רקע
נתן שחם
דממה דקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; תשמ"ג 1983

 

א

גדעון חלמיש דיבר. דוּדוּ גת הקשיב.

כממלאים חובה. לא היה להם עניין לשב זה עם זה. ברצון היו נמנעים מפגישה. אך לא היתה ברירה. מה שהטריד את האחד היה בתחום האחריות של השני. שניהם היו מנוּסים דיים להתעלם מן הדחייה ההדדית.

כאשר נכנס דוּדוּ גת לחדרו שאל גדעון חלמיש את נפשו על מקורה. רגשותיו שלו היו ברורים לו. הוא מחזיר מידה כנגד מידה. אך מדוע מתעב אותו האיש הצעיר? המלה “מתעב” הצליחה להכאיב. כאילו העידה כי יש בו – במראהו? בהתנהגותו? באורח דיבורו? – משהו המעלה אצל אדם צונן, קר־מזג ודיסקרטי כדוּדו הרגשה של תיעוב. מהו הדבר? בינו לבינו נאלץ להכיר במועקה, אף כי השתדל לשכנע את עצמו שלא אִכפת לו כלל.

אף פעם לא הסתכסכו ולא עמדו זה בדרכו של זה. לא היו חלוּקים בדעות בשום עניין מעשי או פוליטי וכמעט לא היה להם מגע, חברתי או בענייני עבודה, אף כי לכאורה היו שייכים לאותה מסגרת־גג, שמכנים לשם הנוחוּת, מערכת הביטחון. אך לא היתה זיקה כלשהי, אף לא מוסדית, בינו, עוזר הנספח הצבאי – הממונה על כל נושא המחייב ידע מדעי – לבין קצין הביטחון של השגרירות, אשר אפילו מבחינת השיוך התפקודי מקור הסמכות שלו הוא משרד ראש־הממשלה ולא משרד הביטחון.

יכול היה להביא בחשבון פער דורות. אך שבע השנים המפרידות ביניהם הן תהום מצטמצמת והולכת כאשר מתקרב הסרן במילואים לשנתו השלושים ושש. אף ההבדל בדרגה – הוא תת־אלוף ואילו עמיתו סרן, ואפילו יחזור לשרת בקבע לא יגיע בגיל ארבעים ושלוש לדרגתו – אינו יכול לשמש נימוק סביר לטינה עמוקה כל־כך. קצין צנחנים, חייל קרבי מובהק, אשר בגיל עשרים ושתיים פיקד על פלוגת הסיור של החיל ובגיל עשרים ושלוש קיבל ציון לשבח, אינו חלוּש דעת כזה שישׂנא מעומק לבו קצין בכיר שעשה את דרגתו הצבאית בטכניון. יתר על כן, אם הוא אדם נבון, כפי שמספרים עליו, ודאי יידע להעריך את תרומתו הסגולית לצה"ל בשכלולים שהכניס במערכות האלקטרוניות של מטוסי חיל־האוויר.

לא היה לדודו גם יסוד כלשהו לחשוד בו שהוא מזלזל בתפקיד שהוא ממלא בשגרירות. להיפך, מוּתר ללגלג עליו שהוא מפריז בהקפדה על כללי התנהגות אשר אחרים מתעלמים מהם. אינו מדבר עברית במקום ציבורי. אינו נכנס לביתו לפני שמוודא שאין עוקבים אחריו. כאשר קיבל את הנחיות הביטחון תבע מעובדי משרדו לחתום על המסמך ובחן אותם אם הבינו את תוכנו. אין לו אלא להשלים עם זאת, חשב, שדברים אמורים בדחייה ממבט ראשון. והיא עמוקה ככל מיני התיעוב שאין לו סיבה. בלי שרצה בזה חשב על צורתו החיצונית. ידע, שראשו מלא הבעה. השיער המאפיר שופע. העיניים חכמות – אף כי מן הראי נשקף מהן איזה רפיון, אך אולי הוא פרי המבוכה: אדם המכבד את עצמו אינו עומד מול הראי אלא בשביל להתגלח ולא לבחן את הרושם שיעשה על אחרים – החוטם ישר והגון, והלסתות רבועות. אך בקוּמו מכיסאו גופו בוגד בו. כתפיים צרות ומעוגלות וכרס עדינה, רפויה ולא ממושמעת.

אך הוא דחה את המחשבה הזאת מלבו. דוּדו אינו כסיל השופט למראית עין. משהו עמוק יותר מן־הסתם מעורר בו את הבוז, שאין הוא מצליח להסתיר.

פעם אחת שמע אותו מדבר בהערצה לבלי גבו על אחיו שנהרג במעבר המתלה. אותם הימים התכונן הוא עצמו לבחינות־הגמר של הטכניון, שעמד בהן בהצטיינות.

כל ימיו התבטל מפני חיילים קרביים, חשב. אף פעם לא התנשא על נמוכים ממנו בדרגה. מדוע הוא ראוי לעונש הזה?

לפתע רגז על עצמו.

עניינים אלה אינם ראויים שיעסיק בהם את מוחו. הלוא אינו מבקש אהבה אף לא כבוד. אינו צריך שיוקירו אוו ויודו בכשרונותיו. הוא מיטיב להכיר בערכו וכל מי שצריך לדעת זאת יודע. אף־על־פי־כן לא היה יכול להסיח דעתו מן המתח השרוי ביניהם. הוא מדבר ומדבר וזה מקשיב בעיניים מצומצמות למחצה ואין לדעת אם הדברים מטילים עליו שעמום או שמא הוא אורב לו כמחכה שיאמר שטות.

לא היה אפשר שלא להשגיח גם בשוני שבלבוש. הוא בחליפה מאֶרג משובח, עניבה ירקרקת, אָפנתית, וחולצה בצהוב עז, כדיפלומט מלוקק זה, שאין לו בעולמו אלא גינונים של טכס וכמה תשובות מחוכמות; ודוּדו, במכנסי ג’ינס מהוּהים, חולצת גולף רכה בצבע לא מוגדר ומקטורן ספורטיבי, אף הוא מבד ג’ינס כחול, חדש יותר, כאחד שהתפקיד בניכר אינו יכול לשנות לא את צורתו ולא את מוּשגיו: הוא כאן חתיכה מקורית של ארץ־ישראל הנכונה, המסרבת להחליף צבעים.

בתוך כך נתן דעתו גם על כיעורו של האיש, שישב מולו בתוך הכורסה המרופטת והעלובה בהשוואה לכורסת המנהלים השחורה וגבוהת הגב אשר בתוכה היה תקוע, כבתוך חיק חמים ורך, הוא עצמו. השיער דליל, כאילו מיוּתר לו, המצח גבוה ונוצץ תמיד, כעשוי ממתכת מלוטשה, החוטם עקום וקנאי, העיניים צרות כאשנבּי ירי, ועור הפנים מחוספס, כעוֹרוֹ של מי שלעולם לא יטרח להרביצו במי גילוח או במשחת־ריכוך, וכל כולו כמין בעל־חיים מוזנח ולא מטופל. הוא תמהּ מהו סוד הקסם המוזר הקורן ממנו על נשים. אך לא היה צריך להתאמץ בשביל לתת לזה הסבר. בתוך מערכת זאת האמורה לתפקד בחשאיוּת גמורה מהלכת רכילות כבכל חברה סגורה אחרת. אף את עצמו מצא רוחש לו הערצה, שאינה מוּבנת, בשל לחישות על העוז והחוצפה שגילה בתפקידו הקודם בארץ אחרת. עניינים אשר פרטיהם איש לא ידע.

לפתע גילה מהו הדבר שעורר את חמתו על האיש שהקשיב לו באורך־רוח ולא השמיע אפילו הערה אחת.

בעוד שהוא עצמו יושב בכוּרסתו מתוח ואפילו חגיגי מעט, כאילו עניינים גדולים נחתכים, התרווח לו דוּדוּ בכורסה הנמוכה כשהוא נינוח לגמרי. רגליו הארוכות מתוחות בפישׂוק לפניו, כאילו פגישתם היא מעין אתנחתא. רק מתוך נימוס הוא מקשיב לעניינים שאין להם כל חשיבות ואינו ממהר לחדרו, הנמצא בקצהו השני של המסדרון הארוך, לעניינים דחופים באמת. כאילו כאן הוא בהפסקת התה שלו ושם הוא עובד.

עתה הצטער שהזמין אותו ללשכתו כדי לדווח לו על ההטרדות. יכול היה לתפוס אותו בפרוזדור ולספר לו זאת כבדרך־אגב. בעצם העובדה שהזמין אותו אליו בשעה יעודה “עשה מזה עניין”. אך לא נותר לו אלא לכעוס על עצמו ועל כותב המכתב בעילום שם, שאילץ אותו להזדקק, בפעם הראשונה מאז שהגיע לוושינגטון, לשירותיו של קצין ביטחון. אך לא היה מסוגל רק לכעוס על האלמוני. בסתר לבו נתעוררה גם גאווה חשאית. אם הערבים בחרו דווקא בו כדי לאיים עליו הרי שאינם צריכים להתבייש במודיעין שלהם. הם מיטיבים מעובדי השגרירות להכיר בחשיבות המיוחדת במינה של תפקידו האפור לכאורה. בו ברגע חדל להתפעל מאומץ הלב של דוּדו. אותו ליקוי נפשי הגורם לו לבוז לאנשים מעוּלים ממנו בלי כל סיבה, הוא שעומד בינו לבין הפחד.


 

ב

בעל כורחו נאלץ לפנות אל קצין הביטחון. אילו היה יכול לפענח את התעלומה בעצמו ברצון היה מוותר על שירותיו. אך אופי האירועים שקרוהו לאחרונה חייב שידווח עליהם למוסד המוסמך. גם הסדר הטוב תבע זאת. עוזר הנספח הצבאי היה חסיד נאמן של דיווּח דייקני. אסור להעלים מידע היכול לשמש חולייה בשלשלת.

הוא גבר על הרתיעה מפני הפגישה בארבע עיניים עם האיש, אשר אדישותו המובהקת היתה קורנת ממנו כשׂדה חשמלי המשבש אצל זולתו מסר תקשורת פנימי, והזמינו ללשכּתו. בלי אקדמות הניח על השולחן את המכתב שמצא בתיבת־הדואר. אחר־כך סיפר לו בהרחבה את השתלשלות העניינים. הוא השתדל שיהיה ברור מניסוח המשפטים ומצליל קולו כי אין הוא מבוהל או נוטה להפריז בהערכת הסכנה הצפויה לו. רצה שיהיה מובן כי הוא נוהג מתוך נאמנות לחובתו של עובד־מדינה המעביר מסמך ליעדו. אין הדבר בתחום פעולתו ואין בידו הכלים להעריך את מידת הרצינות שבאיוּם המשתמע מן המכתב – אשר את תוכנו לא הצליח לפענח – אך עמד על דעתו כי יש קשר בין המכתב ובין המיקרים התמוּהים שקרוהו לאחרונה.

ראשון ראשון ואחרון אחרון. תחילה נגנב תרמיל בית־הספר של בתו. לכאורה, אפשר למחוק את האירוע מן הרשימה. גניבות מסוג זה ייתכנו אפילו בבית־הספר המעולה בטָקוֹמָה־פַּארְק. אך בתוך המארג הכללי גם המקרה הזה קיבל משמעות. שכן, כאשר הוחזר התרמיל לאחר יום, לאותו מקום שנעלם ממנו, מה היה חסר בו? אף לא אחד מן הדברים שיכול ילד לחמוד. לא הקלמר, לא העטים, לא צבעי המים ולא הכפפות, שיש להם ערך כספי. אפילו התפוח והכריכים, בחמאה ונקניק משובח, חזרו שלמים. מה היה חסר? – יומן של ילדה. תמצא לומר – מישהו רצה להציץ בסודותיה. הדבר היה מתקבל על הדעת אילו הספיקה לכתוב בו משהו. אבל היא לא כתבה אלא דף אחד, ובו דברים שלא היתה צריכה לכתוב. “היומן הזה שייך לענת חלמיש, 56 מֵייפְּל סטריט, טקומה־פַּארק, מֶרִילֶנְד, ארצות־הברית, כדור־הארץ, הקוסמוס”. ומתחת למלים הללו שורה של מספרים: הנעליים, הגובה, המותניים, הכובע, והטלפון. וזאת, לאחר שהוזהרה פעמים רבות שלא להפקיר את מספּר הטלפון לזרים.

שלושה ימים לאחר מכן התחילו ההטרדות. ובתוך שבוע – אבן אחת בדלת ואחת בחלון. והנה אמש נמצא בתיבת־הדואר גם המכתב הזה. מכתב מוזר, חסר משמעות. שורה של אותיות מודבקות, בלי סדר, כאילו נכתבו בצופֶן. ולא ברור מה זה. רמז? אזהרה? דבר אחד ברור: מי שיודע את הכתובת יוכל להניח גם מטען חבלה.

פניו של הסרן במילואים היו חתוּמים. עוזר הנספח הצבאי דימה שעבר בהם חיוך דק. הדבר הכעיסו. הבחור שתקן אך מסוגל גם להוליך סיפורי רכילות. זה לא כבר שמעו מפיו סיפור משעשע. פֶּרץ גדיש – לשעבר פריץ גולדנווסר – יֶקֶה החדור הכרה ביטחונית עמוקה, בא אליו נרעש: איש הביטחון שהצמיד הממשל לשר־החוץ הישראלי הוא חירש. מנין? תקוע לו באוזנו מכשיר האזנה. והוא גם מבולבל ומדבר אל עצמו… הכל צחקו על פריץ המסכן, שלא הכיר את חידושי הטכניקה. מי לידו יתקע שלא ילחש לאחד מעוזריו משהו בדומה לזה: “ילדי השכנים תקעו פיסת נייר לתיבת־הדואר שלו וידידנו האמיץ נערך להגנה היקפית”.

סיכון, שהוא לוקח על עצמו באומץ, חשב. אפילו ילעיגו עליו – סדר הדברים הנכון חייב להישמר. הוא החזיק טובה לעצמו שלא נרתע מפני החשש שילגלגו עליו או יאשימו אותו בפחדנות. בימים ששירת בחיל־המודיעין ותִחקר מפקדים שחזרו מקרב חשד בהם, לעתים, כי פעולות נמהרות שעשו בלי לנקוט אמצעי זהירות מספיקים היה מקורן בחשש שמא יאשימו אותם שהם הססנים.

אף־על־פי־כן מצא לנכון להבהיר את עקרונותיו: “אפילו אם זו אזעקת שווא…”

“כמובן, כמובן”, שיסע אותו דוּדו.

אך גם בלהיטוּתו להסכים עמו מיד מצא טעם לפגם. כאילו ביקש ללגלג על מי שרואה צורך לומר את המובן מאליו.

הדעת נותנת כי גם אם סבור איש הביטחון שהכול הבל ורעות־רוח תפקידו מחייבו להעמיד פנים של חשיבות. מוטב לו שיראו צל הרים כאנשים משיימנעו מלהתריע על תופעה חשודה. יום אחד שמע קטע של הרצאה שלו באוזני מאבטחים צעירים. “אסור למאוס אפילו בפירור של אינפורמציה; לפעמים צריך לסנן הר אשפה בשביל להגיע לכפית־הכסף”. הוא זכר כמה משונה היה בעיניו המשל. הר האשפה הוא חייהם הפשוטים והברורים של תמימי דרך; וכפית־הכסף – המזימה האפֵלה, החבלה, מעשה הטירור.

אך אין לו ברירה אלא להפקיד את ביטחונו האישי בידי האיש העוין אותו. כך פועלת המערכת. חייבת להימצא בה יחידת עיבוד מרכזית. שאם לא כן הכול משתבש. עליו להתנחם בזאת שהכול מכבדים את מיוּמנותו המקצועית של איש הביטחון הצעיר, אף־כי הוא עצמו מגלה בו גם מחלות ילדות של בלש חובב: הבעה חשדנית, הילוך חתולי ואיזו אדישות עטוייה, ברוח הגיבור העממי של סרטי מתח טיפשוניים. מרחוק רואים מה שהינו. אילו הִנעים קצת את הליכותיו היה יכול להטעות. שכן כאשר הוא מחייך, עיניו הפיקחיות מעידות עליו שמצוי בתוכו גם אחד המביט על הכול במעין השתוממות ועבריינים מעוררים בו חמלה.

לעתים התקנא באלוף חרמון, הממונה עליו, המתיר לעצמו לזלזל ב“הולכים בחושך”, כפי שהוא מכנה את אנשי שירות הביטחון. אפשר שאילו היה הוא איש שריון ותיק כמותו – במלחמת־העצמאות, בגיל 24, פיקד בניה על גדוד – היה אף הוא מעז לבטל את ההישגים המופלאים של הבחורים הללו, שמדברים עליהם מפה לאוזן. “יש להם עלינו יתרון של צריח אחד לפחות”, אמר הנספח הצבאי, וברוב אדיבותו העמידם במדרגה אחת. “כאשר אתה מפקד על אוגדה – כל העם רואים את הקולות. כל המטות מאזינים לקולך ברשת הארצית. דבר אינו נעלם: ההיסוּסים, ההתרגשות, הטעויות, הרוגז. וגם כאשר הקרב מסתיים בניצחון תמיד יימצא מי שיש לו מה להגיד. ואלה – כל הצלחה מקרית שלהם נכנסת ישר לספר האגדה. כשהם מחטיאים פיל ממרחק עשרה מטרים איש אינו יודע זאת מלבד הפיל…” “אמנם המכתב אינו חתום”, הוסיף ואמר, “אך אין לדעת… אולי רצונם…”

“יכול להיות…”

אילו מפקוּדיו היה, כי אז גער בו שהוא נכנס באמצע דבריו. אך כאן אין לו ברירה אלא לשאת עלבונו בשתיקה.

רצה לומר: “להניח לנו להתייסר בניחושים”, ושמח שלא סיים. היה מעורר עליו לעג. בחוג מכריו של דוּדו אין נהוגות מטבעות לשון מעין אלה. כל דיבור החורג מן הלשון הקמצנית של הדיווּח מוציא אותך מקהלם. לעולם לא ישתמשו בניב עברי מהוקצע אלא לצורך אירוניה.

ברגע של אי־נחת מעצמו חשב כי אילו היה קורה הדבר לאלוף חרמון היה הלה מניח את פיסת הנייר המקומטת על שולחנו של קצין הביטחון ואגב הצצה בדו"חות הבוקר היה אומר לו: “תראה מה מצאתי אצלי בתיבה. רציתי להשליך את הקשקוש הזה. אבל חשבתי שלא יפה לגזול מכם את הפרנסה. הנה, קח, יהיה לך במה להתעסק עד הקפה של עשר”.

“ואז שאלתי את עצמי”, המשיך, “האם זה מתקבל על הדעת שיגנבו תיק של ילדה כדי למצוא בו פרטים על המשפחה? אף־על־פי שקשה לתת תשובה חיובית, גם תשובה שלילית מוחלטת אינה סבירה”.

דודו נהם.

“ועוד מחשבה עלתה בדעתי. מדוע נטפלו אלי? יש בשגרירות אישים אשר הפגיעה בהם היתה עושה כותרות. אם רוצים לשבש את העבודה, ולאלץ אותנו להקצות כוחות להבטחת עובדי השגרירות, הרי יכלו לפעול בחזית רחבה יותר ולא לרכז את כל המאמצים באיש אחד. אין לי תשובה לשאלה הזאת”.

עוד מחשבה עלתה בדעתו אך הוא נמנע מלבטאה. אם אין דברים אמוּרים בארגון עוין הרי כל מלה מיותרת.

“גם לי אין”, אמר דוּדו.

היה בטוח שהלה מלגלג עליו. אך האיש הצעיר נעץ בו מבט אדיש ושריר לא זע בפניו.

לא רצה שיתקבל הרושם כי הוא מפריז בחשיבות עצמו. היתה תשובה בפיו מדוע נטפלו דווקא אליו. הוא גר בבית לעצמו, כשגריר, ולא בבית־דירות רב־קומות, כאחרים, ביתו של השגריר – משטרת וושינגטון שומרת עליו. ואילו ביתו הפקר. שכן אין מוכנים להקצות לו מאבטחים.

אך הוא בחר לשתוק. ידע מה התשובה שיקבל. ולא רצה לתת לאיש הביטחון החדש פתחון־פה לבטל הסדר שנקבע בימי קודמו. לאחר התנקשות בחייו של עובד השגרירות יצאה הוראה, שהכול, למעט השגריר, חייבים להעתיק את משכּנם לבתי־דירות, שקיימת בהם השגחה מתמדת. אין בכוח אנשי הביטחון לאבטח בתים בודדים בשכונות רחוקות. הכול קיבלו עליהם את הגזֵרה. העתיקו את דירותיהם לשניים שלושה בתים רבי־קומות, אשר אין כניסה אליהם אלא לדיירי הבית, והעבירו את ילדיהם לבתי־ספר באיזור המגורים החדש… איש לא ניסה לפרוש מן הציבור. הוא לבדו ערער. ולא היסס להיעזר בידיד הממלא תפקיד בכיר בשירות הביטחון. הנימוק שנתן – הוא מארח בביתו אנשים המשתדלים להתרחק מן הפומביוּת. מן הארץ יצאה הוראה המתירה לו לגור בטקומה־פארק. יאיר גולן, קצין הביטחון, קודמו של דודו גת, נכנע. אך לא הפקיד משמר על הבית. בשעתו לא ביקש זאת. לא רצה להתגרות במזלו ולחדש דיון בנושא שסוכם. כאשר הגיע דודו גת לוושינגטון ניסה לשנות את ההחלטה ולא הצליח. “תתעורר בעיה – נדון”, אמרו לו. עתה חשש שמא יאמר קצין הביטחון: “הנה, צצה בעיה – יש לבחון מחדש את ההסדר”.

האדישות שמגלה האיש המופקד על ענייני הביטחון היא לטובתו, חשב. מוטב שיחשוב כי אין העניין רציני. הוא יטפל בו גם אם יזלזל בו. אם יחשיב אותו יתר על המידה – תתעורר בעיית המגורים.

בינו לבין עצמו לא היה בטוח אם אין הצדק עם עמיתו הצעיר. לא היתה סיבה מספקת שינהגו בו לפנים משוּרת הדין. אמנם, מנהלים של תעשיות עתירות ידע, הנהנות מאשראי סעודי, יעדיפו להיפגש עמו בבית ולא במקום פומבי. אך תמיד אפשר להיפגש אצל שלישי, ובאקראי לכאורה. הסיבה האמיתית שבגללה רצה להישאר בטָקוֹמה־פארק היתה פרטית. הנימוקים שנתן היו רק אמתלאות. פגם אסתטי, שמצפּונו יכול לשאת. ובאמת טובת בני משפחתו היתה לנגד עיניו.

בעיקר הילדה. שש מתוך אחת־עשרה שנותיה של ענת, המכוּנה נתי, היא בנדודים. גן־ילדים בפריס. כיתה אָלֶף בבאר־שבע. בֵּית וגימל בסינגפור. דָלֶת בנווה־מגן, הא, וראשיתה של וַו – בוושינגטון. בכל מקום – שפה חדשה, מנהגים אחרים, פנים חדשות, חבלי קליטה והסתגלות. זחלה בעברית והזדקפה בצרפתית ולפני שידעה לכתוב אָלֶף־בֵּית עברי נאלצה להרגיל את לשונה לדבר אנגלית ששמעה מפי אומנת סינית בסינגפור. אין היא מסוגלת לכתוב משפט פשוט בלי שגיאות. יש גם גמגום קל, אריסטוקרטי, שאיננו מביך אותה. היא חיה בשלום עם מגבּלותיה. יושבת בַּכיתה פזוּרת נפש וחולמת על מלכות ונסיכים. בבית־הספר של טקומה־פארק התאקלמה סוף סוף. ילד שגזז את צמתהּ גורש מבית־הספר. מורתה מבינה לנפשה ועוזרת לה להדביק את הפיגור. היא חברה בקבוצת הריקוד ויש לה כבר שתיים שלוש חברות. אם תיאלץ לעבור עוד פעם אח לבית־ספר חדש – תחדל ללמוד. יתר־על־כן – בבית־דירות רב־קומות לא תוכל לגדל את הכלבים, החתולים והאפרוחים שהיא מגדלת. יצורים, שחייהם תלויים בה והם מעניקים לה איזון־נפשי, כמורים פרטיים לטיפוח רגש־האחריות וכושר ההתמדה, שאין מלמדים בבית־ספר רגיל. ודומה, שיחד עמם תאבד גם את חברותיה המעטות, הבאות להתרפק על החיות הללו.

יתר־על־כן – אשתו לא תהיה מוכנה לעקירה נוספת שתגרום לעוד זעזוע אחד בחייה של הילדה. די בשיבה לישראל בעוד שנה. אף זו צופנת בחובּה משבר. דומה, שלעולם לא יצליחו לפצח את השתיקה שהיא מבוצרת בה. לא יוכלו לדעת אם היא מחאה על הטלטלה שמטלטלים אותה על פני כדור־הארץ או הקופסה האטומה הסוגרת על ילד שגדל בלי זיקה למולדת.

דוּדו יישר באצבעות זריזות את דף הנייר מתוך מחברת לחשבון אשר עליו היו דבוקות האותיות של המכתב האנונימי, שקצתן נגזרו מעיתון יומי וקצתן ממוסף שבועי. הוא מישש בקצה אצבעו את החללים שבין האותיות, במקום שנראו אפילו בעין בלתי מזוינת גבשושיות הדבק אשר מעליו נשרו אותיות אחדות, ובתוך זמן קצר פענח את תוכנו.

“הנקמה לא תאחר לבוא”, קרא וחיוך מהיר ריחף על שפתיו הצרות. “הנה – כאן חסרה האות השלישית, כאן חסרות שתיים וכאן האחרונה”.

מהנדס האלקטרוניקה, המומחה למחשבים ומערכות־תקשורת, לא סלח לעצמו שלא פענח את המכתב בכוחות עצמו. הכול נראה פשוט וברור. ולפתע – גם חסר ערך. שכן הסגנון המליצי, שיטת הגזירה וההדבקה, הזכירו לו תכנית מתח – “החוטף” – ששוּדרה בטלוויזיה. מן הסתם הלהיבה את דמיונו של איזה פרחח, חשב. הוא הציץ בפני עמיתו הצעיר ולא ראה דבר. רצינות היא המסֵכה המקצועית שהוא לובש. אפילו הנצנוץ בעיניו אינו מלמד אם נדלקה בו מחשבה או שעצר לעג על לשונות.

הסגנון המליצי אינו צריך להטעותנו, חשב. שכן מי עוד בימינו נזקק ללשון רמה ומליצות הירואיות מלבד ארגוני טירור, קנאי־דת, ועיתונאי ספורט?

“אני יכול לקחת את זה?” שאל דוּדו.

“בִּי מַי גֶסְט”. תא"ל חלמיש היה מרוּצה מן התשובה שנתן לעמיתו הצעיר. האנגלית, הנוסח השגור, ההומור – כל אלה מעמידים דבר על מקומו: הרוח אשר בה הוא מקבל מפגעים מעין אלה, החשיבות שהוא נוטה לייחס לעניין, וגם – האבחנה הברורה בין מי שעבודתו מניבה פירות לבין מי שטוחן מים. כאילו נתן לאיש הביטחון הצעיר מנה אחת אפיים: אם זה הבל – כל מעשיכם הבלים.

קצין הביטחון קיפל את הנייר המשובץ והכניסו לכיסו.

“אם אתם מודאגים”, אמר בקומו מן הכורסה, “יש דירה ריקה בצ’בי צ’ייס, בבית שגר בו האלוף חרמון. ברגע שתהיו מוכנים לעבור – נעזור לכם”.

בפניו של האקדוחן המצטיין צץ להרף עין חיוך אדיב. הצלקת שליד שורש אפו נעלמה בין הקמטים שנתהוו ליד העין שנעצמה כשחייך.


 

ג

ת"אל חלמיש דחה את הרעיון. חש, שהיתה זו סתם ירייה מן המותן ולא הצעה רצינית. באה להזכיר ליוצא־דופן שקיבל עליו סיכון־יתר כשלקח לעצמו זכוּת־יתר.

תגובתו של דודו הביכה אותוֹ. זה הציץ במכתב האיוּם בהבעה אדישה. כמי שאינו מוטרד. אפילו יש כאן אות מבשר רע אין הוא מודאג. יש לו מכתב מן הארץ, הפוטר אותו מאחריות למי שאינו נוהג על פי הכללים.

כעס עליו שלא הציג שאלות. הלוא היה צריך לשאול אם הוא חושד במישהו. אם הוא מסוכסך עם השכנים. אם הוא חייב כסף למישהו ומשתמט מלהחזיר. אם יש לו אויבים אישיים. אם נגח מכונית. אם הסתבך באיזו פרשת־אהבים. אם הרביץ לנער שהעליב את בנו. וכיוצא באלה.

שאל ונתן לעצמו תשובות: אין הוא חושד באיש. אין הוא מסוכסך עם שכנים. להיפך, השכנים נהנים ממקצצת הדשא שלהם. הם אוהבים את בטי, הנותנת להם עצות בגננוּת. את כל חובותיו הוא משלם בזמן ומפעם לפעם הוא מקבל מכתבי תודה מחברת החשמל ומחברת הטלפונים. אין לו אויבים אישיים, אם לא להביא בחשבון את הטינה הלא־רציונאלית שהוגה כלפיו דוּדו גת. שנתיים הוא בוושינגטון ועדיין לא היתה לו תאונה או עבֵרת־תנועה כלשהי. מימיו לא הסתבך בפרשת אהבים. היתה אחת, בסינגפור, אבל לכלל הסתבכות לא הגיעו הדברים. בטי עדיין לא היתה שם ובעלה של האשה נסע לאירופה לעסקיו. איש מהם לא חשד במאומה. מימיו לא הכה ילד. לא שלו ולא של אחרים. אף פעם לא גער בנער מפני שהקים רעש בשעות הצהריים.

התשובות שנתן לשאלותיו עוררו אצלו מחדש את החשד, שדברים אמורים בעניין פוליטי. אמנם, קשה להאמין שהערבים יבחרו בוושינגטון כזירה למעשי טירור נגד דיפלומאטים זרים. אינם טיפשים כדי כך. הממשל יפעל נגדם בכוח ובמהירות. אך לעולם אין לדעת אם לא החליט איזה ארגון אמריקני קיצוני, מטורף למחצה, לריב את ריבהּ של פלשתין. עד שיתגלה הוא יכול לגרום איזה נזק.

אף־על־פי־כן החליט שלא לעשות דבר בינתיים. ומכל מקום לא ייעקר מטקומה־פארק בשל מכתב איוּם והטרדות בטלפון. העובדה שזרקו אבנים ולא פצצות מעידה שאין בדעתם לנקוט אמצעים קיצוניים.

אין מקום לבהלה, אמר לנפשו, אך חש שלא יצליח להסיח את העניין מדעתו. לרגעים קינא בבטי. דעתה אינה מוטרדת כלל. עניינים מעין אלה הם תחום אחריותו. אם הוא אינו מראה את דאגתו היא שלֵווה.

הוא חזר והגה ביתרונותיה של הנחלה הקטנה שלהם בטקומה־פארק, העמידם כנגד ביטחון יחסי בצ’בי צ’ייס ומצאם עדיפים ממנו. כל בני המשפחה, ולא ענת בלבד, זכו להגיע שם אל איזו מנוחה. גונן, בנו, אוהב מוסיקה של הזמן הזה, ורק במרתף הבית שבמייפל, שנאטם ובוּדד, הוא יכול לשבת עד אור הבוקר בחברת חברי להקת־הרוֹק שהקים ולהשמיע שם בעָצמה של מנוע סילון את התפילות לאלוהים החירש שלהם. בצ’בי צ’ייס ישסו בהם את המשטרה.

וכן הוא עצמו. בתים רבי קומות מעוררים אצלו איזה פחד טמיר. כאילו חזקה על אדם שיאבּד את ייחודו בתוכם.

אך מוחל היה על פחדיו שלו אילו לא היתה הנחלה הזעירה, שיש בה מדשאה, עצי פרי אחדים, כמה חיות בית, וערוגות פרחים, צורך עמוק כל כך של בטי עצמה, אף כי בדרך כלל אין היא מדברת אלא על הצרכים של הילדים.

הגינה בחוץ והפסנתר בבית – זה כל עולמה. זו גם זה מעניקים לה את מנוחת הנפש שהיא צריכה. כשאינה עוסקת בצמחייה היא פורטת על הפסנתר.

פסנתר היא יכולה להחזיק גם בבניין רב־קומות. אך את הדשא שהיא מטפחת ופרחי האזליאה ועצי הדובדבן ובריכת הדגים שיש לה בחלקת האדמה בת שני האקרים, המשתרעת מן הכביש עד ערוץ הסליגו, המושך את מימיו בחשאי בסֵתר שיחי דומדמניות – אין היא יכולה להציב במרפסת. רק העציצים שהיא מגדלת בטרקלין, מאחורי דלת הזכוכית הרחבה, יחזיקו מחצית הדירה שהם יכולים לשׂכור בצ’בי צ’ייס.

בטי זקוקה לצמחים הללו בשביל להירגע. בכל פעם שהיא מנסה את כוחה בסונטה של ליסט ומפסיקה במקום קשה, וחובטת בפסנתר אקורדים קשים לאוזן כמין מחאה נגד האצבעות שאינן נשמעות לה, היא יוצאת אליהם. ליסט, כמדומה, נגרע והולך ככל שהיא מתאמנת – ואילו הצמחים גדלים והולכים. בשתיקתם יש ודאי איזה מרגוע.

בנעוּריה הועידוּה לגדולות. הרגילו אותה לחשוב שקיימות לפסנתרנית רק שתי אפשרויות – הצלחה או כישלון. כיוון שלא הגיעה לאולם הקונצרטים ראתה עצמה ככישלון. האם נישאה כדי לתרץ את הכישלון? שנים אחדות עוד נאבקה לרכוש לעצמה מעמד בעדת הפסנתרנים. ניגנה עם תזמורות חובבים, ליוותה נגנים מתחילים, השתתפה בתחרויות. אחר־כך גילתה את הצניעות, את המוסיקה לשמה, ואת הנגנים הנלהבים למוסיקה קאמרית. בסינגפור כבר היתה בה ענווה מספקת כדי לנגן מוסיקה לריקודים במסיבות הגן של השגרירות, ולהאשים את עצמה שלא הקדישה תשומת־לב מספקת לילדים.

בטקומה־פארק אין בטי מתלוננת על איכות החיים הירודה בכרך או על הערפיח ועל הצפיפות – או על הריחוק ממרכזי התרבות, שהעיק עליה בבזנסון. כאן יש לה טבע, מרוּסן ופראי כאחד, וגם תרבות ברמה שהיא נכספת אליה: מוסיקה, סִפריות, מוזיאונים, תיאטרון ואוניברסיטה, אשר בה היא משלימה תואר שני בתולדות האמנות ומשתתפת בניסויים מוסיקאליים. כאן היא מתענגת על חברתם של אנשים משכילים – בוגרי אוניברסיטאות שהתגלגלו לפוליטיקה ולא יחמיצו הזדמנות לפטפט על החלומות שהיו להם לפני שהגיעו לוושינגטון. לבֶּטי עיניים מקשיבות גם כאשר דעתה מוּסחת לחלוטין. מי שהיו להם נטיות אמנותיות רואים כבוד לעצמם לדבר עליהן באוזני פסנתרנית מקצועית בחופשה. על אחת כמה וכמה שהיא אשה נאה ויש בה איזה קסם מוזר שלא מעולמם. אפילו הנרי קיסינג’ר מדבר בשקט בחברתה. אפילו גסי רוח, בנוכחותה, יקפידו על לשון נקייה.

היא עצמה ממעטת מאוד בדיבור. היא מקשיבה, ואף כי מחשבותיה נודדות עיניה אינן תועות. הן תקועות באיש שיחה כאילו היא חוששת לאבד מלה. מכרים חדשים, שפּטפטו בלי הרף, יוצאים ממנה בהרגשה שקיימו שיחה נרגשת, מלב אל לב. נשמה פיוטית, אמר עליה גנרל אחד חובב ספר. כל האנשים המאוכזבים, הילה של פיוט אופפת אותם.

תא"ל חלמיש אחז בידיו מסמך סודי ביותר והגה באשתו. מוטב לו שלא יערער את שלוותה. כל שינוי עלול להפיל עליה אחד מאותם דיכאונות סתומים הבאים ונעלמים כגשמי קיץ בסינגפור. אם יוכל, יסתיר ממנה את חוּמרת המעשים. טלפון אפשר לנתק. ובשעת הדחק להחליף מספּר.

ברגעים כאלה לא ידע להחליט אם היא האשה הפחות מתאימה להיות רעייתו של אדם המחזיק בתפקיד כשלו ושמא להיפך. מצד אחד היא חסרה את החריפות והשנינה הנחוצות בשביל להחזיק “סלון” חברתי לקהילייה המדעית של וושינגטון. אך מצד שני, בלי משׂים היא שואבת מהם את סודותיהם. הוא זכר בפליאה כיצד סיפר לה פיסיקאי אחד, העובד בשביל משרד ההגנה, על הישגיו בבידוד אלוּמת חלקיקים. מידע לא יסוּלא בפז נהר לאוזניה הפקוחות. אחר־כך זכרה כל מה שאמר אף כי לא הבינה בזה מאומה. האיש, הידוע כברנש יבש ותכליתי, נקט את הלשון הפיוטית ביותר שהיה מסוגל לה. כדי כך היה חשוב לו לשאת חן בעיניה.

אחר־כך התנער ממחשבותיו הבטלות וחזר לקרוא במסמך בעיון. עתה שמסר את העניין לטיפולו של המוסד המוסמך אין לו אלא להמתין לתוצאות החקירה. אסור שישבש הדבר את עבודתו. הלוא בזה בעצם רוצים אנשים השולחים מכתבי איום.

אותו רגע צִלצלה רותי ניב, מזכירתו, בטלפון הפנימי. מישהו רצה לדבר אליו בשעה שהיה בחדרו דודו. לא ידעה אם מותר להפריע וביקשה ממנו שיצלצל שנית.

“מי זה היה?”

“אחד בשם רוי ניובורן”.


 

ד

הוא כעס עליה שהתירה לעצמה לדחות את רוי ניובורן. שלושה חודשים היא עובדת עמו ועדיין אינה יודעת מה חשוב ממה. אשמתו היא. הן מטעמים שבענווה והן בגלל העיסוק בעניינים שיפה להם הצנעה הוא נמנע מלהחשיב יתר על המידה את העניינים שהוא עוסק בהם. ועתה היא מתירה לעצמה לנהוג כמותו. היא מזלזלת בדיווחים ונוהגת כאילו הכול סובל דיחוי1. יש שהות לכול ואין למהר. טעות היתה זו לבקר את עבודת הסרק שעושים כמה מעמיתיו השולחים זה לזה תזכורות על תכניות אשר ממילא אין בדעתם לממש, מדווחים על מעשים קלי ערך כאילו דברים אמורים במאורע בעל חשיבות עליונה, יוזמים פעולות שאינן בנות ביצוע בשביל להעשיר את התיק האישי וממלאים את הארכיון ניירת שאין לה תפקיד אחר מאשר להזכיר את שמם למי שמחטט בו. אך בכל פעם שחש אצל מזכירתו את הנטייה למעט בערך הדברים שהיא מעתיקה אל נקי הצטער שעשׂאה שותפה לספקנותו. היא מסוגלת לצלצל אליו בשעה שהוא שרוי בדיון חשוב ולומר לאדם, שנחוץ לו מאוד לדבר עמו, שהוא עסוק.

הוא נמנע מכעס. שכן ממילא לא כדאי לו לספר לה על טיב היחסים שבינו לבין רוי. עניינים דקים ומורכבים אלה יפה להם כיסוי. להם – יותר מאשר לעסקי הביטחון האחרים, המקובלים כסודיים ביותר. רק אנשים כרוי וכמותו, הבקיאים במערכות קשר, ירי, ניווט, ושיבוש מכ"ם, וכיוצא באלה, יודעים מתי ובאיזו דרך, לפעמים בלי משׂים ולפעמים בטעות, מודלפים פירורי מידע חיוניים ממדרגה ראשונה, כגון אלה שהוא מקבל מפעם לפעם מידי אלה, שכל סודותיה של התעשייה הצבאית גלויים לפניהם. זר לא יבין זאת. ומוטב כך. אמנם, רותי עברה בדיקה של מהימנות – אבל אנשים צעירים רבים מקבלים עבודה במוסד ישראלי רשמי בזמן לימודיהם ואחר־כך אינם חוזרים לארץ ומי יודע עם מי הם מפטפטים.

“מה אמר?”

“רצה לדבר אתך. לא השאיר הודעה”.

“אמר שזה דחוף?”

“לא. אמר שאם אתה עסוק יצלצל אליך בהזדמנות אחרת”.

העניין הטריד אותו זמן־מה. מה ראה רוי לצלצל? הרי יש להם פגישה בעוד ארבעה ימים. האם רצה לנדב לו איזה מידע נחוץ לפני שהוא הולך להיפגש עם נשיא “אסקס אלקטרוניקס”? אולי רצה לומר לו מה המחיר שכדאי להציע? אולי היה בדעתו לתווך? אך אילו כך – הלוא היה מבקש שיטלפן אליו לכשיתפנה. אם לא ביקש – אל לו לעשות זאת. כל שיחה נכנסת נרשמת שם. ורוי מן הסתם לא נוח לו להבליט את האופי העסקי של יחסיהם. לבסוף החליט להימנע. רוי יכיר לו טובה שהוא דיסקרטי. אם יבטח בו יתיר לעצמו לציידו בעצות מועילות. “הפעם הבאה שיצלצל רוי”, אמר לרותי, “יכולה אַת להפסיק אותי אפילו באמצע שיחה עם אורח. וגם להוציא מישיבה”.

“מי זה רוי?” שאלה.

“ידיד”.

ולא היה אִכפת לו שתהא סבורה שהוא מקדיש מזמנו לעניינים אישיים.

הפגישה עם נשיא “אסקס אלקטרוניקס” הניבה פירות. לא היה זקוק לעזרתו של רוי. האיש פירש בנדיבות רבה את ההיתר שקיבל מן הממשל והיה מוכן למכור פריטים אשר מומחי הפנטגון לא ידעו את כל שימושיהם. אף המחיר שהסכים לקבל היה סביר. אחר הצהריים צִלצל למשלחת הקניות בניו־יורק ובישׂר על הצלחה. אחר־כך הכין דו"ח מפורט לרָשות לפיתוח אמצעי לחימה והיה מרוּצה ביומו. כמעט שכח את המכתב האנונימי שמצא בתיבת־הדואר.


 

ה

בדרכו הביתה חזר להטרידו. הצטער שלא קיבל תפקיד בניו־יורק.

בכל פעם שעבר ליד בנייני הממשלה היה עורך השוואה בין וושינגטון לניו־יורק. מצא טעם לפגם בבניינים ההדורים, הבנויים כמקדש יווני, והעמודים המפארים את חזיתם עשויים בטון מכוּסה לוחות שיש דקים. כמין הצגה של עָצמה, שאינה קיימת בפועל. סמלים לכוחו ויציבותו של השלטון. העדיף אסתטיקה הבנויה על עקרונות של תועלת וחיסכון. בדומה לזו הנהוגה בניו־יורק. שם ניצוּל תכליתי של שטח וחומרים. להוציא בניינים אוויליים אחדים, המצופּים נירוסטה או שיש, הכל עשוי לתכליתו וכל החלל מנוצל. לא יעמידו פלדה במקום שאפשר להסתפק בזכוכית שחורה.

ניו־יורק אין לה צורך להעמיד פנים שבידה הכוח, חשב. שם העָצמה הכלכלית ושם מתקבלות ההחלטות. האנשים היושבים מאחורי החלונות של זכוכית אטוּמה, בקומה העליונה, שולחים את נציגיהם לוושינגטון כדי לכבול את ידיו של הנשיא, שמא יתפתה להאמין שהוא זכאי לנהל מדיניות ברוחו.

בעָברו שם הפעם חשב: אם נגזר שיגורו בבניין רב־קומות – מוטב בניו־יורק. בטי היתה מסתפקת בעציצים בחלון אילו יכלה ליהנות מן השפע העצום של קונצרטים, הצגות, הרצאות ואירועים תרבותיים שנתברכה בו ניו־יורק.

העבודה שהוא עושה בוושינגטון היה יכול לעשות גם כנציג משרד הביטחון בניו־יורק. שם, בעצם, מקומו.

הוא דחה את המחשבה מלבו. יצחקו ממנו שהעלה את שאלת מבנה המערכת בגלל בעיה צדדית.

פני בטי לא היו כתמול שלשום. המתינה לו במוסך ועיניה כמסו סוד: בשובה הביתה מקניותיה מצאה חתול מת ליד הפתח. “אחד פחות”, אמר. “יש לקוות שאינך סופרת אותם”.

ליבה לא היה פנוי להלצות. החתול נחנק בחוק ניילון והונח על המפתן. “מי היה מסוגל למעשה כזה?”

