֵׁם־רָע הוֹצֵאתָ

וּלְבֹעֲרִים דִּבָּתוֹ רָעָה הֵבֵאתָ

וּכְזָבִים נִתְעָבִים עָלָיו דִּבַּרְתָּ

וַתָּפִיחַ קִרְיָה בַּאֲשֶׁר שִׁקַּרְתָּ

וּבְמַקְהֵלוֹת עָלָיו מִלִּים עָרַכְתָּ

וַהֲמוֹן שִׁקּוּצִים שָׁם עָלָיו הִשְׁלַכְתָּ,

וַיְהִיְ מַנְגִּיַנת כָּל יוֹשְׁבֵי שַׁעַר

וַיָּשִׂיחוּ בוֹ כָּל סָכָל וָבַעַר:

בּוּז מִשְׁפָּחוֹת גַּם נֶעְקָשׁ הַדְּרָכַיִם,

אֲמָהוֹת, חוֹטְבֵי עֵצִים, שׁוֹאֲבֵי מַיִם,

וּבְעֵינֵי חַנְפֵי לֵב אַתָּה נִקְדַּשְׁתָּ,

כִּי קִנְאַת אֵל שַׁדַּי כַּמְּעִיל לָבַשְׁתָּ! –

אַךְ מֵאַיִן בָּאוּ לָךְ כָּל מַהֲלָלֶיךָ?

הֲלֹא מִיַּד פִּלְפּוּלֵי הֲבָלֶיךָ!

וּמַה־פִּלְפּוּלֶיךָ? – כֶּסֶל וָשֶׁקֶר,

שִׁגָּעוֹן תַּהְפֻּכוֹת, סֶכֶל אֵין חֵקֶר!

לוּ חָזוּם הַנְּבִיאִים אָז לָךְ לָעָגוּ

וּלְהַבְלֵי עַמָּם בִּבְכִי הִתְמוֹגָגוּ!

תַּנָּאִים לוּ רָאוּם אָז שֵׁן חָרָקוּ

וּבְפָניֶךָ בִּשְׁאָט יָרֹק יָרָקוּ

וּגְזֵרוֹת עַל עַמָּם אָז גַּם גָּזָרוּ,

כִּי לִשְׁגּוֹת בַפִּלְפּוּל לֹא עוֹד יִבְעָרוּ!…

בֶּן־מַימוֹן שָׁאַל: "מַה־מִלַּי הָפַכְתָּ,

מַה־סֹּלְלוֹת עָפָר עָלֵימוֹ שָׁפַכְתָּ?

אִם לָמוֹ לֹא תָבִין, דּוֹם הַקְשֵׁב קָשֶׁב,

כִּי גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֶׁב

אַךְ מַה־בִּזְדוֹנְךָ עֲצָתִי הֶחֱשַׁכְתָּ,

בַּשָׁוְא וּרְעוּת רוּחַ לֶאֱוִיל עָרַכְתָּ?

הַעַל כֵּן בַּסֵּפֶר מִלַּי הוּחָקוּ

כִּי תַעֲלוּלִים כָּמוֹךָ בָּם יִשְׂחָקוּ?

בָּעֳנִי עַמִּי כִּי רַב רָאֹה רָאִיתִי,

גַּם בַּעֲרוּתָם כִּי גָדְלָה כֵּן חָזִיתִי:

כֻּלָּם חַסְרֵי לֵב אֵין מַדָּע וָשֶׂכֶל,

אַךְ אִוֶּלֶת וּפְתַיּוּת שָׁוְא וָסֶכֶל,

אֶל קוֹסְמִים וּמְעוֹנְנִים כֻּלָּם יִשְׁמָעוּ

וּמְקוֹם בִּינָה יַחְדָּו הֵם לֹא יָדָעוּ…

הַתַּלְמוּד גָּדוֹל הוּא וּרְחַב יָדַיִם,

כָּל שָׁאוּל לוֹ יֶחְסַר לֶחֶם וָמַיִם,

כִּי הוּא בִּנְעוּרָיו לֹא יַעַשׂ בִּמְלֶאכֶת

וּבְדֶרֶך חָכְמָה לֹא יֹאבֶה לָלֶכֶת,

גַּם שָׂדֶה לֹא יִזְרַע, לֹא יִטַּע כֶּרֶם,

כִּי מִבְחַר עִתּוֹתָיו לַתַּלְמוּד יָרֶם,

וּשְׁאֵר אִם לֹא יָכֶן לוֹ עוֹדוֹ יָלֶד

לֶאֱכוֹל מִמֶּנוּ כָּל חַיָּיו בֶּחָלֶד –

מֵאַיִן יִמְצָא לוֹ לֶחֶם לִשְׂבּוֹעַ

אִם בַּאֲרוּחַת חֶסֶד מֵאֵן לִנְגּוֹעַ?

וּבְכָל זֹאת יֶהְגּוּ בוֹ כָל הָעָם יַחַד

מִשֹּׁד צוֹפֶה לָּמוֹ לֹא יִפְחֲדוּ פַחַד;–

זֹאת רָאִיתִי עַל כֵּן חָצְנִי נָעַרְתִּי

וּ"מוֹרֶה הַנְּבוּכִים " לָעָם חִבַּרְתִּי

לִפְקוֹחַ עֵינֵימוֹ בַּכֶּסֶל טָחוּ,

יִרְאוּ כִּי עַל דַרְכָּם קוֹצִים צָמָחוּ

וּלְיַשֵּׁר הֲדוּרִים לִבָּם יָשִׂימוּ

וּדְבַר שָׁוְא וָקֶסֶם כָּלָה יַחֲרִימוּ; –

וּלְמַעַן לַלֶּחֶם לֹא עוֹד יִרְעָבוּ

"מִשְׁנֵה תוֹרָה " לָמוֹ יָדַי כָּתָבוּ,

כָּל דִּינֵי הַתַּלְמוּד גַּם בּוֹ נִמְצָאוּ

וַאֲגָדוֹת וּפִלְפּוּלִים בּוֹ לֹא בָּאוּ –

הוּא יִהְיֶה אֶל עַמִּי אוֹר שִׁבְעָתַיִם,

וּבְדֶרֶךְ הַדָּת – לָמוֹ לָעֵינַיִם,

וּבִזְמַן לֹא כַבִּיר כָּל דִּין יֵדָעוּ

אַף בִּמְלֶאכֶת לַעֲבוֹד יוּכְלוּ יִיגָעוּ,

אוֹ לִדְבַר כָּל חָכְמָה נַפְשָׁם יִשָּׂאוּ

וּבְלִי לַחַץ חַיַּת יָדָם יִמְצָאוּ!

אֵלֶּה חָשַׁבְתִּי וּסְפָרַי כּוֹנַנְתִּי

וּלְעַמִּי רַב טוּב אֲנִי בָם צָפַנְתִּי,

אַךְ לִפְעֻלָּתִי לֹא רַבִּים הֵבִינוּ

וּמְכֹנוֹת הַקְּרָב עָלֶיהָ הֵכִינּו

אֵלֶּה בָּאֵשׁ – אֵלֶּה בִשְׁאֵלוֹת קָמוּ

חֵרְפוּ גִּדְפוּ, וּפָנִים רָעָמוּ

אַךְ הֵמָּה הֵן סָפוּ וּכְבָר נִחֵמוּ…

עַתָּה הַמְפֻלְפָּלִים רַבּוּ עָצֵמוּ,

כָּל חֲסַר לֵב, כָּל לוֹ בִּינָה כוֹשֶׁלֶת

וּבְתוֹכָם גַּם אַתָּה, רוֹעֶה אִוֶּלֶת!

עֲלֵי סִפְרֵי מִלֵּי הֶבֶל אָגָרוּ

וּפִלְפּוּלֵי תֹהוּ כַּקַשׁ צָבָרוּ;

הַעַל כֵּן בַּסֵפֶר מִלַּי הוּחָקוּ

כִּי תַעֲלוּלִים כָּמוֹךָ בָּם יִשְׂחָקוּ?…

פַּרְעֹה הֲלֹא הִכְּךָ אָז מַכּוֹת רֶצַח

וּבִלְעָם קִלַּע לָךְ אֶבֶן בַּמֶּצַח,

לֶחִי הִכּוּךָ גַּם הָמָן וָזֶרֶשׁ

וַעֲלֵי פָנֶיךָ זֵרוּ אָז פֶּרֶשׁ

“לֹא נֵדַע פִּלְפּוּל”– כֻּלָּם לָךְ אָמָרוּ

“רֻבֵּי תוֹרוֹתֶיךָ לָנוּ אַךְ זָרוּ!”

כֵּן גַם אָנֹכִי לֹא אוּכַל אָבִינָה

הַפִּלְפּוּל מִפִּיךָ אָזְנִי הֶאֱזִינָה,

הֲלֹא טוֹב לָךְ כִּי כֻלָם רָאוּ מָוֶת –

אֵלֶּה לִרְאוֹת אוֹר, אֵלֶּה לָעַצָּבֶת

וּבְאֵין מַחֲרִיד הֲבָלֶיךָ הִגַּדְתָּ

וּמַה־זֶּה עַל רִיבְךָ כָּכָה שָׁקָדְתָּ?!"

י.

וַיֶצֶא הַמְפֻלְפָּל קָלוֹן שָׂבֵעַ

וַיָּבֹא אַחֲרָיו אִישׁ אָח לוֹ וָרֵעַ

וַיֹּאמֶר אֶל אָדָם: מַגִּיד הָיִיתִי

וּלְעַמִּי אֹזֶן לַמּוּסָר גִּלִּיתִי

וּמֵעִיר אֱלֵי עִיר תָּמִיד נָדַדְתִּי

וּלְיוֹשְׁבֵי בָהֶן מֵישָׁרִים הִגַּדְתִּי:

כִּי בַחֲצוֹת כָּל לֵיל עַל צִיוֹן יֶאֱבָלוּ,

יִבְכּוּ וִיקוֹנֵנוּ עַד יִתְפַּלָּלוּ,

אַחַר, לַמִּשְׁנָה, לַתַּלְמוּד יָחִישׁוּ

וּמַחֲצִית הַיּוֹם לָאֵלֶּה יַקְדִּישׁוּ,

וּדְבָרַי, אָמַרְתִּי, אִם אַךְ תַּאֲזִינוּ

יַטְרִיף הָאֵל לַחְמְכֶם טֶרֶם תָּכִינוּ;

הוֹרֵיתִים כִּי לַשָּׁוְא כֶּסֶף יִכְנוֹסוּ,

אַךְ לִבְנֵי הַיְשִׁיבוֹת לַחֲמָם יִפְרוֹסוּ

וּשְׁאֵר וּכְסוּת מֵהֵמָּה לֹא יִגְרָעוּ,

בַּעֲבוּר מִבְּלִי מַחְסוֹר בַּדָּת יִיגָעוּ,

כִּי מִבְּלִי לִמּוּדָם הֵן יָבֹא קֶרֶץ

עֲלֵי כָל תֹּלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ.–

הוֹרֵיתִים מִבָּנִים דַּעַת לִמְנוֹעַ

וּבְאוֹהֲבֶיהָ לָרִיב בִּבְלִי מַרְגוֹעַ,

כִּי חֲמַת שַׁדַּי עָלֵימוֹ קוֹדַחַת

וּלְיִשְׂרָאֵל – קָשִׁים הֵם כַּסַּפַּחַת…

"רַחֲקוּ מֵחָכְמָה מִקְּרוֹב לִפְתָחֶיהָ,

כִּי נֶצַח לֹא יָשׁוּבוּ כָּל בָּאֶיהָ!"

כַּדְּבָרִים אֵלֶּה אֶל עַמִּי הוֹרֵיתִי,

אַךְ גַּם אָנֹכִי מִכָּל חֵטְא יָרֵאתִי,

עֵדִים מַעֲשֵׂי צִדְקִי אֲשֶׁר פָּעַלְתִּי:

לֶחֶם עֲבוּר חָדָשׁ בּוֹ לֹא אָכַלְתִּי ⁴²

וּבְיָדַיֶם לֹא נִגְּבוּ לֹא לָחַמְתִּי,

אֶל סֵפֶר תּוֹרָה עָרוֹם יָד לֹא שַׂמְתִּי,

וּבְעֵת, כָּאָדָם, הוֹצֵאתִי שֵׁינַיִם

כַּדָּת לֹא אָחַזְתִּי בוֹ בַיָּדַיִם; –

וּמְרַק מַאֲכָל בָּשָׂר כַאֲשֶׁר אָכַלְתִּי

אַחֲרָיו לִגְבִינָה שֵׁשׁ שָׁעוֹת הוֹחַלְתִּי;

אַךְ אִמְרֵי תוֹרָה שִׂפְתוֹתַי שָׁמָרוּ

וּבַל דִּבֶּר פִּי מִלִּים אִם נִבְעָרוּ;

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שִׂיחַת חֹל לֹא שַׂחְתִּי,

וּבְשׁוֹכְבֵי קֶבֶר אֶת פִּי לֹא שָׁלַחְתִּי,

מֵרְאוֹת גַּם בִּבְתוּלָה עֵינַי עָצַמְתִּי

וּבְבִגְדֵי אֵשֶׁת – מַבָּטִי לֹא שַׂמְתִּי,

וּבְשָׂרִי לֹא הָיָה מִקְשָׁה כַּתֹּמֶר,

לֹא הָלַכְתִּי אַחַר תַאֲוַת הַחֹמֶר,

וּבְלֶכְתִּי – אֶת קוֹמָתִי לֹא זָקַפְתִּי

וַעֲלֵי הַשֻּׁלְחָן כִּנָּם לֹא עָרַפְתִּי,

וּבְבֵית־הַקְּבָרוֹת צִיצִת לֹא גִלִּיתִי

וּמֵעוֹדִי אֶת מַעֲרִי לֹא רָאִיתֵי;

עֵינַי לֹא הִבִּיטוּ בִּפְנֵי הַקֶּשֶׁת,

גַּם בַּלְּבָנָה עֵת מִפִּי הִיא נִקְדֶּשֶׁת

כֵּן כַּאֲשֶׁר נָשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים כַּפַּיִם

לַבִּיט בָּהֶן לֹא נָשָׂאתִי עֵינַיִם;

וּבְלִי סֵפֶר־חוֹב כֶּסֶף לֹא הִלְוֵיתִי,

וּבְמִצְנֶפֶת רֹאשִׁי תָּמִיד כִּסֵּיתִי,

וּבְבֵית־הָרַחְצָה עֵת כִּי הִתְרָחַצְתִּי

גַּם שָׁם אֶת רֹאשִׁי גַלּוֹת לֹא פָרַצְתִּי;

עֲלֵי אֶרֶץ לֹא זָרַקְתִּי צִפֹּרֶן

לִבְלִי הַקְּלִיּפֹות יָרִימוּ אָז קֶרֶן;

לֶב עוֹף וּבְהֵמָה אֲנִי לֹא אָכַלְתִּי

וּבְכֵן, מֵרוּחַ דָּבוּק בוֹ נִצַּלְתִּי;

וּבִשְׁנָתִי עַל עָרְפִּי לֹא שָׁכַבְתִּי,

וּבַשַּׁחַר לִישׁוֹן כֵּן לֹא אָהָבְתִּי;

בַּתֵּבֵל הַרְבּוֹת זֶרַע לֹא נִרְפֵּיתִי,

וּשְׂחוֹק פִּי בִּיְמֵי חֶלְדִּי לֹא מִלֵּאתִי;

עַל טַרְפִּי יוֹם־יוֹם לָאֵל הִתְפַּלַּלְתִּי,

פֹּשְׁעִים כִּי יָשׁוּבוּ מֶנּוּ שָׁאַלְתִּי;

וּבְאוֹת הַמִּין מִיָֹמַי לֹא נָגַעְתִּי,

מִמַּרְאֵה אֵשֶׁת לֹא עֵינַי הִשְׂבַּעְתֵּי,

גַּם עֲלֵי קוֹלָהּ לֹא הִתְעַנַּגְתִּי

פֶּן אַחֲרֶיהָ יִפָּת לִבִּי דָאַגְתִּי;

עַל כָּל מִשְׁתֵּה חָתָן לִבּוֹ שִׂמַחְתִּי,

וּבְחֶבְרַת מוֹרִי לִרְחוֹץ לֹא אָרַחְתִּי;

מִכָּל מַאֲכָל אָכַלְתִּי אַךְ לִשְׂבּוֹעַ,

לֹא מַלֵּא כֶרֶשׂ כֹּל יֵשׁ שָׁם לִבְלוֹע;

לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר וּדְבַשׁ הֵן לֹא יָשַבְתִּי

וּבְיוֹם הַשַׁבָּת צַעַד לֹא הִרְחַבְתִּי;

בִּקְרוֹב אֹרַח אִשְׁתִּי – בָּה לֹא נָגַעְתִּי,

וּבִלְעֲדֵי חֶפְצָהּ לֹא אוֹתָהּ יָדַעְתִּי,

לֹא קָרַבְתִּי לָהּ עֵת יַיִן שָׁתִיִתי

וּבִמְקוֹם אוֹר לֹא דוֹדֶיהָ רָוִיתִי,

בִּהְיוֹת שָׁם סֵפֶר אֵלֶיהָ לֹא בָאתִי;

וּשְׁמוּעָה רָעָה לָאִישׁ לֹא נָשָׂאתִי. –

וַעֲשׂוֹת כָּל אֵלֶּה אִם גַּם לֹא הֶעֱוֵיתִי

בִּבְכִי רַב תָּמִיד אוֹתָם הִתְוַדֵּיתִי,

כִּי אִם גַּם צָדַקְתִּי, אַחַי חָטָאוּ

וּבְנֵי עַמִּי, אִישׁ חֵטְא אָחִיו יִשָּׂאוּ;

וּבְגִלְגּוּל רִאשׁוֹן אוּלַי אָז חָטָאתִי

גַּם בַּחֲטָאִים אֵלֶּה עַל פִּי נָשָׂאתִי ⁴³

וּבְלֵיל חַג הַשָּׁבֻעוֹת עֵר הָיִיתִי

וּבְנֹעַם הַשְּׁכִינָה לַחֲזוֹת חִכִּיִתי ⁴⁴

וּלְמָחֳרָתוֹ אָכְלֵי חָלָב אָכַלְתִּי

וִיְמֵי קֶדֶם בָּהֶם לִזְכּוֹר הִשְׂכַּלְתִּי,

כִּי כַנִדָּה הָיוּ יוֹצְאֵי מִצְרַיִם

עַד נִתְּנָה לָמוֹ דַּת אֵל מִשָּׁמַיִם

עֵת תַּמּוּ שָׁבֻעוֹת טֹהַר סָפָרוּ

וּלְחָלָב הָיוּ הַדָּמִים נֶעְכָּרוּ… ⁴⁵

מַאֲכָל בּוֹ הוֹרֶה חָכָם לֹא אָכַלְתִּי,

וּלְשַׁוּוֹת יָהּ נֶגְדִּי תָּמִיד עָמַלְתִּי,

וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בֵּין הָעַרְבַּיִם

לִרְצוֹן קוֹנִי אָזַרְתִּי חֲלָצַיִם,

וּמֵרְחוֹב וַחֲנוּת כָּל מוֹכֵר גֵּרַשְׁתִּי,

אַחַר, לָרוּץ אֶל־בֵּית־הָרַחֲצהָ חַשְׁתִּי

וּלְעֵינֵי, הָרוֹחֲצִים מִשָּׁם נִרְדָּפוּ

וּלְעֵינַי, גַּם הַדְּלָתוֹת חִישׁ הוּגָפוּ. –

עֵת בָּאתִי בַיָּמִים, זָקַנְתִּי, שַׂבְתִּי

אֶל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת חָשַׁבְתִּי

לַעֲבוֹד שָׁם אֶת אֵלִי בִּבְלִי מִגְרַעַת,

גַּם לִמְצוֹא קֶבֶר בִּמְקוֹם אֵין תּוֹלַעַת,

וּבְעֶזְרַת עֲשִׁירִים עֲצָתִי קָמָה

כִּי נָתְנוּ לִי כֶּסֶף לִנְסוֹעַ שָׁמָּה

וּלְבַקֵּשׁ בַּעֲדָם שָׁם, לָמוֹ הִבְטַחְתִּי,

וּבְבוֹאִי בַקֹּדֶשׁ כַּפַּי שִׁטַחְתִּי

עַל קִבְרוֹת צַדִּיקִים מוֹסְדֵי הָאָרֶץ

לִבְלִי יֵדְעוּ עוֹזְרַי שֶׁבֶר וָפֶרֶץ,

גַּם בִּמְעָרָה זֹאת מִכְתָּבִים הֵטַלְתִּי

כִּי תַעֲשׂוּ אַתֶּם כֹּל אֲשֶׁר שָאַלְתִּי.

בִּשְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָּה לִיְמֵי הָעֹמֶר,

יוֹם צֵאת נֶפֶשׁ בֶּן־יוֹחָאִי מִבֵּית חֹמֶר,

עִם כָּל עִלְזֵי לֵב עַל קִבְרוֹ עָלַזְתִּי,

רַצְתִּי, רִקַּדְתִּי, כִּרְכַּרְתִּי, פִּזַזְתִּי,

וּבְהֲמוֹן אֲנָשִׁים אַרְבָּעָה אֶלֶף

נִמְצְאוּ רַבִּים קוֹנִים בִּמְחִיר וָחֵלֶף

לַעֲלוֹת נֵרוֹת תָּמִיד עֲלֵי כָל עֵבֶר

אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ צַדִּיק מָצָא לוֹ קֶבֶר,

וּבְנֵי עָרִים רַבּוֹת אֶל גִּיל נִקְהָלוּ

וּמֵרוֹב שִׂמְחָה כָּל פָּנִים יִצְהָלוּ

אֵלֶּה יִדְלְגוּ כָאַיִל, רֹאשׁ יָנִיעּו,

אֵלֶּה יַיִן יִשְׁתּוּ וּבְקוֹל יָרִיעּו,

אֵלֶּה יָשִׁירוּ, קוֹל רִנָּה יִשָּׂאוּ, –

אֵלֶּה בַּמָחוֹל יֵצְאוּ, כַּף יִמְחָאוּ; –

אַחַר, נֵר בֶּן־יוֹחָאִי בַּשִּׁיר הִדְלַקְנוּ ⁴⁶

וַחֲמֻדּוֹת וִיקָר עַל הָאֵשׁ זָרַקְנוּ;

גַּם הַנָּשִׁים הַשַּׁאֲנַנּוֹת שָּם נֶאֱסָפוּ,

גַּם הֵן לִכְבוֹדוֹ עֶדְיֵהֶן שָׂרָפוּ;

וּבִשְׁמוֹ הַמְּנוֹרָה לִסְבּוֹב צִוִּינוּ

וַתַּעֶשׂ כֵּן הַמְּנוֹרָה כִֹדְבַר פִּינוּ…

אַךְ הַאוּכַל סַפֵּר כֹּל שָׁם רָאִיתִי

וּלְרַוּוּתְךָ מֵעֹנֶג שָׁם רָוִיתִי?

עַל־כֵּן מִדְּבָרַי אֵלֶּה הֵן אֶחְדָּלָה,

אָשׁוּב אַגִּיד צִדְקָתִי כִּי גָדָלָה:

הֵן אִישׁ אֶחָד מִקְרֵה לַיְלָה קָרָהוּ

וּבְעַלְמָה כִּי דָבַק הַחֲלוֹם רִמָּהוּ,

וַיָּבֹא אֵלַי לִדְרוֹשׁ מִפִּי יֶשַׁע

לִמְחוֹת עֲוֹנוֹ וּלְהָתֵם הַפֶּשַׁע;

אָז לוֹ אָמַרְתִּי: אֵין קֵץ לַעֲוֹנֶיךָ;

עֲלָמוֹת שֵׁדוֹת בִּקְּשׁוּ קִרְבָתֶךָ,

וּלְזָרוֹת אֵלֶּה הָהּ! חֵילְךָ נָתַתָּ

וּמִשְׁפָּחוֹת לָהֶן כַּצֹּאן הֵן שַׁתָּה,

וּנְשָׁמוֹת זַכּוֹת מִמְרוֹמִים הוֹרַדְתָּ

וַתְּבִיאֵן בַּשֵּׁדִים אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ,

וּבַעֲוֹנְךָ זֶה עוֹלָלִים גָּוָעוּ ⁴⁷

עוֹלָלִים תַּמִּים אֲשֶׁר לֹא פָשָׁעוּ;

וּבָנִים אֵלֶּה שֵׁדוֹת לָךְ יָלָדוּ

אַחַר מוֹתְךָ סָבִיב לָךְ יִתְגוֹדָדוּ

וּלְחֶבְרָה לָךְ גַּם אֶל קִבְרְךָ יֶאֱרָחוּ

וּבְקוֹל “אָבִינּו אָתָּה”! לָךְ יִצְוָחוּ;

מֵאִישׁ לוֹ עָוֹן זֶה רָחֲקָה עֶזְרָתָה ⁴⁸

אַךְ דִּבְרֵי פִּי יִהְיוּ לָךְ לִישׁוּעָתָה:

אַרְבָּעָה וּשְׁמוֹנִים יוֹם צוֹם תָּצוּמָה,

לֹא תֵּדַע עֹנֶג וָנַחַת בִּמְאוּמָה,

אַרְבָּעִים יוֹם בִּימֵי חֹרֶף וָשֶׁלֶג

תֵּשֵׁב בַּמַיִם מֵי נָהָר וָפֶלֶג ⁴⁹

אַךְ אִם תַּחְפּוֹץ לִמְחוֹת כָּעָב חֶטְאֶךָ,

תִּבְחַר לָךְ בִּימֵי הַקַּיִץ מוֹשָׁבֶךָ

בִּמְקוֹם הַנְּמָלִים שָׁם מַרְבֵּץ כּוֹנֵנוּ

וּבְגֵוְךָ הֶעָרוֹם פִּימוֹ יִתֵּנוּ,

גַּם תִּשְׁבּוֹר הַקֶּרַח תֵּשֵׁב בַּמַּיִם

שָׁמָּה מִתַּחַת לוֹ עַד הַנְּחִירַיִם,

אַחַר בַּשֶּׁלֶג תִּתְגַּלְגֵּל בַּכֹּחַ

וּבְזֹאת יִתֹּם פִּשְׁעֲךָ, תִּמְצָא מָנוֹחַ! ⁵⁰

זֶה־צִדְקִי, זֶה־תֻּמִּי, אֵין בּוֹ עַוְלָתָה,

יִרְאַת אֵל שַׁדַּי אוֹצָרִי הָיָתָה

וּבְפִשְׁעֲךָ אַתָּה, מַמְרֶה פִּי יוֹצְרֶךָ!

כִּי שָֹמַעְתָּ לַחֲפֵצֵי רָעָתֶךָ,

הִבֵאתָ עַל כֹּל מָוֶת, הוֹי פֹּעֶל רֶשַע!

וַתּוֹרֶד גַּם אוֹתִי בּוֹר בִּבְלִי פָשַׁע!

