זיכרון להורי

 

הפרקים בספר    🔗

א. קדיש יתום

ב. זכרון לברכה

ג. פשר השתיקה

ד. סוף מערב

ה. חומר ורוח

ו. ישן מפני חדש

ז. יחפנים ודלגאים

ח. קשר השתיקה

ט. סוד הזיווג

י. קום התנערה

יא. כי יכול נוכל

יב. הכרח ההיסטוריה

יג. לא תמיד אנחנו

יד. ה״שורה" והשורות הקצרות

טו.להיות סופר

טז. במחתרת

יז. ילקוט הרעים

יח. סיור עלים

יט. שלווה כפרית

כ. מידת ההתאפקות

כא. לחם עוני

כב. וכאב את בן ירצה

כג. עט חרוץ

כד. הרחק מאירופה

כה. ספרות של חול־המועד

כו. הם ואנחנו

כז. אור רב מדי

כח. דור הפלמ״ח

כט. גדול מרבן שמו

ל. שרביט הטוראי

לא. זהירות מרקשים

לב. אימי המלחמה

לג. עקיצתם עקיצת עקרב

לד. התנועה ואתה

לה. נפתלי איילה שלוחה

א. קדיש יתום    🔗

ר׳ נתן שטינמן, האיש אשר שמו נמסר לי לקיימו בדורי, הלך לעולמו בשנת 1894, שנתיים אחרי שנולד בנו, אליעזר, אבי. את פניו לא ראיתי מימי – אף לא בתצלום. איני יודע כמה מתוי־פניו חקוקים בילדי.

עני מרוד היה ולמדן מופלג. שמו הלך לפניו בפלך פודוליה שבדרום אוקראינה ועל־כן נקרא מכפר־מולדתו אובודובקה לכהן כרב ראשי בעיירה גדולה קצת יותר בשם ראשקוב. בצריף קטן בעיבורה של העיירה המית עצמו באוהלה של תורה ובגיל עשרים־ושש הלך לעולמו. אבי לא העלה זכרו לפני אף לא פעם אחת. לא שאלתי מדוע. חשבתי שהוא נמנע מלספר מה שאינו יודע. הוא נתייתם מאביו בהיותו בן שנתיים בלבד ומן־הסתם לא זכר את השנים הרעות ההן. כאשר חתם בבשרי את בריתו ונתן לי את שמו יצא ידי־חובתו לאביו. שלשלת הדורות נתהדקה מעבר למקום ולזמן. ואיש לגורלו.

גם על אמו לא סיפר דבר. שנים רבות האמנתי שנפטרה בעודו רך־בשנים ולא הותירה בלבו אלא צער יתום. לימים נתברר לי שידע צער עמוק מיתמות.

האלמנה הצעירה, שידעה חרפת־רעב ולא היה בכוחה לכלכל ארבע נפשות, מכרה את ה“חזקה” לאלמן עני, מורה־הוראה מטופל בילד, ונשאה לו. אולם קערת העוני לא יכלה להאכיל שש נפשות, ונגזר על אבי, שלא היה בכור לאמו, להיטלטל בין שני דודים, אף הם עניים מופלגים ומטופלים בטף הרבה, אחד באובודובקה ואחד בקמינקה. אלה העניקו לילד פת־דלים, ואחד מהם אפילו אהבה ידע לתת, עד ששלחוהו לישיבה. כיוון שנתגלו בו כשרונות נדירים שלחוהו לישיבה גדולה יותר, בקישינוב. שם צירפוהו לנערים גדולים ממנו ובמחיצתם קנה תורה ואכל “ימים” ורכש לעצמו ידיעה כלשהי בטבע האדם מרשעותם של חבריו. בסתר נשרף באהבה אסורה לחכמה יוונית. בגיל שש-עשרה הוסמך לרבנות. ואז לקח את צרורו הדל, המלא כתבים שכתב בסתר, וירד לאודיסה, עיר החטאים, להגשים את חלומו – להיות סופר עברי.

ביאליק קירבו ודאג לצרכיו. בגיל שבע-עשרה ראו-אור כתביו הראשונים. אולם כעבור שלוש שנים נמלך בדעתו ונדד לווארשה. גם פרישמן נטה לו חסד. בזמן מלחמת העולם הראשונה חזר לאודיסה. אחרי המהפכה הזמינו פרישמן לעבוד עמו במוסקבה – ב“התקופה”, שייסד א.י. שטיבל. בעת ההיא האמין שיהיה אפשר לקיים שם תרבות עברית ספוגה “כוחות עוז ומרי”, ועל דגלה “ציון, עברית, וקומונה”. האכזבה לא איחרה לבוא. ב־1919 שב לאודיסה, בתקווה שיוכל להקים שם, הרחק מעיניו הבולשות של הוועד המרכזי, מקדש־מעט ללשון העברית. אף זה לא עלה יפה ושנה לאחר־מכן יצא מגבולות ברית־המועצות. רעייתו הצעירה הבריחה על גופה את כתבי־היד היקרים לו מכל יקר.

עד שהתלבט בין אמריקה לארץ־ישראל ישב בווארשה. שם נולדו, בשנת 1923, בנו בכורו וירחון בשם “קולות”, שהאכילו לחם עוני, שכן קידש מלחמה כנגד הגבירים של התרבות היהודית.

ב־1924 הסתלק מן החלום האמריקני ובחר בציון. כאן, בשנת 1925 נולדנו, אנוכי, בראשית השנה, ו“כתובים”, בטאון אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, כעבור חוֹדשים אחדים. ביאליק היה סנדק לשנינו.

שנה לאחר־מכן נפרד אבי מביאליק ומן האגודה, אולם את הבטאון לקח עמו. ב־1930 צירף אליו את שלונסקי ויחד קידשו מלחמה כנגד הגבירים של התרבות העברית בארץ ישראל. ב־1933 נפרדו דרכיהם. וזמן־מה לאחר־מכן בא הקץ גם על “כתובים”.

מאז לא היה מעורב בחיי הציבור אלא בקולמוס יחיד, ב“דבר” ובכתבי־עת אחרים, לעת־מצוא. 37 שנים ישב בביתו, כתב וקרא וכינס וכתב והעתיק אל נקי וחזר וכתב. בשביעי באוגוסט 1970 הלך לעולמו. השאיר אחריו אלפי מאמרים ועשרות סיפורים ורומנים ויצירות החורגות מכל ז׳אנר ומספר רב של מסות, שחוג קוראים מצומצם שמר להן אמונים כל ימי־חייו. כמאה ספרים כתב וכחמישים ראו־אור בחייו. ועוד ארבעה־עשר בתריסר השנים שלאחר מותו. נכדיו אולי ישלימו את המלאכה.

הספר החתום אינו מבקש לפענח אותותיו של עזבון כביר־ממדים זה, הנבצר מיכולתו של חוקר יחיד, המצויד בעט־חוקר. אף אין הוא מקבל עליו להיות ביוגרפיה מוסמכת של בית־אב בישראל. שכן אפילו עובדות פשוטות נעלמו מידיעתי. אבי נהג בתולדות חייו על־פי הכלל “אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם”. זכרונו שלו הלא רשום בגווילים רבים לאין־ספור. החוקרים, אם לא יתעצלו, ודאי יידרשו לו.

הוא עצמו נמנע מלספר את סיפור חייו, עובדה לעובדה מצטרפת. בכתביו, יותר משסיפר – העלים. גם לבניו לא סיפר הרבה. כאילו ביקש ללמדנו דבר חשוב: מי שאינו יודע לשאול לא יידע להשיב. ולא נהג בנו “את פתח לו”. אך אולי בכוונה נמנע מלספר.

האם באמת סבר, שאין דור יכול להביע לדור אלא מה שהוא מסוגל להבין מעצמו? או שמא החזיק בדיעה, שהיתה רווחת בימי־נעורינו, שאנחנו דור ראשון לגאולה וענייניו של דור אחרון לשיעבוד מחוקים? או שמא פתח מבראשית מפני שלא היתה לו משפחה עד שעמד בראשה? האם רק עובדות הסתיר מבניו או שמא גם את צערו ביקש לחשוך מהם?

קצת מבני משפחתו זכו לרמזים בכתביו. לאביו ולאמו לא הציב נפש. הם צועקים אלינו מתוך יתמותו, שהיתה עמו גם אחרי שהיה סב לנכדים.

אין הספר החתום מבקש לתת תשובה נחרצת אפילו בסוגייה זאת, שהוא עצמו הציב לה סימני־שאלה. האם היה מן “הנערים היתומים המבקשים להחיש את מועד בגרותם ועצמאותם בשביל לצאת מתוך יתמותם על־ידי אבהותם”, או מאותם “יתומים בעלי נפש נרגשת, שמזקינים מהר או שאינם מבגירים לעולם”? סימני־השאלה שהניח הוא, לא אני אמחק.

אני לא אדע לספר אלא על מה שבין השורות. השורות שכתב הוא ואלו שרשמתי אנוכי. רק הדברים שאינם חתומים בספר הם שמבקשים תיקון בספר החתום.

כמה מזכרונו שמור עמי לברכה? כמה מטבעו ירד עמי? כמה מחלומותיו נתגשמו בדורי? ציון, עברית וקומונה? לשון נקייה ואמנות של קידושין? תרבות עברית ספוגה כוחות עוז ומרי?

ועוד שאלות: כמה כאב עובר בירושה? כמה בוסר שאכל הקהה את שיני? כמה מיתמותו הוריש לי, שנתייתמתי מאב בגיל 45 וּמאם בגיל 53?

וכן: סיפורה של לשון שנתחדשה בדמדומים שבין קודש לחול, והנחילָהּ האב לבנו בחולין של קדושה. לשון, שלאב היתה מולדת, ולאם לשון־לימודים, ולבן לשון־אם. ועוד: מורשת האב בהקדשה של הבן למלאכת הסופר. הישלח ידו אל קערת הגחלים או ינשוף על צוננים?

אין הבן צריך לספר כל אביו. עניינים רבים משורש הנשמה, הסמויים מן העין, די בניצוצות מהם כדי להאיר פינה אפלה. שם ויפת פניהם אחורנית. צניעותם היא סיפורם.

אפילו סיפור חיי לא יבוא כאן אלא במידה שיש בו כדי להבהיר את הזיקה שבין ספרות לחיים. כמסרק העובר בשערו של קרח ייתפסו בו מפעם לפעם גם עובדות כהווייתן, וגם אירועים היסטוריים, שיש בהם עניין לא רק לשוחר הדעת אלא גם לשוחרי הידיעות, ואף אישים אחדים עלולים להילכד בין השיניים, בלי כוונה לשרטט את דיוקנאותיהם תומם, אולם לא יהיו אלה אלא המלט והלבֵנים הנחוצים בשביל לסגור על חלל ולעשותו מקדש־מעט לעבודת הסופר.

אם חטאו גם האב גם הבן בעשות ספרים הרבה, הספר החתום הוא מעין כתב התנצלות. מדוע עוד אחד? כל המציל נפש אחת מן השכחה מביא גאולה לעולם שלם.

ב. זכרון לברכה    🔗

המשאלה לחתום בספר את הזכרון, השמור עמי לברכה, נתעוררה עם מות אמי, בחורף

1. יום, שלאחריו לא היה אפשר להציג שאלה אלא אל הכתובים. הצטערתי על כל השאלות שנמנעתי מלשאול מתוך יחס של כבוד כלפי שתיקתם המתמשכת והולכת של ההורים.

21 שנים קודם־לכן, בגיל 32, צעיר משהיה אבי בשנה שהולידני, נתעוררה סקרנותי לראשונה.

ברכבת, העושה את דרכה מאודיסה למוסקבה, בין סלובודקה לז׳מרינקה, לא הרחק מאובודובקה וקמינקה, בנסיעה עמוסת רגשות לארץ המולדת של הורי, והמולדת השנייה, כפויית־הטובה והאכזרית. של שוחרי הצדק החברתי, נתחדדה אצלי ההכרה, כי עד שלא אוכל לרדת לסוף יגונו של הילד היתום מאובודובקה ולסוף אושרה של הנערה היפה ממוגילוב־פודולסק לא אדע מִנַיִן באתי ולאן אני הולך.

מזרחה מן המסילה, אמרה המפה, קצת אחרי צומת בֶּרְשַׁד, נמצאת העיירה אובודובקה. ממערב, הרחק מעבר לאופק, על שפת הדנייסטר, העיר מוגילוב. מבעד לחלון הרכבת לא היה אפשר, כמובן, לראות לא את מוגילוב ואף לא את אובודובקה, הקרובה יותר. מישורים רחבי־ידיים התרפקו בעדנה על גבעות רכות זרועות חיטה, שיפון ושיבולת־שועל, וסביבם יערות, המוכרים לי מן הספרות. אותם, שנטועים בהם “מיני העצים”, אשר שם להם בגויים ורק תואר להם בשפת־עבר. הכרתי את הלבנים זקופי־הקומה ואת ה“תרזות בצמרת מוגבהת”, ואת האשוחים ואת עצי האגוז, הערמון וערבות הנחל. האחרים לא היו מוכרים לי לא בשמם ולא בצורתם.

תליתי עיני באופק הכחלחל, בתקווה שתיגלה לי שם העיירה שכוחת־האל, אשר בה נולד 66 שנים קודם־לכן אבי מולידי. אולם אובודובקה הסתתרה בגיא. ביקשתי להאמין כי עמוד עשן לבן, שהסתלסל באופק, הוא אות חיים מן העיירה, שהיום אין בה אפילו נפש חיה אחת הזוכרת את יהודיה. אולם ידעתי, כי ייתכן שאיני רואה אלא את ערפלי הבוקר העולים מן הגיא, אשר בחיקו נח, ריק מחלומותי, כפר רוסי, המוציא לחם מן הארץ, כפר, אשר בו קבורים אבות אבותי.

מסילת־הברזל עברה לצד ערים ועיירות שרשומים בהם פרקים רבי־עלילה בתולדות עם ישראל – ברַסְלָב, אוּמָן, ז׳יטומיר, בֶּרדיצֶ׳ב, קישינֶב – שהיו גם תחנות במסע הנדודים של אבי, בפועל ממש ובשדה העיון והמחקר. פעמים אחדות נעצרה הרכבת ומבעד לחלון ראינו בקהל יהודים שבאו לקבל פני משלחת מישראל, ובהם נערים וילדים בלבוש דל ובעיניים קרועות לרווחה. אף כי ראיתים לראשונה ולא ידעתי לדבר בלשונם חשתי כלפיהם רגש של קִרבה עמוקה, כאילו ילדותי ונעורי צרורים במבטם. ופעם אחת עברני זעזוע – עיני אבי, כחולות ועזות־מבע, נשקפו אלי מפניו של ילד רזה, יחף ולבוש כלואים, שליווה במבט עורג את הרכבת החולפת על פניו.

את מוגילוב־פודולסק ראיתי רק במפה. שֵם – “ובו רוך של נחמה”. שכן שָם, בראשית המאה, נולדה הילדה בהירת התלתלים, המזומנת לאושר בורגני, רוזה בּריסקמַן, בתו של טוחן אמיד, שתהפוכות הזמן גלגלוה לאודיסה ולחיקו של סופר עני. בדרכה הארוכה מברית־המועצות לארץ ישראל ומרוסית לעברית החליפה גם את שמה פעמיים, לשושנה ולוַרדה שטינמן.

אף כי לא היה אפשר לראות במערב אלא אובך כחלחל, ראיתי בבירור, כמו בתצלום עתיק, פרטים מזכרונות ילדותה שסיפרה לי בילדותי. ראיתי נהר וטחנת־קמח ואיש הדור־פנים, בארשת־פנים חגיגית קפואה, מאחורי נערה כחולת־עין וזהובת־מחלפות בשמלה לבנה. והלובן הבתולי של שמלתה מאיר את פניה הנדיבים, המאחלים אושר וכל טוב עולם לכל הברואים בצלם וגם לבעלי־חיים קטנים יותר. בעוד שנים אחדות יבוא לקחתה אל ההרפתקה המופלאה של העוני איש שעיניו יוקדות באש של אהבה לספרות מודרנית. הוא לא ידע לומר לה דברי אהבה מתוקים מ“הנך יקרה לי כהעברית”.

הנסיעה ההיא למוסקבה, בשנת 1957, לא היתה הפגישה הראשונה עם הנכר ועם הנופים שהכרתי מקריאה בספרים. כבר חוויתי את חוויית החופש חסרת־השחר הפוקדת מי שצריך היתר־יציאה ותעודת־יושר כדי לנסוע לארץ אחרת. כבר פסעתי לי לבדי, אלמוני לכול וזר גם לעצמי, ברחובות של כרכים רחוקים, לשחזר שם את התוגה הנעימה של המגע האינטימי עם הרחוק והזר. אבל אף פעם לא היתה הדריכה על אדמת־נכר כרוכה ברגשת־לב עמוקה כל־כך.

האם משום שהפעם היה זה מסע סנטימנטלי אל מחוז־הילדות של הורי? או שמא נצטרפה לזה גם הידיעה, שבנסיעה אל מעבר לגבול הסובייטי מתעמתות אצל שוחר־צדק צעיר לא רק התמונה שבדמיון עם המקור אלא גם השקפת־העולם עם ההגשמה? מן־הסתם גם זה גם זו. באחדותם יצרו קשב פנימי נכון להתרשם, כבהאזנה למוסיקה בביצוע חי. העין רואה קולות חרישיים שנעלמו מן האוזן.

סמוך כל־כך לוועידה העשרים לא היה אפשר לנסוע לברית־המועצות כתייר. גם מי שלא היה סוציאליסט בנעוריו נסע לשם לא רק כדי להשביע את סקרנותו אלא גם לאַמֵת דיעה מוקדמת. מבחינות הרבה היא הנכרייה שבארצות־נכר. היא לא יצאה מגבולות המיתוס לא לאוהביה ולא לשונאיה. למי שביקש בכל מאודו להאמין באחרית־הימים הקרובה היתה הנסיעה לשם מעין התגרות באמונותיו. היו סימנים מעידים שהיחס לציונות אינו ה״טעות" היחידה של המולדת הראשונה של הסוציאליזם. אולם הלב ביקש להאמין שקלקלותיו של המשטר הסובייטי הן מפרפורי הגאולה. לא יכולתי לנסוע שם שווה־נפש. אפילו מכבדיו של הנסיון הרוסי, להעניק חשמל והשכלה לכול, לא היו פטורים מחשדות, שכן חשו, שמסך־הברזל, השומר על סודותיה של ארץ ענקית זו, אשר אפילו זוטם של חיים הם סודות מדינה בה, חוצץ כאן גם בין איש לרעהו.

אין השורות האלה באות לתעד רגע של התפכחות מאשליות. בבית־אבי לא היה יכול לצמוח חסיד שוטה של השיטה הסובייטית. מה שראו עיניו לא נעלם מידיעתי. כבר מתחתי ביקורת על המעשים ועל סגנון החיים, וכבר נקעה נפשי מפני אותן צורות של גניבת־דעת התובעות לעצמן תוקף של מדע מדויק. אולם אין דין אחד לניחושי־הלב ולפגישה הבלתי־אמצעית עם המציאות הסובייטית, שממנה לומד סוציאליסט צעיר כי אותה חירות הביטוי, שהוא נהנה ממנה במדינה דמוקראטית, היא לו צורך קיומי, כחמצן לריאותיו, אף כי לא נעלמו ממנו שקריה המוסכמים של החירות הזאת.

המסע ההוא רשום בזכרוני כחוויה של היאספות אל אבותי. ברכבת, בין שתי עיירות שלא ידעתי את שמן, נתבהרה לי פתאום אמת פשוטה, ידועה לכול ואף־על־פי־כן חסרת ממש קודם שנספגה בדמנו, שחיי התחילו זמן רב לפני שנולדתי. הרגשת־נצח בזעיר־אנפין וקצת נחמה יש בה גם כן: ייתכן שיימשכו עוד זמן־מה אחרי שאמות.

חשתי גם זאת, כי הספרים שאכתוב אחרי המסע ההוא לא יהיו דומים לספרים שכתבתי לפני־כן. נגזרה ממנו גם ראייה חדשה, המתעכבת על הפרטים ואינה מסתפקת באבחנה נכונה של התופעות. ומה שנמסר לי בתמציתה של תפיסה יהודית את שלשלת הדורות שוב לא היה בגדר מליצה ריקה. המסע חולל בי תמורה כפולה, הצופנת בחובה את סתירותיה. הוא עשאני גם יהודי יותר וגם יהודי פחות, שכן בהתרחקות מן התפיסה המארקסיסטית, הדוחה כטפל לעיקר חוויות שאינן מולידות מוסר־השכל,רחקתי גם מן התפיסה היהודית המואסת בחכמה יוונית “שאין לה פרי אלא פרחים”. בבת־אחת גם התקרבתי אל אבי וגם רחקתי ממנו. הדיאלקטיקה, שביקשתי לתת לה גט־כריתות במקום שעשאוה פלסתר, חגגה שם נצחון פעוט.

תמורות מעין אלה, כמובן, אינן מתרחשות בן־לילה. אפילו קיקיון אינו צומח אלא במקום שנטמן בו גרעין. אבל כמים החמים, שאינם זקוקים אלא לתוספת של עוד מעלה אחת כדי שירתחו, כבמשל המארקסיסטי על הכמות ההופכת לאיכות, המסע למוסקבה היה מעלת־החום ההיא שהביאה את השינוי הצפוי,דברים ידועים הרבה אינם ידועים כלל לפני שהם נטמעים בתחושותינו. מרגע שאדם חש בעליל שהוא חוליית־חיבור בין הוריו לילדיו כל שנה נוספת מצרפת לחייו גם שנה אחת מן התקופה שלפני לידתו, וככל שהוא מזדקן כן מתקרבת אליו ילדותם של הוריו עד ששבע־ימים הוא מתחיל לרדת לסוף־דעתם של אבותיו.

זכרוני שלי, נתברר לי שם, הוא בית־עלמין־מעט שבו נטמנו דברי־ימיהן של ערים ועיירות שלא ראיתי מימי. מהלכות בו בהווה נצחי דמויות ערטילאיות של יהודים שראיתי במסע ההוא. מהם אזרחים נשואי־פנים השומרים בגאווה על סודות הזמן, ומהם דמויות מן העבר, יהודים יפים שמחים בחלקם, ולצדם אישונים גרוטסקיים, שיצאו בלי בושה מכתבי מנדלי, ונערות עגומות, ראויות לאהבה, שנשרו באנחה מכתבי אורי ניסן גנסין.

אז גם נקבעה בדעתי ההכרה, שלפנים היתה רק בגדר תחושה מעורפלת, כי התגבשותם הסופית של המאורעות בחיינו מתרחשת רק אחרי שנקבע להם מדור בזכרוננו, באותה לשכה אפלה אשר בה אין הדברים ערוכים על־פי חשיבותם אלא נערמים בלי סדר כמו בחדר־מיון אחרי תאונה. הזכרון ניגש לזה שצועק ורק אחר־כך לזה שפצעו אנוש יותר.

ובהיסח־הדעת הקשתי מן הגילוי ההוא גם על אופיו של הזכרון הספרותי. אין לו צורך בסידור אמין יותר מזה שקיים במוחנו בערבובייה מופלאה לא־נחקרת. התאים המתמכרים לגחמותיהם מתים בזה אחר זה ואף־על־פי־כן הם מצליחים להנחיל זה לזה את הזכרון. אחרי שהם מתים, בבוא שעתם, ונקברים בחלל הגולגולת, לא נותר מהם אלא הזכרון – זכרוננו שלנו והזכרונות שקיבלנו בירושה מאבותינו.

לפני המסע למוסקבה היו החיים שחיו הורי קודם לידתי רחוקים מדעתי. כספר החתום היו לי. שתיקתם שידרה מסר פשוט: דברים שאבדה חשיבותם אינם ראויים להיזכר. אחרי המסע ההוא ידעתי כי זכרונותיהם הם זכרונם. אף־על־פי־כן כיבדתי את שתיקתם. הנחתי, שיבוא יום ויספרו לילדי, שיאספו אל זכרונם גם את אבותי. אולם בהמולתם הברוכה של חיים רבי־פעילות נשתכחה ההבטחה שהבטחתי לעצמי להתוודע אל חייהם. וכשהלכו לעולמם לא נותר לי אלא לבלוש בזכרוני שלי ובספרים. ספרים הרבה קראתי, אולם חיי הורי לא עלו מהם. אפילו בספרי אבי לא מצאתי אלא הלך־נפש ועובדות רק מעט, כאילו ביקש להעיד רק על רוחם של דברים וגזר על עצמו שתיקה בכל הנוגע להתגשמותם במציאות. רק בכתבים מן העזבון מצאתי רמזים אחדים לפשר השתיקה הזאת.

ג. פּשר השתיקה    🔗

מאלבום המשפחה היחיד נעדרו תצלומיה של משפחת שטינמן, למעט דוד אחד בתצלום פרידה, ליד עמוד רומי מיניאטורי. שני אחים, רציניים עד כאב, עומדים בו לפני הצלם במיטב מלבושיהם. משפחת אמי מופיעה תמיד בכל הדרה. יהודים בעלי־צורה ונשותיהם, במעילי־חורף ארוכים ובמגבעות. העיניים מביטות במצלמה בהבעה סקרנית עצורה. מצלמה היתה בגדר חידוש גדול כאשר הצטלמו.

אמי הציגה אותם בשמותיהם ואמרה: “זו היתה ילדה יפהפייה, ולזה היה קול ערב.” למען האיזון סיפרה משהו גם על משפחתו של אבי: שהיו יפי־תואר עד מאוד, וכי השמות דוד ונתן עוברים בה מדור לדור.

סיפור אחד על אבא סיפרה פעמים רבות, ובכל פעם שכחה שכבר סיפרה.

יום אחד נתן לו הגביר, שאצלו אכל אותו יום, קופיקה אחת. שמחה גדולה קפצה עליו, עתה יוכל לכבד את הנערים המבוגרים בחמין. הסתיר את הקופיקה בכנף־בגדו ומרוב התרגשות נדדה שנתו. רק לפנות־בוקר נרדם. כאשר התעורר מצא שהקופיקה נגנבה.

ארבעים וחמישים שנה לאחר אותו מעשה סיפרה את הסיפור כאדם שנפגע עד עומק נשמתו, במלוא כוח האהבה האצור בנפשה.

לקחים הרבה הפיקה מן הסיפור היחיד:

היה בו כדי לתרץ את פחדו שמא יאבד את פרנסתו ויצטרך לבריות,

ואת החסכנות היתֵרה שנהג בכספו. היה בו כדי להסביר את זיקתו לאמונה בלי אהדה לחסידים שוטים: לימוד התורה אינו מציל מרוע־לב. היה בו כדי לזרוע אור על אופיו: איש רך־קשה, שאינו יודע למחול על עוול.

במרוצת השנים נוספו פרטים אחדים: היה לו אח, שאיבד עצמו לדעת. זאת קראתי ב“חזון האח בכרך”. בתוך כך נודע לי, כי אשה אחת, שהיתה באה לביתנו בהיותי בן שש ועיניה אדומות תמיד, היתה אלמנת אחיו, והילד שעמה היה בן דודי. מאז לא ראיתים.

מפעם לפעם חזרה ונקרה השאלה: מדוע נמנע מלספר על ימי־ילדותו? שלא לזעזע את אושרנו? או שמא קיבל זאת כגזירת־גורל, שאין הבנים צריכים אלא לבני דורם? אין להם עניין בסיפורי האבות, שכן נערים הלהוטים לממש את עצמם משתדלים להיפטר מסבל הירושה.

שנים ראשונות החזקתי בדיעה כי האלם שגזר על עצמו מקורו בהשקפה: בארץ ישראל ראשית חדשה. דור המדבר צריך לספר ביציאת מצרים ולא במצרים. מה טעם להזכיר את הדגה שאכלו בימי הרעה? ודאי שאין טעם להביא בפיו של ילד האוכל די־צורכו אחד משישים מטעמו של הפחד מפני רעב..

במרוצת השנים, אחרי שהרביתי לקרוא בכתביו, הגעתי לכלל מסקנה שייתכן כי לא היתה כאן השקפה ציונית אלא עמדה אחרת.

אף־כי כתב סיפורים ורומנים מאס בספרות העוסקת בפרטים מהווי־החיים.

בלשונו שלו: “…אפילו אין כוונת הכותב ללמד ולעורר, להורות ולעודד, כי הוא כל עיקרו אנוס על־פי־הדיבור למלט משא־נפשו ולערוך על הגליון טורי רגשותיו ורעיוניו, הרי ממילא תרומה עמו והתמצית מגמתו. על כרחו הוא בורר ומגבש, דולה מתוך השִתִּין, מתעלם ממקרים סתם ומהרהורים חולפים ומרַכּז את כל הכוונה בהתרחשויות שהגיעו לכלל מאורעות ובהרהורי־לב שהם בגדר הגיונות תושבים, יציבים, מנקרים תמיד, רעיונות המכרסמים…” (“ציר המעלות”).

״אנוס״… ״למלט״… ״על כרחו״… ״מנקרים״… ״מכרסמים״… – במשפט שנכתב לתומו, כמבוא לאסופה של צוואות אב לבנו מכל הדורות, מרוכזת השקפה אמנותית שלֵמה, שהיא שורש הווייתו. אם התכלית היא למסור מאב לבנו את תמצית ההוויה, את סוד הצמצום בתוך השפע, דו״ח ביניים על תוצאות מערכה אחת במאבק שבין יעקב למלאך, הרי אין כל חשיבות באיזה מקום ובאיזו שעה נגלה לילד יהודי, דל־בשר וכביר־כוח, האור הגנוז בדעת, ומתי יצא הקול מן הסנה הבוער באוקראינה, ובאיזו תחנת רכבת – בז׳מרינקה או באוטבוצק או באנטוורפן – מצא את הדרך הקצרה ביותר לירושלים, העוברת בין ברסלב לאומן בשדות הזרים, אשר בהם היו נלבטות רגליו בעודו ילד.

בכתב־יד כתב לעתים “הבאי” במקום “הווי”, ובכל המגילות הארוכות שכתב, פסח על העובדות ועל הפרטים, שכרוכים בהם דברי־הבאי, ולא מצא עניין אלא בהלך־נפש מזוקק, הכמוס בתוך המלים, כשם שסודו האפל של היין נשקף אלינו מבעד לזג הנוצץ של פרי־הגפן.

במקום אחר כתב דברים ברורים ומפורשים:“… הרי מקור השיעמום במורת־רוח זו המגיעה לאדם מתוך הסתכלותו בגלגל החוזר שבעולם, בסיבוב הבלתי פוסק של הדברים היגעים אשר מתחת השמש, בהבל ורעות־הרוח האופף את הכל. ומה מועיל באמנות ההעתקית המסיעה על הבד או על הכתב את כל הדברים היגעים?… אין כלל ריאליזם אחד, אלא מצויים מיני ריאליזם לאין שיעור, וכל דור, ואולי גם כל פרט בדור, רואה בריאליזם מהרהורי לבו. הריאליזם, ביסודו־של־דבר, הוא שרירותי לאין ערוך ומציאותי פחות מכל זרם וכיווץ אחר באמנות… יכול הרוצה לתלוש לו חתיכת הווי מתוך המסכת כולה ולהחזיק בה בחינת מעוז ריאלי, אבל חתיכה תלושה אינה חלק מן השלם, אלא בריאה אחרת לגמרי, כשם שנוצה אחת אינה חלק זעיר של כר נוצות… נמצא שכל פרק־הווי הוא דרך הטבע ראי עקום של המציאות, המשעמם לא פחות מן המציאות עצמה… ייתכן שהוא נוטל את הקליפה וזורק את התוך. מגיש את הטפל ומתעלם מן העיקר…” (“אמנות של קידושין”).

אפשר שמטעם זה לא ראה עניין לספר על “גלגל החוזר שבעולם” ועל ״הדברים היגעים אשר מתחת השמש״, ולתלוש לנו ״חתיכת חיים״ – מסעיו מאובודובקה לז׳מרינקה, ולאודיסה ולווארשה – שלעולם אינה אלא חלק מן השלם, נוצה ולא כר, קליפה ולא תוך. לא ראה חשיבות בדבר שנדע מי פגע בו, וכיצד ואימתי ובאיזה מקום, וכמה קופיקות ציערוהו שם. לכן גם לא סיפר את הגדת המשפחה. הניח, שעיקרי דברים, דם התמצית, נקודת העיקר, היהלום שבאפר, יגיעו אלינו באמצעות המלים שבחר להגיד. אם נציץ בכתביו נדע במה התייסר יתום זה, שביקש להחזיר את העולם מן התוהו־ובוהו על־ידי שפה ברורה ודברים אחדים… ואם לא נציץ בכתביו ולא נמצא עניין במה שיש לו להגיד ממילא לא נוכל להבין, לעולם לא, מה קרה אותו בין ברסלב לאומן ובין מוסקבה לירושלים.

בעומדי שם, בחלון הרכבת, בין קוֹדִימָה וז׳מֶרינקה, ועיני בעמוד־הענן המתנשא מעל המקום אשר בו על־פי חשבוני נמצאת אובודובקה, חסרתי עד מאוד את הפרטים ואת העובדות. הייתי צריך להבקיע אל תוך התודעה המלאה גאוות של יליד הארץ וזכרונות של סייר ופלח ואהבות בריאות של בעלי כושר קרבי ולהיכנס בעורם של אבי ואמי באמצעות הכוח המדמה, שלא היה לו במה להיאחז, מלבד פרקי ספרות וכמה תצלומים נושנים.

האדם אינו רק תבנית נוף־מולדתו, חשבתי אז. לא רק מה שספגה אוזנו עודה רעננה. הוא גם תבנית נוף־מולדתם של הדורות שקדמו לו. “גוש האדמה” שנכשלו בהם רגלי אבי שייך לתולדות חיי. “הערבה המכחלת” שהזהיבה לנגד עיני (“הזו אנחה זרוקה או שירו?”) היא המקום אשר בו נולד בו הצורך לתפוס את הרגע החולף ולהטביע את כף־רגלו בחומר הרך של היצירה.

בכל לבי ביקשתי לרדת לסוף יגונו של אבי מולידי, ילד שנתייתם מאביו בעודו רך בשנים והעוני גזל ממנו את אמו עוד בטרם למד קרוא וכתוב. בעת שהיו בני־גילו משתכשכים במימי הבוג ומיַדים אבנים בחתולים למד הוא בבא־קמא, כוזרי, יורה דיעה, מורה נבוכים וראשית חכמה. בעת שהלכו בנות־טובים לטייל ביער ונסעו במרכבות לשיעורי פסנתר וריקוד, למד הוא ש״ס ופוסקים, ספרי חסידים, ספרי מוסר, ודרוש, ומחקר וקבלה. בן י״ג היה “שקוע באין סוף”. “גיגית עופרת קהה וכבדה היתה סוגרת על ראשו מלמעלה וביצה מנוולת חישפה לו שחוק קפוא מלמטה,” כפי שכתב אורי ניסן, אשר את עזבונו גאל מן השִכחה בבוא־העת. בעת שעמד מול שדה החיטים הטובות, המפרנסות את החיים כולם, “כעני” עמד “לפני הוד הקמה המאירה והשמחה”. לא רק מפני שלא “רסיסי זיעתו” הרטיבו את רגבי האדמה השחורה של פלך פודוליה, ולא ידיו “עיצבו” את השיבולים, אלא גם מפני שלא היה יכול להתנחם, כביאליק, באחיו הרחוקים, המעבדים את האדמה בציון, שכן בעת ההיא עדיין לא היתה לו מולדת אחרת מלבד הלשון העברית.

המעיין בכתביו יכול לקבל את הרושם כי לא נוף ראו עיניו בילדותו – לא עצים ולא נהר ולא נאות־דשא ולא פרחים ולא שיבולים בקמה –אלא רק חלל עוין, העוטף אותו בלי חמלה וסוגר על יתמותו באיבה; ורק מלים, ולא ציפורים, ריחפו לנגד עיניו באוויר הבשום שריחו לא בא באפו. (“המלה פרח מנדיפה יותר מן הפרח עצמו ניחוח מבשם,” יכתוב לימים בספר המסות “חיים של שפע”. “כמה נאה גן אילנות טעון פירות וכמה מרהיבת־עין שדה העומדת בקמותיה. אבל כלום לא ייף שבעתיים גן הניבים השתול בחובנו ולא תקסום לנו לאין שיעור קרקע הנפש, המצמיחה תבואות למכביר של מחשבות ומושכלות…”) ולכאורה, היה “מחובר אל העולם” באמצעות “מלים ומושגים”. (“רעיונות הם יצרים”. “מאבקים רוחניים כרוכים בהם יצרים עזים כאלה ששטופים בהם גיבורי הטראגדיות הנאבקים על ממלכה.”)

אולם עיון מעמיק יותר יגלה, שהזיקה לטבע, אינה “מושגית” כדי כך, שלא נטבעה בו גם תמונה לתומה. ב“חזון האח בכרך”, שנכתב בברלין, ניכרת זיקה אל “המולדות הקטנות”, אשר בהן המתים משאירים אחריהם “אילן נטוע במו־ידיהם”. בדברים שכתב על יוסף אהרונוביץ, אחרי מות, (“במעגל הדורות”) נאמר: “אדם יסודו מעפר. מעפר מולדתו. בצירוף נופה וטיב מימיה ואנשיה. יוסף אהרונוביץ היה… משורש מחוז פודולי מסוים… ואצרף לכאן גם את אובודובקה הקטנטונת, ככף־איש גדלה, לא שם לה בכרכי עולם ולא ציון לה בגווילין של המפות, אולם מדי דברי בה יהמה לבי אליה…” ודווקא בדברי הספד על רֵעַ הוא מאריך בתיאור נופי ילדותו, ומוסיף: "…הטבע עצמו מדבר כאן אל האדם בשפת הפשטות:

הארץ ניתנה לך לחרוש אותה ולשבת בה… האדם מתהלך בחבל אדמה זה פשטן הוא כאדמתו. פשוט ותמים הכפרי שם, ואף יהודי העיירות נשתמר בהם הרבה מהחן הכפרי…"

כאילו בזכרונותיו הוריקו העלים פתאום. מה שלא ראו עיניו, עוד נער, זכרו בבוא הזִקנה. שכן מן הקישור של אדם בנוף ילדותו מסתבר, מרוח הדברים, שהוא עצמו אינו “מעפר מולדתו”. תמים אפשר שהיה. פשטן ודאי שלא היה. ואף בזה לא הלך אחרי ילידי פלך פודוליה, ש“לא היה בכלל בחייה של עדה פוריטנית זו שום דבר מבריק,” והכול בה הלך לאורו של השכל הישר. “ומה טיבו של השכל הישר אם לא הליכה במישור, ללא חכמנות יתירה, ללא ברק נפרז וללא הקראות, שאין לה פרי אלא פרחים.” דומה, שלא קיבל מבני פודוליה אלא את הכלל, שצריך אדם להיות “צנוע גם ביראת השם”.

מכל מקום, עד שנתעוררו נופי־ילדותו בזכרונותיו מחק אותם מצוואתו לילדיו. השתדל להעניק להם רק את הזיקה העמוקה למלה הנכונה, מולדתם החשאית של היושר והאמת. הניח שלא ישכילו לרדת לסוף דעתו של ילד גולה, זו שחייבים לשלול, ש“לא את כוחו פיזר” בשדותיה ולא הוא “יצברנו”. שמח, ששפר גורלם מגורלו. הם לא יצטרכו להתבונן “מתוך הרגשת קנאה בגווייה בודדת, המפורקדת לבטח על מצע שדה או יער, ישנה ללא רתת לתוך חלל המולדת, כמפגינה לכול את ברית השלום השורה בין טבע ונפש… השינה בשדה – שיא הרגשת החיים – היא רק קניינם של השמים למראשותיהם את עפר אדמת־מולדתם הממשית…” ככתוב “בחזון האח בכרך”. אמנם, את הלשון העברית בא לעבוד בארץ ישראל. ואת “נטל תחיית הלשון, עידור בלשון והפרחת שממה, שכל־כך מעטו דורשיה”, לקח על עצמו. אולם בדיעבד העניק לילדיו את “שיא הרגשת החיים”, ולא ראה טעם להורידם במעלות קדושה אל פחדיו וערגונותיו של ילד יהודי יתום, שנשא עיניים רואות וכלות אל הרכבת הנוסעת מערבה, לא רק מפני שנסעה ממקומו אל מקום אחר, אלא מפני שתגיע בתחנתה האחרונה אל מקום של תרבות וחירות המחשבה.

 

ד. סוף מערב    🔗

עיניו היו נשואות מערבה. בעולמוֹ של הנער הבוֹדד – היצירה הראשונה שתרגם, בגיל ארבע־עשרה, מלאכת־מחשבת של לשון עברית רהוטה, היתה ״בדד״ של סטרינדברג – זרחה השמש במערב ושקעה במזרח.

המערב סימל דעת ותבונה, חירות ההשגה, עומק הזיקה אל היופי, וכל הזר והרחוק והחוקר במופלא ממנו. עולם נאור השבוי בקסמם של רעיונות נשגבים.

ביום שעמד ברשות עצמו – בוגר ישיבה בן שש־עשרה, מוסמך לרבנות – קם ונסע לאודיסה. השער לאירופה.

שם, בעיר שאין בה אלוהים, כפי שאהבו לומר אוהביה, גילה את דבשו של כרך, הפתוח אל העולם, ואת קסמיה של אלמוניות נוטה חסד. שם זכה בידידותם של בני־עלייה, נפטר מן התלות בחסדי קרובים רחוקים ונהנה מאהבתם של רחוקים קרובים. ביאליק אסף אותו אל ביתו – מורה לרעייתו, שלא יכלה לקרוא במקור את תפילותיו הנידחות – והסדיר לו פטור מן השרות בצבא הרוסי. שם הכיר כמה מן המאורות הגדולים של הספרות העברית, שהתפעלו מחריפותו והניחו לו להציץ בהם מקרוב.

אולם אף־על־פי שהחיים האירו לו פנים, לא מצא מנוחה באודיסה. העלם הצעיר, ש“כנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום המחר,” כגיבורו של אורי ניסן, “האיש החולה שהתבייש לחיות,” מצא את קרית־ספר של אודיסה נטועה עמוק מדי בעניינים יהודיים, שביקש לפרוש מהם. ואפשר גם ממוסדת מדי. הכול חג מסביב למאור הגדול של היום והמאור הקטן של הלילה והכוכבים הזעירים המקיפים אותם. נפשו יצאה דווקא אל ווארשה הרחוקה, מקום שם בקודש־הקודשים של תרבות המערב כיהנו דוד פרישמן, הפוסק האחרון בענייני טעם, ונחום סוקולוב, המתהלך עם שועי ארץ.

בטאונים פרובינציאליים נטולי ברק ודלי חשיבות הנדפסים באוקראינה, החווירו לצד “הצפירה”, שערך סוקולוב.

ווארשה, פאריס של אירופה התיכונה, היתה קרובה יותר לאירופה שבדמיונו. בטעם קלוש של בגידה בפיו קם ונסע לשם.

ווארשה, אף היא, האירה פנים. פרישמן, העורך הספרותי של “הצפירה”, הכניסו בבריתם של אסתטיקנים, המחמירים בשאלות הצורה. בפעם הראשונה בחייו היה יכול להתפרנס מכתיבת מסות וסיפורים. העילוי מאובודובקה התנפל על מנעמיה של בוהימה ווארשאית, כנער מן הפרובינציה שאימץ לעצמו אופנה כרכית כחובה מקודשת. העשייה הספרותית, בלשון שפרקה מעליה עול מצוות ויצאה לתרבות מערבית, תפסה אותו כמין בולמוס שאין לו מעצור. הצורך ליצור את הכלים בשעת היצירה הלהיב את דמיונו.

מכאן ואילך לא יחדל לכתוב עד סוף־ימיו. למן השנה הראשונה היה יבולו עשיר ממה שיכול להביא לדפוס. אחרי סיבוב שני באודיסה בימיה הראשונים של המלחמה, התגלגל ביוזמת פרישמן למוסקבה, למחיצתו של אברהם יוסף שטיבל, פטרון נדיב של מו״לות עברית. ב“התקופה” פירסם את סחור־סחור, פרקי עדות על בני־דורו בז׳אנר הווידויי של גדולי הרוסים, אשר כמה מספריהם תרגם לעברית בת־קיימא.

גם על השנים ההן לא שמעתי מפיו לא דבר ולא חצי־דבר, אלא זאת, שידע רעב ועל־כן כל ימיו ינהג במזון כמו במן שירד בנס מן השמיים ואסור לאבד פירור. הוא מיעט לכתוב על התקופה ההיא, אף־על־פי שידע חיים רבי־הרפתקאות. זמן־מה נדד בדרכים, ויצאה שמועה שנהרג. בחוץ־לארץ הספידוהו קצת ברוח אוהדת וקצת בלי לחוס על כבוד המת. הנאה, המזומנת רק למעטים שבמעטים.

מן התקופה הסובייטית נותר בכתובים כרוז של אמונה נוגעת אל הלב. “הקומוניסט העברי”, הוא שמו של קונטרס שפירסם במוסקבה בימים שהאמין במהפכה, קודם שראה אותה הורגת אדם אחד חף מפשע, וחזר בו מאמונתו שתביא תשועה לכל ענווי־עולם ועניי־ארץ. (שלושים שנה לאחר מכן שאלתיו: “בשל איש אחד!” והוא השיב: “כמה נחוץ?”) ואז נפלה החלטה בלבו: לא ממנה ולא מהמונה. לא ליהודי התהפכו היוצרות ברוסיה. לא לו חוקיה הקשים ותותחי־הצדק הממהרים לנבוח. הוא פחד מאהבת־האדם הרצחנית ששפעה מעיניהם של מבשרי עולם חדש, ממש כשם שפחד לפנים, בעודו ילד, מפני שרירות רצונו של איכר שתוי, ירא אלוהים ונבער מדעת.

בתרע״ט שב לאודיסה, וערך שם עם שלמה צמח בטאון עברי בשם “ארץ”. ארץ בעלמא, בשביל שלא להרגיז את הקומיסר. קיווה שלא יהיה איכפת לאלה אם יחסכו כמה עניים מפיהם ויעלו על הנייר מלים בלשון עם דל.

אולם גם מזה משך את ידו. אנשים היורים בכל מי שחולק על דעתם וחיי־אנוש אינם נחשבים בעיניהם אלא כמין דלק שמזין את ההיסטוריה לא יראו בעין יפה כיסופים בורגניים לירושלים של מעלה.

אחרי שברח מרוסיה השתעשע זמן־מה ברעיון לנסוע לאמריקה. אולם יעקב קלצקין אמר לו שיעשו לו שם בנקט גדול ולמחרת ישכחוהו כשם ששכחו את העברית אשר לתקנתה ביקש לנסוע לשם.

דוד ברגלסון, שעמו חלק חדר בברלין, בתקופת נדודיו, הציע לו לחזור לרוסיה.

המהפכה סופה שתנצח, תירץ את חרדותיו. אירופה כולה תיפול בידיהם. ואז יתנקמו קודם־כול במי שערק משורותיהם. מודה ועוזב ינוקם. זמן־מה אחרי שחזר לרוסיה היה יכול ברגלסון להאמין שבחר בדרך הנכונה. שכן זכה לתהילה וכבוד, ולחיים מן המוכן, ובזמן מלחמת העולם השנייה הניחו לו להיות פה לאחיו. אולם סופו שהועמד אף הוא מול כיתת היורים, אם מפני שקרא דרור לרגשותיו אם מפני שלא ניחש להיכן נושבת הרוח.

אבי חזר לווארשה. שם, בין שני העולמות, זה שבתוכו הוא עגון, לטוב ולרע, בחיים יהודיים, המתרוצצים בין יידיש ועברית, וזה שאליו נשואות עיניו, המערב ה"מונבלני״ – ביטוי זה יופיע מאוחר יותר, ודווקא בארץ ישראל – הוציא במשך שנתיים־ימים ירחון ספרותי, בשם “קולות”, שדיבר בכמה קולות ובלבד שיוקפד על עברית כהלכה ועל תחביר מקורי.

בינתיים נשא אשה והוליד בן, שפרנסתם עליו, והיה אנוס להחליט היכן הוא נטוע בעולם. הירחון לא היה יכול לפרנסו. להיפך, הוא חיסר משולחן המשפחה. אז נאלץ לפרסם כתבות ביידיש כדי לפרנס את העברית. ונתברר כי גם בווארשה אינו בתוך שלו. אמנם הגה חיבה עמוקה ליהודי פולין, ש“אינם להוטים אחרי פוזות כיהודי רוסיה”, אולם לא ראה את עצמו אחד מהם.

לדידו, לא היה שייך אלא לשפה העברית ולספרותה, כמין מלכות שאין לה טריטוריה. בכל מקום שהיא יכולה להתקיים שם הוא עומד.

המחשבה על ארץ ישראל צצה מפעם לפעם, בכל עת שהיו ענייני הירחון יגעים.

הוא היסס הרבה, עד שהציע לו ביאליק לעלות ארצה ולערוך את השבועון הספרותי של אגודת הסופרים.

לבטים רבים התלבט:

בארץ ישראל חלוצים חוסכים מפיהם כדי לקנות נשק. מה צורך יש לאלה בפילוסופיה ובשירה? מה טעם להביא לרעבים אלה, הסוללים כבישים בקדחת, את פרוסט ואת ג׳ויס, ושירה שמרחפת בספירות עליונות? כלום לא יהיה נאלץ לכפוף את עצמו שם בפני ההכרח ההיסטורי – יישות קצת פחות קשיחה מאחותה הסובייטית אבל דומה לה באופיָה –ולוותר על סוג של ספרות, אשר דווקא אליו נכספה נפשו, אותו סוג החותר אל שורש ההוויה ויורד ונוקב תהומות? ואולי מרצונו יסתלק מן החיטוט הטרדני בפרפורי־נפש בורגניים כדי לעזור לצעירים העייפים ההם, חוגרי הנשק, לבנות את צריף העץ שייקרא מעתה מולדת? ואולי יצטרך להעלים עין מן הדלות הרוחנית של כבדי־הביטוי שמינו את עצמם למנהיגים ולקשור להם כתרים?

הלא שם הכול רעוע כל־כך ורופף וצריך להיזהר שלא לצעוק חזק מדי ולא לבכות לפני הזמן. ולא מן הנמנע שיצטרך לוותר על אותה חירות הרוח שזכה לה במחיצת פרישמן, ולהתפשר בחִירוק־שִיניים עם עסקנים הבוראים תרבות חדשה בהבל־פה ומחברים שירי־מועד ילדותיים כמחדשי מסורת של פיוטים. ואולי יתבקש להתבטל מפני תרבות של יהודי המזרח, ולכשיקרא את דברי הבוסר של עסקני תרבות, המרגיזים את עצביו, ירתח מזעם וישתוק, כדי שלא לעשות לעצמו שם של איש ריב־ומדון. ולאט לאט, בלי שיחוש בתמורה, יצמצם עצמו למידתם של אלה וילמד את עטו ללכת בדרכיהם. ובבלי־דעת ימלא אף הוא גליונות צפופים של תיאורים אפולוגטיים של הוויה בדויה, שנבנים ממנה לפני שבונים אותה.

אולם לבסוף, לכשנדמו ה“קולות”, ונתברר כי גם מווארשה לא תבוא לעברית הישועה, ארז את חפציו המעטים ונסע לארץ ישראל, לראות אם נאמנים דברי ביאליק, ואכן יש בה חיי־רוח עשירים וחבורה של סופרים ואפילו אגודה כדין, ותקציב צנוע לשבועון ספרותי. הסיור המוקדם הפיג את חששותיו. עד־מהרה הביא לארץ גם את אשתו ובכורו, לאחיזה של קבע. בתקווה, שהעיר הקטנה תל־אביב תהיה טיוטה לכרך אירופי, אשר בו, בעליות־הגג נוצרות, בבדידות מזהרת, יצירות־המופת של התרבות המערבית.

ה. חומר ורוח    🔗

החיזור אחרי אירופה נמשך גם בארץ ישראל.

ב“כתובים”, אשר בו ראה את עצמו כמתווך בין “חבריו לעט” ו“ידידיהם מסדרי האותיות”, הזהיר מפני התנתקות מאירופה.

“אוי לנו אם נעקור את שורשינו מן המערב המוֹנבּלַני, השלגי, הפילוסופי, הממציא. אוי לנו אם נתמסר… לדלות של המזרח הערום, המחנך את האדם לעבדות… ללהט השמש המכה, לאלוהים קנא, לנרגילה ולנירוונה – אוי לנו אם שבטנו העברי לא יתחזק לחבר את קשריו… עם הדיעה הצלולה, הגיון הברזל ורחבות ההבנה… עם השאיפה לפילוסופיה ולשכלול המדעים והאמנויות היפות…”

המונבלן כסמל פשוט. הוא ההר הגבוה ביותר באירופה ה“גבוהה” ביבשות. המדרגה הגבוהה ביותר של חירות הרוח מנקודת־מבטו של חניך־ישיבה שיצא לתרבות עברית וביקש להיות מהפכן ברשות היחיד. את ההר עצמו לא יראה אלא מקץ ארבע־עשרה שנים, במסע מז׳נב למארסיי, בפרוץ מלחמת העולם השנייה – זמן לא רב לפני שיחזור בו גם מן האמונה בכוחה של אירופה להעניק לתרבות עברית משהו שלא שאבה מן המקור היהודי.

בשנים הראשונות לשבתו בארץ חולל מהפכה פרטית בתחום הלשון. “האני” המספר נאלץ לברוא את הלשון, אשר בה הוא מדבר אל עצמו. הוא ראה עצמו כמי שמופקד על “המדורה היתומה של העברית”. הלא רק מפני שכבתה בווארשה הוא כאן, בארץ הזאת, שאינה צריכה לשכמותו, חטטן, נוקדן, ומלא רגישויות כרימון. לפני שנתיים בלבד עוד האמין כי באחת מערי הגולה " צריך לבנות מרכז לתרבות עברית – תחנה אלקטרית שתחלק אור", וכי אפשר “בצהרי יום זר” לנענע את העברית, “החולה שלנו, הלא נדרשה, כמו נר־נשמה בעריסה”. אולם עתה הוא מבין כי הסיכוי להקים שם “תחנה אלקטרית” אינו מעודד ביותר. עייפה נפשו גם מן המאבק ביידיש, אשר סופריה, שנהנו מקהל־קוראים נרחב, מכל שדרות הציבור, ושכר־סופרים בהתאם, דרשו את העברית כשפה בורגנית ולקחו תחת חסותם את מאווייו הכמוסים של העם. “והפצע הכי עמוק”, כתב, “אותנו החוצבים בלשון, היורדים לבורות, שיחין ומערות של האומה, הפועלים בשדה העברית כמעט על פת־לחם או על־חינם, ללא כבוד וללא רכוש, מבני־העניים… אותנו משימים כמותרות לעם, כסרח העודף של בורגנים אנשי־כיס, שבעי כל־טוב… אנו אשר ויתרנו על חלקנו בעולם הזה לשם היצירה בעברית… נמנינו בין אנשי בריתם של רודפי־התענוגות ועושקי־הדלים…”

“אין צורך” בארץ “בשפע של כוחות אינטליגנטיים”, הוא חש, וכי גם כאן, כבכל מקום אחר, יש “מרכז” ויש “שוליים” וכי “המרכז הנהו עצל, ריאקציוני וחולה במחלת השובע”. אוצר המלים של המהפכה משרת אותו לעת פולמוס שנים אחדות אחרי שמרד בה. שנה אחת הוא עצמו ב“מרכז”, הוא ממהר להסתלק ממנו. “האמנות משגשגת רק במערת המכפֵּלה של החלום והכאב. רק בהסתר.”

אף כי הספרות היא לו ייעוד ומשאת־נפש ואורח־חיים, כל ימיו הוא מתנזר מלספר סיפור. הילד, שקרא ש״ס ופוסקים בגיל שש ולמד כי “המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה הריהו מתחייב בנפשו”, ועמד מול הקמה המאירה בשדמות מולדתו בלי שיבוא באפו ריח השדה, ויָרֵא עד מאוד מפני טיפשותם ורשעותם של האיכרים, השונאים את עצם קיומו, לא ראה טעם לספר “בסיבוב הבלתי פוסק של העניינים היגעים אשר תחת השמש” ותמה אם בכלל יש צורך “להעתיק את החיים כמו שהם על הנייר ולשפות סיפורים החוזרים על מעשים שהיו”. הוא חתר אל תמצית ההוויה, הכמוסה במלים, וניתן לזקקה מהן באמצעות תיאור של “זה שאיננו הווה, שכמעט איננו הווה, שרק אפשר לו להיות הווה”. הוא זִלזל במשאלה להעתיק אל הנייר דמויות, תווי־פנים, העוויות, ו“כל התגים עד רישומי התפר וצורת הכפתורים למיניהם”, ו“השרטוטת המדויקת של הסביבה”, לרבות “הקשקשים הנוצצים של המציאות”. להידבר ביקש רק עם אלה “שכבר חזו מבשרם את הבדידות האיומה המתרגשת לבוא מתוך תהום היצרים האפלים”.

לא היה סיכוי לכבוש בלשון זאת את הקורא העברי, הצמא לבשורה ציונית ומבקש להוליד רוחניות חדשה מתוך זיקה מחודשת אל החומר. החסידים הנלהבים של הארצי, השואבים את השראתם מהתקדשות לעמל וקושרים כתרים למעשה הגואל, ריחקו עצמם מדעת מן הבשורה האירופית, שנתגמגמה מעל דפי “כתובים”. בשורה, שנרמזה בה התעלמות מן השורש הלאומי, וגם מן התפיסה היהודית, שבאה לכלל ביטוי באבחנה הברורה בין חומר ורוח ובכיסופים להתפשטות הגשמיות. בקרקע ארץ זו, שבה עברו עליו שנות הילדות והנערות, ערש מולדתה של החסידות הברסלבית, כמו מאליה צמחה שניוּת מעין זאת – כיסופים לאירופה של מטה ולירושלים של מעלה בעת־ובעונה־אחת – אולם בארץ ישראל, שביקשה בכל מאודה לשוב אל טבעם הפשוט של הדברים – לחם, עבודה, אדמה, איגוד מקצועי, קופת־חולים, תוכנית מדינית, קוב לדונם וקילו לגולגולת – לא היה מקום לבוז שרוחשת הנפש לכלי שנדונה להיכלא בו בימי חייה המעטים, עור ממולא בשר נרקב והולך, חמת מלאה דם, “גווייה”, שקיבלה אורכּה לפרפר שנים אחדות בין החיים ובין המוות. (כינוי זה, “גווייה”, נתן לגוף האנושי אפילו בסיפורי האהבה שלו.) ביזוי הבשר לשם עילוי הנשמה לא מצא הד בלבם של אלה, שלדידם היתה המהפכה הציונית שיבה אל יהדות של גוף ומלכות בשר־ודם וריבונות האגרוף היהודי ושיר לשרירים.

הבדידות שנכונה לו מכוח דבקותו בערכיו לא העכירה עליו את רוחו אלא בערוב־ימיו. שנים רבות התענג על החירות לעשות ככל העולה על רוחו בלי להצטרך לבריות. בעניות, שלא בוש בה, אלא, להיפך, התיר לעצמו להשתבח בה, כמין אסמכתא ליושר, הלך בדרכו וכתב מה שאמר לו לבו בלי שיטרח לבדוק היכן ומתי יראה אור מה שנערם על שולחנו.

את השקפותיו, “הצורבות את קרביו” ו“מתמיהות הן אולי בעיני רבים” לא שמר לעצמו. כבר בגליון השני של “כתובים”, בחסות האגודה, תחת עינו הפקוחה של ביאליק, הנוהג בו כבדהו וחשדהו, הוציא ברשות העורך מתחת לקו, “כמה קרני מישוש”, והזהיר מפני הקרתנות.

“ואם נהיה ישרים עם עצמנו עלינו להודות, שמדעת או שלא מדעת הננו מצמצמים את תביעותינו מעצמנו, כאותה אשה משכילה ועדינה, שנשאה לבעל נחות דרגה בהשכלה והנה מקטינה משום שלום־בית את דרישותיה האסתטיות בכדי להידמות לבן־זוגה.”

השאלה לא תחדל להטריד אותו במשך שנים רבות. בארץ קטנה זו, אשר בה הכול הוא בגדר יצירה חדשה, אין הסופר יכול להתעלם מהלך־הנפש השליט. עליו להיעשות חלק מן ההתהוות הזאת, ולא – הוא נטע זר. תל־אביב היא עיירה קטנה שאין בה לא סימטאות אפלות ולא עליות־גג. הכול נעשה בראש חוצות ועל גבי מדרכות פרוצות לרוח. סופר אינו יכול לומר לעצמו – אני תופר מגבעות קטנות ומי שרוצה מניח על ראשו. מביטים עליו כמי שלקח לעצמו אחד מתפקידיה של הקהילה. בוחנים אותו אם הוא עושה את “העבודה התרבותית” המועילה והנחוצה, ומציגים לו שאלות מוסריות. “צֵיד הצורות, יסוד עיקרי באמנות, והליכה בטלה, תנאי דווקאי לאמן, פרי שחרור פנימי ואבטונומיה עצמית, מוחלטת, נגלים ומתפרשים פה, בסביבה זו, מטעמים מובנים מאוד, כמעשה הבלות ופשע.” “העמלים עמל לא אנוש על פת בעגבנייה” לא יניחו להולך־בטל להתמכר לתאוותיו אלא אם כן יניב פירות של קיימא, שאפשר להזין בהם את הבנים ולחזק את שריריהם.

אפשר, שעם המרדנים, חולמי החלומות, העמלים על פת־בזית, היה יכול למצוא שפה משותפת. אולם גם אלה תבעו ממנו שיחדל לרחף הגבה מעל ראשיהם של החלוצים, השואלים לנתיבות עולם־המעשה. לא היה איכפת לו אילו אמרו עליו שהוא תמהוני. לכשיחלימו מן הקדחת שהם שקועים בה, האמין, יגלו שגם הוא קיים. הלא כל עצמותיהם אומרות כי “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”. אחדים, בהם אנשי “השומר הצעיר”, אף הם ריחפו בעולמות עליונים על־פי דרכם. אמנם, מה שכתבו בחוברת שהוציאו שנים אחדות לפני־כן, “קהילייתנו”, לא היה לרוחו, אך זאת לא בגלל התוכן אלא הסגנון. אילו עבר בקולמוסו על החוברת ההיא לא היה מניח פסוק אחד כלשונו. (כך היה עושה גם לדברים שכתבו אחרים, המקובלים כסופרים מן המניין.) אולם אלה לא מצאו את הדרך אליו מפני שלשונו נשגבה מבינתם.

את החלוצים כיבד והעריך, מפני שהם אנשים האומרים ועושים, ויודעים לעשות. (לימים יאמר, בחיבה אמִתית לבעלי־מלאכה, כי אילו ידע לעשות שולחן אפשר שכלל לא היה כותב ספרים…) אולם זיקתם לעולם המהפכה הפילה עליו פחד. כלום לא ייתכן שאין הם יודעים כי אי־אפשר לעשות את הטוב באמצעות הרע? אפשר שקצת רע הכרחי נטפל לכל מעשה נחוץ, אך לא ייתכן שרע מרובה כל־כך יביא ולוּ אפילו מקצת מן הטוב, שצופן העתיד ליראיו.

בעלי מוסר מן החלוצים, מתונים שבהם, שראוּ עצמם כמכהנים בהיכלה של תרבות וכמחדשי פולחניה הנסתרים, לא נראו לו מסוכנים מבחינת ההשפעה המזקת על התרבות העברית כמו באי העלייה הרביעית, שהגיעו לארץ רדופי מצוקה כלכלית, והקימו בשולי החיים התוססים של קודמיהם עיירה יהודית שתושביה מתפרנסים זה מזה בלי כיסופי גאולה ובלי צורך אמתי בעליית נשמה. אלה לא נזקקו למשב הרוחות ה“מונבלני” שביקש להביא ב“כתובים” ואפילו לא היו רדופי חזיונות יהודיים. רבים מהם הגיעו לארץ בדרכם לאמריקה ונתקעו בה. מזונותיהם היו קשים עליהם מן הגאולה.

מאותו הטעם שבגללו חששו מנהיגי הסתדרות העובדים מן הרעיונות הנועזים של אנשי גדוד העבודה, שנמדדו במידתו של דור עזוז וגיבור ואינם יפים לחלכאים ונדכאים, שדי להם בקצת חיי־חומר משופרים מאלה שהיו להם במקום שבאו ממנו, חשש הוא מדלדול ההוויה התרבותית דווקא בארץ ישראל, מקום שם נעקרו הבאים “מן השכבות העממיות הרחבות” ונתכווצו “בעיגול מצומצם על גבי שטח אדמה קטן”, בלי “הווי־חיים מגובש” ו“ערות עמקנית של ציבור נרדפים”. כאן, צפה בחרדה, “אין לנו כלום, חוץ מכאב ההתהוות ומפח־הנפש שבכל הגשמה”. כאן ראה יַבְנֶה בלי חכמיה, ורצה להציב מעל ראשה את המאור הגדול של המערב, “שאיננו שוקע”.

ככל בעלי חזון־שלעתיד־לבוא ביקש אף הוא להשליך יהבו על הדור השני. בינתיים יוציא שבועון לשאלות התרבות האמנות והספרות וישמור על איזו גחלת שלא תכבה. כבר היו סימנים מדאיגים, המלמדים כי בכל עליבותה של תרבות המקור בארץ ישראל אין לעברית תקומה אלא כאן. ביאליק היה בארצות הברית. עשו לו בנקטים, אך קנו רק 65 “אכסמפלרים”. בארץ – 1020. יש תקווה.

ו. ישן מפני חדש    🔗

תרומתם של הורי ליצירת דור ההמשך, כרבים מיוצאי אירופה, היתה צנועה למדי. בבואם לארץ החזיקו על זרועותיהם פעוט אחד. חודשים אחדים אחרי שבאו ארצה הוסיפו עוד בן זכר אחד, למז״ט, וחדלו.

הורתי בברכת פרידה מהעולם הישן ולידתי בתקווה ליצירת היש החדש. על ערישתי, נכון למלא מצווה שבמסורת, עמד ביאליק וחיוך נבון, מבודח מעט, על פניו. הוא חשב מן־הסתם על ההבעה שתופיע על פני האב המאושר כאשר יראה את ההקדשה בשער הספר שהביא לו.

מתנתו היתה אסופת שיריו, בכריכת־בד ירוקה. (מהדורה מיוחדת לשנת תרפ״ג, בהוצאת חובבי השירה העברית בברלין, אלפיים ושלוש־מאות טפסים עם תמונת המחבר בראש הספר, פיתוח נחושת מעשה־ידי פרום. מאכּס ליברמן בברלין, עיטור הספר וציוריו, תשעה־עשר פיתוחי־עץ, עשויים בידי יוסף בודקו בברלין…)

בהקדשה נכתב: "לא. שטינמן בעל ה׳קולות׳ /נִתָּן בחשאי/מאת/ח.נ. ביאליק.״ בטעם זקנים, בהומור טוב. אתה ב״קולות״ – רצונך, הרי זה הירחון שערכת בווארשה, רצונך, הרי זו מהומת־הנפש שאחזה בבני דורך קצרי־הרוח – ואני בחשאי. עניין של גיל. מכאן חוכמת זקנים ודברי חכמים בנחת נשמעים ומכאן התפרצות העלומים לקעקע את בירתו של הישן. אפילו שם הרך הנולד נכנס להקדשה הזאת – מועט המכיל את המרובה – בנפעל ולא בקל.

גם נדיבות היתה בזה. בשעתו גאלוֹ מן האלמוניות ודאג שתהיה לו פרנסה. אף־על־פי־כן קם המרדן הצעיר ונסע לווארשה, אל פרישמן, מקום שם היתה הספרות העברית קיימת בזכות עצמה ולא בזכות זיקתה אל הלאומיות המתחדשת. והנה הוא כאן, בתוך היש הציוני, איש צעיר ותוסס, מלא חששות מפני התמסרות – כלום לא ביאליק הוא שאמר לו באודיסה שלא ירבה לחדש כל־כך, וכי עליו להיות מרוצה אם יוכל לכתוב כקודמיו? ההקדשה אמרה: דף חדש. העבר מחוק. הנה הוא מתמנה לעורך יחיד של השבועון הרשמי של אגודת הסופרים והספרות העברית בארץ ישראל ובתוך זמן קצר יהיה אף הוא חלק מן המִמסד השנוא עליו. (המלה לא היתה קיימת. היו קיימים רק פרנסים, גבאים, יקירי הקהילה – הללו שעושים מן התפילה עסק, עניין של פרנסה וכבוד או כלי לנגח את מי שאינם מקובלים עליהם.) מתמנה, נאמר לשם הקיצור. מן־הסתם נבחר. אולם בימים ההם היה די בהמלצה של ביאליק כדי לזכות במקום של כבוד בכותל־המזרח של הספרות העברית.

ביאליק היה זכאי להחזיק טובה לעצמו שכן סייע לאיש הצעיר גם בחומר. זה לא כבר שיגר מכתב ל“הדסה” וביקש שיקבלו שם את הגב׳ שטינמן, העומדת ללדת, בלי תשלום, או בתשלום נמוך, כזה שמשיתים על העניים.

(אף פעם לא נודע לי אם נולדתי בחינם או בהנחה. כל אותה פרשה נודעה לי במקרה, כאשר הציע לנו אספן אחד לקנות ממנו את מכתבו הנ״ל של ביאליק. הוא היה סבור שהמשפחה תרצה לשלם ביד נדיבה כדי להשמיד את המסמך המגלה את “חרפתה”. האיש לא הבין מדוע לא היה איכפת לנו כלל אם יתפרסם המכתב ברבים. מכל מקום, המכתב לא נתפרסם עד עצם היום הזה. מן־הסתם החליט האיש להורישו לצאצאיו. שמא בקרב צאצאינו יימצא איזה כסיל שיתבייש במוצאו הדל…)

שאר הפרטים של האירוע ההוא נסתרו ממני. לא נותרו ברשותי אלא הספר ההוא, שקיבל אבי מביאליק והלך־הנפש של העת ההיא, המוכר לי מגליונות ה“כתובים” ומן הספרים שנכתבו בעשור ההוא. מהם גיליתי כי נולדתי על ברכי המחלוקת בין הישן לחדש. כל ימי ליוותה אותי.

ביאליק היה הישן ואבי היה החדש. בבריתי כרתו ברית. היא החזיקה מעמד שנה אחת. אחרי שנה אחת חדל ה“כתובים” להיות שבועון של אגודת הסופרים ונהיה שבועונם של ״סופרים עברים״ (ת.ד. 238). (מנין היה לאבי, שנמצא בסך־הכול שנתיים בארץ, ולא היתה לו פרנסה של ממש, הכסף והאומץ להוציא שבועון על דעת עצמו, זאת לא אדע. בימים שהחל העניין להעסיק את דעתי הלכו הנפשות הפועלות לעולמן.) לימים הצטרף אליו שלונסקי ומן־הסתם הביא עמו גם את מי שתמך בו. אז כבר נאלץ אבא לפנות את דירת המערכת ברחוב שדרות רוטשילד. החדר האמצעי בדירתנו בת שלושה החדרים והמרפסת הסגורה – ברחוב קרל נטר 10, פינת אחד העם, אשר הראשון בהם הושכר לדייר־משנה – שימש מערכת העיתון. אין תמה שהספרות נראתה לי כאורח־החיים שנועדתי לו מכוח הנסיבות. ילדותי עברה עלי בסל המערכת. הצעצועים ששיחקנו בהם, אחי ואני, היו סלילי נייר, מחררים, סיכות חיבור, לוחות־סדר של עופרת ואבץ וחותמות.

כאשר יצא החדש להילחם בישן היה עליו קודם־כול לתקוף את ביאליק. לפעמים בעקיפין, כראש גדוד ״מגיני העתיקות״ – כינוי זה נתן אבי, שהעביר ב“מזרה הזמן” את ספרות הדורות הקדומים, למי שנוהגים במסורת הספרות העברית בת מאתיים השנה כהיכל־קודש, אסור בנגיעה – ולעתים במישרין, כמי שניצב בגופו לחסום את הדרך בפני הדור הבא לרשתו.

דומה, שלא היתה חומה בצורה מביאליק, שהיו בעלי ה“חדש” חייבים למוטטה כדי לפרוץ אל קודש־הקודשים.

האם באמת היה ביאליק כאותו עץ ענק, עב גזע ועמוק שורשים, אשר בצִלו המצמית לא יחיו אלא שרכים וטפילים, חסרי פרחים, וכל שיח נושא פרי אין לו סיכוי לגדול תחת העלווה החוסמת את קרני השמש? לאבי לא היו יכולות להיות טענות על ביאליק. הוא הוליך אליו את אמת־המים וגם הניח לו לגדול באור. אם היתה מחלוקת ביניהם, הרי שחלה על הנהייה אל המרחקים ואל המעמקים המדומים של נוסח אירופה, שלא היה לרוחו של ביאליק. אף הוא כתב ליריקה, אך הוא נהג בה כשעשוע אציל שמתיר לעצמו מי שהקדיש את עיקר מאמציו לבניין תרבות שלֵמה. ביאליק לא חלק על הדיעה כי שירה היא תמיד שירת יחיד, אך לא ראה טעם בשירה שמתפייטת לה לקישוט היחיד ואינה מזכה את בעליה בעמידה לפני התיבה כשליח־הציבור. מן־הסתם ראה בדברים שכותב אליעזר שטינמן מין סטייה מעיקרי דברים, או התבטלות מפני חוכמה גויית. האיש העתיד לכתוב, בלשון מודרנית לעילא, סיפור בּשם “דודאים”, הפורץ כל גדר של עלילה ולשון – ומצהיר: “ברצוני לספר את עצמי לאמיתי; את עצמותי כשלעצמה. וזה הכול. ויותר לא כלום” – לא היה יכול שלא לאכזב את ביאליק.

לימים התחרט אבי שפגע בביאליק. בלהט הפולמוס ובמרי הוויכוח שוכחים שהמעצמה שמנגד, אשר את בירתה רוצים לקעקע, היא בשר־ודם, איש ידוע־חולי, המחזיק בדיעותיו מפני שאנשים מחזיקים בדיעות ולא מפני שנחוץ לו לעצור את הזמן ממהלכו. ולעתים קרובות אין הוא מבין כלל מה לשנאה זו עושה. הלא היה מותר לחלוק על דעתו בלי לעשותו גל של עצמות.

עדות לחרטה זו נמצאה בעזבון של אבי: מכתב נרגז שכתב שלונסקי אל ביאליק. אבי עבר עליו בקולמוס והקהה את חוריו, ואפשר יעץ לשלונסקי שלא לשולחו, שכן, ככל הידוע לי לא נשלח והמקור נותר בגנזים. עדות ברורה יותר מצאתי בדברים שרשם מפיו מאיר ינאי:

“לעתים יש לי ספקות בקשר לדברים ולמעשים ששללתי בחריפות. פעם כתבתי חמש שורות נגד ביאליק, ושושנה פרסיץ סיפרה לי כי ביאליק אמר לה ששכב חולה שלושה ימים בגלל השורות הללו. שיחתי האחרונה עם ביאליק נמשכה חמש שעות. המלים האחרונות שאמר לי היו: ׳אני הולך לניתוח. כשאחלים יהיה עלינו להמשיך. יש לנו עוד הרבה לומר זה לזה.׳ ביאליק לא החלים ולא חזר.”

הרבה היה להם לומר זה לזה, למרות חילוקי־הדיעות, שהגביהו הר ביניהם. בכל פעם שהלכתי עם אבי לים, לא לעתים קרובות ביותר, אחזה בי חרדת־לב בקטע הכביש ברחוב אלנבי שבין רחוב בצלאל לרחוב הס. תמיד היתה צפוייה הסכנה שיגיח לפתע האיש הנושא את שם הרחוב – והקץ לתענוגות הים. שיחתם, ביידיש, רצופה צביטות לחי לרַצות את הילד קצר־הרוח, נמשכו הרבה למעלה מאורך־רוחו של ילד.

כך בעל־פה ברחוב השמשי, השרבי: ביאליק במקטורן ועניבה ומגבעת ומקל־הליכה בידו, ואבא בחולצה פתוחה ומכנסי חאקי רחבים מאוד על רגליו הרזות; בחיבה ושחוק ומשפט גורר משפט, כשני יריבים שנפגשו על קרקע נייטראלי. אך כאשר הגיעו הדברים ל“כתובים”, מיד ניצבו זה מול זה משני עברי מִתרס.

דרכו של עולם. גלגל החוזר. כל חיי שזורים על זה החוט. אלה כופרים באלה כדי שתוכר זכותם להדריך את הדור הבא, שיכפור בהם, יאליל את עצמו, יכעס שכופרים גם בו בבוא תורו, וייצא לתבוע עלבונם של הדורות הקודמים. “ישן מפני חדש תוציאו”, נאמר. אך גם, “ואכלתם ישן נושן”. אין זו אלא שאלה של הישרדות. מי שיזכה להיות ישן נושן ישביע את רעבונם של אלה שסילקו את הישן מפני החדש.

אולי מפני שחזיתי כל זאת, בעודי ילד ונער, לא יכולתי אף פעם להתייחס ברצינות יתרה למלחמת הדורות. לא זלזלתי בה. שכן להכאיב היא יכולה. אולם חדוות המנצחים היתה זרה לרוחי. רק את הצער היטבתי להבין. ראיתיו לובש צורה ופושט צורה. הוא ילווה אותי עד סוף־ימי. צערו של מי שבא לספר על עצמו, ועל עצמו בלבד, ומצא את עצמו לפתע במוקדה של מחלוקת לשם שמיים. עד שהביט כה וכה כבר לא היתה מחלוקת, והשמיים לא נקרעו, ורק יריבים צבר לו כל ימי־חייו.

צער, הזכור לי עד היכן שזכרוני מגיע. כמה התאמצו להסתירו ממני – הוא ובני דורו, מהם יגעי עמל לריק ומהם היושבים על מילאת, אשר אף בהם פגעה הרעה כברק־פתאום – ולא הצליחו. כמה מעט שמחה יכולים סופרים לגרום זה לזה. וכמה הרבה כאב.

מה אירע שם ב“כתובים”? מדוע התחברו זה לזה שטינמן ושלונסקי? מדוע נפרדו? מה היה שורש המחלוקת? כמה ממנה היתה "עניין של עיקרון״ וכמה – הבדלים שבמזג.

בעת שהתחלתי להטריד את מוחי בשאלות הללו עוד היו הנפשות הפועלות בחיים. אך הם בחרו לשתוק. ואני נמנעתי מלחקור.

לימים נתפרסמו מחקרים, שעניינם העת ההיא, ונדף מהם ריח של רכילות פשוטה: הלא זה דרך העולם, שכל דור ודור מבקש להעמיד את עצמו במרכז העניינים (“אמצע המגרש”, נכתב שם, כאילו מחלוקת בין סופרים כמוה כתחרות כדורגל) ועל־כן הוא רואה צורך למעט מכבודו של הדור שקדם לו. במה נפלגו זה מזה? מאבקי הכוח המתרחשים בתוך הקבוצה אף הם יש להם חוקיות משלהם, כתבו החוקרים. מי שמתיידד עם הממסד אין לו מקום בקבוצה מהפכנית, השואבת את כוחה מנאמנות בלתי מסויגת לדובריה.

פרשנות זאת, השואבת את מושגיה מתרבות־הגוף, חוששני שלא תוכל להבהיר את בדידותו העמוקה של אבי, שכביכול הסתלק מן המהפכה וכרת ברית עם הממסד.

מדוע נותר בודד לנפשו אחרי שנפרד מחבריו? מדוע לא מצא לו בעלי־ברית ב“ממסד”? ומה פשר יחסי האהבה־איבה ששררו כל השנים בינו לבין שלונסקי, יחסים שנתנו אותותם גם בזיקה של האחרון אל הבנים?

לא לבן לפתור חידת האב. חזקה עליו שהאהבה מעוורת את עיניו. אך אין הוא פטור מלספר מה שראה מקרוב ומה שחזה מבשרו. אולי יעלה בידו להחזיר סימני־שאלה למקום שבעלי תשובות העמידו סימני־קריאה.

ז. יחפנים ודלגאים    🔗

ילדותי ידעה עוני מאושר מאין כמוהו. מערכת ה“כתובים”, בדירת הורי, המתה מאנשים. בכל שעות היום התגודדו בה סופרים, משוררים, ציירים ושחקנים – כולם צעירים, מחוסרי־עבודה ומאושרים למראית־עין. רובם היו רווקים, שחינוך ילדים רחוק מלבם, ועל־כן דיברו אלי כדבר איש אל רעהו. כיוון שלא נקטו לשון מתנשאת, האמנתי שהם חברי. העדפתי את חברתם על חברת בני גילי, שנאבקו על מעמד בתוך החברותה. המבוגרים, האמנתי, משוחררים מתחרות.

תור הילדות עלול להיות עסק־ביש. רק מאושרים־מלידה צולחים אותו בלי צלקות עמוקות. תחת החסות המגוננת של ידידַי המבוגרים, שלא שכחו להקדים שלום לילד, הצלחתי לעבור את ימי־העוני ההם בלי להשגיח כלל שהקן המשפחתי שלי אינו נהנה מן השפע השמור לבני־כיתתי בגימנסיה, אשר בימים ההם הקיפה שתים־עשרה שנות־לימוד. לתומי סברתי כי גם אנחנו מן האמידים הללו, שאינם חסרים דבר. אמי הצליחה לשכנעני, כי כל דבר שאין ידה משגת עלול להזיק לבריאותי. אחי, שהיה בוגר ממני בשנתיים, ונבון לאין־ערוך, ידע כבר אז שאנחנו נטע זר בגימנסיה. מן הסתם הניח כי גם ממני לא נעלם הדבר. אולם רק בזמן הקלטת המשדר “בית אבי”, בגיל 46, נודע לי, שידע גם את הפחד מפני העניות וגם את העלבון הכרוך בה. מורה שוטה נד לו לעיני כל הכיתה: אמו נאלצת לצאת מביתה בשביל להתפרנס…

אני אפילו מורה אוויל לא נקרה בדרכי, ועל־כן יכולתי לחלוף על פני גיל הילדות באמונה שלמה, ששפר גורלי מגורלם של כל הילדים בכיתתי, אלה שהוריהם אינם יודעים לכתוב, לצייר או לשחק בתיאטרון, ולבושתם הם נאלצים לעסוק בעניינים שאינם מוסיפים כבוד לבעליהם, כמו בית־קולנוע, בית־מסחר, או סוכנות לאוטומובילים, ולהתחכך באנשים שאינם מהוגנים, המיישבים את ענייניהם המכוערים בבתי־המשפט של השלטון המנדטורי.

הייתי יוצא ובא בבתיהם של חברים, שהוריהם עשירים מופלגים על־פי מושגי הימים ההם, ולא השגחתי כלל שרהיטיהם מפוארים וצעצועיהם מרהיבי־עין. חמלתי עליהם, שהם נאלצים להסתפק בתוצרת יפאנית וגרמנית, המיועדת לילדים בלבד, ואינם יכולים לשחק כמוני בצעצועים של מבוגרים, שהיו פזורים בחדר־המערכת – שורות־עופרת שנשרו מהסדר, וניתן להטביען בכרית ספוגה בדיו ולהדפיסן על גבי יריעות הגהה; וכן חותמות, קסתות, מהדקים וכתבי־יד, שאינם מוחזרים לבעליהם, ככתוב על גבי אחת החותמות; כתבי־יד שבגבם אפשר להתאמן בציור דיוקנו של שלונסקי, ליצן עשוי מאותיות וסימני־דפוס, כפי שנהג לצייר את עצמו.

שנה שנה היה מגיע לכיתה מורה חדש ורושם ביומן את שמות התלמידים. ושנה שנה חששתי מפני הרגע הזה, אשר בו מתברר להם כי שם־המשפחה שלהם, המתנוסס מעל שלטי אמייל בפתח ביתם, אינוֹ עושה כל רושם על המשכיל העברי, המתפרנס מהוראת ילדי עשירים, ורק שמי שלי היה מעלה על פניו חיוך סקרני אוהד, כאילו ביקש לנחש בהצצה אחת כמה מסגולותיו של הסופר הנודע, אשר את לשונו “הוקיר והעריץ”, עברו בירושה לילד הרזה המחייך במבוכה משורת הספסלים האחרונה. “עבור נא בבקשה לשורה הראשונה”, הייתי מתבקש.

כנימוק לזה ניתן, בדרך כלל, קוטן קומתי: הנערים הגדולים היושבים לפני יסתירו ממני את הלוח. אולם במרוצת־הזמן מצאתי שהמורים קירבוני אליהם כדי להבטיח לפחות שומע אחד למשאם הנלהב בזכות לשון עתירת ניבים.

בלב נכלם הייתי מבקש באין־אומר את סליחת חברי, שבנדיר זכו לתשומת לב כזאת. זהיר מלפגוע, הצנעתי את אושרי ככל יכולתי. לא נאה להתפאר במתנות גורל. יש לשמוח בענווה ולידום.

אולם אושרי נשקף מפני בחיוך כסילים ששפתותי לא ידעו לעצור. אולי מטעם זה התייאש ממני הצייר חיים גליקסברג, שהיטיב כל־כך לצייר את אבי ואת אחי, שתבונה עמוקה נשקפה מעיניו הגדולות והעצובות. אמי, בחיוך דורש טוב לכל העולם, ואנוכי, אוויל מאושר, המאמין בנדיבותו של כל מי שלא הרים עליו יד, לא יצאנו יפה. אושר אינו מצטייר אלא בהפשטה של צורה וצבע. ליגון יש פנים ממש.

הישגים חינוכיים מעמיקי־שבת יכלה אמי לזקוף לזכותה בכל תחום מתחומי החיים. כיוון שלא יכלה להפריש ממשכורתה אפילו פרוטות מעטות אלו, שנותנים ביד הילד, כדי שיוכל להעניק לעצמו בזמן ההפסקה איזה פיצוי מתוק על רגעי שיעמום מרים בזמן השיעורים, השכילה לשכנע אותי כי המזון שהיא מניחה בתיקי – לחם “תוצרת” בחמאה וחלבה, או בליל של גבינה כחושה וריבת ענבים, שרקחה במו־ידיה – שקול כנגד כל מיני המתיקה, המקלקלים את השיניים ומשבשים את התהליך הכימי המופלא המתרחש בגופנו ומגלגל לאנרגיה צרופה את המינון הנכון של יסודות מבריאים שהיא אורזת בילקוטי. כמוני אף היא חמלה, חמלה אמתית, על בני העשירים. אמותיהם המטופחות, שמרוב הטיפול בעצמן מזניחות את הטיפול בהם, מניחות להם, בהתעלמות גמורה מתורת ההזנה הנכונה, לקנות לעצמם ממתקים ומשקאות קרים, בסכום השווה כמעט למשכורתה השבועית של גננת. תורת ההזנה שלה אמרה שיש לאכול את המזון בישיבה ובכובד־ראש וללעוס היטב, שכן הוא מעניק לנו בריאות וכוח ומעשיר את גופנו בכל היסודות הנחוצים אם מתייחסים אליו ברצינות הראויה. היא האמינה בסגולות המופלאות של אבות־המזון ממש כשם שאבא האמין כי המלה הנכונה מביאה גאולה לעולם. הכריכים בגבינה שווייצית ונקניק פולני, והפלאפל, המיטגן בשמן חשוד תחת כיפת־השמיים, והסופגניות התפוחות והשחומות שבזוק עליהן סוכר קמחי, והעוגות המכוסות בקרם צבעוני, ומיני השוקולד, שקנו חברי בחצר הגימנסיה, האמינה, כרוכה בהם סכנה נוראה לבריאותי, שכן למרות נייר־הזבובים האדמדם המרחף מעל התאוות הגלויות הללו, והזבובים המתים הדבוקים בו, עדויות ברורות לנצחון ההיגיינה, הם מלאים וממולאים חיידקים ונגיפי מחלות ושאר סכנות הסמויות מן העין. מוטב לכל שוחר בריאות שאפילו לא יקרב אל המקום שמוכרים אותם. העובדה שדווקא אני, שלא בא אל פי פרי שלא רוחץ וחוּטא חליתי בדיזנטריה, ואילו חברי, שאכלו את כל הדברים המזוהמים ההם לא חלו כלל ובריאות איתנה נשקפה מלחייהם הפורחות, לא היה בה כדי לעורר בי הרהורי כפירה ולהטיל ספק בתורת ההזנה של אמי. שכן אני ידעתי מה שלא ידעה אמי: לא הייתי אדוק במצוותיה. לא אחת קרה, שאחד מחברי קנה פלאפל אחרי שאכל עוגה וסופגניות ואחזו שובע פתאום. בנדיבות שנתברכו בה בני־עניים בדרך־כלל, הסכמתי לסיים מה שהתחיל ובאתי על עונשי.