“ודאי איזה נער שרצה לראות איך חתול נופח נשמתו”. בסתר לבו חשב כי רצח החתול הוא מעשה סמלי. התראה. אך מה ביקשו לומר? האפשר שסוכן משועשע שאסרו עליו לנקוט אמצעים קיצוניים משתעשע בהטרדות אוויליות, להקים את משטרת וושינגטון על רגליה? אין לדחות אפשרות כזאת על הסף.

רצח החתול הוא מעשה פולחני, חשב. כמין שדר נוסף. אותו המסר – “הנקמה לא תאחר לבוא” – אך בלשון מוחשית יותר, ובפירוט השיטה והאמצעים.

תחילה רצה לצלצל אל קצין הביטחון אך חזר בו. מה יאמר לו? מצאתי פגר חתול על מפתן ביתי?

החליט להמתין לבוקר. יספר זאת כבדרך־אגב. הנה יש המשך. עושה רושם שהמטרידן ראה סרט מסוים. לא מצא סוס, הסתפק בחתול. כל זמן שהוא שואב את השראתו מסרטי זוועה ולא מפרנץ פנון, איננו מסוכן.

בערב, כאשר ישבה בטי ליד הפסנתר נזכר בשיחת הטלפון שהוחמצה.

“האם טלפן רוי”"

בטי הביטה בו, מבולבלת, כאילו הפסיק אותה ברגע של השראה. אחר־כך השיבה בתרעומת, “מה פתאום?”

התנצל. לא חשב שהוא מפריע. הרי עדיין לא התחילה לנגן. רוי חיפש אותו במשרד ולא השאיר הודעה, חשב שאולי ניסה לתפוס אותו בבית.

בטי החזירה את עיניה אל הפסנתר. אצבעותיה פתחו בריצה מבוהלת. כמי שהתנער מזבוב וחזר לעניינו.

לא אהב את ההבעה הזאת. מוסיקה אמורה לחבר לא להפריד. מנין קוצר הרוח הזה? לא הפסיק אותה מִנגינתה. ולאיזו השראה היא צריכה בשביל לנגן אטיוד של טשרני. האם כל תִרגולת אצבעות היא עבודת קודש?

לעולם ילגלג על הרצינות הקודרת העומדת בפניה כאשר היא מנגנת – אפילו סולמות. עיניה הגדולות, עמוקות ההבעה, נשואות אל־על: מאין יבוא עזרהּ? כאב נסתר נשקף מהן. איזו מהומת־רגש מחוללת בה המוסיקה? מדוע צריך להתייסר כך? כלום לא להנאה נוצרה? או שמא הזיכרון הוא שמתענה שם בעמקי נפשה? עשרים וחמש שנים היא מנגנת את אנה־מגדלינה ועיניה נעוצות בתווים. אצלו בראש, בצופֶן, המנגינה הזאת כבר מסודרת, יחידות ואפסים. הוא יכול לשגר אותה בטלפון למחשב של. M.I.T, והוא יזמר אותה שם בלי שגיאות.

מה היא זוכרת? מה שכחה? הלוא לפעמים היא פזוּרת נפש כל־כך שאינה זוכרת מה היה בדעתה לעשות לפני חמש דקות.

ואולי רק נוכחותו מפריעה לה. מזכרת עוון. בהגדת המשפחה ייזכר כי בגלל נישואיה אבדו סיכוייה להיות פסנתרנית דגולה. עתה היא בפנים, בתוך הגל החם המתנחשל בין אצבעותיה. העפעפיים הרכים, ארוכי הריסים – אשר הם לבדם, כמדומה, הזדקנו בפניה החלקים והשמנמנים – ירדו על גבי גלגל העין, כאילו היא קוראת מתוך נפשה במהופך את התיבות הספורות שהיא זוכרת בעל־פה. עתה הוא מחוק ואיננו. נֵטל כבד, חסר משקל, המונח בכורסה. הצלילים מתרפקים לבטלה על אוזניו הלא־מוסיקאליות, כפילֶה־מיניון רך ועסיסי המתבזבז בצלחתו של כלב.

ייתכן שרוי צִלצל ושכחה, חשב. הרי כלל לא התעוררה מהשראתה כאשר שאל אותה. הוא יצא אל הפרוזדור וחייג לביתו של רוי. פליס שמחה לשמוע את קולו. מדוע הוא מצלצל לעתים רחוקות כל־כך? עד כדי כך הם עסוקים שאין להם פנאי לידידים אמיתיים? הגיע הזמן לארגן טיול בצוותא. רוי בבית. עסוק? עסוק מאוד. משחק בשח עם המחשב. היא אוהבת ללגלג, בהערצה, על תחביביו של בעלה ברוּך הכישרונות.

קולו של רוי היה מנוכר מעט וקצר־רוח. אך אחרי שאמר את שמו, פעמיים, נתעוררה בו ידידות. לא, אין הוא עסוק. הוא משתעשע. אין עם מי. פליס אינה מבינה בזה שום דבר. הוא מאלף את המחשב שלו, היודע כבר לחבר הרמוניות קלאסיות, לחולל הפתעות בלתי צפויות, במִרווחי זמן סבירים, ולהכניס מודולאציות חדורות מתח. רוי קטע את שטף הדיבור שלו בבת אחת. מן הסתם נתעורר בו ספק שמא אינו בקי במונחי המוסיקה. כן, צלצל אליו למשרד. לוודא, אם הוא זוכר שהם אמורים להיפגש ב“דרקון השחור” בצהרי יום ה'. הוא משלם הפעם. וכבר הזמין שולחן. כן, הוא זוכר, אמר. רשום בפינקס. תא"ל חלמיש הניח את האפרכסת תפוס הרהורים. תמוּה היה בעיניו שראה צורך לוודא את הידוע. מה ראה לצלצל שנית כדי להזכיר זאת?

הוא דחה את ההשערה כי סתם צִלצל מפני שמצא זמן פנוי והתחשק לו לשוחח עם חבר. אין זה ממנהגו של רוי. יתר על כן, רוי הוא אדם שאף פעם אין לו זמן ומזכירותיו מחפשות אחריו שעות ארוכות. אין הוא מאלה שמצאו בידם תפקיד שאין בו ממש ואינם יודעים מה לעשות בשפע הזמן העומד לרשותם. לא נותר לו אלא להניח כי רוי רצה להגיד דבר־מה, אך נמלך בדעתו וחזר בו.


 

ו

הם נהיו ידידים זה לזה אחרי פגישה אחת. מצאו את עצמם זה מול זה במסיבת קוקטייל משעממת בשגרירות פרו וחיפשו נושא לשיחה. תחילה דיברו על מצ’ו פיצ’ו אך עניין זה נדלה עד מהֵרה. שניהם התפעלו מן העיר העתיקה, שנתגלתה על ראש ההר, ומן הנוף המרהיב וסיפרו זה לזה כל מה שהם יודעים על תרבות האינקה – מעט מאוד. הישראלי התפלא שהספרדים לא הגיעו לשם אף־על־פי שהיו בקוּזקוֹ והמרחק אינו גדול. האמריקני אמר כי עניינים מופלאים מאלה נמצאים קרוב לעינינו ואיננו מגלים אותם. למשל? טבע החומר. מקורות האנרגיה. הסכים עמו. הנה, בשביל לצוד חלקיקי נייטרינו היו צריכים לחפש מכרה נטוש בדרום דאקוטה, בעומק קילומטר ומעלה מתחת לפני האדמה, ולהכניס לשם מיכל מלא טטרא־כלור־אתילן כדי שאפשר יהיה להפוך אטום של איזוטופ כלור 37 לאטום של ארגון 37. בעיני האמריקני נתעוררה להבה כחולה. איש כלבבו.

נתברר ששניהם עשו תואר שלישי בפיסיקה גרעינית. תא"ל חלמיש נזכר שקרא פרסומים של עמיתו בביטאונים מדעיים. המשאבּים העצומים הנחוצים היום בשביל להוסיף פירור של דעת! הלוא רק שניים או שלושה בלבד מתוך עשרה בחזקת שלושים אטומים של כלור 37 נפגעים על־ידי נייטרינו במרוצת שבוע אחד ונעשים רדיואקטיביים!

רוי התפעל מן ההישגים של מדענים בישראל. אין עומדים לרשותם סכומי עתק הדרושים לקידום המדע, ואף־על־פי־כן אין הם מפגרים אחרי עמיתיהם במפוּתחות שבארצות המערב. ובמוחו של עוזר הנספח המדעי נדלקה נורה. שעה ארוכה שוחחו שם. האמריקני שמח לפגוש את האיש ששִכלל את מערכת הניווט והירי של מטוסי־קרב מתוצרת ארה"ב ולא חשׂך ממנו שבחים. הישראלי שמח להכיר את האיש שהרחיב את שימושיה של קרן הליזר. בתוך שעה מצאו שהם “משדרים על אותו גל” גם בעניינים אחרים: שנאו ביורוקראטים, אהבו לשחק במחשבים, זִלזלו בדיפלומאטים, חיבבו שיט בים הפתוח, תיעבו עניבות פרפר. הם ממש געו מצחוק כאשר גילו כי באותו שבוע עצמו קנו לעצמם כובע שרלוק הולמס.

הפגישה הראשונה בחוג המשפחה היתה בים, בבוקר יום א'. תא“ל חלמיש קיווה שגם הנשים תמצאנה עניין זו בזו. ואם אפשר – גם הילדים. יריות הגישוש הראשונות לא הבטיחו הרבה. פליס ניובורן, אשה שתלטנית ומסורה ל”איכות הסביבה" דיברה בקול רם וצרחני על הנזק העצום שגורמת התעשייה לטבע. בטי לא התעניינה. השפכים של התעשיות הכימיות לא הגיעו לגינתה בטקומה־פארק. רק מאוחר יותר – לאחר שביקרו בביתם – נוצר איזה קשר. פליס קיבלה מבֶּטי במתנה כל צמח שהתפעלה ממנו. היא תִכננה להכניס “קצת טבע” לדירתם החדשה בבית רב־קומות בבֶתֶסְדָה.

דווקא הילדים מצאו שפה משותפת. בנו של רוי – הבוגר מגונן בשנתיים וילדותי ממנו בשלוש – ניגן בכינור והתמרד בחשאי. היה מרוצה שהוא יכול לדבר עם מישהו על המוסיקה שהוא באמת אוהב. הבת – הצעירה מענת בשנה ובוגרת ממנה בחמש, לפחות – סירבה ללמוד. אלא שרוי לא היה מוטרד. להיפך. היה בטוח שנועדה לגדולות אם היא מואסת בשטויות שמלמדים בבית־הספר. היה בדעתו של רוי ללמד אותה פילוסופיה של המתימטיקה לפני לוח־הכפל. היו אז עיצומו של משחק. נתנו שמות מצחיקים לרחובות של וושינגטון ולא השתמשו אף פעם במִספרי הרחובות ובשמות השׂדרות.

הדבר שהדאיג אותו ביותר היה יחסה של בטי לרוי. בכל לבו קיווה שתחבב אותו. היה בדעתו להדק את הקשרים עם משפחת ניובורן והוא ידע נפש רעייתו. רוי לא יחוש בנוח בביתם אם לא תמצא בו בטי עניין. בטי אינה יודעת לשחק. אנשים המשעממים אותה אינם צריכים להציץ בה פעמיים כדי לנחש זאת.

מבחינה זאת היתה הפגישה הראשונה כישלון מוחלט. אף כי תחילה הוקסמה בטי מן הטיול לים, נתברר שאין היא חשה בטוב כאשר הים אינו חַלק כלוח זכוכית. ניסיונו של רוי לשכנע אותה כי אין זה עניין פסיכולוגי לא עורר בה אהדה אליו. בטי השתעממה מן הדיבורים על שאלות מקצועיות של ניווּט ושיט ולא היתה מרוּצה שהתחלקו לגברים, נשים וילדים. אחר־כך אמרה שרוי הוא אדם יהיר הבטוח כי מה שמעניין אותו חייב להעסיק גם את האחרים. לא התלהבה מן הרעיון להזמין את משפחת ניובורן לארוחת־ערב – אלא אם כן זה “נחוץ לעבודה”. תבליג על השעמום ותחייך כמה שהכרחי כדי להחזיר למדינה את הוצאותיה.

לימים חזרה בה מן ההערכה הזאת. נודע לה שרוי מנגן בצ’לו ויש לו ידידים המנגנים מוסיקה קאמרית. הוא מיהר לפתוח את ביתו למפגשים מוסיקאליים. רוי חשש שיאכזבו אותה. היא מקצוענית והם חובבים. הם ניגנו רביעיות של שומאן ומוצארט ואחר־כך אמרה בטי כי רוי הוא המוסיקאי הצנוע ביותר שפגשה. מעטים מן המקצוענים יש להם שליטה בכלי כמותו. אחר־כך הוסיפה: אך אפשר שגם הצטנעות זו היא מין יוּהרה.

הנגנים הוסיפו לבוא. היתה זו דווקא בטי, המִקצוענית, שניגנה בלי ביטחון והיתה מתוחה כל העת. עמיתיה חלקו לה מחמאות על עומק הביטוי המוסיקאלי שהתבטא בנגינתה, אך היא לא אבתה להסתפק בניחומי־שווא אלה – (“הלוא אין חשיבות אם נשמעים המעברים הווירטואוזיים צליל צליל, כמו אצל ברנבוים, ובלבד שנשמר הריתמוס הכללי ומבנה המשפט המוסיקאלי”) – והתייסרה בייסורים קשים. אגלי זיעה בִּצבּצו על מצחה בכל פעם שנלבטו אצבעותיה ואיבדה את הקשר עם עמיתיה. לבסוף הצהירה כי הם טובים ממנה וכי לא תנגן עמם אלא יצירות קלות. רוי צחק כאשר דיברה על רביעייה של מוצארט. אין קשה ממנה. הם נעתרו לה אף כי היו להוטים לנגן את בראהמס ואת דבוז’ק. במרוצת הזמן עייפו מלנגן אותן יצירות עצמן ותא“ל חלמיש נאלץ לומר לאשתו במפורש כי יש לו עניין שתוסיף לנגן עם היועץ המדעי לפנטגון, מטעמים שאין צריך לפרטם, אפילו אם אינה נהנית מזה הנאה שלמה. ודי לחכימא. בטי נכנעה, אך הוא חש כי לא לאורך זמן. שכן בלי אהבה לעניין והתמסרות ללא תנאי קשה לקיים אפילו רביעיית חובבים. הפגישות של הרביעייה התקיימו לעתים רחוקות ועוזר הנספח הצבאי נאלץ לבדות אירועים משפחתיים, שמימיו לא חגג, כדי שתהיה לו אמתלא להזמין את רוי ועמיתיו, הכנר ארתור פרידמן והוויולן ברט רינהארדט, לנגן יחדיו את האִלתורים שכתב רוי למנגינת “היום יום הולדת לחדווה הקטנה”. תעלולים מוסיקאליים אלה הקסימו את בטי כל כך עד כי אמרה שייעודו האמיתי של רוי הוא מוסיקה. אין הוא יודע מהו ייעודו, השיב אז רוי, בענווה אמיתית, שכן איננו יודע אם בכלל יש ייעוד לאדם. דבר אחד הוא יודע אל נכון: תמיד הוא עושה את הדבר שאינו צריך לעשותו. הוא מתנחם בזאת שחיינו ארוכים דיים להתחרט על מה שעשינו. תא”ל חלמיש שמע בדברים הללו איזו הבטחה סמויה.


 

ז

בערב דחה הזמנה לארוחת־ערב בבית האלוף חרמון, כדי לבלות בחברת הילדים. בשעתו נמנע מלדבר עמם על האבנים שיידו אלמונים בדירתם. כיוון שלא היה נזק ואפילו זגוגית לא נשברה, העמיד פנים כי היה זה משחק ילדים. השתדל שלא ישגיחו כאשר טמן אקדח בכיסו לפני שיצא, בתקווה קלושה לתפוס את התוקפים. גם את המכתב העלים מהם. עשה כל שביכולתו כדי להשרות שלווה ולמחות כל סימן של מתח או דאגה.

עתה חזר ושינן להם, כבדרך־אגב, את הוראות הקבע שהפיצה מחלקת הביטחון, כדבר שנתבקש לעשותו בגלל חשדות כלשהם שהתעוררו במקום אחר. אך הם הקשיבו לו בחיוך על שפתיים – גונן מפני שהיה בטוח כי אין איש מקיים את ההוראות הללו כלשונן, וענת – מפני שתמיד חייכה כאשר דיברו אליה על עניינים של מבוגרים. הביטחון שלה בהורים המגוננים עליה עשׂאהּ חסרת פחד לחלוטין.

אחרי שהלך גונן לחדרו השתדל לקשור שיחה עם ענת. רצה לדעת אם חשה בחסרונו של החתול. הללו היו מרובים והזכרים שבהם נעלמו לתקופות ארוכות. מותר היה לקוות שלא תשגיח בהעדרו של חתול אשפתות אחד, אשר ממילא לא היה נכנס לבית – מקום השמור לשתי אנגורות, ספנייל אחד וסתר־אירי אחד – אלא קיבל את מזונותיו, יחד עם האחרים, במבוא של מחסן הכלים הפונה אל החצר. על כן לא דיבר אל בתו על בעלי־החיים שלה – נושא יחיד שנענתה לו בחפץ לב – אלא השתדל לגלגל שיחה כללית. אך זו לא עלתה יפה.

לא הצליח להוציא מבתו מה למדה בבית־הספר, ומה חידשו השיעורים ששמעה בבוקר, ואם יש מקצוע שהיא אוהבת במיוחד או שונאת במיוחד. היא זכרה רק שהמורה קראה מדברי ג’פרסון אך לא זכרה מי היה. בשיעור למתימטיקה התבלבל לה הכול מפני שהביאה מן הבית את הדפים הלא נכונים. לא הבינה מה פתאום הדברים הללו מעניינים אותו.

הוא נפגע מעט מן ההבעה שהיתה על פני בתו כאשר הניח לה. היא החליקה מן הכיסא והתרפקה על הכלב שליקק את פניה – אילו ראתה זאת אמו! – ועיניה זהרו מאושר, אך היה מרוצה שהתקרית עברה בלי לפגוע בילדה.

בערב התקין בריח לשערי העץ של המחסן הפונה אל החצר, ומדד את גבולות הגן. בשעת הדחק יקיף את הבית והגן בגדר גבוהה.

הוא נהנה מן הניסור, ההקצעה והתקנת הציר אשר עליו ייסוב הבריח. אף הוא עצמו זקוק לנחלה המעסיקה את בעליה בעבודות כפיים. היא מספקת לו את מנת הפעילות הגופנית הנחוצה ופוטרת אותו מטניס ותרגילי כושר.

בשבת קיצץ את הדשא, גזם את העצים, ועזר באיבּוק הפרחים, אחר כך הקים חממה לצמחים נדירים, התקין מערכת חשמל להאיר את מנורת האבן היפנית ולחמם את המדגרה הזעירה אשר בה מבקיעה נטע את אפרוחיה, החליף את המנעולים וכיסה את החלונות בסורגי ברזל.


 

ח

נותרו ההטרדות בטלפון. תחילה חשב שהיתה זו טעות במספר והאדם שצִלצל חסך לעצמו דין ודברים מיותר ולכן הוריד את האפרכסת בלי לומר סליחה. אך כאשר חזר הדבר כמה פעמים, ופעם אחת בחמש ושלושים בבוקר, הבין שהכוונה להטריד. תגובתו הראשונה היתה – להחליף את המספר. אך הוא חשב כי ברכה רבה לא תצמח לו מזה. הללו יודעים את כתובתו ואם לא יניח להם להטריד בטלפון יחפשו דרכים לגרום נזק מוחשי יותר. יתר־על־כן – אם יעשו לעצמם מנהג לדבר בטלפון אפשר יהיה לאתר אותם. בסופו של דבר, הניח, לא יסתפקו בשתיקה. ישמיעו איומים – ויוכל ללמוד משהו מקולם. ואם יאריכו דבֵּר – אפשר יהיה לצוד אותם בעזרת מערכת האיתור של משטרת וושינגטון.

עד מהֵרה גילה כי היו ערמומיים מכפי שחשב. כאשר הרים הוא את האפרכסת – לא נשמע כל קול. אך כאשר נענו לטלפון בטי או ענת – פצה האלמוני פיו ודיבר.

ענת השיבה לו מנה אחת אפיים. “עד כמה שזה נוגע לי”, אמרה בעגה איומה, “אתה יכול לדפוק את עצמך ולהתנדף”.

“איך אַת מדברת!”

ילדה בת אחת־עשרה!

“אילו שמעת איך הוא מדבר?”

“מי זה – הוא?”

“לא יודעת. מטומטם אחד”.

הבין שהאלמוני ביקש להפחידה. אך היא סירבה לדווח מה אמר. “סתם קִשקושים”.

למחרת, כאשר הרימה בטי את האפרכסת השמיע קללות וגידופים.

גם בטי לא היתה מסוגלת לחזור על המלים שאמר. לא הקשיבה. מיהרה להוריד את האפרכסת על כנהּ.

ביקש ממנה שבפעם הבאה תניח לאיש לדבר ככל העולה על רוחו. אולי יפּול בפח ויסגיר איזה פרט שהוא רוצה להעלים. בטי חייכה בפנים חיוורות. החוש הבלשי שלה קהה לגמרי. לא יהיה לה העוז להיכנס בשיחה עם בן־אדם מלוכלך שכזה. מוחה לא יהיה פנוי לקלוט אינפורמציה חשאית.

דוּדו הציע להחליף את המספר. עד שימצא האלמוני את המספר החדש יוכלו לישון במנוחה. אף־על־פי־כן לא החליפו. החליט לפעול על פי תכנית משלו, אף כי גילה עד מהֵרה כי רק לכאורה זִלזל דוּדו במטרידן האלמוני. בצהרי יום המחרת הופיעו ברחובם שתי סטודנטיות. הן עברו מבית לבית ובידן שאלון מטעם מכון למחקר חברתי שימושי. לא ידע מה כתוב בשאלון, אך כיוון שהתלוננה בטי של נכנסו לביתה ניחש כי המכון ששלחן אינו קיים. בבתים אחרים שוחחו ארוכות על יחסי שכנים. הוא חייך לעצמו. דודו החליט לרחרח למרות הבעת הביטול שהיתה לו על פניו לשֵמע הסיפור על מות החתול.

בבוקר למחרת, אחרי שהטרידם האלמוני בשעה חמש בבוקר, שבו ונרדמו ולא התעוררו אלא בתשע. מיהרו להעיר את הילדים והריצו אותם לבית־הספר. כאשר ירדה בתו מן המכונית שכחה את תרמילה. הוא הדביקהּ.

“לא קשה לגנוב ממך את התיק”, אמר לה.

“לא גנבו ממני את התיק”, אמרה. “שכחתי אותו על הגדר. מישהו, שמצא את התיק פתח אותו לראות למי הוא שייך והביא אותו בטעות לכיתה המקבילה. וזו הסיבה שקיבלתי אותו רק למחרת”.

בפעם הראשונה שמע טענה הגיונית: “אילו רצו לגנוב היו לוקחים את המחוגה והצבעים”.

“אם כן, מדוע לקחו את היומן?”

“ודאי נפל”, אמרה. “הוא היה בצד איפה שאין אבזם. הזה שמצא את התרמיל ודאי לא שם לב שנפל. ואז מצא אותו מישהו אחר”.

“אבל היה כתוב שם שהוא שלך”, הקשה. “בעיה לתלוש את הדף הראשון?” השיבה.

אף־על־פי שלא קיבל את גִרסתה היה מרוּצה שנתגלו בה סימנים ראשונים של היגיון מעשי.

עד שהוכיח את בתו על שכחנותה גילה ששכח בבית את פנקס הכתובות שלו. הוא מיהר הביתה ומצא את הפנקס ליד הטלפון בחדר העבודה. במרתף רחשה מכונת הכביסה. היה בדעתו להסתלק בלי לומר שלום. אך בו ברגע צִלצל הטלפון. “הלו”, קרא בלי משׂים, והאלמוני, שפתח בדיבור השתתק, בבת אחת. אותו רגע נשמע קולה של בטי באפרכסת השנייה. הקול הפתיעו, שכן היה רך מן הרגיל, לבבי, מתנגן.

“מי מדבר” שאלה באנגלית.

“אני”.

ברגע הראשון לא זיהתה את קולו.

“מנין אתה מדבר?”

“מהחדר השני”, צחק. “שכחתי משהו. חזרתי לקחת”.

“מי צִלצל?” חקרה אותו.

“הוא שכח להציג את עצמו”, גיחך. בו ברגע שמע את הנקישה החלושה, כמו זהירה, בהניח האלמוני את האפרכסת שלו על כנה.

אחר־כך צִלצל ללשכּתו. אמר למזכירתו שהתעכב בשל עניין בלתי צפוי וביקש ממנה לדחות פגישה למועד מאוחר יותר. היא אמרה כן כן כן פעמים אחדות, באיזו חדווה עצורה, כאילו שמחה שנתגלגלה לידיה הזדמנות לעזור. עניינים בלתי צפויים תמיד מעוררים את סקרנותה.

ברדתו לטרקלין ראה את בטי. היא עלתה מן המרתף יחפה בחלוק בוקר עמוק מחשוף. פניה היו חיוורים ומבוהלים, כאילו חששה מבשורה רעה.

“לא צריך להיבהל”, אמר לה. “בסך הכול טלפון”.

“לא נבהלתי”, אמרה, אך קולה היה חנוק מעט, ונשימתה עצורה ובצווארה ריטט וריד דק.

“אנחנו נתפוס אותו”, הרגיע אותה.

בטי נאנחה והאדמומית חזרה ללחייה. היא אחזה במטלית שהיתה מונחת על השידה והחלה לנקותה מתוך פיזור־נפש. תנועת ידה הקצובה ריתקה את תשומת לבו. הוא נתן דעתו לזאת שאף פעם לא ראה את דירתם בשעת בוקר של יום חול. כאילו שוּנה טעמם של הרהיטים שהיה רגיל בהם. שתי כורסות הורחקו ממקומן לפנות את מרכז האולם לניקוי השטיח. האגרטל היה ריק. כריות היו מונחות בערימה זו על גבי זו. הכיסוי הורחק מעל גבי מכונת התפירה וכמו נגלו מערוּמיה. שלווה עמוקה היתה שורה על הכול ורק נוכחותו הפרה אותה. כאילו הכול – החפצים, הכלבים, שנחו בפרוזדור, ובטי הרגילים בערבוּבייה זאת – מחכים שיֵלך. אי־הסדר הוא עניין אינטימי.

הוא הניח את ידו על כתפה של בטי. אף כי הכחישה זאת ראה שאחזה בה בהלה. ליטף אותה כי לא מצא מלים מרגיעות. בטי הֵסבּה ראשה לאחור בהבעה קפואה של פליאה, כתמֵהה מנין צנחה יד זאת על כתפה. בו ברגע חשק בה. שנים רבות שלא עשו זאת בשעה כזאת, על ערימת כרים סתוּרה, ברגע של שיכרון. אך היא דחתה אותו. לא הבינה מדוע דווקא עכשיו, כאן, וכך.

“מה קרה לך? אני באמצע הכביסה”.

“דווקא”, אמר.

אך לא היה יכול לומר מדוע, ומה פתאום, ומה נשתנה.

היא התנצלה. “אינני מוכנה. שנינו לא ניהנה מזה”.

“יש להניח”, סילק את ידיו מגופה.

בטי צחקה, כאילו חמד לו לצון. אך עיניו העידו בה שידעה כי לא כן. מגבהּ ראה שהיא רוצה שיֵלך. ואז צחק גם הוא, כאילו הצדק עמה. איזה שיבוש־דעת לא צפוי תפס אותו פתאום. סדרים שהופרעה תקינותם משחררים יצרים שוטים.

נשמה רומנטית, אמר לנפשו בצאתו משם. אירוניה, שלא היה יכול לחלוק עם זולתו. באמצע הכביסה. והלוא דווקא משום כך. ואולי גם בגלל הארשת המבוהלת שעמדה בפניה, כעקרת־בית הנמצאת לבדה בבית גדול וריק ולפתע מחרידהּ צלצול.

היא דיברה אל האלמוני בקול רך ומפויס, נזכר. כאילו ביקשה לרַצותו, שלא יפגע בה במלים בוטות מדי. לא יכלה לשאת ניבול־פה ואפילו סתם דיבור מפורש עורר בה תיעוב. הלה חש בזאת ואולי משום כך השתדל להשמיע את גידופיו דווקא באוזניה. אפשר שהוא מפיק ממבוכתה איזו הנאה בזויה.

אותו רגע עלה בדעתו כי ייתכן שהמטלפן האלמוני הוא סוטה־מין, מאותם המטרידים עקרות־בית בהצעות מגונות, וזו הסיבה שהוא נמנע מלבזבז את משאבּיו על אוזן גברית. אך לא היה בגִרסה זאת כדי להסביר את המכתב ופגר החתול.

ואז עלה בדעתו הרעיון להקליט את הקול. אולי יהיה אפשר ללמוד משהו.


 

ט

לא היה בדעתו להעלים זאת מבֶּטי. אך היא נסעה עם הילדים לניו־יורק בזמן שקיבל מידי נשיא “אסקס אלקטרוניקס” את מנגנון הציתות הזעיר, אשר קול־אנוש מפעילו. איש לא היה בבית כאשר ערך ניסויים לבחון את תִפעולו. כאשר שבה בטי מניו־יורק רצה להדגים בפניה את נפלאותיו. הקול ברור וצלול ונקי מרחשים נלווים. אך עד שהלכו הילדים לישון נקרא להתייעצות דחופה בבית הנספח הצבאי. בשובו כבר ישנה בטי במיטתה ולא רצה להעירה. למחרת, בשובו מן העבודה, לא מצאה בבית. שכן באותו יום שמעה הרצאות באוניברסיטה בשעות אחר־הצהריים. בערב נסע לטכסס. וכאשר חזר משם אחרי יומיים שכח את כל העניין. ולמחרת, אחרי שלקח את הסלילים המוקלטים ללשכתו והאזין להם שם, ונדהם מתוכן השיחות שניהלה בטי בהעדרו, התלבט ארוכות אם יספר לה. בלב כבד החליט לשמור זאת בסוד. דעתו לא היתה נוחה מעצמו שהוא מרגל אחרי אשתו אך סקרנותו היתה חזקה מאנינות־דעתו. וכך אירע שהעלים מבֶּטי, על אחת כמה וכמה מילדיו, כי בהעדרם שתל בתוך אפרכסת הטלפון שלהם צעצוע זעיר, דמוי חיפושית, אשר קלט את כל שיחות הטלפון בביתם ושידר אותן למקלט זעיר, מצויד ברשמקול, החבוי במגֵרת שולחנו.

ימים אחדים אחרי־כן התחרט על מעשהו אך איחר את המועד. ידע, כי אם יתוודה בפני בטי שהאזין לה בסֵתר תיעלב עד עומק נשמתה. ולא תסלח. והקץ לשלום־בית. לא נותרה לו אלא ברירה בין שתי אפשרויות: לסלק את החיפושית ולשכוח מה ששמע, או להשאירה במקומה ולרגל אחרי אשתו בלי ידיעתה.

הוא בחר באפשרות השנייה. שכן העלה בדעתו כי עתה, אחרי שמנוחת נפשו הוּפרה, יהיה החשד שהוא חושד באשתו קשה שבעתיים מן הידיעה. הוא התנחם בזאת כי הדברים ששמע עד עתה אין בהם כדי להרשיע. לכל היותר העידו על איזו מבוכה. לא היו מעשים.

הוא האזין פעמיים ושלוש והגיע לאותה מסקנה: בטי לא בגדה בו. אך היתה זו נחמה לחצאין. לא היה לו ספק כי האיש שעמו היא מדברת בלשון הזו, בצליל הקול הזה, ובמבוכה נפשית עמוקה כל־כך, קרוב לה ברוח ממנו עצמו, בעלה, אבי ילדיה. וזאת, אף כי הוא בן עם זר, ואינה מכירה אותו אל תקופה קצרה ולא נפגשו אף פעם אל בחברת אנשים אחרים. ואז הבין את החרדה שהיתה על פניה כאשר שב הביתה במפתיע ברגע שצִלצל הטלפון.


 

י

קולה של בטי היה חם ומלא חדווה עצורה. לא שמע דוּגמתו זה שנים רבות. בטי לא שאלה מי המדבר. קולה התמסר מיד לבאס הערב שהגיע לאוזניה. אחרי שאמרה, בקול נייטראלי לגמרי, כמין קריאת כיוון סתמית, למי שלא יהיה, את הבוקר־טוב, באנגלית, שהיתה משמיעה עם הרמת האפרכסת, נענתה. האיש נזהר שלא יישמע קולו לפני שיידע מי נענה לקריאתו.

אילו היה ממש במכונת־הזמן היה מוכן לדלג לאחור, בקפיצה אחת אל הרגע שלפני. אך אחרי שנגס, לא היה אפשר להחזיר את התפוח אל העץ ולרוצץ את ראשו של הנחש.

אפילו לכעוס לא היה יכול. על מה? הרי לא פגעה בכבודו. ומה אם נעימה לה השיחה עם איש חכם. על מה יוכיחה? שהעניקה לזר צליל קול שלא ידע על קיומו? מכל מקום, הדברים שנאמרו היו תמימים וללא דופי. רק המוסיקה היתה זו שצבטה את לבו. אך היא לא יכלה לדעת שישמע ועל כן לא היה פגם בהתנהגותה. היא שמחה לשמוע את קולו של האיש ההוא ולא ראתה צורך להסתיר זאת. והאיש, מן הסתם, לא היה יכול לדעת כי רק אליו היא מדברת בקול הזה. היה לו יסוד להאמין כי רטט מעין זה שמור גם לבעל, לילדים, לידידות קרובות, לנושאים מסוימים. הוא לא הכיר אותה במידה מספקת כדי לדעת שהוא מאזין לצליל העולה מערוותה.

ברגע ההוא היה מוכן להצטרף בראש מורכן אל החבורה נטולת הפרצוף של בעלים המספרים זה לזה בדיחות אוויליות על נשותיהם. מימיו לא העלה בדעתו כמה כאב תוכל לגרום לו בלי משים, בלי שתחטא לו – בלי שתחלל יצועיו, עלה בו לפתע ביטוי תנכי, כאילו מאליהן באו, ברגע של משבר, מלים מחמירות יותר ונדירות יותר – וכמה אכזרי יכול להיות קולה המוסיקאלי, המתנגן, שמרוּכּכות בו, כאצל כל יוצאי בולגריה, הלמ“דים והרי”שים.

איכות הקליטה והשידור של החיפושית, ששימרה בנאמנות רבה את הגוונים ובני הגוונים של קולה העשיר ורב התמורות, לא הותירה מקום לספק גם לגבי זהותו של הגבר. אף כי הטלפון מעוות מעט את הקולות ומקצץ בטונים העליונים הצליח מנגנון הציתות להעניק לקול הבאס ההוא את מלוא משקלו ואף להעביר אל הרשמקול את הבּטחה השאננה העולה ממנו. לעתים מזומנות דיבר עמו והיה רגיל לשָמעו בטלפון. הכיר מיד הן את הקול והן את נוסח הדיבור ואפילו – מה שנעלם מן הסתם מאוזניה של בטי – את האירוניה הכמוסה בו. אירוניה של אדם שאין לו כל סיבה להיות אירוני, שכן שומעים לו ומוקירים את רעיונותיו, גם כאשר הוא מציעם ברוח של פשטות בהירה, שהוא מסוגל לה בגלל שפע ידיעותיו בתחומים רבים, ואף־על־פי־כן אי אפשר לו בלי הבריחה האירונית מאחריות, זו שבאה לכלל ביטוי בהומור שאינו במקומו ובספקנות־שלכאורה הנטפלת למשפטי־חיווי אשר ודאותם אינה מוטלת בספק, כאילו בדברו אל איש שיחו הוא מחפש אצלו את ההנמקה למוזרוּיותיו, או לפחות את ההסכמה להֶגיונם הכמוס.

כמין מעשה תגמול, נקמה חשאית, שלעולם לא תצא אל הפועל, מצא בלבו הערה של זלזול כלפי בטי. היא, שמאזינה לדברי איש־האשכולות הממולח ורחב הדעת, כבת עניים עלובה שמצאה מחרוזת פנינים, אינה מסוגלת, כמוהו, להבחין מתי הן מזויפות. לעולם לא תרד לסוף דקותן של הערותיו השנונות הנאמרות במין תמימות נלעגת ומשמשות פיתיון לכסיל, המתפתה ללמדו מה שהוא מיטיב לדעת ממנו והוא מקשיב לו כאילו נגלו לו גדולות ונצורות. על אחת כמה וכמה שאין היא מסוגלת להבין את האירוניה.

האירוניה של רוי נאחזה גם בו. הוא חשב כמה משונה הדבר כי רק מפני שגם הוא מאזין לו זוכה רוי לאוזן קשבת שאין מתבזבזים עליה מיני הגוונים הנדירים הטבועים במשמעויות הסותרות שהוא מפזר להנאתו בכל משפט תמים לכאורה שהוא אומר אפילו לאשה שהוא הוגה לה איזו אהבה זהירה, חשדנית, יראה מגשת.

בזה לא היה לו ספק: אם קיימת אהבה טלפונית – היא הדבר שהוא מאזין לה. לולא היתה אשתו היה אומר: עניין הנוגע ללב. אהבה, על כל גינוּניה: חשאיותה, הצורך הברור לשמור על רציפות, הכפייתיות שבקיום שיחה יומית, באותה שעה, כמין מזון לנפש, שאי אפשר בלעדיו. ובעיקר, המבוכה הנערית, לפעמים, אשר, מכל מקום, לא הלמה את רוי.

עניין אחד הטרידו – חשאיוּתן של השיחות הללו. אין מסתירים ידידות כשרה. וכי חוששים הם שירגז מפני שנעים לה לדבר עם אדם היכול לדבר על מוסיקה בלשון שאין בעלה תופס?

קודם העלה סברה אחת: נזהרים ברגשותיו. שיחות מעין אלו היו מוציאות אותו מקהלם. כדי שלא ירגיש את עצמו מיותר הם מדברים בטלפון.

אפשר עדינות יש בזה. אך גם סכנה. שותפים לקנוּניה, אפילו תמימה לכאורה, מוצאים את עצמם, לפרקים, מסובּכים בה ללא מוצא. אך לא היו ניסיונות להועיד פגישות־סתר. אף לא רמז. כאילו כל האהבה שמצאו בלבם הסתפקה בשיחות טלפון.

שניהם לא יעזו לעבור את התהום הצרה שבין דיבור למעשה, אמר לנפשו. והאמין, שהוא יודע גם את הסיבות לכך. רוי, מפני שהוא עובד־מדינה מצפּוני מן הדור הישן. לעולם לא יסתבך בפרשת־אהבים עם אשתו של דיפלומאט זר. אולי, ביום שישתחרר מתפקידו ייתן לעצמו חופש. בינתיים הוא שומר לעצמו אופציה. בטי, מטעם אחר. גופה יכול בלי. תאווֹתיה מרוסנות. אחרי שהצטננו אין היא רוצה שתתלקחנה שנית. די לה בדיבור. סיפוק מפה לאוזן. אהבה מילולית ממרחק בטוח. אין לה בביתה אוזן קשת ללשון המנופחת, האהובה עליה כל כך. בקרב מכּריה הישראלים אין אפילו אחד שאפשר לדבר עמו על “מוסיקה אלוהית” ו“מלים היוצאות מכִּבשון הנפש”. היתה צריכה לפגוש אחד כמו רוי המסוגל לראות הן את היפה והן את הנלעג בהשתפכויות מעין אלו, ונימוסיו מעודנים כל כך שלעולם לא תדע כי בתוך קָדקודו יושב שֵדון קטן המלגלג עליו כאשר הוא מאזין לה ברצינות נרגשת שכזאת.

אחר כך העלה סברה שנייה: לא ברגשותיו הם נזהרים אלא ברגשותיה של בטי. שניהם חושבים אותו לאדם יבש, מעשי ותכליתי שטעמו המוני ונפשו אטומה לשירה ולמוסיקה. איש כמותו ילעג לה אם ישמע איך היא מדברת. ובצדק. לאילו סופרלאטיווים לא נזקקה בדברה על “ליל הוד” של שינברג! רבע שעה דיברה, כמעט כמשך היצירה.

בינתיים, כדבר שנתהווה בלי התערבותו, בתוך מנגנון של מחשב נקי מפניות, והנה אותותיו מופיעים בירוק על הלוח האפל, הפתעה נדפסת והולכת, נתגבשו בתודעתו תגובה הולמת וכללי התנהגות ברורים. מכל צורות המחאה או הפגנות העלבון והזעם, שתהיינה מגוחכות יותר משתהיינה יעילות, ומכל מקום תעוררנה את השאלה על מקור הידיעה, שתיקה גמורה, שמורה היטב ונמנעת מלהסגיר את עצם קיומה, תהא התגובה הנבונה ביותר. כך ייטב גם לו גם לבטי. מכשיר ההאזנה יאפשר לו לעקוב מקרוב על התפתחות האהבה הטלפונית הזאת. אפשר שיום אחד, לכשתתעורר סכנה ממשית, ישים את נפשו בכפו ויתערב. לפי שעה מוטב לו שיאזין ויידום. מיטב ניסיונו המחתרתי ייאלץ לגייס כדי לשמור על חזוּת רגועה, כאילו אין מטרידים אותו אלא עניינים הקשורים בעבודתו.

ברגע של אמת, בינו לבין עצמו, לא היה יכול להתעלם מעוד נימוק אחד. לא נעם לו להודות בו, אך בקנאותו לאמת לא חס גם על עצמו. כל ניסיון לשים קץ, בדרך כלשהי, לאהבה הטיפשונית, שבאה לכלל ביטוי בהתפלספויות טלפוניות אלה על מוסיקה, ציור ושירה, תערער מיסודה את רקמת היחסים המורכבת שבינו לבין רוי. באכזריות האָפיינית לו, של חשיבה מדעית, חושפנית ומתנזרת מאשליות, התיר לעצמו להכיר בזאת כי ההצלחה בתפקיד הָרגיש והמורכב והרצוף מוקשים לרוב, שהוּטל עליו, מקורה בקשר המיוחד במינו שקשר עם רוי.


 

יא

למחרת דיברו על התערוכה של מארק רותקו.

אף הוא היה שם עם בטי. שעה ארוכה הלך באגף המזרחי של המוזיאון לאמנות בת זמננו והביט בבדים, ששולטים בהם שניים שלושה צבעים, משטח אצל משטח בגבולות ברורים, ולא הצליח להביא את עצמו לכלל התפעלות. הוא קרא בעיון את דברי ההסבר בשער הקטלוג אך אלה לא האירו את עיניו. יצא נבוך, כאדם שנקלע לחברה שמדברים בה בשפה שאינו שומע.

מימיו לא ביטל דברים שלא הבין. אך סקר בעין ספקנית אנשים שמיהרו להתלהב מן המפורסמים. שמר בלבו את ההרגשה שאין פיה ולבהּ של בטי שווים. היא הפליגה בשִבחם של הציורים אך בעיניה נִצנצה הבעה פחדנית. כילד המתיירא שמא יתפסוהו בשקר. בדרך הביתה, כאשר הסבירה לילדים את גדולתו של האמן, עמדה על לשונו עקיצה אכזרית, שכן בתוך משפט אחד סתרה את עצמה פעמיים. אך הוא נמנע מלהשמיעה. קצת משום דרכי שלום. אך קצת גם מפני שחשב על החיפושית. צורת ההתנהגות שבחר לעצמו כדי להעלים מה שבלבו לא התירה סרקאזם. מימיו לא קִנטר אותה בנוכחות הילדים.

למחרת הקשיב לדברים שאמרה לרוי.

בטי סיפרה על הביקור בתערוכה. דיברה בדעתנות יהירה של אשה נאה הבטוחה שמקשיבים לה. שאיפות אוויר נרגשות קטעו את קולה מפעם לפעם, כמין גמגום אציל. הוא הגה ברוי. השתדל לתארו לעצמו כשהוא מקשיב לה. ראשו הסגלגל נטוי לפנים, כאילו הקסדה האפורה של שׂערו השופע מכבידה עליו, ושמוּרות עיניו מכסות על מחצית גלגל העין הכחול לבן. כך הוא מאזין לדברי הבל. הוא יכול לשאת את שטחיוּתם הרברבנית של דלי השכלה המחזיקים בדעות נחרצות.

אך כאשר נשמע קולו של רוי היה עמוק ורווי רגש. מכל מקום, אחרי שעמד הקול במִבחנם של שני אמצעי תקשורת אלקטרוניים לא היה אפשר להכיר בו אפילו צל צלו של ספק. רוי התפעל מן הדברים שהיה לה לומר על גאונוּתו של הצייר, שאיבד עצמו לדעת, וההקלטה העבירה בנאמנות את אמינותם של דברי השבח שאמר לה. כאילו דברי הפרשנות שאמרה האירו לו באור חדש את כוונותיו של האמן.