– מַעֲשֶׂיךָ רַבּוּ וּפְלָאִים מִפְעָלֶיךָ

וּלְבָבִי יִתְמַהּ אֶל רֹב צִדְקוֹתֶיךָ,

וּבְכֹחַ וָאוֹן לוּלֵא הִתְאַפַּקְתִּי

כִּי אָז בִּמְלֹא פִּי עָלֶיךָ שָׂחַקְתִּי

כִּי כֹה יַאֲמִינּו אַךְ בֹּעֲרִים נָבָבוּ

כִּי הֲבָלִים אֵלֶּה מִצְוֹת נֶחֱשָׁבוּ…

אַךְ עַל מָוֶת בִּבְלִי דַעַת קָצַפְתָּ,

כִּי מִפָּעֳלוֹ רַב כֶּסֶף לָךְ אָסַפְתָּ,

כִּי אַךְ מֵת רַב אֶחָד בִּקְצוֹת הֶחָלֶד

וַתִּקְרָא אֶל אֵבֶל לַשָׂב, לַיָּלֶד,

וּכְמַבְכִּיָרה הֲרִימֹותָ קוֹל פַּחַד

וַתְּבַכֵּה אֶת כֹּל, אִישׁ וָאִשָׁה יַחַד,

וּמְחִיר הֶבְלְךָ שִׁלְמוּ כַּאֲשֶׁר אָבִיתָ;

אַחַר, בָּעִיר אַחֶרֶת כֵּן עָשִׂיתָ;

וַתָּסָב כֵּן עָרִים קֵדְמָה וָיָמָּה

עַד אֲשֶׁר מִיּוֹם מוֹתוֹ שָׁנָה תָּמָּה;

גַּם עֲלֵי חַיִּים כִּי מֵתוּ, בָּדִיתָ

וּבְאֶרֶץ מֶרְחָק עָלֵימוֹ נָהִיתָ…

עֵת תּוֹכְחוֹתֶיךָ אֶל עַמְּךָ דִּבַּרְתָּ

וּלְמוּסָר וָצֶדֶק לִבָּם עוֹרַרְתָּ,

מֵחַיֵּי הֶחָלֶד עֵינְךָ הֶעֱלַמְתָּ:

לֹא אֲשֶׁר מַעֲשֵׂה טוֹב לִפְנֵיהֶם שַׂמְתָּ,

אַף לֹא אֲסוֹן הָרָע לָהֶם הוֹכַחְתָּ,

אַךְ שַׁעֲרֵי שַׁחַק לִפְנֵיהֶם פָּתַחְתָּ,

וַתַּרְאֵם שָׁם עוֹשֵׂי טוֹב שׁוֹמְרֵי אֹמֶן

מִתְעַנְּגִים עַל רֹב נַהֲרֵי נַחֲלֵי שֶׁמֶן,

אוֹכְלִים מִשְׁמַנֵּי תַּנִּינֵי הַמַּיִם

וּבְשַׂר הַבְּהֵמוֹת בַּעַל הַקְּרָנַיִם,

שׁוֹתִים עֲסִיס תִּירוֹשׁ, סוֹבְאִים יֵין חָמֶר

אֲשֶׁר בַּעֲנָבִים לָנֶצַח יִשָּׁמֶר,

וּכְתֹם מִשְׁתֵּיהֶם לָאֵל יִקָּרֵאוּ

וּבַמָּחוֹל עִמּוֹ יַחַד יֵצֵאוּ…

וּגְמוּל עוֹשֵׂי־רָע אַחַר הֶרְאֵיתָמוֹ,

כִּי אֵשׁ אֲבַדּוֹן הָהּ לוֹהֶטֶת בָּמוֹ

מִנֶּפֶשׁ עַד בָּשָׂר אוֹתָם שׂוֹרֶפֶת

וּכְאֵבָם תַּרְבֶּינָה גָּפְרִית וָזֶפֶת,

וּמַלְאֲכֵי־אַף עָלֵימוֹ שׁוֹט עוֹרֵרוּ

וּבְשִׁבְטֵי בַרְזֶל עַצְמֵיהֶם נִקֵּרוּ; –

שָׁם עוֹבְרֵי־תֹרוֹת מִכְּאֵב־לֵב יִזְעָקוּ,

כִּי רַחֲמֵי שַׁדַּי לָמוֹ הִתְאַפָּקוּ,

כִּי שָׁכַח אֵל חַנּוֹת וּלְאֵיד שָׂמֵחַ,

לֹא יֶהֱמֶה לִבּוֹ אֶל קוֹל מַר צוֹרֵחַ,

קוֹל עֲשׁוּקִים תַּחַת רִמָּה הוּטָלוּ

וּבְנֵי־תוֹלֵעָה עֲלֵיהֶם יִזְחָלוּ

עַד אֶפֶס מָקוֹם אֲשֶׁר לֹא כִסּוּהוּ

וּבְשָׂרָם הֵן יֹאכְלוּ אַךְ לֹא יִשְׂבָּעוּהוּ –

שָׁם שׁוֹכְבֵי חֲשֵׁכִים אוֹר לֹא יֶחֱזָיוּ,

חֲמַת תַּנִּינִים וָרַעַל יִשְׁתָּיוּ

וּמַכְאוֹבִים נוֹרָאִים אַךְ יִשָּׂאוּ,

יַעַן בַּחַיִּים הָאֵל לֹא יָרָאוּ

וּמִלִּמּוּדֵי דָת רֶגַע הִשְׁבִּיתוּ

וּדְבַר שִׂיחַת אִישׁ תַּחְתֵּיהֶם הִסְכִּיתוּ;

שָׁם יַעַמְדוּ בִּשְׁתֵּי כַּנְפוֹת שָמַיִם

חוֹבְלִים אוֹחֲזִים כַּף קֶלַע בַּיָדַיִם,

בָּהּ, נַפְשׁוֹת אָדָם זֶה לָזֶה יִקְלָעוּ

אֲשֶׁר דִּבְרֵי צַדִּיקִים לֹא שָׁמָעוּ; –

שָׁם נָשִׁים רַכּוֹת נִתְלוּ בַּיָּדַיִם

וּבַחוּרֵי הוֹד – מוּלָן, בָּעֵינַיִם

יַעֲטוּ כַּשַּׂלְמָה רִמָּה גַּם תּוֹלַעַת,

מִשַּׁוְעָתָם תִּצַּל אֹזֶן שֹׁמַעַת,

יַעַן כִּי זֶה לָזֶה פָּנִים הִבִּיטוּ

וּבִדְמוּת צַלְמָם עֵינֵימֹו הִשְׁלִיטוּ ⁵¹

כֹּה אֶל עַמְּךָ אַךְ עֲתִידוֹת הִגַּדְתָּ

וּדְבַר מוּסָרְךָ בַּמָוֶת יָסַדְתָּ,

וּבְאֵלֶּה בֵּיתְךָ בַּלֶּחֶם נֵהַלְתָּ –

וּמַה זֶּה שֵׁם מָוֶת בָּחֳרִי נִכַּלְתָּ?

לֵךְ שׁוּבָה לִמְעוֹנְךָ, אֶל בּוֹר צַלְמָוֶת,

וּמוֹעֵד אֶקַּח מֵרִיבוֹת לָשֶׁבֶת!

יא.

דִּבְרַת פִּי אָדָם כָּרֶגַע הוּקָמָה;

בִּמְגִנַּת לֵב יָשַׁב רוּחוֹ נִפְעָמָה,

כִּי הֲמוֹן שַׂרְעַפָּיו לִבּוֹ תָּפָשׂוּ

וּלְפָנָיו רֹב רוּחוֹת בַּמַּחֲזֶה טָשׂוּ,

דָאוּ כַּנְּשָׁרִים כֹּה וָכֹה פָּרָחוּ

וּבְיוֹם יֻצָּר, אַךְ בּוֹ כֻּלָן נֻפָּחוּ ⁵²

וּבְמִרְיוֹ מֵאָז נָעוּ בַּל יִשְׁלָיוּ,

וּכְיוֹנֵי־גֵאָיוֹת יַחַד הָמָיוּ,

וּכְמוֹ מַיִם בַּלָּהוֹת הִשִּׂיגוּהוּ

וַחֲתַת וּמָגוֹר לָרְגָעִים בִּעֲתוּהוּ,

וּלְהַשְׁקִיט רוּחוֹ וּלְהַשְׁבִּית אֵימָתָה

אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ הֵעִיר בַּצָּרָתָה,

וּתְמוּנוֹת מַבְהִילֹות אָז אַט נִסָּעוּ

וּמִלִּים לָה דִּבֶּר אָזְנַי שָׁמָעוּ:

שִׁמְעִי אֵם־כָּל־חַי חֲדָשׁוֹת אָתָיוּ,

כִּי מֵתֵי־עוֹלָם יַלִּינוּ יֶהֱמָיוּ

עַל אִוֶּלֶת קֶדֶם עֲשׂוֹת נוֹאַלְתִּי,

אֲשֶׁר מִפְּרִי עֵץ־דַעַת אָז אָכַלְתִּי!

לֹא הָיְתָה כָזֹאת מִשָּׁנִים אֵין חֵקֶר,

מִיּוֹם בּוֹא אֶחָד אוֹהֲבֵי רָזֵי שֶׁקֶר

נֶחְשַׁב בַּמְקֻבָּלִים יוֹדְעֵי־כָל־סֵתֶר

וּבְפֶה מָלֵא נֶאָצוֹת וּשְׂפַת יֶתֶר

וּבְעֹז פָּנֵיהוּ וּבְמֵצַח כַּנְּחֹשֶׁת

חָרַץ לִי לָשׁוֹן וּבַל־יָדַע בֹּשֶׁת; –

אָז עֶבְרָה כַמַּיִם עָלָיו שָׁפַכְתִּי

וּבְחֲמַת־אַפִּי מִלִּים לוֹ עָרַכְתִּי:

הַאַתָּה עַל מָוֶת חֵמוֹת תַּחְגּוֹרָה,

תִּקְצוֹף כִּי הוֹרִיד חַיֵּי אִישׁ הַבּוֹרָה?

זָכְרָה כִּי סִפְרֵי שָׁוְא יָדְךָ כָּתָבָה

וּבְעָקְבָה, תַּרְמִית לִבְּךָ אָז דָּבָבָה

שִׂפְתֵי הַיְשֵׁנִים שֶׁכְּבָר הֵם נֶאֱלָמוּ,

וַעֲלֵי סִפְרֵי כֶסֶל, אָז לֹא זָמָמוּ,

בִּמְרִי עֵט־שֶׁקֶר שֵׁם קָדְשָׁם קָרָאתָ

עַל סִפְרֵי־הֶבֶל אֵל אַתָּה בָּדָאתָ!

וַאֲנָשִׁים רַבִּים יָד אֵל לֹא יָצָרָה

מִיָּדְךָ נַחֲלָת עֲלֵיהֶם שָׁפָרָה

וּבְרוּחַ פִּיךָ בִּן־לַיְלָה נִבְרָאוּ

וּסְפָרִים לָמוֹ בַּדֶּיךֶ נָשָׂאוּ –

וּבְלִי הַמָּוֶת הַבְּאֵלֶּה צָלַחְתָּ

וּבְעַד חִקְקֵי־אוֹנְךָ כֶּסֶף לָקַחְתָּ?

לוּלֵא גַּם אֲנִי אֶל אַדְמָתִי שַׁבְתִּי

הַאִם עַל פָּנֶיךָ לֹא אוֹתְךָ הִכְזַבְתִּי,

עֵת סֵפֶר רָזִיאֵל אַתָּה חִבַּרְתָּ

וּבְיָדִי כִּי נִכְתָּב לָעָם סִפַּרְתָּ?

אָנֹכִי אַךְ אַחַת רוּחִי נִמְהָרָה

וּפְקוּדַת אֵל, בִּשְׁגָגָה, לֹא שָׁמָרָה:

כִּי נִלְכְּדָה רַגְלִי בַּפָּח וָרֶשֶׁת

טָמַן לִי הַנָּחָשׁ גַּם זּה הָאֵשֶׁת;

אַךְ רַבִּים חֻקֵּי־אֵל אַתָּה עָבַרְתָּ

וּשְׁמוֹ חֵרַפְתָּ בִּכְזָבִים דִּבַּרְתָּ,

הִשֵּׁאתָ, הִתְעֵיתָ, שֶׁקֶר טָפַלְתָּ,

הֶאֱפַלְתָּ, הִכְשַׁלְתָּ, קֹדֶשׁ חִלַּלְתָּ,

דִּבְרֵי קֹשֶׁט וֶאֱמֶת בִּשְׁאָט בָּזִיתָ

וּבְמִלֵּי שֶׁקֶר עַל רַבִּים גָּאִיתָ!…

אִמְרוֹת אֵל הַטְּהוֹרוֹת יָדְךָ זִהֵמָה

וּבְאוֹרָן מֵרְאוֹת עֵין רַבִּים עִצֵּמָה,

עַל תּוֹרַת אֱמֶת מִלֵּי שָוְא הִכְבַּרְתָּ;

וּשְׁמֵי תֹהוּ בָּם לָרְגָעִים שִׁפַּרְתָּ

בִּידֵי אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת שָׁם בִּתְהוֹם מַיִם

וְעֲלֵיהֶם יֵשֶׁב יָעוּף בִּכְנָפַיִם,

וּמְלֹא רֹחַב תֵּבֵל בָּם יִסֹּב יֵדֶא

וּלְאֵשֶׁת הַזְּנוּנִים הֵם יֻתְּנוּ נֵדֶה

וּכְדֶבֶר בָּאֹפֶל מִשָׁם תַּרְקִיעַ ⁵³

וּמְתִים רֹב רִבּוֹת לָטֶבַח תַּכְרִיעַ!

תּוֹרָה חֲדָשָׁה אֶל עַמְּךָ כָּתַבְתָּ

וּבְמַחֲשַׁכֵּי עוֹלָם אוֹתָם הוֹשַׁבְתָּ,

בִּדְבָרֶיךָ אֵלֶּה עַל פִּיהָ שַׂמְתָּ

וּבְעַד כּוֹכְבֵי־יַעֲקֹב בָּעָב חָתַמְתָּ!…

מִצְוֹת לֹא צִוָּה אֵל הֵן הִיא צִוָּתָה,

וּלְכָל הֶבֶל שָׁוְא עִיר מִבְצָר הָיָתָה;

כָּל כֶּסֶל וָמֶרִי אַךְ בָּה נִשְׂגָּבוּ,

עַד חִצֵּי כָּל מוֹרֶה בָּם, אָחוֹר שָׁבוּ –

כִּי בִשְׂאוֹל נָבוֹן לֶאֱוִילִים יִכְסָלוּ:

“כָּזֹאת גַּם כָּזֹאת מַדּוּעַ תִּפְעָלוּ?”

אָז פָּנִים יִרְעֲמוּ, יָשִׁיבוּ לוֹ אֹמֶר:

"הַס בַּעַר נִקְלֶה, אִישׁ קֹרָץ מֵחֹמֶר!

זֹאת צִוּוּ יוֹדְעֵי־חֵן וּנְבוֹנֵי לַחַשׁ

וּמַלִּין עָלֵימוֹ הוּא רוֹעֶה כַּחַשׁ;

מוֹצָא מִצְוָה זֹּאת מִסּוֹד וּדְבַר סֵתֶר

וּמֵפֵר חֻקָּה זֹה יַשְׁחִית הַכֶּתֶר;

עוֹבֵר תּוֹרָה זֹאת יַהֲפוֹךְ אֶל גֹּעַל

יִפְעַת תֹּאַר בִּינָה שֶׁהִיא אֵם מַעַל;

אִישׁ בּוֹזֶה־חֹק זֶה הוּא יַפְרִיד הַחֶבֶר

בֵּין מַלְכוּת הָאֵשֶׁת וִיסוֹד הַגֶּבֶר;

מֵי זָכָר יַעְכִּיר אִישׁ חֹק זֶה זוֹנֵחַ,

וּפוֹעֵל זֹאת, מֵי־הַנְּקֵבָה דּוֹלֵחַ!"

רַבּוֹת כָּאֵלֶּה בֹּעֲרִים סוֹד יַעֲרִימוּ

וּנְבוֹנִים אֶל פִּיהֶם מַחֲסוֹם יָשִׂימוּ…

וַיְהִי נִבְעַר יַעֲקֹב אֵין־לֵב כַּנַּעַר,

וַיְהִי שׁוֹבָב פֶּרֶא וּכְחַיְתוֹ־יָעַר!…

אֵלֶּה עָשִׂיתָ (וּמֵהֶם הֶחֱרַשְׁתָּ)

וּבְמִצְחֲךָ כִּי עַז בִּי לָרִיב נִגַּשְׁתָּ;

הָשַׁע מִמֶּנִּי, מַשְׁגֶּה ִישְׁרֵי־דֶרֶךְ!

וּרְדָה בּוֹר שָׁאוֹן וּסְפוֹק שָׁם עַל יֶרֶך,

עַל שָׁוְא הִרְבֵּיתָ וַהֲבָלִים אֵין־חֵקֶר,

וּשְׂמַח כִּי מַתָּ, לֹא עוֹד תֶּהְגֶּה שֶׁקֶר!

וּרְאֵה קוֹדְחֵי־אֵשׁ חוֹבְלִים מַלְאֲכֵי־זַעַם,

שָׁמָּה לָךְ יִשְׁמוֹרוּ עַד תָּרֶם פַּעַם,

וּבִיְדֵיהֶם תּוּרַד עָמֹק בַּשַּׁחַת,

מִמְּךָ עַל רֹב מֶרְיְךָ נָקָם לָקַחַת! –

כֹּה לוֹ עָנִיתִי מֵעֶבְרָה קָשָׁתָה,

וּבֹשֶׁת פָּנָיו אָז אוֹתוֹ כִּסָּתָה,

וּבְחִיל כּוֹנֵן מִצְעָדָיו אֲשֶׁר צָרוּ

לִמְקוֹם שָׁם הַחוֹבְלִים דַּרְכּוֹ שָׁמָרוּ –

וּמֵאָז עַד עַתָּה לֹא עוֹד נִדְרַשְׁתִּי

עַל שֹׁד הֵבֵאתִי, עַל מָוֶת חִדַּשְׁתִּי;

וּמַה זֶּה עַתָּה הָרְפָאִים נֵעוֹרוּ,

וַעֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַה לִי יִזְכּוֹרוּ?

הַאִם כִּי מַגֵּפָה בָּעָם פָּרָצָה

וּבַחֲמָתָה הָמוֹן רַבָּה עָרָצָה?

אַךְ מָה אֶחְקוֹר דָּבָר בּוֹ לֹא אוֹעִילָה?

אֲנִי אַךְ עַל אֵלֶּה אֶשְׂמַח אָגִילָה

כִּי מֵתֵי־עוֹלָם לִי קִדְּמוּ בוֹאָמוּ,

טֶרֶם מַלְאַךְ דּוּמָה יַחְבּוֹט קִבְרָמוּ ⁵⁴

טֶרֶם יִשְׁאַל לִשְׁמָם שֶׁבּוֹ נִקְרָאוּ

וּלְשׁוֹאֲלָם מַעֲנֶה הָשֵׁב לֹא יִמְצָאוּ,

וּבְשׁוֹט בַּרְזֶל לוֹהֵט מוֹסָרָם יֶרֶב,

יִזְרֶה בַּדֵּי עוֹרָם בַּחֵץ וָחֶרֶב

וִיפָרֵק עַצְמוֹתָם עַד תִּפָּזַרְנָה

וּבְיַד מַלְאָכִים שֵׁנִית תִּתְחַבֵּרְנָה;

וּבְשׁוּבָם לִחְיוֹת עוֹד יוֹסִיף יַכֵּמוֹ,

יִמְתַּח אָזְנֵיהֶם וִינַקֵּר עֵינֵימוֹ

וּלְשׁוֹנָם מַק יָשִׂים, שִׂפְתוֹתֵיהֶם יַחַץ

וִימַלֵּא רַגְלֵימוֹ חַבּוּרוֹת מַחַץ;

וּמַלְאָכִים חוֹבְלִים, כַּחֵץ מִקֶּשֶׁת

וּכְמִסְפַּר חֻמְשֵׁי תוֹרָה הֵם, חֲמֵשֶׁת,

אֶל כָּל יוֹרֵד־בּוֹר יָעוּפוּ יַקְרִיבוּ

וּבְיָדָם יֻתַּן וּגְמוּל לוֹ יָשִׁיבוּ:

זֶה בָּחֳרִי יַכֵּהוּ עַד לַהֲלוֹם יֵלֶא,

וּמִשְׁנֵהוּ יִסְפּוֹר מַכּוֹתָיו פֶּלֶא;

זֶה יוֹצִיא אִשּׁוֹ וּרְשָׁפָיו יַגְבִּיהוּ,

וּמְרֹרוֹת וָרוֹשׁ זֶה יָשִׂים אֶל פִּיהוּ

וָזֶה יִתְנַפֵּל כָּאֲרִי עֲלֵי טֶרֶף

וּבַחֲמָתוֹ יַךְ הוֹרָיו, יַךְ לֹא יֶרֶף; –

אַחַר בִּמְצוּלוֹת־יָם אוֹתוֹ יַשְׁלִיכוּ

וּבִעוּתֵי קָרָה נַפְשׁוֹ יַעֲרִיכוּ,

מִשָׁם חִישׁ יוּטָל בַּאֲפֵלָה נִדַּחַת,

וּבְנַחֲלֵי גָפְרִית שֶׁשָּׁם אֵשׁ מִתְלַקַּחַת

וּבְקִצְבֵי הָרִים יַעֲמִיקוּ לוֹ קֶבֶר,

אַף יַעֲלוּהוּ, יִרְמוּהוּ אֶל כָּל עֵבֶר

וּבְצַר־מָעוֹן אָז אוֹתוֹ יִדְחָקוּ

עַד קִירוֹת קִבְרוֹ זֶה אֶל זֶה יִדְבָּקוּ

וּמִבֵּין צִפָּרְנָיו דָּמָיו יָזוּבוּ

וּמַפְּלֵי גֵווֹ לָרֹאִי יָשׁוּבוּ…

וּבְקֶבֶר חָדָשׁ אָז פִּגְרוֹ יַשְׁכִּיבוּ

וּנְחָשִׁים גַּם חוֹחִים אוֹתוֹ יַכְאִיבוּ; –

עוֹד חוֹבְלָיו אֵל מִבְּשָׂרוֹ לֹא שָׂבָעוּ,

וַחֲדָשִׁים בָּאִים וּלְחֻמּוֹ יִפְצָעוּ;

נִשְׁמַת־רוּחַ חַיָּיו עוֹד בּוֹ יִפָּחוּ

וּבִקְצוֹתָיו יֹאחֲזוּ גֵּווֹ יִשְׁטָחוּ

וּבְמַטּוֹת בַּרְזֶל אָז אוֹתוֹ יַחְבֹּטוֹ

וּקְלִיפוֹת בּוֹ דָבְקוּ בָּזֹאת יִמְרֹטוּ,

כַּחֲבוֹט אִישׁ בֶּגֶד מֵעָפָר נַעֲרֵהוּ

עַד כָּלִיל יִטְהַר בִּידֵי הַמְנַקֵּהוּ; –

אִם בִּי רָבוּ אַחֲרֵי בוֹא לָמוֹ חֶבֶל

שָׁוְא אָז אֶצְטַדָּק וּפִי יִפְצֶה הֶבֶל,

כִּי גַּם אִם בַּמָּוֶת טוֹבָה מָצָאוּ,

מָה אֶעֱנֶה לָמוֹ לָחֳלִי זֶה יִשָּׂאוּ

אֲשֶׁר גַּם בּוֹ הֲסִבּוֹתִי אַךְ אֲנִי ⁵⁵

עֵת לֶאֱכוֹל מִפְּרִי מָותֶ פִּיךָ פִּתָּנִי. –

כָּל זֹאת לֹא יָדִי אַךְ יָדֵךְ עָשָׂתָה:

הִיא חַיֵּי כָל הַיְקוּם לִשְׁאוֹל שָׁפָתָה,

הִיא טוֹב לָרַע מָתוֹק לָמַר הָפָכָה,

הִיא שִׁחֲתָה הֶעֱמִיקָה כָּל רָע עָרָכָה –

וַעֲוֹנֵך אַתְּ אַךְ עַל פָּנַי יוֹכִיחוּ,

וּבָךְ לֹא יָרִיבוּ, אוֹתֵךְ יָנִיחוּ!

הֵן אָמְנָם רַבִּים אִשָּׁה לֹא יַבִּיטוּ

וּבְיָדָם, מֵרְאוֹת בָּהּ, פָּנִים יָלִיטוּ…

אַךְ בַמָּוֶת לֹא יִתְקַדְּשׁוּ יַעֲרִימוּ,

וּמַדּוּעַ פֹּה אַךְ עָלַי יַרְעִימוּ?

אַךְ כֻּלָּם מֵאֲנוּ הַבֵּט אֶל פָּנַיִךְ,

יָדְעוּ כִּי נָתַתְּ לַזָּר אֶת דּוֹדַיִךְ:

אֶל סַמָּאֵל הָרָשָׁע נוֹאֵף אֵשֶׁת

אֲשֶׁר אָז פִּתֵּךְ וַיִּפְרָשׂ לָךְ רֶשֶׁת

וּבְרָכְבּוֹ עַל נָחָשׁ נָשָׂא לָךְ עַיִן ⁵⁶

וַיַֹשִּׁיאֵךְ – וַתֵּלְדִי לוֹ אֶת קַיִן ⁵⁷

אֶל סַמָּאֵל הָרָע מֶלֶךְ הַתֹּפֶת

שֶׁדָּבְקָה נַפְשׁוֹ בַּבַּת הַמְנָאֶפֶת ⁵⁸

זֹאת לִילִית הַבְּכִירָה וַיְהִי לָהּ בַּעַל,

וָהִיא עִם נַעֲמָה הָהּ! תִּמְעֹלְנָה מַעַל

וּבִמְלוֹא תֵבֵל בַּלַּיְלָה תִּדְאֶינָה,

תִּצְלַקְנָה בַּגְּבָרִים מַעֲרָם תֹּאחֲזֶינָה

עַד מִקְרֶה לֹא טָהוֹר לָמוֹ אָז יִקֶר,

וּלְיָשֵׁן בּוֹדֵד יָלְדוּ זֶרַע שֶׁקֶר ⁵⁹

שֶׁהֶם בִּנְהִי נִהְיָה יִבְכּוּ יֶאֱבָלוּ

בָּעֵת הוֹרֵימוֹ לִקְבָרוֹת יוּבָלוּ. –

אֶל סַמָּאֵל הַמַּמְרֶה פִּי אֱלוֹהַּ ⁶⁰

הַמַּשְׁפִּיל אַרְצָה כָּל קֹדֶשׁ גָּבוֹהַּ

וּמַגְבִּיר טֻמְאָה עֲדֵי מַעְלָה תַּעַל

וּמַתְעֶה אִישׁ תַּם בָּאֵל לִמְעֹל מַעַל,

לָשׂוּם הַסְּפִירֹות אַךְ אַיִן וָאָפַע

וּלְשַׁבֵּר צִנּוֹרוֹת מוֹרִידֵי שֶׁפַע…

לַמְרוֹת פִּי־אֵל לָקַח לוֹ מַמְלֶכֶת

וּלְעֻמָּתוֹ, גַּם הוּא עָרַךְ מַעֲרֶכֶת

וּשְׁמָה “סִטְרָא אַחְרָא” קָרָא לָהּ פִּיהוּ,

לֵאמֹר: לֹא לָאֵל הוּא, אֲנִי שַׂמְתִּיהוּ!