החשד, שהעוני איננו רק מקור לגאווה, נתעורר אצלי בגיל מאוחר יחסית, כאשר רמזה לי אמי שכדאי לי להצטיין בלימודי מפני שאיננו משלמים שכר־לימוד. כיהודי בגימנסיה של גויים בגולה עלי להצטיין כדי להשתוות לחברי. זו היתה טיפת המרור הראשונה שבאה בפי. שנים אחדות לאחר־מכן למדתי להצניע עוד מצוקת־עניים אחת. לחגיגות הבר־מצווה של חברי לא היתה בידי אלא מתנה אחת: ״הבן הנודד״ – ספרו היחיד של אבי לילדים. עותקים רבים ממנו היו מונחים בערימות מעל ארון־הבגדים בדירתנו ובכל פעם שהוזמנתי לחגיגת הבר־מצווה ירד מִפלסה של אחת הערימות בעותק אחד. הייתי במצוקה לא מפני שמיעטתי בערכו של הספר, אלא מפני שנראה לי מתאים לקטנים בעוד אני עצמי, בגיל ההוא, כבר קראתי את “ז׳אן כריסטוף” ואת “הנפש הקסומה”. אולם אף פעם לא העזתי לדחות את מתנת הדלים ההיא. בלב כבד עטפתיה בנייר צבעוני ובאין רואים הנחתיה בערימת המתנות.

בשנות הילדות שבהן מעוצבת תמונת עולמו של אנוש קטן ופתוח להתרשמויות עזות היו חיי רצופים אמונה לוהטת בהרמוניה השולטת בכול. בטחתי בנדיבות, בחוכמה וברצון הטוב ששפעו אלי מעולם המבוגרים. לא דחיתי מוסר־אב ולתורת־אם לא התכחשתי. יש שהגנתי עליהם בקנאות מעוררת כבוד. יום אחד סיפר לי רפאל אליעז כי בהיותי בן חמש מצָאַני פעם על מדרגות־ביתי ממרר בבכי. חזרתי מן הגן ולא מצאתי איש בבית. הוא ביקש לפצותני בכוס גזוז ואני רגזתי עליו שביקש להרגיעני במשקה מזיק לבריאות. מיד חזר בו ממעשיו הרעים וקנה לי כוס מיץ תפוזים, וגם חסך מיל או שניים, סכום לא מבוטל למשורר מתחיל ומחוסר־עבודה.

מקרה כזה ודאי נדיר היה. שכן, בדרך־כלל, לא היה הבית ריק אף פעם. תמיד נמצא מישהו מאנשי “כתובים” שהתנדב להימצא בו בהיעדר ההורים.

עד שיום אחד, בלי כל התראה, נעלמה כל החבורה העליזה מחיינו. כאילו קמו ונסעו לארץ אחרת.

ח. קשר השתיקה    🔗

בבת אחת נתפרדה החבילה. שום נימוק לא ניתן. חדלו לבוא. וזהו. בשער “כתובים” נכתב: בעריכת א. שטינמן. כעבור חודשים אחדים פסק השבועון מלהתקיים. בגיל שמונה קידמתי בברכה את התרחבות שטח המחיָה המשפחתי. במקום ה“דודים” ו“הדודות” נכנסו כלב וחתול. אף ידידותם של אלה נעמה לי מאוד. לא חסרתי אלא את “הדוד אברהם”. שכן בהתפרד החבילה נתפרקה גם “השלישייה”. כינוי זה נתן שלונסקי לחברותה המשולשת של שני ילדים ומבוגר שאיגדה אותנו.

תקופה ארוכה החליף את אבי לטיולים של בין־ערביים עם הילדים, כדי שיוכל ידידו הבוגר להיפנות למלאכת העריכה. הוא היטיב מאוד לבלות עם ילדים. “התקנדס” לו להנאתו, בנה לנו “פתאים” מקרטון, שמקרטעים למשיכת חוט, והקשיב היטב לשיבושי הלשון שלנו, שהיה מעודד במקום לתקן. “הפייטן הילד”, שעדיין לא היו לו ילדים משלו, נהג בנו כשווה עם שווים, וגמלנו לו באהבה. בנסיעותיהם לחו״ל מטעם השבועון היה מופקד על המכתבים לילדים. הוא לא כתב מלים אחדות בשולי הגליון, כאבי, אלא שירבט גליון שלם, בלי קמצנות, ועוד הוסיף שיר או שניים, שביקש לשמור למענו. כתב־ידו דמה להפליא לכתב־היד של אבי והיה אפשר לטעות בהם. לא היה אפשר לטעות בסגנון הבדחני, שנעדר ממכתבי אבי.

רוב המכתבים בפרוזה אבדו. את השירים החזירה לו אמי אחרי הפירוד. רבים מהם מצאו את דרכם ל״עלילות מיקי מהו״. אחד מהם – שיר מזמור ל״שלישייה״ – שבתי וראיתי שנית בתערוכה לזכרו. (שיר מזמור לא גדול לא קטן / על שני ילדים: דוד ונתן / ועל חברם אברהם הפייטן וכו׳). מכתב אחד, אופייני מאוד, מצאתי בעזבונו של אבי. היה זה מכתב שנשלח מבוקרשט, באחד המסעות לגיוס חותמים ל“כתובים” בקרב נאמני השפה העברית. (“… והנה נסעתי מווינא לבוקרשט, ואין לי בווינא ילדים שאוכל לכתוב להם מכתבים ולקבל מהם מכתבים. ובוודאי אסע גם מבוקרשט ולא יהיו לי פה ילדים כאלה. אבל בתל־אביב יש. שניים הם. דוד ונתן. שני אחים. הם רבים זה עם זה. מכים זה את זה לפעמים. אבל גם אוהבים זה את זה. אוהבים מאוד. והעיקר ששניהם אוהבים אדם אחד ששמו אברהם שלונסקי. והאדם הזה זה אני…”)

תמהני מדוע נשתמר מכתב זה, לבדו מכל החבילה שאבדה בתוך הגנזך הענקי של כתבי־יד ומכתבים, שמילא כל מקום פנוי בדירת הורי? האם ייחדו אבא לעדות על אופיָה הנרקיסטי של ידידותו הנחל־אכזבית של הרֵעַ שבגד בו, אשר אפילו במכתבו לילדים לא שכח ש“העיקר” הוא, שהם אוהבים אותו? מסופקני אם זו היתה הכוונה. קרוב לוודאי שרק בדרך־מקרה נשתמר. מכל מקום, המקרה בחר עדות נאמנה על טיב יחסינו עם “הדוד אברהם”.

“הדוד אברהם” יצא מחיינו לשנים ארוכות. עד שלא חזר על סף בגרותנו, לא דובר בו אלא באקראי, וככל הזכור לי, בלי רוגז כלל, אבל גם בלי געגועים, כדרך שמדברים על נסיעה רחוקה, המשתכחת והולכת.

בבת־אחת נעלמו ה“סדרים” העליזים בחוג שתי המשפחות ובאו תחתם “סדרים” הומים מאדם של מועצות־פועלים וקיבוצים, שאירחו את אבא ברוחב־לב תמורת הרצאה ספרותית. בלי־משים חדלתי להתאמן בציור דיוקנו של שלונסקי והסתפקתי בהעתקת הפורטרט של אבי, מעשה־ידיו של חיים גליקסברג – הסנטר אסוף בכף־היד, האצבע תומכת את הלחי, תלתל סורר מסתלסל על המצח, והעיניים הכחולות והגדולות, שריסיהן ארוכים להפליא, שופעות תוגה קורנת. את הביטוי הזה, שלא ידעתי לכנותו בשם, לא הצלחתי להעביר אל הנייר שלי. מאוכזב מעצמי “פרשתי” מן הציור והתמסרתי להעתקת דיוקנאות של חתולים לפרוזה יומיומית.

איני זוכר שהופתעתי מן השינוי שפקד את מעוננו. אנשים חדשים החלו לצאת ולבוא, מהם אחוזי טירוף קדוש כלשהו שנראו לי כמשוררים. אף כי חסרתי את חברתו הנעימה של “הפייטן הילד”, שהורגלתי לראותו כבן־משפחה, לא הרביתי בשאלות. גם קרובי משפחה מרוסיה באו ונעלמו ולא שאלתי להיכן. ילדים נוחים להשלים עם תהפוכות גורל. מה שקרה ודאי היה צריך לקרות. מוטב להפיק את המירב מן המצב החדש. כל הגלופות והחותמות הועברו לרשותנו. ואבי, שנותר לבדו בתפקיד הקשה של אב, קיבל עליו כמה חובות, אשר קודם־לכן היה פטור מהן. שוב לא היינו נאלצים להחליף את בגדינו באגף הנשים של המרחצאות העירוניות. יכולנו לחשוף את אברינו במקלחת הגברים, כמין הבטחה שלא ירחק היום וגם אנחנו נהיה גבוהים ושחומים כבחורים שהסתבנו בהתלהבות מתחת לסילונות של מים קרים.

עשר שנים לאחר־מכן הדפיס שלונסקי, בעצה אחת עם לאה גולדברג,את שירי הראשון. חזרנו ונפגשנו ליד שולחן־העריכה של עתון התנועה. חצרו של הבית, ברחוב השחר 7, אשר בו השתכנה מערכת “משמר”, גבלה בחצרה של הגימנסיה הרצליה. וכמו דילגתי על גדר שבין נערוּת לבגרות. שלונסקי קיבלני במאור־פנים, ועל פניו בת־שחוק חשדנית ואוהדת. כאילו ביקש ללמוד ממראה־פני מה אמר עליו שטינמן והאם אשמור טינה בשל פלוגתה שפרטיה ידועים לי מדיווחים של צד אחד בלבד. האם ביקש ללמוד מתגובותי מה דעתו של האיש, אשר לו הקדיש את השיר /קָרָנִי צבי מורדף ושתי קרניו יקוד", הקדשה שנמחקה במהדורה השנייה? או שמא ביקש לדעת אם חל חוק ההתיישנות על כאב עתיק של אהבה נכזבה?

עד־מהרה הבין מן ההתנהגות הנינוחה המכסה על משקעים מן העבר כי לא הוא לבדו שתק. הופתע לגלות שאין אני מכיר כלל גם את הגרסה של הצד שכנגד. הניח, שאני מסוגל לרדת לסוף יגונה של התנתקות חדה כל־כך אחרי שנים של אהבת דוד ויהונתן. אך הבין, בפליאה ואהדה, כי האיש הבודד, שהתרחק ממנו, חסך מבניו את המחלוקת שפילגה אותם. הוא לא היה יכול שלא להעריך את מידת ההתאפקות שבאה לכלל ביטוי בשתיקה שגזר אבי על עצמו. שתיקה מופלאה, כאשר אני מעלה בדעתי את הלשון שנוקטים בדרך־כלל נפוציה של חבורה שנתפרדה.

גם שלונסקי שתק. שתיקה שמאהבה. נפרדו דרכיהם, אך במהלך חייהם לא מצאו אדם אחר שיוכלו לשנאו באהבה עמוקה כל־כך.

מפעם־לפעם נפלטו רמזים בלי עוקץ שנאמרו בלי רוגז ולימדו על המשקע שנשאו השניים בלִבם שנים ארוכות. אולם אבי השתדל להעלים את רגשותיו. להוציא הללו שעברו את הכור המצרף של הניסוח. הוא השתדל שלא לנטוע בנו דיעות קדומות כלפי אישים בקרית־ספר, כדי שלא נתרגל לאמץ לנו הערכות מן המוכן. רק אלה שתיעב מעומק־לבו התיר לעצמו לומר עליהם דבר ברור. לגבי האחרים נקט לשון זהירה. הסתפק ברמז. כך נהג גם כלפי שלונסקי.

במידה שראה צורך לפרוק מלבו, השתדל לעשות כן שלא בנוכחותנו, אחרי שגילה, כי ההערות שהיו הוא ואמי מפריחים זה לזה ביידיש או ברוסית זכו לפיענוח מהיר. ילד קולט את המוסיקה ובמרוצת־הזמן מצליח לפענח את המלים האצורות בה.

ההערות הללו, שהצליחו לפרוץ את מחסום השתיקה, אף פעם לא נגעו במחלוקת שפילגה אותם. כאילו היתה אחד מאותם עניינים אינטימיים שהכול מדברים בהם עם הכול אך אין הורים מדברים בהם עם ילדיהם. נשתמעה מהן הערכה ביקורתית על אֵלו תכונות־אופי השמורות לבעליהן לרעתו. אך זו נאמרה במעין היסוס, כדי שלא תישמע קנטרנית. עיקרי־דברים נסבו על הדחף של שלונסקי להתנוסס על בימות ולהיות מוזמן לאירועים ולהיות סמוך אל שולחנם של נציגי אומות, אשר אבי היה סבור שמוטב לו לאיש־הרוח להתרחק מהם. המחאה היתה פוליטית יותר מאשר אישית.

כמה מן ההערות הללו, חש אבי, נפלו על אוזן מסויגת. ולא משום שעמדתו של איש־הרוח הממית עצמו באוהלה של תורה היתה רחוקה מלבי. אלא מפני שבנים מחמירים עם אביהם יותר מאשר עם אחרים. לא שכחתי את הרשימות שנכתבו ב“כתובים”, שקראתי בלהיטות באיחור של כמה שנים. ברשימות ההן קָבַל המלביה״ד על מוסדות היישוב שאינם מכבדים את הסופר כראוי לו. עיריית תל־אביב מזמינה לחגיגותיה נציגי מוסדות ומפלגות ומתעלמת מבאי־כוחה של אגודת הסופרים. “תלמיד חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחול”, נאמר שם. והנה שלונסקי מגשים בגופו את התביעה ההיא, להושיב את הסופר בין המורמים מעם שיראה העם ויכבד. מה רע בכך? הלא משורר נבחן על־פי הדברים שבכתובים, מדוע יש לדקדק עמו בשל חולשות־אנוש פשוטות.

הדברים לא נאמרו במפורש. אף־על־פי־כן חש בהם אבי ומן הסתם גרמו לו מפח־נפש. שכן הוא לא לשלונסקי התכוון. הערותיו באו להזהירני מפני התחברות לשררה, שמא אאבד את חירות הרוח, אשר עליה הורג כל היום, ואבעט במנחת־אב – אותה גחלת בוערת של יושר גמור, הקונה לאדם אויבים לאין־ספור וידידים כה מעט.

לעתים רחוקות דובר גם על שירתו של שלונסקי. אך גם זאת רק ברמז, ובסימן־שאלה. האפשר שיקדיש אדם מאמצים מרובים כל־כך להיות מקובל על חבורה, המעניקה לו כוח־פוליטי, בלי לאבד את תום־הלב, תרתי משמע, המעמיד את המשורר־הילד בעימות מתמיד עם עולם שנתבגר קודם זמנו?

נשמעו גם הערות אירוניות במפורש. ואף הן היו מכוונות כלפי הברית־הלא־קדושה שבין המשורר למפלגה. אחת מהן זכורה לי היטב: “שלונסקי הוא מהפכן בשלוש־מאות ושישים לירות לחודש, וחשבון טלפון וטכסי, ואני מכור לריאקציה בשישים”. אך זאת היתה עקיצה המכוונת כנגד בעלי בריתי שלי, המדברים במהפכנים ועושים כשמרנים, יותר מאשר כנגד שלונסקי עצמו.

במכתב ששיגר לי לפאריז כתב דברים ברורים יותר:

“אגיד לך רק זאת, שהעסקנים מרובים וסופרים טובים אין. ולעסקן ישר אין מקום. חוששני שאתה טועה קצת בידיעת הסביבה. אפשר רק לשיר או לספר… – צא וראה מי הם דורשי טובתך וקרוביך רבים רבים שאינם קרובים לך בהשקפות. אף אני ביניהם. יש קשרים פנימיים יותר, שמקורם בהבנה, באהדה, בידידות של נשמות. מפלגה של נשמות קרובות היא יסוד הכול. וכל העוזב את המפלגה הזאת משוטט בעולם זר. אולי משום כך באה העסקנות להשכיח את הגרות בארץ נוכרִיָה – – – אבא.”

דומני שלא נתכוון אלי בלבד. העסקנות היחידה שחטאתי בה עד אז עשיתי במטה הפלמ״ח, שהיה מכובד עליו. בימים ההם עמדתי לשוב מפאריז, קודם שאזל כספי, כדי “להציל את היבולים” בבית־אלפא, עניין שאף הוא לא היה פגום בעיני אבי. הוא התכוון במכתבו אל כל מי שפרש מן השירה, הסתלק מן ה“מפלגה של נשמות קרובות” והחליף את ה“ידידות של נשמות קרובות” בכל מיני ידידויות־להועיל. שלונסקי, שהמיר את הידידות ל“צבי מורדף” בליגה־לידידות עם ברית־המועצות היה בעיניו מעין תינוק־שנשבה, וחשש שאני הולך בדרכו.

אמנם, לימים אמר לי ברגע של גילוי לב, ודווקא בימים של מחלוקת: “לך יש ידידים. לי לא היו. ייתכן, שאתה צודק…” כאילו חזר בו מקנאותו למפלגה של נשמות־קרובות. הלא אנשים מתחברים גם בשביל להוציא עגלה מהבוץ.

בכל הנוגע לכבודו של שלונסקי הקפיד אבי, שלא אנהג בו כאילו יש לו רב מן הכבוד שאין בו ממש, שמעניקים מוסדות ליקיריהם, ועל־כן מיותרת לו מנת הכבוד המזערה, שאני יכול להציע לו מן הקהל. “לפי דעתי, אתה צריך לשלוח לו מכתב ברכה. הנימוס מחייב,” כתב לי, כאשר נודע לו שהוזמנתי למסיבה לכבוד שלונסקי ולא באתי.

בנדיר כתב לי מה אני “צריך” לעשות. אז לא הבינותי מה ראה להציע לי זאת. הייתי שקוע בענייני הפלחה של בית־אלפא וכל מעשה שלא חרץ תלם ברור ולא נכנס לתוך המסגרת המחמירה של נאמנות לעמל־כפיים בן ארבע־עשרה שעות ביום, לא נחשב בעיני כדבר שראוי להקדיש לו יותר ממשיכת כתף. לעצת אב לא הקשבתי. שלונסקי לא כעס שאיגרתי לא הגיעה אל שולחנו. בעולם הערכים של מי שעשה צעדים ראשונים בגדוד העבודה, אדישותו של איש כמוני, כחול צווארון, כלפי גינונים של טקס המתבטלים מפני עבודת האדמה, היתה עניין ראוי לכבוד. מכל מקום לא היה זה בגדר הטעם הטוב לכעוס על מי שלא רצה להיבטל ממלאכה נכונה בשביל עניינים פורחים באוויר.

אבי, כנראה, לא רק לכבודו של שלונסקי חרד, אלא גם לכבודה של מלאכה זו, שהוא ושלונסקי הפיקו ממנה, איש בדרכו, את חיותם. ודאי ראה בדאגה את הדבקות בעבודה “יצרנית”. בדין חשש שמא גם לזיקה לעמל, היוצאת ממקור טהור, צפויה הסכנה של שקיעה בענייני החומר. מייצרים גרעינים ושוכחים את הנימוס. דואגים לתקנתו של המין האנושי כולו ושוכחים להיות בני־אדם.

ט. סוד הזיווג    🔗

בעשר השנים שבין הקרע ובין השיר הראשון ב“משמר” אמרתי לאו למלאכת הסופר. הילדות המאושרת מתחת לשולחן־המערכת, אגב שרבוט דיוקנאותיהם של סופרים בגבם של כתבי־יד שלא הוחזרו לבעליהם, לא פיתתני להצטרף, כדבר המובן מאליו, לחבורה של אנשי העט והחרט, שהכרתי מקרוב. גם ההנחה, שאין לה על מה לסמוך, כי התורשה והנסיון המשפחתי מזכים אותי בעמדת־פתיחה נוחה לקראת המאבק על מקום בקריית־ספר, לא חיזקה אצלי את התיאבון לראות את שמי מוכפל מספר רב של פעמים באותיות־דפוס רבועות. אפילו הכבוד שרחשו מורי בגימנסיה לאנשי־העט לא היה בו כדי לעודדני שאפסע בנתיב שסלל למעני אבי.

בעודי רך בשנים גמלה בלבי החלטה נחרצת, שלעולם לא אהיה סופר. וזאת, אף־על־פי שחטאתי פה ושם בכתיבת שירים לעת־מצוא, וגם שרבטתי כמה דיוקנאות של כלבים וחתולים.

אפשר שגם הקרע גרם לכך בלי־משים. כמאליה חִלחלה לקרבי ההכרה כי אנשים דקי־רגש אלה, שחמלתם משוכה על כל ברואי בצלם, מצערים זה את זה יותר משהם סועדים זה את זה. גם גורל הספרים שהתפוררו על מרפסת ביתנו – כתבי אורי ניסן גנסין וכתבי אבי – לא היה בו כדי למשוך את הלב לעשות ספרים עוד קצת.

אולם יותר מכל השפיעה עלי הקריאה בכתבי אבי, בעיקר הרומנים אסתר־חיות, זוגות, דודאים וסודות. אבי, נאמן לעקרונות חינוכיים שלא קרא להם בשם, לא אסר עלי להציץ בספרים “שאינם לגילי”. הניח, שלא אפסח על אות אם יהיו אסורים עלי ואדחה אותם לעת מאוחרת יותר אם ישעממוני.

הנחה שנתבדתה. אף־על־פי שנשגבו מבינתי קראתים מהחל ועד כלה. מה שמצאתי בהם הביכני מאוד. הייתי בן 13 כאשר קראתי את “זוגות”, רומן שראה־אור בהוצאת שטיבל בהיותי בן 5. עיקרי דברים ודאי לא הבינותי. אולם משפטים רבים פצעו את נשמתי הרכה, שעתה זה החלה להשקיף אלי ממפתח חולצותיהן של נערות בניצתן. קטע אחד, שנתפרסם ב“כתובים”, קראתי וחזרתי וקראתי עד שנחרת במוחי, כפצע שאינו מגליד.

"… הטבע האכזר עיוות את דמותה של האשה; עשאה בטן כערימה! שופעת חלב מלמעלה ונוזל אדמדם מלמטה; הבחור והבתולה קרבים איש לרעותו על מרבדי רוך הפרח ודבקים זה בזו באמצעות הגסה בפעולות.

רגש־חרטה משותף בשל הפעולה וגעגועי־נצח על ריח הפרח, שנתנדף לעד, מרתקים את השניים באזיקים כזוג אסירים המכפרים על עונשם יחדיו. ובשביל להשתיק את המיית הגעגועים, המוצצים את הנשמות בחריפות, מתאמצים בני־הזוג לגולל את עלי־הפרח בסחי החולין וללכלכם לכלוך מוחלט. ורק משנתנדף הניחוח לחלוטין והושגה ההזדהמות הגמורה, באין שוב כל מזכרת־עוון, מופיע שלום־הבית של בני־הזוג בצורת שינה טובה ושאננה אל שוקת הנחת למראה דור הצאצאים, העובר שנית באותו השביל".

האומנם אני הוא אותה “חתיכת בשר קטנה”, המופיעה במקום אחר באותו ספר? כלום אני הוא הילד, שהוא “אויבו של האב?” או, ב“סודות”: “הילד הוא כלי ההחבאה לפרוסות האני, ששני ההורים גנבו איש מרעותו בעונת אהבתם.”

צעיר הייתי מכדי להתנחם בהכרה, שפרקי ספרות אינם עדות בלשון נסתר, וכי אפשר שהאיש, המחייך אלי בחיוך אבהי שפורצת ממנו אהבה חמה וחנונה, לא את סודותיו שלו חשף בדפים האכזריים ההם, וכי אפשר שאין אלה כלל תחושותיו שלו, אלא שראה צורך להביא אל גבול האור צל של הרהור אפל שמצא בנפשו, כדי להדבירו על־ידי חשיפה, כמדוזה זאת שמטילים לחוף כדי שתיבש בשמש.

דף אחרי דף פיענחתי, אט־אט, וככל שקראתי כן גברה חרדתי לשלומה של חופת האהבה הפרושה על חיי. עקבתי בחרדה ובכאב אחרי כל נדנוד של רגש בפניה של אמי. רגזתי על אבי, שלא השתדל להרחיק את עדותו. גיבורת סיפורו היא “בת הטוחן”, אשה “בהירה”, שפרשת מאבקיה כנגד השיעבוד לגבר עוברת כחוט־השני בדפי הספר. ואני הרי רק זאת סיפרה לי אמי, הבהירה, הדורשת טוב לכל באי תבל, שילדותה עברה עליה בטחנת־הקמח שליד הדנייסטר. שנאתי את הביטוי “גוויָה”, שנקט אבי בדברו על גוף האדם, אותה גוויה שנתרקבה בסרחונה" ברגעים שפטפטה עם יצרה.

בבלי־משים נתפסה לי כתיבת הספרות כמין מחווה של בוז, איש כלפי נפשו שלו, מחווה שראשיתה התאווה לאמת וסופה סיגוף האני עד למדרגה של ביטול היש. כמובן, שלא בלשון זאת נֶהֱגו הדברים ההם. אך בבלי־דעת נתפסה הספרות כמין מצב היפנוטי אשר בו האדם מגלה בלי רצון את סודותיו הכמוסים ביותר. היא מעשה מלשינות, שסופו להתחרט עליו. “מי כנאור משיג את בוז האדם לנפשו? דרגה היא באנוש להשטין על עצמו,” כתב שם.

עד שהגעתי בעצמי אל “מצע רוך הפרח” כבר הכרתי, בהצצה יראה מדעת, את הסכנות האורבות לקן המשפחתי. רבים הם המתנדבים להיות מבשריה של שמועה רעה מאלה שיצאו במקלם ובתרמילם להביא בשורה טובה. כבר ידעתי כי אפשר שבצד “האשה היפה, הרפה, האהובה, הרחלית”, האשה של “אור חמה”, תהיה קיימת “האשה השחורה, האפלולית”, האשה “של הלילה”, ואף זאת קראתי ב“זוגות”, כי “אי־שם במערכי לב חבויים, בפקעת נכלי היצר המיני, יפרפר בבושת גנב, כדג במצודה, חתול התאווה, העוגב בדמיון על הזרה, ואולם גם מאת הזרה תגונב גחלת לחמם בה אהבה לרעיה”. (זוגות, א, ה, עמ׳ 131). לימים ביקשתי להאמין כי אין אלה אלא נצנוצים מדמיונו העשיר של אדם שפוי מכל שפוי – אדם שאינו מתרגז אלא לעתים רחוקות מאוד, והתנהגותו בריתוי ובהצנעת עצמו כמידת־האפשר, לעולם בקול רך ובלשון נקייה – האוהב לגשת קרוב קרוב לפרגוד המכסה על הטירוף, האוצר בתוכו את מכאוביה העמוקים ביותר של הנפש. מנפשי שלי ידעתי עד היכן יכול לתעתע בנו הדמיון וכמה מטעמה של הרפתקה יש בהוצאתה של קושייה פשוטה אל מחוץ לגבולות השכל הישר. אולם אז היו סימנים מדאיגים, המלמדים כי אפשר שגם בממש מתרחש משהו, שמכאוביו אינם ניתנים להצנעה מעיני ילדים. עד כאב רגזתי על אבי כאשר קראתי במאזנים דיאלוג מומחז – ז׳אנר שלא נזקק לו בדרך־כלל – וזה דמה מאוד לאירועים שנתרחשו תחת קורת־הגג, שהיתה אמורה להבטיח לי חיים ללא דאגה עד ליום שאפרח מן הקן ואעמוד ברשות עצמי.

שם ויפת הלכו אחורנית. ובדרכיהם אלך גם אני. אולם הדפים ההם, שתיעבתי מעומק־לבי, חיזקו אצלי את החשד שכתיבת ספרות היא צורה של ענישה על החטא הקדמון של ביזוי הבשר לשם טיהור הנשמה. וגמרתי בדעתי, שלא אהיה כאסתר חיות וחגה אחותה, “ששאפו לאמת והסתבכו בשקר”, ולא אתחבר לעולם אל כת גיבורי החַיִל החייבים לקצץ את אגודלם כדי להבטיח לעצמם מקום בחֵיל־הישועה של האמת הגמורה. אגודלי היה יקר לי ורציתי להבטיח לו חיים עשירים ומלאי סיפוק ענוג לאורך כל הדרך שיפסוק לי גורלי. ענייני הגוף, שבכל מאודי רציתי להעניק לו חיים של שפע – בריצה ובקפיצה ובטיפוס על חבל ועל צוק תלול – לא נראו לי מן העניינים היגעים תחת השמש. בשום פנים־ואופן לא רציתי ללכת בדרכי אבי, שנתן לרוח עדיפות כה ברורה ומוחלטת על הגוף.

ומכיוון שהייתי סבור כי בהקדשה למלאכת הסופר חובה עלי קודם־כול לקבל את מוסכמותיה של אגודת הפרושים, לא רציתי לעשות שקר בנפשי – שיעור הגון של תאוות בריאות, הממלאות את הנשמה חדווה לאין־קץ, מצאתי בעצמי בגיל צעיר למדי – ועל כן גמרתי בדעתי שלא אעלה לתורה הזאת, אשר את חוקותיה ממילא אין בדעתי לקיים. הוספתי לקרוא ספרים, שירה ופרוזה, מתוך סקרנות פשוטה, אבל שוב לא הצצתי בהם בעינו של נער, המבקש לפענח את סודות הכתיבה כדי להכשיר את עצמו, קודם כשוּליָה ואחר־כך כאומן ולבסוף כרב־אומן, למשלח־יד, שכרוכה בו גם תהילה מסוימת, אבל במחיר שאינו מוכן לשלם. קיוויתי שאם אציץ בספרים הללו מרחוק, ממקום ששמחות הגוף אינן חייבות להתהלך בו כגנבים בלילה, לא אסחף אף פעם לאותו הלך־נפש של אימת החומר, שהרעילה את חיי אבי, אשר כל ימיו חשד בעצמו שמא פרידתו מהחומר אינה חתומה בחותם של ישרות גמורה.

צעיר הייתי מלרדת לסוף יגונו של אדם שהעיד על עצמו: “קדם גיל זקנתי לגיל עלומי. צעדתי לבדי בסתו עולם כבר־מינן. עודי בבוסר ימי כבר הוצגתי יחידי.” תולדות חייו, שהצליח להעלים על־ידי חשיפה שקרעה ממנו את הבגדים ואת העור גם יחד, נעלמו ממני. עדיין לא יכולתי להבין מדוע כתב: “שד אמא מתעה אותנו מני דרך. אבא אמא מקפחים את חיינו.” חיי שלי, שאיימו עליהם סכנות יומיומיות, המזעזעות גם מחסנות כמעט כל משפחה שהקיפה עצמה בחומת הנישואין (“שינואין”, כתב) פסעו בדרך בטוחה תחת עינם הצופייה של אב ואם, שידעו היטב לחנוך לנער על־פי דרכו, ואף פעם לא ביקשו שיהא כמותם. הייתי צריך לבגור הרבה וגם לזקון מעט כדי להבין את צער היתמות וצער הנטישה שנטשה אותו אמו, מחמת עניות המבזה אפילו את העמוקים ברגשות־אנוש, ולנחש כיצד נתגלגלה חמת־אוהב ילדותית לזיקה של אהבה־שנאה אל האשה, שאמהותה מקפחת ממנה את טוהר הבתולין ומוסרת אותה לשבט או לחסד לעריצותו של הגבר, שסחט ממנה את עלומיה ואת חלומותיה וסגר אותה במעגל הצר של תבשילים וצואת תינוקות. “טרם אהבתי את האשה כבר שטמתיה”, כתוב ב“זוגות”. מיהו זה השוטם את האשה? חשבתי. הדמות הספרותית או שמא אבי מולידי?

ב“סודות”, שנתפרסם מאוחר יותר, מכונה התנכרות האם “מיתה קטנה”, או “מיתה לשעה”. אולם גם שם אין הוא מתיר לעצמו לשלח את חצי־זעמו באם שנכנעה לעוֹניָה והוא מעדיף לנעצם הישר בלבה של האשה, שגופיותה הנחשקת שוללת מן הגבר את מעט החירות הנחוצה לו כדי לשמור על שפיונה של הרוח בבית־האסורים של הבשר, הנמשך אל “קברות התאווה”.

עודו עלם שטם והעריץ את אסתר־חיות, הנפש הפועלת ברומן הנושא את שמה. אשה זו לא חסרה דבר, ולא מחמת העוני נטשה את בנה ואת חייה הנכונים. לבקש את נפשה, האהובה עליה מגופה, יצאה לעיר החטאים הרחוקה, לחיות בה את חייה האמִתיים של אשה בת־הזמן, שחירותה חשובה לה מבטחונה. אולם גם שם “הכול גווע ודועך”. החלום אינו אלא כזבו של דמיון מתעתע. אט־אט “התחילה משיגה במוחה ובלבה את השטות של החיים ושל כל הקשרים, שהאדם מתקשר עם גופים ועם כלים. אח, לא כדאי… הכול אינו כדאי!”

ואני הנער אמרתי בלבי שהכול כדאי. אני לגופי וגופי לי. ואפילו כלים של מה־בכך משמחים את הלב. לא “מה שנבצר ממני הוא קנייני”, אלא מה שבא בכפי ובפי ודרך את שרירי והעניק לי מקום תחת השמש על מסלול של אתלטיקה קלה ובבריכת־השחייה. לא קורצתי מן החומר הכואב של אלה המכורים לרעיון אכזר ומוכנים לנעוץ אותו בלבם שלהם.

עדיין לא הייתי בקי בכל כתביו, אשר לאחדים מהם התוודעתי רק בעשור השישי לחיי, אחרי שהלך לעולמו וסימן־שאלה בעיניו, ועל־כן לא ידעתי כי בתוך המכלול של התיבות שהנִיח למשמרת אמצא גם “כי רק באהבנו את האשה הננו טועמים את טעמם של הפירות לאמתם”. ואפילו שיר־הלל לגוף האדם אמצא בהם (ברשימה “ואהבת…” שכונסה בחיים של־שפע, כרך ד׳) – “ואהבת את ידיך ואת רגליך ואת כל בית חמרך מכף רגל ועד ראש.” רשימה, המסתיימת במלים: “ואהבת את חייך וגם את מותך”. וכי דווקא בספר, הבוחן בחינה מדוקדקת ומפורטת את יסוד השגעון שבאהבה (“תכריכים ירוקים”), הכתוב בלשון התנ״ך, אם כדי לרחקו מן היומיומי או כדי להעיד על נצחיותם של ייסורי האהבה, ספר, שבו רשומה הצהרה של “גפאי”, שנועד מטבע ברייתו לחיות בבדילוּת מחברת האדם והוא מסרב להיות אב (“אולם כל עתרת יופיך נוצרה רק לבעבור תפתי את הגבר להקים ממך זרע. אולם לא אני האיש לשית באשה את זרעי. מעודי מאסתי בכל פרי ופריון ונפשי שמטה מכל הגיון־לב לחרות בציפורני תאוותי המגועלות שם ושארית לי על לוח הדורות”) אמצא שורות שבהן מציע הכותב שלא “לחכום מן החומר”, שכן גם בדיווח נסער על תולדות אהבה שאין בה ממש נמצא “יתרון לחומר העכור מן הרוח הזרה עד בלי די”.

אולם בשנות הנערות והבחרות הראשונות לא יכולתי שלא לחוש במעין סתירה בין אופיי שלי ומה שנראה לי כתנאי נחוץ והכרחי לקבלת כרטיס־חבר במוּעדון הסגור של אלה הכותבים ספרים ב“דם הנפש”, ואינם מסתפקים בטיוט “חתיכות חיים” על גבי יריעות נייר רחבות. שכן אם לאבי, סופר מובהק, נראה הזמן “ככרית שנתפרחו נוצותיה”, לי הוא נראה כאילן גדל והולך. ואם כתב אבי על “לב שנתרוקן משנאתו כבית שהוציאו ממנו את המת” – אני מצאתי בקרבי לב שאין בו שנאה, כבית שבכל יום נולד בו תינוק.

אותו זמן עצמו נתרחשה בי גם מהפכה־זוטא, שהביאה אף היא תרומה משלה לגימוד משקלה של הספרות בחוג העניינים שראוי לו לאדם צעיר להקדיש להם את חייו.

גיליתי את “מעמד העובדים”. ישות ערטילאית של מוכי־הגורל תפסה את דמיוני כדי כך, שאפילו המוסיקה, שאהבתי מאוד, נמצאה טפל לעיקר.

למאמצי הגאולה של החלכאים והנדכאים, סברתי, צריך להכשיר כלים מדויקים יותר ומדעיים יותר מאשר פרקי בִדיוֹן, שמחברם עושה בהם בשרירות־לבו, בלי שום נאמנות לעובדות.

י. קום התנערה    🔗

כמין מחלת ילדות, שנגיפיה נפוצים ברוח, נדבקתי גם אנוכי על סף בגרותי בהכרה-מעמדית. אמנם, תקופה קצרה, ובגיל צעיר למדי, נסחפתי אחרי הדר המדים הביתרי, אולם נוקשות מסוימת בזיקות שבין אדם לחברו גלגלו אותי משם הלאה. ספרים אחדים וכן הזדהות עם סבלם של אנשים עניים שראיתי במשכנות-העוני על גבול יפו, לא הרחק מאשליית הבטחון המגודרת בחצר “הגמנסיה הרצליה”, הולידו כמו-מאליהם זיקה ילדותית אל “הפרולטריון”, וזו לבשה עד-מהרה צורה של השקפה כללית, מבולבלת למדי ורגשנית אבל נאמנה עד-מאוד לכל מיני מצוות-עשה מעמדיות. בתמיהה על מוזרוּת זו, שלא התיישבה עם שאר מידותיו של נער המעדיף לרצות את חבריו מאשר להתמודד עמם, העניקו לי חברי את הכינוי “מפאייניק”, שמשמעותו לא היתה ברורה לי די צורכה. זכורני, שהורי חברי הקשיבו בזלזול אוהד לרעיונות השאולים ממאמרי המערכת של “דבר לילדים” שהבעתי בתוקף שאינו הולם נער טוב-מזג ומחונך היטב. היו לי אז דיעות נחרצות מאוד בשאלות נכבדות: ה“שוּצבּוּנד”, מלחמת איטליה-חבש, מלחמת ספרד.

תמהני, מנין צמחה ההזדהות הזאת עם מעמד-העמלים. בבית אבי לא נשמעו אף פעם סיסמות-הקרב של הפרולטריון. ה“פרולטרים” היחידים שראיתי מקרוב, אלה שהציעו את כוח זרועותיהם לכל דורש בכיכר-מגן-דוד, בנאים וסיידים שדיברו יידיש וניבלו את הפה, לא נראו לי כלל כבעלי-ברית ראויים להגשמת רעיון צודק. נוח היה לי יותר בחברת “אויבי המעמד” – רופאים, שופטים וסוחרים מיושבים בדעתם, אשר בבתיהם הנקיים והמסודרים הכינותי שיעורים עם בניהם המנומסים, שלעולם לא ירימו יד על חבר. בסביבה שגרתי בה עד שמלאו לי שתיים-עשרה, בלב תל-אביב, היה אפשר להאמין שאורחות-החיים של השכנים, בורגנים וזעיר-בורגנים, הם סדר הדברים הנכון – במהוּגנות ללא דופי, בעברית טובה ובמבטא רוסי. האדם היחיד שהיכה את ילדיו וצעק על אשתו היה ה“פרולטר” היחיד שגר במרתף ביתנו. גינוניהם של אלה החיים במשכנות-העוני, שהגעתי אליהם לעתים רחוקות, שמא אחטוף שם מכות סתם, בלי סיבה, רק מפני שאני נקי ומנומס, נראו לי ככיעור בהתגלמותו. ה“פרולטרים” היו אנשים המדברים בגסות ובקול רם, מכים את הילדים, מנבלים את הפה ואינם מקפידים על הנקיון. אף-על-פי-כן, כמו מאליה צמחה ההכרה, כי אלה הם האנשים שעמם אני חייב לקשור את גורלי, ואילו חברי נקיי הציפורניים, הנכונים לחלוק עמי את חוויותיהם האינטימיות, הדומות כל-כך לשלי, הם “אויבים”-בכוח. אמנם הם נערים נעימים ואדיבים, שייזכרו לטוב גם אחרי המהפכה ולא יפקוד אותם גורל המדכאים והמנצלים עושקי יתום ואלמנה שלא יימלטו מעונש, אולם בכל זאת אוייבים.

דיעה מובהקת בענייני-דיומא לא שמעתי מפי אבי. בשנים ההן כבר עבד ב“דבר” בדרך קבע – אף כי נמנע מקביעות שיש בה טעם של השתעבדות – אולם לא היה אדוק במצוותיה של תנועת העבודה. באחד במאי לא ענד ציפורן אדומה בדש חולצתו הלבנה. למעט פעם אחת, שיצא במשמרת של סופרים עברים לתבוע עלבונה של עבודה עברית בכפר-סבא, לא השתתף בעצרות ומחאות ולא חתם על קול-קורא. מנהיגיה של מפא“י לא יכלו ליהנות אצלו ממנחת הערצה, ולו כזית. אף כי לא נתן בנוכחותי ביטוי חריף ליחס של סלידה כלפי מי שמעלה את עצמו למדרגה של סמל ותובע מן הציבור לסגוד לו – לא נעלם ממני הזלזול הדק באנשים שעמדו על בימות ונשאו נאומי מועד בעברית נמלצת. גם בחוגים אחרים לא מצא לו אבי חברים. אף “בעל-בית” לא היה אהוד עליו. זה נוח לו להתחבר עם ציניקן, האומר שהכול אינו ראוי, ועל-כן הכול מותר, מאשר עם איש-הרוח המשוגע, המבקש לתקן את העולם בעט נובע. הוא אהד רק את החלוצים, עבדים לעבודתם, המקדימים נעשה לנשמע, אולם לא אהב את התנשאותם על פשוטי אדם העושים אף הם ליישובו של עולם על-פי דרכם הצנועה. החלוצים לא ראו בו בעל-ברית שכן דברי הספרות היפה שכתב נשגבו מבינתם. מה שהבינו בהם נדרש כהתנשאות ה”אני" על ה“אנחנו”, שעמדה בסתירה לערכי-יסוד של התנועה השיתופית. הוא לא היה לרוחם גם מפני שסירב לראות בספרות “שפחה המשמשת את המדינה, הלאום, הפועל, היתום או האלמן”, – הערכה זו את ברנר כתב ב“קולות”, בלי לחוס על כבודו של הסופר המת שנהיה לאחד מקדושיה של דת-העבודה. גם הזעיר-בורגני לא היה יכול להתיידד עמו. אמנם רחש אהדה מסויגת לצערם של עלובים אלה, שטיפסו בדי-עמל, פרוטה לפרוטה מצטרפת, למעמד של זעיר-בורגנים, ואיבדו בתוך כך את רגש הכבוד לעצמם, אולם חלומותיהם הארציים והנאותיהם הקרתניות שיעממו אותו. הוא הכיר בזכותם לגאווה מקצועית על מלאכה מתוקנת, ואפילו על “שיק ווארשאי” ו“שיק פאריזאי”, אולם לא היה מסוגל להושיב את עצמו בליל-קיץ על מרפסת תל-אביבית לשחק עמם קלפים ולרכל על אהבותיהם של אנשים מפורסמים.

שנים אחדות היה המושג “בורגני” קשור בתודעתי בדמותה של אשה בעלת אמצעים, שגרה לא הרחק מביתנו. הייתי בן שבע או שמונה כאשר ראיתיה לראשונה וחשבתי שאין יפה ממנה בתבל. היא אִכזבה אותי מאוד מפני שהתעניינה באבי ולא בי. אף-על-פי-כן, למרות אכזבות חוזרות ונשנות הצטרפתי בלב חפץ אל אבי בימים שהיה מבקר אצלה, בדרך-כלל בשעות אחר-הצהריים המאוחרות.

"אין ברירה אלא ללכת אל הבורגנוּת,” אמר אבי לאמי לפני שיצאנו מהבית, הלצה שטיבה לא היה ברור לי. אירוניה נשגבת מבינתו של ילד. אף-על-פי שאבי שחק באמרו זאת שידרו לי עיניו את המצוקה שחש, כאשר פסענו בגינה שלפני הבית, אשר בו, בקומה השלישית, גרה האשה היפה. גם אמי לא היתה נלהבת ביותר מן הביקורים ההם. רק אני נהניתי שם הנאה מרובה.

עמדה בדירתה אפלולית של עושר שמצניעים מפני השכנים מאחורי וילונות כבדים בצבע ארגמן. לא חסרו שם חפצים שיכלו לקסום לעיניו של ילד שגדל בדירה צנועה, שאין בה חפצי-אמנות מלבד פורטרט של אביו מעשה ידיו של גליקסברג. היה שם טלפון, קמין מובטל של שיש, יצירות אמנות, שאבי לא חדל מלהתעכב אצלן, אף-על-פי שראה אותן פעמים רבות, שטיחים פרסיים, רהיטים מבהיקים, שריח נעליים מצוחצחות עולה מהם, וריסים מלאכותיים. ניחוח-בשמים עמד בחדר, כמין לבוש עליון על מלבושיה שחשפו צוואר ארוך מאוד. הוגשו עוגות, שוקולד שוויצרי, ופירות. היא ואבא שתו משקה חריף ואני מיץ תפוזים. אף פעם לא שאלתי את עצמי מדוע לקחני אבי לפגישות ההן. הוא והאשה היפה הניחו לי להתמסר לזלילה חסרת-מעצורים ועסקו בעניינים שהיו רחוקים מדעתי: סופרים, ספרים וכתבי-יד. ברגישות של ילד, אשר גם בשעת בולמוס אינו חדל מן הקשב לנדודי הרגש של אביו, שאינם כתמול שלשום, חשתי, שגם הוא, כמוני, אינו יושב לגמרי בנוח בכורסת-העור העמוקה, שיכלה לקלוט שלושה כמוהו. ואף כי חייך, ואפילו צחק לפעמים, ואמר דברים מבדחים כאשר הניף אל-על את גביע הבדולח הסגול-בהיר קודם שהגישו אל שפתיו ואחזה בו צמרמורת, ראיתי כי אין זה אותו חיוך דורש-טוב ונבוך אשר בו קידם את פניהם של מחברים צעירים שבאו לקבל את כתבי-היד שלהם, שלא נדפסו, כדי שיבינו כי לא מרשעות אלא בגלל איזה חוסר-הבנה שבינו ובין הכתוב לא יראו את שמם ב“כתובים”. היה זה חיוך אשר לימים הכרתיו כחיוך המבוכה אשר בו נזף בעצמו כאשר התפשר עם עובדות החיים. רוב הזמן דיברה האשה ובכף-ידה ענודת הטבעות לרוב חבטה על צרור ניירות המונח על השולחן, כמו לשם ניקוי, וככל שהיתה מתלהבת יותר כן היתה הבעת הנימוס שבפני אבי נאטמת והולכת. הייתי עסוק בגיוס משאבים משתי קערות, של מעדנים מסוכרים ושל פירות טריים, אף-על-פי-כן חשתי שאבי היה מרוצה אילו תבעתי ממנו במפגיע ללכת הביתה. אולם לא עשיתי זאת. הייתי זללן וגרגרן והתיאום בינינו עדיין לא היה משביע-רצון בשנים ההן.

לימים הבינותי את טעמם של הביקורים ההם אצל ה“בורגנות”. האשה היפה היתה תומכת ב“כתובים” בימים שנותר אבי לבדו. והוא היה אנוס לנגוע בקולמוס ביצירותיה, שלא נראו לו ראויות לדפוס. דומה, שהוציאה לו את הנשמה לפני שנתנה לו את התרומה, שסייעה להוציא-לאור עוד גליון אחד. אפשר שנתבע גם לידידות, שלא מצא בנפשו. נוכחותי היתה חיונית לו, כדי שקוצר-רוחי ישמש עילה לשים קץ לנאומיה הארוכים ואולי גם למנוע אינטימיות שאינה לרוחו. אט-אט צמחה בי האיבה ל“בורגנות” שהגישה לי מעדנים בהבעה לגלגנית של התפעלות מרעבתנותו של ילד רזה – “לאן כל זה נכנס?” – אבל לא השכילה להסתיר את רצונה העז שאתנדף משם.

לימים נודע לי, מקריאה בכתביו, כי גם אבי היה חדור “הכרה מעמדית”. אמנם, הוא לא החזיק בה בקנאות, והטקטיקה כאסטרטגיה של מלחמת-המעמדות לא העסיקו אותו כלל. הוא העדיף לדון בסוגיות מופשטות ולא מצא עניין להשתתף בפולמוס בין סיעות יריבות. הז’ארגון הפוליטי היה ממש מאוס עליו. אולם מן העיון ברשימות ספרותיות, שהביאו משל מחיי היומיום, ניתן להקיש על השקפותיו בשאלות הלאום והמעמד. אגב שרטוט דמותו של אהרון ליברמן, הסוציאליסט העברי הראשון, מתגלית עמדתו כלפי “דיעותיו האביביות” של איש ה“אמת”, שלא זכה ל“קשב מצד קוראי העברית בימים ההם”. העדר הקשב “הרחיק מהמכורה מהפכני זה, שהיה שולח כעופרת את דברו על טהרת לשון עבר”. באותה רשימה כתב כי טעות היא לגרוס “כאילו הרעיון הלאומי הוא בר-פלוגתו המפורש של רעיון הצדק והשוויון האנושי… כאילו צריך דווקא לעזוב מעמד על מנת לשוב לאומה”. טעות, שבגללה “אזל האודם ובא החיוורון בהמשך הרִקמה של תרבותנו הלאומית, והרעיון האנושי שכב כחולה על סיטרא דימינא מאפס-אונים להתהפך אל צדו השני”. (כתובים, תרפ"ו).

מכל מקום, השקפות אלו לא נדונו בחוג המשפחה. היתה קיימת, לכאורה, אווירה נייטראלית כלפי כל הכוחות הפוליטיים. באווירה זו היה יכול הנער לבחור כראות-עיניו בין ה“סיטרא דימינא” ל“סיטרא דשמאלא”. לא היה חשש שמא יתבע ממנו אב חמור-סבר ללכת בדרכיו. אחי ואני היינו מיודדים עם ילדי השכנים, בבית שגרנו בו ובבתים השכנים ברחוב קארל נטר וברחוב אחד העם, בלי לבדוק בציציותיהם. דרו בהם אנשים שהחזיקו כמעט בכל ההשקפות שרווחו אז בציבור. בבית יחיאל הלפרין – אשר כל אחד מצאצאיו אימץ לעצמו שם אחר, לעתים יותר מאחד: דור, שלח, אורנן, רטוש – הילכו כמה מן הרעיונות המקוריים ביותר שבדור. ואכן זמן-מה שאבנו משם, אחי ואני, כמה ערכים בית“ריים. אימצנו אותם מתוך הזדהות עם הצד המוכה אחרי שראינו את ה”פועלים" מפליאים מכותיהם ב“בית”רים". פרשנו מן התנועה הזאת ביום שראינו את גונדר הלפרין מצליף במקל-חזרן על רגליו הצנומות של נער תימני שרצה להתפלח לכינוס התנועה במגרש “מכבי”.

ילד חלוש-גו, שכוח דמיונו גדול מכוח זרועותיו, בדרך-הטבע הוא שונא אלימות. בגיל שבע היתה זו אויבתי הגדולה ביותר. אולם הפרידה מ“סיטרא דימינא” לא היתה מיידית. זמן מה הייתי חבר ב“צופים הקשישים”, תנועה צופית שלא יכולתי להתמיד בה, למגינת-לבי, מטעמים כלכליים. מחיר המדים, הכובעים, החבלים, המשרוקיות והסמלים, לא היה בהישג-ידנו. וכך, בלי-משים ובלי רגשי קיפוח – אמי הצליחה לטעת בי את ההכרה כי חסרון-כיס הוא יתרון אשר לא כל אחד מחברי יכול להשתבח בו – נותקו אט-אט החוטים המקשרים אותי אל ה“בורגנות”. וזאת, אף-על-פי שערכיה החיוביים היו נהוגים בבית הורי, אשר אפילו חוב של מה-בכך הדיר שינה מעיניהם, והדרת-כבוד בורגנית היתה שפוכה על כל מעשיה של אמי, שתפרה לעצמה שמלות מווילונות ישנים ורק לעתים רחוקות יכלה לקנות לעצמה נעליים חדשות. הלשון הנקייה, שהוקפד עליה מאוד בבית הורי – אין מחרפים ואין מגדפים ואין משתמשים במלים בוטות, ובוודאי שאין מנבלים את הפה, ולפעולות הגוף יש כינויי-חיבה – אף היא היתה מן המידות הבורגניות. והלהיטות אחרי האמת, תאווה בלתי מרוסנת, נדרשה כאצילותם המחייבת של המעמדות העליונים.

אולם החותם הבורגני לא היה בכוחו להתערב בתהליך האִטי והרצוף של המעבר מ“סיטרא דימינא” ל“סיטרא דשמאלא”. בגיל שמונה בכיתי על מר-גורלם של פועלי וינה האדומה, בגיל אחת-עשרה צידדתי בזכותם של השחורים למדינה משלהם, בגיל שתיים-עשרה ייחלתי לנצחון הרפובליקה בספרד, ובגיל שלוש-עשרה, בלי שידעתי על קיומה של “ההגנה”, הגנתי בקנאות על רעיון ההבלגה.

זכורני, כמה רגזה עלי אמו של חבר (שלימים הצטרף ללח"י, אולם אחרי קום המדינה עשה את כל הדרך עד קצה הקשת השמאלית), שהיתה מאוהבת במוסוליני, כאשר אמרתי לה, בלי שום יראת-כבוד כלפי גילה, השכלתה, מעמדה, והנסיון הפוליטי שרכשה מן הקריאה בעתונים הנכונים, כי לא חשוב אֵלו אנשים נהרגים, שחורים או לבנים – רצח הוא רצח.

כאשר הגיעו לגימנסיה בוגרי בתי-הספר העממיים, ובהם חניכי תנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת, כבר הייתי בשל למהפך. לא הייתי צריך אלא להתגבר על המבוכה בחברתן של נערות במכנסיים קצרים, צמות ארוכות וסנדלים פתוחים, שעיניהן מצטעפות לשמע שיר של רחל ופרק מ“נרקיס וגולדמונד”, כדי לעשות את הפסיעה המכרעת ולהצטרף לתנועת “המחנות העולים”.

יא. כי יכול נוכל    🔗

שתי המלים הראשונות מן הפסוק “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה” (במדבר, י"ג 30), היו אמורות להחליף אצל חברי המחנות-העולים את ברכת ה“חזק-ואמץ”, הנהוגה בתנועות צופיות אחרות. לא זכור לי, שהשתמשנו בהן אי-פעם.

למן הרגע שדרכה רגלי ב“צריף” של המחנות-העולים ברחוב זמנהוף בתל-אביב – הכינוי “צריף” ניתן למועדון התנועה כמין הלל להסתפקות במועט – חשתי בו כבתוך שלי. לא הייתי צריך למאה ימי-חסד של התאקלמות. נסחפתי אל ההוויה המרגיעה של החברותה הנשענת על הבטחון שמעניק המעשה-הנכון-בעתו, כאדם שנפטר אחת ולתמיד מן הצורך להציג לעצמו שאלות שאין עליהן תשובה מעשית. קסמתני פשטותה של התורה החדשה, שנמנעה מלהעמיד גדרות של אידיאולוגיה והציבה לעצמה מטרה יחידה: לשעבד את צורכי האני לצורכי-הארץ. הוויתור על ה“אני” למען מטרה כה נכבדה היה קורבן נעלה, שנפשו של בן הארבע-עשרה, ההולך בגדולות, מצאה בו פיצוי נאות על אכזבתו מעצמו בימים שנתוודע לפגמיו: יצרים המבזים את עצמם בבלי-דעת, ועוד חולשות של מה-בכך, שנראות לנער בגיל ההתבגרות כאיום מתמיד על כבודו.

נעמו לי הליכותיהם הפשוטות של החברים וגם סגנון הדיבור, המתנזר ממליצות הירואיות. בימים שנשמעו בחצר “הגימנסיה הרצליה” הדיבורים המוחצים על מיגור האימפריה הבריטית ברוח התנועה הרביזיוניסטית, דיברו חניכי המחנות העולים בלשון פשוטה על תוכניות צנועות יותר, אבל קשות שבעתיים למי שהתכוון ברצינות להגשימן.

אני ברצינות התכוונתי לעמוד בדיבורי וללכת לקיבוץ בתום לימודַי. לדידי היה זה עניין שחייבים לגייס למענו את כל כוחות-הנפש. על-כן יכולתי לוותר על מחוות-העוז, שבני דורי אימצו לעצמם בלי שהיה בדעתם לסכן למענן יותר מאשר קצת זמן פנוי. מחוות-עוז, שלא הפחידו את הוריהם של חברי לכיתה כשם שהפחידם הרעיון המהפכני שהפיצו חברי המחנות העולים: נכסים ומותרות, כמו מכונית ומקצוע וחופשה בלבנון, הנם הבלים, שאין בהם צורך לארצנו הקטנטונת, אשר עדיין אין בכוחה להאכיל את יושביה, ומי שמתמכר לאלה ההבלים כמוהו כמי שמעכב את הגאולה. שכן רק מי שמקדיש את חייו “לעוז על הטבע” ו“להוציא לחם בכבוד”, רק הוא יירש את גן-העדן של החילונים, גן-עדן של כאן ועתה, השתול על אדמה זיבורית באיזור שחון.

הכרה זאת, שהעבודה השחורה תובעת מאתנו תעצומות-נפש יותר מאשר כל מחוות-העוז גם יחד, התחזקה אצלי עוד יותר אחרי שיצאתי, בקיץ ת"ש, אפרוח שעדיין לא העלה נוצה בן חמש-עשרה וחצי, לעבוד, בחום של 42 מעלות בצל, בשדות-התירס של מעוז חיים, שתים-עשרה שעות ברציפות, בשפתיים סדוקות ושותתות דם. בנופלי על משכבי לעת-ערב, עלוף חושים פשוטו כמשמעו, עייף מלרעוב ויגע מלישון ותשוש מלפחוד מן העקרבים והנחשים שפקדו את אוהלינו הבלויים, קיבלתי את אתגריה של התנועה כמטרות נבצרות מכוחי: אם אצליח להגשימן אוכל לראות את עצמי כאדם שהשליט את רצונו על יצריו. עורי צרוב השמש, שקולף רצועות רצועות, היה “כתונת הפסים” של ההקדשה-לעמל, שמצאתי בשירו של שלונסקי מן הימים שניסה כוחו בעבודה גופנית בגדוד העבודה.

הוויתור על ה“אני” היה קורבן נעלה, שהעניק למעשי הפעוטים בתנועה – משחקים צופיים, קריאה בשירי רחל ובסיפורי ברנר, תיקון גגו הדולף של ה“צריף” – ערך של קדושה. יגעתי ולא מצאתי ביטוי מדויק יותר מזה השאול מן החוויה הדתית, לאותה התרוממות-רוח שגרם לי הסבל הגופני הכרוך בעבודה קשה ומשעממת. באמצעותו זכיתי להתפשטות הגשמיות שהאצילה מרוחה על כלל העניינים הגשמיים המרכיבים את סדר-יומו של חבר תנועת נוער חלוצית.

ה“הגשמה העצמית” (ביטוי-כלאיים שהדקדוק סולד ממנו אבל אינו ממעט מכוחו) – לא כל חברי לתנועה התכוונו לה ברצינות גמורה. חברים, שהוריהם – מהם אישים בעלי השפעה בהסתדרות העובדים – תִכננו את חייהם, צלחו את התנועה כמקום שטוב לבלות בו את ימי-הנעורים. שם, במקום שנשתמרה ההרמוניה הנפשית של המתבגר, השואף לשלמות ההוויה, יכלו להתעלם זמנית מן הסתירה הטבועה בחינוך שיש בו אבק צביעות: מטיפים לחלוציות ורומזים למוכשרים שמוטב להניח את העניין הזה לחסרי כשרונות. אני כשלעצמי, לא היה לי ספק שאהיה מן המגשימים. המלה “הגשמה” הילכה עלי קסם מיוחד. מכל פסוקי החוכמה אהבתי את “נאה דורש ונאה מקיים”, בכל לבי שאפתי לצקת בו תוכן משלי. בהתגברות על השיעמום הכרוך בעבודה גופנית חד-גונית, שאינה מחייבת מיומנות כלשהי, ראיתי את העמידה במבחן העליון של נאמנות להשקפותי. ובהזדמנות זאת יכולתי להעניש כראוּי לו גם את גופי החוטא הנשרף באש זרה של תאוות נקלות. מתוקה שנת העובד, חשבתי, מפני שיצר-המין נרדם עמו.

הזיקה לרעיונות המנסרים של העת ההיא שאבה את כוחה גם מרגשי הידידות לכל מי שהלך עמי באותה הדרך. המשמעת התנועתית, שקיבלתי עלי מרצון, לא נדרשה כטבעת-חנק, הסוגרת על שאיפותי, אלא ככלי-עזר המטהר את הנשמה מחולשותיה. ההיענות לתביעות-הזמן היטיבה עמי מאוד, אף כי לפרקים החמרתי עם עצמי יתר-על-המידה, שכן בתמימותי האמנתי כי רק אני מתייסר בייסורי הספק, ואילו חברי ניגשים אל המזבח הזה בלב טהור.

אבי אף פעם לא ניסה למעט מערכה של אידיאולוגיה הנטועה בקרקע הממש, אף-על-פי-כן הצליח להנחיל לי את הרתיעה מפני מלים גדולות מדי, העוטפות את האמת בקרום קשיח של שקרים מוסכמים. הביטוי שטיפת-מוח עדיין לא היה מוכר לי אז. אולם מתגובותיו הזהירות של אבי הבינותי כי לדידו קצת מן ההשתכשכות הזאת בערכים חיוביים היא מין פולחן, שמתעשר מהתרדדות החוש הביקורתי. בימים שהתחדדה המחלוקת בתנועת הפועלים – זכות החינוך למי? למי שמגשימים בגופם את משימות הדור, או למי שמופקדים מטעם המפלגה, המשבירה ערכים לכול. על מחלקת החינוך? – נאלצו גם חניכי התנועה, לרבות אלה שלא ראו עצמם מועמדים-למנהיגות, לבחור לעצמם רב. מנהיגים בתנועת העבודה הבינו כי בלי קצת פולחן-האישיות קשה לבסס אחיזה פוליטית אפילו בקרב הנוער, המבקש, בדרך-כלל, לדבוק בעקרונות טהורים. פיקחים שבחבורה החלו לאמץ לעצמם מנהיגים. קל יותר להעריץ מי שהכול נהיה בדברו מאשר לשפוט בין טבנקין לברל כצנלסון. אני לא יכולתי לצקת מים על ידיה של אישיות פוליטית שחברי העריצו מעומק-הלב. בבית הורי לא היה אפשר לשמוע דברי זלזול על אישים מתנועת העבודה, אבל היה אפשר להבחין בצליל דק של ביטול ברגע שהתרומם הפאתוס הנבואי של אבות התנועה הגבה מעל ללשון בני-אדם. משהו חִלחל לתודעתי, בלי שנתתי דעתי על המקור, ואט-אט התחלתי לערער על כמה ממוסכמותיה של התנועה.

תחילה יצא קצפי על תפריט-התרבות התנועתי. דומה, שאילו נאמר לי שיש לרוקן את התרמיל מכל-וכול, שכן הדרך לראש-ההר תלולה וכל מטען-יתר עלול לעכב את הגאולה, אפשר שהייתי מוותר בכלל על פרחי-הרע של תרבות המערב, שהתאהבתי בה בסתר כתלמיד-ישיבה שהציץ בספרים חיצוניים. אולם אחרי שהניחו בתרמילי את ברנר ואת רחל ביקשתי למלאו גם בספרות שאינה “משרתת את המטרה”. לפתע, בלי כל התראה, קפצתי ותבעתי בעלון התנועה את עלבונם של ערכים אירופיים, שכדאי לשאת עמנו לארץ המובטחת. אפילו לא הרגשתי שאני “מעתיק” מ“כתובים”, אשר מזה שבע שנים לא היה קיים. מדריך בעל כושר-ביטוי עז, שהיתה לו עלי השפעה מכרעת בכל הנוגע לחינוך-לעבודה – הצלחה גמורה – יצא בסדרת מאמרים מאלפים להחזירני למוטב. אידיאות, אמר יובנאל, כמוהן כמסמרים; ככל שמכים בהן הן נתקעות עמוק יותר.

בכל האהבה שהיתה בלבי לתנועה, שאנשיה התהלכו בלבוש מרושל בתהלוכת אחד במאי, ולא היו לה לא חצוצרות ולא משרוקיות ולא עניבות, ששנאה נפשי, נתעוררה בי סקרנות כלפי התנועה האחות, שאחי הצטרף אליה חודשים אחדים קודם-לכן. ב“השומר הצעיר” הקפידו על גינונים, שלא היו לרוחי. אבל הדברים המופלאים ששמעתי מפי אחי על הקשר החי בין האנתרופולוגיה, הכלכלה המדינית, הפילוסופיה, ההיסטוריה והתנהגותנו בחיי יומיום, גרמו לי שאתקנא בחברי תנועה זאת, שערכיה דבוקים במערכת אוניברסאלית מבוססת, מדעית. התחלתי להתפלמס עם מדריכי בשאלות אידיאולוגיות. תבעתי משנה סדורה במקום “אידיאולוגיה של בורות”. מאמרי המבולבלים זכו לתגובה רצינית עד אימה, אם מפני שחששו מפני חתירה או מפני שבאמת רצו להחזיר את הכבשה התועה לחיק העדר. חששם של המדריכים היה חשש שווא. כלל לא רציתי להצטרף אל “השומר הצעיר”, ש“צבאיותה” לא הלמה את נטיותי. לא אהבתי תרועת חצוצרות, גיחכתי על ברכת ה“חזק ואמץ”, שהיתה טקסית מדי לטעמי, וממש שנאתי את סמל-הבוגרים, שמקבלים אותו רק אחרי שעומדים במבחן של ביקורת וביקורת עצמית, שנראתה לי כמין אינקביזיציה-לילדים. כל שרציתי היה, להעשיר את התנועה שלי בקצת מאותם אוצרות-הרוח של הוגי הדיעות הסוציאליסטיים, כדי שלא תהיה סגורה בד' אמות של אידיאולוגיה רגשנית, שאין לה כתבים מדעיים והיא מסתפקת בנוסחאות כלליות, המיוסדות על אמרות של א.ד. גורדון, מובאות מברנר ונאומים של טבנקין בוועידות של הקיבוץ המאוחד.

אולם כיוון שרציתי להיפטר מן הסתירה בין השקפותי לאהבותי – תבעתי לפטור אותי מן ההדרכה, שמא יש בזה משום גניבת-דעת: אני מטיף לחניכי ערכים שאיני מאמין בהם. מדריכי לא ויתרו לי והזעיקו לעזרתם את ברל כצנלסון, שהיה מוכן להיכנס בשיחה עם כל נער מקשן.

היה זה לעת כינוס כלשהו של הקיבוץ המאוחד, שאליו היו מוזמנים גם מדריכי התנועה. כמו באקראי צד אותי בחצרו של קיבוץ בית-השיטה. השיחה נמשכה לסירוגין תשע שעות. עד היום אני תמה מנין שאב את הכוח לבלות זמן רב כל-כך במחיצת נער. רוב הזמן דיבר הוא. כל שאמרתי אני, כזכור לי, הוא שלא הספקן מלמד ולא הכופר עובר לפני התיבה. אולם מה שנגע אל לבו יותר מכול היתה הסברה, שאין לי זכות להורות לאחרים דרך אשר עדיין לא הלכתי בה בעצמי. והרי זו היתה תמצית הוויכוח שלו עם טבנקין. היום אני יכול לשער שצייר עלי דיוקנו של יריבו ושילח בו את החִצים. בי לא פגעו. דומה, שהשיחה עם האיש הדגול רק חיזקה אצלי את הכרת החשיבות של הרעיונות, שהיו מבולבלים אצלי כהוגן. ואפשר, שבסופו-של-דבר, דחקה אותי השיחה ההיא אל מחוּץ לשורות התנועה. שכן, עתה היה זה כבר עניין של כבוד לעמוד על דעתי מול גדולים.

משבא מדריכי החרוץ – בנימין גלעד, מחנך דגול, כבד-פה, שישרותו חרגה אל מחוץ לגבולות האנושי – לקצור את יבול המזרע ההוא שזרע מורה הדור, כבר ידעתי שאין בפיו תשובות אלא שאלות.

לילה שלם התהלכנו, בשלושה – הוא, ידידי יוסף דרור, שחיבל באוניות ושמר על נפש טהורה, ואנוכי – הלוך ושוב לאורך שדרות קרן קיימת, יחפים, סנדלינו על שכמינו, בשתיקה, שנעוצות בה כמה שאלות טובות לכל עת.

ומי שחי בקיבוץ זכאי להדריך? ומה אם יאמר נואש ויילך – כל דבריו מחוקים? ומה נועיל אם נחזיק בהשקפות מארקסיסטיות המשמשות את האחרים כדי להתעלם מעצם קיומנו? ומה לנו כי נאמר לנער: הנה ההיסטוריה סבורה כך וכך? מה זו היסטוריה? והאם ה“היסטוריה” צודקת? כלום אין רגשותינו נאמנים עלינו יותר מדיעות קדומות של אחרים?

לפנות בוקר, בעת שמכוניות-האשפה יוצאות לדרכן, ישבנו על שפת הכביש מול ביתי, רעבים לתשובה ממש כמו בליל אמש. השאלות נותרו תלויות ועומדות. מדריכנו שתק, כאילו עלינו החובה להשיב. גם יוסף שתק, שכן לא היה איש-דברים ולא ידע מהו המעשה שעליו לעשותו כדי שאבין מעצמי כי הידידות עצמה היא מין תשובה. אני שתקתי מפני שחשבתי על אמי. עד שלא תשמע את קול צעדי בפרוזדור לא תוכל לישון. מה זכותי להכביד שנתה של אשה עובדת, שידעה צער-גידול-בנים וגם צערם של חיים במחיצת האיש שהגיגיו מכלים את אוֹשְׁרָהּ, ובעוד שעה היא אמורה לקום לעמל-יומה, להתמודד עם גחמותיהם של שלושים עד ארבעים פעוטות. עניינינו הכבדים נראו לי לפתע פעוטי-ערך לעומת שנתהּ. ובלי דבֵּר דבָר, אף לא לברכת פרידה, שלא לחלל בדיבור את השתיקה ההיא, המולידה במכאובים קשים את התשובה לשאלות הגדולות, הרחוקות, קמתי על רגלי בתנופה אחת, סנדלי על כתפי, והלכתי הביתה.

חברי נותרו המומים. יכולתי לשמוע את נשימתם הכבדה מאחורי גבי. לא האמינו שאעיז לברוח מן המערכה לפני שתימצא התשובה. אולם אני העזתי. הלא זאת לימדה אותי התנועה, שיש רגעים, שבהם אסור להמתין לתשובה הסופית, הגואלת, אלא יש לקום ולעשות מה שמתחייב מנסיבות הזמן.

בכל פעם שאני עובר במקום ההוא אני נזכר שהשאלות ההן עודן תלויות ועומדות שם בלי פתרון עד עצם היום הזה.

יב. הכרח ההיסטוריה    🔗

שיבת ציון ראשיתה במשאלתו של היהודי להשתתף בהיסטוריה. לא עוד ישיבה על נהרות בבל בהווה נצחי, פרוזדור ארוך שבין חורבן הבית וימות-המשיח, שמתחלפים בו רק הצוררים, אלא התערבות במהלכה של ההיסטוריה. כאומות העולם, שדברי-ימיהן רצופים במעשים שעשו הן ולא במעשים שנעשו בהן. את הלהיטות הזאת, לדחוק את הקץ ולא להמתין באפס-מעשה לפעמי משיח, הצליחו חלוצי הציונות של עוד עֵז ועוד דונם להנחיל לבאים אחריהם כתורת חיים. מעשיהם של בני דורי, עוד דור ראשון של גאולה, היו תקועים עמוק בתוך ההיסטוריה.

הזיקה ל“היסטוריה” היתה עניין אינטימי, שחיים עמו יום יום שעה שעה, כמו פרשת-אהבים עם אהובה שתביעותיה גוברות משנה לשנה: תחילה אין היא דורשת אלא קצת חיבה, אחר-כך אפילו אהבה אינה מספיקה לה והיא תובעת את כל החיים.

אהבה רצופה רגשי אשם. בגדתי בה על כל צעד ושעל – עם ספרים ועם מוסיקה. כל שעה שאינה מוסיפה דבר-מה למעשה הנחוץ, הבונה ארץ לעם, גזלה משהו מן האהובה הקנאית.

היצר לפתח כשרונות מסוימים, במוסיקה ובמדעי הטבע, היה עז מכדי להדבירו בנימוקים רכים מבית-מדרשה של תנועת המחנות העולים. היה נחוץ משהו משכנע יותר. נדרש נימוק גברי, בעל תוקף כללי, כמו ה“ביסוס המדעי” שהעניק המארקסיזם לחסידיו. השיחה הממושכת עם ברל כצנלסון והחיזורים העקשניים של מדריכי בלבלו את דעתי לא מעט. האצילות – זו שהעניקו לי בבלי-דעת – מחייבת אותי לעמוד בדיבורי. החינוך שנטעו בי נשא פרי-הילולים. בשביל לקיים נאה-דובר-ונאה-מקיים עזבתי את התנועה והצטרפתי לתנועת “השומר הצעיר”.

לפעמים אני תמה היכן הייתי היום אילו הניחו לי לנפשי ולא תבעו ממני להיות מדריך.

בתנועה החדשה היה אפשר לזכות בבטחון המרגיע, שמעשינו נגזרים מן ההכרח ההיסטורי. שם ניתנה גם המכה הסופית והמוחצת להרהורי הכפירה שפקדו אותי בימים שהאשמתי את מדריכי במחנות העולים בטיפוח הבערות וברדידות המחשבה. שוב לא העזתי לגלגל בסתר את המחשבה שמותר לדחות לשנים אחדות את ה“הגשמה העצמית”, ובינתיים לעלות להר הצופים, לקטוף שם מפרי עץ-הדעת, שחומדיו נידונים כנפשות תועות, המעדיפות ענייני עצמן על טובת הכלל. התנועה החדשה הציעה ידע חיוני להבנת חוקיה הנסתרים של ההיסטוריה בלי הוויתור על חובת-ההגשמה. יתר-על-כן, אותה “הגשמה” עצמה, שנדרשה במחנות העולים כמין עקידת-יצחק על מזבחה של אהבת הארץ, נדונה בהשומר הצעיר כהצטרפות בגוף וברוח לחיל-החלוץ של המהפכה העולמית. עניין נכבד יותר מאשר הכנעת ה“אני” מפני צורכי השעה.

ה“הגשמה” היתה לדידי המבחן העליון של האישיות. עניין אינטימי שביני לביני. מעין חזרה בתשובה מן האמונה בכוחם המאגי של המלים אל האמונה בכוחם הברור של המעשים. (שלוש פעמים, בתקופות שונות של חיי מצאתי בספרַי את המובאה “כל שמעשיו מרובים מחוכמתו חוכמתו מתקיימת”) אפילו יסוד של “להכעיס” היה בזה.

רבים, לרבות ידידים קרובים, לא האמינו ברצינותה של הבחירה העקשנית בגורלו של אדם עובד. הכול סקרו בעין ספקנית את המאמץ של נער חלוש-גו לעסוק דווקא בעבודות הקשות. נתנו לי אורכה קצרת-מועד. היו בטוחים, שהחיים יכפו עלי את הגיונם. מטבע-ברייתי נועדתי לעיסוקים אחרים. עמדה רומנטית כלפי החיים מתמוטטת בעימות עם הריאליה שאינה חסה על השוטים.

אולם רק בשביל להכעיס את האהובים עלי לא הייתי יכול להתמיד בזה שנים ארוכות כל-כך. היצר לעמוד במבחן המעשים, נביעתו עמוקה יותר. אפשר לדרוש אותו כעוד נסיון להרחיב את גבולות ה“אני”. מותר להניח גם זאת: מי שהאמין בסוציאליזם, בקיבוץ היה יכול להחזיק באמונתו בלי להסתלק מערכים הומאניים. לא אצרף למניין אויבַי מי שייתן לזה פירוש פשוט יותר: אפשר להשלים עם מחסור בטוח כדי לברוח ממלחמת הקיום. אנין-דעת, חסר-מרפקים, נוח לו להישען על הקבוצה, שמבטיחה לו קיום דחוק לכל ימי-חייו, ומדרֵגה של חירות-בתוך-היחד, מאשר לצאת לתחרות שדעתו סולדת ממנה.

תנועת השומר הצעיר נראתה לי תוקפנית מדי. גינוניה הצבאיים כלל לא קסמו לי. אולם כיוון שמדריכיה היו בעיני כאנציקלופדיות מהלכות של דעת-זמננו, מחלתי לה את חסרונותיה הבולטים. החניכים היו נמרצים ותאבי-דעת, והאמנתי שבאו לתנועה לא כדי להשתעשע בגינונים צופיים, או להתחכך קצת במין השני, אלא להוסיף דעת בתחומים חיוניים כמו היסטוריה, אנתרופולוגיה וכלכלה מדינית. בנושאים אלה היה לתנועה יתרון של ממש על בית-הספר-התיכון, אשר בו לימוד ההיסטוריה היה שינון חסר-אשראה של שמות ותאריכים ולא לימדו בו כלל אנתרופולוגיה וכלכלה מדינית. בתנועה לימדו את ההיסטוריה כמאבק ממשי בין כוחות חברתיים, ולעמדתו של הנוער ניתן משקל מכריע. אפילו המבריקים שבנו נאלצו לאמץ את מוחם כדי לרכוש לעצמם בקיאות כלשהי בכלכלה מדינית ובתולדות המשטרים – נושא מרתק, שנפתח לעינינו כסיפור בלשי, שבו חשף המדריך המיומן את “פרצופה האמתי” של הריאַקציה המסתתרת מאחורי המסֵכה הנעימה של ה“לֶסֶה-פֵר” והנימוס הבורגני. בלהיטות של בחור-ישיבה שנתגלגלו לידיו ספרים חיצוניים קראתי את “התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע” ואת “תולדות המשפחה והמדינה והקניין הפרטי”. לפני שהיו הדברים הללו שגורים על פי לא העזתי לפצות פה ולדבר על ענייני השעה, הנגזרים מהם, כחברַי במחנות-העולים, שנועצו ברגשותיהם וחיוו דיעה נרגשת ממקור טהור.

בחודשים הראשונים לא חשתי בנוח בתנועה החדשה. התאקלמות שנייה היתה קשה עלי מן הראשונה. בשל גילי לא צורפתי אל הגדוד, ששנה קודם-לכן הפליאני במשפט ספרותי רצוף נאומים מבריקים ומפולפלים. אלה שצורפתי אליהם, כטירון לחבורה מגובשת, בלי שהיה לי בה אפילו חבר אחד, נראו לי שונים מאוד מעמיתיהם הבוגרים מהם בשנתיים. לא מצאתי בהם את חדוות-החיים של צעירים השמחים בחלקם. הלשון שנקטו היתה בוטה בלי שתהיה שנונה. הכול מתחו זה על זה, ולפעמים גם איש על עצמו, ביקורת מוחצת, אכזרית ולא חינוכית כלל, כדי למלא אחרי הוראות השיטה, שהועתקה ממציאות אחרת. גם הזיקה לסוציאליזם המדעי היתה מאכזבת. אחדים הפריחו סיסמאות רדודות ולא אהבו את ספקנותו האירונית של הנער החדש, שהצטרף אליהם “מסיבות אידיאולוגיות” ופתח מיד בערעור על האידיאולוגיה שבגללה נטש את התנועה, שחבריה הוסיפו להית ידידיו הקרובים ביותר. המדריך, מארקסיסט דוֹגמָתִי חד-לשון וקצר-רוח לא נרתע מלהלעיג, למען ישמעו וייראו, על עמדותיו הפקפקניות של החניך החדש, שהתקומם כנגד כל כזה-ראה-וקדש. בניגוד למדריכי הקודם, מן המחנות העולים, שעודד כל דיעה מקורית, ולו מבולבלת, ואהב להתמודד בדרכי-נועם עם מקשי קושיות כמוני, כל המאריך בהתלבטות הרי זה משובח, גער זה בטירון, המעורר שוב ושוב את השאלה הנצחית, שניתנה לה כבר תשובה ב“פעולה” הקודמת, על הקשר שבין המטרה והאמצעים. צמרמורת חרשה בגבי כאשר נדחיתי בנימוק פשטני – “כמארקסיסט אינך יכול לומר זאת”. לעתים חשבתי שהיה זה מיקח-טעות להחליף את תבונת-הלב המתלבטת בדפוסי דיבור פסידו-מדעיים, הפוטרים הן מן המחשבה והן מן הלימוד. חששתי שמא מארקסיזם להדיוטות הוא כלי מחזיק ברכה לעצלי-מחשבה: יש בידם סרגל להכות בו על אצבעותיהם של משכילים מהם, הנזקקים להרגלי מחשבה “בורגניים”, בלי שיצטרכו לטרוח על לימוד העובדות.

אף-על-פי-כן לא חזרתי בי מן השינוי שהכנסתי בחיי. האמנתי כי גם במחלוקת זו שביני ובין המדריך, אשר על רבות מהשגותיו חלקתי בלי תוקף – שמא איני משכיל דיי לעצב לי עמדה משלי – אני צובר דעת, נכסי-רוח של ממש, ולא “עושר השמור לבעליו לרעתו”. אמנם, אין ה“גדוד” שלי דומה לבית ועד של חכמים, כ“גדוד” של אחי, אשר אליו ביקשתי להצטרף, וחברַי החדשים משתמשים במטריאליזם הדיאלקטי בוולגאריות שאינה לרוחי, אבל קיוויתי שגם בו אוכל, אם אקשיב היטב ואחדל להפריע, לנכס לעצמי את עקרונות-היסוד של הפילוסופיה ותורת הכלכלה. את השאר ממילא אצטרך לרכוש לעצמי מקריאה בספרים.

לא היה בי הכוח לשאת אכזבה נוספת. התנחמתי בהתפעלות מעצמי בשל ההחלטה להתרחק ממקום שהיתה לי בו אהבה, ידידות וחמימות אנושית, כדי להתחבר אל צוות-קרב של המהפכה, שאין לי בו ידידים. היתה זו גם שנת-הלימוד האחרונה והייתי צריך לגשת לבחינות הבגרות, שלא החשבתי ביותר בימים שהגיעו כוחותיו של רומל לאל-עלמיין, ועל-כן קיבלתי עלי לשאת בלי לגנוח את פגעי החיים, שבמו-ידי זרעתי בדרכי.

האכזבה הקשה ביותר היתה מן המארקסיזם עצמו. ואף כי לא ראיתי את עצמי בר-סמכא שזכאי לחרוץ משפט על התורה כולה, חששתי, שהסיכוי שלה להבקיע אל “ההמונים” אינו מעודד ביותר. אם צעירים משכילים כחברַי ל“גדוד” משתמשים בפילוסופיה המארקסיסטית ברדידות שכזו, כמין שוט להצליף בו על הסוטים מן הקו שנקבע אי-שם במרכז המקבל את ההחלטות על יישומה בחיי היומיום, איך תוכל להעשיר את חייהם של הפועלים “האמתיים”, אלה שעמדו במשמרות-מחאה ליד בית-ברנר ונזקקו לקרנות העזרה ההדדית של הסתדרות העובדים? משמע, בכל מקום שמדברים על מארקסיזם כעל “תורת חיים”, אין הכוונה אלא לצרור זעום של סיסמאות-קרב המקנות להחלטות של ועד מרכזי כלשהו תוקף של הכרח היסטורי, אשר בשמו מוציאים אל מחוץ-למחנה את הכופרים בעיקר.

מחשבות מדכאות. יש שאמרתי בלבי כי למדנות נבערת-מדעת גרועה מבערות תמימה. אולם המחשבות הללו הולידו, בשעה ההיא, רק את ההחלטה לרכוש לעצמי ידיעה מובהקת במארקסיזם לפני שאתיר לקעקע קצת מן הסתירות הטבועות בנסיון להעניק תוקף מדעי לחוקי ההסתברות של ההיסטוריה. החלטה, שדחתה לזמן בלתי-מוגבל את העימות בין השכל לרגש. קיבלתי עלי את עולה של תנועה שסגנונה לא היה לרוחי, כדבר הצריך עיון ממושך לפני שאקבע לי עמדה משלי.

בינתיים באה ה“היסטוריה” ופסקה את פסוקה. מה שלא יכלו לעשות פרשניה עשו מחולליה. בגבול מצרים התחוללו קרבות עזים. בחינות הבגרות, ואפילו הוויכוח הנצחי על המטרה והאמצעים, נתבטלו מפני המאורעות. בני גילנו יוצאים למלחמה ואנחנו כותבים חיבור טיפשי לבחינת הבגרות: “עם נפשי ליד הכותל המערבי”?! החיבור שלי, מכל מקום, היה רצוף התגרויות בבוחנים. בנסיבות ההן נוצרה הזדמנות לפתרון-ביניים אישי, שאף הוא בגדר דחיית ההכרעה על עתידי. אם אצליח להימנות על מִכסת המתנדבים של התנועה, אמרתי לעצמי, אוכל להכניס את עצמי להסגר שבין נערוּת לבגרות. בצבא הבריטי, או בפלמ"ח, אוכל לבחון את השקפותי ואת רגשותי גם יחד ממרחק בטוח. וזאת, בלי לקחת לעצמי פסק-זמן מן השירות בשורות רעיון צודק. מבחינה זאת היה המעבר מתנועה לתנועה בשנת הלימוד האחרונה דבר בעתו. במחנות העולים לא היה לי כל סיכוי להימנות על המתנדבים. שכן הייתי שייך לצוות המצומצם של המדריכים, שהתנועה לא יכלה לוותר עליהם. אפילו המוסדות המוסמכים של היישוב הכירו בהדרכה כשירות לעם. בשומר-הצעיר הייתי טירון בן שלושה חודשים שאפילו חולצה “שומרית” אין לו. אילולא ביקשתי להתנדב ודאי גם “סמל בוגרים”, המזכה אותי לחברות מלאה בתנועה, לא הייתי מקבל. הייתי בחזקת מועמד עד שאחדל להטריד בקושיות שאין להן תשובה.