 

יב

שתיקה לא היתה קשה עליו. שנים רבות הרגיל את עצמו לשתוק. בטי לא ציפתה שיחלוק עמה דאגות שמקורן בעבודתו. תמיד היו ברשותו מסמכים סגורים בכספת. תמיד ניהל שיחות טלפון בלשון מוצפּנת או ברמזים. בטי אף פעם לא ניסתה לתהות על שורשי מצב־הרוח שהיה שרוי בו. ודאי דוגר על איזה רעיון חדש או מנסה לפתור בעיה סבוכה. בדידותו של גאון. אין במי להיוועץ. היה יכול להיות שקוע בעצמו שעות ארוכות בלי לעורר אצל בטי את החשד שהוא כועס.

אף־על־פי־כן התקשה בזאת הפעם. ההחלטה להתנהג כאילו לא אירע דבר העיקה עליו. בכל פעם שחזר הביתה והתקין עצמו להצהיל פנים הרגיש שברכיו עייפות. כאילו נוצק בהן כובד. הוא נשק לה את נשיקת הברכה שנהייתה למעין טכס – על לחיהּ, בגלל הילדים, נוסח שהתרגלו אליו באמריקה – וחש שבנקודת המגע שבין שׂפתיו ולחיהּ נתעורר שדה חשמלי, שהיה רדום קודם לכן. כאילו תחום ההשראה של עורה רחב והלך מכוח המלים שאמרה בטלפון.

בכל פעם שהגניב אליה מבט פחד שמא תרגיש בזה. כאילו סודו שלו הוא שיתגלה אם לא ישפיל עפעפיים. אף־על־פי־כן נמשך להציץ בה בגנֵבה. כבחבלי קדם: הזאת בטי? האשה המהלכת על בהונות רגליה בביתה שלה? הוא זכר את כוח הסמכות שנשמע בקולה בעת שהעבירה את רוי מדעתו על סופר שאהב. כיצד הוא יכול לאָהבו! שאלה בתרעומת. כנער שטעה בבחינת־גמר, חזר בו רוי מדעתו. הוא פיקח, שנון, ויודע לרקום סיפור, הסכים רוי. אבל במחשבה שנייה הגיע למסקנה שהצדק עמה. אין תוכו כברו. השליטה ברגשות וכיבוש היֵצר – לאלה הכשיר עצמו בעודו נער. הילד, שהיתה לו תשוקה חבויה לחשוף את עצמו תִרגל את עצמו להצניע אפילו את התאוות המוּתרות בגילוי. הוא אכל פחות מכפי שנתאווה וחדל לעשן אחר מאבק קצר. אף־על־פי־כן הניסיון שלו לנהוג כתמול שלשום הוליך אותו להפריז במחווֹת של רצון טוב כלפי אשתו. לעתים תמהּ אל לבו אם אין היא חושדת בו שחטא לה בדרך כלשהי וזו הסיבה שהוא משתדל להיכנס עמה בשיחה על נושאים שמעניינים אותה ואינם מעניינים אותו. אך בפני בטי לא מצא כל אותות של תהייה.

ערב אחד ישבו בשתי כורסות זה מול זו וקראו. הטלוויזיה דיברה בלי קול. חיכו לחדשות. בהגיע השעה קם ממקומו להגביר את הקול. דיברו על ישראל, אך בטי לא חדלה מן הקריאה. עיניה היו רתוקות לדף שהעבירה באצבעות הססניות, כמתקשה להיפרד מן העמוד שסיימה.

“היה איזה מעשה חבלה”, העיר אותה מן הקריאה.

“איפה?” בטי לא הרימה את ראשה מן הספר.

“בצפון”.

“יש אבידות?”

לא היתה דאגה בקולה. הוריה ביפו. אחיה בירושלים. הצפון רחוק.

החזירה את עיניה לספר ונטשה אותו לחששותיו. התהיה תגובה? האין צפויה הסלמה? היצלצל לשגרירות לשאול אם הגיעו מברקים מן הארץ?

“הי, אַת!” אותת לה בידו. “איפה אַת?”

בטי חייכה.

“סתם שקעתי במחשבות”.

“על מה?”

“על שום דבר”.

“אלה הן המחשבות העמוקות ביותר”.

הוא עצמו הופתע מן התוקֶף ששיווה לקולו.

לעתים תפס את עצמו בוהה, בלי מחשבה, כבֶּטי. אך החלל לא היה נותר זמן רב בריקותו. בכל עת שהיה מוחו פנוי הוטרד בשאלות שעוררה החיפושית.

אילולא אותו מטרידן, השולח מכתבים אנונימיים, היה יכול לצלוח את השנה שעוד נותרה לו בוושינגטון מתוך שלווה גמורה. והנה זימנו לו החיים, במחצית השנייה של חייו, הפתעה מרעישה. אילו חשדו בו שמסוגל הוא לרגל אחר אשתו – במיטב האמצעים העומדים לרשות שירותי מודיעין מפותחים – היה דוחה את הרעיון מכל וכל. והנה – מדי יום ביומו הוא יושב בלשכּתו – עובד חרוץ, העוזב את השגרירות עם אחרוני העובדים – מאזין לשיחותיה של בטי עם רוי, ומטריד את מוחו בשאלות סרק: האם היא אוהבת אותו? האם הוא אוהב אותה? מה זאת אהבה?

הוא משתדל למוד איזה לקח – כך מתוּכנתת המערכת המחברת את מוחו ולבו – להפיק תועלת לימודית מכל דבר, אחד הצלחה אחד כישלון, להשלים תמונת עצמו. אך אינו מצליח לכפות על מוחו מחשבה סדורה. איזה לקח? מה למד? שהשׂבע רעֵב והרעב שׂבע? שלעולם יחסר פרט חיוני הנחוץ להשלים ידיעה? כל מחשבה בטלה חורכת את המנגנונים הדקים המפעילים את ההיגיון.

נזירים בודהיסטיים – קרא בביטאון פרסומי של חברת תעופה – יכולים לתרגל את מוחם לאפס־מחשבה. שלוש פעמים ניסה זאת ומצא את עמו הוגה בשטויות איוּמות. פעם אחת, בבלי דעת, ראה את עצמו בדמיונו מַתנֶה אהבים עם מזכירתו.


 

יג

בימים הראשונים לא הטריד אותם האלמוני אלא פעם או פעמיים ביום. בנדיר השמיע קול. בתוך גל השיחות שהאזין להן במשרדו – בתו עם חברותיה, בטי עם רוי ועם הספרית, בנו עם תחזית מזג-האוויר, וכיוצא באלה – היו המלים המעטות שהשמיע האלמוני בטלות בשִשים. הוא ניבל את הפה, הבטיח לעשות משהו שלאחריו לא ישכחו אותו, וקילל. רק פעם אחת קילל את היהודים. וזה היה חידוש. אך הוא דיבר על צולבי-המשיח והדבר לא הלם סוכן ערבי. יתר-על-כן – הוא לא הזכיר את ישראל. רק יהודים. ובקולו לא נשמע הצליל האָפייני לדוברי ערבית.

בעניין זה לא היה בטוח. שכן המטלפן עיוות את קולו בכוונה. היה לו קול צרחני והוא השתדל לעבּותו. דומה שסיננוֹ מבעד לאצבעותיו או לשפתיים הדוקות כדי שלא יהיה אפשר לזהותו. הרעיון, שיוכל להפיק תועלת מן ההקלטות הללו ולזהות באמצעותן אל האלמוני, נראה לו, לאחר מעשה, כמחשבה של שטות. שׂמַח, שלא שיתף את דוּדו בסודו. אף-על-פי-כן, חשב, כדאי לשמור על ההקלטות הללו. אם ייתפס האיש תוכלנה לשמש עדוּת מרשיעה.

אף-על-פי-כן לא עקר את החיפושית ממקומה. דעתו לא היתה נוחה מעצמו בגלל המעשה, אשר עתה איבד את צידוקו המקורי. אך הוא אמר לנפשו כי הואיל ואין בדעתו להשתמש במידע שהוא אוסף אין המעשה מכוער כל כך. להיפך. הוא מיועד להגנה עצמית. ובדיעבד מגן גם על בטי. כל עוד הוא יודע כי כל הדברים שאומרים בטי ורוי זה לזה יגיעו לאוזניו יכול הוא לשמור על מידה של שלוות-נפש. אם יסלק את החיפושית תתפוס הקנאה את מקומה. וזו תהא קשה והרת אסון יותר מן הפליאה וההשתאות שמעוררים בו השיחות הנרגשות בשאלות הפילוסופיה של האמנות.

יכול הוא לראות זאת גם כך: הריהו כאדם שאשתו הצטרפה לכת חשאית. כת, השטופה בעבודת-אלילים כלשהי. לכאורה היא פתוחה לכול, אך יכולים להצטרף רק יודעי-חן, אשר השמות מאהלר ובארטוק מעלים חידודים בבשׂרם; ששומעים נגינת פסנתר מעל גבי תקליט ויודעים מי ניגן, הורוביץ או פרחיה; שמסוגלים לפתור את כל החידונים המוסיקאליים והחידונים הפילוסופיים והרמזים הנסתרים שמפזרים סופרים בכתביהם, בין אלה רומן-לפענח או אגדה לילדים.

הוא עצמו לא יכול לבוא בקהלם. אך אין לו כל זכות לאסור על אשתו להשתייך לכת המעמידה גבול ברור בין הפולחן לחובות המשפחה. כל עוד אינה נתבעת להקדיש את גופה לכוהני הכת ההיא אין לו טענות עליה.

אך יש לו זכות לדעת. וחובה להגן על ביתו ולשמור על בטי מפני היסחפות. שכן זו דרכן של כיתות: בראשונה אינן מבקשות אלא תשומת-לב אחר-כך הן תובעות התמסרות שלמה. ויעוד של נשמות מתגלגל ונעשה לאורגיה פרועה.

החיפושית המנמנמת לה בתוך אפרכסת הטלפון היא כלב השמירה שלו. היא תנבח ברגע של סכנה. אם יש שפלות במעשהו הריהי ממין הוויתור על זקיפות הקומה שהחיילוּת מתפשרת עמו לפעמים. כחייל המגן על אדמתו. בשעת הצורך יזחל וילבש מַדי הסוואה.

הוא גיחך לעצמו בשל המשל שנתן. בתחום פרוץ זה הוא מתיר לעצמו דפוסי-חשיבה אשר בעולם של היגיון צרוף היה דוחה בבוז. ברגעים של יושר גמור גינה את המעשה. אף-על-פי-כן לא חדל ממנו. מודיעין הוא תאוותו הנסתרת. גם אם אין בכוח הידיעה לעזור אין הוא מסוגל לוותר עליה. בלעדיה תיטרף עליו דעתו מן המבוכה והספק. לא יהיה מסוגל לתפקד כאשר דעתו תהיה נתונה לאותות צופֶן רחוקים המשודרים מביתו. כל עוד ניתן לו לצבור את הידע ולפענחו בניחותא הוא יכול לתת את דעתו לחובותיו ולתפקד כיאות.

גם אירוניה היתה תאווה נסתרת. החוט המקשר אותו אל רוי. בשִבתו מול בטי, בהאזנה למוסיקה, וכוס ויסקי בקרח מתנצנצת בידו לצד ראשה המורכן אל הפרטיטורה, אמר לנפשו כי היה יכול לדעת זאת מראש: אחרי שיקדיש לנושא מחשבה מסודרת במשך דקות אחדות מן הסתם ימצא לו צידוק כלשהו.

אחר-כך אמר לנפשו כי לבד מן התועלת הפשוטה שהביאה החיפושית גם פתחה אשנב לנשמתה של בטי. היה עלול להזדקן עמה בלב שקט – מאמין ביַשרנוּתה, עצלנותה ופחדיה – כאשר אהבתם, כל שראוי להיקרא בשם זה, מזדקנת עִמם, פושטת צורה ולובשת צורה, ענף אחד מתנוון ושני צץ תחתיו, ולא היה יודע את רַעבונה הנורא למלים תלושות ממשמעות ולשאלותיה המרגיעות של האמנות, “המולידה את השאלה לתשובה שנתנה”, כפי שאמרה לרוי – מדוע אינה כותבת שירים? – “או מפרקת את העולם לחלקיקי אנטי-חומר”, כפי שאמר לה רוי. והנה, עתה, הוא יכול לחדור אל תוך הוויה, שהיתה ננשפת בלילה אל תוך אוזנו באפס קול. לא חש כלל במסה הכבדה הרובצת על גבו בעת ששתיקתו השקועה בעינוּגיה ייבּשה בלי רחם את המעיין הנובע של פיוטיה. אולי – אם יאזין היטב, וילמד, ולא יסיק מסקנה לפני שצבר את כל הידע הדרוש להנחה הצריכה אימות – יוכל לחשוף מתוכו, לכשישוּבוּ לארץ, את הניצוצות הללו המדליקים את מדורתה. מנקודת מבט זאת ודאי שאין טעם לנתק את החיפושית ולשים קץ לשפע הדעת שהיא צוברת.

ימים אחדים לאחר מכן, אחרי שהוטרדו בשעות הבוקר המוקדמות, החליט להחליף את מספר הטלפון.

עתה יכלו לעלות על משכּבם ולישון שעות ארוכות כחוזרים מנסיעה ממושכת. כאילו רק עתה, לראשונה, התרגלו לשעונהּ של וושינגטון. לזמן מה הניח להם ויכלו להיזכר בו בחיוך על שפתיים וללגלג על הדאגה שהֵסב להם.

הוא שמח שלא ראה צל הרים כאנשים ולא ויתר על הבית המרוּוח שלו בטאומה-פארק בשל אנטישמי אלמוני שנטפל לבני משפחתו. אם הלה מאלה הרוצים להרחיק את היהודים מאמריקה בחר ביהודי הנכון, התבדח, ההצלחה מובטחת. הקרבנות שלו יסתלקו מארצות-הברית. אין לו אלא להמתין שנה.

ההשערה, שדברים אמורים באנטישמי ולא בערבי נתחזקה כאשר מצא יום אחד צלב-קרס על החלון האחורי של מכוניתו. שבע הספרות החדשות שמיתגו את ביתו עם העולם החיצון סגרו לזמן מה את ה“אשנב” לנפשה של בטי. הוא שמע בהתרגשות גוברת והולכת סרטי הקלטה משעממים. עם כל שיחה בטֵלה של בני משפחתו, שלא נפתחה בקולו של רוי, נתעורר בו מחדש האמון בבטי. היא לא מיהרה להודיע לרוי על שינוי המספר וגילתה בזאת כי להיטוּתה לקיים את הדואט הטלפוני אינה תאווה בלתי מרוסנת. היא שוחחה ארוכות עם ידידות, שהזניחה במשך תקופה ממושכת, ועם המדריך שלה באוניברסיטה, ולא היה ניכר בה, בערב, שהיא מתוחה או מוטרדת מן העובדה שאין רוי מצליח להתקשר אליה.

אך ביום הרביעי חש במעין ריקנות. כאילו נסתם מקור של התוודעות אל שוכבת חיקו, אשר עתה הבין שלא הכיר מימיו. הוא היה חסר את התבוננוּיותיה המקוריות בתופעות שחלפו לנגד עיניו בלי שהשגיח בהן, את הערותיה על דפוסי דיבור של אישים, המחקים איש את רעהו, על רשעויות קטנות של אמנים המרעיפים זה על זה שבחים מעליבים. כל ניסיונותיו לקשור עמה שיחה בשאלות אשר כל חייו הפגין כלפיהן זלזול מוחלט לא עלו יפה. " משורר בפוזה של נביא הרי זה אחד הדברים המגוחכים והמכוערים שאני מכיר; כאילו הוא תובע מאתנו להכיר בזאת שיש לזקוף לזכותו את העובדה שאינו יודע את העובדות", אמר לה פעם ועל כן הביטה בו בתמיהה כאשר פתח לדבר על שירה. האיש שאמר “שום בר-דעת אינו בוכה לשֵמע שיר יפה אלא אם כן משהו אחר מציק לו והשיר הזכיר לו זאת”. אחרי שבכתה לשֵמע שיר ששמעה ברדיו בשעה חמש ושלושים אחר-הצהריים איבד את זכותו להיות אפילו בר-פלוגתא.

התעלומה האופפת את זיקתה של בטי לרוי הטילה צל על מה שבינו לבינה. כאילו חזרה בטי לזרותה מכוח סגולתה לשמור סוד. צדדים רבים של אישיותה, אשר היה סבור כי הם נהירים לו – בעיקר אלה שניתן לחבר להם כותרות: עצלנות, ביישנות, צניעות, התעלמות ממגבלות טכניות, התמכרות לאשליה, חֶדלון הישע בעימות עם ילדים – כל אלה כאילו נָגהּ עליהם אור חדש. יש שהיה מוצא את עצמו סוקר את גופה בגנֵבה. דימה שמצא בירכיה קווים אחדים המלמדים על האופי שנתגלה לאחרונה. קווים מעוגלים אלה, הסוגרים על שרירים מוצקים ואף-על-פי-כן יוצרים רושם כללי של רוך, נראו לו כמייצגים את סגולתה להיות רגישה עד חולניות ומבוצרת בתוך שתיקה לא נשברת. רצה לנגוע בה שם – משום הצורך לוודא דברים ולא לסמוך על עדוּת-ראייה – אך לא העז, אחרי כישלון אחד. שנים רבות לא שילח בה ידיו סתם כך מתוך תשוקה פתאומית לא-מרוסנת – הילדים כבר התעוררו בחדר השני – וחשש שאם יעשה כן תדע כי רוחו נסערה.

פעם אחת השגיחה בו כאשר הביט בה כך, כמחזר אחריה במחשבותיו, והרימה את גבותיה בפליאה. כאומרת: מה עוד יש לראות ולא ראית? לרגע נבוך. היא יפה מכפי שחשב, אמר. בטי עשתה בשׂפתיה העוויה של ביטול וחגה בתנועת ריקוד אירונית, כמלגלגת על איבריה המסורבלים. התנועה היתה צעירה להפליא ורבת-חן. “עם ורידים יפים, ותחת שמן ויפה על רגליים קצרות מדי וכתפיים של סבל סלוניקאי…” צחקה, אך עיניה הביטו בו בחשד.

“גם העיניים שלי אינן כשהיו”, אמר. “בלי משקפיים אינן רואות ורידים…”

אף פעם לא סירבה לו – להוציא עונתה וימים של כאב ראש אמיתי או עייפות ממוטטת – אך לא היה מקום להסתער עליה פתאום, בשעה שאינה יפה לכך. כבר לא היו רגילים בזה. היה צריך להמתין עד שעולים על משכּבם, ואז במעין הכרת חובה, שנענים לה ברצון, שכן היא בסדר הדברים הנכון, היא מזומנת לו בשתיקה ובתנועות חזקות של אשה בריאה שחוּשיה דרוכים. אך לעולם לא יידע אם היא עמו – בזה המקום, בזה הזמן. ואם היתה נוהגת אחרת אילולא היה מי שהינו.

“הרגליים שלך אינן קצרות”, אמר לה. “הן רק עצובות”.

בטי צחקה. לשון פיוטית יוצאת מפיו מאולצת, כמין התחכּמות תפלה. אילו אמר זאת רוי היתה מתרגשת מן היופי האצור בדימוי המעורפל. אחר-כך חשב כי היתה זאת איוולת להשתמש בביטוי מעין זה. שכן לא היה מקורי. פתאום נזכר ששמעוֹ מפי רוי אחרי הקונצרט של התזמורת הישראלית בוושינגטון. ברנבוים ניגן את הקונצרט השלישי לפסנתר ותזמורת מאת בטהובן. ורוי אמר: “שׂמת לב לידיים שלו? הן חזקות בפורטיסימו ועצובות-בפיאניסימו”.

עליו לפקח על זיכרונו המופלג, חשב. שלא ישלוף לו ממאגר של מובאות, שאיבדו את מראה המקום שלהן, דווקא אותם ביטויים היכולים לעורר אצל בטי את החשד כי הדברים שאומר לה רוי מגיעים אליו בדרך מופלאה כלשהי.

ההכרח לשקול כל דיבור החזיקוֹ במתח מתמיד דווקא כאשר השתדל להעמיד פנים שהוא שרוי בשלוות נפש גמורה. קיווה, שהמאמץ הגלוי לעין הנשקף מפניו ייזקף לחובתו של המטרידן: האותות הסמויים של מתח ייחשבו כמאמץ להסתיר מן הילדים את האיוּם המרחף מעליהם.

לעתים רגז על בטי שהוא אנוס לדקדק עם עצמו בגלל רגישותה המופלגת. בעולמה שלה היה מקום לרגליים עצובות, ידיים מלאות חרטה, אף מלא כלימה ובושה ופיקת-גרגרת שחצנית, אך הוא לא היה מוּתר בשימושי הלשון האלה רק משום כך שבעודם בארץ, בלכתהּ לערבי קריאה ב“צוותא”, נרעשת מן הציפייה לקראת הפגישה עם מוּרמים מעם, אמר לה, בכוונה להעליב, כי אילו ניתן היה להפיל את מבול המלים ששופכים שם לריק על טורבינה היה אפשר לייצר מהן חשמל.

אף כי השתדל שלא להפריז בגילויי חיבה לא עמד בזאת. בטי התפלאה שהשנה, בפעם הראשונה לא שכח את יום ההולדת שלה ואף לא את יום השנה לנישואין. הדבר נתן אותותיו גם באינטימי ביותר. כאילו ההרגל בהקשבה, שרכש לעצמו ליד סרטי ההקלטה שייצרה החיפושית לימדו להאזין גם לנשימותיה של בטי עלי-משכב ולהמתין לרגע החסד ביתר אורך-רוח, כציידי החיידקים הללו, שהרכיבו לעצמם נגיפי מחלה כדי לעקוב אחר התפתחותה ודרכי ריפויהּ.

“אני חושבת שהצלחנו להיפטר ממנו”, אמרה בטי. היתה להם שעה של שלווה ארוכה ונרעשת והוא חשב על רוי. אם היא עימו בשלמות כזאת, לא ייתכן שהיא אוהבת אחר. אין זאת אלא שהיא חסרה איזו פרפרת, שאינה עולה על שולחנם.

“ממי?”

“מהאיש שמנבל את הפה בטלפון”, אמרה בפליאה.

ששה ימים לא הראה המטרידן כל סימני חיים. כאילו ויתר עליהם ובחר לו קרבנות אחרים.


 

יד

בטי לא הודיעה לרוי על שינוי המִספר. רותי ניב היא שעשתה זאת. היתה בידה רשימת האנשים הזכאים לצלצל לביתו. אחדים – בגלל דחיפות העניינים שהם עוסקים הם; אחרים – מפני שהם חברים. היה מובן לה מאליו שצריכה היא לשגר להם את המִספר החדש. כבר היו דברים מעולם. ואז אמר לה בפירוש כי אין היא צריכה לשאול אותו כל דבר ודבר.

אחרי שנזף בה מפני שלא הפסיקה את השיחה עם דוּדו כדי לקשרו עם רוי הבינה דבר מדבר וצירפה גם את רוי לרשימה. לא היה יכול לכעוס עליה. היא ציפתה להערכה והוא שיבח אותה על המעשה.

בסֵתר לבו היה מרוצה שנטלה יָזמה. היה חסר את השיחות הללו, שהוסיפו תבלין לחייו. ההזדמנות להציץ בחשאי אל תוך חייהם של אחרים; פיתוח אמצעי חישה תת-מוּדעים במאמץ לפענח תעלומה. דומה, שעייפה נפשו מן הבהירות השלֵמה. חיי היומיום נתמלאו איזו לחלוחית אשר היה חסר בימים שהאמין בלב תמים כי הכול ברור וידוע ואין צפוי כל שינוי מן הקיים אלא אם כן יבואו אסון או מחלה. הוא קיווה כי איש לא יידע לעולם כמה הוא נהנה מן המשחק החשאי.

בדרמה הנפרשת לעיניו מילאה רותי את תפקיד המקרה. אילולא צִלצלה ללשכּתו של רוי אפשר שלא היתה בטי מתאפקת. אמנם, במקרה זה היה בידו כלי למדוד את אורך רוחה של בטי. משך ההתאפקות שלה, בימים ושעות. השיעור המדויק של רגשי-אשם שהיא צריכה לגבור עליהם כדי לפטפט עם רוי – מִספר פשוט, ניתן למדידה: סף הנאמנות.

מכל מקום – שבוע אחד יכלה להחזיק מעמד. הצום לא נתן בה אותותיו. לרגע חמל על רוי, אשר בשיחה הראשונה, הארוכה מן הרגיל, מקץ שמונה ימים, לא הסיר את אכזבתו. מדוע המתינה זמן ממושך כל כך לפני שמסרה למזכירתו את המספר החדש. בטי לא תיקנה את טעותו. הניחה לו להאמין כי היא ולא רותי היתה זו שצִלצלה ללשכּתו. הנימוקים שנתנה לעיכוב – עיסוקים שהסיחו את דעתה, עבודה שהיתה צריכה להגיש לאוניברסיטה, ההצטננות של בתם – אשר בעיניו לא היו רציניים כלל, עוררו אצלו את המחשבה כי בכוונה לא צִלצלה בטי אל רוי בשבוע ההוא. וזאת, לא כדי להתנער ממנו אלא דווקא כדי לקשור אותו אליה בעבותות חזקים יותר. תא"ל גדעון חלמיש זכר היטב את סרן גדעון חולודנקו, שעמד ליד קולנוע מוגרבי וחיכה לבטי בן בסט, וזו לא הגיעה לפגישה, שנקבעה שבועיים קודם לכן. כל העניין נשכח מזיכרונה, התנצלה בחיוך. האם רגז עליה? כלום החליט לנתק את הקשר? לא. להיפך. עייף מאהבות שאין בהן ודאוּת, החליט להציע לה נישואין.

בהאזינו לקולה, כשהתנצלה על שכחנותה והקול נשמע לו מזויף בחֵן אך גם חדוּר שמחה, חשב כי במרוצת עשרים שנה לא השתנתה בטי הרבה. אותם אמצעים משמשים אותה כדי לקרב את אוהביה.

כמכור לסם. כך חשב כאשר ראה את אצבעותיו הרוטטות על המתגים. רותי ניב עמדה בפתח. באה לשאול אם הוא צריך משהו לפני שהיא הולכת. השיב לה בקוצר-רוח וחש במשיכה אווילית לכסות בידיו על הרשמקול, כאילו יכלה לראות מה מוצנע בו. מבטה היה נעוץ באצבעותיו הרועדות.

“אתה חולה?”

“אולי, קצת”.

“לא צריך להיות חרוץ כל כך”, אמרה. “לך הביתה לשכב”. עיניה האפורות נחו עליו באהדה. דרש את חיבתה כציון לשבח. מזכירות לבדן יודעות כמה מזמנך אתה עובד וכמה מפיק הבל. “תודה לך, רותי. כאשר המצב יורע מאוד נשכב”.

בדיעבד גילה בדבריו כוונה נסתרת. נקט לשון רבים כדרך דיבור סתמית. אך היא יכלה לחשוב שהוא מחזר אחריה – תמיד התבדח עמה. בעדינות. כדבּר גבר מזדקן אל עלמה במבחר שנותיה. בחיזור דק מן הדק. בלי כוונה להצליח. עצם קיומו של הסיכוי שלעולם לא ימוּמש מרחף באוויר כבושׂם קל. אך הפעם התעקשו המלים שאמר ללבוש תמונה: גופה, רזה וגמיש במיטתו, כפותיו חופנות דד מכל צד, ואצבעותיה הארוכות של רותי מנחמות את בשרו הכואב.

הוא חייך לעצמו כאשר השגיח כי הנוחם שבנקם עלה בדעתו באנגלית ובמלים שהיו מודבקות על דף הנייר שהניח האלמוני בתא הדואר.

נקם? על מה? הרי לא חטאה לו בטי אלא בהסתירה ממנו צדדים שבאישיוּתה אשר מימיו לא היה לו עניין בהם. ועולמו אינו כסֵפר החתום מפניה?


 

טו

רוב השיחות נסבּו על עניינים רחוקים מדעתו. לעתים התקשה להבין במה דברים אמורים. יש שנזקק לאנציקלופדיה או ללכסיקון של אישים. כך למד כי פיטש, קלייד ויליאם, שנזכר לפעמים, ותמיד דרך שׂחוק, כאילו הוא ידיד שאמר משהו מבדח, איננו איזה חבר נסתר – אף פעם לא ביקר בביתם ועל כן חשד בו שהוא מעין שליח לדבר עבֵרה הנפגש עם בטי באוניברסיטה – אלא מחבר מחזות אמריקני, שכבר הלך לעולמו בשלהי העשור הראשון של המאה, וכי עניינם אינו בו אלא במחזה שכתב – “הנערה ירוּקת העין” – והוא הכינוי שנתן רוי לבטי אך הצפין אותו תחת השם פיטש. רוי, חכם ההצפנה, לא נעלם ממנו כי מטבעות-לשון פרטיות, כמלות צופֶן, יוצרות אחווה חשאית. כמה פעמים התמיהו אותו. הוא ישב לצִדה של בטי בקנדי-סנטר ושמע יחד עמה את הקונצרט לצ’לו של בוקריני שניגן רוסטרופוביץ. בצאתם החליפו כמה מלים. הוא אמר שנהנה מן הנגינה ובטי שאלה “נהנית!” כאילו נפגעה שלא מצא מלה פחות שימושית כדי לבטא את רגשותיו. למחרת דיברה עם רוי עשר דקות. ורוב הזמן היה מוקדש לוויבראטו של רוסטרופוביץ ולתנופות הקשת שלו. הוא חייך לעצמו לשֵמע הדברים הללו. תמיד היה מקניט אותה שאין מחשבתה סדורה וכי תופסת היא דברים בכללותם ומתעלמת מן הפרטים.

ברגעים שלא היתה דעתו נוחה מעצמו וחש בגל תופח של בוז בתוך קרביו, כישות פיסית מעוררת סלידה שקנתה לה שביתה במעמקי גופו, התנחם שהשיחות הללו הן שיעורים שהוא מאזין להם כשומע חָפשי. אילו ביקש מבֶּטי שתיתן לו שיעורים בתולדות האמנות היתה חושבת שהוא מהתל בה ולא היתה יודעת במה תפתח. ואילו כאן הוא צובר ידע מכל הבא ליד. בלי סדר, ואף-על-פי-כן לאט לאט הוא רוכש לעצמו כלים להבין הנחות יסוד. לעתים קרובות הצטער שאין הוא יכול להציג שאלות. שכן נתעוררו אצלו השגות ביקורת כנגד הדוברים. עניינים רבים מדי הם מקבלים כמובן מאליו, אמר בלבו. והרי זה תחום משובש שרב בו הסתום על הגלוי. בקושי שם מחסום לפיו ולא שאל את בטי מה הם צבע במוסיקה וצליל בציור וריתמוס בפרוזה. או, מה הם הדברים ש“עשו” לואיז נבלסון בפילדלפיה ואחד בשם קלדר בניו-יורק. האם אלה הם פסלים שהעמידו שם או פעולה חינוכית? הוא גם רצה שיסבירו לו מדוע דברי הגות “רוצחים את האמנות” ומדוע מוּתר לאנשים המדברים על אמנות להשמיע דברים חסרי היגיון, כאילו משפטים העוסקים בהשראה או רגשות פטורים מלהיות ברורים ומיוסדים על תחביר בר מסירה. בדרך-כלל סלד מדיבור בעלמא, חסר שחר, כגון “רוזנטל העניק לברזל עָצמה”, או “הספטאקורד אצל סמיואל ברבר הוא מחאה”, אך הוא הרגיש את עצמו כמי שידיו כבולות מפני שלא היה יכול למחות או לפחות להציג שאלה נוקבת. פעמים אחדות ביקש ליזום פגישה משפחתית אשר בה יגלגל את השיחה לענייני אמנות ואז יוכל לירות את קושיותיו בלי לעורר חשד. היה בדעתו לנפץ את בועת הסבון הססגונית שניפחו להנאתם בשיחות הטלפון משולחות הרסן הללו. אך הדבר לא עלה בידו. חיכה לאמתלא וזו לא נזדמנה לו.

בינתיים התמלאה מגֵרת שולחנו ברשימת שמות – אחדים מהם איית שלא ככתבם – פְלָנֶרי אוֹקוֹנוֹר, אֶרוִינְג הָאוּ, רוֹי הָארִיס, סִימוּר לִיפְּסֶט, סִינְתְיָה אוֹזִיק, אַן סְטִיבֶנְסוֹן, זָ’נֶט גְרַנְוִויל, שהיו מועמדים לפִענוח באמצעות ספרי עזר למיניהם. ראה עצמו כסטודנט האנוס לעשות את כל עבודת המחקר שלו לגמרי לבדו בלי הדרכה. כאשר הצליח סוף סוף לפענח את כל הרשימה, נותרה זמן מה ז’נט גרנוויל לבדה כמזכרת עוון. עד שנתברר באקראי כי היא המשרתת הכושייה בביתם של רוי ופליס. “קול ההמון” שלו. הוא משתמש באמרי-השפר שלה – חָכמה עממית בסיסית עתיקת מסורת – בכל הזדמנות, דבר בשם אומרו. הבדיחה שלו היא המצח שמקמט איש שיחו לשֵמע שמהּ של עוזרת הבית הכושייה כדי להיזכר היכן ראה לאחרונה את ספרי ההגות או עבודות המחקר שכתבה. פעם אחת נוקש בלשונו. רצה לומר פייג‘, ג’ון – אדם שכתב מאמר בירחון לעניינים מדיניים – ויצא מפיו ג’ון קייג’. ברגע שנפלט השם מפיו נזכר ששמעוֹ מפי רוי, פעמיים או שלוש, באחת השיחות האחרונות. לא זכר מי הוא. צייר? משורר? מנצח?

הוא אמר משהו מעין “זה היה מעניין מאוד מה שכתב האיש הזה ג’ון קייג'”, כאקדמה לשיחה על מעמדה של ישראל, המידרדר והולך, אך בטי הגיבה מיד. ובפליאה. מה הוא יודע על ג’ון קייג‘? הוא לא ידע דבר. אך היה מוכן ללמוד. היא היתה נכונה לומר על ג’ון קייג’ דבר אחד בלבד: שלא ימצא עניין במוסיקה שלו. הפסקנות הזאת לא היתה לרוחו. וכי מנין לה הביטחון? בטי שׂחקה. הוא, שברטוק נשמע לו כרעש, לא יוכל לשמוע אפילו חמש דקות ג’ון קייג'. הוא חשדן. ומן הנועזים שבהם. היא השתמשה בביטוי “מפלסי נתיבות” שאמר רוי בטלפון.

מוכן להתאמץ, אמר. “מהנדסי כבישים” מעניינים אותו.

בטי דחתה את האירוניה. אין אדם צריך לזלזל בדברים שאינו יודע. הנה – היא אינה מבינה דבר במקצוע שהוא עוסק בו אך לא תעלה על דעתה ללעוג.

“אני באמת רוצה לשמוע משהו משלו”, אמר.

אמנם, אילולא החליף פא בקוף לא היה יודע כלל שהוא קיים. אך כיוון שיצא אותו קייג' מאלמוניותו היה רוצה להכירו מקרוב. בטי הִרהרה רגע. לא יכלה להיזכר אם יש לה באוצר התקליטים וסרטי ההקלטה יצירה של קייג'. פתאום אורו עיניה.

“אוכל לנגן משהו על הפסנתר”, בעיניה נצצה משוּבה, שטעמהּ לא היה מחוּור לו.

“בלי תווים?”

“בעל-פה”.

בחייכהּ, נפקחו העיניִים לרווחה וחשפו את עומק ירקוּתן. “הנערה ירוקת העין”, חשב. קמה והלכה אל הפסנתר והחיוך לא מש מפניה. סובבה את הכיסא, התיישבה, הרימה את מכסה הפסנתר, הגבּיהה את ידיה מעל הפסנתר והמתינה. היה סבור שהיא ממתינה לשקט, אך לא נשמע כל רחש מלבד הלחישה החתולית של המקרר.

שִׂיכל את רגליו והמתין.

“שכחתי להביט על השעון”, אמרה לפתע. “אצטרך להתחיל מהתחלה”.

הוא הביט בשעונו. תשע ארבעים ושתיים. בטי עדיין לא התחילה לנגן. היא הגניבה אליו מבט והחזירה עיניה אל הפסנתר כמרוכזת במאמץ לזכור את התווים שהיא עומדת לנגן.

הכורסה שנע בה בקוצר-רוח נאנחה תחתיה.

“אתה מפריע לי”.

“עדיין לא התחלת”.

“התחלתי”.

כאן לא יכלה להתאפק מצחוק. הצחוק יצא מפיה שיעולים שיעולים והיא נהגה בו כבשיעול. השתדלה לעָצרו, כאילו הפר כללי נימוס.

“זאת יצירה קשה יותר משחשבתי”, אמרה. לא צחקה עוד, אך עיניה עדיין לא חזרו לגודלן הטבעי.

חשב שהיא מהתלת בו. “עובדה – לא הצלחתי לנגן אותה מהתחלה עד הסוף”.

אחרי שהתרחקה מהפסנתר הסבירה כי לא היתה זו מתיחה. הכוונה של המחבר היתה רצינית ורק אצלה נסתלפה.

כך נתוודע ליצירה מקורית מכל בחינה שהיא בשם "33’4, לפסנתר או לכל כלי-נגינה אחר, והיא שתיקה באורך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות, שאמורים להפגין ליד פסנתר פתוח בידים נכונות לנגינה. בטי לא ידעה לומר אם היתה כאן כוונה להצהיר על משקלה המכריע של השתיקה המתוחה בין שני קטעים המחוברים זה בזה באתנחתא או להביע איזו מחשבה פילוסופית, שמעורפּלותהּ צריכה להעיד על עומק, בזכות או בגנות השתיקה. מכל מקום אין טעם “לבצע” את היצירה בחוג המשפחה, אמרה. אין דומה מתח של ציפייה, בדממה מוחלטת ואולי שיעולים עצורים אחדים, לאורך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות, באולם קונצרטים, מקום שבאים אליו אנשים לבושים יפה לקראת קונצרט, לשתיקה קאמרית לעיני אדם אחד. אך אפילו במסגרת זאת נכשלה בביצוע היצירה. על אחת כמה וכמה שלא יהיה לה כוח לשבת זמן ממושך ליד פסנתר כאשר אלפי עיניים נעוצות בה בציפייה ואכזבה.

דעתו היתה אחרת. הוא היה סבור שקשה יותר לשחק לעיני אדם אחד. הראיה – אילולא נאנחה הכורסה היתה פורצת בצחוק. עיניה העידו עליה. לא היתה לה הסבלנות לשבת בתנוחה זאת לאורך כל הזמן. יתר-על-כן – קהל עשוי לשבת בשקט, לא מרוּצה, רוטן לעצמו, מתפלא על העיכוב – אם לא קרא בתָכנייה מה מצפה לו – ולא יפריע. ואילו אדם אחד – בתוך דקה או שתיים ישאל מדוע אינך מתחילה. הסכימו: "33’4 קונצרטית ואותה יצירה עצמה, קאמרית, הן שתי יצירות שונות. זו היתה השיחה הארוכה ביותר בענייני אמנות שקיימו מאז סיפרה לו על תָכניותיה קודם שנישׂאו.

אחר-כך התעקשה לנסות שנית. לראות, כמה זמן תוכל להחזיק מעמד ליד הפסנתר, עתה, כשהוא יודע לְמה עליו לצפות. הדבר היה מגוחך בעיניו, והוא הפסיק אותה לאחר דקה ושלושים וחמש שניות.

“עתה יצרנו יחדיו יצירה חדשה, כולה שלנו”, אמר. "יצירה בשם “35’1. מורכבת יותר משל קייג'. משך הזמן שלה אינו ידוע מראש ויכול להיקבע על ידי כל אחד מן הצדדים, האמן או קהלו”. רק מעט מן המחשבות שהביע בדבּרו על אורך חייה של שתיקה בשניים יכלו להגיע אליה. הרמזים הדקים יצאו לבטלה. לא היה סיכוי שתרד לסוף משמעותם בלי להתוודע לחיפושית. שתיקתו מדברת בשני קולות, חשב. המלים הן עיטורים, ערבסקות, פסאז’ים – ביטויים שלמד באוניברסיטה המשודרת בטלפון שלו – והשתיקה היא שנוטעת בהן ערך.

אחר-כך הִרהר בדבר ואמר כי יצירתו של ג’ון קייג' אינה לרוחו. מה ראה המוסיקאי להשמיע שתיקה בפומבי? האם ביקש להדהים את הבורגני? הבורגני אינו נדהם. להזכיר כי בין שני צלילים יש חלל אפסי והוא חזק ככוח המחבר את גרעיני האטום למולקולה אחת? הרי זה שייך למעבדה של המוסיקאי ובאולם הקונצרטים אין לו מקום. סתם רצה להיות מקורי? כבר שברו כינור על הבימה. רצה לרמוז לאמן המבצע – הגורף גם את הכסף וגם את התהילה – שאין בכוח אישיותו לרתק את הקהל בלי המוסיקה שכתב היוצר? הרי זו הצלחה זוטא. אמר? ובכן? כמה פעמים אפשר לומר זאת? ושמא ביקש להתל בנו? ניחא. הרי די בדקה ושלושים וחמש שניות. ושמא רצה לכתוב אנטי-מוסיקה כשם שקיים אנטי-חומר? אך גם זה עניינהּ של המעבדה. מדידות סבוכות באמצעי חישה שמעבר לתחום האוזן האנושית יכולים להוסיף ידיעה רבה יותר על שפע הצלילים הקיים בדממה מוחלטת לכאורה.

בטי הקשיבה בעיניים קרועות לרווחה. אך לא משום הדברים שאמר. לא יכלה להבין מה ראה לדבר זמן רב כל-כך על עניינים שאינם מעסיקים אותו. ניחשה, שיש כאן משל כלשהו – כל משליו מהתנהגוּתם של חלקיקי חומר, פרודות של אטום, המבנה המולקולארי של חלבון וכיוצא באלה – אך לא יכלה לפענח את הנמשל.

לבסוף אמר כי לא נתכוון אלא לרמוז כי שתיקה היא עניין אינטימי. ומי שעושה זאת בפומבי לקוי בתאוות ההיחשפוּת. בחידות דיבר אליה. המפתח בידי החיפושית. עד שלא תדע על קיומה לא תבין מה הוא סח. אפשר שיש בזה אבק גנֵבת-דעת. הריהו כמי שמנצח בשח מחשב אשר לא הזינו אותו בכל כללי המשחק. רבותא גדולה! ואולי גם רִשעות מה. הוא משטה בה והיא אינה יודעת. לעולם לא תדע. מעין תגמול.


 

טז

הדו-שיח חזר על עצמו עד לייגע. כפִטפוט של נאהבים. זר ישתעמם או יצחק. רק איש קרוב יאבל.

אף-על-פי-כן לימד עליה סנגוריה. מוּתר לאשה משועממת לקבל את השראתה מכל מקור שהיא רוצה. כך ספר, הנוגע בשורש-הנשמה הנסתר מבעליו, כך אדם, המוצא הד בלבהּ. הקשיב לדברים אחוּז קסם. כאשר האריכה בטי בדברים עם הסַפָּר או עם החייט היה קצר-רוח. היא מבזבזת את זמנו ואת תוחלת החיים של החיפושית. אם יבקש מנשיא “אסקס אלקטרוניק” חלפים לחיפושית, אשר עדיין אינה מצויה בשוק, יתמהּ כיצד עלה בידו, בתוך זמן קצר כל-כך, לנצל עד תום את התא החשמלי המעניק לה אנרגיה.

יש שנשתתקו לימים אחדים. החיפושית לא הניה אלא שיחות של מה בכך. בתוֹך כך נודע לו גם שבנו התאהב בנערה נוצרייה. היה מדבר אליה בקול רועד ומבוהל. תחילה הדאיג אותו הדבר. אך התנחם בזאת שהוא צעיר, ובעוד שנה יחזור לארץ וישכח את הנערה. סיכונים מקצועיים, חשב. שליח למרחקים, היושב שם תקופה ממושכת מדי, עלול לאבד שם את ילדיו.

השתיקה עוררה חששות יותר מן הדיבור. היה מציץ באשתו לעת ערב לראות מה קרה. אך לא ראה דבר. אין היא אחוּזת בולמוס, ציין לעצמו בהקלה. היא מתענגת על השיחות אך אינה להוּטה. יש שנתקף חרדה: אינם נזקקים לטלפון מפני שמצאו דרך להיפגש בחשאי.

האמין כי לא ייתכן שהם נפגשים בלי שהדבר ייתן אותותיו בשיחותיהם. לאחר כל הפוּגה היה מאזין לסרטי ההקלטה ביתר תשומת-לב. היה בטוח שיבחין בסטייה מנוסח הדיבור הרגיל ויוכל לנתח את הסיבה לה. הניח, כי אם ייפגשו יופיע בשיחתם נושא שלא דיברו בו בשיחה הטלפונית הקודמת.

כאשר חזר ושמע את קולותיהם – שבה נפשו למנוחתה.