וַיֶּאֱסוֹף גַּם לוֹ צָבָא רַב וָחַיִל

מַחֲנוֹת רִבְבוֹת שֵׁדִים וּשְׂעִירֵי־לַיִל!

גֶּבֶר כִּי יֶחֱטָא אַךְ יָדוֹ תַּנְחֵהוּ

וַעֲוֹן מֵפֵר חֹק יַשְׁבִּיר רַעֲבוֹנֵהוּ ⁶¹

וּלְבַדוֹ הוּא אֱנוֹשׁ לַחֲטוֹא לֹא יָסֶת,

אַךְ לִילִית אִשְׁתּוֹ אֶת רִשְׁתּוֹ פּוֹרֶשֶׂת

וּבַעֲצוּמֶיהָ הוֹלְכֵי תֹם יִפּוֹלוּ,

יַהַרְסוּ קֹדֶשׁ וּבְנוֹת לֹא יָכֹלוּ,

וַעֲדָיֵי חֶמֶד אַרְבָּעִים וָתֵשַׁע ⁶²

הוּא יַעֲדֶנָה תַּחַת כָּל חֵטְא וָפֶשַׁע!…

(הוֹי הַמְתַחֲרֶה בִּסְפִירוֹת הַשָּמַיִם,

שֶׁגַּם בָּהֶן, אֶל כָּל מִפְעַל כַּפַּיֶם

לֹא יִשְׁלַח יָדוֹ תִּפְאֶרֶת הַבַּעַל ⁶³

וִידֵי מַלְכוּת אִשְׁתּוֹ עוֹשׂוֹת כָּל פֹּעַל!)

אֶל סַמָּאֵל – בּוֹ כָּל מָשְׁחָת וָדֹפִי,

עוֹגֵב עַל לִילִית הָעַלְמָה בַּת יֹפִי,

לָהּ תֹּאַר אֵשֶׁת־חֵן, רַבַּת הַזֹּהַר,

מֵרֹאשָׁהּ עַד שָׁרְרָהּ אַגַּן הַסַּהַר

וּמִשָּׁם עַד עָקֵב הִיא אֵשׁ לֹהֶטֶת –

וּבְאַשְׁמְדַי אִישָׁהּ, הוֹי זוֹנָה שַׁלָּטֶת!

מָעֲלָה מַעַל, בֶּגֶד בּוֹגְדִים בָּגְדָה,

וּמְנָאֵף זָקֵן זֶה תַּחְתָּיו חָמָדָה,

הִיא תֶּעְגַּב עָלָיו, וָהוּא כֵּן עָלֶיהָ,

לֹא יִירָא יֵחַת מֵחֲמַת אֲדוֹנֶיהָ,

לֹא יָגוּר יִפְחַד מִכֹּבֶד מִלְחֶמֶת

אֲשֶׁר בִּקְשָׁתוֹת וּבְחֶרֶב נוֹקֶמֶת

לִילִית אִשְׁתּוֹ בָּהּ עַד נֵצַח תִּלָּחֶם ⁶⁴

יֵרֶא כָּל אֵלֶּה, וְהוּא לֹא יִנָּחֶם!…

אֶל סַמָּאֵל – מִדֵּי בּוֹ אֲדַבֵּרָה

תִּרְגַּז בִּטְנִי אַף שַעֲרָתִי סִמֵּרָה –

מִיָּדוֹ עַזָּא וַעֲזָאֵל נִכְחָדוּ,

עֵת בָּאֵל שַׁדַּי בַּמָּרוֹם מָרָדוּ ⁶⁵

וּנְפִילִים הָיוּ – אָז אוֹתָם הֵתַע

בִּרְאוֹתָם אֶת נַעֲמָה, לַחֲשׁוֹק בָּה פֶּתַע

וּלְשֵׁדָה הִתְהַפֵּך אוֹתָהּ לָמָדוּ

וּשְׂעִירִים רָעִים מִמֶּנָהּ יָלָדוּ ⁶⁶

עַתָּה הֵם אֲסִירִים עַל הַרְרֵי נֶשֶׁף,

עַד עֵת קֵץ, עַד תֹּם שֵׁדִים וּבְנֵי רֶשֶׁף!

שֵׁש מֵאוֹת הָרֶכֶב יָדָיו שָׁלָחוּ

אֶל פַּרְעֹה לִרְדוֹף עַם עֵבֶר בָּרָחוּ ⁶⁷

מַחֲנוֹתָיו הוּא עִם עֲמָלֵק הָלָכוּ

וּקְרָבוֹת בִּישֻׁרוּן הֵמָה עָרָכוּ ⁶⁸

וּלְרוּחַ חַיִּים הוּא הָיָה בָּעֵגֵל

לִחְיוֹת וּלְדַבֵּר גַּם לִרְקוֹד בָּרֶגֶל,

עֵקֶב יִטּוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֶל עוֹשֵהוּ

וּזְבָחִים לוֹ יִזְבַּח אַף יַעַבְדֵהוּ ⁶⁹

הוּא הִכְבִּיד אַכְפּוֹ עַל אֵל אַמִּיץ־כֹּחַ

עֲדֵי נִרְצָה לּוֹ חֲסִידָיו לִטְבּוֹחַ,

עֲשֶׂרֶת הֲרוּגֵי מוֹשְׁלֵי עַם־פֶּרֶא

לֹא חַת מִנָּקָם לַקֵּץ מֶנּוּ יֵרֶא,

וַיִּשְׂמַח אֶל־גִּיל וַיִּשְׂבַּע גַּם נַחַת,

כִּי נִשְׁמוֹת קָדְשָׁם הִצְלִיחַ לָקַחַת ⁷⁰

הוּא זֶרַע יַעֲקֹב בִּנְכָלָיו יַדִּיחַ

מֵעַל בֶּן־דָּוִד גּוֹאֲלָם הַמָּשִׁיחַ ⁷¹

לֹא יִזְכָּר לָמוֹ אֲשֶׁר לוֹ נָתָנוּ,

בִּימֵי־קֶדֶם עֵת עַל אַרְצָם שָׁכָנוּ,

יוֹם־כִּפּוּרִים כָּל שָׁנָה שָׂעִיר שֹׁחַד,

בַּל לָשׁוֹן עָלֵימוֹ כַּחֶרֶב יַחַד ⁷²

וַיְהִי אוֹהֵב לָמוֹ וַיְכַס עַל־פֶּשַׁע,

וַיְכַחֵד מֵאֵל כָּל כַּחַשׁ וָרֶשַׁע…

וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כֵּן שָׂעִיר לוֹ הִקְרִיבוּ ⁷³

וּבִבְשָׂרוֹ נָתְנוּ לוֹ מִהֲרוּ הֵשִׁיבוּ

יָדוֹ זוֹ נָגְעָה וַתְּטַמֵּא הַסַּהַר,

אַחֲרֵי חִבְּקָהּ אֶל וַיּוֹסֶף לָה זֹהַר

וּבְאֵין זֶבַח עַתָּה וּבְאֵין מִזְבֵּחַ,

מִנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עוֹד מַס הוּא לוֹקֵחַ:

צִפָּרְנַיִם וּשְׂעָרוֹת יִקַּח מֵאֵשֶׁת,

אֲשֶׁר מִטֻּמְאָתָה הִיא מִתְקַדֶּשֶׁת ⁷⁴

אֶל סַמָּאֵל זֶה פִּשַּׂקְתָּ אֶת רַגְלַיִךְ,

עַל אִישׁ כָּמוֹהוּ שָׁפַכְתְּ תַּזְנוּתַיִךְ!

עַל אִישׁ – נִכְלֵי תַרְמִית לִבּוֹ הִגְדִּילוּ,

וּסְפָרִים רַבִּים לֹא מַעֲשָׂיו יָכִילוּ,

לֹא אֵדַע לִסְפוֹר כִּי מֵחוֹל יִרְבָּיוּ,

כִּי עֵיֵני אָדָם לֹא אוֹתָם חָזָיוּ;

וּתְכָכִים רַבִּים לוֹ עוֹד לֹא נוֹדָעוּ

עַל פִּי הַמְקֻבָּלִים שֶׁכְּבָר גָּוָעוּ,

וּבְיָמִים יָבוֹאוּ עוֹד יִמָּצֵאוּ,

בִּידֵי יוֹדְעֵי־סוֹד אֲשֶׁר יִבָּרֵאוּ…

אַךְ רַב לִי דַּבֶּר בּוֹ מִלַּי יֶחְדָּלוּ,

כִּי מֵתִים חֲדָשִׁים הֵן שָׁם נִקְהָלוּ,

וּשְׁאֵלוֹת הַעֲמֵק אֵלַי הֵם אָתָיוּ:

“מַדּוּעַ בַּעֲוֹנִי מָוֶת חָזָיוּ?”

אַךְ אֶשְׁמַע פָּעֳלָם וּמְלֵאכֶת יָדָמוֹ,

וּבְמַעֲנֶה נָכוֹן אַשְׁקִיט לִבּוֹתָמוֹ!

יב.

וַתָּשָׁב חַוָּה וַתִּשְׁכַּב לָנוּחַ –

וּמֵת הִנֵּה בָּא, מֵת בִּדְמוּת אִישׁ־רוּחַ,

וּלְאָדָם תּוֹכְחוֹתָיו אָזְנַי שָׁמָעוּ:

פָּעֳלֵי חַיַּי גָּדְלוּ בָּעָם נוֹדָעוּ,

לַעֲדַת חֲסִידַי אֲנִי רַב הָיִיתִי

וּשְׂפוּנֵי־סִתְרֵי־דָת לָמוֹ חִוִּיתִי,

נַעֲלִים מִתְבוּנַת אִישׁ, מִשֵּׂכֶל גֶּבֶר

וּמִדַּעַת הַשְּׂרָפִים מַעֲלֵי־אֵבֶר; –

חִקְרֵי־תוֹרָתִי מָה רַבּוּ עָצֵמוּ,

אֵין־קֵץ לָמוֹ, כָּל סוֹפְרֵיהֶם שָׁמֵמוּ;

וּבִשְׁמוֹנִים שָׁנָה הַאִם פָּרַשְׁתִּי,

אֲשֶׁר בִּדְבַר אֲתוֹן בִּלְעָם חִדַּשְׁתִּי ⁷⁵

בִּשְׁנָתִי תִּקַּנְתִּי בָּרוֹם כָּל סֶלֶף,

אֲשֶׁר אֲחֵרִים גַּם אַחַת מֵאֶלֶף,

וּבְהָקִיץ, עֲשׂוֹת כָּזֹאת לֹא יָכָלוּ ⁷⁶

וּמְאֻשָּׁרִים נֶחְשְׁבוּ אִם זֹאת פָּעָלוּ! –

רֶחֶם אֵשֶׁת סָגוּר אֲנִי פָּתַחְתִּי,

מֵחוֹלִים מַכְאוֹבָם אֲנִי הִדַּחְתִּי

(אִם אַךְ עֲוֹנָם מִנִּי לֹא צָפָנוּ,

וּפִדְיוֹן נַפְשָׁם כַּדָּת לִי נָתָנוּ…),

חַטּאֹת דּוֹרְשֵׁי חָכְמָה אֲנִי תִּקַנְתִּי

בִּנְגִינֹות פִּי אֲשֶׁר תָּמִיד נִגַּנְתִּי ⁷⁷

שֵׁדֵי בַלָּהוֹת אִם אִשָּׁה אָהָבוּ

וּבַלֵּילוֹת בָּאוּ עִמָּהּ שָׁכָבוּ ⁷⁸

אָז עַל צַוָּארָהּ תָּלִיתִי קָמִיעַ,

וּמֶנָּה כָּל עוֹגֵב רֶגֶל הֵנִיעַ –;

וּמְזוֹר חוֹלִים נִכְפִּים מֵהֶם גָּהִיתִי,

וּבְכַף אִישׁ נָכְרִי מֵת, אוֹתָם צִוִּיתִי

לִתְקוֹעַ כַּפָּם, וּמִלִּים יָפִיקוּ:

“קַח נָא מַכְאוֹבַי, הֵן לָךְ לֹא יָצִיקוּ!” ⁷⁹

אַף כָּכָה עָשׂוּ וּמַהֵר נִרְפָּאוּ!

עַל־פִּי, חֲסִידַי בָּאוּ גַּם יָצָאוּ,

עַל־פִּי נָשְׂאוּ נָשִׁים, סַחֲרָם סָחָרוּ,

בָּנוּ בָּתֵימוֹ, קָנוּ גַּם מָכָרוּ,

וּמַקְשִׁיבֵי עֲצָתִי אֹשֶׁר מָצָאוּ,

וּבְכֵן רֹב גֻּדְלִי בַּשְׁעָרִים קָרָאוּ –

לִי אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָחוּ:

בַּעֲלוֹתִי שָׁם שָׂרִים תַּחְתַּי שָׁחָחוּ,

רָאשֵׁי הַשּׂוֹטְנִים וּמְחַבְּלִים רִצַּצְתִּי

וּמַעֲשַׂי בִּצַעְתִּי כַּאֲשֶׁר חָפַצְתִּי;

גַּם לוֹחֲמַי בָּאָרֶץ כָּשְׁלוּ דֻּכָּאוּ:

אִם צַדִּיקֵי־שָׁוְא עָלַי הִתְנַשָּׂאוּ,

אוֹ מִינִים שׁוֹכְחֵי־הָאֵל לִי לָעָגוּ,

קָרְסוּ כָּרְעוּ יְַדָּיו, עָרוֹם הֻצָּגוּ,

נֶאֱבַד כָּל הוֹנָם וּרְכוּשָׁם רָכָשׁוּ,

בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשָׁם, בָּאֵשׁ נֶעֱנָשׁוּ!

וּמָה אַרְבֶּה נִיב עַל מַעֲשָׂי נֶחְשָׁבוּ,

וּכְבָר עַל סֵפֶר מַהֲלָלַי נִכְתָּבוּ

(אִם גַּם מוּל עֶרְכִּי עוֹד הֵם יִצְעָרוּ),

לַעֲדַת חֲסִידַי לַאֲלָפִים נִמְכָּרוּ; –

וּגְדָל־עֶרְכִּי זֶה אֵיךְ לֹא עָצַר כֹּחַ,

לִהְיוֹת סִתְרָה עָלַי, מֵהְיוֹת מַלְקוֹחַ,

לַמָּוֶת הֵבֵאתָ בִּפְרִי אָבַלְתָּ,

אֲשֶׁר בּוֹ בַּטּוֹב אֶת הָרָע בָּלַלְתָּ?

וּפְרִי־צַדִּיקִים מִמְּיֻחָשֵׂי אֶרֶץ,

אֵיכָה הֵבִיא פִשְׁעֲךָ עָלָיו קָרֶץ?

פִּשְעֲךָ – מִין, כּוֹפֵר, הוֹלֵךְ עִם אֵל קֶרִי,

אִישׁ־לֹא־יַאֲמִין, אוֹהֵב כַּחַשׁ וָמֶרִי!

– עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ אֲשֶׁר גָּדֵלוּ,

זוּ שִׂפְתֵי אֱוִילִים תָּמִיד מִלֵּלוּ,

הֵן יָדַע גַּם לִבִּי, אִישׁ עוֹשֵה־פֶלֶא!

וּבְחֶבְרַת מַלְאָכִים לַצְתִּי עַל אֵלֶּה,

כִּי בִּכְנַף אִישׁ הָרוּג נִמְצָא הַסֵּפֶר,

שֶׁבּוֹ לָךְ מַהֲלָלִים פִּזְרוּ כָּאֵפֶר;

בִּכְנַף אִישׁ הָרוּג אֲשֶׁר הוּרַד קֶבֶר,

וּבְגָדָיו לֹא פָּשְׁטוּ כִּפְשׁוֹט כָּל גֶּבֶר ⁸⁰

אַךְ יַחְשְׂךָ לֹא אֵדַע, וּכְבוֹד הוֹרֶיךָ

אֵלֶּה הִלַּלְתָּ אַתָּה בִּשְׂפָתֶיךָ;

וּמַה־יַּחַשׂ, לָדַעַת אֶשְׁתּוֹמֵמָה?

הֵן כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל לִי בָּנִים הֵמָּה!

וּמִין אִם אֲנִי, זֶרַע מִין כֻּלָּמוֹ,

וּמַה־זֶּה שֵׁם “מִין” חֶרְפָּה בִּלְשׁוֹנָמוֹ?

אֵין זֹאת, יַחֲשָׂן! כִּי אִם לֹא לִי הִנֶּךָּ

וַחֲמוֹר פִּנְחָס בֶּן־יָאִיר הוֹלִידֶךָּ!…

אַךְ רַב לִי דַּבֵּר מִלֵּי שָׁוְא וָהֶבֶל,

אִם בֵּין רַבֵּי הַחֲסִידִים אֵין לִי חֶבֶל –

אָמְנָם זֹאת לָךְ אַגִּיד, הַטֵּה אָזְנֶךָ:

כִּי זֶה הַמָּוֶת הִרְבָּה אֶת חֵילֶךָ,

וּמְסַפְּרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ עֵת סִפֵּרוּ

לִפְתָאִים חֲסִידִים לֵבָב חָסֵרוּ

מִגְּדֹלוֹת לֹא הָיוּ לַעֲשׂוֹת הִפְלֵאתָ,

הִבִּיעוּ: כִּי גַּם גִּלְגּוּלִים הוֹצֵאתָ,

אֲשֶׁר בִּבְנֵי אִישׁ פֶּתַע הִתְגַּלְגָּלוּ,

מִגֵּו מֵתֵי -עוֹלָם עַוְלָה פָּעָלוּ. –

חֲסֳידֶיךָ עֵת רַב לַכֵּס יָרִימוּ,

עַל חָכְמַת לִבּוֹ עַיִן לֹא יָשִׂימוּ,

אַךְ בֶּן רַבָּם הַמֵּת לָמוֹ יִבְחָרוּ

אִם אֱוִיל אִם רָשָׁע אֵלָיו יִנְהָרוּ,

וּמָוֶת לוּלֵא רָאָה גַּם אָבִיךָ

מִי גֶבֶר שָׁמַע קוֹלְךָ, הֲבֵל פִּיךָ?

לֹא חֲסִידֶיךָ פִּדְיוֹן לָךְ נָשָׂאוּ,

וּמְעוֹנוֹתֶיךָ הוֹן זָר לֹא מָלָאוּ!

עַתָּה לֵך שׁוּב לַחוֹבְלִים לָךְ שֻׁלָּחוּ

וּלְעוֹלָם הַתֹּהוּ אוֹתְךָ יִקָּחוּ;

שָׁם מֵאוֹת שָׁנִים תַּחֲלוֹם כִּי רַב אַתָּה,

שָׁם תָּנוּד תִּתְגּוֹרֵר, תִּשְׁכַּח כִּי מַתָּ

(כִּי זֹאת הַמְקַבְּרִים לֹא לָךְ בִּשֵּׂרוּ

כַּאֲשֶׁר אֶל כָּל נִסְפֶּה, כִּי מֵת, יֹאמֵרוּ,

עֵקֶב אֶת מוֹתוֹ לֹא יִשְׁכַּח שָׁכוֹחַ

וּבְתֹהוּ לֹא יִתְעֶה, יִמְצָא מָנוֹחַ; –

כִּי מֵעוֹדָם לִבָּתָם לֹא זָמָמָה,

כִּי גַּם אוֹתְךָ רַבָּם יָנִידוּ שָׁמָּה),

אַחַר בִּבְהֵמוֹת תִּתְגַּלְגַּל נַפְשֶׁךָ,

עַל שִׁיתְךָ צֹאן־אָדָם תַּחַת רַגְלֶיךָ,

אַחֲרֵי־כֵן תָּבֹא אֶל גֵּו חַיְתוֹ־יַעַר,

יַעַן כַּחַיָּה טָרַפְתָּ בַּשַּׁעַר –

וּכְתֹם גִּלְגּוּלֶיךָ תָּבֹא בַּתֹּפֶת,

שָׁם תֵּצֵא חֶלְאָתְךָ בָּאֵשׁ וָזֶפֶת!

יג.

רַגְלֵי הַקָּדוֹשׁ לָשׁוּב לֹא אִחֵרוּ,

וּלְמַלֵּא דִינֹו הַחוֹבְלִים מִהֵרוּ

וּכְמוֹ שִׂפְתֵי אָדָם דִּבְּרוּ אֵלֵיהוּ;

וֶאֱנוֹשׁ אַחֵר חִישׁ מַהֵר בָּא תַחְתֵיהוּ,

פֵּאוֹתָיו קָצְרוּ, בִּגְדוֹ לֹא סָרוּחַ,

רֵיחַ שַׂלְמוֹתָיו עוֹבֵר אֶל כָּל רוּחַ;

וַיַּחֲגוֹר חֵמוֹת, הִרְעִים גַּם הִצְרִיחַ:

אִישׁ דּוֹרֵשׁ מָוֶת! לָךְ מִלִּים אוֹכִיחַ:

אוֹבֵד דּוֹרוֹת מֵעוֹלָם! לֵב הָכִינָה,

אִישׁ דָּמִים, מִין! קוֹל אֲמָרַי הַאֲזִינָה:

מַדּוּעַ בִּזְדוֹנְךָ אֶת כֹּל הֵמַתָּה,

וּבְפִשְׁעֲךָ הֲרֵעוֹתָ גַּם לִי עָתָּה?

סוֹפֵר עִתִּי רִאשׁוֹן בֵּין זֶרַע עֵבֶר

אֲנִי הָיִיתִי לִמְשׂוֹש־לֵב כָּל־גֶּבֶר;

לִי “הַמַּגִּיד” הַמָּלֵא טוֹב וָיֹפִי,

חֲסַר כָּל מִגְרַעַת, סֶלֶף וָדֹפִי,

בּוֹ אַךְ חֲדָשׁוֹת אֶל עַמִּי חִוִּיתִי

וּדְבָרִים אֵין חֵפֶץ הָלְאָה זֵרִיתִי,

אוֹהֲבֵי כָל חָדָשׁ רֵיקָם מֶנּוּ שָׁבוּ,

עַל סִפְרִי חַטֹּאת פִּימוֹ לֹא נִכְתָּבוּ,

כִּי הֵם עַל כָּל קֹדֶשׁ יָנִיפוּ חֶרֶב

וּמִנְהָגִים יֹאבוּ גָּרֵשׁ מִקֶּרֶב;

עַל קַדְמוֹנִיּוֹת, חִקְרֵי מִלּוֹתֵינוּ

וּבֵאוּר שִׁירֵי קֶדֶם מִמְּשׁוֹרְרֵינוּ,

אֲשֶׁר בַּמַּגִּיד נָפַל לָמוֹ חֶבֶל,

אָמְרוּ: כִּי יַחְדָּו הֵמָּה שָׁוְא וָהָבֶל!

וּבְעֹז מִצְחָם עַל סוֹפְרֵינוּ לָעָגוּ,

אֲשֶׁר מֵעֶמְדָתָם עוֹד לֹא הוּסָגוּ,

עוֹד פִּלְפּוּלֵי־קֶדֶם לָמוֹ מָתָקוּ,

עוֹד יָחוּדוּ חִידוֹת מִשְׁאוֹל עָמָקוּ,

וַיִּתְּנוּ קוֹל: "שָׁוְא מִלִּים לֹא יַצְלִיחוּ!

אַךְ רוּחַ חַיִּים בִּישֻׁרוּן הָפִיחוּ –

חִדְלוּ מִשִּׁירִים בַּדִּמְיֹן נוֹסָדוּ

וּמֵחֲדָשׁוֹת – לֹא לָעֵזֶר נוֹעָדוּ;

אַךְ רוּחַ חַיִּים בִּישֻׁרוּן הָפִיחוּ,

וּבְשַׁאֲלוֹת הַחַיִּים חִקְרוּ הוֹכִיחוּ!"

אָמְרוּ: כִּי הַמַּגִּיד מָלֵא כָל־הֶבֶל,

כֶּסֶל וּפְתַיּוּת, פִּיּוּטִים וָאֵבֶל ⁸¹

לִדְבָרִים אֵלֶּה לֹא עוֹד הִתְאַפַּקְתִּי –

הִרְעַמְתִּי, הִרְעַשְׁתִּי, שִׁנַּי חָרַקְתִּי,

וּקְרָבוֹת בָּמוֹ בַּחֲרוֹנִי עָרַכְתִּי,

וּבוּז כַּמַּיֶם עָלֵימֹו שָׁפַכְתִּי;

וּבְרֹאשָׁם עַל בּוֹקֵר אֱוִיל וָבַעַר,

וָאֶקְרָא לוֹ: “עַז פָּנִים וּכְאֵב־נַעַר”",

וָאֶתְּנֵהוּ לִכְסִיל וּמְבַקֵּר־שֶׁקֶר,

וָאֶטְפּוֹל עָלָיו גִּדּוּפִים אֵין חֵקֶר,

וָאֹמַר לוֹ: “שׁוֹטֶה, רָשָׁע, גַּס־רוּחַ!”

אַךְ לֹא עוֹד הָיָה לִבִּי בִי בָּטוּחַ

אֲשֶׁר אָמַרְתִּי צַדִּיקִים יַצְדִּיקוּ;

אָז כִּלְיוֹתַי עֵצוֹת פֶּלֶא הֶעֱמִיקוּ,

וָאֶקְרָא: כִּי יֹאמַר: “גַּל הַבְלֵי־הֶבֶל”

עֲלֵי הַתַּלְמוּד נָפַל לָנוּ חֶבֶל,

וּבְשֵׁם הָאֱמוּנָה עַתָּה בּוֹ רִיבֹותִֵי,

וַחֲמַת נוֹצְרֵי דָת עָלָיו הַעִירֹותִי,

וּמְשׁוֹרֵר אֶחָד מָלֵא רוּחַ דַּעַת,

בִּדְבַר הַבּוֹקֵר מָצָא עוֹד מִגְרַעַת,

כִּי דִבֵּר סָרָה גַּם עַל כִּתְבֵי־קֹדֶשׁ, –

אָז חֻדַּשׁ הַקְּרָב כַּסַּהַר בַּחֹדֶשׁ,

וּלְצַחק בּוֹ אָז גַּם עֲוִילִים קָמוּ,

וּבְכִתְבֵי־הָעִתיִם עִמּוֹ נִלְחָמוּ,

מִלְחֶמֶת מִלִּים לֹא מִלְחֶמֶת שֶׂכֶל,

כִּי מִי יוֹכַח אֶל אִישׁ רֶשַׁע וָסֶכֶל?