חברַי התלבטו לא מעט אם אוכל לייצג בכבוד את התנועה, שהקציבה לנו מִכסת גיוס בת שישה חברים. תמהו אם מותר להרחיק מן החממה החברתית אדם שכמעט אין מכירים אותו. אולם כיוון שלא הייתי מדריך ואף לא “חבר מרכזי”, מאלה המשמשים דבק מלכד ל“גדוּד” כולו, שמנה כארבעים חברים, הוסכם שאלך גם אני. היו מי שאמרו, בלי לחוס על רגשותי, שהואיל וממילא לא אהיה חבר קיבוץ – שכן לא אוותר על שאיפות פרטיות – לא תהיה זו אבידה גדולה אם אלך לפלמ“ח ואצא שם לתרבות-רעה. וכך אירע, שימים אחדים לפני שנסתיימו בחינות הבגרות הותרה לי ההתנדבות לפלמ”ח. בפרץ של נדיבות בלתי-מבוקרת העניקו לי גם את סמל הבוגרים בלי שחייבוני להשתתף בטקס המפחיד של ביקורת וביקורת עצמית, שהוא דיון ארוך ומייגע רצוף אכזריות רוחנית, כדרכם של נערים שוחרי אמת מוחלטת, שאינם חסים על עצמם ועל-כן גם על חבריהם לא יחוסו.

החלטה, שהיתה לה השפעה מכרעת על חיי. ובעת שניגשתי לבחינת הבגרות האחרונה, שכתבתיה ברוח מבודחה של אדם העומד לעשות מעשים גדולים ומטרידים אותו בעסקי נערות, ציפיתי בקוצר-רוח ליום שאסע לאי-שם ואהיה מישהו אחר.

במרוצת השנים, אחרי שלמדתי להכיר מקרוב את חברַי, מצאתי שחטאתי להם בהערכה ששמרתי להם בזכרוני. אמנם, השתמשו בעגה המארקסיסטית כתלמידים מחונכים היודעים לחזור על דברי מוריהם, אבל לא היו דוגמתיים כמארקסיסטים אדוקים אלה, המסוגלים לעייל פיל בקופה של מחט. המטריאליזם הווּלגארי לא סופח אצלם למחזור הדם. חברותם זה לזה היתה הדוקה ונאמנה ורק הזר לא היה מסוגל להבחין בה. הם לא הרגישו שהם שקועים בפלפולי-סרק, שכן אלה היו לדידם רק צורה של בילוי בצוותא. סיגול המציאות למיטת סדום מארקסיסטית היה להם כמין משחק צופי, שכלליו נתונים ואין מערערים עליהם. ברגע שצצו שאלות מצפוניות רציניות נתגלו במלוא שיעור-קומתם.

אך בתקופה הקצרה שעשיתי עמם לא היה לי אלא מה שהעין רואה והאוזן שומעת. חשתי שהם מתנבאים בלשון אחת ואני באחרת. וכך אירע שלא השגחתי בלבביות הקורנת מהם. ולא ראיתי אלא את הלהיטות להתנצח זה עם זה בוויכוחים שאינם מעלים ואינם מורידים: “התוכל לפרוץ מהפכה קומוניסטית באמריקה?” אפילו הנערות נראו לי כקרוצות מחומר קשה יותר. הצורך שלהן להחזיק בדיעות קיצוניות, בתאווה לא מרוסנת, נראה לי כמין תחרות על הבכורה בחבורה אשר בה בעל הדיעה הוא בעל המאה.

הייתי שרוי במצוקה שקיבלתי עלי כעונש שמגיע לי בצדק. נחפזתי מדי להכביד על עצמי מצוות עשה מטעם השכל, שלא בגר דיו לבחור בין “שתי הדרכים לסוציאליזם”. ככל בעלי אידיאה, האמנתי שאין הגאולה נקנית אלא בייסורים. השיעמום והרגשת הזרות נדרשו כמחיר פעוט תמורת ההשתתפות הפעילה בהרס העולם הישן. ההתנדבות לפלמ“ח היתה תשובה הולמת, היסטורית, למצוקה פרטית, חסרת-ערך. המלחמה העתידה כנגד שריוני רומל – כך תיארתי לי את הצפוי לי בפלמ”ח – גימדה את לבטי-הנפש שלי בשל מכאוב פרטי עוד יותר, שמקורו בגישושי אהבה שלא נתבהרו עד תום. אפילו צער סתום ומבויש זה גויס לעניין הנכבד של מעשה ההיסטוריה. בתנועה שנטשתי נותרה הנערה שעדיין לא ידעתי אם איני אוהבה. רק מי שלא היה מימיו בן שבע-עשרה וחצי לא יבין איזו קורת-רוח משונה אפשר להפיק בגיל זה מכל מיני תוגות ללא פשר ומבוכות מענגות, ואיזה סיפוק מוסרי עצום יכול אידיאליסט צעיר להניב מן המחשבה שמצא עוז בנפשו לוותר על האהבה בשביל הרעיון. את העובדה שכלל לא הייתי בטוח באהבה ההיא מחקתי מדעתי. יצאתי לפלמ"ח מלא בטחון שיעמוד לי כוחי ללכת בנתיב “ההגשמה”, שכן כבר בצעדי הראשונים ידעתי להעדיף את המועיל על הנעים. הנה, כשם שהעליתי את “תאוותי” קורבן לאמת, שנשקפה אלי מבין השורות של “התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע”, כך אדע לעמוד באתגרים שיעמיד לפני השירות הכמו-צבאי. כשם שלא גנחתי כאשר לא מצאתי בקסרקטין-של-המהפכה אחים לנשק שאוכל להתאהב בהם ממבט ראשון, כך לא אפול ברוחי אם גם בקסרקטין של הציונות לא יימצאו לי ידידים שיבינו את רתיעותיו של זה, המתעב מעומק-נפשו כל צורה של אלימות והוא מתעקש להיות חייל טוב.

אדם צעיר נוטה להאמין כי בכל מקום שלא נוח לו בו מתחשל אופיו. הקורא הנלהב של ספרות מערבית סופג בלי-משים כמה ערכים נוצריים.

יג. לא תמיד אנחנו    🔗

ימים אחדים אחרי בחינת הבגרות האחרונה, ביוני 1942, ישבתי על תרמילי בחדר אחד של ההנהגה הראשית בתל-אביב בהמתנה, רצופה נבואות-לב הירואיות, לאיש הפלמ“ח, שיבוא לקחת אותי מחיי הישנים לחיי החדשים. עד שהגיע עלעלתי בספר “שירת רוסיה”, שיצא-לאור בימים ההם בספרית-פועלים – מתנת “ההנהגה הראשית” ליוצאים בשליחות התנועה – ספר, ש”סודר על-ידי מחוסרי-עבודה בסיוע קרן חוסר עבודה," כפי שנכתב בשער הפנימי. עיני צדה פסוקים אחדים, שהובלטו בשער הספר ובמבוא שכתבה המערכת. שתי שורות של טיוּטצֶ’ב:

אַשְׁרֵי הַבָּא לְעוֹלָם זֶה

לְעֵת גּוֹרָל וְהַכְרָעָה לוֹ

ושתיים של מֶרֶז’קוֹבסקי:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ בִּבְלִי מַחְשֶׁבֶת,

אַשְׁרֵי הַלֵּב בִבְלִי מְאַוָי!

אלה גם אלה הלמו את הלך-הנפש שהייתי שרוי בו: לעת גורל והכרעה מוטב לי שאצא לדרכי בלי “מחשבת” ובלי “מאוי” – לוח חלק. אהיה בן הדור, המקבל עליו את משימות הדור, ולא עוד.

בכל דור ודור, כמדומה, השייכוּת אל בני הדור חזקה לפעמים מזיקות אחרות. אולם בדורי שלי, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הצורך להיות לאֶחָד עם הלך-הנפש השליט בדור היה עז ביותר. מי שסלד מן החיילוּת שמר זאת בסתר-לבו. חזון-עולם-הפוך חגג אז את נצחונו השלם. ככל שהיה אדם רגיש יותר ונוטה להוקיר אצל אחרים את חולשותיהם היפות, כך גברה משיכתו אל המלאכות הגבריות יותר. כל שמעודן מחברו השתדל להיות קשיח ממנו. מי שעצם המחשבה על אלימות העביר צמרמורת בבשרו שלח ידו אל הסכין ואל המקל.

בלי כאב נפרדתי מן הכינור, אף כי שבועות אחדים לפני-כן הייתי שרוי בהכנות קדחתניות לקונצרט-בכורה במוזיאון תל-אביב, שהועיד מורי לנגינה, יריב אזרחי, לארבעה מתלמידיו הבוגרים. קונצרט, אשר דחייתו בגלל “המצב” לא גרמה לי כל מפח-נפש. גם מן הספרים, “המחלישים את כוח הרצון”, הייתי נכון להיפרד. אילולא קיבלתי במתנה ספר הייתי מגיע לאוהלי פלמ"ח בידיים ריקות באמת. בקוצר-רוח חיכיתי לאיש המסתורי שיעבירני את הסף שבין נערוּת לבגרות וייקחני אל הבלתי-ידוע.

האדם שהציץ בנו מבעד לפתח הפתוח – ממוצע-קומה, שעיר, גבותיו עבותות, עפעפיו עייפים ועיניו טובות, בבגדי-חאקי ישנים ונעלי-עבודה מעופרות – דמה לחבר קיבוץ כבד-תנועה, שחומל על הנערים היגעים שהוא אנוס להקים ממנוחתם בצהרי יום-חמסין, יותר מאשר לאיש צבא.

“כולם הגיעו?” היו המלים היחידות שאמר, לפני שיצא לפנינו בצעדים אִטיים לתחנת האוטובוסים.

הסודיות של תנועת הגייסות המוזרה הזאת, שדמתה לטיול של בית-ספר המתנהל בעצלתיים בעקבות מורה שעייף מלחנך את תלמידיו, נשתמרה עד לרגע שעלינו לאוטובוס של “דרום יהודה” והוא קנה לכולנו כרטיסים לגבעת ברנר. אחרי שמנה אותנו שנית בתוך האוטובוס, לוודא שלא קנה כרטיס למי שאיבד בדרך, התיישב לו בשתיקה על ספסל ריק וקרא ספר, כאילו כל עניינו בנו נסתיים מרגע ששילם בעד הנסיעה.

הוא אִכזב אותנו כהוגן, כאילו בעצם-מראהו מרומז מה שצפוי לנו בהגיענו למחוז חפצנו. הוא דמה לפועל עז-הסנטר של פראנץ מַסֶרֶל, אדם רציני, אחראי, שהרפתקאות משעממות אותו, יותר מאשר לכמה מן הדמויות המרשימות של אנשי ה“הגנה” בתל-אביב, שניכרו בלבוש כמו-צבאי וארשת מתוחה של סודיות – אולי כדי להישמר מעיניה של הבולשת הבריטית, אשר על-פי הגיונה הישר לא ייתכן שהאנשים שהיא מחפשת ילבשו בצורה בוטה כל-כך את הדמות שהם מבקשים להסתיר. מפעם לפעם זרק בנו מבט, שלימד כי אין אנחנו מצליחים להטעותו. שירתנו הפרועה אינה סתם חדוות-נעורים. היא מאמץ ילדותי להצהיר ברבים שאין אנחנו כיתה של בית-ספר, שחזרה מטיול, אלא חבורה של אנשי-מחתרת, השומרים בגרון ניחר על סוד שאינו ידוע להם.

זו היתה הפגישה הראשונה עם הפלמ"ח. ואכן, מה שסימלה נתגשם במלואו. שם נתרחשה הפגישה האמִתית עם הקיבוץ, עם העבודה הגופנית, ועם אותה הוויה, העשויה זיקות שבין אדם לחובתו ובין אדם לחברו, הנכנסות תחת הכותרת “ערכים של ארץ ישראל העובדת”.

כבר בימים הראשונים, למרות הפגישה המכאיבה עם גסותו של מפקד אטום-רגש, שמעל באמוני וציטט להנאת חבריו משפטים “פיוטיים” ממכתב לנערה, שקרא בתוקף תפקיד, חשתי שלא אצטרך ללבוש דמות כדי לחוש בנוח בתוך המסגרת הכמו-צבאית, שנצטרכה למסירותי יותר מאשר לגבורתי.

אפשר שהקמת מחנות הפלמ"ח בחצרות הקיבוצים היא שהטביעה את חותמה על סגנון-החיים שהלם ככפפה נער שונא אלימות, המתעב מעומק-לבו גינונים של טקס, הירארכיה, תאוות-שלטון, הערצת גיבורים וציות עיוור.

מחקר משווה בין עלון הפלמ"ח לבטאוני הפורשים היה מגלה מיד – עוד לפני שנבחנו המטרות, האמצעים, דרכי הפעולה והאידיאולוגיה השלטת – את ההבדל רב-המשמעות בסגנון. הפורשים נקטו לשון מרוממה וביטויים יורקי-אש. הרבה דיו נשפך שם על הדם והיזע הנחוצים בשביל להקים גזע גאון ואמיץ ואכזר. האבות שאימצו לעצמם היו סיקריקין ומקצצי אגודלם.

בפלמ“ח היה מקום גם לנער ספקני שבא מבית-אב רודף שלום. הוא לא התקשה להיות לאחד עם ה”אנחנו" של ארץ ישראל העובדת, ולו ב“זרוע המחץ” שלה, שרחשה משוררים בנעליים מסומרות. אמנם האבות המייסדים של “כוח המגן העברי” חרתו על דגלם “בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום”, אולם בלכתם מסביב לגדר ורובה בידם, נזהרים שלא להיפגע ולא לפגוע, כדי שלא להיסחף בגלגל החוזר של נקמת-דם, חזרו בהם מן הסיסמות המשחקות בדם ואש. הלשון של הבאים אחריהם לא חרגה הרבה מעבר למליצות השגורות בפי דובריה של תנועת העבודה. אלה שאולות מעולם הדימויים של חוצבים ובונים וסוללי דרכים, שכל משלח-יד הוא אצלם בגדר שליחות.

בהצטרפי לפלמ"ח, בימים הראשונים שגובש במסגרת של מחנות עבודה ואימונים, כבר היו השימוש בערך ההמעטה והזלזול בלשון נבואית וההומור המשווה קטנים עם גדולים לטבע שני. היה אפשר להצטרף אל החבורה המגוונת הזאת – בפלוגה ה', שישבה בדרום, מול פני “המערכה החזקה” נתחככו זה בזה יוצאי תנועות הנוער, בני המושבות, וחברים מבוגרים מקיבוצי הסביבה – בלי לוותר על השקפות מקוריות של יוצא-דופן. לא נוצר איזה דגם מופת, שהכול אמורים לחקותו. האימונים לא היו קשוחים כדי-כך שיכלו “לשבור” את אישיותו של טירון כדי לעצב לו דמות חדשה, סטנדרטית. ודאי שלא עשו אותו ליצור בהול לציית. אורח-החיים – יותר עבודה בחקלאות מאשר אימונים בנשק ממש – הטביע חותמו על הזיקה שבין פקוד למפקדו. לא היה אפשר לשמור על ריחוק של יראת-כבוד במקלחת המשותפת של הקיבוץ, במקום שעמדו שניהם עירומים כביום-היוולדם, רועדים מקור, והמתינו לקבקבים. בשגרת החיים בקיבוץ, שהאימונים היו החלק הקל שבהם, היה אפשר לשכוח את המתח העצום של החרדה מפני פלישה נאצית קרובה. רק כאשר הגיע למחנה המחצלאות שלנו, בפאתי פרדס, שליח מטעם הפיקוד העליון כדי לטעת בנו את רצינותו של הרגע, נזכרנו שלא יצאנו למחנה עבודה, אלא כל התרגול הזה בפירוק ובהרכבה של מקלע בינוני נועד להכשיר אותנו לעמידה איתנה כנגד צבאותיו של רומל, העומדים לנחול נצחון מוחץ על הבריטים בשערי אלכסנדריה. האיש הצליח לזרוע בנו חרדה אמתית. אם אנחנו “הכוח” שהוסע דרומה לקדם את פני הרעה, מעטים סיכוייו של היישוב העברי לעמוד בפני הכוחות הפולשים.

הוא דיווח על התוכניות הסודיות של הצבא הבריטי להסיג את כוחותיו להר הלבנון. אותה שעה התקנאתי בהורַי שעולים במנוחה על משכבם באמונה כי יש מי שמופקד על משמר המולדת. בלילה ההוא היתה שנתי טרופה עד שגברה עלי העייפות ונפלה עלי תרדמה כבדה. כאשר התעוררתי בבוקר הוכו צבאות רומל בשערי אל-עלמיין. היה יסוד להאמין כי עתה נוכל לחזור לשגרת ימינו וכי בתוך חצי-שנה נוכל לשוב איש לביתו, כמתוכנן.

בימים ההם חזרתי בי מקצת האשליות שנטעה בי תנועת הנוער. אף כי לא כל מדריכי בתנועה היו חביבים עלי במיוחד, ובאחדים מהם אפילו העזתי לגלות כמה חסרונות אנושיים, לא הוצאתי גזירה שווה מהם לסתם חברי קיבוץ. אלה היו בעיניי אנשים מורמים מעם, בעלי מידות תרומיות, שהצליחו להרחיק מלבם את האנוכיות, הקטנוניות ורדיפת-הכבוד, ואין להם עניין אלא בתועלת לכלל שיכולה לצמוח ממעשיהם. אנשים, שחינוך עצמם עקר מהם שרידים אחרונים של תרבות “בורגנית”. מן ההצלחה שלהם שאבתי עידוד רב. אם הם כך, אמרתי לנפשי, גם אני יכול. כמה חברֵי קיבוצים, ששהיתי עמם בפלמ“ח, הלמו את הדימוי של תלמידי-חכמים שבחרו לפשוט נבלה בשוק מאשר להזדקק לבריות. כאלה היו חברי התזמורת הקאמרית בגבעת-ברנר, שהעתירו עלי את כל אהבתם לבאך ולשוברט, וכן כמה אנשי-ספר, לרבות כאלה שעדיין לא ידעו עברית על בוריָה ועשו לילות כימים ללמוד דקדוק עברי. אולם רבים, רבים ביותר, היו אנשים שהקיבוץ לדידם, למרות קשיי הקיום, הוא מקום שנוח לחיות בו בפטור מדאגות-הפרנסה ומאחריות לחינוך הילדים. אלה לא חסכו ממני את מורת-רוחם מן המאמרים הארוכים שכותב אבי ב”דבר", כאילו עלי החובה להבהיר את הסתום. הלשון שתפסו היתה דלה להחליא ועוררה בי מורת-רוח עמוקה; בייחוד לשונה של בחורה מעליית-הנוער, מבוגרת ממני שנים אחדות ועגלגלת להכאיב, אשר לא זו בלבד שקראה לדברים בשמם אלא גם קראה להם בחוצפה שיתרחשו.

אולם ההתפכחות מאשליה לא עוררה בי כל חשק לחזור בי מן הנטייה להתחבר אל “מעמד הפועלים”. בקיבוץ יכולתי להיות קרוב אל ה“פרולטריות”, משאת-נפשי, בשיעור מתקבל על הדעת. לא קרוב מדי ולא רחוק מדי. ה“פרולטארים” האמתיים שפגשתי בימים שעבדתי, מטעם הפלמ"ח, כשכיר-יום במחנה צבאי בריטי, היו “מאכזבים” הרבה יותר. אלה לא היו להם טענות על אבי שכן מימיהם לא הציצו בספר.

חברי לפלמ“ח, מלבד קבוצה קטנה של בני מושבות, לא היו שונים בהרבה מחברי הקיבוצים, אשר בהם שהינו. אחדים היו “אינטליגנטים”, וחיפשו זה את זה כדי לשאוב עידוד זה מזה, ואחרים היו אנשי-מעשה חסרי-יומרות, שהשייכות ל”פלוגת המחץ" חידדה אצלם את הכרת ערך עצמם. הפלמ“ח היה מקום שנעים לבלות בו תקופת ביניים של תהייה וספק, עד שיתבהרו העניינים ויהיה אפשר לעשות משהו גם למען עצמם, אם בנתיב ה”הגשמה" או במסלול פרטי לגמרי. אנשי הקיבוץ, שהיו מבוגרים מאִתנו שנים אחדות בלבד, התייחסו אלינו כשווים עם שווים, אף כי לא תמיד חיבבונו ביותר. אחדים שיתפו אותנו ברכילות המקומית, ועוד לפני שידענו איך נראה פלוני ידענו עם מי הוא שוכב. היו שראו בנו חבורה של פרחחים קולניים וחסרי-תרבות שמשבשים להם את סדרי-החיים. מן החיכוכים המתמידים שנכנסו לפרקי הפולקלור הפלמ“חי כסיפורים על גניבת תרנגולות, נוסדה במרוצת הזמן ידידות אמיצה, שמחקה את האכזבות שגרמנו זה לזה. אנחנו להם, שכן אם חבורה של בעלי ידיים שמאליות הם פלוגות-”מחץ", הרי, בסופו-של-דבר, יפול נטל הבטחון על חברי הקיבוץ עצמם; והם לנו – שכן אם אנשים אלה, המנהלים את חייהם בלשון עלובה ומתוך קהות-חושים, שמחודדים בה רק הקנאה, צרות-העין והרכלנות, הם מלח הארץ, במה ימלח התבשיל הציוני אם המלח הזה תפל כל-כך.

מי שלא חיפש אמתלאות לפרוש מן הדרך החלוצית, אלא חיפש צידוק לאמונתו כי ההוויה חייבת, על כורחה חייבת, לקבוע את ההכרה, התעלם ממִפגעים קטנים אלה – המאמינים הגדולים בוחרים להתעלם מעובדות הסותרות את אמונתם – והניח כי, בסופו-של-דבר, יכפו חיי השיתוף את ערכיהם על האנשים הקטנים – כגִרסתה של גרת-צדק מנען: “הקיבוץ הוא מקום אשר בו אנשים בינוניים נאלצו להיות גיבורים” – ובינתיים היה יכול להתנחם בנאוֹרוּתם של כמה דמויות-מופת בעלי שאר-רוח ומטען רעיוני עשיר, כמו אנצו סירני, אשר רעייתו עדה היתה רודה בנו בבית-החרושת לריבה שניהלה ביד רמה.

אמנם, קצת חולשת-הדעת בכל זאת היתה לי למראה פלוגות-המחץ של אחרית-הימים, שנתגלו כעובדי-אדמה עייפים, בכיסופים זעיר-בורגניים לעבודה קלה יותר, שלווה בחוג-המשפחה וחיים נוחים ככל האפשר, אחרי שאיבדו את היצר להעביר את הפרטים הקטנים של החיים בכור-המצרף של אידיאה. אולם לא היה זה מפח-הנפש של אדם צעיר הרואה את עצמו כ“איש הרוח” והוא חושש שמא “סביבה” זו תקצץ את כנפיו, כפי שהעידו על עצמם אחדים מבני דורי, משוררים מן המחנה החלוצי שנרתעו מן ההגשמה בגלל זולות רגשית שמצאו אצל אחים לרעיון. שכן, אני כלל לא הועדתי לעצמי אורח-חיים של משורר, המתיידד רק עם אלה שגמרו את ההלל על שיריו, אלא ראיתי את עצמי כחייל בחיל-החלוץ של מהפכה חברתית, שמרוצה מהרחבת השורות גם כאשר מצטרפים אליהן רובאים אחדים, שאינם מבינים את מטרות המלחמה.

לנער של “ארץ ישראל העובדת” לא היתה ההצטרפות לפלמ“ח בגדר עקירה משורש, כהתנדבות לצבא הבריטי, שתבעה הסתגלות לשינוי קיצוני בחייו בתוך מסגרת צבאית מובהקת ובקרב זרים ונוכרים. בפלמ”ח נמצאנו בין הדומים לנו. אפילו הרחוקים בהשקפות פוליטיות לא היו רחוקים עד כדי התנכרות. אני עצמי חשתי שם בנוח, למרות הפגישה המאכזבת עם בני נוער המנבלים את הפה להנאתם, שכן בחוג ידידַי נמנענו מלדבר במפורש על ענייני המין, שנעשו בחשאי וביחס של כבוד כלפי המין השני, וכלפי הטוהר-המיני, שעלה בקנה אחד עם טוהר-הנשק, שהתחנכנו עליו בפלמ“ח. בתום-לב האמנתי בשני מיני הטוהר, אשר את האחד שומרים ביחידות ואת השני בחבורה. קיבלתי ברצינות גמורה את הדיבורים על “רוח הפלמ”ח”. הנשק שהיה בידינו היה באמת כה יקר ונדיר, שמאליו נתפתח אצלנו יחס של כבוד לעץ ולפלדה, שהיוו את הנשק-האישי, ששותפים רבים לו. כאשר ירינו לראשונה כדורים “חיים” ראיתי חובה לעצמי לפגוע במטרה, שכן חבל על כל כדור. חיילים של זמן הווה, בעשור התשיעי למאה, ודאי ילגלגו בלִבם על המושג “קדושת הנשק העברי”. אלה היורים בתרגיל אחד כמות השווה לכל האפסניה של פלוגת פלמ“ח בפילוס דרכה לירושלים, ודאי ידרשו את השעטנז הזה כמין עיוות נפשי – מה לכלי הריגה ולקדושה? – אבל מי שהתנסה בטיפול בכלי נשק בתקופת המחתרת יכול להקיש מזיקתו של הרעב ללחם עוני ליחס של בחיל וברעדה לנשק. כמים שלא אבה דויד לשתות כי הוא דם האנשים “ההולכים בנפשותם”, כך היו כלי הפלדה למעין ערך לעצמו בעיני אנשים ששנאו נשק ומלחמות וכל צורה של אלימות. רובים צרפתים, איטלקים ואנגלים, ממלחמת העולם הראשונה, זכו אצלנו למירוק וצחצוח כאילו כבודנו הוא שנבחן אל מול האור, וגרגיר האבק בקנה הסלילי הוא רבב על מצפוננו. יחס סנטימנטלי זה לנשק ה”עלום ויקר" הוליד מעצורים מוסריים שהוטמעו בנו מאליהם. נשק זה שהגיע לידינו מתוך סיכון והחזקתו אף היא כרוכה באובדן החירות – אין להשתמש בו אלא כאשר יש הכרח בדבר.

בפלמ“ח יכלו גם חיילים בעלי כשרון בינוני ליהנות מן היוקרה של “חוד החנית של כוח המחץ העברי”, אף כי בסתר-לבנו ידענו כי אין אנחנו שייכים לאותה עילית שבעלית, גיבורי-חיל מבטן-ומלידה, שגויסו שנה אחת לפנינו. בימים שהגעתי לפלמ”ח – ביוני 1942 – סיפחו אליו כמעט כל מי שבא ברצון טוב לציית למצוות המוסדות הלאומיים. בדקו בשרירינו אבל התפשרו עם המצאי. כך אירע, שבמקום יחידה נבחרת, שאליה יכלו להצטרף רק מעטים מאִתנו, נוסד, בצוק-העתים, צבא עממי בלי מליצה הירואית. שני הצדדים נשכרו. החיילים המעולים, שקיבלו תפקידי פיקוד, למדו להסתגל לחולשותיהם של פשוטי-אדם, וסתם בעלי-מצפון בנוער נאלצו לגלות בקרבם ניצוצות של גבורה. בסופו-של-דבר, מצאתי שם בעיקר רגש של חברוּת שהוענק ברוחב-לב הן לראויים והן לשאינם ראויים. אולם מפני שהמבחן העיקרי היה עמידה באיתן מול שִממוֹנם של חיים שכמעט אין בהם הרפתקאות, לא עמדו בנסיון דווקא ההרפתקנים המושבעים. וסתם נערים שלא נרתעו מפני עבודה קשה ומסעות מייגעים הם שמשכו בעולו של הפלמ"ח ברגש של גאווה על בגרותם.

יד. “השורה” והשורות הקצרות    🔗

“השורה” – היה אחד מכינויי המחתרת של “ההגנה”. כינוי שתוכנו ממנו ובו: אנשים שקיבלו עליהם ללכת בשורה ולא לפרוש ממנה. בפלמ“ח, שהלך בראש השורה, היו השורות הדוקות ביותר. אף-על-פי-כן, דווקא שם, במקום שביקשתי מפלט מן הנטיות ה”רכות", המקפחות את גברותי, נולד מחדש היצר להתמסר למשחק השורות הקצרות, אותו יצר שגזרתי על עצמי להיגמל ממנו בשנות-הנעורים המוקדמות. השירים שכתבתי בשנים ההן היו, מכל בחינה שהיא, נסיון נוגע אל הלב ללכת בשורה וגם לפרוש ממנה בעת-ובעונה אחת.

דיאלקטיקן יאמר שזהו תהליך טבעי: אם צמח עשב-פרא בקרקע זיבורית – זרעיו הרדומים, המצפים לתנאי חום ולחות היפים לקיומם, היו טמונים בה משכבר-הימים. הגשם לא הוליד את הזרעים – רק הנביטם. במקרה שלפנינו דווקא היובש הוא שהוליד את הכמיהה ללחלוחית של שירה. הגורם המאיץ היה, כנראה, הקובץ “שירת רוסיה”, שקיבלתי במתנה מן “ההנהגה הראשית” של התנועה.

בכל שעה פנויה קראתי בו ורבים משיריו נחרתו בזכרוני. למרות הלשון המאולצת במקצת, שהשתדלה לשמור על הלחן המקורי, מצאתי בשירים ההם, שנולדו על אדמה כפורית, ביטוי נאמן לחוויותי שלי על האדמה החמה של יישובי הדרום. הם היו גם “רכים” מאוד וגם “גבריים” מאוד ועודדוני לחזור ולהתמכר לאהבה ישנה. אחרי שעמדתי במבחן המעשה חדלתי להצניע את העובדה שאני כותב שירים. שוב לא חששתי שמא השורות הקצרות מרופפות את השורה הארוכה.

חרוזים ראשונים שלחתי במכתבים לידידי – מכתבים מלאי רגש שהומור רך מבקש לתרצו כשעשוע לשמו. כיוון שנכתבו כאיגרת לידיד, השתחררתי עד מהרה מן הנטייה החקיינית, הדוחפת כמעט כל משורר צעיר לנסות כוחו בקשת שמתחו אחרים. לשון עברית מרתקת יותר, היוצרת בלי-משים את עגותיה, התדפקה על אוזנַי בלי-הרף. ברגישות מיוחדת לדרכי ביטוי, מורשת אבי, מצאתי עניין רב לתעד לעצמי את הלשון הייחודית שנוצרה בפלמ“ח מן המפגש בין עגות שנולדו במקומות שונים בארץ. כמין תחרות על הזכות להטביע חותם על לשון-העם המתחדשת נאבקו זה בזה על מעמד של בכורה חידודי-לשון, שנינויות ותחליפים ציוריים למליצת-בית-הספר, שנוצרו בגימנסיות, בקיבוצים, במושבים, ובמושבות הדרום והגליל. כל מקום ושִגרות-הלשון שלו, ודפוסי-ביטוי שגויים שנמצא בהם חן מיוחד, וניבים ערביים המגיעים בדרך הקצרה ביותר למטרה שמתחת לחגורה. רק מה שגבר על יריבו הצליח להתגלגל בקורסים הארציים מפלוגה לפלוגה ולרכוש לעצמו מעמד כל-ארצי. בדרך זאת שימש הפלמ”ח – מקום בו נפגשו לראשונה למשימה משותפת המולידה הווי משלה בני-נוער ובוגרים מכל שכבות הציבור – למעין “כור היתוך” שקלט לתוכו גישושי-לשון ממקורות שונים ופלט דפוסי-לשון העתידים להטביע חותמם על הסגנון השליט של בני הארץ למשך שנים ארוכות. במכתבי לחברים הייתי מרבה להשתעשע בציטוט “מקורות” שונים ובשימוש אירוני בלשון-לימודים, שנפלה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ברגע ששובצה, נזם זהב באף חזיר, בפטפוטים של נערים נבערים מדעת.

אולם ההנאה האסתטית שיכולתי להפיק משעשועי-הלשון ההם עדיין לא היה בה כדי להוליכני בנתיב-הייסורים של מועמד למשורר. מצוקות אמתיות לא מצאו את דרכן אל שרבוטי העט ההם, שדיווחו לחברי על שמחת-חיים בדויה ועל השלמה סטואית עם גורלו של טוראי שמניחים לו גם להתאמן מפעם לפעם, אבל עיקר תפקידו הוא לממן את הקורסים של המֶמכַּפים והמֶממִים המוצלחים ממנו. פרקי פרוזה ראשונים, שנכתבו במחברת לגיאוגרפיה, שנותרו בה עמודים ריקים אחדים, נגנזו ואחר-כך הושמדו, כיוון שהעלו ממדור שנגזר עליו אלם ספקות כבדי-משקל. בניגוד גמור למושכל ראשון, שאמרתי לו הן בכל לבי, מבטא גיבורם, איש-מחתרת שנפל בידי אויביו, דיעה אנטי-הירואית מובהקת: חייו החד-פעמיים לא ניתנו לו כדי לאבדם במחווה ריקה של גבורה לשמה. וְשׁום רעיון צודק שבעולם אינו מחזיק סוד, השקול כנגד חייו הצעירים.

השיר הראשון, שמצא את דרכו לדפוס – אחי ערך בימים ההם ביחד עם משה שמיר את בטאון התנועה החינוכית “על החומה” ושניהם היו להוטים להרחיב את חוג הכותבים – היה אף הוא תרגיל בחריזה, נוסח “שירת רוסיה”, אולם כבר היתה בו עדות לאירוע פנימי אמתי. אמנם, בימים ההם החזקתי בדיעה, שהשירה היא מעין שעשוע של בחורים שנונים השולטים בחוקי המשחק הפיוטי ולא עסקם של הבחורים העצובים, היורקים את דם הנפש, שכן לירוק דם יודע כל מי שפקד אותו כאב (משה שמיר אמר זאת בצורה בוטה יותר: “להשתין ישר מתוך הנשמה יכול כל אחד”), אולם רגש נכון אמר לי שמותר להוציא את השירים לרשות-הרבים רק כאשר הם עדות לחוויה אמתית, המעוררת משהו גם אצל אחרים. אחרי שמסרתי את השיר לדפוס חששתי מאוד שמא יתגלגל לידיהם של חברי לפלוגה. היה זה מעין איגרת לחבר שאינו מבין בשירה. בלשון מוצפנת היטב התנצל “האור בעיניים” על הזכות שלקחתי לעצמי לחוש בדידות במחיצתם של אנשים טובי-מעש וידידים למופת רק בגלל העובדה שאינם מבינים שום דבר בספרות. אתה יכול לנבל את הפה ולזלזל בכל מה שיקר לנפשי, אמר השיר, אותי לא תטעה; אני רואה את האור בעיניך; אני יודע שגם אתה, ה“גס” לכאורה, מבקש, כמוני, אהבה, ידידות, יושר, מסירות-נפש, ורגשות עמוקים, ומה לא.

אף כי גם השיר ההוא נכנע לסגנון השליט, שחריזה מוסיקאלית שולטת בו על-פי מיטב המסורת של המשוררים ששימשו לבני דורי נושא לחיקוי, נרמזת בו המשיכה לצורות-ביטוי ישירות יותר, נקיות מ“ספרותיות” לשמה. כמו-כן מובעת בו משאלה להוציא את השירה מממלכת הכוהנים ולהעבירה לרשות-הרבים, מקום שם ידידי, המכורים לתאוות בריאות ומואסים בשירה, קוראים לדברים בשמם.

עברתי בימים ההם איזו “טראנספורמציה”, אם לשאול מן המחקר קצת מן הלועז השולט בו. חדלתי להיות נער “העוקד את עצמו על מזבחה של אידיאה” ו“מעלה את תאוותיו קרבן לאמת”, בהנחה שה“יצר” הוא יסוד הרע שבו, וראוי להחליפו, על דרך הסובלימציה, בריגוש נשגב. נעשיתי בחור צעיר, היודע להתפשר עם תאוותיו ואינו בא בריב עם עצמו בגלל מצוקות חלציים טבעיות. איבדתי את הצורך לשלוח את עצמי לארץ-הגזירה של החובה-הלאומית כעונש על מידותי המגונות. יצאתי מן החממה המוסרית של הלשון-הנקייה ולמדתי על בשרם של חברי ה“גסים” כי לשון נקייה ונימוסים מהוקצעים אינם ערובה לנקיון-דעת ותבונת-היצר. מי שנֵחן בעדינות אמתית, אמר השיר, לא יקרה אותו רע אם ידייק בבחירת המלים השימושיות, הדנות בצורכי הגוף, וישאב מלוא-חופניים מן המאגר הנושן של הניב העממי, שאינו נזקק למלות-צופן שכמוהן כבושם שמַזים על גוף מזיע. מוטב לנו איפוא שנחדל לדון את בני-האדם על-פי הנאמנות לדקדוק העברי אלא על-פי הנאמנות לחבריהם.

שיר ההלל ההוא, לאנשים בעלי שכל-ישר ונדיבות טבעית שאינם מקפידים על נימוס למהדרין, התגלגל לידי חברי, אולם לא גרם כל נזק. ה“עם” קרא ולא מצא בו את דיוקנו. הניחו שאני מדבר על עצמי. הלא זה דרך השירים. מי שסבר כי באתי להתנצל על הנסיון הילדותי לרכוש מעמד של בן-חיל באמצעות ניבול-פה ודאי גיחך בלבו.

אולם לא יצאו שבועות אחדים וכבר התחרטתי על השיר ההוא לא בשל תוכנו אלא בשל צורתו. החריזה, אף כי הלמה את תיאוריית השיר-כמשחק-אציל, נראתה לי מלאכותית. השיר שבא אחריו, “מולדת”, הפשיט את המושג ממופשטותו ופירטו לפרטים ועובדות. זה נכתב בלי חרוזים, ברוח “עלי עשב”, שהתגלגל לידי בשפת המקור, אשר יותר מריתמוס לא יכולתי לשאוב ממנו הרבה. שיר זה התגלגל ל“משמר” ונדפס שם תחת שמי המקורי, שטינמן, וגרם שרבים חשדו באבי שסטה ממנהגו: כתב ב“משמר” במקום ב“דבר”, ושירה במקום פרוזה. אבי קיבל זאת בחיוך על שפתיים: טעות, שסירב להתבייש בה. מכל דברי העידוד שעודדוני קרובים גם רחוקים לא שכחתי את החיוך ההוא, שאספני אל תחת כנפיו. אולם תגובת אבי עדיין לא היה בה כדי לטעת בי את הבטחון, שמותר לי לנעול לרגלי סנדלים של משורר. חשדתי בו, שאינו מסוגל לדון את בניו בלי משוא-פנים. גם העובדה שהשיר נמצא ראוי לדפוס היתה חשודה בעיני. שלונסקי, עורך הדף הספרותי, ולאה גולדברג, עורכת מדור השירה בו, לא היו נקיים מפניות. מן האופן שהביטו בי, בפליאה המכוונת פנימה, ניחשתי איזו השתאות על מעגלים נסגרים והולכים. הנה לא יצאו עשר שנים ובנו של האב, שנפרדו ממנו במריבה, משחר לפתחם ושיר בידו.

מי שעודדוּני בלב שלם ללכת בזה הנתיב, היו דווקא חברַי לפלוגה, שלא קראו את השירים ההם בכלל. היתה עמנו חבורה של אנשים מבוגרים יותר, רובם יוצאי גרמניה, חברי קיבוצים ותיקים, שדעתם לא היתה נוחה מן “התוכנית התרבותית” שליוותה את כינוסי הפלוגה. לא אחת הביעו באוזני – בעל-ברית, היודע להוקיר את באך ואת בטהובן – את אכזבתם מבני דורי ילידי-הארץ. בחורים אלה, שרוצים לחיות בקיבוץ, אינם מבינים שלא יוכלו לחיות בו כשאין להם במטענם אלא שתיים שלוש סיסמות מהפכניות וכמה השגות כלליות על שיתוף ושוויון. הם סברו שהחיים בקיבוץ הנם מורכבים מכדי שיהיו מנת-חלקם של אנשים שמטענם התרבותי דל כל-כך. במאמצי ללמד סניגוריה על חברי קיבלתי עלי להכין את “התוכנית האמנותית” של כנס הפלוגה בחולדה.

בימים ההם חזר בו המטה הארצי של ההגנה מן הכוונה לשחרר את המגויסים לפלמ“ח בתום חצי-שנה. התעוררה מחאה ורבים ערקו מן הפלמ”ח והתנדבו לצבא הבריטי. הם נעלבו אז מדברי בן-גוריון, שהעדיף את השירות בצבא הבריטי על הגיוס לפלמ“ח ומצאו בדבריו היתר לפרישה מוקדמת. חברי קיבוצים, בעלי משפחות, לא ראו טעם לעבוד תקופה ממושכת מחוץ לביתם, המשווע לידיים עובדות. הם ביכרו לשבת בבית נכונים לקריאה. היה הכרח להביא לפלוגה שלנו את אליהו גולומב כדי שירגיע את הרוחות. בכנס מעין זה, שרב בו המתח והרוחות נסערות, לא היה מקום לשעת-תרבות בנוסח המקובל, צלי-אש, בדיחות, ונסיונות כושלים, מחמת טעות בסולם, לפתוח בזמר נוגה; נסיונות, שנסתיימו כולם באותו צרור שירים של ניבול-פה שניתן לצרחו גם “על הבנקט”. חיברתי לצורך העניין מעין תיאור פיוטי של הוויה פלמ”חית נכונה, שרב בה העצב על ה“שטארה”, ואין חסרים בה רגעי אכזבה וספק לאורה של עששית-נפט מפויחת. לא הצלחתי לגייס לביצוע המערכון ההוא אף לא אחד מחברי. הכול נבהלו מאמינותו של הרגש שבא לכלל ביטוי בשורות ההן, שוויתרו על הסארקאזם שמאחוריו מסתירים גברברים, בדרך כלל, את רגשותיהם. נאלצתי לשבת לבדי, נגדה-נא כל הפלוגה, שהתברכה בטובי הסיירים של הפלמ"ח, בחורים נוקשים, המקפידים על ערבית נכונה ועברית שגויה, ולדקלם ברגש אמתי שורות שהיו מכוונות לאוזניהם של עמיתי המבוגרים, יוצאי אירופה, שידעו גם צער וגם חרדה עמוקים משלנו, וגם קראו ספרים הרבה, בשתיים שלוש לשונות.

בגין המעשה ההוא, שנגע בלבם של אלה גם אלה – הסיירים מאומץ לבי התפעלו ויודעי הספר מנאמנותם של רגשות שמצאו את המלים והריתמוס ההולם אותן – זכיתי מן ההפקר במעמד מוכר של משורר.

“אתה משורר אמתי”, אמר לי נחמיה, איש עדין-נפש, חניך ה“בלאו-וייס”, שהוקרתי מאוד הן את כנותו והן את בקיאותו בעניינים רבים ושונים.

אמרתי לו כי אין זה אלא שחוק של שעות-הפנאי.

“נו, באמת,” אמר נחמיה, שעדינותו לא התירה לו לומר “אל תבלבל את המוח”.

אחרי שכתבתי בעלון הפלוגה רשמַי מטיול הרפתקני בחרמון – טיול שלאחריו קיבלנו, כל אחד מן הארבעה נזיפה וטפיחת כתף – שוב לא היו לחברי ספקות: אני שייך לאלה שמותרות להם חירויות של משורר. לאמור, אדם שמותר לו לומר דברים שאינם מתקשרים ואין לדרוש ממנו שיתנהג כאיש מן היישוב.

ידעתי כי דווקא בחבורה כזאת חירות המשורר אינה חלה על מלים בלבד. מתירים לו להיות יוצא-דופן. מטעם זה נמחלה לי חוצפתי בטכס ההשבעה.

(משום-מה, אולי בגלל העיון הבלתי-פוסק ב“שירת רוסיה”, הספר היחיד שהיה ברשותי, מיומי הראשון בפלוגה הייתי מקובל על מפקדַי כ“משורר”, משמע, אחד שאין מצפים ממנו שיהיה לגמרי רציני. וכאשר נשאלתי, בכובד-ראש גמור ובפנים חתומות, אם אהיה מסוגל לשאת בסבל, במחסור ובמסעות יגעים, ואם אוכל לעמוד בעינויים ולא אסגיר את סודות הארגון – לא השבתי “כן”, כמצופה, אלא אמרתי; “אנסה”. אירוניה, שיכלה לעלות לי ביוקר, אילולא הרים המפקד עיניו וראה מי עומד לפניו: “המשורר”, בחור לא רציני, שמחייך בטכס של השבעה בלי יחס של כבוד לאקדח שמונח ליד התנ“ך על הדגל הלאומי. הייתי מגורש בחרפה אילולא הייתי מוגן על-ידי סוג מסוים של הסכמה כללית, התופסת כמעט כל קבוצה חברתית בעלת תודעה של שליחות: נחוץ לה בחצרה “משורר”, ש”ישקף" את הווייתה המיוחדת-במינה ויעניק לה את “יחסי הציבור” שאין היא יכולה לעשות לעצמה בגלל תנאי המחתרת).

חירות, השמורה לבעליה לרעתו, אם אין הוא משתמש בה אלא כדי להיות נאמן לעצמו.

טו. להיות סופר    🔗

ההחלטה להיות סופר לא היה לא איפוא רגע חגיגי משלה. היא לא היתה חזרה בתשובה מן ההחלטה שלעולם לא אניח לאחרים לצער אותי בביקורתם. אף לא היתה התגברות על עכבה, או רתיעה מפני חשיפה של עסקי משפחה חסויים. מעשה היד הנשלחת אל הגחלת הבוערת תואר כאן כדבר שבין מחבר-האיגרת לקוראיה. אפשר שיש בזה כדי להסביר משהו. עידוד עושה הרבה לאישוש הבטחון בעצמו אצל אדם צעיר, שכנותו עלולה להבהילו. שלח יד מגששת ונענה בתקיעת-כף חמה; גִמגם את נפשו בפומבי והשיבו לו אהבה. אולם אין בזה כדי להבהיר אלא מדוע לא נאלם דום אחרי שפצח בזמר. הסביבה האוהדת אינה מספקת כדי לומר שיר.

ההקדשה למלאכת הסופר, ידעתי, אינה עניין של בחירה פשוטה כאימוץ משלח-יד, או תחביב. זו עתידה להטביע חותמה על פרטי הפרטים של החיים ותתערב במבנה האישיות. מבשרו של אבי חזיתי כמה אומץ נחוץ כדי להזמין אלמונים להציץ לתוך נפשך. ידעתי, כי כל שייכתב בלי צורך אמתי עתיד להציץ בי מן הכתוב במורת-רוח גלויה. די היה לי להציץ בכתב-ידי כדי לחוש מתי עשיתי בעצמי מעשה-אונס כדי להשלים מכסת-יומו של משורר. ואכן, תקופה ארוכה לא נתתי אמון בדחף המושיב אותי אל הארגז, ששימש לי שולחן, ואומר לי: כתוב.

אף-על-פי-כן התהלכתי אז בין חברי כסוכן חשאי של ממלכה עלומה. משורר. אדם, שמתנהג כאילו רק הוא לבדו יודע שהכול עתידים למות. התנדבתי למלאכות שעושים ביחידות, להבהיר לעצמי אותה רגישות שכפתה עלי את המאמץ לצוד ברשתן של מלים את הבלתי-נתפס, ולטעת משמעות בתמונה חסרת-פשר שעברה בחוג מבטי.

בבהירות של רגע ההתרחשות זכורה לי שעת-חסד אחת על גבול הדממה בקצה מטע תפוחים לא גדור מול צלילייתו העוינת של כפר ערבי, שנעריו נהגו לשלוח ידם בפרי האסור. שעת בין-ערביים של סתיו בתום העבודה במטע. הכול שבו הביתה ואני לבדי נשארתי, ובידי “גרינר”, רובה של שוטרים, לשמור על המטע. לא בדיוק הבנתי מה אעשה ברובה שבידי אם יבואו ילדים לקטוף תפוחים. שומר מנוסה ממני הבטיחני, שדי בירייה באוויר והללו יסתלקו. ישבתי על האדמה, גבי אל גזע-עץ, וקראתי את קרעי העתונים שעטפו את ארוחת-הערב שלי. אכלתי לאטי מתוך שיעמום הדוחק בזמן שיחלוף מהר. השתדלתי להסיח את דעתי מאיזור הפורענות בדרך העוברת בין המטע לאדמות הכפר הערבי.

כהצגה ליחיד התרחשו לפני חילופי הגוונים באופק. אבקת זהבן של קרני שמש אחרונות התבזבזה לריק בשמיים אדומים. צללי העצים נתארכו והלכו ומתחת לעלווה נקוותה אפלולית שמתעוררים בה חייהם של יצורי לילה. מטע זיתים רחוק הבהיק באפור כסוף. הרי ירושלים לבשו סגול. ענני ארגמן, כגלידה ערבית, התנפנפו לאִטם בשמיים המאפירים. כה כבד היה עלי משא היופי השוקע לאטו בתוך העלטה הנאספת מתחת לעצים, שלא השגחתי בצאן הלוחך את העשב שבפאתי המטע וברועה האוסף פירות-בוסר אל כנף-בגדו. כשראני, היינו קרובים מכדי שנתעלם זה מזה. בבת-אחת קפצתי על רגלי והרובה נטוי בידי. ממרחק עשרים פסיעות יכולתי להבחין בתווי-פניו השחומים, ששפם דק, גנדרני, מתוח עליהם כמין התגרות.

איני זוכר מה קדם למה, הירייה או החיוך. מכל מקום זה לא סר מעל פניו גם אחרי שגווע הדה באוויר. כמין הצהרת זכות של עובר-אורח על פריו של מטע לא גדור נעץ את שיניו בפרי שאחז בידו. חמיצותו העוותה שריר דק ליד עינו השמאלית. הוא ירק מה שבפיו ושחק שחוק ערמומי, כאילו עמד על טיבי בהצצה אחת וידע, שהנער המחזיק רובה שוטרים וחיוך טיפשי מרטט על שפתיו, לא יירה את הירייה השנייה. הוא חשש רק שמא אפחד ממנו ואירה מרוב פחד ועל כן רמז שאינני צריך לפחד ממנו.

עמדנו זה מול זה בשתיקה, מחייכים, איש וטעמו עמו, עד שפנה לאחוריו, במעין מחווה של אדיבות כלפי, כאילו בידו ולא בידי הרובה, והלך לאסוף את עדרו. קולות הכינוס שהשמיע לצאנו היו חרישיים, כאילו נרתע מלחלל את הדממה היפה ההיא בצווחה שאינה הולמת. אט-אט הלך, בלי לוותר על המלקוח הארוז בכנף בגדו, ולא שכח לשלח בי חיוך-פרידה לפני שנעלם בקצה המטע. זמן-מה עוד שמעתי את קולו מרחוק, בקריאות זירוז שנתעממו והלכו, ואחר-כך שוב היתה דממה גמורה ששקעה לאִטה בתוך העלטה המתעַבּה והולכת. מחצר-המשק הטובלת באור ניתקה נקודת-אור אחת והיתה מנתרת והולכת בשדות.

לפתע נכמר הלב על אירוע שאין בו ממש ואין לו סיכוי למצוא לעצמו קיום נכון בזכרון אלא אם כן יתועד שם בשיר. לכאורה, אין מה לספר. ודאי לא משהו שיש להתגאות בו. לכל היותר צריך לדווח על כדור שנפחת ממניין הכדורים בחגורה. אף-על-פי-כן היה צורך עז לקבוע לתמונה ההיא את רצף המלים המעניק לה חיים מחוץ למקום ולזמן.

בלילה לאור עששית-נפט, חיללה דקדקנות מילולית הלך-נפש שאין בו ממש ונתנה לו דפוס שירי פגום.

השיר ההוא נגנז, ובסופו של דבר לא נותרו מן האירוע ההוא אלא קצת מן הגוונים המעמיקים והולכים וגון הכסף של עלוות עצי הזית – בשיר אחר. אולם אותה שעת בין-ערביים נקבעה בזכרון כציון-דרך בנתיב המוליך מן ההחלטה לפרוש ממסורת בית-אב אל ההקדשה למלאכת הסופר. בכוונה נאמר מלאכה, ללמד על יראת-הכבוד בפני האחריות שאדם מקבל עליו כאשר הוא מבקש שתוכר בו מיומנותו של בעל מלאכה אחת.

סיפורים לא איחרו לבוא. הראשון שבהם, שנדפס לפני שמלאו לי עשרים, (“סיפור על החלון המשובץ”), דבק בריאליה ופרש ממנה בשרירות המחבר. אף כי הצטעצע ברעיונות מופשטים (“אלוהים מת עלי בגיל צעיר. אולם ידעתי, לא הכול הפקר”.) עסק באותם נושאים עצמם, שהטרידו אותי בשירי הראשון: האכזבה מאחים-לדרך, שתמונת עולמם עשוייה משבצות משבצות, ובכל אחת מהן משתברות קרני-האור בזווית אחרת. בכל מה שכתבתי מאז לא מצאתי עוד כיסופים כאלה לשלמות הוויה החוסה בצִלה של השקפה כוללת.

עד-מהרה מצאתי כי “גבולות לשוני הם גבולות עולמי”, ואף כי תקופה ארוכה השתמשתי באומנות הכתיבה כדי להצפין את מחשבותי ולמדתי לברך על המזון בלי לומר ברכת-המזון, גיליתי כי במאמץ להגיע אל הבהירות השלמה אני מעלה מתוכי, כאבי בשעתו, זרמים עכורים, וכי איני יכול להוליד אפילו ודאי אחד בלי שיצוץ כנגדו ספק-ספיקא חזק ממנו לערער על זכות קיומו של הבָּרִי בספרות.

כבר בראשית הדרך, למרות החזות ההרמונית של אהדה והסכמה, שליוותה אותי בימים הראשונים, הבנתי שכתיבת ספרות היא תמיד עימות בין היחיד והציבור. כמי שקיבל עליו מלכתחילה להיות חלק מן השלם וחוליה בשלשלת הייתי עתיד ללקות ארבעים חסר אחת בגלל העמדה של “אופוזיציה של אחד” הכרוכה במלאכת הסופר גם כאשר הוא שרוי בתוך חבורה שהוא מסכים עם העקרונות המלכדים אותה.

מי שהיה בן תשע-עשרה בשנת 1944 רצה לחיות בעולם אשר בו ניתרים לאט-לאט, כפקעת סבוכה של צמר, הקשרים הנפתלים בין סיבה למסובב. “לא הכול הפקר,” כתב הנער ב“סיפור על החלון המשובץ”, “אי-שם מגיעה לגמר סיבובה מקלעת עילות שאני תכליתן…” מותר למחול לנער, שהצטעצע בהגות לשמה – איזה סופר לא המציא מחדש את האירוניה? – ולנסות לרדת לסוף-דעתו של אדם צעיר, שגילה את הברכה הצפונה במטריאליזם הדיאלקטי דווקא לסופר, המבקש למצוא מכנה משותף לאירועים המתרחשים, כמו במנותק, בשרירות רצונה של השגחה עליונה, שכופרים בקיומה בכל עוז האמונה של אפיקורסים מתוך בחירה. דטרמיניזם מרגיע, הוא שעמד ביסוד תמונת עולמו של מי שביקש לראות בקיום סינתזה בין תיזה ואנטיתזה, הדבוקות זו בזו בקשר איתן של אהבה-שנאה, כבחיי-הנישואין. בגיל זה מתחוללת בתוך נפשו של אדם צעיר מהומה גדולה כל-כך, שנחוץ לו להאמין כי לפחות העולם מתנהל על-פי אילו כללים מתקבלים על הדעת. אפשר לומר כי מי שלא היה דטרמיניסט בנעוריו לא יהיה מסוגל לחיות בעולם שמתגברת בו האקראיות. טוב היה להאמין כי תוהו-ובוהו הוא מצב-ביניים שיתבהר אם אטיל את כל כובד-משקלי על כפות-המאזניים. כתיבת סיפורים שמוצנע בהם לקח חינוכי היתה הדרך שלי להכביד על כף-החיוב. השנינויות של פרקי הפרוזה ההם אינן יכולות לכסות על התמימות שמבצבצת מהם, כאור-בעיניים מבעד לגסויות של חברי ההולכים בדרך המלך של ה“הגשמה”.

טז במחתרת    🔗

בילדותי חששתי שאיני מחונן באומץ-הלב שאזדקק לו בבגרותי. הדבר ציערני מאוד. לא הרחק מביתנו רצחו אנשי “ברית הבריונים” ערבי בדרכו לרופא-שיניים. בכל מקום דיברו על הבלגה או נקם ואני לא הייתי בטוח אם ההסכמה הנלהבת שלי להבלגה אינה מעידה על מורך-לב. שאלתי את עצמי חזור ושאול אם אוכל להרוג אדם והתשובה היתה תמיד שלילית. אבי אמר שלא נחוץ אומץ-לב בשביל לעשות מעשי נבלה. נחוץ אומץ-לב רק כדי להחזיק בדיעה משלך.

כך גם כתב. ב“דבר” נכתבו מאמרים רבים בזכות ההבלגה. אבל מאמרו נגד שלטון-הרחוב הרגיז את הבריונים באופן מיוחד. עדיין לא היה ברשותנו טלפון, על כן לא יכלו להטרידו באיומים. אולם מישהו סיפר לו שהבטיחו להיפרע ממנו, ומאותו יום לא הוכנס לביתנו אלא מי שהזדהה מאחורי הדלת הסגורה.

התנהגות זו עוררה בי את החשש שגם אבי אינו מאמיצי-הלב. בהנחה, שמורך-הלב עובר בירושה רציתי לדחות את הבגרות למועד רחוק ככל-האפשר. לימים מחלתי לעצמי שבגיל שתים-עשרה עדיין לא הייתי מסוגל להעריך את מידת אומץ-הלב הנחוצה כדי להחזיק בדעת-יחיד. נטיתי להאמין כי רק מי שאינו מפחד ממהלומות הוא עז-נפש. רק בזמן מלחמת העולם השנייה שבתי להעריך את אומץ-לבו של אבי אולם לא בגלל הסיבות הנכונות. לא הייתי מסוגל להבין כמה עוז-רוח נחוץ כדי להיות אדם שאינו מעמיד את עטו לשירות רעיון כל עוד אינו מאמין בו באמונה שלמה. חשבתי שהוא אמיץ מפני שלא ירד למקלט בזמן שהפציצו האיטלקים את תל-אביב. תמהני, אם עשה כן מתוך פאטאליזם או מתוך סלידה מפני התחככות בחבורה של שכנים מבוהלים המפטפטים בלי-הרף. מכל מקום, אחרי שעודדָנוּ לרדת למקלט, הוא עצמו נשאר בדירתנו שבקומה ג', פנוי למחשבותיו. אף פעם לא ראיתי בפניו אותות של פחד.

תגובתו שלו על סכנה ממשית עודדה אותי להאמין שאפשר לחשל את אומץ-הלב על-ידי כפיית התבונה על הרגש. הרבה ממעשי התמוהים בשנות-הנעורים המאוחרות לא היו אלא תרגילי חישול, אשר למרבה-המזל נסתיימו כולם בכי-טוב. החזות השליווה של נער מרבה בקריאה הטעתה את אמי, ועל-כן לא ניחשה, שהמזוודה הכבדה, שהולכתי בה ספרים ממקום למקום, היתה מלאה אקדחים. אילו ידעה ודאי היתה נחרדת מאוד.

בגיל חמש-עשרה כבר הייתי חסיד נלהב של כל מחתרת. “להבות” של בז’וזובסקי הילך עלי קסם מיוחד. המשפט הספרותי שערכו חניכי השומר הצעיר על הנפשות הפועלות ברומן הרומנטי הזה – חייהם המסעירים ומותם ההירואי של אנשי מחתרת – השפיע עלי השפעה עזה כל-כך, שזמן-מה ראיתי את עצמי בחלומותי עולה לגרדום כדי להביא תשועה לעניין צודק. בגיל שש-עשרה הצדק מוחלט כמוות וההקדשה לאידיאה כמוה כשבועת-אמונים לנצח. בגיל שבע-עשרה הייתי בשל לשליחות עלומה. אילולא הסביבה האירונית של בית אבי, שבה הולעג על מחוות הירואיות שאין בהן ממש, ודאי הייתי מתגלגל לשורות הלח"י. המארקסיזם, כידוע, מצא מנוחה נכונה גם בשורות ההן. בסופו-של-דבר, הגעתי לשם, בדלת האחורית.

בגיל שבע-עשרה וחצי כבר הייתי בפלמ"ח, מפוכח עד לשד עצמותי. ההזיות הרומנטיות נמחקו ביד חזקה. רק בסתר-הלב היה מותר להשתעשע בחלומות על מעשי גבורה. סכלות היא עניין אינטימי, שלא מן התבונה להפקירה לזרים. האופנה הרווחת אצלנו היתה חיוך ציני – הכול יודעים שלא יקרה שום דבר מלהיב. נעבוד הרבה, נתאמן מעט, וההרפתקאות המסעירות ביותר שנדע יהיו מסעות ליליים בהרי חברון ובמדבר יהודה. גם אם נתבקש לפעולה מחתרתית כלשהי – לא יהיה זה מסוכן ביותר. יש מי הדואג שלא ניפגע. המאורע המרגש ביותר שאירע בי בתקופת האימונים הראשונה היה משהו שלא קרה. הייתי אמור לצאת לתל-נוף להבריח נשק. בדרך פגשנו חבר כפר מנחם, אמריקני מבטן ומלידה, והוחלט שהאנגלית שלו טובה משלי. נפגשנו שנית בתום חמש השנים שריצה בכלא.

אך זה היה מאורע יוצא-דופן. יתר הפעולות המחתרתיות שלנו – העברת נשק, טשטוש עקבות ההרס במפעל של תע"ש שאירע בו פיצוץ, שרטוט שבילי הרים במפות גנובות של 1:50000, תיקי כפרים, התכתשויות עם פורצי-גדר מצבא אנדרס, וכיוצא בהם – נעשו לאחר שננקטו כל אמצעי הבטחון הדרושים. בפלוגה שלי אף אחד לא נורה ואף אחד לא נפגע. חמישה נעצרו. קינאנו בהם. במחתרת ממש שיחקו הארגונים הפורשים. אנחנו, רובנו ככולנו, למעט הסגל הפיקודי, שנכונו לו גם עלילות מרתקות יותר נעלמות מידיעתנו, עבדנו בחקלאות, בעבודות עונתיות, לא מלהיבות, ואלה היו חלקנו בכל עמלנו במחתרת.

אני לא זלזלתי בזה כלל. כיוון שלא נֵחנתי בכשרון פיקודי נפלו בחלקי העבודות הקשות והמשעממות ביותר – חפירת בורות השקיָה, העמסת חצץ וזיפזיף, עִרבוב בטון, מתיחת גדרות-תיל, פריקת שקים וטעינתם, הולכת כבסים לחים ורדיית לחם – ואלו נראו לי כאתגר לעצמו. משך חייהם של מעשי הגבורה קצר ביותר. מבחן העבודה השחורה אין לו שיעור. גיבורי העמל היו אנשי-המופת שלאורם ביקשתי לעצב לעצמי אישיות חדשה. שוב לא היה לי ספק – אמרו לי זאת בתנועה אולם אז חשבתי שאלה הם דיבורים בעלמא, נחמה מפוקפקת לחסרי-מקצוע – כי בשביל לעשות את המלאכה הקשה, שאין איש רוצה לעשותה, נחוצים יותר אומץ-רוח, כוח-סבל, וכושר-התמדה מאשר אלה הנחוצים למעללי גבורה קצרי-מועד. ההזיות הרומנטיות שלי לבשו בגדי עבודה כחולים. אמנם, חרגתי מפעם לפעם מן השִגרה, להתגרויות מבוקרות בסכנות יזומות – טיולים ביחידות אל פסגות הרים – אבל הערצתי היתה נתונה לבעלי מלאכה אחת, שצניעותם היא גבורתם. יהי-חלקי-עמכם אמרתי בלבי, אולם לא הייתי בטוח שיעמוד לי הכוח לוותר על היוקרה והכבוד הכרוכים במעשים מלהיבים יותר. אלה, מכל מקום היו קלים עלי מעבודה משוממת שאינה צריכה תבונת-כפיים.

המאבק המתמיד שביני ובין העבודה השחורה היה מסודותי הכמוסים ביותר. התמכרתי לה כשיכור זה היוצק כוס יתרה לגרונו כדי לבחון אם יוכל לעמוד על רגליו. את נצחונותי חגגתי לעצמי בנים-לא-נים בחדרי-הקריאה של הקיבוצים ששהינו בהם. כאשר הוצאתי ממעגל העובדים כדי לשוטט במחנות הפלמ"ח ולהדריך בהם טופוגרפיה וסיירות, דנתי את עצמי ברותחין. כאילו בגדתו בעקרונותי והצטרפתי למעמד-הפנאי, המתענג על מנעמיהן של הנאות בורגניות.

יום אחד נקראתי להתייצב בחדר 17 שבבית הוועד הפועל של ההסתדרות. בלי בושה חזרו ופקדו אותי שגיונות רומנטיים. שכן הכול ידעו כי מי שנקרא לשם, נועדה לו שליחות עלומה. הראשית דמתה לסיפור מתח. אליהו גולומב, בפנים כומסי סוד, שאלני אם הוא יכול לסמוך עלי שאשמור בלבי מה שאראה ואשמע בתפקיד שמבקשים להטיל עלי. הפעם לא אמרתי “אשתדל”. הבטחתי.

ואז הטיל עלי לשמש מקשר בין ה“הגנה” ל“לח”י“, תפקיד שהייתי אמור לשמור בסוד אפילו מפני חברי. המשא-ומתן עם הלח”י, שרצחו את הלורד מוין בקהיר, בימים שהיה נטוש מאבק, שהרצח ההוא גרמו, כנגד האצ“ל, שלא היה לו חלק במעשה ההוא, היה תחבולה פוליטית שקשה לתרצה. תמהתי מדוע נבחרתי, איש השומר הצעיר, להיות שותף לסוד שהעלים אליהו גולומב מחבריו. אפשר ששם המשפחה עשה: בנו של מי שכתב ב”דבר" נגד שלטון הרחוב ודאי יכיר בחשיבות התמרון הפוליטי. אפשר שנועץ במפקדי ואלה מצאו בי כשרון מסוים לשמור את מחשבותי לעצמי. חומרתו של דבר הסקתי מן ההוראה לחלוק עם אנשי הלח"י את גורלם – מעצר, הגליה, או הסתבכות בקרב – אם איתפס בחברתם. הקשרים הסמויים עם השלטונות לא יופעלו לעזרי.

עדיין לא מלאו לי תשע-עשרה ולבי נמלא גאווה. סוף-סוף נפלה גם בחלקי כתונת-הפסים של איש המחתרת הנרדף על צוואר. כתונת, שלבשתי בחפץ-לב שעות אחדות ביום. בפועל ממש היה זה מקטורן ששיווה לי חזות “בורגנית”. בשעות האחרות חזרתי למלבושי ולדמותי המקורית. ניגנתי בתזמורת של צעירים, הדרכתי בתנועה, חיברתי ספר-משחקים וגלגלתי עם חברי המשוררים מדור הפלמ“ח הערכות על שירים וסיפורים שנדפסו במוספי יום ו'. “החיים הכפולים” היה בהם מטעמה של הרפתקה מתמשכת, גמול הולם על תקופה ארוכה של חיים במחתרת נטולת אשראה. אם היו לי, לעת ברחש, רגעי חרטה שלא הסתלקתי מן הפלמ”ח במצוות התנועה בתום תקופת שירות של חצי שנה, שוב לא פקדוני עוד. ההחלטה להפר הוראה של התנועה לא הרעה עמי. הנה נפלה בחלקי סוף-סוף הזכות להשתתף במשחקים מסוכנים באמת.

הרוננות לא החזיקה מעמד אלא שבועות אחדים. אמנם החזקתי בתפקיד תקופה ארוכה, עד ליום-מותו של אליהו גולומב, אולם זוהרם של החיים במחתרת הועם חיש מהר. החינוך הספקני שקיבלתי בבית אבי נתן בי אותותיו. האנשים שעמם היה לי מגע יומיומי היו מבוגרים ממני, רציניים עד אימה וגם אמיצי-לב מאוד – אולם בעיני היו מגוחכים. אמנם, הרשיתי לעצמי להתענג על משחקי מחתרת אחדים בחיוך כומס-סוד ובשפתיים חשוקות, הסוגרות על משהו נכבד פי כמה ממה ששמוּר שם בפועל, אבל זרע הספקנות היה נטוע בי עמוק מאוד. מורשת-אב לא הכשירה אותי להעניק חשיבות-יתר לחיים בערך ההפלגה ובאדום רועש. שיחקתי את המשחק על-פי הכללים, אבל בלי יראת הכבוד הראויה. האירוניה שלי העלתה עלי את חמתו של איש הלח“י, שהיה מעלה מטפחת אל חוטמו בכל פעם שעבר מתחת לפנס-רחוב. אולם הוא לא חדל ממנהגו למרות התנהגותי המופקרת. כבר ירו בו פעם אחת ולא רצה להסתכן שנית. הייתי בעיניו “מקרה אבוד” ומחקני מתולדות חייו: מי שעדיין לא מלאו עשרים והוא מזלזל במחוות הירואיות שהשתתף בהן, אין לו תקנה! בתש”ד לא היה מקום לפכחון כזה. חלקתי עמו חדר אחד בבית מבודד בפרדסי השרון – ה“הגנה” שילמה את דמי-השכירות – והיינו נפגשים לעתים קרובות ומשוחחים על ענייני העולם בלבביות רבה, אבל לא נעשינו ידידים. אמנם, קצת מסגולותיו עוררו אצלי התפעלות, שכן השכיל לעשות בתחבולות ולהימלט מכלא שמור בירושלים, אבל לא יכולתי לשאת את החיוך הילדותי, התמים עד אימה, שהיה שפוך על פניו השמנמנים והמאושרים בשעה שסיפר על מעשי-רצח שביצע במו-ידיו. אף הוא מצדו שמר לי הערכה מסויגת, שכן ידיעותי בכמה עניינים צבאיים נחוצים הביאו לו תועלת מיידית, שכן השתמש בהן להנחילן לאלתר לקורס המפקדים של הלח“י ושמר על מעמדו של בר-סמכא, אבל לא היה יכול לשאת את ההומור שלי. בעיניו ודאי הייתי אדם צעיר, שהחינוך הליברלי שקיבל בבית הוריו ריפה את רוחו לחלוטין. “מעשי הגבורה” שלי – בעבודות-כפיים מלוכלכות – לא עשו עליו כל רושם. שנינו הרגשנו, שתהום פעורה ביני לבינו. ולא מפני שאני מן ה”הגנה" והוא מן הלח"י, אלא מפני שהעולם הפשטני שחי בו, בהתעלמות גמורה ממורכבותה של המציאות הפוליטית, לא היה יכול אלא להחרידני. אני באתי מבית, שבו כל תשובה היא פתח לשאלה גדולה ממנה. הוא בא ממסורת של הערצה למי שמתיר קשר מפותל באִבחת חרב.

בכל רצוני העז לראות את עצמי כשותף פעיל לעניין מסעיר והרה-סכנות, לא הצלחתי לאמץ לעצמי את ההתלהבות. במעשים שעשו אנשי הלח“י ועשיתי אנוכי עמם – לסייע בהתחמקות מן המשמרות הבריטיים – לא מצאתי אלא מקסם-כזב חסר-שחר. סיפור ה”כיסוי" שלי – הנגינה בתזמורת, ההדרכה בתנועה ועבודות הניסוח שעשיתי במחלקת ההדרכה של ה“הגנה” – נהיה עיקרו של דבר. ועסקי המחתרת – טפל לעיקר, מאמץ נוגע אל הלב לייחס חשיבות לעניין שאין בו ממש. היחיד שיכולתי לפרוק באוזניו קצת מן הנטל שעל לבי היה אליהו גולומב.

אליהו גולומב ביקש להשיבני מן הטעות בהערכתם של אנשי הלח“י. “הם אידיאליסטים שסטו מן הדרך”, אמר, ויש לשפוט אותם על-פי תכונותיהם ולא על-פי טעויותיהם. לא אוכל לשחזר אותה שיחה שהתקיימה ברכבו, בדרך לירושלים. רוחהּ שמורה בזכרוני. הוא דיבר על ה”אידיאליסט" כעל אדם שהחלים ממחלת ילדות; אין הוא מצטער שחלה בה בעצמו; להיפך, הוא שמח שלקה בה בגיל הנכון ועתה הוא מחוסן מפני גרורותיה. אידיאליסט האומר ועושה הוא טיפוס מסוכן במקצת, אמר. אבל אין פירוש הדבר שצריך לשבור אצלו את תום האמונה. תנועה חכמה איננה נלחמת בשכאלה. היא משתדלת לתת בפיהם רסן ורותמת אותם לעגלתה. מי שמבקשים להפעיל כוח כנגד בחורים שמסוגלים לחרף את נפשם בשביל מחווה פוליטית שאין לה שחר, טועה טעות מרה. אם יראו את עצמם לכודים במצב שאין ממנו מוצא יהיו מסוגלים למעשים נוראים. על-כן יש חשיבות רבה למשא-ומתן, אשר בו אני משמש חוליית קישור. הוא בבת אחת גם מרסן אותם וגם נוטע בהם תקווה, שבדידותם אינה גזירת גורל. אם יסיגו את כוחותיהם אל זירת האפשרי ימצאו בעלי-ברית חזקים מהם שירתמו את מעשיהם הקטנים למפעל הגדול. שאלתיו מדוע אין התיאוריה הזאת תופסת ביחס לאצ“ל והשיב לי שהאצ”ל הוא תנועה פוליטית, ואילו הלח"י הוא תגובה קיצונית של נוער חדור אידיאלים לאומיים טהורים.

בדברו הביט בי בחיוך נדיב. פניו, שחייכו גם בשעת רוגז, לבשו פליאה. יצור מוזר אני. נער שקפצה עליו זִקנה מוקדמת. כותב שירים ויבש כחרס הנשבר. פרי שנפל רחוק מן העץ. נתגלגלה לידיו הזכות להציץ בצִדם המסעיר של הדברים והוא מתעקש לראותם בהבלותם.

כעבור זמן קצר הלך לעולמו ונסתיימה פעילותי במחתרת-שבתוך-מחתרת. מן החקירות שערכו לי סנה וגלילי אחרי פטירתו למדתי כי גם מהם העלים את פרטי המשא-ומתן. אולם לא יכולתי להשכילם הרבה. הפגישה שהתקיימה ביום מותו נערכה בארבע עיניים. התייצבתי במטה הפלוגה שלי, שבני דורי כבר עזבוה, וביקשתי רשות לפרוש לביתי. בית, אשר לא ידעתי היכן הוא נמצא. מחברי ל“גדוד” פרשתי כשלא הלכתי עמם. “גרעין” שביקשנו להקים מקרב “בני בלי בית” בפלמ"ח התפורר, שכן לא הכול יכלו להשתחרר בבת אחת. לא נותר לי אלא לבחור במקום שבו היו לי אח וקצת חברים. ובית אלפא היתה ביתי עוד לפני שהגעתי אליה.

יז. ילקוט הרעים    🔗

הפגישה עם אליהו גולומב, שמאזין לטוראי בחיבה אבהית כאילו צרכיו ובעיותיו נשקלות במטה הארצי ויש מי שהוגה שם בתשובות הנכונות לשאלותיו וקושיותיו, יכלה להוליד הזדהות גמורה עם מטרות הארגון ועם הלך-הנפש השולט בו. הזדהות, שעלולה להתדרדר לכלל התבטלות האישי מפני הכללי. אף-על-פי-כן נסיונותי הספרותיים בעת ההיא רחוקים מלבטא נאמנה את האידיאולוגיה השלטת. יתר-על-כן, עולה מתוכם הרגשת שייכות לכת סגורה, שחבריה מדברים זה אל זה בלשון צופן. אחד השירים הראשונים שנדפסו בילקוט-הרעים היה מעין שיר הלל לכת הזאת.

תמהני, אם יש לזיקת-הגומלין שבין משורר וקהלו השפעה ממשית על סגנונו כהשפעה הנמשכת אליו מעמיתיו המשוררים. שכן בקרב חבורת המשוררים מתקיימות גם התחרות על מקום תחת השמש וגם האחווה, המגוננת על המשורר הצעיר מפני אדישות הציבור.

השירים הראשונים, שנוצרו אחרי הפגישה הראשונה עם “החיים-עצמם”, מציירים דמות של עלם עגמומי שאינו נרתע מחמלה על עצמו. פניו מספרים את בדידותו ומפיקים הנאה עצובה מן הגאווה על ייחודו של משורר. החיים, כמדומה, לא הרעו לו, אולם לימדוהו להסתיר את רגישויותיו. לשון גסה, נוקדנות, קשיחות-לב וסתם קהות חושים מריצים אותו מיד אל הספרים, ידידי-נפש, ואל הטבע, המשקף נאמנה את מצוקותיו ומשמש צוהר לעולם שאין בו מקום לעמדה רברבנית של אני-ואפסי-עוד. עולם אשר ברואיו הפשוטים וחזיונותיו הברורים מיישרים את “העקומות” שעל פני מוחו. הסיפור האמתי של חיי, והוא ההתמודדות עם העבודה השחורה, נעדר מהם. השירים נטפלו לרגשות מוכרים שיש להם דפוסי-הבעה מוכנים: אהבה, בדידות, יגון סתוּם, משיכה אל הזר והרחוק (“שירי הרים”) וחמלה על חלכאים ונדכאים. (“אשת הגיבן”: “בחבקו אותה היו ידיה מורמות, שלא להקיף את חטוטרתו, שלא להעליב במגע-ידיה את הייסורים הכבושים בכיעור… אחר הלכתי משם כורע תחת נטל אהבתי העצמית וכמו נושא על גבי חטוטרת של דברים בטלים.”) הדימויים והחרוזים הם ברוח שיריה של לאה גולדברג, אחרי שהשתחררה מן ההשפעה של שלונסקי. הצבע השליט הוא אפור. אין אור אלא בעיניים הרואות.

לא כל השירים נאמנים לרגש נכון. אחדים מאולצים ומשועבדים לחרוז. אם זכרוני אינו מטעני, נכתבו בלהט ובהעלם אחד. אף-על-פי שנתקבלו באהדה ומשוררים ותיקים הפליגו בשבחם (“השחם הזה פנינים ייצור,” כתב ש. שלום ב“דבר”, בהכריזו על זרם חדש בשירה העברית, “זרם הגותי”), החלטתי לגנזם ולא לכנוס אותם בספר. חשדתי באמינותם. הם שילמו מס-שפתיים לעולם האצילות, אולם לא יכלו ללמד הרבה על מצבו של מחברם בירושלים של מטה. בדידות, חשתי, היא משהו שקשה לשאתו, יותר ממוזרותו של משורר. אבי, שיערתי, זכאי לדבר על בדידות. אני איני זכאי. מפי הדברים יוצאים כהצטעצעות בנזר קוצים שאינו פוצע את מצחי. לבַדיות לא היתה מנת חלקי. היו לי חברים טובים בין אנשי-המעשה ואפילו למשתה הידידות של הסופרים והמשוררים נקראתי. כבר בילקוט-הרעים השני, בטרם מלאו לי עשרים, צורפתי למניין, וגם קולי שלי זכה להד צנוע בתוך הדיסהרמוניה הכללית. “אטומי הרגש”, אשר כנגדם ניהלו שירַי מלחמה נזהרת מקרבות-מגע, לא יידו בי אבנים והיו מרוצים מחברתו של היוצא-דופן. כל זרוּיותַי נתקבלו באהדה. לא היה איכפת לחברַי “הקשוחים” שאתפייט לי כאוות-נפשי ובלבד שאעשה את הדרך מחירבה לחירבה בלי טעויות בניווט.

אבי אמר: “לך יש חברים. אולי הצדק עמך”.

הוא, שעקרונותיו חשובים לו מידידים, שמח שבנו גמיש ממנו. לא הייתי בטוח שנתן לי בזה מחמאה. לימים הצטערתי שלא שאלתיו לאילו ידידים הכוונה. רק אלה שאינם קוראים ספרים אינם תובעים מן המשורר להתפשר עם עקרונותיו. האומנם הגיע למסקנה שמוטב לו להתחבר אל “הטועים” כדי לשאוב כוח מן החבורה ובלבד שיצליח “להשפיע?” (בשיחותיו עם מאיר ינאי הצטער שלא “השפיע” כראוי לו, ותלה זאת בקוצר-יכולתו “להתחבר אל הטעות”. שכן רק “יחד עם הטעות של אחרים אפשר לומר משהו.”)

שירי-נעורים בעת ההיא יותר משהיו נסיון של התמודדות עם החיים היו עימות עם היש הפיוטי הקיים. המצאי הפיוטי סוגר על עולמו הפנימי של משורר מתחיל כאיתני-הטבע. כשם שהלשון גוזרת מידה ומשקל למחשבותינו כך שיריהם של הדורות הקודמים קובעים לטירון את זירת המבחן של שירתו. פרח-משוררים שייך לתולדות הספרות יותר מאשר לזמנו ולמקומו. ברגע שהוא שולח ידו לכתוב חרוז, או לוותר עליו, הוא בעימות עם השירים ולא עם החיים. כל השורות שנכתבו לפניו רובצות על שכמו במלוא-כובדן של מלים שנהיו לנכסי-צאן-ברזל של התרבות הלאומית. לעתים נדמה לי שהצורך להתנער מן העול הזה, ולא חוצפתם של בני-תשחורת, ייטיב להסביר את הנטייה של דור משוררים חדש לבעוט בקודמו.

אף תוכנם של השירים ההם והלחן העגמומי העולה מהם ראויים לעיון שני. הכיסופים לחיים רבי-השראה לא יכלו לבוא על תיקונם באוהלי-פלמ"ח. מתח של הרפתקה היה בהם רק אחד משישים, וכל היתר היו עצבונם וששונם של חיי יומיום, אפורים למדי, כחייהם של העוסקים בגידול ירקות או במשא-ומתן.

הפרוזה היתה קרובה מן השירים לרוח הדברים שהעיקו על נפשי באמת. היא היתה צמודה לחיים עצמם, למרות שנעשו בה ניסויים סוריאליסטיים, ודובר בה בלשון אשר בה אדם משיח עם עצמו. הם נדונו לגניזה מיידית, שכן ביטאו השקפות אשר עדיין לא הייתי בטוח אם אמצא בנפשי עוז להחזיק בהן. השקפות, אשר בימים של הזדהות עם משימות-הדור, יכלו לדון אותי לבדידות גמורה.

הוצגו בהם, בטכניקה של הרחקה אמנותית, שאלות נוקבות, לאו דווקא מקוריות: למי זכות לתבוע מאִתנו להעמיד את חיינו החד-פעמיים לרשות מטרה נאצלת? ומה דינה של מהפכה החותרת לטוב בדרך רעה? וכיוצא בהן. סיפור אחד לגלג במפורש על שלוחי-מצווה שעושים עצמם מטרה לעצמה. ייחודם של הסיפורים ההם – התאריך בשולי הגליון. יכולת ההתנתקות מן הסכנה הממשית ליישוב העברי בקיץ 1942 יכולה להעיד או על אגוצנטריות מסוימת, שאמנים של עִתּוֹת-שלווה מתברכים בה, או על כושר הפשטה.

מכל מקום, מי שהגה את המחשבות ההן לפני שמלאו לו שמונה-עשרה בימים שעמדו שריוני רומל במבואות אל-עלמיין, היה זכאי להתיירא מן הבדידות, גם כאשר ישב בשמחה אמתית מסביב למדורה והעביר לחבריו את קנקן הקפה בהל, לקיים מסורת בדואית, שלא ירש מאבותיו.

על החברים היה קשה מאוד לוותר. אפשר שבגינם נגנזו הסיפורים ההם שקראו תיגר על אמונותיהם.

כבר בשירים הראשונים, שנדפסו עוד לפני מלחמת העצמאות, צצה המשאלה הנוגעת-ללב למצוא לחברים מנוחה נכונה בשירי. לא רציתי להתנתק מהם אפילו כאשר אני שרוי באותה מלאכה מייגעת של חריזת המלים שאין הם מגלים בה כל עניין. באחד השירים המגובשים ביותר שכתבתי – אם מותר לנחתום להעיד על עיסתו, שנים כה רבות אחרי ששלח את לחמו על פני המים – שיר שנדפס ב“עתים” אחרי השבת השחורה, בתום שבת-אחים-גם-יחד במחנה-מעצר ברפיח, נדרשת לגנאי ה“גדלות המרה” של הפייטן, הניצב תמיד ב“אמצע שירתו”, “כבתוך קולר”, ובכל אשר יביט אין הוא רואה אלא את “פרצופו הזר, בשחוק או ביגון”. מין עמדה כזאת כלפי החיים, אומר השיר, עלולה להמית את כל הפרחים של האלוהים, אשר “מצוהר לבבם תוכחת מבטי שוהה עלי בצחוק מוזר”. (“המוזר” שנתגלגל לשם משירי ייסנין התחרז בהדר עם “מזר”.)

כנגד “גדלות מרה” זאת מדבר הכתוב בשני הבתים האחרים של השיר, שניתן לו שם סתום מעט – “סֶגֶת”.

"כי כל עֶצבונותי כולם וכאֵבִי הרָם

אינם שוֹוִים דמעה אחת, אף לא יָגון נדיב.

כי אם חיוכךָ הטוב בתוך שירי מוּעָם,

מוטב, אחי, ננַח לזה, כי כל דברַי בִכְדִי.

אם בְּדֹלַח אישוניךָ, אֶחָא, בשירי הַמָּר

לא ישתקף בחרוזַי באור זוהר וָחַי, –

כי אז מוטב אֶדּוֹם כּליל, קָשׁוּב להוֹד הקר,

של זמר הדמים הֶעָז, מוּשר לוֹ בעוֹרקי."

שלונסקי, שקרא כל שורה שיצאה מתחת ידו של משורר צעיר, היה יכול לגלות שם את עקבותיו באותו “אחא” סתמי וחסר ממש שבא להחליף בתרגומיו ניב עממי בביטוי מרחֵק מן המקורות. החברים שלי, אילו קראו שירים, יכלו לגלות בשיר ידידות פשוטה.

במה אני טוב מהם? שאל המחבר. רגישות זו, המשייכת אותו לכַת סגורה, שמגעיה עם העולם הממשי מוגבלים לאיתותים מקוטעים של חרדה ותשוקה, אסור שתכבול את ידיו ותסרס את יכולתו לפעול כהלכה כאן על פני האדמה. אותה כת, שאנשיה מתחרים זה בזה בהצפנת סימנים לא מוסכמים, המבקשים להיעשות הצופן של זמנם, שאל אחד השירים הראשונים, במה כוחה גדול? האם הרעד העובר בה הוא אותות של סיסמוגראף, המבשר על רעידת-אדמה קרובה, או שהיא תנועת עלה נידף הנגרף בעקבי עלעול? וכל אותם געגועים סותרים, אל אהבה ש“תוליך” אותנו אל “כלות הנפש”, ואל העוצמה הכבושה בקשיחות, המסתדרת יפה בעולמנו בלי הנסיון המתיש לפענח ייסורי צפנת, מה הם? עושר השמור לבעליו לטובתו, או פרפוריה היגעים של נפש רצוצה, חסרת-מנוחה, שאינה יודעת שלווה בחיקה של אהבת גופים בריאה ומקצוע המכבד את בעליו?