לעתים ייגע את מוחו על פענוח הסרטים עד שחש, כי דעתו – כמוליך עמוּס, שמעבירים בו אותות מרובים מדי – מתחילה לקלוט גם רעשים חסרי מובן, המשבשים את המערכת. כמה אותות אפשר להעביר בתוך נפש רצוצת חשדות בלי שה“רעשים” יכסו על ה“אותות”? והרי דבר לא יגיע אל יחידת העיבוד המרכזית. רק רחש סתום. ספקות. כאב חסר פשר. האם יש בו תאווה כמוּסה לענות את נפשו?

ברגעים של נמיכות דעת מצא נוחם בגאווה על הכוח הגלום בשתיקתו. בכל ימיו, לרבות התקופה שהושאל ל“מוסד”, לא נצרך לכישורים של סוכן-סֵתר כאלה שהיו דרושים לו עתה – השלווה לכאורה, היכולת להצניע את עצם קיומו של סוד בלי שהדבר ייתן אותותיו בפניו, הכושר לנהל אורח-חיים תקין לעת דאגה ולקדם מתח בחיוך על שפתיים.

החיפושית על סודותיה השמורים, העניקה משמעות לפרטים טפלים של חיי היומיום. בנעוריו קינא בקודמיו, בני הדור שזכו להיות חיילים בלא מדים בימי הבריטים. המעשים הפשוטים ביותר שעשו – אפילו תרגילי סדר ופירוק והרכבה של אקדחים – היו אפופים הילה של מחתרת, אשר כל ענייניה חשובים במידה שווה הואיל והכל אסור. בני דורו, כמדומה, גילו את השעמום שבמותר.

בגלל ההכרח להסתיר מבֶּטי את סערת הנפש הרותחת במעמַקים היה חייב לתת את דעתו על פרטי הפרטים של התנהגותו. כל מעשה או מחווה היו צריכים כוונה תחילה כדי שלא יהיו שונים ממה שהיו בימים שלפני. היה צריך להיזהר במיוחד שלא יצוץ לפתע איזה קוצר-רוח העלול להסגיר את המתח הפנימי שהוא שרוי בו. כגון, שלא ייצא קצפּו על מכונת הכביסה אשר הוא נאלץ לתקן מפעם לפעם בגלל השגיאות שעושה בטי בהפעלת המנגנון האוטומטי.

תשומת-לב שנתן למעשים של מה בכך, הנעשים בדרך כלל כמאליהם, גרמה שיגלה קסמן של פעולות רגילות הנעשות בידיים, כגון חיתוך ירקות לסלט, הדחת כלים, צחצוח חלונות, ניקוי שטיחים, ואשר מלאכות בית שקיבל עליו כדי להקל על בטי. כל הפרטים מצטרפים למסכת אחת וכל הרגעים נחוצים. הוא מצא שיש בהן כדי להרגיע את נפשו ולהסיח את דעתו מכללי ההתנהגות שגזר על עצמו כדי לכסות על רגשותיו. עצם העשייה של דבר כהלכתו מנתבת את הלך-הנפש אל חָכמת המעשה הטבועה בתנועות נכונות מרוסנות וחסכוניות ומעסיקה את המוח בייעול נתיבי תקשורת.

כסוכן סֵתר בארץ אויב, חשב. ומצא טעם אירוני בשימוש המלה “אויב”: מימיו לא אהב אותה כך. בחרדה, בתחבולות.

גם לעצמו נתוודע. לעתים קרובות גילה כי לבד ממועקה יש לו גם הנאות גנוּבות מן החיים הכפולים. כאדם שקיבל עליו שליחות חשאית והוא נאמן לה ומוליד מתוכו, בכוח עצום, את השלווה המדומה והאדישות לכאורה הנחוצים לו לביצוע המשימה.

הלוא אלה היו חלומותיו של הנער שהיה לפנים. ספרייתו הקטנה לא הכילה אלא את סיפור חייהם של מרגלים, סוכני סתר, סיירים, ושאר גאוני הביון, כאותו מרגל יהודי שישב בשוויץ ומכר לבעלות-הברית סודותיה של גרמניה הנאצית שליקט מגזרי עיתונים. אחר-כך צורפו אליהם אנשים המפעילים מכשירים מחוכּמים כדי ללקט פירורי מידע מכל הבא ליד ואחר-כך ממיינים ומעריכים ומאמתים ומצרפים ומקישים דבר מדבר ומוציאים גזֵרה שווה ומניחים הנחות ומעמידים אותן במבחן מאלף – – – ומחזירים את העולם מן התוהו ובוהו.

אף-על-פי-כן נמלטו מן ההסגר ששׂם על עצמו כמה אותות מבשרים אשר משושיה הרגישים של בטי קלטו ופענחו.

“יש בעיות בעבודה?”

הוא התפלא ששאלה זאת. בנדיר התעניינה במה שהוא עושה. ולא מחמת אדישות. אלא מפני שלא בטחה בתבונתה.

“לא. מדוע?”

“בגלל האיומים?”

“לא. מה פתאום?”

“אתה נראה מודאג”.

בדה בעיה מקצועית. דיבר על מנגנון ניווּט המעסיק את מוחו. עיני בטי זהרו באור ירוק. לא מפני שהבינה. אלא מפני ששיתפהּ בדאגותיו.


 

יז

ג’ון קייג', יוצר השתיקה-המוגבלת-בזמן, לא ירד משולחנם. הוסיפו לדון בו. בשלושה. שאלותיו של הבעל היו קשות לרעיה, אשר את מוסכמותיה של האמנות קיבלה כדבר שאין עוררים עליו. בשיחותיה עם רוי ביקשה עזרה. חזקה על רוי שיבחר את המלים הנכונות לתרץ קושיות של עמית.

ראשיתו של אותו “סימפוזיון”, כפי שכינה לתלת-שיח שלהם, ביצירה מוקלטת של קייג' שהביאה בטי מן האוניברסיטה. בהאזינו לה במערכת שבטרקלין עמדה בעיני בטי ציפייה. לא קיוותה שיתלהב. להיפך. רצתה שיסלוד ממנה ויוותר על הניסיון להבין את המוסיקה המודרנית.

אך הוא הקשיב בכוונה מיוחדת – היצירה נשמעה לו כאותות חסרי קשר מחללית במצוקה – ונזהר מלשפוט. לאחר שהאזין שנית הודה כי מוסיקה זאת “אינה מדברת אליו”. ואז, ברגע שהיתה על פניה הבעה של ניצחון, מרוּצה שעלה בידה להוכיח לו כי לעולם לא יחרוג מדפוסי-הרגשה שהוא סגור בהם, נתעורר בו הרצון להקניטה.

“ואַת?” שאל. “בעיניך זה יפה?”

“לא הכול צריך להיות יפה… המוסיקה היא לפעמים גם…” התלבטה. לא הניח לה:

“אַת אוהבת את המוסיקה הזאת?” דווקא מפני שעמדה בעיניה הבעה של עציר על לא עוון העומד בחקירת שתי וערֵב רגז עליה. “זוהי שאלה פשוטה. כל אחד יכול לענות”.

בטי גמגמה. “אין הכרח לאהוב. רגשותינו מורכבים יותר. כשם שיש לנו זיקות רבות ושונות לבני-אדם כך מרובות תגובותינו על מוסיקה”.

“תשובה מתחמקת”, אמר. ואז התפשרה: היא מוצאת בזה עניין. הוא לִגלג גם על התשובה הזאת: “מדבריך אפשר לקבל את הרושם שכותבים מוסיקה כדי ללמד אותנו דבר-מה”.

דמעות עמדו בעיניה. בכל פעם שאין בפיה מענה היא מביטה בו כחיה נרדפת. ריחם עליה. שינה את קולו.

“המחאה מכוּונת כנגד קבלני-האמנות היוצרים אלילים וכופים על רפי הרצון לסגוד להם. סיעה קטנה של בעלי חזקה בעיתונים בעלי יוּקרה של העולם המערבי משגרים לקהלם רעיונות שבאָפנה והנחיות מעודכנות בעניינים שבטעם והללו רואים חובה להישמע”.

בטי עמדה על דעתה: “המוסיקה הזאת עושה לי משהו, לא מפני שכך אומרים המומחים”.

בעיניה עמדה עצבות מרה.

שלח את ידו ללטפה. “הרי לא נריב בגלל מוסיקה מודרנית”. אך חיוכו רק הרגיזה.

“רבים ממעריציו של מחבר המוסיקה הזאת לא יבדילו בינה לבין מוסיקה שאני יכול להפיק מן המחשב באמצעות רצף מִספרים”, אמר.

ההתפייסות נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה.

למחרת, כאשר צִלצל רוי, דיברה בטי על המוסיקה של ג’ון קייג'. רוי ערך השוואות לשְטוֹקְהָאוּזֶן וּוֶרִיג’יל תוֹמְפְּסוֹן. המוסיקה הפורמאלית מילאה את ראשנו במוּסכּמותיה, אמר. התפנית שעשה שינברג היתה מהפּכה מסוּימת אך גם שינברג השתמש באלף בית שמצא. המחדשים של העת הזאת מחברים אלף בית חדש. בזה גדוּלתם. ב-Y92 – בניו-יורק שמע יצירה לקלרנית ושני צ’לי מאת מחבר יפאני, אשר שמו פרח מזיכרונו. האיש הפיק מן הקלרנית צלילים חדשים ובכך העשיר את החומר הצלילי העומד לרשות המוסיקה של זמננו.

בו ביום חזרה לדבר בזה עמו. האמינה שיש בפיה תשובה מוחצת. לא אמרה כל מה שסיפר לה רוי. רק עיקרי דברים נאמרו. למחרת השלים בלשכתו את החסר.

“התשובה אינה מספקת אותי”, אמר. “היא לא הבהירה עיקרו של דבר. מדוע צריך לחבר כתב חרטומים לאחר שיש לנו אלף בית מוסכם וכן לשון המספרים ושפת מחשב מוצפנת ומאה אלף צורות חדשות של תקשורת? וכלום מילון שימושי הוא שירה? הלוא האותיות והמלים הם רק כלים בשביל ליצור את החוויה?” למחרת שאלה את רוי.

רוי אמר כי בלי אלף בית חדש לא נוכל לבטא את הרגשות המורכבים של האדם המודרני.

הוא שאל מיהו האדם המודרני.

רוי השיב: האדם המכיר בקוצר ימיהם של ערכים.

הוא שאל: מה עניין שמיטה להר סיני?

רוי השיב: אין דומה תמונת עולמו של מי שהאמין בקִדמה לזו של מי שלא מצא שום סימוכין לאמונה זו.

הוא אמר: האדם המודרני הוא זה שרואה ירח ונזכר באסטרונאוט שדרך שם, ולבו מתמלא גאווה על ההישגים העצומים של דורו.

רוי השיב: הישגים טכניים אינם קדמה.

בארוחת-ערב שמעה בטי כי עשרת הדיברות יהיו קיימים גם כאשר תדרוך כף רגלנו על צדק ועל שבאתי. היכן כאן קוצר ימיהם של ערכים?

רוי התעניין לדעת אם היא כותבת חיבור על ג’ון קייג' או התחילה להכין את עבודת הגמר לתואר שני.

בטי הודתה שהיא שרויה בוויכוח עם בעלה. השאלות שהיא מציגה הן טענותיו שלו. אין מענה בפיה. רוי התפלא. הוא מכיר את גִידֵיעוֹן כבר שנה וחצי, אמר. לא העלה בדעתו שהוא מטריד את מוחו בשאלות הללו. האומנם התעניין בג’ון קייג'? היה סבור שצ’ייקובסקי נמצא אצלו על גבול הזמן החדש. והרי תמיד עומדת על פניו הבעה של אדם שיש לו כאב שיניים כאשר מדברים על אמנות. לדידו מוסיקה היא מתימטיקה שסימניה משמיעים קולות.

למחרת העלה רוי רעיון חדש: אולי התאהב גידיעון בבחורה שוחרת אמנות והוא צובר לעצמו את הידע הנחוץ לעשות עליה רושם.

היית רוצה, אמר לנפשו. מקרים מתעתעים בנו, חשב בבוקר, כאשר הראתה לו רותי ניב את התכנית לעבודת הגמר שלה באקדמיה לציור.

בטי אמרה שבחו שלא בפניו: “אינך מכיר את בעלי. אפילו אם יתאהב בזמרת לא יראו אותו באופרה”.

“זהו יושר ישועי”, אמר רוי. אחר-כך הוסיף" “מכל מקום, אַת יכולה לומר לו כי האדם המודרני הוא זה שאיבד את התקווה”.

“מי שאיבד את התקווה אין לו צורך לחדש”, השיב. “ודאי שלא ליצור אלף בית חדש. הדעת נותנת שאין לו גם צורך ליצור קשר. ואם הוא עושה כן ומתפאר בייאושו הריהו מצטעצע או בדאי”. אחר-כך התבדח. הנה, הוא “איבד את התקווה” להיות אלוף בצה"ל. והוא נהנה משוברט ומשירים רוסיים.

“לעולם לא אצליח לנצח אותך בוויכוח, נאנחה בטי. “אך אמנות אינה נושא לדיון הגיוני. או שזה נמצא בתוכך או שאיננו”. הוא נזכר שאמרה זאת לפנים, בשובה מ”צוותא", לאחר דיון על ספר שירים בשם “מסע בגלקסיה קרה”, שהתפעלה ממנו. הוא הציץ בספר ומצאו תפל ומתרברב. “פתפותי ביצים”, אמר לה. והיא נעלבה והחזירה לו באו ש או ש. אז אמר שטויות במיץ עגבניות. עתה שתק.

אז לא היה רוי. וגם לא טלפון.

מכל מקום הוויכוח בינו לבין רוי נסתיים בניצחונו. אחרי דבריו האחרונים נסתתמו טענותיו של רוי.


 

יח

בלי רחם שידרה החיפושית גם את מצוּקותיו של גונן, נער מתבגר שידע אהבה ראשונה. בלב נכמר ובהכרה מכבידה של אֵזל-יד הקשיב לשיחות שבינו לבין הנערה שאהב בהתלהבות נעורים מתמכרת. הנערה בעלת הקול הצרחני והמחוצף היתה מרוּצה שאוהבים אותה ונקטה תחבולות שקופות כדי שלא לאבּד מחזר, אך נמנעה מלהבטיח לו עדיפות כלשהי על הנערים האחרים שיצאה עמם בתדירות של נערה מאורגנת המחזיקה יומן מסודר.

ייסורי הנער, שמִשחקי חיזור היו זרים לרוחו, נגעו אל לבו. בלב חפץ היה מלמדו פרק בתורה זו, שכלליה פשוטים ביותר והישגיה דלי הערך מדהימים. אך קצרה ידו מלהושיע. ראשית, לא היה אמוּר לדעת שאהבה נכזבת היא המקור לחוסר התיאבון, לפיזור הנפש, לתקיעות החצוֹצרה המלנכוליות, שהיה בנו משגר אל תוך הלילה. שנית, לא ישמע לו.

ניסיון יחיד לערוך שיחה אווילית, “כדבר גבר אל גבר”, לא עלה יפה, ולא זו בלבד אלא ששיבש את יחסיהם. הרעיון, שיהיה מוכן לדבר עמו על אהבותיו, נדרש אצל בנו כסימן מובהק לסִכלותו של דור עובר. הנער קפץ את שׂפתיו ונתן באביו מבט צונן ואכזרי, כאיל הוא המקור לכל מכאוביו.

בשיחה עם בטי פלט בלי משים בדל הרהור שחלף אותו רגע בדעתו. היא לא השגיחה במצוקת בּנה ולא יכלה לסלוח לעצמה שהקדים אותה. כאילו הוּטל דופי באִמהוּתה רגשותיה התנדנדו בין הקצוות. רגע אחד התפעלה מטביעת עינו ומשנהו ביטלה את הדברים מכל וכל. לא ייתכן שבנה התאהב והיא לא ראתה. פתאום שאלה: “מנין לך הביטחון?” לרגע התבלבל.

“יכול להיות שסתם נדמה לך”, אמרה.

אחר-כך נטתה להסכים עמו. הנער, אכן, איבד את התיאבון בזמן האחרון. “והוא גם חיוור”, הרהרה בקול, “איך לא הרגשתי בזאת?”

הוא חייך לעצמו בחשאי כאשר אמרה זאת. שכן פניה, פנים של אשה בריאה, האוהבת מאכלים מעוּדנים ופירות טריים, הפיקו אדמוּמית של חדוות חיים חפּה ממכאוב.


 

יט

ערב אחד שמעו רחש חשוד בחוץ. כקול צעדים על חצץ. בקפיצה אחת הגיע אל מתג החשמל. מבעד לחלון החשוך ראה דמות כורעת ליד עץ הדובדבן. צללית. הוא פקד על בטי לשכב על הרצפּה, ורץ לחדר העבודה שלו, שלך את אקדחו ממגֵרת השולחן, והציץ בחלון. מישהו עמד מאחורי גזע הדובדבן והשקיף על הבית. בריצה שפוּפה ירד במדרֵגות ויצא לגינה מבעד לדלת האחורית של הבניין.

ברגע שפתח את הדלת שמע צעדים. הוא הספיק לראות את הדמות הגולשת אל השיחים שליד ערוץ הסליגוֹ. התלבט אם יש היגיון ברדיפה. אם האיש מזוין הרי זה מעשה איוולת. לירות לא יוכל. יהיה זה הקץ לשירותו בוושינגטון.

האלמוני צלח את הערוץ ונשאר בסבך. עובדה זו עוררה בו את החשד שהאלמוני מזוין בנשק חם והוא אורב לו בין השיחים. הוא חשב כי תפקידו, מעמדו, והמטרה אשר לשמה בא האלמוני, מחייבים אותו לעשות את שלושים וחמישה הצעדים המפרידים בין הבית לבין הערוץ, אפילו אם עלול הדבר להסתיים בירי. אך לא הספיק לעשות אלא שתיים שלוש פסיעות ומעבר לסליגו נשמע קול שעטת רגליים. בדיעבד שמח שנמנעה התמודדות. המתין דקות אחדות בצל הבית עד שרגעה הלמוּת הלב שפּיעמה ברקותיו. כשנכנס לבית הדליק את האורות. “כמו שפן”, אמר לבטי. “ברח.” כאילו גבר על יריב עז נפש.

אף כי השתדל להעמיד פנים שמאמין הוא כי לא היה זה אלא “מְצִיצָן” צִלצל לדוּדו. אך זה לא היה בבית. התבייש לומר לאשה שדיברה עמו כי העניין דחוף. אף-על-פי-כן צִלצל אליו דודו סמוך לחצות. סיפר לו את המִקרה. כמדווח. עובדות. בלי תואר-השם ותואר-הפועל. דיבר לאט וצינן את קולו שלא יהיה חשוד על התרגשות. דוּדו אמר כי ייתכן שהיה זה גנב, אף-על-פי-כן הגיע כעבור עשרים דקות ועמו מאבטח. הם הסְתודדו בחוץ כדי שלא ליירא את בטי. אחר-כך סקר דודו את הבניין, שהכיר היטב, והושיב את המאבטח בעליית הגג, מקום שהיתה לו תצפית על החצר והכניסה. בצאתו לא שכח להזכיר כי הוא נוהג לפנים משוּרת הדין. אין ברשותו כוח אדם להעמיד שומרים על בנייני מגורים.

לילדים אמרו שהמאבטח הוא סטודנט שהגיע מהארץ ולא היה לו מקום ללון. ענת שמחה בבחור הצעיר שסעד עמם בבוקר וידע פרקים שלמים מ“פוּ הדוב” בעל-פה.

לאחר התייעצות קצרה סוכּם שהמאבטח ישהה עמם ימים אחדים. אם לא יארע דבר יחזור לעבודתו הרגילה.

האלוף חרמן לא היה מרוּצה מן ההסדר. הוא זימן פגישה של אנשי מנהל וביטחון ושם סוכּם, על דעתו ולמגינת לבו של תא"ל חלמיש, כי לא יוכל לגור בטקומה-פארק אלא אם כן הדבר לא יהיה כרוך בסידורים מיוחדים. נבחנה גם האפשרות להקיף את ביתו בגדר. אך איש המנהל אמר כי אין תקציב לזה. דודו אמר כי סיכם עם המשטרה שיפקחו עין על ביתו. במידת האפשר. הבטיחו לסייר בסביבה לעתים קרובות יותר אך המליצו על חברת שמירה פרטית. רעיון זה נדחה מיד ולא מטעמי תקציב בלבד.

לבסוף חזר דודו על הצעתו המקורית. בבית שהוא גר בו, בצ’בי צ’ייס, נתפנתה דירה. תא"ל חלמיש חייך. מן האופן שחוזר קצין הביטחון על אותו פתרון עצמו פעמים אין ספור אפשר לחשוב כי הוא היה זה ששלח את האיש שהתחבא מאחורי גזע הדובדבן. רעיון לא רע, הסכים דודו. חבל שלא עלה על דעתו.

חשב להקים גדר על חשבונו. אך משהִרהר בדבר הגיע למסקנה כי לא תועיל הרבה. גדר שיוכל להקים בכספו רק תרדים את עֶרנותו. בצבת רגילה אפשר יהיה לחתוך אותה. לרגעים עלו בדעתו מחשבות כניעה.


 

כ

“פו הדוב” עזב את ביתם כעבור שלושה ימים. האלמוני לא חזר. אך בינתיים גילה את מספּרם החדש ושב להטרידם. התחכם לו והתקין מתג המאפשר לנתק את הטלפון בלילה. הטרדות בשעות היום לא הפריעו לבטי ביותר.

החיים חזרו למסלולם. החיפושית כמו איבדה קצת מקסמה. השיחות שבין נטע לחברותיה דמו זו לזו וכן הדברים שאמר גונן לאהובתו. אף הדברים שאמרו זה לזה רוי ובטי מעניין לעניין באותו עניין לא נשתנו הרבה מיום ליום. רק בקללותיו של האלמוני נוסף איזה סימן היכר. הוא החל להאשים את ישראל בדיכוי. כמי שהחליט סוף סוף לגלות את זהותו.

אחרי שמצא ערימה קטנה של צואה על מכוניתו נתן לאלמוני כינוי: עוסמן. הומור פרטי: זה היה שמו של דיפלומט מסעודיה, שפניו מביעים שאט-נפש כאילו ריח רע עולה באפו.

בסוף השבוע, כאשר נסעו בטי והילדים לבקר ידידים בצ’רלסטון, ישב שעות ארוכות בבית והאזין לסרטי ההקלטה במערכת סטיריאופונית. הניח, שיוכל לקלוט גוונים ובני גוונים שאין רשמקול פשוט מסוגל להשמיע. דומה שקלט איזה רעד בקולה של בטי. אך כאשר האזין שנית מצא כי אין זה אלא הרטט הרגיל העובר בו בסופי משפטים ארוכים. נשימותיה אינן סדורות וכאשר היא אומרת משפט ארוך מדי היא משתנקת ויורה את המלים האחרונות במעין מאמץ.

קיווה שיצליח, בהאזנה מרוכזת, לגלות בדברים איזו שיטה, קו מדריך, כוונה. ואכן מצא זאת אצל רוי. ניכרה אצלו חתירה למטרה. האנלוגיות שלו מתחום החיים האינטימיים נהיו מרובות יותר ומפורשות יותר. כאילו מדד כל העת את שיעור הקִרבה שלהם. אך בטי לא נרמזה. אפשר שלא הבינה. ייתכן שלא רצתה להבין. מכל מקום היא חזרה תמיד אל העניין הנידון – הספר, המחזה, השיר, היצירה המוסיקאלית, הציור, הנמשל – והתעלמה מן העתירה הטבועה במשל. כאילו הדברים החמים והמרגשים שאמר רוי בזכות החירות לאהבה לא נתכוונו אלא לשים דגש חזק בכוונה שהיתה לברליוז.

אחרי ששמע את כל סרטי ההקלטה ברצף. אחד שוב לא היה לו ספק: רוי מאוהב בבטי, באהבה נוגעת אל הלב. אילו נדפסו שיחות הטלפון הללו, כלשונן, היה בא לכלל ביטוי עולם רוחני שלם. לא היו צריכות לתיאורי רקע. אישיותם של הדוברים, אורח חייהם, תמונת עולמם, רתיעותיהם, השקפתם המוסרית – כל אלה משתקפים שם נאמנה.

לרגעים חש במעין חיבה עמוקה אל האיש המטפח בלבו אהבה עדינה ואינו נטפל. מצא עצמו נוקט עמדה של סולידריות עם הגבר ורוגז על האשה המעמידה פנים שאינה קולטת שדר סמוי. לרגע לא ידע אם חש ברווחה או נתקף חרדה כאשר הבחין אצל בטי סימני כניעה סמויים.

“אני אשה חלשה, אנא, חדל!”

“לחדול ממה?” אמר רוי. לא אמר דבר שלא נאמר פעמים אין ספור קודם לכן.

“אתה יודע”, אמרה בקול עמוק מן הרגיל.

רוי נשם עמוקות ושתק. הוא ידע, כמובן, מה ביקשה ממנו, אך רצה לשמוע דיבור מפורש.

הוא ניחש: בתוך עצמה קרה הדבר שהתייראה ממנו.

הכיר להם טובה על הכבוד שנהגו בו. בנדיר הזכירו את שמו. רוי דיבר עליו בהערצה – והדבר עוד חיזק אצלו את הדעה שהוא מאוהב בבטי. הישגיו של רוי בתחום המקצועי מרובים משלו. אף-על-פי-כן נהג בו כבוד יתר.

פרשת ג’ון קייג' הלהיבה את דמיונו של רוי. ואולי בכל זאת יש לו אהובה מוסיקאית? מקולה של בטי היה ברור, שנאמנותו לה אינה מוטלת בספק.

לא ידע אם ישמח או יצטער. אם היתה חוששת שיחזיר לה מידה כנגד מידה אולי היתה נזהרת. רוי השמיע צליל של ספק. כאדם היודע דבר-מה אך לא יאמר. כאילו ביקש להזהיר את בטי. כדאי שתפקח עין ולא תהיה שלֵווה כל-כך. הכול יודעים שגברים הם יצורים פוליגמיים. רוי הציג שאלה היפותטית: מה תעשה אם יתברר לה שאין בעלה נאמן לה. בטי גיחכה: “מה אני יכולה לעשות?” ניכִר מקולה שאין הרעיון הזה מטריד אותה כלל.

“האם תצדיקי אותו?” הִקשה רוי.

“אצדיק? מדוע?”

“מפני שיש לך רגשי אשם”, אמר רוי.

“רגשי אשם? מדוע? מדוע צריכים להיות לי רגשי אשם?”

רוי אמר" “בטי, באמת!”

בטי אמרה: “מפני שאנחנו ידידים?”

רוי אמר: “מפני שאַת מסתירה זאת ממנו”.

סרט ההקלטה נהר לו באפס קול שהות ארוכה, אחר-כך נשמעו נשימותיה ולאחריהן קולה.

“מה אתה רוצה, רוי? מה אתה רוצה שאגיד?”

“הרי אינך נערה בגיל ההתבגרות, בטי. אַת יודעת היטב מדוע אנחנו עושים זאת”.

“אתה יודע?” שאלה בטי.

“גם אַת יודעת”, אמר רוי בתוקף שניטל עוּקצו.

“נכון”, אמרה בטי. עייפות ניכרה בקולה. “אני יודעת. אבל אתה לא תשמח לשמוע זאת”.

“אני מוכן להסתכן”. האירוניה האָפיינית לו נשמעה עתה בבירור. “לא יהיה זה הסיכון הגדול ביותר שלקחתי עלי”.

“אבל אולי לא תבין”.

“אני כסיל, המבין מה שאומרים לו. אבל השתדלי להיות ברורה, בבקשה”, ריכך את קולו.

“אני רוצה שיהיה גם לי משהו”.

“סליחה?”

“חששתי שלא תבין”. האכזבה נתנה אותותיה בקצב הדיבור.

“אינני יודעת להגיד יותר”.

רוי אמר: “אני דווקא כן מבין. אבל קשה לי להאמין שזה הכול”. רגישותה לא הניחה לה להתעלם מן העלבון הכמוס בווידוי הזה, על כן מצאה לנכון להבהיר, אך הסתבכה בסיפור שאינו מתקשר. בארונות ובמחסנים מונחים חפציה, בשפע רב. ואילו לבעלה הִקצתה מקום מועט. ותמיד הוא מתאונן שכל הארונות הם שלה ואילו הוא דייר מִשנה. אבל מחוץ לארונות, הכול שלו והיא דייר משנה. אולי בגלל זה רצתה שיהיה לה משהו שהוא רק שלה. רוי שתק. “עכשיו לא תרצה לדבר אתי עוד”. צערה היה אמין, תמים, ונוגע ללב. אך רוי לא היה יכול להתאפק מלשאול: “וזה יהיה אִכפת לך?”

בטי מיהרה להשיב: “ועוד איך!”

רוי הרגיעה: “אֶרְצֶה. אל תחששי. אני פתי היודע מה הוא רוצה”?

בטי צחקה.

הוא חש, שהסודיות היא עניין שנדון גם לפנים, בימים שלפני החיפושית. אז מן-הסתם ניתנה תשובה אחרת. ואפשר שנדונה פעמים אחדות ובכל פעם היתה התשובה שונה. רוי יחזור לדון בה לעתים מזומנות, ניחש. התשובה לשאלתו היא אמת-המידה לבחון בה את קרבתם.

“אז מחר?” אמרה בטי.

“מחר”, אמר רוי, כמין ברכה. אף-על-פי-כן ראה להזהירה: “בכל זאת כדאי לך לפקוח עין. יום אחד ימצא בעלך אשה מעולמו ואז יהיה לך קשה מאוד להתמודד עמה”.

“מה זה מעולמו?” שאלה בטי.

“כמו שאני מעולמך”.

“אה”, אמרה בטי.

“כמה שנים יוכל לשאת לידו אשה שאיננה יודעת להעריך את כשרונותיו?”

בטי מיחתה. “אבל אני מערכיה. מעריכה מאוד”.

“כי אמרו לך. אבל אינך מסוגלת לשפוט בעצמך. וזה ודאי יחסר לו ביום מן הימים. אינך יכולה להעריך את ברק המחשבה ועושר הדמיון הנחוצים בשביל..”

“דמיון?” אמרה בטי.

“הוא אשר אמרתי”, אמר רוי את המלה האחרונה.

שעה ארוכה אחרי שעצר את הסליל הגה בדברים ששמע. לא היה יכול שלא להתפעל מחריפותו של האיש, שעמד על טיבה של בטי בשיחות טלפון.


 

כא

בסוף השבוע יצאו לטיול של בטרם אביב. פעמיים בשנה היו נכנסים למכונית ונוסעים להם להנאתם בלי מטרה ברורה: בסתיו ובאביב. בסתיו ערכו מה שכינה “סיור עלים” והיו נוסעים לבלו-רידג' להשקיף על צבעי הפַּסטֶל הרכים של עלי השלכת. על סף האביב יצאו לראות בפריחת הדובדבן. אף כי עתידה זו להשקיף אליהם מחלונם, נסעו דרומה לתפוס את הדובדבן בניצתו.

היה מרוּצה שהוא יכול למחוק טִרדותיו מדעתו ולהתמסר לטיול. אין רשות אחת נוגעת בחברתה. כנער משוּלח רסן היה מזמר לו ואצבעותיו תופפות על ההגה. במכונית הסגורה ומסוגרת וממוזגת אוויר נסעו כבתוך קופסת חלל פרוּשה מן העולם. המכונית מלאה, הם לפנים, הילדים עם הכלבים מאחור, מעגל משפחתי מבודד. אין מקום לזר.

הילדים השתעשעו עם הכלבים ומפעם לפעם פרצו בצחוק. לפרקים נעצרו, להסתכל בנוף או לחטוף סעודה של מה בכך, ואחר-כך נאלצו לרוץ אחר הכלבים כדי להחזירם אל המכונית, כעדת רועים המכנסת חיות סוררות. בטי רצה ומעדה וקמה צוחקת ומחתה אבק מברכיה כילדה שנתפסה בקַלקלתהּ. הוא הביט בפניה הסמוקים המפיקים אושר פשוט ושמחה ילדותית ותמהּ אם היא אותה אשה המגלגלת רעיונות סנוביסטיים באוזני אהובהּ.

בכניסה למערות לוּרֵי, באפלולית, לאור הנרות, חיבק את מותניה וצבט את הירֵך שמצא מתחת לכף ידו. היא החזירה לו לחיצת יד והשתמטה מחיבוקו. אך הוא ראה שעיניה זהרו וכי לא רצתה לדחותו אלא התביישה מן הילדים. ברגעים ההם לא פִקפק באושרו ושוב לא נזקק לניסיונו של איש המודיעין כדי להצניע את המתח שהוא שרוי בו. המחשבה על שׂיחותיה עם רוי איבדה את הכוח לערער את שלוותו.

כאשר נסעו לאורך מוֹנט וֶרנוֹן מֶמוֹריָאל פָּארק ליד חלקת המים הזוהרת נתעורר בו רצון כביר לסלק את החיפושית מאפרכסת הטלפון ולתת אמון מלא באשה זו, שהיא ילדותית, ועם זאת גם סמכותית, במגעה עם ילדים וכלבים, ויודעת להעניק חמימות נעימה כל-כך לאירועי משפחה רגילים, כגון טיולי סופשבוע, חגיגות יום-הולדת, פיקניקים תחת כיפת-השמים, ועבודה בגינה. אך לפני שהגיעו הביתה חזר בו. אין רע בכך אם יהיה שותף סביל לדיונים הללו, אשר ברוב המקרים עוסקים בעניינים העומדים ברוּמו של עולם והם שווים לכל נפש, חשב. הם מעשירים את ידיעותיו הן בתחום הפרוץ של האמנות והן בתחום מסוגר יותר, “עולמה” הפנימי של אשתו, דבר אשר לכל הדעות אינו צריך להיות כסֵפר החתום מפניו.

הביקורת שהיתה לו על עצמו מפני שאיננו נוהג ביושר עם אשתו התאזנה על-ידי ההערכה שנודעה ממנו לאנשים היודעים לאצור בקרבּם ולהעלים מזוּלתם סוד או מכאוב או עלבון ואפילו מידע הטעון בדיקה חוזרת. יראת-כבוד זאת, אשר בדרך כלל גִלגל אל אחרים, הועילה לרכך מעט את מפח-הנפש שחש, כמין עכרוּריות העולה מתוך קרקעית אגם צלול שדורכים בו ברגל גסה, שכן עתה נמצא ראוי לה הוא עצמו, בשל ההתאפקות שגילה מיום שנגלו לו היחסים הלא-מוגדרים שבין אשתו לידידו.

ככל שהתקרבו אל טקומה-פארק, אל חייהם הרגילים בבניין שכבר נהיה ביתם שעל אדמת ניכר, כך נתחזקה אצלו ההכרה שאין פגם במה שהוא עושה. הלוא אין הוא מונע מאשתו מלהתמכר לתאווה נסתרת, אך לא-מַזקת, אשר אין הוא עצמו יכול להשׂביע. הוא שומר לעצמו רק את הזכות לדעת – ובמקום שיש חשש גנֵבת-דעת שם הזכות לדעת היא צורך חיוני – כשירותי מודיעין אלה, הצוברים מידע גם על ידידים בלי כל כוונה להרע או להזיק, שכן לעולם אין לדעת מתי ובאיזו צורה תביא להם תועלת הידיעה שהם יודעים.

ברגע שיצאו בטי, הילדים, והכלבים, מן המכונית ונותר לבדו להסיעה בהילוך אחורי אל המוסך הסגור שלצד ביתם, דרש את התאווה שלו לידיעה גמורה ומקפת של כל העובדות – הן ברשות הרבים אשר בה צבירת ידע ואגירתו בלשון צופֶן בינרית היא עניינו המקצועי והן ברשות היחיד, אשר בה אי-הידיעה שומטת את הקרקע מתחת לרגליו – שקולה כנגד הצורך הבסיסי של בטי להדפיס את הטיוטות הבלתי מוּגהות של הרעיונות המתפייטים בנפשה על גבי הלוח הרגיש באוזנו של רוי המתרפקת על אפרכסת הטלפון בקצהו השני של הקו.

כאשר כיבה את המנוע ונפלה דממת פתאום אל תוך המוסך האפלולי, המלא כלי עבודה, דשנים וחומרי חיטוי, חשב כי שתיקתו שלו היא לא הימנעות מדיבור בלבד. היא יצירה שהוא מעבּד ומשכלל בלי הרף. יצירה המתמלאת קולות חשאיים ורחשים שאינם נתפסים לאוזן אנוש, כמין ישות בלתי נראית המקרינה על חייו חלקיקים נדירים של אנטי-חומר, אשר בתרכובות סמויות יכולים לרחף באוויר או לשקוע כאבן בנשמה.


 

כב

דווקא בעבודה ניכרו אותות סמויים של מתח. רגז על רותי בלי סיבה, איבד ניירות על שולחנו, שכח ללכת לפגישות שנקבעו לו.

גם בחלומות נגע המתח.

חלם, שהחנה את מכוניתו ברחוב צדדי ואינו יכול למָצאה; שאיבד מסמכים חשובים; ששכח את המספר הסודי של הכספת; שנתגלתה החיפושית. היה מתעורר בבהלה ושומע את נשימותיה השלֵוות של בטי לצדו.

שתיקתי שומרת עליה; שלוותה שומרת עלי, חשב.

בטי חשה בדבר מה. אך האמינה שהוא טרוד בפתרון בעיה. הילכה סביבו על בהונות ולא הטרידה בשאלות. לפעמים הקניטוֹ הדבר. כלום שאלה את נפשה מה אורך ימיה של מצוקה מקצועית? אפילו אמר לה שהוא מוטרד בגלל ריבוע העיגול, היתה ממתינה בסבלנות עד שיפתור. כשהיו מחשבותיו מרוכזות במנגנון הביוּת של טיל יַמי נמנעה מלהפריע אפילו בשאלות נחוצות. לאחר שמצא את הפתרון אמר לה: שנינו פתרנו. אני בעבודתי ואת בשתיקתך.

גם עתה החזיקה טובה לעצמה. ראתה שהוא מוטרד ולא נשאה אליו עיניים דואגות. שתיקתה מחישה את הפתרון.

המתח עלה וירד, כמין חית-בית הנתונה למצבי-רוח. העקומה שיצר לא סימנה קו פשוט. כתנועה של גופיף שפועלים עליו כוחות שונים.

“עוסמן” כבר היה חלק מחייהם. יום אחד ניקר בסכין את צמיגי מכוניתו.

“פו הדב” בא וישב אצלם יום יומיים, והלך לו. את הילדים שוב לא יכלו להוליך שולל. ידעו, שהוא שומר עליהם. הנער התגאה בזאת וסיפר לנערה. כל הדברים הללו מכוערים בעיניה מאוד, השיבה. הנער היה לפציפיסט, התחיל להציג שאלות קשות. בבוקר התנהג אל “פו הדוב” במין גבהות. כאילו בו האשם שמשתמשים בכוח במקום להידבר.

לאחרונה מצא צליל זר בקולה של בטי. מעין זחיחות-דעת. יוּהרה ריקה. היא דיברה אל רוי כאילו המחמאות שנתן לחדוּת התפיסה ולכושר הביטוי שלה הן מעין בִּרכּת שלום. אם שכח לומר, סנטה בו והוא מיהר לתקן את הטעות.

מחלה של נשים נאהבות, חשב. בטי התחילה להתפעל מעצמה – אדם צעיר ממנה בשלוש שנים, איש משכיל בעל שם ומעמד, מאזין בהערצה לנִדנודי הרגש שלה ומתרשם מן ההתבוננויות העצלניות שלה – משמע, מגיע לה שיסגדו לה.

הוא היה יושב בלשכתו, אחרי שיצאו אחרוני העובדים, ומאזין ברגשות מעורבים. הזאת בטי? יש שחמל עליה. הייתכן שרוי לועג לה, בדרכו המעוּדנת, שאירוניה כמוסה בה מתחת לשכבה עבה של נימוס מלוטש? ושמא הוא מפזר מחמאות לרוב כמין השקעה לטווח ארוך? בביצה המעלה ירוקת של האָנוכיוּת כל פרוסת לחם שאתה שולח על פני המים מזינה צפרדע.

גם עליו העתיר רוי שבחים. הוא לִגלג על עצמו, שנעמו לו, אך גם באלה, חשש, תקוע איזה פיתיון. מאהב שוטה ישתדל למעט דמותו של הבעל. פיקח יאציל גם על מסכן זה קצת מן הנדיבות והכוונה הטובה הקורנים מאהבה טהורה.

“מה יש בדעתו לעשות בתום השירות?” שאל רוי.

“אינני יודעת”.

“איננו מתייעץ עמך על תָכניותיו?”

“מוקדם לתכנן”.

“הלוא בעוד שנה אתם אמוּרים לחזור”.

הוא לא מצא בלבו בוז לצער שנשמע מקולו של רוי.

“עוד שנה”, חזרה בטי, לאטה, כמונה במחשבתה את החודשים.

“איך שהזמן עובר”.

“איש כמוהו יתבזבז בצבא”.

אני יודעת", אמרה בטי.

הוא גיחך לעצמו. מימיה לא השתדלה להבין במה הוא עוסק. רק כאשר קיבל, בעילום שם, פרס ביטחון ישראל, תפסה שהנסיעות שלו לעבודה, בוקר בוקר, מניבות תוצאות, שנודעת להן חשיבות כלשהי. לפני כן היתה סבורה כי רק מתוך עצלות או רפיון-רוח נשאר בצבא-הקבע ולא יצא כאחדים מחבריו אל ה“שוק”, מקום שם הקימו חבריו מפעלים עתירי-ידע או מכרו את הזכויות של המצאותיהם במחירים מפולפלים, שהעניקו להם ביטחון כלכלי לכל ימי חייהם.

“הוא צריך לעבוד במקום שבו יוכל לפתח את כישוּריו”.

“נכון”, גִמגמה בטי.

“אני רוצה לספר לך סוד”, אמר רוי.

בטי נשמה עמוקות. השדר של החיפושית היה אמין כל-כך שניתן להבחין בין שאיפה לנשיפה.

“בתנאי שלא תספרי לו”, אמר רוי.

בטי צחקה. לא את כל דקויות ההומור של רוי קלטה מיד. בדרך-כלל הקדים אותה. שידר לה צחוק קצרצר כדי לוודא שלא תִטעה בכוונתו. הפעם צחקה מיד. הצחוק היה תשובתה. מעין הצהרה.

“מבטיחה?” אמר רוי, וחיסר מעצמו קצת מהערכתו של המאזין השלישי. אין הדבר הולם לברנש שנון כמותו למתוח בדיחה מעין זאת יותר מן השיעור הנחוץ. כאילו הפיק ממנה רוי הנאה מגוּנה: היא מאפשרת לו להתמכר להכרה הנעימה שסודותיהם מתרבים והולכים ונאמנותם זה לזה מתהדקת.

בטי לא הבטיחה. היא צחקה שנית ורוי שמע בצחוקה קוצר-רוח ומיהר לספר: “אני מנהל משא ומתן עם אַי.פִּי.דִי”.

היה אמור להדהימה. אך בטי לא ידעה דבר על החברה אשר לפנים שימש בה רוי מהנדס ראשי.

“מי זה?”

“זאת חברה גדולה מאוד. אחת הגדולות ביותר בארצות-הברית”, אמר רוי בקול שעלתה ממנו יראת-כבוד עצורה. “הם עומדים להציע לכם הצעה שלא תוכלו לסרב לה”.

“לנו”, גיחכה בטי.

“גִידיעוֹן יתעלף כאשר ישמע מה מציעים לו”.

בטי שתקה.

“אַת חושבת שלא יסכים, אני שומע”, אמר רוי.

“שמעת נכון”, אמרה בטי.

“בגלל התקנות?” שאל רוי.

“גם”, אמרה בטי. “אבל בעיקר בגלל הילדים”.

גדעון המתין יומיים, אחר-כך גִלגל שיחה על השיבה לארץ. שוחח עם הממונה עליו בטלפון, סיפר לאשתו. ובהזדמנות זאת החליפו כמה מלים על העתיד.

“אני מתרשם שאין לי מה לחפש בצה”ל".

לשווא המתין לתגובה. אפילו נִצנוץ של היזכרות לא נדלק בעיני בטי, שהביטו בו בשאלה.

“תמצא משהו בשוק האזרחי” עודדה אותו. “כשרונות כמו שלך לא מתגלגלים ברחוב, אני בטוחה בזה”.

הוא חזר והציץ בה, נזהר שלא יהיה מבטו חקרני מדי. אך היא הישירה מבט לפנים והבעת פניה היתה אפילו משועממת מעט. שלוותו של אדם הבטוח שסודותיו שמורים. בבת-אחת גם התפעל ממנה וגם נחרד. מימיו לא האמין שהיא מסוגלת להעמדת פנים במידה כזאת של שליטה ברגשותיה.

בשעת בין ערביים אחת, בעת שהאזין לתנובת החיפושית מאמש, והיה בטוח שהוא לבדו ומשום כך התיר לעצמו להגביר מעט את עָצמת הקול, נכנסה מזכירתו. היא פתחה את הדלת בלאט וברגע הראשון לא השגיח בה. אחרי שהשמיעה קול, לחץ על המפסק והרים את ראשו.