אַךְ הוּא לֹא עוֹד נִכְנַע, עֵינָיו לֹא שָׁחוּ,

גַּם רַבּוּ רֵעָיו עַל לִקְחוֹ שָׂמָחוּ;

אָז בַּחֲמָתִי עַל בּוֹגְדִים הִתְעוֹרַרְתִּי,

וּבְהֶגְיוֹנֵי לִבִּי אֲשֶׁר חִקַרְתִּי

כָּל בּוּז כָּל לַעַג שָׁפַכְתִּי עָלֵימוֹ,

וּכְלִמַּת עוֹלָם נָתַתִּי חֶלְקֵימוֹ,

וַעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הַמְּלֵאִים פֶּשַׁע ⁸²

הַהוֹפְכִים צֶדֶק לָרֶצַח וָרֶשַׁע,

לִפְנֵי כָל הַקּוֹרְאִים בַּמַּגִּיד שַׁתִּי,

וּבְפִי מַשְׂכִּילִּים אֵלֶּה אוֹתָם תַּתִּי,

אִם אָמְנָם מִלֵּב אֲנִי זֹאת בָּדִיתִי,

אַךְ הֲלֹא בַעֲבוּר הַדָּת זֹאת עָשִׂיתִי…

אַךְ פִּיּוֹת הַמְבַקְּרִים לֹא עוֹד נֶאְלָמוּ,

עוֹד שָׂחֲקוּ רָגְזוּ, עוֹד פֶּה לֹא חסָמוּ ⁸³

אָז גַּם אֲנִי נֶגְדָּם עוֹד נֶשֶׁק מָצאָתִי,

וּבְשֵׁמוֹת חֲדָשִׁים אוֹתָם קָרָאתִי:

“חֲתִיכָא דִי־אִסּוּרָא” שֵׁם נָקַבְתִּי,

אֶל־סֵפֶר הַכְּסִיל כַּצַּר לוֹ נִצַבְתִּי ⁸⁴

וּלְרֵעֵהוּ הַנִּיהִילִיסְטְ הַבַּעַר,

אֶל רֵעוֹ זָה קָרַאתִי: “פֶּה פָּעַר נַעַר!” ⁸⁵

וַחֲרָפוֹת אֵלֶּה מִפִּי הֵם שָׁמָעוּ,

יַעַן וּבְיַעַן בֶּאֱמוּנָה פָּשָׁעוּ ⁸⁶

לֹא כֵן אִישׁ “הַכַּרְמֶל”, הוּא דִּבְרֵי בָלַע

אָסַף מֵאֵת חִזְקֵי־פָנִים מִסָֹלַע! ⁸⁷

וַאֲנִי, אַךְ אֲנִי, לֶאֱמוּנָה גָּבַרְתִּי; –

כֵּן פִּלְאֵי צַּדִּיקִים לַדּוֹר סִפַּרְתִּי,

כִּי מִבְּלִי יַד אִישׁ הָעַמּוּדִים קָמוּ

עַל קֶבֶר מֵאִיר, בִמְקוֹם שָׁם הוּשָׂמוּ ⁸⁸

וּבְרִיב עִיר עִם רַב בַּנֶּגֶף נֶעֱנָשָׁה,

עֲדֵי כִפְּרָה פָנָיו שָׁלוֹם דָּרָשָׁה ⁸⁹

כֵּן אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת אֲנִי אָהַבְתִּי,

וּכְמוֹ גַּם עַל רֹאשׁ “הַמַּגִּיד” כָּתַבְתִּי;

כֵּן אַךְ בַּאדֹנָי תָּמִיד חָסִיתִי,

וּכְמוֹ אֶל חוֹרְפַי אוֹהֲבֵי רִיב עָנִיתִי,

עֵת בִּזְדוֹן לֵב וּשְׁאָט נֶפֶשׁ בָּזוּנִי:

"בַּאדֹנָי אָמִיל כָּל גּוֹיִם סַבּוּנִי!" ⁹⁰

וּמַדּוּעַ מַתִּי בַּעֲוֹנְךָ אַתָּה?

אֱמוֹר, דֹב מַשְׁחִית! לָמָּה כֹה שִׁחַתָּ?

אַנְשֵׁי דַעַת מֵאָז בַּעֲוֹנְךָ סָפוּ,

אָכַלְתָּ דָּבָר מָר וּבוֹ נִקְטָפוּ

אוֹהֲבֵי דֶרֶךְ מִצְוָה מֵאָז עַד עַתָּה –

אֱמוֹר, דֹב מַשְׁחִית! לָמָּה כֹה שִׁחַתָּ?

– מָה הֵיטַבְתָּ עֲשׂוֹת עַתָּה כִּי שַׂמְתָּ

קֵץ לַהֲבָלֶיךָ וּבִדְמִי נֶאֱלַמְתָּ!

לוּ כֵן מִכְּבָר כָּכָה לַעֲשׂוֹת הִשְׂכַּלְתָּ,

וּלְהָפִיץ גַּם אֶת הַמַּגִּיד חָדַלְתָּ,

כִּי אָז מֵהֶבֶל רָב עַמְּךָ שָׁמַרְתָּ

וּמִדְּבַר כָּל כֶּסֶל שֶׁבּוֹ צָבַרְתָּ…

עַל הַמְבַקְּרִים כַּגַּנָּב הֲרִיעֹותָ

וּבְשֵׁם הָאֱמוּנָה אֵלֵימוֹ רִיבֹותָ!

לוּ חָדְרָה עֵינָם לִרְאוֹת מִפְעָלֶיךָ

אֲשֶׁר עָשְׂתָה יָדְךָ בִּמְעוֹנָתֶךָ,

כִּי אָז לַעֲנוֹת אוֹתְךָ הֵמָה יָדָעוּ

גַּם עַל צִדְקָתְךָ מִפִּיךָ שָׁמָעוּ…

עַתָּה לֵךְ וּקְרָא לִי: מִין, זֵד, וָבָעַר!"

וַאֲנִי מֵחֲרָפוֹת אֵל לֹא אֹחַז שָׂעַר,

כִּי רַבִּים זוּלָתְךָ כֵּן לִי קָרָאוּ,

אַךְ לֹא חַתִּי מִקּוֹלָם זֶה נָשָׂאוּ;

קַלְּלֵנִי, גַּדְּפֵנִי, וַאֲנִי אֶלְעָגָה,

הֵן מִכְּמוֹ אֵלֶּה לֹא עוֹד לִי אֶדְאָגָה; –

אַךְ מָה אֲדַבֵּר וַאֲנִי לֹא אוֹעִילָה?

הֵן לִתְקֹן הַמַּגִּיד לֹא עוֹד תַּשְׂכִּילָה

לוֹ גַּם לִחְיוֹת תַּעַל מִבּוֹר צַלְמָוֶת –

כִּי שָׂנֵאתָ הַטּוֹת אֹזֶן קַשָּׁבֶת,

אֶל דִּבְרֵי כָל אִישׁ לָךְ מוּמְךָ יוֹכִיחַ

הוּאעַצֻּמוֹת יַגִּישׁ, צֶדֶק יָפִיחַ,

וַחֲרָפוֹת וַהֲתֻלִים אַתָּה תַּעֲנֵהוּ,

וּבְזֹאת תֹּאמַר לָשִׂים לָאַל מִלֵּיהוּ,

וּלְאַפְּךָ תִּקְרָא עָלָיו גִּבּוֹרֶיךָ,

הֵם סוֹפְרֶיךָ עַלִּיזֵי־הֲבָלֶיךָ,

וּמְבַקְרֵי הַמַּגִּיד לָרִיק יִיגָעוּ,

לַשָּׁוְא הִשְׁחִיתוּ מִלִּים לֹא נִשְׁמָעוּ!

עַל־כֵּן עַל מַגִּידְךָ בָּךְ לֹא אָרִיבָה,

אַךְ עַל שֶאֱלָתְךָ מַעֲנֶה לָךְ אָשִׁיבָה:

הֵן לָךְ דּוֹרְשֵׁי־קַדְמוֹנִיּוֹת נִקְבָּצוּ,

וּבְמִכְתָּבְךָ הֵמָה לָרוֹב פָּרָצוּ,

לֹא לָתֶת לֶקַח לִפְתָאִים נִבְעָרוּ

מִקֹּרוֹת קֶדֶם מִדֹּרוֹת עָבָרוּ;

לֹא גַּם הוֹרוֹת דַּעַת אֶל־תּוֹעֵי־רוּחַ,

כִּי הָעֵת עַל עֶמְדָּתָהּ לֹא תָנוּחַ,

אַךְ עִם כָּל רֶגַע תַּחֲלוֹף, תֵּרֶד שַׁחַת,

וּמְקוֹמָה הִיא עֵת אַחֶרֶת לֹקַחַת,

וּבִתְמוּרוֹת הָעִתִּים עֲלֵי־חָלֶד

וַחֲלִיפֹות דּוֹר הוֹלֵךְ בַּדּוֹר יִוָּלֶד,

יוּמַר טַעַם עַם וָאִישׁ, גַּם הַיֹּפִי,

וּבִדְבָרִים נֶחֱמָדוּ יֻתַּן דֹּפִי;

וּבְכֵן, יֵשׁ חֲפָצִים אֲשֶׁר נָעָמוּ

לַקַּדְמוֹנִים אֲשֶׁר מִכְּבָר הֵם תָּמּוּ,

אַךְ לַחַיִּים הַיּוֹם בָּעֵת אַחֶרֶת

כִּשְׁחִין רָע הֵם וּכְצָרַעַת מַמְאֶרֶת; –

לֹא לִכְמוֹ אֵלֶּה הַדּוֹרְשִׁים עָמָלוּ,

כִּי חוֹקְרִים אֵלֶּה לַסַּרְטָן נִמְשָׁלוּ,

אֲשֶׁר עֵינֵימוֹ לֹא נִכְחָם תִּרְאֶינָה,

וּלְאָחוֹר יַבִּיטוּ הֵנָּה וָהֵנָּה –

יִשְׂאוּ עַיִן לַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ,

לַסְּפָרִים שֶׁבָּם עִתּוֹתָם שִׁחֵתוּ,

וּלְהַבִּיט אַךְ נִכְחָם נַפְשָׁם מֵאֵנָה

לַחַיִּים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עֲדֶנָּה! –

עַל מִקְרָא וַאַגָּדָה, פִּיּוּט וָזֶמֶר,

יַחֲשֹׁבוּ, יַחֲקֹרוּ, גַּם יִתְּנוּ אֹמֶר,

פִּיהֶם מָלֵא כֶסֶל וּלְשׁוֹנָם – שֶׁקֶר;

אַחֲרֵימוֹ יָבֹא רֵעָם יַחְקָר חֵקֶר,

וַהֲבָלִים חֲדָשִׁים יִכְתּוֹב עַל סֵפֶר,

וִימַלֵּא הַמַּגִּיד פִּלְפּוּל כָּאֵפֵר,

אַחֲרָיו רֵעִים רַבִּים אֵין מִסְפָּר לָמוֹ,

כֻּלָּם יַכְבִּירוּ מִלֵּי אִוַּלְתָּמוֹ;

וּבְכֵן בִּבְלִי עָמָל מַהֵר מִלֵּאתָ,

כֶּרֶשׂ הַצּוֹפֶה הָעִוֵּר הֶעֱלֵיתָ –

הֶהָיְתָה כָּזֹאת לוּלֵא מֵת כָּל גֶּבֶר?

הֲלֹא אָז כָּל סוֹפֵר, כָּל חוֹבֵר חָבֵר,

אֶל כָּל שׁוֹאֵל בֵּאֵר דִּבְרֵי סִפְרֵהוּ,

וּפִיו מִלֵּל בָּרוּר רַעְיוֹן לִבֵּהוּ,

וּמִי זָר שִׁנָּה אַחֲרֵי דִבְרִי פִּיהוּ?

סוֹפְרֶיךָ בַּמַּגִּיד קוֹל מַר הִגְבִּיהוּ

עֵת אִישׁ אָהוּב לָמוֹ הוּבָל לַקֶּבֶר,

אִם גַּם בָּעָם לֹא נוֹדַע זֶה הַגֶּבֶר,

וּגְדֹלוֹת לֹא עָשָׂה בִּימֵי חַיֵּיהוּ

וּבֵין חַכְמֵי לֵב לֹא הָיָה חֶלְקֵהוּ –

וּמק­וֹנְנִים אֵלֶּה מָלֵא מַגִּידֶךָ,

וּכְמוֹ “הַצּוֹפֶה” – מִדְּרָשׁוֹת חוֹקְרֶיךָ

אֶת כֻּלָּם יַד הַמָּוֶת לָךְ יָצָרָה,

וּמַה־זֶּה חֲמָתְךָ עָלָיו גָּבָרָה?

אַךְ עֲמוֹד עוֹד רֶגַע, אַל תָּחִישׁ לָלֶכֶת,

אֱמוֹר לַמְשׁוֹרֵר שָׁם רַגְלוֹ דוֹרֶכֶת,

לַמְשׁוֹרֵר אֲשֶׁר שָׁר שִׁירָיו מִנֹּעַר

עַל עֲמוֹרָה וּסְדוֹם, צֹעַן וָצֹעַר,

עַל חָם וּבְנוֹ וַאֲשֶׁר נַעֲשָה אֶל נֹחַ,

עַל לוֹט וּבְנוֹתָיו עֵת בָּרְחוּ בָרוֹחַ,

עַל שַׁבָּת וָחַג וּמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ,

עַל חֲנֻכָּה וּפוּרִים גַּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ;

שָׁר עַל יוֹם־הֻלֶּדֶת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ,

עַל הֱיוֹתוֹ רֹאש קָצִין אֶל עַמֵּהוּ,

עַל הוֹד “הַמַּגִּיד” עֵת הַשָּׁנָה סָפָה,

עַל כָּל דִּבְרַת הֶבֶל עֵינוֹ שָׁזָפָה ⁹¹

וַיְמֹדֵד שִׁירָיו בַּזֶּרֶת וָשַׁעַל,

בִּתְנוּעוֹת אַחַד־עָשָׂר וּמִמָּעַל…

לַמְשׁוֹרֵר הַזֶּה הֶחָשׁ לִי לָגֶשֶׁת,

לָרִיב בִּי עַל שָׁמְעִי אֶל קוֹל הָאֵשֶׁת

לֶאֱכוֹל מִפְּרִי הָעֵץ הַמֵּבִיא קָרֶץ, –

לֵךְ אֲמוֹר בִּשְׁמִי: כִּי שָׁם עַל הָאָרֶץ,

עֵת חַי בַּחַיִּים, הֵיטִיב לוֹ הַמָּוֶת;

כִּי עֵת מֵת צַדִּיק לִשְׁכַּב לָעַצָּבֶת,

אוֹ אִישׁ חֲכַם לֵב נוֹדַע בִּבְנֵי עֵבֶר ⁹²

אָז זָעַק בַּמַּגִּיד זַעֲקַת שֶׁבֶר,

כָּתַב קִינִים וָהִי וַיִּקְרָא אֵבֶל,

וּבְקוֹל בּוֹכִים עוֹרֵר כִּנּוֹר וַנֵבֶל,

וּבְרָאשֵׁי חֲרוּזֵי שִׁירוֹ נֶחְתָּמוּ

אוֹתוֹת שֵׁם הַמֵּת וּבְסִדְרָם הוּשָׂמוּ,

וּבְמִסְפַּר הַשָּׁנָה בָּהּ מֵת הַגֶּבֶר

הָיְתָה גַּם כָּל “דֶּלֶת” בִּילֵל הַשֶּׁבֶר ⁹³

אָז נוֹדַע לִמְשׁוֹרֵר רָם אֵין כָּמוֹהוּ

כִּי לֹא רַבִּים כָּכָה יִיגְעוּ לַתֹּהוּ…

עוֹד זֹאת הֵיטִיב שֵׁנִית לַמְשׁוֹרֵר מָוֶת,

כִּי חָרַת שִׁירִים עֲלֵי כָּל מַצָּבֶת,

אֲשֶׁר לִמְרַאֲשׁוֹתֵי מֵתִים הוּקָמָה,

וּתְהִלָּתָם הִגְדִּיל עַד־אֵין־קֵץ שָׁמָּה,

וּבְנֵי הַמֵּת בִּגְלַל זֹאת לוֹ שִׁלֵּמוּ

עַל מִלֵּי שֶׁקֶר אֵל לָמוֹ נָעֵמוּ. –

עַתָּה, הֲיָריִב בִּי עַל מָוֶת שַׁתִּי,

שֶׁבּוֹ כָּבוֹד גַּם כֶּסֶף לוֹ נָתַתִּי?

לֵךְ הַגֶּד־לוֹ מִלֵּי אָזְנְךָ לֹקַחַת,

וּשְׁנֵיכֶם שׁוּבוּ לִמְעוֹנְכֶם בַּשָּׁחַת!

יד.

וּכְחֵפֶץ לֶב־אָדָם שָׁבוּ הַשְּׁנַיִם;

אַךְ מֵת אַחֵר בָא נִגַּשׁ בַּעֲצַלְתַּיִם,

סֵפֶר חִבְּרוּ יָדָיו יֹאחֵז בִּזְרוֹעַ,

אַף יֹאמַר: הַט אֹזֶן מִלַּי לִשְׁמוֹעַ:

אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲנִי חִבַּרְתִּי,

מֵרֹב חִקְרֵי לִבִּי אֲשֶׁר חִקַּרְתִּי;

שָׁנִים רַבּוֹת בַּעֲבוֹדָה בּוֹ עָמַלְתִּי,

וּלְהוֹצִיאוֹ אוֹר כִּמְעַט לֹא פִלַלְתִּי,

מֵרֹב צָרוֹת נַפְשִׁי אֲשֶׁר כִּתְּרוּנִי,

לוּלֵי רַחֲמֵי־אֵל לָזֹאת עֲזָרוּנִי,

וּמֵעִיר אֱלֵי עִיר הָלֹךְ הָלַכְתִּי,

וּדְבָרַי לִפְנֵי הַנְּדִיבִים עָרַכְתִּי,

לָתֶת לִי כֶסֶף בָעָם לַהֲפִיצֵהוּ,

עֵקֶב יִתְעַנְּגוּ עַל נֹעַם לִקְחֵהוּ,

וּשְׁמָם, הִבְטַחְתִּים, בַּעֲבוּר זֹאת יֵחָרֶת

עַל סִפְרִי זֶה לִהְיוֹת לָהֶם מַזְכָּרֶת;

וּכְחֶפְצִי כֶּסֶף־רֵאשִׁית לִי נָתָנוּ,

וּלְיוֹם צֵאתוֹ אוֹר הַנּוֹתָר צָפָנוּ,

וּבְסֵפֶר זִכָּרוֹן יָדָם כָּתָבוּ

לָקַחַת אֶת סִפְרִי בִמְחִיר נָקָבוּ; –

אַךְ לִמְגִּנַּת לִבִּי כַּסְפָּם אָכַלְתִּי,

גַּם נִמְצָא חָתָן לִי כַּאֲשֶׁר יִחַלְתִּי,

חָתָן נַעֲלֶה מָאוֹר גָּדוֹל וָזֹהַר,

וָאֶתֶּן־לוֹ אֶת בִּתִּי עִם רָב מֹהַר,

וּבְכֵן דַּלּוֹתִי וּרְכוּשִׁי אָבַדְתִּי;

אָז עַל דַּלְתוֹת עֲשִׁירִים עוֹד שָׁקַדְתִּי,

עַד כֶּסֶף אַחֵר בֶּעָמָל קִבַּצְתִּי,

וּלְהוֹצִיא סִפְרִי אוֹר אָז בִּמְאֹד אַצְתִּי,

וּלְבֵית יוֹצֵר־סֵפֶר לָבֹא מִהַרְתִּי,

אַף נָתַתִּי לוֹ סִפְרִי שֶׁחִבַּרְתִּי,

וּשְׂכָרוֹ לָתֶת־לוֹ כַּדָּת נָקַבְתִּי,

וּמַחְצִית מַשְׂכֻּרְתּוֹ אָז לוֹ הִקְרַבְתִּי,

וּבְכֵן לִרְאוֹת אוֹר מַחְבַּרְתִּי הֵחֵלָה,

וֹמִיּוֹם אֶל יוֹם עָבְתָה גַּם גָּדֵלָה;

אָז כַּפַּי שִׁטַחְתִּי אֶל רַבָּנֵינוּ,

כִּי הַסְכָּמָתָם עַל סִפְרִי יִתֵּנוּ;

וּבַקָּשָׁתִי לַעֲשׂוֹת הֵם לֹא אֵחֵרוּ,

וּבִתְהִלוֹת פִּיהֶם סִפְרִי פֵּאֵרוּ,

אִם גַּם אָזְנֵימוֹ מִלָּיו לֹא לָקָחוּ,

אַךְ בִּתְבוּנָתִי אֲנִי הֵם בָּטָחוּ,

כִּי לֹא אִישׁ כָּמוֹנִי יִכְתּוֹב אִוֶּלָת; –

וּבְגִיל נֶפֶשׁ וּבְלֵב מָלֵא תוֹחֶלֶת

אֶל בֵּית יוֹצֵר הַסֵּפֶר עַתָּה שַׁבְתִּי,

שַׁתִּי בִי עֵצוֹת וּמַחְשָׁבוֹת חָשַׁבְתִּי,

אֶל מִי בַּנְּדִיבִים חוֹבְרוֹת שַׁי אֶשְׁלָחָה,

וּתְמוּרָתָן כֶּסֶף מֵהֶם אֶקָּחָה;

אַךְ תִּקְוָתִי הָהּ, בַּתֹּהוּ עָלָתָה,

נִכְזְבָה תּוֹחַלְתִּי וַעֲצָתִי שָׁבָתָה,

כִּי פֶתַע פִּתְאוֹם חֲתָפֶנִי מָוֶת!

כִּסָּה פָנַי חֹשֶׁךְ, הוֹדִי – צַלְמָוֶת,

טֶרֶם יָצָא לָאוֹר סִפְרִי חִבַּרְתִּי!

עוֹד הַשְּׁגִיאֹות עַל לוּחַ לֹא צָבַרְתִּי,

עוֹד הַהַקְּדָמָה יָדִי לֹא כָתָבָה,

וּגְוִיָּתִי חִישׁ אֶל הָאֲדָמָה שָׁבָה!

עַתָּה אִתִּי הָהּ, בַּקֶּבֶר יָרָדוּ

כָּל מַחְשְׁבוֹתַי לַהַקְדָּמָה נוֹעָדוּ,

עַתָּה שָׁבְתוּ חֲרוּזֵי הַתִּפְאֶרֶת,

שֶׁבָּם אָמַרְתִּי לָתֶת לָהּ עֲטֶרֶת!

חֲזֵה סִפְרִי זֶה, הוֹי מַשְׁחִית כָּל גֶּבֶר!

זֶה סִפְרִי לָקַחְתִּי אִתִּי בַקֶּבֶר,

עֵקֶב יִרְאוּ גַּם זִקְנֵי הַשָּמַיִם,

כִּי לֹא שָׁוְא נֻפְּחָה בִי רוּחַ אַפַּיִם,

וּמָעוֹן נֶהְדָּר בַּגָּן לִי יִבְחָרוּ,

בֵּין אֲדִּירֵי עָם אֲשֶׁר יָקָרוּ; –

חֲזֵה יִקְרַת סִפְרִי גַּם רוּם עֶרְכֵּהוּ

(וּבְדַבְּרוֹ פָּתַח מוּל אָדָם סִפְרֵהוּ),

אֲשֶׁר לִרְאוֹת בִּכְבוֹדוֹ לֹא הִצְלַחְתִּי,

כִּי בַּעֲוֹנְךָ, אַתָּה נַפְשִׁי נָפַחְתִּי,

בַּעֲוֹנְךָ רָשָׁע מֵבִיא עַל כֹּל קָרֶץ,

אֲשֶׁר גַּם אוֹתִי הִכְחַדְתָּ מֵאֶרֶץ!

– הִנָּחֵם עַל מוֹתְךָ וּשְׁכַח עָצְבֶּךָ,

וּרְאֵה כִּי הַמָּוֶת אִשֵּׁר סִפְרֶךָ,

וִיאַשְׁרֶנוּ עוֹד אֲשֶׁר לֹא דִמִּיתָ;

כִּי אַף אִם בַּמַּשְׂכִּילִים לֹא הָיִיתָ,

וּמְקַנְּאִים, סִפְרְךָ בָּאֵשׁ לֹא יִשְׁפֹּטוּ,

אַף כָּל הוֹגֵי בוֹ בִּמְכוֹנָם יִשְׁקֹטוּ,

לֹא כַאֲשֶׁר עַל סִפְרֵי הַשְׂכֵּל יָרִיעוּ,

יִתְגּוֹדְדוּ יַחַד, יֶהֱמוּ, רֹאשׁ יָנִיעוּ,

אַחַר יַעֲלוּ אֵשׁ וּמְדוּרָה יַגְדִּילוּ,

וּסְפָרִים אֵלֶּה עָלֶיהָ יָטִילוּ,

וּנְעָרִים הוֹגֵי בָהֶם יֻכּוּ לֶחִי,

וּבְקֶרֶב כֹּל יִהְיוּ מָאוֹס וָסֶחִי…

אִם גַּם לֹא כָאֵלֶּה חֵלֶק סִפְרֶךָ,

יַעַן רֵיק הוּא וּכְמוֹ נָבוּב לִבֶּךָ,

אַךְ לֹא בַעֲבוּר זֹאת בּוֹ קוֹנִים יַחְפֹּצוּ,

כִּי עֲשִׁיֵרי עַמְּךָ אִם גַּם יִפְרֹצוּ,

יִקְבְּצוּ כֶסֶף כַּחוֹל, זָהָב – כָּאֵפֶר,

אַךְ אֶחָד מִמֵּאָה בָּם יִקֶן סֵפֶר,

וּשְׁאֵרִיתָם, מִמְּחַבְּרִים יָדָם יִקְפֹּצוּ,

לֹא מֵאֲשֶׁר אַךְ כֶּסֶף לָמוֹ יִקְבֹּצוּ,

אוֹ אֶל סִפְרֵי מוֹעִיל עֵינָם יִשָׂאוּ

וּבוֹזִים סֵפֶר בּוֹ טוֹב לֹא יִמְצָאוּ,

אַךְ מֵאֲשֶׁר סֵפֶר לִקְנוֹת הֵם מָאֵנוּ!