השהות, שאינה מוגבלת בזמן, באוהלי פלמ"ח, אִפשרה לדחות את התשובה לזמן בלתי-מוגבל. מנוחת-הנפש שזוכה בה מי שמרוצה ממעשים של בינתיים, שהם בגדר הכרח לא יגונה וחובה מוסרית מכובדת, ניתנת לניצול ליותר ממטרה אחת. עשיית שירים הרבה יכלה להידרש כעניין פרטי לגמרי, שאינו מקלקל את השורה. אמנם, על-פי המערך הנפשי אתה שייך למעורערים, אבל מעשיך מלמדים עליך זכות, שבלבולי הרגש לא קִלקלו אצלך את העיקר. ואפשר, שאם תתמיד בזה – עבודה ואימונים ופעולות נחוצות אחדות, שיש בהן מטעמה של הרפתקה – ותעשה הכול כהלכה, ואפילו תשתדל לעשות כן היטב מאחרים ובמסירות שלֵמה, יתגלגלו עליך רחמי-שמיים ותיעשה אדם מן היישוב, ברנש מועיל ותכליתי, ששתי רגליו נטועות באדמה ואופיו מתחזק עם כוח זרועותיו. כך תהיה יצור מיושב והרמוני כל-כך, שתוכל אפילו לכתוב שירים בלי להפקיר לזרים ולו מכאוב שטותי אחד. הכול ילמדו מן הווירטואוזיות שלך, שנפשך אינה מעורבת בחטאים הללו כלל: אתה כותב ישר מן המקצועיות הצרופה, שאינה מטרידה ברוחך אלא אותה סקרנות אינטלקטואלית, שעניינה בפשר המלים ובקשריהן הנסתרים. אין לך כל צורך להקיא את נשמתך ברשות-הרבים. יתר-על-כן, רגשנותם של אנשים המתגרדים בפומבי בשורות קצרות משעממת אותך עד מוות או מעוררת בך גועל-נפש.

אדם כזה אינו מיירא את ידידיו. רגישותו אינה שוללת ממנו את הזכות להתקרב אל מדורתם של בני-החיל, העוקצים זה את זה עקיצות עבות כקנה של מרגמה. יתר-על-כן, ידידיו מרוצים מן הכפילות הזאת, המאפשרת לו לטייט באין רואים שירים שאין איש מבין, ואף אינו משתדל להבין, ובה בשעה להיות אחד מבני-החיל: אדם שיעשה גם מעשים אסורים, יספוג את העונש בחיוך גברי, ולא ינסה להסתלק ממקום שבעלי-לשון שנונה מגלגלים איש את רעהו על ערימה של גחלים.

אין מִספר לידידים שאדם רוכש לעצמו ברוח כזאת. ואם עוד יצליח להסתיר את היעדר הענווה, המכלה אצל אנשים צעירים ששמם הולך לפניהם את שארית תום הילדות שלא כילתה שאפתנות נעורים נטולת-מעצורים, יגדל מִספרם בשיעור הגון. אולם לא לחבֵרות מעין זאת התכוון אבי כאשר סיכם במשפט אחד את לקח חיינו ומצא את שלי שלמים משלו. הוא התכוון לזיקות עמוקות יותר, כּאלה שראה מרחוק – תמיד חס על זמנו ואף פעם לא נכנס בשיחה עם חברי – ועמד על טיבן בהצצה אחת. (זכורני כמה הפליאתני טביעת-עינו. יום אחד ביקר בביתנו בחור מגודל שגבריותו תובעת בכל גינוניה הכרה ברורה ומיידית. אבי פתח לפניו את הדלת בעיניים מושפלות כדי שלא להפר את הריכוז ועל-כן לא ראהו כלל, רק את קולו שמע, קול מתחטא, לבבי, מלודי, מתפנק מעט, קולו של דן בן-אמוץ בימים שהזדהה עד תום עם הדמות שבחר לעצמו. “מי זה היתום שהיה אצלך היום?” שאל אבא בארוחת-ערב, אף כי לא סיפרתי לו דבר על ילדותוֹ של דב"א, שכן בני דורי, שראו את עצמם כראשית חדשה התעלמו מן הביוגראפיה האישית, כביכול לכולנו ילדות אחת, שהגיעה בשעה טובה לסיומה המוצלח. הערה באקראי של אבי לימדה אותי כמה מיעטתי להבין את האיש שתיעד במכתביו אלי פרקים מחייו שהשתדל למחוק מזכרונו).

לא מועט היה מספרם של החברים הקרובים, מאותם שעליהם אמר אבי שידידותם שקולה כנגד קנאות מרה לעקרונות מוצקים. אחדים מהם עודם חברי עד עצם היום הזה. מהם שעשו להם שם מכוח מעשים טובים והישגים ראויים לציון ומהם שרשמו דף משלהם בתולדותיו של מקום או בחייה של משפחה אחת. הקרובים לי ביותר ימחלו לי שלא מצאתי להם מקום בביוגראפיה ספרותית, שם מקום יש לסופרים, שלא ליקטתי מהם אלא פירורים מכֵּירָה שערכו לכולי עלמא ולא העירו בנפשי יותר מאשר קצת עניין מקצועי ושיעור נסבל של קנאת סופרים, ואין מקום לחברים בנפש שעל שולחנם הערוך סעדתי את נפשי בשעות שנצרכה לידידות.

אמנם, ניתן לגלות את אותותיהם של אלה ביצירתי. אולם גם אם גזלתי פה ושם קווים מדמותם והענקתי לאחרים, יהיה בזה ממידת ההגינות שלא אטיל עליהם את האחריות על לבטיהם הבדויים ומעשי-האיוולת של כמה מן הדמויות שאִכלסתי בספרי. כפי שאני מכיר את חברי, הם יכירו לי טובה שחסכתי מהם את הצורך להתכחש למסיכות המעוותות שיצרתי מדיוקנאותיהם, החפים מחטאַי.

להם אני חב כמה מן המידות שלא הייתי מנכס לעצמי בלי הפגישה עם אנשים אשר כמה מן המושגים הערטילאיים שאנחנו מכנים לשם הנוחיות בשם “ערכים” טבועים בהם כדבר המובן-מאליו, כאילו היו תכונה מוּלֶדֶת, הרשומה אצלם בתאי הרבייה.

בשנות הבחרות הראשונות אין ערוך לחשיבותה של הפגישה עם מי שכל מעשיו חתומים בחותם של יושר גמור. אם נֵחַן חברך זה בכושר ההזדהות עם מצוקות נסתרות, זו שמכנים אֶמפתיה, והיא רק אפס-קצהו של הצורך הנלבב לדעת הכול על זולתך לא בשביל לפצות את סקרנותך בלבד אלא גם בשביל להבין את עצמך, כי אז מתרחש הנס של הידידות, שמותר להפקיר לה את סודותינו הכמוסים ביותר בלי שיקמלו מן החשיפה המסוכנת לאור. אין לי אלא להתברך במזלי הטוב, שנסים כאלה התרחשו בי כמעט בכל פעם שנצטרכתי להתיר מבוכה.

אותה מידה של יושר, שחלה גם על עניינים שבינו לבינה, עיצבה גם נוסח של חיזור, שעשה הרבה לפירוק המתח המיני, אשר בשנות הבחרות הראשונות עלול להעמיד בראש מעייניו של המתבגר מצוקות חלציים בלבד. מה שלמדתי מידידים נבוני רגש, שידעו לצלוח את התקופה הזאת באבירות ובחן, לא יסולא בפז. בנדיר בוצר הטבע למעננו את ענבי-היין של האהבה בלי לערבב בהם כמה באושים. מי שהצליחו לצמצם את הגברות בתחום אחד בלי לבקש לעצמם את סמכויות הפיקוד על כל מי שחלש מהם, היה כדאי לקבל מהם שיעור באהבה. אף כאן זימן לי מזלי חברים, שסייעו לי לקבל בענווה את מכאובי ההתבגרות. אין פירוש הדבר, שלעת-ערב, בשובנו מיום-אימונים מפרך, ישבנו באוהל לגלגל שיחה מרתקת על בחורות – תחליף מקובל לאהבת-בשרים בריאה. ההיפך הוא הנכון. תקופה ארוכה גרתי באוהל אחד עם ידיד קרוב, שנמצאה לנו שפה משותפת בעניינים רבים ושונים, ואף-על-פי-כן אף לא פעם אחת לא דיברנו על בחורות ולא שמעתי מפיו הערה של התנשאות על נשים ונערות שביקשו את קִרבתוֹ. מה שלמדתי ממנו בשתיקה מעוררת כבוד סייע בידי להיפטר על סף הבגרות מניפוח החזה ושימוש-יתר בנוצות הזנב לביסוס מעמד של יתרון בלהק של תרנגולים.

עד כאן בעניין נכבד זה. אין בדעתי להפקיר לקורא אלא מה שנחוץ כדי להבהיר את הקשר בין הנסיון האישי ובין אורחן ורבען של הדמויות הספרותיות. אנשים הלהוטים להיחשף בפומבי חשודים עלי שאינם מגלים מה שמגלים אלא כדי להסתיר משהו. גם לי יש מה לגלות ומה להסתיר. אולם בחרתי לכבוש את יצר ההתוודות. לא מפני שהמין הוא עניין מסתורי כל-כך, שמבואותיו אפלים ותהומותיו אין להן שיעור, שומר נפשו ירחק, אלא מפני שהצורך בצנעה, שהוא תוצר של תרבות – מותר להניח שבנסיבות מסוימות אפשר לשכנע אנשים שכיסוי המבושים הוא התניָה חברתית – ודאי שהוא בתוקף לגבי מי שדן בזיקה שבין היוצר ובין התרבות שבחיקה הוא פועל.

(מי שרוצה לבלוש אחר משוגותיו של סופר וכן כמה חטאים שבינו לבינה, יכול לחטט בכתביו. רמזים מרשיעים מצויים שם למכביר. מי ששמע שמועה ומצא איגרת שלא היתה מכוונת אליו יוכל לצרף אחד לאחד ולהעשיר את מחקריו בפיקַנטֶריה שתמצא לה יותר קוראים מאשר עיון טהור בספרות עצמה. מכל מקום, הסופר עצמו, כך אני סבור, אין טעם שילשין על עצמו בפרקי עדות. ממילא הוא פסול לעדות. הלא אדם קרוב אצל עצמו. וייתכן שהודה בעבירה אחת כדי להתכחש לחברתה.)

דעת לנבון נקל, שבדברי כאן על חברים איני נאמן אלא לכללי הדקדוק העברי שאינם מקפידים על שוויון המינים – גוף רבים זכר אוסף אל חיקו גם אחדות מן המין השני. לקחי חיים שהפקתי ממגען של אלו בשורש נשמתי אף הוא רשום בכתבי בפשט, ברמז בדרוש ובסוד. אילו חשדו בי שאבקש בערוב-יומי להפקיר את סודותיהן לכל מאן דבעי לא היו נותנות בי אותו אמון שנתנו בי. כיוון שנתנו – לא אפר אמונים ואסתפק ברמז ובדרוש הזרועים בספרי. המבין דבר מתוך דבר אינו זקוק לדבר דבור על אופניו. מי שאינו מבין אין טעם לספר לו דבר. מי שנחוץ לו דבר דבור על אופנותיו ממילא לא יסתפק בפחות מס"ט שערי טהרה המספרים את הפשט כסוד גדול.

חלק גדול מן השירים שנכתבו בתקופה ההיא מתהדרים באכזבה גנדרנית, שמצאתי בשירים ולא מצאתי בחיים. הם שייכים לאופנה שירית יותר מאשר לתולדות חיי. שכן לא הגעתי למשתה-האהבה בידיים מלאות ומצאתי חבית ריקה. מי שבגרותו חלה בתוך המסגרת הפוריטאנית לכאורה של תנועת נוער חלוצית חסך לעצמו לפחות את מפח-הנפש של מי שנאלץ לפרוט את האהבה לפרוטות קטנות. פטור היה ממכאוב ההתמודדות שבין לא-שווים שידע עמיתו ממעמד העמלים, שנשא את עיניו אל בת-הגביר היפה שבחרה בפחות ממנו שיכול להבטיח לה דירה נאה וכלים נאים. בהוויה הנזירית של תנועת הנוער החלוצית, שנשבעה אמונים לטוהר המיני וּויתרה על קלות-הדעת, היה מקום גם לאהבה סקרנית, נקייה מהעמדות-פנים, שידעה להעניק אושר מלא בלי להלביש על העירום הנקי הזה תיאוריה מתירנית. היה אפשר ליהנות גם מגישושי אהבה תמימים ומחוצפים כפריחה באביב בלי שקריו המוסכמים של המעמד הבינוני, המגיש לצאצאיו ביד אחת את הפרח הרומנטי של האהבה ובשנייה מאזן של רווח והפסד. אמנם גם אז היו נערות מפוחדות חיים, שאמותיהן לימדו אותן לייקר עצמן כדי להבטיח את עתידן ולא העזו להתענג על אהבת-נצח בת שלושה חוֹדשים, אבל החריפות והממולחות שבהן, שגרסו שוויון-המינים עוד לפני שנתוודעו למטבע הלשון הזאת, העזו לחיות על-פי ערכיהן והתירו לעצמן את החירות לאהוב בלי להבטיח לעצמן את הבטחון הכלכלי שמעניקים נישואים מוצלחים. הקיבוץ, שאליו היו נשואות עיני כולנו, הבטיח אותה מדריגה של בטחון כלכלי לכול – גם לאלו שלא העזו לאהוב אלא את האהובים על הכול וגם לאלו שהעזו לאהוב את מי שהן אוהבות.

לאלו, שלימדוני לבטא רגש נאמן בלי גינוני גברוּת מיותרים וכנותן המדבקת העירה בי יושר – להן מוקדשת באהבה השתיקה היפה בשאלות האהבה שיש בדעתי להכניס כאן בין השורות. מנחת-האהבה היא מן המתנות שלא נאה לתתן במתנה לאחרים. בחרתי לשתוק אף כי לא נעלם ממני שאישיותו של אדם איננה נתפסת לנו בשלֵמותה אם אין אנו יודעים את התפקיד המכריע שמילא המין השני בחייו. חֶסֶר זה, שחל גם על העדות שבאתי להעיד על אבי, ימלא הקורא הנבון מתוך עיון בכתבינו. מותר להניח כי מי שלא התעצל לקרוא עד כאן ודאי לא יקשה עליו לקרוא גם ספרות יפה. שם, גם בספרי אבי וגם בספרי, לא אחת יגלה את הנסיון להבין את האהבה, העוקרת אותנו מתוך האני ומאצילה על הזולת את הנדיבים ברגשותינו; רגש עז, לעתים קשה כמוות, העושה אותנו תמימים וערמומיים, מפוחדים ומשולחי-רסן בעת-ובעונה-אחת. הספרים לא נרתעו מלהציג שאלה שאין עליה תשובה: כמה ממנו מחובר להשקפותינו וכמה נובע מן התאים האפורים המקבלים גירוי ומשיבים גירוי.

אף זה ראוי לציון: אורח-החיים שבחרתי בו הטביע חותם גם על אופיו של התא המשפחתי. אמנם מימי לא הלכתי בעקבות ראשונים, שהתירו להם אשליה מסוכנת, לאמור, שאורח-החיים הקיבוצי בורא לנו נשמה חדשה ועל-כן גם בעניינים שבינו לבינה תהיה התנהגותנו חפה מחולשות-אנוש, שכן היטב ידעתי כי השיבה אל האדמה לא גזרה גירוש על כל השדים המשטים בנו במדור התחתון של היצרים, אף-על-פי-כן לא אוכל להתעלם מייחודה של המסגרת החברתית המשחררת אותנו בשעת הבחירה בשותף לחיים מן הדאגה לרמת-החיים ומאפשרת לנו להתמסר לבחינה של איכות-החיים. שכן גם המעט הזה רב הוא: המצב הכלכלי, הסביבה החברתית ומימוש האני אינם משתפרים עם הנישואים ואינם מתדרדרים עם הגירושים. האהבה יכלה איפוא להסתפק במבוכותיה שלה ולא הכבידו עליה שאלות חברתיות וכלכליות.

כאמור, אין סכין מתחדדת אלא על ירך חברתה, ואף זאת כבר נאמר, שסכינאים מחודדים להתחדד עליהם לא חסרתי כל ימי. אולם רק מעטים מהם תפסו עט ומצאו להם מנוחה נכונה בספר הזה. אולם שניים מהם, שהטביעו חותם עמוק על זיקתי לערכי חיים פשוטים, ראויים לשורות אחדות אפילו בספר העוסק באנשים שכלי-מלאכתם מלים. יהיו הם מליצי-יושר לחבריהם הנעדרים מן הדפים האלה. הרבה למדתי מהם על מה שבין אדם לגופו – הן לעניין העבודה הגופנית והן לעניין ההתגברות על הפחד, אולם לא אוכל אלא להציב להם ציון ולא כאן המקום לשרטט דמות שלמה, שכן קצרה יריעתי מלתאר את כל מעשיהם ומעלליהם; אין בה מקום אלא לרגעים ספורים שנתקעו עמוק בזכרוני.

על ערימת הזבל של קיבוץ נען האירו פניו של הראשון בהם; יצחק, נער יתום, שהתחנך בקיבוץ והחזיק בערכיו בענווה אשר רק ילד-חוץ, שגדל בשוליה של חברת-נעורים קפדנית, מסוגל לה. האירו, לא רק בשל מזגו הטוב אלא גם בגין משקפיו העבים שמתנצנץ מאחוריהם חיוך דורש טוב לכול. היה זה באמצע הקיץ והחום היה כבד מנשוא. הזיעה המבהיקה ניגרה על גופינו בקילוחים צורבים. פנינו סמוקי האף, פנים צרובות שמש של לִבנֵי-עור, הנשלקים קשות אפילו מתחת לכובע אוסטראלי רחב-תיתורה, האדימו כפנסים מבהיקים. הדעת לא היתה נתונה להיכנס בשיחה. כל כוחות הגוף והנפש היו נחוצים לביצוע העבודה. לא היה זה עניין של מה-בכך לתקוע קלשון בתוך ערימת הזבל המהבילה, שהיינו תקועים בה עד ראשי מגפינו, כשכפות-רגלינו מתבשלות בתוכם כבסיר לחץ, למשוך משם נתח זבל שותת שתן ולהעמיסו על עגלת-עץ בגלגלי ברזל, שעמדה באמצע הערימה, רתומה לפרדה עלובת-נפש, יגעה מן המאבק בריבוא הזבובים, שחילקו, שווה בשווה, בינינו ובינה, את זמזומם הטורדני ואת עקיצותיהם הספוגות צואה דשנה. ידינו כאבוּ מן היבלות ומכובד-המשא של ברכת מעיהן של פרות אבוסות תחמיץ שהרקיבה כהלכה. את נִשמת-אפינו לא יכולנו לבזבז על דיבורים, כל שאיפה ונשיפה היו נחוצות למילוי הריאות, הנחנקות מן הצחנה, ולגירוש הזבובים המתעקשים לספק את צורכיהם בנוזל המרוכז בזווית-הפה ובגבול הנחיריים, שגירוי בלתי פוסק של ריח הזבל עשאו מקור לא-אכזב לליחה ירקרקת. אף-על-פי-כן נתן בי חברי מבט לבבי – רק עיניו חייכו בדברו – ואמר:

עד שלא תאהב את ריח זיעתך לא תהיה ממש פועל.

משפט שנתקע בזכרוני כאבן-הראשה של תורת החיים שביקשתי לאששה בהנחות ממדעי החברה. כל התורה כולה על רגל אחת. ואידך זיל גמור.

כבר הפתיעני בן השמונה-עשרה בהערות מסוג זה (“עד שלא תרשה לעצמך לצחוק בפה פתוח לא תלמד להיות ממש שמח”, או: “עד שלא תחדל להסתייג מניבול-פה לא תוכל ליהנות מהמין”), אולם הדברים שאמר לי על ערימת הזבל ההיא, מימי לא נצטרכתי למחוכמים מהם כדי להתוודע אל עצמי. באמצעות חוטמי בלבד יכולתי לדעת מתי חדלתי להיות נער “ממעונות עובדים” שיורד אל העם ונעשיתי פועל אמִתי, היוצא לעבודתו בשמחה בריאה של אדם שידיו משרתות אותו היטב והוא מרוצה מעבודה מתוקנת – חלקו במעשה-היצירה הכללי.

(שנים רבות האמנתי שתפיסתו החריפה וכושר-הביטוי של ידידי זה – שאני רואה אותו אחת לעשרים שנה ואין הזמן מצליח לזרוע בינינו זרות – סופם שיפתוהו לשלוח ידו במלאכת הסופר. טעיתי. היום אני יודע שמתהלכים בינינו אנשים שהיו מיטיבים לכתוב מן המכורים למלאכת הכתיבה, אולם אין להם כל צורך לפזר את חוכמתם ברשות-הרבים. די להם בשיחה עם מי שמבין דבר מתוך דבר. מכל מקום, ידידי זה, שמימיו לא הוציא מפיו מליצה ריקה, לא נטש את האדמה והיא מחזירה אהבה אל חיקו).

השני הוא יוסף, ידידי מנוער, אותו יוסף עצמו שנטשתי בשדרות קרן קיימת בחברת מדריכנו כבד-ההגות לפני שהיו בפי תשובות לשאלות העומדות ברומו של עולם שהוצגו שם. חזרנו ונפגשנו בפלמ"ח. הוא מחל לי על המעשה המחפיר ההוא וגם על ההצטרפות אל השומר-הצעיר, תנועה שעל עמדותיה חלק כמעט בכל עניין ועניין.

היו לי חברים קרובים ממנו, מהם שלמדתי מהם מה שלמדו הם, אולם הוא היה מאותם החברים שאדם לומד אותם אט-אט כדי להכיר את עצמו. הוא היה האדם האמיץ ביותר שהכרתי, ומכיוון שחשבתי את עצמי לרך-לבב היה לי צורך עז לעמוד מקרוב על שורש מהותו של אומץ-הלב. לא הייתי בור גמור בסוגייה זאת. לא נזקקתי לנסיונם של אחרים כדי לדעת שאומץ-הלב אינו נחלתם של אלה שאינם יודעים פחד אלא של אלה היודעים להתגבר עליו. אף-על-פי-כן, לעתים קרובות חשדתי באנשים עזי-נפש שגבורתם ניזונית מהעדר הכוח-המדמה. אפילו מנסיוני המועט למדתי כי יש מצבים אשר בהם הפחד, השומר עלינו מפני הסתכנות-יתר, מיטמטם לכדי קהות-חושים גמורה. אף כי חשבתי שאני קורא בחברי כבספר פתוח, לא הפקיר לי את “סודו”. אף פעם לא דיבר על אומץ-הלב כדבר שניתן להבדילו מעובדות שימושיות. כאשר סיפר על מעלליו, שהוציאו לו שם בגיבורים, התעכב בעיקר על הכשלונות ועל האפיזודות ה“מצחיקות” ומתח ביקורת על הממונים עליו, שכמעט שיבשו לו את מבצע היחיד שלו בגלל הססנותם, נוקדנותם ושחצנותם.

כאשר הופיע לראשונה בפומבי, עשרים שנה לאחר מעשה, בחר, מכל הסיפורים שהיו עוברים מפה לאוזן, לספר דווקא על אירוע לא מרשים במיוחד. באוניית-מעפילים אחת דחוסה בהמון אדם טובל בקיאו מחמת סערה קשה פגש בחצי-הלילה ילד בוכה; מה קרה? שאל אותו; אני מפחד, השיב הילד; גם אני, אמר לילד ואִכזב את קהלו, שציפה לסיפורים מלהיבים. לא התפעלתי אז מן הענווה שבאה לכלל ביטוי בסיפור ההוא. שכן היטב ידעתי כי אנשים שאין מטילים ספק בגבורתם יכולים להרשות לעצמם להצהיר על פחדיהם. מה שהפליא אותי באיש היתה דווקא חריפותו של הכוח-המדמה. שכן בכל סיפוריו, אלה שכתב באיגרות מוצפנות מחוץ-לארץ ואלה שסיפר בארבע עיניים, בלטה היכולת להעניק לסיפור צבע וצורה, שהיא עדות מובהקת לעושר הדמיון. ואכן, המכתבים שכתב למשפחתו ממסעותיו כרב-חובל של אוניית-נוסעים ונאספו בספר אחרי מותו, והסיפורים לעת-מצוא שכתב להנאתו, מלמדים שלא טעיתי בזה: לא העדר הכוח-המדמה אלא סגולה אחרת היא שעמדה ביסוד אומץ-לבו המופלג.

בשנות הבחרות נתפתיתי לא אחת לסיכון-יתר בגלל העובדה שמדדתי את עצמי במידתו. אחרי שהוא הלך לו לבדו מאפיקים לבית אלפא בדרך כאוכב אל הווה בלילה – בתקופה שמעשה כזה היה כמעט בגדר איבוד-לדעת – וכל זאת כדי לבחון על ספקנותי המובהקת רעיון נלהב שצץ במוחו, הפרזתי בהערכת יכולתי והלכתי בדרכיו בלי להיוועץ בפחדי. רצה המקרה והכול עבר בשלום. פתאים זקוקים לחסדי המקרה. הוא שומר עליהם במקום שהאמיצים והנבונים שומרים על עצמם. מכל מקום, מן המסעות המטורפים ההם ביחידות, שהוא עשה לתומו ואני כמין מבחן עליון לעצמי, להקיש ממנו על סגולה חיונית לשם הקיום בכבוד בתקופה מסוערת, למדתי שאומץ-הלב אינה סגולה מוּלדת – שכן הוא נולד עמה ואני מצליח לכפות אותה על עצמי. אולם מהי אותה סגולה ובאיזה מדור של הנשמה היא יושבת – עניין זה היה טעון הבהרה. אלא שלא היתה זו שאלה שניתן לדון בה בדרך כמו-עיונית עם אדם שהעדיף תיאורים ציוריים ומפולפלים על חיטוט בנבכי הנשמה.

עד שיום אחד נתבהרו הדברים כמו מאליהם. היה זה בזמן ההפוגה השנייה בקיץ תש"ח. הוא חזר מאירופה אחרי שישב חודשים אחדים בכלא איטלקי. אחרי שריתק מוקש מאולתר אל קרקעית אוניית-הנשק “לינו” שעגנה בנמל בארי וגרם לטביעתה בלי שנתפס, יצא לרומא לחבל במטוסים מצריים שחנו בנמל התעופה פיומצ’ינו. הפעם לא שיחק לו מזלו ונתפס.

לדידו לא היה זה מזל רע אלא טעות בתכנון של הממונים עליו, והוא דיבר עליה בחרי-אף, שכן הוא עצמו המליץ על שיטת פעולה אחרת.

לקחתיו בדרך בורמה לירושלים – קצת כדי להרגיעו וקצת כדי להראות לו מה נשתנה בארץ בהיעדרו. אבק-הדרכים שירד אט-אט על שערו המתולתל ועל זקנו החדש שיווה לו מראה של דג מקומח שמיטגן בשמן רותח. כל הדרך דיבר – בצעקה, כדי להתגבר על שאון המנוע שהתאמץ כהוגן בדרך-העפר הטובענית – ורק כאשר התקרבו אלינו המראות המוכרים של ירושלים, נרגע. עיניו החדות והעירניות נתרככו. רגע של פיוס. ואז היה מוכן לספר גם עובדות אחדות, מה שראה וחש בהיותו לבדו בנמל זר בנסיבות שמתירות נסיגה מכובדת מכל בחינה של השכל הישר וטובת העניין, ואיך חש לפתע פתאום בבדידותו של אדם שאין לו שופט אלא מצפונו, ואיך אמר לעצמו: לכל הרוחות, מוטב לקחת סיכון גבוה יותר ולא לחזור שוב לנקודת ההתחלה עם כל התכנונים ואמצעי-הזהירות והסיורים המכינים וההסוואות והניירות המזויפים. ואיך ידע ברגע שהחליט לעשות את הצעד המכריע, כי היה זה מעשה מאוד לא אחראי ומאוד לא שקול כיוון שהתיר למקרה להתערב. ואף כי המקרה התערב לטובתו ידע בתוך-תוכו שרק מתוך עצלות הרהיב-עוז לעשות מה שהיה מותר לדחות למחר ולעשות בתנאים של בטחון יחסי גבוה יותר. ואז – בלי שהיה צריך לכנותו בשם, מן הנצנוץ החם בעיניו החודרות של חברי המחמיר עם עצמו נתבהר לי בהארה פתאומית הדבר שביקשתי להבין במשך תקופה ארוכה: בשעת מבחן אין אדם צריך לדבוק אלא בערך אחד, שנטוע בו עמוק – שאר הערכים יסתדרו מאליהם, שכן בדרך כלשהי, נסתרה מבינתנו, כולם קשורים זה בזה. ואם הגבורה היא בסך-הכול מין יושר שהתעלה למדריגה של אומץ-לב – הרי שלא הכול אבוד. אמנם גיבור גדול אינני, אבל במה שנוגע ליושר – בזה גם לי יש דיעה. ולא דיעה בלבד אלא גם סבל-ירושה ממש. שכן, בלי-משים התקשרו הדברים עם מה שלימדני אבי, שסלד מעבודת האלילים של הגבורה הגופנית אבל ידע שיושר גמור מחייב אומץ-לב לא קטן.

יח. סיור עלים    🔗

סיור-עלים הוא ביטוי ששאלתי מן הלשון הצבאית לציון אופיו של המסע מדרום ארצות-הברית לצפונה כדי לחזות בשינויי הגוון של עלי-השלכת בסתיו. השיבוש הקל, חילוף הא' בע', הפך את הסיור האלים, שהוא היתקלות יזומה של יחידת-סיור הנעה אל גבול שטח האויב לשם איתורו והערכת גדלו, לחוויה של תצפית על תמורות הטבע.

חמש שנים, בשירות הפעיל בפלמ"ח, ושנים אחדות לאחר-מכן, בשירות המילואים, היה עיקר עיסוקי הצבאי בסיירות ומודיעין. ואף כי לא היה בדעתי לשבץ כאן מתקופת השירות הצבאי אלא פרטים שהטביעו חותם משלהם על דיוקנו של סופר, יש מקום לעיון זהיר בטיבה של הבחירה באותו תפקיד צבאי שגלגל לידי את האפשרות להיות צופה ומשתתף בעת-ובעונה-אחת.

כשרונות מסוימים ונטיית הלב אף הם יש בהם כדי לנתב חייל צעיר למסלול של פעילות אשר בו יוכל להביא את מירב התועלת. ומי שנגזר עליו להיות חייל אף כי האלימות נוגדת את טבעו ודאי נוח לו בתפקידים שאינם כרוכים בעימות פנים-אל-פנים. בנדיר, ורק לעת מלחמה, לובש הסיור אופי אלים. ברוב המקרים הוא פעולה חשאית, לפעמים ביחידות.

“בכל העולם תפקיד הסייר לגלות את האויב. אצלנו – לגלות את המולדת.” דברי בני מרשק, אשר כשרונו המדהים להעניק תוקף מוסרי נחרץ לעניינים שמוסריותם טעונה עיון מדוקדק יותר נדון בספר “בני רץ” מאת שלמה שבא. מובאה זו פותחת את ספרי “האלים עצלים”, שנכתב בעצם ימי מלחמת העצמאות. ניתן להקיש מן הבחירה במובאה ההיא על ציפיותיו של אדם צעיר, המבקש להיות סופר, מן השירות הצבאי. הסיורים שהשתתפתי בהם בפלמ“ח – להרי חברון, למצדה ולסדום ולהרי שכם, לרישום “תיקי כפרים” ולזיהוי דרכי גישה, שבילי הרים ומקורות-מים – היו לדידי סיור עלים יותר משהיו סיור אלים. היו אלו מסעות להכרת המולדת, כפי שגרס בני מרשק, ונגזרה מהם אהבת מולדת פשוטה ותמימה, בלי חשבונות רבים ובסקרנות עצומה כלפי ה”אויב", שסלל במולדת הזאת את השבילים שאינם מאכזבים אף פעם, והיו מכוונים גם להכרת טבע הארץ ויושביה, ושינוי הגוון המתרחשים בה בתמורות העתים. אולם לא פחות מאלה נועדו להכרת עצמי. במתיחת כוח-הסבל עד קצה גבול-היכולת – במסעות מייגעים שכרוכה בהם משמעת-מים חמורה עד כלות כל הכוחות – למדתי להכיר לא רק את מגבלות הגוף אלא בראש-וראשונה את שיעורם הנמתח והולך של כוחות-הנפש. הכרה, שהיא יסוד כל דעת – חריר ההצצה אשר מבעדו אנו משקיפים על העולם ועל הזולת.

העיסוק בסיירות העניק איפוא לשוחר הספרות את הפטור מלבטי המצפון של מי שמצא בלבו את הנטייה לתפוס עמדה של מתבונן בדור שנקרא לשירות פעיל. התפקיד אינו תובע ממנו אלא לצפות ולרשום, וגם כאשר הוא נשלח “לרגל את הארץ” הוא שב מדרכו ואשכול ענבים בידו. אפילו תפקידי המודיעין האחרים – עיון בתצלומי אוויר, במפות, ובדוּחות מודיעין וציתותים לתקשורת רחוקה לשם ניתוח והערכת מצב – אף הם יש בהם דמיון למלאכת הסופר, המשקיף על חייהם של אנשים אחרים ושואב מתוך נפשו שלו את המשמעות של מה שראה. ככל שמתמעטת, עם ההתמקצעות, המשיכה הנערית אל לב-המאפלייה המודיעינית, המלאה סודות ומעשי-תרמית ממולחים, כך גדלה היכולת להפיק מן השיטתיות שבמלאכה הצבאית תועלת שולית גם למלאכת הסופר. בכיבוש היצר להציץ לתוך חייהם של אנשים אחרים ולהאזין לשיחות שאינן מכוונות לאוזניו כדי לגזור מהם יריעת חיים “אותנטית”, צפון סיכוי שיוכל שוליית הסופרים ללמוד משיטות המודיעין, הנאגר במירב הזהירות והענווה, אמת פשוטה, שעובדות אינן עובדות, עד שלא זכו לאימות ממקור אחר.

נסיון מודיעיני מן הסתם יביא תועלת גם לעיתונאי וגם לכל מי שעניינו באיסוף ידיעות לשם הערכה ואִחסון, אולם הסופר שגדל על ברכי המסורת הזאת חייב בזהירות-יתר מפני שימוש מיידי בתצפיותיו, שאם-לא-כן עלול הוא להתדרדר למעין בלש חובב, המהלך בדרכי החיים מחופש לאדם מן היישוב ומרגל בסתר את כל מיודעיו. אלה פתחו לפניו דלת בתום-לב, והוא מרכל עליהם בספריו, אמנם בעילום-שם אבל בלי לטשטש את עקבותיהם.

“הבחור הזה אינו חסר אומץ-לב”, אמר אבי על יגאל אלון, אמת ידועה לכול, שנטע בה אירוניה, המובנת ליודעי-חן בלבד.

“הוא מניח לך לגשת קרוב קרוב אף-על-פי שאולי יתברר שאתה בלש”, פירש בבת-שחוק, שאמרה את ההיפך: אם תלמידו אני, לעולם אהיה זהיר בכבודם של חברי, שלא נפתחו לפני כדי שאעשה מהם מטעמים לקוראי.

לקח, ששמתיו כחותם-על-לבי ונהגתי על-פיו מיום שהרהבתי עוז לעשות ספרים. ידעתי שנגזר עלי לחיות במעין כפילות, ביחס אמביוולנטי של צופה ומשתתף שעיניו בוחנות מה שידיו עושות ולעולם הוא בעמדה של התבוננות גם כאשר הוא הולך בתוך השורות. אולם נרתעתי מפני שימוש חפוז בחוויה טריה להעשרת פרקי הפרוזה שלי. רק אחרי שהלכו לעולמם חברים שהיו לשם-דבר הִתרתי לעצמי להאיר גם אותו צד באישיותם, שהתירו לי להציץ בו מטעמי ידידות.

“ספרים הם חברים” הוא שמה של תוכנית-רדיו שזומנו אליה רבים מחברי הסופרים. חברים אינם ספרים, אמרתי בלבי כאשר הביעו כמה מחברי משאלה שאחדל משתיקתי ואעשיר את יצירתי בפרקי זכרונות על ידועי-שם שהכרתי מקרוב. אפשר שיש לסופר טבע של מציצן ובלש חובב, אבל האדם היחיד שעליו הוא יכול להעיד עֵדות-אמת, למעט מה שנעלם ממנו מחמת בערותו, הוא הוא עצמו. ואין לו בעולמו אלא דמויות בדויות, אשר מתוכן הוא מציץ פעם כך ופעם כך. הוא חיבלָן והוא ילָדן והוא לבדו אחראי על מידותיהם התרומיות והמגוונות גם יחד.

אולם אין להקדים את המאוחר. בגיל עשרים היו כל הדברים הללו בגדר תחושות מעורפלות – הכרה עמומה שיש איזו “אמת ספרותית” שאינה כאמת של ששת ימי השבוע, ויש נאמנות לה, שאינה דומה כלל לנאמנותו של איש-המודיעין לעובדות שנבדקו ואוּמתו ממקורות אחרים, וכי מוכרחה להתקיים, בצד החוצפה כלפי שמיים, הדוחפת איש צעיר להתפלל בהיכל הספר, גם ענווה עמוקה, המציבה גדר ברורה בין החיים והספרות, ובין ידידים, שחייבים בכבודם, ויצירי דמיון, שמותר לנהוג בהם בשרירות-לב גמורה.

יט. שלווה כפרית    🔗

באלול תש״ה, ביום שכבר אינו קיץ ועדיין אינו סתיו, בשעה שכבר אינה יום ועדיין אינה ערב, הגעתי באוטובוס, שגל אבק דוהר בעקבותיו, אל חצרה של בית־אלפא, מקום שבו אעשה רוב שנותי. גל האבק שקע ומאומה לא התבהר בחצר־המשק הריקה מאדם. איש לא המתין לי שם. איש לא ידע אם אבוא, מתי אבוא, ואם יש בדעתי להישאר. אי־בזה הילך לאִטו איש יגע בבגדי־עבודה. טרקטור חירחר במרחקים. סיעה של ילדים יחפים השתעשעה באמת־מים שצלחה את החצר. אלה לא נתנו דעתם על הנער בבגדי־שבת העושה דרכו במעלה המדרכה המוליכה אל אוהלי ה“השלמה” (חניכי התנועה העירונית שהצטרפו אל הקיבוץ במצוות מוסדות התנועה, לקיים בו רצף גילאים בין דורות של מייסדים לדורות של בנים), שכן כאלה באים והולכים לפני שעושים לעצמם שם במקום שמניין עוזביו כמניין נאמניו. עד שהשגיחו בכינור שתחת זרועי. זה היה עשוי להעלות על הדעת כמה מסיפורי המקום המדברים בפליאה על אחד מן המייסדים, סנדלר, כנר ופילוסוף, שבלילות היה מנגן על הקומביין העזוב בשדה ובימים היה מלמד לילדי המקום, דור ראשון של יחפים, את סודות הטבע, הישר מן הפרה, החתול והעקרב. והכול תחת כיפת־השמיים, ומסמרים בין שפתיו, שלא להיבטל מן המלאכה אפילו לרגע אחד. אפשר שלהרף־עין חלף שם הרהור מטריד: גלגל החוזר; זה לא כבר פרש האחד, שלא מצא מנוח לכינורו במקום שכל מאמצי הגוף והנפש נחוצים בשביל להציב את הפירמידה היהודית על בסיסה, וכבר בא אחר תחתיו, כאילו אי־אפשר לו לכפר העברי בלי שוטה אחד, לפחות, המבקש למזג במו־ידיו חומר ורוח.

אני באתי על מנת להישאר. כל רכושי היה צרור בתרמיל שעל גבי: בגדים, כלי־רחצה, תווים וספרים. זר ומוזר נראה לי המקום שאני עתיד לכנותו בשם ביתי מכוח החלטה שקיבלתי, בלי התלבטות יתֵרה, כיוון שביקשתי בכל מאודי להיות האיש החורץ גורלו במו־ידיו ואינו חוזר בו מהחלטותיו. וזאת, אף־על־פי ששנים אחדות קודם־לכן ביקרתי בבית־אלפא ואנשיה נראו לי קרים ומתנשאים. מעטים עד־מאוד הכרתי בשמם. בני דורי היו מבוגרים ממני שנתיים ושלוש. ולא ראיתים אלא באקראי, בימים שאחי היה גר עמם ב“קומונה” של מדריכים ליד נמל תל־אביב, ואמי, שלא יכלה לראותם ברעבונם, היתה מגניבה להם באמצעותי דייסת־סולת לגוון בה את תפריטם הדל. המעטים, שהייתי זכאי לכנותם ידידים, חברי ל“גרעין” המאולתר שייסדנו בתקופת השירות בפלמ״ח, נותרו שם בתפקידי פיקוד. מותו החטוף של אליהו גולומב לא קיצר להם, כמו לי, את משך השירות. אחי, משענת נאמנה, עדיין לא סיים את תפקידו בתנועה החינוכית, שם ערך, יחד עם משה שמיר, את “על החומה”, בטאון שבו נדפסו שיריהם הראשונים של רוב משוררי דורי. אף האדם היחיד שבביתו הייתי יוצא ובא — לשמוע מוסיקה קאמרית מפטפון־של־יד, שהיה נדיר אפילו בבתיהם של בעלי־אמצעים בשנים ההן — עדיין לא חזר מן השליחות בתנועה.

בהגיעי למחנה האוהלים של ה“השלמה” — שנתפסה לי בכפל המשמעות של המושג — קיבלו אותי באדיבות מסויגת. בברכת חברים נאמנה. אך לא יותר מזה. כך מקבלים, בכבוד ובחשד, מי שמבקש מפלט בחיקה של כנסיית־מאמינים אבל עדיין לא הוכיח את נאמנותו לעיקריה. הכניסו אותי לאוהל ובו שתי מיטות־ברזל חלודות ומזרוני־קש חשופים ואמרו לי היכן המקלחת (“היום אין מים חמים”) ובאיזו שעה מתחילה ארוחת־הערב. סדרן־העבודה לא איחר להגיע. מישהו מעובדי המטבח חלה ונתבקשתי למלא את מקומו. נערה שגרה באוהל שכן הציצה לאוהלי בסקרנות משועשעת ושאלה אם אני צריך דבר־מה ולא חיכתה לתשובה. בעצם רק באה לראות איך נראה אחיו של אחי ואם אנחנו מעור אחד. הייתי צעיר ממנה בשנתיים — שנות־דור — ודאי שאלה את עצמה כמה אושר יכול לגרום לי חיוך נדיב אחד, מגבוה, מפי בחורה נאה, ששדיה נכונים ורגליה נכונות עוד יותר.

מכל בחינה שהיא הייתי נטע זר שם: הייתי צעיר מן החבורה שבאתי להצטרף אליה, לא חלקתי עמה זכרונות משותפים, לא רכשתי נסיון של ממש בתנועה החינוכית — הספקתי להיות בה רק שלושה חודשים לפני שהתנדבתי לפלמ״ח — הפרתי מרות מוסדותיה, שכן סירבתי ללכת למקום שהועידו לי, העדפתי את הנאמנות למוסדות היישוב על הנאמנות למזכירות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, אחזתי בכינור וגם מן השירה לא הנחתי ידי. בלי שחיזרו אחרי, גלגלתי לחצרו של קיבוץ זר את מבוכותיו ורגישויותיו של אדם צעיר המבקש להיות אמן ועובד־אדמה. הייתי זקוק למידה גדושה של מרדות כנגד עצמי כדי שלא להתמכר להרהורי־חרטה על המעשה הנמהר שקיבלתי עלי ברגע של התלהבות מן הכוח המשכר של ההחלטה. הרבה רגישויות הייתי צריך לאטום כדי שלא לשקוע במרה שחורה. לא ציפיתי שיכירו לי טובה על מעשה של אידיאליזם צרוף. אבל הייתי זקוק לפחות לידיד־נפש אחד, שאוכל לזכות ממנו להערכה הולמת של עוד קורבן אחד, אישי מאוד. היתה לי חבֵרה “מן הימין” שסירבה לחיות בקיבוץ ונפרדתי ממנה כמחווה של הוקרה לעניינים נכבדים יותר מאהבה. ידיד כזה לא נמצא לי בביתי החדש. בן־עשרים הייתי אז. בגיל, שבו אדם מדמה לעצמו שהעולם כולו מונח לפניו כשתי קערות לבחירה: אשרי מי שישלח את ידו אל הגחלת הבוערת. מעטים סיכוייה של האהבה בתקופות שבהן נוער מאוהב בהחלטות אמיצות. לנעלי־הבית לא היה כל סיכוי בהתמודדות עם נעלי־העבודה. אהבות־נעורים באו רצופות ואילו בית־אלפא נראתה כאתגר ממשי. אפילו אקלימה היה כגחלת הבוערת. ואין מספר לאתגרים הרוחשים באדמתה: האפעה, הצפע, העקרב הצהוב והבצורת.

(לפנים, עד למאה השישית לספירה, היתה יישוב יהודי מבוסס, עשיר דיו כדי לשכור, תמורת מאה מידות חטים, את שירותיהם של האומנים מריאנוס וחנינא בנו, שהתמחו בהקמת בתי־כנסת וכנסיות. אין במקורות כל עדות על המלחמה שהביאה עליה חורבן. על־כן מניחים שנעזבה מחמת הנחשים הארסיים היורדים מן ההר בראשית הקיץ להיזון מן הנברנים בשדות). ראיתי את עצמי כאדם שכבר רכש לו נסיון כלשהו בעניינים מעשיים אחדים. האמנתי שמותר לי להשתבח גם בהרפתקנות. כבר קרוני מקרים מרעישים, שנזכרים בהם באהבה אחרי שיוצאים מהם בשלום, וכבר התמכרתי גם לשעשועי מחתרת, לפעמים בכובד־ראש ולפעמים בחיוך אירוני. השתתפתי במסעות מייגעים וסיורים מסוכנים, מהם ביחידות, ואף גלגלתי את עצמי להרפתקאות¹ יזומות, חסרות־שחר — אך לא ידעתי הרפתקה מרתקת יותר מאשר הפגישה עם אנשים זרים. ובייחוד אלה שנקשר גורלך בגורלם, מכוח נסיבות חייך, והם נפתחים לאִטם, כפרפר היוצא מתוך הגולם. בכפר אחד, האמנתי, מצוי כל מה שמצוי בכל העולם כולו: קדוש אחד, אינקוויזיטור אחד, שוטה ענק, אציל־נפש, נוכל, עורב שחור, ציפור־שיר, חסיד, ברנש שטוף בתאוות נקלות, גאון מתימטי, אוהב אדם עד כלות־הנפש וסתם מטורף להנאתו — הכול, מכל זן, איש כמידת־יכולתו לממש את האישיות שחנן אותן האל במקום קטן מוקף גדר־תיל. בבית־אלפא ודאי. יוצאיה פזורים בכל אתר ואתר. ואחדים עשו להם שם במפעלים גדולים גם תמוהים.

הגנבתי מבט בכל אדם שנקרה בדרכי, כמבקש לעמוד על טיבו בהצצה אחת. אכזבה קלה נתעוררה למראה פניהם צרובות־השמש של אנשים כבויי־עיניים שעברו על פני ולא ראוני, כאילו כבר בִזבזו במקום אחר את כל מאור־הפנים הנחוץ בשביל לקיים את השותפות הזאת, המלאה, ולא נותר להם כוח לקדם בברכה אחד זה מקרוב בא שאין יודעים עדיין אם תוכו כברו. בכלל האתגרים שהייתי צריך להתמודד עמם היה גם סגנונם של אלה האנשים, שעדיין לא עמדתי על טיבו. שנים אחדות קודם־לכן, בעודי חבר בתנועת המחנות העולים, הגעתי לשם כדי לתאם טיול של בני נוער. עמדנו שם בהמתנה למזכיר ומוללנו באצבעותינו עלי־הדס ריחניים. ניגשה אלינו אשה חמורת־פנים וגערה בנו בלשון בוטה: אנחנו נוהגים בצמח כאילו הוא עצם דומם. ביטוי של גאווה פגועה עמד בפניה כאשר אמרה “בדם לבנו גידלנו את הצמחים הללו”, כאילו ניחשה את השחוק הדק שיפרח על שפתינו לשמע לשונה המרוממה. למחרת עמד אלוף־נעוריה של אותה אשה, מזכיר הקיבוץ, ובקול יבש, נטול צבע וריק מהתלהבות, ובערך ההמעטה, סיפר לחניכַי את תולדות המקום ופסח על הדראמה שנתרחשה בעצם הימים ההם והסעירה את כל הארץ, וכל העתונים דיווחו עליה בכותרות בולטות, והוועד הפועל של ההסתדרות דן בה בלהט. פילוג שעקר אנשים ממקומותיהם לפתוח דף חדש במקום חדש, ופיצל משפחות וניתק בנים מהוריהם. כאדם שהיה במים בזמן רעידת־אדמה לא חשתי דבר. לא ראיתי סביבי אלא שלוותו של כפר רדום, אשר בשעות־הצהריים כמעט אין רואים בו נפש חיה — מי שאינו בשדה נם את מנוחת הצהריים טרופת השינה על רצפת בטון לחה להשיב את נפשו לקראת מחצית יום־העבודה השני, המייגע לא פחות — והוא שרוי במעין שיעמום עמוק של עובדי־אדמה עייפים עד־מוות, שכל דיבור שאינו חיוני מטריד את מנוחתם.

לימים, כאשר חקרתי את תולדות המקום, בשישים לבית־אלפא, לשם חיבור “ההר והבית”, וחזרתי לעיין בקובץ “קהילייתנו”, שכתבו האנשים האלה עשרים שנה קודם־לכן, הבחנתי במתח הקבוע בין שתי הלשונות הללו, המרוממה והמונמכת, שהטביע את חותמו גם על צורת ה“דיווח” שלי על חייהם של האנשים אשר אל מעגל חייהם נסחפתי. לא יכולתי שלא להתפעל מכוחו של הסגנון, הנרתע מסמלים הירואיים ומסתפק באוצר מלים נזירי ומדויק. הוא העיד על השקפותיו של בעליו יותר מאשר המשפטים המנוסחים שבחר בהם כדי לבטא את מחשבותיו.

אותה פגישה ראשונה עם דור המייסדים הציבה בפני אתגר ספרותי, להשקיף על החיים באותה רוח שגזרה אלם על לשונו של אותו אדם, שדיווח את תולדות חייו בחסכנות ראויה לכל שבח של היסטוריון, שהוא בבת־אחת גם יוצרה וגם קורבנה של התקופה שהוא חוקר. ואותה טעות־אופטית ראשונה, שנכשלתי בה בימי הסער והפרץ של הקיבוץ שהיה עתיד להיעשות ביתי, סימלה לי את המתח הפנימי שבין הגלוי, המצפה לחוקר העובדות, והנסתר, הנענה רק לעט סופר. השלווה הכפרית, הרובצת כמו צעיף של שיעמום על חיים מכורים לשִגרתם, היא “סיפור הכיסוי” — ביטוי שהבאתי עמי מן החיים במחתרת — המחפה על דראמה סוערת מתחת לפני השטח. אולם זו מאבדת את כנותה כאשר נזקקים ללשון מרוממה וטובלים עט־סופר ב“דם הלב”.

כ. מידת ההתאפקות    🔗

עד־מהרה למדתי כי לשון מרוממה זו, שבני דורי עשו אותה דחליל לירות בה חִצי לעג, אינה משמשת כאן את החיים, המתנהלים בשפה מדודה ובערך ההמעטה. הביטוי “דם הלב” הוא שריד אחרון מימי קהילייתנו, שבהם נתעורר צורך להסיק את תנורי האמונה, המצטננים והולכים, בסמלים עתירי רגש. דלות לשונם של מי שלא היתה להם השכלה יהודית, ולא ידעו לאמץ להם פסוק, ששמורה בו חגיגיות נושנת בלי טעמה התפל של נמלצוּת נפרזת, הולידה את מליצות השעטנז התפורות בחוטים גסים, המאפיינות את הקובץ ההוא, שמעורבבים בו סמלים נוצריים, חסידיים והלניים בערבובייה משונה. הדור ההוא עצמו התנער בתוך שתיים שלוש שנים מגלימת הטלאים המפוארת ההיא והקפיד לקיים את חיי היומיום שלו בערכים פשוטים ובלשון נזירית למופת, שמעשיה מרובים מחוכמתה.

נוסח אחרון הוא שהיה לרוחי: החיים נמדדים בימי עבודה לדונם וביחידות־מזון. לא הייתי צריך למאמץ מיוחד כדי לסגל לעצמי את מידת ההתאפקות, הנהוגה בבית־אלפא לצער ולשמחה. משפג הלם הזרוּת ולמדתי להוקיר את מעשיהם הנכונים של צנועי ההגות שאינם צנועי עלילה ולהישמר מפני מי שמליצתם מוכנה תמיד לבוא במקום המעשה הפשוט, שוב לא נחרדתי מן המחשבה, שבמו־ידי גזלתי מעצמי את הזכות לפסוק לעצמי מידות ומנהגים ואת שיעור הזמן שאקציב לעבודה רוחנית ולעבודה גופנית ולנגינה בכינור, ומסרתי לאחרים את הזכות למתוח עלי ביקורת כאשר אני פורש מרשות־הרבים לרשות־היחיד. צערם של הימים הראשונים נדרש כמפגע שזומן לי מטעם ההשגחה הפרטית לחשל את אופיי. מידת ההתאפקות הלמה את טבעי. נוח היה לי במקום, שבו המידה הממוצעת היא המידה הנכונה. בחברה שאין בה שכר ועונש, עקימת־אף היא העונש המירבי וחיוך לבבי הוא הלווייתן השמור לצדיקים. שם מריבות פוגעות בטעם הטוב ומי שמפריז בביטויי הוקרה — חנפן. מתאבלים בשתיקה, שכן דמעה היא חולשה, ושמחים בלי להתפרע, שכן רק לרקוד מותר בתנופה ובכוח. לא נצטרכתי לטיעונים אידיאולוגיים בשביל לתרץ לעצמי את ההסתפקות במועט ואת ההתנזרות מהעמקת ההשכלה ואת ההשלמה עם נגינה חובבנית. נזהרתי כמו מפני נחש ארסי מן ההתמכרות להנאה הסגפנית של הקורבן. נהניתי מחייו של אדם עובד כתומם. נוח היה לי בזה שאיני מתרחק מחברתם של אנשים העושים את המעשה הנכון. הגשרים מאחורי לא נשרפו כליל. הדרך חזרה היתה פתוחה. הורי המתינו בסבלנות שאתאכזב מן הקיבוץ כרבים מחברי. הגלבוע לא ניצב כחומה החוצצת ביני ובין העולם. יכולתי לחזור בי בכל שעה של אי־רצון.

הייתי תמים ומפוכח כאחת: בתמימותי האמנתי שכל מי שמבוגר ממני, אפילו שנה או שנתיים בלבד, לא זו בלבד שהוא מנוסה ממני ומיטיב ממני לדעת מה שאדע רק בעוד שנה או שנתיים, אלא הוא גם חדור הכרה שעליו האחריות לחינוכי. כמפקד הזה, שאם מעשיו נראים תמוהים וחסרי־הגיון, ודאי כמוסה בהם איזו כוונה דידקטית, נשגבת מבינתי. הלא את אשר יאהב יוכיח. ואם מסתמנת אצלו נטייה לבגוד בערכיו ולהעדיף ענייני עצמו על ענייני הכלל, מן הסתם הגיע לגיל שבו מותר, כנראה, להתעייף מן הנאמנות הגמורה לרעיון המנחה ולהתמכר לקצת חולשות־אנוש.

אולם אותה שעה עצמה לא היו לי כל אשליות לגבי מגבלותיה של השותפות הרוחנית, המלכדת אותנו. לא שעשעתי את נפשי בתקווה, שיצירתי, שחתומה בחותם אישי מובהק, תהיה מקובלת על אנשי בית־ אלפא, המבוגרים ממני, מהם בני דורם של הורי, כמשהו ה“משקף” את חייהם ועל כן הוא מעין שירות לציבור, שיזכה אותי בפטור מעבודת־כפיים ושאר השירותים החברתיים. אמנם, רבים מאלה גילו עניין ב“שאלות התרבות” וניתן לראות בהם סביבה רוחנית הולמת לסופר צעיר, שענייני הרוח מערערים אצלו את האיזון הנכון בין הבסיס לבניין־העל — אוצר המלים המארקסיסטי אינו מקרי כאן — אולם כבר בימים הראשונים היה ברור לי שהמפריד מרובה על המאחד. גם מי שלא היו פשטנים בסיגול המתוד המארקסיסטי לעניינים פוליטיים וחברתיים, לא נרתעו מלהחילו על שאלות האמנות. קצת מפני ששמחו למצוא תחום אחד, שבו אין הם נחלקים בדיעותיהם עם המרכז הרוחני של השמאל במוסקבה, שנפלגו ממנו בשאלה הלאומית, וקצת מפני שההשקפה המארקסיסטית הלמה משאלת־לב כמוסה, למצוא את עצמם בספרות בדמות הגיבור החיובי, שהכול מתחנכים לאורו. תביעה, שמצאו בתיאוריה הספרותית של המארקסיזם. הנחתי, שצפויה התמודדות ממושכת בין שתי תפיסות מנוגדות — זו שהם מחזיקים בה בענווה מסוימת, אבל בעקשנות, וזו שאני מחזיק בה, בלי ענווה ובעקשנות לא פחותה משלהם. לא טעיתי. אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי כקורבנה של אי־הבנה, שמותחים עליו ביקורת מפני שאין מבינים אותו. להיפך. ראיתי אותם, את המבוגרים ממני, המנוסים ממני ומהם גם משכילים ממני, כקורבנות של תפיסה מוטעית, הסוגרת בפניהם את עולמה העשיר של האמנות, המתנערת מחובותיה החינוכיות.

לא היו לי גם אשליות לגבי מה שצפוי לי בחיי היומיום. קיבלתי את חובות המעשה כעול שאין ממנו מפלט ומוטב לשאתו בחן וברוח טובה מאשר לקדשו כמין סבל מטהר. העוני — בית־אלפא היתה ענייה מאוד בעת ההיא ושקועה בחובות כבדים — לא נראה לי כאור הזרוע לצדיק אלא כרע הכרחי שיש להיפטר ממנו בעבודה שיטתית ובתכנון. מזון דל ותפל לא מיעט מתאבוני, שעמד ביחס הפוך למשקל גופי. אפילו כנגד השיממון הכרוך בעבודות עונתיות, שהן מנת חלקו של הטירון בקיבוץ, היתה לי תוכנית־פעולה מחושבת היטב.

הייתי נכון לוותר על הרבה משאיפותי וגחמותי. הייתי מוכן לכתוב בשעות־הפנאי, לנגן באצבעות רצוצות מעייפות, לוותר על השכלה מסודרת, אולם לא הייתי מוכן לוותר על מעמד של עובד מיומן. אפשר שהביטוי “מעמד” אינו הולם כאן, אולם לא אמחקנו, שכן שיקולים של יוקרה היו קיימים. מכל מקום, המשאלה “להתבסס בענף”, הנראית לזר כעניין שחשיבותו מועטה, לא היתה עניין מבוטל למי שהתעקש למצוא את אושרו בעבודה גופה וסירב לראותה כמין פרוזדור שנפלטים ממנו בערוב־היום כדי להתמסר לתחביב כלשהו.

אותה משאלה, שתיראה לקורא השורות הללו, כעניין פעוט — היום כל נער שלמד את לוח־הכפל מוצא את עצמו רכוב על טרקטור — לא היתה בימים ההם עניין שניתן לממשו על־נקלה. הייתי זקוק למידה לא מועטה של עזות־פנים כדי לחתור למקום של קבע בענף, שנמסר ליחידי־סגולה בלבד. מבוגרים ממני ומנוסים ממני המתינו לתורם עד שיתפנה מקום בענף, שמספר עובדיו פוחת והולך ככל שמשתכללות המכונות החקלאיות. שילוב נדיר של תמימות וחוצפה חיזקו את ידי בתחרות הסמויה על חלק ונחלה בפלחה, ענף, שעובדיו ראו את עצמם כעילית החברתית של עובדי־האדמה. מידה כזאת של שאפתנות התיישבה בקושי עם עקרונות הקיבוץ, אשר על פיהם ענוותם של אלה המוכנים לעשות את העבודה השחורה והמשעממת היא שעליה העולם עומד. אולם הכול, אפילו נאמני הנאמנים, שגזרו כרת על כל מיני תחרות — אפילו החתירה להישגים באתליטיקה נחשבה ליוהרה ריקה והועדפו תחרויות קבוצתיות שמחזקות את רגש הסולידריות — מחלו לנער עירוני שאפתנות מעין זו, שסופה עבודה מפרכת ארבע־עשרה שעות ביום בשמש הלוהטת במאבק מתיש כנגד הברחש, היתושים, זבובי הסוסים, העייפות והשיעמום. הייתי מוכן לכול ובלבד שאימָנה על אלה שקמים בטרם שחר, נכנסים למטבח בלי לומר בוקר טוב למשכימים, לוגמים שם תה לוהט ומר ליד המיחם, ופוסעים בשתיקה אל סככת הטרקטורים, שצלליותיהם הכבדות ניצבות בה בשורה, ובידיים מזוהמות בשמני־סיכה דוחפים מנוף פה וזרוע שם, כורכים חבל על גלגלת ההתנעה, מציבים רגל אחת על האדמה והשנייה על שרשרת הפלדה, ומושכים בכוח, עד שנשמע לפתע מבטן הפלדה הקול העז שממנו נולד יום חדש. מוכן ״לכול״ — אולם כל שנדרשתי היה קצת אורך־רוח כלפי חובות פשוטות. נעניתי בלי לרטון לבקשותיו של סדרן־העבודה, שנענה בדרך־כלל למשאלותיו של זה שאינו “עושה צרות” ומוכן לעבוד כל יום במקום אחר, ואחרי שעות־העבודה יצאתי רכוב על סוס, לשדה רחוק, מקום שם עובד המשמרת השנייה לימדני את כל התורה כולה על רגל אחת. לא היה מאושר ממני כאשר למחרת עזבָני לבדי בשדה, שליט יחיד על ארבעים כוח־סוס.

בתוך זמן קצר נהייתי לפלח צוער שמפקירים בידיו טרקטור ומחרשה ומובטח לו שלעת קציר יניחו לו לקשור שקים על גשר הפיקוד של הקומביין, ואם יתברר שאיננו מן הגונחים — כאשר בתום שתים־עשרה שעות־עבודה, כשעורו מגורה מן האבק הדקיק ומלעני השעורה שחרצו בו תפרחות זעירות, יתבקש להעמיס את השקים הפזורים בשדה ולפרקם במחסן־התבואות לעת ערב — ואם ייוודע שאיננו מתאונן על שאפסו המים החמים במקלחת וארוחת־הערב שלו הצטננה, כי אז אפשר, שבשנה הבאה יפקידו בידיו את הגה המקצרה, או אפילו יניחו לו להסיע את הטרקטור שלפני הקומביין, תפקיד אחראי ויוקרה בו. לא יצא זמן מרובה וזכיתי לראות בהתגשמות משאלותי. נהייתי פלח מן המניין: אדם המוצא את שמו בסידור־העבודה של הענף וצמוד אליו תואר־כבוד בדמות שם של קומביין — אוליבר, קייס, או מאסי־האריס. איש־האדמה במלוא מובן המלה: בחור מכור לעבודתו ומסור לחבריו; אדם חברותי, האוהב להימצא לבדו בשדה רחוק; ברנש שתקני שלעולם לא יימנע מלקשור שׂיחה עם עמית על עניינים נכבדים באמת — פגעי אקלים, גחמות של מכונות, משוגותיהם של פלחים אחרים, ובעיות עיכול של האוכלים בשדה בידיים המזהמות מה שלא טינף האבק שהרוח מסיעה לפתע מן הקומביין הישר אל תוך הסלט, שהושקעה בו עבודה דקדקנית ואהבה רבה.

הלהיטות אחרי העבודה בפלחה וכן השלמה עם מגבלות החירות אין לראותן רק כמשיכה רומנטית של נער חלוש־גו אל מלאכות גבריות, שמתיישבות יפה עם אידיאליזם ילדותי ורתיעה מפני מלחמת הקיום. הן מבטאות משאלת־לב עמוקה הרבה יותר — לגשר על הסתירה בין שתי נטיות מנוגדות: להתחבר ולהיפרד.

הקיבוץ מימש צורך ראשוני בשייכות. הוא היה בעיני ביטוי של חברותא מושלמת. וזאת בגלל היעדר הירארכיה כלשהי. אמנם, יש בו מזכיר וגזבר ורכז־משק ובעלי תפקידים אחרים, אולם אין התפקיד מקנה לאדם שום עמדה של יתרון. בעלי תפקידים מקבלים עליהם אחריות בלי סמכות. לעולם מעמדם נחות משל “השיחה”, המוסד העליון, האנארכי למדי, של הקיבוץ. אפילו מי שרכש לעצמו מעמד מכוח תפקיד שהוטל עליו — בדרך־כלל אישיותו היא הקובעת ולא הסמכות־שלכאורה שהופקדה בידיו — חוזר אל השורות ביום שהוא מסיים את תפקידו. משמע, הקיבוץ הוא מעין כוח־משימה שאין עולים בו בדרגה אלא בארעי. לא ידעתי מסגרת חברתית שתהלום ממנו את נטיות־לבי. עוד בפלמ״ח — חיל שהתנדבתי אליו והזדהיתי פחות או יותר עם מטרותיו המוצהרות — חשתי, למן הימים הראשונים, עד כמה אתקשה לתפקד בתוך מסגרת הירארכית. דומה, שהיתה זו מורשת־אב שנטבעה עמוק. את יחסו הספקני כלפי המורמים־מעם — בלי שנאה, קנאה או רוגז, אלא להיפך, במין חמלה על חולשות אנוש — החלתי גם על מפקדי שלי, אשר רק למעטים, מעטים עד־מאוד מהם, רחשתי אהדה או כבוד. אף בסמכותי לפקד על אחרים הטלתי ספק. אמנם, הכרתי בחובת הציות לשם ייעול תִפקוּדוֹ של כוח־משימה — אולם צליל של גיחוך עלה מקולי בכל פעם שנתתי פקודות לאחרים. אמנם, בדרך כלל, צייתתי להוראות הממונים עלי אבל בתוך לבי תמיד נתעוררה מחאה חשאית בכל פעם שבכיר ממני בדרגה ראה זכות לעצמו לשלוח אותי למקום שלא הייתי הולך ביוזמתי שלי. בקיבוץ, חשתי, איפטר מן הצורך לפקד ולציית לפקודה. שם אדם מקבל עליו את העבודה השחורה מפני שהיא נחלת הכול. שם המסירות חשובה מן הכשרון, ומשמעו של דבר כי כוח הרצון עדיף על מתנת שמיים. יֶדע שאדם רוכש לעצמו מטיל בחלקו חובות מרובות יותר ואינו פוטרו מן העבודה השחורה. חיים של כבוד, אמרתי לנפשי.

עד כאן לעניין הצורך בחיבור. אמנם, ענייני הקיבוץ אינם פשוטים כפי שחשבתי בשנים ההן, אולם ההתפכחות לא שינתה עיקרו של דבר: הצורך בשייכות אילצני לגייס כוחות־נפש וגם כשרונות מסוימים כדי לסייע בפתרונן של בעיות, שמתעוררות במקום שההוויה מסרבת להסתדר על־פי 120 העקרונות שצובעו כאן בוורוד, מנקודת־מבטו של צעיר אופטימי, שביקש להיות אידיאליסט בלי רוגז.

ענף הפלחה מימש צורך הפוך: להיפרד.

היכולת להסתגל לכל מיני חברותה — סיירי הפלמ״ח, מחוספסי הביטוי מזה, והחוג למחשבה מארקסיסטית מזה — לא ביטלה את הצורך העמוק, שחשתי בו לעתים קרובות מדי, להיפרד מן החברותה, המעיקה מחמת קרבת־יתר, ולהימצא לבדי, לגמרי לבדי, הרחק ככל־האפשר. ענף הפלחה הגשים משאלת־לב כמוסה זאת. שם יכולתי לממש בדידות מבוקרת ומדודה. להיות אחד מן החבורה, אך להימצא רוב שעות־היום לבדי. עד־מאוד אהבתי לפתוח תלם ארוך המתכוון אל פסגה רחוקה בהרים הכחולים, ולהסיע לפנַי בלילה אלומת־אור רועדת לרחש המנוע החדגוני הנושם נשימות כבדות של מאמץ עקשני. כיצורים העומדים ברשות עצמם הבטתי על ידי הקשות, שרופות השמש, בתנועתן הנמרצת על המנופים, המאלצים את הפלדה לעשות את רצוני. אהבתי את החריצות ואת ההתמדה וחיים בלי חשבון שבהם כל רגע עובר מותיר מאחורי המכונה אדמה חרושה, או נתיב ישר, או אלומת־קש. כל שעה חולפת, אפילו זו שנתבזבזה על הרהורים בטלים והזיות אהבה, שינתה מן הקיים. אתה שייך ואתה מופרד. אין איש רואה אותך, אולם אתה תעשה את העבודה בלי להתיר לעצמך אפילו רגע אחד של בטלה. אין לך שופט מחמיר מעצמך בכל הנוגע לכללי התנהגות ברורים ברוח של חריצות גמורה. אתה לבדך קצבת לעצמך ערכים ותורת מוסר. אתה מפקדה החמור של יחידה ממושמעת בת איש אחד. בשרירות רצונך היא עושה מה שמצפים ממך.

כא. לחם עוני    🔗

“מה שחשוב לנו הוא פת־לחם משותפת,” הצהיר, עשרים־ואחת שנים לפני שהגעתי לבית־אלפא, אחד מן הקנאים לעבודת־כפיים. היה זה בכנס הראשון של חברי התנועה, שהתקיים בקיבוץ א׳ של השוה״צ אשר עדיין לא חגג שנה שנייה לעלייתו על הקרקע. לא היתה זאת רק הצהרה חגיגית, הדורשת את השיתוף בייצור ובצריכה כערך לעצמו. היה נעוץ בה גם עוקץ פולמוסי, הגם שנשמעה מפי אדם, שהרחיק עצמו בדרך־כלל ממקום שרהוטי שפה מרעישים זה את זה בנוסחאות שנונות. כוונתו היתה להציע לבחורים הנודדים ממקום למקום ואינם מטילים עוגן, שכן עדיין לא ברור מה צורה יש להגשמתו של חלום־הנעורים, שיחדלו מן המשאלה להרוג זבובים רבים מדי במכה אחת — גם כיבוש העבודה, גם חיי צדק ושוויון, גם הפיכת הפירמידה היהודית על ראשה, גם הטבעת חותם משלהם על אופיָה של הסתדרות העובדים וגם יצירת תרבות עברית חדשה. אם יצליחו להוציא לחם מן הארץ, ולהתפרנס בכבוד, ולחלק את הפת שווה בשווה בין החברים — יהיה זה הישג ראוי לשמו, ומן הדין להסתפק בזה. לא יחסרו במקום אחר אנשים שיקדישו את זמנם לעניינים הנכבדים, אשר חבורה זו של ההולכים בגדולות, רוצה לאמץ לעצמה — רעיונות מהפכניים בחינוך ילדים, תנועה פוליטית חדשה, ובטאונים לשאלות חברה ותרבות, שיש בהם גם מדור ספרותי ובו פרקי שירה ופרוזה ברוח התנועה. דעתו של האיש ההוא היתה נשמעת. אך אף פעם לא יצאה מן הכוח אל הפועל. הרוב, ובהם אנשים אשר חלקם בגאולה לא חרג אף פעם מן התלם שחרצו מאחורי גבם, רצה לאחוז גם בזה וגם בזה, האחת ידם מוציאה לחם מן הארץ והשנייה רושמת פרקים בדעת־זמננו — ביטוי אשר חמש־עשרה שנים לאחר־מכן יהיה שמו של מדור ההגות בהוצאת־הספרים של התנועה. בימים שפילסתי לי בחריצות ועקשנות דרך אל עולמם הסגור של הפלחים, בני החיל, אנשים כמוהו כבר היו רוב מניין. אך עדיין לא נתנסחה דעתם כעמדה ראויה לדיון פומבי. הערות לגלגניות, המכוונות כלפי אידיאולוגים ותרבותניקים, שמחזיקים בשתי ידיים שמאליות בקרנות־המזבח של השירות לציבור, ועולים בתוך כך במעלות כהונה, ונוסעים לקונגרסים, להשמיע שם את דבר התנועה, ואינם מזהמים את כפות־ידיהם במשהו מלוכלך מדיו, נשמעו לכל היותר בארוחות־הבוקר של עובדי השדה או במקלחת המשותפת. על פני הדברים, בשיחת הקיבוץ, לא העזו להשמיע דברי כפירה בגנות השליחות הרעיונית והתרבותית. שם היה זה ממוסכמות הקיבוץ, שקיים שוויון בין העבודה הגופנית לעבודה הרוחנית, אולם האחרונה, הגם שאינה בגדר מותרות, היא בעדיפות שנייה. לכל הדיעות, אם אין קמח אין תורה. מכל מקום, פלח צוער, אשר זה לא כבר העמידוהו לראשונה ליד הגה המקצרה של קומביין, לא העלה כלל על דעתו, שמותר להיפנות מן העבודה היצרנית כדי להתמסר לכתיבת שירים וסיפורים. העבודה בפלחה, בעונות הבוערות, נמשכה מזריחת החמה ועד שקיעתה, ועד שובנו הביתה, לעת־ערב, חלפו ארבע־עשרה שעות. המחסור בידיים עובדות לא אִפשר לנו לחלק את היממה למשמרות. חסרונו של האחד הורגש מיד. לעתים קרובות, קרובות מדי, עבדנו גם בשבתות. שנה אחת צברתי יותר ממחצית שבתותיה, עושר מבוזבז, שכן לא חשבתי שנאה לצאת לחופשה בת חודש־וחצי כאשר החופשה השנתית של חבר העובד בענף אחר היא בת שבוע עד עשרה ימים. בנסיבות כאלה, אילו ביקשתי להיפנות לכתיבה הייתי רואה את עצמי כמי שהרחיק את כתפו מתחת לקורה הנישאת בחבורה: עול שסילקתי מעל שכמי נופל על שכם חברי.

עוד שנים רבות לאחר־מכן, אחרי שפלחים עבדו שמונה עד תשע שעות בלבד, ו“ימי אמנות” היו זכות מוכרת, שהשתמשו בה גם חברים שהם עצמם לא היו בטוחים אם מותר להם לעשות תחביבם מקצועם, דילגתי על ארוחות־הבוקר ואיחרתי לארוחות־הצהריים, כדי לפטור את עצמי ממבוכתו של זה שאינו לבוש בגדי עבודה. “בגדי־השבת” בלטו בין בגדי־העבודה הכחולים כמין עדות על מחלה כלשהי. צווארונם הנקי חנק את צווארי. מכל מקום, בשנים הראשונות לא ראיתי את עצמי זכאי להביע דעת־יחיד באין לראשי כובע־עבודה מעופר, מזוהם כהוגן, שמשקפי־אבק צהבהבים חבוקים מעל מצחייתו. בבגדי־עבודה מרובבים בשמן־מכונות, שבקושי ניכר בהם הצבע הכחול מתחת לאבק השדות, יכולתי לא רק להגן על עמדה מקורית בשאלות התרבות אלא אפילו לומר כל מה שהיה בלבי על סטאלין. המחשבה, שהחיים בקיבוץ גוזרים עלי להיות סופר של שעות־הפנאי לא נרשמה בזכרוני כמעשה הקרבה, המעניק לי יתרון מוסרי כלשהו על סופרים בני דורי, שוויתרו על ה“הגשמה” כדי להתמסר למלאכת הסופר. האמנתי כי השירים שיש בדעתי לכתוב וכן הסיפורים המתגלגלים בראשי לא יסבלו כלל אם אניח להם להבשיל לאִטם וייאלצו להתמודד על כושר הריכוז של אדם שאוזניו הלומות רעש מנועים ודעתו נתונה לחצי תריסר עניינים אגרוטכניים. התנחמתי בלבי כי מה שיתגבש בדעתי אחרי התנזרות ממושכת ממלאכת הכתיבה ייטיב לבטא רחשי־לב נכונים שעמדו בתחרות קשה על תשומת־לבי כנגד עניינים נכבדים מהם. רק לנגינה בכינור חרדתי בימים ההם. העיסוק היומיומי במתכת קשה ובאדמה יבשה גרם נזק של ממש לאצבעות, שגמישותן נחוצה כדי לשמור על היכולת הטכנית שרכשתי לעצמי בקונסרבטוריון. משנדרשה הכרעה בין שני מיני בטלה־מאונס, שאי־אפשר לפעולה התרבותית בלעדיהם, הנגינה היתה זו שלמענה התרתי לעצמי להיפנות מן העבודה. ואף זאת רק לעתים רחוקות ובתקופה שבין עבודה עונתית לחברתה. כיוון שהנגינה לא היתה בגדר גחמה יצירתית, אלא שיפור הכלים לשירות חברתי, שניתן לנצלו לימי חג ומועד, נמצאה ראויה לפטור מעמל כפיים. ואילו הכתיבה, מעשה שכולו טבוע בחותם אישי ולעולם אין לדעת אם אין נזקו מרובה מתועלתו, לא העזתי לבקש שתוכר כעניין שמותר לרשום אותו בסידור־העבודה כתרומה הפוטרת את החבר מחובות אחרות. העבודה הספרותית, למזלם של סופרי הדור ההוא, עדיין לא נחשבה כשירות לציבור. לא היה בנמצא ענף, שיוכל לאוספה תחת כנפיו. תחת הכותרת “תרבות” לא נכנסו אלא הכנות של הרגע האחרון לחג ומועד. ספרות כענף ״מכניס״ העומד ברשות עצמו — על זה לא חלמו אפילו האגוצנטרים שבנו. בשנים הראשונות היתה הכתיבה עיסוק של שעות־הפנאי בלבד. נתפניתי לעסוק בה בשעות־הערב המאוחרות. על שולחן רעוע, לאורה של עששית־נפט, המשליכה אור חיוור ורך על דף־נייר לבן, ושלהבתה מטילה צללים ארוכים על יריעות הברזנט של האוהל הצבאי, טוּיטוּ האותיות הזעירות כמין קילוח דק ואטי הנמשך מן הדממה שבחוץ. הסיפורים, ששמרו אמונים לסגנון דרמאטי, המבטיח סיום מפתיע — ורק שכאלה היו מקובלים עלי אז כפרוזה משובחת — התענגו על המתח שנוצר מן הניגוד הקיצוני בין השקט השפוך על לילה כפרי, שאין קוטעות אותו אלא צווחות נדירות של עוף־לילה וילל־תנים מרוחק, ובין האירועים המסעירים הפושטים צורה ולובשים צורה שורה אחרי שורה. כבר בעת ההיא התחלתי להטיל ספק באמינותם של השירים, שהוספתי לכתוב, במאמץ של התמודדות עם החומר הסרבני, שהשפיע אפילו על צורת האות שיצאה מעטי. זו אותתה לי בלי רחמים, כי כל מלה שאינה חתומה בחותם האמת מסרסת אצלי גם את רהיטות הקו של אותיות האלף־בית. בחנתי את עצמי בחון היטב ולא יכולתי שלא לגלות את ההשפעה המכרעת של נוסח שלונסקי, אשר אלתרמן, ובני דורו התאמצו, איש על־פי דרכו, להשתחרר ממנו. היה מתכון פחות או יותר קבוע לסיפורים הללו, הכתובים בטון אלגי, אם כי נתכוונו אל הדרמאטי. בכל אחד מהם היה מהפך פתאומי, המלמד שהאמת אינה כה קלה לזיהוי כפי שסבורים רבים וכן טובים. כמעט בכל אחד מהם היתה דמות דומיננטית, שהמספר סירב להזדהות עמה, אף כי לעתים קרובות דמתה לו מבחינות הרבה, ודמות זו, שלא חס עליה אף פעם, נפלה תמיד לתוך מלכודת של נסיבות בלתי צפויות, שנתגלגלה אליהן באשמתה, וכך נאלצה לגלות את טבעה האמתי. אף בָאמת שביקש המספר לחשוף נהג באותה צורה עצמה; אין היא מתגלית אלא מתוך טעות המתחזקת על־ידי הצטברות של עובדות, המאשרות אותה ואף־על־פי־כן אינה חדלה להיות שקרית. בכל אחד מן הסיפורים הסתתר, בלי שיקבל עליו את התפקיד כפוי־הטובה של מוסר־השכל, מסר אידיאי כלשהו, שנחת על גיבור הסיפור, כהארה מעל, ברגע בעל מטען רגשי גבוה.

למרות הלהיטות אחרי מסר ברור לא כל הסיפורים היו ריאליסטיים. אולם שכלתנותו של המחבר, המחזיק בספקותיו כבאבן־החכמים, השליטה את חוקיה המחמירים גם על סיפורים שהתרחשו במלכות הפנטסטי. אפילו אלה לא נפטרו מן החובה להביא תועלת לימודית. סיפור שאין בו לקח כלשהו לא נמצא ראוי לגזול שעות יקרות משנתו של אדם עובד, המַשכּים קום לפני הציפורים, ואינו יכול לבזבז את זמנו על פרקי ספרות שאינם מוסיפים כוח למאבק כנגד הייאוש והאכזבה. חוששני, שאילו נזדמנו לי אז שירים יפניים, שאין בהם אלא ציור, הנושא עמו הלך־נפש בלתי־מוגדר, לא הייתי מסוגל להבין מדוע אלה נכנסים תחת חופה אחת עם יצירות המופת, המספרות לנו דברים ברורים על חיי אנוש.

רוב הסיפורים ההם היו יצירות־בוסר, אשר רק התלהבותו הכנה של מחברם יכלה להעניק להם אמינות כלשהי. אולם אף־על־פי שמלאכת הסיפור רחקה מאוד משלמות, וחוּיטָה בחוטים גסים, שקשריהם משתלשלים בין השורות, זכו הסיפורים ההם לאהדה מרובה. השפעתה של אהדה זאת עלי ועל כמה מבני דורי לא היתה מבורכת. שכן זמן רב עבר עד שנאלצנו להעמיד את עצמנו במבחנה של קריאה ביקורתית מחמירה. בינתיים נטבעו בכל אחד מאִתנו כמה חולשות בסיסיות, שליָמים התקשינו מאוד להשתחרר מהן, לפי שנחשבו כיתרונות ברורים על קודמינו. וזאת, מפני שקוראינו הנלהבים מצאו בכתבינו משהו שייחלו לו מזה זמן רב: דמויות צעירות, פעלתניות, שאינן מחטטות בעצמן יתר־על־המידה (שלי, אפילו מן המידה היהודית המגונה הזאת לא נפטרו) והן מדברות בעברית של יומיום, שמשובצת בה עגה של ילידי הארץ. נופיהן מכאן, ואילנותיהן בעלי שם, ולא “מין עץ” ו“מין צמח”; להריהם שמות מן התנ״ך, ואהבותיהם בריאות ופשוטות, בלי רגשי־אשם הנבחנים מתחת לזכוכית מגדלת. ואולי מפני שמצאו מה שביקשו לא חשו ברדידות הדמות העיקרית, הדומה לדיוקן משופר של המחבר, ולא ראו עד כמה כל הדמויות האחרות הן קריקטורות מסופרתות, ועד כמה הלשון היא עגה מלאכותית, שמשובצים בה משפטים מצוחצחים בעברית־עילית, בנוסח השאול מן התרגומים של הזמן ההוא. לשון, שהיתה יפה לאקלים צפוני אך לא הלמה את הסגנון הדומיננטי של בני־הארץ, שהשתמשו בלשון בהירה ומדויקת יותר, המוכרת לנו ממכתבי האהבה מן העזבון של אלה שלא הספיקו להיעשות סופרים ונהרגו במלחמת העצמאות.

נזקיה של אותה אהדה נתנו אותותם כמעט בכל תחום של היצירה ולא פסחו על זיקות אנוש. בטחון מופרז הוליד שחצנות לא מעטה וזלזול בדור־הביניים, סופרים שהיו מבוגרים מאִתנו בעשור או שנים בלבד ושקדו על לשון מנופה ועלילה מגובשת. כל גמגום־עט שלנו זכה לגמגום שני, ואילולא הורים נבונים, שתפסו בעוד מועד כי זחיחות־דעת יתֵרה עלולה לגרור אותנו לנהוג כתינוקות חכמנים, הרגילים שכל פליטת־פה שלהם מעוררת התפעלות והם מתחילים להפיק דברי־הבל בקבלנות, אפשר שהיינו נגרפים להאמין, שלא רק ילקוט רעים הבאנו לספרות העברית החדשה, אלא גם פתחנו דף חדש בתולדותיה. כאילו באמת דברינו גואלים את תרבות העם משביָה של המליצה ומשחיתים אותה על היסודות המוצקים של החיים גופם, כפי שנרמז מדברי המבוא של ילקוט הרעים מס. 2, מקום שם הובאה בשלֵמותה הצהרתו הפתיטית והנוגעת אל הלב של תומאס וולף, שקרא תיגר על קודמיו בספרות האמריקנית. אבי, שהיטיב להכיר את רגישותם של המושכים בעט־סופרים, הנפגעים מכל הערה של מה־בכך, נזהר שלא למתוח ביקורת קשה מדי על יצירות־הבוסר שהנחתי על שולחנו. אף־על־פי־כן מצא דרך להזהירני מפני בטחון נפרז, שמא אתפתה להאמין כי כל מה שהבשיל בתודעתי בכנות גמורה אינו צריך עיון חוזר, ואיעשה אחד מאותם טירונים שחצנים, המקדשים כל אות שיצאה מתחת ידם ברגע מפתה של אשראה ילדותית. הוא הקפיד לעודדני, שכן חשד בי שאני נוח להתייאש, אולם פיזר בתוך דברי־השבח המתונים שהרעיף עלי הערות ביקורתיות, (כגון: “מלה זאת, האינה גדולה מדי לענייננו?”; או: “כמה אכ׳ים וכמה אולמ׳ים יכול לדעתך לסבול דף אחד?”, או: “האם לא סיפרת קצת יותר מדי כבר בהתחלה וההמשך מיותר?”, או: “הבטחת לקורא הבטחות מרובות כל־כך, אינך סבור שמגיע לו שגם תקיים אחדות מהן?”) במרוצת־הזמן למדתי למיינן על־פי משקלן הסגולי ואפילו להקיש מהן מתי כתב־היד זקוק לעריכה רצינית ומתי הוא פסול מכל־וכול. אפשר שטיפול עדין זה חסך ממני גם את זחיחות־הדעת של הטירון המצליח וגם את ההתכוונות לדעת גדולים של רפה־הדעת. הוא עודד אותי לאמץ לעצמי שפה משלי ונוסח משלי. אולם בלי קצת שחצנות של אנשים צעירים אפילו בנו של אבי לא הצליח לצלוח את התקופה הטיפשונית ההיא. אפשר שגם השייכות ל“חיל המחץ” של ההגנה הוסיף משהו לאותה יהירות, האופיינית כל־כך ל“דור עולה”, גל אחר גל, כמעט בכל תחום פעולה שנזדמן לי להציץ בו מקרוב. ופעם אחת אף אני נהגתי כ“תורכים הצעירים” של ההגנה, שכיבדו איש את רעהו אך לא ראו את עצמם חייבים בכבודם של ותיקי הארגון ש“פירקו מאוזר בחושך והרכיבוהו שנית ונשארו בידם כמה חלקים”. כאשר קיבלתי מכתב־עידוד מאיש־ציבור ידוע השבתי לו בחוצפה, שלא היתה כלל בטבעי. ב־1946 פרסמתי ב“דבר” סיפור בשם ״בדיחות פרטיות״ — ידידות בדויה בין המספר וידיד בריטי, שלא עמדה במבחן משני עברי המִתרס הפוליטי — יצירת־בוסר בעקבות שהייה בת שבועות אחדים בעתלית וברפיח אחרי השבת השחורה. יצירה זו העידה על השפעת הספרות האנגלית על המחבר יותר משהביאה חוויות אמִתיות של אדם שישב במחנה־מעצר ומצא שבעצם האסון אינו נורא כל־כך. אחרי שנתפרסם הסיפור קיבלתי מכתב הערכה על דף של הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. מזכיר ההסתדרות, זיאמה אהרונוביץ׳, לימים שר החינוך והתרבות, תיאר את הסיפור כ“תופעה מרעננת”. במכתב ההוא נתבקשתי להעריך את “עצם העובדה שעסקן הסתדרותי חשוב מתפנה מעבודתו בימים טרופים אלה” לכתוב דברי שבח ועידוד לסופר מתחיל. ודאי כתב זאת לחיזוק דברי השבח, שמא אחשוד בו שהוא מפזר מכתבים כאלה לכל טירון, אולם משהו בסגנונו של המכתב, שהיה רצוף דפוסי־לשון שחוקים עד דק, עקָצַנִי. לא היה ביטוי שהולעג בפי בני דורי יותר מאשר “בימים טרופים אלה”. אף היוהרה שעלתה מן הכינוי שנתן האיש לעצמו — ״עסקן הסתדרותי חשוב״ — עוררה בי שחצנות־נעורים, שהתחרטתי עליה מיד לאחר שיצאה מתחת ידי הגלויה הקנטרנית. שכן בתשובה לעצת ידיד “המשך לכתוב!” החזרתי לו מלה אחת ויחידה — “אמשיך” — שלא היה אפשר לטעות בכוונתה, כשניצבה לבדה מתחת לכותרת הארוכה של הנמען — מזכיר ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ־ישראל — ומעל לשמי, בב״ח.