מוחו פעל במהירות. הניח ששמעה את המשפטים האחרונים ושִחזרם בקדחתנות כדי שיוכל לתרצם אם תציג שאלות. אך היא נהגה בנימוס מוטעם ולא שאלה דבר. כסדר הדברים הנכון: הוא שואל למעשיה, היא אינה שואלת למעשיו.

היא התנצלה ששכחה מסמך על שולחנו, מצאה אותו בנקל ועמדה לצאת. הוא עיכבהּ. “אני עורך ניסויים מסוימים בהקלטות. קיבלתי איזה מכשיר לבדוק”.

“אני שומעת”, אמרה.

חש, שהחלה לחשוד בו כי משהו אינו כשורה מפני שגמגם דברים שלא לצורך.

היה ברשותו מטען סוללות חדיש והוא קיווה שתאמין כי הוא המכשיר העומד לבדיקה.

אַת רוצה לשמוע? זוהי הקלטה ממרחק. קליטה מצוינת" התגרה במזלו. היה סבור שעמד על טיבהּ, עניינים טכניים אינם קרובים לרוחה.

היא הסכימה לשמוע. הנימוס גבר על אדישותה הטבעית.

הוא החזיר את הסרט לאחור ועקב אחרי המִספרים. זכר היכן לערך דיבר רוי על ביקור בברזיל, עניינים שווים לכל נפש. נוקדנותו סייעה לו הפעם. קולו של רוי, בשטף הדיבור של המתקין עצמו לסיפור ארוך, הבקיע מן המכשיר בדיוק במקום שפתח לדבר על ריו דה ז’נירו. הוא הפסיקו רגע לפני שנשמע קולה של בטי.

“מי זה?” שאלה רותי.

“סתם ניסוי”.

“אז מה המיוחד בזה?”

“זו הקלטה מרחוק”.

“אה” אמרה, אך פּניה העידו בה שלא הבינה.

“אתה בן אדם משונה”, אמרה לו פתאום.

“מדוע משונה?”

“בצהריים נדמה לי שאו-טו-טו אתה מתפקע מפני שנמאס לך לשבת על כיסא, ובערב אה תופס חריצות ונשאר אחרי שכולם הולכים”.

יצאתי בשלום הפעם, אמר לנפשו, ולא הגיב. ייטב לו שלא יתגרה במזלו. אף-על-פי-כן לא התגבר על הצורך להרבּות דברים, למחוק רושם של מבוכה.

כיוון שפִּטפט הרבה והשתדל למשוך את תשומת לבה הסיקה שהוא מחזר אחריה. מה שלא העז לעשות כאשר החדרים האחרים הומים מאנשים הוא עושה עתה. התיישבה על השולחן, ברך על ברך, רגליה הדקות והיפות מציצות, מוכנה ומזומנה לפטפט עמו כמה שיחפוץ. זמנה ברשותה, רמזה וחייכה. בעיניה נצצה עָרמה נטולת רשע.

מעורטלים מתפקידיהם חזרו להיות גבר ואשה. היא צחקה לשנינוּיותיו והניחה לו לחזר אחריה מתוך בדיחות-דעת. כאילו חיזורים של ארוחת ארבע הם.

אך לא זמן רב ישבו ופִטפטו. “פו הדוב”, שסייר בבניין, הפתיעם. אך כי הוזמן לשבת עמם הסתלק בפנים חתומות.

אחרי שהלך ירדה רותי מן השולחן, מחייכת לעצמה.

“צריך ללכת”, אמרה. הלכה והמתינה לו בפתח. הגיון המעשים חייב. נעל את הרשמקול במגֵרתו ויצא עמה. בפרוזדור הניחה את ידה על שכמו דרך ריעות והוא הופתע מן הקשיות הגמישה של השד שנגע בכתפו. אך בחוץ נפרדו דרכיהם, מפני שמכוניתה חנתה ברחוב אחר. הוא ליווה אותה למכוניתה והיא חזרה עמו למכוניתו. רצה להזמין אותה לנסוע עמו אך לא העז. נפרדו בתקיעת כף.

“אתה רוצה לבוא אלי לשתות קפה?”

“פעם אחרת”, אמר.


 

כג

אותו מעשה גרם שפיגר מעט אחרי המאורעות וחסך לעצמו עגמת-נפש. למחרת בבוקר, כאשר צִלצל אליו רוי והזמינו לשיט בסוף השבוע לא ידע שתיאם עם בטי. בהקשיבו לסרט ההקלטה, שעצר עם כניסתה של רותי לחדרו, נודעה לו לא רק עובדה זאת אלא גם שכבר סיכם זאת עם בטי פנים אל פנים כאשר נפגשו יום קודם לכן בג’ורג’טאון בקמפוס של האוניברסיטה.

יד הגורל, אמר לנפשו. אילולא נכנסה רותי היה שרוי בטעות יום תמים ואפשר שהיה עושה שטות. שכן אמר לעצמו כי פגישה חשאית צולחת קו-אדום. אך כיוון שהאזין לשיחתם באיחור נודע לו כי גם פליס היתה נוכחת באותה פגישה מקרית. את הרעיון שיבלו בים הגתה פליס. הם לא ראו סיבה להתנגד.

בדרך מקרה לא נזכרה פליס בשיחה הראשונה. בטי לא סיפרה לו זאת מטעם פשוט. ביום הראשון עדיין לא נפלה החלטה סופית. שכן רוי המתין לתחזית מזג-האוויר. פליס היתה זו שהציעה כי לא בטי אלא רוי יהיה זה שיעלה את ההצעה בפני בעלה. משום מה היתה פליס סבורה שהוא מתרחק מהם בזמן האחרון. האמינה, שאם יפתיע אותו רוי בטלפון לא יספיק להכין תירוץ.

כאשר סיפר לבטי שהוזמנו לשיט הודתה כי כבר דיברו עמה. אך לא אמרה מתי והיכן והוא לא ראה סיבה לשאול. היא לא התלהבה מן השיט. תמהּ אם היא חוששת מסערה או מרגשותיה. יהיו שבויים בסירה אחת ונתונים לתצפית במשך יום תמים.

התפלא, שהוא צריך להפציר בה. אך באמת ובתמים לא רצתה להפליג בים. לבסוף נעתרה לו. הילדים ייהנו. והם גם מחבּבים את משפחת ניובורן.

בפניה של בטי עמדה הבעה מתוחה. אך כך נראתה בכל פעם שנכנעה לרצונו. “אם חס וחלילה יעמוד ערפיח מעל לנמל של אנאפוליס לא תחדל פליס לדבר על מִפגעיה של התעשייה המודרנית”, התבדח. בטי צחקה. וזמן מה גִלגלו שיחה על שיגעונותיה של פליס ועל מלחמתה לניקיון האוויר והמים. דיברו על פליס שעה ארוכה, בלי להזכיר את רוי.

האוויר היה צלול ובהיר. מפרץ הצ’זפיק נגלה בכל הדרו, כאילו “זום” ענק קירב אליהם את מפרצוני מרילנד ואיי וירג’יניה. פרטיו של גשר הברזל אדיר הממדים נגלו באפור על גבי תכֵלת. אנאפוליס, כמו רוחצת בגשם, קיבלה את פניהם כחגיגת יריד. בקושי מצאו מקום חניה. אף האנשים המהלכים ברחובו וצובאים על החנויות נראו כאילו עתה זה קנו בגדי הספורט שלהם, להתאימם לסוכריות הצבעוניות הענקיות, כראש תינוק, בידי ילדיהם, המקפצים על המדרכות שטופות השמש בנעלי-התעמלות חדשות.

משפחתו של רוי המתינה להם בפתח ה“מָרִינָה”. פליס בשמחה גלוּיה, רוי עצוּר אך ידידותי והילדים בנימוסים שהיו לטבע שני.

כל אחד לקח את שלו להראות לו את נפלאות הסירה. כל הציוד והמזון והמשקאות כבר הועמסו על הסירה ופליס “כעסה” על בטי שראתה להביא כרעי תרנגולות מטוגנים לבד מהחומוס והטחינה שקיבלה על עצמה להכין. פליס חששה שלא יבואו מפני שתחזית מזג-האוויר לא היתה חד משמעית. הוא הגיש את לחייו, זו אחר זו, אל לחייה של פליס ונשק את האוויר שליד אזניה כדי שלא יבוא בפיו טעמו של האיפור. אך פליס הצליחה לעקם את פיו ולנגוע בו בקצות שׂפתיה. עיניו עקבו אחר רוי ובטי. אף הם התנשקו כמקובל, במהירות ובזהירות ובלי להביט זה בזה, כעומדים בלוח הזמנים של טכס. מיד לאחר שהתנשקו נחפז רוי להושיט לו את ידו לתקיעת כף. קודם שמשך את ידו פתח בדיון על מסלו השיט. בטי הופקרה בידי פליס אשר לא איחרה מלדבר אליה על מזג-האוויר.

הים היה חָלק כשמן והסירה החליקה עליו ברוח החרישית כגוף נע לאִטו על גבי מדרון מהוקצע. שחפים חגו מעליהם בדרכם אל הים הפתוח כאילו בשליחות ניווּט. הם חלפו על פני סירות מפרשׂ מבהיקות מלובֶן והחליפו ברכות לבביות עם אלמונים. אחדים הכירו את רוי וניסו לקשור שיחה אך הרוח ריחקה אותם זה מזה לפני שהספיקו לצעוק זה לזה מידע עדכני על אבזרי שיוט חדשים. בטי ופליס שוחחו על צמחי נוי, והאחרונה סיפרה על מחלה מסתורית שפקדה את צמחיה וייחסה אותה לעשן ארובּות המגיע אליהם ברוח דרומית מווירג’יניה. רוי שוחח עם גונן על מוסיקה והוא ענה לשאלות בנו של רוי הכותב חיבור על המזרח-התיכון. הילדות שיחקו בנדמה לי והתעקשו לנגוע במים אף כי פליס חששה שהן עוצרות את מהלכה התקין של הסירה. היו גם רגעים של דממה גמורה ובנו של רוי ביקש רשות לשמוע מוסיקה ברדיו. רוי אמר בבקשה והוא אמר איזה נימוס, בעברית, ובטי אמרה הלוואי עלינו. אמש רבה עם גונן שהשמיע רדיו בקולי קולות בחדר האורחים.

בטי היתה מתוחה אך היטיבה להעלים זאת. כשהניחה לה פליס ישבה ליד החרטום והביטה בפסוֹקֶת שחרצה הסירה במים. כמו תסרוקת מתקופת הצ’רלסטון, אמרה פתאום ורוי לא הצליח להסתיר את התפעלותו מבקיאותה בעניינים אמריקניים. בטי שילחה בו מבט מהיר כאילו להזהירו והוא השתתק בבת-אחת ושאל מי רוצה קפה.

הוא לא יכול לגרוע עין מן הגשר הענק המתוח מעל למפרץ. התפעל מזרועות הפלדה האפורות, אדירות הכוח, והצטער שלא למד הנדסת גשרים. אחר-כך עזר לרוי להכין את החכות ואמר כי שיט מוצלח הוא זה שבו אתה אוכל מן הדגה שדגתָ במו ידיך ולא כרעי תרנגולות מטוגנים שהבאת מהבית. במפרץ קטן ליד סינט-מַייקֶלְז, על החוף, על אש מדורה, התקינו את הדגים שדגו. הוא התקנא ברוי שידע את שמותיהם כשם שידע לזהות את המוסיקה שניגן הרדיו שבידי בנו, ושחרר את בטי מן התהייה והספק שהפריעו לה לאכול את הדג שבידה כל עוד אינה יכולה להיזכר מי כתב את המנגינה המוכּרת.

אך רק בשרתון-אנאפוליס, במסעדה שבקומה העליונה, סביב שני שולחנות שחובּרו יחדיו, בעת ששׂוחחו הכול עם הכול – על המצב הפוליטי, הסִכסוך במזרח-התיכון, מתכּוֹנים, מחשבים, דיג, חינוך ילדים, נימוסי שולחן, ועל המבטא המיוחד במינו של המלצרית, ששירתה אותם (על החזה שלה, שבלט יותר, לא יכלו לדבר בנוכחות הילדים) – עם הקוניאק הצרפתי ששתו המבוגרים והג’ינג’ר אייל ששתו הילדים, קירב רוי את כיסאו אל כיסאו של עמיתו הישראלי ושאל את השאלה שהיתה על לשונו כל היום. מה יש בדעתו לעשות לכשיסיים את תפקידו בוושינגטון?

“לשוב הביתה”.

“ושם?” “אמכור פלאפל”.

הכול צחקו. “הללו מרוויחים יותר מאשר אלוף בצה”ל", אמרה בטי. “וענת תוכל לאכול פלאפל כמה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה”.

בעדינות החזיר רוי את השיחה לרצינותה. שאל אם יהיה מוכן לשקול אפשרות אחרת, ואם יסכים לקבל עבודה בארצות-הברית. לזמן מה, מיהר להוסיף. לעשות דברים ההולמים את הידע ואת הכישורים. רמז, כי תהיה זאת הזדמנות לחסוך סכום כסף היכול להבטיח את עתידם לשנים רבות. יוכלו להקים בית-חרושת ענק לפלאפל, שישרת את כל האיזור, ממילנו עד טוקיו, שחק.

“ההצעה מחמיאה לי”, אמר לרוי. “אך לא אוכל להיענות לה”. פליס שאלה לנימוקיו. הסביר לה את התקנות. גם נימוקים אישיים יש, הוסיף. אך לא מצאהּ ראויה לחלוק עמו דאגה לישראליותם של ילדיו. הבטיחהּ שלא ירעבו ללחם.

“רצונו של אדם הוא כבודו”, אמר רוי בצער.

בעיניו הכחולות-בהירות נשקף הצער כמו חלקת מים שכיסה עליה ענן.

הוא מצטער שארץ רחוקה זו, שתקנותיה קפדניות, גוזלת ממנו את בטי, חשב.

“אתה תתבזבז שם”, אמר רוי. “אבל מוטב שנדבר על זה בהזדמנות אחרת”.

“בבקשה”.

“בטי צדקה”, אמר רוי לפתע. “אמרה שלא תסכים בשום פנים ואופן. בדבר אחד לא צדקה. ענית לי בנימוס. היא אמרה שתזרוק מכל המדרגות מי שיציע לך זאת”.

הערה זו נתקעה במוחו ולא היה יכול לחדול מלהרהר בה. הוא זכר בעל-פה פרטי השיחה בין בטי לרוי. בטי לא השתמשה בלשון בוטה. אמרה שיסרב, אך לא נזקקה לביטוי הזה. משמע, אמרה זאת בזמן אחר, במקום אחר.

את הקדרוּת שנפלה עליו פתאום ייחס למיחוש קיבה. פליס החישה את רב המלצרים וזה נתן לו שיקוי מר. אחר-כך חשב כי לא מן הנמנע שגם נושא זה נדון בפגישה המשולשת בג’ורג’טאון, ופליס ראתה שהשיקוי עזר. אחר-כך אמרה כי מקור הרע הוא במזון שהוא אוכל, מזון שהורעל על-ידי אמצעי הדבּרה הנספגים בצמח ובחי ומסתפחים למחזור הדם.

“מכל מקום, אל תיתן לי תשובה מיידית. שקול זאת ואחר-כך תחליט”, אמר רוי בשעת פרידה.

“אשקול זאת”, השיב

“אנחנו נחסר אתכם ביום שתעזבו את וושינגטון”, אמרה פליס.

"רוי הוא אדם בודד מאוד, לחשה לו פליס בעת שליוותה אותו למכוניתו.

"אין לו ידידים. מעטים מאוד האנשים שהוא באמת מעריך. ואותך הוא מכבד ואוהב.

“אבל בטי לא תסכים להישאר כאן”, אמר לה.

“אתהּ נסתדר”, אמרה פליס. “אנחנו נשכנע אותה”.


 

כד

“הקשר הפלשתינאי” הופיע שנית בראשית החודש השלישי למאבקו של “עוסמן” במשפחת חלמיש. שוב גזר והדביק אותיות – וכמדומה מאותם ביטאונים עצמם – והפעם צירפם למשפט: “הפלשתינאים ישימו קץ לשחצנות היהודית”. במלה “שחצנות” היתה שגיאת כתיב.

הסגנון הבוטה אינו מעיד שדברים אמוּרים בטירור ערבי, העריך קצין הביטחון. אילו רצו אלה להנחית מכה בוושינגטון לא היו מפטפטים חודשיים. היו מנחיתים מכה, שהֵדיה נשמעים באמצעי התקשורת.

הוא תייק את “המסמך” וחזר לענייניו. אחרי שהפקיד את העניין בידי המשטרה נמנע מפעולה יזומה.

“נניח שלא טירור ערבי”, אמר תא"ל חלמיש. “ובכן מי יכול להיות מעוניין בזה?”

אין סוף לאפשרויות, סבר דודו. אולי מישהו המעוניין שיפַנו את הבית או שָכֵן. או בעל-הבית. או אדם הלוטש עין לביתם מפני שנודע לו שעומדים לבנות בסביבה מרכז קהילתי. או ברנש שיש לו מהלכים במשרד התִכנון ויודע שעתידים לעלות מחירי הבתים בשכונה. או סתם שכן מטורף השונא דיפלומטים בגלל זכויות היתר שלהם. או סתם אנטישמי. או פציפיסט. או מישהו שישראלים נראים לו שחורים מדי בשביל לבנים או לבנים מדי בשביל שחורים. אמריקה היא ארץ של משוגעים לכול ומפני כל דבר.

שוטר חרש ושוטר במדים באו, רשמו עדוּיות, שאלו על היחסים עם השכנים, נתנו את מספר הטלפון הישיר של מפקח התחנה האזורית והלכו להם.

אך לא יצא זמן מרובה ואף סבלנותו פקעה.

מדי שנה, במוצאי חג-העצמאות, ערך בביתו מסיבה רשמית.

ידידים שלא רצו להיראות במסיבה של השגריר והנספח הצבאי, או שלא נמצא להם מקום שם, היו מוזמנים לביתו, למסיבה מצומצמת יותר. בדרך כלל באו כמה קצינים בכירים, אנשי מודיעין, ונציגי חברות, שקיימו קשרי מסחר עם מערכת הביטחון. אחדים מן הקצינים הקפידו לבוא במדיהם, כמקובל בימי מועד לאומיים. רחוב מֵייפל היה נראה לעת כזאת כחניון למכוניות שׂרד.

בשעה אחת-עשרה, לערך, כאשר היו כמה מן האורחים שתוּיים במקצת, נשמע קול נפץ. לרגע היתה דממה. השמים היו בהירים ללא צל ענן, אף-על-פי-כן נטו להאמין שהיה זה שבר ענן. אך כעבור רגע נשמע עוד קול פיצוץ ומיד לאחר כך שלישי.

הרעש הגיע מן הרחוב. במקום אחר לא היו הקצינים ממהרים לאחוז בנשק. אך בביתו של ישראלי, במוצאי חג-העצמאות, היו נכונים לכול.

הבכיר שבקצינים, תת-גנרל, במדיו, פקד להעביר את הנשים לפרוזדור הפנימי ולכבות את האורות. כמה קצינים תפסו מחסה ליד החלונות. אחרים רצו, ונשק שלוף בידיהם, אל המבוא. מישהו יצא בכניסה אחורית לאגוף את התוקפים.

בו ברגע נכנס בריצה נהגו של אחד הגנרלים. הוא לא היה יכול להסתיר את לעגו למראה האקדחים השלופים. כושי מטומטם, חמוש במאכלת אורכה, ביקע את הצמיג של מכוניתו, סיפר. הוא התנמנם לו על המושב האחורי. כאשר התרומם ממושבו הספיק לראות דמות או שתיים. עד שיצא החוצה הספיקו לבקע עוד כמה צמיגים.

קולונל, איש המארינס לשעבר, בעל עיטור גבורה ממלחמת קוריאה, מיהר לארגן מרדף. בתוך שניות ספורות היו כמה מן הקצינים הבכירים שבחבורה ערוכים ביחידות משנה לחסום את דרכם של התוקפים.

כמעט כל מי שרץ החוצה, שתוי ועליז ומלא רוח-קרב שב מקץ רגע חבוּל ומזוֹהם. מישהו יידה בהם אבנים וגושי עפר וקלע היטב. נורו גם כמה יריות אך איש לא נפגע. עקבות התוקפים אבדו בחורשה שמעבר לערוץ הסליגו. ממילא לא היה אפשר לזהותם שם בתוך הערבּובייה שהיתה בחוץ. בטי חבשה את הפצועים והם הלכו הביתה ברוח מרוממה. אך למחרת נתפרסמו כל פרטי המאורע ב“וושינגטון סטאר”.

דוּדו, ה“וושינגטון סטאר” בידו, הזכיר לו בחיוך ממזרי שהתירו לו לגור בטקומה-פארק מטעמים שבדיסקרטיות. הכתבה לגלגה על הגנרלים השתויים שנלחמו באזרח אלמוני אמיץ, עשרה כנגד אחד. הכתב היה סבור שהאזרח היה שכן שמכונית שׂרד חסמה את המבוא למוסכו. המלחמה נגמרה בכישלון מוחץ של הכוחות המזוינים, נכתב שם. נזכרו שמות כל הנוכחים שרצו בעילום שמם

“נכנע”, הודיע תא"ל חלמיש.

בטי הסבירה לבתהּ כי בצ’בי צ’ייס לא תוכל להחזיק אלא כלב אחד וחתול אחד. “תיבדק האפשרות להקים שובך-יונים על הגג”, אמר גדעון חלמיש. רק בנו לא הצטער. הוא ידע את הסיבה. אהובתו גרה בשׂדרות נֶבָדָה – מרחק שני רחובות מן הבנין שהם עתידים לגור בו.


 

כה

כאשר העתיקו את דירתם לקח חופשה של ארבעה ימים. האריזה, מלאכה שנואה, גזלה יומיים וההעברה יום. היו תקלות לא מעטות. מערכת כלים עתיקה ויקרה נשברה בדרך. המשאית התקלקלה ברחוב ראשי. המפתח לדירה החדשה לא התאים. וכמו להכעיס, באותו יום הגיע מהארץ ראש מחלקת הסגל ורצה להיפגש עמו.

התנחמו, שעתה ייפטרו מ“עוסמן”.

שבוע ימים דרו בתוך מה שנראה לו כ“בית ממכּר עתיקות”. רהיטים וחפצי בית ארוזים בתיבות קרטון היו פזורים בכל מקום. רק המיטות וכמה כלי-בית מצאו להם מקום קבע. כל היתר היה טעון מיוּן וסידור. יום יום היה חוזר הביתה בצהריים ועוזר לבטי בסידור הדירה. אף כי הכינה רשימת חפצים אבדו כמה כלי-בית נחוצים וכל ספרי הילדים. שלושה עציצים נשברו וצנצנת דבש הגירה תוכנה על נעלי-הבית. גרביו נעלמו ורק במקרה מצא אותם בכיסים של מעיל חורף. עגיל שאבד לפני שנה נמצא במגֵרת שולחן. כף נעליים משֶן פיל, שקנו בהודו, נדרסה.

שבוע ימים התהלכה בטי בבית כרוח-רפאים. במשך כל השבוע לא דיברה עם רוי אפילו פעם אחת.

יומיים לאחר מכן פגש את רוי בפנטגון. “איך עברה ההעברה?” – “כעונש מן השמים; אם נצטרך לעשות זאת עוד פעם אחת נצא מדעתנו”. בשעת פרידה הוציא רוי את פנקס הטלפונים שלו ושלף עט.

למחרת צִלצל. בקולו נשמע צליל של עלבון. בצר לה אינה זקוקה לידידים? הוא ופליס היו מוכנים לעזור בסידור הבית. בטי התנצלה. היתה כל-כך מבולבלת. כאילו עקרו אותה מהאדמה ושתלו בעציץ. העלבון נמחק. “אַת משוררת”, אמר רוי. “מדוע אינך כותבת?”

גם בשבוע השני לא הצליחה בטי לסדר את הבית. נטיות בוהמיות נתגלו גם בהרגלי יומיום. דרש זאת כהפרעה נפשית. ערבּובייה נוחה לאמנים. הסדר שייך לעולמו של אדם הגיוני. בתוך כך נתגלו גם ניגודים שבטעם. תמהּ על עצמו שלא השגיח בהם קודם לכן. תמיד ביטל את רצונו מפני רצונה. כביכול טעמהּ הוא עניין של בחירה המיוסדת על אבחנות דקות ואילו שלו – על עצלות נפשית. הוא אהב בחפצים את הנאמנות לתכליתם ואת קוויהם הברורים והפשוטים. היא אהבה את צורתם ואת הזיכרונות שהם מעירים. הוא אהב את החלק, חדש ובהיר – רהיטי מתכת חשופים, משטחים חלקים, חדגוניים, קלים לרחצה ולניגוב, מבנים ארכיטקטוניים נקיים מקווים נפתלים ועיטורים לנוי. היא אהבה רהיטי עץ מגולפים בטעם הרוקוקו, כלי חרסינה צבועים רבי חמוקים, כפלי בד שקפאו לנצח, עטיפות ראש פרואניות בשלל צבעים, כריות רקומות מגוואטמלה, שטיחים פרסיים וכיוצא באלה. על מדפי הכונניות שבביתם העמידה תערכוה מתמדת של צעצועים, כלים, פסלונים, צנצנות, כדים, מיניאטורות ותשמישי-קדושה מסינגפור, הודו, יפן ומלאיה לצד נעליים מהולנד ומעשי רקמה מבריז'. סילוק האבק מביתם הוא משׂימה אחראית לאדם בעל עצבים חזקים ויד יציבה. ביפן, נזכר, נמשכו אל הקצוות. הוא אל מקדשי השינטו הנזיריים מפסל ותמונה, הבנויים קורות עץ עבות ואולמותיהם ריקים מחפצים לא שימושיים, והיא – אל מקדשי בודהה המלאים חפצי-חן ופסלונים וקערות מוזהבות ודמויות של אדם וחיה אשר כל תג בהן מעובד לפרטי פרטיו. בניקו לא יכלה לגרוע עין מן האוצרות המבוזבזים; הוא חשב שהמקדש מגוחך.

עתה נתמרד. תבע זכות שווה. לא העלים את הזִלזול שזִלזל בחפצי החן שעזר לה להניח על המדפים העליונים. שאל מתי כבר יתנו במתנה אחת מאותן דלעות פרואניות – כל אותו עֵרב-רב של אינדיאנים והלָאמות והאלפקות שלהם החרותים על גבי הצִפחה הקשה – הפזורות אצלם בכל פינות הבית. בטי לא הבינה מדוע פתאום התחילו להפריע לו.

דימה, שמצא את הקשר בין יצר האיסוף, המשיכה לקישוטים מצועצעים, ערבסקות וסִלסולי רגש לבין יֵצר הדיבור של בטי. אלה גם אלו באים למלא את החלל הריק שבנפשה. כלי-קודש לאלוהים זרים כמלים העמוסות חוויות של אחרים. ביקש לראות קו ישר המוליך מטעמו העכשָווי, החסכוני, התכליתי, ישר-הכוונה – אל בגרותו המאופקת, יושרו ושתיקתו.


 

כו

שנת הלימודים עמדה להסתיים, על כן לא העבירו את הילדים לבית-ספר חדש. אף כי בטי נעדרה הרבה מן הבית לא שבתה החיפושית ממלאכתה. ענת העסיקה את הטלפון. והוא בִזבז שעות ארוכות על האזנה לפִטפוטים של ילדות.

גונן הִרבה לצאת עם נערתו ונטש את המוסיקה. כיוון שגרה בקרבת מקום דיבר אליה בטלפון רק כדי לקבוע פגישה. מקור חשוב של מידע נסתם. מכל מקום, זה הביא מבית הנערה, אשר אביה עבד במחלקת המדינה, רעיונות חדשים והערכות ביקורתיות על ממשלת ישראל. סעודת-הערב המשפחתית היתה למועדון ויכוחים. לבו התחמץ בקרבּו לשֵמע ההשקפות שהשמיע בנו בחמת זעם, אך לא השכיל להתמודד עם האהבה, שנטעה בלב בנו השגות המקובלות על נוער אמריקני שוחר צדק. מפעם לפעם היה חוזר בנו מביקור אצל הנערה בעיניים חולמניות מלאות עצב והוא לא היה אמור לדעת שלא חזר ממשחק כדורסל עם חבריו לכיתה.

השיחות עם רוי נעשו קצרות וחטופות ולעתים קרובות בלשון מוצפנת. אך לא בגללו אלא בגלל בתו. ענת חדלה לבקר בבית-הספר, – מפני שמציקים לה שם, טענה – ושהתה עם בטי בשעות הבוקר. בטי השתדלה ללמד אותה תנ"ך וגיאוגראפיה וקצת דקדוק עברי, כמה שידעה היא עצמה, אך הילדה העדיפה לשבת מול הטלוויזיה ולצפות במעשיות על אהבה ובגידה, המיועדות לעקרת-הבית, והטרידה את אמה בשאלות שאין להן מענה. יש ובאמצע שיחה עם רוי – החיפושית היטיבה לקלוט את קולה הצווחני של ענת ממרחק הגון – היתה מבקיעה, כבת-קול ממרחקים, איזו קושיה שעוררה תיבת הקסמים הזוהרת.

“אינך שומעת שאני מדברת בטלפון?” נזפה בה בטי כאשר פעם אחת התעקשה לקבל תשובה מיידית.

“אַת מדברת כבר המון זמן ולי את אומרת שטלפון זה בשביל להגיד דברים נחוצים וזה הכל”.

בטי התנצלה בפני רוי. הילדה. קצרת-רוח היא. “ילדים קודמים”, אמר רוי. “בסדר, אמתין. עני לה”.

“מה אַת אומרת שם עלי?”

“שום דבר. רק ביקשתי סליחה לרגע. מה רצית לשאול?”

“כבר שכחתי”, הרוגז הוּסב על הנפש הנעלמה שבטלפון, שהתפרצה לתוך החברותא של אם ובת, שנעמה לה כל-כך. “עם מי אַת מדברת שם כל-כך הרבה?”

“חבֵרה”, אמרה בטי בקול שאבדה חמימותו.

“תגידי לה שהיא פטפטנית איומה החברה שלך”.

“איך אַת מדברת!”

“זה בסדר. איפה היינו?…” חזרה בטי לדבר אנגלית.

“היתה אי-נעימות?” שאל רוי באדיבות.

“לא”, אמרה בטי. “היא פשוט אינה מרוצה שאני מדברת עם אחרים. עם כל אחד. היא עצמה כמעט שאינה מדברת. יכולה לשבת שעות מול הטלוויזיה. אבל ברגע שאני פותחת את הפה מיד יש לה שאלה דחופה”.

בינתיים צצו נושאים חדשים. בטי פיגרה בהכנת עבודת הגמר שהיתה צריכה להגיש כדי להשלים את לימודיה לתואר-שני. חלק ניכר משיחותיה עם רוי ביטלו את הצורך באנציקלופדיה או במסוף של מחשב. כל מראי המקומות שהיתה זקוקה להם נשלפו מתוך הזיכרון המופלג של איש-האשכולות הנדיב, שקיבל עליו לחפש בספרים מה שלא זכר בעל-פה.

“מה הייתי עושה בלעדיך?” אמרה בטי.

“היית מוצאת זאת בספרים”.

“אתה יודע כמה זמן הייתי מבזבזת?”

“כל הזמן שגזלתי ממך בתקופה האחרונה”, אמר רוי, “אני משתדל להחזיר עכשיו”.

“רוי!” נזפה בו. “אתה יודע שאני שמחה שאתה מצלצל”.

“הייתי מרוצה אם היית אַת מצלצלת אלי לפעמים, לשם שינוי”?

“אבל אתה עסוק כל כך ואי אפשר לתפוס אותך”.

ואז הציע, לראשונה, שייפגשו במקום שקט.

“אולי מוטב שנקרא יחד את העבודה שלך. ייתכן שאוכל לעזור בהערות של מסתכל מהצד”.

“ייתכן!” מיחתה בטי.

אף-על-פי-כן לא נענתה להצעתו. ביקשה רשות לשלוח לו את ראשי הפרקים. מנומס כדרכו, הסכים רוי לרשום הערות בשוליים ולהחזיר בדואר.

“אהיה אסירת תודה”, אמרה בטי באנחת רווחה. כאילו חששה שיעמוד על דעתו.

“התענוג כולו שלי”, אמר רוי.

לא היה מקום לטעות בהלך הנפש שנאמרו בו המלים האחרונות, אף-כי האירוניה של רוי היתה חבויה היטב בתוך המטבע הלשוני, שיצא חגיגי מפיו כפסוק מסיים של טכס, שמדייקים בו בנאמנות לחוקים של מסדר.

אחרי שחלה בשפעת ורותי ניב הביאה לו מסמכים לחתום עליהם ובינתיים קשרה שיחה עם ענת, שהתאהבה בצעירה השנונה והחיננית, התעשרו סרטי ההקלטה גם בחילופי רשמים שבין שתיהן. הילדה, שהשתעממה בבית בשעות הבוקר הארוכות, ניצלה את זכותה לצלצל אל אביה כדי לחטוף שיחה עם המזכירה הסבלנית, שדיברה אל ילדים כשווה אל שווים, בלי הצליל של התנשאות או בדיחות-הדעת אשר ילדים מגלים על-נקלה אצל מבוגרים הנוהגים בילד כשוטה קטן.

ברוח משועשעת, ולעתים בפליאה על עצמו, כמה מעט הכיר את בתו, היה מקשיב לשיחותיהן הקטועות, שנפתחו לרוב בשאלה לימודית מן התנ"ך או מספרי הלימוד אשר כפתה עליה בטי לקרוא בהם.

“רותי, מה זה אֲביוֹנָה?”

“זו מלה קשה”, גִמגמה רותי.

“אם לא היתה קשה לא הייתי שואלת אותך”.

“איפה מצאת את זה?”

“בקוהלת”.

“מה פתאום קוהלת? אמרו לך ללמוד קוהלת?”

“לא. אבל אמא אמרה שזה לא בשבילי”.

רותי צחקה. “וכל שאר המלים הבינות?”

“לא. אז מה זה?”

“תיאבון”.

לא האמינה לה. אחר-כך הודתה. שמעה את המלה מנער שכן, מבוגר ממנה, בן של רב רפורמי. השתמש בה כמין קללה.

“גם חֶשק”, נכנעה רותי. “אבל עכשיו עלינו להפסיק. אבא שלך מזמזם לי”.

“הוא יכעס אם לא תעני מיד?”

“לא יכעס אבל לא יהיה מרוּצה”.

“הוא לא צועק אף פעם”, הפקירה לה ענת סוד משפחתי. “אבל כשהוא נעשה חמוץ, יותר טוב לברוח מן הבית”.

בשיחה אחרת התוודתה ענת כי כבר “היתה אהבה” בחייה. רותי שמרה על יראת-הכבוד הראויה. אהבה עניין רציני. השתדלה שלא תחשוד בה שהיא מקילה ראש בעניין כאשר שאלה מה היא מכנה בשם אהבה.

אך ענת סירבה “להיכנס לפרטים”. היתה מוכנה לעִסקה: סוד תמורת סוד. תספר לה רותי על אהבותיה ואז תפקיר לה את סודה.

“אני חוששת שתתאכזבי”, אמרה רותי. “האהבות שלי ודאי לא כל-כך מעניינות כמו שלך”.

“אַת צוחקת?” אמרה ענת. “אבל הילד שאהב אותי היה מוכן להפוך עולמות בשביל שאני רק ידבר אתו”.

כאשר עמדה רותי ניב בחדרו – בשיער רחוץ ומִשיי וחולצה פתוחה החושפת את קצות שדיה ומבט ערמומי – שאל את נפשו אם נכונה הבחורה בת העשרים וחמש לנהל שיחות ארוכות עם בת האחת-עשרה מפני שהיא משתעממת ולא אִכפת לה לשעשע את עצמה בהקשבה לרצינוּתה התמהונית של ילדה המתאמצת לדבר בלשון של מבוגרים, או מטעם אחר? הוא התקשה לכנות בשם את הטעם האחר. אך הרגשה היתה לו כי בעת האחרונה מביטה בו מזכירתו במבט שלא ראה בפניה קודם לכן. משהו שעוּרטל עם התגלות חולשה אנושית. מכל מקום, חש, ייתכן שהשיחות הללו, לתהות על קנקנה של ילדה, מכוּונות אליו. הוא האיש אשר היא מבקשת לעמוד על טיבו כאשר היא מעוררת את בתו לספר לה את סודותיה. בעיקר נתחזקה אצלו ההרגשה הזאת כאשר דיברה ענת על אמהּ. היא לא היססה להאשים את בטי ש“אינה מבינה לנפשה”.

“היא שומעת מוסיקה קלאסית כל הבוקר ותופסת את הטלפון לשיחות משעממות עם כל מיני ידידות ולא מתחשבת כלל בצרכים שלי”.

“באמת?” עודדה אותה רותי לדבר.

רותי לא סיפרה דבר על אהבותיה; באהבתה של ענת דיברו חזור ודבֵּר. רותי שאלה אם היתה מאוהבת או רק נאהבת. ענת הודתה כי גם היא התאהבה, אך עד מהרה נתברר כי לא במי שאהבהּ התאהבה. היא את מורתה אהבה. והנה יצאה זו לחופשת לידה עד סוף שנת הלימודים ואבד הטעם שבהליכה לבית-הספר.

“ההורים אינם צריכים לדעת”, הזהירה את רותי.

“בוודאי. אני יודעת”.

אשר לזה שאהבה, סיפרה, היא אפילו לא הביטה עליו. את מכתבי האהבה ששלח לה החזירה לו במעטפה סגורה קרועים לחתיכות קטנות.

“זה מעשה אכזרי מאין כמוהו”, אמרה רותי.

אך ענת עמדה על דעתה שההוא לא היה שווה אפילו שתחזיר לו את החתיכות הקרועות.


 

כז

ב“אֶבֶנְדוֹן טאוארס” הוּנח להם לזמן מה מזעפּו של “עוסמן”. קולו לא נשמע ואותותיו לא נראו.

הבניין היה שמור היטב. צוות של פקחים, משגיחים, שוערים ואנשי תחזוקה הופקד על מבואותיו עשרים וארבע שעות ביממה. אורח שנכנס לניין נשאל למגַמת פניו. המוסך שבמרתף הבניין היה סגור ומסוגר. דלת הברזל הכבדה עלתה וירדה לפקודת שלט-רחוק. לא היה אפשר להחדיר פנימה מכונית זרה.

דוּדו חגג את ניצחונו. בשובו מדרום-אמריקה כיבד את תא"ל חלמיש בסיגאר הבאנה, כטפח אורכו. עתה שאינו יוצא דופן עוד – הוא ידידו. שתיקתו של “עוסמן” חיזקה אצלו את הדעה כי האדם שהטרידם רצה שיסתלקו מטקומה-פארק. הנעדר – סיבתו עמו, אמר בערבית.

בקיץ יצאו הילדים לקייטנה בהרי הקטסקיל והשיחות עם רוי נתארכו, אף כי דנו בעיקר בעבודת הגמר. השנה האחרונה בוושינגטון, אמרה בטי, מן הראוי שתוקדש לתואר-השני. לרוי היה שעון-החול הנגרע והולך. נותרו עוד שלושה-עשר חודש אך סבלנותו פחתה והלכה. רמזיו נהיו ברורים ונועזים יותר. בטי בחרה להתעלם מהם.

אירועים אמנותיים, אמתלאות לקשר, לא חסרו בקיץ ההוא. סדר היום של בטי היה ערוך על-פי תכניות המוסיקה ברדיו והאירועים בקנדי-סנטר. היא קראה באדיקות, בכל יום א', את המוסף לספרות של ה“ניו-יורק טיימס”, שלושה ארבעה ביטאונים, ולא פסחה אפילו על תערוכות ציור של בית-הספר לאמנות.

שם פגשה את רותי ניב. היא חזרה נלהבת ונזפה בו שאינו מעריך את מזכירתו כראוי לה.

“אשתי אומרת שאינך מחוסרת כישרון”, אמר לרותי. “היא דרשה ממני להתייחס אליך בהתאם”.

“האם ביקשה שתחזר אחרי?”

“לא ממש ביקשה. אבל היתה מבינה זאת”.

רותי חייכה. “היא דומה לבת. רק קצת יותר ילדותית” אמרה.

במרוצת הזמן התרגלה אוזנו לאוצר הלשון של בטי ורוי. בדרך כלל סלד מערך ההפלגה. כלום ניתן להציב יצירה אמנותית “במקום הראשון”? ופסנתרנים, כלום הם מתחרים על מסלול מרוֹצים שניתן למדוד את הישגיהם זה לעומת זה! משפטים כגון" “נגינתו של פרלמן היתה אלוהית” ו“זמרתו של פאבארוטי מלאה השראה” ו“אופוס 131 מטהר את הנשמה” או “התערוכה של רוֹתקוֹ חשפה תהומות” עוררו בו שאט-נפט. אולם לאחרונה השלים עם מוסכמותיהם. דרש את דבריהם כחירות הביטוי בלשון משולחת הרסן של שוחר האמנות. אינה דייקנית אך היא מבטאה ישוּיות קיימות.

בכל מקום שמצא ספרים בתולדות האמנות הציץ בהם. במסיבות הקוקטייל בבית הציר לענייני הסברה היה מתבדד בפינה שקטה וקורא פרקים שלמים.

מצא, שהוא מתקשה בקריאת ספרים עבריים. נוח לו יותר באנגלית, שמושגיה מדוּיקים יותר. אך בכל ניסיונותיו להתיידד עם ההנמקות שניתנו לצידוק הקיום של אמנות עדכנית לא הצליח לעקור מלבו את ההתנגדות לה.

סירב להשלים עם הסברה, שהחזיקו בה בטי ורוי, כי חושיו קהים ונפשו אטומה בפני דקויות, המעניקות לאמנות את טעמה וניחוחיה. ראה עצמו כאדם בעל אוזן קשבת, עין חדה, וטעם מעודן. עניינים אסתטיים אינם זרים לרוחו וכן ההארמוניה שבטבע; הוא אוהב מזון משובח, הומור דק, ואת היופי הסגור במבנים תואמים, ובצבעים מפוּיסים זה לזה, ולשון האומרת את דברהּ בצורה הבהירה והמדוּיקת ביותר. היחס של כבדהו וחשדהו שהוא נוקט כלפי החדיש-חדש אינו מעיד על חוסר תרבות. להיפך – האמין כי רק מי שטִמטם את חושיו על-ידי חשיפת יתר אל אוצרות האמנות הקיימים – כמכור לסם, המפריז במינון סמים קלים ונאלץ להתמכר לקשים מהם – מגיע לכלל שעמום מסתם יופי והוא מבקש לו גירויים חדשים בכיעור. בעולמו שלו, ההארמוני, אמנות מתמזגת יפה עם ההנאה מן החָכמה שבטבע. בטי, שטבע העולם הגשמי אינו נהיר לה סבורה שהכל כפוף לאי-סדר זה, המוצא ביטוי נאמן באמנות עדכנית. לאט לאט נתעוררה בו סקרנות. אך בסדר העדיפוּיות שלו נדחתה ההתוודעות אל החדיש-חדש למועד מאוחר יותר. לא יהיה חלוץ. יש לו שהות להמתין עד שישקע הקצף. לא אהב אצל בטי מה שנראה לו כגנֵבת-דעת של סנוב. נשיפות ההתפעלות של בטי לשמע המוסיקה של ג’ון קייג' גרמו לו כאב גופני.

לעתים הצטער שאינו יכול להיכנס לתוך שיחתם בטלפון כדי לתבוע מרוי תשובה שתסבּר גם את אוזנו שלו. תמהּ על עצמו שחשוב לו פתאום לרדת לסוף דעתו. מפח-נפש ממש גרמו לו חוות-דעת שרירותיות שנאמרו כהנחות שאינן טעונות הוכחה. לבטי מחל. אך רוי אכזבוֹ. היה סבור שאיש כמוהו, אשר אי אפשר לו בלי תמונת-עולם נהירה, אסור לו להציג את האמנות – עניין שמונחים ביסודו עקרונות של תקשורת – כשטח הפקר אשר בו כל מי שרוצה קובע כללים לעצמו. בעיקר חרה לו כאשר גילה כי כמה מן הרעיונות שכאָפנה וההשקפות הנחרצות שהביעה בטי, וזכו להסכמתו של רוי, היו שאולים ממגזינים לענייני אמנות, שקראה בטי בערב הקודם. לא רצה להאמין כי מצויה בידידו מידה כזאת של נכלוּליות, שיאשר כל מה שאומרת האשה שהוא מחזר אחריה לרבות דברי הבל, אשר, לדעתו, לא היה אפשר שיאמין בהם אדם שׂכלתני, בעל השכלה מדעית רחבה. הנכונות של רוי להסתלק משִפיונו בשביל להתקרב אל האשה, הסוגדת לכל מה שנבצר מבינתה, בתנאי שלא יהיה כפוף לעקרונות מדעיים, כדי לחלוק עמה לפחות את המצע המשותף של השיגעון שלה לאמנות, נדרשה אצלו כבגידה בידידותם, שהיתה מיוסדת על כושר הניתוח, הנאמנות לאמת, הקנאות לדיוק וההנאה מן הספק, אשר כל אחד מהם העריץ אצל זולתו. קשה היה לו להאמין כי האיש שאהב להביא מדברי מי שאמר כי תיאוריה מדעית מתחילה להיות אמיתית מרגע שניתן להפריכה, יהיה נכון להשמיע מחמאות נלהבות לקִשקושים נחמדים ולא מבוססים שרקחה בטי ממאמרים שקראה ומקטעי דברים ששמרה בזיכרונה מן התקופה שהיתה שומעת שיעורים בתולדות האמנות מפי רוסייה תמהונית אחת.