כַּסְפָּם וּזְהָבָם בַּהֶבֶל יִתֵּנוּ,

בָּעֹנֶג רַב לִשְׂאֵתוֹ לֹא יָכֹלוּ,

וּבְתַאֲוָה – מֶנָּה לַמִּשְׁכָּב יִפֹּלוּ,

כִּי אַךְ תַּעֲנוּגֵי־בָשָׂר הֵם יִרְדֹפוּ,

וּמַחְסוֹר הָרוּחַ תֵּת לֹא יִשְׁאֹפוּ,

יַעַן אַךְ בָּשָׂר הֵם, אֵין בָּם כָּל רוּחַ!…

עַל־כֵּן יֶהֱמוּ סוֹפְרִים, נַפְשָׁם תָּשׁוּחַ,

אֶל עַמָּם יִשְׂאוּ קוֹל יָרִימוּ עַיִן,

וּסְפָרִים יִכְתֹּבוּ – אַךְ קוֹנֶה אָיִן!

וּבְכֵן הַמְחַבְּרִים סִפְרֵיהֶם יִשְׁלָחוּ

שַׁי לַעֲשִׁירֵי עַמָּם שֶׁבָּם יִבְטָחוּ,

כִּי כֶסֶף שִׁלּוּמִים לָמוֹ יָשִׁיבוּ,

תַּחַת הַמִּנְחָה אֵליֵמוֹ הִקְרִיבוּ,

וּבְעֵינַיִם כָּלוֹת הֵמָּה יוֹחִילוּ,

כִּי עֲשִׁירֵי עָם אֶל דַּלִּים יַשְׂכִּילוּ,

אַךְ תּוֹחַלְתָּם תּוֹרֶשׁ לָמוֹ עַצָבֶת,

עֵת תַּעַל בַּתֹּהוּ וּתְהִי נִכְזֶבֶת…

אַךְ לֹא־כֵן יִהְיֶה חֵלֶק סִפְרְךָ אַתָּה;

הֵן הוּא יִרְבּוּ קוֹנָיו אַחֲרֵי כִי מַתָּ,

כִּי הַבְלֵי מֵתִים יָקְרוּ שִׁבְעָתַיִם

מֵחָכְמוֹת הַחַיִּים תַּחַת שָׁמַיִם;

עַל עוֹד יַרְבֶּה הַמֵּת יָמִים בַּקֶּבֶר

כֵּן יָרוּם קַרְנוֹ בֵּין זֶרַע עַם עֵבֶר!…

עַל כֵּן יֹאבוּ כִּי נִרְדָּמִים יָקִיצוּ,

וּלְדוֹבֵב שִׂפְתוֹתָם כַּסְפָּם יָרִיצוּ,

וּלְחַיִּים אִם יִישְׁנוּ לֵב לֹא יָשִׂימוּ,

יִכָּשְׁלוּ, יִפְּלוּ, אוֹתָם לֹא יָקִימוּ,

אִם גַּם רַבִּים סִפְרֵי חַיִּים יָקָרוּ,

מֵרֹב סִפְרֵי־קֶדֶם אֲשֶׁר נִבְעָרוּ…

עַל כֵּן סִפְרְךָ מֵת! הֵן רַבִּים יַחְמֹדוּ,

רַבָּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ יִלְמֹדוּ,

וּבְסוֹד הָאַחֲרוֹנִים תֵּחַד גַּם אַתָּה,

וַהֲלָכָה כָּמוֹךָ תִּהְיֶה מֵעַתָּה,

(כִּי חָק עוֹלָם הַפּוֹסְקִים נָתָנוּ,

לִשְׁמוֹר אַךְ הַדִּינִים אַחֲרוֹנִים דָּנוּ,

יַעַן הֵם יוֹם־יוֹם אִסָּרִים יוֹסִיפוּ,

וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת לַבְּקָרִים יַאֲלִיפוּ!…)

וּבְעֵת אַחֲרוֹנִים אַחֵרִים יִרְבָּיוּ,

בִמְחַבְּרִים מֵתִים אַחֲרֶיךָ יֶאֱתָיוּ,

וּבֵין קַדְמֹנִים אָז יוּשָם קִנֶּךָ,

אוֹ אָז יוּבְאוּ כָּל כִּתְבֵי יָדֶיךָ

אֱלֵי בָּתֵי־אֹסֶף הַסְפָרִים שָׁמָּה,

בִּמְקוֹם סִפְרַת קַדְמֹנִים קֵן לָהּ שָׂמָה,

וּלְכִתְבֵי הָעִתִּים מִשָּׁם יִשְׁלָחוּ

דִּבְרֵי הֲבָלֶיךָ אֲשֶׁר נֶאֱלָחוּ,

וְהֵם עֲלֵי תֵבֵל אוֹתָם יָפִיצוּ,

וּכְכִתְבֵי־קֶדֶם גַּם אוֹתָם יַעֲרִיצוּ;

גַּם תִּמְצָא גוֹאֵל לִכְתוֹב תּוֹלְדוֹתֶיךָ,

וִיסַפֵּר לָעָם כָּל קֹרוֹת חַיֶּיךָ,

וִיקַבֵּץ מִלִּים עָלֶיךָ סֻפָּרוּ,

וַהֲמוֹן מַהֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר גָּבָרוּ

עַל־פִּי הָרַבָּנִים אוֹהֲבֵי נַפְשֶׁךָ,

עֵת נָתְנוּ הַסְכָּמוֹת עַל מַחְבַּרְתֶּךָ,

וּלְעֵד לָעָם, הוּא יִקְרָא, כִּי יָקַרְתָּ,

אֶת הַקְדָּמַת חַתְנְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ,

וּבְכֵן יָבֹא לָעָם בִּמְגִלַּת סֵפֶר

כָּתוּב עַל אִישׁ פִּזֵּר הֶבֶל כָּאֵפֶר,

אִם גַּם דַּעַת זֹאת לֹא תוֹעִיל לַגֶּבֶר,

אַךְ הֲלֹא הִקְדִּישְׁךָ עֲפַר הַקֶּבֶר!…

וּמִיַּד הַמָּוֶת בָּא לָּךְ כָּל אֵלֶּה,

הֲלֹא תַגֶּד לִי כִּי הֵיטִיב לָךְ פֶּלֶא!

וּמַה זֶּה בַּמָּוֶת יֶעְשַׁן אַפֶּךָ,

בַּמָּוֶת הַטּוֹב לָךְ רַב מֵחַיֶּיךָ?

טו.

הַמְחַבֵּר יָצָא וּלְבָבוֹ שָׂמֵחַ,

וּמֵת אַחֵר בָּא אֶל אָדָם הוֹכֵחַ,

עֹצֶב וָרֹגֶז עַל עֵינָיו שָׁכָנוּ,

וּבְקַדְרוּת וַאֲפֵלָה פָּנָיו נִטְמָנוּ,

וּבְצַלְמוֹ הוּא יִהְיֶה סֵמֶל עַצָּבֶת,

תַּבְנִית הַתּוּגָה וּדְמוּת גַּם צַלְמָוֶת;

פֵּאוֹת רֹאשׁוֹ אָרְכוּ עַד הַכְּתֵפַיִם,

וּבְאֹרְכָּם הַזָּקָן גָּדַל כִּפְלַיִם,

בִּשְׁתֵי פֵּאוֹתָיו הַשְּׂעָרוֹת דֻּבָּקוּ,

כַּעֲבוֹת עֲגָלָה עֻבְּתוּ לֹא נֶחֱלָקוּ,

וּלְאָדָם אָמַר: שִׁמְעָה, אִישׁ כַּחֶדֶק!

אֲנִי הָיִיתי רַב וּמוֹרֶה צֶדֶק,

וּלְעַמִּי דִּבְרֵי אֵל כַּדָּת הוֹרֵיתִי,

בֵּין דָּבָר אָסוּר לַמֻּתָּר הִפְלֵיתִי,

כַּאֲשֶׁר כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים עַל סֵפֶר,

וַאֲנִי תוֹלַעַת, עָשׁ, עָפָר וָאֵפֶר,

מִמִּצְוֹת נָתְנוּ לָנוּ לֹא עָבַרְתִּי,

מִגְּזֵרָתָם – יָמִין וּשְׂמֹאל לֹא סַרְתִּי,

וּפְעָמִים רַבּוֹת לַדָּת עֵת חָרַדְתִּי,

חֻקִּים חֲדָשִׁים עַל עַמִּי הִכְבַּדְתִּי,

כִּי טוֹב לַרְבּוֹת אִסָּר בִּימֵי רָע אֵלֶּה,

שֶׁבָּם דַּת קָדְשֵׁנוּ הָהּ! יְָדָה פֶּלֶא,

וּבְהַרְבּוֹת חֹק עַל חֹק, צָו עַל צָו נֶצַח,

יֵעָנוּ בּוֹגְדִים, לֹא יָעֵזוּ מֵצַח!…

מֵרֶשֶׁת מִינּות אֶת עַמִּי שָׁמַרְתִּי

וּמִקְּרוֹב אֵלֶיהָ אוֹתָם הִזְהַרְתִּי,

הִרְחַקְתִּים מִלְּשׁוֹן עַמִּים, מִשְׁפַת עֵבֶר

וּמֵחָכְמוֹת שָׁוְא הַמְצוֹדְדוֹת לֵב גֶּבֶר,

לָסִיר אוֹתוֹ מֵאַחֲרֵי אֱלֹהֵינוּ;

גַּם הַחָכְמוֹת הַדְּרוּשׁוֹת אֶל דָּתֵנוּ,

גַּם אוֹתָנָה אַחַר גֵּוִּי הִשְׁלַכְתִּי,

וַעֲלֵי דוֹרְשֵׁיהֶן חֲמָתִי הִתַּכְתִּי,

כִּי אַחַת אָמַרְתִּי: אִישׁ לוֹ לֵב אַיִן –

אַךְ לַשָּׁוְא לִתְכוּנוֹת הוּא יִשָׂא עַין;

וָאִישׁ לוֹ שֵכֶל טוֹב, לֵב מֵבִין דַעַת,

וּבְלִמּוּדֵי קֹדֶשׁ יָשִׂים מִגְרַעַת,

לָתֵת חֵילוֹ לַחָכְמוֹת זָרוֹת אֵלֶּה,

הוּא סוֹרֵר וּבְלִיַּעַל, בּוֹגֵד פֶּלֶא!

לוֹ טוֹבוּ הֲלָכוֹת לִהְיוֹת שַׁעֲשׁוּעַ,

הִלְכוֹת תַּעֲרוּבוֹת וּסְפֵקוֹת, קָבוּעַ,

נִדָּה וַחֲזָקוֹת וּמִקְוָאוֹת מַיִם;

לוֹ – שִׁיטוֹת אֲרוּכוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם,

בָּהֶן יֶהְגֶּה וִיפַלְפֵּל, יַעֲמִיק חֵקֶר,

לֹא לִשְׁעוֹת בִּדְבַר שָׁוְא, הֶבֶל וָשֶׁקֶר!

וּלְפָנַי עֵת הוּבָאוּ סִפְרֵי מַעַל

מִבֵּית אִישׁ תַּם הַנֶּהְפַּך לִבְלִיַּעַל,

וַיְיַסֵּד אֲגוּדָה וַיְּחַבֵּר חֶבֶר,

לֶאֱסוֹף לָמוֹ אֲסֵפַת סִפְרֵי עֵבֶר,

אָז בִּסְפָרִים אֵלֶּה אֵשׁ הִצַּתִּי,

וּלְחֶרְפָּה וּמְנוֹד רֹאשׁ שֵׁם הָאִישׁ שַׁתִּי,

וּתְמִימֵי־דֶרֶךְ מֵרְאוֹת פָּנָיו נָסוּ,

וּנְעָרִים בָּרְחֹבוֹת בּוֹ הִתְקַלָּסוּ,

קָרְאוּ לוֹ: “מִין! פּוֹקֵר! סוּר, פּוֹעֵל אָוֶן!”

עִפְּרוּ עָלָיו עָפָר, יַדּוּ בוֹ אֶבֶן,

עַד נִשְׁבַּר לוֹ מַטֶּה לֶחֶם בַּקָּרֶת,

וַיִּדּוֹד לַטֶּרֶף בָּעִיר אַחֶרֶת!…

(וּבְעֵת רַבָּנִים בַּמִּינִים נִלְחָמוּ

וּבַעַל “הַלְּבָנוֹן” רֹאש לָמּוֹ שָׂמוּ,

וּבְדֶרֶךְ אֱמוּנָתוֹ הֵם בָּטָחוּ,

וּלְמִכְתָּבוֹ דִּבְרֵי קָדְשָׁם שָׁלָחוּ,

שֶׁבָּם קָדְקֹד הַפּוֹקִרים מָחָצוּ,

יַעַן שֻׁלְחָן עָרוּךְ חָדָשׁ חָפָצוּ,

וּבְסִפְרֵי קֶדֶם וּפִלְפּוּלֵי נֹעַם

הוֹכִיחוּ בִתְבוּנָה וּבְטוּב גַּם טַעַם,

כִּי דִבְרֵי הַפּוֹסְקִים יַחַד צָדָקוּ,

וַחֲפֵצֵי תִקוּן עֲלָמוֹת יִשָׁקוּ…

גַּם יִרְאֵי אֲדֹנָי יַחַד נוֹסָדוּ,

וּבַלְבָנוֹן תָּמְכוּ, אוֹתוֹ שָׁחָדוּ, –

אָנֹכִי עִמָּהֶם לֹא הִתְחַבָּרְתִּי;

כִּי מִלִּים “דֶּרֶךְ אֱמוּנִה בָּחַרְתִּי”

יָעִידוּ: כִּי הַנּוֹשֵׂא זֶה הַדָּגֶל,

בַּדֶּרֶךְ זֹה מִלְּפָנִים מָעַד רָגֶל

(כִּי בוֹחֵר יִהְיֶה אִישׁ אַךְ אַחֲרֵי חֵקֶר,

עֵת מִקֶּדֶם נִתְעָה בִּנְתִיבֹות שֶׁקֶר),

וּבְדַעְתִּי כֹּח מִינוּת וּכְשָׁפֶיהָ,

כִּי לָעַד לֹא יָשׁוּבוּ כָּל בָּאֶיהָ,

לֹא הֶאֱמַנְתִּי בַּמִּינִים הִתְחַסֵּדוּ;

כִּי אַךְ בַּשִּׁלּוּם דָּתֵנוּ כִּבֵּדוּ,

נוֹכְלִים הֵם עֵת יִתְּקַדְּשׁוּ, יִצְטַדָּקוּ,

וּבְסֵתֶר שִׁבְתָּם עָלֵינוּ יִשְׂחָקוּ!…

אַל נָא תָבֹא נַפְשִׁי בַּקָּהָל לָמוֹ,

אַל נָא תִּשָּׂגֵב הַדָּת בִּרְמִיָּתָמוֹ!)

וּבְעִיר עֲדֻלָם עֵת שֶׁבֶת בָּהּ בָּאתִי,

בִּבְנֵי הַקִּרְיָה חֲטָאִים מָצָאתִי,

כִּי בִבְלִי־דַעַת בֶּעָוֹן כָּשָׁלוּ:

דָּגִים הַמְּלוּחִים בַּפֶּסַח אָכָלוּ,

וּפְרִי עֵץ בַּתַּנּוּרִים הִתְיַבַּשׁוּ,

וּקְנֵי־הַדְּבָשׁ לֹא לַפֶּסַח הָקְדָּשׁוּ;

וּבְחֵלֶב חִטָּה מִטְפָּחוֹת כִּבֵּסוּ,

וַעֲלֵי הַשֻּׁלְחָנוֹת אוֹתָן פֵּרֵשׂוּ,

וּבְתוֹכָן כָּכָה הַמַּצוֹּת הֵלִיטוּ;

בִּפְתוֹתֵי בָצֵק הָעוֹפוֹת הִלְעִיטוּ,

וּמַיִם חַמִּים בַּשַׁבָּת רֻתָּחוּ

מִבָּתֵּי מִשְׁתֵּה־הַחַמִּים לָקָחוּ;

גַּם מוֹרֵי־שָׁעוֹת עַל צַוָּאר נָשָׂאוּ,

וּבִמְקוֹם אֵין עֵרוּב בָּמוֹ יָצָאוּ;

בַּחורּיִם וּבְתוּלוֹת יַחַד נוֹעָדוּ,

וּבִמְחֹלוֹת יָצְאוּ פִּזֵזוּ, רָקָדוּ;

מִשֶּׁמֶן זַיִת הָעָם לֹא נִבְדָּלוּ,

כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל אוֹתוֹ אָכָלוּ;

בָּאֵלֶּה כָּשְׁלוּ טֶרֶם עִמָּם גַּרְתִּי,

אַךְ אֲנִי מִכָּל זֹאת אוֹתָם הִזְהַרְתִּי!

וּמֵאֹרַח רָע לִכְלוֹא אֶת רַגְלָמוֹ,

קִדַּשְׁתִּי אוֹתָם גַּם בַּמֻּתָּר לָמוֹ:

לִגְלוֹל מַצּוֹת עַל פַּח־בַּרְזֶל רָקוּעַ,

לִבְלִי אֱכוֹל בַּפֶּסַח כָּל זֵרוּעַ,

בָּשָׂר שֶׁלֹּא נִמְלָח לִרְחוֹץ בַּמַּיִם

אַחֲרֵי עֲבוֹר לַשְּׁחִיטָה אַךְ יוֹמַיִם;

וּפַקֻּעוֹת שָׂדֶה לֶאֱכוֹל אָסַרְתִּי,

וּבְעֵת הַנֶּגֶף – עַל הַצּוֹם הִזְהַרְתִּי,

כִּי כָל שׁוֹמֵר־מִצְוָה לֹא יֵדַע שֶׁבֶר,

רַק לִבְדוֹק הַמְּזוּזוֹת שָׁלַחְתִּי גֶּבֶר,

וּלְחַפֵּשׂ חֹטְאִים וּלְגַלּוֹת כָּל סֵתֶר,

עֵקֶב אֵל שַׁדַּי אֶל עַמּוֹ יֵעָתֶר…

אֲנִי שׁוֹחֲטִים מֵעֲבוֹדָתָם הֶעֱבַרְתִּי,

וּבְשַׂר זִבְחָם לֶאֱכוֹל, לָעָם אָסַרְתִּי,

וִידִידֵיהֶם עָלַי אִם גַּם הֵלִינוּ

וּכְבוֹדִי בִּשְׁאָט לֶעָפָר הִשְׁכִּינוּ,

וּכְמֶרְקָחָה הָיְתָה כָּל הָעִיר יַחַד –

אֲנִי לֹא חַתִּי, לֹא פָּחַדְתִּי פָּחַד!…

טוֹטְפוֹת כָּל הָעָם אָנֹכִי פָּסַלְתִּי

עֵת חֲזִיתִין וּמְצוֹא בָהֶן הִשְׂכַּלְתִּי,

כִּי הָאוֹת “לַמֵּד” לֹא כַדָּת נִכְתֶּבֶת

אַךְ כִּדְמוּת אוֹת “וָו” עֲלֵי “כָף” רוֹכֶבֶת

כָּכָה עָמַדְתִּי תָמִיד עַל מִשְׁמַרְתִּי,

וּמִדְּבַר כָּל פֶּשַע עַמִּי נָצַרְתִּי,

וּבְמַמְרֵי פִי בַּחֲמַת קֶרִי הָלַכְתִּי:

אוֹ אֶת מַצָּתָם לֶחָמֵץ הָפַכְתִּי,

אוֹ בִּ“ְקבוּרַת חֲמוֹר” בָּהֶם נִקַּמְתִּי,

אוֹ עֹנֶשׁ אוֹ נִדּוּי עֲלֵיהֶם שָׂמְתִּי!

וּבְעֵת הָחְלֵיתִי, לַמִּשְׁכָּב נָפַלְתִּי,

וּלְאֵל, כִּי אָקוּם בַּחֲסָדָיו, יִחַלְתִּי,

כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּצֶה נִקְהָלוּ,

וּבְבֵית־מוֹעֵד־אֵל בַּעֲדִי הִתְפַּלָּלוּ,

וּזְמִירוֹת דָּוִד עַד תֻּמָּם קָרָאוּ,

וּתְפִלּוֹת עוֹד רַבּוֹת לָאֵל נָשָׂאוּ,

וּשְׁמוֹתָם קֹדֶשׁ בִּלְבָבָם חָשָׁבוּ,

וּבְשֵׁם חָדָשׁ עַתָּה אוֹתִי נָקָבוּ,

עֵקֶב יֹאבֶה אֵל וִיחַלְצֵנִי מִשַּׁחַת;

אַךְ בָּא יוֹם עֶבְרָה, יוֹם חֵמָה קֹדַחַת,

לֹא הוֹעִיל כָּל כֹּפֶר, חָדְלָה עֶזְרָתָה,

הַבֹּקֶר אוֹר, אַךְ נֵר חַיַּי כָּבָתָה!

בַֹיּוֹם הַזֶּה כָּל הַחֲנֻיּוֹת סֻגָּרוּ,

וּפְנֵי כָל הָעִיר מִבְּכִי חֳמַרְמָרוּ,

וּכְהָמֵר עַל יָחִיד עָלַי הֵמֵרוּ,

וּבְמוֹעֵד אֵל זַעֲקַת שֶׁבֶר עוֹעֵרוּ;

שָׁמָּה עַל הַבָּמָה גֵּוִי הִשְׁכִּיבוּ,

וּכְקָרְבָּן לִפְנֵי אֵל אוֹתִי הִקְרִיבוּ,

וּבְמַעֲמַקֵּי לִבָּם הָאֵשׁ עָרָכוּ,

וּכְנִסְכֵּי יַיִן דִּמְעָתָם נָסָכוּ;

שָׁמָּה הַסּוֹפְדִים עַל לִבָּם תּוֹפֵפוּ,

הֵנִיעוּ סִפִּים, עַמּוּדִים רוֹפֵפוּ,

שָׁרְקוּ וַיָּנִיעוּ רֹאשׁ, כַּף סָפָקוּ,

שָׁאֲגוּ הֵילִילוּ, סָפְדוּ גַּם נֶאֱנָקוּ,

עִמָּם כָּל שׁוֹמְעֵי קִינָתָם סָפָדוּ,

נָהוּ וַיֶּהֱמָיוּ בִּבְכִי יָרָדוּ! –

מַה־נּוֹרָא הָיָה קוֹל הָעָם כָּרַעַם,

עֵת אַחֲרֵי פִלְפּוּלִים וּדְרָשׁוֹת נֹעַם,

שֶׁהִרְבָּה הַסּוֹפֵד בִּבְכִי וָאֵבֶל,

לָקְחָה אָזְנָם מִפִּיו: כִּי אַךְ בַּתֶּבֶל

עָשׂוּ הֵמָּה וּבַעֲוֹן בִּצְעָם כָּכָה,

אַךְ בַּעֲבוּר זֹאת נֵר חַיָּתִּי נִדְעָכָה,

וּבְפֹעַל כַּפֵּיהֶם מוֹתִי הֵסַבּוּ,

וַאֲנִי חָסִיד מַתִּי צִדְקוֹתַי רַבּוּ –

הִרְעִימוּ, הִרְעִישׁוּ, עֵת זֹאת שָׁמָעוּ,

הִרְגִּיזוּ אֶרֶץ שָׁמַיִם קָרָעוּ!

אַחַר כֵּן עָלָה הָחַזָּן הַבָּמָתָה,

וַחֲנִיכָיו שָׁם הָיוּ לוֹ לִישׁוּעָתָה,

וּבְרִנָּה בִּקֵּשׁ מֶאֱלֹהֵי כָל רוּחַ,

כִּי עַל מִשְׁכָּבִי בַּשָּׁלוֹם אָנוּחַ,

וַהֲמוֹן שׁוֹמְעָיו לָאָרֶץ אָז יָשָׁבוּ,

וּבְטֶרֶם כִּלָּה, רִבְצָם לֹא עָזָבוּ; –

אַחַר, מִמּוֹעֵד אֵל אוֹתִי נָשָׂאוּ,

וּבְקוֹל “צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּך…” קָרָאוּ,

אַחֲרַי הָמוֹן רַב כַּמַּיִם נָהָרוּ,

גַּם עִוְרִים וּפִסְחִים בָּם לֹא נֶעְדָּרוּ,

מִכִּלָּם הַמְקַבְּרִים כֶּסֶף שִׁאֵלוּ,

וּבַאֲרוֹנוֹת פַּחֵי בַרְזֶל צִלְצֵלוּ,

אַף נָתְנוּ קוֹל: “צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת!”

עֲדֵי הֱבִיאּונִי לִשְׂדֵה צַלְמָוֶת,

שָׁם שִׁבְרָם הַגָּדוֹל שֵׁנִית זָכָרוּ,

וּבְאֵין הֲפֻגּוֹת עֵינֵימוֹ נִגָּרוּ,

שָׁם סוֹפְדִים שׁוֹנִים בַּאֲגָדוֹת דָּרָשׁוּ,

וּלְקוֹלָם הָעָם הָמוּ גַּם רָעָשׁוּ,

וּבְחֹם לִבָּם רַבִּים כֶּסֶף נָדָבוּ,

לָפִיץ חוּץ הַסְּפָרִים יָדַי כָּתָבוּ;

וּבְשָׂרָם בַּמַּיִם אָז חִישׁ רָחָצוּ,

כָּל הַאֲנָשִׁים לָגַעַת בִּי חָפָצוּ,

אַחַר, מַיִם חַיִּים עָלַי יָצָקוּ,

רִיר בֵּצִים, וַיַּיִן, עָלַי זָרָקוּ,

וּבְזָרְקָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ קָרָאוּ,

וּבְכַדִּים בִּידֵיהֶן הַנָּשִׁים בָּאוּ,

וּמֵימֵי הָרַחֲצָה מִהֲרוּ חָשָׂפוּ,

וּלְרַפְּאוֹת לִנְגוּעִים אוֹתָם אָסָפוּ…

וַעֲשִׁירֵי הָעָם כֶּסֶף רַב נָתָנוּ,

כִּי יַעֲטוּנִי הַמְּעִילִים לִי הוּכָנוּ,

הֵם בִּגְדֵי הַנֵּצַח וּכְסוּת כָּל גֶּבֶר,

שֶׁבָּם יֵרֶד בּוֹר גַּם יָקוּם מִקֶּבֶר –;

וּבְקוֹל מַר וִילֵל הֵרִיעוּ הִצְרִיחוּ

עֵת בִּמְעוֹן עוֹלָם אֶת גֵּוִי הֵנִיחו,

וּבְגַב יָדָם לִמְרַאֲשׁוֹתַי פִּזֵּרוּ

עַפְרוֹת אֶרֶץ הַצְּבִי בַּעֲדִי חָפֵרוּ,

וּבְתַחֲנוּנִים וּבְכִי מֶנִּי בִקֵּשׁוּ,

כִּי אֶסְלַח לָמוֹ אִם נֶגְדִּי עִקֵּשׁוּ,

וּמְלִיצָם אֶהֱיֶה לִפְנֵי שׁוֹפְטֵי מַעַל,

לִבְלִי יִזְכְּרוּ לָמוֹ כָּל חֵטְא וָמַעַל!