איני יודע אם זכר לי לרעה יוהרה נערית זאת. נפגשנו פעמים אחדות, בימים שהיה שר החינוך והתרבות ואני משנה ליו״ר רשות השידור, ולא ניכר מהתנהגותו שזכר את האפיזודה ההיא. אני, מכל מקום, לא שכחתיה, שכן דרשתיה כסמל לקלקול־המידות של הצלחה מוקדמת. ולימים, כאשר יצא קורצוויל לידות בי בליסטראות, אף־על־פי שגם עקימת־אף יכלה ללמד אותי משהו, וזאת מפני שהאמין כי נחוצה הרעשה כבדה מאוד כדי לקעקע את בירתו של דור הפלמ״ח, שנח על זרי התהילה לפני שהמית עצמו באוהלה של תורה, אמנם נפגעתי מאוד, וגם כעסתי לא מעט, אבל לא אחת אמרתי לנפשי כי אפשר שהיינו, חברי ואני, ראויים לשבט מחנכים, שאילולא כן היתה זחיחות־הדעת גורמת לנו שנדשדש שנים רבות באותו מקום, שכבשוהו רגליים רבות, ולא היינו יוצאים לחפש, איש על־פי מזגו, דרך חדשה. אמנם, לא התפתיתי לחשוב כי כוונה חינוכית היתה במעשהו של המבקר, שכתב בשצף־קצף על “עוונות” שמיישרים בחיוך על שפתיים. מבין השיטין הבחנתי היטב במשמעות האידיאולוגית של מלחמתו בסופרים, שביקשו, כהלל בשעתו, להעמיד עולם רוחני שלם על מצוות־עשה של תורת המוסר מבית מדרשה של תנועת העבודה העברית, אולם בדיעבד הצדקתי עלי את הדין. אילולא יצא לחרפני בראש־חוצות אפשר שהייתי סבור עוד שנים ארוכות שראוי לי להמשיך בנוסח שהיה יפה כל כך בעיני מזכיר ההסתדרות.

כב. וכאב את בן ירצה    🔗

אבי לא אמר לא הן ולא לאו למעשי. עקרון חינוכי — “חנוך לנער על־פי דרכו” — היה חשוב בעיניו מן המשאלה שאלך בדרכו שלו. לעתים רחוקות חיווה דיעה בעניין פוליטי כלשהו. את אורח־החיים לא ביקר, אף כי מכל בחינה שהיא, ההצטרפות אל הקיבוץ היתה בגדר התרחקות ממנו. אם הצטער עליה לא נתן לצערו להעכיר את פגישותינו המקוטעות.

מי שהכירו את אבי ודאי גילו בבנו אותותיו. קצת תווי־פנים, חיוך נסתר אחד, חולשה או שתיים, שיעבוד למלאכה, קו של עִקשות, תמימות־מה וכמה דפוסי התנהגות. אולם בעניינים רבים למדי רחקנו מאוד זה מזה.

הוא, הגם שבשעתו לא נרתע מלשמש רבן לסופרים ואפילו הצניע את גאוותו בשביל לגייס תרומות למפעל ספרותי, היה בגדר נזיר מתבודד, שאינו מתחבר אלא אל מי שאומר הן גמור לכל אמונותיו, כרוחן וכלשונן; ואני — אני מעורב עם בריות מכל זן, איני מתנזר משאונם והמונם של החיים, ואפילו עסקי ציבור, הכופים על אדם להתחבר אל זרים, אשר לא אכלו עמו מקערה אחת של אמת, לא היו רחוקים מדעתי.

הוא היה מן השופטים, החורצים דין כל הארץ, ואני הייתי עד־המלך, שותף לעבירה שיוצא בעונש קל אחרי שהודה באשמה. הוא ניתק מגע עם כל מי שנתגלה כאדם שפיו ולבו אינם שווים, סילק מד׳ אמותיו חבר שהתרועע עם יריביו, ולא מחל לעולם למי שסובב אותו בכחש. אני מחלתי לכל דורשי רעתי את רשעותם, ואפילו חשדתי בעצמי, לפעמים, שכל מי שבז לי או מתעלם ממני עמד על איזה קו מכוער באופיי, שנעלם ממני.

הוא — הלשון היתה מולדתו היחידה. לי היתה כלי, המחזיק מה שמחזיק, כשר וטרף כאחד. הוא דן בתמצית ההוויה ואני לא נרתעתי מלמשש בכפתוריה. הוא טבל את עטו בדם הלב ולא מצא טעם לספר על מה שאינו בגדר מכאוב הקיום העמוק מכול, ואני שִרטטתי גם העוויות, תסרוקות, פטפוטי סרק, המוסיפים לדמות חצי־תו, ונשיקות ריקות המלמדות כלה מדוע היא נכנסת לחופה. הוא דיבר אל אלוהיו כאדם המשיח עם עצמו ואני דיברתי עם עצמי כאדם המשיח עם אביו. אפילו בשאלת הנוסח היינו חלוקים. הוא ויתר על העולם הזה כדי שיוכל ללמדנו שיח־אראלים, ואני הייתי שקוע במ״ט שערי־הטומאה של הריאליזם, המציץ בעין סקרנית ב“סיבוב הבלתי פוסק של הדברים היגעים אשר מתחת השמש”, כפי שכתב ב“אמנות של קידושין”. הוא אמר: “אנחנו הוא האויב של האני”, ואני לא נזהרתי מן הכותרת “תמיד אנחנו”. (אחרי שבמצוות האופנה הכול אמרו “אני, אני, אני”, ונהייתי לאחדים סמל של כל מה שפגום בדור שהזדהה עם משימות הזמן, התעקשתי לכתוב “גוף ראשון רבים”. היה טעם סמוי לכותרת, שנסתמכה על העובדה שהמדברים בו מדברים זה בגוף ראשון, זה בשני וזה בשלישי: רמז, כי אפילו בימים שלשון “אנחנו” מוקצית מחמת מיאוס, לא חזרתי בי מן ההכרה, כי במולדת זאת, שנבנתה מתוך מאמץ לתת משמעות חדשה ל“אנחנו” היהודי, מן הנמנע להסתגר בתוך היֵשות הצרורה בתוך עורנו. שכן גם מי שיספר לנו את סודותיו הכמוסים ביותר: הוא מאונן ונואף עם אשת חברו ונמשך אל בני מינו — עדיין לא אמר את העיקר, ואין להתעלם מכל מיני ההגות, שפשוטי־אדם נוגפים רגליהם בהם. אותן אידיאות, שעקרו אותם ממקומם ושינו את חייהם מן הקצה אל הקצה, וגרמו להם לוותר על ה“אני” בשביל לבצר את ה“אנחנו”, אינן סתם עסק־ביש שכדאי לה לספרות להתעלם ממנו. לעתים קרובות גיליתי, שצלקותיהן של אידיאות מוטעות עמוקות הן אפילו מחיי־משפחה שלא עלו יפה.) אולם מכל מיני התוכחה ששמעתי מפי אבי, תוכחת אוהב על התעללות בחוקי הדקדוק או על התעלמות מפני אובדן צלמו האנושי של הסוציאליזם המהפכני, אף פעם לא מצא להוכיחני על דרכי בספרות, או רמז, כי דרך זו ביצירה, שהוקיר רגליו ממנה, מוליכה אל מבוי סתום. דומה, שהסכים להתפייס עם הריאליזם, בהנחה שלא האמצעים האמנותיים הם עיקר, אלא הלוך־הנפש השרוי על הדברים והמקור שממנו הם נובעים. אחרי שנים רבות של מאבק כנגד ספרות ההווי הגיע לכלל מסקנה כי אין מקום לומר רק כך. כל הצורות היו קיימות מימות־עולם ואף אחת מהן לא זכתה לראות את חברותיה בטלות משליחותן. דורי דורות מספרים אנו זה לזה דבר־דבור־על אופניו, ומשל למלך בשר־ודם, ומעשה שהיה בעורב לקחן, והלוך־הלכו העצים למשוח־עליהם מלך, ואין נוסח אחד מבקש להיות האחד בדורו. ואולי מוטב להניח לכל הפרחים לפרוח זה לצד זה, פרח בערוגתו. אפשר שנזכר כי גם הוא עצמו האמין לפנים בחברותה המדברת בגוף ראשון רבים. אמנם היתה זו כת של סופרים, נאמני הלשון העברית, שבגדו זה בזה עם התהילה. אבל הרי שנים אחדות האמינו בתום־לב שיש בפיהם בשורה של מהלך חדש בספרות העברית. היה זה “אנחנו” ספרותי, שהפקיד בידי החברותה את הנבל עצמו, אם לתפוס לשונו של יֶסנין — “לכל אסכים, לכל כשהנהו / מוכן לילך במשעולים סלולים/ אך לא אתן לנצח את נבלי”. ה“אנחנו” אשר בתוכו הייתי אני שקוע, ראשי ורובי, חל על עולם־המעשה ולא נגע בנבל. היה זה “אנחנו” אשר בראשית הדרך, מכל מקום, לא היה לו כלל עניין בנבל וגם לא היה איכפת לו כלל מה עושה אדם ברשות־היחיד שלו ובלבד שיישא בעול המתחייב מחובת אדם לזולתו, במשמעם הנרחב ביותר של יחסי אתה־אני, המקיפים את המולדת, הלאום, העם, המעמד, החבריא, החטיבה, הגדוד, הפלוגה, המחלקה, הכיתה, החולייה, וגם צוות הקרב המצומצם ביותר, זה שיושב בתוכך כשאתה בשליחות של יחיד ומדווח נכוחה את כשלונותיך. אין לי אלא לקשור דבר בדבר ולהקיש מעניין למשנהו ולהגיע לכלל מסקנה כי לא זו בלבד שהשלים עם זיקתי אל ה“אנחנו”, שהעלה חישוקים של ממש על בני דורי, אלא שגם אמר לה הן. להוציא נקיעת־הנפש שהיתה לו מן השייכות למפלגה, כל מפלגה, ראה בעין יפה את דבקותי ב“משימות הדור” ואת נאמנותי למצוות המעשיות ולחובות הלב ולחובות שלפנים־משורות־הדין. ואפילו הסכים שאסתופף בחצריה של הוויה גברית אלימה, אשר לעתים קרובות דחפה אותי להפריז בזיקתי אליה. הוא ראה לנגד עיניו את צמיחתו האטית של נער תמים להפליא בתוך חברותה מגוננת ומן הסתם אמר בלבו כי אולי כך טוב יותר. אדם זקוק לידידים של ממש ואין אלה נקנים אלא בחיי־המעשה ובמקום שהתחרות אינה רוצחת את האהדה ואת החמלה. ומכל מקום, שמח שלא ראני נופל בקפיצת־ראש אל תוך חברותה של סופרים, הטרודה ברצח האבות כדי להבטיח לעצמה מקום תחת השמש. שכן, להוציא תקופה קצרה, שנצטרפתי כדבר המובן מאליו לחבורת ״ילקוט הרעים״ — חברותה רופפת למדי שזכתה לברכת האבות ולא נאלצה כלל לפלס לה דרך בגרזינים שלופים לא ראיתי עצמי אף פעם שייך לקבוצת סופרים שיש לה שליחות ספרותית כלשהי: “להציל” את הספרות העברית משומרי־החומות, או לפסוק מי גדול ממי ומי יחיה לנצח, ושאר מחלוקות לשם שמיים הרווחות בקרית־ספר. כל מיני השיוך ששייכוני אחרים, שלא בטובתי, קיבלתי עלי בשתיקה. הן את האשמה והן את העונש. שכן אם אין אחרים רואים שאתה הולך בנתיב משלך איזה טעם יש להצהיר זאת ברבים?

בערוב־ימיו לא ראה אבי פגם בחיבור שבין סופר לקהלו. הלא מי שכותב ספר עושה רק חצי מלאכה — מחצית זו שמראים לכל אחד ואין שואלים אם הוא חכם — חצי המלאכה מוטל על הקורא. ואין שתי פגישות עם קורא דומות זו לזו. ומכיוון שלעולם אין לדעת מה עומק הרגשתו של מי שאינו מסוגל לדון בסמלים של הוויה הטבועים באוצר המלים, אין פסול בכתיבה המעגנת את הקורא בנוף, שבו מתרחשת הפגישה עם ערכיו. אפשר שבאמת חבל גם על קורא זה, שאי־אפשר לו בלי תמונה ברורה. והלא אף בכתיבה שיש בה מקום וזמן אפשר לחדש חידושים. מכל מקום, אף־על־פי שמצא אבי בספרי גם נעלי־עבודה ומטאטאים ומדרגות־עץ החורקות תחת רגליו של עובד־אדמה עייף, השב מעמל־יומו אל חדרו הריק, שאין בו אלא עששית־נפט וכמה ספרי שירה, מחל לי את ההזדקקות לפרטים, האופיינית לספרות ההווי — זו שכינה ספרות הבאי — אשר בהתנערותו ממנה חידש הוא את חידושיו בספרות העברית. חושו האבהי לא הטעה אותו. מבעד לשאון המנועים וחריקת הבלמים וקולותיהם הרמים של אנשים היודעים את רצונם ומדברים בשפת יומיום קמצנית —שמע את קולו שלו, החרישי, המדבר אל אלוהיו בלשון הנביאים. ככל שרחקתי ממנו, חש, כן קרבתי אליו. את כל אותותיו מצא בי: את הפחד מפני הרעב ואת הפחד מפני השובע, את החרדה מפני בגידתן של אידיאות ואת הזהירות מפני האדם שאין נשמה באפו. אפילו מידה של התנזרות מן הדראמה, שמדקדקים בה אלה המתארים דברים כהווייתם, היתה לרוחו. והתפייס עמי. אף כי איני מציג את עולמנו כמאבק שבין אראלים למצוקים, או בין דורשי המיתוס ודורסיו, מה שאני מבקש מן הספרות אינו ניזוק מתיאור מפורט מדי של אבזרים וכלי בית, המוסיפים קו לדמותם של בעלי הבית. שכן עמו אני בדיעה, שאין עניינה של הספרות להבדיל בין שחור ללבן. מאה מיני האפור הם שהיא בודקת בעין בוחנת. אף האבחנה בין טוב לרע אינה מוסיפה לה הרבה, שכן עניינה במה שאינו טוב ואינו רע ואינו אור ואינו חושך. אף כגלאי־שקר אין בה מועיל, שכן אינה עוסקת בהבדלה שבין אמת לשקר, אלא בין אמת זו שהיא ידועה כל־כך שאינה צריכה אמירה ובין זו שהיא עלובה ואין דורש לה. ואף השקר עצמו אינו מעניין אותה כשבעים־ושבעה מיני ההונאה וגניבת־דעת עצמנו המסתתרים בתוך דיווח סתמי. הדאגה לשלום הבנים אפשר שאף היא עמדה ביסוד ההשלמה עם נטייתם להתחבר אל יותר מ“אנחנו” אחד. האב, שבחר בבדידות גמורה, מפני שלא יכול “לדבר אל כל אדם בשפתו” (כידידו יהודה אבן שמואל) רצה בכל מאודו לחסוך אותה מבניו. כיוון שידע אילו כוחות־נפש עצומים נחוצים לאדם כדי “להתחבר אל הטעות” ולקיים את בדידותו בלי חולשת־הדעת, המתנדנדת על סף הדכאון — שמעבר לו אין טעם לא ביושר ולא באמת ולא בהכרת הצדק — חשש מאוד שמא צעיר בניו, נער דורש טוב לכול, הסולד מפני האלימות ואפילו להתחצף איננו יודע כהוגן, לא קורץ מן החומר שממנו עשויים הנידונים לבדידות. מטעם זה, כנראה, שמח שיש לו חברים, שעמם הוא מדבר בלשון רבים. מן הסתם קיווה שאצליח להערים על חברי ולשמור על ה“אני” שלי בכל פעם שאמצא את עצמי לבדי מול גליון־נייר חלק. הקפדתי כאן על לשון זהירה: כנראה, ומן הסתם, ואפשר. שכן אבי את חרדותיו לא הוציא לחוץ. כשם שלא סיפר את תולדות חייו כך לא דיבר על פחדיו ודאגותיו. הכול השאיר בכתובים והניח שיום אחד נקרא ונדע. אולם מדרך שביקש לגונן על בניו מפני יריבים, שצבר לו במהלך חייו, יכולתי להקיש על לקח החיים שהפיק לעצמו בשתיקה. תמהני אם באמת האמין שיוכל להעמיד עלינו חופת־שלום, שתסיר מעלינו את רשעותם של אנשי־עט נוקמים ונוטרים הפוקדים עוון אבות על בנים. מכל מקום — חילוף השם היה יוזמתו שלו. רק שיר אחד נדפס תחת השם נתן שטינמן. מיד הציע שנבחר לנו שם חדש, עברי, ברוח הזמן. שמא שמו יעלה עלינו רוגז נושן.

כמה מתחזיותיו התגשמו. כמה נתבדו. שינוי השם לא הסיר מעלינו את איבת האנשים שנפגעו בימים שהיה עורך. הבדידות לא עברה בירושה. כמה מפחדיו עברו, לרבות הפחד מפני הרעב, אף כי אני עצמי לא ידעתי רעב מימי. הוא עצמו אף פעם לא דיבר על הרעב. היה אפשר להקיש עליו מן הזהירות שלא להתמכר לתענוגות האכילה. יש לנהוג בה כצורך חיוני, ועל־כן מקודש. היא בונה את החיים ועל־כן אין לנהוג בה קלות־ראש. אף פעם לא אכל אבטיח בלי לחם. אסר על עצמו ליהנות ממתיקותו המופקרת, מעסיסו האדום הניגר על הלחי, בלי שימלא גם תפקיד חיוני, לסוך את דרכו של הלחם, מזון חיוני, אל המעבדה הפנימית היוצרת כוח.

אמי, שידעה שובע בנעוריה ורעב בבחרותה, סיפרה על ימי הרעב שידעו בימי המהפכה: מי שהיו רגילים לאכול לשובע התמוטטו. אבי, שמימיו לא מילא כרסו, ולא אכל אלא כדי קיום דחוק, לא רעב כאשר היה צריך להסתפק בפרוסת לחם יבש וזנב דג מלוח מעת לעת. ההסתפקות במועט היתה לטבע שני: נסיון של הנשמה לפייס את הרָעָב. עריץ זה אינו נטפל למי שמחסר נפשו מהנאות הגוף. אמי החדירה בי את ההכרה, כי פת־לחם זו שאני מחזיק בידי היא נס מן השמיים. אולי מטעם זה פת-הדלים שאכלתי בבית־אלפא בשנים הראשונות לא היתה בעיני המחיר שחייב אדם לשלם בעד החלוציות. שמחתי בה מתוך הזדהות עמוקה עם יראת־הכבוד המופלגת שרחשו הורי כלפי מזונו של אדם, שחייבים לברך עליו. גם בימי השובע לא הייתי מסוגל להותיר על צלחתי ולו כזית. כאילו כל ארוחה בשעתה היא נס גדול, שנעשה לאבי ולי.

כג. עט חרוץ    🔗

ועוד קיבלתי מאבי — קבלה שלמה ולא על דרך ההיקש — יחס של דחילו ורחימו למלאכת הסופר. אפילו זו נעשית אחרי שעות־העבודה — אינה עיסוק של שעות־הפנאי. גם אם חיוניותה מוטלת בספק אין להיפנות לה אלא אם כן היא צורך חיוני לבעליה. ואף־על־פי שאין להטיל עליה שליחות אחרת, מלבד זו שקיבלה על עצמה בעצם היותה, אין טעם לעסוק בה בלי הרגשת שליחות. למדתי ממנו גם את “האנומליה של הספרות”: היא מאבדת מערכה כאשר מבקשים לעשותה כלי חינוכי — אך אין לה ערך רב כאשר אין היא מלמדת אותנו דבר־מה. אין היא ספינה להשיט עליה אידיאות מנמל לנמל — אך היא טובעת באין אידיאה גדולה להפיח רוח במפרשיה. היא מן החול — אבל בלי רוח־הקודש היא מחוללה. בלשון הזמן: היא סתם דפוקה אם אין בה דופק הזמן. שנים רבות ביקשתי לדחות מורשת־אב זאת. טענתי, כרבים מעמיתי, שאין אני אלא מספר מעשיות. מה שבא לי. כאילו באמת רוח בטני היא שהציקתני והראש לא התערב אלא בשביל לשים סימני פיסוק. לא חסכתי משומעַי בדיחה חבוטה: אני תופר כובעים; מי שהולם אותו מעשה־ידי, על ראשו שלו בוער הכובע. היה זה נסיון לא ממולח ביותר להיפטר מתביעות שאינן ממין העניין. בעיקר, תביעות של עמיתי לתנועה, שהספרות לדידם היתה שירות לציבור. כמין מפעל חינוכי ערמומי: חנוך לנער בסיפורי־מעשיות שכן אינו תופס רעיונות מופשטים. בהמעטת דמותה של הספרות רציתי לזכות בפטור מאחריות. אני מספר מעשיות ואיני אחראי לתוצאות. לא באתי להוכיח את ירושלים או לחשוף פשעי דמשק, ואין תפקידי לגלות את הנקודה היהודית או לעצב את פני הדור הבא. צניעות־שלכאורה היא צורת הבריחה השכיחה ביותר מן הביקורת של בעלי רצון טוב, המייחדים לספרות תפקיד מכריע בחינוך ההמונים. ידעתי, שצפוי לי עימות בלתי־פוסק עם האידיאולוגים של התנועה. אפילו לא יכבידו עלי עולה של סמכות ארגונית ויניחו לי לכתוב ככל העולה על רוחי — כוחם בידם לקצץ בנתיבי התקשורת שביני ובין קהלי, היוצק מים על ידיהם. בניירות ישנים, שנשתמרו בדרך מקרה שלושים שנה ועל־כן זכו בחנינה ולא הלכו בדרך כל הארץ, מצאתי שתי גרסאות של השתמטות מאחריותו של הסופר לשליחותה של אומנותו. האחת של נער, אשר עתה זה הדפיס את סיפורו הראשון, ובה כתוב לאמור: “כאשר מדברים אל הסופר על תפקידה של הספרות הריהו מרגיש כנערה שהתאהבה במישהו עד כלות כל החושים ואומרים לה כי לא נועדה האהבה אלא לקיים מצוות פרו ורבו.” השנייה היא גִרסתו של פלח, אשר צריף־מגוריו נמצא בין הרפתות ללולים. הדימוי רומנטי פחות אך נאמן לאותה נוסחה. “המדבר על תפקידה החברתי או החינוכי של הספרות הריהו כמי שאומר כי ׳תפקיד הפרה הוא לתת חלב׳. לפרה אין שום תפקיד. היא מייצרת חלב. מחלב אפשר לעשות גם שמנת וגם חמאה. כך הספרות. היא נוצרת מפני שהעטינים מלאים.”

נוח לומר כך. כביכול, אם אתה מכריז ומודיע שאין בך יומרות אי־אפשר לבוא אליך בטענות שלא הגשמת את ההבטחה. אבל בלי יומרה כלשהי לא כדאי כלל להיכנס ליער מלא אורות מתעים לחפש שם שביל שלא דרכו בו רגלי אחרים. אין אדם שולח ידו אל הקערה הזאת אם אין כוונתו לנסות את אצבעותיו על איזו גחלת בוערת.

את ההכרה הזאת, כי ספרות אינה ליצנות שמתמכרים לה כדי לשאת־חן בעיני קהל משועמם, ינקתי, כמדומה, עם חלב־אם. בבית אבי לא היה אפשר לגדול בלי לראות כי השעשוע הזה של צירופי מלים הוא עניין רציני ביותר. לא רציני בלבד — קודר. הרה מכאובים. סכנת־נפשות. אפילו חלקתי על דעתו של אבי בכל הנוגע לזכות קיומה של “ספרות־ההווי” לא יכולתי שלא להעריץ את נכונותו לאבד אפילו את הקהל המוכן להתאמץ קצת בשביל תענוגותיו הרוחניים ובלבד שלא לסור מדרכו ולא לעשות כווני חן לרעיונות מנסרים והשקפות שבאופנה. נונקונפורמיזם הוא כרטיס־הביקור של כל סופר מתחיל. הוא יתגאה להציגו בפניך אפילו אם סתם ניבל את הפה או בעט במוסכמה אחת, שכבר היתה הושענא חבוטה לפני שנים רבות. עדרים של נונקונפורמיסטים עשויים להתנפל כעדת זאבים על כל מי שיעז להאיר־פנים לזעיר־בורגני. אבי היה נונקונפורמיסט שסירב להתיידד עם נונקונפורמיסטים המבקשים לכפות עליו את המוסכמות שהחזיקו בהן בקנאות קשה ומרה.

כל הליכותיו היו של אדם שאינו מסוגל לפסוע בדרך־המלך. אפילו יחסיו עם אישים שקירבוהו, בתקופה זו או אחרת, ביאליק, פרישמן, פיכמן, ואחר־כך ברל כצנלסון, בילינסון, שז״ר, מעידים על אותה סגולה שלו לדחות מלכתחילה בריתות המאלצות את האדם להתפשר עם עקרון מקודש. והוא, כמדומה, כל העיקרים שדגל בהם היו מקודשים בעיניו. וכמו מאש נזהר מלהתיידד עם השררה. זכורה לי הבעת־פניו כאשר קיבל מכתב מאת בן־גוריון, ראש ממשלה בשיא תהילתו, המשבח אותו על פועלו בכינוס סיפורי חסידים. חיוך אירוני נִצנץ בעיניו החדות. “באיזו זכות הוא משבח — הרי לא קרא,” אמר. בעיניו היתה זו התנשאות ריקה. דברי השבח מפי השליט אינם מעלים ואינם מורידים. בפעם אחרת אמר: “האיש הזה אינו קורא דבר ממה שכותבים בני הדור הזה, להוציא אקסודוס.” לא האמין בזיקה אמתית לחכמת יוון ואסיה, שהשתבח בה בן־גוריון. רק בקשר אל התנ״ך האמין, מפני ששם מצא האיש את עצמו: משה ויהושע באיש אחד. לדידו ביקש לדלג על אלפיים שנות גלות — עם כל מה שממנה ובה ומה שיצרה ומה שחרתה בנפש העם — כדי לקשור את הקצוות, מלכים ב׳ ומלכים ג׳. וזאת, אף־על־פי שהשקפותיו הפוליטיות של אבי לא חרגו מן המסגרת אשר בתוכה יכלו לחוש עצמם בטוב כל ההולכים בדרך המלך המפא״יית, ומימיו לא חלק על דרכו הפוליטית של בן־גוריון.

בתקופה ההיא היה יכול לשמש “גורו” לנונקונפורמיסטים אשר ביקשו לדבוק באומר לאו מדור המדבר כדי שיהיו גם להם אבות משלהם. בספריו יכלו למצוא את כל המרי והזעם, והלעג לטחי תפל ולשמן־זית זך, המעידים כי כבר היו דברים מעולם ומאבקו של הסופר במִמסד הוא גזירת גורל מימות־עולם. אך הוא לא הקל עליהם בזה. הוא הצניע את הנונקונפורמיזם שלו הצנע היטב בתוך לשון מלומדה, כאותם המשיגים הגדולים על סתירותיה של האמונה בימי־הביניים, שכתבו את השגותיהם ביוונית ועל־כן לא עוררו עליהם את חמת הכנסייה: מי שיידע יוונית חזקה עליו שיהיה מסוגל להציג את שאלות־הכפירה ההן וגם לתת להן תשובה. אילו השמיעו את דברי הכפירה ההם בלשון העם היו מעלים אותם על המוקד.

אבי, כמדומה, הסתלק ביודעין מן השאיפה להיות במוקד־העניינים. בקלות היה יכול לתפוס שם מקום של כבוד, אילו התקרקס לו, כנונקונפורמיסטים אחרים, הבועטים במוסכמות מול שער ריק. הוא, שלא השלים אף לא עם אחד ממיני גניבת־הדעת והדבר עורר בו צער אמִתי, הצניע אפילו את הנונקונפורמיזם שלו. הוא לא ידה אבנים בחלונות הגבוהים, מקום שם מצטופף בדרך־כלל קהל סקרני, הנכון למחוא־כף לכל בריון, ולא עשה את עצמו בר־פלוגתה למפורסמים ותקיפי ארץ, אשר מחינוכם סילק ידיו מלכתחילה, אלא דן בתופעות ולא באישים. ויותר משדן בהן כמוכיח בשער השיח בהן כעצה לידיד: אם אינך נזהר מפני התִפלוּת, הגאווה הריקה ורדידות הטעם תמצא את עצמך לובש אותן כמחרוזת־פנינים סביב לצווארך.

מן הסתם ידע כי מי שכותב בגנות הגניבה כשלעצמה אין מקשיבים לו כשם שמאזינים למי שמוקיע פרנס שנתפס בלקיחה, ומי שרוצה להשתבח במקוריות צריך לומר איפכא מסתברא בקולי־קולות. אך הוא חש כי המיידה אבן בקומה העליונה מכריז על עצמו שהוא מן העליונים, ובעלי־ברית מן המרדנים, השואבים את כוחם מאופנה של מרדות, לא היו לרוחו כלל. הוא לא חשך שבטו דווקא מאלה שהיו עשויים להוקיר את מרדנותו ובודד את עצמו אף מהם. “עתים רוח הזמן לובשת כיוון של הליכה נגד רוח הזמן,” כתב. “ואף היא פועלת מטעם תקיפי הזמן הזה. כגון הצעירים הזועמים, המורדים, כביכול, במוסכמות, פורקים עול המסורה, עוקרים ערכים ומבטלים נימוסים, קורעים את הפרוכת מעל ארון־הקודש ופותחים את הארון לפרסם ברבים שהארון ריק, אין בו עוד אף שברי־לוחות. כסבורים בטעות, שהללו מרדנים הם, אנשי ריב ומדון לחברה הקיימת. ולא היא. הם נציגי החברה הקיימת ובעלי־בריתה הנסתרים, המכריזים בגלוי על הכפירה המפעפעת משכבר בלבבות הרבים, המתביישים להודות על כך בפומבי. ראיָה לדבר: הסנובים נוהים תמיד אחרי המרדנים והפרצנים ואין בין הסנוב לבעל־הבית אלא הבדל של שעת־כושר. בעל־הבית מוטרד ואינו יכול להיפנות לעניינים יוצאי־דופן. אבל גם הוא להוט אחרי אישים רבי־מוניטין, וכל מיני תמהונים העולים לאופנה. סתם בעל־הבית הוא סנוב מחוסר פנאי וסתם סנוב הוא בעל־בית משתעמם. אומר בעל־הבית אל הסנוב: צא אתה לפני ומחא־כף לכוכבים החדשים ואני אבוא אחריך. בכל הזמנים היתה הבוהמה החלוץ למעמד בעלי־הבתים. גם הסופיסטים בשעתם היו נציגיה של החברה הקיימת, אם כי לכאורה באו לקעקע את ערכיה. הם קִעקעו ערכים שהיו מעורערים גם לפניהם. לכן לא נלחמו אבות־העיר בהם אלא בסוקראטס, שקידש עליהם את הקרב כדי לגאול את המוחות משממת הכפירה ואת הלבבות מן הריקניות, שנזרעה על־ידי אלה שביקשו למסור את מפתחות־האמת לשרירות לב האדם.” משניהם נזהר — גם מן הבעל־בית וגם מן הסנוב. את בעלי־הברית שלו ביקש בין אלה שביקשו “לגאול את המוחות משממת הכפירה ואת הלבבות מן הריקניות”. לכאורה, הרי זו קריאה לחזור אל האמונה. אך איזו אמונה? לא זו אשר בה מפתחות־האמת מסורים לשרירות־לבם של גבאים־לצדקה, “סוכני גן העדן,” “רוכלי עולם הבא”, “מפיצי אמונות תפלות” ו“מקדשי קדשים”. מי, אם לא הם, זרעו במוחות את הכפירה ובלבבות את הריקניות? מנקודת־מבט זאת ראה את הבן הולך בדרכו. חבריו אינם בעלי־הבתים ואינם סנובים, אלא אלה העוסקים ביישובו של עולם.

משבירת לוחות אין הנשמה מתעשרת. מן הנסיון לבנות קיבוץ אפשר במקרה הרע ביותר להתאכזב. אך אפילו אם מאמץ זה לא יוליד את האוטופיה, שחזו קדמונים, הוא גואל את הלבבות מן הריקניות. שכן אי־אפשר להתמכר לו בלי האמונה כי בשורש נשמתו יש לו לאדם גרעין חי, שאין פגעי הזמן יכולים להמיתו.

אדם האומר זאת אין לו סיכוי לקנות לו ידידים בקרב אותם מורדים במוסכמות, בעלי־בריתו של בעל־הבית הממולח, המאכלסים את המוסדות להשכלה גבוהה ומתפרנסים מן המרדנות יפה יותר אפילו מאיש הבוהמה שלנו, המיטלטל בין הצלחה לכשלון ואין לו “קביעות” לא בכאן ולא בכאן. לעת הָזאת קל יותר לזכות בתשואות־חן כאשר אתה חוזר ומספר שהכול הבל מאשר בהעיזך לומר כי הנה בתוך המעשים הללו, העושים ליישוב הארץ ולתיקון היחסים שבין אדם לחברו, נטועים גם ערכים של ממש, שמותר לנו לכנותם בשם רוחניים. יצחקו גם הסנוב וגם בעל־הבית. המורד בכל מיני מִמסד, מימי ה“כתובים” ואילך, חש שאין מקום לזלזל בזאת. הלא מי שמעשיו מרובים מחוכמתו חוכמתו מתקיימת. ואם בחר הבן להכניס בספריו גם בגדי־עבודה ונעליים ומעשים שנתרחשו בהם, ושאר עובדות ואביזרים מספרות ההווי, מאומה לא ייגרע מן העיקר. שכן לא מריבוי הגופים מתדלדלת הספרות אלא ממיעוט שאר־הרוח. ולא נותר לו אלא לברך על היש ולקוות כי גם בבקשת האמת הזאת צפונה תקווה. “הרוח” היא תמיד משאלה.

כד. הרחק מאירופה    🔗

בימים שהגיעו הידיעות על רצח יהודי אירופה הייתי בן שש־עשרה. השתתפתי בכנס־מחאה “אל דומי” והאזנתי בלב נכלם לנאומים של כאב וזעם. אחר־כך הלכתי הביתה להכין שיעורים. החיים צריכים להימשך, אמר מנהל הגימנסייה. תשובתנו לצורר — בניין הארץ. בערב חוויתי נשיקה ראשונה, שזעזעתני עד עמקי־הנפש.

בתנועות הנוער נשמעו דברים קשים כנגד ההנהגה, שאינה מוציאה אותנו לרחובות. מדריכים שקולי־דעת ציננו את התלהבותנו. גם ליישוב העברי צפויה סכנה ממשית. אסור לתת לשלטון הבריטי אמתלה לדכא את כוח המגן העברי. התנדבנו לבנות במו־ידינו גג לצריף של התנועה. בלילה שמרנו על חומרי הבניין. ההיענות לצורכי הכלל אף היא תשובה הולמת לצורר.

המלחמה היתה רחוקה, אך דמיוני נבר בה בלי הרף. יומני הקולנוע הראו חיילים מאושרים על סיפון של ספינת־קרב, תותחים רועמים, ומדינאים תוקעים כף זה לזה. בזכרוני ריחפו תמונות שראיתי בהיותי בן שש בחוברת צרפתית על מלחמת העולם הראשונה שמצאתי במערכת “כתובים”. פעמים אין־ספור הצצתי בה בלב נפעם ונחרד. ראיתי שוב ושוב את הגוויות השקועות בבוץ, את החפירות הארוכות, את החיילים קטועי הגפיים, את הפנים המעוותים של אנשים שנפגעו בגז החרדל, ואת הכאב והאימה בפניהם של נשים וילדים הנתונים להרעשת תותחים. לא יכולתי לגרוע עין מסִדרת תמונות המתארת הוצאה להורג. בראשונה נראים פניו של חייל צעיר מרותק אל גדם־עץ רגע לפני שקושרים את עיניו. בשנייה — עשן הירי. בשלישית — קצין מכוון אקדח אל הראש השמוט. ברביעית — הגוף הרפוי מרותק אל הגזע והחיילים המתרחקים ממקום־המעשה; עניין שנסתיים. לא ידעתי לקרוא את הכתוב בשולי הדף. תמהני אם ביקש עורך החוברת לעורר רחמים על כל הנברא בצלם או הסתפק בדיווח בלבד: ככה ייעשה לעריק ולבוגד. אני, לבי יצא אל האיש הצעיר ההוא. רגע אחד עוד היה חי וראו איננו עוד. מה חש? כמה פחד? ואיך מלאם לבם של החיילים ההם לרצוח נפש?

אני לעולם לא אהיה חייל, אמרתי לנפשי. ואם תפרוץ מלחמה אתחבא במרתף. אבנה לי מקלט תת־קרקעי סמוי מן העין. מבעד לאשנב סודי יוגשו לי מזון וספרים. אצא משם בתום המלחמה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ואני בן ארבע־עשרה בלבד, כבר תססה בי הציפייה לראות את עצמי חייל. כאשר הגיעו השמועות על חרושת המוות שאפתי נקם. אולם בפועל־ממש לא חל כל שינוי בחיי. בבוקר הלכתי לגימנסייה. בערב לתנועה. רק אחרי בחינות הבגרות התנדבתי לפלמ״ח ולא לצבא הבריטי, הנלחם בנאצים.

לימים אתחבט אף אני בשאלה, שלא אמצא לה מענה, האם עשה היישוב העברי כל שביכולתו כדי להחיש עזרה ליהודי אירופה? במה טעה? כמה אטימות־רגש וכמה מיעוט הכוח־המדמה עמדו בשורש קיומם של חיים כתקנם בעצם ימי המלחמה? ובמי האשם? רק במנהיגי העם, שרוחם קטנה מהכיל, או כל מי שהיה בר־עונשין בעת ההיא אשם?

אולם השאלה הזאת חלה רק על המעשים. אף פעם לא נתעוררו אצלי רגשי־חרטה על שלא טבלתי עטי בדם השפוך ולא נסיתי “להתמודד” עם השואה. (את חטאי אני מזכיר: שיר אחד כתבתי לתחרות פייטנים של הגימנסייה, אבל השמדתי אותו אף כי לא פקפקתי בכנות רגשותי.) הסיפורים על מצוקת היהודים ציערו אותי מאוד. אבל רגש נכון רמז לי שאין טעם לאחוז בעט במקום שצריך לתפוס מכשיר קהה יותר. חוש ביקורתי הרתיעני מלהתנבא על שבר־בת־עמי במעין הכרת־חובה כלפי תפקידו המעורר של המשורר. בחרתי להעיד בנאמנות על מה שחמר בתוך תוכי וביקש מלים. מה שבגִזרת קיומי הדל הוא בגדר גורל יהודי ודאי יבצבץ וייצא גם כאשר רק על עצמי אדע לספר. תמהני אם עוד נחוץ היום, אחרי הנסיון המצטבר של כשלון הפאתוס הנבואי, לחזור ולספר שאין בכוח המלים לבטא זוועה גדולה ממותו של אדם אחד. וכל הנסיונות הספרותיים, במידה זו או אחרת של רגישות, אינם יכולים להחליף עדות ממקור ראשון. ארון־הספרים, המתמלא עד עצם היום הזה, ארבעים שנה לאחר מעשה, פרקי ספרות ודפי עדות על נושא השואה, מעיד כאלף עדים על יתרונה העצום של העדות על הספרות. יצירות בודדות, שנרתעו מלנגוע בבשר החי והסתפקו ברישומי־עט זהירים, הצליחו להחדיר בקורא משהו מאותה מועקה, התופסת בבן־דורנו כאשר כברק חולפת בו ההכרה כי בזמנו שלו נתרחשו הזוועות הללו. לא היה בכוחו לעשות דבר ואין לו אלא להפיק לקח מר: אם אין שיעור לאכזריות האנושית אפשר שגם בתוך נפשו שלו חבויים ניצני הטירוף. במציאות, אשר בה מי שאינו מסוגל לחלוק עם חברו פת־לחם אחרונה רוצחו נפש, ספק אם היה אף הוא מסוגל לשמור על הצלם האנושי. אף בחיי אבי לא חל שינוי ניכר. מה שעשה לפני המלחמה ולאחריה עשה גם בימיה הקודרים ביותר. רק אחרי שנים רבות עמדתי על עומק התמורה שחלה בו. הוא לא הגדירה, אף לא בשיחות עם ידידים. חיים גראדה, שעמו התיידד ממבט ראשון, לא זכר שדיבר עמו על “ההשפעה של השואה”. אבל גם חיים גראדה, כמוני, היה סבור, שהעיסוק בסיפורי חסידים, שרבִים מהם ברא אבי יש מאין, וכן פרקי הזכרונות מימי הילדות, שכתב אחרי המלחמה, הם הקינה שלו על עולם שחרב. יומיומו לא נשתנה כלל. הוא כתב מאמרים וספרים, הלך לדפוס, ברגל, לרענן את המוח, קרא ספרים, הציץ בעתון, והקדים לעלות על משכבו כדי שיוכל להשכים קום. מפעם לפעם הוקיע תופעות בחיי הציבור. אבל את הרע המוחלט לא ראה שיוכל להעביר מן העולם באמצעות מאמריו שנדפסו בעמוד השני של “דבר”. תמהני אם עקב אחרי מהלך המלחמה, או הסתפק באמונה, שבני־אור חייבים לנצח את בני־חושך. לא ניכר בו המאמץ לשמור על שפיות־הדעת הנחוצה לקיום אורח־חיים מתון ומיושב של אדם המחלק את זמנו בין קריאה לכתיבה ושופך חמתו על טעויות־דפוס שחמקו מהגהה שנייה. את מכאוביו שמר בלבו. בינו לבינו עשה את חשבון־הנפש עם אירופה. בימי המלחמה הראשונים חזר ממנה באונייה " קאירו סיטי“, שהחזירה ממרסיי את צירי הקונגרס הציוני הכ״א בז׳נבה. הוא ראה אותה נערכת למלחמה ושוב לא היה לו ספק, שאינה אותה “אירופה”, אשר אליה היו נשואות עיניו, לפני מלחמת העולם הראשונה, ואשר בשמה קידש מלחמה כנגד קרתנות ארץ־ישראלית והסתגרות בדלת אמות של לאומיות יהודית. אירופה זו, ה”מונבלנית", שוב אינה חזון אלה הימים. (“אנו היהודים נתנו לעולם כמעט הכול ואנחנו נוטלים מן הגויים את הפסולת,” יאמר). הוא לא יחזור אליה עד סוף־ימיו. בגידתה תאלץ אותו לבחון מושגים וערכים. אולם הוא יימנע מלתלות בשואה שינויים שהכניס בפואטיקה שלו. יומרה כזאת היתה בעיניו חילול־הקודש. אפשר להקיש זאת משאט־הנפש שחש כלפי מי שעשו את השואה קרדום לחפור בו. הוא עצמו לא נגע בה בעטו, כנושא בפני עצמו, אפילו פעם אחת. פעמים אין־ספור עקפה ביראת־כבוד כלפי סבל נעלה מכוחו. אולם הוא ידע, מה שאני עצמי לא השכלתי להבין בשנים ההן, כי השואה, שפסחה על גופנו, לא תחוס על נשמתנו. שוב לא נוכל לדון בחוויה האנושית בלי להביאה בחשבון. מי שלא נכווה בשרו נחרכה נשמתו. היא מחייבת בחינה מחודשת של מושגי יסוד. גבולות האנושי טעונים מיפוי מחודש. תמהני אם יש טעם לומר, שאחרי אושוויץ אסור לומר שירה. שכן העולם שלאחר אושוויץ לא יהיה מקום הגון יותר לחיות בו אם אניני־הרגש יוותרו על המאמץ להרחיב את גבולות האנושי באמצעות המלים. אולם מותר לומר כי אפילו במלים הפשוטות ביותר נוצקה משמעות חדשה. ריח העשן דבק בכל מלה שאומר אדם לחברו.

אבי לא שִעשע את נפשו באשליות שהזעזוע, העובר על העם, יברא לו נשמה חדשה, או יקרב את הרחוקים וישיב לב בנים על אבותם. הוא הניח, ולא נתבדה, שמכוח ההרגל נספח את הנוראות הללו אל קיומנו ולא ייצא זמן מרובה וכל אחד ימצא בהן צידוק להשקפותיו. זה ילמד מן השואה שההומניזם פשט את הרגל ועל־כן יש לחדד את הסכינים הארוכות — אין לנו תקומה אלא אם כן נעשה למואב מה שעשה לנו עמלק. זה יאמר שאין תקווה ליהודי בעולם שמציבים בו גבולות בין לאומים. זה יאמר אם אין אני לי מי לי. וזה — כשאני לעצמי מה אני. וזה יבקש לשוב אל המקורות כדי למצוא שם את “זכור את אשר עשה לך עמלק”, וזה יוציא משם “ולא יישא גוי אל גוי חרב”. בקצת מן המאמצים הללו, להפיק לקח מיידי מן השואה, השתתף בעצמו. אף כי לא פקד את בית־הכנסת אלא פעם או פעמיים בשנה — תמיד במקום שחיזן ידידו לֵיבַּלֶה גלאנץ — לא העמיד עצמו אף פעם בכפיפה אחת עם הכופרים באל. חשבונו שלו עם הריבונו־של־עולם עשה בכתביו. כל שורה מצטרפת למסכת הזאת. אולם אחרי השואה קיבל עליו לערוך את הבחינה המחודשת של הזיקה לאלוהות בצוותא עם חבורת סופרים, משוררים ומבקרים, שהיתה נפגשת לדון בשאלות האמונה והכפירה. אחדים ממבקשי האלוהים הללו היו בעלי־אמונה שלא מצאו תשובה לשאלה כיצד היה האל יכול להחשות. אחרים היו אפיקורסים שנתעורר אצלם ספק אם מותר לגדל ילדים בעולם שאין בו אלוהים. אחדים היו פילוסופים, אשר לדידם היתה השואה שעת האמת של השקר ונצחון היצר על התבונה, ושאלו את נפשם אם אפשר להפוך את הגלגל בלי עזרת השם. הם נחרדו מהתגברות התאווה לכוח על הרגש המוסרי והעדריות על ייחוד־הסגולה, וביקשו להעמיד מחסום בפני היצר הרע. המומים מכוחה של הפקודה היוצאת ממקור הסמכות השבטי לגבור על הרגש הטבעי ועל אינסטינקט ההגנה העצמית שאלו את נפשם אם באמת חייב אדם להתנהג כאילו יש אלוהים וכאילו הוא בן־חורין וכאילו הוא בן־אלמוות. אולי מוטב לומר בפירוש שאין השגחה עליונה השופטת את מעשינו וכי הלב לא ייצבט, והכבד לא ייאכל, ואבן לא תכביד, לנצח, על כליותינו אם נעשה את הישר בעינינו ובלבד שנרחיק את חוטמנו מתחום אגרופו של הזולת.

הם הציגו שאלות גם על שתיקתם. האם היא רגישות לאמת או הוכחה ניצחת שלא הצליחו להציל את נשמתם מן השריפה.

מבוכת־הנפש לא עוררה אותם להשמיע קולות־זעם שאין בהם ממש. לא ראו טעם להתריס כלפי שמַיָא. הרי זו יוהרה שאין הדעת סובלת, אמרו, לבוא חשבון עם הריבונו של עולם. לבם התקומם כנגד צירוף מלים כבדות־משמעות כדי לתאר את הזוועה, האכזריות והייסורים. כיוון שהיתה בהם ענווה השתדלו לעשות את החשבון בתוך משפחת הסופרים.

הנה, אמרו, חיים יהודיים עברו ובטלו מן העולם. חיים מלאי יגון ואנחה וכיעור, ונמיכות־רוח, אך היתה בהם איזו שלֵמות הוויה, אשר רק מי שנֵחַן בלב חכם ועין טהורה היה יכול לרדת לסופה. ומה סיפרו לנו סופרי דור התחייה? רק את הנלעג, המגונה, המשוקץ, והראוי לבוז הבליטו. אמנם, בשפה רפה רמזו שהיה גם אור גנוז. אך בסך־הכול מתוארים אצלם חיי היהודי כמין מדמנה שמשתכשכים בה מורדי אור בלי תוחלת. את החטוטרת ראו, ללב לא הביטו. כאילו התירו את דמם.

האם מן ההכרח שדור ראשון לגאולה יבעט בדור אחרון לשעבוד? שאלו ולא רווח להם. כאילו הספרות לבדה דחפה את צעירי הדור ההוא לבקש להם חיים מתוקנים במקום אחר. כאילו מרוב הקריאה בכתבי מנדלי ובני דורו גדל דור אשר לא הצטער על חורבנה של תרבות יהודית אלא, להיפך, ראה בו סימן־היכר לפרפורי הגאולה — הכרח היסטורי.

מכל מקום, דור הסופרים הזה ראה צורך לבחון מחדש את זיקתו למוריו, למורשת אבותיו, ולעולם הערכים אשר דחה בשתי ידיו שניים או שלושה עשורים קודם־לכן.

לעתים היו נפגשים על מרפסת ביתנו ברחוב שפינוזה 41 בתל־אביב ומשוחחים שעות ארוכות. אחדים היו משמיעים את השגותיהם בשובה ונחת, איש בתורו, ואחרים התפרצו איש לתוך דברי רעהו. פעם אחת, בבואי הביתה לביקור הורים חטוף הייתי בחדר שדלתו פתוחה אל המרפסת ויכולתי להאזין לדבריהם אגב קריאה בספר. הם דיברו על שיבה אל המקורות, על שורש הרע, ועל קלקלותיה של הספרות. דב שטוק (סדן) אמר ששורש כל רע הוא במהפכה הצרפתית. (זה לא כבר נתוודעתי לגיחוך התמידי השפוך על פניו. פגשתיו בכנס־יסוד של סופרי הקיבוץ הארצי, מחותן שלא מן המניין, חוגג עמנו ברית־רעים אשר עיניו הערמומיות רמזו לנו שאין בה ממש.) אבי שאל בעדינות, שלא לפגוע, “מדוע ייגרע חלקם של קין והבל?” לקריבורוצ׳קה, הוא קריב, אשר השאלה בערה כאש בעצמותיו ולא נתנה לו מנוח עד שדיבר ורווח לו, היו טענות קשות מאוד על קודמיו ועל בני דורו ועל בני הארץ, האדישים לכול, אשר אחד מהם שכב באותה שעה בחדר השני וקרא בהנאה עצומה את אורי ניסן גנסין ולא השכיל להבין במה עודד איש עדין זה את האנטישמים. תמך בו דוד זכאי, הוא ז. דויד, מן הקצרות ומן הכוכבים, אשר עשרים שנה קודם־לכן, בביקורתו את קובץ “בראשית”, ספיח של יצירה עברית בברית־המועצות, כתב: “בנעורי גברתי לפיוטי הקליר, ואלו למקומות שונים בשירי קריבורוצ׳קה ואחרים לא יכולתי ולא גברתי. הוא זר לי ולחכי לא ינעם. אבל גזירה היא — בו זרע העתיד…” חלפי, אשר אלוהים היה בלבו והוא חיפשו לשווא בכתבי פילוסופים רוסיים, לא דיבר, רק הקשיב בהתלהבות. לאותה חבורה היה שייך גם ברוך קורצווייל, שקרא לחבריו לחזור אל המקורות, פשוטו כמשמעו. הוא ביטל כל ספרות אשר איננה יוצאת ממקור החוויה הטרנסצנדנטאלית וטען כי אין דת אלא במצוות.

תמהני אם אבי, שהיה מיוזמי ההתכנסויות הללו, חש בנוח בתוך הערבובייה של השקפות שנתכנסה תחת חופה אחת. הוא היה איש בודד, שלא היה מסוגל להשלים עם הפשרות הנבונות שנועדו לשמור על החבורה. ההצעה לקיים את כל המצוות המעשיות לא נתקבלה על דעתו כתשובה ההולמת לחידוש פניה של תרבות היהדות. קצת מצוות מעשיות ממילא קיים. בשר לא אכל. בשבת נח מן הכתיבה. ביום־הכיפורים עשה את חשבון־הנפש שלו, כביום שלפניו וביום שלאחריו. יתר־על־כן — המקורות לדידו לא היו גווילים מאובקים שקיבל עליו לנער מעליהם את האבק בגלל רגשי־אשם מאוחרים. הוא לא נטש אותם אף פעם. כל כתב־עת שערך שיבץ בו פניני חוכמה מן התלמוד והמדרשים והגותם של מאורות הגולה האחרונים לרבות סיפורי חסידים. אותם הימים היה אבי שקוד על כתיבת מסותיו, שנדפסו רק לאחר מותו תחת הכותרת “חיים של שפע”, ושם כתב (“האיוולת בחביון הדת”): “עצם האיסור על החקירה נתן שחרור לשכל להשתעשע בהבלים. אולם הדת עשתה גדולה מזו. לא די שביטלה את השכל מן היגיעה במושכלות על מנת להיפנות להזיות כאוות־נפשו, היא גופה סיפקה לו חומר להזיות לאין־שיעור. אם נגדיר את מהותה של האיוולת, בניגוד לחוכמה, שהאחרונה קושרת סיבה במסובב והראשונה מפרקת את שלשלת ההתרחשויות או שיוצרת לה זיקות־גומלין משלה, שאין כמותן בעולם המוחשי, הרי הדת שירתה את האיוולת שירות כפול, שכן מצד אחד התירה לזו להטיל פירוד בין המאורעות ומצד שני גאלה את האדם מאימת הפירוד הזה ונתנה לו במקום המקרה את הנס”. האדם שכתב את הדברים הללו, ומן הסתם גם אמרם למי שביקשו להיעזר בו בביקוש האלוהים, לא היה יכול אלא להנחילם אכזבה עמוקה. הוגה־דיעות מטעם עצמו, שאיננו מבקש לעשות את הגותו שיטה, שאפשר להחיל אותה על כל התופעות, מעלה עליו את חמתו של מבקש אלוהים נוקדן, שביקש להחזיק בכל נכסיו — אלה שנולדו מן החקירה ואלה ששמו מבטחם באמונה. אבי, נסתבר לי במרוצת השנים, היה אדם שאינו יכול “לצאת מנפרדיותו”. אף ביטוי זה שאלתי ממנו. “אסור לאדם לצאת מנפרדיותו על מנת לשקוע בתוך אלוהים הצרוף, כי האלוהים של האדם הוא רק בחיבוק הנפרד מבלי להפקיע אותו מנפרדיותו, שהיא גורלו ואופיו”. ובמקום אחר: “שורש פורה פגעים רבים, היתה השגה אלוהית זאת”, שהתנוצצה בתודעה האנושית לפני ״שנתרבתה״ — היחיד ברא את האלוהים עוד לפני “שיצא מן המערה” ובצאתו מן הפרט אל הכלל מצא שגם אחרים בראוהו לעצמם — “היא הבריקה בתוך מוח האנוש ברקי התגלות, נסים, מופתים, דתות, גאולות, קדושים, אבות, משיחים, בני אלוהים, שליחים, נביאים, כוהנים, צדיקים, חסידים, פודים, קבלנים לצדקות, רוכלי עולם הבא, סוכני גן־עדן, מפיצי אמונות תפלות ומקדשי קודשים, מקריבי קורבנות, מלחימי מלחמות”. אין אדם יכול לכתוב כך ולמצוא לו בעלי־ברית בקרב חסידים, צדיקים וכוהנים. “נפרדיותו” של אבא, כמדומה, היתה “גורלו ואופיו”. את שתי המסות הללו — “האיוולת בחביון הדת” (“חיים של שפע” ב׳) ו“על היציאה מן האלוהים” (“חיים של שפע” ד׳, “עולם בבחינת אלוהים”) העתקתי במכונת־הכתיבה, על גבי גליונות־נייר ארוכים שהביא אבא מדפוס “דבר”, שוליים של גליונות שחתכה המערפת. האחת העתקתי בחופשה מן הפלמ״ח ואת השנייה בבואי מבית־אלפא. (מפעם לפעם היה אבי מבקשני להחליף לו את הסרט במכונת־הכתיבה, ובהזדמנות זאת הייתי מעתיק דפים אחדים. שישים שנה כתב במכונה — והיו לו רק שתיים כל ימי־חייו, “מרצדס” ישנה ליידיש, ו“אנדרווד”, שקיבל משטיבל אחרי שזה היגר לאמריקה — ולא למד להחליף את סרט ההעתקה. עולם־המעשה היה לו כספר החתום. כגודל סתימוּתוֹ כן רבו נפלאותיו. כמעט כל עניין טכני, ובייחוד מערכות הפועלות בכוח החשמל, הפליאו כמעשה־נסים. “עולם הקיים בדרך הטבע הוא הגדול שבנסים ואין כל יסוד לשכל לכפור בנסים”, כתב באותו מאמר על “האיוולת בחביון הדת”, “אבל השכל אינו יכול להניח נסים שבמסורה ובמורשה…”) אחרי שהייתי מחליף את הסרט, ואבא היה מתבונן במעשי־ידי ומברך, מן הסתם, על השתנות הזמנים, פליאה של דור האבות היא מעתה מלאכה של מה־בכך, היה שואלני אם יש לי רצון “להתאמן” קצת בפריטה עלי מכונת־כתיבה. המסות שהעתקתי היו נשגבות מבינתי. הבינותי מלים, משפטים, שברי רעיונות, אבל את העיקר לא הבינותי: על שום מה יציקו הרעיונות הללו לאיש, שעמד אחרי גבי, כביכול בשביל לעזור לי בפיענוח האותיות הברורות של כתב־ידו הרהוט, ובאמת כדי לראות אם יש להן הד בנפשי. פני, כנראה, לא הביעו אלא מאמץ של התמודדות עם מלאכת הפריטה. הוא עמד שם, אבוד בתוך אבהותו הנדיבה, שלא דרשה מאומה ולא כפתה עלי דבר, והתבייש לשאול, אותי ואת עצמו, אם קיים סיכוי, שאבין, אי־פעם, את הצורך המעיק הזה לחיות בתוך האלוהים בלי לשקוע באיוולת. עד היום אני מצטער שלא פניתי לאחור ולא רמזתי לו שאני מבין: אפשר שאיני מבין את הדברים כדרך שהוא מבין, אבל אני יודע להעריך את הכיסופים למוחלט ואת הצורך בתורת מוסר פרטית. והרי הבנה אין פירושה היכולת לפענח את פירוש המלים אלא הכרה בחשיבותן. ואני הייתי סבור שאני הולך בדרכיו. אמנם, אלוהי שלי אינם אלוהיו — ועוד ידובר באופיו של אותו רגש קוסמי שפיעם בלבם של המאמינים באחרית־הימים שמחישים אלינו מדעי החברה — והכיסופים שלי אל המוחלט לא אל המופשט אלא אל המעשה הנכון נמשכו. המעשה, הקורא לי לוותר על ההשכלה בשביל שיהיה לי חלק ונחלה בצדק החברתי.

לא היינו אנשים שמגידים את רגשותיהם בקול רם. וגם אילו ביקשתי אז לשפוך את לבי לא הייתי מוצא מלים לומר לו כי אני, שלא כמותו, מיטיב לחיות עם האיוולת, שאני מוחל לעצמי, ואפילו עם ה“טעות” של אחרים אני חי בשלום. בסתר־לבי מתחתי עליו ביקורת, שהוא מחמיר כל־כך עם ה“טיפשים”. הלא רבים מהם עוסקים ביישובו של עולם. והלא הם האנשים שעליהם אמר הרמב״ם “מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת”. מה רע בכך שלעתים הם מרשים לעצמם לזלזל באיש־הרוח, העוקר הרים בדיבור אך אינו יודע להכות בפטיש על מסמר. נסיוני המועט בבני־אדם לימדני כי יש נשמות טובות שדעתן בלולה, וכי אדם הנחלץ לעזור לחבר בצרה עדיף מלמדן קטנוני שדעתנותו עושה אותו ערל־לב ורגשותיו טיפשיים בעליל.

בעת שהעתקתי את הדפים ההם נזדקרה מהם המלה “נפרדיות” כדבר שאינו במקומו. צורתה הלמה יותר את משחקי המלים שבהם הייתי משעשע את חברי לפלוגה. מצאתי בה שובבות, שאינה הולמת את תוכנם הכבד של הדברים ההם, העומדים ברומו של עולם. אולם לא העליתי בדעתי לערער על שימושי הלשון, שהיו נשגבים מבינתי או נמוכים מתפיסתי. דומני, שבעומדו בעת ההיא מאחורי גבי, מתבונן באצבעותי הרצות על גבי הקלידים של המכונה להעביר את מחשבותיו מן המעוּגל אל המרובע — מן הציפורן הערבית הטבולה בדיו אל האותיות המנוכרות של מכונת־הכתיבה — שאל את נפשו עוד שאלה אחת, אולי כבדה מן הראשונה: “נפרדיות” זו, שהיא “אופיו וגורלו”, האם הוא משדר אותה גם לבניו?

אחרי שנתפרדה החבילה של מבקשי האלוהים והפגישות על מרפסת ביתנו חדלו, נותר לבדו בלי חברים, ולא היו פוקדים את ביתנו אלא שניים שלושה מעריצים וכחצי תריסר תמהונים המבקשים להם עורך. בראותו את אצבעותי הדקות על גבי מכונת־הכתיבה הישנה שלו ודאי נתחמץ בו לבבו, שמא בהתנהגותו, בהערות־האגב שלו, ובמשפטים האכזריים הללו, שהוא מניח לי להציץ בהם, הוא מעביר אלי גם את ה“נפרדיות” הזאת, שהעיקה על חייו. “נפרדיות” של שוחר האמת האחת ואין בלתה, שאינו יכול להתחבר עם שוחרי אמת אחרים, שמא יבגדו בו יום אחד עם אמת זרה. אבל גם אם רצה להניח את כף־ידו על ראשי, ספק לשם ליטוף של הכרת־טובה למי שמוכן להתייגע על פענוח המלים הקשות, וספק לשם הגנה מפני הצער השמור למי שגדל במזל “נפרדיות” — לא עשה כן. לפי שלא היה מן המלטפים והמנשקים. קצת מפני שגילה בנו את הנטייה לעצור את רגשותינו, סגולה לחיים טובים בעולם שאין בו אלוהים, וקצת מפני שהוא עצמו נרתע מן המגע של גוף בגוף. עדיין לא גמר בדעתו אם גם ה“גווייה” הזאת, המלאה סחי ומאוס, היא חלק אלוה ממעל. כאשר רצה לגעת עשה זאת במלים.

השאלה לא נשאלה והתשובה לא ניתנה. אמני השתיקה היינו כולנו. (לימים, בשיחותיו עם מאיר ינאי, יצטער על השתיקות הללו. “בני נתן למד יותר מדי את מלאכת השתיקה. לא כל השתיקות מדברות.”) בימים ההם, אחרי שהפר בריתו עם אירופה וגם מן החברותה של מבקשי אלוהים התאכזב, ביקש להאמין בערכים של כאן ועתה. גילה עניין רב יותר בציונות של יומיום ובזיקות־אנוש של הדור הבא. אף כי לא נפגש עם חברַי ולא ראה אותם אלא בעת שפתח להם את הדלת וליווה אותם אל חדרי רחש להם אהדה וחיבה. לעתים קרובות עודדני להקדיש זמן לחברים כאילו רצה להעניק לי מלוא־חפניים מה שחיסר מנפשו — ידידות אמתית, שעומדת במבחן של חילוקי־דיעות (כמאמר דמוקריטוס: “מי שאין לו אף ידיד הגון אחד אינו כדאי שיחיה”.) דומה, שהאמין כי בני דורי אינם מנוגעים במחלות של בני דורו, המבקשים בבית־הכנסת את האלוהים שלא מצאו בלבם. רק בידידי מקרב הסופרים נהג כבדהו וחשדהו. שמא הם עתידים לגרום לי מפח־נפש, שכן מעצם־טבעם הם מועדים לבגידה. אמנם, גם לאלה האיר־פנים, אולם מהבעת־פניו הסקתי שיצטרכו לעמוד במבחנים הרבה קודם שיכיר בהם כידידי־נפש אמתיים. מן הסתם חשש כי אם אתחבר רק עם סופרים אמצא את עצמי, בסופו־של־דבר, שקוע בתוך “נפרדיות” עמוקה אפילו משלו. מכל מקום, בידידים מן הפלמ״ח או מן הקיבוץ נהג כאילו כל אחד מהם הוא התגלות ה״נס״ — ״ידיד אמיתי הוא נס״ — אשר בחייו שלו לא התחולל. הוא היה מקשיב לקול מעבר לכותל ומאמין שעמד על טיבו של בעל הקול. דומה, שכלל לא השתדל לבודד את המלים, שהפריעו לעבודתו, אלא הסתפק בחמימות העולה מן הצליל המפעם ידידות בלי חשבונות הרבה, כזו ששמע בקולם של מיכאל פלדמן ואבינועם קופשטיין (אדם), ידידי מנוער. מי שאף פעם לא דיברו על ספרות או על שירה — מוסיקאים או חיילים ועובדי־אדמה — שמח בהם במיוחד. בעיקר “היוגוסלבי המדבר לאט” וראובן, בחור פיקח יפה־תואר ובעל הומור נדיב חסר־רשעות לחלוטין, שהיה מסיע בימים ההם מיכלית “סליק” של ההגנה. “הבחור הזה הוא אדם גדול, צדיק אמתי”, היה אומר, ותמיד הפליאני כיצד השכיל לבודדו מכל האחרים, מהם בחורים משכילים ונבונים, אף־על־פי שלא דיבר עמו אף לא פעם אחת ולא ראה אלא את חיוכו הלבבי העצור בשפתיים מבוקעות תמיד. יכולתי לנחש את תשובתו: “כאשר אני הולך ברחוב ובא מולי אדם שיש אלוהים בלבבו אני רואה זאת מיד”. (סיפא למשפט ששמעתי מפיו יותר מפעם אחת: “לא אוכל להוכיח לך שיש אלוהים, אבל גם אתה לא תצליח להוכיח לי שאין. אני יודע רק זאת: יש אנשים שיש אלוהים בלבם ויש אנשים שאין. אבל כאשר אני הולך ברחוב וגו׳…” ולאחר כך: “בקיבוצי השומר הצעיר יש אנשים רבים, הכופרים באלוהים והוא בלבבם. תתפלא, יש גם כמה רבנים שיש אלוהים בלבם…”) דומה, שהאמין כי אף הידידות שבין בנים ובנות בקרב בני דורי טהורה מזו שהכיר בנעוריו. אולם בידידותַי אפילו לא הציץ. כשנכנסו השפיל את עיניו. אולי כדי שלא “להתערב בענייני” ואולי כדי שלא להגות להן חיבה ולהצטער על לכתן. מכל מקום, כשהחליפו סנדלים היה בטוח שנתחלפו באחרות. אף קולותיהן עמדו למבחן מעבר לכותל. אולם התוצאות לא הובאו לידיעתי.

בתש״ח נגרף, כרבים וכן טובים, להעריץ את “נעורי הנשר בישראל” — כך כתב. אמנם פחד שמא לא אחזור חי מן המלחמה (אף כי נזהר מלבטא את חרדתו, שמא יש בזה כדי להגניב רעיון ללב המשחית, כעדות אמי: “אסור אפילו לחשוב על דבר כזה,” אמר לה בתוקף) אבל לא חשש שאחזור ממנה ריק מידידים. סכנת ה״נפרדיות" חלפה.

משמע, גם בלי “אירופה” ובלי בית־כנסת של גבאים לצדקה אפשר לקיים חיים של ערך אם מתחולל בהם ה“נס” של הידידות. כיוון שלא התנסה ב“אחוות לוחמים”, ומה שראה בזיקות שביני ובין ידידַי דמה בעיניו לנס שני של הרמוניה למופת, בטח באחוות־הלוחמים שהיא חפה מקנאה, צרות־מוחין וצרות־עין, שמכלה כל חלקה טובה בכרם־הנשמות של סופרים ומשוררים. אדם השם את נפשו בכפו בשביל להציל את חברו ממוות ודאי לא תהיה עינו צרה בו אם יפול לרגליו השׂלו. אולי משום כך זועזע כאשר קרא בחורף תש״ח את הסיפור “שבעה מהם”, שדן בהתפוררות האחווה על גבעה ממוקשת. אם גם אחווה זו היא על תנאי שירעמו התותחים אפשר שבכל זאת צפויה מדריגה של “נפרדיות” למי שהעז, בעצם ימי המלחמה, להטיל ספק באמינותה של אותה לכידות העושה את הלוחמים ידידים זה לזה. אולם אחרי ששמע את דברי יגאל אלון במסיבה הלילית בתום הצגת הבכורה של “הם יגיעו מחר”, המיוסדת על אותו סיפור עצמו, נחה דעתו. ואף מפקד הפלמ״ח לשעבר נכנס לחבורת אנשי העלייה היודעים להיות “ידיד אמתי”. כל עוד אלה יודעים למחול זה לזה על הלהיטות אחרי אמת אכזרית עדיין לא אבדה תקוותנו. ואם היתה חרטה בלבו, שרודף שלום כמותו התפלל בזמן המלחמה לאלוהי צבאות, חזר בו מן החרטה. אם הולידה המלחמה את הנס של הידידות, סימן שלא כולה טומאה. אפשר לסגור את השער לאירופה ולייחל לטוב. העתיד צופן בחובו חיים של ערך. לא לשווא לימד סניגוריה על הנוער. זה ימצא את דרכו במבוך־העתים. שוב אין חשש שאם יתמסר הוא עצמו לכינוס מורשת העבר יעמיד מכשול לפני החדש. החדש יפלס לו דרך מכוח עצמו, בחזית רחבה של ידידויות שחושלו בקרב ולא התייראו אפילו מפני האמת.

וכך, באופטימיות מחודשת, עקשנית וגאה, חילק את זמנו בין כינוס מורשתן של קהילות יהודיות, שעברו ובטלו מן העולם, ובין יצירתו שלו, המתכוונת אל אמת בלי מקום וזמן. אז שב אל ילדותו שלו, אשר עד כה הצניעה בשתיקה ועתה הצניעה בכתוב, וגם עבר בקולמוס על סיפור־אהבה שנכתב בדם הלב.

כה. ספרות של חול־המועד    🔗

בתום מלחמת העולם השנייה כתב אבי רשימות המערערות על צידוק קיומה של הספרות היפה. תקופה ארוכה התנזר מכתיבת סיפורים ורומנים. ההתפכחות מחזון־אירופה העמידה סימני־שאלה על ספרות, שאינה נעשית לכוח הפועל בחיי הנשמות. כאילו לא מצא טעם עוד בשעשוע רוחני, שאינו יכול להניח כפות תמרים על סוכת דוד הנופלת.

כאשר פרצה המלחמה היה באמצע דרך־חייו. עשרים שנה קודם לכן כתב: “טולסטוי קו־המשווה חוצה את סְפַר ארבעים שנות חייו. עד הבינה הוא זלל וסבא; מכאן ואילך הקיא. תחילה התבסם בהנאות העולם הזה ואחרי־כן גמע אלוהות כאופיום.”

מה שאירע לטולסטוי אחרי גיל ארבעים אירע בו אחרי השואה. בספרו “אמנות מהי”, תלה טולסטוי דופי באמנות, המגרה את היצרים ואינה מטהרת את הנשמה. אבי אף הוא החל לחשוד בה שהיא מעשה־שטן. שלושים שנה אחרי שאירסה לו, החל לפקפק אם יש כלה מתחת לחופה. מה שעוללו צאצאיה של האומה שנתנה לעולם את גיתה ובטהובן, הטביע חותם עמוק על עצם הזיקה אל האמנות. אם אין בכוחה לזרוע אור בנשמה, היוצאת ממקור אפל, למה היא נחוצה? כטולסטוי בשעתו, אף הוא, עִרער — אך לא חדל מן הכתיבה. שלא בדומה לטולסטוי, הוא לא זלל ולא סבא ולא התבסם מהנאות החיים. לא עד ארבעים ולא אחרי ארבעים. מי שלא הסתפק בקב־חרובים מערב־שבת עד ערב־שבת היה יוצא רעב משולחנו. הוא היה די לו בלחם טבול בתה בחלב, דייסת דגנים דלילה וקצת פירות. אם באו “ישר מהעץ” מצא בהם טעם גן־עדן. בבשר לא נגע, אף כי לא עשה מנזירותו עקרון. הנאות העולם הזה שלו היו טולסטוי ודוסטויבסקי. הנאות מרירות. שכן לעתים קרובות הסבו לו מפח־נפש עמוק. טולסטוי מפני שהיה זולל וסובא ואפילו ברגשי־האשם נהג כגרגרן. דוסטויבסקי, מפני שהיה “מלאך־המוות של הספרות העולמית”, ו“בדרכו אל הקדושה פרע פרעות בנשמת האדם”. אבי גם לא גמע אלוהות כאופיום. את הדו־שיח שלו עם אלוהים עשה מתוך פִכּחון כואב ולא הניח לחסידים להניח כובע של צדיק על ראשו. אחרי מותו כתבו לנו מוקירי זכרו מן החרדים כי טעות היתה בידנו להציגו בתוכנית הרדיו “בית־אבי” כסופר של דברי חולין, שכן בשורש הווייתו היה אחד משלהם, ומן הדגולים שבהם, תלמיד־חכם העוקר הרים וטוחנם זה בזה; וכל אותו עיסוק בספרות יפה לא היה אלא שגיון־נעורים אשר מזמן התנער ממנו. לא היו צריכים לטרוח הרבה כדי להביא מובאות מכתביו. שכן השאלה על צידוק קיומה של האמנות, “הניזונית מרפש”, לא חדלה להטרידו כל ימי־חייו ונתן לה ביטוי בנוסחאות שונות, בכתב ובעל־פה.

“עיקרה של האמנות בת כל הדורות נעוץ בתוך החול והחולין”, כתב ב“עלים מעץ החיים”, ספר שהעיד עליו כי הוא יקר ללבו מפני שנכתב “בימים קשים מאוד” בחייו. “ציירו בשר, תיארו דם, כיירו חומר, יצקו מסכות, סיפרו על הווי, שרו יצרים, עִרבבו צבעים, מזגו סממנים אך אל נבכי־הרוח לא הגיעו, את חזון־האדם לא גילו, את הנשמה לא העלו מתוך מטמוניה…”

האמנות מלאה חולין ואין “שבת האמנות”, נכתב בפרק הנושא שם זה. האמנות יצאה לתרבות רעה מפני שהיא “יונקת מן התאוות” וכן “שותה לשוכרה כל קיא וסחי אשר בתעתועים ומדוחים”. רק אל “דורשי דמים, אנשי שחץ, בני העולם התחתון”, נמשכים אמני כל הדורות, כביכול אלה הם הנציגים המובהקים של המין האנושי. “תועי רוח ודלי מעש, או רבי פעלים וקטני נפש, שוטים סוטים, חוטאים, ספק־משוגעים וחולים בוודאי,” רשימה ארוכה ארוכה של “מופקרים פרועי שכל”, “כל חולה נופל ואובד דרך, כל המוסר את דינו לכוס הרעל”, וכיוצא בהם, מאכלסים את מיטב הספרות העולמית, “אך אדם ביקר, תפארת אדם, תם וישר, אדם באשר הוא, אדם באוהלו, אדם בסוד שיח עם נפשו, אדם המדבר אל רעהו מלב אל לב, אדם על מחרשתו ובבית מלאכתו ובעצמת כיסופיו אל כל טהור ונאצל, אדם האוהב את ביתו ואת נוות־ביתו, את השדה אשר בירכו בו אלוהים, את ארץ מולדתו, מבלי אשר יחיה למענה על חרבו, אדם ללא קולות וברקים, ללא תופים וחצוצרות, ללא לפידים, דגלים ותהלוכות, במה נחשב הוא להציגו על הבמה. אדם אשר כזה משעמם הנהו. והאמנות היא אויבו הקדמון של השיעמום, או כי השיעמום הוא אויבה בנפש של האמנות”.

במקום אחר (“אמנות של קידושין”) כתב: “קידוש לאחרים שלא קדם לו קידוש לעצמו, אין בו משום קידוש. אין התקדשות אלא מתוך התייחדות והתבדלות, עמידה פנים אל פנים אל הנעלם ללא חציצה או תיווך… קידושין תופסים רק מתוך זיקה של תום וצנעה ולא כשמגלגלים בהם לתכלית מעשית ועניינית, כשם שהתפילה עולה למרום רק שהיא פורצת ממעמקי הלב. תפילה מלומדה אינה תפילה זכה. אמנות השעשועים, שיש בה כוונה לגרות התעניינות, אינה אמנות זכה.” רעיונות אלה חזר עליהם פעמים רבות, לרבות במאמרו “תבוסת הסיפור” (“חיים של שפע” כרך א׳). אך לא צדקו ידידיו מן המחנה החרדי, שראו בדברים הללו עִרעור מוחלט על זכות הקיום של כל הספרות היפה, שאיננה נעשית כוח הפועל בחיי הציבור ואיננה מועמדת להיכלל בסידור־התפילה שיתקנו הדורות הבאים. שכן יותר משיש כאן ערעור על האמנות גופה — חצר־דמים שמתענגים בה על זבחי־מתים — נמתחת כאן ביקורת על המאבק הנצחי שמנהל הריאליזם נגד השיעמום. ביקורת, המלמדת סניגוריה על ספרות, שעיקרה הגות היחיד העומד “פנים אל פנים עם הנעלם ללא חציצה ותיווך” — בלי כלי־קודש, שושבינים לצדקה וגבאים לטהרה — ומיעוטה סיפור־המעשה, בצמצום נזירי, מועט המחזיק את המרובה, “משל למלך שעשה לו חופה”, ואף זאת כדי שיהיה ברור כי העולם חסר שבת ולא חולין. מאלה, יש בו בשפע.

השיעמום, שראה בו את מחלת־הנפש העמוקה ביותר — אפילו את תאוות המלחמות תלה בה — היה בעיניו החטא הקדמון של אמנות החולין, שעשתה את האמנות “לשוק־עבדים, שמוכרים בו את הבשרים במשקל”. הלא כבר נאמר כי “אין דבר מתמיה יותר מן האמנות כסם־רפואה נגד השיעמום. הרי מקור השיעמום במורת־רוח זו המגיעה לאדם מתוך הסתכלות בגלגל החוזר שבעולם, בסיבוב הבלתי פוסק של הדברים היגעים אשר מתחת השמש…”

ודאי וודאי אחרי השואה, אחרי שחרב עולם רוחני שלם ואפילו מלים לא נותרו בטהרתן, מרוב השימוש שעשו בהן לעיוות הזיקה שבין אדם לחברו. האל שהכזיב אינו אלא האדם עצמו, אשר יצר־לבו הרע מנעוריו גדל לממדים תפלצתיים והשיעמום אוכל בו בכל פה.

דומה, שלא מן הספרות התייאש אלא מן החברותה הספרותית היוצאת יחדיו לדרך כדי להיאבק על עקרון של חידוש, וכן מכל מיני הספרות שאינם נקנים במסירות, ה״מקפחת את נפש הסופר״. כניטשה בשעתו — הגם שאף זה היה בעיניו מבעלי שאר־רוח להרע העובד את השטן בהיכלי־האל — היה סבור כי כל רעיון שלא נכתב בדם הלב כאילו נולד מחוק מלכתחילה. “האמן נענש בבדידות על שום שהוא יותר מדי מעורב עם הבריות”, כתב אחרי שנכווה בזאת, וגזר על עצמו עונשה של בדידות גמורה, אשר ממנה היה מגיח, ופנס גדול בעיניו, כדי להאיר מול פניו של ידיד־נפש חדש, העתיד להכזיבו מפני שלא היה יכול להבטיח לו נאמנות גמורה. אותה בדידות, אשר כל־כך פחד שמא היא עוברת בירושה. “ויהי מקץ…” כתב שש שנים לפני שנאסף אל אבותיו. “לא איש בקרית־ספר חבר לי. לא עמהם הלכתי אל הרינה ואל התפילה… — ספרים חיברתי לפצעי וילדי חזון מילטתי לחבורתי…” ובסיומה של אותה צוואה — ״צו חתום אם כי לא כתוב בתעודה״ — ביקש: “הנה זאת משאלתי, כי אאסף אל אבותי דורות ישרים אוהבי האל ולא אל קהל שכני בקרית־ספר.” בדידות, שהיתה לאורח־חיים. גורל, שנבחר לו ובחר בו בלי חדווה; קערת־חג ומרור בה. ושמא, מין טירוף קדוש, שׁאין ממנו מפלט. הלא “לכל אחד יש כפתור מסוים אשר בעת שלוחצים עליו מתפרץ שגעון.” ו״שגעון הוא מדריגה. בשעת שגעון אומרים אמת.״ ושמא — הצורך הזה בָאמת האחת ואין בלתה הוא השגעון?

בפנקס מעוטר ברישומים דקים וארגמניים בשולי כל גליון, בדומה ליומנה של נערה מתבגרת, כתב דף אחד לגניזה ולא יסף — אפשר שהכין לעצמו רשימות לספרו “פני עצמי”, שנדון לגניזה, ואחר־כך כתבו בתנופה אחת, כדרכו, בלי להיעזר ברשימות או בראשי פרקים, ואפשר שנבהל מן הדברים שכתב ברגע של גילוי־לב והניח אותם כדי לבחנם שנית בשעה צלולה יותר. (אך אפשר שאיבד את הפנקס בתוך אחת ממגרותיו, המלאות ניירות לרוב, רשימות, מאמרים, סיפורים קטנים, מִסמכים, מכתבים וסתם ניירות זמינים מכל צורה וגודל, ונשכח מזכרונו. על עצמו כתב שם דברים שהלב לפה אינו מגלה. בתאווה לאמת, שאינה מסתירה דבר, החמיר עם עצמו. ואף כי אין זו אלא פתיחה לעניין אחר, שעיקרו לא נאמר, יש בה כדי להעיד על הביקורת שהיתה לו על עצמו. ייתכן שחזר בו לעת אחרת. אך אם מצא לנכון לכתוב את הדברים, ולא לגניזה, מן הסתם הניח שיום אחד ייקראו. כמבקש לומר: גם אחרי מותו עדיין לא אמר את המלה האחרונה.) “יותר משאני עמל על הכתיבה, הנני עמל על הקריאה. כל רעיון אמור או כתוב מקוממני כנגדו. לעולם הנני חותר אל מעבר לכללים, בין כללי השכל ובין כללי המוסר. רק מעט מן המעט מעולמי הרגשי והמחשבתי ביטאתי בספרי. הרבה הבלעתי בשתיקה, אם מתוך פחד ואם מחמת בושה. עיקרו של אדם בדברים שאין הלב מגלה לפה ואף לא למחשבה. פליאה בעיני שלא נכלאתי בבית־משוגעים. הצלחתי להסתיר. זכות המורשה היהודית בכיבוש־היצר עמדה לי. אף השגעון הוא יצר, שאפשר לכובשו”. ״בית משוגעים״ נכתב לתפארת המליצה. וכן — “הצלחתי להסתיר”. אירוניה כמוסה בזה. כזו המבצבצת מן המשפט שאמר לעת אחרת: “המשוגעים הם אנשים ישרים, שלא כדוגמת חולי־הנפש. יש משוגעים היודעים שהם משוגעים”. אירוניה, הסוגרת על המשוואה: יושר אף הוא מין שגעון; והשגעון הוא מין יושר. ואלו “חולי־הנפש” הם אלה שנטרדו מן העולם בגלל עיוות או אי־יושר. נגזר מכאן — שכל הסופרים הם במחילה קצת משוגעים. אלא שרוב הסופרים הנם חולי־נפש ועקומים, ורק מעטים משוגעים צלולים, ישרים להפליא, היודעים שהם משוגעים, ואינם צריכים להתאמץ בשביל להסתיר זאת. שכן השגעון הוא יצר, שאפשר לכובשו, באמצעות “המורשה היהודית”, שלימדה כי גם היצר וגם כיבוש־היצר הם חסד ממרומים, והבחירה בין זה לזה היא חסד־החסדים.

אך מה על הדור הבא? מה ירושתו? הבדידות? התאווה לאמת? השגעון לדבר אחד, שבלעדיו אין יוצר אמתי שולח ידו אל הגחלת הלוחשת?

ככל הזכור לי אף פעם לא חשתי אצלו במשאלה שאהיה סופר. לא עודדני ולא הרתיעני. דומה, שהתערב בחינוך הבנים בדרך עקיפה ביותר. לא אמר כזה ראה וקדש והנה זה מוקצה מחמת מיאוס. שמח שיש לי חברים ואולי חשב בסתר־לבו שהחברותה מסוכנת, אך לא אמר זאת. “האנחנו הוא האויב הקדמון של האני,” אמר למאיר ינאי אף כי חשד בו שהוא הולך הביתה ורושם. “מה שאני מספר לך לא סיפרתי לשני בני. בני אינם משוחחים עמי הרבה ואינם מספרים לי הרבה. אולי מתוך נדיבות־לב גדולה. זהו חוק הטבע, שהקרובים לנו רחוקים.” אמנם טעה, אך מן הסתם אמר זאת ברגע של ציפייה שנכזבה. רק בתקופה של החיזור אחרי ברית־המועצות השמיע דברים קשים ובלב מורתח. לא היה יכול לשאת את הרעיון שנאמין בכזביו של שלטון עריצים. אך בכל עניין אחר הניח לנו ללכת בדרכנו. הקיבוץ — אחד ממיני האנחנו המובהקים ביותר, הנדרש לפרטי הפרטים של האחריות ההדדית — היה יפה בעיניו, בתנאי שלא ינסה לגלגל ערכים היפים לעניינים שבין אדם לחברו לתחומיה של האמנות, הדוברת בגוף ראשון יחיד. גם העובדה שלא ביקשנו “להתפרנס מרוח הקודש”, כמוהו, אלא אנחנו משתדלים “לעשות נעליים” למחייתנו, בדרך זו או אחרת, היתה מקובלת עליו. אך ברגע שראה כי נפלה הבחירה, וכי גם בדור הבא הספרות היא אורח־חיים ולא משלח־יד, עמד על גבנו וצפה בנו בדאגה, שמא נגזר עלינו ללכת באותה דרך עצמה, מן המעורבות אל ההתבדלות ומן ההתבדלות אל הבדידות הגמורה ובעודנו בחיים ניאסף אל אבינו בלב כבד.