לרגעים חשד ברוי כי אינו שומר אמונים כלל לאמנויות היפות. אין הוא נוהג בהן אותו יחס של כבוד השמור אצלו למדעים המדויקים. שם לא יתיר מלה מיותרת. כל הנחה תיבדק שבע בדיקות ואף ניסוחה לא יצא נקי קודם שייבחן היטב אם אינו מותיר מקום ליותר ממשמעות אחת. ואילו דווקא בתחום רגיש זה, אשר בו מלים עלולות להרחיק אותנו ממהוּתם של דברים מרחק ניכר, הוא מתיר לעצמו להתפייס עם כל ניסוח מבולבל, שכמוּסה בו סתירה פנימית, כאדם אשר בעומק נפשו הוא מזלזל בכל עניין המסור לרגש. לא אִכפת לו כלל שמפטפטים ואומרים דברים שאין להם שחר. כאילו עניינים אלה ממילא אינם בני הגדרה ועל כן אין הבדל בין שטות אחת לחברתה. כל העיסוק בהם הוא כאירוע חברתי שמתמכרים לו כדי לנוח מן העבודה הקשה של החיים. הוא מנגן לו ומתפייט לו ומתפלסף לו ומאזין לעמקנויות של בטי בעין אחת שוחקת והשנייה חומדת, כאדם שעייף מחָכמתו והוא מחפש לו הזדמנות להשתטות קצת.

באותם הרגעים החזיק טובה לעצמו. דווקא הוא, בור ועם הארץ בכל הנוגע למוסיקה, ציור, שירה וספרות, נוהג בעניינים מופרכים אלה מתוך יחס של כבוד, אשר, לדאבון הלב, אין בטי יודעת להעריך. לעולם לא יתפשר עם טעמו כדי לשאת חן. ואפילו בשביל שלום-בית לא יעשה שקר בנפשו. לכל היותר ישתוק, כדי שלא לצער את בטי. אך בשום פנים ואופן לא יתכחש לרגשותיו ולא יסכים לגלות ניצוצות של גאונות במוסיקה שאוהבת בטי אם בפועל ממש היא נוסכת עליו שעמום עמוק. פעם אחת נדהם מן הנכונות של רוי לוותר אפילו על נכונוּתן של עובדות רק כדי שלא לסתור רעיון שהגתה בטי. היא שמעה במקום כלשהו שמדברים על חוק הגמידה של פיצג’רלד ואחר-כך אמרה לרוי כי למקרא “ענוג הוא הלילה” אכן חשה מן הגבישיות של הסגנון את הדיסציפלינה המדעית שהתחנך עליה המחבר. רוי לא מְלאו לבו לתקן את השגיאה המביכה. הניח לה להאמין כי לא הפיסיקאי האירי אלא בעלה של זלדה הוא האיש אשר חלק עם לורנץ את זכות היוצרים על הנוסחה הנקראת על שמם.


 

כח

כמות האינפורמציה שהניבה החיפושית היתה מרובה מכדי שאפשר יהיה לשמור אותה בזיכרון. הוא קנה לעצמו אוגדן עשוי פלאסטיק וקטלג לתוכו, בלשון מוצפנת, פרטים נחוצים, כגון מועדי השיחות, הנושאים שנדונו, מלים הראויות לציון מיוחד והערות כלליות לתזכורת. הוא מחק את סרטי ההקלטה הראשונים, וכִרטס את האינפורמאציה שהיתה צבורה בהם. האוגדן כלל גם השערות שעלו בדעתו, מהן שנתאמתו ומהן שהיו צריכות עיון שני ונרשמו בסימן שאלה עד שיקבלו אישור ממקור אחר.

האוגדן כלל גם אוצר מלים – מעין מחקר השוואתי שערך לעצמו, ובו, אלו מול אלו, המלים המדוּיקות, המחמירות עם עצמן, הנזהרות מעִרפול, שהיו שגורות על פיו – וכנגדן: המלים הנדירות, הריקות ממשמעוּת ברורה, הפיוטיות מחמת טִשטוש, שהיתה בטי זורקת להנאתה, כדי לעשות רושם. כך בעברית, בשיחותיה עם חברותיה והילדים, וכך באנגלית – בשיחותיה עם רוי. את סִגנונו שלו הגדיר כהליכה בקו ישר המוליך בין שתי נקודות. זה של בטי נראה לו כתנועה הסהרורית של חיידקים בטיפת מים.

האוגדן שהוחזק בכספת שבמשׂרדו קיבל גם שם צופֶן, מובן לעצמו בלבד, על כל מקרה שלא יבוא וזאת, כדי שאם יתגלגל לידי זרים אפילו יציצו לתוכו לא יוכלו להבין במה הוא עוסק. שם הצופן "33’4 לא היה אומר מאומה לאיש שלא האזין לשיחות של בטי ורוי. ליתר ביטחון הכניס לתוך האוגדן גם דפים אחדים של חישובים שעשה לצורך פיתוח תא חשמלי בעל צפיפות אנרגיה גבוהה עשוי לִיתְיוּם ותִיוֹנִיל כְלוֹרִיד או לִיתְיוּם וגָפְרִית. אפילו מוח גאוני לא היה מוצא את הקשר בין הדברים. תא מעין זה יכול להאריך את תוחלת החיים של החיפושית או להקטין את ממדיה…

כמפה המתמלאת לאִטה פרטים ראויים לציון אחרי כל גיחת צילום, כך נפרשׂו לפניו אט אט תולדות חייה של בטי, זיכרונות ילדות, חוויות של גיל הנעורים, מאוויים שנדחקו, עלבונות נושנים, שאיפות שלא נתגשמו, רגשי אשם מוצנעים, ואלו כאבים נסתרים שעברו מדור לדור. כך שמע לראשונה גרסה משופרת ומעוּדנת של צער ההוויה שכִּרסם בשמחת החיים הטבעית של אביה, כנר בינוני, שהתפרנס מנגינה בחתונות ומשיעורים לילדים, אשר מצבי-הרוח שלו, הבלתי צפויים, עשקו את ילדותה מן הבִּטחה בחיק הורים.

הוא זכר את אביה כאיש טוב-לב ורפה אונים, מלאנכולי אחרי כוסית אחת ושופע עליצות אחרי שנייה, שלא היה מאושר בגורלו, אף כי לא חסר מאומה מן הבחינה הכלכלית, וכל ימיו שאף לקבל משׂרה, ולוּ בכינור השני, בתזמורת הפילהרמונית, ולא נרתע מלהאשים את מנהליה, אחרי כוסית חמישית, ביחס של אפליה כלפי יוצאי בולגריה. על פי הגִרסה המתוקנת של בטי היה כנר מעולה שבמעולים, בעל צליל מתוק קורע לב ו“ויבּרַאטו” נדיר בגווניו, שוויתר על התהילה שהיה ראוי לה מפני שהתמסר לתלמידיו, בני עניים שתלה בהם תקוות גדולות. היה יכול לשמוע את הרטט בקולה כאשר דיברה עליו, איזה פדגוג-אומן היה ומה גדולה היתה אהבתו לילדים המסכנים מקופּחי-הגורל שהציל מעולם הפשע, ואת החום והאהבה היוצאים אליה מרוי, שהתאהב מיד גם באיש הזקן, שלא הכיר, והצטער שאין לאל ידו, ממרחק הגון כל-כך, להתערב ולתקן עוול.

מלקח החיים הזה גזרה בטי גם את השאיפות העזות שהיו לה בימי בחרוּתהּ, התחייבות למלא את שהחסיר אביה, ואת הפחדים מפני הכישלון שחסמו את דרכה אל אולם הקונצרטים.

רוי, בלב נכמר, הציע יוגה, או אחד ממיני המדיטאציה, המשחררים כוחות גנוזים.

בטי נאנחה. “מאוחר”.

“ריכטר היה בערך בגיל הזה כאשר החליט להסתער על אולם הקונצרטים”, אמר רוי.

“בשביל זה צריך אופי חזק, שאין לי”. ואחרי רגע הוסיפה. “וגם לא הכישרון. אינני משלה את עצמי. אולי היה טעם, לפני שנולדו הילדים”. לרגע דימה שבכתה. אך רק עיצור נשימה היה זה. “מוטב שלא לחשוב על זה”.

האהבה והרחמים לאביה שהקרינה בטי עוררו ברוי רגשי אשם. כאילו ביקש לגלות בחיי שניהם איזו סימטרייה מחשקת תיאר גם את אביו שלו כאדם שהחמיץ את ייעודו. הוא עסק בהיסטוריה של המַגְרֵב, כאילו בכוונת מִכוון הִטה את עצמו לצִדי דרכים, כדי לא לעמוד בתחרות האכזרית על נושאים מבוקשים ושנויים במחלוקת, וספריו, שאין דורש להם, אפילו בנוֹ לא קרא. עתה הבטיח לעצמו שיתקן את המעוּות. רוי, שניגן בימי בחרותו בתזמורת של בוסטון כדי לממן את לימודי ב-M.I.T, שינה מעט גם את תולדות חייו לשם אותה סימטרייה, והשׂים את עצמו כמי שהיו לו חלומות של סוליסט ונתבדו כאשר גברה הפיסיקה על המוסיקה. האיש השׂמח בחלקו ומרוצה בעולמו ומצליח בכל אשר יעשה קיבל עליו לחלוק עם בטי גם איזו אכזבה פיוטית מחייו, שלא עלו יפה, כביכול, מפני שהוא מוצא את שמו בעמוד הראשון של עיתוני הבוקר ולא במוסף השבועי לענייני מוסיקה.

“אבל אתה יכול היום להחליט ומחר יזמינו אותך לערוך רסיטל בקנדי-סנטר”, מיחתה בטי.

“תודה”, אמר רוי. “אבל אילו הייתי בן-אדם שמסוגל להחליט אולי הייתי זה שמקבל את ההחלטות ולא זה שמייעץ”.

הוא גיחך לעצמו בלשכּתו הריקה כאשר ניחמה בטי את רוי והסתמכה על ההערכה הנודעת לו ממנו. “גדעון אומר שיש לך השפעה על ההחלטות של הממשל יותר מאשר לפוליטיקאים המקצועיים”.

הוא שמע בפליאה ובלי אֵמון את דברי ההספד שנשא רוי על נעוריו האבודים. בגלל הלהיטות שלו להכיר את טבע החומר והכוחות הפועלים נאנס לוותר על תמימותו ומצא את עצמו בערוב ימיו יושב בחבורה של גנראלים מרובעים ומעדכן אותם באשר לטווח ההרג של אמצעי השמדה חדישים. זכר באיזו גאווה מצטנעת, בחיוך נכלם מיהירותו, השתבח בהשפעה המכרעת שיש לו בפנטגון. בגלל האמון שנתן אז בדבריו – ידע באיזו מידה תלויים המדינאים באינפורמציה שהם מקבלים מאנשי המדע – אמר לבֶּטי מה שאמר כידיעה שנתגלגלה לידיו ממקורות מודיעיניים.

מכל מקום רוי לא החמיץ אף הזדמנות לרחם על הנער שהיה לפנים – “ישר-לב וטהור-כוונה, רך ורגיש כמו פרח, ותמים כמו עופר איילים” – אשר לא החמיץ אף מחאה אחת כנגד השלטון, כל שלטון, ואתה הוא יושב במוקד של תכנוּן, אשר בו מתקתקים אל תוך מחשב אוּמדן משוער של קרבנות אדם ומוסיפים אפס או שניים ליתר ביטחון.

ככל שהתמלא האוגדן בסודותיה הכמוסים של בטי כן גברה תמיהתו מדוע היו שמורים מפניו אם ניתן בקלות כזאת להפקירם למי שאין היא מכירה אלא משיחות טלפון מקוטעות ופגישות באקראי. האם מפני שאין מספרים לאדם אלא מה שמאמינים שהוא מסוגל לחזות מבשרו? או שמא כל החוויות הללו, שבֶּטי נזכרת בהן ברִגשת נפש נעימה, לא היו ולא נבראו, או לא היו ממש כך כפי שהן משוחזרות, אלא הן מגיעות לכלל עיצוב מוגמר ומנוּסח, רק כתשובה לשאלה, המנחשת את קיומן?

עולם רוחני, חשב, אינו קיים כל עוד אין מי שיוֹדה בקיומו. והוא, כיוון שלא שאל עליו, הניח לו להיות שרוי באותו ערפל תוהו אשר ממנו גאלוֹ רוי.

אך כל ניסיונותיו, המגושמים למדי אפילו בעיני עצמו, לגלגל שיחות נפש, שיאותתו לבטי על התעוררותה של סקרנות מאוחרת, עלו בתוהו. כל-כך היתה רגילה שמתנזרים מאלו שלא היתה מסוגלת להיפתח. מכל מקום, סגנונו היבש, שלא דמה כלל לדברים שהיה מסוגל להגות בינו לבין עצמו, אך היה שבוי לו מכוח ההרגל, לא היה בו כדי לפתוֹתה שתדבר אליו כדרך שהיא מדברת אל מי שמדבר בלשונה.

מאוחר, כמדומה, לחזור בו מן השׂכלתנות, הקנאות לאמיתוֹת שניתן להוכיחן, ויחס הביטול כלפי הבלותות רגשניות, שהשתבח בהן כל ימיו.

לעתים פקדוֹ הרהור מכאיב: רוי הוא האיש הראשון שאהבה בטי בלב בתוּלין תם, ירא מגשת, בגעגועים על ילדות, שגזלה המלחמה.


 

כט

גם על זו לא שאל, בשעתו. היה סבור שאירופה מחוּקה. היא וכל אשר ממנה ובה. עניין שרוצים לשכוח כדי להיאחז בקיים. כמין חלודה שחייבים להסיר לפני שצובעים מחדש.

רוי לא חדל מלשאול. היתה לו חולשה – “אָפיינית לבן ניו-אינגלנד”, אמר בעצמו – לכל מה שבא מאירופה. ספרות, מוסיקה, מסורת ואנשים. תיאורי ילדותה בסופְיה מאפשרים לו, כך אמר, להיוולד מחדש באירופה, כפי שהיה רוצה.

רוי הִרבה לחקור אותה על זיכרונותיה מן המלחמה. אך היא לא ידעה לספר הרבה. היתה פעוֹטה כאשר עברו לגור בכפר, מקום שהיתה לאמהּ דודנית רחוקה. לא זכרה את הפחד מפני הגרמנים וכשדיברה על הרעב שידעו בסופיה, אחרי הניצחון, היססה מעט, והוא דימה שקיבלה עליה לזָכרו רק כדי שלא לקפח את רוי מן הרחמים, שהיו מוכנים לצאת אליה. היא זכרה בדייקנות מפליאה רק חוויות שהיו לה במחיצת בעלי-חיים שראתה אז לראשונה. גם מן הימים הראשונים של השלטון הסובייטי לא היו לה זיכרונות ברורים. בגילה לא יכלה להבדיל בין שלטון למשנהו והופעתן של דמויות מופת חדשות, שנדרשו תלמידי בית-הספר להעריץ, לא היתה זכורה לה כמשבר רגשי. אביה, שחזר לנגן בתזמורת, לא איבד אף אחת מן החירוּיות שהיו לו לפני המלחמה. רק אחרי ששׂם רוי דברים בפיה התנדבה לזכור עלבונות אחדים ואת שטיפת-המוח החינוכית של המשטר החדש, אשר לא הספיקה להכיר אלא חודשים אחדים לפני שהתירו להם לנסוע לארץ-ישראל.

הזוועות של הנאצים, שלא ראתה, ואמצעי הכפייה שנוקטים הרוסים כלפי בעלי-בריתם האנוסים, שלא יכלה לדעת מניסיונה, שימשו לרוי, בדרך מופלאה של הזדהות עם סבל שידעה ושכחה, צידוק שבדיעבד לשרת את צבאה של המעצמה אשר, לדבריו, מסוגלת למנוע את הישנוּת המקרים שידע העולם בימי ילדותה וכן לעצור את התפשטות השיטה הסובייטית, השוללת מאזרחיה, כפי שניסח זאת, “לא רק את חירויות הפרט היסודיות אלא גם את הבסיס ליצירתה של אמנות גדולה, כזו שידעו הרוסים לפני המהפכה”. רעה אחרונה זאת, מדרך שהגה את הדברים, נשמעה כאילו היא הגרועה בשתיים, מכל מקום בכוחה לקפח גם את הרחוקים ממה שהיה בכוחה של תרבות אירופית עשירה להאציל על אמריקה.

מה שלא מצא בלבו לומר לבטי היה יכול רוי לגלגל על אירופה. אהבתו לאירופה היתה מן הווידויים שלא היסס מלהצהירם חזור והצהר. מנעוריו אהבהּ אהבה נלהבת ואילולא נאלץ להפסיק את לימודיו בקיימברידג', מסיבה משפחתית, ודאי היה שב משם נשוי לאשה אירופית, התבדח, כדי כך היה חשוב עיניו החיבור מחדש אל הגזע העתיק. אך אירופה לא החזירה אהבה אל חיקו, סיפר. שלוש השנים ששירת בנאט"ו היו מן הנעימות אך גם הקשות בחייו. שכן חש כאילו הוא נתון בתוך מעטה אָטים, כמין חליפת חלל, נוגע ואינו נוגע באירופה זאת, המסגרת מפניו. בשום פנים לא היה יכול להבין את האיבה לאמריקנים, ששיקמו את אירופה אחרי המלחמה, ומדוע חלה גם עליו, אף כי מימיו לא התנשא על האירופים, להיפך, התקנא בהם שהם נשענים על מסורת תרבותית ארוכה כל-כך, והיה נכון להתבטל בפני כל מי שיכול להתפאר באילן-יוחסין.

בטי לא נרמזה – ואולי בחרה שלא להבין – ולא קיבלה עליה לתקן את המעוּות. אירופה הוסיפה להתעלם מייסורי האהבה של המחזר מניו-אינגלנד.

“פליס לא אהבה את החיים באירופה”, אמר רוי. “אולי מפני שחסרה את המותרות שהתרגלה אליהן באמריקה ואולי מפני שקינאה”.

סרט ההקלטה השמיע קולות מקוטעים, לא מובנים. אחר-כך זוהו: הם צחקו יחדיו. היתה זו נדיבות לייחס לפליס, השקועה בעצמה, רגישות מעין זאת. בטי הבינה את ההומור הצפוּן בה וצחוקו של רוי הכיר לה תודה.

פתאום אמר: “ומה שלום האהובה המוסיקלית של גידֵיעוֹן?”

בטי הופתעה. “מה פתאום אתה שואל?”

“סעדנו יחד אמש. פניו אינם כתמול שלשום. הוא מהורהר וגם מדבר לאט יותר, כאילו לבו במקום אחר”.

בטי צחקה. “ודאי לא גמר איזה חישוב שהתחיל בו לפני שיצא לצהריים. בכל אופן בבית אין היא מורגשת כלל”.

“אַת ודאי תדעי זאת לפנַי אם היא תופיע באמת”, רמז רוי. “בכל אופן אם חדל להציק לך בעניין ה-”33’4, סימן שהכול בסדר". “הוא לא הציק לי”, תיקנה בטי. “הוא פשוט רצה להבין. הוא לא נעדר סקרנות, למרות האדישות שלמראית עין. וכשהוא עולה על משהו לא יניח לו לפני שהכול ברור”.

“כן”, אמר רוי. “התמדה והחלטיות – אלה התכונות המאפיינות אותו. מכל מקום, אם יחזור וישאל תוכלי לומר לו שהמוסיקאים החדשים הם המחתרת של המשמרות האדומים שיצאו נגד השיטה. בלי טירור אי אפשר להילחם אפילו בשקרים המוסמכים של התרבות”.

“אני מקווה שלא ישאל. אני לא אצליח לומר זאת כמוך”.

“בכל אופן, את הלשון הזאת היה תופס מיד”.

בפעם הראשונה הזכירה בטי את המלה אהבה, כאשר דיברה על אהוב נעורים שלה, שנהרג בתאונת אימונים לפני שנפגשו. אך לא עומק הרגש שנשמע מקולה הפליאו, אלא העובדה שהתכתבה עם הורי הנער עשר שנים אחרי מותו והוא לא ידע.

רוי דיבר על אהבה בפעם הראשונה ב-22 ביולי.

היה יום אביך ומחניק –950 פרנהייט בצל – לבטי היתה וסת והמיגרנה לא איחרה לבוא.

בבוקרו של אותו יום התהלכה כסהרורית בגיהִנום נשי שאין בו דריסת-רגל לגבר. עיניה היו אדומות ושׂפתיה נפוחות. התאוננה על כאבים קשים מנשוא וחזרה למיטתה. אמרה, שהיא מצפה בכיליון-עיניים לתקופת הבּלוּת, בתקווה שהמיגרנה תבלֶה עמה. בצאתו סגר את הדלת בשקט. כל רעש של מה בכך הכה כפטיש על ראשה.

בצהריים חזר הביתה להכין לה אוכל. בהזדמנות זאת הציץ ברשמקול. הסליל היה גמור. הדבר הפתיעו שכן היה סבור שלא יהיה בכוחה לדבר. אחר הצהריים ישב להאזין.

כאשר צִלצל רוי הצהילה קולה. השתדלה להעלים את מצב-הרוח שהיתה שרויה בו. מכאובים פשוטים לא חלקה עם רוי. אלה היו שמורים לחוג המשפחה. רק לבטי נפש נאצלים מצאו דרכם לאוזניו.

רוי שאל לשלומהּ והיא שאלה מדוע הוא שואל. “האם שומעים מקולי שמשהו לא בסדר?”

אינו שומע דבר, אמר רוי. היתה זו שאלה שגרתית.

“מזג אוויר נורא”, אמרה בטי.

“נורא ואיום”.

“אני מרחמת על כל מי שצריך לצאת החוצה”.

“אַת יכולה להתחיל לרחם עלי. כבר נסעתי שלוש פעמים הבוקר”.

“אני מרחמת”.

ואז אמר לפתע: “אני אוהב אותך”.

בלי משׂים אמרה: “סליחה?”

“אני יודע שמיותר לומר זאת. אינני יודע מדוע נפלט דווקא עכשיו. אבל פתאום הרגשתי צורך”.

בטי שתקה. הוא החזיר את הסליל לאחור והביט בשעונו. שלושים ואחת שניות. תיאר לעצמו אותה יושבת על המיטה, כף ידה השמאלית על מצחה הקודח, מתאמצת לשווא להתגבר על הבחילה, מחפשת מלים. עתה לא היה ספק עוד שלא היתה זאת שִגרת-דיבור, לשם חיבּוב, אלא התפרקות ממועקה.

מה קרה? מדוע דווקא עכשיו?

גם בטי לא ידעה. כאשר חלף ההלם הראשון היה קולה חלש וחנוק. קולה של אשה תפוסת מכאוב.

שתיקה בת שלושים ואחת שניות היא שתיקה ארוכה מאוד בטלפון. אפשר לדמות שהקשר נוּתק.

אך הוא רצה שתשתוק עוד שתי שניות. אהב מספרים מעוגלים.

“לא היית צריך להגיד זאת”, אמרה בטי.

“ממילא אַת יודעת. מה זה משנה?”

“זה משנה”, התעקשה בטי. “עכשיו יהיה לי פחות נוח להתקשר אליך”.

“זה ילדותי”.

“אני ילדותית”.

“זה מגוחך. הלוא הכול כתוב על מצחי”.

“היה יפה הרבה יותר לפני שאמרת”, נטנחה בטי.

“את בחורה מוזרה”.

“אני יודעת”.

“תִתני לי הזדמנות להתנצל?”

“זה יהיה מכוער עוד יותר”.

“מכוער?”

“מה שאפשר להגיד בלי מלים אסור להגיד במלים”, ציטטה דברים שאמר במקום אחר.

“נוכל להיפגש?”

“עכשיו ודאי לא”.

רוי רצה לבוא בשעות הבוקר אך בטי לא התירה לו. ואז הודיע שיבוא גם אם תסרב. הוא חייב לראותה.

“אני בבית כל הבוקר”, אמרה בטי. “ולא אגרש אותך אם תבוא. אבל שנינו נצטער על כך”.

“אַת מפחדת ממני?”

הוא ניחש את התשובה: “אני מפחדת מעצמי”. אחר-כך עצר את הרשמקול ושקע במחשבות. דלים עד חרפה דפוסי ההבעה של האוהבים. עשרים שנה כיום אתמול. אותה שאלה שאל. אותה תשובה קיבל. אז דרש אותה כווידוי עקיף.

“אינני רוצה להפחיד אותך”, אמר רוי. “אבל חשוב שניפגש ביחידות. לא הכול אפשר לומר בטלפון. כאשר אתה רואה עיניים לפניך, המלים מסתדרות באופן אחר”.

“אני רואה אותך כשאתה מדבר”, אמרה בטי.

“לא הכול כדאי לומר בטלפון”, התעקש רוי.

“מדוע?”

“לעולם אין לדעת אם אין מאזינים לנו”.

“מאזינים? מי יכול להאזין?”

“אלה דברים שמוטב לא לדבר עליהם בטלפון. אולי מאזינים גם ברגע זה”.

כיוון שהתעקשה לקבל תשובה נאלץ להסביר לה, בלשון עקיפה, כי יש מי שמאזין לדיפלומטים זרים, לרבות של מדינות ידידותיות. אין בזה כל כוונה רעה. צוברים מידע, על כל מקרה שלא יבוא. אולי יהיה צורך בזה, ביום מן הימים.

“במדינה דמוקראטית?”

“אַת תמימה כל-כך”.

“אני כבר שלושה דברים היום: ילדותית, מוזרה ותמימה”.

“זה הקסם שלך”.

“אז שיאזינו. מה ייצא להם מזה?”

אחר-כך צחקה, מאופקת, והוא שמע את הרגע שבו דקרהּ הכאב בראשה. “כמה מהם יודעים מיהו ג’ון קייג'?”

“אבל הם יודעים מי אני ואשתו של מי אַת”.

“אז מה? אסור לדבר? מה הם כבר ישמעו?”

“אמרתי לך שאני אוהב אותך”.

“מה יעשהו בזה?”

“לעולם אין לדעת”.

“אני חשבתי שאנחנו נמצאים במדינה חָפשית”.

רוי נאנח. “הייתי ברצון חי בעולם הנוהג על פי מוּשגיך. אבל לדאבוננו העולם נוהג אחרת”.

“הם ודאי משתעממים כהוגן, אם הם מקשיבים לנו”, גיחכה בטי.

“הם ודאי אומרים זה לזה: הנה שוב התחילו שני הקשקשנים לדבר על מוסיקה. לא חבל על הכסף של משלם המסים?” הרעיון שִעשע אותה פתאום.

“אך קיימת גם אפשרות אחרת. מישהו שהיה רוצה להזיק לי מקליט לו את השיחות ויום אחד עושה לו כמה העתקים ושולח אותם לכמה מקומות. לרבות לזה שמשלם את חשבון הטלפון שממנו מדברים”.

אותו רגע נבהלה. כאב הראש נאחז בה ביתר-שׂאת.

“אינני מאמינה שמישהו מסוגל לעשות דבר כזה”, אמרה בהחלטיות.

“צפויות הפתעות, מותק”.

“עכשיו הפחדת אותי”.

רוי הרגיעהּ. “לא אמרתי שעושים זאת. אמרתי רק שקיימת אפשרות. וכי דברים מסוימים לא כדאי לומר בטלפון”.

סופהּ של השיחה לא שמע. זו נתארכה כל-כך שסליל ההקלטה נסתיים קודם שגמרו. הוא תמהּ אל לבו אם הסכימה שיבוא לבקר, וקילל את מזלו כי דווקא באותו יום נשתתקה החיפושית בטרם עת.

בערב הזמין את בטי לסעוד עמו בחוץ בצהרי היום שלמחרת. כיוון שהיתה זו הזמנה יוצאת דופן – בדרך כלל סעדו בחוץ רק בערב ובחברת אורחים – בדה סיפור. אורח מחוץ לעיר עתיד לבוא עם אשתו לסעודת עסקים. כדי שלא תשתעמם האשה מוטב שיבואו גם הם בשניים.

חשדו גבר כאשר סירבה. עדיין לא השתחררה מכאב הראש שהיה לה אמש. היא תמות משעמום משיחה עם אשה שאיננה מכירה. עבודה רבה, שהזניחה היום, מחכה לה מחר. היא צריכה ללכת לספרייה. אחר-כך נזכרה שיש לה גם תור אצל הספר וכי הילדים נוהגים לצלצל הביתה בצהריים.

כאשר ראתה את הבעת פניו הציעה שייקח את רותי. “אם מוכרחים לשמור על סימטרייה אתה יכול להזמין אותה. היא תיהנה מן הארוחה יותר ממני. לא אִכפת לי אפילו שיאמינו כי היא אשתך”.


 

ל

לא היה בדעתו לעשות מה שעשה באותו יום. כאילו כפאוֹ מזגו יצא מן השגרירות בשעה אחת-עשרה ורבע – שעה שמסתיימת הישיבה של רוי בפנטגון – אחרי שהודיע לרותי כי יש בדעתו לסעוד בבית, ונסע לביתו. בדרך נקוט בפני עצמו על מה שהוא עושה ואיבד את החשק להפתיעה בחברת רוי. עצר את מכוניתו ליד “הווארד ג’ונסון” והזמין לעצמו כוס מיץ. זמן מה ישב שם באפס מעשה וחישב את מעשיו. מה יאמר? מה יעשה? במה יתרץ את ביקורו הפתאומי? מה ילמד, שאינו יודע, אם יראה אותם יושבים יחדיו בחדר האורחים? איך יעלים את מבוכתו?

אחר-כך טִלפן לביתו. הקו היה תפוס. כשטִלפן שנית ושלישית והקו היה תפוס התרגז. ברביעית נענה. בטי היתה נרגשת: בזה הרגע צִלצל “עוסמן”.

“מנין לכל הרוחות הגיע לידיו המספר החדש?”

“מנין לי לדעת?”

“הפעם דיבר כאדם מן היישוב”, סיפרה. “לא קילל ולא ניבּל את הפה. רק לעג לנו. אם חשבתם שנפטרתם ממני היתה לכם טעות, אמר. אני עוקב אחריכם מרחוק”. הפחיד אותה כהוגן.

אחר-כך נזכרה שרותי ביקשה ממנו לצלצל למשרד. לא היה טעם להעמיד פנים שהוא מצלצל מהמשרד.

“היא אמרה שנסעת הביתה לאכול”, תמהה בטי. “מדוע לא הודעת שתבוא לאכול בבית?”

הוא אורח רצוי תמיד, אבל כמעט אין אוכל בבית, התלוננה. אילו ידעה שיבוא היתה קונה משהו. בסוף נזכרה באורחים שהיה אמוּר לסעוד עמם.

אפילו לשקר הפעוט ביותר, חשב, צריך להקדיש מחשבה יתרה. “רותי לא ידעה שיש לך אורחים”.

“טעיתי ביום”, אמר. רשם בזיכרונו לומר לרותי, בבוקר שלמחרת, שהוא מצפה לאורחים מחוץ לעיר, ולהודיע אחרי שעה שביטלו את ביקורם.

“אבל אם אתה רעב אתה יכול לקנות משהו בדרך. טונה. או אוכל סיני אם אתה רוצה”.

“חבל על הטִרחה”, אמר. ברגעי הראשון חשד בה שהיא מבקשת לעכבו כדי להניח לרוי שהות להסתלק. אך קולה היה אמין ולבבי. באמת לא רצתה שייצא רעב.

קיווה, שמוחה של בטי לא יהיה עסוק בפִענוח הקושיות שעלול לעורר ביקורו הפתאומי.

ואכן, השאלה היחידה שהטרידה אותה היתה מדוע לא הזמין את רותי לסעוד עם הזוג שבא מחוץ לעיר? “היא בחורה חכמה ולא תעשה בושות”. בזה נסתיימו תמיהותיה. רק אדם המצותת בחשאי לשיחות הטלפון של אשתו, חשב, נחוץ לו לפרש כל מהלך שעושה זולתו. סתם בר-דעת מניח שאנשים פועלים גם שלא במחשבה תחילה.

כאשר הגיע הביתה, בשתים-עשרה, אחרי שהתעכב בדרך כדי שלא תדע שצִלצל מקרן הרחוב ואחרי שקרא את מדור הבדיחות ב“פלייבוי” – ארבע מתוך שתים-עשרה עסקו בנשים המצמיחות קרניים לבעליהן – ושינן לעצמו שפע תירוצים, מה ראה לקפוץ הביתה פתאום, נדהם למראה שני בדלי סיגריות במאפרה שבחדר האורחים.

במִצוות רופא קיבלה עליה בטי שלא לעשן אלא שלוש סיגריות ליום: אחת אחרי הקפה של הבוקר, שניה בתום סעודת הצהריים, ושלישית לפני השינה.

התגלית ערערה את שלוות הנפש, ששקד לאכוף על עצמו. אף כי בטי כבר ערכה את שולחן האוכל והעמידה עליו בקבוק יין ישראלי משובח השמור לאורחים חשובים – התיישב מול המאפרה והרכיב משקפיים כדי להציץ בבדלי הסיגריות המתבוססים באֵפר של עצמם כשני נאהבים מובסים בחיבוק יגע. רוחו נפלה בבת-אחת כאשר לא הבחין בסימנים של צבע שׂפתיים על הסיגריה שהיתה קרובה אליו. האשה שהצליחה להסתיר מבעלה כי היא מתכתבת עם ההורים של נער שהיה אהובהּ לפני שהתחתנה, מן הסתם תמצא בעצמה גם עזוּת המצח לדבר עם בעלה בטלפון בשעה שאהובהּ מכין עצמו לנסיגה חפוזה.

אך לאחר שסובב את המאפרה, כמשחק בה, ראה שגם הסיגריה השנייה נקייה מצבע ושׂפתי בטי חלקות. הרהור חלף בו: מחתה את הצבע כדי שתוכל להתנשק.

“חזרת לעשן כמו קודם?” שאל.

בטי הביטה בו בחיוך מתחטא.

“אי אפשר להסתיר ממך שום דבר. נכון, עישנתי שתי סיגריות. בגלל ‘עוסמן’. הייתי כל כך נרגשת שלא הרגשתי שלקחתי סיגריה והדלקתי אותה. אבל בעד זה אתמול לא עישנתי אף אחת”.


 

לא

קולו של “עוסמן” נעשה אִטי יותר, וכאילו עייף ולא מרוצה. אף כי השמיע איומים עלה ממנו צליל חנוק של אכזבה. אמנם לא הצליחו להתחמק ממנו אבל גם להזיק שוב אינו יכול…

לפני שהוריד “עוסמן” את האפרכסת השתעל. הוא לא היה יכול להשתחרר מן ההרגשה כי שיעולו של “עוסמן” עורר אצלו איזו חיבה מוזרה. היה זה שיעול אנושי ומבקש חום וקרבה.

אני נחלש והולך, חשב, איני מסוגל לשנוא אפילו את אויבי. פעמיים ושלוש הקשיב גם לקול שלו עצמו בשיחתו עם בטי מהטלפון הציבורי ב“הווארד ג’ונסון”, ותיעב את הקול ששמע. קול נכלולי, לא אמין, נקמני וחורש מזימות. החיפושית עשויה לשמש גם גלאי-שקר, חשב. קולה של בטי, בדברהּ עמו, היה רגוע, תכליתי, וחסר צלילים סמויים. דווקא בדבּרה עם רוי היה קולה מאוּלץ, מכוּון לתכלית, לא ישר. כאילו השתדלה להעלים משהו או לעשות רושם. אך רוי לא היה יכול להשגיח בזאת. מימיו לא שמע אותה מדברת לתוּמה.

הוא גיחך לעצמו כאשר חשב כי רק הוא עצמו מושפע מן החיפושית. כל המלים שהוא אומר בטלפון יוצאות מלאכותיות, מטופשות במקצת כנזהרות לנפשן. בדומה לחיוך עשוי של נערה מצטלמת המאבדת את הטבעיות שלה מפני שצופים בה. החליט לדבר לאט יותר, לנשום עמוק בין משפט למשפט, ולהקפיד על חיתוך הדיבור. כפי שמדברים באלחוט אך בלי ההטעמה המודגשת.

רותי נכנסה ברגע שהקליט את קולו.

“שוב הניסויים הללו?”

הוא אישר בניד ראש, אך לא הרים אליה את מבטו. היה בטוח שהלכה הביתה. האם היא אורבת לו?

“אפשר?” השהתה את ידה על כף המנעול.

“בוודאי”.

“שיחה קצרה”.

היתה דרוכה בקולה ציפייה, שעוררה בו חששות סתומים. אף פעם לא נזקקה לאקדמות בשביל להיכנס בשיחה.

“רצינית?” “מאוד”?

הוא הסתיר את המכשיר במגֵרה הנעולה והרים את ראשו. לבשה מכנסי “לִיוַיס” חומים והדוקים, שליווּ בתוקף כל מִבלט בירכיה הצרות ובטנהּ השטוחה, וחולצה שחורה ירוקה מבהיקה, במראה-רטוב, אשר תחתיה נראו שדיה החדוּדים כשוּניות בים סוער. כשראה היסוס בעיניה נחה דעתו. אין צפוּיה כל הפתעה. היא צריכה משהו ומתביישת לבקש. עתה יכול ללעוג לפחדיו. בכל שאלה במפגיע הוא רואה כוונת סֵתר, כאילו נגלו צפונותיו.

“אפשר לדבר בדרך”, אמר.

"לא, אין זו שיחה קצרה כל-כך, אמרה בשחוק כאשר היו בקומה הראשונה ועדיין לא פתחה בעניין שלשמו באה.

בחורה מעשית ותכליתית: מכוניתה היתה בטיפול תקופתי במוסך. הניחה, שיסכים להסיע אותה הביתה. היא גרה בקֶנְווּד ואין זה רחוק מביתו. יתר על כן, הגיע הזמן שיידע היכן היא גרה. ובהזדמנות זאת יוכל לקבל את הקפה שהבטיחה לו. או דְרַמְבּוּיִי. או ווֹדְקָה. או בזה אחר זה. מה שירצה.

פחות משתי עשרות, ומה שנחשב אצל בני דורו כחוצפה, ראוותנות, התחנחנות או הפגנה של חירות קנטרנית, בדורה נראה פשוט, טבעי ומלא חן. גם החיוך שהיה שפוך על שׂפתיה כאשר אמרה “כל שתרצה” היה תמים, לבבי ונקי מכפל משמעות.

“אקח אותך הביתה, מותק, עם או בלי קפה. ועכשיו נשמע לְמה קוראים אצלנו שיחה רצינית”.

עיקרי דברים זכו להרצאה שוטפת בלשון בהירה ומדויקת, בלי גינונים סחור סחור. באלה הימים עומדת להסתיים התקופה שהיא זכאית לעבוד בשירות המדינה מכוח שהייתה בארצות-הברית כתלמידה בבית-ספר גבוה. על פי התקשיר צריכים לפטרהּ. אם תפוטר לא יהיה לה במה לממן את לימודיה בשנה שנותרה לה. באין ברירה תצטרך לסדר לעצמה כרטיס ירוק. ואין היא רוצה בזה. ברשותו, תפטור עצמה מהצהרת נאמנות למולדת. אין היא רוצה בזה, וזה העיקר. משאלתהּ, שיתירו לה לעבוד בשגרירות עוד שנה אחת.

“האם אני יכול לעזור בזה?”

“לא הייתי מטריחה אותך לשמוע את הצרות שלי אילולא יכולת לעזור”, אמרה בתוקף אשר החיוך בעיניה ריכך.

ליד ביתה, בלי ששאלה אותו אם יסכים לרדת עמה, הורתה לו היכן יחנה את מכוניתו. בלי חשוב נשמע לה ויצא אחריה. בסטודיו שלה – חדר יחיד ובו פינת בישול וכיור חרסינה מגושם, מקרר, מיטת-זוג נמוכה במסגרת עץ, שולחן, כן-ציירים וארון בגדים משוקע בכותל – היו תלויים ציוריה בכל מקום פנוי. אחרים היו מונחים, פניהם אל הקיר, על הרצפּה, ועל הארון. חלוק לבן לשעבר, מרובּב בכתמי צבע, כציור בפני עצמו, היה תלוי על וו במבוא הצר שהוליך אל כוך, ששימש, ככל הנראה, לשירותים. תצלום ההוגה של רודין היה נעוץ אל דלת העץ מקוּלפת הצבע.

הוא הילך בחדר זמן מה, מרוצה שציוריה נהירים לו ורשומות בהם צורות שהוא יכול לזהותן. אחר-כך התיישב במקום היחיד שניתן לשבת עליו, על גבי מיטה המכוסה מרבד מקומט, עשוי טלאים צבעוניים בלי סדר, כמין רישום של נכסי-דלא-ניידי שאינם שווים בגודלם ובצורתם במפה עירונית, וחלקי לבוש, שהמביך בהם היה זוג תחתונים שנכרך סביב עצמו כחבל ספּנים קצוץ. היא אספה את המלבושים בתנועת יד אחת, בלי להתנצל על הערבּוּביה, והשעינה את ידה השנייה על גבי המיטה בתנועה מזמינה כזבנית המדגימה כמה היא גמישה ורכה. בכל אותה עת לא חדלה לדבר, כאילו אחרי שנכנסו לדירתה יהיו להם עניינים חשובים יותר לענות בהם ויש להיפטר במהרה מן הצד הרשמי של פגישתם. התקשיר מתיר לו להאריך את החוזה שלה בשנה אחת בלי אישור מן הארץ. אינו צריך אלא להפקיד במנהלה מכתב רשמי שהיא חיונית, והתפקיד רגיש, ומוטב שלא תוחלף. “אתה כבר תדע מה לכתוב”.

הוא מתח את רגליו – הישיבה בברכיים מוּרמות הכאיבה את גבו – והדף בלי משים קופסה עגולה אשר הנוזל שבה, שמנוּני ועכור, ניתז על זוג נעלי-עבודה ישנות. בלי שתחדל לדבר הסיעה לשם ברגלה גופייה ישנה ומחתה את הכתם. אי-סדר למופת, חשב. בחורה מרושלת אינה צנועה, האמינה אמו. הפריצה הבלתי צפויה של הדעה הקדומה המשפחתית עוררה ריגוש דק בחלציו.

“לא הייתי מבקשת זאת אם לא היה היגיון בדבר”, אמרה, בכובד-ראש הפעם. “המון חומר סודי עובר תחת ידי. דברים כאלה מוטב שיידעו מה שפחות אנשים”.

“הגיוני”, אמר, כמהרהר בדבר. רותי התיישבה על המיטה, בריחוק מה, אך ידו, שנשענה לאחור, יצרה שקערורית בתוך המִזרן המנופח והיא שקעה בתוכה. הבד המחוספס והירך שבתוכו היו מקשה אחת, אך כשהניע את אצבעותיו יכול לחוש בגמישות הבשר, לא נסוג ולא נכנע. זמן קצר ישבה כך, אדישה לחלוטין לאצבעות המפרכסות תחת ירכה, ופתאום קמה.

“איפה הראש שלי? הבטחתי קפה”.

הבד החום והגס, שרחק ממנו, נעצר אצל הכיור. העכוז העגול והמתוח התנדנד בין כירת הגז שעמדה על מדף השיש ובין תיבת העץ המרותקת אל הכותל שלצִדו, מקום שם ניצבו בשורה הקפה, הסוכר, ושניים שלושה בקבוקי משקה, דרמבויי, וודקה ויין, בקבוק ריק למחצה, שראוי להחזיקו במקרר. את שאלותיה המעשיות – איזה קפה? כמה סוכר? ומה בנוגע להֵל? – ירתה בגבה אליו בלי להסב ראש, כאילו ידעה לאן מרותק מבטו. הניחה לו להתמכר להנאותיו באין מפריע. כאשר היה הכול מוכן, חזה אל המיטה. בידה החזיקה מגש ובו שני ספלים מהבּילים וצלחת בוטנים מקולפים וצימוקים. היא בעטה ברגלה, אי מזה, דרגש נמוך, והגישה אותו בתנועת רגל זריזה, שגִלגלה את אגנה, עתה מלפנים, מצד אל צד, כבריקוד בטן. רק אז נזכרה שלא קיבלה תשובה עדיין.

“הגיוני זה בסדר”, אמרה, אך נשמע היסוס בקולה. “זאת אומרת שיהיה מכתב?”