וּבְעֵינֵי עַמִּי אִם כָּכָה נִכְבַּדְתִּי,

מֵאֲנוּ הִנָּחֵם כִּי דוּמָה יָרַדְתִּי,

אוֹת הוּא כִּי תָמִיד אַךְ צַדִּיק הָיִיתִי,

וּבַעֲוֹנְךָ אַתָּה מָוֶת רָאִיתִי!

כִּי תֹאמַר לִי: "אָדָם הִנְּךָ גַּם אַתָּה,

וּבְחַטַּאת נַפְשְׁךָ לַשַּׁחַת מַתָּה!" _

הֲלֹא תֵדַע כִּי חַטֹּאתַי כֻּפָּרוּ,

נִמְחוּ לֹא נִזְכְּרוּ כַּמַּיִם עָבָרוּ,

כִּי מִיּוֹם עַל כֵּס רַבָּנוּת עָלִיתִי,

הַסַּנְדָּק לַמֻּלּוֹת אֲנִי הָיִיתִי,

עוֹלְלֵי עַם עִירִי עַל בִּרְכַּי נִמּוֹלוּ,

בַּעֲבוּר הוֹן וּרְכוּשׁ חֶבֶל לִי יִפּוֹלוּ ⁹⁴

וּבְעֵת הַהִיא מַלְאַךְ הַבְּרִית בָּא שָׁמָּה,

וּבְרֶגַע בּוֹאוֹ כָּל חַטָּאת חִישׁ תָּמָּה,

(כִּי זֶה מַלְאָךְ הַבְּרִית הוּא אֵלִיָּהוּ,

לִבְרִית כָּל מִילָה לָבֹא אֵל צִוָּהוּ,

בַּעֲבוּר זֶה יִסְלַח אֶל כֹּל שָׁם נִקְהָלוּ,

כָּל חֵטְא וָפֶשַׁע כָּל עַוְלָה פָּעָלוּ) ⁹⁵

וּבַעֲוֹן מִי אִם לֹא בַעֲוֹנְךָ מַתִּי,

וַאֲנִי, לֹא עַל תֹּם חַיַּי קוֹלִי תַתִּי,

לֹא עַל צָרַת נַפְשִׁי עֵינִי נִגָּרָה,

גַּם לֹא עַל אֵיד בֵּיתִי רוּחִי נִשְׁבָּרָה,

לוּ יִחְיֶה אִישׁ אֶלֶף הֶבֶל נֶחְשָׁבוּ,

גָּם כָּל חֶפְצֵי חֶלֶד לוֹ גַּם יֶעֱרָבוּ,

כֻּלָּם אַךְ מֵאָפַע יִשָּׂאֵם רוּחַ –

אַךְ בַּעֲבוּר זֹאת עָלַי נַפְשִׁי תָשׁוּחַ,

כִּי דָבָר יָקָר מֵת עִמִּי לַשַּׁחַת,

דָּבָר, הִרְוָה כָּל יִרְאֵי אֵל רַב נָחַת!

הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי סֵפֶר הַזֹּהַר,

הַמָּלֵא הוֹד יָהּ כָּל קֹשֶׁט וָטֹהַר,

יִשְׂבַּע עַתָּה חֶרְפָּה לַעַג כַּמַּיִם,

מִיַּד מִינִים שׁוֹכְחֵי יוֹשְׁבִי־שָׁמַיִם,

אֲשֶׁר בִּזְדוֹן לִבָּם וּבְגַבְהוּת יֹאֵמרוּ,

"לֹא שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ “הַזֹּהַר” חִבֵּרוּ,

אַךְ חֳרָשֵּׁי מַשְׁחִית מִלֵּב בָּדוּהוּ,

וַיֹּאְמרוּ: כִּי מִמְּעָרָה הוֹצִיאוּהוּ ⁹⁶

וּמוֹת לוּלֵא מַתִּי כִּי אָז בָּא קֶרֶץ

עַל תּוֹאֲנוֹת רוֹנְנִים אֲשֶׁר פָּרְצוּ פָרֶץ;

כִּי לִלְמוֹד קַבָּלָה הֵן הַחִלּוֹתִי,

וּבְסִפְרֵי קָדְשָׁהּ כָּל נֶעְלָם בִּינוֹתִי,

גַּם “שֵׁעוּר קוֹמַת אֵל” הִשְׂכַּלְתִּי דַּעַת:

כַּמָּה כַּף רַגְלוֹ בַּגֹּבַהּ מַגַּעַת,

מַה הַמִּדָּה מִשָּׁם עַד קַרְסֻלֵּיהוּ,

וּשְׁמָם מַה הוּא וּשְׁמוֹת כַּפּוֹת רַגְלֵיהוּ,

אֵיךְ שֵׁם אַחַת שֵׁם לַשֵּׁנִית אֵינֶנּוּ,

שֵׁם הַיְּמָנִית לַשְּׂמֹאל לֹא נִקְרָאֶנּוּ;

כַּמָּה מִקַּרְסֻלָּיו עַד הַבִּרְכַּיִם,

וּמִבִּרְכַּי שַׁדַּי עַד הַיְרֵכַיִם,

וּמֵהֶן כַּמָּה צַוָּארָיו רָחָקוּ,

וּמָה הַשֵּׁמוֹת עַל לִבּוֹ חֻקָּקוּ;

עַד כַּמָּה גֹּבַהּ צַוָּארוֹ יַגִּיעַ,

גַּם עֹגֶל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר אֵין לַשְׁמִיעַ,

וּזְקָנוֹ, וּמַה מִדָּתוֹ, וּשְׁמֵהוּ,

וּמַה הַשֵּׁם שֶׁבּוֹ נִקְרָא רֹאשֵׁהוּ

וּמַרְאֵה פָנָיו שֶׁהֵם כִּלְחָיַיִם,

כִּדְמוּת רוּחַ וּבְהוֹד נִשְׁמַת אַפַּיִם;

וּגְוִיָּתוֹ מַה־הִיא וּמְאוֹר פָּנֵיהוּ,

וּמִדַּת הָאַף מִשְׁנֵי עֲבָרֵיהוּ,

אָרְכּוֹ, וּשְׁמוֹ, וּמִדַּת הַשְּׂפָתַיִם,

וּשְׁמוֹתָן, וּמַה־גֹּדֶל הַלְּחָיַיִם;

פִּיהוּ, אֲשֶׁר הוּא אֵשׁ כָּל אֵשׁ שׂוֹרֶפֶת,

וּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁהִיא הַתֵּבֵל מַקֶּפֶת,

וּשְׁמוֹתָם, וּמָה רַב רֹחַב הַמֵּצַח,

וּמָה הַשֵּׁמוֹת שֶׁבּוֹ פֻּתְחוּ נֶצַח;

מִדַּת בָּבוֹת עֵינָיו גַּם גַּבּוֹתֵיהוּ,

וּשְׁמוֹת כֻּלָּן לִימִינוֹ וּשְׂמֹאלֵהוּ;

עֵינוֹ הַצּוֹפָה כֹל שֶׁשְּׁמָהּ “אַכֶּסֶת”,

גַּם עֵין אֲחוֹרָיו שֶׁשְּׁמָהּ “אַטְנוּנֶסֶת”,

גּוּפַת קָדְשׁוֹ אֲשֶׁר דָּמְתָה לַקֶּשֶׁת,

כִּסְאוֹ, כִּתְרוֹ, גַּם חַרְבּוֹ הַמְלֻטֶּשֶׁת…

אַךְ מָה אַגִּיד לָךְ? הֲלֹא כֹל לָמַדְתָּ

וּבְסִפְרְךָ “רָזִיאֵל” כָּל זֹאת הִגַּדְתָּ,

יָדַעְתָּ גַּם כָּל אֲשֶׁר לֹא הוֹדַעְתִּי,

וּלְבַל אַכְבִּיר מִלִּים מֵאֲמוֹר נִמְנַעְתִּי,

כִּי לוּ אַגֶּד לָךְ כֹּל נַפְשִׁי יוֹדַעַת,

לֹא תִּשְׂפֹּקְנָה לִי גַּם שָׁנִים אַרְבַּעַת.

כִּי עַל הַקַּבָּלָה רַבּוֹת שָׁקַדְתִּי,

וּמְאוּם לֹא שָכַחְתִּי מֵאֲשֶׁר לָמַדְתִּי,

וּכְבָר אֶת הַתִּשְׁבִּי בַּחֲלוֹם רָאִיתִי,

וַיְגַל לִי סֹדוֹת לַקְשִׁיב לֹא קִוִּיתִי

וּבְהָקִיץ לָבֹא לִי אוֹתִי הִבְטִיחַ,

וּלְבָאֵר לִי כָּל רָז גַּם קֵץ מָשִׁיחַ…

וּבְלִי עֵת לוּלֵא לִקְבָרוֹת הוּבַלְתִּי,

אָז אֶת אֵלִיָּה עֵת בּוֹאוֹ שָׁאַלְתִּי:

"יַד מִי אֶת־סֵפֶר הַזֹּהַר חִבֵּרָה?"

וּלְשׁוֹנוֹ אָז לַעֲנוֹת דָּבָר מִהֵרָה:

"שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ אֶת הַזֹּהַר חִקֵּרוּ,

וִידֵי תַלְמִידֵימוֹ אוֹתוֹ חִבֵּרוּ ⁹⁷

וּמַעֲנֶה זֶּה אָז בַּסֵּפֶר כָּתַבְתִּי,

וּבוֹ מוּל הַמִּינִים כַּצַּר נִצַּבְתִּי,

הִכֵּיתִים לֶחִי, עֵינֵימוֹ נִקַּרְתִּי,

עַד יֹאבוּ הַאֲמֵן כֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי…

אַךְ עַתָּה, כִּי מַתִּי, מִי זֹאת יוֹדִיעַ,

מִי עַל מַשְׂכִּילִים כַּגַּנָּב יָרִיעַ,

אִם עַל סִפְרֵי קַבָּלָה פֶּה יַרְחִיבוּ,

וּבְגַאֲוָה בַּזֹּהַר הַלְעֵב יַלְעִיבוּ?

מִי פָעַל כָּל אֵלֶּה? הֲלֹא אַךְ אַתָּה,

אֲשֶׁר בַּעֲוֹנְךָ כָּל אָדָם הֵמַתָּה,

וּבִזְדוֹן לִבְּךָ, הוֹי בּוֹגֵד רוֹצֵחַ!

כִּלְיוֹת כָּל גֶּבֶר חֵץ מָוֶת פּוֹלֵחַ!

– אַךְ שָׁוְא תָּרֶב בִּי, קוֹל אָדָם עָנָהוּ,

שָׁוְא תַּלִּין עַל מָוֶת – הֵן אֵל עָשָׂהוּ,

גַּם לוּלֵא מֵעֵץ הַדַּעַת אָכַלְתִּי,

גַּם אָז מַתִּי – מִמָּוֶת לֹא נִצַּלְתִּי,

וּבָנַי כֻּלָּם גַּם כָּמוֹנִי מֵתוּ,

לוּ גַם עָשׂוּ טוֹב מִשְׁפָּט לֹא עִוֵּתוּ,

וּכְבָר זֹאת הִגִּידוּ חַכְמֵי עַמֶּךָ ⁹⁸

וּמָה זֶּה הִגְדַּלְתָּ עָלַי אַפֶּךָ?

אַךְ הִנֵּה בָאתָ – אַל לֶכֶת תָּחִישָׁה,

טֶרֶם אֵלֶיךָ עַצֻּמוֹת אַגִּישָׁה,

אֲשֶׁר אָמְנָם עַל זֹאת רַבּוֹת חִכִּיתִי-

אַךְ רַב כָּמוֹךָ מִכְּבַר לֹא רָאִיתִי!

שָׁם רַב צָבוּעַ מַתְעֶה וּמְתַעְתֵּעַ,

מֵבִין אֵיד עַמְּךָ וּפִידָם יוֹדֵעַ,

אַךְ אֶל בִּצְעוֹ וּכְבוֹדוֹ יִשָּא עַיִן,

וּתְשׁוּעַת עַמּוֹ נֶחְשְׁבָה לוֹ כָּאַיִן,

וּלְמַעַן הִתְחַסֵּד עוֹד יוֹסֶף הָבֶל,

וּבְמַשְּׂכִּילִים יָרִיב לִמְצוֹא בָם עָוֶל –!

הַהוּא לִדְבַר רִיבִי יַטֶּה אָזְנַיִם?

הֲלֹא אַךְ לַעֲנוֹ יַשְׁקֵנִי כַּמַּיִם!

שָׁם רַב גֵּאֶה הַמְבַקֵּשׁ שֵׁם תִּפְאֶרֶת,

וּבְפִלְפּוּלָיו יִתְגַּדֵּל בִּמְרוֹם קָרֶת,

וּסְפָרִים יִכְתּוֹב וִיְפִיצֵם בֶּחָלֶד,

כָּל רַב כָּל חָכָם הוּא יַחֲשׁוֹב כַּיָּלֶד,

וּבְלִבּוֹ יֹאמַר: "הֲיִדְמֶה לִּי גֶּבֶר?

לִי – נֵזֶר יִשְׂרָאֵל וּגְאוֹן עַם עֵבֶר!"

הֲלוֹ אֶעֱרוֹךְ מִלִּים? אֵלָיו אוֹכֵחַ?

הֵן אֲנִי מֵישָׁרִים לוֹ אֲשׂוֹחֵחַ,

וָהוּא יַעֲנֵנִי אַךְ פִּלְפּוּלֵי תֹהוּ,

חֲרִיפוּת הֲבָלִים וּדְרָשׁוֹת בֹּהוּ,

וּלְפָנַי הוּא יַזְכִּיר שֵׁם שַׂר מִצְרַיִם,

פָּרָה אֲדֻמָּה, צִיץ, פֶּסַח, כִּלְאַיִם,

וּמַה אֶעֱנֶה אוֹתוֹ אַחֲרֵי כָל אֵלֶּה?

אֲנִי אִיגָע, אִיעָף, וָהוּא לֹא יֵלֶא!

לֹא כֵן אַתָּה – אַךְ נִתְעֶה תַּם הִנֶּךָ,

וּלְכָל דָּבָר תִּשְׁמַע יַאֲמִין לִבֶּךָ,

עַל־כֵּן גַּם לִדְבָרַי תַאֲמִינָה עַתָּה,

וּבִהְיוֹתְךָ נִקְדָּשׁ אַחֲרֵי כִי מַתָּ,

הֲלֹא תוּכַל תַּגִּיד בַּחֲלוֹם מִלֶּיךָ,

אֶל דָּן בִּנְךָ הַיּוֹשֵׁב עַל כַּנֶּךָ!

אִם קוֹלְךָ יִשָּׁמַע וּלְעַמּוֹ יוֹשִׁיעַ,

לִבְּךָ יִשְׂמַח וּתְהִלּוֹת לִי תַבִּיעַ;

אִם יֶחְדַּל – וּלְנִשְׁמָתְךָ נֵר יַעַל,

עַל הִשְׁפִּילָהּ רֶדֶת אֵלָיו מִמַּעַל,

וּפֶרֶק מִשְׁנֶה יִלְמַד אוֹ סוֹד זֹהַר,

בַּעֲבוּר תִּטְהַר כַּשָּׁמַיִם לָטֹהַר –

לֹא בָךְ יִהְיֶה אָשָׁם! אַתָּה עָמַלְתָּ,

אַתָּה הִזְהַרְתּוֹ – אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ!

וּבְכֵן שִׁמְעָה מִלַּי, קוֹלִי הַאֲזִינָה,

וּלְהָבִין אִמְרָתִי לִבְּךָ הָכִינָה,

אַל תָּחִישׁ לַעֲנוֹת טֶרֶם תִּשְׁמָעֵנִי,

אַל תָּחִיל תִּזְעַק לֹא “מִין” תִּקְרָאֵנִי,

אִם גַּם אֶל חִכֶּךָ מִלַּי לֹא יִנְעָמוּ –

כָּאֲשֶׁר מֵאָז עַמְּךָ חֹק לָמוֹ שָׂמוּ:

שָׁמוֹעַ דִּבְרֵי אִישׁ מַחֲזִיק יָדֵימוֹ,

וּשְׂנוֹא מוֹכִיחַ דַּרְכָּם עַל פָּנֵימוֹ;

וּבִנְבִיאֵי אֱמֶת עַל־כֵּן הִלְעִיבוּ,

וּבְאַף חַיֵּימוֹ לַשַּׁחַת הִקְרִיבוּ,

וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר “שָׁלוֹם” בִּשֵּׂרוּ,

שָׁמָנוּ גַּם עָשְׁתּוּ וַחֲיָלִים גִּבֵּרוּ,

עַל־כֵּן מָטוּ אָז לִבְלִי קוּם נָפָלוּ,

עַל־כֵּן גַּם עַתָּה עַל דַּרְכָּם כָּשָׁלוּ!

בֶּאֱמוֹר לָמוֹ אִישׁ: "אֶת דַּרְכְּכֶם הַיְשִׁירוּ

שִׁקּוּצֵי הַבְלֵי שָׁוְא מִכֶּם הָסִירוּ!"

יִבְזוּ צַלְמוֹ, מִלְחָמָה בּוֹ יַעֲרוֹכוּ,

כִּנְחָשִׁים צִפְעוֹנִים אוֹתוֹ יִשֹּׂכוּ;

לֹא יֵדְעוּ בֹּעֲרִים לֵב אוֹהֵב עַמֵּהוּ,

כִּי לַהֲבֵל אֶחָיו יִתַּר מִמְּקוֹמֵהוּ,

יִרְגַּז, יִתְחַמֵּץ, יֶחֱרַד לֹא יָנוּחַ,

וּמִכְּאֵב לֵבָב וּמִשֶּׁבֶר רוּחַ,

מוֹכִיחֵי הָעָם בַּרָּמָה יִזְעָקוּ,

מֵהֲמוֹן שַׂרְעַפֵּיהֶם לֹא יִתְאַפָּקוּ; –

זֹאת לֹא יָבִינוּ אֲנָשִׁים נִבְעָרוּ,

כִּי טָפַשׁ לִבָּם, רִגְשֵׁי אִישׁ חָסָרוּ,

אַךְ אַתָּה בָּשָׂר עוֹד אֵינְךָ אַךְ רוּחַ,

וּלְעוֹלָם הַקֹּשֶׁט הִנְּךָ שָׁלוּחַ,

לֹא לָךְ עוֹד הֱיוֹת שׁוֹבָב אַךְ כַּפֶּרֶא…

עַתָּה רַק מֵישָׁרִים עֵינְךָ תֵּרֶא,

וּבְכֵן שִׁמְעָה מִלַּי אַל תָּחִישׁ תָּשֶׁב,

אַל תִּקְרָא לִי “מִין” טֶרֶם תַּקְשֶׁב קָשֶׁב!

תּוֹרָה צִוָּה לָכֶם יוֹשְׁבִי־שָׁמַיִם,

וּמִצְּוֹת בָּרוֹת הַמְּאִירוֹת עִינַיִם,

עֲלֵיהֶן חֶרְפַּת נַעֲוֵי לֵב תִּשָּׂאוּ,

וּבַעֲדָן עַל מַשְׂכִּילִים תִּתְמַלָּאוּ,

כִּי “חֻקֵּי אֵל– תֹּאמְרוּ – הֵמָּה יָפִירוּ”,

וּכְבוֹדָם עַל־כֵּן בַּקָּלוֹן תָּמִירוּ,

אַךְ רַבִּים בָּכֶם צַדִּיקִים נִקְרָאוּ,

וּפוֹשְׁעִים אַךְ הִנָּם וּשְׁאוֹל חָטָאוּ:

אָב וָאֵם יִבְזוּ וּכְלִמּוֹת יַשְׂבִּיעוּ,

וּכְמוֹ עַל גַּנָּב עָלֵימוֹ יָרִיעוּ;

אַחִים הוֹלְכֵי תֹם בִּלְבָבָם יִשְׂנָאוּ,

יַכְלִימוּם, חֶרְפָּה עֲלֵיהֶם יִשָּׂאוּ;

עַל שָׁוְא, עַל לֹא דָּבָר רֵעָם יִשְׂטֹמוּ,

וּבַחֲמַת עַכְשׁוּב נִקְמָתָם יִקֹּמוּ;

מֵאֲחִיהֶם הָאֶבְיוֹן יָדָם יִקְפֹּצוּ,

וּלְהַלְווֹתוֹ בַּצַּר לוֹ לֹא יַחְפֹּצוּ;

מַשְׂכֹּרֶת אִישׁ שָׂכִיר תָּלִין אִִתָּמוֹ,

יוֹנוּ עֲמִיתָם – לֹא יֶחֱרַף לִבָּמוֹ,

וִיעַנּוּ יָתוֹם אַלְמָנָה יִלְחָצוּ,

וּבְדַם עֲנִיִּים פַּעֲמֵיהֶם יִרְחָצוּ;

יֵלְכוּ רָכִיל וִילָשְׁנוּ בַּשָּׁוְא רֵעַ,

וּמַשְׂכִּיל דּוֹרֵשׁ טוֹב יַחְשְׁבוּ פּוֹשֵׁעַ;

עַל דַּם רֵעָם יַעַמְדוּ לֹא יַעְזְרוּהוּ,

וּבְצָרָתוֹ יִרְאוּ לֹא יוֹשִׁיעוּהוּ;

מֹאזְנֵיהֶם אַךְ מִרְמָה, מִדָּתָם – עָוֶל,

אִמְרָתָם שָׁוְא, וּמוֹצָא פִיהֶם הֶבֶל,

יַעַשְׁקוּ יִגְזֹלוּ בַּאֲשֶׁר יִפְגָּעוּ,

יִשְׂבְּעוּ שֹׁד דַּכִּים, חֵיל זָרִים יִבְלָעוּ,

שָׁלוֹם בִּלְשׁוֹנָם וּבְלִבָּם אַךְ אָרֶב,

וּלְאֵיד אָח כִּי יִרְאוּ שִׂמְחָתָם תֶּרֶב –

קִרְבָּם מָלֵא הֲוּוֹת מַחֲשָׁבְתָּם – אָוֶן,

וּלְבָבָם לֹא בָשָׂר הוּא כִּי אִם אָבֶן –

וּבְלִבָּם יֹאמְרוּ: "צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ,

לֹא הֵפַרְנוּ מִשְׁפָּט, חֹק לֹא זָנַחְנוּ,

סוּת צִיצִת נִלְבַּשׁ טוֹטָפוֹת נַחְבּוֹשָׁה,

אֶת הָאֵל נִירָא לַמֵּתִים נִדְרוֹשָׁה,

עֶרֶב וָבֹקֶר לָאֵל נִתְפַּלֵּלָה,

בִּימֵי הַמּוֹעֲדִים מַשְׁמַנִּים נֹאכֵלָה,

בַּכֹּל יַאֲמִין לִבֵּנוּ לֹא נַלְעִיבָה,

וּמִדֶּרֶך חָכְמָה רֶגֶל נָשִׁיבָה,

דִּין וַאֲגָדָה נִלְמַד בִּזְמַן חֻפְּשֵׁנוּ,

וּלְהוֹגֵי בַתּוֹרָה נִפְרוֹס לַחֲמֵנוּ!"

כֹּה חַנְפֵי לֵב בִּלְבָבָם יִתְבָּרֵכוּ,

וּבְדֶרֶך חַטָּאתָם שׁוֹבָב יֵלֵכוּ:

אַךְ דִּבְרֵי הַשָּׂטָן אֶל שׁוֹפְטֵי מַעַל,

עֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר בַּשָּמַיִם יַעַל,

שָׁמַעְתִּי (כִּי שָׁוְא תִּתְהַלֵּלוּ בַשַּׁעַר,

כִּי מִקּוֹל שׁוֹפָר יֶחֱרַד יֹאחֶז שָׂעַר,

וִיהִי כַנִּדְהָם פַּלָצוּת תֹּאחֲזֵהוּ ⁹⁹

וּמֵרֹב צָרָה יַעֲלִים שִׂטְנָתֵהוּ),

וּדְבָרָיו מִקְּשׁוֹב נִבְהַלְתִּי נַעֲוֵיתִי:

"דַּרְכֵי זֶרַע יַעֲקֹב לִרְאוֹת אִוֵּיתִי

וָאֵרֶד מַטָּה וּפָעֳלָם בָּחַנְתִּי,

וָאֵרֶא מַעֲשִׂים – לִרְאוֹת לֹא הֶאֱמַנְתִּי:

רַבִּים בָּם אֲשֶׁר צַדִּיקִים נֶחְשָׁבוּ,

ובְגַבְהוּת לִבָּם בִּישֻׁרוּן יִרְהָבוּ,

הַחוֹשְׁבִים כִּי בַשָּׁוְא וּבְצִדְקַת שֶקֶר,

יִיצְרוּ עוֹלָמוֹת גַּם אֵלִים אֵין חֵקֶר,

זָנְחוּ דַּת אֵל, תּוֹרַת מֹשֶה עָבָרוּ:

מִשְׁפַּט אִישׁ לַעֲמִיתֹו לֹא שָׁמָרוּ,

אַךְ בֶּצַע מַעֲשַׁקּוֹת תָּמִיד יִרְדֹּפוּ,

וּמִפִּי אַחֵיהֶם בִּלְעָם יַחֲטֹפוּ,

יָבֹזוּ דַּלִּים וּגְבוּלוֹת יַשִּׂיגוּ,

וּלְדוֹרְשֵׁי מִשְׁפָּט יִבְזוּ אַף יַלְעִיגוּ!

חֻקֵּי אֵל בִּידֵיהֶם שֻׁנּוּ הוּמָרוּ,

כִּסּוּ בַּהֲבָלִים וּבַל עוֹד נִכָּרוּ!…

הָאֵל בּוֹ יַאֲמִינוּ וּשְׁמוֹ יִקְרָאוּ,

תַּבְנִית, גֵּו, וּתְמוּנָה לוֹ הֵם בָּרָאוּ,

וּכְמוֹ אִישׁ מֵאִתָּם אוֹתוֹ חָשָׁבוּ,

וּבְשֵׁם “שֵׁעוּר קוֹמָה” מִרְיָם נָקָבוּ!

לִיְכֹלֶת אֵל עוֹלָם אַלּוּף הִרְכִּיבוּ,

וּמִמְשַׁל סַמָּאֵל מֶנָּה הִרְחִיבוּ,

עָלָיו יֹאמֵרוּ: כִּי יִרְהַב בֵּאלֹהַּ,

וּבְמַחֲנֶה הָאֵל יֶרֶב שֹׁד וָנֹהַּ…

וּבְגֵאוּת, חַטַּאת פִּימוֹ עוֹד סִפֵּרוּ:

כִּי עֲצַת שַׁדַּי צַדִּיקִים יָפֵרוּ,

וּכְמוֹ אֵלֶּה רַבּוֹת אָזְנִי לָקָחָה,

וַתִּרְגַּז בִּטְנִי, נַפְשִׁי הִשְׁתּוֹחָחָה!