כו. הם ואנחנו    🔗

אף כי חזה אבי מבשרו את היריבות העמוקה, מקדמת־דנא, שבין ה“אני” ל“אנחנו”, לא ביקש לירות אותה כאבן־הפינה להיכל התרבות. היטב ידע, כי מי שרואה חזות הכול בעימות שבין הפרט לכלל אינו מגלה לנו אלא שולי יריעה. המחלוקת קיימת, אך קיימות יותר מזיקה אחת אל ה“אנחנו”, כשם שייתכנו עמדות שונות של התבצרות בתוך “האני”. בין מי שאומר כי “האנוכיות היא הגלגל המניע את העולם” ובין מי שאומר “עלי האחריות לתקן מה שמקלקלים אחרים” פעורה תהום. כתהום הפעורה בין הבחירה ב“אנחנו” של אנוכיות מקובצת לתועלת עצמה ובין מי שמצרפים אני לאני לתועלת הכלל. הבחירה שלי ב“אנחנו” של ההתיישבות העובדת ודאי היתה בעיניו הרע במיעוטו, שכן גם אם יש בה סכנה מסוימת לעצמאותי הרוחנית יש בה איזו מידה של התרוממות־הרוח. היה יסוד לתקווה, כי מי שה“אני” שלו טעון מתח רב ישכיל לפרוץ לעצמו מוצא אפילו בחברה סגורה זו, המגמגמת בצורה נוגעת אל הלב את ההערכה הנודעת ממנה לעניינים שברוח. בימים שלא מצא בנפשו צידוקים להאדרת שמה של אמנות־לשם־אמנות ודאי שלא היה צריך להצטער, שבחרתי לעסוק ביישובו של עולם עד שיתבהרו בנפשי הזיקות שבין ה“אני” ל“אנחנו”. השקפת־העולם שעמדה ביסוד הנחות־האב המגושמות, שביקשו חברי לתנועה להעמיד ביסודה של תיאוריה אמנותית מנחה, לא היתה לגמרי זרה לעולמו. וזאת, לא מפני שאי־פעם נתפס להאמין בתורה המארקסיסטית. שכן גם בימים שכתב, מיד אחרי המהפכה הרוסית, מִנשר רווי אמונה בסיכוייה של המהפכה העברית לפרוח בגנה של המהפכה העולמית, לא אמר הן למפלגה כלשהי. עצם הרעיון, כי ביסוד העיסוק האמנותי קיים עקרון מוסרי, וכי לא נועד לפורר את הציבור אלא ללכדו דווקא, לא היה זר לרוחו של מי שגדל על ברכי הספרות ההלכתית. אף־על־פי־כן חשש מפני התהוות מוקדי־כוח מפלגתיים, העושים את התיאוריה, שאינה אלא טיוטה של טיוטה, כלי להפצת אידיאות רעות־מראה, נמוכות מעשב, ויבשות כחרס הנשבר. ועוד יותר מזה חשש מהשתלטותם של אישים מקורבים למלכות המעמידים את קטנות־המוחין שלהם מופת לאחרים. אף זאת מבשרו חזה. חירות הרוח, כחמצן, היא דבר שאין מרגישים בקיומו לפני שחשים בחסרונו. בתקופה הקצרה ששהה ברוסיה עדיין לא הוגבל חופש הביטוי האמנותי. היה מותר להאמין בטוהר־לבם של קברניטי המהפכה, אשר בקושי מצאו את ידיהם ורגליהם בתוהו־ובוהו שהעירו, כאשר ביקשו ליצור יש מאין תרבות פרולטארית. תרבות, שפניה לעתיד ועל־כן היא יכולה להתנער מן ההווה הכאוב ולעסוק ברצוי ולא במצוי. אף התרבות העברית שחזה בדמיונו היתה אמורה לפסוע באותו הנתיב, כדבר הנחלץ מטיט־היוון של העיירה היהודית המלעיגה על קיומה העלוב ומתבדחת אפילו על הציפייה למשיח, ונבנה מן הכיסופים לירושלים של מעלה. בפועל ממש היה משמעה יצירת דרכי ביטוי חדשים בשפה מתחדשת והולכת. ימיה הראשונים של התרבות הפרולטארית, שנִשאה על כתפי האינטליגנציה שחוללה את המהפכה, עמדו בסימן של פריצת דרך. כל מי שמצא בידו עט או חרט ראה צורך לחדש דבר־מה ולומר לאו לדפוסים הקיימים. אפילו כרזות התעמולה נשאו חותם מקורי, שהעין הפרולטארית לא היתה רגילה בו. השירה והספרות פרצו כל גדר. חגיגה של ממש למי שביקש להרחיב את גבולות האני ולכלול בהם את אירופה בבחינת תבל רבה.

רק אחרי שגילה את הנטייה הרווחת בשלטון לעשות את התורה המנחה כלי־שליטה ואת היוצרים מומחים לשטיפת־מוח, בחר להסתלק מהם. (אף גִרסה כזאת שמעתי, שאת הידיעה על מותו הפיץ בעצמו, כדי שייקל עליו לצאת בשם בדוי. וכך זכה שיספידוהו וגם יטילו חופן עפר על ארונו בעודו בחיים.) בצאתו משם — אחרי שקשר את גורלו עם המקוללים בעדת הסופרים, היורדים אל תהומות־הנפש ואינם מוכנים להתעלם ממה שמצאו שם, אפילו יש בזה כדי לזרוע ייאוש ואכזבה ולהכעיס את מחנכי הדור — מצא כי ה“סכנה” הצפויה לו מן הריאליזם הציוני גדולה מזו שארבה לו בחיק הריאליזם הסוציאליסטי. ברוסיה יכלו לכפות עליו להצניע את הבשורה של ה“אני” ושאר דקויות “בורגניות”, כמו אירוניה, לשון סגי־נהור ואיפכא מסתברא. אולם לא יכלו לשבור את רוחו. היה יכול לידום עד יעבור זעם. בארץ־ישראל, מקום שם הוא חופשי, לכאורה, לכתוב ככל העולה על רוחו, חשש שמא יציץ וייפגע. יראה את הבחורים רפי־הכוח, הדומים לו כל־כך ואף־על־פי־כן הם מקבלים עליהם עול העבודה הקשה והמערכה החזקה, וישאל את נפשו אם מותר לזרוע בהם ספקות. ואפשר שיכניע את גאוותו ויוותר על הפריצה הנועזת אל מחוץ למחוזות הבהירים של השפיות השלֵמה. דווקא בארץ, חשש, עלול איש־הרוח לומר “המשכיל בעת ההיא יידום”, ו“לא איכשר דרא”. במקום כזה לא הגון להציץ אל תהומות־הנפש. כאן לבבות שבורים של יהודים צריכים תיקון פשוט יותר. מי שנחוץ לו מאוד לצלול אל המעמקים יזדקק לספרות מתורגמת.

כיוון שהיטיב להכיר את הנער שגדל בביתו חשש מאוד שמא לא ימצא בנפשו את הכוח לעמוד כנגד הגיונה המוחץ של התיאוריה, שנולדה באוטופיה אך תובעת לעצמה תוקף של מדע, ויטיל על עצמו צנזורה מרצון, המסוכנת מכל מיני הצנזורה: האהבה, המכסה על פשעים, ודאי שתדע לכסות על שקרים מוסכמים. אף כי מימיו לא ניסה להניא אותי מן הבחירה באורח־החיים השיתופי לא נמנע מלהזהירני מפני חיבור הדוק מדי אל הפן המפלגתי של החיים בקיבוץ. בעלי התיאוריות הפילו עליו פחד אמתי. בעיקר, כאשר תורתם נשענת על כוחה של מפלגה פוליטית. לכאורה, היתה כאן סתירה מסוימת. הלא רצה שאהיה אדם שיש לו ידידים. והיטב ידע כי מי שאינו מוכן להתחבר אל ה“טעות” דן את עצמו לבדידות. אולם הוא ביקש להתיר את הסתירה בזאת, שאסתפק בקיבוץ ואתרחק מן המפלגה. שכן במפלגה “העסקנים מרובים וסופרים טובים אין. ולעסקן ישר אין מקום. אי־אפשר כלל לשנות את הסביבה. אפשר רק לשיר או לספר… צא וראה מי הם דורשי טובתך וקרוביך… רבים רבים שאינם קרובים לך בהשקפות. אף אני ביניהם. יש קשרים פנימיים יותר, שמקורם בהבנה, באהדה, בידידות של נשמות. מפלגה של נשמות קרובות היא יסוד הכול. וכל העוזב את המפלגה הזאת משוטט בעולם זר. אולי משום כך באה העסקנות, להשכיח את הגרות בארץ נוכרייה…” (מתוך מכתב לפאריס, 22.4.51) פחד שווא. התורה מבית־מדרשה של מפלגת “הנשמות הרחוקות” לא גברה על התורה של “הנשמות הקרובות” מבית־מדרשו שלו. וזאת, לא רק משום כוחה של האמונה שנטע בי בשליחותה החשאית של ספרות ה“אני”, שעל רגליה הרזות כל העולם הרוחני הזה עומד, אלא גם מפני שדבקותה של המפלגה בתיאוריה המנחה היתה רופפת למדי. אמנם, לעתים קרובות מתחו עלי חברים למפלגה ביקורת קשה: איני נאמן לקו המנחה. אולם ביקורת זאת לא הזיקה לי כלל, ואולי אפילו הועילה קצת, לפי שעוררה ויכוח, אשר בו לעתים קרובות היתה ידם של מתנגדי הריאליזם הסוציאליסטי על העליונה. מכל מקום, את כוחה הארגוני לא הפעילה המפלגה אף לא פעם אחת. בבטאוניה יכולתי לכתוב ככל העולה על רוחי ובית־ההוצאה של התנועה הוציא לאור את ספרַי, שתוכנם היה לעתים קרובות למורת־רוחם של מנהיגי המפלגה.

המריבות ההן לא היו קשות־מנשוא כלל. בחדווה הגנתי על עמדה של איפכא מסתברא, שקנתה לי ידידים לרוב בקרב רבים וכן טובים מחברי לתנועה, שלא ראו בעין יפה את הלהיטות של ההנהגה הפוליטית לבקש לפחות בגִזרה הצרה של שאלות האמנוּת את האחווה השלמה עם “עולם המהפכה”, שלא יכלו למצוא בגִזרה הרחבה של השאלה הלאומית. אני עצמי מחלתי להם כבר אז את היצר הזה, להיות לאחדים עם קברניטי המהפכה העולמית בתחום שבו אין נשקפת סכנה לעתידו של העם היהודי. כיוון שלא נִכוו בגחלתו של הקומינטרן, והסתפקו באהבה מרחוק, רצו לקוות כי “אי־ההבנה” בשאלה הלאומית היא מחלוקת בפירוש אותות־הזמן והתנועה הגלית של ההיסטוריה. הם ביקשו להאמין, כי גם אם אין המהפכה צודקת בכל מה שהיא עושה, לפחות היא הולכת בכיוון הנכון. הסיכוי למצוא נוסח תיאורטי שיאפשר להם ללכת כברת־דרך עם כוח כובש־עולם בלי לוותר על כבשת הרש הציונית, היה פיתוי שלא יכלו לעמוד בו. הם יכלו להרשות לעצמם לטעות במדור האמנות — רוב האמנים ממילא לא הלכו בדרכם — בלי להפסיד את מנהיגותם. סופרים לא יכלו להצטרף אל הטעות הזאת בלי לאבד את עצמם בבלי־דעת.

בשנים הראשונות אחרי המהפכה לא היתה התיאוריה האמנותית בגדר הלכה פסוקה אפילו בברית־המועצות. דנו בה לא כדי לקבוע מסמרות אלא כדי להרחיב דעת. הערות כלליות בכתבי מארקס ואנגלס — ובעיקר חליפת מכתבים על מחזהו של פרדיננד לאסאל על מרד האיכרים בגרמניה — לא יכלו לשמש בסיס תיאורטי מוצק ל“עמדה מארקסיסטית” כלפי האמנות. המחזה, שהיה מעוגן היטב בתוך התיאוריה ואף־על־פי־כן היה חסר כמה מן ה“תבלינים” העושים יצירה אמנותית למה שהנה, היה יכול להעיד כמה קשה, ואולי לא ייתכן כלל, להעמיד מודל אמין, כמין תוכנית הנדסית מאושרת, שבונים על פיה יצירות־מופת בטוחות. מארקס ואנגלס עצמם התלבטו היכן משבצים מין מהפכן פורץ־גדר כהיינה, “מקרה מיוחד”, שיצירתו אינה ריאקציונית אף־על־פי שהוא מואס בקומוניזם. אף באלזאק הביכם. הוא מחזיק בהשקפות מלוכניות ומכלול יצירתו היא עדות מובהקת לתמורות החברתיות שנתחוללו בדורם. שאלת ה“תבלינים”, העושה את התבשיל הזה ערב לחֵיך, נשארה פתוחה ועומדת. עם פטירתם של שני הוגי־הדיעות הללו נאלצו תלמידיהם, שהתייחסו אל הגיגיהם כאל כתבי־קודש, להעמיד תלי־תלים של הלכות על שברי פסוקים.

מכל מקום, לא היומרה המדעית ולא קוצר־ידם של העושים במלאכת התיאוריה הוליכו אותה להיכן שהוליכו. השלטון הריכוזי, שמצא בה כלי מועיל לצרכיו, הוא שסיאבה. במקום שמאמינים בכוחה של האמנות לחנך את ההמונים שם גם יתבעו ממנה להיות מסורה לתפקידה החינוכי. קרי: להפיח בעם אמונה, שהמפלגה צודקת תמיד. צדיק ורע לו רשע וטוב לו? — נפלאות דרכיה, כדרכי האל. מה שאירע לספרות הרוסית כתוצאה מן ההתפתחות הזאת — כמה אפיגונים הולידה וכמה ענקי־רוח נאלצו לקודד את פרי־רוחם בסתר — הוא עניינו של חוקר תולדותיה. במערב היה אפשר לדון בהנחות התיאורטיות ההן — שתבעו לשקף את המציאות על־פי משקלם הסגולי של הכוחות החברתיים הפועלים בה וביקשו להתרפק על גיבור חיובי, שהעם יכול להזדהות עמו — בלי שיישבר מטה־לחמם של המערערים על אמינותה של התורה. אמנם, גם מחוץ לגבולות ברית־המועצות, ובארץ ישראל בכלל, נמצאו אמנים תמימי אמונה, שביקשו אף הם ליהנות מיוקרתם של מהנדסי־הנפש, ונחלצו להרוס עולם ישן ולברוא עולם חדש באמצעות המלים, התנועות, הצורות, הצבעים והצלילים המובנים ל“עם”. הם הניחו כי אם אפשר להנדס נשמות בכלים אמנותיים ודאי אפשר גם להרוס נשמות באמצעות חומר־הנפץ הטמון בהם, וכי את הגשר אל העתיד אפשר להרוס לא רק בזדון אלא גם בשל טעות בתכנון. אולם אלה לא הצליחו להיעשות הזרם המרכזי אף לא של המחזיקים באמונה הסוציאליסטית. הרוב לא התלהבו אף פעם מן התורה הפשטנית ולעתים קרובות כפרו בה בלי לחשוש שמא יאשימו אותם בשבירת לוחות. אלה חשו שהתום המזויף השפוך על פניה של האמנות הסובייטית אינו מבטא הוויה אמתית. החיים שם עשירים ורבי־מתח יותר מאשר העדויות המיתממות בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, שהגיעו משם מוכתרים באותות הצטיינות, אף־על־פי שברחו מן המערכה. גם הדיונים בכובד־ראש תהומי על הקשר שבין התוכן והצורה לא הטעו את סופרי השמאל במערב. הם חשו שהתיאוריה התמימה מפקידה בידי אופורטוניסטים חסרי־מצפון כוח שלטוני רב מדי על אחיהם הסופרים, המתייסרים על אמת בשלושה ממדים. הם הבינו כי בהסכמתם לתת תוקף לעקרונות מופשטים־לכאורה של תיאוריה אמנותית כמו־מדעית, הם מוסרים בידי פקידי השלטון הסובייטי את המפתחות לכלאם של ישרי־הדרך הנאבקים על הזכות לטעות, זו שתבע יצחק בבל בקונגרס הכל־ארצי הראשון של הסופרים הסובייטיים בשנת 1934 ונשללה בכוח החוק.

בימים שמצאתי את עצמי במרכזו של הפולמוס בין מתנגדי הריאליזם הסוציאליסטי וחסידיו, לרבות אלה שלא קראו בשמו אך שמרו את מצוותיו, מצאתי כי אצלנו, אפילו נאמני הנאמנים של הריאליזם הסוציאליסטי התקשו בנאמנות לסיסמותיו. אף להם היו היינה ובאלזאק מקומיים, שמותרת להם סטייה מן הקו הגנרלי. מצאתי שאיני צריך אלא לשכלל את הכלים בשביל הזכות להיות חריג. מעז יצא מתוק: שיפור האיכות התיר את ה“טעות” או, בעגה פסוידו־מדעית, היפה לענייננו: חופש הביטוי הוא פונקציה של כושר הביטוי.

היום, כאשר ברור לכול שאין נשקפת כל סכנה לחירות הביטוי מצד המחנה השמאלי, שאיבד את היצר להטביע חותם מובהק על האמנות, אפילו זו שנוצרת בחיקו, אפשר לדון בריאליזם הסוציאליסטי בלי סערת הרוּחות שאפיינה את המחלוקת בימים ההם.

אך לפני שדנים בהשקפות, השגות, עיקרים, ערכים, רעיונות, הנחות, הגדרות, נוסחאות וניסוחים ראוי לומר מלים אחדות על כמה מן הדמויות הבולטות מקרב הנפשות הפועלות באותו פולמוס. אין הכוונה כאן לכנותם בשם, אלא לצייר בקווים כלליים את אופיָה והשגותיה של החבורה, מיעוט לא גדול בקיבוץ הארצי, אשר בתוכה התנהל הוויכוח. הם, ולא עמיתיהם מן המחנה האקדמי, הם שביקשו להעמיד תורה מגובשת, שתוכל להיעגן במערכת טהורה מספֵקות של כתבים מארקסיסטיים, שכן לא באקדמאים נתחככו מרפקיו של סופר חבר קיבוץ, אלא בחבריו הקרובים, שקראו ושנו רק קצת, אך האמינו במה שהאמינו מתוך הצורך העז שהיה להם לראות את החיים בקיבוץ משולבים בעניין נכבד מהם. דמויות שונות מאוד זו מזו מאכלסות את החצר הקיבוצית, ואין החיים בצוותא מטשטשים את ייחודן למרות השיתוף הרעיוני והמשאלה להקציע את הקצוות ולדבר בלשון אחת. תמצא שם חניכי תנועה כבדי־ראש, הדורשים ערכים כמצוות עשה ואל תעשה, ואוהבי חברה, המוכנים לסלוח זה לזה סטיות שהדעת סובלת;

טולסטויאנים, העושים לנשמתם והרפתקנים, שהחיים בקיבוץ הם לדידם ביקור באוטופיה; עייפי־תחרות, שהחברה השיתופית נראית להם כמקום טוב להישען בו על זולתם, ושונאי הירארכיה, המתעבים פקודות, לתת ולקבל, ונוח להם במקום שאין בכירים ונחותים. זה בצד זה חיים בקיבוץ הג׳נטלמן הכפרי, המקפיד על נימוסים נאים, ועבודה קשה, לכלוך או מצוקה אינם מערערים את מנוחת־נפשו ואינם מסלקים מעל שפתיו את החיוך האירוני, והמהפכן המקצועי, שבא לקיבוץ כדי לעשותו תא־לוחם. זה מגדל זיתים ותרנגולות בהמתנה ל“סיטואציה מהפכנית” שתקרא לו לממש את שליחותו המהפכנית ונפשו מלאה זעם על הבגידה הכמוסה כרעל בתוך מנעמי־החיים שמייצר הקיבוץ בתקופת ההמתנה.

האחרון הוא בדרך־כלל בעל דברו של האמן בקיבוץ. הוא קורא ספר בזכוכית מגדלת ושואל את נפשו אם הוא מ“מנעמי־החיים”, גלידה בקצפת שאינה חיונית לבניין הרקמות ולחידוש האנרגיה, או הלחם החי היפה לבריאותם של חולים ובריאים כאחד? האם הספר קורא לנו להכיר באחריותנו או מפתה אותנו לברוח מן המצוקה? האם הוא מלכד את השורות או מפוררן? האם הוא בונה חברה או שוֹבר לוחות? האם גיבורו הוא דמות המאפיינת את זמנה ומקומה או איש־שוליים, חולה בגוף וברוח, אשר מצוקתו הפרטית אינה מלמדת כיצד לגבור על מצוקות הזמן? האם הוא מטהר את נפשנו או מזהמה? האם הוא מתאר את האדם כאדון לגורלו או כעבד ליצריו? שאלות סבירות. לגיטימיות, יאמרו חסידי הלשון המשפטית, המעניקה להם מעמד של שופטים. אסור לשאול? הלא בתשובה על השאלות הללו נגלים פניה הנסתרות של האמנות. כל חברה אידיאולוגית, וכן כל עדת־מאמינים, מבקשת לשים סייגים ללשון. בידה החיים והמוות. לא בגין מעשיו אלא בגין הדיבור שתה סוקרטס מכוס התרעלה. מלכות אחת גוזרת על שירי עגבים. אחרת — על הנבואה. מהדרין מן המהדרין גוזרים גם על אלה וגם על זו.

אין תרבות נקנית אלא במאבק מתמיד בין אלה המבקשים להציב גדרות ובין אלה המבקשים לפרוץ אותן. ראשונים שואלים: הלשון לשם מה היא נקנית, בשביל לחבר או בשביל להפריד? לשם מה בונה לו אדם בתי־מידות, בשביל שיגורו בהם או בשביל להפיל אותם על יושביהם? וכיוצא באלה, שאלות נוקבות. האחרונים בדרך־כלל משיבים בשאלה על שאלה. שאלותיכם, הם אומרים, יפות ונכוחות אך אינן יכולות להסביר מהו הדבר התופס אותנו בחבלי־קסם גם כאשר אין היצירה יוצאת זכאית באמת־המידה שבידיכם. ועוד: יצירה מן העבר, שנתבדו נבואותיה ונמצאה טועה בהערכת הכוחות הפועלים בחברה, כיצד עודנה מדברת ללבנו? מה ערך לתיאוריה שלכם, היכולה להטביע חותם של כשרות על ספר חינוכי המעורר בנו שיעמום עמוק ופוסלת ספר “לא חינוכי” המסעיר את נפשנו? וכיוצא באלו, שאלות לאין ספור.

ואין ענייני כאן לחזור על הפולמוס ההוא לפרטיו. בעלי התיאוריה חזרו בהם מוודאותם, ואין טעם להתאמן בקליעה אל מטרות נקובות כדורים. היום רק בקרב החרדים ממש וקצת לאומנים קנאים קיימים שרידים אחרונים של אותה תפיסה הרואה בספרות שירות לציבור, שבוחנים אותו על־פי מידת התועלת שאפשר להפיק ממנו. האחרים יודעים כי חופש ההבעה אינו ניתן לחלוקה. אם לא יתירו את המתועב גם לנשגב לא תהיה רשות־הדיבור.

הסכמה כללית מעין זאת קיימת גם בקיבוץ, אף כי לא חדל להיות חברה אידיאולוגית. אמנם מצויים בו עוד חברים השואלים על מידת הנזק החינוכי שגורם לקיבוץ ספר שאין בו “איזון נכון” בין המשמעות האובייקטיבית של הווייתו המיוחדת במינה ובין בעיות אנושיות אשר לא מצאו בו את פתרונן. אך גם אלה מסכימים כי רשאי הסופר לכתוב ככל העולה על רוחו. אולי מפני שהם סבורים כי אנשים רגישים אלה, אם אין מתירים להם לפטפט אינם מסוגלים לומר דברים של טעם. מכל מקום, בהיעדר מדדים תיאורטיים המיוסדים על אידיאולוגיה מוסכמת, שניתן באמצעותם להבדיל יסוד מיסוד ולמדוד את שיעורי החיוב והשלילה המצטברים ביצירה, איבדו הללו, יחד עם הפחד מפני נזקה, גם את היצר לכלול אותה בתוך אבני־הבניין של עולמם הרוחני. ואכן, לא מעטים מאלה, אשר לפנים היו מתפלמסים בחום ובהתלהבות על שיעור הקִרבה של יצירה כלשהי אל הטופס־האידיאלי — הַספר על הקיבוץ, הַספר על הציונות, הַספר על העלייה השלישית, הַספר על כוחות־המגן העבריים, כאילו יכול להיכתב אי־פעם ספר כלשהו שלאחריו לא יהיה צריך או אפשר לכתוב עוד ספר אחד באותו עניין — וזאת מתוך הרגשה של חרדה לנפש הנוער שייקח לידיו ספר ויינזק, איבדו את החשק לקרוא ספרות יפה; הם מניחים אותה לרפי־דעת ויעדיפו לקרוא ביוגראפיות מאלפות או ספרי־עיון, להפיק מהם תועלת לימודית ברורה. הם יציצו גם בספרים שדנים בספרות כתופעה סוציו־תרבותית אך בלי להטריח את עצמם לקרוא את הספרים הנידונים. בשעת הדחק, על מיטת־חוליים, במקום שהראש אינו פנוי אלא למחשבות מתרוצצות וכל רצינותו נחוצה בשביל לטפל בשורש הכאב הפרטי, יציצו בספרי־מתח או ספרות של מדע בדיוני, אשר מימיהם לא פתחו בשנים של צמאון למלה גואלת. אם כבר אז כבר. אם ספרות היא כשירי עגבים, שבהם הנפש עוגבת על עצמה, ואינה נבואה זאת, הקוראת לנו לשוב לירושלים, מוטב להם לחדד את מוחם על פתרונה של בעייה דמיונית, הדומה יותר לחידה של שחמט מאשר לשאלות בלי פתרון שמציגים האשה, הילדים, הקיבוץ, או המפלגה. הסופר זכה, כמדומה, לחירות גמורה, אך בלי שמחה. שכן, במבט לאחור, בן־חורין היה גם כאשר היה נאלץ להתמודד עם כל מיני השגות מוטעות שהתייחסו לספרות ברצינות יתרה אך ראו בה חלק בלתי־נפרד מעולם רוחני שלם. אפילו הרגשה של חירות היא דבר המתחדד במאבק עליה ומתקהה במקום שהכול מתירים הכול לכול.

גם מתרבות המערב אין נחת.

במקום שאין מגבילים את חופש ההבעה יש סיכוי סביר שיפרחו מאה פרחים, אבל גם עשבים שוטים לבלי־חוק. קשה להבטיח שלא יחנקו העשבים השוטים את צמחי התרבות. נסיונה של החברה המערבית מאשר את החרדה מפני התגברות היַבּלית על הוורד. אם הכול מותר, תמיד יימצא מי שיביא אל מעבר לגבולות הטעם הטוב את הרשות להקיא ברשות־הרבים. קהל שעייף מעידוניה של הרמוניה בורגנית ישמח למחוא־כף למי שמגלה ערוות אמו ומחלל יצועי אביו. כסם הזה, שחייבים להגביר את מינונו כדי שיעביר את בעליו לעולם שכולו טוב, כך אמצעי־ההבעה הנחוצים להדהים את הבורגני של ימינו. שוחרי חירות הביטוי נאלצים לא אחת לצאת בנפש חצויה, ומטפחת על חוטמם, להגן על חופש הביטוי למי שחירף להנאתו אלוהים ואנשים וטינף כמה שיכול. אף כי הם יודעים שאין תרבות בלי ריסון אין להם פתרון לשאלה מי ירסן מה. הלא כל עוד אין אדם שולח אגרוף ממש אל חוטמו של הזולת אי־אפשר להביאו לדין. כל אחד בן־חורין שלא לקנות ספר שנודף ממנו ריח רע ולא לעמוד בפתח תיאטרון שבו מחרפים ומגדפים את אמו ואביו. אף־על־פי־כן אין תקומה ליצירה האמנותית אלא בגבולותיה הפרוצים מאוד של תרבות המערב. אולם הנחה זאת אינה אומרת כי כל מה שהגו הוגי־הדיעות של המחשבה הסוציאליסטית הוא הבל ורעות־רוח. שכן היה בזה גרעין של אמת המבקש לו קרקע שבה הוא יכול לנבוט. האכזבה מכשלונה של התיאוריה האמנותית היא עניין מבוטל בהשוואה לאכזבה מן הסוציאליזם עצמו. רק מי שלא היה סוציאליסט מנעוריו יכול להאמין כי אכזבה זאת היא ממיני ההתפכחות, המטהרים את נפשנו מעוד איוולת אחת. הסוציאליזם אף פעם לא היה מדע, כפי שביקשו להכתירו הוגי־הדיעות מן המאה התשע־עשרה. הוא היה אמונה עזה בחזון אחרית־הימים־הקרובה והאכזבה ממנו הותירה צלקות עמוקות, שלא יירפאו בדור אחד. כיוון שהיה דת בלי אלוהים, האכזבה ממנו ומן המפלגה של “הנפשות הרחוקות” כמוה ככאב על מות האלוהים. בפעם הראשונה נאלצה תפיסת הקיום התבונית להתייצב בעירומה מול פגעי החיים. הראציונליזם, כמדומה, אין לו צידוקים אלא לאנוכיות. האמנות, שיצאה מן הכנסיות ומבתי־התפילה, אנוסה להעמיד מקדש־מעט לאותם הערכים שלפנים קיבלו תוקף אוניברסאלי מכוחן של הדתות, שהיו להן גם נכסים וגם מוסדות אדירי־כוח. תמהני אם יש בכוחה להעמיס על שכמה את העול הכבד הזה. אולם אין היא חייבת להצליח. היא חייבת רק לנסות. מאבי למדתי זאת: הטוב אינו קיים. קיימת רק השאיפה לטוב. אף זאת אני חש: בהניחי זר־פרחים על המזבח הזה אני מתפלל לעילוי נשמתם של הורי. האמונה בטוב האפשרי אינה רוצחת את נשמתנו. מסוכנת ממנה פי־כמה האמונה בטוב המוחלט.

כז. אור רב מדי    🔗

בעודי ילד שמעתי מפי הצייר חיים גליקסברג, שבא לצייר את אבי, שנופי ארץ־ישראל קשים לעינו של צייר, מפני ששפוך עליהם “אור רב מדי”. נוסח זה שמעתי גם מפי אחרים במרוצת־השנים. ביני לביני הוצאתי את הדברים מפשוטם והחלתי אותם על אמנויות אחרות. שעת־החסד של האמנות הוא הזמן שבין חושך לאור. בדמדומים של טירוף רגעי מתוודעת הנשמה אל סודותיה. גיבוריה הנסתרים של הספרות הם אנשים הנושאים בקרבם “שאלה גדולה שלא נפתרה”; אלה, שרעיון מטריד מנקר במוחם ואינו נותן להם מנוח. האור, המתוק לעיני אחרים, מכאיב לעיניהם. רמזים הרבה להשקפה הזאת מצאתי בכתבי אבי. שפיות רבה מדי מזיקה לסופר. מי שאין בו טירוף קדוש מוטב לו שלא ייגש כלל אל המזבח הזה. אפילו מנגינה פשוטה אינה מגירה את צוּפָה על־ידי נגינת התווים הרשומים בקצב הנכון. בלי שִכחַת־היש היא סתם רצף עולה ויורד של צלילים באורך לא שווה. עדיין לא קראתי אז את הדברים שכתב שנה אחת לפני שנולדתי ("אנו, העניים הבודדים, הגאים בלי כתרים, האצילים הפרושים, המתהלכים בקרב הבריות נסתרים, הננו נסערים תמיד מן התשוקה לצוות למישהו אחרינו את החלום ואת הבוז אשר בקרבנו…״ ״פרט״, וינה, 1924) אולם חשתי אצלו באותות ברורים של התפשטות הגשמיות ברגעי האשראה, שפקדו אותו בוקר־בוקר בשעה קבועה. בשנות הילדות המוקדמות הפחידו אותי האותות הללו לא מעט. כאילו נכנס בו דיבוק וגזל ממני את אבי.

בשנים הראשונות ששלחתי את ידי במלאכת הסופר, ועודדוּני קרובים גם רחוקים, חשדתי בעצמי שהכתיבה אינה נובעת אצלי מאותו מכאוב עמוק, הכופה על אבי לצאת מגדרו בשביל לכפות על המלים לעשות את רצונו. תהליך הבריאה לא נפתח אצלי בתוהו־ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. אבי — כל עצמותיו אומרות, ואצלי עצמות אחדות שותקות. אור רב מדי היה שפוך על חיי. ידעתי להפיק אושר מלֹא־כלום כמעט. בהירות התבונה מלאה את נפשי חדווה לאין־קץ. אף מלאכת האמנות נולדת כך — שמחת היצירה מוחקת את חבלי־הלידה. ההתלהבות אינה זוכה אצלי לחיים ארוכים. השכל הישר קופץ ושופך עליה צוננים, ההחלטות שקיבלתי אחרי שיקול־דעת קר, מתוך התאכזרות לרגשותי, נדרשו אצלי כהרחבת גבולות האני. לא מצאתי בלבי אפילו קורטוב של בוז לזעיר־בורגני. אפילו מלכות האופל, אשר בה צרכיו של איבר קטן מכרסמים בהערכת עצמנו בהתעלמות מרגש הכבוד העצמי ומערכי המוסר הטבעי, נתבהרה אחרי תקופת ההתבגרות. הסיורים במבוכיה האפלים, להרוג שם מפלצת מפעם לפעם, לא יכלו לפרנס את אש הקודש. אפילו למבוך הזה נכנסתי ופנס גדול בידי. אף פעם לא חשתי, כאבי, ש“צורכי המין ותענוגיו הם עניינים שפלים בתכלית”. להיפך. היתה לי הרגשה ששיקוי־האהבה רק מוסיף לי צלילות הדעת. מן הרעב הזה, שקל להשביעו, לא יכולתי לזקק לעצמי את טירוף־הדעת החיוני למי שמבקש לרדת שאולה כדי להעניק חיים לאהובת־לבו.

אף פרטי הפרטים של חיי הלכו באור הזה, שמעניק חיים לדגן ולעץ־השדה וממית את צמחי הצל. השכמתי עם שחר לעבודה בשדה, שמעניקה לאדם תיאבון בריא וחוסן גופני, ולאחריה היו לי חיים חברתיים ערים, שסופם תנומה מאושרת. חברו לי אנשים שפויים בתכלית, היודעים את רצונם, ועתה גם רחקתי פיסית מבית אבי, מקום שם הצצתי, מפעם לפעם, בחרדת־לב, לעולמם המוטרד של תמהונים אחוזי טירוף קדוש, שהיו באים להציע כתבי־יד נבוכים, או פשר לאורים והתומים, או גאולה לכל באי תבל, למן הרומש למינהו ועד לאדם הרומס את בני מינו. אפילו נסיון מסוים במחנה־מעצר — בעתלית וברפיח אחרי השבת השחורה — מקום שם אמורים להתגלות צדדיו האפלים של האדם שנשללה חירותו, היה בגדר חגיגה אחת מתמשכת. עסקנו שם בכל מיני ספורט — לרבות חקירת חשודים ב״שיתוף פעולה עם האויב״ — ובמלאכת־יד, ובקריאה של הנאה, ובאין לי עניין טוב ממנו לענות בו הנחתי שם את היסוד ללימוד השפה הצרפתית, שעוררה את סקרנותי אחרי שמבקרַי מצאו אצלי “השפעה ניכרת של הספרות הצרפתית”, בניגוד לעמיתי, שהושפעו מן הספרות האנגלית והאמריקנית.

נוח היה לי במצב הדברים הזה. חובותיו של חבר קיבוץ התירו לי להשתמט מהגדרת עצמי. אין אני מכריז על עצמי כעל סופר — לאמור, שליח־ציבור מטעם עצמו התובע זכות להיפנות ממלאכתו כדי להתמסר לייעודו ועל־כן גם נבחן על־פי יומרותיו — אלא אני סתם בחור שכותב לו להנאתו בשעות־הפנאי, כשם שהוא מנגן מוסיקה קאמרית באוזני מי שרוצה לשמוע. אדם שיוצר לאו־דווקא מפני שמציק לו משהו אלא מפני שתוסס בו איזה שפע, השמור לבעליו לרעתו אם לא ייפטר ממנו ויוציאו לרשות־הרבים. זכות אי־ההגדרה־העצמית היתה כמעט עקרון. חששתי מפני התמקצעות שכרוך בה אובדן הספונטאניות. ראיתי איש־עט לא אחד, שחוויותיו מאבדות את תומתן תחת התצפית המתמדת של צייד החוויות, האורב להן כדי לכלוא אותן בכלוב ולהציע אותן בגן־החוויות לכל המרבה במחיר. צייד, שלא יבזבז כדור על ציפור שיר, שכן בשוק החיות יש ביקוש גדול יותר לאריות ולנמרים. רציתי לשמור לעצמי את החירות העליונה, לפרוש מן ההקדשה לאמנות בלי כאב. עניין חיצוני העלה עלי תווית של סופר. במשלחת נוער לפסטיבל הנוער הדמוקראטי בפראג, בקיץ תש״ז, הוקצו מקומות לספורטאים, זמרים, רקדנים ונציגי תנועות הנוער, על־פי משקלן היחסי. היה מקום גם לסופר שיאגור רשמים לתועלת הרבים. אילולא התנדבתי מטעמים של תועלת, לחבוש לראשי כובע גדול ממידתו, לא היה לי מקום ברשימת בעלי המקצועות האחרים. ואפשר שהפגישה הראשונה שלי עם אירופה — אותו “חלום” רווי “בוז”, שאבי מולידי היה “נסער מן התשוקה לצוות למישהו אחריו” — היתה מתרחשת לעת אחרת, בנסיבות אחרות, תייריות במובהק, בין מוזיאונים למסעדות, בלי הזעזוע הנפשי והמוסרי שעבר עלי בנתיבי הבריחה באירופה העשנה שנתיים אחרי החורבן. שפע החוויות היה בכוחו להמם נער בן עשרים־ושתיים ביציאתו הראשונה מן הארץ. עוד זו יוצאת וכבר זו באה. לפני שנכלאה במלים כבר הודחה כמו במפוח ענק.

אירופה ב-1947 לא דמתה כלל לזו שראה אבי ב-1939. יותר משהיה בה כדי להעניק לבן־הארץ מטעמו של העולם הגדול, יכלה לערער אצלו את הבטחון בערכים אנושיים בני־קיימא. טעמו של העולם הגדול לא היה חסר לגמרי. בנאפולי, ברומא ובפראג לא פגעה המלחמה אלא בשער־החליפין של הכבוד שאין לו מחיר. גם נופים נהרו לקראתי כמו מן הזכרון ששכח המלאך למחוק באצבעו המכה על השפה העליונה. הרים מושלגים נישאו במרחקים כבניין־על המתנשא מעל מאה אחרת, שלֵיווה ובוטחת בערכיה. רכבות מהירות הסיעו המון־אדם מעיר לעיר ועוררו פליאה קרתנית. היכלי־פאר עצרו את נשימתם לרגע. לכיכּרות־ענק היתה עדנה חוזרת. אלמונים יצאו מזרותם וכפו אותה על הזר הקרב.

“הבדידות אפפה אותו כאווירה חומרית, הניתנת למימוש, היא ניתמרה לעיניו כגון אדים. לבדו הוא צועד על גבי המדרכה. לבדו יבוא למסעדות, לגנים, לקרונות־הרכבת והחשמליות. רגע יחוש את עתרת הגופים הזולתיים כהוויה שֵדית…” כתב אבי ב“חזון האח בכרך”. כמותו, אף אני נתפסתי לקסמי־נכר מרים, כתינוק ששבוהו געגועים אל הנבצר מגעת. הלכתי בערים זרות, שנפתחו לפני לראשונה, כמשַחזֵר עבר שלא היה מנת־חלקי, במלכות שאין לי בה חלק ונחלה. זר לאחרים, ולפרקים גם לעצמי, בצער על התגמדותן של כיכרות מולדתי, פסעתי בערים יפהפיות וצלחתי ערים נחרבות שהיו מפוארות אפילו בחורבנן. בפנקס קטן רשמתי שורות נפעמות בערך ההפלגה ומחקתין האחת אחרי השנייה. אולם כל הרשמים הללו לא הטביעו חותם עמוק כמסע, בתעודות מזויפות, במחנות העקורים בגרמניה. רק שנתיים עברו מיום שהחליפו אלה מחנה במחנה והותרה להם ההתשוטטות בעמק־הבכא כמידת האמצעים שהצליחו לגייס ממכירת מטלטלים אין חפץ בהם זה לזה. יותר משלמדתי את תולדות המקום מסיפורים שהעתירו עלי בלי רחמים, יכולתי ללמוד את דברי־ימיה האחרונים של אירופה מבעד לעיניהם של אנשים, שבחרו להאמין כי ההישרדות היא נס, כדי שלא יצטרכו לייחסה לסגולות־אופי וכוחות־נפש אכזריים שהיו מבכרים לשכוח.

פנים־אל־פנים מול האימה הנשקפת מעיניהם של ילדים המספרים זכרונות מהתופת, בלהיטות של אנשים קטנים המתאמצים בכל כוחם להתפייס עם החיים ומתנפלים בתאוות־נפש על מזון ועל תאוות הגוף האחרות ומתקינים את עצמם להתקיים בעולם שבו יש תקווה רק למי שיש לו מה למכור, נכלמתי מאטימות־הרגש והעדר הכוח המדמה שבאו לכלל ביטוי בחיים לתקנם שניהלנו בארץ בימי המלחמה. בנסיעתי שם, לפעמים בקבוצה זעירה, שהביאה למחנות העקורים מתנובת הארץ, קצת שירי מולדת דלי־תוכן שזכו שם למעמד של תפילה בציבור וקצת סיפורים לא לגמרי אמינים על גן־העדן הצפון ליראיו בארץ ישראל של מטה, ולפעמים ביחידות, מביא בשורה מוזרה למדי, את קולי ואת מראַי, ולא הרבה יותר מזה, ומניח לאלמונים לנשק ולשטוף בדמעות את פני וצווארי, פנים של יליד־הארץ, רבותה גדולה, הראשון שראו בחייהם, חשתי שהחיים שיהיו מנת־חלקי בתום המסע שלי להרי הֶרץ שוב לא יהיו כפי שהיו לפני שעליתי בספינה שהוליכה אותי למקום שאין מכירים אותי כדי להתוודע אל עצמי. שנים רבות תעבורנה עד שאדע להכניס סדר במחשבות שעברו במוחי כאשר נסעתי ביחידות במכונית שכורה, מוסקת עץ, שארובתה מעלה עשן שחור, ועיני בגבו של הגרמני אטום־הסבר, חיל משוחרר, ששכרו מידי היה פרוסות־נקניק חתוכות דק דק, בכוונה לצער, שקופית אחת כנגד כל מאה קילומטר. הוא קיבל בהכנעה את קמצנותי המרושעת, הנוקמת והנוטרת, הפוקדת עליו עוון שאינו בר־ענישה, והסיעני ממחנה למחנה — מהם קסרקטינים לשעבר של הצבא הגרמני, מהם מפעלי תעשייה שנסתתמו מקורותיהם, ומהם בתי־ספר שלפנים לימדו בהם את גיתה ושילר ושאלו אם מותר להעדיף יופי על חירות ואחר־כך לימדו בהם צידוקים לרצח. בכל מקום הכריעו אותי תחת משא אהבתם אנשים שהיתה להם זכות גדולה משלי להסתלק מן האמונה באדם ובכל זאת היו מוכנים ליחס לי, נער שלא טעם אלא פירורים מעטים מלחם החיים, סגולות שאבי אפילו לא ראה בחלומו. שמחתי שאני מחוסן מפני זחיחות־הדעת והצטערתי שאיני קשיח דיי שלא ייראו דמעותי בעומדי על בימה מאולתרת מול קהל של רבבות שניצב בלי נוע ובלי רחש כצאן במכלאה צרה מהכיל, להאזין לקולי הרועד בדיבור עברי, שרק מעטים מבינים. הם הסתפקו בשניים שלושה משפטים, שצלילם הוא תוכנם, ואחר־כך התפזרו בשתיקה, איש למקומו, לרשות־היחיד בת ארבע אמות לכאן ולכאן, כאילו שמעו בשורה ממרום.

בשובי לארץ, אחרי שהתפרקתי ממשא רשמי ברשימות עיתונאיות, חשתי שגם אצלי חוללה הפגישה עם אירופה שינוי־ערכין של ממש. אולם לא הייתי קצר־רוח לגלות את אותותיו בפרקי הספרות שכתבתי. ההשקפה שגרסה כי אחרי אושוויץ נהרסו כל המסגרות ואף האמנות צריכה ללכת בדרך־כל־הארץ ולשבור את הכלים, לא מצאה הד בלבי. לא חזרתי בי ממה שאמרו לי חושי, שמעשה־האמנות הוא מלאכת בינוי, נדבך על נדבך, שמעמיד מבנה שאפשר לדור בו. הצורך לחדש תמיד שהוא בנפשה של האמנות, השוברת צורות קפואות כדי להעמיד במקומן צורות חדשות פרוצות לרוחות חדשים, אינו זקוק לַשואה כדי לקבל ממנה הסכמה להתפרקות מכל מסגרת צורנית. מימי לֹא התפעלתי ממי שאינם יודעים לנפח זכוכית והם זורים חול ומבקשים שנראה בו בקבוק. לא פרשתי מן המסגרת המחמירה של סיפור־המעשה, שמפרנסים אותו גם המחשבה וגם הרגש. כאשר השורות סדורות היטב יש מקום ברווח שביניהן גם למה שבין השיטין, בשורה או מסר או סיפור סמוי שפיענוחם מוטל על הקורא הנבון. כאשר המסר קורע את השורות עצמן, אין מוצאים בין השיטין אלא מה שראה חוקר בחריפותו. סתם קורא רגיש ובר־דעת אינו מבין כלל מדוע עליו לקבל ברכה מן הרב, המהלך בבלואים וממלמל לנפשו, אם כל חוכמתו נשמעת בבהירות מפי ה“קוואס”, ההולך לפניו, בבגדי־שרד בלי רבב, ומטה־אהרון בידיו. הפיתוי לקבל פטור מן המשמעת האמנותית היה גדול. ואכן סיפורים אחדים שנכתבו בתקופה ההיא — ברגשי קנאה כלפי המוסיקה שיכולה להרשות לעצמה להתנתק מן הריאליה ויש לה כלים מצוינים לבטא בהם את הכעס על עולם דיסהַרמוני — התהלכו כהלומי־יין על הגבול הדק שבין מציאות ודמיון, שמטורפים אמתיים מהלכים בו ביושר. אולם רק סיפורים מעטים מאלה מצאו להם מקום בקובץ הסיפורים שפורסם בתש״ח. הרוב קיבלו עליהם עולה של שפיות קשה מנשוא, המבקשת לשדר את מכאוב קיומו של בן־זמננו בתֶדֶר, שמכוונים אליו סתם קוראי ספרים ולאו־דווקא פותרי החידון הספרותי. כבר אז הסתלקתי מן המשאלה לפתוח לעצמי תחנת שידור מחתרתית, המשדרת בצופן הידוע רק למנוייה. מלאכת הספרות נראתה לי כמלאכתם של עובדי חברת הטלפונים שהציבו שורה ארוכה של עמודים בשביל למתוח עליהם חוטים. לא מצאתי טעם במלאכה מייגעת זאת בשביל לצלצל אל הזולת פעם אחת ויחידה לומר לו ששוב אין לנו מה לומר זה לזה, שכן העולם במשבר והרומן בוודאי, התעוותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות, האביונה היא בכלל חוצפה, וסַדָרי הדפוס צריכים להתאים את עצמם לזמן: בעולם שנתפוררו בו הערכים יש לפזר את האותיות ולא לסדרן, על־כן אין לצפות מן המחבר שיוסיף לחבר בזמן שצריך לפרק. ואני הרי זכרתי את התקשורת המופלאה, בלי מלים כמעט, שנתקשרה ביני ובין מי שחזו מבשרם את מות האלוהים.

מנקודת־מבטו של סוציאליסט צעיר היתה זו עמדה נכונה. בלי שאקבל עלי מוסכמותיו של הריאליזם הסוציאליסטי, המוקצים מחמת מיאוס בעריצות השלטון הסובייטי, “התפשרתי” עם התפיסה האומרת, שהספרות מיועדת ל“עם” ולא ליודעי־חן בלבד. אמנם “העם” הוא דחליל שכל אחד תוקע בידו מטאטא אחר, אולם כיוון שבעיני היה “העם” כל בר־דעת המסוגל לחוש מה שאני חש ולהבין מה שאני מבין ולא מצא מלים, ולאו־דווקא מי שמכריז על עצמו שהוא “העם” ועל־כן טעמו או קטנות־המוחין שלו צריכים לשמש נר לרגליו של יוצר הצורות, לא היתה לי הרגשה שאני “מתיישר על־פי הקו” ומתפשר עם אותה הרגשה פנימית של יושר שרבים מעדיפים לכנותה בשם “מצפון אמנותי”. אך מצב הדברים ההוא, אשר בו לא חולקו תעודות־זהות ברורות למי שזכאים להיספח אל “העם” שאליו מכוונים העיונים הדקדקים בנפש האנושית המכונים ספרות, לא הטעה את הוגי־הדעות של התנועה. למרות ההסכמה על עקרון חשוב חשו אצלי בניצני כפירה. לשבחם ייאמר, שלמרות החשד שאיני הולך בדרך־המלך, הזמינו אותי להיכל פנימה. שכן היוזמה להוציא־לאור ספר־ביכורים לא יצאה ממני.

שבועות אחדים לפני צאתי לאירופה פנה אלי דוד הנגבי, רכז מערכת ספרית פועלים, בית־ההוצאה של התנועה, בשאלה שנוסחה בקיצור נמרץ: כלום לא הגיעה עת כנוֹס? לא הייתי בטוח בזה. עד אז פרסמתי רק כחצי־תריסר סיפורים בכתבי־עת שונים ואלה לא היה בהם כדי להחזיק ספר ראוי לשמו. אולם בגיל עשרים־ושתיים אפילו אדם שמעשיו מרובים מחוכמתו עדיין אינו חכם עד כדי־כך שיעיד על עצמו שפירותיו עודם בוסר. על כן הסכמתי בהתלהבות, כאילו משמיים נפל עלי נזר של פייטן. (קשה לתבוע מאדם צעיר שידחה את התשורה הנאה. עד שיגלה כי לא זרי־דפנה עיטרו לראשו אלא נזר קוצים, עתיד הוא להתמכר עוד פעמים רבות לשמחות־השווא הללו, שכל מושך־בעט יכול להטיל בהן כפית של זפת. בסופו־של־דבר ילמד כי רק שמחה אחת תופסת, והיא זו שמחממת את לבו למראה פסוק נכון האומר דבר ברור בקיצור נמרץ). פחד הכינוס נפל עלי אחרי שקראתי את ספורַי שנית ומצאתים דברניים. גיליתי בהם גם השפעות שלא היו לרוחי. חסרתי סיפור אחד העומד כולו על רגלי שלי. המחמאות שקיבלתי מדורשי־טובתי וסתם קוראים נדיבי רגש, לא היה בכוחן להרחיק מלבי משאלה, האופיינית לאדם צעיר שמבקש להביא תועלת בכל מעשי־ידיו: שתעבור בקובץ כחוט השני השאלה הבוערת של הזמן. איזו? סיפורים אחדים סיפרו מה שמספרים מסביב למדורה. אחרים — מה שמזמר לנפשו מי שיושב מחוץ למעגל. היו חריגות נועזות מן הריאליזם ודִשדוש נאטורליסטי בפרטי פרטים. ראיתי צורך להעשירו בעוד כמה סיפורים. בהם — חוויות שחוויתי בגרמניה ועדיין לא מצאו להן לבוש אמנותי.

כתבתי להנגבי וביקשתי ארכה: הסיפורים הקיימים טעונים עריכה; וסיפורים אחרים עדיין לא יצאו מן הכוח אל הפועל. החזיר לי גלויה: שב כתוב. נבקש ימים מן הקיבוץ.

אני לא העזתי. הצטרפתי אל הקיבוץ בראשית תש״ו וכבר החסרתי ממכסת ימיו שישה שבועות במחנה־עצירים ברפיח ושישה שבועות במשלחת תנועתית לאירופה. אחת לחודש הייתי נוסע לחיפה לקבל שיעור בנגינה. ועוד שני ימים בחודש נתפניתי כדי לנגן בתזמורת עמק הירדן וברביעייה הבינקיבוצית. ההשתלמות בנגינה היתה כרוכה בהוצאות שאין בהם תועלת מיידית. בעת ההיא לא השתלמו במקצועם אלא מי שקיבלו עליהם להיות מורים. זכויות־היתר שהוענקו לי בנדיבות, על־פי מושגי הימים ההם, העיקו עלי. בא אדם צעיר לקיבוץ ולפני שעמדו על טיבו כבר הוא נטוע בענף מבוקש, שוותיקים ממנו התדפקו על שעריו ולא נענו, והוא מחסר ימי־עבודה לנגינה בטלנית שאינה משרתת את הפעולה התרבותית ואינה נחוצה אלא להעשרת עצמו. לא ראיתי את עצמי זכאי לגזול מן הקיבוץ את כוח־העבודה שלי בזמן קציר־החטים. החלטתי לדחות את הכתיבה עד אחרי הזריעה. בימים שהפלחים מקבלים את עודפי השבתות שצברו בעונות הבוערות אתפנה אני לכתיבה. קצתה על חשבון שבתותי וקצתה בלי חשבון. קיוויתי שההכנסות ממכירת הספר יצדיקו את הבטלה הזאת.

בינתיים נמשכה חליפת־המכתבים עם בית־ההוצאה. העורך הציע לי ברוח טובה לשנות קצת מדרכַי. לא היתה בזה התניָה. הספר יראה־אור — נרמז בחן, לבל אחשיד את העורך בנטיות קומיסריות — גם אם אעמוד במריי. אולם הפרוזה שלי תהיה נשכרת אם אוותר על הטון האלגי ואמנע מלהבליט את ספקותי. באלה הימים נחוצה ספרות היודעת לדבר בקול צלול ורם ואומרת דברים ברורים ונחרצים. ספרות כזאת זורעת בטחון בצדקת הדרך. המסלסלים את ספקותיהם זורעים מבוכה וחולשת־הדעת. לא הסכמתי עמו. כתבתי לו שחסידים שוטים רק מעוררים גיחוך. מאמינים יותר למי שגבר על ספקותיו. קיבלתי תשובה מפתיעה ומביכה. רק לסופרים גדולים מותר לבטא ספקות, נאמר שם. לצעירים ולטירונים יפה לשון בוטה. ואם מטבעי אני ספקן, שמזגו אינו מאפשר לו לומר הן לדיעות נחרצות, עלי לזכור שלא כל קוראי חכמים ודקי־הרגשה. אם אזרע ספקות, רפי־הדעת עלולים לחשוב שמותר לשבת בחיבוק־ידיים. בתש״ז, בימים ש“יציאת אירופה” שטה על גלים סוערים, היה זה חטא כבד להטיף להתבוננות באפס־מעשה. החזרתי תשובה עוקצנית:

ושמא הגדולים גדולים מפני שהעזו להטיל ספק.

התשובה היתה סלחנית:

החיים עצמם יאלפוני בינה.

נפרדנו בתיקו. אולם כל סיפור שהציג עליו העורך סימן־שאלה גנזתי מיד. אם העורך אינו מבין, חזקה על אנשים עייפים ממנו, הקוראים ספרים כדי להתעורר, שלא יבינו מה אני רוצה מחייהם. לא היה לי ספק שמותר לי להביך את קוראי. הנחתי שהם חכמים לפחות כמוני ולא סיפורי ידיחו אותם מדרך הישר. אולם לא הייתי בטוח שמותר לי לשעמם. בימים ההם היתה לי יראת־כבוד קבועה ועומדת כלפי כל מי שמבוגר ממני אפילו שנה אחת בלבד. הנחתי, שלא בִּזבז את השנה הזאת. ודאי ניצל אותה ללמוד דבר שעדיין לא הגיע לידיעתי. לא יכולתי לנהוג בקורא כזה כאילו שעמומו מעיד על דלות הרוח. עבודת ההתקנה לדפוס התנהלה בעצלתיים. אחרי שתמה עונת הזריעה, אזרתי עוז ופניתי למזכירות. ביקשתי חודש־ימים, מחציתו שבתותי, לשם עריכה סופית של כתב־היד. הדיון היה קצר ותכליתי. והתשובה חיובית, למרות צוק־העתים. בחודש דצמבר 1947 הייתי אמור לערוך את השיפוץ הסופי בכתב־היד.

בשלושה בו כבר ישבתי ב“מִפגש” של הפלמ״ח וחיכיתי לרכב שייקח אותי לנגב.

כח. דור הפלמ״ח    🔗

באוניברסיטת הארווארד שהוזמנו אליה מדי שנה ארבעים אורחים מכל קצווי עולם, היה סופר חבר קיבוץ שמאלי אורח רצוי, המקובל אפילו על הסטודנטים, שזכרו בגעגועים את המהפכה, שכמעט השתתפו בה, שנה קודם־לכן. אולם כאשר נודע להם, שיגאל אלון, סגן ראש הממשלה, מפקד הפלמ״ח לשעבר, חתום על כתב־ההמלצה שלי, תמהו כיצד יכול סופר, איש אופוזיציה מובהק המנהל אורח־חיים שיתופי, למנות בין ידידיו אנשים הקשורים בדרך זו או אחרת בקומפלכס־הצבאי־תעשייתי של גרורה קפיטליסטית.

היה זה ב־1969. ישראל היתה שייכת ל-Bad guys. ישראלי שרצה להתיידד שם עם אדם שגילו פחות מארבעים היה חייב לזרוק אבן לבאר ששתה ממנה. ההכרזה של האורח מישראל, כי לא זו בלבד שיש לו ידידים בקרב הקלגסים, אלא שלאחדים מהם שמורה בלבו פינה חמה, נדרשה כמין התגרות.

גם העובדה, שדור הסופרים שבגר בזמן מלחמת העולם השנייה מכונה, אף־כי באיבה מסוימת, דור־הפלמ״ח, על שם גוף צבאי במחתרת, נתקבל שם כמין אנומליה ישראלית. אך לא היה אפשר להכחיש שהתואר הזה אינו רק כינוי גנאי, שטפל דור סופרים צעיר, לצורך ההתבדלות, על קודמיו, אלא הוא מבטא עולם רוחני, אשר בתקופה מסוימת בחיי הדור ההוא, היה בו ממש. ואכן, אפשר שאין יפה ממנו להציב קורת־גג לערכים שאיחדו אז סופרים ואמנים שנתפלגו זה מזה גם בשאלות פוליטיות וגם בהנחות־היסוד של הטעם האמנותי.

הזמן העיד שיותר משהיו סופרי הדור ההוא דומים זה לזה היו שונים איש מרעהו. אף־על־פי־כן הם ראויים לכותרת אחת, מטעה ככל גדר שמקיפה זאב עם כבש. שכן ההזדהות עם חוויות הדור היתה שלֵמה כדי כך, שאי־אפשר לתאר את יצירתם בלי להזדקק לבחינת ההשפעה המכרעת של החוויות ההן על תמונת עולמם.

על עצמי ודאי שאני יכול להעיד.

במרוצת־השנים התחברתי פעמים אחדות אל קבוצות וארגונים לממש בכוח הצוותא רעיון טעון טיפוח. החיים בקיבוץ ודאי שהם התחברות מעין זאת. עניינם מקיף ועמוק וארך־ימים מן החברותה לשנים אחדות ביחידה טרום־צבאית, שייחדה לעצמה ברוח המליצה של הימים ההם שם שאינו הולם לה. (בפלוגות־המחץ ההן לא נאספו אנשי המחץ שבבני דורי. חזקים מהם ואמיצים מהם היה אפשר למצוא במגרשי הכדורגל. בסך־הכול נתקבצו שם בני נוער שלא ראו את עצמם פטורים, במידה זו או אחרת של שכנוע עצמי, מלשתף עצמם במשימות הדור. אחדים מהם היו סתם הרפתקנים. אחרים היו ריקים ופוחזים. לא חסרו גם עבריינים בכוח, ששמחו לקבל היתר מן המוסדות המוסמכים ללכת אחרי נטיות־לבם) אולם להזדהות שלמה עם תפקידי הצנוע במשימה הכללית לא זכיתי אלא בתקופה הקצרה שהייתי בפלמ״ח — שבע שנים, אשר שתיים מהן עשיתי כאיש־מילואים בבית־אלפא.

אפשר שנערוּת היתה בזה. וקוצר־ראות. ולא מעט יצר רומנטי, להלביש לעניין אפור כותונת ורודה. ייתכן שהשפיע עלי גם צִמצום היריעה האידיאולוגית. בפלמ״ח לא נתבקשת אלא למלא חובה פשוטה, שחיוניותה אינה מוטלת בספק. השקפותיך בעניינים אחרים היו עניינך הפרטי. הקיבוץ של הימים ההם ביקש לתפוס מרובה והמריד עליו את הנפש, שביקשה להשאיר משהו גם לעצמה. מכל מקום, נוח היה לי בפלמ״ח. לא היה מקום נאה ממנו לשהות בו עד שאכריע מי אני ומה אני מבקש מחיי. ובינתיים ללמוד בדרך ההתנסות את הקיבוץ — יעד סופי.

רבים וכן טובים ראו חובה לעצמם להצטרף אל החבורה הזאת. אחדים מאלה היה להם צורך דוחק לממש כשרון כלשהו, אך לא נעם להם לפרוש מצוות־משימה הנהנה מיוקרה חשאית, אשר אנשים פיקחים, בעלי כושר־מנהיגות טבעי, הבינו שכדאי לעודדה עד ולא מעבר לגבול המסוכן של יוהרה ריקה, התנשאות וסטייה מעקרון המשמעת.

הזדהות מעין זאת מולידה אותו סוג של חברות, שרומנטיקונים אוהבים לכנותה בשם אחוות הלוחמים. מפוכחים מאלה מגלים בה גם את כסילותה וקלקלותיה של הלהיטות להיות שייך לקבוצת עלית, שאפשר גם להתחמם לאורה וגם ליהנות לעתים מזכויות־יתר שזו לוקחת לעצמה מתוקף נבחרותה. (השכל הישר אומר שיש בה גם מזה וגם מזה. כל אחד לוקח מה שקרוב ללבו. העובדה, שריעות מנוער, ככל רגש אנושי, ניתנת לניצול, אינה ממעטת את יסודותיה האציליים.)

עם רבים מאלה נשתמרו קשרי הידידות במשך שנים ארוכות. קצתם התגלגלו לתפקידים שיש עמם שררה. אפשר שעל־פי מושגיו של חניך הארווארד, המחזיק באמות־מידה נוקשות משלי, חייב איש־הרוח לנער חוצנו משכמותם. סופר, שחובות איש־הרוח אינן מעקמות אצלו רגש אנושי פשוט, שומר ידידות לידידיו ולא איכפת לו כמה כובעים חבשו לראשם מיום שנתגלה לו טבעם האמתי במבחנים נעדרי ברק של המעשה היומיומי, במקום שהעמדת־פנים כמעט בלתי־אפשרית.

בחברת אנשים אלה חל המעבר החד מנעורים לבגרות ונתרחשה ההתוודעות אל המציאות הארץ־ישראלית בימיה הקודרים ביותר של מלחמת העולם השנייה. כושר ההבחנה שלהם, מושגיהם, וכן הדיעות הקדומות שנתקבעו בהם היו הסכין שעל ירכה נתחדדה סכיני שלי. הדעת נותנת, שהזדהות שלמה ומאושרת מדי עלולה לתת אותותיה בהסכמה נלהבת למערכת השקרים המוסכמים שעליה מקיימת החבורה את אחדותה. ואכן, נער שבגר בתקופה ההיא בסביבה יהודית מובהקת וקיבל עליו להקדיש חלק נכבד מחייו להגנה עליה, היתה צפויה לו הסכנה שיאמץ לו עמדה שטחית בכל הנוגע לפתרון הסכסוך בין העמים ויעדיף לסקור אותו ממקום בטוח, “מבעד לכוונת העליונה”. עמדה, שתעניק לו כרטיס־חבר לנבחרת של יחידה נבחרת. העובדה, שנקודת־תצפית זאת כרוכה בסכנת חיים העניקה לה, לכאורה, תוקף מוסרי, שפטר את בעליה מן הצורך לבחון את השקפותיו עם השתַנות הנסיבות. מקשנות מסוימת שבטבע, נטייה אופוזיציונית שאומצה בלב חפץ, ואפשר שגם עיון בחסרונותיו הבולטים של הפתרון הצבאי, שחולשותיו היו מוכרים היטב למי שהכיר מקרוב גם עובדות ומספרים, היה בהם כדי למנוע את ההסתפקות בתשובות מוכנות. מכל מקום, אף כי אותו פרק בחיי לא הטביע חותם של קימא על השקפותַי מילא תפקיד מכריע בגיבוש אופיי. מכל מורי, ושאר אישים שהשפיעו עלי בדרך זאת או אחרת, אותה חבורת רעים, אשר עם אחדים מהם לא יכולתי להחליף אפילו משפט אחד בעניינים שהעסיקו את רוחי יותר מכל — ספרות ומוסיקה — הטביעה בי את חותמה לשנים ארוכות. ולא דפוסי־התנהגות בלבד השבירה החבורה לנאמניה אלא גם כמה ערכים של ממש. אילו היתה בי נטיית־הלב להאמין בתובנה עליונה, החולקת לכל דור ודור קצת חוכמה וקצת סכלות במידה הנחוצה למלא את תפקידו בהיסטוריה, כי אז הייתי יכול להעיד, כי בשנים ההן לא התרשלה במלאכתה. שכן לעולם אין לדעת, אבל לתהות מותר, אם היה אפשר לסיים את המלחמה המאולתרת בתש״ח כפי שנסתיימה אילולא היו הנפשות הפועלות בה מול פני המערכה החזקה אנשים צעירים חדורי בטחון אווילי בכוחם, מחוצפים להכעיס, קצת נבערים מדעת בכל הנוגע למשקל הנכון של הכוחות הפוליטיים הפועלים בזירה, ונאמנים, בלי חשבונות הרבה, למערכת ערכים פשוטה להפליא. שנה שנתיים לאחר־מכן כבר התקשה הדור, שהחמיץ את הרגע ההיסטורי ההוא, להאמין שאכן בתום־לב החזיקו קודמיו באמונות שהכשירו אותם להסתלק מאנוכיותם דווקא ברגע שזו חיונית לעצם הקיום.

גיבור דורנו היה אדם המזדהה עם תפקידו כדי כך, שאישיותו מסולקת לחלוטין. כביכול, הוא התגלמותה של אידיאה, שלעתים קרובות אינה מקיפה יותר מפנקס המדריך של בוגר קורס־ממכַּפִים. רגשותיו אינם חשובים. הוא מעלה על פניו את המסיכה של התפקיד ושוב אי־אפשר להסיר אותה מעליהם. הוא מקבל החלטות נועזות, שכרוכה בהן אכזריות מסוימת, בלי להניד עפעף. כיוון שהוא מסכן את עצמו מותר לו לסכן גם את האחרים. מותר שיהיו לו יצרים אבל אסור שתהיינה לו חולשות.

אמנם היתה שמורה בלבנו גם פינה חמה לגיבורים של מלאכה משעממת, המוכנים להירתם בעוּלה של עבודה שחורה לכל ימי־חייהם, וגם נתבצרה בנו התנגדות פנימית לכל מיני עבודת־גיבורים, לרבות השימוש במלים רמות כמין משקה משכר המעודד את רפי־האונים להגיח מן החפירות של ה“אני” ברובים מכודנים ובצעקות־קרב, אבל נערצים יותר היו אלה שידעו לעצום עין אחת כדי שייטיבו לירות.

סתירה, שהולידה סגנון מיוחד במינו ודיוקן־מקובץ בעל תווי־פנים ברורים: ברנש בעל חיוך קשוח והומור ארסי, הנמנע מדיבור מפוצץ וסגנון נבואי. הוא מקדם בקור־רוח, כמעט בברכה, את פגעי החיים, ואין לו הנאה גדולה מלבוז לקטנותם של אנשים העושים עניין גדול מן המחסור.

בסיכומו־של־דבר, היינו שותפים למהפכה מסוימת, שאהבנו לקרוא לה המהפכה העברית — שלא לומר “יהודית”. היתה זו מהפכה מחוסרת הדר, שנעדרות ממנה מחלות הילדות של דור חלוצי לוחם. לא הפלגנו בפאתוס מרומם־נפש כדי למשוך את עצמנו בציצית ראשנו משממונם של חיי היומיום שלנו, שלא היו שונים הרבה מחייהם של חברי קיבוץ מן השורה. לא נתפתח אצלנו זעם מוסרי כנגד אלה, שוויתרו על הכבוד להיות עמנו “חוד החנית של כוח המחץ העברי”. לפעמים אפילו ריחמנו עליהם, שלא זכו להיות עמנו בימים המעטים, שבהם השייכות ל“חטיבה” צפנה בחובה גמול כלשהו — השתתפות באירוע שיש בו מטעמה של הרפתקה ואולי יש לו גם איזה ערך לעצמו. היינו חבורה של לוחמים שהסכימה לאכול לחם עוני אבל לא היתה מסרבת לאכול עוגות. לא היתה אצלנו סגפנות לשמה ולא הערצת הסבל. מי שמשווה את סגנונו של הפלמ״ח עם הלשון המלוהטת שנקטו ארגוני המחתרת הפורשים, ה״אצ״ל" וה״לח״י", יחוש שלא רק הבדלים שבעמדה פוליטית היו קיימים, כפי שנרמז בפרק י״ג, אלא גם שוני מהותי בכל הנוגע לערכי־יסוד. הפלמ״ח תבע ציות אך לא עודד קנאות. היה די לו במשמעת המחייבת, אחרי שמסתיים הוויכוח על האמצעים והמטרות, ונזקק ללשון נמוכה, ארצית, שניביה נשאלו מאוצר המלים של קונטרסי אחדות העבודה. ארגוני הפורשים תבעו משמעת עיוורת, קנאות נעדרת הומור, והערצת המנהיג. הם נזקקו לסמליה של לשון נרגזת מימי חורבן הבית השני.

הדעת נותנת, כי לא רק אורחות־חיים היה אפשר לאמץ מן ההתנסות ההיא. מי שאוזנו כרויה לדרכי הבעה ולחיבור שבין מלים ומעשים לא היה אפשר לו שלא למשוך ממנה גם את לשון־הדיבור וגם צורות ביטוי ודרכי מחשבה.

הלשון העברית — אשר לא אליה היתה מכוונת המהפכה העברית, אף כי היותה ללשון העם היה אחד ההישגים הבולטים ביותר שלה — נתרחשו בה בתקופה ההיא שינויים סמויים מן העין, העתידים להטביע חותמם על הספרות העברית, ולא רק זו שנכתבה על־ידי מי שהיו בין יוצריה של עגה מקורית חדשה.

העברית של יומיום, שהיתה שגורה בפיהם של חניכי הגימנסיות העבריות, היתה בליל של מליצה תנ״כית, גִרסא דיַנקותא, ולשון המדרש — ששימשה יפה יותר את דור ההורים, חניכי בית־המדרש — ועברית בת־זמננו, שלוקטה מאוצר החידושים של סופרי המודרנה העברית. את מאמריהם של אלה התקשו חניכי הגימנסייה להבין, אולם חידושי הלשון ששיבצו בתרגומים מלועזית נתקבלו על דעתם כלשון ספרותית לעילא. אותה שעה עצמה נולדו, מובדלות זו מזו, בתפזורת — אם לנקוט עגה של חקלאים המובילים גרעינים בלי שקים — עגות מקומיות, ששאבו את השראתן ממגע הדוק יותר עם הערבית והיידיש — בירושלים, במושבות הגליל ויהודה ובפרברי הערים הגדולות. טיולי פסח והחופש הגדול לא היה בהם כדי לחבר חיבור של ממש בין בני נוער במקומות שונים בארץ. אפילו תנועות הנוער לא איחדו אלא את הקרובים זה לזה. “ההגנה”, שפעלה במסגרת איזורית, אף היא לא היה בכוחה, בקורסים קצרי־מועד, אלא להטביע חותם על כמה מונחים צבאיים וכן ביטויים של חיילות מובהקת.

בפלמ״ח נפגשו לראשונה בני־נוער מכל חוגי הציבור — בוגרי הגימנסיות מת״א מחיפה ומירושלים, המדברים לשון־לימודים מסוימת, עם נוער עובד מנוסה בחיים ממש ממקומות אחרים, ועם בני־קיבוץ, שלא הרבו אז לפקוד את כיתת־הלימוד אך היטיבו להכיר מקרוב את טבע הארץ ויושביה, ובני מושב הדומים להם, ועם גליליים, המדַגשים את בּיתיהם, וסתם הרפתקנים המסתפקים באוצר מלים בסיסי והיתר אצור בתנועות־ראש ובמיני צִקצוקים ומִצמוצים, ובני מושבות, שפרשו מהשכלה צרפתית ומקללים בערבית כאילו היתה לשון־אמם, וכן עם מי שמכונים היום נוער שוליים, שכבר אז החזיקו בעגה פרחחית, הידועה רק למי שהסתכסך עם החוק. הפגישה בפלמ״ח, שהקיפה את כל החיים, השליכה לעריבה אחת את כל העגות הממזריות הללו, ושם נתרחשה כעין התמודדות בין העסיסי לעסיסי יותר. אמנם, הנצחון לא תמיד היה על צדו של זה שתרומתו ללשון העם חיונית יותר. לעתים קרובות גבר הגס והבוטה על מה שהצליח להכיל מרובה בתוך ביטוי מעודן יותר. אולם הצורך בלשון מלכדת האחיד את צורות הביטוי שנתהוו במקומות מרוחקים זה מזה כריחוקו של קיבוץ נגבה מקיבוץ דן, וגִלגל לרשות־הרבים, באמצעות גִמגומים ראשונים של ספרות־הווי צעירה, את לבטי התהוותה של לשון־עם מחודשת, העתידה לשוות לדיאלוג תיאטרוני — עוד חזון למועד — אופי של דיבור טבעי, ישר ולעניין ומשוחרר מכבלי המליצה. השפה הזאת היתה בבחינת עוּבּר, שעדיין לא השמיע צווחה ראשונה בחללו של עולם. היה צריך ליַלדוֹ במכאובים קשים. לכאורה, לא היה קל מלהיספח אל החבורה באמצעות שימוש בלתי־נלאה בכל חידוש לשוני ובכל אחד מן הביטויים המהווים מעין סיסמה סודית של קבוצה מסוגרת — כמעט כל ביטוי בערבית, שגסותו אינה מוטלת בספק, יכול לשמש לכך, ואפילו סתם משפטי חיווי שנעוצה בהם נוצה זרה — אולם האוזן הרגישה לא יכלה שלא לחוש שקיצור־הדרך הזה אינו מוליך לשום מקום. כל “תפדל” ו״דחילק" שגולגלו בגרונם של מי שלא ידעו להקשות את הד׳ ואת הק׳ שלהם, לפני שהוטמעה בהם עברית תקנית, אשר הריתמוס שלה מגלה את מקורותיה החברתיים, עוררו על בעליהם רק לעג. אחת הרשימות הראשונות, שעסקה בנושא במודע, אף־כי התיימרה להיות ליצנות לשמה, דנה בתופעה הזאת עצמה. ״על הסגנון״, שנתפרסם בעלון הפלמ״ח מס. 6 מן ה־2.5.48, שחובר על־ידי חיים חפר וכותב השורות הללו, השתמש כמעט רק בביטויים מן העגה הפלמ״חית, במעין משאלה לקבור אותם בעלון מחתרתי אחת ולתמיד, כדי שלא יוכלו לשמש עוד את ספרות ההווי, אשר ידעה אז את שעותיה היפות ביותר. לאמור, מי שרוצה להסתייע בלשון־דיבור חיה, שאינה מעשה כלאיים, ויש בכוחה להיעשות לשון־עם מכוח מקוריותה וחיוניותה — יתכבד וייצור אותה בעצמו.

עד כאן — דפוסי דיבור ומחשבה שנתהוו כמו מאליהם. אולם ההשפעה של העת ההיא אינה מתמצית רק באלה. אישים, שהטביעו חותם על זמנם, הצליחו, לפעמים בדרך עקיפה ולפעמים בדרך ישירה, להשפיע גם על היצירה הספרותית, שנזונה מן החוויות של הדור ההוא.

לכאורה, מעין סתירה כאן. מי שגילה בעודו נער את הניגוד שבין ההוגה ואיש־המעשה, והכשיר את עצמו מבית אבא להיות אופוזיציה של קולמוס יחיד, כיצד היה יכול לחבור לאנשים שהכשירו את עצמם מדעת להנהיג את הציבור?

סיפור, כמדומה, ייטיב להבהיר זאת יותר מאשר עיון למדני בלקחים שהשתדלו אישים אלה להנחיל לחניכיהם.

כט. גדול מרבן שמו    🔗

את יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ״ח, הכרתי פנים־אל־פנים רק בימיה הראשונים של מלחמת השחרור. לפני כן ראיתיו, פעמים אחדות, ממרחק ניכר — לפנים מן השורות, איש לא צעיר עוד, במכנסיים קצרים, כרס ומשקפיים מתנצנצים. הוא נשא נאום ואני לא הקשבתי. מחצית דבריו נשאה הרוח, אולם גם מה שהגיע לאוזן לא נשא בשורה מילולית. הדיבור הפומבי, המפקד מול פקודיו, היה מין טכס שמקיימים מטעמי כבוד. למלים לא יוחסה חשיבות מיוחדת. עיקרו־של־דבר היתה העמידה פנים־אל־פנים, להגדרת הזיקה ההדדית בין בעלי הסמכות ומי שמכירים בה. קראתי רשימות אחדות משלו בעלון הפלמ״ח ולא עשו עלי רושם מיוחד. לא גמרתי בדעתי אם פשטנותו היא עדות להרמוניה פנימית ותום־לב, או שהיא משמשת אותו ככלי חינוכי. הייתי סבור כי מוטב לאנשים כמותו, שזכו לסמל באישיותם מהלך היסטורי, להניח את הכתיבה למי שמיטיבים מהם לנסח מחשבות. הגמגום ההירואי של אמִתות נחוצות — עדיין לא הייתי מסוגל להעריכו כראוי לו. בכל מקרה העדפתי עליו את כוח המחץ של השנינה, המביאה רעיון אל גבול התהום ונסוגה ברגע האחרון.

בחורף תש״ח נפגשנו פנים־אל־פנים לראשונה. בארבע עיניים היה אדם אחר לגמרי. פיקח, נבון, חריף ומעורר אמון. בימים ההם כבר סרה ממנו תהילת ראשונים. בחוג חברי היה מקובל לומר כי ימיו שלו חלפו עברו. אנשים צעירים, בדרך־כלל, נוטים לקבל בלי ערר את ההערכות שמותחים בני דורם על קודמיהם, בייחוד כאשר הדברים אמורים בעניינים שאינם בתחום שיפוטם.

את הפגישה ההיא יזם נתן אלתרמן, שהיו לו קשרי־ידידות עם רבים וכן שונים במערכת הבטחון, בעיקר עם אישים שהגו יראת־כבוד למלה הכתובה.

היה זה ימים אחדים אחרי שגוייס הגל הראשון של אנשי־המילואים של הפלמ״ח. היחידה שהייתי שייך אליה הבטיחה את השיירות לנגב. אלו עשו את דרכן בין תל־אביב לניר־עם לעתים נדירות למדי. היה סיכוי להיתקע בנגב לתקופה ארוכה. נתן אלתרמן, שידע כי אני מכין לדפוס ספר־ביכורים (“דגן ועופרת”, ספרית פועלים, תש״ח), ראני כמי “אשר אירש אשה ולא לקָחה”. הוא ביקש מיצחק שדה שימצא לי תפקיד זמני שיאפשר לי להתקין את הספר לדפוס. למחרת הוזמנתי לפגישה.

השאלה הראשונה שהציג לפנַי יצחק שדה אחרי גישושים ראשונים היתה מהממת:

המותר לנו לשמור על חייהם של האנשים המוכשרים?

לא, השבתי לו, מופתע ונרגז מעט, שכן לא אני יזמתי את הפגישה. רק על בעלי מקצועות חיוניים צריך לשמור.

כמה אנשים ברוכי כשרון נהרגים יום יום, אמר בכאב.

רמזתי, שלא נתבקש לחוס על חיי מפני שאני יודע לכתוב משפט עברי בלי שגיאות. בסך־הכול מדובר בתפקיד זמני, שאפשר לעשותו במקום שניתן להגיע ממנו לבית־הדפוס מפעם לפעם.

ראיתי בפניו שהיה מרוצה מתגובתי, הגם שהיה בה עוקץ מסוים, המכוון כנגד אנשי מנגנון־הקבע של ההגנה, שרבים מהם מצאו את עצמם בתפקידים חיוניים בעורף. ואז הציע שישבצוני בפלוגת מלווי השיירות לירושלים. בימים הראשונים עשו הללו את דרכם לירושלים וחזרה מדי יום ביומו.

הסיכויים ליהרג שם היו גדולים מאלו של מלווי השיירות לניר־עם. אבל גם הסיכויים להגיע לבית־הדפוס היו גדולים יותר. ואת ההתחשבנות עם המוות שנינו סירבנו לעשות. ידידות ממבט ראשון.

לא הספקתי לנסוע הרבה בין תל־אביב לירושלים. כעבור ימים לא רבים זומנתי לפגישה עם יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח.

אותו לא הכרתי כלל. אפילו לא ראיתיו. שמעתי עליו רבות — דיברו עליו ביראת־כבוד עצומה — אבל לא נזדמַנו למחיצה אחת. טוראי מפלוגה ה׳ לא היה לו כל סיכוי לפגוש את מפקד פלוגה א׳ פנים־אל־פנים. בימים שנתמנה למפקד הפלמ״ח כבר הייתי בבית־אלפא.

במבט ראשון ראיתי צעיר יפהפה, שקסמו מוכר לו היטב, והוא מקפיד מאוד על פשטות הליכות כיאות. סמכות שהכול מכירים בה פטורה מגינונים של שררה. ההקדמה היתה קצרה ביותר. קצין־ההסברה של הפלמ״ח נהרג באותם הימים בנגב. הוא הציע לי למלא את מקומו. סירבתי. קצת מפני שכך נאה. מנין לי לדעת אם אני מסוגל למלא תפקיד שמימי לא ניסיתיו בדרג נמוך יותר? וקצת מפני שהחזקתי בדיעה כי אדם שלא התנסה בתפקידים פיקודיים מוטב שלא יקבל עליו בקבלנות לשמור על המוראל של הלוחמים.

הוא הקשיב לדברים בחיבה ובזלזול מוצנע: רעיונות אלה יפים לימי שלום, במלחמה כל אחד נחוץ במקום שהוא מביא את מירב התועלת; ואם ארגיש חובה להשתתף בקרב נדאג גם לזה, הזדמנויות לא תחסרנה. והוסיף: יצחק שדה צדק: אתה תתנגד. ולכן אתה מתאים לתפקיד.

נוסח, שנקט לעתים קרובות. על־פי הכלל, שחיים בר־לב נתן לו ביטוי הולם: כמעט כל דבר בעל־ערך בארץ הזאת נוצר על־ידי אנשים שאינם מתאימים לתפקידם. המפקד הטוב הוא זה שאינו אוהב לתת פקודות; את ההסברה כדאי להפקיד בידי מי שמעדיף למעט בדיבורים.

השיחה לא נסתיימה בזה. ממה שנאמר לאחר־מכן איני זוכר פרטים. זכורה לי רק הרוח שבה נתקיימה השיחה. יגאל אלון הפתיעני מאוד.

האיש עטור התהילה שראיין אותי, בעצם, כדי להחליט סופית אם אני ראוי לתפקיד, לא זו בלבד שלא נהג בי, הצעיר ממנו בשש שנים, טוראי “שאינו בעניינים”, כאילו אני עומד למבחן והרושם שאעשה עליו קובע את עתידי, אלא דיבר כאילו נחוץ גם לו להוכיח, שתצמח לי ברכה אם אעבוד עמו. על פניו נראו בבירור אותות של שמחה אמתית למראה הרושם הטוב שעשה עלי, כיאה למי שהיה אומר לבוגרי קורס מפקדי־כיתות של הפלמ״ח: “אני יכול לעשות ממך מ״כ, אך את הסמכות אתה מקבל מן הטוראים”.

כך נפתחה ידידות, שנמשכה שנים רבות, כמה שאפשר להיות ידידו של אדם המחזיק בידיו כוח פוליטי רב וצריך להיזהר תמיד שלא לגלוש למעין נאמנות התלויה בדבר.

בחוג ידידינו נמצאו מי שאמרו, בלי אבק רשעות, שידידותו של המפקד הנערץ לאיש־העט הצעיר, שהגיע לכירת הידידות בידיים ריקות, אינה נקייה מחשבון של תועלת. מי שרואה חשבון של תן וקח בכל זיקה בין אנשים מצא בשורשהּ את רצונו של המפקד הדגול לתעד את פרטי הפרטים של חייו בעיני סופר — להבטיח לו דיווח אוהד בספר דברי־הימים. אם אכן היתה משאלת־לב כזאת — חשבון ודאי שלא היה כאן, שכן הידידות נמשכה שנים ארוכות אחרי שנכזבה תוחלתו — היה זה מקח־טעות לקרב מי שעניינו בספרות היפה. זה בדרך־כלל אינו מוצא עניין בתיעוד עובדות על־פי משקלן ההיסטורי. לעולם אין לדעת באיזו דרך תתגלגלנה העובדות לתוך הספרות היפה ומה תפקיד יימצא להן שם. כך גם דמויותיהם של אישים שעשו היסטוריה. קווים אחדים ימצאו להם קלסתר־פנים הולם בדמויות בדיוניות. דמותם השלמה תזדקק להיסטוריון, לא לסופר.

הסיפור הקצר הזה על אישים בעלי־שם, שמקומם בדברי־הימים מובטח, לא בא למתוח קווים של השפעה — מהם, אל הנוסח הכתוב שנולד מן המפגשים ההדוקים שבין העושים והמתבוננים. יותר משבא ללמד על הצורה המקורית, הארץ ישראלית במובהק, שלבשה כאן פטרונותם של בעלי־שררה על האמנויות, הוא יכול להוסיף קו לדמותו של כל אחד מן האישים עצמם. קו, שהואר מזווית־הראייה של איש צעיר, אשר ברגע הרה־גורל בחייו פרשו עליו חסותם ולא זכו לתמורה, אלא למעט ידידות של כבדהו וחשדהו כלפי בעלי־שררה. דומה שהגיעה עת הפרעון. רק יראת־הכבוד כלפי המלה הכתובה, היא שיכולה להסביר את האהדה הבזבזנית שהשפיעו שניים אלה על כותב הסיפורים, ועל דומיו, בלי שיתנו דעתם על כך, שקִרבה יתרה לאנשי הספרות הבדיונית עלולה לחשוף את חייהם לסקרנותם של אנשים שאין להם כל התחייבויות כלפי העובדות.