“היה לי נוח יותר אילו ביקשת זאת במשרד”, אמר, והצרידות שבקולו הסגִירה את מחשבותיו.

אחר-כך, כאשר שִחזר את הרגעים ההם, שהֵסבּו לו מבוכה עמוקה כל-כך, זכר כמה נדהם ממהירות התגובה ומן הדייקנות אשר בה פירשה, בי לטעות, את רוח הדברים וכוונתם.

בתנועה מהירה, כספורטאי המבצע תרגיל, כופפה את ברכיה והתיישבה לפניו על עקביה המוּרמים, ואותה התנועה הרהוטה, שהעמידה על גבי הדרגש את המגש שנשאה בידיה, הציבה אל מול פניו, במקום שהיו עיניו נעוצות, שתי עיניים נוצצות, ספק נזעמות ספק מבודחות, ומה שנראה לו רגע אחד כהבעה עוינת ללא רחמים נתחלף לו כעבור רגע בחמלה משועשעת.

בבת אחת הבקיע הצחוק מתוך בטנה והסעיר הן את הבד הרך של חולצתה ואת השוּניות הנסתרות והן את הברכיים הפשוקות מולו, אשר הבד המהוּה נמתח עליהן ככדור שנוּפח יתר על המידה. הצחוק עִרער את שיווי המשקל שהחזיקה על קצות אצבעותיה המתוחות והיא התיישבה לאחור, על הרצפה החשופה, אספה את ברכיה אל סנטרה וחיבקה אותן בזרועותיה, וכך, כקיפוד שהתכדר לגונן על עצמו, שילחה בו את הדברים שזכר בחיבה, אף כי תחילה היו מעליבים ורק אחר-כך, כאשר התאוששה מן ההלם הראשון, וראתה את פניו, שהיו מן הסתם נלעגים ועלובים למדי, נהיו חנוּנים יותר ויותר עד שבסוף היו ממש נלבּבים.

“בחיי שהייתי נעלבת”, אמרה, גל ראשון של זעם אמיתי. “ובצדק. אבל אתה אינך אשם. גבר זה יצור מטומטם. עוד לא ראיתי דבר אווילי יותר מגבר מבוגר על-יד בחורה צעירה. חושב שצריך להתנהג כמו טיפש כדי שיבינו אותו. תגיד את האמת, מה חשבת לך, שהזמנתי אותך אלי בשביל להציע לך משהו בעד המכתב העלוב שלך?…”

לא חיכתה למענֶה והכיר לה טובה בשל כך. ברגע ההוא התפרקה מזעמה ושבה לחייך. אך הלשון נהייתה חָפשית ומחוצפת יותר. “בני הדור שלך, איפה אתם חיים? אתם מתנהגים כמו בחור ישיבה שראה בפעם הראשונה תחת. הלוא אילו רציתי להציע שוחד מיני לא הייתי עושה הצגות. לא הייתי קוראת לזה לא קפה ולא דרמבויי. הייתי אומרת פשוט: מה דעתך על דפיקונת? כן כן לא לא. בלי משקעים. אתה לי טובה אני לך טובה. ועשינו עסק. אבל אני לא חשבתי שאני צריכה להציע משהו. אתה יודע יפה שאני פקידה אלף אלף וגם יודעת לשתוק”.

הפעם ביקשה תשובה, אף כי לא הציגה סימן שאלה, והוא ראה חובה לעצמו לענות: “כן, כן, זה נכון, אַת בסדר גמור”.

“יותר מבסדר. אני יודעת המון דברים שאני לא מדברת עליהם”. הוא הקשיב היטב, שמא הצניעה איזה רמז, אך היא, כנראה, התכוונה רק לסודות מדינה.

“ואתה יודע למה הזמנתי אותך אלי? כדי להראות לך את הציורים. כדי שתאמין לי שאני באמת לומדת כאן ולא סתם מתפרפרת בוושינגטון. שתראה בעד מה אתה חותם. שתראה שאני שווה את המאמץ שתשקיע במכתב המחורבן הזה למִנהלה שממילא אני אכתוב אותו ואתה רק תחתום”.

כאילו בשביל לרכך רושם דבריה הניחה את ידה על ברכו. היה חום ורוך ואי-שקט ואף לא שמץ של התנשאות או קִנטור במגע הפשוט שירד עליו בתנועה גלית.

“ושתוציא לך מהראש שאני מסוגלת להיות נחמדה אל מישהו בשביל משהו. דבר כזה יכול ממש להעליב אותי”, – “יכול”, ציין לעצמו לרווחה – “ושתדע לך שאם אני נחמדה אל מישהו זה מפני שאני מחבבת אותו…”

אז הרעידה כף ידו באוויר, מעל לכף היד המוּנחת על ברכו, אך הוא גבר על הדחף הפתאומי לנגוע בה וקינח זיעה דמיונית מצווארו.

“כשהזמנתי אותך לפני שבוע לא ידעתי שום דבר על מכתב”, סיימה את דברי התוכחה, המתרכּכים והולכים, במעין הוכחה ניצחת, שנעשה לה עוול.

“ראיתי שמשהו יושב עליך על הנשמה וחשבתי – אולי אני יכולה לעזור”, נזכרה.

“אַת קסם של בחורה”, אמר לה, לשון שלא נקט בדרך כלל, אבל ברגע ההוא השיבה לו את ביטחונו, “ואני מצטער על כל מלה שאמרתי. באמת מצטער. זאת היתה שטות רצינית ומגיע לי-עונש”.

בבת-אחת נתחלפה הבעת פניה ובעיניה, אשר עד לאותו רגע נִצנצו בהן לסירוגין עלבון ולעג, הוּארה שמחה נעימה.

“זה מה שיפה אצלך”, אמרה. היא נעמדה על ברכיה, תפה את ראשו בידיה, העניקה לו שתי נשיקות מהירות על לחייו וקמה בזריזות לפני שיתעורר בו רצון להשיב לה כגמולה. “כשאתה טועה אתה מודה בזה. לא הייתי אומרת שזאת תכונה גברית”. היא שתתה את הקפה שלה בעמידה והוא הבין את הרמז.

“תכיני לי נוסח, אבל תני לי קודם לעבור עליו לפני שתדפיסי”, אמר בקוּמו ללכת.

“בוודאי, כמו תמיד”, אמרה והושיטה לו יד.

“תודה בעד הקפה”.

“שיהיה לבריאות. ומגיע לך עוד דרמבויי”.


 

לב

שלושה ימים לא דיברו בטי ורוי זה אל זה, ולשווא ביקש להבין את הסיבה. רוי לא יצא מוושינגטון, זאת ידע ממקורות אחרים. ואז נתקע למוחו שהחלו להיפגש בסֵתר. ביום הרביעי נסע דרך האוניברסיטה אך לא נכנס. ביום ב' של השבוע הבא, אחרי שבעה ימי שתיקה, לא התאפק עוד, החנה את מכוניתו מחוץ לקמפוס והלך לספרייה. בקומה השנייה של הספרייה ראה אותה מרחוק. בטי ישבה וגבה אל הכניסה וראשה מורכן על ספריה וניירותיה; תלמידה שקדנית המרותקת לעבודתה. בלאט חמק משם, אוהב אותה ושונא את עצמו.

אם יארע דבר, מן הסתם יישָמע בקולם, חשב. אך שוּב לא היה בטוח אם היה רוצה לדעת זאת.

ברגע ההוא רצה לקצר את תקופת השירות שלו בוושינגטון. אף-על-פי-כן עבר שם ביום השמיני. בדרכו לספרייה ראה את רוי בצאתו מבניין המנהלה למגרש החניה. תחילה ביקש להסתתר, אך רוי ראהו ואותת לו בידו.

אף כי לא שאל למעשיו נתן לו את התשובה שהכין לבטי. כשנפרדו אמר לו: “אם אתה כאן מוטב שתקפוץ לספרייה. אשתך שם בשעות האלה”.

שעה ארוכה הפך בדברים הללו ולא גמר בדעתו אם הם מעידים על מצח נחושה או כוונות טהורות. אדם ממולח יכול להפריח בכוונה תחילה הערות מקריות המעידות עליו שתוכו כברו. ביום שלמחרת נתפענחה החידה.

רוי לא עמד בשתיקה. הוא טילפן והודה שרצה לעמוד בתענית. אך זו אינה יפה ליהודים ולפרוטסטנטים. רק לפרבוסלבים ולקתולים יאה הצום. ניסה להתנזר מן השיחה היומית, שהתרגל אליה כמכור לסם, התנצל. שבעה ימים החזיק מעמד; ביום השמיני גבר עליו הרעב.

“כנראה שאין להמית אהבה ברעב”, התבדח רוי. “רק שׂובע יכול להזיק לה”.

שבוע ימים התהלך וכל צִלצול בטלפון הקפיץ אותו. קיווה שתצלצל לשאול אם הוא חולה, התוודה רוי.

“חשבתי שאתה מחוץ לעיר”, אמרה בטי במנוחה.

רוי שתק. הרחש החדגוני של תנועת הסרט לריק לאורך הראש הרגיש שיקף בנאמנות את רגשותיו של רוי. יכול להבין לרעו ולרדת לסוף אכזבתו. שבעה ימים כפה על עצמו שתיקה, כמין מבחן של אופי, וביקש להאמין כי אף בטי מתייסרת בגינה. ראה אותה מטרידה את מוחה בשאלות – במה חטאה לו, האם מאס בה, האם פגעה ברגשותיו – רצה אל הטלפון בנשימה נעצרת עם כל צלצול, עומדת לידו שעה ארוכה באצבעות רוטטות ובוחנת את אורך רוחה, כמוהו. והנה – שביתת הרעב שלו יצאה לבטלה. חשבה שהוא מחוץ לעיר! “ומחוץ לעיר אין טלפונים?”

לעתים רחוקות נזקק רוי לסרקאזם. אם נקט לשון מרה סימן שהיה נרגז, מאוכזב, מיואש.

“שיחת חוץ!” מיחתה בטי.

בלשכּתו, לבדו מול הסרט החום-כהה החג מול עיניו בתוך הרשמקול הזעיר, כמעט פרץ בצחוק. דמעות חיבה חמות הציפו את עיניו.

“ילדה ענייה מיפו”, חשב בחמלה עוברת על גדותיה. תמהּ אם האיש, המדבר ארוכות עם עמיתיו מעבר לים בלי לתת דעתו על משך השיחה, הבין את תגובתה. לעולם לא תשכח את ימי עוניהּ. בכל פעם שהיא מצלצלת לאָרץ הזמן מתקתק במוחה כאסימונים הנופלים בקול נקישה מתכתית על קרקעית אוטומאט.

“אבל אני מוכן לשים קץ להטרדה הזאת אם תבקשי זאת ממני”, אמר רוי, נעלב.

בטי צחקה והתנצלה מיד. לא היה בדעתה ללעוג לו. חס וחלילה. אלא שהביטוי “הטרדה” הזכיר לה את “עוסמן”. וההשוואה היתה מצחיקה.

“על כל פנים אני מוכן להשתתק אם אקבל הוראה”, חזר על הצעתו בלשון אחרת.

“מדוע שאתן?” אמרה בטי. “אני שמחה לדבר אתך”.

“שמחה?”

“יותר מזה”.

“שמחה מאוד?”

“מדוע אתה כך, רוי?” כעסה. “אתה הרי יודע כמה נחוצות לי השיחות שלנו”.

“נחוצות – זה יותר טוב”.

בטי נאנחה. אחרי שתיקה אמרה: “הן נותנות טעם לחיי… בוושינגטון”.

טעם לחייה הסכים רוי להיות, הגם שברצון היה מוותר על המלה האחרונה. וכאילו לא נעלב רגעים אחדים לפני כן, הצהיל קולו וחזר לדבר על ענייני יומיום שלהם: קונצרט ששמע, תערוכה שביקר בה, ספר שקרא. ובטי סיפרה בהתלהבות על אוצר שמצאה בספרייה של האוניברסיטה: אסופּה של מאמרים הדנים בנושא שהיא עוסקת בו. בלי לתת דעתה על הפגיעה ברוי לא נזהרה וחלקה גם לספרייה אותו שבח עצמו: טעם לחייה גם משם היא מושכת. ובלי משׂים קיפחה מזכויותיו.

למחרת שאל רוי באילו שעות היא יושבת בספרייה.

“משלוש עד חמש”, אמרה בטי.

“ייתכן שאקפוץ ביום מן הימים”, הבטיח רוי.

“יש שם שלט גדול בכניסה: שקט!”

“נרד לקפטריה”, אמר רוי. “שם מוּתר לדבר”.

בטי היססה. “אני בקושי מספיקה לקרוא את החומר”.

“אני אעזור לך. אתמצת את המאמרים שלא תספיקי לקרוא”. כעבור יומיים שבה בטי מן הספרייה באיחור של שעה.

“איזה פקק!” אמרה בטי בהיכּנסה לדירה. “שעה שלמה הייתי תקועה בוִויסְקוֹנְסִין-אֶבֶנְיוּ”.

פניה היו משולהבים ובעיניה נצצה איזו עיקשות. עניין אחד הוא להעלים אמת ועניין אחר לשקר במצח נחושה, חשב.

“היית צריכה לנסוע במק-ארתור בוּלוָוארְד, לאורך הנהר”, אמר וכיסה את ראשו ב“וושינגטון פוסט”.

אך כעבור יומיים התברר לו כי לריק נשך בשרו בשניו והתהפך מצד אל צד במשך כל הלילה, שכן רוי הביע צער שלא היתה בספרייה כאשר ביקר שם אמש.

“היתה לי פגישה עם המדריך”, אמרה בטי. “ולא חזרתי לספרייה מפני ששמענו ברדיו שיש פקק תנועה במק-ארתור בוּלְוָוארד, פגוש נוגע בפגוש, אבל בסוף נתקעתי בוִויסְקוֹנְסִין אֶבֶנְיוּ מפני שהיתה שם איזו תאונה ליד קְלִיוְולֶנְד פּארק”.


 

לג

“עוסמן” חזר להטרידם גם אחרי שהחליפו את מספר הטלפון. הפעם הפחיד את בטי כהוגן. “אני יודע איפה הילדים שלכם”, אמר בקול צרוד ומאיים. “אתם לא תצליחו להיפטר ממני”. בטי מיהרה לצלצל אל הקייטנה, אך ענת הרגיעה אותה. אינה נוהגת לדבר אל זרים או לפתוח מכתבים ממי שאינה מכירה. בינתיים היגעה, ארוזה בנייר פרחוני וסרט צהוב מסולסל, חבילה בלי כתובת השולח. הממוּענת היתה ענת. עינה מצפה לשום מתנה, אמרה בטלפון. התשקיף גילה שיש בה חלקים ממתכת. דוּדו פוצץ אותה בבור הביטחון אך מן החומר המרוסק לא היה אפשר לדעת מה היה בה. סימנים של חומר נפץ לא נתגלו.

אפילו דודו נאלץ להודות ש“הבחור מתחיל להיות רציני”. “או שיש לו קשרים טובים בחברת הטלפונים או שהוא ערמומי מאתנו”. דיבר עליו בהערכה ויעץ לנקוט את כל אמצעי הזהירות המקובלים. החלפת מספּר הטלפון נראתה לו כאמצעי בדוק לייגעוֹ. ברגע של התרגשות הציע תא"ל חלמיש לטמון לו מלכודת באמתלה כלשהי, אך דודו היה סבור שהבחור ערמומי מכדי שיילכד בתכסיס עלוב כל-כך.

“כל זמן שהאשה איננה מבוהלת אפשר לסבול”, אמר דודו, בהערכה לאומץ רוחה של בטי. “בסוף נלכוד אותו. בכל אופן באַבֶנְדוֹן-טָאוּאֶרְס נוכל להגן ביתר הצלחה על הכוחות המזוינים של ארצות-הברית”, הוסיף, בלי עקיצה אי אפשר, “אלה שישתחררו מן הטראומה של התבוסה בחג-העצמאות ויהיו מוכנים לשים את נפשם בכפם ויבואו לקוקטיל העצמאות הבא…”

כיוון שבֶּטי עמדה להצטרף אל הילדים בקטסקיל, לעזור שם בבישול, נמנע מלהחליף את המספּר. שמח לאידו של “עוסמן” שיצלצל לבית הריק שעות ארוכות ולא יהיה לו על מי להריק את אוצר גידופיו. הזהיר את השוער שלא ימסור לאיש את מספר הדירה שלהם ולא יסכים להחזיק אצלו חבילות למשמרת. אמנם, בדרך זו החמיץ, ביום שנזקק לה, את חליפת הטוכסידו שחזרה מניקוי, אך הוא החליט שמוטב כך מאשר לעלות בסערה השמיימה.

במכתב למִנהלה כתב: “מומלץ לשחרר את הגב' רות ניב מתפקידה…” וכו'… וסיים: “אם התקנות מרשות זאת רצוי שתעבוד עמי עד תום תקופת שירותי בשלושים ואחד ביולי של השנה הבאה…”

היא הלעיגה על זהירותו: “אם התקנות מרשות זאת…”

“מכוסה מכל צד”, אמרה כאילו לנפשה, כאשר העתיקה במכונה. חיוך מרושע נִצנץ להרף עין בעיניה.

“עכשיו אני חייבת לך…”

כאשר הגיעה לו את הגיליון לחתימה התכופפה והעניקה לו נשיקה צוננת על מצחו.

“תיקו”, אמרה. “התשלום אחרי הַדֶלִיוֶרי…”

אבל אחר-כך התחרטה. “לא היתה כוונה לנפח את העניין ההוא”, אמרה. “סתם מתלוצצת”.

הכיר לה טובה, וכאשר נתבקש לקנות מתנה מטעם עובדי הנספחות לציר הכלכלי, שעמד לסיים את שירותו, קנה ממנה במאה וחמישים דולר, כנגד המאה שביקשה, ציור מעשה ידיה, “זיכרונות מיפו”, שזכר לטובה מן הביקור בחדרהּ. היא היתה מוכנה למכור את הציור רק אחרי שבחנה אותו ארוכות במבט ספקני והגיעה למסקנה שבתום-לב שיבח את עבודתה.

“אינך מבין גדול בציור”, אמרה לו בחיבה. “זו עבודה חקיינית של תלמידה. אבל אין דבר, הציר הכלכלי מבין עוד פחות. אשתך לא היתה מרשה לך להכניס פוֹ-פָּה כזה לדירה שלה…”

בו במקום רצה לקנות עוד תמונה אחת – “שעמום” – שהיתה יפה בעיניו מזיכרונות יפו וחשש לתיתה לעמיתו הפורש שמא יפרש שלא כהלכה את הכותרת – והפעם לעצמו, להוכיח שכותלי ביתו מוּתרים גם לו, אך הוא נזכר ב“אהובתו המוסיקאלית” וחזר בו, אף כי בסֵתר לבו התמרד: כל מעשיו, כמדומה, נגזרים מן הדיאלוג הטלפוני שבין בטי לרוי.


 

לד

בטי הקדימה את נסיעתה למחנה הקיץ הואיל וידידים בניו-יורק קנו לה כרטיסים לסדרת הקיץ “בעיקר מוצארט”. לפני נסיעתה הכינה ארוחה חגיגית. מעין פיצוי. הנה היא זונחת אותו. לבדו בוושינגטון ודאי לא יטרח אפילו לסדר את המיטה.

“המקרר מלא כל טוב. אם תזכור להציץ לתוכו”.

רוחה היתה טובה עליה. דיברה יותר מן הרגיל. “אני מקווה שגם תתגעגע עלי קצת. אם יישאר לך זמן. יש גם צד חיובי לפרידות קצרות מעין אלה”.

“ההנאה היחידה שתהיה לי מנסיעתך”, התבדח, “היא מפח-הנפש שתגרום ל’עוסמן'. יחייג ויחייג ולא ייענה. שיתעצבן לו”. “כאשר אתה נוסע”, אמרה, “פתאום יש קצב אחר לזמן. אבל אפילו זמן העובר באפס מעשה, לא מתבזבז. כי כל רגע מקרב את שובך”.

כך מדברת נערה אל אהובה, חשב. אך בעיני בטי עמדה הבעה כאילו היא הוגה בעניין אחר. הלך-הרוח ההגותי נמחק פתאום. “אתה זקוק לחופש ממני”, אמרה בטי. “כל הבעלים כך. נחוץ להם להיות לגמרי לבד לזמן מה”.

אם החופש שלי הוא העניין, אמר, “אַת פטורה מלנסוע. אני נוסע בשביל שנינו. תענוג קטן להתגלגל בשדות-תעופה רחוקים, ללון במלונות סטריליים, לאכול אוכל מפלאסטיק ולהיות לגמרי לבד. יש לי מספיק הזדמנויות להתגעגע עליך ועל הילדים”.

“עניין אחד הוא להיות לבד רחוק מהבית ועניין אחר בבית. תנסה – תראה. תוכל לנצל זאת ולהזמין את אהובתך”.

“מה זה צריך להיות?” נדרך. הרגיעה אותו. “כבר אי אפשר להגיד בדיחה בבית? פתאום התחשק לי לומר משהו נורא בנאלי. כך ודאי עושות כולן כשהן נוסעות מן הבית לכמה ימים”.

העמיד פנים שנסחף עמה. בהיתול – ככל שעמד לו כושר המִשׂחק שלו – הצהיר על הסכם. הוא לא יזמין את אהובתו והיא לא תארח את מאהבה.

בלילה ידעהּ בכובד ראש. תמיד מצא אותה מוכנה. אף פעם לא מצא אותה רעבה. המתינה לו בסבלנות ולא תבעה מאומה. משחקי האהבה היו, לדידה, אקדמה הכרחית. לעתים תמהּ אם אי פעם עלה בדעתה שמא היה רוצה לטרוף קצת את הקלפים. להקדים מאוחר למוקדם. לשנות את סדר הדברים הנכון. אך בנדיר דיברו. אף פעם לא מלאוֹ לבו לומר לה רצונותיו.

יש שהיה מתעורר בו רצון לדבר. לכנות את הדברים בשמם. ואפילו לנבל את הפה באורח מעודן. כרוֹי, אשר רמזיו הדקים סגורים בתוך פסוקים רבי אשראה. אך לא יוכל לעשות זאת. היא תבין שאירע משהו. קשה לפתוח בדיבורים מפורשים אחרי שנים ארוכות כל-כך של שתיקה. איש לנפשו. ביחד ולחוד. ורק על מכאובים מוּתר לדבר. מלים בוגדות בשמחה גדולה ואושר. למחרת נסעה. חיכה יום וצִלצל למשרדו של רוי. אמרו לו שיצא מן העיר. בערב צִלצל לפליס. עניין דחוף לו אל רוי. התדע היכן יוכל לתפוס אותו? פליס היתה מרירה. היא האחרונה שיודעת. השבוע, מכל מקום, לא ישוב הביתה. אך היכן הוא, לעולם אינה יודעת. מן הסתם עדיין לא עברה את כל שלבי התחקיר הביטחוני ולא נמצאה ראוּיה לדעת היכן הוא חורש את מזימותיו. אולי הוא באירופה. אולי בחצי-האי ערב. בדור הסילון אדם יכול לברוח מאשתו עד קצווי תבל. המדינה תדאג לו לסיפור-כיסוי. מוטב שישאל בלשכּה. שם יגידו לו, אולי, אם יתחייב שלא לספר לה. שעה ארוכה ישב מול הטלוויזיה ולא ראה דבר. היעדרות מוושינגטון עדיין אינה הוכחה שנקבעה פגישה בניו-יוֹרק, חשב. אך מדוע האריכה בטי את שהוּתה בניו-יורק? בסרט ההקלטה לא נרמז דבר על פגישה. אך אפשר שראו זה את זה בקמפוס של האוניברסיטה. הרי רוי נותן שם הרצאות אורח מפעם לפעם. בסוף השבוע לקח הביתה את תיק "33’4. קרא בעיון מה שהצפין שם. תגובות, השערות, נקודות לפיתוח. אחר-כך האזין לסרטי הקלטה נבחרים, שנמצאו ראויים להישמר. שיחות, שנתגלה בהן ייחוד. מלים הטעונות פענוח. צלילים זרים. נשימות חשודות. רמזים.

כמה מן הקוּשיות הצליח לפתור אחרי שהציץ בספרים המונחים ליד מיטתם. בטי לא ניחנה בזיכרון מעוּלה. הדוגמאות שנתנה הביאה מן הספרים שקראה בעת האחרונה.

בבוקר יום א' היה עייף ורצוץ. עבודת סרק, חשב. הוא מייגע את מוחו לריק. אם לא יאזור עוז לחקור את בטי לא יידע דבר. חזון עולם הפוך: ככל שהוא מרבה לדוש בזה כן פוחתת הידיעה והולכת. עוד מעט לא יידע דבר וחצי דבר על האשה הדו-ממדית שהוא חי עמה.

לפנות ערב, בשִבתו על מרפסת ביתו, בגוּפייה, יחף, רגליו על המעקה, ידיו מטלטלות בתנועה עצלנית אך כפייתית כוס צוננת של ג’ין אנ’טוניק, ועיניו במִגדלים המוּארים של הכנסייה המורמונית על גבעות רוק-קריק, הנראים כחניתות בוערות הנעוצות בלב השמיִם השחורים, הטריד את מוחו בשאלות אשר בדרך כלל הדיח מדעתו.

הניסיון לשחזר את בטי בתוך אינסוף פרטים, מחוות, מלים, עוּבדות זכורות לטוב ולרע, משפטים שאמרה, השיחות עם רוי, הספרים שהיא קוראת, הבעות פניה, מצבי-רוחה ופליטות-הפה שלה, נראה לו לפתע חסר תקווה. ראה את עצמו כאותו מיליונר ממרילנד שקנה טירה בסקוטלנד ופירק אותה ללבֵנים כדי שיוכל להעבירה לבולטימור ולבנותה מחדש בנחלתו שליד קלוורט-קליפס. בזמן ההעמסה נפלו לים כמה ארגזים ולא היתה לו ברירה אלא לבנות לעצמו בניין רגיל מן הלבֵנים הממוספרות. כמוהו, אף הוא חסר כמה ארגזים. סִפרור הלבנים לא יעזור. יותר ממה שיש בידו אין בידו. אף כי ניתן לו לחשוף, בדרך מגונה למדי, כמה מסודותיה, אין הוא יודע דיו כדי להחזיר אותה לשלֵמות זו, שהיתה מבוצרת בדעתו קודם שפרץ כגנב אל פרטיותה. לפני כן לא היה נחוץ לו לדעת את המחשבה הכמוסה בכל שתיקה. עתה דעתו נטרפת עליו מן החשד כי בכל שתיקה שלה היא משננת לעצמה בלב נכמר את המשפּטים המבוררים והמלוטשים שתאמר מחר למאהבה. אפילו החיפושית אינה יכולה להשׂביע את רַעבונו לאינפורמציה. שכן דברים אחדים נאמרו ברמז ואחרים חסרים. לעתים אין לדעת אם הדילוגים מעניין לעניין מקורם באיזו הבנה עמוקה, המסתמכת על טכסטים ידועים לשניהם, שאין צריך להביאם עם מראה מקום, או סוג מיוחד של הומור נדיר, הנהיר רק לשניהם, כזה המלכד אנשים אשר קשרי הזיכרון הסמויים שלהם ניזונים מאותה תרבות והם פטורים מלהעמיד קשר הגיוני בין דבר לדבר, או שמא הם דיבור חסכוני לִסְתָמוֹ, כדי שלא להאריך יתר על המידה, בטלפון, בדברים שנאמרו אמש בניחותא, פנים אל פנים, בשעת שיחה עתירת חוויות, אשר אין מזכירים את קיוּמה למחרת, אך לא מפני שהם צמד קושרים מנוּסה, המשתדל להסתיר משהו מן המאזין האלמוני, זה שהזהירה מפניו רוי, אלא פשוט מפני שהיא שמורה בזיכרונם על כל פרטיה המרגשים וניחוחותיה החריפים.

דעתו לא היתה נוחה מעצמו שהוא מקדיש זמן רב כל-כך למחשבות על אהבה. בדרך כלל לא מצא בלבו אלא רגש דק של בוז כלפי אלה הדנים בה כעניין שיש לו הגדרה או שיעור, על אחת כמה וכמה אלה ששיבּשו את חייהם בגללה. בשיחות בטלניות של גברים, אלו שלא גלשו לניבול פה, לא כפר בקיומה אף לא מיעט בכוחה, הגם שבטח בעצמו שלעולם לא יתפתה לכנות את תאוותיו העלובות למראה סובך קרסוּלה של חיילת חיננית ורעננה כצנונית טרייה בשם המפורש ההוא; דבר, שעשה אחד מעמיתו והוא חשד בו שההסתמכות על הרגש העז, המשבש את מערכות התבונה, לא היה אלא הלל לתאוות לא מרוסנות, וצידוק, בשמו של כוח עליון, העוול שגרם לאשתו וילדיו. הוא עצמו סבר כי כל מה שקורה לשני אנשים שאהבו זה את זה בנעוריהם ולקחו עליהם את האחריות להוליד ולגדל ילדים הוא הדבר שמוּתר לכנותו אהבה. הכול – לרבות המקרים המעציבים, האכזבות, העלבונות והתמעטותה של התאווה. אך עתה, כאשר התנסה בייסורים שלא הכיר מקודם, חזר בו מאותה עמדה דעתנית.

פתאום מצא בלבו חמלה עמוקה על כל האוהבים השוטים שזִלזל בהם לפנים, נזכר ברגעי רוננות משולחת רסן בימי נעוריו, שהשתדל למחוק מדעתו, כאילו היו תקופה של הבערות שלפני הלמידה, התחרט על ניקיון-הדעת שהצליח לשמור כאשר חיזרו אחריו חמש או שש בחורות קלות דעת והחמיץ הזדמנות להציץ אל תוך מעמקים אפלים שעולה מהם ריח מתוק של ראשית רקב. בזו אחר זו העלה בזכרונו את כל הנערות והנשים שחיבב, והוקסם מאישיותן, ואפילו חש כלפיהן מין פחד גבהים מסחרר, ונרתע ברגע האחרון מפני שגזר על עצמו שלא לחזר אחרי מי שאינה עומדת בקריטריון של “האשה אשר לצִדה הוא מוכן להזדקן”.

בטי היתה האשה הזאת. בחורה רצינית, אחראית, היודעת את רצונה ודעתה נקייה מכל מיני הבלוּתות של גיל הנעורים. אפילו אמו, אשר היתה בטוחה כי כל הנערות שבגרו אחרי שהגיעה היא לגיל העמידה הינן בריות סכלות וקלות דעת, אמרה הן לבטי. דווקא הכרת מגבּלותיה כפסנתרנית, חרף האמונה של אביה בכשרונותיה הנדירים, עוררו בו אמון אליה. הנה אשה כלבבי, אמר אז לנפשו, בעלת-ברית לחיים ארוכים. אשה, שאפשר לאָהבהּ ברוח שלֵווה ולבטוח בה שלעולם לא תפגע בכבודך, כבוד המשפחה, ותהרוס גן פורח בשביל לטעם מן התפוח המורעל של חשק בן-חלוף.

הוא השליך יהבו גם על קרירות מסוימת, שראה בה טבע שני. לא ייחס אותה לקוצר ידו. ביקש להאמין שהיא מנפשה.

הכיר אותה כאשר פיקד על יחידה טכנית הכפופה לראש אמ"ן והיא היתה אחת המזכירות בלשכתו. לעתים קרובות היה ממתין בפרוזדור, מקום שישבה והעתיקה מסמכים. אף פעם לא נכנס עמה בשיחה, כאחרים. הניח שהיא עסוקה ואסור להפריע. מאחורי העיתון שקרא העריץ את חריצוּתה השקטה ותנועותיה החסכוניות. רק כאשר דיברה אליו לראשונה, אחרי חצי שנה, ראה כמה יפות עיניה הירוקות.

אותו יום היתה מכונת הכתיבה שלה ריקה. היא ישבה באפס מעשה וענתה לטלפון. משך ההמתנה שלו נתארך והיא התנצלה בשם המפקד וכך נכנסו בשיחה. שאל לשמה. שמו היה רשום לפניה. קיווה שתשאל מה עושה סרן אצל האלוף. אך היא לא התעניינה. אם הוזמן, מן הסתם יש סיבה. נתן לה מחמאה. חיילת היושבת בלשכתו של ראש אמ"ן, מן הסתם בשבע עיניים נבדקה ואם נמצאה ראוּיה לעשות עבודה מעניינת זאת, ניחנה בתכונות הדרושות. עבודה מעניינת? תמהה. מה מעיין בזה? היא מתקתקת על מכונת-כתיבה וענה לטלפונים. הוא סירב להאמין: וכל החומר הסודי העובר תחת ידיה? היה מוקסם מן החיוך שהאיר את פניה באָמרהּ שאינה מבינה בזה כלום. הכול סודי וסתום. כתב חרטומים. וחוץ מזה – אין היא מתעניינת.

הוא שיבח בלבו את מערכת-המיון. אין טובה לתפקיד משכזו. לא תפטפט עם חברותיה ולא תדע מתי העתיקה מסמך אשר תוכנו אינו ידוע אפילו לשרי הממשלה. אז סיפרה לו ששיבצוּה בלשכת האלוף מפני שביקשה לשרת בתל-אביב כדי שתוכל לנגן.

הזמין אותה לקונצרט והיתה אסירת תודה. כרטיס לפילהרמונית היה למעלה מהישג ידה. בזמן הנגינה ישבה בעיניים קרועות לרווחה כאילו נתגלה לה סוד.

אחר-כך התוודה שאיננו חובב מוסיקה. הזמינהּ כדי לזכות בחברתה. בטי התפרקה מסודותיה כנגד סודו היחיד: אהבותיה, אכזבותיה וההערכה שלעולם לא תהיה פסנתרנית. תדע לנגן על פסנתר אך לא תהיה פסנתרנית. יום יום היא יושבת ליד הפסנתר בייסורים קשים, סיפרה לו מה שהלב לפה אינה מגלה. אביה בטוח שהיא גאון והיא יודעת שצפוי מפח נפש.

ואז ניחש שהיא מבקשת לברוח מגורלה ותסכים להיות אשתו. היא מעריצה כל אדם היודע דבר מה על בוּריו, אמרה, כשנישאה לו.

האפשר ששמונה-עשרה שנים חי בטעות, האמין שניחנה בכנות שמטבע ובטח בה כדרך שילד בוטח בהוריו, לא חשוב מה האכזבות שינחיל להם, קשר הדם מעניק לו את החסות שהוא זקוק לה? האפשר שאין ממש בהכרה פנימית זו האומרת לו כי אהבה אמיתית – אותו דבר עצמו שכרוכה בו גם חדוות נעורים מתרוננת, אך בשל, מבוגר וכבד-ראש יותר – היא משא הזיכרונות המשותפים של אלה אשר חיי אנשים אחרים תלויים באחדותם? הלוא אם להעמיד זה מול זה את המטען העשיר של דאגות משותפות, חרדות לעת מלחמה, מצוקות קיום, לילות נדודים ליד מיטת ילד חולה, ציפיות של מה בכך ותקוות גדולות, לעומת מידת האושר – מה זה? – שהיא יכולה להפיק מן הלשון המאחדת אותה ואת רוי, או סיפוק הנפש שגורמת לה אהבתו המחניפה לגאוותה, הרי זו התמודדות בין לא שווים: מכאן חיים שלמים, כמו יער סבוך על אורותיו וצלליו וקולותיו המפתיעים והריחות המסתוריים שהוא מדיף בהתחלף הרוח, ומכאן בועת-ריק שנלכדה בקרן שמש והפיצה אור מבהיק בשלל צבעים להרף-עין.

מה לה ולרוי? קצת חוויות מדומות, שנתגבשו ברוחם של אנשים אחרים, בעלי כושר ביטוי, ואיזו הבשׂמות מן הזרוּת, הקוסמת את שניהם, ואינה מבטיחה מאומה, אך אין להם עבר משותף ואף לא משׂימה משותפת, וגם אין כל סיכוי לעתיד משותף; אלא אם כן תהיה בטי מוכנה לעזוב הכול, המשפחה, הבית, הארץ – כמה היא חשובה לה? האם כל מקום שיש בו פסנתר שם מולדתה? – ההורים, הבעל והחברים, הזוכרים את נעוּריה, כדי לפרוט לפרוטות קטנות את ההתלהבות שמעורר בה האיש החכם הזה היושב לו בינתיים במלכות הערפל, ונהנה מכל היתרונות של נשמה ערטילאית שאיננה משתינה ואיננה מחרבנת ואין רואים מתי היא מורחת “דזנקס” בין אצבעות רגליה שהוּכּו בחזזית עור ורדרדה ותופחת.

בטי לא תעשה זאת, אמר לנפשו, וגירד בעוז בין אצבעות רגליו. אין לה לא האומץ ולא האנוכיות ולא התאווה להרפתקאות הדרושים כדי לקרוע וללכת. היא פחדנית וזקוקה לביטחון ושלווה עוד יותר ממנו עצמו. היא אשה זעיר בורגנית שלא הצליחה להיפטר בכבוד מחלומות נעורים ולא היה לה אפילו מעט האומץ הנחוץ כדי להיכשל בגבורה באולם הקונצרטים.

המחשבות הללו היה בהן כדי להרגיע. אך לא לאורך זמן. שכן התאים האפורים פלטו גם סברה אחרת. אין פירוש הדבר שלא תרצה לפצות את עצמה, אחרי התלבטויות קשות, על החיים המשעממים שהיו לה בגלל התכונות הללו, אשר אולי היא מצטערת עליהן, ואשר גרמו לה לסגור את חייה במעגל הבטוח הראשון שהוצע לה בצורה הוגנת וברוח נכונה.

הלוא אפשר, שבעצם הרגע הזה, בניו-יורק, באחד מחדריו של מלון, הדומים כל-כך זה לזה, מאותם מלונות בני חמישה כוכבים, הנראים כמו כוורת הומה, ומלבד המחשב שבלובי אין יודע מי יוצא ומי בא, ואלפי אנשים אלמונים מתחכּכים זה בזה בפנים קפואות בתוך המעליות העמלניות העולות ויורדות בהם עשרים וארבע שעות ביממה, נמצאים כעת גם בטי ורוי. עתה זה פתח האיש המנומס באצבּעות רועדות את הדלת לחדר ששׂכר ללילה אחד, ובהניחו לאשה להיכנס לפניו הוא מסיע ברגלו את תיק המסע, אשר לא שכח להשליך לתוכו גם אמצעי מניעה, על כל צרה שלא תבוא, והנה הוא סוגר את הדלת בלאט, כדי שלא להבליט את שמחת הניצחון, והם לבדם במקום שאין איש יכול לראות את מעשיהם, מול מיטת זוג רחבת ידיים שכיסויהּ הולם את השטיח, והריפוד של הכורסות והטפִּיטים שעל הכתלים כצבע החרסינה של תא השירותים. שם יש גם “בידה”, עניין אירופי למהדרין, מאותו צבע, כווילונות, המכבים את אורם הפרוץ של החלונות המציצים מנגד, במרחק של עשרים פסיעו וארבעים קומות. שם גם טלוויזיה וטלפון, ותנ"ך בכריכת עור מהוּדרת, ומראה שותקת, המכפילה את מבוכתם, עדים אילמים השומרים על סודם; אך בעוד רגעים אחדים, כאשר יצליחו לגבור על הרטט בקולם, באמצעות פעילוּת שגורה כהאזנה לרדיו, – אם יהיה קונצרט בטלוויזיה גם היא לא תהיה פסולה – יפּלו איש בזרועות רעותו, נחנקים מחרדה ואושר, ולאורהּ הצנוע של מנורת-קיר מעומעמת, ברגשי אשם המוסיפים כאב על עונג, בנועם ועדנה ובמלים מפורשות, יגלו זה אצל זה את הנקודה הארכימדית המוציאה אותם מן העולם ופוטרת אותם מחוק הכובד…

הגירוי בין אצבעות הרגליים גבר עד ללא נשוא והוא פצר ופצר שם עד שהבקיע חריץ בתוך העור המגוֹרה ואחר-כך שפשף את שתי כפות רגליו זו בזו בחימה שפוכה אף כי היטב ידע כי הגירוי, שייעלם לרגע, יחזור שנית במלוא עוּזו אחרי שיעבור הלם ההתאכזרות לעצמו. בשוך הכאב קם והלך למקלחת של בטי, מקום שם קיווה למצוא בין התרופות ותכשירי היופי גם את המִשחה המרגעת שנהגה בטי למרוח על כפות רגליה במקום השפשוף של רצועת הסנדל. משלא מצא את מבוקשו גידף את מזלו ורגז על בטי שכל נסיעה שלה לניו-יורק מרוקנת את הבית מתרופות, תכשירי-עור, משחות פנים ואגדי-חבישה, כאילו יצאה למסע מסוכן בארץ לא נושבת. אחרי שיצק על פיסת העור המיוסרת אפטר-שייב, מזור לרגע, חזר לחדר האורחים וזמן מה הסתובב שם באפס מעשה, מחשבותיו מבולבלות וידיו מחפשות להן עיסוק כלשהו לענות בו. הוא תיקן את אחיזתה של תמונה, שהיתה תלויה באלכסון כלשהו, אשר לעת אחרת לא היה מטריד אותו כלל, ואחר-כך הזיז ממקומה דלעת פֵּרוּאנית שעמדה בקִרה מסוכנת אל קצהו של מדף, מזג לעצמו מנה שנייה של ג’ין אנ’טוניק, הפריז בג’ין ומיעט בטוניק, ואחר-כך, כאשר עבר בדרכו אל כוננית הספרים, ליד השולחנון אשר עליו ניצב הטלפון הלבן, והחיפושית שבתוכו, ידעו אצבעותיו קודם שידע הוא עצמו מהו הדבר אשר ביקש לעשות.

הוא הקיש באצבע זריזה – טעה פעם אחת וחזר מבראשית – את שבע הספרות אשר צירופן עתיד לפרוץ בקול צלצול עז אל תוך חדרה של רותי ניב, כאילו המעשה הזה שואב את צידוקו מן הספונטניות אשר בו נעשה; עליה ולא עליי האחריות למה שאצבעותיו נמשכו לעשות. מעתה הכול ביד המקרה, חשב. אם איננה בבית כאילו לא צִלצלתי.

“איך ידעת שאני לבדי בבית ומשתעממת?” אמרה רותי בחם שבמיני הקולות שידעה להפיק מגרונה.

"לא ידעתי, אמר, והיא צחקה כדרך שצוחקים על מי שלא היה זריז דיו להבחין בעוקץ חבוי, אך חשה מיד, מצליל קולו, שאין לבו פנוי להלצות.

"אתה חולה? צריך משהו? קרה משהו?

“לא, רק רציתי לשאול אם אַת רעבה… אבל אין לי תיאבון לצאת למסעדה…”

“ברצון הייתי באה ומכינה לך ארוחת-ערב”, אמרה – ידעה שבֶּטי נסעה – “אבל שוב יש לי איזה עסק ביש במכונית. אבל אם תבוא אלי תקבל גבינות ופירות. ואת הדרמבויי שמגיע לך”. אחרי רגע הוסיפה: “ולא תתבקש לכתוב שום מכתב”.

“מה קרה למכונית?”

“משהו בחשמל”.

“נסדר את זה. להביא כלי עבודה?”

“אם זה יקֵל עליך, בבקשה”.


 

לה

“זה במתנה”, אמרה רותי ניב, בקָפצה מן המיטה בדרכה אל המקלחת. שרירי עכוזה העירוּמים, קטנים ועגולים מכפי שתיארם בדמיונו, פִרפרו ונעלמו מאחורי הווילון. הוא שכב על גבו והעלה בדמיונו את הרגעים שעברו כמבקש לעצור את בריחתם המהירה לעבר. הוא נגע בשדיה, כמתפלא שהם שם ודבר אינו עוצר את ידו, והיא חייכה, דעתנית, מנוסה ממנו, כאילו ידעה מראש איך יקרה הדבר. החזירה לו מגעים משועשעים כמשתתפת במשחק חינוכי. כך מלמדת אֵם את ילדה את עובדות החיים. כאילו הוא תינוק הנוגע בחפץ לא מוכּר בפעם הראשונה.

במלחמת המינים יכלה לרשום את המערכה הזאת כניצחון. כאשר תכפו נשימותיה נשמעו כגעיות צחוק. מה הצחיק אותה כל-כך? רצינותו? קדרותו? יראת החטא? ההתרגשות?

“עושה רושם שלא עשית זאת חצי שנה”, חייכה כאשר צנח לצִדה באפס-כוח.

“בני דורך, איפה אתם חיים?” נזכר.

בעולמה שלה הדברים פשוטים הרבה יותר. נערות-הגלולה אינן מייחסות משמעות טראגית להתוודעות הזאת, שאינה מולידה דבר אך גם אינה מרחיקה את הזרוּת. רק בדורה של בטי כל נשיקה היא דראמה והתנגשות הגופים רעידת-אדמה.

בלילה, על משכּבו, לא חדל לזכור. כאילו היה צפון איזה רמז ולא קלט.

למחרת, נשענת על שולחנו ובעיניה חיוך נעים, רמזה לו שלא יצפה להמשך. היתה פגישה ונעמה לה. אך עד כאן. נס אינו מתרחש פעמיים.