רַבִּים בָּם מִדְּבַר אֵל אָחוֹר נִזָּרוּ,

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אַךְ יִשְׁתּוּ יִשְׁכָּרוּ,

וַיִּבְחֲרוּ לָמוֹ מַתְעֶה וּבְלִיַּעַל,

הַמַּטִּיף לַשֵּׁכָר כִּנְבִיא הַבַּעַל,

כַּסְפָּם וּרְכוּשָׁם יָדוֹ לוֹ אוֹצֶרֶת,

יֶאֱסוֹף לוֹ כָּל מַחֲמַד וִיקַר תִּפְאֶרֶת,

יִבֶן הֵיכָלוֹת מַרְהִיבֵי עֵינַיִם,

יִקְבֹּץ הוֹן רַב בִּבְלִי עֲמַל כַּפַּיִם,

יִקֶּן לוֹ מִטּוֹת שֵׁן וְדְמֶשֶׂק עֶרֶשׂ,

מַעֲדַנֵּיהֶם יִשְׂבַּע וִימַלֵּא כֶרֶשׂ,

מִיגִיעָם יַעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כֶסֶל,

וּבְסוֹד חֲסִידָיו הוּא נִקְדָּשׁ כַּפֶּסֶל,

וּזְרוֹעַ אֵל לוֹ, לֵאמֹר לוֹ יֶהְבָּלוּ,

וּלְכָל אָסוֹן וּפִיד עֶזְרוֹ יִשְּׁאָלוּ,

וּתְפִלָּתָם, לוֹ לֹא לָאֵל יָכִינוּ,

כִּי אַךְ בָּזֹאת יַצְלִיחוּ – הֵם יַאֲמִינוּ ¹⁰⁰

הַהֵם זֶרַע הָעָם – תִּמְהוּ תָמוֹהַּ!

זֶרַע הָעָם שֶׁבּוֹ בָּחַר אֱלוֹהַּ,

עַם בֵּאלֹהִים אֱמֶת מֵאָז הֶאֱמִינוּ,

עַם, אֱמוּנַת אֵל לַגּוֹיִם הֵבִינוּ?

אֵיךְ אֵל אֱמֶת אֵל מִסְתַּתֵּר שָׁכָחוּ,

וֵאלֹהִים בַּעַל גֵּו תַּחְתָּיו לָקָחוּ!

עַם נָצְרוּ חֹק וּמִשְׁפָּטִים שָּמָרוּ,

אֵיכָה בָּזוּ צֶדֶק תֹּרוֹת עָבָרוּ!"

כָּכָה בִּמְנוֹד רֹאשׁ דִּבֶּר מַגִּיד פֶּשַׁע,

וּבַל נִמְצָא יוֹצֵא אֶתְכֶם לַיֵּשַׁע;

שׁוֹפְטֵי מַעַל שָׁרְקוּ, רֹאשָׁם הֵנִיעוּ,

וּצְבָא הַמָּרוֹם אֹמֶר לֹא הִבִּיעוּ,

וּמְלִיצֵי יֹשֶׁר בֹּשׁוּ גַּם נִכְלָמוּ,

חַתּוּ לֹא עָנוּ, מֵחֶרְפָּה נֶאֱלָמוּ!

וַאֲנִי הַגֵּד יָשְׁרְכֶם בִּמְאֹד חָפַצְתִּי,

אַךְ מִבְּלִי דַעַת מַעֲנֶה פִּי קָפַצְתִּי,

הֵן חִכּוֹ לֹא חָטָא, מִלָּיו נֶאֱמָנוּ,

כֵנִים עַצֻּמוֹתָיו לֹא שָׁוְא הֶלְאָנוּ,

עַל־כֵּן שַׂשְׂתִּי עֵת קֵץ מִלָּיו הִגִּיעַ,

וּמַרְבִּית פִּשְׁעֵיכֶם טֶרֶם הוֹדִיעַ,

לֹא הוֹסִיף סַפֵּר לִפְנֵי שׁוֹפְטֵי מַעַל,

כָּל פָּעֳלֵיכֶם יִלְדֵי הֶבֶל וָגֹעַל:

כִּי מַתְעִים הִתְעוּכֶם בִּזְדּוֹן לִבָּמוֹ,

וַתִּהְיוּ לִפְלַגּוֹת אֵין מִסְפָּר לָמוֹ,

וּמְרִיבַת נֶצַח בֵּין חֶבֶר וָחֶבֶר,

יוֹם יוֹם תִּגְּדַּל תִּרֶב אַף תַּעַל אֵבֶר,

וּבְשַׂר זֶבַח אֵלֶּה לֹא אֵל יֹאֵכלוּ,

וּדְבַר רַב זֶה אַנְשֵׁי רִיבוֹ חִלֵּלוּ;

אֵין מֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אַחִים נוֹלָדוּ,

אֲשֶׁר עַל שָׁוְא וָהֶבֶל הִתְפָּרָדוּ!…

רִבּוֹת שֶׁקֶל שָׁנָה שָׁנָה תּוֹצִיאוּ,

אֲשֶׁר אֶל בַּעַל הַנֵּס שַׁי תָּבִיאוּ ¹⁰¹

לַעֲלוֹת עַל קִבְרוֹ נֵר תָּמִיד בֹּעֶרֶת,

כִּי יַרְבֶּה מוֹפְתָיו בַּעֲשׂוֹת לוֹ מַזְכֶּרֶת,

(הוֹי כֶּסֶל וָהֶבֶל, עָמָל וָאָוֶן!

הוֹי הָמוֹן חֲסַר־לֵב בַּעַר לֹא יָבֶן!

מִי בַּעַל־נֵס זֶה? מַה יָּדָיו פָּעָלוּ?

אוֹ אַיֵּה הֵם מוֹפְתָיו אֲשֶׁר גָּדָלוּ?

וּמַדּוּעַ לֹא נֵר תָּמִיד תַּבְעִירוּ,

עַל קִבְרוֹת הַנְּבִיאִים נִסִּים הִכְבִּירוּ?)

וַאֲשֶׁר בָּם מֵעֵין הַגְּבוֹהִים תַּעֲלִימוּ,

כָּל תַּרְמִית לִבְּכֶם וּרְמִיָּה תַעֲרִימוּ…

אַךְ לִיסוֹד לִבְנֵי דַלִּים בָּתֵי סֵפֶר,

לִמְלָאכָה, לַעֲבוֹדָה, וּלְאִמְרֵי שֶׁפֶר,

גַּם לַעֲזוֹר רָשִׁים כִּי יוּכְלוּ יִסָּעוּ,

מֵעִיר שִׁבְתָּם בָּהּ בָּרָעָב יִגְוָעוּ,

אֶל עִיר אַחֶרֶת לִמְצוֹא אֹכֶל לָמוֹ,

בִּיגִיעַ כַּפָּם וּמְלֶאכֶת יָדָמוֹ,

וּבְנוֹת בֵּית מַחֲסֶה לִיתוֹמִים אֻמְלָלוּ,

לֹא תִמְצְאוּ דֵּי כֶסֶף – זֹאת לֹא תוּכָלוּ!

רַבּוּ בָכֶם נִרְפִּים אוֹהֲבֵי מָנוֹחַ,

אֲשֶׁר לַעֲבוֹדָה לֹא יִצְלְחוּ צָלוֹחַ,

וּלְעֵינֵי הָעָם בַּשָּׁוְא יִתְקַדָּשׁוּ,

וּבְעֹז הַדָּת בֶּגֶד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁוּ,

וּבְכֵן יֹאכְלוּ לַחְמָם, חֵילָם יִבְלָעוּ,

מִימֵי עֲלוּמֵיהֶם עֲדֵי יִגְוָעוּ!…

יַלְדֵי הוֹרִים גֵּאִים צִיָּה יַעֲרֹקוּ,

וּבְאֶפֶס מַעֲשֶׂה יָדַיִם יַחֲבֹקוּ,

כִּי יָקָר לָמוֹ הוֹלֵךְ בַּעֲצַלְתַּיִם,

מֵאִישׁ תַּם אוֹכֵל מִיגִיעַ כַּפַּיִם!

לִבְנֵיכֶם בַּנֹּעַר נָשִׁים תִּקָּחוּ,

טֶרֶם לַעֲבוֹדָה לֶעָמָל יִצְלָחוּ,

(רִגְשֵׁי אַהֲבָה, הָהּ, בִּלְבָבָם תָּמִיתוּ,

עוֹד טֶרֶם יִתְפַּתְּחוּ אוֹתָם תַּצְמִיתוּ,

לֹא עוֹד תַּעֲנֻגֶיהָ יוּכְלוּ יִרְוָיוּ,

וּבְנֹעַם דּוֹדֶיהָ לֹא עוֹד יֶחֱזָיוּ…

גַּם תִּקְוַת עֲלוּמִים כָּעֵץ תַּסִּיעוּ,

וּמְרֹרוֹת תַּחְתֶּיהָ אוֹתָם תַּשְׂבִּיעוּ!)

עוֹדָם חִדְלֵי אוֹנִים עוֹד צַר כֹּחָמוֹ,

עוֹד כַּלְכֵּל גַּם נַפְשָׁם קָצְרָה יָדָמוֹ,

עוֹד לֹא יָדְעוּ עֹל יָדָם לֹא הֶעֱבִירוּ,

וּנְעָרִים עוֹדָם – וּבָנִים יוֹלִידוּ!

שָׁנִי עִם עֲדָנִים לַעֲדִי תִלְבָּשׁוּ,

חוֹרִים וַעֲשִׁירִים גַּם דַּלִּים רֻשָּׁשׁוּ,

אִישׁ אִישׁ רַב מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג לוֹ יָדֵהוּ,

יֶרֶב עֲדָיָיו וִיפָאֵר בֵּיתֵהוּ,

וּמַשָּׂאָם הָרַב שֵׂאת לֹא תוּכָלוּ,

עֲדֵי כִי מִבְּלִי קוּם תִּפְּלוּ תּוּטָלוּ!…

עַל־כֵּן יִדַּל יַעֲקֹב רָזוֹן יֹאכְלֵהוּ,

עַל־כֵּן תַּם כֹחוֹ – עֹנִי יִלְחָצֵהוּ,

עַל־כֵּן רַבּוּ בוֹ נוֹכְלִים, פּוֹעֲלֵי שֶׁקֶר,

נוֹשְׁכֵי נֶשֶׁךְ, חוֹשְׁבֵי אָוֶן אֵין חֵקֶר,

עַל־כֵּן יָפוּצוּ בָנָיו אֶל כָּל רוּחַ,

וּבְלַחַץ וּנְדוּדִים נַפְשָׁם תָּשׁוּחַ!

לָאֵל כִּי תַעְתִּירוּ וּשְׁמוֹ תִּקְרָאוּ,

תִּדְרְשׁוּ בַּמַּלְאָכִים מַתְעִים בָּרָאוּ,

וּשְׁמוֹת אֱלִילִים גַּם פִּיכֶם יַשְׁמִיעַ ¹⁰²

עֵת יִקְרָא לָאֵל כִּי אֶתְכֶם יוֹשִׁיעַ!

בִּלְחָשִׁים וּכְשָׁפִים רַבַּת תַשְׂפִּיקוּ,

וּצְרֹרוֹת כַּסְפְּכֶם לַמְעוֹנְנִים תָּרִיקוּ,

תִּדְרְשׁוּ לַמֵּתִים וּקְסָמִים תִּקְסֹמוּ,

תַּשְׁבִּיעוּ שֵׁדִים, בִּשְׂעִירִים תִּלְחֹמוּ!

וּלְהַבְלֵי שָׁוְא אֵין חֵקֶר בָּם תַּאֲמִינוּ,

וּבִבְלִי דַעַת לַעֲשׂוֹתָם תָּהִינוּ,

הֲיֵשׁ מִסְפָּר? הֵן אַךְ הֶבֶל אִיגָעָה,

לוּ אֶמְנֶה גַּם הַמְּעַט אֲשֶׁר אֵדָעָה,

וַאֲשֶׁר הַיּוֹם מִפִּי מֵתִים שָׁמַעְתִּי,

וּבְסִפְרֵיכֶם הִנָּם כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי!…

חֲזוֹן בֶּן אָמוֹץ כָּל שָׁנָה תִּשְׁמָעוּ,

וּדְבָרָיו אֵשׁ עַד לִבְּכֶם לֹא נָגָעוּ,

תִּנְהוּ נֶהִי עֵת תּוֹכַחְתּוֹ תַקְשִׁיבוּ,

אַךְ דַּרְכֵיהֶם עַל פִּיהָ לֹא תֵטִיבוּ –

גַּם לָכֶם יוֹדְעֵי אֵל בִּשְׁמוֹ יֹאמֵרוּ:

"לָמָּה לִּי רֹב רִנּוֹת עָלַי תַּעְתֵּרוּ?

וּכְמוֹ עוֹלוֹת אֵלִים גַּם אָז שָׂבַעְתִּי,

כֵּן עַתָּה שִׁירֵיכֶם רַבַּת שָׁמַעְתִּי,

רַב לִי הַקְשֵׁב נַהַם בִּתְפִלּוֹת קַצְתִּי

וּפִיּוּטִים וָלַהַג לֹא חָפַצְתִּי!

עֵת לֵרָאוֹת פָּנַי בֵּיתִי תֶּאֱתָיוּ,

עַל כָּל רִיב עַל כָּל נֶגַע שָׁם תֶּהֱמָיוּ,

שָׁם עַל מַשְׂכִּילִים יַחַד תִּתְמַלָּאוּ,

שָׁם עַל אוֹהֲבֵיכֶם חֶרְפָּה תִּשָּׂאוּ!

חֹדֶשׁ, שַׁבָּת וָחַג, שָׁם תִּוָּעֵדוּ,

וַעֲשׁוּקִים לִפְנֵיכֶם בַּבְּכִי יֵרֵדוּ,

וּמִמּוּל הָאָרוֹן יֶהֱמוּ יַזְעִיקוּ:

כִּי אַבִּירֵי לֵב נַפְשָּם הֵרִיקוּ,

וּבְאָהֳלָם הֵבִיאוּ שֹׁד וּמִגְעֶרֶת,

וּבֵן יָחִיד שָׁדְדוּ מֵאֵם עִוֶּרֶת,

מֵאִשָּׁה הָרָה וִילָדִים חֲמֵשֶׁת,

לִפְדּוֹת מִצָּבָא אִישׁ לוֹ אַחִים שֵׁשֵׁת

וּבֶן עָשִׁיר הוּא מִנִּכְבַּדֵּי קֶרֶת –;

אַךְ לֹא יֵעָנוּ – הוֹי אָוֶן וַעֲצֶרֶת!

וּמִי בִקֵּשׁ מִכֶּם, עֶרֶב וָבֹקֶר,

לִרְמוֹס חֲצֵרַי, לָבִיא מִנְחַת שָׁקֶר?!

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם נַפְשִׁי שָׂנָאָה,

לָטֹרַח הֵם לִי לֹא אוּכַל אֶשָּׂאָה,

וּבְעֵת כַּפֵּיכֶם אֵלַי יִנָּשֵׂאוּ,

אַעֲלִים עֵינַי מֵהֶן – כִּי דַם מָלֵאוּ,

דַּם עֲנִיִּים לִצְבָא מֶלֶךְ נִמְסָרוּ,

תַּחַת נָכְרִים מֵרֶחֶם לָמוֹ זָרוּ –;

דַּם נַעֲלָמִים מִכְתַּב מַסָּע בִּקֵּשׁוּ;

דַּם חוֹלִים בָּלִים עַצְמֵיהֶם עָשֵׁשוּ,

מִבְּלִי יוּכְלוּ אָכוֹל כָּל נַפְשָׁם תֵּכֶל,

מֵרֹב שִׁלּוּם מֶכֶס עֲלֵי כָל אֹכֶל –;

דַּם כָּל נִגַּשׁ נַעֲנֶה קוֹדֵר וּשְׁחוֹחַ,

מִמַּסִּים שָׂמוּ עָלָיו עוֹשְׁקָיו כֹּחַ;

דַּם מַשְׂכִּילִים עַל צַוָּארָם נִרְדָּפוּ,

יַעַן וּבְיַעַן אֶת הָאֱמֶת חָשָׂפוּ,

וּמֵרֹב עָמָל וּתְלָאוֹת שָׂבָעוּ,

בִּבְלִי תִקְוָה מֶרְחֲקֵּי אֶרֶץ נָעוּ,

נִפְרְדוּ מֵרֵעִים, מִכָּל מַחֲמַד עַיִן,

לִנְדּוֹר בִּמְקוֹם כָּל מַכִּיר לָמוֹ אָיִן,

וּתְלָאוֹת חֲדָשׁוֹת שָׁמָּה יִשָּׂאוּ,

מֵחֹסֶר, אַלְמוֹן וָנֹד יִדַּכָּאוּ…

כִּי רָאשֵׁיכֶם סוֹרְרִים עוֹשֵׂי רָע יַחַד,

רֻבָּם רוֹדְפֵי שַׁלְמוֹנִים אוֹהֲבֵי שֹׁחַד ¹⁰³

עֵינָם אֶל בִּצְעָם וּבהַוּוֹת יָעֹזּוּ,

יִשְׁלְלוּ אַלְמָנוֹת וִיתוֹמִים יָבֹזּוּ!"

לָכֵן כֹּה בַחֲלוֹם לֵיל תֹּאמַר לִבְנֶךָ:

"שִׁלְחָה דָבָר אֶל רַבָּנֵי עַמֶּךָ,

לֵאמֹר: שִׂימוּ עֵינֵיכֶם עַל דַּרְכֵּנוּ,

כִּי גָּדֹל כַּיָּם הָהּ! שֶׁבֶר עַמֵּנוּ,

בּוֹאוּ נָא רַפְּאוּהוּ חוּשׁוּ מַהֵרוּ,

כִּי אִם תִּתְמַהְמְהוּ הַמּוֹעֵד תּוֹחֵרוּ…

רַב לָכֶם לִשְׁעוֹת בַּהֶבֶל וָשֶׁקֶר,

וּלְהַרְבּוֹת פִּלְפֻּלֵי תֹהוּ אֵין חֵקֶר,

וּסְפָרִים עֲשׂוֹת לֹא אֶחָד טוֹב בָּמוֹ,

אַךְ הַכְבֵּד מַעֲמָסַה חֹק שָׂמוּ לָמוֹ,

אַךְ כַּסּוּת אֹפֶל עַל זֶרַע עַם עֵבֶר,

וּלְשַׁנּוֹת טַעְמוֹ בַּל יִהְיֶה כַגֶּבֶר,

בִּכְסוּתוֹ, בִּלְשׁוֹנוֹ, בַּהֲלִיכָתֵהוּ,

בִּמְשׂוֹשׂוֹ וּבְאָכְלוֹ וּבְכָל מַעֲשֵׂהוּ ¹⁰⁴

רַב לָכֶם הַשְׂפֵּק אַךְ בָּעֵת עָבָרָה,

אֲשֶׁר בִּכְנָפֶיהָ אֶתְכֶם צָרָרָה,

וּכְחוֹלְמִים תִּהְיוּ בַּחַיִּים בָּאָרֶץ…

הֵן עֵת חֲדָשָׁה עַתָּה פָּרְצָה פָּרֶץ,

וּבָהּ חוֹלְמֵי חֲלוֹם לֹא עוֹד יִצְלָחוּ,

וּשְׁכֵחֵי חַיִּים מִשָּׁלוֹם יִזְנָחוּ;

בָּהּ אַךְ פֹעֲלֵי פֹּעַל לֶחֶם יִשְׂבָּעוּ,

וַעֲצֵלִים נִרְפִּים בָּרָעָב יִגְוָעוּ;

בָהּ אַךְ חַכְמֵי לֵבָב יִשְׂגּוּ יֵרֹמּוּ,

וּרְחֵקֵי דַעַת בַּחֹשֶׁךְ יִדֹּמוּ;

וּכְבָר מִצְוַת פִּיהָ רַבִּים עָבָרוּ,

אַךְ עַתָּה נֶעֱנָשׁוּ – לֶחֶם חָסָרוּ!…

עַל־כֵּן דֶּרֶך עַמְּכֶם פַּנּוּ הַיְשִׁירוּ,

וּבְמַחְנֶה הָעִבְרִים קוֹל עֹז הַעֲבִירוּ:

לֹא עוֹד לַתֵּכֵל “אַךְ הֶבֶל” תִּקְרָאוּ,

כִּי אִם כֹּה תֹאמֵרוּ לָאֵל תֶּחְטָאוּ,

מִי יוֹסֵד תֵּבֵל? הֲלֹא אֱלֹהֵינוּ,

וּפָעָלוֹ הַבְזוֹת אֵיךְ נָעֵז פָּנֵינוּ?!

לֹא תֹהוּ בָּרָא אֵל כֹּל, אַךְ לָשָׁבֶת,

לַחְכָּם, לַעֲבוֹד, לִיגַע, לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבֶת;

וּבְכֵן לִקְרַאת הָעֵת כֻּלְּכֶם הִכּוֹנוּ,

וּבְנֵיכֶם כִּפְרָאִים לֹא עוֹד תֶּאֱמוֹנוּ,

לֹא עוֹד, בִּתְנוּמָה, כִּשְׁרֹנוֹת נִפְלָאוּ,

אֲשֶׁר בִּילָדִים אֲלָפִים נִמְצָאוּ,

תַּעֲלוּ בַּתֹּהוּ וּתְיַשְּׁנוּם הַמָּוֶת

בַּחֲלֹמוֹת וּבְעַצְלָה וּבְרַהַב שָׁבֶת!…

לַמְּדוּ יָדֵימוֹ לַעֲבוֹדָה וַחֲרֹשֶּׁת,

בָּעֵץ בָּאֶבֶן בַּבַּרְזֶל וּנְחֹשֶת;

לַמְּדוּם לָניר נִיר, לַחֲרוֹשׁ גַּם לִזְרוֹעַ,

וּלְהוֹצִיא מֵאֶרֶץ לֶחֶם לִשְׂבּוֹעַ;

הוֹרוּם דַּרְכֵי מִסְחָר אֲשֶׁר נִסְתָּרוּ,

מִכְּנַעֲנִים רַבִּים כִּילָדִים יִסְחָרוּ;

כִּי לֹא בַשָּׁוְא וּבְעָוֶל הַשְּׂפָתַיִם,

וּבְהַקְטִין אֵיפָה וֹבְעַוֵּת מֹאזְנַיִם,

וּבְלוֹעַ חֵיל זָרִים עַד רֶדֶת קֶבֶר,

לֹא בִּכְמוֹ אֵלֶּה סוֹחֵר יִהְיֶה גֶּבֶר,

אַךְ בִּיְדֵי חָרוּצִים וּשְנֹאת בָּצוֹעַ,

וּנְתִיבוֹת הַמִּסְחָר הַשְׂכֵּל יָדוֹעַ,

הוֹרוּם לָשׁוֹן, סֵפֶר, חָכְמַת וָדַעַת,

וּשְׂפַת אַרְצְכֶם דַּבֵּר בִּבְלִי מִגְרַעַת –

הוּרוֹם כִי בַחַיִּים חֵפֶץ יִמְצָאוּ,

יֵדְעוּ כִּי חַיִּים הֵם וּלְזֹאת נִבְרָאוּ,

בִּמְקוֹם שָׁם יִפְנוּ כִּי יִחְיוּ יֵדָעוּ,

כִּי חַיִּים הִנָּם לֹא מֵתִים גָּוָעוּ –

יֵדְעוּ, כִּי מֵחַיֵּי תֹהוּ יָמוּשׁוּ,

וּבְרֶגֶשׁ אַמִּיץ חַיֵּימוֹ יָחוּשׁוּ,

לֹא עוֹד כְּחֲסֵרֵי רוּחַ הֵם יָנוּמוּ,

אַךְ עֵרִים יִהְיוּ וּבְרוּחָם יָרוּמוּ,

וּבְחֵפֶץ הַחַּיִּים וּבאֹמֶץ רוּחַ,

נֹעַם עוֹלָם עַל גּוֹרָלָם יָנוּח!ּ"

אָז לֹא עוֹד יִכָּלְמוּ בַּל יַעֲטוּ בֹשֶׁת,

אָז יִמְצְאוּ לַחְמָם טֶרֶם יִקְחוּ אֵשֶׁת

לֹא עוֹד לַבֶּהָלָה בָּנִים יוֹלִידוּ,

וּבְרָעָב וּבְצָמָא עוֹלְלִים יָרִידוּ;

אָז בַּחוּרֵי־דַלִּים יַחְדָו יִכְלָיוּ,

וּפְרוּשִׁים עֲצֵלִים לֹא עוֹד יִרְבָּיוּ;

לֹא עוֹד הַחַיִּים כִּצְלָלִים יֵלֵכוּ,

וּבְנֵי רֶגֶשׁ – לַמֵּתִים יֵהָפֵכוּ!

הִתְאַסְּפוּ בֹּאוּ עֻצוּ עֵצָה יַחַד,

וּמִשְּׂאֵת קַדְמוֹנִים אַל תִּפְחֲדוּ פַחַד,

וּמִשְׁפָּטִים בַּל תִּחְיוּ־בַם הִשְׁאִירוּ,

הַחֲלִיפוּ כַלְבוּשׁ, הָסִירוּ, הָפִירוּ ¹⁰⁵

חֻקִּים לֹא־טוֹבִים לָכֶם הֵם נָתָנוּ,

דִּינִים כִּצְנִינִים בִּבְלִי דַעַת דָּנוּ,

בִּשְׁכֶם עַם נִלְאֶה מַעֲמָסָה הִנָּמוֹ,

וּכְבָר נָעוּ לִנְפּוֹל תַּחַת סִבְלָמוֹ –;

עוּשׁוּ חוּשׁוּ וּמַשָּׂאָם הָקֵלּוּ,

מַהֲרוּ מַעֲשֵׂיכֶם טֶרֶם יִכָּשֵׁלוּ…

טֶרֶם מֵרֹב כָּבְדוֹ אַרְצָה יִשָּׁחוּ,

וּבַעֲבוּר הָרָע גַּם הַטּוֹב יִזְנָחוּ!…

הֵן תּוֹרַת אֱמֶת נִתְּנָה לָכֶם חֶבֶל,

לָמָּה מִטָּהֳרָהּ יַשְׁבִּית שָׁוְא וָהֶבֶל?

מַה לַתֶּבֶן וּלְבָר כִּי יִתְחַבֵּרוּ?

הַבָּר אִסְפוּ, בַּתֶּבֶן אֵשׁ בַּעֵרוּ!…

בָּתֵי סֵפֶר לַלִּמּוּדִים יַסֵּדוּ,

וּלְבָאֵי בָּם דַּת וָדָעַת לַמֵּדוּ,

וּלְרַבָּנִים יִהְיוּ כַּאֲשֶׁר יִגְדָּלוּ,

לֹא יֵדְעוּ כֶסֶל לֹא הֶבֶל יֶהְבָּלוּ,

הֵם חֻקֵּי אֵל לִפְנֵי הָעָם יָשִׂימוּ,

הֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עָל עָל יָרִימוּ,

הֵם אִוֶּלֶת מִכֵּס אַרְצָה יוֹרִידוּ,

וּמִרְמָה וָחֹנֶף הַשְׁמֵד יַשְׁמִידוּ,

וּמְשׁוּבַת הָעָם בִּתְבוּנָה יִרְפָּאוּ,

וּבְרִיאָה חֲדָשָׁה אוֹתוֹ יִבְרָאוּ!"

וּבְיָדוֹ אָז יִצְלַח חֵפֶץ אֱלֹהַּ

כִּי יָבִין, מַה שָּׁפֵל וּמַה גָּבוֹהַּ?

כִּי מִשְׁפְּטֵי שַׁדַּי מֵחֻקָּיו יָקָרוּ

וּמְפִירֵי מִשְׁפָּט שָׁוְא חֻקָּה שָׁמָרוּ…

(כִּי חֹק לַמִּשְּׁפָּט – עָלֶה לִפְרִי שִׂיחַ

וּמִי עָלֶה יִנְצוֹר וּפְרִי יַזְנִיחַ?)

וַעֲוֹנוֹת חֶרֶב וּפְשָׁעִים עָצֵמוּ

תַּחַת מַסְוֵה קֹדֶשׁ לֹא יֵעָלֵמוּ

וּמְחַבְּלֵי אָוֶן לֹא עוֹד יִתְקַדָּשׁוּ,

אִם בַּעֲשׂוֹתָם חֹק בָּרָמָה יִרְעָשׁוּ!

לֹא עוֹד אִישׁ חָמָס חֵיל זָרִים בּוֹלֵעַ

עוֹשֶה כָּל עָוֶל לִמּוּד אַךְ הָרֵעַ

בִּבְנוֹת בֵּית־אֵל וּכְתוֹב דָּת יִשְׁתַּבֵּחַ

וּלְפֶשַׁע יִשְׂחַק כִּי בָם הוּא בוֹטֵחַ;

לֹא עוֹד בִּגְלַל קֶבֶר יָתוֹם יִרְעֹצוּ,

לֹא עוֹד רָאשֵׁי עִיר דַּם דַּלִּים יָמֹצּוּ,

לֹא עוֹד הַשַּׁדְכָנִים מִרְמָה יַצְמִידוּ

וּבְעַד בֶּצַע כֶּסֶף נֶפֶשׁ יַאֲבִידוּ;

לֹא עוֹד חֲזָּנִים בֶּעָרִים יָנִיעוּ,

לֹא גַּם בִּמְקוֹמָם זִמְרַת שָׁוְא יַשְׁמִיעוּ

לֹא עוֹד בּוֹעֲרִים אִישׁ אָחִיו יִדְחָקוּ

לִשְׁמוֹעַ מַנְגִּינֹות לָמוֹ מָתָקוּ –;

לֹא עוֹד יַאֲמִין יַעֲקֹב בַּשָּׁוא וָהָבֶל

וּבְמִנְהֲגֵי כֶסֶל לֹא עוֹד לוֹ יֵחָבֶל;

ןּמְלַמְּדִים בֹּעֲרִים לֹא עוֹד יוֹרוּ דַעַת

וּבִבְנֵי הַנְּעוּרִים לֹא יִהְיֶה מִגְרַעַת;

לֹא עוֹד הַחֲרִיפִים בַּהֶבֶל יַשְׂפִּיקוּ

וּמַגִּידֵי שָׁוְא כֶּסֶף עָם יָרִיקוּ;

לֹא עוֹד יִקְדָשׁ מוֹצָא פִי אוֹהֲבֵי שֶׁקֶר

אֲשֶׁר הִרְבּוּ תַּעְתּוּעִים עַד אֵין חֵקֶר

וּבְשֵׁם “קַבָּלָה” בַּדֵּיהֶם קָרָאוּ

כִּי יַאֲמִינוּ בָם וּלְכַחֵשׁ יִירָאוּ –;

לֹא עוֹד הַמְּחַבְּרִים הֲבָלִים יִכְנֹסוּ

וּקנוֹת סִפְרֵיהֶם עַל הָעָם יַעֲמֹסוּ;

לֹא עוֹד בַּחוּרֵי־דַלִּים כִּי יִגְדָּלוּ

הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים כַּבְהֵמוֹת נִמְשָׁלוּ,

לֹא עוֹד מֵהֲמוֹנָם רַבָּנִים יָקוּמוּ

אֲשֶׁר בִּפְתַיּוּת עַל הָעָם יָרוּמוּ –;

לֹא עוֹד… אַךְ רַב לִי מַלֵּא פִי תּוֹכַחַת

כִּי שָׁם מֵת אַחֵר בָּא אֵלָי מִשַּׁחַת –

וּלְרֹב מִלַּי אִם יִמָּצֵא שׁוֹמֵעַ

בֵּין הֲמוֹן הָרַבָּנִים מִי יוֹדֵעַ?

וִיהִי מָה – הָחִישָׁה הַגֵּד לִבְנֶךָ

כָּל דִּבְרֵי תוֹכַחְתִּי שָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ!

טז.

נִפְעַם וּמִשְׁתּוֹמֵם וּמְלֵא מַחֲשָׁבֶת

שָׁב הָרַב לִמְעוֹנוֹ בִּשְׂדֵה צַלְמָוֶת;

וּמֵת צָעִיר בָּא וּפָנָיו רָעָמוּ

וּלְטוּשׁוֹת עֵינָיו וּשְׂפָתָיו זָעָמוּ

וּלְאָדָם אָמַר בַּחֲרוֹן אַף וָכַעַשׂ:

הַאֲנִי אָמוּת אִם אַתָּה מִדְחֶה תַּעַשׂ?

הַאַתָּה תֹאכַל מִפְּרִי מֵבִיא קֶרֶץ

וַאֲנִי עַל כֵּן אֶעֱזוֹב חֲמוּדֵי אָרֶץ?

הוֹי חֲמוּדֵי תֵבֵל תַּאֲוַת לֵב גֶּבֶר

אָנוּד כִּי אֶזְכְּרֵם לִבִּי בִי יִשָּׁבֶר!

כֹּל שָׁאֲלוּ עֵינַי מֵהֶן לֹא אָצַלְתִּי:

כַּחֲצוֹת הַיּוֹם אַחֲרֵי לַחְמִי אָכַלְתִי,

רֵעַי וּבְחִירַי בְּמְעוֹנָם בִּקַּרְתִּי

וּבְהֲתוּלֵי לָצוֹן מִלִּים הִכְבַּרְתִּי,

שָׁמָּה כַּמַּיִם גַּם לַעַג שָׁתִינוּ

עַל דָּת, עַל קֹדֶשׁ, בָּם בּוֹעֲרִים יַאֲמִינוּ;

שָׁם הוּבָא כָּל מֶגֶד וּכְמוֹ חָשַׁקְנוּ

וּבְלוּחוֹת הַמִּשְׂחָק יַחַד שִׂחַקְנוּ;

שָׁמָּה שִׁירֵי אַהֲבָה יַחְדָּו שַׁרְנוּ

שָׁמָּה אִישׁ אִישׁ נַחֲלָתוֹ לוֹ בָּחַרְנוּ…

וַעֲלָמוֹת עֲדִינֹות שָׁם לָנוּ בָּאוּ

וּבְחֵן בַּמָּחוֹל אִתָּנוּ יָצָאוּ

וּבְעֵינֵיהֶן יוֹנִים אָז הִרְהִיבוּנִי

וּתְמוּנוֹת יֹפִי עֹנֶג הִשְׂבִּיעוּנִי,

וּכְתֹם הַמְּחֹלוֹת יֵין רֶקַח רָדַפְתִּי,

אַחַר גַּם דּוֹדִים וַאֲהָבִים שָׁאַפְתִּי…

מִשָּׁם בָּרְחֹבוֹת יָצָאתִי לָשׂוּחַ

לִשְׁמוֹעַ חֲדָשׁוֹת גַּם לִשְׁאַף רוּחַ

וּלְבֵית הַמִּשְׂחָק אַחֲרֵי כֵן מִהַרְתִּי,

לַחֲזוֹת עֲלָמוֹת לַקְשִׁיב שִׁיר שָׁם סַרְתִּי

וּקְנֵה־רֳאִי הַמְקָרֵב לָעֵינַיִם

נֹכַח עֵינַי הֶחֱזַקְתִּי בַּיָּדַיִם

וּבְעֹנֶג אֵין חֵקֶר בַּעֲדוֹ הִשְׁקַפְתִּי

עַל צֶלֶם כָּל עַלְמָה יָפְיָהּ שָׁאַפְתִּי…

אַחַר, עוֹד הַפַּעַם רֵעַי דָּרַשְׁתִּי,

אַחֲרֵי כֵן שֵׁנִית תַּעֲנוּגִים בִּקַּשְׁתִּי…

מָה רַבּוּ שַׁעֲשׁוּעַי עֵת כִּי הֵתַלְתִּי

בַעֲלָמוֹת אֲשֶׁר רַמּוֹתָן הִשְׂכַּלְתִּי

עֵת הַיּוֹם אֶת אֲבִיגַיִל אָהַבְתִּי

וּמָחָר – מִפְּנֵי רוּת אוֹתָהּ עָזַבְתִּי.

וִימֵי חַיַּי כֹּה בַּנְעִימִים עָבָרוּ

בִּנְשִׁיקוֹת בָּנוֹת הַאֲמֵן כִּי נִבְעָרוּ…

כֵּן נִתַּן חִשְׁקִי וּזְמָמִי הֵפַקְתִּי,

כָּל תַּאֲוַת נַפְשִׁי מֶנִּי לֹא רִחַקְתִּי.

וְּבְכֵן נַעֲמוּ חַיַּי, מָלְאוּ כָּל נַחַת,

וּבְפִשְׁעֲךָ אַתָּה יָרַדְתִּי שַׁחַת,

כִּי סַמֵּי הַמָּוֶת לֶאֱכוֹל נוֹאַלְתָּ,

וּמָוֶת דָּבַק בָּךְ זַרְעֲךָ הִנְחַלְתָֹ,

בַּעֲוֹנְךָ כָל טוֹב לֹא עוֹד עֵינִי תֵרֶא!

הַגֵּד אַזְיָתִי! הַגֵּד, עַיִר פֶּלֶא!

הַאַתָּה תֹּאַכל מִפְּרִי מֵבִיא קֶרֶץ,

וַאֲנִי עַל־כֵּן אֶעֱזוֹב חַמּוּדֵי אָרֶץ?!

– הַאַתָּה בִּי תָרִיב עַל אֹדוֹת מָוֶת?

עָנַה אָדָם וַחֲמָתוֹ – אֵשׁ צָרֶבֶת,

הַאַתָּה, עִקֵּשׁ־לֵב, תּוּגַת אָבִיךָ,

הַאַתָּה עָלַי כָּכָה תַּגְדֵּל פִּיךָ?

הַאַתָּה אֲשֶׁר הַדַּעַת מָאַסְתָּ,

וּבְחֶבְרַת רֵעִים תָּמִיד הִתְעַלַּסְתָּ,

(רֵעִים נַעֲוֵי לֵב כָּמוֹךָ שׁוֹבָבוּ,

אֲשֶׁר אַהֲבַת־שָׁוְא אִישׁ אָחִיו אַהָבוּ,

רֵעִים הָיוּ עֵת יַחְדָּו הִתְעַנָּגוּ,

וּבְהִפָּרְדָּם – אִישׁ אֶל אָחִיו לָעָגוּ…)

וּלְהַרְאוֹת חָכְמָתְךָ קוֹל הֲרִימֹותָ,

שַׁרְתָּ שִׁירֵי עֲגָבִים לֹא בִינֹותָ; _

וַתְּפַגֵּר יוֹם יוֹם מִבְּלִי הֲגוֹת סֵפֶר,

וַתֶּחְכָּם כַּבְּהֵמוֹת וּכְרוֹעֶה אֵפֶר,

וַתְּהִי חָכְמָתְךָ אַךְ הוֹד שַׂלְמוֹתֶיךָ,

הֲדָר מִגְּבַּעְתְךָ וּרְבִיד צַוְרוֹנֶיךָ,

לִבְנַת חָשְׁנֶךָ, נַעֲלֵי הַיָּדַיִם,

מוֹרֵה־הַשָּׁעוֹת וִיפִי הַנַּעֲלָיִם,

מִלִּים מִשְּׂפַת צָרְפַת שֶׁבָּם גָּאִיתָ,

אֲשֶׁר כָּעוֹף דּוֹבֵר אוֹתָן בִּטִיתָ,

וַחֲנֻפַת קֹמְפְּלִימֵנְתְּ שֶׁבָּהּ גָּנַבְתָּ,

לֶב־רֹב עֲלָמוֹת עֲלֵיהֶן עָגַבְתָּ…

הַאַתָּה אֲשֶׁר אַךְ רוּחַ רָעִיתָ,

וּבַהֶבֶל כָּל יָמֶיךָ בִּלִּיתָ,

וּרְכוּשׁ אָבִיךָ בַּקּוֹתָ רֹשַׁשְתָּ,

וַתְּפַזֵּר הוֹנוֹ בָּעֹנֶג בִּקַּשְׁתָּ,

בַּיַּיִן, בַּמִּשְׂחָק, וּבְכֹל אִוִּיתָ,

וּבָעֳנִי אָבִיךָ, נִקְלֶה! רָאִיתָ,

וּלְנָשִׁים עוֹד תַּתָּ כַּסְפּוֹ, חֵילֶךָ,

(אֲשֶׁר עַל־כֵּן מַתָּ בִּדְמִי יָמֶיךָ),

וּלְבַל יַכְּךָ לִבְּךָ עַל כֹל פָּשַׁעְתָּ,

קָרָאתָ לַכַּחַשׁ וּבוֹ נוֹשַעְתָּ,

וּבְאֵל וְבְתוֹרָתוֹ מַהֵר כִּחַשְׁתָּ,

וּבְלִי פַחַד פָּעַלְתָּ כֹּל בִקַּשְׁתָּ; –

הַאַתָּה הַמְכַחֵשׁ תִּכְסַל כַּיֶּלֶד,

תַּאֲמִין כִּי הֵבֵאתִי מָוֶת עַל חָלֶד?

הִכָּלֵם, נַעֲוֶה־לֵב, עוֹשֶׂה כָּל תֶּבֶל,

הַמְכַחֵשׁ בַּדָּת וּמַאֲמִין בַּהֶבֶל!

הִכָּלֵם נָבָל! וּתְכַסְּךָ בָּשְׁתֶּךָ,

חֶרְפַּת הָאָדָם וּקְלוֹן מִשְׁפַּחְתֶּךָ!

וּבְבּוּשָׁה רֵד לַתָּפְתֶּה לָךְ הוּכָנָה,

וּמַה תַּעֲמוֹד? תַּבִּיט? מַה בִּי תֶּעְשָׁנָה?

עוֹד נִצָּב הַשּׁוֹבָב יַעֲמוֹד עַל עָמְדֵהוּ,

עוֹד עֲלֵי אָדָם הוּא יָנִיף יָדֵהוּ, –

וּבַלְאֲדָן הַכֶּלֶב חִישׁ הֵרִים פַּעַם,

וַיִּתְנַפֵּל עָלָיו בָּחֳרִי וָזַעַם ¹⁰⁶

וַיְהִי רַעַשׁ גָדוֹל רַעַם וָרֵעַ,

וּשְׁאוֹן מִלְחֶמֶת מַרְגִּיז לֵב שׁוֹמֵעַ,

וּשְׁנֵי הַלוֹחֲמִים בִּגְבוּרָה נֶאֱבָקוּ,

אִישׁ לִלְכּוֹד אָחִיו יַחַד הִתְחַזָּקוּ,

שַׁעֲטַת פַּרְסוֹתֵיהֶם כָּל לֵב הֶחֱרִידָה,

וּתְרוּעַת הַקְּרָב כָּל רוּחַ הִפְחִידָה,

עַד כִּי לַקֵּץ יַד הַכֶּלֶב גָּבָרָה,

וּגְוִיַּת הַשּׁוֹבָב בָעֹז עָצָרָה,

(כִּי זֶה בַּלְאֲדָן הֵן רַב בִּמְאֹד כֹּחֵהוּ,

כִּי זִבְחֵי אֱלֹהִים מִלֵּא בִטְנֵהוּ,

עֵת פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל רַבּוּ גָּבָרוּ ¹⁰⁷

וּמַחֲנוֹת סַמָּאֵל בָּאוֹן נֶאְדָּרוּ),

וּבְעָרְפּוֹ אָחֲזָה בִּזְרוֹעַ קָחַתּוּ,

וּבִשְׁאוֹל מַטָּה מִהֲרָה וּסְחָבַתּוּ. –

יז.

מֵרַעַשׁ מִלְחַמְתָּם חִישׁ הֱקִיצוֹתִי;

וּבַחֲלוֹמִי הַנּוֹרָא אָז בִּינֹותִי, –

וַיֵּתַע לִבִּי, נַעֲוֵיתִי, נִפְעַמְתִּי,

רוּחִי נִבְהָלָה וּמְאֹד הִשְׁתּוֹמַמְתִּי,

מִדִּבְרֵי רָע מִפִּי אָדָם הִקְשַׁבְתִּי,

אֲשֶׁר לִגְבַר תָּמִים אוֹתוֹ חָשַׁבְתִּי,

עֵת אַנְחָתוֹ וּתְפִלָתוֹ שָׁמַעְתִּי;

אַךְ עַתָּה נוֹכַחְתִּי עַתָּה יָדַעְתִּי,

כִּי זֶה אָדָם בֶּאֱמֶת אַךְ מִין הִנֶּנּוּ,

אִם גַּם בַּסֵּתֶר יִקְרָא לֵאלֹהֵינוּ; –

אֶפֶס כִּי אַךְ זֹאת לָדַעַת יָגַעְתִּי,

וּפֵשֶׁר דָבָר לִמְצוֹא לֹא יָדַעְתִּי:

אֵיךְ דֶּרֶך מִינִים נָטַשׁ זֶה הַגֶּבֶר,

וַיְהִי בוֹ הֵפֶך מִמִּינֵי עַם עֵבֶר?

הֶן הוּא בַּמִּסְתָּרִים כִּתְמִימֵי דֶרֶך,

יַעְתִּיר, יִתְפַּלֵל, לָאֵל יִכְרַע בֶּרֶך,

וּבְאָזְנֵי אֲנָשִׁים יִרֶב דִּבְרֵי רֶשַׁע,

וָהֵם – בַּסֵּתֶר בָּאֵל יִפְשְׁעוּ פֶשַׁע,

יַמְרוּ יַעַבְרוּ תֹרוֹת, חֹק יָפִירוּ,

וּמֵעֵין אֲנָשִׁים דַּרְכָּם יַסְתִּירוּ,

וּבִמְקוֹם רוֹאִים כָּאֵל יִתְקַדָּשׁוּ,

וּכְמוֹ מֵעוֹדָם לֹא תּוֹרָה נָטָשׁוּ?!…

עוֹד יִתְמַהּ לִבִּי, רוּחִי לֹא יַרְגִיעַ,

וּמַלְאַךְ יָרַד מִמְּרוֹמֵי רָקִיעַ,

וּלְאָדָם אָמַר: "הֵן אָתָא מוֹעֲדֶךָ,

הֵא לָךְ חֶרֶב חָגְרֶהָ עַל מָתְנֶיךָ,

וּמַהֲרָה לֵכָה לַעֲמוֹד עַל מִשְׁמֶרֶת,

לִשְׁמוֹר פֶּתַח גַּן־עֵדֶן הַמֱסֻגֶּרֶת!" ¹⁰⁸

וּשְׁנֵיהֶם חִישׁ נֶעֶלְמוּ מֵעֵינַיִם; –

אָז גַּם אָנֹכִי שִׁנַּסְתִּי מָתְנַיִם,

וָאֵצֵא הַמְּעָרָה מָלֵא אַךְ פֶּלֶא.

לִדְרוֹשׁ מַעֲנֶה־אֶמֶת עֲלֵי כָּל אֵלֶּה…

ווילקאמיר, ז' אדר תרכ"ט.

הערה נוספת

הזמן והמקום הכתובים בקץ השיר, שבם כתבתי את המחברת הזאת, יסירו מעלי תלונות איזו קוראים, בשימם אל לב כי שירי נכתב ברוח מחוזות המערב בהיותי שם, ובזמן ההוא טרם נועד בית מועד בקאוונא תחת השגחת אדירי עם, לתקן דברים אשר זכרתים בשירי, ובטרם הרשה המו“ל “המגיד” לעצמו לדבר מעט תוכחות לקוראיו בהגיוניו לשנה 13 ולהתנצל ע”ז בגליון 49 שם, ובטרם נעשה נס גדול לחולה אחד בזכות בתו שגלחה שערותיה קודם החופה (המגיד שנה 14 גליון 2); וטרם זכינו לראות כי גם לנו העם הקדוש יש קירכענצייטונג, ויו“ל בשפתנו בפאריז,- שעל־כן לא שמתי לו מדור בפ”ע, ורק לבלי אהיה כפוי טובה, לשכוח כל הטוב אשר גמלני המו“ל, אשר נתן לי עפ”י סופריו בהלבנון יותר מע“ב שמות, והמובחרים שבהם: “מין ישראל (כה"ל שנה 6 נומר 23), מלשין כהמי הצורר, אויב ישראל (שם נו' 43), נבל, בן פחותים (שם נו' 43 בלבנון), בור ריק מתורה מוסר ודרך ארץ (שם נו' 46), גאון פרחי המשכילים, העז ההולך בראש השועלים הקטנים (שם ש"ז נו' 5 במאמרו של איזה שדכן ומקרי דרדקי אחד מקיידאן, המבשרנו בשורה טובה כי יעסוק בהויות ראביי ורבא, אם גם לא ידע צורתא דשׁמעתא), “אייזמענגער” (בהפאסקוויל “מלחמת חובה” שם נו' 10 לאיזה חסיד חבד"י החותם “איש ימיני” אשר הדפיס פאסקווילו עלי בהלבנון, אחרי עזבי את עיר ווילקאמיר, ולא יוכל עוד לדבק את פאסקוויליו עלי בדלתי המחראות בעיר ההיא), ותקטן עוד זאת בעיניו, וישעשעני מעצבי, ובהתעטף עלי רוחי בעיר נדודי, ומעי המו לכל מחמדי לבי אשר רחקתי מהם, ובלחץ ובאלמון ובצרות לבבי אשר הרחיבו בארץ נודי – חמל עלי המו”ל הקירכענצייטונג, ויתן לי אהובות לנשקן בראש כל חוצות כמו נשק יעקב לרחל (שנה ו' נו' 46), ולמרות מזגי ותכונתי הידועים לכל יודעי, הביאני בשיח ושׂיג עם הבתולות היפות (שם) וירוני דודים בחיק עלמות (שם ש"ז נו' 4), וכל זה עשה לי, רק למען אהבתי את השו”ע, והציעי לפני רבנינו לחדש פניו, - על־כן, לבלי אהיה כפוי טובה, זכרתיו לטוב בצד 98 בשירי, אשר הוספתי כל המוסגר שם בחצאי־טבעות, בשבתי באדעסא; ואקוה כי ידידי בעל הלבנון, ישמח לראות, כי דרכו דרך אמונה אשר בחר לטובתו ולהנאתו, מהוללת בשירי, והוסיף אמץ ללכת רומם על דרכו!

עוד דבר לי להודיע אל הקורא: הנה ידידי ה' משׁה הכהן פראזער, בראותו בידי את מאמרי “מדרש סופרים” (המליץ שנה ט' גליון 43) בהיותי בקאוואנא, בטרם נדפס, נבא לי כי החנפים יקראוהו בשם “מדרס סופרים”, וכן היה כי החסיד החבד“י, י־ל פ־ץ הלוחם מלחמת חובה (הלבנון ש"ז נו' 10) קראהו בשם “מדרס סופרים” כנבואת ה' פראזער; אך דבר זה איננו מופת על קיום נבואתו, כי כל המכירים את “איש ימיני בן צפור” זה, כמוני, יודעים כי הוא הדיוט (והאות כי יאמר שם בפאסקוויל שלו: “יהודי לא יקרא רק המחזיק בדתו ומאמין בכלה, ואיננו יודע בעניות דעתו מאמרי רז”ל הידועים גם לתשב”ר והם: כל הכופר בע“ז נקרא יהודי (בזה לבד) (מגילה י"ג), ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד), וכל עסקו אינו רק בטאקסע ובספרי חב“ד למען יאמינו אנ"ש כי עודנו חסיד, ובכן אין להביא ראיה מצבועים בורים והדיוטים שאינם יודעים בין ימין לשמאל, כי אולי שוה בעיניהם “מדרס” עם “מדרש”; ועוד, כי לדעת החסיד בעל בטול היש הזה, בטלו חקי ההגיון, כי הקב”ה לא כתב את התורה כפי האמת של ההגיון (לדבריו במאמרו שם), ועל־כן הוא דבק במדה זו של הקב“ה, עד שגם הוא נתעלה מעל לההגיון, ומצא במאמרי “מדרש (או מדרס) סופרים” כפירה בתורה מן השמים, מה שלא ימצא זה כל קורא שומר הגיון, ויוכל היות כי גם חלוף מדרש במדרס בא לו מהיותו נעלה ופטור מן ההגיון, ועמו – גם מן ההבנה והמכתב… על־כן הנני מנסה את כחי, ומנבא אני, כי הלובשים אדרת קדש למען כחש, וכל חברי איש ימיני, יקראו את ספרי זה, בשם “קהל רשעים, קהל פראים, קול רשעים, קול פראים, קל שבקלים” וכדומה; ותקותי חזקה, כי למען לעשות אותי כמתנבא מיום שחרב ביהמ”ק, יקימו נבואתי!

אדעסא, ז' אייר תר"ל.

הרפאים הבאים להוכח אל אדם:

1 עשיר צבוע

2 גבאי לחברה קדישא

3 סופר הקהל

4 שדכן

5 חזן

6 מוכר נרות

7 מלמד

8 חריף

9 דרשן

10 מְקֻבָּל

11 רב לחסידים

12 המו“ל מ”ע…

13 משורר

14 מחבר

15 רב מורה הוראה

16 בן שובב

הערות

מנהג ישראל תורה היא; ודרך משוררי ישראל לכתוב הערות בסוף שיריהם, על־כן גם אני חלילה לי לסור מדרכם; – אך בזאת שניתי מהם: כי הם ימלאו הערותיהם באורי מקראות ומאמרי חז“ל, כללי דקדוק לה”ק ושמות נרדפים והסתעפות השרשים שאין להם ענין לרעיוני השיר עצמם; – ואני אכתוב הערותי, להראות כי חלום שירי לא חלום שוא הוא, וכי אין בו דברים בטלים וכי כל דבריו מיוסדים על אדני פז, הם ספרי גדולי ישראל אשר מימיהם (הדלוחים) אנו שותים עוד היום.