במרוצת־הזמן ראיתים לעתים קרובות ביותר, איש בפני עצמו ובזיקתם זה לזה. לרבות באירועים נוגעים אל הלב, מאמציו הכנים של יגאל אלון, חניך שנהיה מפקד למפקדו, להעניק למורהו את הכבוד, שאחרים ביקשו למעט ממנו. אולם לא על אלה באתי להעיד, אלא על עניינם בספרות.

מה שכונה כאן “יראת־הכבוד כלפי המלה הכתובה” יש לו גם סימוכין במסורת הסוציאליסטית, שייחסה למלים ערך של מעשים, ומתוך כך תבעה מן האמנות למלא תפקידים חברתיים שאין בכוחה למלאם. עניינים אלה נידונים במקום אחר. אולם מעניינת כאן ההשוואה בין עמדתם של שני אישים אלה, פטרונים נאיוויים לאמנות, כלפי איש־עט אין תועלת בו, ובין עמדתו הברורה יותר של האחד בדורו, האיש שבצלו חסו השניים ביחסי איבה־הערצה.

אין בדעתי להציע כאן פרק עיוני המבהיר את זיקתו של דוד בן־גוריון, האיש שהשאיר עקבות גם במקום שלא עבר בו, לעולמה של הספרות. ידועה היטב דבקותו בּבָטוּח, יצירות שעמדו במבחן הזמן לפחות כמה מאות שנים, ונהייתו אחרי חוכמה יוונית ומשלי אסיה, ויש להניח שהיתר הנבואה שנתן לנתן אלתרמן, בחיבה ובהוקרה ובקצת זלזול, יזכה לעיון מפורט. חזקה על תלמידיהם של שני האישים הדגולים הללו שיקצו לזה פרק בכתביהם. אני אסתפק גם הפעם בנסיון אישי.

באדר תש״ט, עתה זה נסתיימו הקרבות, ודגל הדיו, שזכיתי לעמוד לרגליו, הונף במפרץ אילת, זומנתי למערכת “מערכות”, אשר בה הייתי משחזר מזכרוני עובדות שלא היה להן ביטוי במסמכים, לקבל עלי מלאכה שעדיין לא נתנסיתי בה.

חודשים אחדים לפני־כן, בהפוגה השנייה, נורה ונהרג, בגלל טעות בזיהוי, ובנסיבות לא הירואיות כלל, הקולונל מיקי מרכוס, קצין יהודי מצבא ארצות־הברית, ששהה בארץ בחודשים הראשונים למלחמת תש״ח וזמן־מה שירת כקצין בצה״ל תחת שם־החרב — למעט את החיכוך בינו ובין מולדתו הראשונה — מ. סטון. הוא היה אחד הקצינים היהודים הבכירים ביותר בצבא ארצות הברית, ובן־גוריון, כך נאמר לי, ראה צורך להציב לו ציון בספר, “כדי שידעו שם בארצות הברית,” אמר באירוניה מזמין העבודה, “איך השתמשנו בו ולמה הרגנו” את המתנדב הבכיר ביותר במתנדבי חו״ל. הספר היה אמור להיכתב באנגלית — לא היה בדעת ב״ג להציע ספר כזה למו״ל עברי — בעזרתה הפעילה של בחורה אמריקנית, ציפורה בורובסקי, בתו של נשיא הברית העברית העולמית. אני נתבקשתי לכתוב גִרסה עברית, וזו היתה אמורה להיתרגם בו־זמנית לאנגלית, בשיפוצים קלים, ברוחו של קורא אמריקני, הזקוק לערך ההפלגה. לשוני הנזירית היתה עלולה לגרום עלבון צורב למי שציפה לעבודת גיבורים.

תמהתי שפנו אלי. ידעתי שבן־גוריון כלל לא היה מרוצה מן המאמרים שכתבתי בעלון הפלמ״ח בשאלת פירוק המטה. שיערתי שלא איכפת למזמין העבודה, לשכת הרמטכ״ל, להסתייע בשירותי בעניין שאין לי בו דיעה משלי. יכולתי גם להניח שלא רצו להטריד את בן־גוריון בעניין פעוט ולא סיפרו לו כלל מיהו הכתבן שנתבקש לתת לבוש מרומם־נפש למקרה ביש.

עבודת מחקר כלשהי — ראיונות עם אישים ופגישות עם מוקירי זכרו — נעשתה עוד קודם שהוזמנתי לחתום דמותו בספר. עיון בחומר, שלא לימד הרבה על אישיותו של הקצין הבכיר אף לא על מעלליו, לא הותיר מקום לספק — הדיעה שנקבעה אצלי אחרי פגישות אחדות פנים־אל־פנים עם המנוח, היתה פחות או יותר זו שנרמזה מבין השיטין: לא היה אפשר להביא עדות כלשהי על תרומה ראויה־לשמה לבטחון המדינה, אם כמפקד חזית ירושלים, תפקיד שהחזיק בו שתיים־שלוש יממות, או כמדריך הסגל הפיקודי לעניינים לוגיסטיים.

כך זכרתיו גם אנוכי: איש דורש טוב, נלהב מעט, שהתקשה ביותר להעתיק רעיונות פשוטים לשפה שנדרשים לה בעלי־דברוֹ — בייחוד אנשי הפלמ״ח שלשונות זרות לא היו הצד החזק שלהם. בחור מזדקן, שתוי לעתים קרובות, שלא היטיב לקרוא את המפה הפוליטית וגם הנוף האנושי היה זר ומוזר לו. תקופה ארוכה לא הבין בדיוק מה מבקשים ממנו, ועל־כן התיידד על־נקלה עם כל מי שהתיר אותו משיעמומו, ולא נזהר מלשון מרוממה, בערך ההפלגה (“מימי לא פגשתי בחור אמיץ ממנו”, או “פלוני גאון צבאי, שכמותו אתה מוצא אחד בדור”) נוסח אמריקה. אמינותו המודיעינית לא נמצאה ראויה ליותר מהערכה צוננת. לבן ה־23, שתפקידו במערכת לא היה נהיר לו כלל — ידע רק שהוא מקורב למפקד הפלמ״ח — סיפר, בגילוי־לב מיותר, כי, בעצם, התירו לו להתחכך בשלטון היהודי החדש מפני שחברו מן הווסט פּוינט, שנתמנה ליושב־ראש המטות המאוחדים של צבא ארה״ב, הגנרל עומר ברדלי, רצה שידווח לו אם יש ליהודים סיכוי לגבור על אויביהם. וזאת, כדי שלא תהמר מחלקת המדינה על הסוס הלא נכון. אחרי שנסע לארה״ב ונתן שם הערכה אופטימית על סיכוייה של ישראל, הערכה שסתרוה מקורות אחרים שבגינם חזרה בה ארצות הברית מהכרה ביישות המדינית החדשה, הניחו לו לחזור לארץ, בלי ברכה, והיו מוכנים להעלים־עין מכוונתו ללבוש מדים של צבא מובס תחת דגל אחר. ידעתי גם זאת, מפי אנשי שירות הידיעות, כי בחורות שהתרועע עמן בבארים של תל־אביב, אוזן קשבת זמינה לאיש גלמוד ועצוב ששתה קצת יותר מדי, היו סוכנות של ארגון פורש, שרצה להתמצא קצת יותר בעניינים.

העובדות שידעתי ממקור ראשון, וכן אלה שבלטו בתחקיר, לא היה בהן כדי להעשיר חיבור שילמד מה תועלת הפיקה המדינה־שבדרך מן הקצין היהודי הבכיר — רק רב צבאי אחד היה בכיר ממנו במעלת כבוד אחת — שבחר לחלוק עמנו את גורלו. כיוון שלא נתבקשתי לכתוב חיבור היסטורי קשוח וצונן, בלי משוא־פנים לָאיש, אלא דווקא משהו חצי פיוטי, קינה על מוות חסר־שחר שמעניקים לו בדיעבד צידוק היסטורי, שיערתי שלא אוכל להתקדם בחיבורי אלא אם כן יימצא מישהו שיעשיר אותו בהערכה מוסמכת, כגון, איש־צבא, שקיבל ממנו עצה נבונה, או מדינאי ששמע מפיו רעיון גואל. הלכתי מאיש לאיש, ואף אחד לא היה מוכן לציידני בעדות מעין זאת. (היחיד שזכר עצה מאלפת היה ישראל גלילי: “מדוע אתה עסוק כל־כך כל הזמן?” שאל אותו, באמצעות מתורגמן, אחרי שהמתין זמן רב לפגישה. “יש הרבה עבודה,” התנצל גלילי. "דיונים, פגישות, שיחות אישיות… בלי סוף״. — “אתה אינך צריך לעשות כל זאת,” אמר לו מרכוס, “אתה צריך לשבת ולחשוב. זה מה שאתה צריך לעשות. לחשוב. בשביל זה אתה ראש המטה הארצי”.) הכול היו סבורים כי האדם היחיד המסוגל לתת תשובה לשאלותי הוא בן־גוריון. הוא האיש שקיבל החלטות גורליות והוא שיכול לחלוק אחת או שתיים עם מי שנתן לו עצה טובה.

אולם לשכת הרמטכ״ל לא קיבלה עליה לתווך ביני ובין האיש, אשר אפילו אנשים בעלי נטייה ספקנית היו מוכנים לעשותו אגדה בעודו בחיים. לא העזו שם להטריד איש דגול בעניין חסר־ערך. אולם לא כך סבר בן־גוריון. ביקשתי פגישה באמצעות לשכת ראש הממשלה ושר הבטחון וזומנתי למחרת.

הנערה האמריקנית שהגיעה לפגישה במיטב מחלצותיה היתה המומה למראה לבושי האזרחי — מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. היתה סבורה, שכבודו של ראש ממשלה מחייב לבוש הולם. אפשר שכך סברו גם אנשי המשמר והלשכה. על בן־גוריון, כמדומה, נתבזבזה לחלוטין המחווה הילדותית של ההכרזה על עצמאות הסופר באמצעות מכנסיים קצרים וסנדלים. הוא לא השגיח כלל בלבושי, וּודאי היה מתפקע מצחוק אילו הניח שבמעשה הסמלי הזה אני מכריז מלחמת־יחיד כנגד עבודת האלילים שהנהיגו מקורביו. האיש, שעמד להיכנס לתולדות עם ישראל כדמות מספר שופטים, שזכה והיה גם מלך וגם נביא, היה יכול לוותר בקלות על מנחת ההערצה של כתבן בן 24, שנחוצה לו להכרת ערך־עצמו פוזה של מורד.

הוא קיבלַנוּ במאור־פנים, בהבעה מבודחת של אדם עסוק מאוד שמתפנה להשתעשע עם ילדים — לפני שנים מעטות הייתי יושב עם בתו הצעירה להכין שיעורים באלגברה — ושיחת־המבוא קלחה לה בנועם, לפליאתה של הבחורה האמריקנית הרגילה גם בדמוקראטיה וגם בסגידה למפורסמים. ראש־הממשלה ושר הבטחון התנהג כאדם שזמנו ברשותו והוא מוכן לבזבזו בנדיבות גם על מי שבא להקשות קושיות ומסרב להבין דבר מתוך דבר. לא היה איכפת לו כלל שאני מתנהג כבחור מחוצף שאין עליו מוראם של אישים דגולים, אם בשביל לצאת־ידי־חובה של צבר קוצני או מפני שבבית אביו לימדוהו שרק סופרים הם אנשים דגולים באמת. אילולא פתחתי בנושא שלשמו באנו אפשר שהיתה השיחה הלבבית הזאת נמשכת עד תום הראיון. אולם אחרי שהצגתי את שאלותי על תרומתו של המתנדב מאמריקה התחלפה ההבעה האבהית המבודחת בזעם ממשי. מאותו רגע חזרתי והייתי בעיניו נציג של הפלמ״ח, בחור שעבר כמה קורסים של ההגנה ומזלזל בסמכותו של קצין־צבא מקצועי. (“צבא סדיר”, היה הביטוי שהשתמש בו, כניגוד ל“צבא בלתי סדיר”, שרכש את מיומנותו בקורסים מאולתרים בהרי אפרים.) הוא נהג בי כטוראי שמעז־פנים כנגד המפקד העליון של הצבא. היתה זו שיחה מאוד לא נעימה, אשר בה האחד מדבר בחצי לחישה והשני מרים את קולו בזעף, שכן לא יכולתי שלא להעיר, כי דווקא בקרב ה“בלתי סדירים” בפלמ״ח מצא האיש המאוכזב לפחות איזו חברות שאפשר להסתמך עליה, ואילו יוצאי ה“צבא האמתי”, הבריטי, ששירתו במטה, זלזלו, ובצדק לדאבון־הלב, בהצעות לוגיסטיות של מי שתבע להשלים את מצבת משאיות התובלה ביחידות שעדיין לא השלימו בהם את מצבת הנעליים, ומחמת המחסור באמצעי־תחבורה הלכו משדה־קרב אחד למשנהו ברגל. האיש הדגול, שזכרונו טעון עובדות לעייפה, לא דייק גם בעובדות פשוטות ותאריכים, שניתנים לאימות מיידי, כגון מי פיקד על מרחב הנגב בימים ששהה בהם הקולונל, ומתי יצא לאמריקה בתום תפקידו כמשקיף מטעם ראש המטה של צבאות ארצות הברית. אבל ביותר גברה חמתו עלי כאשר הזכרתי לו, מה שידע, כמובן, אבל שיער שאני איני יודע, כי הרעיון הראשון שהגה המנוח, ולא נתקבל על דעתו, היה הצעת מבנה חדש לצה״ל: המטה הכללי יקבל תפקידים של מטה עורפי ואילו מטה הפלמ״ח יתמנה למטהו הקרבי.

לבסוף, למראה רשימה של שאלות בכתב, שנתבקשה להן תשובה בכתב, פקעה סבלנותו: לשם מה כל זה? אמר לי (פחות או יותר, קשה להתחייב על דיוק מילולי אחרי שלושה עשורים) הרי אתה סופר. ומה עושים סופרים? משקרים. ובכן, שקר!

הזלזול לא היה קנטרני. להיפך, היתה בו אפילו חביבות מעט: אם מיטב השיר כזבו מדוע ייגרע חלקם של הפרוזאיקנים?

התשובה שלי היתה בערך כך: שקרי שלי הם עניינים שביני ובין קוראַי, שקרים מדיניים צריך לתלות באילנות גבוהים.

ראש הממשלה חייך. היה ברור שהספר לא יראה־אור עד שלא יימצא לו סופר אמריקני, שלא איכפת לו להקים לאיש הטוב, שההיסטוריה דחתה את מנחתו, אנדרטה חלולה המטילה צל ענק.

לפתע צלח על בן־גוריון יצר ההתוודות. אכן, הסכים עמי, עינם של מפקדי הפלמ״ח לא היתה צרה במומחה הזר לרוחם. פלוני מן המטה הכללי — וכאן נקב בשמו של איש בכיר שעמד למנותו לתפקיד בכיר עוד יותר — הוא שדעתו לא היתה נוחה מאדם שידיעותיו מרובות משלו.

כאן לא התאפקתי מלגמור חשבון עם האחד בדורו. בו במקום, בלי לחשוב הרבה, השבתי כי עליו להיות מרוצה שאת דבריו האחרונים שמע סופר, שעניינו בשקרים פרטיים, ולא עתונאי, העוסק בשקרים מוסמכים. שכן הסופר עתיד לשמור זאת בלבו עד ליום שיהיו הדברים בגדר היסטוריה, ואילו עיתונאי היה מפרסמם מחר למגינת־לבם ועל אפם וחמתם של הנוגעים בדבר, הדובר, וזה שמדובר בו. ופגישתנו הגיעה לקצה.

הניגוד שבין השליט לאיש־העט, השואב את דימוייו ממשל הקיסר וליצן החצר, אינו עניין רציני כל־כך במקום שאין בכוחו של השליט לערוף את ראשו של הליצן. במשטר טוטאליטארי נחוץ אומץ־לב אמתי להעיז־פנים נגד השלטון. במקומותינו אין קל מליַדות אבנים בראשי ממשלות. הנסיון להתהדר בעמדה אופוזיציונית כלפי השררה הוא “פוזה” פתיטית, המקנה לאנשי־רוח אחדים איזו אשליה של כוח. הסופר אינו יריב שווה־ערך לשליט ועל־כן גם אין השליט אויבו של הסופר. גם ידידים אמתיים לא יוכלו להיות. השליט לעולם יעדיף על ידידותו עם הסופר את בריתו עם חדל־אישים שיכול להגביר את כוחו. הסופר לעולם לא ימחל לו את הבגידה הזאת.

אויביו הקרובים של הסופר, היכולים להזיק לו כהוגן, נמצאים סמוך מאוד לבית־המדרש אשר בו הוא מתפלל לשלומה של שפה נכונה ומלים ברורות. משכיחיו ורודפי זכרו לא בממשל יש לבקשם. הם מחזיקים דוכן באוניברסיטה וכותבים שבחים על משבחיהם בבטאונים ספרותיים או מתפרנסים מן המו״לות, או, לפעמים, אוחזים בזה וגם מזה אינם מניחים ידם. כשאין בהם יושר אינטלקטואלי, יריבותם קשה פי־כמה משנאתו של השליט או מבוזו של בעל־הבית, שמזלזל במי שיודע לעשות ספרים ורוצה שיקראו רחוב על שמו כאילו הקים בו בית. חוקריה החרוצים של הספרות הם אלה שיכולים לגזול את פת־לחמו, אם מחמתן של דיעות קדומות, או שרירות־לב, או סתם פניות שלא לגופו של עניין, או טינה אישית, ושאר חולשות אנושיות שאפילו חוקרים אינם נקיים מהם, או סתם מפני שהתחשק לאלה להעביר עטרה מראש לראש, שיהיה ברור כי גדולים ממלכים ממליכיהם. ואם יקרהו המקרה הרע, שבבת־אחת תהיינה כל הקתדראות מסורות בידי מי שאינם נוטים לו חסד — הריהו חשוב כמת.

זאת הבין אבי הבן היטב. ועל־כן הוא עצמו אף פעם לא נפנף אגרוף מתחת לחוטמו של השליט. היה די לו בגרגיר־המלח שזרע כדגש קל בכל מלה שיצאה מפיו. גם עויניו מן השררה האקדמית לא הטרידו את רוחו כל עוד נמצא לו מו״ל אחד שהיה מוכן להוציא את כתביו ומניין קוראים שכדאי לעמול להם. הוא ריחק עצמו מהם בלי צער ולא שילח בהם אלא כמה עקיצות צרודות, כגון: “סתם כסיל הוא אוויל לעצמו, אבל טיפש משכיל יש לו הכלים להפיץ את סכלותו ברבים.” אולי מטעם זה הזהירני מן הנקדנים ולא ראה צורך להזהירני מפני אנשי־שררה, שאינם מקרבים לאדם אלא לצורך עצמם ולכבוד שמם. גם זעמם לא יירא אותו ביותר. הוא הקשיב לסיפורי על הפגישה עם בן־גוריון בחיוך דק מן הדק על שפתיו והניח לי להבין כי במשטר דמוקראטי הניגוד בין כוהן ונביא מקומו בקומדיה ולא בטרגדיה. האריה הזועם אינו מסוכן לי כלל. אין בכוחו לרדוף אותי בין השיטין או להכתיב לי דגש חזק אחרי אותיות בגד כפת או להכריח אותי לחבר כזבים בלי שיר.

ידידותו של השליט “מסוכנת” יותר. בתמורה למחמאה, שאינה שווה הרבה, ולעתים גם מזיקה, יבקש מן הסופר למלא תפקיד חינוכי. אבי קיווה שאני פיקח דיי שלא לנפול בפח הזה. ב“ידידי” מן השררה שצמחה באוהלי פלמ״ח מצא סגולות אנושיות ועל־כן לא חשש שמא יש בכוח חיבוק־הדוב שלהם למעט את האוויר בריאותי. יצחק שדה, שכתב ספרים, היה חשוד עליו שהוא מבקש להחזיק בכתרים מרובים מדי, על־כן היה אהוד עליו פחות מאשר יגאל אלון, שבימים ההם עדיין לא כתב ספר. אבל זה גם זה נראו לו כאנשים, שהחמימות הנושבת מהם מעידה עליהם שהשררה לא רצחה אצלם את המידות האנושיות, ועל־כן, לא זו בלבד שידידותם אינה “מסוכנת”, אלא שהשפעתם עלי, אם קיימת, אינה יכולה להזיק.

היה יכול לדעת, שכן לא היינו מן האנשים האומרים זה לזה דברים שעלולים לעורר התרגשות בלתי מבוקרת, שהשפעתו שלו עלי היתה גדולה כל־כך, שלא היתה צפויה כל סכנה שאצא מגדרם של הערכים שנטע בי כדי לקנות לעצמי ידידים. אף כי היו השניים מבוגרים ממני, זה מעט וזה הרבה, ומכובדים עלי, איש כערכו, ולמדתי מהם דברים אחדים, לא חדלתי להביט בהם בעיניו שלו. ספקנותו ירדה עמי. ואף כי התאמצתי בכל כוחי שתהיה לי גם דיעה משלי על אנשים, לא יכולתי שלא לעמתה תמיד עם פליטת־הפה שדנה אותם לשבט או לחסד. פליטת־פה, שכן הוא נזהר מאוד שלא לומר באוזני הנער דיעות נחרצות על אנשים שאינו מכיר. אבל לפעמים אפילו זו לא היתה נחוצה. חיוך עדין אחד, צונן כלשהו, כיבה את המבער מתחת לבלון נפוח לא אחד, שהתנשא לעיני הילד בשלל צבעים.

דומני, שלפחות על יצחק שדה שינה דעתו מפני דעתי. אף כי נראה לו אדם של “פוזות”, המתנהג כנסיך שיש לו משורר בחצרו, קיבל ממני שהזיקה של “הזקן” לשירה היא נאמנה ומקרב־לב. אמנם, אפשר שלא כל דקויותיה חדרו להכרתו, אבל זו שאהב העריך בכל נשמתו. כיוון שהניח פנקס פתוח היה אפשר להציץ אל תוך נפשו, נפש של ילד יהודי, למוד־סבל, בגעגועים לאהבת־אם, לכוח, לחיים הרמוניים ולעליית־נשמה — נפש מורכבת בכיסופים לפשטות טולסטויאנית וללשון חסכונית. עניינים חשובים אמר בלחישה. פקודותיו היו הצעה לעיון ולא צווים. הוא קרא ספרים לא כאדם המבלה את זמנו הפנוי בקריאה אלא כמי שמחפש ידידים ובשורה. קרא דוסטויבסקי — חלה. קרא טולסטוי — החלים. קרא פושקין והתפייס עם העולם. קרא צ׳כוב ומצא שגם הצער הוא צרי לנפש. משקרא קולה ברניון ביקש להיות כמותו. יהודי שמְנגֵר באבן וחייו הם המנון לשמחת החיים.

היו לנו התנגשויות לא מעט ומכולן יצאנו ידידים קרובים יותר. קצת מאלו מקורן בהבדלים שבמזג אך לא מעטות נולדו מניגודי השקפות. מותר לזקוף לזכותו את הרצינות והענווה שבהם קיבל את הביקורת שמתחתי על מאמריו בעתונות ועל רשימות אחדות שכתב עוד בתקופת המחתרת.

מאמרים אחדים שפרסם בשעתו נראו לי מסורבלים מדי ואמרתי לו שאינם הולמים מי שממעט בדיבור. הוא חייך, אבל אחרי שעברתי בקולמוס על מאמר שלו ושיניתי אותו לבלי־הכר אמר לי בלי כעס שהמאמר שלי יפה משלו אבל השם יצחק שדה יהיה חתום רק תחת גמגומיו של בעל השם.

עימות מאלף היה לנו אחרי שהוצג בקאמרי, בראשית 1950, המחזה “הם יגיעו מחר”. המחזה, שהיה מיוסד על סיפור שנכתב עוד בחורף תש״ח, הפתיע והביך כמה מידידי בפלמ״ח. היה מי שאמר שהצגתו, סמוך כל־כך למלחמת העצמאות, כמוה כנעיצת “סכין בגב”. שכן דמות המפקד במחזה לא הלמה את הסטיריאוטיפ הפלמ״חי — אדם ההולך בראש אנשיו ומשמש להם דמות חינוכית.

אמנם לא זאת היתה הכוונה והמחזה כלל לא רצה לרצוח אגדה. לא ביקשתי כלל לספר על המלחמה אלא על הימים שיבואו. דפוסי התנהגות של החברה הישראלית — בעצם ימי המלחמה — הדאיגו אותי והמשלתי עליהם את משל המוקשים: אלה שזרענו בימי המלחמה יתפוצצו לרגלינו בימי השלום, אלא אם כן נזכור שאנחנו ערבים זה לזה גם בזמן שאין מתרחשת בנו אלא מלחמת הקיום.

אולם הנטייה לבקש בפרקי ספרות אינפורמציה מהימנה אינה רק נחלתם של אלה, המבקשים לייעד לה תפקיד חינוכי. מי שמקורב לאירועים היסטוריים נוטה לדקדק עם הסופר בכל הנוגע לעובדות ברקע העלילה.

אחדים מידידי היו פיקחים דיים לא להיפגע. הניחו, שזוהָרם לא יועם בשל אירוע תיאטרוני, שמשך חייו חודשים אחדים. היטב הבינו כי מי שיבוא בטענות על “סילוף הדמות” יֵיחשד שמן הסתם יש לו יסוד להיפגע: בתולדות חייו יש פגם אסתיטי. יגאל אלון, שפיקח היה ואיש פוליטי מובהק, הבין שהשכל הישר כרגש החברות מחייבים להצניע את הביקורת על העובדות, שבחר המחבר להבליט, ולהסתפק בהערכת היכולת האמנותית. בקבלת־הפנים שערך התיאטרון לאורחיו אחרי הצגת הבכורה פיזר רמזים לחבריו: מי שאין דעתו נוחה מן המחזה ייכבד ויכבד את אומץ־הלב הנחוץ כדי להתגרות בידידים מנוער. התקפה חזיתית של מפקדים נעלבים תשרת מגמה הפוכה. היא תגלה כי שורות האחים־לנשק אינן הדוקות. ולא זו בלבד, אלא שהללו נוהגים בעצמם מנהג של פרות קדושות. ואין דבר מאוס מזה על הדור הבא של המפקדים, הממתין לשעתו בשורות הטוראים.

לא הכול הלכו בדרכו. אחדים נפגעו אישית. אחרים מצאו בדמות המפקד את חבריהם. ביקורת שהיתה להם בלבם על בכירים מהם, שקשרו לעצמם כתרים מגבורתם של הכפופים להם, הביאו לה סימוכין מן המחזה. כביכול, נוצה מכובעו של המתהדר בנוצות זרים ביקש המחבר לתלוש כאשר הגיש לתיאטרון הקאמרי צדק פיוטי בדמות מחזה ריאליסטי.

אף יצחק שדה ראה חובה לעצמו להתריע על “סילוף ההיסטוריה”. רשמיו מן ההצגה כתב ב“על־המשמר”. עיקרה של הרשימה עסק בנסיון לקעקע את אמינות הסיטואציה. הביא הצעות לפירוק המוקשים.

המאמר לא מיעט את מספר הצופים ולא חיסר מכבודם של השותפים למלאכת ההצגה. היה אפשר אפילו להתעלם ממנו. לא הייתי סבור שטיעוניו מפריכים ולו רעיון אחד מאלה שהיו חשובים בעיני. הערכתי, שאילולא החמרתי עם המפקד, והנפשות הפועלות היו יוצאות מתחת ידי אצילות יותר ואמיצות יותר, כי אז לא היה יצחק שדה מדקדק עמי שלא השתמשתי בדקר לגילוי מוקשים בחושך. לא הייתי אומר לו דעתי אילולא שאלני אם אני כועס עליו מפני שמתח ביקורת על ההצגה. (השאלה כשלעצמה יכולה להעיד על טוב־לב.) תשובתי היתה שלא הביקורת על המחזה שלי מציקה לי אלא העובדה שאיש כמותו מעתיק את סמכותו מתחום שבו הוא בר־סמכא לתחום שאינו רשאי להתגדר בו.

הוא הביט בי בפליאה. כלום אסור לו להביע דיעה כאיש מן הקהל?

לא כשאתה יצחק שדה.

בעולמנו הרוחני — הזכרתי לו — אדם נרתע מלהשתמש בכוחו כדי להטיל את כל כובד־משקלו בעימות על עניינים שאין לו בהם אלא בקיאות של הדיוט.

לא הכול נאמר במלים. אולם יצחק שדה הבין את כוונתי היטב. כאשר הוא משתמש בשמו כדי להעניק דרגה של אלוף לדיעה של הדיוט הריהו מחסר משהו משמו.

היום איני יודע אם צדקתי אז. שוב לא אתרעם על אדם שעשה לו שם בחקר הכוכבים והוא תורם את יוקרתו להגדיל את רשימת החתומים על עצומה התובעת עלבונם של עניינים ארציים. אולם יצחק שדה הרהר רגע ואחר־כך אמר: אתה צודק. לא חשבתי על זה. וחדל מביקורת תיאטרון.

יגאל אלון, שלא כמורהו, נמנע מלכתוב דיעה נחרצת בענייני ספרות ואמנות. אולם שלא כאנשי מדינה אחרים, הזונחים אהבות ישנות כדי לקשור קשרי־ידידות חדשים עם סופרים בחדשות, לא התבייש לאהוב מה שאהב, גם כאשר יצאו הדברים מן האופנה. חברים שעשו עמו כברת־דרך, ויצירותיהם היו חביבות עליו, יכלו לסמוך עליו, שיקרא כל מלה ואם תהיה לו הסתייגות יאמר אותה בארבע עיניים.

ל. שרביט הטוראי    🔗

מנקודת התצפית של איש־המטה המלחמה היא עניין שתוכנן במוחות גאוניים ושובש בשדה־הקרב — אם מחמת טעויות של מפקדים או התנהגות שאינה הולמת של האויב. מנקודת־התצפית של הטוראי מלחמה היא תמיד תוהו־ובוהו, אולם גורל־אנוש עולה ממנה בבהירות שאין למעלה ממנה. לא היה ספק בלבי שמן המקום שאני נמצא בו, במטה, אפיק תועלת לימודית מרובה. בכל הנוגע למציאות הפוליטית ולמאבקי הכוח שמאחורי הקלעים, היה מטה הפלמ״ח אולפן מאלף. לא היה צריך להימצא דווקא בחוג הפנימי, אשר לאיש השומר הצעיר ניתנה בו דריסת־רגל בערבון מוגבל, כדי להכיר מקרוב את המערכת המורכבת של יחסי־אנוש המטביעה חותם עמוק על מה שמתגלגל לרשות־הרבים כחילוקי־דיעות פוליטיים. אין לזלזל בחשיבותה של התנסות כזאת להכרת הכוחות הפועלים במציאות החברתית ולהערכת המשקל הסגולי של האישיות בהיסטוריה. כעורך עלון הפלמ״ח, שהשתתף בצורה פעילה ביותר בפולמוס הגלוי והחסוי על פירוק הפלמ״ח, ניתנה לי הזדמנות, נדירה למדי לאדם בגיל עשרים־ושלוש, לעצב לי עמדה משלי, המיוסדת על מידע מקיף, בנושאים שרבים מבני דורי נקטו בהם עמדה רגשית טהורה. אף־על־פי־כן חסרתי בעליל את ההתנסות בגורלו השלם של בן הדור, שהמלחמה השליכה אותו אל קצווי המערכה, מקום שם לא הקיף חוג־מבטו אלא אפס־קצהו של שדה־קרב, שחשיבותו פחתה מרגע לרגע בהתקרב במהירות מאיימת הצלליות המתאנשות והולכות של האויב, אשר ברגע שתהיינה קרובות עד כדי זיהוי תווי־פנים תבשרנה את רגעיו האחרונים.

אמנם, תנאי ה“הסכם”, שאשתתף בקרב כאחד מן החבורה, יכולתי לממשם בכל שעה שעלה רצון מלפני, ובלבד שאחזור למועד הכנת החוברת הבאה של העלון, היוצא לעתים מזומנות. אולם לא נעלם ממני שעניין אחד הוא לחלוק עם הטוראים את מנת־גורלם, או בלשון פשוטה יותר, לאכול עמם “את החרא”, יום יום שעה שעה, ועניין אחר הוא לחלוק עמם תהילתו של קרב, שעלה יפה למי שנשאר בחיים, ולנסוע למחרת לתל־אביב, מרכז־העצבים השוקק חיים, ולהתענג שם על אמבטיה חמה, סעודה משביעה וקהל מאזינים המתפעל מעלילותי. חשתי זאת היטב באחד הקרבות הקשים ביותר שהשתתפתי בהם סמוך מאוד לימיה הראשונים של המלחמה. נסיוני הקרבי עד לאותו יום נסתכם באש מבעד לחרירי משוריין כלפי מטרות בלתי מזוהות בשיירה לירושלים.

היתה זו הפשיטה לסעסע, כפר שנבנה על גבעה רמה בצומת־דרכים חשוב במרכז הגליל העליון. הפשיטה שאבה את צידוקה, אילו נמצא מי שיערער על חשיבותה, מן העדות שמסר המודיעין, שהכפר משמש מרכז גיוס למתנדבים מלבנון. הנימוק האמתי, חשתי, היה חינוכי יותר מאשר תועלתני. אמנם, פשיטה מעין זו, בעומק שטח האויב, יכלה להדהימו ואולי אפילו לגרום לו שירתק כוחות לשמירה על כפרים הנמצאים במרחק רב מקו העימות, אולם הואיל ולא היתה כל כוונה בקרב ערביי הגליל לרכז כוח הבקעה בנקודת־תורפה כלשהי כל עוד הבריטים נמצאים בארץ, פיצול הכוחות שיכלה לגרום פשיטה מעין זאת לא היה יכול לשמש סיבה מספקת להסתכן בחיסולו של כוח מאומן בן ס״ה לוחמים בעלי נסיון קרבי, שהיו נחוצים מאוד להגנת יישובי הגליל ועורקי־התחבורה אליו. אולם חודש לפני כן אבדו ל״ה לוחמים בדרכם לגוש עציון ונמצא מי שסבר, ומן הסתם בצדק, שבלי התנסות דומה בשטח הררי עלול להיקבע בתודעת האנשים, שמבצע בדומה לזה הוא מן הנמנע וכי כשלון מסע הל״ה לא היה בגדר מקרה רע, שחיברו לו תירוצים שונים, אלא טעות גסה של הפיקוד.

פשיטת סעסע היתה הצלחה מכל בחינה שהיא. בליל־חורף סוער, שבין ה־14 ל־15 בפברואר 1948, צלחה היחידה שטח הררי, פשטה על הכפר, הרסה כמה בתים, על יושביהם, חוששני, שכן לא היתה כל אפשרות לוודא מי נמצא מאחורי הקיר שאליו הצמדנו את תרמילי־הגב הממולאים חומר־נפץ, ושבה בדרך חתחתים, ארבעים קילומטר הלוך ושוב, כשהיא נושאת עמה על אלונקות מאולתרות, שהותקנו תחת אש, שני פצועים, אחד בינוני ואחד קשה. אם לנקוט לשונו של ראש ממשלה אחד, שלא היה אנין־דעת, אפשר לומר שפשיטת סעסע מחקה את הטראומה של מסע הל״ה ועוררה אצל רבים מן המפקדים הצעירים את ההכרה המסוכנת שבכוח ההעזה והתושייה אפשר לגבור על כוחות אויב גדולים ומצוידים היטב.

את הערכותי שמרתי לעצמי. מנקודת־התצפית שלי לא מצאתי את עצמי ראוי למתוח ביקורת על אנשים שקיבלו החלטות גורליות ולא נרתעו מן האחריות. כיוון שלא מצאתי בנפשי את העוז ואת התוקף למלא תפקיד פיקודי גזרתי על עצמי לא להשיא עצות למי שאינו מעוניין בהן.

(תופעה דומה, חמורה הרבה יותר, מצאתי אצל נתן אלתרמן, שהיה מבוגר ממני ביותר מעשור וחצי ולא השתתף במלחמה. הוא הפליאני בהערכה המופרזת שהגה כלפי מפקדי הצבא, בהם אנשים שלא יכלו להשתבח בתכונות ראויות להערצה. הערכתו אותם גבלה בהתבטלות — כביכול, בקבלם החלטות נועזות, לא מוסריות לפעמים, הם לא רק אמיצים ממנו אלא גם מוסריים ממנו. הוא יודע כי "עת לעשות הפרו תורתך״ — הם מעיזים גם להגשים את הפסוק. בליל־חורף אחד, בגזרת רפיח, יצאתי מקרונו של יגאל אלון, מקום שם נאספו כמה חברים להפיג את המתח שבטרם קרב בשתייה ושיחות של קלות־דעת, ופגשתי מעבר לדלת את נתן אלתרמן, בסגין צבאי וראשו אסוף אל כתפיו מחמת הקור. מדוע אינך נכנס? שאלתי אותו. אולי דנים בדברים שאסור לי לדעת, השיב, אף־על־פי שיכול לשמוע היטב את המולת השחוק שיצאה מן הקרון).

לא מפחד העול סירבתי לקבל עלי תפקיד פיקודי. לא הייתי סבור שכל מי שבכיר ממני בדרגה בקי ממני באמנות המלחמה. אולם היטב הכרתי את עצמי וידעתי כי מותו של אדם אחד יעיק על מצפוני כל ימי־חיי. איני מתכוון בזה להכיר בתכונה הזאת כיתרון מוסרי לעילא. אילו נחנו בה כל בני דורי היינו כולנו קורבנותיה. יכולתי רק להתנחם בזאת שהכרת עצמי הגנה עלי מפני טעויות שעשו אחרים. שמחתי שרגשי גדלות אינם מעבירים אותי על דעתי, אולם “הענשתי” את עצמי על חולשתי בהימנעות מתיקון שגיאותיהם של חברי גם במקום שהתערבות בשעתה יכלה להועיל. הקפדתי לקבל עלי רק תפקידים שאני יכול למלאם בלב שלם. מבחינה זאת שמרתי לעצמי זכויות־יתר שאין טעם להתפאר בהן. לא היה ספק בלבי שההשתתפות בקרבות, שבחרתי להשתתף בהם בידיעה ברורה שיש להם משקל היסטורי מכריע, אינה משחררת אותי “ממשפט ההיסטוריה”, שתדון אותי כמי שדיווח על מלחמה מעמדה נוחה של קצין־מטה, המצטרף אל הלוחמים ברגעיה המרתקים ביותר של המלחמה וחוזר למאורתו ברגעיה ה“משעממים”, העקובים מדם.

השתדלתי שלא “לדווח” על המלחמה כלל. פקפקתי גם בצורך וגם ביכולתי להעתיקה אל הכתוב. בטחתי יותר באותה “אמת” היוצאת מתחת ידו של חייל, שלא ראה אלא חפירה אחת וגדר־תיל אחת. ה“אמת” שבפי היתה יפה יותר לדיווחים של איש־מודיעין, המעכל ידיעות ממקורות שונים ומציע הערכת מצב, נכונה לשעה־זו. חוויותי האישיות מצאו את דרכן לספרות בדרך עקיפה ביותר. ובאיחור רב. ויותר משמצאו תיקונן בסיפורי המלחמה נטמעו בכתבים אחרים, שלא ביקשו כלל לתעד את רשמיו של אדם שהציץ במלחמה מקרוב.

אולי זו הסיבה כי אף־על־פי ש“דיווחתי” על פשיטת סעסע, בעילום שם, פעמיים — בעלון הפלמ״ח ובתלם־שמיר־בועז, גלי־צה״ל שבמחתרת — לא מצאו דרכן לספרַי אף לא אחת מן החוויות שהטביעו חותם עמוק על נפשי בלילה ההוא. ולא מפני שפסלתי את עצמי לעדות, שמא הקִרבה בזמן וההתרגשות יעוותו את שיפוטי, או שמא אין לאורח בשדה־הקרב הזכות להעיד על מה שראה. שכן יכולתי להעלות בדמיוני התרחשות בדומה לזו בלי לרמוז שבי היה מעשה, ממש כשם שמותר למי שלא מילא תפקיד קרבי מטעמי בריאות להעיד על אימי המלחמה, שלא הכירם אלא מפחדיו, אלא שלא מצאתי כל טעם לתפוס חוויה בכף ולצלמה בו במקום — שמא תנוס. בחרתי להניח לה להתעמת עם נסיונות אחרים, לעת אחרת, לפני שאצק אותה בתבנית.

הקרב היה קצר ביותר, בן שמונה דקות בלבד, ועבר בלי רושם מיוחד, כתרגיל שעלה יפה. חדרנו בשלוש זרועות אל תוך סימטאות הכפר — האש שקידמה את פנינו היתה מפוזרת ולא יעילה — והנחנו את תרמילי חומר־הנפץ ליד הבתים שנקבעו לנו, האחד מפעיל את חומר־הנפץ והשני מחפה עליו. היינו אמורים להסתלק בתוך דקה אחת, משך חייו של הפתיל, ולמצוא מחסה בבוסתנים המגודרים שבמבואות הכפר. היתה לי תקלה ומנגנון ההדלקה נותק מן הפתיל, אולם הספקתי לתקן מה שקלקלתי. לא זכרתי אחר־כך שנתעוררו בי פחדים כלשהם, אולם לא זקפתי זאת לזכות אומץ־לבי, אלא ראיתי בבִטחה הזאת שאננות ילדותית של בר־מזל, שלא היתה לו שהות להתוודע אל התוצאות ההרסניות של לשונות־האש הקטנות הללו, שריחפו בחלונות הבתים.

החלק הקשה והמפחיד של הקרב ההוא היה כולו לפנינו. איני יודע מי התיר לעצמו להניח שלא יהיו נפגעים. מכל מקום, אלונקות לא היו לנו. ובו במקום, תחת אש, אולתרו. שמיכות הבאנו עמנו וענפי־זית נמצאו בסביבה בשפע. מסע האלונקות במשך שמונה שעות באדמה הררית בוצית, בדלף בלתי־פוסק, היה המאמץ הגופני הקשה ביותר הזכור לי בכל ימי־חיי. חזקים שבנו החזיקו באלונקה עשר דקות. אני עצמי, שהייתי רגיל בעבודה גופנית קשה, הייתי קרוב להתעלפות אחרי שבע דקות. בחשֵכה, בתנועה מתמדת, כאשר רצועות ארוכות של כדורים נותבים מסמנות מעל ראשינו את המצוד חסר־התועלת שערכו בנו כוחות לא מאורגנים של כפריים ומתנדבים לאורך הדרך, לא היה אפשר להסדיר את תחלופת נושאי האלונקה בצורה שתשביע את רצון הכול. לא היתה ברירה אלא לסמוך על יושרם של החברים, שיקפידו להימצא ליד אחת משתי האלונקות ברגע שכשל כוח־הסבל של קודמיהם, ולא יבואו חשבון עם חבריהם, שלא יכלו לשאת בנטל עשר דקות תמימות. כמעט כל האנשים, למעט שלושה מפקדים, סייר ואורח מן המטה, היו חברים בהכשרה מגויסת, שהועדה להקים קיבוץ, אם יישארו בחיים בתום המלחמה. הם הכירו זה את זה היטב. אף־על־פי־כן, בדיעבד, נתברר ששניים הצליחו להשתמט מן המאמץ הכביר הכרוך בנשיאת האלונקה.

לא יכולתי לדעת זאת. אף־על־פי־כן חשתי במתח גובר והולך. כמין חומר תוסס הגולש מעל שפתי מכלו. ייחסתי זאת לשחר העולה, שאילץ את מפקד הכוח להעלות את האנשים התשושים על הכביש הראשי ולהסתכן בהתנגשות מזוינת עם הבריטים. רק במאוחר נודעה לי הסיבה האמתית. לפני שפרשתי מן החבורה, לטפל בפציעה של מה־בכך שלא השגחתי בה כלל בטרם האיר השחר, הספקתי לראות את ניצניה של האיבה התהומית. לא יכולתי לשכוח את מראה העיניים העייפות, שנתעוררה בהן שנאה. אש זרה שדולקים בה זעם מוסרי וגאווה חסרת־רחמים. (זעם, העתיד ללוות את השניים שבועות רבים. איש לא דיבר עמם. אף לא דיבור של מה בכך. עונש חמור מכל עונש שיכולה להטיל מערכת ענישה מוסמכת, הפוטרת את הנאשם מרגשי־אשם. רק אחרי שאחד מן השניים ניסה להתאבד שחררוהו מתענית הדיבור, אבל יחסי החבֵרוּת נפגמו לנצח.)

הייתי מבית־הלל. חולשות־אנוש לא זרו לרוחי. על־כן דרשתי את העונש על חולשה כאכזריות רוחנית. האכזבה מן החברים השניים, שאולי לא היו מעִזים לברוח משדה־הקרב אבל התירו לעצמם לברוח מן העבודה הקשה, היתה מרה כל־כך, שלא היו צריכים כלל להידבר זה עם זה כדי להביע שאט־נפש מן “ההסתלקות מערכים”, שבאה לכלל ביטוי בהשתמטות מנשיאת האלונקות.

שנים רבות עברו מאז ועודני זוכר את השנאה ההיא ואת הלקח שהפקתי ממנה לעצמי. אותה חברותה נדיבה שגם אני נמנה עליה, כוחה מרובה כל־כך, שהיא עלולה לכפות עלינו לא רק אמות־מידה מוסריות, יותר מכל מיני שולחן ערוך שמסכימים עמו בחצי־פה, אלא גם מוסכמות, שהרגש מתקומם עליהם. דומני, שהטביעה חותם על זיקתי לקיבוץ: קיבלתי מצוותיו, אך נזהרתי מפני עריצותה של החברותה, הקוצבת ליחיד ערכים במידת־הדין ולא במידת־החסד.

כל הדברים הללו הבשילו לאִטם, אף כי הגיתי בהם עוד באותו יום, כאשר שכבנו כולנו רצוצים בצריף רחב־ידיים בעין־זיתים. שלושה שבועות לאחר שובי מסעסע כתבתי את הסיפור “שבעה מהם”. לכאורה, אין כל קשר בין העובדות המסופרות בו ובין הפשיטה הגלילית, אך רשמיה טבועים בו.

לא. זהירות מוקשים    🔗

“שבעה מהם” נכתב, לכאורה, כמין היענות לאתגר. משורר קשיש, שנקלע בבית־קפה למחיצתם של סופרים צעירים, מתח עליהם ביקורת שמתוך קלות־ראש: חייכם מרתקים ואף־על־פי־כן סיפוריכם משעממים. היומיום שלכם רצוף מאורעות מסעירים ורוויי מתח, וכאשר אתם מתיישבים ליד שולחן־הכתיבה מיד אתם מתחילים להתפלסף. הוגים מחשבות עמוקות מני־ים שזורות על עלילה רזה כמו עצם יבשה.

השבתי לו, לא לגמרי בהיתול, כי כותבים כך לא מתוך קוצר יכולת. אדם כותב מה שחשוב לו לומר. ומן הסתם לא נחוץ לנו “לדווח” על מה שקורה אותנו. התשובה באה ללמד סניגוריה על עצמי.

לא הנחתי את דעתו.

כך אתם כותבים, אמר, כי פשוט אינכם יודעים לכתוב סיפור פשוט ועלילה בו.

השעה היתה שתיים אחר־הצהריים. בשעה ארבע, הבטחתי, אשוב ובידי סיפור־מתח כהלכתו, עם התחלה, אמצע וסוף מפתיע.

הנוכחים קיבלו עליהם להמתין לי עד ארבע. ממילא לא היתה להם דרך טובה יותר לבלות את שעות אחר־הצהריים.

בית הורי נמצא מהלך חמש דקות משם. בצאתי מבית־הקפה לא היה לי מושג איזה סיפור אני רוצה לכתוב. כמו שוטה נלכדתי בתוך בדיחה של אחרים ועתה אין לי ברירה אלא לעמוד בדיבורי. לעת אחרת ודאי הייתי חוזר בידיים ריקות ומחזיר בדיחה כנגד בדיחה. אולם אז חשתי צורך להגן על כבודה של הספרות־הצעירה.

עד שהגעתי הביתה הבשיל הרעיון. זכרתי ששמעתי במסדרונות המטה סיפור על יחידה שמצאה את עצמה בשטח זרוע מוקשים. מוקשים נראו לי מיד כאבזרים היפים לסיפור־מתח. אין יודעים היכן הם טמונים והם מעוררים פחד. מבשרי חזיתי. אבל איזו עלילה ארקום סביבם?

בתוך שעתיים היה הסיפור כתוב. שמונה עמודים של מחברת בכתב־יד צפוף. וכך, אגב, גם הלך לדפוס, בלי ששיניתי בו מלה אחת, אלא במהדורה מתוקנת אחרי שלושים־וחמש שנים.

הסיפור הוא דיווח, מפי עד־ראייה, על גורלה של יחידה שנלכדה בשדה־מוקשים. אותה רֵעוּת מופלאה, שהכול השתבחו בה, נתפוררה מאימת המוקשים. בקרב, פגיעה באחד ממעטת את סיכוייו של הזולת להישרד, ואילו בשדה־מוקשים נפילתו מגדילה אותם. הסיפור האכזרי לא תם בזה. בראותם את ההשפעה ההרסנית של המוקשים על רוח הלחימה מחליטים אנשי היחידה לזכות את התגבורת שבאה לעזרתם בברכת הבערות: מעלימים מהם שהם מהלכים על גבי מוקשים — ואיש לגורלו. יש צידוק צבאי לקנונייה הזאת: בלי הפחד מן המוקשים יש לאלה סיכוי לתפקד כגוף צבאי ראוי לשמו. לא נשכחה גם הפתעה בסיפא: המספר הביא את חברו אל אותה גבעה עצמה, שכן טוב מראה־עיניים. וכאשר זה מחשב את מניין המוקשים, מוקש וסיפורו, הוא מגלה שמוקש אחד עדיין לא התפוצץ. לשם מה הביאו לשם? להמחשה? לבקש את מותו? או לומר דבר־מה שאין בכוח המלים לבטא?

סיפור המתח, לכאורה, נתגלגל בלי־משים לעיון פסימי בעתידה של אחוות הלוחמים. רשמי סעסע צפו ועלו: שותפות הגורל מלכדת — ומה בימי שלום? איש לאוהליך ישראל? ומתי עתיד להתפוצץ המוקש שזרעה בלבנו המלחמה? ומה על השנאה והאכזריות שנטעה בנפשנו? ורוח ההתנדבות — מה דינה בחברה ממלכתית מתוקנת, הקוצבת לכל מצווה שכר הולם?

ועוד שאלות דוגמתן, שמציג לעצמו אידיאליסט צעיר, המסרב להתפכח. קשה עליו הפרידה מן היישוב העברי, שנתפס לו, מנקודת התצפית של נער שוחר צדק של ארץ ישראל העובדת, כמשפחה לוחמת שנעדרת ממנה האנוכיות, והוא חרד מן הימים הבאים, אשר בהם מי שהיו מוכנים ליהרג על כברת־אדמה שאינה רחבה מקברם לא יהססו להפקיר חבר לחרפת־רעב ובלבד שיימלטו מן העבודה השחורה.

הזמן — חורף תש״ח. מבצע נחשון עדיין לא החל. הדרך לירושלים חסומה. הכול מעריצים את אנשי הפלמ״ח — מגש־הכסף שעליו מוקמת והולכת מדינת היהודים. והנה משקיף עליהם חבר, שאינו פסול לעדות, בעין ביקורתית: סולידריות זו, שהיא כוחם ועליה גאוותם, כמה חדרה אל מתחת לשכבת העור העליונה? הסיפור, משום־מה, מצא הד בלבבות רבים ולא נמצא מי שראה בו הצטעצעות ביושר.

רק אחרי שעוּבּד הסיפור למחזה, חודשים אחדים אחרי תום המלחמה, חשו בבשורה שבין השיטין. בדיעבד שימש לי כאבן־בוחן לעמוד על טיבם של כמה מחברי במטה הפלמ״ח. זיקתם לסופר וספר, מידת הסובלנות שנתברכו בה, וגם סתם תכונות אופי. לימים, כאשר ימלאו תפקידי־מפתח במדיניות החוץ והבטחון של מדינת ישראל, אני עתיד להיווכח, שהיה יסוד להקיש מעניין צדדי לעניינים נכבדים ממנו.

לא אחת תהיתי על אומץ־הלב שמצאתי בנפשי, להחזיר “רעה” תחת טובה. ידידי הגדולים הניחו לי להיות שומע־חופשי בכיתות הגבוהות של האוניברסיטאות של החיים, והתירו לי להלך כצל, כמרגל מטעם רשות ספרותית עוינת, במקום שמפקדים נפתחים זה לזה בגילוי־לב נערי של אנשים שעדיין לא למדו להעלים את עצמם כדי להעמיד מול הציבור דמות סינטטית של מנהיג, ואני מנצל את אדיבותם כדי לאסוף בילקוט־הצד שלי נסיונות שטבעי לא היה יכול לנכס לי. הכרתי את עצמי היטב. ידעתי שלא נתברכתי במנה גדושה של תעוזה טבעית. יותר משאני בוטח בכוחותי אני בוטח ביכולתי לעשות הערכת מצב נכונה ולעולם אנהג כחתול זה, שאינו קופץ אלא במקום שהוא נוחת על כריותיו. מנין שאבתי את החוצפה להציג מראה עכורה מול פניו היפים של הדור? ההיתה זו הזדהות עם הטוראים, ידידי האמתיים, המופיעים בשיקוליהם של אלה כגורם סטטיסטי? ההיה זה נסיון לשמור על בתוליו של מועמד לאיש־רוח אחרי שהתמסר למטרות המלחמה וגם לאמצעים שננקטו כנגד האויב אמר הן?

לב. אימי המלחמה    🔗

אין בדעתי לעקוב בספר זה אחרי נסיונות אישיים ולקטלגם זה בצד זה — אירוע והסיפור שנשתבש ממנו. כל שמצא מקום בדפים אלה הוא משל ודוגמה למופרכותו של הנסיון להתחקות אחרי הפרטים הביוגראפיים שהריצו את ידו של סופר אל מכונת־הכתיבה. אפילו אחרי שהעיד בעצמו על הקשר שבין המציאות והבדיון עדיין יש מקום להטיל ספק באיתנותו של הקשר הזה. בין מחשבה למעשה נתגלגל לידיו ספר והטיל לתוך הכתוב אות משלו. מעשים אחרים, ממדור אחר, אף הם היו על שולחנו בשעה שהטריח את מוחו לעבד עניין שנחווה בפועל לכוח־הפועל בנפשו של קורא ספר.

מצאתי טעם מיוחד לספר כיצד נתגלגלה מאליה הכרעה רבת־חשיבות — להתנזר מן המאמץ להכניס את מלחמת העצמאות אל תוך מסגרתו של אֶפּוֹס רחב־יריעה, העוקב אחרי עשרות דמויות “מן החיים” ושניים שלושה גנרלים, החורצים את גורלם של פשוטי־אדם ופוזלים אל ספרי ההיסטוריה. ראיתי חובה לעצמי לספר מהו המחיר שמשלם, בזיקה אל החומר ואל עצמו, מי שהשלים עם גורלו של אורח־בשדה־הקרב.

אפשר שההתנזרות מתיעוד המלחמה גרמה אכזבה לכמה מחברי. כבר נרמז כאן שיגאל אלון, שהועיד לעצמו מגיל צעיר למדי תפקיד נכבד בשירות העם, ולא בתחום הצבאי בלבד, נהג בסופר, שהסיע עמו בנתיבי ההיסטוריה אפילו ברכב שאין בו מקום ליותר מארבעה אנשים, ברחבות הדעת של נסיך המחזיק בחצרו משורר שיתעד את הרגעים הגדולים בחייו בצורה שתהיה גם מחמיאה וגם מעוררת אמון.

אם זו היתה כוונתו היטיב להעלים אותה ממני. וזמן קצר אחרי שנתגלגל לפוליטיקה ודאי כבר ידע מנסיון אישי כי עתונאי ולא סופר הוא האיש הדרוש למי שמבקש לגדל לו ביוגראף צמוד. מי פתי הולך אצל קוביסט בשביל לעשות לו פורטרט? ומכל מקום, ידידותו, שהיתה מיוסדת על שותפות־הגורל של שני חברי קיבוץ, המבקשים להחזיק בתואר הזה ביושר, יותר מאשר על כל מכנה־משותף אחר, נשמרה שנים ארוכות אחרי ש״התאכזב" ממני. רק פעם אחת, אחרי שסיפרתי לו אנקדוטה, שלא היתה מוכרת לו, על יצחק שדה — והיה זה בימים ששמו נשתכח והלך — שאלני מדוע איני כותב זאת. ובתוך כך רמז, שידועים לי ממקור ראשון דברים, שההיסטוריונים חופרים בגנזכים כדי לגלות שמץ מהם, ואני שומרם לעצמי. אמרתי לו אז שכל מה שקרני במרוצת־השנים, ומסתמא גם קצת מן הדברים שקרו אותו, ימצא את דרכו לספרי, בדרך זו או אחרת, ובעיתוי היפה לכל דבר שהבשיל די צורכו. אין לי אלא לקוות שבסופו־של־דבר יהיה אפשר למצוא בכל כתבי עדות צנועה על זמננו. אירוע ש״אדווח" עליו יאבד לי לעד.

הוא חייך, כדרכו, חיוך יותר נדיב מערמומי, כמבקש לומר: אנשים אלה השולחים את ידם במלאכת הסופר הם במחילה קצת סתומים וקצת מבולבלים וצניעותם אינה חסרה יוהרה אבל בזה עיקר חִנם.

ושוב לא שבנו לדבר בזאת אף כי חזרנו ונפגשנו, תחת כובעים שונים, עד ימיו האחרונים.

מכל מקום, ההחלטה לא לכתוב את האֶפּוֹס של מלחמת העצמאות, שהייתי עד־ראיה לה בכמה מרגעיה הקשים והמלהיבים ביותר, אין פירושה שגזרתי כרת על כל עיון במלחמה, בין במקום שרועמים התותחים ובין במקום שהיא גוזרת זיקות אנוש של ימי־שלום אחרי שהותר לנו לשים קץ לחיי זולתנו. המלחמה שימשה רקע לסיפורים רבים אולם אף פעם לא חשתי צורך לספר את הסיפור על המלחמה כרבים מן הסופרים הרואים חובה לעצמה להסיר מראשה כתרים ובלהיטותם לחשוף את אימיה הם מוחקים מן הכתוב את הרקע ההיסטורי ואת הזמן והמקום, כביכול כל המלחמות הן מלחמה אחת גדולה, שבה היורה והירוי שותפים לאותה העבירה כנגד האנושי. יותר משהיה לי עניין להאירה “באורה הנכון” מצאתי טעם, עוד בימים הראשונים — ונתתי לזה ביטוי בהקדמה ל״האלים עצלים״ — להציג שאלה רחבה, שאין עליה תשובה, על ההשפעה ארוכת־הטווח שיש לה על אדם שנשלח לזרוע מוקשים במקום אספסת.

עניינים אחדים ביקשו פורקן מיידי. תמהני אם יוכל אפילו החוקר חד־העין ביותר, בעל חוש בלשי מובהק, לגלות את החוטים הסמויים המקשרים בין הסיפור “שחור ולבן”, שהתפרסם בדגן־ועופרת ולא כונס שנית, ובין נסיון שהתנסיתי בו בזמן כיבוש צפת.

הנפש הפועלת, שמנקודת־מבטה מסופר הסיפור, הוא מפקד צעיר, ההוגה הערצה צנועה ומאופקת לאשה יפה ומבוגרת ממנו, שאינה חייבת בגיוס ואף־על־פי־כן נטשה את חייה המסודרים של אשת חברה נאורה ועשירה שגדולי עולם הם ידידיה הקרובים, ובאה לעסוק במטבחה של יחידה נצורה, קצת כטבחית וכאם־הבית וקצת כאם־רוחנית לנערים צמאי־דעת, שאולי לא יחיו בשבוע הבא. במהלך הסיפור מתמוטטת לנגד עיניו דמותה של האשה הנאורה והוא חוזר בו מאהבתו אליה, אהבה אשר על קיומה נודע לו רק מן השנאה. המהפך בא אחרי שראה אותה צופה בשוויון־נפש באימיה של מערכת קרב. חיילי אויב בערו בבית ששולחה בו אש והיא לא סילקה את עיניה מן המחזה המזעזע. אילו לבנים היו ולא שחורים היתה מזדעזעת עד עמקי נשמתה, הוא חושב. המסקנה מתבקשת מאליה: נאורותה לא עמדה במבחן של אנושיות כל־מקפת, האוספת אל חיקה גם את האויב.

האשה הזאת היא אני, כשם שאמה בוברי היא פלובר. אבל אשה אחרת נעלבה עד עמקי נשמתה. זו היתה סבורה ששימשה לי “מודל”, ואת דמותה שלה ציירתי בפכחון אכזרי כזה, אחרי ש“ישבה” לפני בתום־לב ובחיבה אמתית ודיברה אלי בגילוי־לב כאילו אין מבדילים בינינו לא הגיל ולא הנסיון ולא ההשכלה. הלא יכולתי להקיש משיחותינו שלא זו בלבד שהיא אשה נאורה, דקת הרגשה ונבונת־דבר, אלא שגם לבה גם ערכיה נטועים בצד הנכון, שכן ידעה להעדיף על ידידיה הגדולים, שהמתינו לה בפאריס ולא הבינו מדוע היא משתהית, ידידות־בוסר של נער הנמשך אל הסכנה כדי להעלים את רגישותו.

לא הצלחתי לשכנע את האשה המשכילה, היודעת היטב כי אין הספרות אספקלרייה למעשים שהיו ואינה משקפת אלא את נפשו של המחבר, שלא היה כלל מקום להיעלב, שכן לא היא אלא אני הוא האיש, ששאל את נפשו, חזור ושאול, מה היתה תגובתו אילו אנשים “לבנים” ולא “שחורים” היו נתונים לעיניו לחקירה בעינויים. “שחורים” לא בגון העור, אלא שהושחרו על־ידי אותו מנגנון נפשי הצובע את האויב בשחור כדי שההכרח להורגו לא ישחיר את נשמתך. דומה, ששכנעתי אותה, לפחות, שלא היתה כל כוונה רעה. וכי אם “השתמשתי” בכמה קווים מדמותה אין פירוש הדבר שאין בלבי כבוד והערכה למעשים הטובים והאמיצים שהיא זכאית להתברך בהם. אף־על־פי־כן הצטערה שהיתה “דומה” יותר מדי לאשה שצפתה בשוויון־נפש במותם של ה“שחורים”. ולא היה לי אלא להתנצל בפני בית־דין של ספרות, שדמיוני לא היה עשיר דיו לברוא דמות שונה ממנה. גם בקיאותי בהוויות־עולם לא היתה מספקת לחסוך מאשה ילידת פולין, שהתחנכה בצרפת וחיתה שנים אחדות בדרום אפריקה, לפחות את הקשר האסוציאטיבי שחורים־ולבנים, אשר לי שימש כמשל ואצלה היה רווי זכרונות ממשיים: בדרום־אפריקה מתחה ביקורת קשה על אפליית הכושים.

לסיפור “שחור־לבן” נכנסו, אף הם מוסווים היטב, עוד כמה פרטים שדמו למעשים שהיו בצפת.

ואלה המעשים:

כאשר הושלם כיבוש צפת נתברר שלא הכול יצאו מן העיר בלילה שלאחר כיבוש ה“פיטמה”, החולשת הן על הרובע היהודי והן על הרובע הערבי. במשטרה הישנה, בלב העיר, התבצרו כמה לוחמים מצבא המתנדבים הפלשתינאי והוסיפו להטריד את אנשינו גם אחרי שהיה הרובע הערבי ריק מאדם. (בזכרוני היו הם שישה; בזכרונה של נתיבה בן יהודה, חברתי לחוליית המודיעין — תריסר; ראש החולייה שלנו, שעמו ביקשתי לאמת את הגרסאות השונות, 37 שנים לאחר מעשה, לא זכר את המִספר המדויק). אחרי שהרעישו אותם במרגמות ביקשו להיכנע. אולם לא הכול נכנעו. שלושה ירדו ושלושה הוסיפו להילחם. במשך הימים שהיו הללו נצורים על הגג השתדל ראש חוליית המודיעין להוציא מפי השלושה שנפלו לידיו ידיעות שפקפקתי בנחיצותן. ידענו כל שהיה נחוץ לנו לדעת על מספר האנשים ועל כלי הנשק. אולם הוא ראה צורך דחוף לדעת את שמו של המפקד על הגג. לא בירר באמצעים כדי לקבל בדחיפות אישור להנחה, שנתקעה במוחו, משום־מה, כי רק אדם בעל שיעור־קומה של מפקד הכוחות הערביים עשוי להתנהג בגבורה שהפגינו הנצורים על הגג.

אכזריותו הממה אותי. לא יכולתי לשאת אלימות לשמה, וּודאי שלא הפעלת כוח מיותר שאינו עתיד לספק לנו מידע חיוני להגנה על אנשינו. הייתי סבור שהוא נוהג כשוטה. שכן אלה שנכנעו היו מוכנים לומר לו כל מה שהוא רוצה אילו ידעו מה הוא רוצה. הם לא הבינו כלל מדוע הוכו אחרי שנקבו בשמו של מפקדם. ידעתי שאמרו אמת, שכן מצאתי את מסמכיו של האיש — קצין הלגיון, ממשפחתו של עבדאללה תל, רמטכ״ל צבא ירדן. אולם י. סירב להשלים עם המחשבה שלא יעלה בידו ללכוד את אדיב שישאקלי בכבודו ובעצמו והעדיף להאמין בגִרסתו שלו. אמונה, שעלתה לשבויים ההם במכאובים ללא־נשוא.

יצאתי משם, שכן לא רציתי להיות שותף למעשים ההם. אף־על־פי־כן דעתי לא היתה נוחה מעצמי. אמנם, לא שתקתי. הבעתי דיעה, שהחקירה מיותרת לחלוטין, אולם לא העזתי לצאת בגלוי נגד עצם החקירה בעינויים. לא שיניתי מדעתי שאפשר לבנות בית יהודי בארץ ישראל בלי לאבד את צלם האדם. אולם הייתי מאוכזב מעצמי שלא מצאתי בלבי אומץ פשוט לערער על מוסכמות שעמדו בסתירה גמורה להשקפת עולמי.

אז שאלתי את נפשי אם הייתי מסוגל אפילו לראות חקירה בעינויים של אנשים “לבנים”. התשובה לא יכלה לעורר בי כבוד אל עצמי. ועל־כן, הדקות הספורות שעמדתי שם, בוויכוח ענייני על זהותו של המפקד האלמוני על הגג, בלי להזדעזע עד עומק נשמתי, נרשמו בתודעתי כאזהרה מפני ההתדרדרות המוסרית שלי עצמי. מוסכמותיה של המלחמה הטביעו חותם בנפשי. בלהיטותי להיות אחד מן החבורה אני עלול לבגוד בערכַי.

הסיפור “שחור ולבן” היה העונש. החלפתי את דמותי, בן הארץ המבקש להיות נאור ואיננו עומד במבחן, באשה לא צעירה ממקום אחר.

האשה המשכילה, שהכירה אישית כמה מגדולי הפסיכולוגים של דורה, לא ניחשה כי רק לשם טשטוש דמותי שלי השתמשתי בדמותה שלה. קיוויתי שתבין כי רק דמות של אדם שהוא מוקיר ומכבד יציג הסופר במקום דיוקנו שלו כאשר הוא מבקש לירות בעצמו חִצי אוהב. שכן אילולא הקפדתי להציגה במלוא תפארתה ובמכלול סגולותיה היתה הפרוזה שלי מתקפחת. אילו השחרתיה היה סיפורי מתרדד עוד יותר, כדרך כל הסיפורים בשחור ולבן.

בכל מקום שחזרתי ונדרשתי למלחמת המוחות של אנשי המודיעין — במיוחד בספר “עד המלך”, המעיין ביחסי־הגומלין שבין אנשים הקשורים זה בזה קשר לא־מוסרי עמוק — חזרה ופקדה אותי התמונה ההיא בחצר־המשטרה של צפת, מקום שם נורו השבויים בלי רחמים, כסמל להסתאבותו של העקרון העומד ביסוד מלחמת המוחות הזאת.

מרגע שנכנסת אכזריות באמצע, שוב אין לאמת כל תקנה. האכזריות יכולה להעניק גושפנקה של אמת לשקרים המטורפים ביותר. התפתחותו של הסוציאליזם מאוטופיה למדינת משטרה תוכיח. אילו חמל איש הש״י על שלושת המתנדבים המסכנים, שהיו מוכנים להתנדב ולספק לו כל אינפורמציה שרצה, והיה מספר להם את התיזה המודיעינית שלו, ברצון היו מודים שלכד על הגג את ראש המרד הערבי. אולם הוא תבע מהם לנחש את התשובה הנכונה ועל־כך שילמו בחייהם. דמיונם לא היה מפותח דיו לנחש את משאלותיו של החוקר חסר־הרחמים.מפה לבדוק שוב רווחים

(לא ניתנה לא לו ולא לי ההזדמנות להיווכח בוודאות שאין עליה עוררין גרסתו של מי צודקת. שכן כעבור יומיים הצליחו השלושה להתחמק. אף־על־פי־כן אני בטוח שגרסתי שלי היא הנכונה. אילו לחם על הגג אדיב שישאקלי ודאי לא היה מהסס להתפאר במעשה־הגבורה ההוא, הראוי לכל שבח.)

אכזריות לשמה הטרידה את דעתי תמיד. שנים ארוכות סירבתי להודות בקיומה אף כי ראיתי סדיסטים מאושרים. יכולתי להקיש גם מרשעותם של סתם קהי־רגש היודעים להכאיב בעט כדורי על מידת האכזריות שהיינו עדים לה אילו קיבלו רשות להשתמש בברזל מלובן. לעתים קרובות מצאתי את עצמי מתאמץ לתרצה בליקוי נפשי שניתן לשקמו על־ידי אהבה. ריבונם של השוטים ימחל לי על תמימותי. היום אני יודע כי מוטב לי לצלוח את שארית ימי בהנחה, שיצר־לב־האדם רע מנעוריו, ומי שהיה סתם בחור לא טוב בימי הבלו הראשונים עתיד להתגלגל ברשע מרושע באחרית־הימים, וכי היצר להכאיב לזולת אינו חזק פחות מאשר סתם יצרים אחרים. ואף זאת הסקתי מן האכזבות שהנחלתי לעצמי בימי המלחמה, כי אין חובה עלינו למחול לעצמנו את חולשותינו וכי מותר לנו לחזור בנו מן הטעות. וגם אם חטאנו אין אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו אנו שבויים ברשתו של השטן.

הרבה אכזריות שראיתי במו־עיני מחקתי מזכרוני, ואילו את המאורעות בצפת לא יכולתי למחוק. שם הייתי עד־ראייה לאכזריותו של אדם שמידותיו נאות ואוצר הדעת שלו אינו חסר צידוקים למעשיו, כולם ממקור התבונה הטהורה. שנים אחדות שמרתי על קשר רופף עמו, בתקווה שישַתפני בהרהורי־חרטה על אכזריותו. ואכן, כאשר כעבור שנים אחדות נודע לי שפרש מחיי המעשה והסתפח למנזר דומיניקני נטיתי להאמין כי רק רגשי־אשם כבדים יכלו לגלגל אדם יהיר ובוטח בעצמו למסדר של ענווים שגזרו על עצמם פרישות מתאוות של בני־תמותה פשוטים. אולם כשנשא אשה והפליג למרחקים, חזרתי בי מן ההשערה שהלך למנזר לכפר על חטאיו והעליתי סברה רומנטית לא פחות — שהכול, כנראה, עסקי מודיעין. משחקים מעין אלה אינם פסולים שם.

אולם אחרי שנפגשנו בגרמניה, 37 שנים לאחר מעשה, ומצאתי שהבחירה בדת הקאתולית אינה בגדר משחקי מודיעין ואף לא ביטוי עקיף לרגש־אשמה עמוק — שכן גם במסגרת אמונתו החדשה בגרמניה המערבית הוסיף לעסוק בפעולות שיטור, שכרוכות בהן עורמה וקשיחות־לב — הבינותי כי המרת הדת היא עניין רציני, כמה שיכולה להיות רצינית ההחלטה להשתעבד למרותה של כנסייה בלי להעמיד את עקרונותיה במבחן של הגיון ורגש. גיליתי כי אין מקורה כלל בחרטה ובכפרת עוונות אלא בצורך העז לחסות בצל קורתו של רעיון מוחלט הקוצב לאדם ערכים מוסריים שאינם טעונים אישור משום מקור פנימי — כמוהו כשכיר־חרב הממיר את חירותו בפקודה, המשחררת אותו אחת ולתמיד מן ההכרעה המוסרית בין הטוב האפשרי והרע ההכרחי. איש־המשטרה הוותיק, שסילק מעל מצפונו רצח שבויים בדם קר, בחר לוותר על האירוניה שמשרתת אותו לכל עניין אחר, וקיבל עליו את הרצינות השטחית של ההחלטה לציית להירארכיה בלי להציג לעצמו שאלות על ההגיון שבהבלותות הדתיות.

בלי־משים נקבעו לי שני העניינים הללו בדפוס אחד: הדבֵקוּת במוחלט והאכזריות הטבעית. זו האחרונה היא בגדר אהבה טמאה אל המוחלט, היא מפקידה בידי בעליה מכוחו של הכל־יכול, הנותן חיים ולוקחם. ידם המחזיקה בכלי־הריגה מתפללת אל הבורא שימחל להם על הגאווה שבאה לכלל ביטוי בזכות שלקחו לעצמם להרוס יצירה שנבראה בצלמו. מכל מקום, הם מתנחמים, שלא חרגו ממידת הענווה: הוא נותן ולוקח, הם רק לוקחים. שמם בשמו מבורך.

בחדר קטן במלון ישן בפרנקפורט, עיר היהודים, חגגתי ביני לביני חגיגה צנועה של שמחה מאוחרת על החלטה שנפלה לפני שנים רבות — לפרוש מן החיים המרתקים שיכלו להיות מנת חלקי, ולהסתגר בדלת אמות של ספרות, הבורחת מן המוחלט. דור אחר דור היא יורה חצים של ספק במוחלטות שהאדם מקיף את עצמו בהן, מאין לו הכוח לשאת את אימת כליונו ואת הידיעה הברורה שאין לו חלק ונחלה באחרית־הימים.

לג. עקיצתם עקיצת עקרב    🔗

“תלמידי־חכמים נכישתם נכישת נחש ועקיצתם עקיצת עקרב”. לפנים האמינו כי גם את עצמם ממיתים העקרבים בארסם. עניין זה הופרך. העקרב אינו מאבד את עצמו לדעת, כפי שסברו. אמנם, הוא זוקר את זנבו בסגור עליו האש, אך אינו עוקץ את עצמו. חום האש הוא שממיתו. אולם רק המשל הופרך. הנמשל תופס.

לפנים תמהתי, מה ראו להבדיל תלמידי־חכמים מהדיוטות? גם אחרונים מכישים כאשר מתקרבים אליהם קִרבה מסוכנת. אולי ראו להזהיר מפני חריפות יתרה, שהיא כארס הזה, כוח השמור לבעליו לרעתו. תלמידי־חכמים שרשעותם גדולה מחוכמתם מכישים גם מראשם וגם מזנבם, כנחש וכעקרב גם יחד.

אבי לא היה קטלא קניָא בעניין זה. אם רצה, ידע להגיד פסוק מוחץ. אך הוא הטיל ארסו רק בתופעות. כמו מפני אש נזהר שלא להלבין פני חברו, או יריבו, ברבים. הוא הלעיג על משוררים “השופכים החוצה את הטיוטה של הנשמה”, ועל סופרים, המגידים “דברים נכונים וידועים כל־כך, שאין צריך לאומרם כלל”, והשאיר בעזבונו סאטירה חריפה על אנשי הרוח המחזרים אחרי ההצלחה; אבל אף פעם לא אמר: פלוני גבבן. בלי זכוכית מגדלת אפשר לגלות ב“לא המתים יהללו יה” דמויות מוכרות, אב־טיפוס של סופר, הנוהג כמשוח בשמן, ומשורר, שכרוכה אחריו סיעה של נושאי כלים, ואישים שמינו את עצמם למוסדות לאומיים, דמויות מעוקמות, קריקאטוריות, של אנשי רוח בלי נשמה באפם, המחליפים יחסי־אנוש ביחסי־ציבור ולחכם עני אין מקום בתוכם. אנשים, שלא יהססו לרצוח איש בעקימת־אפם ובלבד שלא להחמיץ עקיצה מוצלחת — אולם לאף אחד מהם לא ניתן להעניק תעודת זהות. אפילו בקי גדול ברזיה של קרית־ספר לא יוכל לקרוא בה כרומן־מפתח. רק דמויות מקובצות יש בה. כל אחת מהן היא מעשה טלאים, אשר יושבי כותל־המזרח של הספרות העברית בדורו תרמו לה כמה מחולשותיהם הבולטות.

המופלא בדבר — אין שם כלל עקיצות המכוונות להכאיב למישהו מלבד למחברן. אין תוכחת מוסר. רק אירוניה. השלמה עם סדר העולם. אלה הבריות שבראת בעולמך, יה. אלה יהללוך. הלא גם אתה אינך מאזין למתים. ובקרית־ספר — מי שאין לו עמוד תפילה בכותל־המזרח כמוהו כעני, החשוב כמת.

יש בספר גם הומור לשמו, שעשועי מלים, המרמזים, שאין העניין חמור כל־כך. הדבר היחיד שנדון ברצינות ובכאב־לב אמתי הוא מצוקתו של החכם־העני. זו אינה עניין שמותר להקל בו ראש.

מה ראה לזעום כל כך על מידות באנוש שאינן ראויות אלא לבוז? — צערו של אדם, שבוֹש בַמרירות, ששכלו אינו מצדיק.

צער, הזכור לי מנעורי, וילווני, חוששני, עד צאת הזכרון. צערו של אב, המשתדל להנחיל לבניו רק את מאור־הפנים, “הדרוש לבעל הפנים עצמו”. שכן “מי שאין פניו מאירות גם נפשו שרויה בחשכה”, ו“באור פני אדם טוב פעמים הרשעות כולה נמוגה בעשן” ו“מן האור ראשית היצירה”, אך לא הצליח להסתיר מהם את הכאב המכרסם בשורש נשמתו. מכל דף מבצבצים ויוצאים, כזוּן המשכר המעורבב בחיטה, התוגה המאכלת ומפח־הנפש של סופר ואיש־הגות שאמר דברים ו“לא חדרו”, והשאלה הכוססת: מדוע? מדוע “לא חדרו”? האם משום שפחד לומר דברים ברורים יותר? או מפני שלא השכיל להבין בעוד מועד, כי “מי שרוצה להשפיע חייב להתחבר אל הטעות. יחד עם הטעות של אחרים אפשר לומר משהו”.

האם משום שחוכמתו היתה מרובה ממעשיו?

כאב, שחרץ צלקות עמוקות בנפש הבן והציג שאלה נוקבת.

מהו הדבר שגרם לו צער עמוק כל־כך? צער הנטישה של ידידים, שהלכו עמו כברת־דרך ולא יכלו לעמוד במתח התביעה הקנאית ליושר שאינו מעולמנו? יגונו של אדם שהיה רגיל להימצא במרכז ומצא עצמו לפתע בשוליים? מפח־הנפש של עילוי, שהכול הכירו בכשרונו המופלג, ואף־על־פי־כן ההצלחה הנמדדת בריבוי מעריצים לא האירה לו פנים?

בעצם הכאב הזה היתה נעוצה סתירה כבדה מכוח כתפיו של נער, הזקוק לכל כוחות־הנפש כדי להתקיים בעולם אשר בו טביעת־העין נחוצה לסמן שבילים במדבר יהודה.

וכי מותר להצטער על דברים שהם “הֶבלם של החיים”? וכי לא ידע האב כי אין ממש ב“הכרה” זו של הללו הקוצבים לאדם מושב בבית־הכנסת־הגדול? הלא מי כמותו היטיב לדעת כיצד מתנהלים העסקים ב“שוק האמנויות”? שכן בקוראו רצנזיה בעתון ניחש מיד “מי שתה עם מי תה או קפה”. ידע כי ההצלחה אינה ברכה משמיים אלא מתנת בשר־ודם, והיא מן המתנות הללו שמשלמים בעדן מחיר יקר. וכי לא בעד חירות־הרוח שילם מחיר יקר כאשר כתב “על חסידות בלי להתחבר אליהם ועל סופרים בלי להתחבר אליהם”? ממי ביקש שיכירו בו? מאלה שקידש עליהם מלחמה? כלום לא קרא לבדידות בעצם השאיפה לשלֵמות הוויה? שלמות הוויה, שסירבה לומר הן לחיים הארציים וקראה לפרישות, שהרגש מתקומם כנגדה.

ב“פני עצמי”, כּתב־יד ששמר לאחר מוֹת, בלא ציון השנה שנכתב, העיד על עצמו שלא נעלמו ממנו שגגותיו:

“הריני מודה ומתוודה,” כתב שם (בפרק ב׳, “האלילים אינם מתנפצים”), “שלא נהגתי על הרוב בבריות אותה מידה של סלחנות הדרושה להבנת הזולת. לא נקטתי את הכלל, כי להבין משמע לסלוח, או לסלוח פירושו להבין. כסבור הייתי שיש רק אמת אחת, טעם אחד ואמת־מידה, שאינם תלויים במקום ובזמן. משום־כך יצא עלי שם של מחפש מומים. קנאים פגעו בי ואמרו, שקנאתנותי אינה נובעת מן הדרישה ליושר ולאמת, אלא מפרישה מחברים, משנאת הבריות ואהבת הביטול. והיו שבדקו ומצאו, או לא בדקו ומצאו, שהנני צר־עין, שההצלפה היא לחם־חוקו. איני בא לחבר סניגוריה עלי או קטגוריה על מקטרגי. מגמתי לברר ולפרש. הנני כותב על דעתי, וגם על דעת המקום ועל דעת הקהל, להגיע לחקר האמת. ולכן אגיד מפורש שאין לבי שלם, ומימי לא היה שלם עם מידת־הדין הגמורה. תוהה אני עד היום איזו הדרך הנאותה להסברה ולהדרכה. אין הקפדן מלמד, אבל גם הגמגום אינו מברר, לא־כל־שכן שאינו מתקן כלום. ומה יעוד לנו בחיים, אם לא להפוך חופן של תוהו לכזית תיקון.”

דברים אלה הגיעו לידי אחרי שהתפייסתי ברוחי עם אמת מעציבה — חוכמת מסכן בזויה — האומרת כי המואס בתהילה בת־חלוף מאמינים לו כאשר היא במשג־ידו ולא כאשר היא עוגבת על אחרים. בינתיים קראתי גם כמה עקיצות, ששילחו בו, לאחר מותו, בעלי־ברית משכבר שמצאו לנכון להטיל ספק בחסידותו של פָּרוּש, שהיה להוט לפעמים אחרי טבלת השוקולדה של הכבוד הלא־אציל, “המקלקל את השיניים”, אם לנקוט לשונה של אמי. גם מפי שלונסקי שמעתי פעם, ברגע של חולשה — והללו באו עליו ברגע שמשושיו הרגישים תפסו אותי בעמדה ביקורתית, שנתבטאה בקוצר־יכולתי להתפעל מחידוד לשוני ששמעתי יותר מפעם אחת ולא נחשב בעיני כתמצית החוכמה — כי כדאי היה לו לאבי לבדוק גם בציציות של עצמו; כלום לא קירב בשעתו כתבן, אשר גם בעיניו לא ניחן בכשרון כתיבה או אוזן בוחנת, רק משום־כך שהגיש לו כתב־יד שכולו רצוף תשבחות?

לימים הגעתי למסקנה כי לא צִחצוח־החרבות המילולי והיריבויות, שנתגודדו בסיעות המגוננות על חבריהן ויורות חצי־רעל ביריביהן, ציערו את אבי, שלא היה מסוגל להרוג זבוב, אך היה מסוגל ליהרג על דעת־יחיד. (כמעט ארבעים שנה כתב ב“דבר” ולא התפשר לא עם ברל כצנלסון ולא עם בילינסון ולא עם רובשוב או בן־גוריון וגולדה מאיר. חלק על דעתם כמעט בכל עניין ועניין. הוא חיבב, כמדומה רק את אשכול, “שהיה יכול להיות רב ראשי וגם מנהל החמאם”.) הדבר שציערו באמת היתה אכזריות לשמה.

שבועות אחדים האמין בגאולה על־פי לנין וטרוצקי. אחרי שהוציאו אדם אחד להורג בשל קילו סוכר — חזר בו. לגלגו עליו — חיי האחד כנגד גאולת עולם? ולא קיבל. לא חומרת הדין היא שנראתה לו חסרת תקווה אלא האכזריות. ברגע שקוראים דרור לאכזריות אין מתקנים מאומה. במלחמות לשם שמיים, שאכזריותן אינה פחותה מזו של מלחמות על כברת אדמה והשמיים בוכים עליהן, המנצחים יוצאים מנוצחים.

רשעותם של בעלי־עט הממה אותו. ימים רבים ביקש להאמין כי היא כארס הזה, הממית את בעליו. יותר משהיא גורמת להם סיפוק מר היא מכאיבה להם. הוא עצמו לא היה מסוגל להחזיר כתב־יד לגראפומן בלי לטבול שבע טבילות לפני שמצא עוז בנפשו לומר לו שהדברים טעונים עיבוד ושיפור. רק באדירי־הכוח נלחם — באחד העם, למשל, (בבואו לריב את ריבו של ברדיצ׳בסקי, בן־הנשר, כלשונו, אחרי שאחד העם דחה את סגנונו “הרזי” ו“ההתעמקות בתחום האני־הפרטי” ותבע ממנו “בירור המושגים והבנת האני־הכללי שלנו לאור הנר של ההגיון והמדע” ב“במזרה הזמן”. כה גדול היה אחד העם בעיניו שהעז להאשימו, כי צפונות לנו “בהשורות האלה תוכנית שלֵמה לסירוס המחשבה והרגש”. בזה חשף את עצמו לאיבתם של ה״לאומיים" שהגו “שנאה לאני — צורת ההוויה היחידה, שהאדם מסוגל לחוש אותה ולרדת למצולותיה עד כדי דרגה של יצירה”.)

כאשר גילה רשעות־לשמה, או לשם צבירת כוח ולביסוס מעמד, נדהם מעצם קיומה. עד גיל מאוחר ביותר ביקש להאמין כי כל המחלוקות לשם שמיים הן, ולא אבה להאמין כי באמת קיימים אנשים אכולי שנאה המתענגים על הכאב שהם גורמים לאחרים, וברנשים שאין להם כל רעיון, אלא יצר לעשות להם שם בקרית־ספר, והם יוצאים למלחמה כנגד כל מי שאינו תקיף דיו להחזיר להם גידוף כנגד השמצה; וכל זאת, מתוך תאוות המלחמה, שמוצאים לה בדיעבד אילו “שמיים” להילחם לשמם, לצאת ידי־חובה של מאבק־רוחני. הוא תמה מה לאלה בשדה פרוץ זה של הספרות והשירה, המלא נפשות רצוצות ודמויות ערטילאיות ובריות רגישות עקיצתם להחליא, שאין להן בעולמן אלא זר קוצים להסיר זה מראשו של זה. כלום אין בארץ זו, האכולת משטמה וריב־אחים, די כיתות שאפשר להסתפח אליהן? שם הלא אפשר לידות אבנים של ממש. שם יכולים מרפקנים, בעלי תאוות ההתנצחות, להפגין את מלוא־יכולתם. מי שהתאוות היחידות המקננות בנפשו הן קנאה, שנאה, צרות־עין ובוז לחלשים — מה לו ולכת עלובה זו של טוחני־רוח, חלושי־גו, הנופלים שדודים עם כל אבן שהם מיַדים בגוליָת?

לעתים תמהתי עליו שנפגע כל־כך מרשעותם של תלמידי־חכמים. הלא כבר היו דברים מעולם. והוא עצמו — כלום תמיד היה מן הנעלבים ואינם עולבים? “נכנסת בעיר — לך בנימוסיה.” הלא במו־ידיו כתב, ב“לפנים מן הקלעים של חיי הסופרים” כי “שוק האמנות הוא שוק האכזריות. בו כל האמצעים כשרים. — הסופרים הם הפקחים שבאמנים, היודעים יותר מבעלי המקצועות האחרים להחביא את הקנוניות מתחת למעטה של עיון והלכה כביכול. רוב זרמים ואסכולות הם מוסדות לעזרה הדדית. סוף כל זרם פילוג. מלכתחילה לא בא האיחוד אלא בשביל לעשות יחד מהלך מסוים בדרך אל הפומבון. הסיסמה היא: כישרון רק לאנשי־שלומי. רצה לומר, אני מודה רק במי שמודה בי.”

ההיה גם “כתובים” מוסד לעזרה הדדית? מן הסתם לא חשב כך בימים שהאמין ב“מפלגה של נפשות”. אך אחרי שהציץ ונפגע, החשיד את האחרים שאינם מסוגלים לדיון בלי משוא־פנים. אם פרסים הם קנוניה — מדוע קיבל את פרס ביאליק? והלא קיבל בשתיקה עוינת גם את מגילת הקלף של פרס ישראל, המעניקה למעניקי הפרס את הזכות לתת לו ציון לשבח על עמל־חיים אשר דעתם לא היתה מסוגלת להבינו. (הוא אהב לצטט את הדברים שכתב הלורד צ׳רוול לעמיתו המדען טיזרד, שזכה בפרס וקונן על הצער שגורם לו “מדי חצי שנה פרסום רשימת הפרסים ואותות ההצטיינות”: “מה הטעם בשבח אילולא היית מסוגל לחשוב על כל אלה שהדבר גורם להם צער?”)

האם קיבל את הפרסים שהעניקו לו, לאחר שנים רבות של התעלמות ממנו, שנראתה לו מכוונת, רק משום כך שדחיית הפרס יכלה להעיד על התנשאות, בעוד שהכניעה למוסכמות אינה מעידה אלא על חוסר עקביות? כנראה, בין שתי הרעות הללו נפלה הבחירה על השנייה. עקביות גמורה אינה מידה אנושית. אפילו מכונה עשויה מתכת קשה אינה יכולה להבטיח לנו שלא תסטה ממנהגה אף פעם. ואולי לא זכר כלל את אלה ש“הדבר גורם להם צער”. אולי היה סבור שהכול שמחים בחלקו, כחברו מנוער, הפרופסור יהודה אבן שמואל, שהצהיר, כי הפעם לא פרס ניתן אלא “צדק נעשה”.

אנשים רגישים וטובי־לב בטוחים כי הם לבדם נוחים להיפגע ואילו כל האחרים הנם קשוחים כפי שהם מעמידים פנים. לעתים קרובות הפתיעוני משוררים אניני־טעם, שהרגישות היא אומנותם, בגסות־רוח שאינך מוצא אלא בקרב אנשים קהי־רגש, העוסקים במלאכות אכזריות. ביותר תמהתי על מי שזכה להכרה ברוב־עם והוא מתיר לעצמו לירות חצי שנינה ארסיים במשורר נשכח. לכאורה הוא מחזיר מכה כנגד מכה, שכן המשורר המסכן העז לכפור בגדולתו. אולם בעוד שבליסטראותיו של המסכן לא הצליחו אלא לגרד קצת את עורו של המהולל, חִציו המושחזים של זה ירעילו אפילו את עופות־השמיים שיעוטו על נבלתו של אותו עלוב. כאילו אין המשורר המהולל יודע כי לא כל מי שמתח קשת, פירוש הדבר שיש לו שריון. ואחר־כך הוא תמה על נפש רצוצה, שיצאה למלחמה בידיים ריקות ונספתה מתרועת החצוצרות.

אבי, שידע להיות שנון וחריף, נדהם בכל פעם מחדש מגסות־הרוח של מבקריו. שכן הוא לא נקב בשמות. הוא הניף חרבו על תופעות. אף־על־פי־כן החזירו לו מכה ישר בפניו. בדרך־כלל נזהר בכבודם של העלובים. כאמור, רק בתקיפי־ארץ, שהעמידו את עצמם בקרבה יתרה אל המאור הגדול והטילו צל ענק על המאורות הקטנים, ירה חִצים מושחזים היטב. וזאת, לא מפני שביקש ללמדם פרק בצניעות, אלא מפני שרצה לריב את ריבם של הצנועים שבחבורה, הדוברים מלבם בלחישה ואין מי שיגביר את קולם.

כשיצאו גם בניו לזירה זו, אשר בה אפשר לרצוח־נפש בעקימת חוטם, חרד להם שמא יפגע בהם כדור תועה, המכוון אליו. כאמור, הוא היה זה שיעץ לנו לעַברֵת את השם. קיווה שיונח לנו משונאיו. נהג בנו כנשר, המעביר את גוזליו ממקום למקום. “אינו נוטלם ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורש עליהם, לפיכך הם נושאים את אפרוחיהם ברגליהם מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך הוא נושאם על כנפיו,” כך מפרש רש״י את הפסוק משירת האזינו, דברים לב׳ 11. “מוטב שייכנס החץ בי ולא ייכנס בבני”.

אולם שינוי השם לא שינה מזל. אחד מיריביו הקשים ביותר, מי שהיה בעל־בריתו באגודת מחפשי אלוהים, שנקרע בה קרע, ברוך קורצווייל, מצאני ראוי, בזכות אבות, לדף שלם ב“הארץ”. שם קרעני לגזרים בלי רחמים, כדרך שנוהגים באדם אשר אם הלקוהו בשוט יותר ממה שמגיע לו בשל יומרותיו ודאי מגיעה לו מכה נוספת בשל מידותיו המגונות.

אבי נפגע מאוד. הוא היה בטוח — ולא אמר זאת רק כדי לרכך את המכה — שעקיצות־העקרב ההן היו מכוונות לפגוע בו. הדבר נראה לו אכזרי ולא אנושי, לירות בבן כדי להיפרע מן האב. הוא חשש, ובצדק, שאני רך מדי, למרות העמדה הגברית שנקטתי בעולם־המעשה. הוא שיער, שהצלקת לא תגליד במהרה, והארס המחלחל בדמי עתיד להרוס כמה רקמות עדינות.

אפשר שלא הייתי קם מן המכה ההיא אילולא סערה מלחמה בארץ. אנשים צעירים, שחשבתים למעולים ממני מכל בחינה שהיא, קיפחו את חייהם. וכבר עייפה נפשי מלבכותם. מגונה היה הדבר בעיני לבכות על פגיעה, שמכאיבה אבל אינה ממיתה. נשכתי שפתי וחזרתי לענייני.

הכרתי טובה לאבי שביקש למשוך אליו את האש. היה לי יסוד להניח שהצדק עמו. שבועות אחדים לפני שנפרדו דרכיהם התנדב קורצווייל להשמיע דברי־ברכה במסיבה המוקדשת לספרי בבסיס של חיל־הים. כיוון שקראתי מה שכתב על עמיתַי הבעתי תמיהה. קצין־התרבות של החיל הרגיעני. “האיש מדבר עליך באהדה”, אמר לי. “לדבריו, אתה הוגה־הדעות שבחבורה”. בינתיים התעוררה המחלוקת בחוג מבקשי האלוהים. ובתוך זמן קצר נעשיתי לָאיש הזועם סמל לכל מה שמקולקל בבני דורי. הטריח את עטו ויצא להתקפה מוחצת כנגד חוצפתו של אדם צעיר, המאמין כי הנסיונות שחווה במלחמה ראויים שיעלה אותם על הכתב; ולא עוד, אלא שהוא מעז־פנים לומר כי הזיקות שבין ה“אני” ל“אנחנו” ספוגות ערכים אנושיים.

מותר גם להניח שבתום־לב חזר בו ממה שאמר קודם־לכן לקצין הצעיר שחשש מפני עימות לא נעים במסיבה חגיגית. ייתכן שבאמת מצא בממגורותַי זרעי זוֹנִים, שמשחיתים את הקמח, וראה להזהיר את הציבור מפני הסכנה הצפויה לו אם יאכל מלחמי. אם באמת חשב שאני מבקש לאבד את ה“אני” בתוך ה“אנחנו” היה רשאי לומר שיצירה לא תצא מזה. (היה יכול אפילו לצטט את אבי, שהיה סבור כי ה“אני” הוא “צורת ההוויה היחידה, שאדם מסוגל לחוש אותה ולרדת למצולותיה עד כדי דרגה של יצירה”.) אבל מה צורך היה בזעם הקדוש ההוא? הלא אילו סתם כתב שאני מחוסר כשרון היה מצליח לגרום לידי שתרעד בכל פעם שאני אוחז בעט.

לימים מצאתי שהצדק היה עם אבי. אילו ביקש האיש לקעקע קצת את הבטחון העצמי של סופר מתחיל היה יכול להסתפק בזלזול. השנאה העזה היתה מכוונת כלפי אבי. הארס שהטיל בי, בפומבי, היה כאין־וכאפס לעומת זה ששילח באבי, מראשו ומזנבו גם יחד, באוזני תלמידי־תיכון — דברי־שיטנה שגבלו בניבול פה. אלה נודעו לי באקראי מזכרונות הנעורים של עתונאית שליקקה את אצבעותיה מרוב התפעלות מן האומץ והשנינה שבאו לכלל ביטוי בדברים ההם. ארס ודאי היה בדברים ההם — (היה משרבט על הלוח קווים באקראי ואומר: "זה מה שהשתין שטינמץ ב ׳דבר׳ של יום ו׳״) — לאומץ נדיר ודאי לא נדרש. אין קל מלקנות את אהדתם של תלמידים, שעדיין לא יבשה מעל שפתותיהם רשעות של ילדים, באמצעות ניבול־פה המתכבד בקלונו של סופר עברי שלא קראו ועתה הם פטורים מלהציץ בכתביו.

אפשר שלא אני האיש שצריך להפעיל את דמיונו במאמץ להיכנס בעורו של האיש שנהג באבי ובי מתוך גסות־רוח מעוררת סלידה. אבל יש, שהסקרנות גוברת על הפנייה האישית ואני מעלה בדמיוני את דמותו של אותו אדם, שלא ראיתי מימי, מרסיסי מידע שהסתננו אלי מפי חסידיו ויראיו, ואני אפילו מתחרט. בלי צער, שדחיתי את ידו המושטת לפיוס אחרי שראה אור ספרי “מסע בארץ ישראל”, אשר ממנו, כנראה, נשקפה אליו דמות שאיננה ראויה לשנאה עזה כל־כך. ואז אני מדמה, שהצלחתי לרדת לסוף זעמו של משכיל אירופי, שביקש להיות סופר עברי וגילה שהשפה אינה נשמעת לו, ובא לארץ מוכת־שרב, שלא היתה לו בית שני, ומצא, לדאבון־לבו, שבקיאותו אינה זוכה להערכה שהיא ראויה לה, והוא נאלץ לבזבז ידע עצום עם השקפות מגובשות על חבורה של פרחחים, שאין להם עניין בחוכמתו ולא נחוץ להם לדעת אלא מה שעלול לצוץ בבחינות הבגרות. ולא עוד אלא שהוא נאלץ לגור בחיפה, עיר של פועלים, הנמצאת לא רק הרחק מווינה ומברלין, מקומות שבהם חוכמתו מתקיימת, אלא גם הרחק מירושלים ומתל־אביב, מרכזי תרבות קרתניים־בעיניו, ששולטים בהם גוברין יהודאין מבתי־המדרש המרושלים של מזרח אירופה. אני מרכיב את הדמות שבדמיוני על התמונה שנתפרסמה אי־בזה ורואה בעיני־רוחי איש מר־נפש ששגעון הרדיפה נושך בעקבו — פחותים ממנו הגיעו אחריו לארץ אוכלת יושביה זו וכבר הם יושבים על כיסא רם ונישא במוסדות להשכלה גבוהה — והוא נתון להתקפים עזים של מרה שחורה, כזמר־אופרה שנאלץ לשיר בבית־קפה עלוב. הוא מביט בי וזעם קדוש מטשטש את ראייתו. במקום שיראני כמות שהנני, הוא רואה לפניו סטיריאוטיפ של צבר קשוח מרוצה מעצמו שמצטלם בכובע גרב למוסף ספרותי. הה, כמה שנא סטיריאוטיפים! ואף־על־פי־כן נפל קורבן להם. שכן לא היה מסוגל לייחס לי אלא את התכונות שמצא בסטיריאוטיפ. כיוון שאני מאלה, ש“עניינים יהודיים” רחוקים מדעתם, שכן הם שוקעים בדלת אמות של הווייתם המצומצמת, הדעת נותנת שאני גם חסר־נימוס ואין בי יראת־הכבוד כלפי מבוגרים ממני ומלומדים ממני. כך מתגבשת ברוחו דמותי שלי כמין נוח פנדרי מתוצרת הארץ, שמפליט חוכמות של גימנזיסט; משכיל למחצה, היודע לירות ולנהוג במשאית ובטוח שעמו נולדה חוכמה. שכזה ודאי לא ייפגע מכמה רמזים מנוסחים היטב ועל־כן צריך לירות בו מתותח כבד כדי להבקיע את עורו העבה.

דומני, שלא רק רשעות בערה בו, כאשר כתב את המאמר ההוא, אלא גם זעמו של החושש שיצא למלחמה אבודה. לריק בא להגן על מצודתה של תרבות יהודית שנפלה בידי סרדיוטות כבדי־רגל. לשווא המאבק על אמת יהודית שיש לה תוקף אוניברסאלי. לַבחור המחוצף, המגלגל את יומרותיו השחצניות בכל המוספים הספרותיים, יש אב רב־השפעה, בשר מבשרו של הממסד הספרותי, אשר בכל מקום שבא אליו מיד הפקידו בידיו בטאון ספרותי. זה לא יהסס להתנקם בחכם עני שהעז לומר את האמת: נוח פנדרי עירום. ולא זו בלבד, יש לבחור גם לגיונות של ידידים, סופרים, אקדמאים ואנשי־צבא שייחלצו להגנתו ולא יחוסו על מי ששחט פרה קדושה.

בהנחה שהכול נגדו, וכי מעשהו הנמרץ הוא מחווה של אומץ־לב נדיר, השחיז את האירוניה שלו עד דק — במלחמה כמו במלחמה —כאילו לא בנער בן עשרים־ושלוש ירה חצי־רעל, אלא כנגד הממסד הספרותי כולו יצא להילחם.

תקופה קצרה היה אפשר להאמין שהצדק עמו. המומים מן ההתקפה הקטלנית יצאו להגנתי ידידים לא מעטים, מהם שלא הכרתי. אחדים פרסמו מחאות מגומגמות בגנות הלשון הבוטה. היה מי שאמר כי בבוסר יש טעם של הבטחה. היה מי שהתאמץ לגלות בספרי גם כמה סגולות חיוביות. הגדיל לעשות מכל אלה אדם ששלח לו מכתב בעילום־שם. (משה אפפלבוים, חתם, ושני הפא׳ין הם מעין לעג דק על מי ששורשיו בתרבות זרה, ואת בני הארץ, כמדומה, אינו מסוגל להבין.) האיש טרח להסביר למבקר שהעתיד יוכיח שטעה.

איש הסטיריאוטיפים מהדר־הכרמל נשאר נאמן לתפיסתו: אפס מנופח, הכותב בוסר סנוביסטי, הדעת נותנת שהוא גם אדם לא הגון. בעולם של שחור ולבן חסר־הכשרון הוא בהכרח טיפוס שפל. הוא לא היסס, תקע את מכתבו של האלמוני לתוך מעטפה וצירף לו איגרת משלו שנעוצה בה אירוניה נרגזת: “ובזה אני מקיים מצוות השבת אבידה… וישוב הציפור אל קינו.” ולא שכח להוסיף בשולי האיגרת את “איחולי הבוז”, שמגיעים “לכותבי מכתבים אנונימיים”. משמע, אפילו לרגע לא חלף בו הרהור של ספק, שמא לא אני כתבתי את המכתב ההוא.

על המעטפה, מתחת לשמי שלי, רשם בטעות את כתובתו שלו: רחוב בלפור 46, הדר הכרמל, חיפה.

מעשה־כשל, שסמליותו טבועה בו עצמו. כמשל העקרב.

(סמלים עולים יפה כאשר הם נטפלים אל סיפור־המעשה כבדרך־אגב. מה שאין כן כאשר בונים עליהם עלילה שאינה מתקשרת. טעותו של קורצווייל נעשתה בתום־לב — על כן היא יפה למשל.)

גם הנמשל ראוי לסיפא. כשם שהעקרב אינו ממית את עצמו כאשר קרבה אליו האש, כך גם בני־אנוש אינם ניזוקים מארסם. ובייחוד שה“אש” לא הקיפה אותו בטבעת סגורה.

הטעות על גבי המעטפה תוקנה במערכת “הארץ”. שם נמצא מי ששיגר את האיגרת לבית־אלפא. אבל טעותו של אותו איש באשר לעוצמתו של הממסד הניצב כנגדו לא תוקנה אפילו אחרי שהיתה לו קתדרה משלו ועמדו לרשותו האמצעים להפיץ את דעתו הנרגזת ברבים, ואפילו להעניק תואר אקדמי ובטחון סוציאלי למי שיאמר לה הן.

הוא הוסיף להאמין שמאחורי אותו “אפס מנופח”, שהוא עצמו ניפח, ניצבים כל תקיפי־ארץ. אנשים, המחזיקים בידם את החוטים הנמשכים ממטה הפלמ״ח אל מערכות העתונים ומשם אל מוקדי־הכוח האחרים, בממשלה, באוניברסיטאות ובכל מקום שבו חורצים את גורלו של אדם בלי קשרים ובלי ידידים בעלי־השפעה, שאין לו אלא חוכמת המסכן, שמכוחה הוא שם את נפשו בכפו ויוצא להילחם כדויד בשעתו בגולית המחרף מערכות אלוהים חיים; ואפילו השפה העברית, אשר את ריבה בא לריב, שמה מכשולים בדרכו ומאלצת אותו, בדרכו אל אפס־דמים, מקום שם נמצא הפלשתי המגדף, לאסוף מלוא־חופניים אבני־קלע לועזיות, שמיטיבות לטבוע במצחו של איש־הביניים המגדף.

תסביך של מהגר, שטלטל עצמו לארץ־הבחירה ולא מצָאָהּ מולדת? אפשר. סיפור נוגע אל הלב כשלעצמו. שכן גם אחרי שהצילו אלוהים מידי הארי ומידי הדוב ומידי הפלשתי, ראה את עצמו נרדף. גם כאשר היה בשיא תהילתו, מורה לדורות של חוקרי ספרות, שקיבלו תורתו ופטרו את עצמם מלהציץ בכתבי שטינמן שלא היה יכול למצוא מו״ל לכתבי־היד שהצטברו על שולחנו, ונתברר כי בשאלות אסתיטיות אין ניגוד חריף בין אנשי ה“אני” ובין מי שאמרו “אנחנו” כמשל, וכי כל אותה “סכנה” לתרבות עברית “אותנטית” הוא דבר שנופח בדמיונו של מי שלא ידע לפענח את הקשר המורכב שבין ספרות לחיים, וחי בעולמן המדומה של מלים המקושרות ביניהן קשר טכסטואלי שאינו צמוד להוויה — הוסיף לראות אויבים בכול, אויבים אכזריים, המצרים את צעדיו ונוקמים בו מפני שאמר את האמת, וסופו שנמלט מהם לעולם שכולו טוב.

כנחשים ועקרבים, שאינם מטילים את ארסם אלא כאשר נדמה להם שהם מותקפים.

לד. התנועה ואתה    🔗

מנחשים ועקרבים אדם לומד להיזהר. קשה יותר לגלות את הנזק האורב בחיקה של אהדה רבה מדי. אין דברים אמורים בהערכה, אלא בחמימות הנושבת אלינו מן החברותה ההולכת תחת דגל אחד ומתנבאת בלשון אחת. כאן דין אחד לחברותה ספרותית ולצוות הקרב של אידיאה כל־חובקת.

במקום שאין חופש הדיבור נאבקים על הזכות לדבר. במקום שזה קיים מגלים, שחירות הביטוי היא עניין חמקמק הרבה יותר. אחרי שזוכים בנצחון על מורדי־האור והחוק מתיר גם להתפלל וגם לנבל את הפה, מגלים שהחירות האמתית היא עניין שבין אדם למצפונו. התנערות מדיעות קדומות, מרעיונות שבאופנה, מדפוסי־מחשבה, ומעבודת־האלילים של כוכבים בעלי־מזל, היא עניין קשה הרבה יותר מן החופש מצנזורה. רבים עד מאוד חללי המאבק על עצמאות רוחנית ועל נאמנות לקול הפנימי. לעתים קרובות אין הנפילה כרוכה במכאוב כלשהו, שכן נופלים לתוך קערת־הדבש של תהילה צמיגה, רכה ומתוקה. תהילה מסוכנת למדי. קשה להמריא ברגליים דביקות נוטפות צוף.

לאבי היה העניין הזה ברור בתכלית: יושר אינטלקטואלי, עניין נדיר, הוא המדריגה העליונה של חירות הרוח.

אולם איך מודדים זאת? האם רק מי שהחזיק בדיעה אחת כל ימי־חייו ולא חזר בו ממנה הוא ישר, או שמא הגון ממנו דווקא מי שמצא עוז בלבו להודות בטעות?

“אבן הבוחן ליושר”, כתב אבי ב“שער הוויכוח”, היא “הכוח לבדידות”. “היודע לסכן את נוחיותו הפרטית (החברותה היא יסוד הנוחיות) מובטח הוא לנו שיידע להגן על דיעותיו ולקיימן בידיו”. אמר ועשה. נפרד מן החבורה, שאִכזבה אותו, ופרש לתוך בדידות נסגרת והולכת.

על־פי העקרון הזה — כל הזדהות עם רעיון שוללת מאִִתנו קצת מחירותנו הפנימית. הדבר חל, כמובן, גם על מתקני עולם וגם על מחדשי התחביר הפואטי. אפילו השקפה נונקונפורמיסטית, שמחוברים אליה בעלי מזג שונה, פגיעתה רעה. ראיתי בימי־חלדי סיעות של בועטים במוסכמות הדומים זה לזה כשתי טיפות־מים. מיטיבי בעוט כעסו על חבריהם שבעיטתם חלשה מדי ואלה אילצו את עצמם לנעול מגף כבד מכוח רגליהם. אין חייבים לכעוס. ציפיות של בעלי־ברית חזקות מתכתיבים. צנזורה אפשר לעקוף. צנזורה פנימית כֵּלֶיָה סמויים. המבקש לגנוב דעת עצמו אי־אפשר לעצור בעדו. ואין דברים אמורים רק במי שמבקשים “להתיישר על־פי הקו”. לפעמים דווקא המבקש להגן על עצמאותו מפריז בעמדה של איפכא מסתברא בשביל לזכות בתעודת יושר ושוב האמת היא שנעדרת. דומה שלא בחר אבי בבדידות, אלא בשביל להיות מן המהדרים ביושר. אין לנו שום כלי למדוד יושר מלבד חושינו. אם עולה צליל מזויף מענוות־יתר, ואם ריחה של חסידות יוצא למרחוק — היושר הוא שמקופח שם ולא הערכים ההם עצמם. דבר הלמד מעצמו הוא, שהחברות בתנועה — חברתית או פוליטית — עלולה לשים מחסום לפיו של מי שמדבר בגוף ראשון יחיד. על־פי דין התנועה מותר לומר “אני” רק אחרי שאתה מדבר בשם הרבים. רבים פרשו מן הקיבוץ, או נזהרו מלהיכנס בשעריו, שמא המקבל עליו מרותה של חברותה המייצרת וצורכת במשותף, יהיה חייב לנטות אחרי הרוב גם בשאלות של טעם. חששו שמא ארגון המתיימר לתכנן את החיים לפרטי פרטיהם ירצה גם להנדס את נשמת האדם. רגישים שבאמנים פחדו אפילו מפני עצמם. אם בשביל לקיים את החיים הללו, המורכבים כל־כך, צריך לדחות טפל בפני עיקר, אפשר שיום אחד הם עצמם יגלו כי האמנות היא הטפל המתבטל מפני עניינים חשובים ממנה. אם הקרקע הטובענית של הרגישות, שבה מתרבים החיידקים שמפרנסים את השירה, היא זו שצריך לייבש בשביל להציב עליה את המזבח החלוצי, הרי מוטב למי שמעדיף את היופי על המוסר להתרחק ממקום שבו יידרש לתת דין־וחשבון על מעשיו. הם החליטו לוותר מלכתחילה על יסוד הנוחיות שבחברותה כדי להבטיח לעצמם את החירות הגמורה לומר לאו אפילו לערכים מקודשים. מי שלא נשבע אמונים לרעיון גואל איננו בוגד בו עם ספקותיו.

הניחו שגם ההיפך נכון. מי שנכנס לחופה עם הכלה החלוצית ודאי יעצום את עיניו כדי שלא לראות את מומיה, ומי שיאמר הן לקיבוץ לא יוכל להיות סופר שחופר מתחת ליסודות ויורד לתהומות — שמא יתברר לו שאין שם כלל קיבוץ. ואכן, לא אחת יעצוני דורשי־טובתי שאבחר לי מקום אחר לשבת בו. מקום, שאין עליו תו־זהות ועל־כן קל להציץ בו בעין בלתי־משוחדת. תושב של מקום כזה אינו עולה רעב על משכבו. באין פרות קדושות אוכלים יותר בשר. פרוזאיקון שאינו נשוי לשום אמונה יכול להשתולל כאוות־נפשו עם המופקרות שבאופנות בלי לאבד את מהוגנותו. בית־הדין של העדה החרדה לדיוקנה בספר לא יקרא לו לסדר. הרחוב שהוא גר בו לא יטען שסילף את דמותו. ואילו חבר קיבוץ עלול לפגוש על מדרכה צרה חברים קרובים, שעצב או כעס משוך על פניהם: סיפוּרו קיצץ בנטיעות. קיבוץ יכול להצמית כשרון צעיר באחת משתיים: בביקורת קטלנית או באהדה חונקת, סבורים הם. עדה נושאת רעיון, המבקשת להשתקף בראי הספרות, לא תחוס על מי שיברח משליחותו להריח פרחים להנאתו, ולא תקמץ בשבחים למי שיאמר לה שהיא יפה. בלי דעת יפקיר הסופר, היושב אל השולחן הקיבוצי, אמת פרטית, לא נחשבת, מפני אמת גדולה ממנה. חברים שאין להם כלל עניין בספרות, הם הסכין שעליו מתחדדים רעיונותיו.

אחרי שחייתי במקום הזה למעלה מארבעים שנה יכול אני לומר דבר־מה גם מן הנסיון. ראיתי גם סופרים שהחברות בקיבוץ והנאמנות לתנועה דיללו את מעיינם — אם מפני שביקשו לשאת־חן או מפני שמצאו לכשרונותיהם עניין נכבד לענות בו יותר מאשר שיר נכון ופרוזה רהוטה. אבל יותר מאלה ראיתי סופרים שהפריזו בנבואות־זעם כדי להסיר מעל מצחם אות־הבל.

אולם כיוון שרק על עצמי באתי להעיד, אני יכול לומר שהזיקה אל הקיבוץ וההתמודדות עם הרעיונות המנסרים בתנועה הטביעו חותם עמוק על תמונת עולמי. ודאי על נוסח של יחסי־אנוש שנגזר מהנחות־היסוד של החברה אשר בגורלה קשרתי את גורלי. ובייחוד שלא ישבתי בה כמתבונן, הרושם לו רשימות בסתר. לעתים קרובות לא התעצלתי לנקות את אורוותיה. ואפילו טרחתי, כמה פעמים, לנסח מחדש פרק או שניים מן השולחן־ערוך שלה. כמה מערכיה עייפו ממני במרוצת־השנים וכמה דבקו בי בקנאות, כאילו מרוחי נולדו. יראת־הכבוד שנטעה בי התנועה כלפי עבודות פשוטות וכלפי בעלי מלאכה אחת, לעולם לא אצטער עליה. בכמה מדגליה מצאתי רבב — זה אינו טעון כביסה. הרבה מים שתיתי מן הבור הזה ואולי נתקהו אצלי השיניים של הזאב הבודד, שאינו שותה מבורות חפורים, אולם איני זוכר את עצמי מוחק מן הכתוב אלא משום גיבוב דברים או גיבוה המלים. אף פעם לא מחקתי דיבור שהייתי בטוח בו שהוא אמת גמורה מפני שלשומע לא ינעם. נכון, לא אחת קרעוני לגזרים מחמת מה שנראה לאחדים כסטייה מן הקו שראוי לחבר תנועה ללכת בו, אולם אחרי שחוסנתי מארסם של נחשים ועקרבים הייתי יוצא מן הקריעה הזאת שלם משהייתי. שכן היא חידדה אצלי עוד יותר את הכרת אחריותו של הסופר.

הערות אחדות על הוויכוח בשאלת הריאליזם־הסוציאליסטי ודורשיו רשומות בפרק קודם (״הם ואנחנו״). בתקופה שעליה מסופר כאן — עדיין לא היה הוויכוח הזה בעיצומו. אמנם, ההתלהבות מן התפקיד החיוני שמילאה ברית המועצות בהצלתה של אירופה מעריצותה של טוטליטריות מטורפת, והישע שהביאה לשארית הפליטה, חידשה אצל חסידי הסוציאליזם המהפכני, שנדהמו מן הטיהורים הגדולים ערב המלחמה, את הלהיטות להיספח, ולו בזכות דיעה מייעצת, אל המחנה הגדול המשנה סדרי תבל. כאמור, ההסכמה בשאלות של טעם ספרותי נראתה פחות מסוכנת מאשר קבלת הדין בשאלה הלאומית, ועל־כן נתקבלו באהדה גמגומיהם הראשונים של כמה מהוגי־הדיעות של התנועה בשאלות הפילוסופיה של האמנות. כה גדולה היתה תמימותם של אותם אנשים, ודבקותם באידיאה המנחה, שביקשו לצרף את כל ההגיגים המקורעים ההם למסכת אחת, שתקבל תוקף של “החלטה מחייבת”. מחייבת, ממש כהחלטות שמתקבלות במוסדות התנועה בשאלות המבנה הארגוני או חלוקת תקציב הוועד הפועל. חסד גדול עשה המקרה עם התנועה, שדווקא אנשי ההלכה הפוליטית, מתווי הקו, נרתעו מלכנוס אל קובץ התקנות תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה. מכל מקום, סופר צעיר שביקש ללכת בנתיב משלו מצא את עצמו בעימות עם חבורה נכבדה של אישים בעלי־צורה, שיודעים פסוק או שניים יותר ממנוּ.

כגודל אהבתם אותו כן גדלה האכזבה ממנו כאשר עמד במריו והעמיד את החוש הטבעי שלו כנגד פסקי־הלכה שהוציאו גדולי התורה.

אמנם, פרשתי מתנועה אחת והצטרפתי לחברתה בגלל המשאלה לזכות ב“ביסוס מדעי” לנטיית־הלב שנמשכה אל אורח־החיים הנזירי שנגזר בימים ההם על מי שקיבל ברצינות את התפקיד ההיסטורי להפוך אומה של חנוונים ותגרנים לאומה של בעלי־מלאכה ועובדי־אדמה. אולם אחרי שעברתי את הגדר מצאתי את עצמי בסתירה פנימית קשה. מארקסיזם זה, המבהיר ליראיו את הסתום בתחומים רבים ושונים, נמצא סכין פגומה כאשר ביקשו להשתמש בו לחיתוך הרקמות העדינות של היצירה האמנותית. ההלכות הפסוקות שיצאו מעטם של בעלי התיאוריה נראו לי מופרכות מיסודן. אמרתי להן לאו, ובפומבי. וזאת, אף כי לא הייתי מסוגל להעמיד תורה מול תורה כמצוות הזמן ההוא. ונמצאתי אדם שרגשותיו גוברים אצלו על התבונה. אישום, שקיבלתי עלי בלב חפץ. שכן אמרו עלי גם ההיפך מזה.

לשבחם של בעלי־ההלכה ההיא ייאמר, כי אף־על־פי שמתחו ביקורת חמורה על השגותי, הניחו לי ללכת בדרכי. אולי קיוו, שהזמן יעשה את שלו ולקחם יחלחל מבעד לכסות־המגן האגוצנטרית שיפה למשורר הצעיר ואינה מוסיפה כבוד למשורר זקן, ובתוך שנים אחדות אחדל להיות אדם שעולמו הרוחני עשוי טלאי על גבי טלאי — קצת אקזיסטנציאליזם (שלא ידעתי מה טיבו) וקצת “שטארה”, שמתקרבת קרבה מסוכנת לרעיונות פאשיסטיים, וקצת חכמנות סגופה מבית־מדרשו של אליעזר שטינמן, וקצת סוציאליזם רגשני, חמוץ־מתוק — ואבין שאף כי האדם עשוי קרעים קרעים המציאות היא מִקשה אחת. מכל מקום, גם כאשר דנו אותי ברותחין — נמצא אפילו איש טוב אחד שחבש לראשי כובע של פאשיסט ולא הניד עפעף — לא שמו מחסום לפי. הניחו לי לאכול מן האבוס הכללי ואפילו לנשוך לפעמים. כל עוד הקפדתי במצוות־עשה של סידור־העבודה מחלו לי שאני עובר על מצוות לא־תעשה של התיאוריה המארקסיסטית. ניתן לומר שקניתי לי את חירות הרוח על־ידי מסירות לעבודת־כפיים. אף פעם לא הציעו לי לחפש מו״ל, שהשקפותי אינן מביכות אותו. הניחו לי לגדול סורר ומורה, כמין הוכחה לנאורותו של אב נבון וסבלני.

ההנהגה הפוליטית היתה נבונה דייה להניח, שהחיזור אחרי עולם המהפכה לא יינזק אם ייכתבו בעברית, שפה שהמרכז הסובייטי ממילא אינו מכיר בקיומה, כמה פרקי שירה ופרוזה שסטו מדרך־הישר. חילוקי־ הדיעות בשאלות חשובות באמת הן מכשול גבוה יותר. ייתכן, שלא היו נהרגים בשביל להבטיח למשורר את הזכות לפטפט את נשמתו ברבים בלי להתחבר אל מקור הסמכות האידיאולוגי, אולם חוש נכון אמר להם כי מוטב להם להימנע מלהתערב בעניין שבין היחיד ובין קוניו. עניינים נכבדים ממנו, בקיבוץ ובתנועה, החלו נשמטים מאחיזתו של הרעיון המנחה. היו זקוקים לכל אצבעותיהם כדי לסתום פרצות בדייק שמגן על אדמת השפלה מפני רוחות המערב.

אפילו לעבודה ציבורית נקראתי למרות חילוקי־הדיעות הברורים. אמנם, התנזרתי ממנה עד אמצע החיים ולא יצאתי מביתי לפני שמלאו לי ארבעים, אולם לא ריחקוני מן המוסדות הנבחרים של התנועה, שבימים ההם היו מתקבלות בהם החלטות בנות־קיימא. יכולתי להשמיע דיעות חריגות ואף לזכות בהתנגדות אוהדת. (ואם לא נתגלגלו הדברים לעתון התנועה, שלא מצאני ראוי להידווח אלא תחת כותרת אנונימית, המספרת שגם “אחרים” דיברו בוועד הפועל, לא היה זה משום שמישהו מן ההנהגה ההיסטורית טרח לטאטאני מתחת לשטיח, אלא פשוט מפני שבעת ההיא היו העתונאים אדוקים מן הסופרים בהכרת חובתם לטייח בקיעים בחומה.) אולם שנים ארוכות עברו עד שיכולנו, מנהיגי התנועה, אישים שעשו היסטוריה, ואנוכי, להידבר זה עם זה כאנשים שאין מבדיל ביניהם אלא פער הדורות, כפי שיכולתי להידבר בשנים ההן עם יצחק שדה ויגאל אלון, שהיו מפקדי ואף־על־פי־כן נהגו בי כאילו גם הם יכולים ללמוד ממני דבר או שניים.

בשנים הראשונות חשתי במעין הסתייגות מפני היוצא־דופן, ועם זאת רצון להימנע מעימות. סופרים צעירים, כידוע, הם אנשים פגיעים מאוד, נוחים להיעלב ומהירים להעליב — שומר נפשו ירחק. וכבר היה מעשה באחד או שניים שנשכו את היד השלוחה ללטפם. גם היו אבידות אחדות בדרך אל ה“הגשמה” ועל־כן השכל הישר אומר שמוטב לנהוג בהם כבחתולים, שאפשר לבייתם אבל אי־אפשר לאלפם.

בפגישה של משתתפי “ילקוט הרעים” עם אנשי משמר העמק נתגלו ניגודים שאינם ניתנים לגישור: אלה קראו לגישה חינוכית ואלה תבעו פטור ממנה. בית הלל הציגו שאלות, שמשתמעת מהן התשובה שרצו לשמוע. רֵעוּת זו, המלכדת את ה “רֵעים” מה טיבה? האם היא ממיני ההתגודדויות של דור יוצרים, שרואה חובה לעצמו לקרוא תיגר על קודמו בשביל לפנות לעצמו מקום תחת השמש, או שהיא “רֵעוּת רעיונית” המסתמכת על הציבור הנושא את בשורתו של החדש בחיי היומיום? בית שמאי לא הסתפקו בשאלות, אלא אמרו דברים ברורים: היצירות שכותבים ה“רֵעים” אינן “אבן־הפינה” לבניינה של תרבות חדשה בחותם חלוצי.

קצת דברים שנאמרו שם שיקפו עמדה מפלגתית מובהקת הנוהגת בסופר כבדהו וחשדהו. אם יאמר הן לערכיה הוא סופר חשוב. אם יפקפק — ורק בעצמו יבטח — הריהו מן ה“אסקייפיסטים”, הבורחים מן המערכה.

ההנהגה הפוליטית והרוחנית אף היא היתה שם, אחד בגופו ואחד בכתב. שלונסקי, שבעת ההיא רכש לעצמו מעמד של משורר־החצר־החלוצית, כתב במכתבו ל“רעים״ (14.12.46), שנקרא בפומבי, דברים מפורשים יותר מאלה שאמר יעקב חזן שהשתתף בפגישה. דווקא המשורר ולא המנהיג היה זה שקרא ל”אוריינטאציה על כוחות המחר“. אף כי הכניס את הסיסמה בין מרכאות, אולי בשביל להסתייג מן הביטוי הלועזי שקנה לו שביתה בלשון העברית, היה ברור שגמר־אוֹמֶר לומר הן ל”כוחות" ההם בלי להסתייג עוד. ואילו המנהיג הפוליטי היה זה שתבע פתיחות אל העולם הגדול, ולא אל “כוחות המחר” בלבד, אלא אל כל הספרות העולמית שמצוי בה “המתח המוסרי של התקופה”. זה גם זה דיברו על “הירושה הגדולה של העבר”. שלונסקי לא פירש. חזן אמר: “היינה וטולסטוי וכו׳.” ואף רמז: אין די בשלונסקי ואלתרמן כ“מקורות יניקה”. היה ברור, כי במקום שאין הספרות נתבעת אלא ל“מתח אידיאי”, לא ייאלם קולו של היוצא־דופן. יסתייגו ממנו, אבל יניחו לו לדבר.

אף פעם לא היה בכוח המזכיר הכללי של המפלגה, הסמוכה על שולחנו של הקיבוץ הארצי, למנוע הדפסתו של ספר שאינו לרוחו. אם מצאוהו העורכים ראוי לדפוס — ראה אור. נסיונותיה של המפלגה לאמץ לעצמה מסגרת הירארכית בעלת תוקף ממשי, שצידוקה האידיאולוגי הוא “צנטראליזם מהפכני”, לא עלו יפה. מנהיגיה לא הצליחו לצבור כוח אלא כדי לאלץ את בית־ההוצאה התנועתי להוציא לאור ספר “נחוץ לתנועה”, שתפוצתו מועטה והוצאותיו מרובות מהכנסותיו. לא עלה בידם להעמיד בראש בית־ההוצאה אנשים שיירתעו מלהוציא לאור ספר, שאינו לרוחה של ההנהגה הפוליטית. אמנם, שנים אחדות האמינו עורכיה בתום־לב באידיאולוגיה המנחה, ואחדים מהם אפילו כתבו ספרים שביססו את הנחות־היסוד שלה. אולם נטיית־לב ליבראלית מנעה אותם מלהשתמש בכוח שהעמידה לרשותם התנועה כדי לעצור בדרך לבית־הדפוס יצירות של צעיר מוכשר, המתפלל מסידור אחר. הם העדיפו להדפיסו ואחר־כך למתוח עליו ביקורת בעתוני התנועה. ביקורת קשה ואהבה בה. כדין אב, שאינו חוסך שבטו מבן אהוב. לימים, כאשר חזרו בהם העורכים מן האדיקות שהצרה מעט את רוחב מבטם — והיה מי שהפריז בתשובה וקפץ אל קוטב הנגד, מקום שם אסור באיסור חמור לגלות בספרות יותר מאשר טכסטים מאורגנים — הצטערו קצת שריחקו מבית־ההוצאה יוצאי־דופן אחדים, בהם אישים בעלי סגנון וטעם אמנותי. שלחו אותם לרעות בשדות־זרים ולא קירבום אל החוג הפנימי, שמעניק לבית־הוצאה תנועתי צביון וצורה, מפני שסירבו להצטרף למקהלה שנדרשה לשיר א־קאפלה בקול אחד.

בכלל החולשות שתנועה פוליטית יכולה להשתבח בהן, מקום נכבד שמור לקוצר־יכולתה להטביע חותם משלה על הטעם האמנותי. מנהיגי הקיבוץ הארצי זכאים להתהדר בזה: גם בימים שרוב פעילי התנועה — אשר אז אהבו להתגדר בתואר ״קאדרים״ השאול מן העגה המהפכנית — קראו להם לאמץ דוקטרינה מארקסיסטית מחייבת בתחום האמנות, העדיפו הם קצת תוהו־ובוהו ופטפוט בו על משטר אשר בו יימסר בידי כמה משכילים־למחצה הכוח לשסות בשיות התועות כלבי רועים, שנובחים ואינם נושכים, שכן לא נשלחו אלא לאספן אל גדרות־הצאן שמגינות עליהן מפני הזאב ומפני הארי.

אין פירוש הדבר שהמנהיגים התנזרו מלהביע את דעתם, בבחינת דיעה־פרטית, שמשקלה כמשקלו הציבורי של בעליה. לא אחת אימצו ידיו של אמן הולך־בתלם, בהנחה כי מי ששוחה נגד הזרם יבין את הרמז. בישיבות הוועד הפועל, מקום שם באווירה משפחתית אוהדת נשאו אלה נאומים ארוכים חובקי־כול — בערבובייה מרתקת ומלבבת: בעיות חברה ותרבות, שאלות פוליטיות וטקטיות, משלים ואגדות, מובאות מספרות העולם, המלצות על סרט שראו בשבוע שעבר ודיווחים על שיחות פרטיות עם מנהיגים של מפלגות אחרות — נדרשו לא אחת גם לספר שכתב לאחרונה חבר התנועה. הנימוס הטוב לא התיר להיפרע בפומבי ממי שלא ניחש נכונה את רוח הזמן. אולם מן השבחים לזה שהיטיב לקרוא את המפה הרעיונית היה יכול היוצא־דופן להקיש על שגיאותיו.

ביקורת קטלנית, המבטאה מורת־רוח או מפח־נפש, נאמרה רק בחדרי חדרים. אולם תמיד נמצא מי שטרח להפיץ ברבים צער יחיד של איש דגול. פחות זהירים ממנו בכבודו של סופר יכלו להוסיף משלהם כאוות־נפשם: קצת רוע וקצת שמחה לאיד. אולם הביקורת על פרקי שירה ופרוזה שמתחה ההנהגה הפוליטית לא תמיד הזיקה לסופר. יש שהיטיבה עמו. בחוג רחב והולך של חברי תנועה, שעקרון המנהיגות היה מקובל עליהם כגזירה של מבנה חברתי ולא כתורת־הספירות השואבות את השראתן ממקור פנימי, היה זעמו של המנהיג עילה מספקת לעורר סקרנות עם אהדה.

זכורני מקרה שאירע אחרי שראה אור ספרי “אבן על פי הבאר”. כמנהג הימים ההם היה כל ספר חדש מתכבד במסיבה של הקיבוץ ליד שולחנות ערוכים. כמה מהוגי־הדיעות של התנועה היו מכבדים את הקיבוץ בנוכחותם ומשמיעים דברים על הספר ועל מחברו. המסיבה ההיא היתה יוצאת־דופן. נאמרו גם דברים אחדים על היקף העבודה ועל יכולתו של הסופר לצרף פרקים למסכת אחת. אולם בכל הנוגע לרוחם של הדברים, הכול היו מאוחדים שהספר “גרם עוול” לתנועה. שכן נרמזה בו השקפה האומרת כי אין לראות את תולדות התנועה כמין מאמץ עקשני לממש אידיאה, שהיתה קיימת בכוח עוד בשחר־ימיה של התנועה, אלא כדבר מבולבל הרבה יותר. כמעט כל רעיון מנסר שבאופנה ליווה את התנועה בשחר־ימיה, ורק מפני שנתנה תשובות מעשיות, לעתים קרובות נכונות, לשאלות ממשיות, שהציבה בפניה המציאות הארץ־ישראלית, ניצלה מן התלישות, המבוּכה הרעיונית ומפח־הנפש שהיו נחלתם של אישים משכילים ומסורים לרעיונם שלא מצאו חבורה להישען עליה. בעיקר רגזו עלי שמצאו בספרי גם אירוניה.

ב“נאום ההגנה” אמרתי, כי מי שאמר כי קשים מזונותיו של ישראל יותר מן הגאולה, לא נתכוון להעליב. אף אני לא היה בכוונתי לפגוע במי שנשאו בגבורה את פגעי־החיים כאשר התרתי לעצמי לרמוז כי ההתמודדות עם זבובים קטנים היתה קשה לעתים מן ההתמודדות עם השאלות הגדולות. מתון ככל־האפשר הערתי כי המשאלה להציג את הדור ההוא כנפילים עלול לרפות את ידי הדור הצעיר. כיוון שהוא יודע שאין הוא מן הנפילים עלול הוא להסיק כי אבן שגללו קודמיו מפי הבאר לא יוכל להזיז ממקומה. חשתי באהדה שנשבה אלי מן הציבור. בעלי מלאכה אחת, אנשים שהוקרתי אצלם את הדבקוּת בערכים הברורים של עבודה, יושר, אמון, חריצות, נאמנות וענווה, הסכימו עמי כי עוד בדורם כבדו על אנשים פשוטים חייהם הנכונים, שכן נתבעו לעלות במעלות קדושים. אחד מאלה — בנאי, סולל דרכים ואיש־מלחמות צנוע — אמר לי, כי אף־על־פי שאת ספרי לא קרא, שכן הוא ממעט לקרוא עברית, שפה שלא קנה לו שליטה בה, הוא בטוח שאני צודק. הוא היה ממש מאושר כאשר אמרתי לו כי גם אנשי העלייה השנייה, אף כי היו בהם גם אנשים דגולים, כבכל דור ודור, הרוב היו אנשים בינוניים שנאלצו להיות גיבורים מתוקף הנסיבות. אורח־החיים שבחרו להם כפה עליהם לנהוג בגבורה במקום שנחוץ רק יושר.

דין־ודברים קשה עם אחד ממייסדי התנועה — מאיר יערי, אדם שחסידיו אדוקים ממנו — נתעורר בעקבות ביקורו בבית־אלפא. אף כי בא לפתוח בדיון פוליטי התיר לעצמו לומר מלים אחדות במורת־רוח על ספרי, ש״קיצץ את העלייה השלישית בראש". כתבתי לו שורות זהירות אחדות: מנהיג פוליטי שמזכה ספר בהערכה פומבית עוקצנית עדיין אינו ז׳דאנוביסט; אף־על־פי־כן יש בהתנהגותו משום ניצול מעמד של מנהיג ליישור הקו בקרית־ספר.

התשובה שקיבלתי יכולה להעיד על רגישותם של מנהיגים כלפי סופרים. דומה, שאף כי אינם מתעלמים מאופיו המיוחד של הביטוי האמנותי, המשקיף על העולם מנקודת־תצפית פרטית, קשה להם להשלים עם הרעיון שסתם אדם בעל כושר ביטוי, שאינו שואב את סמכותו מן הציבור שבחר בו להנהיגו, זכאי, מכוח כשרון זה, להביע דעת־יחיד הקוראת תיגר על עמדות שנתגבשו בכור־ההיתוך הקולקטיבי.

הוא שיגר אלי תשובה נזעמת וקנטרנית כאילו באתי לבקש שיוקיר גם אותי ולא יעדיף עלי סופרים אחרים, אשר על ספריהם גמר את ההלל. התשובה התמיהתני, הן משום שכינה אותי ״מחרחר ריב״ — ביטוי שהיה אז באופנה אצל הוגי־דיעות מארקסיסטיים, בעיקר בפולמוס עם הרפורמיסטים — והן מפני שהנימוק שנתן לזה היה מוזר כל־כך, שלא יכולתי אלא לדמותו לחולשה מסוימת שמצאתי לעתים קרובות אצל שחקנים, הרגילים לתשואות, וחושדים במי שאינו מאוהב בהם שהוא שונא אותם.

קראתי וחזרתי וקראתי ולא האמנתי למראה־עיני: צניעותי נדרשה כהכרזת מלחמה.

שנים רבות נמנעתי מלחתום את שמי על ספרים שנתתי במתנה. קצת מפני איזו רתיעה מפני כתיבה על גבי ספרים מודפסים, וקצת מטעמים של חברות פשוטה. חשבתי שלא נאה לכפות על ידיד להחזיק את ספרי בספרייתו. אם הוא לרוחו — ישמור. אם אינו לרוחו — יעבירו לאחר. ההקדשה כאילו מאלצת אותו להשאיר את הספר בחזקתו. כלפי חברים קרובים, שהייתי בטוח בהם שהם באמת מעוניינים בספרי, מזכרת לידידותנו, נהגתי אחרת. אולם מימי לא הגשתי את ספרי לאישים ידועים, לרבות סופרים מפורסמים, מחשש שמא יש בזה אבק של חנופה. לימים ויתרתי על עקרון של צניעות שנדרש כמיץ יוהרה. חתמתי על ספרי לכל דורש, אף כי המנהג לאסוף חתימות של סופרים, שחקנים וכדורגלנים, נראה לי כמין עבודת־אלילים. אולם יש מנהגים מקובלים כל־כך, שכמעט שחצנות היא להסתייג מהם. אינם מגונים כל־כך שכדאי לגייס כנגדם נימוקים עקרוניים.

מכל מקום, בתקופה ההיא עוד הקפדתי שלא לשרבט את שמי על ספרים שכתבתי. בשעת־הדחק הכנסתי פנימה פתק, שאפשר לשמור או להשליך. אף פעם לא העליתי בדעתי שהנימוס מחייב שאטריח עצמי לבית־ההוצאה כדי לחתום את שמי על העותק שמקבל מאיר יערי. (ולא אשכח לכתוב שם כמה אני מוקיר או מכבד אותו, דבר המשתמע מן העובדה שלא פרשתי מן התנועה שהוא עומד בראשה גם כשחלקתי על הדיעה הרשמית בתוקף רב.) לא הייתי סבור שאני רשאי להכניסו במניין ידידי המקבלים את ספרי במתנה. באמת הייתי בטוח שקטונתי מן הכבוד הזה, וגדולתי מאי־הכבוד הדבק כרבב על בגדו של תלמיד־חכם המתבטל מפני מי שחזק ממנו. ועל־כן לא העליתי בדעתי שאני מעליב אדם, שרבים כל־כך חפצים ביקרו, כשאיני מעניק לו את מנחת ההוקרה, שהוא ראוי לה בעיניו.

אני היחיד מסופרי התנועה — הקיבוץ הארצי, מפ״ם, וסתם סופרים הקרובים ברוחם אל השמאל — שאינו נותן לו את ספרי חתומים בידי המחבר, כתב לי. וזה היה הנימוק ל“מחרחר ריב”.

סירבתי לקבל שהנימוק הזה אינו פליטת קולמוס. לא רציתי להאמין שבאמת הוא תובע ממני פיצוי על עלבון. הנחתי, שהתלונן על עניין חסר־ערך כדי להעלים תרעומת ממשית. הרוגז הוא יועץ רע. על כן כתבתי לו: על ספרַי אני חותם רק לידידים.

אני, לדאבון־לבי, כלל וכלל לא הייתי מחרחר ריב. הביטוי הזה, חשתי, הפריז בשבחי. לעתים קרובות חשדתי בעצמי שאני נוח לבריות יותר מדי. אף־על־פי שאני מחזיק בדיעותי בתוקף אני מתנהג כאדם שדעתו רפה. בגלל חולשת האופי נמנעתי לעתים ממריבות נחוצות ולא יצאתי לריב ריבו של רעיון שנסתלף. וכשעשיתי כן, קלקלו נימוסי את השורה. החלפתי לשון בוטה, שהיא צורך המאבק, בלשון רכה, היפה לבירור עניינים עיוניים טהורים. כאשר התעוררה המחלוקת הפוליטית בין “שמאל” ו“ימין” בקיבוץ הארצי אחרי משפטי פראג, הייתי מאלה שחולקים על הדיעה הרשמית, שביקשה לזכות רק את מרדכי אורן והתעלמה מן העוול שנעשה לאחרים. דעתי היתה נחרצת. אולם לא אמרתי דברים קשים, שרציתי לומר. לכל היותר נזקקתי לאירוניה, נשקם של רכי־הלבב, כדי להלעיג על עמדה שסתירותיה ברורות. וכל זאת, מפני שנזהרתי מאוד שלא להעמיד דוכן של סופר להשמיע מעליו תוכחת־מוסר נבואית. הטלתי ספק בזכותו של בעל־לשון לנצל את הריטוריקה שלו כדי לחזק טיעון הגיוני. הברקות לשוניות היו חשודות עלי, שהן כפרקליטים אלה, שנאמנים למרשם ולא לאמת. לא שברתי לוחות ולא חשבתי שדעתי שלי חשובה יותר מפני שאני בקי בתחביר עברי. הסתפקתי בזאת שהשמעתי את דעתי בבמות הפתוחות לכול. אמנם עמדתי על דעתי אבל השתדלתי שלא להיבנות מטעותם של אחרים. לא הצטרפתי למי שביקשו להחליף את ההנהגה, שעשתה טעויות חמורות. לא מצאתי בקרב התובעים לרשתה טובים ממנה ולא היה איכפת לי שתוסיף להנהיג את הציבור אף־על־פי שטעתה והיטעתה את הרבים.

אדם כזה אינו זכאי לתואר הכבוד של “איש ריב ומדון”. מדוע איפוא זיכני בו מאיר יערי, שאלתי את נפשי. הרי ידע, שלא הצטרפתי אפילו למצניעי־לכת שבמורדים, שתבעו ביטוי ארגוני לחילוקי־הדיעות. הנחתי, שעניין עמוק יותר בא לכלל ביטוי בתגובה המפתיעה של מנהיג שקול, שדבריו בדרך־כלל מנוסחים היטב.

סטנדאל אמר שהשליט שונא את הסופר מפני שדבריו נדפסים. היום השליטים כותבים רבי־מכר. לעתים קרובות קל להם למצוא מו״ל לספריהם, יותר מאשר לְסופר, שיצא מן האופנה. אף־על־פי־כן, כנראה אי־אפשר בלי קצת איבה שמטבע הדברים בין המנהיג הפוליטי והסופר. אפילו הסופר שאינו נלחם בו כלל, אלא רק מגן על כבשת־הרש הפיוטית — זכות השירה להתמכר לכזב פיוטי ולהסתפק בצדק פיוטי — חשוב בעיני המנהיג הפוליטי שאינו חסר יוקרה וכבוד כמי שמערער על סמכותו הרוחנית.

דווקא רגישים שבמנהיגים הפוליטיים חשים בזה ביתר חריפות: הספרות היא מין אופוזיציה. גם כאשר אין הסופר משחק את האיפכא־מסתברא הוא תמיד פורש מן ההסכמה הכללית. ספרות נכתבת מעמדת־התצפית של אדם, שיש לו צורך עז לערער על מוסכמות.

אפילו בקיבוץ. הסופר שממלא את כל החובות של איש קיבוץ, לפעמים באדיקות־יתר, מבצר במעשיו את נחלתו הפרטית. הוא יתגייס ברצון לאיסוף הפרי, לעירום החציר, לחליבת לילה, למשמרת השלישית של הפלחה, לקציר דגנים ולביעור הבערות בעיירת פיתוח, ובלבד שיניחו ליצירתו להתחמק מתרגילי־סדר.

כיוון שבלי צדק פיוטי אי־אפשר, ראוי שאקדים כאן את המאוחר ואספר גם דברים אחדים החורגים מגבולות הזמן הסוגרים על הכרך הזה:

בשנים האחרונות, בערוב־יומו של המנהיג הישיש, נשתפרו עד מאוד היחסים בינינו, כמו הסכמנו שלא יבולע לאיש מאתנו אם נחיה בשלום. רוב הסופרים ששיבח בשעתו בפומבי עזבו את הקיבוץ ואחדים גם קיצצו בנטיעות. דווקא יריבו האחד, שסירב לכתוב בשער ספרו הצהרת ידידות, לא הרחיק עצמו מן השורות, שלעתים קרובות פסע בהן ברגל ההפוכה. ואפילו אנשי העלייה השלישית חדלו להתאונן עליו, שקיפח שערה מראשם. הוגי־דיעות של התנועה חדלו מן הנסיון כפוי־הטובה להעמיד בסיס תיאורטי מוצק, שנטועים בו באיתן כל שאלות הרוח, ועל־כן נתמעטו נקודות־המחלוקת בינינו. ספרים אחרים שכתבתי לא עוררו תרעומת. ופעם אחת אמר מאיר יערי, בחוג סגור, שנשים מן העלייה השלישית יצאו מעטי יפות, כפי שהיו באמת.

עמיתו יעקב חזן נזהר בדרך־כלל בכבודם של אמנים, שרגישותם אינה זרה לרוחו, והקפיד מאוד להימנע מעימות בין איש־המעשה ואיש־הרוח, אשר מלכתחילה היה בעיניו חסר־שחר בתנועה שבה עניינים גשמיים נגזרו משאלות רוחניות. אף הוא, כנראה, מצא דברי מינות בספרים שכתבו חברים היושבים עמו אל שולחן אחד, אולם רגש נכון אמר לו כי גם סטיות הן כמסמרים הללו, שנתקעים עמוק כאשר מכים אותם על הראש, כמאמר יובֶנַל. כיוון שקיבל עליו כי בלי קצת הפקרות אף פעם לא יישמר הסדר הטוב בתחום פרוץ זה, נמנע מלהעמיד את עצמו במעמד של צנזור. הסתפק בהערות של קורא, המבקש בספרים תשובות ליותר משאלה אחת ואין די לו שהעלילה נפתרה והתחביר שלם.

לאחרונה הפתיעני באבחנה דקה. אמנם, תמיד מצאתי אצלו איזו יראת־כבוד מפני המלה הכתובה — כל ימיו נרתע מפני כובד האחריות שבכתיבת ספר — אותה יראת־כבוד המציינת גם את אלה היראים מפניה ומבקשים לצנזרה, מפני שהיא מהנדסת את נשמת האדם, וגם את אלה שמכבדים את כושר הביטוי ורואים בו כוח קמאי, שעלול להתפרץ אם אין מניחים לפניו את קערת הקטורת. אולם לא שיערתי שדווקא מפיו אשמע אחת מאותן הערות המלמדות על אופיָה של יצירתי יותר מאשר יריעות רחבות של דברי למדנות הנתלים באילנות־נוי גדולים.

ישבנו לדון בספר, שהחל לכתוב במחצית השנייה של העשור התשיעי לחייו. הוא ביקש להקדיש את שארית־ימיו לעתיד, לפרקי עיון המבקשים לחזות את הבאות, ואני ביקשתי לשכנעו שיעשה חסד של אמת גם עם העבר, המשתכח והולך. מכיוון שהיה בדעתו לסרב, הביא את חיי שלי כמשל. “תמיד אמרו לך: כתוב על משהו חשוב ונחוץ ומעניין. ובוודאי גם אמרו לך: פרשת־חיים של אדם מסוים היא חומר לרומן מרתק. ואתה אמרת בלבך: הניחו לי לנפשי. אני רוצה לכתוב סיפור מעניין על אדם משעמם.”

סוף טוב — מותר לזכור לטוב גם את הראשית. לפעמים אין אדם נזקק אלא לאורך־רוח בשביל להיות בטוח שצדק בוויכוח עם יריבים, שהתעלו למעלת ידידים.

לה. נפתלי איילה שלוחה    🔗

ביקשתי לחתום תעודה על סִפה של תקופה חדשה, בתום מלחמת העצמאות — דיוקנו של סופר צעיר כבן לאביו וכחבר לחבריו. כל שנתרחש אחרי שהחלו מתגבשים דפוסי־חיים של מדינה, המבקשת להעתיק מושגים מן המתוקנות שבהן, רציתי לקבץ בספר שני, שתבוא שעתו אם אזכה להשקיף גם על שנות הבגרות באותה מידה של ריחוק, שמצאתי בנפשי כלפי ילדותי, נעורי ובחרותי. אולם כיוון שדמותו של אבי הטילה צל ענק על דפים אלה, איני יכול שלא לדון בעוד סוגייה שנגזרה מן המאורעות שאירעו בשחר־ימי. זיקתו של אבי ללשון אמו.

חורבן יהדות אירופה עורר את הצורך לבחינה מחודשת של מלחמת התרבות שבין העברית ליידיש. אמנם, לא כל קהילות ישראל שניספו בשואה היתה להן זיקה ללשון יידיש. אחדות ניהלו את חייהן בלשון הארץ שישבו בה או בעגה של הקהילות הספרדיות. אף־על־פי־כן זו שחורבנה היה נחרץ ביותר היתה תרבותם של היהודים אשר לשון־הדיבור שלהם היתה יידיש והעברית לא שימשה אותם אלא כלשון־הקודש. הללו היו רוב מניין וחסרונם מורגש.

“ספרות של שבט נפתלי” הוא ביטוי שאול מאבי. הספרות העברית, כתב, “צועדת עקב בצד אגודל מפאת עומס הכובד שעליה” והיא “רתוקה לשלשלת יוחסין עתיקה” ואילו ספרות יידיש היא “קלת צעד, כמגילה עפה”. “מסתבר כי הביטוי ביידיש היה קל יותר והסופר ביידיש — סופר מהיר יותר.” וכאילו בותרה היצירה של עם ישראל “לשתי חלקות מנוגדות” — “מכאן היכל הנאצל ומכאן פשוטי הוויה; מכאן שאר רוח ומכאן שאר בשר”. חיי עולם מזה וחיי שעה מזה.

חלוקה מכאיבה. ולא פלוגתא בלבד אלא שבר ממש. שני מחנות יריבים כפרו זה בזה. חובבי שפת עבר — בדאגה ללשון אשר בה נכתבה המורשת הלאומית, וחסידי היידיש — בלהיטות לקיים תרבות המדברת בלשונם של פשוטי־אדם. אפילו פועלי ציון שמאל, ולא אנשי ה“בונד” בלבד, אמרו כי העברית היא לשון בעלי־הבתים ויידיש — לשון העם.

בארצות הברית, בשלהי העשור השמיני של המאה, הייתי עד־ראייה לפרפורי־הגסיסה של תרבות עממית זאת. מי שלא לימדו את בניהם לשון יהודית כדי שיהיו לאמריקנים במהרה בימינו, ולא יהיו מבולבלים בין לשון המדינה לשפת־הלב, היפה רק לבכי, הצליחו לשים קץ לתרבות יידיש באמריקה בתוך שני דורות. הם מצאו להפריש מכיסם מעות אחדות כדי להקים קתדראות לתרבות יידיש — מחקר בלי יצירה לצדו — ובחרו להטיל את האשם באידיאולוגיה הציונית, כאילו החייאת הלשון העברית, שהיו שותפים לה רק כמה מאות אלפים מבני עמנו, היא שהביאה חורבן על תרבות יהודי אירופה. בניהם של יהודים, שאינם מדברים עברית ואינם קוראים יידיש, הולכים לאוניברסיטאות ולומדים פרק בספרות יידיש, עושים להם תארים בחקר הלשון, ומטיפים לקומץ קטנטן של נערים, שומעי לקחם, אהבה נואשת לתרבות שאינה מתחדשת. אחדים מהם גם כותבים שירים ביידיש ומאמר לעת־מצוא; אך מכתיבת סיפורים יתנזרו, אף־על־פי שהפולקלור האמריקני מלא ביטויים ביידיש ושברי פסוקים עבריים השוכנים כבוד בחיקה של היידיש, ואין אלה חסרים את העסיסיות ואת העממיות, שהשתבחה בהם היידיש בימים שהיתה מדוברת.

במהלך־חיי שלי, הייתי אומר להם — בהגנה על הלשון־הציונית ובלי חדוות־מנצחים — נתרחשה תמורה עמוקה. בעודי נער היתה יידיש לשון העם והעברית אידיאולוגיה. אחרי חצי מאה — העברית היא לשון העם והיידיש אידיאולוגיה.

כצער ורוגז הסכימו עמי. אך לא אבו להודות כי מי שעשוּ להתמעטות משקלה של התרבות של שבט נפתלי היו אבותיהם שהתביישו באבותיהם והשתדלו לחשוך מבניהם את הצער, הבושה ומכאוב ההוויה של שונים בין שווים. כמובן, עיקר הנזק עשה היטלר, שבדרכו אל הפתרון הסופי לא נאלץ כלל לגזור גזירות על התרבות, כפי שעשו ברוסיה לשפה העברית. נזק לא מועט, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עשו גם נאמני לשון יידיש ברוסיה, שהמיתוה בחיבוק של דוב מפני שלא השכילו להבין כי אין תרבות לאומית קיימת בלי העולם הרוחני אשר בחיקו צמחה. ואם מותר להוסיף כאן בסוף הרשימה גם את האידיאולוגיה הציונית, הרי זו, שהיתה נחלת מיעוט קטן בעם — וצדקה בבחירת הלשון העברית לליכוד כל שבטיו הנידחים, אשר אפילו לשונות עם היו להם יותר מאחת ואין מאחדת אותם אלא מסורת עברית קדומה — לא היה בכוחה לשים קץ ליידיש, למרות מלחמת המאמרים שניהלו אלה באלה חובבי שפת עבר והיידישיסטים בשצף־קצף ובמליצות כבדות כבליסטראות שלא פגעו במטרתן. שכן ממילא אלה גם אלה קראו רק את העתונים בלשון אשר לקיומה תרמו את הפרוטות המעטות שפרנסו את הסופרים, המרובים מקוראיהם. ההסתדרות הציונית לא תמכה כלל בבטאונים העבריים, חיל־החלוץ של הרעיון הציוני — שהיה יכול להשתבח בהישגים של ממש עוד לפני הצהרת בלפור — אלא הסתפקה בבטאונה שלה, “העולם”, שפיאר את מעשיה גם בעברית.

לימים לא יפסחו רגשי־האשם גם על היישוב העברי אשר עשרים שנה קודם־לכן נחלץ להגנה על העברית — תחילה מפני הגרמנית אשר היתה השפה השלטת במוסדות החינוך שהקימו ציוני גרמניה, ואחר־כך מפני היידיש, שהביאו עמם עולי מצוקה, שהגיעו לארץ לא מתוך כיסופים למולדת, אלא מפני שלא נתמזל מזלם להגיע לארץ הבחירה שלהם, אמריקה. “בחזית העברית” עמדו סופרי תל־אביב הקטנה, הרעבים ללחם, בצאתם לתבוע את עלבונה של הלשון הלאומית, אשר אפילו פרנסי היישוב התעלמו מן הזכות הגדולה שנתגלגלה לידיהם, להקים בניין־על לפני הבסיס, אשר עליו הוא צריך להיבנות. “יש לנכש עשבים רעים משדה התרבות,” התריעו מגיני־השפה, בלהיטותם ללוות את עיסוקם הערטילאי, המרוחק מן האדמה אמתיים ומעלה, לפחות בדימויים מן החקלאות, אשר בימים ההם לא היתה משלח־יד אלא עבודת־קודש. “העשב הרע” היה לשון יידיש.

בשנת תש״ה, אחרי שעמדה בוועידת ההסתדרות בבית־ארלוזורוב בתל־אביב רוז׳קה קורצ׳ק, ניצולת שואה מן הראשונים שהגיעו לארץ בתום המלחמה, ונשאה דברים ביידיש לפני קהל מתייפח בבכי, אשר אולי רק אז הבין לראשונה את גודל האסון שפקד את העם, הביע בן־גוריון את צערו שנשמעו דברים “בשפה זרה וצורמת”. שנים אחדות קודם־לכן, בוועידות המפלגה, היו מסלקים בבושת־פנים, ולא בלי גסות, מי שהיה מעז לדבר בפומבי בלשון שנגזר עליה כרת, אך עתה, משום כבודו של אוד־מוצל־מאש, הסתפק בן־גוריון בביקורת שלאחר־מעשה ובלשון אשר לדידו היתה מאופקת. מה שהיה לו לומר על קוצר־הראות של המוני בית ישראל אמר במקום אחר.

אולם הסערה שקמה אחרי דברי בן־גוריון, אשר יוקרתו נמצאה אז בעלייה מתמדת, ולא זו שעוררו אנשי פועלי־ציון שמאל בלבד, אלא גם אנשי שלומו במפא״י, יכלה להעיד על שינוי־הערכין שחוללה השואה אצל נאמני העברית, אשר עד כה ראו צורך לנכש עשבי היידיש מן השדה הלאומי כדי שיוכלו הנטעים הדקים והחיוורים של העברית לספוג אל קרבם את כל האור והאוויר והמים והדשן בקרקע הצחיחה של התרבות הלאומית.

רגשי־האשם לא הולידו אלא בטאון ביידיש, שנהנה מקרן התרבות של הסתדרות העובדים, מדינה בתוך מדינה שאיננה קיימת עדיין — אך לכלל תחייה של ממש לא הגיעו הדברים. גם כאן לא נוסדו אלא קתדראות, והוצאת־ספרים ותיאטרון של צחוק ודמע, וקהל סופרי היידיש, שעלה לארץ אחרי המלחמה, היה יכול להוציא מהם את מחייתו, גם זו לטובה, אך דור המשך לא נראה בעין. כאשר עלתה מארצות הברית נערה דוברת יידיש, רחל פישמן — בתו של טכנאי־שיניים מפילדלפיה, איש ה“בונד” שעשה את ביתו בית־ועד לתלמידי חוכמת יידיש והגה רעיון ליישב את היהודים בסורינאם — ותבעה מחבריה בקיבוץ בית־אלפא לפנות אליה בשם רוחל ופרסמה שירים ב“גאלדענע קייט”, היו עולים אליה לרגל מאורות התרבות היידית, המזדקנים והולכים: אתחלתא דגאולה ראו בה. אך אחרי שהלכה לעולמה לא נמצאו לה יורשים.

אמנם, גם בארץ היתה איזו התעוררות אחרי שקיבל אייזיק בשביס־זינגר את פרס נובל לספרות — כביכול, לשון היידיש היא שקיבלה את הפרס ולא הסיפורים השווים־לכל־נפש של המספר הממולח, המריק את דבריו הישר אל תוך האנגלית. האהדה אליו בקרב אלה שאינם נזקקים ליידיש היתה מרובה מזו שרחשו לו חסידי היידיש, שהיו מעדיפים לראות ראשו של סופר צנוע יותר ואוהב עמו יותר מתחת לכתר שהעלו הגויים על ראשו של יהודי. זמן־מה היתה ציפייה לאיזו התחדשות מופלאה, כזו שנתרחשה לעברית בעשורים הראשונים של המאה, אך לפי־שעה אין סימנים, שהנס הזה, אם לנקוט לשונו של המספר היידי, בן־ברית בעולמם של בעלי נסים ושאר מזיקין מועילין, עתיד להתחולל במהרה בימינו. הגאולה ליידיש באה לה מן התרגומים ללשון עברית שעושה הדור החדש של מתרגמים, המעביר מלשון עממית אחת ללשון עממית שנייה, ומתקן מה שעיוותו קודמיו, בעת שהעבירוה ללשון הקודש ומחקו בתום־לב את העסיסי והפורץ־גדר, שהיידיש משופעת בו, משום שלא מצאוהו ראוי לשכון כבוד בחברתם של ניבים מבית היוצר של נשמת האומה.

לכבודו של חתן פרס נובל ערכנו רעייתי ואנוכי מסיבה בטריטוריה ישראלית זוטא בלב־לבה של מנהטן — בתוקף תפקיד, כנספח לענייני התרבות שם — כמין רמז שכל מאורע המתרחש בחיי התרבות של היהודים הוא עניינו של המרכז־התרבותי, אך גם כחגיגה של גמר פיוס בין הלשונות. שוב אין להן כל סיבה לקיים את יריבותן מלשעבר — ההיסטוריה חרצה את דינה ועתה עניינם של שני הצדדים הוא המחקר והכינוס של התרבות שנוצרה בשתי הלשונות, וכן לצרור בגניזה הלאומית את מה שכרסם הזמן ולהעתיק ללשון האחת, העתידה להתקיים גם בדורות הבאים, את כל היצירות אשר סערות הימים והִשתנוּת העתים לא יכלו לפגוע ברעננותן. במסיבה ההיא נעדרו מקהל האורחים רמי־היחס — סופרים, חוקרי ספרות ואנשי תיאטרון וקולנוע, הפועלים כולם בשדה הפרוץ של התרבות האמריקנית — סופרי יידיש, שהוזמנו לאירוע ולא רצו לבוא.

בשבת אורח־הכבוד על הכורסה הרחבה בחדר־האורחים של דירתנו ההומה, וכל האורחים עוברים לפניו, כלפני התיבה, לומר הלל או שניים לבעל השמחה, והוא השיב להם באנגלית טובה, אך עייפה, את התשובות השנונות והמשעשעות, אשר ביידיש יכלו להיות מחודדות שבעתיים וגם מלאות שאר־רוח, חשתי בבדידותם של הסופרים הללו שלא באו. הם ביקשו להיפגש עם “בא כוח התרבות העברית” לעת אחרת, בלי קהל חוגג, לתנות לפניו את צערה של ספרות עצובה זאת, שמניין קוראיה מועט ממניין חוקריה, ואף אלה מזדקנים והולכים ומתים אחד אחד ובאין רואה, ולעתים נדמה כי הרגש האחרון שעוד נותר בלבם, לבד מאהבת ישראל ושנאת יהודים, הוא רגש הקנאה בהללו שהצליחו להימלט מן הספינה הטובעת ולעשות להם שם בגויים. התרגום לאנגלית הוא גלגל־ההצלה שנאחזו בו הניצולים, כמו שמספרת סינתיה אוזיק — יהודייה במטבחה אך סופרת אנגלית למהדרין כאשר היא מתיישבת ליד שולחן־הכתיבה שלה — בסיפור שנתנה לו את הכותרת האכזרית “קנאה, או יידיש באמריקה”.

ככאן כך שם, אין סיכוי של פריחה לכל מה שנותר בלשון המקור היידית, ורק מה שתורגם לעברית ולאנגלית עתיד למצוא לו קהל קוראים. הקתדראות לחקר הספרות היידית, שנתרבו בעשור שבין שבעים לשמונים למאה, שמלמדים בהן ספרות יידיש באנגלית, וברוב המקרים גם ברדידות המוציאה מן הספרות את נשמתה, לא הוסיפו לתרבות היידיש אפילו קורא אחד שאיננו מן הכותבים בלשון זאת. אלו לא הועילו אלא לעודד אורח־חיים של דור הסילון אצל המומחים העושים חצי זמנם בישראל וחצי זמנם בניו־יורק, שם הם יכולים ליהנות גם מהבלי־החיים של העולם הזה וגם מקהל מעריצים הרוצה בכל מאודו להאמין כי אם בעלי דרכון ישראלי מלמדים פרץ ושלום עליכם בלשון המקור, סימן שעוד לא אבדה תקוותה של היידיש להיות לשון עם חופשי מארצו. אך אין לטעות: הביקוש לשירותיהם של מומחים מחו״ל אינו מעיד דווקא על האוניברסליות של היידיש — הנה חוקריה מסיעים את יבולם מחוץ לארץ — אלא על עת החניטה. כאגיפטולוגים וכמומחים ללשון קדומה אחרת, אשר ככל שהיא נדירה יותר כן מועטים הבקיאים בסימניה, הנוסעים מארץ לארץ ומלמדים באוניברסיטאות הרבה, כך גם חוקרי היידיש נוסעים ממקום למקום לבחון את התלמידים המתמודדים על מספר קטן עוד יותר של משרות, שתתקיימנה כל עוד יימצאו נדבנים שלשון נידחת זאת יקרה ללִבם והם מוכנים להשקיע מהונם כדי להעמיד קתדרה לעילוי־נשמתם של קרובי משפחה שניספו בשואה.

הרהורי־חרטה לא פסחו גם על אבי. מכל מקום, אחרי מלחמת העולם השנייה חדל מן המאבק ביידיש. מפעם לפעם העיר הערות ביקורתיות על סופריה, המלעיטים את קוראיהם במטעמים ועושים “מכל האימים בישראל ראווה לגויים”, ואין בהם “יראת הכבוד מפני מלכות הקודש של האמן”, אך ביקורת זאת היתה מכוונת כלפי כל “ספרות ההווי”, הממהרת לומר “קדיש בכל מקום שיש קידוש”, ולא כנגד עצם השימוש בלשון אשר בה ביטאו ששת המיליונים את מכאובם הפרטי והקיבוצי. בטלה ההסתייגות מלשון ״שאיננה לשון״ אלא בליל של ניבים ממקורות שונים — והעברית כלום היתה טהורה מניבים זרים שנסתפחו אליה במרוצת הדורות? — הסתייגות אשר לא היתה נעדרת זלזול. בגינה לא רכשתי לי את ידיעותי המעטות ביידיש אלא בתקופה מאוחרת, קצתה מפי חסידי היידיש בבית־אלפא וקצתה מפי מבכיה בארצות הברית, שטרחו להעשיר את ידיעותי כדי שלא יצטרכו להתבייש ביהודי שאינו שומע “לשון עמו”.

שנים אחדות אחרי המלחמה כתב אבי מסות אחדות ביידיש, ורב סדן, בר־פלוגתא של אבי, הצהיר בפני, באותו חיוך כומס־סוד שלו, שאיננו מכוון לפגוע אלא במי שאינו מודה בפיקחותו, כי “ראה בנקמה” ושטינמן “אויב היידיש” ברא לה “נשמה חדשה” והוכיח כי אותה לשון־פזיזה מסוגלת גם להתיישב בדעתה ולהביע מחשבה סדורה, “מונבלנית”, כצרפתית הזאת, החוצבת את ניביה ישר ממקור התבונה הטהורה.

זכורה לי פגישתם הראשונה של אבי וחיים גראדה, בביקורו של זה בארץ. בשמונה בערב ישבו זה מול זה בעיניים בוערות והיידיש נשמעה בפיהם כמנגינה של ידידות מעומק־הלב. בחצות לא נגרע מבקבוק הקוניאק הניצב ביניהם אלא כזרת, אף־על־פי־כן היו בגילופין משיחתם. הם דיברו שני מיני יידיש, משני הקצוות של אירופה שבגדה בהם. כשהצטרפתי אליהם באשמורת השלישית ישבנו ודיברנו שלושה מיני עברית. משעייף חיים גראדה מלשון־הקודש הנחתי להם לדבר יידיש עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

(בניו־יורק, שבע שנים אחרי מות אבי, סיפר לי חיים גראדה כי באותו הלילה התוודה אבי בפניו כי רוב סיפורי החסידים שכתב לא העתיק מיידיש אלא מראשו הוציא. גראדה תמה עליו: י״ד ספרים! ואז חזר בו: קצת מראשו וקצת מן הזכרון.)

הפגישה ההיא היתה ליל־פיוסין. דומה כי אחרי שגילה כי גם בעברית אפשר לכתוב תפלויות מהווייתם של בעלי־גוף וגם לנבל את הפה בעניינים שבינו לבינה, ואין הלשון עצמה מונעת מסופריה מלגלגל בה בלי יראת־הכבוד כלפי אהבת הקיצור של הקדמונים, שוב לא ייחס ללשון יידיש עצמה את הקלקלות שמצא בספריהם של טחי־תפל, המוכרים ספרים הרבה ומספרים סיפורי־מעשיות היפים לאוזניו של מי שאין לו עניין אלא בגלולות נגד שיעמום.

בשעת הפיוס ההיא לא העלה בדעתו כי בתוך זמן קצר יקום דור, אשר בלהיטותו להעביר עטרה מראש לראש, קצת בגלל יצר החידוש וקצת בגלל שכרון הכוח, יעניק לספרות יידיש מעמד של בכורה, כלשון העוסקת בגופם של דברים ואינה טעונה אידיאות המקלקלות את השורה. כביכול, עד שהספרות העברית היתה עסוקה ברישום תוויה העניקה לנו ספרות היידיש את החיים לתומם, כצועני זה, שאינו נזקק לתווים כדי להפיק מכינורו צלילים של שחוק ודמע.

צער רב הסבו לו הכוהנים החדשים העוברים לפני התיבה, אף־על־פי שלכאורה הלכו בדרכו והסתמכו על רעיונות “אירופיים”. אירופה זו, אשר הנער מאובודובקה טרח כל־כך לתקוע אותה כמין שמש מלאכותית בעולמם של חלוצים השקועים בגילוי האני־הקיבוצי שלהם, נהיתה מקום אשר בו מהלך הדור החדש בנעלי־בית ומדבר בלשון אוניברסאלית עם המאורות הגדולים של דעת־הספרות. לא לנערים הללו התפלל. “אירופה” שלהם לא היתה “אירופה של מעלה” שלו, שהיתה אמורה לגאול את היהודי משנאת־עצמו המתעטפת בטלית של אתה־בחרתנו. “אירופה” שלהם היתה “יישות גויית” ש“קיבלה מהיהודים כמעט הכול” ומחזירה להם “את הפסולת”.

אחרי שקיבל פרס ביאליק שאלוֹ כתב לענייני תרבות על שינוי הערכין שחל בחייו. לפנים היה מחלוצי המודרנה העברית ובערוב־ימיו הוא עוסק בכינוס, אותה מלאכה אשר בגינה מתח בשעתו ביקורת על ביאליק? כלום חזר בו? ההיה החזון האירופי מקסם־שווא?

אלה ואלה דברי אלוהים חיים, השיב לו אבי.

אלא שנתגלה לו במרוצת הזמן כי הפחד מפני הפרובינציאליות מסוכן ממנה עצמה. סתם לבנטיניות “עם ריח של פרפום צרפתי” היא לכל היותר מגוחכת, לעתים היא אפילו נוגעת אל הלב. המידות והמנהגים היפים של הבירה הצרפתית משתמרים בה גם כשהם מן השפה ולחוץ. אולם קרתנות מתרברבת, המפריחה הבלותות למדניות ברוח האופנה האחרונה כאילו הן תורה מסיני, צופנת בחובה סכנה ליצירה בחותם האמת. ואם צרורה בכנפיה גם אלימות אמריקנית עלולה היא לייבש כל חלקה טובה בשדה המקור. הלהיטות אחרי “פסולת מאירופה” נראתה לו כמחלת הנפש של אלה ה“ממהרים לחיות ונחפזים להתפרסם”.

הבן לא יכול להבין מדוע צריכים להתכבד בקלונה של העברית בשביל לעדור בערוגת היידיש. ואף־כי גם הוא גהר עליה להנשימה מפה לפה, אולי יתרחש נס ותתעורר לחיים, לא ראה בעין יפה את המבט המתנשא שנותנים תלמידיה במאמציהם של ה“עודרים בשדה העברית” לדלוק אחרי המלים המתחדשות מדי יום ביומו. על חוקריה, המשתבחים ב“אותנטיות” שלה ומזלזלים ב“לשון שנולדה מאידיאולוגיה”, המשיל משל לפקיד המנדטורי, שאהד את הבדואים ואת נטורי־קרתא ושנא את פקידי הסוכנות ואת החלוצים, לפי שהראשונים נראו לו “אותנטיים” והאחרונים מזויפים.

“קרה לנו מעשה הגולם,” אמר למראיינו. “הפקידו בידיו דלי שיביא קצת מים והציף את כל העיר. כך הציפו אותנו בכל דבר הבא מחו״ל.” והביא משל על אנייה החגה בלב־ים. אם נוטה האנייה לצד אחד מצווים על הנוסעים לעבור לצד האחר.

וכך אירע, שעשרים וחמש שנים אחרי ש“פתח חלונות לאירופה” עבר לצדו האחר של הסיפון כדי להציל את האנייה מטביעה. לא בבהילות עשה כן, לפי ש“אורך־רוח ושאר־רוח צמודים יחדיו”, אלא אט־אט פסע אל הסיפון שגבה לעיניו מאוד. ובלי שיאמר לאו מוחלט לאירופה־של־מעלה שראה באובודובקה, הקדיש חלק נכבד מזמנו ל“תרבות המקור שלנו”, זו שהשבירה לאירופה את מיטב ערכיה. הוא לא ראה כל סתירה במהלך הזה, כשם שלא ראה סתירה בעובדה ש“השמש שוקעת במערב ועולה במזרח”.

“אי־אפשר לגור בחלונות”, אמר באותה שיחה, ולא פירש מהו “לגור”. אפשר שנתכוון לומר: הנה הקמנו בית ואיננו יודעים לגור בו. יושבים בחלון ומביטים החוצה. וכבר יש מי שפונה עורף ללשון העברית, היצירה הכבירה ביותר של המהפכה היהודית. כביכול ביידיש אנחנו גם יהודים יותר וגם קרובים יותר לאמת מאשר בעברית. הוא מביט עלינו בעיני זרים ומעוות את דמותנו.

צערו של חלוץ זקן, הרואה את צאצאיו מנתקים “שלשלת יוחסין עתיקה” בשביל להרחיב צעדיהם על אדמת נכר. אפשר שלמד בערוב יומו כי אין בכוחם של שפה ברורה ודברים אחדים להחזיר את העולם מן התוהו ובוהו. האותיות הפורחות מן הגווילים הנשרפים אינן כותבות את התורה מעצמן. לשון נקייה ותחביר נכון יכולים לסלסל הן מחשבה נכונה והן את ה“טעות”, שאליה לא היה מסוגל “להתחבר”.

ואז חזר לד׳ אמותיו, ל“היכל הנאצל” של הלשון האהובה עליו כנפשו, לחצוב פסוקים ממקור עתיק ולטעת בהם מחשבה חדשה. ובלבו חרדה עמוקה, שמא השמש ששקעה במערב לא תזרח במזרח.