לא היתה זו הפעם הראשונה. בסינגפור, שלושה חודשים בלי בטי, שנתעכבה עד סוף שנת הלימודים, הכיר אשה איטלקיה הנשואה לאנגלי, מנהל חברת ספנות, שהיה נוסע בבירות אסיה. היא היתה זקוקה לחמימות והוא רצה להרחיב גבולות עולמו. ניהלו פרשת אהבים זהירה, כשניים שנפגשו על גשר צר ונאחזים זה בזה כדי שלא לנפול. אף פעם לא דיברו על אהבה. שעון הזמן אזל והלך וזו רצתה בדבר והיפוכו: שבֶּטי לא תגיע, שתבוא מיד. היתה סקרנית להכיר אשה זו שהוא אוהב באחרות. הסכימו להיפרד לפני שיימאסו זה על זה, אך נפרדו יום לפני שהגיעה בטי.

כעבור שלושה ימים המתין לבטי בנמל-התעופה. היא ירדה מן המטוס עייפה וחוגגת וכל הדרך עד המכונית סיפרה לו על הילדים בקייטנה. הוא שאל על הקונצרטים ששמעה והיא מנתה אותם כבעלת רכוש. התפעלה מנגינתם של שלושה צעירים, שניים ישראלים ואחד סיני, שניגנו את הקונצרט המשולש של בטהובן. מעשיה בניו-יורק נמצאו ראויים רק למשיכת כתפיים. אילולא החום היתה מנצלת את הזמן לביקור בעוד כמה מוזיאונים.

בלילה נעתרה לו אף-על-פי שהיתה עייפה מן הנסיעה. לא הבינה מה ראה לומר לה פתאום כי כל פעם היא כּפעם הראשונה. ותמהה על ההתרגשות שהתעוררה בו. הלוא כבר ידעו פרידות ארוכות יותר. אחר-כך קנטרה אותו ושאלה אם לא ניצל את ההזדמנות לראות איזה סרט פורנוגראפי ברחוב 14.

יומיים לאחר מכן הקשיב לחיפושית ושמע גם את השיחה שבינו לבין רותי וגם אנחה שהשמיע קודם שהרים את אפרכסת הטלפון. כך גילה שעשויה החיפושית לקלוט ממרחק מסוים קולות שנשמעים ליד הטלפון בעוד האפרכסת מונחת על כנהּ.

הוא הקשיב בשאט נפש לקול של עצמו, שהיה מאולץ, מתוח וחדור איזו ערמומיות שקופה ולא נעימה. זכר ברגשת לב את הקולות החמים שיצאו מפי רותי, קודם בטלפון, ואחר-כך בחדרהּ, כאשר נוספו להם גוונים ובני גוונים, ומעין רעד כומס סוד, ואופטימיות, שניחנו בה רק מי שבטוחים בכשרונם להתהלך עם הבריות.

אך בשׂורתה של החיפושית הפעם היתה העדוּת שהביאה להוכחת חפּוּתה של בטי. רוי התלונן כי בדרכו מסעודיה התעכב בניו-יורק בימים שהיתה שם אך לא הצליח לעלות על עקבותיה. השאיר לה הודעות טלפוניות אצל מכרים משותפים ובקונסוליה ואוּכזב קשות שהיה נאלץ לחזור לוושינגטון לפני שראה אותה. היו לו כרטיסים לאירוע מרתק בווילג', משהו מודרני לעילא, ונאלץ להזמין במקומה גברת מרובעת אחת, שרב עמה כל הדרך חזרה בגלל השקפותיה המיושנות.

בטי אמרה חבל, אך הוא שמע בקולה בן-צליל בוגדני, כאילו היתה מרוּצה שלא נפגשו וחסכה מעצמה את הטורח שבהגנה על מצב הדברים הנוכחי. אכן מסרו לה בקונסוליה שצִלצל מאן-דהוא, אך השם יצא משובש כל-כך ומספר הטלפון לא אמר לה דבר, ומשום כך העלתה בדעתה כי היה זה עוד ניסיון של “עוסמן” להוכיח שהוא עוקב אחריהם.

יומיים שלושה ידע רגשי אשם, שהיו כבדים בראשיתם אך קלו משעה לשעה. אלה הֵסבוּ לו איזו רוננות חשאית אשר לשווא התאמץ להסתיר. בטי חשה כי משהו אירע, הן מפני שהִרבה ללטפה כבדרך-אגב, סתם כך באמצע היום, והן מפני שפִּטפט שלא כרגיל וציטט פתאום את אדמון רוסטאן – היתה סבורה שאינו יודע על קיומו-וזייף במקלחת את המנגינה ואת המלים של השיר “רעוּת” שאהבה לשיר במסיבות רֵעים של חג-העצמאות. פעם אחת התבדחה ואמרה כי הוא מתנהג כמאהב טרי שהורעב כמה ימים או כבעל מנוּסה שחטא לאשתו והוא משתדל לפצותה. בבת אחת עזבה אותו הרוננות. קצת מפני שאוּכזב מעמו שאין הוא יודע להצניע את סודותיו וקצת מפני שבהרהרוֹ שנית בשיחה שבין רוי לבטי, שממנה למד כי לא נפגשו בניו-יורק, מצא בה פתאום עדוּת סותרת, שנשמטה מדעתו ברגע הראשון: רוי דיבר על הנסיעה לסעודיה כדבר הידוע לבטי וזו לא נזכרה בשיחותיהם מלפני הנסיעה לניו-יורק.

החשד, שחזר ונתעורר, וביתר תוקף, קיבל תימוכין מן הפגישה המפתיעה עם רוי בלובי של “אבנדון טאוארס”, בשעה מוקדמת של אחר הצהריים.

בשובו מן העבודה, כאשר המתין למעלית ומיין את דברי הדואר שהוציא מתיבת המכתבים – ניירות מסחר, הצעות מפתות של חברות ביטוח, הגרלות ובקשות לתרומה, שִלשל היישר אל מְכַל האשפה שבין שתי המעליות – והתעכב שם מפני שמעלית אחת היתה תקועה בקומה התשיעית והשנייה ירדה לה לאִטה, כאוטובוס מאסף, מן הקומות העליונות, לא הרים את עיניו כאשר הגיעה המעלית סוף סוף ונפלטו מתוכה, כאילו בלחץ מבפנים, אנשים נשים וילדים למעלה מן התכוּלה המוּתרת. אך בזווית העין הבחין בדמות מוכּרת.

בפנים משולהבות ובחיוך, המוכן עמו תמיד, סיפר לו רוי על שכלוּל שהכניסו שני מדענים צעירים במכשיר לשיגור קרני ליזר. בסעודת הצהריים האחרונה שלהם דנו בבעיה. “לא ייתכן שאין פתרון”, אמר רוי. “אי בזה עוסק הדור הצעיר בפריצת הדרך”. כחוגג את ניצחונו בישׂר לו על הפתרון.

דווקא מפני שדימה כי רוי מבקש לעכבו רצה להיפטר ממנו. אך הנימוס עיכב. לא סר ממנו גם בהגיע המעלית שנית. בפנים קפואות, אשר קיווה שלבשו צורה של קשב, האזין לו. למזלו התעוררה איזו תנועה במבוא ורוי נחפז לחלץ מידי מפקח-הבית נער כושי, שצרח מכאב כאשר כופף הלה את ידו מאחורי גבו. עד שהגיעה המעלית השלישית הספיק לשמוע את דברי התוכחה שאמר רוי לשוער, ואת תשובתו, ואת הלשון הרכה שנקט רוי בדברו אל הנער העבריין.

המעלית נעצרה חמש פעמים, כאילו בכוונה להרגיז, לפני שהגיעה לקומה ה-18. אך רק כאשר נפתחה הדלת, לבסוף, בקומה שלו, שהיה רגיל בה, אבל עתה נראו לו פתאום הציורים הפסטוראליים של נופי בריטניה על סוסיהם וכלבי המירוֹץ שלהם כדבר שאינו במקומו, וצלח בפסיעות מהירות את הפרוזדור הארוך בדרכו לדירה P, דירתו שלו. נתחוור לו שאיננו יודע מה, בעצם, הוא מבקש לחשוף בלהיטות הזאת להגיע הביתה בטרם איחר את המועד. איחר מה? הלא גם אילולא פגשוֹ רוי במבוא היה סיפק בידה של בטי לטשטש עקבות. אך האיוולת שבדבר קיבלה דגש חזק עוד יותר כאשר נכנס לדירה בחפזון ומצאהּ ריקה.

על השולחן שליד הטלפון הלבין דף נייר. “נסעתי לספרייה אחזור לארוחת-ערב. יש עוגה בתנור. צִלצלו ממשלחת הקניות בניו-יורק. אמרתי להם שתהיה בבית בשש.”

אף-על-פי-כן נותרה בעיה: רוי נהג עם המפקח כבן-בית. נראה כאילו הם מכירים זה את זה. משמע, רוי יכול לבקר את בטי בכל שעה שהוא רוצה.

רצה המקרה, שהגיעה מאוחר והיתה לו שהות להרהר בדבר לפני שבאה. וחסך מעצמו דברים שהיה מתחרט עליהם. שכן אחרי שהפך בעניין הגיע למסקנה כי הכניסה החָפשית היא אפשרות שבכוח. ומן הסתם לא נוּצלה עדיין. שכן אילו נוּצלה לא היה רוי נזקק לשיחות הטלפון כלל.

פניו היו כתמול שלשום כאשר הגיעה. הוא שאל למעשיה בלי להסיר את עיניו מן העיתון ופיהק עמוקות. אם הסתתרה בחדר הכביסה או בסאונה של הנשים שבקומת הגג, הרי שתִכננה את מעשיה בשׂכל-טוב. אך מדוע היתה צריכה להסתתר? האם הספיק רוי להודיע לה בטלפון הפנימי שהוא בדרכו למעלה?

אך קיימת גם אפשרות אחרת, חשב. מבעד לחלון ראו את מכוניתו מתקרבת. רוי רץ למעלית מתוך כוונה תחילה לעכב אותו עד שתספיק לכתוב את הפתקה ולהסתלק מן הדירה.

אך אילו עשו כן בחיפזון לא היתה בטי זוכרת לכתוב שיש עוגה בתנור, ולא היתה מתעכבת להזכיר את הטלפון של משלחת הקניות.


 

לו

בבוקר שלמחרת, אחרי אחת-עשרה וחצי, חייג לביתו פעמים אחדות ושמח לשמוע את הצליל המרגיז, הברות קטועות כמין נשימה שנתקצרה, המציין קו תפוס. אם הם מפטפטים משמע שהכול כשוּרה, אמר בלבו.

רותי לִגלגה עליו. “זה טלפון סודי שאתה מחייג בעצמך כל הזמן? הלוא בשביל זה משלמים לי משכורת, שאחייג במקומך”.

“לפעמים פעולות מכניות פשוטות עוזרות לרכז את המחשבה”, הסביר לה ותמהּ שהאמינה לו.

אך לא היה זה רוי שעמו דיברה בטי בשעה ההיא אלא חברה מניו-יורק, אשר שוחחה עמה מן החדר הסמוך בשגרירות. היא הגיעה לוושינגטון ליממה אחת ובטי שימשה לחברותיה בניו-יורק לשכּת מודיעין אמינה בכל הנוגע לאירועי תרבות בוושינגטון. שׂיחתן אישרה את כל מהלכיה של בטי בזמן הביקור בניו-יורק.

אף-על-פי-כן לא היה שקט. מדוע לא הזמינה את החברה לביתה? האם מפני שהיה לה שם אורח אחר? ומדוע לא נשמע קוצר-רוח בקולה של בטי? הלוא בשעה הזאת היא ממתינה לשיחה עם רוי. הלוא אפילו מתוך יחס של אדיבות כלפי האיש המדבר אליה יום יום בשעה קבועה היתה צריכה לפנות לו רגעים אחדים מתוך השעה שלהם.

משך השיחה עם החברה היה עשרים ושתיים דקות, עניין מרגיז כשלעצמו, שכן העסיקו ערוץ תקשורת ציבורי לענייניהן הפרטיים במשך זמן רב מדי, חישב. הוא חייג לראשונה באחת-עשרה שלושים וחמש ולאחרונה בשתים-עשרה ועשר דקות וגם אז היה הקו תפוס. לאמור – הטלפון היה מועסק שלושים וחמש דקות ואילו החיפושית הקליטה רק עשרים וחמש דקות. משמע, קיימת בכל זאת האפשרות שרוי היה עמה במשך כל הזמן שדיברה אליה החברה מניו-יורק ואחרי שזו הניחה לה הורידה את האפרכסת כדי שלא יטרידום שנית. אך לא היה סיכוי לאמת השערה זאת ולו משום כך שייתכן כי השיחה הבאה, עם אשת הציר הכלכלי, נערכה באותו פרק זמן, ובדיוק אז חזר וניסה את מזלו. החיפושית אינה מדווחת על שתיקותיה. ושיטות המעקב שלו אינן מדויקות די צורכן.

בערב ההוא נקעה נפשו מעצמו. אין לו כוח לחתוך ולגמור עניין. לא היה יכול לכבד את הטעמים להיסוסיו, אלה שמקורם בחשש מפני תגובה קיצונית מדי ואלה המיוסדים על שיקולים של תועלת. ובעת שמצא עצמו פנים אל פנים מול בטי, כתום תכנית טלוויזיה שהעמידה לרשותו דקות ארוכות של שיקה מוצדקת, ולא היה אפשר שלא לומר דבר-מה, הערה של מה בכך, חילופי דברים סתמיים על אירועי היום וכיוצא באלה, ומלים לא נשמעו לו, כאילו היו דחוּקות בגרונו בתוך פקעת סבוכה לאין התר, חש שהגיעו דברים עד משבר. לא לאורך זמן יוכל לעצור ברוחו ולכלכּל כל דיבור ודיבור שלא יבצבצו ויעלו החשד עם הטינה, נֵטל כבד מנשוא, ובערב אחד כמו זה, בלי אמתלה ראויה לשמה, עתידים הם לפרוץ, כדברים שאבדה בינתם בגלל ההדחקה וההשהיה והם קופצים ותובעים את זכותם ברגע הלא נכון.

אך המשבר שבא בפתע, כאילו קלטה בטי שדר סמוי ונענתה לו, לבש צורה אחרת לגמרי מזו שראה בדמיונו.

אחרי שהשתיקה נתמשכה יתר על המידה וכבר צריך היה למצוא לה צידוק מתקבל על הדעת שלף ממדף העיתונים ביטאון מדעי והחל קורא בעיון קדורַני במאמר הדן בשימושי הליזר לרפואה, ואז, כשהביאה בטי בירה ומלוחים – הלכה להביא לעצמה מיץ תפוזים ושאלה לחפצו, די שלא תצטרך ללכת פעמיים – ונעמדה מאחורי גבו להציץ במאמר, ובזווית עינו ראה את פניה לצד כתפו ובעיניה הבעה של ייאוש גנדרני וסקרנות ילדותית, הפתיעה אותו בשאלה.

“אולי יש איזו דרך להסביר לבן-אדם עם ראש אטוּם כמו שלי מה זה ליזר?” שאלה פתאום.

“יש”, ענה לה בקוצר-רוח מובלט. “אבל מה פתאום היום?”

“כי היום יום חמישי”, התבדחה, אך העלבון נתפס בקצות שפתיה, שלא חייכו.

הוא שמע בתמיהה את הקול הנרגז שיצא מגרונו ואף כי ביקש לרכּכו לא נשמע לו: “דווקא בליזר אַת מתעניינת. מכניקה פשוטה אַת כבר יודעת?”

“אז מה. אז אסור לי לדע מה זה ליזר?”

“מותר. אל מוּתר לי לשאול מה פתאום אַת מתעניינת”?

“אסור להתעניין פתאום?” התריסה.

ובו ברגע פרצה בבכי. וככל שהשתדל להרגיעה ולמעט בערך העלבון שגרם לה, שלא בכוונה, כן גבר בכייהּ. היא געתה בבכי ועיניה אדמו והלכו והוא הופתע למצוא בהן זעם אין-אונים, כזעמו של ילד שמנצלים את חולשתו כדי לרדות בו, וכל הדברים שאמרה לאחר מכן יצאו מפיה יפחות יפחות, כחומר שנדחס עד לבלי הכיל והתפרץ. אמרה, שהעזה לשאול דווקא מפני שדימתה כי בעת האחרונה שוב אין הוא נוהג בה באותו אופן מעליב, בחביבות לגלגנית מגבוה, כלפנים, נוסח שהיה נוקט אפילו בחברת זרים, ואשר בגללו לא העזה לבקש ממנו שילַמד אותה ולוּ מעט מן המעט ממה שנחוץ כדי לחיות “בשליש השלישי של המאה-העשרים”. והנה היא רואה שהיתה זו טעות ראייה שמקורה בעידוד שקיבלה מן ההתעניינות שגילה בנושאים המעניינים אותה, בשיחות הארוכות שניהלו על שירה ועל מוסיקה, כמו אותה שיחה בהמשכים על יצירתו של ג’ון קייג', ושיחות אחרות בדומה לה. אכן, מתברר שטעתה. דבר לא נשתנה. היא בעיניו אותה אשה סכלה, אשר “אי אפשר לקחת אותה ברצינות” מפני שאיננה יודעת “להשתמש בלוחות לוגאריתמים” ואשר גם את בנו לימד ללגלג על בערוּתה: “אמא, הטוּאֶנְטִי פֶירְסְט, עד להודעה חדשה, נוסע דרומה, ולכן, באופן טבעי, אין שם פנייה ימינה ב-R כאשר באים מקוֹנֶטִיקֶט אֶבֶנְיוּ”, חיקתה את קול הבן, בהתנשאות של תרנגול צעיר, היודע שיעורר גאווה בלב אביו. “אמא, טוֹסְטֶר אוֹוֶן זה לא פסנתר. בטוֹסְטֶר אוֹוֶן צריך לדעת להשתמש כדי לא להתחשמל…”

בטי לא חדלה מלהתייפח גם כאשר דיברה, לראשונה, על עניינים אינטימיים. גם כאן, נתברר, שמרה בלבה תרעומת, אשר עתה מצאה לה שעת הכושר להתפרץ. היא רמזה כי רק במיטה היתה שמורה לה הזכות למידה של כובד ראש, אף כי תמיד חשדה בו כי בשתיקתו הרצינית לאחר מעשה היה מעלה גירה את התאוות שנותרו מורעבות, ודווקא בחודשים האחרונים היו לה “רגעים יפים”… “גופו החל להקשיב גם לגופה”… דווקא בגלל התמורות הללו שחלו בהם לאחרונה התחילה להאמין כי אולי “איננה פילגש אלא רעיה”, והנה הנחית עליה “מכה מוחצת”: “מה פתאום היום!”

בלילה, אחרי שנרדמה – קינא בה מפני שהוא עצמו התהפך מצד אל צד שעה ארוכה – הפך בדבר והפך והגיע למסקנה כי בכייהּ הפתאומי, ההיסטרי מעט, שלא כדרכה, ביקש את עזרתו, לחלצה ממצוקה אשר לא העזה לחלוק עמו, אף כי שאל עליה, בזהירות ככל שיכול. בטי תלתה הכול במה שבינו לבינה, ומיחתה בתוקף כאשר הביע השערה ברמז כי ייתכן שעניין אחר מעיק על נפשה. האמין שהוא יודע מה הדבר: היא אוהבת את רוי באהבה מיוסרת ורצופה רגשי אשם כבדים, עוד קודם שנתממשה, ובדרכה הנפתלת, המקדימה את המאוחר, ביקשה ממנה בטי סליחה מראש.


 

לז

למחרת עמד לקבל החלטה נמרצת – ינתק את החיפושית מתושבתה ויניח לדברים להתנהל על פי טבעם: מוטב לו שלא יידע דבר משיידע חצי דבר ויתענה מן הספק – אך תחת זאת מצא את עצמו מגביר את מלאכת איסוף המידע וסיווּגו. הטריד את החיפושית אחת לשעה, ולא השיב לקריאתה של בטי, כאילו הוא “עוסמן” שבחר לשתוק ולא לגדף, וכל זאת כדי שיוכל לציין באיזו שעה נתקיימו שיחות הטלפון בביתו. אחר כך נטפל ל“סופר” של “אבנדון טאוארס” בתלונות על סדרי הביטחון בבניין. ה“סופר”, מצרי, אשר אחרי “קמפ-דיוויד” הגה אהדה ילדותית לדיירים הישראלים שבבניין, נפגע עד עומק נפשו, כאילו הואשם בפנייה פוליטית, ונשבע בכל הקדוש לו כי עינו פקוחה במיוחד על מבקרים המבקשים לעלות לדירותיהם של ישראלים. איש אינו נכנס לבניין בלי שיעצרוֹ השוער ואין מניחים לזר לגשת למעלית לפני שמבררים עם הדייר אם הוא אורח רצוי.

דוגמא ליעילותו של מנגנון הפיקוח הביא דווקא מתקלה שהיתה להם ונסתיימה בכי טוב. נער כושי הצליח להערים על שוער ששׂכרו זה לא כבר. הוא החזיק בידו צרור פרחים ונקב מספר של דירה שהוצפה בפרחים בשבוע ההוא לרגל שמחה משפחתית. אחרי שלא ירד כעבור רגעים אחדים יצאו לחפשו. תפסו אוו מסתתר בחדר הכביסה לפני שהספיק לפרוץ. הוא ניסה לברוח במדרגות אך במבוא כבר המתינו לו ומסרו אותו לידי המשטרה. לסיפור הזה ארב. כבדרך-אגב אמר כי היה עֵד לאותו מעשה ואז פגש בכניסה לבניין אדם שאינו גר בו והוא יוצא ונכנס באין מפריע.

ה“סופר” לא היה יכול להיזכר במי דברים אמורים. אך אחרי שהזכיר לו את הנזיפה שנזף בו רוי בגלל הגסוּת שנקט כלפי הנער הכושי שב לרגיעתו.

“אה, אתה מתכוון למיסטר ניוברן. זה בסדר, מוּתר לו להיכנס”.

“מדוע מוּתר? מפני שהוא נראה מהוגן? ראית את גוֹטְזַבְּדֶה? גם הוא נראה כמו כומר דורש טוב לכל העולם”, הִקשה.

“לא מפני איך שהוא נראה. מפני שהוא הבן של הליידי הזקנה ששׂכרה את הדירה הפנויה מקומה 15”, השיב ה“סופר” בנימוּס. “במקרה אתה מדבר על איש שאתה יכול לשמור אצלו את המפתחות של הדירה שלך. הוא איש חשוב ממשרד ההגנה אבל מתנהג כמו ישראלי. אתה אף פעם לא תרגיש אצלו שהוא ‘ביגשוט’ ואתה שום-אחד. הוא בן-אדם שלא יביא למצרי ויסקי לפני שהוא שואל אם מותר”.

טבעת המצור מתהדקת, חשב, באירוניה המכוּונת נגד עצמו. עתה, אחרי שרוֹי הערמומי הצליח להכניס את אמו הזקנה לביתם, סרסורית בלא-יודעין לאהבתו האסורה, שוב אין דבר שיעצור אותו מלבד הגדֵרות שהציבה בטי לעצמה.

ובאלו לא בטח. הן התמוטטו והלכו תחת אהבתו של רוי וגסותו שלו.

התיאוריה, שבֶּטי היא אשה-ילדה המסרבת להתבגר ושואבת איזה סיפוק עקר ממעשי אונן מילוליים וחדירות שנונות של אפוריזמים דרוכים, אף היא התמוטטה לגמרי אחרי שנתגלתה אצל בטי, ימים אחדים אחרי המריבה שנסתיימה בבכי, חושניות שנתלהטה עקב ערבּוּב משקאות.


 

לח

שוב לא היה בטוח אם יש טעם להאזין לחיפושית. עיקרי דברים לא תדווח. דברים שיאמרו זה לזה בטי ורוי פנים אל פנים לא ישוחזרו בטלפון. השיחות התרוקנו מתוכנן ומן המתח העצור בהן. הטלפון יחזור להיות מכשיר של תקשורת פשוטה. אמצעי להיוודע מי בבית, מי יצא.

אך ביום שלאחר מכן הביאה החיפּושית תועלת מדינית. בספּרוֹ על הביקור בסעודיה לא החמיץ רוי את ההזדמנות להשתבח בטביעת-עין. בשגרירות מצאו עניין רב במעשיות המשעשעות על משפחת המלוכה ועל היחסים בין הנסיכים, מידע חשוב לעצמו, שניתן להקיש ממנו על האופן שפועלים יועצים מדעיים, על הדרך שמקבלים החלטות, ועל התקוות שתולים בפיתוח הטכנולוגי.

הוא העביר לממונים עליו את החומר, בצירוף הערות הבהרה, אך בלי המקורות שהסתמך עליהם. הללו התרשמו מנדירות המידע שהביא וביקשו מגע ישיר עם המקורות. נאלץ לבדות תירוץ דחוק שהמקור רוצה בעילם שמו. לחצו מעט אך לבסוף ויתרו. תדרכוהו להציג ל“מקור” שאלות מנחות.

בהרגשה מעיקה מחמת השקרים שהסתבך בהם בדה שקר נוסף: “המקור” הועבר מתפקידו. אף-על-פי-כן קיווה בסתר לבו שיחזור רוי לספר על רשמיו מסעודיה. הליכות חצר המלכות שם עשו עליו רושם כביר. היה נוחם מעט בהכרה שהחיפושית משרתת עניין נכבד מקִנאתו לאשתו.

בצהריים בצאת רותי לסעוד, האזין לחיפושית. כשנכנסה לחדר הִדהדו בו קולות אחרונים. שוב חשש שחשׂפה את צפוּנותיו כאשר הזמינה את עצמה לשיחה בארבע עיניים. אך גם הפעם לא השגיחה. היא ביקשה לדבר עמו מפני שראתה בצערו ונתנה לדבר פירוש משלה. הוכיחה אותו בקול נעים אך מתנשא שהוא מתנהג כילד שלקחו ממנו צעצוע. אמנם, שכבה עמו פעם אחת אך אין פירוש הדבר שהיא צריכה להיות מזומנת לו בכל פעם שגובר עליו יצרו. אחר-כך הביעה תמיהה שאדם מבוגר כמותו אינו יודע להעלים את רגשותיו. הלוא הגיעו הדברים כדי כך שמרָכלים עליו בפרוזדורי השגרירות ומשתתקים כאשר היא מתקרבת. הוא הקשיב לדבריה ברגשי פליאה וזעם אך בחר להסתיר את אלה גם אלה. הרגיש כמי שנכנס בטעות בית זר ונקלע שלא בטובתו למריבה משפחתית נתעבת, שאין לו עניין להבין את מניעיה, אף-על-פי-כן, כאשר מאוחר יותר, אחרי שנדהמה מן הכאב שקפא על פניו, ו“פו הדוב” החריד אותם ברגע שעמדו להתנשק – ביקשה לפייסו בדרך כלשהי ולא הכירה דרך טובה מזו– יצא עמה ונסע אחריה לחדרה, מקום שם קבל, ברוח טובה ובנדיבות, דרמבויי בטעם דבש וחטיפים בטעם פלאפל ואהבה בטעם מנתה; זה עלה ממשחת הצ’פסטיק שהיתה מרוּחה על שׂפתיה. הוא לא היה צמא ולא היה רעב כאשר בא אליה, אף-על-פי-כן יצא ממנה רעב וצמא אחרי ששׂבע.

למחרת נסע לחוף המערבי, מקום שם היה אמוּר לשהות ימים אחדים. אך הוא צִמצם את פגישותיו כדי שיוכל להקדים את שובו ולהפתיע את בטי. אף לרגע אחד לא היה יכול להסיח דעתו ממעשיה בבית, אשר בו, שלוש קומות למטה, בדירת האם, הנרגשת מתשומת לבו, אורב לה רוי.

כאשר צִלצל אליה בערב נשמעה בטי כאילו בזה הרגע קמה מן השינה. היא התפעלה מחדוּת אוזנו והודתה בזאת. אחרי נסיעתו קיבלה התקף של מרץ ועשתה ניקיון יסודי בדירה עד שהכריעה אותה העייפות. בתוך כך דיווחה לו שהילדים חוזרים מן הקייטנה וכי בבוקר, בזמן ששאבה את האבק בפרוזדור, הפילה בתנועה לא זהירה את הטלפון ושברה אותו. באותה נשימה עצמה, לפני שיכעס, בישׂרה לו שכבר באו מחברת הטלפונים והחליפו את הטלפון השבור אחר, בצבע תכלת.


 

לט

במרחק אלפי מילין ממקום המעשה בירך על המוגמר.

מוטב לו בלי החיפושית. בשתיקתה גם מצפונו שקט. הלוא אם אינו יכול להפקיד את גורלו בידי בטי ממילא אין לו משפחה. מזגהּ של בטי, פחדיה ומעצוריה, מוסריותה, ועקרונותיה – הם גורלו. אין הוא יכול למנוע אותה מלאהוב את רוי. אין הוא יכול לפרוש מעבודתו ולהתנתק מוושינגטון רק משום כך שקפצה על אשתו רוח שטות זו, שיש לה פנים רציניות.

במטוס אמר לנפשו כמה הוא שמח שהקיץ הקץ על החיפושית אך ב“נשיונל אירפורט” שוב לא היה בטוח בזה. בלילה פירק את סליל ההקלטה האחרון ולמחרת האזין לשירת הברבור של החיפושית.

היתה עליו שיחה אחת עם רוי, קצרה להדאיג, שתי שיחות עם הילדים, קודם שחזרו מן הקייטנה. אחר-כך נשמעה נקישה חזקה ודממה ורשרושים אשר לא עמד על טיבם. ברגע שאמר ללחוץ על המתג ולהפסיק את פעולת המכשיר שמע לפתע את השיחה שבינו לבין בטי.

בשום פנים ואופן לא היה יכול לבאר לעצמו את התופעה. במו עיניו ראה בכניסה לבית את המכשיר החדש, הכחול. בקוצר-רוח המתין לרגע שיגיע הביתה כדי לפתור את התעלומה. אך עניינים שונים עיכבוהו וכשכבר עמד לצאת מן הבניין עצרו דוּדו. בעיניו הבריק חיוך ערמומי. העפעפיים כיסו את העיניים והותירו רק חרכּי ירי שטוחים.

עמדו לצִדו איש לבן ונער שחור. פני הנער נראו לו מוכּרים אך לא זכר מנין.

“קְלַיב דוּנְקֶלְמָן”, הציג את עצמו האיש הלבן. “קצין מבחן ממפלג הנוער”. הגבר הצעיר, גבה הקומה ודליל השיער, שחוטמו יהודי במובהק, וכפות ידיו לבנות ורופפות, כאילו בלי עצמות, ועיניים לו עגומות כשל אוכלי עשב, הקפיד להציג גם את עמיתו הצעיר, שותפו למשׂימה: “גֵ’רַלְד דֵיוִיס” לא שכח להוסיף “מיסטר”. הנער, שגפיו ארוכות ונראה מבוגר מגילו – ארבע-עשרה, כפי שנתברר אחר-כך – ולראשו מברשת שיער מוצקה, הביט בהם בעיניים שחורות וחדות המביעות בבת-אחת גם תום וגם חוצפה.

“תגיד מה שיש לך להגיד, ג’רי”, ציווה דונקלמן על הנער וזה הביט בו בשאלה. ניכר בו שעתיד הוא לממש את חלקו בעִסקה שעשו, אך הביכוֹ הדבר שלא היתה כל הקדמה והצטרך לשאת בנֵטל הביאורים לגמרי לבדו.

“מאיפה להתחיל?” שאל ג’רי.

“מההתחלה”, אמר קצין המבחן.

הוא חייך לעצמו. שניהם, הגבר והנער, התנהגו כאילו הם צמד-חמד מסִדרה חינוכית לנוער. זה בחור סימפטי, היודע בדיוק מה טוב ומה נחוץ, וזה נער ממולח שהיה חסר רק סעד מעט כדי לחזור למוטב.

“תגיד הכול, ג’רי. אין לאדונים האלה הרבה זמן לבזבז עליך”.

“אני מתחרט על כל הדברים הרעים שעשיתי ומבקש סליחה”, דִקלם ג’רי.

“פרֵט”, הנחה אותו דונקלמן. התשובה נכונה אבל אינה מספקת. ג’רי פירט: המכתבים, הטלפונים, צלב-הקרס, האבנים, החתול, הצמיגים, והחבילה. “וגם החרא על המכונית”.

גדעון חלמיש ראה את עצמו – בישראל, אחרי שנים, בחברת ידידים – מספר את הסיפור השלם:

“לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הפּרחח הזה, בעל הפרצוף הממזרי והעיניים השקרניות, היה “עוסמן” בכבודו ובעצמו: הסוכנות העוינת, שזממה לשבש את חיינו; המחתרת שהתגרתה בכוחות המזוינים של צבא ארצות-הברית; היֵשות המסתורית אשר בגללה עזבנו את הבית היפה שלנו בטקומה-פּארק ועברנו לגור ברכבת העומדת של “אבנדון טאוארס”, דבר שהקל על ברנש אחד מן הפנטגון, לחזר אחרי בטי, בלי הצלחה…”

“אך בזאת לא תמה שרשרת ההפתעות”, יאמר. “שכן הסיבה שבגללה נטפל אליהם אותו מיסטר ג’רלד דייוויס ג’וניור היתה הקטע המוזר ביותר בכל הסיפור המשונה ההוא. אהבה, לא אנטישמיות, לא שׂנאת זרים, לא איסלם שחור, אלא אהבת בוסר של נער בן ארבע-עשרה לילדה בת אחת-עשרה, היא שהורידה עלינו את הצרות הצרורות ההן”.

“הנער שגזז לילדה את הצמה ועף מבית-הספר לא מחל לה שלא זו בלבד שלא הבינה את הרמז אלא גם החזירה לו את מכתבי האהבה שלו, קרעים קרעים, בתוך מעטפה סגורה – וכך איבדנו את ההזדמנות לקרוא את יצירות המופת ההן – ואז פתח במסע הרדיפה שלו, הרצוף סמלים פולחניים מובהקים, פגר חתול וצואת-אדם, מִנחה מאיימת, ואמצעי הטרדה מודרניים יותר, כמו מכשיר הטלפון, המצאה שטנית כשלעצמה, הגוזלת מן האדם את פרטיותו, מִתקן מחוכם אשר גם עליו הערים בלי לשלם אף פרוטה…”

“אני מציע שנסתפק בזה”, אמר קצין המבחן ונעץ בו מבט, כאומד את הסיכוי למידה של נאורות.

“כלומר, לא נצלה אותו על אש קטנה?”

האיש חייך, כאדם היודע להעריך גם הומור שאינו לרוחו, אך לעצמו לא התיר קלוּת ראש. בכובד ראש ובשפתיים מתוחות, כאילו מעיק עליו המשא ומתן עם האויב – שמלאכתו הריגה, הריסה וענישה ואינו מסוגל לרדת לסוף דעתו של המבקש להעביר את הרע בדרכי נועם – ובאותו קול מִשיי, שופע מתיקות, לימד סנגוריה על בן-חסותו, “נער אינטליגנטי, רגיש, נבון” ש“נדלק על הילדה בגלל עניין משותף בבעלי-חיים” – איזה עניין? חשב תא"ל חלמיש לעצמו, להתענג על פִּרפורי הגסיסה שלהם? – וסיפר על קוצר ידם של מוסדות הענישה הרשמיים, אשר “לא יועילו אלא לטעת בקרב הנער איבה עמוקה כנגד החברה אשר הוקיעה אותו מתוכה”, והשתדל אצלו שיבטל את התביעה שהגיש במשטרה. “ההורים האחרים כבר ביטלוּה”, אמר עובד הציבור המסור, שעשה את מלאכתו ביסודיות למופת, ונתברר שדברים אמוּרים בהורי חברותיה של ענת מבית-הספר בטקומה-פארק, אשר מהן הוציא המאהב העקשן, בכפיפת זרוע לאחור, את מספר הטלפון החסוי, שהתחלף לעתים קרובות כל-כך.

בו במקום, על רגל אחת, בפתח השגרירות, נעתר לדובר האדוק של הגישה ההומניסטית, ודומה שגרם לו אפילו אכזבה כלשהי, אם מפני שהיו מוכנים עמו עוד כמה נימוקים משכנעים, ערוכים בטוב טעם ובהיגיון מרשים, וחבל היה לו לאצור אותם בקרבּו, או מפני שנפגע מעט מן הארשת המבודחת שעמדה בפני איש שיחו, אשר את טעמה שלה ואת ההיגיון הטבוע בה לא היה יכול בשום פנים ואופן להבין, ובלי חדווה, כאילו קלוּת המלאכה ממעטת מערכה, הצליח בתפקידו קודם שהשׂביע את תאוותו לעשות נפשות לתורה, נפרד ממנו בפנים עגומות, והנער, אשר עתה הגה כלפיו חיבה וכבוד, נגרר אחריו, ובעיניו האפֵלות, האורבות מתחת לריסים הארוכים, בלי אֵמון ובלי הכרת טובה, מבטו הלא נשכח של נער כרך חשדני, שאינו מאמין בנדיבות שאין כרוכה בה מזימה אפלה.

אחרי שהלכו הצטער שפטרם בחיפזון. רצה להציג לנער שאלות אחדות, כגון, כיצד הצליח לשטות בבחירי לוחמיה של האומה האמריקנית ולהביס אותם בגושי עפר לח ואבנים, אך סקרנות אחת גברה על חברתה. להיטוּתו לשוב הביתה כדי לפענח את תעלומת הטלפון המסתורי, שהצליח לשדר אותות בלי מנגנון ציתות שתול, היתה חזקה מן הרצון לעמוד על טיבו של “עוסמן” האמיתי, והוא דילג על מדרֵגות השגרירות שתיים שתיים, נכנס למכוניתו והזניקהּ ממקום חנייתה במגוּשמות לא נסלחת, שכן פגע במכוניתו של הציר לענייני הסברה וריסק פנס איתות אחורי.

אך עוד היה עליו לשבת עם בטי ועם הילדים לארוחת-ערב ולארוב לשעת הכושר כדי לספר לה ביחידות סוף פרשת-“עוסמן”. בטי צחקה עד כאב בטן, וגעתה בצחוק, כשם שגעתה בבכי, בליל המשבר ימים אחדים לפני כן, ולא יכלה להירגע מן “הפארסה של טעויות”, שנפלו קרבן לה – מרוב להיטות של הישראלים לחפש אויבים בכול, גם כאשר דברים אמורים באהבה ילדותית – פארסה, אשר בגללה נאלצה לוותר על “הדבר האחד שהיה יקר לה בוושינגטון”, הגינה בטקומה-פארק, ולהיכלא בין עציצים נובלים, בתוך “קהל גדול של אסירים”, המבוּדדים זה מזה על-ידי כותלי נייר דקים, “ולעולם אין לדעת אם מלה שהוצאת מפיך לא הגיעה לאוזן אשר לא אליה היתה מכוּונת…”

רק אחרי שהילדים פרשו לחדריהם ובטי נכנסה למקלחת, להתקין עצמה לשינה, ניגש בצעדים זהירים, כגנב, אל הטלפון הכחול, כדי להציץ אל תוכו. המחשבה, שהטכנאי מצא מכשיר ציתות בתוך האפרכסת השבורה ושתל אותה באפרכסת החדשה, מפני שהיה סבור כי בזה הוא עושה רצונו של גוף חשאי רשמי, לא נראתה לו לגמרי בלתי מתקבלת על הדעת.

אך האפרכסת היתה ריקה.

אף כי חשב, שאיוולת היא לחפש את החיפושית על הרצפּה – אם נשרה מן הטלפון השבור מזמן נשאבה משם על-ידי שואב האבק, כלי רב עָצמה בידיה של אשה מטורפת-לניקיון הרודפת אחרי כל גרגיר אבק בכל פינה נידחת – אף-על-פי-כן ירד על ארבעותיו והילך בפרוזדור כאבא-סוס והציץ בכל פינה אשר אליה היה יכול להגיע, בכוחות עצמו או בבעיטה לא מכּונת, מכשיר מתכתי בגודל חיפושית. אך גם שם לא נמצאה.

“מה אתה מחפש שם?”

בפתח חדר השינה, בכתונת לילה אוורירית, שתווי גופה נשקפים מבעדה, עמדה בטי ופיהקה, וריח בשׂמיה נישא לפניה כנדיפה רחוקה של תמיהה וקוצר-רוח. “מה איבדת? הנח לי לחפש. העיניים שלי טובות משלך”.

הוא ביקש לעָצרה בתנועת יד רפויה אך בטי כבר היתה לצדו, מוכנה ומזומנה להשתתף בציד החפץ האבוד.

“רק תגיד לי קודם מה לחפש?”

“נעזוב את זה. לא חשוב”.

“אם זה לא היה חשוב לא היית זוחל על הרצפה בחושך”, הִקשתה, מרוּצה, שאפילו בשעת לילה זו, בחושים מתנמנמים והולכים, עומד לשירוּתה היגיון בריא.

“סוללה של מחשב כיס”, הבריק במוחו, שמא תימצא האבֵדה. “באיזה גודל, בערך?” שאלה בטי וכרעה אפיים ארצה בחריצות. “בגודל של חיפושית קטנה. יותר גדולה מפָּרת משה רבנו וקטנה מחיפושית פרעה”.


 

מ

ואז, כאשר כרעה בטי מולו, על ארבעותיה, ראשה מורכן ומִפתח הכותונת מופשל וחושף את שדיה ואת מה שביניהם, גילה לרַווחתו כי גם עתה, אחרי שקרהו דבר שהדעת אינה יכולה להסבירו, פטור הוא מלהאמין בדברים שלמעלה מגדר הטבע. שכן שם, במבוא האפלולי, בקצה שרשרת זהב הקשורה על צווארה, התנדנדה לה, כעֲדי של כסף, החיפושית.

הוא הושיט ידו לגעת, להיות בטוח.

“נחמד מצִדך שהרגשת”, אמרה בטי בלי תרעומת. “כאשר קניתי עגילים חדשים אפילו לא שׂמת לב”.

זו היתה החיפושית עצמה ולא תכשיט בדומה לה. השרשרת הושחלה בתוך אוגן-האחיזה הקפיצי שהוּעד לרתק אותה אל תושבת האפרכסת.

“יָפָה, נכון? כמו חיפושית אמיתית. עם רגלים והכול. אמנם, זה לא כסף, אלא משהו אחר, ודאי זול יותר, אבל לא אִכפת לי. היא נורא יפה ומוצאת חן בעיני”, התחנחנה בטי בהאמינה כי לא אל החיפושית אלא למקום אחר נשלחה היד, שהרחיקה לכת.

“איפה מצאת את זה?”

“איך ניחשת שמצאתי?” תמהה. אחר כך הוסיפה: “באמת מצאתי. על השטיח, לפני המעלית. מישהו דרך עליה ועיקם רגל אחת. לא ראית את המודעה שתליתי על-יד המעלית? אבל בינתיים איש לא בא לדרוש אותה. ואני מקווה שגם לא יבואו. בוא נגיד שזאת מתנה שקיבלנו לכבוד ההסכם עם מצרים, סמל של אל השמש”, התבדחה, והזדחלה לחפש את הסוללה האבודה. “אני באמת מקווה שלא יקחו אותה ממני. היא ודאי לא שווה הרבה ומי שאיבד לא יטרח לחפש אותה. אבל בשבילי היא בדיוק מה שאני אוהבת. משהו עדין, כמו תכשיט מצרי עתיק, והעיקר – לא נוצץ ולא מבריק”.

בדבּרה חיטטו אצבעותיה בחרכּים שבין השטיח והקיר, ומשלא מצאה מאומה נעמדה. “כנראה איבדת את הסוללה במקום אחר. בוא לישון”, אמרה והושיטה לו יד. הוא נאחז בה וקם. בלכתם התרפקה עליו ונטעה בדבריה את המשמעות שרצה לשמוע בהם, “אם זה כאן מה שאיבדת, תמצא בבוקר”.

הוא נגרר אחריה. זרועו על מותניה ואצבעותיו מפרפרות על שד רפוי, ואמר לנפשו כי מן-הסתם נגזר עליו שלא לחזור אל גן עדנם של הלא-יודעים. על כורחו יידע גם מה שאין ברצונו לדעת. מעתה יוקלט הכול, לא רק שיחות הטלפון, אלא גם מלים הנלחשות מפה לאוזן. יוקלט, ויישמר באוגן "33’4, עד ליום שישובו לארץ, ואז לא תשדר החיפושית אלא את פעימות לבה של בטי, שידור לכל מאן דבעי המוּפץ לחלל באין קולט, עד שתִיתַם האנרגיה האצוּרה בתא החשמלי הזעיר והחיפושית תשוב לתוּמה ותשכון בטח בין שדי רעייתו, חפץ דומם, קישוט, עֲדי לצווארה, סֵמל, מזכרת מן הימים שעשו בוושינגטון ומן החוויות שהיו להם שם בתקופה הרת המאורעות שנחתם בה הסכם השלום עם מצרים.



  1. “דיוחי” במקור המודפס, צ“ל: דיחוי — הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות